|
אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ז
אוכלים בר"ה פירות וירקות לסימן טוב. במס' הוריות דף ו' כתוב אמר אביי יהא רגיל למיחזי בריש שתא, פירוש לראות הסימנים, ובמס' כריתות דף י"ד אמר אביי יהא רגיל איניש למיכל הסימנים, אם אחד חושש לאכול אחד מהסימנים, כגון רוביא שיש חשש מתולעים או שאינו אוהב אחד מהסימנים, אפשר להביאם לשולחן ורק להסתכל על זה, ולומר יהי רצון. אמר רבי יצחק מווארקי זצ"ל )הובא בספר מקראי קודש( זהו שאומרים ב"ונתנה תוקף" "אם ישוב מיד תקבלו". אם אדם שב בימים אלו שהם זמני תשובה, אזי "מיד תקבלו" – תשובתו נחטפת מן הידיים כסחורה מבוקשת, ומתקבלת ללא דרישות וחקירות רבות... (ומתוק האור( אפשר לומר על דרך המוסר כי דרך האנשים להימנע מן הצדקה באמרם שאין להם ליתן, אבל באמת הוא בהיפך, מפני שאינם נותנים - אין להם ליתן, כי הצדקה היא המפתח לשפע, ובאם זורק את המפתח במה יפתח האוצר? וזה "כי דור תהפוכות המה" הם מהפכים הסדר, ומונעים עצמם מן הצדקה, מפני שאין להם, והיה טוב יותר ליתן ואז היה השי"ת משפיע להם כפל כפלים, אבל המה "לא אמון בם" אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזרם ד' ויפתח להם אוצרו הטוב (חתן סופר( החכמה שבתקיעה - ״תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט). בתקיעת שופר לא מלאכת התקיעה היא העיקר, אלא החכמה היא לפתוח את שערי הלבבות ולהתעורר לתשובה. (רבי בונם מפשיסחה) הסטייפלער זי"ע היה אומר: רואים בעלי תשובה שגם אבא ואימא שלהם היו חוטאים לה', אך שבו בתשובה מחמת הדמעות של הסבתות, הינו שהתפילות הועילו לאחר עשרות שנים. כך גם במעשים. השופר פיו צר ופתחו רחב, רמז מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה. ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. (רמ"א, או"ח תקפג, א( מה שאוכלים דבש, מובן, כיוון שהוא מתוק, אבל למה דווקא עם תפוח? כתב בזה הגה"צ רבי נתן גשטטנר זצ"ל (שו"ת "להורות נתן" יו"ד סימן קא ( עפ"י דברי התוספות בברכות )לז, א( שתפוחים הם מכלל המאכלים שאינם הכרחיים לאדם, רק בגדר של תענוג בעלמא. וזה מה שמבקשים מהקב"ה שתהיה שנה טובה לא רק במה שמוכרח אלא בהרחבה ובהרווחה גדולה. יש שני סוגים בתפילה: יש התפילה ש"אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה פרק א, הלכה ב), שזו תפילה על הצרכים הרגילים; ויש תפילה על דבר מיוחד, כמו בעת צרה או כשמבקשים דבר שהוא למעלה מדרך הטבע. ההבדל בין השתיים דומה להבדל שבין 'ברכה' ל 'תפילה'. 'ברכה' היא מלשון 'בריכה', היינו שיש שפע במקום כלשהו, וצריך רק לפתוח את הצינור כדי שהשפע יזרום משם. זו המשמעות השנייה בשם 'ברכה', כמו "המבריך את הגפן", הנמכת הענף והורדתו למטה. אבל 'תפילה', שנפתחת ב"יהי רצון", שואפת להשיג דבר חדש, שאינו מוכן ומזומן. התפילה מבקשת ליצור 'רצון' חדש למעלה. וככל שהדבר המבוקש כרוך בשינוי גדול יותר בטבע הבריאה, נדרשים מאמצים גדולים יותר בתפילה. אינני סוחר שמן לעגלות (דרכי מוסר( סיפר הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה. פעם נסע רבי משה ברכבת ופגש בחסיד מודז'יץ שסיפר לו מעשה ברבו הקדוש, חסיד אחד נכנס אל הרבי ממודז'יץ זצ"ל וביקש עצה בדבר פרנסתו, דחאו הרבי מפניו באמרו "אינני מתעסק בהבלי עולם הזה", ויהי אך יצוא יצא החסיד, נכנס חסיד שני ושוחח עם הרבי כשעתיים, ורק בענייני פרנסה. חזר החסיד הראשון אל הרבי ושאלו מדוע לא רצה לשוחח איתו בעניינים אלו , ואילו עם חברו טייל הרבי בארוכה בעסקי פרנסה? " אמשול לך משל", ענה הרבי, "נכנס עגלון לחנות בה מוכרים כל מיני סחורות יקרות, וביקש שימכרו לו מעט שמן לשמן את גלגלי העגלה, מיהר בעל החנות וסילקו משם, "אינני סוחר שמן לעגלות" זעק, לא נשאר העגלון חייב ותמה "מדוע לקונה שלפני נתת שמן לצורך העגלה?" הסביר לו בעל החנות: הקונה שלפניך רכש סחורה יקרה, עליה הרווחתי סכום נכבד, לכן נתתי לו גם שמן לצורך גלגליו, לא כן אתה, אינך מבקש רק שמן, ולכן עלי להודיעך כי אינני מוכר שמן לגלגלים. הפטיר הרבי ממודז'יץ לאותו חסיד: פלוני שואל תמיד בעצתי, בענייני חינוך הבנים, בקביעות עיתים לתורה, ושאר עניני עבודת ה', לפיכך כשבא פעם להתייעץ בענייני פרנסה, הקדשתי לו מזמני לשוחח איתו. לפי שאי אפשר לחנך בנים ולעבוד את ה' בלי פרנסה בהרחבה, לא כן אתה שבאת רק עבור פרנסה בחינת "שמן לגלגלים" לכן גיליתי לך שאינני "סוחר של שמן "! כן הדבר ברוחניות, סיים רבי משה המשגיח, אדם הקובע עיתים לתורה, מקיים את המצוות ועושה נחת רוח ליוצרו ובראש השנה מבקש הוא את צרכיו הגשמיים, נותן לו הקדוש ברוך הוא משאלות ליבו, בכדי שיוכל לעבוד את ה', אבל מי שמבקש רק פרנסה ושוכח את העיקר, ידוע ידע שאין הקדוש ברוך הוא סוחר של פרנסות!!!
הרבי מבארדיטשוב (סיפורי צדיקים, עלון 274) ערב ראש השנה בבארדיטשוב, עירו של מליצם של ישראל הרב הקדוש רבי לוי יצחק בן שרה סאשא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן. האוויר ספוג רטט של קדושה, ערב יום הדין היום והלב היהודי עולה על גדותיו, הוא מלא הרהורי תשובה, כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת, ומגיע למסקנה עגומה, המאזן אינו מניח את הדת כלל וכלל, גרעון גדול בתורה תפילה ומעשים טובים. וכיצד, תשאלו נוצר גרעון זה? פשוט מאד, פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה, ולעומת זאת, כמה רכילות ולשון הרע, וכמה עבירות קטנות וגדולות שעברנו עליהן במשך השנה השם ירחם. ביום זה לא חיכו יהודי בארדיטשוב שהשמש יעיר אותם לסליחות, עם קריאת התרנגול קמו חיש מהר, ובצעדים מדודים כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקווה ולטבול בו, למען היטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקווה מצאו את השמש שעובר מבית לבית, וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא, אולם כאמור לא היה לשמש הרבה לעשות, כי מי ישן בלילה כזה? אורחים רבים נהגו לבוא לבארדיטשוב לימים הנוראים, כדי לשאוב מהאווירה המיוחדת שאפפה את העיר בה חי הצדיק המפורסם הרה"ק רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מבארדיטשוב זיע"א. בבואם עתה מהמקווה בהרגשת טוהר וקדושה, ניגשו אל ביתו של הצדיק כדי לקבל שלום ממנו, וללוותו לבית הכנסת לאמירת "זכור ברית ". בהיכנסם אל ביתו של הצדיק, לא מצאו אותו בחדרו . והדבר היה לפלא, רק לאחר מכן ראוהו יוצא מהמטבח, כשבידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה. להשתוממותם של החסידים לא היה גבול, תארו לעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות, במקום להחזיק בידו את ספר הסליחות והטלית, מחזיק הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בידו סל מלא דברים טובים ומתוקים. הייתכן? אולם הרבי הקדוש לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה, הבה ונלך יהודים, קרא, והחבורה יצאה אל הלילה בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מיצרים, הכוכבים עודם מנצנצים על הרקיע, ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד התריסים המוגפים, מאחוריהם מתכונן עוד יהודי ללכת לסליחות. בית הכנסת הגדול היה מאור בשלל אורות, ציבור גדול של יהודים כבר ישב בפנים, אמר תהילים וחיכה לצדיק. אולם הרבי מבארדיטשוב לא נכנס לבית הכנסת הוא הלך הלאה בצעדים מהירים, והחסידים המשתוממים הולכים אחריו. לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית אחד, וריח בלתי נעים של טבק יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו, על רצפת האדמה ישנו זה בצד זה כמו דגים מלוחים יהודים וגויים. רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק שעל יהדותו העידו הטלית קטן שלבש, והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה, באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו להרטיב את גרונו בטיפת משקה, ולהיטיב את לבו במליח ובדבר מאפה. היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר, על כן הוא נתן עליו בקולו הנרגז ואמר לו, יהודי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידים לקחת משקה? מה אתה שח, איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים, תפילה וברכה, מה אני בעיניך גוי? רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים, וכולם ענו לו בסגנון זה. לאחר מכן העיר גוי אחד באומרו לו, קום איוון ותשתה כוסית יי"ש. הגוי רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין, חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה בלגימה אחת, אח"כ גמר את המליח והמאפה באותה צורה, וכששוכנע שלא מצפה לו יותר הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור. כן היה גם עם סטפאן וגריגור, וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי. אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה ואמר: ריבונו של עולם, הבט משמים וראה, יעקב כשקם מהשינה אינו חושב על צרכי גופו, אלא על צרכי נשמתו הוא אינו אוכל ושותה עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך, ואילו עשו חוטף ואוכל. חוטף ושותה בלי נטילת ידיים, בלי ברכה. בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם עתה יהודים נלך ל"זכור ברית" החוויה היהודית
פירות וירקות,חשש מתולעים,ונתנה תוקף,סחורה מבוקשת,תקיעת שופר, חכמה,מלאכה,שערי הלבבות,הדמעות של הסבתות, אמרי שפר כ"ח אלול ה'תשע"ז
אחד בא אל החזון איש זי"ע והקשה קושיות על ההשגחה העליונה, בקשר עם השואה הנאצית שניתכה על בית ישראל באירופה. העיר לו החזון איש: מי שאינו מבין במלאכת התפירה, ורואה את החייט כשהוא גוזר וקורע את האריג, חושב כי אותו חייט משחית את הבד – ולאמתו של דבר אינו אלא מכין בגד חדש... בראש השנה אומרים 'שנהיה לראש ולא לזנב': 'לראש': ' לעָּשוֹת רצוֹן אֲבינו שֶבשָּמים'; 'זנב': 'זוֹ נֶפֶש בהמית'. שלא נתפתה אחר נפש הבהמית. זה נרמז בפסוק 'ומכה בהמָּה', דהיינו מי שמכה את הבהמיות שבו ע"י תשובה ומעשים טובים- אזי ישלמנה, שהוא ישְּלימנה - הוא משלים בכך את עצמו. ולעומתו 'מכה אדם יומת': מי שמכה את הקדושה שבתוכו על ידי דברים אסורים וכדומה-יומת. לכן בכל מעשה, דיבור או מחשבה, נתבונן האם אנו מרחיקים את עצמנו מהקדושה או שמתקרבים לקדושה ולהשלמת נפשנו. וזה שאמר הפסוק (משלי י"א י"ז) ' גמל נפשוֹ איש חָּסֶד', שעיקר החֶסֶד שהאדם צריך לעשות זה עם נפשוֹ ולא רק עם גופו . יעקב חבל נחלתו". הרב מקוברין שואל: מה עניין הדימוי של עם ישראל לחבל? מדוע נמשלו לחבל ? ומתרץ: כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם חוטים פגומים ? לא מבחינים בהם ולא שמים אליהם לב. אדרבה, ועוד הם מוסיפים חוזק לחבל. כך גם בעם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים ושזורים יחד, אזי אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל. יש לתת 'מקום' לילדים, לשתפם בהכנות ובעשייה. בבניית הסוכה וברכישת ד' מינים לא נשאל "טף למה באו?" כי השכר למביאיהם, ה 'נחת' השורשית, התועלת הרוחנית והחוויה הנצחית, גדולות מן ההפרעה המועטה. חודש תשרי הוא הזדמנות פז להעמיק את הקשר הנצחי, בבחינת הַנִּגלת לָנּו ולְּבָנֵינּו עַד עוֹלָם לַעֲשוֹת אֶּת כָל דִּבְרֵי הַתוֹרָה הַזֹאת. העיוורת שראתה (דברים טובים – שופטים) עשרות סקרנים התגודדו סביב ביתה המפואר של גברת קיינס, שנחשבה לאחת מעשירות העיירה האמריקנית השקטה. השמועה אמרה כי הגברת קמה בבוקרו של יום בהיר ואיבדה את מאור עיניה. למרות גילה המתקדם שמרה גברת קיינס על מצב בריאות תקין, והמקרה המצער הפתיע את תושבי העיירה. בעיירה מרוחקת התגורר ד"ר גאלן שהתפרסם בהצלחותיו בריפוי מחלות עיניים קשות, אך בנוסף נודע כרודף בצע ואוהב כסף. גברת קיינס הגיעה למרפאתו, והוא בדק אותה ואמר כי בכוחו לרפא אותה. 'אם תצליח להחזיר לי את מאור עיני כבראשונה ואוכל לראות את כל אשר מסביבי', הכריזה גברת קיינס, 'אשלם לך 10,000 דולר, אך אם הטיפול לא יצליח, לא אשלם לך כלל'. דוקטור גאלן חייך חיוך זחוח, והנהן בראשו לאות שהעסקה מקובלת עליו. בשנים האחרונות הוא פיתח משחה מיוחדת שכאשר מורחים אותה על העיניים היא משפרת את מצבן בצורה פלאית ומיידית. גם אנשים שהיו במצבים קשים חזרו לראות כרגיל לאחר סדרת טיפולים, ובעייתה של גברת קיינס הייתה קלה לפתרון. בביקורו הראשון בביתה של הגברת, הסתחרר ראשו של הרופא משפע חפצי האמנות שגדשו את החדרים, והוא החליט לעכב מעט את ריפוייה כדי שיוכל לסחוב כמה חפצים. הוא מרח על עיניה של המטופלת העשירה משחת סרק, לאחר מכן הכניס למזוודתו פסלון קטן ועוד תמונה לא גדולה אך יקרה, והסתלק באלגנטיות מן המקום. גם למחרת הוא הביא את המשחה המזויפת, והכניס לתיקו עוד כמה חפצים יקרים. לאחר שלושה ימים, כשהבין שהדבר יעורר חשד, הוא החל לטפל בה במשחה האמיתית, ותוך כמה שעות החל מצבה להשתפר. לאחר שראייתה חזרה אליה כסדרה הופתעה גברת קיינס לגלות שכמה מחפצי האמנות היקרים ביותר שהיו בביתה נעלמו ללא עקבות, והבינה כי ידו של הרופא במעל מאחר והוא היחיד שיצא ונכנס בביתה בחופשיות רבה. כשהוא הגיע לגבות את המגיע לו כמסוכם, היא סירבה בתוקף לשלם את שכרו. 'כיצד את מעזה להפר את ההסכם בינינו ?' זעם הרופא. 'הלא הבטחת לי כי תשלמי לי 10,000 דולר לאחר שהטיפול יצליח? ' השיבה לו האישה : 'נכון, הבטחתי ואיני מתכחשת להבטחתי, אך אתה לא ריפאת אותי כלל. אני אינני רואה!' הרופא כעס מאד אך דבר לא הועיל לו, והוא נאלץ לתבוע אותה לבית המשפט כדי שיוציא צו המורה לגברת לשלם לו את שכרו. ' מדוע אינך מוכנה לשלם לרופא את שכרו?' שאל השופט, 'הרי את רואה מצוין'. 'לא ולא, אדוני השופט!' אמרה גברת קיינס, 'עדיין ישנם דברים שאינני רואה!' הקהל פרץ בצחוק רם. השופט ביקש ממנה שלא לזלזל בכבודו של בית המשפט והזהיר אותה כי היא נחקרת תחת שבועה ועליה לומר אך ורק את האמת. 'אדוני השופט, אני אומרת רק את האמת ותשפוט אתה אם אני צודקת... לפני הטיפול שטיפל בי הרופא, היו בביתי חפצי ערך רבים וכעת איני רואה אותם! ההסכם בינינו היה שכאשר הטיפול מצליח לחלוטין הרופא יקבל את שכרו, אך לדעתי אף שאני רואה את המתרחש סביבי, עדיין אין זה נחשב להצלחת הטיפול מכיוון שאת חפצי הערך היקרים שלי איני רואה עוד בביתי!' השופט החליט שעליו לבדוק את העניין ושלח צוות חוקרים מנוסה לבדוק את ביתה של הגברת, שעד מהרה עלו על טביעות אצבעותיו של הרופא החמדן... בפרשתנו מצווה אותנו התורה 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק', התורה עומדת על חשיבות הצורך בשופטים ראויים שיבינו דבר מתוך דבר , וירדו למצבו של כל אחד מבעלי הדין מתוך מטרה למיצוי הדין ולחקר האמת. לעיתים גם דברים שנראים לנו במבט מהצד כבלתי צודקים בעליל, מתברר כי הינם אמיתיים ונכונים. וכיוון שכך רב הצורך בדיינים ושופטים בעלי שיעור קומה שיבינו את הדברים המסתתרים מאחורי הטענות של בעלי הדין וישפטו משפט נכון וצודק...
החוויה היהודית
החזון איש,קושיות,השגחה עליונה,מלאכת התפירה,לראש ולא לזנב,מלוכדים, שזורים,בהכנות,בעשייה,בניית הסוכה,
אמרי שפר כ"ז אלול ה'תשע"ז
בעלי המוסר אומרים שבתפילין יש שני בתים, של יד ושל ראש, של יד הוא אות לאדם עצמו, ושל ראש לאחרים, ואסור להניח של ראש עד שהניח של יד, כי קודם צריך להתעסק ב"אות" של עצמו ואחר כך ב"אות" של אחרים. החסיד יעבץ פירש את הפסוק "רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד, ואתה ה' עד מתי" (תהלים ו) דוד המלך מזכיר כאן את מחלת הגוף "כי נבהלו עצמי", ואת מחלת הנפש "ונפשי נבהלה מאד". על המחלה הגופנית הוא מבקש "רפאני ה'"; אך כאשר "נפשי נבהלה מאד" הוא אומר "ואתה ה' עד מתי!" "כי הגוף הנדכה בחלייו - יסבלהו הרוח ויעמידהו על עמדו; אבל אם הרוח גם הוא נדכה, מי יכול לסבול החולי..." ושבת עד ה'. יש נותנים רמז על פ' ניצבים שהיא השבת האחרונה של השנה, "ושבת" אותיות שבת, שתראה להתחזק בשבת האחרונה עד ה' אלוקיך, ותתקן את כל שבתות השנה. זהו השכר המובטח להורים, המביאים את ילדיהם הרכים להקהל. אמנם, אין הילד מסוגל עדיין לקלוט, אבל מסירות נפש יש כאן. בבא הזמן יקצור הילד את הפירות של מסירות הנפש הזו, הוא יגדל בתורה, ואין לך שכר גדול מזה להורים ! )ע"פ שפת אמת( הדחיפה הקטנה (דברים טובים – שופטים) בבית קטן ועלוב בראש ההר התגוררה משפחה קטנה ועלובה, הילדים הסתובבו בחוץ מתפלשים בבוץ בבגדים קרועים שמתוכם הציצו עצמות מחופות בעור ומעט בשר, מראה פניהם העיד שלא יהיה דבר שישמח אותם יותר ממנת אוכל מזינה. הבית עצמו היה עשוי אבנים מחופים בבוץ יבש ומתפורר, חלונות לא היו, הדלת הייתה שבורה, וגג הבית היה מחורר כהוגן. איש חכם טייל שם יחד עם תלמידו, הם העפילו במעלה ההר במסגרת 'סיורי החיים' כפי שקרא לזה החכם, סיורים לימודיים של התחככות עם האנושות, בהם היו לומדים להכיר מקרוב את האנשים ואת מצוקותיהם, ללמוד מחכמתם ועוד יותר מטיפשותם. הם היו הולכים למקומות נידחים, לכפרים רחוקים ולאזורים מוזנחים. וכך הגיעו גם לבית העלוב שבקצה ההר. 'ממה אתה מתפרנס?', שאל החכם את בעל הבית שישב על אבן גדולה ששימשה ככיסא, 'אני מבין שאין כאן באזור מקומות עבודה, לא ראיתי כאן שטחים חקלאיים, ולא מצאתי סימנים למקום יישוב קרוב, 'אז ממה אתם מתקיימים?' 'יש לנו פרה אחת', אמר בעל הבית והתרומם מכיסאו המאולתר, 'הנה היא נמצאת שם, רועה באחו. אנחנו חולבים אותה מדי יום, קצת מהחלב אנחנו שותים, וממה שנותר אנחנו מכינים קצת שמנת חמאה וגבינה, ומנסים למכור את התוצרת בכפר הסמוך שנמצא משהו כמו עשרים קילומטר מכאן, וכך אנחנו מצליחים לשרוד'. החכם הנהן בראשו, מעכל את המידע, ואחר כך נפרד לשלום מבעל הבית ובני ביתו. 'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'. - 'אבל הפרה הזו היא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה הזו', התקומם התלמיד, 'אם אזרוק אותה לא יהיה להם ממה להתפרנס'. 'עשה כדבריי!' אמר החכם והתרחק לדרכו. התלמיד היה נסער, נאמנותו למורה שלו עמדה למבחן. ממנו למד לרחם על המסכנים ולעזור לאומללים, ועכשיו הוא מתבקש לעשות מעשה רע שאין לו כל הצדקה. הוא היה מדוכא מההחלטה שעליו לקבל, אבל הוא קיבל אותה. הוא הלך לקצה ההר, וכשאף אחד לא הבחין הוא דחף את הפרה הקטנה ונתן לה להתגלגל במורד התהום. הוא ידע שאת המחזה הזה הוא לא יישכח לעולם. שנים חלפו, ועדיין זכר המעשה שעשה נותר חרוט בזיכרונו, הוא היה אכול מרגשי חרטה, והוא החליט ללכת ולהתוודות בפני אותה משפחה ולעזור להם ככל יכולתו. הוא העפיל לראש ההר כפי שזכר, אך לא מצא את בית הבוץ המתפורר. בסמוך עמד רק בית גדול ורחב ידיים, ומסביבו גינה מטופחת וילדים בריאים ומטופחים משתוללים בעליצות. 'היכן המשפחה שהתגוררה כאן לפני כמה שנים?', שאל. התברר לו שהיא עדיין גרה שם, אלא שההצלחה האירה להם פנים והם בנו לעצמם את הבית הגדול והיפה שלפניו. 'איך הצלחת לצאת מהבית העלוב ההוא ולשפר את חייך כל כך?' שאל האורח את בעל הבית שישב על כורסא נוחה בפתח הבית הממוזג. 'הייתה לנו פרה קטנה', פתח בעל הבית בסיפורו, ' היא היתה מקור פרנסתנו היחיד, יום אחד היא נפלה לתהום ומתה, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי לחפש פתרון ומוצא איך לפרנס את בני משפחתי. התאמצתי וגיליתי שיש דרכים נוספות להתפרנס בהן, פיתחתי מיומנויות שלא ידעתי שאני מסוגל להם, והצלחתי. אני מודה לא-לוקים שלקח לי את הפרה. בלי זה לא הייתי מתקדם'. גם לנו יש פרה קטנה בתוכנו, כזו שמגבילה אותנו, שמונעת מאתנו מלהתפתח ומלגלות את היכולות והכישורים שיש בנו, אנחנו בטוחים שמה שיש לנו זה מה שנוכל להשיג, שהדברים שהצלחנו להגיע אליהם בחיינו הם המקסימום שלו אנחנו מסוגלים, אבל אולי גם אנחנו צריכים שמישהו יזעזע את המערכת ידחף את הפרה הקטנה שלנו אל התהום ויסיר את הכיסוי שמסתיר את עינינו ואינו נותן לנו לראות שהדרך פתוחה בפנינו להעפיל לגבהים אין סוף. ובעיקר ברוחנו. החוויה היהודית
שני בתים,נבהלה,דוד המלך,מחלת הנפש,אותיות שבת,מסירות נפש,בבגדים קרועים,יגדל בתורה, אמרי שפר כ"ו אלול ה'תשע"ז
''אם יהיה נדחך בקצה השמים", פרש רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שיחזיקו לפחות בקצה של הרוחניות, במשהו. בספרים הקדושים אמרו שלפיכך נשארת מהגוף עצם קטנה, הלוז, שאינה כלה, כדי שממנה ישוב ויבנה בתחיית המתים. שלפחות משהו יישאר, ואז: "משם יקבצך ה' אלוקיך, ומשם ייקחך" (דברים ל, ד(. הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצוק"ל אמר בשיחה מוסרית בערב השבת האחרונה של השנה: אם בא לו לאדם אורח נכבד, עושים סעודה לכבדו עם בשר ודגים, אבל עושים לו שוב סעודה גדולה. והרי הוא נותן לו לאכול גם קטניות, אבל כשמגיע עת הפרידה שהאורח נוסע, כשהאורח שוהה שנה שלימה אצל מארחו, ודאי אינו עושה לו סעודה עם בשר , וכן לגבי השבת האחרונה של השנה, גם אם אמנם לא כבדנו את כל שבתות השנה כראוי, אבל לפחות את השבת האחרונה, יש לכבדה כראוי . הכול הולך אחר החיתום, ובשבת האחרונה של השנה, ניתן לתקן את כל שבתות השנה. וכבר המליצו ואמרו על כך, שהמילה 'אלול', מכילה את המילים 'לא' ו 'לו', ללמדנו שאם תהיה 'לא', כלומר שלא תאחוז מעצמך יותר מדי, אזי תהיה שייך 'לו', להשי"ת. וכמה שתהיה יותר 'לא' , תהיה יותר שייך 'לו'. יש להבין עניין של מאה חסר שתים, ומ"ט קללות, ולמה הוריקו פניהם. ויש לומר, שאם מזהירים מישהו שיקבל מכות בלי לפרט את מספר המכות, או שקוראים במספר עגול חמישים או מאה, יש להניח שהמספר אינו מדויק, לשון גוזמא, ואין קץ וגבול להורדה ולויתור, אבל אם נוקבים במספר לא עגול, ניכר שהוא מדוקדק וקבוע, ולכן כיון ששמעו מאה חסר שתים ומ"ט קללות, ראו שזה מספר מדויק, לכן הוריקו פניהם. (דברי שאול( איש הברזל שמייצר שופרות ) שיחת השבוע, עלון 1599) הילד שמעון קינן בן העשר התקשה להסיר את מבטו מהתוקע בבית הכנסת. הקולות שבקעו מקרן האיל נגעו בלבו והוא חשק בשופר משלו. להוריו לא היה כסף. בצר לו איתר חתיכת צינור גומי, חיבר אליו משפך פח, וכך התאמן בטכניקת התקיעה. שישים שנה חלפו. שמעון כבר בן שבעים, הוא תוקע ותיק, ותחת ידיו עברו אלפי שופרות. כיום הוא מתגורר במושב גבעת יואב ברמת הגולן ומנהל מפעל משפחתי לייצור שופרות. שמעון נולד בקזבלנקה שבמרוקו, עלה לארץ בצעירותו וגדל בטבריה. בהיותן בן שמונה-עשרה כבר שימש תוקע קבוע בשני בתי כנסת – תחילה תקע בבית כנסת ספרדי ואחריו הלך לתקוע בבית כנסת אשכנזי. את פרנסתו מצא באמנות הברזל והקים סדנה לעבודות נפחות. דחיפה פנימית לפני כעשרים שנה חלה תפנית בחייו כשחבר סיפר לו על בעל מפעל לשופרות בתל-אביב שפורש לגמלאות. שמעון החליט להפוך את אהבתו הישנה לעיסוק קבע. "חשתי דחיפה פנימית לעבור לעסוק בייצור שופרות", הוא מספר בעיניים נוצצות. "למדתי אצלו את כל רזי המקצוע, ובמקביל פיתחתי מכונות וכלים ושיפרתי את שיטות הייצור. היותי תוקע קבוע ומומחיותי בעבודת כפיים סייעו לי כמובן". במרוצת השנים הקים מרכז מבקרים. "באים לכאן מכל העולם, גם לא-יהודים, ואנחנו מסבירים להם על השופר, משמעותו ודרך ייצורו", הוא אומר. עוד הוא מציין כי פיתח שיטת ייצור מיוחדת, שמצליחה לנטרל ריחות לא-נעימים שבוקעים מקרן האיל". לא מחליף שופר העבודה על השופרות מתחילה כבר בחודש מר חשוון. "אחת לכמה שנים אני נוסע למרוקו, ארץ הולדתי, ושם אני קונה קרני איל", מתאר שמעון את העבודה. "אני בוחר את הקרניים אחת-אחת. כל שופר והייחודיות שלו. אנשים באים אליי ואני מנסה להתאים להם שופר, ולפעמים עושה התאמות במקום". על אף המבחר האדיר שברשותו, שמעון תוקע בכל שנה באותו שופר. "אני מחובר אל השופר שלי", הוא מסביר. "שופר לא מחליפים בכל יום. לשופר צריך להתחבר". בלי לחץ לתוקעים מתחילים יש בפיו המלצה: "בנחת, לא בכוח. אני רואה אנשים שמנסים לתקוע ופניהם מאדימות. צריך לדעת לשאוף ולנשוף נכון. זו טכניקה בשפתיים, לא עם כל הגוף. צריך לדעת להוציא את האוויר בלי לחץ". שמעון מבקש לדבר על תופעה כאובה. "לעתים תוקעים מביאים אליי את שופרותיהם ואני מוצא בהם סדק או נקב. לפעמים אני מזהה שבוצע בשופר תיקון כדי להסוות את הנקב או הסדק, וזה שופר פסול כמובן. מי שקונה שופר מוכרח לוודא את מקורו". סיפורים אנושיים מרגשים התרחשו אצלו במרוצת השנים: "בא אליי תוקע שנפצע בתאונת עבודה ושפתו התחתונה נפגעה. גייסתי את כל היכולות שלי. ישבתי איתו שעות רבות והצלחתי לייצר שופר בעל פייה שתחזיק את החלק התחתון של השפה. הוא יצא עם השופר בהתרגשות רבה".
החוויה היהודית
ספרים קדושים,בקצה הרוחניות,עצם קטנה,הלוז,אורח נכבד,קטניות,בשר ודגים, מספר המכות,מספר עגול,חמישים,מאה,שופר,איש הברזל, אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ז
או יאמר בדרך צחות, כתבו לכם, כי על פי הרוב כתיבת ספר תורה היא ע"י העשירים, אבל את קיום התורה והלימוד זאת עוזבים עבור עניים כאילו המה פטורים מזה, ולכן מזהיר הכתוב, ועתה כתבו לכם, כלומר עבורכם ולמענכם, למען תקיימו ותלמדו גם אתם, את התורה, לתכלית זו כתבו, לא רק עבור העניים. אחד מגדולי החסידים אמר פעם בדברו מהתנגדותו של "הנודע ביהודה" לחסידות "הלוואי ואזכה להתפלל תפילת "כל נדרי" לשם שמיים במדרגה כזו של "הנודע ביהודה" מתנגד לשם שמיים" אפשר לפרש, קחו עמכם דברים, שחלק גדול מהתשובה שיש לעשות בימים אלו הוא על החטא שבדיבורים, ועל זה אמר הנביא, קחו עמכם דברים, לקחת את הדיבורים, ושובו אל ה', על הדיבורים הרעים. בין כסה לעשור - סוחר אחד מחסידי הרה"ק בעל "שפת אמת" מגור זיע"א בא אליו פעם בין כסה לעשור לשאול עצה בענייני מסחרו, הגיש כנהוג פיתקא והוסיף בעל פה שהעניין נחוץ לו מאד עוד היום. השיב הרבי: היום העניין הנחוץ הוא לעשות תשובה.
האדמו"ר בעל 'האמרי אש' זצוק"ל, כינה את אחד מתלמידיו ׳גדול׳, כששאלו מדוע, והלא אין הוא נעלה מאחרים, אמר הרבי בתוכחה: "הוא מדבר בתפילה, ועל זה כתוב ש 'גדול' עוונו מנשוא"...
הוא סיפר שבהיותו בחור צעיר כשהוא למד ב"תלמוד תורה" בקלם, הוא "ניגש" פעם לפני העמוד בתפילת מנחה של שבת. בחזרת הש"ץ הוא סלסל במלים – וטהר לבנו לעבדך באמת – בניגון הידוע. לאחר התפילה א"ל הסבא מקלם זצ"ל: "ר' אלי', כולנו התרגשנו בהדגשה ובסלסול של 'וטהר לבנו', אלא שמן הראוי להדגיש יותר את המילה 'באמת'". ה"באמת" הזה חסר לנו. החסידים בדורות שעברו היו מתפללים בשעה מאוחרת מאוד, משום שההכנה לתפילה ארך אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו אחר גמרם את תפילתם, מיד מתיישבים ללמוד בהתמדה ולעבוד את ה' בכל כוחם, א''כ מוכרח שאינו עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה מביא לידי מצווה בוודאי שתפילה זו הוא ג"כ מצווה. ''הנסתרות לה' אלוקינו" הסתיר השם יתברך מאתנו את מתן שכרן של המצוות, אולם גילה לנו מתן שכרן של שתי מצוות: "והנגלות לנו ולבנינו" אחת נוגעת "לנו" שילוח הקן. ואתת נוגעת "לבנינו" כיבוד אב ואם. וזה כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" למען נעשה את כל המצוות, ולא נבחר לנו רק את המצוות ששכרן מרובה. (כתב סופר(
השוטר דני (פניני בית לוי, עלון 447) השוטר דני, היה שוטר קשוח בטבעו, ענייני והחלטי, גם הדמעות של הנהגים שנתפסו "על חם", שבשמים לא ננעלו שעריהם, אצלו לא שינו אפילו קוצו של יוד, מהקנס שהוטל על הנהג בשל עבירת התנועה שבה מעד וכשל. כך היה מנהגו של דני רבות בשנים עד לאותו הלילה... המשטרה הציבה מחסום בנקודה מסוימת בצפון הארץ מחשש של הברחה של "מיני בשמים" מלבנון. השוטר דני הבחין בפיג'ו חבוטה, כולה מעוררת חשד. הנהג שהתבקש לעצור, ירד כשלראשו חבוש הוא בכיפה, לאחר שבדיקת הרישיון עברה אף היא בהצלחה, ביקש השוטר לפתוח את הדלת מאחור ופני הנהג חפו... בברכיים כושלות פתח את הדלת כשלעיני השוטר הנדהמות נתגלתה ערימה של חיילים ישנים שנת ישרים. הנהג הרחמן לא הסכים ??העירם משנתם המתוקה, השוטר הקשיח את ליבו והאיר עליהם בפנסו מתוך בקשה-פקודה לצאת החוצה! ארבעה עשר חיילים נכתבו בספר הזיכרון של השוטר שהודיע חגיגית לנהג על שלילת הרישיון וכניסה ישירה לספר השיאים של גינס וגם כמובן להגיע אתו לתחנת המשטרה. הנהג ביקש לרחם על החיילים והוריהם שחלקם מרוב עייפות פשוט השתרעו על צדי הדרכים והמשיכו בשנתם העריבה, אך השוטר בשלו ומי ישיבנו אחור ?! לפתע צלצל הפלאפון, אשתו של השוטר דיברה בבהלה: "הבן התקשר לפני שעות... הוא יצא מלבנון... הוא עדיין לא הגיע... השיחה התנתקה, הוא נסע בטנדר עמוס לעייפה...". האבא - השוטר ביקש מאשתו שלא תדאג, הוא ידווח לה בעוד דקות ספורות אם יהיה לו עדכון חדש... בינתיים, התחיל להאיר עם פנסו לעבר החיילים השרויים בצדי הכביש כשלתדהמתו מגלה לפתע את בנו יקירו. הבן שהחל לקלוט שאביו נמצא לפניו, בא לצעוק בשמחה "אבא!", אך השוטר היסה אותו לפני שיהיה מאוחר: "תשתוק בני, אל תעשה לי בושות ". עתה, פנה אל הנהג ואמר לו: קח חלק מן החיילים ואני את השאר. לשאלת הנהג המופתע "מה עם הדו"ח? ויתרת לי? כל הכבוד, רואים שאתה שוטר עם לב..." עונה דני השוטר כלאחר יד: "חשבתי על מה שאמרת, לא בגללך ויתרתי, פשוט חשבתי על ההורים שלהם"... הסיפור אמיתי זה מסר רב טומן בחובו. אותו שוטר עם העקשנות שלו, יכול היה להשאיר את בנו ושאר חיילים ישנים עד אור הבוקר בצדי הדרכים, כאשר הוריהם על מיטותיהם מתהפכים... לכל שער ושער אכן צריך שוטר, אך לשער הלב צריך את מאזני המשקל המדודים ביותר, מתי הדבר נחשב למצווה ומתי לעבירה, כל נגיעה קטנה עלולה לשנות את ההחלטה לטוב ולמוטב. בימים קדושים אלו, שומה עלינו לעשות חשבון בנפשנו, לראות עד כמה הנגיעות מטות אותנו חלילה מדרך הישר, שחלילה לא נמצא יום אחד את בננו - הנשמה שבקרבנו מוטלת דחופה, דהויה וישנה בצדי הדרך....
לב יהלום (על-פי 'איש חסד היה', מאת הרב יצחק-בירך דסקל) "סלח לי", ביקש האיש שהתייצב בפתח המשרד. "אני לוטש יהלומים במקצועי ואני מחפש עבודה. אולי יש לך משרה בעבורי?". קומת המשרדים של חברת 'דסקל יהלומים', בבורסה ליהלומים ברמת-גן, המתה כבכל יום. הבעלים, ר' שמואל-משה דסקל, תושב בני-ברק, ניהל עסקים מסועפים בתחום היהלומים. לצד עסקיו תרם לצדקה ברוחב לב והושיט עזרה ליהודים רבים במתן משרות במפעליו. ר' שמואל הרים את עיניו מן המסמכים שלפניו, הביט באורח והשיב: "צר לי, אך כרגע אין לי צורך במלטשים נוספים". ארשת אכזבה עלתה על פני האיש. "השאר נא כאן את פרטיך", עודדו ר' שמואל, "ברגע שתתפנה משרה, אצור עמך קשר". האיש הודה ל ר' שמואל ויצא מן המשרד. ר' שמואל ניסה לשוב אל שגרת יומו ולא הצליח. הוא שקע בהרהורים, והפטיר באנחה לעבר ר' ברוך איבר, אחד ממנהלי עסקיו: "אני חש חוסר מנוחה למראה יהודי המחפש עבודה לפרנסתו ואינו מוצא!". מידת הצדקה המפורסמת שלו הביאה לפתחו של ר' שמואל מבקשי נדבה רבים. למחרת התייצב אצלו יהודי שהיה זקוק לעזרה לקראת נישואי בתו, אך הוא לא ביקש תרומה. "ברשותי יהלום גולמי", אמר, והוציא מכיסו יהלום לא מלוטש. "אנא, הואל לקנות אותו מידי תמורת שבעת-אלפים דולרים. כך אוכל להשיא את בתי בלב שקט". ר' שמואל נטל את האבן והתבונן בה. הוא היה ידוע במומחיותו להעריך את טיבו של יהלום גולמי ולדעת כמה יהיה ערכו לאחר הליטוש. באותן שנים הציוד הטכנולוגי טרם היה מפותח, ומומחיות אנושית של הערכת יהלומים הייתה נדירה וחיונית בשוק. ר' שמואל בחן את גודלו, ניקיונו וצבעו של היהלום. כל מדד כזה חיוני מאוד לקביעת איכותה ומחירה של האבן היקרה. בדיקתו העלתה כי ערכו של היהלום לאחר הליטוש לא יעלה על חמשת-אלפים דולרים. הוא התלבט כיצד לנהוג. בתחילה סבר לנקוב במחירה האמיתי של האבן, ולתת ליהודי עוד אלפיים דולרים כתרומה. ברגע האחרון נמלך בדעתו. הוא השיב ליהודי שאכן, היהלום שווה שבעת-אלפים דולרים, ובו במקום שילם לו את הסכום הזה. חיוך של אושר עלה על פניו של המוכר, והוא נפרד ממנו לשלום ובכיסו סכום נכבד לחתונת בתו. לאחר שהאיש הלך הביעו אנשיו של ר' שמואל את תמיהתם על המחיר המופרז ששילם בעבור היהלום. "המתינו רגע", עלה חיוך קל על שפתיו של ר' שמואל. הוא ביקש לזמן אליו את מבקש העבודה מיום האתמול. "ברוך ה', מצאתי לך עבודה", בישר לו במאור פנים והניח לפניו את היהלום שזה עתה קנה במחיר מופרז. "אנא, לטש לי אותו, ואשלם לך חמש-מאות דולרים תמורת עבודתך". באותם ימים סכום זה היה שווה ערך למשכורתו החודשית של מלטש יהלומים. הלוטש לא ידע את נפשו מרוב אושר. לאחר שיצא הסביר ר' שמואל לאנשיו: "הבינו, ניתנה לי הזדמנות לעשות חסד עם שני יהודים בדרך כבוד. מדוע להחמיץ מצווה יקרה כל-כך?". הלוטש סיים את עבודתו על היהלום והביאו ל ר' שמואל כדי שיתרשם מפרי עבודתו. ר' שמואל סקר את היהלום מכל עבריו. עתה הוא בהק באור יקרות והיה מרהיב ביופיו. "מתברר שטעיתי", אמר בשמחה, "שוויו של היהלום שנים-עשר אלף דולרים לפחות!". בעוד אנשיו נפעמים מן המעשה שהתרחש לנגד עיניהם, נשמעו דפיקות בדלת. סוחר יהלומים שהיה בקשרי מסחר עם ר' שמואל נכנס אליו. "אני מחפש יהלום גדול ללקוח עשיר", אמר. "חיפשתי בכמה מקומות וטרם מצאתי. זה צריך להיות יהלום מיוחד, גדול ובעל נוכחות מרשימה". "מה דעתך על האבן הזאת?", הצביע ר' שמואל על היהלום שעדיין היה מונח לפניו. "אבן מדהימה!", אמר הסוחר. הוא בחן או??ה היטב, משמיע קריאות התפעלות ותשבחות על יופייה הנדיר. "נראה לי שהיא הולמת את צרכיי. כמה תרצה בעבורה?". "תחליט אתה כמה לשלם בעבורה", השיב לו ר' שמואל מִניה- וביה. "ובכן", אמר הלה, "להערכתי היא שווה שנים-עשר אלף וחמש-מאות דולרים". "מזל וברכה!", קרא ר' שמואל כדרך היהלומנים החותמים עסקה מוצלחת. בו במקום הוציא הסוחר את הכסף הדרוש, שילם ויצא עם האבן. עתה נותר ר' שמואל ובידו חמשת-אלפים דולרים רווח, בניכוי מחירו של היהלום ועלות ליטושו, לאחר שקנה אותו בכלל למטרות חסד. שכרו שולם מן השמים פשוטו כמשמעו. אבל מבחינתו של ר' שמואל דסקל הסיפור טרם הסתיים. הוא פנה אל ברוך איבר ואמר: "ראה נא, לא התכוננתי להרוויח מהמצוות שעשיתי ביהלום הזה, והנה יד ההשגחה הביאה לי רווח של חמשת-אלפים דולרים. אינני רוצה להמיר את מעשה החסד בכסף. אנא העבר אותו לכלה ענייה הזקוקה לכסף לצורך חתונתה".
החוויה היהודית
בדרך צחות,כתבו לכם,כתיבת ספר תורה,הנודע ביהודה,כל נדרי,החטא שבדיבורים,אמר הנביא, בין כסה לעשור, אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ז
אומרים חז"ל: "כל האוכל בתשיעי כאילו צם תשיעי ועשירי". ונשאלת השאלה: מדוע? הרי ברור שאם ה' מצווה אותי לצום בעשירי אז אני אוכל בתשיעי, וכי מה חשבתי - שאצום יומיים?! אלא משיבים: אתה ממילא אוכל, אז אני אצווה לך את זה ואתן לך שכר כאילו צמת שני ימי כיפור. שכל גרגיר שתכניס לפה יהיה לך מצווה.
הרב משה רייס שליט"א בספרו "מראש צורים'' כותב, נאמר: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר הדין ובין לאחר גזר הדין, אע"פ שנכתב ונחתם גזר הדין שאינו לטובה, הצעקה להקב"ה מעמקי הלב יש בכוחה לבטל את גזר הדין. לעיתים הצרה מגיעה אל האדם כדי לעוררו לזעוק ולבקש רחמים. לא אחת האדם נמצא ב"תרדמה", בהסתר פנים, וכדי לעוררו מביא עליו הקב"ה ייסורים ורק אז הוא נזכר בקיומו של הבורא.
המשגיח ר' יחזקאל לונשטיין זצ"ל היה אומר: "אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!". ה 'צובע' את עצמו בחיצוניות מבלי עבודה פנימית מושקעת, סופו לגלות קילופים וסדקים, חלודה ואף רקב. אין לאבד תקווה נוכח איטיות התהליך! אדרבה, זו הדרך להצלחה!
הוידוי (דברים טובים – ראה) הבשורה הרעה תפסה את הנרי בחדרו שבבית החולים, לא מוכן. הוא קיבל בתדהמה את התחזית הרפואית שצפתה את הגרוע מכול. הרופא בישר לו שלפי הצפי בתוך מספר שעות גופו יגיע לקריסת מערכות, וכי מדובר בשעותיו האחרונות. הנרי החל להשלים אט אט עם קיצו הקרב, תמונות רבות מחייו עברו במהירות במחשבתו. האחות שאלה אותו בעדינות אם מעוניין שאי מי מבני משפחתו יהיה אתו ברגעיו האחרונים, והנרי ביקש מהאחות להשיג את שותפו הוותיק ג'ון ולהזעיק אותו בדחיפות לחדרו. הנרי וג'ון היו שותפים עשרות שנים, החברה שהקימו יחד הייתה רווחית והביאה להם שגשוג כלכלי וכסף רב. ג'ון עודכן במצבו הרפואי של שותפו ומשהבין במה מדובר הגיע במהירות לבית החולים. הוא התקשה לראות את שותפו, הנרי מתפתל בכאבים איומים ואת האחיות שעמדו לצדו בשעות אלו מזריקות לו משככי כאבים כדי שלא יסבול לפחות בשעותיו האחרונות. הנרי סימן תנועה בידיו, וביקש מג'ון להתקרב אליו. ג'ון הרטיב את שפתיו של הנרי כדי שיוכל לדבר, קולו בקושי נשמע והוא החל להסביר לג'ון שמכיוון שמדובר בדקות האחרונות שלו, הוא חייב להתוודות על כמה דברים קשים שעולל. 'האם אתה זוכר את ההלשנה על המבנה הלא החוקית שבנית?' שאל בחולשה. ג'ון זכר בבירור, הימים אז היו ימים קשים בשבילו. מרגע שפקח של הרשויות גילה את הבנייה המוסתרת, לא הפסיק להביא לו צווים מנהליים שונים, פעם צו הפסקת עבודה, פעם צו הריסה, ופעם כתב אישום. הפקח עצמו סיפר פעם, שלדעתו אין סיבה להתעללות הזאת בג'ון ואם הדבר היה תלוי בו היה מוותר מזמן, אך המלשין לא הפסיק להתלונן אף לממונים שמעליו. בסופו של דבר החליטו הרשויות להרוס את המבנה, ועוד חייבו אותו בתשלום גבוה על כך. ג'ון נהרס מכך באותה תקופה. 'בוודאי שאני זוכר' ענה ג'ון. 'אני הייתי המלשין' אמר הנרי. ג'ון לא הספיק להגיב והנרי המשיך 'האם אתה זוכר את אותה הפעם ששדדו אותך?' גם את הסיפור הזה זכר ג'ון היטב, מדובר היה בתקופה שלאחר עסקה מוצלחת שביצעו כשותפים, כשקיבלו את הרווחים חילקו ביניהם את הכסף במזומן. ג'ון הלך עם חלקו במזוודה לכיוון הבנק. בדרך, עצרו אותו שני שודדים גברתנים ששדדו ממנו את המזוודה באיומי אקדח. ג'ון הרגיש אז שכל מאמציו לקיום העסקה לא הועילו כלל, והמשבר שנכנס אליו נמשך כמה שבועות. 'גם אז, הייתי אני זה ששלחתי אותם' אמר הנרי בשקט' כך גם את החלק שלך שלשלתי לכיסי'. קולו של הנרי הפך לקול בוכים, 'יש עוד כמה דברים שאני צריך להתוודות עליהם. אתה זוכר את המכות שקיבלת בדרך לחתונה שלך?' ג'ון זכר היטב כיצד בדרך לחתונתו תפסו אותו בהפתעה מספר גברתנים והחלו להכות אותו בכל חלקי גופו, קרעו את חליפתו והשאירו בפניו חבורות מכוערות. גם אם היה מנסה לשכוח, תמונות החתונה בה נראה כאדם לאחר פוגרום העידו כאלף עדים. הוא נזכר שכמעט דחה את החתונה, אך כבר חלק מהמוזמנים הגיעו ולא נותרה בידו כל ברירה. איש לא הבין מדוע קיבל את המכות מאנשים אלו שלא אמרו לו דבר , המסקנה המתבקשת הייתה שכנראה התבלבלו בינו לבין מישהו אחר. 'גם את זה אני עשיתי' הוסיף הנרי בעצב 'כאב לי שאתה מתחתן בעוד אני נותרתי רווק'. הנרי הוסיף לגולל מעשים רבים וקשים שעולל לג'ון, התוודה עליהם וביקש את סליחתו, כדי לעבור בלב נקי לעולם שכולו טוב. וכשסיים את דבריו, ג'ון הביט בו במבט כאוב. 'גם לי הנרי, יש וידוי קטן לספר לך' והחל בדבריו, 'לאחר שחשפת בפני את צפונות ליבך, גם אני חייב לספר לך משהו שמעיק עלי מאוד' הבהיר. הנרי הטה את אוזנו כאפרכסת. 'נכון שהרופאים אמרו לך שהנך עומד בפני קריסת מערכות?' שאל ג'ון. והנרי הנהן בראשו. ' נכון שהרופאים אמרו שההתדרדרות הרציפה במצבך נגרמה מאכילת רעל?'. והנרי המשיך להנהן. ' אני זה שהרעלתי אותך!!!' בפרשתנו ניתנת לנו אפשרות הבחירה בן טוב לרע 'ראה החיים והמוות נתתי לפניך...' מי שמשקיע בטוב, חייו הופכים לחיים ערכיים, מוסריים, והגונים יותר. ומי שמשקיע ברע מגיע לעברי פי פחת. אנו נמצאים בחודש אלול, חודש שבו אנו מכינים את עצמנו ליום הדין. אחת העצות להינצל בדין, היא לוותר על פגיעות שפגעו בנו. וכפי שחז"ל אמרו, 'כל המעביר על מידותיו מעבירין על כל פשעיו', הבה ננצל הזדמנות זו וניכנס בלב נקי לחודש הרחמים והסליחות... החוויה היהודית
האוכל בתשיעי,לצום בעשירי,ימי כיפור,מראש צורים, גזר הדין,נכתב,נחתם, הצעקה,הקב"ה,מעמקי הלב,תרדמה,הסתר פנים, אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ז
בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומצוות ומעשים טובים בלבד... (אבות ו', ט'). וכפי שהטעימו זאת חכמי המוסר על פי סדר פרשיות השבוע: "כי תצא" - זכור כי כאשר תצא מן העולם הזה, אזי "כי תבוא" לעולם הבא. שם כולם "ניצבים" בפני בית-דין של מעלה ליתן דין וחשבון, ומכאן לפרשת "וילך", להיכן?- אם "האזינו" לדברי התורה הקדושה - ממילא יזכה ל"וזאת הברכה"... לפיכך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.
בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות. הייאוש מפסידנו את התקווה. דווקא בזמן שה' נראה רחוק עלינו לדעת שהוא קרוב יותר מתמיד... והמסר הוא: אל נחשוב ולו לרגע שה' איננו אתנו – הכול לטובה לפעמים שנשרף ה"בית" והכל "שחור" דווקא אז צצה הישועה ומתגלה שזה היה סימן כדי להחזיר אותנו הביתה.. הסביר מרן זיע"א: נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם :קדם הוא ראש תיבות קין, דוד, מנשה, – קין שפך דמים הרג את הבל אחיו ושב בתשובה ונתקבל תשובתו, – דוד נכשל בבת שבע ולפי דרגתו נחשב לו כאילו נכשל באסור עריות, – אך עשה תשובה ונתקבלה תשובתו, מנשה עבד עבודה זרה , והכניס צלם להיכל להכעיס, אך עש - תשבוה ונתקבלה תשובתו. ונמצא ששלושתם יחד עשו ג' עבירות החמורות שבתורה, שפיכות דמים, עריות, עבודה זרה וזהו שנאמר תשב אנוש עד דכא, דכ"א הוא ראשי תיבות דם דהיינו – שפיכות דמים, כוכבים דהיינו עבודת כוכבים, אשת איש דהיינו – גילוי עריות לרמוז לנו שגם על עבירות חמורות כאלה יש תשובה אם יעשנה כראוי. העירייה משלמת ( "ומתוק האור") את הספור הבא ספר ידידי רבי נסים תשובה, אשר שמע אותו מבעל המעשה. היה יהודי אחד, שעסק לפרנסתו במקצוע שרברב ־ אינסטלטור. הוא צבר ניסיון רב ונחשב בקיא ומצלח בתחום. תחת ידיו האמונות באו על פתרונן תקלות פשוטות וסבוכות ובכל מקרה שהתבקש לטפל זכה ליחס חם ומקצועי ביותר. באחד הימים נקרא בדחיפות לבית מסוים. כשהגיע לשטח הבין שמדבר בתקלה חמורה. לא עוד סתימה של צנרת, או ברז ישן שדולף. התיקון הנצרך הוא פרויקט ממש! נדרשת עבודה של שעות רבות, החלפת חלקים יקרים ושקום יסודי של המערכת כולה. תוך כדי עבודה, הוא קולט שבעלת הבית אלמנה, ה' ירחם. יש לה כמה יתומים רכים וכסף אין. הוא הבין מיד שמכאן כסף הוא לא לוקח... השאלה היא איך יוצאים מזה בכבוד? איך הוא ייתן לה הרגשה טובה? משך שעות העבודה, חשב כל הזמן רק על זה ואמר לעצמו חייבים למצוא מוצא, איך אני מסיים את הפרויקט הזה, ויוצא מפה בלי תשלום, ובלי לגרם לה להרגיש מסכנה! בסוף היום, כשגמר את העבודה, נגשה אליו האלמנה בדחילו ורחימו, לברר את הסכום המבוקש. פניה הסגירו את המצוקה כששאלה את האינסטלטור מה הנזק ? אין נזק - השיב לה. התפלאה האלמנה מאד, ושאלה איך זה יתכן, הרי עבדת פה יום שלם? ענה לה נכון, אני עבדתי אבל העירייה משלמת.העירייה ? לא הבינה האישה, מה הקשר? אכן, העבודה שבצעתי היא במסגרת פרויקט שקום שכונות, יש דבר כזה שהעירייה משפצת חלקים בעיר שהתישנו זה מכבר, והבעיה שהייתה כאן כלולה בזה, לכן העירייה משלמת לי. אני עובד, מגיש להם את החשבון והם משלמים לי. כך יש לי יותר עבודות. את מרוויחה, אני מרוויח ־ הכול בסדר גמור.. תודה ושלום. במשך השנים הצליח האינסטלטור להרוויח סכום כסף נכבד, והחליט לקנות מגרש ברמת גן ולבנות עליו בית. הוא הזמין מהנדס שאשר את התכניות, ועבר לשלב הבא של רכישת החומרים. כדי לחסוך בעלויות, עשה את העבודה בעצמו ובדק היטב עלויות מול הצעות מחיר שקבל, וערך סקר שוקים בין מקומות שונים. אחד מאלו היה מפעל בבני ברק ששמו 'איציק וצורי'. גם שם ברר ביסודיות והמשיך הלאה. יומיים אחר כך, הגיע לשטח המגרש, ונדהם למראה עיניו. משאית של 'איציק וצורי' חונה שם, ופורקת סחורה. הוא נגש לנהג ושואל אותו סלח לי, מה אתה עושה כאן? אמר לו הבאתי סחורה. אמר לו בעל הבית את זה אני רואה, אבל למה ? מי בקש ממך ? ענה לו הנהג מה להזמנת אתה מקבל! הזדעק היהודי לא הזמנתי כלום רק בקשתי הצעת מחיר. קח את הסחורה חזרה, תעלה הכול לאוטו וסע... הנהג שלא הבין על מה המהומה, הסביר אתי, אני בסך הכול המוביל. בחברה קבלתי את ההזמנה הזו, ואם אני אחזיר הכול, יפטרו אותי. עשה לי טובה, גש למשרד ודבר אתם. בעל הבית ראה שאין לו ברירה, נכנס לרכב ונסע לבני ברק ל 'איציק וצורי'. זועם כלו, הר געש ממש... פונה לפקידה מה זה ? אתם... אתם... והיא אומרת לו, בא נפתח את ההזמנה, הכול ממחשב. נבדק!! וההזמנה רשומה, וגם שלם בעבורה. מה קורה פה ? ! רותח האינסטלטור ומתפרץ בכעס מה שלם ? מי שלם ? אני מכיר את השיטות האלה. היום זה שלם, מחר אני מזמן לבית משפט, עם תביעה 94 וקנסות, עם ריבית והצמדה... אני לא שלמתי ולא הזמנתי! הפקידה לא יודעת מה לענות, ומפנה אותו לבוס. תעלה קומה אחת למעלה, שם צורי יועזב, דבר אתו! הוא עולה לצורי, ומתחיל להטיח אני אביא לכאן את התקשורת. יהיו לכם ביזיונות... מה קורה כאן? לא הזמנתי, לא שלמתי, קבלתי סחורה... צורי מנסה להרגיע את הרוחות למה אתה מתחיל לצעק? בא נבדק. הוא פותח את המחשב וקורא אדני, יש פה הזמנה, וגם שלם. והאינסטלטור בשלו מה הזמנה? כבר אמרתי לך עשר פעמים, אני לא שלמתי גרוש אמר לו צורי נכון, אתה לא שלמת. אמרתי ששלם... מי שלם ? מה זה שלם ? העירייה. על איזו עירייה אתה מדבר? מי העירייה ששלמה? עונה צורי תקשיב. לפני עשרים שנה, בבית של אימא שלי, אתה החלפת את כל הצנרת. בנית תשתית חדשה לביוב והעירייה שילמה... אני יודע איזה חסד אדיר זה היה עם אימא שלי, ועשרים שנה אני עוקב אחריך וחושב, מתי אוכל לגמל עמך טובה על החסד הזה. השבוע, כשנכנסת אלינו לקבל הצעת מחיר, סוף סוף יכולתי להחזיר לך טובה. אותה עירייה שלמה אז, שלמה גם עכשיו.
החוויה היהודית
כסף,זהב,אבנים טובות,מרגליות,פרוזדור,טרקלין,החפץ חיים,בולגריה,עצמאות, דוד,נכשל,בת שבע, עבודת כוכבים,אשת איש,גילוי עריות,
אמרי שפר כ"א אלול ה'תשע"ז
באחד הימים נסע רבי שאול בראך מקאשוי לארץ ישראל לבקר את אמו הזקנה . כשעמד בנמל והמתין לאוניה, נגשה אליו נסיכה מבית המלכות האנגלי ואמרה לו: ״אני מכבדת מאד את התנ״ך ואף עם התנ״ך יקר בעיני אך דבר אחד מוזר בעיני ואינני מצליחה לקלוט אותו: מדוע יש לכם, היהודים, כל כך הרבה ילדים?״ אם את מכבדת את התנ״ך - השיב לה הרב תשובה ניצחת - בודאי הנך יודעת אודות מה שנאמר בפרשת נח; הא-לקים ציוה את נח להכניס לתיבה מכל החיות שנים שניים, אך מן הבהמה הטהורה אמר להכניס שבעה שבעה ...לפיכך אנו, הטהורים שבאומות, איננו מסתפקים בהולדת שנים שניים, אלא מבקשים לכל הפחות שבעה שבעה... היה סח ומפרש הרה"ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" בזמן שאתם "לבדכם", איש איש לבדו, אינכם מאוחדים, אינני כורת ברית. הברית בינינו רק כשאתם מלוכדים יחדיו, באחווה ורעות...
יש הרבה אנשים העוברים על כל העבירות שבתורה, אבל הם מצדיקים את עצמם על ידי זה שיש להם "לב טוב", וכאילו שמי שיש לו לב טוב מותר לו הכל, ועל האנשים האלה אומר הפסוק והיה כשמעו את האלה הזאת... והתברך בלבבו כלומר, הוא יתברך בזה ויתפאר במה שיש לו לב טוב ואזי יאמר שלום יהיה לי ... אבל אז לא יאבה ה' סלוח לו...
יש לומר, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך" - קל מאוד לקבל על עצמו לעשות טוב ולומר כן מן הפה ולחוץ, אבל מה בצע בפיו העיקר הוא שיהיה "ובלבבך לעשותו" - שיהיו פיו ולבו שווים לעשות הדבר.
השכן הקצב (דברים טובים – ראה) הגאון רבי משה מאגריסו זצ"ל הביא מעשה נורא של גמילות חסדים, בשם הרב "מעיל צדקה" זצ"ל, מעשה בחכם אחד, חסיד וענו, שהתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיודיעו מי יהיה שכנו לעולם הבא. התענה כמה תעניות והרבה להפציר ולהעתיר, עד שהודיעוהו מן השמים בחלום הלילה, שפלוני הקצב יהיה שכנו לעתיד לבוא. קם משנתו סר וזעף. אמר, איך יהיה חלקי עם עם הארץ שפל ובור, ואני עוסק כ?? ימי בתורה ומרבה מצוות בכל כוחי. באו ואמרו לו בחלום, "אילולא שחסיד אתה, היית חייב מיתה על הצער שהצטערת. דע לך, כי כבוד רב נפל בחלקך להיות שכנו של אותו קצב!" קם בבקר אחר תפילתו ולימודו, והלך לחנותו של הקצב. אמר לו, " שלום עליך". ענהו, "שלום עליך, רבי ומורי". ישב החסיד להתבונן במעשיו. השתאה הקצב, מה יום מיומיים, שבא החסיד לחנותי וישב בצידי, דבר שלא זכיתי לו מעולם. שמא שמע שדבר בלייעל יצוק בי, ובא להוכיחני. ואפילו כן, הן יכול היה לשלוח אחרי שאבוא אליו! סוף דבר, פנה אל החסיד ואמר" במה זכיתי לביקורו של הרב" הבין הרב לחששותיו, הרגיעו ואמר, "אל תירא ואל תחת, באתי לשמוע מפיך מה הם מעשיך הטובים ודברי חסידותך". צחק הקצב ואמר, "אך לצון חמד עמי, מה אני ומה חיי. אין בי לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים" אמר הרב. "ובכל זאת, הן ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון". והקצב בשלו, "ריקם אני מכל, זולת מה שמשאי ומתני באמונה וביושר, במידה ובמשקל, ואני נזהר שלא להחסיר אפילו כלשהו, מחשש גזל". אמר הרב, "לא זאת באתי לשמוע". אמר הקצב, "מה אומר ומה אדבר, אני נזהר ליתן לעני חתיכה שמנה וטובה, כפי שאני נותן לעשיר". שתק הרב. המשיך הקצב ואמר, "ומכל מה שאני מרוויח, אני נותן מחצית לצדקה ולתמיכה בלומדי תורה, על כי לא שפר חלקי להיות מיודעי ספר. לכן אמרתי, אטול חלק בתורתם". אמר הרב, "לא לכך התכוונתי. רצוני שתאמר לי איזו מצווה גדולה עשית, שאין כל אדם יכול לעשותה". אמר הקצב, " מורי ורבי, לא עשיתי מאומה" והרב בשלו, "חשוב ותזכור. העלה בדעתך כל אשר עשית בחייך" שתק הקצב כשעה, ושתק גם הרב. אמר הקצב, "זה עתה נזכרתי בדבר, אך אינו כדאי לאמרו". אמר לו הרב, " הבה נשמע". סח הקצב, "לפני כמה שנים היה הדבר. הייתי בחנות, עוסק במלאכתי, ועברה כאן שיירה של שבויי חרב, נהוגים בידי שוביהם. ביניהם נשמע קול נערה בוכה במר נפש. יצאתי מחנותי ושאלתיה לבכייה. אמרה, 'יהודיה אני, ופוחדת שמא ימכרוני הגויים לנכרי, שיעבירני על דתי ועל אמונתי. רצוני שייקחוני למקום יהודים, שאוכל להישמר ביהדותי. נכמרו רחמי עליה, ופדיתיה בממון רב, למעלה מכוחי". והרב שתק. מצווה רבה היא פדיון שבויים, אך יהודים רבים נוטלים בה חלק, אין היא מאורע יוצא דופן. והקצב המשיך בסיפורו, "כבת שתים עשרה הייתה. לקחתיה לביתי ואימצתיה כבת. נוכחתי ביושרה ובטוב מידותיה, ביופייה ובטוב טעמה. בן יחיד לי, ובמלאות לו עשרים ואחת שנים, קראתיו ואמרתי לו, 'בני, ידידי, רצוני שתשמע לעצתי. הבטח לי שתעשה רצוני, ותזכה לכל טוב בשני העולמות, בזה ובבא'. אמר לי, 'אבא, הנני לעשות רצונך ככל אשר תשאל, כל אשר תאמר אעשה'. אמרתי לו, 'בני, ידידי, מבקש אני ממך שתיקח נערה זו לאישה, ואני אתן לך נדוניה ביד רחבה'. אמר, 'אבא, רצונך הוא רצוני, ודברך חוק לי'. שמחתי שמחה גדולה, הכנתי להם בית דירה, ריהטתי אותו במיטב הריהוט, קניתי לה תכשיטים ונתתי לתפור לה בגדים. הזמנתי את כל אנשי העיר לחופה ולסעודת החתונה שהכנתי ביד רחבה. גם את כל עניי העיר הזמנתי, והושבתים עם בני ביתי שלא יתביישו. אכלו כולם, שתו ושמחו. רק בשולחן אחד ישבו עניים קודרים ועצובים, לא נגעו באוכל. שאלתים, 'אחי, מדוע אינכם שמחים בשמחתי, כלום מצאתם פגם במאכלים' ענו ואמרו, 'הסעודה שלמה בתכלית, אבל עני זה שיושב בינינו בוכה כל העת ונאנח במרת נפשו, ואיבד את כל שמחתנו ותאבוננו לאכול' כשמעי זאת, נגשתי לאותו עני מתייפח, וביקשתיו להלוות אלי. יצאתי עימו לחוץ, ופניתי אליו בלשון רכה. אמרתי לו' בני, מדוע תשבית את שמחתי ותקדיר את צהלת המוזמנים, אמור נא לי מה צרתך ויגונך. אם בעל חוב אתה, אפרע את חובך. אם זקוק אתה להלוואה, אלווך '. ענה ואמר, 'לא על אלה אני בוכה. איני זקוק לממון, ואיני חייב לאיש. אלא שמחפש אני אחר כלתי. אירסתי אותה לפני שנים, והפליגה בספינה, ואמרו שנשבתה. עובר אני ממקום למקום, מנמל לנמל, חוקר ודורש על מקום המצאה. היום הגעתי לכאן, והוזמנתי לחתונה. הבטתי בכלה העומדת להינשא, וראיתי שכלתי היא. הנה שטר האירוסין, ואלו הפרטים'. ניכרים דברי אמת. אמרתי לו, 'מנע קולך מבכי, והסר צער מלבך'. הלכתי ושוחחתי עם הכלה. שמעתי אף מפיה, כי כנים דבריו. קראתי לבני ואמרתי לו, 'בני, ידידי, עשית רצוני בהסכימך לשאת נערה זו לאישה. עתה אני שואל ממך דבר נוסף , ומבקש שלא תשיב פני ריקם'. ענה ואמר, 'אבא, כשם שעשיתי רצונך, כך אמשיך לעשותו'. אמרתי לו, 'דע לך, בני, שנערה זו שאתה עומד לשאת, הייתה מאורסת זה מכבר לאדם אחר, וזה עתה נודע לי הדבר. מבקש אני ממך, שתתנה לארוסה'. אמר לי, 'אבא, ככל אשר תאמר, אעשה'. מיד לקחתי את העני לביתי, הלבשתיו כראוי והכנסתיו לחופה תחת בני, ערכתי להם את מסיבות שבע הברכות והענקתי להם את הבית שהכנתי לבני זהו, רבי, מה שעלה בדעתי". אמר לו הרב, "ברוך אתה לד', בני, והריני נותן הודיה על חלקי, על שזכיתי להיות במחיצתך לעולם הנצחי". החוויה היהודית
נמל,המתין,אוניה,נסיכה,תשובה ניצחת,כורת ברית,לב טוב,פיו ולבו שווים, אמרי שפר כ' אלול ה'תשע"ז
''ארור משגה עיוור בדרך" (כז, יח). מבאר רש"י: הכתוב מדבר במי שהוא "סומא" בדבר ובא לבקש עצה. על כן המשיא עצה לחברו יזהר לייעץ לו רק עצה טובה והוגנת. פעם אחת נכנס תלמיד אל הגאון רבי שמחה זיסל זיו ה"סבא מקלם" וביקש להתייעץ עמו על עניין חשוב. ביקש ה"סבא" מאותו תלמיד שישוב וייכנס אליו לאחר תפילת ערבית ורק אז יוכל לתת לו עצה כפי שנתבקש. בתפילת ערבית - הסביר ה"סבא" - אנו אומרים: "ותקננו בעצה טובה מלפניך" על כן בטרם אייעץ לך מה לעשות, אני רוצה לכוון היטב בתפילתי כדי שאוכל לתת לך עצה טובה. האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה, במקרא או במוסר.
ידוע שהקב"ה ברא את האדם עם דברים שיחסר לו ויצטרך לבקש על זה ורק כי ככה יחיה ולא כמו הנחש שעפר תאכל כל ימי חייו ולא נצטרך להקב"ה כביכול, ועל כן אומרים אנו בורא נפשות רבות וחסרונן, והכול למה כדי להחיות נפש כל חי, ואם כן איך מבקשים באמת שימלא חסרוננו, זוהי "על כל" "מה" שבראת, על כל בגימטריא מאה וחמישים הוא נגד קאפיטלעך בתהילים, ו"מה" כתיב אל תיקרי אלא מאה זוהי המאה ברכות. ובזה ממלא הקב"ה חלק החסר. ''יסור יסרני קה ולמות לא נתנני'', שמעתי שבמלחמת עולם השנייה רח"ל היו אנשים שנהרגו על קידוש השם, ואלו שנשארו לחיות הרבה פעמים התייסרו יותר מאלו שמתו, והם המליצו את הפסוק "יסור יסרני קה" ובאיזה יסורים ייסר אותנו, על ידי ש"ולמות לא נתנני", שלא נהרגנו. חסדה של החסידה (דברים טובים – ראה) מאז שרפי זכר את עצמו הוא אהב בעלי חיים. כבר בגיל שנתיים וחצי כשאביו קנה דג זהב קטן, ורפי הקטן טיפל בו במסירות, הוריו הבינו שבנם הפעוט אוהב בעלי חיים. הוא דאג להאכיל אותו מידי יום, והיה יושב שעות ארוכות ומתבונן בדג השוחה מצד לצד בקערת הזכוכית המבריקה. עם השנים החל לגדל בעלי חיים שונים. ככל שגדל רפי עצמו כך גדלה אהבתו לבעלי החיים, והיה נדמה שהם מעריכים זאת וגם מחזירים לו אהבה. לפעמים היה נר??ה לרפי שהוא מסתדר עם הולכי הארבע יותר מאשר עם החברים שלצדו. אבל מכיוון שסוף סוף הוא 'בן אדם', הוא למד גם להסתדר עם חבריו על אף שזה לא היה קל עבורו . דבר אחד בכל זאת העיב על יחסי החברות של רפי, הוא לא היה מוכן לוותר על שום דבר ששייך לו בשום אופן. לא לאחיו ולא לחבריו, 'מה ששלי - שייך לי!' נהג לומר, והדבר לא הוסיף לו נקודות זכות כלפי הסובבים. במשך שנים ניסו הוריו ומוריו להסביר לו שאי אפשר לחיות כך, אבל הוא אטם את אוזניו מלשמוע, וכשחבריו סנטו בו על כך שהוא אנוכי, התרחק מחברתם ומצא מפלט אצל חבריו האחרים – הארנבות והשפנים, 'הם אף פעם לא מעירים לי...' חשב רפי לעצמו והמשיך בהתנהגותו האנוכית. הימים והשנים חלפו והילד רפי הפך לנער בוגר ואחראי, אך עדיין 'משתדל' לשמור על מה ששייך לו, בלי להתחלק 'חלילה' עם חבריו. היה זה טבעי שרפי יצטרף ללימודי הזואולוגיה וחקר החי , ואכן הוא נרשם לאוניברסיטה למסלול שכל כך אהב. הלימודים היו מעניינים ומפרכים, אבל רפי התפעל בכל פעם מחדש מהסדר המופתי ששולט בטבע, שבו כל בעל חי מקבל את מקומו הראוי לו ואת מזונו. הוא התקדם והשתלם בלימודים הקשים על אף שרבים מחבריו פרשו באמצע הדרך, היה כבר קרוב מאד לקבלת התואר הנכסף. היה זה ממש בסוף סמסטר הקיץ. ד'ר ברקו שליווה אותם בהרצאותיו במשך כל תקופת הלימודים הודיע לכיתת הסטודנטים לזואולוגיה שבשבוע הבא תהיה הרצאת חוץ מיוחדת שההשתתפות בה אינה חובה. רוב התלמידים לא תכננו להגיע, אבל רפי החליט שלא לוותר על ההזדמנות. הד'ר המבוגר היה אדם מעניין וחכם, ורפי חשב שרק טוב יכול לצמוח לו מסיור שכזה. שבוע חלף ויום ההרצאה הגיע. רפי ועוד מספר סטודנטים הגיעו אל מקום המפגש שנקבע. זו הייתה חורשת יער ענקית בקצה העיר, והד'ר הנכבד כבר המתין להם שם'. עד היום למדנו רבות על בעלי החיים, על אורח חיים ועל הסביבה שהם חיים בה, פתח ד'ר ברקו את דבריו, 'אבל היום ננסה ללמוד גם מספר דברים שבעלי החיים מלמדים אותנו'. 'זה בהחלט נשמע מעניין', חשב רפי לעצמו, ונכנס אל החורשה יחד עם חברי הקבוצה, כשד'ר ברקו צועד בראשם. היה נדמה שהוא מכיר כל אבן בחורשת הענק, והם צעדו אחריו פנימה בביטחון. ד'ר ברקו עצר והורה להם להתיישב על מספר סלעים שהיו פזורים שם. הסטודנטים התיישבו והמתינו למוצא פיו. ד'ר ברקו הוציא מתיקו גוש גדול של גבינה עטוף היטב, הסיר את העטיפה וזרק את גוש הגבינה ליד אחד העצים. ' עכשיו נצטרך להיות בשקט!' הורה לקבוצת הסטודנטים שהמתינה בדממה. חלפו מספר דקות ורחש נשמע בין השיחים. היה זה ע??בר גדול שהריח את ריח הגבינה והחל לנגוס בה ברעבתנות. לאחר שסיים העכבר את סעודתו הוא נעלם בין השיחים, חלפו מספר דקות ולפתע הגיחו מתוך השיחים המוני עכברים שכאילו חיכו שמישהו יזעיק אותם, והחלו לנגוס במרץ בגוש הגבינה שלאט לאט הפך לקטן יותר ויותר. 'ראיתם את זה?' שאל הד'ר את חברי הקבוצה שהנהנו בראשם בפליאה, אבל לא ממש הבינו מה הוא רוצה מהם, אבל המשיכו אחריו בסיור. הם המשיכו ללכת במעבה החורשה והתיישבו מתחת למספר עצי ענק שהצלו על חלקת אדמה קטנה. 'ששש...' היסה ד'ר מרקו את חבורת הסטודנטים הרעשנית, והם אכן נשמעו לו וניסו לשמור על דממה. הם המתינו שעה ארוכה למרות שלא ידעו למה הם ממתינים, כשלפתע הבחינו בענן לבן מעליהם. זו הייתה להקת חסידות ענקית שעצרה למנוחה קלה בחורשה השקטה. אחת החסידות אחזה בפיה גוש ענק שהם לא הצליחו לזהות מהו, והורידה אותו אל האדמה. החסידות הרבות שמסביבה עטו על האוכל ונגסו בו בכל המרץ. 'ראיתם את זה?' שאל גם כאן הדוקטור. אבל חלק מהסטודנטים כבר תהו בקול' מה הוא רוצה מאתנו?' הם המשיכו בדרכם עוד מספר מטרים והתיישבו בחצי גורן עגולה. 'אתם בוודאי תמהים לשם מה סחבתי אתכם עד לכאן, אבל תדעו לכם שהיום למדנו על החיים עצמם - לא רק על בעלי החיים'. והיה נדמה לרפי שהוא מביט דווקא לעברו 'ראינו בהתחלה את העכבר שדאג לחבריו לארוחה מזינה, וגם את החסידה המאכילה את חברותיה. אבל נראה שיש כאן חוסר צדק משווע. בניגוד לחסידה המקבלת בצדק דמות של יצור לבן וטהור, ששמה מעיד על החסד שהיא עושה, העכבר הוא היצור השנוא ביותר על עקרות הבית, ומנסים להשמיד אותו בכל הזדמנות. מדוע זה כך?' הסטודנטים הביטו בסקרנות בד'ר ברקו והמתינו לתשובה. 'התשובה היא' אמר ד'ר מרקו בפנים מחויכות, ' העכבר מזמין את חבריו לאכול מסעודה שאינה שייכת לו, וזה רק אחרי שסיים בשקט להשביע את רעבונו ולכן אינו ראוי להיקרא בעל חסד, והוא קנה בצדק את מקומו כנרדף לדיראון עולם. אבל החסידה נותנת לחברותיה ליהנות מִלּחְמַהּ שלהּ . זהו חסד אמיתי - חסדה של החסידה'. רפי שמע את הדברים והרגיש שהם מחלחלים לתוך לבו פנימה, הוא שמח שלאחר שלמד כל כך הרבה על בעלי החיים האהובים עליו, הוא למד מהם את השיעור החשוב ביותר... בפרשת השבוע נמנים בעלי החיים האסורים והמותרים באכילה. מאחורי האיסור שלא לאכול בעלי חיים מסוימים עומדת הסיבה שטבעם של בעלי החיים הללו אינו הגון וישר, ועלול הבשר הנאכל להשפיע לרעה על אופיו והתנהגותו של האדם, ולהפוך אותו לפחות מוסרי וערכי, ולכן חשוב כל כך שהאדם ישגיח על מה שנכנס לגופו והופך לחלק ממנו שיהיה טהור ומזוכך כדי לא לטמא את גופו ולהשחית את מידותיו.
החוויה היהודית
סומא,עצה טובה,הוגנת,תפילת ערבית,הנחש,בורא נפשות,ייסורים, אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ז
אמונה ובטחון. אחד שאל למרן החזון איש אם מותר לו להלוות כסף על סמך שיש לי אמונה שד' יעזור לי להחזיר, אמר לו אם אתה תהיה מוכן להלוות כסף לשני על מנת שיחזיר לך על סמך שיש לו אמונה שהוא יחזיר לך אז מותר לך להלוות. היום יכולים לעשות עם הפה גמ"ח תגיד א גוט ווארט, )בכתובות יא( טוב מלבין שיניים משקהו חלב, מהו חלב, כמו חלב מזין, כך תיתן מילה טובה שיזין אותו כל היום, וכדאיתא בגמרא שהמפייסו בצדקה מתברך בי"א ולמה כי הוא נותן מילה טובה. ואמרת אליו שאינך כפוי טובה, מו"ר הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל מדקדק מדוע לא אמר שהנך מכיר טובה, למה אמר בלשון השלילה שאינך מכיר טובה. אלא מבאר הגרא"ב זצ"ל שבאמת אין אפשרות להכיר בטובתו של הקב"ה, כי הרי מי יכול לרדת לעומקה ופרטיה של כל טובה וטובה, וכפי שאנו אומרים בתפילת נשמת כל חי 'אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנחנו מספיקים להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות, א"כ כל שבאפשרותנו הוא רק להיות בגדר שאיננו כפויי טובה. ''ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (כו, ג). החתם סופר מבאר בדרך צחות: אל לנו להבין כפשוטי העם "זה הכהן שיש עכשיו אין מה לעשות..." אלא חפש כהן כזה שראוי בפני עצמו )ולא שכהונתו היא אך ורק משום שגם אביו היה כהן, והוא עצמו אינו ראוי לכהונה). וכך מתפרש הפסוק: "ובאת אל הכהן" אל כהן כזה "אשר יהיה בימים ההם" - ולא מימים קדמונים, שהכהונה היא לו מימי אהרון ולכן הוא כהן - כלומר: "נכד"... אלא גם כיום הוא עצמו ראוי להיות כהן.. אמונת-החכמים של רבי אריה. (דברים טובים – ראה) את הסיפור הבא סיפור הגה"צ רבי שבתאי בנימין פינקל שליט"א, בנו וממלא מקומו של מו"ר זצ"ל, המעיד ששמע את אביו מספר את הסיפור לאמו. לסבא של רבי אריה, מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר-יהודה פינקל זצ"ל , הייתה קרובת משפחה. אישה גלמודה ושבורה, שהעבירה את חייה לבדה. מדי פעם הייתה מגיעה לבקר את רבי אליעזר יהודה, אבל לא רצתה לגלות היכן היא מתגוררת... ויהי היום, ובביתו של רבי לייזר-יודל התקיימה שמחה, וראש הישיבה ביקש להזמין את קרובתו. רבי לייזר יודל קורא לנכדו חביבו, רבי אריה, ומבקש ממנו להזמין את האישה הגלמודה! "אבל סבא", שואל הנכד, "היכן היא גרה?", "תחפש", עונה לו ראש הישיבה. "איפה?", שואל הנכד. במקום להשיב, אומר לו הסבא" קח לך 5 לירות, תזמין מונית ותיסע להביא אותה". רבי אריה, שהיה אז כבן 35 והייתה בו אמונת חכמים מוחלטת, וגם היה מסור בלב ונפש לסבא, ירד לרחוב, עצר מונית, ולשאלת הנהג להיכן לנסוע, השיב" תיסע עד שהמונה יגיע ל-5 לירות"... המונית עצרה בשכונה ירושלמית מרוחקת. רבי אריה ירד, והתחיל לחפש בין הבניינים והדירות, עולה ויורד מבנין לבנין, ואינו מתייאש. עד שכאשר הוא מתדפק בדלת אחת, והנה האישה המבוקשת! זו השתוממה, איך הצליח לגלות את מקום 'מחבואה', אבל קיבלה את ההזמנה בשמחה. החוויה היהודית
אמונה ובטחון,להלוות כסף,מלבין שיניים,משקהו חלב,כפוי טובה,החתם סופר, מימים קדמונים, נשמת כל חי,
אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ז
בישיבתו של המהר"ם שפירא היה נבחנים כמה מאות דפי גמרא כדי להיכנס לישיבתו, אבל בני רבנים נכנסו בלי בחינות, ולמה כי אמר שבמילא הם יהיו רבנים ואם כן לפחות שלא יהיה עמי ארצות. האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זיע"א אמר פעם על סבו, ה"שפת אמת" זיע"א שהוא זכה לאריכות ימים, שאלו אותו איך אפשר לומר כן, והלא הוא הסתלק מן העולם בהיותו בן חמישים ושמונה בלבד, השיב ה"אמרי אמת" לא אמרתי שהוא זכה לאריכות "שנים" אלא לאריכות "ימים". ימיו היו מלאים וארוכים. האהבה נולדה - השנאה נוצרה הגדתי היום לד' אלוקיך. ולכאורה מהו הלשון א-לוקיך ולא ח"ו א-לוקינו. ובזוהר הק' מובא שעד שאנו בחו"ל הוא כביכול לא א-לוקיך כדאיתא כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה. וזהו רק בישראל שזהו א-לוקיך. הימים חרוצים- והחיים קצוצים המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, מעורר הרבה על עניין התשובה בחודש אלול, והוא מזכיר תמיד את מנהגם של הספרדים שכבר מתחילת חודש אלול הם התחילו להשכים קום לאמירת הסליחות . ובהקשר לכך, ציין את מה ששמע בשם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל שאמר: "הם ]הספרדים[ כבר משכימים לסליחות, אנו עדיין לא משכימים לסליחות אבל לכל הפחות שנקום לתפילה... המתפללים "והאר עינינו בתורתך" עינים זוהי המנהיגים כדכתיב "עיני העדה" וזהו שמתפללים שיאיר לתלמידי חכמים את העינים, ובפרשתנו כתיב נמי "והיית משוגע ממראה עיניך" וזהו שיראו את הרבנים איך הם נראים נשתגע לאיזה מצב הגענו (רבי עקיבא אייגר זצ''ל) זכרנו לחיים... למענך אלקים חיים. -מה פשר הלשון למענך א-לקים חיים? אלא כך דרך העולם, היה הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע מבאר: אדם שנקלע לקשיים ועסקיו על סף התמוטטות, אזי הנושים מסייעים בידו, מזרימים לו כספים, אשראי, וכל זאת למענם ולטובתם, כי אם יתמוטט כליל ויוכרז כפושט רגל אין להם כל סיכוי לקבל אי פעם את כספם, אף אתה עשה כן, אבא רחימאי, זכרנו לחיים, תשפיע עלינו עוד חיים וחסד, ותן לנו הזדמנות נוספת וארכה להתאושש ולהוכיח את עצמנו, למענך, כדי שנוכל להשיב לך את החובות על רוב החסד שהשפעת עלינו מאז ועד הלום. את הברכה אשר תשמעו. (דברים טובים – ראה) ישנם אנשים מחפשים את האושר וברכות בכל מיני מקומות בא התורה ואומרת את הברכה אשר תשמעו, ונסביר זאת בסיפור ידוע על אחד שעלה על הרכבת, שני משרתים במדים סחבו את מזוודותיו הכבדות, והוא בצעדים של מישהו שמרגיש שהעולם שייך לאנשים כמוהו פסע לאיטו אל התא המפואר ביותר במחלקה הראשונה. מאחוריו פסע עוד מישהו בצעדים חרישיים והשתכן בתא הסמוך. הרכבת תגיע בעוד שלושה ימים אל היריד הגדול, שם תכנן הסוחר לקנות כמויות גדולות של סחורה. ובינתיים יש לו שלושה ימים של מנוחה מושלמת בתא המפואר. מהתא הסמוך הציץ הגנב, שכנו של הסוחר העשיר ששמע על כוונותיו. הוא ידע שהסוחר לא יצא אל היריד בידיים ריקות, בשביל לקנות סחורה צריך מזומנים, ומה יותר טוב מסוחר עשיר שנוסע ליריד עם מזוודות עמוסות במטבעות זהב. לגנב הייתה סבלנות רבה, בכל פעם שהסוחר יצא מתאו בדרכו לחדר האוכל או כשהרכבת עצרה בתחנה והסוחר היה יוצא להתאוורר היה הגנב מתגנב מתאו ונכנס פנימה לתוך התא של הסוחר ומחפש את מטבעות הזהב המובטחות. הוא לא התעצל, ובכל פעם שהסוחר רק יצא מתאו היה הגנב פותח את אחת המזוודות ומחפש ביסודיות. הוא ערך לעצמו רשימה של כל המקומות שחיפש בהם, הוא מיין את חפציו של הסוחר, בחן את כיסי הבגדים, ובדק היטב את המזוודות למצוא אולי יש שם פתח צדדי או תא נסתר שנעלם מעיניו. כלום. הוא לא מצא כלום. אף לא מטבע אחת. הוא לא התייאש. ביומיים שנותרו הוא סרק את תא הרכבת סריקה קפדנית ומדוקדקת, הוא הקיש על לוחות העץ לוודא שאין שם איזה פתח חלול, הוא הרים את המזרן, פתח את הארונות, ואף טיפס עד התקרה כדי לבדוק אם יש מצב שהמטבעות נמצאות אי שם למעלה בין לוחות העץ הכבדים. הוא לא מצא. נותרה עוד תחנה אחת והרכבת תגיע ליעד. שלושה ימים של חיפושים והגנב נותר בידיים ריקות, לא יהיה לו מאין לממן את הנסיעה חזור. 'תשמע אני מצדיע לך!' פנה הגנב בהפתעה אל הסוחר העשיר, 'אני גנב מומחה ועוסק כבר שנים ארוכות בתחום. תאמין לי שאני יודע לבדוק ולחפש, זה המקצוע שלי, אחי, אבל אתה, בפניך אני מוריד את הכובע, כבר שלושה ימים שאני מחפש ולא מצאתי כלום, פשוט כלום, אפילו לא מטבע אחת. אני יודע שיש לך, אף אחד לא נוסע ליריד בכיסים ריקים, ובוודאי שלא סוחר עשיר כמוך. אז בבקשה ממך, רק בשביל הסקרנות שלי, תגלה לי איפה החבאת את הכסף.' הסוחר חייך חיוך צופן סוד, הוביל את הגנב בזרועו והכניס אותו אל תוך התא שלו. 'היי, זה התא שלי!' קרא הגנב. הסוחר המשיך לחייך' נכון! זה התא שלך, וזו המיטה שלך', אמר תוך כדי שהוא ניגש אל המיטה שבקצה התא ומרים את המזרון, עיניו של הגנב יצאו מחוריהן, שקיות מלאות במטבעות זהב הונחו מתחת למזרן שלו, אוצר אמיתי. 'איזה אידיוט אני! איזה אידיוט! הכול היה כאן ממש מתחת לאף שלי, ואני חיפשתי בתא הסמוך. איזה אידיוט!' 'ידעתי שזה המקום האחרון שתחפש בו', אמר הסוחר ומיהר לקחת את מטבעות הזהב שלו. ואנחנו. איפה אנחנו מחפשים את האושר שלנו?! האם אנחנו מרחיקים לכת אל התא של השכן לפני שאנחנו בודקים מתחת למזרנים שלנו? האשראמים בהודו מלאים בצעירים שיצאו לחפש את האושר, שמבקשים למצוא משמעות לחיים ולקיום, צעירים חסרי מנוח יושבים ברגלים משוכלות ושותים בצמא את דבריהם של זקנים חסרי שיניים שמלמדים אותם על משמעות החיים ומטיפים לאהבה אוניברסאלית שתוליד משמעות ותקווה. הם יושבים ושומעים, לומדים ומקשיבים, וכשהם חוזרים ארצה ונקלעים לפתחו של בית מדרש, הם מגלים שהאושר והמשמעות וגם האהבה נמצאים כאן מתחת למזרן שלהם.
את הברכה אשר תשמעו אל מצות ד' אלקיכם... והקללה אם לא תשמעו )יא, כז – כח(. (דברים טובים – ראה) הכל תלוי בהאזנה. אם אין אדם שומע, עלול הוא להפוך אור לחושך, טוב לרע ומתוק למר. מעשה ברועה, שהיה רועה את צאנו מחוץ לעיר, והייתה אשתו מביאה לו את אכלו בשעה השישית. פעם חלתה אשתו ולא באה. הגיעה השעה השביעית והשמינית, והרעב הציק לו. חשב הרועה ללכת לביתו, אבל בידי מי יפקיר את צאנו. נשא את עיניו וראה איש אחד קוצר חציר. פנה אליו ואמר לו, "השגח בטובך על העדר עד שובי, ואני אתן לך דורון בשכרך". אותו קוצר היה חרש, וסבור היה שהרועה מבקש ממנו את החציר בעבור צאנו. אמר לו, "לך מעלי, כי יש לי חמש כבשים בביתי, ובעבורן קוצר אני את השחת". וסימן לו בידו שילך ממנו. אך רועה זה גם הוא חרש היה, ולא שמע מה שנאמר לו. הוא ראה רק את תנועת ידו של הקוצר, והבין שאמר לו ללכת לביתו לחיים ולשלום, ואל לו לדאוג לעדרו, שכן הקוצר ישים עליו את עינו. הלך הרועה לביתו, אכל ושתה, שב לעדרו ומצאו שלם כבשה אחת לא נעדרה, הבין הרועה שהקוצר קיים את הבטחתו, והחליט לשלם לו כגמולו. חשב, מה ייתן לו על שעה של שמירה, ייתן כבשה שלמה הרי זה יותר מדי. החליט להגיש לפניו כבשה אחת, שהייתה צולעת על רגלה. הכבשה הפריעה לעדר בלכתו, אבל בביתו של הקוצר הריהי אוצר יקר. נשא בידיו את הכבשה והעמידה לפני הקוצר, ופיו מלא תודה ושבח. חשב הקוצר, "ודאי בא זה להאשימני, שאני שברתי את רגלה של כבשתו, והוא דורש ממני לשלם את הנזק" מיד קרא בקול גדול, "לא התקרבתי אל העדר, ולא נגעתי בכבשים, למה תעליל עלי עלילת שווא." הרועה, שלא שמע את דבריו, הבין שהלה מסרב ליטול ממנו כבשה בעלת מום. דחפה לעברו ואמר, "אל תביט אל מומה, שמנה היא ונותנת חלב למכביר. אם תשחטנה, יהיה לך בשר בשפע". הבין הקוצר, שהרועה עומד על תביעתו. חרה בו אפו והכהו על לחיו. התחילו שניהם מתכתשים ומכים זה את זה. והנה אדם אחד הלך במדבר רגלי, וראה סוס תועה הולך לקראתו. עלה על הסוס ורכב לדרכו. עוד הוא רוכב, והנה ראה שני אנשים מתכתשים ורבים. רצו אליו שניהם ואחזו ברסן הסוס, והתחילו לטעון באוזניו את טענותיהם. זה צועק, "נשבע אני שלא נגעתי בכבשיו", וזה קורא, "מתנה הבאתי וסטירה קיבלתי". אך אבוי, גם רוכב הסוס היה חרש, וחשב ששניהם מאשימים אותו בגנבת הסוס! מיד נטש את הסוס ונס ברגליו. חשבו השנים, "לבטח רץ האיש אל המושל, להאשימנו בשוד דרכים", מהרו השניים וברחו, ואם לא מתו עודם מסתתרים עד היום הזה. על כך אמר הכתוב (ישעיה נה, ג) "הטו אוזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים", כי העיקר הוא השמיעה! כשם שלימוד התורה תלוי בשמיעת האוזן, כך היצר הרע משתדל להפריע בעדה ולמנוע אותה ומנצל לשם כך את כל כוחותיו.
נבחנים,דפי גמרא, רבנים,עמי ארצות,אריכות ימים,אהבה, נולדה,השנאה, נוצרה, הימים,חרוצים,החיים,קצוצים, אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ז
החוויה היהודית
יום הדין,מכריזים,אבינו מלכנו,קללות,ברכות,ראש השנה,מבוהל,ההרים, מנגנון, התחדשות,
אמרי שפר ט"ו אלול ה'תשע"ז
את הפסוק "יִַשמֵח לב מְבקְשי ה' (תהלים קה, ג) " פירש רבי בונם מפשיסחא באופן הבא: בדרך הטבע, אדם שמבקש ומחפש משהו - טרדת החיפוש מעציבה את ליבו ומעכירה את רוחו. אימתי הוא שמח? רק כשמוצא את מבוקשו. לא כן מבקשי ה' - עצם החיפוש גורם להם קורת רוח ושמחת נפש, כפי שנאמר בפסוק: "יִַשמֵח לב מְבקְשי ה' (תהלים קה, ג) " המהרש"א עמ"ס שבת (לא.) על הגמרא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו עסקת בפריה ורביה וכו', ביאר כך: לא אמר קיימת פריה ורביה, אלא 'עסקת', דהיינו להשיא יתום ויתומה, להיות שדכן אצלם, וכ"ה בכל שידוך,דתובעין לאדם ביום הדין שהיה צריך להיות שדכן,שזה קיום העולם והתקרבות הגאולה הרמב"ן אומר שמי שעושה הגבהה לספר תורה כראוי נכלל בברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת הרמב"ן כותב (שער הגמול) שאש של גהינום הוא אש רוחני. אך מצינו בגמ' שחמי טבריה שבמהותם חמים מפני שעוברים על פיתחא דגיהנום, הרי אע"פ שהוא אש רוחני, בכל זאת יכול לחמם. יותר מדי, פחות מדי )להתעדן באהבת) בפירוש משנה הלכה - על ה'ארחות חיים' להרא"ש - לגאב"ד אונגוואר הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, הובא הסיפור הבא: מסופר שפעם היו שני אחים, אחד היה עשיר גדול וגם קמצן גדול ולא נתן צדקה, והשני היה עני גדול וכל מה שהיה לו חילק לצדקה, ובאה אשת העני לפני רבי פנחס הורביץ זצ"ל, בעל ההפלאה, בטענה על בעלה שמפזר כל מה שיש לו לצדקה, ומזניח אשתו ובניו וכמעט מתים ברעב. ההפלאה זימן את שני האחים לפניו, וראשונה שאל את האח העני האם יש לך פרנסה? אמר לו, ב"ה הקב"ה זן ומפרנס. שאלו הרב אם כן למה אשתך קובלת עליך שאתה מזניח את הבית ומפזר את הכול, התבייש העני ואמר: רבי! כתיב (איוב ב, ד) "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו", ושנינו (אבות פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך, ומי יודע אם אין זה ח"ו היום האחרון שלי, ולכן כל אשר לי אני נותן לצדקה, כי אין אדם יודע מתי ימות! פנה הרב אל האח השני, לך ב"ה נתן הקב"ה עשירות, למה אין אתה נותן חלק לאחיך העני שממש חי חיי צער ודוחק גדול, והרי "ומבשרך אל תתעלם" (ישעיה נח, ז(. השיב העשיר, רבי, העולם חושבים שיש לי מי יודע כמה, סה"כ כל הנכסים שלי מגיעים לערך שניים וחצי מיליון דולר, ואני עם משפחתי צריכים לשנה לערך חמישים אלף דולר, ואם יאריך ה' שנותיי עד מאה ועשרים, ואני עכשיו בן חמישים, הרי יש לי עוד שבעים שנה עד מאה ועשרים, בואו ונחלק הכסף לשבעים, אינו מגיע אפילו למה שאני צריך ... חשב ההפלאה קצת ואמר, שמעוני אחים יקרים, אתה העני שאתה מפחד שמא תמות למחר וכל אשר לו ייתן בעד נפשו, אני אתפלל עליך שלא תמות במהרה עד מלאת לך שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ולכן תוכל לסגל מצוות ומעשים טובים, ולא תפזר הכול אלא תפרנס אשתך וביתך שהתחייבת לפרנסם. ואתה האח העשיר שאתה מפחד שתחיה מאה ועשרים שנה ולא יהיה לך לפרנסתך, אל תדאג, כי אם לא תיתן צדקה לא תחיה מאה ועשרים שנה, ותוכל להפריש קצת ותן לאחיך העני.
החוויה היהודית
בדרך הטבע,טרדת החיפוש,מעציבה,מעכירה,פריה ורביה,יתום ויתומה, שדכן,קיום העולם,התקרבות הגאולה,אש רוחני,
אמרי שפר י"ד אלול ה'תשע"ז
במדרש רבה בפרשתנו רבנן אמרי, התורה נמשלה לחמשה דברים, מים, יין, דבש, חלב, ושמן, וזה מרומז כאן בדברי חז"ל בכל יום יהיו בעינך כחדשים, חדשים ר"ת ח'לב ד'בש ש'מן י'ין מ'ים, שהתורה תהא חביבה וחשובה כחמשה משקים הללו ששבחם מפורש במדרש.
בעלי המוסר מסרו בשם רבי ישראל סלנטר זי"ע "כל מי שאינו מכיר את מעלותיו, מצבו חמור ממצבו של זה שאינו עומד על חסרונותיו". שכן, מבלי להכיר במעלותיו, בהן חננו הקב"ה, לא יוכל האדם להביאן לידי מימוש ולהוציאן מן הכוח אל הפועל". על משקל זה, לימדו צדיקים, כי הגרועה בקללות שנאמרו בפרשתנו היא וְלא תַאֲמִין בְחַיֶיָך... התנא רבי שמעון מלמדנו באבות (פ"ב משנה יג) אל תְּהִי רָשָע בִפְּנֵי עַצְּמָך. אל תְּפַתֵחַ דימוי עצמי שלילי, כי לאדם גרוע אין כבר מה להפסיד, כדברי הרע"ב "הרמב"ם פירש, אל תהי רשע בעיניך, כלומר לא תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי!". הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל היה אומר "אין בעולם ילדים רעים. יש ילדים אשר מחנכיהם שיננו להם כי רעים המה, שמעו, עד שנעשו לרעים באמת...". יש למלמד לראות את תלמידים הרכים, וגם המתקשים, במבט עתידי. לזכור כי הצעירים של היום הם בוגרי הדור הבא. על המלמד לפתח ראייה 'מאמינה' ולהיות 'חכם הרואה את הנולד'. וכה הם דבריו צחי הרעיון: את הנערים אשר לפניהם יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד׳ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם, ומלאים עסיס בגדלותם. (האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד (
''והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים..." (אפריון שלמה, גליון 222) אדם צריך לדעת, ה' הוא זה שמסיר את החולאים, ולא הרופאים. פעם אחת הרבנית של הנצי"ב מוולוז'ין הייתה חולה, והמצב היה כבר סופני, עד שמחוץ לחדר חיכו כבר מניין ליציאת נשמה. אבל הציבור עדין התפללו לרפואתה. ואז קרא הנצי"ב לאחד מנאמניו, ר' אהרון וולקין, וביקש ממנו שיזמין את החברא קדישא. כשהם הגיעו הנצי"ב ישב איתם וסיכם איתם את כל התשלומים... כמה עולה הטהרה, כמה עולה הקבורה, כמה עולים התכריכים, כמה עולה החלקה... והנצי"ב הוציא כסף ושילם עד הפרוטה האחרונה. לבסוף אחרי הרבה תפילות, בחסדי שמיים, הרבנית התאוששה עד שחזרה לעצמה והבריאה. לאחר כל זאת קרא הנצי"ב לר' אהרון ואמר לו: אני אסביר לך מה היה כאן... אני קיוויתי והתפללתי שהרבנית תבריא ותחיה, אבל לפתע עלה בלבי החשש שאולי בראש השנה נגזר על החברא הקדישא התשלום של כל הלוויה של הרבנית, ואם כך הדבר עלול להפריע מאוד לתפילות שלי, כי את שלהם הם חייבים לקבל... לכן הזמנתי אותם וסגרתי איתם את החשבון, בכדי שמה שנקצב עליהם מראש השנה לא יפריע לתפילות להתקבל... אנחנו לפעמים לא מבינים, אבל כל דבר בהשגחה פרטית מדוקדקת ומופלאה. לפעמים אדם צריך לעזוב את העולם, רק בשביל שהשני יקבל כמה גרושים כפי שנקצב לו מלמעלה... מבהיל! יש אנשים שלא יודעים שלעתים איבוד ממון זה גלגל ההצלה שלהם. אם אבחנו אצלם בבדיקות ל"ע שהם צריכים ניתוח, אז הם משלמים כבר למנתח, למרדים, הם כבר שילמו עבור האשפוז בבית חולים, וברגע האחרון מתגלה שהם לא צריכים את הניתוח... אז מה הם עושים? מבקשים את הכסף בחזרה... לא תמיד זה כך, אבל מאוד יתכן שכל הסיבה שהם היו צריכים לעבור ניתוח זה כי יש להם 'חשבונות שמיים' עם הרופאים...
החוויה היהודית
דברים,מים,יין,דבש,חלב,שמן,מימוש,בעלי המוסר,רבי ישראל סלנטר,ילדים רעים,הרכים,המתקשים,
אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ז
אדם שמקבל מתנה מאת המלך, איננו שמח כל-כך על עצם ערכו של החפץ, כפי שהוא שמח על העובדה שהמלך נתן לו מתנה, חשיבותו של הנותן היא העיקר בשמחתו. לפיכך אמר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב" – לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר "אשר נתן לך ה' אלוקיך" – משום שהשם-יתברך הוא הנותן. (תפארת שלמה)
בספר "אוצר הידיעות" כתב: ולא די לרקוד, אלא צריך גם לעורר אחרים שירקדו, שאמרו חז"ל (כתובות י"ז): "כיצד מרקדין לפני הכלה". לא נאמר "רוקדין" אלא "מרקדין", היינו שגורמים לאחרים לרקוד. והחיוב הוא לומר דברים משמחים שמכוח זה יתעוררו אחרים וירקדו גם הם לפני החתן והכלה.
האוהבים את האמת יען שהדבר מועיל להם, יש האוהבים את השקר יען כי הדבר מועיל להם, נמצא שאין הם לא אנשי אמת ולא אנשי שקר אלא אנשים האוהבים את עצמם. איש אמת אוהב את האמת על שאמת היא בין אם מועילה לו ובין אם לאו. (רבי יהושוע מאוסטרובה זצ"ל) וברך את עמך ישראל" (כו, טו) - וברך את עמך ישראל בבנים ובבנות (ספרי .( כשמקיים אדם מצות בכורים, יודע ומבין הוא שאין המצווה הזאת נוגעת דווקא לפרי-האדמה בלבד, אלא גם לפרי-הבטן – שיש להקריב לפני השם-יתברך את בכורי שנות-ילדותם , בעודם רכים, ולקרבם אל הקדושה על-ידי חינוך תורני כראוי. אם נוהג אדם כך, הריהו מתברך ממילא "בבנים ובבנות" – שאז הילדים מהווים ברכה להוריהם ולעולם אינם מתנכרים להם. ).אבני אזל(
הנהג (מאורות דף היומי, גליון 951) הרה"ג ר' א. ל. שליט"א, מרבני בית מדרשנו, חזר לבני ברק משיעורו הקבוע בראשון לציון ובפיו הדברים הבאים. ביום רביעי אחד, ישבתי בבית הכנסת בשכונת נאות שקמה בראשון לציון, והייתי עד לדו שיח הבא בין שניים ממשתתפי שיעורו של הרב אליהו כהן שליט"א, מחבר ספר "אוצרות התורה" . אחד המשתתפים נעדר מן השיעור, זמן רב ככל הנראה, לפי התשואות שבהן התקבל על ידי רעיו לשיעור, וחברו לספסל התעניין לפשר היעדרותו. - עסקים, השיב הלה ביבושת. - עסקים? תמה השואל, בשביל עסקים אתה מפסיד את השיעור הקבוע שלנו, פעם בשבוע? אני לא מבין אותך. באמת. ראה, אמר בפשטות וטפח על חזהו, אני נהג מונית. מאז שהתחלתי להשתתף בקביעות בשיעור שלנו, בכל יום רביעי, קיבלתי על עצמי חוק ולא יעבור, שלעולם לא אבטל את הקביעות שלי לתורה בגלל עסקי המונית. לפני מספר שבועות, הוא נשען אחורנית ועיסה את גבו, קיבלתי הזמנה לבצע נסיעה לבית הנתיבות בן גוריון. מאתים וארבעים שקל טבין ותקילין. ככה, אמר תוך כדי הכאה באצבע צרדה, מאתים וארבעים שקל על נסיעה אחת. לפתע נזכרתי שבאותה שעה מתקיים השיעור הקבוע שלנו. מיד יצרתי קשר עם חבר לעבודה, ומסרתי לו את הנסיעה. שיהיה לו לבריאות. אני לא מוותר על השיעור שמע. למחרת בבוקר עלה תייר על המונית שלי. בקושי הבנתי אותו. הוא ידע עברית כמו שאני יודע אנגלית. הוא חזר על אותו משפט כל הזמן, עד שקלטתי שהוא מבקש להגיע למגדלי עזריאלי. הגענו. הוא שלף את הארנק שלו והראה לי שיש לו דולרים בלבד. התחלתי לסמן לו בידיים כמה דולרים מגיע??ם לי, והוא ואן, טו, טו, סרי, התווכח על כל סנט. הוצאתי עיתון, ניסיתי להראות לו את שערו היציג של הדולר באותו יום, ולחשב איתו יחד את הסכום המגיע לי על פי הנקוב במונה, והוא בשלו: וואן, טו, סרי וואן. נכנעתי. שייתן כמה שייתן, רק שיניח לי עם הואן טו שלו. אתה שומע? אה? הוא יצא מהמונית, התחלתי להשתלב בתנועה ולפתע הבחנתי בשטר מקומט על המושב שלידי. היה זה שטר של חמישים דולרים! מיד החלפתי הילוך, נסעתי רוורס כדי לאתר אותו, אבל הוא כבר נעלם. שאלתי את הרב שלי, והוא אמר לי שאני יכול לקחת את השטר לעצמי, כי כסף שאבד ואין עליו סימנים, בעליו מתייאשים ממנו וכל המוצאו רשאי לקחת אותו. אתה זוכר, זה מה שלמדנו בבבא מציעא. אתה מבין? אמר וטפח בחזקה על כתפו של רעהו, עסקים, אה? אנחנו עושים עסקים? הקב"ה הוא עושה הכול. תעשה חשבון, אתה איש עסקים - לא הפסדתי כלום. הוא אמר את דבריו בתמימות ובפשטות כנים, עד שאי אפשר היה להבין, כיצד אפשר לנהוג אחרת, תרתי משמע. החוויה היהודית
מתנה,המלך,ושמחת,הטוב,לרקוד,לעורר,הכלה,החתן,השקר,מצות בכורים,בבנים ,בבנות אמרי שפר יב אלול ה'תשע"ז
אחד מחסידי הרה׳׳ק בעל ה 'תפארת שלמה' זי׳׳ע קבל בפניו על מלחמת היצר אשר כבדה עליו עד למאוד, באמרו, אמש עמלתי בכל כוחי לנצחו, ואכן הכיתיו מכה נמרצת. והנה רק האיר היום וכבר הפילני לפח יקוש. ענהו ה 'תפארת שלמה' - 'כי תצא לניצחונות' אין כתיב כאן, אלא 'כי תצא למלחמה', כי לא על 'ניצחונות' נשלח האדם לעולם הזה אלא בכדי שיהיה 'איש מלחמה' כל ימי חייו ולא ירפה מהמלחמה אף לא לרגע אחד. אם נתבונן נראה כי תיבת "צרה" זה גם אותיות "צהר" מלשון אור או אבן טובה, לומר שהצרה היא טובה שה' מיטיב עם האדם, אך תלוי איך רואים אותה. באמת אמרו, כתיב בקרא (תהלים כ, ט) 'המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד', ולכאורה צריך ביאור, וכי הצדיקים גם כן 'נופלים', היה לו לומר 'המה כרעו ונפלו - ואנחנו לא נפלנו'. אלא צריך לומר כי אין מציאות של 'לא נפלנו', הכול נופלים, אלא ש׳אנחנו' -קמנו ונתעודד, ו 'המה' - נשארים בנפילתם. וכמה שנאמר (משלי כד טז) 'שבע ייפול צדיק - וקם', והיינו שאף בנפילתו קרוי 'צדיק' מאחר שמיד 'קם'. (באר הפרשה( בחור אחד בעל ממון לקח אישה, אשר קצתה בלבוש ה 'ישן' ובדרכים ה 'ישנות' שקבלנו מאבותינו ובהם צעדנו דור דור. לאחר נישואיה דרשה ממנו ממון רב עבור בגדים ותכשיטים וכל מיני קישוטים המתאימים לבית מודרני ומתקדם. לא עברה שנה עד שהיא כילתה כמעט את כל נכסיו. בא הבעל להתלונן על כך לפני הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זצוק"??, אמר לו הראפשיצער: וכי מה אתה רוצה, הלא התורה הזהירתנו על כך כי ייקח איש אישה חדשה - אישה שהיא מהדור החדש ולא מה 'מיושנים', נקי מנכסיו יהיה לביתו כעבור לא יותר משנה אחת... הכסף שהוחזר (שירה כהן) קידוש ה' ברבים: הכול התחיל כשחרדי צעיר העונה לשם ר' מיורוב, ואשתו, החליטו לרכוש שידת עץ יד שנייה. כשהשידה הגיעה, נוכחו השניים לדעת שהיא רחבה מדי, ולא תוכל להיכנס לחדר כמות שהיא. "אז התחלנו לפרק אותה, וכשהסרנו את החלק העליון הופתענו לגלות שקית קטנה בפנים", מספר מיורוב. בתוך השקית, נחו להם ברוגע 98,000$ במזומן, טבין ותקילין. "מיד התקשרנו לאותה גברת, ואמרנו לה שמצאנו את הכסף", משחזר מיורוב ומתאר את התגובה שהתקבלה מהעבר השני של הקו: "היא הייתה בהלם, ולא ידעה מה להגיד". עוד הגדילו בני הזוג לעשות, כשהתעקשו להחזיר בעצמם את הכסף. אך הם לא הלכו לבד. "לקחנו איתנו גם את הילדים שלנו, כי היה לנו חשוב שילמדו מגיל צעיר כמה חשוב לעשות את מה שנכון", אמר. המנחה והצופים לא הפסיקו להתפעל, ובצדק. והיה גם מי שהחליט לצ'פר אותם, כמחווה על המעשה היפה: חברה אמריקנית נתנה להם כרטיס מתנה בשווי 3,000$, לקניית רהיטים. "האם היה רגע שהתלבטת אם להחזיר את הכסף או לא?", שאל המנחה, מתוך סקרנות אמיתית להבין מי עושה דברים כאלה היום (היות וכששאל את הצופים 'האם אתם הייתם מחזירים סכום כסף כזה גדול', היה גם מי שענה תשובה שלילית). "ממש לא", השיב מיורוב ללא שמץ היסוס. "אנחנו מתחנכים למעשים כאלה כבר מגיל צעיר", אמר. אשריו ואשרי חלקו אז מה אנחנו למדים מכך, אתם שואלים? פשוט מאוד. אתם תעשו את המעשים הטובים שלכם, וה' כבר ידאג לגמול לכם על טוב לבכם - באינסוף הדרכים שעומדות לרשותו. כך או כך, לעולם לא תפסידו מלעשות את מה שנכון, על פי אמות המידה של התורה הקדושה. החוויה היהודית
מלחמת היצר,מכה נמרצת,צרה,צהר,אבן טובה,נופלים,ניצחונות,בגדים ,תכשיטים,קישוטים,אישה חדשה,
אמרי שפר י' אלול ה'תשע"ז
אדם אחד בא אל הרה"צ רבי יחיאל מאיר מגאסטאנין זצ"ל, ונתן לו פדיון, ואותו האיש פשט רגל לנושיו, אמר לו כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב(. בפרוע פרעות – מקודם לפרוע החובות, ורק אחר כך - בהתנדב עם – אפשר להתנדב. אמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל "א גאנץ יאהר איז אלול, אבער אלול איז פארט אלול!" כל השנה הוא אלול, אבל סוף סוף אלול זה אלול - והיינו כי בכל השנה צריכים לחיות עם ה יראת שמים של אלול, אבל למעשה בכל זאת אלול הוא אלול! ה שמירת עיניים באלול הוא אחרת, הבין אדם לחברו באלול הוא אחרת, שנזכה לזה בס"ד! בכל יום מששת ימי בראשית כתוב 'כי טוב' ואילו ביום ששי שבו נברא האדם כתוב 'טוב מאוד' ובילקוט (שם) כתוב ש 'מאד אותיות אדם'. הרי שכל הבריאה כולה קיבל עילוי עצום ו מ 'טוב' נעשה 'טוב מאוד' מצד הצטרפותם למרכז תכלית העולם שהיא ה'אדם' החזנות הוא כלום אם הקהל חירש (שמואל אייזיקוביץ) הסבר מעניין לכך שהציבור לא אומר 'זכרנו לחיים' ו' נמי כמוך אב הרחמים' יחד עם הש"ץ. בשם מהר"ש מבעלזא מובא שבתפילת לחש תחילה מתפללים על 'זכרנו' שזאת בקשה 'קטנה' כהקדמה לבקשה העיקרית שהיא 'וכתוב', כיון שכך, לאחר שהאדם כבר ביקש את בקשתו העיקרית אין זה ראוי שבחזרת הש"ץ הוא ישוב לבקש שוב את הבקשה המקדימה. ''והיה כשבתו על כסא ממלכתו", - אם ירצה המלך שישיבתו על כסא ממלכתו תהיה "כשבתו" – בדרך ענוה ושפלות, העצה לכך היא - "וכתב לו את משנה התורה הזאת" – ועל ידי שלא יזוז מספר התורה, יזכה להמשיך לשבת על ממלכתו בענווה, ובהרגשה שזו ישיבה שאינה קבועה.
"ולקחת לך לאישה" (דברים כא,יא). זה האמצעי היעיל והבטוח ביותר "כנגד יצר הרע" – בשעה שהאדם שרוי בעמל ובטרדות ויש עליו עול אישה ובנים, אין דעתו נתונה ליצר הרע ולמחשבות חטא והבל. (תולדות יעקב יוסף)
חז"ל דווקא מדגישים שהחסד האמיתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני, באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו. וכך אומרים חכמינו: "האוהב את שכניו , והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו , והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ"ח) "אז תקרא וה' יענה". לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי? את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב ביותר אלינו. חילול שבת (אפריון שלמה, עלון 221) 20 שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, לעשירי העיר היה מעמד מאוד נכבד בקהילות, ובקהילה מסוימת היה איזה עשיר אדיר שכל הקהל מאוד יראו ממנו . יראת הרוממות, יראת הכבוד, ואך בעיקר יראת העונש... לימים נכנס בגביר הזה רוח שטות, והוא החל לזלזל בשמירת שבת בפרהסיא. שבת אחת אחרי הצהריים העשיר עלה על עגלה רתומה לסוסים אבירים, והתחיל לטייל ברחובות העיר. כל העיירה הייתה כמרקחה, אבל אף אחד לא מעז לדבר... במנחה של שבת הגיעה שמועה שהוא יצא לבקר את ידידו הנכרי שגר מחוץ לעיירה . אך במוצאי שבת הגיעו שמועות שבאמצע הדרך העגלה התהפכה, הסוסים מבהלה רמסו אותו, ומלאכת הזיהוי הייתה קשה ביותר. המשפחה התעקשה על כך שהוא יובא לקבורה מכובדת בקבר ישראל, אחרי הכל הוא היה ראש הקהל שנים ארוכות. ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא ! העמידו שלושה מספידים בלוויה... המספיד הראשון שיבח את ההגינות המסחרית שלו, ו ש-ה' ירחם שהעגלה נשברה ולא הייתה מספיק יציבה... ובלע המוות... המספיד השני שיבח את העסקנות שלו, איך שהוא השכין שלום בין היהודים לבין השכנים הנוצרים, ו ש-ה' ירחם על הסוסים האכזרים שהשתגעו... ובלע המוות... המספיד האחרון היה רב הקהילה והוא החל בוכה בכי מר. וכך אמר: "אחי ורעי, שמעתי את ההספדים ונזכרתי בפסוק...", כולם נדרכים והקפיץ נמתח... " אלה ברכב, ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' א-לוקינו נזכיר". המספיד הראשון תלה את המוות ברכב, בתקלה של העגלה ... המספיד השני תלה את הטרגדיה בסוסים הפראיים... אבל אנחנו, אנחנו שיודעים שיש בורא לעולם, והוא לא זימן מיתה כזו משונה בחינם... על חילול שבת בצורה מזלזלת - יש עונשים! אומרת הגמרא: אע"פ שבטלו סנהדרין, דין ארבע מיתות בית דין לא נתבטלו! מי שחילל שבת ונתחייב סקילה – נופל מהגג, או חיה דורסתו. והנפטר הזה שחילל שבת בפרהסיא, גם נפל מהעגלה וגם חיות דרסו אותו... יש דין ויש דיין!
כוחה של תפילה! III ("ברכי נפשי"(
סיפר הגר"י זילברשטיין: מעשה נורא הגיע אל גיסי מרן הגר"ח, בקיץ תשס"ז. בני זוג שלא נפקדו במשך כ- 15 שנה בזרע של קיימא, החליטו להיפרד ללא מריבות וחיכוכים, ולפנות כל אחד לדרכו ולהצלחתו. והנה, זמן קצר לאחר נתינת הגט, נודע שהאישה מעוברת. נו, לכאורה אין כל בעיה; יישא האיש את גרושתו מחדש, ויקיים בכך מצוות מחזיר גרושתו. אבל, הבשורה הזו הכתה את בני הזוג לשעבר בהלם, שכן האיש היה כהן, וככזה אסור לו לשאת גרושה. הבכיות והצער, עלו עד לשמי שמים. הבעל בא אל הגר"ח קנייבסקי, כאשר כל אחד מבין שבפי הגאון לא הייתה יכולה להיות בשורה כלשהי. 'אינני רואה כל דרך שתוכל לשאת את גרושתך מחדש', אמר, והציע לו לעלות לביתו של חמיו, מרן הגרי"ש אלישיב. הבכי הנורא חזר על עצמו גם בבית הגרי"ש, שספק ידיו בצער רב, ואמר שבודאי אסור לכהן לישא מחדש את הגרושה. גזירה היא משמים, 'ואתם קבלו דין שמים עליכם', כמו שאומר הפייטן בפיוט הנורא של עשרת הרוגי מלכות ביום הכיפורים. ' הדבר היחיד שביכולתי לומר לך הוא שתיגש לכותל המערבי ותתפלל להשי"ת שיושיע אותך', אמר מרן הגרי"ש.
הכהן האומלל שמע את הדברים, ולקח אותם כ 'הוראה', ומיד בצאתו מבית הגרי"ש נסע לכותל המערבי. וזאת יש להדגיש, שהחל למן הרגע הראשון, שבו נודעה בשורת העיבור, לא איבד מיודענו זה את עשתונותיו, והאמונה שפיעמה בו חיזקה גם את כל הסובבים אותו. בבואו לשריד בית מקדשנו ניצב ליד האבנים ו 'הרעיש' את המקום בזעקות ובבכיות נוראיות. האנשים שמסביבו הבינו שמדובר בצרה גדולה במיוחד, אך לא העזו לגשת אל המתפלל ולהציע את עזרתם. לאחר זמן ממושך שבו עמד והתפלל ושפך את מרי שיחו לפני מי ששיכן את שמו במקום הזה, מרגיש הכהן בדפיקות על גבו. הוא מסתובב אחורנית, ורואה לפניו אברך תלמיד חכם, המנסה להתעניין מה מציק לו . לאחר שהוא מספר את סיפורו המאוד מאוד כאוב, פונה אליו התלמיד חכם ושואל אותו 'האם יש לך אבא'. הכהן לא הבין את השאלה, אבל השיב שאכן יש לו אבא, אבל הוא זקן מופלג, ונמצא בבית אבות באמריקה, וכמעט שאינו מתקשר עם האנשים שמסביבו. ' אם אתה שואל לעצתי, טוס לאמריקה, וספר לאביך את שעבר עליך', אמר התלמיד חכם הלא מוכר, ופנה ללכת לדרכו. הכהן עוד ניסה לומר לו שנית שאביו נמצא במצב שקשה מאוד לתקשר איתו, ובכלל – לשם מה לעשות את המאמץ הגדול הזה ולטוס לחו"ל כדי לספר לאבא הקשיש את הסיפור, אבל התלמיד חכם כבר לא שמע את הדברים, והלך לדרכו. התיישב הכהן בדעתו, וחשב מה עבר עליו ביממה האחרונה, והחליט שאם מרן הגרי"ש אמר לו לגשת ולהתפלל בכותל, ובעת התפילה בכותל ניגש אליו אדם שאיננו מכירו, ומייעץ לו כנ"ל, אולי בכל זאת כדאי לעשות את המאמץ הזה. לא חלפו דקות ספורות, והכהן הזמין כרטיס טיסה, וכעבור יממה וחצי הוא היה כבר ליד אביו, בבית האבות. האבא לא דיבר, אבל עשה רושם כמי שמאזין לדברי בנו. הצוות הרפואי שהיה צמוד לקשיש, אמר מראש לבן ש 'אבא שלך כבר לא הוציא מפיו מילה אחת במשך חודשים ארוכים', ולכן שלא יצפה שהזקן יפתח עתה את פיו. בעת ספרו לאביו את שעבר עליו, הרבה הבן לבכות, והנה קרה הלא יאומן. האבא פתח את פיו, ואמר לבן במילים ברורות, שהוא אינו הבן שלו, אלא ילד מאומץ שגידלו לאחר השואה, וממילא איננו כהן, ולכן אין לו כל בעיה להינשא מחדש לגרושתו --- אי אפשר לתאר את צהלות השמחה שנשמעו בחדרו של הקשיש בבית האבות באמריקה.גם כאשר נראה כי אפסה כל תקווה, תפילה נמשלה ל"עתר" שמהפך הכול מעבר לכל היגיון... החוויה היהודית
פדיון,פרעות,ישראל,התנדב,שמירת עיניים,ימי בראשית,ענוה,שפלות,טרדות ,עול,אישה ובנים, אמרי שפר ט' אלול ה'תשע"ז
אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו לא יקנה ספרים "ולא ייתן צדקה" וכו' שם. והזכירו בברית עולם )על ספר חסידים( שלו )סימן שצה(. הובא בספר "בישישים חכמה": האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן (ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי שיכול להפחית מכה אחת מיהודי – זה אדם גדול! המילים: ואני אתנהלה לאיטי לרגל הם ראשי תיבות ״אלול״, ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח״ו אין כמעט תקווה שתשובתו תתקבל.
הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זי״ע ששאל פעם בימי אלול את אחד משמשיו באיזה זמן הוא מתעורר לתשובה? ענה לו השמש: ב״מן המיצר״! (פסוקים שאומרים לפני התקיעות בר״ה). נענה הרבי ואמר: ״או ויי! במן המצר זה כבר מאוחר..." החסידים פירשו את כוונת הרבי בתרתי משמע: בפשט פשוט, שהתשובה צריכה להתחיל מוקדם בחודש אלול, ולא לחכות לרגע האחרון ב״מן המיצר״... ובפשט עמוק יותר: שיהודי צריך לשוב בעת שהוא נמצא ברווחה, ולא ח״ו להתעכב עד שיהיה בעת צרה ח״ו - במן המיצר.
ביל גייטס (אפריון שלמה, עלון 221) בדרום אפריקה מתגורר לו יהודי שומר תורה ומצוות שמבין בכלכלה, קוראים לו קיווי ברנהרד. הוא הוציא ספר שתורגם ל-8 שפות כיצד לאמץ תכונות מעולם הנמרים וליישם אותם בעולם הכלכלי. כמובן שהוא הפך להיות מרצה מבוקש בכל הועידות הכלכליות, ויום אחד מתקשר אליו סמנכ"ל מייקרוסופט להזמין אותו לנאום הפתיחה של הכנס הכלכלי השנתי של החברה שהוצאותיו נאמדים בכ-80 מליון דולר! הוא שמח מאוד ונענה להזמנה, אך כשהוא פתח את היומן הוא גילה כי ההרצאה שלו נופלת ביום שבת. הוא אמר לסמנכ"ל: "אני מאוד מצטער אבל אני לא אוכל להגיע, אני לא עובד בשבת". המנהל לא התבלבל ואמר לו: "הבנתי מה שאתה אומר, תקבל תוספת, במקום מליון דולר, מליון וחצי...". אמר לו קיווי: "אני לא רוצה תוספת, אני יהודי ואני לא יכול לעבוד בשבת ...". "טוב, הבנתי.", אמר, "אני חוזר אליך עוד חצי שעה". המנהל התקשר לאחר חצי שעה ואמר: "קיווי, יש אישור, אני שולח לך צ'ק פתוח, תחתום כמה שאתה רוצה...". אמר לו קיווי: "לא הבנת אותי, אני בשבת לא עובד!". לא היתה למייקרוסופט ברירה, הם מאוד רצו את המרצה המבוקש, כי אי אפשר לפתוח ועידה כלכלית רצינית בלעדיו, והם נאלצו להוציא עוד עשרות מיליונים, ולדחות את הכנס, את המוזמנים ואת האולם ליום ראשון. שבוע לאחר הכנס, מתקשר הסמנכ"ל לקיווי ואומר לו : אתה חייב לשמוע מה שקרה, אתמול טסתי עם ביל גייטס במטוסו הפרטי ודיברנו על הכנס שהיה, וכמה שנהנו מההרצאה שלך... ואז פנה אלי ביל ואמר לי: "אני חושב שזה טירוף שדחינו כזה כנס בכיר בעלות אדירה, בשביל שיחה של יהודי אחד. לא יכולת לשמן את המערכת טיפה?" אמרתי לו: "אני הצעתי לו צ'ק פתוח, הוא לא הסכים...". אמר לי ביל גייטס: "אני יכול לקנות בכסף שלי הכול! אם בא לי גורד שחקים – אני קונה. בא לי יאכטה – אני קונה. אבל אני לא יכול לקנות שבת אחת של יהודי".
צדקה,ספרים,פלפול חריף,אדם גדול,לתקן,פגם,אלול,תשובה, אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ז
אומר הרב אליעזר פאפו: 'כי תהיינה לאיש שתי נשים' – אל תקרי נשים אלא נושים. חובות. מצוות. יש שני סוגים של מצוות, יש מצוות שאנחנו מאוד אוהבים לעשות... כמו למשל לישון בשבת... יש הרבה שמחמירים בזה מאוד. גם לאכול חמין בשבת, ובכלל עונג שבת – זה הכול מצוות. אבל יש מצוות שאנחנו פחות אוהבים לעשות... יש לך שתי סוגים של חובות. האחת אהובה והאחת שנואה. 'וילדו לו בנים' – הרי כשאדם עושה מצווה, הוא בורא מלאך. פרקליט. ומשתי סוגי המצוות נולדים מלאכים, אבל תדע! 'והיה הבן הבכור לשנואה'. אל תחשוב שהמלאכים הטובים ביותר יוצאים מהשינה בשבת. יוצאים משם מלאכים טובים, אבל לא כמו שיוצאים מהמצוות שאתה פחות אוהב לעשות. משם ייצאו מלאכים פי שנים יותר טובים.
במשך חיי למדתי שאי אפשר לטפס בסולם ההצלחה עם ידיים בכיס. הגאון רבי יחזקאל אברמסקי למד מדינה של אשת יפת-תואר, מוסר גדול לשאר מצוות התורה: אם במצווה אחת ראתה התורה שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בניסיון, ולכך בהוראת שעה ובתנאים מסוימים התירה זאת, משמע שבכל שאר המצוות יכולים וחייבים אנו לעמוד בהן. שאם לא כן, לא היינו מצטווים בהן.
והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו (כא,טז) מקובל ש"והיה" הוא לשון שמחה, ואם כן, צריך להבין איזו שמחה יש בזה שאדם מת ומנחיל לבניו את נכסיו. עונה על כך בספר "על התורה", ששמחה גדולה היא לאדם, כשזוכה להנחיל ולהוריש לבניו "את אשר יהיה לו" - מה שהתורה מעידה שהם נכסים כשרים נקיים ומתוקנים, שרכש בזיעת אפיים וברכת כפיים , בצדק ובהגינות . (מנחם יעקובזון)
הכרים והכסתות (נועם שיח - ואתחנן תשע"ז) לפני הרבה שנים, התגורר ברומניה יהודי עשיר גדול, שהתפרנס ממכירת כרים וכסתות יקרים מאוד, היהודי היה אוסף את הנוצות מבית השחיטה, וממלא כרים וכסתות בהם, ומסדר אותם באופן מופלא, כך שמחירם היו מאוד גבוהים, והיה מוכר את הסחורה ליהודים עשירים, ומזה נעשה עשיר מופלג. פעם אחת בחודש אלול, חשב העשיר לעצמו, "מה יש לי מכל עושרי אם איני עושה נחת רוח להקב"ה, צדיק גדול אינני וכך אינני גם תלמיד חכם גדול" – וכך הרגיש בעצמו, שהוא צריך לעשות איזה דבר גדול להקב"ה לכבוד הימים הנוראים – ובכן – החליט האיש הזה, להכין כרים וכסתות מהמשובחים ויקרים ביותר, עבור שלשה צדיקים שהתגוררו בבוקרסט, ה"ה כ"ק מרן אדמו"ר מסקווירא זי"ע, כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זי"ע, והגה"צ אב"ד פאלטישאן זי"ע – וחשב היהודי לעצמו, שבכך שיגרום נחת רוח לשלשה צדיקים אלו, בודאי יעורר הדבר עליו זכות גדול ויהיה לו למליץ יושר בשמים לכבוד ימים אלה. אומר ועושה, היהודי החל את עבודתו באופן יסודי ביותר כראוי וכיאות, ואכן לאחר זמן רב של עבודה קשה, היה ביד היהודי שלשה סטים של כלי מטה, מצעים נאים וכרים וכסתות מפוארים ביותר, ושלחם ביד שליח לביתם של השלשה צדיקים הנזכרים, בתקווה שמן השמים יתעוררו עליו ברחמים וחסדים גדולים. באותן הימים לא הייתה שום אפשרות לדעת אם השליחות בוצעה כראוי וכיאות, שכן היה אז טרם עידן הטלפונים למיניהם, ובכן לא נותר לו ליהודי ברירה, כי אם לתת אימון מוחלט בשליח, ולקוות לטוב בהסתמכותו על החזקה ששליח עושה שליחותו, שאכן המשלוח שלו הגיעה ליעדה. לאחר תקופה, ביומי חנוכה, יצא הסוחר לדרך ארוכה לצורך פרנסתו, ואז החליט לבקר בחצרות האדמורי"ם והרבנים הנ"ל – להם שלח את הסט של הכלי מטה – ולשאוב נחת רוח לראות מקרוב איך שהם נהנים מהסחורה המשובחת ביותר ששלח אליהם, ובפרט בלילות הקרים והמושלגים של ימות החורף. בראשונה הגיע לחצר האדמו"ר מסקווירא זי"ע, הוא נקש על דלת הבית, והרבנית פתחה את הדלת, והיהודי העשיר הציג את עצמו, שהוא העשיר ששלח לפני הימים הנוראים את הסט של המצעים, כרים וכסתות, והיהודי אמר שהוא רוצה לדבר עם הרבי , אך הרבנית לאחר שהודתה לו מעומק לבה על המתנה היפה והיקרה ששלח, היא סיבבה את הנושא לעניין אחר, ולא רצתה להמשיך לדון אודות המתנה שההוא שלח, אך הלה התעקש דווקא לדבר עם הרבי, והרבנית השתמטה ואמרה שאין לה זמן עכשיו, והרבי עסוק בתורתו ותפילתו, והוא יחזור מאוחר וחבל על זמנו להמתין על הרבי, והעשיר החליט בכל זאת להמתין עד שהרבי יחזור כי הוא רוצה לדבר עמו, והרבנית לא הייתה לה ברירה אחרת והורתה לו להמתין בחדר אחד עד שהרבי יחזור. בינתיים, כשהרבנית הייתה עסוקה עם עול הבית, נכנס העשיר בשקט לתוך הבית, והתחיל לחפש את החדר הנכון, בו אמורים להיות הסטים של המצעים, והכרים וכסתות היקרים שהוא שלח, ולאחר חיפושים הגיע לחדר הנכון, אך כאן ציפתה לו הפתעה לא נעימה, הוא ראה את הסט של המצעים והכרים וכסתות שהם מונחים על המטה של הרבנית, ואילו המטה של הרבי אין שם לא כרית ולא סדין ולא כלום, והעשיר התרגז מאוד – הייתכן – ככה לרמות אותי, והחליט לשאול את הרבי מה פשר דבר זה. לאחר זמן, נכנס הרבי, והעשיר הציג את עצמו לפני הרבי ואמר "אני העשיר ששלחתי את המתנה לרבי", והרבי הודה לו שזה מאוד טוב ומחמם, אך העשיר ענה עזות, ואמר לרבי "בבקשה שהרבי לא יאמר שהוא משתמש עם זה, שכן מקודם בדקתי בחדרו של הרבי, וראיתי את מיטתו ריק, וזה רק על המטה של הרבנית, ואיך אומר הרבי שהוא השתמש עם זה?" והתחיל הרבי לפייסו ואמר לו כך "באמת, מיד כששלחת לי הנחתי ראשי על הכרית למשך זמן, אך בהיות שאין דרכי לישון עם כרית וסדין, לכן נתתי את זה לרבנית" – וכך דיבר על לבו דברי ניחומים ופיוסים, והעשיר נתפייס, ואמר לרבי, שהעיקר הוא שזה מגיע לשימוש, ונפרד מהרבי לחיים ולשלום. לאחר כך, נסע הלה לבקר בבית הגה"צ אב"ד פאלטישאן זצ"ל – וכידוע שהרב היה תלמיד חכם גדול מאוד ומתמיד עצום ומחדש חידושים לרוב – וכאשר הוא נכנס לבית הרב, הציג את עצמו מקודם בפני הרבנית, והרבנית אמרה לו שבאמת החיה אותם במתנתו הנפלאה, ובעלה הרב כל כך נהנה מזה. אמר העשיר שהוא רוצה להיכנס אל הרב, ואכן תיכף ומיד הכניסה אותו אל הרב. כשהציג את עצמו לרב, שהוא שלח את הכרים והכסתות, אמר לו הרב במאור פנים "תדע שיש לך חלק בתורתי, לפי שבדרך כלל בימות החורף הייתי כותב רק קצת חידושים, כי היה אצלי בבית מאוד קר, ולא ישנתי טוב, והתעוררתי הרבה בלילה מחמת נועם הקור, ומוחי לא היה צלול ביום, ולכן לא חידשתי כל כך הרבה חידושים, ברם מאז שהבאת לי את הכרים והכסתות החמים, זה כל כך מחמם אותי בלילה, ואני ישן מאוד טוב, ולכן, ביום מוחי צלול מאוד, ואני מחדש חידושים עמוקים ונפלאים, דבר שכבר שנים לא היה בימות החורף, – ובכן, דע לך – שרק בזכותך זכיתי להגיע הלום! וכמובן שהעשיר היה ברקיע השביעי כששמע את הדברים המחזקים את הלב, ומשם נפרד לשלום והלך לבקר בבית כ"ק האדמו"ר מסקולען זי"ע. כשהגיע לבית הרבי מסקולען, ראה שם דירה ישנה ומט לנפול, וראה שמסתובבים שם הרבה ילדים וילדות בכל הגילאים – הלא המה היתומים והיתומות שהרבי גידל בביתו – ומיד קידמה אותו הרבנית ושאלה אותו מה הוא רוצה, והעשיר הציג את עצמו שהוא שלח להם את הכרים והכסתות לפני כמה חדשים, והרבנית אמרה לו מיד "יישר כוח על זה, זה היה כל כך טוב", ומיד התחילה להעביר את הנושא לעניין אחר. אח"כ שאל את הרבנית "מי הם כל הילדים שמסתובבים שם ", אמרה לו הרבנית שהם היתומים המתגדלים בביתם לפי שאין להם היכן לשהות, ואז ביקש לדבר עם הרבי, ואמרה שהרבי יכנס בשעה מאוחרת, ואמר שרוצה להמתין לרבי, ולא הייתה ברירה אחרת, ונתנו לו חדר שימתין על הרבי . והנה, כמעשהו בראשונה כך מעשהו באחרונה, כשהרבנית לא שמה לב, התחיל להיכנס לתוך החדרים כשהוא מחפש בחיפוש אחר חיפוש, היכן הם המצעים הכרים והכסתות היקרים ששלח לרבי, וכשמצא את החדר של הרבי, ראה שם שני מטות כשעליהם כר וכסת עם הרבה חורים, ואין שום זכר להמתנה היקרה שהוא שלח, והעשיר התרגז מאוד, והחליט לשאול את הרבי מה פשר ההנהגה הזאת. לאחר זמן ממושך, נכנס הרבי בהדרתו לביתו, והעשיר מציג את עצמו ואומר "אני העשיר שתרמתי את הסט היקר של הכרים והכסתות לרבי", והרבי התחיל מיד להרבות במילות שבח ואמר לו שזה היה כל כך טוב והמתנה הייתה נפלאה כל כך, אך היהודי התרגז, ואמר לרבי "רבי – אני רומני! – ואני כבר בדקתי את החדר של הרבי, ולא ראיתי לא מיניה ולא מקצתיה מהמתנה ששלחתי, ובכן, אני לא ילד קטן שאפשר לעבוד עליו ולספר לו כל מיני סיפורים, אני דורש ורוצה לדעת היכן המתנה היקרה ששלחתי לרבי?!". אמר לו הרבי "הסכת ושמע! באמת מיד כשזה הגיע, זה מאוד שימח אותי ואת הרבנית – כזה מתנה יקרה – אך באותה תקופה נישאת יתומה אחת שגדלה בביתי, וחשבתי לעצמי, שאין מתנה יותר חשובה שתשמח את לב היתומה מאשר מתנה זו לדורון דרשה – ובכן – נתתי לזוג הצעיר את הסט ששלחת, והם באמת מאוד נהנו ושמחו. אמר העשיר בזעם לרבי "רבי, אתה יודע שזה עלה הרבה מאוד כסף, שכן את הסטים האלה אני עושה למשפחת המלוכה ולעשירים מופלגים שהם משלמים הרבה כסף, ואיך מלאו לבו של הרבי לתת כזה דבר יקר לזוג צעיר", אמר לו הרבי "הנני שמח מאוד לשמוע שזה דבר כל כך יקר, שבזה באמת שימחתי מאוד את לב היתומה ביום כלולות אפריונה"... העשיר לא התאפק, וצעק לרבי ואמר "רבי, אינני מוחל לך !", והרבי התחיל לפייסו שימחל לו, והסביר לו, שהוא כמו אב ליתומה, ובדיוק כשהיתומה נישאת, זה הגיע, ולכן הוא ראה בזה ממש כסימן מן השמים, שיכול ליתן מתנת "דורון דרשה" ליתומה ולשמח את לבה, – "ואת האמת אגיד" – אמר הרבי – "כי אינני צריך את זה בשבילי, כי מה שיש לי הוא טוב"..., אך העשיר אמר לרבי "רבי! לא עושים כך! לא יפה להתנהג כך, ואינני מוחל לך בשום פנים ואופן!" אך לאחר שהרבי ביקש והפציר שוב ושוב שימחל ויסלח לו, אמר לו העשיר שיש לו רעיון, אם הרבי יעשה את שהוא מבקש אזי הוא ימחל לו, "התנאי הוא" – אומר העשיר – "שאני שולח שוב לרבי כזה סט יקר, והרבי בכבודו ובעצמו ישתמש בזה, ולא יתן את זה לשום אחד בעולם! – אם הרבי מסכים לתנאי הזה, אני מוכן למחול לרבי"... הרבי ביקש ממנו להמתין, כי הוא צריך לחשוב היטב אם הוא מסכים לתנאי הזה, אך לאחר כמה דקות אמר הרבי להעשיר "אנא סלח לי – אבל אינני יכול להסכים לתנאי שלך – הרי מסתובבים כאן יתומים ויתומות, שאין להם על מה לישון, כי אין לי כסף לתת להם מצעים מאוד טובים – ואיך אשא פניי לעצמי, כשאני ישן על מצעים יקרים כאלה, והיתומים המסכנים האלו ישנים על מצעים מחוררים וישנים"...
שתי נשים,נושים,חובות,מצוות,לישון בשבת,עונג שבת,חמין,סולם ההצלחה,ידיים בכיסים,יפת תואר,נכסים,כרים,כסתות, אמרי שפר ז' אלול ה'תשע"ז
ברש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" . סגולת מצות ציצית להציל מיצר הרע. והנה מעיקר הדין אף אם נחסר אחד מל"ב החוטים ונשארו ל"א, הציצית עדיין כשרים, אבל הסגולה אין בה. וזה הרמז 'לא' - ל"א חוטין 'דברה תורה' - זה כשר מעיקר דין תורה, אבל 'אלא' בגימטרייא ל"ב הוא סגולה 'כנגד יצר הרע'. האדם הבוטח בד' חייו חיי אושר ורוגע הם, הוא אינו דואג כלל ביודעו כי מונחה הוא ע"י בורא העולם אביו אוהבו הסולל לפניו את הדרך הטובה ביותר, ואינו מוגבל כלל ביכולתו לעזור ולסייע לו. כמה מאושר הוא האדם החי באמונה כה חזקה, וכמה אהבת ד' גודשת את ליבו בכל רגע, על כל הטוב אותו מעניק לו ד' השומר ומגונן עליו מכל פגע ומכל תקלה. היות וקשה לנו לעשות תשובה בהיקפה המלאה, עלינו לכל הפחות להשתדל לתקן את ראשי התיבות של "תשובה" כדברי רבי זושא מאניפולי זצ"ל: תמים תהיה עם ה' אלוקיך. שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ואהבת לרעך כמוך. בכל דרכיך דעהו. היכון לקראת אלוקיך ישראל.
ואהבת לרעך כמוך – יש צורך לשמור על התאמה בין מצוות "ואהבת" המופיעות שלוש פעמים בתורה, ובמיוחד בין "ואהבת את ה' אלוקיך" לבין "ואהבת לרעך כמוך". בשם הבעש"ט מוסרים שהסביר את הפסוק ואהבת לרעך כמוך" – כמו שהוא אוהב עצמו ואינו נותן למי שהוא לקטרג על עצמו, הגם שיודע בעצמו שהוא לא בסדר הן כלפי שמים והן כלפי בריות, כך צריך לאהוב את חברו ולא להרשות שיקטרגו עליו בשום פנים ואופן.
ובלבד שלא לפגוע II (פניני עין חמד, עלון 649) עד כמה עלינו להיזהר שלא לפגוע ברגשות הזולת. להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב אהרון מרגלית שליט"א ובו ניתן ללמוד עד כמה היהודים רגישים למצבו של הזולת ומשתדלים ככל יכולתם שלא לפגוע חלילה בו גם כאשר זה יבוא על חשבונם. ומעשה שהיה – כך היה : היה זה לפני מספר חודשים. התבקשתי לרכוש מספר מוצרים שהיו חסרים בבית, לפיכך ירדתי למכולת השכונתית. נכנסתי למכולת, עברתי בין המדפים ומילאתי את העגלה עם הפריטים הנדרשים, כשאני מוודא, שלא שכחתי דבר . כשסיימתי לקחת את כל המוצרים המופיעים ברשימת הקניות, צעדתי לכיוון הקופה מאחר ומדובר במכולת שכונתית, באותה שעה הייתה שם קופאית אחת בלבד והתור לא היה קצר כלל ועיקר. על אף שמיהרתי מעט באותה שעה, לא הייתה לי ברירה אחרת, ולפיכך תפסתי את מקומי בתור והמתנתי בסבלנות, עד שיגיע תורי. לפניי נעמד יהודי בן תורה עם שקית קטנה, בה הכניס מספר מוצרים בודדים. התור התקדם לאט, וכולנו המתנו דקות ארוכות. ואז כאשר סוף כל סוף הגיע תורו של אותו יהודי שעמד לפניי להעביר את חפציו בקופה הוא עזב לפתע את התור במהירות, הניח את השקית עם המוצרים , שאותם ביקש לרכוש בצד ויצא מהמכולת. אף אחד מהקונים שנכחו בחנות לא הבין , לפשר מעשיו, הרי הוא המתין כמונו דקות ארוכות, ומדוע דווקא , כשהגיע לבסוף תורו, הוא החזיר את הדברים ויצא מהמקום ? מעשהו היה חידה בעיני כולם, ואף אחד לא הבין לפשר מעשיו, אך מאחר שאותו אחד ויתר על תורו, לפיכך הגיע תורי, ואני התחלתי בהוצאת המוצרים מתוך העגלה והעברתם בקופה. לאחר קבלת החשבון שילמתי על הקנייה ויצאתי מהמכולת. והנה, ביציאה מהמכולת רואה אני את אותו יהודי עומד וממתין בחוץ. אני מביט בו ומסתקרן כולי להבין למעשיו התמוהים. לבסוף לא יכולתי יותר להתאפק, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "רבי יהודי, אוכל לשאול אותך בבקשה שאלה אחת קטנה? ". "בבקשה", השיב הלה . "אבקשך, שתשיב לי תשובה על מעשיך התמוהים. אנא ממך, אל תסתיר ממני דבר, שכן ברור שיש דברים בגו - מדוע עזבת את התור בפתאומיות והחזרת את המוצרים, שביקשת לרכוש? ". המשכתי להקשות, " הרי בדיוק הגיע תורך, אחרי שחיכית כל כך הרבה זמן, ומדוע דווקא אז יצאת מן החנות? אנא גלה לי את פשר מעשיך " . מיודענו הרכין את ראשו בענווה ואמר: " היות ששאלת - אסביר לך מדוע כך נהגתי. רעייתי הבחינה, כי חסרים בבית מטרנה וטיטולים לתינוק הקטן שלנו ." "לפיכך היא ביקשה ממני , שארד אל המכולת ואביא כעת את המוצרים , כדי שלא ניתקע בלילה ללא אותם מוצרים הכרחיים ". "איני יודע אם הבחנת, אבל באותו הרגע , שבו הגיע תורי להעביר את החפצים בקופה, הודיעה הקופאית לאחראי המשמרת באותה שעה, כי היא סיימה את עבודתה להיום, והמשמרת שלה הסתיימה, והיא ממהרת לשוב לביתה לאחר יום מעייף" . "לפיכך היא קמה ממקומה ויצאה מן החנות, ובמקומה ביקש אחראי המשמרת מאחת העובדות שתתפקד כקופאית במקומה. עובדת זו היא תושבת שכונתנו, והיא ישבה כעת בקופה וחיכתה , שאעביר את מה שרכשתי" . "אך דא עקא, כי אותה אישה ידועה לכל בשכונתנו כאחת אשר שנים רבות כבר לא זכתה לילדים. (יהי רצון ובורא עולם יפקוד את כל העקרות). הבית שלה ריק מילדים, וכבר שנים רבות שהיא מפצירה, בוכה ומתפללת לבורא עולם, שיזכה אותה בפרי בטן " . "יתר על כך, בבתי-הכנסת ובאמירת תהילים בשכונה בו שיעורי התורה מזכירים את שמה בכל פעם, שתזכה היא ובעלה לחבוק בן, אך עם כל זאת, היא עדיין לא זכתה לכך ." "מיד כשראיתי אותה, הבנתי וידעתי , כי בעת שאעביר לידה את המטרנה והטיטולים בקופה צער גדול ימלא את ליבה ויעלה עד לשמיים. אין לי צל צלו של ספק, שלהחזיק טיטולים ומטרנה בידיים, כשאין לך ילדים, ואת כמהה עד עמקי נשמתך לכך - וזה הכאב המר ביותר! ." "על כן עזבתי מיד את הקופה והנחתי את הדברים בצד, כדי שהיא לא תבחין בדבר, ובלבד שלא לגרום צער לאותה אישה . את הטיטולים והמטרנה – אקנה במקום אחר ".
החוויה היהודית
מצות ציצית,חוטים,הסגולה,חיי אושר,מונחה,בורא העולם,אוהבו ,סולל, מאושר,החי באמונה,לאהוב,לפגוע, אמרי שפר ו' אלול ה'תשע"ז
אין אדם חוטא ולא לו (קידושין סג:). אומר ה"דמשק אליעזר": לא לו הם אותיות אלול, לרמז: כאשר מגיע חודש אלול, האדם כבר אינו חוטא. אמרו חז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה. היה אומר על כך האדמו"ר הרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זיע"א (ה' אלול הוא יום היא"צ שלו), וכך מובא גם בשם הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א : כאשר אדם יכנס לבית מדרש ללמוד, גם הוא עצמו ילמד תורה שלא לשמה, אך חברו שבא לבית המדרש ורואה אותו יושב ולומד , יתעורר גם בו חשק ללמוד, והוא ישב וילמד תורה לשמה. וזהו הפירוש "שמתוך שלא לשמה" – של הראשון, "בא לשמה" – השני שלומד תורה לשמה. המהרי"ל דיסקין זצ"ל זימן אליו פעם כמה מסופרי הסת"ם שהיו בירושלים, והטיל עליהם לעבור מבית לבית ולבדוק את כשרות המזוזות בבתים, ואת שכרם ציוה לתת להם מקופת בית היתומים. מקורביו שאלוהו מדוע קבע שכרם מקופת בית היתומים, ומה גם שהקופה דלה וחסרת אמצעים. השיב להם, נאמר בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך", ובפסוק שלאחריו מבטיחה התורה "למען ירבו ימיכם", שכרה של מצווה זו היא אריכות ימים, ומשתלם לקופת בית היתומים לסייע לקיום מצווה זו, כדי שבעלי הבתים יאריכו ימים, ויהיו פחות יתומים במוסדותינו. ''הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צח, ו). אומר ה דברי יחזקאל שרגא, הרמז בזה: "הריעו" - יש להתעורר לתשובה, "לפני המלך ה'" - קודם שמגיעים הימים הנוראים [ראש השנה ויום כיפור] שצועקים בהם "המלך" בתפילת שחרית. האדמו"ר הרב צבי הירש הלברשטאם זצ"ל ( ". מעובד מתוך צבי תפארה) חורף ה'תרע"ח ( 1917 .) מחיר הדמים הנורא של מלחמת העולם הראשונה לא פסח על היהודים. רבים מהם אולצו להשתתף במלחמה. לא אחת יהודים מצאו את עצמם בחזית, נלחמים באחיהם ממדינה אחרת . מצבן של הקהילות היהודיות אחרי המלחמה היה בכי רע. רבים איבדו קרובי משפחה, ואחרים נאלצו לגלות למקומות זרים כשהם חסרי כול. העוני והרעב היו נחלת הכול. רבנו החליט לצאת למסע חיזוק ועידוד. על אף מצבו הבריאותי הרעוע לא נמנע מלצאת לדרך בימי החורף הקשים. עוד כוונה, נסתרת, עמדה מאחורי המסע. רבנו ביקש לערוך ביקור פרידה אצל חסידיו בטרם יסתלק מהעולם. בכמה עיירות אף ציין זאת במפורש . רוב תושבי יריצ'וב היהודים היו חסידים. ארשת פניהם הייתה קודרת. איש-איש וסאת צרותיו. רבים צבאו על הבית שבו התארח, עם פתקאות שנכתבו בדם ליבם, וביקשו ישועה בעבורם ובעבור יקיריהם. הרבי נאנח עמם בכאבם, האזין למצוקותיהם, ניחמם ובירכם. בין הבאים היה יהודי ושמו ר' משה-ליבר אופר, שנמנה עם חסידי טריסק. כאשר הגיש את בקשת הברכה פרץ בבכי מר. "רבי, הושיעני!", קרא בזעקה. "הירגע נא!", השיב הרבי. הלה הסדיר את נשימותיו והחל לספר. הוא התגורר בקראסנוברוד, שהייתה בקו החזית. הרוסיםֵ תקפו את העיר באש ארטילרית, גרמו לשרפת בתי העיירה וכבשו אותה במתקפת בזק. אנדרלמוסיה השתררה. " מאז אבדו עקבותיהם של רעייתי ושלושת בניי". הוא עצמו נמלט מפני הצבא הרוסי, שכן גליציה השתייכה לקיסרות האוסטרו-הונגרית ואל אזרחיה התייחסו כאל אזרחי אויב. בחלוף הזמן שב הצבא האוסטרי וכבש את העיר. הוא חזר לעיר עם עוד פליטים יהודים, ומיד פתח בחיפושים אחר משפחתו. "כבר שנה שלימה אני מחפש אחריהם!", בכה, "והעליתי חרס בידי! פניתי לארגוני סיוע בין-לאומיים, ניסיתי את כל הכיוונים האפשריים – ואין בדל של מידע על אודותיהם. אנא רבי, אמור לי, האם אזכה לראות אי-פעם את בני ביתי?". דממה מתוחה שררה בחדר. הצדיק השעין את ראשו על ידיו, אחוז שרעפים ושקוע במחשבותיו. עשר דקות תמימות חלפו. בעיניו של ר' משה-ליבר נדמו הדקות לנצח. לפתע התנער הצדיק, הרים את ראשו והביט בעיניים יוקדות בר' משה-ליבר. "איש צעיר!", קרא בקול, "אין לך סיבה לדאגה! ראיתי את בני משפחתך, את אשתך ואת ארבעת ילדיך – בינתיים נולדה לך בת – והם בריאים ושלמים !". עיניו נפערו לרווחה, והוא התקשה לעכל את משמעות הדברים. האומנם שמעו אוזניו נכונה?! לדברים מפורשים מאלה לא ייחל בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא פנה לצדיק בדמעות תקווה: "רבי, אנא אמור לי מתי אזכה לראות אותם!". " בעוד שלושה ימים!", נקב הרבי במועד מפורש. "אשתך וילדיך יבואו לעיר הזאת, ותתאחדו מתוך שמחה, בריאים ושלמים!". שלוש יממות של המתנה נרגשת חלפו על מיודענו. לא היה לו צל של ספק כי הבטחת הרבי תתממש. ואכן, דבר מדבריו לא נפל ארצה: בדיוק כעבור שלושה ימים, באו לעיר אשתו וארבעת ילדיו – ובהם תינוקת שנולדה במרוצת הזמן ושאותה לא הכיר כלל. בחלוף ההתרגשות הראשונית סיפרו על המאורעות שעברו עליהם בתקופת הנתק. האישה סיפרה כי הם נפלו בשבי הרוסים כשכבשו את העיר, וכשהחריפה המלחמה אסרו עליהם הרוסים לשוב לשטח אוסטריה. "רק לפני שלושה ימים", הוסיפה בהתרגשות, "קיבלנו אישור לחצות את הגבול לאזור שנכבש בידי הצבא האוסטרי, ויכולנו להגיע לכאן!". "לפני שלושה ימים!", חזר אחריה בעלה, נרעש ומשתאה, "הלוא זה היה בדיוק בשעה שבה הייתי בחדרו של הצדיק! עיניו הצופיות למרחקים חזו הכול בבהירות!
החוויה היהודית
חודש אלול,האדם,חוטא,יעסוק אדם, בתורה ובמצוות,ללמוד,כשרות המזוזות, בית היתומים,אריכות ימים,להתעורר לתשובה, אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ז
אדם הנתקף בתאווה מתעלם מהאמת כי האמת מפריעה למילוי רצונו. אלול ר"ת אסור ל 'התייאש ו 'רק ל 'התחזק. דרושה חכמה כדי להבין חכמה. החיים לימדו אותי ששני אנשים יכולים להסתכל בדיוק על אותו הדבר ולראות משהו שונה לחלוטין. האדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער זצ''ל (קובי לוי( המעשה התרחש בשנים האחרונות, קבלן שיפוצים יהודי בבורו פארק – לצורך הסיפור נקרא לו ר' משה. לר' משה יש שותף שהיה לו %50 ממניות העסק לאחר שנתן לו הלוואה שחלקה הפך מענק, מפני שר' משה הסתבך עם הבנקים ועמד בפני פשיטת רגל. ממש בשעות האחרונות, לפני שנציגי הבנק עמדו לעקל את נכסיו ולהופכו לפועל זוטר וחסר כל, הוא הצליח לשכנע את סטיבן הוקברג, קבלן חשמל נוצרי, להלוות לו חצי מיליון דולר. במהלך חמש שנות השותפות החל הוקברג לזנב בר' משה, לנהל משא ומתן מאחורי גבו, ואף נתפס לא פעם ולא פעמים בגניבות ציוד וכסף. הסכסוך בין השנים צבר תאוצה מבהילה כאשר בוקר אחד ניסה ר' משה לפתוח את דלת משרדו וגילה שהוחלף המנעול. מעטפה הודבקה לדלת הפלדה, ממונעת לר' משה. הוא פתח אותה וקרא: "יהודי נבל, מהיום העסק כולו שלי ועדיף שתנטוש אותו מבלי לצייץ הרבה... ואתה מספיק חכם להבין..." האיום היה ברור. בעקבותיו הוא נאלץ לנהל כמה שיחות קצרות עם כמה טיפוסים מפוקפקים, שמבלי לדבר הרבה רמזו לו שאם הוא לא פורש לחלוטין מבלי שום תביעות ממניות משותפות, אזי הוא צפוי להיעלם, ה' ישמור. רבי משה התחיל לרעוד מבלי שליטה. לחץ הדם עלה לו פלאים. הרופא גילה אצלו סוכר 400 , ובקיצור תקפה אותו חרדה איומה. אחד משכניו, חסיד חביב ששמע מה עובר על שכנו השיפוצניק, הציע לו הצעה מיוחדת. ר' משה, סע לאדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער, תבכה על קברו, בקש שיסנגר עליך, בקש ישועה, מובטחני שלא תצא מאוכזב, לאדמו"ר יש ניסיון מצויין עם גויים רשעים שמתעללים ביהודים. לאחר התייעצות עם רעייתו המודאגת שתחי' ובליעת כמה כדורי הרגעה, הזמין כרטיס טיסה, וכבר למחרת טס לאירופה לציון של האדמו"ר. הוא הרטיב את השיש בדמעותיו והתחנן שהאדמו"ר יסנגר עליו בפני בית דין של מעלה, ויסיר מעליו את הרעה החולה הזו בדמותו של השותף הגוי, שממלווה הפך לנושה ואחר כך למאיים. אחרי יומיים וחצי, בג' אייר, ביום היארצייט של האדמו"ר, חזר ר' משה לבורו פארק ולתדהמתו נודע לו כי לפני מספר שעות שותפו המורשע עבר שבץ מוחי, וכל הניסיונות להצילו עלו בתוהו – ובאה הרווחה ל ר' משה. יושב לו ר' משה בינו לבין עצמו על מרפסת דירתו רגוע, שליו, נושם לרווחה, ומחליט שהוא חייב לאדמו"ר הכרת הטוב עצומה. מה עושים? פשוט מאד, "אני כותב ספר תורה לעילוי נשמתו של האדמו"ר ע"י סופר ירושלמי צדיק, חסיד וירא אלוקים מרבים, יעלה כמה שיעלה" – חשב. החליט ועשה, ומיד אחרי שבת קודש עלה על מטוס בקו ניו יורק – תל אביב. ערך בדיקות ותחקירים מקיפים בקרב מכריו וידידיו בישראל, עד שקיבל את כתובתו של סופר סת"ם מעולה, מטופל במניין צאצאים, אברך אציל במידותיו והנהגותיו. בשעת לילה נוקש ר' משה על דלתו של הסופר עדין הנפש – ר' בנימין אלתר הכטמן (שם בדוי). ונכנס לתוך דירה צרת מידות שרצפתה גדושה מזרונים ועליהם בניו המתוקים הנמים את שנת הלילה לקראת בוקר של תורה. לאחר שהשניים דילגו וקיפצו מעל גדולי הדור הבא, התיישבו להם על כסאות פלסטיק בפינת האוכל ושוחחו. " ר' בנימין מכובדי, שמעתי עליך גדולות ונפלאות. בוא נחתום עוד הלילה חוזה על כתיבת ספר תורה. המחיר הוא החלק הזניח בעסקה בינינו. אני משלם מה שתבקש ולא מתמקח. ברור לי שאתה מקיים את כל ההידורים ההלכתיים. אם אתה משיב לי "כן", אני משאיר אצלך במזומן מקדמה, ומבחינתי עוד 18 חודש שהספר תורה יהיה מוכן במלוא הדרו", כך אמר ר' משה הנרגש, וליבו גדוש בהכרת הטוב לר' ישעיהל'ה. ר' בנימין אלתר הסופר הביט בעין אוהבת בקבלן השיפוצניק ושאל: ר' משה, דע לך, אני לא זול! כל מחיר מקובל עלי.. כבר אמרתי לך, קטע הקבלן את דברי הסופר, שתבין ר' בנימין, הספר שתכתוב הוא לעילוי נשמת האדמו"ר שלי שהציל את חיי, ר' ישעיהל'ה שטיינר קערעסטיער, זצוק"ל, והחיים שלי שווים כל מחיר ! ר' בנימין אלתר הזדקף ומבט משתאה הבזיק בעיניו: ר' ישעיהל'ה? הייתי לפני שבוע, בג' באייר יום פטירתו, על ציונו! ומה בקשת? שאל הקבלן. מסוקרן עד קטון הנימים של דמו. מה אגיד לך ר' משה, אני אומנם סופר סת"ם מאוד אהוד, ומחזיקים ממני גדולי הרבנים והאדמורים, אך בשנה וחצי האחרונות לא כתבתי מילה. נסתמו הבארות המעין יבש... אפילו מזוזה קטנה לא הזמינו ממני. וכבר כלתה פרוטה מן הכיס ועוללי שואלים ללחם, ואין. יש לי שכן, חסיד חביב, ששמע על מצוקתי והציע לי: ר' בנימין, קח ממני הלוואה 300 דולר וסע לציונו של ר' ישעיהל'ה, בקש ממנו שיסנגר עליך, ובעזרת ה' יפתחו לך מעיינות הישועה. בכיתי שם בדמעות והנה אתה כאן מזמין ספר תורה! שני יהודים יקרים שאינם מכירים זה את זה, האחד מבורו פארק, במצוקה עקב איומים, ורעהו מירושלים במצוקת מזומנים, מגיעים יום אחר יום לציון הצדיק מסלובקיה ומעתירים לישועה, ויד ההשגחה העליונה מחברת ומדביקה ביניהם באופן מדהים, ומקיימת את בקשתם כמעט באותו יום. ולא פחות חשוב – הנה הם שותפים לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת האדמו"ר ישעיהל'ה, המגלם, כמו קדושים רבים לפניו ואחריו את המימרא "צדיקים במיתתם קרויים חיים.
החוויה היהודית
אדם,נתקף,תאווה,מתעלם,אמת,מפריעה,להתייאש,להתחזק,להבין,חכמה, להסתכל,לראות, אמרי שפר ג' אלול ה'תשע"ז
''אין נועלים את הדלת מפני הגנבים", שהרי אלו יודעים לפרוץ גם דלתות נעולות. את הדלת נועלים כדי לא להעמיד במבחן אנשים הגונים... 'בראשית' ר"ת: ר'צה ש'יאמרו י'שראל ת'הילים ב'חודש א'לול, (אגרא דכלה( בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תיכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב, ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' בדורות אחרונים. (אמרי יוסף( גורל המקום בידיו - רב נקרא "מרא דאתרא". גורלו של ה 'אתרא', המקום, נתון בידי הרב. בו ובהוראותיו תלוי אם המקום יהיה כלי לא-לוקות. (אדמו"ר הזקן) החיים לימדו אותי שיש לשלוט על הגישה שלנו. אם לא היא זו שתשלוט בנו. הסדר הנכון - רב, שוחט, מלמד, גביר, בעל בית – זה הסדר הנכון בעדת ישראל. הדעה הראשונה של הרב, אחריו השוחט, אחריו המלמד. שלושה אלה הם עמודי בית ישראל, מנהיגי העדה. (הריי"צ מליובאוויטש) "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח). צריך לבחור שופטים שיהיו מצוינים במידת צדק ורחמנות, שיצדיקו כל יהודי וידונו אותו לכף זכות. (קדושת לוי)
להדליק את התנור - "תנור אינו נעשֶה חם ברגע שמדליקים אותו, אלא יש להדליקו מבעוד מועד. כדי להיות חמים בראש השנה יש 'להדליק' את ה 'תנור' בחודש אלול" (ר' מרדכי-חנא פוקס) אלה הדברים אשר דיבר משה" [א, א]. (והערב נא). לפי שהן דברי תוכחות... לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל (רש"י). מעשה שהיה בבית כנסת מסוים, שהתפילה בו הופרעה מדי שבת, מחמת מעשיו של יהודי שנחשב לעשיר הקהילה. באמצע התפילה וקריאת התורה, נוהג האיש הנכבד להוציא את קופסת הטבק שלו, ולהסתובב עמה בין המתפללים. הדבר הביא לרעש והמולה, שחוק וקלות ראש, ולביזיון ל 'מקדש מעט' ולתפילה בו. גבאי בית הכנסת, שהינו יהודי החרד לקדושת בית א-לוקינו, החליט שעליו לעצור את הנגע הרע שנגרם מחמת שאיפת הטבק. אלא שלהוכיח את הגביר לא היה שייך מבחינתו, מכיוון שהלה מחזיק כמעט חצי מההוצאות השוטפות של בית הכנסת, ואם יוכיחו אותו בצורה בוטה, יתכן מאוד שיחדל מלהמשיך לתרום. חשב הגבאי, היאך אוכל להוכיחו בצורה עקיפה, מבלי לפגוע בו. ולבסוף עלה במוחו רעיון מקורי. פנה אפוא הגבאי אל אחד המתפללים הצדיקים, שתופעת הטבק נגעה גם לליבו, ושאלו: "האם כבודו יסכים לספוג ביזיונות כדי למגר את התופעה?". "ספר נא לי תחילה למה כוונתך", ביקש האיש. והגבאי הסביר: "התכנית היא, שאתן לך קופסת טבק, ובשבת קודש, באמצע קריאת התורה, אתה תעבור בין המתפללים ותכבד אותם בטבק, ואז, ברגע שתתעורר ההמולה, אקום ואנזוף בך לעיני כל, אחטוף את הקופסה מידך וארוקן אותה לתוך הפח. לאחר מכן, אעמוד על הבימה ואכריז, שמעתה, כך יהא סופה של כל קופסת טבק שתסתובב בין המתפללים!..." המתפלל הסכים ליישם את ההצגה. ואכן כך היה. באמצע קריאת התורה נוצר בלבול וקול המולה סביב הטבק, עד שניגש הגבאי, צעק על בזיון התורה הנורא, ורוקן את הטבק לאשפה. וכל זאת לנגד עיניו המשתאות של העשיר. תכניתו של הגבאי אכן הצליחה, אלא שכעת ליבו נקפו: האם היה מותר לנו לערוך מהומה כזו בבית הכנסת, באמצע קריאת התורה, על מנת להפסיק את התופעה? השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: מותר לערוך הצגה כזו, מאחר ויש כאן תועלת גדולה של הפסקת קלות הראש והדיבורים האסורים בבית הכנסת. ויש לציין עוד לנאמר במסכת מנחות (דף צ"ט ע"ב): "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב (שמות ל"ד, א'. בנוגע לשבירת הלוחות על ידי משה רבנו): "אשר שברת" - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת". במה דברים אמורים, סיים מו"ר, באופן שהדבר נעשה אך ורק בין גברא לגברא (בין עלייה לעלייה), אך באמצע קריאת התורה, אין לעורר שחוק וקלות ראש בבית הכנסת!...
ושבתם איש לירושתו" [ג, כ]. (עלינו לשבח). יותר מהרבה יהודים אחרים שעברו את השואה הנוראה, לא היה יכול הרה"ח רבי לייבל יוד שיחי' להאמין שהוא ייצא אי-פעם מגיא ההריגה, ישוב לירושתו, ועוד יזכה לראות דור ישרים יבורך של בנים, נכדים ונינים, בארץ הקודש. למה יותר מאחרים? משום שהוא, ר' לייבל, הנמצא כיום בשנתו ה-93 , הגיע עם משלוח של מאות יהודים אחרים למחנה המוות מידאנק, ומי שיודע מה זה מידאנק, יודע שעל אצבעותיה של יד אחת אפשר למנות את היהודים שיצאו משם בחיים. מידאנק לא היה מחנה עבודה. לא הגיעו לשם כדי לעבוד, אלא כדי למות, רח"ל. אלא שלפני הכניסה לתאי הגזים, ושריפת הגוף בקרמטוריום, העבירו הנאצים ימ"ש את האסירים האומללים בשבעת מדורי גיהינום כאן בעולם הזה, ויסרו אותם במסכת של ייסורים איומים. ייסורים, לשם ייסורים. ולמשל, מדי בוקר בבוקרו נאלצו היהודים לרוץ ברגליהם היחפות על זכוכיות, וכל מי שמעד או לא מילא את המשימה כראוי, הושלך מיידית אל תאי הגזים. כמו כן אילצו אותם לשאת משאות של אבני-ענק, הגדולות בהרבה מכפי כוחם, ומי שלא הצליח, הורו לחבריו להשליך את האבן הגדולה על ראשו. תצלינה אוזניים משמוע! הרה"ח רבי לייבל יוד, מזקני חשובי חסידי גור, המתגורר בעיר הקודש ירושלים, והקרוי על שמו הקדוש של בעל ה 'שפת אמת', היה אחד היהודים שהגיע למיאדנק, וגם הוא עבר על בשרו וחווה על גופו את כל מדורי הייסורים האיומים הללו, שהיו באמת למעלה מכוח הסבל גם של אנשים חזקים. יום אחד, הוא נשבר. הרגיש שהחיים בצורה כזו, לא שווים יותר מן המוות. הוא לא שלח יד בנפשו, חלילה, אלא החליט שבבוקר שלמחרת לא ייצא כלל מן ה 'חדר' שבו ישן בלילה. והיה, כאשר יבואו הגרמנים ויעשו את המפקד היומי, ויגלו שהוא חסר, יבואו עד מהרה לחדרו, ויהרגוהו. וכך עשה. פסק-הזמן מהרגע שבו יצאו כולם מהחדרים, ועד שהשומרים היו אמורים לגלות את היעדרו של ר' לייבל, היה כ- 20 דקות. והנה, לאחר 10 דקות נשמעים קולות דיבור רמים מהמסדרון, ודלת החדר נפתחת לרווחה. מיודענו היה בטוח שהנה הסוף מגיע. ואכן, בפתח עומדים אנשי אס.אס. אבל למרבה הפלא ר' לייבל אינו מכירם. הם הגיעו לכאן ממחנה אחר, מחנה העבודה צ'נסטחוב. "אנחנו מחפשים אנשים לעבודה, אמרו לר' לייבל. באיזה תחום אתה מתמחה "? החסיד הזה שוכב על דרגש-העץ שלו, ומביט בהם בפנים קפואות, כמי שאיננו מבין על מה הם מדברים. הנאצים במיאדנק הצליחו לסחוט ממנו את שארית חיותו. אבל, ברגע האחרון תפס את משמעות הדבר, והבין שיתכן שכאן תהיה טמונה הצלתו הנסית, גם ממחנה המוות שבו הוא נמצא. הגרמנים מצ'נסטחוב שאלו שוב: האם יש לך התמחות כלשהי? ור' לייבל, הוציא מפיו רק מילה אחת. עד היום הוא אינו יודע מי הכניס לו את המילה הזו. 'מסגר'. היהודי שמעולם לא התעסק במסגרות, ולא ידע אפילו מה מכילה מלאכה זו, השיב לגרמנים שהוא מתמחה במסגרות. קול צהלה והתפעלות נשמע בחדר. 'מהיכן ידעת שזו בדיוק מה שאנחנו מחפשים', הגיבו האורחים הבלתי- צפויים, והציעו לו לעבור איתם, בזה הרגע, לצ'נסטחוב. לא עברו דקותיים ור' לייבל היה מחוץ לחדרו, בדרך לצ'נסטחוב, ומשם אכן נפתח הפתח להצלתו, עד בואו ארצה, בחסדי שמים, כאשר זכה להקים דור שלם בנים נכדים ונינים, יראי השם, הממשיכים את מורשת בית האבות המפוארת. הוציאה מ 'מסגר' נפשי. כששומעים סיפור כזה, אין זו מן החוכמה היתירה להביע התפעלות גרידא, ובזאת לגמור את העניין. החוכמה היותר-גדולה היא לקחת את הדברים לתשומת לב, ולקשר את המסקנה אלינו, אל חיינו הפרטיים, אל הקשיים והייסורים שלנו, ולהבין שאם הקב"ה עושה ניסים כל כך גדולים, שממש לא נתפסים בשכלו של בן- אנוש, הרי בוודאי שהוא יכול לחלץ אותי מצרתי וממצוקתי, ולהוציאני למרחב. הרי הגרמנים שהגיעו מצ'נסטחוב כדי לקחת עובדים, לא היו צריכים לגשת אל הצריף בו היה ר' לייבל. מצד הטבע הם היו צריכים, ומחויבים, לגשת להנהלת מחנה המוות מיאדנק, 'ולבקש מהם לקחת עובדים, אבל הקב"ה כיוון אותם היישר אל הצריף. כי האם מי שהביא את עשר המכות על המצרים במצריים, קרע את הים וכלכל את עמו במן ארבעים שנה במדבר, וכל יתר הניסים הגדולים שעשה, ועוד יעשה, עמנו, האם נבצר ממנו חלילה לעשות נס 'כל כך קטן', ולהוביל את מחפשי- העבודה הגרמניים לצריפו של ר' לייבל ?! ואם ראינו שגם בתוך החשיכה האיומה ששררה בימים ההם, אפשר היה לראות את ההשגחה הפרטית שליוותה כל יהודי, והאירה לו את דרכו, אם כן גם אנחנו יכולים להתחזק, כל אחד במצבו-הוא, בקשייו - הוא, ולהאמין שהקב"ה שומר ומשגיח עלינו גם בתוך החשיכה, ואינו נוטש אף אחד . על ידי אמונה זו יהיה בכוחנו להתגבר על כל הניסיונות. כי הרי הניסיונות קיימים. אי אפשר לברוח מהם. אחד מתלמידיו של הגה"צ רבי משה שניידר בלונדון, ניגש אליו לפני חתונתו וביקש ממנו ברכה. 'איזו ברכה הינך רוצה שאברכך'? – שאל ראש הישיבה. 'שלא יהיו לי קשיים בחיים. שהכול יעבור אצלי גלאט' – השיב הבחור. ' וכי ברכה היא זו'?! – תמה הגר"מ שניידר. 'הרי הקשיים בוודאי יבואו, והמשימה של האדם בחייו היא לדעת כיצד לצלוח את הקשיים, ולא לברוח מהם. אני אברך אותך אפוא שהקב"ה יהיה בעזרך, ותוכל לצאת מן הקשיים כשידך על העליונה'! ודווקא כאשר האדם צולח את הניסיונות, הוא מגיע אל אושרו האמיתי, וכידוע ! יש בכוחם של סיפורים כאלה כמו זה של ר' לייבל יוד, לנטוע רוגע ושלווה בליבותינו, גם בתוקף הצרות וים-הדמעות השוטף את תקופתנו. מי שמרגיש שהוא נמצא בידיו של הקב"ה, האב הרחמן, המרחם על ביריותיו ורוצה בטובתם, לא ייפול כל כך מהר לזרועות הייאוש, ולא ייתן ל 'מרה שחורה' להשתלט עליו ועל רגשותיו. כי פתאום יבוא האדון מהיכלו, פתאום, ויושיט לו את ידו.
החוויה היהודית
נועלים,דלת,גנבים,לפרוץ,אנשים הגונים,תעניות,סיגופים,בשכל,במוח,בדעה,לא תשחית,רב,שוחט,מלמד,גביר,בעל בית, אמרי שפר ב' אלול ה'תשע"ז
''אחריות" א- אני, אח- משפחה, אחר- לזולת, אחרי- למשוך אחרינו את האחרים (ע"י כך שנהווה דוגמא) אחריו- על פי ה' רק אז ניתן לומר "שלקחת אחריות"... אמונה ובטחון כרוכים הם יחדיו, המאמין בוטח ושאינו בוטח אינו מאמין. )רבי אהרן מסטרוסילה זצ"ל( החיים לימדו אותי שנדרשת שנים רבות לבנות אמון אך רק מספר שניות להרוס אותם. חכם אחד טען שהוא לא משחק שח? מפני שאתה לא יכול לחזור ממהלכים שעשית. השיחה שנענתה ( ש. תפילינסקי) הוא אברך יקר הקובע עיתים לתורה. לא רק עיתים קצרים, אלא שעות רבות הוא מקדיש ללימוד התורה. זאת מעבר לרוב שעות היום בהן הוא עסוק בחנותו להביא מחיה לפי הטף שבביתו. השבוע נפגשנו. הוא היה בסערת נפש. "אתה חייב לשמוע את מה שאירע לי היום" – זרק בהתרגשות. בהמשך החל לתאר באוזניי את ה 'יצר הרע' שאינו מרפה ממנו אף לרגע אחד. 'לא ידעתי שהתורה והתפילה שלי חשובות כל כך במרומים, כפי שנראה מהמאמצים העילאיים שהיצר הרע משקיע ובלבד שאופרע ממלאכת הקודש היומית שלי'. הוא מצביע על עובדה מעניינת. בשעות שאני בחנות במסגרת העבודה, קורה לפעמים שהטלפון אינו מצלצל אפילו פעם אחת במשך זמן רב, ואילו ברגע שאני נכנס לבית הכנסת ומתיישב ליד הגמרא מיד הטלפון מתחיל לרטוט ולרטון ללא הרף. כך גם בשעת התפילה. הגעתי למסקנה, בעקבות מציאות עגומה זו, כי בעת שאני לומד ומתפלל אין מנוס אלא להותיר בחוץ את המכשיר הקטן הזה בו מוטמן יצר הרע גדול ורב ממדים, אף שמדובר במכשיר רגיל שאינו משמש אלא לדיבור ולא לקריאת הודעות וכדומה כלל. " היום" – מספר האברך היקר – "משום מה עמדתי בפני ניסיון קשה. אני זקוק לסכום כסף גדול ומצפה מאוד לכמה הזמנות עבודה האמורות להיסגר בימים אלו. בקיצור, התלבטתי מאוד לפני התפילה מה לעשות. חשבתי שאולי הפעם מותר לי לחרוג מהרגלי הטוב וכן להחזיק את המכשיר בכיס כדי לאפשר הצצה חטופה באמצע התפילה. אולי בכל זאת 'עסקת המיליון' תגיע בדיוק ברגע זה ..." "אולם, בסופו של דבר" – הוא ממשיך בסיפורו – "קיבלתי החלטה אמיצה שלא להתקפל לגחמות היצר. אני לא מכניס את הסלולארי לבית הכנסת בעת התפילה ויהי מה" . "זכיתי להתפלל בניחותא ללא הפרעות, כאשר רק בסיום 'עלינו לשבח' יצאתי החוצה לבדוק את המכשיר. כלל לא הופתעתי למראה 28 (!) שיחות שלא נענו... ההפתעה הגדולה שלי הייתה לאחר מכן. התחלתי לחזור לכל המתקשרים היקרים ולשמוע מה בפיהם" . "אחד רצה לדעת מה שעות הפתיחה בימי בין המצרים... – אכן חשוב מאוד. השני רצה לברר על בעל מקצוע מסוים שאני עובד אתו האם הוא אמין וזול... – גם נורא חשוב. השלישי... בכלל טעה במספר. הוא התכוון למישהו אחר... וכן הלאה. בקיצור, לא הייתה שום שיחה רצינית וחשובה בשלל השיחות שלא נענו על ידי ב"ה, בשל שיחה אחת וחשובה באמת אותה ניהלתי עם בורא כל העולמים אשר החיים בידו והפרנסה אך ורק ממנו". "לעומת עשרות השיחות שלא נענו, הייתה לי ב"ה שיחה אחת ויקרה 'שנענתה' בשמים לתקוותי" – י.
החוויה היהודית
אחריות,אח,אחר,אחרי,אמונה,ביטחון,לבנות,להרוס,משחק שח,מהלכים,לרטוט,לרטון, אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ז
אמר הגר"א, שישנם שתי דלתות אחת בלב השמים ואחת בלב האדם... וכאשר לא מקישים בדלת התחתית ולא מרחמים על הבריות נסגרים דלתות השמים ואין את העזרה מלמעלה... בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)
בשעת צרה הדבר הכי חשוב, זה חבר.
''בשפה, כמו בחיים, צריך לדעת איפה לשים הדגשים" דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" [כג, כד]. (נצוצות). ישנו יהודי תלמיד חכם מופלג בשם הרב מרקוביץ שליט"א שהיה לו ישיבה בירושלים, כשהמצב הכלכלי הורע נאלץ ללכת לכתת את רגליו על פתחי נדיבים שיעזרו ויתמכו בישיבתו. הוא נסע לארצות הברית בתקופת בין הזמנים של חודש אב וניסה את מזלו בגיוס כספים, אבל המזל לא האיר לו את פניו ולא הצליח לאסוף הרבה, הוא היה מאוד שבור ומיואש מה עושים? איך מצילים את הישיבה הקדושה מקריסה? יום אחד בעודו מהלך ברחובות בורו פארק מהורהר, פגש בחבר ילדות שהיגר לפני שנים לארצות הברית, נתן לו החבר שלום עליכם, מה נשמע? מה אתה עושה כאן? סיפר לו הרב מרקוביץ את כל תלאותיו בארצות הברית ושאל ממנו עצה ותושייה, חשב החבר כמה דקות נענה ואמר, ישנו גביר אדיר שגר במנהטן שקוראים לו "מיסטר בלז'" הוא גביר בעל לב חם בפרט למוסדות תורה, אם תצליח לקבוע עימו פגישה הוא יתן לך סכום גדול מאד... מי זה מיסטר בלז'? איך אני מגיע אליו? מיסטר בלז' הינו פליט שואה שלאחר המלחמה עלה לארץ ישראל ובהיותו גלמוד שכל משפחתו הוכחדה בשואה, הוא ניסה את מזלו בכל מיני עבודות מזדמנות כדי להתפרנס אבל דרכו לא צלחה ולא ידע לשית עצות בנפשו, עד כדי כך שרצה רח"ל לעזוב את דרכי אבותינו ולהגר לאמריקה. יום אחד סיפר לו אחד מחבריו על האדמו"ר המופלא רבי אהרון מבלז' זי"ע מלאך א-לוקים עלי אדמות גש אליו תספר לו את קשייך וצרותיך ותזכה לברכה וישועה ממנו. עשה כעצתו ניגש לבקש ברכה מהאדמו"ר מבלז', אמר לו האדמו"ר אם תקבל על עצמך לשמור עול תורה ומצוות בשלמות אני מבטיח לך שתתעשר, על אף שבעקבות המלחמה והניסיונות והקשיים שעבר רופפו מעט את אמונתו באלוקיו הסכים להתחזק ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות. הוא נסע לארצות הברית החל שולח את ידיו בעסקים עד שתוך תקופה קצרה התעשר מאד רחובות שלימים במנהטן הם שלו כל חודש נכנס לו רק משכירות הבניינים שלו כמה מליוני דולרים וידו פתוחה ורחבה לתמוך בישיבות ומוסדות תורה. אך דא עקא כדי להשיג אותו צריכים לקבוע פגישה עם המזכיר של המזכיר של המזכיר שלו, כי מיסטר בלז' כ"כ עסוק עד שיש לו שלושה מערכות של מזכירים ומזכירות עד שזוכים להגיע אליו. אבל אתה יודע מה, יש לי חבר שהוא יד ימינו של מיסטר בלז' נקבע פגישה עמו ואם החבר יתרשם ממך, הוא כבר ידאג להכניס אותך ישירות למיסטר בלז'. החבר קבע פגישה עם מזכירו של מיסטר בעלז' ביום חמישי הבעל"ט בשעה תשע בבוקר והבטיח לרב מרקוביץ שהוא יבוא אישית בשעה שמונה עם הרכב שלו לקחת אותו לפגישה שתתרחש במשרדיו המפוארים של מיסטר בלז' שבמנהטן. ביום חמישי יצאו לדרך בשעה שמונה בבוקר, והגיעו לבניין המשרדים המפואר ששכן בלב ליבה של מנהטן בשעה עשרה לתשע, הם נכנסו לחניון הבניין, והחבר הוריד את הרב מרקוביץ ליד מעליות הבניין, ואמר לו, שהוא יחפש חנייה ויבוא אחריו, תוך כדי שהרב מרקוביץ יורד מהרכב, נעצר רכב שרד מאחורי הרכב שלהם ומתוכו יצא אדם שהיה לבוש בהידור ופשטות ושניהם הלכו יחד לכיוון המעלית. תוך כדי הליכה פונה האיש אל הרב מרקוביץ ושואל אותו ביידיש בוקר טוב מה נשמע? יהודי מארץ ישראל? כן, ענה הרב מרקוביץ. מה אני יכול לעזור לך?... הרב מרקוביץ הגיב, לא שום דבר מיוחד אני מחכה למישהו, ואז הרב מרקוביץ, שומע צפירה חדה, והנה הוא רואה שחברו צופר לו, ולא הבין מה הוא רוצה, הוא חשב אולי הוא רוצה לרמז לו שיעלה לבד במעלית כי מאוחר, אבל הוא מסתכל על השעון והנה יש לו עוד כמה דקות. ובינתיים האיש הפשוט שלידו שואל, אולי בכל זאת אני יכול לעשות משהו בשבילך אולי תרומה ? אבל הרב מרקוביץ לא יחס לכך חשיבות מה כבר יכול לתת לי האיש הפשוט הזה, ועונה, לא, תודה שום דבר מיוחד... והחבר ממשיך לצפור ולצפור בכל הכח, והרב מרקוביץ לא קולט מה רוצה ממנו חבירו, תוך כדי כך הגיעה אחת המעליות והאיש הפשוט נבלע בתוכה, החבר יוצא מהרכב במרוצה ניגש להרב מרקוביץ ושואג עליו אתה יודע מי זה היה? זה היה מיסטר בלז' בכבודו ובעצמו... מה הוא דיבר איתך ? סיפר לו הרב מרקוביץ, שהוא שאל אותו אם הוא יכול לעזור לי? לתת לי תרומה? וסירבתי. ואז החבר שאג ותפס את ראשו בשתי ידיו וצעק, טיפש אחד יכולת לבקש ממנו כל מה שאתה צריך והוא היה נותן לך , יש לו לב זהב הבעיה רק עד שמגיעים אליו, הרי הוא ראה שאתה מארץ הקודש והציע לך עזרה... למה? למה לא ניצלת את ההזדמנות?... כשחזר הרב מרקוביץ לארץ ישראל, היה זה תחילת חודש אלול, הוא נתן דרשה בישיבה וסיפר את הסיפור הזה, סיים ואמר, מוריי ורבותיי, הנה הקב"ה כל השנה יושב בהיכל מלכותו, בחודש אלול הוא יורד מההיכלות העליונים ויורד אל עבר בניו אהוביו כדי להימצא אליהם שיוכלו לשוב ולהתקרב אליו יתברך, ולמלאות את כל בקשותיהם, ואנחנו, אנחנו לא שמים לב לכך, אנחנו מתעלמים מהאפשרויות העצומות והנשגבות הללו. ואז תוקעים בשופר כל יום מימי חודש אלול אחר תפילת שחרית, צופרים לנו כדי שאנחנו נשים לב שהנה המלך לידינו מוכן לשמוע אותנו ולתת לנו כל מה שאנחנו מבקשים, אבל אנחנו ברוב טיפשותינו לא קולטים את המסר... רק אח"כ כשאנחנו מפסידים את ההזדמנות פז הזו, כשהעסק חורק במשך השנה כל אחד וקשייו וניסיונותיו רק אז אנחנו מתחילים להפנים את ההפסד העצום שהמלך היה לידינו והיה שומע אותנו ומוכן לתת לנו הכול, ואנחנו ברוב טיפשותינו הפסדנו את ההזדמנות הזו... מוריי ורבותיי סיים הרב מרקוביץ את משאו בדמעות וזעק מעומק לבו בואו ונתעורר לבקש מהמלך הקב"ה כעת... כשהוא נמצא איתנו... נשוב בתשובה שלימה ונזכה לסליחה מחילה וכפרה ולשנה טובה ומתוקה אמן...
החוויה היהודית
דלתות,בלב השמים,בלב האדם,בשעת צרה,חבר,בשפה,בחיים, אמרי שפר כ"ו אלול ה'תשע"ו
אדריכלו של היקום לעולם אינו חוזר על עצמו. כל יום הוא בריאה חדשה לגמרי. הפק את מירב התועלת מכל יום חדש. (רבי נחמן מברסלב) אהב את שכניך , אך אל תהרוס את הגדר שביניכם. אהבה אמיתית זאת אשר מעוררת את האדם להעניק לחברו עזרה. אהבה, זה לדאוג אחד לשני אפילו שכועסים אהבה = נתינה שלא על מנת לקבל! אהבת חברים. בהעמק דבר מהנצי"ב כתוב שבבית שני היה שמה צדיקים חסידים ועמלי תורה, ולא היה מבינים אחד עם השני, אם אחד היה אוחז לפי שיטתו כך והזולת חשב אחרת כבר קרא לו צדוקי ואפיקורס. הקב"ה אומר אני צדיק וישר אבל איני סובל צדיקים כאלו. אהבת חסד - אמרו חז"ל, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך הפסדיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם זכה - נותן ממון זה לעניים ומקיים בו מצוות, ואם לא זכה - מפסיד את הממון בעניין אחר. ויסוד העניין הוא, כי כל אדם צריך לסבול ייסורים על חטאיו, והקב"ה ברחמיו מחליף לו את הייסורים בהפסד ממון, ומי שזוכה, נגרם לו הפסד זה ע"י מצווה, ונמצא שהרוויח מצווה , וגם כיון שלעולם אין הפסד נגרם ממצווה זו, הרי בוודאי ישלים לו הקב"ה את ההפסד ממקום אחר. ואם לא זכה, יפסיד ממונו בעניין רע אחר, נמצא שלעולם אין נגרם לאדם נזק מחמת צדקה או גמילות חסדים. )מתוך "אהבת חסד", החפץ חיים( אהוב את הביקורת – כי הי תעמידך על הגובה האמתי. (האד''מור הרש''ב)
הגמל החזיר והכנסת האורחים(מר ישראל גלעד)
באחת הקהילות החסידיות במזרח אירופה נפטר הרבי, ואנשי הקהילה חפשו רבי אחר, כדי להצטרף לקהל חסידיו. על פי החלטת גבאי הקהילה נשלחו מדי פעם בפעם קבוצות קטנות של חסידים להתארח בשבתות בקהילות חסידיות קרובות, כדי לתהות על קנקנו של הרבי – האדמו"ר העומד בראשן, ולהמליץ בפני קהילתם האם להצטרף לחסידיו של רבי זה – אם לאו. לקראת אחת השבתות נשלחו שני חסידים להתארח בעיירה פרימישלאן שבגליציה, שבראשה עמד הצדיק רבי מאיר. לאחר תפילת ערבית של ליל השבת הוזמן אחד החסידים להתארח בביתו של אחד מבעלי הבתים שבעיירה, והשני הוזמן להתארח בביתו של בעל בית אחר. לרוע מזלם של שני החסידים הנ"ל, שני בעל הבתים המארחים התגלו כקמצנים גדולים, והאורחים רעבו ללחם במשך כל השבת. אחד מבעלי הבתים נהג לחתוך בשעת הארוחות פרוסות מהחלה, אך הוא בעצמו לא טעם ממנה. האורח התבייש וגם הוא לא טעם מהחלה. כך היה בליל שבת ובשבת בבוקר. בעל הבית האחר לא פרס בזמן הארוחות כל פרוסה מהחלה, וגם האורח שהתארח בביתו נשאר רעב במשך כל השבת. במוצאי השבת הלכו שני החסידים לסעודת "מלווה מלכה" בביתו של רבי מאיר מפרמישלאן. באותה השבת קראו בתורה את פרשת "שמיני" בספר ויקרא , בה מדובר בין השאר על בהמות, חיות, עופות ודגים שמותר לאכלם, ועל אלה האסורים באכילה. בסעודת "מלווה מלכה" אמר רבי מאיר: בפרשת השבוע כתוב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם..... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם". אלה הדברים כפשוטם, אך הם יותר עמוקים מכפי שהם נראים. בפסוקים אלה התכוונה התורה גם להביע את מורת רוחה מבעלי בית קמצנים שאינם מכבדים כהלכה את אורחיהם וגורמים להם להיות רעבים. בעל בית האוכל אך אינו פורס פרוסה מהחלה נחשב כגמל המעלה גרה ואינו מפריס פרסה, ועל כן התורה רואה אותו כטמא. אותו הדבר ניתן לומר על בעל בית החותך פרוסה מהחלה, אך הוא בעצמו נמנע לאכול ממנה. התורה מדמה בעל בית כזה לחזיר המפריס פרסה אך אינו מעלה גרה, ועל כן הוא טמא. שני החסידים האורחים הבינו כי דברי הרבי מכוונים להתנהגות שהתנהגו אליהם בעלי הבית שאצלם התארחו, על אף שלא ראה או שמע כיצד אלה התנהגו לאורחיהם, הם מהרו לקהילתם וספרו את המעשה, ובהתאם להמלצתם הפכו אנשי הקהילה לחסידי רבי מאיר מפרמישלאן.
דמעות של מלצרית ( דניאל דנש) – לכולנו יש את היכולת להאיר את עולמו של האחר. נפגשתי עם ידיד לארוחת ערב במסעדה מקומית. במסעדה היה מחסור רציני בעובדים ובאותו ערב היו רק שתי מלצריות במשמרת. חיכינו קצת עד שאחת המלצריות הופיעה ורשמה את ההזמנה שלנו. היא התנצלה רבות על העיכוב לפני שמיהרה לגשת לגבר שישב במרחק כמה שולחנות. יכולתי להרגיש בכעסו של האיש וראיתי כיצד הוא נוזף בה על חוסר תשומת הלב. הוטרדנו מהתנהגותו של האיש, במיוחד לאחר שכתב מספר משפטים על החשבון שלו. הוא התרומם, ניגש למקום מושבו של המנהל ומסר למלצרית את החשבון שלו. אין לי מושג מה הוא כתב שם או מה הוא אמר לה, אבל ראינו את המלצרית בת ה- 20 בערך עומדת מאחורי דוכן המנהל, ועיניה מתמלאות דמעות.
רחמנו על הנערה המסכנה שהסבירה כמה התאמצה כדי לשרת את הלקוח. היא עשתה כמיטב יכולתה, ואיש גס וחסר אכפתיות שבר אותה. האיש עזב, חזרנו לארוחתנו והמלצרית מחתה את דמעותיה.
כשהגיע הזמן ללכת, שקלנו ידידי ואני לכתוב לה כמה מילים טובות על החשבון שיסתרו את הערותיו הפוגעות של האיש. אולם אז החלטנו לעשות אף יותר מזה. ניגשנו אליה, חייכנו כשהושטנו לה את החשבון ואמרנו לה שהסועד הקודם היה איש גס רוח וחסר סבלנות שפשוט לא היה מסוגל להעריך את מאמציה. המשכנו לפרט כמה השירות שלה היה מצוין וכמה לא כדאי לה להקדיש תשומת לב כלשהי להערותיו הגסות של סועד אחד. היא הביטה בנו במבט מלא הכרת תודה, והמלצרית השנייה שעמדה לידינו גם הקשיבה לשיחה, ונהנתה מהשבחים. נפרדנו לשלום ויצאנו אל הערב הקיצי הבשום. בעודנו יוצאים, הבחנתי במלצרית בוהה בנו דרך חלון הזכוכית.
ואז זה הכה בי. ברגעים החולפים מהם מורכבים החיים, לעיתים קרובות אנו נתקלים באדם שזקוק למעט אור, ניצוץ קטן, שיאיר את חייו. האור הפנימי שלו הועם על-ידי גורם כלשהו והוא נאבק בעוד האור מהבהב. המלך שלמה כתב, "נר השם, נשמת אדם" (משלי, כ: כ"ז). יש לנו את היכולת להאיר את חייו של אדם אחר, לגעת בחייו ולו רק לזמן קצר, לחבר בין הפתיל שלנו לשלו, להאיר את חייו לפני שנתנתק ממנו ונמשיך הלאה בחיינו.
הנדיבות העוצמתית ביותר היא לפגוש את האדם לא רק ברמה השטחית, אלא לגעת בנשמתו, מספיק זמן כדי שנשמתו תידלק ותאיר. כשאתם רואים אדם השרוי בכאב, שבור, הלהבה שלו מהבהבת, כדאי שתעשו משהו. תישארו שם כדי להאיר את נשמתו. חכו עד שהוא יואר ויוכל לעמוד על שתי הרגליים. חכו עד שתראו אותו קורן שוב, בכוחות עצמו. חכו עד שתראו את עיניו נוצצות.
העובדה שנשארנו איתה, ולא רק כתבנו לה כמה מילים על פתק, והפכנו את הניצוץ הקטן שבתוכה ללהבה גדולה- היה שיעור חשוב שלמדנו בארוחת ערב פשוטה.. החוויה היהודית
אדריכל,בריאה,תועלת,תהרוס,אהבה,עזרה,נתינה,גמל,חזיר,הכנסת אורחים,דמעות,מלצרית, אמרי שפר כ"ה אלול ה'תשע"ו
אדם שפגום בבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.
אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה . )תנא דבי אליהו(
אדם שרוצה לחיות חיי מנוחה ושלווה עליו לנהוג סבלנות רבה. הוא נדרש לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים. עליו לראות מעשים שליליים ולשתוק. (רבי בונם מפשיסחה)
“ אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ”.(רבי אלימלך מלז’יענסק)
אוטוסטראדת המוות (דברים טובים – פרשת ראה)
מתנת הבר-מצווה של רועי הייתה ללא ספק מתנה גדולה ויקרה ביותר: טיול משפחתי מחוף אל חוף בארצות הברית, עם הוריו ושני אחיו. ההכנות לטיול נמשכו זמן רב, והמסלול שנבנה על ידי אביו של רועי היה מרתק ומעניין. הם התכוננו לחצות את ארצות הברית לרוחבה, מלוס אנג'לס ועד לניו יורק, במשך שלושה שבועות רצופים. על פי התכנון, הם היו אמורים להגיע לניו יורק לקראת מועד הבר מצווה של רועי, ושם יעלה לתורה בבית הכנסת שבו מתפלל סבו, ויחגוג את הפיכתו לאדם בוגר וליהודי מן המניין. הטיול הגדול החל ברגל ימין. הטיסה ללוס אנג'לס עברה לשלום, המכונית השכורה המתינה להם בשדה התעופה, והם החלו את המסע לכיוון סן- פרנסיצקו וקליפורניה. אביו של רועי החליט שלא להיעזר באמצעי ניווט אלקטרוניים ובג'י-פי-אסים למיניהם. 'גם אם נטעה ונסטה מעט מהדרך זה לא נורא', אמר אבא של רועי. 'מי שרוצה לראות את אמריקה האמיתית, צריך לעבור דרך העיירות הקטנות והמרוחקות, ולפגוש את האמריקנים הפשוטים שאינם מתגוררים בערים הגדולות'. ואכן, לא פעם טעתה המשפחה בדרך ונכנסה לכביש הלא נכון, ופעמים רבות הביאו הטעויות הללו לחוויות מעניינות כמו מפגשים עם בוקרים וחוואים, בעלי מסעדות דרכים או סתם תושבים נחמדים ומאירי פנים. כפי שאמר אבא של רועי, אמריקה האמיתית נגלתה לעיניהם מחוץ למסלולים הקבועים של התיירים, והם נהנו מאוד מכל רגע. בשבועיים הראשונים של הטיול הכול הלך כשורה, אבל בראשית השבוע השלישי החלו העניינים להסתבך. בוקר אחד הגיעה המשפחה למחלף דרכים גדול שממנו יצאו שני כבישים מהירים. הם היו בדרכם לוושינגטון הבירה, אבל במחלף הגדול לא היה כל שילוט להיכן מוביל כל אחד מהכבישים. במשך זמן רב ניסה אביו של רועי להמתין לנהג כלשהו שיעצור ויסביר לו מה הדרך לבירה האמריקנית, אבל כל המכוניות חלפו ביעף ולא עצרו. לבסוף החליט אביו של רועי לעלות על אחד הכבישים המהירים, ולנסוע עליו. 'מקסימום נטעה קצת', אמר, 'מעניין לאיפה נגיע'. במשך שעה תמימה הם נסעו על האוטוסטראדה הרחבה, מבלי שתהיה להם כל אפשרות לרדת ממנה. שום כפר או עיירה לא היו לאורך הכביש.שום יציאה או מחלף לא נראו באופק. הילדים החלו להשתעמם וההורים החלו כבר להילחץ. הם נוסעים כבר יותר ממאה קילומטרים מבלי שיש אפילו רמז ליציאה כלשהי. מי יודע עד היכן נמשכת האוטוסטראדה המוזרה הזו?! סוף סוף,לאחר שעה נוספת של נסיעה, נשמו כולם לרווחה למראה תחנת דלק ולידה מרכז מסחרי קטן המיועד לרענון נהגים. אביו של רועי עצר כמובן למרות שמכל הדלק שלו היה מלא למדי. הוא ניגש לאחד המוכרים בחנות, ושאל אותו לאיפה הכביש הזה מוביל. המוכר פרץ בצחוק גדול. 'אתה לא יודע איך קוראים לכביש הזה?' אמר המוכר, 'קוראים לו 'אוטוסטראדת המוות'. אין לך שום יציאה בשלוש-מאות הקילומטרים הקרובים. זה כביש שנבנה בעבר על ידי הממשלה כדי לנסות ולפתח את האזור, אבל זה לא עזר והאזור נותר שומם ובלי כל יישובים'.
יום שלם עבר על המשפחה בנסיעה מתישה כדי לחזור למסלול. מסתבר שהעלייה על האוטוסטראדה הזו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שלהם מאז תחילת הטיול. בימים שנותרו להם עד ניו יורק, הם חשו היטב את תוצאות הטעות הזו.הם כל הזמן מיהרו ולא נהנו, והיו בלחץ להגיע לניו יורק בזמן, כדי לא לאחר לחגיגת הבר מצווה. בסופו של דבר הם הגיעו לניו יורק ביום חמישי אחר הצהרים, כשהם מותשים ועייפים. בחגיגת הבר מצווה שנערכה בשבת בבית הכנסת, התבקש גם סבו של רועי לשאת דברי ברכה. למרבה ההפתעה הוא החל לספר לציבור את סיפור המסע של רועי ובני משפחתו מישראל, דרך לוס אנג'לס עד לניו יורק, כשהוא מתעכב במיוחד על ה'פאשלה' שלהם ב'אוטוסטראדת המוות' . 'רועי, נכדי היקר', פנה הסב לנכדו. 'אתה מתחיל היום את דרכך כיהודי בוגר, בדיוק בשבת שבה קראנו בתורה 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'. יש שתי דרכים בחיים:הדרך הטובה שמביאה ברכה, והדרך הרעה שמביאה בכנפיה רק שלילה ורוע. דע לך שכל החיים הם רצף של בחירות והחלטות בין שתי האפשרויות הללו. בכל פעם מחדש האדם בוחר לאיזו דרך הוא יפנה, לדרך הטובה או חלילה לדרך הרעה. בחיים יש הרבה החלטות קטנות ומקומיות, אבל מספר פעמים בחיי האדם הוא עומד בפני הכרעות גורליות ומכריעות, שישפיעו עליו למשך שנים ארוכות. מי שטועה בהחלטה קטנה, יכול לתקן אותה בקלות, אבל מי שטועה בהחלטה גדולה, מי שנכנס לאוטוסטראדה הלא נכונה, יכול למצוא את עצמו בדרך ללא מוצא. מי יודע אם תהיה לו אי פעם הזדמנות לתקן את הטעות הזו, וגם אם יצליח לתקנה - מי יודע כמה מאמצים ומשאבים הוא יצטרך להשקיע במשהו שהוא היה יכול למנוע על ידי פנייה בעוד מועד לאוטוסטראדה הנכונה' 'ולכן, זו עצתי לך, נכדי היקר: כאשר אתה עומד לפני החלטות גדולות בחיים - שם אסור לך 'לפספס'. שם עליך לקבל את ההחלטה מתוך כובד ראש ואחריות רבה. שם, בצומת הדרכים, עליך להבטיח לעצמך שאתה פונה לדרך האמת, לדרך החיים, לדרך הברכה. כי מי שעולה על אוטוסטראדת המוות - משלם על כך מחיר גבוה ביותר. החוויה היהודית
פגום,בעל מידות,דרך ארץ,שורשי,אמיתי,חלון ראווה,לשקר,מנוחה ושלווה,סבלנות,מעלת חברים,
אדם שלא נהנה מן העולם - מכל הטוב שהקב"ה נתן לו, עתיד ליתן על כך את הדין... (ירושלמי קידושין ד, י"ב).
אדם שמישהו יקר וחשוב לו מוכן לעשות עבורו הכול, אין גבולות, הוא לא מחפש תירוצים. אדם שמשחק בקבלה או בדברים רוחניים וקדושים ללא כלים מתאימים עלול לשרוף את עצמו באש התורה.
אדם שעודנו אוהב את בנו יותר מאשר ישראל אחר, טרם הגיע לאהבת ישראל אמיתית (ר' דוד מלעלוב זי''ע)
אתה קדוש (דברים טובים – פרשת ראה)
אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך סלה'. 'מה זה קדוש?' שאל פתאום רוני, כשכולם השתתקו? השקט נמשך עוד רגעים ארוכים, ואז הצביע הרב על רוני ואמר: 'אתה!' כולם התפוצצו מצחוק. 'למה אתם צוחקים?! אני רציני מאוד. אתה קדוש!' אמר הרב והצביע על דוד, 'וגם אתה קדוש!' המשיך הרב והצביע על איתן, 'וכל אחד מכם כאן קדוש!' 'רציתם בטח לדעת מה הופך אתכם לקדושים? אספר לכם סיפור:
אל רבי זושא הגיע יהודי שהתלבט בדיוק בשאלה זו. הוא רצה להיות קדוש, הוא רצה להבין במה הוא יותר טוב מהשכן שלו הגוי. 'טוביה', פנה הרבי לגבאי שעמד בחוץ, ' תיכנס רגע!'. 'תגיד לי טוביה: למה אתה עובד?' ' מה פירוש רבי, למה אני עובד?! אני עובד בשביל פרנוסה, שיהיה לי כסף!' 'ולמה טוביה צריך כסף?' 'אוכל רבי! צריך לקנות אוכל לטוביה ולילדים. 'אבל למה טוביה צריך אוכל?' המשיך הרבי בשאלותיו. 'אוי, באמת רבי, וכי אינך יודע שטוביה והילדים צריכים כוח!' 'אבל למה הם צריכים כוח? טוביה! בשביל מה?' 'מה זה למה? הם צריכים כוח, רבי, צריך כוח בשביל עבודת השם!' 'לך לשלום, טוביה, ועכשיו תזמין בבקשה את אלכס, העגלון שעומד למטה. אלכס הגיע לחדרו של הרבי מתנשף, זה עתה חזר מהנפח, לאחר פרזול פרסות חדשות לסוס. 'כן רבי, מה רצית?' 'למה אתה עובד?' ' למה למה? אני עובד בשביל כסף!' 'ולמה בדיוק אלכס צריך כסף?' 'בשביל אוכל רבי! אלכס צריך אוכל! ' 'ולמה אלכס צריך אוכל ?' אלכס כמעט התפוצץ, אם לא שהיה לו קצת כבוד לרבי זושא, הוא היה יוצא משם, אבל הוא המשיך בדו שיח המוזר הזה: 'אלכס צריך אוכל כדי שיהיה לו כוח, רבי'. 'ולמה אלכס צריך כוח?' 'די! רבי!' התרגז אלכס, 'אלכס צריך כוח בשביל לעבוד. אלכס עובד בשביל כסף. אלכס צריך כסף בשביל אוכל. זהו!' שחרר רבי זושא את אלכס לשלום ופנה ליהודי שעמד מולו, 'הבנת את ההבדל שבין טוביה לאלכס? שניהם עובדים. שניהם אוכלים. שניהם צריכים כוח. השאלה היא מהי המטרה, מהי התכלית. מה אנחנו עושים עם מה שיש לנו, איך אנחנו חיים את מה שיש לנו. זו היא הקדושה. וכמו שהתורה אומרת בפרשה זו (ראה): 'כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה'. הגוי וגם היהודי יש להם צרכים. הגוי וגם היהודי חיים את החיים כאן בעולם. הם יכולים שניהם ליהנות מכל הדברים הנפלאים שהעולם יכול לתת להם, אבל יש ביניהם הבדל תהומי. בתוך חייו של היהודי יש משהו שאין בחייו של הגוי, בתוך חייו של כל אחד ואחד מכם, אמר הרב, והצביע על כולם, יש את הקדוש ברוך הוא. כל אחד מכם זוכר, או לפחות רוצה לזכור, שיש לו תפקיד כאן בעולם, שיש לו מטרה. התורה היא 'תורת חיים', תורת חיים היא כזו המקדשת את החיים, היא הופכת את אותם החיים לקדושים יותר. וכאשר אתם חיים את החיים נכון, אתם זוכרים את הקדוש ברוך הוא ומקיימים את מצוות התורה, אתם פשוט קדושים. אז... '...אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך .
החוויה היהודית
נהנה,מהטוב,הדין,יקר,חשוב,תירוצים,גבולות,כלים מתאימים,לשרוף,אש התורה,אהבת ישראל, אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ו
אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או" |
| ||||||
