בניית אתרים בחינם

 

 



כ"ט אלול  ה'תשע"ט 




''אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!" (ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)


       אמר מרן הרב שטיינמן: מובא במדרש שהאות א' רצתה שבה תתחיל התורה, אבל כיון שבאות א' יש גם כן "ארור", לכן התורה לא התחילה בה, אלא התחילה באות ב', שיש בה 'ברוך'. הרי לנו שהתחלה צריכה להיות בדבר טוב. אם כן בעומדנו לפני השנה החדשה צריכים אנו להתחיל בדבר טוב. ואין טוב אלא תורה! )"כאיל תערוג" מועדים של"ב(


     "באנו באש ומים ותוציאנו לרוויה" (תהלים סו, יב) הזכויות שלנו בבית דין של מעלה. מצוה יש לה ערך עצום בשמים והיא מצטרפת לחשבון ראשי תיבות: ברד, רוח, גשם, שלג. "בבית אלוקים נהלך ברגש" )(שם נה, טו), "ברגש" - כשמתאמצים לבוא לבית הכנסת ולבית המדרש ולא מתחשבים במזג האוויר; כשמתאמצים לדבר מצוה לִזְכּות ביום הדין ומאפשר לנו לצאת זכאים בדין. ומתגברים על כל הקשיים והניסיונות - הדבר נזקף לנו )מתוך משכני אחריך דברים ח"ב(.


     חודש אלול הוא חודש משופע ברחמים. כשהיו אל ראש השנה, יום הדין. אלול, שהם ימי הכנה ליום הדין; "תבוא אל הארץ" - כותבים אגרות בחודש זה, היו רושמים את התאריך בראש האיגרת - חודש הרחמים. ילד שנולד בחודש אלול, היו מוסיפים לו את השם 'רחמים' - דוד רחמים,  משה רחמים, לזכור שנולד בחודש אלול, חודש הרחמים.

הכרת הטוב - הרה"ק ר' דוד משה מקרעטשניף זצוק"ל (תודה לר' מנחם ברוד שליט"א)

     איש אשכולות ורב פעלים היה ר' שאול שטרן. ירא שמים, תלמיד-חכם וטוב מזג.  שקד ללמוד תורה בכל רגע פנוי ואף חיבר ספר הגותי על חמישה חומשי תורה. לפרנסתו ניהל מפעל לעיבוד מזון ונחשב מומחה בעל שם לכשרות.

באחד המסדרים במחנה הריכוז, פקד הקצין הגרמני על בעלי ההשכלה הרפואית לצאת מהשורה. אמנם לר' שאול לא הייתה השכלה רפואית, אך הוא היה כימאי והבין קצת בתרופות. בלי לחשוב פעמיים יצא מהשורה והציג את עצמו כרופא.  מאותו יום ואילך הוא מונה על המרפאה במחנה. כך היה יכול לסייע לחולים רבים,  שקיבלו ממנו תרופות יותר ממה שהתירו לו ההוראות.

     יום אחד הגיע למרפאה בחור צעיר. ר' שאול התעניין בשלומו, טיפל בו כראוי ושוחח עמו בדברי תורה. הבחור התחבב עליו מאוד והוא השתדל לסייע לו ככל יכולתו. בהמשך רקם ר' שאול תכנית שבעזרתה הצליח, בסיוע עוד גורמים,  להבריח את הנער אל מחוץ למחנה. מאז נעלמו עקבותיו של הנער והם לא נפגשו עוד.  שלושים שנה חלפו מאז. בשנים אלה הספיק, כאמור, לעלות ארצה ולהקים משפחה. חלפו עוד שנים ובינתיים גם ילדיו בגרו והקימו משפחות.

     אחד מילדיו התגורר עם משפחתו ברחובות. זה היה בשבת הראשונה שבה התארח ר' שאול בבית בנו ברחובות. מכל בתי הכנסת בעיר בחר ר' שאול ללכת להתפלל בבית הכנסת של רבי משה דוד מקרעטשניף )ט"ו תמוז יום פטירתו). הוא התפלל שם הן בליל שבת הן ביום. בקריאת התורה , פנה אליו הגבאי וקרא לו לעלות 'שישי'. ר' שאול היה מופתע מאוד, שכן בית הכנסת היה מלא מפה אל פה ואילו הוא היה סתם אורח בלתי מוכר.

     בצאת השבת שב הרבי מקרעטשניף אל עבודת קבלת הקהל וקריאת הפתקאות.  גם ר' שאול השתלב בתור הארוך והמתין לברכת הרבי. לפתע ניגש אליו המשמש בקודש וקרא לו לבוא עמו. שוב הופתע ר' שאול מהיחס המיוחד כלפיו. הוא פסע בצייתנות אחרי המשמש שהוביל אותו היישר לחדרו של הרבי. כשנכנס פנימה קידמו הרבי בברכת 'שבוע טוב' לבבית והציע לו סיגריה. ר' שאול השיב בנימוס כי אינו מעשן. " זה חידוש בשבילי, ר' שאול", הגיב הרבי מקרעטשניף. "מתי חדלת מלעשן?" ר' שאול היה נבוך ולא השיב. בקושי זכר שבעבר עישן.  הרבי שינה את נושא השיחה. "יש לי דבר תורה, לומר לך", אמר והשמיע באוזני ר' שאול פירוש נאה לאחד מפסוקי התורה. כשסיים את ה'פירוש', פנה אל ר' שאול בשאלה: "נו ר' שאול, ההסבר הזה אולי מוכר לך?" ר' שאול לא השיב.  כעבור רגע של שתיקה, הישיר הרבי מבט אל ר' שאול ואמר לו: "את הפירוש הנאה הזה שמעתי ממך בנעוריי, בשעה שבאתי לקבל ממך טיפול במרפאה של מחנה הריכוז. אני הוא הנער הצעיר שחיבבת ושסייעת לו לברוח אל מחוץ למחנה.  התזכור?"


     צמרמורת הרעידה את גופו של ר' שאול. הוא התרגש עד עמקי נשמתו ולא הצליח להוציא הגה מפיו. הרבי מקרעטשניף הוסיף ואמר: "אתה היית שליח ד' להצילני,  ואני חייב כלפיך בהכרת הטוב".  ר' שאול היה אחוז התפעלות מהעובדה שאחרי שלושים שנה עדיין זכר הרבי את פניו, את דבר התורה ששמע ממנו במחנה, ואפילו את העובדה שבאותם ימים נהג לעשן... 







כ"ז אלול  ה'תשע"ט 



אל תסדר לי את הבלגן זה יבלגן לי את הסדר.

    "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" - נשאלת השאלה: וכי רק היום אתם נצבים, והלא תמיד אנו עומדים לפני ה'?!. מבארים חז"ל במדרש: "היום" - הכוונה לר"ה, שנאמר באיוב "ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה'", וזה היה בר"ה, לאמר: בראש השנה תדאגו שתהיו כולכם באגודה אחת, באחדות שלמה, ואז תזכו "לעברך בברית ה'" - להיכתב לחיים טובים.

     בספר מטה אפרים סי' תקצ"ב סעיף יא כתב שבגמר תפלת מוסף דראש השנה, הציבור מתכוונים לפקוד את השלוחי ציבור והמקריא והתוקע בפקידות שלום, ואומרים להם אשר כח ויש אומרים יאשר כח, וכן לכהנים כשחוזרים למקומן מן הדוכן. והוא כהחזקת טובה על הברכה או התפלה והתעסקות במצוה כללית השייכת לצבור וכו'. - ובספר קצה המטה על המטה אפרים כתב שאומרים כן גם לדרשן לאחר שדרש, ומקורו בגמ' שבת פז, וענינו חזק ואמץ בתורה ובמעשים טובים,ומטעם זה אומרים למסיים קריאת התורה 'חזק'.

     דרך בני האדם שמקפידים מאד לעשות את סימני ראש השנה בדקדוק, אבל את העיקר שהוא החובה לשוב בתשובה בימים אלו שוכחים, ובאמת שאפי' מעט תשובה עדיפה על הסימנים לשנה טובה, ואפי' הרהור אמיתי אחד על מצבו ועל חובתו בעולמו טוב מהם ושוה הוא כנגד כל הון דעלמא. (הגאון רבי אהרן י. לייב שטיינמן זצוק"ל)

     דרכו של עני היא לדפוק בבושה ובעדינות, אך כל זה כאשר בא לבקש כסף עבור צרכיו וצרכי בני ביתו. אבל אם כבר כמה ימים שלא בא אוכל לפיו, והוא מרגיש כי עוד מעט ינפח את נשמתו, הרי אז לא ידפוק בעדינות, אלא ידפוק בחוזקה ויזעק שיצילו אותו ממוות.  כך גם אנחנו: כבר כלה חודש אלול,  עוד רגע ונאחז בראש השנה. כעת עלינו 'לדפוק' בחוזקה ולא בעדינות , ולזעוק במר נפשנו "רחום וחנון נא אל תשיבנו ריקם מלפניך!". כי כעת זהו פיקוח נפש, שלא נחמיץ את שעת הכושר בימים גדולים אלו.  (המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל)

     "האדם חכם בעודנו מבקש החכמה. וכאשר יחשוב שהגיע אל תכליתה - הוא סכל." ( רבי שלמה אבן גבירול)

"     וכל בני בשר יקראו בשמך "-  יש אנשים שמסתובבים ברחובות עיר ואינם יודעים לשם מה הם חיים בעולם, הרי הם דומים לחביות מלאות בשר מהלכות על שתיים ותו לא... זהו פירוש 'כל בני בשר' - אפילו אנשים כאלה שכל מהותם היא עולם הזה, גם הם לעתיד לבוא יקראו בשמך! )הגה"צ רבי אליהו לאפיאן - "לב אליהו" ס' במדבר(

 

     ידע האדם להחשיב במאוד כל הרהור ורצון להתעוררות וחיזוק אמיתי ופנימי בעבודת ה׳, וימצא את הכלים להביא את עצמו להרהורים אלו, לחזקם ולסעדם עד שיביאוהו לידי מעשה. ואל יפול רוחו ח״ו כאשר רואה הוא שכמעט אין בו אלא הרהורים הללו ומעשה אין, אלא ישמח בקרבו על אשר יש בו התעוררות זו, כי סימן מובהק הוא שלבו מרגיש וחי את עולם הרוח, ולא כאותם האומרים ׳שלום עלי נפשי׳ ואין עולה כלל על ליבם כי מעשיהם צריכים תיקון.

אש של הצלה (על-פי 'אלה תולדות פרץ')

זו הייתה שעת בוקר בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן. בבית צנוע ישב ר' חייקל חאנין ללימוד חשאי עם החברותא שלו. הספרים הוצאו מהמחבוא, וחושי השניים התחדדו בהאזנה דרוכה לכל רחש מחשיד. לפתע קפא ליבו של חאנין. דמות מוּכרת חלפה ליד החלון. ליבו ניבא לו רעות.

אלו היו שנות האימה ברוסיה הסובייטית. שלטון הרשע קידש מלחמת חורמה ביהדות. פעילות דתית נאסרה, ו'עבריינים', כמו רבנים, שוחטים ומלמדים, נרדפו בידי המשטרה החשאית ונידונו לעונשים חמורים.

אדם אחד העז להרים ראש כנגד המשטר האימתני – אדמו"ר הריי"צ, רבי יוסף-יצחק שניאורסון. בעוז רוח קם ופרשׂ בכל רחבי ברית-המועצות מחתרת שפעלה לשמר את הגחלת היהודית. חסידיו נרדפו, נכלאו, נשלחו לסיביר ואף הוצאו להורג, אולם במקומם באו אחרים והמשיכו במאבק ההירואי.

חסידים רבים מצאו מפלט בערים טשקנט וסמרקנד שבאוזבקיסטן, שבהן ידו של הקג"ב הייתה רופפת יחסית. אלא שגם שם היו החיים אפופי פחד ורצופי תלאות. נוסף על הקושי לקיים אורח חיים יהודי, הייתה גם מצוקת הקיום.

בשם עקרון השוויון אסר השלטון עסקים פרטיים. הדרך היחידה להתפרנס הייתה על-ידי עבודה בתאגידים הציבוריים, אך שם בלתי-אפשרי היה להימנע מחילול שבת. מצב זה דרדר רבים מהחסידים לחרפת רעב.

באין ברירה פנו לאפיקי פרנסה לא-חוקיים, כדי להביא בכל-זאת טרף לביתם. שניים כאלה, בעיר טשקנט, היו בן-ציון שם-טוב ומרדכי ריבקין. הם סחרו בחומרי גלם שנקנו בשוק השחור. חלק נכבד מההכנסות הועבר לישיבת 'תומכי תמימים' המחתרתית ואִפשר את קיומה.

השניים החזיקו משאית ובאמצעותה שינעו את הסחורה מטשקנט לסמרקנד. קטעי הנסיעה היו מסוכנים, שכן המשטרה נהגה להציב מחסומים ולבדוק את המשאיות. כל בדיקה הייתה עלולה להמיט עליהם אסון.

ואכן, יום אחד התרחש הגרוע מכול: המשאית נתפסה. זה היה ערב חתונתו של מרדכי ריבקין. הוא עצמו הצליח בדרך נס לחמוק ולהסתתר. כעת לא ידע את נפשו. כיצד יוכל להינשא, כשמעל ראשו תלוי צו מעצר.

הוא פנה אל חייקל חאנין, שהיו לו קשרים עלומים עם גורמים בעלי השפעה. חאנין שמע את אשר אירע והרגיע את החתן הדאוג. "העניין בטיפולי", אמר לו.

אחד מאנשי הקשר של חאנין היה ראש המשטרה החשאית. בין השניים נרקמו קשרי ידידות, וחאנין דאג לתַגמל את האיש כהוגן, כאשר עדכן אותו על חסידים שעלו על כוונת הקג"ב.

הופעתו של ראש הקג"ב ליד ביתו של חאנין הייתה אות מבשר רעות. בתירוץ כלשהו נפטר חאנין מן החברותא שלו ויצא  לרחוב. "חבר חאנין", לחש באוזנו ראש הקג"ב, "עלינו לשוחח בדחיפות".

חאנין הוסיף ללכת, וראש הקג"ב בעקבותיו. בגינה שקטה עצר חאנין, וראש הקג"ב הוציא תיק עבה והניחו בידי החסיד. זה הצטמרר. הופיעו שם תמונותיהם של ריבקין ושם-טוב, ולצידן הוראה חד-משמעית ללכוד את המבוקשים חיים או מתים. "הצו הזה הופץ בכל רחבי ברית-המועצות", הנחית ראש הקג"ב עוד מהלומה על ראשו. כעת גם בריחה מהעיר ירדה מעל הפרק.

בעוד חאנין חושב בקדחתנות על מוצא מהסבך דחק בו ראש הקג"ב: "נו, חבר, אפילו אם ארצה להצילם – מה בידי לעשות?".

חאנין הצליח לכבוש את רגשותיו, וביקש מאיש שיחו לחזור למשרדו ולקרוא בעיון את החומר. "ניפגש אחר-הצהריים ונראה מה לעשות", סיכם איתו.

בפגישתם השנייה הוציא חאנין מכיסו מעטפה שמנה, ובה הון עתק במונחי אותם ימים. כשהתשר התקבל בברכה אצל ראש הקג"ב, חש רגיעה מסוימת. הוא הציע לאיש להתלוות אליו לטיול קצר.

בעודם מטיילים חלפו ליד בית מרזח. חאנין הציע לעמיתו להיכנס ולשתות כוסית. הלה קפץ על ההזמנה. מייד בהיכנסם הבחין חאנין באח הבוערת. "נשב סמוך לתנור", החווה לעבר ראש הקג"ב.

בעוד האיש לוגם בהנאה כוסית וודקה, ביקש חאנין לעיין בתיק המסמכים. הוא הביט כה וכה, הרים את תיק המסמכים, ובתנופה חדה השליכו אל תוך האש.

פיו של ראש הקג"ב נפער בתדהמה. "זה הפתרון לבעיה", אמר חאנין. "אין לך תיק, אין לך מסמכים ותמונות, ואיש מלבדך אינו יודע דבר על התיק הזה!".

הטון ההחלטי שבו דיבר הסתיר את המתח העצום שמילא את ליבו. הוא המתין לתגובת עמיתו. האיש קם וגירד בפדחתו. "חבר חאנין!", אמר, "אני מעריך כל-כך את עוז רוחך, ובעיקר את אחוות האחים שיש ביניכם, היהודים".

האיש הרהר רגע והוסיף: "אינני יודע מה יילד יום. ייתכן שמחר יוציאו אותי להורג. אבל אמור לחבריך, שכל עוד ראשי על כתפיי – לא יאונה להם רע. רק הזהר אותם שלא ייצאו מטשקנט!".

באותו ערב, זמן קצר לפני חתונתו של ריבקין, קיבל מסר מחאנין: "הסכנה חלפה. לך לחופתך בלב שקט ובשמחה".

 

וביום השבת (כח' ט') ['אור השבת'-אספרה]

     סיפר הרה"ג רבי גואל אלקריף שליט"א: אברך מירושלים שמצבו דחוק אירס את בתו. לצורך הוצאות החתונה הוא ניגש לגמ"ח ע"מ לקבל הלוואה, אלא שבעל הגמ”ח לא היה בבית, והוא הצליח לתפוס אותו רק ביום שישי בצהריים , ובעל הגמ”ח נתן לו הלוואה של אלפיים דולר.

     אותו יום שישי היה ערב שבת קדש פרשת דברים שהיתה צמודה לחג השבועות. אותו אברך החליט שכיון שחג השבועות הוא יום הדין, לכן הוא רוצה ללכת לכותל להתפלל כדי שה’ יפתח לו שערי ברכה. התארגן לשבת וסמוך לזמן קבלת שבת יצא לדרך לכיוון הכותל. והנה באמצע העיר העתיקה הוא בלא משים מכניס את ידו לכיס, ומגלה ש... אוי ואבוי! יש לו אלפיים דולר בכיס, ואוטוטו נכנסת השבת. יש לו עוד דקה...  והוא עם אלפיים דולר בכיס... מה עושים? מוחו פעל בקדחתנות... הוא התחיל לחשוב - אולי זה רק טלטול מן הצד, בשינוי... במקום הפסד ממון... בקיצור... כל מיני היתרים. אבל פתאם תפס את עצמו: 'אני הולך עכשיו לבקש מבורא עולם שיתן לי ישועות, ומה אני עושה? אני הולך ומנסה למצוא לעצמי כל מיני היתרים....'.  מה הוא עושה? הוא פונה והולך לבית הראשון ברובע. דופק בדלת. פותח לו יהודי אמריקאי מבוגר. מיודענו אומר לו: " תשמע, יש לי אלפיים דולר במזומן אני רוצה להפקיד אצלך את זה עד למוצאי חג שבועות, לא צריך פתק הפקדה,  פשוט אין לי זמן".  האמריקאי שואל אותו: “מי מסתובב עם סכום כסף כזה גדול, אתה כזה עשיר?”.  השיב לו האברך: “מה פתאום עשיר... עכשיו הבאתי את זה מהגמ"ח...".  בקיצור, הוא הפקיד אצלו את הסכום, ופנה לתפילה בכותל.

     לקראת סיום חג השבועות הוא הגיע שנית לכותל והתפלל מנחה וערבית של מוצאי שבועות עם אותו אמריקאי ולאחר מכן הם הלכו יחד אל ביתו. כשהם מגיעים לבית נכנס בעל הבית לחדר הפנימי והוציא את חפיסת הכסף, את הפיקדון . האברך מקבל את החבילה ומודה לבעה"ב, אלא שכשהוא בא לצאת הוא מרגיש שהחבילה תפוחה ועבה הרבה יותר ממה שהייתה ביום שישי... הוא פותח את המעטפה ומתחיל לספור את הכסף. והוא מוצא שם... ארבעת אלפים דולר.  הוא פונה לבעה"ב ואומר לו: "הרי הפקדתי אצלך רק אלפיים דולר ומהיכן ארבעת אלפים דולר הללו?"  אומר לו אותו אמריקאי: "תשמע סיפור:

     יש לי אח שגר באמריקה. לא מזמן הוא שלח לי אלפיים דולר מהמעשרות שלו. ואמר לי לתת אותם לאברך תלמיד חכם שדחוק במצבו. לא ידעתי למי לתת אותם. והנה ביום שישי האחרון הופעת על פתח ביתי וסיפרת שאתה מחתן את בתך,  ולצורך זה לקחת הלוואה, וכדי לא לחלל שבת אתה מפקיד סכום כזה גדול אצלי מבלי להכיר אותי, רק כי חששת מחילול שבת. כשראיתי זאת החלטתי שאתה הוא המתאים לתת לך את האלפיים דולר, ולא לחינם זימנו אותך משמים לביתי...".

     זה כוחה של שמירת שבת... השבת מתגמלת את השומרים אותה - ללא עקולי ופשורי... "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה". 






כ"ו אלול  ה'תשע"ט 




אמירה פשוטה כגון: "יותר לא אוכל ממתקים" עלולה להיתפש כנדר.

     אמרו חז"ל (עירובין מה) "אל גנת אגוז" (שהש"ר ו - יא(  למה נמשלו ישראל לאגוז מה אגוז אע"פ שמתגלגל במקום הטינופת אין תוכו נמאס אף ישראל אע"פ שמתגלגלים באומות העולם אין תוכן נמאס, וכיון שרומז על גליות לא מסמנא מילתא לאכול בר"ה,  ועוד "אף גם זאת בארץ איביהם" (ויקרא כו מד) ר"ת אגוז, אף גם זאת )חת"ס תקפג א(.


     אנחנו נוטים להיות כה מרוכזים בעצמנו, שא-לוהים, אותו הכרנו באופן אינטואיטיבי כילדים (ילדים כמעט תמיד מאמינים בא-לוהים, אלא אם כן מלמדים אותם אחרת), מתרחק מתודעתנו היומיומית. במקום לחוש שקיומנו תלוי בו ובמקום להעריך את מתנותיו האינסופיות, אנו מתנהגים כאילו נוצרנו יש מאין. אנו הופכים לאנשים שאינם עורכים חשבון נפש וממש, אנחנו לא יודעים היכן אנו נמצאים, לאן אנו הולכים או מי יכולנו להיות.


    במגילת אסתר נאמר: 'ונשמע פתגם המלך... בכל מלכותו' – כשיהודי עומד בראש השנה וקורא 'המלך!', קריאה זו מהדהדת בכל העולם כולו" (רבי מאיר ממיר)

המברג ['פניני פרשת השבוע']

     את כל הונו ואונו, השקיע ר' יצחק, תושב מודיעין עילית,  במפעל הבקבוקים הענק שהקים בצרפת. הוא השקיע כסף רב, שכר את טובי המומחים להקמת המפעל, כשבחזונו –  שיהיה זה מפעל הבקבוקים מהמשוכללים ביותר באירופה.  ובאמת, המכונות המשוכללות עבדו במרץ 24 שעות ביממה, וייצרו כ-800 בקבוקים מדי שעה, וכל זאת על בסיס תפעול אלקטרוני בלבד, משוכלל ומתקדם במיוחד.  אך ר' יצחק לא הסתפק בכך, וחיפש כל דרך להגדיל עוד את כושר הייצור של המפעל. בהשקעה אדירה של כסף,  הבאת מהנדסים מהמזרח הרחוק ושיפור ושכלול כל המכונות במפעל, הצליח ר' יצחק יותר מלשלש את קצב הייצור, מכ-800 בקבוקים לשעה לכ-3,000 בקבוקים לשעה.  עתה היה ר' יצחק מרוצה: מפעל הבקבוקים עובד בתפוקה מלאה, ההשקעה מניבה פירות. המפעל עומד בחזית הטכנולוגיה העילית, וקצב הייצור בו משביע רצון, וגם ריווחי במיוחד...

