ל' סיון ה'תשע"ט


"אדם חסר משמעות בחייו לא זו בלבד שהוא מסכן, אלא שהוא בקושי כשיר לחיים. האדם לעצמו איננו יציר אנושי ממש. המשמעות, אותה התכוונות, היא גילוי הטעם לחיים העוזרת לאדם לקבל החלטות על-פי המשמעות שהוא מגלה. ללא משמעות האדם חיי חיים אגוצנטריים ונידון לאומללות". (ויקטור פרנקל בספרו "מבוא ללוגותרפיה")  

     אחד הקשיים בדרך אל השמחה הוא "תסמונת ההשוואות"

     בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות פרה אדומה שחז"ל אומרים שטעמה נסתר מעינינו, ויש לקיימה כגזירה שאין לערער אחריה. הדבר הזה בא ללמדנו ולהזכיר לנו שגם במצוות אחרות, שנדמה לנו שאנו מבינים את טעמיהן ואת סיבותיהן, יש טעמים רבים אחרים הנסתרים מעינינו, ועלינו לקיימן בלי חשבונות והרהורים מתוך שמחה על הזכות וההזדמנות לשמוע בקול הקב"ה ולקיים את מצוותיו.

     הטעם שעם ישראל נוהג מנהג ישראל תורה שביום טוב של 'שמחת תורה' נוהגים לחזור פעמים הרבה על החלק הראשון שבפרשת "וזאת הברכה", אלא ללמדניו שעיקר לימוד התורה היא "החזרה", לחזור עוד פעם ועוד פעם...

וביום השביעי שבת שבתון" - (ברכת דוד(.

     הרב יוסף צבי גוביץ זצ"ל סיפר את הסיפור הבא על אימו מרת ברכה ע"ה: בערב שבת אחד, בסוף עונת הסתיו,  שלחה אותה סבתה למרכז העיר, כדי לגבות סכום כסף בערך של כמה מאות דולרים. אמי הייתה אז כבת ארבע עשרה, והיתה זו לה הפעם הראשונה בה החזיקה סכום כסף גדול שכזה. הם גרו בפרברי העיר ברגסז, שבמזרח אירופה, סמוך לכרמי ענבים, מרחק חצי שעת הליכה מהמרכז. אמא חששה מאוד שמא תאבד חלילה את הכסף, ומיהרה הביתה, אך באמצע הדרך התקדרו לפתע השמים, ונעשה חשוך. באותם ימים לא היו נפוצים שעוני יד, ואמי נבהלה, מאחר שחשבה שכבר נכנסה השבת, והיא מחללת אותה, ח"ו, בהחזיקה ביד כסף. ברגע זה עברה היא ליד בית קטן מוקף גדר שיחים, והחביאה במהירות את המעטפה עם השטרות בין השיחים, מתוך תכנון לחזור במוצאי השבת ולאסוף אותה.

     לאחר שהכסף הוטמן היטב לכבוד שבת קודש, המשיכה בדרכה הביתה, אך לפתע - השמים התבהרו!. אמא הבינה שהעננים הכהים הם שגרמו לחשיכה, והשבת עדיין לא נכנסה... מיד פתחה בריצה מהירה בחזרה למקום שבו החביאה את הכסף, אך... שוב ושבר! הכסף איננו! חיפשה וחיפשה, אך לא מצאה את המעטפה... היא חזרה לביתה, כשדמעות זולגות מעיניה ללא הרף. היא התקשתה לספר את אשר אירע, אך הסבתא טובת הלב, מרת מינדל שיינפלד ע"ה, הרגיעה אותה: "את התכוונת לטובה, רצית להינצל מחילול שבת, אבל מהשמים סידרו כך שהכסף יגיע לידי מישהו שאולי זקוק לו יותר מאתנו, אין לך על מה להצטער!".

     חלפו מספר ימים. אמי עבדה באותה תקופה בחנות הלבשה במרכז העיר, והנה יום אחד נכנסה לחנות אלמנה צעירה עם ארבעת ילדיה הקטנים כדי לקנות להם בגדי חורף, ובפיה סיפור: "לא תאמינו איזה נס קרה לי בערב שבת! החורף הולך ומתקרב, והייתי מודאגת מאוד מהיכן יהיה לי כסף כדי לרכוש בגדים מחממים לילדיי הקטנים לקראת החורף האירופי המקפיא והמושלג. ואז... לפתע התכסו השמיים בעבים כהים, ונעשה חשוך כמעט כמו בלילה. באותו בוקר תליתי כביסה לייבוש, ופחדתי שירד גשם והכביסה תירטב. יצאתי לחצר והחלתי מורידה אותה במהירות. במהלך איסוף הכביסה, נפל אחד הסדינים. התכופפתי כדי להרימו, והנה בין השיחים מונחת מעטפה עם שטרי כסף! מאות דולרים! "אינני יודעת כיצד להודות להקב"ה ששלח לי את הכסף הזה כדי שאוכל להלביש את ילדיי לקראת החורף!". אמי האזינה לסיפור בהשתאות, וכמובן שלא אמרה דבר... 

כ"ט סיון ה'תשע"ט





אומר רבינו בחיי, אם יש לך ממון, תנצל אותו עכשיו. אל תחכה. עשה עמו דברים טובים בנפש חפצה וברוח נדיבה. צרכי עמך מרובים. תן צדקה וכסף. יש הרבה רעיונות בשבילך, היכן להשקיע את הכסף ששלחו לך משמים. יש כוללים, קרנות צדקה, אנשים פרטיים וארגונים עולמיים. יש לך היכולת להדר במצוות, ולהשקיע כספים בדקדוקי הלכה שונים. המליון שיש לך ביד הוא פיקדון אצלך. קיבלת אותם כדי לקיים בו הן מצוות שבין אדם לחברו והן מצוות שבין אדם למקום. זאת המשימה שמוטלת לפתחך, וזאת השקעה שאוכלים פרותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא!

כ"ז סיון ה'תשע"ט

כ"ה סיון ה'תשע"ט

פרשת קרח

     באחת הפגישות שאל הדיפלומט הישראלי יהודה אבנר  את הרבי "מה תפקידו של רבי?" השיב הרבי: "תאר לעצמך שאתה מביט בנר, הנר עשוי מחומר דליק , כמו שעווה, ויש בו גם פתילה, אך זה עדיין אינו הופך אותו לנר , כדי שזה יהיה נר צריך להדליקו, ואז יאיר וימלא את ייעודו. גם יהודי הוא בבחינת נר , תפקידו של רבי הוא להדליק את הנר".

     דעו לכם, כי אם חסר לאדם אחת מן המכסות שקבעו חכמינו לאמירת דברים שבקדושה - צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות, הוא כבר לא צדיק! אין זה ענין של עוד אמן או פחות אמן, אלא של כל בנין ה'צדיק' - אם חסר לנו אמן אחד, כל הבניין של הצדיק חסר! וכפי שאדם שחסרה לו אצבע אחת, הוא לא אדם פחות אצבע - אלא כל שלימות האדם נחסרה בו! אף כאן יש לפנינו אדם 'בעל מום'. (הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל)

     דעות והשקפות של בני-אדם אינן נקבעות על-פי חישובים רציונאליים טהורים. החלטות אנושיות אינן מתקבלות על-ידי הזנת נתונים וניתוח אובייקטיבי שלהם. הבחירה היא החלטה אנושית, לא מתמטית.

     דע כי לא המנצח שמח , אלא השמח מנצח.

     "דע לך , שהשמחה והעצב הם כמו היום והלילה, כשם שהאור מאיר לגוף, כך גם העצב מחשיך את הגוף. כשם שהאור מאיר את העיניים, כך גם השמחה מאירה לאדם . כשם שהחושך מחשיך לאדם את עיניו, הוא לא יכול למצוא ולא יכול לראות ולא יכול להתקדם, ככה גם בדיוק ההפך. כשם שהחושך הוא הקדמה לאור, הלילה הוא הקדמה ליום, ככה גם העצב הוא הקדמה לשמחה (רבי יוסף ג'יקטליא זצ"ל)

     'דע מאין באתה' (פרקי אבות)  100 הוא מספר הטבע,  '101' זה מעל הטבע.  דע לך יהודי שאתה שאתה בלתי מוגבל כי 'מאין' -גימטריה '101'- באתה. 

     דע שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל--{רבי נחמן מברסלב}

     דעת השני עליך אינה בהכרח המציאות שלך, ואת מציאותך אתה קובע.

בית לברכה (על-פי 'עטרת צבי – זכרונם לברכה')

"מזל טוב!", בישר ר' עזריאל-זליג ויינברג לרעייתו, "זכינו בבית חדש במחיר מציאה ממש". האישה הביטה בתהייה בפניו הקורנות של בעלה וחיכתה להסבר.

זה היה בטבריה, לפני כמאה שנים. דירתה הקטנה של משפחת ויינברג נעשתה צפופה בעבור דייריה. בני הזוג התגוררו בה מאז נישואיהם, אך כשנולדו הילדים והמשפחה התרחבה, החלו לחשוב על הצורך למצוא דירה מרוּוחת יותר.

באותו יום יצא ר' עזריאל-זליג לרחוב וראה מודעות על בית העומד למכירה במכרז פומבי. הוא ניגש למקום וראה מולו בית חדש ומושקע, שנראה מתאים ביותר לצרכיו.

את הבית בנה יהודי תושב העיר, בנאי במקצועו, למגורי בני משפחתו. הבנייה התארכה הרבה מעבר לזמן שתוכנן מראש, ובמשך כל התקופה הזאת לא עבד לפרנסתו. כך צבר חובות רבים, ובעלי החוב עיקלו את הבית החדש והחליטו להעמידו למכירה פומבית.

ר' עזריאל-זליג הריח שיש כאן הזדמנות. הוא סקר את הבית הבנוי לתלפיות. אין ספק, מציאה של ממש. הוא החליט להתמודד במכרז, בהנחה שיצליח לקנות את הבית במחיר זול בהרבה משוויו האמיתי.

כאשר נפתח המכרז שמח לראות כי אין הרבה מתמודדים על הקנייה. הוא עמד בשקט וחיכה לראות איך יתפתח המכרז. אחרי כמה סיבובים נשאר מתמודד ערבי שהגיש את ההצעה הגבוהה ביותר. ר' עזריאל-זליג החליט להציע סכום גבוה יותר. הערבי היסס ובמהרה ויתר. ר' עזריאל-זליג זכה בבית, במחיר מציאה שלא היה יכול לחלום עליו.

כשסיפר לאשתו על העסקה המוצלחת, עלתה עננה על פניה. "איך נוכל לגור בבית שנלקח מיהודי שני, אחרי שבנה אותו בעמל כפיו?", הביעה את תחושותיה באוזני בעלה. "מה ירגישו היהודי ובני משפחתו כשיראו אותנו נכנסים לבית שנועד בעבורם? הם ודאי לא יברכו אותנו. אני חוששת מקטרוג חס ושלום".

ר' עזריאל-זליג נבוך. הוא לא נתן את דעתו על הנקודה הזאת. בעצת חותנו פנה להיוועץ ברב העיר, רבי משה קליערס, שנוסף על גאונותו הגדולה בתורה, נודע בפיקחותו ובמידותיו האצילות.

רבי משה האזין לכל פרטי המעשה ואנחה נפלטה מפיו. אלא שאז חתם את פיו ונמנע מלהשיב דבר לשואל. רק לאחר הפצרות ממושכות נענה ואמר: "ראה, כפי שבוודאי אתה משער, על-פי דין תורתנו הקדושה אין דופי במעשה שעשית. אף אין מקום לשקול התנהגות לִפְנים משורת הדין, על-פי מצוות 'ועשית הישר והטוב', שכן מותר לך מלכתחילה להתמודד על רכישת הבית ולקנות אותו.

"ועם זה", הוסיף רבי משה ואמר, "אספר לך סיפור שאירע כאן, בטבריה, לפני שנים רבות. אלמנה אחת חוותה משבר כספי גדול. היא סבלה חרפת רעב של ממש, ונאלצה למכור כלי בית בסיסיים לצורך השגת מזון לפיות ילדיה. באין ברירה יצאה לשוק והעמידה למכירה את חפצי ביתה, ובהם מגבות עבות.

"סבך, ר' נח ויינברג, ראה את המגבות האיכותיות, ועלה בדעתו לקנות אותן בעבור ר' הירש-מיכל, חסיד מופלג, מחשובי קהילת סלונים בעיר. ר' הירש-מיכל נודע בדקדקנותו הקפדנית בהלכות נטילת ידיים, ונזהר היה לנגב את ידיו ולייבשן היטב אחרי הנטילה. בלב מתרונן קנה סבך את המגבות, בשערו את גודל קורת הרוח וההנאה שיסבו לחסיד המפורסם.

"אלא שר' הירש-מיכל התעניין על מקור המתנה שקיבל. סבך שיתף אותו בפרטים, היכן קנה את המגבות וממי, ואז נעגמו פניו של ר' הירש-מיכל. 'לא אוכל להשתמש במגבות האלה', אמר והסביר: 'הלוא בכל פעם שאנגב בהן את ידיי אזכר באותה אלמנה עצובה ואומללה, שנאלצה להיפרד מהן בלב כבד!'. אמנם אין כאן חשש הלכתי, אך ר' הירש-מיכל לא היה מסוגל להשתמש במגבות האלה בנסיבות שבהן נקנו".

סיים רבי משה את סיפורו, והישיר מבט מלא חוכמה ביהודי שעמד מולו. התשובה הייתה ברורה מאליה. ואולם רבי משה שב והדגיש לפני מבקש עצתו: "אין עילה הלכתית לפסול את רכישת הבית, אך תן דעתך איך תרגיש כשתיכנס אליו ותחשוב שבאותו זמן יהודי שני מתענה וליבו מר עליו, על שביתו נלקח ממנו ונמסר לידיים אחרות".

ר' עזריאל-זליג יצא מבית הרב ובליבו החלטה נחושה – להחזיר את הבית לרשות בעליו. הוא ביקש ממנו רק דבר אחד, שישלם לו את הסכום ששילם במכרז. ואכן, מכריו של הבנאי נחלצו לעזרתו, גייסו כספים למענו וחילצו אותו מהסבך. במהרה עמד האיש על רגליו והחזיר את כל חובותיו.

לימים שוחח ר' עזריאל-זליג על הסיפור עם אביו, וזה נענה ואמר: "סבור אתה שהחרטה בליבך הייתה? לא! מן השמים נגזר על היהודי הבנאי שהבית יישאר ברשותו; לכן גלגלו זאת כך שאתה תקנה את הבית, ואז תגיע אל רבי משה קליערס, והוא ייאנח מתוך ליבו הרחום על צרתו של אותו יהודי, וכך יחזור הבית לרשותו והוא ייוושע".

מה שחשוב בשמים (פניני עין חמד, עלון 741)

     סיפר מגיד מישרים, הרה"ג ר' חיים זאיד שליט"א:  בירושלים ישנה משפחה חשובה של בני תורה המונה מעל עשרה ילדים, כולם אברכים עמלים בתורה הקדושה וגדלים להיות תלמידי חכמים ויראי ה' של ממש.  אבי המשפחה, שכבר היה בגיל מבוגר נפטר לבית עולמו. האב התברך בשני עולמות – מצד אחד, כל בניו גדלו בדרך התורה והקדושה, ומצד שני, זכה לעשירות ונכסים מבורכים ומשגשגים, אשר שווים נמדד בהון רב.  

     לאחר שהאב נפטר, הוא הותיר רכוש רב לילדיו, על מנת שימשיכו לעסוק בתורה, אלא שהייתה בעיה אחת - הם היו צריכים להגיש מסמך משפטי שכתב האב בחייו, שרק בעזרתו, יוכלו לממש את הירושה ולקבלה. למרבה הצער,  המסמך אבד ונעלם! אף אחד לא ידע היכן המסמך.  המשפחה קיבלה הודעה כי אם לא יגישו את המסמך תוך שלושים יום, יעברו כל נכסי האב לבעלות המדינה. הילדים הגיעו לבית והחלו בחיפושים קדחתניים, לא היה מקום, שהם לא חיפשו - אך המסמך לא נמצא. הם הלכו לרבנים,  עשו סגולות ואף הבטיחו לתרום סכומי כסף לצדקה, ובלבד שבורא עולם יעזור להם למצוא את המסמך.  כשראו, שהזמן אוזל ואינם מוצאים את המסמך, הזמינו 'חברת חיפוש' לבית. מדובר בקבוצת אנשים, המגיעה על פי בקשת הלקוח ועורכת חיפוש מדוקדק על מנת למצוא את הפריט האבוד. היכן הם לא חיפשו, אך ללא הועיל. כמה צער, סכום של מיליוני שקלים שיעזור להם מאד להמשך החיים, הולך לטמיון בגלל אותו מסמך.

     שלושה ימים נותרו בטרם הכסף יעבור למדינה. אוסף האח הבכור את כל משפחתו בביתו ואמר להם: "הקשיבו אחיי ואחיותיי היקרים! שלושה ימים נותרו לנו למצוא את המסמך, בטרם יהפכו כל הנכסים לרכוש המדינה. הכול עשינו: חיפושים, סגולות וברכות. אך כולנו יודעים, כי הפתרון היחיד והכתובת הבלעדית היא רק – בורא עולם!". " רק הוא לבדו יודע, היכן נמצא המסמך והוא שולט בכל.  הצעתי היא שמחר עם שחר, נלך כולנו לכותל המערבי,  שריד בית מקדשנו, ונכריז על יום תפילה וזעקה משפחתית,  בה נתפלל ונתחנן לה', שיאיר את עינינו".

     החל מהשעות הראשונות של הבוקר הגיעו כל בני המשפחה והחלו בתפילות לה': תהילים, קריאת שיר השירים, פרק שירה, תיקון הכללי במשך יום שלם.  כשהגיעה השקיעה, נפרדו אחד מהשני ופנו לביתם . באותו לילה, הבן הבכור, זה שאירגן את כנס התפילה, חולם על אביו. האב אומר לו: "בני יקירי, הקשב היטב,  המסמך שאתם מחפשים נמצא בספריה, במדף השלישי, בצד ימין, הספר הרביעי מהצד, בדף מספר כב', שם הוא נמצא,  קחו אותו". הבן פנה לאביו בחלום ואמר לו: "אבא, זה לא יכול להיות. חיפשנו בכל מקום, עברנו על כל הספרים". האב השיב לבנו במשפט אחד: "תחפשו היכן שאמרתי לכם", ונעלם.  הבן התעורר בהתרגשות ורץ לבית הוריו, כשהוא זוכר את פרטי החלום בדיוק רב. הוא נכנס במהירות לבית, כשליבו הולם בפראות. ניגש לספריה - מדף שלישי, צד ימין, ספר רביעי, דפדף לעמוד כ"ב ו... המסמך היה שם!  התברר, שהדפים בספר היו דבוקים וצמודים, כך שגם 'חברת החיפוש' שעברה על כל הספרים לא הרגישה בכך. דמעות של התרגשות אחזו את האח הגדול, והוא מיהר להודיע לכל משפחתו, אשר מיאנו להאמין לבשורה המדהימה והמשמחת. יומיים לפני המועד האחרון, הם רצו לבית המשפט, הגישו את המסמך, וב"ה בית המשפט אישר את הצוואה, והאחים התחלקו ביניהם בירושה בהון עתק.

     לילה לאחר מכן, שוב התגלה האב לבנו בחלום ושאל אותו: "בני יקירי, האם מצאתם את המסמך?". "כן, מצאנו", אמר הבן בשמחה. "אני שמח", השיב האב בחלום, "העיקר, שתעשו בזה דברים טובים,  ושתגדלו את בניכם להיות עמלים בתורה הקדושה".  רגע לפני שהאב עמד להסתלק, הבן החל לזעוק לאביו בחלום ואמר לו: "רק רגע אבא יקר, אל תלך. יש לי שאלה חשובה לשאול אותך!". כל זאת בחלום, כשהבן מרגיש כאילו זה מתרחש במציאות. האב נעצר, ואז פנה הבן ושאל: "אבא יקר , אמור נא לי, מה קורה בעולם העליון?!".  האב אמר: "אסור לספר, מה קורה למעלה. אבל עליך לדעת,  העולם שלכם הוא עולם הפוך - 'עליונים למטה, ותחתונים למעלה'. אנשים שבעולם שלכם נראים מוצלחים, למעלה הם יהיו קטנים. ודווקא השפלים, כשיגיעו למעלה, יהיו חשובים. " אבל יש דבר אחד, שיש לי רשות לספר. בשמיים יש שני דברים שמאוד משמחים: הראשון– כאשר יהודים מתאספים לשמוע שיעור תורה או שיחת התעוררות וחיזוק, זוהי שעת רחמים ורצון אצל בורא עולם, כך שכל מי שנוכח באותו שיעור, מעורר רחמים ומביא לעולם שעת רצון גדולה, כך שכל הנוכחים יכולים לבקש מה' כל שיחפצו. " דבר שני שניתן לי רשות לגלות הוא", המשיך הנפטר ואמר, " כאשר האדם עושה חסד עם השני, למרות שקשה לו כעת לעזור, אך למרות כל הקושי הוא עוזר לחברו ומסייע לו,  באותו רגע יש שמחה כל כך גדולה בשמיים, וזוהי שעת רצון גדולה, עקב האהבה שיש ביניכם", סיים האב והסתלק.

כ"ד סיון ה'תשע"ט

     המלבי"ם אומר שבקרב בעלי מחלוקת, אפילו אם הם מאותו צד במחלוקת, אינם יכולים להסכים בינם לבין עצמם, הם מקלקלים את הקשרים שלהם עם בני עמם, כיון שכל אחד מעוניין באמת רק בעצמו ובכבודו האישי.

     המדרש מלמדנו שארבעה סוגי אנשים נקראים רשעים ואחד מהם הוא "בעל מחלוקת" שענשו: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת". בית דין של מעלה מעניש חוטאים רק מבני עשרים ומעלה, ובית הדין של מטה – רק מבני י"ג ומעלה, אך במחלוקתו של קרח בלעה האדמה גם תינוקות בני יומן: "נשיהם, בניהם וטפם ... וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה".

     הרב זקס בספרו "שיג ושיח" מנסח את הדברים באופן מדויק : "מחלוקת שאיננה לשם שמים היא מחלוקת על הכוח. זהו הבדל עצום. בוויכוח שמטרתו היא בירור האמת, המנצח מנצח, אבל גם המפסיד מנצח. כי תבוסה מפני האמת היא התבוסה היחידה שהיא גם ניצחון. היא מגדילה את המובס. הוא לומד דבר שלא ידע קודם לכן. בתחרות על כוח, לעומת זאת, המפסיד מפסיד, וגם המנצח מפסיד. מפני שכאשר אדם מקטין את יריביו, הוא מקטין גם את עצמו"

     הרמז במילה ג זֵ לָ ה: אותיות לפני גזלה הם כָ בוֹ ד. ואותיות שאחרי גזלה הם מ ו דָ ח שנידחה מן העולם.

ביש מזל (נעם שיח)

     מספרים על הגה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע, שלאחר המלחמה הנוראה בעת שהתחיל להנהיג את עדתו הק', הסתופפו בצילו הרבה בחורים משארית הפליטה שזכו בחסדי ה' להינצל מהרשעים, והרבי ברצותו להחיות את רוחם השבורה והרצוצה,  הנהיג שבכל שבת מביא בחור אחר את סעודות השבת ומגישם אליו אצל השולחן.

     בשבוע אחד היה בחור שהביא את המרק הרותח והגישו אל הרבי, אך לפתע החליקה הקערה מתוך ידיו, והמרק הרותח נשפך על רגלו של הרבי. הרבי ישב שם ועשה עצמו כאילו לא אירע לו כלום, והסובבים של הרבי המקורבים המה ראו כן תמהו על המחזה הנורא שחזו עיניהם, הרבי נכווה ממים רותחים ואינו משמיע הגה,  ואינו מרמז שום רמז קט על מה שאירע, אך בעצם הם הבינו שהרבי סובל מזה יסורים נוראים.  

     לאחר זמן כשהרבי חזר לביתו, הבחינו המקורבים שרגלו של הרבי נפוחה מאוד מאוד מחמת הכוויה, והרבי היה לו יסורים נוראים ל"ע, ואז שאלו אותו למה הרבי לא עשה שום דבר בשעת מעשה להקל על מכאוביו. השיב להם הרבי בנועם שיחו "יסורים באים והולכים, רגל נפוחה יכולה להתרפאות עם הזמן, לא כן באם הייתי אומר דבר מה, היה איפוא יוצא על הבחור שם רע שהוא ביש מזל – שלימזל – ושם רע אינו יורד מאדם לעולם"...

כ"ג סיון ה'תשע"ט

אמר אחד מגדולי משוררי ספרד, רבי שלמה אבן גבירול: כי אין חוצץ בפני התאוה כעצימת העיניים.  יש לשמור ולשמר אותם מכל פגע גשמי ורוחני, כי כך הורו גדולי המוסר, שאין איבר מאיברי האדם שיכול לגרום מכשול כמו העיניים. ה' ישמרנו.

     בסוף ספרו "שמירת הלשון" כותב ה"חפץ חיים" שיש מצוה להתבונן בבריאה - "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. "וכיון שזוהי מצוה, בכל יום צריכים לקיים אותה, בבוקר לפני שהולכים לאכול - פשוט לעמוד כמה דקות ולהסתכל בבריאה!  כמה אמונה יכולים לקבל מזה בכל יום!

    בס' אוצרות התורה פ' מקץ, הובא בשם ר''א בן הגר''א (בפירושו ע"פ סוד לברכות מג.) שהמונה וסופר ימצא ארבעה ברכות על האכילה, שתי ברכות על השתייה, חמש ברכות הריח, ארבע ברכות על השמיעה, ועוד עשרים וארבע ברכות על הראיה. סך הכל: שלושים ותשע ברכות כנגד ל''ט קללות שנתקללו אדם הראשון וחוה והנחש והאדמה בעוון האכילה מעץ הדעת טוב ורע.

     הרה"ק בעל ה"בית אהרן" מקרלין זי"ע נענה פעם ואמר: "מהו ההבדל בין איש חסיד לאיש המוני? שהחסיד אומר: 'מה שאסור הלא וודאי אסור ומה שמותר אינו מוכרח עדיין לעשות', ואיש המוני אומר להיפך: 'מה שמותר הרי וודאי מותר, ומה שאסור אפשר עוד לחפש היתר'. ופעם הוסיף ואמר: "מה שצריכים מוכרחים, ומה שאין מוכרחים אסור"

איסור מחלוקת (סיפורי צדיקים גליון מ''ה)

     פעם באו תושבים מעיר אחת אל הרה"ק רבי אברהם "ה"אבני נזר" מסוכטשוב זיע"א בטענה: שהרב שלהם הכשיר בשאלה של בשר וחלב, וזאת אע"פ שלפי דעת רוב האחרונים יש להחמיר ולאסור. ולכן אנו מבקשים להסמיך מורה הוראה נוסף, אותו נשאל ולפיו נלך.

     אמר להם הרבי: אינני יכול להכריע בשאלה, עד שלא אברר את פרטי הדברים ואדבר עם הרב של עירכם. אך גם בלא להיכנס לכל פרטי השאלה, הרי אפילו לדבריכם התיר הרב שלכם רק איסור דרבנן, ואילו אתם רוצים לעבור על איסור דאורייתא. תמהו האנשים: איסור תורה? כן קרא הצדיק, מחלוקת היא איסור דאורייתא לדעת כולם, על ידי המחלוקת מגיעים לעבור על איסורי תורה רבים: לשון הרע, רכילות, שנאת חינם, הלבנת פנים ועוד איסורים רבים. 

כ"ב סיון ה'תשע"ט

כ' סיון ה'תשע"ט

י"ז סיון ה'תשע"ט

 בדיחה עממית מספרת על שני בני-אדם שראו בלילה צללית כהה בצמרת עץ. החלו השניים להתווכח. זה אומר: ציפור, וזה אומר: חתול. החליטו ליידות אבן לעבר בעל-החיים ולראות אם יעוף או יקפוץ למטה. זרקו את האבן והיצור התעופף מן העץ. אמר הראשון: "רואה אתה, זו ציפור". הגיב חברו: "לולא ראיתי זאת במו עיניי, לא הייתי מאמין שחתול מסוגל לעוף".

     בזכות שלושה דברים נברא העולם שנאמר בו בראשית ברא, בשביל חלה שקרויה ראשית עריסותכם, תרומה שנקראת ראשית דגנך, ובכורים שנאמר בהם ראשית ביכורי אדמתך.

     זה לא נכון שאנו לא רוצים משיח. וודאי שכולנו מתאבלים על החורבן, אבל מתי נזכרים בזה? כשיש צרבת.. כשיש מישהו חולה במשפחה. אז כולם אומרים מיד: מתי יבוא כבר משיח? כשהצרות תוכפות עלינו, נזכרים לבקש על הגאולה.. האם אכפת לנו מכבוד שמים? תיקון חצות לא נועד כדי למלא את החסר בחשבון הבנק... משיח לא יבוא בשביל לסדר את הפרנסות... המשיח צריך לבוא כיון ששכינתא בגלותה. כי השכינה בצער. (הסבא קדישא מרדושיץ)

     חוק הוא בבריאה ”הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא“.

     חז“ל למדונו ”מעשה אבות סימן לבנים“, והדבר אמור לטוב ולמוטב. לפי הסימנים הקטנים שהאבות מראים לבניהם כך מתבצעים מעשים גדולים אצל הבנים. לפי יראת השמים והדקדוק במצוות של האבות, כך יש השפעה גדולה ועצומה לבניהם אחריהם ולהמשך הדורות    

     ישנם אנשים שעושים ברכה כשרוצים לאכול,  הרי שהברכה היא רק לצורך האכילה, לעומת זאת ישנם אנשים שכל האכילה שלהם הוא בכדי שיוכלו לברך, הרי שהאכילה שלהם הוא צורך גבוה, וזהו הוא הפי' וְהָיָה בַאֲכָלְכֶם מִּלֶחֶם הָאָרֶץ תכוונו שכל הסיבה של האכילה הוא רק בשביל תָרִימּו תְרּומָה לַה. 

     ''כל נשיא בהם..." - מלת "נשיא" יש בה אותיות "אין" ואותיות "יש". נשיא שמחזיק עצמו ל"אין" הוא "יש". אבל אם מחזיק עצמו ל"יש" – הרי הוא "אין". (דגל מחנה אפרים)

     מהותו האמתית של אדם ניכרת על פי התנהגותם של "פירותיו", דהיינו בניו ותלמידיו, אם הולכים הם בדרך הישר, אות הוא שכשר הוא, אך אם אין הם הולכים בדרך ה', סימן שאין תוכו כברו, ואך כלפי חוץ נראה כצדיק. וזה שאמר הכתוב: "היש בה עץ אם אין" – שיראו אם יש בה צדיק שיגן עליה בזכותו. וכיצד תדעו זאת – "ולקחתם מפרי הארץ" – צאו וראו את הנהגתם של בניו ותלמידיו, וכך תדעו אם כשר הוא באמת...

הישיש נקב במחיר מופרז...  (אפריון שלמה, עלון 292)

     מעשה שהיה בתלמיד חכם שעבר יום אחד ברחובה של עיר, וראה שלט המבשר על מכירת דירה אחת. הוא שקל בדעתו, כי מן הסתם מחיר הדירה אינו יקר כל כך ויוכל לעבור לשם. קבע מועד עם בעל הדירה, שהיה יהודי ישיש וחולני, והגיע להתרשם ממצב הדירה. לאחר סיור בדירה, שאל את בעל הדירה מה מחירה, והלה נקב בסכום מופרז מאוד. "איני מוכן להתפשר ולו על פרוטה אחת", הפטיר הזקן. והתלמיד חכם החליט לוותר על חלומו.

     חלפה שנה, ומיודענו עובר שוב באותו רחוב. וישא את עיניו וירא את השלט "דירה למכירה" ניצב עדיין על מקומו. הוא שיער כי מן הסתם מחמת המחיר הגבוה, אף אדם לא רצה לקנות את הדירה, וכנראה שבעל הדירה הוריד כבר את המחיר, ואולי עתה יוכל לרכוש את הדירה.  עלה התלמיד חכם אל הדירה, וכשבעל הדירה ביקש להראות לו את החדרים, אמר לו התלמיד חכם, כי הוא כבר מכיר את הדירה מהסיור הקודם, ובא רק כדי להתעניין אודות מחירה. נקב האיש באותו הסכום כאשתקד. הת"ח התפלא, "הלא לפני שנה המחיר היה אותו מחיר, ומן הסתם בגלל מחיר מופרז זה,  איש אינו מוכן לרכוש את דירתך, מדוע אפוא אינך מוריד את המחיר?!".  בעל הבית החוויר ופרץ בבכי... "אינני מעוניין למכור את הדירה כלל", הסביר, "אני פשוט אדם גלמוד. יושב כל היום לבדי בבית, ואיש אינו פוקד את מעוני. באחד הימים הגיתי רעיון, אני אפרסם שלט עם 'דירה למכירה' וכך יכנסו אנשים לראות, ואני אנקוב במחיר מפולפל, באופן שברור שיסרבו לקנות במחיר כזה את הדירה. וממילא יבואו עוד ועוד אורחים, ובכך אפיג את בדידותי... והתכנית הצליחה, כמעט מדי יום מגיעים אלי אורחים, אני מסייר עמם בדירה, מגיש לפניהם תקרובת, ואנו יושבים ומשוחחים". הוסיף הזקן והתחנן בפני הת"ח שלא יגלה את בדידותו לציבור כדי שיבואו לבקרו ולהפיג את בדידותו, שלא ידעו שהוא במצוקה.

ומקדשי תיראו..."

     הובא בספר "אור צדיקים": אין לדבר בבית-הכנסת אפילו לאחר התפילה בדברים אחרים שאינם מעניין התפילה, מאחר וגם לאחר התפילה עדיין שורה שם הקדושה. ומי שמדבר בדברים שאינם קשורים לתפילה ולשבח הקב"ה, נוהג בזיון בקדושתו יתברך ומגרש את השכינה משם. ועליו השכינה צועקת וקובלת: "נתנני ה' בידי לא אוכל קום!". וכידוע, שאין לשכינה מקום מנוחה כי אם בבית-הכנסת מאחר והיא בגלות, וכשאדם מדבר בבית-הכנסת גורם שלא יהיה לה מקום לנוח, אלא תמשיך לגלות ולנדוד ממקום למקום. ואוי לו ואוי לנפשו כי עליו נאמר: "ובן כסיל תוגת אימו", ועונשו שגם הוא יהיה בידי אכזריים, ולא ימצא מנוח ומרגוע לנפשו, רחמנא ליצלן מעונשו! ולכן כל בעל נפש יחוש לנפשו, ולא ידבר בבית-הכנסת ובית- המדרש.

     בספר "מתוק האור" סיפר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מעשה מזעזע:  פעם הגיעו זוג לרב העוסק בהשכנת שלום בית.  שאל הרב את הבעל: "היכן נעוצה הבעיה? מתי התחילו הבעיות "? הלה השיב: "כבוד הרב, לא נעים לי לספר, אני אפילו מתבייש להעלות זאת על דל שפתיי, אך הבעיה התחילה עוד כשהיינו בחדר הייחוד, ביום חתונתנו !" "בעיות של שלום בית בחדר הייחוד?!" – תמהה הרב "אכן כן! לאחר החופה נכנסנו יחד לחדר ייחוד, אחרי יום שלם של התעלות, תפילות וצום, מותשים ורעבים, על השולחן היה מונח מעט אוכל. טעמנו משהו, ולפתע הטלפון הנייד שלה מצלצל. היא נכנסה עם נייד כשהוא פתוח לחדר הייחוד!!! הוא צילצל – והיא ענתה! ואני ישבתי בצד והמתנתי בסבלנות שהיא תסיים את השיחה!!!"  פנה הרב אל האישה: "זה נכון מה שהוא מספר?". "זה נכון. אך הוא לא הציג את התמונה בשלימותה - החברה הכי טובה שלי שברה את רגלה יום לפני החתונה ונאלצה לעבור ניתוח. כך יצא שביום החתונה היא הייתה מאושפזת בבית-הרפואה, מחלימה מהניתוח. כל חברותיי הגיעו לחתונה חוץ ממנה. לפני החופה שוחחתי עימה בטלפון והרגעתי אותה, ואחרי החופה היא התקשרה לומר מזל טוב.  האם לא חסד גדול הוא לדבר איתה, כשהיא כה בודדה בבית-הרפואה? מה בכלל הבעיה?" " הרב מבין?" – אומר הבעל – היא אפילו לא מבינה את הבעיה, וזו הבעיה הגדולה מכל! היא הרי דיברה עם החברה הזו ביום שלפני החתונה ארבע שעות, בבוקר יום החתונה שעתיים, ולפני החופה עוד חצי שעה. בדיוק באמצע השהות הקצרה בחדר הייחוד היא הייתה מוכרחה שוב לדבר איתה?!"...

     סיפור הוא אך לקח גדול בעבורינו : איך אפשר לנצל את הזמן המועט שנמצאים בו בבית - הכנסת לשיחות חולין ?! הלא בעת התפילה אנחנו מתחברים ומתייחדים עם השכינה. כשאנחנו יושבים בבית-המדרש ועוסקים בתורה, אנחנו מחוברים לקב"ה,  שהרי "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא".  אנחנו נכנסים עם הקב"ה לחדר ייחוד ) הרי אומרים לפני התפילה "לשם ייחוד...") אז לשם מה אנחנו צריכים בכלל להכניס איתנו לחדר את הפלאפון הזה?!..

ט"ז סיון ה'תשע"ט

אמרו לנו חז"ל (נדה לא, ב,) "בא זכר בעולם, בא ככרו בידו ". יש אבא עשיר בשמיים שדואג לו, ולכולנו, באופן ישיר".

י"ד סיון   ה'תשע"ט

אומר ר' עקיבא: את הקב"ה אפשר למצוא רק בדרך אחת...  רק בערפל! ומשה ניגש אל הערפל... שם הא-לוקים!

     איך תדע שמשהו הוא בלתי אפשרי אם לא ניסיתה ? (שמואל אייזיקוביץ)

ה     גאון רבי שמואל הלוי וואזנר ציין פעמים רבות שהגאון הצדיק רבי צדוק הכהן מלובלין זכה לחבר את ספריו על התורה "פרי צדיק" בכח מה שהסתכל על נרות שבת, שהיא סגולה לחדש חידושי תורה! ("רחמי הרב" - מעשה רב(

     השל"ה הקדוש אומר שעל כל פעולה ותנועה שהאדם רוצה לעשות, יאמר "אי"ה", או "בעז"ה", שהרי לא במדבר בלבד היו החניה והנסיעה על פי ה', אלא כל צעד וכל שעל בכל ימי העולם על פי דבר ה' הוא, וכאשר אדם אומר "בעזרת השם" או "אם ירצה השם" כדאי שירגיל עצמו לומר זאת בכוונה ומתוך התבוננות, ולא כמצות אנשים מלומדה, על ידי זה הוא מחדיר בעצמו ומשיב אל לבבו עיקרי האמונה, ומביא על עצמו ברכה.

חשבֹונֹותַ  שמיִם II (פניני עין חמד, עלון 739)

     אין ספק שפטירת שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהוא גרמה צער רב לכל עם ישראל בכלל ולמשה רבינו ואהרון הכהן בפרט. כידוע המפרשים מביאים פירושים וביאורים שונים כדי לנסות ולהבין במה הם חטאו, ומדוע היה עליהם להיפטר במיתה משונה שכזו.  בנוסף רמזו חכמינו שאחת הסיבות שחומש ויקרא נקרא כך, היא משום שהמילה 'ויקרא' מורכבת משתי מילים- וי קרא. דהיינו עלינו לבכות על פטירת שני בניו של אהרון הכהן. חז"ל מלמדים אותנו, שמי שבוכה ומזיל דמעות על מותם של נדב ואביהוא, בניו יחיו והוא לא יראה צער, כי כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופַרןַ וַמניחן בבית גנזיו. מצווה להזיל דמעות על אדם כשר.  אולם עלינו לדעת שכל מה שקורה בעולם - הינו בהשגחה פרטית ויש חשבונות שמיים מדוע ולמה האדם היה צריך לעבור ניסיון כזה או אחר.

     להלן סיפור מופלא המעובד מ'ווי העמודים', שיש בו כדי ללמדנו על כך: בשנת ה'תשע"ד, נפטרה נערה צעירה בת תשע-עשרה שנים בלבד, בתו של אחד מתלמידי החכמים במושב תפרח.  הנערה, הלכה לישון ולא קמה בבוקר. מטבע הדברים המקרה זעזע את הציבור בכלל ואת ההורים בפרט, שצערם היה רב לאחר שבמקום להוביל את בתם לחופה עם בחור תלמיד חכם, הובילו אותה לקבורה/

     חשף הגאון רבי יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, את הסיפור המבהיל שמאחורי הפטירה הפתאומית. הסיפור התגלה בזכות חלום שחלמה אחותה בת השתיים-עשרה, שבעת הפטירה הייתה כבת שמונה שנים בלבד.  האחות סיפרה כי חלמה שאחותה באה אליה והובילה אותה ליער, ושם התיישבה על ספסל ושוחחה אתה. "טוב לי מאוד שם", סיפרה הנערה שנפטרה וביקשה ממנה שתגיד להורים שלא יצטערו על פטירתה כי טוב לה מאוד שם.  בנוסף, גילתה לה מדוע נפטרה בגיל צעיר כל כך וכך אמרה: "בפרוץ השואה הייתי ילדה קטנה, הורי נאלצו לתת אותי למשמרת בידי גויים, כדי שהם ישמרו עלי, ויציגו אותי כבת שלהם וכך בעז"ה אנצל.  המטרה הייתה, שלאחר גמר המלחמה, אחזור להורי אם ישארו בחיים, ואם לא - שיחזירו אותי לעם היהודי.

     לאחר סיום המלחמה השכנים הגויים לא קיימו את בקשת הורי האמתיים ולמעשה לא ידעתי, כי אני יהודיה השייכת לעם היהודי עד גיל תשע-עשרה. מיד לאחר שנודע לי שאני יהודייה, ושאני בת לעם ישראל,  שבתי לכור מחצבתי. מיד עזבתי את הגויים, וחזרתי לעמי, התחלתי לשמור תורה ומצוות, ואף נישאתי לתלמיד חכם וגרתי בבני ברק, ושם הקמתי משפחה לתפארת.  לאחר שהתבקשתי לבית-עולמי, פסקו לי שבעקבות מעשי מגיל תשע-עשרה שנים ומעלה מגיע לי גן עדן בהיכל גבוה.  אולם עניין אחד הפריע לקבל את הפסק-דין.  העובדה שעד גיל תשע-עשרה שנים לא שמרתי תורה ומצוות  מנעה ממני להגיע לאותו היכל, אלא אם כן אעבור זיכוך. נתנו בפני שתי ברירות - או לעבור את הזיכוך בשמיים או לחזור לגלגול בעולם למשך תשע-עשרה שנים.  בחרתי לחזור בגלגול כאשר זמני קצוב לתשע-עשרה שנים בלבד, וכך נולדתי להורי כאן בתפרח. כשנגמר התיקון, פרחה נשמתי כדי להגיע לעולם העליון שנקבע לי, וכל כך טוב לי כעת שאיני יכולה לתאר.

     כשקמה האחות בבוקר, היא חשבה שמדובר בדברים בטלים ולא סיפרה דבר להוריה. אך החלום חזר ונשנה שלוש פעמים.  בפעם השלישית, האחות שנפטרה אף הוסיפה ואמרה: "כדי שתדעי, שמדובר בחלום אמת - אתן לך סימן".  וכך אמרה: "לאחר ה'שבעה' אבינו נסע לקבר שלי בהר המנוחות בירושלים, והיה לי כל כך טוב שאבי הגיע לשם ואמר עלי פרקי תהלים  ". "אולם ב'שלושים', אבינו החליט שהנסיעה מתפרח לירושלים לוקחת הרבה מאוד זמן וזה ביטול תורה ולכן לא בא לשלושים. אומנם מצד אחד היה לי טוב אילו היה בא לקברי,  אך מצד שני, אי גרימת ביטול תורה - היה לי טוב יותר מאשר כשבא לקברי בשבעה".

     האחות הצעירה, שכאמור הייתה בגיל שמונה שנים בלבד,  בזמן שאחותה נפטרה, לא זכרה כלל את הנסיעה של האב ב'שבעה' ואת העובדה שאביה לא נסע לציון ב'שלושים'. היא סיפרה על הישנות החלום שלוש פעמים, והוסיפה את הסימן, שאחותה מסרה לה כדי שתספר על כך להוריה, ואכן ההורים אישרו את כל הפרטים.

     הגאון הרב זילברשטיין הוסיף ואמר: "כמובן שההורים מאוד התנחמו משמיעת החלום ולמדו מכאן מוסר השכל גדול: א. שהם כל כך הצטערו על פטירת בתם, ובוודאי ידוע שהכול הוא בחשבון נפלא, וזה לא היה יכול להיות אחרת, אבל כעת גם נודע להם מה היה אותו החשבון שלא היה יכול להיות אחרת. ב. על חשיבות לימוד התורה, שמייחסים בשמיים לאביה, שזה דוחה עליה לקבר, למרות שיש בזה נחת רוח לנשמה".

פרשת בהעלותך

 אילו היה לי רבי כריבונו-של-עולם, הייתי אף אני משה רבנו. ואם תאמרו, מפני מה אין לי רבי כריבונו-של-עולם? משום שאין אני משה רבנו .(החתם סופר)

      אימרה ידועה "פשע לא משתלם" כנראה נאמרה על ידי פושע שנתפס. (שמואל אייזיקוביץ)

     אם הרבה מהחלטותך באים מתחושת בטן בסוף יהיה לך קלקול קיבה. (שמואל אייזיקוביץ)

     את היין הראשון שותה היהודי בברית של עצמו.    

     ב"אבן שלמה" כתוב: ששבעת נרות המנורה, הם כנגד שבעת רועי ישראל ואלו הם: אברהם, יצחק, יעקב, משה,  אהרן, יוסף ודוד.  ואם כן, כשאהרן הכהן היה מדליק ומכוון כנגד אברהם שמידתו היא חסד, יצחק שמידתו היא גבורה וכך הלאה, וכשהגיע לנר החמישי היה מכוון כנגד אהרן שמידתו הוד, ובכוונה זאת, היה יכול היה להתגאות. אך מגודל הענווה - "לא שינה".

בפסוק הראשון של ספר בראשית ישנן שבע מילים, כנגד שבעת הקנים. בפסוק הראשון של ספר שמות ישנן אחת עשר מילים, כנגד אחד עשר הכפתורים. בפסוק הראשון של ספר ויקרא ישנן תשע מילים, כנגד תשעת הפרחים. בפסוק הראשון של ספר דברים ישנן עשרים ושתים מילים, כנגד עשרים ושנים הגביעים. ובפסוק הראשון של ספר במדבר ישנן שבע עשרה מילים, כנגד שבעה עשר הטפחים של גובה המנורה  

 המוטו של ה'חזון איש' היה, שבחושך לא נלחמים עם מקלות אלא עם אור, כיון שטיפה אחת מן האור דוחה הרבה מן החושך. עוד ישיבה עוד בית יעקב, עוד חידר, וכך ידחה האור את החושך.

"     למה ניתנו לאדם שתי עיניים? כדי שבעין אחת יראה את מעלותיו של חברו, ובעין השנייה יראה את חסרונות עצמו" (רבי מאיר מפרמישלן)

ובלבד שלא לצער (פניני עין חמד, עלון 379)

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'להתעדן באהבתך' ובו ניתן ללמוד ולהיווכח ברגישות ליבם המופלגת של גדולי ישראל,  שידעו להרגיש את נפש הזולת.

     הסיפור התרחש בעת שהגאון רבי מאיר קרליץ זצ"ל (שימש כרבה של לכוביץ'. אחיו הבכור של הגאון רבי אברהם ישעיהו זצ"ל- החזון אי"ש) השיא את בתו מרת שרה לגאון רבי זלמן רוטברג זצ"ל (שימש כיובל שנים כראש ישיבת בית מאיר בשיכון 'חזון איש' בבני ברק וכן שימש כחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה(. " מספר דקות לפני החופה", סיפר הגר"י גריינמן, "ניגש רבי מאיר אבי הכלה אל אימי ע"ה (אחייניתו), וביקש ממנה, שהיא תוביל את בתו הכלה לחופה, ולא אשתו הרבנית, כמקובל. אימי נדהמה מאוד ולא הבינה את פשר ההוראה, במיוחד כשהדבר נאמר לה דקות ספורות לפני החופה . היא ניסתה לשאול את דודה על מה ולמה, אבל הוא ענה לה: 'אחרי החופה אסביר לך את העניין'. וכך באמת הובילה אימי את הכלה לחופתה, למרות שהייתה יותר צעירה מהכלה עצמה.

     אחרי החופה ניגש הגאון רבי מאיר קרליץ לאימי והסביר לה את פשר הדברים, וכך אמר: ' הרי החתן המופלג שבו זכינו, רבי זלמן רוטברג, הוא יתום. אביו ואמו נרצחו בשואה הי"ד. ואם כן, כשהוא יראה שכלתו מלווה לחופה על ידי שני הוריה, עלול להתעורר בו הצער שהוא יתום משני הוריו, ואף אחד מהוריו אינו בחיים כדי ללוות אותו, וברצוני למנוע ממנו את הצער הזה. זו הסיבה שביקשתי ממך, שתובילי את בתנו לחופה'.

     בכך לא נגמר הסיפור. כאשר השיא לאחר מכן רבי מאיר קרליץ את בנו הגאון רבי חיים שאול זצ"ל )ששימש כאב"ד 'שארית ישראל'( עם מרת לאה גיננדל ע"ה ) נכדת הגאון הרב שמואל הלל שינקר - נשיא אגודת הקודש ומייסד ישיבת 'אור חדש' ובית המוסר בירושלים והיה חתנו של הגאון הרב יוסף זוננפלד זצ"ל  והגיעה עת החופה, ביקש שוב מאחייניתו שתלווה את הכלה, למרות שהפעם היו הורים משני הצדדים. והסביר: 'הפעם אני עושה זאת כדי לא לגרום חלישות הדעת לבתי, אשתו של רבי זלמן, העלולה להצטער על כך שאותה לא הובילה אימה לחופה, ואילו בחתונה הנוכחית אם הכלה עושה זאת'..."

פרשת נשא

     אומרת התורה: "ואיש את קדשיו לו יהיה" מבאר ה"חפץ חיים": לכל אדם שלשה חברים בעולם הזה: הממון בו השקיע כל חייו. הבנים שלו והמצוות והמעשים טובים שעשה. בשעת פטירתו הוא פונה אליהם: "בואו עמי" ועד מהרה הוא מגלה שהכסף עומד במקומו ולא זז, בניו מוליכים אותו עד פתח הקבר. והחבר היחיד - זה שהוא השקיע בו הכי פחות, המצוות והמעשים טובים שעשה הולכים אתו לעולם הבא וממליצים טוב בעדו...

     אימתי האדם "יוצא ממצרים" - רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"...

     אמר רבי זירא: "רות אין בה לא דיני טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? מפני החסד, להודיעך כמה שכר טוב נותן ה' לגומלי חסדים".

    במציאות אתה בן חורין להתחיל כל יום כאלו זהו היום הראשון בחייך כי בכל יום יש מתן תורה בפני עצמו.

     בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אמר על אלו המתפללים בחג השבועות באשמורת הבוקר, שמנהג חסידים הוא לישון קצת ואח"כ להתפלל, שכן "מוטב ללכת לישון כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי ללכת לישון"...

     ההבדל בין לזכור ולשכוח הוא 101: שכח=328, זכר=227.   101=328-227.

     חלב מחמיץ בכלי זהב וכסף, ומשתמר בכלי חרס. לומר שהתורה מתקיימת דווקא באנשים צנועים. אם האדם מרגיש מעצמו זהב או בעל כסף התורה "מחמיצה" אצלו אפילו יהא הוא תלמיד חכם מובהק...

     כשמים זורמים יש צמחיה ועשביה פורחת, ציפורים באות לשתות ואווירה מיוחדת שכולם נהנים ממנה. אבל כאשר המים עומדים מתחיל מלריה וקדחת, סכנת  נפשות של ממש... התורה היא כמו המים. כשהאדם לומד וזורם אזי כולם נהנים ממנו. אבל ברגע שהוא מפסיק ללמוד וחושב שהוא כבר יודע - מפסיק לזרום, אז יש מלריה וקדחת...

הכל כאן ועכשיו!!  (פרפראות לפרשת:  מצורע)    

     מסופר על איכר אחד שקצר בחרמש כל הבוקר... התעייף האיכר, ישב לנוח, הוציא ככר לחם והחל לאוכלו. לפתע יצא שועל מן החורשה הסמוכה, ניגש אל האיכר ושאל: "מה אתה אוכל?" ענה האיכר: "אני אוכל לחם". "תוכל לתת לי פרוסה, אף פעם לא טעמתי לחם" ביקש השועל. האיכר חתך מלחמו ונתן לשועל פרוסה. כשסיים לאכול שאל השועל: " איך עושים לחם?" ענה לו האיכר: "תחילה קח מחרשה וחרוש את האדמה". "ואז יהיה לחם?" התפרץ השועל. "עוד לא, אחר-כך זורעים". שוב התפרץ השועל: "ואז יהיה לחם?" "לא! צריך לחכות לגשם, הזרעים ינבטו ויגדלו כל החורף , ובערך בחג השבועות יבשילו" השיב האיכר. "ואז אפשר כבר לאכול לחם?" שאל השועל. "לא, לאחר הבשלת החיטים אתה צריך לקצור אותן ולהביאן לגורן... לאחר-מכן אתה צריך לדוש, לאסוף את הגרעינים, לטחון אותם לקמח..." "וסוף סוף אוכלים לחם?" שאל השועל. "עוד מעט... מן הקמח תעשה בצק, לוש אותו, תעשה לך ככר לחם ותאפה בתנור...  רק אז יהיה לך לחם... חתוך לך פרוסה ותאכל" חשב השועל ואמר: "קשה מדי, ארוך מדי, אפשר להשתגע. יותר טוב שארוץ לחפש לי איזו תרנגולת..." והלך לו... (אגדת-עם)

      "יגעת ומצאת תאמין..." (מגילה ו':) בעולם המהיר של היום הכל מגיע אלינו מהר מאד. אם יש קצת עיכובים אנו כבר מוותרים והולכים לחפש מקור אחר. התרגלנו "לעכשיו ומיד".  אך אם אתה רוצה להגיע להישגים, אם אתה רוצה ישועה, לא תמיד היא תגיע מיד, לא תמיד תוכל ברגע לכבוש את היעד הנדרש. לפעמים צריך יגיעה... והרבה! אך יש לנו לזכור דבר אחד חשוב והכרחי מאמץ והישג אינם סיבה ותוצאה...  ההישג הוא מתנה מבורא עולם! "יגעת ומצאת... תאמין... האמן שבורא עולם נתן לך את המציאה הזו! ברגע שאתה משקיע מאמץ, אם בתפילה לישועה, אם במציאת עבודה, זיווג... מטרתך יכולה לקבל לפעמים זרוז ולפעול מהר יותר.

     הסגולה להצלחה היא סבלנות! גם אם לא נענת מהר המשך בתפילותך, אל תתייאש אם לא קיבלת את מבוקשך כעת.  לפעמים הישועה מתעכבת, הזיווג, מציאת העבודה כדי לתת לך את הדבר הטוב והמושלם ביותר עבורך...

מצות ונשמות (תודה לגב' רבקה קרביצקי מקריית מלאכי ולבנה ר' שמואל)

רבקה שיחקה עם חברותיה על מדרכת האבן שמחוץ לבית. למראית עין הייתה שקועה במשחק, אבל גם היא וגם עמיתותיה זכרו כל הזמן את תפקידן. הן נועדו להיות שומרות הסף, שתפקידן להזהיר מפני עיניים בולשות.

הימים ימי ניסן תשי"א (1951). בפרוור השקט מלאכובקה שליד מוסקווה התנהלה פעילות עבריינית לגמרי בברית-המועצות של אותן שנים – אפיית מצות.

השלטון הקומוניסטי הכריז מלחמת חורמה על היהדות ועשה כל שבידו להכחידהּ. תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסת ומקוואות נסגרו. מפיצי היהדות – רבנים, מורים, שוחטים ומוהלים – נכלאו, נשלחו למחנות עבודה או אף הוצאו להורג.

החוק הסובייטי התיר לאזרח הפרטי לקיים אורח חיים יהודי, אולם השלטון בערמומיותו ראה בכל פעילות יהודית מאורגנת צעד אנטי-מהפכני. ממילא נהפכו החיים היהודיים כמעט לבלתי-אפשריים. איך אפשר לשמור מצוות בלי תשתית הולמת? כיצד אפשר להנחיל את המסורת לדור הבא, אם הפצת היהדות אסורה?

ואולם גם בתנאים קשים אלה נמצאו מי שהעזו להמרות את הוראות השלטון, ודאגו לקיום היהדות. הם פתחו בסתר מקוואות טהרה. לימדו יהדות במחתרת. ערכו בריתות מילה. סיפקו תשמישי קדושה. ולקראת חג הפסח - התארגנו לאפיית מצות.

אלה היו חסידי חב"ד, שהפעילו מחתרת ענפה לשימור גחלת היהדות בברית-המועצות. רבים מהם התגוררו במוסקווה, ובכל שנה נהגו לאפות מצות בביתו של יהודי ממלאכובקה, שניאות לקבל עליו את הסיכון ולהעמיד את ביתו לצורך המשימה. מי שחשקה נפשו במצות מצווה מהודרות, בא להשתתף באפייה, שדבר קיומה נשמר בחשאיות והועבר מפה לאוזן בלבד.

עיניה החדות של רבקה הבחינו מייד באישה שהתהלכה הלוך ושוב ברחוב הקטן, בלי יעד מוגדר. מטפחת ראש הייתה קשורה לסנטרה, והסתירה את רוב פניה. עיניה התרוצצו אנה ואנה בתזזיתיות. עוד כמה ילדות הבחינו בה, והנורות האדומות נדלקו.

בתוך רגע נטשו הילדות את המדרכה ונבלעו באחד הבתים. שם, מאחורי התריסים המוגפים, התנהלה המלאכה. האחד לש את העיסה. כמה רידדו את חתיכות הבצק למצות. זה חורר והאחרון אפה. הכול נעשה בזריזות, לא רק בשל הזהירות מחמץ. בכל רגע הם היו עלולים להיתפס.

התפרצות הילדות אל תוך הבית עצרה באחת את העבודה. "מתהלכת כאן אישה שפניה מוסתרות, היא מתרוצצת אנה ואנה, מחפשת משהו", דיווחו בחרדה. אחת הילדות הוסיפה: "נדמה לי שהצלחתי לזהות את פניה. היא אשתו של מנהל תחנת המשטרה האזורית!".

בבת אחת הופעל במאפייה המאולתרת נוהל החירום. כלי העבודה הועלמו, המצות הושמדו, ציוד פורק ונזק רב נגרם. בתוך רגעים אחדים נעלם כל זכר לקמח ולבצק. הנוכחים הביטו זה בזה בפנים חיוורות מאימה.

ואז נשמעו נקישות על הדלת. דממת מוות שררה בבית. השפתיים החלו למלמל פסוקי תהילים.

הנקישות לא פסקו. בעל הבית החליט לעשות מעשה. הוא לקח צרור כסף מכובד, ויצא עמו כדי לקדם את פני הרעה.

הגברת החשודה עמדה בפתח. היא הסיטה את רדיד הבד מעל פניה, והביטה במבט אטום בשוחד שהושיט לעברה בעל הבית.

"אנא, בבקשה ממך, לא ראית כלום!", התחנן לפניה בעל הבית. "בבקשה, קחי את הכסף ולכי מכאן בלי להרע לנו!".

האישה הביטה חליפות בכסף ובבעל הבית. היא הנידה בראשה לשלילה. "לא!", אמרה, "לא באתי לכאן לעשות לכם צרות".

"אז מה את רוצה מאיתנו?", תמה האיש.

האישה שלחה מבטים חוששים לכל עבר, הנמיכה את קולה ואמרה: "ראה, כל שנה, בעונה הזאת, יש שמונה ימים שבהם בעלי אינו אוכל דבר! הוא מבקש ממני שאשיג בעבורו רק את המצות, שאתם היהודים אופים בתקופה הזאת".

האיש הביט בה בתמיהה גוברת והולכת, והאישה המשיכה בדבריה: "בשנים שעברו השגתי את המצות במקום אחר, ואולם השנה כבר לא אופים אותן שם, ומסרו לי את הכתובת שלכם. האם תוכל למכור לי כמות שתספיק לאדם אחד?".

אנחת רווחה גדולה התפרצה מליבו של בעל הבית. איש לא העלה על דעתו שמפקד תחנת המשטרה הוא יהודי, המקפיד לאכול מצות בחג הפסח!

מבוקשה של האישה ניתן לה, ואולם בשנה הבאה ננקטו כמה צעדים למשנה זהירות. המאפייה במקום הזה נסגרה ופסקה מלהתקיים. משפחת קרביצקי עצמה, וכמותה חסידים אחרים, עברו לקנות מצות בפרוור אחר, בולשובה, שבו ניהל איש מסירות הנפש ר' אהרן חזן מאפייה פרטית וחשאית משלו. כשבנה את ביתו הכין בו מקווה טהרה וגם תנור חימום גדול המותאם לאפיית מצות. עוד מוקד של יהדות נחושה מאחורי מסך הברזל.