שלוש דקות להדלקת נרות

1. תבלוט, רואים אותך

יהודים צועדים עם בקבוק ביד ובכל אחד מהחגים היהודיים חוגגים עם הבקבוק שלו. בראש השנה מניחים דבש על השולחן לבקש שנה מתוקה, בפורים אומרים לחיים על יין או וודקה, בפסח ממלאים ארבע כוסות ביין, ובחג השבועות שותים חלב.

אבל אף אחד מהמשקאות הללו אינו מסוגל לייצר אור. רק השמן של חנוכה, אותו נוזל שהסתתר במעמקי הרצפה בבית המקדש והחשמונאים מצאו פך קטן ממנו שבער בנס שמונה ימים.

מה סוד כוחו? השמן נושא תכונה ייחודית רבת עוצמה: הוא מתערב אבל אינו מתבטל, הוא מחלחל אבל זוכר מי הוא. מצד אחד, השמן הוא המשקה החודר בכל דבר: הוא מחלחל בתוך חלודה, בתוך קורוזיה במנוע, בתוך ציריות סתומות, מצד שני, השמן צף ובולט מעל כולם. למרות שהוא חודר בכל מקום, הוא אינו מתבטל לעולם. הוא מצליח לשמור על הייחודיות שלו וכל אחד יכול לראות מרחוק את השמנוניות של הקוגל או חתיכת הבשר.

השמן הוא האנטי הכי עוצמתי לתופעת ה"עדר": הוא חבר של כולם, אך יודע היטב את דרכו. הוא רוצה להיות פופולרי אבל לא על חשבון הערכים האישיים שלו. וזה מה שנותן את הכוח להאיר: אתה בולט רק אם אתה שונה, אבל כשאתה הופך להיות כמו כולם – לא רואים אותך!. השמן אומר: אם נולדנו לבלוט למה להצטנע?

כשהילד מגיע הביתה ואומר: "לכולם יש טלפון חכם" ורק אתם חושבים שילד בגיל שלו לא צריך טלפון חכם שיהפוך אותו לטיפש... כשהילד מתעקש שכל החברים רואים סדרות מסוימות ורק אתם יודעים ש"סדרה טובה" היא כזאת שהופכת את הילד לטוב יותר... כשמישהו מתקשה להניח תפילין בבוקר, כי אף אחד מהחברים לעבודה לא עושה את זה, כאן מאיר השמן בעוצמה ומזכיר לנו שעם ישראל שרד לאורך הדורות כי הוא התעקש להיות מוביל ולא מובל, מעורב אבל לא מתבטל.

ליל חנוכה בעיר בל הארבור, פלורידה. הרב שלום בער ליפסקר העמיד חנוכייה בגובה חמישה מטרים בכיכר המרכזית, אבל אור החנוכייה די התבטל בתוך ים האורות שהודלקו לקראת החגים הנוצריים.

סמוך אליה עמד עץ אשוח ענקי בגובה עשרה מטרים מקושט באלפי נורות מהבהבות, כל פנס תאורה ברחוב היה מכוסה בנורות ירוקות, אדומות ולבנות עם דמות נרות בראש העמודים ומסביב היו הקניונים המפורסמים של בל הרבור מפיצים אור שהאיר את כל הסביבה. החנוכייה של הרב ליפסקר לא משכה הרבה תשומת לב וכמעט נעלמה בתוך ים התאורה המסנוורת.

כמה מהמשתתפים בהדלקת החנוכייה העירו שאנו לא משמעותיים בתוך ים התאורה והרב ליפסקר התעקש להסביר אודות הנצחיות של האור שלנו, אבל הסביבה דיברה אחרת...

אחרי שעה התרחשה פתאום הפסקת חשמל בכל האזור. כל התאורה ברחובות, בבתים ובחנויות כבתה. פנסי הרחובות, הנוריות שבקישוטים של החג הנוצרי - הכל כבה. חושך כמעט מוחלט שרר – למעט נרות החנוכייה היהודיים שהאירו באורם הזך והטבעי את הכיכר המרכזית של בל הרבור.

2. אחי, תהיה מדליק

מה הנר הכי חשוב בין הנרות? לכאורה הנר החדש אותו מדליקים מדי ערב. הוא הסיבה למסיבה. אבל דבר מעניין: הנר שעומד הכי גבוה הוא דווקא ה"שמש". הנר הכי בולט בחנוכייה, זה שנישא מעל כל הנרות האחרים, הוא הנר ש"משמש" אותנו כדי להדליק את נרות החנוכה.

אבל רגע, איך תפס השמש גובה? הוא אינו חלק מהמצווה, הוא בסך הכול "מלצר" כדי להדליק את נרות החנוכה משום שאיננו רוצים להשתמש בנרות עצמם. אז כיצד השתלט המלצר על המסיבה?

במכתב קצר שכתב הרבי מלובאוויטש (ליקוטי שיחות י/315) העניק רעיון מעורר השראה: הנר הכי ראוי להערכה הוא זה שמדליק אחרים. בעוד שהנרות האחרים שומרים את האור שלהם לעצמם, השמש הוא זה שחושב על הסביבה. הוא מחלק את האור שהעניק לו האלוקים עם אלו שזקוקים לו.

השמש הוא האבא שיכול להישאר עוד חצי שעה בעבודה, אבל מקצר וחוזר מוקדם הביתה כדי לתת תשומת לב לילדיו שמחכים לו. השמש היא האימא שוויתרה על הרבה נוחות אישית כדי להביא אותנו לעולם ומתמסרת בכל יום להמשיך ולהצמיח אותנו. השמש הוא הסטודנט שמעניק את סיכומי השיעורים שלו לחברים כדי שגם הם יצליחו במבחן. השמש הם הילדים החמודים בקהל שמוותרים לאח שלהם על משחק. השמש הוא זה שיודע שהמבחן בחיים הוא לא מי אתה, אלא כמה תרמת.

והאמת היא שמי שנותן לאחרים – הופך להיות יותר גבוה בעצמו. בסופו של דבר, הדרך הכי טובה לעזור לעצמך היא לעזור לאחרים. נתינה מעניקה את הערך הכי חשוב בחיים: משמעות. נתינה פורצת את גבולות העצמי, מציפה מבפנים את הנשמה וגורמת לנו להרגיש את האלוקי האינסופי שבנו. כבר אמר מי שאמר: "מה שאתה אוסף – עושה את החיים שלך לעשירים, מה שאתה נותן – עושה את החיים שלך לראויים".

הרבי מליובאוויטש קיבל פעם רב חשוב מירושלים. הרבי העלה בפניו שאלה מעניינת: למה נבראנו בצורה כזו שהלב עומד מצד שמאל? הרי הצד החשוב והחזק יותר הוא ימין, ומה יותר מתאים מכך שהלב יפעם מצד ימין של הגוף?

הרבי הסביר. "הלב שלנו עומד מצד שמאל כדי להיות בצד ימין של האדם העומד מולנו. הלב לא נועד רק עבור עצמנו, אלא בעיקר כדי לפרוץ את גבולות העצמי ולהתכוונן רגשית אל האדם העומד ממול. ולכן הוא עומד קרוב, מצד ימין, אל החבר מהצד השני..."

3. לצמוח יותר מהמתחרים

למה מדליקים את הנרות בהדרגה?

הדלקת החנוכייה מתרחשת בצורה שונה מהרגיל: אנו צומחים בהדרגה ולוקח שמונה ימים כדי להגיע לעוצמת אש מלאה. בערב הראשון מדליקים נר קטן, בנר השני מוסיפים עוד אחד דקיק, בנר השלישי עוד אחד ורק בלילה השמיני נמלא את כל הנרות.

אבל למה זה ככה? הרי בכל המצוות מתחילים מיד במלוא העוצמה ומקיימים את המצווה בשלמותה? למה הדבר דומה: נתאר לעצמנו אדם שייכנס לבית הכנסת ביום טוב ראשון של חג הסוכות עם לולב בידו. אבל יהיה זה רק לולב ערום, ללא שלוש המינים האחרים. הוא יטען כי הוא נוהג כשיטת בית הלל בחנוכה ולכן ביום הראשון מברך על לולב בלבד, ביום השני מוסיף אתרוג, ביום השלישי יביא הדס וביום הרביעי ערבה.

ברור שהוא טועה, אז מה בכל זאת המסר של ההוספה בחנוכה?

החנוכייה מזכירה שחיים מוארים הם כאלו שיש בהם צמיחה. דבר חי הוא צומח ומה שנותן את האושר בחיים הוא ההתחדשות וההליכה קדימה. זה לא קל לקום מהכורסה ולתבוע הישגים חדשים בכל יום מחדש, אבל החנוכייה מלמדת שרק מי שמוסיף ומתחדש – חייו מוארים ובעלי טעם.

אנו מכירים את זה היטב: בכל הנוגע לחיים הגשמיים אנו מצפים מעצמנו להתקדם כל העת, אם בגיל שלושים הרווחנו 5000 שקל בחודש, בגיל ארבעים מצפים להרוויח כפול. אם בגיל ארבעים חיינו בדירת 4 חדרים, בגיל חמישים חולמים על פנטהאוז. מה שנותן את ההרגשה שאנו חיים היא הצמיחה וההתחדשות.

וככה זה חייב להיות במובן הרוחני: אם התרגלנו למצווה אחת, עלינו להוסיף מצווה שניה, אם התרגלנו כבר לשתי מצוות, עלינו להוסיף שלישית – וככה החיים היהודיים ממלאים אותנו ערך ומשמעות.

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) היה מאנשי הרוח היהודיים הבולטים. הוא כתב את הפירוש המקיף לגמרא, לתנ"ך ולמשנה, ובנוסף עמד בראש רשת מוסדות חינוך ופועל כמחנך בעצמו. פעם הוצע לו לקחת חלק בפרויקט חדש, אבל ידיו היו מוצפות עבודה. הוא התלבט על מה עליו לוותר כדי להתגייס בהצלחה למען הפרויקט הנוסף.

הוא כתב את השאלה לרבי מליובאוויטש: אני עסוק בשלושה, ארבעה דברים גדולים ועל מה עלי לוותר ביניהם? הרבי השיב: "קח את הפרויקט החדש ותוסיף לעצמך עוד משימה חוץ ממנו...".

הרעיון הוא שאם רק נרצה, יש הרבה מאוד זמן ומשאבים פנויים בחיים, אבל צריך מעט ללחוץ ולדחוס פנימה כדי לגלות את זה...

4. הטיימינג זה הכול

מה היה קורה אילו לא התרחש נס פך השמן? בואו נחשוב מה היה מתרחש אילו לא מצאו הכוהנים את פך השמן הטהור? ואילו לא היה בוער בשמן במשך שמונה ימים?

לא היה קורה כלום. הכוהנים היו מדליקים את מנורת המקדש בשמן טמא, משום ש"טומאה הותרה בציבור". כשכל הציבור טמא מת, ממשיכים את עבודת הבית בטומאה ובלבד לשמור על הרצף. והכוהנים בבית המקדש היו כולם טמאי מתים, בתור חיילים מאומצים ששבו זה עתה משדה הקרב.

אז למה בכל זאת נתן להם הקב"ה נס שפירק את כללי הטבע? כי הכול תלוי בעיתוי, בטיימינג. חנוכת המנורה הייתה הפעלת הבית מחדש – וכל ההמשך תלוי בצורת ההתחלה. ככל שמתחילים בצורה מהודרת ומושלמת בלי היתרים דחוקים, כך ההמשך הוא מוצלח ומשמעותי.

נס פך השמן מזכיר לנו להתייחס ברצינות להתחלות. לתת דגש כפול על שנות החינוך הראשונות בילדות ולשמור את דקות היום הראשונות באמירת מודה אני, נטילת ידיים ותפילה בכוונה.

זה היה בבוקר ראש השנה בבית חב"ד בנגקוק בתאילנד. השליח הרב נחמיה וילהלם ישב עם כמה ממקורביו ללמוד מאמר חסידות כהכנה לתפילה. לפתע הרגיש הרב וילהלם נגיעה בכתפו. מאחור עמד מטייל צעיר וסימן לרב לקום ולצאת אתו החוצה.

"כבוד הרב, בעוד כמה שעות אני אמור לטוס לנפאל ובחוץ כבר מחכה רכב ה'טוק-טוק' שייקח אותי לשדה התעופה. אבל הבטחתי לאמא שלי לשמוע תקיעת שופר בראש השנה. אנא, תתקע עבורי כמה תקיעות ואחר כך אוכל לרוץ במהירות לטיסה שלי..."

הרב נדהם. הבחור עומד לחלל את החג, אבל מצד שני הוא רוצה לשמוע תקיעת שופר ומה יועיל לסרב לו? הרב אמר כך: "אתה אדם בוגר ואחראי למעשיך ולכן אתקע עבורך בשופר וזה עניינך הפרטי מה תבחר לעשות אחר כך. בכל זאת אני מזמין אותך להישאר עמנו בחג. זה היום שפותח את השנה החדשה וטוב להתחיל את השנה ברגל ימין. הישאר אתנו ואחרי החג אדאג לך לטיסה אחרת".

הבחור ביקש לצאת ולחשוב רגע וחזר והחליט להישאר בבית חב"ד בחג. הוא חגג עמם את היומיים של ראש השנה ולמחרת החג ליווה אותו הרב נחמיה לשדה התעופה.

חודש תשרי העמוס בפעילות חלף והסיפור נשכח מהרב. בפתח חודש חשוון הוא קיבל מכתב מאותו צעיר. "כבוד הרב, רציתי שתדע, אני לא אדם דתי ואינני רגיל לשמור שבת. אבל בכל שבת מאז ראש השנה אני אומר לעצמי: התחלת את השנה ברגל ימין, תמשיך כך הלאה, וכבר ארבע שבתות אני מצליח למשוך ברגל ימין..."

בס"ד

ארץ הנסים: למה בחנוכה אומרים הכי הרבה הלל במשך השנה?

דרשה לשבת חנוכה

רב ערך מסיבת חנוכה לבני קהילתו והציג את חפצי היודאיקה היקרים על השולחן. "החנוכייה היא בת 250 שנה, סב סבי הדליק בה את הנרות בבית הכנסת העתיק בטוניס. בסביבון הכסף הזה שיחקו ילדים יהודיים לפני הגרוש מספרד והוא נמכר בסותבי'ס במאה אלף דולר. והסידור הזה, אמר בקול רועד, התגלגל באושוויץ. הוא הוחבא מתחת לדרגש והדליקו בו את הנרות בעמקי הגיהינום".

אווירה היסטורית שררה בחדר ואחד המשתתפים הצביע בחשש: "הלביבות, רבי, הלביבות ממתי?".

אחרי הדלקת החנוכייה בביתי, הוציאו הילדים את המגירה עם הסביבונים והרעשנים מהארון ואז שמנו לב לדבר מעניין: ידית האחיזה בסביבון נמצאת למעלה וכך מסובבים אותו מחלקו העליון. ידית האחיזה של הרעשן, לעומת זאת, נמצאת למטה וכך מסובבים אותו מחלקו התחתון.

מה משמעות העניין? למה לא מסובבים את הסביבון מלמטה או אוחזים את הרעשן מלמעלה?

ומכאן לקושייה נוספת ורצינית יותר: כל אחד מחגי ישראל מתייחד במצווה פרטית ואולם ימי החנוכה מצטיינים בדבר מהותי נוסף: הם רצף הימים שאומרים בו הכי הרבה "הלל" במשך השנה. במשך שמונה ימים אומרים מדי בוקר את כל נוסח ההלל, "הלל שלם". וזאת בניגוד למועדים האחרים שבהם - או שלא אומרים הלל בכלל (פורים), או שאומרים רק חצי הלל (חול המועד פסח) או שהחג לא ארוך כמו חנוכה ולא אומרים בו שמונה ימי הלל שלם (שבועות הוא יום אחד וסוכות שבעה ימים).

הפלא הגדול באמת הוא בפער הבולט בין חנוכה ופורים: שני המועדים הללו אמורים להיות תאומים זהים. שניהם חגים חדשים שתוקנו על ידי חכמים ולא נמנים על החגים מדאורייתא. שניהם התרחשו הרבה שנים אחרי היציאה מהמדבר – פורים בתחילת ימי בית שני וחנוכה באמצע ימי בית שני, ובכל זאת נוצר פער מהותי ביניהם: בחנוכה אומרים שמונה ימים הלל שלם ואילו בפורים לא אומרים אפילו יום אחד חצי הלל. בפורים לא אומרים הלל בכלל.

והשאלה מתבקשת: במה חנוכה יותר טוב מפורים?

והרי אם כבר, ההיגיון מחייב את ההיפך: עם כל הכבוד לנס החנוכה, הוא אינו מתקרב להצלה האדירה שהייתה בפורים. בכל 3500 שנות ההיסטוריה היהודית לא נגזרה מעולם גזירה איומה כמו גזירת המן. אפילו היטלר ימ"ש לא העלה בדעתו את התוכנית האכזרית שהגה הצורר הפרסי. כל אויבינו כיוונו את החיצים רק אל חלק מהעם: פרעה פגע בזכרים ולא בנקבות, נבוכדנצר מלך בבל, אנטיוכוס מלך יוון ואדריינוס קיסר רומא פגעו בלוחמים סביב ירושלים, והיטלר ימ"ש פגע בעם באירופה. אולם אפילו מטורף כמותו לא חשב לעבור את האוקיינוס ולהגיע לארצות הברית או לאוסטרליה. כך הייתה תמיד האפשרות להימלט מאזור הקרבות ולהציל את שארית הפליטה.

אחשוורוש, לעומת זאת, שלט בעולם כולו, "מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה", וכך המן היה יכול להגות תוכנית פראית "להשמיד להרוג ולאבד את כל עם מרדכי טף ונשים ביום אחד". להקיף במצור את כל יהודי בעולם כולו כשאין שום עיר מקלט לברוח אליה.

גרוע מכך: המן תכנן לעשות את זה "ביום אחד". הוא לא נזקק כמו היטלר ימ"ש ל"ועידת ואנזה" שבה תוכננו כמה שנים של לחימה במטרה לכבוש את מדינות אירופה ולבצע את "הפתרון הסופי" היל"ת. להמן הייתה היכולת להשמיד ולאבד את כל עם מרדכי ביום אחד!. כשאין לאן לברוח ואין מתי לברוח.

פורים הוא נס ההצלה היחיד שאם לא היה מתרחש – כולנו לא היינו כאן היום היל"ת. וזאת, אגב, הסיבה הפשוטה לכך שחיוב השתייה בפורים הוא גדול מכל חגי ישראל, "עד דלא ידע".

מדוע בכל זאת לא אומרים הלל בפורים בכלל, בעוד שבחנוכה אומרים שמונה ימים הלל שלם?

הגמרא עצמה מקשה זאת ועונה שלושה תירוצים ונזכיר אותם מהסוף להתחלה (מגילה יד,א): התירוץ האחרון אומר שנס פורים לא היה שלם, משום שהם נותרו גם אחרי הנס עבדי אחשוורוש, בעוד שבחנוכה החזירו את מלכות ישראל לירושלים אחרי מאות שנים בהן נשלטנו תחת בבל ויוון.

התירוץ השני אומר שקריאת המגילה היא בבחינת אמירת הלל. ואילו התירוץ הראשון בגמרא – ומכאן שהוא החשוב מכולם – מציב עיקרון תמוה ביותר: "לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ". אחרי שבני ישראל נכנסו לארץ נקבע עיקרון חדש שלא מהללים את ה' על נס שהתרחש בחוץ לארץ, משא"כ נס החנוכה שהתרחש בתוך גבולות ארץ ישראל ובמאבק על השליטה היהודית בארץ. [ואילו נסי יציאת מצרים היו לפני שנכנסו לארץ ולכן בכל זאת אומרים בהם הלל].

וזה כמובן משפט תמוה ביותר: מה משנה איפה התרחש הנס? האם העובדה שכל יהודי העולם ניצלו מגזירת המן אינה סיבה להלל לה'?! אם פורים אינו סיבה לומר הלל – איזה נס הוא כן סיבה לומר?

הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות לו/168 ואילך) מוצא כאן את הסוד העמוק והנעלה של "הארץ והרוח": העיקרון שהופך את ארץ ישראל לנדירה ומיוחדת מכל הארצות שעל פני האדמה.

הקב"ה מחולל ניסים כל הזמן, אבל במקום אחד בעולם הוא מאפשר לראות אותם. ישנה נקודה אחת על פני הגלובוס שלא צריך להאמין שיש רבש"ע, מספיק לפתוח את העיניים ולהביט בצורה הגונה וישרה מסביב. ארץ ישראל היא "פלטרין של מלך", היא הארמון בו שוכן המלך ובארמון לא צריך להאמין שיש מלך, מספיק לפתוח את העיניים ולהביט בו.