     כמה שנים חלפו, ולפתע מבחין ר' יצחק כי החלה ירידה ברמת הייצור. לפרקים היו המכונות המשוכללות מייצרות רק 2,900 בקבוקים, לפעמים אפילו פחות. המצב לא נראה מבשר טוב, קצב הייצור הלך וירד, ור' יצחק הזעיק את טובי המהנדסים והטכנאים, לפשפש בקרבי מכונות הענק ולמצוא את הסיבות לירידה בקצב הייצור.  אלו יוצאים ואלו באים, הכרטיס האלקטרוני הוחלף, גם המשאבה. המנוע תוקן, המדחס שוכלל, הסרט הנע נבדק לעומק. אפס, כל אלו לא הצליחו לעצור את הירידה בקצב הייצור, לא הצליחו להשיב את המפעל לתפוקה המלאה כמקדם. בכל יום שחלף הביט ר' יצחק בעיניים כלות בקצב הייצור ההולך ופוחת, עד שעמד כבר על פחות מ-2,000 בקבוקים לשעה, אך אין לאל ידו להושיע...

     ביום מן הימים, הגיע אחד מידידיו, גם הוא תושב מודיעין עילית, לביקור בצרפת. הלה הוזמן לביקור במפעל של ר' יצחק, והגיע בדיוק כשיצא מהמפעל עוד מומחה עולמי , שגבה את שכרו היקר, אך פכר ידיו בייאוש.  האורח הבחין בפניו המאוכזבות של ר' יצחק, שסיפר לו בקצרה את הסיפור המוזר: המפעל ייצר בקצב אדיר, ולפתע חלה ירידה. איש אינו מבין מדוע ולמה, כל המומחים אינם יודעים את הפתרון לתעלומה, וקצב הייצור ממשיך ויורד... '' אולי אני אכנס לנבכי המכונה כדי להבין מה הבעיה?'' -  התנדב האורח. ור' יצחק גיחך לעומתו: ''מה אתה מבין בבקבוקים, במפעלים, בהנדסה מתקדמת, בטכנולוגיה עילית? - טובי המומחים היו פה, איש לא פתר את הבעיה.  מה יש לך להועיל?''  אך דווקא התשובה הזו - היא שאתגרה את האורח. ''מה יש לך להפסיד?'' - ניסה לדבר על לבו של ר' יצחק, ''תן ל'אורח לרגע למצוא כל פגע' - אולי אצליח להבין מה קורה פה ?''. ר' יצחק השיב בשלילה: ''אני אוהב אותך ידידי, וגם מכבד את דעתך, עד... עד נושא שאתה מבין בו פחות מכלום.  עזוב, זה לא בשבילך...''.  אך האורח לא הרפה, והוסיף להתווכח, עד שר' יצחק נכנע לנוכח עקשנותו, והשבית עבורו את המכונה כליל.

     האורח נכנס, שהה בפנים דקה או שתיים, ולפתע בצבץ ראשו החוצה. ''תן לי בבקשה מברג'' - ביקש מר' יצחק, שכמעט התפוצץ מצחוק. - '' תגיד לי, אתה רציני?! היו פה טובי המקצוענים, גלאי תקלות המתקדמים בעולם. מברג?! זה מה שיושיע את המפעל שלי?!''. שוב התחנן האורח לקבל מברג, ור' יצחק נכנע לבסוף, רק כדי שחברו יפסיק להתנחל לו בתוך המכונה, ויאפשר למפעל לשוב ולייצר... האורח נבלע בטבור המכונה עם המברג, כשר' יצחק כבר ממתין שיתייאש וייצא... דקה ועוד דקה חולפת, ולאחר כעשרים דקות יצא האורח מצידה השני של מכונת הענק,  פניו מחוייכות וידיו שחורות כפחם. ''תפעיל את המכונה , יצחק. תפעיל. נראה לי שהכל בסדר עכשיו...''.  ר' יצחק חשב כי חברו מהתל בו. היעלה על הדעת שעכשיו הכל בסדר? בזכות מה? בזכות חבר שלא מבין דבר ומברג קטן?! הוא שב והפעיל את המכונה, והמתין שעה, בדיוק.  בסיומה הופתע לגלות: המכונה ייצרה 3,022 בקבוקים, תוך שעה! בדיוק קצב הייצור המבוקש, זה שהוא עמל לחזור אליו כבר כמה חודשים ! ''זה לא יכול להיות'', גמגם ר' יצחק חליפות והחל להתנצל על הזלזול בדעת רעהו, ''זה פשוט לא יתכן... נבדוק עוד שעה מה קורה...''.  אך אחרי שעה, שב המספר וחזר על עצמו יותר מ-3,000 בקבוקים, תוך שעה! קצב הייצור החלומי חזר לאיתנו, מי היה מאמין!

     ר' יצחק התהלך במפעל כחולם, לא מאמין למראה עיניו.  הוא ספר שוב ושוב את הבקבוקים, ולא האמין... על אתר ניגש לחברו הטוב, טפח על כתפו בידידות והודה לו בחום. '' תספר לי, אתה חייב. מה היה שם? מה תיקנת? מה עשית? מה גילית שלא גילו טובי הטכנאים? מה תיקנת שלא הצליחו לתקן גדולי המומחים?''.  חייך האורח חיוך מסתורי, והשיב תשובה גאונית בפשטותה: ''תשמע. כשסיפרת לי את הסיפור המלא, חשבתי לעצמי מה יכולה להיות הסיבה. את התשובות החכמות של הטכנאים אינני יכול לדעת, אלו כבר בדקו את המנועים, הכרטיסים האלקטרוניים, המשאבות וכל היתר... אמרתי לעצמי שהבעיה טמונה במקום אחר, אולי הכי פשוט ושגרתי... כשנכנסתי לקרבי המכונה, לא חיפשתי משהו מסויים, אלא פשוט הבטתי סביבי לראות אם הכל תקין,  אולי קרה משהו בשנים החולפות. ואז ראיתי שבאמת חלק מהברגים התרופפו, הרעידות הרבות של המכונה שחררו את הידוקם החזק. הסקתי מכך שיתכן שבעקבות זאת המכונה הולכת ורועדת עוד יותר כל העת, ואז הברגים מוסיפים עוד יותר להתרופף, וחוזר חלילה.... והתוצאה הבלתי נמנעת היא - שהמכונה מייצרת פחות ופחות...  ביקשתי מברג, ועברתי בורג אחר בורג, למלוא אורך, גובה ורוחב המכונה. חיזקתי אותם אחד אחד, בחריצות, בעקביות. לא ויתרתי לאף בורג, גבוה או רחוק - הגעתי אליו, סובבתי אותו, הידקתי אותו כמקדם. ואת התוצאה - עיניך רואות...''.  ר' יצחק לחץ את ידו, והודה לו בחום. בשבוע שאחרי גם שלח לו מתנה ענקית, הן הוא שהיה לימינו להושיעו,  ופעולתו - היא שהצילה את תפוקת הייצור במפעל...


     את הסיפור שמענו ממקור ראשון, זה לא משל אלא סיפור אמיתי, אך המסר שבו מאיר כברק: בימים אלו, כל יהודי מבקש להתחזק. אך לא פעם, המחשבה שאנו נדרשים לעשות מהפכות אדירות מאיטה את צעדינו, החשיבה כי עלינו להיכנס לנבכי עניינים מורכבים ולטפל בהם משורשם -  גורמת לנו להירתע, לחשוב שזה לא שייך אלינו . אך האמת היא, שלא צריך לעשות מהפכות גדולות, אלא פשוט לחזק את הברגים, לחזק את בדקי הנפש... לעקוב אחר הלימוד שלנו, לראות מה אפשר לשפר, מה ניתן להוסיף. לבחון את תפילתנו, לראות היכן ניתן לחזקה,  להופכה ליותר ראויה, למושלמת. לוודא כי אנו עושים חסד כיאות, להבטיח שאנו שומרים על טהרת העיניים, האוזניים והפה. פשוט לעבור נושא אחר נושא, ולראות מה ניתן להוסיף בו, כיצד ניתן לחזקו, איך מהדקים את ברגיו...  וכך אומר המדרש בפרשת בהר, הדרכה לשב בתשובה: ' אם היה רגיל לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים, אם היה לומד דף אחד - ילמד שני דפים'. לא צריך להלך בגדולות , לא צריך לחפש מהפכות. צריך רק לחפש את הפעולות הפשוטות, היומיומיות, ולבדוק כיצד ניתן לחזקן ולשפרן.  עכשיו הזמן לבחון, להתעמק. לראות מה התרופף, מה טעון חיזוק. עכשיו זו ההזדמנות השנתית לחזק את קיום רצון ה' בכל נימי נפשנו, להשיב את המפעל הרוחני שלנו לקצב הייצור המלא, להגיע לראש השנה כשהכלים הרוחניים שלנו מתפקדים כנדרש. הבה נתחזק לבחון את מעשינו ודרכינו , ונזכה להיכנס לשנה החדשה זכים ונקיים, לעשות רצון הבורא תמיד!








כ"ה אלול  ה'תשע"ט 


אחד מחסידיו של ה'שפת אמת' בא אליו בימים שבין כסה לעשור, לשאול עצה בענייני מסחר, ואמר: "העניין דחוף וחשוב". אמר לו ה'שפת אמת': בימים האלה אין שום דבר דחוף וחשוב חוץ מתשובה..


    בספר תהילים נאמר: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי". המשמעות הפשוטה היא שהאדם מביט סביב ושואל מנין תבוא ישועתו. אבל חכמי ישראל מסבירים שאין זו שאלה, אלא תשובה דווקא. כשהאדם נקלע למצוקה, כאשר אין הוא רואה שום מקור ארצי לישועה – משם, 'מֵאַיִן', מתחושת האין מוצא – משם תבוא העזרה.

בעשרת ימי תשובה אנו אומרים: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וחותמנו 
בספר החיים, למענך אלוקים חיים" אנו מקיימים את מצוות עשה של 
"ובחרת  בחיים ".
 

     הנותן גמ"ח לאיש ישראל בלבב שלם בלי שום פניה, והעושה טובה לישראל באהבה כצווי ואהבת לרעך כמוך, שערי היכלי מעלה פתוחים לפניו.

אל יתבייש מן המלעיגים עליו בעבודת ה'" (נצוצות).

     באחד הימים נאלצתי לעבור באחד מהרחובות הסואנים של ירושלים עיר הקודש, הרבה מחזות ראיתי בימי חיי,  אבל מחזה כזה לא ראיתי מעודי, איש לבוש היטב בצורה מכובדת, אבל הוא עומד בצד הרחוב, בגומחה המובילה לאחת החנויות, ופשוט מדבר לעצמו בקול רם.  האיש לא רק דיבר, הוא נשא נאום של ממש: עם תנועות ידיים, עם הבעות פנים, עם הרבה רגש. לא, לא היה אף אחד מולו. בדקתי. הוא עמד בודד, עיניו נעוצות בנקודה דמיונית באוויר, והפה שלו מדבר – בלי עין הרע. זה כבר היה מוזר.

     לרגע אחד נתתי לעצמי הסבר: הוא פשוט מדבר בפלאפון. אבל מבט מעמיק יותר הבהיר שאין לו שום אוזניה באוזן, שום חוט לא משתלשל אל תוך חולצתו. האיש באמת דיבר לעצמו – ועוד בשיא הרצינות וההתלהבות.  הוא היה נראה מכובד למדי בשביל להיות משוגע. הייתי חייב לפצח את החידה, ואז הסבתי לעניין את תשומת ליבו של חברי האמריקני שהלך עמי באותה עת. מסתבר שלא הייתי היחיד שהיה משועשע. עוד חבורה של בחורים הצטרפו לתימהון האדיר של התופעה. הם עמדו וגיחכו על האיש המוזר העומד ונואם לעצמו . אבל חבר שלי האמריקני, פתאום אחז בידי בהתרגשות: "אתה יודע מי זה?" אמר לי. "זה... נו... איך קוראים לו"... החבר שלי עוד לא נזכר, אבל עכשיו קרב אל המשוגע הלבוש יפה צוות צילום גדול: איש אחד עם מצלמה,  עוד שניים שירדו לעולם הזה כדי להחזיק מיקרופונים לאנשים אחרים, ועוד אחד ששאל את האיש המכובד האם הוא מוכן ? החבר שלי הסביר לי שזה אחד משדרני הרדיו הבכירים ביותר בארצות הברית, זה שדרן שאנשים בכל רחבי אמריקה נצמדים למקלטי הרדיו כדי לשמוע אותו, הוא מקליט כתבה, אז עד שצוות הצילום התארגן,  הוא עשה חזרות על הטקסט.

     אח"כ ניגשתי אליו, ושאלתי אותו, "קודם עמדת בפתח החנות ודקלמת לעצמך את הטקסט. עמדו פה כמה נערים"... הצבעתי על החבורה שלגלגה קודם על השדרן, "וצחקו עליך, זה לא מפריע לך?"  השדרן הביט רגע בחבורת הצעירים ופיו התעקל בחיוך של זלזול, שמע, ידידי הצעיר: "אתה יודע כמה אני מקבל לעונה? המשכורת שלי היא אחת השמנות ביותר בתעשיית הבידור האמריקנית. דקת שידור אחת שלי שווה עשרות, אם לא מאות אלפי דולרים. לכן אני עומד פה, וכל רגע עושה כסף גדול. אתה באמת חושב שאני בכלל רואה אותם? אתה באמת חושב שאני מתייחס אליהם? מי הם? סתם בחורים עלובים."


     פתאום חדרה במוחי ההבנה של המשמעות האמיתית של ההלכה המובאת בשו"ע או"ח "אל יתבייש מן המלעיגים עליו בעבודת ה'" – אם יהודי מרגיש נחות מול אלו שלא שומרים תורה, אם הוא לא שלם עם עצמו, לא יעזור כלום. הוא תמיד יתבייש, הוא תמיד לא ירגיש בנוח, הוא תמיד יחוש צורך להתנצל.  אם הוא, למשל, חייב להתפלל מנחה בקרן רחוב או לברך ברכת המזון באיזה חתונה, הוא יתכווץ במבוכה וימהר,  כי לא נעים, החוכמה היא לדעת ולהפנים שכל רגע שאנחנו מקיימים את מצוות ה', אנחנו עושים הרבה יותר מאחת המשכורות השמנות בתעשיית הבידור האמריקנית.  החכמה היא לדעת שכל רגע אנחנו אוספים אוצרות. עשרות אם לא מאות אלפים, עד אין קץ שהרי אמרו חז"ל: " יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיים בעולם הזה" ואז, באופן אוטומטי, אנחנו פשוט לא רואים אף אחד! ההוא מביט עלינו? ההוא מלגלג עלינו? מי הוא בכלל? הוא אפס .... ולכן באמת לפנחס לא הפריע העובדה שלגלגו עליו, והלך לעשות רצון קונו על אף שידע על הרינונים שעלולים לבוא עליו, אבל הקב"ה שחס על כבוד הצדיקים, יחסו אחר אהרן, כדי לרמז שאצלו יתברך מי שעושה רצונו הוא העיקר... 





כ"ד אלול  ה'תשע"ט 


אין הבדל גדול במחיר התכריכים להעשיר או להעני (שמואל אייזיקוביץ)

    אין הקב“ה מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו.

    היה אחד מושלם לפני אלפי שנים, קראו לו חנוך, ואיננו, כי לקח אותו א-לוקים... מי שמושלם - טוב מדי מכדי לחיות כאן! פה חיים אלו שיש להם מה לתקן, לשפר, להוסיף בכמות ובאיכות.

     יש לזכור לברך על התפוח ברכת בורא פה"ע ולטעום מעט ורק אח"כ לומר את היהי רצון שתחדש וכו' ואין להפסיק ביהי רצון בין הברכה לטעימה.

מדה כנגד מדה (פניני עין חמד, גליון 751)

     עלינו לדעת כי כל דבר שקורה בעולם הוא מידה כנגד מידה.  

     סיפר הרב חיים זאיד כי באחד הימים לאחר תפילת ערבית בביה"כ איצ'קוביץ בבני ברק בדרכו לביתו צלצל הפלאפון שלו.  בצד השני הייתה אשתו שביקשה ממנו להיכנס ל'קניון רפאלי' ולרכוש מכשיר 'סלייסר' (קוצץ ירקות) שהיא זקוקה לו. "בשמחה" השיב הרב, ופנה לעבר החנות. כשניכנס לחנות,  זיהה אותו המוכר וניגש אליו. "שלום עליכם כבוד הרב", אמר,  והושיט את ידו.  הרב השיב כי הוא מעוניין במכשיר 'סלייסר'. תוך מספר רגעים הורד מהמדף העליון המכשיר והונח לפני הרב. על המכשיר הייתה מדבקה בה צוין המחיר - מאה ועשרים ש"ח. בסיכומו של עניין גבה המוכר מאה שקלים לאחר הנחה של עשרים שקלים.  הרב שילם, לקח את המכשיר עטוף בניילון ויצא לביתו.

     לפתע מצלצל הנייד. על הקו הרב בוכריס מטבריה. "כבוד הרב, אני צריך טובה קטנה, שלחתי עכשיו פקס למשרד של 'לב אחים',  אני מבקש מהרב שיקרא את מה ששלחתי, יעבור על זה, ואז כשהרב יבין את כל הפרטים ארצה לשאול שאלה ". הרב הסכים ופנה לרח' זכריה 5 . בקומה רביעית נמצאים המשרדים של 'לב אחים'. כשהגיע ליד הבניין, הבחין כי לא רחוק מהכניסה עומד מיכל גדול של אשפה )צפרדע(. הוא הניח את המכשיר בפינה ליד הפח, עלה לקומה הרביעית,  לקח את דפי הפקס, וירד למטה.  כל זה ארך דקה וחצי לכל היותר. מה רבה הייתה הפתעתו,  מכשיר הסלייסר נעלם! הרב חיפש בכל הצדדים, ואיננו. עד מהרה החל ללמד זכות על אותו אדם - 'מי שם מכשיר ליד הפח, רק אדם שביקש להיפטר מזה משום מה והניחו במקום הפקר'. עם כל הצער, קיבל זאת בשמחה. "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד."

     שבת לאחר מכן הוזמן הרב לנתיבות כדי לשאת דרשות . בשעה שתיים סיים את הדרשה. כשיצא לרחוב חש בחום עז . באותה שעה הייתה הטמפרטורה קרובה לארבעים מעלות צלסיוס. כולו הפך לספוג מים, זיעה נטפה מכל גופו והוא מיהר לדירה הממוזגת שהוכנה עבורו . פתאום ממש ליד הדירה, מבחין הרב בסידור המונח על הרצפה. הוא מרים את הסידור, הופך אותו, ובצידו השני יש עוד את מדבקת המחיר: '120 ש"ח'. עומד הרב וחושב: "מה עושים? קשה מאוד לסבול את החום, אולי יניח את הסידור על גדר האבנים ?". 'השבת אבידה', היצר הטוב לוחש. בדף הראשון של הסידור הרב מבחין בהקדשה מרגשת שכתבה אימא לבנה, למטה מופיעה כתובת. פנה הרב לאחד מהעוברים ושבים ושאל לגבי הכתובת. "זה לא באיזור הזה, אולי רבע שעה מכאן", השיב והראה את הדרך, "ריבש"ע, אתה מעמיד אותי בניסיון לא קל, ללכת עכשיו חצי שעה עייף ורטוב כדי להשיב אבידה לבעליה".

     והנה נזכר במה שאירע לו בתחילת השבוע כיצד חש לאחר שמכשיר הסלייסר נעלם. לבטח הכאב של מי שאיבד את הסידור הוא לא פחות.  הרב לא היסס, לקח את הסידור ופנה לכתובת שהייתה על הסידור. כשהגיע למקום, התקבל ע"י כל בני המשפחה בשמחה. אם הבית שמחה והתרגשה. היא נישקה את הסידור מכל צדדיו ואמרה... "בזכות ה'בבא סאלי' ובזכות ה'בבא חאקי' ובזכות ה'בבא מאיר'..." והחלה למנות עוד שמות צדיקים נוספים...  הרב סיפר, שבאותו שבוע איבד גם הוא מכשיר סלייסר, וחש בצער האובדן, ולכן טרח להחזיר את הסידור, שגם הם איבדו.  בירכה בעלת הבית שבזכות כל הצדיקים, הרב ימצא את המכשיר שאבד לו. וסיימה: "כמו ששימחת אותנו, ישמחו אותך".


     ביום ראשון בבוקר קיבל הרב טלפון: "כבוד הרב, אני נמצאת כרגע ליד מקווה לטבילת כלים, רציתי לשאול איזה חלקים צריך להטביל במכשיר סלייסר?". הרב חש בזרם בכל גופו ושאל: " סליחה, היכן נקנה המכשיר?". "אני לא מבינה", השיבה האישה, "שאלתי שאלה בהלכה, והרב מתעניין היכן זה נרכש ?". "תעני בבקשה ומיד אסביר לך" – "בעלי הביא את זה". ביקש הרב את מספר הנייד של בעלה, והבטיח לחזור אליה. הוא שאל את הבעל והלה סיפר כי מצא זאת ליד פח האשפה. "זה היה ברחוב זכריה 5 ליד הכניסה מצד ימין ובשעה זו וזו?", שאל הרב. " בדיוק!", קרא הבעל. "דע לך, שזה המכשיר שלי, הנחתי זאת שם לרגע אחד וכששבתי אחרי דקה וחצי זה נעלם, אין לי טענות אליך". אחרי שהרב נתן סימנים אמר הבעל שישיב את המכשיר, התקשר לאשתו, וסח לה את כל אשר אירע. בערב נקשו בדלת ביתו זוג, הם נכנסו והבעל הניח את המכשיר על השולחן . הרב קיבלם בשמחה וסיפר על השתלשלות הדברים שאירעו בנתיבות. "הקב"ה העמיד אותי בניסיון להחזיר מאה ועשרים שקלים כדי שיוחזר לי מאה שקלים, ממש מידה כנגד מידה" . "אבל, הסכום לא מקביל". אמר הבעל, שהשיב את המכשיר.  הרב נותר פעור פה. לבסוף השיב "נו... עשרים שקלים...". לאחר מכן אמר הרב: "בוא ונשמח את האישה שברכותיה עשו פרי". הוא התקשר אליה וסיפר שהסלייסר חזר, והכל בזכות התפילות והצדיקים שהזכירה. והוסיף: "כמו שאני החזרתי לכם סידור במאה ועשרים, כך הושב לי". "כבוד הרב, רגע אחד", הפסיקה האישה את דבריו, "סליחה שאני מתפרצת. אומנם המוכר דרש מאה ועשרים ש"ח, אבל אני הורדתי אותו למאה ש"ח....". דמעות נצנצו מעיני הרב והוא זעק: "לא יאומן! מידה כנגד מידה בדיוק!".






כ"ג אלול  ה'תשע"ט 



 א-לוקים יוצר את האדם ובמידה מסוימת גם האדם "יוצר" את א-לוקים, או ליתר דיוק הוא יוצר מה הוא א-לוקים בשבילו - סתם אבסטרקציה פילוסופית מופשטת או גורם אימננטי המשפיע על היעדים, ההשקפות והשאיפות שלנו בחיים.  

      את האדם בימי חייו סובבים שלושה מעגלים: בין האדם לקונו, בין האדם לעצמו ובין האדם לחברו. שלמותו אינה יכולה להתקיים כל עוד קיים נתק בין האדם לבין אחד ממרכיבים אלו. אם חפץ האדם בשלמות, עליו לפתח ולהעצים את שלושתם.  חיזוק הקשר בינו לבין בוראו מתאפשר, לדוגמה, על ידי דיני ברכות, המחנכים את האדם להכרת טובה מתוך ידיעה כי "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד, א'). חיזוק הקשר בין אדם לעצמו מתאפשר מתוך הקפדתו על מידות ודרך ארץ הכתובים בפרקי אבות, שמתוכם ילמד על אישיותו וכן על תאוותיו ועל יצריו הזקוקים לתיקון. לעומת זאת, חיזוק הקשר בינו לבין החברה ייעשה על ידי הקפדתו בדיני נזיקין, שמתוכם ילמד לכבד את ממונו ואת גופו של הזולת.  כאשר חפץ האדם בשלמות, עליו לכוון את מעשיו לשלושת מעגלים אלו. רק כאשר יחברו שלושתם להיות אחד, נוכל להכתיר מעשה זה בתואר "מעשה שלם".


     ביאור נפלא הובא בשם ה'אלופי יהודה' בשם אחיו רבי יעקב פריינד זצ"ל (באר הפרשה): מדוע 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים' היא לטובה בשונה מיתר המקומות? התשובה היא: כאשר יהודי משקיף מלמטה על הנעשה לו נראה לו שרע לו בדברים מסוימים.  אבל ב'השקפה מן השמים' רואים שהכל לטובה ואין כאן שום רע כלל.


     “יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" – "טובה" בלבד אינו מספיק, משום שאפילו על דבר רע חייבים אנו לומר "גם זו לטובה" , משום כך אנו מתפללים שתהיה השנה גם "מתוקה".

הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל (פניני עין חמד, גליון 751)

     סיפר הרב משה אהרון שטרן זצ"ל, שפגש פעם את הרב הגאון יחיאל מרדכי גורדון, ראש ישיבת לומז'ה. הרב גורדון סיפר לו מעשה על רבינו . הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל.

     בשנת ה'תרפ"ט היה הרב גורדון ראש ישיבה בלומז'ה. באותה תקופה התרחשה נפילה גדולה של עסקים באמריקה. המצב בישיבה היה נורא ואיום, התומכים האמריקאים הפסיקו לשלוח כסף לישיבות, והמצב הלך והידרדר מיום ליום.  בישיבה למדו באותה עת כארבע מאות בחורים!. לילה אחד, התכנסה ההנהלה לישיבת חירום, כיצד ניתן להציל את המצב. באסיפה דובר שלא נותר מאומה בשביל להאכיל את הבחורים, מלבד חתיכת לחם ומעט מים לכל בחור בעבור ארוחת הבוקר שלמחרת. יותר מזה - אין!  והנורא מכול, שאין שום תקווה נראית באופק להצלת המצב.  הוחלט, שמחר לאחר התפילה, יעלה ראש הישיבה על הבימה ויודיע לבחורים, שלאחר ארוחת הבוקר יארזו את החפצים וישובו לבתיהם,  הישיבה נסגרת!

     למחרת, אחר התפילה, הביטו ראש הישיבה והמשגיח זה בזה, ולא היו מסוגלים להוציא מפיהם את ההודעה הנוראה.  הבחורים, שלא ידעו את התכנון, ירדו כהרגלם לאכול, ומיד אח"כ פנו ללימודם. ראש הישיבה והמשגיח נבוכו. הם ידעו נכונה, שאין להם שום דרך להאכיל את הבחורים בארוחת הצהריים. מה יעשו ? "הבה ונשלח שליח לדואר", אמר ראש הישיבה בתקווה, "אולי בכל זאת הגיע צ'ק של עשרים או שלושים דולר, ונוכל לקנות מעט אוכל לארוחה נוספת". )הדולר בתקופה ההיא, היה בעל ערך גבוה ביותר(. שליח נשלח לדואר. עד מהרה שב הלה ובידו מעטפה סגורה. צוות הישיבה פתחו את המעטפה, ונשימתם נעתקה מרוב תדהמה. המעטפה הכילה צ'ק על סך אלף דולר! מיהודי עלום בשם ר' יעקב יוסף הרמן.  סכום הכסף הזה סייע באחזקת הישיבה למשך חודש נוסף. לאחר החודש ההוא בס"ד השתנה המצב הכלכלי, והישיבה נותרה עומדת על תילה.

     כשנשאל לאחר מכן רבינו על הסיפור הזה, סיפר שבאותה תקופה כל העסק שלו ירד לטמיון!. היה לו עסק של בגדים והוא הפסיד את הכול. נותרו לו בבנק אלף ושלוש מאות דולר בלבד. אמר רבינו: "הכסף בעסק הלך לאיבוד, אציל לפחות את מה שנותר בשביל תורה".  אלף דולר הוא שלח, כאמור, לישיבת לומז'ה. עם מאתיים וחמישים דולר נוספים - פתח את ישיבת 'תפארת ירושלים', ישיבתו של הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל. המלמדים ומגידי השיעורים של הישיבה חששו לפתוח את הישיבה, ללא כסף מזומן עבור השכירות. תרומתו בסך מאתיים וחמישים דולר, הספיקה לדמי השכירות, והישיבה נפתחה. בחמישים הדולרים האחרונים שנותרו - הדפיס את הלוח הראשון של זמן הדלקת הנרות, כסיוע לציבור שומרי התורה והמצוות שיוכלו לדעת מתי להדליק נרות. (מתוך 'מידות והנהגות טובות (


     בנו, ר' נחום דוד הרמן קנה לאביו, הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן, מתנה לשבת, קפוטה מחוייטת ויקרה מאוד. בשבת, רבינו לבש אותה בפעם הראשונה. הצדיק נהג לחלק את הטשולנט )'חמין'(, ולהגישו בעצמו לאורחים הרבים, שהגיעו לביתו. אחד האורחים היה מופרע בנפשו,  כשהניח רבינו את צלחת הטשולנט לפניו, לקח האורח את הצלחת, ושפך את תוכנה החם והסמיך על הקפוטה החדשה, כשהוא צועק: "אינני אוהב זאת!".  תדהמה אחזה באורחים, כולם היו המומים. האורח, שנחרד ממה שעולל, קפץ מהכסא, וברח מהבית. מבלי לקנח אפילו את הטשולנט מעל הקפוטה, פתח רבינו ברדיפה אחריו... בתוך דקות רבי יעקב יוסף חזר, כשהוא מחזיק את האורח בידו ומרגיעו: "אתן לך צלחת אחרת של טשולנט, אותה בוודאי שתאהב", אמר ברוחב לב. כשקינח את הקפוטה עד כמה שהיה מותר בשבת, פנה ואמר אליו בנו ר' נחום דוד: "אבא,  אתה זקוק לכל כך הרבה סבלנות". ענה לו רבינו: "אם יש בליבך רחמנות, אינך זקוק לסבלנות".






כ"ב אלול  ה'תשע"ט 


את פרשת 'כי תבוא' אנו קוראים בכל שנה סמוך ונראה ליום 'ראש השנה'. וחשבנו לומר כי התורה נותנת לנו עצה טובה לזכות בדין ע"י ריבוי במתנות עניים וכך נוכל להפוך את מידת הדין והרוגז למידת הרחמים.


    בפסוק הראשון בברכת הכוהנים, "יברכך ה' וישמרך". כאשר אנו מבורכים ביותר אנו זקוקים למרב השמירה. שמירה לא רק על הברכה והשפע, אלא בעיקר מפני האפשרות שהברכה תהפוך לקללה: קללת שכחתו של מקור הברכה. זה סיפורה של תקופתנו. כשהגיעו היהודים אל מרומי ההשפעה וההישג נטשו את היהדות במספרים חסרי תקדים. את זאת חזה משה בתוכחת כי תבוא. כמעט אפשר לומר שהיהודים צריכים לסבול כדי לשרוד.

     דווקא כאשר יש לנו שפע להודות עליו לבורא העולם, גדלה הסכנה שלא נודה לו ואפילו חלילה שלא נדע את בוראינו. וכך, בכל המסות האיומות של הגלות – נדודים וגירוש, שמד ומוקד, גטאות ופוגרומים – היהודים התפללו לא-לוהיהם, למדו את תורתו, שמרו את מצוותיו, הנחילו את משנתו לילדיהם ודבקו בזהותם היהודית. הם היו עם "שיכור א-לוהות". אך כאשר השיגו שיווי זכויות והחברה פתחה בפניהם את שעריה – המונים מקרבם נטשו את א-לוהיהם.

     ההבדל בין פקחות ועורמה הוא משהו שרק החכם יכול להבחין.

הכל מסתבך לטובה (הרב אלעד גרין)

     בקרית ביאליק יש כולל של פנסיונרים. אנשים שכבר עברו את החיים, סיימו את העבודה, אין עוד ילדים קטנים בבית – מה יעשו כל היום? הם באים ללמוד תורה.  

     אחד המבוגרים היה נוהג כל שנה לנסוע עם אשתו ליום עיון של 'מכון מאיר' בירושלים. המכון עושה פעם בשנה יום שלם של שיעורי תורה והרצאות מרתקות – לגברים ונשים. אז זוג הפנסיונרים היו מזמינים מקומות ועולים לירושלים.  

     פרסמו שהשנה יוצא יום העיון ביום שלישי. הקשיש פינה לעצמו את היום, הודיע בכולל בקרית ביאליק יום קודם שמחר הוא לא מגיע. הכין לעצמו תיק, קם מוקדם בבוקר והוא נוסע עם אשתו באוטובוס לתחנה המרכזית. הם יושבים בתחנה המרכזית וממתינים לאוטובוס לירושלים.  פתאום אשתו מתלוננת, "כואב לי הראש". " את רוצה לשתות? הבאנו בקבוק מים" "לא". זה לא יעזור, כואב לי מאוד. " אולי אקמול?" גם לא, היא רוצה לחזור הביתה . איך היה מגיב בעל נורמלי? "פתאום את רוצה הביתה? אנחנו מחכים מאתמול לנסיעה הזו, הזמנו מקומות.. מה הפוזות האלו?  תחזרי לבד לבית אני ממשיך .." אבל הבעל הזה, הוא לא סתם פנסיונר – הוא לומד תורה בכולל ! והוא מגיב אחרת! אמר לה – 'אין בעיה, כואב לך הראש בואי נחזור הביתה'. אפילו לא הוציא גערה..  

     טוב, מגיעים הביתה – הוא עוזר לאשתו להיכנס לנוח. הכין לה תה. מה יעשה עכשיו בבית? התבטלו לו התוכניות, אז הוא הולך לכולל! עדיף לבוא מאוחר ולהספיק ללמוד משהו..  הוא מגיע לכולל וכל החבר'ה מקיפים אותו ושואלים 'מה קרה ? לא נסעת בסוף?' לא! אשתי לא מרגישה טוב.


     הוא מבקש ממישהו טלפון – להתקשר למכון מאיר לעדכן שלא מגיע ולבטל את ההרשמה. מסודר הבחור.  ומה אומרים לו? שהיתה טעות במודעה, פורסם בטעות שיום העיון בשלישי, אבל בעצם זה בחמישי השבוע.. עוד יומיים.. הם פרסמו מודעות נוספות שמתקנות את הטעות, אבל אותו קשיש לא ראה אותן... "טוב שלא נסעת לחינם עד לירושלים ". אז כשאשתך לא מרגישה טוב, כשכואב לה הראש והתכניות משתבשות – זה טוב או רע? לטובתך או לרעתך?  הסיבוכים, הקשיים, כל מה שלא הולך – זה רק לטובה!! 






כ' אלול  ה'תשע"ט 

איך מתפלל הגר, הרי בנוסח תפילת שמונה עשרה הוא אומר "א-לוקינו וא-לוקי אבותינו"? ומתרץ המפרש שם "רזא דמאיר", דבתפילה סומכין על הירושלמי )ביכורים פ"א ה"ד( שכתב דמכח אברהם אבינו, שכולם נקראים על שמו, ולכך נקרא 'אב המון גויים' - יכולין לומר "וא-לוקי אבותינו".

    אלול - ראשי תיבות: אהוב למעלה ונחמד למטה". אדם שהוא אהוב למטה - אוהבים אותו גם למעלה! רבי שמחה זיסל הרבה לדבר בדרשותיו בחודש אלול, על הצורך להתחזק בענין של סבר פנים יפות.

     אל תתן למרירות של העולם לפגוע במתיקות שלך.

     אנשים בדרך כלל מתלוננים על שחסר להם ולא שמחים במה שיש להם. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". )"אילת השחר" כי תבוא(

     בכדי להבין את השיעור היטב אין לשאול שאלות יש להקשיב.

    בראש השנה נהוג לאכול ראש (של איל או של דג), כביטוי למשאלה "שנהיה לראש ולא לזנב". מקורו של הביטוי הזה בפרשת השבוע, בברכות שהקב"ה מבטיח: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב". זו ברכה שלא נהיה כזנב המכשכש אחרי בעליו, אלא ננהיג ונוביל אל היעדים הנכונים והראויים.

     בשולחן ערוך, סימן תקפג ס"ק ה' כותב המשנה ברורה, שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב. רק יהיה שמח לבו ובטוח בשם עם התשובה ומעשים טובים.

     הברכה הקבועה שהגה"צ רבי דב יפה היה מברך כל נער בר מצוה היתה: "שתזכה לקיים את כל המצוות בשמחה". (קונטרס "אור השמחה"(

 

הוא צריך להיות אב בריא וחזק ולפרנס את משפחת (סיפורי צדיקים, גליון 368)

     מסופר על יהודי שנפצע ברגלו באופן חמור. בדחיפות הובל לבית החולים, ולאחר בדיקות מקיפות, קבע הרופא,  שבכדי להציל את חייו מהזיהום המתפשט יהיו חייבים לקטוע את הרגל. בבהלה רבה שלח היהודי החולה שליח לבית רבינו, רבי דוד משה מקרעטשניף זיע"א. השליח חזר ובפיו בשורה: "הרבי אמר, שתזכה להוביל את בנך בן העשר לחופה, כשאתה מהלך על שתי רגליך".

     החולה לא האמין למשמע אוזניו, ומיד חזר עליהם באזני הרופא. "חוזר אני ואומר" - אמר הרופא בתקיפות יתר - "יש נמק מסוים בברך, ואם לא נקטע את הרגל, סכנה נשקפת לרגל השניה ולכל הגוף כולו". השליח נשלח בזריזות למסור לרבינו את דבריו האחרונים של הרופא. אך הרבי בשלו: "אין להרשות לקטוע את הרגל בשום פנים ואופן!" החולה, חדור האמונה ברבינו, קיבל את הדברים כצורתם , והיה נחוש בדעתו לא לסור ממנו ימין ושמאל. אחרי דו שיח נוקב בין הרופא לבני המשפחה, הובהרה להם בנחרצות עמדת הרופא: "שתי ברירות בידכם, האחת - לבצע את הניתוח ולהסיר את הרגל. השניה - לעזוב את בית החולים. אין אני לוקח על עצמי את האחריות הכבידה..." - סיכם הרופא את השיחה.

     חזר השליח לרחובות בשלישית. והנה, בעודו דורך על מפתן הדלת, טרם הספיק להוציא דבר מה מפיו, קורא לעברו רבינו בהחלטיות: "החולה יבריא, הוא צריך להיות אב בריא וחזק ולפרנס את משפחתו. אם הרופא מכריח לנתח - צאו מבית החולים!" בני המשפחה ההמומים קיימו את הדברים במילואם. חתמו על שחרור באחריותם והוציאו את היהודי מבית החולים.  ואכן, חזר לחיים רגילים. ובחתונת בנו - בן העשר אז - נזכרו כולם בפלא הגדול...  

 

כף זכות (נעם שיח – חקת)

     היו חתן וכלה שבימי השבע ברכות סיכמו ביניהם שבכל ערב שבת קודש תדליק האישה נרות כמה דקות קודם זמן הדלקת נרות. והנה בערב שבת שבע ברכות,  הכלה התאחרה קצת, ובעת שהלכה להדליק נרות, היה זה עדיין קודם זמן הדלקת נרות, אמנם לא בזמן שסיכמו ביניהם שהיא תדליק אז, רק כמה דקות אחר כך. היא ניגשת להדליק נרות שבת קודש, ומשתוממת לראות שהחתן כבר הדליק את הנרות.  הכלה לא ידעה את נפשה מרוב צער ותדהמה, היא לא האמינה שבשביל כמה דקות שאיחרה להדליק מהזמן שסיכמו ביניהם, מגיע לה "קנס", ועשה לה בעלה מעשה כזה והדליק בעצמו את הנרות – ובפרט שזה הפעם הראשונה שהיא מתחילה להדליק את הנרות בחייה בערב שבת, ועוד שעדיין היה כמה דקות קודם זמן הדלקת נרות, וגם הלא היא כלה, ולוקח לה להסתדר יותר זמן, ולמה החתן לא מבין את זה! הכלה נשברה מאוד והפסיקה לשתף פעולה עם כולם והייתה ממורמרת ועצובה מאוד.

     האמא של הכלה הבחינה שבתה שבורה,  וביקשה ממנה לספר לה מה אירע. הכלה לא רצתה לספר בתחילה,  אך לבסוף גברו הפצרותיה של האימא וסיפרה בקול בוכים על ההנהגה המוזרת של בעלה. האימא לא האמינה שהחתן יכול לעולל לבתה כזה רעה, ומיד קראה לבעלה וסיפרה לו כל מה שאירע , וביקשה שישאל את החתן למה עשה כך. אמנם השווער החדש אמר שהוא לא ידבר אתו באמצע השבע ברכות מזה, אך לאחר השבע ברכות אז ידבר עם הרב על זה, ואכן לאחר השבע ברכות ניגש השווער לרבו, וסיפר לו הכל. הרב אמר לו שבאמת מאוד לא יפה לעשות כן, אך הוא אינו יכול לומר מאומה בטרם ישמע שני צדדים, וביקש לקרוא את החתן.  החתן נכנס להרב, והרב שאל אותו "הייתכן להתנהג כך, ובשבת הראשונה לקחת מאשתך את מצות הדלקת הנרות – למה הדלקת את הנרות??" החתן הסתכל על הרב בתימהון, ולא הבין מה הוא רוצה "אני הדלקתי את הנרות??" אמר לו הרב שהכלה טוענת כי בעת שרצתה להדליק את הנרות, ראתה שהיא כבר הדליק – ושאל הרב – אז מי הדליק את הנרות?? החתן חשב קצת, ולפתע הניח ידיו על ראשו ואמר שהוא כבר תופס מה אירע, וכך סיפר החתן:

     לפני הזמן של הדלקת נרות, לקח הוא את הנרות והדליקם כדי להבהב את הנרות כמו שמובא בהלכה (ראה מג"א סי' רס"ג סק"ז) שהבעל צריך להבהב את הנרות כדי שידלקו יפה, ובאותו רגע שהנרות היו דלוקים, שמע שדופקים בדלת, ואז נכנס השווער שלו, והתחיל לשוחח עמו, וכשהיה עסוק לדבר עם האורח החשוב, שכח לגמרי מהנרות שהיו דולקין, ואז יצאה אשתו וראתה שהן דולקין,  ומאז התחיל כל הכאב שלה, והיה זה בטעות ממש, כי הוא לא התכוון לכלום...

     רואים מזה עד היכן צריכים לדון האדם לכף זכות, כי אילו היו דנים את החתן לכף זכות, היו יכולים למנוע הרבה צער ועגמת נפש (ובדרך אגב עצה טובה קמ"ל, שלא יפריע החותן את חתנו בעת שהוא צריך להכין את עצמו לשבת)...






י"ט אלול  ה'תשע"ט 

אדם שמשתמש בטלית של ימות החול גם בשבת, ושכח להוציאו מערב שבת מנרתיק התפילין, מותר לו בשבת להוציא הטלית מנרתיק התפילין. (גם אני אודך ח"ב סימן קל"ו)


     אחד מהצדיקים אמר שזה שאנו קוראים הקללות לפני ראש השנה, הוא כדי שנצא בזה רק עם הקריאה ולא למעשה (מעש"ת(.


     אין תוקעים בשופר בערב ראש השנה, ובמיוחד בבית הכנסת. ואם עדיין צריך התוקע להתלמד לתקוע, יעשה זאת בחדר סגור.


     יש החולמים חלומות,  ויש שנשארים ערים - כדי להגשים אותם...

משחיז הסכינים (מערכי לב, גליון 74)

     איש נשוא פנים ורם מעלה היה רבי יחזקאל. מלפנים כיהן בראשות ישיבה בהונגריה, ואחר מלחמת העולם שהחריבה את ארצו, עקר לארצות הברית והקים בה בית מדרש וקהילה נכבדה. ולפי שידע שרבים היהודים שהיגרו לארצות הברית עוד לפני שנות המלחמה, ביניהם כאלה שעוד ראו את גדולי העולם באירופה שלפני השואה, היה משתדל לתור ולבקר אחרי שרידי אותם דורות, כשהוא נוסע מזמן לזמן בין בתי אבות הפזורים להם פה ושם בניו יורק רבתי ובנותיה. ואכן, היה שכר לנסיעותיו. יותר מפעם אחת מצא ישישים שזיכרונם עוד שפר עליהם, ואלו חלקו עמו את שראו עיניהם ושמעו אוזניהם אצל צדיקי הדור וגדולי עולם בימי תפארתה של היהדות באירופה.

      באחד ממסעותיו, הגיע עד בית אבות ותיק באחד מפרבריה של ניו יורק. כשבירר אצל ההנהלה בדבר הימצאותם של יהודים ישישים יוצאי מזרח אירופה, סיפרו לו כי אכן מתגורר עמהם יהודי ישיש מופלג שעבר זה מכבר את שנתו המאה ועדיין לא כהתה עינו ולא נס לחו. ביקש רבי יחזקאל להיפגש עמו, ושעה שהיסב עמו ליד שולחן אחד,  הפתיע אותו הלה בבקשה תמוהה:"רבי, התפלל עלי שאמות!" "וזאת למה?"  התחלחל רבי יחזקאל, ואותו יהודי סיפר לו סיפור מופלא: " בשנותי הצעירות, התגוררתי אי שם באחת מעיירותיה של גליציה. בכל חג ומועד נוהג הייתי להסתופף בצלו של הקדוש הגה"ק ה'דברי חיים' מצאנז. כך בשבתות מיוחדות,  במועדי השנהו על אחת כמה וכמה בימים הנוראים.

     באחת השנים, כאשר שהיתי בצלו של הרבי בראש השנה, היה שם קהל עצום, וכאשר הרבי נכנס לעריכת השולחן בליל ראש השנה, היו על השולחן חלות רבות על מנת לבצוע מהן לקהל המסובים הגדול.  דא עקא, לרוב טרדות היום איש לא השחיז את הסכין, ולפיכך חיתוך החלה עלה בידי הרבי בקושי רב, וניכר היה שהדבר מסב לו מורת רוח. לא אמרתי דבר לאיש, אך בליבי שמרתי את הדבר, ולשנה הבאה כאשר הגעתי לצאנז בערב ראש השנה, נכנסתי לבית הרבי, ביקשתי מעם בני הבית את כל הסכינים והלכתי להשחיזם עד שהיו כולם חדים יפה יפה ."בליל ראש השנה, כאשר נכנס הרבי לעריכת השולחן, שוב הסתופפו סביבו קהל רב, ושוב היו על השולחן חלות רבות כדי לחלק מהן לכל הציבור. אך בשונה מהשנה שעברה, בה חיתוך החלות ארך זמן רב בשל הסכינים הקהות, הרי שהשנה עלתה המלאכה יפה בידו של הרבי. הסכין המושחזת כהלכה, חתכה את החלות במהירות.  לפתע, עצר הרבי ממלאכתו וקרא בקול גדול ובחריפות: "ווער האט דאס געמאכט  ?" )מי עשה זאת? מי השחיז את הסכינים כך?( שקט השתרר בהיכל, וגם אני נבהלתי לרגע מקריאתו החדה של הרבי. אולם הרבי לא וויתר וחזר שוב על שאלתו. לא נותרה לי ברירה וניגשתי אליו בברכיים כושלות. אך הרבי האיר לי פנים וברכני בברכה נדירה: " לפי שגרמת לי קורת רוח, תזכה להאריך ימים עד מאה ועשרים שנה, ולמען תהיה זו ברכה בשלמות, הנני מוסיף ומברכך שלא תראה במותם של ילדיך על פניך!"  התרגשתי היטב מברכתו של הרבי, ואכן מאום לא נפל מדבריו . הוא הסתלק לשמי מרומים כעבור כמה שנים, ואילו אני שרדתי את שתי מלחמות העולם, והנני כיום כבר בן מאה ושש עשרה שנים, ולא זו בלבד, אלא אף בני שוכן כאן עמנו בבית אבות זה, והוא כבר בן תשעים ושמונה שנים, והננו שנינו בבריאות איתנה ועם כל זאת מבקשים אנו לעלות ל'גן עדן'. לפי שאלו כבר שנים שאין בהן חפץ וכבר אין לנו טעם בחיים אלו". הישיש סיים את סיפורו המרעיש, ורבי יחזקאל שלא נענה לבקשתו, להתפלל עליו שיתקצרו ימיו, שמר בליבו את הדבר וזכר את אותו מעשה.  כעבור כמה שנים הזדמן שוב לבית האבות, ובירר אודות אותו ישיש ובנו וכה סיפרו לו אנשי ההנהלה, כי ביום הגיע אותו ישיש לגיל מאה ועשרים נפטר לבית עולמו. למחרת נפטר בנו, ויהי לפלא...


     הלימוד: העולם הזה, מלא מלא בהזדמנויות, והאדם יכול וצריך להתבונן על כל צעד ושעל לא לפספס שום הזדמנות...




י"ח אלול  ה'תשע"ט 





אינו דומה עובד מאהבה לעובד מיראה, שבעובד מיראה כתוב שה' שומר הזכויות לאלף דורות, אבל העובד מאהבה כתוב ועושה חסד לאלפים - 2 אלפים.

      אמונה פירושו לחקור ולהתבונן, להבין סביבותינו ולדעת, כי ריבונו של עולם, הא-ל הבורא והיוצר,  הוא שר הטבע והוא שר ההיסטוריה. ואנו מוזמנים להסתכל ולחקור בטבע ובדברי ימי העולם ולזהות את הנהגתו של הקב"ה, המנהיג את עולמו בהסתר.   

     בשביל להגיע למטמונים, לזהב וכסף החבויים עמוק מטה מטה, חייבים קודם להיתקל בחול ובאדמה . )נקודות של אור - ספינקא(

     בש"ס ישנן ששים מסכתות ועל כן זה שיודע את כל הש"ס נקרא "גאון", השווה בגימטרייא לששים,

מי כעמך ישראל (פניני בית לוי, גליון 537)

     ישנם סיפורים שאם אין הם אמיתיים יוצא מהם כל עוקצם. כזה הוא הסיפור המובא לפניכם להלן. על כן יש להבהיר שהמעשה הזה ארע ככתבו וכלשונו עם שינויים קלים בלבד, כרצון גיבוריו.

     מסך הברזל עלה, ופתח עידן חדש בתולדות יהדות רוסיה הכבויה.  רבנים ואנשי מעשה חדרו פנימה, לתוככי הבורות האיומה והחלו לדלות פנינים ממעמקים.  ר' יצחק רומנוב, יהודי נכבד, מאותם בודדים שהצליחו לעלות ארצה עוד בימי הקומוניזם, הרגיש חובה וזכות להצטרף למצדיקי הרבים. היה בידו הכח להלהיב את הלבבות במתק לשונו ובידע הרב שבאמתחתו. הוא נפרד מבני משפחתו לתקופה מסויימת ועלה על המטוס הפונה יחד עם משלחת נכבדה של מרצים ורבנים. היעד: מוסקבה.  מיד בהגיעם נכנסה החבורה הנכבדת לבית כנסת לתפילת שחרית.  היה זה לאחר לילה ארוך של טיסה. תכניתם היתה לחטוף תנומה לאחר התפילה ורק לאחריה להתחיל במסע ההרצאות . אך תכניתם השתנתה בשל מעשה שהיה...  

     ה"מנין" בו התפללו כלל כעשרים זקנים, כשכיפה זעירה מתנוססת על ראשם אך יוצא דופן מכולם היה גבר צעיר, בעל זקן מגודל, שכל חזותו אומרת שמירת תורה ומצוות. ציציותיו משתלשלות משני צדי בגדיו, חולצתו לבנה ועליה חליפה שחורה כשל בחור ישיבה – מה לו ולרוסיה? השייך גם הוא למשלחת כלשהי?  הקושיה נקרה בלבו של ר' יצחק, כמו בלב שאר חבריו. אמנם שעת התפילה היתה זו, והתאמצו להסיחה מדעתם, אך תכף בסיימם את התפילה נגשו יחדיו אל אותו אדם–כאילו על פי אות מוסכם– לברר מה לו ולמקום הזה. " שלום עליכם", לחצו לו ידיים כל חברי המשלחת בזה אחר זה והציגו עצמם בשמותיהם. " עליכם השלום", השיב האיש הצעיר בחיוך ובמבטא רוסי כבד. " שמי דמיטרי".  שקט השתרר לרגע, לאחר מפגש ההיכרות.  "אתם רוצים לדעת מנין לי הזקן ו-כל השאר, לא כן?" חייך דמיטרי בנעימות.  עשרה ראשים הנהנו בחיוב כאחד, ודמיטרי הזמינם לצאת אל החדר הסמוך, כדי לא לדבר דברי חולין בתוך בית הכנסת.  סקרנותם של האורחים הישראלים הלכה וגברה. דמיטרי זה נראה כבקי ומדקדק בהלכה! מיהו ומהו? מה מסתתר מאחוריו?  הם התיישבו סביב שולחן ארוך בחדר שנראה היה כספריה,  ודמיטרי פתח בסיפורו - - -

     נולדתי כאן, ברוסיה, לתוך מציאות ריקנית לחלוטין. גדלתי כגוי לכל דבר. לא ידעתי מאומה על היהדות ואף לא הביאו לידיעתי את דבר היותי יהודי. לא היה זה מתוך כוונה זדונית כלשהי. אלא שהורי, אף הם לא זכו לחינוך יהודי ולא ידעו מהו פשר המושג העלום הזה.  הייתי בן יחיד בבית, כמקובל בהרבה משפחות ברוסיה. קבלתי כל מה שילד צריך לקבל, הן מבחינת חום ואהבה, והן מבחינת צרכי האחרים. הורי עבדו קשה כל הימים והצליחו להביא הביתה פרנסה ברמה סבירה. ברוסיה, רמה סבירה פירושה, שיש אוכל בסיסי ויש בגדים. אף אחד לא חלם על מותרות.  שאיפתם של הורי היתה לראותני מהנדס בנין מצליח. מאז היותי ילד ניכר הייתי בכשרונותי הברוכים והם בנו את כל חלומותיהם עלי.

     נראה היה שאמנם, עומד אני לממש את ציפיותיהם. התאמצתי בלימודים בכל כוחותי ותמיד הייתי מהראשונים בכיתה. לאחר סיום לימודי התיכון לאוניברסיטה. התקבלתי בלא כל בעיה בשל מלאי תעודות ההצטיינות שהבאתי עמדי - - - " "אלא שהבעיות צצו מכיוון בלתי צפוי לחלוטין". המשיך בדבריו. " בלימודים המשכתי להצטיין, במבחנים הייתי המוביל בכל הפקולטה . אך משום מה, חשתי בעוינות כלשהי מצד חברי. בתחילה, תליתי זאת בהצלחתי המסחררת. חשתי שקנאתם גורמת לריחוקם ממני, ולכן השתדלתי ככל היותר להסתיר את הצלחותי. סיגלתי לעצמי התנהגות פשוטה ביותר, אך הסתייגותם ממני הלכה וגברה מיום ליום ולא יכולתי לשאת זאת. באחד הימים החלטתי לפנות אליהם ישירות ולפתוח את ה"קלפים". "מה קורה? למה אתם מחמיצים אלי פנים?" תבעתי לדעת.  הם הביטו זה בזה הממתינים לראות למי יהיה העוז לומר את התשובה. אז הבנתי שבאמת יש דברים בגו. הייתי מתוח עד אימה לשמוע מהו הדבר. " אתה יהודי!" התיז לבסוף ולדיסלב גס הרוח בבוז. " כן, אתה יהודי, אתה יהודי!" החרו–החזיקו אחריו כולם. "אני???!!! יהודי???!!!"  עמדתי נדהם מול החבורה רושפת השנאה ורעד אחז בכל איברי.  כפי הנראה, יודעים הם דברים שהוסתרו ממני עד כה. איך זה נודע להם? מדוע לא סופר לי מעולם על כך? היש סיבה מוצדקת להסתרת הדבר?  פניתי מהם ללא אומר ודברים, מנסה לעכל את החדשה המרעישה שנודעה לי זה עתה. אני יהודי.  כל סיפורי הזוועות ששמעתי בימי חלדי עד הנה אודות היהודים צפו ועלו בזכרוני. אם כן, גם אני שייך לאומה הנבדלת הזאת.  כל אותו היום התהלכתי כסהרורי. קשה היה לי לעכל את המציאות החדשה והמסתורית. הייתי מוכרח לברר אם אמנם נכונים הדברים. אזרתי עוז ופניתי אל הורי בשאלה אם יש אמת בדבר . מראה פניהם המבוהלות והמבולבלות הסגיר אותם. עד שהתעשתו לבטל זאת מכל וכל, ברור היה לי ללא כל ספק שאני יהודי.

     ימים קשים חלפו עלי לאחר מכן. הרגשתי שונה ומנודה ולא מצאתי את עצמי. שנאתי את היהודים כמו כולם, אבל הייתי שייך אליהם בין אם ארצה ובין אם לאו.  לבסוף התעשתי והחלטתי בעוז: אם יהודי אני, שומה עלי לברר מהי היהדות.  מטבעי אני אדם יסודי, וגם את הבירור הזה ערכתי באופן יסודי.  מכאן ואילך הפניתי את כל משאבי לחיפוש אחר מקורות היהדות.  תחילה, היו אלה זקני היהודים שחיו בשכונה. מהם המשכתי הלאה. גילתי לפני עולם מופלא ורציתי בבת אחת לדעת הכל.  בלעתי ספרים בספריות בזה אחר זה. הבנתי לפתע בחדות למה הכל שונאים את היהודים. איזו אומה מופלאה לנו! איזו מורשת עתיקה ומרתקת! הלא הקנאה באומה כזאת יכולה להוציא אדם מדעתו...


     תוך כדי העיון בספרים חדרה אט אט ללבי ההכרה,  שיהדות זה דבר מחייב. אי אפשר היה להתעלם מן המסקנה המחייבת הזאת. התחלתי לקיים מצוות.  הפתעתם של הורי היתה מושלמת. קיימתי מצוות על פי השולחן ערוך בלי לוותר על קוצו של יו"ד. אם אני יהודי, ושונאים אותי בשל היותי יהודי, מוטב למצות את הטוב שבכך עד הסוף...  בשלב זה השלמתי עם המציאות החדשה והעזתי להגיע בלבוש יהודי לאוניברסיטה. הכרזתי על יהדותי בלא כל מורא, הלא גם בלאו הכי הם יודעים זאת כולם...  ואז צצה במוחי שנית הקושיה שהטרידה את לבי בימים הראשונים לתגלית: מנין וכיצד ידעו הערלים על דבר היותי יהודי? והלא מאומה מהתנהגותי לא יכול היה להסגיר זאת. אף אני עצמי לא ידעתי זאת... לא הססתי והחלטתי לפנות אליהם בשאלה. היה זה בשעה של הפסקה בין שני שיעורים. ישבו הם יחדיו וליהגו על דא ועל הא. כשראו אותי מתקרב חדלו משיחתם ונעצו בי עינים רוויות שנאה. "אמרו לי", פניתי אליהם ישירות בלי כל גינוני נימוס. "מי גילה לכם את דבר היותי יהודי? והלא אני עצמי לא ידעתי עובדה זו והתנהגתי תמיד כאחד מכם".  "פשוט מאוד", השיב וואצ'ק בזלזול והכל נענעו ראשיהם בהסכמה. "ראינו שאתה לא שותה לשכרה ולא מנבל את הפה. תיכף ידענו שאתה יהודי !!!" דמיטרי סיים את סיפורו וחייך באושר: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".






י"ז אלול  ה'תשע"ט 


אדם שמאריך את חיי הסביבה שלו מקבל בחזרה יחס דומה וזוכה לאריכות ימים בעצמו. 

     אמר הגאון מווילנה אם ניצח אותך היצר הרע ברפאנו תנצח אתה אותו בברך עלינו, וכך בכל תחום, אמנם גם בשברים וגם בניצחונות חלקיים יש ממש, וגם מהם זוכים לנצח, אך צריכים אנו משנה זהירות בשימוש בעצה זו כדי לא ליפול ולטעות, כי גם שם עלול היצר להכשילנו.


     אנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.  

בגמרא במסכת סוטה דף מח. נאמר: ר׳ אליעזר הגדול אומר מי שיש לו פת בסלו ואומר "מה אוכל למחר?" אינו אלא, מקטני אמנה. וכן במשנה ברורה (סימן קנז) מובא שאסור לאדם לעכב (להשאיר) לעצמו מזון מהיום למחר, וזאת כדי שיבקש מה' בכל יום מחדש על מזונו... 

הסוחר שניצל מהכלא הרוסי – מאת שלמה ברזל [ובהיכלו אומר כבוד]

     יהודי מאנטוורפן הסתבך. האיש עסק בסחר עם מזרח אירופה בעיקר רוסיה, כולל בנושאים רגישים במזרח, ובאחד ממסעותיו הגיעו אליו שני שוטרים רוסיים והודיעו כי הוא נדרש לחקירה. החקירה התארכה, האיש למד כי הוא מואשם על הברחת סחורות יקרות ערך לרוסיה. באחת הספינות שהובילה מטענים ממערב אירופה התגלתה סחורה לא מוצהרת שהוביל, ועד מהרה הוא נכלא, הועמד למשפט ונידון לעונש הצנוע של 13 שנות מאסר. במקרה זה גם ללא אפשרות ערעור.

     בני משפחתו שנותרו בבלגיה היו יהודים אמידים, אפילו אמידים מאד, ולא חסכו באמצעים כדי לנסות לחלצו מהמיצר,  אך ללא הועיל. השלטונות לא אבו לשמוע על האפשרות לשחרר את האיש, שלטענתם פגע קשות ברוסיה ועליו לשלם את מלוא המחיר. מי שעסקו בנושא הבינו כי הרוסים רואים כאן מקרה לדוגמא של 'למען ישמעו ויראו', ועל גבו של היהודי – הדתי – שנמק בכלא הרוסי הידוע לשמצה, הם מבקשים לצרוב בתודעתם של כל הבאים בקשרי מסחר עם רוסיה, כי חוקי המס והמכס תקפים גם על הזרים. אחד מבני המשפחה , איש בעל אמצעים השקיע סכומים אסטרונומיים, בני שבע ספרות, בניסיון לשחרר את קרובו האסיר בדרכים במקובלות ברוסיה, אך התברר עד מהרה כי הכסף הלך לטמיון, וההבטחה לשחרר את קרוב המשפחה לא מומשה – המשפחה כולה היתה בשברון לב.

     אותה תקופה ביקר באנטוורפן הרב נ. מ., שעומד בראש רשת הכוללים 'אש התמיד' בישראל. קרובי המשפחה פנו אליו בצר להם, ולאחר שבחן את הדברים ונועץ במי שנועץ, אמר להם: "אחד הדברים החמורים הוא הדיבור בתפילה , ולעומת זאת תיקון הפירצה הוא דבר חביב בשמים, ויכול להביא לישועה גדולה, גם במקרים קשים – אם תקבלו בבית הכנסת שלכם קבלה מלאה שלא לדבר בתפילה תראו ישועות , ואם ירצה ה' קרובכם ישתחרר מבור הכלא". בני המשפחה התפללו בבית כנסת חסידי באנטוורפן, אחד מבתי הכנסת של חסידי ויז'ניץ, והם פנו לחבריהם לבית הכנסת, ובקשו כי אלה יודיעו על החלטתם להקפיד שלא לדבר בתפילה ויקבלו זאת עליהם, וגם יחתמו על כך כהנחיית הרב. כמתבקש, חלק מהציבור חתם, כשהוא נענה לפנייה לסייע לחילוץ אסיר ממסגר, חלק אחר היסס, לבסוף חתמו 17 מתפללים. על הנוסח כדלהלן: "אנחנו החתומים מטה, מתפללי ביהמ"ד 'אהבת ישראל ואור החיים' – קלויז ויז'ניץ אנטוורפען בהנהגת מורנו הרה"ג רבי מרדכי גרינפלד שליט"א רב דבית מדרשנו, קבלנו על עצמו בלי נדר שלא לשוח כלל בעת התפילה". הרב מישראל שעדיין שהה באנטוורפן קיבל בקורת רוח את ה'קבלה' החתומה שהוצגה בפניו, ואמר בתגובה כי בעזרת השם בתשרי הקרוב יצא האסיר מהכלא, כשהוא מזכיר בין השאר גם את ראש השנה, שבו יצא כידוע יוסף הצדיק מבית האסורים, כפי שמובא בגמרא [ראש השנה]. והנה ממשמש ובא ראש השנה וגם חולף,  אבל עדיין לא באה הישועה, האסיר עדיין בכלא ואין כל סימן לשינוי במדיניות הקשוחה של השלטונות הרוסיים. בן המשפחה שעמד בקשר עם הרב, התקשר אליו ארצה, וזה היה בעשרת ימי תשובה. הרב יצא בליל ערב יום כיפור למירון, ושם,  ליד ציון רשב"י, התפלל והתחנן שחלילה לא יהיה חילול השם,  ובעקבות ה'קבלה' שלא לדבר בתפילה ובקריאת התורה, תהיה ישועה והאסיר יצא לחירות.

     חלפו עוד מספר ימים, ליל הושענא רבה, והנה צלצול טלפון מאנטוורפן. קול נרגש נשמע מעבר לקו: ".. בלי סיבה ובלי הודעה מוקדמת הודיעו לגיסי כי הוא משוחרר מהכלא...". ותהום כל העיר. אנטוורפען כולה דיברה על הנס הגלוי שהתחולל בזכות ה'קבלה' שלא לדבר בתפילה ובקריאת התורה. והידיעה נפוצה גם בארץ. מי שיודע על מצבו המשפטי של היהודי שנמק בכלא הרוסי, נרעש מול המהפך הבלתי צפוי, שלא היה ניתן לייחסו לשום דבר אחר, אלא רק לקבלה הטובה שלא לדבר בתפילה ובקריאת התורה.

  




ט"ז אלול  ה'תשע"ט 



אדם לא מבין בצורה נכונה את מהותו של המשפט בראש השנה. אדם סבור שהמשפט הוא כללי. מסתכלים עליו על כלל מעשיו, ובסך הכל מצבו סביר. ואינו מבין שהמשפט הוא על כל פרט ופרט מכל מעשה שעשה: איך קיים את המצוה הזאת והזאת ? איך התפלל כל תפילה ותפילה? איך ניצל כל רגע ורגע והדרך להתעורר ולהשתפר, היא רק על ידי שיְַרּבֶה בדקדוק - יְבִיאֲך הָאֱֹלקִים בַּמִשְּפָט". ללימוד תורה? "וְדָע כִי עַל כָל אֵּלֶה – על כל פרט ופרט בלימוד התורה הקדושה. חז"ל )אבות א, יג( אמרו : "ודלא יליף קטלא חייב". התורה היא המצוה הגדולה ביותר - "ותלמוד תורה כנגד כולם" – והיא המפתח התורה כוללת כל הטובות שבעולם. לשינוי והדרך להשיג את הנעימות והאושר בחיים, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. 


    אם תשחרר את האדם שאתה, תוכל להפוך לאדם שנועדת להיות.

    באמת היה טוב לעולם בלא הכסף, שכן אין דבר הפוגם ומשחית כמותו את הבריות,  אבל "אם כסף" – מאחר שכבר נוצר הכסף ומוכרחים להשתמש בו, כי-אז "תלווה את עמי" נצל אותו  - לדברים טובים, לעשיית צדקה וחסד.


     גם את הזמן א-לוקים ברא, ואצלו אין שום דבר סתם. לכן, "היום הוא לא אתמול". לכל רגע יש תכלית, כל רגע הוא חד פעמי. אז קודם כל, זו האחריות שלנו להטעין כל דקה מהחיים במשמעות. ואיך עושים את זה? כשעושים משהו, שוכחים מכל העולם. כשאתם משתתפים בשיעור תורה, תהיו כאן ועכשיו; כשאתם מתפללים, תנקו את הראש ותהיו רק בסידור.

משקל המצוות (הרב שלמה לוינשטיין שליט"א )

     הרב יחיאל בר לב מפתח תקוה נסע בבחרותו לאמריקה. כדי להבטיח את עתידו שהופכת לחיים טובים.  הרוחני, קיבל על עצמו בהגיעו לשם שתי קבלות: האחת – שלעולם לא יסיר את הכיפה מראשו, והשניה – להקפיד על תפילה במניין שלוש פעמים ביום.

     זמן קצר אחר הגיעו, הוצעה לו משרת הוראה בשיקאגו. הוא קיבל על עצמו את המשימה, וקצר הצלחות יפות. בכל זאת עדיין העיבה דאגה אחת על מצב רוחו – הוא טרם הצליח לקבל 'גרין קארד', כלומר: אישור שהייה חוקי בארצות הברית למשך תקופה ארוכה.  רב בית הכנסת שבו התפלל, יעץ לו לפנות לחברת יא"ס, המתמחה בעזרה למהגרים. הוא יצר קשר עם אחד מעורכי הדין של החברה, וכעבור כמה חודשים הודיע לו הלה כי הצליח לקבוע עבורו פגישה עם סוכן פדראלי. "בפגישה הזו יחרץ גזר דינו של הגרין קארד שלך!" צרף אזהרה – "הקפד לבוא בזמן ולהיות לבוש באופן מכובד"!

     הפגישה לא היתה אמורה להתארך מידי, ומאחר שהיא נקבעה לשעה ארבע, וזמנה של תפילת מנחה בתקופה זו היה בשעה חמש אחר הצהריים, החליט הרב בר לב להתפלל מיד לאחריה.  בדיוק בשעה ארבע הוא ניצב בחדר הקבלה של אותו פקיד יחד עם עורך הדין שלו. המזכירה הודיעה כי ישנו איחור קל, משום שהפגישה הקודמת שאליה יצא הסוכן התאחרה מעט, ושניהם ישבו והמתינו בסבלנות.  בשעה ארבע וחצי התרומם הרב יחיאל ממקומו והתכונן לצאת. " לאן אתה יוצא?" – עורך הדין נעמד לפניו. " להתפלל תפילת מנחה" . "אתה נורמלי?" – פניו של עורך הדין סמקו בבת אחת, ושני ורידים התנפחו במצחו, " בכל רגע אמור הסוכן הפדראלי לחזור. הוא ייפגע מאוד מכך שלא המתנת לו, והסיכוי שתקבל את הגרין קארד שלך שואף לאפס" . "הגרין קארד חשוב לי מאוד" – השיב הבחור – "אבל תפילת מנחה חשובה לי יותר" . "מנחה תוכל להתפלל מחר ובשבוע הבא , אבל לגרין קארד לא תהיה לך הזדמנות אחרת!"  ניסה עורך הדין לנפק את השיקולים ההגיוניים ביותר שהצליח לדלות אל מול התופעה המוזרה שעדיין לא נתקל בה, אבל כשהבחין בנחישותו של הלקוח שלו, הפטיר: "טוב, לך להתפלל. אתה באמת זקוק לעזרה של הא-לוקים כרגע" ... וברצון לרכך מעט את האווירה הוסיף: "אל תשכח להתפלל גם עלי!"

     הרב בר לב יצא להתפלל, וכשחזר מצא את המשרד נעול. הפגישה הוחמצה. אכזבה קלה התגנבה לליבו, אחרי הכל הוא הפסיד מקיום המצווה שלו. האומנם לא היתה אפשרות למצוא פינה במשרד ולעמוד בתפילה ביחידות?!... עם זאת לא יכול היה להתעלם מתחושת הסיפוק – הוא עמד בקבלה שלו! אל עורך הדין שלו הוא לא העז להתקשר... היה זה דווקא עורך הדין שיצר איתו קשר למחרת בבוקר. קולו היה נרגש וחגיגי: " לא תאמין למה שקרה אתמול! כמה דקות אחרי שעזבת את המקום הגיע הסוכן הפדראלי. הוא מיד שאל היכן אתה נמצא. בלית ברירה סיפרתי לו שיצאת להתפלל בבית הכנסת. הוספתי שניסיתי להסביר לך את המשמעות של ביטול הפגישה, אבל אתה התעקשת". היה רגע ארוך של שתיקה, ואז אמר הסוכן: "אוקי. תזמין את היהודי הזה שוב, וכמה שיותר מהר. אנחנו זקוקים בארצות הברית למורים מן הסוג הזה! אם הוא כל כך נאמן לאמונתו, אין לי ספק שהוא יהיה נאמן לעבודתו!"


