אישה כי "תזריע – וילדה" כלומר כי עיקר ה"לידה" מה היא? היא ה"הזרעה"! שהוריו חשבו בטוב וטיהרו עצמם. (וזהו רמז: "יפה כח הבן מכח האב". כלומר כח ומעלת הבן יפה, בזכות האב והאם). וא"צ לומר כי בוודאי צריך להקדים מקווה טהרה ולא לזלזל כמלא נימא בכל תהליך אשר צריך כפי תנאי ההלכה ושבעה נקיים, ואז יוצאים בנים טובים ונקיים. (רבינו חיים בן עטר זצ"ל)    

     אכילת שקצים ורמשים מטמטמת את לבו של האדם ומרחיקה אותו מכל קשר ושייכות לקדושה, כפי שאומרת הגמרא (יומא לט ע"א (: "תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר: 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". לעומת זאת, הקפדה על כשרות האכילה זורעת בלב האדם זרעי טהרה, ויש בכוחה לקרב אותו לאביו שבשמים.

     'אם את המצווה הראשונה שמוטלת על ההורים לקיים בבנם ולהטביע בגופו חותם של עשיית רצון המלך הם דוחים במספר שעות, ולעיתים אף עד הזמן שהשמש עומדת לשקוע... בו בזמן שמצות המילה לכתחילה היא עם הנץ החמה, ונפסק בשו"ע בזה "זריזים מקדימין למצוות", אם כן מה יעשה הבן ולא יחטא?!  נכון שיש למאחרים סיבות והסברים שנראים צודקים ומוכרחים,  משפחה, קרובים, אולם, עבודה ועוד, חוץ מדבר אחד, רצון ה' שכביכול מבקש "תמול עכשיו בהנץ החמה". וזה מוטבע בילד - רפיון, תירוצים, איחור בעשיית מצוות ה'!!!' 

    בלב כל יהודי, שוכן גם חלק 'גויי' [וכמו שאמר (ברכות יז ע"א): גלוי וידע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאין אנו עושים רצונך,  שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו (רש"י), ושעבוד מלכיות, היינו השפעת האומות וחלחול תרבותם]. ומובן שבחלק זה איננו שונאים את הגויים, להפך. אבל בגויים אין אף 'פינטעלע איד', אף נקודה של יהודי, גם לא שמץ ממנו. לכן שונאים הם אותנו בכל לבם!

חתונת השנה (מאורות הדף היומי, עלון 1030)

     האולם המה ועלה על גדותיו. מאות מוזמנים גדשו את מקומות הישיבה ואת רחבת הריקודים והשמחה גאתה, התרוממה ונשפכה בעליזות מן האולם המפואר אל סביבותיו. אחד המוזמנים נכנס אל האולם, הביט ימינה,  סובב את ראשו לשמאל, ולפתע קלט כי דבר מה מוזר מתרחש לנגד עיניו. רק לפני שבוע שולשלה ההזמנה לתיבת הדואר שבביתו, תוך הדגשה על המעטפה כי חובה עליו להשתתף בחתונה זו. מפאת היכרותו עם שולחי ההזמנה והכבוד הרב שרחש כלפיהם, הוא הואיל לכתת את רגליו אל האולם.  ברם, מי הם המלצרים האלה? פניהם היו מוכרות לו מאד, אלא שהוא לא האמין למראה עיניו.

     ארבעה חדשים לפני כן נקלעה בת ישראל צנועה וחסודה בגיל השידוכים אל ביתה של משפחת טורק בבני ברק. מרוב צניעותה לא הצליחו לברר את המעיק עליה, שח בן המשפחה. אולם, לא אשה מלאת רוך ורחמים כרבנית טורק ע"ה תיכנע במהרה. ואכן, כעבור זמן מסויים פלטה הנערה, כי זו תקופה ארוכה שהיא באה בקשרי שידוכין עם בחור ישיבה בן טובים, אלא שמועד החתונה לא נקבע מעולם, מאחר ששניהם לא ידעו מניין ימצאו מקורות המימון המינימאליים הדרושים לקיום טקס הנישואין ולהוצאות הנלוות לחייו של זוג צעיר בישראל. ככל שחולף הזמן לחשה הנערה בעצבות , גוברים חששותיי כי השידוך עלול להתבטל.

     במרץ נעורים החלה הרבנית טורק ע"ה לגייס רבנים,  עסקנים ובני משפחה, כדי לבנות חורבה אחת מחורבות ירושלים. כיד ה' הטובה עליה, עלה בידה לארגן תוך זמן קצר פינת חמד נאה למגורי בני הזוג,  אולם לעריכת החתונה, זמרים ומתנדבים לעריכת שבע ברכות בכל יום משבעת ימי המשתה. מועד החתונה הלך והתקרב. לפתע, שבועיים לפני היום הגדול והחגיגי, הרגישה הרבנית טורק ע"ה, כי פני הנערה אינן כתמול שלשום. איש לא ידע מה מעיק על לבה, אך הרבנית, אשר חשה את הזולת בכל נימי נפשה העלתה בפני הנערה את האפשרות, שמא חפצה היא להתחתן באולם המכובד ביותר, אולי נשא לבה אותה לחגוג את יום נישואיה במקום יוקרתי.  הנערה לא השיבה, אך הרבנית לא הייתה זקוקה לתשובה, היא הבינה.  כאמור, היה זה שבועיים לפני מועד החתונה! בנה של הרבנית טורק ע"ה מספר בהתרגשות כי הוא תיאר לעצמו אלו מאמרי חז"ל ודברים המשמחים את הלב עתידה אמו הרבנית להעתיר על לבה הדואב של הכלה, עד שתתרצה ויקרנו פניה.  אולם להפתעתו הרבה, הרבנית החלה בהכנות קדחתניות ליציאה מן הבית, תוך שהודיעה, כי היא אצה רצה לאולם פלוני בבני ברק, מן המכובדים שבאולמות.  ניסיתי להסביר לאימי, נזכר הבן, כי בעונה זו של חודשי הקיץ כל האולמות הוזמנו זה מכבר, ואין כל סיכוי למצוא אולם פנוי. ובכלל, מניין יילקח הסכום העצום למימון החתונה במקום כה מפואר,  ומי אמר שיש להיענות לכל בקשה של הכלה,  אפשר להסביר לה ש... אבל אמי כבר הייתה מחוץ לדלת.

     כעבור שעה קלה צלצל הטלפון בביתנו, ממשיך הבן לספר. הרמתי את השפופרת, ומצדו השני של קו הטלפון שמעתי את אמי שחה בפשטות מדהימה, כי שעה לפני כניסתה לאולם השמחות היוקרתי, קיבל בעל אותו אולם הודעה מפתיעה על ביטול חתונה מסוימת שהייתה אמורה להיערך ביום חתונתה של הכלה שלנו! הוא הסכים להעמיד את האולם בחינם לרשות הזוג הצעיר, האיצה בי,  ועכשיו צריך לארגן סעודה כדת וכדין.  הייתה חתונה באולם מפואר, היה אוכל מגוון וטעים שבושל על ידי... מטבח הישיבה שבה למד החתן,  והמלצרים היו... בני משפחתה של הרבנית טורק ע"ה.  האורח שהוזמן לחתונה על ידי משפחת טורק,  עדיין עמד המום בפתח האולם, בעוד הריקודים נמשכים.

     לימים סיפר אותו אורח, כי מלבד שהתפעם ממידת החסד המופלאה של צדקת זו, הבנתי והפנמתי, כי כח הרצון, הוא הקובע. אם אדם נוטל על עצמו משימה רוחנית ברצינות, ומטיל את עצמו לתוכה בכל מרצו, חזקה, שיסייעוהו מן השמים.  כוחות עלומים ימסכו בגופו, ומרץ נעורים יזרז את מהלכו. הוא יצליח.

אדם צריך להתייצב בכל כוחו ומאודו מאחורי כל מילה שלו. אמרת דבר? הבטחת משהו? התחייבת למישהו? אל תתחמק, אל תברח, קח אחריות לקיים מה שאמרת. (דרכי יאשיהו(

     אמרו חז"ל כי מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעוונם, על כן יהא רגיל אדם תמיד בביתו להוכיח בעניני לשון הרע, ויעזה זאת בלשון רכה, ויציע לפניהם את גודל העונש על זה לעתיד לבא וגודל השכר למי שנזהר בזה. והחשוב ביותר זה הדוגמא העצמית שאם חלילה ישמעו בני ביתו מפיו דברי גנאי לא יהיה לו אח"כ פתחון פה למנוע אותם מזה, כי על פי רוב הנהגת אנשי הבית תלויה בהנהגת בעל הבית בעצמו )הל' לשה"ר, כלל ח', סעיף י"ד(

     ביארו המפרשים, שארבע תקופות השנה הן כנגד חייו של האדם. האביב – דומה לילדות ולנערות שהם ימי הגידול והעליה. הקיץ – דומה לימי הבחרות והעמידה. החורף – לימי הזקנה שעדיין יש כח חלש לאדם. הסתיו – דומה לימי הישישות והפסד הכח. ולכן הייתה יציאת מצרים בחודש האביב, וחודש זה הוא ראשון לחודשי השנה, לרמוז על ראשית ימינו ושנותינו, והיותנו לעם, כמו שכתוב )שמות יג ד) היום אתם יוצאים בחודש האביב (ויאמר אברהם(

    האדם מתמודד כל ימיו בין שתי נטיות מנוגדות,  לעשות מה שנכון , ולעשות מה שנוח.

הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל והברית מילה

      ממעשיו של הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל נוכל ללמוד פרק בהלכות ענווה נראה כיצד הוא, למרות גדולתו ידע כיצד לקיים מידה חשובה זו, וכך היה המעשה:

     פעם אירע שיהודי אחד נכנס לביתו בערב שבת וביקשו שיבוא למול את בנו ביום השבת בשכונת ימין משה הסמוכה להר ציון שבירושלים העתיקה. הרב צדקה, שהיה כבר זקן בערוב ימיו, לא סירב להזמנה והלך ביום השבת עם שמש מביתו שבירושלים החדשה זמן ממושך עד שהגיע לבית בו נערכה ברית המילה. והנה, לפתע הבחין הרב צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט ואינו מזדרז לקיים את המצווה. הקרואים רמזו לאבי הבן שהמוהל וכן הרב ממתינים שיורה להתחיל בברית המילה. בקול רפה השיב אבי הבן כי הוא חזר בו מכוונתו לכבד את הרב במצוות המילה ובדעתו לכבד את המוהל שהגיע זה עתה, אלא מכיוון שטרח ויגע הרב צדקה דרך ארוכה כדי לקיים את המילה לכן לא אמר לו זאת.

     תשובתו של הרב הייתה: "אינני מקפיד על זה כלל! תוכל לכבדו במצוות המילה ואין טעם להתמהמה כלל."

     אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה. שוב נפנה רבי צדקה לאבי הבן ושאלו: "ועכשיו למי מחכים?". בבושת פנים השיב לו הלה כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו, אולי יואיל כבוד הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו? להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו בשמחה וברצון: "הא לך, משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון, ייקח וימול בהם."

     וכן היה, הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל.

     בדרכו חזרה לביתו החל שמשו לשוחח עמו על מה שאירע, ובינתיים התפלא בפני הרב ואמר: "תמה אני על כבודו שעבר בשתיקה על התנהגותו של אבי הבן ועל חוצפתו, שלא די בכך שלא כיבדו במצוות המילה לאחר שהלך דרך ארוכה בעצם יום השבת, אלא עוד הרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולבקש ממנו את כלי המילה! אלמלא אני במקומכם, לא הייתי משאיל לו את כלי המילה בשום פנים ואופן!"

     חייך אליו הרב צדקה ובפנים שוחקות השיב לו: "וכי ידעת? הנה אנכי כבר זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל, אבל אף פעם לא זכיתי לעשות את המצווה באופן כל כך מושלם כפי שעשיתי היום. מי כמוני מאושר היום?"

     התפלא שמשו שבעתיים: "היום? הן היום לא עשה כבודו את המצווה כלל כי אם המוהל האחר התכבד בו במקום כבודו?!"

     הסביר לו רבי צדקה: "כבר אמרו חז"ל: 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' ובכל פעם שאני מקיים מצוות מילה, אף שהיא מצווה גדולה וחשובה מאוד, מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתה כל מיני 'נגיעות' ופניות מאחר שהקהל חולק לי כבוד ומכבדים אותי אחרי הברית, וקשה לי לעשות בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו. לא כן הפעם, אשר לא מלתי את הבן בפועל, ואף אחר לא החזיק לי טובה, ולא חלקו לי כבוד אלא רק בשמים ממעל החשיבו לי כאילו עשיתי את המצווה, אם כן תיזקף היום לזכותי מצווה זכה, נקייה מכל פניות ונגיעות, כפי שהכתוב עצמו מעלה עליו 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. אם כן זכיתי היום לשלמות במצוות מילה יותר מכל הפעמים שזכיתי למול ממש..."

בביהמ"ד של הרה"ק ה'שפת אמת' זי"ע אירעה שריפה, ושלח הרה"ק לברר ממה אירעה השריפה, והייתה התשובה שסגרי' שהושלכה על הארץ גרמה כל זאת. נענה הרבי ואמר אם סיגריה אחת קטנה גרמה להיזק כל כך גדול, מידה טובה מרובה כמה תועיל קבלה אחת קטנה...

    "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון", מספר המדרש, "נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו: ראה מעשי כמה נאים תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".

     בתלמוד ירושלמי מס' קידושין (פ"ד הי"ב) קבעו חז"ל: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל". ועל כן היה ר' אלעזר אוסף פרוטות כדי שיוכל לקנות בהן מאכל חדש לפחות פעם בשנה, משום שחשש להלכה זו. [והעתיקוהו להלכה המג''א סימן רכ''ה סקי''ד, והט"ז סימן רכ"ז]. ורבינו בחיי בפירושו עה''ת (בראשית), כתב שיש מצות עשה - 'מכל עץ הגן אכל תאכל'.

     יש עשר מיני בהמות וחיות שנאכלות, כנגד עשרת הדברות (בעל הטורים בפר' ראה). ואלו הן: ג' מיני בהמות: בקר, כבשים, עיזים. ז' מיני חיות: איל , צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו, זמר. החיות כתובות בפרשת ראה.

הקללה ("ברכת דוד"(

     הרב מנחם שטיין שליט"א סיפר מעשה מצמרר:  לפני מספר שנים נכחתי עם אחד מגדולי ישראל בחתונתה של אחת מבנות סמינר אחד באולמי "פרדייז" בבאר שבע.  סידרנו את החופה והקידושין, ובסיומה עשינו את דרכנו לרכב להחזיר את אותו גדול ישראל אל ביתו. והנה, עוד לפני שנכנסנו לרכב, ניגשה אלינו לפתע בחורה מבוגרת, בת שלושים וחמש וחצי, מהעיר אופקים, שעדיין לא זכתה להקים בית. מאז שסימה את לימודיה בסמינר לפני כשש עשרה שנה היא מחפשת את זיווגה, אך ללא הצלחה.

     היא ניגשה אל אותו גדול תורה והחלה לפרוץ בבכי קורע לב לפניו: "הרב, מה יהיה איתי? מתי אזכה להקים את ביתי? שנים שאני מנסה ומחפשת את החתן שלי,  אך ללא הצלחה."  הדמעות חנקו את גרונה, והיא התחננה על נפשה: "הרב, הכלה הזו שחיתנתם כעת, היתה אחת מילדות הגן שלי כשהייתי בת עשרים! אני הייתי אז הגננת והיא היתה בת שלוש-ארבע! חלפו מאז שש עשרה שנה, היא זכתה בחתן בן תורה נפלא, ואני כבר בת שלושים וחמש וחצי ורואה כבר שערות לבנות בראשי. מה יהיה הרב? גם אני רוצה משפחה!"  נכמרו רחמיו של אותו גדול תורה, שהגיב בשאלה שלא אפיינה אותו כלל: "תגידי לי בבקשה, האם אי פעם קיללת את עצמך? האם אי פעם דיברת כנגד עצמך?"

     הרב שטיין: אני עמדתי מהצד והתפלאתי מאוד, שהרי, בדרך כלל, הרב מברך את מי שצריך בברכה קצרה וממשיך הלאה. מעולם לא שאל שאלה שכזו, זה לא הסגנון שלו. ה' פשוט שם לו את המילים בפה.  אותה אשה עצרה את דמעותיה, חשבה למשך כדקה ואז השיבה לרב: "כן, כן! כבוד הרב, זכורה לי פעם אחת שקיללתי את עצמי. היה זה לפני כחמש עשרה וחצי שנים, כשהייתי בת עשרים, בתחילת השידוכים. עדיין לא הייתי בוגרת בנפשי ולא תמיד שקלתי בכובד ראש את ההצעות שהגיעו אלי.  באחד הימים ניגש אלי אבא והציע לי בחור מסויים וביקש ממני להיפגש איתו. ביררתי עליו כמה פרטים, ואכן התברר שהוא בחור טוב, אבל... גיליתי דבר מסויים על המשפחה שלא היה תקין. ניגשתי לאבי ואמרתי לו שאיני רוצה לגשת לשידוך עקב הבעיה המשפחתית.  אבי שמע והתנגד לדברי: 'נו, אז מה? זה לא רציני! לא שווה לפספס בחור שכזה. אני מבקש שתיפגשי איתו, בבקשה. לא כדאי לוותר על בחור שכזה!'  ואני בשלי אמרתי לו, שאיני מוכנה בשום פנים ואופן. אבי כעס עלי וקבע לי: 'אתם תיפגשו!'  העניינים התחממו, עד שמרוב עצבים אמרתי לאבי: 'אם אתה תפגיש אותי עם הבחור הזה, אז שלא אתחתן אף פעם! אני לא רוצה להתחתן בכלל!, כך אמרתי כשהייתי בת עשרים..."  הרב שמע את הדברים ואמר בבהלה: "באמת?! ככה אמרת לו?!" " כן, כי הוא הרגיז אותי."  הרב הזדעזע כולו ואמר לה בחלחלה: "אבל הרי 'ברית כרותה לשפתיים, שאינן חוזרות ריקם!' בורא עולם כרת ברית עם שפתיו של האדם שדבריו ישפיעו ואף יוכלו להזיק לו. היכנסי עימנו לרכב", ביקש ממנה הרב .

     הגענו לכולל ערב, הרב הוציא עשרה אברכים והעמיד אותה במרכז. היא עמדה וקיבלה על עצמה לשמור על הפה שלה ושלא תדבר יותר נגד עצמה. האברכים ערכו לה יחד עם הרב "תיקון קללות", שסידר מרן החיד"א, המובא בסידורים, והתירו לה את אותה הקללה שלפני כשש עשרה שנה. " עכשיו התפללי לזיווגך. אותו פה שבו מנעת זיווגך לפני שנים רבות, אותו פה בתפילה ובתחנונים יזכה אותך בחתן!" – הורה לה הרב.  ואכן, הבחורה מספרת: "קבלתי כוחות חדשים לאחר ברכתו של הרב והתחלתי לשפוך דמעות לקב"ה שלא יעכב עוד את זיווגי. ספר התהילים היה ספוג בדמעות ... התחננתי לפני בורא עולם: 'רבונו של עולם! הרי אתה יודע את גילי, כל שנה שחולפת גורמת לי לצער שמא יעבור הזמן שאוכל להביא ילדים לעולם. רבונו של עולם ! רק אתה יכול להושיעני ולא אף אחד אחר. רק מבקשת אני ממך לדעת: עוד כמה תפילות חסרות לי עד שתגיע הישועה?' " כך יום יום דיברתי עם בורא עולם, העתרתי בתפילות ובתחנונים ולא עזבתי לרגע את הקב"ה!"

     עבר חודש. הבחורה התקשרה אלי ואמרה: "כבוד הרב, אני רוצה להזמין אותך למסיבת האירוסין שלי, ב"ה, שתיערך באותו אולם בו נפגשנו, אולמי 'פרדייז' באר שבע. מצאתי בחור נפלא בן שלושים ושמונה מדרום אמריקה, שהקב"ה גילגל שניפגש בחודש האחרון, והחלטנו להתחתן בשעה טובה..." 

פרשת צו

      אומרים בשם רבי ישראל סלאנטער זצ"ל: פעמים רבות שמעתי שקוראים ליהודי העוברים על יד בית הכנסת "קדושה" "קדושה"! אך לא נזדמן לי לשמוע שהסועדים יקראו לעוברים ושבים "סעודה, סעודה"!

    אמרו בשם רבי לייב מקאוועל: אדם כושל ונופל, מיד תולה האשמה באבנים שבדרכו, אין אבנים אשם השיפוע שבקרקע. אין שיפוע אשמה הנעל שעל רגליו, אבל הוא עצמו תמיד צודק, אין בו כל אשמה...      

     אנשים לא עושים טיולים, טיולים עושים אנשים.

     "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו' - ו') מה החידוש בפסוק זה? בספר"מנחה בלולה"כתב, שהתורה באה להבליט את גודל הנס, שהמזבח יהיה מעץ, והנחושת כעובי דינר, והאש שעליו אש תמיד,  ועם כל זאת נותר המזבח בשלימותו, לא ניתך ולא נשרף. אין זאת, אלא כי מזבח שלנס היה.

     ב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר,  שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.

     בעוד 20 שנה מהיום תהיה מאוכזב יותר מהדברים שלא עשית מאשר הדברים שעשית.

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצוה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכוהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

    "בשושן פורים היה מקיים הגאון ממונקטש מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, ומשתה ושמחה כביום פורים", אך אסר לקרוא מגילה אף בלא ברכה והרעיש על אותם שכן נוהגים לקרוא, דזה בכלל "ולא יעבור". אכן בשו"ת "מנחת אלעזר" כתב להסביר מדוע הצדיקים והחסידים מרבים בסעודת "שושן פורים" ולפעמים יותר מפורים עצמו... )"דרכי חיים ושלום" אדר, "מנחת אלעזר" ח"ב ה', ועיין ב"י תרצ"ג ו"מנהגות וורמייזא"(

"ושכנתי בתוכם"  (דרך עץ החיים(.

     היו אלו הימים בהם שררה המחלוקת בין רבי יהונתן אייבשיץ ורבי יעקב עמדין אודות עיסוקו של רבי יהונתן בקמיעות. היתה זו מחלוקת בין ארזי הלבנון, שרפי קודש הדומים למלאכים, וכפי שהתבטאו גדולים אלו באוזני תלמידיהם - אהבה עצומה שררה ביניהם, ומחלוקתם - אך לשם שמיים היתה. ברם, מטבע הדברים, היו בשולי המחנה אי אלו תלמידים, שעל אף אזהרותיהם החוזרות ונשנות של גדולי הדור, ביקשו להתערב ולשלוח יד במחלוקת המקודשת. וכך, החלו מספר אנשים, שהחשיבו עצמם לתלמידי רבי יעקב עמדין, לעקוב אחר רבי יהונתן אייבשיץ. ואכן, הנהגה אחת צדה את עינם הקפדנית; הם שמו לב כי בכל בוקר, כאשר רבי יהונתן עומד בבית הכנסת ומברך בכוונה את ברכות השחר, הרי הוא מדלג על ברכת "שלא עשני גוי"!. בתחילה סברו כי אך טעות היא, אך משהדבר חזר ונשנה על עצמו דבר יום ביומו, שמו הללו פעמיהם לבית הדין שבעיר, והתריעו בפני הדיינים על כך שהרב מדלג באורח קבע על ברכה מברכות השחר!

     בתחילה אטמו הדיינים אוזניהם משמוע, אך כיוון שהללו התעקשו על כך והיו מוכנים להעיד על כך בגלוי, סרו הדיינים לביתו של הרב, ואחר בקשת מחילה התעניינו האם נכונה השמועה. תשובתו של הרב הפתיעה אותם: "אכן כן, צודקים הללו בדבריהם. באורח קבע איני אומר בבית הכנסת את ברכת 'שלא עשני גוי', אולם האם יודעים אתם מדוע?" "מדוע?" שאלו הנוכחים, ורבי יהונתן השיב: "מידי בוקר, כאשר אני ניעור משנתי, אני חש אושר עילאי, עד אין קץ, על כך שזכיתי ונולדתי יהודי,  בן לעם נבחר, בנו יחידו של הבורא יתברך ויתעלה שמו. ומכיון שכך, אני מזנק בחדוה, ומיד לאחר שאני נוטל את ידי, מתפרצת השמחה מליבי: 'ברוך שלא עשני גוי'! איני יכול להתאפק עוד". "אמרו נא לי" סיים רבי יהונתן, "אחרי שאני מברך את הברכה מיד בקומי, האם אני צריך לברך שוב בבית הכנסת?!"...

 הניצוץ הראשון (פניני בית הלוי, גליון 522)

     מובא בספרים מעשה נאה: שליח מארץ ישראל הגיע בנדודיו אל כפר נידח ורחוק והוזמן אל ביתו של אחד התושבים, צורף במקצועו,  שאירחו בחפץ לב. למחרת, עוד בטרם זרחה החמה, כבר היה הצורף המארח שקוע במלאכתו. התבונן השליח במעשיו, וראה כיצד עמל הוא להבעיר את האש בתנור. נושף היה בחוזקה בפיו ומניף על האש בגד ישן בכדי שתגדל הלהבה ותתלהט. "מדוע אינך משתמש במפוח?" פנה אליו השליח בתמיהה " אילו היית נעזר במפוח, לא היית מתעייף כל כך בניסיונך להעלות את הלהבה!". הפסיק הצורף מנפנופיו ושאל בפליאה "מפוח? מעולם לא שמעתי על דבר כזה!". "אם כן", הבטיח לו השליח, "כשאגיע לעיר הגדולה,  אזכור בלי נדר לרכוש עבורך מפוח, ואשלח אותו אליך עם שליח". אמר ועשה. רכש את המפוח ושלחו אל הצורף על ידי שליח נאמן.

     כעבור מספר שנים, נקלע האיש שוב לאותו כפר, ומצא את הצורף עסוק במלאכתו. כאשר הבחין השליח כי הנפח אינו משתמש במפוח שקנה עבורו,  אלא מלבה את האש בדרכו הפרימיטיבית, התאכזב ביותר. מששאלו לפשר הדבר, קבע הנפח בביטול: "המפוח, כלי בלתי מוצלח!". בירר השליח כיצד ניסה להשתמש בו, והנפח הסביר בתמימות: "הנחתי בתנור גחלים, ונפחתי במפוח, אולם הגחלים נשארו כבויים ולא התלקחו!". " הלא הגחלים ישארו כבויים לעד, אלמלא תדליק את הניצוץ הראשון",  הסביר השליח לכפרי, והוסיף "לּו היית מדליק ניצוץ קטן, היה המפוח מסייע בידך להבעיר אש גדולה!".

     סיפור זה טומן בחובו מוסר השכל נפלא: כדי לקרב יהודי, יש לעורר בו את הניצוץ הטהור החבוי בעומק נשמתו, לתת לו להרגיש את הטעם המתוק בעשיית המצוות, ואז ממילא ירגיש איך בוערת בלבו שלהבת קודש גדולה ומאירה של אהבת התורה והמצוות, כנאמר "טעמו וראו כי טוב ה'" – די בטעימה כדי לראות את טוב ה'.

 בל"ג בעומר האחרון לחייו של הרבי ה"אמרי חיים" החליטו כי לגודל חולשתו לא יתקיים טיש מרכזי, אלא רק בעלי החלאקה יעברו לפני הרבי להתברך. איתרע מזלו של חסיד יקר וחריף, ובאותה שנה היתה לו רק בת שהגיעה לגיל שלש. כיון שהשתוקק מאד לברכתו של צדיק לא התבלבל, הלביש אותה בגדי בן ועברו לפני הרבי... )"נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג י"א(

    גבינה חינם יש רק במלכודת של עכברים.

     העושה סעודה ביום פורים, מדליק אבוקה דרך שמחה ויום טוב . יתעכב על שולחנו לאכול ולשתות יותר ממה שרגיל, ויקבץ כל אנשי ביתו וחבריו, כדרך המסיבה שמתאספים רבים לעשות סעודה ומתוך כך מתרבה השמחה. )"סדר היום", משנ"ב תרצ"ה ב'(

     התורה לא רצתה להביא אותנו לעובדות מדעיות כי אם לערכים ,מוסריים, רוחניים, ובכל זאת המדע מאמת את תורתינו הקדושה.

ברצותו מאריך, ברצותו מקצר (הרב גרשון מילצקי שליט")

     הסיפור מתחיל לפני כעשרה חודשים.  בעת שהותי בארץ ישראל, שמחתי לפגוש חבר ותיק, אך המפגש שהחל בשמחה הפך במהרה לגוש ולמחנק בגרון. הוא סיפר לי כי בבדיקה שגרתית בעקבות "תחושה מוזרה" התברר ששתי כליותיו קרסו. הוא מטופל בדיאליזה, והוא זקוק להשתלת כליה בדחיפות. " חייו של חברי התהפכו, בירורים שנעשו בכל חלקי כדור הארץ, העלו תחזית קודרת של חודשים ארוכים של ציפייה והתחברות יומית של כמה שעות לדיאליזה. תחושת חוסר אונים לראות חבר בצרה כזו הינה חזקה וכואבת. עמדתי לחזור לקוסטה ריקה כעבור יומיים, והבטחתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לסייע. "

     כששבתי, החילותי בסדרת בירורים בכל המרכזים הרפואיים, על מנת לבדוק האם ניתן לשלב את חברי בתור להשתלה.  הבירורים שארכו כמה שבועות העלו חרס."  הוא קוטע את הרצף וחוזר לאחור בזמן "ערב צאתי לנסיעה לארץ ישראל קיבלתי בלשכתי בחורה צעירה מהקהילה, יחד עם אמה. הבחורה היתה מאורסת לבן הקהילה ובשל חוסר יכולתה לעמוד בהתחייבויות כספיות השידוך עמד להתפרק. הבטחתי להן שהכסף יימצא ושימשיכו בהכנות כרגיל. כעבור כמה שבועות, לאחר שובי מהביקור בארץ, העברתי לה את הסכום הדרוש. הכלה הנרגשת שאלה "מה אוכל לעשות כדי להודות?" וללא מחשבה נוספת עניתי לה "ביום חתונתך בעת עמדך מתחת לחופה, עת השמים פתוחים ועוונותייך מחולים בקשי רחמים עבור חברי" והיא הבטיחה שכך תעשה".

      ביום חמישי שלפני החתונה, שעמדה להתקיים ביום ראשון, קיימתי שיחה טלפונית, בשעות הערב עם חברה מהקהילה, וביקשתי את עזרתה בבירור אחרון, אצל קרובת משפחתה, רופאה מרדימה באחד מבתי החולים בקוסטה ריקה, לגבי הכליה עבור חברי. " השיחה התנהלה כשהיא ברכב, משוחחת באמצעות דיבורית. לצידה ישבה עוזרת הבית שלה, בחורה צעירה בת 22 ילידת ניקרגואה, אשר בסופי שבוע לומדת באוניברסיטה, ואת לימודיה היא ממנת על ידי עבודתה כעוזרת בית. היא שמעה את השיחה, ולפתע שאלה מי זה בטלפון, "זהו הרב שמבקש עזרה עבור חבר טוב שלו שזקוק להשתלת כליה" השיבה לה.  הבחורה פלטה "חבר של הרב? אני רוצה לתרום"!