הביטוי הכי טוב לכך הוא נסי חנוכה ופורים עצמם: גם בחנוכה וגם בפורים הייתה סייעתא דשמיא, אבל היה פער אדיר בדרך בה הקב"ה פעל: בחנוכה ה' הסיר את כל המחסומים והפגין בפומבי את המעורבות שלו. הקב"ה לא התחבא מאחורי מסכי הטבע אלא פירק את הכללים המוכרים ושם אותם ללעג. חבורה של כמה אלפי לוחמים, חסרי הכשרה צבאית וחסרי ציוד צבאי, יצאו למאבק כנגד האימפריה היוונית האדירה ששלטה מאות שנים במזרח התיכון – והצליחה להבריח אותם. אם נשווה זאת לימינו, זה כמו ש-5000 רוסים ימרדו בשלטון הברזל של פוטין ויגרמו לו לברוח מהקרמלין...

בפורים, לעומת זאת, הקב"ה עזר אבל עשה זאת בצורה כל כך שקטה ונעלמת, עד ששמו של הקב"ה אינו מוזכר במגילת אסתר אפילו פעם אחת. הקורא עלול להתרשם כאילו צירוף מקרים מדהים סידר את כל העניין. במקרה הייתה שם מלכה פיקחית שידעה איך לסובב את בעלה ולגרום לו לבטל את הגזירה. היא הזמינה את אחשוורוש ההפכפך לעוד משתה ועוד משתה, היא סובבה לו את הראש, והצליחה בחוכמתה לעורר קנאת גברים בינו ובין המן וכך הפכה את הקערה.

זה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ: הקב"ה נמצא בכל מקום, אבל כאן הוא מתנהג כמו שמלך מתנהג בארמון שלו, בגלוי ובחופשיות. בחוץ לארץ, לעומת זאת, זה כמו מדינה שנמצאת בקצה שטח המלכות ומעולם לא פגשה במלך. הם אמנם שמעו על המלך ואפילו מכירים את הנציגים שלו במדינה שלהם, אבל זה רחוק, זר ולא מחייב. וכך עד היום הזה, כשהקב"ה עוזר בחוץ לארץ, הוא מקפיד לעשות זאת באמצעות כל כך הרבה שלוחים וכלים והסתרים של טבע, עד שהרואה יכול לחשוב שהקוביות הסתדרו מעצמן...

אומרים שבן גוריון אמר: 'בארץ, מי שלא מאמין בניסים הוא לא ריאלי...'. והאמת היא שאנו מקבלים ביטוי לכך מדי יום. האם יש עוד מדינה בעולם שמתקיימת כמו אי בתוך מאות מילוני אויבים ולא רק שהיא שורדת אלא צומחת ומשגשגת ועוברת את כולם, עד שלא מזמן התפרסם כי 'הארץ היא אחת משמונה המדינות החזקות בעולם?!'. האם יש מדינה אחת שיכולה לחטוף מטחים של עשרות אלפי טילים ואחוז הנפגעים הוא כמעט אפסי?!

הנה דוגמא שכולנו זוכרים אותה: במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991 נפלו בארץ 39 טילי סקאד מעיראק. הם פגעו פגיעות ישירות בבתים ובכל זאת שום חיי אדם לא נלקחו. האנשים היחידים שנפגעו היו אלו שנחנקו ממסכת האב"כ או הזריקו לעצמם את האטרופין מחשש להתקפה כימית...

אבל כדרכם של יהודים להפעיל היגיון מתוחכם אמרנו: "נו, הסקאד הוא טיל לא מדויק, וטילי הפטריוט שהובאו במיוחד מארצות הברית הגנו עלינו". ואז ביום האחרון של המלחמה, שעות לפני הפסקת האש, העיראקים ירו טיל אחד על מחנה צבאי אמריקאי בסעודיה ו-28 חיילים אמריקאים נהרגו...

למה הדבר דומה? מישהו אמר אז משל למלך שהיה מוכרח להעניש את בנו יחידו. המלך השכיב אותו על השולחן ונתן לו ארבעים מלקות. ואולם ברחמי המלך על בנו, כל המלקות היו חלשות ועדינות ואילו במכה האחרונה הצליף בו בחוזק. הנסיך צרח מעוצמת המכה ולא הבין את אביו: אם אתה מרחם עלי, למה הכאבת באחרונה? ואם אתה שונא אותי, למה הקלת עד האחרונה?

ענה המלך: כדי שתדע שאני אוהב אותך, נתתי את המכה האחרונה כראוי, כדי שתבין ממה ניצלת...

זה עומק דברי הגמרא "שאין אומרים הלל על נס בחוץ לארץ". היות שהנסים בחוץ לארץ הם מלובשים בכל כך הרבה כיסויים וממוצעים של טבע, קשה להרגיש את הנס הגדול שקרה ולכן לא תיקנו על זה תפילת הלל. [ועל כך ממשיך הביאור השני בגמרא שם, שבמקום הלל תיקנו את קריאת המגילה בפורים, וכך ההתבוננות ברצף האירועים הפלאי, מעורר את הרגשת ושמחת הנס].

אפשר לומר שזה גם יהיה ההסבר החסידי לשאלה הראשונה בה פתחנו: למה בחנוכה מחזיקים את הסביבון מלמעלה ובפורים מלמטה? בחנוכה כל אחד רואה שההצלה באה מלמעלה, ואילו בפורים ההצלה מלמעלה התלבשה בתוך כלים של מטה ובלבושים של טבע.

תוספת נפלאה לרעיון זה אפשר למצוא בשיחה ידועה (לקו"ש ה/בראשית): רש"י פותח את פירושו הגדול על התורה בהתייחסות לתמיהה פשוטה: מה המטרה בכל ספר בראשית? למה תורת ישראל שעניינה חוקים ומצוות, מתחילה עם חומש ורבע של סיפורי האבות? האם לא היה עדיף לוותר על זה ולהתחיל מפרשת "החודש הזה לכם?!".

רש"י עונה כי התורה באה להקדים את זמנה. יחלפו שנים ואומות העולם יטענו כנגד עם ישראל "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים" ולכן התורה מתחילה ומספרת שהאבות היו כאן מתחילה וקיבלו מהקב"ה את השליטה בארץ.

וכאן עולה שאלה פשוטה: מה פתאום שהאומות יטענו שאנחנו "לסטים" שכבשנו ארצות שבעה גויים? הרי כל דברי ימי ההיסטוריה הם מדינות שכובשות שטחים אחת מהשנייה? האמריקאים כבשו מהאנגלים, האנגלים כבשו מהצרפתים ואלו וגם אלו כבשו מההודים, מהטורקים ומכל היתר... למה דווקא אנחנו נחשבים "לסטים" ועד כדי כך שהתורה מכירה בטענה הזו וצריכה לשלול אותה?

הרעיון עמוק: טענת האומות היא שעם ישראל חטף את ארץ ישראל לנצח. הוא שינה אותה בעצם מהותה. אפילו באותן אלפי שנים שלא שלטנו בארץ, עדיין התפללנו אליה וקראנו לה "גלינו מארצנו". שכן ארץ ישראל האי אדמה שהשתנתה ביסודה. זה מקום בו השכינה האלוקית שורה בגלוי ולכן החוויה הדתית בה שונה לגמרי. אפשר להתפלל גם בחוץ לארץ, אבל החוויה הדתית שם היא צל חיווה של ההרגשה בארץ. ולכן האומות טוענים כי האדמה הזו נחטפה מידם – היא השתנתה לנצח.. ולא נותר אלא להתפלל שנזכה לנסים גלויים בארץ ישראל "בימים ההם בזמן הזה" בגאולה האמיתית בקרוב ממש.

נסיים בסיפור מדהים על נס בארץ ישראל, הוא נמנה על אותו ז'אנר של סיפורים בלתי אפשריים שקשה להאמין שהם יכולים להתרחש. הוא פורסם כבר מזמן, אבל בשבוע שעבר עשו עורכי העלון "שיחת השבוע" עבודת תחקיר והגיעו עד גיבורי הסיפור עצמם שסיפרו אותו בפיהם.

הגברת יהודית ג'רפי עבדה שנים רבות כרוקחת בבית מרקחת בקרית מלאכי. בתי המרקחת של פעם - עוד לפני עידן רשתות הפארם הגדולות - היו מקום שקט בהם נוצרה מעת לעת שיחה קרובה ואינטימית בין הרוקחת לפציינטים. פעם נכנסה אישה צעירה וסיפרה בגילוי לב כי היא בהיריון ועומדת לבצע הפלה, שכן יש לה שלוש בנות והיא חוששת שתלד שוב בת...

אף שאף אחד לא ביקש ממנה, הרוקחת, הגברת ג'רפי, עודדה אותה שעוד בת זה בסדר גמור, ובכל מקרה היא מוכנה לאמץ את הילד בבוא היום. היא הציעה לאישה לכתוב מכתב לרבי מליובאוויטש ולקבל את ברכתו. הם כתבו את המכתב ואחר כך נפרדו והגברת ג'רפי לא שמעה ממנה יותר.

חלפו כעשרים שנה ויום אחד נכנסה אישה לבית המרקחת וביקשה לקבל את המרשם שלה בדחיפות בלי תור. היא התנצלה ואמרה כי היא ממהרת לאירוע צבאי של חלוקת תעודות ציון לשבח לחיילים מצטיינים. הרוקחת התעניינה במה מדובר והיא סיפרה כי הבן שלה משרת כחייל בחברון והוא מקבל תעודת הוקרה על כך שהציל בחור מישיבת "שבי חברון" שנדקר בגבו על ידי מחבלת והחייל קפץ והוציא את הסכין מהגב שלו.

הרוקחת קפאה. היא ביקשה עוד פרטים, שכן הבן שלה, חננאל, למד בישיבת "שבי חברון" ונדקר על ידי מחבלת וחייל אחר הציל אותו. האם יכול להיות שהבן שלך הוא מציל הבן שלי?!".

הנשים התרגשו לגלות שמדובר באותו מקרה, ואז אמרה האישה לרוקחת את המלים הבאות: "האמת היא שגם הבן שלי הוא הבן שלך". זה הילד שנולד אחרי שעודדת אותי לוותר על ההפלה...

בס"ד

צמיחה מתמדת: שיטת בית הלל להזנקת ההישגים הלימודיים וההתנהגותיים

מפקח משרד החינוך נכנס לכיתה ו בבית הספר היסודי ופנה לתלמיד הראשון מצד ימין: "דורון, תאמר לי בבקשה, מי שבר את שני לוחות הברית?".

-  "זה לא אני, המפקח, אני מבטיח שלא הייתי שם".

המפקח פנה למורה: "שמעת מהו ענה על השאלה מי שבר את לוחות הברית?!". - "אני מאמין לו, ענה המורה, אם דורון אמר שזה לא הוא - אז זה לא הוא".

הלחיים של המפקח האדימו והוא ירד למשרד המנהל בזעזוע. "אנא אל תעשה מזה עניין", ביקש המנהל, "בית הספר ישלם את הנזק שנגרם ונגמור עם זה בשקט..."

לפני שבועיים פורסמו נתוני מבחני פיז"ה העולמיים והם הציגו תוצאות משפילות עבור תלמידי ישראל: תלמידי המדינה היהודית הם הגרועים בין מדינות המערב. המבחן שנערך אחת לשלוש שנים מטעם ארגון המדינות המפותחות, OECD, בודק את מידת המוכנות לחיים האמיתיים ומשווה בין הישגי התלמידים במדינות המובילות בעולם בשלושה תחומים עיקריים: קריאה, מתמטיקה ומדעים. הנתונים שפורסמו הציגו את מה שמראים המבחנים כבר שנים רבות: תלמידי ישראל נמצאים במקום הנמוך בין המדינות המתקדמות: סביב מקום 37 בקריאה וסביב מקום 40 במתמטיקה ובמדעים.

כן, האומה הקרויה "עם הספר", שהצמיחה את ארון הספרים התורני שהוא הגדול בעולם ביחס לגודל שלנו באוכלוסייה, האומה שהקימה להבדיל את קבוצת זוכי פרסי הנובל המכובדת בעולם - הפכה להיות "עם הבורות". [זה לא קשור לכך שהתלמידים החרדיים אינם לומדים מדעים ופוגעים בסטטיסטיקה, שכן המבחן נערך רק בקרב תלמידי בתי הספר שאינם שומרי תורה ומצוות].

האמת היא שהמגמה הישראלית מצטרפת למגמה בארצות הברית של אמריקה וגם שם הנתונים אינם טובים. האמריקאים הפסידו מזמן לסינים והם מפגרים אחריהם בכל המובנים. בעוד שתלמידי שנחאי מובילים את המקום הראשון בעולם בכל שלוש התחומים הללו – קריאה, מתמטיקה ומדעים, הממוצע בארצות הברית נע סביב מקום 17 בקריאה, 31 במתמטיקה ו-23 במדעים.

מהי הסיבה לכך? יש כנראה יותר מסיבה אחת, אבל אנו רוצים להתמקד בנושא מכריע. בשנת 2011 התפרסם בארצות הברית ספר שהרעיד את הרוחות בעולם ההורות. פרופסורית סינית-אמריקאית מאוניברסיטת ייל בשם איימי צואה ((Amy Chua פרסמה ספר בשם "המנון הקרב של אימא נמרה" ((battle hymn of the tiger mother ובו דרכה על היבלת הכי כואבת לאמריקאים: העובדה שהתלמידים הסינים עקפו את האמריקאיים בכל התחומים במבחני פיז"ה.

התיאוריה של צ'ואה היא שהתלמידים המערביים נכשלים משום שיש להם הורים מערביים וההורים המערביים הפסיקו ללמד את ילדיהם לנצח. אנו מכבדים מדי את העצלנות של ילדינו ולא דורשים מהם להתאמץ. אנו כה רוצים בטובת הילדים עד שלא תובעים מהם כלום מעבר למה שבא בקלות. ההורים המערביים כה חוששים להלחיץ את הילדים או לגרום להם להתאכזב ולכן לא מעודדים אותם לשאוף לאתגרים. ההורים הסינים, לעומת זאת, סוברים שילדים רוצים שילחיצו אותם ואחר כך זה נהיה קל. הגישה הסינית אומרת שכל דבר הוא קשה עד שמצליחים בו ואז הופך להיות כיף.

צ'ואה מציגה דוגמאות קיצוניות כיצד הכריחה את שתי הבנות שלה להשיג מצוינות. היא תבעה מהם להשיג ציון A בכל בחינה, היא לא הייתה מאפשרת להם ללכת לחברות אחרי הצהריים או לראות טלוויזיה. כשהבת שלה, לולו, הייתה בת שבע, היא למדה לנגן בפסנתר ויום אחד התייאשה שזה לא בשבילה. צ'ואה הפעילה נגדה כל סנקציה אפשרית: הבית הפך לאזור מלחמה, היא לא נתנה לילדה לקום מהכיסא עד שתסיים לנגן ואף איימה לתרום את בית הבובות שלה ליתומים. ואז לולו הצליחה לעשות את זה ומאז לא הפסיקה לנגן.

וכאן עולה השאלה היהודית: איך חוזרים לנצח? כיצד נחנך את הילדים שלנו לפרוץ את הגבולות של עצמם וללכת אל מעבר לאזור הנוחות שלהם? בהנחה שאיננו רוצים להפעיל את השיטות הקיצוניות של איימי צ'ואה - איך בכל זאת יהודים עושים את זה נכון?

חשוב להבהיר בתחילת השיעור: היהדות חולקת על הסינים בעובדה אחת מהותית. אנו לא מחנכים למצוינות!. אין שום מצווה להיות ראשון בכיתה. אין ביהדות שום ציון מקודש – לא 100, לא 90 ואפילו לא 70. אבל ביהדות כן ישנה מצווה להתייגע!, ללכת אל מעבר לעצמך ולהתקדם צעד אחד יותר ממה שבא לך בקלות.

אחד המקורות רבי העוצמה אודות חשיבות הצמיחה הרוחנית הוא מצוות החנוכה: סדר הדלקת הנרות הוא ייחודי ושונה מכל המצוות האחרות: אנו מתקדמים בהדרגה בעוצמת ההדלקה וביום הראשון מדליקים נר, ביום השני שניים ורק ביום השמיני – "זאת חנוכה" – מבעירים את כל החנוכייה.

1. שבת כא,ב: תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

וזה כמובן מהלך חריג: מדוע לא מקיימים את המצווה במלואה ביום הראשון? הרי מצוות ההדלקה נועדה להנציח את נס בעירת השמן במנורת המקדש ושם הדליקו בכל יום את כל שבע הנרות ואם כן גם אנו אמורים להדליק מדי ערב את כל החנוכייה?

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו יהודי שנכנס לבית הכנסת ובידו שקית תפילין חצי ריקה. הוא יוציא ממנה רק תפילין של יד, יברך על התפילין, יניח אותם ואז יישב במקומו ויתחיל להתפלל. הגבאי המסור ייגש ויתעניין בעדינות האם התפילין של ראש קיבלו מכה ונפגמו או נגנבו חלילה וכמובן ימהר להציע לו זוג תפילין אחרות מקופת הגמ"ח של בית הכנסת. אבל היהודי יסרב ויטען שהוא בכוונה נוהג כך. הוא סובר כשיטת בית הלל ש"מוסיף והולך" ולכן היום מניח רק תפילין של יד ומחר יטפס מדרגה בחיים הרוחניים ויניח של יד ושל ראש. או יהודי אחר שייכנס לבית הכנסת ביום טוב ראשון של סוכות עם לולב בידו. אבל יהיה זה רק לולב ערום, ללא שלוש המינים האחרים. הוא ישתמש באותו טיעון של בית הלל בחנוכה ויטען כי הדבר היפה ביותר הוא להתקדם בחיים ולכן ביום הראשון יברך על לולב לבד, ביום השני יוסיף אתרוג, ביום השלישי יביא גם הדס וביום הרביעי ערבה.

מעניין לציין כי בעידן שלנו עלתה שוב התמיהה והפעם (להבדיל) בפיו של אדם משפיע שלא נמנה על בני עמנו. ימי החנוכה תשל"ט (1978) היו פורצי דרך מבחינת פרסום הנס להמונים. נשיא ארצות הברית של אמריקה, ג'ימי קרטר, ירד את מדרגות הבית הלבן ויצא להדליק את מנורת החנוכה שהעמידו שלוחי חב"ד על מדשאות הבית הלבן. הנשיא נעמד לצידו של השליח הוותיק, הרב אברהם שם טוב, הדליק את השמש והשליח בירך והדליק את הנרות.

היה זה הלילה הרביעי של החנוכה ולאחר הדלקת הנר הרביעי, הצביע השליח לכיוון תזמורת הצבא האמריקאי שליוותה את האירוע ופתחה בשירת "מעוז צור". אבל הנשיא קרטר הופתע וקרא לעצור את המוזיקה. "הדלקנו רק ארבעה נרות, חצי מנורה חשוכה". השליח הסביר כי זאת המסורת להוסיף מדי ערב, אבל הנשיא התעקש: "אני מבקש שתדליקו את כל הנרות". יודעי דבר הסבירו כי הנשיא היה במצב רוח קודר עקב פרשיות שונות שהעסיקו את ממשלו ולא רצה לראות מחלון החדר הסגלגל חצי מנורה חשוכה. הסוף היה שהשליח פעל תחת הלחץ של הנשיא והדליק את כל החנוכייה, ולמחרת הוא קיבל תגובה חריפה מהרבי בה כתב לו ש"ממנו הוא ציפה ליותר גאון יעקב".

והשאלה במקומה עומדת: למה לא להדליק בכל הלילות את כל הנרות? הגמרא מציגה שני טעמים:

גמרא שם: חד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין [ימים שצפויים להיות בחנוכה ולכן ביום הראשון מדליק שמונה שכן ישנם עוד שמונה ימים ואחר כך פוחת והולך]. וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין [ימי החנוכה שכבר היו ולכן ביום הראשון מדליק אחד ומוסיף והולך עד היום השמיני]. וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג [קרבנות חג הסוכות מתחילים בהקרבת יג פרים ופוחתים מדי יום עד שביום האחרון מקריבים ז' פרים]. וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.

ועדיין העניין צריך ביאור: למה לחלק בין הימים? הרי שני הטעמים שהובאו בדברי בית הלל הם בעיקר הסבר למה לא לנהוג כבית שמאי ולרדת מדי יום, אבל אין בהם הסבר למה לא להדליק בכל הימים מספר שווה? מדוע לא להתחיל מהיום הראשון עם עוצמת אש מלאה?