     עורך הדין היה אחוז התפעלות מן הנס שהיה עד לו, אך הרב יחיאל לא היה מופתע יותר מידי. "מעולם לא ראיתי שאדם השקיע בקדוש ברוך הוא והפסיד!" – אמר לו – "אני רק אחד מתוך רבים שמסרו נפשם על מצווה, וזכו לראות במו עיניהם את הרווח שיצא להם ממנה". במהלך החיים מנסה הקב"ה כל אחד מאתנו בכל מיני ניסיונות, אך המבחן הגדול מכולם הוא – מהו המשקל והעדיפות שאנו נותנים למצוות מול האינטרסים הפרטיים שלנו.





ט"ו אלול  ה'תשע"ט 




אומרים בדרך צחות, כאשר אדם נושא "אשה חדשה" – מודרנית הנגועה במגפת 'האופנות החדשות' ורוצה כל הזמן להיראות חדשה, "לא יצא בצבא" – כשיש אישה כזו לא צריך לצאת לצבא למלחמה כיון שבבית יש לו מלחמה, מה לקנות ומה לא... ואם יצא לצבא ולא ישגיח על כספו, היא תוציא את כל כספו על קניית בגדים ונעליים ועד שישוב "נקי יהיה לביתו" – היא תרוקן אותו ויישאר נקי מכל נכסיו...


     אין אדם נבחן בניסיון כשאין לו יכולת לעמוד בו. ובסופו של דבר כאשר אדם עובר את אותו הניסיון, לפעמים מרצונו ולפעמים על כורחו, הניסיון פשוט מרומם אותו.


    אמר הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א (נלב"ע י"ב אלול תקפ"ז):  אם בא עני אל עשיר לבקש את עזרתו. אך אותו עני לבוש כסוחר, ולא ניכר עליו שהוא בדוחק גדול, אז צריך העני להסביר לעשיר את מצבו הדחוק.  אבל אם בא לפני האיש העשיר איש מוכה, קרוע בגדים ונכה רגליים, בוודאי אדם כזה אינו צריך כלל לפתוח את פיו ולדבר. מעצמו רואה האיש העשיר את שפלותו ואת דוחק מצבו.  כך צריך האדם לבוא לתפילה כאשר "כל עצמותי תאמרנה" כל גופו זועק את התפילה.


     לא תמיד הרעים משנים את טבעם, גם אם מתנהגים אליהם בטוב לב. כבדהו וחשדהו!

הילדה בגן (להתעדן באהבתך, עלון 252)

     סיפר הרב צביאלי בן צור מרצה בכיר ב"ערכים":

     בעיר יפו פתחו גן ילדים חרדי. בשנה הראשונה היו בו ארבע ילדות בלבד, בשנה השניה קפץ מספר הילדים למאה! כיצד קרה הדבר?

     ישנו סיפור מופלא העומד מאחורי זה, והוא: בין ארבע הילדות שהיו בגן היתה בת יחידה להוריה. פעם היה האבא בא לקחת אותה ופעם האמא.  ביום מן הימים, היה זה ראש חודש, האבא והאמא – כל אחד היה בטוח שהשני לקח אותה, ומה שקרה שהיא נשארה בגן.  הילדה יצאה החוצה לחכות להורים ומשהם לא באו החליטה לעשות מעשה קונדס. היא נכנסה לגן והתחבאה לגננת. הגננת ראתה שאין אף אחד בגן, סגרה את הגן והלכה...  ההורים הגיעו הביתה ומגלים שכל אחד סמך על השני שיביא את הילדה – והילדה איננה!  הדבר יצר דרמה אמיתית. משטרות ומתנדבים החלו בחיפושים והמשטרה אמרה להורים שצריך קודם ללכת לבדוק אם היא נמצאת בגן, ואם לא,  צריך לערב את השב"כ משום שיפו היא עיר מעורבת של יהודים וערבים ואולי מדובר במעשה לאומני.

     הגן הסתיים בשעה 4:00 והנה בשעה 5:00 המשטרה מגיעה בליווי ההורים לגן שהיה מבודד וחשוך. הם פותחים את הדלת מדליקים את האור ורואים את המחזה הבא: ילדה קטנה יושבת לה בפינת החדר מכווצת אל תוך תוכה ומחבקת את עצמה. ואיך שהיא רואה אותם היא קמה על הרגליים ואומרת "שלום לאבא, שלום לאמא ותודה לא-לוקים ששלחת לי את אבא ואמא"  ! היתה שם התרגשות מטורפת – כולם בכו! לאחר שנרגעו, שאלו אותה מה קרה?  וכך היא מספרת: התחבאתי לגננת, וכשהיא הלכה היא סגרה את הגן. באתי לצאת ולא יכולתי. לאחר מכן נהיה חושך ומאוד מאוד פחדתי. ישבתי בפינה חיבקתי את עצמי ועצמתי עיניים כדי לא לראות את החושך. ואז נזכרתי במה שהגננת לימדה אותנו בבוקר כשקראנו את ההלל: "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם" היא שרה איתנו את הפסוק הזה כמה פעמים ולימדה שהקב"ה נמצא איתנו ולא צריך לפחד מאף אחד.  עצמתי עיניים ואמרתי להקב"ה הרי אני לא לבד, "ה' לי" ואם כן "לא אירא, מה יעשה לי אדם", אתה יכול לקרא לאבא ואמא שלי שיבואו לקחת אותי?!  כל כמה דקות פתחתי את העיניים לראות אם אבא או אמא באו לקחת אותי ועכשיו שבאתם, תודה לאבא, תודה לאמא ותודה לה' ששלח לי את אבא ואמא...


     גן הילדים הזה גדל מארבע למאה ילדים. וזה בעקבות העובדה שכל אבא וכל אמא הבינו שהמתנה הכי גדולה שהם יכולים לתת לילדים שלהם בעולם זה לדעת שהקב"ה נמצא עם האדם בכל זמן ובכל מצב!





י"ג אלול  ה'תשע"ט 



 אברֵך יָשַב שבעָה על אביו. הוא מתקשר לרָב שלוִֹ ושואל: 'היום יום בחירות. מותר לי לקום מהשבעָה להצביע?' 'ודאי', עונה הרב, 'אפילו אביָך ז"ל הצביע לפני שעה'... 

 

     אף כשאין לו ברירה והוא מוכרח לשקר, יראה למעט בדברי שקר ולא יאמר רק מה שמוכרח לצורך השלום. ומ"מ נראה דאם רוצה להביא שלום בין אדם לחבירו ואומר דברי שקר כדי לחבבן זה על זה, מותר להרבות בכדי לחבבן זה על זה )כלל ב, סעיף י, וס"ק לב(

 

     בחינוך נדרשת 'אומנות ההתעלמות'. הגה"ק רבי אליעזר פאפו קובע (פלא יועץ 'חינוך הבנים והבנות')   "לפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאילו אינו רואה... וזה כלל גדול הרוצה לְזַכוֹת נפשו ונפש בניו ובנותיו". מתוך ניסיון (הנרכש בהתבוננות) ומנוחת הנפש נשכיל ונדע "מתי להתעלם, איך להתעלם, וכמה להתעלם".

 

     ואתה עיֵף ויגע ולא ירא אלקים" )כ"ה י"ח(. "ואתה עיף ויגע" אדם המתעצל בעבודת השי"ת בטענה שהוא עיף ויגע, סימן הוא "ולא ירא אלקים" עדיין חסר לו יראת שמים. )בוצינא דנהורא(

 

"      ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו" )כ"א כ"א(. "ובערת הרע מקרבך" לאחר שתזכה לבער ממך את הרע שבקרבך, לא תזדקק להוכיח אחרים בתוכחת מוסר, אלא "וכל ישראל ישמעו ויראו" יתעוררו מעצמם לעשות טוב, כתוצאה מהנהגתך השלימה. )נר ישראל – שטיפינעשט(

 

     ועשית מעקה לגגך. מצות עשה זו גם בבית אפשר לקיימה, אם רואים מיטת תינוק והמחיצה למטה, מצוה להרימה. וכן אם תינוק נמצא על הספה צריך שמירה שלא לעבור על ולא תשים דמים בביתך.  

 

    לגאון רבי שמאי גינזבורג היו סדרים קבועים, כל דקה מנוצלת.  יהודי שאינו מנצל את זמנו, הרי זה בבחינת מיתה! רבי שמאי היה אומר: "להרוג את הזמן, פירושו, להרוג את החיים".

 

"      מוצא שפתיך תשמור" )כ"ג כ"ד(. "מוצא שפתיך תשמור" ר"ת כמו "מלך שומע תפילה" היינו "אם מוצא שפתיך תשמור" – יהיה לך שמירת הלשון ולא תפגום בפיך, אזי יתקיים "מלך שומע תפילה" ותפילתך תתקבל לרצון, כי אדם הפוגם בפיו 'אין קטיגור נעשה סניגור', ולא מתקבלת התפילה ח"ו. )שארית מנחם(

 

וַּיֹאמְרּו חָטָאנּו כִי דִבַּרְנּו..." (כא, ז [חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם 8]

     כשהכרתי את משה הוא היה ילד בן 8 עם קביים. ככל שגדלנו, הבנו שהבעיה שלו אינה מתחילה ברגליים אלא הוא סובל משיתוק מוחין, הבנו ששכלית הוא בסדר גמור והבעיה היא רק ברגליים. נוכחותו גרמה לכולנו להיות ילדים טובים יותר, לדעת להתחבר ולהעריך את השונה שמתמודד עם נכות.

     מהתלמוד תורה, צעדנו לישיבה קטנה.  הוא הצליח מעל המשוער, התחבר לכולם וכולם התחברו אליו. למרות מגבלתו הקשה, הוא התמודד עם אין ספור קשיים ומעולם לא התייאש או הרים ידיים. היו לו חברותות -  לא מתוך רחמים, אלא מתוך הערכה ליכולותיו ולהתמדתו וכולם התחברו אליו מבחירה ולא מאילוץ. רק אלה הקרובים אליו, ידעו את הכאב אותו נשא בתוכו פנימה,  שנבע מהעובדה שהוא מוגבל פיזית. בביה"ס זה התבטא בטיולים, שלא יכל להצטרף לכולם ובישיבה הקטנה, זה הפך למעיק עוד יותר, הוא הרגיש בשוני, במגבלות ובמחשבה על העתיד...  כשהיה בן 17 , בשיעור ג' בישיבה קטנה, הוא החליט שהוא רוצה לעשות רישיון נהיגה. בתחילה, לחש זאת לחבריו הקרובים וביניהם אני "אני רוצה שתברר לי איך עושים רישיון נהיגה". הבקשה הייתה מופרכת לחלוטין, אנחנו בישיבה ובישיבות לא מוציאים רישיון ועוד בישיבה קטנה ומעל לכל הבחור נכה...  ניסיתי לומר לו: "תשמע, זה מוקדם מדי, לא יתנו לך... שלא יעיפו אותך מהישיבה", והוא אמר שהוא מתכוון לקבל את הסכמתם של הרבנים וזה הרגיע אותי. באותו שבוע, הוא ניגש לרבנים והתשובות שקיבל היו אמנם בעדינות, אך שליליות, מצב רוחו ירד.

     יום אחד הוא אמר לי: "בא ניסע לרב עובדיה יוסף, בא ניסע", "אבל אולי תגיד לי בשביל מה"? "אני רוצה לשמוע ממנו, מה הוא אומר על הרעיון של הנהיגה ". עלינו לאוטובוס ונסענו למרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל.  כשנכנסנו אמרתי: "הוא בחור טוב, לומד כל היום, יש לו שיתוק מוחין וכעת הוא רוצה לעשות רישיון נהיגה ". הרב נתן לו כמה סטירות של חיבה ואמר: "והוא רוצה ברכה ממני? אני אברך אותו". "כן, אבל באנו לשאול שאלה, כי הוא בישיבה קטנה והרבנים לא מסכימים שיעשה רישיון".  הרב חשב קצת ואמר: "הם צודקים, לא עושים רישיון בישיבה לא קטנה ולא גדולה, תגיד למה אתה צריך רישיון "? משה הסביר: "זה יעזור לי לנוע ממקום למקום בכוחות עצמי, ואני מרגיש שזה יתן לי בטחון עצמי ואוכל להוכיח לעצמי, שאני יכול לעשות מה שכולם עושים ואפילו יותר".  הרב הסתכל עלי ועליו ואח"כ על הקביים ופתאום ראיתי דמעות בעיניו, הוא פשוט בכה. "אתה לומד טוב"? שאל , "כבוד הרב, משה הוא אחד המתמידים של הישיבה, לומד כל הזמן ומקפיד על סדרים..." שיבחתי אותו. " אתה צדיק, מי כעמך ישראל, הלוואי וכולם היו כמוך למדנים, יש בכיינים, רק מגיעה רוח קטנה ומעיפה להם את הדפים של הגמרא, אתה מחייב את הלמדנים", אמר הרב ונתן לו כמה סטירות של חיבה. " תגיד לראש ישיבה שאם הוא מזדמן לירושלים שיבוא אלי,  אני כבר אומר לו שהוא צודק, אבל אולי נחשוב יחד על משהו, בינתיים אתה תמשיך ללמוד..." אמר ונפרד מאתנו.

     משה היה נרגש מאוד, הבכי של הרב - כמו האהבה שהרעיף עליו.  סיפרנו לראש הישיבה מה היה. ראש הישיבה הרים מיד טלפון ושאל מתי הוא יכול לבוא, וקבעו לו תור למחרת. כשחזר משם, קרא לשנינו וסיפר לנו בסודי סודות מה הוחלט. " הרב עובדיה הבין שלא ניתן לעשות רישיון בישיבה קטנה,  אבל הורה לי לבקש בקשה ממשרד התחבורה לכך, כיוון שזה עלול לקחת זמן והם יכולים לעשות בעיות, ואולי לא יסכימו בכלל. ברגע שיסכימו תתחיל תאוריה אבל קודם תגיש טפסים ונראה מה יהיה"...  מאוחר יותר סיפר לי ראש הישיבה, שהרב עובדיה כיבד אותו ולא ניסה לחלוק על דעתו, אך ניסה לשמוע אם יש אפשרות ללכת לקראתו, וראש הישיבה אמר לו, שהוא גם חושש מ"מה יגידו", אך הרב אמר שכאן המקרה שונה, בגלל העניין המיוחד, ואם מישהו, יאמר משהו תגיד לו בשמי שאם יהיה לו חלילה שיתוק מוחין, אני מרשה לו לעשות רישיון - גם בלי שיבוא אלי וזה הספיק...

     הפרוצדורה אכן הייתה ארוכה ורק לקראת סוף זמן הקיץ של אותה שנה, לאחר לחצים וועדות בריאות... קיבל משה סוף סוף את האישור ללמוד נהיגה.  הדבר נתן למשה כח עצום, אך שמחתו הושבתה בשל מסכת חדשה של סבל. הוא לא התקבל לישיבה גדולה, ולא עזר שכולם גמרו עליו את ההלל, הוא נשבר לרסיסים ולנו לא היו מילים לנחמו. בסופו של דבר, לאחר מאמצים מרובים הוא התקבל, אך הפגיעות הרבות שסבל בדרך, השפיעו עליו עמוקות - אך לא שברו את רוחו.  המשכנו ללוות אותו בקשר מתמיד, הוא החל ללמוד בישיבה ולאחר שהחלים מהמשבר שעבר, חידש את רצונו להוציא רישיון.  גם הפעם נוצרו בעיות, הרב עובדיה יוסף הסתלק לבית עולמו, הוא הלך למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל ששמע בקשב את דבריו ועודדו ואכן משה קיבל את האישור החריג להתחיל לימודי נהיגה. רבים לא הסכימו לקבלו ללימודי נהיגה, לבסוף נמצא בית ספר שהסכים, אך מורה הנהיגה הקפיד לומר לו, שהוא אינו מבטיח לו שיקבל רישיון ... לאחר שנה וחצי ו-250 שיעורים, הגיע הטסט והוא עבר בטסט הראשון וקיבל רישיון נהיגה.

     כיום משה הוא בן 21 וחצי יושב ולומד, בתחילה הרוב נמנעו מלנסוע אתו מטעמי בטיחות, אך לאט-לאט הוא הוכיח שהוא נוהג בצורה בטוחה - אף יותר מאחרים, אך עדיין היו שנמנעו עד לסיפור הבא:  הישיבה של משה נמצאת באזור של וילות, היה שכן אחד שראה בעובדה שנתנו לו רישיון סוג של מחדל. הוא ניסה לפנות לרבני הישיבה ומשלא הצליח, פנה במכתבים למשרד הרישוי; איך נותנים לבחור עם שיתוק מוחין לנהוג?! כל ההסברים שהסברנו לו לא הועילו. לילה אחד, בשעה 2:00 לפנות בוקר נשמעו צעקות. אשתו של השכן יצאה החוצה וצעקה שבעלה איבד את ההכרה, היא הזעיקה אמבולנס, אך הוא לא הגיע ואז אמר משהו: "אולי משה ייקח אותו"?...  היא הסתכלה עליהם והם עליה, כולם הבינו את משמעות הדבר אך היא אמרה: "שייקח אותו מצדי שיעשה תאונה,  הרי אם לא יפנו אותו, הוא ימות תוך דקות ספורות בבית".  משה יצא מהמיטה עם פיג'מה, הבחורים עזרו לו ללכת, הוא התיישב ליד ההגה, כשמספר בחורים נשאו את השכן לרכב ומשה נסע לבית החולים, הוא הגיע תוך רבע שעה למיון,  שם טיפלו בו והוא יצא מכלל סכנה . מאז, איש אינו פוחד לנסוע אתו ולא אומרים לו את המשפט "אני עלול להגיע אתך לבית החולים", דווקא דרך אותו שכן, סובב הבורא את המשמעות ההפוכה של המשפט הזה...






י"ב אלול  ה'תשע"ט 




 בספר 'שער המלך' מובא על הפסוק (בראשית לג, יד) ״ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני״, שהמילים: ואני אתנהלה לאיטי לרגל הם ראשי תיבות ״אלול״, ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח״ו אין כמעט תקווה שתשובתו תתקבל.


     ברמב״ם (פ״א מהלכות מקואות) לעניין הטבילה מובא, ש״הקופץ למקוה, הרי זה מגונה״, כי הקפיצה היא בבת אחת, ללא ישוב הדעת, ללא כוונה להיטהר, וכן גם לעניין התשובה. ולזאת התכוון התנא כשאמר: ״מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב״ה מטהר את ישראל״, כלומר כשם שנכנסים להיטהר במקווה לאט לאט ובנחת, כך, באופן הזה הקב״ה מטהר את ישראל, אם יעשו תשובה כל חודש אלול לאט לאט ובנחת, ואז הקב״ה יטהר אותם בראש השנה וביום הכיפורים... אבל בקפיצה אחת - אמנם עלתה לו טבילה אבל "הרי זה מגונה".


     חברים מהוים את אהבתם בעת צרה, לא בעת שמחה.


     כמה יפה זה לא לעשות דבר ואז לנוח לאחר מכן.

הדבורה (ברינה יקצורה, עלון 421)

     יהודי עלה לביתו של רבינו ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל והתלונן: "אינני יודע איך אני מחזיק מעמד... אנשים ממררים לי את חיי על לא עוול בכפי... מציקים לי ומעלילים עלי עלילות שווא... בעקבות כך, אני סובל מנדודי שינה ואף בני ביתי שרויים בצער בגללי... מה אעשה "? פתח רבינו בדברי פיוס וניחומין: "החזק מעמד! עוד תראה... ' ישועת ה' כהרף עין'. האמת עוד תצא לאור.  ובינתיים, הרי אתה יודע את מעלתם של 'הנעלבים ואינן עולבין' עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"...


     תוך כדי הדברים, נפתחה הדלת קמעה. אחד מבני הבית, ניגש והניח לפני רבינו כוס תה ולצידה העמיד צלוחית של דבש. כאשר נטל רבינו את כפית הדבש להמתיק את התה, התבונן בה מספר דקות ולפתע התרגש מאוד ודמעות זלגו מעיניו... " שמע נא ידידי" - פנה אל היושב מולו - "הרואה אתה את הדבש הזה? מהדבש אני לומד עכשיו יסוד גדול ועצום!  הדבורה, רודפת אחרי האדם כל ימי חייה, מטרידה ומציקה ללא הרף ואף עוקצת את כל מי שעומד בדרכה... עקיצתה כואבת, צורבת מאוד ולפעמים אף מביאה את האדם לידי סכנה... והנה דווקא מתוך הדבורה העוקצנית, יוצא הדבש...  המאכל המתוק ביותר שיש בבריאה... "פלאי פלאים"! מדוע עשה הקב"ה כך? אין זה בא, אלא ללמדנו יסוד חשוב:  הבורא יתברך רצה להורות לנו, שדווקא מתוך רדיפות, צרות ועקיצות, יכולה לצאת לאדם טובה גדולה ומתוקה שאין כמותה" ! "המבין אתה"? - סיים רבינו במאור פניו - "מתוך הרדיפות תבוא לך רק טובה! טובה גדולה מאד, תתאזר בסבלנות ותראה כי מעז יצא מתוק"!








י"א אלול  ה'תשע"ט 

אדם שנוהג בצומות עדיין אין נעשה מלאך, העיקר הוא, איך הוא נוהג לאחר הצום ... (הרה"ק מפשיסחא זי"ע)

     בנות ישראל, נשות ישראל, בידן למנוע מן המקטרגים לפקוד את ביתן ואף לגרש את כל הצרות. כיצד? אם ישמרו שלוש המצוות העיקריות הנוגעות אליהן: הפרשת חלה מן העיסה, זהירות בטהרת המשפחה והדלקת נרות שבת. וזהו שרמז הכתוב: "כי תצא מחֶנה על אְיביך". 'מַ חֲנֶה', ראשי תיבות: "מצוות חלה, נידה, הדלקה". ועל ידי כך: "ונשמְרת מכל דבר רע"! לא יפקוד שום דבר רע, שום נגע ומחלה, את הבית, בזכות עקרת הבית השומרת על מצוותיה! (הגאון רבי דוד נחמיאש זצ"ל)


     דורשי רשומות מצאו כי המילים 'להצילך ולתת אויביך לפניך' הם ר"ת 'אלול'. ומכאן שעבודת אלול מסוגלת לכך שכל האויבים והמקטרגים שרוצים להזיק לנו הן בגשמיות והן ברוחניות יפלו תחתינו. ובלבד שנקפיד על 'ולא יראה בך ערוות דבר' דהיינו שמירה על צניעות הלבוש והקדושה שלנו 

 

     כידוע שהתירו לאדם לשאת אישה נוספת רק אם מאה רבנים התירו לו את הדבר. הנודע ביהודה מקל וכותב שאין צורך ברבנים דווקא ודי במאה למדנים.  אמרו על כך שבימינו אין זו אלא חומרא: יותר קל למצוא מאה רבנים מאשר מאה למדנים...    

המעגל שנסגר )פניני בית לוי, עלון 541)

     יש בתל אביב חבורה של נהגי מוניות, שבכל חודש יושבים בבית של מישהו אחר, שותים ומספרים את כל החוויות של השבוע שהיה להם.  אחרי כמה סיפורים של נהגים, קם אחד מהם ואמר: עכשיו אני מבקש לספר לכם מקרה מעניין שאירע לי השבוע. וכך סיפר.

