|
אמרי שפר ל' חשון ה'תשע"ט
אם רצוננו לקטוף פירות הילולים לבנות דמות לתפארת ולרוות רק נחת מילדינו אל לנו להתוות את הדרך, ולהתאים אליה את הנשמות אשר הופקדו בידינו, להיפך! עלינו להתבונן היטב בתבעו וכישרונותיו של כל אחד ואחד לחשוב ברצינות על אודות הדרך המתאימה לו ולהעניק לו את הדחיפה והעידוד שבה יגיע הוא לבסוף אל הר הא-לוקים. אמר רב יצחק, באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך [-אם אינו חפץ ללמוד, אזי] יורד עמו לחייו". וכפירוש רש"י שם - "לרדותו ברצועה ובחוסר לחם" (כתובות נ, א,) "בקחתו" המילה מצויה רק שתי פעמים בכל המקרא כולו, בתחילת פרשת "תולדות" נאמר: "בקחתו..לו לאישה" ובספר ירמיה (מ א) נאמר "בקחתו אותו והוא אסור באזיקים" (בשלשלות, בכבלים), ואכן שני פסוקים אלה קשורים ואחוזים זה בזה: לאחר שאדם מקיים בחיים את "בקחתו" הראשון ונושא לו אישה מיד מתקיים בו ה"בקחתו" השני והוא משול למי שאסרוהו באזיקים.... "הקֹּל קול יעקב, והידַיים ידי עשו", המילה "הקל" מלשון הקלה, והכוונה - אם קול יעקב נחלש בבתי כנסיות/מדרשות, תפילות ללא כוונה, ולימוד ללא קול, אז עשיו יכול להתגבר עלינו ח"ו. אבל שמתפללי ולומדי בהתלהבות ושמחה, אז אין ידי עשיו יכולות להזיק לישראל. החזן מרומם את התפילה (שיחות השבוע, עלון 1653) פתק קטן על לוח המודעות בעיר אשדוד גרם לנער לעצור. המודעה בישרה על מסגרת ללימוד 'תפילת הבקשות' הירושלמית בבית כנסת באשקלון. מאז היותו ילד הוקסם לשמוע את החזן, והוא החליט ללכת ללמוד. שם החל הנער ללמוד את רזי הפייטנות, ומאז הכול היסטוריה. "התחום הזה נמצא עמוק בנפשי", אומר בעל התפילה, הרב אליהו אוּזן (54), המשמש בתפקיד כבר יותר מארבעים שנה. "הנפש נמשכת לזה מעצמה. כבר בהיותי ילד קטן נמשכתי לצלילי המוזיקה". דורות חדשים לחזנות הנער בעל הקול הערב התכבד לקרוא בתורה בקביעות, הוזמן לתכניות מוזיקה יהודית ברדיו, ולוהק למקהלות. לאחר שהקים בית בישראל עלה לירושלים, בהוראת רבותיו, ומונה לרב וחזן בית כנסת. תפנית של ממש בחייו אירעה כאשר הגר"ע יוסף שמע אותו מפייט ב'שבע ברכות'. "הוא נהנה משירתי וביקש ממני לעבור אצלו לפני התיבה בימים הנוראים", מספר הרב אוזן. "גם במרוצת השנה הוזמנתי מעת לעת לעבור לפני התיבה". רבים שיחרו לפתחו וביקשו ללמוד מעצותיו וניסיונו. "החלטתי להעביר שיעורים מסודרים בפייטנות ולהנחיל את שיטתי לדור הצעיר. ברוך השם יש לנו כיום מאות תלמידים, שמשמשים חזנים בארץ ובעולם", הוא אומר. תפילה, לא קונצרט אנחנו שואלים איך מצליחים להפריד בין ההתמקדות בביצוע ובנעימה לבין הריכוז בכוונת התפילה. הרב אוזן מודה כי "לחזן מתחיל זה עלול להפריע, אולם בהמשך ילמד כי המנגינה מחיה את המילים והמילים מעניקות משמעות עמוקה למנגינה". הוא ער לתופעת החזנים ההופכים את התפילה לקונצרט: "בעבור חזן כל תפילה היא מעין הופעה, ואולם תפקידו האמיתי של החזן הוא להרים את התפילה. אצלנו, הספרדים הירושלמים, שולט כוח היוצר. אנחנו יוצרים תוך כדי שירה. החזן הוא היוצר, הוא המוביל. הוא לא אומר פסוק ראשון ואחרון, אלא מוביל את התפילה לכל אורכה. כשאתה מחובר למילים ויוצר את המנגינה, אתה יכול להיות בטוח שהתפילה לא תהפוך לקונצרט". מסר לחזן ולקהל התפילה המרגשת בחייו הייתה כשהשתתף בתפילה של החזן רבי דוד ריאחי בנתניה, שאותו הוא מגדיר "רבי ומורי". "שמעתי הרבה קלטות שלו, ובהיותי בן ארבע-עשרה השתתפתי בתפילה בבית הכנסת שלו. נתנו לי לקרוא קטע בסידור וליבי הלם מהתרגשות. 'עמוד איתו בתיבה', אמר לי הגבאי. רבי דוד חייך אליי ומאותו יום נוצר בינינו קשר טוב, והופענו יחד, כמו אב ובנו. זכיתי שהוא התווה לי את הדרך ואת הסגנון בחזנות". יש בפיו מסר לחזנים ולקהל: "לחזנים אני אומר, עיברו על התפילות היטב בטרם תעברו לפני התיבה. ומהציבור אני מבקש: לפעמים הקהל שר יחד ויוצר בלבול. תנו לחזן להתבטא, שיהיה לו מרחב תמרון. והעיקר שיעלו תחנונינו לפני בורא עולם ושנזכה לשנה טובה ומתוקה".
החוויה היהודית
אמרי שפר כ"ט חשון ה'תשע"ט
"אשכים לבית השר - אומרים כבר רכב. אבוא לעת ערב - אומרים כבר שכב. או יעלה מרכב, או יעלה משכב. אתה לאיש עני - נולד בלי כוכב... לו אהיה סוחר בתכריכין - לא יגוועון אישים כל ימי" (רבנו אברהם "אבן עזרא") את נוסחת האושר אפשר להביע בשלוש מילים בלבד, שלוש מילים אמרתי, "זו הנוסחה ומילה אחת לא יותר. המילה הראשונה - לוותר. המילה השניה - לוותר, והמילה השלישית, כמובן - לוותר, זו הנוסחה לשלום הבית והאושר לוותר, לוותר, לוותר".