הנה תמיהתו של הפרשן התלמודי החשוב הפני יהושע ד"ה פליגי בה: אכתי בעיקר הדבר צריך טעם, למה חילקו חכמים בין הפרקים ולא השוו מידותיהם שידליקו בכל הלילות בשווה?

בהערה[1] הובא ביאור המחלוקת בשפה למדנית כוויכוח יסודי האם הולכים אחרי "בכוח" או "בפועל", אבל במסגרת הזו ברצוננו להתמקד בהוראה המוסרית שנלמדת מדברי בית הלל שכמותם ההלכה:

2. הרבי מליובאוויטש באגרת פרטית יא כסלו תשלט: לכבוד הנערה מרת ... ישיבת אש התורה ירושלים, נרות החנוכה מלמדים הוראה ברורה שענייני טוב וקדושה, תורה ומצוות, צריכים להיות בגדילה מתמדת ואפילו אצל שכבר הגיעו לדרגה גבוהה של הידור בקיום המצוות. בניגוד להשקפה הרווחת שלאחר שמגיעים לדרגה גבוהה ומשביעת רצון, מספיק לשמור על הדרגה הגבוהה הזו בצורה יציבה, הנה נרות החנוכה מלמדים שאין זה כך ואפילו על ההידור עצמו – על הדרגה הגבוהה של להדליק שני נרות ולא אחד – חל הציווי 'מעלים בקודש'. שכן אם מישהו ידליק שני נרות בלילה השלישי של חנוכה [שאתמול היה זה הידור חשוב ועיקרי, שהרי מצוות החנוכה לכתחילה היא רק נר אחד בכל יום], בכל זאת היום יחסר לו ההידור החדש של היום הזה. ואפילו לאחרי שהוא מדליק שלושה נרות בלילה השלישי, עדיין צריך להוסיף נר נוסף בכל לילה שבא לאחר מכן.

מצוות החנוכה מעניקה ציווי מהפכני אודות הדרך להאיר את החושך. החג אינו נועד להנציח רק את מה שהיה אז, את גבורת החשמונאים באותם ימים, אלא לעורר את כולנו להמשיך להיות חשמונאים בזמן הזה והדרישה היא לפרוץ גבולות חדשים בכל יום.

ואף שהרעיון הזה בולט בחנוכה, למען האמת הוא יסוד יהודי מהותי. הנה כמה מקורות עיקריים: פרשת בחוקותי היא פרשת הברכות של התורה. הפרשה מבטיחה ייעודים נפלאים למי שיעמוד במצוות ה', וכאן בא רש"י במילים הראשונות בפרשה ומציג תביעה מפתיעה:

ויקרא כו: אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו. רש"י: אם בחקותי תלכו – יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר: 'ואת מצוותי תשמרו', הרי קיום המצוות אמור ומה אני מקיים 'אם בחקותי תלכו'? שתהיו עמלים בתורה. 

בעוד שהיינו יכולים לחשוב שפירוש המילה "בחקותי" הוא במובן הרגיל – קיום מצוות "החוקים" שאינן מובנות בשכל האנושי ולכן מגיע עליהן שכר גדול, רש"י מציג תביעה חדשה: השכר מגיע למי שלומד תורה באופן של עמל ויגיעה. היינו "יותר מרגילותו", שבכל יום מוסיף עוד מעבר למה שבא לו בקלות. עוד הלכה ועוד שיעור חדש.

הגמרא אומרת את זה בצורה יותר חריפה:

חגיגה ט,ב: אמר בר הי הי להלל: מאי דכתיב (מלאכי ג,יח( 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו' – הרי צדיק ועובד אלוקים הם שווים ורשע ואשר לא עבדו הם שווים? אמר לו: 'עבדו' ו'לא עבדו' הם שניהם צדיקים גמורים [אלא שיש צדיק שהוא בבחינת עובד אלוקים ויש צדיק שהוא בבחינת 'אשר לא עבדו'] כי אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. אמר לו ומשום פעם אחת קוראים לו 'לא עבדו?!'. אמר לו: כן, צא ולמד משוק של חמרין ש[מובילים משאות על החמור ולוקחים] עשר פרסאות בזוז אחד ואחת עשרה פרסאות בשני זוזים [משום שהפרסה הנוספת היא יותר מההילוך הרגיל ולכן מכפילה את המחיר].

זאת מהפכה בתפיסת הדרישה מהאדם: ההגדרה של עובד ה' היא אינה כמותית, לא משנה כמה למדת וכמה הנך יודע, אלא איכותית: כמה התאמצת. כמה הנך עושה מעבר למה שבא לך בקלות ורק על זה מגיע השכר של "אם בחוקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעיתם".

הגמרא מספרת סיפור מרגש בהקשר הזה: מנחות ז,א: [האמורא] אבימי, נשכחה ממנו מסכת מנחות. הלך לבית תלמידו, רב חסדא, וביקשו ללמדו שוב את המסכת. ולמה לא שלח לתלמידו שיבוא אליו? חשב שכך הלימוד ייקלט בו טוב יותר (משום יגעתי ומצאתי, רש"י).

הנה דוגמה מפעימה לצורת חיים כזו: יא ניסן תשל"ב היה יום חג לחסידי חב"ד. הרבי מליובאוויטש ציין את יום הולדתו השבעים והחסידים התאספו לחגוג עמו. נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שלח את הסופר הנודע הרמן ווק כשליחו האישי לברך את הרבי. בעיצומה של ההתוועדות פתח הרבי וסיפר כי אנשים מציעים לו לפרוש בכבוד וליהנות במנוחה מהשנים הבאות. אחרי הכול היה זה כבר אחרי עשרים שנות נשיאות בהן חולל מהפכים אדירים בכל העולם היהודי. אבל תגובת הרבי הייתה הפוכה. הוא ציטט את דברי דוד המלך בתהלים: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", היינו שימי שנות החיים הם שבעים שנה (כפי שחי דוד המלך עצמו), אבל אז מגיע השלב של "אם בגבורות!", להתגבר ולהשקיע פי כמה יותר כוחות וליצור פריצות דרך חדשות.

וכדי להוכיח עד כמה העניין רציני, תבע הרבי להקים שבעים ואחד מוסדות חדשים עוד בשנה הזו!.

לאחר שהצבנו את היעד, עולה השאלה הכפולה: א. מה חשיבות המאמץ? למה החיים חייבים להיות קשים ותובעים מהאדם להתקדם כל העת מעבר לעצמו? הרי זה לא קיים בשום מסגרת אחרת? הציונים במבחני הבגרות אינם תלויים במאמץ אלא רק בידע, וגם המשכורת במקום העבודה אינה תלויה במידת ההשקעה אלא רק בתוצר שיצרת? (ראו בהערה[2] משל מיוחד במינו).

ב. והשאלה העיקרית: איך באמת מחנכים את עצמנו ואת ילדינו לפרוץ אל מעבר לאזור הנוחות?

ב. נפתח עם סיפור חסידי ישן (סיפורי חסידים, הרב זוין, מועדים 249): הצדיק רבי ישראל מרוז'ין היה מגדולי מאורי החסידות בדורות הראשונים. הוא ניהל את חייו בעשירות מופלגת וזכה גם להחזיק בתפילין נדירות, התפילין בהן התפלל סבו המגיד הגדול ממעזריטש.

אחרי פטירתו חילקו בניו את הירושה, וכמובן המאבק העיקרי התמקד באותן תפילין קדושות. הבנים סיכמו שכל אחד יכניס פתק בתוך מעטפה סגורה מהו מוכן לוותר מחלקו בירושה עבור התפילין, ומי שייתן את הוויתור המשמעותי יזכה באוצר. אחרי שכולם כתבו והכניסו במעטפה, הם שינו את דעתם והחליטו להטיל גורל. מי שזכה בתפילין היה הבן ר' דוד משה שהפך להיות האדמו"ר מצ'ורטקוב.

האח הגדול, האדמו"ר מסדיגורא, היה כאוב מכך שלא זכה בגורל, הוא היה הבכור וציפה לקבל יותר מחלקו, וביקש לפתוח את מעטפת האח שזכה ולראות על מה הוא וויתר. הם ראו שאותו אח התחייב לוותר על כל חלקו בירושה כדי לזכות בתפילין. כעת הבינו מדוע הוא זה שזכה בגורל.

חלפו שנתיים והאח הגדול מסדיגורא ישב עם חסידיו וגילה שכאבו לא חלף. הוא מקנא בכל לבו באחיו שזוכה להתפלל בתפילין של המגיד ממעזריטש. ניגשו אליו שניים מחסידיו והתוודו שהם רוצים לפרוק את הלב: מיד אחרי אותו גורל, כאב ליבם לראות את רבם מקנא באחיו הצעיר ולכן פתחו את התפילין והוציאו מתוכן את הפרשיות הקדושות והניחו במקומן פרשיות כשרות סטנדרטיות. מאז הם מסתובבים עם הפרשיות הנעלות ולא יודעים איך לצאת מזה.

האדמו"ר הזדעזע וביקש לקבל מיד את הפרשיות ולנסוע לאחיו. הוא הגיע לצ'ורטקוב וראה דבר מפתיע: התפילין של המגיד היו מונחות על השולחן ואחיו הרים אותן, נאנח, ואז הניח אותן בחזרה על השלחן והניח תפילין אחרות. "אגיד את האמת", גילה האח הצעיר לאחיו הגדול, "מאז ההגרלה לא הנחתי אותן. בכל פעם שאני לוקח את התפילין אני מרגיש קושי להניחן, כאילו אינני ראוי להן".

"אחי האהוב", ענה האח הגדול מסדיגורא, "זה לא אתה שלא ראוי לתפילין, אלא הפרשיות שמונחות בפנים אינן ראויות לאדם גדול כמוך. הנה הבאתי לך את הפרשיות הקדושות של המגיד והן הראויות לאיש קדוש שנתן את כל כולו לזכות במצווה..."

כמה סיבות מובילות לכך שהתורה תובעת חיים של עמל ויגיעה מעבר לאזור הנוחות: ראשית, זאת המתנה הכי גדולה שאדם יכול להעניק לעצמו ולילדים שלו. אין הכנה יותר טובה לחיים מאשר ללמוד לפרוץ גבולות.

החיים מחייבים אותנו לגלות משמעת עצמית וללכת אל מעבר למצב הרוח שלנו. אנו חייבים לדחות סיפוקים ולעמוד בכללים: לקום בכל בוקר לעבודה, לשלם מיסים ולנהוג במוסריות. עלינו לגלות איפוק במערכות יחסים ולהיות רגישים לאדם שעומד מולנו. ואדם שהתרגל מקטנות לנצח את עצמו הוא רוכש את הכלי החשוב של משמעת עצמית. הוא יודע לשלוט במידות ובתאוות שלו, לתקן את ההרגלים השליליים וכמובן לפרוץ קדימה בלימוד התורה ובקיום המצוות. אדם כזה גדל בידיעה שקושי הוא לא מכשול, הוא הזמנה לעשייה.

זה בדיוק כמו ההבדל בין לתת לאדם דג או ללמד אותו לדוג: אם חינכנו ילד לנצח את מצב הרוח שלו – הענקנו לו את הכלי החשוב ביותר להצלחה בחיים.

שנית: האמת היא שלא מדובר רק בכלי מחולל צמיחה, אלא הרבה יותר: בכלי מונע ירידה. תשוקת החיים היא לצמוח, דבר חי גדל והולך ולכן זה או שאנו צומחים בעניינים רוחניים או חלילה בכיוון ההפוך. אין כאן אמצע. אי אפשר לדרוך במקום אחד. זה כמו אדם המטפס על הר משופע ועוצר באמצע הדרך. הוא לא יוכל לעמוד במקום אחד אלא או שיעלה או שיידרדר.

הצורך האנושי הכי עמוק הוא ליצור ולהשפיע, לחיות למען משהו או מישהו שתעניק לו, והצורך הזה גדל והולך כל הזמן. האדם לא שואף רק לעשות אלא לעשות יותר, להיות יותר ויותר דומיננטי. אנו רואים זאת בכל פינה: כל אדם שואף להרוויח בגיל חמישים יותר מאשר בגיל ארבעים ולחיות בכל עשר שנים בבית גדול יותר ממה שהיה קודם. יתירה מכך: אנשים שיש להם הכול ויכולים לנוח על זרי הדפנה, ממשיכים ללכת לעבודה מדי בוקר ושואפים לעשות עוד משהו שלא עשו.

ולכן זה או שנצמח בעניינים רוחניים או חלילה להיפך. כוחות הצמיחה יפעלו בכל מקרה וכשאדם פועל באופן אוטומטי בחיי הרוח – הוא כבר לא שם והיצר יסחוב את כוח הצמיחה למקום אחר.

מי שמבקש קצת מוזיקה, שיפעיל את "משל האופניים" של הזמר אריאל זילבר...

3. ליקוטי שיחות י/127: על הפסוק 'מי יעלה בהר הוי'' מבואר בספרי חסידות שעבודת האדם לקונו היא בדוגמת העלייה בהר וכאשר האדם מטפס ועולה ההרה, אי אפשר לו להפסיק באמצע עלייתו ולעמוד במקום שיפועו על ההר כי כמעט מן הנמנע שלא יתמוטט וייפול למטה – אלא עליו להמשיך עלייתו ללא הפסק. וכן בעניין העלייה בהר ה', שהתמדת העלייה מוכרחת לא רק לצורך העלייה עצמה, אלא גם כדי לשלול הירידה. כי הסתפקות במעלתו זו – סופה שתביא לידי ירידה.

ומעל ומעבר לכל זה (ואכמ"ל): צמיחה ועלייה בקודש היא עצמה תכלית העבודה בעולם. משמעות המושג "עבודת ה'" היא ליצור בכל יום נס, לחולל בכל יום פלא של חיבור בין עליונים ותחתונים ופלא הוא רק כשאדם מחולל חידוש ומתקן משהו שעוד לא היה. אבל כשפועל על אוטומט – אין כאן מהלך של חידוש ותיקון אלא רק שימור הישנות.

ואחרי שהבנו את הצורך במאמץ מתמיד של התקדמות, עולה השאלה המעשית: איך מבצעים את זה? כיצד נחנך את עצמנו ואת ילדינו לצאת מתוך בור ההרגל והאדישות?

ג. אנו רוצים להציע שני צעדים בדרך לפריצת דרך ושניהם נלמדים מתוך דברי בית הלל עצמם. חז"ל אינם מציגים רק דרישה להיות מוסיף והולך, כי אם מתווים שיטת עבודה כיצד לעשות את זה.

א. לצמוח בהדרגה. נשים לב שבימי החנוכה מטפסים לאט-לאט. לוקח שמונה ימים בכדי להגיע לשלימות קיום המצווה. אנו לא מטפסים מאחד לשמונה ואפילו לא מחמש לשמונה, אלא מאחד לשניים ומשניים לשלוש. משמעות העניין בעבודת האדם היא שאדם אינו אמור להיות מושלם, אלא רק כמה נקודות יותר ממצבו הקיים.

פרופסור איימי צ'ואה טועה. אין שום צורך והצדקה לדרוש מילדים להשיג ציון A בכל בחינה, אבל כן יש כאן צורך לדרוש מילדים להתייגע ולהשיג חמישה אחוז יותר ממה שבא להם בקלות.

ב. לעודד: עיקר התהליך החינוכי היא לפנות אל הטוב ולעצב אצל הילד תמונה חדשה של עצמו. ילד שנפל לתוך 'בור' לימודי או התנהגותי – מאמץ את הדימוי הגרוע ומתיישב על המשבצת. הוא משתכנע שאכן זה מי שהוא ואינו מסוגל למשהו אחר. אם הילד לא הגיע למסקנה הזו בכוחות עצמו, תסמכו על חברים ומבוגרים לא נחמדים שידאגו כבר להדביק לו סטיגמות.

מנגד, פעולה של עידוד נועדה להעביר את המסר ההפוך: אתה לא כזה. ההתנהגות הזו או ההישגים הנוכחיים שלך, אינם משקפים את מה שאתה מסוגל להשיג. הדרך לכך היא באמצעות שיח של הגבהה. נקרא לילד לשיחה רגועה, נניח על השולחן כוס מיץ, ונאמר לו כי בהתאם לכישרונות שהוא חונן בהם, אנחנו בטוחים שהוא מסוגל להגיע להרבה יותר. סביר להניח שהילד יכחיש ויטען שזה לא נכון, ש"אני דווקא כן עושה את המקסימום, אבל זה לא מצליח לי". בשלב הזה אפשר להביא את התעודה האחרונה שלו ולהצביע על מקצוע אחד שבו הוא כן השיג ציון טוב. כך נמחיש לו שבתחומים שמעניינים אותו הוא בהחלט מסוגל להוציא ציונים גבוהים. ניתן גם להראות לו דוגמה מתחום חברתי או חווייתי שחשוב לו והוא מצליח בו – כדורגל עם החברים, למשל – ולהוכיח באמצעותו שהוא יודע להיות חרוץ ומוצלח בדברים שגורמים לו הנאה.

כדאי גם להוסיף תמריץ חיובי בדמות פרס שמגרה את הילד וכך לעודד אותו לפרוץ קדימה.

מי שמעניק דוגמה רבת השראה לכוח העידוד הוא הלל הזקן: הגמרא (שבת לא) מספרת שלושה סיפורים על שלושה גויים שהגיעו לשמאי והתעניינו בחיי היהדות. אחד ביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, שני ביקש להתמנות לכהן גדול (אף שגר אינו יכול להיות כהן), ואחד ביקש ללמוד תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה. שמאי התרגז וזרק אותם מפניו ואילו הלל קיבלם. סופו של דבר היה ששלושתם התגיירו ו"הזדמנו למקום אחד ואמרו שהענווה של הלל קירבנו תחת כנפי השכינה".

מה באמת ההבדל בין הלל ושמאי? וכי שמאי לא רצה לקרב אותם ליהדות?! ואילו הלל לא ראה את השטחיות וחוסר הרצינות שאפיינה אותם?

אפשר לומר כך: שמאי ראה את האמת, שלוש הגויים הללו היו אנשים לא רציניים שלא היו בשלים לעבור את הכביש ולהיכנס לעולמה המורכב של היהדות, אבל הלל האמין שההתייחסות של המחנך קובעת את התוצאה. מה שאתה מראה לאדם – זה מה שתקבל ממנו. בוודאי שכרגע הוא לא רציני, אבל אם תציף את הטוב שלו – הוא ייסחף אחריך. ולכן עצם העובדה שהלל קיבל אותם והאמין בהם – הציפה את החלק הרציני שבהם וסחפה אותם עם כל העוצמה פנימה.

זאת על דרך ביאור הרבי לשאלה למה נח זוכה לשבחים בתורה? הרי נח הוא האדם הכי מוחמא בכל התנ"ך ונאמרו עליו שבחים שלא נאמרו אפילו על אברהם ומשה: "איש צדיק תמים את האלוקים התהלך נח .. כי אותך ראיתי לפני צדיק בדור הזה".

הרבי מבאר כי הכוונה לא הייתה להציג את מי שהוא היה, אלא להפוך אותו לכזה. נח היה אמור לצאת למשימה שלא עמד בה איש לפניו ולאחריו: לעמוד לבדו נגד כל האנושות ולבנות תיבה. והדרך לגרום לאדם לעשות מעשים גדולים – היא לומר לו מילים גדולות אודות עצמו.

ליקוטי שיחות ה/45: הכוח הייחודי של דיבור הוא להוציא דבר מההעלם אל הגילוי ... ולכן כאשר מדברים על אדם טוב או שבח יש לכך בוודאי השפעה טובה על האדם שמדברים עליו ובמילא זה נותן לו חיזוק וסיוע בעבודה – הדבר מביא לידי גילוי ופועל את הטוב והמעלות שלו ... ולכן מגיע סיפור השבחים של נח רק בפרשת נח ולא כבר בפרשת בראשית, כדי לסייע לנח בעבודתו [בבניית התיבה].

נסיים בסיפור יפה: לא מזמן הגיע מורה צעיר לבקר מורה מבוגר שלימד אותו עצמו שנים רבות קודם, כשהוא היה תלמיד צעיר. המורה הצעיר אמר כי הוא רוצה להודות למחנכו על כל מה שקיבל ממנו. "אני עובד כמחנך תלמידים ובחרתי בעבודה הזו רק בזכותך". המורה המבוגר ביקש יותר פרטים והמורה הצעיר סיפר:

"הייתי תלמיד בכיתה ו' אצלך ואחד התלמידים הגיע עם שעון יד. באותם ימים לא היה שעון לאף אחד והשעון הצית את הקנאה של כולנו. בהפסקה נעלם השעון לאותו ילד והיה ברור שמישהו גנב אותו. אתה ביקשת מהילד שלקח את השעון להחזיר אותו ואף אחד לא עשה זאת. אמרת לנו לעמוד לאורך הקיר בעיניים עצומות ובדקת את הכיסים שלנו. אתה מצאת את השעון בכיסי והייתי בטוח שתסבך אותי, אבל להפתעתי, לא אמרת מילה. הושבת אותנו במקומות ואז אמרת כי 'השעון לא נגנב, הוא רק נלקח על ידי אחד התלמידים שנאבק עם היצר וברוך ה' הילד קיבל את ההזדמנות לתקן'.