     השבוע, נסעתי כהרגלי ברחובות תל אביב, תר אחרי נוסעים.  כשלפתע לקוח מסמן לי לעצור. הנוסע נראה מאוד מצחיק, קשיש,  עם חולצה כזאת של מיאמי מכופתרת, שעון זהב וצמידים מזהב על ידו. הוא עולה למונית ואומר לי: ”סע לשיינקין“. אני מתחיל לנסוע, ומתפתחת שיחה. האיש מספר על עצמו, על הצלחותיו ועל המפעלים והשקעות שיש לו.  לאחר כמה דקות של נסיעה הוא שואל אותי אם אפשר לעשן במונית. אמרתי לו, ”בכבוד, תעשן“. ואז הוא הוציא סיגר, ואני קצת מבין בסיגרים. הסיגר הזה שווה מינימום 500 דולר ואני ככה מוציא ’נקסט לייט‘ והוא צועק: ”לא, לא – אני אדליק לך“, ואז הוא הוציא לי איזה ’זיפו‘ בעוד 1000 דולר, ואיך שהוא בא להדליק לי את הסיגריה, שרוול החולצה שלו התרומם ויכולתי להבחין במספר הטבוע על ידו, כזה שהוטבע על זרועותיהם של היהודים המובלים למחנות ההשמדה.  באותו מבט חטוף ”צילמתי“ את המספר, וזה גרם לי להתרגשות עצומה. באופן אוטומטי הרגל נחה על דוושת הבלם ומיד עצרתי בצד הכביש. הפניתי את מבטי לאחור, ואמרתי לו בהתרגשות: ” אתה ניצול שואה?“ הוא מסתכל עלי בתדהמה על שעצרתי. כועס ורוגז, ולא מבין את פשר שאלתי. מופתע משאלתי הוא משיב: ”מה,  אף פעם לא נפגשת עם ניצול שואה? תמשיך לנסוע בבקשה, אתה מעכב אותי !!“ המספר שקראתי על זרועו ריגש אותי, ובקשתי שיספר לי על קורותיו בתקופת השואה. הוא לא היה רגיל לכך שנהג מונית, או איזשהו אדם, יתעניין כל כך בקורותיו, באופן כל כך פתאומי. הוא לא הבין למה עצרתי, ולאחר היסוס קט הסכים לספר מעט על קורותיו.

     הוא סיפר שכל בני משפחתו נספו בשואה והוסיף: ”אחרי השואה, חיפשתי וחקרתי לברר אם מישהו מבני משפחתי ניצל.  הגיעה אלי שמועה שאחי נמצא בארץ ישראל. הגעתי לכאן, אף אחד לא ידע להגיד לי דברים ברורים, אבל מישהו שפגשתי, סיפר שהכיר את אחי והוא נפטר בארץ. כך נשארתי לבד בעולם ...“ הנהג שסיפר את סיפורו במפגש החברתי של הנהגים, עצר את סיפורו ולקח נשימה ארוכה. חבריו, נהגי המונית שהאזינו בקשב רב לסיפור המרתק דחקו בו להמשיך, אבל בתגובה הוא אמר להם:  לפני שאמשיך לספר לכם מה קרה עם הנוסע, אני מבקש שתאזינו קודם לסיפור האישי שלי...  

     והמשיך: תיראו, אתם מכירים אותי כבן אדם דתי, אבל אני לא הייתי כל החיים שלי דתי. אני חזרתי בתשובה. נולדתי בקיבוץ חילוני והייתי חילוני גמור... לא היה לי שום קשר לדת... הייתי נער, בגיל שלפני הגיוס. יום אחד אני יושב בחדר האוכל בקיבוץ, בלי תיאבון ובלי חשק לאכול. הייתה לי תחושת בחילה. אמרתי לעצמי, מוטב שאמשיך את עבודתי, אסיים מוקדם ואלך לישון מוקדם.  במקום עבודתי הייתה גיגית ענקית כזאת, שלשם היינו זורקים תפוחי אדמה. בתחתית הגיגית יש להבים גדולים, כמו בבלנדר , וככה הם קוצצים את תפוחי האדמה.  באותו יום, שהיה יום גשום, חזרתי לעבודתי ליד מכונת קיצוץ תפוחי האדמה. נעליי היו רטובות. עליתי לגיגית לשפוך את תפוחי האדמה ומעדתי פנימה לתוך הגיגית, וזאת בשעה שהמכונה פועלת. נחבלתי. צעקתי בכאב, אבל הרגשתי עוד יותר נורא,  כשקלטתי שלאט לאט אני יורד עם תפוחי האדמה לתחתית הגיגית אל תוך הסכינים. היה ברור לי שאני עלול תוך זמן קצר להיפגע מהלהבים.  צעקתי בכל כוחי לעזרה, אבל אף אחד לא שמע אותי כי כולם היו בחדר האוכל. ניסיתי לטפס על הדופן הפנימית החלקה והגבוהה על מנת להיחלץ משם, אבל לא הצלחתי. ואז התחלתי לצעוק לבורא עולם. לזעוק, להתפלל . דומני שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שפניתי לבורא עולם , שצעקתי, שהתפללתי אליו. קראתי בקול: ”תעזור לי, תציל אותי , אני לא רוצה למות!“ ואז, בעודי צועק וצורח מבוהל ומלא חרדה,  אני רואה פתאום יד מושטת אלי, לופתת את ידי בחוזקה ושולפת אותי מתוך הגיגית.

     הדבר הראשון שראיתי היה מספר טבוע על היד.  זו הייתה ידו של זלמן מהקיבוץ. זלמן היה ניצול שואה ובגלל השואה הוא היה בהלם וטראומות ולא דיבר ולא תיקשר עם אף אחד... אמרתי לו בהתרגשות ”תודה רבה רבה, ממש הצלת אותי !“ והוא? לא התייחס לעניין יותר מדי. פשוט המשיך ללכת ... הוסיף נהג המונית לספר ... מאז אותו אירוע, המספר שראיתי על זרועו של זלמן רדף אותי כל החיים שלי. זכרתי אותו ויכולתי לדקלם אותו בכל רגע נתון. המספר הזה הוסיף לרדוף אותי גם בחיים.  התגייסתי לצבא, שלוש ספרות של המספר האישי שלי היו כמו שלוש הספרות הראשונות של זלמן. השתחררתי מהצבא! קניתי דירה בבניין מגורים בעיר. שתי הספרות האמצעיות של הבניין היו שתי הספרות האמצעיות של זלמן. הזמנתי טלפון, שלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלי, היו כמו שלוש הספרות האחרונות שעל ידו של זלמן...

     ועכשיו, בחזרה אל התימהוני שעלה למונית שלי... כשהוא הרים את ידו להצית את ה‘נקסט-לייט‘ עבורי, זה היה כמעט בדיוק אותו מספר של זלמן, שאותו ידעתי בעל פה כל חיי. רק הספרה האחרונה שונה. באותו הרגע שראיתי את המספר של הבחור שהיה איתי במונית, הבזיקה במוחי מחשבה...  לאחר שעצרתי ונעלתי את הדלתות, ולאחר שיחה קצרצרה עם הנוסע שעליו כבר סיפרתי, ולמרות בקשת הנוסע להמשיך בנסיעה הרגילה – עשיתי סיבוב פרסה והתחלתי לדהור לכיוון ההפוך.  הנוסע נבהל והתחיל לצעוק עלי: ”לאן אתה נוסע?“ ואני לא מגיב,  רק לוחץ על דוושת הגז ומאיץ מהירות. הוא חשב כנראה שאני חוטף אותו והתחיל להשתולל בצעקות. ואני שותק ולא מגיב.  הייתי בטוח שאני עושה את המעשה הנכון. נהגתי במהירות רבה,  אבל באחריות. המחשבה שהבזיקה במוחי רק שניות אחדות קודם לא הרפתה ממני.  לא רציתי לשתף את הנוסע במה שעבר עליי. פניי היו מועדות לקיבוץ שבו גדלתי. החלטתי לנסוע לזלמן.


     בעצם, לא ידעתי אם הוא עדיין קיים. אולי אפילו נפטר, אחרי הכול כבר עברו שנים מאז שעזבתי את הקיבוץ!! למרות חששותיי שנסיעתי תהיה לשווא, הייתה לי תחושה, ואולי רק תקווה שאמצא את זלמן חי וקיים.  סוף סוף הגעתי לקיבוץ המוכר והחביב. הזיכרונות הציפו אותי, אבל דחקתי אותם הצידה, והגעתי היישר לדירתו של זלמן, כאילו רק אתמול עזבתי את הקיבוץ. ירדתי מהמונית כשהנוסע עדיין בתוכה.  דפקתי בהתרגשות ובחוזקה על הדלת, מסופק אם זלמן עדיין חי.  כעבור דקה או שתיים, שנדמו לי כנצח, הדלת נפתחה, ולא יאומן: זלמן, חי וקיים, עומד בפתח. הוא עמד שם עם המבע האטום משהו, כמו אז, ואני מתנפל עליו בחיבוק, כמי שלא ראה אדם קרוב שנים רבות כל כך. זלמן, שלא היה מדבר, נשאר אדיש ונראה שלא זכר אותי . וכך, בעודי אוחז בזלמן בפתח הדירה, ירד הנוסע התמהוני מהמונית, התקרב אל שנינו מבלי שהבחנתי, ראה את המחזה והתנפל על זלמן בחיבוק. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הניחוש הפרוע שלי נמצא נכון: זלמן והנוסע שלי היו אחים!!! על אף כל השנים שעברו ועל אף שבגרו והזדקנו – ניכר הדמיון שבין השניים. השניים קלטו בחושיהם הבריאים שהם אחים. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את זלמן מדבר!!!  הרגשתי, שזלמן נשלח מן השמיים להציל אותי מלהבי מכונת החיתוך, על מנת שאוסיף לחיות, ולהביא אליו את אחיו האבוד . הרגשתי שהתפקיד שמילאתי בדרמה זו, לא היה מקרי. היה ברור לי שמלמעלה הועידו לי תפקיד זה, ולא נשאר לי אלא להיות אסיר תודה על שההשגחה זימנה לי תפקיד כה נהדר ונפלא בדרמה זו . כך סיפר הנהג לחבריו, כשכולם מתפעלים מההשגחה הפרטית.






י' אלול  ה'תשע"ט 


 אם אדם הגיע למצב שאינו מוצא שום פגם במעשיו, סימן שכבר ביטל את כל התורה ולכן אינו מצליח לראות שום פגם...


     אמרה תורה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" – לא ייתכן לעבוד את השם-יתברך במדרגות גבוהות ובחומריות בבת-אחת. אם נפשך שואפת למדרגות, שומה עליך לכבוש את החומריות ולשבור את המידות.

     בכל אותיות הא' ב' ישנם שלוש אותיות שערכן כפול מהאות הקודמת: ב' הוא כפול מא', כ' כפול מי', ור' כפול מק' , אותיות בכר. כדי לרמז ע"י אותיות אלו שהבכור מקבל פי שניים.


     הרב שמואל גריינמן שאל את החפץ חיים: יש לי שתי מצוות שעומדות לפני, ואין אני יכול לקיים את שתיהן. מה לעשות? ענה לו החפץ חיים: " תחשוב טוב מה אתה יותר מעדיף לעשות, ותעשה את השנייה!".

מה חשוב באמת

     לצערינו הרב, לעיתים אנו עלולים לטעות ולחשוב, כי הכסף הוא זה שמניע את העולם, ואין משהו שחשוב ממנו. להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'ווי העמודים' ויש בו כדי ללמדנו מה רבותינו רואים כדבר החשוב באמת:

     השם 'אהוד שולץ' לרובינו לא אומר דבר, אבל בעולם העסקים שמו מככב כאחד מעשירי תבל, שהונו נאמד במיליארדים.  באחד הימים בא לבקר בארץ ישראל, והמלווה שלו הביאו בין היתר לביקור בישיבת מיר, תוך שהוא מראה לו את הבניינים הרבים, ואת אלפי הבחורים והאברכים הלומדים שם. שולץ מאד התרגש, וביקש להיכנס לביקור אצל ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שבנה את כל האימפריה. כשנכנס פגש לפניו אדם שבור גופנית, כאשר כל גופו כואב מהמחלה הקשה שפקדה אותו, מחלת ניוון שרירים, אבל רוחו שמחה בקרבו, ומקרינה כלפי חוץ כאדם המאושר עלי אדמות.


     שולץ מאד התרגש למראה עיניו, ואז שאל אותו ראש הישיבה: "מה אומרת לך השואה?". והוא ענה: "אכזריות הגרמנים ורשעותם הגדולה". אבל הרב אמר לו: "לי זה אומר דבר אחר לגמרי, לראות איך חמישה יהודים יכולים להצטופף בדרגש אחד ולהסתדר ביניהם". בגמר הביקור כששולץ מצא עצמו נרגש, הוציא פנקס צ'יקים, חתם על צ'ק, פנה לראש הישיבה ואמר: "קוראים לי שולץ, והוני נאמד במיליארדים. חתמתי על הצ'ק וראש הישיבה יכול לכתוב איזה סכום שירצה".  ראש הישיבה לקח את העט, כשידו רועדת, וכך כתב על הצ'ק סכום של... 1,200 דולר. שולץ היה בהלם. הוא אמר: "אולי ראש הישיבה לא הבין, גם אם הרב יוסיף עוד כמה אפסים לסכום - לא ארגיש זאת, ולמה הרב כתב סכום פעוט כל כך?".  השיב ראש הישיבה: "כל מה שאבקש, תעשה?"- "כן". וראש הישיבה ביקש: "אנא, קח את הצ'ק, ותיגש לחנות שמעבר לכביש, ותקנה זוג תפילין בסכום הזה, זה סכום מספיק לתפילין מהודרות, ותניח אותם כל יום. אם תעשה זאת, בשבילי זה שווה יותר מכל הכסף שבעולם".







ט' אלול  ה'תשע"ט 



אדם האומר "ויכולו" בליל שבת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית "ויכולו" מבטא את הרגע של סיום הבריאה, שבו הקב"ה השתהה, התבונן בה והתרשם, ברך אותה והעניק לה את טביעת חותמו, כמו אמן המשתהה אחר יצירת הכלי שיצא מתחת ידיו. השבת מבטאת את הרגע הזה, ושמירת השבת היא הזדהות עמו. זהו הרגע שבו יהודי מכיר במעשה האמנות של הבריאה ומנסה להפנים אותו ולהעמיק בו. הרעיון שבפי חז"ל כאן הוא מקורי מאוד: כאשר האדם מזדהה עם הבריאה, משתלב עמה, מבין אותה ומעריך אותה, הוא שותף לקב"ה בבריאה; הוא מצטרף אליו במעשה היצירה.


     אומר הרב סולובייצ'יק? רק בזכות (המילים) "וִּישׂא אבָרָהםֶ את עיניו", נולד עולם רוחני חדש של חסד ורחמים, צדק ומשפט.. רק לכנסת ישראל בכללה, וכל יהודי כפרט - היו להם הכוחות העל-טבעיים להרים עיניים כלפי מעלה, מעל ומעבר לחומות הגטו, מעל ההווה והמציאות המרה של שנאה ובהמיות ושל מציאות אכזרית. רק כך יכול היהודי לחיות בתוך תחומי חזונותיו


     את הביטוי להיות "שותף לקב"ה במעשה בראשית" מצאנו גם לגבי דיין הדן דין אמת.  לבריאה יש נוף מוסרי, היא תובעת היענות לה מתוך קשב אליה. דיין הדן דין אמת לאמתו הוא מי ששומע את הקול המוסרי הנובע מן הבריאה עצמה. הוא שם לב למעשה בראשית ורואה בו ענין חשוב.


     הרב יונתן זקס כותב שדווקא עמים רדופיםַ כמו עם ישראל פיתחו חוש הומור מדהים. רק בעזרת היכולת של הצחוק, הוא אומר, מסתלק הפחד ופתאום אתה מביט במציאות בעין אחרת לגמרי.

"והשקית את העדה ואת בעירם". (אפריון שלמה, עלון 301)

     הגאון המקובל ר' סלמאן אליהו זצ"ל, בעל כרם שלמה, עלה מבגדד לארץ ישראל ולמד תורה אצל גדולי המקובלים בירושלים,  ביניהם ר' שאול דוויק הכהן, בישיבת 'בית אל' העתיקה.

     בין השנים תר"פ – תר"צ, היו אלו ימי המהומות והפרעות בהם השתוללו הערבים ימ"ש והזיקו ליהודים. הרב במשך כל אותה התקופה היה עובר בסמטאות העיר העתיקה, ובגודל בטחונו היה נשמר שמירה מיוחדת מאת הבורא. בשנת תרח"צ נפלה העיר העתיקה, לימים אחדים, בידי כנופיות ערביות. פרט לרובע היהודי העיר היתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. ביתו של חכם סלמאן היה גובל עם אחד מבתי הערבים, כל היהודים שבאזור ברחו מלבד חכם סלמאן שנשאר שם עם משפחתו, ולא אירע לו מאומה. עד שבא הצבא הבריטי וכבש את העיר העתיקה, ופינו את כל התושבים למקום אחר.


     באותה תקופה היה מפקד הצבא הבריטי בירושלים שונא ישראל, ולא דאג כלל לתושבים היהודים להמציא להם אוכל נפש. למפונים מבתיהם שהיו בחוסר כל ממש,  לא הרשה לחזור לביתם לקחת מעט אוכל להשביע נפש שוקקה.  משפחת סלמאן אף היא היתה ללא דירה ומזון. ביקשה אשת הרב שיגש אל המפקד ויבקשהו שישלח איזה חייל לביתם, שיביא להם משם מזון עבור הילדים הרכים הרעבים ללחם. כשעבר המפקד עם פלוגת חיילים חמושים, ניגש אליו הרב וניסה לדבר עמו, אך מיד באו החיילים לפניו ומנעו ממנו לשוחח עם המפקד. המפקד,  שראה את דמות פניו המאירות של הרב, ביקש שיניחו לו. הרב ניגש לדבר עם המפקד, שחשב שצריך להביא מתורגמן כדי שיתרגם מעברית או מערבית לאנגלית. אך לתדהמתו של המפקד , פתח הרב את דבריו בשפה אנגלית רהוטה ובמשפטים הלקוחים מאנגלית ספרותית, והדבר היה לפלא בעיני המפקד )הרב בצעירותו למד באוניברסיטה אנגלית וצרפתית, אך לאחר שגילה את חכמת התורה עזב את הכל ועסק אך ורק בתורה(. הרב אמר לו שבניו רעבים ללחם, והוא מבקש לשלוח את אחד החיילים לביתו שיביא להם קצת אוכל. המפקד אמר לו שהוא מוכן לשלוח את חייליו לשם, בתנאי שיבטיח להם שלא יאונה להם כל רע. הרב אמר לו: ההולך בדרך מצוה לא יארע לו כל רע. לתמהון כל הרואים, המפקד בכבודו ובעצמו הלך לבית הרב והביא להם מזון,  והיה הדבר לשיחה בפי כל תושבי ירושלים. כששמע זאת ראש העיר העתיקה, מר וינגרטיין, ביקש מהרב שישפיע על המפקד שישלח חיילים להביא לחם לכל יהודי העיר העתיקה, וכן עשה . הוא אמר למפקד שלא נעים לו לאכול כשכולם רעבים, והמפקד דאג ללחם לכל תושבי העיר ונהפך להיות אוהב ישראל.











אפילו בגן עדן יש גבולות. יש פרי אסור. לא כל מה שאנו יכולים לעשות מותר לנו.        

     "אתה מואשם בסעיפים הבאים: עָבדתָ בשָחור. הלבָנתָ הון. נַּתָתָ הלוואות בשּוק הָאפור. אמר השופט לנאשם. מה יש לך לומר להגנתך?" הנאשם: "אני עיוור צבָעִֹים"...

     בספרו 'אמנות האי-אפשר' כתב המחזאי ונשיא צ'כיה וצלב האוול: "אני חושש שנתקשה לחמוק מאסון סביבתי אם לא נבין שאיננו שליטיה של ההוויה אלא רק חלק ממנה".6 על כן חיוני כל כך חזון דתי סביבתי: להעמידנו, במלוא המשמעות הרוחנית והחומרה המעשית, על כך שאיננו הבעלים של משאבי הטבע. לא לנו הם שייכים, אלא לנצח ולא-לוהי הנצח. לכן – בל נשחית. לא בעת מלחמה, על אחת וכמה וכמה לא בעת שלום. ""לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד, א). אנחנו שומרי הארץ ומלואה, בשליחותו של בוראה, למען הדורות הבאים.

בפסוק זה "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (יז', טז') " דרש ה'מטה אפרים' (וכל מאמינים) רמז נפלא לחודש אלול:  המילים 'וה' אמר לכם לא' הם ראשי תיבות 'אלול'. ומה תפקידנו בחודש אלול? אומר הפסוק 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' ע"י שתערכו חשבון נפש ותשובו על חטאיכם לקראת יום הדין.

הגרעינים ['מצוות בשמחה']

"     את הסיפור הבא, שהתרחש לפני שנים רבות בישיבת 'חברון', שמענו מבעל המעשה", כך סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א באחת מדרשותיו, "ואפשר ללמוד ממנו, עד כמה נזהרו אישי החינוך והמוסר בדור ההוא בענין הנ"ל.

     אחד הבחורים המוכשרים בישיבה, התמיד בלימודו בליל שישי, עד שעה מאוחרת. בשלב מסוים הוא הרגיש צורך להתפרק מעט, אבל כיון שלא רצה לצאת מבית המדרש, החליט לפצח קצת גרעינים באמצע הלימוד.  הבחור ישב בעת לימודו בהיכל הישיבה על מקומו של המשגיח, מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, ואת הקליפות הניח בתוך הסטנדר של המשגיח...  כיון שהיה מדובר בכמות גדולה, התמלא חלק נכבד מחללו של הסטנדר בקליפות הגרעינים של הבחור. בתום הלימוד,  קם מיודענו מהמקום, ולא טרח לפנות את הקליפות מתוך הסטנדר. ויהי למחרת, בתפילת שחרית של יום שישי, מגיע רבי מאיר זצ"ל להיכל הישיבה, ופותח את הסטנדר, ממנו נופלות כל הקליפות... המשגיח תפס מיד מה קרה כאן, וכיצד הגיעו הקליפות אל הסטנדר שלו, אבל לא ידע מי עשה זאת.

     בליל שישי הבא, החליט המשגיח להציץ לבית המדרש, ולראות מי יושב על מקומו. הוא אכן עשה זאת,  וראה את הבחור, והבין שהוא - הוא זה שהטיל את הקליפות. במקביל, גם הבחור הבחין בכניסתו של המשגיח להיכל הישיבה, ותפס שר' מאיר עשה זאת כדי לבדוק מי-הוא-זה ואי-זה-הוא שלא התבייש להעמיס את הגרעינים בסטנדר שלו... הבחור, שמלבד היותו כשרוני, ניחון גם בשכל ותבונה, החליט, אפוא, שבמקום שהמשגיח ייגש אליו ויגער בו, הוא ישתפר בעצמו, ייקח את עצמו בידיים, וייטיב את דרכיו.

     עברה יממה נוספת, ובליל שבת עוברים כל הבחורים ואומרים גוט-שאבעס למשגיח. בחברון, כך ידעו הכל, יש 3 מצבים אצל המשגיח; האחד, שהוא מחייך לבחור; השני - שהוא במצב בינוני, לא מחייך ולא כועס, ומבע פניו רגיל;  והשלישי - שהמשגיח לא מתייחס לבחור כאילו הוא אינו קיים... הבחור מ'מצב שלישי', שקיבל יחס של אי-יחס, ידע שהוא צריך להתחיל לארוז את החפצים, כי מתכוננים לסלקו מהישיבה.  גם הבחור שלנו היה בטוח, שהמשגיח יתייחס אליו במצב השלישי, דהיינו שלא יתייחס אליו כלל. מה הופתע להיווכח שהמשגיח לא רק שלא עשה כך, וגם לא רק שהביט בו בפנים רגילות, אלא אף חייך אליו... הנהגתו זו של רבי מאיר חדש עודדה מאד את הבחור, שאמר לעצמו - בשום שכל, שאם המשגיח - היודע שאני הוא זה שהנחתי את הגרעינים - מתייחס אלי כך, הרי שהדבר מחייבני להמשיך וללמוד בהתמדה, ולשפר את דרכיי. ואכן, הבחור עלה והתעלה במדרגות התורה והיראה, עד שהפך לאחד מטובי הישיבה ומתמידיה.


