בניית אתרים בחינם

 






מעטפות לשופט: איזה שוחד מקבל הקב"ה בחודש אלול?


דרשה לשבת עקב ומברכים אלול ופרק רביעי בפרקי אבות


 

ראש עיר רצה לסלול כביש גישה חדש והזמין קבלנים להגיש הצעות מחיר. קבלן ערבי נתן הצעה של מיליון דולר. "שליש פועלים, שליש חומר והשאר רווח". אחריו נכנס קבלן סיני ונתן הצעה של מיליון וחצי דולר. "שליש פועלים, שליש חומר והשאר רווח".

אחריהם נכנס קבלן יהודי ונתן הצעה של 3 מיליון דולר. "איך הגעת לסכום הזה? אתה הכי יקר מכולם", התפלא ראש העיר. "פשוט מאוד", ענה היהודי בקריצת עין: "מיליון לכיס שלך, מיליון לכיס שלי, ועוד מיליון לקבלן הערבי שיעשה את העבודה". הוא זכה במכרז.

אין הרבה דברים מתועבים יותר מאשר לקיחת שוחד. פקיד ציבורי או שופט שנוטל טובת הנאה כדי להיטיב עם נותן השוחד ולעוות את הדין לטובתו. אדם כזה בוגד בתפקידו ובאמון הציבורי שניתן לו ומשחית את המערכת. לא סתם כותרות העיתונים מספרים מדי כמה שבועות על עוד נושא משרה שהגיע לשיא חייו ונגע בפסגה אבל התמוטט ממנה בקריסה בגלל תאוותנות של רגע.

זאת הסיבה שמשה רבנו מכריז בפרשת השבוע את הדבר שאמור להיות מובן מאליו (י,יז): "כי ה' אלוקי האלוקים וגו' אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד". הקב"ה הוא אינו שופט בשר ודם שיכול להתפתות לשוחד. אי אפשר לקנות את השופט האלוקי עם מתן מעטפות לצדקה ובאותה שעה להישאר חוטא ופורק עול. אי אפשר ללבוש כיפה בעת הכניסה להארכת המעצר כדי להרשים את השופט ולחשוב שזה מספיק כדי לשכנע את הקב"ה, אלא רבש"ע שופט את הרשע כרשעתו.

המסר הזה עובר בהשגחה פרטית גם בסוף פרק ד' בפרקי אבות אותו לומדים בשבוע הזה: "ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד ... ודע שהכל לפי החשבון".

וכאן עולה שאלה גדולה ומעניינת. שלמה המלך מצהיר בספר משלי את ההיפך הגמור: "ושוחד מחיק רשעים יקח". כן, אפשר להטות את הצדק בעזרת טובות הנאה כלשהן. שלמה לא זרק פסוקים באוויר, הוא ידע היטב על מה הוא מדבר. בסוף ימי חייו של אביו, דוד המלך, הוא החליט לספור את החיילים בצבא ישראל. דוד ציווה לערוך מפקד המוני "מדן עד באר שבע" ובסופו נמנו למעלה ממיליון חיילים בצבא. אולם המפקד נחשב לחטא חמור, שכן אסור לספור אנשים בראשם משום עין הרע, ואחר כך פרצה מגיפה ומתו עשרות אלפים מעם ישראל.

דוד נחרד מהאסון שקרה, עשרות אלפים איבדו את חייהם והותירו בני משפחה יתומים והוא הפציר בקב"ה בתהילים (יז): "מלפניך משפטי יצא". ה' מלא רחמים, אנא אתה תדון אותי ולא חברי הסנהדרין. שכן הם יראים לקחת שוחד ממלך ישראל שמא יתפרסם הדבר, אבל אתה – השופט כל הארץ – אינך חושש לקחת שוחד. ומה השוחד שמדבר אל ה'? מה צריך להכניס במעטפה? מובא בילקוט שמעוני שם: "ומהו השוחד שהקב"ה נוטל מהרשעים בעולם הזה? תשובה ומעשים טובים!".

וכמובן הנושא תמוה מכל עבריו: א. איך יתכן שהקב"ה לוקח את התשובה כשוחד שמשמעותו היא עיוות הדין והצדקת הרשע? ב. מצד שני לא ברור מדוע התשובה מוגדרת כ"שוחד"? אם מדובר בתשובה ראויה ומועילה היא אינה שוחד, אלא דרך הכפרה והרחמים שקבע הקב"ה בתורתו?

הנה סיפור חביב כדוגמה לדרך בה השוחד גורם לעיוות הדין (שמעתי בעבר מאבא שלי): הגאון רבי יהושע כץ, מהעיר קראקא בפולין, היה מגדולי הפוסקים וחיבר את הספרים "פרישה" ו"דרישה" על הטור ו"מאירת עיניים" על גיליון השולחן ערוך. הוא מפורסם בכינויו ה"סמ"ע". פעם הסמ"ע הדפיס ספר אצל מדפיס יהודי בפולין ופרץ ביניהם וויכוח על התשלום. הם רצו ללכת לדין תורה, אבל המדפיס טען שהוא לא יזכה למשפט הגון. כל רב יחשוש לחלוק על הסמ"ע ויצדיק אותו. הסמ"ע הבין לרוחו והציע לנסוע למדינה אחרת בה הוא לא מוכר וכך יזכו למשפט הוגן.

הם עלו על העגלה ועברו את הגבול להונגריה, שם נכנסו למעונו של רב צעיר וביקשו להיות בורר ביניהם. למרבה ההפתעה צידד הרב בעמדת המדפיס וחייב את הסמ"ע לשלם לו. הסמ"ע נדהם והקשה בתוקף: "מהיכן דנתוני"?. הרב ענה כך: "בפולין הודפס ספר נהדר בשם מאירת עיניים, ושם בסימן פלוני דן המחבר במקרה דומה לנידון דידן ופוסק כפי שפסקתי"... הסמ"ע החוויר ואמר: "ראה כוחו של שוחד ואהבה עצמית, איך נעלם מעיני פסק הלכה שעמלתי עליו בכל כוחותיי..."

מה, אם כן, משמעות האמירה שהקב"ה לוקח את התשובה כשוחד? בשיחה ארוכה שנשא הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות לד/61) הסביר רעיון מרומם אודות השוחד שקונה את הדין האלוקי. בעומדנו בשבת מברכים אלול ובהיכנסנו לארבעים ימי התשובה והרחמים, קשה למצוא רעיון מעצים יותר מהגישה הזו לחיים.

 

שלמה המלך מעניק דחיפה אדירה להשתנות. הוא צועק לנו: אל תחששו להחליט שמחר יהיה אחרת, אל תחששו לפרוץ את המקום בו אתם נמצאים ולהצהיר שהרע מכל מאחוריכם, שכן הקב"ה מאמין לזה. הוא מאמין להחלטה שלנו ואפילו לוקח אותה כ"שוחד" ומשנה את ההגדרה שלנו מרשע לצדיק.

כשיהודי חוטא ונכשל ל"ע ואחר כך כואב את מה שקרה, הנטייה האינסטינקטיבית שלו היא לקום ולומר "די, מה שהיה היה וצריך לצאת מהמקום הזה. מחר יהיה אחרת לגמרי". אבל מחשבה אחרת עוצרת אותו מלעשות את הדבר הפשוט הזה. שכן: א. הוא לא מאמין שזה מספיק כדי לרצות את הקב"ה, משום שאף שופט בעולם לא מאמין להכרזה: "החלטתי להשתנות". ב. גרוע מכך: הוא לא מאמין לעצמו. הוא לא מאמין שההחלטה שלו מסוגלת באמת להתחיל דף חדש.

וזה המסר העצום של שלמה המלך: "ושוחד מחיק רשעים יקח". הקב"ה אומר לנו אל תישארו במקום שלכם, אל תתקעו בתוך החטא, תקבלו על עצמכם להשתנות ואני מאמין להחלטה הזו ולוקח אותה בתור תשובה. כך קובע רבנו הזקן בתחילת אגרת התשובה: "והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד". כמובן יש לתשובה דרגות זו למעלה מזו, אבל ההגדרה הבסיסית של תשובה מדאורייתא היא לקום ולהחליט מה שהיה היה ומחר אשלוט בעצמי.

מהי הסיבה שהקב"ה מאמין להחלטה לפרוץ את ההרגלים? משום שסוף החלטה להתקיים. עד כמה שההחלטה נשמעת תמימה ונאיבית, אבל האמת היא שהחלטה טובה היא כמו זריעה, כמו הפריה, היא יוצרת משהו בנפש שסוף-סוף יבוא לידי ביצוע. כל בעל תשובה ששינה את חייו מהקצה אל הקצה יכול לספר על הרגע שבו זה התחיל. על אותו זעזוע שגרם לו להבין אינני יכול להמשיך בדרך הזו. נכון, לקח הרבה זמן עד שהדברים באו לידי ביצוע, זה אורך הרבה יותר מתשעה חודשי הריון, אבל כל מהפכה מתחילה ברגע אחד בו אדם אומר: "נמאס לי".

בדידי הווא עובדא: באחר צהריים קיצי של יום שני אחד לפני שנתיים, אני מקבל טלפון מיהודי שמתפלל אצלי בבית הכנסת והוא צוהל. הקול שלו נרגש. "הרב, אני מוכרח לספר לך משהו שירגש אותך..." יומיים קודם, בשבת אחרי הצהריים למדנו שיעור בפרקי אבות על המשנה "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ" והרחבתי על כך שכאשר יהודי מקבל על עצמו תוספת בתורה או בצדקה, עצם ההחלטה פותחת עבורו שערי שמים.

היהודי הזה הוא יזם בתחום הנדל"ן והוא החליט באותו רגע – בינו ובין עצמו ובלי שאמר לאיש – לתת תוספת נכבדה לצדקה. והנה יומיים אחר כך הוא מתבשר על שטח מסוים שהיה תקוע הרבה זמן ועכשיו הודיעו לו שאפשר לצאת לדרך ולשווק את הקרקע... כוחה של החלטה...

כך מספרים חסידים ביחס לתשובה: היו אלו ימי ראשית תקופת ה"השכלה" בארצות אשכנז וצעירים רבים נטשו את דרך התורה. גם בביתו של חסיד חשוב מתלמידי רבינו הזקן, ירד אחד מהילדים מהדרך ואביו ביקש מהרבי לשוחח עם הנער. הרבי הזמין אליו את הצעיר והוא החליט לסמן לרבי מראש את 'גבולות הגזרה'.

הוא הופיע בחצרו של הרבי כשהוא רכוב על סוס אביר, מה שנתפס באותם ימים כסמל למודרנה. הרבי עמד בחלון וראה את הנער מתקרב עם הסוס. הרבי שאל מהחלון מה המעלה של הסוס על פני סוסים זולים יותר? הנער השיב כי הסוס החזק גומא מרחקים גדולים בזמן קצר.

"למה זה חשוב?" שאל הרבי, "והרי אם טעית ונכנסת עם הסוס ליער, ברגע אחד אתה גומא מרחקים ונכנס לעומק היער"? – "נכון, השיב הנער בידענות, אך כשאתה תופס את עצמך ("ווען מכאפט זיך"), אתה ברגע אחד שב את כל הדרך".

"איי, כשאתה תופס את עצמך", שב וקרא אחריו הרבי... וזה באמת מה שצריך בשביל תשובה: אסור להיתקע שם, מוכרחים להחליט בתוקף שמה שהיה היה - וסוף הדברים להתקיים.

בהזדמנות אחרת (ליקוטי שיחות יז/197) הרבי מצא את הגישה הזו בבסיס הלכה חשובה: יום הכיפורים מסתובב סביב אמירת הווידוי. שוב ושוב נכה על החזה ונבקש מחילה על חטאינו. אבל הדבר המעניין הוא שנוסח הווידוי הארוך הוא רק שלמות התשובה, אולם הרמב"ם והרמ"א פוסקים כי עיקר הווידוי הוא מילה אחת: "חטאתי". ברגע שהאדם מכה פעם אחת ואומר חטאתי, כבר קיים מצוות התשובה מן התורה. (ההלכה הזו נוגעת למעשה לאנשים מבוגרים שאינם יכולים לעמוד על הרגליים בכל נוסח הווידוי הארוך, ולכן די בכך שאומרים "חטאתי" בעמידה ואחר כך יכולים לשבת).

מה ההיגיון בכך שמילה אחת מכפרת? משום שתשובה היא רגע אחד. עד כמה שמדובר בהחלטה מקיפה, למעשה מדובר ברגע אחד שיוצר אותה. החלטה אחת נחושה להשתנות תחתום את כולנו לשנה מבורכת.

 

לפי היסוד הזה, הרבי הוסיף פעם ביאור מיוחד במינו לשאלה מעניינת: בעוד שלושה שבועות נקרא בפרשת כי תצא את הפסוק "איש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". כשיוצאים למלחמה ואחד הלוחמים נתקף בחרדה, עליו לשוב הביתה ולא לטעת מורך בלב החיילים האחרים.

רש"י על המקום מביא מחלוקת באיזו "חרדה" מדובר. רבי עקיבא אומר: כפשוטו, הוא נתקף בפחד קרב, בחרדת מלחמה וחש לחץ נפשי מהמפגש עם האויב. רבי יוסי, לעומתו אומר שהוא נתקף בחרדה רוחנית, הוא נבהל מהעבירות שבידו שמקטרגות עליו בשעת הסכנה.

והנה מבין שתי הדעות קשה להבין את הדעה הראשונה, עמדת רבי עקיבא: מה צריך לחדש שאדם שנתקף בפחד קרב ישוב הביתה? הרי אם לא ישוב בעצמו, הפסיכיאטר היחידתי יחזיר אותו? אנשים מבוהלים לא מתאימים להילחם ואין זה עניינה של התורה לשחרר אותם מהקרב? הרבה יותר הגיוני לטעון שהתורה מחדשת דבר שלא היינו מעלים מדעתנו - שמי שחרד מחרדה רוחנית ישוב לביתו?

ענה הרבי רעיון כביר (ליקוטי שיחות ט/128): אדם שחרד מעבירות שבידו – אינו צריך לחרוד מהן, משום שעצם החרדה משמעותה החלטה להשתנות וזה כבר גדר התשובה מן התורה. רבי עקיבא סבור שהפחד מהעבירה הוא גם התיקון לה, ולכן אינו מסכים שאדם כזה צריך לשוב מהמלחמה.

תמורת זאת, האפשרות היחידה לפרש את רכות הלבב היא כפשוטה: באדם שחרד מפחד המלחמה.

נסיים עם סיפור מופלא על כוחה של החלטה, למעשה על כוחן של שתי החלטות שהתקבלו במקביל, הן מצד שליח יקר והן מצד יהודי יקר המקורב אליו (מנפלאות המבצעים עמוד 60): הרב בנימין קרניאל הוא שליח הרבי מליובאוויטש בגדרה. לפני מספר שנים נכנס לבית חב"ד יהודי מקומי בשם ר' דוד מיימון והפך להיות ידיד קרוב עם הרב. פעם פתח ר' דוד את סגור ליבו וסיפר כי הוא בן 42, נשוי שנים רבות והם לא זכו לפרי בטן. הם ביקרו אצל הרופאים הרלוונטיים וכולם תמימי דעים שאין להם בעיה הדורשת טיפול. האישה יכולה ללדת באופן טבעי וזה צריך לקרות מעצמו. כמובן, זה רק סיבך יותר את ההרגשה שלהם, משום שהם לא עשו שום דבר כדי לתלות בו את התקווה.

הרב קרניאל הזכיר את מענות הרבי כי הדבר תלוי בהקפדה על דיני טהרת המשפחה וקבע חברותא עם ר' דוד, אבל ככל שהאיש נחשף לעומק המחויבות הוא נרתע וסירב לקבל על עצמו.

פעם בעיצומה של התוועדות בבית חב"ד, כטוב לבו של הרב קרניאל בוויסקי, כאשר מוחו עופף בעולמות עליונים ולבו מוצף באהבת ישראל, הוא עשה דבר שלא עשה מעולם. הוא פנה לר' דוד ואמר כך: "ידידי היקר, יש לי בבית אוצר שמעולם לא נתתי ממנו לאיש ואני שומר עליו כמו על הילדים שלי: חבילת שטרות הדולר לצדקה שקיבלתי מידיו הקדושות של הרבי מליובאוויטש. אולם הצער שלך ושל אשתך קורע את לבי, והדבר הכואב יותר הוא שאני בטוח שאתם יכולים לפתור את הבעיה.

"בוא נקבל כעת החלטה ביחד: אתם תתחייבו להקפיד בדיני טהרת המשפחה, ואני אתחייב לפתוח לראשונה בחיי את אוצר הדולרים שלי ולהעניק לך ולאשתך אחד מהם במתנת נצח". להצעה כזו לא היה יכול ר' דוד לסרב, ובמיוחד שגם הוא היה עמוק בתוך ההתוועדות... והם לחצו ידיים בהסכמה.

למחרת ביקש ר' דוד לחזור וללמוד את ההלכות ואכן בתוך שבועות ספורים! הגברת נפקדה והחלה תהליך היריון בריא שהושלם בהצלחה. חלפו חודשי ההיריון ור' דוד לא הסתפק במתנה שהוא קיבל מהקב"ה. מדי יום היה מזכיר לרב קרניאל את ההתחייבות להעניק לו את הדולר, אבל הרב התקשה לקיים את חלקו בהסכם. נכון שהוא החליט בזמנו לעשות זאת, אבל הוא היה באווירה מבוסמת של התוועדות חסידית, וכיצד יוציא מרשותו חפץ שהרבי העניק לו אישית.

באחד הבקרים לאחר חג הגאולה יב תמוז תשס"ה, פנה ר' דוד אל הרב קרניאל והכריז שהוא מפסיק לבקש. היום בתשע בערב הוא מתייצב בבית הרב ולא עוזב את המקום עד שיקבל את הדולר. הרב קרניאל צעד לביתו בהרגשה די קשה על ההחלטה שהוציא מפיו בעידנא דשיכרא.

כשהוא נכנס הביתה אמרה לו בתו שאימא שלו, הגברת קרניאל מכפר חב"ד, ביקשה שיחזור אליה. הוא הרים את הטלפון והאימא פתחה את השיחה במילים הללו: "בֶנִי, יש לי בשבילך דולר מהרבי"!. "מה?". היא סיפרה שקרוב לשלושים שנה קודם, לאחר יב תמוז תשלו, היא הייתה אצל הרבי ביחידות ביחד עם בעלה, הרב עמוס קרניאל, ובסוף היחידות נתן להם הרבי דולר עבור בנם שנשאר בביתו בכפר חב"ד. היא כתבה על השטר בשעתו "דולר מהרבי לבנימין", אבל הדולר אבד באחת המגירות בבית ובדיוק בימים האלה היא עשתה סדר במגירות ומצאה את השטר האבוד...

 








ציור לצביעה לפרשת השבוע "עקב" מאת: הצייר יחיאל אופנר

בס"ד

 

פרשת השבוע "עקב"

לאן הולכים מכאן: האם התורה שבכתב מאמינה בקיומו של העולם הבא?

 

בני זוג מבוגרים חצו את הרחוב בחוסר זהירות ונדרסו ממשאית חולפת. הם מתו במקום ועלו לבית דין של מעלה. כיון שהם היו אנשים ישרים וטובים, הועברו ישירות לגן העדן. כל החלומות שלהם התממשו: האוויר היה נהדר, הנוף ירוק והמלאכים לא הפסיקו לשרת אותם. אחרי כמה ימים מופלאים, שאלה הזקנה את בעלה איך התחושה בגן עדן?

"איך התחושה?! אני כועס! אם לא הקמח-המלא שלך, הייתי מגיע לכאן כבר לפני עשר שנים"...

החיים של יהודי מתנהלים בשני עולמות במקביל. הגוף נמצא עמוק בתוך הלחץ של העולם הזה, אבל הראש מהרהר בקיומו של העולם הבא. ראשית, רבים מאתנו נושאים זיכרונות וגעגוע אל הנשמות של יקירנו שהלכו לעולם ההוא. ושנית, פשוט אין דרך אחרת לעבור את החיים כאן בהבנה ובהשלמה.

העולם שלנו מלא בכל-כך הרבה אכזריות ורוע, החיים כאן מהווים סתירה כה חמורה לכללי השכר והעונש הכתובים בתורה, עד שאין דרך להתאים את הדברים ללא הבנה שישנו עולם נוסף על גבי העולם הזה. כשאנו רואים אדם מושחת שנבנה מחורבנו של אדם אחר ועל פי כללי התורה היה אמור להסתלק מכאן במהירות ובכל זאת הוא חי ובועט, או להיפך, כששומעים על צדיק תמים שהיה אמור לחיות חיי עושר ושלווה ותמורת זאת סובל ייסורים ומכאובים ל"ע, אנו מוכרחים להקים קומה נוספת מעל גבי העולם הזה ולהבין שמקום השכר והעונש האמתי הוא שם ולא כאן.

הנה דוגמה הממחישה זאת בעוצמה:

1. ברכות סא: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה ... היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים עד שיצאה נשמתו באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: זו תורה וזו שכרה?! יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

דוגמא נוספת היא הסיפור עם האדמו"ר הקודם מלובאוויטש, שנעצר באשמת הפצת יהדות ברוסיה הקומוניסטית. האנשים המנוולים שעצרו אותו – שהיו למרבה הכאב יהודים מאבא ואימא, צאצאים של חסידים כשרים – הוציאו כנגדו גזר דין מוות ועמדו להפעיל אותו בכל רגע. באחת החקירות הוציא החוקר אקדח והצמיד אותו לראשו של הרבי. אך הרבי הגיב בשלווה: "הצעצוע שלך מפחיד את מי שיש לו אלים רבים ועולם אחד, אך לא את מי שיש לו א-ל אחד ושני עולמות".

וכאן עולה שאלה עצומה המטרידה את חשובי ההוגים היהודיים כבר אלפי שנים. הכלי יקר בתחילת פרשת בחקותי מביא לא פחות משבעה מגדולי בעלי המחשבה שעוסקים בה: כיצד מתעלמת התורה שבכתב מקיומו של העולם הבא? מדוע ייעודי השכר והעונש המתוארים בתורה בהרחבה, מתמקדים אך ורק בחיי החומר בעולם הזה וכלל לא בחיי הנשמה בעולם הבא?

הבה ניקח כדוגמא את הנאמר בפרשתנו. משה רבנו אומר השבוע את אחת משתי הפרשיות החשובות ביהדות. ישנן רק שתי פרשיות שיהודי מחויב לקבוע אותן על פתחי הדלתות כדי לזכור את הנאמר בהן בכל פעם שיוצא מהבית או נכנס אליו (וכן להניחן בכל בוקר על הראש ועל הלב). בשבוע שעבר למדנו את הפרשה הראשונה – "שמע ישראל" והשבוע לומדים את השנייה: "והיה אם שמוע".

הפרשה הראשונה עוסקת בחובת "קבלת עול מלכות שמים", ואילו הפרשה השנייה מוסיפה את חובת קיום המצוות ואת שכרן של המצוות. הפרשה האחרונה מוסיפה כי לא רק חובה לקיים את מצוות ה', אלא זה גם בהחלט כדאי. משה רבנו רואה צורך להדגיש כי פשוט משתלם להיות יהודי. הקב"ה משלם לאוהביו בשטרות של שקלים חדשים, בבריאות ובנחת, באושר ובעושר.

דברים יא: והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום ... ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא ייתן מטר והאדמה לא תיתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה.

וכאן יכול כל אחד לשים לב למה שלא נאמר. משה לא מזכיר אפילו במילה אחת את העולם ההוא. משה לא מונה את השכר והעונש האמתיים הממתינים בעתיד בעולם הבא. וחשובי המפרשים לדורותיהם תמהים, כיצד מתעלם משה מהשלב העיקרי של קבלת המשכורת?

עקדת יצחק פרשת בחקתי: בעלי הדעות [הנוצרים והמוסלמים] המאמינים בשכר ועונש מאת ה' לעושי רצונו ומכעיסיו– ישיגו על תורתנו: אחר שהשכר הרוחני הוא העיקר המכוון מהתורה, איך שתקה התורה ממנו וייעדה השכר הגופי הכלה והאבד ושמה אותו לתכלית?

ובלשון עוד יותר חריפה: ספר העקרים ד,לט: הספק אשר לא סרו הראשונים והאחרונים מלספק בו: למה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני בפירוש כמו שנזכרו היעודים הגשמיים?

למען האמת, אם נרצה לדייק, השאלה יותר מורכבת. חז"ל מצאו בכל זאת רמזים בדבריו של משה אודות קיומו של עולם נוסף. בפרשת השבוע שעבר קראנו את עשרת הדברות האחרונות, כפי שהן מוצגות בלשונו של משה ושם מוסיף משה כמה מילים הנוגעות לשכר ועונש:

עשרת הדברות הראשונות בפרשת יתרו: כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך.             עשרת הדברות השניות בפרשת ואתחנן: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך. קידושין לט: למען ייטב לך – בעולם שכולו ארוך ובעולם שכולו טוב.  

חז"ל מפענחים את תוספת הדברים של משה - "למען ייטב לך" – ומבארים כי הכוונה היא לרמוז למתן השכר בעולם הבא. שכן אריכות הימים בעולם הזה היא לאו דווקא ברכה, לפעמים היא עלולה להיות קללה ח"ו. לכן משה מדגיש כי אריכות הימים המדוברת בתורה היא "בעולם שכולו ארוך וכולו טוב", היינו בתענוג הנשמה בגן העדן שהוא בוודאי טוב ונצחי[1].

וכיון שכך, השאלה הופכת להיות יותר מורכבת. ממה נפשך: אם משה האמין בקיומו של העולם הבא, מדוע רק רמז עליו ולא דיבר אודותיו באותה הרחבה בה דיבר על צמיחת האדמה? ואם משה סבר שמספיק לרמוז על קיומו של העולם הבא, מדוע בכל זאת מרחיבה התורה אודות השכר הגשמי בעולם הזה?

אנו רוצים להציג את אחד היסודות של המחשבה החסידית אשר מעצים במידה רבה את משמעות העשייה בעולמנו ומעניק כוח ותנופה באותם רגעים מאתגרים שהדברים נעשים קשים להשגה.

 

ב. לפני שנכנסים לעניין, חובה להתייחס לשאלה פשוטה ובסיסית שעולה במוחו של כל אדם הקורא את הדברים: האם באמת יש קשר בין קיום מצוות ובין אושר ועושר?! האם משה מתכוון לומר בפשטות כי אנשים דתיים הם יותר בריאים, עשירים ומאריכי ימים[2]?

מצד אחד, כך הם פשטות דברי התורה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי ... ונתתי גשמיכם בעתם ואספת דגנך". מצד שני, אנו לא זוכים לראות את הדברים מתקיימים במוחש ולא כל צדיק הוא עשיר, כמו שלא כל רשע הוא אביון. מה אפוא כוונת דברי התורה, כשאלתו החריפה של רבי יוסף אלבו:

2. ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מ: איך יאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', כלומר שבשמירת החוקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר האומות? והרי זה דבר כזב! כי לא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו?

המפרשים מציגים שתי תשובות יסודיות בעניין. רבי יוסף אלבו עצמו מעלה נקודה מרתקת. הבה נשים לב כי פרשת "שמע ישראל" כתובה בלשון יחיד אך פרשת "והיה אם שמוע" עוברת לדבר בלשון רבים. בעוד שפרשת שמע ישראל פונה לכל אדם בפני עצמו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", פרשת והיה אם שמוע עוברת לדבר בלשון כללית המופנית לכלל ישראל: "והיה אם שמוע תשמעו על מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום ... ונתתי מטר ארצכם בעתו"[3].

מבאר רבי יוסף אלבו כי הדבר בא להדגיש כי מתן השכר בעולם הזה – המדובר בפרשת והיה אם שמוע - הוא רק במצב אופטימלי בו כל ישראל לומדים תורה ומקיימים מצוות, אבל במצב רגיל בו אנשים בודדים זוכים לקיים את רצון ה', שכרם לא יבוא בגשמיות בעולם הזה. שכן המקום העקרוני בו מקבלים שכר הוא בעולם הבא ורק במצב נעלה בו כלל ישראל מתעלים על חומריותם ומתמסרים לרצון ה', גם הקב"ה חורג מסדר הדברים ומעניק את השכר כבר בעולם הזה.

דוגמה לעולם אופטימלי כזה הם ימי חזקיהו המלך. חז"ל מספרים שהייתה זאת תקופה עילאית של לימוד תורה, עד שלא היה ילד וילדה בירושלים שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. וכך הקב"ה השיב להם בשנים ארוכות של שקט בטחוני ובמלאך ה' שחיסל את צבאו האדיר של סנחריב.

עיקרים שם: כל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה, כי העולם נידון אחר רובו ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו.

הרמב"ם, לעומת זאת, מעניק תירוץ אחר והוא בעל משמעות רבה לחיינו. הרמב"ם מעורר את תשומת הלב לאחת המשניות המפורסמות ביותר שאנו מזכירים אותה מדי בוקר בברכות השחר.

ברכות השחר (לפי שבת קכז): אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ... כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והשכמת בית המדרש שחרית וערבית והכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה והלווית המת ועיון תפילה והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.