"הייתי בטוח שבהמשך תנזוף בי או תקרא להורים שלי, אבל מעולם לא הזכרת את זה וכשראיתי את הפגנת האמון הזו, החלטתי שבבוא היום גם אני אהיה מחנך. אבל בכל זאת יש לי רק שאלה אחת: איך יכולת לא לכעוס עלי? כיצד לא הזכרת אף פעם את האירוע הזה?".

"אגיד לך את האמת", אמר המחנך המבוגר לצעיר, "עד הרגע לא ידעתי שאתה הגנב. תבין, גם אני עברתי על הכיסים שלכם בעיניים עצומות..."

כמה ימים היה הנס? (הרב שלמה הלוי)

     במסכת שבת (כא ): מובא ציטוט ממגילת תענית המסביר שמספר ימי חג החנוכה - שמונה ימים, כזכר לנס פח השמן: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחם בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ואשאם ימים טובים בהלל והודאה".

     הקשה הבית יוסף (אחד מהמפרשים הראשונים): מדוע אנו חוגגים את חג החנוכה שמונה ימים, הרי היה בכד שמן ליום אחד, וא''כ הרי שהנס היה רק שבעה ימים ? ומדוע מדליקים שמונה ימים ? תירוצים רבים נאמרו על שאלה זו נביא אחד מהם: היום הנוסף הוא לזכר מציאת פח השמן, שאף היא בעצמה הייתה בדרך נס. שכן היונים טימאו את כל השמנים, והעובדה שנעלם מעיניהם הפח ונתגלה דווקא לכוהנים, היא נס גדול שראוי לחגוג לו יום בפני עצמו.

     משל למה הדבר דומה: לסוחר שנסע ליריד והיו עימו שמונה שקיות מלאות מטבעות זהב. בדרך שדדו ממנו את כספו, מלבד שקית אחת, שבדרך נס נעלמה מעיני השודדים. כשהגיע ליישוב שכר גברתנים שירדפו עמו אחר השודדים ובאותה שעה נדר שאם יושב לו כספו ייתן ממנו חמישית לצדקה -. תפילתו התקבלה, והסוחר שב לביתו שמח וטוב לב והכסף ברשותו.

     כשבאו גבאי הצדקה לגבות ממנו חמישית מכספו, נתעורר ביניהם ויכוח. הסוחר טען שאינו חייב לתן חומש אלא על שבעת השקיות שבהם נעשה הנס, אך הגבאים טענו לעומתו שעיקר הנס נעשה בשקית הראשונה, שאלמלא הבחינו בה הגנבים - לא היה לו כסף לשכור גברתנים לרדוף אחריהם, ולא היה חוזר אליו מאומה ...

     והנמשל הוא : שאלמלא נעשה הנס שהיונים פשפשו בכל ההיכל ולא מצאוהו – לא היה שמן שעל ידו יעשה נס לכל שמונת הימים ולכן חוגגים יום נוסף לזכר מציאת פח השמן.

     בעלי האגדה הוסיפו להסביר לפי תירוץ זה את המשפט בפזמון "מעוז צור": "בני בינה - ימי שמונה קבעו שיר ורננים -". מילים אלו טעונות ביאור, מדוע נצרכו דווקא בני בינה" כדי לקבוע שיר ורננים ? אולם, לפי התירוץ הזה מובן. הנס שנעשה ביום הראשון הוא בדרכי הטבע, והרואה עלול לתעות שאין כאן נס. בני בינה, כשראו את הנס שהפך דלק שמונה ימים, הבינו שגם מציאת הפח אף היא נס וצריך לקבוע לזה יום נוסף ...

     הבה נפיץ את האור בכל שמונת הימים בחינת מוסיף והולך..

                                                                                                  חג אורים שמח.

עיקר נס חנוכה - ההצלה מהיוונים (מר אבישי יוחננוף)

     ידוע כי עיקר נס חנוכה היה ההצלה מהיוונים, אחרי שגזרו גזירות קשות על ישראל, שלא ללמוד תורה, ולא לשמור שבת, ורצו גם לבטל שאר מצוות מישראל, עד שהקב"ה הצילם על ידי קומץ אנשים, חשמונאי ובניו, שיצאו למלחמה במסירות נפש נגד אלפים רבים של האויב היווני, שאליהם הצטרפו גם הרבה מתייוונים מישראל, אף על פי שהיו היוונים מדינה שלמה של עשרות אלפי אנשים, בכל זאת לא שתו החשמונאים לבם לזה, והלכו בכל המסירות כדי להציל מיד היוונים.

     הלא אם היו שואלים דבר כזה לאדם מן השוק, בוודאי היה משיב ואומר כי אין זה אפשרי לכמה אנשים יחידים לעמוד נגד אלפים רבים, שהרי הם ממש כמאבדים את עצמם לדעת במלחמה זו, אבל החשמונאים עמדו בגבורה ויצאו למלחמה ביוונים במסירות נפש, וכל עיקר כוונתם ביציאה למלחמה הייתה מפני שרצו להציל את כלל ישראל, שלא יעברו חלילה על הדת, ונעשה להם נס שלא כדרך הטבע שניצחו את היוונים במלחמה.

     ולזה באו עיקר קביעות ימי החנוכה לדורות משום נס ההצלה מהיוונים, שהצליחו החשמונאים המעטים לנצח את היוונים הרבים, וכפי שמבואר בנוסח תפילת על הניסים שמזכירים בעיקר את נס ההצלה והניצחון במלחמה, "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו' מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך", וכמעט שאין מזכירים את נס פך השמן, שגם בסוף על הניסים שאומרים ואחר כן באו בניך וכו' לא מזכירים את נס זה, ורק הדלקת נרות חנוכה היא לזכר נס פך השמן.

מדוע חנוכה ופורים לא בטלים?

     חנוכה ופורים לא בטלים אמרו חכמים: "אם כל המועדים יהיו בטלים – חנוכה ופורים לא בטלים"! על עדיפותם של חנוכה ופורים על שאר המועדים כתב הרב אליהו כי טוב בספרו ה"תודעה", והסביר זאת ע"י משל: למה הדבר דומה: לסוחר אחד שנתנו בידו ממון לעשיית מסחר, הלך ועשה מסחרו והרוויח ממון הרבה משלו. לאחר ימים, אפילו אם יבואו ליטול ממנו מה שנתנו לו – הרי שאת מה שהרוויח משלו לא יוכלו לקחת...

      והנמשל: כך המועדים האמורים בתורה, ניתנו בחינם לישראל, ולא מחמת זכויותיהם. ואילו חנוכה ופורים ניתנו להם לישראל בזכות מעשיהם הטובים, שחרפו נפשם על האמונה הטהורה בחנוכה, וברצון עצמם קבלו עליהם ברית התורה בפורים ולא כפו עליהם הר כגיגית. וכל זאת , כאשר היו נתונים ביד בוזזיהם ומשעבדיהם. משום כך, אפילו ייטלו מהם המועדים האחרים – חנוכה ופורים שזכו להם במעשיהם, לא ייטלו מהם ולא יהיו בטלים לעולם!

     במסכת שבת דף כא נאמר: "מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה..."

     את דברי הגמרא הללו – מסביר ר' מאיר שפירא מלובלין כך: מאי חנוכה? - מהו סודם של ימי החנוכה? דתנו רבנן! - את הכוח לעמוד איתנים אל מול הקמים עלינו, אנו מקבלים מ"תנו רבנן", לימוד התורה ושמירת המצוות, רק כך נוכל להם!

     ובאמת מביא בבן איש חי בפרשת וישב "רמז יפה לחנוכה" מהתורה. כשנעיין בפסוקים הראשונים של חומש בראשית, נגלה כי המילה הכ"ה מהמילה בראשית היא המילה אור, וזהו רמז לחג האור = חנוכה, החל בכ"ה בכסלו. התורה היא מקור האנרגיה של עם ישראל לעמידה מול כל העומדים עלינו לכלותינו... וממילא בכוח כזה לא יתבטל חנוכה לעולם!

חנוכה במחנה העבודה מיהרלדארף(אוהב תורה)

     בשואה הנוראה חפצו צוררי ישראל לכלות את העם היהודי. אולם גם בחושך הנורא של גיא הצלמוות הגרמני, עלו ניצוצות של גבורה ומסירות נפש לקיום המצוות, האירו באור יקרות, והוכיחו את גבורתו וחוסנו הפנימי של עם ישראל, ששום צורר אינו יכול לו.

     וכך מספרים החסידים אודות ההדלקה של הרבי הקדוש מצאנז וחסידיו במחנה העבודה מיהרלדארף, חנוכה תש"ה: היהודים השבורים והרצוצים שם במחנה לא ידעו באיזה יום בשבוע יחול בדיוק יום ראשון של חנוכה. לוח שנה עברי לא היה בידם והם היו מנותקים מכל וכל. הלכו, אפוא, אל הרבי מצאנז זי"ע והוא התיישב מיד בצריפו עם גזיר פחם בידו האחת, ששימש לו במקום עיפרון, ועם קרעי נייר של שק מלט בידו השנייה, התחיל לרשום מספרים ולחשב חשבונות על פי הזיכרון עד שחישב בבירור באיזה יום בשבוע יחול כ"ה בכסלו.

     בהתקרב ימי החנוכה, הזדמן לרבי לעבוד במחסן העצים של המחנה. הוא ניצל הזדמנות פז זו, שהתגלגלה לידיו משמיים, ובסיועם של עוד כמה יהודים התקין בסתר מנורה של עץ. אולם כיצד ישיגו שמן להדלקה? גם לזאת מצאו פתרון. מדי פעם היו מקבלים היהודים מרגרינה בקצבה. כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים, תוספת נחוצה של אנרגיה לגוף התשוש. אך בימי החנוכה כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים לנשמה, תוספת אדירה של אנרגיה לנפש היהודית, שכן ממנו אפשר להתיך מעט שמן להדלקת נר חנוכה... ואכן, יהודים רבים מן המחנה הפרישו במסירות נפש פירורי מרגרינה ושמרו אותם עבור הדלקת הנרות. ופתילות מאין? חיש קל נשלפו חוטים מבגדי המחנה הבלואים שעטפו את גופם, עבור התקנת הפתילות לשם מצוות הדלקת נרות חנוכה. כשהגיע ליל ראשון של חנוכה, זכו היהודים במחנה להדליק את נרות החנוכה כמצוותם. הרבי זי"ע העלה את השלהבת ברטט של קדושה... שמחה עצומה הציפה את הלבבות.

     מספר הרבי: "באחד הלילות הבאים אחזה אש הנרות בצריף כולו והתלקחה שריפה גדולה. מיד באו הרשעים לחקור ולדרוש מה היה שורש המאורע, ועל מעשה כזה להדליק אש במחנה היו ממיתים תיכף ומיד את האיש ההוא שהעז לעשותו. ואף על פי כן לא עזבונו חסדיו יתברך שמו וניצלנו מידיהם". והוסיף הרבי בהתרגשות גדולה: "אפילו אודה לה' כל ימי חיי, בימים וגם בלילות, לא אצא ידי חובתי להודות לאלוקים על שזכיתי אז תחת שלטון הרשעים לקיים את המצווה כראוי ולהדליק נר חנוכה כהלכתו, ולא זו בלבד אלא שיצאתי משם חי וקיים חרף הסכנה שריחפה אז על ראשי!" .

הקשר בין הדלקת נר חנוכה לבורו של יוסף (אוהב תורה)

     בסוגיית חנוכה בגמרא, מופיעות שתי מימרות של ר' תנחום: אחת בהלכה, ואחת באגדה. בהלכה "נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי", ומיד לאחריו באגדה, לגבי הבור שאליו נזרק יוסף "מאי דכתיב 'והבור ריק אין בו מים'?, ממשמע שנאמר: 'והבור ריק' איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל 'אין בו מים', מים אין בו, אבל נחשים ועקרבין יש בו". 'משך חכמה' מבאר את הקשר בין שתי האמרות של ר' תנחום בטוב טעם ודעת: ר' תנחום בא להסביר את גדר הברכה, שמברכים על נר חנוכה, "שעשה נסים לאבותינו", שהיא כמו הברכות הרואה מקום שנעשה לו נס, שמברך "שעשה לי נס במקום הזה", ולגבי ברכה זו קובע אבודרהם שברכה זו נאמרת דווקא על נס שיצא מדרך הטבע, כאשר רואה את המקום שארע בו הנס.

     בחנוכה היו שני נסים: ניצחון המלחמה על מלכות אנטיוכוס, והוא נחשב עדיין לנס בגדר הטבע, ונס פך השמן שהוא מחוץ לדרך הטבע. וכיוון שברכת "הרואה" מברך רק על נס על-טבעי, לכן אי אפשר לברך ברכה זו על נס הניצחון במלחמה, אלא על נס פך השמן שהוא נס על-טבעי. ותיקנו לברך ברכה זו על ראית הנרות, שהן כאילו מקום הנס. ולכן יש להדליק למטה מכ' אמה במקום שהעין שולטת בו, כדי שיברך במקום הראוי לברכת "הרואה".

     מוסיף ה'משך חכמה' שאת זה למד ר' תנחום מפרשת בורו של יוסף. על פי מדרש תנחומא על הפסוק: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" מה ראו? ראו את יוסף שכשחזר מלקבור את אביו, הלך והציץ בתוך הבור שהשליכוהו לשם, והם חשבו "לו ישטמנו אחינו" ויוסף לשם שמים התכוון, לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

     יוסף זכה לשני סוגי נסים: נס טבעי ועל-טבעי. הנס הטבעי הוא, פרשת ירידתו למצרים. כל השתלשלות הקורות אותו מירידתו למצרים עד שנעשה למשנה למלך מצרים. שונה מזה הנס שניצל מאותו בור שנחשים ועקרבים יש בו, שהיה נס יוצא מדרך הטבע. ולכן כשיוסף רצה לברך "שעשה לי נס במקום הזה", לא היה יכול לברך על הצלתו במצרים שהיה נס טבעי, אלא על נס הצלתו מבור הנחשים שהוא נס על-טבעי, ולכן חזר לאותו הבור, כדי לברך שם.

     וזה הקשר בין שני מאמרי ר' תנחום הוא רבי תנחומא שבמדרש.

הידור מצווה עד שליש (הרב נתי)

     מפורסמת השאלה מפני מה מדליקים 36 נרות בחנוכה, הרי מצד הדין מספיק להדליק כל יום נר אחד שזה ס"ה שמונה נרות לכל החנוכה. והתוספת שכל יום מוסיף והולך עד שביום האחרון מדליקים שמונה היא הידור מצווה. והרי הידור מצווה הוא רק עד שליש מהמצווה?

     ונראה ליישב שהרי עיקר מצוות נר חנוכה תקנו חז"ל משום פרסום הנס, וכל מה שמוסיפים בנרות מתפרסם הנס יותר אם כן במצווה זו ההידור הוא לא חיצוני כמו בשאר מצוות אלא הוא עצם המצווה, שכן ההידור מביא ליותר פרסום הנס.

וראיה ניצחת לדבר שהאבודרהם מביא בשם הרמב"ם שמי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו, ואחר כך הזדמן לו להדליק עוד נר שלא היה לפניו לפני כן חוזר לברך. ולכאורה קשה איפה מצינו עוד מקום בתורה שמברכים על הידור מצווה? ולפי מה שאמרנו זה מצוין שהרי בנר חנוכה ההידור הוא בגוף המצווה ומן הדין שיברכו גם עליו.

אור רוחני

     שואל הרב יאודה צדקא זצ"ל: "מדוע לא קבעו, אכילה ושתיה בחנוכה? הרי סוף סוף, גם הגוף היה בסכנה, הרי נלחמו מועטים נגד המרובים. ובחסדי ה' נצחם. אמנם, היו גם כן גזירות רוחניות. ועליהן עשו זכר, בהדלקת הנרות, אך מדוע לא עשו שום זכר לניצחון, באכילה ושתיה"?

     ומפרש: "מפני שחששו שמא במשך הזמן ישכח העיקר, שהוא הנס הרוחני. ויישאר רק זכר לנס הגופני באכילה ושתיה. והרי עיקר נס חנוכה הוא רוחני, יותר מאשר גשמי. ובכדי שיבינו הכל, כי הרוחניות, היא שדחפה את החשמונאים למלחמה. ובכדי שלא ישכח הדבר, עקרו את החומרי לגמרי ועשו אותו רוחני בלבד, בהדלקת הנרות, כדי שכל אחד ידליק בלבו ובלב אנשי ביתו, את ה'אור הרוחני'. וזוהי מצות חנוכה - 'איש וביתו' (שבת כא)

מדוע החנוכייה בצד שמאל? (הרב זליג ברנשטיין)

     על פי ההלכה, כאשר מניחים את החנוכייה בפתח, יש לשים אותה מצד שמאל, כך שהמזוזה תהיה מצד ימין, החנוכייה בשמאל והאדם יהיה מסובב במצוות מכל הכיוונים כאשר הוא נכנס לבית. עם זאת, עדיין זה נראה מעט מוזר. חוץ מאשר מצוות תפילין, שמניחים על יד שמאל עקב פסוק מפורש ("על ידכה" יד כהה) בכל שאר המצוות תמיד מקפידים לעשות דברים בימין. שופר תוקעים בצד ימין של הפה, קרבנות מסתובבים תמיד דרך צד ימין, קידוש לוקחים את הכוס ביד ימין וכו' כו'. אלא שיש לזכור את מטרתה ומהותה של החנוכייה. המזוזה, למשל, מטרתה היא להשפיע ברכה ולשמור על תוך הבית. החנוכייה, לעומתה, מטרתה לפרסומי ניסא היא מכוונת למעשה החוצה, אל מחוץ לבית. לכן, כאשר האדם עומד בפתח ופניו פנימה, המזוזה שמהותה למען תוך הבית אכן נמצאת מימינו. אבל כאשר האדם מכוון את פניו החוצה, אזי המצווה שמטרתה חוץ החנוכייה נמצאת למעשה אז מצד ימין שלו, ולא שמאל, משום שזו מהותה למען פרסום הנס ברחוב, בחוץ.

המנורה ושמן הזית כסמל החכמה בחנוכה

     במסכת בבא בתרא דף כה נאמר: "הרוצה שיחכים – ידרים, וסימנך: מנורה בדרום" רמזי חכמה רבים יש במנורה: על המנורה להיות מקשה אחת, ללמדנו, שאין לחלק את התורה, אלא, כולה מקשה אחת. שבעת הקנים הם סמל לשבעת החכמות שיש בתורה. ורמז לכך מצאנו במשלי ט' א': "חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" אף "שמן הזית מסמל חכמה" משום שהוא מובא אל המנורה.

     במסכת הוריות דף יג כתוב: "חמישה דברים משיבים את הלימוד... הרגיל בשמן זית, דאמר ר' יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך, שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה". וכן, מצינו במסכת מנחות דף פה, על הפסוק משמואל ב' יד: "וישלח יואב תקועה וייקח משם אישה חכמה", שואלת הגמרא: במה שונה העיר תקועה?, עונה ר' יוחנן: "מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן".

     רמזים נפלאים מובאים בספרים על המילה "שמן" "ראשי תיבות של שמן":

     שלמים מסרו נפשם – זכר לכך שמסרו עצמם על קידוש ה'.

     שלשה מצוות נצרו – רמז לכך שחירפו נפשם לקיים חודש, שבת ומילה. למרות שהיוונים גזרו

     שמרם מלך נאמן – ה' הצילם מ: אנטיוכוס הרשע, ניקנור- שהיה משנהו ובגריס שר הצבא.

     שני משחיתים נהרגו – הם ניקנור ובגריס שהרגום ישראל.

     מלך שלהם נס - זה אנטיוכוס הרשע, שנס וברח מעיר ממלכתו באישון ליל.

     שמן מזית נבחר – שמן זית הוא הראוי והמהודר ביותר להדלקה, כיוון שבו נעשה הנס.

     שמונה נרות מדליקים – זכר לנס שנעשה בפך השמן.

     שמש מעל נרות – את השמש יש להניח רחוק ומובדל משאר הנרות.

     שיברך מנר נוסף – לאחר שבירך "להדליק נר" ו"שעשה ניסים", מתחיל להדליק מהנר החדש.

     מצד שמאל נדלקים – אופן ההדלקה הוא משמאל לימין.

     שמאל נכנס מניחם – מקום הנחת נר חנוכה הוא מצד שמאל, כדי שיהיה וכך מסובב במצוות.

     שיעור מצוותן נאסרים – בחצי השעה הראשונה, שהוא שיעור ההדלקה, אסור ליהנות מאורם.

     שימנעו נשים ממלאכה – מצווה על הנשים להימנע ממלאכה בעוד הנרות דולקים.

ההבדל בין נרות חנוכה לנרות המנורה במקדש

     נס פך השמן הוא אמנם הסיבה הישירה למצוות הדלקת נר חנוכה, אולם בעוד שבמנורת בית-המקדש היו רק שבעה נרות, הרי בחנוכייה של חנוכה יש שמונה קנים ואנו מדליקים בה שמונה נרות. ההסבר על כך הוא: מנורת שבעת הקנים, שדלקה בבית-המקדש, התאימה למצב רגיל וטבעי, שבו הרוחניות שולטת. במצב רגיל זה, כאשר אפשר לקיים את רצון השם ללא כל הפרעות ומכשולים, אפשר להסתפק בשבעה נרות. אולם כאשר נוצר מצב בלתי- רגיל, כשהחשיכה הרוחנית עולה וגוברת, אי-אפשר להסתפק בשבעה נרות, אלא צריך להדליק שמונה. נרות החנוכה באו דווקא בעקבות התגברות כוחות הנגד והתעצמות החושך. הם נקבעו לאחר שהיוונים "גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות… ולחצום לחץ גדול" (כלשון הרמב"ם). כאשר נתרבו הקשיים והשתבש מצב הדברים הרצוי והטבעי, שוב אין די בשבעת נרות המנורה. כנגד תגבורת החושך, דרושה גם תוספת באור. זו, בעצם, מטרתם של נרות החנוכה להאיר באור רוחני-אלוקי את חושך העולם, המסתיר ומעלים על האמת האלוקית. ולכן, כדי שנוכל לעמוד במשימה זו בתקופה של חשיכה רוחנית גוברת, ניתן לנו הנר השמיני, הנר הנוסף. כמו כן איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף נר שמיני! דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סמלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך.

     מעבר לזאת, בבית-המקדש דלקה המנורה בתוך ההיכל, בפנים הבית, ואילו את נרות החנוכה אנו מציבים דווקא "על פתח ביתו מבחוץ". בזמן שבית-המקדש קיים וממנו אורה יוצאת לכל העולם כולו, די בהדלקת הנרות בפנים, בתוך הבית. אולם כאשר "החושך יכסה ארץ" או כלשון הגמרא (לגבי זמן הדלקת נרות החנוכה): "משתשקע החמה" אי-אפשר עוד להסתפק באור המאיר בתוך הבית, אלא צריך להדליק אור גם בחוץ, במקום החושך. כאשר יש חשש שהדברים השליליים הסובבים את הבית מבחוץ יחדרו גם פנימה ויעיבו על האור שבו, אין להסתפק בהארת פנים הבית, אלא חובה להציב את הנרות המאירים דווקא בפתח הבית, כדי ש'רשות הרבים' תואר אף היא מאור הנרות. גם בימינו אלה, כאשר נוצרה בעולם נסיגה במידת הדבקות באמונה ובערכי-אמת, צריך להגיב על כך בהגברת האמונה ובהפצתה החוצה. בימים כאלה אסור להסתגר בתוך המסגרת החיובית, שכן הרוחות השליליות המנשבות בחוץ עלולות לחדור פנימה. צריך לצאת החוצה ולהפיץ אור, ורק אז אפשר לשמור על האור הפנימי ואף למשוך אליו את אלה הנמצאים בחוץ.

     הקב"ה נותן ליהודי כוח מיוחד דווקא בגבור החשיכה להדליק שמונה נרות ולא שבעה, להעמידם מחוץ לבית ולא בתוכו. כל זאת, כדי לאפשר לו להתגבר על כל המכשולים והעיכובים הנקרים בדרכו. ניתנו לנו הכוחות הדרושים, וצריך רק להשתמש בהם ולהוציאם לפועל. משום כך נאמר על נרות חנוכה שהם "אינם בטלים לעולם". נרות בית-המקדש בטלו כאשר החושך גבר והביא עימו את חורבן הבית והגלות שלאחריו, אבל שמונת נרות החנוכה, שכל ייעודם הוא להתמודד עם החושך ולהאירו נרות אלה "אינם בטלים לעולם"!

''הפח נשבר ואנחנו נמלטנו'' (פנינים על התורה, רבינו יהונתן אייבשיץ)

     היה זה ערב ימי חנוכה כשהיה רבינו דרדק בבית המלמד ובקשו התינוקות לברוח מבית הספר. המלמד נאות לבקשתם אך התנה זאת באם ישיבו לו על השאלה: כמה נרות מדליקים בכל שמונת ימי החנוכה?

     על אתר השיב לו יהונתן החריף: ''הפך נשבר ואנחנו נמלטנו'' וכוונתו הייתה  שכאשר תשבר המלה פ''ח יתקבל המספר ארבעים וארבע [נרות החנוכה] – ''ואנחנו נמלטנו'' מבית המלמד...

פרסום הנס והקשר לדמי חנוכה

      נפסק להלכה בשו"ע באורח חיים סימן תרע"א, שצריך להיזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק!

      עניין זה מצינו גם במצוות ארבע כוסות. גם שם נפסק להלכה בשו"ע אורח חיים סימן תע"ב, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות.

      מהי הסיבה לכך, שדווקא שני המצוות הללו נתייחדו בהקרבה גדולה לעשייתן?!

      תירץ ר' יששכר דוב מבעלזא זצ"ל: משום ששתי מצוות אלה אינן כשאר מצוות שבתורה, בשאר מצוות מלמדים אותנו חז"ל בגמרא מסכת ברכות דף ו': "חשב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", כיוון שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ואילו בשתי מצוות אלה, הדלקת נרות חנוכה וארבע כוסות אין הדבר כן, שאף אם חשב לעשות ונאנס ולא עשה – לא נחשב הדבר כאילו עשאן, זאת משום שטעם מצוות אלה הוא כדי לפרסם את הנס שאירע בימים אלה, ואם לא עשה את המצווה בפועל, לא נתפרסם הנס על ידו!

     משום כך, נוהגים להעניק "דמי חנוכה" כדי שיוכל כל אדם לקיים את המצווה כראוי. אם כן מדוע מחלקים לכולם? אלא, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, נהגו לתת לכל מבקש.

     טעם נוסף לנתינת מעות בימי חנוכה, זה המנהג לחלק צדקה בימי החג. ובפשטות נראה שהמקור כבר נמצא בדברי המגן אברהם (בראש הלכות חנוכה, סימן תר"ע) "נוהגים הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים".

     החתם סופר מסביר את הטעם: כדי שייכנס וייצא העני בין מזוזה לנר. והדבר נלמד מההכנה למצוות: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו" כי נע"ם ראשי תיבות נר עני מזוזה". וכל זה מדובר בנתינת צדקה, כפי שהסברנו לעיל שיוכל העני לקיים מצוות נרות חנוכה ולפרסם הנס. וכן נפסק להלכה: "מרבים בצדקה בימי חנוכה כי הם מסוגלים לתקן בהם פגמי נפשו על ידי הצדקה ובייחוד ללומדי תורה העניים להחזיקם" (קיצור שולחן ערוך קלט, א).

חי צומח דומם - הקשר בין תשובה מקץ וחנוכה (מר נפתלי מלר)

דבר תורה - מקץ - חנוכה - הרב שלום יוסף ברבי

     שלושה דברים צריך לומר אדם בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עישרתן ערבתן הדליקו את הנר...

     שלוש פעמים בשנה ניתנת לאדם האפשרות לתקן חטאיו ולשנות גורלו ואלו הן-עשרת ימי תשובה הושענה רבה-וחנוכה זמנים אלו מתחלקים לשלושה קטגוריות חי, צומח ודומם.

     עשי"ת חי מדבר- בתקופה זו אנו מתכוננים ליום הגדול, יום כיפור. בנוסף אנו מתחננים, מתפללים ומבקשים מחילה יום וליל. זוהי למעשה התקופה החיה והערנית ביותר בשנה, תקופה שבה כל מעשה שאנו עושים עובר עשרות ביקורות ומסננות. שם נחתמות הגזרות מי לחיים ומי לא.

     הושענה רבה -צומח- בזמן התפילה וההקפות שבהושענא רבה נוטלים אנו את ארבעת המינים שמקור כוחם הוא מן הצומח. ובסיום התפילה חובטים אנו בערבה על פני האדמה שמשם מתחילה הצמיחה. חביטה זו באה להראות לאדם שגם אם לא הצליח להתעלות ביום כיפור, היום המרכזי של התשובה, ותחושתו שפלה ונמוכה כעין האדמה, חובט הוא בערבה ועל ידי הכאה זו מעורר תוכו לתשובה ומרחיק ממנו חומריות תאוות וכיוצא בזה. ערבה מלשון ערבות שערב הקב"ה לאותו אדם אשר רצונו האמתי לשוב בתשובה, שאכן כך יהיה ותשובה תהא מנת חלקו. תמיד צמיחה מתחילה מלמטה.

     חנוכה דומם אנו חוגגים את חג החנוכה בעקבות הנס שקרה לאבותינו, שמצאו פך שמן טהור לאחר מהומות הטומאה שביצעו היוונים, פך השמן שעליו מורכבת מהות החג ,הינו דומם. חנוכה הוא המועד האחרון בסדרת המועדים המאפשרים לאדם לשנות את חתימתו בבחינת מקץ סוף. וכן נראה שבתקופה זו קל יותר לקבל ניסים וישועות מאשר בכל השנה ברחמיו של הקב"ה ניתנת לנו הזדמנות להיחתם לטובה על ידי פעולות פשוטות ולא מורכבות כלל, פעולות דוממות כהדלקת הנר ופרסום הנס.

     הקב"ה מעניק לנו הזדמנות לתקן את נפשנו על ידי נר שהינו דומם אך אורו חי מדבר וצומח "כי נר מצווה ותורה אור" הנר מוגבל להאיר ככמות השמן השעווה או הדונג שבו כך היא המצווה מוגבלת לפי הזמן והמקום, לעומת זאת ידוע שאור הינו כח בלתי מוגבל ובלתי ניתן לתיאור וכך היא התורה, אינה מוגבלת כלל ובכל זמן קיימת ועומדת ומחכה לזָכּות את לומדיה.

     בזמן הדלקת הנרות מושפעת חמלה מאתו יתברך על האדם, חמלה המשפיעה אפילו על אדם שלא הדליק בעצמו את הנרות, אלא רק חווה את פרסום הנס על ידי ראִיה. כך היא התורה, אדם שלומד וממלא עצמו בה אין שיעור לשכרו ולפעולתו ולא זאת בלבד אף אדם שאינו לומד ומתייגע בתורה אלא קובע עיתים ומקשיב בשיעור או הרצאה מושפעת לנשמתו השפעה חזקה וכבירה. ובנוסף אפשר לומר שחנוכה מלשון נוכחות, שמוטלת עלינו המצווה להראות נוכחות הנס בכל מקום ומכך ירדו אורות של טובה לעולם.

     על כן כך כתוב במשנה שבת (פרק ב משנה ז) "עישרתן ערבתן הדליקו את הנר"-שלושה זמנים חשובים לאדם ערב שבת עם חשיכה, זמנים שברצונו לשבות מחומריותו, אך החשיכה קיימת בתוכו ואלו הן:

     עישרתן חי מדבר -עשרת ימי תשובה ששם נפתחים השערים לחיים.

     עירבתן צומח - הושענא רבה שחובטים אנו בערבה להרחיק מאתנו תאוות וחומריות.

     הדליקו את הנר דומם -חנוכה שעל ידי הדלקת הנר ופרסום הנס מושפע עלינו כח של חיזוק גם בחינת חי, גם בחינת צומח, וגם בחינת דומם.

     פרשת מקץ ידועה כפרשת האורות שכמעט תמיד נופלת בזמן החנוכה ורמזים רבים הובאו בדבר אף אנו נביא כמה ב"ה: קראתי מחכמי הספרדים שבפסוק "שובו שברו לנו מעט אוכל וכו' נמצא רמז מאלף : "שברו לנו" נשבור ונחלק את מלת "לנו" לחצי ז"א ל=30 נ=50 ו=6 86 לחלק לשתיים עולה 43 לאחר מכן נוסיף את ה"מעט" שבמלה "אוכל" שהיא כמובן האות "א" כך יוצא לנו 44 כמניין הנרות.

     עוד דבר ששמעתי מאחד האדמו"רים נר בגימטרייה 250 נכפיל בשמונת ימי החנוכה יצא 2000 נוסיף כה' שזהו התאריך שבו חל החג' יצא לנו: 2025 כמניין התיבות בפרשה.

     רמז נוסף שיצא לי לחשב בסיעת הדישמיא - בפרשה חולם פרעה שני חלומות נוסיף את פרטי החלומות של פרעה ואת פתרונם וכך יצא: שני חלומות + שבע פרות בריאות + שבע פרות רזות + שבע שיבולים בריאות + שבע שיבולים דקות + שבע שני שבע + שבע שני רעב = מד' שזה 44 כמניין הנרות. ועוד ניתן לומר שרמז זה קשור בחלומות ואם נהפוך את המספר מד' יצא לנו "דם" וידוע שאדם שחולם על דם מראה שנמחלו עוונותיו וזה בדיוק מתקשר לחג החנוכה שזהו המועד האחרון לחיתום ובאפשרותנו לבקש שימחל הקב"ה על עוונותינו וחטאינו.

שבת, חודש, מילה. (זרחיה ליאור)

מה בין יון לישראל?

     מובא בהרבה ספרות חז"ל שהיוונים לא מנעו את לימוד התורה כשלעצמו כחכמה לא היה אכפת להם אלא גזרו על עם ישראל שלא לקיים את השלושה מצוות הללו שהם שבת, חודש, ומילה. אגב נעיר כבר כעת שבמילה חשמונאים רמוזים כל השלושה. ש' שבת, ח' חודש, מ' מילה. הם החשמונאים נאבקו בגזרה זו ולכן הם כינו את עצמם בשם חשמונאים כאילו אמרו אנו החזרנו לעם ישראל את המצוות הללו, הצלחנו להתגבר על היוונים ולבטל הגזרה. ואכן חזרו ישראל לקיים בלב טוב וללא פחד את מצוות השבת החודש והמילה. אם נביט אז נגלה שחג החנוכה בתוכו ובפנימיותו כבר מתקן הוא ומגלה בתוכנו את שחזרה לישראל האפשרות החוקתית מטעם השלטון לקיים מצוות אלו. איך?

     מילה - חג החנוכה אורכו שמונה ימים שזה דומה לשמונה ימים בהם מקיימים את מצוות הברית ברך היהודי הנולד.

     שבת - בשל העובדה שימי החנוכה שמונה המה אז בהכרח ששבת חייבת להימצא בתוך ימי החנוכה ולפעמים ישנם שנים שיש בימי החנוכה שתי שבתות, אם כה' בכסלו חל בשבת.

     חודש - ימי החנוכה שמתחילים בכה' כסליו לאורך שמונה ימים חייב מן ההכרח לעבור גם בראש חודש טבת, ולפעמים ישנם שנים שיש גם שני ימי ראש חודש אם כסלו הוא חודש מלא.

     נמצא שבימי החנוכה מתקנים אנו את מצוות השבת את מצוות המילה ואת מצוות החודש. ובאמת מה כל כך מיוחד במצוות אלו ומה יש בתוכנם שהיוונים לא אפשרו לנו לקיימים? כדי להבין זאת צריכים להבין מהו השורש המחשבתי רעיוני של יון.

     יון, הבינה שיש בעולם צד גשמי ויש צד רוחני. אך מה שמפריע להם הוא החיבור שבניהם. איך ניתן בכלל לחבר חומר עם רוח שהינם שני דברים ועניינים נפרדים ללא כל קשר. מה שהיהדות מנסה וגם מצליחה להביא לעולם הוא את הרעיון שניתן גם ניתן לחבר את החומר לרוח ולקדשו.

     מילה - הרי אם הקב"ה ברא אותך ערל ולא מהול מי אתה שיכול על ידי פעולה כירורגית קטנה לקדש גופך אליו? מה פתאום, אם רצה הא-ל בכך, שיברא אותך מהול אין אתה רשאי לעשות בעצמך פעולה כירורגית בגופך ועל ידה להתקדש.

     שבת - אתה בתור אדם שעומד חי בעולם של מעשה מי אתה בכלל שתחליט שיום בשבוע אתה שובת ממלאכה אתה באת כאן לפעול ולעבוד לא ניתן לך להתחמק, כל עוד שבכוחך ובבריאותך לעבוד, תעבוד מה הבטלה הזאת ועוד בשם הדת? ועוד לקדש את אי העשייה ביום קדוש לה' זה לא יתכן? לא מתקבל על הדעת כך חשבו להם היוונים ומתוך מחשבה זו גזרו הגזרות.

     חודש - הרי קידוש החודש ניתן לחכמים על פי ראיית המולד ועל פיו נדע מתי יחול חג הפסח ולפיו ידעו גם מתי יחול יום הכיפורים. וחלות הקדושה על יום חול חלות שה' כביכול מתחשב בה כדי שדרכה ניתן יהי לתן לשכר למקיים או לעונש למחלל דהיינו לתת למי שלא מקיים הפסח ולמי שמתחמק מן המחויבות של יום הכיפורים את עונשו וכל זה על פי דעת בית דין ששמע מפי עדים? מי אתם? וכי בן אדם יכול לקדש יום חול לעשותו יום שבת שבתון כדוגמת יום הכיפורים?

     נמצא שבחנוכה מתמצא כל העניין. כי עצם עניין המנורה העשויה כולה ממקשה של זהב שהיא הלוא מתכת יקרה ששווה הרבה מאוד ערכה החומרי רב, ועליה כן עליה אתם מדליקים בשמן זית זך כתית למאור את הנרות, נרות העולות בשלהבת כלפי למעלה. אין זה כי אתם בפעולה זו מחברים שמים וארץ מחברים אתם בנושא אחד רוח עם חומר. נמצא, שבנר הקטן הזה נעשה כל הנס ובנר הזה הראנו לעולם כולו שאכן היהדות היא כן שמחברת ומקדשת שמים עם ארץ חומר עם רוח, הוא עם ישראל בא, ומקדש את החול ומביאו אל הקודש.

אם היוונים ניצחו?! - חושך זה יון

     חג החנוכה הוא החג ה"שבוי" ביותר בעם ישראל.

     בשנים האחרונות עשו מהחג את ההיפך המוחלט מהמהות שלו: המכבים האמתיים נלחמו נגד הספורט, ואנחנו לעומתם מנציחים את הספורט ע"י 'מכבים' מסוג אחר, כמו מכבי ת"א וכפר הספורט שנקרא מכביה... הם נלחמו נגד מופעים וקולנוע, אך היום כל ההורים יודעים שבחנוכה יש את מספר המופעים הגדול ביותר: פסטיגל, פסטיבל ועוד...

     מסקנה - יון ניצחו!

     לכאורה ניתן לשאול: הרי, אריסטו, אפלטון, סוקרטס וחבריהם היו חכמים מופלאים, חכמתם היא בגדר תגלית. אם כן, מדוע נאמר ש"חושך זה יון"? כיצד יתכן שהם החשיכו את העולם, הרי חכמה בגויים תאמין? ואפילו חכם גוי מברכים עליו "שחלק מחכמתו לבני אדם"?!

      ניתן לומר בדרך רמז: כחש = חשך = שכח

     העולם מראה לנו שהאקדמיה היא החשובה. התפיסה הזו למעשה מכחישה את התורה, ומחשיכה את אור התורה. כאשר אור התורה מתעמעם ח"ו התורה הולכת ומשתכחת, וכאשר היא תשכח יהיה בעולם חושך מוחלט. כנגד זה, בחג החנוכה עלינו להרבות בלימוד התורה ובכך להגביר את אור התורה. וכבר רמזו על האמור במסכת שבת כב: "מאי חנוכה? דתנו רבנן", שעיקרו של החג הוא לימוד התורה...

תורה מגנא ומצלא (הרב יוסף זילברפרב)

     במצות הדלקת נר חנוכה ישנם הלכות רבות שמהם ניתן ללמוד דרך חיים מה היא. בין ההלכות שבהלכות חנוכה: כל השמנים והפתילות כשרות להדלקה וגם אלו שפסולים להדלקת נר שבת ולהדלקת המנורה במקדש. לא רק המדליק מברך, אלא גם הרואה נר חנוכה מברך שעשה ניסים, יש אפשרות לצאת יד"ח בהדלקה על ידי השתתפות בפרוטה. כבתה אין זקוק לה. מקום ההדלקה – פתח ביתו מבחוץ. גובה העמדת המנורה – למעלה מג' טפחים ופחות מעשרה. זמן ההדלקה – בין השמשות, והעיקר – משך ימי החנוכה – שמונה ימים מה שלא מצינו בשום חג אחר ואפילו חג הסוכות הוא שבעה ימים, ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו.

     כשנתבונן בהיסטוריה נראה שתקופת המועד הייתה קצרה מאד, שהרי היוונים נכנסו לבית המקדש וטימאו כל מה שהיה בדרכם כולל אבני המזבח שחוללו לעבודה זרה. בני חשמונאי נלחמו ביוונים וניצוחם על ידי הנס הגדול ומלכותם נמשכה שמונים שנה, עד שבאו הרומאים וכבשו את ירושלים והגלו את ישראל מאדמתם ועיקר גלותם הייתה למצרים, ומאז אותה תקופה עדיין נמצאים אנו בגלות עם הסמליות שבהדלקה.

     נאמר: "נר ה' נשמת אדם". המקבילה של הנר היא הנשמה והקב"ה מצייד את עם ישראל בגלויותיו בהדלקת נר חנוכה ובהלכותיה כדי להאיר לנו את חשכת הגלות.

     בירושלמי בפרק ה' ממסכת סוכה, מסופר על טרינוס קיסר שהיה באלכסנדריה ובאותה תקופה רוב הגולים היו שם, שהלך לכבוש את הברבי הנמצאים ביבשת אפריקה. בליל תשעה באב ילדה אשתו בן או בת ובחנוכה של אותה שנה מת הבן. ראתה אשתו שהיהודים בליל תשעה באב בוכים ובחנוכה שמחים. שלחה אגרת לבעלה, עד שאתה כובש את ברברי בוא וראה מה עושים לנו היהודים כאן במצרים. חזר הקיסר והרג את כל הגברים וציווה את הנשים להינשא לגויי מצרים, ואמרו הנשים: מה שעשית לבעלינו, עשה לנו, והרגם, ומאז נגדעה קרן ישראל ומאז אותה הדלקה ממשיכים אנו כל שנה את ההדלקה בהיותנו בגלותנו.

     הבית מסמל את חוסנו של האדם, הן הגשמי והן הרוחני, אדם בביתו מרגיש מוגן יותר מאשר נמצא בחוץ. כשמצווים להדליק בחוץ מתייחסים לאותם אנשים המרוחקים מתורה ומצוות ונמצאים בחשיכה וההלכות הקשורות למיקום, למקום, לצורת ההדלקה וזמנה באים ללמדנו שעלינו על ידי הנר להאיר את אותם הנמצאים בחשיכה ולקרבם לתורה ומצוות. חז"ל נתנו לאנשים אלו להתקרב גם על ידי זה שרק רואים את הנר לפני שהשתתפו בפרוטה, כבר יכולים לברך, מה שלא מצאנו בסוכה, במצה ובשופר, כיון שחנוכה נועדה לחבר אפילו את אלה שלא חשבו להתחבר, ואם האדם התחיל להתחבר יכול הוא להשתתף בפרוטה עד שיגיע למצב שידליק בעצמו, וזה כוחם של הימים הללו.

     ידועים דברי הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלותך על הפסוק: בהעלותך את הנרות, שאמר הקב"ה לאהרן הכהן: שלך גדולה משלהם שאתה מיטיב ומדליק את הנרות, ומבאר הרמב"ן שרמז לו הקב"ה על הדלקת נר חנוכה שהוא ההמשך להדלקת המנורה והוא המחבר אותנו לבית המקדש, וכן מצינו בכלי המקדש שהורחקו מרוב אנשי הארץ חוץ מהכוהנים והלויים שניתנה להם האפשרות לשמש במקדש, חוץ מכלי המנורה שעל אהרן היה להיטיב את המנורה בפנים המקדש ולאחר מכן אפשר היה להוציאה לחוץ וזר היה כשר להדלקה ואז היו מכניסים אותה למקומה, ללמדנו על החוט המחבר בין בית המקדש לחנוכה, וזה מה שנאמר לאהרן: שלך לעולם קיימת.

     יש המדליקים בפנים – מניחו על שולחנו ודיו, ללמדנו שהחוץ נכנס פנימה ובתוך הבית מרגישים אנו את האווירה שבחוץ, ולכן כיון שזו שעת הסכנה יש לגרש את החוץ מהבית ולכן מדליקים בפנים. וכאן נשאלת השאלה, האם החוסן האימוני שלנו מספיק חזק, האם אנחנו כמחנכים מובטחים שלא נתפתה אחרי החוץ? הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו לגלויות ארוכות ברוחניות ובגשמיות ומביא עלינו את חג החנוכה שהוא מעל הטבע – שמונה ימים, שבהם ניתן למלא את האנרגיות החיוביות לכל השנה, כדברי הנביא: "גם כי אשב בחושך – ה' אור לי", ההצמדות לאור – נר מצוה ותורה אור יכולה להועיל לעם ישראל השרוי בחושך, ומובנת תשובת הגמרא במסכת שבת על השאלה: מאי חנוכה? – דתנו רבנן, רק על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה נוכל לשרוד בגלותנו.

המנורה - רמזה לחכמה, ואורה - רמזה לתורה (מעיין השבוע).

     בבית המקדש דלקה מנורה בת שבעה קנים, זו שעל הדלקתה נצטווינו בתחילת הפרשה. המנורה רמזה לחכמה ואורה רמזה לתורה: "כי נר מצוה, ותורה אור". וכן אמרו חז"ל: "הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה". אור המנורה רמז לתורה, ושבעת קניה- לשבע החכמות. לומר לך, שהתורה הקדושה כוללת את כל החכמות, התרבות והמדע שבעולם, והם מתאחדים בה למקשה אחת. אין לנו צורך לרעות בשדים זרים ולאמץ את חכמתם. הכל נמצא אצלנו, בתורה הקדושה! מרן ה"חזון איש" זצ"ל יעץ והדריך מנתחים מומחים- מתוך בקיאותו והעמקתו בהלכות "טריפות". יעץ והדריך אגרונומים וחקלאים- מתוך בקיאותו בהלכות "כלאיים". הלא אין שטח ומגזר, שתורה אינה מתייחסת אליו!

     מילא, הם- הגויים- מעריצים את ה"תרבות" שלהם (וידוע כמה מושחתים היו רבים מסופריהם הדגולים והמלחינים הגדולים, עד התבהמות וסיאוב!) אבל לנו- הרי יש את התרבות שלנו!

     למגיד מדובנא זצ"ל, בספרו "אוהל יעקב", היה משל נאה ומאלף: מעשה בשני נערים שחזרו מבית הספר. האחד בן עשירים, לבוש בגדים נאים. בבוקר אכל ארוחה משביעה, בהפסקה אכל מעדנים, ועכשיו ציפתה לו בביתו סעודה דשנה. השני היה בן עניים לבוש קרעים. בבוקר לא אכל מאומה, גם לא בהפסקה, ועכשיו חיכה לו לחם צר. בדרכם עברו ליד קונדיטוריה, והריח הכבד והמתקתק סחרר את ראשו של הנער הרעב. הציץ חברו פנימה ואמר לו: "בוא ניכנס, נסתכל בעוגות". נכנסו, והעוגות קרצו: עוגות קרם, עוגות קקאו, צימוקים ושקדים. מבלי שידעו כיצד הושיטו יד חומדת... ולפתע אחזה בצווארם יד ברזל: האופה לכד אותם בשעת מעשה! "הנה, תפסתיכם, גנבים קטנים! לא תמלטו עוד מידיי! היכן אתם לומדים?". בקול רוטט ענו לו, והוא גרר אותם ברחובות העיר. אוי לאותה בושה! המורה היה עוד במקום, והאופה הפקיד בידו את שני הסוררים.

     הביט המורה בתלמיד העני, ותבע הסבר. הלה פרץ בבכי סוער: "טעיתי, עוויתי, לא עמדתי בפיתוי! לא אעשה זאת עוד, לעולם! אני מבטיח, באמת!". ניכרים דברי אמת, והמורה אמר: "אני מאמין לך. ומקווה, שלמדת את הלקח!". התלמיד פנה והלך, והמורה נפנה אל התלמיד העשיר. הוא עמד רגוע. ציפה להבטיח את הבטחתו וללכת. אך לפתע. בלא אומר ודברים, ספג סטירת לחי מצלצלת! "מה זאת, קרא בהתמרמרות. "מדוע האפליה? הרי היינו יחד, נכנסנו לשם יחד, יחדיו שלחנו יד! למה הוא שולח בלי פגע, ואני סופג סטירה?". "אומר לך", ענה המורה. "כשילד קטן ניצב ליד מדף עוגות מגרה, הפיתוי הוא גדול והילד קטן. זה לא מצריך גניבה, בשום אופן לא. אבל יש בכך כדי ללמד זכות, ולפטור את העניין באזהרה חמורה. לא על כך ניתנה הסטירה. "אבל כאשר עברתם על פני הקונדיטוריה וחברך המורעב הסתחרר ונכנס – אין לדון אותו על כך. שהרי רצה רק להריח את ריח המאפה, לזון בו את עיניו. אין לו בבית עוגה, אף לא עוגייה. ולאחר מכן קרה מה שקרה. אבל אתה, שיש לך בבית מכל טוב- מדוע נכנסת לשם? מה חיפשת שם? מדוע נכנסת למאורת הניסיון?.. על כך בא העונש, משום כך הכיתיך!"

     והנמשל: הגויים, אם יקראו בעיתוניהם ויעיינו בספריהם, הרי אין להם תרבות אחרת. ואז, אם נשמתם תורעל בגלל הזוהמה שבעיתונות, ובגלל הכפירה שבספרים- מה לעשות, הם עלו על מוקש, מתו בהכשת הנחש. אבל יהודי משלנו שיקרא עיתונות חילונית ויחשוף עצמו לפתע לתמונת תועבה, למאמר כפירה, ללעג לכל קדשי ישראל- לא יוכל להתנצל ולומר: "נכשלתי, לא ידעתי שזה כתוב שם". כי ישאלוהו: "מדוע נכנסת לשם, הרי יש לנו את הספרות שלנו! את ילקוט מעם לועז, את אגדות חז"ל, את תולדותיהם של צדיקים. אז מה יש לנו לחפש שם?!"...

גזירות היונים

     כתב הרמב"ן (שמות כ- ו) על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי". ... ומצאתי במכילתא: לאוהבי - זה אברהם וכיוצא בו. ולשומרי מצוותי - אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותיי, אלו היושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות, מה לך יוצא להיהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא להישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא להיצלב? על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל (מקל ורצועה)? על שנטלתי את הלולב. ואומר אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי לאהב לאבי שבשמים. וכו'.

     אחת הגזרות שגזרו היונים הייתה שלא לקדש את החודש. מסופר על מרן הרב יוסף כהנמן זצ"ל, שבאחת מנסיעותיו לגיוס כספים לטובת הישיבה, הגיע לדרום אפריקה, ואסף שם ציבור של יהודים יוצאי ליטא, על מנת להתרימם. יהודים אלו היו חילונים, וממילא האווירה באולם הייתה קרירה ואולי אפילו חשדנית במידה מסוימת.

     פתח הרב את דבריו בשאלה: בקידוש לבנה אומרים, "דוד מלך ישראל חי וקים" ומיד אח"כ אומרים אחד לשני "שלום עליכם", מה הקשר, שאל הרב, בין שני הדברים?

     בתשובתו תאר הרב את תקופת היונים, כאשר הסתובבות חיילים יוונים ברחבי הארץ, ואוי לו ליהודי שנתפס כשהוא בדרך לירושלים להעיד את עדותו על חידוש הלבנה. באותה תקופה כשרצו לדבר על הלבנה בחידושה, היו אומרים, "דוד מלך ישראל חי וקיים", מפני שישראל נמשלו ללבנה. והנה, ממשיך הרב בתיאורו, יהודי אחד ראה את חידוש הלבנה והחליט לצאת לדרך, בלילה חשוך, ללא אור הירח, (שהרי הוא הולך להעיד על המולד), ופתאום הוא שומע מישהו שואל, "מי שם?" פחד ואימה אוחזים אותו, בוודאי זה האויב שמתקרב, הוא שומע צעדים כנגדו בשמחה שלום עליכם, שלום עליכם.

אמר להם הרב, אחים יקרים, טיירע ברידעליך, אנו לא אויבים אנו אחים, שלום עליכם, שלום עליכם...

על שמלתי את בני

     גזירה זו שגזרו היוונים, חזרה על עצמה בימי הקומוניסטים בבריה"מ. בספר "קול בדממה נשמע" מספרת המחברת על סבתא יהודייה שלא הסכימה לגעת בנכד עד שיכנס בבריתו של אאע"ה.

     לעשות ברית מילה לתינוק בן שמונת ימים, מהווה אליבא החוק הקומוניסטי "כפייה דתית". וההסבר הוא: מכיוון שהתינוק אינו יודע להתנגד, ומבצעים בגופו ניתוח מבלי לקבל את הסכמתו, הרי זה מהווה אקט של כפייה. אבל שונה הדבר אם אדם מבוגר מל את עצמו, זה ענינו הפרטי ואין בכך משום עבירה על החוק; לכן יש להמתין עד שהבן יגיע לגיל שמונה עשרה, שאז הוא נחשב כאדם עצמאי, ואז הוא רשאי להחליט אם רצונו בכך.

     זכור המקרה, באשה מבוגרת שנולד בן לבנה. אמרה האישה לבנה: להווי ידוע לך שאם לא תמול את בנך, לא אכיר בו כבנכד, ואפילו לא אגע בו - כי לא יעלה על הדעת שאני אחזיק בזרועותיי נכד בלתי מהול. הבן הנבוך - מתוך יחס של כבוד לאימא הזקנה, אמר לה: את רשאית לעשות מה שאת רוצה, אבל על אחריותך האישית, ולא על אחריותי.

     לאחר זמן, כאשר בני הזוג נסעו לחופש שנתי והשאירו את הילד בידי האימא הזקנה, נזדרזה והזמינה מוהל וערכה את הברית- מילה. היא לקחה לעצמה את כל הכיבודים: קוואטר, כסאו של אליהו, סנדקאות וכו'.

     כשחזר הבן ומצא את בנו מהול, נתמלא פחד שמא יתגלה הדבר בעת הטיפול השגרתי בתחנת אם וילד, והאחות המטפלת בוודאי תמסור על כך למשטרה. הלך והקדים רפואה למכה - הקים "ויצעקו" מבויים נגד אמו, שעשתה מעשה כזה בניגוד לרצונם. הזקנה נאסרה, והוגש נגדה כתב אישום על ביצוע מעשה של כפייה דתית נגד תינוק חסר מגן.

     למרבה האירוניה, השופט שבפניה הועמדה הזקנה לדין, היה יהודי מבטן ומלידה. "איך העזת לעשות לילד מום נוראי כזה?" פנה אליה השופט בפנים מביעות זעם. לא איבדה הזקנה את עשתונותיה, וענתה לשופט בנימה לגלגנית: הלא גם אתה יהודי, ובוודאי גם לך יש מום נוראי כזה... נכון, אבל זה היה לפני המהפכה, היום במשטר הקומוניסטי, זו עבירה גדולה לעשות דבר כזה לתינוק. הזקנה האמיצה המשיכה להטיח נגד השופט ואמרה: תראה, למרות שאתה מהול כיהודי, זה בכלל לא הזיק לך ולא מפריע לך להיות גוי ככל הגויים, ולהתנהג כגוי לכל דבר. לפיכך אני אומרת לך, שגם לילד הזה לא יזיק הדבר מאומה לכשיגדל, והוא יוכל גם אחרי שנימול להיות גוי מושלם כמוך, וקומוניסט כשר...

     כאן פקעה סבלנותו של השופט, ופנה אליה בכעס ואמר: מה את עושה עצמך מטומטמת. אנחנו נשלח אותך לעשר שנים ל"חד גדיא", ואז תיווכחי אם זה הזיק לו או לו. הרימה הזקנה את עיניה כלפי שמים ואמרה: אני מודה לך הקב"ה על החסד - אני חשבתי שנשאר לי לחיות עוד שנה שנתיים בעולם הזה, והנה בא השופט הזה ומבטיח לי עוד עשר שנים, ישתבח שמו! וגם לך השופט מגיע תודה גדולה, שהענקת לי אריכות ימים...

     כל הנוכחים באולם פרצו בצחוק, גם השופט הקשוח לא היה יכול להתאפק מלצחוק. לאשה היה עו"ד ממולח, והוא פנה לשופט ואמר לו: הלא אתה רואה עם מי יש לך עסק: אישה זקנה שדעתה מטושטשת מזקנה ומרוב ימים. הראית מימיך אדם שיכריז שהוא מאושר כשפוסקים לו עשר שנות מאסר. אין לך הוכחה גדולה מזו שהיא אינה שפויה. הטיעון הצליח, והיא קיבלה שנתיים מאסר על תנאי...

רמז לדיני חנוכה בפרשת מקץ

     דבר תורה אשר השמיע באזני מורנו הרב הגאון רבי מאיר יניב נ"י. דברים אשר שמע בינקותו בטיש, פרשת השבוע מקץ. מאת האדמו"ר מקרעטשניף נדבורנא.

     כידוע פרשת מקץ בספר בראשית חלה תמיד בשמונת ימי החנוכה. ופרשה זו מתחילה במילים: "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם"

והנה הקב"ה שלח לנו רמז לדיני החנוכה.

ויהי - וכל ישראל הנרות ידליקו

מקץ - מצוותן קודם צאת

שנתים - שמאל נר תדליק ימין מזוזה

ימים - יש מחלוקת, יש מוסיפין

ופרעה - ויש פוחתין. ראשון עיקר הלכה

חלם - ח' לילות מדליקין

     כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואי"ה במהרה בימינו משיח בן דוד יבוא ויגאלנו.

על ידי המוסיף יצר הרע הולך...

     הרה"ק רבי מרדכי מקאזמיר זי"ע אמר אמרה נפלאה על הפסוק (בראשית מד', יט') "אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח, ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן".

     הנה בגמרא שבת (כא:) בעניין נרות חנוכה פליגי בזה בית הלל ובית שמאי, בית הלל סוברים שצריך להיות בכל יום מוסיף והולך, ובית שמאי סוברים שצריך להיות פוחת והולך.

     ועל כך מצינו רמז בכתוב: "אדני שאל את עבדיו " - הקב"ה תובע ושואל מאתנו "היש לכם אב או אח?" דהיינו איך אתם סוברים א"ב היינו שצריך להדליק בכל יום יותר, ביום ראשון א' וביום שני ב', או א"ח , היינו שצריך להיות פוחת והולך להדליק ביום א', ח' נרות, וביום שני ז' נרות.

     "ונאמר אל אדני יש לנו 'אב' זקן" – על כך אנו משיבים, שאנחנו פוסקים כבית הלל שצריך להדליק ביום ראשון א' וביום שני ב', ולהיות בכל יום מוסיף והולך, וע"י ה'אב' - שזוהי הבחינה של מוסיף והולך בעבודת ה',  נוכל להכניע את היצה"ר שנקרא - זקן וכסיל!...

בואו ונעלה עליהם ונבטל מעליהם הברית אשר כרת להם אלוקים (הרב צ. מנדלסון)

     נאמר במגילת אנטיוכוס: בואו ונעלה עליהם ונבטל מעליהם הברית אשר כרת להם אלוקים, שבת, ראש חודש, ומילה.

     הקשה הרב הקדוש מהרי"ד מבעלז זיע"א: מדוע גזרו דווקא על שלושה דברים אלו והסביר כי שלושה דברים אלו יש בהם אופנים של היתר, דהיינו , שבת – פיקוח נפש דוחה שבת. מילה – מי שמתו אחיו מחמת מילה פטור מלמול. חודש – אם לא באו השליחים גם כן מקודש החודש ולמרות שלא הייתה עדות. לכן באו היוונים וגזרו דווקא על שלושה דברים אלו כי חשבו שאם יש בדברים אלו היתרים יהיה להם יותר קל, אך בני ישראל לא הלכו אחרי היתרים. וגם אחרי הניצחון היה להם היתר להדליק בשמן טמא שהרי טומאה הותרה בציבור, ואף על פי כן החמירו על עצמם לקיים את המצווה רק בשמן טהור, ולכן נעשה להם הנס בשמן.