     הנה הגיע יום חתונתו ויום שמחת-ליבו, שבו התכונן לעמוד תחת החופה. הוא ניגש לקבל ברכה מהמשגיח, ורבי מאיר תופס אותו ואומר לו: "שמע נא ידידי החתן; אם אתה חושב ששכחתי מה שעשית לי בזמנו, כשהנחת את הגרעינים בתוך הסטנדר שלי - ברצוני להודיעך שלא שכחתי... אבל דווקא ביום החשוב שלך הוא יום החופה, יש לי עצה טובה לתת לך - - אל תחזור על השטות הזו גם בחיי הנישואין ... אל תניח גרעינים בסטנדר של השווער, וגם לא בארונותיה ומדפיה של אשתך... כי אם תעשה כך, הם לא יתנהגו כמוני... אלא יעזבו אותך מיד, בלא שהיות...". הבחור, לא חשב פעמיים, ושאל את המשגיח מדוע 'סחב' את ההערה הזו עד היום, ולא אמר לו את הדברים לפני-כן,  ברגע שגילה שהוא הניח את הגרעינים?  השיב לו רבי מאיר: "ראיתי בך שעדיך לגדולות והנך מבורך בכישרונות נמרצים ובכוח התמדה בלתי-נלאה. וידעתי גם ידעתי, שאם אעיר לך במקום - אתה תפגע, והמרץ שלך ללמוד יפחת וילך, ולא רציתי לגרום לך את הצרה הזו. לכן דחיתי את הדבר עד ליום נישואיך, ועכשיו אני מזהירך כנ"ל,  לבל תעשה את השטות הזו לבני משפחתך - - - ורציתי גם ללמדך, לקראת ימי הנישואין, שכאשר שותקים ולא מעירים רק מרוויחים    ...". 




ו' אלול  ה'תשע"ט 



    אחר שבטלה סמיכה מישראל, נהוג שאין תלמיד חכם מורה הלכה, אלא אם קיבל הסכמה לכך מרבותיו, האומרים לו: "יורה יורה ידין ידין" (יורה להלכה, ידין לדיינות). הסכמה זו היא "סמיכת החכמים" של ימינו.

"     אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" - מהם ההבדלים בין 'אל תיראו' 'ואל תחפזו' 'ואל תערצו'? -  מבאר ה"אבן עזרא": אל תיראו - בלב. ואל תחפזו - לנוס. ואל תערצו - במעשה.

     אמר הכתוב 'דברי ריבות בשעריך' היינו כשמצוי דברי ריבות ומחלוקת בשעריך אזי העצה לזה הוא 'וקמת ועלית' היינו לקום באשמורת ולעסוק בתורה ועי"ז ימנע הריבות ומחלוקת.

     אע"פ שנצטוינו להתרחק מן השקר, מ"מ אמרו חז"ל דמותר ואף מצוה לשנות מפני השלום (כלל ב', סעיף א')


הירושה (ויוציא עמו בששון).

     סיפר הגה"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א: ישנו מעשה נורא ומיוחד אשר התפרסם לפני כ-50 שנה ועורר התעוררות עצומה.

     במשפחה חשובה וידועה בארץ, היה אבי המשפחה רב גדול ומפורסם אשר שיעוריו ודברי תורתו המאלפים נודעו בשערים והתקבלו על לבבות השומעים.  והנה, ביום מן הימים, מסר הרב המפורסם את נשמתו השמיימה, כשהוא זקן ושבע ימים. המשפחה האבלה היתה בצער כבד ישבה עליו 'שבעה', כשהם מתקשים לקבל את הפרידה המרה.

     בתום ימי 'השבעה', פתחו האחים את צוואתו של האב, והנה הם מגלים כי אביהם האהוב הותיר להם בירושה רכוש וממון רב ויקר ערך. אלא שבמקום לשמוח במתנה הגדולה שהותיר להם אביהם, החל כל אחד לטעון כי לו מגיעה הדירה הגדולה והרכוש הרב, וכי לו משפט הבכורה. הוויכוחים התלהטו והתלקחו עד למריבה גדולה, כשבסוף נפרדו האחד מהשני בזעם ובכעס נורא, בעוד שהם מכריזים כי הם עורכים חרם כללי בן כל בני המשפחה.

     האחים שהיו ילדים למשפחה שהתחנכה על אדני התורה והיראה ידעו כי אסור בתכלית האיסור לפנות אל בית המשפט אשר דינו כפנייה אל 'ערכאות הגויים', וכי כל העושה זאת נקרא מרים יד בתורת משה רבינו, על-כן פנו הם ל'דין תורה' על מנת לקבל פסיקה הלכתית מתלמיד חכם גדול שיכריע בעניין הירושה, כיצד לחלקה וכיצד להגיע להסכמה.  נקבע יום ושעה. כל אחד מהאחים הגיע בכוחות עצמו אל בית הדין והציג את טענתו לפי הסדר. היה זה דיון לא פשוט בכלל, הרבה זעם, בכי וצער היו באותו מעמד בין המשפחה המפולגת אשר רק לפני כמה שבועות היו אוהבים ומאוחדים, והנה עתה מרגישים הם כשונאים גדולים בגלל 'כמה שקלים ונכסים'.  בית הדין הודיע כי ישקול הוא בימים הקרובים את הטענות וכי הוא מבקש מהמשפחה להגיע בעוד כמה ימים להמשך הדיון. אלא שבאותם ימי הפסקה אירע דבר מבהיל ונורא. אחד הדיינים שערך את הדין-תורה של אותה משפחה, עלה באותו לילה על יצועו על מנת לנוח לקראת יום הבא.  והנה, מספר אותו דיין, "הגיע אלי בחלום אבי המשפחה אשר אותו הכרתי אישית, כשמראה פניו היה ברור לחלוטין, והוא פנה אלי במילים קשות ואמר לי בזה הלשון: "דע לך, שבכל פעם שילדי מזכירים את השם שלי בדין תורה שנערך אצלך, מטלטלים אותי בשמיים מצד לצד ומפריעים את שלוותי ומנוחתי עד אשר אני מרגיש צער וסבל נורא עד למאוד", אנא ממך, התחנן אלי הנפטר החשוב בחלום ואמר, "אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שתפנה אל ילדי ותאמר להם שלא יזכירו את השם שלי בכל זמן שנערך הדין-תורה, מפני שכאשר שומעים בשמיים שהמריבה והשנאה נוצרו בגלל רכוש שהשארתי להם, מתעוררים עלי דינים קשים שמצערים אותי, לכן,  לכל הפחות שאם עושים הם דין תורה, שלא יזכירו את שמי וירחמו על נשמתי". מיותר לציין כי הדיין המבוהל אשר אינו רגיל לחלום חלומות כאלה ברורים, רץ אל בני המשפחה וסיפר להם זאת מילה במילה. האחים ששמעו זאת הצטמררו והזדעזעו עד עומקי נשמתם למשמע הבשורה שאביהם האהוב סובל נורא. ולמרבה הפלא, התגברו האחים על יצרם והסכימו לעשות שלום ביניהם בלא לערוך דין תורה, כשהם שבו לחיות בשלום ובאהבה, ובכך ידעו בוודאות שעושים הם נחת רוח ושמחה לאביהם שבשמיים.

     כמה נורא ואיום הוא המחלוקת והמריבה אשר מביאים לשנאה ופירוד בין הלבבות ועושים הם רעש וצער גדול בשמיים,  ובפרט אם המריבה נוצרה בעקבות ירושה שגורם לדינים וצער נוראים לנפטר.


     מספרים כי הגיעו אל ר' משה בצלאל זצ"ל, אחיו של 'האמרי אמת', משפחה שהתלוננה על מצבה הכלכלי הקשה השורר בביתם. שמע זאת הרב ואמר להם: "דעו לכם כי כבר גילה השל"ה הקדוש על – 'מסכת יומא' שנאמר שם בשם חז"ל "כי מחלוקת אחת – דוחה מאה פרנסות". שיכול האדם להיוולד במזל של פרנסה טובה לכל החיים, אלא שבמחלוקת אחת ומריבה קשה יכול הוא לדחות ולהרחיק מעל עצמו מאה פרנסות .







ה' אלול  ה'תשע"ט 



     אברכים ובחורי ישיבה, וכן תלמידי חכמים, שאי אפשר להם לקום יום יום בחודש אלול באשמורת הבוקר לאמירת הסליחות, מפני שדרכם לעסוק בתורה בשעות הראשונות של הלילה, ואם ישכימו לקום לסליחות עלולים להתבטל מסדר לימודם ביום, על כל פנים ישתדלו לקום במקצת לילות של חודש אלול, כדי לשתף עצמם עם הצבור באמירת סליחות ותחנונים. או בימי שני וחמישי של חודש אלול, וכן יתאזרו בכל עוז להשתתף עם הצבור באמירת הסליחות בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים.

 

     אדם יכול לעשות את המעשים הנפלאים ביותר, אבל אם הלב שלו איננו, אם הכוונה שלו רחוקה, העיקר חסר.

 

     אנחנו לא גדלים כשהדברים הולכים בקלות, אנחנו גדלים כשאנו מתמודדים עם אתגרים.

 

     "אנשים לעיתים נמנעים מלקבל החלטות מתוך פחד לטעות. אך למעשה הכישלון לקבל החלטות הוא אחד הטעויות הגדולות של החיים" (הרב נח ויינברג זצ"ל)

 

     בימי הנעורים לומדים לדבר, בימי הזקנה לומדים לשתוק. וזו מגרעתו של האדם, לומד הוא לדבר לפני שיודע לשתוק. (הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצוק"ל)

 

     "בן אדם! ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם,  הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך,  והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות שתהיינה ברצונך. )חובות הלבבות שער ייחוד המעשה ה(:

 

     בני חוץ לארץ טוב שימתינו לאמירת הסליחות לפי הזמן שלהם, אף שבארץ ישראל כבר הגיע חצות. ומכל מקום המקילים לומר סליחות ביחד עם תושבי ארץ ישראל, וכגון כשאומרים סליחות באמצעות הלויין המצוי כיום, יש להם סמוכין בהלכה, ורשאים לומר סליחות יחד עם בני הארץ.

     ה"בן איש חי" כותב, כי קיים איסור על אכילת עור אדם, ולפיכך, יש להזהר מכסיסת העור בשיניים, מחשש שיוותרו בפיו פיסות עור זעירות אשר ייאכלו על ידו מבלי משים, זאת מלבד חשש נוסף שקיים, כי עם העור תתלש פיסת בשר.

 

 

 

הוופל ['אמונה שלימה']

     מעשה של נס גדול בחסדי ה', התרחש במבצע 'צוק איתן' בתוככי העיר עזה. באחד הלילות נכנסו בלאט כמה חיילים לתוך סמטאות העיר, עשו את דרכם במתינות צעד אחר צעד, ובליבם תפילה לבורא העולם להצליח במשימתם להשבית אויב.  הם מגיעים למקום שבו היו צריכים להתמקם. כל אחד תופס את מקומו. משתדלים להימנע מכל תנועה חריגה, לבל יפלו ביד צלפי המרצחים השפלים. סורקים בקפדנות כל תנועה חרישית סביב, הן מצויים הם בגוב האריות ממש. רעש שריקות הפצמרי"ם חותך מידי דקות מספר את הדממה.  המתח בעיצומו, על כמה דקות שינה - מי יכול לחשוב, אבל הרעב ממש מציק, זה כמה שעות שלא נכנס דבר מאכל לפיהם של החיילים, ועתה כשהתמקמו במקומם ניתן להכניס את היד לכיס להוציא דבר מה.

     אחד החיילים מכניס ידו לכיסו, ומוציא שקית ובתוכה וופל, היה זה וופל מצופה שכבר הספיק להישבר לכמה חלקים... הוא בא לקרוע את העטיפה, והנה מבחין הוא בפתק המוצמד אליה. סקרנותו גברה על רעבונו, והוא הקדים לקרוא את הכתוב. התברר שזו חבילה ששלחו תושבי הדרום לחיילים שיצאו למבצע.  לחבילה שלו צורף פתק, בכתב יד של ילד: 'שלום לך,  שיהיה לך בתאבון, אל תשכח לברך!'.  ההתרגשות ממחשבתו של ילד קטן, לשלוח וופל פשוט לחייל ולהצמיד לו פתק, גרמה לו מבוכה. מחד הרעב מציק , ומאידך בקשה של ילד תמים... אבל מה עושים? מה מברכים? הוא לא שומר מצוות ואינו יודע מה הברכה שיש לברך על וופל?  הרעב הציק מאד, ולא היה לידו מישהו לשאול, אבל במחשבה מהירה הוא החליט בנחישות: לא אוכל כעת מהוופל עד שאברר מה מברכים עליו!

     הוא סוקר את חבריו הנמצאים בסמוך לו, ולפתע הבחין בחייל דתי הנמצא מטרים ספורים לצדו, לשאול אותו אינו יכול, שהלא כל רחש מיותר עלול להמיט עליהם אסון, להמתין - מי יודע כמה זמן עוד יצטרכו להמתין? העצה היחידה שנשארה היא - זחילה. הוא החל בזחילה איטית שקטה ומדודה אל עבר חברו, נופף לו לשלום, ומשהיה סמוך אליו לחש לאוזנו את סיפורו וביקש את עזרתו. " תברך אחרי", אמר החבר. "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות". "אמן", השיב החבר... ... לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר. הפעם קרוב מתמיד. חוליית מחבלים זיהתה תנועות חשודות, והחליטה לשגר פצמ"ר לאזור, לאחר שמסך העשן ירד התקבלה פקודה לסרוק ולבדוק אם אין נפגעים בקרב החיילים. החייל שזחל כדי לדעת מה מברכים, הבחין כי הפצמ"ר נפל בדיוק במקום המסתור בו התמקם דקות ספורות קודם לכן. " אני לא מאמין!", זעק החייל. "איני מסוגל לחשוב מה היה נשאר ממני אילו הייתי אוכל את הוופל מיד! אילו לא הייתי מתגבר על הרעב שהציק לי בכדי לקיים בקשת ילד תמים וצדיק!" 

הקנאה (חיים ולדר(

     אנו משפחה של 7 ילדים אני השלישית, כל האחים התייחסו אלי טוב, חוץ מהאחות הגדולה, שאני רוצה לספר עליה. מאז שנולדתי, לפחות על פי עדויות ששמעתי פה ושם, הייתה בה קנאה כלפיי.  כשקיבלתי תשומת לב או כשהיה לי טוב או כשקנו לי מתנה. זו הייתה קנאה חוסר יכולת לראות אותי מצליחה, איני זוכרת מתי הבנתי שיש לי בעיה. ייתכן שזה היה בכיתה א', כשהכתה אותי בצורה מזעזעת ואז שמעתי לראשונה את הביטוי 'קנאה'. אולי היה זה לפני כן, כי מאז שאני זוכרת את עצמי סבלתי ממנה סבל קיצוני שאי אפשר לתאר. התרחקתי ממנה ככל האפשר. הייתי מוותרת לה בכל מצב ובכל עניין.

     בגיל בת מצווה, נדמה לי, עליתי על נוסחה שפתרה באופן חלקי את הבעיות. היה זה באחד מאותם ימי רדיפות שבהם לקחה את התיק הירוק שקנו לי והחליטה שהוא שלה, ואילו אני אקבל את התיק הסגול שהיא קיבלה. האמת, בכלל לא היה אכפת לי, אפילו העדפתי את הסגול. אולי כדי להראות פנים עצובות.  וכך עשיתי. ייבבתי על התיק הסגול והבחנתי שהיא מרוצה. ומרגיע אותה. היא אמנם המשיכה את ההתעללויות שלה. אני חייבת לומר שחוץ מהקנאה בי, לא פגשתי במידות רעות נוספות אצלה. היא הייתה עוזרת בבית, מתנהגת יפה לכולם, מקפידה על תפילה ועל קיום מצוות.

     כשהתחתנה, זכיתי לשנים אחדות של שקט יחסי, אמנם היא הייתה מגיעה עם בעלה, אבל נוכחותו מנעה ממנה לפעול בצורה שבה נהגה בעבר.  הוריי. עשו הכל כדי להגן עליי ותמכו בי וזה עזר לי מאוד. בשלב מסוים אמרו לי שאם אני סובלת הם פשוט ירחיקו אותה. אך אני ידעתי שלא פשוט להרחיק נערה בת שמונה עשרה מהבית. ידעתי שבסופו של דבר זה יפגע גם בי, כי איש אינו מסתכל בעין טובה על משפחה שמרחיקה ילדה מהבית, אמרתי להוריי שזה בסדר, וכפי ששרדתי עד כה אמשיך לשרוד גם את התקופה הקשה הזאת.

     שלוש שנים אחריה התחתנתי. בתקופת האירוסין נרשמה תקרית אחת בחיי, שהגבתי בעוצמה שהפתיעה את כולם. אחותי העירה הערה משפילה בפני משפחתו של חתני. הם היו בהלם. ולא הגבתי בפניהם, אבל לאחר מכן הסברתי להם שיש לה בעיה של קנאה בי. לא פירטתי ולא סיפרתי מעבר לזה.  ביטלתי זאת בחיוך פחדתי שזה יפחיד אותם וירחיק אותם ממני . עד החתונה היה שקט. אחותי איימה בפני אמי שלא תגיע לחתונה. אמרתי לאמי שאני מסרבת בכל תוקף שהיא תגיע לחתונה, ושאשכור מאבטחים שישַלחו אותה אם תגיע. כשאמי אמרה לה זאת, גישתה התהפכה והיא החלה להילחם שתוזמן לחתונה. היא הוזמנה, אבל רק לאחר הבטחות להתנהגות נאותה.  והרווחתי בדיוק את מה שרציתי:  התחתנתי. הרווחתי, ביושר את הבעל הטוב ביותר.

     תקופה מסוימת היה שקט מצד אחותי, אך מהר מאד חזרה הקנאה ביתר שאת. למעשה, היא פרצה את חומת אי הנעימות שעוד נותרה לה והחלה לעשות שטויות של ממש, בשלב מסוים הבנתי שהעניין הזה הולך להרוס את חיי הטובים והרגועים שהיו לי עם בעלי ועם ילדנו הקטן. בעלי רצה לפתוח במלחמה כנגדה, אך אני התנגדתי לכך בתוקף.  לאחר 3 ימים החלטתי לספר לו על ילדותי ועל דרכי לשרוד מולה - ימים שבחלקם התקומם ובחלקם הבין ואפילו העריך והעריץ - הוא אמר לי כך: "עשי כפי שאת חושבת, אך בבקשה תני לי להיות מחוץ לעניין עד כמה שאוכל.

     בתוך שבועיים, נודע לאחותי שאני חולה במחלה קשה. היא ביררה אצל אמי, וזו אמרה שאני מכחישה זאת. אני עצמי התעטפתי במין מסכת ייסורים כל אימת שפגשתי אותה.  נסענו בעלי ואני לחו"ל. אמרנו שאנחנו נוסעים לנופש. ובכך הרווחנו כפליים. הרווח המשני, היה שנהנינו מאד מהטיול בחו"ל, אך הרווח הראשי היה, שכאשר חזרנו אחותי פתאום התחילה להתנהג אליי יפה.

     יום אחד התקשרה לשאול מה שלומי, יום אחר הביאה לי עוגה, שבוע אחד באה לבקר אותי ובשבוע אחר הזמינה אותי ואת משפחתי לסעודות שבת. היא לא דיברה אתי מילה על מחלתי, כי הבינה שאיני רוצה לדבר על כך, אבל התנהגותה השתנתה.  הקשר בינינו לא היה כשל אישה שאחותה סועדת אותה בעת מחלתה, אלא כשתי אחיות לכל דבר.  המצב הקודם היה קיצוני לרעה, והסיפור הקיצוני הזה איזן את הדברים. "מחלתי" נמשכה כשנתיים.  בשנתיים הללו זכיתי להכיר אחות אחרת: טובה, מעניינת וחברותית. הפכנו לחברות טובות, וכל השנים הרעות נמחקו.  בתום השנתיים, באחד מביקוריה אצלי, כשהיינו במרפסת ביתי, אמרתי לה שיש לי משהו לספר לה.  ביקשתי ממנה שלא תשאל שום פרט כי גזרתי על עצמי שלא לספר דבר, אך הייתה לי איזושהי בעיה קשה שנמשכה זמן רב, וכעת אני יכולה לומר לה שבעייתי נפתרה והכל בסדר גמור. היא חשבה שאני מתכוונת למחלתי הנוראה שנמשכה שנתיים, על פי מה שהיא ידעה, ואילו אני התכוונתי למחלה הנוראה שלה, מחלת הקנאה שרבים אומרים כי היא מובילה למחלה הנוראה, שכן "רקב עצמות קנאה" . התחבקנו ובכינו, בכי של כאב, בכי של התרגשות ובכי של שמחה. כל אחת מאתנו שמחה על אחותה שנרפאה ממחלתה. עברו שנים רבות מאז. אנו אחיות טובות וחברות טובות, ודמעות עולות בעיניי כשאני נזכרת מה הייתי צריכה לעשות כדי שזה יקרה; דמעות מהמחשבה לאן מידות רעות יכולות להוביל בני אדם, ומה בן אדם צריך לעבור כדי להפסיק לקנא בחברו . ויש תפילה אחת שמרגשת אותי, משום שהיא כמו מדברת על המחלה הנוראה של אחותי: "רפאני ה' כי נבהלו עצמי; ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי"...




ד' אלול  ה'תשע"ט 


 האברבנאל אומר שדווקא כשיש חושך וחשוך, הכוכבים מאירים,  וכך גם כשאדם עומד בניסיון, וקשה וחשוך לו, שם נמצא האור.  אמנם אנו תפילה אל תביאני לידי ניסיון, אבל ח"ו להישבר מזה.

     הא דאומרים בליל הסדר בברכת המזון (ויש נוהגים להגיד בכל יו"ט"( וצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם" – דלזה אומרים "בראשיהם", ולא "על ראשיהם" – שלא דישהשטריימל מונח "על" הראש , אלא צריך להיות "בתוך" הראש...

 

     האדם אינו יכול לבטוח על שום דבר בעולם הזה,  על האדם להתעורר ולהאמין ש'אין עוד מלבדו', וש'אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמים'

     “האדם אינו מחליט כמה לחיות, אלא איך לחיות” (שמש ינון)

אמבולנס אנושי לקהילת החירשים (שיחת השבוע, גליון 1695)

מלחמת יום הכיפורים נחרתה בליבו של הרב דוד רוימי . הוא היה אז בן שלוש בלבד. פתאום נשמעו פיצוצים עזים והוא נבהל. הוריו החירשים לא הבינו מה קורה, והוא סימן להם בידיו שיש 'בומים' ורץ איתם למקלט. מאז עשה אין-ספור מטלות בעבור הוריו, ובעשר השנים האחרונות הוא מסייע לאלפי חירשים ברחבי הארץ.

הנה הצצה ביומנו לשבוע הבא: ביום ראשון ימסור שיעור בירושלים, ביום שני בבני-ברק, ביום שלישי בחיפה, ביום רביעי בקריית-מלאכי, וביום חמישי בבאר-שבע ובראשון-לציון. המשותף לכל משתתפי השיעורים, שהם חירשים. הוא גם עורך להם חופות, מלווה את ילדיהם בבר-המצווה ונמצא איתם ברגעים אישיים רבים, והשיעור משמש להם מנה תורנית שבועית. מרבית המשתתפים מסורתיים, ויש גם שאינם שומרי מצוות.

אירוח בשפת הסימנים

הרב רוימי (48), אב לשישה וסב לארבעה, נולד להורים מסורתיים. בהיותו בן עשרים וחמש החל לשמור מצוות. ילדותו הייתה שונה משל בני גילו: "כשחבריי שיחקו, אני הייתי צריך ללוות את ההורים, לבנק, לקופת חולים, או לסידורים אחרים. כשהייתי בן שש כבר ידעתי מה זה 'עובר ושב'. הייתי מלווה את הוריי גם לאסיפות הורים בבית הספר. אתם מבינים לבד שהייתי הילד הכי טוב, כן?", הוא אומר וצוחק.

הרקע הזה מאפשר לו להיחלץ לעזרתם של החירשים. "אני שומע כאחד האדם, אבל מבין היטב את הקשיים והאתגרים שלהם", הוא אומר. "זה הייעוד שלי בחיים". לפעילותו שותפים גם רעייתו, בניו ונכדיו. "כולם, בלי יוצא מן הכלל, יודעים את שפת הסימנים. בכל שבת אנחנו מארחים חירשים סביב השולחן, ו'מדברים' בשפה שכולם מבינים. העובדה שילדיי ונכדיי 'מדברים' בשפה זו מאפשרת להם גם לקיים קשר טבעי עם הוריי".

בזכות הטכנולוגיה

בעריכת חופות הוא מרכיב מיקרופון מיוחד ו'מדבר' עם הקהל גם באמצעות הידיים. הוא מקבל פניות רבות למתן תשובות לשאלות ולסיוע בקשיים שקהילת החירשים נתקלת בהם. ואיך נעשות השיחות? "בדרך כלל בשיחות וידאו או בהתכתבות. אני תמיד אומר שהטכנולוגיה החכמה נוצרה בעבור קהילת החירשים, שיוכלו לתַקשר עם העולם כמו כולם".

פעילותו של הרב רוימי נעשית במסגרת עמותת 'שמעיה', המספקת צרכים לקהילות חירשים, ובראשה עומד הרב שמעון לוי , חסיד גור. "אני כמו אמבולנס אנושי, שכל הזמן קשוב לפניות", הוא מתמצת את עשייתו. "במשך היום אני אברך כולל, אבל תמיד דרוך לשאלות, ואלה מתרבות במיוחד בערבי חגים".

הסבירו לילדים

הרב רוימי מבקש להפנות את תשומת לב ההורים והמורים לבעיה שהוא נתקל בה: "לפעמים כשאני מדבר עם חירש בשפת הסימנים, מתגודדים סביבנו ילדים ומביטים בנו. זה לא נעים. 







ג' אלול ה'תשע"ט



 במזמור זה ("לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז)) נאמר בפסוק יג "לולא האמנתי וכו' לולא אותיות אלול (אוצר כמ"י סימן ס).

     האבן עזרא הגיע פעם בשעת בוקר לבית תלמידו וראה אותו ישן הוא כתב על דלתו ”לא ראיתי חתול ישן ועכבר בא ונכנס אל תוך פיו“  


     האור החיים הקדוש אומר, כי הפסוק "וזכרת את ה' אלוקיך", הוא בסיס ויסוד לכל, שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו. הזיכרון של הפסוק הזה הוא קריטי, כי תחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו!


     הפסוק מפרשת עקב (דברים ח, יח) "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ומתבונן בתרגום: הוא יהיב לך עצה למקני נכסין.

בשעה אחת (על-פי 'שארית ישראל')

הידיעה על פטירת המתווך היהודי התקבלה ברחובות לובלין במשיכת כתף. גם בחייו לא זכה המנוח להערכה יתרה. עסקיו המפוקפקים ואורח חייו הקלוקל היו ידועים לכול.

על כן נתקבלה בהפתעה רבה בקשת ה'חוזה' מלובלין להודיע לו את מועד ההלוויה. הצדיק מיעט ללוות נפטרים, ופתאום הוא מבקש לדעת את שעת ההלוויה של איש רע-מעללים?!

מראה הצדיק ההולך בעקבות המיטה הִשרה באוויר תחושת מסתורין. בתום ההלוויה פנו מקורבי הרבי אליו בבקשה להסביר את פשר המחווה הנדירה.

פני הצדיק הרצינו. "האיש הזה", פתח ואמר, "קנה את עולמו בשעה אחת". והחל לספר:

שנים רבות קודם לכן טלטלה פרשייה מעציבה את חצרו של רבי נחום מצ'רנוביל. אנשי מדון רדפו את הצדיק והצרו את דרכו. הם הגדילו לעשות כשטפלו עליו עלילות כזב לפני השלטונות. הללו פתחו בחקירה, ובעזרת עדי שקר הרשיעו את הצדיק וחרצו את גורלו למוות.

גזר הדין הנורא הפיל אימה על אלפי חסידיו ומעריציו של הצדיק. שתדלנים פתחו במאמצי הצלה; קשרים הופעלו בכל הדרגים – לשווא. דומה היה כי כל השערים ננעלו. רבני העיר גזרו ימי תענית, ובתי הכנסת התמלאו המוני יהודים השופכים דמעות כמים, מתפללים ומנסים לקרוע שערי שמים.

ימים אחדים לפני ביצוע גזר הדין הגיעה ידיעה כי בלובלין מתגורר שר המשפטים, שבסמכותו לבטל את הגזירה. מייד שוגר שליח מהיר ללובלין, ובידו מכתב הממוען לרבה של לובלין, בבקשה למצוא איש קשר אל השר. עורך דין צייד את השליח במכתב מנוסח כהלכה, שהשר יוכל לחתום עליו מייד, אם ייאות.

רבה של לובלין נחרד למקרא המכתב. הוא מיהר לזַמן לאסיפה את נכבדי הקהילה, וביקש מהם להתגייס להצלת הצדיק. אלא שאיש מהם לא ידע כיצד להגיע אל השר.

האסיפה כמעט התפזרה, ואז נזכר אחד הנוכחים כי יש יהודי המנהל קשרים עם השר. למשמע שמו של האיש נפלו פניהם של הנאספים. זה היה המתווך מיודענו. "אל תבזבזו רגע!", דחק בהם הרב, "גשו אליו מייד ודברו על ליבו".

בלי תקוות רבות מילאו האנשים את מצוות הרב. תשובת האיש הייתה צפויה. "אכן", אישר, "אני מכיר את השר, אך היום אי-אפשר לפנות אליו. הוא מארח בביתו נשף חגיגי, ובו הוא שותה לשוכרה".

למשמע התשובה יצא הרב בעצמו אל בית האיש. שעה ארוכה דיבר על ליבו. האיש התכנס בהרהורים. ופתאום קם ואמר: "אם אלך אליו עכשיו, אני מסתכן שישלוף את אקדחו ויירה בי. אך אני מוכן לשים את נפשי בכפי. אלא שכל עוד אחרון האורחים לא עזב את ביתו – איש אינו מורשה להיכנס פנימה".

הלילה ירד. האיש התהלך סמוך לארמונו של השר, והמתין שמצהלות החוגגים יגוועו. רק בשעות הקטנות של הלילה דעכו הקולות ההוללים, והאיש החל לנסות להיכנס פנימה. בתחילה נהדף בידי שומרי הסף, אך הוא לא הרפה, ולבסוף נעתרו השומרים והניחו ליהודי לגשת אל בעל הבית השרוי בגילופין, בעודם מגחכים על טיפשותו להיכנס ללוע הארי.

שיניו של היהודי נקשו בחרדה כאשר עמד על מפתן סלון הבית המפואר. בתוך ליבו השלים עם גורלו הצפוי. באותם רגעים הציפו אותו רגשות חרטה על מעשיו הפסולים. "ניחא", הפטיר, "יהא מותי בעבור הצדיק כפרה על עוונותיי!".

האיש, שגורלם של נידונים רבים נתון בידיו, היה שרוע על הארץ, שיכור כלוט. המתווך הרהיב עוז, ניגש אל השר וניסה לעוררו משנתו. זמן רב טלטל את גופו הכבד, קרא בשמו וניסה להקיצו. לבסוף פקח הלה עין אחת, ומתוך דמדומי השכרות זיהה את היהודי העומד מולו. "מה רצונך?", קצף עליו.

"כבוד השר", רעד קולו של היהודי, "אני יודע שראוי אני לעונש מוות על בואי אליך עכשיו, אך אני מוכן למות ובלבד שלא יישפך דמו של צדיק חף מכל פשע". הוא תיאר בקיצור באוזני השר את העוול שנעשה בצ'רנוביל. "אנא", התחנן, "חתום על צו האוסר את הוצאתו להורג!".

מוחו ההלום של השר הצטלל מעט. "הלבלר שלי איננו כאן", אמר, "ואיך אוכל למלא את בקשתך?".

המתווך ניגש אל שולחן השרד, נטל את נייר המכתבים של השר וכתב עליו את הנוסח שהכין עורך הדין מצ'רנוביל. "הנה, חסרה רק חתימת ידו של השר!", פנה אליו. הלה הניע את אצבעותיו באיטיות ו...חתם על המסמך.

עוד באותו לילה יצא רץ בהול מלובלין לצ'רנוביל. שם כבר החלו ההכנות להוצאתו להורג של הרבי. השליח הדהיר את הסוס בכל כוחו, ותלה את האיגרת על מוט בתקווה שיתנוסס לעיני האנשים בטרם יהיה מאוחר. הוא בא למקום ברגע האחרון ממש וחיי הצדיק ניצלו.

עיניו של ה'חוזה' יקדו כשאמר: "ראיתי כי נשמתו של רבי נחום, שנסתלק כבר לבית עולמו, ועמו נשמות עוד צדיקים, ירדו ללוות את האיש שסיכן את חייו למען הצלתו. לכן הלכתי גם אני ללוותו".


 






ב' אלול ה'תשע"ט



אמר מהרה"ק מצאנז זי"ע: בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכה"פ את עצמי אוכל לתקן כראוי... 

     במקום להשקיע בתיקון מידות רבות; בחיזוק בלימוד התורה; בשלום הבית; ביחס לילדים ולזולת - יכולים אנו לנצל את החודש הנעלה שלפנינו, אלול, על מנת לפתוח את הפקק האוטם את ליבנו ובבת אחת נתנקה מהלכלוך ונאחז בבורא עולם באמצעות תשובה מאהבה.

      בספר 'פענח רזא' מביא רמז בלשון התורה: כשנקח את האותיות במלים "ואת החזיר" ונשנה את סדרן – נקבל את המלים "אֹחַזֵי תורה"; "לרמוז שעתיד להחזירו לישראל אוחזי התורה, להתירו להם".


     בפרשת ראה (דברים יג,ד) באה גם רשימת הבהמות המותרות באכילה, והן עשר: 1) שור, 2) כבש, 3) עז, 4) אייל, 5) צבי, 6) יחמור, 7) אקו, 8) דישון, 9) תאו, 10) זמר. אומר על כך 'בעל הטורים': עם ישראל קיבלו את התורה, שביסודה עשרת הדברות; ובמקביל לכך הותרו לישראל עשר בהמות.

היין שבבקבוק לא יגמר (סיפורי צדיקים, גליון 366)

     בעיר וינה המעטירה, התגורר פעם יהודי שעיסוקו היה יינן,  הוא היה עושה יינות שטיבם היה מפורסם ככל הגלילות כטעימים במיוחד. מרחוק ומקרוב היו באים אליו יהודים כדי לקנות אצלו יין לצרכי שבת וחג, וכן לצרכי סעודה של מצווה.  יהודי זה היה נוהג שאם ארעה ברית מילה בעיר, היה נותן לבעל הברית בקבוק יין במתנה. היין הזה היה טעים באופן מיוחד, ואלה שזכו לטעום ממנו העידו כי טעם גן עדן לו. ואם מישהו ביקש לקנות ממנו מאותו סוג יין מיוחד ומעולה, היה מתנה תנאי שהיין ישמש רק לצרכי קידוש והבדלה.

     היו אנשים לא מעטים שרצו לדעת את סודו של אותו יין מיוחד במינו,  אולם היינן השיב כי את הסוד הזה הוא לא יכול לגלות. בבוא הזמן כאשר היינן חיתן את בתו הצעירה, הוא ערך לכבוד המאורע סעודה כיד המלך. בתום הסעודה, כאשר מילאו שתי כוסות לברכת המזון, אחת לברכה והשניה לשבע ברכות,  שאחר כך מערבבים את היין ביניהם ונותנים לשתות ממנו לחתן ולכלה, נטל בעל השמחה בקבוק יין מאותו המין המשובח וחילק בעצמו למסובים, כולם רצו לטעום מהיין המשובח, והוא חילק וחילק בהוסיפו מהבקבוק לכוס של ברכה, והבקבוק לא התרוקן עד שאחרון הקרואים קיבל את חלקו. או אז התפוצץ לפתע הבקבוק הריק והתנפץ לרסיסים בקול רעש גדול. כל הקרואים קראו בקול רם מזל טוב! מזל טוב! כמו בשעה שחתן שובר את הכוס מתחת לחופה. רחש עבר בציבור הגדול של הקרואים שבמו עיניהם ראו את האירוע המופלא, כל העיניים היו נשואות אל בעל השמחה ממנו ציפו לשמוע הסבר על מה שקרה ולהיוודע סוף סוף את סודו של היין המיוחד במינו.

     היינן שלנו לא חיכה שיבקשוהו הרבה הוא נעמד על רגליו ופתח בסיפורו המרתק: אודה את ה' בכל לבי, פתח ואמר היינן, עד כה הודיתי לה' בלבי פנימה, אולם עתה הגיעה השעה לספר את הסוד לעדה כולה לכל הנאספים כאן, שמעו איפוא גם אתם ותראו במו עיניכם כמה גדולים מעשי ה'. לפני שנים רבות בעת שהייתי אברך צעיר מיד אחרי החתונה, היתה פרנסתי על אומנות המילה, הייתי מוהל מומחה ומעולם לא סירבתי ולא דחיתי הזמנה, כאשר צריך היה להכניס ילד יהודי לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, תמיד עשיתי את מלאכתי בשמחה,  הן אם בעל הברית היה עשיר והן אם היה עני מרוד שממנו לא לקחתי פרוטה אחת כשכר טרחתי. כאמור תמיד עשיתי את מעשי בזריזות ובשמחה מבלי להתחשב בטרחה ובקשיים שהיו כרוכים בדבר.

     פעם אחת היה זה ערב יום כיפור בבוקר, נכנס אלי יהודי כפרי ובקשני לבוא עמו לכפר כדי למול את בנו שאשתו ילדה לפני שמונה ימים. אני שואל אותו איפה הוא גר? והוא נותן לי שם של כפר, אני שואל אם יש לו עגלה עם סוס? והוא משיב בשלילה, אין לו הוא בא ברגל, האם אתה יכול לשכור עגלה עם סוס? אני ממשיך לשאול, והתשובה שוב שלילית, אין לו כסף והוא בא והולך ברגל. כמה זמן הולכים? כשעה, הוא אומר חסר סבלנות, עוד שאלתי אותו אם יודע הוא שהיום ערב יום כיפור?  והוא אומר באדישות גדולה שכן הוא יודע שצריך לצום, אבל זה לא עושה עליו שום רושם כי הוא צם לא אחת גם במשך השנה.  ראיתי שיש לי כאן עסק עם יהודי כפרי פשוט שבפשוטים,  הרהרתי ביני לביני מה עלי לעשות, מצד אחד עסק שכזה לא עלינו ולא עליכם, להיסחב רגלי במשך חצי יום הלוך וחזור לכפר ובחזרה, ובקושי להגיע הביתה כשעה לפני כל נדרי, ומאידך, מיד תפסתי את עצמי אם מזדמנת לי מצווה יקרה כזו של ברית מילה דווקא בערב היום הקדוש, האם עלי לוותר עליה רק בגלל אי הנוחות שהיא כרוכה בו? אדרבה, עלי להיות שבע רצון ולהזדרז ואכן מיד אמרתי ליהודי הכפרי, בוא ונלך, מיד לקחתי את מכשירי המילה שלי ויצאתי לדרך עם היהודי, הוא צעד צעדים גדולים ומאוששים כחיל, אני בקושי נסחבתי אחריו, כבר ראיתי שאם אצלו אורכת הדרך בקצב כזה כשעה, הרי אצלי תארך שעתיים, אני מאחל לעצמי שאצליח לחזור הביתה שעה קלה לפני הסעודה המפסקת, כדי שאוכל לאכול משהו לפני הצום.

     היהודי הכפרי לא היה מרוצה מקצב הליכתי, בראותו כי אני הולך לאט, אמר לי כי אין לו זמן להיסחב כמו צב, הוא ילך קדימה ואני אבוא אחריו, הדרך ישרה לכפר ואין מקום לטעות. באומרו זאת הוא החיש את צעדיו ונעלם מעיני.  בהגיעי לכפר עייף ויגע, התעניינתי איפה היולדת גרה? נכנסתי לבית שבו לא היה איש זולת האמא עם התינוק שלה, לשאלתי איפה בעלה? השיבה האשה כי היא לא יודעת, בוודאי בעבודה,  הוא אמר לי כי המוהל יסתדר בלעדיו הוסיפה. להשתוממותי לא היה גבול, לא תיארתי לעצמי שיהודי יכול להיות כה אדיש לקיום מצוות מילה של בנו, איך הוא יכול להרשות לעצמו לא להיות נוכח בברית המילה של הבן? אך לא היה לי זמן רב להרהורים,  מה עושים עכשיו, איך אפשר למול תינוק בלי סנדק שיחזיק אותו על הברכיים? הרי זה סכנת נפשות. אני יוצא החוצה כדי לראות אם אפשר למצוא יהודי שיתנדב להיות סנדק, אני עומד ומחכה זמן רב, אך איני רואה יהודי לנגד העיניים, שואל שכן אם גר כאן בכפר עוד יהודי, והוא אומר שלא. נעשה לי רע על הנשמה , מחכה ומחכה אובד עצות, פי ממלמל תפילה: מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו.

     לפתע אני מבחין מרחוק ביהודי עם תרמיל על הגב ההולך במהירות, ואני רץ לקראתו בשמחה רבה, ומבקשו להיכנס ולהיות סנדק לרך הנימול, אני אומר לו כי ה' שלח אותו לכאן כדי לעזור לקיים את המצווה הגדולה למול ילד יהודי, ולא עוד אלא שיזכה להיות סנדק. אך דברי לא עושים על הקבצן כל רושם, מה סנדק, איפה סנדק? הוא אומר בזלזול מופגן, אני ממהר העירה, היום ערב יום כיפור ואם אגיע בזמן אוכל עוד לעשות כמה מטבעות מפדיון כפרות, וכבר רוצה להמשיך בדרכו. אני שואל אותו כמה הוא חושב להרוויח היום מפדיון כפרות ? והוא אומר, רובל שלם, שגם בשבילי היה אז סכום לא קטן,  זה היה כל רכושי אותו חסכתי מפי, כדי שיהיה לי כסף להיכנס לשותפות לקניית אתרוג, אבל לא היתה לי כל עצה, אלא להבטיח לקבצן כי בבואנו העירה אתן לו את הרובל, ובלבד שיסכים להיות הסנדק שאוכל למול את הילד.  לבסוף הוא הסכים, נכנסנו הביתה והקבצן התיישב על הספסל אותו העמדתי ככסא של אליהו, ולקח את התינוק על ברכיו, אני מלתי אותו כדת וכדין, וברוך השם הכל עבר בשלום, לאחר מכן החזרתי את הילד לאמו, ואמרתי לה שהואיל ולא היא ולא אני ולא בעלה לא יודעים איזה שם לתת לו, קראתי לו בשם אברהם, ואני מקווה כי הוא יגדל לתורה לחופה ולמעשים טובים.

     מבלי לאבד זמן נוסף, יצאנו לדרך בחזרה לעיר אני המוהל והסנדק, כיוון שהוא הלך יותר מהר, הוא הלך קדימה והשאיר אותי הרחק מאחוריו,  אני בקושי סחבתי את רגליי והגעתי הביתה שעה קלה לפני השקיעה. בהכנסתי הביתה היתה על השולחן מוכנה הסעודה המפסקת, אולם אני עוד לא הייתי במקווה כדי לטבול לפני היום הקדוש, ולא היה מספיק זמן גם לאכול וגם ללכת למקווה, עשיתי מהר חושבים והחלטתי שמוטב לי ללכת למקווה מאשר לאכול, ורק מזגתי לעצמי כוס יין מהבקבוק שעמד על השולחן. באותו רגע ממש נכנס הביתה הקבצן שהסכים לשמש סנדק לתינוק שמלתי, נתתי לו את הרובל שהבטחתי לו והצעתי גם לו כוס יין, אמרנו לחיים וכן גמר חתימה טובה, והקבצן הרים את ידיו ובירך אותי שאזכה לעשות את כל המצוות בשמחה, באומרו זאת הוא גם הבטיח כי היין שבבקבוק לא ייגמר, כל עוד לא אשיא את אחרון ילדי ולא נברך שבע ברכות בחתונה זו.


     היינן סיים את סיפורו המעניין, באומרו מאז לא ראיתי את הקבצן - סנדק יותר, אולם כפי שהנכם רואים, ברכתו נתקיימה היום, כאשר זכיתי בעזרת השם להשיא את בתי הצעירה, טעמנו כולנו מהיין ההוא שהספיק לכולם לפני שאזל מהבקבוק, שיהיה זה סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל ישראל כל הנוכחים השיבו אמן כן יהי רצון.









א' אלול ה'תשע"ט


אמר הרבי הקדוש מרוזין זיע"א: ריבונו של עולם!  מוכן אני לוותר על העולם הזה. גם על העולם הבא אהיה מוכן לסלוח... דבר אחד אני מבקש, שלא נסתובב כאן בעולם כמו בהמות בלי דעת! )נקודות של אור - ספינקא(


    אנשי מעשה נוהגים לבדוק את המזוזות בחודש אלול מדי שנה בשנה (מטה אפרים, קיצור שולחן ערוך קכח)

   אע"פ שתקיעת שופר בחודש אלול הוא מתקנת חכמים (כדמשמע מלשון הפרד"א פרק מ"ו) אין מברכים על התקיעות לפי שהוא רק להזכיר את התשובה, וכמו שאין מברכים על התענית בימים שמתענין ומתריעים הגם שהם מהתורה (אמרי אמת דף נה טו).

     במזמור זה ("לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז)) נאמר בפסוק יג "לולא האמנתי וכו' לולא אותיות אלול (אוצר כמ"י סימן ס).  

 הזמנה למשפט.

     נוסח ההזמנה שלפנינו, המופנה בזאת לכל אחד ואחד מאתנו, יסייע לנו בוודאי לחוש ולהרגיש לקראת מה אנו הולכים (מובא בספר לקח טוב):

     א' לחודש אלול אל כל איש ישראל , הנך נקרא בזה להתייצב למשפט, אשר יערך בימים אי ובי בתשרי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה. אתה מואשם באי שמירת חלק ניכר מסעיפי ארבעת חלקי השולחן ערוך, לדוגמא הננו מביאים כאן כמה מהתביעות העיקריות:

א. ביטול תורה.

ב. חטאי הלשון, כלשון הרע, ליצנות, שקר ועוד.

ג. עניינים שבין אדם לחברו, כהלבנת פנים, פגיעה בחבר ועוד.

ד. זלזול בממונם של אחרים.

     צפוי עיון מחודש בחלק שלך בעולם הבא, בין שאר העונשים האפשריים:

א. עונש מיתה ח''ו.

ב. מחלות וייסורים.

ג. עוני, צער וגלות.

     עליך להופיע לפני השופט באופן אישי, ללא כל יועצים ומלווים. יצוין,  כי חומר התביעה הוכן בדקדוק רב, לאחר מעקב ממושך אחרי מעשיך ביום ובלילה. ומכיוון שאין לפקפק באמיתות העובדות, אין כלל מקום לוויכוחים או להתנצחויות, אי לכך הנך נתבע על ידי מידת הדין להודות באשמה, כדי שלא להגדיל את חומרת האשמה.  

     לבקשת הסנגוריה [מידת הרחמים] ניתנה לך ארכה של שלושים יום,  כדי לאפשר לך לעיין בגיליון האישום ולהכין כתב הגנה. פסק הדין יינתן בו ביום, ובמידת הצורך תינתן לך ארכה נוספת של עשרה ימים.

     הערה: מתוך התחשבות במעמדך המיוחד כנתין בתחום שיפוטו של שופט כל הארץ, מוענקת לך אפשרות יוצאת מהכלל להביא לכך שינהגו עמך לפנים משורת הדין. אם תענה על הדרישות תוכל להמתיק את דינך או לבטלו כליל, ואף להפנותו לטובתך!

     עליך לפנות בהקדם ללמוד הלכות תשובה ברמב''ם או לרבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה לשם קבלת פרטים והנחיות.


בברכה ובהצלחה על החתום - בית דין של מעלה 




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט