אל תסדר לי את הבלגן זה יבלגן לי את הסדר.

    "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" - נשאלת השאלה: וכי רק היום אתם נצבים, והלא תמיד אנו עומדים לפני ה'?!. מבארים חז"ל במדרש: "היום" - הכוונה לר"ה, שנאמר באיוב "ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה'", וזה היה בר"ה, לאמר: בראש השנה תדאגו שתהיו כולכם באגודה אחת, באחדות שלמה, ואז תזכו "לעברך בברית ה'" - להיכתב לחיים טובים.

     בספר מטה אפרים סי' תקצ"ב סעיף יא כתב שבגמר תפלת מוסף דראש השנה, הציבור מתכוונים לפקוד את השלוחי ציבור והמקריא והתוקע בפקידות שלום, ואומרים להם אשר כח ויש אומרים יאשר כח, וכן לכהנים כשחוזרים למקומן מן הדוכן. והוא כהחזקת טובה על הברכה או התפלה והתעסקות במצוה כללית השייכת לצבור וכו'. - ובספר קצה המטה על המטה אפרים כתב שאומרים כן גם לדרשן לאחר שדרש, ומקורו בגמ' שבת פז, וענינו חזק ואמץ בתורה ובמעשים טובים,ומטעם זה אומרים למסיים קריאת התורה 'חזק'.

     דרך בני האדם שמקפידים מאד לעשות את סימני ראש השנה בדקדוק, אבל את העיקר שהוא החובה לשוב בתשובה בימים אלו שוכחים, ובאמת שאפי' מעט תשובה עדיפה על הסימנים לשנה טובה, ואפי' הרהור אמיתי אחד על מצבו ועל חובתו בעולמו טוב מהם ושוה הוא כנגד כל הון דעלמא. (הגאון רבי אהרן י. לייב שטיינמן זצוק"ל)

     דרכו של עני היא לדפוק בבושה ובעדינות, אך כל זה כאשר בא לבקש כסף עבור צרכיו וצרכי בני ביתו. אבל אם כבר כמה ימים שלא בא אוכל לפיו, והוא מרגיש כי עוד מעט ינפח את נשמתו, הרי אז לא ידפוק בעדינות, אלא ידפוק בחוזקה ויזעק שיצילו אותו ממוות.  כך גם אנחנו: כבר כלה חודש אלול,  עוד רגע ונאחז בראש השנה. כעת עלינו 'לדפוק' בחוזקה ולא בעדינות , ולזעוק במר נפשנו "רחום וחנון נא אל תשיבנו ריקם מלפניך!". כי כעת זהו פיקוח נפש, שלא נחמיץ את שעת הכושר בימים גדולים אלו.  (המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל)

     "האדם חכם בעודנו מבקש החכמה. וכאשר יחשוב שהגיע אל תכליתה - הוא סכל." ( רבי שלמה אבן גבירול)

"     וכל בני בשר יקראו בשמך "-  יש אנשים שמסתובבים ברחובות עיר ואינם יודעים לשם מה הם חיים בעולם, הרי הם דומים לחביות מלאות בשר מהלכות על שתיים ותו לא... זהו פירוש 'כל בני בשר' - אפילו אנשים כאלה שכל מהותם היא עולם הזה, גם הם לעתיד לבוא יקראו בשמך! )הגה"צ רבי אליהו לאפיאן - "לב אליהו" ס' במדבר(

     ידע האדם להחשיב במאוד כל הרהור ורצון להתעוררות וחיזוק אמיתי ופנימי בעבודת ה׳, וימצא את הכלים להביא את עצמו להרהורים אלו, לחזקם ולסעדם עד שיביאוהו לידי מעשה. ואל יפול רוחו ח״ו כאשר רואה הוא שכמעט אין בו אלא הרהורים הללו ומעשה אין, אלא ישמח בקרבו על אשר יש בו התעוררות זו, כי סימן מובהק הוא שלבו מרגיש וחי את עולם הרוח, ולא כאותם האומרים ׳שלום עלי נפשי׳ ואין עולה כלל על ליבם כי מעשיהם צריכים תיקון.

אש של הצלה (על-פי 'אלה תולדות פרץ')

זו הייתה שעת בוקר בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן. בבית צנוע ישב ר' חייקל חאנין ללימוד חשאי עם החברותא שלו. הספרים הוצאו מהמחבוא, וחושי השניים התחדדו בהאזנה דרוכה לכל רחש מחשיד. לפתע קפא ליבו של חאנין. דמות מוּכרת חלפה ליד החלון. ליבו ניבא לו רעות.

אלו היו שנות האימה ברוסיה הסובייטית. שלטון הרשע קידש מלחמת חורמה ביהדות. פעילות דתית נאסרה, ו'עבריינים', כמו רבנים, שוחטים ומלמדים, נרדפו בידי המשטרה החשאית ונידונו לעונשים חמורים.

אדם אחד העז להרים ראש כנגד המשטר האימתני – אדמו"ר הריי"צ, רבי יוסף-יצחק שניאורסון. בעוז רוח קם ופרשׂ בכל רחבי ברית-המועצות מחתרת שפעלה לשמר את הגחלת היהודית. חסידיו נרדפו, נכלאו, נשלחו לסיביר ואף הוצאו להורג, אולם במקומם באו אחרים והמשיכו במאבק ההירואי.

חסידים רבים מצאו מפלט בערים טשקנט וסמרקנד שבאוזבקיסטן, שבהן ידו של הקג"ב הייתה רופפת יחסית. אלא שגם שם היו החיים אפופי פחד ורצופי תלאות. נוסף על הקושי לקיים אורח חיים יהודי, הייתה גם מצוקת הקיום.

בשם עקרון השוויון אסר השלטון עסקים פרטיים. הדרך היחידה להתפרנס הייתה על-ידי עבודה בתאגידים הציבוריים, אך שם בלתי-אפשרי היה להימנע מחילול שבת. מצב זה דרדר רבים מהחסידים לחרפת רעב.

באין ברירה פנו לאפיקי פרנסה לא-חוקיים, כדי להביא בכל-זאת טרף לביתם. שניים כאלה, בעיר טשקנט, היו בן-ציון שם-טוב ומרדכי ריבקין. הם סחרו בחומרי גלם שנקנו בשוק השחור. חלק נכבד מההכנסות הועבר לישיבת 'תומכי תמימים' המחתרתית ואִפשר את קיומה.

השניים החזיקו משאית ובאמצעותה שינעו את הסחורה מטשקנט לסמרקנד. קטעי הנסיעה היו מסוכנים, שכן המשטרה נהגה להציב מחסומים ולבדוק את המשאיות. כל בדיקה הייתה עלולה להמיט עליהם אסון.

ואכן, יום אחד התרחש הגרוע מכול: המשאית נתפסה. זה היה ערב חתונתו של מרדכי ריבקין. הוא עצמו הצליח בדרך נס לחמוק ולהסתתר. כעת לא ידע את נפשו. כיצד יוכל להינשא, כשמעל ראשו תלוי צו מעצר.

הוא פנה אל חייקל חאנין, שהיו לו קשרים עלומים עם גורמים בעלי השפעה. חאנין שמע את אשר אירע והרגיע את החתן הדאוג. "העניין בטיפולי", אמר לו.

אחד מאנשי הקשר של חאנין היה ראש המשטרה החשאית. בין השניים נרקמו קשרי ידידות, וחאנין דאג לתַגמל את האיש כהוגן, כאשר עדכן אותו על חסידים שעלו על כוונת הקג"ב.

הופעתו של ראש הקג"ב ליד ביתו של חאנין הייתה אות מבשר רעות. בתירוץ כלשהו נפטר חאנין מן החברותא שלו ויצא  לרחוב. "חבר חאנין", לחש באוזנו ראש הקג"ב, "עלינו לשוחח בדחיפות".

חאנין הוסיף ללכת, וראש הקג"ב בעקבותיו. בגינה שקטה עצר חאנין, וראש הקג"ב הוציא תיק עבה והניחו בידי החסיד. זה הצטמרר. הופיעו שם תמונותיהם של ריבקין ושם-טוב, ולצידן הוראה חד-משמעית ללכוד את המבוקשים חיים או מתים. "הצו הזה הופץ בכל רחבי ברית-המועצות", הנחית ראש הקג"ב עוד מהלומה על ראשו. כעת גם בריחה מהעיר ירדה מעל הפרק.

בעוד חאנין חושב בקדחתנות על מוצא מהסבך דחק בו ראש הקג"ב: "נו, חבר, אפילו אם ארצה להצילם – מה בידי לעשות?".

חאנין הצליח לכבוש את רגשותיו, וביקש מאיש שיחו לחזור למשרדו ולקרוא בעיון את החומר. "ניפגש אחר-הצהריים ונראה מה לעשות", סיכם איתו.

בפגישתם השנייה הוציא חאנין מכיסו מעטפה שמנה, ובה הון עתק במונחי אותם ימים. כשהתשר התקבל בברכה אצל ראש הקג"ב, חש רגיעה מסוימת. הוא הציע לאיש להתלוות אליו לטיול קצר.

בעודם מטיילים חלפו ליד בית מרזח. חאנין הציע לעמיתו להיכנס ולשתות כוסית. הלה קפץ על ההזמנה. מייד בהיכנסם הבחין חאנין באח הבוערת. "נשב סמוך לתנור", החווה לעבר ראש הקג"ב.

בעוד האיש לוגם בהנאה כוסית וודקה, ביקש חאנין לעיין בתיק המסמכים. הוא הביט כה וכה, הרים את תיק המסמכים, ובתנופה חדה השליכו אל תוך האש.

פיו של ראש הקג"ב נפער בתדהמה. "זה הפתרון לבעיה", אמר חאנין. "אין לך תיק, אין לך מסמכים ותמונות, ואיש מלבדך אינו יודע דבר על התיק הזה!".

הטון ההחלטי שבו דיבר הסתיר את המתח העצום שמילא את ליבו. הוא המתין לתגובת עמיתו. האיש קם וגירד בפדחתו. "חבר חאנין!", אמר, "אני מעריך כל-כך את עוז רוחך, ובעיקר את אחוות האחים שיש ביניכם, היהודים".

האיש הרהר רגע והוסיף: "אינני יודע מה יילד יום. ייתכן שמחר יוציאו אותי להורג. אבל אמור לחבריך, שכל עוד ראשי על כתפיי – לא יאונה להם רע. רק הזהר אותם שלא ייצאו מטשקנט!".

באותו ערב, זמן קצר לפני חתונתו של ריבקין, קיבל מסר מחאנין: "הסכנה חלפה. לך לחופתך בלב שקט ובשמחה".

וביום השבת (כח' ט') ['אור השבת'-אספרה]

     סיפר הרה"ג רבי גואל אלקריף שליט"א: אברך מירושלים שמצבו דחוק אירס את בתו. לצורך הוצאות החתונה הוא ניגש לגמ"ח ע"מ לקבל הלוואה, אלא שבעל הגמ”ח לא היה בבית, והוא הצליח לתפוס אותו רק ביום שישי בצהריים , ובעל הגמ”ח נתן לו הלוואה של אלפיים דולר.

     אותו יום שישי היה ערב שבת קדש פרשת דברים שהיתה צמודה לחג השבועות. אותו אברך החליט שכיון שחג השבועות הוא יום הדין, לכן הוא רוצה ללכת לכותל להתפלל כדי שה’ יפתח לו שערי ברכה. התארגן לשבת וסמוך לזמן קבלת שבת יצא לדרך לכיוון הכותל. והנה באמצע העיר העתיקה הוא בלא משים מכניס את ידו לכיס, ומגלה ש... אוי ואבוי! יש לו אלפיים דולר בכיס, ואוטוטו נכנסת השבת. יש לו עוד דקה...  והוא עם אלפיים דולר בכיס... מה עושים? מוחו פעל בקדחתנות... הוא התחיל לחשוב - אולי זה רק טלטול מן הצד, בשינוי... במקום הפסד ממון... בקיצור... כל מיני היתרים. אבל פתאם תפס את עצמו: 'אני הולך עכשיו לבקש מבורא עולם שיתן לי ישועות, ומה אני עושה? אני הולך ומנסה למצוא לעצמי כל מיני היתרים....'.  מה הוא עושה? הוא פונה והולך לבית הראשון ברובע. דופק בדלת. פותח לו יהודי אמריקאי מבוגר. מיודענו אומר לו: " תשמע, יש לי אלפיים דולר במזומן אני רוצה להפקיד אצלך את זה עד למוצאי חג שבועות, לא צריך פתק הפקדה,  פשוט אין לי זמן".  האמריקאי שואל אותו: “מי מסתובב עם סכום כסף כזה גדול, אתה כזה עשיר?”.  השיב לו האברך: “מה פתאום עשיר... עכשיו הבאתי את זה מהגמ"ח...".  בקיצור, הוא הפקיד אצלו את הסכום, ופנה לתפילה בכותל.

     לקראת סיום חג השבועות הוא הגיע שנית לכותל והתפלל מנחה וערבית של מוצאי שבועות עם אותו אמריקאי ולאחר מכן הם הלכו יחד אל ביתו. כשהם מגיעים לבית נכנס בעל הבית לחדר הפנימי והוציא את חפיסת הכסף, את הפיקדון . האברך מקבל את החבילה ומודה לבעה"ב, אלא שכשהוא בא לצאת הוא מרגיש שהחבילה תפוחה ועבה הרבה יותר ממה שהייתה ביום שישי... הוא פותח את המעטפה ומתחיל לספור את הכסף. והוא מוצא שם... ארבעת אלפים דולר.  הוא פונה לבעה"ב ואומר לו: "הרי הפקדתי אצלך רק אלפיים דולר ומהיכן ארבעת אלפים דולר הללו?"  אומר לו אותו אמריקאי: "תשמע סיפור:

     יש לי אח שגר באמריקה. לא מזמן הוא שלח לי אלפיים דולר מהמעשרות שלו. ואמר לי לתת אותם לאברך תלמיד חכם שדחוק במצבו. לא ידעתי למי לתת אותם. והנה ביום שישי האחרון הופעת על פתח ביתי וסיפרת שאתה מחתן את בתך,  ולצורך זה לקחת הלוואה, וכדי לא לחלל שבת אתה מפקיד סכום כזה גדול אצלי מבלי להכיר אותי, רק כי חששת מחילול שבת. כשראיתי זאת החלטתי שאתה הוא המתאים לתת לך את האלפיים דולר, ולא לחינם זימנו אותך משמים לביתי...".

     זה כוחה של שמירת שבת... השבת מתגמלת את השומרים אותה - ללא עקולי ופשורי... "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה". 

אמירה פשוטה כגון: "יותר לא אוכל ממתקים" עלולה להיתפש כנדר.

     אמרו חז"ל (עירובין מה) "אל גנת אגוז" (שהש"ר ו - יא(  למה נמשלו ישראל לאגוז מה אגוז אע"פ שמתגלגל במקום הטינופת אין תוכו נמאס אף ישראל אע"פ שמתגלגלים באומות העולם אין תוכן נמאס, וכיון שרומז על גליות לא מסמנא מילתא לאכול בר"ה,  ועוד "אף גם זאת בארץ איביהם" (ויקרא כו מד) ר"ת אגוז, אף גם זאת )חת"ס תקפג א(.

     אנחנו נוטים להיות כה מרוכזים בעצמנו, שא-לוהים, אותו הכרנו באופן אינטואיטיבי כילדים (ילדים כמעט תמיד מאמינים בא-לוהים, אלא אם כן מלמדים אותם אחרת), מתרחק מתודעתנו היומיומית. במקום לחוש שקיומנו תלוי בו ובמקום להעריך את מתנותיו האינסופיות, אנו מתנהגים כאילו נוצרנו יש מאין. אנו הופכים לאנשים שאינם עורכים חשבון נפש וממש, אנחנו לא יודעים היכן אנו נמצאים, לאן אנו הולכים או מי יכולנו להיות.

    במגילת אסתר נאמר: 'ונשמע פתגם המלך... בכל מלכותו' – כשיהודי עומד בראש השנה וקורא 'המלך!', קריאה זו מהדהדת בכל העולם כולו" (רבי מאיר ממיר)

המברג ['פניני פרשת השבוע']

     את כל הונו ואונו, השקיע ר' יצחק, תושב מודיעין עילית,  במפעל הבקבוקים הענק שהקים בצרפת. הוא השקיע כסף רב, שכר את טובי המומחים להקמת המפעל, כשבחזונו –  שיהיה זה מפעל הבקבוקים מהמשוכללים ביותר באירופה.  ובאמת, המכונות המשוכללות עבדו במרץ 24 שעות ביממה, וייצרו כ-800 בקבוקים מדי שעה, וכל זאת על בסיס תפעול אלקטרוני בלבד, משוכלל ומתקדם במיוחד.  אך ר' יצחק לא הסתפק בכך, וחיפש כל דרך להגדיל עוד את כושר הייצור של המפעל. בהשקעה אדירה של כסף,  הבאת מהנדסים מהמזרח הרחוק ושיפור ושכלול כל המכונות במפעל, הצליח ר' יצחק יותר מלשלש את קצב הייצור, מכ-800 בקבוקים לשעה לכ-3,000 בקבוקים לשעה.  עתה היה ר' יצחק מרוצה: מפעל הבקבוקים עובד בתפוקה מלאה, ההשקעה מניבה פירות. המפעל עומד בחזית הטכנולוגיה העילית, וקצב הייצור בו משביע רצון, וגם ריווחי במיוחד...

     כמה שנים חלפו, ולפתע מבחין ר' יצחק כי החלה ירידה ברמת הייצור. לפרקים היו המכונות המשוכללות מייצרות רק 2,900 בקבוקים, לפעמים אפילו פחות. המצב לא נראה מבשר טוב, קצב הייצור הלך וירד, ור' יצחק הזעיק את טובי המהנדסים והטכנאים, לפשפש בקרבי מכונות הענק ולמצוא את הסיבות לירידה בקצב הייצור.  אלו יוצאים ואלו באים, הכרטיס האלקטרוני הוחלף, גם המשאבה. המנוע תוקן, המדחס שוכלל, הסרט הנע נבדק לעומק. אפס, כל אלו לא הצליחו לעצור את הירידה בקצב הייצור, לא הצליחו להשיב את המפעל לתפוקה המלאה כמקדם. בכל יום שחלף הביט ר' יצחק בעיניים כלות בקצב הייצור ההולך ופוחת, עד שעמד כבר על פחות מ-2,000 בקבוקים לשעה, אך אין לאל ידו להושיע...

     ביום מן הימים, הגיע אחד מידידיו, גם הוא תושב מודיעין עילית, לביקור בצרפת. הלה הוזמן לביקור במפעל של ר' יצחק, והגיע בדיוק כשיצא מהמפעל עוד מומחה עולמי , שגבה את שכרו היקר, אך פכר ידיו בייאוש.  האורח הבחין בפניו המאוכזבות של ר' יצחק, שסיפר לו בקצרה את הסיפור המוזר: המפעל ייצר בקצב אדיר, ולפתע חלה ירידה. איש אינו מבין מדוע ולמה, כל המומחים אינם יודעים את הפתרון לתעלומה, וקצב הייצור ממשיך ויורד... '' אולי אני אכנס לנבכי המכונה כדי להבין מה הבעיה?'' -  התנדב האורח. ור' יצחק גיחך לעומתו: ''מה אתה מבין בבקבוקים, במפעלים, בהנדסה מתקדמת, בטכנולוגיה עילית? - טובי המומחים היו פה, איש לא פתר את הבעיה.  מה יש לך להועיל?''  אך דווקא התשובה הזו - היא שאתגרה את האורח. ''מה יש לך להפסיד?'' - ניסה לדבר על לבו של ר' יצחק, ''תן ל'אורח לרגע למצוא כל פגע' - אולי אצליח להבין מה קורה פה ?''. ר' יצחק השיב בשלילה: ''אני אוהב אותך ידידי, וגם מכבד את דעתך, עד... עד נושא שאתה מבין בו פחות מכלום.  עזוב, זה לא בשבילך...''.  אך האורח לא הרפה, והוסיף להתווכח, עד שר' יצחק נכנע לנוכח עקשנותו, והשבית עבורו את המכונה כליל.

     האורח נכנס, שהה בפנים דקה או שתיים, ולפתע בצבץ ראשו החוצה. ''תן לי בבקשה מברג'' - ביקש מר' יצחק, שכמעט התפוצץ מצחוק. - '' תגיד לי, אתה רציני?! היו פה טובי המקצוענים, גלאי תקלות המתקדמים בעולם. מברג?! זה מה שיושיע את המפעל שלי?!''. שוב התחנן האורח לקבל מברג, ור' יצחק נכנע לבסוף, רק כדי שחברו יפסיק להתנחל לו בתוך המכונה, ויאפשר למפעל לשוב ולייצר... האורח נבלע בטבור המכונה עם המברג, כשר' יצחק כבר ממתין שיתייאש וייצא... דקה ועוד דקה חולפת, ולאחר כעשרים דקות יצא האורח מצידה השני של מכונת הענק,  פניו מחוייכות וידיו שחורות כפחם. ''תפעיל את המכונה , יצחק. תפעיל. נראה לי שהכל בסדר עכשיו...''.  ר' יצחק חשב כי חברו מהתל בו. היעלה על הדעת שעכשיו הכל בסדר? בזכות מה? בזכות חבר שלא מבין דבר ומברג קטן?! הוא שב והפעיל את המכונה, והמתין שעה, בדיוק.  בסיומה הופתע לגלות: המכונה ייצרה 3,022 בקבוקים, תוך שעה! בדיוק קצב הייצור המבוקש, זה שהוא עמל לחזור אליו כבר כמה חודשים ! ''זה לא יכול להיות'', גמגם ר' יצחק חליפות והחל להתנצל על הזלזול בדעת רעהו, ''זה פשוט לא יתכן... נבדוק עוד שעה מה קורה...''.  אך אחרי שעה, שב המספר וחזר על עצמו יותר מ-3,000 בקבוקים, תוך שעה! קצב הייצור החלומי חזר לאיתנו, מי היה מאמין!

     ר' יצחק התהלך במפעל כחולם, לא מאמין למראה עיניו.  הוא ספר שוב ושוב את הבקבוקים, ולא האמין... על אתר ניגש לחברו הטוב, טפח על כתפו בידידות והודה לו בחום. '' תספר לי, אתה חייב. מה היה שם? מה תיקנת? מה עשית? מה גילית שלא גילו טובי הטכנאים? מה תיקנת שלא הצליחו לתקן גדולי המומחים?''.  חייך האורח חיוך מסתורי, והשיב תשובה גאונית בפשטותה: ''תשמע. כשסיפרת לי את הסיפור המלא, חשבתי לעצמי מה יכולה להיות הסיבה. את התשובות החכמות של הטכנאים אינני יכול לדעת, אלו כבר בדקו את המנועים, הכרטיסים האלקטרוניים, המשאבות וכל היתר... אמרתי לעצמי שהבעיה טמונה במקום אחר, אולי הכי פשוט ושגרתי... כשנכנסתי לקרבי המכונה, לא חיפשתי משהו מסויים, אלא פשוט הבטתי סביבי לראות אם הכל תקין,  אולי קרה משהו בשנים החולפות. ואז ראיתי שבאמת חלק מהברגים התרופפו, הרעידות הרבות של המכונה שחררו את הידוקם החזק. הסקתי מכך שיתכן שבעקבות זאת המכונה הולכת ורועדת עוד יותר כל העת, ואז הברגים מוסיפים עוד יותר להתרופף, וחוזר חלילה.... והתוצאה הבלתי נמנעת היא - שהמכונה מייצרת פחות ופחות...  ביקשתי מברג, ועברתי בורג אחר בורג, למלוא אורך, גובה ורוחב המכונה. חיזקתי אותם אחד אחד, בחריצות, בעקביות. לא ויתרתי לאף בורג, גבוה או רחוק - הגעתי אליו, סובבתי אותו, הידקתי אותו כמקדם. ואת התוצאה - עיניך רואות...''.  ר' יצחק לחץ את ידו, והודה לו בחום. בשבוע שאחרי גם שלח לו מתנה ענקית, הן הוא שהיה לימינו להושיעו,  ופעולתו - היא שהצילה את תפוקת הייצור במפעל...

     את הסיפור שמענו ממקור ראשון, זה לא משל אלא סיפור אמיתי, אך המסר שבו מאיר כברק: בימים אלו, כל יהודי מבקש להתחזק. אך לא פעם, המחשבה שאנו נדרשים לעשות מהפכות אדירות מאיטה את צעדינו, החשיבה כי עלינו להיכנס לנבכי עניינים מורכבים ולטפל בהם משורשם -  גורמת לנו להירתע, לחשוב שזה לא שייך אלינו . אך האמת היא, שלא צריך לעשות מהפכות גדולות, אלא פשוט לחזק את הברגים, לחזק את בדקי הנפש... לעקוב אחר הלימוד שלנו, לראות מה אפשר לשפר, מה ניתן להוסיף. לבחון את תפילתנו, לראות היכן ניתן לחזקה,  להופכה ליותר ראויה, למושלמת. לוודא כי אנו עושים חסד כיאות, להבטיח שאנו שומרים על טהרת העיניים, האוזניים והפה. פשוט לעבור נושא אחר נושא, ולראות מה ניתן להוסיף בו, כיצד ניתן לחזקו, איך מהדקים את ברגיו...  וכך אומר המדרש בפרשת בהר, הדרכה לשב בתשובה: ' אם היה רגיל לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים, אם היה לומד דף אחד - ילמד שני דפים'. לא צריך להלך בגדולות , לא צריך לחפש מהפכות. צריך רק לחפש את הפעולות הפשוטות, היומיומיות, ולבדוק כיצד ניתן לחזקן ולשפרן.  עכשיו הזמן לבחון, להתעמק. לראות מה התרופף, מה טעון חיזוק. עכשיו זו ההזדמנות השנתית לחזק את קיום רצון ה' בכל נימי נפשנו, להשיב את המפעל הרוחני שלנו לקצב הייצור המלא, להגיע לראש השנה כשהכלים הרוחניים שלנו מתפקדים כנדרש. הבה נתחזק לבחון את מעשינו ודרכינו , ונזכה להיכנס לשנה החדשה זכים ונקיים, לעשות רצון הבורא תמיד!

אין הבדל גדול במחיר התכריכים להעשיר או להעני (שמואל אייזיקוביץ)

    אין הקב“ה מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו.

    היה אחד מושלם לפני אלפי שנים, קראו לו חנוך, ואיננו, כי לקח אותו א-לוקים... מי שמושלם - טוב מדי מכדי לחיות כאן! פה חיים אלו שיש להם מה לתקן, לשפר, להוסיף בכמות ובאיכות.

     יש לזכור לברך על התפוח ברכת בורא פה"ע ולטעום מעט ורק אח"כ לומר את היהי רצון שתחדש וכו' ואין להפסיק ביהי רצון בין הברכה לטעימה.

מדה כנגד מדה (פניני עין חמד, גליון 751)

     עלינו לדעת כי כל דבר שקורה בעולם הוא מידה כנגד מידה.  

     סיפר הרב חיים זאיד כי באחד הימים לאחר תפילת ערבית בביה"כ איצ'קוביץ בבני ברק בדרכו לביתו צלצל הפלאפון שלו.  בצד השני הייתה אשתו שביקשה ממנו להיכנס ל'קניון רפאלי' ולרכוש מכשיר 'סלייסר' (קוצץ ירקות) שהיא זקוקה לו. "בשמחה" השיב הרב, ופנה לעבר החנות. כשניכנס לחנות,  זיהה אותו המוכר וניגש אליו. "שלום עליכם כבוד הרב", אמר,  והושיט את ידו.  הרב השיב כי הוא מעוניין במכשיר 'סלייסר'. תוך מספר רגעים הורד מהמדף העליון המכשיר והונח לפני הרב. על המכשיר הייתה מדבקה בה צוין המחיר - מאה ועשרים ש"ח. בסיכומו של עניין גבה המוכר מאה שקלים לאחר הנחה של עשרים שקלים.  הרב שילם, לקח את המכשיר עטוף בניילון ויצא לביתו.

     לפתע מצלצל הנייד. על הקו הרב בוכריס מטבריה. "כבוד הרב, אני צריך טובה קטנה, שלחתי עכשיו פקס למשרד של 'לב אחים',  אני מבקש מהרב שיקרא את מה ששלחתי, יעבור על זה, ואז כשהרב יבין את כל הפרטים ארצה לשאול שאלה ". הרב הסכים ופנה לרח' זכריה 5 . בקומה רביעית נמצאים המשרדים של 'לב אחים'. כשהגיע ליד הבניין, הבחין כי לא רחוק מהכניסה עומד מיכל גדול של אשפה )צפרדע(. הוא הניח את המכשיר בפינה ליד הפח, עלה לקומה הרביעית,  לקח את דפי הפקס, וירד למטה.  כל זה ארך דקה וחצי לכל היותר. מה רבה הייתה הפתעתו,  מכשיר הסלייסר נעלם! הרב חיפש בכל הצדדים, ואיננו. עד מהרה החל ללמד זכות על אותו אדם - 'מי שם מכשיר ליד הפח, רק אדם שביקש להיפטר מזה משום מה והניחו במקום הפקר'. עם כל הצער, קיבל זאת בשמחה. "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד."

     שבת לאחר מכן הוזמן הרב לנתיבות כדי לשאת דרשות . בשעה שתיים סיים את הדרשה. כשיצא לרחוב חש בחום עז . באותה שעה הייתה הטמפרטורה קרובה לארבעים מעלות צלסיוס. כולו הפך לספוג מים, זיעה נטפה מכל גופו והוא מיהר לדירה הממוזגת שהוכנה עבורו . פתאום ממש ליד הדירה, מבחין הרב בסידור המונח על הרצפה. הוא מרים את הסידור, הופך אותו, ובצידו השני יש עוד את מדבקת המחיר: '120 ש"ח'. עומד הרב וחושב: "מה עושים? קשה מאוד לסבול את החום, אולי יניח את הסידור על גדר האבנים ?". 'השבת אבידה', היצר הטוב לוחש. בדף הראשון של הסידור הרב מבחין בהקדשה מרגשת שכתבה אימא לבנה, למטה מופיעה כתובת. פנה הרב לאחד מהעוברים ושבים ושאל לגבי הכתובת. "זה לא באיזור הזה, אולי רבע שעה מכאן", השיב והראה את הדרך, "ריבש"ע, אתה מעמיד אותי בניסיון לא קל, ללכת עכשיו חצי שעה עייף ורטוב כדי להשיב אבידה לבעליה".

     והנה נזכר במה שאירע לו בתחילת השבוע כיצד חש לאחר שמכשיר הסלייסר נעלם. לבטח הכאב של מי שאיבד את הסידור הוא לא פחות.  הרב לא היסס, לקח את הסידור ופנה לכתובת שהייתה על הסידור. כשהגיע למקום, התקבל ע"י כל בני המשפחה בשמחה. אם הבית שמחה והתרגשה. היא נישקה את הסידור מכל צדדיו ואמרה... "בזכות ה'בבא סאלי' ובזכות ה'בבא חאקי' ובזכות ה'בבא מאיר'..." והחלה למנות עוד שמות צדיקים נוספים...  הרב סיפר, שבאותו שבוע איבד גם הוא מכשיר סלייסר, וחש בצער האובדן, ולכן טרח להחזיר את הסידור, שגם הם איבדו.  בירכה בעלת הבית שבזכות כל הצדיקים, הרב ימצא את המכשיר שאבד לו. וסיימה: "כמו ששימחת אותנו, ישמחו אותך".

     ביום ראשון בבוקר קיבל הרב טלפון: "כבוד הרב, אני נמצאת כרגע ליד מקווה לטבילת כלים, רציתי לשאול איזה חלקים צריך להטביל במכשיר סלייסר?". הרב חש בזרם בכל גופו ושאל: " סליחה, היכן נקנה המכשיר?". "אני לא מבינה", השיבה האישה, "שאלתי שאלה בהלכה, והרב מתעניין היכן זה נרכש ?". "תעני בבקשה ומיד אסביר לך" – "בעלי הביא את זה". ביקש הרב את מספר הנייד של בעלה, והבטיח לחזור אליה. הוא שאל את הבעל והלה סיפר כי מצא זאת ליד פח האשפה. "זה היה ברחוב זכריה 5 ליד הכניסה מצד ימין ובשעה זו וזו?", שאל הרב. " בדיוק!", קרא הבעל. "דע לך, שזה המכשיר שלי, הנחתי זאת שם לרגע אחד וכששבתי אחרי דקה וחצי זה נעלם, אין לי טענות אליך". אחרי שהרב נתן סימנים אמר הבעל שישיב את המכשיר, התקשר לאשתו, וסח לה את כל אשר אירע. בערב נקשו בדלת ביתו זוג, הם נכנסו והבעל הניח את המכשיר על השולחן . הרב קיבלם בשמחה וסיפר על השתלשלות הדברים שאירעו בנתיבות. "הקב"ה העמיד אותי בניסיון להחזיר מאה ועשרים שקלים כדי שיוחזר לי מאה שקלים, ממש מידה כנגד מידה" . "אבל, הסכום לא מקביל". אמר הבעל, שהשיב את המכשיר.  הרב נותר פעור פה. לבסוף השיב "נו... עשרים שקלים...". לאחר מכן אמר הרב: "בוא ונשמח את האישה שברכותיה עשו פרי". הוא התקשר אליה וסיפר שהסלייסר חזר, והכל בזכות התפילות והצדיקים שהזכירה. והוסיף: "כמו שאני החזרתי לכם סידור במאה ועשרים, כך הושב לי". "כבוד הרב, רגע אחד", הפסיקה האישה את דבריו, "סליחה שאני מתפרצת. אומנם המוכר דרש מאה ועשרים ש"ח, אבל אני הורדתי אותו למאה ש"ח....". דמעות נצנצו מעיני הרב והוא זעק: "לא יאומן! מידה כנגד מידה בדיוק!".

 א-לוקים יוצר את האדם ובמידה מסוימת גם האדם "יוצר" את א-לוקים, או ליתר דיוק הוא יוצר מה הוא א-לוקים בשבילו - סתם אבסטרקציה פילוסופית מופשטת או גורם אימננטי המשפיע על היעדים, ההשקפות והשאיפות שלנו בחיים.  

      את האדם בימי חייו סובבים שלושה מעגלים: בין האדם לקונו, בין האדם לעצמו ובין האדם לחברו. שלמותו אינה יכולה להתקיים כל עוד קיים נתק בין האדם לבין אחד ממרכיבים אלו. אם חפץ האדם בשלמות, עליו לפתח ולהעצים את שלושתם.  חיזוק הקשר בינו לבין בוראו מתאפשר, לדוגמה, על ידי דיני ברכות, המחנכים את האדם להכרת טובה מתוך ידיעה כי "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד, א'). חיזוק הקשר בין אדם לעצמו מתאפשר מתוך הקפדתו על מידות ודרך ארץ הכתובים בפרקי אבות, שמתוכם ילמד על אישיותו וכן על תאוותיו ועל יצריו הזקוקים לתיקון. לעומת זאת, חיזוק הקשר בינו לבין החברה ייעשה על ידי הקפדתו בדיני נזיקין, שמתוכם ילמד לכבד את ממונו ואת גופו של הזולת.  כאשר חפץ האדם בשלמות, עליו לכוון את מעשיו לשלושת מעגלים אלו. רק כאשר יחברו שלושתם להיות אחד, נוכל להכתיר מעשה זה בתואר "מעשה שלם".

     ביאור נפלא הובא בשם ה'אלופי יהודה' בשם אחיו רבי יעקב פריינד זצ"ל (באר הפרשה): מדוע 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים' היא לטובה בשונה מיתר המקומות? התשובה היא: כאשר יהודי משקיף מלמטה על הנעשה לו נראה לו שרע לו בדברים מסוימים.  אבל ב'השקפה מן השמים' רואים שהכל לטובה ואין כאן שום רע כלל.

     “יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" – "טובה" בלבד אינו מספיק, משום שאפילו על דבר רע חייבים אנו לומר "גם זו לטובה" , משום כך אנו מתפללים שתהיה השנה גם "מתוקה".

הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל-  (פניני עין חמד, גליון 751)

     סיפר הרב משה אהרון שטרן זצ"ל, שפגש פעם את הרב הגאון יחיאל מרדכי גורדון, ראש ישיבת לומז'ה. הרב גורדון סיפר לו מעשה על רבינו . הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל.

     בשנת ה'תרפ"ט היה הרב גורדון ראש ישיבה בלומז'ה. באותה תקופה התרחשה נפילה גדולה של עסקים באמריקה. המצב בישיבה היה נורא ואיום, התומכים האמריקאים הפסיקו לשלוח כסף לישיבות, והמצב הלך והידרדר מיום ליום.  בישיבה למדו באותה עת כארבע מאות בחורים!. לילה אחד, התכנסה ההנהלה לישיבת חירום, כיצד ניתן להציל את המצב. באסיפה דובר שלא נותר מאומה בשביל להאכיל את הבחורים, מלבד חתיכת לחם ומעט מים לכל בחור בעבור ארוחת הבוקר שלמחרת. יותר מזה - אין!  והנורא מכול, שאין שום תקווה נראית באופק להצלת המצב.  הוחלט, שמחר לאחר התפילה, יעלה ראש הישיבה על הבימה ויודיע לבחורים, שלאחר ארוחת הבוקר יארזו את החפצים וישובו לבתיהם,  הישיבה נסגרת!

     למחרת, אחר התפילה, הביטו ראש הישיבה והמשגיח זה בזה, ולא היו מסוגלים להוציא מפיהם את ההודעה הנוראה.  הבחורים, שלא ידעו את התכנון, ירדו כהרגלם לאכול, ומיד אח"כ פנו ללימודם. ראש הישיבה והמשגיח נבוכו. הם ידעו נכונה, שאין להם שום דרך להאכיל את הבחורים בארוחת הצהריים. מה יעשו ? "הבה ונשלח שליח לדואר", אמר ראש הישיבה בתקווה, "אולי בכל זאת הגיע צ'ק של עשרים או שלושים דולר, ונוכל לקנות מעט אוכל לארוחה נוספת". )הדולר בתקופה ההיא, היה בעל ערך גבוה ביותר(. שליח נשלח לדואר. עד מהרה שב הלה ובידו מעטפה סגורה. צוות הישיבה פתחו את המעטפה, ונשימתם נעתקה מרוב תדהמה. המעטפה הכילה צ'ק על סך אלף דולר! מיהודי עלום בשם ר' יעקב יוסף הרמן.  סכום הכסף הזה סייע באחזקת הישיבה למשך חודש נוסף. לאחר החודש ההוא בס"ד השתנה המצב הכלכלי, והישיבה נותרה עומדת על תילה.

     כשנשאל לאחר מכן רבינו על הסיפור הזה, סיפר שבאותה תקופה כל העסק שלו ירד לטמיון!. היה לו עסק של בגדים והוא הפסיד את הכול. נותרו לו בבנק אלף ושלוש מאות דולר בלבד. אמר רבינו: "הכסף בעסק הלך לאיבוד, אציל לפחות את מה שנותר בשביל תורה".  אלף דולר הוא שלח, כאמור, לישיבת לומז'ה. עם מאתיים וחמישים דולר נוספים - פתח את ישיבת 'תפארת ירושלים', ישיבתו של הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל. המלמדים ומגידי השיעורים של הישיבה חששו לפתוח את הישיבה, ללא כסף מזומן עבור השכירות. תרומתו בסך מאתיים וחמישים דולר, הספיקה לדמי השכירות, והישיבה נפתחה. בחמישים הדולרים האחרונים שנותרו - הדפיס את הלוח הראשון של זמן הדלקת הנרות, כסיוע לציבור שומרי התורה והמצוות שיוכלו לדעת מתי להדליק נרות. (מתוך 'מידות והנהגות טובות (

     בנו, ר' נחום דוד הרמן קנה לאביו, הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן, מתנה לשבת, קפוטה מחוייטת ויקרה מאוד. בשבת, רבינו לבש אותה בפעם הראשונה. הצדיק נהג לחלק את הטשולנט )'חמין'(, ולהגישו בעצמו לאורחים הרבים, שהגיעו לביתו. אחד האורחים היה מופרע בנפשו,  כשהניח רבינו את צלחת הטשולנט לפניו, לקח האורח את הצלחת, ושפך את תוכנה החם והסמיך על הקפוטה החדשה, כשהוא צועק: "אינני אוהב זאת!".  תדהמה אחזה באורחים, כולם היו המומים. האורח, שנחרד ממה שעולל, קפץ מהכסא, וברח מהבית. מבלי לקנח אפילו את הטשולנט מעל הקפוטה, פתח רבינו ברדיפה אחריו... בתוך דקות רבי יעקב יוסף חזר, כשהוא מחזיק את האורח בידו ומרגיעו: "אתן לך צלחת אחרת של טשולנט, אותה בוודאי שתאהב", אמר ברוחב לב. כשקינח את הקפוטה עד כמה שהיה מותר בשבת, פנה ואמר אליו בנו ר' נחום דוד: "אבא,  אתה זקוק לכל כך הרבה סבלנות". ענה לו רבינו: "אם יש בליבך רחמנות, אינך זקוק לסבלנות".

אדם שמשתמש בטלית של ימות החול גם בשבת, ושכח להוציאו מערב שבת מנרתיק התפילין, מותר לו בשבת להוציא הטלית מנרתיק התפילין. (גם אני אודך ח"ב סימן קל"ו)

     אחד מהצדיקים אמר שזה שאנו קוראים הקללות לפני ראש השנה, הוא כדי שנצא בזה רק עם הקריאה ולא למעשה (מעש"ת(.

     אין תוקעים בשופר בערב ראש השנה, ובמיוחד בבית הכנסת. ואם עדיין צריך התוקע להתלמד לתקוע, יעשה זאת בחדר סגור.

     יש החולמים חלומות,  ויש שנשארים ערים - כדי להגשים אותם...

משחיז הסכינים (מערכי לב, גליון 74)

     איש נשוא פנים ורם מעלה היה רבי יחזקאל. מלפנים כיהן בראשות ישיבה בהונגריה, ואחר מלחמת העולם שהחריבה את ארצו, עקר לארצות הברית והקים בה בית מדרש וקהילה נכבדה. ולפי שידע שרבים היהודים שהיגרו לארצות הברית עוד לפני שנות המלחמה, ביניהם כאלה שעוד ראו את גדולי העולם באירופה שלפני השואה, היה משתדל לתור ולבקר אחרי שרידי אותם דורות, כשהוא נוסע מזמן לזמן בין בתי אבות הפזורים להם פה ושם בניו יורק רבתי ובנותיה. ואכן, היה שכר לנסיעותיו. יותר מפעם אחת מצא ישישים שזיכרונם עוד שפר עליהם, ואלו חלקו עמו את שראו עיניהם ושמעו אוזניהם אצל צדיקי הדור וגדולי עולם בימי תפארתה של היהדות באירופה.

      באחד ממסעותיו, הגיע עד בית אבות ותיק באחד מפרבריה של ניו יורק. כשבירר אצל ההנהלה בדבר הימצאותם של יהודים ישישים יוצאי מזרח אירופה, סיפרו לו כי אכן מתגורר עמהם יהודי ישיש מופלג שעבר זה מכבר את שנתו המאה ועדיין לא כהתה עינו ולא נס לחו. ביקש רבי יחזקאל להיפגש עמו, ושעה שהיסב עמו ליד שולחן אחד,  הפתיע אותו הלה בבקשה תמוהה:"רבי, התפלל עלי שאמות!" "וזאת למה?"  התחלחל רבי יחזקאל, ואותו יהודי סיפר לו סיפור מופלא: " בשנותי הצעירות, התגוררתי אי שם באחת מעיירותיה של גליציה. בכל חג ומועד נוהג הייתי להסתופף בצלו של הקדוש הגה"ק ה'דברי חיים' מצאנז. כך בשבתות מיוחדות,  במועדי השנהו על אחת כמה וכמה בימים הנוראים.

     באחת השנים, כאשר שהיתי בצלו של הרבי בראש השנה, היה שם קהל עצום, וכאשר הרבי נכנס לעריכת השולחן בליל ראש השנה, היו על השולחן חלות רבות על מנת לבצוע מהן לקהל המסובים הגדול.  דא עקא, לרוב טרדות היום איש לא השחיז את הסכין, ולפיכך חיתוך החלה עלה בידי הרבי בקושי רב, וניכר היה שהדבר מסב לו מורת רוח. לא אמרתי דבר לאיש, אך בליבי שמרתי את הדבר, ולשנה הבאה כאשר הגעתי לצאנז בערב ראש השנה, נכנסתי לבית הרבי, ביקשתי מעם בני הבית את כל הסכינים והלכתי להשחיזם עד שהיו כולם חדים יפה יפה ."בליל ראש השנה, כאשר נכנס הרבי לעריכת השולחן, שוב הסתופפו סביבו קהל רב, ושוב היו על השולחן חלות רבות כדי לחלק מהן לכל הציבור. אך בשונה מהשנה שעברה, בה חיתוך החלות ארך זמן רב בשל הסכינים הקהות, הרי שהשנה עלתה המלאכה יפה בידו של הרבי. הסכין המושחזת כהלכה, חתכה את החלות במהירות.  לפתע, עצר הרבי ממלאכתו וקרא בקול גדול ובחריפות: "ווער האט דאס געמאכט  ?" )מי עשה זאת? מי השחיז את הסכינים כך?( שקט השתרר בהיכל, וגם אני נבהלתי לרגע מקריאתו החדה של הרבי. אולם הרבי לא וויתר וחזר שוב על שאלתו. לא נותרה לי ברירה וניגשתי אליו בברכיים כושלות. אך הרבי האיר לי פנים וברכני בברכה נדירה: " לפי שגרמת לי קורת רוח, תזכה להאריך ימים עד מאה ועשרים שנה, ולמען תהיה זו ברכה בשלמות, הנני מוסיף ומברכך שלא תראה במותם של ילדיך על פניך!"  התרגשתי היטב מברכתו של הרבי, ואכן מאום לא נפל מדבריו . הוא הסתלק לשמי מרומים כעבור כמה שנים, ואילו אני שרדתי את שתי מלחמות העולם, והנני כיום כבר בן מאה ושש עשרה שנים, ולא זו בלבד, אלא אף בני שוכן כאן עמנו בבית אבות זה, והוא כבר בן תשעים ושמונה שנים, והננו שנינו בבריאות איתנה ועם כל זאת מבקשים אנו לעלות ל'גן עדן'. לפי שאלו כבר שנים שאין בהן חפץ וכבר אין לנו טעם בחיים אלו". הישיש סיים את סיפורו המרעיש, ורבי יחזקאל שלא נענה לבקשתו, להתפלל עליו שיתקצרו ימיו, שמר בליבו את הדבר וזכר את אותו מעשה.  כעבור כמה שנים הזדמן שוב לבית האבות, ובירר אודות אותו ישיש ובנו וכה סיפרו לו אנשי ההנהלה, כי ביום הגיע אותו ישיש לגיל מאה ועשרים נפטר לבית עולמו. למחרת נפטר בנו, ויהי לפלא...

     הלימוד: העולם הזה, מלא מלא בהזדמנויות, והאדם יכול וצריך להתבונן על כל צעד ושעל לא לפספס שום הזדמנות...

אדם לא מבין בצורה נכונה את מהותו של המשפט בראש השנה. אדם סבור שהמשפט הוא כללי. מסתכלים עליו על כלל מעשיו, ובסך הכל מצבו סביר. ואינו מבין שהמשפט הוא על כל פרט ופרט מכל מעשה שעשה: איך קיים את המצוה הזאת והזאת ? איך התפלל כל תפילה ותפילה? איך ניצל כל רגע ורגע והדרך להתעורר ולהשתפר, היא רק על ידי שיְַרּבֶה בדקדוק - יְבִיאֲך הָאֱֹלקִים בַּמִשְּפָט". ללימוד תורה? "וְדָע כִי עַל כָל אֵּלֶה – על כל פרט ופרט בלימוד התורה הקדושה. חז"ל )אבות א, יג( אמרו : "ודלא יליף קטלא חייב". התורה היא המצוה הגדולה ביותר - "ותלמוד תורה כנגד כולם" – והיא המפתח התורה כוללת כל הטובות שבעולם. לשינוי והדרך להשיג את הנעימות והאושר בחיים, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. 

    אם תשחרר את האדם שאתה, תוכל להפוך לאדם שנועדת להיות.

    באמת היה טוב לעולם בלא הכסף, שכן אין דבר הפוגם ומשחית כמותו את הבריות,  אבל "אם כסף" – מאחר שכבר נוצר הכסף ומוכרחים להשתמש בו, כי-אז "תלווה את עמי" נצל אותו  - לדברים טובים, לעשיית צדקה וחסד.

     גם את הזמן א-לוקים ברא, ואצלו אין שום דבר סתם. לכן, "היום הוא לא אתמול". לכל רגע יש תכלית, כל רגע הוא חד פעמי. אז קודם כל, זו האחריות שלנו להטעין כל דקה מהחיים במשמעות. ואיך עושים את זה? כשעושים משהו, שוכחים מכל העולם. כשאתם משתתפים בשיעור תורה, תהיו כאן ועכשיו; כשאתם מתפללים, תנקו את הראש ותהיו רק בסידור.

משקל המצוות (הרב שלמה לוינשטיין שליט"א )

     הרב יחיאל בר לב מפתח תקוה נסע בבחרותו לאמריקה. כדי להבטיח את עתידו שהופכת לחיים טובים.  הרוחני, קיבל על עצמו בהגיעו לשם שתי קבלות: האחת – שלעולם לא יסיר את הכיפה מראשו, והשניה – להקפיד על תפילה במניין שלוש פעמים ביום.

     זמן קצר אחר הגיעו, הוצעה לו משרת הוראה בשיקאגו. הוא קיבל על עצמו את המשימה, וקצר הצלחות יפות. בכל זאת עדיין העיבה דאגה אחת על מצב רוחו – הוא טרם הצליח לקבל 'גרין קארד', כלומר: אישור שהייה חוקי בארצות הברית למשך תקופה ארוכה.  רב בית הכנסת שבו התפלל, יעץ לו לפנות לחברת יא"ס, המתמחה בעזרה למהגרים. הוא יצר קשר עם אחד מעורכי הדין של החברה, וכעבור כמה חודשים הודיע לו הלה כי הצליח לקבוע עבורו פגישה עם סוכן פדראלי. "בפגישה הזו יחרץ גזר דינו של הגרין קארד שלך!" צרף אזהרה – "הקפד לבוא בזמן ולהיות לבוש באופן מכובד"!

     הפגישה לא היתה אמורה להתארך מידי, ומאחר שהיא נקבעה לשעה ארבע, וזמנה של תפילת מנחה בתקופה זו היה בשעה חמש אחר הצהריים, החליט הרב בר לב להתפלל מיד לאחריה.  בדיוק בשעה ארבע הוא ניצב בחדר הקבלה של אותו פקיד יחד עם עורך הדין שלו. המזכירה הודיעה כי ישנו איחור קל, משום שהפגישה הקודמת שאליה יצא הסוכן התאחרה מעט, ושניהם ישבו והמתינו בסבלנות.  בשעה ארבע וחצי התרומם הרב יחיאל ממקומו והתכונן לצאת. " לאן אתה יוצא?" – עורך הדין נעמד לפניו. " להתפלל תפילת מנחה" . "אתה נורמלי?" – פניו של עורך הדין סמקו בבת אחת, ושני ורידים התנפחו במצחו, " בכל רגע אמור הסוכן הפדראלי לחזור. הוא ייפגע מאוד מכך שלא המתנת לו, והסיכוי שתקבל את הגרין קארד שלך שואף לאפס" . "הגרין קארד חשוב לי מאוד" – השיב הבחור – "אבל תפילת מנחה חשובה לי יותר" . "מנחה תוכל להתפלל מחר ובשבוע הבא , אבל לגרין קארד לא תהיה לך הזדמנות אחרת!"  ניסה עורך הדין לנפק את השיקולים ההגיוניים ביותר שהצליח לדלות אל מול התופעה המוזרה שעדיין לא נתקל בה, אבל כשהבחין בנחישותו של הלקוח שלו, הפטיר: "טוב, לך להתפלל. אתה באמת זקוק לעזרה של הא-לוקים כרגע" ... וברצון לרכך מעט את האווירה הוסיף: "אל תשכח להתפלל גם עלי!"

     הרב בר לב יצא להתפלל, וכשחזר מצא את המשרד נעול. הפגישה הוחמצה. אכזבה קלה התגנבה לליבו, אחרי הכל הוא הפסיד מקיום המצווה שלו. האומנם לא היתה אפשרות למצוא פינה במשרד ולעמוד בתפילה ביחידות?!... עם זאת לא יכול היה להתעלם מתחושת הסיפוק – הוא עמד בקבלה שלו! אל עורך הדין שלו הוא לא העז להתקשר... היה זה דווקא עורך הדין שיצר איתו קשר למחרת בבוקר. קולו היה נרגש וחגיגי: " לא תאמין למה שקרה אתמול! כמה דקות אחרי שעזבת את המקום הגיע הסוכן הפדראלי. הוא מיד שאל היכן אתה נמצא. בלית ברירה סיפרתי לו שיצאת להתפלל בבית הכנסת. הוספתי שניסיתי להסביר לך את המשמעות של ביטול הפגישה, אבל אתה התעקשת". היה רגע ארוך של שתיקה, ואז אמר הסוכן: "אוקי. תזמין את היהודי הזה שוב, וכמה שיותר מהר. אנחנו זקוקים בארצות הברית למורים מן הסוג הזה! אם הוא כל כך נאמן לאמונתו, אין לי ספק שהוא יהיה נאמן לעבודתו!"

     עורך הדין היה אחוז התפעלות מן הנס שהיה עד לו, אך הרב יחיאל לא היה מופתע יותר מידי. "מעולם לא ראיתי שאדם השקיע בקדוש ברוך הוא והפסיד!" – אמר לו – "אני רק אחד מתוך רבים שמסרו נפשם על מצווה, וזכו לראות במו עיניהם את הרווח שיצא להם ממנה". במהלך החיים מנסה הקב"ה כל אחד מאתנו בכל מיני ניסיונות, אך המבחן הגדול מכולם הוא – מהו המשקל והעדיפות שאנו נותנים למצוות מול האינטרסים הפרטיים שלנו.

 אברֵך יָשַב שבעָה על אביו. הוא מתקשר לרָב שלוִֹ ושואל: 'היום יום בחירות. מותר לי לקום מהשבעָה להצביע?' 'ודאי', עונה הרב, 'אפילו אביָך ז"ל הצביע לפני שעה'... 

     אף כשאין לו ברירה והוא מוכרח לשקר, יראה למעט בדברי שקר ולא יאמר רק מה שמוכרח לצורך השלום. ומ"מ נראה דאם רוצה להביא שלום בין אדם לחבירו ואומר דברי שקר כדי לחבבן זה על זה, מותר להרבות בכדי לחבבן זה על זה )כלל ב, סעיף י, וס"ק לב(

     בחינוך נדרשת 'אומנות ההתעלמות'. הגה"ק רבי אליעזר פאפו קובע (פלא יועץ 'חינוך הבנים והבנות')   "לפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאילו אינו רואה... וזה כלל גדול הרוצה לְזַכוֹת נפשו ונפש בניו ובנותיו". מתוך ניסיון (הנרכש בהתבוננות) ומנוחת הנפש נשכיל ונדע "מתי להתעלם, איך להתעלם, וכמה להתעלם".

     ואתה עיֵף ויגע ולא ירא אלקים" )כ"ה י"ח(. "ואתה עיף ויגע" אדם המתעצל בעבודת השי"ת בטענה שהוא עיף ויגע, סימן הוא "ולא ירא אלקים" עדיין חסר לו יראת שמים. )בוצינא דנהורא(

"      ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו" )כ"א כ"א(. "ובערת הרע מקרבך" לאחר שתזכה לבער ממך את הרע שבקרבך, לא תזדקק להוכיח אחרים בתוכחת מוסר, אלא "וכל ישראל ישמעו ויראו" יתעוררו מעצמם לעשות טוב, כתוצאה מהנהגתך השלימה. )נר ישראל – שטיפינעשט(

     ועשית מעקה לגגך. מצות עשה זו גם בבית אפשר לקיימה, אם רואים מיטת תינוק והמחיצה למטה, מצוה להרימה. וכן אם תינוק נמצא על הספה צריך שמירה שלא לעבור על ולא תשים דמים בביתך.  

    לגאון רבי שמאי גינזבורג היו סדרים קבועים, כל דקה מנוצלת.  יהודי שאינו מנצל את זמנו, הרי זה בבחינת מיתה! רבי שמאי היה אומר: "להרוג את הזמן, פירושו, להרוג את החיים".

"      מוצא שפתיך תשמור" )כ"ג כ"ד(. "מוצא שפתיך תשמור" ר"ת כמו "מלך שומע תפילה" היינו "אם מוצא שפתיך תשמור" – יהיה לך שמירת הלשון ולא תפגום בפיך, אזי יתקיים "מלך שומע תפילה" ותפילתך תתקבל לרצון, כי אדם הפוגם בפיו 'אין קטיגור נעשה סניגור', ולא מתקבלת התפילה ח"ו. )שארית מנחם(

וַּיֹאמְרּו חָטָאנּו כִי דִבַּרְנּו..." (כא, ז(  [חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם 8]

     כשהכרתי את משה הוא היה ילד בן 8 עם קביים. ככל שגדלנו, הבנו שהבעיה שלו אינה מתחילה ברגליים אלא הוא סובל משיתוק מוחין, הבנו ששכלית הוא בסדר גמור והבעיה היא רק ברגליים. נוכחותו גרמה לכולנו להיות ילדים טובים יותר, לדעת להתחבר ולהעריך את השונה שמתמודד עם נכות.

     מהתלמוד תורה, צעדנו לישיבה קטנה.  הוא הצליח מעל המשוער, התחבר לכולם וכולם התחברו אליו. למרות מגבלתו הקשה, הוא התמודד עם אין ספור קשיים ומעולם לא התייאש או הרים ידיים. היו לו חברותות -  לא מתוך רחמים, אלא מתוך הערכה ליכולותיו ולהתמדתו וכולם התחברו אליו מבחירה ולא מאילוץ. רק אלה הקרובים אליו, ידעו את הכאב אותו נשא בתוכו פנימה,  שנבע מהעובדה שהוא מוגבל פיזית. בביה"ס זה התבטא בטיולים, שלא יכל להצטרף לכולם ובישיבה הקטנה, זה הפך למעיק עוד יותר, הוא הרגיש בשוני, במגבלות ובמחשבה על העתיד...  כשהיה בן 17 , בשיעור ג' בישיבה קטנה, הוא החליט שהוא רוצה לעשות רישיון נהיגה. בתחילה, לחש זאת לחבריו הקרובים וביניהם אני "אני רוצה שתברר לי איך עושים רישיון נהיגה". הבקשה הייתה מופרכת לחלוטין, אנחנו בישיבה ובישיבות לא מוציאים רישיון ועוד בישיבה קטנה ומעל לכל הבחור נכה...  ניסיתי לומר לו: "תשמע, זה מוקדם מדי, לא יתנו לך... שלא יעיפו אותך מהישיבה", והוא אמר שהוא מתכוון לקבל את הסכמתם של הרבנים וזה הרגיע אותי. באותו שבוע, הוא ניגש לרבנים והתשובות שקיבל היו אמנם בעדינות, אך שליליות, מצב רוחו ירד.

     יום אחד הוא אמר לי: "בא ניסע לרב עובדיה יוסף, בא ניסע", "אבל אולי תגיד לי בשביל מה"? "אני רוצה לשמוע ממנו, מה הוא אומר על הרעיון של הנהיגה ". עלינו לאוטובוס ונסענו למרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.  כשנכנסנו אמרתי: "הוא בחור טוב, לומד כל היום, יש לו שיתוק מוחין וכעת הוא רוצה לעשות רישיון נהיגה ". הרב נתן לו כמה סטירות של חיבה ואמר: "והוא רוצה ברכה ממני? אני אברך אותו". "כן, אבל באנו לשאול שאלה, כי הוא בישיבה קטנה והרבנים לא מסכימים שיעשה רישיון".  הרב חשב קצת ואמר: "הם צודקים, לא עושים רישיון בישיבה לא קטנה ולא גדולה, תגיד למה אתה צריך רישיון "? משה הסביר: "זה יעזור לי לנוע ממקום למקום בכוחות עצמי, ואני מרגיש שזה יתן לי בטחון עצמי ואוכל להוכיח לעצמי, שאני יכול לעשות מה שכולם עושים ואפילו יותר".  הרב הסתכל עלי ועליו ואח"כ על הקביים ופתאום ראיתי דמעות בעיניו, הוא פשוט בכה. "אתה לומד טוב"? שאל , "כבוד הרב, משה הוא אחד המתמידים של הישיבה, לומד כל הזמן ומקפיד על סדרים..." שיבחתי אותו. " אתה צדיק, מי כעמך ישראל, הלוואי וכולם היו כמוך למדנים, יש בכיינים, רק מגיעה רוח קטנה ומעיפה להם את הדפים של הגמרא, אתה מחייב את הלמדנים", אמר הרב ונתן לו כמה סטירות של חיבה. " תגיד לראש ישיבה שאם הוא מזדמן לירושלים שיבוא אלי,  אני כבר אומר לו שהוא צודק, אבל אולי נחשוב יחד על משהו, בינתיים אתה תמשיך ללמוד..." אמר ונפרד מאתנו.

     משה היה נרגש מאוד, הבכי של הרב - כמו האהבה שהרעיף עליו.  סיפרנו לראש הישיבה מה היה. ראש הישיבה הרים מיד טלפון ושאל מתי הוא יכול לבוא, וקבעו לו תור למחרת. כשחזר משם, קרא לשנינו וסיפר לנו בסודי סודות מה הוחלט. " הרב עובדיה הבין שלא ניתן לעשות רישיון בישיבה קטנה,  אבל הורה לי לבקש בקשה ממשרד התחבורה לכך, כיוון שזה עלול לקחת זמן והם יכולים לעשות בעיות, ואולי לא יסכימו בכלל. ברגע שיסכימו תתחיל תאוריה אבל קודם תגיש טפסים ונראה מה יהיה"...  מאוחר יותר סיפר לי ראש הישיבה, שהרב עובדיה כיבד אותו ולא ניסה לחלוק על דעתו, אך ניסה לשמוע אם יש אפשרות ללכת לקראתו, וראש הישיבה אמר לו, שהוא גם חושש מ"מה יגידו", אך הרב אמר שכאן המקרה שונה, בגלל העניין המיוחד, ואם מישהו, יאמר משהו תגיד לו בשמי שאם יהיה לו חלילה שיתוק מוחין, אני מרשה לו לעשות רישיון - גם בלי שיבוא אלי וזה הספיק...

     הפרוצדורה אכן הייתה ארוכה ורק לקראת סוף זמן הקיץ של אותה שנה, לאחר לחצים וועדות בריאות... קיבל משה סוף סוף את האישור ללמוד נהיגה.  הדבר נתן למשה כח עצום, אך שמחתו הושבתה בשל מסכת חדשה של סבל. הוא לא התקבל לישיבה גדולה, ולא עזר שכולם גמרו עליו את ההלל, הוא נשבר לרסיסים ולנו לא היו מילים לנחמו. בסופו של דבר, לאחר מאמצים מרובים הוא התקבל, אך הפגיעות הרבות שסבל בדרך, השפיעו עליו עמוקות - אך לא שברו את רוחו.  המשכנו ללוות אותו בקשר מתמיד, הוא החל ללמוד בישיבה ולאחר שהחלים מהמשבר שעבר, חידש את רצונו להוציא רישיון.  גם הפעם נוצרו בעיות, הרב עובדיה יוסף הסתלק לבית עולמו, הוא הלך למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל ששמע בקשב את דבריו ועודדו ואכן משה קיבל את האישור החריג להתחיל לימודי נהיגה. רבים לא הסכימו לקבלו ללימודי נהיגה, לבסוף נמצא בית ספר שהסכים, אך מורה הנהיגה הקפיד לומר לו, שהוא אינו מבטיח לו שיקבל רישיון ... לאחר שנה וחצי ו-250 שיעורים, הגיע הטסט והוא עבר בטסט הראשון וקיבל רישיון נהיגה.

     כיום משה הוא בן 21 וחצי יושב ולומד, בתחילה הרוב נמנעו מלנסוע אתו מטעמי בטיחות, אך לאט-לאט הוא הוכיח שהוא נוהג בצורה בטוחה - אף יותר מאחרים, אך עדיין היו שנמנעו עד לסיפור הבא:  הישיבה של משה נמצאת באזור של וילות, היה שכן אחד שראה בעובדה שנתנו לו רישיון סוג של מחדל. הוא ניסה לפנות לרבני הישיבה ומשלא הצליח, פנה במכתבים למשרד הרישוי; איך נותנים לבחור עם שיתוק מוחין לנהוג?! כל ההסברים שהסברנו לו לא הועילו. לילה אחד, בשעה 2:00 לפנות בוקר נשמעו צעקות. אשתו של השכן יצאה החוצה וצעקה שבעלה איבד את ההכרה, היא הזעיקה אמבולנס, אך הוא לא הגיע ואז אמר משהו: "אולי משה ייקח אותו"?...  היא הסתכלה עליהם והם עליה, כולם הבינו את משמעות הדבר אך היא אמרה: "שייקח אותו מצדי שיעשה תאונה,  הרי אם לא יפנו אותו, הוא ימות תוך דקות ספורות בבית".  משה יצא מהמיטה עם פיג'מה, הבחורים עזרו לו ללכת, הוא התיישב ליד ההגה, כשמספר בחורים נשאו את השכן לרכב ומשה נסע לבית החולים, הוא הגיע תוך רבע שעה למיון,  שם טיפלו בו והוא יצא מכלל סכנה . מאז, איש אינו פוחד לנסוע אתו ולא אומרים לו את המשפט "אני עלול להגיע אתך לבית החולים", דווקא דרך אותו שכן, סובב הבורא את המשמעות ההפוכה של המשפט הזה...

אדם האומר "ויכולו" בליל שבת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית "ויכולו" מבטא את הרגע של סיום הבריאה, שבו הקב"ה השתהה, התבונן בה והתרשם, ברך אותה והעניק לה את טביעת חותמו, כמו אמן המשתהה אחר יצירת הכלי שיצא מתחת ידיו. השבת מבטאת את הרגע הזה, ושמירת השבת היא הזדהות עמו. זהו הרגע שבו יהודי מכיר במעשה האמנות של הבריאה ומנסה להפנים אותו ולהעמיק בו. הרעיון שבפי חז"ל כאן הוא מקורי מאוד: כאשר האדם מזדהה עם הבריאה, משתלב עמה, מבין אותה ומעריך אותה, הוא שותף לקב"ה בבריאה; הוא מצטרף אליו במעשה היצירה.

     אומר הרב סולובייצ'יק? רק בזכות (המילים) "וִּישׂא אבָרָהםֶ את עיניו", נולד עולם רוחני חדש של חסד ורחמים, צדק ומשפט.. רק לכנסת ישראל בכללה, וכל יהודי כפרט - היו להם הכוחות העל-טבעיים להרים עיניים כלפי מעלה, מעל ומעבר לחומות הגטו, מעל ההווה והמציאות המרה של שנאה ובהמיות ושל מציאות אכזרית. רק כך יכול היהודי לחיות בתוך תחומי חזונותיו

     את הביטוי להיות "שותף לקב"ה במעשה בראשית" מצאנו גם לגבי דיין הדן דין אמת.  לבריאה יש נוף מוסרי, היא תובעת היענות לה מתוך קשב אליה. דיין הדן דין אמת לאמתו הוא מי ששומע את הקול המוסרי הנובע מן הבריאה עצמה. הוא שם לב למעשה בראשית ורואה בו ענין חשוב.

     הרב יונתן זקס כותב שדווקא עמים רדופיםַ כמו עם ישראל פיתחו חוש הומור מדהים. רק בעזרת היכולת של הצחוק, הוא אומר, מסתלק הפחד ופתאום אתה מביט במציאות בעין אחרת לגמרי.

"והשקית את העדה ואת בעירם". (אפריון שלמה, עלון 301)

     הגאון המקובל ר' סלמאן אליהו זצ"ל, בעל כרם שלמה, עלה מבגדד לארץ ישראל ולמד תורה אצל גדולי המקובלים בירושלים,  ביניהם ר' שאול דוויק הכהן, בישיבת 'בית אל' העתיקה.

     בין השנים תר"פ – תר"צ, היו אלו ימי המהומות והפרעות בהם השתוללו הערבים ימ"ש והזיקו ליהודים. הרב במשך כל אותה התקופה היה עובר בסמטאות העיר העתיקה, ובגודל בטחונו היה נשמר שמירה מיוחדת מאת הבורא. בשנת תרח"צ נפלה העיר העתיקה, לימים אחדים, בידי כנופיות ערביות. פרט לרובע היהודי העיר היתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. ביתו של חכם סלמאן היה גובל עם אחד מבתי הערבים, כל היהודים שבאזור ברחו מלבד חכם סלמאן שנשאר שם עם משפחתו, ולא אירע לו מאומה. עד שבא הצבא הבריטי וכבש את העיר העתיקה, ופינו את כל התושבים למקום אחר.

     באותה תקופה היה מפקד הצבא הבריטי בירושלים שונא ישראל, ולא דאג כלל לתושבים היהודים להמציא להם אוכל נפש. למפונים מבתיהם שהיו בחוסר כל ממש,  לא הרשה לחזור לביתם לקחת מעט אוכל להשביע נפש שוקקה.  משפחת סלמאן אף היא היתה ללא דירה ומזון. ביקשה אשת הרב שיגש אל המפקד ויבקשהו שישלח איזה חייל לביתם, שיביא להם משם מזון עבור הילדים הרכים הרעבים ללחם. כשעבר המפקד עם פלוגת חיילים חמושים, ניגש אליו הרב וניסה לדבר עמו, אך מיד באו החיילים לפניו ומנעו ממנו לשוחח עם המפקד. המפקד,  שראה את דמות פניו המאירות של הרב, ביקש שיניחו לו. הרב ניגש לדבר עם המפקד, שחשב שצריך להביא מתורגמן כדי שיתרגם מעברית או מערבית לאנגלית. אך לתדהמתו של המפקד , פתח הרב את דבריו בשפה אנגלית רהוטה ובמשפטים הלקוחים מאנגלית ספרותית, והדבר היה לפלא בעיני המפקד )הרב בצעירותו למד באוניברסיטה אנגלית וצרפתית, אך לאחר שגילה את חכמת התורה עזב את הכל ועסק אך ורק בתורה(. הרב אמר לו שבניו רעבים ללחם, והוא מבקש לשלוח את אחד החיילים לביתו שיביא להם קצת אוכל. המפקד אמר לו שהוא מוכן לשלוח את חייליו לשם, בתנאי שיבטיח להם שלא יאונה להם כל רע. הרב אמר לו: ההולך בדרך מצוה לא יארע לו כל רע. לתמהון כל הרואים, המפקד בכבודו ובעצמו הלך לבית הרב והביא להם מזון,  והיה הדבר לשיחה בפי כל תושבי ירושלים. כששמע זאת ראש העיר העתיקה, מר וינגרטיין, ביקש מהרב שישפיע על המפקד שישלח חיילים להביא לחם לכל יהודי העיר העתיקה, וכן עשה . הוא אמר למפקד שלא נעים לו לאכול כשכולם רעבים, והמפקד דאג ללחם לכל תושבי העיר ונהפך להיות אוהב ישראל.

     אברכים ובחורי ישיבה, וכן תלמידי חכמים, שאי אפשר להם לקום יום יום בחודש אלול באשמורת הבוקר לאמירת הסליחות, מפני שדרכם לעסוק בתורה בשעות הראשונות של הלילה, ואם ישכימו לקום לסליחות עלולים להתבטל מסדר לימודם ביום, על כל פנים ישתדלו לקום במקצת לילות של חודש אלול, כדי לשתף עצמם עם הצבור באמירת סליחות ותחנונים. או בימי שני וחמישי של חודש אלול, וכן יתאזרו בכל עוז להשתתף עם הצבור באמירת הסליחות בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים.

     אדם יכול לעשות את המעשים הנפלאים ביותר, אבל אם הלב שלו איננו, אם הכוונה שלו רחוקה, העיקר חסר.

     אנחנו לא גדלים כשהדברים הולכים בקלות, אנחנו גדלים כשאנו מתמודדים עם אתגרים.

     "אנשים לעיתים נמנעים מלקבל החלטות מתוך פחד לטעות. אך למעשה הכישלון לקבל החלטות הוא אחד הטעויות הגדולות של החיים" (הרב נח ויינברג זצ"ל)

     בימי הנעורים לומדים לדבר, בימי הזקנה לומדים לשתוק. וזו מגרעתו של האדם, לומד הוא לדבר לפני שיודע לשתוק. (הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצוק"ל)

     "בן אדם! ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם,  הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך,  והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות שתהיינה ברצונך. )חובות הלבבות שער ייחוד המעשה ה(:

     בני חוץ לארץ טוב שימתינו לאמירת הסליחות לפי הזמן שלהם, אף שבארץ ישראל כבר הגיע חצות. ומכל מקום המקילים לומר סליחות ביחד עם תושבי ארץ ישראל, וכגון כשאומרים סליחות באמצעות הלויין המצוי כיום, יש להם סמוכין בהלכה, ורשאים לומר סליחות יחד עם בני הארץ.

     ה"בן איש חי" כותב, כי קיים איסור על אכילת עור אדם, ולפיכך, יש להזהר מכסיסת העור בשיניים, מחשש שיוותרו בפיו פיסות עור זעירות אשר ייאכלו על ידו מבלי משים, זאת מלבד חשש נוסף שקיים, כי עם העור תתלש פיסת בשר.

הוופל ['אמונה שלימה']

     מעשה של נס גדול בחסדי ה', התרחש במבצע 'צוק איתן' בתוככי העיר עזה. באחד הלילות נכנסו בלאט כמה חיילים לתוך סמטאות העיר, עשו את דרכם במתינות צעד אחר צעד, ובליבם תפילה לבורא העולם להצליח במשימתם להשבית אויב.  הם מגיעים למקום שבו היו צריכים להתמקם. כל אחד תופס את מקומו. משתדלים להימנע מכל תנועה חריגה, לבל יפלו ביד צלפי המרצחים השפלים. סורקים בקפדנות כל תנועה חרישית סביב, הן מצויים הם בגוב האריות ממש. רעש שריקות הפצמרי"ם חותך מידי דקות מספר את הדממה.  המתח בעיצומו, על כמה דקות שינה - מי יכול לחשוב, אבל הרעב ממש מציק, זה כמה שעות שלא נכנס דבר מאכל לפיהם של החיילים, ועתה כשהתמקמו במקומם ניתן להכניס את היד לכיס להוציא דבר מה.

     אחד החיילים מכניס ידו לכיסו, ומוציא שקית ובתוכה וופל, היה זה וופל מצופה שכבר הספיק להישבר לכמה חלקים... הוא בא לקרוע את העטיפה, והנה מבחין הוא בפתק המוצמד אליה. סקרנותו גברה על רעבונו, והוא הקדים לקרוא את הכתוב. התברר שזו חבילה ששלחו תושבי הדרום לחיילים שיצאו למבצע.  לחבילה שלו צורף פתק, בכתב יד של ילד: 'שלום לך,  שיהיה לך בתאבון, אל תשכח לברך!'.  ההתרגשות ממחשבתו של ילד קטן, לשלוח וופל פשוט לחייל ולהצמיד לו פתק, גרמה לו מבוכה. מחד הרעב מציק , ומאידך בקשה של ילד תמים... אבל מה עושים? מה מברכים? הוא לא שומר מצוות ואינו יודע מה הברכה שיש לברך על וופל?  הרעב הציק מאד, ולא היה לידו מישהו לשאול, אבל במחשבה מהירה הוא החליט בנחישות: לא אוכל כעת מהוופל עד שאברר מה מברכים עליו!

     הוא סוקר את חבריו הנמצאים בסמוך לו, ולפתע הבחין בחייל דתי הנמצא מטרים ספורים לצדו, לשאול אותו אינו יכול, שהלא כל רחש מיותר עלול להמיט עליהם אסון, להמתין - מי יודע כמה זמן עוד יצטרכו להמתין? העצה היחידה שנשארה היא - זחילה. הוא החל בזחילה איטית שקטה ומדודה אל עבר חברו, נופף לו לשלום, ומשהיה סמוך אליו לחש לאוזנו את סיפורו וביקש את עזרתו. " תברך אחרי", אמר החבר. "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות". "אמן", השיב החבר... ... לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר. הפעם קרוב מתמיד. חוליית מחבלים זיהתה תנועות חשודות, והחליטה לשגר פצמ"ר לאזור, לאחר שמסך העשן ירד התקבלה פקודה לסרוק ולבדוק אם אין נפגעים בקרב החיילים. החייל שזחל כדי לדעת מה מברכים, הבחין כי הפצמ"ר נפל בדיוק במקום המסתור בו התמקם דקות ספורות קודם לכן. " אני לא מאמין!", זעק החייל. "איני מסוגל לחשוב מה היה נשאר ממני אילו הייתי אוכל את הוופל מיד! אילו לא הייתי מתגבר על הרעב שהציק לי בכדי לקיים בקשת ילד תמים וצדיק!" 

הקנאה (חיים ולדר(

     אנו משפחה של 7 ילדים אני השלישית, כל האחים התייחסו אלי טוב, חוץ מהאחות הגדולה, שאני רוצה לספר עליה. מאז שנולדתי, לפחות על פי עדויות ששמעתי פה ושם, הייתה בה קנאה כלפיי.  כשקיבלתי תשומת לב או כשהיה לי טוב או כשקנו לי מתנה. זו הייתה קנאה חוסר יכולת לראות אותי מצליחה, איני זוכרת מתי הבנתי שיש לי בעיה. ייתכן שזה היה בכיתה א', כשהכתה אותי בצורה מזעזעת ואז שמעתי לראשונה את הביטוי 'קנאה'. אולי היה זה לפני כן, כי מאז שאני זוכרת את עצמי סבלתי ממנה סבל קיצוני שאי אפשר לתאר. התרחקתי ממנה ככל האפשר. הייתי מוותרת לה בכל מצב ובכל עניין.

     בגיל בת מצווה, נדמה לי, עליתי על נוסחה שפתרה באופן חלקי את הבעיות. היה זה באחד מאותם ימי רדיפות שבהם לקחה את התיק הירוק שקנו לי והחליטה שהוא שלה, ואילו אני אקבל את התיק הסגול שהיא קיבלה. האמת, בכלל לא היה אכפת לי, אפילו העדפתי את הסגול. אולי כדי להראות פנים עצובות.  וכך עשיתי. ייבבתי על התיק הסגול והבחנתי שהיא מרוצה. ומרגיע אותה. היא אמנם המשיכה את ההתעללויות שלה. אני חייבת לומר שחוץ מהקנאה בי, לא פגשתי במידות רעות נוספות אצלה. היא הייתה עוזרת בבית, מתנהגת יפה לכולם, מקפידה על תפילה ועל קיום מצוות.

     כשהתחתנה, זכיתי לשנים אחדות של שקט יחסי, אמנם היא הייתה מגיעה עם בעלה, אבל נוכחותו מנעה ממנה לפעול בצורה שבה נהגה בעבר.  הוריי. עשו הכל כדי להגן עליי ותמכו בי וזה עזר לי מאוד. בשלב מסוים אמרו לי שאם אני סובלת הם פשוט ירחיקו אותה. אך אני ידעתי שלא פשוט להרחיק נערה בת שמונה עשרה מהבית. ידעתי שבסופו של דבר זה יפגע גם בי, כי איש אינו מסתכל בעין טובה על משפחה שמרחיקה ילדה מהבית, אמרתי להוריי שזה בסדר, וכפי ששרדתי עד כה אמשיך לשרוד גם את התקופה הקשה הזאת.

     שלוש שנים אחריה התחתנתי. בתקופת האירוסין נרשמה תקרית אחת בחיי, שהגבתי בעוצמה שהפתיעה את כולם. אחותי העירה הערה משפילה בפני משפחתו של חתני. הם היו בהלם. ולא הגבתי בפניהם, אבל לאחר מכן הסברתי להם שיש לה בעיה של קנאה בי. לא פירטתי ולא סיפרתי מעבר לזה.  ביטלתי זאת בחיוך פחדתי שזה יפחיד אותם וירחיק אותם ממני . עד החתונה היה שקט. אחותי איימה בפני אמי שלא תגיע לחתונה. אמרתי לאמי שאני מסרבת בכל תוקף שהיא תגיע לחתונה, ושאשכור מאבטחים שישַלחו אותה אם תגיע. כשאמי אמרה לה זאת, גישתה התהפכה והיא החלה להילחם שתוזמן לחתונה. היא הוזמנה, אבל רק לאחר הבטחות להתנהגות נאותה.  והרווחתי בדיוק את מה שרציתי:  התחתנתי. הרווחתי, ביושר את הבעל הטוב ביותר.

     תקופה מסוימת היה שקט מצד אחותי, אך מהר מאד חזרה הקנאה ביתר שאת. למעשה, היא פרצה את חומת אי הנעימות שעוד נותרה לה והחלה לעשות שטויות של ממש, בשלב מסוים הבנתי שהעניין הזה הולך להרוס את חיי הטובים והרגועים שהיו לי עם בעלי ועם ילדנו הקטן. בעלי רצה לפתוח במלחמה כנגדה, אך אני התנגדתי לכך בתוקף.  לאחר 3 ימים החלטתי לספר לו על ילדותי ועל דרכי לשרוד מולה - ימים שבחלקם התקומם ובחלקם הבין ואפילו העריך והעריץ - הוא אמר לי כך: "עשי כפי שאת חושבת, אך בבקשה תני לי להיות מחוץ לעניין עד כמה שאוכל.

     בתוך שבועיים, נודע לאחותי שאני חולה במחלה קשה. היא ביררה אצל אמי, וזו אמרה שאני מכחישה זאת. אני עצמי התעטפתי במין מסכת ייסורים כל אימת שפגשתי אותה.  נסענו בעלי ואני לחו"ל. אמרנו שאנחנו נוסעים לנופש. ובכך הרווחנו כפליים. הרווח המשני, היה שנהנינו מאד מהטיול בחו"ל, אך הרווח הראשי היה, שכאשר חזרנו אחותי פתאום התחילה להתנהג אליי יפה.

     יום אחד התקשרה לשאול מה שלומי, יום אחר הביאה לי עוגה, שבוע אחד באה לבקר אותי ובשבוע אחר הזמינה אותי ואת משפחתי לסעודות שבת. היא לא דיברה אתי מילה על מחלתי, כי הבינה שאיני רוצה לדבר על כך, אבל התנהגותה השתנתה.  הקשר בינינו לא היה כשל אישה שאחותה סועדת אותה בעת מחלתה, אלא כשתי אחיות לכל דבר.  המצב הקודם היה קיצוני לרעה, והסיפור הקיצוני הזה איזן את הדברים. "מחלתי" נמשכה כשנתיים.  בשנתיים הללו זכיתי להכיר אחות אחרת: טובה, מעניינת וחברותית. הפכנו לחברות טובות, וכל השנים הרעות נמחקו.  בתום השנתיים, באחד מביקוריה אצלי, כשהיינו במרפסת ביתי, אמרתי לה שיש לי משהו לספר לה.  ביקשתי ממנה שלא תשאל שום פרט כי גזרתי על עצמי שלא לספר דבר, אך הייתה לי איזושהי בעיה קשה שנמשכה זמן רב, וכעת אני יכולה לומר לה שבעייתי נפתרה והכל בסדר גמור. היא חשבה שאני מתכוונת למחלתי הנוראה שנמשכה שנתיים, על פי מה שהיא ידעה, ואילו אני התכוונתי למחלה הנוראה שלה, מחלת הקנאה שרבים אומרים כי היא מובילה למחלה הנוראה, שכן "רקב עצמות קנאה" . התחבקנו ובכינו, בכי של כאב, בכי של התרגשות ובכי של שמחה. כל אחת מאתנו שמחה על אחותה שנרפאה ממחלתה. עברו שנים רבות מאז. אנו אחיות טובות וחברות טובות, ודמעות עולות בעיניי כשאני נזכרת מה הייתי צריכה לעשות כדי שזה יקרה; דמעות מהמחשבה לאן מידות רעות יכולות להוביל בני אדם, ומה בן אדם צריך לעבור כדי להפסיק לקנא בחברו . ויש תפילה אחת שמרגשת אותי, משום שהיא כמו מדברת על המחלה הנוראה של אחותי: "רפאני ה' כי נבהלו עצמי; ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי"...

 האברבנאל אומר שדווקא כשיש חושך וחשוך, הכוכבים מאירים,  וכך גם כשאדם עומד בניסיון, וקשה וחשוך לו, שם נמצא האור.  אמנם אנו תפילה אל תביאני לידי ניסיון, אבל ח"ו להישבר מזה.

     הא דאומרים בליל הסדר בברכת המזון (ויש נוהגים להגיד בכל יו"ט"( וצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם" – דלזה אומרים "בראשיהם", ולא "על ראשיהם" – שלא דישהשטריימל מונח "על" הראש , אלא צריך להיות "בתוך" הראש...

     האדם אינו יכול לבטוח על שום דבר בעולם הזה,  על האדם להתעורר ולהאמין ש'אין עוד מלבדו', וש'אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמים'

     “האדם אינו מחליט כמה לחיות, אלא איך לחיות” (שמש ינון)

אמבולנס אנושי לקהילת החירשים (שיחת השבוע, גליון 1695)

מלחמת יום הכיפורים נחרתה בליבו של הרב דוד רוימי . הוא היה אז בן שלוש בלבד. פתאום נשמעו פיצוצים עזים והוא נבהל. הוריו החירשים לא הבינו מה קורה, והוא סימן להם בידיו שיש 'בומים' ורץ איתם למקלט. מאז עשה אין-ספור מטלות בעבור הוריו, ובעשר השנים האחרונות הוא מסייע לאלפי חירשים ברחבי הארץ.

הנה הצצה ביומנו לשבוע הבא: ביום ראשון ימסור שיעור בירושלים, ביום שני בבני-ברק, ביום שלישי בחיפה, ביום רביעי בקריית-מלאכי, וביום חמישי בבאר-שבע ובראשון-לציון. המשותף לכל משתתפי השיעורים, שהם חירשים. הוא גם עורך להם חופות, מלווה את ילדיהם בבר-המצווה ונמצא איתם ברגעים אישיים רבים, והשיעור משמש להם מנה תורנית שבועית. מרבית המשתתפים מסורתיים, ויש גם שאינם שומרי מצוות.

אירוח בשפת הסימנים

הרב רוימי (48), אב לשישה וסב לארבעה, נולד להורים מסורתיים. בהיותו בן עשרים וחמש החל לשמור מצוות. ילדותו הייתה שונה משל בני גילו: "כשחבריי שיחקו, אני הייתי צריך ללוות את ההורים, לבנק, לקופת חולים, או לסידורים אחרים. כשהייתי בן שש כבר ידעתי מה זה 'עובר ושב'. הייתי מלווה את הוריי גם לאסיפות הורים בבית הספר. אתם מבינים לבד שהייתי הילד הכי טוב, כן?", הוא אומר וצוחק.

הרקע הזה מאפשר לו להיחלץ לעזרתם של החירשים. "אני שומע כאחד האדם, אבל מבין היטב את הקשיים והאתגרים שלהם", הוא אומר. "זה הייעוד שלי בחיים". לפעילותו שותפים גם רעייתו, בניו ונכדיו. "כולם, בלי יוצא מן הכלל, יודעים את שפת הסימנים. בכל שבת אנחנו מארחים חירשים סביב השולחן, ו'מדברים' בשפה שכולם מבינים. העובדה שילדיי ונכדיי 'מדברים' בשפה זו מאפשרת להם גם לקיים קשר טבעי עם הוריי".

בזכות הטכנולוגיה

בעריכת חופות הוא מרכיב מיקרופון מיוחד ו'מדבר' עם הקהל גם באמצעות הידיים. הוא מקבל פניות רבות למתן תשובות לשאלות ולסיוע בקשיים שקהילת החירשים נתקלת בהם. ואיך נעשות השיחות? "בדרך כלל בשיחות וידאו או בהתכתבות. אני תמיד אומר שהטכנולוגיה החכמה נוצרה בעבור קהילת החירשים, שיוכלו לתַקשר עם העולם כמו כולם".

פעילותו של הרב רוימי נעשית במסגרת עמותת 'שמעיה', המספקת צרכים לקהילות חירשים, ובראשה עומד הרב שמעון לוי , חסיד גור. "אני כמו אמבולנס אנושי, שכל הזמן קשוב לפניות", הוא מתמצת את עשייתו. "במשך היום אני אברך כולל, אבל תמיד דרוך לשאלות, ואלה מתרבות במיוחד בערבי חגים".

הסבירו לילדים

הרב רוימי מבקש להפנות את תשומת לב ההורים והמורים לבעיה שהוא נתקל בה: "לפעמים כשאני מדבר עם חירש בשפת הסימנים, מתגודדים סביבנו ילדים ומביטים בנו. זה לא נעים. 

אמר מהרה"ק מצאנז זי"ע: בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכה"פ את עצמי אוכל לתקן כראוי... 

     במקום להשקיע בתיקון מידות רבות; בחיזוק בלימוד התורה; בשלום הבית; ביחס לילדים ולזולת - יכולים אנו לנצל את החודש הנעלה שלפנינו, אלול, על מנת לפתוח את הפקק האוטם את ליבנו ובבת אחת נתנקה מהלכלוך ונאחז בבורא עולם באמצעות תשובה מאהבה.

      בספר 'פענח רזא' מביא רמז בלשון התורה: כשנקח את האותיות במלים "ואת החזיר" ונשנה את סדרן – נקבל את המלים "אֹחַזֵי תורה"; "לרמוז שעתיד להחזירו לישראל אוחזי התורה, להתירו להם".

     בפרשת ראה (דברים יג,ד) באה גם רשימת הבהמות המותרות באכילה, והן עשר: 1) שור, 2) כבש, 3) עז, 4) אייל, 5) צבי, 6) יחמור, 7) אקו, 8) דישון, 9) תאו, 10) זמר. אומר על כך 'בעל הטורים': עם ישראל קיבלו את התורה, שביסודה עשרת הדברות; ובמקביל לכך הותרו לישראל עשר בהמות.

היין שבבקבוק לא יגמר (סיפורי צדיקים, גליון 366)

     בעיר וינה המעטירה, התגורר פעם יהודי שעיסוקו היה יינן,  הוא היה עושה יינות שטיבם היה מפורסם ככל הגלילות כטעימים במיוחד. מרחוק ומקרוב היו באים אליו יהודים כדי לקנות אצלו יין לצרכי שבת וחג, וכן לצרכי סעודה של מצווה.  יהודי זה היה נוהג שאם ארעה ברית מילה בעיר, היה נותן לבעל הברית בקבוק יין במתנה. היין הזה היה טעים באופן מיוחד, ואלה שזכו לטעום ממנו העידו כי טעם גן עדן לו. ואם מישהו ביקש לקנות ממנו מאותו סוג יין מיוחד ומעולה, היה מתנה תנאי שהיין ישמש רק לצרכי קידוש והבדלה.

     היו אנשים לא מעטים שרצו לדעת את סודו של אותו יין מיוחד במינו,  אולם היינן השיב כי את הסוד הזה הוא לא יכול לגלות. בבוא הזמן כאשר היינן חיתן את בתו הצעירה, הוא ערך לכבוד המאורע סעודה כיד המלך. בתום הסעודה, כאשר מילאו שתי כוסות לברכת המזון, אחת לברכה והשניה לשבע ברכות,  שאחר כך מערבבים את היין ביניהם ונותנים לשתות ממנו לחתן ולכלה, נטל בעל השמחה בקבוק יין מאותו המין המשובח וחילק בעצמו למסובים, כולם רצו לטעום מהיין המשובח, והוא חילק וחילק בהוסיפו מהבקבוק לכוס של ברכה, והבקבוק לא התרוקן עד שאחרון הקרואים קיבל את חלקו. או אז התפוצץ לפתע הבקבוק הריק והתנפץ לרסיסים בקול רעש גדול. כל הקרואים קראו בקול רם מזל טוב! מזל טוב! כמו בשעה שחתן שובר את הכוס מתחת לחופה. רחש עבר בציבור הגדול של הקרואים שבמו עיניהם ראו את האירוע המופלא, כל העיניים היו נשואות אל בעל השמחה ממנו ציפו לשמוע הסבר על מה שקרה ולהיוודע סוף סוף את סודו של היין המיוחד במינו.

     היינן שלנו לא חיכה שיבקשוהו הרבה הוא נעמד על רגליו ופתח בסיפורו המרתק: אודה את ה' בכל לבי, פתח ואמר היינן, עד כה הודיתי לה' בלבי פנימה, אולם עתה הגיעה השעה לספר את הסוד לעדה כולה לכל הנאספים כאן, שמעו איפוא גם אתם ותראו במו עיניכם כמה גדולים מעשי ה'. לפני שנים רבות בעת שהייתי אברך צעיר מיד אחרי החתונה, היתה פרנסתי על אומנות המילה, הייתי מוהל מומחה ומעולם לא סירבתי ולא דחיתי הזמנה, כאשר צריך היה להכניס ילד יהודי לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, תמיד עשיתי את מלאכתי בשמחה,  הן אם בעל הברית היה עשיר והן אם היה עני מרוד שממנו לא לקחתי פרוטה אחת כשכר טרחתי. כאמור תמיד עשיתי את מעשי בזריזות ובשמחה מבלי להתחשב בטרחה ובקשיים שהיו כרוכים בדבר.

     פעם אחת היה זה ערב יום כיפור בבוקר, נכנס אלי יהודי כפרי ובקשני לבוא עמו לכפר כדי למול את בנו שאשתו ילדה לפני שמונה ימים. אני שואל אותו איפה הוא גר? והוא נותן לי שם של כפר, אני שואל אם יש לו עגלה עם סוס? והוא משיב בשלילה, אין לו הוא בא ברגל, האם אתה יכול לשכור עגלה עם סוס? אני ממשיך לשאול, והתשובה שוב שלילית, אין לו כסף והוא בא והולך ברגל. כמה זמן הולכים? כשעה, הוא אומר חסר סבלנות, עוד שאלתי אותו אם יודע הוא שהיום ערב יום כיפור?  והוא אומר באדישות גדולה שכן הוא יודע שצריך לצום, אבל זה לא עושה עליו שום רושם כי הוא צם לא אחת גם במשך השנה.  ראיתי שיש לי כאן עסק עם יהודי כפרי פשוט שבפשוטים,  הרהרתי ביני לביני מה עלי לעשות, מצד אחד עסק שכזה לא עלינו ולא עליכם, להיסחב רגלי במשך חצי יום הלוך וחזור לכפר ובחזרה, ובקושי להגיע הביתה כשעה לפני כל נדרי, ומאידך, מיד תפסתי את עצמי אם מזדמנת לי מצווה יקרה כזו של ברית מילה דווקא בערב היום הקדוש, האם עלי לוותר עליה רק בגלל אי הנוחות שהיא כרוכה בו? אדרבה, עלי להיות שבע רצון ולהזדרז ואכן מיד אמרתי ליהודי הכפרי, בוא ונלך, מיד לקחתי את מכשירי המילה שלי ויצאתי לדרך עם היהודי, הוא צעד צעדים גדולים ומאוששים כחיל, אני בקושי נסחבתי אחריו, כבר ראיתי שאם אצלו אורכת הדרך בקצב כזה כשעה, הרי אצלי תארך שעתיים, אני מאחל לעצמי שאצליח לחזור הביתה שעה קלה לפני הסעודה המפסקת, כדי שאוכל לאכול משהו לפני הצום.

     היהודי הכפרי לא היה מרוצה מקצב הליכתי, בראותו כי אני הולך לאט, אמר לי כי אין לו זמן להיסחב כמו צב, הוא ילך קדימה ואני אבוא אחריו, הדרך ישרה לכפר ואין מקום לטעות. באומרו זאת הוא החיש את צעדיו ונעלם מעיני.  בהגיעי לכפר עייף ויגע, התעניינתי איפה היולדת גרה? נכנסתי לבית שבו לא היה איש זולת האמא עם התינוק שלה, לשאלתי איפה בעלה? השיבה האשה כי היא לא יודעת, בוודאי בעבודה,  הוא אמר לי כי המוהל יסתדר בלעדיו הוסיפה. להשתוממותי לא היה גבול, לא תיארתי לעצמי שיהודי יכול להיות כה אדיש לקיום מצוות מילה של בנו, איך הוא יכול להרשות לעצמו לא להיות נוכח בברית המילה של הבן? אך לא היה לי זמן רב להרהורים,  מה עושים עכשיו, איך אפשר למול תינוק בלי סנדק שיחזיק אותו על הברכיים? הרי זה סכנת נפשות. אני יוצא החוצה כדי לראות אם אפשר למצוא יהודי שיתנדב להיות סנדק, אני עומד ומחכה זמן רב, אך איני רואה יהודי לנגד העיניים, שואל שכן אם גר כאן בכפר עוד יהודי, והוא אומר שלא. נעשה לי רע על הנשמה , מחכה ומחכה אובד עצות, פי ממלמל תפילה: מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו.

     לפתע אני מבחין מרחוק ביהודי עם תרמיל על הגב ההולך במהירות, ואני רץ לקראתו בשמחה רבה, ומבקשו להיכנס ולהיות סנדק לרך הנימול, אני אומר לו כי ה' שלח אותו לכאן כדי לעזור לקיים את המצווה הגדולה למול ילד יהודי, ולא עוד אלא שיזכה להיות סנדק. אך דברי לא עושים על הקבצן כל רושם, מה סנדק, איפה סנדק? הוא אומר בזלזול מופגן, אני ממהר העירה, היום ערב יום כיפור ואם אגיע בזמן אוכל עוד לעשות כמה מטבעות מפדיון כפרות, וכבר רוצה להמשיך בדרכו. אני שואל אותו כמה הוא חושב להרוויח היום מפדיון כפרות ? והוא אומר, רובל שלם, שגם בשבילי היה אז סכום לא קטן,  זה היה כל רכושי אותו חסכתי מפי, כדי שיהיה לי כסף להיכנס לשותפות לקניית אתרוג, אבל לא היתה לי כל עצה, אלא להבטיח לקבצן כי בבואנו העירה אתן לו את הרובל, ובלבד שיסכים להיות הסנדק שאוכל למול את הילד.  לבסוף הוא הסכים, נכנסנו הביתה והקבצן התיישב על הספסל אותו העמדתי ככסא של אליהו, ולקח את התינוק על ברכיו, אני מלתי אותו כדת וכדין, וברוך השם הכל עבר בשלום, לאחר מכן החזרתי את הילד לאמו, ואמרתי לה שהואיל ולא היא ולא אני ולא בעלה לא יודעים איזה שם לתת לו, קראתי לו בשם אברהם, ואני מקווה כי הוא יגדל לתורה לחופה ולמעשים טובים.

     מבלי לאבד זמן נוסף, יצאנו לדרך בחזרה לעיר אני המוהל והסנדק, כיוון שהוא הלך יותר מהר, הוא הלך קדימה והשאיר אותי הרחק מאחוריו,  אני בקושי סחבתי את רגליי והגעתי הביתה שעה קלה לפני השקיעה. בהכנסתי הביתה היתה על השולחן מוכנה הסעודה המפסקת, אולם אני עוד לא הייתי במקווה כדי לטבול לפני היום הקדוש, ולא היה מספיק זמן גם לאכול וגם ללכת למקווה, עשיתי מהר חושבים והחלטתי שמוטב לי ללכת למקווה מאשר לאכול, ורק מזגתי לעצמי כוס יין מהבקבוק שעמד על השולחן. באותו רגע ממש נכנס הביתה הקבצן שהסכים לשמש סנדק לתינוק שמלתי, נתתי לו את הרובל שהבטחתי לו והצעתי גם לו כוס יין, אמרנו לחיים וכן גמר חתימה טובה, והקבצן הרים את ידיו ובירך אותי שאזכה לעשות את כל המצוות בשמחה, באומרו זאת הוא גם הבטיח כי היין שבבקבוק לא ייגמר, כל עוד לא אשיא את אחרון ילדי ולא נברך שבע ברכות בחתונה זו.

     היינן סיים את סיפורו המעניין, באומרו מאז לא ראיתי את הקבצן - סנדק יותר, אולם כפי שהנכם רואים, ברכתו נתקיימה היום, כאשר זכיתי בעזרת השם להשיא את בתי הצעירה, טעמנו כולנו מהיין ההוא שהספיק לכולם לפני שאזל מהבקבוק, שיהיה זה סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל ישראל כל הנוכחים השיבו אמן כן יהי רצון.

אמר הרבי הקדוש מרוזין זיע"א: ריבונו של עולם!  מוכן אני לוותר על העולם הזה. גם על העולם הבא אהיה מוכן לסלוח... דבר אחד אני מבקש, שלא נסתובב כאן בעולם כמו בהמות בלי דעת! )נקודות של אור - ספינקא(

    אנשי מעשה נוהגים לבדוק את המזוזות בחודש אלול מדי שנה בשנה (מטה אפרים, קיצור שולחן ערוך קכח)

   אע"פ שתקיעת שופר בחודש אלול הוא מתקנת חכמים (כדמשמע מלשון הפרד"א פרק מ"ו) אין מברכים על התקיעות לפי שהוא רק להזכיר את התשובה, וכמו שאין מברכים על התענית בימים שמתענין ומתריעים הגם שהם מהתורה (אמרי אמת דף נה טו).

     במזמור זה ("לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז)) נאמר בפסוק יג "לולא האמנתי וכו' לולא אותיות אלול (אוצר כמ"י סימן ס).  

 הזמנה למשפט.

     נוסח ההזמנה שלפנינו, המופנה בזאת לכל אחד ואחד מאתנו, יסייע לנו בוודאי לחוש ולהרגיש לקראת מה אנו הולכים (מובא בספר לקח טוב):

     א' לחודש אלול אל כל איש ישראל , הנך נקרא בזה להתייצב למשפט, אשר יערך בימים אי ובי בתשרי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה. אתה מואשם באי שמירת חלק ניכר מסעיפי ארבעת חלקי השולחן ערוך, לדוגמא הננו מביאים כאן כמה מהתביעות העיקריות:

א. ביטול תורה.

ב. חטאי הלשון, כלשון הרע, ליצנות, שקר ועוד.

ג. עניינים שבין אדם לחברו, כהלבנת פנים, פגיעה בחבר ועוד.

ד. זלזול בממונם של אחרים.

     צפוי עיון מחודש בחלק שלך בעולם הבא, בין שאר העונשים האפשריים:

א. עונש מיתה ח''ו.

ב. מחלות וייסורים.

ג. עוני, צער וגלות.

     עליך להופיע לפני השופט באופן אישי, ללא כל יועצים ומלווים. יצוין,  כי חומר התביעה הוכן בדקדוק רב, לאחר מעקב ממושך אחרי מעשיך ביום ובלילה. ומכיוון שאין לפקפק באמיתות העובדות, אין כלל מקום לוויכוחים או להתנצחויות, אי לכך הנך נתבע על ידי מידת הדין להודות באשמה, כדי שלא להגדיל את חומרת האשמה.  

     לבקשת הסנגוריה [מידת הרחמים] ניתנה לך ארכה של שלושים יום,  כדי לאפשר לך לעיין בגיליון האישום ולהכין כתב הגנה. פסק הדין יינתן בו ביום, ובמידת הצורך תינתן לך ארכה נוספת של עשרה ימים.

     הערה: מתוך התחשבות במעמדך המיוחד כנתין בתחום שיפוטו של שופט כל הארץ, מוענקת לך אפשרות יוצאת מהכלל להביא לכך שינהגו עמך לפנים משורת הדין. אם תענה על הדרישות תוכל להמתיק את דינך או לבטלו כליל, ואף להפנותו לטובתך!

     עליך לפנות בהקדם ללמוד הלכות תשובה ברמב''ם או לרבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה לשם קבלת פרטים והנחיות.

בברכה ובהצלחה על החתום - בית דין של מעלה