בעל ה'ישמח משה' כתב לבנו מכתב בזה הלשון: 'בני, למען השם הרחק עצמך מהבטלה, והלוואי ויספיק כל הזמן לכתרה של תורה... עוד ראוי לך לדעת דזמן אשר אדם חי הוא מובחר הקניינים, כי כל אשר לאדם יתן בעד נפשו... אם יקח אדם צרור כספו וישליך אותם למצולות הנהר משתגע יִקָּרֵא. ויותר משתגע יִקָּרֵא מי שזורק זמנו למקום ריק...' "ואברהם זקן בא בימים" (כ"ד א'). "זקן בא בימים" ס"ת 'אמן', ללמדנו כי בזכות עניית אמן מאריכים ימיו של אדם, כמו שאחז"ל (ברכות דף מ"ז): כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. (תוספות השלם(
מאור שבתורה (הדף היומי, עלון 1006) לפנינו סיפור מרתק שנמסר בדרשה על ידי הרה"ג ר' ראובן קרלינשטיין זצ"ל: בני זוג המתגוררים בגבעתיים הוזמנו על ידי ידידים שחזרו לדרך היהדות להשתתף בסמינר שנערך ביוזמת ארגון העוסק בתחום הפצת היהדות לכל שכבות העם. תוכן ההרצאות והשיחות אשר הושמעו במהלך ימי הסמינר חלחלו בנפשה של האשה, ובהשפעתן היא החליטה להתחיל בתהליך שיבה אל המקורות. בעלה, איש טוב לב, סייע בידה ככל יכולתו, אף שהוא לא החליט לשנות את דרכיו , וגישתו אל החיים לא השתנתה במאומה. חלפו עברו להם ימי קיץ וחורף. המטבח שבבית בני הזוג אשר בגבעתיים הוכשר זה מכבר על ידי צוות מתנדבים נמרצים, והבית החל לובש גוון יהודי עם ניחוח מסורתי בדמות נרות שבת, קידוש שנערך על ידי עקרת הבית, וסממנים נוספים המאפיינים בתים יהודיים. הבעל היה מוכן להקשיב לקידוש מפי רעייתו, ואף לסייע לה בדרכה החדשה. הוא עצמו לא היה מוכן לעשות, ואף לא לשמוע מאומה על דת ועל יהדות. בחול המועד סוכות ביקשה האשה לבקר בבית משפחה דתית אשר סייעה לה רבות בדרכה החדשה, והבעל כתמיד נכון לסייע לה מן הצד, ולנסוע אתה בצוותא לבקר בביתם. ישבו בני הזוג בנעימים בסוכת מארחיהם, כאשר לפתע המארח הציץ בשעונו, והתנצל על כך שעליו לקטוע את ישיבתם בצוותא מפאת זמנו הקרב ובא של שיעור הדף היומי אשר הוא משתתף בו בקביעות מידי יום. כרבים וטובים מלומדי הדף היומי, לא וויתר יהודי זה על השיעור גם בימי חג ומועד, ביום כיפור, בפורים, במוצאי תשעה באב ועוד. אם אתה רוצה בכך, פנה אליו המארח , אשמח אם תצטרף אלי לשיעור. תבוא, תשמע שיעור מעניין. האורח הסכים על אתר. כאדם משכיל ותרבותי הוא ראה בהאזנה לשיעור בתלמוד הבבלי אתגר אינטלקטואלי מעניין, שעשוי להרחיב את אפקיו ולהעניק לו מימד נוסף על חיי הרוח היהודיים בכלל ועל תחום עיסוקם העיקרי של שומרי התורה והמצוות אשר אשתו הצטרפה אליהם לאחרונה, בפרט. . הם הלכו יחד לשיעור. נכנס המארח ועמו האורח והתיישבו לצד הלומדים. הוא, האורח, הקשיב בשקט, מרוכז לכל מילה היוצאת מפיו של מגיד השיעור. נחמד, ענה האורח לשאלת המארח על הרגשתו לאחר השיעור, בעת שהשניים צעדו כתף לצד כתף לעבר הסוכה. למחרת, בשעות אחר הצהרים, שבו והתאספו לומדי שיעור הדף היומי בבית הכנסת, והנה, מול עיניו הנדהמות של המארח נפתחה הדלת לרווחה ומיודענו אשר עשה את דרכו מגבעתיים, פנה במהירות אל מקומו שם ישב ביום הקודם, ועשה את אזניו כאפרכסת. כיום, האורח מגבעתיים הוא יהודי שומר תורה ומצוות המדקדק במצווה קלה כבחמורה. אני רוצה לומר לכם, הוא אומר לכל המעוניין לשמוע את דבריו, אתם, לומדי הדף היומי, הצלתם אותי, הן בזכות הקביעות אשר אתם מתמידים בה, שאילולי כן, לא היה מארחי נוטש את הסוכה ואץ לשיעורו, והן בזכות לימוד הגמרא הקדושה ששמעתי בשיעור הדף היומי, ו"המאור שבתורה החזירני למוטב". אין צורך להכביר במלים אחר מעשה רב לקח זה . די אם נציין את דברי המאירי (קידושין ל/ב), "כל ששוקד על דרכי התורה אפילו היו בידו עבירות... התורה מגינה עליו שאי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהן"!
החוויה היהודית
אמרי שפר כ"ח חשון ה'תשע"ט
איתא בחז"ל: " בן שנתיים ושלוש, דומה לחזיר שפושט ידיו באשפה". "בן עשר שנה, קופץ כגדי". בגיל עשר הילד מקפץ כגדי, רץ מפה לשם. " בן עשרים, משפר גרמיה ) משפר את חזותו החיצונית( " נשא אישה הרי הוא כחמור" . "הוליד בנים - מעיז פניו ככלב להביא להם מזונות". "הזקין - הרי הוא כקוף".. בסוף, הכול יהיה טוב. אז אם זה לא טוב, זה לא הסוף !! בספר 'הערות' מבאר הנה שבת קודש היא מקור האמונה ומבואר בשם הגר"א שבשבת אנו מתפללים ג' תפילות, תפילת הלילה מעידה על חידוש העולם, תפילת שחרית יש בה עניין מתן תורה היינו חידוש אמונת תורה מן השמים. ובתפילת מנחה מזכירים אנו את אחדותו יתברך 'אתה אחד ושמך אחד' ולכן מצינו בחז"ל שהפליגו בחשיבות עניין שלש סעודות, שעל ידי השלש סעודות מבליעים בקרבנו את יסודות האמונה. כל סעודה כנגד התפילה הסמוכה לה, כנגד ג' יסודות האמונה. והנה יסודות האמונה אין די רק בידיעתם, אלא יש צורך שנשריש אותם בפנימיותינו כל השבוע. הימנע במידת האפשר מלאכול בחפזון. גם בביתך, אל תבלע במהירות את מזונך. האכילה, פעולת קודש היא, ודרושה לה צלילות דעת מרבית. והותירך ה' לטובה בפרי בטנך" (אוצרות התורה(. בספר "היא תתהלל" מובא סיפור נפלא: הישיבה בברנוביץ עמדה בפני משבר. ראש הישיבה, רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, החליט להתדפק על דלתי נדיבים, כדי לזכותם בהצלת הישיבה. הוא בחר לצאת אל תומך הישיבות הנודע, דייוויס, אשר רבים פקדו את ביתו והוא היה מקבלם סבר פנים יפות. דירתו מפוארת הייתה, ורחבת ידיים. מדרגות שיש הובילו אל שער הראשי. שטיחים מעוטרים מצפים את רצפת הבית מקיר אחד למשנהו, נברשות יקרות, ספות וריהוט יוקרתי פיארו את הדירה. בית זה המה משך כל שעות היום סוחרים ואנשי עסקים, ואחרים שבאו לבקש תמיכה ועזרה. יום קר ומושלג היה אותו יום. הדרכים היו קשות ואפשרויות הגישה הרגילות נחסמו. ר' אלחנן לא שת ליבו אל קושי הדרך, והלך כשהוא מתבוסס בשלג... כשעצר, ראה את הבוץ והשלג שטינפו את מעילו ומגפיו, וחשב לעצמו: כיצד אוכל להיכנס לבית הגביר במצב כזה? הרי ודאי אלכלך את השטיחים היקרים... בעודו מהרהר, נזכר כי ישנה כניסה צדדית דרך המטבח. באותה עת ישבו שתי בנותיו של דייוויס במטבח. והנה, באופן בלתי צפוי נשמעו דפיקות בדלת המטבח החיצונית. הבנות הביטו בנכנס, שמא מוכר הביצים או מחלק הגבינה הוא, והנה לפניהם ניצבה דמותו של הגאון רבי אלחנן!. הן ספרו לאביהן בהתרגשות שר' אלחנן במטבח. מיד הגיע דייוויס וראה את ר' אלחנן עומד בפתח, תוך התנצלות על הלכלוך. דייוויס פרץ בבכי מר, ואמר: 'מה עשית לי, רבי? מה חטאתי?! הרב קלקל לי את חינוך הבנות! בנותיי רואות בבית כל היום כסף וזהב, סוחרים קונים ומוכרים במשך כל היום, ואני חרד מדוע שתרצינה להינשא לבני תורה, הרי רק כסף תרצינה. אך זאת נחמתי, כי יודעות הן דבר אחד, שתורה שווה בעיני יותר מן הכסף. כשמגיע זמן השיעור, עוזב אני הכול והולך ללמוד, גם אם יהיה הבית מלא סוחרים. הלימוד אצלי קודש. ועכשיו, כשהרב קרא לי למטבח ולא נכנס לסלון, בכך ראו בנותיי כי השטיחים שווים יותר מהתורה.' ושוב פרץ בבכי... שאלו ר' אלחנן: 'מה רצונך כעת'? - 'ברצוני כי הרב יבוא מהדלת הראשית, ידרוך על השטיחים ויישב על הספות, שיתלכלכו!. ותראינה הבנות, וייכנס בליבן שהתורה וראש הישיבה חשובים יותר מהכול!'. וכך עשה רבי אלחנן. בזכות זה, זכה דייויס לשני יהלומים - שני תלמידי חכמים גדולים - רבי אברהם יצחק בלוך ואחיו, שניהם מרביצי תורה, האחד ראש ישיבת טלז, והשני ר"מ בישיבה זו. כשפרצה המהפכה הקומוניסטית נטלו מדייוויס את כל רכושו, עד שהפך לעני מרוד. אך בזאת מצא נוחם לנפשו באומרו: מכל העושר שלי לא נשאר דבר, רק שני יהלומים אלו - שני חתניי החוויה היהודית בן שנתיים ושלוש,חזיר,פושט ידיו,אשפה,ילד,מקפץ כגדי,רץ מפה לשם,חמור,תפילת שחרית,מתן תורה,תורה,בתפילת מנחה, אמרי שפר כ"ז חשון ה'תשע"ט
"הפעם היחידה בה אתה אמור להסתכל אחורה היא כדי לראות כמה רחוק הגעת" "ההתקדמות מתבצעת על ידי שיפור של אנשים, לא שיפור של מכונות" "התקדמות קטנה בכל יום מסתכמת בתוצאות גדולות" יש אנשים שמדקדקים להתפלל תמיד רק במניין, אבל אין להם שום בעיה לדבר בבית הכנסת, לצחוק שם עם החברים ואפילו לנבל את הפה על החזן שמאריך. יש אנשים שממש מוסרים נפש על מצוות התוכחה, אבל הם מעולם לא שמעו על מצוות ואהבת לרעך כמוך או על האיסור להלבין פני חברו. כשאדם לוקח רק מצווה אחת, הוא עלול בקלות ליפול בכל השאר ולהגיע למקומות גרועים. "יצו ה' אתך את הברכה" (אוצרות התורה(. מסופר על ר' לייב מרקהש (אביו של בעל "שולחן שלמה") שהיה צדיק וחסיד, ועסק בתורה יומם וליל. אשתו עסקה בחנות אריגים לפרנסתם. פעם אמרה לו אשתו: אין דרך אישה לצאת ליום השוק. לך קנה סחורה מהשוק ואני אמכרם בחנות. הכינה רשימה של מיני אריג ודמיהם בצדם, ושלחה אותו ליריד לייפציג. כשהגיע ליריד סיפר לו העגלון שהשוק יארך חודש ימים. אמר ר' לייב לתומו: אקנה סחורתי בימים האחרונים, ובינתיים אלמד תורה. וכן עשה. בימים האחרונים הלך לשוק לחפש אריגים, אך הכול נמכר, ולא נשאר רק לסוחר אחד אריג אדום המשמש נוי לבגדי שרים גדולים, ואשר עולה דמים מרובים. קנה בכל כספו את כל המלאי ושב לביתו. כשהגיע לביתו שלח את העגלון לחנות של אשתו, כשהוא יורד לבית המדרש לעסוק בתורתו. כשפתחה אשתו את צרורותיו חשכו עיניה: מה קנה?! הלכה מיד לבית מדרשו והחלה גועה בבכייה: מה עוללת לי?!, במשך שנים רבות לא אצליח למכור את הסחורה שקנית, בחנות הגדולה ביותר של אריגים מוכרים מזה האריג עשר אמות לשנה... ענה לה ר' לייב: היכן ביטחונך? הרי הכול מאת ה' ומזונותיו של אדם קצובין מר"ה, מה לי אריג זה ומה לי אריג אחר?!. עברו ימים מספר והגיע שליח מיוחד מהמושל על מנת לקנות כמה מאות מטרים של אריג אדום, מאחר והחליט להלביש את כל משרתיו אדום. מכרה האישה את האריג לשליח, והתפרנסו כמה שנים טובות "מטעותו" של ר' לייב... החוויה היהודית להסתכל,לראות,התקדמות,מתבצעת,שיפור,להתפלל,במניין,בית הכנסת, לצחוק,חברים,לנבל,צדיק וחסיד, אמרי שפר כ"ו חשון ה'תשע"ט
אדם צריך להאמין שאפילו קש המונח על הארץ הוא בגזירת השם יתברך שגזר להיות מונח שם. ויש השגחה פרטית איך תהא מונחת עם הקצוות לכאן או לכאן. (אמרי פינחס). אין העולם מתקיים אלא על אמונה. והאמונה נקראת נצח והוד. וכשאדם מאמין בהשם יתברך תכף יש עליה לנצח ולהוד באותה בחינה ויש לו תשועה. ולכן שבא לאדם איזה צרה ר״ל, וצר לו מאד, אין לו תקנה אלא רק שיבטח בחסד עליון בל יימוט. (אמרי פינחס). אסור לשום אדם בעולם, גם אם הוא צדיק גדול כאברהם אבינו, לנסות ולהבין בעת צרה מדוע כך השם יתברך מתנהג עמו. "ההתקדמות היא בלתי אפשרית ללא שינוי, ומי שלא יכול לשנות את דעתו לא יכול לשנות שום דבר (ג'ורג ברנרד שו) העוגה II (אפריון שלמה, עלון 265) האברך המתמיד היה שקוע במשך כל היום בתלמודו בסוגיות הגמרא בעיון נמרץ, ובשעות הערב היה משקיע עצמו בלימוד ההלכה, שולחן ערוך ומשנה ברורה. אלא מה? סדר לימודו של האברך לא מצא חן בעיני רעייתו הטריה, שהחליטה משום מה כי היא מבינה טוב ממנו מה עליו ללמוד. " עליך ללמוד בעיון נמרץ גם בשעות הלילה!", תבעה ממנו. האברך ניסה להסביר ולבאר, אולם אשתו עמדה על דעתה. בצר לו פנה האברך לראש הישיבה (הרב שך זצ"ל), וביקש ממנו כי ישכין שלום בביתו. " בוא אלי מחר עם אשתך", השיב ראש הישיבה . ואכן, למחרת היום התייצבו בני הזוג בביתו של ראש הישיבה, כאשר האישה מתכוונת לשטח את טענותיה בכל תוקף. הרב קיבל את בני הזוג במאור פנים, הציע להם לשבת, וציוה על המשב"ק: "לך למטבח והבא עוגה!". המשב"ק מיהר להגיש את העוגה לשולחן, והרב דחק באישה הנבוכה: "נו... אכלי מן העוגה...". האישה התביישה עד מאוד, אולם לא הייתה לה ברירה. הרב כמעט דרש ממנה לאכול מן העוגה ... והנה, אך סיימה לאכול את פרוסת העוגה, קרא הרב למשב"ק וביקש ממנו: "לך למטבח והבא מן העוגה השנייה...". בני הזוג נדהמו, וכי מה זאת? האם באו לביתו של ראש הישיבה על מנת לאכול עוגות ?! תדהמתם גברה, כאשר הרב הפציר באישה לאכול גם מן העוגה השנייה. האישה אכלה את פרוסת העוגה, וברוב בושתה הרגישה כי היא נחנקת כמעט... לאחר שסיימה, פתח הרב ושאל את האישה: מה ההבדל בין שתי העוגות? "אהממ...", גמגמה האישה, "יש הבדל ביניהן...". "ומהו?", שאל הרב. " בראשונה יש יותר קקאו... בעוגה השנייה יש יותר סוכר...", פרטה האישה בקול מגומגם. " טוב! טוב!", נהרו פניו של ראש הישיבה. "ובכן, רואה אני, כי בענייני עוגות את מבינה היטב! חזרי לביתך, והשקיעי עצמך בענייני אפייה ובישול. את ההחלטות בלימוד, השאירי לבעלך!". וכך היה. האישה קיבלה את דבריו של ראש הישיבה, שנאמרו בחכמה מופלאה, ומאז שב השלום לשרור בביתה החוויה היהודית השגחה פרטית,אמונה,נצח,הוד,אברך,המתמיד,שקוע,סוגיות,גמרא,עיון נמרץ, אמרי שפר כ"ג חשון ה'תשע"ט
דברים שהתקשה בהם משה, ר"ת "משה": מ'נורה, ש'קל (וי"א ש'רצים(, ה'חודש = המולד.
דברי התורה "הם חיינו ואורך ימינו" אולם בתנאי "אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם" (יקרא י"ח ה'). זאת אנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה: "ותן בלבנו...ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים"... הנה אמרו חז"ל (פסחים נ') 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', מדוע לא נאמר ותלמודו בראשו, במוחו? אלא 'יד' רמז למעשה, כי עיקר חשיבותו של אדם בעוה"ב כאשר 'ותלמודו' כל מה שלמד בעוה"ז 'בידו' קיים.
דברי־סופרים כדברי־תורה הם, ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלוקים חיים.
דברי רבי אלעזר הקפר (אבות פ"ד) הַקִּנְָאה וְהַתַאֲוָה וְהַכָבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאדָם מִן הָעוֹלָם. זה מתחיל בתאוה 'למה הוא קיבל פרוסת עוגה עבה יותר' וממשיך בבגרות בכבוד 'דירתו גדולה יותר' או 'מעמדו רם יותר'. מגיל צעיר נחנך את העין ואת הלב, כי "הפעם" הפרוסה שלו עבה יותר, אך זה לא אישי! יש עוד 'פרוסות' בחיים! זה לא אומר כלום עליך! היום חינם (הרב אברהם פוקס)
לפני מספר שבועות נכנסתי לחנות מכולת בטבריה, חנות מוכרת וידועה באזור שבו מתגורר ציבור יראי ה'. המוכר, יהודי שומר תורה ומצוות שפאותיו מתבדרות ברוח, על שולחנו מונחים ספרי הלכה פתוחים שבהם הוא הוגה בין לקוח ללקוח, היה עסוק בלספר סיפור. הוא כבר היה בסופו של הסיפור המעניין, מה שגרם לי לבקש ממנו שיספר את סיפורו בשנית, לטובת כולנו כמובן. "חכה", אומר לי רבי חיים המוכר החביב, "חכה שידלדלו קצת הקונים ואוכל לספר לך בנחת, בינתיים תשב וקח לך איזה ספר", אמר תוך שהוא מחווה בידו על השולחן והמדף שלאחוריו. "
אל תראה אותי כמו שאני עכשיו", מתחיל חיים בסיפורו. "פעם הייתי מכור לכסף, מחובר אליו באינפוזיה. הייתי פחות חזק בדת, בטח לא משקיע שעות ביממה על לימוד תורה. פתחתי את החנות בארבע לפנות בוקר וסגרתי באחת עשרה בלילה, כשאשתי מחליפה אותי לכמה שעות מנוחה בצהריים...". כשאני מנסה לברר למי אצה הדרך לקנות חלב ולחם בשעה מוקדמת כל כך, עונה לי חיים שתמיד ישנם אנשים , ובימי שישי כשהבעל קם לתפילת ותיקין, ישנן נשים שדואגות לכך שכאשר יחזור, חצי ממאכלי השבת כבר יהיו מבושלים . ובכלל טבריה זו היא עיר של מטיילים ונופשים, ורבים שעברו ליד החנות בשעה מוקדמת והופתעו לראותה פתוחה, נכנסו לקנות בה מכל הבא ליד . עד כאן ההקדמה, ומכאן לסיפור: " זה קרה לפני כשנתיים, יום שישי בחמש בבוקר. נכנס לחנות אדם מבוגר בעל מראה פשוט ביותר, כשספר תהלים בידו האחת ובידו השנייה כרטיס אשראי. אנחנו מברכים אחד את השני בבוקר טוב, הוא מגיש לי את הכרטיס ואומר לי: 'תגהץ שלושים אלף!'. 'כמה?', שאלתי אותו בידיעה ברורה שלא שמעתי טוב, ומתברר לי ששמעתי טוב מאד. 'שלושים אלף!', הוא חוזר ואומר. לא הייתי רגיל כמובן בסכומים שכאלו, אני בסך הכל מנהל מכולת ולא מגרש מכוניות, לקחתי את הכרטיס ופשוט עשיתי כדבריו. אני מחכה לאישור העסקה, שמיד מגיע. מה עכשיו? אני שואל אותו. "' תראה', הוא אומר לי, 'אני אשב על כיסא בצד ואומר תהילים, כל מי שנכנס לקנות, תעשה לו חשבון ולאחר מכן תאמר לו שהיום זה בחינם ואין צורך לשלם, וככה תמשיך עם הקונים עד שיגיע לסכום של שלושים אלף. אבל אני מזהיר אותך, לא להסתכל לכיוון שלי ובטח לא לומר שמישהו שילם עליהם. פשוט תאמר שהיום זה בחינם וזהו!'. "הוא אכן מתיישב בפינה ואומר תהלים בדבקות, כשהוא לא מרים את עיניו מהתהלים. לא עוברות כמה דקות, נכנסת לקוחה לחנות ועורכת קניות לשבת. אני עורך לה חשבון ובסופו אני אומר לה כמוסכם, 'היום זה בחינם'. היא מסתכלת עלי ומנסה להבין, אני חוזר שוב על דבריי. היא אורזת את קניותיה ויוצאת מהחנות. לקוח נוסף נכנס וגם לו אני אומר לאחר החשבון – 'היום זה בחינם '. "לא תאמין למה שקרה בהמשך: תוך רבע שעה החנות התמלאה בלקוחות.
הזעקתי את האחים שלי שיעמדו בחוץ ולא יתנו להיכנס מחשש לסכנת נפשות , ועל כל אדם שיוצא יכניסו אחר במקומו . נהיה ברחוב תור של עשרות עשרות אנשים, ועדיין לא הגיעה השעה שש בבוקר! אני מסתכל על המבוגר בקצה החנות, שכולו עסוק באמירת תהילים, כאילו הוא לא קשור לכל מה שקורה סביבו. בשעה שמונה וחצי הגעתי לסכום של שלושים אלף, וגם ככה לא השאירו הרבה בחנות, ופשוט סגרתי את החנות והלכתי הביתה, שמח מיום החופש שקיבלתי. " לא, אני לא יודע מי זה היה, והחיוב של האשראי כובד במלואו, אם אתה דואג. מאז לא ראיתי אותו שוב, המשכתי לעבוד בחנות ביום ראשון כרגיל, אבל משום מה הסיפור הזה נתן לי פרופורציות על כסף. בהמשך הורדתי משעות העבודה והעברתי את אותן השעות לעבודת ה', והיום, כמו שאתה רואה אותי, לבוש בבגדים של בן תורה ומוקף בספרים שבהם אני לומד", מסיים חיים את דבריו, פונה ללקוח הבא ומשאיר אותי נפעם מהסיפור ומלא מחשבות.
חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות בו אנו נמצאים, הוא ממש כמו אותו תורם אלמוני. תיקח, היום זה בחינם! חודש אלול מעניק לנו כוחות נפלאים להשיג דברים שנראו בעבר קשים ובלתי-אפשריים, חודש שיש בו קרבת ה' גדולה יותר מכל השנה. הוא מצפה לנו שננצל זאת, שנמלא את השקיות בשפע רוחני וכל טוב – הרבה יותר משלושים אלף... אני לדודי ודודי לי. ככל שנתקרב לדודי – דודי יתקרב אלי, החודש זה בחינם!
החוויה היהודית
אמרי שפר כ"ב חשון ה'תשע"ט
אנחנו לא מכבדים כלל את האדם בגלל שהוא באמת איכותי ושווה, אלא בגלל סיבות אחרות. כבוד, פופולאריות, עושר וכו'. זו הסיבה שכאשר מעמדו נזרק ונשחק והוא כבר לא מְשׁוּוַק, אף אחד לא זוכר את המסכן... הוא כבר לא "אורח כבוד" באירועים חברתיים, ובין רגע הוא הופך להיות כמו כולם (במקרה הטוב). כך הוא טבעו של עולם וכך חיים כולם, מי יותר ומי פחות. דבר גדול זה להיות בשמחה - כל ההישג של היצר הרע הוא לא רק עצם העבירה, אלא העצבות שאחר כך ”... (שמש ינון) דברו אם ילדכם בצורה כזאת שהם ישמחו להקשיב לכם, הקשיבו להם בצורה כזאת שהם ישמחו לדבר אתכם. דברים טובים באים באריזות קטנות לא יהיה כלי גבר על אישה" (כ"ב, ה) ("והערב נא"(. סיפור נפלא הביא רבנו הגדול, מרן הבן איש חי זצ"ל, בספרו "בן יהוידע" (חולין פד) מעשה בחסיד אחד שיצא לשוק לקנות שני בדי משי-האחד בשביל בגד שבת לעצמו, והשני עבור בגד לאשתו. אצל המוכר נמצאו שני אריגים בגוון זהה, אלא שהאחד היה מעולה בזיוו והדרו כפליים על חברו. רכש האיש את שניהם ומשם ניגש לתופר ובקשו: "מהבד המשובח תתפור בגד עבורי, לכבוד שבת, ומהגרוע תתפור בגד לרעייתי...". בערב שבת סיים התופר את מלאכתו, ומסר את שני הבגדים לידי החסיד. טרם יצא את בית הכנסת, לבש החסיד את בגדו החדש ובירך עליו בשמחה "שהחיינו", ובאותה עת גם רעייתו, שלא הבחינה בצאתו, לבשה את מלבושה החדש וקבלה בהדלקת הנרות את השבת. בבוא הבעל מבית הכנסת, ראתה האישה את בגדו ההדור. לא היה קשה כלל להבחין כי איכותי הוא בכפלים על שלה, וחרה לה מאוד על אשר לקח החשוב לעצמו והביא לה את הגרוע. "הקישוט נאה לאיש או לאישה?" שאלה. השיב הבעל: "פשוט שיפה לאישה".-"אם כן, מדוע לקחת אתה את הבגד המפואר להתקשט בו, ואילו לי הבאת את הפשוט!". ויען ויאמר לה: "וכי את עצמי קישטתי! את השבת הקדושה נתכוונתי לכבד!..." ותאמר: "אף על פי כן, הקישוט ראוי לי ולא לך". ונעשה ויכוח ביניהם בדבר זה עד השינה. ויהי בחלום הלילה, רואה החסיד נייר גדול ובו כתוב: "יגל איש"... כשהתעורר, הלך לשאול את רבו מה פשר החלום? שאלו רבו "האם היה לך איזה ריב עם אנשי ביתך"?, "לא" השיב, "אלא רק ויכוח קטן היה לי עם אשתי..." וסיפר לו את כל המחלוקת. ויען הרב "דע לך, כי מן השמים הראו לך שהאמת עם אשתך. היית צריך לתפור עבורה בגד מהאריג המשובח, ולעצמך לקחת את הגרוע. וכך הוא פתרון החלום: תיבת יג"ל היא ראשי תיבות "לא ילבש גבר ", ותיבת א"ש היא ראשי תיבות "שמלת אישה". והנה אתה, הגבר, לבשת את השמלה הראויה לאישה..." "אם כן", שאל האיש, " מדוע הראו לי זאת בראשי תיבות למפרע?", השיב החכם "יען כי באו להורות לך, כי הלכת בדרך הפוכה-את עצמך קישטת במלבוש החשוב, ולאשתך הבאת את הגרוע!". החוויה היהודית כבוד,פופולאריות,עושר, נזרק,נשחק,אורח כבוד,אירועים חברתיים,דברים טובים,אריזות קטנות, אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ט
אמרו חז"ל: העוה"ז הוא פרוזדור בפני העולם הבא, אם האדם מבין שהוא גר (=זמני) בעולם הזה, הרי הוא תושב לעולם הבא - מובטח לו חיי נצח. אך אם חלילה אדם מרגיש תושב בעוה"ז הרי לעוה"ב הוא גר ... יוצא אם כן שההנאה כאן היא על חשבון העולם הבא... העשיר אוהב את העני כדי להשקיט מצפונו, כי יודע שהוא מזכהו לעולם הבא, וזה נובע מחמת שאוהב את עצמו וכדומה. אמנם עיקר האהבה האמיתית, שאדם יאהב את חברו הדומה לו, שלא משיג ממנו שום תועלת, ולא זקוק לו , ובכל זאת אוהבו. זהו גדר האהבה האמיתית, ובזה ביארו 'ואהבת לרעך כמוך' כלומר, רעיך הדומה לך 'כמוך' ואתה אוהבו - זה אהבה אמיתית. ]קול יהודה, שער האגדה, עמוד קצ"ט[ כשם שמאחורי האור מסתתר לפעמים החושך, כך מאחורי החושך לפעמים מסתתר האור.
לא משנה מה עבר עליהם, אברהם ושרה ראו בכל רגע בחייהם הזדמנות ללימוד וצמיחה. וגם אנחנו, כצאצאיהם, נדרשים לנצל כל התנסות בחיים לצורך גדילה וצמיחה. החיים הם התרחשות רצופה של ניסיונות ומאורעות ואין כלל מקום למושג 'לדרוך במקום'. טיפול עיניים (עשה פלא – פלא יועץ(. על מצבה בהר המנוחות בירושלים נכתב: "פ.נ. הרה"ח רבי אליעזר יוסף לדרברג זצ"ל. הרביץ תורה ברבים, למד וחזר בעל פה למעלה מארבעת אלפים פעם על מסכתות ביצה וראש השנה. נלב"ע כ"ג סיון תשי"ד". קבר זה נמצא סמוך ונראה לקברו של האדמו"ר מבלז זצ"ל. רבי אליעזר ציווה בצוואתו שיחקקו נוסח זה על קברו, בכדי לעורר את קוראי הנוסח להתחזק בלימוד התורה. והנה הסיפור שעומד מאחורי נוסח המצבה: רבי אליעזר היה תלמיד חכם ובר אוריין, מתושבי שכונת "בתי ורשה". את רוב עתותיו הקדיש לתורה ולעבודת ה', וחיבר ספר "אהבת השם". את פרנסתו מצא רבי אליעזר בחנות לממכר מכשירי כתיבה, אך גם בחנותו עסק בדברי תורה ובעשיית חסד. יהודים תלמידי חכמים שנקלעו לחנותו דברו עמו בלימוד תורה, והוא כבדם בכוס משקה צונן להרוות צימאונם. כשהתבגר רבי אליעזר, שם לב כי ראייתו הולכת ומתערפלת. קונה שביקש נייר לבן צחור וחלק, קיבל נייר אפור עטור פרחים. משחזר מעשה זה על עצמו, ניגש רבי אליעזר לרופא, והלה פסק נחרצות כי עליו לעבור ניתוח מסובך להצלת ראייתו, אך ייתכן שייצא מהניתוח כשהוא סומא. כשיצא רבי אליעזר מהמרפאה, נחרד מהמחשבה ששוב לא יוכל להגות בתורה כהרגלו. על פרנסתו לא בכה, הוא תלה בטחונו בה' המפרנס לכל, אך על לימוד התורה שבה הגה תדיר משחר ילדותו - לא הסכים להינחם. כל אותו לילה לא נתן רבי אליעזר תנומה לעיניו. שנתו נדדה, ובאשמורת הבוקר גמלה החלטה בלבו: הוא הלך למרפאתו של הרופא ומשם שם פעמיו לבית המדרש. ששה חודשים ישב רבי אליעזר רוב שעות היממה בבית המדרש, כשרובו ככולו שקוע בלימוד הגמרא. פניו קורנות מאושר ולבו מתרונן משמחה. כשתמו חלפו ששת החודשים הגיע רבי אליעזר אל הרופא, והלה ניתח את עיניו במומחיות. שבועות מספר היה רבי אליעזר ספון בביתו כשראשו עטוף בתחבושות, והכל מייחלים ומצפים להחלמתו המהירה והשלמה. כולם מאחלים לו "רפואה שלמה", אך הוא רגוע ופיו ממלמל ללא הרף. כששאלוהו לפשר הרוגע שעטף אותו, והלא חייו התורניים תלויים על בלימה, ויתכן שלא יוכל להגות שוב בספר, חייך רבי אליעזר את חיוכו הנצחי וחשף את סודו: "לפני כחצי שנה, באותו בוקר בו חזרתי אל הרופא, שאלתיו בכמה זמן ניתן לדחות הניתוח ללא גרימת סיכון רפואי. הרופא השיב לי כי חצי שנה הוא זמן המרבי שבו אפשר לדחות את הניתוח. במשך זמן זה ישבתי בבית המדרש, חזרתי ושיננתי את מסכתות ביצה ור"ה עד שהיו שגורות בפי וידעתי אותן בעל פה. כעת אני רגוע, גם אם חלילה לא תשוב ראייתי לקדמותה, אוכל להמשיך ללמוד מסכתות אלו בעל פה, לפיכך אין אני מודאג כלל!. ראייתו של רבי אליעזר שבה לקדמותה, אך הוא לא נטש את המסכתות שלמד. בכל רגע פנוי שינן מסכתות אלו, ועד יום מותו הספיק לחזור 4,000 פעם! מראשיתן ועד סופן.
אמרי שפר כ' חשון ה'תשע"ט
בהפטרת (פרשת וירא) נקרא על אלישע הנביא ששולח את מקלו ביד גיחזי משרתו להחיות את בן האישה השונמית. הגיע המשרת, הניח את המקל על פני הנער, ללא הועיל. או אז וַיָּבא אֱלִּישָּע... וְהִּנה הַנער מֵּת מֻשְכָּב עַל מִּטָּתו ... וַיִּתְפַלֵּל אל ה'... וַיָּשֶׁם פִּיו עַל פִּיו וְעֵּינָּיו עַל עֵּינָּיו וְכַפָּיו עַל כַפָּיו... וַיִּגְהַר עָּלָּיו וַיְזורֵּר הַנער עַד שֶׁבַע פְעָּמִּים וַיִּפְקַח הַנַעַר אֶת עֵינָיו... המליצו על כך אישי חינוך שֶמַקֵל אינו מְחַיֶה ילד! צריך להתפלל ולהתקרב אליו, לחבור אליו, ובכך יחיה! גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. אנו למדים מאברהם אבינו שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, והשאלה היא מאיפה ידע אברהם אבינו עצמו שהכנסת אורחים גדולה יותר עד שהשאיר את הקב"ה וקיבל את האורחים, והתירוץ בגלל שאברהם אבינו ראה שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה שלא יבואו אליו אורחים, ואם קבלת פני השכינה גדולה וחשובה יותר, לא היה צריך להוציא את החמה מנרתיקה, שהרי במילא לא יקבל אורחים כשהקב"ה בא לבקרו. הגאון החסיד רבי הילל מפריטש אמר: כשמתרגלים לחושך, מתחילים לחשוב שהחושך הוא אור. חשוב להקדים מילות שבח לפני השמעת דבר מוסר, להכין את לב המקבל. הגענו לימות הגשמים. רעמים וברקים נוצרים יחד, בו זמנית. אך את הברק רואים לפני שמיעת הרעם. דרשו בעלי המוסר עפ"י חז"ל (ברכות נט) שהרעמים גערות הם, 'לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב...', ומכאן שלפני השמעת גערה יש להאיר פנים! הקידוש II (נועם שיח –כי תצא) מספרים, שהגביר הנודע "הברון רוטשילד", ערך פעם "קידוש" לכבוד שמחה שהייתה במעונו, ואל הקידוש שנערך כנהוג לאחר תפילת יום השבת, הוזמן קהל רב בראשות גדולי ישראל. לאחר התפילה נכנסו המוזמנים לאולם הקידוש, ולמרבה פליאתם לא מצאו על השולחנות אלא רק כוסות לקידוש ויין, ולא ידעו כיצד יקדשו ללא "מזונות" שהרי "אין קידוש אלא במקום סעודה". והנה הברון רוטשילד נכנס לאולם במלוא הדרו, והתיישב במזרח לצידו של הגאון האדיר רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והברון נטל גביע יין בידו וקידש עליו, ולאחר ששתה את היין, בירך "בורא מיני מזונות", ואכל את הגביע! להפתעת כל המסובים... ובראות הקהל את אשר עשה, הבינו כעת, שהגביע זהו המזונות! לאחר מכן כיבד הברון את הגאון רבי חיים עוזר שיקדש על היין – הגרח"ע החזיק את הכוס בידו, הרהר קמעא, ופנה לקדש על היין. כשיצאו מאולם הקידוש, שאלוהו מקורביו להגאון רבי חיים עוזר: ילמדנו רבינו, במה הרהר בטרם עשה את הקידוש? השיב הגרח"ע: נתעוררתי לכך, שלכאורה צריך לכסות את המזונות, כמו שאמרו בפת, שלא יראה את בושתו (טור או"ח סי' רע"א ס"ט בשם הירושלמי), וגם במזונות רבו המנהגים בכך, והלא אי אפשר בכגון דא לכסות את המזונות, כי הלא הכוס שהוא מחזיק בידו – הוא המזונות! אך שוב חשבתי, שאם לא אקדש, אז יתבייש הברון רוטשילד, ומוטב שהפת יראה את בושתו ולא הברון רוטשילד...
החוויה היהודית
אמרי שפר י"ט חשון ה'תשע"ט
בפסוק נאמר שאברהם אבינו אמר לאליעזר (בראשית כ"ד, ג'): לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, ואיתא בספה"ק, שאברהם אמר לאליעזר שלא יקח אשה מאלה אשר "אנכי" יושב בקרבו, דהיינו אשר מידת ה"אנכי" – מידת הגאווה שוכנת בקרבם... בפרשתנו נאמר (בראשית י"ב, א') "לך לך מארצך", מפרש הרה"ק בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע, "לך לך" – סלק את ה"לך" ממך – אל תהיה כ"יש", בטל את האנוכיות – גענוג מיט דעם "זיך"...
המלה חסד מורכבת משתי מלים - חס ד' . דהיינו בורא עולם חס על אותו אדם העושה חסד עם זולתו, שכן בעצם העניין כי האדם גומל חסד עם בנו של בורא העולם, הרי שהקב"ה 'לא נשאר חייב' ואותו האדם זוכה לישועות מעבר לגדר הטבע. 'כל כסף שמקבלים על עבודה, יש בו חשש גזל, שמא העבודה לא הייתה מושלמת, חוץ מכסף של שידוך ושל מציאה, שבהם אין חשש, תשלום השידוך אינו על העבודה, אלא על התוצאה , וכסף המציאה אף הוא אינו שכר, אלא שהתורה קבעה שניתן לקחתו. ומה שנהגו לתתו לצדקה, אין זה מחמת שמא אין לקחתו, אלא אדרבה, כיון שהוא כסף כשר ודאי, כדאי לקיים בו מצווה בהידור'. לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (אגעדאנק – כי תצא) שני בעלי עגלה עמדו וצעקו: "פנוי להובלה! פנוי להובלה!". זכורני עוד כאשר בני ברק הייתה עיר קטנה, הסוס והעגלה עמדו ליד בית חרושת דובק פנויים להובלות, וממתינים לנוסעים. הם עמדו וקראו בקול, וגם ידעו לריב: "עכשיו התור שלי!" "מה פתאום, התור שלי!" וכך נשמעים קולות עד לב השמים . ובכן. אחד מהם כבר עומד מחמש בבוקר וממתין ליהודי שיעלה סחורה על עגלתו, ולפתע מגיע 'בעל עגלה' אחר בשם שמעון וטענתו בפיו "אני בתור ". ראובן: "אני כבר שעתיים ממתין, ואתה נדחק כאן כאילו התור שלך?!" שמעון: "וכי לא ראית אותי, עמדתי לפניך, התור שלי עכשיו ... בינתיים הגיע קונה, ושמעון החציף פנים, תפס את הקונה לראובן, המאוכזב והכועס. קרה עוד פעם ופעמים כאלו, שלראובן היה ברור, כי שמעון חטף לו נוסעים. עוד יום ועוד, ושמעון עושה לו כל מיני שטיקלאך, עד כי ראובן פשוט נעשה שונא מושבע של שמעון. אינו יכול אפילו את שמו. במשך הזמן הריב התפשט ושניהם עשו זה לזה כל מיני עוולות, ונוצרה שנאה תהומית שעלתה עד לב השמים. ויהי היום, שמעון חטף לו שוב את התור ויצא לדרך. ראובן נשאר עומד תחת השמש הקופחת, רתח על שמעון אך נאלץ להמשיך לצעוק "פנוי להובלה!" הלב שלו נקרע – אין נוסעים. הוא לא הפסיק לחרף ולגדף את שמעון, וביני לביני לצעוק בניסיון נוסף "פנוי להובלה". חלפה לה עוד שעה וברוך ה' הגיע נוסע . ראובן יוצא לדרך. לאחר כחצי שעה נסיעה , עיניו מבחינות ממרחק כך, באיזה סוס ועגלה רובצים "רובץ תחת משאו", לפי הכובע האדום נראה לו כי בעל העגלה הוא לא פחות ולא יותר – שמעון... עדיין לא ברור, אבל כך נראה. וכבר נכנס אויר לריאות "הנה ברוך השם שמעון קיבל את שלו" וכמו שהרמב"ם אומר כי אין שמחה גדולה יותר מהנקמה... הוא קורא בקול לסוסו הצוהל וממשיך להתקרב לשמעון בדהרה (דיוי! דיוי!) "עכשיו נראה מי המסכן אני או הוא" חושב לעצמו ומתקרב יותר ורואה כבר ברור שאכן שמעון נפול. --- השמחה גדולה כל כך: "מצוין, טוב מאוד יהא מונח...! שישב לו כאן עד הלילה" מהרהר באושר. חולף על פניו וממשיך "ה' לימד אותו לקח". לאחר שממשיך עוד כמה עשרות מטרים, מתחיל לחשוב לעצמו: תפילין הנחתי היום? כן, וודאי זו מצוות עשה, והנה גם כאן הייתה לפני מצוות עשה דאורייתא "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" תשבוק מאי דבליבך תעשה פריקה לשנאה שבלב... ולא כל יום מזדמנות כאלו מצוות... איך הפסדתי הזדמנות נדירה של כזו מצוה?. טוב. הוא חזר עם הסוס לעבר שמעון. ושמעון חשב הנה הוא בא לזרוק עלי כמה אבנים, אך לא. ראובן ירד מהסוס ניגש איליו ושאל: "אולי אפשר משהו לעזור?". “ וודאי! אף אחד לא עובר כאן, ואני יכול להישאר כך גם עד אמצע הלילה ומחר בבוקר". משיב שמעון. טוב, בלי לשוחח אחד עם השני מרוב מתח, החלו לפרוק את המשא מהחמור, אח"כ הגביהו יחד את החמור מרבצו, שוב הטעינו עליו את הסחורה ו... נסעו . יחד. לדרכם. להיכן נסעו? לשתות לחיים. כי קיימו מצוות עשה דאורייתא של "עזוב תעזוב עמו". מה קורה למחרת? השניים עומדים בשוק, שמעון צועק לעבר העגלה של שמעון: הנה יש כאן עגלה פנויה להובלה. והנה נהיו ידידים הטובים ביותר .- - - חודש אח"כ. ערב אחד ראובן שב הביתה, ומספר לרעייתו: "יש לי הלילה בר מצוה" . "מי עושה בר מצוה?". " שמעון". "שמעון?! היא קוראת בבהלה, "שמעון הצ'ילבה שלך?!".... " אנחנו כבר לא שונאים, די, הסתיימה המריבה". והוא לובש את המעיל והמגבעת ויוצא לשמוח עם שמעון. נשאלת השאלה, מי עשה שלום ביניהם, אף אחד בעולם לא יכול היה לעשות שלום ביניהם! מי באמת כן עשה שלום? פסוק בחומש!! מסיים המדרש: "הוי אתה כוננת מישרים!". החוויה היהודית
אמרי שפר י"ג חשון ה'תשע"ט
אדם צריך לבטוח בקב"ה שאם חבר שלו לקח לו את הפרנסה , ודאי שהקב"ה יזמין לו את זה ממקום אחר... וזה לא רק פרנסה, זה יכול להיות כל דבר אחר, ב"ה כמעט בכל התחומים לא חסרה תחרות... "הקב"ה מחלק מזון לכל ברואיו כדכתיב 'נותן לחם לכל בשר'. הוא אביהן של ישראל והם בניו, והוא רוצה בשלומם ולא במחלוקתם". אדם צריך לומר ליצר ולחילותיו: תן לי הנפש - את הרוחניות, והרכוש קח לך - את הגשמיות. ולא להפוך היוצרות חס ושלום. בספר 'עשה לך רב' (שאלה פח'), דן בשאלה האם נכונים דברי האומרים שאין לקנות שום ציוד וביגוד עבור תינוק שעתיד להיוולד מחשש לעין הרע. ולמד מדברי המאירי (עמ''ס יומא ע.) כי מי שבוטח בה' יכול להכין דברים מראש בעבור התינוק שעתיד להיוולד, ואינו חושש לשום תקלה. כתב הר' חיד"א בברכי יוסף (או''ח סי' תכג): מוסף של ראש חודש רחל אמנו תקנתהו שצפתה ברוח הקודש שעתידות נשי המדבר שלא להיכשל בעגל. ורמזה שמה בראשי תיבות ר'אשי ח'ודשים ל'עמך. אורח מעל הכל (פניני בית לוי, גליון 496)
על אף שבאומץ לב ניסה להיות "גבר", לא הייתה זו עבור נער בן שלש-עשרה משימה קלה להתבגר בן לילה. ייסורי בדידות גברו עליו, ולא פעם ספוגה הייתה כריתו בדמעות. אך תחת לשמור בליבו טינה להוריו על שעזבו אותו, הייתה החלטתו נחושה להגביר את מאמציו בעבודה, ולחסוך כסף כדי להחזיר לאמריקה את הוריו ואת אחותו ולתמוך בהם. אחרי מספר שבועות בהם התאכסן אצל קרוביו, הודיעו לו "שאם אתה רוצה להישאר אצלנו עליך לשלם דולר ורבע לשבוע". אבא חש תחושה עמוקה של בגידה. בבכי חנוק ברח מהבית. היה זה ערב שבת, השמש עמדה לשקוע והשבת קרבה לבוא. אבא החליט לא לחזור לבית קרוביו, גם אם היה פירושו של דבר לבלות את השבת ברחוב. הוא מיהר למאפיה לקנות שלוש חלות קטנות. השמש שקעה. השבת ירדה ומצאה נער בודד ועזוב יושב על ספסל עץ בגן הסטר השומם.
לא היה לנער הצעיר, המבולבל ושבור הלב, מקום אליו יוכל לפנות בניו יורק, העיר הגדולה . אבא קידש על שתי החלות, ואחוז רעב בלע אחת מהן. במשך כל הלילה הארוך ישב מכווץ על הספסל הקשה, לא מצליח להירדם. כשלבסוף עלה השחר נדר אבא, שלכשינשא ויקים בית משלו, לעולם לא ישב לשולחן שבת או חג בלי אורחים מסביבו. הוא יחפש אפילו בגנים אחר אנשים רעבים ובודדים ויאכיל אותם.
בתקופת אירוסיהם סיפר אבא לאימא את סיפור ילדותו, ועל הנדר שנדר כנער צעיר שעה שישב בגן הסטר שבת ארוכה. הוא הביע את משאלתו שאימא תסכים להכניס אורחים בשבתות ובחגים. אימא נענתה בו במקום. אז החלה להכות שורשים "תעשיית הכנסת אורחים – הרמן".
את המקרה הבא בקשר ל"תעשייה" סיפרה לי אסתר אחותי. הסיפור מביע בצורה טובה ביותר את מסירותם של אבא ואימא, וכיצד השריש בנו אבא את גודל המצוה שבהכנסת אורחים. וזה סיפורה: " את הרי יודעת, כיצד התנהלו העניינים בביתנו. בהיותי המבוגרת מכולם, נפל בחלקי נטל רב של עבודה. לאימא לא היה ולו רגע פנוי. היא הייתה עסוקה אתכם, הילדים, או עם האורחים שהגיעו, בוקר צהריים וערב, ללא הודעה מוקדמת. מעולם לא יצאתי לשום מקום. הייתי מאושרת כשיכולתי לרדת מעט לרחוב לקפוץ בחבל או לשחק קלאס עם חברותי. פעם בהיותי כבת עשר, לחשה לי אימא: "יש לי הפתעה גדולה עבורך. מכיוון שאת ילדה כה טובה ותמיד עוזרת, אקח אותך עמי לראות את דוד יעקב לייב, המפליג לאירופה". הוא עמד לנסוע למחרת היום, ואימא הייתה אמורה לצרף אותי אליה להיפרד ממנו. יצאתי מכלי מרוב שמחה וציפייה. אראה אוניה גדולה ! ואימא תהיה כולה שלי! הייתי כה נרגשת שלא יכולתי לעצום עין כל הלילה. משעת בוקר מוקדמת "נדנדתי" לאימא. מתי הולכים? מה אלבש? אימא הסתה אותי: "אסור לילדים האחרים לדעת, אחרת ירצו "להזדנב" אחרינו. עדיין מוקדם, האוניה מפליגה רק בשעה שלוש אחר הצהריים". בחרתי בשמלה היפה ביותר, והכנתי את נעלי השבת. כל כך עצבנתי את אימא עד שלבסוף נתנה לי רשות להתלבש. לא יכולתי לאכול מרוב התרגשות. אפשר היה לחשוב שאני היא זו העומדת להפליג באותו יום. לבסוף הלכה אימא להתלבש. דודה שרה נקראה כדי לשמור עליכם, הילדים. היה עליה להסיח את דעתכם, מכיוון שחשתם שעומד להתרחש דבר מה אם אמיא לוקחת אותי איתה. אחרי מה שנראה היה בעיני כשעות, הייתה אימא מוכנה. "אסתר, חמקי החוצה מבלי שאף אחד יראה", אמרה לי בלחש. עוד בטרם הספקתי להגיע לדלת, נפתחה זו לרווחה. הביתה נכנס אבא עם אורח. " מהרי, מהרי" אמר, "יש לנו אורח". אותו אור מיוחד, השמור לאורחים בלבד, קרן מעיניו. לא אוכל להסביר זאת במדויק, אבל, צעירה ככל שהייתי, למדתי לזהות אותו. כל חלומותיי נגוזו, עולמי חרב! הבנתי שלא נוכל ללכת אל האוניה. אימא ניסתה לפייס אותי, אך מאנתי להינחם. אורח מעל הכל ליבי התמלא שנאה אל כל העולם. כל רצוני היה להימלט מהבית ומהאורחים. פחדתי לומר מילה לאבא. נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי תמרורים. אבא בא בעקבותיי, ובעיניים זוהרות אמר: "אסתר, זו לא השעה לדמעות. אימא זקוקה לעזרתך. אשוחח איתך מאוחר יותר".
כשהאורח השבע עזב את ביתנו, הייתה זו שעת אחרי צהריים מאוחרת. אבא לקח אותי לאחרון החדרים, וסגר את הדלת. הוא לקח את ידי ואחז אותה בחוזקה, ואמר: " הקשיבי בתי ואסביר מדוע אין לך כל סיבה לבכי. המצב הוא הפוך. היום עליך להרגיש כילדה המאושרת בעולם כולו. אל תחשבי שכשאנו נותנים אוכל לאורחים, עושים אנו טובה להם. לא! הם גורמים לנו טובה גדולה ביותר. היודעת את כמה הרווחנו היום? אנו אחת המשפחות העשירות ביותר בכל רחבי אמריקה. חשבי על כל חברותיך. האם תמיד אנשים עניים אוכלים שם? לא! יש רק בתים ספורים באמריקה הדואגים להאכיל עניים ואורחים. אנשים מקיימים מאות מצוות, אך את מצוות הכנסת אורחים דש אדם בעקביו. " היודעת את מה אימא ואני עושים? אנחנו "שולטים על כל השוק"במצוה כבירה זו. כל "הרווחים" ממצוה זו ישארו במשפחתנו לדורות. את ילדה עשירה מאוד, מכיוון שאת עוזרת לאימא בעניין האורחים. ילדיך ונכדיך, גם הם יהיו עשירים בזכות "תעשיית הכנסת האורחים" המיוחדת שלנו. אימא תיקח אותך איתה בפעם אחרת, אך אם יש באפשרותך להרוויח מיליונים בזמן קצר, עליך לקפוץ על ההזדמנות מבלי שתוכל לחמוק מבין אצבעותיך". לא כל דבר שאמר אבא הבנתי, בפרט לא את העניין של "שליטה על השוק", אך דבר מה עמוק קינן בתוכי ואמר לי, שאני עדה להתרחשות גדולה ומופלאה. לפתע, נמוגה אכזבתי, הרגשתי שאכן אני אחת הילדות העשירות בעולם".
אסתר הייתה חולה מאוד. ד"ר בלוסטון, רופא המשפחה שלנו, הניע ראשו לאחר הבדיקה. אבא ואימא, כשהם דואגים ומפוחדים, ציפו למוצא פיו. "ר' יעקב יוסף, מצבה של ילדתכם הקטנה הוא קריטי. היא חולה בדיפטריה. עליכם לקחת אותה מיד לבית החולים ". אסתר שכבה בבית החולים, מרחפת בין חיים למוות. אימא ישבה ליד מיטתה יומם ולילה, מתפללת ואומרת פרקי תהלים. כל אהובינו הצטרפו אל אימא בתפילה. אבא הלך עם מנין להתפלל על קברו של הרב יעקב יוסף זצ"ל, רבה הראשי של ניו יורק, והוסיף את השם "חיה" לשמה של אסתר, ומעתה היה שמה "חיה אסתר".
ביום חמישי אחר הצהריים אמר אבא לאימא: "אני רוצה שתלכי הביתה להכין את השבת עבור אורחינו, כפי שאנו נוהגים בכל שבת. רצוני כי לא יחסר דבר. אני מקווה שזכות השבת ומצוות הכנסת אורחים תעמוד לנו, והקב"ה ישמע את תפילותינו, וחיה אסתר תבריא". אימא לא התווכחה. היא עזבה את מיטתה של אסתר, כשהיא מביטה מבט מיוסר אחרון, שכן אסתר הייתה שרויה בחוסר הכרה. במשך כל השבת לא הראה אבא כלפי חוץ את חרדתו הגדולה בשום דרך שהיא. הבית היה מלא אורחים. ארוחות השבת החמות הוגשו. אבא שר זמירות ואמר דברי תורה. אך קרובינו וידידינו לא היו שותפים לביטחונו של אבא. דודה מלי, אחותו, עמדה על המשמר ברחוב, מחשש שהחדשות הטרגיות יגיעו בכל רגע. (דיפטריה הייתה מחלה אנושה באותם ימים(. בשבת בבוקר הגיע מברק ובו החדשות המרות. דודה מלי קיבלה אותו לידיה. אחוזת היסטריה רצה אל השכנים. במשך כל השבת בכו כולם. הם החליטו, כמובן, להביא את הבשורה המרה לידיעת אבא ואימא רק לאחר ההבדלה. כשסיים אבא את ההבדלה, ועוד לפני שהספיקה דודה מלי לגול מעל ליבה את החדשות הנוראות, מיהר הדוור להיכנס הביתה עם מברק המבשר "אסתר הרמן בחיים, ויצאה מכלל סכנה". המברק שהגיע בבוקר, נשלח עקב טעות זיהוי שנעשתה על ידי הנהלת בית החולים. ילדה אחרת מחדרה של אסתר, שגם היא חלתה בדיפטריה, הייתה זו שנפטרה. כשנודע לאבא ולאימא מה התרחש בבוקר יום השבת, אמר אבא: " את רואה, איידל, איך השבת והאורחים מגינים עלינו מכל צרה?"
החוויה היהודית
אם אין לאדם אישה, אין לו במה לתרץ את מעשיו; אבל כשיש לו אישה, היא משמשת בעבורו 'עזר כנגדו' ומעתה יש לו תירוץ נוח לכל מה שאין הוא רוצה לעשות, בטענה שהאישה אינה מסכימה לכך.
אִם תֵּיטִיב' – אם אתה עצמך תהיה טוב, הרי 'שְׂאֵת' – תוכל לשאת כל אדם מישראל. אבל 'אִם לֹא תֵיטִיב' – אם אתה עצמך לא תהיה טוב, כי-אז 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ' – בכל פתח תראה חטאים" (רבי יצחק מבוהוש) "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב,ג). כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך עשייה ותיקון. התורמוסים צריכים מיתוק, החיטים צריכות להיטחן, ואפילו אדם צריך תיקון. (מדרש רבה(
"אתה רואה את מבנה התא, את מערכת העצבים, את מערכת הולכת החמצן, את המערכת החיסונית – ולפניך נפרשת שלמות שצוות מתכננים אנושי לא מסוגל אפילו לחלום עליה. לחשוב שמורכבות כזאת נוצרה מעצמה, באקראיות – זה פשוט עלבון לאינטליגנציה". כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" [כ, י]. (ופריו מתוק). היינו שיהיה לו שלום עם ישראל וידין את כל אחד לכף זכות ולא יביט אוון ביעקב (רבי צבי אלימלך שפירא זי"ע). המעשה המאלף שלפנינו, אירע בתפילת שחרית של שבת קודש באחד מבתי הכנסיות, ובעקבותיו התעוררה שאלה מעניינת אצל אחד מבני המניין, שכה סיפר: אל מניין ה'וותיקין' שלנו הגיע בשבת בבוקר יהודי לא מוכר, ככל הנראה אורח מעיר אחרת. האורח התיישב בכסא שלצידי, ובמהלך התפילה הבטתי לעברו, ולפתע נתקפתי בהלם... היה זה כאשר הבחנתי בחפיסת סיגריות, מונחת בכיס חולצתו של האיש ! התחבטתי רבות, האם אגער בו על הזלזול הבוטה בקדושת השבת, כיצד מעז להתחצף ולהופיע לתפילת השבת עם הסיגריות... אך מכיון שאיני מכיר אותו, פחדתי שמא יגיב לתוכחתי בצורה חריגה, ולכן העדפתי לנהוג ב'שב ואל תעשה'. כאשר עמד הגבאי למכור את עליית המפטיר, האורח שלנו, שככל הנראה היה בעל יארצייט באותה שבת, קפץ ונקב בסכום גבוה על מנת לזכות במפטיר, וכאן החלטתי שאין להניח לו בשום אופן לעלות לתורה עם הסיגריות שלו בכיס... נקבתי אפוא בסכום גבוה יותר, אך האיש לא ויתר, הוא גם העלה את הסכום בעוד מאה שקלים. המשכתי להוסיף במחיר, וגם הוא הוסיף והוסיף, וכך התנהלה בינינו 'תחרות' על קניית המפטיר, עד שלבסוף הוא 'נכנע', ואני זכיתי בעלייה, בסכום של אלפיים שקלים ! ובכן, עליתי לעליית המפטיר, ולמרבה הפלא, בירידתי מהבימה, האורח ניגש ללחוץ את ידי בחום... בתום התפילה אמר לי בלבביות 'שבת שלום', והוסיף בתוך כדי דיבור: "למרות שהיום הוא היארצייט של אבי ע"ה, החלטתי לבסוף למשוך את ידי מקניית המפטיר ולוותר לך על העלייה, כי בוודאי גם לך יש יארצייט"... וכאן, החלטתי שעלי לקיים, בצנעה, את מצוות התוכחה באותו מחלל שבת, "אומר לך את האמת - אין לי כלל יארצייט. מדוע אם כן לא הנחתי לך לזכות בעלייה? - משום שלא יתכן שאחד שמגיע עם חפיסת סיגריות לבית הכנסת בשבת קודש, יעלה לתורה! וכי יש לך חילול השם גדול מזה ?!". פניו של האורח עטו ארשת חרדה, הוא ממש התחלחל למשמע הדברים. "סיגריות?! אני?!... הרי מעולם לא נגעתי בסיגריה!". " אם כן מה עושה חבילת הסיגריות בכיס חולצת השבת שלך?!", תמהתי למולו. האיש הרכין את ראשו, ונבהל לראות את החפיסה... לאחר כמה שניות התעשת, התבונן היטב בחולצתו ואמר: "החולצה הזו אינה שלי... פשוט מאוד אני מתארח בביתו של בני שגר כאן בשכונה, וכהרגלי, השכמתי קום לפנות בוקר, כדי להתכונן לתפילת וותיקין, החלטתי להגיע למניין שלכם, והנה, בני היקר כיבד אותי לישון בחדרו, וכשקמתי לפנות בוקר, כשהחדר היה חשוך לגמרי, נטלתי לידי בטעות את חולצת בני, שהיתה תלויה לצד חולצתי... וזו למעשה חולצת ימות החול של בני, אותה פשט ביום שישי...". האזנתי ברוב קשב לדברי האורח, ועיניי התמלאו בדמעות. כמובן שלמדתי פרק חשוב במצות 'בצדק תשפוט עמיתך', והתנצלתי בפניו על שלא ניסיתי להעלות על דעתי לדונו לכף זכות, או לכל הפחות לפנות אליו ולברר את תעלומת חפיסת הסיגריות. עתה ברצוני לשאול: האם אני חייב לשלם לבית הכנסת את הסכום בו קניתי את העלייה (אלפיים ש"ח), או שמא מאחר וכל כוונתי בקניית העלייה היתה אך ורק על מנת למנוע מהאורח לעלות לתורה (משום שבאותם רגעים הייתי בטוח שאסור שיעלה), ולא היתה לי כוונה אמיתית לנדוב את הסכום הרב, שכן איני רגיל כלל וכלל לרכוש עליות בכאלו סכומים גבוהים, אם כן איני צריך לשלם את הסכום לבית הכנסת? השיב מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א: המתפלל שהתחרה באותו אורח, נהג כפי שהיה צריך לנהוג, כי הוא לא מיהר לביישו ולהודיע שהגיע עם הסיגריות לבית הכנסת, אלא העלה חשד בליבו (שלמראית עין היה נראה חשד סביר), שהאיש אינו זכאי לעלות לתורה, ולכן החליט שלא להכלימו, אך עם זאת, למנוע ממנו לעלות לתורה. וממילא, ההוספה במחיר של המתפלל נעשתה כדין, וברור אפוא שהוא לא התכוון באמת לנדוב את הסכום, ולא היו פיו וליבו שווים, אלא התכוון רק למנוע את הזכייה של האורח, ולכן את מלוא האלפיים שקל אינו צריך לשלם. וכפי שנאמר בשו"ע (יו"ד סי' רי"ח ס"א): "כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון, והולכין אחר הענין...", וכתב הרמ"א: "וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח". וכאן יש לפנינו "אומדנא דמוכח" שלא התכוון באמת לשלם סכום כה גבוה עבר העלייה. וכמה בכל זאת ישלם? - נראה שיש לברר מהו המחיר הממוצע בו העלייה נמכרת בבית הכנסת בשבת רגילה, וכפי הערך הזה ישלם. אמנם, אם מדובר ביהודי עני ואביון, שאין דרכו כלל לקנות עליות, נראה שאינו צריך לשלם כלל
לתרץ,אישה,משמשת,עזר כנגדו,ימי בראשית,עשייה,תיקון,תורמוסים, מתוק,חיטים,להיטחן, מבנה התא,העצבים,החמצן,חיסונית, |
| ||||