     הבשורה הועברה אליי מיידית ובזהירותי ביקשתי מהבחורה לחשוב על העניין , הזכרתי לה שהיא צעירה לימים ושהחיים לפניה, וביקשתי ממנה לשוחח על כך למחרת. כששבנו ושוחחנו בבוקר והיא התמידה בהצעתה, ביקשתי מהגברת שתיקח אותה מיידית לבדיקות התאמה.  התוצאות היו מדהימות התאמה נדירה של קרוב ל-100 אחוזים בכל המובנים, בדיקות נוספות הראו שהבחורה בריאה ואין כל מניעה לבצע את ההשתלה. "

     האישור האחרון לו נזקקנו היה בדיקה מכרעת של פסיכיאטר, כפי שדורש החוק , על מנת לוודא שמדובר בתרומה התנדבותית ולא בסחר באיברים. האבחון היה קשה, הפסיכיאטר מצידו הטיל ספק במילים קשות ומעליבות בנכונות כוונותיה של הבחורה שעברה שעה קשה ביותר . כחצי שעה לפני כניסת השבת יצא האישור מתחת ידיו. הנס קרה!. ההמתנה למוצ"ש על מנת לבשר לחברי על התרחשות הנס,  היתה מורטת עצבים ." הוא מדגיש ואומר "והנה הצימוק: ביום ראשון שלאחר מכן, כשעה לפני החופה,  כשפגשתי את הכלה, הזכרתי לה לבקש עבור החבר. סיפרתי לה שהתרחש נס, שנמצאה תורמת ובקרוב מאוד תתבצע ההשתלה. הכלה שאלה "באמת? מתי זה קרה?", השבתי לה ביום חמישי בערך ב-5 אחר הצהריים. הכלה החווירה, צחקה ובכתה חליפות, היא סיפרה לי כי אמנם התבקשה להתפלל מתחת לחופה, אך ביום חמישי, בהכנות לחתונה, הרגישה צורך להכיר טובה ובמיקום מסויים בו היתה בדיוק בשעה 4:50 דקות התפללה ובקשה רחמים עבור חברי . "כעבור שבועיים התבצעה ההשתלה כאן בקוסטה ריקה. חברי התארח אצלי וזיכה אותי ואת רעייתי במצוות הכנסת אורחים,  כשבגופו מסננת כליה צעירה, של חסידת אומות העולם מניקרגואה, את דמו ומאפשרת לו חיים נורמליים לשמחת כל אוהביו. היום בסיעתא דישמיא הנתרם מתפקד ככל האדם ובריאותו טובה מאוד."  לסיום הוא אומר "זוהי דוגמית מנפלאות תיאומיו של בורא עולם. אשר ברצונו מאריך וברצונו מקצר. כחומר ביד היוצר."

 אדם צריך לעשות מסירות נפש כדי להגיע למטרה. הוא חושב שהוא מסכן את עצמו והוא עלול להפסיד, אבל זה בדיוק להפך, שהדבר הכי מסוכן הוא להישאר עם ההרגלים הרעים ולא להתקדם לשום מקום.

     ”בסופו של דבר, מה שחשוב איננו השנים בחייך, אלא השנים בשנותיך" (אברהם לינקולן)

     בשעה שאדם עושה תשובה על חטא שחטא, אל יוסיף להרהר בו, שכן בזה עצמו הוא חוטא חטא גדול יותר, שכן ״הרהורי עבירה קשים מעבירה״. אלא יתחרט חרטה כללית ולא ייתן דעתו על פרטי העבירה שעבר. (החוזה מלובלין)    

     זאת תורת העולה״ – זו הדרך להתרומם ולהתעלות במדריגת התורה – "על מוקדה", ללמוד בהתלהבות, באש קודש. (רבי משה מקוברין)

"ויקחו לי תרומה" )ציוני תורה(

     מספר הרב אליהו דיסקין סיפור נורא: לפני למעלה מארבעים שנה, היה בחור באמריקה שלמד בתיכון, והתחיל גם ללמוד באוניברסיטה כי אבא שלו רצה שיהיה לו "תכלית" שיהיה עו"ד או רופא וכדומ'. הוא רק לא ידע שה"תכלית" זה לימוד התורה... עכ"פ, הבן, חשקה נפשו בתורה. אמר לאביו: אני רוצה ללמוד. אמר לו האב: אני מוכן שנה אחת שתלמד אבל אח"כ תחזור לאוניברסיטה. נסע הבחור לארץ ישראל , וזכה ללמוד אצל הגה"צ רבי אליהו לופייאן בכפר חסידים בשנתו האחרונה. אחרי שנה הוא חזר הביתה, וכמובן שלא רצה לבזבז את שנותיו בלימודי הבל, פנה אל אביו ואמר לו: "הרי עוד מעט כבר אני מגיע לשידוכים, תן לי ללמוד עד החתונה, ואני מוכן ללמוד כאן בלייקווד ולא לנסוע לארץ ישראל", אמר לו אביו שהוא מוכן, אבל בתנאי אחד: שיותר אתה לא מבקש, ואחרי החתונה אתה אכן הולך לאוניברסיטה". הוא הסכים.

     אחרי כמה חדשים הוא אכן התארס, בין האירוסים לחתונה הוא התחיל לאבד מצב רוח, כיוון שידע שאחרי החתונה אין לו שום ברירה וחייב יהיה להפסיק ללמוד. ומיום ליום ירד לו ה'שמחת חיים'. והאבא רואה ולא יודע מה לעשות, מצד אחד הוא רוצה את טובת בנו שיהיה לו מקצוע ביד, ומצד שני הבן לגמרי מאבד את חדוות החיים. כמה שיותר התקרב זמן החתונה שקע הבחור יותר בעצבות. ביום לפני החופה, קרא האב לבנו ואמר לו: "אני יודע בדיוק מה עובר עליך, אני רציתי את האושר שלך אבל אני רואה שאתה לא מאושר מזה, דיברתי עם אמא, והחלטנו שיותר חשוב לנו שתהיה שמח, לכן, חמש שנים אחרי החתונה אתה יכול להמשיך ללמוד כאברך בלייקווד, ואנחנו מפרנסים אותך "קעסט" חמש שנים.

     שבועיים אחרי החתונה, האבא קיבל "דום לב", הוא היה במוות קליני , והרופאים לא נתנו לו שום סיכוי, והנה בניסי ניסים חזר לאיתנו עד לתיפקוד מלא. ביום שנגמר החמש שנים מהחתונה, קיבל האב שוב "דום לב", ונסתלק לבית עולמו ! אמרו: אם היה יודע מי מחזיק את מי, היה לוקח על עצמו חמישים שנה! ודבר נוסף, שכל החמש שנים כולם חשבו שהאב מחזיק את בנו,  אבל אח"ז נוכחו שהבן הוא הוא החזיק אביו! "עץ חיים היא למחזיקים בה".

     עם רעיון זה מסביר ה"פנים יפות" (ועוד הרבה מפרשים) את תחילת הפרשה "ויקחו לי תרומה" למה לא אמר "ויתנו"? כיוון שרק נדמה לנו שאנו "נותנים" בעוד שאנו רק "לוקחים". ומוסיף לבאר את דברי רש"י "לי – לשמי", שאף שע"י התרומה וודאי שתתעשר מזה, ותזכה בחיים, אמנם את התרומה תתן רק "לשמי" לשם מצוה ולא לשם השכר הבא מזה. 

פרשת ויקרא

  "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" – "אבן" זו חוה, שהיא אבן היסוד שממנה הושתת כל העולם. אבן זו "מאסו הבונים" – הבונים אלו תלמידי החכמים, כפי שאנו אומרים: "אל תקרי בניך אלא בוניך", והם כביכול "מאסו"  בחוה ולא הזכירוה בין היפהפיות, למרות שהיא "היתה לראש פינה", היא היפה מכולן. מדוע?  התשובה היא: "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" – אותה "אבן פינה" היא יציר כפיו של הבורא עצמו, ועל כן "היא נפלאת בעינינו" – היא מעבר להשגתנו, ואין להשוותה לשאר נשים שנולדו מאשה. ("חנוכת התורה")

     אתה אך פעם לא זקן מדי, מטורף מדי או פרוע מדי כדי לקחת ספר ולהקריא לילד.

    את הגרי"ש אלישיב זצ"ל הסיע אחד לחתונה ברכבו, ובצאת הגרי"ש מרכבו, שאל אותו האיש הזה עד מתי הוא חושב להישאר בשמחת החתונה, השיב לו הגרי"ש ואמר "כשיעור צילום"...

     אתה תחציץ את הדברים הטובים ביותר אם תישאר עם עיניים עצומות.

     בברכת יעקב (בראשית מ"ח, ט"ז): וידגו לרוב בקרב הארץ. ויש לתמוה, למה המשילם דווקא ל"דגים "? ואולי י"ל, דהנה הדגים אינם מפריעים לשום אדם – ה"חיות", הם מפריעים לבני אדם, הם רודפים אחריהם ומצירים את צעדיהם, הם נושכים וכדומה – לא כן ה"דגים", הם לא מפריעים ורודפים שום אדם, וממילא אנו מבקשים, שהילדים שלנו יהיו משולים לדגים – ולא ירדפו את ההורים...

    בסעודת פורים, פנה האדמו"ר מגור זצ"ל, הרב יצחק מאיר אלתר (בעל 'חידושי הרי"ם'(), אל חסידיו ואמר להם: "פורים הוא עת רצון, וכל מי שרוצה לבקש משהו יכול לבקש, שהרי כתוב במגילה: " לעשֹות כרצֹון איש וָאיש" (אסתר א, ח), ואומרים חז"ל: שבפורים ' כל הפֹושט יָד נֹותנִים לֹו'

     בשביל העולם אתה כנראה אדם אחד; אבל בשביל אדם אחד אתה כנראה העולם כולו.

     כתיב בקרא (במדבר כ"ט, ל"ה): ביום השמיני עצרת תהיה לכם. איתא ב"ליקוטי אמרי חיים": חז"ל אמרו (מס' סוטה דף ה' ע"א), שת"ח מותר שיהיה לו שמינית שבשמינית גאוה. וזהו "השמיני" – אפילו במדת הגאוה המותרת, "עצרת תהיה לכם" – גם בה תהיו עצורים, לא להשתמש בה יותר מדי...   

איך שגלגל מסתובב... [אנשים מספרים על עצמם מספר 7]

     אני עובדת כאחות במחלקת ילדים באחד מבתי החולים בארץ. לצד בתי החולים, פועלים ארגוני מתנדבים המסייעים לצוות המקצועי, אחת המתנדבות שרה שמה (שם בדוי), אישה כבת 40 רעייתו של איש עתיר נכסים, שהחליטה להקדיש מזמנה ולהתנדב. למרות מעמדה הרם, תמיד היתה נוחה לבריות והתנדבה בשקט ובצניעות.  מפעם לפעם תרמה בעילום שם מכשיר למחלקה או ריהוט בעשרות אלפי שקלים. ואז באו ימים אחרים... לא שמענו משרה דבר, אבל הגיעו ידיעות מהתקשורת, כי בעלה התרסק כלכלית והם הגיעו לעוני ומחסור של ממש... שרה המשיכה לבוא ולהתנדב, לא הבחנו באף טיפת מרירות עליה, היא חייכה ועודדה ונתנה מעצמה כמו תמיד.

     ערב אחד יצאה מביה"ח לאחר משמרת ארוכה, נפרדנו לשלום והיא הלכה, כעבור רבע שעה חזרה המומה, שאלתי אותה: "מה קרה"? והיא נראתה עומדת לפרוץ בבכי,  הכנסתי אותה לחדר האחיות והיא פרצה בבכי נורא,  חיבקתי אותה ופשוט בכיתי איתה, מבלי לדעת על מה.  לאחר כ-10 דקות של בכי, הבאתי לה כוס מים והיא מעט נרגעה, "אם את מרגישה צורך תוכלי לשתף אותי" אמרתי, " לא נעים לי, אבל... אני יכולה ללוות ממך כמה שקלים לאוטובוס"? שאלה ופרצה שוב בבכי תמרורים.  כמובן שהסכמתי לתת לה. כשהגיעה בפעם הבאה להתנדבות, החזירה לי את הכסף למרות התנגדותי. מאז עברו שנים אחדות, ממקורות שונים נודע לנו, שבעלה התאושש והיא חזרה לתרומות עלומות השם של מכשירים וריהוט ואפילו לתרומות אישיות - למשפחות נזקקות מבין החולים.

     יום אחד הגיע למחלקה ילד במצב קשה מאוד. התברר לצוות, כי הוא זקוק למכשיר יקר מאוד שאינו נמצא בביה"ח ולכן הוחלט להעבירו לבי"ח אחר. המשמעות היתה טורח גדול למשפחתו והדבר גרם להם צער וחוסר אונים "איך נסתדר? יש לנו מספר ילדים בבית וגם כך אנו נקרעים,  ללכת לעיר אחרת, זה ימוטט את כולנו - הן מבחינה תקציבית והן מבחינה אישית" מיררה אימו בבכי. לא ידענו מה לענות לה, אך ידענו שחיי הילד קודמים לכל. יצאתי מהחדר וליד חדר הרופאים פגשתי את שרה, סיפרתי לה את הסיפור והצעתי שתלך לעודד אותם, היא החלה לפסוע לכוונם ולפתע קפצה כנשוכת נחש ופשוט נמלטה מהמקום.  היא ניגשה אלי ואמרה: "תקשיבי, איני יכולה שהיא תראה אותי, בסדר"? התבוננתי בה באופן מוזר אבל השבתי: " בסדר, אין בעיה". "כמה עולה המכשיר הזה"? שאלה,  השבתי לה כי עלותו כרוכה בעשרות אלפי שקלים!!! "תני לי לברר משהו"... אמרה ויצאה, לאחר מספר דקות היא חזרה ואמרה "אנחנו נתרום את המכשיר, תגידי להם שהם נשארים בביה"ח, אבל בתנאי אחד - אף לא מילה על התורמת, אני מבקשת להעביר אותי בזמן שהותו של הילד למחלקה אחרת, אסור שהם יראו אותי"!  הלכתי בשמחה לחדרו של הילד והודעתי לאימו כי נמצאו תורמים למכשיר והם יוכלו להשאר במחלקה, היא חיבקה ונישקה אותי, כאילו אני זו שתרמתי את המכשיר ומסרתי לה את שמה של התורמת החפצה להישאר אלמונית.  

     הימים חלפו, שרה התנדבה במחלקה אחרת ומידי פעם הייתי מספרת לה איך מתקדם הטיפול בילד, כשאני כולי סקרנית לגלות את הסוד האמיתי. באחד הימים נפתרה התעלומה... הלכתי במסדרון ולפתע ראיתי את שרה הולכת לפני, קראתי לה: "שרה-שרה" היא הסתובבה, ועצרה ואני אמרתי לה: "הילד עומד להשתחרר, הכל בזכותך"... ולפתע קלטתי... אימו של הילד נמצאת חצי מטר מאיתנו, היא הסתובבה לשמע שמו של בנה והביטה בי ובשרה, עיני שתיהן ננעצו זו בזו, שתיהן נראו המומות ומזועזעות, "זו את התורמת?! אני מתעלפת"! שרה נותרה על מקומה ואילו אימו של הילד פרצה בבכי, וכשנרגעה קמעה אמרה: "אני מתביישת, זה לא מגיע לי, לא ממך "... הובלתי את שתיהן לחדר האחיות הקרוב ואמרתי: "אולי תגידו לי מה קורה כאן"???... אימו של הילד החלה לספר: "

     לפני מספר שנים נסעתי באוטובוס עם בעלי והילדים ואז שרה עלתה והחלה לחטט בתיקה ובארנקה ואח"כ אמרה לנהג שהחל לנסוע: "אדוני, תסלח לי, אבל גיליתי שאין לי כסף לשלם, האם אוכל לשלם פעם אחרת"?... הנהג החל לצעוק: "אם אין לך כסף למה עלית?... או שתשלמי או שתרדי אין לי ביטוח עליך". איני יודעת מה קרה לי, אבל השתכנעתי מהדברים של הנהג, מבט אחד עליה נתן לי תמונה של אישה עשירה וקמצנית, שמנסה לחסוך שקלים אחדים ורציתי שתלמד פעם אחת לקח, והיא במזל שכזה פנתה אלי ושאלה: "אולי את מוכנה להלוות לי"? "לא! אני לא אלווה לך, את תלמדי לא ליפול על אנשים, יש לך מספיק כסף" השבתי. בעלי הסתכל עלי ולא הבין מה קרה לי, אבל נתתי בו מבט מצמית, שהוא פשוט לא העז לדבר,  הנהג פתח את הדלת והיא ירדה. לאחר שנסגרו הדלתות הבנתי מה עשיתי אבל כבר היה מאוחר, היו לי ייסורי מצפון על מעשה זה. וכשהבן שלי חלה, מיד חשבתי על כך אבל הדחקתי, כעת הקב"ה מראה לי איזו אישה שפלה הייתי,  למי התאכזרתי, למי שתרמה מכספה והצילה את בני היקר.  אני מבקשת ממך סליחה ואבין אם לא תסלחי לי... אעשה הכל לכפר על חטאי הנורא כלפייך". באצילות נפש השיבה שרה: "אין בליבי דבר עלייך, אני חושבת שבזכות מה שקרה איתך, הגלגל שוב התהפך לטובה ומהמצב הנמוך בו הייתי,  חזרתי למצב עוד יותר טוב. את היית לי כתף ולא אשכח זאת לעולם", אמרה לי שרה "באותו לילה כשנאלצתי לרדת מהאוטובוס משום שלא נותרה לי אפילו פרוטה, היה זה המקום הנמוך ביותר שהגעתי אליו, או-אז הרגשתי על בשרי מה כוונת הפסוק "מאשפות ירים אביון"... פניתי לבורא העולם בבכי ומעומק ליבי שישלח לנו פרנסה והצלחה בעסקים. ומיני אז השתפר מזלנו וראינו ברכה בפרנסה , ואפילו יותר ממה שהיה לנו בעבר"...

 הבורא עולם יודע סינית... (אהרן ברגמן)

     שנים רבות הוא עוסק במלאכת קודש זו כמפקח שעטנז על רשת מפעלי ענק של טקסטיל בסין ובטורקיה. לשם כך עליו לשהות רבות בחו"ל, ליתר דיוק, הוא כמעט ואינו נמצא בביתו. זמנו מנוצל היטב עבור טיסות מהכא להתם וחוזר חלילה ושהייה ארוכה בארצות הניכר הרחק מארצנו הקדושה. הדבר היחיד המזרים לו חיזוק ועידוד היא הידיעה כי רבבות יהודים חרדים, שומרי תורה ומצוות, מתהלכים בחליפות נקיות לגמרי מחשש שעטנז, אך ורק הודות להשגחתו הקפדנית והמסורה    . '

     אינני דובר סינית ואף לא מבין מילה אחת בשפה זו' , מספר המשגיח, 'ולכן אני נאלץ להסתובב שם עם מתורגמן מקומי צמוד הדובר אנגלית רהוטה. כך אני מתקשר עמו באנגלית והוא מקשר ביני ובין העולם החיצון בסינית . 'עם הזמן נקשרו בינינו קשרים הדוקים. הוא מבין אותי היטב ואף מזהה את הניואנסים והדקויות שלי. לא אחת,  כאשר אנו צועדים בתוך מפעל הוא 'מזכיר' לי ששכחתי להציץ בפינה זו או עקפתי בטעות שורה אחרת, וכדומה '. 'בשיחות עמו, יצא לי כמה פעמים להסביר לו שבמלאכת קודש זו אין שום מקום לעשות הנחות למי שמחייך אלינו או מי שמנסה לדחוף שלמונים. 'התפקיד הוא עבור בורא העולם, שילדיו האוהבים יוכלו ללבוש בגדים ההולמים את רצונו ואת קדושתו, ולכן אין כאן שום מקום להנחות ולקומבינות', אמרתי לו'.

     הוא לקח את הדבר לתשומת ליבו והחל לחשוב על בורא העולם. יום אחד אמר לי שהוא בטוח שבורא העולם מבין סינית... 'מנין לך זאת'? שאלתי אותו בחיוך, תשובתו היתה כי אמו הישישה מדברת עם בורא העולם בסינית, מבקשת ומברכת, והוא עונה לה תמיד...'. ' לא התייחסתי כל כך ל'סיפורי הסבתא שלו' על אמו,  אבל כן אמרתי לו בפאתוס שאין לי ספק כי הוא עצמו יכול בוודאי לדבר עם בורא העולם בסינית. 'תגיד לבורא שמכיוון שאתה עוזר לילדיו, אז בבקשה שהוא יעזור לך', ובוודאי תיענה בכל בקשותיך, הבטחתי בתום '. 'אני בעצמי שכחתי מכל השיחה, מספר לנו לאחרונה המשגיח בהתרגשות, אלא שהמתורגמן עצמו הזכיר לי זאת' . 'בנסיעה האחרונה שלי לסין, ביום האחרון, הוא פונה אליי: "כבוד הרב אכן צודק. הבורא יודע סינית...", והוא מספר כי אמש טרם עלה על יצועו ראה שתינוקו קודח מחום. במצב כזה ייבצר ממנו להופיע לעבודה למחרת '. "עצמתי עיניי ופניתי לבורא העולם בסינית. אמרתי לו,  הרי אני עובד עבור ילדיך היהודים, ואם אני מחר לא יגיע לעבודה, הרב לא יוכל לעמוד במשימותיו, אנא בבקשה,  עשה אתה למען ילדיי ושלח לתינוק רפואה שלימה...". " הלכתי לישון ברוגע. קמתי בבוקר וראיתי להפתעתי שהתינוק בריא לחלוטין והכל בסדר... הנה כבוד הרב, היית צודק. אכן הבורא מבין טוב סינית...".

לדעת שאני לא יודע! (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     פרשתנו היא הפרשה הפותחת את הספר השלישי בחמשת חומשי התורה ונקראת על שמו ״ויקרא״. בנוסף נקרא ספר זה בשם: ״תורת כוהנים״ שעיקרו עבודת הקורבנות הנעשית ע״י הכוהנים במשכן.

     המילה הראשונה ״ויקרא״ נכתבה עם א' זעירא = א' קטנה. חז״ל מבארים שהאות אלף משמעותה אולפן וכמאמרם בגמרא: אלף בינה - למידה. לא לחינם קבעוה בראש האותיות ואיננה מופיעה בדפי הש״ס (כל מסכת מתחילה בדף ב') ומדוע זה כך? הרמב״ם כותב:״תכלית הידיעה היא - לדעת שאינך יודע״ פירוש: שאם אדם חושב שהוא יודע הכל - לעולם הוא לא ילמד. זוהי הסיבה שאין דף א' בדפי התלמוד - לומר לך שאפילו אם הנך בקי בכל הש״ס, דע! אפילו את דף א' אינך יודע... אם כן זוהי הסיבה שהאות א' במילה ויקרא - קטנה לומר שבכדי ללמוד חייב אתה להקטין את עצמך ורק אז תחפוץ לדעת יותר...

     מספרים על אחד מגדולי ישראל שחיפש שידוך לבתו. פנה לישיבה הסמוכה וביקש מראש הישיבה חתן מהבחורים הלמדנים. ראש הישיבה שלא רצה לקחת על עצמו אחריות כה עצומה, אמר לו:״כנס ותבחר לך״. החליט הרב להעלות שאלה קשה לתלמידים, והתלמיד שיצליח ל״פצח״ את הקושיה הוא יהיה החתן לבתו. וכך היה, השאלה נשאלה לפני התלמידים, כולם ניסו להראות את בקיאותם הרי לא בכל יום מזדמן שידוך שכזה וניסו בכל כוחם לתרץ. אך למגינת ליבו של ראש הישיבה שום תירוץ אמתי לא התקבל, תלמידים רבים ניסו אך לשווא! יצא אותו גאון מהישיבה, ללא חתן לבתו. כשעלה לעגלה ויצא לדרכו, הוא שומע לפתע צעקות מאחור, ״רבי עצור״! רואה הרב את אחד התלמידים מזיע ומתנשף, שואל אותו הרב: ״תירוץ״ יש לך״?.. עונה התלמיד:״לא״! לא מעניין אותי השידוך מעניין אותי לדעת את התירוץ״! ״בבקשה, רבי, אמור נא לי מה התירוץ?! הרי לא אדע מנוחה ללא התירוץ״. חיבק הגאון את אותו בחור ואמר לו:

     ״אינני מחפש תירוץ - אני מחפש בחור שרוצה לדעת את התשובה - שחשקה נפשו ללמוד - אתה תהיה חתן לבתי!״... זהו שאמרו חז״ל בפרקי אבות: ״איזהו חכם הלומד מכל אדם״ - זה שמוכיח שהא' שלו קטנה... ומי גדול בענווה יותר ממשה רבנו ע״ה?! זהו ויקרא אל משה בא' זעירא...

     עלינו לזכור שהסיבה לכל החטאים היא הגאווה שבאדם. השפל איננו חוטא במהרה, לעומתו הגאוותן איננו מקבל תוכחה ומשום כך מועד לכישלון. באה א' זעירא דווקא בחומש זה - תורת כוהנים לומר שע״י הענווה לא נזדקק לקורבנות שיכפרו...

אדם חלש נוקם, אדם חזק סולח, אדם חכם מתעלם.

     בחיים, לא משנה כמה גדול הבית אלא כמה שמח הבית.

      "הספרות, הציור והחיטוב (פיסול) עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית", כותב הרב קוק. "וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו". כלומר: האומנות אמורה לבטא את כל מה שמסתתר בעומק הנפש, ואם יש רגש אחד שעוד מתחבא שם – צריך לטרוח ולבטא אותו.    

     כשהקב"ה ברא את העולם, הוא ברא בו מליוני עופות,  מליוני עשבים, מליוני עצים, אבל רק אדם אחד? תברא מליונים!  לפיכך נברא האדם יחידי, כדי שתדע ותפנים שכל העולם נברא רק בשבילך. חביב אדם שנברא בצלם! אז חייבים לכבד כל אדם.

ירידת התפילות . )הגרמ"י רייזמן(

     שמעתי מהרה“ג רבי זונדל קרויזר כאור החמה מזהיר זצ“ל שהוא התבונן שיש כמה משפחות שהילדים הראשונים הם תלמידי חכמים מופלגים, והילדים האחרונים פוחתים והולכים, וחשב שזהו לטעם חסרון התפילה, כי כשנותנים לאדם רשימה של עשרות שמות להתפלל, איכות התפילה יורד ופוחת מאחד לשני. למשל כשאדם נוסע למקום קדוש ויש לו עשר בנים, הרי אדם הוא מוגבל וכחות נפשו אוזלים, כשהוא מתחיל להתפלל הוא מתחיל בתפילה חזקה על הראשון ועל השני פחות וכו‘. וכן בענין הזמן, כי כשהיה לו ילד אחד היה מרבה בתפילה על זה הבן, כשיש לו שני בנים נתחלקים כחות הנפש בתפילה בין שני הבנים, כשנולד ילד שלישי מתחלק לשלוש, ונמצא שהראשון נשאר תמיד עם תפילות רבות יותר משאר הילדים. ואמר רבי זונדל שהאימא שיש לה יותר ילדים צריכה לעמוד הרבה יותר זמן בהדלקת נרות.  שאם היתה עומדת בתפילה בהדלקת הנרות רבע שעה כשהיה לה רק בן אחד,  הרי שכשיש לה שני בנים צריכה להתפלל חצי שעה וכו‘. והתפילות האלה אינן ’מותרות‘ אלא חיוב ההורים על הבנים. כמ“ש רבי שמעון ממגנצא בפיוט דשבועות על עשרת הדברות, והזכיר בדיבור של כבד את אביך ואת אמך שהם הולידו אותך וגידלו אותך והתפללו עליך הרבה תפילות ותחנונים ממילא עליך לכבד אביך ואימך. הרי שאחד ממצות האב על הבן הוא התפילות. ומה אשמים הבנים האחרונים שהם נולדו בסוף השורה? כך מלמד אותנו משה רבינו ’ושם האחד אליעזר‘ כשהתפלל על הבן השני התייחס אליו כבן יחיד. כך יש להתייחס לכל ילד וילד בגשמי וברוחני.

     עוד עצה שמעתי מרבי זונדל שכדאי לשנות את סדר התפילה על הילדים,  פעם להתחיל מהראשון עד האחרון, פעם להתחיל מהאחרון עד הראשון,  ופעם מהאמצע כלפי מעלה ופעם כלפי מטה, שכך נמצא שתמיד יתחיל להתפלל בחמימות הלב על כל אחד ואחד מהילדים. וראיה לדבר שבתוה“ק הוזכרו י“ב שבטי י“ה שש עשרה פעמים, ובכל פעם נכתבו בסדר שונה, ללמדך סדר התפילות, כפי הנראה גם כשהתפלל יעקב אבינו על בניו היו לו כמה וכמה אופנים פעם התחיל מראובן פעם מיוסף פעם מבנימין. ואם אמרו חז“ל ’לעולם אל ישנה אדם בן בין הבנים‘ אינו אלא רק לגבי בגדים וכתונת אלא גם לגבי תפילות. וכן לגבי שעה שמשקיע ללמוד עם הילדים, אם היה לומד עם הבן הראשון שעה אחת, מדוע יחלק השעה לעשר בניו, שש דקות לכל ילד? הרי כל ילד שנולד צריך להשקיע שעה נוספת בחינוך הבנים. כך היה לפני שתיקן יהושע בן גמלא את התלמודי תורה, אך כיון שכבר תיקנו שיש חידר, הרי עדיין מצוה בו יותר מבשלוחו, ויש להשקיע בכל בן ובן כמה שהיה משקיע לבן יחיד.  כך מקיימים ’ושם האחד אליעזר‘ ולא ’השני‘, ללמדנו כמה האמא צריכה להקדיש בתפילה על כל אחד ואחד, וכמה האבא צריך להקדיש בלימוד עם הבנים.

ביום העשרים וחמשה לחודש מת נבוכדנצר הרשע מלך בבל, ונקבר למחרת, וביום כ"ז בו בא בנו אויל מרודך והוציאו מקברו והשליכו כנצר נתעב – כדי לבטל את גזירותיו, וישא את ראש יכניהו מלך יהודה מכלאו.

     בספר "אמרות טהורות" של כ"ק אדמו"ר מראחמיסטריווקא - ארה"ב שליט"א, הביא מש"כ בספה"ק "אור המאיר" על הא דכתיב: ויהי רעב בארץ (בראשית י"ב, י'), דהנה "ויהי" הוא לשון צער, ר"ל צער גדול הוא שהרעב של האדם הוא "בארץ" – בענייני ארציות, כי כל השתוקקותו של אדם צריך להיות רק בעניינים רוחניים, ואפילו כשהוא משתוקק לדבר גשמי, זה צריך להיות אך ורק לצורך המטרה הרוחנית שיתחזק בזה לצורך עבודת ה' ולא לצורך הדבר הגשמי גרידא. 

     בפסוק נאמר (עמוס ח', י"א): לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. אמרתי פעם בדרך צחות, דלפעמים בעת שהאדם עסוק בצרכיו הגשמיים בשקידה עצומה, הוא שוכח לאכול ואינו מרגיש כלל שהוא רעב – "לא רעב ללחם ולא צמא למים" – הוא אינו רעב לאכול ואינו צמא לשתות באמצע היום, "כי אם לשמוע את דברי ה'" – רק כשמגיע העת ללמוד – כשמתחיל השיעור בביהמ"ד, אז בפתע פתאום הוא מתחיל להרגיש את הרעבון או הצמא...

     כשיושבים בבית המדרש – בד' אמות של הלכה –  וכי "חכמה" הוא להיות "ירא שמים"? הרי הוא יושב במקום שכולו תורה, ברם החכמה הוא, כשסוגר הגמרא או כשמגיע בין הזמנים, או בין הסדרים, כשצריכים לצאת מן הישיבה או מהכולל , אז הוא שעת מבחן – איך הוא הולך ברחוב, כשמגיע הביתה איך הוא מתנהג שם, האם הוא מכבד את הוריו ואת ב"ב, האם הוא מכבד אחיו או אחיותיו, האם הוא עוזר בבית, ואיך מתפלל ומתי מתפלל. 

" להיות שמח בחלקו" )סיפר הגאון הרב ח.י. קרלנשטיין שליט"א  ((ויוציא עמו בששון).

     היה זה ביום בהיר, אשה שהיתה בסוף החודש התשיעי להריונה, הגיעה בכוחות עצמה לאחד מבתי החולים בארץ כשהיא לחוצה ומבוהלת. הרופאים ניסו להרגיעה, אך לשווא. "אינך יכולה ללדת במצב שכזה, זהו פיקוח נפש שיכול לסכן אותך ואת העובר", הודיע לה הרופא הבכיר. האשה פרצה בבכי נסער ואמרה: "אני פוחדת ללדת".  מדוע? האם זה הלידה הראשונה שלך? שאלו הרופאים. "לא", השיבה, "זו הלידה השביעית". "אם כן, ממה יש לך לפחד"? תמהו. האשה נחנקה מבכי והשיבה: " כשהייתי בלידה הראשונה, בעלי כל כך ציפה לבן זכר. זה היה כל חלומו ותקוותו – בן שיוביל את המשפחה,  אשר יוכל הוא לחנכו ולגדלו ויהא לו עזר ולסעד. אך רצה הקב"ה אחרת ונולדה לנו בת. בעלי לא קיבל זאת בשמחה, ואמר לי: "בפעם הבאה אני רוצה רק בן, לא בת".  ניסיתי לצחוק, כאילו הדבר תלוי בי?!  אך בעלי לא צחק והיה רציני. בלידה השניה בעלי התרגש והתכונן, הוא היה בטוח שכעת הוא יזכה לבן זכר. הוא כבר תיכנן את הברית ואת האולם בו יערך האירוע. אך הרופאים בישרו לו בתום הלידה: "מזל טוב, יש לך בת"!  הפעם, בעלי כבר לא חייך, הוא כעס עלי, כאילו עשיתי לו עוול. בלידה השלישית הוא אמר לי: "הפעם אני לא רוצה לשמוע על בנות, רק בן".  אך בתום ההמתנה מותחת, הוא התבשר בשלישית: "מזל טוב, נולדה לך בת שלישית מתוקה". כך היה גם בלידה הרביעית, החמישית והשישית. כיום אנו זוג הורים לשש בנות חמודות ומתוקות.  אך הפעם לבעלי כבר נמאס, הוא ממש התרגז וצעק עלי לפני שהגעתי לפה: "עכשיו אני כבר לא צוחק, לכי בכוחות עצמך לבית החולים והביאי לי בן זכר. אם לא יקרה – אין לך כניסה לבית"! צעק בקול! וכעת, אני כולי בפחד ובהלה – מה אעשה אם לא אלד בן, וכי אזרק לרחוב עם התינוק?!  הרופאים נדהמו למשמע הדברים. את יכולה להיות רגועה", אמר הד"ר, אני אסדר את זה. לא משנה מה תלדי – אני ידאג שבעלך יקבל זאת באהבה" . "אבל איך תעשה זאת", שאלה בפחד. "אל תדאגי, ראי זאת כמסודר". סימני רוגע ושלווה החלו להיראות על פניה של האשה ומצבה החל להשתפר. לאחר כמה דקות היא נכנסת לחדר לידה, ובשעה טובה ומוצלחת ילדה...  בת! שביעית. מיד עם סיום הלידה, ירד הרופא הבכיר למשרד והתקשר אל הבעל: "שלום, מדבר ד"ר הרץ,  רציתי לאחל לך מזל טוב". נו, מה היא ילדה? שאל הבעל בלחץ. "בשעה טובה ומוצלחת לפני כמה שניות נולד לך – בן זכר"! הכריז. "יש! איזה כיף! יש לי בן", קרא הבעל באושר.  אך אז קטע הד"ר את שמחתו: "אך עליי לבשר לך משהו נוסף שאינו מתאים לטלפון... טוס במהירות לבית החולים, זה דחוף ביותר". "מה קרה"? נבהל הבעל. "זה לא לטלפון, טוס לפה במהירות".  הבעל המבולבל מיהר עם רכבו והגיע תוך כמה דקות לבית החולים, כשאת פניו קידם הד"ר בכניסה. " בוא איתי למשרד", אמר לו הד"ר. הם נכנסו לחדר, "שב בבקשה ושתה מים". "מדוע", שאל הבעל, "אסור לי לספר דבר שכזה לפני שתשתה" – השיב הד"ר. הבעל החל לפחד... מה קרה? אז פנה אליו הד"ר ואמר: "שמע טוב ידידי, בשעה טובה נולד לך בן זכר. אבל..." " אבל מה"? זעק הבעל. "אבל, רצינו לומר לך שהלידה הסתבכה ובנך נולד עם רגל ויד ימין קצרות, בעוד שרגל ויד שמאל ארוכות מאוד" – פני הבעל החווירו. "אך זה הצרות הקטנות", הוסיף הד"ר, "הדבר הקשה עוד יותר הוא שהילד לא רואה , הוא נולד עיוור בשני עיניו".  כעת הבעל נתקף בפחד. "אך הקשה מכל הוא... הוסיף הד"ר לסיום, "בנך נולד עם מום במוח, והוא יהיה מוגבל כל חייו. " כעת אני חייב לרוץ", סיים הד"ר ויצא. הבעל תפס את ראשו ופרץ בבכי. " ריבונו של עולם, הוא זעק לשמים בצער, אני מצטער, אני אשם, אני יודע שהכל באשמתי, אני כפרתי בטובתך.  תמיד התעללתי באשתי שאני רוצה בן, אז הנה, כעת הבאת לי בן זכר, אך הוא כולו בעל מומים, מסכן ופגוע. חשבתי שאני מחליט פה בעולם, אבל אני מבקש סליחה". אמר הבעל בבכי. "אוי ריבונו של עולם, כמה הייתי מאושר אם היית מחזיר את הגלגל אחורה, והיית מזכה אותי בבת שביעית בריאה ושלימה, הייתי האדם המאושר בעולם".  הד"ר שעמד מחוץ לחדר, שמע זאת, ואז נכנס פנימה והודיע: "ידידי היקר, ברצוני לשמח אותך – נולדה לך בת שביעית,  בריאה ושלימה, אך את כל זה עשיתי כדי שתדע לשמוח במה שיש לך ואל תאיים על אשתך או על אף אחד אחר".

     מעשה זה הגיע לאחד מפוסקי הדור, שלמד מכך: לכל יהודי יש קשיים וניסיונות... כולנו רוצים להיות יותר שמחים, שהילדים יתחתנו,  שהפרנסה תהיה טובה וכו', אך כיוון שזה לא קורה הם נשברים ועצובים. אך עלינו לזכור: שאנו בריאים, עם עיניים, כבד ולב בריא – אנו המאושרים הגדולים. יהי רצון שנזכה תמיד להיות שמחים בחלקינו, ומה שקב"ה גזר עלינו הרי זה הטוב ביותר גם אם אנו לא מבינים ולכן עלינו תמיד להודות לה' על מה שכבר הקב"ה נתן לנו ולא להתלונן ולהתבכיין, ורק ע"י שתמיד נודה לה' נהלל ונשבח נזכה לראות ניסים ונפלאות וישועות גדולות,  ונזכה לראות במשיח צדקנו ובניין בית מקדשינו אמן .

פרשת פקודי

     בדיחה עממית מספרת על בני זוג קשישים שהכירו זה את זה בזקנותם, ונישאו בגיל מאה. מוזמני החתונה תמהו: "יפה ונאה לכם שבחרתם לא להישאר לבד, אך מדוע חיכיתם זמן כה רב?". לשאלתם ענו בני הזוג המאושרים: "לא רצינו לפגוע ביקירינו, אז חיכינו שיזדקנו"

     'בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפילה, הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון, הריני עושה זאת לשם יחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו', (     הגה''ק רבי אלימלך מליזענסק זיע''א)

     בכל סופי הפרשיות מופיע סכום הפסוקים ומסומן הוא, פרט לפרשת פקודי, אין סימן על סכום הפסוקים . והסבירו בשם אחד הצדיקים, כי לדעתו אין זה אלא השמטת המדפיס, ואפשר שהיה כתוב "בלי כל סימן" - כלומר שהסימן "בלי כל" היינו צ"ב פסוקים - סימן ! ובא המדפיס ותפס כפשוטו שאין כאן סימן, והשמיטו. מובא בספר "תורת הפרשה".   

     בשם רבי פנחס מקוריץ אמרו: אל לו לאדם לבקש גדלות, מעשה באחד שהתפלל לרוח הקודש,  ותפילה עושה מחיצה, - והשיג רק רוח.

     הפטיש שובר את הזכוכית וגם מחשל את הפלדה, כך הנסיונות הבאים על האדם. 

     "והמלאכה היתה דים...והותר" (ל"ו ז'). "דים" אותיות 'מיד', "הותר" אותיות 'תורה', לרמז לנו שהעוסק בתורה מלאכתו מתברכת ונעשית מיד. (רבי בן ציון כהן(

      חיים הם כמו הד. מה שתתן לעולם, זה מה שתקבל בחזרה. 

     ישנם אנשים שרואים שאינם מצליחים בעבודתם או בכל דבר, מיד מתייאשים. עליהם לקום ולבנות את הכל מחדש, כל רגע אפשר לשנות. כמו שכתוב, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל יתייאש מן הרחמים, ברגע אחד הכל יכול להתהפך לטובה ולברכה.

הקשיש שהפך לשדכן נמרץ (פניני בית לוי, עלון 519)

     כבר כמה שנים טובות, ארוכות מדי, שהבחור שב ואורז את חפציו אחת לחצי שנה, וגולה למקום תורה – ללמוד בישיבה בירושלים. אחת לחצי שנה הוא שב לבית הוריו שבניו יורק, מצפה ומייחל כי הפעם ישוב לארץ כחתן.  בכל לבו קיווה כי הפעם הגיל המתקדם כבר יעשה את שלו, אולי גם התפילות והסגולות שערך, או לפחות הדמעות שאמו מרבה לשפוך למענו, אך גם הפעם התאכזב.  כל ימי שהותו בארה"ב המתין לשיחה הגואלת שתבשר על הצעה מתקדמת, אך השקט מכיוון הטלפון נמשך במלוא עוזו ודכאונו. לצערו הרב, דומה כי איש לא מתעניין בו. גילו כבר מתבגר והולך, חבריו כבר נישאו מזמן, יש מהם שכבר הולכים לבית הכנסת כשילדים בעלי פאות מוזהבות לצידם, והוא עדיין בחור בהמתנה.  הוא החליט כי הפעם, במסעו לארץ ישראל, יעבור דרך לונדון לפקוד את ציונו של הרה"ק רבי שלום משאץ זי"ע. הוא הכיר את ההבטחה המופלאה שכתב הצדיק בספרו "אור גנוז": "מי שיצטרך ישועה ורפואה לו או לזולתו, ילך על קברי... בבואו, טוב אם אפשר ביום ששי ערב שבת בבוקר ... אבל תנאי כפול שהמדובר או זולתו יבטיח לי להטיב דרכו לשמים בדבר אחד... ואראה להשתדל לעורר רחמים. אבל זאת יידעו כל הבאים אלי,  ויבטיחו כנ"ל לקיים מוצא שפתיהם..." – עד כאן לשון קדשו.

     כיוון שלא חפץ להתעכב באנגליה לשבת, קבע את טיסתו מארה"ב ליום חמישי בערב, והגיע לאנגליה ביום ששי לפנות בוקר. על אתר מיהר לסור לסביבת הציון,  התפלל שחרית בכוונה ומיד עבר לציון הקדוש. כשהגיע לשם נפתחו ארובות עיניו, דמעות זלגו מהן ללא הפוגה,  כשביכה את גילו המתבגר, את השנים החולפות, ואת הזכות להקים בית בישראל שנראית הולכת ומתרחקת.  שעה ארוכה עמד ובכה על ציון הצדיק, ואז קיבל על עצמו להקדים לקבל שבת. "זו הקבלה הטובה ביותר שאוכל לקחת על עצמי", הרהר, "מה יכולה להיות זכות גדולה יותר מהקדמת קבלת השבת?" – ובאותו רגע,  עמד וקיבל על עצמו להקדים לקבל את השבת חצי שעה לפני זמן הדלקת הנרות, ויהי מה!  הוא ניצל כל רגע בציונו של הצדיק, ומיהר לשדה התעופה – לתפוס את הטיסה היוצאת לארץ. במהלך הטיסה בדק מה שעת הדלקת הנרות בירושלים, כדי לחשב מראש את השעה בה יקבל את השבת – חצי שעה קודם לכן. כשנחת בשדה התעופה הזדרז למצוא מונית היוצאת לירושלים, שכן הוא כבר ממהר והשעה דוחקת, עוד מעט יקדים לקבל פני שבת...  בשעת אחר הצהרים הגיע הבחור ליעדו, מביט בשעון כל העת, מזדרז לסיים הכנותיו, כדי להספיק לקבל פני שבת בשעה שקבע לעצמו – חצי שעה לפני כניסתה.

     שתי דקות בדיוק לפני תחילת חצי שעת תוספת השבת שלו – ניגש למזוודה להוציא ממנה את הקפוטה שלו -  הבגד השחור והקטיפתי, אותו הוא לובש מדי שבת בשבתו. אך אויה, שוד ושבר. לחרדתו התברר, כי כנראה ארז מדי בחופזה, ומשחת השיניים נחה בדיוק על הקפוטה שכל יופיה בשחור המבהיק שלה. טלטולי הדרך הביאו לתוצאה המצערת שמשחת השיניים נפתחה, ולובן סמיך ודביק השתרר על פני הבגד המבהיק בצבעו השחור. בעיניים קרועות הביט בבגד, ולסירוגין בשעון – שהורה שבעוד דקה וחצי מתחילה "תוספת השבת".  מה יעשה עכשיו ? מלחמה התחוללה בלבו. הרי ברור שבקפוטה שהיא יותר לבנה משחורה – לא ניתן לצאת לרחוב, והרי עד כניסת השבת נותרה עוד 30 דקות תמימות, במהלכן הוא יכול לנקות את הלכלוך היטב! מצד שני – הרי רק הבוקר קיבל על עצמו להקדים לקבל שבת מחצית השעה לפני הזמן,  ובעוד דקה בדיוק מגיעה השעה היעודה בה עליו לקבל את השבת!  כמה שניות של מלחמה, ולאחריהן הכריע הבחור בגבורה: הוא ניער את הבגד משיירי המשחה הבולטים,  ניגב קצת את הלובן, וזהו. כשהשעון הורה על חצי שעה לפני קבלת שבת – כבר היה מיודענו הבחור לבוש בקפוטה שלו, שאמנם התאוששה קצת ממכת הלובן שניחתה עליה, אך עדיין לא היה נעים מדי להלך בה...  הוא הביט על הבגד שלעורו, והאמת – חש קצת בושה ללכת כך לבית הכנסת הרגיל בו הוא מתפלל. הוא החליט כי הפעם – לשם שינוי – ילך להתפלל בבית האבות הסמוך, שם אין הרבה אנשים ואיש אינו מכירו. כך לא יצטרך להסתיר את בגדו המלוכלך, ולא יעמוד בפני אי נעימויות מפרצופם המופתע של חבריו לנוכח הקפוטה שעקבות הלובן ניכרים בה היטב ... וכמעשהו בערב שבת, כך נהג הבחור גם בשחרית ובמנחה של שבת. הוא העדיף להסתתר מעין רואים, לא נעים לצאת לרחובה של עיר בבגד לא נקי. אך לבו היה מאושר ומלא סיפוק על שעמד בקבלתו והקדים לקבל פני שבת, למרות אי הנעימות בתפילה במקום זר עבורו.

     במוצאי השבת ניגש אליו קשיש נחמד משוכני בית האבות, וקשר עמו שיחה. הוא התעניין האם הוא קרוב משפחה של מי מהדיירים, וכשנענה בשלילה – ביקש לדעת על שום מה בחר להתפלל דווקא כאן בשבת הזו.  הבחור, שלא היתה לו סיבה מיוחדת להסתיר את האמת,  סיפר לזקן את הסיפור כולו: על הכאב גובר על היותו בחור מבוגר, על תהלוכות מסעו דרך לונדון שם קיבל על עצמו תוספת שבת, ועד לרגע בו החליט לשמור על קבלתו גם במחיר שהקפוטה שלו תישאר מוכתמת... תשובתו נשאה חן בעיני הזקן, ששאל לשמו – כביכול מתוך נימוס. אלא שרוח אחרת היתה עם הקשיש הנחמד, שהתרשם מאוד מהבחור הצעיר, והחל לפעול במסתרים כשדכן צעיר... עוד כמה ימים חולפים,  ו'תוספת שבת' הביאה בכנפיה בשורה מרגשת, קול ששון וקול שמחה, מצהלות חתן וכלה: הבחור התארס עם נכדתו של הקשיש, הפך לנכדו. בשורת האירוסין,  ישועתו של הבחור לה ציפה כל כך – המתינה לו שם,  בבית האבות, אליו התגלגל רק בזכות תוספת שבת!

השטר שנפרע (פניני הצדיקים, גליון 28)

     השמועה על דבר פטירתו הפתאומית של הגביר אברהם, פשטה ברחבי העיר תוניס כאש בשדה קוצים. הכל הצטערו על לכתו בטרם עת של מי שהיה מרבה בחסד ומוזיל מממונו לעניים בלב רחב וביד נדיבה. אולם, כאשר השיגה השמועה את אחד מידידי העשיר המנוח, יצחק שמו, נתקף הלה בחרדה וחשש מהבאות. ואכן, את אשר יגור ממנו, בא לו.  אך הסתיימו ימי השבעה, נקשו על דלת ביתו שני בניו של הגביר. משפתח את הדלת, הבחין יצחק כהרף עין בשטר שאחזו בידם, ולבו החסיר פעימה. בלשון אדיבה אך דורשת, הציגו את השטר ותבעו, כי יפרע את החוב אשר חייב לאביהם. "כבר פרעתי את חובי!" קרא יצחק בקול רועד. " אם כן, מדוע זה נשאר השטר אצל אבינו?", שלפו היורשים את הקלף המנצח. " ידיד נאמן היה לי אביכם", השיב יצחק מקווה שדבריו ישכנעו, "וכשפרעתי לו לפני כשבועיים את הסכום במלואו, לא מצא את השטר,  והבטיחני, שאך ימצאהו, יקרענו לגזרים... ביש מזל אני, כנראה לא הספיק לעשות זאת" סיים ותלה בשניים עיניים מצפות לאמון. "מניין לנו,  שאכן כל כך סמכת על אבינו עד שלא דרשת את שטר החוב כמו כל לווה?!" הקשו האחים פה אחד וסירבו להאמין לו. לאחר ויכוח, הסכימו הבנים ללכת לדין תורה, בסתר לבם כבר ידעו, כי פסק הדין יהיה לטובתם.

     בבית הדין סיפר יצחק את סיפורו: "לפני כחודשיים נצרכתי לסכום של אלף דינר לביצוע עסקה גדולה, ופניתי איפוא לידידי הגביר אברהם, זכרו לברכה, בבקשת הלוואה. הלה נתרצה לי בחפץ לב וכתבנו שטר כדת וכדין, בו סיכמנו, שאשיב לו את הסכום תוך חודש וחצי. לפני כשבועיים,  בהגיע עת הפירעון, עשיתי מאמצים גדולים, והצלחתי לפרוע לו את חובי עד לפרוטה האחרונה. הגביר חיפש את שטרי בין שאר שטרותיו, אולם לא מצאו. מכיוון שידידים טובים אנו, הנחתי דעתו ואמרתי: 'לא נורא, עוד יום-יומיים תמצא ותחזיר, סומך אני עליך, כשם שסמכת עליי.  אותה שעה, מי מילל ומי פילל, שתוך שבוע ילך הגביר לעולמו בחטף ב"מ, ולא יספיק להשיב לי את השטר" סיים. ניכרים היו דבריו אמת. בני הגביר הציגו בשתיקה את השטר שבידם. לא היה צורך ליותר מכך. עם כל האמינות ששידר הלווה, אין הדבר יכול לשנות את הדין, יד בעל השטר על העליונה, ואין לדיין, אלא מה שעיניו רואות.

     כשלבו כבד עליו, יצא יצחק מבית הדין. הוא חש חסר אונים, וידע שמלבדו ומלבד בוראו, אין מי שיודע את האמת. הוא הלך לאיטו, מוטרד ודאוג , "בקושי הצלחתי להשיב את החוב ההוא", הרהר בתוגה, "מהיכן עתה אגייס שוב סכום כסף כה גדול?". תוך כדי מחשבות, הוליכו לבו המר אל קרוב משפחתו המקובל האלקי רבי רפאל ג'אמי. הגיע לביתו והשיח לפניו את מועקתו. בעיני הבדולח שלו, הכיר רבי רפאל מבין ריסי עיניו של יצחק כי אמת לאמיתה הוא דובר. כדי להיות בטוח יותר, פנה אליו בשאלה "האם היית מוכן להישבע שהשבת את כספו?", "כן, בודאי!" השיב יצחק בביטחון. "אם כן", ציווה הרב, "לך, קרא נא לי לבני הגביר, דבר לי אליהם ". משהתייצבו הבנים בבית הרב, פנה אליהם קצרות בשאלה: "אם תשמעו את אביכם המנוח אומר, שהשטר פרוע, התאמינו ותמחלו על החוב?!".  הסתכלו השניים איש אל אחיו בתמהון, וענו בלי להבין "בודאי, כמובן!". "אם כן איפוא" - השיב הצדיק - "בואו עמי עתה לבית העלמין".

     בבית הקברות, ניגשו אל קברו הטרי של אברהם הגביר. הרב הניח ידו על הקבר, עצם עיניו וכיוון מה שכיוון, ואז אמר לבנים: "הטו אזנכם ושמעו את דבר אביכם ". דממת מוות שררה במקום, והנוכחים עמדו מתוחים ודרוכים. לפתע נשמע קול עמוק הבוקע מן הקבר, וקורא בערבית: " כאלץ, כאלץ" )פרוע, פרוע(. הם זיהו מיד את הקול, היה זה קולו הברור של אביהם המנוח. האחים נצמדו איש לאחיו בחרדה והנהנו בראשם. רעד אחז בחבורה הקטנה שעמדה שם, לא בכל יום מזדמן לשמוע קול מעולם האמת. בטרם התעשתו, מיד השביע הצדיק את הנוכחים, לבל יגלו את הסיפור לאף אדם כל עוד הוא בחיים! למותר לציין, שהבנים משכו תביעתם לגמרי והשיבו ליצחק את שטרו.