נשים לב: חז"ל הציגו כאן קבוצת מצוות ייחודית שהשכר עליה מגיע כבר בעולם הזה - אך מה מייחד את המצוות הללו? אדרבה, לא מדובר כאן במצוות החמורות בתורה? כמה מהן (לכמה דעות) הן רק מצוות מדרבנן, כמו הכנסת כלה והלווית המת?

התשובה היא שהמצוות הללו הן מצוות חברתיות, בין אדם לחברו ועניינן להפוך את החיים בעולם לנעימים יותר. ולכן מבטיחה התורה עליהן שכר כבר בעולם הזה. (בנוסף, המשנה מונה גם את מצוות "תלמוד תורה" הגורמת ומעוררת לקיום המצוות הללו, וכן "עיון תפילה", שעניינה בקשת הצרכים הגשמיים בעולם הזה).

הרעיון הוא, שהשכר האלוקי פועל באופן של מדה כנגד מדה: מה שאדם נותן זה מה שהוא מקבל. כאשר אדם מכניס כלה ומבקר חולים ובכך גורם לחברו לחיות יותר שנים בעולם, ה' מחזיר לו באותו מטבע ומשיב לו באריכות ימים בעולם הזה. ואילו כאשר מקיימים מצווה רוחנית כמו הנחת תפילין ופועלים ייחודיים רוחניים למעלה – הנשמה תזכה לחוות אותם בעולם ההוא.

הנה סיפור יפה: בכפר חב"ד גר חסיד בשם הרב אברהם יצחק גלזמן. הוא סבל מאסטמה וכמעט לא יצא מהבית, אך מעת לעת היה יוצא ומספר לאברכים זיכרונות מימי לימודיו בתומכי תמימים. פעם שח לאבא שלי את הסיפור הבא: הוא כיהן כרב בעיירה קטנה ברוסיה והיה שם אדם שהאריך מאוד ימים. הוא הגיע לגיל מופלג של 108. הפלא היה, שגם אביו זכה להגיע לגיל כזה.

פעם גילה הזקן לרב גלזמן את סוד אריכות ימיו: אביו היה בלן במקווה בו רחץ האדמו"ר הזקן והמנהג היה, שהבלן היה מזליף מים ברוחצים וכמה פעמים שאביו נתן צליפה 'טובה' (וכביכול גרם הנאה גשמית לרבנו הזקן), רבנו בירכו שיזכה לאריכות ימים. חלפו השנים, אביו הזדקן מאוד ולא מת!. הוא הבין כי הוא זוכה לכך בגלל ברכותיו של רבנו הזקן, אך לפי כמות הפעמים ששמע מרבנו "תזכה לאריכות ימים", הוא היה אמור לחיות את שנות מתושלח... הוא ביקש אפוא מהקב"ה, שיחלק את הברכה בינו ובין ילדיו וכך גם הוא חי לאריכות ימים וגם בנו...

פירוש המשניות להרמב"ם ריש פאה: כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו, מה שיש בינו ובין בוראו, תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא. אבל כשיעשה המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה, תחשב לו לצדקה בעולם הבא לפי שעשה המצווה – וגם ימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג המנהג הזה וינהגו אחרים כמנהגו, יקבל כמו כן שכר מעניין ההוא... וכן תלמוד תורה כנגד כולם, כי על ידי תלמוד תורה יבוא האדם לכל זה[4].

[לחביבותא דמילתא יש להעמיק ולהעיר: לפי המהלך הזה, הרבי יישב (לקו"ש יט/204) קושיא מעניינת בדברי הרמב"ם. בתחילת פרק ח מהלכות תשובה מבהיר הרמב"ם כי שכר המצוות הוא רק בעולם הבא, ומביא לכך ראיה מפסוק שנאמר בשילוח הקן: "למען יאריכון ימיך ופירשו חז"ל לעולם שכולו ארוך". כאן תמוה מאוד שהרמב"ם הביא פסוק שנאמר רק בשילוח הקן בפרשת כי תצא ולא פסוק דומה שנאמר מוקדם יותר בכיבוד אב ואם, בפרשת יתרו וואתחנן?

אולם לפי שיטת הרמב"ם שהובאה לעיל, הדברים מובנים היטב. מצוות שילוח הקן היא בעיקרה מצווה רוחנית ונועדה לפי דברי הזוהר, לעורר את הגעגועים של הקב"ה לישראל שנמשלו ליונה. ולכן השכר עליה משולם רק בעולם הבא. אולם כיבוד אם ואם היא מצווה חברתית הגורמת להאריך את חיי ההורים בעולם הזה ולכן דברי התורה "למען יארכון ימיך" הם כפשוטם ממש, בעולם הזה.

וכך אכן מנתה המשנה של "אלו דברים" את "כיבוד אם ואם" כאחת המצוות הייחודיות ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה". ולכן לא הביא הרמב"ם ראיה ממצווה זו ששכר המצוות הוא רק בעולם ההוא].

עכ"פ המורם מכל זה, שמצוות רבות שכרן משולם בעולם הזה אך ישנן מצוות רבות ביותר ששכרן משולם רק בעולם הבא. וכיון שכך, שבה ונשאלת השאלה בה פתחנו: מדוע התורה בכלל ומשה רבנו בפרט מתייחסים ברמז בלבד אל העולם הבא ומניחים את עיקר הדגש על השכר הגשמי בעולמנו?

 

ג. נפתח עם סיפור נהדר: מעשה בחסיד עני שישב כל ימיו על התורה והעבודה ועבד מעט לפרנסתו. כשהגיע הזמן לחתן את בתו, הלך אצל האוהב ישראל מאפטא וביקש עצה. הצדיק הורה לו לעשות את המסחר הראשון שיבוא לידו וההשגחה העליונה תעמוד לו.

יצא החסיד חזרה הביתה ובדרך עצר בפונדק. באחד השולחנות ישבו סוחרי יהלומים והחליפו סחורה. אותו חסיד לא מיהר והוא התבונן במסחר שלהם. הם התעניינו אם הוא מעוניין לעשות עסקים והוא נזכר בדברי הרבי. הוא השיב בנחרצות: "בוודאי". הם שאלו כמה כסף יש לו והוא אמר: "זהוב אחד". הם פרצו בצחוק קולני ואז קם אחד הסוחרים ואמר שיש לו עסק עבור זהוב אחד: הוא מוכן למכור את העולם הבא שלו. החסיד לא נרתע, שילם את הזהוב וחתם על שטר המכירה.

אחרי כמה רגעים נכנסה אשתו של הסוחר וראתה את בעלה מתגלגל מצחוק. הוא סיפר על החסיד האידיוט ששילם זהוב עבור העולם הבא שלו. היא נחרדה. "אתה רוצה לומר לי שאני חיה עם אדם שלא יגיע לגן עדן?! לא אחיה אפילו רגע עם גוי כזה שאין לו חלק בעולם הבא!. או שתבטל את המכירה או תכתוב לי כרגע שטר גט!". הסוחר הבין שהוא הסתבך וביקש לבטל את העסק, אך החסיד השיב כי הוא יבטל את העסק רק תמורת אלף זהובים, דמי הכנסת כלה ענייה לחופתה. לא נותרה לסוחר ברירה והוא שילם את הכסף להרגיע את אשתו.

אחרי שהסתיים המקח, ביקשה האישה לנסוע אל האוהב ישראל. היא נכנסה לצדיק ואמרה: אני שמחה שהתגלגלה על ידי זכות לסייע במצות הכנסת כלה, אך יש לי שאלה: האם העולם הבא של בעלי שווה באמת אלף זהובים? האם היה כדאי לו לשלם סכום אדיר כזה?!

"תראי", השיב הצדיק: "במסחר הראשון, כאשר הוא מכר את העולם הבא שלו, הוא לא היה שווה אפילו זהוב אחד. אבל במסחר השני, כשהוא קנה את העולם הבא תמורת סיוע לכלה עניה להיכנס לחופתה – העולם הבא שלו שווה הרבה יותר מאלף זהובים...

השאלה החשובה ביותר שנשאל בחיינו היא משמעות החיים: עבור מה אנו נלחמים? מדוע לקום בבוקר ולהיאבק על עוד יום? או בשפה דתית: איזו סיבה הגיונית גרמה לקב"ה לברוא את העולם הגדול הזה ולצפות למשהו מאנשים חומריים כמונו? [הפילוסוף הצרפתי, אלבר קאמי אמר, שהשאלה הפילוסופית היחידה היא: 'למה לא להתאבד ח"ו? מאיזה טעם להיאבק על הקיום'?].

ספרי חסידות משתמשים במשל של "קניגייא", זירת תחרות קרב בין בעלי חיים. [מדובר בחוויה אכזרית הכרוכה בצער בעלי חיים ואסורה על פי התורה, אך ניתן להשתמש בה כמשל]. מובא כי לעתיד לבוא אנו נשאל את הקב"ה את שאלת משמעות החיים, מה הוא הרוויח עם שנות הגלות בעולם הזה, והוא יושיב אותנו באולם הקרקס ואז נבין כבר הכול.

החוויה של ההשתתפות בקרקס היא גורם ההפתעה. אנו רואים בעל חיים פגוע או כבול, שכבר איבד לכאורה את כוח החיים ולפתע הוא סוחט את שארית כוחותיו ומזנק על רגליו ומחזיר מלחמה שערה. אז שואג כל הקהל בקול אדיר וחש בתוך תוכו את עוצמת החיים. להבדיל, הקב"ה ברא את העולם הזה משום שהחיים כאן הם הזדמנות ביטוי אדירה לעוצמתו של הטוב.

אדם מתמודד עם ניסיונות קשים והוא מאבד את שארית האמונה. אדם מרוויח הרבה כסף ומתמלא באגו ובאהבה עצמית. אדם נסחף אחרי החיים הגשמיים ושוקע בחומרנות ובתאווה. לפתע הוא מגיע לרגע מבחן בחייו ואז אוסף את שארית כוחותיו הפנימיים ומתגלה ביופי נפשו ובהדרת אנושיותו הקדושה. במקום לשקוע באגו, הוא מכניס יד לכיס ותורם בעין יפה להכנסת כלה. במקום ליפול בייאוש, הוא מתמלא בביטחון כי העולם הזה מנוהל ברוח טובה על ידי הבורא המושלם. אלו רגעים של יצירה אמתית. האדם הופך להיות שותפו של בורא העולם ומאיר את הקדושה במקומות האופל.

כעת אפשר להבין מדוע התורה עוסקת בעיקר בעולם הזה ואינה מדברת כמעט על העולם הבא. משום שמבחינת המחשבה היהודית, העולם הזה הוא הסיפור האמתי. כאן מתרחשים הדברים לשמם נברא העולם כולו ועבורם אנו חיים. העולם הבא, לעומת זאת, הוא כבר אחרי מעשה. שם זה שלב הפנסיה בו מקבלים את השכר, אך זה כבר לאחר גמר היצירה.

ראיתי פעם ביטוי מושלם באגרת של הרבי ולצערי אינני מוצאה: האדם שואף אל העולם הבא, אבל הקב"ה רוצה את העולם הזה. כולנו רוצים להגיע אל שלב המנוחה והרוגע, אך הקב"ה שואב הנאה דווקא מהמאבק. משום שימי הגלות הם הייעוד שלנו: הם רגעי היצירה הכבירים לשמם נוצרנו.

3. מכתב הרבי מליובאוויטש מתורגם מאנגלית (גיליון כפר חב"ד 1592): ביחס לנושא של החיים אחרי המות וכו', יש משמעות לכך שהתורה (התנ"ך) מדברת על כך מעט מאוד, מהסיבה הפשוטה שהיהדות במהותה עוסקת בחיים בעולם הזה, שיתנהלו על פי הרצון של אלוקים כפי שהוא מפורש בתורה, על ידי קיום המצוות בחיי היום יום.

נאמר זאת כך: ההנאה של הנשמה גדולה יותר בעולם הבא, אבל החשיבות של המעשה גדולה יותר בעולם הזה. ואף שהדברים נשמעים כמו רעיון חסידי, הם מפורשים כבר במשנה במסכת אבות:

אבות ד,טז: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.

וכאן מפורשים הדברים עוד יותר: הגמרא במסכת שבת מספרת על מותו של דוד המלך על מדרגות ביתו בעצם יום השבת. שלמה לא היה יכול לטלטל את גופתו, משום שגופת המת היא מוקצה בשבת. הוא נאלץ להביא כיכר לחם ולהניח על גופת המת וכך לטלטל אותה אגב הלחם. שלמה סיכם את הדברים במשפט כואב, חד וקולע: "טוב כלב חי מגופת מלך מת"!.

שבת ל,א: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. אמר דוד המלך: לא המתים יהללו יה. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת, בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח בו[5].

 

בדומה למהלך הזה, מיישבים הראשונים את אחת השאלות הגדולות במחשבה היהודית ויהיה מי שיאמר כי היא השאלה הגדולה ביותר. שלמה המלך מעיד על עצמו כי הוא עמל וזכה להשיג את הטעם לכל מצוות התורה, חוץ ממצווה אחת ויחידה. "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

הכוונה היא כמובן למצוות טומאה וטהרה: התורה מציגה קשת של שמונה אירועים בחיים ומגדירה אותם כרגעי טומאה והתרחקות מהחיים. הפלא הוא, שעל פניו, אין כל קשר ודמיון בין האירועים הללו ולא ברור כלל מהי אותה רוח טומאה מסתורית. מצד אחד, אדם מת מטמא, אך מצד שני, יולדת שיוצרת את החיים אף היא טמאה. מצד אחד, שרץ מת מטמא, אך במקביל, גם גבר בעל קרי שעסק בהבאת חיים הוא טמא. וגם האישה טמאה בטומאה חודשית אף שלא עוללה כל רע.

הארכנו בעבר (פרשת תזריע) ברעיון נפלא המובא בספר הכוזרי. למען האמת, כל קשת האירועים הללו כרוכה ברמה מסוימת של מוות. אישה יולדת עוסקת תשעה חודשים ביצירת חיים, היא חשה התרוממות רוח בכל בוקר מחדש, אך ברגע התרחשות הלידה, היא נופלת ממדרגתה הנעלית ונשארת רק עם החיתולים ומאבק הקיום השגרתי. גם אצל בעל קרי, רוב האנרגיה הולכת לאיבוד ולא נוצרים חיים אלא מאחד ממיליארד ממה שהוא מספק החוצה. וגם בטומאה החודשית של האישה, הדימום נוצר כתוצאה מכך שלא התרחשה הפריה והאישה לא הגשימה את הפוטנציאל שלה.

הרעיון אם כן הוא, שבעיני התורה, החיים הם הדבר הגדול ביותר וכל התקרבות אל המוות – אפילו קלושה ביותר – היא טמאה ומסוכנת. התפישה מוסברת היטב לפי הגישה החסידית שהובאה כאן כי החיים הם תמצית הייעוד של העולם, בעוד שהמוות הוא ההסתלקות מן העשייה והיצירה.

 

מה ניקח מכאן הלכה למעשה? ישנו ווארט נפלא של רבנו הזקן: מצד אחד מובא, שבית שמאי ובית הלל נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. מצד שני, התורה עצמה מעידה כי הקב"ה הביט על עולמו בגמר מלאכת הבריאה ואמר בסיפוק: "וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"!.

מבאר רבנו: החיים הם 'לא נוחים', אך הם 'טובים מאוד'. האדם מגיע לשיא החיים שלו ולתמצית הייעוד שלו, דווקא באותם רגעים שהם לא נוחים לו, אך הם מספקים עבורו את ההזדמנות הטובה מאוד, להיות שותף במלאכת בריאת העולם.

ונסכם בסיפור נפלא: ידוע הסיפור על גדול חכמי אשכנז, המהר"ם מרוטנברג, שנאסר על ידי הקיסר הגרמני וסירב להשתחרר בפדיון כופר והסתלק בתא הכלא. גופתו הקדושה שכבה באותו מקום במשך 12 שנה, עד שיהודי שילם ממון רב והביאה לקבר ישראל. מסופר כי אותו יהודי חלם כי מציעים לו כשכר מן השמיים שתי אפשרויות: לחיות כל ימיו בעושר ובכבוד או למות מיד ולזכות להיות במחיצתו של המהר"ם בגן עדן. הוא העדיף את האפשרות השנייה.

אומרים אצל חסידים כי כך הייתה התפיסה לפני התגלות הבעש"ט. אך אם אותו יהודי היה חי אחרי התפשטות תורת החסידות, היה מבין כי "טובה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה". היה עליו להעדיף כסף וזהב וכך היה משיג את הכוחות כדי להפוך את העולם הזה ולהשלים את תהליך התיקון והבירור לקראת הגאולה האמתית בקרוב ממש.

 

 



[1] העשרה חשובה: למרות שהתורה רק רומזת על כך, הנביאים מדברים בהרחבה על הישארות הנפש לאחר המוות. כך אומרת נבל הכרמלי לדוד (שמואל א כה): "והייתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" - ובמצודת דוד: "נפש אדוני צרורה בצרור החיים הרוחניים אחרי הפרדה מן הגוף". סיפור מפורש עוד יותר הוא המעשה של שאול המלך ובעלת האוב בעין דור, שהעלתה עבורו את נפש שמואל הנביא ותקשרה אותו. מכאן שהנפש נותרת קיימת בעולם אחר.

למען האמת, גם ההיגיון הפשוט מחייב את קיומה של הנפש בעולם הבא. האדם מורכב מגוף ונפש. האדם אינו מכשיר טאבלט שרק מבצע פעולות מתמטיות אך אינו מרגיש ומזדהה עם הדברים. באדם יש עצמיות נפשית שהיא ישות נוספת על הגוף החומרי. ולכן אין סיבה לומר כי המוות הגשמי של הגוף משמיד את הנפש הרוחנית. אלא כשם שהנשמה באה מלמעלה כך היא שבה למעלה. כדברי קהלת: "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה".

[2] ובדחי רבנן: מישהו שאל אותי כי לפי הבטחות התורה, העיר העשירה בישראל אמורה להיות בני ברק, בעוד שהיא העיר הענייה בישראל? השבתי כי זאת העיר היחידה בישראל בה ההורים קונים דירות לילדים...

[3] ומה שהפסוק "ואספת דגנך" עובר לדבר בלשון יחיד, כנראה רוצה התורה להדגיש שכאשר יינתן גשם לכלל ישראל, הדבר יביא שפע פרנסה לכל אדם בפני עצמו.

[4] המהלך מתאים עם סיפור המובא ברש"י סנהדרין מד,ב: בעיירה אחת היה צדיק שכל חייו עשה מעשים טובים ולידו גר רשע מרושע, גובה מס של המלך, שכל חייו עשק את העניים. קרה המקרה ושניהם מתו באותו יום וכל בני העיר התאספו ללוות את הצדיק, אך איש לא הלך ללוות את הרשע. ילדיו של הרשע חסו על כבוד אביהם ונשאו אותו בשולי הלוויה של הצדיק. כך צעדה תהלוכה ארכה שבתחילתה מיטת הצדיק ובסופה מיטת הרשע.

לפתע נשמעה אזעקה המבשרת על גזלנים מתקרבים. כולם נסו למקלטים וכאשר חזרו להמשיך את הלוויה, טעו בין המיטות וכל הקהל התאסף סביב מיטת הרשע ואילו בני משפחת הרשע התאספו סביב מיטת הצדיק. כך ערכו את טקס המספד המכובד סביב מיטת הרשע ואילו הצדיק נקבר בבושת פנים תחת המציבה שהוכנה לרשע.

אחרי ימים מספר, הופיע הצדיק בחלומו של תלמידו, סיפר לו את שאירע וביקשו להעביר את גופתו אל הקבר המתאים. הוא הסביר מדוע התחוללה הטעות המצערת: נכחתי פעם במקום בו נהגו חוסר כבוד בתלמיד חכם ולא מחיתי על כבודו. לכן נגזר עלי לעבור השפלה עוד בעולם הזה. ואילו אותו רשע עשה פעם מעשה טוב: הוא ערך סעודה מפוארת לכבוד שר האוצר וברגע האחרון, אותו שר ביטל את השתתפותו, אך אותו מוכס חמל על האוכל והעניק אותו לעניים. לכן הוא קיבל את שכרו עוד בעולם הזה.

כאן נעיר ששני האירועים קשורים בדברים שבין אדם לחברו ולכן השכר היה מוכרח להיות משולם כבר כאן.

[5] עד היכן הדברים מגיעים: יהודי שנמצא באבל ל"ע אומר קדיש על אביו ואמו, ובכלל, עושה מעשים טובים בעולם הזה כדי לגרום עליה לנשמה. הבה נחשוב על זה: הנשמה נמצאת למעלה בעולם המושלם, ואילו הבן נמצא כאן בעולם השפל, ובכל זאת דווקא מעשיו כאן מרוממים את הנשמה העליונה.

בס"ד

 

עקב


נמאס מהצעקות: למה עיקר החינוך הוא ללמוד עם הילדים?  מבוסס על לקו"ש יט/38

 

הרב זלמן גוראריה היה חסיד נאמן של הרבי מליובאוויטש ואיש עסקים עשיר שעשה חיל בעסקיו. פעם פנה אליו קרוב משפחתו, הרב שמואל גוראריה (הרש"ג), שהיה גיסו של הרבי מליובאוויטש וניהל את גיוס הכספים עבור הישיבה המרכזית בניו יורק וביקש ממנו להצטרף למסע גיוס כספים מגביר כלשהו. ר' זלמן נטה לדחות את ההצעה, הוא היה עסוק בענייני הביזנס ולא היה פנוי לאסוף תרומות, אך הרש"ג העלה הצעה מפתה: "אם תצטרף אלי למסע – תזכה להיכנס אל הרבי ולבקש ברכה לכל אשר תחפוץ". בתור קרוב משפחתו של הרבי, היה הרש"ג מסוגל להעמיד התחייבות כזו. ר' זלמן קפץ על ההצעה.

הם נסעו והצליחו ואז הגיע תורו של הרש"ג לפרוע את השטר. הרבי הסכים לקבל את ר' זלמן לפגישת יחידות בה יבקש מה שעל לבו. כשנכנס ליחידות אמר כי אנייה מלאת סחורה תקועה בלב ים והוא מפסיד הרבה כסף בכל יום שעובר. הוא מתחנן לנס כדי להתגבר על הקשיים ולשחרר את הסחורה. הרבי הביט בו וענה כך: "ר' זלמן, ניתנה לך הזדמנות נדירה לבקש כל שתחפוץ, יכולת לבקש ברכה להצלחה בחינוך הילדים, ותמורת זאת הנך מדבר על כסף"?!

דיון על חינוך ילדים מתחיל בדרך כלל באנחה עמוקה... לעתים קרובות הורים חשים כמו חיים בתוך חזית קרב: זה אבא ואימא נגד כולם... ההורים מנסים להוביל את הבית למקום אחד והילדים רוצים ללכת למקום אחר. הילדים נאבקים להשיג הנאות של כאן ועכשיו, בעוד שההורים מנסים לייצר ערכים ומשמעות. המתח הנפשי מגיע לשיאו כאשר הילדים מתבגרים ועוזבים את הבית וכל שנותר הוא לשאת תפילה גדולה לקב"ה להצלחה שלהם.

מה אפשר אפוא לעשות לטובת החינוך? איך מייצרים מסר שמחזיק מעמד לטווח ארוך "גם כי יזקין"?

אנו רוצים לבחון את הנושא לאור סוגיה מרתקת שצדה את העיניים בקריאה פשוטה של הפסוקים. היא נוגעת לשתי הפרשיות המרכזיות בתורה – "שמע ישראל ווהיה אם שמוע" – אותן קוראים בפרשיות השבוע הללו ואנו מצווים לומר אותן כמה פעמים בכל יום ולחקוק אותן על התפילין ועל מזוזות הפתח.

אם נשאל הורה יהודי מתי מתחילים לחנך? מהן החובות המוטלות על ילד יהודי? כל ההורים יענו שחינוך מתחיל מהרגע הראשון האפשרי. עוד לפני שהילד יודע מה קורה אתו, הוא כבר נכנס להרצה ומתרגל לקיום מצוות. בגיל שנה-שנתיים מלבישים לו כיפה, בגיל שלוש ציצית, הוא מתחיל בשנים הללו להתפלל, בגיל שש ואילך מחנכים אותו לשמוע קידוש, ליטול לולב להדליק נר חנוכה וכן הלאה. בגיל בר מצווה הוא נהג וותיק לכל עניין.

וכאן מגיעות הפרשיות הללו ומטילות פצצה: "ושננתם לבניך ודברת בם ... ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". האבא מחויב מדאורייתא ללמד את בנו תורה. זה העניין וזה העיקר. ואילו חובת החינוך לקיום מצוות היא אמנם קריטית – אך היא רק מצווה מדרבנן. היו אלו החכמים לפני כאלפיים שנה שציוו לחנך את הילדים מקטנותם לשמירת מצוות, ואולם התורה שבכתב עצמה מניחה דגש על חיוב שונה לחלוטין: לפתוח ספר ולשבת איתם. האבא חייב להתיישב עם בנו ברוגע, להעביר רעיון מפרשת השבוע, לשנן משניות, לדון במסרים רעיוניים הגלומים במצוות ולספר סיפור חסידי על המשמעות שלהן.

1. תחילת הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן: אף שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה ... שנאמר 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. ומאימתי אביו חייב ללמדו? משיתחיל לדבר מלמדו 'תורה צוה לנו משה' ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים בעל פה עד שיהא בן חמש שנים, שאז מלמדו לקרות תורה שבכתב מעט מעט בביתו ... וכשיהיה בן שש או בן שבע שלימות הכול לפי בוריו וכוחו מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרות בתורה כל היום כולו עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות.

זאת אגב הסיבה שהילדים היהודיים תמיד ידעו לקרוא. בעוד שעמים אחרים חינכו ילדים לעבודה חקלאית ולמלאכת כפים ולכן רוב בני האדם היו אנאלפביתים ולא ידעו קרוא וכתוב. לשם המחשה: בשנת 1840 (לפני 180 שנה בסך הכול!), קרוב לחצי מהזוגות באנגליה היו חותמים על תעודת הנישואין עם האצבע (ראו ויקיפדיה אוריינות). אולם אצל יהודים לא היה מעולם מצב כזה. כבר לפני אלפיים שנה, תיקן יהושע בן גמלא את 'חוק חינוך חובה' וכל קהילה נדרשה להקים בית ספר וללמד את הילדים הקטנים לקרוא תנ"ך. (ראו בהערה[1] סיפור מפליא על ההערכה למלמדים, ועוד תובנה בהערה הבאה[2] לגבי הקשר לזוכי פרס נובל יהודיים).

וכשם שהדברים אמורים ביחס לילדים קטנים, הם נכונים בקל וחומר ביחס ליהודים מבוגרים. יהודי הוא זה שלומד. אפילו מוחמד בספר הקוראן כינה אותנו: "עם הספר". יהודי אינו רשאי להסתפק בקיום מצוות בידיים, אלא חייב לשלב למידה, עיון והעמקה. המחזה היהודי הנפוץ ביותר הוא יהודים בעלי עסקים, שאין תורתם אומנותם, נכנסים בערב לבית הכנסת ללמוד שיעור עין יעקב[3].

רמב"ם תלמוד תורה א,ח: כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן שתש כוחו, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ... ואפילו בעל אישה ובנים - חייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה.

הגמרא מוסיפה כי בסיכום החיים למעלה נישאל שש שאלות ושלוש מתוכן עוסקות בלימוד התורה.

שבת לא,א: אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?

והשאלה מתבקשת: מה החשיבות הקריטית לשבת עם הילדים, ללמוד אתם ולספר סיפור? ולמה החיים הרוחניים בבגרות מתקיימים באמצעות עיון ומחשבה? מדוע לא מספיק ליצור הרגלים מעשיים?

הדיון חשוב משום שעלינו להודות בצער כי אין להורים כוח לעשות את זה. הרבה יותר קל לגרור את הילד לבית הכנסת ולפקוד עליו לפתוח את הסידור ולהתפלל, אך למי יש סבלנות לשבת אתו ברוגע, לספר סיפור ולדון במשמעויות שלו? זאת גישה שתובעת הרבה יותר מההורים – והשאלה היא מהיכן שואבים את המוטיבציה לעשות את זה?

ליקוטי שיחות יט/39: זה עצמו דורש ביאור: מדוע באמת מצוות לימוד התורה יצאה מכלל המצוות בכך שיש לה שייכות מן התורה גם לילד קטן, בעוד שחינוך לקיום מצוות הוא רק מדרבנן?

 

ב. לפני שנכנסים לעניין, נעיר שתי הערות חשובות אודות הפסוקים הללו בתוך הפרשיות החשובות של שמע ישראל ווהיה אם שמוע.

המצווה ללמד את הילדים תורה מופיעה פעמיים, בשתי הפרשיות הללו. בפרשת שמע נאמר: "ושננתם לבניך ודברת בם" וכן בפרשה שנייה נאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". אלא שהתורה יוצרת הבדל בולט בין הפרשיות: בפרשה ראשונה מתחילה התורה עם מצוות ושננתם, ורק אחר כך מביאה את הציווי לכתוב את הפרשיות הללו בתפילין ואילו בפרשה השנייה נוהגת להיפך: תחילה מובאת מצוות תפילין ורק מאוחר יותר מופיעה המצווה ללמד תורה.

2. פרשת שמע ישראל: ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בבית ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

פרשת והיה אם שמוע: וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך.

שמעתי פעם רעיון נהדר מאבא שלי: התורה רוצה לרמוז שאין גבול לחובה ללמד את הילדים תורה. החובה הזו מתחילה עוד לפני גיל תפילין, בקטנותו של הילד, ונמשכת הרבה לאחריו. לעתים הורים שולחים את הילד בצעירותו לחינוך דתי, אך בנערותו מעבירים למוסד אחר על מנת שיתרכז בלימוד מקצוע. לחילופין, ישנם הורים שחושבים להיפך: העיקר לשלוח את הילד בבגרותו לישיבה טובה, אך בצעירותו הוא יכול ללמוד בגן ובבית הספר מתחת לבית.

התורה רומזת כי שתי הגישות מוטעות: אין גיל לחינוך ואין סוף לחינוך. חינוך טוב נמשך בכל רגע של החיים, האתגרים בפני האדם כה גדולים עד שהוא נזקק בכל רגע לחינוך ולהעמקה. בגיל צעיר, החינוך הוא בעיקר איכותי ונועד ליצור קשר עמוק בין הילד ובין הערכים הרוחניים שהא סופג, ואילו בגיל מבוגר, החינוך הוא בעיקר כמותי ונועד להעמיס ידע רוחני ולהתפתח ולצמוח כיהודי בוגר וגאה. מחמת כבודו של אבי אעתיק את הדברים בשם אומרם:

שערי תפילה ומנהג עמוד רל: הכוונה בפרשה ראשונה היא ללמד מאימתי מתחיל החיוב ללמד לבנו, ולכן מקדים את מצוות 'ושננתם' למצוות תפילין כדי להורות שחובה זו מתחילה כבר כשהבן קטן. ואחר כך בפרשה שניה מלמד עד כמה חובת האב בחינוך בנו ולכן מאחר את מצוות 'ולמדתם' אחר מצוות תפילין כדי להורות שמצווה זו נמשכת גם כשהבן גדול.

הערה נוספת ומעניינת בפסוקים אלו: לשון התורה בשתי הפרשיות הוא משונה מאוד. התורה מצווה תחילה ללמד את הילדים ואחר כך מצווה את האב ללמוד בעצמו!. תחילה נאמר "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם לדבר בם", ורק אחר כך נאמר: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". וכן בפרשה שנייה עוברת התורה לדבר בלשון יחיד: "(ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". כלומר, שהאבא בעצמו ילמד תורה. והתמיהה זועקת: כיצד אפשר ללמד אחרים לפני שהאב למד בעצמו? הרי ברור שהסדר צריך להיות הפוך - תחילה "ודברת בם" ורק אחר כך "ושננתם לבניך"?

העולם חוזר רעיון כביר בשמו של בעל השרידי אש, הרב יחיאל יעקב ווינברג, מרבניה הדגולים של גרמניה לפני המלחמה. (לא מצאתי את מקור הרעיון בספריו ולכן אני מעתיקו מספר אחר, טללי אורות, ליקוט שערך אברך תלמיד חכם בשם הרב יששכר רובין):

טללי אורות עמוד קל, רג: לשון התורה תמוה מאוד, תחילה מצווה 'ושננתם לבניך' ורק אחר כך נאמר לאבא ללמוד בעצמו – 'ודברת בם [אתה בעצמך] בשבתך בביתך'. וכן בפרשה שנייה פתח הכתוב בלשון רבים "ולמדתם אותם את בניכם" וסיים בלשון יחיד – על האבא בעצמו: 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'. והרי צריך להיות להיפך: תחילה צריך ללמוד בעצמו ורק אחר כך אפשר לצוותו 'ושננתם לבניך'?

באה התורה ללמד שחינוך הבנים יסודו הוא בחינוך עצמו. אימתי ולמדתם אותם את בניכם? רק אם האב עצמו יהווה דוגמה ומופת לבנו ויקיים 'לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'.

חינוך הוא לא לדבר, הוא ליישם את המסר בעצמך. לא לשוחח עליו, לייצג אותו. כאן מלמדת התורה את אחד היסודות בחינוך: כיצד מקיימים "ושננתם לבניך"? על ידי שאתם תדברו בתורה "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". כאשר החוויה של האבא בכל רגע פנוי היא תורה. ילד לא מקשיב להורים שלו, הוא מתבונן בהם ובסופו של דבר מחקה אותם.

[העולם אומר ש'הדרך הכי טובה לגדל ג'נטלמן היא להיות ג'נטלמן'. פשוט להפגין הערכה וכבוד לבן הזוג – וזה עובד יותר טוב מכל הרצאה שניתן לילדים. דוגמה נוספת: הורים שמחנכים ילדים למשל לשמור על ממון הזולת ולהיזהר מגזל או גניבה, ואז הולכים ללונה פארק והאבא אומר לבנו לשקר ביחס לגילו האמתי כדי לחסוך כרטיס... ברור שהאבא הורג במילה אחת את כל מה שיצר במשך שנים...].

בכך מסביר העולם סיפור ידוע בספר שופטים. הנביא מספר על אשת מנוח שלא ילדה ילדים. באחד הימים מתגלה אליה מלאך ומבשר כי בקרוב תהרה ותלד ילד שיהיה "נזיר אלוקים" ויושיע את ישראל מיד פלישתים. זה היה שמשון הגיבור. המלאך מדריך אותה לגדל את הילד בקדושה ובטהרה, יין לא ישתה ומורה לא יעלה על ראשו. ואולם לפני זה עושה המלאך עוד משהו ומורה לאישה עצמה: "הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי נזיר אלוקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן".

וזה כמובן תמוה מאוד: מה הקשר לאימא? מדוע היא צריכה להתרחק מהיין והרי לא קיבלה על עצמה נזירות? אלא כאן נמצא יסוד החינוך: אם את רוצה להעביר מסר – תדרשי אותו מעצמך. חינוך ילדים מתחיל קודם כל בחינוך ההורים עצמם. אין דרך אחרת ואין קיצורי דרך.

ואחרי כל זה שבים אל מרכז העניין ושואלים: מה החשיבות המכרעת בלימוד ובחינוך ללימוד? מדוע העברת המסורת מתמקדת דווקא בהעברת ידע? אנו רוצים לצטט תפיסה חסידית מעמיקה אשר מעניקה הגדרה ברורה למהות החינוך ולקשר הישיר שלו ללימוד התורה.

 

ג. בקליפורניה ישנו מוסד יהודי ותיק שנקרא "אמריקן ג'ואיש יוניברסיטי". זאת אוניבריסטה יוקרתית ללימודי היהדות ואחת התכניות העיקריות שלהם היא לאסוף בימי הקיץ 75 סטודנטים יהודים מהמוכשרים ביותר באמריקה, במגמה להצמיח מהם את דור המנהיגים הבא. בשנות השישים נהגו להפגיש את הסטודנטים עם נציגים מכל ה'זרמים' ביהדות האמריקאית להתרשם מהעמדות שלהם.

פעם קיבל הרב שלמה קונין, השליח הוותיק בקליפורניה, הוראה מהרבי מליובאוויטש למצוא דרך להופיע בפני הסטודנטים ולהציג בפניהם גישה יהודית חסידית. זה לא היה קל, אך קונין הבלתי-נלאה שכנע את מנהל המוסד, שלמה בארדין, לתת לו במה. קונין היה מוזמן לדבר אחרון, לאחר יום שלם של נאומים מכל החוגים.

שנה אחת הוא מקבל טלפון מבארדין ובו מבקש ממנו להופיע ראשון. "קיבלנו השנה קבוצת נערים הומניים, ליברליים מאוד, שאינם מאמינים בשום דת ואתה היחיד שאולי מסוגל לשבור מולם את הקרח". הצעירים קיבלו את הרב המזוקן בעיניים רושפות. הם קטעו אותו ללא הרף ובמיוחד ניצב מולו 'אויב' בשם סטיבן ליבוביץ. הלה היה מנהיג הקבוצה ולא הפסיק לתקוף את הרב. ליבוביץ נאבק מול קונין בחירוף נפש, עם זעם, כעס וחמה שפוכה על כל האנשים הדתיים באשר הם. 

קונין נהג מדי שנה להיכנס לחדר האוכל בסוף היום, בארוחת ערב ולנגן עם הנערים ניגון חסידי. באותה שנה בקע מליבו ניגון ישן שהולחן לפני מאתיים שנה על ידי הסבא משפולה, מתלמידיו של הבעל שם טוב. הניגון "קול ביער" מתאר דו-שיח בין ישראל והקב"ה, בו ה' מפציר בנו לעשות את הצעד הראשון ולשוב בתשובה ואילו אנו מתחננים כי הוא יהיה זה שיעורר אותנו לשוב. קונין שר את הניגון הנוגה שוב ושוב, עד שהמנגינה נתפסה באזני הנערים. עוד אחד הצטרף ועוד אחד והאולם התמלא בקולות השיר. לפתע קם ליבוביץ' ממקומו ויצא בסערה. קונין התעלם והמשיך לשיר.

אחרי ארוחת הערב יצא קונין החוצה ופגש את ליבוביץ'. פניו היו שטופות דמעות והוא סיפר דבר מרטיט: סבו מצד אמו היה שוחט חבד"י מאייווה. בשנות חייו האחרונות הפך להיות חולה ומוגבל ועבר לגור בביתם. היה לו סט נפרד של כלים כשרים והיה אוכל בצד לבדו. פעם כשליבוביץ' היה ילד קטן, הסבא הושיב אותו על ברכיו וביקש ללמד אותו ניגון. סבא היה חלש ועייף, עיניו היו קרועות מהמציאות סביבו, אך הוא אמר לילד כי "יום יבוא והניגון הזה יבוא לך לשימוש". הוא ניגן את השיר כמה פעמים ואחר כך סטיבן הלך לבית הספר. כשהוא חזר, סבא כבר לא היה בין החיים.

לייבוביץ הכאוב ניסה להיזכר נואשות בניגון של סבא. הוא רדף אחרי המורים הדתיים והרבנים שהוא הכיר, אך איש לא השיב את נפשו. כך שקע הניגון בליבו כמזכרת אחרונה מסבא. והיום, כשקונין החל לשיר, הכול חזר לו. זה בדיוק היה השיר. שוב ישב על הברכיים של סבא וניגן עמו יחד "בני בני להיכן הלכתם"? קונין ביקש ממנו לשוב פנימה ולספר לכולם את הסיפור. העויינות שאפפה את אותו הבוקר נעלמה כליל וליבוביץ עצמו מנהל היום משפחה חסידית למופת.

תלאות החיים משכיחות מאתנו את מהות ועיקר החינוך. כולנו הורים עייפים ולכן מסתפקים בהקניית הרגלים מעשיים לילדים, אך זאת טעות, כי יצירת הרגלים היא רק חלק מהחינוך. אם מסתפקים בה הופכים להיות טכנאים של חינוך במקום מחנכים.

חינוך הוא להדליק את הילד, לגעת בליבו וליצור אצלו משיכת הלב כלפי המצוות. בשפה פשוטה: להאהיב. חינוך הוא לחצות את המחסום בין האופי החומרי ובין הערכים אליהם מחנכים וליצור רגש והערכה כלפי הערכים הללו. וכן, אפילו גאווה על היותו יהודי. אם המחנך הצליח לעורר בקרב הילד גירוי פנימי – בשילוב הרגלים נאותים כמובן - אפשר להעריך כי גם יזקין לא יסור ממנה. אחרי הכול, הילד מחובר לאידיאולוגיה הזו. הוא לא משרת את הוריו, הוא משרת את עצמו.

רבינו הזקן בעל התניא לומד זאת מפרשה ארוכה בתורה. בסוף פרשת נשא מתארת התורה באריכות את הליך "חנוכת המזבח" והכשרתו לעבודה ראשונה, והתורה חוזרת ומספרת 12 פעמים כי חינוך המזבח נעשה באמצעות הבאת המתנות של 12 הנשיאים ("כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת וגו"). שואל רבנו הזקן מה הקשר בין חנוכת המזבח והבאת המתנות? האם המזבח צריך מתנות?! וכי לא היה הגיוני יותר לכבד את המזבח בלימוד תורה לכבודו? עונה בעל התניא את יסוד היסודות: "חינוך" הוא ליצור משיכת הלב כלפי הדבר והבאת מתנות יוצרת חיבור כזה.

3. מאמרי אדמו"ר הזקן תקסח/קד: כתיב חנוך לנער על פי דרכו וגו' פירוש ענין החינוך של הנער על דרך משל כשמחנכים אותו ללמוד התורה [הנה] מצטרך האב לעשות איזה דבר חדש כדי להנהיגו ולהמשיכו שילך אל הרב ללמוד. והדבר חדש הנוסף הוא שהאב מראה לו חיבה יתרה שהולך גם כן עמו או שנותן לו מעדנים מיני מתיקה וכדומה בכדי לשעשע אותו, שעל ידי זה ימשיך לבו וילמד. שזה נקרא חינוך בלשון הקודש, שממשיכו לדבר הלימוד ההוא ... שמראה לו חיבה יתירה וכנ"ל[4].

כעת אין פלא בכך שהתורה מתמקדת בחינוך ללימוד תורה ואינה מסתפקת בהקניית הרגלים. שכן מצוות מתקיימות בסופו של דבר מחוץ לאדם, הן נועדו לזכך את הגוף הגשמי ואת החפץ בו מקיימים המצווה, אולם תורה חודרת פנימה. היא לוכדת את האדם. רעיון טוב מגרה את המנועים האמתיים של האישיות – את המוח ואת הלב. אנו שומעים את האלוקים, חושבים אותו ומדמיינים אותו. אפשר להניח תפילין אך למרבה הצער לחשוב באותה שעה על משהו אחר, אך אי אפשר להשתתף בשיעור תורה מעמיק ולהישאר שווה נפש. שיעור תורה לא מתנהל מבחוץ, הוא מושך את הנפש למעלה.

ליקוטי שיחות יט/40-41: מצוות, שנעשות עם דברים גשמיים, עיקר עניינם הוא לפעול באותם דברים גשמיים ובעולם בכלל, כדי לברר ולזכך את הדבר הגשמי (וכוחות נפשו) בהם מקיימים את המצווה. ולכן עיקר עניין המצווה הוא הקיום המעשי שלה ... לימוד התורה לעומת זאת נועד שהאדם יתאחד עם המושכל, הוא לא יתנהל בחייו לפי איך שנראה לו, אלא יחפש את האמת של ההשכלה וישיג את חכמתו ורצונו יתברך הטמונים בתורה.  

מסקנת הדברים היא פשוטה ודרמטית: אם רוצים לשנות את עצמנו ואת ילדינו - אין לנו ברירה. עלינו להכניס משמעות ביהדות שלנו. אנו מוכרחים להתאמץ ולמלא את חיינו בתוכן יהודי. ברעיון, בסברא, בסיפור ובניגון. זאת הדרך היחידה לרומם את הנפש ולהיוולד מחדש.

כך מוצאים בכתבי אדמור"י חב"ד כי החינוך החסידי השורשי, לא הסתכם רק במתן הוראות ויצירת הרגלים. כמובן שזה היה חלק מרכזי בחינוך, אך החינוך החסידי הצטיין בהקניית משמעות. האדמו"ר הקודם מליובאוויטש מתאר בשפה ציורית מעוררת השראה מהו בעיניו חינוך? הוא מספר כי בהיותו ילד בן שבע יצא לחצר עם צלחת אבטיח. חבר ביקש פלח והוא נתן לו. אחרי שחזר הביתה, אמר לו אביו כי אמנם נתן את הפלח לחבר אך לא העניק בלב שלם. ואז אביו הקדיש דקות ארוכות כדי להסביר לו מהי מידת "עין טובה" וכיצד צריך לשמוח ביכולת להתאחד עם אדם אחר. הילד הקשיב לדברים בכובד ראש ומרוב צער על ההתנהגות שלו, הקיא את כל האבטיח שאכל.

האימא, הרבנית שטערנא שרה, נחרדה ואמרה לבעלה: "מה הנך רוצה מהילד"? אך הרבי אמר: "טוב שהבין את הדברים ולקח אותם לליבו – כך נקנית מידה טובה".

הנה הוראה שאי אפשר לטעות בה. היא המדד הטוב ביותר לבחון האם אנו טכנאים או מחנכים:

התוועדויות מו ג/394: מנהג אימהות הכשרות בישראל שבמקום לספר לילדים סיפורים וחדשות מעיתונים וכיוצא בזה, מספרים להם סיפורי התורה (גם עניינים שלא למדו בחדר) מתוך חיות והתלהבות, עד שהדבר נעשה כמו חי, ועי"ז מקבלים הילדים חינוך אמתי שיפעל וישפיע כל חייהם.

 

לפי היסוד הזה אודות כוחו העמוק של לימוד והבנה, ביאר הרבי מליובאוויטש נקודות רבות לאורך השנים. הנה שתי דוגמאות מיוחדות במינן:

כל ילד יהודי יודע, שאברהם הכיר את הקב"ה בגיל שלוש. כך למדנו בגן כי הילד בן השלוש מרד באלילי אביו וגילה את הבורא. אולם הרמב"ם כותב דבר מפתיע (עבודה זרה א,ג): "בן ארבעים שנה הכיר אברהם אבינו את בוראו". מעיר מיד הראב"ד במקום: "יש אגדה בן שלוש שנים, שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקולי' והיינו שאברהם שמע לה' "עקב" שנים מתוך קעה שחי בעולם?

עונה הרבי תשובה מדהימה (לקו"ש לד פרשת נצבים): בגיל שלוש זכה אברהם להתגלות אלוקית מלמעלה שנטעה בו אמונה, אך האמונה לא חדרה בכוחותיו. הייתה זו תחושה עמומה שהקיפה את חייו אך לא חלחלה אל השכל והרגשות. רק בגיל ארבעים, כאשר "בן ארבעים לבינה" זכה אברהם להזדהות עמוקה ולשכנוע חודר כליות ולב אודות האמונה. ולכן כותב הרמב"ם כי רק בן ארבעים הכיר את בוראו, כי להכיר זה רק כשהדברים חודרים בשכל, שהוא השטח האמתי בו אנו חיים.

עוד הערה: הגמרא בסוף מסכת חגיגה מדברת על הכוח הנצחי של לימוד התורה וקיום המצוות, וכותבת כי גם יהודים שחטאו, יזכו להינצל מדינה של הגיהינום. אולם לשון הגמרא הוא כזה: "תלמידי חכמים שגופם אש אין אש של גיהינום שולטת בהם", וכן "עמי הארץ שמלאים מצוות כרימון אין אש של גיהינום שולטת בהם". והשאלה המתבקשת היא, מדוע לימוד התורה של תלמידי החכמים גורם לכך ש"גופם אש" ואילו עמי הארץ שקיימו מצוות דומים רק "לרימון וגרעינים"?

עונה הרבי נקודה מלאת כוח (לקו"ש טז/436): לימוד תורה חודר בפנימיות של האדם ומשנה אותו מבפנים. ולכן "גופו אש"[5]. קיום המצוות, לעומת זאת, מתקיים בגוף ולכן המקיים דומה לרימון אשר הרימון והגרעין הם שני דברים נפרדים. ניתן להוציא את הגרעינים מהרימון ולהפריד ביניהם.

ונסיים בסיפור מופלא שהתפרסם לא מזמן על ידי בעל המעשה: לפני כמה חודשים קיים ידידי השליח הרב שד"ב פרקש מאיסקווה, וושניגטון, מגבית עבור בית חב"ד בניהולו. במשך כמה שבועות נפגש עם ידידים במטרה לקבל מהם מעטשינג (חסות) עבור הקאמפיין, ואולם הוא השיג הבטחה מתורם אחד בלבד על עשרת אלפים דולר והשאר לא הגיבו...

הוא הסתובב מוטרד ואז נזכר כי ראה מכתב מהרבי מליובאוויטש בו כותב שהשלמת החובות בלימוד השיעורים הקבועים (חומש, תהלים תניא ורמב"ם הנלמדים מדי יום בקרב חסידי חב"ד) הם סגולה להשלמת החובות הכספיים. באותו יום חמישי היה חג ההודיה האמריקני ונפלו לרשותו כמה שעות פנויות. הוא סגר את המכשירים האלקטרוניים לסוגיהם והתיישב להשלים את החובות הלימודיים שהצטברו בימי החגים וכו'. לאחר כשלוש שעות ממושכות הוא סיים הכול. לפני שפרש לישון, שלח 2 הודעות לידידים וכתב שהוא מאד חפץ לערוך את הקמפיין אבל ממתין למענה.

המענה הראשון הגיע מידית ובו כתב ידיד שהוא ואשתו נותנים 6000$. למחרת בשבע וחצי בבוקר צלצל הטלפון, על הקו היה ידיד של בית חב"ד שעורך צעידת בוקר עם הכלב ורוצה לדעת כמה חסר לקמפיין? הרב ענה 34,000$ ובלי זה אין טעם לצאת לדרך. האיש הרהר רגע והתחייב לכל הסכום...


 

 



[1] סיפור-גדולים מעשי חייא: כדי לחדד את החשיבות של חינוך ללימוד, מספרת הגמרא (ב"מ פה,ב) מעשה מופלא: אליהו הנביא היה לומד תורה עם רבי יהודה הנשיא. פעם איחר אליהו להגיע וכשהגיע גילה לרבי את סיבת איחורו: מדי בוקר הוא מעיר את נשמות האבות להתפלל על ישראל ומעיר אותם אחד אחרי אחד, והיום היה עיכוב מסוים ולכן איחר. רבי יהודה שאל מדוע מעיר אותם בזה אחר זה ואינם מתפללים יחד? אליהו השיב שאם יתפללו יחד, יביאו מיד את הגאולה הסופית. שמע רבי יהודה את הדברים ושאל האם יש בעולם למטה אנשים כאלו שתפילתם יכולה לזעזע את הרקיעים העליונים? אליהו ענה: רבי חייא ובניו.

אחרי תקופה לא היה גשם ורבי יהודה הנשיא ציווה את התנא רבי חייא ובניו לעמוד להתפלל לפני התיבה ביחד. הם החלו לומר "משיב הרוח" ונשבה הרוח, הם החלו לומר "מוריד הגשם" והחל לרדת גשם, כשהגיעו לומר "ונאמן אתה להחיות מתים" הזדעזע העולם כאילו עומדת לבוא הגאולה, אבל אז פרצה עדת דובים לעיר וכל המתפללים נמלטו מבית הכנסת בבהלה.

שואלת שם הגמרא מה סוד הכוח של רבי חייא ובניו? ועונה: "גדולים מעשי חייא". רבי חייא מסר נפשו להקים תלמודי תורה לילדים קטנים. הוא זרע פשתן והכין ממנו חבלים, מהחבלים יצר מצודות ולכד בהם צבאים, ומעורות הצבאים הכין מגילות קלף עליהם כתב פרשיות תורה וסדרי משנה והיה מעניק לילדים שילמדו.

[2] סוד המוח היהודי: קראתי ראיון (בחדרי חרדים 17/10/13) עם פרופסור ישראל אומן, זוכה פרס נובל לכלכלה ובו מנסה להסביר את סוד המוח היהודי. מדוע ישנו אחוז חריג של יהודים בין זוכי פרס נובל? הנתונים מדהימים: בעוד שהעם היהודי מונה בסך הכול חמישית אחוז מאוכלוסיית העולם, היהודים זוכי פרס נובל מתקרבים לרבע מכלל הזוכים: 22.7 אחוזים. לשם המחשה: אילו נכניס אלף אנשים לחדר, שניים מתוכם יהיו יהודים, אך אילו נכניס אלף זוכי פרס נובל לחדר - 227 מתוכם יהיו יהודים.

פרופסור אומן מסביר שזה בגלל החינוך היהודי ללימוד תורה. הדבר החשוב ביותר בחינוך היהודי הוא להיות תלמיד חכם. האימהות היהודיות מתפללות בהדלקת נרות לילד שיצליח בלימוד התורה. הגבירים שרצו לחתן את בנותיהם חיפשו את התלמיד חכם הכי גדול בישיבה. כך לימוד התורה הכניס את אהבת הלימוד והעיסוק האינטלקטואלי לתוך זרם הדם של כל יהודי

[3] בדיחה: בני זוג תכננו לצאת מהבית לנשום אוויר, אך התינוק סירב להירדם. הם הזמינו שמרטפית שתסתדר אתו. הם בילו כמה שעות בחוץ וחזרו בחצות. בחשש פתחו את הדלת וראו מחזה מוזר: על השולחן היה פתוח ספר גמרא גדול והתינוק שכב באמצעו. הבייביסיטר הסבירה כי התינוק צווח והיא חיפשה דרך להרדים אותו. היא נזכרה שאבא שלה חוזר בלילה עייף, אך אינו מוותר על הקביעות בגמרא. הוא פותח את הספר ואחרי שתי דקות הראש שלו צונח ונרדם. היא חשבה כי אם זה עובד אצל אבא – זה יעבוד גם על התינוק...

[4] ביטוי נפלא: ביום ו' אייר תשמ"ב התקיים כנס ילדים ב-770 בניו יורק והרבי מליובאוויטש עורר את הילדים להתכונן במשנה מרץ לחג השבועות משום שעומדים שלושים יום לפני החג. בשבת הבאה, פרשת אמור, הקשה הרבי על דברי עצמו, הרי מיום ו' אייר ישנם רק 29 ימים עד חג השבועות, משום שחודש אייר חסר? הרבי השיב כי בעניינים מסוימים אפשר להחמיר כדעת רבי יוסי שמתן תורה היה בשביעי בסיוון. וכיון שעיקר העניין הוא לעורר זריזות והתלהבות בלב הילדים, אפשר לסמוך בכך על רבי יוסי ולומר שאנו עומדים שלושים יום לפני החג. אולם אם יאמרו שעומדים 29 יום לפני החג, תיפגע מידת ההתלהבות שלהם...

[5] סיפור-גופו אש: כשהאדמו"ר המהר"ש היה צעיר הזדמן בשבת לעיירה בעלז. הוא רצה להשתתף בשולחנו הטהור של שר שלום מבעלז, שהיה סגי-נהור. המהר"ש עמד בצד וחיכה לבואו של האדמו"ר וכאשר עבר מונהג ע"י המשבקי"ם, סטה ממסלולו ואמר: איך שמעק (אני מריח)! הוא הגיע אל המהר"ש ואמר: 'אברך, ממני לא תוכל להתחבא' וביקש ממנו להצטרף לשולחנו. המשבקי"ם הגיבו בפליאה כי זה בסך הכול סוחר (האדמו"ר המהר"ש היה לבוש בצעירותו כמו סוחר). אמר האדמו"ר מבעלז: 'נכון, הוא סוחר בטוב סחרה מכל סחורה'...



פרשת השבוע שלי, פרשת "עקב" ה'תשע"ו


"ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"

דברים (ט', כ"ד)

 בפרשתנו פרשת עקב אנו למדים על תוכחתו הקשה של משה רבנו לישראל על שחטאו החטא העגל. כאשר בלהט התוכחה הוא אומר לישראל בכאב עצום משפט קשה מאין כמוהו ממרים הייתם עם ה' מיום ידעתי אתכם!

 וראוי לנו להתבונן על-כך. הלא משה אהב את ישראל יותר מנפשו,  כפי שאנו רואים בפרשת כי תישא, שלאחר שחטאו ישראל בעגל מסר משה את נפשו עליהם כדי להצילם, ואמר לה' ית' [שמות ל"ב, ל"ב] "ואתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אם כך איך כאן התבטא משה בחריפות כזאת על ישראל?

 זאת ועוד הרי בתחילת ספר דברם כתוב "אלא הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו'...", ופרש"י "אלה דברים", לפי שהם דברי תוכחה ומנה כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל. הרי לנו ראיה שמשה הוכיח את ישראל רק בדרך רמז משום כבודם שלא לביישם אם כן, מה ראה רעיא מהימנא לשנות את דרכו, ולומר דיבור כל-כך בוטה כמו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"?  

 כדי לבאר זאת יש להקדים עם מה שאומר המגיד מקוזניץ, בספרו "עבודת ישראל": אומרים חז"ל [שבת פ"ז] לפני מתן תורה ב- ד' בסיון {שהיה יום רביעי} אמר הקב"ה למשה לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלתם והיו נכונים ליום שלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני.

 אם כך מאחר והקב"ה צווה את משה ביום רביעי בשבוע לקדש את ישראל, הרי שישראל היו צריכים להתקדש בימים רביעי וחמישי כפי שכתוב "וקידשתם היום ומחר" -  כדי שהתורה תינתן להם ביום ששי. אולם לא כך היה! חז"ל מגלים לנו [שבת פ"ז] ש"יום אחד הוסיף משה מדעתו ", כדי שיתקדשו ישראל עוד יום נוסף, והתורה תינתן להם ביום השבת ולא ביום ששי.

וצריכים אנו להבין מה ראה משה רבנו להוסיף יום אחד מדעתו ולגרום בכל שיתעכב נתינת התורה לישראל ביום אחד?

 אומר על כך ה"עבודת ישראל": משה, ע"ה, היה רוצה שנקבל התורה ביום שבת קודש כי יום {השבת} קדוש הוא ומרומם ונישא. וכוונתו {של משה} הייתה {לטובה} כיון שכך יקבלו ישראל את התורה בקדושה נפלאה זאת ישמרו ויקיימו אותה לעולם ולעולמי עולמים ...אבל האמת היא {שמשה רבנו] לא עמד על אמיתות דעת הבורא ברוך הוא...כי הקב"ה רצה לתת את התורה ביום ששי מימי החול, כדי שיתקדש החול גם כן.

ומוסיף חידוש גדול:

כי בגלל שמשה רבנו לא עמד על דעתו של הקב"ה, והוסיף יום אחד מדעתו שלו הוא גרם על ידי כך שחטאו ישראל ועשו את העגל שכן אומר המגיד צריכים אנו לדעת שבחצי השני של כל חודש יש התגברות של כוחות הטומאה. ומאחר והוסיף משה יום אחד מדעתו הרי שירידתו הייתה בששה-עשר בתמוז שהוא החצי השני של החודש שאז כאמור יש התגברות והתחזקות של כוחות הטומאה – ועל ידי כך נפלו ישראל וחטאו בעגל!

וכפי לשונו הקדושה: לפי דעת משה, שהוסיף יום אחד, ממילא כלו מ' {40} יום בששה-עשר בתמוז ואז עשו מה שעשו ..כי אחר חצי חודש הוא התגברות הסטרא אחרא ...אבל לפי דעת השם ית' היה כלה {הסתיים} חשבון ארבעים יום ב-ט"ו לחודש דקיימא סהרא בשלימותא {שאז הלבנה במילואה}ואין כוח לחיצונים ואפשר שלא באו לידי מעשה {העגל}.

על פי דבריו אלו של המגיד מקוזניץ', אומר ה"אמרי יוסף" הנה כאשר מוכיח הצדיק את ישראל חייב הוא להיות מאד זהיר בדבריו. שכן הוא צריך להוכיחם באופן כזה שלא יעורר עליהם קטרוג בשמים בהזכירו את עוונותיהם, ולכן, העצה  היא שיוכיחם באופן כזה שדבריו לישראל ישמעו כתוכחה אבל כלפי שמים ישתמעו דבריו כלימוד זכות על ישראל!

וזה בדיוק מה שעשה משה רבנו באומרו לישראל "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" 

שכן לגבי ישראל התכוון משה שיבינו הדברים כפשוטם – שהמרו את רצון ה' בחטא העגל ושעליהם לתקן פגם זה בתשובה.

אולם כלפי הקב"ה התכוון משה ללמד זכות על ישראל, באומרו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" –  שכן הסיבה ש"ממרים אתם עם ה'" היא בגלל ש"מיום דעתי אתכם" - בגלל שהוספתי  לכם יום אחד מדעתי בעת מתן תורה, לכן אני הוא החייב בחטא העגל! שהרי גרמתי שהסתיימו ארבעים הימים בששה-עשה בתמוז, שהוא לאחר חצי החודש שזה זמן של התגברות הסטרא אחרא {כוחות הטומאה}.

ועל כן אומר משה לה' ית' [שמות ל"ב, ל"ב] "ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" -  אני אשם בכך שחטאו ישראל בעגל! וזאת משום שהוספתי יום אחד מדעתי, ואם אין אתה סולח לישראל על חטא העגל הרי גם אני צריך להיענש, שתמחה אותי מספרך אשר כתבת.

זהו משה רבנו, רעיא מהימנא – המנהיג המושלם המקבל עליו את עוון חטא העגל, ומוסר את עצמו למען ישראל.

 (מכתביו של הרב פינחס פרידמן)

אשרי העם שככה לו.

שבת שלום

 

לע"נ הרב צבי פנטון זצ"ל, שנלב"ע בי"ג בסיון ה'תשע"ה. 

 

 

ממרים,פרשת עקב,חטא העגל,אהבת ישראל,בחריפות,יום השבת,המגיד מקוזניץ,הסטרא אחרא,סולח,המנהיג המושלם,




עקב

 

לא לזלזל במצוות הפשטות

 

במדרש תנחומא פרשת עקב סימן א' נאמר על פתיחת הפרשה: "והיה עקב

תשמעון" זה שאומר הכתוב: "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי

יְסוּבֵּנִי" (תהלים מט ו). הקב"ה שנתן תורה לישראל שיש בה תרי"ג מצות יש

בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחים בהן,

אלא שממשליכן אותן תחת עקביהן, כלומר, שהן קלות לפיכך היה דוד מתיירא

מיום הדין ואומר: רבש"ע, איני מתיירא מן מצות החמורות שבתורה שהן חמורות.

ממה אני מתיירא? מן מצות הקלות שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא

עשיתי מפני שהייתה קלה, ואתה אמרת: הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה

לכך אמר: למה אירא בימי רע ...

 

בתלמוד נאמר (עבודה זרה יח א): "עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה

מסובין לו ליום הדין". לא בכדי רש"י השתמש בביטוי זה בפירושו לפסוק:

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה". להורות על

משנה זהירות במצוות שאדם מתייחס אליהן בזלזול שהרי אמרו חז"ל: "ואי אתה

יודע מתן שכרן של מצוות".

 

משל למה הדבר דומה: לאחד שלא הצליח בעבודתו והגיע לפת לחם. הציעו לו

לשנות מקום מגורים שכל המשנה מקום משנה מזל. החליט ה"לא יוצלח" לשים

פעמיו לנתניה עיר היהלומים. מכיוון שלא היה לו במה לנסוע החל ללכת ברגל,

לקראת לילה כשהוא רעב וצמא ראה נקודת אור מרחוק וגמר בליבו ששם ילון את

הלילה. משהגיע למקום התברר לו שאין זה בית כפי שחשב אלא האבנים נוצצות

מאור הלבנה. בלית ברירה נשכב לישון, אסף מן האבנים עם שחר, מילא את שקו

ושם פעמיו לעיר נתניה.

 

כובד המשא, הרעב והצמא עשו את שלהם והוא החליט להשליך חלק מהאבנים

וכך הלך וזרק ובשערי העיר נתניה השק היה ריק מתוכן. הוא ניגש למסעדה בעיר

וסעד כטוב ליבו כאחד מעשירי העיר. משנדרש לשלם השיב כי אין בכיסו ולו שקל

בודד, בעל המקום התעצבן ודחף אותו מהמסעדה אל פתח הדלת. תוך כדי נפילה

נפלה מן השק אבן קטנה שהייתה דבוקה בדופנו, בעל המקום הרימה הוציא מכיסו

5000 ₪ נתן לגנב וביקשו להסתלק מן המקום. מיודענו בראותו את הכסף התעלף

בעל הבית הבין שכנראה הלה בא לעסקים והסכום הזעום שהציע בעבור האבן הוא

שגרם לכך, התנצל והציע 50,000 ₪. ה"לא יוצלח" צעק וחבט את ראשו בקיר

וכמעט ואיבד את הכרתו. בעל המסעדה לא התאפק וצעק: "טיפש שכמותך! לפני רגע

לא יכולת לשלם עבור מנה במסעדה שלי וכעת שמציעים לך שכר אתה חובט את ראשך

בקיר?!" השיב האיש: "אני באמת טיפש שק מלא אבנים כאלו היה לי והשלכתי את

כולן בזו אחר זו"...

 

כן הוא הנמשל:

 

בעולם הזה אין אנו יודעים מהו השכר שנקבל בעבור כל מצווה ומצווה

וכשנגיע לעולם הבא לאחר 120 שנה, נגלה מהו השכר שקיבלנו עבור מצוות

פשוטות (שנראו לנו ככאלו פשוטות כמו: נטילת ידיים וברכת המזון ועוד...)

ניראה בדיוק כאותו אדם... הבה לא נשליך מאחרי גבינו מצוות "פשוטות" שלא

נצטרך אף אנו לחבוט את ראשנו בקיר...

 

"והיה עקב תשמעון"

 

רש"י: מצוות שאדם דש בעקביו - מצוות קלות.

 

"אל גינת אגוז ירדתי" - חז"ל מבארים בדרך משל. משל למה הדבר דומה:

לערמת אגוזים גדולה ומסודרת. אגוז שאדם מוציאו מן הערימה כל הערימה נופלת

וכולם יודעים שהוא לקח...

 

כך הוא הנמשל: משמיט אדם מצווה אחת הכל מתגלגל ונופל, הכל עומד

ומתחיל ממצווה אחת "קטנה" ו"פשוטה"...

 

שואל הרב עזרא אלטשולר: למה בחרו חכמנו להמשיל זאת דווקא על ידי

אגוז?!, הרי גם תפוחים ותפוזים אם אדם משמיט אחד כל הערימה נופלת?! והוא

מביא תירוץ נפלא: בכל הפירות אתה יודע שלקחת משהו. באגוזים יתכן שתפתח

ותראה שהוא ריק, אין בו שום דבר. באו חז"ל ללמדך שגם מנהגים ומצוות שנראה

לנו שהם ריקים מתוכן יש בהם כדי להפיל את כל החבילה, אין לזלזל באף

אחד...

 

חז"ל: מים ראשונים האכילו חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש" (יומא

פג: ) על מים ראשונים האכילו חזיר: מסופר על בעל מסעדה שהיה בוחן את

אורחיו מרגע שנכנסו למסעדה. והנה יום אחד הגיעו שניים והתיישבו לאכול.

בסיום הסעודה נדרש האחד לשלם 100 שקלים ואילו חברו 150 שקלים. לשאלתם

מדוע אין המחיר זהה הרי אכלנו אותו הדבר?! השיב להם בעל המסעדה שהיקר היה

אוכל כשר ואילו הזול היה בשר חזיר! "בשר חזיר? האכלתם אותי בשר חזיר?!"

נזעק האיש. השיב בעל המסעדה: "ראה! בכניסתך למסעדה לא נטלת ידיים ובשל כך

הנחנו שהנך גוי וקיבלת חזיר. לעומת זאת, חברך שנטל ידיים זיהינו כי

יהודי הוא ועל כן הוגשה לו מנה מהדרין..."

 

מכאן ניתן ללמוד שני דברים:

 

1. זלזול במצווה פשוטה יכול להוביל לאיסור חמור

 

2. עבירה גוררת עבירה.

 

"והיה עקב תשמעון"

 

רש"י: ה' ישמור לך את הברכה כשנשמור את המצוות הקלות שאדם דש

בעקביו. וזהו שאומר דוד המלך: "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני"- אני

מפחד ביו רעה דווקא מהעוונות שהן בעקב-שאני דש בעקביי, כיון שאין אני

יודע מתן שכרן של מצוות, מי יודע מה הפסדתי...

 

השטן (=היצר הרע) נתפס דווקא במצוות שאנו דשים בעקבנו, המצוות

הקלות. זהו שאומר ה' על הנחש (=יצר הרע): "אתה תשופנו ראש והוא ישופך

עקב".

 

כלי יקר: היצר הרע בא לעקב שלכאורה זה המקום הנמוך ודרך שם הוא מנסה

להיכנס ולהסית אותך לעבירות החמורות...

 

סיפור מדהים על "מצווה פשוטה" שהצילה: חייל שהתקרב ליהדות קיבל על

עצמו להקפיד ולשמור מצווה אחת: לשרוך נעליים כהלכה (השולחן ערוך פוסק לפי

המחלוקת בגמרא שכשנועלים נעליים נועלים קודם כל ימין ולא קושרים ואחר כך

שמאל וקושרים את שמאל ואח"כ קושרים את נעל ימין). באחד הבקרים במחנה

האימונים הייתה הקפצה כאשר על החיילים להזדרז ולעלות על המסוק הממתין להם

במנחת המסוקים. מרוב הלחץ הוא נעל וקשר את ימין ואח"כ נעל וקשר את שמאל.

בעודו בריצה בדרך למסוק הוא נזכר שלא נהג ע"פ ההלכה שקיבל על עצמו. הוא

סב על עקבותיו, חזר בריצה לחדר, הוריד את הנעליים ונעל אותם שוב כמו

שצריך. בעוד הוא התעכב כבר חבריו יצאו לפעולה. הוא מאוד הצטער על ההחמצה

אך בד בבד שמח שהצליח לעמוד בהתחייבות שקיבל על עצמו ונשאר בבסיס. בערב

כבר הגיעה הידיעה על אסון המסוקים מעל הישוב שאר-ישוב, והוא היחידי

שניצל... ללמדך שאין לזלזל בשום מצווה ולו הקלה ביותר.

 

שאלו פעם את הרב פינקוס זצ"ל: אנו אומרים ר' "חנינא בן עקשיא אומר

רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". אם הקב"ה היה

מחפש לזכות אותנו היה נותן לנו 10-15 מצוות וזהו? (זו שאלתו של הרמב"ם)

 

השיב הרב פינקוס: הקב"ה חיפש לזכות אותנו במצוות ושתל המון מצוות

בפעולות היום-יומיות כמו לנעול נעליים - ימין ואח"כ שמאל, לשרוך שורכים

שמאל ואח"כ ימין, נטילת ידיים. דברים שאדם עושה ממילא והוא מקבל עליהם

שכר...

 

"והיה עקב תשמעון" (ז, יב) (ליקוטים נפלאים, עקב)

 

הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל

אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים

על העין מגיעים ל-א'ות ב'רית ק'ודש

 

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלוקיך לך

את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז,י''ב) (הרב ברונשטיין)

 

הרב ברונשטיין מביא בשם המגיד מדובנא משל למה הדבר דומה: זקן אחד

חסך לבנו הצעיר סך גדול של אלף זהובים. מכיוון שהילד היה עדיין רך בשנים

ביקש הזקן מסוחר אחד שיהיה אפוטרופוס על בנו ועל ממונו. גידל הסוחר את

הילד בביתו וכאשר הפך לבחור מצא לו הסוחר עבודה בחנותו שיהיה רושם את כל

הסחורות הנכנסות והיוצאות והיה משתכר מעבודה זו למחייתו. לימים נודע

לבחור כי אצל הסוחר מופקדים אלף זהובים השייכים לו על כן פנה מטיבו וביקש

שייתן לו את הכסף.

 

לשם מה לי לעבוד אצלך?! - אמר הבחור - והרי אני יכול לחיות בכבוד רב

מן הכסף אשר שייך לי. אם ברצונך לקבל את הכסף - השיב הסוחר - אני מוכן

ומזומן לתתו לך אולם, לו לעצתי תשמע, אין הדבר כדאי לך כלל וכלל כי אם

תפסיק את עבודתך ותחיה מהכסף השמור לך לא יעבור זמן רב והוא יכלה ולא

יישאר ברשותך מאומה על כן המשך בעבודתך והתפרנס ממנה כאשר נהגת עד היום

והכסף יהיה שמור לך אצלי בביטחון.

 

כן הוא גם הנמשל - אמר המגיד מדובנא: אצל הקב"ה כביכול "מופקדת"

זכות אבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב אולם אם ייתן לנו הקב"ה את זכות

האבות הלא נאכל אותה "פרוטה אחר פרוטה" עד שתכלה לגמרי... משום כך אומר

הפסוק: "היה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם" ובזכות זה

ייתן לכם הקב"ה את כל צרכיכם ואילו זכות אבות "ושמר ה' אלוקיך לך את

הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך"- היא שמורה לכם בשלימות!...

 

"ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז,י''ב) (וקראת

לשבת עונג)

 

משל למה הדבר דומה: אדם אחד נכנס לחנות בגדים לקנות לעצמו חליפה.

המוכר שהכיר את האיש היטב ידע כי אין הוא אדם ישר כלל וכלל. הראה הסוחר

לאיש חליפות יפות אבל הבליע ואמר: "אני נותן לך סחורה יפה ואתה תיתן לי

את מחירה כי אני זקוק למעות"... "בלי כל ספק אשלם לך" - אמר הקונה - "הסר

דאגה מליבך!" מדד הקונה חליפות שונות ובעל החנות עומד לידו ובליבו דאגה

על כן... שב ואמר: החליפה הזו יפה מאוד קח אותה ושלם לי את מחירה. "אל

תדאג" - אמר הקונה - "אני אשלם לך וכדי להסיר דאגה מליבך אני נשבע שאשלם

לך!" כאשר שמע המוכר כך דאג כפל כפליים כי לו היה הקונה מבקש לשלם מיד לא

היה צריך להישבע שישלם... ואם נשבע כך, אות וסימן הוא כי אין בדעתו לשלם

עכשיו מאומה אלא לקנות בהקפה משום כך מיהר ונשבע שישלם...

 

כן הוא גם הנמשל - אמר המגיד מדובנא: כאשר הקב"ה נשבע לאבות הקדושים

שיעשה חסד עם בניהם - ניתן להבין מכן שהחסד בוא יבוא לאחר זמן רב לדורות

אחרונים כי אם היה בא מיד לשם מה יש צורך להישבע על כך?!...

 

"ואת החסד" (ז' י"ב) (ברכי נפשי)

 

מכתב שהתקבל אצלנו מתאר את המתנדבים בעם ישראל, שכל מטרתם ושאיפתם

היא לגמול חסד עם הזולת, ללא קבלת תמורה כלשהי.

 

בימים אלה, כותב שולח-המכתב, עסקנו בחתונת בננו שיחי', ומשום-מה

נתקענו בלי דירה לבני הזוג. התכנון היה לשכור דירה לכמה חודשים, ורק לאחר

מכן לעסוק ברכישת דירה בפרויקט. אבל ככל שחיפשנו וחיפשנו דירה לשכירות,

לא מצאנו. הדבר העיב כמובן על שמחת החתונה. המצב הגיע עד כדי כך שהגענו

אל שבוע החתונה (שהייתה אמורה להיערך ביום חמישי), ועדיין לא הייתה

באמתחתנו דירה כלשהי. למותר לציין שאף אחד מהמחותנים, וגם לא החתן והכלה

בעצמם, לא יכול היה לישון בשקט.

 

והנה מפציע אור הבוקר של יום שלישי ועדיין אין כל חידוש בשטח. בשעות

הצהריים שמענו לראשונה על תופעה הקיימת בבני ברק, והיא, העמדתה לשבוע

ימים של יחידת דיור לרשות חתן-וכלה, וכל זאת - חינם אין כסף.

 

להוריד את מפלס המטח

 

מהר מאוד התברר לנו שמדובר לא בתופעת יחיד, אלא בכמה נדיבי-עם

שהחליטו לבנות יחידת-דיור שלימה, ולהעמידה חינם לרשות החתן והכלה, לשבוע

ימים. אמנם היו כאלה שדרשו סכום כסף מסוים, אך עדיין היה זה בגדר סכום

סמלי, וכעין השתתפות בהוצאות.

 

כשחילונו לברר מה עומד מאחורי העניין, התברר שהסיבוך שלנו שבו

נתקענו ללא דירה, הוא מקרה החוזר על עצמו במשפחות רבות, וכדי להוריד את

מפלס המתח לפחות לשבעת ימי המשתה, מעמידים הצדיקים הללו את יחידת-הדיור

שלהם לרשות החתן והכלה.

 

גם לאחר ששמענו, לא האמנו למשמע אוזנינו. אמנם מרבית היחידות כבר

היו תפוסות, אבל בסייעתא דשמיא אחת מהן הייתה פנויה. כששאלנו את בעל-הבית

האם ניתן יהיה לקבל את היחידה, הייתה תגובתו "מה השאלה"?! לא תהיה שמחה

כשמחתי אם אזכה לעשות עבורכם את המצווה הזו"! ואנחנו שומעים, ועדיין לא

מאמינים. הלכנו לשם, ותאמינו או לו – בתוך שעה הייתה כל הדירה מסודרת

עבור בני הזוג, בצורה כל כך יפה, כשבעה"ב טורח בעצמו להביא את כל מה

שצריך, כולל הכל.

 

התכוננתי לשלם לאינסטלאטור

 

יחידת הדיור הזו הכילה את הכל-מכל-כל, אפילו תנור חימום משוכלל עמד

לרשות הדיירים, פלטה לשבת, כלי מטבח עם צלחות וסכו"ם שלא היו מביישים בתי

מלון. מאומה לא היה חסר. רק לבוא, ולגור...

 

בשלב מסוים ראינו שיש נזילה קטנה באחד הברזים, ולא ידענו מה לעשות.

התביישנו להתקשר לבעל-הבית ולבקש ממנו לסדר את התקלה. אך הנה הוא דופק

בדלת ויחד עימו אינסטלטור שבעל הבית כבר הזמין קודם כשידע על התקלה,

והזמין אותו לתקן את הנזילה. בגמר העבודה התכוננתי להוציא כסף מכיסי

ולשלם, אבל בעל-הבית לא הרשה לי לעשות זאת... "סיכמנו שהכל בחינם, אז

מדוע אתה גוזל ממני את המצווה הזו"? – התרעם. ממש התרעם.

 

וכך לאורך כל השבוע שבו שהו בני הזוג ביחידת הדיור, המשיך בעל-הבית

לדאוג לכל צרכיהם, והקדיש מזמנו היקר כדי לגרום להם הרגשה טובה. זה היה

נראה ממש לא-מציאותי, במיוחד בתקופה זו שבה אנו חיים.

 

לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי נסער, ואמרתי לבורא-עולם:

ריבונו-של-עולם, ראה איזה בנים-אהובים יש לך בעולמך, הדבקים במידת החסד

שלך, ומקיימים בכל רמ"ח ושס"ה שלהם את 'מה הוא חנון ורחום אף אתה תהיה

חנון ורחום' ראה, ראה, השם יתברך, כמה חסד יש בעולמנו, ובזכות האנשים

הטובים הללו חוס ורחם עלינו ועל כל עמך בית ישראל, ופדנו מכל צרה ומצוקה.

 

התחייבות? לא תודה (הרב גד שכטמן)

 

”יהודי יקר, אולי תוכל להשלים מניין?“, נשמעה הקריאה מפי אחד

המתפללים לכיוונו של העובר ברחוב. הלה, שלא היה ’צדיק גדול‘ בלשון עדינה,

סירב. המתפללים ניסו להפציר בו ולשדלו שיסכים: ”בוודאי ידוע לך שישנו

מחסור בגשם כבר תקופה ארוכה, אנו עורכים כעת צום ותפילות מיוחדות להורדת

הגשמים. האם אתה לא מעוניין שירד גשם בשפע?“. ”מעוניין ועוד איך“, ענה

הבחור, ”אבל איך לומר? אם אני אתפלל אתכם - אלוקים לא יסתכל לכיוון שלכם

בכלל. אף פעם אני לא שומע לו, אז למה שהוא ישמע לי?!“... שמע זאת רב בית

הכנסת וענה לו בחיוך: ”אם זו הסיבה אתה יכול להיכנס. בגלל אנשים כמוך,

אלוקים כבר הוריד פעם מבול בעולם“...

 

***

 

מעלות נפלאות וטובות ביותר נמצאות בפרשתנו על הארץ שהובטחה

לאבותינו: ארץ זבת חלב ודבש; נתברכה בשבעת המינים; מכרות ברזל, נחושת

ומעיינות מים. ממש ”לא תחסר כל בה“. כיון שכך, יש להבין מה פגם ופסול

מצאו בני ישראל, יוצאי מצרים, שלא אבו להיכנס לארץ מעולה ומשובחת כזו

וחיפשו תואנות שונות בדמותם של הגיבורים יושבי הארץ הענקים.

 

למה פחד אנושי מוגדר כ“תירוצים“? משום שידעו היטב שלאחר קריעת ים סוף

ומלחמות עמלק והעמים למיניהם, לא נותר שום ספק בכוחו של השי“ת להביאם

למחוז חפצם בשלום ובבטחה. יתירה מזו, הם טענו כל הזמן שבארץ מצרים היה

יבול מבורך ופורה, יחסית לארץ ישראל ששם - לכאורה - אין מעלה זו. והנה

בפסוק משווה התורה בין ארץ ישראל למצרים בנקודה זו: ”כי הארץ אשר אתה בא

שמה לרשתה - לא כארץ מצרים היא“, במצרים צריכים לזרוע ואח“כ למשוך מים

מהנילוס עד לשדה כדי להשקותה, משום שבמצרים כמעט לא יורד גשם. ואילו בארץ

ישראל, אומר רש“י, אינך צריך לעשות דבר. ”למטר השמים תשתה מים“, אתה שוכב

על מיטתך והגשם יורד ומשקה את כל המקומות, ההר והבקעה, בצורה שווה. יש

טוב יותר מזה???

 

כאן למדים אנו אודות נפשו הפתלתלה של האדם. אנשים לא אוהבים שישנה

התניה בין ההבטחות הטובות לבין תוצאותיהן, לאמור: אם תלכו בדרך כזו יהיה

לכם כך ואם לא - לא. אין אדם בוגר שאינו מבין שכדי להרוויח צריכים להשקיע

(הן לפי השקפת היהדות שזקוקים להשתדלות כדי לקבל פרנסה, והן לפי המבט

בעולם הכללי שאדם שלא עובד אין לו פרנסה ברווח). בענייני הגשם והחומר

הכלל הזה ברור וחד, עד שאין מי שיבקש לא לעבוד כלל ולחיות כמו עשיר במידה

ואין בידו כסף המספיק לכך מתחילה.

 

ברם, בענייני הרוחניות, פני הדברים שונים. בפרשתנו, כותבת התורה שאם

נשמע למצוות נקבל שכר גשמי מלא חופנים חוץ מהקרן השמורה לעתיד לבוא, ואם

לא נלך בדרך הישר - יהיה מחסור כלכלי וצמצום בכל צורכי החיים. מכיוון שכל

הבטחות התורה על ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שלא חסר בה כלום, מותנים בשמירת

התורה והמצוות לפרטיהם ודקדוקיהם - ”עקב תשמעון“, אפילו למצוות שבדרך כלל

נדושות בעקב, מחמת ההרגל וחוסר ה'ברק‘ שלהן, תצטרכו להישמע ולקיים -

אומרים בני ישראל: איננו מעוניינים. לא תודה. אנו רוצים את מצרים,

מתגעגעים לחציר!, (לשום ולבצל שהיו במצרים. את הדגים שאכלנו חינם. מסביר

רש“י שאין בשום מקום בגלובוס דגים בחינם (גם בדייג עצמי, שהרי מושקע בכך

זמן - המצרך היקר ביותר), אלא שרצו ’חינם מן המצוות‘... לא רוצים תלות

גשמית ברמת רוחניות כזו או אחרת.

 

***

 

בנקודה זו יכולים אנו לבחון את עצמנו ולראות מה מצבנו הרוחני. מילא,

אדם בטלן ועצל שאין לו בעולמו אלא שוטטות ושעמום - אכן אינו מעוניין

להשקיע על מנת ליצור ולעשות ואף לראות ברכה בעמלו. אולם מי שמתאמץ, פועל

ויוצר, מוכן להשקיע ולקצור פירות בכבוד, מדוע לא יעשה זאת בדרך התורה?

במקום להשקיע את הנשמה בעסקים, בענייני החומר לבדם, מציעה לך התורה:

תעבוד את ה‘, תשמע למצוותיו ובהשתדלות קטנה תקבל פי כמה וכמה ממה שתשיג

במאמץ גדול יותר בעסקים ובעיסוקים בלי שמירת המצוות. יש לך צ‘ק בנקאי

מה‘, הוא מתחייב שלא תפסיד מכך מאומה. כל הברכות וההטבות המפליגות יקוימו

בך, על השקעה שבכל מקרה אתה מוכן לבצע, אז במקום להשתעבד לביזנס, הבה

נחתום שותפות משתלמת עם בורא עולם...

 

וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ

וְיִצְהָרֶךָ (ז,יג) (הרב זליג ברנשטיין)

 

עה"פ שמסיים את הפרשה הקודמת 'אשר אנוכי מצווך היום לעשותם', פירש

רש"י 'היום לעשותם ולמחר לעולם הבא ליטול שכרם'. ולכאורה ה"ז סותר למה

שנאמר כאן 'וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהר וגו' על האדמה

וגו'' דמשמע דהשכר יהיה בעוה"ז.

 

ונראה, דהכלל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דווקא ליחיד, אבל

הציבור בכללותו אם עושים רצונו של מקום טוב להם אף בעוה"ז. לפ"ז

יבואר דאין כל סתירה בין הפסוקים, דלעיל נאמר 'ושמרת את המצוה ואת החוקים

ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם' והיינו בלשון יחיד, לפיכך אין

שכרו בעוה"ז. אבל כאן נאמר 'והיה עקב תשמעון' בלשון רבים, לפיכך אף מתן

שכרכם בעוה"ז. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך

ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך

 

ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה (ז,יד) (אוהב תורה)

 

הרצון לזכות בילדים משותף הוא לכל האנשים בעולם כולו, אולם בעם

ישראל קיים רצון נוסף, הכרוך בו: "ונהיה אנחנו וצאצאינו... כלנו יודעי

שמך ולומדי תורתך לשמה", והננו מייחלים שהדורות שאותם נזכה להקים יהיו

דורות ישרים ומברכים ההולכים בדרך ה'. בהתחשב במצב הדור ובניסיונות הקשים

העומדים לפתחנו מדי רגע ורגע – אין התקוות הללו פשוטות כלל ועיקר, ודמעות

רבות נדרשות מאתנו כדי לזכות בכך.

 

מרטיט להתבונן במבט קדשו של ה"חפץ חיים" זצ"ל על עניין זה, כפי

שמובא בספר "מאיר עיני ישראל": רבי ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל ספר ששמע

מן הרבנית ויזנפלד, בתה של הרבנית זקס ע"ה, בת ה"חפץ חיים" זיע"א, שכאשר

נשאה, נגשה אל אמה ובקשה ממנה ברכה ליום כלולותיה. האם ברכה אותה: "שיהיו

לך הרבה ילדים". "אימא", אמרה הבת, "אני רוצה ילדים טובים". נענתה הרבנית

ואמרה לה: "ביום נשואי נגשתי אף אני אל אבי הגדול וביקשתיו שיברך אותי

בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'שהרבונו של עולם ייתן לך הרבה

ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי אבי: 'בדור

שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה

ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'".

 

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם

זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך" (ז, יז-יח) (ליקוטים נפלאים)

 

אומר רבי שלום-מרדכי מברז'אן: רק כשתאמר בלבבך בכנות שאינך יכול

להורישם בדרך הטבע, רק אז לא תירא מהם, כי יושיעך ה'. כל עוד אתה חושב,

שתוכל להורישם בכח עצמך ובעוצם ידך – יש לך באמת מה להתיירא מהם, היות

ואינך סומך על ישועת ה' אלא על עוצם ידך, ומה ערך לגבורתך...

 

וגם את הצרעה ישלח ה' א-לקיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך (ז,כ)

(הרב ראובן שמעוני)

 

ברש"י: הצרעה – מין שרץ העוף, שהייתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה

את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם.

 

על מה ולמה הגיע להם עונש כזה?

 

באר רבי יהונתן איבשיץ בספרו "תפארת יהונתן": שבעת עמי הארץ היו

כנענים, והיו הנכדים של חם, שראה את ערוות אביו, נח, וסרסו. וזאת המידה

כנגד מדה – רעה תחת רעה. כיון שראה את ערות אביו, לכן הצרעה סמאתן, וכיון

שסירסו הייתה מסרסתן.

 

בספר 'בסופה ובסערה' המתאר את תולדות חייו של הרב המלבי"ם, מספר, כי

בשנת תרכ"ו, כשנתיים לאחר שגרמו המשכילים לרב המלבי"ם לעזוב את העיר

בוקרשט מכח צו השלטונות, נכתבה הרשומה הבאה: "היום לפני שנתיים הוציא

צורר היהודים, השר מיכאל קוגלניציאנה, שהיה אז סגן נשיא מולדוביה ונעשה

ראש ממשלה, צו לשלח מעבר לנהר דנוי את הרב הגאון הרב המלבי"ם. הוא חרק

בשיניו כחיית טרף וצעק על הרב שהיה כבול בשרשראות לפניו: 'המלך פקד עליך:

לך, רד!' ובאותו יום לשנה הבאה, בשנת תרכ"ה, הברנש הפרוע הזה הזמן לבית

המלך ונצטווה למסור את כל המסמכים שהיו תחת ידו, כי נגזר עליו לרדת

מגדלותו. בראותו כי כלתה אליו הרעה מאת המלך נבהל, עזב את ארמון המלך אבל

וחפוי ראש. חיש מהר נתפשטה הבשורה הטובה הזאת בין היהודים מוקירי הרב.

ובשנת תרכ"ו, שנתיים לאחר האירוע, גם הנסיך אלכסנדר קוזה נאלץ לעזוב את

כס מלכותו. מאז ישב על כס השלטון ברומניה, לא רק שלא העניק הנחה ליהודי

ארצו, אלא לא קיים אף אחת מההבטחות הרבות שהבטיח להם, ולא אכפת להם כלל

התפטרותו, ובפרט לאחר עוונו הכבד שנשא עליו בגלל גרוש הרב".

 

והנה מדה כנגד מדה – באותו היום ממש גם ראש הממשלה וגם הנסיך נאלצו

לשלם על גרוש הרב.

 

"שַקֵץ תְשַקְצֶנּו וְתַעֵב תְתַעֲבֶנּו כִּי חֵרֶם הּוא"(ז, כו) (ובחרת בחיים)

 

מעשה בחבורה של יהודים (שאינם שומרים תורה ומצות) שנכנסו לבקר

בכנסיה בספרד (שזה אסור על פי ההלכה), וראו את הגויים הולכים לכיוון של

השתי וערב, ועושים כל מיני תנועות שונות ומשונות, אלא שאחד מהם גם הוסיף

כמה מילים בשעה שהוא ניגש לשתי וערב, ואחד היהודים שנתברך בסקרנות מרובה

ניגש אליו לאחר מכן בצד ואמר לו מה המילים שאמרת? בתחילה הוא ניסה

להתחמק, אך כשהוא הפציר בו, אמר לו: אני אומר משפט שאני בעצמי לא מבין,

וזה בשפה אחרת, ואבא שלי אמר לי לומר זאת, והוא גם קיבל זאת מאביו: "שקץ

תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם

 

הוא".

 

אמר לו היהודי שעמד נדהם זה בעברית! תדע לך שאתה לא גוי, תבדוק את

השורשים שלך ושל אבות אבותיך האם היו מאנוסי ספרד. ואכן התברר לו אחרי

בדיקה מעמיקה שהוא יהודי וחזר לחיק אבותיו...

 

ולא תביא תועבה אל ביתך (ז,כו)

 

מצוי היום שישנם מנורות וקישוטים הנעשים ליום איידם של הגויים,

והפוסקים האריכו לדון אם מותר להשתמש בהם לנוי הסוכה. ואחרוני דורנו יצ"ו

כתבו להקל לתלות קישוטים אלו שנעשו ליום איידם ונימוקם הנכון עימם על פי

ההלכה. וכתב בחזון עובדיה (סוכות. עמוד עז): קישוט הסוכה ונויה בדברים

שמייצרים העובדי כוכבים ומזלות ליום חג המולד שלהם, נראה ד"הזמנה לאו

מילתא היא". ואף בגדולה מזו כתב החתם סופר (חא"ח סימן מב) להתיר. ע"ש.

ובפרט שקישוטים אלו נעשו בבתי חרושת למוכרים לכל דורש, ואין בהם מגע יד

אדם ואין כאן מחשבה הפוסלת. וכן פסקו בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן נז)

ובשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סימן רטו). ע"ש. עכ"ל.

 

והנה הגם שהדבר מותר, אכן, בימינו לא חסרים קישוטים וציורים אחרים.

ומה לנו להקל להסתמך על ההיתר ולתת מקום זיכרון לכופרי הא-ל יתברך וע'

שבת (דף קטז.), ועל כגון זה יש לומר 'הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא

פניך'. ובזה גם אילו תביא לרב גדול וחסיד דבר כזה הירצך או הישא פניך הלא

לעלבון יחשב. וזה כדמיון להא דאיתא בשו"ע (א"ח סימן קנד סי"ב): "עכבר

שנמצא בשמן של בית הכנסת אם הוא מאוס אסור להדליקו בבית הכנסת. וה"נ מאוס

זיכרון יום איידם. והגם שיש לחלק כמובן. וע"ע בשו"ע שם (סעיף יא) לענין

נרות של עבודת גילולים אע"פ שמותרים להדיוט אין להדליקם בבית הכנסת. ע"ש.

והכי נמי סוכה הקדושה דומה לקדושת בית הכנסת, כמ"ש רבנו אליעזר פאפו

זיע"א בספר "פלא יועץ" (ערך סוכה) ועיין בספר אור שבעת הימים ח"א (פרק א

ס"ד). ושוב ראיתי גם בספר סוכה כהלכתה (עמוד 73 ) שהביא להקל כמ"ש בשערים

המצויינים בהלכה (סימן קלד בקונטרס אחרון ס"ק יב). וסיים הרב שם: "ומכל

מקום ראוי להתרחק מדברים כאלו". ודפח"ח. ועוד ראיתי אח"כ שאמר הגרי"ש

אלישיב זצ"ל שמכוער הדבר להשתמש בהם לנוי סוכה"! אך מותר להשתמש. עכ"ד,

הובא בפסקי שמועות (סוכות. עמוד פד). אשר על כן ירחיק היהודי מלהשתמש

בקישוטים המיוצרים עבור חגם. וה' ברחמיו יגאלנו גאולת עולם ויזכנו לסוכת

עורו של לויתן. אמן.

 

"כל המצוה אשר אנכי מצוך לעשות... היום" (ח,א')

 

כמה שאלות על הפסוק: מדוע כתב משה רבנו "מצווה" בלשון יחיד? וכי יש

רק מצווה אחת?! ולמה הקב"ה מצווה בלשון יחיד "מצווך"? והאם הציווי רק

להיום?

 

התשובה לכולן, אחת היא ותובן על פי סיפור: פעם אחת בא יהודי מבוגר,

אל הרב ואמר לו: "תשמע, אני רוצה לקיים תורה ומצוות כמו שצריך. רק אל

תגיד לי ללמוד... אני כבר מבוגר, זה לא ילך... הרב אמר לו: "תדע! תמיד

תחשוב שאתה היהודי היחידי בעולם, יש לך רק מצווה אחת לקיים ורק היום תוכל

לקיימה"... זה לא נתן לרב לסיים ורץ הביתה מאושר. אשתו מגישה לו לאכול,

הוא נוטל ידיים אבל ללא המוציא. "מה זה צריך להביע"? שואלת אותו אשתו.

משיב לה הבעל בזחיחות הדעת: "הרב אמר שיש לי מצווה אחת!, נטלתי ידיים- זה

מספיק. ותדעי שזה רק היום, כי מחר גם זה לא!"... אשתו החלה לריב אתו

וחשבה שבעלה השתגע, ורצה לרב. בינתיים בא השכן והתלונן שאמש גבה ממנו את

תשלום ועד הבית ובטעות נתן יותר ולא קיבל עודף. אמר לו האיש: זה נכון,

אבל מכיוון שאני היהודי היחידי משמע שאתה גוי, וטעות עכו"ם מותרת"...

השכן נדהם מהתשובה הפוגענית, לא ויתר והתחיל ל"עשות בלגן" וכל השכנים

נזעקו.

 

בינתיים הגיעו שלוחים מהרב להביאו, והוא נלווה אליהם. לשאלתו מדוע

זה לא עובד מה שהרב אומר?! הסביר לו הרב: תמיד תחשוב שאתה היהודי היחיד,

ואין אף אחד שיכול לקיים את המצווה (אל תהיה כאותו אחד שבא לשאול אותו

מאן דהוא - סליחה מה השעה? אמר לו- בוא איתי. העלה אותו לבניין 30 קומות

ומהקומה האחרונה ראו את כל העיר וההמולה. אמר לשואל: נו, אתה רואה את כל

אלה? ומכולם מצאת רק לשאול אותי?!...) ואם הגיעה לידך מצווה אל תחשוב

שמישהו אחר יקיימה. כמו כן, אל תדחה אותה למחר אלא תמיד תחשוב שהמצווה

היא להיום וזמנה עובר, ואל תתפתה אחר היצר שיש עוד הרבה מצוות אחרות...

אלא חשוב תמיד כאילו זו המצווה היחידה שיש... זהו ביאור הפסוק: "כל המצוה

אשר אנכי מצוך... היום"

 

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למה פתח בלשון יחיד

וסיים בלשון רבים, מתרץ הכלי יקר, כי ייתכן שאדם אחד יקיים מצוה אחת

ויכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות כמבואר במסכת קידושין. נמצא

יחיד מקיים מצוה, ורבים יחיו בגללה וייהנו ממנה.

 

וניתן להוסיף, לפעמים אדם מקיים מצוה שאחרים מזלזלים בה. אחר רואה

שהוא מקיים מצוה זו, ובעקבותיו גם הוא מקיים. רואהו אדם שלישי וגם הוא

מקיימה, וכן הלאה. נמצא שאדם יחיד קיים מצוה, ובזכותו "תשמרון לעשות"

רבים יקיימוה.

 

ועוד, אדם מאיר פניו לחבירו. ייתכן שחבירו היה עצוב. הארתי לו פנים,

שימחתיו וגרמתי שהוא יאיר פניו לאחרים וישמחם, וכן הלאה.

 

בין אם נפרש כפירוש הראשון ובין אם נפרש כפירוש השני, נמצאנו למדים

מה כוחה של מצוה יחידה.

 

כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (ח,ג)

 

פירוש נשגב שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א על פסוק זה:

על פי מה שמובא בכתבי האר"י: שלכל אדם הוקצב מהשמיים, מספר המילים שיכול

לדבר במשך כל ימי חייו. וכשגומר את מספר המילים שקיבל, תם תפקידו בעולם

הזה. אבל כל זה הוא רק בדברי חולין, אולם כשהוא מדבר דברי תורה, אדרבה,

מוסיפים לו שנות חיים. הדברים מרומזים בכתוב: (שיר השירים, ה. ו) "נפשי

יצאה בדברו "- כלומר, שנפש האדם יוצאת "בדברו" – עם הדיבור.

 

על פי זה פירש מרן האדמו"ר שליט"א, את הפסוק: "כי לא על הלחם לבדו

יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כלומר, "לא על הלחם לבדו" -

המזון הגשמי "יחיה האדם" - חי האדם. "כי על כל מוצא פי" – בדברי החולין

שמוציא מפיו, בזה תלויים שנות חייו. אבל "ה"- כלומר אם מדבר ועוסק בתורת

ה', "יחיה האדם"- אדרבה, מוסיפים לו חיים מהשמיים.

 

ועל פי זה המשיך לפרש, את דברי המדרש על הפסוק (במדבר ל. ג) "לא יחל

דברו ככל היוצא מפיו יעשה", הדא הוא דכתיב "ימינו כצל עובר". ולכאורה מה

הקשר בין "לא יחל דברו" לבין "ימינו כצל עובר"? אלא על פי מה שפירשנו

מובן היטב. "לא יחל דברו" - אדם צריך להיזהר לא לחלל דיבורו לריק משום

"ימינו כצל עובר" - כי ימי שנותינו בעולם הזה חולפים ועוברים כצל עובר על

ידי דיבורי סרק...

 

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם (ח,ג)

 

המגיד מדובנא זי״ע הסביר את משמעות פסוק זה בדרכו ע"פ משל נחמד: עני

הגיע לכפר אחד, שבו התגוררו שתי משפחות יהודיות זו מול זו. האחת, משפחתו

של יהודי יקר, מכניס אורחים ובעל חסד, והשנייה, משפחתו של קמצן, רע לב

ורע עין. איתרע מזלו של העני, והוא פנה אל ביתו של הקמצן הרע. הוא פנה אל

בעל הבית ובקש לאכול דבר מה. כששמע בעל הבית הקמצן את מבוקשו של אותו הלך

עני, ענהו בתמיהה: לאכול? בזעת אפך תאכל לחם! הוא הוציאו אל החצר והראה

לו על ערמת גזעים. ״אם תחטוב את העצים האלו להסקה, תקבל אוכל לשובע״! לא

הייתה לעני ברירה. הוא עבד בפרך, ולפנות ערב סיים את מלאכתו. משהתייצב

לפני בעל הבית, יצא עמו אל החצר, סקר את המלאכה ואמר לעני בשביעות רצון:

טוב ויפה. הארוחה מחכה לך בבית ממול!... הודה לו העני מקרב לבו, והלך

לבית שמנגד. שם קבלוהו בסבר פנים יפות, וערכו לפניו שלחן גדוש מטעמים.

משאכל ושבע, הציעו לפניו את מיטתו והוא פנה ללון. בבוקר השכים והלך

לדרכו.

 

לימים, ישב בחברת חבריו והם שוחחו - כדרכם של קבצנים הנועדים יחדיו

– על נדודיהם ועל קורותיהם. פתח העני וספר על המקרה שקרהו בכפר פלוני.

בעל הבית העבידו בפרך, אבל לאחר מכן גמל לו בארוחה הגונה והציע לו מקום

לינה. תמהו הקבצנים איש אל רעהו: ״לא יתכן״, אמרו, ״מתגוררות שם שתי

משפחות, אצל האחת יעבידוך בפרך ולא יתנו לך פת קבר, והשנייה מכניסת

אורחים ללא כל גמול״. אבל בדידי הוה עובדא - התעקש העני. חטבתי עצים בחצר

הבית, והסעודה הוכנה לי בבית ממול! צחקו הכל וקראו: האח, נפלת בפח! יגעת

בחינם, וכל עמלך היה לריק - אילו היית פונה בתחילה לבית השני, היו מגישים

לך אותה ארוחה, ובחנם, בלא כל טורח!..

 

סיים המגיד מדובנא זי״ע את משלו ואמר: כך גם לפעמים אנו מתנהגים,

אנו עמלים ועובדים ללא הרף, ומבזבזים הרבה כח ועמל בשביל להשיג עוד משהו

ועוד משהו, אבל בסוף מראים לנו כי הפרנסה נמצאת למעלה, משמים פותחים

בפנינו פתח של הצלה שכלל לא חשבנו עליו, ואילו היינו פונים בתחילה מיד

לאותה מקום מלמעלה כבר מזמן מזמן היינו נושעים, ובחנם בלא כל טורח!..

 

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"!

 

וכבר מסופר על הרה״ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע שראה פעם איש אחד

הולך בחיפזון רב. שאלו הצדיק: למה אתה רץ כל כך? השיבו האיש: אני רודף

אחרי פרנסתי. אמר לו הצדיק: וכי מנין לך שפרנסתך הולכת לפניך, שאתה רץ

אחריה להשיגה? אולי היא נמצאת מאחוריך ונמצא שאתה בורח ממנה...

 

מוצא פי השם (רבי נסים פרץ זצוק"ל)

 

פעם יצא לי לומר כזה רעיון. קראתי כל מיני דברים, לדוגמה על כמה לחם

לבן עושה שמֹות באדם. או אם אדם אוכל חומר כזה, חומר אחר, מה זה יכול

לגרום לו. וראיתי שבשבת אנחנו אוכלים בדיוק ההפך ממה שצריך. בשבת אוכלים

פה מתוק, פה שמן. אני אומר ככה, המדענים שהסתכלו על החומר ועל הדברים שהם

גלויים כמות שהם, לא בדקו מה עושה הברכה. אתה לא יודע מה עושה זה שאתה

לוקח שתי ידיים עם עשר אצבעות של יהודי שהם רומזים לעשר ספירות, ושם על

הלחם ואומר "כאמור פותח את ידיך", ברוך אתה ה', ואתה מכוון, אתה לא יודע

מה אתה פועל בתוך החומר. אם היה אפשר לבדוק עכשיו את ההרכב של כל החומרים

שם, היה אפשר לראות שזה כבר משהו אחר. ובצורה כזו אתה אוכל את זה, אחרי

הברכה. כלומר יש הבדל בין דבר שברכו עליו ובין דבר שלא ברכו עליו, חוץ

מההרכב הרוחני שלו שמשתנה לגמרי, גם בהרכב הגשמי שלו יש הבדל, שאז הוא

מקבל צורה של קדושה, ואז זה לא מזיק לך.

 

עוד כתבו וגם האר"י כתב את זה, שצריך להיזהר ללמוד תורה, אפילו מעט,

בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד

השולחן, איזה ספר קטן, "שערי קדושה" או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת.

תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.

 

"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך" (ח,ד')

 

הקב"ה מייסר אותנו כפי שאבא מייסר את הבן שלו. הוא בוחר בקפידה את

העונש ומעדיף לתת מעט מעט ייסורים מאשר כמות גדולה של ייסורים במכה אחת

עד שהאדם יחוסל לגמרי... הבעיה שלנו אין את אהבת הייסורים. אילו היינו

יודעים שזה טוב לנו היינו מתחננים לה' שיביא לנו אותם...

 

משל למה הדבר דומה: לאימא שאחרי המון שנים בא לה ילד בשעה טובה

ומוצלחת. לכשגדל יצאה עימו ל"שופינג" נכנסה לחנות ביצים ותוך כדי שהיא

מדברת עם המוכרת הילד שבר כמה תבניות. כשהמוכרת הבחינה בזה החלה לצעוק...

אמרה לה האימא: אל תצעקי, אני אשלם את הכל כולל הניקיון שיש לעשות כאן.

המוכרת שתקה. מה קרה? משלמים לה על זה, אז הכל בסדר?! אם כך, האם הייתה

המוכרת מוכנה שכל יום ישברו לה את הביצים וישלמו לה? בוודאי שלא!!!.

מדוע? התשובה - היא לא אוהבת את הבלגן הזה, אבל אם זה כבר בא ומשלמים על

זה אז אין בעיה...

 

הנמשל ברור מאליו: אין לנו אהבת ייסורים. הקב"ה מביא עלינו דבר

מסוים, זה לטובתנו. אילו היינו מבינים את הערך היינו מתחננים לייסורים

הללו. לפעמים מכה מאת ה' מצילה אותנו...

 

נביא סיפור שימחיש זאת: מסופר שנפוליון רצה לכבוש עיירה בשלטון רוסי

ולא הצליח. החליט לקחת חייל שיודע רוסית, להלבישו בבגדי גנרל ולשמש שוליה

שלו ולחדור לעיירה, ולראות מה קורה. לפתע אחד החיילים גילה שזה נפוליון

והראה לחבריו תוך שהוא מצביע עליו. מה עשה אותו גנרל כדי להציל את

נפוליאון? צעק עליו - "אתה לא רואה שנגמרה לי הבירה?!" והכה אותו 2

סטירות בפרצוף, וכך הבינו האחרים שזה לא נפוליאון. כשחזרו לממלכה בחזרה

הגנרל ביקש סליחה, אמר לו נפוליאון: הסטירה שלך הצילה את חיי... כל סתירה

מצילה חיים...

 

"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך" (ח,ד')

 

הקב"ה מייסר אותנו כאבא המייסר את בנו. לא פעם אנו מנסים לחמוק

מהייסורים באמתלות שונות וכשזה מצליח אין מאושר ממנו... הבעיה שלנו אין

את אהבת הייסורים. את ההבנה שזה טוב לנו והדבר הנכון עבורנו... לא פעם

הייסורים מכפרים לנו על משהו יותר חמור, ואנחנו מנסים להתחכם...

 

סיפור מאגדות שלמה המלך ימחיש זאת: פעם ביקש אחד היועצים של שלמה

ללמוד את שיחת החיות. לאחר שהפציר בשלמה ולמרות אזהרותיו של שלמה שלא

כדאי לו להבין את שפתם... לימדו שלמה את שיחת הציפורים. כשהוא בקי בשפת

הציפורים, הנה הוא שומע 2 ציפורים צוחקות, אחת אומרת לחברתה: תראי איזה

מסכן, מחר יישרף לו הבית...

 

הוא הבין שמדובר עליו, מה עשה? רץ מהר ומכר את הבית. ואכן לאחר

שקיבל את הכסף נשרף הבית כליל... הוו אז חשב לעצמו: "כמה טוב שהתעקשתי

ללמוד את שפת החיות.. הנה הצלתי את ביתי..." למחרת שוב שמע את שתי

הציפורים מתלחששות: "מחר תמות הפרה של פלוני!". מאחר שמדובר עליו רץ מהר

ומכר את הפרה. ותכף לאחר ששלשל הכסף לידו התפגרה הפרה ומתה... כשחיוך

ניצחון על פניו שב לביתו...

 

למחרת שמע אותם אומרות- "כמה מסכן זה שצריך למות מן העולם". באותו

הרגע רץ בבהלה אל שלמה המלך וסיפר את כל הקורות אותו. אמר לו החכם מכל

אדם: ה' רצה לפגוע ברכושך ולא נתת. רצה לפגוע במקור הכנסתך ולא נתת,

ועכשיו מה אעשה לך?!...

 

ייסורים מכפרים יש לקבלם באהבה...

 

"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה‘ אלוקיך מייסרך" (ח, ה)

("ולמדתם אתם את בניכם "י,א')

 

פעמים הקב"ה שולח לאדם ייסורים קלים כדי להצילו מייסורים קשים שעמדו

לבוא עליו, כפי שאנו למדים מהסיפור הבא: מעשה בחולה אנוש ששכב על ערש

דווי והיה מתייסר בייסורים קשים, ומחובר היה למכשירים שונים שעל ידם הוא

עדיין נשאר בחיים. הרופא המטפל בו בראותו את גודל ייסוריו הרבים החליט

שכיון שאין סיכויים לרפואתו אם כן, למה לו חיים, והסיר מהחולה את כל

המכשירים שהיה מחובר אליהם,

 

ולאחר זמן קצר נפטר החולה לבית עולמו. כעבור ימים מספר נתגלה החולה

אל הרופא בחלום ואמר לו, שבמצב שהיה נותר לו עוד ארבעה ימים לחיות ע"י

המכשירים ולסבול ארבע ימים ייסורים קשים והיה נכנס לגן עדן זך ונקי ע"י

שנתמרק בייסוריו, ואילו עכשיו שהרופא הסיר ממנו את המכשירים וגרם בכך

שימות ארבעה ימים קודם, הרי חסרים לו עכשיו הייסורים של ארבעה ימים אלו

ואינו יודע כמה זמן ייקח עד שיתמרק משארית עוונותיו. (כידוע שייסורים

בעולם הזה ממרקים הרבה יותר מאשר ייסורי גיהינום). הרופא נתעורר משנתו

מזועזע כולו עד שהפך לבעל תשובה מחרדת הדין.

 

"ואכלת ושבעת וברכת" (ח, י) (דעת חכמה ומוסר ח"ב עמ' מד - לתתך עליון)

 

הגה"צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל משגיח ישיבת מיר דיבר פעם על ברכת

המזון, בחרנו להביא את דבריו היסודיים והמעוררים כמעט בלשונו: "כל ימי לא

עמדתי על הערה זו, מורגלים אנו שכאשר אוכלים צריכים לברך, אולם אם יברך

האדם פעם אחת בכוונה ברכת המזון כהוגן, יראה מיד ויכיר את האמת שהדברים

הם להיפך ממחשבתנו, לא כשאוכלים צריכים לברך אלא האכילה עצמה היא בשביל

ברכת המזון, שכן אם מהאכילה יוצא כל ההכרה האמורה בברכת המזון להכיר חסדי

המקום, טובו הגדול תמיד שאינו מחסיר מעמנו וצריך לומר ובטובו ולא מטובו

(ברכות ג) שכן אם יאמר האדם "מטובו" לא יהיה די רק "ובטובו" שהוא בלי

שיעור ובלי תכלית, כי לא כלו רחמיו. הכרה זו בחסדי המקום שהם בלי סוף

יוצאת לאדם מהכזית פת שאוכל, עלינו להבין שתכלית האכילה היא בשביל ברכת

המזון ולא להפך.

 

כל זה כשהאדם לוקח את העניינים כמו שהותקנו והועמדו, אבל כשהדברים

הפוכים באופניהם למעלה, הכל מתהפך מכפי שצריך להיות ואז ההנחה היא להפך

שכשאוכלים צריך לברך, נמצא שהעיקר הוא האכילה וכן כל הדברים עד שהכל הוא

בשבילי ובשביל העריבות וההנאה שלי, עד שהבורא עולם בעצמו כביכול גם כן

בשבילי, לא ריח ניחוח להשם אלא ריחוח לי, מבהיל מאד. כשמתרגלים בהנחות

כאלו שברכת המזון הוא בשביל אכילה וכד' לאחר כן כשמגיעים לדברי הר"י (ש"ת

ג, קמג) "היצורים כולם לא נבראו אלא לכבוד השם שנאמר (ישעיהו מג, ז) כל

הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו.

 

ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך (ח,י) (אוהב תורה)

 

המגיד מדובנא זי״ע היה מסביר את גודל עניין ברכת המזון כדרכו -

במשל: מעשה באלמן, שהיה לו בן יחיד מאשתו, והיה חביב עליו עד מאד. לימים

נשא אישה שנייה, אלמנה אף היא, שהייתה לה בת מנישואיה הראשונים. היה הבעל

חושד באשה, שהיא מבכרת את בתה ודואגת לה לכל צרכיה, ומזניחה את בנו

במאכלו ובבגדיו. והייתה האישה חושדת בבעלה, שהוא מאיר פניו לבנו ומפנקו

ומבכרו על פני בתה. לעמיתו של דבר צדקו שניהם, שכן אף בלא יודעין האדם

קרוב אצל עצמו ובשרו, משום כך שררה מתיחות בביתם ושלום הבית הופר.

 

לימים גדלו הבן והבת, וההורים נדברו ביניהם להשיאם זה לזו. הקימו

בני הזוג בית נאמן בישראל ודאגו האחד לרעהו. והוריהם דאגו לשניהם והרעיפו

אליהם אהבה, ומני אז שרר השלום במעונם. ואדרבה, ילדיהם - שהיו קודם לכן

סיבה לפירוד הלבבות ביניהם - היו עתה הסיבה להידוק הקשר ולאחווה.

 

והנמשל: הקב״ה ברא את האדם כשילוב של גוף ונשמה, גשמיות ורוחניות.

אבל בין בני זוג אלו שוררת מתיחות מתמדת, כי הנשמה אוהבת את בני טיפוחיה,

וחפצה להתעלות ולהזדכך בתורה ובמצוותיה, ואילו הגוף אוהב את מנעמי העולם

ואת חמדותיו. אבל קיימת דרך אחת להשכין ביניהם שלום ואחווה, והיא, אם ידע

האדם, שכל מזונו וסיפוק רצונותיו ניתנים לו מאת הקב״ה, ויודה לו על מזונו

תחילה וסוף, יהיה המזון גורם להכרת הטוב ולעבודת הבורא, או אז ישמחו בו

שניהם כאחד! ועל כך באה ההודאה, על הטובה המושלמת והכפולה שבנתינת המזון

- ובהכרה בכך "שאתה זן, ומפרנס אותנו תמיד בכל יום, ובכל עת ובכל שעה!"

 

וכבר סח הרה״ק בעל החידושי הרי״ם זי״ע: בפרקי אבות (ג.ג) שנינו:

״שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי

מתים״. ומפרש רבי עובדיא מברטנורא זי״ע חידוש גדול וכותב: כך שמעתי, כי

בברכת המזון שמברכים על השולחן יוצאים ידי חובה ונחשב כאילו אמרו עליו

דברי תורה!... לעומתו, יש מן הפוסקים שקבעו כי צריך ללמוד בעת הסעודה ממש

ואין יוצאים בברכת המזון.

 

ונראה לי ליישב - המשיך בעל החידושי הרי״ם ואמר, שאינם חולקין, אלא

רבי עובדיה מברטנורא מדבר באדם שאוכל לפני ה', ובסוף הסעודה מברך ברכת

המזון ויודע לפני מי הוא מברך, ונותן הודיה למי שנתן לו המזון - שאין לך

דבר תורה גדול מזה!...

 

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (ח,י') (הרב ברונשטיין)

 

משל למה הדבר דומה: כאשר לוקח אחד מן החנווני מזון בהקפה ולאחר זמן

הוא משלם את מלוא מחירו הוא עושה בכך שני דברים טובים: האחד שאין המזון

גזול בידו - שהרי שילם את מחירו והדבר השני- שעל ידי כך ששילם יאמין לו

החנווני גם להבא וימשיך לתת לו בהקפה.

 

מאידך אם ייקח בהקפה ולא ישלם נמצא שתי רעות בידו: האחת שהדבר גזול

אצלו ועוד שמהיום והלאה לא ייתן החנווני בהקפה לא לו ולא לאחרים כי יחשוש

שמא לא ישלמו את מחיר הסחורה.

 

כן הוא גם הנמשל, אמר המגיד מדובנא: כאשר אדם נהנה בעולם הזה ללא

ברכה הוא גוזל כביכול את ה' וגם הוא מזיק לכלל ישראל כי שמא הקב"ה ימנע

מהם טובה ולא יסכים לתת גם להם "בהקפה"....

 

"ואכלת ושבעת וברכת" (וקראת לשבת עונג)

 

פעם אחת בא אל הצדיק רבי יצחק מוורקא אחד מחסידיו שהיה עשיר מופלג

אבל נודע כקמצן גדול. כל ימיו הסתפק העשיר בלחם שחור ודג מלוח משום שחס

על ממונו. "אם נתן לך הקב"ה עושר" - גער בו הרבי - "עליך לחיות חיי

רווחה! עליך לאכול בכל יום בשר ודגים ולשתות יין ישן!"

 

רבי - תמהו החסידים - וכי מה אכפת אם אוכל הלה ארוחה דלה? האומנם כל

כך דואג לו הרבי מה מאכלו?! לו אני דואג? - שאל הרבי- לא ולא! דואג אני

לעני המקיש בדלתו של זה... שהרי אם העשיר עצמו יאכל בשר ודגים וישתה יין

אם כן לעני, ייתן לפחות פת שחורה ודג מלוח. אולם אם העשיר עצמו אוכל

מאכלי עניים כאלה מה ייתן לעני?!...

 

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (ח,י')

(מסיפורי חסידים)

 

הרה''ק רבי ברוך ממעזיבוש זצ''ל כשהי' יושב עדיין בעירו טולטשין

הייתה דרכו בקודש לבקר גם את קהילות היהודים בבסעראביע.

 

פעם אחת בא לעיר קעשינוב, בו ביום שהוכרז לתענית ציבור בעיר. הייתה

שנת בצורת והרב דמתא בהסכמת ראשי הקהל, גזרו תענית והתפללו על גשמים.

 

צווה רבי ברוך על בעל האכסניה לערוך סעודה ביד רחבה, והוא וחסידיו

ישבו ואכלו ושתו. בא הרב וראשי הקהילה לפניו בקובלנא: רבנו, יום זה

הכרזנו לתענית צבור, השמים נעצרו ואין מטר, אנו זקוקים לפרנסה, ואם חלילה

לא ירדו גשמים והאדמה לא תיתן את יבולה אנחנו צפויים למות ברעב.

 

שוטים שבעולם! החזיר להם רבי ברוך. צריכים אתם לפרנסה בריווח, ומה

אתם עושים. הכרזתם יום תענית, מסגפים את נפשותיכם. והרי להתקיים בלא

אכילה ובלא שתי': הנכם מראים להקב״ה, שיכולים אתם אדרבה, צאו ואכלו ושתו.

יראה השם יתברך שצרכי עמו מרובים, ויהי' מוכרח לפתוח ארובות השמים ולתת

גשמים בעתם.

 

ורבי ברוך סיים את דבריו: בתורתנו הקדושה כתוב לאמר: ״ואכלת ושבעת

וברכת את ד׳ א-לקך״, וכן אמר גם הנביא (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע

והללתם את שם ד׳ א-לקיכם״, גם על ידי אכילה עד כדי שביעה יכולים לברך

ולהלל את ד׳ א-לקינו.

 

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (ח, י)

 

רבי שלמה מאבוב זיע"א סיפר שבהיותו ילד כבן שמונה, הגישה פעם אמו

הרבנית ע"ה בעת ארוחת הערב את המאכל כרוב. והנה הוא בילדותו לא אהב כרוב

ועם כל הפצרותיה לא הסכים לאכול, כששמע אביו הקדושת ציון הי"ד אודות

סירבו לאכול פתח ואמר לו שמע בני מוסר אביך בא ונחשוב חשבונם של כל

הפירות והירקות שבעולם, הלא פני תבל מלאו תנובה כחול הים אשר לא ייספר

מרוב. והנה חלק גדול ונכבד מהם כלים ונעקרים באמצע גידולם על ידי רוח

סערה וזרם ומטר ושאר דברים המפסידים. והנה גם מן הפירות אשר נתבשלו כל

צרכם וזכו שיקצרו אותם, נמכרים אלפי אלפים מהם לאומות העולם וגם מה שכן

מגיע ליהודים הרבה מהם לצערנו מושקעים בהבלי העולם הזה ולא מברכים לצערנו

על המאכל, והנה כי כן אם כבר זכה המאכל להינצל מכל זה וכבר עלה על שולחן

מלכים איך ירהיב אדם עוז בנפשו לסלק את ידו מלברך עליה בכל נימי נפשו הנה

איזה מענה יהיה בפיו ביום הדין וביום תוכחה על אשר לא תיקן את הפרי

להעלות את הניצוץ הקדוש שבתורה למקורה!

 

ואכלת ושבעת וּבַרכת את ה' על האֶרץ הטֹבה אשר נתן לךְ אלֹהיך (ח,י) (זה

השער לה', עלון 256)

 

כתב בספר החינוך': כך מקובל אני מרבותיי ישמרם ה' שכל הזהיר בברכת

המזון, מזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימיו' עכ"ל. כמה טרחות ,וכמה שעות על

גבי שעות ,וכמה כאב לב ומוח יגעים כולם להשיג את פרנסתם ועדיין לא הגיעו

לכדי סיפוקם, וכאן ישנה הבטחה ברורה ל"פרנסה מצויה בכבוד כל ימיו!!!"

ומהו ההבדל בין ברכה של "ברכת המזון" בכוונה, לברכה ללא כוונה, לכל היותר

שתיים שלש דקות ובכל זאת הקושי גדול, אבל משתלם.

 

סיפר פליט מהשואה שהיה בתקופה ההיא נער צעיר והקפיד כל חייו על ברכת

המזון בכוונה רצויה, ובהגיע תורו בתחילת המלחמה להישלח אם לחיים ואם

למוות, עלה בדעתו להציע עצמו כטבח מומחה, וכך נלקח לשרת במטבח במפקדה של

הצבא הגרמני באחד המקומות, וכך הייתה לו פרנסתו מצויה.

 

יום אחד נכנס המפקד וראה את הנער היהודי הלז שמראהו טוב ומאד התמלא

חימה ,והתחיל לצעוק עליו, אתה אוכל פה ונהנה, ותכף ציוה עליו ללכת לחפור

בקרקע טרשים בור רחב ועמוק וכשיגמור את המלאכה יוכל לחזור לשרת במטבח,

וכך מצא את עצמו הנער בודד ביער שממה על יד המקום אותו אמור לחפור, בלי

כלים מתאימים מחוסר אוכל ושתייה, בכה והתפלל לה' שיזמין לו גם כאן בזכות

הברכה את מזונו, לפתע עברה במקום קבוצת חיילים גרמנים בתוך משאית וכשראו

את הנער היהודי, מתוך שנאה וזעם התחילו תוך כדי קריאת קללות להמטיר עליו

מיני ירקות כמלפפונים קישואים וכו' שהיו ברשותם לרוב, כשהלכו, מצא עצמו

הנער היהודי מוקף בערימת "ירקות" , מצרך נדיר ויקר בימים טרופים אלו,

והודה לה' שלא עזב חסדו מעמו גם בגיא צלמוות זה, ועדיין לא ידע מה יעשה

עם ציווי המפקד לחפור קרקע קשה זו, והנה לא עבר זמן ארוך ומשאית עם קבוצת

גויים פולניים בדרכה לגירוש, עברה במקום, ובראותם את הנער והאוצר שברשותו

שלל ירקות, התחננו אליו שייתן להם מאותם ירקות להחיות נפשם. ניצל הנער את

בקשתם וסיכם עימהם שאם יחפרו את המקום שסימן להם יקבלו כולם את כל אותם

ירקות, כמובן הם קפצו על המציאה ותוך זמן קצר חפרו בור ענק לשביעות

רצונו, וקיבלו את שלל הירקות לידיהם, ואז הלך הנער הצעיר למפקד וסיפר לו

שסיים את חפירת הבור שנתבקש. המפקד לא האמין עד שראה בעיניו והתפעל מכוחו

של הנער הצעיר והורה לו לחזור לשרת במטבח, וכך עד סוף ימי השואה הייתה

פרנסתו מצויה לו בכבוד.

 

השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר

אנכי מצוך היום (ח,יא) (הרב יוסף זילברפרב)

 

בפסוקים אלו מביע משה חשש כאב המייסר את בנו בילדותו, כדי שלא יבעט

בימי הטובה כשיגדל ויהיה לאיש, קינן החשש בלבו של משה שאחרי שהבן יגדל

ויצליח בהצלחה רבה ובנכסים מרובים, ישכח את מטיבו ויפנה אליו עורף. ואכן

חשש זה מופיע בהרבה מקומות בספר דברים: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם

ועבדתם א-להים אחרים", וכהסברו של רש"י: כיון שתהיו אוכלים ושבעים,

הישמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה. וכן "השמרו

לכם פן תשכחו את ברית ה' א-לקיכם אשר כרת עמכם", ועוד.

 

אולם בפרשה זו נאמרו הדברים בצורה חותכת ביותר: "פן תאכל ושבעת

ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר

ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה' א-לקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".

השלב הראשון של ההתדרדרות המוסרית הוא השכחת העבר – התכחשות לנסי ה'

בעבר. השלב השני הוא "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",

וההתדרדרות הזאת תביא אתה שלב נוסף "והלכת אחרי א-להים אחרים ועבדתם

והשתחוית להם".

 

את הנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" מסבירים המפרשים שלא רק בשעת עוני

ומחסור על האדם לזכור את הקדוש ברוך הוא ולבקש עזרתו, אלא גם בעת שיזכה

לברכה והצלחה – ואכלת וגם ושבעת, מחובתך לשמור את נפשך משכחה, וגם אז

"וברכת את ה' א-לקיך", כי הוא הנותן לך כח לעשות את החיל הזה ולא בחכמתך

ורוב תבונתך הגעת למה שהגעת. לאור זה מסבירים המפרשים את הנאמר במשלי כב'

ב': "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" ואומרים: מקובל בעולם שאם אדם מצליח

אז מבלי משים לב הוא חושב ובטוח שהגיע להצלחתו תודות לחכמתו ותבונתו.

מאידך, על אדם שאינו מצליח מביטים כעל שלומיאלי, לא יוצלח, שאין מוח

בקדקודו להכות שרשים ולהגיע למעמד מסוים. ברם, אם מזדמנים העשיר והרש גם

יחד בפונדק אחד, אפשר לראות בחוש שהקבצן אינו כל כך לא יוצלח כפי שחשבו

עליו וחכמתו אינה פחותה מהעשיר והגביר, וכן רואים אז את העשיר שאינו

חברה'מן ובעל תבונה כפי שחשבו עליו יותר מהעני, ועם כל זאת זה הצליח וזה

לא, והסיבה: "עושה כולם ה'" – הכל תלוי במזל, ואם כן מה ההתפארות של

"כוחי ועוצם ידי?".

 

זאת ועוד: המתיימר שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה והוא בעל

הבית הבלעדי על הונו ורכושו, ואינו מחויב כלפי מי שהוא ולא אכפת לו בצער

הזולת, ממילא עוצם את ידיו מלעשות צדקה וחסד. שכרון השכחה שולל מהאדם לא

רק את אמונת ה', אלא גם חובתו לאדם ושוכח את דברי החכם מכל האדם במשלי:

"יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב", וכדברי הרמב"ם שכתב במורה נבוכים:

ומה שאנו קוראים "עשיר" למי שיש קניינים רבים, הוא הכל מדומה, כי אין קשר

אמתי להקניינים עם הקונה אותם, כי לפעמים יאבד העושר בעניין רע בחייו

ויעזבו לאחרים חילם במותם, אמנם הוא מתעשר לפי הנראה, ובאמת אין כל, כי

אין זה קנין דבוק בנפשו, אבל מי שמפזר עשרו לצדקה וחסד – הוא עושר אמתי

והון נצחי רב וגדול מאד, והמתרושש הזה יש לו הון רב שמור לנצח בעולם

האמת.

 

בספר "בינה לעיתים" מסביר את הפסוק הנאמר על פרשת המלך "וכסף וזהב

לא ירבה לך ... ורם לבבך", כי ריבוי כסף דומה לריבוי דם. כשם שריבוי דם

מסכן את בריאותו של האדם, כך ריבוי כסף – עשירות מרובה – מסכנת את נשמתו

של האדם מישראל. במיוחד אם זורם בכסף זיהום מה כגניבה, גזלה וכד'. וכשם

שריבוי דם זקוק להקזה (הוצאת דם מהעורקים לשם רפואה), כן יש צורך רב

בהקזה מתאימה לצרכי צדקה וחסד לריבוי כסף. זוהי הרפואה היחידה הבדוקה

והבטוחה ביותר שהכסף לא יגרום לו סחרחורת ועיוורון נפשי.

 

ספרי חסידים מספרים שחסיד אחד התלונן בפני רבו שהוא סובל משכחה. ענה

לו הרבי שעליו לעשות תשובה. וכשהחסיד התפלא מה ענין תשובה לשכחה? ענה לו

על כך הרבי: כידוע תשובה מגעת עד כיסא הכבוד וכבר נאמר ש"אין שכחה לפני

כיסא כבודך". במאמר חסידי זה יש רעיון נשגב, שאם האדם מישראל רואה שהשכחה

משתלטת עליו וגורמת לכל מיני התדרדרויות מוסריות, אין עצה אחרת מאשר

לחזור בתשובה, וכשם שהאדם מצווה להיות מכיר טובה בחינת "מזמור לתודה", כך

גם מצווה להכיר בחטא, להיות מודה על האמת ולתקן מעשיו, ואז בכוחו להגיע

עד לכיסא הכבוד "ואין שכחה לפני כיסא כבודך".

 

האסון של ימינו הוא בזה שלא רק שהשכחה הולכת ומשתלטת על חיי הכלל

והפרט ועושים הכל כדי להשכיח את בית אבא, את השבת, את השראת החג, משכיחים

מילדים את עברם המשפחתי ותולדות האומה כדי שיהיה באפשרותם להיות

"מתקדמים" ומתאימים להשתלב במרחב השמי-כנעני ועוד שמחים על הצלחת השכחה

והתרחבותה ומתעלמים מהנאמר: "והיה אם שכח תשכח את ה' אלקיך ... העדתי בכם

היום כי אבד תאבדון". (ח' יט').

 

וכהסברו של ה"חוזה מלובלין" שהקשה על הנאמר "והיה" שהוא לשון שמחה

בכל מקום, ומה ענין השמחה בשכחה? והסביר: עיקר העונש הוא לא במה שהאדם

חטא בשכחה, אלא משום שהוא עוד שמח בזה ומתרברב כאילו עשה דבר חכמה – חכמה

כעין זו מסוכנת ומערערת את יסודות הקיום של עם ישראל...

 

וכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ - מה קודם? כסף או זהב ? (ח,יג) (הרב נתי)

 

כאן הקדים הכתוב את ה''כֶסֶף'' ל''זָהָב''. וכן בפרשת המלך נאמר:

``וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ`` (שם יז). וכן אצל אברהם אבינו

נאמר שהיה ``כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב`` (`בראשית`

יג). אבל בשאר מקומות הקדים את ה``זָהָב`` ל``כֶסֶף``, כגון בפרשת המשכן:

``זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת`` (`שמות` כה). וכן בפרשת הגעלת כלי מדין.

והדברים צריך ביאור.

 

רבנו הגר``ח קנייבסקי שליט``א מבאר בספרו `טעמא דקרא`: שבמקום שמדובר

בעשירות, מקדים את ה``כֶּסֶף`` ל``זָּהָב``, שכן דרך המתעשר שבהתחלה מרבה

לו ה``כֶּסֶף`` ואח``כ מרבה לו אף ה``זָּהָב``. אבל בשאר מקומות מקדים את

ה``זָּהָב``, לפי שזה הדבר יותר חשוב והחשוב במעלה, קובע לו מקום תחילה.

 

וכן מוכיחים כאן הפסוקים שהולך מן הקל אל הכבד, כדרך המתעשר, שאמר

בתחילה: ``פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה

וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה

לָּךְ'', בתחילה במאכל, אח''כ בבתים ואח''כ בבקר וצאן ואח''כ ב''כֶסֶף

וְזָהָב''.

 

"וכסף וזהב ירבה לך" (ח, יג(

 

יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו

כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד

תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה

אביון שבאביונים, אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן

...

 

"ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (ח,י''ד)

(וקראת לשבת עונג)

 

אמר רבי ישראל הכהן בעל ה"חפץ חיים" - על האדם להתבונן תמיד בגנות

הגאווה כי איך יתגאה האדם אשר תחילת היותו נוצר מטפה סרוחה והוא עתיד

לילך למקום עפר רמה ותולעה?!

 

והביא ה"חפץ חיים משל שראה בספר "זכרו תורת משה": גביר אחד שלח שני

אנשים למדינה רחוקה לקנות לו אבנים טובות. לאחד נתן לעסק זה אלף זהובים

ולשני לא נתן כי אם מאה זהובים. מעלו השניים בתפקידם ופיזרו את המעות

בדרך בדברי הבל עד שלא נשאר ביד בעל האלף כי אם מאתיים זהובים וביד בעל

המאה נותרו ארבעים זהובים בלבד.

 

ויהי היום ויתקוטטו יחד זה עם זה. ויען בעל האלף ויאמר לשני: התוכל

להדמות אלי? הלא אתה איש עני אין לך אפילו רבע ממני. שמע את הדברים איש

עובר אורח ואמר לבעל האלף: הוי סכל וגאה! במה תתגאה? האם אינך יודע כי

המעות אינם שלך? רק שליח אתה להביא סחורה למשלחך! ובאמת אתה עני יותר

מחברך שהתגאית עליו כי הוא איננו חייב למשלחו אלא שישים זהובים על דברי

הבל ומה תשיב לשולחך על סך הגדול הזה שלקחת?!...

 

כן הדבר ממש בעניין הגאווה אמר ה"חפץ חיים": כולנו נשלחנו מעולם

העליון לכאן - כל אחד לתקן את מעשיו ככל יכולתו על כן אין לו לאדם

להתגאות בכך שיש לו חכמה יותר מחברו כי הרי החכמה לא שלו היא כי אם נתנה

בו לצורך עבודתו כאן. ולהיפך עליו לחשוב לעצמו כמה ימים וכמה שנים ביטל

מתורה ועליו יהיה מוטל לתת דין וחשבון על כל יום מימי חייו במה עסק בו...

והתביעה תהיה גדולה יותר מאשר על חברו!...

 

יוצא איפה, כי לא ניתן להתגאות בחכמה!...

 

"כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ח, יז) (ליקוטים נפלאים)

 

ידוע המעשה שפעם הגיע בעל התניא אל המגיד הק' ודפק על הדלת והמגיד

שאל מי זה, ענה הבעל תניא: "אני", וכשנכנס בעל התניא אמר לו המגיד מחר יש

"ברית מילה" לך לשם. בעל התניא הלך ולא הבין בהתחלה את עומק הכוונה למה

ללכת לשם, אבל הלך וישב שם, ובשעת הסעודה נגנב שם איזה דבר חשוב וחשדו

באורח - "בעל התניא", ואמר "לא אני גנבתי" וכך אמר ג' פעמים. כשחזר

למגיד, אמר לו המגיד על פעם אחת שאומרים "אני" היית צריך כמה פעמים לומר

"לא אני".

 

"ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ח,י''ז)

 

פעם אחת הגיע סוחר עצים עשיר גדול לפני רבי חיים מוואלוז'ין וסיפר

לו כי כל ממונו נתון בסכנה. "מהי הסכנה"? שאל רבי חיים. המשיך העשיר

וסיפר: אוניה גדולה מלאה עצים שלחתי למדינת פרוסיה אולם השלטונות אינם

מתירים לי להכניס את הסחורה לתוך המדינה ומאיימים עלי כי אם לא תפליג

האוניה על עקבותיה ותחזור - יטביעוה! אל דאגה - הרגיע רבי חיים - עוד

תראה ישועת ה' כהרף עין! באותו יום האמיר מאוד מחיר העצים ובו בזמן התירו

השלטונות פרוסיה לאניית הסוחר להיכנס לגבולם.

 

הגיע העשיר לרבי חיים והוא מלא שמחה. רבי - קרא העשיר - היום רואה

אני את ההשגחה משמים! שהרי אם שלטונות פרוסיה לא היו מעכבים אותי הייתי

מקבל את מחיר העץ הישן העיכוב היה לטובה והוא אשר גרם שאמכור את העצים

במחיר העץ החדש וכך הרווחתי פי כמה.

 

רואה אתה - נאנח רבי חיים - זה ההבדל בין עשיר לעני: העני רואה את

השגחת הקב"ה עליו בכל יום ויום ואילו העשיר הבטוח שהוא זה אשר עשה את כל

החייל אשר לו רואה בהשגחה רק אחת לכמה שנים...

 

הנותן לך כח לעשות חיל (הרב עופר אסרף)

 

פרשתנו, נמצאת אזהרה חשובה ביותר, הנוגעת לכל יהודי באשר הוא

ובעיקר בזמן של הצלחה מיוחדת. וכך מזהירה התורה: ”הישמר לך פן תשכח את ה‘

אלוקיך... ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך... ואמרת בלבבך כוחי

ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה“... המחשבות בסגנון: ’למדתי, השקעתי, עבדתי

קשה, תכננתי וקצרתי פירות‘, הינן טבעיות. כך הטביע הקב“ה בבריאה, שאנשים

יתרגלו להאמין במה שעומד מול עיניהם, ולכן דרך העולם לחשוב שמי שעובד

ומתאמץ - יש לו כסף, ומי שלא עובד - אין לו. מחשבה שבפועל אינה נכונה. כי

כסף ופרנסה מעניק הקב“ה, אבל בכדי שהפרנסה לא תגיע בדרך ניסית, נצטווינו

בתורה להשתדל בכדי להשיג את פרנסתנו.

 

גרשון, היה יהודי רוסי שהתקשה להאמין בפסוק שכתבה התורה ”הישמר לך

פן תשכח את ה‘... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה“.

 

הסיפור כולו אירע לפני כ- 140 שנה, בעיירה רוסית קטנה ונידחת,

וגרשון דנן היה יהודי עשיר מופלג שבחר למרות עסקיו המסועפים לגור בעיירה

השלווה והציורית. רבה של העיירה, יהודי תלמיד חכם מופלג בשם רבי אליהו,

היה תדיר מעיר לגרשון בעדינות: ”אל תאמר כל הזמן ’אני עשיתי, אני פעלתי‘.

אמור ’בעזרת השם עשיתי כך וכך‘, מעט ענווה והזכרת שם שמים רק יעזרו לך.

אל תשכח שה‘ מוריש ומעשיר“.

 

גרשון צחק לרב בפנים: ”יש לי עשרות סוגי עסקים, ביבשה ובים, נדל“ן

ואגרות חוב, השקעות לטווח ארוך ועסקי בידור שמכניסים כסף קל. אין סיכוי

שבבת אחת הכל ירד לטמיון. אני ”מבוטח“ מפני פשיטת רגל. אז אל תפחיד אותי

עם סיפורים“... ביום לא בהיר אחד, הגיעו שמועות רעות לגרשון. רץ מהיר על

סוס הגיע ודיווח לו: ”הגשר שזכית בבנייתו במכרז ממשלתי בנהר הסמוך, מיועד

למשאות קלים. אך מפקד גדוד צבאי מגדודי הצאר ניקולאי החליט להעביר את

גדודו דווקא בגשר הזה. ”הגשר קרס ועשרות חיילים נפצעו, ומאות אחרים

פצועים. הצאר הרוסי העריץ לא יורה להקים ועדת חקירה מדוע עברו חייליו

בגשר שאינו מתאים, אלא יערוף את ראשך וישתלט על רכושך. ברח לך מהר ותעלים

את זהותך“...

 

גרשון שמע וקיבל החלטה תוך שניות. נפרד בחיפזון מאשתו ומילדיו, רץ

לחדר השינה, שם, בכספת שמאחורי המיטה, נחו להם בשלווה עשרות חבילות

שטרות. נטל מכל הבא ליד לתוך תרמיל קטן ואיכותי, ונס על נפשו כשהוא מותיר

את זהותו מאחור. רק בהגיעו לעמקי היער בדרך לאחת העיירות, גילה לתדהמתו

שנטל ערימה אדירה של אגרות חוב שנטל מאלו שהלווה להם במיטב כספו, אך כיון

שהוא חייב להיפרד מזהותו - השטרות חסרי כל ערך!...

 

במשך חמש שנים, עד לפטירת הצאר הרוסי, פשט גרשון את ידו לקבץ נדבות.

ורק לאחר שנות נדודים חזר לביתו וביכה באוזני הרב את סכלותו על שלא האמין

לדברי המוסר שלו, וה‘ סיבב שיחוש זאת על בשרו.

 

אגב, לאחד מאותם ”חכמים בעיניהם“ שטען לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין,

טענה זהה, שגם הוא לא יכול להיות עני, השיב ה“חפץ חיים“: ”הקב“ה לא צריך

דווקא לקחת את הכסף ממך, הוא יכול ליטול אותך מהכסף...“.

 

וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" [ח, יח]. (והערב נא)

 

מעשה שהיה ביהודי ירא שמים, שסבל תקופה ארוכה מבעיה מסוימת

בסוגרי-גופו. הפנוהו אל רופא בכיר מסוים, שנחשב למומחה בתחום זה. לאחר

שבדק ובחן את בעיית המטופל, ערך הרופא את תכנית הטיפול, וכשסיים הפטיר:

"אני בטוח שלאחר הטיפול שלי אתה תרגיש טוב".

 

דבריו של הרופא צרמו מעט למטופל, ואמר "בעזרת ה' יתברך הטיפול של

כבודו יפעל את פעולתו הטובה. בלי סייעתא דשמיא שום דבר לא יכול להצליח!".

וכאן הגיעה תגובתו הכפרנית של הרופא: "בעזרת ה' או ללא עזרתו, כל עוד אני

כאן עם עשר אצבעותיי, אינך צריך לחפש כתובות אחרות, תוכל להיות רגוע. אתה

לא הראשון שהטיפול שלי פדה אותו ממצוקתו...".

 

האיש הזדעזע למשמע אוזניו, ולא הבין כיצד מי שדם יהודי זורם בקרבו

מסוגל להוציא דברים כאלה מפיו. מהמרפאה מיהר לסור למעונו של שר- התורה,

הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, וכשכולו נסער גולל בפני הגר"ח את המעשה

שאירע עם הרופא. "על מה כואב לך?", שאלו הגר"ח, "על כבודך או על כבוד

שמים?". "על כבוד שמים כואב לי", השיב. "אם כן", המשיך הגר"ח, "מן השמים

יראו לאותו יהודי כי חטא ודיבר שלא כדין".

 

והנה, עוד באותו הערב, מתקבלת שיחת טלפון בביתו של המטופל. על הקו

היה לא אחר מאשר הרופא הבכיר, אך כעת נימת-קולו הייתה שונה לחלוטין מזו

שנשמעה בחדרו אך לפני כמה שעות: "אני רוצה לומר לך, שאירע לי היום דבר

שלא אירע מאז ומעולם... השתתפתי בכינוס חשוב של מאות רופאים מהארץ

ומהעולם, וכאשר עמדתי והרצאתי בפני הרופאים הנכבדים, לפתע-פתאום... לא

שלטתי על הסוגרים שלי, הם פשוט נפרצו (רח"ל)... אי אפשר לתאר את הביזיון

וההשפלה הנוראה שעברתי. ופתאום נזכרתי בדו-שיח שהיה בינינו רק לפני מספר

שעות". וסיים הרופא בקול-נכאים: "הבינותי עתה כמה שגיתי"... (חובה עלינו

לציין, שלמרות הדברים הנוראים שהוציא מפיו במרפאתו, הוכיח הרופא שיש לו,

אחרי הכל, נשמה יהודית, שכן מי שאין לו נשמה יהודית לא היה מזהה את הקשר

בין האירועים. זאת ועוד, שכאשר נחשף אל האמת – הוא אינו מתבייש להודות על

כך, ומתקשר בצורה ישירה ומודה ומתוודה: חטאתי).

 

הדברים אכן מדהימים, וכולנו נזכרים בפסוק בפרשתנו: "וזכרת את ה'

אלוקיך כי הנותן לך כוח לעשות חיל". וכתב הרש"ר היר"ש זצ"ל: "כל הכלול

באישיותך המסוגלת ליצור ולרכוש – השכל, הכישרון, התבונה השוקלת והמחשבת,

בריאות הגוף ובריאות הנפש, כל הוויה ורצון ויכולת של ישותך, כל אלה אינם

תוצאה של מזונך הגופני, אלא הם ניתנו לך מידי ה' במישרין, ובו – ורק בו

לבד – תלויות גם הנסיבות החיצוניות שהן תנאי לאפשרות ולהצלחה של יצירתך"

 

"אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה

ה' מורישם מלפניך" (ט,ד') (הרב רובינשטיין)

 

משל נפלא שמביא הרב רובינשטיין בספרו בשם המגיד מדובנא: כאשר אנו

רואים אדם העומד ברחוב העיר ומוכר לחברו חפץ ניתן להסביר את הדבר בשני

אופנים:

 

האופן האחד. שהמוכר נזקק למעות בדחיפות ומחמת דחקו הוא מוכרח למכור

את החפץ מיד ובזול והקונה ששמע זאת הבין כי כדאי לקנות את החפץ אף שאין

הוא צריך לו ביותר כי כעת ניתן להשיגו בזול.

 

האופן השני. שהקונה צריך את החפץ בדחיפות והמוכר שמע זאת והחליט

למכור לו את החפץ ביוקר... כיצד ניתן לדעת באיזה משני האופנים עסקינן?

 

אם נבוא אל הקונה ונבקש ממנו למכור לנו את החפץ. והיה אם יסכים-

סימן שהמוכר הוא זה אשר נאלץ למכור. ואם יסרב- סימן מובהק כי הוא זה אשר

היה זקוק לחפץ ונאלץ לקנותו.

 

כן הוא גם הנמשל: אמר המגיד מדובנא - כאשר ישראל רואים שהקב"ה נטל

את ארץ ישראל מהכנעני ונתן אותה להם יש לומר בזה שני אופנים:

 

או שעשה כן מחמת זכותם של ישראל וצדקתם

 

או שעשה כן מחמת רשעותם של עם הכנעני.

 

כיצד ניתן לדעת את האמתית? אם ישוב הקב"ה וייקח את הארץ מבני ישראל

- ידוע נדע לבטח כי נתנה לבני ישראל רק מחמת רשעות הכנעני ולא מחמת

צדקותם של ישראל!...

 

על פי ה' יסעו (ט' י"ח) (ברכי נפשי)

 

באחד מבתי הכנסת בתל אביב, סיפר הגר"י קולדצקי, מתפלל יהודי בעל-בית

העובד בתעשייה האווירית. מידי בוקר, לאחר תפילת שחרית, מכין היהודי ההוא

כמה כוסות-תה לזקנים הנמצאים בבית הכנסת, ומתקבצים לשיעור משניות.

 

והנה, באחד מימי החנוכה, שבו חל גם ראש חודש טבת, כשהתפילה כללה גם

הלל ומוסף, הביט האיש ההוא בשעונו, וראה שהשעה כבר מאוחרת מאוד, ואם

יתעסק עתה בהכנת התה בשיעור המשניות, לא יספיק להגיע לעבודתו בזמן. הוא

עוצר לרגע, ועושה שיקול נוסף, ביודעו שאם לא יארגן את הדברים הנ"ל,

השיעור לא יתקיים היום, ומחליט שבכל זאת לא כדאי להניח את המצווה מידיו.

ובאשר להגעה בזמן לעבודה, התפלל היהודי להשם יתברך שיגלגל את הדברים כך

שגם יגיע בזמן... 'הרי אתה הקב"ה יכול לעשות הכל, וכיון שאני רוצה לעסוק

במצוותיך, הריני מתפלל לפניך שתזכני שאגיע לעבודה בזמן. איך זה יקרה, אני

לא יודע, שכן השעה כבר מאוחרת מאוד, אבל אני סומך עליך ומאמין בך שתאפשר

לי לקיים את שני הדברים'! כך התפלל האיש מעומק ליבו.

 

'האוטו עובד'...

 

והנה, לאחר שסיים להגיש את התה, והשיעור הסתיים, רץ היהודי שלנו

מתנשם ומתנשף אל תחנת האוטובוס. על פי לוח-הזמנים היה האוטובוס צריך

לעבור בתחנה כבר לפני 12 דקות. לתדהמתו הוא מבחין שהאוטובוס עימו הוא

נוסע מדי בוקר, ממתין בתחנה... פשוט לא להאמין. הוא עולה לאוטובוס, ורואה

את כל הנוסעים הקבועים יושבים במקומותיהם, כאילו ממתינים רק לו... אלא

שלפליאתו מנוע-האוטובוס היה כבוי.

 

לפתע מתניע הנהג את המנוע, ופורץ בזעקה 'הנה זה בסדר, זה בסדר, האוטו עובד'...

 

מה מתברר? – האוטובוס אכן הגיע לתחנה בזמן, הנוסעים עלו והתיישבו

במקומותיהם, אבל כשביקש הנהג לנסוע, לפתע כבה המנוע... הוא מנסה להפעילו,

ואינו מצליח, וכך שוב ושוב עד שהנהלת החברה הודיעה שהיא שולחת אוטובוס

אחר כדי להסיע את הנוסעים שמיהרו למקום עבודתם. ברגע שעלה היהודי שלנו

לאוטובוס, ניסה הנהג שוב להפעיל את המנוע, והנה לפתע המנוע עובד, והכל בא

על מקומו בשלום, ואפשר לנסוע...

 

היהודי שסיפר זאת להגר"י קולדצקי הדגיש שלא מדובר באוטובוס ישן, אלא

בדגם חדיש שנכנס לשירות אך לפני מספר חודשים, והתקלה לא הייתה צריכה

להתרחש.אבל, כשיהודי מתפלל לא-לוקיו, יש מי ששומע ומאזין לו, ואף מקיים

את כל מה שביקש. גם אם מדובר ב'יהודי בעל-בית'.

 

מדהים.

 

ועתה ישראל מה ה`א-לקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה` א-לקיך (י,יב) (בני זלץ)

 

ועתה ישראל מה ה` א-לקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה` א-לקיך- מקשה

הגמ` בברכות ל"ג ע"ב, "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא"? כלומר מה פשר

הלשון "מה ה` א-לקיך שואל מעמך כי אם ליראה", וכי יראת שמים היא דבר קל

להשגה? מתרצת הגמ`, "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא", כלומר ביחס לאדם

כמשה רבינו, יראת שמים אינה דבר קשה להשגה. ומקשים המפרשים, מה תירוץ הוא

זה, הרי הפסוק אינו מופנה אל משה אלא אל כל ישראל.

 

מתרץ על כך הכלי יקר, שדברי הגמ' "לגבי משה מילתא זוטרתא היא", אין

הכוונה בזה רק למשה לבדו, אלא לכל הדור ההוא, שנמצא תחת הדרכת משה. ועיין

שם תירוץ נוסף דומה

 

ועתה ישראל מה ה׳ אלוהך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך וכו' (י,יב)

 

שואל בעל הנודע ביהודה זי״ע בספרו צל״ח מדוע כתוב ״שואל מעמך״, ולא

״מבקש מעמך״?

 

והוא מיישב נפלא ע"פ חז"ל שדרשו שאין אדם בעולם שיכול להקדים טובה

להקב״ה, אלא נהפוך הוא: הקב״ה הוא שהקדים לעשות לו טובה, ורק מכוחה הוא

יכול לקיים מצוות, שהרי אין אדם המקיים מצוות מילה - בטרם נתן לו הקב״ה

בן, ואין אדם העושה ציצית - אלא לאחר שהקב״ה נתן לו בגד, וכן לגבי צדקה

ומעשרות, וכן ברוב המצוות, האפשרות לקיימן היא רק לאחר שהקב״ה נתן לאדם

דבר כלשהו, אלא שהקב״ה ברוב חסדו משלם שכר לאדם כאילו האדם עשה את המצווה

משלו. שונה המצב לגבי יראת שמים, שאותה מסר הקב״ה ביד האדם בלי שהקדים

לתת לו דבר כלשהו הקשור למצווה זו, שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

והברירה חופשית לגמרי ביד האדם, כי אם האדם מקיים מצות יראת שמים כראוי,

הרי הקב״ה כביכול חייב לשלם לו את שכרו, כי במצווה זו האדם הקדים כביכול

להלוות לה' יתברך. וזה מרומז במילים ״מה ה' אלוקיך שואל מעמך״, כלומר:

באיזו מצוה הקב״ה יהיה השואל ואתה המשאיל? אין אף מצוה שכזו, מלבד מצוה

אחת: ״כי אם ליראה״!...

 

ועוד שאל הגה״ק רבי יהונתן אבישיץ זי״ע דלכאורה תיבת ״אם״ מיותרת?

ומפרש בהקדם דברי הפסוק ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים

שנה״ (תהילים צ.י). ובידוע דברי חז״ל: כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא

חטא שוב אינו חוטא (יומא לח:). הרי מ״א שנים הם רוב שנותיו של אדם אשר

זכה להגיע ל״ימי שנותינו ... שמונים שנה״. וזהו הכוונה ״מה ה' א-לקיך

שואל מעמך כי 'אם' ליראה״, שכמספר 'אם' - מ״א שנה, ״נתירא״ ממנו, שאז

מובטח ששוב לא נחטא...

 

כי אם ליראה את ה' א-לקיך (י,יב)

 

מדוע הקדימה התורה יראת שמים לכל שאר המעשים? אומר "דבש השדה" שיכול

האדם "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' א-לקיך… לשמר את מצות ה'" –

ולמרות הכל לעשות את הכל עבורו עצמו, כדי לזכות ליתר כבוד ותהילה, לפיכך

מקדים הקב"ה ומציין את יראת השמים, כדי ללמדנו שכל מה שנעשה, עלינו לעשות

עם יראת שמים, או אז יהיה פנוי לבנו אליו רעיונותינו יטהרו ויזדככו, וכל

מטרתנו תהיה לעשות את רצונו.

 

על חשיבותה העצומה של יראת השמים וקדימותה לכל שאר המעלות, אנו

מוצאים בספור שמובא בהגדה של פסח "באהלי צדיקים": באחד הימים פרצה בבית

המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת,

לאחר פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב

במיוחד, וחציו השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים

מאד. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד

משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את

טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב, ואמרו כי באמצעות הקול הנאה

שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר. הרהר מעט ופנה אל

הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי פוסק שיש צורך

בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה, מוטב שהחזן

יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...

 

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה' לשמור מצוותיו

ולדבקה בו" (י,י''ב) (הרב ברוך רוזנבלום שליט"א)

 

מדרש חז"ל: דוד המלך אומר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית

ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". אומר לו הקב"ה: אמרת אחת

וביקשת שלוש? (1. "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" 2. "לחזות בנועם ה'" 3.

"ולבקר בהיכלו")?! אמר לו דוד המלך: ממך למדתי, שהרי אמרת "מה ה' דורש

מעמך כי אם ליראה את ה'", ולבסוף אמרת "לשמור מצוותיו ולדבקה בו"...

(ילקוט שמעוני ושוחר טוב בתהלים).

 

משל מליצי למה הדבר דומה? אחד היה רעב ורצה לאכול, והתבייש לבקש. מה

עשה? התדפק על דלת של בית אחד וביקש מלח. בעה"ב הביא לו קצת מלח. שאל

הנוקש: מה אני אעשה עם זה? לא יודע, השיב בעה"ב, ביקשת מלח. טוב, תביא

עגבנייה שיהיה על מה לפזר את זה... בעה"ב מביא לו עגבנייה. הוא מפזר את

המלח, ואומר: ומה אני אעשה עם זה?! תביא לחמנייה, נכניס את זה בפנים.

ניגש בעה"ב להביא, אמר לו הקבצן: אם אתה כבר מביא לא תעשה לי חביתה?...

 

כן הוא הנמשל: אם מבקשים במכה אחת הכל, לא יביאו לנו, אבל בהדרגה זה

מתקבל... אומר דוד המלך להקב"ה: ממך למדתי להגיד את השורש וממנו יוצאים

הענפים. השורש הוא "שבתי בבית ה'", וממילא התוצאה - "לחזות בנועם ה'

ולבקר בהיכלו". כך גם ה' אומר השורש הוא ליראה את ה' וממילא הענפים הם

לשמור מצוותיו ולדבקה בו... זהו שאומר שלמה המלך בסוף קהלת: "סוף דבר הכל

נשמע את האלוקים ירא (וממילא-) את מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

 

על אותו משקל אומר שלמה המלך: "ראשית חכמה יראת ה'"- יראת ה' זה

השורש וממנה מגיעה החכמה האמתית...

 

מה זה יראת שמים למעשה במציאות (מדריך למעשה פ' עקב)

 

ק' י' פסוק יב', ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה,

ונשתדל להוסיף קצת הבנה עם מציאות מה זה יראה, כלפי ה' יתברך, דהא אין זה

פחד, שהרי פחד הוא כשהדם במצב שהוא לא רוצה להיות במצב זה, משא"כ יראת ה'

הוא מדריגה אחד לפני אהבת ה', ואם התכלית הוא אהבה, לא שייך לומר שמגיעים

לזה ע"י פחד,

 

אלא יראה הוא בחינה של לחיות עם קבלת עול כל הזמן, וכמו שאנו רואים

אדם שיש משפט בערכאות שמחכה עליו, והמשפט הוא עבור איזה עבירה שעשה על פי

חוקי המדינה, ניקח משל שהפקיע את עצמו מלשלם איזה מכס, והוא עומד לפני

המשפט, אדם כזה בממילא הוא נזהר בכל פרט מחוקי המדינה, כגון הוא יותר

נזהר כשהוא מנהיג את מרכבתו [דהיינו קא"ר בלשונינו] לא להנהיג במהירות

יותר מהחוק, וכן כל דבר שהוא אומר ברבים אפילו בין חבריו הוא נזהר מלדבר

דבר נגד חוקי המדינה אפילו בבית המדרש, מטעם דחופף עליו קבלת עול ויראה

מהשלטון, כן נמי ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, היינו שתחי' כל הזמן עם

קבלת עול מאת ה' יתברך, ולהתבונן תמיד מה ציוה ה', ואיך טוב להקב"ה יותר,

ואיך אני ימצא יותר חן בעיניו, זהו יראה לחיות כל הזמן עם קבלת עול מה

רוצה הקב"ה ממני עכשיו.

 

"..מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'.." (י,יב) ('זה השער')

 

שואל רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל: לכאורה נראה שהמילה 'אם' בפסוק זה

מיותרת, והיה ניתן להשלימו גם בלעדיה. ומסביר העניין באמצעות הפסוק

בתהלים (צ,י): "ימי שנותינו בהם שבעים ואם בגבורות שמונים שנה", וידועים

דברי חז"ל על פסוק זה בגמרא מסכת יומא (לח,ב): "כיון שעברו רוב שנותיו של

אדם ולא חטא שוב אינו חוטא". אם ימי שנותינו הם שמונים שנה הרי שמ"א שנים

(41 שנים) הם רוב שנות חיינו. וזו הכוונה בפסוק 'כי אם ליראה' – שאם אדם

ירא מבוראו כמניין 'אם' שנה (41), הרי שמובטח לו ששוב אינו חוטא.

 

"ומלתם את ערלת לבכם וערפכם לא תקשו ,)י טז( עוד" ) (מעינה של תורה(.

 

בזמן שתקיימו "ומלתם את ערלת לבבכם ועורפכם" – לא תהא לכם שום קושיה

על הנהגתו של השם יתברך – לא תקשו עוד"... (דגל מחנה אפרים).

 

החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו קושיות, ומי שאינו

מאמין לא יועילו לו תירוצים... פעם בבוקרו של יום שבת פתח בעל חדושי

הרי"ם ז"ל את דלת בית המדרש ומצא קהל של חסידים יושב ולומד תורה לפני

התפילה. נענה ואמר: " באמת מן הראוי בשבת קודש להתפלל עם בוקר וללכת

לאכול את הסעודה בשביל עונג שבת, אך אם לומדים תורה לשמה ומתכוונים לקיים

את הכתוב: 'ומלתם את ערלת לבבכם' – אז מילה דוחה שבת"...

 

"ובו תדבק" תן לי עוד 15 דקות!” (י,כ') (נועם שיח, עקב)

 

ברוסיה הייתה תקופה שהנהיגו שלטון הרשע שבשעה מסוימת בלילה צריכים

לכבות את האור בבית, והוציאו קול לאמר: האיש אשר יפר צו זה, אחת דתו

להמית ר"ל.

 

פעם אחת ישב הגאון רבי אהרן מטבריג זצ"ל בביתו, ולמד בשקידה לאור

הנר, ומרוב עיונו בתורה, לא שם לב שהגיעה השעה היעודה שיש לכבות את

הנרות, והמשיך לעמול לאורה. לפתע נשמעו דפיקות רמות על דלתו, ולפני

שהספיק לעשות משהו נפרצה הדלת, ולתוך הבית פרצו מספר חיילים שניגשו אליו,

ושאלוהו למה היפר את הצו שיכבו בשעות הלילה את האור! – תיכף ומיד גררוהו

החוצה, ואמרו לו שהגיע זמנו ר"ל, והולכים להרגו – אמנם – אמר לו מפקד

החיילים, ניתנת בידך ברירה לבקש בקשה אחרונה בטרם נהרגך – אבל בקשה אחת!

 

אמר להם הגאון זצ"ל: בהיותי יושב בביתי ולומד, הייתי טרוד ליישב

רמב"ם מוקשה, ובעת שאורו עיני והחילותי להבין את דבריו הקדושים על פי

מהלך מסוים, נכנסתם אצלי בבית והפרעתם לי להבין את דבריו כראוי – אבקש נא

ממך – רצוני להתעמק שוב בדברי הרמב"ם, להבין היטב את דבריו, אינני יכול

להסתלק מן העולם בלא להבין את דברי הרמב"ם - תן לי עוד 15 דקות - ואח"כ

תוכלו לעשות עמי כחפצכם!...

 

המפקד עמד נדהם בשמעו דברים נפלאים ובלתי נתפסים אלה – עומד אדם

ונידון לגרדום ר"ל, וכל משאלתו – משאלתו האחרונה – להתעמק בדברי הרמב"ם

ולהבין את דבריו היטב?! נשגבה מבינתו להבין נפש יהודית טהורה וזכה! ואמנם

– את דבריו קיים המפקד – ונתן לו שהות להתעמק כבקשתו.

 

ביני לביני – תוך כדי המתנה, קיבלו אלו הוראה מהמפקדה שעליהם לעזוב

תיכף ומיד את העיר, והללו מיהרו לעשות כן, וחייו ניתנו לו לשלל – בזכות

התורה הקדושה... זהו פירוש הפסוק (דברים ל', כ'): כי הוא חייך ואורך ימיך

– התורה היא החיים של האדם! בלא זה – חיי האדם אינם חיים!

 

"ולמדתם אתם את בניכם" (יא, ט) (אהבת חיים)

 

מספרים על עשיר אחד מיליונר מוכר בין המלכות ובין העם מהנהגתו הטובה

ומיחס משפחתו והיה לו בן יחיד רשע מרושע שהיה לו בית מלון והיה מאסף את

החברים שלו לאכול ולשתות ולצחוק על מעשי הוללות, וכל ההוצאות על חשבונו

וידוע שהחברים היו אוהבים אותו מרוב שסוחבים כסף מתחת ידו בפוליטיקה

שלהם, באופן כזה היה מבזבז ממון של אביו עד שהעשיר קץ בחייו, מה עשה? יום

אחד הזמין לביתו את קצין העיר, וגם פרנסי העיר, גם נכבדי רבני העיר, גם

את בנו, ודיבר לפני כולם שהוא מחלק את ממונו בחיים חיותו סכום גדול, וכזה

מתנה לקצין העיר, סכום כזה וכזה לפרנסי העיר שיחלקו לאלמנות וליתומים,

וסכום כזה וכזה לנכבדי רבני העיר שיחלקו לישיבות, סכום כזה וכזה לבנו

בתנאי שמרגע זה שיקבל הכסף יסתלק מביתו ועוד לא ידרוך על מפתן הדלת שלו,

קם והביא כל הסכומים וחלק להם, ובקש מקצין העיר שיעשה לו טובה שיכתוב

פתקה שאחרי מותו של הזקן כעבור שנה שלמה, אזי למשטרה ימסרו המפתחות ביד

בנו, ומה שימצא ייקח אותו היום עד הערב ולא יותר. וחתמו כולם על אותה

הפתקה וגם בנו חתם אחרון, לקח את חלקו וצעק לפני כולם שהוא מצפצף על אביו

חס ושלום ועל כולם, קם והלך מכבר שידעו כולם שבנו היה בלייעל לא אמרו

מאומה.

 

לא עבר זמן רב, הזקן נפטר עשו לו את הכבוד האחרון כל העיר ובנו לא

רצה לדעת משבעת ימי אבלות ולא דאג על מותו של אביו כיון שהיה לו הרבה כסף

לידו והתחיל לבזבז עוד יותר עד שבמשך כשמונה חדשים כלתה פרוטה מכיסו,

כיון שראה את עצמו בצער הרעב, התחיל לקחת בהלוואה כגון לו מהקצב סכום

גדול, וכן מהמכולת וכו' עד שהרגישו כולם שאין לו במה לשלם תבעו אותו

למשפט, אסרו אותו לקו אותו מכות עד זוב דם וראו שאין לו מה לשלם עזבו

אותו חפשי.

 

נכנס אצל חברו האחד וביקש ממנו ככר לחם, ענה לו ידידי היקר אני

מצטער מאוד אבל אין לי, וכן הלך אצל השני בקש ממנו ללון לילה אחד בביתו,

גרשו אותו כמו כלב כאילו לא מכירים אותו. התחיל להתחנן לפני החברים באמרו

להם כמה טובות עשיתי לכם וזה תגמולי? בינתיים הגיע יום השנה של מות אביו

והוא היה קרוע ובלוע ובלילות היה ישן בבתי כנסיות, ופתאום קרא אותו קצין

העיר ואמר לו תדע שמחרתיים יום השנה של מות אביך ויש לך רשות לבוא לקבל

המפתחות להיכנס ותיקח מה שאתה רוצה בזמן של שש שעות ולא יותר.

 

כששמעו הקצב והחנווני ובעל המלון וכולם שרצו כסף ממנו התנפלו עליו

מי בסכינים ומי במקלות בידם ואמרו לו אנו מחכים על יד הדלת שתכנס ואם לא

תשלם גופך יהיה לגזרים. כמעט רצו להרגו על המקום קודם שיכנס. ראה את עצמו

שהוא בסכנה באמת וברעדה גדולה פתח את הדלת הראשונה, וראה את הגן שהיה

מכיר בכניסתו ושם חורבן גדול התחיל לבכות ואמר אוי ואבוי לו זהו פלטינו

של אבא? פתח הדלת השנייה וראה בית ריק לגמרי מלא קורי עכביש מכל הצדדים.

אמר בלבו יכנס בחדר השני אולי נשאר שמה איזה ספרים יקרים שאבא היה לומד

בהם כדי למכור ולא מצא מאומה רק ראה פלא שמכתב אחד תלוי, לקח את המכתב

וקרא בו וזה לשונו, ''ידעתי בני ידעתי שתבוא ביום כזה שמחכים על יד הדלת

בחוץ להרגך במיתה משונה ולכן עצתי שתעלה למעלה בחדר פלוני שם מוכן גרדום

עם כיסא כדאי לך שתעלה על הכיסא, תכניס צווארך תחת החבל תדחק הכיסא

ותישאר תלוי שמה לפחות תמות בצנעה תוך החדר ולא תמות לגזרים במיתה משונה

תחת ידי האכזרים האלה''.

 

כיון שקרא את המכתב ידע שזה נכון, החליט בדעתו למות בצנעה ולא

בפרהסיה. עלה למעלה וראה חבל התליה מוכן ועל הכיסא עוד מכתב. קרא את

המכתב, ושם היה כתוב סדר הווידוי באורך על שלא שמע לקול אביו התחיל לרדת

מעיניו דמעות כמים ואמר אשמנו בגדנו כסדר א"ב, ובאחרונה יהי רצון שמיתתו

תהיה כפרתו על כל העברות שעשה, אביו מחל לו מחילה גמורה וגם הקדוש ברוך

הוא ימחול לו, הכניס צווארו בחבל בשמחה גדולה דחף את הכיסא, פתאום נפלה

תקרה מגבס עליו היה תלוי בחבל ונפל על הרצפה וראה עוד מכתב שנפל מהתקרה,

היה כתוב שם: בני היקר כיון שקבלת המוות בשמחה בוודאי אתה מתחרט על כל מה

שעשית ולכן אני מצוה אותך שתחזור בתשובה ותחיה ולא תמות כמו שכתוב כי לא

יחפוץ במות המת וכו', תדע בני שבגינה בקרן זווית פלונית שם תפתח ותראה

טמון כל העושר שלי מזה תשלם כל החובות ותתעשר, תיקח לך אישה ותכיר את

אביך ותלך באותה הדרך שראית בעיניך איך הייתי מתנהג עם הקדוש ברוך הוא

ועם הבריות.

 

הבחור הזה נהיה כבריה חדשה רץ על הגינה ומצא את כל מה שכתוב במכתב

והבין חכמתו של אביו שלא נתן לו למות אז ידע מי המה החברים שהיו לו

ובאיזה דרך הלך ובאמת חזר למוטב וחזר לאיתנו הראשון כמו אביו ולא הבינו

הבריות מה קרה לו שחזר מקצה אל הקצה וגם הוא נהיה אחד מנכבדי העיר.

 

"עֵינֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בָה מֵרֵשִּית הַשָנָה וְעַד אַחֲרִּית שָנָה"

(יא, יב) הצלה כפולה (סיפורים מהחיים 7)

 

וברש"י: לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות, עתים לטובה ועתים לרעה.

 

אני בן למשפחה חרדית, הורי גידלו משפחה לתפארת, בנים ובנות ההולכים

בדרך התורה והמצוות. בתקופה מסוימת החל אחד מאחיי לרדת מהדרך, הוא התחבר

לחברים לא טובים, עזב את הישיבה לבושו השתנה וגם הדיבור וההליכות לא היו

כשל בן תורה ואף על כשרות לא הקפיד. הוריי ניסו לקרבו, אימי התפללה עליו

והלכה לקבל ברכות מרבנים עבורו...

 

יום אחד כשהלך ברחוב, ראה לפתע מחזה מוזר, טרקטור החל להשתולל

בפראות בכביש, ופנה לכיוון תחנת הסעת חיילים ודרס את יושביו. אחי נחרד

והיה בטוח שמדובר בתאונה נוראה, אך נהג הטרקטור שהיה מחבל ערבי, המשיך

ופנה למכוניות שנסעו לצידו והתנגש בהם בעוצמה.

 

אחי החל לרוץ ולנסות לצעוק למכוניות כדי להזהירן, אך הוא היה חסר

אונים... הזירה נראתה כשדה קטל. אנשים פצועים, מכוניות מעוכות... ונהג

שממשיך לשעוט... לפתע הבחין במכונית ובתוכה נהגת שהטרקטור עשה את דרכו

אליה אך נתקל במכונית אחרת, הנהגת הייתה מכותרת מכל הכיוונים ולא הצליחה

לברוח בנסיעה. אחי לא הבין, מדוע היא לא בורחת מהרכב ואז קלט שהיא

מתכופפת לעבר המושב האחורי שם ישב תינוק, היא ניסתה לשחררו במהירות מכיסא

הבטיחות ולקחת אותו בטרם תברח. אחי רץ במהירות לרכבה כשהטרקטור הצליח

בינתיים לעבור את המכשול, הנהגת צעקה לכיוון אחי "תיקח אותו" והוא שלף

אותו דרך החלון שבדרך נס היה פתוח ובשבריר שנייה שמע את הטרקטור מועך את

הרכב... הוא התרחק בריצה מבועת וחסר נשימה ופגש בשוטר שאמר לו להמתין עם

תינוק בן חצי השנה בניידת.

 

בחוץ התחוללה דרמה של ממש, אנשי משטרה רדפו אחר הטרקטור ובחסדי שמים

תוך סיכון עצמי רב, הצליחו לפגוע במחבל הערבי ולהורגו, לאחר דקות ארוכות

חזר השוטר לניידת ושאל את אחי: "לאן אתה רוצה שאקח אותך", "תביא אותי

הביתה", אמר, ומסר לו את כתובתו.

 

אחי הגיע הביתה סוער ונרגש, "אימא" צעק, "תטפלי בילד הזה" אמר ופרץ

בבכי קורע לב. אימי שלחה אותי לקנות מצרכים לתינוק מטיטולים ועד בקבוק,

היא רחצה את התינוק והשכיבה אותו לישון, ואח"כ שאלה, "מה קרה"? לא האמנו

שדברים כה מחרידים יכולים להיות מציאותיים. האסון תפס את כל כותרות

החדשות והרעיש את המדינה על מעשה גבורה של שוטר שהרג את המחבל, אך לא על

מעשה גבורה של בחור שהציל תינוק בן חצי שנה וזאת מפני שלא ידעו על קיומו

כי איש לא חיפש תינוק.

 

"חייבים להתקשר למשטרה, אביו ודאי מחפש אותו", אמרה אימי והתקשרה

למשטרה אך איש לא חיפש תינוק. המשטרה שלחה לביתנו נציגות רווחה ובסופו של

התחקיר שאלו אותה אם תוכל להחזיקו עוד יום-יומיים עד שימצאו את משפחתו או

ידאגו למשפחה שתקלוט את התינוק.

 

עד מהרה התבררה התמונה: מדובר בעולה מרוסיה, יהודייה, שבעלה חזר לשם

(לרוסיה) לאחר לידת הילד, ופרט לאם זקנה, לא היה לה אף אחד בעולמה... אחי

נקשר לתינוק בכל ליבו ונפשו וטיפל בו במסירות רבה. כשבאו נציגות הרווחה

לקחת את התינוק הוא ביקש שישאירו את התינוק, אך הדבר לא היה אפשרי והילד

נלקח לסבתו שלא ידעה כיצד לטפל בו. הוא הלך לבקרו והבין שהיא אינה מצליחה

לטפל בו... והתקשר לרווחה לדווח להם. הם ערכו ביקור בית ונכחו לדעת שאחי

צודק.

 

"אז מה אתה מציע"? "שאני אאמץ אותו", אמר. "נו... אתה לא באמת חושב

שבחור יכול לאמץ ילד" אמרה לו הפקידה. "אז אני אתחתן" השיב. "נו באמת",

השיבה, "עד אז אימא שלי תגדל אותו", ניסה לשכנעה, "היא מסכימה"? "אשאל

אותה", ענהו.

 

הוא ניגש לאימי וביקש שתסכים לקחת את התינוק לביתנו. "אני אגדל אותו

ואדאג לו, את רק תצטרכי לעזור לי קצת", "בטח, איך אתה מתכוון לגדל ילד

שאתה הולך לישון ב-1:00לפנות בוקר ומתעורר ב-14:00 בצהרים? איזה דוגמא

תהיה לו שכמעט אינך מתפלל ואינך לומד? לא בני, זו לא בובה, ילד צריך לגדל

ולחנך ולתת לו דוגמא"!

 

אחי חשב מעט ואח"כ אמר: "אימא, אני מקבל על עצמי לחזור לישיבה, לקום

כל בוקר לתפילה, ללמוד ולהשתנות ובלבד שתסכימי לקחת את הילד, כי נפשי

נקשרה בנפשו". אבי ואימי התייעצו ביניהם והשיבו בחיוב.

 

במשך שנתיים גדל הילד בביתנו ואחי שנכנס לישיבה היה מגיע בלילה לטפל

בו. אט אט החל לחנכו ליטול ידיים ולומר "מודה אני", כשהוא עצמו התבגר

ונפשו השתנתה לבלי היכר.

 

ואז החליט להיכנס לשידוכים, וזה לא היה קל, כי בפגישה הראשונה הוא

סיפר שיש לו ילד. "יש לך מה"? הייתה הבחורה שואלת מבועתת - "ילד"...

כלומר לא שלי, אני אימצתי". "אתה אימצת ילד"? ואז הוא היה מספר את הסיפור

שהשאיר את השומעת בפה פעור אך התפעלות לחוד וחתונה לחוד. עד שלבסוף נמצאה

אחת שהסכימה וביקשה להכיר את הילד והם באו בברית הנישואין.

 

כיום חמש וחצי שנים אחרי המקרה ושנתיים וחצי לאחר נישואיהם יש לזוג

ילד בן 6 ועוד ילד כבן שנתיים. אחי אברך ורעייתו מפרנסת את הבית בהוראה.

לא רבים יודעים את הסיפור אך אלה שכן, מעריצים את אחי ולא פחות את

רעייתו, אך אחי אומר: "כולם חושבים שאני הצלתי את הילד הזה, אך בתוך תוכי

אני יודע את האמת, הוא זה שהציל אותי...".

 

ואספת דגנך וגו' (יא, יד) (ישא ברכה)

 

אברך אחד שהיה כמה שנים אוכל מזונות על שלחן חותנו, והיה יושב על

התורה ועל העבודה, כיון שכלה זמן המזונות שפסק לו חתנו ובקש לצאת

לפרקמטיא, בא לו אצל אא"ז [הרה"ק רבי יחזקאל] מקאזמיר זצ"ל לקבל ברכת

הצלחה לעסק פרנסתו. אמר לו אא"ז זצוק"ל, הבט נא וראה כמה גדולים רזי

חכמים, שהרי בעת גלילת הספר תורה צריך להעמידו על מקום התפירה שבין יריעה

ליריעה (מגילה לב.) למה כן, אלא במקום התפירה יש בקיעים וסדקים שבין

היריעות וגם נקבי המחט, ללמדך, שאף אחר גלילת התורה וסתימתה, עוד יישאר

מקום מוצא דרך הסדקים, להפיק קוי נוגה וזיו זוהר אור התורה חוצה, כן

האברך היוצא למסחר ועסק הפרנסה וסוגר הגמרא, עוד ישאיר מוצא לזיו התורה

להאיר נגד עיניו תמיד.

 

אחרית כראשית (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

 

רק התחילה החופשה עם תום שנת הלימודים, וכבר צופיות עיני-כל ל"שנה

הבאה" שתתחדש עלינו לטובה ולברכה. ההורים מתפללים ששנת תשע"ה תביא בכנפיה

נחת שורשי מבניהם ובנותיהם. צוותי ההוראה מקווים לכיתות ברוכות ורגועות,

בלי פרץ ובלי צווחה. הילדים אף הם שואפים לפתיחת דף חדש במקום לימודיהם.

מחכים הם למוריהם החדשים, ולימוד בספריהם הטריים בעלי עטיפות בורקות

ודפים דבוקים עדיין. הבריאה כולה מייחלת להתחדשות של הצלחה, שנה של מימוש

כל התקוות. עיני כל אליה ישברו.

 

אבל, כבר במהלך החודשים הראשונים מתחילים לשקוע בשגרה השוחקת.

ההורים שציפו לראות תנופה, חשים אכזבה. המורים שהתחילו שנה עם קיטור,

משמיעים קנטור. הילדים הספיקו לאבד חלק מציודם, העטיפות נקרעו, החברים

התקוטטו, והשיעור משעמם. פה ושם מתחילים לשמוע רחשי לב "ממילא, שנה זו

כשלה. שנה הבאה תהיה טובה יותר". כך מתגלגלות להם השנים, ולא בגלגל המזל.

לא חלילה שאין הקב"ה מטיב עמנו, אדרבה, הוא מעניק ומשפיע, אך אנחנו שוטים

המאבדים, ככלי נקוב הנותר ריק מכול.

 

כך גם בפרשתנו, פרשת עקב, התורה מתארת באריכות, את טובה של ארץ

ישראל, את האיכות הרוחני ואף הגשמי המצפה לנו. למען תאריכו ימים על

האדמה... ארץ זבת חלב ודבש... מעיינות ותהומות... לא תחסר כל בה... ואכלת

ושבעת וברכת את ה' אלוקיך... וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח...

וירשתם גוים גדולים ועצומים... לא יתייצב איש בפניכם... יש כאן שפע רב

ממקור השפע בלתי הנדלה.

 

ואז אנו קוראים ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה"א בה,

מראשית השנה ועד אחרית שנה. בעלי הדרוש מציינים הערה נוקבת. כאשר עומדים

בפרוס השנה, נאמר מראשית השנה, השנה המיודעת בה' הידיעה. תקוותינו

ושאיפותינו שזאת תהיה "השנה", לה מייחלים ומצפים. ואילו בהמשך, כאשר

השבועות חוברים לחודשים נאמר עד אחרית שנה. שנה סתם. זו הייתה שנה רגילה.

חלפה שנה, ושוב מרגישים תחושה חמוצה של שנה של חלל ושל אכזבה. כל

חלומותינו לקראת "השנה", פרחו ונגוזו.

 

וכי באמת נגזר עלינו לחיות כך? גלגל זה פוגש אדם המתגלגל בחייו מבלי

עצירה למחשבה. כאשר אינך מנהיג את מרוץ חייך אתה צפוי להתעורר באכזבה.

תעצור בסוף שנת לימודים, שנת עבודה, שנת משפחה, לעצור ולחשוב. לארגן

מסקנות ולהפיק לקחים. כישלון של אתמול הוא מפתח להצלחת המחר. תלמד

מניסיון של עצמך! כאשר בור נפער בכביש, החכם ואף הטיפש עלולים ליפול.

ההבדל היא אפוא שהחכם למד שיש כאן בור, למד והחכים. מכאן ואילך יעקוף.

הטיפש ייפול גם מחר ושוב שלשום. תתבונן ותצלח!

 

סוף שנה נועד לחשבון נפש. חשבון של רווחי והפסדי העבר. אל תיתן

לאתמול לנדוף ברוח מבלי משים. הצלחת העתיד תלויה בלמידת העבר. נהג המביט

קדימה בשמשה הקדמית, נעזר במידה רבה גם במבטים למראות אחוריות. אדם

שאיננו מסכם את העבר ומסיק תובנות אינו צובר שנות ניסיון, אלא שנות

כישלון. משתוקקים ומבקשים מה' התחדשות. בטובו הוא פורס בפנינו דף חדש

וחלק. עלינו להכין כלי כתיבה!

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

 

וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר (יא,יז)

 

אם יפתה לבבם של ישראל והם ינוהו אחר א-להים אחרים ויעשו הרע בעיני

ה', בוא תבוא התוצאה המרה של חרון אף ה', אשר יגרם לעצירת השמים ולעוד

ייסורים רבים. משום כך, כאשר מתרגשות על האדם צרות אימות ונוראות, מחובתו

לפשפש במעשיו, לבדוק מה רוצה ממנו הבורא יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה.

לאותם אסונות וצרות ישנה התחלה – נעוצה היא עמוק עמוק בתוך לבבו של האדם,

כאשר הוא מסיר את לבו מעם ה', הוא מביא על עצמו את ההשלכה הישירה המגיעה

בדמות אסונות וקשיים, ואם ברצונו להסיר מעליו את רוע גזר הדין, מחובתו

לתקן את מקורם.

 

באחד הימים הגיע אל רבי יצחק מוורקי יהודי שבור לב אשר ספר כי הוא

קפח את פרנסתו. השיבו הרבי מה שהשיבו. לאחר שפנה ללכת, אמר הרבי: "יהודי

זה אמר את הסוף ללא ההתחלה". תמהו הסובבים לפשר הדברים, והרבי המשיך

בדבריו וישב את תמיהתם: חז"ל אומרים (קדושין פב ע"ב) "רבי שמעון בן אלעזר

אומר: 'מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא

בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני! מה אלו שלא

נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין

שאתפרנס שלא בצער?'". איך יתכן, מקשה רבי שמעון בן אלעזר, שהאדם, נזר

הבריאה ותפארתה, מתפרנס בצער, ואלו הבהמות מתפרנסות בכבוד, ואינן צריכות

לעמול לפרנסתן ולעסוק בייבוש קציעות, בסבלות או בחנוונות? אין זאת – הוא

משיב – "אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי", מעשיו הרעים של האדם הם

אלו שגורמים לו לקפח את פרנסתו. "בא זה וטען לפני" – סיים הרבי – "שהוא

קפח את פרנסתו, ותמה אני מה עם חלקם הראשון של הדברים 'הרעותי את מעשי'?

האם גם עליהם נתן הוא את דעתו?!"

 

ועצר את השמים וכו' (י''א,י''ז)

 

מעשה רב היה בימי הבעל שם טוב, שפעם אחת נעצרו השמים ולא ירדו

גשמים, וגזרו תענית וזעקו בתפלה ולא נענו, ובתוך כך נכנס לבית המדרש איש

אחד מעמי הארץ, ופשוט מאוד, והיה אומר פר' קריאת שמע, וכשהגיע לפסוק

'ועצר את השמים ולא יהיה מטר' היה בוכה הרבה מאוד, וזעק מקרב לבו, ואז

פתאום התקדרו השמים בעבים ומטר ניתך ארצה, ושאל אותו הבעל שם טוב מה

הייתה כוונתך בשעה שזעקת הפסוק 'ועצר את השמים', ענה לו העם הארץ ההוא,

הייתי מכיוון שהקב"ה יעצור ויסחט את השמים והעננים כמו שעוצרים וסוחטים

את הזיתים ויוצא שמנם, ואז 'ולא יהיה מטר' דהיינו בשמים לא יישאר מטר כי

ירד ארצה, והיות שהתפלל בכוונה נענה בתפלתו שה' הבוחן לבבות ויודע נסתרות

ראה כי מתפלל מעומק הלב, ורחמנא ליבא בעי.

 

(מתוך מעיין השבוע)

 

ובהקשר לזה על תפילה באמת מעומק הלב, מסופר על יהודי שמשפחתו גדלה,

והבית צר מלהכיל את שמונת ילדיו, וכסף אין, התחייבויות והלוואות נוספות

לא יכול היה לקחת על עצמו, בצר לו החליט לנסוע אל הכותל המערבי מקום שלא

זזה ממנו השכינה, אתפלל, כי הרי רק הוא יוכל לעזור לי הלוא אנו מאמינים

בו שהוא הכל יכול והוא לא ישיב את פני ריקם. אמר לאשתו בטרם צאתו מביתו.

 

הגיע לירושלים ושם פעמיו אל הכותל, אבני הכותל ניצבו מולו במלוא

הדרם. הוא ניגש לפינה שקטה וצדדית ופתח באמירת תהילים, חלפה שעה, שעתיים,

הוא קורא ומתפלל מעומק הלב מזיל דמעה ומוחה את הזיעה שעל מצחו, חלפו שלש

שעות והוא מתפלל בדבקות, לפתע נגעה בכתפו יד אדם, הוא מסתובב בבהלה ורואה

מולו יהודי בשנות החמישים לחייו הלה חייך ושאל אותו, אני רואה אותך כבר

זמן רב מתפלל ובוכה האם אפשר לעזור, לא, לא, ענה, זה בסדר, ה' יעזור

וייתן כוחות לעבור את הזמנים הקשים שלנו, כך ענה לאותו יהודי, אך הלה

התעקש וביקש שיספר לו, אשמח לעזור לך אם אוכל בשמחה, הלבביות של היהודי

הזה שבתה את ליבו, והוא החל לספר לו כיצד הוא מתגורר עם שמונת ילדיו בבית

כה קטן והבית צר מלהכיל את כולנו סיים בכאב.

 

"בא איתי יש לי מקום לקחת אותך" אמר האיש.הם יצאו מרחבת הכותל

ונכנסו לרכבו של היהודי שהתברר כאדם עשיר מאוד. הם נסעו יחד למשרד תיווך

בירושלים ותוך פחות משעה נמצאה דירה בת חמש חדרים במקום מצוין. הם נסעו,

ראו, התרשמו וחתמו חוזה.

 

העשיר חתם המחאה על מחיר הדירה המלא. "שיהיה לך בהצלחה" אמר לו.

"אין לי מילים להודות לך אתה שליח משמים הצלת אותי" אמר לו מיודענו. הוא

חזר לביתו וסיפר לרעייתו את הנס שארע עמו היא לא האמינה למשמע אזנה אך

מהר מאוד הבינה שהתפילה התקבלה!

 

אך בזה הסיפור לא נגמר, חברו ששמע על הנס שקרה לו החליט גם כן לנסות

את מזלו, הוא נסע לכותל, עמד ליד שריד בית מקדשנו והתפלל בדבקות תוך כדי

שהוא מחכה לדפיקה המיוחלת על הגב, שתביא אתה את הישועה, וזו אכן לא אחרה

לבוא... לפתע הוא חש דפיקה בגבו... היה זה אחד הקבצנים שביקש תרומה...

 

הוא חזר במפח נפש ושאל את רבו למה הוא קיבל ונושע ואילו אני לא

קיבלתי כלום, אמר לו הרב ההוא הראשון הלך במטרה של תפילה אמתית מעומק הלב

וכשהוא התחיל להתפלל הוא שם את מבטחו המוחלט בידי שמים ולכן הגיע אליו

הישועה הוא דיבר ישירות עם אבא. אך אתה לא התפללת לה' אלא לדפיקה על הגב,

וזו אכן הגיעה, וזו הייתה התוצאה.

 

"וקשרתם אתם לאות על ידכם וגו'" [יא, יח]. קשר התפילין מסמל "בכל דרכיך

דעהו". (אוצרות הפרשה גיליון 610)

 

האדמו"ר מבויאן שליט"א אומר כי קשר התפילין "שד- י", אותו אנו

קושרים בהנחת התפילין, מלמדנו כי בכל פעולותינו ומעשינו אנו קשורים

להקב"ה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". ממש בכל רגע ורגע וכל תזוזה ולו הקלה

ביותר בחיינו חייבים להיות מחוברים להקב"ה ורק כך ידע האדם כיצד עליו

לקיים מצוותיו.

 

רבי לוי יצחק מברדטישוב זיע"א ביום אחרי עבור חג הפסח וחג הסוכות

היה משכים קום לביהכ"נ, וכנשאל מדוע, השיב כי לאחר שבוע שלם בו הוא לא

הניח תפילין הוא לא יכול לחכות רגע אחד נוסף מהזמן בו מותר להניח תפילין

ועל כן מיד בבוקר כאשר אפשר כבר להניח תפילין הוא מרגיש צורך נפשי לא

לאחר הנחתן אף לא לרגע אחד! אך יש אנשים שאצלם התפילין הן דבר שהוא מהם

והלאה, ולא רק שאינם מניחים אותן אלא הם חפצים שיהודים אחרים לא יקיימו

מצווה זו.

 

הא לנו דוגמא נפלאה על כך: הרב כהנמן זצ"ל, מייסדה של ישיבת

פוניבז', היה ידוע באותם ימים של קום המדינה ככותבת לכל צרה. אם לא היו

מקומות לימודים בעיר מסוימת מיהר הוא להקים, ואם במחוז כלשהו היו צעירים

הזקוקים למעט חום ואהבה היה הוא ניגש ומעניק להם בכל מאודו. גם לנזקקים

מהמדינה המוקמת והולכת היה לו מה להציע, אם מקום מגורים זמני ואם משלוח

מצרכי מזון בסיסיים, כך ששמו של הרב היה כתובת לכל נצרך.

 

לצורך מימון פעולות נשגבות אלו היה זקוק הרב לקשת רחבה של תומכים

שיואילו להיות שותפים בפעולות כבירות אלו. ואמנם, מדי פעם היה נוסע הרב

למדינות הים והלהיב את ליבותיהם של "החוצניקים", והם היו מזילים זהב

מכיסם ומודים לרב על הזכות שהטיל בחלקם להיות חלק מעשייה ברוכה זו.

 

פעם אחת הגיע הרב לביתו של עשיר גדול וסיפר לו על מצוקת החינוך בארץ

ישראל ועל אלפי ילדים השוהים בארץ ללא קורת גג חינוכית. העשיר חייך לרב

ואמר: "לידיעתך, כבוד הרב, יש לי לב רחום ואני אוהב להשתתף בהקמתם של

מוסדות כאלה, אולם תנאי יש לי שאם תבטיח שתמלאו – אטול על עצמי את כל

הוצאות בניית מוסד שכזה". "ומהו התנאי?" – שאל הרב. "ברצוני שבמקום

הלימודים החדש שתפתח ילכו התלמידים גלויי ראש ואף לא יניחו תפילין." –

אמר העשיר – "אם תבטחני שתמלא שתי דרישות אלו הרי שהממון לבניית המוסד

לפניך". הרהר הרב קמעא, הפך בדעתו ולחץ את ידו של העשיר בהסכמה: "כדבריך

כן יהיה! ייפתח המקום והחוסים בצלו ילכו גלויי ראש ולא יניחו תפילין".

ואמנם קיים העשיר את הבטחתו ושילם את כל הנדרש להקמת המוסד. ימים ולילות

עבדו הפועלים בנצחו של הרב והנה קם בניין המוסד ועמד בתפארתו.

 

מיד לאחר חנוכת הבית ותחילת שנת הלימודים שלח הרב מברק לנדיב הנכבד

בו מבקש ממנו שיואיל להגיע למוסד כדי לראות מה אכן נעשה בכספו. ואמנם לא

ארכו הימים והנדיב מודיע על בואו. יצאו הרב ומלוויו להקביל את פני העשיר

ולקחוהו למקום הבניין החדש. התרשם הנדיב מהפאר וההדר ושמח על השלמת

הבניין אבל את תנאו לא שכח. "אמור לי, כבוד הרב, האם מילאת את התנאי

שדרשתי בשעת התרומה?" – שאל. "ודאי!" – ענה הרב ומיד הובילו יד ביד אל

עבר האולם הגדול. כשנפתחה דלת האולם נגלו לנגד עיניו של הנדיב הנכבד מאות

בנות ישראל היושבות בצניעות ושוקדות על תלמודן תחת שבט ביקורתן של

מורותיהן המיוחדות. צנועות, תורניות, בעלות מידות טובות ומחונכות להיות

אימהות יהודיות לתפארת, אבל ללא כיפה ותפילין...

 

ועוד מעשה שסיפר הגאון הדרשן המופלא רבי יעקב גלינסקי שליט"א, שפעם

נזדמן לקנות דבר מה אצל יהודי שהייתה לו חנות בביתו. תוך כדי הקניה שמע

הרב בכי של תינוק בוקע מהדירה, הדבר עורר את רחמי הרב שביקש מהמוכר שיכנס

להרגיע את התינוק. המוכר ענה שיש לו מטפלת שיודעת היטב שזהו תפקידה, ואכן

הילד לאחר זמן קצר נרגע. נכנס המוכר לדירתו על מנת לברר מה קרה עם

התינוק, והנה הוא רואה – לתדהמתו הרבה – שהתינוק עטור בתפילין בידו

ובראשו. לשאלתו את המטפלת לפשר הדבר המוזר הזה נענה על ידה בתמימות:

"פשוט אני רואה שבכל פעם שאתה מניח תפילין אתה נרדם. הבנתי שזוהי סגולה

נפלאה לשינה. ניסיתי אותה אצל התינוק ואכן הסגולה הצליחה..."

 

וכאן אולי זה המקום לעורר על אלה המתעצלים להתפלל במניין ומניחים

תפילין בביתם ותפילתם היא "שמע ישראל" ותפילת העמידה, והזמן המוקצב הוא

5-10 דקות לכל היותר ולא עוד יש שנרדמים על הכורסא באותה עת. על כן כל בן

תורה ובר דעת יקבע לו מקום לתפילתו בביהכ"נ ויקפיד שכל תפילותיו תהיינה

במניין כמ"ש "כי ביתי בית תפילה" – שם בביהכ"נ ובביהמ"ד השכינה שורה.

 

"ולדבקה בו" (יא, כב) (לקח טוב)

 

"ולדבקה בו – אפשר לומר כן והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים

ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו". (רש"י).

 

בני כפר אחד באו לפני רבי יצחק אלחנן מקובנא, ובקשו ממנו שימליץ

בפניהם על מועמד מתאים לכהונת רב בכפרם. שלחם ר' יצחק אלחנן אל אברך

מסוים בהמליצו עליו כמתאים למלא את מבוקשם. כאשר באו האנשים אל האברך

והציעו לו את המשרה, אמר להם שמצדו הוא מוכן, אבל היות והוא סמוך על

שולחן חותנו, הוא מוצא את עצמו חייב לבקש ממנו רשות לכך. כאשר הציע את

העניין בפני חותנו אמר לו הלה: "לשם מה אתה זקוק לזה, וכי חסר לך כסף?

א"כ אוסיף לך על הסכום שהנך מקבל ממני בכל חודש, ובלבד שתישאר עמי".

 

חלפה שנה ובפני רבי יצחק אלחנן התייצבה משלחת מעיירה חשובה ושאלה

ממנו על מועמד מתאים להיות רב בעיירה שלהם. ר' יצחק אלחנן שלחם אל אותו

אברך, והלה השיב להם כדברים שאמר לקודמיהם. אשתו ששמעה את ההצעה חפצה

שיענה בחיוב, אך הסכימה שישאל את אביה. התשובה לא איחרה לבוא. שוב חזר

החותן ושאלו: "לשם מה נחוץ לך העניין, וכי חסר לך כסף? א"כ אוסיף לך על

הסכום החודשי שהנך מקבל ממני ובלבד שתישאר כאן".

 

חלף פרק זמן נוסף ושוב באה אל רבי יצחק אלחנן משלחת בבקשה להצעה של

מועמד לרבנות. הפעם הייתה זו משלחת נכבדים מעיר גדולה וחשובה. גם הפעם

הפנה ר' יצחק אלחנן את המבקשים אל אותו אברך. בבוא משלחת הנכדים עם כתב

רבנות בידם, לא יכלה האישה לעמוד מנגד ואמרה שהפעם היא איננה מוותרת.

התשובה צריכה להיות חיובית. בעלה הלך לשאול את אביה, והלה חזר על דבריו

ושוב הבטיח לו תוספת על התקציב. אך כאן התפרצה האישה ואמרה לאביה: "עד

מתי תחזיק ותתמוך בנו? הגיע הזמן שנפרד ולא נהיה יותר תלויים בך". תגובתו

של האב הייתה קצרה: "מי יודע מי מחזיק את מי?"

 

כעבור כמה שבועות של הכנות עזבו האברך ואשתו את העיירה, כשהם על

עגלה עמוסה בחפציהם, ומגמת פניהם אל העיר הגדולה. כאשר יצאו את עירם

והגיעו עד מרחק של תחום שבת, השיג אותם פרש בהול ובפיו בשורה מרה: "אבי

האישה שבק חיים לכל חי". אז הבינו כולם היטב את משמעות דברי האב: "מי

יודע מי מחזיק את מי".

 

לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלוקיכם על פני כל הארץ אשר

תדרכו בה כאשר דיבר לכם (יא,כה) (מנחם יעקובזון)

 

יש לדקדק מהו 'פחדכם ומוראכם', דהול"ל 'פחד ומורא יתן ה' אלוקיכם על

פני וגו'. וי"ל, דסגולת מצוות יר"ש. מלבד השכר הניתן עליה כמו על כל מצוה

שהאדם עושה, עוד בו סגולה נוספת כי אם יארע שיבואו עליו שונאים, נותן ה'

על שונאיו ממש את היראה שהוא ירא מפני ה'. והיינו דאמר הכתוב 'פחדכם

ומוראכם' דהיינו הפחד והמורא שלכם יש מה', ייתן ה' על פני כל הארץ.

 

בזה ניתן לפרש את מה שכתוב בתחילת הפרשה (לעיל ז, כא) 'לא תערוץ

מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך קל גדול ונורא'. ואלו כאן יש לדקדק מהו הלשון

'כי ה' אלוקיך בקרבך', דלכוא' מיותר הוא. אבל לפי הנתבאר ניחא שפיר,

שהיר"ש שיש בקרבך דהיינו הפחד והמורא שיש לך מה', אותה היראה יפיל על כל

העמים.

 

 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט