|
אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ז
אם יש לך זמן להתלונן על זה, יש לך גם זמן להתפלל על זה. ביום שחרור ירושלים, בשנת תשכ"ז, נערך מפקד אוכלוסין, היו במדינת ישראל: 60 ריבוא גברים יהודיים מבין 20 שנה ומעלה. מספר זה היה בעת יציאת מצרים. וזה גם מספרם במדבר בעת מתן תורה. הקשר של 60 ריבּוא לבניין ירושלים ולשחרור ירושלים: כתוב (תהילים קמ"ז, ב'): 'בוני ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס'ְּ פסוק זה קושר את קיבוץ הגלויות לבניין של ירושלים. (הרב שמואל אליהו( האם זה קשה? לא אם יש לך את הגישה הנכונה. להשיג את הגישה הנכונה, זה קשה. הדבר היחידי שבגללו תסתכל לאחור, הוא כדי לראות עד כמה רחוק התקדמת. הרב והפרופסור (מאת הרב ארי קאהן)
סיפור אמיתי ליום הזיכרון. Facebook78TwitterGmailעוד27 לפני שנים רבות, כשעדיין הייתי בחור ישיבה צעיר, הייתה לי הזכות ללמוד אצל אחד מגדולי הרבנים בדור הקודם. שמו היה הרב ישראל זאב גוסטמן, אשר כפי הנראה היה אחד מגדולי רבני המאה ה-20, וללא ספק, גדול הרבנים ה"בלתי מוכרים". למרות שהוא הקפיד להתרחק מאורות הזרקורים ולכן היה בלתי מוכר לציבור הכללי, הוא היה מוכר היטב ללומדי התורה הרציניים. הזינוק המטאורי שלו מילד פלא אל תפקידו הנכבד כדיין בבית דינו של הרב חיים עוזר גרודזינסקי, בערך בגיל 20, הוא חומר טוב לסיפורי אגדות – ובכל זאת, עובדה. שנים רבות אחר כך, שמעתי את הנוסח האישי והצנוע של הרב גוסטמן לאירועים שהובילו למינוי זה: רעיון ייחודי (ומבריק) אותו שיתף עם חבריו ללימודים, הוצג אחר כך בפני הרב חיים עוזר שהגיע לביקור. הרב הזמין את התלמיד הצעיר לחזור בפניו על הרעיון, במשרדו שבוילנא. הרב גוסטמן לא ידע שהרעיון שלו נגע במחלוקת בין הדיינים בבית דינו של הרב חיים עוזר, בתיק מורכב בו עסקו – ואפשר לאישה להינשא שוב. אחד הדיינים שדן באותו מקרה, הרב מאיר באסין, בירר על הבחור, ותוך זמן קצר אירס אותו לבתו שרה. הרב באסין נפטר עוד לפני החתונה, והרב גוסטמן נאלץ למלא את מקומו כרבה של שפיניפישוק וכדיין בבית הדין. למרות שהרב גוסטמן טען שהוא בסך הכל היה "במקום הנכון ובזמן הנכון", ברור שהרב באסין והרב חיים עוזר הבחינו בגדולתו. למרות שנראה כאילו צפויה לו קריירה ארוכה בפרברי וילנא, החיים היהודים בוילנא ומחוצה לה נגדעו במלחמת העולם השנייה. הרב גוסטמן הצליח להימלט, אם כי לא בלי פגע. הוא התחבא בין גוויות; הוא התחבא במערות; הוא התחבא בדיר חזירים... ואיכשהו ניצל. בשבילי, הרב גוסטמן היה קשר-חי לעולם היהודי שהושמד על ידי הנאצים. מעולם לא הייתי צריך לתהות כיצד נראה רב בוילנא שלפני המלחמה, משום שהרב גוסטמן היה אתי 35 שנים אחרי המלחמה. הרב גוסטמן עמד בראש ישיבה קטנה בשכונת רחביה הירושלמית, וששה ימים בשבוע היה מלמד קבוצה קטנה של תלמידים נאמנים. אולם בימי חמישי בצהריים, היכל הישיבה היה מתמלא כולו: רבנים, אנשי רוח, דיינים, שופטים ומגוון של פרופסורים היו מצטרפים לתלמידים, יחד עם כל מי שחשקה נפשו בשיעור עמוק בגמרא, שנתן להם טעימה ממה שכמעט והושמד. וכשהרב גוסטמן היה מוסר שיעור, וילנא שוב הייתה חיה ותוססת. אחד ממשתתפי השיעור הקבועים היה פרופסור מהאוניברסיטה העברית, ישראל אומן (זוכה פרס הנובל). פרופסור אומן היה תלמיד ישיבה מבריק לשעבר, שהחליט לפתוח בקריירה אקדמית, והכניס למערכת השבועית שלו את שיעורו של הרב גוסטמן, יחד עם תלמידים מפורסמים יותר או פחות מרחביה וירושלים. הרב סקר את שורות הקברים של החיילים, ואמר: "כולם קדושים" הייתה זאת שנת 1982, וישראל שוב הייתה במלחמה. חיילים גויסו, ויחידות המילואים הופעלו. בין המגויסים היה גם חייל מילואים, סטודנט שהתפרנס מהוראה, בשם שלמה אומן - בנו של ישראל אומן. בערב י"ט בסיוון, בקרב קשה במיוחד, שלמה נהרג. הרב גוסטמן גייס את הישיבה שלו: כל תלמידיו הצטרפו לקיים עמו את מצוות לווית המת. בבית הקברות, הרב גוסטמן היה נסער: הוא סקר את שורות הקברים של הצעירים - החיילים שנהרגו בהגנה על הארץ. בדרך חזרה מבית הקברות פנה הרב גוסטמן לאדם שנסע איתו, ואמר: "כולם קדושים". נוסע נוסף שאל את הרב: "אפילו החיילים החילוניים?" והרב גוסטמן ענה: "כל אחד ואחד מהם". אחר כך הוא פנה אל הנהג ואמר, "קח אותי לביתו של פרופסור אומן". המשפחה חזרה זה עתה מבית הקברות והייתה צריכה להתחיל את השבעה – שבוע האבלות על הבן, האח הבעל והאב (שלמה היה נשוי ואב לילד אחד. אלמנתו, שלומית, ילדה את בתם השנייה זמן קצר אחרי שהוא נהרג). הרב גוסטמן נכנס וביקש לשבת ליד הפרופסור אומן, שאמר: "הרב, אני כל כך מעריך שבאת לבית הקברות, אבל עכשיו הרב ודאי צריך לחזור לישיבה." הרב גוסטמן השיב, תחילה ביידיש ואחר כך בעברית, כדי שכל הנוכחים יבינו: "אני בטוח שאתה לא יודע, אבל היה לי בן בשם מאיר. הוא היה ילד מקסים. הוא נלקח מתוך ידיי ונרצח. אני נמלטתי. מאוחר יותר מכרתי את נעליו של בני כדי שיהיה לנו מה לאכול, אבל לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל הזה – אז נתתי אותו לאחרים. מאיר שלי קדוש, הוא וכל ששת המיליונים שנהרגו קדושים." ואז הוסיף הרב: "אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו, 'אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל.' מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמימי הקדוש". הרב גוסטמן המשיך: "מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי; תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת." פרופסור אומן השיב, "חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, ניחמת אותי." הרב גוסטמן לא הניח לזיכרונות הכואבים לשלוט בחייו. הוא מצא נחמה בתלמידיו, בבתו ובנכדיו, ובכל ילד יהודי. הוא ואשתו היו משתתפים מדי שנה בתהלוכה שבה היו ילדים צועדים בירושלים בשירה ובריקוד. רב שנקרה בדרכו באחת השנים, שאל את הרב גוסטמן מדוע הוא מבזבז מזמנו היקר על אותו בילוי חסר תוכן. הרב גוסטמן הסביר: "אנחנו, שראינו דור של ילדים מת, נהנים לראות דור של ילדים ששרים ורוקדים ברחובות." "אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי" אחד התלמידים הפציר פעם ברב גוסטמן לחלוק את זיכרונותיו מהגטו והמלחמה בצורה יותר פומבית ולעתים קרובות יותר. הוא ביקש ממנו לספר לאנשים על בנו ועל הנעליים שלו, והרב השיב לו: "אני לא יכול, אבל אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי. אני רואה אותן כל לילה לפני שאני נרדם". בכ"ח בסיוון תשנ"א (1991), נפטר הרב גוסטמן. אלפים צעדו ברחובות ירושלים וליוו אותו במסעו האחרון. ובליל כ"ט בסיוון, 9 שנים אחרי ששלמה אומן נפל במלחמה, נקבר גוסטמן בהר הזיתים. ואני מאמין שכאשר הוא נכנס לגן-עדן הוא התאחד עם אשתו, רבותיו ובנו האהוב מאיר. אני בטוח גם ששלמה אומן וכל שאר החיילים הקדושים שנהרגו בהגנה על העם והארץ, הגיעו לקבל את פניו של הרב המיוחד. ב-10 בדצמבר 2005, זכה פרופסור ישראל אומן בפרס נובל בכלכלה. ואני בטוח שהוא נשא עמו לשטוקהולם את זכרם של אשתו אסתר ובנו שלמה. ויש לי הרגשה שהוא נשא גם את זכרו של רבו, הרב גוסטמן. יהי רצון מלפני א-לוקים שעם ישראל יקדש את שמו בחיי קדושה ויהיה אור לגויים – ויהי רצון שלא ייקראו עוד ילדים, חיילים ותלמידים למניין הקדוש בגן עדן. בשולי הדברים בפעם האחרונה בה פגשתי את הרב גוסטמן, הלכתי בשכונת מאה שערים/גאולה בירושלים עם אשתי ובני הבכור שישב בעגלה. היה זה יום ששי בבוקר, וכשראינו את ראש הישיבה, בירכנו אותו בשלום, איחלנו לו "שבת שלום", ואז עשיתי דבר שאני כמעט ולא עושה: ביקשתי ממנו לברך את בני. הרב גוסטמן הביט בפעוט, חייך ואמר: "יהי רצון שהוא יהיה ילד כמו כל הילדים". בהתחלה אשתי ואני היינו המומים; איזו מין ברכה זאת? ציפינו לברכה שהילד יגדל להיות צדיק או תלמיד חכם, אבל לא, הוא בירך אותו שהוא יהיה "כמו כל הילדים". שנים רבות חלפו עד שהבנו את דבריו. הוא בירך את הילד בילדות נורמאלית, שיהיו לו חיים נורמאליים, שתהיה לו בריאות... במבט לאחור, אני מבין איזו ברכה נפלאה נתן הרב גוסטמן, ומדוע. לאחר שנים רבות, הבן הזה - מתתיהו, ובננו השני- הלל, שירתו ביחידות קרביות בצה"ל. אמיצים, חזקים ואידיאליסטים – חיילים נפלאים ויהודים נפלאים. ואני מתפלל שהם וכל חבריהם ישובו הביתה בשלום ויחיו חיים נורמאליים – "כמו כל הילדים". (מאמר זה מורכב משילוב של ידע אישי והרכבה מחדש של פרטים כפי ש החוויה היהודית
להתלונן,להתפלל,שחרור ירושלים,מפקד אוכלוסין,בחור ישיבה, הרב והפרופסור,
אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ז
אימתי האדם "יוצא ממצרים" - רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"... אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו”, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה זמנה בכל עת. הגמ' במסכת חגיגה בדף ט עמוד ב' מביאה: "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד". ההבדל בין לזכור ולשכוח הוא 101: שכח=328, זכר=227. 101=328-227 התורה של אתמול איננה התורה של היום מכיוון שהאדם של אתמול איננו האדם של היום.
יומנו של לוחם בירושלים הנצורה "נתנו לי רובה צ'כי בלי מחסנית. היה צריך להכניס כל כדור לקנה בעזרת האצבע. אמרו לי שבזה אצטרך להילחם ולהגן על ירושלים. זה היה חורף קר וקשה מאוד. לא נתנו לי בגדים חמים. הייתי צריך לצאת לשמירות עם המעיל שלי, מעיל צמר שחור". בכתב יד צפוף מתאר הרב שלמה גורן , הרב הראשי לצה"ל במשך כחצי יובל שנים, את רגעי האימה של מלחמת השחרור. באותם ימים הוא היה אברך צעיר, אב לתינוקת. קטעי היומן פורסמו בספר 'בעוז ותעצומות', בהוצאת ידיעות ספרים ובעריכת אבי רט . עוד נשוב ליומן. הניסים היו גלויים "בתקופת מלחמת השחרור", אומר רט, "נוצרו ונוצקו היסודות למהות הקשר בין דת למדינה. העיקרון שקבע הרב גורן, שהקו המנחה הוא שיש עם אחד, תורה אחת וצבא אחד, וממילא פקודה אחת שתחייב את כולם, נהפך ליסוד מוצק". הניסים שאירעו במלחמות מקבלים ביטוי בולט ביומנו של הרב גורן. "הרב מתאר לאורך כל השנים את תחושתו ש א-לוקי ישראל ניצב עם החיילים בכל רגע ורגע. הניסים היו גלויים, ותחושת ההשגחה האלוקית הניסית, שהגיעה לשיאה עם שחרור ירושלים וההגעה לכותל – הייתה מוחשית ועוצמתית. הרב שמח מאוד-מאוד על הזכות להיות חלק משחרור ירושלים, אולם הוא התעצב שהר הבית ניתן לוואקף, וחש שזו החמצה היסטורית שלא תיסלח", אומר רט. עם הרובה השבור ובחזרה ליומן מלחמת השחרור. "ירושלים באה מיד במצור", כותב הרב גורן. "שמו אותי יחידי בתחילת הלילה בבית קדימה. הלילה היה קר ומושלג, ואני עומד שם יחידי עם הרובה השבור. אמרו לי: 'היזהר לא לירות שלא לצורך, כי כל כדור שווה 7 גרוש'... ואני אכן נזהרתי. הייתי יורה כדור פעם בשעתיים, כדי להפגין נוכחות". הרב גורן מתאר את נפילת העיר העתיקה: "זה היה בערב שבת. הייתי בעמדה שלי וקראו לי לבוא ולטפל ברבנים ובזקנים שלא נלקחו בשבי. את הזקנים העבירו להר ציון. ראיתי אותם יושבים על האדמה, את זקני ירושלים העתיקה, שהיו ביניהם גאונים גדולים בתורה. ראיתי לנגד עיניי את קינות תשעה באב על חורבן בית ראשון". שירת 'ייבנה המקדש' הרב טיפל בזקנים ובפצועים עד שעה מאוחרת בליל שבת. "שאלתי איפה יש פה בית כנסת. אמרו לי שחסידי ברסלב ב 'שערי חסד' מתפללים מאוחר מאוד, ושם יהיה אפשר למצוא מניין לקבלת שבת. "הגעתי לשם, ולאחר קבלת שבת ותפילת ערבית עמד הקהל והחל לרקוד ולשיר 'ייבנה המקדש עיר ציון תמלא'... התפילה הזאת, עם השירה והריקודים, על רקע כל מה שראיתי ועברתי באותו יום, השפיעה עליי מאוד. מאז נהגתי לשיר בבית הכנסת שלי 'ייבנה המקדש' באותה מנגינה ששמעתי אז, בכל ליל שבת אחרי תפילת ערבית. את השבת הזאת לא אשכח לעולם". החוויה היהודית
יוצא ממצרים,מקבל התורה,הר סיני,מתן תורתנו,קבלת תורתנו,לזכור,לשכוח, אמרי שפר כ"ז אייר ה'תשע"ז
אין למתן תורה תאריך מוגדר מכיוון שכל יום הוא התאריך שלו. בוא וראה, כאשר אדם פותח ב"אשרי יושבי ביתך" הוא מסים "תהילת ה' ידבר פי" ואלו כשמתחילים "אשרי תמימי דרך" (תהלים קי"ט) מסיימים: "תעיתי כשה אובד...". ואכן, לשמירה מיוחדת זקוק אדם אשר יוצא ומטלטל את עצמו בדרכים ) רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל .( במדרש נאמר על בריאת השמים "נטל הקב"ה אש ומים ופתכן (ערבבן) זה בזה, ומהן נעשו שמים". אש ומים! כוחות מנוגדים! הנה, למען קידוש שמו יתברך מתאחדים יחד. תפילתנו לה' שיעשה כך גם בקרבנו, כל הדגלים והשבטים, כל העדות והחצרות, נתמקד במשותף ולא בשונה, נראה את ה מאחד ולא את המפלג, כי השכינה במרכז, וכך נישא דגל היהדות בגאון.
הגאון ר' שמחה וסרמן (בנו של הרה"ג רבי אלחנן הי"ד) שאל: בעת העלייה לתורה צריך לברך. לאחר קריאת התורה שוב צריך לברך. למה צריך לברך פעמיים, האם אין בזה סתם "נדנוד"? ומסביר: אם מקבלים מתנה ארוזה בנייר עטיפה יפה, אומרים לנותן תודה רבה. למה אומרים תודה, אולי בפנים יש דבר שאני כלל לא צריך? אלא אומרים תודה, על תשומת הלב, כי אם נותן המתנה נתן מתנה, הוא ודאי אוהב את מי שנתו לו את המתנה. לאחר שפותחים את העטיפה ורואים שם דבר טוב ורצוי, אומרים שוב תודה. התודה הראשונה הייתה על תשומת הלב, על האהבה, ועכשיו התודה היא על המתנה עצמה. כך לגבי הברכה של העולה לתורה: כאשר ניגשים לפי הזמנתו של הגבאי, לבימה, ורואים שמונח שם ספר התורה, למרות שעוד לא יודעים מה כתוב בפנים, מה תוכן המתנה, אומרים תודה על עצם קבלת המתנה ועל האהבה שבנתינתה. לכן מברכים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אבל לאחר שקראו בתורה ונוכחו לראות את תוכן המתנה, כמה היא נפלאה ויקרה, אומרים תודה אחרת: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" . כעת התודה היא על התוכן. ולפי זה יוסברו דברי בעל ה"אור החיים" הקדוש: זה שקבלנו את התורה עוד לפני שידענו מה כתוב בה - מוכיח את אהבת ה' אלינו.
'חניית נכה' במרמה ) אפריון שלמה, עלון 209) אל אחד הרבנים העוסקים בקירוב, פנה יהודי, וסח לו מתוך צער נורא את הסיפור הבא: זה זמן רב שטרחתי להשיג זכאות ל 'תעודת נכה', משום שמצוקת החנייה באזור ביתי קשה ביותר, וכאשר אחשב לנכה, הרי שאזכה למתחם חניית נכה צמוד לבית. אף על פי שהייתי בריא כשור, ניסיתי בכל דרך לזכות בתעודת הנכה, ולבסוף לאחר תחבולות ורמאויות, מסמכי הנכות הכוזבים היו בידי... הקצו לי מקום חנייה מרווח ממש בכניסה לבית. (השכנים לא התלוננו משום שככל הנראה תלו הדבר בסוג של נכות שאינה ניכרת(. חלפו ששה חודשים, ולא עליכם, באופן לא צפוי כלל, הפכתי לפתע פתאום ל... נכה אמיתי! נכה העונה על כל הקריטריונים הנדרשים לזכאות לחניית נכים... כיהודי מאמין, ישבתי ועשיתי חשבון נפש, ועלה בליבי, שמא מן שמיים אומרים לי, עשית את עצמך נכה וגזלת את הציבור, כעת תהיה נכה של ממש... הרב ניגש לארון הספרים, שלף את הכרך הראשון של המשניות, וקרא לאותו יהודי את המשנה ממסכת פאה: "כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם – אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם"!! שנאמר "ודורש רעה תבואנו" . נרעש היהודי לשמע דברי המשנה. הזדעזע עד עומק נפשו לראות כיצד דרש את הרעה, והיא אכן באה. וביקש היהודי לשאול שאלה בנוגע ל 'דרכי התשובה' שלו: האם עתה, כשאני באמת זכאי למתחם החניה, ראוי שאשיב לציבור את מתחם החנייה לששה חודשים )ע"י טשטוש פסי החניה, והסתרת השלט (, ויהיה בזה אולי תיקון למעשיי? והרב החליט להפנות את השאלה אל מו"ר ר' יצחק זילברשטיין שליט"א... תשובה: השיב מו"ר שליט"א: ראשית כל יש לציין שקביעת החכם כי התקיימו באיש הנכה דברי המשנה בפאה, לכאורה אינה מוכרחת, שהרי מצינו ב 'תפארת ישראל', שביאר כי המשנה עוסקת בעני העושה עצמו בעל מום כדי שירחמו עליו, ואפילו הכי נענש בעונש כה חמור, משום שממעט בכבוד שמיים, שהרי ידוע, שהרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך, ואילו אדם זה התנהג בכפיות טובה, משום שהראה לעיני כל, שכביכול ברא ה' בעל מום נוסף בעולם! ובנידון דנן, האיש שהעמיד במרמה חניית נכה, לא עשה עצמו כבעל מום לעיני כל, ואין כאן המעטה בולטת בכבוד שמיים. ולאור דברי התפארת ישראל , יתכן ודברי המשנה לא אמורים לגביו. אולם שמעתי ממורי חמי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שדברי המשנה נאמרו אף במקרה שלפנינו. ובנוגע לעצם השאלה, נראה שהצעת האיש להשיב את מתחם בחנייה שגזל, אינה השבה, משום שבלאו הכי אף אחד לא ירוויח מכך, שכן אם האיש לא יחנה כאן, הרי יתפוס מקום חנייה במקום אחר, ועל כל פנים כל בעלי הרכבים ישיגו מקומות חנייה, כך שפינוי המקום לא יתרום כל כך לציבור. אלא נראה למעשה שיש לערוך שומה כמה היה עולה לשכור את מקום החנייה למשך ששה חודשים, ועם הסכום הזה יש לעשות 'צרכי רבים', כגון תרומה לבית חולים או לאגודות חסד התומכות בחולים וכדומה.
החוויה היהודית
מתן תורה,בריאת השמים,אש ומים,הדגלים,השבטים,העדות,החצרות,העלייה לתורה,המתנה,האהבה,נפלאה,יקרה,
אמרי שפר כ"ה אייר ה'תשע"ז
אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם (כו, ג-ד) בספר "לולי תורתך" מובא בעניין זה המעשה, שסיפר רבי יהושע צביון שליט"א: פעם בעיצומו של חורף שחון במיוחד, נכנס מרן הרב שך זצ"ל להיכל הישיבה. התלמידים נגשו אליו והקשו לפניו קושיותיהם, על הסוגיות הראשונות של המסכת. הרב שך הגיב במורת רוח: "אתם אשמים בעצירת הגשמים!" הכל תהו לפשר ההאשמה. והרב שך הסביר: יורד לו שר של גשמים, ורואה שאוחזין בישיבה בדף ד', מבין הוא שעדיין תחילת זמן חורף עתה, ועדיין לא הגיעה עונת הגשמים... תתחילו להתקדם! ''אם יושבים ולומדים, אף פעם לא מתחרטים" כך אמר תלמיד של החת"ס לתלמידו מהרש"ג. באחת מדרשותיו, המשיל רב אחד את המשל הבא: כל יהודי הוא כמו אות בספר התורה, אך במשך השנים אות עלולה לדהות. משימתנו היא לחזק ולהוסיף דיו לאותן אותיות דהויות כדי שספר התורה יכלול את כל האותיות." רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, לא הסכים למשל זה. "זהותו של כל יהודי היא לא כמו דיו וקלף, אלא כמו אות החקוקה באבן. לעתים אבק ולכלוך עלול להצטבר על האות ולעוות אותה – או אף להעלים אותה לחלוטין. אך תחת לשכבות הלכלוך והאבק האות נותרת שלימה. משימתנו היא להסיר את הלכלוך החיצוני כדי שהאות שוב תוכל להבהיק ''יהיו החיים רעים ככל שיהיו, תמיד יש משהו שאפשר לעשות ולהצליח בו. במקום שיש בו חיים, יש תקווה'' (סטיבן הוקינג ) החלב שלא נשתה (אפריון שלמה, גיליון 209) מסופר על הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, שבאחת הפעמים סעד את ליבו בפת שחרית ועמו היה אורח. בין יתר המאכלים שהגישו לשולחן, הגישו 2 שקיות חלב שהיו של 2 חברות שונות, שתיהן ידועות בהכשרן המהודר בכל אמריקה. והנה, כשהגיע הקפה לשולחן, נטל לעצמו ר' משה חלב משקית אחת, לפתע נראה כמתחרט, החזיר את השקית למקומה, ולקח את השקית השנייה שכאמור הייתה מחברה שונה. אותו אורח שראה את המעשה במו עיניו, הסיק לעצמו מיד את המסקנה, שר' משה לא סומך על הכשר החברה הראשונה, ומעדיף את ההכשר של החברה השנייה. החליט האיש בליבו לפרסם את דבר ה 'חומרא' בכל אמריקה. השמועה עשתה לה כנפיים, וכל בעלי העסקים (חנויות, אולמות בתי מלונות וכדו') שסחרו עם אותה חברה, ביטלו את מסחרם עם חברה זו. עד כדי כך הגיע המצב שהחברה כמעט פשטה את הרגל. בעלי החברה מיד הגיעו לרב פיינשטיין בשאלה איזה פגם מצא בהם, וכיצד יוכלו לתקנו? ר' משה היה המום מדבריהם, ואמר להם שעוד היום שתה מהחלב של חברתם, ואם הם רוצים הוכחה, שייגשו למקרר ויבדקו. ואכן כך היה הדבר. הפך הרב במחשבותיו וניסה לזכור מהו הדבר שגרם לאנשים לחשוב שהוא לא סומך על ההכשר של אותה החברה, עד שנזכר במה שארע עם אותו אורח... חייך הרב ואמר: אתם יודעים מדוע לא השתמשתי באותה שקית חלב ולקחתי את השנייה? השקית הייתה ריקה, לא היה בה חלב... אומר הגאון מוילנא: נתאר לנו מצב שידוע לנו על אדם מסוים שאוכל נבלות וטרפות, מחלל שבת ואינו צם ביום כיפור. בודאי שאיש לא ירצה להתחבר עמו, ובודאי שלא לעסוק עמו במסחר. אם כן, מדוע לא חושבים אותו דבר על אדם שמדבר לשון הרע, ועוונו חמור יותר מאכילת חזיר וחילול שבת?! החוויה היהודית
חורף שחון,עצירת הגשמים,יושבים ולומדים,לא מתחרטים,ספר התורה,דיו וקלף, אבק ולכלוך,יש חיים,יש תקווה, אמרי שפר כ"ג אייר ה'תשע"ז
''אם בחוקותי תלכו" (כו, ג( ' שתהיו עמלים בתורה'. בסיום לימוד מסכת אומרים: 'מודים אנחנו לך... ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות, שאנו עמלים, והם עמלים... אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר'. מסביר ה 'חפץ חיים ': ודאי שגם חייט, סנדלר וחנווני מקבלים שכר על עבודתם. אם כן מדוע נאמר ש 'הם עמלים ואינם מקבלים שכר', אלא שחנווני גם אם יעמוד כל היום בחנותו ויעמול לפרנסתו מבוקר ועד ערב, הרי השכר הוא בתוצאה במאזן הכספים וייתכן שלא ירוויח פרוטה, למרות שעמל בכל כוחו. אבל העוסק בתורה מקבל שכר על עמל התורה. גם אם ישב יום שלם והתייגע להבין סוגיא קשה ובסוף לא הבין, בכל זאת יקבל שכר על היגיעה והעמל שהשקיע. כי עמל התורה הוא מצווה בפני עצמה בלי קשר לתוצאה. לכן 'אנו עמלים ומקבלים שכר – והם עמלים ואינם מקבלים שכר' על העמל, אלא רק על התוצאה. ואולך אתכם קוממיות. הטבע של הבהמה שתמיד הולכת עם הראש למטה מפני שהיא קשורה רק לארציות, וכמו כן אם אדם נוהג כבהמה זה כמו שראשו למטה, וזה שאמר ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה כשאתם מקושרים להקב"ה. בשלום הבית המנצח הוא זה שמוותר. בשם הגה"ק הגרי"ז מבריסק זי''ע אומרים, שפירש בדרך צחות: שבא הכתוב לומר, שאפילו ש"מרדכי היה משנה למלך וגדול ליהודים", עם כל זה הוא לא הסתנוור... אלא היה "ודובר שלום" - היה אומר "שלום" "לכל זרעו –" היינו לכל אחד אפילו לילד! ולא הרגיש בזה שום פחיתות כבוד!... בשם הגאון מוילנא מופיע שהמילה 'בראשית' היא ראשי תיבות של המידות הראשיות: ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה (ויש גורסים שמחה), יראה ותורה. מידת הביטחון ניצבת בדרוש זה כאבן הפינה הראשונה לכל המידות. בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע – דידוע שפורים – כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי ומתעטף בטלית ובא לבית הכנסת.. . בשם הרה"ק מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך – בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק, וזה העוון החמור. בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי ע" אומרים: כי גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצוה לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת? ... הלא הכלה בכתה'' (נועם שיח - תזריע- מצורע תשע"ז) סיפר לי ידידנו הרב החסיד הנעלה ר' חיים יודל אסטרייכר שליט"א מחשובי מרביצי תורה בעיר התורה לייקווד, שכידוע שכ"ק מרן האדמו"ר מסקולען שליט"א היה מגיע להשתתף כמעט בכל חתונה וחתונה שהיו מזמינים אותו, ורק בזמן האחרון, שהרבי ממרום גילו המופלג בליעה"ר הוא כבר חלש מאוד, הוחלט שהרבי אינו משתתף בשום חתונה, ואף כשאחד משמשיו הנאמנים מהמקורבים אליו ביותר חיתן אחד מיוצאי חלציו, לא בא הרבי להשתתף – וזאת כדי להראות שהרבי אינו משתתף בשום שמחה יהיה מי שיהיה – לבד מנכדיו או ניניו. פעם – סיפר ר' חיים יודל – בשמחת הנישואין של אחד מקרוביי, הופתעו הנוכחים לראות את הרבי שליט"א מסקולען מגיע להשתתף בשמחת החתונה, והיה הדבר לפלא גדול, שהרי ידוע היה שהרבי לא יוצא מביתו כלל לשמחות, ולאחר חקירות אצל הגבאים נודע דבר נפלא, שאבי הכלה נכנס עם בתו הכלה לקראת החתונה להתברך אצל הרבי שליט"א, ובאמצע פרצה הכלה בבכי, והרבי שאל למה היא בוכה, ואמרו לרבי שהכלה אומרת ששמעה שהרבי לא ישתתף בשמחת נישואיה והדבר כואב לה מאוד, ולכן היא בוכה. והנה כשהגיע זמן החתונה, אמר הרבי לפתע להפתעת הגבאים, שהוא רוצה להשתתף בחתונה, והשתוממו מאד, שהל?? עשו גדר חזק שהרבי לא ילך לחתונות, ואף לשמחת החתונה שעשה אחד מהמשמשים הקרובים לא הלך הרבי, ומה ראה כאן הרבי, שנחוץ כ"כ לשבור את הגדר החזק, וענה הרבי "הלא הכלה בכתה"...
הלעקעך (נועם שיח – תזריע-מצורע) אצל הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע נכנס יהודי אחד מודרני עם בנו בחור "בר מצוה", כדי שהרבי יניח לו תפילין. לאחר התפילה הביא הלה לעקעך לציבור לכבוד שמחת ה"הנחת תפילין", אך בהיות שעל פי חזותו של היהודי היה ספק גדול אם אפשר מטעם כשרות לטעום מה 'כיבוד', לכן לא ניגש שום אדם לטעום מהלעקעך, והיהודי עמד בצד נכלם ולא הבין למה לא ניגשים לאכול מהמטעמים שהביא. כשהבחין ה"אמרי חיים" זי"ע במה שאירע שם, הבין מיד את סיבת הדבר, וניגש ליטול מהלעקעך והתבטא בקול "אני מבין שאף אחד לא רוצה לטעום מהלעקעך קודם שמניחין תפילין דרבנו תם, אבל כולכם יכולים לעשות כמו שאני עושה, לוקחים חתיכה לכבוד השמחה, ומברכים את בעל השמחה, ומניחים בצד לאכול לאחר שיניחו תפילין דרבינו תם"... והורה להמשמש בקודש שיטול שני חתיכות ויכניס לחדרו... כל הנוכחים הבינו מיד את הרמז, ותוך כמה דקות לא נשאר כלום מהלעקעך, והלה הלך לדרכו בשמחה וששון מבלי להיפגע. החוויה היהודית
עמלים בתורה',בית המדרש,חייט,סנדלר,חנווני,שלום הבית,ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה,מתעטף בטלית ,בית הכנסת, אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ז
אל תרמה את עמיתך ביראת ה׳ שבך. כדי לזכות באמונו אל תשכנע אותו שאתה מקיים את ״ויראת מאלוקיך״; שאתה ירא שמים. (רבי ברוך ממז'יבוז')
את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך. יש אנשים שטוענים שהם צריכים ללוות בריבית כי יש להם הרבה הוצאות לכלכלה ואין להם ברירה, אומרים להם ובמרבית לא תיתן אכלך, שעדיף שתחיה חיי צניעות ולא תרבה באכילה ובאכילת מותרות ולא תצטרך להלוות בריבית, ובמרבית הכוונה למותרות ולריבוי, לא תיתן אכלך, שהאוכלים הרבה וחיים חיי מותרות גורמים לעצמם ללוות בריבית. המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, אבל כדי להשלים מנין מותר לשחרר כמו שמוצאים אצל ר' אליעזר. ומרומז בר"ת "לעלם בהם" תעבודו, ל'שחרר ע'בד ל'השלים מ'נין ב'בית ה'כנסת מ'ותר. ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט - (האמרי חיים זי''ע, היה מפרש, הרי בניך יהיו חסידיש'ע קינדער, וירוצו - באמצע סעודת שבת - מהר לטיש, של הרבי. והבשר שלהם יישאר, ואתה תצטרך לאכול את זה. וזה הפירוש- ואכלתם בשר בניכם... (נשלח ע''י הרב ח.כץ)
ירא שמים,ללוות בריבית,חיי צניעות,אכילת מותרות,חיי צניעות,אכילת מותרות, אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ז
בלי קיום הציווי ״ולא תונו איש את עמיתו״, לא ייתכן ״ויראת מאלוקיך״. ליראת שמים מדומה אין כל ערך. (אמרי נועם)
בשבת נכריז 'חזק חזק ונתחזק'. ביאר הרה"ק רבי בנציון מבאבוב הי"ד, כי זו שיח בין שניים. האחד פונה לחברו ומעודדו "חזק!" והלה משיבו בחיוב "חזק" אף אתה, מתוך גם "נתחזק" יחדיו, ושם שמים נמצא מתגדל ומתקדש. '' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט - ( בזמנים הקשים שרבים מבחורי ישראל נפלו ברשת הכפירה של ההשכלה, היה יהודי חסיד שהיה בכל יום היה שופך נחלי דמעות לבל ייתפס אחד מבניו חלילה, אכן תפילתו עלתה לו וזכה שכל בניו נשארו יראי א-לקים למקטנם ועד גדולם. פעם השתתף בשמחה של אחד מבניו, קם ואמר: התודה לק-ל שנתקיים בי מקרא שכתוב ''ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו'', תמהו האנשים לשמע דבריו, הסביר ואמר: רואה אני הרבה מחברי אשר נפלו בניהם ובנותיהם ופרקו עולם, וכאשר הולכים הם אצלם אינם יכולים לאכול מבשר הפיגולים המוגש לפניהם, ואלו אני ב"ה יכול לאכול בשר אצל בני ובנותיי בלי פקפוק וחשש.
"טובה מרדות אחת (מחשבת מוסר) בלבו של אדם, ממאה מלקויות". המלאך שהציל אותי מרעב )הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה,( הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה, סיפור זה נעשה לסרט שנקרא הגדר. סיפור מצמרר על חייו של ילד בשואה ואיך הסיפור האישי שלו הופך לסרט עוצמתי על חיים הישרדות והצלה, סיפורי שואה. אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בקוצר רוח. כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקוב הוצעדו לכיכר. השמועה התפשטה שאנחנו מועברים. האבא שלי מת רק לאחרונה ממחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף. הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלנו תופרד. "מה שלא תעשה," איזידור, האח הבכור שלי, לחש לי, "אל תגיד להם מה גילך. אומר שאתה בן שישה עשר." איש ס"ס ניגש אליי, מגפיו נקשו על המרצפות. הוא הביט בי מלמעלה למטה, ולאחר מכן שאל לגיל שלי. "שש עשרה," אמרתי. הוא כיוון אותי לצד שמאל, שבו שלושת האחים שלי וגברים צעירים ובריאים אחרים כבר עמדו. האימא שלי הייתה בצד ימין עם נשים אחרות, ילדים, חולים וקשישים. לחשתי לאיזידור, 'למה?' הוא לא ענה. רצתי לצד של אימא ואמרתי שאני רוצה להישאר אתה. "לא," היא אמרה בתקיפות. "תתרחק. אל תהיה מטרד. תלך עם האחים שלך. " היא מעולם לא דיברה כל כך בחריפות בעבר. אבל הבנתי: היא שומרת עליי. היא אהבה אותי כל כך הרבה שרק הפעם, היא העמידה פנים שלא. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. אחיי ואני הועברנו בקרון לגרמניה. למחרת, הוצאנו מדים ומספרי זיהוי. "אל תקרא לי הרמן יותר", אמרתי לאחים שלי. "תקראו לי 94983. " שמו אותי לעבוד במשרפות של המחנה, לשים את המתים למעלית המונעת ביד. לאחר זמן קצר, האחים שלי ואני נשלחנו ל Schlieben, אחד ממחנות משנה של בוכנוואלד ליד ברלין. בוקר אחד חשבתי ששמעתי קול של האימא שלי. "בן, "היא אמרה בשקט אך באופן ברור, "אני הולכת לשלוח לך מלאך". אבל במקום הזה לא יכולים להיות מלאכים. הייתה עבודה בלבד. ורעב. ופחד. כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, סביב הצריפים, ליד גדר התיל בנקודה בה השומרים לא יכלו לראות בקלות. הייתי לבד. היא לא הבינה. התקרבתי עוד קצת לגדר וחזרתי על השאלה בפולנית. היא צעדה קדימה. אני היה רזה וכחוש, עם סמרטוטים כרוכים סביב הרגליים שלי, אבל הבחורה נראתה חסרת פחד. בעיניה, ראיתי את החיים. היא משכה את התפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר. תפסתי את הפירות וכשהתחלתי לברוח, שמעתי אותה אומר ברכות, "אני אראה אותך מחר." חזרתי לאותה הנקודה ליד הגדר באותה השעה בכל יום. היא תמיד הייתה שם עם משהו לאכול עבורי - חתיכת לחם או, יותר טוב, תפוח. לא העזנו לדבר או להתעכב. להיתפס משמעותו מוות לשנינו. התקווה הייתה המצרך נדיר כל כך, והבחורה הזאת בצד השני של הגדר נתנה לי כמה כאלה, כמזינה דרכה לחם ותפוחים. פניתי לכיוון הצריפים ולא הבטתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה הקטנה ששמה אני מעולם לא למדתי, ילדה עם התפוחים. היינו בטרזין במשך שלושה חודשים. המלחמה הייתה לקראת הסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו, ב -10 במאי 1945, הייתי אמור למות בתאי הגזים בשעה 10:00. אבל בשעה 8 הייתה מהומה. שמעתי צעקות, וראיתי אנשים רצים לכל עבר במחנה. אני הדבקתי את האחים שלי. חיילים רוסים שחררו את המחנה! השערים נפתחו. כולנו רצנו, כך גם אני. למרבה הפלא, כל האחים שלי שרדו. אני לא בטוח איך. אבל ידעתי שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להישרדות שלי. במקום שבו היה רוע נראה עכשיו ניצחון, הטוב של האדם אחד שהציל את חיי, נתן לי תקווה במקום היה שם אף אחד. בסופו של דבר עשיתי את דרכי לאנגליה שבו הייתי בחסות צדקה יהודית, ובהוסטל יחד עם נערים אחרים ששרדו את השואה התמחיתי בתחום אלקטרוניקה. אז הגעתי לאמריקה, שבה אחי סם כבר היה. שירתי בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, וחזרתי לעיר ניו יורק לאחר שנתיים. באוגוסט 1957 פתחתי חנות משלי לתיקון אלקטרוניקה. התחלתי להתיישב בעיר. יום אחד, חבר שלי סיד שהכרתי מאנגליה קרא לי. פגישה עיוורת? לא, זה לא היה בשבילי. אבל סיד המשיך להציק לי, וכמה ימים לאחר מכן נסענו עד ברונקס לקיים את הדייט ועם חברתה רומי. היה עליי להודות, בתור פגישה עיוורת זה לא היה כל כך רע. רומי הייתה אחות בבית חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה, חכמה. יפה, גם עם תלתלים מתערבלים חומים ועיניים דמויי שקד שנצצו בצבע ירוק ומאד מלאי חיים. ארבעתנו נסענו לקוני איילנד. עם רומי היה קל לדבר, ומאד חברותית. מתבררr שהיא לא הייתה לגבי דייטים עיוורים מדי! אנו נכנסנו בחזרה למכוניתו של סיד, רומי ואני במושב האחורי. כיהודים אירופיים ששרדו את המלחמה, היינו מודעים לכך שהרבה לא נאמר בינינו. היא העלתה את הנושא, "איפה היית," שאלה בשקט, "בזמן המלחמה?" "במחנות," אמרתי. הזיכרונות הנוראים עדיין חיים, האובדן בלתי הפיך. ניסיתי לשכוח. אבל לא תוכל לשכוח לעולם. דמיינתי איך היא כמוני בטח סבלה מדי, פחדה, בן לוויה קבוע. ובכל זאת, הנה שנינו היינו הניצולים, בעולם חדש. "היה מחנה ליד החווה." רומי המשיכה. "ראיתי ילד שם ואני נהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום ". איזה צירוף מקרים שהיא עזרה לאיזה ילד אחר. "איך הוא נראה? " שאלתי. "הוא היה גבוה, רזה, ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים. " לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין לזה. זה לא יכול להיות. "הוא אמר לך שיום אחד לא לחזור, כי הוא עוזב את Schlieben? " רומי הסתכלה עליי בתדהמה. "כן!" "זה אני הייתי!" הייתי מוכן להתפרץ בשמחה וביראה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין לזה! המלאך שלי. "אני לא אתן לך ללכת." אמרתי לרומי. ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה עיוורת, הצעתי לה נישואים. אני לא רוצה לחכות. "אתה משוגע!" היא אמרה. אבל היא הזמינה אותי לפגוש את ההורים שלה לארוחת ערב שבת בשבוע הבא. היה כל כך הרבה להסתכל קדימה ללמוד על רומי, אבל הדברים החשובים ביותר שתמיד ידעתי: באותו יום, היא אמרה שכן. ואני עמדתי במילה שלי. אחרי כמעט 50 שנות נישואים, שני ילדים ושלושה נכדים, מעולם לא נתתי לה ללכת. החוויה היהודית
יראת שמים,חזק ונתחזק,מתגדל,מתקדש,מרדות,פקפוק,חשש,הרמן רוזנבלט,
"אם בחוקתי'' - רמז לגואלי ישראל לדורותם. "אם" ר"ת: אהרן משה, אסתר מרדכי, אליהו משיח, אם ישמרו את חוקות התורה יבוא הגואל, בב"א. " (ממשנתו של הגה"צ ר' גרשון שטיינברג זצ"ל)
בפרשת השבוע, פרשת 'בחוקותי', מבטיח ה' שפע של ברכות לכל מי שישמע בקולו - ועונשים חמורים למי שלא ישמע בקולו. אבל איך אפשר לשמוע את קול ה', בעולם כמו שלנו, שכל כך הרבה קולות אחרים וזרים נשמעים בו? איך אפשר לשמוע את קול ה' ברעש הגדול והעצום שיש בעולם הזה? הסוד הוא הרצון! האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. מי שרוצה להתקרב לה' ומבקש לשמוע את קולו, מובטח לו שישמע גם ישמע, אבל מי שלבו מושך אותו אל הרע ואל השלילה, 'יצליח' לשמוע את כל הקולות האחרים -רק לא את קולו של הקב''ה.
''ונתתי שלום בארץ...ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" (כו,ו-ז - (שאל רבנו האברבנאל זצ"ל: לכאורה, היה צריך לכתוב בסדר הפוך, בתחילה- ניצחון על האויב במלחמה, ולאחר מכן השכנת השלום. ותירץ, שהפסוק בא להשמיע לנו סדר העדיפויות: גם כאשר אתה בטוח בניצחונך, העדף את השלום! וכמדומה, שהדברים אמורים ביחסים שבין אדם לחברו, לא פחות משהם אמורים ביחס לאומה בכללותה!...(מעיין השבוע(
ידוע הדבר שכל דבר אשר האדם רוצה בו מאוד ומתאווה לו, גם אם הוא טרוד ביותר ועסוק, מוצא הוא את הזמן בשבילו, כי הוא גוזל קצת זמן מזה, וקצת מזה, עד שהוא מוצא את הזמן לדבר שנפשו נכספה לו. וזאת היא השאלה ששואלים כשמכניסין אותו לדין: "קבעת עיתים לתורה?" היינו עד כמה אהבת את התורה? האם גזלת זמן בשביל לימוד תורה? כי גזלת הזמן הוא הסימן המובהק ביותר, וההוכחה הברורה ביותר לאהבת התורה, לכן השאלה האחת שהיא למעשה שתיים: כמה למדת תורה וכמה אהבת תורה? ככל שתרבה בלימוד התורה ותקבל עליך את עולה על חשבון דברים אחרים, בכך תוכיח עד כמה אהבת תורה יש בך!
הלוחשות לניצולות ) מיכל סגל(
היא הייתה שם בתופת ההיא, אך הזיכרונות נעולים על סורג ובריח, מעולם היא לא ספרה לאיש את אשר עבר עליה שם בגיהינום, ספק אם בעלה- סבי, יודע משהו מהימים הרעים ההם המסורת המשפחתית יודעת לספר שהוריה נרצחו שם לנגד עיניה, והיא נותרה ילדה קטנה בודדה, לבדה בתופת, חלק משמעותי משנות המלחמה היא התייסרה במחנה ההשמדה אושוויץ, כך אבי טוען בידיעה ממקור מידע כלשהו, מה עשתה? כיצד נצלה? ניסינו לברר לא פעם, אבל היא שותקת, תמיד היא שותקת. את החבישה הצחורה שעוטפת את זרועה הימנית היא מסבירה כ "פצע" לנכד או הנין התורן שמעז לשאול אותה בתמימות "מה קרה לך ביד", אבל כולנו יודעים בוודאות שפצע כל כך עתיק, בן 70 שנה או יותר, הוא כבר פצע של הנפש, והחבישה היא רק ניסיון נואש לטשטש אותו, את מה שחרט בלב המספר ההוא שנצרב על הזרוע הנטויה שלה, בכתובת האש. לאחר שנות האימה היא הגיעה לארץ עם אחותה הגדולה, שגם היא כבר איננה בין החיים, הן הותירו שם בתופת את משפחתן הענפה, שאיש לא יודע דבר אודותיה, מלבד גבב של פרטים שחוברים לפאזל של משפחה יהודייה מפוארת, שנכחדה ואבדה, כמו רוב המשפחות באותה עיירה, באותה מדינה, באותה יבשת. היא שמרה ושומרת בקנאות איתנה על שרידי המנהגים אותם היא זוכרת בזיכרון עמום, זיכרון של ילדה בת ארבע או חמש שנים. ובכל שנה מחדש היא מבררת בעדינות אם יש אי מי מצאצאיה שמפר את המסורת שהנחילה, וחלילה "אוכל שרויה בפסח", אחד מהזיכרונות הבודדים שנצרבו בליבה ע"י אש המוקד, על הזיכרון ההוא היא שומרת מכל משמר. היא שומרת על צלם אנוש בשיא תפארתו, אולי כמשקל נגד השנים שהוא כמעט אבד לה. היא מקפידה לקבל את פנינו הנכדים שקופצים לביקור קצר, כשהיא לבושה בקפידה, חבושה בפאה ונעליים כבודות לרגליה, את השולחן העתיק בסלון המצוחצח שלה, היא עורכת יחד עם סבא בטוב טעם, בכיבוד עשיר, אשר לא יושלך ממנו אף פרור אכיל אחד קטן אל פח האשפה, היא גם לא נותנת לנו להרגיש אף לא ברמז קל, שכבר לא פשוטה לה המלאכה של נשיאת הבקבוקים מהמקרר לשולחן, באותה מידה שהיא משתדלת להסתיר מאתנו את העובדה שחלק מן המאפים כבר אינם מעשי ידיה, היא לעולם לא תהא מנוצחת, היא תמשיך להיאבק באותות החולשה עד יומה האחרון. על אף גילם השואף לגבהים, הם מקפידים להופיע יחד בשעה המדויקת בכל שמחה ושמחה במשפחה, לשם כך הם נוסעים בשעות לא שעות, מצפון הארץ ועד לדרומה, כדי לראות עין בעין את חזון אחרי הימים הפרטי שלהם, כשעוד נכד שבא בברית נישואין, עוד נין שנכנס לבריתו של אברהם אבינו או נכנס לעול מצוות , אולי כנגד השנים האכזריות עמוסות רוע וכאב בהם לא היה לה ניצוץ של שמחה, אולי כנקמה אכזרית לצוררים ההם, הוכחה ניצחת לכתוב "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". היא נוצרת בקרבה את סוד חייה, סוד שאיש מאתנו לא יודע ואולי גם לא ידע. היא שותקת שתיקה כבדה, חובשת את מסכת הרשמיות הנצחית שלה, ומעדיפה להתעניין בחיינו המלבלבים, בטרם נתעניין אנו בחייה הנסתרים. זוהי סבתי, אמו של אבי, היא עדות חיה לשרידי השואה האיומה, עדות למציאות הבלתי נתפסת שלא ניתנת להבנה בשכל אנוש, כיצד אוד מוצל מאש, שרד, השתקם, והקים אימפריית צאצאים ענפה, בגוף רצוץ, ובנפש מרוסקת, רק בכוח המאבק, בשם הניצחון, ובעבור שיהא זכר ושארית לכל אלו שנכחדו בתופת ההיא, ובלע אותם המוות לנצח. החוויה היהודית
אהרן,משה,אסתר,מרדכי,אליהו,משיח, ברעש גדול,עצום,שלילה,טרוד,עסוק, נעולים,סורג,בריח, אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ז
אומר שלמה המלך במשלי "מלווה השם - חונן דל" מי יכול להיקרא מלווה להקב''ה זה שאינו דואג רק לעצמו ובני ביתו אלא חונן דל הוא מפרנס ודואג לאלו המסכנים וחסרי אמצעים והוא יכול להיות סמוך ובטוח שהקב"ה פורע הלוואותיו ויחזיר לו בעין יפה. בשם רבי נח מלבוביץ היו אומרים, את ה' יתברך אי אפשר לרמות, את הזולת קשה לרמות, ציבור אי אפשר להטעות, אם כך לא נותר את מי לרמות אלא רק את עצמו, ומה החכמה לרמות שוטה... טעם מצות השמיטה: זה לא רק להשריש בנו את ההכרה כי ”לה‘ הארץ ומלואה“, אלא כאשר האדם אינו מעבד את אדמתו במשך שנה שלימה, ומפקיר את פירותיה, הוא מחזק בכך את אמונתו, שכל אשר יש לו - זה מהקב“ה. ועפי“ז מובן, מדוע זוכים שומרי השביעית לפרנסה אף בשנה זו, כפי שנאמר: ” וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים“ (ויקרא כ“ה כ“א).
בשביל סבתא יום השואה זה יום העצמאות! )הנכדה של סבתא( סבתא לא סתם עמדה בצפירה, היא עמדה שם כי הייתה לה סיבה מאד מיוחדת, אחת כזו משלה שקיפלה בתוכה חיים שלמים שהפכו לחיי נצח עבורה (יום השואה תשע"ז) סבתא הלברשטאם היא אחת הנשים הכי משפיעות בחיי. אישה קטנה ומטופחת שעברה את השואה על כל זוועותיה וללא הנחות. עזבה בית מפואר וחם בגיל 12, יצאה לגלות וברחה ממקום למקום, עד שבסופה המר של הטרגדיה הגיעה לאושוויץ, שם עבדה אצל מנגלה ימח"ש ביצור מטוסים בהיותה בת 16 בלבד. אין אנו יכולים לאמוד סיפורי זוועה, מי סבל יותר ומי פחות. אנו כן יכולים לשער, שילדה קטנה לבדה שעברה את כל סוגי זוועות השואה כנראה ששפויה כבר לא תצא משם. אבל סבתא, לא רק שיצאה שפויה. אלא אין עוד נשים עם עוצמות ואמונה כמו האישה הזו. אחת מנכדותיה סיפרה שהוציאה לפני כחצי שנה ספר "באש האמונה" ספר רווי באמונה ונוטף אהבת השם ואהבת החיים. רציתי לספר לכם על יום השואה שנה שעברה, ונסחפתי לכתוב על סבתא... כך כותבת אחת מנכדותיה. לסבתא היה תור לבי"ח בלינסון, היא נסעה לשם במונית, ואז.. צפירה. ברור שהנהג עצר ויצא, וסבתא החליטה גם לצאת ועמדה דום. שנכנסו למונית, שאלה את הנהג, למה עמדת? ענה לה, גברת 6 מיליון איש נרצחו! ואני לא יכול לעמוד דקה? מה יש? אמרה לו סבתא: ומה יש ל-6 מיליון מזה שעמדת? הנהג התחיל לכעוס: אתם החרדים, אין לכם לב ...ובכלל, אם את נגד למה עמדת את? למה יצאת?. ענתה לו סבתא: אני? אני למה עמדתי? עמדתי בצפירה וחשבתי לעצמי, את עומדת בגו זקוף, את לא בסלקציה, לא צריכה לפחד אם ישלחו אותך ימין או שמאל, עמדתי ללא מורא ופחד, אף אחד לא עמד עם אקדח מולי. עמדתי שבעה לא הייתי רעבה. בבוקר קמתי, לקחתי 2 פרוסות לחם, יכולתי לקחת יותר, כמה שרציתי... היה לי כיכר-שלם. לא הייתי צמאה, לא מודאגת, לכן עמדתי! רציתי לרקוד! לא רק לעמוד! הנהג היה בהלם: "מה, גם את משם"? (סבתא אישה מאד מטופחת, לא כך דמיין ניצולת שואה) סבתא הרימה את השרוול: רואה את המספר הזה? מנגלה בכבודו חרט לי את זה. ואני לא צריכה יום שואה בשביל להיזכר בזוועות שהיו שם. הנהג עצר את הרכב, חבש לראשו כיפה ואמר: עכשיו סבתא, אני עומד לכבודך! אני זוכרת שסבתא חזרה באותו יום כל כך שמחה שעמדה בצפירה, בשביל הכיף, בשביל הניצחון! בשבילה יום השואה זה יום העצמאות. החוויה היהודית
שלמה המלך,משלי,מלווה השם,חונן דל,מפרנס,דואג,מסכנים,חסרי אמצעים, לרמות,ציבור,להטעות,שמיטה, אמרי שפר י"ח אייר ה'תשע"ז
אמנו את עצמכם לקבל חולשות של אחרים כדי לקבל את החולשות של עצמכם. כאשר אתם נמצאים בחברת משפחה, חברים או בני זוג, וחשים חוסר נוחות או כעס ממי שהם וחושבים על דרכים לשנות אותם, נסו במקום זאת לקבל את החולשה שלהם בחמלה, הבנה או סליחה, גם אם אינכם מסכימים איתה וכל עוד היא איננה גורמת לכם כאב אמיתי. המילה חכמה מתחלקת ל "כח מה". המילה "מה" בגימטריה היא 45 שזה גם הגימטריה של המילה "אדם". כלומר חכמה היא כח חיוני של האדם. ניתן לראות זאת בפשטות הפיזית, ככל שלאדם יש יותר ידע וחכמה, הוא ידע לשמור על תזונה נכונה, להיזהר מדברים מסוכנים, לנהל מערכות יחסים בריאות, להתפרנס בכבוד, לשמור על בריאותו ולהתנהל בצורה שתאריך את חייו. האדם דומה לכינור: אם הוא שלם ללא פגם, הריהו מנגן. האדם עשה את הטכנולוגיה להכרחית, והיא עשתה אותו למיותר. להגיע לפני כולם (לקראת שבת מלכתא) באחת הערים בארה"ב התקיימה תחרות של טיפוס מדרגות, תחרות שגרמה בסופה הפתעה ושינוי כיוון בחיים, לרבים מהמשתתפים בה. בהגיע יום התחרות התאספו רבים במקום הארוע, וככל שהתקרבה שעת תחילת התחרות ההתרגשות בקהל הצופים הלכה וגדלה, רבים הצטופפו למרגלות הבנין רב הקומות וחיכו לשריקת הפתיחה, שתודיע על תחילת המרוץ אל ה100 ! זו תחרות בה מנסים כמה אנשים את כוחם ומזלם בטיפוס במדרגות של בנין בן 100 קומות, מי שיגיע ראשון לקומה ה100 יוכרז כמנצח ויזכה בפרס כספי גדול! כמובן שהמעליות הושבתו והמרוץ נעשה במדרגות הבנין בלבד. וזה הגיע! נשמעה שריקה ובאחת התחילו המטפסים בתחרות הדורשת מאמץ רב, וכך לאחר כמה דקות נראו הראשונים שנשברו, אחד בקומה ה15 ,שני בקומה ה19 , וכן הלאה, יש שהמשיכו במאמץ רב והגיעו עד קומה 25 ! אחד אף התאמץ והצליח להגיע לקומה 37 ! אבל גם הוא הכריז על סיום!..... והנה כשהמתח בשיאו, נראה אחד המטפסים מוציא ראשו מהקומה ה-50 ומראה סימון של נצחון בידיו, לפליאת הצופים למטה בסיבת נצחונו כשהצליח רק מחצית דרכו, ויש לפניו עוד 50 קומות, החווה שוב בידו לאות נצחון! ואז הכריז בקול רם, הגעתי במאמץ רב לקומה 50 , ושם יש שלט גדול ' אם הגעת לקומה 50 אתה יכול לעשות את שאר הקומות במעלית שפועלת מקומה זו ! כמובן שמטפס זה הוכרז מיד כמנצח, אף שלא הגיע בפועל לקומה ה100 !! מעשה זה ממחיש ומחזק בתוכנו את האמת, כי אל לו לאדם להתייאש מגובה המאמץ הנדרש ממנו בעבודת ה', מה שנדרש ממנו זה להתאמץ ככל יכולתו, לבקש ולהתפלל, ואז כבר מגיעה המעלית ומעלה אותו לפסגת ההצלחה והרוממות. החוויה היהודית
חולשות,משפחה,חברים,בני זוג,חמלה,הבנה,סליחה,חכמה,תזונה נכונה,דברים מסוכנים,כינור,שלם,ללא פגם, מנגן, אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ז
אלא עיקר העבודה שחפץ בה הקב"ה הוא שנהיה "אנשי" קודש – מענטשליך הייליג – יכול האדם להיות קדוש, אבל קודם צריך להיות בן אדם... וכמו שאומרים: "לעולם יהא אדם" – קודם תהיה "בן אדם", ואח"כ "ירא שמים"... בטשו"ע ריש סי' תכח, אמרו בזה הלשון "לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג לעומר, וסימן פל"ג".
בשום מצווה אחרת לא נאמר "עם ה' אלוקיך". שכן במידת התמימות קל מאוד להונות את הבריות; קל מאוד להיראות תמים. לפיכך הזהירה התורה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – שהתמימות תהיה לפני ה', הבוחן כליות ולב. (רבי בונם מפשיסחה)
בשום מקום התורה לא כתבה לשון הרחקה, חוץ מאשר באיסור שקר. 'מדבר שקר תרחק'. ללמדנו כי בשקר אין לחפש היתרים.
בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד א-לוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) בשכר מה זכה יהושע בן נון להנהיג את ישראל? אומר הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיהושע זכה לקבל את הנשיאות מפני דאגתו לרבים, שהרי חז"ל אומרים: "כאשר משה רבנו ביקש שירשו בניו כבודו אמר לו ד' "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים…" כלומר, ודאי שהיו בני משה רבנו גדולים בתורה, שאם לא כן לא היה מבקש בשבילם את הנשיאות, אלא שעסקו בתורה לעצמם ולא עם הבאים ושבים, ורק יהושע העמיד ספסלים וכו' – וכעין מה שאמרו חז"ל גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, שקבלת פני שכינה היא רק לעצמו, ואילו הכנסת אורחים היא גם לאחרים. גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות בעיקר "משל אחיו" — גדולה יהודית, גדולה בתורה וביהדות, ולא בתורות זרות. )עיטורי תורה(
הכוהן הגדול צריך להיות ״מאחיו״, אח ורע לכל אחד ואחד; שירגיש בצרת העם ושמחתו, כמו שאדם משתתף ביגונו ושמחתו של אחיו. )החוזה מלובלין( לבכות ... )פנינים( אל הגה"ק החריף רבי משולם איגרא זי"ע באו לדין תורה, שני בעלי בתים מאחת העיירות. העניין היה קשה ומסובך ביותר, והוא נאלץ לדחות את פסיקת הדין ליום המחרת. לבעלי הדין אצה הדרך ולא יכלו לשהות עוד בטיסמניץ שם כיהן הגאון הנ"ל כרבה של העיירה. אמרו אחד לשני: הרי יש לנו רב עיירתנו, נלך אליו ויפסוק לנו הדין. וכך עשו. כששמע רבי משולם, כי רב פלוני באחת העיירות הקטנות ידע להשיב במשך זמן קצר על עניין כה קשה, אמר בלבו: הלא זה גאון נפלא בדורנו וצריך להכירו ולדעת ממנו... לא היסס רבי משולם , ומיד נסע אל אותו רב. בבואו לביתו התעטף ונכנס בחרדה ועמד לפניו בהכנעה רבה, כתלמיד בפני רבו, ושאל אותו: כיצד ידע כבוד הרב? לפתור כמעט ללא שהיות, עניין כה מסובך, שאני בעצמי נאלצתי לדחות את בעלי הדין עד ליום המחרת ? השיב לו הרב: האמת לא אכחד אמנם לא ידעתי כלל מה להשיב בעניין, ונעשה לי קשה על הלב. בצר לי נכנסתי לחדר השני, התייפחתי בבכי וביקשתי רחמים, ואמרתי לפני השי"ת, הלא אני רב העיירה ו הבעלי בתים לא יודעים להבחין בין דבר קשה לקל, ואם לא אדע להשיב להם תשובה, הרי זה יגרום חילול ה', ח"ו. כנראה נתקבלה תפילתי, כי כאשר ניגשתי לארון הספרים מיד מצאתי ספר ישן שבו מבואר היטב כל העניין הזה, וכך פסקתי!... מששמע זאת רבי משולם איגרא, פנה מיד אל דלת היציאה ואמר לרב בזה הלשון: "לבכות? - לבכות גם אני יודע, אבל על התורה צריך לעמול, ולהתייגע ולהשתוקק השתוקקות עצומה לכוון אל האמת". והלך לו.
החוויה היהודית
להיות קדוש,להיות בן אדם,ירא שמים,מידת התמימות,בריות,להיראות תמים, הרחקה,ספסלים,גדולה יהודית, אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ז
אנחנו רוצים להעביר את הזמן בהנאה אך כעת עבורנו זה נמדד בדגש על ה ''ההנאה'' במקום על ה ''זמן''. הדבר היחיד בחיים שמגיע אלינו בלי מאמץ ותמיד בזמן הכי פחות טוב, זה הזקנה. הורים על תזלזלו במורים! לילדכם יהיה קשה ללמוד מאדם שהם אינם מכבדים. ''והכוהן הגדול מאחיו״ (ויקרא כא,י). אומרת הגמרא (יומא יח): "גדלהו משל אחיו". גדולת הכוהן הגדול צריכה להיות משל אחיו, שהם יעשוהו גדול, ולא שיקבל את הכהונה מידי זרים. )רבי יהונתן אייבשיץ(
איתותים מן השמים להלן סיפור מופלא, שעובד מתוך הספר "ברכי נפשי" , דברים הנאמרים בשם הרב הגאון יצחק זילברשטיין רבה של רמת-אלחנן בבני-ברק וקובצו ב"ה באמצעות הרב מיכאל צורן הי"ו, ויש בדברים אלו ללמדנו רבות על לשון הרע ועל העובדה, כי לעיתים משמים שולחים איתותים לאדם, כדי שיעשה חשבון נפש וימצא אלו דברים דורשים תיקון ועליו לתקנם. וכך סיפר הגאון שליט"א: הגיעי אלי אברך מבוהל עד עמקי נשמתו, כשהוא מספר על תופעה מוזרה עד מאוד המתרחשת בביתו מזה מספר ימים. תופעה זו גורמת לחרדה לו ולבני ביתו ואינם מוצאים לה פתרון. וכך סיפר האברך: "ציפור גדולה נכנסת אלינו לסלון הבית, וכשאנחנו מסלקים אותה היא יוצאת, אבל בתוך דקה או שתים, היא חוזרת בשנית. שוב אנחנו מגרשים אותה ושוב היא חוזרת. כך יום, יומיים, שלושה ימים ויותר ." "הציפור עצמה אינה מפחידה אותנו , " מספר האברך, "אבל ברור לנו, שהיא נשלחה מן השמים, כדי לרמוז לנו דבר מה. ואין אנחנו יודעים, ולו קצה חוט, מהו הרמז והסימן שהיא מביאה עמה בכנפיה. והראיה, שציפור מטבעה פחדנית ומתרחקת מבני- אדם, מחשש שיתפסוה. ואילו אצלנו - היא חוזרת שוב ושוב" . "בשלב מסוים", הוא ממשיך ומספר ברטט, "חשבנו שאולי כדאי להפטר ממנה לעולמים ובכך להירגע מן המתח שהיא גורמת לנו בבית". כששמעתי את הדברים האלו יוצאים מפי האברך, אמרתי לו: "הרי אתה עצמך אומר שיש לך הרגשה שהציפור הזו נשלחה מן השמים, ואם כן , כיצד הנך מעלה בדעתך פתרון שכזה להרוג את הציפור? וכי אם תהרגנה , תתפטר ממנה ומהרמזים , שהיא מביאה עמה בכנפיה?!". והמשכתי והסברתי לו: "למה הדבר דומה? אדם הנוסע ברכבו , ולפתע נדלקת לו נורה אדומה בלוח המחוונים שלו. כיוון שרק לפני פרק זמן קצר, הוא רכש את הרכב, עדיין הוא אינו בקי בכל סימני הנורות, ואינו יודע אל נכון , מהו הרכיב במכונית העומד לפני קלקול כל שהוא, שבעטיו נדלקת המנורה. הוא ממשיך לנסוע ומתעלם במפגיע מהבעיה, והנורה הזו כבה ונדלקת מולו שוב ושוב ו . הפעם ביתר תכיפות. מה שמשתמע, כי התקלה שיש ברכב רק מחמירה והולכת. הדבר הזה מרגיז את הנהג, ומפריע לו לנהוג בשלו וה ומטריד את מנוחתו . עכשיו נעצור לרגע ונחשוב: אם הנהג ייגש למוסך ויבקש, כי ינתקו את הנורה מלוח- המכוונים. וכי הבעיה , שהתעוררה ברכב שלו תיפטר? הרי ללא ספק , שהמצב רק ילך ויחמיר! ואדרבא, ייתכן בשל כך שהנזק אף ישפיע על רכיבים נוספים ברכב. המנוע עלול להתחמם חלילה, למשל, עד שהרכב ייתקע לגמרי ולא ימשיך יותר בנסיעתו, ומלבד זאת גם נוסעי הרכב ייכנסו לסכנה רבתי, כאשר מתעלמים במפגיע מן הבעיה . כל מציאותה של נורה זו, היא כדי להתריע בפני הנהג על תקלה שיש למנוע הרכב, והפתרון האחד והיחיד העומד בפני הנהג הוא – להעמיד את הרכב בצידי הדרך, ולבדוק את תקינות המערכות שברכב. ואם הוא עצמו אינו יודע לעשות זאת, עליו להזעיק איש מקצוע או לחילופין לקרוא לרכב גרר, שיגרור את הרכב אל המוסך ושם יטפלו בתקלה ." הציפור משמשת כתזכורת, גם במקרה של אותו אברך. הרי עושה רושם, שהציפור הזו נשלחה מן השמים כדי להצביע על תקלה רוחנית כל שהיא הקיימת בביתם. ואם ובכן ודאי , שהריגתה של הציפור, ברור, שלא תסייע להם במאומה בתיקון הבעיה. "אם כן מה עליי לעשות?" - שאל האברך , כשענן דאגה מכסה את פניו. פתרון לתעלומה המסתתרת מאחורי ביקור הציפור שחודרת שוב ושוב לבית, ניתן למצוא בתרגום "יונתן בן עוזיאל", לקמן בפסוק יג. התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל זיע"א, מתקשה בעניין מסוים: מדוע מצווה התורה בעניין המצורע לשלוח את הציפור השנייה ולא לשוחטה, כפי שעושים לציפור הראשונה? והוא מתרץ ומסביר מיכוון שהמצורע נענש בגין לשון הרע , שהוא דיבר, שילוחה של הציפור השנייה נועד להזכיר לו את חטאו, שאם הוא ישוב לכסלו , חלילה , וימשיך לדבר לשון הרע – תחזור אליו הציפור בשנית ותזכיר לו את הטראומה הגדולה , שהייתה מנת חלקו בתקופת היותו מצורע . לכשייזכר האדם בכך, שהוא ישב מחוץ למחנה לבד וכולם התרחקו ממנו - יש סיכוי רב , שהוא ישפר את דרכיו ויפסיק לדבר לשון הרע. הציפור החיה משמשת , אפוא , כתזכורת , שאם ישוב וידבר לשון הרע - היא תחזור לביתו ותזכיר לו את הדבר. האברך שמע את הדברים, ולאחר שעשה חשבון נפש מעמיק בביתו, הסכים, שאכן בביתו מדברים לשון הרע. הוא קיבל על עצמו להתחזק בדבר ולא לדבר לשון הרע, והפלא שבדבר הציפור עזבה את ביתו ולא שבה אליו עוד.
החוויה היהודית
ההנאה,זמן, מאמץ,בזמן,פחות טוב,הזקנה,הורים,תזלזלו,במורים,הכהונה,זרים,
אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ז
בכל עת ובכל רגע שאדם פנוי ואינו עוסק בתורה הקדושה , ובפרט בעת שהוא שוכב על מיטתו ואינו יכול להירדם או שהוא סתם יושב בטל לבדו בחדרו - יהרהר במצוות עשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדולה ונוראה בוערת לפניו ולהבותיה עולות עד לב השמים והוא לשם קדושת שמו יתברך שובר את טבעו ומפיל עצמו לתוך האש על קידוש השם. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. נמצא שאינו שוכב או יושב בטל, אלא מקיים מצוות עשה דאורייתא, שהיא יסוד האמונה והעמוד הגדול שכל בית ישראל נשען עליו. (הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע) הגה"ח רבי חיים ברים זצוק"ל היה אומר שהוא הכיר יהודי בעיה"ק ירושלים שהיה מתפלל ומתחנן אל ה', רבש"ע נתת לי חלות ללחם משנה, יין לקידוש והבדלה, ושאר צרכי שבת, אנא ה', הב לי 'שבת' ליום השבת, כלומר שלא אסתפק באכילת חלות ושתיית יין, אלא ארגיש את עצם נעימות וקדושת יום השבת. ''ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" )כב, לב( אל תחללו את השם בתירוץ של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שכביכול אתם מקדשים במעשיכם את השם. )מאוצרנו הישן( חסידים מספרים על החסיד החב"די הנודע רבי הלל מפאריטש זי"ע, שהסב פעם עם בני החבריא לסעודת 'פסח שני'. כטוב לבם ביינה של תורה, בדברי חסידות ליקרת היום, נכנס להיכלם 'מתנגד'. כשהבין לפשר הסעודה הצטחק ואמר: "לכם ראוי לחגוג, זהו הרי חגם של האנשים הטמאים" ... רבי הלל נעץ בו עיניים והשיב: "לא כי, זהו יום חגם של אלו שהיו טמאים בעבר ועכשיו הם טהורים. אכן אין זה חג שלך... ההודאה שהביאה עמה ישועות! (להתעדן באהבתך, עלון 150) הגר"ש קוק סיפר: אברך אחד ישב בדרשה בעת שציטטתי את דברי רבנו בחיי, להודות לפני שמבקש, ולא עבר זמן קצר והוא נקלע למקרה שבו היה צריך לממש את הדברים. עינו של האברך הזה כהתה לפתע, ובהתייעצות דחופה שנעשתה אצל הרב פירר התברר שמדובר במקרה נדיר ומסובך מאוד, שאף אחד אינו מטפל אולי יוכל להציל את העין, וצריך לעשות זאת בדחיפות.–בו, ויש רק רופא אחד בארצות הברית שאולי בלית ברירה ארז האברך את חבילותיו, ויצא עם רעייתו אל הרופא בארצות הברית. לאחר שעשו את כל ההכנות הנדרשות, נכנס לבדיקה, והנה גם רופא זה הרים ידיו ואמר שאין כל תרופה למכת עינו של חולה זה, ואין לו כל אפשרות לנתח את העין... המשפחה ניסתה לשכנע את הרופא, שאולי בכל זאת לאחר שבאו במיוחד מארץ ישראל, ישקיע מאמץ נוסף, אבל הרופא נותר בדעתו, ואמר שאין כל אפשרות כזו, והוא לא יוכל לעזור. במר ליבם התכוננו כבר בני המשפחה לשוב לארץ ישראל. ואז... נזכר האברך בדבריו של רבנו בחיי. השעה הייתה לאחר חצות לילה, כשהטיסה נקבעה לסוף הלילה הבא. התלמיד חכם חיפש בית מדרש שאין בו אנשים, ומצא. הוא נכנס ופתח את ארון הקודש, ופתח ב... הודאה על כל מה שעשה איתו הקב"ה עד היום הזה. הוא שיחרר את כל ניצרת-הדמעות שלו, ובמשך כשעתיים התייפח והתייפח, ולא הזכיר כלל את הבעיה החמורה שהתעוררה בעינו. 'אני מרגיש, ה' יתברך, שלא הודיתי לך מספיק על כל מה שעשית למעני עד היום, ולשם כך באתי עתה, להודות ולהלל', אמר, ובכה כמו ילד קטן. רק לקראת סיום, הוסיף ואמר 'הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך', ולכן אבקש ממך, אבי שבשמים, שכשם שעזרתני ועמדת לצידי עד היום, כן תמשיך ותעשה עימי חסד, ותרפא את עיני החולה'. כשהאיר היום, החליט החולה לגשת שוב אל הרופא, ולנסות לשכנעו לבדוק שוב את העין. הוא לא תלה זאת כמובן בכך שמילא אחר הוראתו של רבנו בחיי, אבל אמר לרופא שלפני שהוא חוזר לארץ ישראל, הוא רוצה להיות בטוח שהדיאגנוזה שלו נכונה. למרבה הפלא הסכים הרופא לבדיקה חוזרת. מה שקרה שם, היה בבחינת הבלתי ייאמן, סיפר הגר"ש קוק. הרופא לא האמין שמדובר באותו בן אדם שהיה אצלו אך אתמול. 'מה עשית שהעין שלך שינתה מצב בצורה דרסטית כל כך, עד שאפשר עכשיו לנתח אותה בקלות, ולהחזיר לך את הראיה שאל הרופא. –באופן מושלם'? הסוף הטוב היה שכעבור 48 שעות נוספות חזר האברך ארצה, בסייעתא דשמיא, עם שתי עיניים בריאות לחלוטין!– וזה עדיין לא סוף הסיפור. הגר"ש קוק סיפר את המעשה הנ"ל בדרשתו בליל שבת, שבה ישב אברך נוסף, שבביתו היו שתי בנות מבוגרות מאוד, .30 - שעברו מזמן את גיל ה האברך הגיע לביתו, סיפר ברגש רב את הדברים ששמע זה עתה, ואמר לבני הבית 'בואו ??נקיים את מה שכותב רבינו בחיי, ונודה לה' יתברך בצוותא על כל מה שעשה עימנו עד היום הזה'. ובמשך שעה ארוכה ישבו ומילאו פיהם בדברי הלל והודאה. שלושה ימים לאחר – הגר"ש קוק סיפר שכבר בתחילת השבוע שלאחר מכן הגיעה ההצעה לבת הראשונה, שהתארסה כעבור שבוע, ולא עברו שבועיים מכן והבת השנייה התארסה, וממש באלה הימים נערכה החתונה השנייה. לא ייאמן.
החוויה היהודית
שוכב על מיטתו,להירדם,יושב בטל, אש גדולה,בוערת,להבות,לב השמים,צרכי שבת,יום השבת,פסח שני, 'מתנגד',טהורים, אמרי שפר י"ג אייר ה'תשע"ז
במשנה תחילת שבת שנינו יציאות השבת שתים שהן ארבע, לרמז שאם מוציא שתים על הוצאות שבת מקבל בחזרה ארבע. החיים מלאים במצבים בלתי צפויים שאינם תמיד בשליטתנו, והדבר היחידי שבו אנו יכולים לשלוט הוא התגובה שלנו. אם תקדישו זמן למחשבה על כך, תבינו שכל דבר שקורה סביבכם הוא טבעי וחסר משמעות עד שאתם מעניקים לו אותה. יש אגדה שהרמ"א הוציא ל"ג ספרים, חי ל"ג שנים, הלך לבית עולמו בשנת של"ג, ביום ל"ג בעומר, בגלל זה קוראים את היום הזה ל"ג בעומר כפי שיטתו, ולא ל"ג לעומר. הספידו עליו ל"ג שבחים. ויש שמוכיחים שרק נפטר בל"ג בעומר אבל זה היה בשנת של"ב כפי שכתוב על מצבתו וחי יותר מל"ג שנים. בריחתו של סבא ) מאת דינה ניומן כפי שסיפר לה ברוך ברגר( Facebook20TwitterGmailעוד9 ישבתי הכי קרוב לאבא שיכולתי, עם עט ונייר בידי. אבא שלי, אסיר הלכוד בגוף חולה במחלה ניוונית קשה, יכול לדבר רק בלחישה מאומצת. הסיפור שהוא רצה לספר היה על אביו, סבא שלי. זהו סיפור על טוב ורע, ייאוש ונס, על עומק התהום אליה יכול לשקוע המין האנושי ועל חסד אנושי פשוט. בעיני המביט בגופו הצנום של אבי השוכב על מיטת בית החולים, נראה כאילו המחלה נצחה, אולם כל מי שמבחין בחיוכו המקסים, יודע את האמת. סיפורו של אבי וסיפורו של אביו עוסקים שניהם בהתמודדות וניצחון. נדרשו לו שעתיים כדי להכתיב לי את סיפור המורשת המשפחתי שלנו. "הדוד של סבא היה נגר", הוא התחיל, "וסבא למד אצלו כשוליה. ואז המלחמה פרצה. הוא עדיין היה רק שוליה, אבל כשהגרמנים ביקשו נגרים מומחים, סבא הרים את ידו. בגלל ההכשרה שלו הוא נשלח למחנה העבודה הטנפול באוקראינה, במקום למחנה השמדה. הפרויקט של המחנה היה לבנות בתים שיימסרו לקצינים אחרי המלחמה. "סבא מצא חן בעיני אחד מהשומרים במחנה. אולי בגלל שהוא מצא דרך להשיג עבורו סיגריות. סבא הבין שבמקום כזה, חבר שומר יכול להיות דבר טוב. והוא צדק, אם כי יעבור זמן רב עד שהחברות הזאת תבוא לידי ביטוי." "יום אחד סבא שלי עבד ליד הגדר המקיפה את המחנה. אישה לא מוכרת פסעה באגביות מעושה בסמוך לצידה השני של הגדר, ולחשה לו: "אם אי פעם תצא מהמקום הזה, תחפש אותי. אני יכולה להסתיר אותך. הנה – קח את הכתובת שלי'. ונעלמה. הכל היה כל מהיר, שאלמלא פיסת הנייר שנותרה בידו, הוא היה עלול לחשוב שהכול פרי דמיונו. הוא שינן היטב את הכתובת והשמיד את הדף. "יומיים אחר כך, כשסבא הלך לבד לצריף בשעת לילה מאוחרת, הוא שמע שיחה בין מפקד המחנה למישהו אחר. הם דנו בפרטים הטכניים הקשורים לתוכנית חיסול המחנה. "מכיוון שלסבא לא היה מה להפסיד, הוא החליט מייד. הוא ידע שעל חלק אחד בגדר שמקיפה את המחנה, לא משגיחים כל הזמן. הוא ידע גם שמעבר לאותו קטע בגדר נמצאת תעלת השופכין. בשקט, בלי לחשוב פעמיים, סבא פנה לשם, טיפס על הגדר ונכנס ישר לתעלה. "הוא לא ידע מה יהיה הצעד הבא שלו, אז הוא ישב שם, בתוך השפכים, והקיא מהסירחון הבלתי נסבל. ואז הוא שמע צליל ברור שעוד מישהו נכנס לתעלה, סבא קפא, הלב שלו פעם במהירות, כשאותו מישהו עשה את דרכו בתוך הביוב לעברו. כשהוא התקרב, סבא זיהה את דמותו של אחד מחבריו האסירים." "'מה אתה עושה כאן?' סבא שאל בתדהמה. "ראיתי אותך קופץ מעבר לגדר לתוך התעלה. לא חשבתי פעמיים, פשוט באתי אחריך". ענה לו האיש. ''סבא שמח בחברה, ומכיוון שהיה לאיש הזה שעון, שעון זהב שהוא הצליח להסתיר במחנה למרות הנסיבות, הוא שמח שהם יוכלו לדעת מה השעה. שני הפליטים שמעו באותו לילה, קולות של ריצה וצרחות מעליהם. חיסול המחנה החל. "יומיים חלפו. והם עדיין נשארו בתעלה. סבא רצה להישאר שם עד שיהיה בטוח שהכל הסתיים. אולם כפי הנראה זה לא היה דבר פשוט. התעלות היו מלאות בשפכים, וצרות במידה מעוררת קלאוסטרופוביה. ובנוסף, לא היה לשניים גם מה לאכול. בסופו של דבר זה היה מעבר ליכולת הסבל של בן לווייתו של אבא. הוא היה חייב לצאת. הוא היה חייב לצאת, ומייד". "סבא התחנן אליו לא לצאת, אבל הוא אמר שהוא עולה בכל אופן. הוא חייב. ברגע שהוא יצא, סבא שמע צעקה. 'אכטונג!' ואז את אותו קול צועק על החבר שלו להסיר את השעון. הייתה דממה קצרה, אולי כשהוא מילא את ההוראה, ואחריה ירייה בודדת. ואז נשמעו שני קולות מתווכחים בגרמנית מי יכנס לתעלה כדי לבדוק אם מסתתרים שם עוד אסירים. "אבל אף אחד מהם לא הסכים. אף אחד מהם לא רצה להיטנף. במקום זה, הגרמנ??ם רוקנו את מחסניות הרובים שלהם לתוך התעלה. סבא הסתתר מאחורי עמוד בטון כדי להגן על עצמו, והקשיב לכדורים ששרקו לצידו בלי לגרום לו כל נזק. אחרי נצח, הוא שמע את צעדיהם המתרחקים מעליו, וסבא הבין שעדיף לו לנוע. הוא דשדש בתעלה בקו ישר, עד שהגיע לקצה. "סבא הגיח החוצה, כשהוא מכוסה ברפש מכף רגל ועד ראש, ומצמץ לאור השמש. הוא מצא את עצמו באזור כפרי לא מוכר. סבא הלך מעט עד שראה נערה. הוא ביקש ממנה משהו לשתות ובגדים להחלפה, אבל היא נתנה בו מבט אחד והתחילה לצרוח ולברוח. בחרדה מהמחשבה את מי הבחורה הזאת עלולה לפגוש ולספר לו מה קרה, סבא נמלט לכיוון השני וכמעט נתקל בגבר שצעד לכיוונו. זה היה השומר מהמחנה! הוא לא היה כעת בתפקיד משום שהמחנה חוסל. הוא נתן לסבא משהו לאכול ולשתות, ובגדים להחלפה." "להיתקל בשומר, מכל האנשים בעולם, מה הסיכויים שזה יקרה...?" אמרתי, כמעט לעצמי. אבי חייך חיוך קלוש. "ואז, מתוך תקווה לא מובנת, סבא אמר לו את הכתובת של האישה שלחשה לו מעבר לגדר, ושאל את השומר אם הוא יודע איפה נמצא הבית הזה. התברר שהבית נמצא במרחק רגעים ספורים, והאישה, נאמנה לדבריה, לקחה אותו והסתירה אותו כמעט שנה, עד שהרוסים הגיעו. "היהודים ששוחררו על ידי הרוסים עדיין לא יצאו לגמרי מכלל סכנה. סבא ידע שהוא צריך למצוא דרך כדי להיחשב מועיל בעיניהם. הוא פגש שני אחים שידעו לתפור והתחילו לעבוד בתפירת מדים לחיילים הרוסים. מכיוון שסבא היה תלמיד חרוץ, הוא למד מהם איך לתפור מדים, ועבד להתגורר איתם עד שנשלח למחנה פליטים. שם הוא פגש את אחותם של שני האחים הללו. וברגע שניתן היה להשיג כתובה כשרה, הוא נישא לה. היא הייתה כמובן סבתא שלך." שמעתי שאומרים שאם רוצים לקבל ברכה מאדם קדוש, צריכים לבקש מכל אדם מניח תפילין שמספר מקועקע על ידו. האיש הזה היה סבא שלי. וכשעקבתי אחר אחי המניח תפילין על ידו הרפה של אבי, סגרתי את העט, נגעתי בידו של אבא בקלילות וביקשתי ממנו שיברך אותי.
החוויה היהודית
הוצאות שבת, ספר הזוהר,שמעון,המטמון,סודות התורה,ל"ג בעומר,בריחתו של סבא ,
אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ז
האר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כוח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).
בספר "אוצר מרגליות" בשם "תוכחת חיים" מסביר את הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כי כשמכניס אדם את בנו לברית, מהדר הוא בדרך כלל לקחת מוהל מומחה, וגם מפזר ממון רב להכנת הסעודה ביד רחבה. אבל, כאשר גדל הנער והאב צריך לחנכו וללמדו תורה, אז מקמץ במשכורת של המלמד, ואינו מתעניין עד כמה הוא באמת מומחה. וכאשר יתבגר הנער, והאב חייב להשיאו אישה, נותן האב עיניו בממון הכלה המשודכת, וכל המרבה לספר הרי זה משובח(ת(... לכן מברכים: "כשם שנכנס לברית" - כמו שבברית חיפשת את הטוב ביותר, "כן יכנס לתורה ולחופה" - כך בתורה ובחופה יחפש את הטוב ביותר, בלי להתחשב בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך.
היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' – זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו. ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך. הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף. על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'. יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.
ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול. האורח המסתורי (פניני בית הלוי, עלון 379) ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג. הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג , שאחריה יסבו לעריכת ה’סדר’. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר. אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון. ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? - חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל - הסדר. הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים. השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג. דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. “ איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים”, התנצל הזר, “רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים, להזמינני לחוג עמכם את ה ’סדר’?”. “ברוך הבא!”, קידם הגביר בשמחה את הנכנס, “היכנס- נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך”. הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קימעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור. בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. “לשם מה?”, חייך הזר בביטול, “ בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי” . “רצונו של אדם כבודו”, הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי. האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל- הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן, לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם. “ ''מגיד”, הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט האורח המסתורי בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסוים נדמה היה שהזר פשוט ישן. כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד. בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה. סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין. לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון, פתח בעל-הבית את פיו. “בני!”, אמר, “מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים”. והוא סיפר. סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. “ המצב נראה חסר-תקווה”, סיפר הגביר, “עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. “ כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני”, המשיך הגביר לספר. “השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא הטה אוזן לתחנוניי. “ ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום. בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות, אמר: ‘עזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו. כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת- ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב- לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!’. “ עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו”, סיים הגביר את סיפורו, “הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון ”. בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ... ריק. במהלך הסיפור, מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן – ונעלם . יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם. לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר, מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף...
החוויה היהודית
אב שפל,עם הארץ,צדיק גדול,תורה,חופה,מעשים טובים,הרדמה,ללא כאבים ,ייסורים,הרופא הגדול,השם יתברך,ניתוח,חנם אין כסף, אמרי שפר י"א אייר ה'תשע"ז
'' איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי..." - כתב האר"י המחדש דברי תורה בשבת גורם כבוד גדול לאביו בעוה"ב. כמובא בזוהר 'איש אמו ואביו תראו' - לכבדם ע"י חידושי תורה בשבת, וזה "ואת שבתותי תשמורו" (נחל קדומים).
''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" - 'את' בא בדרך כלל לרבות, מה בא לרבות ה 'את' כאן? רבי ישראל מסלנט רגיל היה לומר בזה: כלל גדול הוא בתורה, שכל תיבת 'את' באה לרבות, כמו שדרש ר' עקיבא )פסחים כב:) 'את' ה' אלוקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים. כך במקרא זה "הוכח תוכיח את עמיתך", 'את' לרבות את המוכיח עצמו, שגם הוא צריך לכלול את עצמו בתוכחה...
הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זיע"א, היה רגיל לומר בוא וראה כמה יקר כל אדם מישראל, שכן תשעה גאוני עולם בעלי תריסין אי אתה יכול לעשות מהם "מניין" לתפילה, לקדיש ולקדושה, ולברכו, ואילו עשרה יהודים עמי הארצות פשוטים, מצטרפים ל"מניין" לכל דבר שבקדושה.
"וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו – כפי מה שהוא, "אחד היה אברהם", עיקר התקרבותו של אברהם אבינו לבורא עולם הייתה כיון שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב, ולכן נאמר "לכם" – כל אחד והספירה שלו בחיים, מה שנכון ומתאים בשבילו, לא תמיד מתאים ונכון בשבילי.
כנגד כל הסיכויים (על-פי ראיון וידאו של הרב שפיצר לחברת JEM באדר א' תשע"ו) הבשורה המרה נחתה על משפחת שפיצר כרעם ביום בהיר. 'מלנומה ממאירה' – זו הייתה אבחנת הרופאים. המחלה הארורה אובחנה אצל בתם, בת תשע-עשרה בלבד. הגרורות כבר התפשטו לבלוטות הלימפה. תחזיות הרופאים לא היו אופטימיות, בלשון המעטה. ההורים התהלכו כמי שחרב עליהם עולמם. הם היו אובדי עצות. בימים הבאים נפוצה הידיעה המרה במעגל המשפחתי הקרוב, ומשם לידידי המשפחה ומכריה. זה היה בשנת תשמ"א. בליל שבת הסמוך נשמעו נקישות על דלת ביתו של הרב יעקב-משה שפיצר, אחיו של אבי הנערה ומנהל מוסדות צאנז בארץ. בפתח עמד שכנו, הרב לייבל פרידמן, תלמיד חכם מפורסם. "שמעתי את הידיעה הקשה", אמר לו. "שמע לעצתי, מיד בצאת השבת קח את המסמכים הרפואיים וטוס לניו-יורק אל הרבי מליובאוויטש. נסה להיכנס אליו, ואת אשר יאמר לך – תעשה". הדוד התפלא למשמע הדברים. הרב פרידמן נמנה עם החוג הליטאי, עם זרם נובהרדוק של תנועת המוסר. אך עצתו נכנסה באוזניו. מיד במוצאי השבת החל לארגן את נסיעתו. הוא פנה אל ח"כ הרב מנחם פרוש, אז סגן שר העבודה, ולאחר שזה התוודע לפרטי המקרה הפעיל את קשריו וארגן לו ויזה לארה"ב. ביום ראשון בלילה כבר ישב הדוד בטיסת חצות לניו-יורק. עם נחיתתו שֹם את פעמיו לשכונת קראון-הייטס, והתדפק על דלת ביתו של ידידו משכבר הימים, הרב בנימין קליין, מזכירו של הרבי. הרב קליין האזין לדברים, והבטיח למכר הוותיק שיארגן לו כבר למחרת פגישת 'יחידות' עם הרבי. בהגיעו לחדר ההמתנה, בשעה אחת אחרי חצות, מצא הרב שפיצר את החדר הומה ממתינים. כולם התכוננו חודשים רבים לרגע הגדול. לא חלף זמן רב והרב שפיצר נקרא פנימה. כאשר דרכו רגליו על מפתן חדרו של הרבי, חש תחושה שמעולם לא חווה.הטוהר והקדושה שקרנו מהרבי אפפו אותו. הוא התקשה לפצות את פיו. הרבי התעניין במבוקשו. הרב שפיצר התכוון להניח לפני הרבי את תיק המסמכים הרפואיים, אולם הרבי דחה זאת. "אין צורך", אמר. "זו הניירת מהרופא", השיב הרב שפיצר המופתע. "אני יודע", אמר הרבי בנחת, "אולם אמור אתה מה הבעיה". הרב שפיצר סקר את המקרה במילים קצרות, וחתם את הדברים בתחזית הקשה שהשמיעו הרופאים: "יש לה כחודש ימים בלבד לחיות". "מה?!", שאל הרבי בתמיהה, "יש לה רק...", ובעצמו סירב לחזור על המילים הקשות. דבריו בהמשך היו נחרצים. "סע בחזרה לארץ הקודש. עליכם לפנות אל פרופסור אריה דורסט (אז מנהל המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים) ואִמרו לו ששלחתי אתכם אליו". "אבל הרופא אמר שניתוח רק ידחה מעט את הפורענות ואין סיכוי שיתגבר על המחלה", ניסה הדוד לומר. הרבי קטע את דבריו ושב בנחישות על אמירתו: "הפרופסור ינתח, ותראו שלא יישאר סימן". את דבריו סיים הרבי בברכות שהרעיף על הנערה החולה: "שתבריא לגמרי, והקב"ה ייתן לה שנים טובות וארוכות, ויהיו לה בנים ובני בנים". הרב שפיצר הנרעש ניסה שוב לומר משהו על דברי הרופאים, אולם גם הפעם הרבי מנע ממנו לפרט את התחזיות הקשות: "אין צורך, היא כבר בריאה!", חתם. נרגש ומשתאה יצא הרב שפיצר מחדרו של הרבי. למחרת בבוקר פגש את הרב קליין ובישר לו: "היא כבר בריאה". הרב קליין הנהן בהסכמה. הוא אף סייע לו להקדים את מועד חזרתו ארצה, כדי למהר לקיים את הוראת הרבי. ביום ראשון הבא כבר ליווה הרב שפיצר את אחיו למרפאתו של הפרופסור דורסט. בתחילה סירבה המזכירה לקבלם, אולם דין ודברים רגשני שניהלו עמה הגיע לאוזניו של הפרופסור, וכששמע שהרבי שלחם – מיהר לקבלם בחביבות, אף שהופתע מאוד מתוכן הפנייה. "אנסה לנתח אותה וה' יעזור!", אמר לאחר שעיין ממושכות בתיקה הרפואי. ביום רביעי באותו שבוע ביצע הפרופסור את הניתוח. כנגד כל הסיכויים, ומול עיניהם המשתוממות של הצוות הרפואי ובני המשפחה, התרפאה החולה לגמרי. בחלוף הזמן אף נישאה וילדה ילדים בריאים! השנים חלפו. הרב שפיצר נזדמן ל'ניחום אבלים', ושם פגש פתאום את הפרופסור דורסט. כשהציג את עצמו לפניו עלתה ארשת של התרגשות על פני הפרופסור, והוא הוסיף את חלקו בסיפור: "אני זוכר שביצעתי את הניתוח, ובמהלכו הצלחתי לסלק את הבלוטות הנגועות. עם זה עליי להודות שהייתי פסימי למדיי. המחלה התגלתה בשלב מאוחר מאוד, ובמצב הזה היא כבר חודרת למחזור הדם ושולחת תאים ממאירים שמתפרצים בכל הגוף. "זו הסיבה שהרופא המטפל סירב לנתח את הנערה, מפני שביצוע הליך כזה, כאשר סיכויי הריפוי אפסיים, אינו עולה בקנה אחד עם האתיקה הרפואית. הסכמתי לבצע את הניתוח רק לנוכח בקשת הרבי, שאת שמו שמעתי. אבל העובדה שהניתוח הצליח והנערה נרפאה לגמרי – זה נס. כמה מחבריי הרופאים אינם אוהבים לשמוע זאת, אבל אני מאמין בכוח עליון. כאן ראיתי ממש נס משמים", חתם הפרופסור דורסט את דבריו.
החוויה היהודית
תורה בשבת,רבי ישראל מסלנט,לרבות,תלמידי חכמים,הוכח תוכיח,גאוני עולם, לתפילה, לקדיש,לקדושה, אמרי שפר ט' אייר ה'תשע"ז
"איש אמו ואביו תיראו ..." בסוף זמן חורף בא הבחור רבי שמואל צבי קובלסקי להיפרד מ"החזון איש". אמר לו החזו"א שבחור לפני "בין הזמנים" חייב ללמוד הלכות כיבוד אב ואם בשו"ע. אין זה שונה מציווי חז"ל ששלושים יום לפני החג שואלים ודורשים בהלכות החג... לימים, היה הרב קובלסקי מורה לתלמידיו שאם לא למדו הלכות כיבוד אב לפני "בין הזמנים", מוטלת עליהם חובה מכופלת לשננם בימי "בין הזמנים", מתקנת משה רבנו ללמוד הלכות חג בחג! ("אנא עבדא") אשת חיל מי ימצא - בסוגייתנו מובאים דברי רבא, ש"הנושא אישה צריך שיבדוק באחיה". רמז נאה לכך כתב החיד"א: אשת חיל מי ימצא - ראשי תיבות אחים ... ובדרך אחרת: ראשי תיבות "מי אח?"... בחיים יש הרבה סיומים . אך כל סיום הוא גם התחלה. בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים! בשולחן ערוך נאמר: "ירדו גשמים, הרי זה ייכנס לתוך הבית , " מפני שהאדם מצטער במצב כזה מן הישיבה בסוכה. אולם אם יהודי מצטער יותר מכך שאין הוא זוכה לשבת בסוכה, הרי ממילא חייב הוא לשבת בסוכה אף שיורדים גשמים דייקו חז"ל בלשונם "אין אדם נוגע במוכן לחברו" ולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח , אמר ה"בן איש חי": לומר, שלא רק שאין יכול האדם ליטול את המוכן לחברו, אילו אפילו אין יכול לנגוע בו כמלוא הנימה. הלב של השני פעם - נכנס יהודי ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש, והרבי הקשה בפניו: מדוע הלב ממוקם בצד שמאל? הרי כל דבר של טוב וקדושה נמצא בצד ימין. המשיך הרבי והסביר, שבעצם, הלב לא ממש נמצא בצד שמאל, אלא הלב של השני נמצא בצד ימין שלי, כי מה שצריך להיות אכפת לנו- זה הלב של השני. " ...ואת שבתותי תשמרו". נוהגים להתפלל ערבית לפני העמוד במוצאי שבת שלפני היארצייט. שמענו מהרב ר' ברוך זלדוביץ טעם לזה: הנה בכל מוצאי שבת עוזבת הנשמה היתירה את האדם על מנת לחזור אליו בשבת הבאה, ואילו במוצאי שבת האחרון לחייו הנשמה פרחה ממנו שלא על מנת לחזור, נמצא שבמוצאי שבת שקודם פטירתו הייתה לו בחינת מיתה מנשמתו היתירה, לכן נחשב מוצאי השבת ההוא גם כן ליארצייט. ("גשר החיים" פל"ב ועיי"ש) ''אך את זה לא תאכלו''' ['להגיד', לרבי שבתי יודלביץ זצ"ל[ אספר לכם סיפור קטן. ישב על ידי באווירון - זואולוג. אתם יודיעם מה זה זואולוג? פרופסור לחיות, גן חיות. פרופסור יהודי מיליונר, היודע ומבין בענייני רוב החיות שעל כדור הארץ. במהלך הדרך הארוכה שישבתי לידו, הוא הספיק לספר לי על כל שאיפות חייו, ועל תפקידו כיום באוניברסיטה - בה הוא מעמיד תלמידים בזואולוגיה, "כבר זכיתי להעמיד שלושה תלמידים - פרופסורים גדולים". בקיצור, הוא שוחח עמי בידידות, כחבר וותיק. היה מאד מעניין. באמצע הדרך, הגישו במטוס אוכל לא כשר. ויפתח ה' את פי האתון... אמרתי לו בכאב: "איך אתה לועס כזה אוכל? וכי אינך יהודי"!? הוא התרגז קצת שאני מפריע לו לאכול: " שמע נא, מה שמשה רבנו אמר, לא מחייב אותי כי הוא הרי נפטר לפני ארבעת אלפים שנה" . "רשע", אמרתי לו, "הקב"ה אמר זאת, והקב"ה חי וקיים" . "רבי, אל תתרגז", ביקש "אם תוכיח שהקב"ה אמר איזה בשר מותר לאכילה ואיזה לא, אני מסכים לדעתך ושב בתשובה" . "טוב, אבל תזכור את דברך - שאם אוכיח לך, אתה עוזב את האוכל" . "שמע נא, רבי, חבל לך על הזמן והמאמץ, כי לפני כמה שנים התווכחתי עם רב אחד במשך ארבע שעות, והוא לא ניצח אותי". "אני לא צריך ארבע שעות. די לי בארבע רגעים, לא ארבע שעות. תוך ארבע דקות, כביכול תשכב על הארץ ותודה שהצדק איתי" . הוא הסתכל עלי, פתח את העיניים כמו עגל. "אה, ארבעה רגעים"? "כן, לא צריך יותר". "איך"? "המתן בסבלנות ואני אראה לך": פרופסור, אתה יודע מה הן סימני כשרות של בהמה"? "מה"?! שאל בתדהמה היהודי. אסביר לך, סימני כשרות הכתובים בתורה הם - "מפריס פרסה ומעלה גרה" - אלו הם שני הסימנים של בהמה טהורה, כמפורש בתורה, וכפי שכל ילד יהודי בן ארבע יודע. עתה, אשאל אותך, פרופסור, מה תהיה ההלכה אם יש לבהמה רק סימן אחד? מפריס פרסה או מעלה גרה" ? "חצי כשר חצי טרף" השיב. "מה אתה שח ? אין חצי חצי, או כשר או טרף" . "טוב, טרף", אמר. "אתה צודק" הסכמתי "בהמה עם סימן אחד היא טמאה לאכילה"! "עכשיו תשמע היטב, משה רבנו כתב בתורה כי קיימים ארבע חיות: גמל, שפן, ארנבת, חזיר, שיש להם רק סימן אחד, וארבעתם בלבד. רק אלו! כל שאר החיות או שיש להם שני סימנים, או שאין להם כלל. " תגיד לי, משה רבנו למד אצלך זאולוגיה? היה לו תואר פרופסור לחיות"? "לא", השבתי . "אולי משה רבנו יצא לצייד והכיר ביערות את החיות" . "לא. הוא גם לא עבד מימיו בגן החיות, הוא גדל בבית המלכות במצרים, לא בג'ונגל באפריקה" . "וא"כ מהיכן ידע שאין אחרים כיוצא בהם? ומי כמוך ידוע כפרופסור לחיות, שממתן תורה עד היום כבר עברו ארבעת אלפי שנה, כאשר חקרו כבר כמעט את כל כדור הארץ , ועדיין לא נמצאה בכל הג'ונגלים בעולם, חיה חמישית שיש לה רק סימן אחד... מניין כל זאת למשה רבנו" ? המשכתי לנגן באוזניו את לשון הגמרא: "אי, תנא דבי רבי ישמעאל, אומרת הגמרא )בחולין דף ס( וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים"! האם משה היה "קניגי" )עובד בגן החיות(? וכי משה בליסטרי )ציד חיות(? מאיפה ידע את זה? אלא לומר לך שתורה מן השמים, כך אומרת הגמרא. כלומר, ה' שברא וידע מה שברא, הוא אמר לו את הדברים והוא העבירם לנו" . כשסיימתי לדרוש באוזניו, הבחנתי כי כמה מיושבי המטוס מלפנים ומאחוריו, התאספו סביב, הפסיקו לאכול והתקבצו, והנה כבר חלפו חמשה רגעים... התנצלתי על האיחור בדקה. הבטתי עליו, הוא היה חיוור כמו סיד. " רבי, שכנעת אותי"! אמר, והוסיף "אגמור לאכול, ואחזור בתשובה". "תלך, אתה אבוד" הפטרתי. הוא משוכנע כבר, הוא יודע, אבל "קודם אגמור לאכול" . באמצע האוכל אינו יכול, מסכן... נורא ואיום, הוא משוכנע אבל רוצה לסיים את האוכל. הנה, כך נראה האדם. איי, איי, ר' שלום שבדרון אמר פעם: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה", הקב"ה דופק על פתחנו מעורר אותנו לתשובה - הוא דופק! הוא דופק - קול דודי דופק"! ומה אנו אומרים להקב"ה? (המשך הפסוקים) "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" , עשיתי אמבטיה לבשתי פיז'מה קשה לי להתעורר - היום אי אפשר - מחר אני אחזור בתשובה )כשאסיים את המנה שהגישו לי במטוס(, משבוע הבא אקבע עתים לתורה, ממחר אשתפר בתיקון מידותיי, וכך עוברים כל החיים... מחר, מחר, מחר. "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" אוי ווי, חולפים להם החיים כחלום יעוף של התקווה של "מחר". ואיך בני ישמעאל אומרים בערבית: "בוקרא פיל משמיש" )פירוש - שום כלום, לא היה ולא יהיה(. מה מחר? עכשיו! אין מחר!... לפעמים כאשר מתעוררים לאחר דפיקות רבות, זה כבר מאוחר מאד. אי, אי, כי מגיע יום קשה ונורא שעליו נאמר: " ודודי חמק עבר" - אין, הדוד נעלם. אתמול באתי וישנת, ועתה מאוחר! "ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני". אה, והגעגועים מתחילים אז נשאר לאדם רק הגעגועים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" . רבותי בר מינן, כשנפלו פה הטילים, כן הטילים! שכחתם , אה? נראה על הפנים שלכם, שזה התרחש לפני מאה שנה... זה היה לפני מספר שנים סך הכל – זוכרים את המסיכות, את חדר האטום... היה אז "קול דודי דופק" צביטה בלב אוי, אוי, "השיבנו אליך ונשובה" ביקשנו. נו, ועתה כמעט שכחנו - אה "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" ועתה, הקב"ה רוצה לפחות את התשוקה שלנו: "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" - אני חולה באהבת ה' . כולנו נאמר להקב"ה: אנו מתגעגעים אליך - ריבונו של עולם! פקח את עינינו. לראות את האמת, את אור א-לקים ולחפוץ בקרבתך ובקיום מצוותיך . ויהי רצון שהגעגועים שלנו יעלו לכסא הכבוד ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן
ויקרא אל משה (א, א( ("ברכי נפשי" ויקרא עמ' קמח( לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו... (רש"י( הסיפור שלפנינו בנוסף לחיזוק ולעידוד הנסוכים בו הוא מהווה אלומת אור של תקווה בימים סוערים בהם אנו נמצאים וממנו נלמד סוג נוסף של קריאה לשון חיבה שיש אותה ??ק לעם ישראל ואפילו לא למלאכי השרת (עיין תוס' ברכות ג.(. מספר הגאון רבי משה שטינמן שליט"א: אברך מארה"ב פנה אל רבי אברהם קסלר, ממקורביו של מרן הגראי"ל שטינמן, ונפשו בבקשתו, שייכנס אל ראש הישיבה ויספר שהוא שקוע בצרות נוראות, וישאל מה עליו לעשות . כששטח האברך האמריקאי את רשימת צרותיו, התברר שאכן מדובר בצרות צרורות של ממש. ראשית, הוא נשוי שנים רבות ואין לו ילדים; שנית, יש לו חובות ענק, והוא איננו יודע כיצד יוכל להתחיל לפורעם; שלישית, גילו אצלו את המחלה הנוראה . ואלו הן רק הצרות הבולטות, אבל יש עוד רבות כהנה וכהנה, והוא אינו יודע את נפשו מרוב צער ויגון. 'אנא ממך, הכנס נא למרן שליט"א ושאל אותו מה הוא מציע לי לעשות', ביקש האברך. כיון שרבי אברהם קסלר מתפלל עם הגראי"ל במנין הוותיקין שלו, ניגש אליו לאחר התפילה, וסיפר דברים כהווייתם. הגראי"ל השיב על פי דברי המדרש המביא משל לאדם אחד שהיה יודע לנגן בכינור בצורה מופלאה ומיוחדת במינה, ומשום כך היה האיש חביב מאוד על המלך. כל אימת שהיה המלך נתון בעיצבון, ביקש שיביאו לפניו את המנגן ההוא, והנה אך החל לנגן, פגה וסרה עצבותו של המלך . כן הוא הדבר ביחסו של הקב"ה לעם ישראל, ממשיך המדרש ואומר. כיון שהקב"ה מחבב מאוד את הניגון שמנגנים ישראל ב 'אמן יהא שמיה רבא מברך', הרי שגם אם חלילה מתעוררת עליהם קטגוריה, בכל זאת כשמנגנים לפניו את הניגון ההוא, ואומרים איש"ר בקול ובנעימה, מתענג השי"ת על כך, ומעביר על כל חטאתם. 'לך ואמור לו, לאותו אברך, אמר הגראי"ל להרב קסלר, שלמרות שאין לו כל השגה בדברים אלה, אבל זה מה שכתוב כאן; הקב"ה אוהב את הניגון הזה, ויש באמירת איש"ר כדי לכפר על הרבה קטגורים. סיפר הרב קסלר: התקשרתי מיד אל האברך ההוא, והעברתי לו את דבריו של מרן שליט"א, כלשונם. הלה שמע את הדברים בהתפעמות, והחל להקפיד מאוד באמירת איש"ר בכוונה, והיה מהלך ממנין למנין על מנת לענות איש"ר. כך עשה במשך תקופת מה. והנה, פלאי פלאים אירעו לו, לפתע פתאום באו כל הבעיות על פתרונן. המחלה סרה והייתה כלא היתה, גם ענין החובות הסתדר בצורה פלאית, כאשר אחד מחברי קהילתו של האברך האמריקאי ניגש אליו, מיוזמתו , והציע לו הלוואה גדולה מאוד, לתקופה בלתי מוגבלת; ובנוסף לכל אלה, זכה להיפקד בזרע של קיימא. מני אז, חלפו כבר כמה שנים, והאברך ממשיך לרוץ ממנין למנין על מנת להוסיף באמירת איש"ר בכוונה. החוויה היהודית
זמן חורף,החזון איש,כיבוד אב ואם,ירדו גשמים,לשבת בסוכה,כמלוא הנימה, להתפלל ערבית,אשת חיל, אמרי שפר ח' אייר ה'תשע"ז
בשבתות הקיץ נוהגים לקרוא את פרקי אבות. בפרק א' נאמר ע"י התנא יהושע בן פרחיה "עשה לך רב". מסופר על אחד מצדיקי הדור כי אדם אחד סיפר לו כי אין לו רב, אך הוא קורא בספרי הצדיקים, ולומד מתוכם הנהגות טובות ודרכים בעבודת הבורא. אמר לו הרב: דומה אתה לאדם שנזקק לרופא, אך אמר לעצמו "למה לי לדרוש ברופאים? אלך לבית מרקחת ואקח לעצמי שם מכל התרופות"... ולא יודע אותו איש כי כך הוא רק מסכן את חייו. וכיוצא בזה אדם המלמד את עצמו בלי רב שיורה את דרכו, ויוצא שכרו בהפסדו. האמת תובעת שהדברים יהיו כפי שהם בטהרתם, בלי כל מלבוש וכסות, ומאחר שבני-האדם בטבעם צנועים הם ובעלי בושה, הרי הם מתביישים להתקרב אליה... (רבי אייזל מסלונים)
העולם אומר ששקרן צריך להיות בעל זיכרון טוב, שיזכור מה שאמר לפני זמן, כדי שלא יתפסוהו בשקר. זה הפירוש (שבת קיח) ״מימיי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחוריי״ – מכיוון שדיברתי רק אמת, לא הוצרכתי להביט לאחור, לזכור מה שאמרתי קודם. (עיטורי תורה)
״ולא תשקרו איש בעמיתו״ (ויקרא יט,יא). ״ולא תשקרו״ נכתב בלשון רבים, להזהיר שכשם שאסורה גנֵבת דעת של היחיד, כך אסורה גנֵבת דעת של הרבים, במסווה של דיפלומטיה ופוליטיקה. (מטה אהרון)
הרה"ק רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זיע"א (ליומא דהילולא ב' אייר) לפני למעלה ממאתיים שנה היתה בעיר ניקלשבורג קהילה גדולה וחשובה, במשך דורות רבים ישבו על כס הרבנות של עיר זו גאונים גדולים ומפורסמים, ביניהם המהר"ל מפראג, רבי יום טוב ליפמן הלר בעל ה"תוספות יום טוב" ורבנים גדולים אחרים זיע"א. כאשר עמדה קהילה זו לבחור ברב שהיה בעת ובעונה אחת גם הרב הראשי של האזור כולו, היו מחפשים כדבר המובן מאליו גאון גדול ששמו יצא למרחקים כאחד מגדולי הדור. באותם ימים כבר היה רבי שמואל שמעלקא זיע"א מתלמידי הרה"ק המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א רב מפורסם לאחר ששימש ברבנות בקהילות חשובות של פולין, שלחו אליו פרנסי קהילת ניקלשבורג הזמנה לבוא לעירם לשבת, כמועמד לתפקיד הרב הראשי שכסאו היה אז מיותם. רבי שמואל קיבל את ההזמנה, בא לשבת, דרש ברבים בהלכה ואגדה, פלפל עם תלמידי החכמים שבעיר ועשה רושם כביר על כולם. שבועות אחדים אחרי שובו לביתו, קיבל רבי שמואל כתב רבנות של העיר ניקלשבורג פרנסי הקהל הודיעו לו כי הוא התקבל כרב ראשי של הקהילה וגם כרב הכולל של בוהמיה ומוראביה כולה. זמן קצר לאחר מכן הוא בא לעיר ונתקבל בכבוד גדול, ומיד נכנס ראשו ורובו לעניני הרבנות של העיר כפי שהתפקיד דרש ממנו, במשך היום היה עסוק שעות רבות בעניני הקהילה, ואילו את רוב שעות הלילה הוא הקדיש ללימוד בהתמדה וקדושה. באותם הימים חי בניקלשבורג יהודי זקן, תמים וירא שמים, שמילא את תפקיד השמש של הקהילה, כפי שזה היה נהוג, היה השמש הזקן עובר מדי בוקר ודופק במקלו על החלונות ותריסי הבתים כדי להעיר את היהודים לעבודת הבורא, בעוברו ליד ביתו של הרב היה השמש נוהג להתעכב שם דקות אחדות, לנוח קמעה ולפעמים אף לשתות כוס תה , הוא המשיך במנהגו זה גם אחרי בואו של רבי שמואל שמעלקעא לעיר. פעם אחת כאשר השמש נכנס לבית הרב לפנות בוקר, הוא ראה את הרב יושב כהרגלו רכון על הגמרא ולידו עומד יהודי בלתי מוכר חגור בחגורת עור והאזין לקול הלימוד, השמש שהכיר היטב את כל יהודי העיר, היה בטוח כי את היהודי הזה עדיין לא ראה מעולם, חשב השמש כי זהו וודאי אחד היהודים הנודדים ההולכים מעיר לעיר, ועכשיו הוא לן בביתו של הרב והשתתף בשיעור הבוקר שלו, במשך כל אותו היום לא ראה השמש את היהודי ההוא שנית, אולם למחרת בבוקר שוב באותה שעה הוא שוב ראה אותו עומד ליד הרב ומקשיב ללימוד הגמרא, עתה גברה סקרנותו של השמש והוא החליט לשאול את הרב בהזדמנות מיהו יהודי בלתי מוכר זה? כאשר הוא אכן שאל, השיב לו רבי שמואל כי היהודי הזה היה אליהו התשבי, הוא הוסיף וביקש את השמש לא לדבר על זה יותר, והשמש המופתע לא הוסיף לשאול שאלות בנדון. עבר זמן מה והשמש שכח מכל הפרשה, עד שפעם אחת עבר מאוחר בלילה ליד בית הרב, וראה משהו מיוחד במינו, בדיוק כאשר עבר שם נפתחה הדלת החיצונית של הבית, ובפתח הופיעה דמותו האצילה של הרב, בידו פמוטים עם שני נרות, כשהוא מלווה שני אורחים שעזבו את ביתו, אחד מהם היה אותו יהודי עם חגורת העור שהרב תיארו בשעתו כאליהו הנביא, השני היה לבוש בגדי מלכות ועל ראשו כתר, בראות השמש את המחזה נפל עליו פחד גדול, הוא עמד שם בחשכת הלילה רועד מקור ומהתרגשות, וראה את הכל, ראשון הלך בעל הדמות המלכותית ואחריו אליהו הנביא, אחריהם צעד הרב וליווה את האורחים צעדים אחדים, הוא חיכה עד ששני האורחים נעלמו בחשיכה, ואחר כך נכנס לבית והתיישב ללמוד, השמש נשאר על עמדו רגעים ארוכים משתאה ואינו יודע את נפשו, אחר כך אזר עוז ונכנס לבית הרב ואמר: אני מבקש ממך סליחה ומחילה רבי ואל נא תכעס עלי, אולם מאד הייתי רוצה לדעת מי זה היה האדם עם בגדי המלכות ועם הכתר על ראשו שרבנו זה עתה ליווה מביתו, באמת לא כדאי לדבר על כך, השיב הרב באי רצון, אולם הואיל וראית מה שראית הרי זה סימן שמותר לי לספר לך, ובכן דע לך כי האיש היה מנשה בנו של חזקיהו המלך, והוא בא אלי בקשר לדין תורה שהיה לנו כאן היום. מעשה ביהודי ירא שמים שחי בעיר אחת שהיה מהדר ומדקדק במיוחד במצוות לא תעשה לך פסל וכל תמונה שבעשרת הדיברות. למרות שהיה לו כשרון ונטייה חזקה לציור ולפיסול, הוא נזהר משנה זהירות לא לעשות שום דבר שיכול להיכנס לאיסור עשיית פסל או תמונה, ולעבור בכך על הלאו של עבודה זרה, הוא אפילו הקפיד שלא להסתכל על דברים כאלה, הגיעו אצלו הדברים עד כדי כך, שפעם אחת הוא יצא בלילה לרחובות העיר, והחל לשבר את כל הצלמים וצלבים המוצבים שם, אחד משומרי העיר תפס אותו בשעת מעשה, והוא הובא לדין ונדון למוות, עוד באותו יום בוצע גזר דין המוות והיהודי הוצא להורג בתליה. הקהילה כולה הייתה בסכנה גדולה, אך בעזרת השם ובניסים גדולים חלפה הסכנה והצליחו לשכנע את השלטונות, כי היהודי עשה מה שעשה על דעת עצמו ואיש מבני הקהילה היהודית לא היה שותף למעשה. היהודי שהוצא להורג היה עני מרוד, ולאלמנה לא היה מאין לגבות את כתובתה, היא נשארה בחוסר כל, ועל כן היא פנתה לחברא קדישא שאחד מתפקידיה היה לתמוך באלמנות שנקלעו למצב כלכלי קשה, אולם אנשי הח"ק טענו כי חובת החברה לתמוך באלמנות שבעליהן מתו מות טבעי, אולם לא כאשר האיש איבד את עצמו לדעת, והרי כמקרה שלפנינו ברור כי האיש הלך לקראת גורלו בעיניים פקוחות והוא ידע מה שהוא עושה ומה צפוי לו. לאחר שהרב ובית הדין של אותה עיר שמעו את טענות הצדדים, הם החליטו להעביר את הנושא להכרעה לרבה של ניקלשבורג. ישבנו היום כל היום כולו על מדוכה זו, דנו בסוגיה ועיינו בהלכה, ולא הצלחנו להכריע, החלטנו לדחות את ההחלטה הסופית למחרת היום. ועכשיו שעת לילה מאוחרת כאשר ישבתי כדי לעיין בדין, בא אלי מנשה בן חזקיהו והסביר לי את העניין, הוא סיפר לי כי מאז מותו לא מצאה נשמתו מנוחה על החטא שחטא בחייו, בכך שהכניס צלם להיכל בבית המקדש, בכל דור ודור מגולגלת נשמתו באנשים שונים שתפקידם לתקן את העבירות שעבר, עד כה לא זכה לתיקון מושלם עד שנשמתו התגלגלה בדמותו של היהודי ששיבר את הצלמים ברחובות העיר, ומסר את נפשו בצורה מושלמת על הלאו של לא תעשה לך פסל, עתה הוא סיפר לי זכתה נשמתו לתיקון המיוחל, וכיון שאני ובית דיני נתבקשנו לעיין בדין ולהוציא פסק דין על פי ההלכה, הוא בא לבקש אותי שלא נחשיב את מעשהו של היהודי ההוא כאיבוד עצמו לדעת, אלא כמעשה של קידוש השם והאיש ההוא היה קדוש שמסר את נפשו על קיום המצווה בהידור, לאור כל זה הוא ביקש כי בית הדין בבואו להחליט אם האלמנה זכאית בתביעתה, יקח כל זאת בחשבון. השמש שמר את כל העניין בסוד כמוס במשך כמה שנים, עד שמצא עצמו נאלץ לגלותו וזאת מסיבות מיוחדות במינן, מעשה בדין תורה שנערך בעיר בו פסק הרב נגד כמה בעלי בתים החשובים, ובעלי ההשפעה הללו הפכו כשל כך לשונאים מושבעים של הרב, והחליטו לעשות הכל כדי לסלקו מן העיר, החלו הללו לחפש על הרב כל מיני עלילות ואמתלאות, עבירות וחסרונות שונים, ובמסגרת מאמציהם גילו כי הרב מתנהג על פי מנהגי החסידים, אמנם לא היה בכך כל חידוש כי הרי כולם ידעו מאז ומתמיד כי רבי שמואל שמעלקא הוא מתלמידיו המובהקים של המגיד ממעזריטש, כך הרב נהג בניקלשבורג מהיום הראשון לבואו לעיר כאשר קיבלו אותו שם כרב ומורה הוראה, אולם מתנגדי הרב לא התחשבו בכך והפיצו כל מיני שמועות, וכדרכה של לשון הרע שהיא סחורה עוברת לסוחר ומוצאת קונים בקלות יתירה, כך התלקחה המחלוקת שאיימה על הקהילה היהודית של ניקלשבורג. כאשר המחלוקת הגיעה לשיאה, התאספו ראשי הקהילה ובעלי הבתים החשובים לאסיפה והחליטו להודיע לרב שלמען שלום הקהילה מוטב שיעזוב את כס הרבנות של העיר ושל המדינה. הם קראו לשמש הזקן והטילו עליו ללכת אל הרב ולהודיע לו את החלטת ראשי הקהל, אולם כאן ציפתה לראשי הקהל הפתעה, השמש הזקן שכולם הכירו אותו כאדם שקט מתון וצייתן, יצא הפעם מכליו וסירב למלא את השליחות, וצעק: היתכן לחשוד בצדיק כזה, בגאון כזה, בקדוש כזה, ואיפה כאן כבוד התורה? לא, אין אני מוכן ללכת בשליחות כזו, שלחו את מי שתשלחו אני לא הולך. כל הנוכחים הופתעו מדבריו התקיפים של השמש הזקן, אמנם כולם ידעו כי האיש הוא אדם ישר הגון ותמים דרך, שזו הפעם הראשונה שראו אותו יוצא מכליו ומסרב למלא את השליחות שהוטלה עליו, היו בין הנוכחים שהציעו לפטר את השמש ממשרתו, אולם המתונים יותר ביקשו לשמוע מפיו מדוע הוא מתייצב בתוקף כה רב לימינו של הרב? כאן פתח השמש הזקן את פיו וסיפר לנוכחים את המעשה שהיה, הוא אמר כי שמר את כל העניין בסוד לפי בקשת הרב, כי הוא ידע שפרסום העניין לא יהיה לרוחו של הרב, אולם עתה כאשר הוא רואה שאין ברירה הוא החליט לספר את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו, והוא סיפר לראשי הקהילה המשתאים את סיפור ביקוריו התכופים של אליהו הנביא אצל הרב, ואת ביקורו של מנשה המלך שבא לייעץ לו כיצד לפסוק בעניינה המסובך של האלמנה שבעלה מת על קידוש השם. מובן מאליו כי בתום סיפורו של השמש הזקן, נותרו מתנגדי הרב בלי מענה לשון הם בושו ונכלמו וכל האסיפה התפזרה בשקט. והרב רבי שמואל שמעלקא נשאר הרב הראשי של ניקלשבורג והמדינה עד יומו האחרון. כאשר חסידים סיפרו את המעשה ברבי שמעלקא והשמש, הם התפעלו לא מגדולתו וקדושתו של הרב, זה הרי היה ידוע ומפורסם. אלא מענוותנותו המופלגת של השמש הזקן, שכמה וכמה פעמים היה לו גילוי אליהו, והוא לא סיפר על כך מלה לאיש, עד שנאלץ לעשות זאת על כורחו, כאשר שם את נפשו בכפו כדי להגן על כבודו של הרב רבי שמואל שמעלקא.
החוויה היהודית
פרקי אבות,עשה לך רב,ספרי הצדיקים,הנהגות טובות,תרופות,לבוש וכסות, דיפלומטיה,פוליטיקה, אמרי שפר ז' אייר ה'תשע"ז
אברך תלמיד חכם בא אל הרב לקבל ממנו סמיכה לרבנות, הרב בחן אותו והוא עמד בהצלחה בבחינה. לבסוף שאלהו הרב: האם למדת גם הלכות שבת, ויענהו האברך בחיוב. שאל אותו הרב: מה יהיה הדין, אם מישהו יפגע בסכין באצבעו בשבת והדם נוזל, ענהו האברך: רק רגע אחד אעיין בשולחן ערוך. ענה לו הרב: לא חביבי, אתה לא תוכל להיות רב בישראל, כי כשדם של איש יהודי נוזל לא מעיינים בשולחן ערוך, "לא תעמוד על דם רעך". אם אתה צריך הרבה מילים כדי להגיד את מה שיש לך בראש, אולי כדאי לך לחשוב על זה עוד קצת... אף פעם אל תשים את המפתח לאושר שלך, בכיס של מישהו אחר. המילה חודש באה מן השורש התחדשות. כל חודש הוא הזדמנות להתחלה חדשה וכך מקבל הזמן לא רק את המימד הטכני של יחידות זמן אלא גם ובעיקר את המימד האיכותי והמהותי. מימד המתחדש בהמשך, עם השבתות והחגים. זאת החיה אשר תאכלו" [יא, ב]. (ופריו מתוק.) זאת החיה – מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו (רש"י). מסופר בספר 'אחרי במדבר': סבו של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, היה הגאון רבי יששכר זליגמן מייער זצ"ל, רבה של העיר רגנסבורג שבגרמניה. בכל שנות הנהגתו לחם כארי ברפורמים שאיימו להרוס את אושיות היהדות הצרופה. אחד מתושבי העיר, 'ראביי' שהשתייך לבני החוג הרפורמי, החליט ליטול לעצמו את האחריות על מערכת השחיטה בעיר בגיבויים המוחלט של הרפורמים. הייתה זו פרצה נוראה בחומת הכשרות, ורב העיר נתמלא בחרדה גדולה. באחד הלילות, בעיצומו של המאבק על הכשרות, נראתה לו בחלומו דמות הדורה, שציוותה עליו ללכת וללמד את הלכות שחיטה הסבוכות, את המיניסטר הגוי, שהיה הבורר במאבק על השחיטה! הבין רבי יששכר כי יש דברים בגו, ואזר חלציו ומיהר לה??פגש עם המיניסטר הגוי. בנחישות מהולה בחשש, הציע למיניסטר ללמוד את דיני השחיטה היהודית. למרבה הפלא, הסכים המיניסטר להצעה, והחל הרב ללמדו את ההלכות. להפתעתו, גילה המיניסטר התעניינות רבה בלימוד, וכך שינן הרב באוזני 'תלמידו' הגוי שוב ושוב, את דברי הגמרא בחולין (ט'.): " כל טבח (-שוחט) שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור". עד שידע הממונה הערל את דיני השחיטה. בסיום הלימוד המוזר הזה, ניצל רבי יששכר את ההזדמנות הלא שגרתית שנפלה בחלקו וביקש מהממונה: "עתה, כאשר הבנת את דרישות ההלכה על בוריין, בדוק בבקשה האם אותו יהודי פוקר, הטוען למשרה חשובה זו, יודע גם הוא את מה שאתה יודע..." בקשתו של רב העיר התקבלה, והיהודי הרפורמי, שניסה ליטול לעצמו את האחריות הכבדה על השחיטה היהודית בעיר, הוזמן אחר כבוד אל המיניסטר, שכאמור שימש כבורר. כשהגיע, מצא עצמו להפתעתו בעיצומה של בחינה על הלכות שחיטה. "אולי תאמר לי בבקשה", פונה הגוי לרפורמי, " מהן חמשת הדברים הפוסלים את השחיטה?". הנבחן החל לגמגם, והפגין בורות מוחלטת בנושא. המיניסטר הבוחן הופתע לראות בעיניו, כי האיש המתיימר להציג עצמו כבקי בהלכות וראוי לקבל על עצמו את התפקיד המכריע, אינו שולט כלל ועיקר בהלכות. הנבחן המבולבל לא תיאר לעצמו כי הבורר הגוי שולט בהלכות השחיטה היהודית וחפץ הוא לבוחנו, כך שלא נערך כלל לבחינה מסוג זה... למותר לציין כי המעמד הנדיר הסתיים בקלונו של הרפורמי שהתגלה במערומיו. האמת יצאה לאור, והמיניסטר הדיחו על אתר, כאשר האחריות הכבדה על מערכת השחיטה בעיר, חזרה לידיו האומנות של הרב הצדיק, רבי יששכר זליגמן מייער זצ"ל. את המעשה המופלא הראה תלמיד חכם אחד למו"ר שליט"א, וביקש לשאול את פי-קודשו: הרי הלכה בידינו, שאין ללמד תורה לנכרי, כמובא במסכת חגיגה (י"ג.): אין מוסרין דברי תורה לעובד-כוכבים, שנאמר (תהלים קמ"ז): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". וכן למדנו במסכת סנהדרין (נ"ט.): נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים ל"ג, ד') "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" - לנו מורשה ולא להם. וממילא המלמד את הנכרי תורה, עובר אף באיסור "לפני עיור לא תיתן מכשול" (יעויין בתוס' בחגיגה שם). ואם כן, נשאלת השאלה, מהו ההיתר ללמוד עם המיניסטר הנכרי את דיני השחיטה? השיב מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א: הדבר פשוט שאין בלימוד הלכות השחיטה שום סרך איסור לימוד תורה לנכרי, כי כל האיסור נאמר דווקא על אחד שמוסר דברי תורה לנכרי סתם, כדי להודיעו וללמדו את חוקי תורתנו הקדושה, אבל בנידוננו, אין שום כוונה למסור לו דברי תורה, ותועלת הלימוד היא רק לישראל, משום שהצלת הקהילה תתאפשר על ידי העברת ה 'מידע' למיניסטר, שיבחן ויכשיל על ידו את הרפורמי שזומם לקעקע את יסודות הקהילה, וכך יעמיד רב העיר את הדת על תילה. ולכן אין כאן כלל חשש איסור, אלא אדרבה, מצוות הצלת הרבים ממכשול. הוסיף מו"ר לציין, שבאה שאלה לידינו, על ידי גר-צדק תלמיד חכם, שלומד בכולל בבני ברק, ואימו הנוכריה התחננה שיבוא עם משפחתו להתארח אצלה בצרפת. הבן הסביר לה כי הדבר כרוך בבעיות הלכתיות שונות, והאם אמרה שהיא מעוניינת לדעת את הלכות כשרות המטבח הנחוצים, וקצת מהלכות שבת, כדי שתדע את אורחות חייהם של היהודים, ובא הגר לשאול האם מותר ללמדה? הצעתי את השאלה לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והשיב להיתר. ואמר כי כשם שמלמדים 'גוי של שבת' את הדינים שעליו לדעת, כך גם מותר ללמד את אם הגר-צדק הלכות בשר בחלב ושבת. החוויה היהודית
אברך,תלמיד חכם,סמיכה לרבנות,הלכות שבת,איש יהודי,המפתח לאושר, התחדשות,שבתות,חגים,
אמרי שפר ו' אייר ה'תשע"ז
"אהבה" בגימטרייה שלש עשרה. וכאשר קיימת אהבה ואחווה בין שני אנשים, הרי היא אהבה כפולה שמנינה עשרים ושש, והוא כמניין אותיות שם הוי"ה . וזהו שנאמר כאן: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" - כשתגיע למדרגה של אהבת הזולת בלי שום פניה אחרת, תעורר גם בחברך אהבה שלמה כלפיך. והתוצאה מאהבה כפולה זו תהא "אני ה'" - הקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו ביניכם.
בדרך החידוד אומרים : את ההבדל הגדול בין אמת לשקר, רואים באותיות עצמם: "אמת" – ישנם כאלו שרואים את האמת מיד בהתחלה – "א" , וישנם כאלו – עד שבאים באמצע – "מ", וישנם – עד הסוף – "ת". אבל את ה"שקר" מכירים מיד, כי אותיות "שקר" הן ממש אחת אחרי השנייה!...
ההווה זה הזמן היקר ביותר. חתול עם כפפות לא תופס עכברים. (פתגם גאלי) הגביע שנעלם מן התיבה הנעולה (פניני בית לוי, גליון 429) שדרות העצים הנפלאות לצד ערוגות הפרחים, מעטרות את גינת מלך ספרד. אלו, היו מן הסתם פסיעותיו המתקרבות אל הארמון – פסיעותיו של הגאון הקדוש רבי יצחק אברבנאל, ששימש כשר האוצר של המלך אך עתה, מזה תקופה ארוכה לא נשמעות פסיעותיו, הכל יודעים, גורשו היהודים מאדמת ספרד. יודעי דבר יכולים לשוח שלדון יצחק אברבנאל הייתה רשות מפורשת להישאר בארץ, אולם הוא לא שעה לכך הוא חפץ להצטרף אל אחיו בצערם ובגורלם. באשר ילכו, ילך אף הוא. את כל נכסיו הותיר מאחוריו, רק צרור כסף לקח עימו ועוד דבר חשוב ויקר בעיניו – כוס של אליהו הנביא, של פסח! גביע זהב זה, משובץ יהלומים, התלווה אל צרורו הדל של דון אברבנאל. בגביע השתמש לכוס החמישי שנמזגת לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, ואף למצוות ברית מילה, שאף בה מבקר אליהו הנביא. העיר ונציה שבאיטליה, הייתה זו שזכתה לארח את רבי יצחק בין שאר תושביה. באותן שנים של גלות שקד הצדיק על חיבורים נפלאים, פירושיו על התנ"ך. מטבע מוציא מן הצרור, אליו מצטרף עוד אחד ועוד אחד. ולבסוף רק כוסו של אליהו הנביא נשארה בידיו של הצדיק מכל רכושו. כאשר נפטר, הייתה הכוס החפץ היחיד שעברה בירושה לידי בנו, רבי יהודה אברבנאל. בארמון המלוכה בוונציה ישב המלך. כשעיניו נוצצות בברק חמדן. לפני זמן מה נודע לו, כי בידיו של רבי יהודה מצויה כוס נפלאה ויקרה, הוא אף ראה את הגביע. ובלבו גמר אומר, אני רוצה את הגביע! "מסכים אני לשלם בעד גביע זה כמה שידרש!", ביקש המלך, "ובלבד שיהיה שייך אלי ויעבור לרשותי!" " הכוס היא כוסו של אליהו הנביא! אבי קנה אותה לכבוד חג החירות – חג הפסח, גם לצורכי מחיה איני רשאי למכור את הכוס. " ''לא יסרב לי יהודי", גמר המלך החמדן בלבו, "חפץ אני שהכוס תהיה שלי, ויהי מה!" כך הרהר ואמר, אתן לך פרק זמן של שבוע ימים כדי להימלך בדעתך, וזכור שאשלם מה שתשית עלי, אבל עליך לבוא בעוד שבוע ימים ותשובה ברורה בפיך: כמה תחפוץ עבור הגביע היקר". מתוך עוגמת נפש ואין אונים, התהלך רבי יהודה בביתו. הוא לא ידע מה לעשות ובלבו פעמה המשאלה. "כיצד יציל את הכוס שלא תעבור לידי הגוי? לבסוף קם ועשה מעשה. את הכוס נעל בתוך תיבה גדולה שהייתה ברשותו, התיבה ננעלה ביסודיות ואת המפתח השליך רבי יהודה אל הים ואמר: "אליהו הנביא! הכוס היא לך, כי אבי רכש אותה בעבורך ולכבודך! קח את המפתח, ועשה עם הכוס מה שהנך חפץ!" קול גרירת חפצים נשמע בין קירות ביתו של רבי יהודה. שלוחי המלך סובבים בביתו ופקודה חד משמעית להם, למצוא את הכוס ולהביאה למלך". "הנחתי את הגביע בארגז, ואת המפתח השלכתי לים" . "שיברו את התיבה וקחו את הכוס", פקד המלך, מן הסתם הרהר בלבו על איוולתו של האיש שחשב לו, כי אם יהיה הגביע נעול, הוא לא יכול לפרוץ את התיבה ולהגיע אליו. העובדים היכו בתיבה בכל כוחם. התיבה נפרצה והנה היא ריקה! אין בה גביע כלל! כך הונה אותו היהודי וביזהו... מיד יצאה גזרה מאת המלך: " כל היהודים בני עמו של רבי יהודה, יחד עימו, יגורשו מן העיר ונציה! עד לאחר הפסח – חייבים הכל לצאת מן העיר ללא יוצא מן הכלל!" בצערו הרב ובמר לבו, פנה רבי יהודה להשתטח על קברו של אביו. הוא שפך לבו בתפילה ותחנונים, שאביו יעתיר לביטול הגזירה. ''אוי", גנח מלך ספרד על משכבו. מוחו ההולם משחזר שוב ושוב את החלום המוזר, ממנו הקיץ זה עתה. בחלומו הופיע דון יצחק אברבנאל, והנה האיש מכה אותו מכות נמרצות. "הנחתי בארצך אחוזות ונחלות, והנה בני מתייסר בוונציה בערום ובחוסר כל! לך תמכור את כל הנכסים שהיו שלי והפכו להיות רכוש הממשלה. כסף זה תשלח לוונציה לבני!" בזאת הסתיים החלום בו הוגה המלך ברעד ובחיל, מבולבל כולו, אך הדברים כה חיים מול עיניו והוא לא יכול להתעלם מהם. אונית מלכות עוגנת לחוף איטליה ומלך ספרד עומד על סיפונה, משתוקק למלא השליחות לשמה נסע הוא בכבודו ובעצמו, מיד כאשר הקיץ מן החלום, הורה למכור את נכסי דון יצחק, את הכסף נטל בצרורו, ומיהר להביאו לבנו רבי יהודה, "הנה, סכום זה לך הוא", אמר המלך לאיש המופתע הניצב מולו. הוא הוסיף והסביר אודות הסכום העתק. "איך הורה לי לתת אותו לך, עושה אני עכשיו הוראות אביך המנוח ". ביתו של רבי יהודה לבש צורה חדשה, צורכי חג נרכשו ביד רחבה, והמטעמים בעבעו על הכירה. רק עובדה אחת העיבה על שמחתו של רבי יהודה: הכוס שאיננה. העדרו של הגביע ציער אותו מאוד , והוא הגה בו ללא הרף. " אין בידינו מה לעשות בנוגע לכוס", הזכירה האישה המסורה לבעלה, "הרי אליהו הנביא הוא שלקח את הכוס בעצמו. ועתה, כאשר הרווחנו כל זאת משמים שפע וברכה לכבוד חג הפסח – עלינו לשתף בו עוד אורחים!" היא הוסיפה ושטחה את בקשתה: " לך לבית המדרש והבא עמך אורח לביתנו, לכבוד החג". רבי יהודה עשה כדברי אשתו ומיהר לבית המדרש. הוא מצא אורח שנאות לסעוד על שולחנו בליל הסדר, האורח הצטרף אליו והגיע לביתו. בחדר המואר עמד האורח. הוא סקר את השולחן הערוך בפאר ובהדר נפלאים, התבונן היטב, ופתח פיו: "דבר אחד חסר כאן !" תוך כדי אומרו, הוציא מחיקו את הגביע היקר שנעלם – גביע זהב נפלא משובץ יהלומים. הגביע הונח על השולחן. והיהלומים הרבים החזירו את נגוהות וניצוצות האורה שהפיצו הנרות הרבים. שהיו פזורים להאיר בכל מקום. היהלומים בהקו באור יקרות, כמו שמש בצהרי היום. בני המשפחה ניצבו מול הגביע, מלאי פליאה ואושר מן המופת. הם לא שבעו מהזין עיניהם במראה העשיר והמיוחד. כאשר התעוררו מעט מהתפעלותם, הבחינו שהאורח נעלם. הוא לא נמצא בשטח, איננו!!! " אליהו הנביא החזיר את גביעו!" אמרו, והסבו אל השולחן בגיל ורננה, שמחו מאוד בני המשפחה על הגביע שחזר, ושמחו על גילוי אליהו הנביא שהיה להם – איזו מתנה נפלאה! כאשר הגיעו ל"שפוך חמתך" ופתחו את הדלת כנהוג, נכנס האורח שהשיב להם את הכוס – אליהו הנביא זכור לטוב. התיישב אליהו הנביא סמוך לשולחן והחל לספר לבני המשפחה על המכות שהוכה מלך ספרד בחלום, עד שהגיע לתת להם את הכסף הרב . הוראה נתן אליהו הנביא לרבי יהודה. "לאחר החג, עלה אל המושל – מלך ונציה ספר לו את הקורות אותך, ואמור לו כי הוא יכול לקחת את הגביע בחינם, אם ירצה בכך . "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הדהדו הקולות בבית אברבנאל, בקול שירה והודיה על הניסים והגאולה הפרטיים שנעשו להם בחג הפסח, מעפר דל וממצוקה וצער, הקימם הבורא יתברך, על ידי שליחות אליהו הנביא, שעל הגביע שלו חסו ושמרו במיוחד. אחרי החג נכנס רבי יהודה בשערי ארמונו של מושל ונציה הכועס, ניצב לפניו, והציג על השולחן את הגביע המיוחד. קריאת התפעלות פרצה מפי הנוכחים המשתאים. היהלומים נצצו כל כך , ולא השאירו איש מן הנוכחים שווה נפש מול האוצר. " גביע זה נעלם מן הארגז", אמר הצדיק, "ובליל הסדר השיבו לשולחננו אליהו הנביא זכור לטוב, לכבוד החג. ואתה אם תרצה אדוני המלך ירום הודו – אעניק לך את הגביע חינם!!!" התרגש המלך מהדברים, אך השיב מיד: "לא אקח מאליהו הנביא את גביעו !" מיד השיב המלך את גזרתו אחורנית. הוא ביטל את הוראת הגרוש הצפוי, המרחף כצל מאיים על היהודים המוטרדים. שמחה וששון שררו בבתי ישראל. כאשר שב רבי יהודה מן הארמון, ובידו הגביע היקר, ודבר נוסף: ביטול גזרת המלכות!
החוויה היהודית
אהבה,אחווה,אמת,שקר,חתול,כפפות,עכברים,שדרות העצים,ערוגות הפרחים, אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ז
האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח). הגמרא אומרת, כי מסורת בידינו מאבותינו, שמקום הארון והכרובים לא נכללו בחשבון מידותיו של קודש הקודשים, משום שבדרך נס הם לא תפסו מקום. אומר היה האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק זצ"ל, כי דווקא שם, בארון שלא תפס מקום, שכנו שני לוחות הברית. מכאן, אמר, שהתורה אינה נמצאת אלא באלו שאינם תופסים מקום... ("שיח שרפי קדש" ה' 61.) הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי ע" היה אומר: אותיות "שקר" שלוש הן. שתים מהן כלולות בתיבת "רשע" ואילו אחת בתיבת "צדיק –" מכאן אנו למדים שלא כל רשע כולו שקר ..!. ולא כל צדיק כולו אמת!... ה"תפארת שלמה" אמר כל צדיק שאינו ממשיך על ישראל שפע של ברכה ופרנסה ועשירות, אינו צדיק כלל ואינו ראוי להיות מנהיגם של ישראל. וזהו פירוש דברי רבותינו בתלמוד (קידושין מ') על הכתוב "אמרו צדיק כי טוב" וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב, צדיק רע לבריות, היינו שאינו ממשיך על ישראל שפע של טובה ופרנסה. והמשיך בדבריו ואמר זה היה חטאם של נדב ואביהוא שהסתפקו "בקרבתם לפני ה"' בלבד, ולא השפיעו על ישראל שפע של פרנסה וטובה, ולכן "וימותו" לא היו ראויים להיות מנהיגי ישראל.
לב טהור (אפריון שלמה, גליון 7 13) כל אחד יודע, בשביל להיחתם בספרי צדיקים, יש להתחזק ולעשות קבלות חדשות בעבודת ה'. אבל מהי עבודת ה'? פעם שאלו תלמידי הבעל שם טוב את רבם מהי עבודת ה'? אמר להם הבעל שם טוב: לכו לכפר פלוני שם יש אדם בשם ר' משה, לכו תלמדו ממנו עבודת ה' מהי. הגיעו התלמידים לכפר, שאלו האם יש פה ר' משה, אבל אף אחד לא ידע על מי הם מדברים, אין פה שום רב שקוראים לו משה. עד שאחד נזכר, אה נכון יש פה איזה עגלון שקוראים לו משה, הוא גר בסוף הכפר. טוב, הלכו התלמידים לבית של משה העגלון, פתחו את הדלת והם רואים מולם אדם שנראה כמו חבית, שמן ענק. ביקשו ממנו התלמידים להתארח איזה יום-יומיים, והוא הסכים. טוב עכשיו רוצים לבחון את עבודת ה' שלו, אבל לא דובים ולא יער, הבן אדם בקושי יודע להתפלל, בקושי אומר ברכה, רק אוכל ואוכל כל היום, בלי עין הרע אוכל בשביל 20 אנשים. טוב, אמרו התלמידים, כנראה הוא אחד מ-לו צדיקים, אולי רק בשבת הוא מתגלה. חיכו לשבת, עוד לא אמרו קבלת שבת, הוא כבר סיים ערבית, וכשהם רק התחילו ערבית הוא כבר היה באמצע הקידוש. רק גמר את הקידוש והוא כבר התחיל לאכול, ואת זה הוא עשה באריכות. בבוקר, אותו הסיפור, עוד לא גמרו שחרית, הוא כבר היה אחרי מוסף וקידוש, יושב ואוכל בשר. הגיע מוצאי שבת, הם כבר עמדו לעזוב, אמרו לו תודה רבה על האירוח, ופנו אליו: רק תגיד לנו בבקשה, למה אתה אוכל כל כך הרבה? אמר להם משה העגלון: לפני הרבה שנים הלכתי עם אבא שלי ביער, וניגשו הנוצרים ורצו שהוא ינשק את הצלב, הוא לא הסכים, אמרו לו אם לא תנשק את הצלב אנחנו נהרוג אותך. ואבא אמר: "תהרגו אותי, אני את הצלב לא מנשק!". שפכו עליו נפט ושרפו אותו, אבל מה אני אגיד לכם, אבא שלי היה כזה קטנצ'יק, צנום, דק. תוך 10 דק' נגמרה כל המדורה. ואני חשבתי לעצמי אז, כשנשרפים לכבוד מלך מלכי המלכים ראויה מדורה גדולה מזו. לכן קיבלתי על עצמי לאכול ולאכול ולאכול, ואם פעם אחת גם אותי ישרפו, אז תהיה מדורה של שעה, כמו שראוי לעשות לפני המלך! כזאת גסות, אבל ליבו לשמיים - עבד ה'. רחמנא ליבא בעי.
החוויה היהודית
רמזור אדום,הארון והכרובים,קודש הקודשים,לוחות הברית,שקר,רשע,צדיק,ברכה,פרנסה,עשירות,לב טהור, אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ז
בבעיה מטפלים, ומהר! דיברתי עם זוג הורים על קושי מסוים שיש לבנם היקר. שמעו, חשבו, והגיבו 'זה יעבור'. הסכמתי, הם צודקים, 'זה יעבור' גם לאחיו ולאחיותיו, כי בעיה לא פתורה מחריפה ונקבעת! כמה נהי וכאב, כמה דמעות נשפכו עם תסכולי חרטה "למה לא עשינו משהו בזמן?". בשלום הבית המנצח הוא זה שמוותר. היה אב שחשש לטפל בבנו "הרי כולם יֵדעּו...", נענו לו "טַפֵל מיד ורק אתם תדעו, תִמָנַע ואכן כולם ידעו..." יש מי שניתנו לו חיים ארוכים, ובמובן המסוים הזה - כמעט ולא חי. ויש מי שחי חיים קצרים ומלאים. למד, התלבט בבעיות היותר עמוקות של חיינו - ונשאר עם זאת רגיש ופתוח - לחייך, לטייל, לפרוח, לשיר . לא תלך עימהם" (כב, יב) איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ. הוא נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם, מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות. באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מלהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה... כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי? הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!"... כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב,י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו... את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים. ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".
החוויה היהודית
נהי וכאב,דמעות,חרטה,שלום בית,לחייך,לטייל,לפרוח,לשיר ,חיים ארוכים, אמרי שפר ב' אייר ה'תשע"ז
''אדם כי יהיה בעור בשרו" (יג, ב( פתחה התורה את פרשת הנגעים ב"אדם" – לומר ולהורות, שגם אם טובת הציבור מחייבת לפעמים את הוצאת הטמא אל מחוץ למחנה, כדי להרחיקו מן החברה, צריכים להמשיך להתייחס אליו כאל אדם, ואסור לחשוב שאם מצורע הוא, הריהו חשוב כמת. בברית מילה, בסיום ברכת המזון, מברכים את ההורים: "ויזכו לגדלו, לחנכו ולהחכימו". והלוא חינוך הילד מתחיל בעודו קטן .ואם כן היו צריכים לומר "לחנכו ולגדלו"? אלא שילד קטן קל לחנך, הקושי מתחיל בבנים הגדולים. כוונת הברכה היא שיזכו לחנכו בדרך התורה גם לכשיגדל. )הרב יהושע לייב דיסקין( בברכות ברית המילה אומרים: "זה הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ברכה זו מכוונת לאבי הבן יותר מאשר לרך הנימול. יש אבות שמחויבותם לזהותם היהודית באה לביטוי רק בקיום ברית המילה לילדיהם. על כן, מברכים את האב ואומרים לו: אם מבקש אתה ש"זה הקטן" יהיה יהודי גם כאשר "גדול יהיה", עליך לקבל על עצמך ש"כשם שנכנס לברית" – כמו שדאגת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו; "כן ייכנס לתורה" – כך עליך להכניסו לתוך מסגרת של חינוך יהודי; "לחופה" – לדאוג שיתחתן עם בת ישראל כשרה; "ולמעשים טובים" – ולקשור אותו עם מעשי צדקה וחסד של העם היהודי. בימיו של ה"שפת אמת" פרצה פעם שרפה בבית מדרשו, וכלתה כמעט את כל הבניין. בקשו החסידים להקים את בית המדרש מחדש, אולם השלטונות מיאנו לאשר את בנייתו, בטענה שבעיירה יש בית כנסת אחר ואין צרך בשנים. ניסו השתדלנים להשפיע על השלטונות לאשר את הבניה, אולם ללא הועיל, וגם השלמונים לא סייעו בנדון. יצא אחד החסידים הנמרצים אל עיר הבירה פטרבורג, ושם הפעיל מאמצים מרובים ושתדלנות גדולה, עד שלבסוף עלה בידו לקבל את הרישיון המיוחל. כשנודעה הבשורה הטובה, החל מסע לגיוס משאבים לבניית הבניין, ולאחר עמל ויגיעה רבה הוקם בית המדרש ברב פאר והדר, בבניין גדול ויפה יותר מהקודם. בסיום הבניה, בקש ה"שפת אמת" מחתנו רבי חנוך צבי הכהן לוין מבנדין, לתלות מודעה על כותל בית המדרש כי המקום נועד לתורה ולתפלה בלבד. למעשה, הוסיף הרב מבנדין וכתב לתורה, לתפלה ולחסידות, אך כשראה הרבי את המודעה צווה למחוק את התוספת ואמר: "אם ייכתב כאן בנסח זה שהמקום נועד גם לחסידות, ויתכן ויהיו אנשים שישוחחו בבית המדרש באמתלה שהם משוחחים 'בענייני חסידות', מפני שכך דרכו של היצר הרע שהוא מפתה את האדם בדבורים בטלים בבית הכנסת, או בדבורים של לשון הרע ורכילות, בטענת שווא שיש בזה משום מצווה וחסידות". (שערי הלשון( הנה בביקור חולים יש להכיר בין אוהב לשונא. האוהב כששואלים אותו על מצב החולה, מחליט כיון שהמצב עומד בעינו ולא הורע, סימן שהוטב לו. והשונא קובע להיפך: מכיוון שלא הוטב, הרי ממילא הורע לו. שניהם אינם משקרים ואף אינם מגזימים, אלא שכל אחד רואה מהרהורי לבו. והכהן איש החסד מחליט: כיון שלא פשה הנגע על כן "וטיהרו הכהן". )עיטורי תורה( התורה היא רפואה "לכל נגע הצרעת" – לכל המחלות ולכל המחושים, כדברי חז"ל (עירובין נד) "חש בראשו יעסוק בתורה, חש בגרונו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה". )דגל מחנה אפרים( ''ונתתי נגע צרעת" (יד, לד ( וברש"י: 'בשורה היא להם, למען ימצאו מטמוניות של זהב בקירות בתיהם '. ולכאורה, שואל הגר"ש קלוגר, אם כך הוא הדבר, למה אמרו חז"ל שנגעי הבתים הם עונש? ותירץ, שהעונש הוא שמשיגים את העושר דרך נגעים, ולא בדרך של כבוד. )הגר"ש קלוגר( יהודי הגיע להזמין רב גדול להיות סנדק בברית המילה של בנו. היות והמזמין היה בעל עבירה גדול, סרב הרב להיענות להזמנה''. כבוד הרב, זו מצוה!, איך כבודו מסרב?" ענה הרב: נו, אז תהיה לי מצווה אחת פחות... התעקש המזמין: " אבל אם הזמנתי והרב לא בא, זו כבר עבירה!" . ענה הרב: "תראה איזה צר עין אתה!. לך יש כל כך הרבה עבירות .ואילו עלי אתה כל כך מקפיד שלא תהיה לי עבירה אחת"... "לא קם ולא זע) והגדת(" ''כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות ]בשמים[ או מופת ]בארץ[ ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יג, ב-ד(. אפילו יעמיד חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ידעו שאין זה אלא נסיון (ספרי, ראה לב. סנהדרין צ ע"א (. ותמה הסבא מקלם זצ"ל: הן סברא היא, קרא למה לי! הכי תעלה על דעתך לעבוד חלילה עבודה זרה, ואפילו יעמיד חמה ברקיע! אלא מאי, לא זה הניסיון. ודאי שלא יעבדו עבודה זרה. הניסיון הוא "לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם, בכל לבבכם": אם הלב לא יזוע, לא ינוד ברפרוף כל שהוא! כי האוהב, לא יטה כלל אוזן לדבה על אהובו. לא יתעורר בלבו צל של ספק. אם אך יעלה חשש שמא ואולי יש כאן ממש, כבר אין זו אהבה בכל לב ובכל נפש! כמה נפלא: התורה תובעת מכל אדם להיות נובהרדוקער! בסערת המהפכה הבולשביקית, העביר הסבא מנובהרדוק את ישיבתו לעיר הומיל. בעיר נטשה מלחמת כנופיות בין הצבא הלבן לצבא האדום, ושניהם טבחו ביהודים בלא רחם. במוצאי שבת קודש ישב הסבא וכוס ההבדלה בידו , מלאה על גדותיה, והפורעים פרצו לחצר הישיבה תוך קריאות רמות ומטר יריות. והסבא המשיך בהבדלה בנעימה, כדרכו, וטיפה לא נשפכה מהגביע המלא שבידו! כך חינך גם את ישיבתו. לכל חודש קבע תרגול בשטח אחר: בחודש חשוון, בו הגיעו תלמידים חדשים, שמו דגש על מדת ההטבה וטובת העין, וקבלת כל אדם בסבר פנים יפות. בכסלו, בו קוראים בתורה על מאשי האבות, שאיפה לגדלות, "אימתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי" (תנא דבי אליהו רבה, כה). בטבת ושבט עסקו בחישול מדת הבטחון, ובאדר השרישו את מדת האמיצות. מענייני דיומא: "ולא קם ולא זע"! למגר את הפחד והמורא, לקנות אומץ לב מבלי חת, לא להירתע מפני כל! תרגילים אלו חשלונו לקראת ההתמודדות שצפתה לנו בעתיד, במוראות מלחמת העולם. רבים כל כך נשברו, ובני ישיבת נובהרדוק עמדו כצור חלמיש! כל בן ישיבה בנובהרדוק חפש לעצמו תרגילים מעשיים באמיצות. היו שהלכו לאספות של הקומניסטים הכופרים, ועלו לבימה לשאת דברים נלהבים בגנות רעיון התעתועים ולקרא לדבוק בדת האמת. איזו סערה חוללו! היו שעמדו בשוק ועוררו את התגרנים היהודים לבל יבלו ימיהם בהבל, שיחוסו על חייהם ויקבעו עתים לתורה. אם יהיו להם שומעים, מה טוב. ואם לעגו להם טוב לא פחות, התחשלו באמיצות! חשבתי לעצמי, איזה דבר אמיצות אעשה? ועלה בי רעיון נועז, שמעביר צמרמורת: כולם יודעים שלא הולכים בלילה לבית הקברות. הלילה הוא זמן שליטת המזיקין, ואמרו בגמרא שהדורש אל המתים לן בבית הקברות כדי שתדבק בו רוח טומאה (סנהדרין סה ע"ב), ואיזהו שוטה זה הלן בבית הקברות )חגיגה ג ע"ב( – והכל ידעו, שבלילה באים הנפטרים, רוחות המתים, לטבול במקווה הטהרה בו מטבילים את המתים בחדר הטהרה. פחד נורא לטבול שם, וסכנה עצומה. כי הנפטרים עלולים להזיק למי שבא בתחומם ומפריע לטבילתם. ישמרנו ה' מכל צרה! החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, איזה פחד, ולהיכנס לחדר הטהרה האפל, שורץ הרוחות, ולטבול במקווה של המתים! איזו אמיצות ! "לא קם ולא זע" במיטבו, אומץ מוחלט! הלכתי. בית הקברות היה מחוץ לעיר. שררה עלטה, רק המצבות הלבנות בהקו, כעדים דוממים לאמיצותי. נכנסתי בפתח האפל של חדר הטהרה, וגיששתי דרכי. החושך היה מוחלט. לבי הלם כקורנס. כבר לא ידעתי האם הולך אני לעשות מעשה אומץ או טיפשות, להתגרות בנפטרים. נדמה היה לי שאני שומע את המים רוגשים. הרוחות טובלות. אבל אם אומץ, אז עד הסוף. פשטתי בגדי במהירות, גיששתי דרכי אל המים, ואכן רגשו. טבלתי רגלי, היו קרים כקרח. החלטתי: אטבול אחת, ואנוס. ירדתי, ולפתע דרכתי על גולגולת! היא צפה מולי על פני המים, חיוורת כמת, גם בחשכה ראו. לבי נתר, אפילו לצרוח לא אצרתי כוח, גרוני נשנק באימה. קפצתי אחור, התלבשתי בחפזה ונמלטתי מהמקום. ידעתי שהייתה זו שטות. לא מתגרים בנשמות הנפטרים. מזלי, שלא הזיקני. רצתי כל עוד רוחי בי, וחזרתי לעיירה. החלטתי שלא אספר על כך לאדם. ידעתי שהשומעים יתפלגו לשנים: חלק יאמר שהייתה זו שטות מלכתחילה , ואסור היה להסתכן. והחלק השני יביע ביקורת, איפה האמיצות. אם כבר, מדוע נמלטתי. מדוע לא טבלתי. אבל אני ידעתי שהייתה גם הייתה אמיצות. והבריחה, חובת השעה. נראה אותם מה היו עושים במקומי, אם היו פוגשים ברוח העולה מתוך המים ! להירדם כבר לא יכולתי. להתרכז בלמוד, גם לא. בקושי, בתפילה. הלכנו לחדר האוכל, ושמתי לב שחברי חיוור ונרעש. שאלתי: "מה קרה, אתה נראה רע!" אמר לי: "אינך רואה כיצד אתה נראה! אבל אספר לך מה קרה – אנחנו בחודש האמיצות. חשבתי, מה אעשה, במה אתחשל. ועלה בלבי רעיון. כעת אני יודע שהייתה זו שטות – החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, ולטבול במקווה שבחדר הטהרה. מספרים שרוחות הנפטרים מתגלות שם וטובלות, פחד פחדים, אין מקום מתאים יותר להפגין בו אמיצות. הלכתי, נכנסתי, פשטתי בגדי וטבלתי. המים היו כקרח. ולפתע, עודני מתחת למים, לא תאמין, אני חש רגל על ראשי! עליתי באחת – ונפטר מגיח מולי! אין לך מושג מה ההרגשה" – אין לי מושג?! דווקא יש לי, ועוד איך!... וייסרתי את עצמי, הוכחתי את עצמי: איי, איי, איזה בעל גאווה אתה, בוש והכלם! מדוע היית בטוח שבמוחך לבדו צץ הרעיון, שאתה לבדך מסוגל להגותו. מדוע לא הבאת בחשבון שעוד מישהו חשב כמוך, ועשה כמוך. מדוע חשבת שאתה ואין בלתך! היה זה שיעור שלא ישכח. אם לא של אמיצות, הרי של ענוה! אבל השיעור האמיתי באמיצות, נמסר לנו ממש בפתח הניסיונות הקשים שצפו לנו במראות מלחמת העולם השנייה. הישיבה בביאליסטוק היתה ממוקמת בסמוך לתחנת הרכב. בראש השנה הפציצו הגרמנים את ביאליסטוק. תחנת הרכבת נמחתה מעל פני האדמה . הצופרים יללו, ועל פי ההוראות השתטחנו כולנו מתחת לספסלים, כאילו היה בכך כדי לגונן. היה זה בחזרת התפילה, במוסף של ראש השנה. המשגיח עבר לפני התיבה ושרר את "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל". ואני זוכר, כאילו היה זה היום: הצופרים מיללים, ההפצצות מרעידות את הקירות והשמשות, ואנחנו שרועים מתחת לספסלים, והמשגיח משורר בנעימה, ברגש ובתחנה, ואף רעד קל לא מרטיט את קולו! ממש: "לא קם, ולא זע" ! לא התפעל, כמלא נימה! איזה חיזוק זה נתן לנו לקראת הנסיונות שהתרגשו עלינו במלחמה!
לא תאונה אליך רעה... (קנין תורה, תולדות אהרן, פרשת פנחס) הלמות הפטישים המכים בברזלים מילאה את חלל בית המלאכה הגדול בחיפה בה טרחו מאות פועלים סביב רצועות מתכת כבדות שהתקינו מהם פסי מסילת הברזל (באהן). הפועלים היו כולם ערבים, וכמוהם מנהלי בתי המלאכה של מסילות הברזל בחיפה שהיו שייכים אל השלטון האנגלי ששלט בארץ ישראל. בתוך אותם מאות פועלים נכריים היה גם פועל יהודי אחד ויחיד! ר' אברהם חיים שפילברג, יהודי ירא שמים היה, שמתוקף נסיבות החיים התגורר בעיר חיפה. אחד היהודים החרדים היחידים בחיפה באותן שנים. והוא מצא את עצמו מש??לב בהצלחה בבתי המלאכה של מסילת הברזל כאחד הפועלים המצטיינים. כי מומחיותו כנפח הייתה מפורסמת ללא עוררין. כיון שהיה יהודי ירא-שמים, לא הופיע ר' אברהם חיים לעבודה ביום השבת, ששת ימים עבד, וביום השביעי שבת וינפש. מי שסייע לו בשביתת השבת שלו היו הפועלים הישמעאלים אשר קיבלו על עצמם להשלים את חלקו שהחסיר מדי שבת, תמורת אי אלו טובות הנאה שר' אברהם חיים העניק להם מכישרונותיו הברוכים. כמה שנים התנהל ההסדר שבין ר' אברהם חיים שפילברג לבין עמיתיו הפועלים לשביעות רצונם המלאה של שני הצדדים. גם יחסי הידידות בין ר' אברהם חיים לבין כל הפועלים נשמרו להפליא. משנת תרצ"ו ואילך התחילו הציונים להתגרות בעם הערבי בארץ ישראל ונתיסדו אז כמה קבוצות הידועות לשמצה שהיו תוקפים ערבים מפעם לפעם. העם הערבי לא שקט על שמריו ומדי פעם היו תוקפים בנקמה אפילו ליהודים חרדים שנפלו קרבן לשיניהם עבור מעשי ותעלולי הקבוצות. למרבה צערו של ר' אברהם חיים שפילברג העובד היהודי היחיד בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, גם מצב רוחם של חבריו הערבים הושפע לגמרי מן המצב העכור. ואם עד לאחרונה היו מקבלים את פניו מדי בוקר בחיוך רחב הנה מאז החלו החדשות לזרום לאוזני חבריו - פתאום הפך ר' אברהם חיים להיות נרדף מהפועלים הערבים כל אימת ששמעו על איזה התגרות שביצעו הקבוצות, גילה לחרדתו שקשרי הידידות שלו עם הפועלים הערביים יורד מטה מטה. עד לאותו בוקר, לאחר פעולה התגרות קשה שהכו הקבוצות הסוררים לערבים מכה קשה הגיע ר' אברהם חיים לעבודה ומצא את סדנתו הפוכה, כלי העבודה שלו מנופצים ובגדי עבודתו קרועים לגזרים, זה היה לו רמז ברור לבאות, רמז לא דק במיוחד. ליבו דפק בפחד כל אותו יום. הוא התיירא להרים את הראש, ולהסתכל לעיני עמיתיו. יודע היה שצלולה הייתה החבית ונעכרה ללא תקנה. אחרי שבועיים התדרדר המצב עוד יותר, באחד הלילות הרגו הציונים כמה ערבים מאנשי השייך, אשר עורר אז כעס קשה על קבוצות הציונים. ר' אברהם חיים לא ידע מחדשות האלו, אבל הוא למד זאת על עצמו ובשרו בדרך קשה מאד. עם הגיעו לבית המלאכה בבוקר המחרת, ראה כי עיניהם של חבריו לשעבר יורקות אליו שנאה נוראה. ליבו שוב צנח בקרבו מפחד הבאות. והנה התקרב אליו פועל גבוה ורחב ותקע ראשו קרוב לעיניו, כמו שמכריחו להביט בו. "אתה חושב שאנחנו נשתוק לך? עוד נשחט אותך". הוא היה הראשון. אחריו הגיעו עשרות פועלים, מהם כמה שעד לפני זמן קצר בטח בידידותם ללא חשש, איש איש בתורו הבטיח לו שעוד מעט ויבוא סופו ח"ו. נסער ונרגש שתק ר' אברהם ולא ענה לחורפיו דבר. מעומק ליבו התפלל להשי"ת שלא ישלטו בו ידי זדים וקיווה שתפילתו תתקבל במרומים והאיומים שאיימו לא יהיו רק איומי סרק. לפנות ערב, כשהסתלקו רוב הפועלים, חיכה למנהל העבודה במפעל, ושטח לפניו את כאבו: "מה הם רוצים ממני? וכי עשיתי להם משהו? מדוע אנחנו צריכים להיות מושפעים ממה שקורה בחוץ?" ועוד טענות ומענות. מנהל העבודה היה ידיד עם ר' אברהם חיים משכבר הימים. לא אחת נעזר בכישרונותיו הרחבים, לא לחינם בחר עתה, בעת מצוקתו לשפוך לפניו את לבו, בטוח היה כי ידידו יטה אוזן למצוקתו וישפיע על חבריו להפסיק למרר את חייו.למגינת ליבו, פרץ מנהל העבודה בצחוק רם לשמע סיפורו של ר' אברהם חיים, ופטר אותו ברשעות, "מה אתה מתלונן על דברי שטות כאלו?" באותו רגע גמלה בו ההכרה כי 'אין עם מי לדבר'. אך להמשיך לעבוד כשהוא מוקף ים של שנאה, אינו יכול. הוא החליט ליטול חופש מהעבודה ולהמתין עד יעבור זעם. למחרת פנה אל 'הקפטן', מנהל העבודה הראשי של בתי המלאכה. שהיה נכרי אנגלי מנומס, הוא שמע אותו באהדה ואחר כן יעץ לו לפנות אל הרופא ולהוציא ממנו אישור מחלה לתקופה בלתי מוגבלת, עד שישקע הגל העכור.אבל ר' אברהם חיים טען כי שום רופא לא יצייד אותו באישור שכזה, אלא רק באישור זמני ליום יומיים."גם זה טוב" אמר מנהל העבודה, "בכל פעם שאתה רואה שחבריך כועסים, תברח הביתה, אני אעלים עין מחיסוריך וארשום בתיקך שנעדרת מפאת מחלה. לא ייגרע ממשכורתך מאומה". כך עשה. אולם גם בימים הספורים בהם כן בא לעבודה טעם את מר המוות. ברי היה לו כי פגיעה בגופו היא רק שאלה של זמן, לא ירחק היום והפועלים יבצעו את זממם, חלילה. * * * כשראה שכך אי אפשר להמשיך, עלה ר' אברהם חיים לירושלים התייצב לפני אחד מחכמי העיר ותינה לפניו את צערו. החכם ההוא ענה לו: "אם כך, עליך לנקוט במעשי אבותיך הקדושים, אברהם יצחק ויעקב"."דהיינו?" שאל בפליאה וחרדה."לברוח" הטעים החכם, "לברוח ממקום הסכנה. אסור לך להסתכן, פיקוח נפש דוחה את התורה כולה, וגם אם תפסיד בכך את הפרנסה! יצא ר' אברהם חיים מחדרו של החכם ופרץ בבכי מר בכאב מעומק ליבו על זה שיצטרך להפסיד פרנסתו בשביל זה. אותה שעה עברה שם הרבנית אשת החכם ההוא, וכאשר ראתה אותו עומד ומתייפח נכמרו רחמיה ושאלה אותו לפשר בכיו. והוא סיפר לה בקצרה מה קרה, והיא יעצה אותו בפשטות לפנות אל ה"זוועהילר צדיק" המתגורר לא רחוק מכאן ולנסות אצלו. הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע מפורסם היה לארץ ולדרים עליה כקדוש עליון, צדיק יסוד עולם, שהנהגותיו פשוטות, ביתו דל ואביון, אבל ראשו מגיע השמימה. ר' אברהם חיים לא איחר לעשות כדבריה של הרבנית, ומיד הלך אל ביתו של הרבי מזוועהיל. כשבא לביתו פגש שם את הרבנית, ולשאלתו ענתה לו כי הרבי שוהה עתה - כמו בכל יום לעיתותי ערב - בכותל המערבי, שם הוא מתפלל מנחה וערבית. בצעדים זריזים יצא לדרך. הגיע במהירות לשער שכם, חצה את השוק הערבי והנה הוא נמצא ברחבת הכותל המערבי הקטנה והצרה. מחפש הוא את הרבי הקדוש, שואל כמה מתפללים ואינו מוצא את שבקשה נפשו. חזר לעקבותיו לשכונת "בית ישראל', הלך לביתו של הרבי, הקיש בדלת וסיפר לרבנית כי הרבי אינו נמצא בכותל המערבי."מימי לא הוצאתי דבר שקר מפי" אמרה בפשטות, "אם אמרתי שהוא בכותל המערבי, הוא שם!"...חזר איפוא את כל הדרך כלעומת שבא, אך הפעם נעשו העניינים יותר קשים. לאחר שעבר דרך שער שכם, בעוברו ברחובות השוק מצא עצמו כמו בחיפה, יהודי בודד בלב המון ערבי. הוא עבר ליד קבוצת צעירים כאשר שמע אותם מדברים אודותיו בינם לבין עצמם בערבית (אותה הבין היטב), לחרדתו הרבה שמע אחד מהם מציע לחבריו "בואו נחסל את היהודי"... ליבו האיץ פעימותיו. אם ירצו לחסלו, יוכלו לעשות זאת ללא קושי. והחל רץ במהירות מטורפת. שפתיו הלבינו וראשו עליו סחרחר. לרווחתו שמע האיך ערבי מבוגר נענה להם ואומר "עזבו אותו, אתם לא רואים שהוא רץ כמו משוגע?". בסייעתא דשמיא נתקבלו דבריו של הערבי על דעת חבריו והאיום סר ממנו. כשהגיע בפעם השנייה אל הכותל המערבי גילה את הרבי מתרפק על שכינתא קדישתא וראשו בין האבנים.המתין בסבלנות עד שכילה הרבי את תפילתו ומיד סיפר לו את שהתרחש. והרבי, אינו מפנה אליו את ראשו. כמו שאינו שומע אותו כלל. אלא עומד ופניו נוכח האבנים ושפתותיו מרחשות. "אולי לא שמע אותי?" הרהר במבוכה ושטח את מצוקתו מחדש. אך גם בפעם השנית, לא הראה עדיין הרבי אות אם שמע אותו אם לאו. ראשו לא נע כלפיו אפילו לניד קל. הוא סיים את תפילתו ופנה לשוב לביתו, ור' אברהם חיים פוסע לצידו כל הדרך ואינו מתעייף, חוזר ומספר בשלישית, וברביעית... אבל הרבי כאילו אינו שת ליבו כלפיו. מתעלם ממנו לחלוטין. הרבי מגיע לביתו הדל בשכונת "בית ישראל', מתיישב ליד השולחן ופותח ספר, כאילו איש אינו נמצא לידו.כאן פקעה סבלנותו של ר' אברהם חיים אשר לא הבין לנכון כי הרבי רוצה לזככו במכוון. סאת הצער שבלבו הגדישה את הסאה, ומעט עזות נזרקה בו אותו רגע, הוא נטל את שרוול מעילו של הרבי ונענע את ידו קלות. "רבי, הושיעני נא כי באו מים עד נפש" קרא בקול בוכים. לראשונה הרים הרבי את עיניו וסקר אותו בסקירה אחת על כל גופו, ואז עיין בספר קדוש כלשהו, כאשר עשה בכל עת בה ביקש להתיישב במהירות בדעת תורה כדת מה לעשות. והוא שקע בהרהורים. פתאום התעורר ופנה אל ר' אברהם חיים ואמר לו: "מה יש לך לפחד? אינני רואה כל סיבה לפחד, מי שיגע בך יהיה לו סוף שחור".באותו רגע, כאילו נשמה חדשה נכנסה בו. לברכה זו קיווה וייחל כל העת. הוא הבין במעמקי ליבו כי הרבי שידד את מערכות הטבע למענו. ברגש של הכרת טובה הושיט ידו לכיסו והוציא משם שטר בן לירה אחת, (רבע ממשכורתו החודשית!) והגיש אותו בהכנעה אל הרבי. רבי שלומק'ה סירב לקבל את המנחה. "לשם מה זקוק אני לנייר עבודה-זרה זה?' נימק את סירובו. "ייקח נא הרבי את הפדיון" התחנן ר' אברהם חיים, "בכסף הזה אפשר לעשות צדקה וחסד". אבל רבי שלומ'קה לא הסכים ואמר: אחת החלטתי ולא אשנה בזה. * * * כבר למחרת התייצב על משמרתו בבית המלאכה בחיפה, רגוע היה באמונת צדיקים מה שהבטיחו הרבי כי לא יאונה לו כל רע. אך הנה חשכו עיניו. רק פסע את הצעד הראשון ונכנס פנימה לתוך המון הפועלים, ניגש אליו מחמוד, פועל ערבי חסון והנחית בפרצופו אגרוף אדיר. דם ניגר מאפו וחשש כבד מילא את ליבו. כמו החיות המגיעות בהמוניהן למראה דם שפוך, יגיעו בן רגע שאר הפועלים לעשות בו שפטים וסופו המר מי יישורנו.מנהמת ליבו נמלטה קריאה נחרדת, "אוי, ריבונו של עולם הושיעה נא, הצילני נא בזכות הצדיק". הפועל שהכה אותו לא הרחיק לכת. רק ארבעה צעדים פסע. בצעד הרביעי מעד והשתטח על הארץ מלוא קומתו. כל חבריו הגיעו במרוצה. ניסו להקימו, אך הבריון שוכב כחתיכת עץ ואינו משיב כלל. מנענעים אותו ימינה, מטלטלים שמאלה. יוצקים עליו מים קרים, מגרדים את רקותיו וההוא עדיין אינו מתעורר, חיש מהר הוזעק אמבולנס שהחיש משם את התוקף לבית החולים. כעבור שעה קלה הגיעה החדשות מבית החולים: "מחמוד מת משטף דם במוח". * * * אלפי הפועלים הערבים הבינו גם הבינו כי יד ה' היתה בחברם. הם אמנם לא שמעו את הבטחתו של רבי שלומק'ה, אך לנגד עיניהם התחולל הנס, רק נגע מחמוד ביהודי ומיד היה לו סוף שחור, כדברי הרבי. מאותו יום ועד שפרש מעבודתו לאחר שנים כשהזקין לא ההין איש מהם לגעת בקצה צפורנו של ר' אברהם חיים שפילברג, ולא עוד אלא נהגו בו כבוד ויקר, בזכות אמונת צדיקים שהאמין בה' ובמשה עבדו. החוויה היהודית
פרשת הנגעים,אדם,לשון הרע,רכילות,ייכנס לתורה,לחופה,למעשים טובים, סנדק,ברית המילה,
אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ז
אומר ר' חיים מוולוז'ין: למה טומאת וטהרת נגעים צריך שתהיה דווקא על-פי הכהן שיאמר "טהור אתה" או "טמא אתה", כי בדרך-כלל בעלי הלשון-הרע מדברים על מובחרי-העם ועל רבנים גדולים, והכוהנים הם המובחרים. ״ואם פרח תפרח הצרעת... כולו הפך לבן טהור הוא״ (ויקרא יג,יב-יג). אם כל הצרעת, כל הטומאה, יצאה החוצה, טהור הוא, אין הוא מזיק עוד. טומאה חיצונית, הגלויה לעין, אינה מזיקה, שכן אפשר להיזהר מפניה. איזו טומאה מזיקה ומסוכנת? בעיקר זו הנסתרת, הצרעת המכוסה. (מאוצרנו הישן)
זהו שאמרו חכמים (נדרים סד) ״מצורע חשוב כמת״. מכיוון שהוציאוהו אל מחוץ למחנה ואין לו שיח ושיג עם הבריות, הרי חייו אינם חיים. "או חברותא או מיתותא״ (תענית כג). (עיטורי תורה)
״יהי ה בעו ר בשר ו שא ת ״ – סופי תיבות 'תורה'. הנגעים באים על גסות הרוח, והפסוק מרמז לנו שאפילו אם ההתנשאות היא בשל הגדולה בתורה, גם זה חטא גדול ונגעים באים על אדם זה. (חסד לאברהם)
השידוך שיצא לפועל מההודאה... (ברינה יקצורו, עלון 305) מעשה בבחור אחד המתגורר בניו יורק, שהגיע לפרק 'האיש מקדש' והתקשה מאוד למצוא לעצמו זיווג הגון, וכה עברו וחלפו עליו השנים ביגון ואנחה. יום אחד הציעו להם שידוך מהעיר מונטריאול שבקנדה , ואכן אחרי שסיכמו ההורים ביניהם את כל עניני ופרטי השידוך, התרצו שני הצדדים לסיים את השידוך בכי טוב. מיד יצא הבחור עם הוריו לדרך, ולשם כך שכרו אברך חסידי שיסיע אותם עם רכבו מביתם שבניו יורק ועד למונטריאול הרחוקה, וכה נסעו במשך כשש שעות עד אשר הגיעו למחוז חפצם, אולם בבואם שמה נפגשו ההורים, ונדהם אבי הבחור לשמוע, שהצד השני חוזר בו ומתחרט מלעשות את השידוך כשאין לו סיבה מיוחדת לכך כלל, ואף אחר שניסה השדכן לשכנע אותו שעליו לקיים דבריו, ובפרט על הטרחה של הבחור והוריו להגיע מדרך רחוקה, נפלו דיבוריו על אוזניים ערלות, והאב לא הסכים כלל להמשיך בשידוך. למותר לתאר גודל עוגמת הנפש של ההורים בחשבם שסוף סוף כבר מצאו זיווג הגון לבנם, וכן הבחור התייסר בייסורי נפש בהיותו בטוח שמצא את אבדתו, ועכשיו נהפכה הקערה על פיה, אולם את הנעשה אין להשיב ובלית ברירה נכנסו בפחי נפש אל הרכב כדי לחזור ולנסוע לביתם, אך אז התעשת הבחור והתחיל לדבר על לב הוריו שלא יצטערו דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה), ובודאי יצא דבר טוב מנסיעתם הארוכה, ועליהם להתחזק באמונה שלימה בחי העולמים שהכל לטובה , ובעזרת ה' יתברך עוד ימצאו את זיווגו הנכון בשעה טובה ומוצלחת, וכה הרבה להרגיע את רוחם, ואכן מצא מסילות בלבבם, עד שענו ואמרו שהם מקבלים גזרת שמים באהבה. לאחר ימים ספורים, זכה הבחור לבוא בברית האירוסין עם בתו של האברך שלקח אותם ברכבו למונטריאול, כי הלה התפעל מאוד מאמונתו ובטחונו בבורא יתברך שמו, ואיך התחזק בגבורת נפשו וקיבל עליו גזירת שמים באהבה, ואז ראו עין בעין, שכדי להוציא את השידוך הנכון מן הכוח אל הפועל, היו צריכים לנדוד ולטרוח בנסיעתם עד למונטריאול הרחוקה, ולעבור את כל הבושה ועוגמת הנפש בביטול השידוך, ורק על ידי שהבחור קיבל את הדין באהבה, הוא זכה למתק את הדין ולקבל את השידוך הראוי לו באמת שהרי אילולי שקיבל את זה באהבה אותו נהג לא היה רוצה אותו.
החוויה היהודית
נגעים,הכהן,טהור,טמא,הנסתרת,שאת,ספחת,האיש מקדש,שידוך,מונטריאול, קנדה, אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ו
בתורה כתוב 10 פעמים שמות השבטים, וכל פעם בסדר אחר, ואין אף אחד דומה לשני, ללמדך שכל שבט עם התכונה שלו, והמעלה שלו, ולכל אחד זמן שלו, (אגרא דכלא(
הכנה בחמימות. כשמכינים את הקפה צריכים לחכות עד שיתחממו למאה מעלות חום וההיפך הוא כששותים קפה מחכים שיתקרר קצת, וההסבר כי בהכנה בוודאי צריך להיות חם, ואפילו שאחר כך ירד החום, וכן הוא בהכנה לחג צריך לילך בחמימות, ואוי ואבוי אם בהתחלה הכול בקרירות אף פעם לא נתחמם באורה של תורה.
'ויחן שם ישראל', הכוונה שמצאו חן אחד אצל השני, ולכן התורה ניתנה בחודש סיון שהוא 'מזל תאומים' לומר כמו תאומים שאחד מפרגן לשני, )אבני נזר(
ידוע שהגאון רבי עקיבא איגר שאלו אותו שמצאו ספר תורה ואין יודעים אם יהודי כתב זאת או ח"ו מישהו אחר, נתן סימן שיבדקו בסוף הספר תורה אם הם אותיות ישרות סימן שזה לא מיהודי, כי אצל בני ישראל משאירים אותיות אחרונות שבתורה כדי שיהיה "כתיבת האותיות" בין הנדיבים והידידים של הנדבן, וא"כ כל אחד לפי כתב ידו שלו, וזה נראה לא מסודר. וזוהי סימן של יהודי. א"כ סימן של יהדות אפילו שיש שוני בין אחד לשני, אבל הכול מאוחד, ואם זה ישר זוהי סימן של אינו יהודי, א"כ להשתוות לשני להבין את השני בוודאי צריכים, וזה מעלת הוותרנות.
כוחו של ויתור ("קול ברמה" מדברי הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א) מויתור לא מפסידים לעולם! אין ספק, שלעיתים מעשה זה גובל בהקרבה עצומה ובעבודה על המידות, בייחוד כאשר אותו אדם יודע שהוא הצודק, והצד השני עשה שלא כהוגן ובמיוחד, כאשר מעשה של הזולת פוגע בו ממש. להלן סיפור מופלא שהובא בחוברת "קול ברמה" מדברי הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, שאותו סיפר הגאון רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א: מעשה באחד הבניינים בבני ברק, שאחד השכנים החליט להרחיב את דירתו, והלה אף עשה כן, ולמעשה התקרב בצורה בולטת עד לדירת שכינו. מעשה זה חסם את האוויר ואת האור של השכן והזיק לו בצורה בולטת. תכנן השכן הנפגע להזמינו לדין תורה בשל מעשהו, אך לפני כן החליט להיוועץ ולשאול דעתו של הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן (הגראי"ל שליט''א):האם להזמין את השכן לדין תורה?! הקשיב רבי אהרן לייב לשאלה והשיב: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי ותרן שיצא מופסד מוותרנותו" ... לשמע התשובה של הגאון, החליט אותו שכן הנפגע, שעל אף הקושי העצום שבדבר הוא יוותר על ההזמנה לדין תורה ולמעשה לוותר לשכנו על כל מה שעשה - על האור שנחסר, על האוויר שלא מגיע בשפע לדירתו, ואף על עוגמת הנפש שנגרמה לו. על הכול הוא מוותר! לא עוברים אלא ימים אחדים , ובישיבתו של המספר (הגאון ר' מנחם מנדל שפרן) מחפשים דמות שתמלא את אחד התפקידים המיוחדים הבכירים בישיבה. רצה הגורל ולחיפוש אותו אדם מתאים המליצו מספר אנשים על אותו שכן שוויתר . אנשי הישיבה הולכים לברר על טיבו של האיש, והאם באמת ובתמים מתאים הוא לאותו תפקיד מיועד ואצל מי ניתן לברר מיהו אותו אדם? אצל השכנים! ולמי הם פונים ראשון? לאותו שכן המתגורר בסמוך לו. כן, אותו שכן, שבנה והרחיב את דירתו על חשבון שכנו . " הם פונים אליו ומספרים לו מהו העניין ושואלים. "האם תוכל למסור לנו פרטים על שכנך בקשר לתפקיד רוחני , שאנו מיעדים לו בישיבה? ." השיב השכן בהתלהבות: "השכן ההוא?! הוא ממש מלאך! ". וממשיך לספר להנהלת הישיבה את כל מה שקרה בזמן הבנייה, ואיך וויתר לו השכן על הכול וסיים במלים: "אל תסתפקו בכלל. הוא אדם מיוחד מאד! כדאי לכם לבחור בו לכל תפקיד רוחני!". ואכן מיודענו, זה השכן ושויתר נבחר לכהן בתפקיד הנכבד, שהביאו לסיפוק רוחני עצום, וגם למשכורת נאה בצידו. אכן, מוויתורים לא מפסידים לעולם!!! חוויית השבוע שלי השבטים,מעלה,חמימות,קפה,קרירות,תאומים,ספר תורה,אותיות נדבן,ויתור,
אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ו
אין הקדוש ברוך הוא מנחם את ירושלים אלא בשלום שנאמר (ישעיה לב) וישב עמי בנוה שלום". ~ (מדרש רבה, במדבר, פרשת נשא, פרשה יא)
''אין לך יופי כיופי של ירושלים'' (קידושי''
''אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה – העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה'' (מרדכי גור)
ארץ ישראל בלי ירושלים כגוף בלי נשמה)." ~אלחנן ליב לוינסקי)
כוח שלשלת הדורות (נצוצות) כוח שלשלת הדורות כ"כ חזק שאפילו אם רח"ל הקשר התרופף אבל אם הוא לא ניתק לגמרי, יש עוד סיכוי שיחזרו בתשובה כפי שאמר הגאון בעל השרידי אש זצ"ל באחת מדרשותיו, היה זה לפני מלחמת העולם השניה, כאשר גל התבוללות שטף את יהודי גרמניה. יהודים רבים, ממשפחות מיוחסות, התאימו את אורחות חייהם לרוחות ההשכלה והקידמה, ורבים מהם אף פרקו מעליהם לגמרי את עול התורה ומצוותיה. אחד מדמויות המופת שפיארו אז את יהדות גרמניה היה הגאון רבי-יחיאל-יעקב ויינברג, המכונה על שם ספרו 'שרידי אש'. הוא עמד בראש בית- המדרש ללימודי הרבנות בברלין, מוסד נחשב ומיוחד, בגלל רמת הלימודים הגבוהה שלו. את בית המדרש הקים הרב עזריאל הילדסהיימר, שקדם לו, והרב ויינברג המשיך את מורשתו. בעולם היהדות של אותם ימים התחשבו מאד בדעתו של הרב ויינברג, שהיה לא רק אישיות רבנית נחשבה, אלא אף דמות מוערכת בגרמניה, כאיש נעים הליכות ומורה דרך להתנהגות ישרה וערכית . הרב אברהם- אבא ויינברג מירושלים הוא מתלמידיו של הרב ויינברג בעל ה'שרידי-אש', ועוסק רבות בהוצאת ספריו. את הערצתו לרבו ואת המורשת המיוחדת שזכה לה כתלמידו הוא משתדל להנחיל לשומעי לקחו, בשיעורים הרבים שהוא מוסר. יום אחד קיבל הרב ויינגורט שיחת טלפון מיהודי תושב העיר מודיעין, וזה הזמינו לשאת שיעור בחוג- בית בעיר. הרב ויינגורט נענה להזמנה ובא למסור את השיעור. את השיעור ייחד הרב ויינגורט למצוות כיבוד הורים. הדברים קלחו, השומעים נהנו, ובמהלך הדברים נזכר הרב ויינגורט בסיפור אמיתי שהיה עד לו, הקשור הדוק לנושא השיעור. "אין כמו סיפור כדי להמחיש את העניין", אמר בליבו והחל לספר: בבית- הכנסת המרכזי בברלין נערכו לקראת הימים הנוראים הקרבים ובאים – רבים מהמתפללים הם יהודים שזו הפעם האחת ויחידה בשנה שהם מופיעים בבית- הכנסת. יום הדין מעיר את הניצוץ היהודי שבתוכם, ואף הם באים להתפלל. יום- הכיפורים. ביום זה נהג בעל ה'שרידי אש' לבוא להתפלל עם הקהל הגדול בבית-הכנסת המרכזי, אף-על-פי שהוא היה רחוק מביתו. מקום של כבוד שמרו לו בבית- הכנסת. התפילות התנהלו בשקט וברצינות. כל אחד ואחד מהמתפללים עמד רכון על מחזורו, התפלל בינו לבין עצמו וסידר את חשבונו לפני מלכו של עולם . בתום קריאת התורה נשמעה ההכרזה מפי הגבאי: 'יזכור!'. לקול ההכרזה יצאו מבית הכנסת הצעירים, שיש להם הורים, וסביב הבימה התקבצו המבוגרים, שחוו אובדן אב או אם. הללו המתינו לסגירת דלתות בית הכנסת ולפתיחת תפילת 'יזכור', הנאמרת לעילוי נשמת הנפטרים. באותו רגע התקרבה אל בית-הכנסת מכונית שרד מפוארת, שהייתה מלווה שני כלי רכב של משטרת גרמניה, אחת מלפניה והשנייה מאחוריה. השיירה עצרה בפתח בית הכנסת. הקהל הסקרן הביט במכונית בצפייה לראות מי האורח רם המעלה. הדלת נפתחה בתנופה, ומתוכה יצא שר החוץ של גרמניה, ולטר רתנאו. תדהמה אחזה בקהל, ובמיוחד במי שהכירו את האיש. השר רתנאו היה יהודי מתבולל, שכבר זמן רב הפנה עורף לדתו ולעמו. מה לו ולבית כנסת, ומה לו וליום הכיפורים, חשבו המתפללים. השר התעלם מההתלחשויות. ללא אומר ודברים נחפז לעלות במדרגות בית הכנסת, והבעת שביעות רצון נראתה על פניו כאשר הבחין כי הספיק להגיע לתפילת 'יזכור'. ביקורו של השר עורר סערה בקהל שעמד בחוץ. היו מהמתפללים שלא הופתעו יתר על המידה מהופעתו של השר, אולם היו מתפללים מאופקים פחות, שלא ראו זאת בעין יפה. הוויכוחים נמשכו גם לאחר שהמתפללים חזרו ונכנסו אל בית הכנסת, וכמעט הגיעו לאוזני השר עצמו, בשעה שיצא אל מכוניתו. בפי מי שמתחו ביקורת על הופעת השר עלתה הטענה: יהודי זה מחלל בפרהסיה את קדושת היום הקדוש, ומה חשוב בעיניו – לקיים את מנהג אמירת 'יזכור'... שליח הציבור התכונן לפתוח בתפילת מוסף, אך פתאום קם ממקומו הרב ויינברג, עלה על הבימה וביקש את רשות הדיבור. שקט השתרר בבית הכנסת, הכול ציפו לשמוע את דבריו. "רבותי!" קרא הרב, "כיצד עולה על דעתכם לבוז ליהודי הבא אל בית הכנסת מתוך כוונה תמימה וטהורה לכבד את הוריו? דעו כי מי שמכבד כך את זיכרון הוריו, מובטח הוא בלי ספק כי הוא או צאצאיו ישובו אל חיק העם היהודי. כי בכך הוא שומר במובן מסויים על הקשר שלו להוריו מנוחתם עדן, ולהוריהם, עד אברהם אבינו, הקשר הזה בסוף ישפיע..." הרב חזר למקומו והתפילה נמשכה כסדרה. דברי הרב הותירו רושם עז ולא יימחה על הנוכחים. הרב ויינברג סיים את סיפורו, ובחן את הרושם שעשו הדברים על קהל מאזיניו. פתאום קם אחד המשתתפים בשיעור. האיש נראה חיוור ונרגש, ודמעות לחות הרטיבו את לחייו. פני המשתתפים הופנו אליו בעת שפנה אל הרב ויינגורט ושאל: "אמרת רתנאו? אמרת רתנאו? – הלוא הוא היה הסבא רבא שלי, סבו של אבי!". הנוכחים נדהמו, ולבקשתם סיפר הנין כי אביו חזר בתשובה שלמה, ובזכותו נמנה גם הוא עם ציבור שומרי התורה ומצוותיה
חוויית השבוע שלי מנחם,נווה שלום,ירושלים,יופי,העיר העתיקה,מוטה גור,גוף,נשמה,שלשלת הדורות, אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ו
אחד מדבר בטלפון 'אשתי, אל תשכחי להדליק לי את הדוד' כשסיים אומר לו חברו 'אחי, רואים שיש לך מילה בבית' 'בטח' עונה האיש 'מה חשבת שאני אשטוף כלים עם מים קרים?'... )ואשרי מי שנתפס כשהוא עוזר לאשתו בבית(
אתה לא מחויב לנצח, אתה מחויב להמשיך לנסות לעשות את הטוב ביותר כל יום ..
"דרך ארץ קדמה לתורה" " - דרך ארץ" היא "הקדמה" לתורה, וכמו שמן ההקדמה של ספר אפשר ללמוד על טיבו של הספר, כך גם האדם - לפי מידת דרך ארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו... (הרה״ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי״ע)
שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" (מן ההגדה). ה"לא אחד בלבד", החיסרון הזה שלא הייתה אצלנו אחדות, הוא ש"עמד עלינו לכלותנו" וגרם תמיד לכל צרותינו. (שפת אמת)
שלושה דברים לא ניתן להסתיר: השמש, הירח והאמת.
שלושה יהודים חכמים הגדירו את משמעות החיים: ישו שר''י אמר שהכול אהבה, מרקס אמר שהכול כסף, אבל מי שצדק היה איינשטיין, שאמר שהכול יחסי.
שלושה סוגים של בני אדם יש בעולם: אלה שגורמים לדברים להתרחש, אלה שמתבוננים במה שמתרחש ואלה שתוהים מה התרחש.
שלושה רגלים יהודי שהחל להתקרב ליהדות הגיע בערב חג סוכות לאשתו ונתן לה מתנה. האישה, מרוגשת כולה, פתחה את המתנה ומגלה להפתעתה זוג גרביים. מה זה? היא שואלת. עונה לה הבעל 'הייתי היום בדרשה של הרב, והוא אמר שאדם חייב לקנות לאשתו מתנה לרגל...
"ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל...". (ברינה יקצורו, עלון מס. 258) את המסקנה שמופיעה ברש"י ניתן להבין במובן הפשוט, שאכן השלום שווה יותר מהכל. ומעשה בשני חברים - האחד שמו שלום, והשני שמו ישראל, שעשו את דרכם לבית הכנסת להתפלל. לכשהגיעו לבית הכנסת, למגינת ליבם הם מצאו כי שביל הכניסה בוצי ומוצף במים. אמר שלום: "אין טעם ששנינו נתלכלך, מוטב שאחד מאיתנו יטפס על כתפי השני, כך שלפחות אחד יישאר נקי". ישראל הסכים לרעיון בשמחה, רק נותרה בעיה אחת, מי יהיה בר המזל שיטפס על כתפי חברו ויישאר נקי? שלום לא חשב פעמיים. "כתוב בחז"ל; "שלום - על ישראל". אני, שלום, יהיה על כתפיך - עליך ישראל"! נו, מול פסוק מפורש כזה קשה היה לישראל להתווכח... הוא כופף את ראשו ונתן לשלום לטפס על כתפיו. אחרי מספר צעדים הבריק רעיון במוחו של ישראל, והוא השליך את שלום על השביל הבוצי והמלוכלך. "מה עשית"? נזעק שלום, וחברו השיב לו: "גם אני מצאתי פסוק מהתורה בו כתוב: "ונתתי שלום בארץ". השלכתי אותך בארץ, כמאמר הכתוב"... כששניהם מלוכלכים בבוץ הגיעו יחד לבית הכנסת. תכופות אנו מוצאים עצמנו באותו מצב. שני צדדים, כל צד רוצה להוכיח שהוא הצודק, ואפילו משתמש בתורה כדי לבסס לכאורה את טענותיו. אחד בונה, השני הורס. בסוף איש לא מנצח וכולם 'מתלכלכים' בדרך, דהיינו באש המחלוקת. השלום הוא ערך חשוב בפני עצמו מבחינה רוחנית. במשנה האחרונה בש"ס (מסכת עוקצין פרק ג' משנה י"ב) כתוב: "אמר רבי שמעון בן חלפתא - לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" . ללמדנו, שהשלום הינו מפתח לכל דבר ברוחניות ובגשמיות כאחד. וכשיש שלום כל הקללות מתהפכות לברכות
"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם " (כו, מד( [מעשיהם של צדיקים[ אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, " לא מאסתים... לכלותם" לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם. בתקופת נפוליאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבו. סבורים היו אותם יהודי, כי אם נפוליאון אכן ביטל כמה גזירות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות - זהו אות כי הגאולה קרבה... אל יהודים תמימים אלו הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא: בנו האהוב והמפונק של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא ייעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נידח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים. האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים. באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום, לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה - יהא הבן ראוי לשבת על הכיסא הרם. בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל הייסורים שכפה עליו אביו. תקווה אחת פיעמה בלבו; בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו! חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח. "בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה"? הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה : "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך"! מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר. "האם אין הבניין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך"? חרדו הפועלים. מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני..." . "משום כך"? לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה"?? "כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה - ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר - מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בניכר, מרוחק מארמונו שלו"... היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן, הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת - התקווה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות - היכל של שוויון זכויות - מי יודע עוד כמה זמן תימשך גלותנו?... אין לנו לשמוח על כך, אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים". חוויית השבוע שלי אשתי, דוד חימום,אחי,כלים,לנצח,דרך ארץ,חיסרון,שמש,ירח,אמת,מתרחש,שלושה רגלים,גרביים,
אמרי שפר כ"ה אייר ה'תשע"ו
ב'לכה דודי' אנו אומרים " לא תבושי ולא תיכלמי ". המילים 'שבת מלכה' מורכבות מאותן אותיות של המילים 'בשת כלמה . ' לכן אומרים "לא תבושי ולא תיכלמי , " כי בזכות השבת תתהפך 'ה בשת 'ל' שבת ', 'וה כלמה 'ל –' מלכה
החיד"א כותב שדרך העולם לא להזכיר את שם שונאו רק בכינוי, וכמו שמצינו שכינה שאול את דוד "בן ישי" ולא הזכירו בשמו, וזהו שנאמר "במספר שמות" דהיינו מחמת שחביבים ישראל אצל הקב"ה על כן ציווה למנותם בשמותם דווקא.
העת הביאה את הסיבה ולא הסיבה הביאה את העת.
שכר לולב ואתרוג מי שקונה לולב עם אתרוג זוכה לחיי העולם הזה ועולם הבא ובנים צדיקים שיש להם לב בתורה (מהרי"ל)
וילונות (אפריון שלמה, גליון 169) אבות: איזהו עשיר? השמח בחלקו. למה יש וילונות בבית ? כל אחד יודע, בשביל שלא יראו מבחוץ מה שיש בפנים... פעם אחת היה עשיר גדול שהיה לו ה-כ-ל ! היה לו הכל, אבל הוא לא היה מאושר. הוא החליט שהוא הולך לחפש משהו שאין לו. נסע להרים, חיפש בכפרים, עד שהגיע לעיר גדולה, שם היתה שדרת חנויות ענקית... הוא הסתובב בין כל החנויות לחפש אם יש משהו שאין לו, אבל יש לו כבר הכל... בסוף הוא הגיע לאיזו חנות של יהודי, ששם באמת היה פריט שעדיין אין לו לעשיר הזה. היתה זו תמונה גדולה של שתי עיניים, ומעל מתנוססת כותרת: "העיניים הגדולות" . פונה העשיר ליהודי ואומר לו: את העיניים האלה אין לי, אני רוצה עיניים כאלה, אפשר לקנות את התמונה? " בבקשה, אך דע לך שלתמונה הזו אין מחיר". "אין מחיר?! אז למה היא עומדת למכירה?", שאל העשיר. אמר לו היהודי: "אני אסביר לך איך מחשבים את המחיר שלה. יש פה מאזניים, נשים את התמונה בכף אחת של המאזניים, ובכף השנייה תשים כמה כסף שאתה רוצה בשביל לקנות את התמונה, אתה יכול להוסיף כסף כמה שתרצה... ברגע שיהיה איזון – התמונה שלך!". העשיר התחיל להעמיס מטבעות, אבל כלום לא זז. הוא שם דולרים, אבל המאזניים לא זזים. הוא הוציא את היהלומים והמרגליות שהיו לו, שם על המאזניים, אבל כלום לא עוזר, התמונה לא זזה. עבר שם אדם חכם, ושאל אותו: "מה אתה עושה?". אמר לו העשיר: אני רוצה את התמונה עם העיניים, כמה שאני שם זה לא עוזר, אני לא יודע מה לשים...". אמר לו החכם: "שים שם רק 10 דולר" . העשיר שם 10 דולר. הלך החכם, לקח וילון וכיסה את העיניים... איך שהוא כיסה את העיניים – מיד כף המאזניים נפלה, והכריעה את הכף שעליה היתה התמונה. עין של בן אדם, ככל שאתה מראה לה יותר – כך היא רוצה יותר, היא רוצה לבלוע את כל העולם! אם אתה רוצה להשביע את העין, אל תראה לה כלום. וילונות צריך לשים כדי שלא יראו מבפנים מה שיש בחוץ... חוויית השבוע שלי לכה דודי,תבושי,תיכלמי,אותיות,שכינה,בן ישי,לולב,אתרוג,וילונות,מסכת אבות,
אמרי שפר כ"ד אייר ה'תשע"ו
את שבתותיי תשמורו " שבתותיי לשון רבים. בשעה שאדם מישראל עושה הבדלה עליו להרגיש מיד את ההארה של השבת הבאה. כך שיהי בידו תמיד שתי שבתות זו היוצאת וזו הנכנסת. הרבי ר' ברוכ'ל ממעזיבוז אמר, אני ירא לפני חג השבועות יותר מראש השנה, כי בראש השנה המשפט הוא על פרנסה, א קוליטש ארויף א קוליטש אראפ, אבל בשבועות הרי נדונים על התורה. )בוצינא דנהורא) התוכחה שהתקיימה... - פעם בחג השבועות היה עולם גדול אצל האדמו"ר האמצעי מבאבוב, ביניהם מספר בחורים שנסעו בלא רשות אבותם. אמר הרבי: "היום התקיים מקרא הכתוב בפרשת התוכחה " ... התפלאו השומעים , תמהו , מה זה !? מה כוונת דברי הרבי ... הסביר הרבי: "כוונתי לפסוק "ואכלתם את בשר בניכם " בפרשת בחוקותי ההורים הכינו בביתם אוכל ליום טוב והבחורים ברחו , ואז אכלו אבותם את בשר בניהם שהכינו בעבורם ליום טוב ..". ("זיכרונות מימי קדם'') התורה נתנה לנו בתחילת צאתנו ממצרים, ולא היינו ראויים לזה, להורות שאל יתייאש אדם מחלקו בתורה ואף אם הוא בשפל המדרגה, מכל מקום הריהו כגדול שבגדולים. לכן נוהגים להעמיד אילני סרק, כי גם להם יש תקווה בתורה. וזהו פרוש ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים" ולאחר שברר אותנו מן העמים "נתן לנו את תורתו" - לכולם יחד במתנה, אף למי שאינו ראוי. (דרשות חתם סופר(
גם אני רוצָה חלק בתורה (האמנתי ואדברה ח"ב, במדבר) ' בנות יש לי ברוך ה', אך לבנים לא זכיתי. בעלי שיחי' משמש במשרה תורנית באחת הישיבות בארץ וכשאני 'מתלוננת' באוזניו על שאיני יכולה לקיים את 'נשים במאי זכיין' בשלמות, כי אני משלחת רק את בעלי אך לא את בניי ללמוד, הוא אומר לי: 'שלי - שלך, וכל מה שלומדים תלמידי - גם שלך'. אבל אני, מה לעשות, לא הסתפקתי בזה ורציתי לעשות עוד משהו למען התורה. וככה המשכתי לחפש לי זכויות נוספות. יום אחד כשחזרתי הביתה, ראיתי שני אברכים מ ה' כולל' הסמוך יוצאים לקיוסק לקנות שתייה ועוגת בוקר. מיד אמרתי לעצמי: 'הנה לך, שרה, הזכות שחיפשת'. הרי לאברכים האלה, אין כסף מיותר. וגם לא זמן לבזבז. ואם הם יוצאים לקיוסק, סימן שצמאים הם וחסר להם משהו מתוק. אני בטוחה שנשותיהם מציידות אותם בכריכים, אך למה לא באמת שיהיה להם, ללומדי התורה האלה, פינת שתייה חמה ומאפה מסודרת ? למחרת השכם אפיתי פסי שמרים חמים, גדושים בשוקולד. צירפתי מפיות, כוסות קלקר לשתיה חמה, חבילת סוכר, קופסת נס קפה, אבקת שוקו והורדתי למטה. אחר כך עליתי שוב וסחטתי ערימת תפוזים במסחטה ידנית עד שהצלחתי למלא שני בקבוקי מיץ תפוזים סחוט. קיררתי במקרר, ושוב ירדתי. האברכים כל-כך התלהבו ושמחו, עד שהחלטתי לעשות זאת בקביעות. שעה לפני השעה הרגילה בה תמיד העיר אותי השעון הביולוגי, מעיר אותי עכשיו השעון המעורר. אני קמה, מתפללת, מכניסה עוגות שמרים לתנור ונעמדת לסחוט תפוזים. הראש-כולל 'תפס' אותי ביום מן הימים בפתח והודה לי: 'האברכים לומדים ביתר חשק, ודקות יקרות של ביטול תורה בגלל יציאה לקיוסק לחפש משהו קר נחסכו בזכותך. אבל האם זה לא מטריח את הרבנית? לסחוט כל בוקר תפוזים? האברכים ישתו בשמחה גם מיץ מבקבוק קנוי. הוא התנצל וחש לא בנוח שלא עלה בדעתו להסדיר שתייה קרה לאברכים קודם. אף רצה לממן מכספו את העלות. אך אני ביטלתי את דבריו בכל מכל והסברתי לו שכבר שנים אני מחפשת להוסיף לי זכות וחלק בתורה. וזה שאני עומדת לסחוט תפוזים, זה כי יש בהם ויטמין C והרבה בריאות, ואברכים שלומדים תורה במשך שעות רצופות ביום, צריכים כוח. ואת הכוח הזה אני רוצה לתת להם. זה סיפורי הקטן על חלקי בתורה ופרסמתי זאת כדי לומר לכל אותן נשים שאולי גם לא יכולות לממש את 'מאי זכיין' מסיבות שונות: אם תרצו, תוכלו לקחת חלק בתורה גם אתן. רק תחפשו סביב ותיכף תמצאו'.
חוויית השבוע שלי
שבתות,הבדלה,הארה,פרנסה,תוכחה,יום טוב,בחורים,שפל המדרגה,אילנות סרק, אמרי שפר כ"ג אייר ה'תשע"ו
אם אדם זוכה, שומע בכל חג השבועות את הקול שמכריזין אנכי ה' אלקיך. (קדושת לוי(
הידעת ? אנשים שצוחקים הרבה בריאים יותר מאלה שלא צוחקים.
הנה ביום שניתנו לוחות שניות הייתה ליום מחילה וסליחה – יום הכיפורים, אם כן כל שכן ביום שניתנה בו התורה לישראל, בודאי שהוא יום מחילה וסליחה לבני ישראל לדורות עולם. (חסד לאברהם(
העולם נדון ביום זה על התורה, שנקבע לכל אחד כמה חלק בתורה יהא לו בשנה הבאה, ועל זה אנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך”. (של"ה הק'(
התינוק שבכה (המאור שבתורה, גיליון 598) השעה הייתה חמש אחר הצהריים. הוא חזר מיום עבודה ארוך ומעייף ועשה את דרכו הביתה מהורהר. הוא התחיל לטפס במעלֶה המדרגות, כששמע קול של בכי היסטרי מן הדירה שלו. הוא זיהה מיד. זה התינוק הקטן שלו. בשניות ספורות גמא את שני גרמי המדרגות שנותרו לו עד לדלת הבית ונכנס פנימה בסערה . הוא לא האמין למחזה שנגלה לנגד עיניו. הקטנצ'יק בן השבעה חודשים שכב בעגלה במרכז הסלון, כשהוא עטור בתפילין ועטוף בטלית(!), והוא בוכה וצורח ללא הרף. לידו עומדת עוזרת הבית הפיליפינית וצופה בו, כאילו מצפה שיקרה פתאום משהו. "מי עשה לו את זה , "? שאל האב בתדהמה, תוך כדי שהוא מנסה להסיר מעל העולל את הרצועות השחורות. " , "אני, ענתה כלאחר יד, כאילו אין דבר טבעי מזה בעולם. " תגידי, יצאת מדעתך? , !" שאג לעברה ", מה את חושבת לעצמך שאת עושה?!". "תבין, אדוני , " ענתה בקול רגוע ", התינוק צרח ובכה ולא מצאתי שום דרך להרגיע אותו. אבל אז נזכרתי שכל בוקר , איך שאתה שם עליך את הדברים האלו, מיד אתה נרדם... חשבתי לעצמי, מי יודע, אולי זה יעבוד גם אצלו...". כשהייתי ילד בן תשע, תוסס ושובב, לא פעם קרה שהייתי גורם איזה נזק. התגובה המיידית שלי הייתה "אופס, זה היה בלי כוונה" . אבא שלי, איש חכם, היה נוהג אז לומר "יהודי לא עושה שום דבר בלי כוונה, חוץ מלהתפלל ..."
חוויית השבוע שלי זוכה,שומע,חג השבועות,קול,צוחקים,בריאים,מחילה,סליחה,יום הכיפורים,על התורה,תינוק,בוכה, אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ו
אמרו חז"ל ''לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו'".
בתפילת השחר אנו מתפללים שתרגילנו בתורתך וכו‘ ותרחיקנו מחבר רע, ושוב בקטע הבא כופלים אותה בקשה שתצילנו היום ובכל יום ויום מחבר רע. הלא דבר הוא! כי על חברותא רעה אין תפילה אחת מספיקה אלא יש צורך לכפלה.(האדמו“ר מבעלזא )
דרשו חז״ל: ״בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר, ובאש, ובמים. מה אלו חנם לכל באי העולם, אף אלו חנם לכל באי העולם״ (מכילתא, פר׳ יתרו, פר׳ ה׳). דהיינו, שאדם המפקיר את עצמו על דברי תורה, ומשים ״עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו״ (ערכין, נד.).
החוזה מלובלין שח לחסידיו: "צדיק אינו צריך לאהוב את עצמו ובעל התשובה צריך לשנוא את עצמו, אך את הזולת – כולם צריכים לאהוב".
זהירות- לא לצער יהודי! (קול ברמה, גיליון 236) לברית שנערכה בירושלים הגיעו 500 מוזמנים למרות שבפועל הוזמנו 300 בלבד. התוצאה: המנות אזלו באמצע... אבי הבן הנרגש נעמד מול הקהל הגדול והודה לכולם על שבאו לאירוע. "האוכל הגשמי נגמר", הוא אמר, "לכן, אתן לכם אוכל רוחני לכל החיים". כולם נדרכו לשמוע מה בפיו. הוא סיפר שהוא בן 52 ואשתו בת ה- 49 נישאו לפני עשרים וחמש שנה. במשך השנים לא נפקדו בילדים. היו אצל כל המומחים בארץ ובעולם. נבדקו, עברו טיפולים, בדיקות, הפריות ומה לא. לפני עשרה חודשים חזרו מהמרכז העולמי להפריות בארה"ב, כאשר הרופאים הרימו ידיים. מה התסכול ? אצלו - הכל בסדר, אצל אשתו - הכל תקין אבל הריון אין. הוא סיפר שכל הטיסה מניו יורק לישראל הוא ואשתו לא החליפו מילה. רק ישבו ובכו. הם הגיעו הביתה ומצאו בית מבריק ומצוחצח. המנקה שלהם ביקרה שם... ואז לפתע "נפל לו האסימון". הוא פנה לאשתו ואמר לה: "אני יודע למה אין לנו ילדים, הכל בגלל המנקה"... המנקה שהיתה בישיבה בה למד בצעירותו, איך לא חשב על כך קודם ? השעה הייתה 4 לפנות בוקר. הוא הגיע לישיבה בה הוא למד ונכנס למשרדי ההנהלה. שם הוא פגש את מנהל הישיבה ושאל על המנקה שושנה. נאמר לו שהיא יצאה לפנסיה והיא גרה בבת ים. הוא לקח את אשתו והם נסעו לביתה. פתחה להם את הדלת אישה זקנה. הוא ניסה להזכיר לה את שמו והיה קשה לה להיזכר. תוך כדי שהוא ואשתו בוכים שאין להם ילדים עשרות בשנים, המנקה נזכרת בו. הוא היה הבולט שבחבורה - המנהיג. המנקה, היתה מגיעה כל ליל שישי לנקות את בית המדרש והחדרים. היא היתה מביאה אתה את ארבעת ילדיה הקטנים. הם היו שובבים והפריעו לתלמידים ללמוד. הוא עשה מעשה, נגש אל המנקה ואמר לה שככה זה לא יכול להימשך... והיא ענתה לו "לי יש צער גידול בנים, אני מאחלת לך שלך לא יהיה צער גידול בנים"... אתמול בלילה נפל לו האסימון... זאת לא היתה ברכה! הוא ואשתו בקשו מחילה מהמנקה, וביקשו שהיא תאמר "דוד בן יצחק אני מוחלת לך ומברכת אתכם בילדים" - כך שלוש פעמים. כעת, עשרה חודשים אחרי, הם חוגגים את הולדת הבן שנולד בצורה טבעית לחלוטין. והוא סיים את סיפורו במשפט: "כמה מוסר השכל צריך ללמוד מזה. לא לפגוע באף אדם, גם אם אתה חושב שאתה צודק. המנקה היתה חד הורית, בעלה היה שתיין ומהמר. הוא נטש אותה והיא נאלצה לכלכל את עצמה וילדיה לבדה. לה לא היה סידור לילדים, הוא פירש זאת כקמצנות מצידה על תשלום לבייבי סיטר אך טעה... כמה חשוב לדון לכף זכות!
חוויית השבוע שלי מכבד,תפילת השחר,חבר רע,במדבר,באש,במים,באי עולם,מפקיר,דברי תורה,לאהוב, אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ו
בסיום קריאת הפרשה האחרונה בספר 'ויקרא'. נאמר: "חזק חזק ונתחזק". שלוש פעמים "חזק"=משה=345 בגימט'. רמז שאין חיזוק, אלא בתורת משה. כל הצלחותינו, קיומנו ונצחיותינו תלויים רק בדבקות שלנו בתורת משה. שובו בנים שובבים. שובו על התשובה שלכם שאינה אמיתית כי על פי רוב גם התשובה היא למראית עין. (ספרים) שובה ישראל. התשובה נבראה לפני העולם וכשאדם רוצה לשוב הוא צריך לצאת מן העולם. (הרה"ק מקאצק זצוק"ל) שומר פיו ולשונו שומר נפשו מצרות (משלי) שימוש בכלים נכונים תקל עליך את המלאכה (שמואל אייזיקוביץ) שינה מוגזמת מזיקה לא פחות מחוסר שינה. "שיפוט טוב רוכשים מניסיון. ניסיון טוב רוכשים משיפוט גרוע" שיר אחד יכול להאיר כל רגע כחו של דיבור (פניני עין חמד, עלון 536) אין אנו מודעים, עד כמה גדולה כוחה של מלה ובמיוחד היוצאת מפי צדיק! הגאון רבי מרדכי לייב הכהן קמינצקי זצ"ל שזכה לאריכות ימים ושנים ב-93 שנותיו גולל את סיפורו המופלא מדוע זכה לכך: מטבע הדברים הצדיק בשנותיו האחרונים נזקק לנער מלווה , שיעזור לו בדרכו לבית - הכנסת וחזרה. במוצ"ש , לאחר שאותו נער ליווה את הרב לביתו, בסיום ברכו בברכת "שבוע טוב ומבורך". להפתעתו המרובה השיב לו הישיש: "אכן אותך אברך בשבוע טוב ומבורך, אולם את ברכתך לא אוכל לקבל, שכן בשבוע זה אתבקש לבית עולמי". בשמוע הנער תשובה זו לא ענה דבר, שכן מה יוכל להשיב. ביום חמישי של אותו השבוע התקשר הצדיק לבנו , שהתגורר באותו הבניין בקומה מתחתיו ואמר לו: "דע לך, בשעות הקרובות הנני מתבקש לבית-עולמי. חש אני , כי שעותיי קצובות. דע לך, כי על אף היותך כהן - מותר לך להיטמא לאביך". הבן המופתע לא ידע במה מדובר ומדוע אביו דובר נחרצות בעניין עתידו. לא חולפות שעות אחדות , והבן עתה התבקש להגיע לדירת אביו. שם ביקש ממנו לומר איתו את וה וידוי מלה במלה. בתום הווידוי הצדיק התבקש מן העולם לגנזי מרומים כאשר דעתו הייתה צלולה כל השנים ועל אף גילו המופלג , בריאותו הייתה טובה עד מאוד. סוד אריכות ימיו ובריאותו התגלה ע"י הגאון הצדיק ר' משה זייבלד שליט"א ששמע את דבר המעשה מר' מרדכי לייב בעצמו: הגאון עצמו התגורר בשכונת 'שערי חסד'. מדי יום ביומו קבע עיתים לתורה. גם ביום וגם בלילה. שכן ביקש הוא לקיים את הציווי: " וְהָגַיתָ יומָם וָליְלָה (יהושע א, ח)". באותם ימים רבינו היה כבן 88 שנים וכאשר הבחין בו אחד מהלומדים (שבאותם זמים היה בחור, הגאון ר' משה זייבלד שליט"א), ניגש אליו והעיז לשאלו: "ילמדנו רבינו, במה הארכתם ימים?". והסביר , שלא חלילה תוהה על אריכות ימיו , מפני שרוצה חלילה שיסתיימו חייו, אלא מבקש הוא ללמוד מפני מה זכה לכך , שכן תורה היא... לשמע דברים אלו התרצה ר' מרדכי לייב וכך סיפר: "אגלה לך את סיפורי, שחוויתי , בזמן שהייתי צעיר לימים ומשם סוד אריכות ימיי ושנותיי. באותה תקופה, שמו של הגאון ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, הרי הוא ה'חפץ חיים' שהתפרסם בעולם. מידותיו המופלאות, אהבת ישראל המוטבעת בו, גאוניותו, קדושתו וכו'. אין ספק שמפעל חייו של הצדיק היה כתיבת ספרו 'משנה ברורה'. (לשם כך צריכים אנו לדעת שזמן כתיבת ששת הספרים של ה'משנה ברורה' ארכה כשלושים שנים! וחלק ג' לבדו ארך כעשר שנים! ) "ה'חפץ חיים' שכשמו כן הוא, ביקש לזכות כמה שאפשר את עם ישראל. הוא בכבודו ובעצמו, לא חס על כבודו, היה יוצא וסוחב על גבו חבילות של ספרים. כשהיה מגיע לעיירה מסוימת, היה מגיע לבתי-הכנסת ולאחר תפילת הערבית היה מציע את ספריו למתפללים. באחת העיירות אליה הגיע הצדיק, ניגשתי אל ה'חפץ חיים', נטלתי לידיי את אחד הספרים, ולאחר דפדוף בספר שאלתי למחירו, הרב נקב במחיר, הוצאתי את הכסף הדרוש והגשתי לרב" . חלפו מספר שנים, סיימתי את תפילת הערבית והנה הבחנתי שוב בדמותו של הכהן מראדין. הפעם שב אלינו , כשבידו חלק נוסף של ה'משנה ברורה'. הכרתי את תוכנו מהכרך הקודם , ושוב ניגשתי לרב ושאלתי למחיר הספר. הכנסתי את ידי לכיס והגשתי לרב את הדרוש. הצדיק הביט בפניי ושאל לשמי . 'מרדכי לייב הכהן שמי', השבתי" . "הרב הביט בפניי ואמר: 'כמדומני שרכשת ממני את החלק הראשון'. 'אכן כן', השבתי. הצדיק הביט בפניי ולאחר מבט קט בפנקסו אמר: 'כמדומני שנותר בידכם חוב', ואף הראה לי את אותה שורה כתובה בפנקס עם סכום החוב. השתוממתי: ' מחילה רבינו, רכשתי את החלק הראשון ושילמתי עליו במיטב כספי עד תום!" . "הצדיק לא התווכח עמי. 'אם יהודי אומר ששילם ואינו חייב מאומה - אני מאמין לו, כי חלה טעות ברישומיי'. נטלתי את הספר החדש לביתי ללמוד בו. לאחר יום-יומיים המשיך ה'חפץ חיים' בדרכו לעיירה סמוכה, שכן ביקש גם אותם לזכותו בספר החדש. שוב העמיד ספסל בבית-הכנסת ולאחר תפילת ערבית הכריז על החלק החדש. והנה ניגש אליו יהודי, פונה לצדיק ואומר לו: "ברוכים הבאים! ב"ה, הגעתם שוב אלינו, שמי מרדכי לייב הכהן ואני מבקש לרכוש את החלק החדש ולשלם את חובי מפעם הקודמת שכן חייב אני לכם סכום כסף!" . "באותו רגע הבין ה'חפץ חיים' - ובכן, ישנם שני ר' מרדכי לייב הכהן, ואני לצערי הרב, חשדתי חינם בראשון, שכן התברר למפרע , שאכן הלה לא היה חייב לי מאומה... לבו של הצדיק החל נוקפו. על אתר החליט שלא ישוב לביתו מראדין אלא יחזור אל העיירה הקודמת. כדי לפייס את ר' מרדכי לייב הכהן שכן מאמר חז"ל - 'מי שחשדו בו לחינם, על החושד לפייס את הנחשד ולברכו!'. וממחשבה למעשה, ה'חפץ חיים' חזר לאותה עיירה בה התגוררתי, שאל למקום מגוריי והגיע לביתי!" . "למשמע הדברים , השבתי לצדיק כי כלל וכלל לא הקפדתי על כך. אולם הרב , שחפץ לפייסני שאל: 'במה אברכך לפייסך ?'. 'איני זקוק למאומה', השבתי. אולם הצדיק לא ויתר. 'ושמא תחפוץ באריכות ימים?'. על כך הקשתי - 'מה הטעם בכך, שכן כאשר אדם מזקין, גופו נחלש ודעתו מטשטשת'. 'כהן אני ואברכך בשלמות ' - יהי רצון שתזכה לאריכות ימים ושנים בבריאות הנפש והגוף וצלילות דעת'. זהו סוד אריכות ימיי ושנותיי". כך סיפר לר' משה. אשרי מי שחשדו ה'חפץ חיים', ועלינו ללמוד מכך כמה עצום כוח הדיבור!". כחו של דיבור II (הרב זמיר כהן שליט''א) עד כמה גדול כוחו של הדיבור היוצא מהפה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. בכוחו של הדיבור להשפיע אף על עצמים דוממים כפי שהוכיח חוקר יפני, בשם ד''ר מסרו אמוטו, הלה פרסם סידרת מחקרים , שערך בעניין השפעת הדיבור על המים, כלומר על המולקולות של המים. בין הניסויים שאותם ערך החוקר כדי להוכיח את דבריו: החוקר הציב בחדר ספל מים וביקש מהנוכחים להשמיע בסמוך למים סוג מסוים של מילים - או מילים חיוביות, הכוללות דברי שבח ומחמאות וכדומה, או מילים שליליות, הכוללות גידופים וצעקות וכדומה (כמובן כל אחד מהנוכחים דיבר כראות עיניו) . לאחר מכן הוא טפטף מהמים באמצעות מזרק חצי סמ"ק לצלחת מבחנה, 'צלחת פטרי', והקפיא את הטיפות בטמפרטורה של מינוס 25 מעלות למעלה משלוש שעות. כשמתבוננים בטיפות המים הקפואות מבעד לעדשת מיקרוסקופ, התגלה הממצא המדהים הבא : כאשר מדברים בסמוך למים דיבורים חיוביים, המולקולות של המים מצטרפות ומתחברות יחד ויוצרות צורה מרשימה של גבישים קריסטליים, הנראים לעין כמו פתיתי שלג נאים בעלי ששה קצוות. לעומת זאת, כאשר דיברו בסמוך למים דיבורים שליליים - הללו יצרו צורות מכוערות ובלתי סימטריות. בספרו 'מסרים מן המים', שתורגם אף לשפה העברית, ד"ר מסרו טוען שכיום, בעזרת הכלים המתקדמים הטכנולוגיים של המדע, ניתן להוכיח באופן חד משמעי , שהמציאות הפיזית מושפעת מן הדיבור. אמנם חוקרים רבים יצאו כנגדו וטענו , כי מדובר בתרמית ובאחיזת עיניים, שכן מדובר לכאורה בדומם! אולם בעקבות פרסום דבריו ניסו יהודים רבים לערוך מחקר דומה, באמצעות הנחת זרעי קטניות בשני מצעי גידול שהונחו במקומות בעלי תנאים זהים. ההבדל היחיד היה , שמצע אחד הושקה במים שבירכו עליהם, ואילו המצע השני הושקה במים , שנחשפו לדיבורים שליליים. התוצאה מדהימה כל עין ומוכיחה באופן חד משמעי את הניסוי. הזרעים הראשונים שהושקו באמצעות מים שבירכו עליהם - צמחו ושגשגו באופן מרשים ביותר, ואילו האחרים, אותם זרעים שהונחו במקומות בעלי תנאים זהים של הראשונים, אולם הושקו במים שנחשפו לדיבורים שליליים - דעכו . תמונות וסרטונים למחקרים אלו הוצגו לנגד עיני הגאון הרב זמיר כהן שליט''א (יו"ר ארגון הידברות, מייסד ומקים מוסדות "נתיבות שלום" וראש ישיבת "היכל מאיר" בביתר עלית). על ידי מגוון אנשים, ביניהם ד"ר יצחק איזקוב, המשמש כמנתח עיניים בכיר , והנהלת בית הספר 'מדע ויהדות ' טבריה, שאף הם ערכו ניסוי כזה לעיני התלמידים ובהשתתפותם הפעילה של התלמידים, וזאת כדי להשיג מטרה אחת מרכזית - חיזוק שמירת הפה בבית הספר. חוויית השבוע שלי חזק ונתחזק,שובו,בנים,שובבים,פיו,לשונו,נפשו,מלאכה,שינה,שיפוט,גרוע, אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ו
אם בחוקותי תלכו: אם תלמדו תורה בזמנכם הפנוי... אזי 'תלכו'-רשאים אתם ללכת לעבודה ולמסחר. (תורת הפרשה)
אמר רבי אבא בר כהנה, השוה הכתוב מצווה קלה שבקלות למצווה חמורה שבחמורות, קלה שבקלה זה שלוח הקן, חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם, ובשניהם כתיב והארכת ימים. (ירושלמי מסכת פאה פ"א)
המורה הכי טוב שלך הוא הטעות האחרונה שלך.
השיחות הארוכות ביותר מתחילות במילים: יש לך שנייה ?
הנסיעה למירון ... (פנינים, ל''ג בעומר) עובדה נפלאה המראה לנו עד כמה הייתה חשובה אצל צדיקים העליה למירון ביומא דהילולא, ולפעמים עד כדי מסירות נפש שהתבטאה באמונה איתנה - אביא בפניכם. את עובדא זו זכיתי לשמוע אשתקד "מכ''ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א בעת נסיעתו המסורתית ביום ל''ד בעומר - למירון ולמערת רבי שמעון שבכפר פקיעין, שם הוא מעלה את שלהבת ההדלקה ברחבה שבפתח המערה. וכך סיפר: כשעלה אבי הרה"ק בעל הזכרון אליעזר ממישקולץ זי''ע לארץ ישראל אחר המלחמה, התגורר בכפר אתא, לשם הגיע יחד עם עוד צדיקים יראים ושלמים שעלו עמו לאחר ששתו את כוס התרעלה במלחמה הנוראה. ובהיותי נער צעיר לימים זוכר אני, כי באחת השנים התקיימה בו השתוקקות רבה לנסוע לציון הרשב"י במירון, אך בימים ההם עדיין לא הייתה התחבורה מסודרת כהיום, ולכן היה זה בגדר חלום. אבל רצון יראיו יעשה. והנה אחד מתושבי העיר שהיה ברשותו משאית ענקית עבור צרכי עבודתו הסכים לשאת אותו יחד עם קבוצה מאנשי שלומו . אך הייתה בעיה קטנה! המשאית שהייתה פתוחה ללא גג ומכסה בהיותה מיועדת עבור הובלת סחורה, הייתה צריכה להיהפך לרכב להובלת נוסעים ... אבל גם את זה פתרו. לצורך כך לקחו מספר בדים וסדינים וסגרוה כגג... גם לקחו מספר ספסלים מבית המדרש כדי שיהיו בתור מושבים... וכך נסעו בשמחה ובטוב לבב ... אך מה אפשר לצפות ממשאית ישנה ומקרטעת? כמובן, שלא הרבה! וכך בעליה הראשונה של הרי הגליל כבר עצרה לה המשאית ללא יכולת לנסוע הלאה. הנהג ירד לבדוק מה קרה, והנה הוא רואה שהרדיאטור יבש ללא מים. מה עושים? אין בקרבת מקום מים, וגם אין ממי לבקש בדרך. וכך כבר ממש התייאשו שם הנוסעים מלהגיע למירון . המשיך כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א וסיפר: זוכר אני בתור ילד את גודל האכזבה שקיננה בי ובקרב הנוסעים שלא נזכה להגיע אל ר' שמעון ... אך לא איש כאבי הק' שיאמר נואש! לפתע הביט סביבו וראה מרחוק פרדס תפוזים, ננער וקרא לכולם: מה הבעיה? לכו ושאלו רשות מבעל הפרדס וקטפו מספר תפוזים מהעצים והביאו לכאן, נסחוט אותם ואזי יהיה מה להכניס ברדיאטור... העומדים שם לא הבינו האם מדובר ברצינות או בדברי צחות בכדי להרים את מצב הרוח הירוד, אך אבי הק' החווה בידו ברצינות ואמר: אינני מתכוין לצחוק! לכו וקיטפו מספר תפוזים מהעצים והביאו לכאן, נסחוט אותם ואזי יהיה מה להכניס ברדיאטור ... הנהג ששמע זאת הרים את קולו ואמר: מה? זה הרי יכול להרוס את כל המנוע, אבל אבי הק' לא מוותר! ואמר: על ר' חנינא בן דוסא אומרת הגמ' שאמר "מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק"... וגם כאן ", מי שאמר למים, יאמר למיץ התפוזים... הנהג, בראותו את האמונה הגדולה ודבריו הנחרצים של אבי הק' לא היסס וכך עשה, סחט תפוז אחר תפוז ושפכו לתוך הרדיאטור, ויהי לפלא המשאית החלה לנוע וזכינו לעלות למירון ולחזור לחיים ולשלום... סיים כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א לא אשכח את השיעור הגדול באמונה שנתן אבי הק' לכל הנוכחים - ועד כמה צריכים מסירות נפש בכדי להגיע לר' שמעון...
חוויית השבוע שלי תלכו,עבודה,מסחר,מצווה קלה,חמורה,שלוח הקן,כיבוד אב ואם,מורה,טעות,הנסיעה למירון, אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ו
אין מי שזקוק לחופשה יותר מזה ששב ממנה...
' 'אם בחוקותי תלכו" (כו, ג( אומר רבי שמחה בונים מפשיסחא: "אם" הזה, אינו תנאי ואינו ספק כי אם הבטחה. הקב"ה מבטיח שבסופו של דבר: " בחוקותי תלכו", עתידים ישראל ללכת בדרך התורה, שהרי דרך אחרת אינה קיימת כלל. ורבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: כתוב (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו" – וכי לרשע יש דרך? בוץ יש לו, ולא דרך. אלא הכוונה היא: "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המחשבה כאילו יש לו דרך.
"אם בחוקתי תלכו" - ר''ת א ב ת שתלכו בדרכי אבות. (בעל הטורים)
הרה"ק בעל הצמח צדק מלובאויטש זי ע" היה אומר: כי יום זה הוא מסוגל לרפואות וישועות! כי הראשי תיבות של "מלך רופא נאמן ורחמן" הם: "מרון"... ובזכות הצדיק המונח "במירון" שולח השי"ת רפואות וישועות לכלל ישראל ביום זה...
כוחה של תפילה (פניני עין חמד, עלון 559) אין ביכולתנו לתאר ולשער מהי כוחה של תפילה. לו היינו משכילים להבין את תועלתה, לבטח היינו מוצאים את עצמנו מנצלים את זמננו ומתפללים בכל רגע נתון. להלן סיפור מופלא שעובד מ'ניצוצות ' במדבר ויש בו כדי ללמדנו על כך: היה זה בימי בראשית של אשדוד החרדית, כיום עיר ואם בישראל, אולם אז הייתה מדבר שממה רוחני. לא היו לאשדוד של אז, אפשרות להציע שירותים יעילים לקומץ המשפחות החרדיות , שהתנחלו בה, ואפילו קו תחבורה מסודר לבני ברק טרם הופעל. לשירותן של אותן משפחות עמד רק קו אוטובוס פרטי בודד , שחיבר בינם לבין בני ברק. " אני", כך מספר בעל המעשה, "הייתי הנהג של קו זה במשך שנים, עד שהתפתחה התחבורה וחברה ראויה לשמה החלה לפעול בעיר. הקו שפעל משעת בוקר מוקדמת, אסף מלמדים, מורות ותלמידים שלימדו ושלמדו בבני ברק, ומשם המשיך לחיפה כשבדרך עצר גם בנתניה . בשעת אחר צהריים מאוחרת עשה הקו את דרכו לכיוון הנגדי , כשהוא עמוס בנוסעים שעלו בבני ברק במטרה להגיע לביתם באשדוד, כך שכמעט כל נוסעי הקו היו קבועים, ואף תחנותיו היו קבועות למדי. באותו יום , שבו התרחש סיפורנו, באחת התחנות עלה במפתיע בחור צעיר והתעניין אצלי האם אני עוצר במושב 'ניר גלים'. השבתי ב'כן' מהוסס; אני אכן עובר שם, אך לא רגיל לעצור במושב זה , הממוקם סמוך מאוד לאשדוד, מעט אחרי אזור התעשייה שלה. 'תוכל לעצור לי שם?' שאל . לרגע חשבתי להשיב , כי אין לי תחנה שם, אך לאחר מכן אמרתי לעצמי: למה לא לעשות טובה ליהודי?! והשבתי: ' בשמחה!' כאשר הגעתי למושב והורדתי את הבחור בתחנה המבוקשת, הבחנתי באשה זקנה , היושבת וממתינה בתחנה. ברגע שעצרתי , התרוממה זו ממושבה ושאלה אותי: 'אתה מגיע לחיפה? -' 'כן', השבתי מופתע. 'יופי', היא אמרה, 'אני כבר מביאה את הסלים שלי'. בטרם הספקתי להגיב , חזרה הישישה לתחנה וגררה משם כמה סלים גדולים. כמה אברכים ירדו ועזרו לה להעלות את הסלים לאוטובוס, ואף פינו לה את המקום שליד הנהג. ארך לה מעט זמן להתארגן עם הסלים הרבים, וכשסיימה והתיישבה לבטח , התנעתי את האוטובוס ופניתי לכיוון הכביש הראשי. ' סבתא', מצאתי עצמי שואל פתאום, 'למה חיכית בתחנה הזו?' 'מה הפירוש למה? יש כאן תחנה, לא?', השיבה תמהה. 'נכון, יש כאן תחנה, אבל מי גילה לך , שעוצר בה אוטובוס שנוסע לחיפה? ' ' אף אחד', היא ענתה, ואני לא הבנתי. 'אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לעבור בה אוטובוס לחיפה?' - 'כי זו התחנה היחידה שיש פה', אמרה בסבלנות , משל הייתי קשה הבנה, 'לאן הייתי צריכה ללכת אם לא לתחנה?' . 'נכון', אמרתי שוב וניסיתי להסביר את עצמי, 'אבל בתחנה שעמדת לא צריך לעצור אוטובוס לחיפה. יכולת לעמוד שם עד הלילה , ואף אוטובוס לא היה מגיע' . 'אבל הנה אתה באת', השיבה האשה בחיוך. 'את צודקת', אישרתי, 'אך כעיקרון אני לא עוצר בתחנה הזו בדרך כלל, ואם לא הייתי עוצר כאן, מה היית עושה? - ' 'מחכה לאוטובוס אחר', ענתה בביטחון. 'אבל גם הוא לא היה עוצר לך, כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה!' התעקשתי, כי משהו בדבריה לא היה מובן לי דיו . 'ובסוף עצרת. נכון?' - 'נכון', אישרתי שוב, מופתע מהשיחה ומביטחונה הרב של האשה, 'ובכל זאת, מדוע פנית לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס לחיפה?' ' . הייתי צריכה להגיע לחיפה', היא הסבירה לי סוף סוף, 'אמרו לי ללכת לתחנה ממול ולעלות על אוטובוס לאשדוד, ובאשדוד לחכות בתחנת אוטובוס לחיפה . אמרתי לבורא עולם: 'אבא שבשמיים, אתה יודע, כי אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כוח לעבור לצד השני של הכביש עם כל הסלים, וגם אין לי כוח להעלות את כל הסלים לאוטובוס לאשדוד ואחר כך לרדת ממנו, לחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה'. ואז ביקשתי מהבורא יתברך , שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, לפה, לתחנה הקרובה בה אני מחכה '. 'נו...?', המהמתי בציפייה דרוכה להמשך. 'מה נו? אתה רואה! ביקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן, לתחנה' . 'סבתא', שאלתי שוב בהתרגשות, כשהבנתי שנס כביר התרחש כאן לנגד עיניי , ואני הייתי חלק לא מבוטל ממנו, 'אולי תספרי לי איך בדיוק ביקשת זאת?' ' בדיוק כפי שאנחנו מדברים עכשיו, בצורה הכי ברורה והכי פשוטה שיש: 'בבקשה תעשה עימי חסד ותביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן , ' זה הכל'. נראה היה שהזקנה לא הבינה את התעקשותי לרדת לפרטים הקטנים, אך שיתפה אתי פעולה, כשכל הנוסעים מאחור מאזינים בדממה ובתדהמה להשגחה הפרטית הנסית שראו זה עתה בעיניהם. המשך הנסיעה עברה עליי בסערת רגשות. לא יכולתי להירגע מההשגחה הפרטית שנגלתה מול עיניי. הנה כי כן, דווקא במקום שבו ברור כי אין מי שיוכל לעמוד לעזרת האדם, הוא יתברך נמצא אתו. דווקא שם יכול אתה לבקש ממנו בתמימות, מעומק הלב, כבן המתחטא כלפי אביו, והוא ברחמיו ישנה בשבילך את מערכות הטבע ויביא את האוטובוס, או את כל מה שלא תצטרך, עד אליך ממש". חוויית השבוע שלי חופשה,תנאי,ספק,רשע,דרך,בוץ,מחשבה,בדרכי אבות,רפואות,ישועות,רופא,נאמן,רחמן, אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ו
"אם בחוקתי תלכו". בעלי המוסר אומרים, שיש ללמוד מאופניים, שאם עומדים נופלים, ואם עובדים אז מתקדמים , וזהו הפי' "תלכו" שצריך כל הזמן לעבוד ולהתקדם בתורה ובעבודת ה.'
אם לא תזלזלו בפרטים הקטנים – תגיעו להצלחתכם הגדולה.
ואכלתם לחמכם לשובע. הפירוש של לחמכם לשובע הוא שכשהאיש שבע אינו יכול לאכול עוד, אבל אם נותנים לו מיני מתיקה יכול לאכול עוד ועוד, כמו שאמרו חז"ל רווחא לבסומי שכיחא (ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים), וזה שאמר הכתוב שהלחם יהיה כל כך טוב וטעים שאפילו כשהאדם יהיה שבע גם כן יוכל לאכול את הלחם.
והפקדתי עליכם בהלה. התחיל בתוכחה את הלשון בהלה מפני שזה תחילת הפורעניות מפני שאם אין בהלה אז הפורענות הרבה יותר קלה, מפני שיש ישוב הדעת.
בעל 'המגלה עמוקות' נשאר [ופריו מתוק]
מסופר על בעל 'המגלה עמוקות', שרצה לעזוב את העיר קרקא וכל בקשות תלמידיו שישאר בעיר לא הועילו. עד שבאחד הימים, לאחר שהשלים את כל ההכנות לעזיבתו , הודיע שהוא נשאר בעיר ואינו עוזבה . שאלו תלמידיו, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר , מדוע חפץ היה לעזוב ומה עומד מאחורי החלטתו להישאר לבסוף? השיב להם: רציתי לעזוב את העיר מהטעם הכמוס עמי. אלא שאתמול, הגיע אלי דין תורה, שגרם לי להישאר בעיר... ו
כך סיפר: אחד מתלמידי החכמים בעיר, הינו עני מרוד, ומתפרנס בקושי רב ממכירת כעכים (בייגלה), שהוא אופה בעצמו בכל לילה . יום אחד, פגש אותו עשיר אחד וראה את התלמיד חכם כל כך מתענה מחמת פרנסה . אמר לו: אני רוצה לחתום איתך על הסכם 'יששכר וזבולון , 'רק אמור לי, מהו הרווח הגדול ביותר שהרווחת במשך שבוע? השיב לו: חמישה דינרים. אמר לו העשיר, אני אתן לך בכל שבוע ששה דינרים, ותלך ללמוד כל היום בבית המדרש... לאחר כשלושה חודשים, ראה אותו העשיר שוב מוכר כעכים בשוק. תמה למולו: מה זה!? מדוע אתה מפר את ההסכם? השיב לו העני: אני חוזר בי מההסכם. טען העשיר , הרי יש חוזה חתום, ואיך אתה יכול לחזור בך! משכך - המשיך בעל ה'מגלה עמוקות' - החליטו השניים לבוא אלי לדין תורה . העשיר תבע: חתמתי עמו חוזה ובו הסכם "יששכר וזבולון "לכל החיים, והוא חוזר בו. והעני השיבו: אמת, חתמנו, אך אני חוזר בי! כי בהיותי אופה כעכים, הייתי מתעסק באפייתם בלילה, והייתי מבקש מהקב"ה שהעיסה תצליח . לאחר שהעיסה הצליחה, ביקשתי מהקב"ה שהאפייה תצליח . לאחר שגם האפייה הצליחה, ויצאו הכעכים פריכים וטעימים, לא שרופים, לא קשים מדיי ולא רכים מדיי , ביקשתי מהקב"ה, שיזמין לי קונים לכעכיי הטעימים. וכך הרגשתי קירבה להשי"ת בכל יום ובכל עת, אבל עתה, שאני מקבל משכורת קבועה מידי שבוע, חסרה לי השייכות הקבועה עם הקב"ה, ולכן אני רוצה לחזור בי ! סיים ה'מגלה עמוקות' ואמר: בעיר בה יש כזה דין תורה, אני חפץ להישאר!
חוויית השבוע שלי בחוקתי תלכו, בעלי המוסר ,אומרים ,ללמוד,אופניים, עומדים, נופלים,תזלזלו, אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ו
אחד ששאל לרבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר השיבו: "עדיף לשבת וללמוד מלנסוע למירון, זה בטוח" אחד ששאל לרבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר על אחד שאין לו ילדים כמה שנים, אמר רבינו: הוא ודאי לא צריך לנסוע למירון, כי אין לו חלאקה לעשות שם. אפשר לעבוד על כל העולם חצי מהזמן, ואפשר לעבוד על חצי מהעולם כל הזמן. אבל אי אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן. " וכי ימוך אחיך" - שמונה שמות נקראו לעני: עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, הלך. עני - מעונה בעוני ומחסור. אביון - שמתאוה לכל. מסכן - שבזוי לכל. רש - מתרושש ומתנשל מנכסיו. דל - מדולדל מנכסיו. דך - מדוכדך, רואה דבר ואינו אוכל ושותה. מך - כפוף ומושפל לפני כל. הלך - שכל נכסיו הלכו לו (ילק"ש ויקר"ר פל"ד ג') ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב ל"ב( (ברכי נפשי) חביבין הן בני ישראל אצל אביהם שבשמים, בשל מסירות ליבם לקיום מצוות, גם בימים ובתקופות שבהם היה קשה עד מאוד להקפיד על רצון השי"ת. שמעתי מעשה שהתרחש בימי השואה, באחד ממחנות המוות. היה זה בליל ראש השנה, כאשר קבוצה גדולה של יהודים התכנסה בחשאי לתפילת מעריב של יום הדין. עצם הכינוס לתפילה היה כרוך במסירות נפש, כיון שבכל כרגע רגע היו עלולים הנאצים לגלות את המתפללים, ולירות בהם בו במקום. ההתרגשות בתפילה הרקיעה שחקים, כיון שהיהודים הרגישו שקיצם קרב, וידעו שבתוך זמן קצר הם יישלחו לתאי הגזים ויעלו על המזבח לרצון לפני ה'. רק לפני כמה חודשים, ישבו עדיין היהודים הללו בבתיהם, עם משפחתם ועתה עלה המוות בחלונם, כפשוטו. הם נשארו גלמודים וערירים, בלי רכוש או קנין, בלתי גווייתם המיוסרת במכות תמידיות. ' ומה עם קידוש '? ההתרגשות הגיעה לשיאה עם אמירת הפרק 'לדוד מזמור לה' הארץ ולמלואה'. אם במשך כל התפילה היתה התעוררות עצומה בקרב היהודים , הרי שבאומרם 'שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד ', גברה תחושת ההתעוררות פי כמה וכמה. בתום התפילה, נעמד לפתע אחד הרבנים שהיה במקום, ופנה אל המתפללים, ואמר: 'ומה עם קידוש'? הנאספים היו בטוחים שהרב ההוא יצא מדעתו, הרי לעשות קידוש במקום זה, היה נחשב בעיניהם כמו לעלות לירח... מה להם ולקידוש? האם אפשר לעשות כאן ? וכי יש במקום הזה יין ? אבל הרב עמד איתן בדעתו, ולמשמע הדברים שאמר בעת ההיא, יימס כל לב. אפשר לראות בכך את כוחות הנפש הטמונים עמוק עמוק בליבו של כל יהודי, עד שגם בהיותו בגיא צלמוות אינו מאבד את צלם האלוקים שבו, ולא עוד אלא שהוא הולך ומתעלה. נכון שאין ברשותנו יין, אמר הרב, אבל עדיין יש באפשרותנו לעשות קידוש. הוא הצביע על הדמעות שזלגו מעיניו, ואמר: הנני מציע לעשות קידוש על הדמעות שלנו... אני אשפוך את דמעותיי לתוך הכוס, ואחר כך נעביר אותה מאחד לאחד, וכולנו נשפוך את דמעותינו אל תוך הכוס, עד שתתמלא על גדותיה. עין במקום יין, המליץ הרב. לא עברו דקות ספורות והכוס אכן התמלאה בדמעותיהם של הנאספים, הכוס הוחזרה אל הרב, שלקחה בידו הימנית, והחל לומר 'קידוש' ...ומה היה הנוסח שהתנגן בפיו? הוא החל לנגן את הניגון של תפילת נעילה: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות , ותצילנו מכל גזרות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות '. זמן קצר לאחר מכן פרצו הנאצים למקום, ושלחו למשרפות כמעט את כל מי שהיה שם, השם יקום דמם. השרידים שנותרו, סיפרו לאחר מכן על ההרגשה נוראת ההוד שליוותה אותם בעת עריכת ה'קידוש'. וכך אמרו: ידענו שאנחנו העם הנבחר. בניו יקריו של הקב"ה, ידענו שאם אנחנו מסוגלים לעשות קידוש שכזה, אות ברור הוא שאנחנו האומה המרוממת ביותר בעולם, המרוממת מכל לשון, ושהתקדשנו בקדושתו של בורא- העולם
חוויית השבוע שלי
מירון,ל"ג בעומר,ילדים,חלאקה,לעבוד,עולם,זמן, עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, הלך. עני, כפוף,מושפל, אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ו
" איש" בגימטריה "לרעהו". והדבר מרמז לנו, מיהו זה הראוי להקרא "איש", רק מי שעושה חסד עם "רעהו". (רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל,)
אל תחשוב כיצד להוסיף שנים לחיים שלנו, אלא חשוב איך להוסיף חיים לשנים שלנו.
את המילה "ידידי" נתן לקרוא ישר והפוך, כלומר, מאיזה צד שנבחר לקרוא אותה, נמצא אותה מילה - "ידידי". למה מרמז הדבר? לומר לנו: אימתי היא ידידות אמת, אם היא משני הצדדים, שאין האחד מתנשא על חברו ( חכמת חיים - ומתוק האור)
שאלו התלמידים, חסיד מהו? וענה, חסיד זה היודע לצום בשעת אכילה, להתבודד בין אנשים, ולערוך גלגול שלג בשכבו במיטה חמה ונקיה. (הרה''ק ר' מנחם מענדיל מווארקא)
שאלו להחידושי הרי''מ זצ''ל למה אמרו שמשיח יבא כעני ורוכב על חמור, כלום מרכבה מהודרת אינה מתאימה לו. והשיב כדי שלא יחשוב כל עשיר שהוא משיח.
שאלו לחכם: מהי הצניעות? וענה: שיתבייש האדם מעצמו. שלא יעשה בסתר את מה שמתבייש לעשותו בגלוי-- [הרשב"ג}
שבו לכם פה (כ"ב, ה') 'פה' רומז ל'פה' המדבר, 'שבו לכם פה', צריך להתיישב לפני שמוציאים דבור מהפה. (ה'ישועות משה זי"ע)
"שגגת הרופא כוונת הבורא"
"זה השער לה' – צדיקים יבואו בו"
בפתח תאי הגזים של מחנה ההשמדה טרבלינקה הייתה תלויה באורח משונה פרוכת, שככל הנראה נשדדה על ידי הנאצים, באחד מבתי הכנסת בהם עברו. על הפרוכת, היו רקומות מילים בעברית, שלא כולם הבינו, שכן לא כולם ידעו לקרוא בעברית. אולם מי שהבין - הצטמרר עד עמקי נשמתו. על הפרוכת היו רקומות המילים: "זה השער לה', צדיקים יבואו בו", ומדי יום, חלפו על פניה עשרות אלפי יהודים בדרכם למותם, במחנה ההשמדה השני בגודלו, שבו נרצחו כ-870,000 יהודים תוך 13 חודשים בלבד.
את המניע האמתי למעשה אי אפשר לדעת בוודאות, אולם היו שסברו כי כשתלו את הפרוכת, מחשבתם של הנאצים היתה נתונה לטשטש את המעשים הנוראים שנעשים בחדר אליו צפויים היהודים להיכנס, ולהפחית את ההתנגדות שבכניסה אליו, על ידי זיהוי של חפץ אותנטי שמזכיר להם את הבית ואת האמונה. אולם היו גם מי שחשבו שהפרוכת נתלתה כאקט ציני ומשפיל. אולם אף אחד כמעט לא ידע כמה צדקו הנאצים כשתלו את הפרוכת עם המילים הקדושות והסמליות. שכן, שם, במחנה ההשמדה ההוא, בתוך חדר הגזים ההוא, עלו על המזבח ומסרו את נפשם קרוב למליון יהודים, ללא עוול בכפם. למעט "עוול" אחד שהואשמו בו – עובדת היותם יהודים.
וכולם, קטנים כגדולים, שומרי מצוות כרחוקים מחיי תורה, דקות לפני מותם, זעקו את קריאת שמע בכוחות אחרונים. הנרצחים, לא קראו את הקריאה בשקט, כמו רק לעצמם, אלא זעקו חזק כל כך, עד שהקריאה הגיעה גם לאנשי ה'זונדר קומנדו', שהיו היהודים שעסקו במלאכה הבלתי אנושית של פינוי הגופות מן החדר, לאחר שמתו על קידוש ה'. כל יהודי, ברגעיו האחרונים, כמו התחבר לבורא העולם וזעק: ריבונו של עולם, אני לא יודע כלום. לא יודע למה זה קורה, ולמה כל זה נגזר על עם ישראל, בניך אהובייך, אבל אני יודע שכל מה שנדמה בעיני כטוב או רע, אחד הוא, טוב גמור. שכן אין רע יורד מלמעלה. שהאמת, הראשונה והאחרונה, הבסיסית והיסודית היא, שאתה אחד ושמך אחד, ושניהם אמת. "זה השער לה' – צדיקים יבואו בו".
בהמה (ומתוק האור)
בחור שעמד להתקלקל ולסטות מן הדרך, בא לשוחח עם רבי שלום שבדרון זצ"ל. שאל אותו רבי שלום: "מי יותר מאושר אתה או הפרה?" "אני" ענה הבחור - "מדוע?" - " מפני שהפרה שותה מים ואוכלת קש, ואילו אני שותה קפה ואוכל עוגות. הפרה ישינה בבוץ ואילו אני יושן במטה על מזרון. על הפרה יורד גשם ולי נעים בבית" . - "האם ראית פרה שהולכת לרופא כי כואב לה הגב?" - "לא". - "האם ראית פרה שהולכת לרופא להתלונן על קלקול קיבה?" - "לא" . - "אם כן מה יעזור לך לישון על מזרון ולחיות בבית חם ונעים בחורף, או לאכול מאכלים משובחים?!" התחיל הבחור לבכות. " מדוע הנך בוכה?" שאל רבי שלום. ענה הבחור: "אני בוכה על כך שאינני בהמה..." אמר לו רבי שלום: "תנוח דעתך, אתה באמת בהמה".. חוויית השבוע שלי איש,רעהו,חסד,חיים,ידידי,מתנשא,חסיד,משיח,עני,רוכב,חמור,צניעות, אמרי שפר י"א אייר ה'תשע"ו
אין ביכולותינו תמיד לבנות את העתיד לילדנו אבל אנחנו כן יכולים לבנות את ילדנו לעתיד (פרנקלין דלנו רוזבלט)
האדמו"ר מקוצק אמר: צדיק הוא זה שאינו מרמה את חברו, וחסיד הוא זה שאינו מרמה גם את עצמו, בפרט בנושאים של יראת שמים, שנאמר: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך" - אל תרמה את עצמך שהנך ירא שמים!
וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ (ויקרא כה,י). למה נאמר ״לכל יושביה״ ולא ״לעבדיה״? אלא אמרו חז"ל: ״כל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו״ (קידושין כ), וממילא זה ״דרור לכל יושביה״ – העבד משתחרר מבעל הבית ובעל הבית מן העבד. (פני יהושע)
חכמת נשים בנתה ביתה!!!! אתה יודע מתי זה חכמה??? רק בתנאי שהיא עושה את זה בעקיפין ובסופו של דבר היא נותנת לו את התחושה שהוא זה שבנה !!!
האם ברכת גם היום "אתה בחרתנו מכל העמים"?
האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב יהודה יקותיאל הלברשטאם, היה אחד האנשים שהפסידו יותר מכל את כל מה שהיה להם בתקופת המלחמה. במהלך השואה, איבד האדמו"ר את אשתו ואחד-עשר ילדיו, שנספו לאחר שנשלחו לאושוויץ. באחד הימים, פגש אותו יהודי בגטו וורשה, לאחר שעבדו יום שלם ומפרך בפינוי של ההריסות של גטו וורשה לאחר המרד, כאסירים יהודים, שגם נדרשו לחפור בין ההריסות, ולבדוק אם נשאר שלל מהנרצחים, ולהעביר אותו לידי הנאצים.
העבודה התבצעה בתנאים קשים במיוחד, שכן מלבד היותה קשה מאוד, ששיברה את גופו החלוש של כל אסיר ואסיר, גם מזג האוויר היה קשה מאוד, והימים היו הימים שלאחר תום המרד בגטו, שהיה הגטו הגדול ביותר שהוקם, וכתוצאה מכל האמור, רוחם של האסירים הייתה שפופה עליהם במיוחד.
אותו אסיר שאל את האדמו"ר: "נו רבי, האם גם היום בירכת את ברכת 'אתה בחרתנו מכל העמים' בכוונה ובהתרגשות, כמו תמיד?'". והאדמו"ר ענה לו ללא היסוס: "איזו שאלה, היום יותר מאי פעם! דווקא כשאני רואה את מעשיהם המזוויעים והנפשעים של האומות בנו, אני מתחזק בכך שה' בחר דווקא אותנו כעם הנבחר שלו, שלא מסוגל לעשות כפשעים האלה מטבע היותו רחמן, ושמח בזה..."
חוויית השבוע שלי לבנות,עתיד,ילדנו,מרמה,חסיד,ירא שמים,דרור,עבד עברי,אדון,משתחרר, אמרי שפר י' אייר ה'תשע"ו אין כוח בעולם שהוא מעכב קידמה וגורר אחורה כמו איסלם (ווינסטן צ'רצ'יל) ''החיים זה לא דבר בריא, מתים מזה בסוף!" " החלטתי לחיות לנצח. בינתיים זה עובד לי" יכול להיות שימות אחד בן שמונים שנה ואף על פי כן מת בקיצור ימים לגמרי כלומר מאחר שלא היטיב את מעשיו, בוודאי כל שנותיו הבל. אין צריכים לחיות אפילו מעט רק שיהיה יפה ונא (רבי נחמן מברסלב)
הילד ממחנה ברסלאו אולי לא רבים יודעים, אבל המנהג הרווח בקרב עם ישראל כולו, על רבדיו וחוגיו, שמיד עם תום אירוע תורני מקבל על עצמו ההמון עול מלכות שמיים באמירת פיסקת "שמע ישראל", יסודו בתקנה שתיקן וחקק כ"ק האדמו"ר מקאליב שליט"א. הכול אפוא התחיל ממחנה ברסלאו בגרמניה. הרוסים כבר מתקרבים להקיץ את הסבל מהנאצים. שם צופה האדמו"ר בילד קט המהדס לו מידי בוקר בין פסי הרכבת. "משום מה היה לי הרושם שילד זה משלנו הוא", משחזר הרבי את שארע אז. "ורציתי לקרב אותו אליי, שיהיה לו לפחות אח לצרה. יום אחד הלכתי אחריו, נצמדתי אליו ואמרתי לו: 'ילד! תגיד לי, נכון שאתה יהודי?' לשמע השאלה הוא נבהל ונבעת כולו. חשש שאני טומן לו פח. הרגעתי אותו כי גם אני מזרע היהודים. ישבנו לבכות שם על מר גורלנו משך כמעט חצי שעה. כשנרגענו, שאלתי לשמו, והוא השיב כי קוראים לו יצחק וויניג מהעיר וורשא. אחרי שסר ממנו הפחד פניתי אליו שוב ושאלתיו: 'מה אתה לוחש מידי בוקר כשאתה מתהלך לבדך?'. והוא מסר לי את הדברים דלהלן: 'בשעה שהגיעו אנשי הס. ס. לקחתו יחד עם עוד הרבה ילדים רצה אמו אחריו ואמרה לי: 'תשמע בני! תורה לא לימדנו אותך, כי לא הייתה לנו השהות לכך. אבל "שמע ישראל" כן אתה יודע. תחזור על זה כל עת שאתה במצוקה, היכן שלא תהיה'. ואת מצוותה זו אני שומר; להיכן שאני הולך אני חוזר שוב ושוב על הפסוק "שמע ישראל''. וברוח הדברים, כ"ק האדמו"ר מקאליב שליט"א ( 91 ,)ניצול המחנות, מתנגד, בשיחה הייחודית שהוא עורך עם 'יום ליום', לנוסחה שנקראת "יום השואה". לדידו, כל השנה צריכה להיות בסימן "יום השואה". "עם כל תום תפילה קיבלנו על עצמנו לומר 'שמע ישראל' לזכר אחינו ששת מיליון נספי השואה הי"ד. אנחנו זוכרים את השואה תדיר - כל יום. אצלנו אין 'יום' לזכר השואה הארורה". חוויית השבוע שלי בעולם,מעכב ,קידמה,גורר,אחורה,החיים,בריא,מתים,לחיות לנצח,בן שמונים, בקיצור ימים, הבל, אמרי שפר ט' אייר ה'תשע"ו
"הסוד כדי להיות הורים טובים: להאזין תמיד לילדים"
''חיים ללא התחיבות אינם שווים לחיות''
''טיפש יכול לזרוק לבאר אבן שאותה מאה חכמים לא יוכלו להוציא משם''
"בצדק תשפוט עמיתך" [יט, טו]. (ופריו מתוק). מעשה בבחור ישיבה בשם ראובן, שהבחין שחברו, שמעון, מתנגב במגבת עם כיתוב גדול של 'מלון פלוני'... הדבר מאוד קומם את ראובן. אך זו לא הייתה המגבת הגנובה היחידה. ראובן גילה ששמעון מחזיק בעוד מגבות נוספות מבית המלון ההוא, גדולות וקטנות... חשב ראובן לעצמו, אם אגש לשמעון ואבקש ממנו לקיים את מצוות 'והשיב את הגזילה אשר גזל', מן הסתם שלא ישמע לדבריי. הרי אני ממילא עובר בסמוך למלון ההוא בדרכי חזרה לביתי, ואם כן, אקח ממנו את המגבות. שמעון הופתע לגלות שמגבותיו נעלמו, ונאלץ לשוב לביתו ולהביא מגבות אחרות. למרבה הפלא, גם המגבות החדשות שהביא, בסתר, ואקיים בעצמי 'והשיב'... ואכן כך עשה. נשאו את הכיתוב של אותו מלון... ושוב ראובן החליט שעליו לצאת לפעולה. לקח אפוא בהיחבא את המגבות, ובדרכו לביתו זרקן בבית המלון. וכך חוזר חלילה כל התהליך; שמעון מביא מגבות חדשות של המלון, וראובן משיבן למלון... עד שיום אחד שמעון החליט לשים קץ להתעללות העלמת מגבותיו. הניח את המגבת, והמתין בסתר לבואו של הגנב. ראובן הגיע לקיים את 'מצוותו', ושמעון יצא ונזף בו. ראובן הצטדק, 'קיימתי השבת גזילה לבעלים! ועליך להודות לי שהצלתי אותך מעוון חמור!' וכאן שמעון סיפר לחברו את האמת העומדת מאחורי המגבות: 'ראה נא ידידי, לפני מספר חודשים, המלון הזמין אלפי מגבות מחברת מסוימת לייצור מגבות. אלא, שפס הייצור ההוא יצא לקוי, מחמת פגם מסוים בכיתוב שם בית המלון הוחלט לייצר מגבות חדשות, ואת כל הפגומות, למכור במחיר מוזל. שמעתי על המכירה המיוחדת, ורכשתי מגבות רבות. התבונן וראה את ההדפסה הפגומה במגבת... כעת נמצא, שלא אני הוא גנב המגבות, אלא אתה, ועליך לשלם לי את דמיהן...' הנה ראובן טען כנגדו: 'מהיכן היה לי לדעת שהמגבות לא שייכות לבית המלון? שוגג הייתי, וכל כוונתי הייתה להצילך, שכן 'זכין שבפועל אין זה מעשי לקח כעת את המגבות מבית המלון)... עם מי הדין? השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: ראובן נהג שלא בחכמה כשלקח בסתר את מגבות חברו, מבלי לדון אותו לכף זכות, ומבלי לשאול אותו אם אכן הם גנובים. ואילו היה מנסה להוכיח את שמעון על כך, כמצוות התורה 'הוכח תוכיח את עמיתך' (ויקרא י"ט, י"ז), אזי הייתה מתגלית לו האמת, ובודאי שלא היה זורק ומאבד את המגבות בבית המלון. ואף אם חשב שכדאי שלא לדבר עם שמעון, כי ברור היה לו שהמגבות גנובים, מכל מקום לפני שעמד לעשות מעשה גניבה בסתר, היה לו לשאול רב אם הדבר מותר. כעין מה שמצינו ברחל אמנו ע"ה, שגנבה מאביה את התרפים, וכוונתה הייתה לטובה, ובכל זאת נענשה על מעשה זה, בכך שלא זכתה לגדל את בנימין (כמבואר בזוהר הקדוש). וב'ספר חסידים' (החדש, סי' תתקכ"ד) שואל: מדוע נענשה רחל בעונש כל כך חמור, והלא כוונתה הייתה להוציא עבודה זרה מבית לבן? ומיישב: "כיון שהיה יעקב שם, היה לה לשאול מיעקב אם יש לקחת את התרפים, ולא לגנבם על דעת עצמה. הרי כשיש חכם וחסיד לשאול ממנו, אין לעשות דבר מבלי עצתו". נלמד מכאן, שבכל מעשה קנאות ותוכחה (בפרט כשמדובר בלקיחת ממון הזולת ללא רשות), יש להפנות את העניין לתלמיד חכם בעל הוראה. וגם ראובן היה צריך לקבל רשות טרם נטל את המגבות. ומשלא עשה כן, אינו נחשב לגנב בשוגג, אלא לגנב במזיד, ולכן שלם ישלם לשמעון את דמי המגבות, כדין השבת גניבה. ומלבד זאת, יש לדון לחייב את ראובן מדין 'מזיק בידיים' (וממילא חייב גם אם הוא שוגג), כי הניח את מגבות חברו במקום כזה שהן אבודות בו. לסיכום: ראובן צריך לשלם לשמעון את דמי המגבות.
חוויית השבוע שלי הסוד,הורים טובים,להאזין,תמיד,ילדים,חיים,התחייבות,שווים,לחיות,טיפש,לזרוק,באר, אבן, אמרי שפר ח' אייר ה'תשע"ו
אורח כמוהו כגשם; כשהוא נשאר הוא הופך למטרד."
. ''אל תלך בדרך הרעה, צפוף שם''
השידוך (לחנך חינוך ומחשבה, גליון 46) מעשה בבחור ישיבה שפחזה עליו דעתו והתנהג שלא כשורה. לאחר שהותרה מספר פעמים הגיעו הדברים עד כדי כך שנשלח אחר כבוד לביתו "היכבד ושב בביתך" או בלשון העם 'נזרק מן הישיבה'. סמוך לאותו פרק הציעו להוריו הצעת שידוך עבורו. ההורים בררו עד מקום שידם מגעת, הזוג נפגש, והשידוך 'קרם עור וגידים' והם התארסו למזל טוב. מנהג היה בישיבה שבחור שהתארס משתתפים בשמחתו, נושאים אותו על כתפיהם ורוקדים עמו. טקס זה התבצע בדרך כלל בשעת ערב מאוחרת לאחר 'סדר שלישי'. החתן דנן שעדיין חברים לו בישיבה, חשק לבו שגם בו ינהגו את המנהג הנזכר ומחמת כן הגיע לאחר סדר שלישי לישיבה. [שעה שאנשי הצוות כבר פנו לביתם[ חבריו בני הישיבה רקדו לו כמנהג המדינה בתוך כך ניגש אליו אחד הבחורים הוותיקים (מבוגרים) בישיבה ושאלו "האתה זה סתור בן מיכאל?" [שם בדוי[ " כן" השיב החתן. " אהה", אמר הבחור המבוגר תוך שהוא חוכך במצחו במבוכה. "בררו אודותיך אצלי, לא ידעתי במי מדובר, מזל טוב''! הטו אוזניכם ושמעו את מהלך גלגולו המדהים של שידוך זה . אבי המדוברת ניסה ללא לאות לברר על הבחור בישיבה אך משום מה כל שיחות הטלפון שניסה לבצע לא צלחו. הוא לא הצליח ליצור קשר עם ראש הישיבה המשגיח או אי מי מהצוות. מכיוון שהופעלו עליו לחצים שלא להשתהות ולהתמהמה "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים" אימץ את מוחו בקדחתנות על מנת למצוא פתרון ולפתע נזכר כי ישנו בחור בישיבה זו אשר היה תלמידו בעבר לפני מספר שנים והחליט לפנות אליו. הוא צלצל לטלפון הציבורי בישיבה וביקש לקרוא לבחור הנ"ל. הבחור שהיה בחור מבוגר 'עלטעררער בוחער' "זקן ויושב בישיבה" נם באותה עת בשלווה את שנת הצהריים שלו. מששמע שיש טלפון עבורו זינק כארי [אולי הצעה?] ומיהר אל הטלפון הציבורי היחידי בישיבה [בימים ההם טלפונים היוו מוצר נדיר] הטלפון הציבורי שכן כבוד ליד בית המדרש, כברת ארץ מבניין הפנימייה. כשהגיע סוף סוף מנומנם למחצה ומבולבל מהשינה שנטרפה באיבה בטרם עת, שמע בטלפון את קולו של מורהו לשעבר המבקש לברר על מאן דהו. תחושת זעם ותסכול החלה מפעפעת בו על שהטריחוהו באמצע השינה לבא מרחוק לברר על בחור שאינו מכיר [בנוסף לאכזבה על תקווה להצעת שידוך שנגוזה] ולכן החל להעתיר תשבחות על הבחור הנ"ל [שכלל לא זכר מיהו [: "זה בחור שאין כמוהו, 'מציאה כשרה' תחטפו בשתי ידיים... זה השפיץ של הישיבה, תמהרו חבל על הזמן בטלפון, על כגון זה אמרו שמא יקדמו אחר ומארסים אפילו בתשעה באב ]ישנו גם הסכם שבשתיקה בין הבחורים המבוגרים שאין אחד מהם מדווח דו"ח שלילי על חברו ולכן ברור לכל בר דעת כי אף אם היה משיב ש"איננו מכיר את הבחור" עצם העובדה שאין מכירים אותו בישיבה היא דיווח שלילי ביותר[ סופו של מעשה על סמך דבריו אלה קם והיה השידוך. שימו לב אם היה שואל אי מי מהצוות, ממגידי השיעורים, ואפילו מדריך [ואולי אפילו את הטבח] היו אומרים לו דברים כהווייתן ושבעצם הבחור נזרק מהישיבה ולא מחמת הצטיינות יתירה, אך כשהקב"ה רוצה 'להזיז עניינים' אז אף לא אחד עונה לטלפון "אם מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" והיחידי שכן ניתן ליצור עמו קשר הוא אחד שאינו מכירו ונמצא במצב רוח ובסיטואציה שכזו שהוא מרעיף עליו בזעמו רק דברי שבח. ידועים ומפורסמים דברי ה'חזון איש' שבעניין שידוכים נותרה השגחת השם גלויה כבדורות הקדמונים תנוח דעתכם ואל נא תדאגו ישנו סוף משמח לסיפור: הבחור התבגר שינה את דרכיו "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" היום הוא בר אוריין בעל משפחה מכובדת בעל מידות נאות ודרך ארץ.
חוויית השבוע שלי גשם,מטרד, מושכים,כיוון,העולם,מתהפך, בדרך הרעה, צפוף,לטבוע,כפית,מים, אמרי שפר ז' אייר ה'תשע"ו
אנשים אינם מסוגלים יותר להיות עם עצמם הם פשוט משעממים את עצמם , עולמם הפנימי נמחק. בלא גירויים מבחוץ, אין להם על מה לחשוב . (הרב מרדכי דוד נויגרשל שליט"א)
'בראשית' היא ראשי תיבות של המידות הראשיות: ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה (ויש גורסים שמחה), יראה ותורה (הגאון מוילנא)
ה"גלמים" שיוצר האדם, או שנוצרו עבורו, קמים על יוצריהם. בדרך כלל, באשמתו ואף בסיועו של האדם עצמו - לרע לו. (הרב מרדכי דוד נויגרשל שליט"א)
הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימינוב זיע"א (יומא דהילולא י"ט אייר) בירך יהודי אחד שיהיה עשיר, והיה גביר אדיר מופלג. ושאל אותו הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זיע"א, היתכן לתת עושר כה מופלג לאיש אחד? השיב לו רמ"מ: אני ברכתי אותו בסתם עשירות, והוא בעל צדקה גדול, ותיבת "ונתנו" הוא למפרע ג"כ "ונתנו", לכן כמו שהוא נדבן גדול בלי גבול, יתנו לו מהשמים ג"כ בלי גבול.
וידוי ונס (שיחת השבוע, עלון 1531) הבזקי הפצצות האירו את השמים החשוכים. קולות ירי פילחו את דממת הלילה. בשוחה קטנה, שקוטרה אינו עולה על חצי מטר, התכווצו שני לוחמים, מבני העיר ירושלים, ונשאו תפילה חרישית. באותם רגעים הם היו זקוקים לעזרה מיוחדת משמים. ימי מלחמת השחרור. אהרון נמירובסקי, תלמיד ישיבה משכונת מאה שערים, גויס להגן על הבית. היישוב היהודי הוקף מכל עבר. רבים מן הלוחמים היו אודים מוצלים מאש, ניצולי שואה, שמעולם לא אחזו בנשק, וכעת, באין ברירה, הוטלו אל המערכה הקשה. עד מהרה התברר שאהרון צלף מצטיין. הוא ניחן באומץ לב ובתעוזה יוצאים מן הכלל. אמונה גדולה בערה בקרבו. הוא לחם בנחישות, על אף התנאים הקשים שעמדו לרשותו ולרשות חבריו. בתחילה השתחרר מדי ערב, כדי להשתתף בשיעור תורה, אולם המערכה נעשתה עקובה מדם. לא אחת עמד לפני סכנת נפשות ממשית. הלוחמים נעו מחזית לחזית, נלחמים בחירוף נפש, עד שהתמוטטו מעייפות. הוא השתתף בקרבות רבים, ובהם הקרב על העיר העתיקה שהסתיים בכישלון. בקרב שהתנהל במוצא, מול כוחות עיראקיים שהגיחו מבית איכסא, נאלצו נמירובסקי וחבריו להסתתר בבניין בן שתי קומות, שעמד בפאתי הקסטל. צלפים עיראקים כיתרו את הבית, אך חששו להיכנס לתוכו. אחד הלוחמים היהודים הבחין בחייל עיראקי מניח פצצה בקומה הראשונה של הבניין. היהודים, שהיו נצורים בבניין, חשו במלכודת. גרם מדרגות אחד היה בחזית הבניין, אולם זה טוּוח בלי הרף בידי הצלפים. לא הייתה ברירה. בכל רגע היה הבניין עלול להתפוצץ. נמירובסקי מיהר לחלקו האחורי של הבניין, פתח חלון וקפץ החוצה. למרבה הצער, לא כולם הספיקו להימלט בזמן. אבל נדמה ששום רגע לא השתווה לאותו לילה גורלי בקיץ תש"ח. האויב, שהפעם הורכב מאלף וחמש-מאות חיילים מצרים, החל לתקוף מכיוון בית ג'אלה. מנגד ניצבו שלושים לוחמים יהודים בלבד. בשעה עשר בלילה פתח הצבא המצרי בהסתערות, ממטיר אש תופת על ההר החוצץ בינו ובין שכונת בית וגן היהודית. על הלוחמים היהודים הוטלה הפקודה לבלום את הסתערות המצרים. יחסי הכוחות לא אִפשרו כלל לחימה הוגנת. אט-אט החלו לוחמים להיפגע. המצרים הפגיזו את ההר בארטילריה ובפצצות מרגמה, והלוחמים היהודים התבצרו בשוחות והתפללו לנס. כל הלילה נמשכה ההרעשה המצרית. נמירובסקי, ועמו בשוחה חברו שלמה ברויאר, היו מנותקים משאר חבריהם. הם לא העזו לצאת מן השוחה כדי לבחון את הנעשֶה מסביב, שכן האש לא פסקה אפילוּ לרגע. הם הצטמררו למשמע הצרחות של המצרים הקרבים ובאים. מאות קולות צעקו יחד בחייתיות: "אִטבח אל-יאהוד!". מאחוריהם נמה את שנתה שכונת בית וגן. חרדה עמוקה מילאה את ליבם של השניים, והם הצטמררו מהמחשבה על הצפוי לקרות אם יצליחו המצרים לכבוש את ההר. "לא חבל להם על הנשק הזה?", חלפה בראשו מחשבה אירונית, ביודעו את עליבות הכוחות היהודיים העומדים מולם. מדי פעם ניסו השניים להשתמש במטול נגד טנקים שברשותם, מסוג 'פיא"ט'. מעט פגזים היו ברשותם. הם השתמשו בהם במשורה, ורק מדי פעם בפעם ירו לעבר המצרים. האויב התקרב והלך בחסות ההפגזה. בשעה ארבע בבוקר היו המצרים משוכנעים שחיסלו את כוח המגן היהודי. שני הלוחמים היהודים הרגישו היטב עד כמה החיילים המצרים קרובים. כעת השתמשו המסתערים ברימוני יד. כדורי הרובים שלהם חלפו בשריקה סמוך לאוזניהם של נמירובסקי וברויאר. רסיסי הרימונים התפזרו סביב. במשך שעות לא נשמעה כל תשובה מן הצד הישראלי. לכאורה לא היה שום כוח שביכולתו לעצור את האוייב. כעת הבינו השניים שאם לא ייסוגו או ישיבו מלחמה, ייפלו בידי האויב. הם החליטו להשתמש בששת הפגזים האחרונים שברשותם. השניים לחשו את מילות ה'וידוי'. "נעשה השתדלות", אמר נמירובסקי לברויאר, "עזור לי למתוח את הקפיץ". מולם, בתוך האפֵלה, יכלו לראות צלליות נעות. המצרים מתקרבים... פגז אחד נורה מלוע המטול והתפוצץ בתוך קבוצת חיילים מצרים. האחרים הוסיפו להתקדם. השניים מיהרו לטעון את המטול בפגז שני, וירו גם אותו. פיצוץ שני החריד את ההר. זעקות הפצועים המצרים נשמעו היטב. השניים הוסיפו למלמל את ה'וידוי', ולפתע – דממה. שני הלוחמים הרימו את ראשיהם מתוך השוחה, ולא האמינו למראה עיניהם: המצרים נסים בבהלה. התברר שההפגזה הקצרה הפתיעה אותם וגרמה להם לחשוד שהיהודים טמנו להם מארב וכעת יטבחו בהם. הם פתחו במנוסה, והשאירו מאחוריהם את כלי הנשק האיכותיים. רק למחרת הגיעה תגבורת של מאה ועשרים חיילים, והללו הסתערו לעבר המצרים והביסו אותם. ירושלים ניצלה. בליבם של השניים הייתה תחושה: הקב"ה עצמו ירד להציל את תושבי בית וגן.
חוויית השבוע שלי משעממים, נמחק,גירויים, ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה, יראה,תורה, הגאון מוילנא,גלמים,
אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ו
רופאים הם אנשים הרושמים תרופות אשר על אודותיהן הם יודעים מעט מאוד, כדי לרפא מחלות שטיבן ידוע להם עוד פחות, למען אנשים שאין הם יודעים עליהם דבר. רכילות היא כמו אש בשדה קוצים רמז של הגר"א בענין הדפנות באותיות סכה, שלכתחילה 4 דפנות, ובדיעבד 5 דפנות או 2 דפנות וטפח. (ס' זה סגור מכל הצדדים, כ' סגור מג' צדדים, ה' סגור רק משני צדדים ועוד קצת). רצונו של אדם – כבודו. עז או מדינה "מעשה במשפחה שהסבה לליל הסדר", היה פותח המגיד רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל בסיפור בו גולל את אירועי הלילה בו פרצה כרוח סערה כבשה תמימה לבית המשפחה המסבה. "אם הגיעה כבשה, הרי סימן כי זהו קרבן פסח ואולי זו ראשית צמיחת גאולתנו" אמרו בני הבית. סימן מפורש, לא? הכבשה המסכנה שלא ידעה היכן לפסוח, נפסחה לה במהרה. אך לא היה זה שיאו של הסיפור. עת הגיע "שפוך חמתך", נפתחה דלת הבית כמקובל, ואל הסלון נכנסה עז. "אם נכנסה בזמן שפוך חמתך, הרי זה אליהו הנביא זכור לטוב. זהו! הפעם זה בטוח ראשית צמיחת הגאולה". העז הייתה מופתעת לקבל מיני מתיקה, מגדנות וכוס יין משובחת. אך לא חלפו דקותיים והיא החלה עולה על השולחן וטורפת מן המאכלים הרבים תוך כדי לכלוך כל הנקרה בדרכה. "אליהו, כבודו, בבקשה!", התחננו בני המשפחה. אך היא בשלה. בלית ברירה, מיהרו אל הרב וסיפרו מה מעולל "אליהו" בביתם. "אם היא הורסת ומזיקה", פסק הרב, "זו אינה ראשית צמיחת גאולתנו, מקסימום עז"
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ו
רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני (כ', י"א) אם אין יראת אלוקים ח"ו, איז מען געהארגעט (הריני כהרוג). (אמרי חיים)
רק אלה שיסתכנו ללכת רחוק מדי יכולים אולי לגלות עד כמה רחוק אפשר ללכת.
רק בשוק ארבעת המינים, הפטיר מי שהפטיר באירוניה, אנשים בוחנים בזכוכית מגדלת. לא בשוק החיים! כאשר פוגשים בחשש פגיעה בחבר, העלבון הזה מצטמק כלא-היה. היד קלה על ההדק.
רק חמור לא משנה את דעתו (משה דיין)
רק מי שהולך נגד הזרם מגלה את מקור הנהר.
''רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע''.
שאלו את הרבי מהר"ש (רבי שמואל) : כאשר נכנס לרבי יהודי עני, עונה לו הרבי מייד, ואם יהודי עשיר הוא – לוקח זמן עד שהוא (הרבי) עונה לו. מפני מה? ענה ואמר : כשנכנס עשיר, ומתחיל לספר על מצבו, חולף זמן עד שמתגלה כי גם הוא עני... (ליקוטי דיבורים - אדמו"ר הריי"צ)
שאלו את רבי אהרון מקרלין מה למד אצל המגיד ממזריטש. השיב: "לא-כלום". שאלוהו: "מה פירוש הדבר?". השיב להם: "למדתי שהנני לא-כלום"
כוחו של יהודי פשוט (הרב יאיר וינשטוק) רוח חמה נשבה ברחובות. הבל עלה מן ההרים. השמש העזה טאטאה את הבריות מן החוצות והניסה אותם לביתם . טבריה בקיץ, סוד גלוי וידוע לכל, סובלת מחום נורא ומהביל. האדים העולים מן הכנרת אינם מסייעים, בלשון המעטה, לצנן את האויר הרותח, והבריות נסוגות אל הבתים הרותחים. באותם ימים (שנת תש"ך לערך) בהם התרחש סיפורנו, אפילו מאווררים היו מצרך נדיר קל וחומר מזגנים שאיש לא עוד לא ראה אותם בבירת הגליל . בביתה של משפחת גרטנר תלויים היו בחדרים סמרטוטים לחים כדי להקל במעט את החום המעיק. ממילא הסתובבו הזאטוטים בבית בבגדים שדמו לסחבות יותר מאשר לבגדים . משפחת גרטנר מבורכת היתה בילדים ככוכבי שמים. ילדים טובים ומחונכים, מלאי טעם וחן, אבל המזומנים נעדרו תמיד מכיסיו של האבא ר' דוב גרטנר (בדוי) שעבד קשה להרוויח את פת לחמו והשתכר אל צרור נקוב. גם ההוצאות השוטפות של הבית קשות היו עליו עד מאד לא כל שכן שעה שהגיעו ובאו אותם ימים מבורכים כאשר דוד, הבן הגדול, שלמד בישיבה חסידית מצוינת בירושלים התארס עם בת זוגו . לעומתה של משפחת גרטנר, היתה משפחת צוקר כעין דבר והיפוכו. משפחת צוקר מבורכת היתה בממון לרוב ר' חיים צוקר (בדוי) היה מנכבדי הקהילה בטבריה אדם נכבד שדבריו נשמעים. בעל קומה, בעל צורה, ובעל עצה. אנשים היו מתייעצים עמו בכל ענין וענין וסומכים על שיקול דעתו. גם גיסו ר' דוב גרטנר ראה בו דמות סמכותית ושאל רבות בעצתו . כנגד ביתו המרושש והמלא שמחה ותכונת ילדים ובחורים של משפחת גרטנר, היה ביתה של משפחת צוקר. בית גדול וריק ששיווע לבכי של תינוק ומעולם לא זכה לכך. 24 שנים כבר חלפו מאז נישואיהם של חיים וציפורה צוקר ומרוב שנים שכבר עברו עליהם, כבר נואשו לגמרי מן התקוה לזכות לחבוק אי פעם בזרועותיהם עולל פרי בטנם. מה גם שהרופאים הרימו ידיים ולא מצאו שום דרך איך לזכות את בני הזוג צוקר בצאצא ביולוגי. רק עצה אחת היתה בפיהם ", אמצו ילד. אם אתם מאד רוצים לחוות את חוויית ההורות ". הם לא רצו ילד מאומץ אלא ילד משלהם, גחלת התקוה עדיין הבהבה מתחת לאפר של חלומות שעלו בעשן המציאות הקודרת. בפינה חבויה בנפש עדיין הסתתרה מחשבה קלושה, שמא עוד יזכו? ידעו שזו רק אשליה, כעין האשליה של אביון מופלג בטרם ניגש לקנות את כרטיס ההגרלה . והנה הגיעו ימים שמחים אל המשפחה המורחבת. כאמור, דוד גרטנר, בנו הבכור של ר' דוב, התארס עם בת זוגו. חיים צוקר ורעייתו שמחו מאד בשמחת הגיסים (ר' דוב גרטנר היה נשוי לאחותו של ר' חיים צוקר) ולא העלו בדעתם מה מתרחש בביתם של בעלי השמחה... "אני לא יודע איך נוכל לעמוד בהוצאות החתונה" אמר ר' דוב לרעייתו בלילה שלאחר האירוסין. "מהיכן נשיג סכום כסף כה גדול בזמן כל כך קצר . היא הרהרה במשמעות דבריו. למען האמת, גם אותה העסיקה שאלת "כסף מנלן" והציקה לה עד מעמקי הנפש. בימים ההם, למי שלא היה כסף – לא היה לו ! "האם חשבת על כך" שאלה ברפיון שפתיים, "שאולי תצטרך לכתת את רגליך בין בני העיר, ולבקש מהם סיוע " "צדקה? לבקש צדקה?!" שאל מזועזע . היא כמו לא שמעה את דבריו . "אם אתה מתבייש כאן בטבריה, אולי תיסע לירושלים ותנסה את מזלך שם" . הרעיון לא מצא חן בעיני ר' דוב. על אף מצבו הכלכלי הירוד לא ראה את עצמו מקבץ נדבות ברחובה של עיר או בבתי הכנסת. מאמר הגמרא בירושלמי על "מאן דאכיל דלאו דידיה בהית מסתכל ביה" (מי שאוכל מלחמו של חברו בוש להסתכל בפ )ניו , מפורסם לכל, והוא היה מהביישנים . כל אותו הלילה לא הצליח לישון. מוחו קדח במחשבות על החתונה. על העומס הכלכלי הקשה ועל המשפחה של הכלה. הוא כמעט נואש מלמצוא פתרון לבעיה הסבוכה שנפלה עליו . "אולי תפנה לחיים" שאלה הרעיה בעת ארוחת הבוקר. "מה זה עולה על דעתך" ענה ר' דוב בעודו נוגס בפרוסת הלחם היבשה הטבולה במעט שמן זית. "לא די לו בצער הגדול שלא זכה לילדים משלו, ואני עוד אעמיס עליו את עול נישואי הילדים שלנו". "אלא מה עדיף בעיניך?" שאלה במר לבה. "לבלות את החודשים הבאים בקיבוץ נדבות" . פניו המודאגות הבהירו את מצבו. כל הלילה לא ישן בגלל המחשבה על הבושה הנוראה שתהיה לו . "טוב, מה יש לומר" אמר ר' דוב ", סבורני שאת צודקת. עדיף לבקש מיחיד מאשר מרבים ". עוד באותו יום הלך ר' דוב לבית גיסו ר' חיים. לאחר קבלת הפנים החמה ואיחולי מזל טוב ישבו שני הגיסים בסלון הבית. אותו סלון מיושן שהכיל "לוסטרה" נברשת זכוכית פשוטה שהטילה יותר צל מאשר אור, שולחן עץ רחב וכסאות מרופדים שהיו המילה האחרונה באותם ימים ר' דוב חש מאד לא בנוח עם כל העניין ולכן חיפש להעלות את הבקשה באופן מהיר וקצר. "חיים היקר, אתה יודע בודאי את המצב הכלכלי הלא שפיר שאני נמצא בו. למרות כל הנסיונות והמאמצים שלנו אין לנו את האמצעים לחתן את בננו היקר. אני יודע שזו בקשה גדולה אבל אולי תוכלו לעזור לנו מעט" . למען האמת, לא הופתע חיים מהבקשה, שהרי ידע היטב על מצבו הכלכלי של גיסו ר' דוב, בודאי שאשמח לעזור לך. מצווה חשובה היא הכנסת כלה. אבל זו החלטה גדולה מאוד, אני אצטרך להתייעץ עם אשתי בעניין" . ר' דוב גרטנר חש שלא בנוח, הוא החל להתחרט שבא לבית גיסו עם בקשה כל כך גדולה. שני הגיסים ידעו שהוא לא מתכוון לסיוע קטן, הוא מתכוון לנתינה מכובדת ביותר. במועקת לב הלך הביתה . מרת ציפורה צוקר עקבה אחר דמותו המתרחקת של ר' דוב גיסה, וללא שהות ניגשה אל בעלה. "מה הוא רצה "? "סיוע לחתונה " "ומה ענית לו" שאלה בענין גובר . "שאני צריך להתייעץ אתך ". "ולא נתת לו שום דבר, השארת אותו ככה תלוי באויר" ספקה כפיה בצער. "לא הבנתי מדוע ירד במדרגות בכתפיים שחוחות כל כך ". "תראי , " הצטדק ר' חיים. "הוא לא בא לבקש מאה לירות (באותם ימים זה היה סכום כסף משמעותי) הוא רמז לי שהם רוצים משהו גדול, רציני. הכוונה שקופה". "בודאי , " הסכימה איתו. "הוא בא לבקש סיוע נדיב שיש בו ממש. והוא יקבל ". היא הציצה לרגע מהחלון ותלתה עיניה ברקיע הכחול . "אנחנו ניתן לו הכל " . " ?מה " זינק ר' חיים מהכסא ושאג שאגה . ''אל תתרגש כל כך" הצטחקה ציפורה. "יש לנו מספיק כסף לתת לו את כל הוצאות החתונה, הכל - מא' עד ת . ' אני רוצה לזכות בכל המצוה". חיים ישב המום ולא ידע מה לענות. זה נכון שה' חנן אותו בממון רב וזה גם נכון שלגיסו אין אגורה אחת. אבל לתת הכל ! "רוץ אחרי ר' דוב " צוותה עליו בטון סמכותי. "הוא הלך מכאן שבור כל כך לך שמח את גיסך ותקנה לך עולם הבא. תשיג אותו עוד לפני שהוא מגיע לביתו. ותגיד לו שאנחנו ניתן לו כל מה שהוא צריך, ביגוד לחתן ולכל המשפחה, את חצי ההתחייבות לדירה והרהיטים, את מה שהמתחייב לחתונה ולשבת האופרוף, ואפילו לשבע ברכות. בקיצור, הכל. " מופתע מנדיבות הלב קם ר' חיים מהכסא וחש גם הוא סיפוק נפשי מוזר . יצא מהבית בדהרה והשיג את גיסו ר' דוב בקצה הרחוב הסמוך ר' דוב הלך לאט וכל אחד יכול היה לזהות את הדאגה המכרסמת בלבו . ר' דוב" קרא אחריו ר' חיים ר' דוב עצר ליד מעקה הברזל בקצה המדרכה . ר' חיים הגיע אליו בכמה צעדים מהירים. "תשמע, שאלתי את אשתי, אני ממש מתבייש מגדלות הנפש שלה. היא אומרת שאנחנו ניתן לכם את כל הוצאות החתונה ומה שמסביב הכל מתחילה ועד סוף... הסר כל דאגה מלבך. אנחנו לוקחים על עצמנו את הכל". "אבל זה מדי הרבה" נזעק ר' דוב שלא העז לחשוב על כך אפילו במחשבתו הפרועה ביותר . "אז מה?" התנגן קולו של ר' חיים בניגון מלא שמחה. "ה' נתן לנו כסף בשפע, אני לא אתרושש מזה. " הגיעה עת דודים. הזוג הצעיר נישא למזל טוב . כעת נתברר כי כשאמרה מרת צוקר שהיא לוקחת על עצמה את הכל, היא התכוונה עוד הרבה יותר ממה שאמרה. היא בישלה את כל מאכלי שבת העליה לתורה, והגדילה לעשות כשבישלה גם את כל תבשילי החתונה (!) במו ידיה, ללא שום עזרה, עמדה במטבח ביתה הקטן. השיגה סירי ענק מהיכן שהישגה. רקחה ואפתה, בישלה וצלתה. הבית כולו הדיף ניחוחות של צלי בשר ועוף, דגים וירקות, פתיתים ולפתן. כמה ימים לא יצאה מפתח המטבח הקטן . טבריה לא ידעה חתונה שמחה כזאת זמן רב. כל העיר השתתפה במסיבת הכלולות של החתן החשוב דוד גרטנר ובת גילו. האוטובוסים שהגיעו מירושלים ואזור גוש דן הביאו אתם כמה עשרות אורחים אולי אפילו למעלה ממאה מוזמנים (בל נשכח, הישוב היה עדיין קטן ובחתונות לא השתתפו מאות רבות כבימינו אלה). האורחים היללו ושבחו את המעדנים שהוגשו לפניהם, ועיקרו של דבר שמחו ושימחו את החתן והכלה בריקודים ומחולות ושירה וזמרה . ועדיין לא התקררה דעתה של מרת צוקר והמשיכה ליטול חלק בשמחה מעל ומעבר, וגם את מסיבת שבע ברכות האחרונה בישלה שוב בביתה ועמדה בכל תוקף שהמסיבה תתקיים בביתה שלה . לאחר ברכת המזון והריקוד הקצר של בורא עולם בקנין השלם זה הבנין נכנס ר' דוב גרטנר אל המטבח, דבר היה לו לגיסתו המבשלת שלא משה מעם הסירים והקדרות . "מה רצית לומר" הצטחקה במבוכה וניגבה את ידיה המשומנות בסינרה . ר' דוב התקשה במציאת המילים. נשימתו נעשתה מהירה. לשונו התלעלעה בפיו וגוש מחניק נתקע בגרונו . "שמעי מרת ציפורה. אין לי מילים להודות לך על כל מה שטרחת ועשית למעננו. הרי כמה שאומר יהיה זה מעט ואולי עוד אקלקל. אולי מוטב שלא אומר, אך אין זו מידה יהודית. הרי הכרת הטובה היא יסוד עולמנו" . "אוי ר' דוב, מה כבר עשיתי ". דמעות עמדו בעיניו. "מה את מדברת? אמרת מעט ועשית הרבה. ומילא בעלך, הוא קשור אתי, אני נשוי לאחותו. אבל את, הרי מצד משפחתך אין לך שום קשר ישיר אלי, ובכל זאת. כאשר הייתם צריכים להחליט על תמיכה בנו, את ולא בעלך, החלטת לקחת על עצמך את כל הנטל. והורדת מלבי לא אבן אלא סלע. בזכותך יכולת לרקוד בשמחה בנישואיו של בני היקר, ראיתי את העולם ולא הייתי שקוע במדמנת החובות . הוא נחנק בבכי. "מרת ציפורה, גם אם ארצה להשיב משהו סמלי שיביע את רגשתי תודתנו, אין לי מה לתת, והרי אין לנו ממש כלום " . היא רצתה לומר משהו, אך מבטו הבהיל אותה . אש קודש יקדה בעיניו . הוא עצם אותם ואמר בדבקות : "בעולם הזה אין לי מה להשיב. אין ידי משגת . אך בעולם הבא, אוהו, שם אכיר לך טובה על כל מה שעשית למעננו ". "מה היה לך, למה אתה מדבר כדברים האלה" נבהלה מרת ציפורה. אך ר' דוב שגולל את המעמסה מלבו חש ויצא החוצה. יהודי חסידי היה וגם רגע קצר זה היה מכל ומעבר למה שהורגל, אך איך אפשר להיות כפוי טובה לאשה צדקת זו שטרחה למענו מכל הלב והנשמה . קיץ חם היה אותו קיץ. טבריה שטופת חום וזיעה . מתנה אחת יש לה לטבריה וכנרת שמה. כחום היום, יוצאים בני טבריה מביתם, יורדים הימה ומתרעננים בשחייה קצרה בחוף הים. ידועים הם הטבריינים כשחיינים מופלגים . אבל לא כולם . רק שבוע עבר מאז הסתיימו שבעת ימי המשתה של דוד גרטנר. בצהרי היום מרגיש ר' דוב שהוא אינו יכול לשאת יותר את החום והלחות המעיקים. הוא מוכרח לטבול את גופו הרותח במימיה הקרירים של ימת גינוסר . ירד הימה וצלל במים . צלל ולא עלה בן רגע נפל לבור עמוק ועוד לפני שהבין מה קרה לו, כיסוהו המים באין יכולת להיחלץ. ניסה לצוף ולא הצליח, פרפר והיכה בידיו אך לא הצליח לצאת ממעמקי המים . לאחר שעה קלה נפלה הברה בטבריה ר'. דוב גרטנר טבע ומת . טבריה הייתה כמרקחה. במיטב שנותיו היה ר' דוב, וזה עתה השיא את בנו הבכור. ליווהו למנחות עולמית בדמעות רותחות והספידוהו במילים חמות . ועוברים עוד כמה שבועות, לא יותר, ובבית משפחת צוקר יש חדש. הרופאים מגלים למרת צוקר כי לאחר מחצית היובל של שנות עקרות, נפקדה בדבר ישועה ורחמים . ובטרם חלפה שנה לנישואי דוד גרטנר נולד בן למשפחת צוקר. בן יחיד, אך ממנו יתד ופינה להמשכיות המשפחה . ועדיין מתגורר הוא בטבריה עד היום הזה . ומרת צוקר עמדה משתוממת. כמין נבואה נזרקה בפיו של גיסה : בעולם הזה איני יכול לגמול לך, אך בעולם הבא אכיר לך טובה . רק עלה למעלה ומיד הכיר טובה .כוחו של יהודי פשוט .
הקאדילק וסוד האושר) יוסי ברודי)במתחם האוניברסיטה עמדו קבוצת סטודנטים ודיברו, סטודנטים נוספים ישבו פזורים על הספסלים: מהם הקשיבו למוזיקה, חלקם קראו או עשו שיעורי בית ומהם שהיו שקועים במכשיר החכם .לפתע הורמו כל העיניים אל עבר שער המתחם, דרך שער האוניברסיטה גלשה מעדנות מכונית קאדילק חדשה יוקרתית ונוצצת, עם גלגלי מגנזיום, גג שמש, ומבעד לחלונות הכהים ניתן היה להבחין בריפוד העור בעל הגימור היוקרתי, משולב בטוב טעם בעץ מהגוני, העטוף בעטיפת ניילון יוקרתית, הישר מהמפעל.. כל העיניים היו נעוצות במכונית היוקרתית. הנהג עצר את המכונית, כיבה את המנוע, פתח את הדלת ויצא מן המכונית, מבטו סוקר בזריזות את הסטודנטים הבוהים בו. לאחר מספר רגעים מצא את מי שחיפש, ניגש אליו ונתן לו את המפתחות ואמר לו "זה מתנה מאבא ואמא שלך!" כולם הביטו בסטודנט שקיבל את המכונית בקנאה בולטת, אך להפתעתם הוא פרץ בבכי, כתפיו רעדו בבכי בלתי נשלט, ובמשך דקות ארוכות פשוט לא היה ניתן להרגיעו. ''מה קרה?" השערות שונות ומשונות החלו לפרוח באוויר. אחד הציע שאולי הוריו של מקבל המתנה הלכו לעולמם, ומכונית זו נקנתה מכספי הירושה, בעוד אחר הציע שסיבת הבכי היא מחלה סופנית ממנה סובל, ולכן לא יספיק ליהנות הרבה מהמתנה המיוחדת הזו... ובזמן שעוד רעיונות המשיכו להישמע במתחם, המשיכו מספר סטודנטים לנסות להרגיעו ולדובבו. אט אט החל הבכי להחלש. לבסוף הצליח הסטודנט לומר "אבל... אבל..." ובעוד הדמעות מציפות את עיניו, השלים את המשפט "אבל רציתי מרצדס" ושוב פרץ בבכי תמרורים "מרצדס, זה מה שרציתי..." נשמע הזוי? האם פעם ראינו מישהו שמקבל חיים, בריאות, עיניים, ידיים, רגליים, ועוד אינספור מתנות אך הוא ממרר בבכי "אבל רציתי _________"? רגע, תעצור רגע, תגיד תודה על מה שקיבלת, גם אם זה לא מה שרצית בדיוק, עדיין זו מתנה גדולה! מתברר שאותו סטודנט אינו כל כך יוצא דופן. גם כשמקבלים מתנה גדולה ויקרה, אנו עלולים לטעות ולהתמקד דווקא במה שרצינו ולא במה שקיבלנו! (אפילו כשהדבר אותו קיבלנו הוא מתנה גדולה יותר)! אז מה אפשר לעשות כדי לא להתנהג כמו אותו סטודנט אומלל (אגב הוא באמת אומלל, ולא בגלל הסיבה שהוא חושב). יתכן שהפתרון טמון בהבנת המושג "הכרת הטוב": . מישהו עשה עבורי משהו טוב, רק הוא להכיר שיש לי טוב"הכרת הטוב"הפירוש הבסיסי ביותר של המושג אחרי הכרה זו מתאפשר לי להגיד תודה באמת, כלומר - אני מכיר בכך שעשית עבורי דבר טוב ואני מודה לך על כך. כשאני ממוקד בדברים הטובים אותם קיבלתי ולא בדברים הטובים אותם רציתי לקבל, אז אני עשיר ומאושר. אז בפעם הבאה שאתם קמים בבוקר ומקבלים שוב את החיים במתנה או לחילופין כשמישהו קונה לכם קאדילק אל תשכחו להכיר לו תודה. תודה שקראתם, ותודה לרב נח וינברג שאת סיפור הקאדילק והמסר שמעתי ממנו. חוויית השבוע שלי יראת אלוקים,נהר,חמור,שוק,ארבעת המינים,הרבי,יהודי עשיר,כלום,קאדילק,סוד האושר, אמרי שפר ג' אייר ה'תשע"ו
רגליו של אדם מוליכות אותו לאן שהוא צריך להגיע. לפעמים הן מוליכות למלאך המוות ל"ע, לפעמים למקום שיש בו פרנסה טובה, לפעמים יש איזה חוב כמוס שצריך להחזיר, לעיתים איזה תיקון אלוקי שיהודי צריך לתקן שם. אין סתם, הרגליים הן שליחות נאמנות בני, נאמנות מאד...".
רוב האנשים לא מתכננים להיכשל - הם נכשלים בתכנון.
רוב המבוגרים מכורים לסמים חלקם לסמים קשים הם שוכחים "איפה סמתי את ה..."
" רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד,יד). הרבה שלוחים למקום לשלוח על ידם רווח והצלה לבני ישראל, אך "את ובית אביך תאבדו" — אם לא תעשו, תפסידו את הזכות הזאת. אסור לאבד את הזכות הגדולה להיות שליח לעשיית טובה ליהודי. ) .הרבי המהר"ש מליובאוויטש(
הסדר הסודי (תודה לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה) התנהגותן של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן. "אתן מרגישות טוב?", שאל אותן המורה, עזריאל וסרמן. "כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה. זה היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו. עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים, ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם. באותה שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו. רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות. בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם. ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב. בסוף השיעור נותרו השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את בקשתן. החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של דבר אזרו אומץ. הגדולה החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן. "ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה, ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו א-לוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה א-לוקים טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את הדו-שיח הזה.השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות. "אבא אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו". הילדות סיפרו עוד: "החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון א-לוקים. הגינו תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף. "בליל חג הפסח העמדנו פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של אבא הישן. "פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב על מה שיקרה. "כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות. "למחרת ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה. "אחרי שני לילות שבהם ישַנו מעט אנחנו היום עייפות מאוד. אבל אנו סומכות עליך שלא תספר דבר, כי אם אבא ישמע על כך, אוי ואבוי לנו"... המורה הנדהם הביט בשתיים בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן. "אין לכן מה לדאוג". כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו: "אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות טלטלה את ליבי".
חוויית השבוע שלי מלאך המוות,פרנסה טובה,תיקון,רגליים,נכשל,מכור לסמים,רווח,הצלה,עשיית טובה, אמרי שפר ב' אייר ה'תשע"ו
אמור אל הכוהנים" (כא, א( "אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" (רש"י). מזהירים את הגדולים שלא יזלזלו בקטנים, כי כוחם וגדולתם של ה"גדולים" מה"קטנים" הוא בא...
"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב). אל תחללו את השם בתירוץ של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שכביכול אתם מקדשים במעשיכם את השם. (מאוצרנו הישן)
" ירצה האדם לשלוט על הזולת – מיד יתייצב היצר לצידו; ירצה האדם לשלוט על עצמו – בודד יעמוד במערכה, ואיש לא יעזור לו" (רבי אהרן מ"מ מרדזימין(
רבי שמחה בונם אמר לתלמידיו: "כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: 'בשבילי נברא העולם', ובכיס השמאלי: 'אנוכי עפר ואפר'
חווה ואהבה (פרפראות וגימטריות עלון 183) משורר ברזילאי יצא לטיול רגלי בעיירה בה הוא גר. במהלך טיולו פנה אליו חברו החוואי בבקשה לעזרה. אמר החוואי: 'החלטתי למכור את החווה שלי. אחרי שנים של טיפול ועבודה נמאס לי להחזיק את שטח האדמה שאתה בוודאי מכיר היטב.' 'אכן זכורה לי החווה, אך במה אוכל לעזור?" שאל המשורר. ענה לו החוואי 'כישורי הכתיבה שלי אינם גבוהים במיוחד, תוכל לכתוב לי מודעה על מכירת החווה בכדי שאפרסם אותה בעיתון ?' חשב המשורר כמה רגעים, וברצון הסכים לעזור לחברו. לאחר כמה ימים שלח המשורר את דבר כתבו לחוואי וזה פרסם בעיתון את המודעה הבאה: 'למכירה: שטח אדמה פורייה ומלאת עצים בו ציפורים מצייצות שחר, החצוי בזרימת מימיו התכולים של נחל מבעבע. בית המשפחה שבשטח הנרחב שטוף אור לכל אורך היום, אך מציע צל של רוגע ושלווה בערבים.' לאחר זמן מה מפרסום המודעה, התהלך כהרגלו המשורר בעיירה ונתקל בחוואי פעם נוספת. לאחר שיחת חולין קצרה, שאל המשורר האם הצליח למכור את השטח מיום הפצת העיתון. ' האמת היא', ענה לו החוואי 'ששיניתי את דעתי והחלטתי לשמור את החווה לעצמי.' התפלא המשורר לאור תשובתו, ושאל בדאגה 'וכי מדוע? האם המודעה שכתבתי עבורך לא הביאה קונים פוטנציאלים כלל?' החוואי החל להסמיק ואמר למשורר, 'לאחר שפירסמתי את המודעה, פנו אליי אנשים רבים. אך כל קונה שפנה אליי בהתלהבות גרם לי לחזור ולקרוא שוב את המודעה, ולאחר שקראתי אותה מספר פעמים הבנתי שהחווה שלי היא אוצר ושאיני יכול לוותר עליה. לפעמים איננו מבינים כמה טוב לנו בחלקנו ואנו רודפים אחר אשליות של אוצרות כוזבים. אנו מוותרים על דברים בעלי משמעות, ועל אנשים שאנו אוהבים, שומטים את מה שאינו עולה לנו כסף מתוך המחשבה שאינו יקר כלל. הדרך בה עלינו להתמודד עם חולשות וכשלונות אינה הבדלה ובידוד עצמי, עלינו להשקיע בבניית חברויות אמת כמו יבול שגדל לאורך השנים - מתוך אהבה וניסיון להתפתחות בחיים. חוויית השבוע שלי להזהיר,גדולים,קטנים,לחלל,הזולת,בודד,כיסים,עפר ואפר,חווה,אהבה, אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ו
איך יודעים שדג חי? כשהוא שוחה נגד הזרם!
הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זיע"א, היה רגיל לומר בוא וראה כמה יקר כל אדם מישראל, שכן תשעה גאוני עולם בעלי תריסין אי אתה יכול לעשות מהם "מניין" לתפילה, לקדיש ולקדושה, ולברכו, ואילו עשרה יהודים עמי הארצות פשוטים, מצטרפים ל"מניין" לכל דבר שבקדושה.
הרה"ק רבי שלמה מקרלין אומר: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד,א) - החטא הגדול ביותר - כשיהודי שוכח שהוא בן של מלך.
הרה"ק רבי שלמה מרדומסק אומר: אי אפשר להגיע לשום מעלה ומדרגה אם לא קדמה לה – ענוה.
האחים שהציבו ביניהם נחל (פרפראות וגימטריות עלון 183) זהו סיפור על שני אחים שחיו יחדיו במשך הרבה שנים בחוות שכנות עד שיום אחד הסתכסכו בשל ויכוח טיפשי. זאת הייתה הבעיה הרצינית היחידה ביניהם במשך 40 שנה. כל החיים הם עבדו יחד את השדות, התחלקו בידע ובתוצרת החקלאית וידעו לעזור אחד לשני בעת הצורך. הכול התחיל עם אי הבנה קטנה שהתגלגלה למצב לבלתי נסבל, חילופי מילים פוגעות ואחר כך - שבועות של שקט. יום אחד נשמעה דפיקה על דלת ביתו של האח הבכור. בפתח עמד נגר מבוגר עם ארגז כלים. "אני זקוק לעבודה לכמה ימים" אמר הזר. " האם אדוני זקוק לכמה תיקונים בחווה?" "כן" אמר בעל החווה "יש לי עבודה עבורך. ראה את החווה מעבר לנחל שם גר השכן שלי, האמת שהוא אחי הצעיר. עד לא מזמן היה בינינו שטח ירוק מדהים אבל אז הוא הטה את אפיק הנחל על מנת שיחצה בינינו כגבול. הוא בטח עשה זאת כדי להרגיז אותי, אבל אני עוד אראה לו..." סיפר האח הבכור. "אתה רואה את העצים שעל יד האסם? אני רוצה שתבנה מהם גדר בגובה שלושה מטרים. אני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם. "הנגר שתק, ורק פלט: "אני מבין." החוואי עזר לנגר לסחוב את העצים ואת הכלים, ונסע העירה לסידורים...עד הערב, כשהחוואי חזר, הנגר כבר סיים את עבודתו. כשהחוואי הגיע לנחל, הוא נותר המום לגמרי. עיניו כאילו יצאו מארובות העיניים, והוא לא הצליח להוציא מילה מפיו. במקום לא הייתה גדר, במקומה היה גשר. גשר מקסים ומיוחד, ממש יצירת אומנות, עם מעקה מעוצב ופיתוחי עץ. האח הצעיר לפתע הגיע גם הוא לערוץ הנחל. הוא חיבק בהתרגשות את אחיו המבוגר ואמר: "אתה באמת מיוחד" אמר "לבנות גשר, אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי!" בזמן ששני האחים התחבקו זה עם זה, הנגר אסף את כליו והתכוון ללכת. האחים פנו אליו ואמרו "אנא ממך, הישאר עוד כמה ימים - יש לנו עוד כמה דברים לתקן בחווה." "הייתי מאד רוצה להישאר, אדונים נכבדים" ענה הנגר "אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות..." . פעמים רבות אנחנו נותנים לכעס להרחיק אותנו מהאנשים שאנו אוהבים, ולגאווה לבוא לפני האהבה. אל תתנו לזה לקרות, דעו לסלוח ולהעריך מה שיש לכם. זכרו תמיד: העבר לא משנה אבל העתיד כן, שום "ברוגז" לא יקלקל קשר מיוחד, נסו לבנות את הגשרים שלכם כשצריך, ותמיד לעבור אותם בחיוך.
חוויית השבוע שלי דג חי,נגד הזרם,גאוני עולם,מניין לתפילה,קדיש,קדושה,בן מלך,מעלה,מדרגה,נחל, אמרי שפר א' אייר ה'תשע"ה
''איש אמו ואביו תיראו" אפי' שהוא "איש" שאינו זקוק לאביו ולאמו, מכל-מקום חיוב עליו לכבדם.
אם אתה לא עומד עבור משהו, אתה תיפול לכל דבר.
גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול.
ואהבת לרעך כמוך אני ה'. אומר השפת אמת שמצווה זו קשה מאוד ולכן מסיים הפסוק אני ה', שאם תרצה לקיימה באמת אני אסייע בידך.
טהרת הבית ( מתוק מדבש גיליון 26, הרב ברוך בוקרה שליט"א) סיפור שסיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א בשם הגרמ"צ ברלין: יום אחד הופיע באחד ממשרדי ה'חברא קדישא' בארץ אשה בוכי'ה שבעלה נפטר, והיא מבקשת לקוברו בקבורה יהודית. על פי מבטאה ניכר עליה שהיא עולה חדשה מרוסיה. אנשי החברא קדישא מילאו שאלון סטנדרטי ובו בין היתר מבררים את יהדותו של הנפטר. ואכן, לאחר בירור קצר הוסר כל חשש, אכן הנפטר יהודי. מיד נקבעו סדרי ה'הלויה', שאלו אם יש בנים או מלווים? התברר שאין, מדובר בזוג ערירי בלי ילדים, עולים חדשים יחסית בלא משפחה ומכרים, ה'הלויה' הייתה מצומצמת ביותר, בה השתתפו אנשי החברא קדישא והאלמנה הבוכייה. כשעמדו להוריד את גופת הנפטר לקבר הפתוח, שאלה האלמנה בקול חנוק 'אני יודעת שנוהגים לומר לפני הקבורה כמה מילים על הנפטר – 'הספד', אפשר שמישהו יאמר? 'כן' ענו, 'אבל אין כאן ביננו אף אחד שהכיר אותו לכן איננו יודעים מה לומר' 'אם כך', אמרה האלמנה, 'תרשו לי לומר כמה מילים, אדבר ממש בקצרה', 'בבקשה' אמרו. ואז פתחה האלמנה ואמרה: ' הערש'ל, הערש'ל, אתה עולה עכשיו לבית דין של מעלה, ויש בליבך חשש שיתבעו אותך על כך שלא השארת אחריך ילדים. ואני אומרת כאן ליד מיטתך, שאין לך כל סיבה לחשוש, הרי אתה, אני והקדוש ברוך הוא יודעים, שכאשר היינו ברוסיה במשך למעלה מארבעים שנה, לא הייתה לנו אפשרות להגיע למקווה טהרה, וכשהגענו לאמריקה הייתי כבר מבוגרת. לכן אל תדאג, הערש'ל יקירי, לא יתבעו אותך בשמים על כך שאין לנו ילדים... אחים יקרים, כל אנשי ה'חברא קדישא' בכו כמו ילדים קטנים בהתייפחות עצומה ואמרו קדיש, אבל הם ידעו שהערש'ל הנפטר אינו זקוק כלל לקדיש שלהם... כי מקומו בגן עדן מובטח...
חוויית השבוע שלי ''איש אמו ואביו תיראו",גישה,דבר קטן,הבדל גדול, ואהבת לרעך כמוך,השפת אמת, טהרת הבית ,אמרי שפר, אמרי שפר ב' אייר ה'תשע"ה
''אל תפחד מללכת לאט, תפחד מלעמוד במקום''
בעיירה ראפשיץ התגוררה משפחה ולה ילד משותק ל"ע. הם לקחו את הילד לטובי הרופאים - אולם ללא הועיל וכך עם הזמן השלימו עם אסונם. יום אחד יעצו לבני המשפחה: "הרי דרכו של הצדיק רבי נפתלי צבי הורביץ לעבור לבית מדרשו דרך גשר צר הנוטה על פני הנהר. הגשר כה צר, עד כי רק אדם אחד יכול לעבור בו. הניחו את הילד המשותק על הגשר ויפריע לרב בדרכו, ואולי התשועה תצמח מכך... " . שמעו הוריו לעצה ושמו את בנם על הגשר. עלה הרבי על הגשר בדרכו לבית-המדרש כשהוא שקוע בשרעפיו ובלימודו, והילד, כצפוי, חסם את דרכו. חשב הרבי לתומו , שהילד השתטח שם להנאתו על כן דחקו והורה לו " : קום!" ויהי אך יצא הדיבור מפי הצדיק, מיד קם... הילד ופינה את המעבר! ותהום כל העיר על מעשה הרפואה, ויהי פלא (באהלי צדיקים)
הרה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי אומר: הידור מצוה – שיהיה שמח מאוד בעשייתה.
הרה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי אומר: שכר השמחה בעשיית המצוה מרובה על שכר המצוה עצמה.
השם מוריד ומעשיר (סיפורי צדיקים גיליון 151) בין חסידיו הרבים של הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א (יומא דהילולא י' אייר) היו גם עשירים רבים, ולפעמים כדרך העולם, היו מהם עומדים בפני צרה גדולה שהיה נראה כי יפסידו את כל עשירותם וגלגל מזלם מתחיל להתהפך, ואז באו אל הצדיק שיושיעם. מעשה כזה מסופר על גביר אחד שעסק בהובלות סחורה עבור הממשלה, והיה תמיד משחד את הפקידים שיקבל את כל ההובלות. פעם אחת כאשר חשב כי כבר אין לו צורך לשחד את הפקידים, קיבל הובלה גדולה וחשובה ומכיוון שלא נתן כהרגלו שוחד לפקיד, רגז מאד הפקיד ומסר עליו לשלטון איזה מסירה, והיה בצרה גדולה, כי נאמר לו שלא ישתמשו בשירותיו יותר ועמד להפסיד את כל פרנסתו. הגביר שהיה מקורב להרה"ק מטאלנא נסע אליו בחופזה ובכה לפניו על צרתו. ענה לו הרבי: וכי הקב"ה עושה דין ללא צדק? פשפש נא במעשיך ומן הסתם קרה איזה מקרה שנכשלת בו, ואם תמצאנו ותעשה תשובה שלימה, אני מבטיחך שלא תינזק בזה הענין, ופרנסתך תשוב אליך כבראשונה. חשב האיש ועלה בדעתו מה שנראה לו שחטא וסיפר לרבו: פעם אחת כשהייתי עסוק ביותר עם איזה איש משרי המלוכה שהיה אצלי בבית לצורך ענין דחוף, בא עני אחד וביקש עזרה, ובני אמר לו כי ישוב לאחר כמה שעות, כי אבי עסוק ביותר כרגע ולא יוכל להתפנות אליו. העני הלז התמרמר ביותר וצעק על הבן: איך משלחים אותי ואני נצרך גדול ומדחציף כוליה האי שמע מינה דממזר הוא וכך צעק וקילל. הקולות של המריבה נשמעו בחדרי ואני ביקשתי את השר שימחל לי לרגע בכדי לראות על מה המהומה. כאשר יצאתי ושמעתי שהעני הנ"ל קרא לי ממזר ועדיין הוא עומד ומקלל באתי כלל כעס וסטרתי לו בפניו. אח"כ שבתי ונחמתי על מה שעשיתי וביקשתי את סליחתו וגם נתתי לו נדבה הגונה והוא הלך מביתי שבע רצון , וחשבתי כי כבר כיפרתי על עוון זה. נענה רבי דוד ואמר: לא, אין זה העוון שאני מבקש, כי באמת היה עני זה ראוי לעונש וגם כבר פייסת אותו. פשפש וחפש שוב במעשיך. חשב הגביר שוב ועלה במחשבתו עוד מקרה: פעם אחת באישון הלילה בא אלי הביתה איש מגודל ובעל קומה וביקש תמיכה כי הנו רעב ללחם. אמנם נתתי לו נדבה אך בשעת מעשה רגזתי עליו שבא באמצע הלילה והעירני משנתי עבור זאת, וגם שראיתי כי הוא בריא וחזק וצעקתי עליו כי הוא יכול למצוא לו איזה עבודה, מאחר והוא אדם חסון וגדול, והאיש הנ"ל הלך לדרכו ממני נכלם. ענה לו הצדיק: בזה אמנם חטאת, כי בלי ספק אם בא אליך בחצות הלילה בודאי היה בצרה גדולה, ומה לך לספר חוקו ולהעריך את בריאותו, וכי אתה שנתת לו את בריאותו? וא"כ צריך אתה לקבל עליך תשובה על הדבר הזה, לעזור לכל איש יהודי הנצרך מבלי להיכנס לכל חשבון אם אמנם מגיע לו או לא וכל הפושט יד נותנים לו. קיבל על עצמו הגביר בקבלה גמורה כדברי רבו, ואז סיפר לו הרבי: בימי הבעש"ט היה גביר אחד גדול שהיה בו תורה וגדולה במקום אחד, כי היה ת"ח וגם בעל צדקה גדולה ומפורסם, אך דבר אחר גרוע היה בו, כי זחה עליו דעתו מאד מרוב עשרו וצדקת פזרונו. תמיד לאחר שנתן צדקה גדולה לעניים, היה מספר להם את כבוד עשרו הרב ואת אשר גדלו מלך מלכי המלכים, והיה מפליג בשבח עצמו עד למאד. ועוד היה מוסיף ואומר: האם יתכן במציאות שהוא שיש לו עסקים בהרבה סוגים שונים של מסחר, וגם בתי חרושת ונכסים על פני כל המדינה, הרי לא יתכן שיהפוך לעני, כי גם אם מסחר אחד שלו ירד מטה מטה, הרי יש לו עוד מסחרים אחרים, וכך היה משתבח ומפאר את עצמו. כל העניים ומקבלי הצדקה כמובן היו אומרים לו שהוא צודק ואין שום אפשרות בעולם שהוא יהפוך לעני. הדבר הזה גרם לקטרוג גדול בשמים על הגביר, כי כפר בכתוב: "ה' מוריש ומעשיר" וכבר יצא עליו גזר דין שירד מנכסיו. הבעש"ט הקדוש זיע"א שידע מגזר הדין, ביקש בתפילתו שיתנו לו עוד הזדמנות אחת לנסות ולשנות את דרך הגביר הנ"ל, ואם לא יעלה בידו אז באמת יחתם גזר דינו, והסכימו בשמים על ידו. הבעש"ט שלח את הרה"ק רבי דוד ממיקולייב זיע"א והורה לו מה לעשות. רבי דוד בא אל הגביר והוא כיבדו מאד כהרגלו, וגם רצה ליתן לו נתינה הגונה עבור כל שימצא לנחוץ. ואח"כ החל כהרגלו לשאול האם יתכן במציאות שגביר גדול כמוהו יגיע עד פת לחם וכו'? להפתעת הגביר ענה לו ר' דוד כי בלי כל ספק יכול הוא להגיע לידי עניות מרה בתוך שעה קלה. שאל הגביר הכיצד יכול כזה דבר לקרות כאשר יש לו כל כך הרבה מסחרים וכו', וענה לו ר' דוד כי מחר בבוקר הוא יבאר לו הדבר בדיוק, ובינתיים השעה כבר מאוחרת ועתה כדאי ללכת לישון. צחק הגביר ולעג לר' דוד באמרו כי הוא ודאי רוצה להתחמק מתשובה, ובודאי שדבר זה שהוא יענה אינו שייך כלל וכלל, והלך לישון. בלילה חלם הגביר, שהקיסר בכבודו ובעצמו כיבד אותו בביקור, מכיון שבאמת הגביר הנ"ל היו לו עסקים עם שרים גדולים ונכבדים משרי המלוכה, וגם נפגש כמה פעמים עם הקיסר. כמובן שהגביר חרד על האורח הרם והנישא, וכיבדו בכל מיני מגדים ומאכלים יקרים וחשובים והקיסר ביקש גם להרוות צמאונו בכוס תה. הגיש הגביר לקיסר כוס תה ומיד כאשר טעם מן הכוס נפל מכסאו ומת. תיכף התעורר רעש גדול, וכל פמליית המלך ובראשם שריו שהיו אתו צעקו שבודאי היה בתה הזה שניתן לקיסר סם המוות, ולקחו את הגביר למאסר ויצא עליו גזר דין מות בתליה. כאשר לקחו את הגביר לתליה, פרצה אש גדולה בבית הסוהר וקמה מהומה גדולה, כך שהגביר היה יכול לנצל את הבלבול הגדול והוא נס על נפשו מבית הסוהר, והגיע במנוסתו לעיירה קטנה עייף ויגע וצמא. הוא דפק בדלת בית אחד של יהודים וביקש מחסה ומעט אוכל. כמובן שיהודים רחמנים בני רחמנים נתנו לו מבוקשו, ומכיון שהיה עייף ביותר גם הציעו לו מקום לישון. למחרת ממקום משכבו, שמע הגביר איך שהיהודי מספר לאשתו, כי תלו כרוזים גדולים בכל העיירות כי רוצח המלך ברח מבית האסורים, וכל מי שימצאנו יקבל פרס גדול של כמה מאות אדומים וגם נתנו את תארו בדיוק. אכן סיים האיש, הלואי ואנו נמצאנו ונוכל עי"כ להרויח את הפרס. הגביר רעד ממקום משכבו, והבין כי עתה ישימו לב לתארו הרי שיסגירו אותו למלכות, ולכן התחמק מן הבית והחל בורח דרך שדות בכדי שלא לפגוש באנשים, וכך נדד בדרכים. לבושו כבר התבלה וגם לא היה לו כל כסף בכיסיו, והרעב והצמא החל להציק לו מאד והוא החל לשאול את נפשו למות. לבסוף החליט כי אין הוא יכול עוד לסבול חרפת הרעב, והסתכן להיכנס למקום ישוב בכדי למצוא מעט אוכל להחיות את נפשו. כאשר הגיע לעיירה אחת הלך לחפש איזה בית של יהודים שירחמו עליו, ראה לפתע קבוצה של חיילים הולכים ופחד מאד שיכירוהו. מיד חיפש לו מקום מסתור וראה בקצה הרחוב איזה בור שופכין ומיד קפץ לתוך הבור להנצל מהחיילים. כך שכב בתוך הבור המאוס בפחד והרהר במר גורלו איך נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ממש, ונזכר שהיה תמיד אומר כי לא יתכן בשום אופן שירד מגדולתו. בעודו כך מהרהר ביגון קודר במצבו העגום, התעורר משנתו העמוקה וראה שהנו נמצא בחדרו המפואר בבית. כולו נסער ונרעש קם ממיטתו ויצא מחדרו ופגש את רבי דוד שאמר לו: עדיין אתה רוצה שאבאר לך הכיצד יכול אתה בשעה קלה להפוך לאיש נדכה ואומלל? לא, לא, צעק הגביר בסערת נפשו כי רבה, אין אני צריך כל ביאורים והדבר פשוט אצלי, והלילה למדתי מחלומי בצורה חיה ומוחשית אשר האדם בעוה"ז כל כולו תלוי בחסדי השי"ת בכל רגע ורגע, ורבים הדרכים לפני המקום להשפיל או לרומם כל בן אנוש. ענה לו רבי דוד ממיקולייב, אכן בשביל דבר זה באתי בצל קורתך להביא אותך להכרה זאת, ועתה יכול אני לשוב לבית מורי הק' ששלחני אליך. ותדע כי המלה בור היא ר"ת של: "ב'שר ר'מה ו'תולעה" שזהו כל האדם, ואיך יתגאה בעשרו לומר לא יאונה לי כל רע, וה' מוריד ומעשיר וישועת ה' כהרף עין, וכן להיפך. ועתה סיים הרה"ק רבי דוד מטאלנא את הסיפור לגביר ואמר: תשמור הדבר מאד בלבבך לעשותו שלא לצער שום אדם מישראל, ותנהג בכולם מנהג דרך ארץ כי גלגל חוזר בעולם ותשגיח על דבריך ואל תתן את פיך לחטיא את בשרך. אח"כ בירכו בהצלחה והגביר הנ"ל שב לביתו, ומצא שהמסירה עליו נתבטלה ומצאו שכל דברי הפקיד בשקר יסודם, ונתנו לו שוב כמקודם את עבודת ההובלות והוא שב ביתר שאת לעשרו. כמובן שנהיה לבעל צדקה יותר גדול מקודם ושמר פי רבו במלואם.
חוויית השבוע שלי
ללכת לאט,לעמוד במקום,ילד משותק,גשר צר,מעשה הרפואה,הידור מצווה,שכר מצווה,מוריד ומעשיר, אמרי שפר ג' אייר ה'תשע"ה
''דבר אחד בטוח, שום דבר אינו בטוח''
האדם חייב לנהל את כל חייו ברצף בלתי פוסק של עליה והתעלות, בלי לעצור באמצע. ברגע אחד של עצירה, עלול הוא להפסיד כל אשר השיג.
"הרה"ק רבי חיים מצאנז אומר: שכר המצוה – עבור הרצון לקיימה כי המעשה אינו מכוח האדם''.
הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: "וחי בהם" (ויקרא יח,ה) – שיעשה המצוה בחיות ובלהט.
"התפילה התקבלה'' (הרב יאיר וינשטוק) המאורע הבא אירע לפני כ-35 שנה. הייתי אז בלונדון שם קיימתי מגביות למען מוסדות "מגדל-אור" במגדל העמק העומדים בראשותו של אחי היקר הרב הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן. היו אלו ימי הבראשית של המוסדות, וסוגיית המימון הייתה סבוכה וכרוכה בעבודה והשקעה רבה . היה זה ביום ששי בקיץ בשעה 10 בבוקר. הייתי בבית המארח שלי בלונדון כאשר על הדלת דפקו שני יהודים חשובים מנכבדי הקהילה החרדית בלונדון. הם בקשו להיפגש אתי ונכנסו פנימה בבהילות . "באנו אליך בענין דחוף" פתח אחד מהם בהתרגשות . "ענין של פיקוח נפש שאינו סובל דיחוי" החרה-החזיק אחריו חברו . "מה קרה "? פתחו וספרו לי, על ידידם הקרוב, אחד מן הגבירים הידועים של לונדון, יהודי יקר שיראתו וחכמתו קודמים לעשירותו הגדולה, ממקורבי האדמו"ר הקדוש רבי איציקל מאנטוורפן. (כל שמות האישים המוזכרים בסיפור שמורים עמדי, ומי שזוכר את המעשה בודאי יזהה את הדמויות). האיש מתגורר כמנהג המקום בבנין גדול בן שלוש קומות. ביום ראשון באותו שבוע, התכופפה בתו, ילדה בת 6 מעבר למעקה בקומה השלישית, וצנחה משם הישר אל הקרקע בקומה הראשונה כשראשה כלפי מטה . מעוצמת המכה הנוראה איבדה הילדה את הכרתה ושכבה כאבן דומם. תחילה סברו כי היא נהרגה במקום. אך בדיקה מקרוב גילתה סימני חיים קלושים. נשימה רופפת ושטחית ודופק חלש. הילדה הובהלה מידית לבית החולים האזורי ושם עמלו טובי הרופאים חמישה ימים להשיבה לחיים, וללא הועיל . "המצב כרגע הוא כזה" הסביר לי אחד מהם ", הילדה במצב קריטי עד נואש. היא 99% מתה. הרופאים אומרים כי כל מוחה נפגע ללא תקנה כתוצאה מן המכה הקשה שספגה. גם אם תיוותר בחיים, יהיה זה במצב של "צמח'' , כשהיא חסרת הכרה. אלא אם כן - סייגו הרופאים – ינתחו אותה ניתוח מוח מורכב וקשה. דבר הפותח סיכוי מזערי שהיא תתעורר . הרופאים מבקשים מהורי הילדה לחתום על הסכמה לניתוח, אך בה בשעה אינם מעודדים אותם במיוחד כאשר הם מודים בפה מלא, כי מירב הסיכויים שהילדה לא תשרוד, אלא שכדאי לנסות את האפשרות הקלושה לעורר את הילדה באמצעות ניתוח . הגבתי בזעזוע מול הידיעה הקשה והמכאיבה שהביאו, אך טרם הבנתי כיצד הענין קשור בי ישירות . "פשוט מאד" הסבירו לי. "שמענו שאתה מאד מקורב לצדיק הקדוש האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא, הבאבא סאלי. נודע לנו כי בימים אלו הוא נמצא בפריס לרגל טיפול עיניים. הוא שוהה בבית חתנו הגה"צ רבי דוד בוסו המשמש שם כשוחט בקהילה היהודית, ובכן אנו מבקשים ממך לעשות לנו את החסד הזה ולטוס עמנו תיכף ומיד לפריס, כדי להזכיר את הילדה החולנית אצל הצדיק. שמענו שיש לך דלת פתוחה בביתו " . ואמנם, אל הבאבא סאלי זכיתי להתוודע בשנת תשכ"ד ומאז הייתי מקורב אליו מאד ובן בית אצלו. ''ובכן", פתחתי ואמרתי ", אמנם אני נמצא כאן לצורך מגבית לטובת מוסדות מגדל-אור, ובשבת הנוכחית מתוכננת לנו כאן מגבית גדולה וחשובה, שעל הכנתה וארגונה עבדתי קשה. אבל למען מטרה נעלה של פיקוח נפש אני מוכן לקום מיד ולנסוע אתכם לפריס, ולדחות את המגבית לשבת אחרת " . "הבעיה היא אחרת". המשכתי ", כאחד מבני ביתו של הרב אבוחצירא, אני מכיר את הנהגותיו היטב, ואני יכול לומר לכם כי אין טעם לנסוע היום לפריס כיון שהבאבא סאלי בין כה וכה לא יקבל אותנו. הוא נעול בחדרו ואינו מקבל איש בימי ששי. (במאמר המוסגר ייאמר כי מרוב ענוותנותו של הבאבא סאלי כלל לא ראה עצמו ראוי לקבל אנשים ולברך אותם. אך כשנוכח לראות שהציבור אינו מניח לו ואנשים מתמלאים שמחה כשהם נכנסים אליו ומגוללים את מועקת לבם ומתברכים לא סירב עוד והסכים לקבל קהל בכל יום בשבוע חוץ מימי ששי.( בימי ששי ושבת הוא סגור ומסוגר בחדרו. בוער כולו בהכנות לשבת בימי ששי, ובקדושת השבת ביום השבת עצמו ". "אי לכך" אמרתי לשני האישים. "עדיף שתחזרו אלי ביום ראשון ואז ניסע. אין סיכוי להיכנס אליו היום''. אז ראיתי ידידות אמיתית מהי. הם היו חברים מושבעים של אבי הילדה, ולא יכלו לראות בצרתו, ועקב כך גם לא לקבל תשובה שלילית. צרתו של החבר כאבה להם כאילו הייתה צרתם הפרטית . "איננו מבקשים נס של תחיית המתים. עד יום ראשון היא תמות, זה ברור. אנו מבקשים 'כל זמן שהנשמה בקרבה' שהצדיק יפעל ישועה עבור הילדה החולה. היום עדיין יש לברכה על מה לחול. אך לדחות עד יום ראשון? אתה מבקש להחיותה לאחר הקבורה?" חייכו במרירות . "אז מה אתם אומרים?" שאלתי רטורית. הבנתי מה הם עומדים לומר . "אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון ולטוס לצרפת למרות שקרוב לודאי שלא יקבל אותנו. אך על צד הספק הקטן ביותר שמא כן ייאות לקבלנו, כדאי לנו לעשות את המאמץ, ואנחנו רוצים שתבוא אתנו. זה היה יום ששי קייצי כאמור. ערכנו את חשבון השעות: שבת קודש נכנסת בלונדון בעשר בלילה. אם לא נצליח להיכנס אליו, נטוס תיכף בחזרה ונספיק לחזור ללונדון עוד לפני שבת . ובכל זאת, שמא לא נספיק לשוב. ארזנו במהירות בגדי שבת ויצאנו לעבר נמל התעופה . * נחתנו בפריס ומיד דהרנו במונית לעבר ה"פלעצל", השכונה היהודית העתיקה בלב פריס בה התגורר חתנו של הרב . הגענו אל המקום. זה היה בית דירות בן 300 שנה שנבנה בסגנון פריסאי ישן וכבד. אם איני טועה קיים הבנין עד היום, אלא שנוספו לו עוד 35 שנה. טיפסנו בגרם מדרגות לולייני כאשר אין בין קומה לקומה מקום לעצור ולנוח קמעא, ואנחנו שואלים את עצמנו, מילא אנחנו אברכים צעירים, אך הבאבא סאלי, יהודי ישיש, כיצד הוא מטפס את המדרגות הקשות והמפותלות האלו . אנחנו מגיעים לבית משפחת בוסו. מביטים בדלת ונרתעים קמעא ביראה. כאן נמצא עתה קודש הקודשים ! אני מתאזר עוז ונוקש בדלת. הרבנית, חמותו של בעל הבית ואם בעלת הבית פתחה את הדלת והופתעה לראות אותנו. סיפרתי לה למה באנו . הרבנית הגיבה בפליאה "טסתם במיוחד מלונדון לכאן להיכנס אל הרב ביום ששי? מי כמוך יודע שהרב לא מקבל ביום ששי !" "נכון, אני יודע וזה מה שאמרתי לשני היהודים האלו". עניתי. "אבל מה אפשר לעשות? הם כואבים מאד את צרתו של החבר שלהם ורוצים לפעול ישועה בשביל הבת שלו. זה פיקוח נפש, בבקשה". התחננתי אליה. בינתיים התקרבה אל הדלת, בתה, הרבנית בוסו, ושתיהן יחד אומרות לנו. "הרב סגור ומסוגר בחדר. אין לנו שום אפשרות להיכנס" . ידעתי שכך הם פני הדברים, מתוך היכרותי הממושכת עם בית הרב. ביום ששי אי אפשר היה להיכנס אליו כלל, הוא היה שקוע כולו בהכנות לשבת. וכיון שלא טעם מאומה, ממילא היה הקשר בינו לבין העולם סביבו מנותק לחלוטין. גם בשבת היו בני הבית מכניסים אליו את האוכל לחדר ותיכף ומיד היו יוצאים החוצה כדי לא להפריעו מעבודתו היוקדת . כיון שראיתי כך, עניתי ואמרתי: בגמרא כתוב "אשת חבר כחבר". לא באנו אלא לפעול ישועה עבור הילדה החולה. בקשתי שטוחה, אם הרב אינו יכול, שהרבנית תברך את הילדה. " תגובתה של הרבנית הייתה פרץ בכי ספונטני, שנבע מתוך ענוה עצומה. איך אני מרהיב להשוות אותה אל בעלה מלאך ה'. ראיתי כי מאד כואב לה לשמוע את הבקשה שהיא תברך את הילדה. היא התבטלה כליל כלפי גדלותו הבלתי מושגת של בעלה . "אני אתייעץ עם הבת שלי הרבנית בוסו מה לעשות" אמרה לי. האם ובתה הסתגרו לדקה בחדר ושבו אלינו: פיקוח נפש גובר על כל השיקולים. הן החליטו ליטול את הסיכון ולהיכנס לחדרו של האבא להפריע לו בסדריו הקדושים . הן ביקשו מאתנו להיכנס אל הבית, ושתיהן יחדיו ניגשו עד הדלת וכך עמדו לרגע כשהן אינן מעזות לדפוק על הדלת. פחד ויראת רוממות כאלו בקרב בני משפחה אין רואים כלל. באותה שעה נזכרתי במאמר ההגדה של פסח "ובמורא גדול זה גילוי שכינה". כשיש גילוי שכינה בבית, יש מורא גדול . שמענו מתוך החדר את קולו של הבאבא סאלי "מי דופק?". כשאמרו לו, מיד הורה להן להיכנס . הן נכנסו פנימה ואמרו לו שאני נמצא כאן, יחד עם עוד שני יהודים. השלושה הגיעו זה עתה מלונדון באופן מיוחד ו"חכם בן ציון" (כך הוא קרא לי תמיד) מבקש רשות להיכנס לחדר יחד עם שני האנשים, לבקש ברכה עבור ילדה שנפלה מקומה גבוהה והיא מחוסרת הכרה ובמצב קריטי . כעבור דקה הן יצאו אלי: "הרב יקבל אתכם, אבל הוא מבקש את סליחתכם " . הרב מבקש סליחה מאיתנו? - - -! , כן הרב מבקש סליחה. אלמלי יום ששי היום, היה מקבל אתכם בכל הכבוד הראוי ובשולחן ערוך בתקרובת ובסעודה דשנה כיאה לאורחים שהגיעו ממרחקים. אך כיון שזהו יום ששי, אין באפשרותו לארח אתכם בעצמו ולהכין לכם סעודה כיד המלך. הוא יכול לקבל אתכם רק לברכה . דרכו של הבאבא סאלי כשהיה בא אליו אורח, היה מקבל אותו בתקרובת שבמקרה הממעיט כללה מגוון מיני מזונות ומיני תופינים ומעדנים חוץ מבקבוקי ערק שאף פעם לא חסרו. אך על פי רוב היה מגיש לפני אורחיו סעודה שלמה כדת וכהלכה, עם נטילת ידיים ומנות גדולות של בשר בקר או כבש מתוך רוחב לב אופייני. כעת ביקש מבני המשפחה להכין עבורנו את הכיבוד בחדר השני בעוד אנחנו ניכנס אליו לקבלת ברכה. ואכן, מאוחר יותר הוכנסנו לחדר השני, שם הוכן לכבודנו שולחן ערוך בתקרובת בשפע עצום . זה היה הבאבא סאלי. מלאך ה' -צבאות המרחף בגובהי מרומים, ובה בשעה אדם מלא אנושיות העומד עם שתי רגלים על הארץ. אדם היודע שהגיעו אליו אורחים שעשו דרך ארוכה מלונדון עד כאן והם אולי רעבים גם צמאים . לאמיתו של דבר, באותה שעה ענין אותנו האוכל כשלג דאשתקד. חייה של הילדה הרכה היו מוטלים על כף מאזניים . נכנסתי אליו לחדר. הוא ישב על כורסה רחבה "פוטל", והיה שרוי בדבקות עילאית. הכרתי את הרגעים המרטיטים האלו. נזדמן לי במרוצת השנים להיות אתו בבית שעות רבות. יכול היה לשבת על מיטתו שקוע בשרעפים וראית עליו שרק גופו כאן, בעוד רוחו משוטטת במרומים. זכורני איך לא פעם נתמלאתי חרדה נוראה לנוכח המחזה, כאשר מתוך דבקות עליונה היה מרים לפתע פניו כלפי מעלה כשעיניו עצומות ואומר בקול מתחנן "רחמים, רחמים" . התקרבתי אליו ביראה והזכרתי לפניו את שם הילדה ושם אמה . ידעתי מה ערכה של ברכתו. ברכת צדיק שאינה חוזרת ריקם. פעמים רבות הזכרתי לפניו מקרים קשים וראיתי כיצד הוא מהפך בן רגע דין לרחמים. באחד מן המקרים הייתי מעורב במקרהו של ידידי פלוני, אברך ירושלמי יקר, מן המשפחות השורשיות של חסידי ברסלב. 17 שנות נישואין עברו עליו וטרם נפקד בזרע של קיימא. בשנים אלו פקד בתי רבנים; אדמו"רים; ומקובלים והם הבטיחו לו ישועה, אבל זו התמהמהה ולא באה. ביתו נותר ריקן מילדים. הוא היה שבור מאד . יום אחד בא אלי בבכיה מרה. "כלו כל הקיצין. אין לי כוח לשאת את הצער. הייתי אצל כל הרבנים והצדיקים ואין ישועה. אני רוצה לנסוע אתך לבאבא סאלי. אבל ממנו אני לא רוצה ברכה. אני כבר שבע מברכות , ממנו אני רוצה הבטחה !" "בוא ניסע לנתיבות" אמרתי לו . נסענו . הגענו אל ביתו. ניגשתי אל הצדיק, ומכיון שהייתי מאד מקורב היה לי את העוז והכוח לומר לבאבא סאלי שאני רוצה הבטחה ולא ברכה . לא! ענה הצדיק, להבטיח אני לא רוצה. אני רק אתן לו ברכה . התחלתי לפרט את עניינו של אותו אברך. בתוך הדברים אמרתי לו "האברך הנ"ל הוא נכד של הבעל שם טוב הקדוש ורבי נחמן מברסלב ". כיון ששמע את המילים האלו, אורו פניו של הבאבא סאלי ואמר "אם כך, אני מבטיח לו שייפקד בעזרת ה' בילדים. אני נשען על כוחם של צדיקים גדולים, ואני מבטיח לו צאצאים . כששבנו מנתיבות עברנו ליד חנות של רהיטי חדרי ילדים. אמרתי לאותו אברך בחצי צחוק וחצי רצינות ", אתה יכול להיכנס ולקנות מיטת תינוק. בתוך שנה כבר יהיה לך ילד"... ואכן, לא חלפה שנה וצאצא ראשון נולד, ועוד אחד, ועוד אחד. כיום ילדים אלו בעצמם הורים לילדים ! באותה שעה ידעתי כי ברגע זה ייקבע גורלה של הילדה לשבט או לחסד. לבי פרפר במתח עצום. מה יענה . לתדהמתי לא היה גבול. הבאבא סאלי שמע את שמות הילדה ואמה והרים את שתי ידיו הקדושות כלפי שמיא . הוא אמר שתי מילים : "התפילה התקבלה " . מידת הרחמים התגלגלה, גורלה של הילדה נגזר לחסד, לחיים !יצאנו מחדרו מלאי שמחה ובהרגשה מרוממת. לא ידענו את נפשנו מרוב אושר. רצינו לחזור ללונדון תיכף ומיד ולהביא מכלי ראשון את הבשורה הטובה לביתו של אבי הילדה, אבל נודע לנו כי יש פקק תנועה עצום בדרך לנמל התעופה ועדיף שלא נסתכן בנסיעה מאוחרת של יום ששי. הרבנית ובתה בעלת הבית הזמינו את שלושתנו להתארח בבית הרב בשבת. רוחנו קצרה ביודענו את גדול הבשורה, אבל לא הצלחנו ליצור קשר טלפוני עם לונדון. באותם ימים לא היה זה כה קל ופשוט . הייתה זו שבת מרוממת שקשה לתאר. זכיתי להיכנס לחדרו שעה שהכניסו לו את המאכלים. לראות אותו בשבת, לבוש בבגדי השבת הלבנים שלו, פניו מאירות כפני מלאך, היה זה טעם גן עדן ממש . במוצאי שבת התקשרנו ללונדון . טרם הספקנו לומר מילה ובני המשפחה ממש צעקו אל תוך השפופרת, "נס, נס גדול". לא הופתענו לשמוע כי בית החולים ממש "הולך על גלגלים". הילדה שכבר נחשבה למתה, התעוררה פתאום – ללא שום התערבות רפואית - ומאז הלך מצבה והשתפר . כיום היא אמא בריאה לשמונת ילדיה. (תשואות חן חן למספר הסיפור, הגה"ח רבי בן ציון גרוסמן ממגדל העמק)
חוויית השבוע שלי
דבר בטוח,רצף בלתי פוסק,עצירה,שכר מצווה,כוח האדם,וחי בהם,בחיות ובלהט,התפילה,
אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ה
'אתם' אותיות 'אמת'. מי שהופך את האמת ליסוד חייו, מודה על האמת, מדבר אמת בלבבו, והולך בדרכי אמת – זוכה ל"וחי בהם"; זו סגולה לאריכות ימים. (דגל מחנה אפרים)
'' הלוא רצונו של הקב"ה יתגשם. הברירה היחידה שניתנה לאדם היא אם לעשות זאת היום או לדחות למחר. אז אם אפשר לעשות זאת היום, למה לדחות למחר?" (הרבי מליובאוויטש(
"וחי בהם" – על האדם לזכך את גופו באמצעות התורה והמצוות עד שיהיה 'חי', כמו חנוך ואליהו, שגם גופם הגשמי עלה השמימה. (הבעל שם טוב)
"ושמרתם את חוקותי... אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה). אדם חייב לקיים את המצוות לא רק כשהוא מגיע לזקנה, כשכבר אין לו כוח לחטוא, אלא עליו לקיימן כשהוא עדיין 'חי', צעיר ובריא ומלא חיים.(רבי מנחם-מנדל מקוצק)
בננות של גיבורים (עונג שבת, גליון מס' 1737) בעת סיור במושב "צרופה" שבפאתי הר הכרמל הצביע ר' ישי קרייף על מטע הבננות ואמר: "אתם רואים את המטע הענק הזה?!" – "בכל שנה אני מחכיר אותו למישהו, אבל לקראת שנת השמיטה אמרתי לחוכר: עד כאן! השנה אני לא נותן לך אותו, החבר שלי נדהם. למה? אני מעלה לך את דמי החכירה , ונותן לך מאתיים אלף שקלים, לא תיתן לי את המטע שלך? אמרתי לו, ידידי, הקרקע הזו עומדת לנוח בשנה הבאה, בשנת השמיטה לא עובדים בה. הוא הסתכל עלי ואמר לי: נו, באמת, מאתיים וחמישים אלף שקלים בטח ישכנעו אותך ותדבר אחרת. אמרתי לו, אתה לא מבין, כסף לא מדבר אלי. יש מישהו אחד שמדבר אלי, זה הקב"ה, והוא ציוה שבשנת השמיטה נשבית את האדמה... החקלאי, שעומד על יד שדהו ופניו קורנות, מספר את הסיפור הזה בשמחה של ממש, כאילו הודיעו לו כי הרוויח חמישים מיליון שקלים בהגרלת 'מפעל הפיס'... טוב, אפשר להבין את עוצמת הרוח שיש בך, אם כי אנו מעולם לא עמדנו בנסיון הזה, של הפסד כביכול של רבע מיליון שקלים. אבל תגיד לנו, בבקשה, לשמחה מה זו עושה. אנו רואים שאתה קורן מאושר, על מה ולמה זה? והוא מסביר: " בכל שבוע, כשמגיעה שבת, אתם שמחים, נכון? אבל עשיתם פעם חשבון כמה כסף אתם 'מפסידים' מכך שאתם לא עובדים בשבתות, 'מתבטלים' יומיים כמעט ולא 'עושים כסף?' אתם בוודאי שמחים במשך השבת כולה, אוהבים אותה ומחכים לה. אז תגידו לי אתם, מה העיקר בחיים, לעשות את רצון ה' ... בכל זאת, אנחנו מנסים להתגרות בו, הרי זו קרקע שלך, שעומדת להיות שוממה שנה שלמה, אתה לא יכול למצוא פתרון כלשהו? עונה ישי: "זו קרקע שלי? אני בעל הבית? תמיד ידעתי שהכול מאתו יתברך והכל שלו. זה נמצא אצלי בתור פיקדון. שש שנים הוא מפקיד את הקרקע בידיי, הוא מייטיב עמי בחסדים ומעניק לי רווחים מהקרקע הזו. ובכלל, בכל בוקר, כשאני קם, הוא בעצם מחזיר לי את נשמתי. אז מי חייב למי, אני חייב לו או הוא חייב לי. אז אני אחפש כל מיני פתרונות של 'היתר מכירה'? מה, אני מחפש לעקוף את מי שגומל אתי חסד מבוקר עד ערב?! ותאמין לי, אני רק מרוויח מזה, כאן בפועל ממש. "על כל קילו בננות בשנה רגילה, אני מקבל קרוב לחמישה שקלים. בשמיטה אני מקבל רק כיסוי ההוצאות מאוצר בי"ד, פחות משקל על כל ק"ג. אך ראו זה פלא, בשנה השמיטה – כל הכפות של הבננות מחזיקות הרבה יותר בננות מבכל שנה , וממילא האשכולות שנוצרים מהכפות האלו רחבים בהרבה. אני כמובן לא חותך את הכפות – פעולה שמשביחה את הבננות – בשנת השמיטה, כך שהתבואה שנוצרת בשמיטה היא פי שלוש משנה רגילה!" באחת השמיטות, היתה זו השמיטה הרביעית של הבננות בארץ, שרר כפור גדול, שסייע לגידול הבננות. התבואה שיצאה באותה שנת שמיטה היתה רבה ויפה כל כך, עד שמילאתי אלף ארגזים של בננות בכל שבוע, ובכל ארגז שלושה קילו בננות, כמות שהיתה גדולה פי שלושה משכניי, שלא זוכים לשמור את השמיטה". "פעם ביקשו חקלאים שומרי שמיטה רשות לחתוך את הנצרים המיותרים בשמיטה, כי אמרו שהבננה זקוקה לאור, וריבוי הנצרים מחשיך. הרב ביקש להתיר. אמרתי לו, מדוע? וכי להקב"ה יש בעיה לתת אור בחושך? ומה קרה בסוף? במטע שלי, שהיה רק בן תשעה דונם, גדלה תבואה בדיוק כמו במטע בן ארבעים הדונם שקיבל היתר לחתוך את הנצרים... לי היו כשבעים ק"ג בכל אשכול, ואצל שכני האשכולות לא גדלו כמעט. אנו שכנים, הוא חתך ואני לא. סיפקתי אז כמה טונות של בננות לאוצר בי"ד, הרבה יותר מבכל שנה"... חוויית השבוע שלי
האמת,וחי בהם,לעשות,לדחות,חנוך,אליהו,זקנה,צעיר,בריא,מלא חיים,בננות,גיבורים,
אמרי שפר ה' אייר ה'תשע"ה
איש אמו ואביו תיראו (יט, ג). שאלו המשכילים לרבי יששכר דוב מבעלזא, למה אנו מריבים זה עם זה, הלא אב אחד לכולנו, ענה להם האמת יש לנו אב אחד, אבל לא אם אחת (אמא באידיש מוטער) כי מה שאצליכם "מותר" אצלינו אסור. (גן יוסף)
אל תפנו אל האלילים. אחד מגדולי ראשי הישיבות היה רגיל לומר 'אלילים' מלשון 'אלול' שלא לחכות בתשובה לאלול רק בכל ימות השנה כבר יחזור בתשובה
בבאו לכפר בקדש עד צאתו (טז, יז). על האדם להתפלל במסירות נפש כדוגמת הקרבן, והרגשתו תהיה שאינו קיים בעולם – לא יהיה באהל מועד – בהיותו מוכן למסור את נפשו – עד צאתו – עד כדי יציאת הנשמה. (אמרי נועם)
ואלהי מסכה לא תעשו לכם (יט, ד). חלילה לכם מלעשות את עבודתו יתברך כדוגמת מסכה שאינה אלא חיקוי בלבד – ואלהי מסכה. (נועם אלימלך – ליזענסק)
ואת שבתותי תשמורו (יט, ג). מעשה ברבי יצחק מוולוז'ין שנזדמן לשבות שבת אחת בווילנא, בשבת לאחר התפילה, כשיצא מבית מדרשו של הגר"א בלוויית אחדים מנכבדי העיר, פגע בחבורה של בחורים מגוהצים ומצוחצחים, לבושים מלבושי כבוד עם כפתורים נוצצים וסגירותיהם בפיהם, לחש לו אחד מן הנכבדים "התכשיטים האלה" הם מבית המדרש לרבנים של הממשלה. פנה רבי יצחק ואמר אליהם: כפי הנראה שכחתם כי שבת היום, השיב אחד מן החוצפנים שבהם: למה לנו לשקר רבי, יודעים אנו שעל פי "השולחן ערוך" שלכם אסור לעשן סיגריה בשבת, ואף על פי כן אנו מעשנים, מתוך שאנחנו לא על פי השולחן ערוך אנו חיים. אמר להם הרב: רואה אני שאתם אנשי אמת, ואנשים כמוכם מקום בעולם האמת, ותמה אני למה אתם מתהלכים כאן בעולם השקר. (דעת ר' חיים מוולז'ין)
וחי בהם ולא שימות (יח, ה). התפאר חסיד אחד שאדמו"ר שלו יכול להחיות מתים, היה נוכח שם חסיד מהאדמו"ר מקוצק ז"ל והגיב, "אם האדמו"ר שלי יכול להחיות מתים אני לא יודע, אבל את זה אני יודע שהוא יכול להחיות את החי". (ילקוט משיב נפש)
"וחי" – מתי החיים אמיתיים, חיים הראויים לשמם? "בהם" – כשהחיוּת וההתלהבות הן בתורה ובמצוותיה. (הרבי מליובאוויטש)
ושלח ביד איש עתי המדברה (טז, כא). מהו איש עיתי, בעיתו ובמועדו ישתלח ולא יעבור, ואפילו חל בשבת (יומא כא:). מסופר על הגאון רבי חיים מבריסק שנסע פעם ברכבת יחד עם עיתונאי רוסי שונא ישראל, שהתיימר להיות ידען בענייני יהדות, והתחיל לשפוך אש וגפרית על היהודים ולספר על חסרונותיהם. אמר לו רבי חיים: אם אתה ידען גדול כל כך, בוודאי ידוע לך מה שנאמר בתורה שאת השעיר לעזאזל היו שולחים "ביד איש עיתי", מה הכוונה לאיש עיתי, העיתונאי שתק ולא אמר דבר כי לא ידע. אמר לו רבי חיים: אני אסביר לך, את השעיר מסרו ביד איש עתי העוסק בעיתונות המסקרים מעת לעת, היודע כל עוונות הדור, אבל היו משגרים אותו יחד עם העוונות לעזאזל (.בעל "דברים טובים" שליט''א")
את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (יט', ל) (מתוק מדבש, גיליון מספר 27 ) שאלה: מדוע נאמר אני ה' בסמיכות לשמירת השבת והמקדש? לפני התירוץ ברשותכם, סיפור אמיתי מדהים (מרווה לצמא): ברוך ה' התקבלתי לחודש ניסיון למשרד שבו רציתי מאוד לעבוד. המשכורת הייתה גבוהה והשעות היו סבירות וכך יכולתי להמשיך ללמוד תורה כמה שעות בכולל בשעות אחר הצהריים והערב. יחד עם זאת העבודה הייתה מאוד תובענית, המעסיק היה תושב חוץ לארץ, וכולם סיפרו שהוא אמנם משלם יפה, אבל מי שמזייף זיוף קל בעבודה מועף הביתה מיד.... השבוע הראשון עבר בשלום, בחסדי השם, והמנהל שלח הודעה שהוא מאוד מרוצה מהרווחים הנאים שהפקתי, ואף הודיע כי בשבוע השני לעבודתי הוא מגיע לביקור. והנה, דווקא ביום שבו הגיע הבוס - נכשלתי, כולם יצאו לקבל את פניו, ואני נשארתי יחידי במשרד, עונה לטלפונים, ומנסה להספיק ולבצע את המשימות שלי לאותו יום. ואז הגיעה אותה שיחת טלפון. זה היה לקוח מחו"ל בשם מיסטר פרנקל, הוא ביקש להתעדכן במספר פרטים הקשורים בהזמנה שלו. הסברתי לו שמי שמטפל בנושא שלו יגיע בעוד שעה, והוא מוזמן להתקשר מאוחר יותר, מיסטר פרנקל לא אהב את התשובה ואמר ברוגז: 'אם זה שממונה על התיק שלי לא נמצא אין לי עם מי לדבר אצלכם' אמרתי לו שאני אנסה לבדוק, ובאמת פתחתי את התיק שלו, אבל ראיתי שהוא מאוד מורכב ועניתי 'סליחה מיסטר פרנקל, אין לי כל דרך להבין את המהלכים האחרונים בתיק שלך, אני ממליץ לך להתקשר בעוד שעה, או שהבחור שמטפל בתיק יחזור אליך...' 'לא בעוד שעה ולא לעולם. אני צריך מידע עכשיו, ואם אין מידע כזה אני אחפש משרד אחר, שיטפל טוב יותר בעניינים שלי' הוא טרק את הטלפון!!! הייתי נבוך במקצת, הרגשתי שעשיתי את המקסימום... לאחר כשעה חזר אברהם, איש הקשר של מיסטר פרנקל, ואתו הגיע המנהל, זו הייתה ההיכרות הראשונה ביננו, לחצנו ידיים, הוא שאל לשלומי, ועשה רושם שהוא מאוד מרוצה ממני. ואז פניתי לאברהם 'יש לך לקוח בשם פרנקל?' 'כן, למה?' 'אל תשאל, הוא התקשר לפני כשעה, והתרגז מאוד, הוא רצה פרטים לגבי התיק שלו, ואמרתי לו שיתקשר כשתגיע כי אתה מטפל בתיק שלו, ולבסוף הוא טרק את הטלפון' 'הוא אמר מה?' התערב המנהל בשיחה, ואני בחוסר נעימות ניסיתי להסביר 'ניסיתי לעזור לו, פתחתי את התיק וציינתי באוזניו שאני ממש לא מבין את המהלכים האחרונים שלו, ואף התחייבתי לחזור אליו כשאברהם איש הקשר שלו יחזור...' המנהל היה נרגז מאוד 'מיסטר פרנקל? זהו אחד הלקוחות הכי חשובים שלנו, ברור שהוא לא יחכה שעה, הייתי מצפה מעובד כמוך שיתאמץ קצת יותר, גם אם אתה לא מבין בתיק היית אמור להתאמץ ולענות לו' המנהל ניסה להתקשר בעצמו למיסטר פרנקל אך הוא לא ענה... לאחר חמישה ניסיונות הוא ענה, וביקש שלא יטרידו אותו בטלפונים, המנהל נראה כעוס מאוד ועזב את המשרד. היה ברור לי שזמני במשרד קצר... כל הסיפור התרחש ביום חמישי, ביום שישי לא עובדים ואז הגיע יום שבת. נקל לתאר כמה היה עליי להתאמץ בשבת כדי לא לחשוב על העבודה ועל העתיד. ניסיתי לחייך ולשמוח, אצלנו בבית השבת נכנסת לפני הזמן, הילדים מחויכים ולבושים בגדים חגיגיים, מחכים בפתח שאלך איתם לבית הכנסת, הילדות אומרות לי בעיניים בורקות 'שבת שלום אבא' ואשתי מדליקה נרות שבת שאורם מפציע וממלא את הבית כולו... ורק אצלי בלב – חושך וחושך, ניסיתי לגרש את האפילה, נלחמתי ממש, זה היה קשה תאמינו לי, הרי חיפשתי חצי שנה עבודה, מה יהיה? ובכל אופן ניסיתי להסיר את הדאגה ולהתמקד בשמחת השבת הקדושה... אני נוהג ללמוד עם הילדים קצת לאחר תפילת ערבית של ליל שבת בבית הכנסת, ניסיתי לספוג את הנחת מהם ולהתמקד בלימוד, להיות כל כולי עם הילדים, וזה היה קשה, הייתי שקוע במחשבות שפשוט הגיעו, נלחם עם עצמי אבל התרוממתי והצלחתי קצת להשתחרר ולהתמקד בשבת הקדושה ובילדים... בדרך חזרה מבית הכנסת פתאום אומר לי הבן: ' אבא תראה, תינוק קטן מסתובב לבד' הרחוב היה ריק כמעט, וזמירות שבת נשמעו מן הבתים, פעוט כבן שנתיים הסתובב לו לבד, בבגדי שבת והיה נראה מותש לגמרי, אבל הוא לא בכה ואולי בגלל זה אף אחד לא פנה אליו. חיכינו חמש דקות, אף אחד לא הגיע, ניסינו לשאול לשמו, הוא לא ענה והחל לבכות. הבנתי שאין ברירה, האחריות היא שלי, ידעתי על בית גמ"ח לילדים אובדים שממוקם כעשרים דקות הליכה, שלחתי את הילדים הביתה, שיודיעו שאני מתעכב ולקחתי את הילד לגמ"ח. כשהגעתי לבית הגמ"ח סיפרו לי שלפני כמה דקות הגיע מישהו בריצה ואמר שאבד להם תינוק בן שנתיים, וביקש שאם ימצאו שיבוא לעדכנו בכתובת מסוימת. כיוון שהכתובת הייתה בדרך לביתי, הצעתי שאקח בעצמי את התינוק אליהם. הגעתי לכתובת, עליתי לבית המשפחה, אפשר היה לשמוע היטב את הקולות המודאגים מתוך הבית, דפקתי בדלת ומי לדעתכם פותח את הדלת??? ה...מנהל שלי (לשעבר כמעט( ' אבד לכם ילד בן שנתיים?' שאלתי, הוא אישר 'זהו הנכד שלי' , 'הוא בסדר גמור' עודדתי והשבתי את 'האבדה ' הסב המאושר, ש'במקרה' )רק – מה'( היה הבוס שלי, לא גמר להודות, 'איך זה שאף אחד לא שם לב לתינוק? הוא היה שם כשעתיים ורק אתה מצאת אותו? הסברתי לו שהרחוב המה אנשים שחזרו מבתי הכנסת, ואם התינוק לא בוכה אף אחד לא מעלה בדעתו שהוא ילד אובד... נפרדנו בלבביות ובתודה. מה אומר ומה אדבר, ביום ראשון אני מגיע למקום העבודה, החברים נדים לי בראשם ומשתתפים בצערי, הבוס אמור להגיע ולשאת דברים על נהלים חדשים, וכנראה לפטר אותי... הוא באמת מגיע, מחייך אלי כחבר טוב, העובדים לא תופסים מה קורה, הוא מתחיל לדבר על נהלי העבודה החדשים, על תקנים ותוספות ואז הוא פונה אלי: 'אני מודה שרציתי לפטר אותך, אני באמת מצפה מעובדי להתאמץ קצת מעבר. אבל אתה יודע מה? גיליתי שכל אחד מתאמץ קצת בדברים הקשורים אליו, ואתה הוכחת מאמץ קצת מעבר, בדבר שלא קשור אליך, אתה הבחנת בתינוק אובד, ונשארת שם, ולא השארת אותו לאף אחד, אני לא יכול יקירי לפטר אותך, אתה יודע להתאמץ, אין לי ספק שתלמד לעשות זאת גם בעבודה...' מסיים הבחור את סיפורו האישי ואומר: 'המנהל חשב שהתאמצתי כדי להשיב את התינוק, אבל אני יודע את האמת, מי שזימן לי את כל התרחיש הזה היה אבא'לה שבשמים שראה שבאמת התאמצתי, כן, התאמצתי מעבר ליכולת אנוש לא להיכנס עצוב ומודאג לשבת קודש, הרי השם ציווה 'וקראת לשבת עונג' לא רציתי לאכזב את השם ולהיות עצוב , התאמצתי לכבוד השבת והשם סידר את כל היתר: שאמצא את התינוק, שאשיב אותו למשפחתו, ושאשיב לעצמי את מקום העבודה... הכל בהשגחה פרטית ובעזרת ה'... וזו התשובה לשאלה למה דווקא בשבת ובמקדש נאמר אני ה' ? כי להיות קדוש פירושו להיות מובדל ומופרש, וזה לא תמיד קל, וכאשר א-לוקים רואה שאתה מתאמץ ומקדש את עצמך בשמירת השבת, וב'מקדשי תיראו' דהיינו בהתאמצות שלך להתקדש כיהודי בתפילה במניין, בקביעת עיתים לתורה, בשליטה עצמית בשעת כעס, לך יקירי הא-לקים מבטיח 'אני ה'...' – נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני (רש"י שמות ו', ב) יהודי זה יזכה להארה מיוחדת מהבוס... מאבא'לה שבשמים ה' יזכנו אמן! שבת שלום ומבורך!!!
'ואהבת לרעך כמוך' ('בסוד ושיח') חסידים באו לרב שלהם ושאלו: כבוד הרב מה ראשי התיבות של בל"ק? השיב להם הרב: 'ואהבת לרעך כמוך', אמרו החסידים לרב תודה והלכו... כשיצאו שאלו האחד את השני: 'תגיד מישהו הבין איך?' ואף אחד לא ידע... למחרת אזרו אומץ וחזרו לרב: 'כבוד הרב שליטא, אפשר אולי להסביר לנו שוב מה ראשי התיבות של בל"ק?' הרב חזר ואמר: 'ואהבת לרעך כמוך'...אחד החסידים אזר אומץ ואמר: 'כבוד הרב, אבל זה לא מסתדר עם האותיות'!!! הרב השיב: 'זה כן מסתדר'. ב' שווה לאות ו', (כאשר ה-ב' אינה מודגשת)' ל=לרעך; ק=כמוך...שהרי כ' או ק' מה זה משנה? הרי זה אותו צליל. החסידים הודו לרב ויצאו... עמדו בחוץ ואמרו איש לרעהו: 'הכיצד רבנו אומר דברים כאלה? מה הוא לא יודע עברית'... אבל, אם הרב אמר אז לא מתווכחים... צריך התבטלות...אולם, אחד החסידים לא יכול היה לסבול את ההתבטלות המוחלטת של החסידים... הוא ניכנס לבדו לרב, מבלי שחבריו יבחינו בו, ואמר: 'כבוד הרב, הרי זה לא מסתדר!, פתח הרב ואמר: 'בטח שלא מסתדר... מה חשבת ש'אהבת לרעך כמוך' זה רק כשמסתדר?! 'ואהבת לרעך כמוך' זה גם כשלא מסתדר, גם כאשר מישהו אינו מקפיד במיוחד על שמירת השבת וקיום המצוות, צריך לקיים כלפיו 'ואהבת לרעך כמוך'... גם כשמישהו לא עובד את הקב"ה, כמו שאתה חושב שצריך לעבוד, שייכת מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'... 'ואהבת לרעך כמוך' זה לא רק כשהכול מתאים, אלא גם ובעיקר כשלא הכל מתאים!!!.... חוויית השבוע שלי אב אחד,אם אחת,האלילים,אלול,להתפלל,אוהל מועד,אלוהי מסכה,מצוחצחים,מגוהצים,להחיות מתים,שונא ישראל,שבת ומקדש,ואהבת לרעך כמוך, אמרי שפר ז' אייר ה' תשע"ה
בצדק תשפט עמיתך (יט, טו). מסופר על רבי זלמל'ה מוולוזין זצ"ל, שפעם בהיותו במקוה הבחין כי חולצתו נעלמה, לבש את חליפתו ללא החולצה ושב לביתו. שאלה אשתו: "היכן החולצה", ענה: "כנראה עני אחד החליף בטעות". "ולמה לא לקחת את שלו", "כי הוא שכח להשאיר את שלו". (הגאון מוולוזין)
בצדק תשפוט עמיתך. פרש"י מסנהדרין הוי דן את חברך לכף זכות. דכשאדם רואה עבירה אצל חבירו אזי סימן שהוא בעצמו צריך תיקון באותו דבר וכדי שיחזור הראו לו משמים, וכשידון האדם לכף זכות אזי מן השמים ידונו גם אותו לכף זכות כי כתוב "ה' צלך" כמו שהצל מחכה תנועות האדם כך ה'. (הבעש"ט)
החיים הם כמו אוקיינוס, הם יכולים להיות רגועים, עדינים או סוערים ונוקשים אך לבסוף הם תמיד יפים.
ולא תשקרו איש בעמיתו (יט, יא). השקרן הריהו גרוע מן הגנב ומן הגזלן: הגנב גונב בלילה, ואינו גונב ביום – ביום הוא מפחד. הגזלן גוזל בלילה, אבל רק מן היחיד, ולא רק מן הרבים מפני הרבים הוא מפחד. ואילו השקרן משקר ביום ומשקר בלילה, הן ליחיד והן לרבים. (המגיד מקלעם זצ"ל)
טעות שיש לה מענה ('נפש שמשון' על סידור התפילה עמוד טו) משל נפלא שיש בכוחו כדי לתאר לנו את חשיבות פתיחת היום באמירת 'מודה אני', סיפר רבה הבלתי נשכח של אופקים, הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל: ר' ראובן היה 'עולה חדש' בארץ הקודש, על כל המשתמע מכך. רק כמחצית השנה עברה מאותו יום בו עקר מביתו הנאה ששכן באחת מערי החוף המערבי של ארצות הברית, בטבורה של שכונה מבוססת, ובליבה של קהילה יהודית חמה ואוהבת. מתוך אהבת ארץ הקודש שפיעמה בלבבו, הוא עקר ממקומו, בלא שהקדיש מחשבה רבה לעתידו החומרי בארץ הקודש כמו לקשיי ההתאקלמות שבודאי יהיו מנת חלקו בשנים הראשונות. היה ברשותו די ממון כדי לרכוש לעצמו דירה מרווחת, באחת משכונות ירושלים החרדית, ועוד נותר לו די כסף כדי לרכוש רכב שישמש אותו ואת משפחתו אך קשיי השפה וחוסר הבנתו בסגנון החיים של בני ארץ הקודש, הקשו עליו מאוד. בארץ לא היה לר' ראובן כל מודע וגואל, מלבד ר' שמעון, קרוב משפחה בדרגה שנייה שרק מאז הגיע הנה החל להירקם ביניהם קשר של ממש. קשר זה הועיל לר' ראובן עד מאוד בהתאקלמותו בארץ, באדיבותם כי רבה פתחו ר' שמעון ומשפחתו את ביתם ואת אוזנם לפני משפחת ר' ראובן, והשתדלו ככל יכולתם לתת מענה לבעיותיהם. ביום מן הימים, כמחצית השנה לאחר בואם לארץ, צצה לה בתיבת הדואר של משפחת ר' ראובן מעטפה לבנה. ר' ראובן פתח את המעטפה בסקרנות, ולא הופתע לגלות בתוכה הזמנה מרגשת לחתונת בת זקוניו של ידידו החדש וקרובו משכבר הימים - ר' שמעון, אשר נועדה להתקיים בעוד כשבועיים ימים בעיר בני ברק. מאז הגעתי לארץ, חשב ר' ראובן, טרם זכיתי לבקר בבני ברק, כעת תהיה זו בוודאי הזדמנות נאה לכך... בהגיע היום המיוחל התניע ר' ראובן את המכונית, וכבקי ורגיל פנה לכיוון היציאה מירושלים ופתח בנסיעה. אלא שכאשר הלכה הנסיעה והתארכה, החל הוא להבין שמשהו כאן השתבש. שעתיים כבר עברו מאז יצאו מירושלים, וטרם הגיע ליעד. הוא ניסה לעקוב אחר השילוט, אולם השמות הלא מוכרים בלבלוהו לגמרי. אדהכי והכי מצא עצמו ר' ראובן בפתחה של העיירה הדרומית 'מצפה רמון'. בשעת לילה מאוחרת זו כמעט לא היו עוברים ושבים ברחוב, ואלו שכן היו לא ידעו לכוונו למקום מבוקשו. מהר מאד הבין ר' ראובן שלחתונה הוא כבר לא יספיק להגיע, ובפחי נפש פנה לשוב לירושלים. מספר ימים חלפו ובביתו של ר' ראובן מתקבלת שיחת טלפון לא מפתיעה, מעבר לקו התעניין ר' שמעון באדיבות, אך בציפייה למענה הולם, לסיבת אי הגעתו של קרובו היחיד לחתונת בת זקוניו. ר' ראובן התנצל מעומק ליבו. הוא תיאר לבן הדוד כיצד יצא עם משפחתו מירושלים בשעה מוקדמת כדי להספיק להגיע בזמן לחתונה. אולם מחוסר התמצאותו בכבישי הארץ, איתרע הדבר והוא מצא עצמו לבסוף ב...מצפה רמון. ר' שמעון הקשיב לדברים והשתתף בצערו, הוא הבין היטב את גודל מפח נפשו של ר' ראובן, ואף הפציר בו לבוא ולשמוח עימם לכל הפחות בשבת ה'שבע-ברכות'. למזלו של ר' ראובן היה לו מענה הולם, אמר הרב פינקוס, אולם נחשוב נא מה היה אילו במקום זאת היה עונה לבן-דודו: שכחתי לבדוק בהזמנה היכן מתקיימת החתונה, חשבתי שהיא אמורה להתקיים בכלל במצפה רמון... הלא אז בוודאי הייתה לבן הדוד סיבה טובה לבוא אליו בטרוניה – וכי לא יכולת להביט בהזמנה בטרם צאתך?! הלא זוהי רשלנות שאין כדוגמתה! ולענייננו, סיים הרב פינקוס, לדאבון לב. במהלך היום אנו עושים לא מעט טעויות, אלא, שאם כל זה קורה כתוצאה מטעות, עדיין אפשר לסלוח על כך. אך אם הסיבה לכל הכישלונות הללו היא אי ידיעת חובת האדם בעולמו, הרי שיש כאן תביעה גדולה על האדם - הלא היה עליך לברר את כל זה קודם! לכן חשוב כל כך שנפתח את הבוקר בהצהרה שיש בה כדי להזכיר לנו לפני מי אנו עומדים, ולפני מי אנו עתידים לתן דין וחשבון. כך נשכיל לנווט את סדר יומנו כראוי לעבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
חוויית השבוע שלי
משפט צדק,מקווה,חולצה,חליפה,כף זכות,אוקיינוס,עדינים,סוערים,השקרן,טעות,מענה, אמרי שפר ח' אייר ה' תשע"ה
גם כאשר הדברים לא הולכים כפי שתכננו – עלינו לדעת כי כך בדיוק הוא רצונו של הבורא יתברך. הוכח תוכיח את עמיתך, מאחר שנזדמן הדבר שאתה הוא שראית את חבריך בקלקלתו, הרי זה אות שאף אתה נכשלת בדומה לכך, אחרת לא היו מזמנים לך לראות את מעשה האינו הגון של חבריך, לפיכך עליך להוכיח לא רק אותו, אלא גם את עצמך תוכיח "את "עמיתך" את, לרבות אותך. (בני יששכר) ואהבת לרעך כמוך אני ה'. כי מטבע בנ"א כשאוהב את חבריו אזי גם אוהב את בניו ולכן אמרה תורה "ואהבת לרעך כמוך" כי "אני ה'" והם בני וא"א שתאהבו אותי ואת בני תשנאו. (פרדס יוסף) ואהבת לרעך כמוך. פי' כמו שאתה אוהב עצמך אף שיש בך חסרונות במדה זו תאהב רעך בלי להסתכל על חסרונותיו. (הבעש"ט)
אהבת ישראל ("דברים טובים" שליט"א) רבי אריה לוין זצ"ל היה ידוע באהבת הבריות המיוחדות שהייתה טבועה בו. מצווה זו של "ואהבת לרעך כמוך" הייתה חרוטה בנימי נפשו. סיפור נפלא על מסירות נפשו למען הזולת סיפר בנו הגאון רח"י לוין זצ"ל, רבה של פרס חנה: בהיותי ילד זכור לי שכל ראש חודש היה אבא נוהג לקנות ממתקים ולאורזם בחבילה קטנה ולהביאם לחולה נפש מסויים המאושפז בבית החולים "עזרת נשים" בפאתי העיר. פעם אחת הפצרתי באבא שיקחני עמו. בדרך פגשנו באחד מיקירי ירושלים ששאל את אבא לשלום קרובו חולה הנפש. אבא משיב: "ברוך השם, הנני בדרך לבקרו" . התפלאתי מאוד כי הרי לא ידעתי על קיומו של חולה כזה במשפחתנו אך לא הרהבתי עוז לשאול לפשר הדבר. הגענו לביה"ח, אבא נכנס פנימה ואני המתנתי לו בחוץ ליד השער. לא עברו רגעי מועטים ואבי חזר בהותירו את הממתקים בידי החולה "הקרוב". בדרכנו אחזני אבא בידי ואמר שהיה: "בוודאי תתפלא על הקרוב הלא מוכר שביקרנו זה עתה, בוא ואספר לך מעשה שהיה: באחד הערבים עשיתי דרכי ליד ביה"ח הזה ובעוברי קרוב לחומת ביה"ח הגיעו לאוזניי צווחות אימים, שמעתי צעקות גבר הנאנק בייסורים. אמרתי בלבי: ‘אמנם בי"ח לחולי נפש המקום, אך בכל זאת אין זה נשמע רגיל‘. סרתי וראיתי אדם חבול מוכה בכל חלקי גופו מתהלך במסדרון אנה ואנה צועק, זועק, נאנח וגונח מתוך ייסורים. שאלתי את דיירי הבית לפשר הדבר והם השיבוני שמכיוון שהאיש השתולל קשרוהו והיכוהו עד שהפסיק להשתולל, שאלתי ‘וכך עושים גם לכל היתר?‘ וענו לי ‘אמנם עד לפני תקופת מה זו הייתה השיטה. אך לא מכבר מטפלים בנו בתרופות שהגיעו מחו"ל ומאז הפסיקו להכותנו‘. ‘ובמה שונה חולה זה מאחרים?‘ ‘הוא גלמוד, אין לו קרובי משפחה שיגנו עליו, ולכן הוא עדיין ממשיך להיות מטופל בשיטה הישנה‘. נזעקתי ‘היתכן? הרי אני קרובו!‘ ניגשתי אליו והתוודעתי אליו כקרובו, וכדי להמחיש קרבתנו, נכנסתי לחנות הסמוכה ורכשתי עבורו ממתקים וכל החולים ראו וידעו שהגיב קרובו, השמועה עשתה לה כנפיים ומאז ידעו הכל שלחולה זה יש קרוב ואין להכותו עוד. אכן השגתי את המטרה אך מכיוון שהכרזתי שאני קרוב והריני קרובו, ומאז הנני נוהג בכל ראש חודש לבוא ולבקרו‘. ולכך התכוונה התורה ב"ואהבת לרעך כמוך", שנאהב כל אחד מישראל אפילו אין לו כל קירבת נפש בינו לבינינו, שהרי אותה מצווה מתעלמת לחלוטין מאישיותו של האדם שאותו צריך לאהוב. אלא טעמה: "אני ה‘" בשם ה‘ היא מוטלת עלינו ביחס לכל הבריות. לא רק למבוגרים ונשים ולא רק לזקנים ולילדים
חוויית השבוע שלי
רצון הבורא,תוכחה,בקלקתו,מעשה הגון,עמיתך,תאהבו,תשנאו,חסרונות,אהבת ישראל,
אמרי שפר ט' אייר ה' תשע"ה
אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים )רש״י). מזהירים את הגדולים העוסקים בקבורתם של קרוביהם המתים שלא ישכחו להתעסק גם עם קרוביהם החיים - היתומים הקטנים שנשארו. (חתם סופר(
החסידות באה לעולם כדי שהאדם לא יהיה זקוק תמיד להצלחה. החסיד מקבל הכול באהבה, גם את הכישלון . חסיד נקרא מי שההצלחה אינה חסרה לו.
החפץ חיים הקדוש אומר: הירא שמים חושב בכל דבר שמא דבר זה אסור, והאינו ירא – חושב בכל דבר אולי הוא מותר.
העושק את חברו ונוטל ממנו שלא כדין אינו רק רשע אלא גם טיפש.
השגחה פרטית כן או לא? (ברינה יקצורו, עלון 202) היה זה יום חם מאוד בו הלכו תלמידי הבעל שם טוב ביחד עם רבם אל כיוון הישיבה ללמוד תורה. והנה בלכתם בדרך, ראה אחד התלמידים עלה נופל מן העץ ונוחת על הקרקע, פנה התלמיד לרבו ושאל אותו ''רבנו, אמרת שכל מה שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית מאת הבורא יתברך שמו והנה עכשיו בלכתנו בדרך, ראיתי עלה נופל מן העץ, יאמר נא לי רבי איזה השגחה יש במעשה זה שנראה לכאורה סתמי ומקרי'' ... עמדו התלמידים והיו נבוכים מהשאלה של חברם, אך ניצוץ של סקרנות התעורר בלבם...
עצר הבעל שם טוב לפתע והלך לכיוון העץ... כשראו זאת התלמידים הלכו אחריו... ניגש הבעש''ט אל העלה ושאל אותו (ידוע שהיה בקי בשיחת חיות ובשיחת דקלים והיה בעל עלית נשמה וידע מה קורה בעולמות העליונים) ''עלה-עלה, למה נפלת מהעץ אל הקרקע"? ענה לו העלה: ''אני קשור לענף והנה הענף התחיל לנוע והפילני לקרקע ואין לי מושג מדוע'' ! פנה הבעל שם טוב לענף ושאלו: ''מדוע התחלת לנוע והפלת את העלה לקרקע''? ענה לו הענף: ''רוח חזקה באה לכיווני וניערה אותי ולכן נפל העלה ואין לי מושג מדוע'' ! פנה הבעל שם טוב אל הרוח ושאלה: ''למה נַשַבְת בחוזקה על העץ וגרמת לענף לנוע ולהפיל את העלה"? ענתה הרוח: '' כמו כל דבר בעולם, יש עלי ממונה שהוא מלאך והוא ציוה עלי לנשוב בחוזקה על הענף ולגרום לעלה ליפול ואין לי מושג מדוע" ! עמדו התלמידים מהצד ולא שמעו כלום מהשיחות הנ''ל ורק ראו את הבעל שם טוב מדבר בלחש אך לא ידעו מה ועם מי והסתקרנו מאוד לדעת מה קורה... פנה אליהם רבם וסיפר להם את אשר דיבר ועם מי והוסיף ואמר ''שאלתי את העלה ואת הענף ואת הרוח מדוע נפל אותו עלה אל הקרקע ואין בידם תשובה והפנתה אותי הרוח אל המלאך הממונה עליה לכן אעשה עכשיו עלית נשמה ואוריד לכם תשובה"!
נתמלאו התלמידים בחרדת קודש ופנו אל צידי רבם להחזיק את גופו בעת יעלה אל השמים על מנת לקבל תשובה... והנה עולה הבעל שם טוב הקדוש אל השמים, ופונה אל המלאך הממונה על הרוח: ''מדוע ציווית על הרוח לנשוב בחוזקה וגרמת לה להניע את הענף ולכן נפל ממנו עלה" ? ענה לו המלאך: ''כלום לא עשיתי מעצמי, אלא הכל מגזרת הבורא יתברך שמו, שציווני לצוות על הרוח כך". ענה לו הבעל שם טוב: ''לך וגש אל בורא העולם ואמור לו שאני שואל מדוע כך ציווך" ! הלך אותו מלאך אל הבורא יתברך וחזר לאחר זמן עם תשובה ואמר לבעל שם טוב: "רבי-רבי, שאלתי שאלתך את הבורא יתברך שמו ואמר לי לומר לך שתרים את העלה ותמצא שם את התשובה"! שמע זאת הבעל שם טוב והודה למלאך והתכונן לרדת חזרה לגופו... התלמידים שבאותה שעה החזיקו את רבם הרגישו את הזמן כנצח עד שיקבלו את התשובה מרבם... לפתע, התעורר הבעל שם טוב בחזרה וחזר אל גופו...
הסתכלו עליו התלמידים ביראה וסקרנותם עלתה שבעתיים... סיפר להם הבעל שם טוב את כל קורותיו בעולמות העליונים וניגשו יחד כולם אל העלה! ואז הרים הרב את העלה, והנה מתחת לעלה נתגלתה אל מול עיניהם תולעת קטנה מאוד! שאלה הבעל שם טוב: "מה מעשיך פה מתחת לעלה? והאם יודעת את למה הוא נפל מהעץ"? ענתה התולעת: "רבי רבי, רואה אתה שיום חם מאוד היום והנה אנוכי קטנה והלכתי בדרך זמן רב, למצוא מכסה מן החום הכבד וכשלא מצאתי התפללתי לבורא עולם שיזמן לי מקום צל, כדי שאוכל להשיב נפשי מעט מן החום הכבד ולנוח. ואכן, שמע ה' יתברך את תפילתי וגרם לעלה לפול מן העץ, כדי שאוכל לנוח מתחתיו"!
שמע זאת הבעל שם טוב וסיפר לתלמידיו. תלמידיו נרעשו ונזדעזעו מגודל ההשגחה הפרטית של הבורא יתברך שמו !!! פנה אליהם הבעל שם טוב ואמר להם ''נוכחתם לראות שאין מקריות בעולם כלל! והכל הוא בהשגחת הבורא יתברך כדי להיטיב לברואיו!!! תלמדו מכך קל וחומר על עצמכם!!! מה תולעת קטנה זאת, שרק נשאה עיניה למרום לבורא העולם, שמע הקב"ה את תפילתה, על אחת כמה וכמה אתם, שאתם בניו של ה' יתברך, בוודאי ובוודאי כאשר נושאים אתם תפילה אליו שום תפילה אינה חוזרת ריקם" !!! מפה נלמד אחים יקרים, כמה הבורא יתברך שמו, משגיח על כל אחד ואחת מאיתנו ושהכל בהשגחה מדויקת ונפלאה ולטובתנו בלבד, וכמה גדולה המעלה של תפילה אליו יתברך ומה היא פועלת.
ה' יהיה בעזרנו, שנפנים סיפור זה ונזכה להתפלל אל אבינו שבשמים בכוונה ומעומק הלב תמיד.
חוויית השבוע שלי
אמור ואמרת,קבורת מתים,יתומים,החסידות,הצלחה,כישלון,ירא שמים,טיפש,רשע,השגחה פרטית, אמרי שפר י' אייר ה'תשע"ה
הבעל שם טוב הקדוש אומר: כל יהודי בא לעולם כדי למלא שליחות כלשהי.
הרה"ק רבי משה חיים לוצאטו אומר: מאין תבוא לנו הדביקות וההתלהטות בנפשותינו אליו יתברך ולתורתו אם לא נשעה אל גדולתו ורוממותו אשר תוליד בקרבנו הדביקות.
הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין אומר: מי שחסר לו שלמות ומבקש זאת מהבורא באמת, לא יתכן שה' לא יענהו.
הרה"ק רבי שמואל מסוכצ'וב אומר: מי שליבו משתוקק לעבודת ה', מובטח לו שלא יראה פני גיהנום.
טעות של ילד (נפלאותיו לבני אדם) גם לאחר שהיה יעקב שלם ושמח עם הצעד שעשה בחזרו בתשובה, היה אחיו עמוס מפקפק, מאמין ואינו מאמין, רוצה אך אינו מעז, חושש לנסות ופוחד מכשלון. יעקב הרבה עליו דברים, ולבו של עמוס היה רפה עדיין מכדי לקום ולעשות מעשה. בשלב מסוים החליטו כי יעלו יחדיו לביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א מבני ברק, בכדי לשטוח בפניו את הספקות והלבטים של עמוס. "אבא רחום", היה לבו של יעקב מתפלל כל הדרך, "היה עמדי, למענך. זכיתי לראות אור באורָך, זכה גם את עמוס בטעם חיים. תהא השעה הזאת שעת רצון מלפניו, להחליט ולשוב". המונית נעה ברחובותיה העמוסים של בני ברק, רחוב חזון איש פינת האדמו"ר מגור, נעצרים לברר כתובת: "סליחה ילד, היכן ביתו של רבי חיים קנייבסקי?" "תרדו כאן", מורה הילד, מכאן תלכו ישר ישר עד רחוב מלצר, נדמה לי ששם, מול אולם 'ווגשל', גר הרב קנייבסקי". שלמו למונית, יצאו והתחילו ללכת "ישר ישר". הא, בני ברק. לך תסביר לבני ברקי מן השורה מה זה 'בני ברק', נסה להסביר לחרדי מלידה מהי בני ברק עבור תושב קיבוץ שעל מפתן התשובה... הילדים, הבניינים, בתי הכנסת, המודעות, הצפיפות המשפחתית, הצניעות והאושר. מתקדמים ברחוב מלצר, כשלפתע מאחוריהם שני ילדים אצים-רצים, מתנשמים ומתנשפים, כל עוד נשמתם בם: "סליחה", רועד קולו של אחד מהם ממאמץ המרוצה, "זה אתם מהמונית?" כן, זה הילד שהורה להם את דרכם לכאן. "סלחו לי, סליחה, פשוט טעיתי. אחרי שהלכתם שאלתי ליתר בטחון את חבר שלי היכן גר הרב קנייבסקי, התברר לי שפשוט הטעתי אתכם, אתם בכלל לא באזור הנכון..." חיוך עלה על פניו של עמוס: לך תמצא ילד חינני שכזה בכל עשרות הקיבוצים שהוא מכיר. ללא ספק, יש 'כאן' משהו שאין 'שם'... הילד התחנן: "אני מוכן ללכת אתכם, ממש עד הדלת. רק אתקשר להורי ואודיע שאני יאחר קצת, משם אתלווה אליכם בדרככם, אני יודע בדיוק היכן זה". הילד השני משך בשרוולו של המתנצל, לחישתו נשמעה ברור: "נראה לי שאתה חייב לשלם להם מונית". הילד הוסיף נימה נוספת להתנצלויותיו: "וודאי. אני מוכן לשלם לכם 'מונית' עד שם, הרי אני גרמתי לכם את הטעות. אין לי כסף, בואו עמי הביתה, כאן לא רחוק, הורי וודאי ישמחו לשלם לכם את המונית. כה טיפש הייתי, לא היה זה נכון מצדי לומר לכם בבטחה שכזו, אם איני בטוח בכך..." דמעה גלשה על לחיו של עמוס. לפתע, הוא לפת את זרועו של יעקב בחזקה, בקול חנוק אמר ברורות: "אין צורך בשום רב, בא הביתה. אני חוזר, אני עוזב הכל, אני רץ אליהם. אם כאלה הילדים שלהם – אני יחד איתם, באש ובמים".
חוויית השבוע שלי שליחות,הבעל שם טוב,דביקות,התלהטות,שלמות,השתוקקות,רבי צדוק הכהן מלובלין,רבי שמואל מסוכצ'וב,טעות של ילד,
אמרי שפר י"א אייר ה'תשע"ה
הרה"ק רבי אברהם חסדאי אומר: המוות - חוף החיים, והזקנה - ספינה המקרבת לחוף.
הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: המוות - אינו ולא כלום, משל לאדם העובר מדירה לדירה. אלא שהפיקח בוחר לו דירה יותר נאה מן הראשונה.
רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו :רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות.
רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : מעולם לא התחרטתי על האמת.
אל תחפש את האחור ("דברים טובים" שליט"א) והנה יצא אדם אחד לדרכו כשהוא רוכב על חמורו. ותכנן לקנות עז מגזע משובח שתדור בחצרו ותספק חלב לבני משפחתו. והנה רכש את העז, ולצווארה תלה פעמון שהכין מבעוד מועד. בעזרת חבל קשר את העז אל זנב החמור ויצא לדרך. כל עוד הפעמון מקשקש מאחוריו, הוא ידע שהעז בעקבותיו. שלושה נערים משועממים הבחינו בו הרוכב על החמור, מזמזם באושר, כשהעז צועדת מאחור ופעמונה מקשקש. החליטו להפיג את שעמומם. אמר הראשון: "יש לי רעיון נפלא כיצד לגנוב ממנו את העז בלי שירגיש!" אמר השני: "אני אצליח לגנוב את החמור שהוא רוכב בלי שיתנגד!" התרברב השלישי: "אני מסוגל לגנוב גם את הבגדים שעליו. ראה תראו שהוא יפשוט אותם מרצונו הטוב!". התגנב הראשון חרש, הסיר מצווארה של העז את הפעמון המקשקש, הוסיף לנענע קלות , ובתוך כדי כך קשר את הפעמון לזנב החמור. את החבל חתך ונטל עמו את העז המשוחררת. והוא באמת לא חש מאומה. משוכנע שהעז עדיין צועדת מאחור, הן הפעמון משמיע קול... בהמשך הדרך המתין הנער השני, זה שהבטיח לגנוב את חמורו. " אמור לי", פנה הבחור לרוכב בהתעניינות, "כולם אצלכם בכפר קושרים פעמון מקשקש בזנב החמור? זה דווקא רעיון נחמד, לא רע". הסתובב הרכוב מיד לאחור וראה שהעז שרכש נעלמה. "אבוי, גנבו לי את העז... את הפעמון קשרו הרמאים לזנב... אבוי לי..." "אל תדאג", הרגיעו הבחור, "אני מאמין שהם לא הספיקו להתרחק הרבה, רוץ ונסה לרדוף אחר העקבות". "והחמור מה יהיה איתו", שאל בחששנות. " הסר דאגה מלבך", גילה הבחור נדיבות, "אתה רוץ, ובינתיים אשמור על החמור". התחיל לרוץ, כילה את כל כוחותיו, אך לשווא, הוא לא מצא את העז. כשחזר, לתדהמתו, לא מצא גם את חמורו. אובד עצות שירך את רגליו בשמש הקופחת, מחפש אחר מקור מים להרוות את צימאונו. הגיע לבאר הסמוכה. שם, על שפת הבאר, עמד לו בחור צעיר ודמעות זולגות מעיניו. "למה תבכה, בחור צעיר?!" התעניין, שוכח לרגע מצרתו שלו. "איך לא אבכה, וארנקי שבו סכום כסף גדול נפל לבאר בעת שהתכופפתי לשתות . איך אחזור הביתה, אבא יכה אותי קשות ויגרש אותי מביתו... אבוי לי..." "יום בלי מזל", הפטיר בתום , "מעניין, גם לי נגנבו היום עז וחמור". "אם תעזור לי להוציא את הארנק", אמר הצעיר, "אתן לך די כסף לקנות את שניהם יחד. יש לי שם סכום שניתן לרכוש בו עדר שלם של עזים". מיד קפץ על ההזדמנות, חיש מהר פשט את בגדיו וקפץ למים. צלל אל עמקי הבאר וחיפש... כמובן, הוא לא מצא דבר. כשכלה האוויר בריאותיו, שב ועלה אל פני הבאר, ולמגינת לבו, גילה כי נעלם הצעיר ועמו גם בגדיו... בחיינו מביטים קדימה, מתכננים תכניות ומפליגים במחשבות. ובינתיים, מפסידים את הדברים החשובים והיקרים לנו באמת. היצר הרע עושה זאת כדי שנפסיד את העיקר. חוויית השבוע שלי
חמור,פעמון,חרש,האמת,רחוב,סוסים,ספינה,דירה נאה,הזקנה,חוף החיים,
אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ה
איש אינו יכול לגרום לך להרגיש נחות בלי הסכמתך...
אם אתה נראה היום כפי שהיית אתמול, בשביל מה לך המחר?
אמר פעם החכם: לא הזמן בורח ממך, אתה בורח ממנו.
' 'בן י''ח לחופה " ל''ג בעומר חל תמיד י"ח באייר , ומרבים לסדר חופה וקידושין ביום זה . (ספר יוחסין בשם "בעל המכתב)
הרה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחה אומר: כל ימי חיי, מלמד אני את עצמי כיצד למות.
להתחיל מחדש – אף פעם לא מאוחר מדי. גם באופן הספירה יש חיזוק. היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה, אך עלינו לראות את ה"יש" ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות.
רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : רצוני שלא תחטאו, לא מפני שאסור לחטוא, אלא מחמת חוסר פנאי לחטוא.
רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל מאמרותיו : שתיקה - היפה שבקולות.
יגיעה בלימוד תורה (דברי יונה, גליון צח) מסופר שהיה רב עני אחד באיזה עיר שישב ועסק בתורה מתוך יגיעה, כשמצא פעם את הרש"ש שחח עמו בלימוד, ואמר להרש"ש איזה הערה במסכת חולין, הרש"ש מאד נתפעל מן ההערה הזו, אבל זה כאב לו מאד למה הוא לא חשב על זה בעצמו, ואמר לו הרש"ש אני כבר למדתי הגמרא הזו יותר ממאה פעמים, ובכל זאת לא עלה בדעתי הערה זו, ודווקא אתה נפל זאת בדעתך, אמר לו היהודי הזה, במחילת כ"ת אגיד לך את ההבדל ביני לבינך, אמר לו אתה לומד תורה מתוך עושר, שהרי כידוע הרש"ש היתה לו עשירות, ואני לומד תורה מתוך עוני, והקב"ה נותן מפעם לפעם מתנה למי שהוא עני כי התייגעתי, והקב"ה נתן לי מתנה שמצאתי. ואל תחשבו שהרש"ש לא התייגע בתורה, הוא בודאי חיפש ומצא את היגיעות שלו, אחרת לא היה מגיע למדרגות כאלו בתורה, אבל הכוונה היא שהיה חסר לו איזה חלק של יגיעה שלהרב ההוא כן היה, ולכן הוא זכה להארה מסוימת בתורה שלא זכה לה הרש"ש, לכן צריכים להתבונן וכי אפשר לומר שאין לומדים, הרי בודאי יושבים ולומדים, יש הרבה שלומדים בהתמדה, אבל בכל זאת אין רואים את חלק זה של הצלחה שהיה צריך להיות, וחושבני שהסיבה לזה היא, כי בחור בשנותיו בישיבה חסר ממנו הרצון והחשק או ההוה אמינא שיכול לגדול תלמיד חכם גדול, וממילא אינו מתאמץ ביותר, וחסר ממנו עמל התורה הראוי.
יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194) לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת. בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה. לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל! התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני! יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.
חוויית השבוע שלי
להרגיש,הסכמה,מחר,הזמן בורח,חופה וקידושין,מלמד,קבלת התורה,לעשות,חוסר פנאי,יגיעה בלימוד התורה, אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ה
"כשהאדם עולה למעלה אין שואלים אותו על ה'חומרות' שנהג בהן, אלא אם נזהר מלראות ברע ואם לא עשה רעה ליהודי" (רבי יחיאל־מיכל מזלוצ'וב) כשהחיים נותנים לך מאה סיבות לבכות תראה לחיים שיש לך אלף סיבות לחייך כשהייתי בן חמש, אמא שלי אמרה לי ששמחה היא המפתח לחיים. כשהלכתי לבית הספר שאלו אותי: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" כתבתי "שמח". אמרו לי שלא הבנתי את המשימה, אמרתי להם שהם לא מבינים את החיים. "כשהנשרים שקטים, התוכים מתחילים לפטפט" (וינסטון צ'רצ'יל) הודו לה‘ חסדו ונפלאותיו לבני אדם (י. מלכה) בקיבוץ ”סופה“ נותרו לפני שבועיים לא מעט עיניים לחות מהתרגשות. ונס שהיה, כך היה: ברחבי ארץ הקודש ירד כזכור לכולם גשם בתקופת חג השבועות. דבר זה גרם לכך שמלאי החיטה שהיה בשדות והיה בשל דיו, מה שמוגדר בלשון ההלכה ”אינה צריכה לקרקע“, נרטב במי הגשמים וכבר לא יכול להיחשב כ“חיטה שמורה משעת קצירה“, למהדרין בהלכות הפסח. משגיחי אחד הבדצי“ם יצאו ותרו ברחבי הארץ אחר מקום שבו גדלה החיטה מאוחר יחסית, וכך לא נפסלה מן הגשם. הבעיה הייתה כפולה, שכן בשנה הבאה – שנת השמיטה – לא חורשים ולא זורעים, מה שמגדיל את הביקוש ליבול משנה זו פי שניים לפחות. כאן החלה שרשרת ניסים מרתקת. הראשון שבהם היה חקלאי חילוני שהחליט לראשונה לשמור שמיטה בחייו. והנה משמים נחתו אצלו ”דוסים ממאה שערים“ שביקשו לקנות מהחיטה שצמחה אצלו ב“עוטף עזה“ כמות אדירה של חיטים למצות. ממש כפי שהבטיחה התורה ”וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים“... השני: לאחר שסיימו המשגיחים את עבודת הקטיף ווידאו שהחיטה יבשה למהדרין וארזוה עימם, עלו בסיפוק על רכבם וחזרו לירושלים. עודם בדרך וטלפון נרגש מן החקלאי: רבותי! אין לכם מושג איזה נס אירע לכם! רבע שעה אחרי שהלכתם מכאן, נפלה פצצה בשטח השדה הפתוח בדיוק היכן שהסתובבתם... לא זו בלבד שניצלתם, אלא בזכות כך שהחיטה נקצרה – נמנעה שריפת ענק שהייתה אמורה להתפתח בשדה הבשל והמלא בחיטים... והנס השלישי: יומיים לאחר מכן שמחו כל תושבי מדינת ישראל לשמע הבשורה הטובה שמספר מחבלים יצאו ממנהרה בשדות קיבוץ ”סופה“, ונתפסו על ידי צה“ל במקום. המחבלים השטניים תכננו לצאת לתוך החיטים הגבוהות ולהסתתר ביניהן עד הערב, אז יצאו ממחבואם לקיבוץ ”סופה“ ויחטפו עימם מספר אזרחים רב ויהרגו ככל שיוכלו. את מצות השמיטה שיקיימו ישראל ויזכו עקב כך לברכת שמים – לא לקחו בחשבון... אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ה
אחד מן הצדיקים נסע פעם לקברו של ר' עקיבא, והיה קשה לו מאוד להגיע לשם בדרך של אבנים וסלעים, לאחר שהלך כברת-דרך, אמר שאין בכוחו להמשיך, וחזר, אמר לתלמידיו: אני כבר אפגוש את ר' עקיבא במשנה ובגמרא. וכן אמר איזה רב לתלמידיו, שאפשר לפגוש את רשב"י במשנה ובגמרא. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן
אם אתה רוצה להשיג משהו שמעולם לא היה לך, עליך לעשות משהו שמעולם לא עשית...
אסור לו לאדם לבקש טובה מחברו כשיודע שהוא מכביד עליו, מפני שהוא עובר בלאו "לא תרדה בו בפרך" (רבינו יונה(.
הרה"ק הבעל שם טוב אומר: כשם שהכוכבים אשר בשמים נראים לעינינו כנקודות זעירות בלבד- שעה שהם עולמות עצומים, כך ישנם יהודים בעולם אשר בעולם הזה מראיהם עלוב ושפל- אולם בשמים הם עצומים..
הצדיק הנסתר שהתגלה (סיפורי צדיקים, גיליון 153) אל הרה"ק המגיד רבי מרדכי מטשערנוביל זיעי"א, (יומא דהילולא שבת קודש כ' אייר) בא אחד מחשובי החסידים בעל יחוס וירא שמים, בבקשה שהרבי יציע לו שידוך עבור בתו היחידה. מדי פעם דחה אותו הצדיק ואמר לו: אל תיחפז יש עוד זמן. בתחילה היה החסיד מרוצה, הוא הבין שאין לו מה לדאוג, אך משעברו שנים והבת בגרה, החל החסיד להרהר בדאגה לעתידה ותהה לכוונת הרבי, שמא סימן רע יש בתשובותיו? פעם אחת אזר החסיד אומץ ניגש אל הרבי ושאל אותו לפשר דחיותיו בקשר לשידוך של בתו, חייך הרבי וענה לו הדבר הוא פשוט, זיווגה של בתך נמצא ואני גם יודע מיהו, ואתה בוודאי היית מתפאר בו, אך מה לעשות אם הוא אינו מעוניין כרגע להינשא, והבחור הינו אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים, בצדקתו הרבה, הוא מוכן להינזר מכל תענוגות העולם הזה, ועל כן הוא מוותר על ענין השידוך, אך אל דאגה עוד אצליח לשכנעו שיסכים להינשא, כיון שליהודי אסור להינזר ולהימנע מלהינשא, ובפרט כשזיווגו עומד ומצפה לו. כאשר שמע החסיד את דברי הרבי נחה דעתו ונרגע מדאגתו. אך כעבור זמן קצר שוב היה בקוצר רוח, שכן היה סקרן לדעת מיהו הבחור הצדיק שהרבי בחר בו כחתן לבתו? מובן שהרבי לא רצה לגלות לחסיד את שמו של החתן, הוא פשוט הסביר לו במלים פשוטות שטרם הגיע הזמן לגלות מיהו חתן בתך. שתק החסיד בשל אמונתו הגדולה ברבי והתאזר בסבלנות. היה זה בזנה אחת בערב ראש השנה, כאשר בא החסיד לטשערנוביל לשהות בימים הנוראים במחיצתו של הרבי, פנה אליו הרבי ואמר לו, הכן עצמך לדרך וקח עמך את בתך, עשה החסיד את אזנו כאפרכסת והקשיב היטב לדברי הרבי אשר תיאר לו את מקום יעודו, עיירה קטנה לא הרחק מטשערנוביל, סע אל אותה העיירה ושהה בה עד לאחר חג הסוכות, הכן לך שם מראש מקום לינה וגם סוכה תבנה לך, אל סוכתך תזמין את ר' יוסל'ה הידוע בעיירה, ובזה תבוא אליך הישועה כי שעת רצון תהיה לך. ור' יוסל'ה הנועד להיות חתנך יתרכך אי"ה ויכנע לדעתי, זו הדרך היחידה שאפשר להשפיע על ר' יוסל'ה המתעקש, כך אמר הרבי ואגב כך גילה הרבי לחסיד, שלא פעם ניסה להפגיש את ר' יוסל'ה עמו ועם בתו, אלא שר' יוסל'ה סירב בכל פעם, עתה הגיע זמנו להינשא סיים הרבי את דבריו. נסע החסיד עם בתו לעיירה, החסיד שהיה בעל יכולת, שכר לעצמו דירה מרווחת כיאה לבעל בית חשוב ונכבד, בעיירה הקטנה עורר בואם של החסיד ובתו, סקרנות גדולה בקרב התושבים, הכל הבינו שיהודי מכובד כמותו, לא יבוא להתיישב בערב יום טוב בעיירה חדשה, מבלי שתהא לו מטרה חשובה לכך, לכן התענינו לדעת מהי מטרת בואו? בנחשם שכנראה כוונת היהודי לחפש חתן לבתו, החלו שדכנים להתדפק על דלת ביתו, אך החסיד לא שת לבו להצעותיהם של השדכנים אלא התעניין אודות ר' יוסל'ה, איש מאנשי העיירה לא הכיר את ר' יוסל'ה, והחסיד החל לדאוג שמא קיבל בטעות כתובת אחרת, הוא שב וניסה לשאול את האנשים, והם בשלהם, ר' יוסל'ה מיוחד אינו ידוע לנו, סתם יוסל יש כאן הרבה. החסיד לא התעצל והחל להתעניין בכל אחד שנקרא בשם יוסל, ונאמר לו יש בעיירתנו יוסקה הבלן שנישא כבר פעם שלישית, גר עמנו גם יוסל העגלון שהוא עז פנים והוא כבר גם אב לילדים רבים, כמו כן נמצא פה יוסל שהוא משמש כעוזרו של השמש, בחור מבוגר איש תם ולא יוצלח, נאנח החסיד והבין שרק יוסל'ה עוזרו של השמש הוא זה שאליו התכוון הרבי, אך הוא השתומם: היתכן שהרבי שלחו אל אדם תם ולא יוצלח? אלא שלא היתה בידו ברירה היות כי אין בעיירה זו יוסל'ה אחר, והוא החל לחפש אחר יוסל'ה עוזרו של השמש. בבית המדרש פגש החסיד את יוסל'ה, הוא היה עסוק באותה שעה בעבודת ניקוי המקום וטאטא את רצפת בית המדרש, אחר כך ניגש אל המנורות והסיר מעליהם את חלב הנרות, לאחר מכן ניקה יוסל'ה את הארובות, וכל עבודתו נעשתה בניחותא. לאחר שסיים את מלאכתו הלך מבלי שאיש ידע לאן, הוא החל מתעניין אודותיו וכפי שסיפרו לו היה מקום לינתו מתחת לספסל בבית המדרש, לעתים רחוקות ראוהו אוכל ואיש לא ידע מה היו מעשיו בזמנו הפנוי, לפעמים היו שומעים את קולו כשהוא יושב ומתנועע ליד ספר לימוד, אך כשהיו מתקרבים אליו והתבוננו בספר, ראו שהוא מונח הפוך והדבר עורר צחוק וגיחוך בקהל, מעולם לא ראהו איש מתפלל כראוי ואמרו עליו שבקושי ידע לבטא מלים, כיוון שמעולם לא שמעוהו מדבר בקול רם, אלו שהקשיבו פעם לתפילתו, ציינו כי ביטויו דומה לשל גוי, לשמע דברים אלו ירדה מועקה כבדה על לבו של החסיד, ואם לא היו הימים ימי חג היה שב על עקבותיו. בערב סוכות הקים החסיד סוכה נאה וכשרה, וזכר שהרבי ציווהו להזמין את ר' יוסלה לסוכתו, אך לא הבין שזהו יוסל'ה עוזרו של השמש, כשחזר החסיד בליל סוכות מבית המדרש והחל לומר את האושפיזין, נזכר ביוסל'ה השמש וחשב בלבו, אולי ר' יוסל'ה לא נמצא בעיירה, אבל יוסל'ה זה אין לו מקום לאכול ואיש לא הזמינו להסב לשולחנו, על כן ריחם עליו החסיד וחזר לבית המדרש כדי להזמינו. כשנכנס החסיד לבית המדרש היה המקום כבר חשוך בחלקו ורק נרות הזכרון האירו עדיין, עמד החסיד ליד הדלת והנה הגיע לאזניו קול ניגון, היה זה קולו של יהודי המתפלל בכוונה גדולה, הוא אימץ את עיניו לראות באפלולית, והנה הבחין ביוסל'ה העומד לו לבדו בפינה ומתפלל ביחידות, הוא עמד משתהה ותמה למראה עיניו, כי היתה זו תפילה נלהבת הנאמרת בקדושה יתירה, אשר רק אצל הרבי או צדיק אחר אפשר היה לשמוע כמוה. כעבור דקות מספר פנה החסיד אל פינה בחדר והמתין לסיום תפילתו של יוסל'ה, לאחר זמן רב של המתנה, כשסיים יוסל'ה להתפלל והסתובב, ראה החסיד את פניו המאירים, עיניו הנוצצות ומצחו הזורח, היה זה יוסל'ה אחר, כשיצא יוסל'ה מבית המדרש הלך החסיד בעקבותיו עד שהגיעו ליער עבות, בעמקי היער כשיוסל'ה עצר לפתע, התחבא לו החסיד מאחורי עץ ולעיני החסיד נתגלתה סוכה, הסוכה היתה מוארת בנרות ויוסל'ה נכנס לתוכה, ומיד נשמעה שירה ערבה מתוך הסוכה, היתה זו אמירת האושפיזין של יוסל'ה, התקרב החסיד אל הסוכה והציץ דרך סדק וכמעט התעלף מפחד, כשלעיניו נראו יוסל'ה וחבורת זקנים עטורי זקן כסוף כשהם יושבים סביב ושרים, שב החסיד לביתו כשכולו שקוע בהרהורים והבין שזהו ר' יוסל'ה אשר אליו שלחו רבו המגיד מטשערנוביל. למחרת בהיותו בבית המדרש, בשעת קריאת התורה קנה החסיד מפטיר, וביקש את השמש לקרוא לתורה את יוסל'ה במקומו, אך הלה התנגד לעלות לתורה ואמר: אינני יודע את הברכות, ניגש אליו החסיד ולחש באזנו: "ר' יוסל'ה, הכל גלוי כבר לפני, הגיע הזמן שעליך להתגלות דבר לא יצילך מכך." ר' יוסל'ה עלה על הבימה ואמר את הברכות, תחילה ניסה לגמגם כמי שאינו יודע לברך, אבל מיד התעשת ואמר את הברכות בהתלהבות גדולה ובמתיקות רבה להשתוממות כל הקהל, לאחר התפילה הזמין החסיד את ר' יוסל'ה אליו לסוכה, ור' יוסל'ה נענה ברצון להזמנה, בסוכתו של החסיד הגישה בתו את הסעודה, לאחר סעודת החג שאל החסיד את ר' יוסל'ה את חוות דעתו על בתו, השיב ר' יוסלה נו אם המגיד מטשערנוביל בחר אותה עבורי הרי זו עובדה קיימת, הוא נצחני, כל זמן שהייתי נסתר יכולתי לחיות בדרך שבחרתי לי, עתה אני נכנע. במוצאי החג נכתבו התנאים וכל העיירה רעשה, כשנודע לתושביה שיוסל'ה המוכר להם כבור ועם הארץ הרי הוא צדיק נסתר.
חוויית השבוע שלי צדיק נסתר,מראיהם,עולמות,כוכבים,הבעל שם טוב,מכביד,לבקש טובה,משהו,אבנים,סלעים,רבי עקיבא, אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ה
הרה"ק רבי דוד מללוב אומר: אין יהודי רע בעולם, אם תבחין רע ביהודי, הרי שגילית את החלק הלא יהודי שבו, את הגוי שביהודי.
הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אומר: מה אדם יחיד הזהירו חז"ל ואמרו: "והוי דן את כל האדם לכף זכות", על אחת כמה וכמה שעל כלל ישראל חייבים ללמד זכות.
הרה"ק שמואל הורביץ אומר: כיון שנשמת כל אדם- חלק אלו-ה ממעל, יש לרחם על הניצוץ האלוקי שנשבה בקרבו של הרשע- ואותו יש לאהוב.
כשהשמחה באה לאדם פתאום, בידוע שיבוא לו חסד וישועה.
וכי אגזור מיתה על עצמי? (חנוך חיים וינשטוק נ"י) מתח רב שרר בבית המדרש המרכזי של וורשה, עשרות רבות של צורבים, מטובי העילויים של וורשה, עמדו פעורי פה מול האברך הצעיר, העילוי רבי שלמה'לה אייגר בן ה-25 חתנו של ראש הגבירים ר' ישראל הירשזון שעמד במרכז האולם, כשהוא מוליך ביד בוטחת את ספינתו בנתיבי הים הסוערים, בסוגיא המפרכת "יש בגר בקבר". תילי תילים של קושיות נערמו, בזה אחר זה, על הגמ' ושיטות הראשונים. נראה היה כאלו אין מוצא, הכל תמוה קשה ובלתי מובן. הצורבים אמנם ניסו את ידיהם בהבהרת העניינים, סברות חזקות ובנויות נזרקו מפיהם, כדי לפזר את הערפילים. ברם רב החובל הוכיח לכל הנאספים שעדיין אין שבילי הים נהירים להם . לאחר שכולם נוכחו לראות כי הספינה עומדת לעלות על שרטון, החל כוחו הגדול של רב החובל להתגלות, בעת שפילס דרך בין כל המכשולים הרבים, והתווה דרך חדשה, בה החלו כל המכשולים להעלם בזה אחר זה, האור החל להפציע במנהרה החשוכה. והנה לפתע בעומק הריתחא דאורייתא, נכנסו שני אדונים הדורים בלבושם, ניכר היה עליהם כי הם שייכים לבית המלוכה, עניין חשוב להם לדבר עם ר' שלמה ר', שלמה ביקש את סליחת התלמידים והסתודד עמם שעה ארוכה, לפי מבע פניהם נראה היה שנידונו עמו דברים בתחומים עמוקים שהצריכו את כל הריכוז . לאחר שתמה השיחה חזר ר' שלמה אל מרכז הסוגיא, אל תוך עומק העיון, בלי הפרש של רגע, בשזירה של היסוד בו היו צריכים להתיישב עשרות התמיהות , לשומעים נראה היה כאלו הוא קורא מתוך הכתב, וכך יכול הוא להמשיך מאותה פיסקה בה קטע את הפלפול. ההפרעה הבלתי צפויה לא נתנה את אותותיה בר' שלמה . התלמידים נותרו משתאים ומשתוממים מהפלא שהתרחש לנגד עיניהם, כסבורים היו שאולי סוגיא זו מונחת היטב במוחו הכביר של העילוי הצעיר. אך לא עובר זמן רב ותופעה זו חוזרת על עצמה, פעם אחר פעם, כל אימת שתלמודו נקטע על ידי רבי המלוכה. לא הייתה לזה השפעה על מהלך השיעור ר' שלמה חזר לעומק העיון מהנקודה בה פסק בלי שיוצרך לסדר את הדברים מחדש . כל אימת שניסו התלמידים לתהות על התופעה הזאת, השיאם ר' שלמה מהנושא בחכמה, הוא לא ראה בזה שום חכמה מיוחדת, התימה [התמיה] שבפיו הייתה, איך אפשר אחרת? הוא אמר זאת בטבעיות רבה ובענוות חן, עד שבושו התלמידים שוב לשאלו . עוברים ימים ושנים, ורבה של וורשה הגאון רבי חיים דוידזון זצ"ל נקלע לשיעור שכזה, התפעם הגאון מאד והכריז "לית דין בר איניש". אמור לי ר' שלמה היקר, מהיכן לך כוח צמצום המחשבה, לשמור על החיבור לסוגיא גם אחרי ניתוק כביכול ממנה, בגין עניין של מסחר או שתדלנות. איך אפשר לחזור בו ברגע תיכף לסוגיא, כאלו מעולם לא נותקת משם? הפציר "תורה היא וללמוד אני צריך" סיים את דבריו במשנה תוקף . ר' שלמה לא חש בנוח לחשוף את הסוד, אבל כשראה את תקיפותו של רב העיר ניאות לספר. צעיר לימים היה ר' שלמה [ 15] בעת שדובר בו נכבדות עם בתו של הגביר האדיר ר' ישראל הירשזון. כבר באותם ימים נחשב לגאון עצום ששבילי הש"ס נהירים לו היטב. הצעות רבות הגיעו אל בית אביו, הגאון רבי עקיבא אייגר זצ"ל רבה של העיר פוזנא, ובהם הצעות מופלגות, והצד השוה שבהן נתינת יד חופשית לעילוי הצעיר לפרוח בתורה. אך מכל ההצעות נראתה הצעת הגביר ר' ישראל הטובה והנכונה שבהן. מאידך היה בית ר' ישראל פתוח לרבי המלוכה ושועי ארץ, חשש ר' עקיבא שמא חלילה וחס יגיע בנו לידי ביטול תורה, בעת שינסו לערבו בכל מיני עניינים. קודם שיצאו לחופה קרא לבנו החתן ואמר לו, דע לך שלמה יקירי, כי במשך השנים בהם אתה סמוך לשולחן חמיך יגיעו אליך כל מיני נושאים ועניינים חשובים, מהם ענייני ציבור, ומהם ענייני מסחר. והיות ויודע אני כי לבבך שלם עם ה' אלוקיך ודבק אתה בתורתו באמת, על כן מברך אני אותך, שכל אימת שיגיע עניין שאמור להוציאך מהלימוד, שלא יהיה בכוחו למנעך מעומק העיון. וברגע שתצטרך לשוב לסוגיא בה היית שקוע תחזור אליה תיכף ומיד . זכות אבא הצדיק עזרה שב"ה לא היה בכל המניעות הללו להסיר את ליבי מהתורה הקדושה, סיים ר' שלמה בענוות חן. זכה ר' שלמה שרוב ימיו היה פנוי מכל עסק ציבורי, וראשו ורובו היה מונח בש"ס ובפוסקים. בד בבד עם הרבצת התורה לעשרות רבות של תלמידים, הייתה לו חברותא מופלאה עם אחד מגאוני הזמן, רבי שלמה זלמן ליפשיץ זצ"ל בעל ["החמדת שלמה"] מסכתות רבות שנו ביחד בהתמדה עצומה . עוברים ימים ור' שלמה החל לנהל עסק גדול של קבלנות בתים [נדל''ן] " בעזרת קשריו המסועפים של חמיו, בהיותו "טוב עין" החליט להכניס את חברו ר' שלמה זלמן לשותפות. תנאי כפול ומכופל התנה עמו, שלא יהיה להם שיח ושיג בשום נושא מסחרי בעת שהם לומדים, וגם בעת שמתעסקים במסחר יהיה ראשם ורובם בסוגיא. וכך התמשכה לה החברותא בין חזקת הבתים והמוכר את הספינה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכך גם עם הסתעפות העסקים לא היה בטרדות הזמן להסיח דעתם מהעיקר . הייתה הצלחתם לצנינים בעיני כמה סוחרים מתחרים, שלא יכלו להבין איך יתכן בזמן כה מועט בהם הם משקיעים את ראשם במסחר להגיע להצלחה כה רבה. לא יתכן הדבר בלי לרמות את הרשויות ברישומי הפנקסים, הייתה מסקנתם ברורה. יד מרושעת השתלחה ברישומי הפנקסים, וכך זויפו להן הרשימות ונשלחו אל פקידי הרשות . שוטרי חרש נשלחו אל בית המסחר, תוך חיפוש אחר ספרי החשבונות. אי התאמות בין הספרים שנמצאו, לרישומים שהיו בידי השוטרים הביא למעצרם. העיר וורשה רעשה וגעשה על מאסר שני הצדיקים, שתדלנויות רבות נעשו עד שהוצאו לביתם . תביעה למשפט פלילי הוגשה נגד שני השותפים. תוך פיזור ערפל רב כדי למנוע בעד השותפים להתארגן ולהגן על עצמם. טיפין טיפין החלו ידיעות לזרום על משפט חמור ביותר העומד להיחרץ כנגד שניהם. ממשלת פולין מחמירה הייתה על העלמות מס, עד כדי חריצת עונש מוות, ככל שהבגידה חמורה יותר, העונש חמור יותר. לשונות רעות ידעו כבר לחרוץ עונש מוות לר' שלמה אייגר שניצל את מעמדו הבכיר של חמיו עם השלטונות, ומאסר עם עבודות פרך, עבור השותף הזעיר הרב שלמה זלמן ליפשיץ . חודשיים חוצצים בינם לבין המשפט, ובינתיים יושבים שני השותפים ולומדים. נאסר עליהם לעת עתה להתעסק במסחרם, כדי למנוע מהם לטשטש ראיות. וכך שקועים היו באוהלה של תורה מבקר ועד ערב. בכל שעות הלימוד לא הוסחה דעתם מהלימוד. רק בין לבין התעסקו בשאלה העתידית. במעט הזמן ישבו ושקלו את כל הטיעונים האפשריים, כולל שיחות עם פרקליטים בעלי עמדה בכירה, אך נראה כי הישועה רחוקה מהם. כל טיעון שהועלה ונבדק נמצא כחסר סיכוי. נראה היה כי החבל חלילה נכרך על צווארם . עד לערב יום המשפט, לא נראה המתח על שניהם. בטוחים היו בסייעתא דשמיא שלא תעזבם. וכך שקועים היו בלימוד עד לחצות ליל . בעת יציאתם מבית המדרש ישבו ב"פוליש" בניסיון אחרון למצוא טיעון צודק כהגנה למשפט החמור העומד חלילה להיחרץ עליהם. ברם גם עתה חשים שניהם כי נמצאים הם במבוך סתום, כביכול ננעלו שערי רחמים . כדאי שנלך לישון עתה, כדי שראשנו יהיה צלול, אפשר שבטרם יחל המשפט נמצא את הטיעון הנכון להוכיח את חפותנו, הפטיר ר' שלמה זלמן לר' שלמה, בעת שנפרדו לדרכם . ר' שלמה זלמן הלך לביתו וחשב לעצמו, היתכן שזה היום האחרון כאן? אמירת "קריאת שמע על המיטה" נאמרה בקול נשבר, תוך פשפוש במעשיו וצידוק הדין. לאחר מיכן ניסה לתת מעט תנומה לעפעפיו, כדי שראשו יהיה מעט רענן לקראת הדין, אלא שהשינה ממנו והלאה . מחשבות רבות מנסרות במוחו, אם לא עכשיו אימתי? איך אפשר להסיח דעת מלמצוא טיעון הגון, על מי תשליך יהבך, אם לא תעשה את מעט ההשתדלות הנכונה? אין כאן חסרון במידת "אמונה וביטחון" אם מנסים להפך בטענות, זו היא חובת ההשתדלות, וחייב כל אחד לעשות את המיטב שבידיו, אסור לסמוך על ניסים או על אחרים. וכך קרוב לשעתיים התהפך על משכבו, תוך שהוא סוקר את כל הצדדים האפשריים. והנה לפתע הפציע אור גדול. כיוון מחשבה מדהים נפל במוחו, מה שהפריך את כל הראיות שנטוו אחת לאחת. מרגע לרגע התבהרה התמונה, היו כעת דברים של ממש כדי להפריך את העלילה . בשמחה קם ממיטתו, ויצא בריקוד הודיה שמח לבורא יתברך, שחננו בעצה טובה ברגע האחרון. איייי ב"ה ישועת ה' קרובה לבוא . לפתע נפלה במחשבתו, ומה עם החברותא ר' שלמה? האם זה בסדר שרק אני עומד ושמח בעוד שיתכן שהוא עדיין שרוי בצער?! הצצה חטופה על מורה השעות שתלה על הקיר גילה שהשעה קרובה לעמוד השחר. ספק הלכתי החל לנקר במוחו, האם מן הדין לרוץ כעת או להמתין עד שיאיר השחר? מי יודע, אולי ר' שלמה נם את שנתו, ויש בזה חשש גזל שינה . ככל שהפך בדברים חש שעליו להיות איש בשורה לידידו הטוב, הרי קרוב לודאי שגם ר' שלמה לא נתן שינה לעיניו, ואין מצוה גדולה יותר מלהיות מבשר טוב. שמא תאמר שגם הוא מצא פיתרון. אם כן ממ''נ כדאי להקדים לשמוע זאת, אם זו אותה דרך הרי לך הוכחה חותכת לאמיתות הטענה, ואם זו דרך אחרת, טובים השתיים מן האחת, ואם העלטה שוררת ישוב לביתו . כשהתקרב לביתו של ר' שלמה ראה שאכן האור דולק בחדרו. הוא הקיש על דלת ביתו בעדינות, לאחר המתנה של מספר רגעים נכנס לחדרו, ברם לתדהמתו הרבה רואה הוא את ר' שלמה יושב בשלווה רבה ליד שולחנו וגורס את משנתו בעיון, ספרים רבים נערמים על השולחן, דומה שעתה מכין את השיעור העומד להתקיים בבקר . ר' שלמה זלמן אינו יכול לכבוש את התפעלותו ר' שלמה השכחת את המשפט הקשה שעומד להתקיים בעוד מספר שעות?! הרי גורלות של חיים ומוות יחרצו בהם. לא שכחתי לרגע קט את המשפט, עונה ר' שלמה בשלוות הנפש . אז מאיפה תעצומות הנפש? איך ניתן לרכז ולצמצם את המחשבות כשחרב חדה מונחת על הצוואר? לא מצליח החברותא לרדת לעומק דעתו . מחר אתה אומר שחיים ומוות נחרצים , ואז.... תינח אם הייתי מוצא דרך להציל את עצמי הייתי מנסה להפך שוב ושוב, אבל כבר נוכחנו שדרך עוד לא נמצאת, ובינתיים אבטל תורה ואאבד את עולמי???? ותוך כדי, הוא מוציא את הרמב"ם מהארון ומצביע על ההלכה "[פ''ז מהלכות רוצח ה א" ] "חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד - כמיתה חשובין". אם לא אשב ואלמד כרגע, גוזר אני על עצמי כעת מוות . ר' שלמה זלמן אמר אחרי כן, כי למד באותו זמן פרק מאלף ביותר, מהי חיות ומהי מיתה. לא היה כל צורך לבשר לר' שלמה את הבשורה המשמחת. אחרי שלמד את ההשגה של "חיים ומוות" באסקפלרייתו המאירה של חברו ומורו . רק כשהגיעו לשערי בית המשפט גילה את אוזנו של חברו כי יש לו טיעונים חזקים כדי להפריך את דברי המשטינים . נו לא אמרתי לך כי חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין? כיון שדבקנו בתורה ממילא זכינו שוב במתת חיים.
חוויית השבוע שלי אין יהודי רע,הגוי שביהודי,כף זכות,הניצוץ האלוקי,הרשע,לאהוב,חסד וישועה,לגזור מיתה,וורשה, אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ה
אחרי כל סערה מגיעה רגיעה (שמואל אייזיקוביץ)
גם עבד ללא בעלים – עדיין עבד הוא. בן-חורין הוא מי שאינו משועבד בנפשו, לא לאדם אחר ולא לעצמו" (רבי שמחה-בונם מפשיסחה)
''כשזה נוגע לאהבה, השכל אילם, הלב עיוור, וההיגיון בכלל לא קיים."
"תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו, ימליץ טוב בעדינו" "וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"
בת הטבח: איך להפוך כל חיסרון ליתרון בת הטַּבָח התלוננה בשיחה עם אביה על הקושי שבהתמודדות עם הבעיות בחיים. הטבח הוביל את בתו למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים: בסיר הראשון-הוא שם גזר; בסיר השני-הכניס ביצה; בסיר השלישי-שפך גרגירי קפה. לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת; הוא הוציא את הביצה מן המים הרותחים והניח אותה בקערה; סינן את הקפה ומזג אותו בספל. הוא הביט בבתו ושאלה אותה: 'מה את רואה, יקירתי?'. הבת התקרבה לשולחן ובחנה את התוצרים: הגזר-היה רך ונימעך; היא קילפה את הביצה, שהייתה קשה; הקפה הדיף ריח ניפלא וטעמו היה טוב ומענג. אמר הטבח: 'כך בני אדם שונים מתמודדים עם קושי זהה'. המים הרותחים הם אותו מצב נתון עבור שלושת החומרים (כלומר קושי זהה): הגזר-שהגיע למים קשה, התרכך עד מאוד, וניתן עכשיו לפורר אותו בקלות; הביצה- שהגיעה עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה; פולי הקפה-לעומת זאת, הם יחודיים! לאחר שהותם במים הרותחים, הם הפכו את המים למוצר משובח. 'לאיזה מהם את דומה, בתי היקרה? 'כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך, כיצד את מגיבה?'... כמו גזר-שניראה חזק, אך מאבד את תכונותיו במצבי לחץ? כמו ביצה-בהתחלה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה לאחר: פיטורין, גירושין, מוות של אדם אהוב וכו'... שניראית אותו דבר מבחוץ אך ליבה ונישמתה התקשו עד מאוד... או אולי כמו פולי קפה-אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן? הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה! בשביל להיות פול קפה, רק צריך לזכור שכל מה שקורה לנו בחיים יש סיבה... רק נישאר לנו לגלות מה היא וללמוד ממנה. אין חיסרון שלא ניתן להפוך ליתרון... חוויית השבוע שלי סערה,רגיעה,עבד,בן חורין,אהבה,אילם,עיוור,היגיון,שעת הדחק,בת הטבח, אמרי שפר י"ח אייר ה'תשע"ה האתמול הוא היסטוריה, המחר אינו ידוע, והיום הוא מתנה.
כשחתול שחור חוצה את דרכך, זה סימן שהוא בדרך לאן-שהוא.
"כשיהודי פשוט מנשק את חוטי הציצית שלו, הדבר יקר במרומים מהקילוסים הנעלים ביותר של המלאך מיכאל" (הבעל-שם-טוב)
כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, תצטרפנה הידיים ליד אחת המגעת עד לכיסא הכבוד (רבי משה לייב מסאסוב).
יחף מכעס (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי) לר' אלכסנדר פרויליך נולדו עשר בנות, אך לא היה חסיד מאושר ממנו בכל רחבי החסידות המעטירה. מאושר? הכי מאושר? עשר בנות? ואפילו לא בן אחד לרפואה? איך יכול להיות? קורה. גם תשעת חתניו שיחיו, הם התפארת שבתפארת מגידולי ההוד וההדר של החסידות, ואין חתן שלא עבר את עינו הבוחנת של האדמו"ר, אשר אישר כל שידוך במילים "במזל וברכה, עם הרבה תורה ושמחה". כל תשע החתנים היו אברכי משי אחד אחד, וגם רשימת הנכדים הנכבדה העידה, כי מדובר פה בהצלחות מופלאות של זיווגים משובבי נפש. נדוניות? נו טוב, ר' אלכסנדר חביבנו היה סוחר אופניים נכבד בעירו, אשר פירנס בכבוד את משפחתו, אך בהגיע עת דודים של כל בת בעתה ובזמנה, הוא שלף מן הבוידם ומן המרצפות כל שטר ירוק שחסך, ומימן בעין יפה ובנפש חפצה את מה ששדכנים הטילו עליו לשלם. עד שהזמן עשה את שלו, והזיקנה על שלל לחץ דמיה וחולשותיה ואף מתיקות הסכרת המפעמת בה, קפצה גם על ר' אלכסנדר. הלה התעורר בדיוק בבוקר היום האחרון של השבע ברכות של בתו התשיעית רוחמ'קה, והרגיש ש'זה זה'. לפתע גבו כאב עליו, ידיו בקושי נעו ורגליו במאמצים מרובים בקושי נשאו את גופו. רופא המשפחה ביצע בו בדיקה זריזה, ומיד הבהילו לבית החולים. במחלקה הקרדיאולוגית גילו איזה שסתום או שניים במצב רעוע וכמה סתימות לא סימפטיות בעורקים, ומיד הוא הובהל לחדר ניתוח, וצונטר כמעט בכל כיוון אפשרי. "אני אוסר עליך לעבוד, בטח לא להרים אופניים. זה פשע להעמיס על לבך החלש משאות כבדים" הבהיר לו ד"ר מנצ'בסקי מנתח הלב. "הרופא צודק אלכסנדר, אתה כבר בן 70, אופניים זה עסק לא רע, אבל לא בשבילך, תציע את החנות לאחד החתנים או הנכדים, ושב בבית מדרש ללמוד" הציעו חבריו האוהבים. לא בן ולא נכד, אף לא אחד מצאצאיו קפץ על המציאה. אלכסנדר הודיע לבעלי החנות על סיום השכירות שנמשכה כ 40 שנים. הוא נעל את דלת הברזל בפעם האחרונה ושלש דמעות קטנות ביקשו לברוח מעיניו. "כבוד הרב, ומה עם נדוניה של רחלי בתי העשירית, מאיפה אגרד את הסכום? כל מה שהרווחתי כיהודי עמל כפיים נתתי לבנותי, אין לי חסכונות ולא רכוש. עם קיצבת ביטוח לאומי, זה מבצע בלתי אפשרי לממן את נישואיה...". האדמו"ר הביט בחסיד היקר הזה והרהר. אחרי חמש דקות אמר: "אלכסנדר סע לאמריקה, אתן לך כמה כתובות, ותחזור עם נדוניה". "אמריקה?!? מה לי ולארץ העמים?" "סע אלכסנדר, בשביל לסייע בהקמת בית יהודי, מותר. שיהיה במזל וברכה עם הרבה תורה ושמחה". ר' אלכסנדר קנה חליפה חדשה, נעלים חדשות, וגם כרטיסי טיסה הלוך ושוב. פניו מועדות לשדה התעופה. בכיסו רשימה נכבדה של נדיבי עם. "הוי, הוי ריבונו של עולם" מלמל החסיד העניו, "ברכני שזו תהיה נסיעה קצרה ביותר, שאזכה להצלחה בחו"ל למען הקמת ביתה של רחלי...". ועכשיו ידידי הביטו במשקפות, אלכסנדר מיודענו ניצב בראש התור של הבדיקה הביטחונית בטרמינל, ומה מתרחש שם בדיוק? "תוריד בבקשה את הכובע" מצווה הבודק הבטחוני, בקול קשוח. "תוריד בבקשה את החליפה". כמעט באותה נשימה. צוות הבודקים ממשמש לו בכיסים, בבטנה, בתיק יד של ר' אלכסנדר. אצבעותיהם ממשמשות את הכובע מכל צדדיו. הם פותחים את התיק שלו ומוציאים משם תפילין, טלית וכמה ספרים. אלכסנדר נעלב כשאחד הבודקים, פוקד עליו לפתע "אדוני, נא להוריד נעלים". הוא חלץ נעליו, והללו נישאות בידי אחד הבודקים, לאן? לא ברור. "הם כנראה חושדים שיש לי יהלומים בסוליות? ממתי בודקים בבטנה? בנעלים? איזו בושה?". שימו לב צופים חביבים כיצד עשרות נוסעים מביטים בחסיד המבוגר, מתלחשים... "הוא כנראה מבריח משהו... החרדים... כמו תמיד", אש ההסתה בתקשורת מעלה גם כאן אש. אדם מבוגר גבה קומה לבוש חליפה צבעונית לגופו, עם כובע קש לראשו ומשקפים על עיניו הביט במחזה משועשע וסקרן. "עמוד בצד ותן מעבר לבאים אחריך", קיבל אלכסנדר פקודה נוספת. סומק של בושה עטה את פניו, כאשר כולם חלפו לפניו, מציצים בגרביים האפורות שלרגליו. ואיה הנעלים? נמוגו בבדיקה הבטחונית. הגבוה עם כובע הקש אפשר אף הוא לנוסעים שמאחוריו לחלוף, בעוד הוא נשען על עמוד שיש סמוך. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה, ר' אלכסנדר פרויליך ניצב יחף בגרביו, והופך לבדיחה של נמל התעופה. ילדים מצביעים לעברו. "נא לעלות למטוס טיסה TWAמספר 704 לניו יורק... ברציף 7". "אדוני אתה משוחרר", מצחקק הבודק. "אבל תחזירו לי את הנעלים...". "מצטער הנעלים שלך עדיין נבדקות, אבל לך יש אישור לעלות...". "מה פירוש?" תמה אלכסנדר. "זה הפירוש! מה לא ברור!? אתה משוחרר והנעלים עדיין לא!". פרצי הצחוק מסביב עטפו את ר' אלכסנדר במעטה של קלון מרסק נפש. הוא שתק, בלע עלבונו לבש חליפתו אסף תפיליו וספריו לתיק היד, ורץ יחף לרציף, ומשם לכבש המטוס. למטוס הוא כבר נכנס עם חיוך קטנטן על שפתיו. הבדיחה על החסיד היחף הדהדה ברחבי הנמל. הוא התיישב בשורה השלישית כסא מספר 17, הדף את רגליו אל מתחת לכסא, והוציא ספר תהילים קטן. "תסלח לי אדוני, אני יכול לשאול אותך משהו?" השאלה באנגלית. האיש המבוגר הגבוה עם כובע הקש והחליפה הצבעונית הציג עצמו במאור פנים "שמי ריצ'רד קולינס מניו יורק". אלכסנדר חייך לעברו בעינים טובות. "כן, מה תשאל ידידי, אגב שמי אלכסנדר פרויליך". "תסביר לי מיסטר אלכסנדר, איך לא רתחת מכעס מן ההשפלה שעשו לך הבודקים הבטחוניים? הם פשוט ביזו אותך! אחרי שעלית למטוס עוד נותרתי שם ונזפתי בהם. חצופין שכאלה, ואתה שותק?! תסביר לי לאן נעלם לך הכעס...?" אלכסנדר גייס את כל הידע שלו באנגלית, והצליח לומר עם שינים כמעט שבורות: "אנחנו יהודים, ורבותינו חינוכנו כי כעס הוא עבודה זרה. הכעסן הוא גאוותן ואפילו אפיקורוס. מדוע? כי מי שכועס על בני אדם חושב שהם אלה שמרעים לו ומשפילים אותו, ואינו מכניס בלבו את העובדה שבורא העולם הוא זה ששלחם למשימה זו. הם רק המקלות להכותני אבל ההשפלה באה משמים והיא בודאי מגיעה לי. אתה מבין מיסטר קולינס. אני מעדיף להישאר יחף ושמח, מאשר כועס עם נעלים". הגבוה הנהן בראשו אף הוא נבוך משהו. "ומה כבודו מחפש בארה"ב?" שאל. "נדוניה לבת הצעירה שלי, שמה רחלי. הצלחתי להשיא תשע בנות בעזרת ה'. היתה לי חנות אופניים דרכה הקב"ה הזרים לי פרנסה ונדוניות, אבל מה לעשות שחליתי וסגרתי את העסק והאדמו"ר הורני לנסוע לאמריקה לנדיבים ללקט שם נדוניה. אני איש תמים, האדמו"ר אומר, אני עושה". "כמה כסף מיסטר פרויליך צריך לאסוף לנדוניה של הבת?". "200,000 ₪, פחות הסכום של מחיר הנעלים שאקנה בניו יורק" והשניים פרצו בצחוק מתגלגל. ועכשיו הביטו היטב קוראים נאמנים, איך מיסטר קולינס שולף מכיסו פנקס צ'קים ורושם המחמאה על סך 50,000 דולר ארה"ב, ותוחב אותה עמוק עמוק לכיס חולצתו של החסיד היחף. אלכסנדר פוער עיניו בתדהמה. "אני לא ביקשתי...". "אבל אני נתתי אלכסנדר. דומני שתעריף הקורס שעשית לי בשעה האחרונה איך להימנע מכעס, שווה הרבה יותר מ- 50,000 דולר". למותר לציין שר' אלכסנדר פרויליך קנה נעליים בנמל התעופה בניו יורק ומיד עלה למטוס, בחזרה לישראל. מוסיף ומסיים המחבר: "העלבון הזה שהותיר יהודי יחף ומגוחך לעיני מאות נוסעים, היה מוביל אותנו לעשות 'חגיגה' בנמל התעופה, עד לתביעת פיצויים נכבדה. לא היינו שותקים, לא היינו מוותרים. אין ספק כי מדובר פה בדרגה של נקיון הנפש והדעת של יהודי פשוט, שמכר כל חייו אופניים, ולימדנו, כי גם בין הצמיגים והכידונים, ניתן לתקן מידות ברמה שראוי להתקנא בה". ומוסיף המחבר - "ברגע האחרון נזכרתי כי רבי נחמן מברסלב כתב בליקוטי מוהר"ן כי מי שכועס, שידע שנגזר עליו להרוויח ממון, ובכעסו הוא אובד ממונו. וההיפך".
חוויית השבוע שלי היסטוריה,מתנה,חתול שחור,ציצית,מנשק,המלאך מיכאל,כיסא הכבוד,יחף מכעס, אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ה
אדם גדול הוא שיודע עד כמה הוא קטן...
כשמישהו נותן לך עלון ברחוב, זה כאילו שהוא אומר לך: "קח, תזרוק את זה אתה"
כשמרתיחים מים, לוקח זמן עד שהם הופכים לצלולים כך לוקח זמן לאדם להזדכך. אבל צריך להיות על האש (עפ"י שיחות הר"ן עט)
''כשם שאין אומן בלא כלים, כך אין חכם בלא ספרים, והספרים הם לנו לעיניים ובלעדן לא ירים איש את ידו להיות מורה הוראות ודן דינים'' (פלא יועץ)
" כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" . (בירושלמי , ברכות ט)
כשם שבדיקת החמץ צריכה להיות אף לאיתור 'משהו' בלבד, כך גם בענייני קדושה צריך כל אדם לשאוף שיהיה לו לכל הפחות 'משהו': ללמוד משהו, להשיג משהו, משהו במידות, משהו בעבודה בפועל. העיקר שתמיד יהיה לו 'משהו' של קדושה.(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)
כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל) כשם שיש שמחה גדולה אצל האב, כאשר הוא מכניס את בנו ללמוד תורה, גם בשבת בראשית יש שמחה גדולה, כי בה הקב"ה מכניס את בני-ישראל ללמוד תורה.
ילד הוא כמו רב קטן (דקלה יוספסברג) רב גדול וידוע בתחום החינוך, הגיע ליום של פיקוח באחת מן הישיבות המוגדרות ”למתקשים“, באחת הערים במרכז. בסופו של יום, סימן ברשימה 12 שמות. ”אלה תלמידים מצטיינים“, פסק, ”אין להם מה לעשות בישיבה כזו. הם צריכים לעבור לישיבה רגילה“. בסוף אותה שנה 9 מתוך 12הילדים המסומנים אכן עברו לישיבה רגילה. ”איך ידעת שהם אכן תלמידים מצוינים?“ שאל ראש הישיבה את הרב בתמיהה. ”למען האמת אינני מכיר אותם כלל“, אמר הרב. ”סתם סימנתי שמות ברשימה...“. והדברים נוקבים ביותר! מה היה שם? לאחר אותו יום, סביר להניח שהרבנים המשיכו לראות את התלמידים המסומנים מתקשים כמקודם, אבל ידעו בבירור שהם תלמידים מצוינים כי הרב החשוב והבר-סמכא קבע כך... מחשבה זו בלבד אפשרה לתלמיד האמיתי שבו לצאת החוצה! במידה והרב היה אומר שאכן אלו ילדים מתקשים, אבל עם קצת יחס, עבודה ותרגול – יש להם פוטנציאל להצליח – ספק רב אם זה היה עובד. הידיעה הברורה - היא זו שחוללה את השינוי. • • • לפני שנים רבות, זכיתי להיכנס אל הרבנית קוק הצדיקה מטבריה תחי‘. הגעתי אליה אחרי יום מתיש עם בני הקטן בן השנה. בין פרק תהילים למשנהו, שאלתי את הרבנית הצדיקה במה אני צריכה להשתפר. ”לא להגיד ’אוף‘ לילד“, ענתה לי, ”ילד הוא כמו רב קטן, כמו תלמיד חכם אבל קטן...“. ’באמת ייתכן שהבן שלי הוא רב גדול ועצום...‘, הרהרתי לפתע, ’אולי הוא אפילו הרבה יותר חכם או בעל מידות ממני...‘. שמעתי מרב ידוע ששאל באחת משיחותיו, מה היה קורה לו היינו מוצאים פתקה זעירה על אצבעו של התינוק שלנו שזה עתה נולד ובה כתוב: ”הילד הזה יהיה גדול הדור הבא“. איך היינו רואים אותו? הלא כל גרגור וזחילה הייתה סימן ודאי ומובהק להיותו אדם גדול... ”כל ילד“, המשיך ורעם קולו של הרב, ”נולד עם פתקה זעירה כזו!“... ימי חמישי של אמא (מאת אביבה ורנר) ברוך ה', החיים שלנו מלאים בדברים טובים. אולם עם ארבעה ילדים קטנים, הרגשתי לפעמים כמו פועלת בפס יצור, ולא כמו אמא. הייתי מגלגלת את הילדים שלי מהתלבשות, ללימודים, לשיעורים, למקלחות ולשינה, כמעט בלי ליצור איתם קשר, בגלל התוכניות הצפופות והמגוונות שלנו. ואז, הודות למנה בריאה של חוסר שינה, נתקלתי ברעיון שעזר לשנות את הכל. הרשו לי להסביר. בן ה-3 שלי, מאיר, שיחק בהנאה בלגו ופתאום נתקף באימה משתקת. הוא זרק את לבני הלגו ורץ אלי בצעקות, "אמא, אמא!" הוא תפס את החצאית שלי כל כך חזק, שפרקי אצבעותיו הקטנות הלבינו. "מה קרה, מאיר? ממה נבהלת?" שאלתי בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס. "זה מסתובב". ידעתי שזה מה שהוא יגיד. זה מה שהוא אומר תמיד בשנה האחרונה, כשהתקפות הסחרחורת שלו הפכו יותר תדירות ויותר מתמיהות. הבטתי בעיניו של מאיר כמו שהורה לי הרופא. הקשבתי לנשימה שלו ומיששתי את הדופק. בדקתי את זה ואת זה. אולם לא, זה לא נראה כמו התקף אפילפטי, מיגרנה או אפילו קינסתזיה. מה מטריד אותו? בחוסר אונים, החזקתי את הילד המתוק שלי בין ידיי הבטוחות לדקה או שתיים, עד שהסחרחורת חלפה. התפללתי בשקט שהילד הקטן שלי ישתחרר מהאימה הבלתי מוסברת הזאת. ואז הוא דחה את ידיי, גלש מברכי, וחזר בשמחה למשחקו. בשנה האחרונה, האפיזודות האלה הפכו אצלנו לתופעה רגילה. מאיר היה נתקף בסחרחורת פתאומית ומשתקת, שהוא תמיד תיאר כ"מסתובב". החדר הסתובב, המכונית הסתובבה או המיטה שלו הסתובבה. בהתחלה ההתקפים האלה היו מגיעים אחת לחודש, אולם ככל שהם נהיו יותר תכופים, כך הלכו ותכפו הביקורים אצל רופא הילדים, ולבסוף אצל הנוירולוג, בחיפוש אחר תשובות. מאיר התעקש עכשיו לישון על הרצפה מתוך פחד שהמיטה שלו "תסתובב" באמצע הלילה. הבדיקות הראשוניות חזרו ברוך השם תקינות. זאת לא הייתה מחלה נוראית, אולם זאת גם לא הייתה דלקת אוזניים פשוטה או בעיה כלשהי בלחץ הדם. הנוירולוג הפנה את מאיר לבדיקת EEG בשינה, כדי לשלול אפילפסיה או מיגרנות. הותר לו לישון לא יותר מארבע שעות בלילה שלפני הבדיקה. בתרגום פשוט: הייתי צריכה להחזיק ילד בן שלוש (ואת עצמי), ערה, לפחות עד 3 לפנות בוקר - 8 שעות אחרי זמן השינה הרגיל שלו! הבדיקה נקבעה ליום ששי בבוקר, כך שיום חמישי היה הלילה הכמעט לגמרי לבן שלנו. יום חמישי בלילה, הוא גם הזמן שבו אני מבשלת לשבת. בדרך כלל לא שיתפתי את הילדים שלי בבישולים, משום שזה האט את הקצב. היה לי זמן מוגבל להכנות, והייתי זקוקה ליעילות מרבית במטבח. אולם באותו לילה השתרעו לפנינו שעות ארוכות, כך שיכולתי "להרשות לעצמי" לשתף את מאיר בכל המשימות הקטנות ששמרתי לזמן בו ילדיי ישנים, כמו בישול, ניקיון וכביסה. במשך השעות הראשונות בישלנו. נתתי לו לבזוק את התבלינים על העוף, וליצור מהבצק נחשים כדי לקלוע מהם חלות. מאיר קילף את הירקות למרק, ערבב את התערובת לקוגל התפוחים, ויצר כדורי בצק לעוגיות השוקולד צ'יפס. הרשיתי לו אפילו ללקק את הקערות אחר כך (שזו הנאה שבדרך כלל אני לא מרשה לו). אחד אחד הלכו למיטותיהם אחיו הגדולים, ולבסוף גם אבא שלו, ומאיר עדיין נשאר ער לצידי, חוגג את החדשות שהלילה לא הולכים לישון. אחרי שהשבת הייתה מוכנה, עברנו למטלות אחרות. קיפלנו מטענים חדשים של כביסה והדחנו יחד כלים. ארזנו עבור שאר הילדים את ארוחות העשר, והכנו את התלבושת האחידה שלהם למחר. נתתי לבחור הצעיר שלי אפילו להעביר ניגוב רשלני על רצפת הסלון. באמצע כל העבודה הלא נעימה הזאת, משהו השתנה. איפשהו בין חצות ל-3 לפנות בוקר, באמצע קיפול הכביסה המשותף, מאיר חפן את פניי בכפותיו השמנמנות ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. "אני אוהב אותך", הוא אמר. "את האמא הכי טובה בכל העולם". הוא אמר את זה שוב ושוב בימים הבאים. "אמא, אני אוהב אותך", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" הוא אמר את זה שוב חצי שעה אחר כך, כשהדחנו את הכלים, ושוב כשהכנו את ארוחות העשר. הוא חזר על זה שוב ושוב במשך הימים הבאים, ונשמע כמו תקליט שבור. "אמא, אני אוהב אותך", "את האמא כי טובה", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" נהניתי לשמוע את זה, כמובן, וידעתי בדיוק מאיפה זה מגיע - מתוך זמן האיכות שבילינו יחד באותו לילה ארוך; מתוך זה שהייתה לו אימא לעצמו בלבד; מהרגשות הטובים שבאו מהעזרה שהגיש לי; מתחושת ההישג שהייתה לו, כשהוא הגיש את המרק והקוגל, שהוא בעצמו הכין. כך נולדה מסורת משפחתית חדשה. אני קוראת לזה "ימי חמישי של אמא". בכל יום חמישי בלילה, אחד מילדיי זוכה להישאר ער שעה (או אפילו שעתיים, לפעמים), אחרי שעת השינה שלו. בזמן הזה אני רק שלו, ואנחנו מבשלים יחד לשבת, מטפלים בכביסות ומנקים את הבית. אני מנצלת את הזמן של אחד על אחד כדי לשוחח עם הילדים על בית הספר, חברויות וחייהם בכלל. אנחנו יוצרים קשר על קליפות ירקות. זאת גם הזדמנות נפלאה ללמד את ילדיי איך לבצע מטלות, כמו הדחת כלים וקיפול כביסה, משום שהם בעצם מצפים לזכות של יום חמישי של אמא, ואין אף אחד לידם כדי לעורר את המודעות העצמית שלהם לרמת הדיוק של עבודתם. מאז שהתחלנו עם המסורת הזאת, הצמדנו טבלה ליד לוח השנה, ובכל פעם אנחנו עוקבים תורו של מי להיות עם אמא ביום חמישי באותו שבוע, ואני מוצאת את ילדיי סופרים לאחור את הימים עד שמגיע תורם לעזור לאמא עם העבודות. הם מצפים לביצוע מטלות! אה, ולמקרה ששאלתם את עצמכם מה יצא מה-EEG של מאיר - אני שמחה לדווח שהתוצאות היו תקינות. ואני אפילו שמחה יותר לדווח, שהתקפות הסחרחורת של מאיר נעלמו לחלוטין באופן פתאומי. אני מניחה שאולי הן היו הדרך שלו לקבל תשומת לב מלאה מהאמא שלו (שעכשיו הוא מקבל, הודות לימי חמישי של אמא), או שהם היו הדרך של א-לוקים ללמד אותי על חשיבותו של זמן מיוחד עם הילדים שלי. בכל אופן, עכשיו אני מקדישה להם תשומת לב ראויה, כמו שאמא צריכה להשקיע בילדים שלה. חוויית השבוע שלי ילד,רב קטן,פרצוף,בדיקת חמץ,דינים,ספרים,כלים,אומן,על האש,צלילים,מרתיחים מים,רחוב,עלון,אדם גדול, אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ה
אדם צריך להיות כמו כלי , שכל מה שבעל הבית ירצה לשפוך בו הן יין והן חומץ יקבל.
" הצדק ניצח, " דיווח עורך דין על הזכיה במשפט ללקוחו שלא נכח בעת הקראת פסק הדין " . ''הגש מיד ערעור", הגיב הלקוח.
כשהתחילו לדרוש בגרמניה תארים אקדמאים והרבנים התעטרו בתואר : " הרב דוקטור " , אמר אחד הגדולים : כשהדוקטור עומד ליד הרב , סימן שהרב חולה.
מחג הפסח עד ל"ג בעומר יש 32 ימים בגימטריה "לב", ומל"ג בעומר עד חג השבועות יש 17 ימים בגימטריה "טוב", ביחד לב טוב, מרמז שצרכים להתחזק במידות והנהגות טובות, כהכנה לקבלת התורה.
זכות מֲעֵשה חֶסד (פניני עין חמד עלון 481) מהו השכר העצום עבור מצוות החסד, לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור מופלא, שעובד מהספר "מגיד חדשות", שיש בו כדי ללמדנו עד כמה מצוות החסד עצומה וחשובה בעולמות העליונים. ומעשה שהיה - כך היה: הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס זיע"א זצ"ל שמע ברוח קדשו , שמכריזים בשמים על פלוני, בעל מאפיה, שהעולם כולו מסור בידו, אשר יגזור - יקום, ואשר יברך - יבורך. לשמע דברים אלו תמה הצדיק וביקש לברר לעצמו, מדוע זכות עצומה זו נפלה בחלקו. לפיכך קם רבינו והלך אליו שאלו " : אמור נא לי בבקשה, איזו מצווה עשית שזכית בגללה לכח זה?" . נבוך הלה וענה: "אדם פשוט אני ועמל לפרנסתי . איני יודע מאומה" אמר לו הרב : "חשוב ונסה להיזכר". משך בכתפיו "דבר פעוט יש, אולי לכך מתכוון רבנו . ביום שישי, לאחר האפייה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם . " "שבת אחת הוצאתי קדרת אשה אחת. אולם לא החזקתי בה כהוגן ונפלה מידי ונשברה . לתדהמתי הרבה, לא הייתה בתוכה אלא ביצה אחת שהניחה כדי שתצטמק יפה. כה רב היה עוניה, שלא היה לה דבר נוסף לשים בקדרה. ראיתי כמה הצטערה על קדרתה שנשברה ועל עניה שנתגלה . " אמרתי לה : "הנה כאן קדרה אחרת, קחי אותה". ולמעשה הצעתי לה את קדרתי . אולם היא מאנה לקחתה ואמרה : "אין זה שלי" . בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם . לאחר מכן אמרתי לה: "הרואה את, איש לא באו לקחתה, כנראה הפקירוה - שלך היא בדין ." עתה למשמע דברים אלו נאותה לקחתה. " ומאז, בכל שבת מכין אני שתי קדרות האחת לי, והשניה - שאין איש בא לקחתה, והאשה זוכה בה בכל פעם מחדש! " שמע רבי ישועה וקרא "אכן נודע הדבר! אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי
חוויית השבוע שלי
מעשי חסד,זכות,קבלת התורה,לב טוב,חולה,הרב דוקטור,ערעור,פסק דין,משפט,זכיה,צדק,יין וחומץ,
אמרי שפר כ"ב אייר ה'תשע"ה
אם ְּבחקוֹּתי ֵּתלכּו. אם זאת תהיה דרככם שתלכו בה, שכל המצוות תשמרו כחוק בלי טעם רק בגלל ציווי ה', אז תזכו לכל הברכות. (זרע קודש)
אם בֻחקוַֹּתי תֵּלכּו... וָנַתִתי גְּשֵּמיֶכם בִעָתם אִם כאשר תלכּו לעסקי פרנסתכם יהיה זה בשביל שתוכלו לעסוק בֻחקוַֹּתי... אז וָנַתִתי גְשֵּמיֶכם בִעָתם שיספק לכם צרכיכם בשפע ולא תצטרכו לעמול בשביל פרנסה. (מאור ושמש(
דוגמה חיה - יהודי בא אל רבי ישכר־דב מבעלז והתאונן כי בנו אינו שוקד על לימודו ואין הוא נוטה אהבה יתרה ללימוד התורה. " האם אתה עצמך שאלו הצדיק: קובע עיתים לתורה ?". התנצל היהודי ואמר שהוא עובד קשה מאוד לפרנסתו, ובשובו הביתה הוא כבר עייף מאוד. נענה הרבי: "כשם שלך יש תירוצים שלא ללמוד, אך לבנך כך. אם הבן יראה שעל־אף עייפותך אתה לוקח ספר ליד ולומד — יספוג גם הוא אהבה לתורה".
" ואיש כי יקדיש את ביתו קודש..." (כז, יד( - אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק, קדוש הוא זה שביתו קודש.
העמל המתוק (אור השבת גיליון 7 66 ) השולחן המפואר בסלון הבית היה ערוך במיטב הכלים והמאכלים. מסביב ישבו כל בני המשפחה והאווירה הייתה נעימה, אך פניו של בעל הבית, הקבלן דן גולדשטיין, היו עגומות ומוטרדות. 'מה קרה, אבא?' שאל עידו, הבן הבכור שכבר הצטרף לעסק של אביו. 'היום נפגשתי שוב עם אדון זכאי', אמר הקבלן, 'הוא פשוט מוציא אותי מדעתי'. 'מי זה אדון זכאי?' שאל גדעון, הבן הצעיר יותר. 'אדון זכאי הוא האדם הערמומי, החמדן והעקשן ביותר שפגשתי מאז שאני בעסקי הבנייה', אמר הקבלן. ואכן, רק עקשנותו של אדון זכאי מנעה את בנייתו של הקניון הגדול שדן גולדשטיין תכנן לבנות במרכז העיר. את המגרש הוא רכש כבר לפני עשר שנים, אך הבעיה היתה שבמרכז המגרש עמדו שישה צריפים שבהם התגוררו דיירים ותיקים מאז קום המדינה. דן גולדשטיין היה מיומן בניהול משא ומתן לפינוי דיירים, והגיע במהירות להסכמים עם חמישה מדיירי הצריפים. אבל אז הוא הגיע לאדון זכאי, והלה התגלה כאגוז קשה לפיצוח. 'הוא עושה את עצמו כאילו הוא בכלל לא רוצה למכור', סיפר הקבלן. 'הוא מתחיל לספר לי זיכרונות מימי קום המדינה ולהראות לי תבלינים שהוא מגדל בחצר... כמה כסף שאני לא מציע - לא מספיק לו. הוא אפילו לא מביע נכונות להיכנס למשא ומתן. מה הוא חושב לעצמו? כמה אני יכול לשלם בעד הרבע-דונם העלובים שלו?' רעייתו של הקבלן לא נהגה להשתתף בשיחות העסקים, אבל הפעם היא אמרה: 'ואולי הוא באמת לא רוצה למכור? 'דן הביט בה בתימהון ואמר: 'לא רוצה למכור? את יודעת אלו סכומים הצעתי לו? הוא פשוט רוצה לסחוט ממני הצעות גבוהות יותר'. 'אתה יודע מה?' אמרה האישה, 'הייתי רוצה לפגוש אותו'. דן גולדשטיין חשב רגע ואמר לאשתו: 'אדרבה, נראה אותך משכנעת אותו. בואי ניסע אליו יחד ביום ראשון'. למחרת בבוקר עצרה מכוניתו המפוארת של הקבלן ליד הצריף של אדון זכאי. 'בוקר טוב', בירך אותו דן גולדשטיין, 'תכיר, זאת אשתי, דליה'. 'ברוכה הבאה', אמר אדון זכאי שפניו היו חרושות קמטים ועל ראשו חבש כובע ברט, 'תרצי לשתות משהו?' 'לא, תודה', אמרה אשתו של הקבלן, 'האמת שמעניין אותי לדעת מדוע אינך מוכן למכור את ביתך לבעלי'. 'תראי, גברת', אמר אדון זכאי, 'אני גר בבית הזה שישים שנה. מאז שהתחתנתי עם אשתי זיכרונה לברכה. במו ידי בניתי את הבית. לא היו פועלים ולא בנאים. בואי, תראי את ערוגות הפרחים והתבלינים שאני מגדל בחצר. תראי, תראי, זה שיח שושנים ששתלתי ביום שבו נולד לנו בננו הבכור, ועד היום אני משקה ומטפח אותו. את רואה את הנדנדה הזו? בעשר אצבעותיי בניתי אותה למען נכדיי. היא יותר חזקה מכל מה שמוכרים היום. והגדר הזו מסביב לחצר - אותה בניתי נגד שועלים שהסתובבו כאן באותם ימים רחוקים, כשמסביב הייתה רק שממה...'אשתו של הקבלן שמעה את אדון זכאי עוד שעה ארוכה, ואז נפרדה ממנו לשלום. 'הוא לא ימכור את הבית', חרצה את דינה כשהיא ובעלה נכנסו למכונית. 'הוא פשוט לא מסוגל להתנתק מהבית. שום סכום לא ישכנע אותו'. 'איך את יודעת?' 'כי אני מכירה את ההרגשה הזו. אתה בוודאי יודע שעברנו כבר כמה דירות בחיים, וכל פעם לדירה יפה ויקרה יותר. אתה זוכר שלפני חצי שנה רצית לעבור מהבית שלנו ולא הסכמתי? אתה יודע למה? כי בדירה הזו השקעתי מאמץ. בעבר הייתי מזמינה מעצב פנים שהיה עושה את העבודה, אבל בדירה הזו החלטתי לעשות הכול לבד. השקעתי בכל פרט ופרט. הסתובבתי ימים שלמים לבחור את הריהוט ואת השטיחים, בזבזתי שעות ארוכות בגלריות כדי לבחור תמונות, שתלתי לבד את הצמחים וטיפחתי אותם. בבית הזה השקעתי והתאמצתי והכנסתי את הנשמה, ולכן כאשר הצעת שנעבור דירה לא יכולתי. הבית הזה כבר חלק ממני. אדון זכאי לא ימכור לך את הבית, כי הוא עמל עליו והשקיע בו עשרות שנים. הבית הוא חלק מאישיותו, ואדם לא מוכר חלק מעצמו תמורת כל סכום שבעולם'. פרשת השבוע פותחת במילים 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ ...' ורש'י מפרש במקום: 'אם בחוקותיי תלכו - שתהיו עמֵלים בתורה'. אבל... מדוע צריך לעמול בתורה? מה אכפת לרש'י אם התורה תבוא לנו בקלות? האם המצוות צריכות להיות דווקא קשות לביצוע באופן שנתאמץ בביצוען? התשובה היא: כן! כאשר אדם עמל ומשקיע בנושא מסוים, הדבר הופך להיות קרוב לליבו ויקר בעיניו. מי שלא משקיע מאמץ, מוכן לוותר על הדבר ביתר קלות. אם נעמול בתורה ונשקיע מאמץ וקושי, נרגיש שהתורה והמצוות אהובים וחביבים עלינו והם יהיו חלק מעצמנו ומאישיותנו, וכך נזכה להתחבר אליהם בקשר בל ינותק.
חוויית השבוע שלי
ברכות,גשמיכם,בחוקותי,פרנסה,בשפע,לעמול,אהבה,לימוד התורה,עייף,תירוצים,ספר,מתוק,קדוש,
אמרי שפר כ"ג אייר ה'תשע"ה
הבעל שם טוב הקדוש אומר: נשמת האדם כמוה כנר. כשם שנר לעתים כבוי ולעתים דלוק כך נשמת האדם, לעתים מאירה ולעתים כבויה.
הרה"ק רבי אלימלך מגרודז'יסק אומר: גדול המוסר נפשו בעד כלל ישראל מהמוסר נפשו בעד ה' לבדו. שזה כמוסר נפשו בעבור בן המלך, שמוכיח במעשיו שאהבתו למלך כה רבה, עד שמוסר הוא נפשו לא רק בשבילו כי אם גם בעבור בנו. (פתגמים נבחרים)
הרה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי אומר: לעולם ילמד סנגוריה על ישראל כלל ופרט ויצדיק את ישראל וילמד עליהם זכות, וגדעון נגלה עליו השם רק בעבור שלימד סנגוריה על ישראל.
הרה"ק רבי פנחס מקוריץ אומר: בכל אדם יש דבר יקר, שאינו נמצא בשום אדם אחר.
זכות מֲעֵשה חֶסד (פניני עין חמד עלון 481) מהו השכר העצום עבור מצוות החסד, לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור מופלא, שעובד מהספר "מגיד חדשות", שיש בו כדי ללמדנו עד כמה מצוות החסד עצומה וחשובה בעולמות העליונים. ומעשה שהיה - כך היה: הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס זיע"א זצ"ל שמע ברוח קדשו , שמכריזים בשמים על פלוני, בעל מאפיה, שהעולם כולו מסור בידו, אשר יגזור - יקום, ואשר יברך - יבורך. לשמע דברים אלו תמה הצדיק וביקש לברר לעצמו, מדוע זכות עצומה זו נפלה בחלקו. לפיכך קם רבינו והלך אליו שאלו " : אמור נא לי בבקשה, איזו מצווה עשית שזכית בגללה לכח זה?" . נבוך הלה וענה: "אדם פשוט אני ועמל לפרנסתי . איני יודע מאומה" אמר לו הרב : "חשוב ונסה להיזכר". משך בכתפיו "דבר פעוט יש, אולי לכך מתכוון רבנו . ביום שישי, לאחר האפייה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם . " "שבת אחת הוצאתי קדרת אשה אחת. אולם לא החזקתי בה כהוגן ונפלה מידי ונשברה . לתדהמתי הרבה, לא הייתה בתוכה אלא ביצה אחת שהניחה כדי שתצטמק יפה. כה רב היה עונייה, שלא היה לה דבר נוסף לשים בקדרה. ראיתי כמה הצטערה על קדרתה שנשברה ועל ענייה שנתגלה . " אמרתי לה : "הנה כאן קדרה אחרת, קחי אותה". ולמעשה הצעתי לה את קדרתי . אולם היא מאנה לקחתה ואמרה : "אין זה שלי" . בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם . לאחר מכן אמרתי לה: "הרואה את, איש לא באו לקחתה, כנראה הפקירו - שלך היא בדין ." עתה למשמע דברים אלו נאותה לקחתה. " ומאז, בכל שבת מכין אני שתי קדרות האחת לי, והשנייה - שאין איש בא לקחתה, והאשה זוכה בה בכל פעם מחדש! " שמע רבי ישועה וקרא "אכן נודע הדבר! אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי
חוויית השבוע שלי
נשמת אדם,כבוי,דלוק,מוסר נפש,בן המלך,סנגוריה,גדעון,דבר יקר,זכות,מעשה חסד, אמרי שפר כ"ד אייר ה'תשע"ה
אני מודה להורי - שומרי בילדותי, מדריכי בנערותי וידידי בבגרותי״. (הרב שמשון רפאל הירש)
"כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"
"כשמתחילות הדרישות, נעלמת האהבה". (הרב אליהו דסלר)
כשקראתי על הנזקים של שתיה מופרזת, החלטתי להפסיק לקרוא.
יצא האוויר (על-פי 'דרך צדיקים') "עוצר! אין יוצא ואין בא!" – ההכרזה פשטה במהירות בסמטאות ירושלים והעכירה את מצב רוחם העגום ממילא של התושבים, הנאנקים תחת עולו של שלטון המנדט הבריטי. בימים ההם גבר הלחץ של הבריטים על תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל. האימפריה הבריטית דיכאה ביד קשה כל גילוי של הפרת סמכותה. בירושלים שלטו הבריטים שלושים שנה, מאז תום תקופת השלטון העות'מני. מנגד, אנשי המחתרות היהודיות ניסו לערער את המשטר הבריטי, וזה הגיב בקשיחות ובתקיפות כנגד כל ניסיון התקוממות. נוהל העוצר היה מקובל מאוד באותם ימים. בדרך כלל הוא הוכרז בעקבות פעולות תקיפה של המחתרות, שבתגובה עליהן נהגו הבריטים להטיל עוצר לילה בערים רבות. באותה עת התגורר בירושלים רבי מרדכי שרעבי. הוא היה תלמיד חכם ומקובל, ושימש ראש ישיבת המקובלים 'נהר שלום', שאותה הקים על שמו של המקובל רבי שלום שרעבי. הוא נקשר כל-כך לדמותו של רבי שלום שרעבי עד שהחליף את שם משפחתו, שהיה בתחילה יפת-תעיזי, לשרעבי. רבי מרדכי נולד בתימן. בילדותו נתייתם משני הוריו, וגדל בבית דודו, הרב אברהם יפת-תעיזי, שגם לימדו תורה. בגיל צעיר הוסמך לרבנות, ובהיותו בן עשרים וארבע עלה לארץ ישראל והצטרף לישיבת המקובלים בית א-ל. ברבות השנים נודע כאיש קדוש ומחולל ישועות. רבי מרדכי היה שרוי יומם ולילה בעולמה של תורה ובעבודת הבורא. הוא היה מנותק לגמרי מהוויות העולם, ואין זה פלא שלא עודכן בחדשות ולא שמע כלל את הכרוז המודיע על העוצר. זה היה ביום השבת. הוא יצא מביתו, וצעד ברחובות הריקים מנפש חיה. גם בזמן הילוכו היה שקוע בדברי תורה, ולא שת את ליבו כלל לעובדת היותו ההלך היחיד ברחוב. חריקת בלמים עזה ניתקה אותו ממחשבותיו. רבי מרדכי הִפנה את ראשו לאחור וראה מכונית משוריינת של המשטרה הבריטית עוצרת לידו. "יהודי! מדוע אתה הולך ברחוב? אינך יודע שהוטל עוצר על העיר?", צעק לעברו שוטר בריטי. שלושה מחבריו, שוטרים חסונים וחמושים, ישבו לצידו ברכב. "אני בדרכי למקום כלשהו", השיב להם לפי תומו. השוטרים הביטו בו בעיניים חשדניות. "איננו מאמינים לך", אמרו במשטמה, "הפרת את העוצר, ועליך להתלוות אלינו בדרך לבית המעצר". חרדה אחזה ברבי מרדכי למשמע הדברים. שהוא יחלל את קדושת השבת וייסע עם השוטרים לבית המעצר?! לא יקום ולא יהיה. "אנא", ניסה לפנות אליהם בדברי תחנונים, "הניחו לי לנפשי, אפשרו לי לשמור את קדושת השבת. לא ידעתי כלל על העוצר. בתום לבבי יצאתי אל הרחוב. אין לי שום כוונות רעות". השוטרים שיגרו לעברו מבטים מרושעים. ניכר היה שדבריו משעשעים אותם וגורמים להם רק להקשיח את עמדתם. הם הבינו שרבי מרדכי הוא רב חשוב, בעל מעמד נכבד, ועובדה זו דרבנה אותם להתעקש ולא לוותר. אחד השוטרים ניגש אליו ופקד עליו לעלות למכונית. "לא אעלה!", הכריז רבי מרדכי בנחישות, מביט בשוטרים במבט תקיף. "לא אחלל את קדושת השבת, ויהי מה". "ככה?", גיחכו השוטרים. השלושה זינקו מהרכב, לפתו את רבי מרדכי ואזקו את ידיו. כשהוא כפות הטילו אותו לתוך המכונית. "קדימה, סע!", הורה המפקד לנהג. זה לחץ על דוושת התאוצה ובאותו רגע נשמע פיצוץ עז. הרכב הזדעזע והיטלטל. אימה תקפה את השוטרים. "ודאי עלינו על מוקש של המחתרת", צעקו במורא. כעבור כמה שניות התברר להם שאיש לא נפגע. הם יצאו מן הרכב בזהירות והביטו כה וכה כדי לבדוק את מקור הפיצוץ. כשהפנו את מבטם למטה הבינו שלא מוקש או מטען חבלה הוטמנו להם, וכי לא הותקפו בידי כוחות גרילה – ארבעת הצמיגים של גלגלי הרכב היו נקורים וחסרי אוויר. מפקד הכוח הבריטי הביט במתרחש כלא-מאמין. מעודו לא נתקל במקרה מוזר כל-כך. נקר בארבעה צמיגים בעת ובעונה אחת! הוא העיף מבט לעבר רבי מרדכי שרעבי, ופתאום קישר בין הדברים. בצעדים כושלים ניגש אל הצדיק וביקש את סליחתו. "אני מבין שאיש קדוש אתה", אמר. "אנא מחל לנו על שהטרדנו אותך". וכמו כדי לכפר על מעשהו הורה לשניים משוטריו ללוות את רבי מרדכי בדרכו, להמתין לו, ולאחר מכן ללוותו בחזרה לביתו, שלא ייעצר שוב על הפרת העוצר. "עליכם לדאוג שלא יאונה לו כל רע", התרה בהם. "אני מתיר לו להפר את העוצר וללכת לאן שברצונו ללכת". רבי מרדכי יצא מן המכונית, מוקף בַשוטרים שהיו לשומרי ראשו האישיים, בדרך ליעדו. מראה הצדיק, המלוּוֶה שוטרים בעיצומו של העוצר, היה מחזה חד-פעמי ברחובותיה של ירושלים בימי השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
חוויית השבוע שלי
יצא האוויר,שתיה,נזקים,אהבה,דרישות,דבר שאינו נשמע,דבר הנשמע,בבגרותי,בנערותי,בילדותי, אמרי שפר כ"ה אייר ה'תשע"ה כששאלו פעם אחד מתלמידיו של רבינו הגה"ק ר' שמעון מיערוסלאב במה הארכת ימים, ענה לו שכשאדם מתרעם אחר מידותיו של הקב''ה, ויש לו טענות ושאלות אומרים לו משמים שיבא למעלה ויתרצו לו את כל השאלות והקושיות, אך הוא מעולם לא התרעם ולא היה לו שום טענות וקושיות למרות שהיה לו קשיים עם אשתו וגם היה סגי נהור ועוד צרות שהיו לו ר''ל, בכל זאת הצדיק לא התרעם כלפי מעלה חלילה ולכן לא הצריכו להעלותו לשמים להסביר לו סיבת הדברים שקרה אתו.
כשתחשוב לעומק, תגלה שאתה לא שונא מי שהוא, אתה פשוט מרחם עליו...
כשתעלה לשמיים לא ישאלו אותך למה לא כתבת את סיפור חייך, ישאלו אותך למה לא קראת אותו בזמן.
"כשתשאל על אדם, שאל מי רעהו. כי כל אדם יעשה מעשה רעהו." (רבי שלמה אבן גבירול)
הסכנה האמיתית (הרב יחזקאל שובקס) ג'ון וארווין נולדו בסידני בהפרש של חצי שנה. הם למדו יחד באותה כיתה בבית הספר המקומי בעיר. העובדה שהם נולדו לאמהות יהודיות לא אמרה להם או לבני משפחותיהם כמעט כלום, מלבד אי אלו חגים אשר הקפידו לחגוג, כמו: פסח ראש השנה וחנוכה. היה פרט נוסף בחייהם שהזכיר להם את יהדותם. פעם בשנה היה מגיע לסידני שד"ר מארץ ישראל במטרה לאסוף כסף עבור מוסדות התורה. מנהג עשה לו השד"ר שבבואו היה מכנס קבוצה גדולה של ילדים יהודים בשבת אחה"צ. במהלך הכנס כיבד אותם במיני מתיקה שהביא איתו מארץ ישראל, שר איתם כמה שירים יהודיים מוכרים, ולאחר מכן מסר שיחת חיזוק קצרה עם רעיון קצר על הפרשה המלווה במוסר השכל. רוב הילדים אפילו לא ידעו את שמו של השד"ר, אבל פניו האציליות, תנועותיו המלבבות וקולו החם והלבבי גרמו לילדים לרצות להאזין לדבריו. בגיל עשרים ומשהו כאשר ג'ון וארווין ביקשו להשתחרר ולהתפרק, יצאו לטיול משותף למשך כמה חודשים. זה היה בשבת בשעה שתים-עשרה בדיוק. הם היו באמצע מסלול הליכה בפארק הלאומי "לנגטאנג" אשר נמצא ברכס הרי ההימלאיה, לא רחוק מ"קטמנדו" בירת נפאל. פתאום החלה האדמה לרעוד מתחת לרגליהם. בשניות הראשונות אפילו לא קלטו מה קורה, אבל אז הגיע לאוזניהם רעש עצום בלתי מוכר. עוד הם מנסים להבין מה קורה, והם רואים משהו לבן אדיר מימדים מתקרב אליהם מפסגת ההר. זו היתה מפולת שלג אדירה. יחד החלו לנוס מן המקום בכוחות לא להם. לאחר כמה דקות ארוכות של חרדה שנדמו כנצח, השתרר שקט. זה היה שקט מוזר. מיד החליטו לחזור לכפר ממנו יצאו בבוקר. אך מהר מאוד איבדו את הדרך. מתברר שכתוצאה מהרעידה כוסתה האדמה בבוץ ושלג, וקשה היה לזהות את תוואי הדרך חזרה. ועדיין המשיכו במאמציהם. לקראת ערב הגיעו למה שהיה אי פעם כפר. אך לא מצאו בו כלום. כל הבתים בכפר התמוטטו על יושביהם, והכפר כולו כוסה בשכבת בוץ ושלג. ברשותו של ג'ון היה טלפון לווייני שאיתו הצליח ליצור קשר עם הוריו ולהודיע על מקום הימצאם. מעתה נותר להם לקוות שממשלת אוסטרליה תשלח מסוק לחלץ אותם, ובינתיים ניצבו שניהם בפני כמה סכנות קיומיות. הראשונה והעיקרית - זה הרעב. הם צריכים שיהיו בידיהם מאגר של מזון ושתיה ראויים לכמה ימים או - במקרה הגרוע יותר - כמה שבועות. גם הקור העז הגשם והרוחות העזות, הן בלתי נסבלים באזור הזה, בפרט כאשר אין להם מחסה ראוי לשהות בו. מעתה כל קופסת אורז, כל כד מים או כל גזיר עץ שראוי לבעירה, הופך לפריט אשר עשוי להציל את החיים. הלילה הראשון היה קשה במיוחד. רעבים וצמאים הצליחו בקושי להגן על עצמם מפני הקור, שלא יגיעו למצב היפותרמי בו הגוף מאבד את חומו באופן קיצוני. למחרת בבוקר, החלו לשוטט ברחבי הכפר ההרוס וחיפשו אוכל ושתיה. למזלם הרב, פגשו קבוצה נוספת של חמישה מטיילים זרים. בהתחלה שמחו מאוד, כי ככה יוכלו בכוחות משותפים לתור אחר אוכל וענפי עץ לחימום. אבל מהר מאוד התברר להם שהשמחה היתה מוקדמת מדי. אם בחיים הרגילים קשה לאנשים לחשוב על הזולת, קל וחומר כאשר נמצאים במלחמה קיומית על החיים. וכך החלה להתפתח מלחמה סמויה ביניהם על כל גרגיר אורז וכל מאגר קטן של מים ראויים לשתיה. ג'ון היה טיפוס קצת פזיז ולעתים סבל מהתפרצויות זעם. ההתרחשויות בימים האחרונים רק העצימו בו את התכונות הללו. וכך הקטטות הסמויות התפתחו מהר לתגרה אלימה בין ג'ון לבין שני גברתנים מהקבוצה השניה. ארווין עמד מן הצד מפוחד ומבועת כולו. דווקא ברגעים הקשים האלו, כאשר הסיכוי לשרוד הוא קטן כל כך, מצא לו ג'ון הזדמנות לפרוק את יצריו. הקבוצה השניה הרי גדולה מהם וכנראה גם אכזרית מהם, והם עלולים לחסל אותם בקלות. הלילה השני אולי היה קצת נוח יותר מבחינה גשמית, אך ארווין לא הצליח זמן רב להירדם מרוב פחד. וכאשר נרדם חלם חלומות מפחידים ומבעיתים. בשעה ארבע בבוקר התעורר פתאום מתוך חלום מתוק. הוא היה נרגש כל כך עד שהעיר את ג'ון בשקט. הוא היה חייב לשתף אותו בחלומו. וכך תיאר: "פתאום מצאתי את עצמי באולם של בית הכנסת. ראיתי את הרב ההוא מארץ ישראל עומד ודורש. זה היה כל כך מוחשי, אני אפילו זוכר את הדברים שאמר. הוא המחיש לנו כיצד מגיעה רוח חזקה ומטלטלת את ענפי העץ, העלה הקטן והחלוש מתנענע בחוזקה ומכה על העלה שלידו. לו היו כל העלים מתאחדים ומתדבקים אחד בשני לא היה ברוח שום כוח להזיז אותם, אבל עכשיו שכל עלה ניצב לבדו, לא רק שהעלה מתנענע הוא גם מכה בעלה שעומד לידו. בסופו של דבר שניהם נושרים מן העץ." ג'ון נענה מיד. "אתה לא המצאת את הדברים בחלום שלך, זה סיפור אמיתי. שנינו שמענו את הדרשה הזאת מפי הרב הזה לפני כמה שנים. אני זוכר את ההמשך. הוא אמר שעם ישראל נמצאים בגלות, ובמקום שיהיו מאוחדים יחדיו ויעודדו זה את זה, כל אחד מנסה לדחוף את השני, ואז כולם נופלים. הוא נתן אז כמה דוגמאות קטנות ומוחשיות מן החיים, כיצד במקום שכל אחד ידאג לשני וכך ייטיב לכולם, כל אחד מוודא שלא יהיה לשני וכולם יוצאים נפסדים". "אני ידוע מדוע חלמתי עכשיו על הדרשה הזאת - הגיב ארווין - כי היא ממש אקטואלית עבורנו. כל עוד כל אחד מאיתנו ינסה לדאוג לעצמו ולדחות את השני, בסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא ישרוד. בזמן כזה, עלינו להתאחד, לוותר כל אחד עבור השני, לדאוג כל אחד לשני, ורק כך נוכל לחזור הביתה בריאים ושלמים. הנערים לא ידעו לצטט, כי מקור הדברים הוא ב"כלי יקר" על פרשתנו. שם הוא מבאר את פשר הפסוק בתוכחה "ורדף אותם קול עלה נידף... וכשלו איש באחיו", כי כאשר כל עלה חלוש נידף בשני, בסוף יתקיים 'וכשלו איש באחיו'. במקום זה, אם כל אחד יחזק ויעודד את השני נזכה במהרה לגאולה השלמה. חוויית השבוע שלי
הארכת ימים,מידות,טענות,שאלות,סגי נהור,הצדיק,מרחב,סיפור חייך,סיפור אמיתי, אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ה
אל תדבר הרבה על עצמך, כבר ידאגו לכך כשתלךאל תלך בדרך חברך תלך בדרך המיועדת לך.אם הצרות מתחילות לרדת עליך כגשם , לך בין הטיפות." אריכות ימים" אינה סתם אריכות שנים כי, יש אדם שחי שנים רבות, אבל ימיו עוברים וחולפים ולא נשאר מהם מאומה בדברי הנצח של - עם ישראל – תורה, יראת-שמים ומידות טובות, שנזכרים לדורי דורות. אריכות ימים היא כאשר נוסף על אריכות השנים.בעיירות מזרח אירופה היו אומרים: לשם מה יהודי צריך רגליים? הלא לברית - מביאים אותו, לבר מצוה - מעלים אותו, לחופה - מוליכים אותו, לקבורה - נושאים אותו. ורגל למה לו? חזרו וישבו: כדי שיוכל לפשוט רגל
הזמן הכי טוב לשתול עץ היה לפני 20 שנים. הזמן הבא הכי טוב הוא עכשיו.כתוב בתורה שתי פעמים הלשון ויכלא, ויכלא הגשם, ויכלא העם מהביא בתרומת המשכן, רמז שאם ח"ו אין גשם דהיינו ויכלא הגשם, הוא בגלל ויכלא העם מהביא - שלא נותנים צדקה.לא איכפת לי שאיני מוצא חן בעיני העולם – הם גם אינם מוצאים חן בעיני... (מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע)
יקרה היא מפנינים (אור דניאל) היה זה לפני כמה שנים. בראש חודש אלול נסעתי להגיד שיחה במזכרת בתיה שעל יד רחובות. באמצע הנסיעה אמרו לי המלווים: ״הרב גילנסקי, לאחרונה הצלחנו להקים מסגרת של שיעור תורני ביבנה. כל ערב, משעה חמש עד שעה שמונה. אולי כדאי שתקפוץ לשם לדרוש כמה דקות?״. ולפני שנתתי הסכמתי הן כבר סובבו את ההגה לדרך ליבנה.. טוב. לא היתה לי ברירה. נכנסתי לבית הכנסת ביבנה ואכן מצאתי שיעור גמרא רב משתתפים. ישבו שם כשלושים יהודים יגעי כפיים , הייגעים לפרנסתם במשך היום, ואכן בלימודם יש קידוש השם. להביט במחזה, איך שעם כל הטרדות באים ללמוד גמרא, משניות, מוסר והלכה. אמרתי דרשה קצרה. אחרי הדרשה ניגש אלי יהודי: ״כבוד הרב. יש לי משהו לדבר איתך בפרטיות. בוא ניכנס רגע לעזרת נשים״. תבינו שאני כבר הייתי באיחור רב למזכרת בתיה ועמדתי כאילו על קוצים. אבל האיש החזיק בי חזק והתחיל לדבר: ״העבודה שלי ביהלומים, אני בא מהמפעל עייף בשעה ארבע. מכניס משהו לפה והולך להשתתף כאן בשיעור המתקיים בשעה חמש. ממש בימים האחרונים הגברת מתלוננת ואומרת לי, קשה לי להסתדר עם הילדים הקטנים במשך שעות אחר הצהריים המוקדמות, קשה לי להסתדר אך אין לי ברירה. והנה לאחר שכבר הינך בא מהעבודה אתה מזדרז ונעלם שוב, והולך לשיעור. רצוני שתעזור לי בבית!״ ״ומה השבת לה?״ שאלתי. ״אני רוצה ללמוד אמרתי לה. אבל כבוד הרב, עדיין יש בבית קצת ויכוחים בנושא. מה עלי לעשות ואיך להתנהג?״ שאל. הסתכלתי וחשבתי לעצמי; מה, באתי לכאן לעשות פשרות בשלום בית? אך האיש לא עזב, אולי הוא רצה עזרה ברוחניות. הרהרתי לרגע קצר ואמרתי לו: ״יקירי, כיוון שאני נחפז לדרכי, יש כאן עניין של טירחא דציבורא - אנשים ממתינים לי במזכרת בתיה, לכן אומר לך עצה ראשונית. עזרה ראשונה ואחר כך נראה מה לעשות עוד. היום כשתחזור מהשיעור תגיד לגברת שפתחו באשדוד סניף של המפעל ורוצים שתעבוד שעות נוספות מחמש עד שבע וחצי. אם היא תגיד ׳לא׳, אז באמת תישאר בבית לעזור לה, אל תלך לשיעור. אבל אם הגברת תגיד ׳כן׳ אז תלך לשיעור.. ועצה זו אינה שקר כי כתוב בפסוק ׳יקרה היא מפנינים׳. התורה היא גם יהלומים.. ובעזרת השם בקרוב אבוא שוב ליבנה לשמוע איך הסתדר העניין״. והנה בעשרת ימי תשובה מתקיים ברחובות ״בר בי רב חדד יומא״ ובדרך לרחובות נזכרתי שהבטחתי לאותי יהודי לבקר ביבנה. ביקשתי מהנהג שיקדיש רבע שעה לביקור ביבנה, ביושבי באוטו חשבתי לעצמי: מי יודע אם בכלל אפגוש אותו.. אבל כיוון שרציתי לקיים את הבטחתי נסענו. נכנסתי. מיד ראיתי את את היהודי יושב לומד. כשהוא רק הרים את עיניו מהגמרא וראה אותי, קם ממקומו, פסע במהירות והתנשק איתי. הוא היה נרגש. אחר כך פסענו לצד והוא סיפר : ״עשיתי כמו שהרב אמר. הגברת אמרה ״כן!״ תלך לעבוד במפעל עד תשע בערב אפילו, שהרי החגים מגיעים וצריך נעליים. גרביים וחליפות חדשות״. כמובן עשיתי כמו הרב הציע, הלכתי ישר לבית המדרש.. שבוע לפני ראש השנה הגברת שאלה אותי: ״נו, מה עם המשכורת? לא היתה לי ברירה וסיפרתי לה את הסיפור האמיתי: היה אצלנו רב אחד גלינסקי מבני ברק והוא אמר שהתורה היא כמו יהלומים, ואני ממשיך ללמוד ביהלומים.. היא התרגשה מאוד והתחילה לבכות: ״אם הגמרא חשובה אצלך עד כדי כך, תמשיך ללמוד..״ היא בכתה וגם הזילה דמעה, כביכול דמעות בדמעות נגעו. ועד היום אני לא מפסיד שיעור ב״ה!״. יקרה היא מפנינים (בשם הגה"ק ה"חפץ חים" זיע"א) מעשה ביהודי עני ואביון מטופל בילדים הרבה ומחוסר פרנסה, כל ימיו היה מתענה ומתלבט בלבטים קשים כדי להשתכר למחיתו ולמחית אנשי ביתו, ומעולם לא עלה בידו להשיג אפילו כדי פרנסה בצמצום. פעם אחת היה מהלך ברחוב ונפשו מרה עליו מאוד, שכן יודע היה שאין בביתו אפילו מזון סעודה אחת, ואף ריוח כלשהו לא נראה לעין. והנה בלכתו כך בראש מורד, הבריק דבר מה לנגדו, משהפנה ראשו ראה איזה דבר מנצנץ, שבר זכוכית או חתיכת פח חדש, וכמעט שגמר בדעתו לעבור משם ולהמשיך בדרכו,אולם אף על פי כן חשב שמא כדאי לו לסור ולראות מהו הדבר הנוצץ, אולי מטבע הוא ואפשר יהיה לקנות בו לחם לפי הטף. גחן והרים את הדבר וראה שזו אבן מבריקה בשלל צבעים, אבן גדולה ומלוטשת שבשעה שמגלגלים אותה ביד היא מתנוצצת כל פעם בצבע אחר, התחיל הדבר להיות משונה ומוזר בעיניו, פנה והלך ונכנס לחנותו של צורף זהב, והראה לו את האבן, משבחן הצורף את האבן קפץ וקרא שאוצר כזה עין לא ראתה עדין, וכי ראויה אבן כזאת לפאר את כתרו של הקיסר, מיד שלח הצורף והודיע לקיסר על האבן יקרת המציאות שנתגלגלה בהיסח הדעת לידיו של העני הלז, הביאו את העני דנן עם האבן לפני הקיסר, והקיסר אינו פוסק מלהלל ומלשבח את האבן המופלאה, והוא מתפעל מיופיה הרב. לבסוף פונה הקיסר אל העני ושואל אותו כמה הוא רוצה בשכרה של האבן? אדוני המלך אומר העני בכעס, כלום יכול אני לדעת כמה לבקש בעדה? הרי לא ידעתי שיש בכלל ערך לאבן זו בשעה ששחיתי והגבהתי אותה, אף על פי כן נתן המלך לעני ממון הרבה ונכסים בעד האבן, אם כי לא ידע הלה כלל מה שויה, ואף קרבו קרבה יתירה והושיבו בסוד שריו ויועציו. והנמשל: תורתנו הקדושה לומדיה ומקימי מצותיה, אינם צריכים כלל לחשב חשבון גודל ערכה ורום חשיבותה, ולפעמים אף חייבים להסיח דעתם לגמרי מכך, כי רב ערכה מפז ומפנינים יקרה, מצוים הם להרים את האבן הטובה, ללמוד בה ולקים את הכתוב בה, בלא לחשוב כלל על השכר הצפוי להם בעבור זה,כי על כן נאמן הוא הקיסר הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה שלא יקפח שכרו של שום בריה וישלם לו לבעל המציאה שכר מושלם.
חוויית השבוע שלי
פנינים,מוצא חן,צדקה,תדבר,תלך,אריכות ימים,מאומה,יראת שמים,מזרח אירופה,קבורה,רגלים,בר מצווה,גשם, אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ה
אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שניה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!". אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה" ביטוח חיים הוא לא חיים מבוטחים. חיים בלי הבנה זה הימור שבו אף אחד לא יכול להרשות לעצמו להפסיד. האמא נכריה, הילדים יהודים (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם)סיפור שאני הולך לספר לך הוא על לוויה מיוחדת במינה שהתקיימה לפני כמה חודשים בשעות הבוקר בעיר כרמיאל. הנפטרת הייתה כבת תשעים והלכו אחריה מאות אנשים. כולם ראו עצמם כבני משפחתה, חרף העובדה כי לאף אחד מהם לא היה אפילו קשר משפחתי רחוק אליה. האמת שזו לא הייתה לוויה יהודית, כי הנפטרת הייתה גויה. ערביה נוצריה, בשם אוה עבדל-כארים והיא נקברה בחלקת הנכרים בכרמיאל. הנתונים הללו נשמעים מוזרים, כי הם באמת כאלה. וקהל רב של אנשים הצטרף להלוויה רק מפני שרצה לשמוע את הסיפור האמתי מאחורי ההלוויה המוזרה הזו. שורשי הסיפור נעוצים במשפחה יהודית שחיה בלבנון. ב-1943, עוד לפני קום המדינה, התחתנו טופיק ולינדה לוי תושבים יהודים מבירות. לאחר שנתיים נולד להם בן בשם רפאל, ושנתיים לאחר מכן בת בשם סארין (שרה). בשלב זה חלתה האם במחלה חשוכת מרפה (טרשת העורקים). למרות מחלתה, ילדה לינדא זוג תאומות בשם מיי ומשלין, ושלושה שבועות לאחר הלידה הכתה בה המחלה בצורה כזו שלא יכלה יותר לתפקד. אבי המשפחה, שהיה טרוד בענייני פרנסה הביא לבית אחות מקצועית, שתטפל בתאומות הקטנות וגם באִמן. האחות המקצועית הייתה ערביה לבנונית נוצריה בשם אוה עבדל-כארים. כשהיו התאומות בנות כשנתיים, החלו משום מה לכנות את אווה בשם "דאדה" ומכאן נותר שמה בלשון המשפחה עד סוף ימיה. אוה טיפלה באם לא מתפקדת וארבעת ילדיה, כשבשלב מסוים חלה האב בלבו, והמשפחה נותרה לבד, נתונה לחסדיה. ומה עושה דאדה אם לא כך? היא מתפטרת מעבודתה כאחות מקצועית ומחליטה להקדיש את חייה לגידול משפחת לוי. האב, האם וארבעת הילדים. היא דאגה להם מבוקר עד ערב, כמו אמא ובעצם כמו אבא, היא בישלה וכיבסה והלבישה את הילדות והדבר המפליא מכל – גם דאגה לחינוך היהודי שלהם. הילדים למדו בבית ספר נוצרי כי זה מה שהיה שם, בבירות, אך היא דאגה שייכנסו לארגון נוער יהודי שילמד אותם מהי יהדות והם אכן גדלו במורשת היהודית כשהיא מקפידה כמותם לצום ביום הכיפורים, לשמור שבתות וחגי ישראל 'מדין חינוך' לדבריה. לא יאומן כי יסופר. בשלב מסוים נפטר האב מהתקף לב ולאחר שלושה שבועות נפטרה האם. ארבעת הילדים נותרו לבד בבירות. באותו זמן כמעט שלא נותרו שם יהודים. רובם ככולם היגרו לאמריקה לקנדה ולדרום אמריקה (שם התבוללו) ומיעוטם לישראל. ודאדה נשארת עם ארבעת הילדים ומאמצת אותם כילדיה ממש, תוך ויתור על מקצועה כאחות, על משפחה ובעצם על חייה היא. כשהתאומות מיי ומשלין גדלו, החלו משפחות נוצריות למתעניין בהן על מנת להשיא אותן לבניהן. דאדה נלחמה ככל שיכלה כדי למנוע זאת עד כדי סיכון ממש. איש לא הבין מדוע הנוצריה הזו מתעקשת לשמר את הילדים הללו בדת היהודית. בשלב במסוים החלו לדבר על לבה הסובבים כי היא עושה עוול לילדים כי לא יוכלו להתחתן באין יהודים בסביבה. אם האיומים לא עשו רושם על דאדה, הרי שהדברים ההגיוניים הללו דווקא שכנעו אותה. ומה עשתה? בשקט בשקט, בלי לומר דבר, היא היגרה עם ארבעת הילדים שהיו בגילאי 19-23 לבלגיה. היה זה ב-1971. דאדה ו"ילדיה" שהו בבלגיה מספר חדשים ושם קיבלו היתר לעלות ארצה. כלומר, ארבעת הילדים קיבלו. דאדה לא קיבלה אשרה בשל היותה ערביה נוצריה. הפרידה מדאדה לא היתה פשוטה אך דאדה שכנעה אותם כי אין ברירה והבטיחה להם כי תעשה הכל כדי להצטרף אליהם בישראל. ארבעת ילדי משפחת לוי נקלטו בישראל, יחד עם העליה הגדולה של יהודי צפון אפריקה. מיי ומשלין נקלטו בפנימיה של הסוכנות בנתניה. היה קשה להן למרות היותן בנות 19. ארץ חדשה, שפה זרה, הכל מסביבן משפחות חמות והן בלי גואל ומכיר. ויום אחד נקראו מיי ומשלין אל המנהלת שאמרה להן שאיזו אישה מחפשת אותן וטוענת שהיא קרובה שלהן. המנהלת נראתה די טרודה ולקח לה זמן עד שהוסיפה "היא אומרת שקוראים לה אווה עבדל כארים, נראה לי שהיא ערבייה"... הבנות לא טרחו לענות לה. "דאדה" הן צעקו, רצו אל השער והתנפלו על האישה שמסרה נפשה למענן ובעצם גידלה אותן. במהלך חודשיים התגוררה דאדה איתן בפנימייה... היא סיפרה שעברה מלבנון לסוריה, לירדן ומשם לישראל. לאחר שפגה אשרת התיירת נאלצה דאדה להיפרד שוב מ"ילדותיה" ולשוב את הדרך הארוכה מישראל לירדן, לסוריה, וחזרה ללבנון. הקשר נשמר דרך מכתבים שנשלחו לסארין אחותן של מיי ומישלין שעברה לגור בשווייץ, ובמשך עשר שנים לא ראו מיי ומשלין את דאדה. ב-82' פרצה מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה זו היתה עקובה מדם. בשל קטיושות שנזרקו על הגליל החליטה הממשלה להיכנס 40 קילומטר ללבנון כדי לבער את קיני המחבלים. ארבעים הקילומטרים הללו הלכו ונמתחו עד שהצבא הגיע לבירות וכבש אותה. לבנון נהרסה לחלוטין אך גם צה"ל ספג מכות כבדות ואיבד למעלה מאלף חיילים ועוד אלפי פצועים. הקשר עם דאדה נותק. מיי ומשלין היו מודאגות. בשלב מסוים פנו השתיים לעיתונאי המזרחן אהוד יערי שסיקר את המלחמה בלבנון וביקשו ממנו לברר מה עלה בגורלה של דאדה. רק לאחר ארבעה חודשים הוא חזר וסיפר כי איתר את משפחתה של דאדה בחלדה, עיירה קטנה ליד שדה התעופה של בירות. הוא סיפר לדאדה על נישואי הילדים שגידלה ועל הילדים שנולדו להם. היא התעלפה מרוב התרגשות ולא נתנה לו לעזוב עד שיספר כל מה שהוא יודע. יערי מסר את הכתובות והטלפונים של מיי ומשלין וציין שהן מצפות שתעשה הכל להגיע לארץ או לפחות להתקשר. עברו כמה חדשים ויום אחד טלפון מבית לחם. דאדה הייתה על הקו. כן, היא הצליחה לצאת מלבנון בעיצומה של המלחמה וכעת היא בבית לחם שואלת איך להגיע. הן הורו לה לנסוע לתחנה המרכזית בחיפה כאשר סימן ההיכר היה מטרייה שחורה. מיי ומשלין הגיעו לשדה התעופה ומסתבר שהן באמת היו צריכות את סימן ההיכר. כי האישה שפגשו הייתה שונה מאד מהאישה שגידלה אותן. המלחמה הנוראה בלבנון נתנה בה את אותותיה. הן עזבו אותה כאם וקיבלו אותה כסבתא זקנה ומפוחדת. היו לה פחדים מרעשים עקב הפגזות צה"ל. מיי ומשלין לקחו אותה לביתן כדי שתנוח מהתלאות הקשות שעברה. אך דאדה הסכימה לשהות רק כמה ימים. היא אמרה שהיא צריכה לטפל באישה גוססת, "ממש כמו אמא שלכן", והבטיחה שתחזור ברגע שהיא לא תצטרך אותה עוד. מסתבר שעם הטיפול המסור של דאדה, זה לקח 4 שנים עד שהאישה לא הצטרכה אותה עוד. מיד לאחר מכן, לקחה דאדה מזוודה והגיעה ל"גדר הטובה" במטולה ולאחר מכן הגיעה ל"גדר הטובה" במעבר הגבול הצפוני של ישראל עם לבנון. היה זה ב-86'. המלחמה אמנם הסתיימה אך צה"ל עדיין שקע בבוץ הלבנוני. דאדה התקשרה ואמרה: "אני במטולה ואני לא רוצה לחזור יותר ללבנון". כאן החלו בני משפחת לוי במסע להשיג לה אשרה. במאמצים קדחתניים הצליחו, ודאדה נכנסה דרך הגדר הטובה עד לביתה של מיי להט במושב שכניה הצמוד לכרמיאל. כעבור שנה פגה האשרה ומשרד הפנים ביקש שדאדה תעזוב. בני המשפחה פנו לאורי לובראני, מתאם הפעולות בלבנון. לובראני סייע לחדש את האשרה לשנה נוספת ובתום השנה אמרו שאין מה לעשות. היא חייבת לחזור לבירות. בפעם המי יודע כמה נפרדו מאי ומשלין ובני משפחותיהן מה"סבתא" המאמצת בבכיות וליוו אותה ללבנון דרך הגדר הטובה. הן לא האמינו שזה קורה להם. שהאישה שגוננה עליהן, גידלה אותן שמשה להן כאם וגם שמרה על יהדותן נאלצת לעזוב את הארץ. לאחר שבועיים הם הצליחו להשיג לה אשרה נוספת והיא שבה מבירות. בני המשפחה פנו ליו"ר הכנסת שבח ויס וסיפרו לו את הסיפור. ויס, ניצול שואה, פרץ בבכי והתחייב לעשות כל מה שהוא יכול כדי להגן על האישה הזו. הוא ביקש מהם לשלוח את הבקשה למספר כתובות ובהן ראש הממשלה. בבקשות נכתבו מעשיה המיוחדים של דאדה שבעצם הצילה משפחה יהודית פיזית ורוחנית, כמו גם דברי הסבר כי אין לה משפחה ואין לחשוש שהדבר יביא לאיחוד משפחות וכדומה. כמו כן, הודגש העניין האנושי שלדאדה אין קרוב וגואל מלבד "בנותיה" בישראל. בינתיים חודשה האשרה בכל שנה למשך חמש שנים. יום אחד התבקשה דאדה לחתום על ביטול אזרחותה הלבנונית. היא עשתה זאת בחפץ לב, וחודש לאחר מכן קיבלה תעודת זהות ישראלית. 26 שנים חיה דאדה בביתה של מיי בישוב שכניה מוקפת במשפחת להט ומשפחת מסאו, משפחות שומרות מצוות. בשלב מסוים הקימו מיי ומישלין את "מסעדת התאומות", מסעדה יהודית-לבנונית. האוכל שהוגש היה זה שדאדה לימדה אותן לבשל בלבנון עם האוכל שהן לימדו אותה בישראל. בשבוע שעבר, ביום שלישי נפטרה דאדה והיא בת 90 שנה. הלכה לעולמה ערבייה נוצרית שהייתה שליחה משמים להציל ארבע משפחות יהודיות. מסתבר שארבעת בני משפחת לוי היו היחידים מכל המחזור שלא התבוללו, הרבה בזכותה. אישה ערירית לכאורה שזנחה את טובתה האישית לטובת ארבעה ילדים, אך נפטרה מוקפת באוהבים שראו בה סבתא לכל דבר. בהלווייתה, שהתקיימה לפני כמה חודשים, הלכו אחריה מאות בני אדם שהכירו את סיפורה המיוחד. זו לא הייתה הלוויה יהודית. לא נאמר קדיש והיא נקברה בחלקת נכרים, אך הם ישבו "שבעה פסיכולוגית" שכן היא הייתה אמם המאמצת והיו לה זכויות רבות בגידולן כנשים וכיהודיות.
חוויית השבוע שלי
האוטובוס,תחנה,מאוחר,ייאוש גדול,לחשוב,ביטוח חיים,הבנה,הימור,נוכריה,יהודים, אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ה
אין לך מחלה קשה יותר מהיאוש.
אסור לך לדון את הזולת במשקפיך שלך , רק אם תראה את הדברים מנקודת ראותו , תוכל לעזור לו ולהשיבו אל הדרך הנכונה .
בקריאת התורה בכל שבתות השנה לא עשו הוספות, רק עלו שבעה, חוץ משבת במדבר לפני שבועות, עשו הרבה הוספות בקריאת התורה והעלו אנשים רבים , וההכנסות היו לתלמוד תורה לתינוקות של בית רבן. לוח ( "בהכנ ס כמנהגי הגר תשס''א")
50 חרדים גילו כי אינם יהודים כלל (נעמה גרין)
הרב אלון ארביב, המזכיר הראשי של בית הדין, פנה לרבנות הראשית על מנת שיבדקו את מסמכיה של הנערה. הרב ארביב נדהם מתשובתה של הרבנות הראשית: "בית הדין שגייר אינו מוסמך לגייר. האישור שהוגש אינו בר תוקף ואינו מוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל". על פי תשובתה של הרבנות הראשית, הנערה אינה יהודיה כיוון שאימה גוירה בבית דין שאינו מוסמך לגייר. בית הדין נוכח לתדהמתו כי משפחה חרדית שלמה אינה יהודיה, כיוון שהיהדות נקבעת על פי האם, וכיוון שגיורה של האם לא נעשה כהלכה, היא וכל צאצאיה אינם נחשבים יהודיים. זהו אסון משפחתי של 50 איש שחשך עליהם עולמם. הידיעה המסעירה הועברה למשפחה, שהגיעה נסערת לבית הדין. הטרגדיה גדולה יותר כיוון שלמשפחה ילדים נשואים, אשר ילדיהם גם הם הינם בחזקת גויים. בית הדין ערך בירור מעמיק נוסף על מנת להתיר את אם המשפחה, וכל בני המשפחה טבלו ביום מרוכז, במסגרת גיור מזורז. מקרה מצמרר זה מעיד כאלף עדים עד כמה חשובה השמירה על כללי ההלכה היהודית על כל פרטיהם. חוויית השבוע שלי
מחלה,הזולת,משקפיים,קריאת התורה,במדבר,שבועות,תינוקות של בית רבן,פרנסה,צדקה,אחיך,חרדים, |
| |||||||||||||||||