     ונראה שכונתו היא להראות שגם היצר הרע הולך בדרך זו, תמיד מראה לנו על דברים מסוימים שבהם יש אופנים של היתר ומנסה לפתות אותנו להקל ולהתיר וע"י זה למצוא פתח לדברים חמורים יותר.

מדוע לא הדליקו החשמונאים בשמן טמא? (הרב אברהם בליקשטיין)

     אחת התשובות המפורסמות על קושיית ה''פני יהושע'' ששואל על החשמונאים, מדוע לא הסתמכו על ההיתר של "טומאה הותרה בציבור", ולפיכך היו יכולים להשתמש בשמן טמא בשופי, ומדוע חפשו בחירוף נפש אחרי שמן טהור, והסמיכו את הנס הגדול של חנוכה במציאת הפך הטהור וקבעו הדלקה בשמונת ימים? ועל זה מיישבים האחרונים, שידעו החשמונאים שכיון שמדובר ביסוד העבודה מחדש אחרי תקופה ארוכה ומרה שבה התבטלה העבודה בבית המקדש, וכיון שמדובר ביסוד, התחלה וחינוך מחדש, היו חייבים לעשות כל מאמץ לחדש אותה בתכלית ההידור והטהרה. הא למה הדבר דומה? לאדריכל שנדרש לתכנן ולבנות בניין רב קומות, הרי ברור לכל שהקפדתו הגדולה והיתרה תהיה על חוזקם ויציבותם של היסודות, ועל שלב זה ייתן את כל שימת לבו ומעייניו יותר מאשר בשאר הבנייה, למרות שגם שאר הבנייה חשובה.

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק (אוצר מרגליות).

     אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק (שולחן ערוך או"ח הלכות חנוכה סימן תרע"א) לכאורה קשה להבין מדוע מצות נר חנוכה שונה יותר מכל המצוות, שאם אין לו כסף הוא פטור, כי אונס רחמנא פטריה, ואילו בחנוכה חייבו לחזר על הפתחים.

     ותירץ ה"אבני נזר", כי בכל המצוות אם יש לו מחשבה טובה לעשות את המצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את המצווה. כלומר, המחשבה מועילה לו כאילו עשה את המצווה בתוך החדר בשבילו ולעצמו. אבל את ענין פרסומי ניסא אי אפשר לעשות במחשבה, שהרי יהיה מה שיהיה, לאחרים לא יתפרסם הנס, ולכן פה חייב למכור מלבושיו ולקנות נר חנוכה

חודש, שבת, מילה (הרב חנן ליבוביץ)

     בספר "אוצרותיהם של צדיקים" מביא בשם הגאון רבי צבי הירש פרידלינג ז"ל: על דבר פליאתו מדוע אנו מדליקים בחנוכה נרות לזכר הנס שנעשה בפח השמן, הלא היונים גזרו לבטל מישראל חודש, שבת ומילה ולמצוות אלו אין אנו עושים שום זכר?

     הנה כבר הביא באיזה ספר ששמע בשם גדול אחד דבנרות שאנו מדליקים טמון רמז לשלושת המצוות הנ"ל. דהנה הנרות בכללם הם ארבעים וארבע, ושבת היא היום השביעי, מילה ביום השמיני, חודש הוא אחרי כ"ט יום. כ"ט ועוד ח' ועוד ז' הם מ"ד.

הגיגים ב"על הניסים" לחנוכה

"על הניסים" בחנוכה צופנת בחובה שאלות רבות נענה על כמה מהם.

"רשעים ביד צדיקים"

     ר' אלחנן ווסרמן זצ"ל הבין מדוע רבים ביד מעטים זהו נס, אך מהו הנס ברשעים ביד צדיקים? אין כאן הרי כל חידוש ונס, הרי כך צריך להיות?

והוא השיב: אלא, הרשע, לעולם חזק יותר מהצדיק, כי הוא משתמש בכלי מלחמה ללא הגבלה וללא כל רסן, הוא הורס ומשחית ללא כל בושה ורחם. ואילו הצדיק, מעשיו מחושבים ואינו נוהג באכזריות ואלימות מיותרת ויתכן שבמלחמה יגבור הרשע על הצדיק שזו היא הרי אומנותו... וראו זה פלא, דווקא הצדיקים ניצחו ב"מגרש הביתי" של הרשעים... זהו אכן הנס של מסירת רשעים ביד צדיקים, כי זהה הוא כמו מסירת גיבורים ביד חלשים...

"להודות ולהלל לשמך הגדול"

     ר' שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל משווה בין פורים לחנוכה, ושואל: "מדוע בחנוכה אומרים ב"על הניסים", שקבעו שמונת ימי הלל והודאה ולא מזכירים כלל את מפלת יוון, ואילו בפורים, מזכירים תליית המן על העץ, ולא אומרים כלל על קביעת משתה ושמחה?

     ומסביר הרב: זה כדי להראות את היפך כוונת הרשעים, שעמדו עלינו באותן התקופות: בחנוכה- עיקר כוונתם הייתה להשכיחם תורתך, ולכן, אנו מזכירים את ההודאה לשמך הגדול. ובפורים- הייתה הכוונה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. ולכן, מזכירים את מפלתם של עצמם...

"גיבורים ביד חלשים"

     ר' לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל תמה ושאל, מדוע מכונים בניו של מתתיהו חלשים? הרי היו ידועים הם כגיבורים גדולים?

אלא, עונה הוא: החשמונאים בצדקתם הרבה לא סמכו על כוחם כלל, אלא, בטחו בה' ובחסדיו הרבים והאמינו כי ברצונו ימסור בידם את ממלכת יוון האדירה. וזו כוונת התפילה: מסרת גיבורים – הבוטחים בכוחם, ביד חלשים – שאינם בוטחים בכוחם אלא בה'...

על המלחמות (אשר לורבר)

     באחד מימי חונכה תשכ"ו הופיע הרב מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל במושב יסודות, כדי להשתתף בשמחה חנוכת הבית של בית הכנסת המקומי. כיון שנתכבד לשאת דברי ברכה לכבוד המאורע, שילב בדבריו רעיונות מענייני דיומא, והסביר בין השאר את נוסח ההודאה שאומרים בתפילה ובברכת המזון "על הניסים ועל הנפלאות ועל המלחמות".

     הוא שאל בפליאה כאיש משתומם: מהו שאנו מודים על המלחמות, וכי אוהבי מדון אנחנו, ועל חרבנו נחיה, ששמחים כביכול על שזימן לנו ה' מלחמות, וכי לא מתאים יותר שנודה על הניצחונות שבהם מיגרנו את האויב? והשיב להודות על הניצחון – עדיין מוקדם מידי. הלא המלחמה ביונים הייתה מלחמה רוחנית בעיקרה. מלחמת הקדושה נגד הטומאה, והניצחון הסופי לא יהיה אלא בעת שיבוא משיח צדקנו... אפס, בינתיים מודים אנו על עצם הדבר שאנו נלחמים על כך שבכל המצבים הקשים ביותר שהטומאה מאיימת להשתלט ולכבוש הכל יהודים אינם נכנעים אלא מלחמים בעוז על יהדותם... (הרב מפוניבז' חלק ג' עמוד ע"א)

מוסר השכל מהנרות (נר ישראל, חלק ג' חנוכה. קבלתי מהרב בן ציון סנה)

     מנרות חנוכה יש לו לאדם ללמוד מוסר שלא יתייאש גם כשהוא נמצא במצב גרוע מאד. גם אם יתדרדר למצבים חמורים ונדמה לו שהעולם חשך בעדו, אף על פי כן יתחזק באמונה ויאמין באמונה שלמה שהכל מה' יתברך והכל לטובתו ואז יאיר לו ה' יתברך. וזאת לומדים אנו מנרות החנוכה.

     שהרי ידוע שסוף החודש הוא זמן פחות מובחר מתחילת החודש. לילה, מהשקיעה עד חצות הוא זמן תגבורת הדינים, והמקום הפחות מובחר בעולם הוא למטה מעשרה ועל דרך שאמרו ז"ל (סוכה דף ה' ע"א) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. הצד הפחות מובחר הוא צד שמאל. והנה נר חנוכה מדליקים דווקא בסוף החודש וזמן הדלקת הנרות הוא בלילה, והנחתן למטה מעשרה ובצד שמאל. כל זה בא להורות לאדם שאין להתייאש אלא להתחזק באמונה גם כשהחושך יכסה ארץ, בכל זאת יאיר לנו ה' ברוב רחמיו וחסדיו, ובחמלתו ניוושע במהרה.

משחק הסביבון (חפץ חיים)

מקור המנהג של "דריידל", לפי שבימים ההם בזמן הזה, בעת שגזרו היוונים על ישראל שלא לעסוק בתורה, למדו חכמי ישראל, עם בניהם תורה שבעל פה באגודה אחת. משראו זאת היונים עמדו וגזרו, שלא יתאספו אגודות אגודות. אמרו חכמים לרמות את אויביהם והתאספו ללמוד תורה באגודה אחת, ואספו ילדי ישראל ללמוד תורה מפיהם, ובעת שבאו האויבים לראות את מעשיהם הפסיקו מלימודיהם ועשו עצמם כמשחקים בסביבון, ובזאת נחו מאויביהם. ולזכר אותו הנס קבעו לשחק בו, שהיא שעמדה לנו, שלא תשתכח תורה מישראל.

     מנהג ישראל שבחנוכה משחקים בסביבון, שסובבים מלמעלה בסביבון שעל השולחן, ובפורים סובבים ברעשן שסובבים מלמטה באוויר. איתא בספר נחלת יעקב, על פי מה המובא בספר הקדוש קדושת לוי, שבחנוכה בהדלקת הנרות אנו אומרים ויהי נועם וכו' ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו'. מכיוון שהנס היה על ידי פעולה מהתחתונים, שיצאו למלחמה וניצחו, וזהו "ומעשה ידינו". אבל בפורים לא עשו ישראל שום פעולה, אלא התפללו וביקשו רחמים, שקיבץ מרדכי את כל היהודים ויזעק זעקה גדולה ומרה עד ששמע ה' את תפילתם ובפרט תפילת תינוקות של בית רבן כדאיתא במדרש. ועל פי זה יובן מנהג ישראל, שבחנוכה סובבין על השולחן שעומד בארבע רגליו על הארץ, לרמז על מעשי התחתונים, מה שאין כן בפורים סובבים עם הרעשן באוויר, שלא היה שם רק רחמי שמים, ולא שום פעולה ממשיות וגשמיות. (כנסת ישראל) מצב העולם הזה מזכיר כל כך הסביבון, הוא חג במהירות רבה, מסתובב כאחוז טרוף, אבל יש לו ידית אחיזה בראשו, מישהו אוחז בו וסובבו. אכן כך, מישהו מריץ פה את התהליכים האלו, מישהו במרום מנווט אותם.

     הוא הדין בכל מאורותינו, ובפרט בזמננו, ערב הגאולה השלימה, הנצחיות. מן השמים מובילים כאן מהלך, ואנו נקלעים לתוכו כלתוך מערבולת, ומכל זה תצמח הישועה, והסביבון שלנו ינוח על האות הזוכה במהרה.

אנה ה' כי אני עבדך (הגש"פ באהלי צדיקים, מתוך ישע אהרן, שצט)

     הרה"ק רבי אשר מקרלין זצ"ל תבע מהאברכים קבלת עול בעבדות הבורא. ופעם, בשיחת הדרכה פתח פיו במשל.

     הצאר ניקוליי הודיע, שבעוד ימים מספר יערוך ביקורת בגדוד פלוני. מובן שהתכונה הייתה רבה. הכל כבסו וגהצו מדיהם, צחצחו מגפיהם והבריקו כפתוריהם, והכינו אמתחותיהם וציודם, לעמוד הכן במסדר. היה שם חייל, שהתמכר לשתייה לשכרה. משלא היה בידו כסף לשלם, משכן את ציודו, חפץ אחר חפץ, עד שאמתחתו התרוקנה.

     לפתע הגיעה הידיעה: הצאר עומד להגיע, על כולם להתייצב במסדר! לבש החייל את מדיו, חגר חרבו, ועמד לכתף את אמתחתו – והיא ריקה! מה עשה, מהר ומלא אותה בתבן, גדשה וכתפה על שכמו. התייצב בשורה עם חבריו. הגיע הצאר, ועבר על פני המסדר. סקר את החיילים, ולפתע קרא לאותו חייל. הורהו לפתו את אמתחתו – והתבן נתגלה. מובן שהחייל קיבל ענשו, וגם מפקדיו לא נוקו... סיים הרבי: כסבורים אתם שניקוליי נחון ברוח הקודש? ודאי שלא... אלא מה, הוא ראה שהחייל עומד זקוף מידי והבין שהמשא לא מכביד על שכמו...

טוב לחסות בה' מבטוח באדם (הרב יאיר אלפרין)

     סיפר הגאון רבי מכלוף חדד זצ"ל מג'רבא בספרו "כרחם אב" סיפור ששמע משליח ארץ הקודש: איש היה בימי שלמה המלך, ושמו אלקנה. עשיר מופלג היה, ביתו פתוח לרווחה וידו פשוטה לצדקה ולחסד. אך גלגל הוא שחוזר בעולם, והאיש ירד מנכסיו. מכל רכושו לא נותרה לו אלא עז אחת. היה אלקנה מהרהר במצבו, מצר על עניו וליבו דווי. והמלך שלמה נוהג היה להתחפש בבגדי עניים מפקידה לפקידה, ומסובב בשווקים וברחובות להטות אוזן לשיחת האזרחים לדעת את מצבם ולהכיר את מחסורם. אותו יום התחזה המלך, כמנהגו, יצא לשוק והשמש קפחה עליו בעוז. יצא אליו אלקנה והזמינו להסב בצל קורתו. השקהו מים צוננים והפציר בו לארח לו לסעודה. הגיש לו צלי בשר רך וטוב, והשנים שוחחו תוך כדי ארוחה. סח אלקנה לפי תומו על מצבו, וגילה כי לכבודו של האורח שחט את העז האחרונה, שריד רכושו. התרגש שלמה המלך מנדיבותו של המארח ואמר לו: "חבר אני למלך שלמה. אתן בידך מכתב אל המלך. הצג אותו בפניו, והוא יחזירך למעמדך ויעשירך עושר רב! בדין הוא שתעשיר – שכן רודף צדקה וחסד – ימצא חיים צדקה וכבוד!" נטל אלקנה את המכתב, ועלה לירושלים. בהגיעו, פנה אל ארמון המלוכה, שם נאמר לו, שהמלך שלמה שוהה עתה בבית המקדש. הלך אלקנה לבית המקדש וראה את המלך כורע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה, והוא מבקש מבורא העולם, כי יברך את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום.

     שמע אלקנה וחשב בלבו: אם המלך שלמה בכבודו ובעצמו מבקש טובה וברכה ממקור הברכות, מה לי לפנות אליו ולהזדקק לטובותיו, מדוע לא אפנה הישר אל המקור? זאת ועוד: אם יעניק לי המלך מטובו, הן לא יוכל להבטיח את עשרי, שלא יארע בו נזק ומחסור, כפי שארע לממוני הרב. אבל אם יחון אותי הבורא בממון, יעניק לו גם קיום ושמירה, ככתוב: "יברכך ה' – וישמרך". מיד כרע והשתחווה וביקש מהקדוש ברוך הוא כי ישלח עזרו מקודש. קם אלקנה מכרוע על ברכיו, וליבו מתרונן באמונה ובביטחון. אחר שב לעירו והחליט לעסוק במלאכה, וה' יהיה בעזרו. נטל גרזן והלך ליער לחטוב עצים. ניגש לעץ, וניסה לכרתו. היום היה בוער כתנור, והעץ קשה לכריתה. עד מהרה התעייף והחל לבכות מרוב מרירות. הפיל תחינתו לפני בוראו שייעזרו. שב והניף את הגרזן, ולשווא. החליט לנסות, אולי יעלה בידו לעקור את העץ עם שורשיו. ולהפתעתו, עלה הדבר בידו. הוברר לו שמתחת לעץ הייתה קרקע חלולה, בור נפער לנגד עיניו – ובתחתיתו נצצו זהרי זהב. גחן אלקנה וגילה מטמון דינרים.

     הודה האיש לה' על מתנתו, החל לסחור בממון, וה' שלח ברכה במעשיו, והיה לעשיר שבעתים מעשרו בעבר. עברו ימים, המלך שלמה נזכר באלקנה. תמה מאד מדוע לא בא להציג את המכתב. שאל את משרתיו ושומר הסף ענה, כי היה כאן אדם אחד, שביקש למסור למלך מכתב, אך נכנה שהמלך שוהה בבית המקדש. שם את פעמיו לכיוון בית המקדש ולא שב עוד. התפלא המלך, והחליט לחקור בעניין. שב והתחזה לאדם פשוט, והלך לעירו של אלקנה. מצאו בארמון מהודר, ובו אורחים לרוב, והוא עומד עליהם ומשרתם ומגיש לפניהם מכל טוב. ראה את המלך בלבושו הדל, והזמינו לטול ידיו ולהסב לסעודה. אמר לו: "כלום לא תכירני? אני הוא האורח, שלכבודו שחטת את העז האחרונה! מסרתי בידך מכתב למלך שלמה, כלום כל העושר הזה ממנו בא?

     "ענהו: "לאו. עליתי לירושלים וראיתי שהמלך שלמה עצמו מייחל לעזרת הבורא. אמרתי לנפשי: אם כך, הלא טוב לבטוח בה' מבטוח בנדיבים, והתפללתי גם אני לה' שיעזרני"! אמר לו שלמה המלך: "אני הוא המלך שלמה, ואשריך שלא בטחת באדם אלא בה' לבדו הוא שאמר דוד אבי עליו השלום: אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. והינו שהנדיב עצמו – הן תשועתו אינה מכוחו אלא מאת הבורא יתברך שמו. לפיכך מה לכם לפנות אליו, פנו ישירות אל מקור הברכות!"

במצור ובמצוק – דברי אמונה (הגב' פרל בייניש)

     במצור ובמצוק – דברי אמונה בספר "הרוח שגברה על הדרקון" מספרת הגב' פרל בייניש על הדלקת נר חנוכה במחנה המוות אושוויץ בירקנאו. ועל דברי אמונה נאדרים שדברה חברתה רבקה הורביץ.

     יום אחד, חלפה קבוצת גברים על פני עגלתנו. "המכירות אתן מישהו מפאביאניץ? "שאל אותנו בחור צעיר. "כן", ענתה רבקה. "אחי היה חתנו של הרב מפאביאניץ". "הכרתי אותו בוודאי!" השיב בצעקה הצעיר, "האם אתן הבנות הנמצאות ב'מנר לאגר'?" השיחה הלכה ודעכה, ככל שגדל המרחק בין שתי הקבוצות. אותו בחור היה שרברב במקצועו, ובמסגרת עבודתו הגיע למחנות שונים, ביניהם אף למחננו. בכל פעם בה ביקר אותנו, הביא עמו פיסת לחם או פריט מזון אחר.

     חנוכה עמד בפתח. מהיכן נשיג נרות? ההצעות שפעו מכל עבר. נוכל להכין פתילות בקלות יתירה, על ידי פרימת חוטים מבגדינו, ואילו שמן ניתן להפיק ממרגרינה מומסת. לפתע הגיע אורח לביקור – ידידנו השרברב שנקרא לתקן מספר צינורות. הוא הבחין ברבקה והגיש לה חבילה קטנה.

     כניסתו של גבר לשטח מגוריהן של הנשים הייתה כרוכה בסכנה גדולה, גם כאשר הגיע למקום בתוקף תפקידו. לפיכך, לא הושמעה כל מילה, פרט ללחישה "לכבוד חנוכה", אותה שמעה רבקה מפיו בטרם שב ומיהר לעבודתו. עצרנו את נשימתנו בציפייה, בעוד רבקה פותחת את החבילה. בתוכה גילינו שתי סוכריות, שני גפרורים, וכן – לא יאומן! – שני נרות קטנים. "אליהו הנביא" הפרטי שלנו הביא לנו אוצר של ממש. כעת נוכל להדליק נרות חנוכה! באותו לילה, לאחר ששככה ההמולה סביב שתית ה"קפה", ניגשה רבקה לעבר תנור ההסקה. "חנוכה הלילה" הכריזה בקול רם. "הבה נדליק נרות חנוכה". כל שוכנות הצריף הצטופפו מסביב לתנור בדממה מוחלטת. רבקה ניגשה להדליק נר ראשון של חנוכה. בקול שנישא ברמה ברכה את הברכה הראשונה – "ברוך אתה... מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה" שלהבת הנר הזעירה הבהמה מעל לתנור הלבנים המאורך.

     בתוככי המרתף האפל של אושוויץ הוצתה להבה – להבה שהניסה את העלטה. כעת הושמעה הברכה השנייה "ברוך אתה... מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". גם בזמן הזה, בימינו אנו, יחולל ה' עבורנו ניסים. ולבסוף הברכה השלישית, ברכת שהחיינו, "ברוך אתה... מלך העולם, שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה". לא רק שהעניק לנו חיים, אלא אף אפשר לנו לחגוג את ימי החנוכה. מחשבות מרירות חלפו בראשינו. אמנם כן, ה' העניק לנו חיים, אך מה עם כל האחרים? האמנם מצבם אינו טוב משלנו? מדוע לא הלכנו יחד איתם? העיניים נמלאו דמעות, הלבבות דאבו מכאב. לאחר מכן פצחנו יחד בזמן "מעוז צור" המרעיף בחלקו הראשון את האמונה והתקווה בגאולה הקרובה. הקטע השני מבטא כאב – "רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כלה. חיי מררו בקושי" שבנו והתייפחנו. לאחר מכן הלך וגבר קול שירתנו כאשר הגענו שוב לפסוקים המביעים תקווה – חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדך..." רבקה טיפסה על התנור, פנתה לעבר שומעיה ונשאה "נאום לאומה", בקול רם וללא חת – "בנות, יחדיו ישנות אנו על אותם הדרגשים, יחדיו נושאות אנו את אותו הכאב, יחדיו מתייסרות באותם ייסורים, אפופות בחשכת מוות, אך הלילה – חנוכה! בלילה זה שב ונחנך בית המקדש. הנה, הדלקנו נר, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. חברות! אותה שלהבת זעירה שהדלקנו הלילה, קודש היא. בכל לב יהודי שוכן אותו ניצוץ מקודש, הניצוץ האלוקי המגרש הרבה מחשכת עולמנו האומלל".

     נימה של פאתוס נשזרה בקולה, בעודה ממשיכה בדבריה – "עם ישראל עבר זמנים מרים וקשים. בית מקדשנו חולל ונטמא, מעמדו המקודש הושפל עד עפר. דומיה היה כאילו הכל חרב עד היסוד, ולא נותר כלל שמן טהור בו ניתן יהיה להדליק את המנורה, אך בתוך כל ההרס והחורבן, נתגלה פך קטן ובו שמן טהור, וכך שב והוצת האור הנצחי. והנה, באורח ניסי, בער מעט השמן במשך שמונה ימים תמימים. גם עבורנו נותר תמיד מעט שמן זית זך, השומר על השלהבת שלא תיכבה. ספגנו מכות, עינויים והריגות. שונאי ישראל בכל הדורות – פרעונים, המנים, רומאים וצלבנים – כולם שאפו להשמיד את העם היהודי, אך זממם לא עלה בידם. לכל אורך ההיסטוריה שמר עלינו הקדוש ברוך הוא ועזר לנו לשרוד. גם עתה ימשיך הוא להיות בעזרנו. בנות, אל ייאוש! המשכנה לקוות. גם כאשר כוס היגון עוברת על גדותיה, מושטת זה מכבר זרוע קדשו, ועוד מעט קט נזכה לראות את הגאולה. אותו לפיד הנישא בידי עם ישראל בחשכת הלילה – לא יכבה לעולם. עמים גדולים קמו ונפלו, אך היהודי קיים לנצח. עם ישראל חי!" מילותיה האחרונות הדהדו על רקע הדממה ששררה בצריף. כל הבנות, כאלף במספר, נותרו עומדות על עומדן בצפיפות סביב התנור. היו אלו שלדים מהלכים, לבושי קרעים, עיניהם הדומעות בולטות מחוריהן, אך  לבבותיהן הקרועים שבו ונמלאו בתקווה ובגאווה.

סיפור החנוכה במילת 'חנוכה'

     מרן החתם סופר זי"ע הביא רמז נפלא וראשי תיבות במילה "חנוכה" המסכמים את כל סיפור החנוכה:

     חשמונאים נלחמו ונצחו כל היונים.

     חושים נכנסו ופינו כלי ההיכל.

     חביבים נמצאו ובקרקע כד השמן.

     חתום נמצא ובטבעת כהן הגדול.

     חיבתם נגלית והספיק כל השמונה.

     חכמים נמנו וקבעו כסליו הבא.

     ח' נרות ולגמור כל ההלל...

מה הקשר בין אותיות האל"ף בי"ת לחג החנוכה?

     החיד"א מביא בספרו "מדבר קדמות" כי עניין נס חנוכה, מרומז גם בכל כ"ב אותיות הא"ב בצורה הבאה:

     א ב ג ד ה ו ז ח - עולה מניינם לשלושים ושש, כמניין הנרות שמדליקים בחנוכה, ללא השמש.

     ט - נר חנוכה מצווה להניחו למטה מעשרה טפחים, היינו בטפח ה"ט".

     י כ ל מ נ ס ע פ - ר"ת: יוד כשר, למעלה מעשרים: נר, סוכה, ערוב, פסול.

     צ ק ר ש ת - ר"ת: צורך קדושה, ראוי שמש תוסיף.

מאי חנוכה?

     החתם סופר(מנהגי חת"ס זצ"ל פ"ט אות א'), הזהיר בחנוכה להתאמץ בלימוד התוה"ק יותר מבשאר הימים, והקפיד מאד על זה שמבלים ימים האלו בהבלי שחוק, כי אמר שעצת יצר הרע הוא להפריע את העם מעבודת ה' ומתלמוד תורה בימי החנוכה, אשר תיקנו לנו חז"ל להודות ולהלל, והלימוד הוא עניין גדול בימים אלו, כי אז נמסרו סודות התורה למשה רבינו ע"ה.

     וכתב השל"ה הקדוש תוכחת מוסר לחנוכה, שיחשוב האדם שעיקרו נתקן להודות להלל ולהודות להש"י על כי היוונים חשבו לבטל תורה ומצוות. א"כ הימים הקדושים האלה ראויים ביותר להתמדת התורה מבשאר הימים כי ת"ת כנגד כולם. ובעונותינו הרבים רוב העולם נוהגים בהם ביטול תורה והולכים אחר ההבל, ומה שרבותינו הקדמונים פסקו ישיבה בימים ההם, עשו בשביל הנערים שיחזרו ויחזרו על תלמודם מה שלמדו שיהיה שגור בפיהם. חיזוק לכך ואף יתירה מזאת אנו מוצאים במה שהוסיפו חז"ל את 'המהדרין מן המהדרין' שבנר חנוכה, שהרי הגמרא (שבת כא:) אומרת מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין וכו' בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. וכאן שואל  'הבני יששכר' מדוﬠ דווקא : במצווה זו הוסיפו חז"ל : "והמהדרין מן המהדרין" מה שלא הוסיפו בשום מצוה?

     ומפרש בזה פּשט נפלא: דהנה ידוע שנר חנוכה רומז על אור התורה כדכתיב: "נר מצוה ותורה אור". וזוהי המצווה להדליקם בחנוכה לזכר הניצחון על היוונים שמטרת גזרותיהם הייתה 'להשכיחם תורתך'. והנה, חכמת התורה אינה כשאר החכמות, שבשאר החכמות כששומﬠ אדם איזה מושכל מחכם אחד ונתפס הדבר בשכלו, שוב אין מן הצורך לו לחזור עליו כי לא יתווסף לו שום חידוש בדבר יותר ממה שלמד. מה שאין כן דברי תורה, אם שמﬠ איזה מושכל מרבו, אם יחזור על לימודו ויתבונן בו שוב, אזי יתווסף באותו לימוד אור חדש והשכלה נוספת (ﬠיין זוהר בראשית קצב), כי דברי תורה 'חיות הנה' ומולידות בכל פעם אותיות וטעמים חדשים מתוקים מדבש ונופת צופים. וזהו שאמרו חז"ל: "מצות חנוכה" - אור התורה,

     "נר איש וביתו" – יוצאין התלמידים חובת לימוד התורה ﬠל ידי שמיעתם מרבם, מדין שומﬠ כﬠונה, כשם שבנר חנוכה יוצאין על ידי שאחד  מדליק לכולם. אמנם, "המהדרין" - כאשר הם 'מהדרים' וחוזרים ﬠל לימודם בפה, אזי "נר לכל אחד ואחד" – מתווסף  אור חדש והשכלה נוספת לכל אחד בפני עצמו. "והמהדרין מן המהדרין" - וכל כמה שהם חוזרים ﬠל לימודם ﬠוד ועוד, "מוסיפים והּולכים" - מולידים כל פעם אותיות וטעמים חדשים עמוקים עד למאוד מה שלא השיגו בפעמים הקודמות...

ההשגחה הפרטית בעולם

     מדוע דרשו היוונים מעם ישראל "כתבו לכם על קרן השור - אין לכם חלק באלוקי ישראל"? מה המיוחד בשור?

     הנביא ישעיהו אומר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". ההבדל בין חמור לשור הוא: שחמור אף פעם לא רואה את האבוס. הוא רואה אוכל ומיד אומר: בוא נאכל... אין לו השגה מי נתן לו את האוכל. לעומתו, אצל השור יש הבנה שאם יש כאן אוכל, מישהו שם את זה כאן... ולכן "ידע שור קונהו".

     היוונים רצו להוקיע את האמונה שיש לנו בורא שהוא מצוי ומשגיח, והלא ישראל הם כמו השור - יודעים מי הוא המשגיח ששם ונותן את האוכל מה עושים היוונים? מנסים לשבש את ההכרה הזו. רצו היוונים לבטל מתודעתנו את יכולת ההבחנה, להפוך אותנו לחמור שמאמין שהאוכל הגיע מאליו כאילו ח"ו אין מנהיג לבירה.

     כך גם לגבי נס פך השמן. לדעת היוונים הפך היה מונח שם, ואם כן מה הנס?!

     אלא שהיא הנותנת - עצם העובדה שפך השמן היה שם היא - היא ההשגחה הפרטית, ועל זה תיקנו יום נוסף בחנוכה (שהרי הנס היה 7 ימים ויום נוסף תיקנו על עצם מציאת פח השמן). ההכרה בנס חנוכה מחייבת אותנו "בימים ההם בזמן הזה" לדחות את שיטת יון מכל וכל. לא להיכנע לגישת היוונים, להתבונן בכל דרכינו ולחזק את האמונה בהשגחה פרטית שמצויה בכל צעד ושעל בחיינו.

     מדוע נר חנוכה בשמאל?

     מזוזה היא זכר ליציאה מצרים, וכך גם מצוות תפילין שבה כתוב "והיה לאות על ידכה"- ודרשו חז"ל: ידכה - יד כהה, יד שמאל. לומר שהכול היה מאת ה' והידיים שלנו הן שמאליות - חלשות. ואכן, לא אנחנו פעלנו זאת אלא ה' מצדו עשה הכול בזרוע נטויה, ביד ימין, באופן גלוי וברור ש"ימינך ה' נאדרי בכוח".

      מעין יציאת מצרים אירע בחנוכה: הנס היה מאת ה' להורות שאין לזקוף את ההצלחה ל"כוחי ועוצם ידי". זו אם כן אחת הסיבות שמניחים נר חנוכה דווקא בשמאל, לומר לכל שואל: דעו שההצלה הייתה מאת ה' (לא גבורתם של החשמונאים היא שהצילה וצלחה את המערכה אלא ההצלה נתקיימה) כפי שהיה ביציאת מצרים, ובכך אנו מגלים ש"ה' פעל כל זאת".

בין ראובן לחשמונאים

     מובא במדרש על הפסוק: "הדודאים נתנו ריח" – זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור."ועל פתחינו כל מגדים" – זה נר חנוכה (שמצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ).

     ויש להבין, מהו הקשר בין שתי הדרשות? "הפרדס יוסף" מפרש את סמיכות שתי הדרשות הללו כך: אם ננסה להשוות בין ראובן לחשמונאים נמצא כי ראובן רצה להציל את יוסף, וגם החשמונאים מסרו את נפשם להציל את כלל ישראל. אבל בכל זאת יש  עדיין הבדל גדול ביניהם, משום שאצל ראובן הייתה מחשבה להציל את יוסף, אבל בסופו של דבר הוא לא הצליח להוציא את מחשבתו לפועל, ולמעשה לא הייתה הצלה ואדרבה, השליכו את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים, ואח"כ אף נמכר הלאה , ויש להמשילו לדבר שריחו טוב אבל אין בו טעם טוב באכילה, כי  למעשה לא נהנה יוסף ממחשבת הצלתו של ראובן. מה שאין כן אצל החשמונאים מצאנו שהם אכן  הוציאו את מחשבתם לפועל והצליחו לגרש את  האויב ולטהר את המקדש, ויש להמשילם לדבר שיש בו ריח וטעם טוב, כמו מגדים שהם מיני אכילה, שהרי גם מעשיהם הצליחו...

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם (לז,כא)

     על הפסוק "וישמע ראובן ויצלהו מידם" מביא המדרש הפסוק בשיר השירים (ז-יד) "הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור. "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה (שמצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ) .

     ויש להבין מהו הקשר בין שתי הדרשות ? ועוד יש להבין, מדוע באמת תקנו חז''ל להדליק נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ ולפרסם מצווה זו דווקא יותר משאר המצוות ?

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש את הסמיכות בהקדם קושיה: מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצוה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

     והנה גם ראובן כשביקש להציל את יוסף (למען הציל אותו מידם) בוודאי היה זה בסתר לבו ולא סיפר זאת לאחיו שרצו להורגו , בכל זאת פרסמה התורה כוונתו "למען הציל אותו מידם". ומתבאר מזה, שדבר סתר של מצוה דרוש פרסום.

     וזהו כוונת המדרש : "הדודאים נתנו ריח" - זה ראובן (דודאים= כינוי לראובן על שם "וימצא דודאים בשדה") שחשב מצוותו בסתר ופרסמה התורה עניינו בגילוי רב , "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה, כלומר, למדים אנחנו מזה לנר חנוכה, שהנס שהיה אז בסתר חייבים לפרסם אותו , ולכן מצוותו להניחו בפתח היוצא לרשות הרבים.

עיקר וטפל

     תרבות יון היללה את הגוף וראתה בו - במקום בנשמה - את עיקר החיים. כדי להמחיש עד כמה מטופשת הגישה הזו, נביא משל למה הדבר דומה: לאחד שהלך לחנות המכולת על מנת להשביע את רעבון ביתו. הוא קנה לחם הניחו בשקית ושם פעמיו אל עבר ביתו. כאשר הגיע מיודעינו ליעדו בפזיזות זרק את הלחם ושם את השקית על השולחן... בוודאי שכל אחד מאתנו כעת אומר לעצמו: "כמה טיפש אותו האיש..."

     כן הוא הנמשל: אדם בא לעולם עם גוף (שקית) ונשמה (לחם). הכיצד יהיה שוטה, יזניח את הנשמה ויטפח את גופו - השקית?!... זו הייתה התפיסה של יון - טיפוח הגוף שהוא טפל לנשמה. והלא אין טיפשות גדולה מזו?!!! הגוף נועד רק בשביל לשאת את הנשמה, ולשם מה להשקיע את מיטב שנות החיים כדי לפאר ולרומם את השקית הטפלה לעיקר?! זו אכן איוולת וזו דרכה של יון.

גיבורים ביד חלשים (רעיונות ומסרים – הרב שמואל קול)

     פרשת ''מקץ'' מתחילה עם חלומות פרעה ונשאלת השאלה איך באמת לא העלו חרטומי מצרים על לבם כיוון כלכלי-חקלאי כפתרון של חלומות מלך מצרים ? התשובה היא, תפיסת עולמו והרהורי ליבו של האדם שולטים על תשובתו. – חרטומי  מצרים יודעים שהחלש לא יכול לנצח את החזק, מעטים לא גוברים על הרבים. פרות דקות בשר או שיבולים שדופות-קדים לא יכולים לאכול פרות שמנות או שיבולים בריאות ומלאות, אבל יוסף בן יעקב המלומד בניסים יודע שמציאות כזו קיימת. במילים אחרות, העם היהודי הקטן, החלש, הנרדף, המעומד הטבעי לכיליון בכל דור ודור, הוא מסוגל לחשוב על התרחשויות על טבעיות. הגוי החי על חרבו, כוחו ועוצם ידו, לא מעלה על דעתו התרחשויות נסיות.

     פרשת ''מקץ'' תמיד נופלת בחג החנוכה, יתכן שהקשר הינו על פי נוסך התפילה ''מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים...'' מראה לנו את פתרונו של חלום פרעה. הטבע הינו יצור כפיו של הקב''ה, והחלש אכן יכול לנצח את החזק.

     המסר - '' יש לפקוח עיניים ולראות שלא יתקיים בנו, עיניים להם ולא יראו''.

פכים קטנים (רבי ראובן אלבז)

     נאמר בפרשת '' מקץ'' ''ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר''.

     יעקב עבר את מעבר יבוק, וחזר כדי לאסוף פכים קטנים, ויש אומרים שזה פח השמן שממנו נמשחים המלכים, ובזה חנכו את בית המקדש, ובזה ימשחו את מלך המשיח בעתיד. זה גם הפח הטהור שמצאו החשמונאים וחתום בחותמו של כהן גדול, זה יעקב אבינו. ועל זה נלחם יעקב אבינו מלחמה נוראה נגד עשו, אלו היוונים. יעקב נלחם וניצח את המלאך שהיה שרו של עשו, ובזכות זה לא הצליחו היוונים לטמא את עם ישראל. ''יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמונאים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים'', מלבד הפך הקטן ולכן נשארנו יהודים עד עצם היום הזה.

     הרשב''ם כותב שיעקב ידע מהיכן עשו צריך להגיע ולכן עבר לדרך אחרת, דרך מעבר יבוק. אבל אז בדיוק  פגש אותו המלאך, כי לולא זאת לא היה נפגש עם עשו. ולמה? שואל הרשב''ם, לפי שהקב''ה רצה להראות ליעקב אבינו שיש באפשרותו להיפגש עם עשו, וגם לנצחו.

     אנו בעיצומו של ימי חנוכה שמאיר בהם האור הגנוז מששת ימי בראשית, והקב''ה נתנו בימי החנוכה. ''אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו''.

חנוכה וההבדלה במוצאי שבת

"המבדיל בין אור לחושך" מלכות יון ציוותה לקחת קרן של שור ולכתוב: "אין לנו חלק באלוקי ישראל". מדוע?

     מהרז"ו ורש"י מתרצים: היוונים רצו להזכיר את חטא העגל ששם הוכיחו בנ"י שאין להם חלק בהקב"ה, ובכך לעורר עליהם את כעסו של ה'.

     ונשאלת השאלה: אם אכן זוהי הסיבה לכך, למה לא דרשו לכתוב: "אלה א-לוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" כך היו מזכירים את חטא העגל בוודאות?!

     והתשובה לכך: אלא, הרשעים הללו רצו לבטל גם את הפסוק "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" - לבטל את הייחודיות של עם ישראל בעצם הקדושה שמייחדת אותם.

"רעיון נפלא לחג החנוכה"

     בהבדלה בכל מוצאי שבת יש ארבע ברכות שסדרם הוא לפי הקרבה לגוף האדם:

 1- גפן – על הטעם, נדרש מגע בתוך הפה אפשרי רק כשטועמים מן היין - מגע בגוף

 2 - בשמים - אפשר להריח, רק צריך שיהיה קרוב לאף - ליד הגוף.

 3 - נר - ניתן לראות למרחוק. בריחוק משמעותי מהגוף

 4 - המבדיל - הבדלה = חכמה, ניתן לראות גם ובעיקר לאחר 40 שנה... גם כשהגוף איננו (אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר 40 שנה)...

     כתוב בגמרא (חולין קל"ט:): מרדכי מן התורה מנין? "מר-דרור" = אלו בשמים. יוצא איפה, שאם הבשמים זה מרדכי - פורים, הרי שנר ההבדלה הוא חנוכה.

     וזהו שאנו אומרים בכל מוצאי שבת (היוונים רצו לבטל את יום השבת ומיד שסיימנו לשומרה אנו מברכים):

     המבדיל בין קודש לחול - כנגד גזירת ראש-חודש.

     ובין אור לחושך - כנגד טומאת השמנים.

     ובין ישראל לעמים - כנגד הגזירה של ברית מילה.

     ובין יום השביעי לששת ימי המעשה - כנגד הגזירה שבת.

     היוונים רצו לבטל את קדושתם של הדברים שמסמלים את הייחודיות של עם ישראל. כך, עלינו לזכור בכל תחילת שבוע מה רצו היוונים ואיך ניצלנו...

"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול"

     לכאורה לא ברור מי היה כהן גדול - מתתיהו או יוחנן? אם נפסק ונטעים כך: "בימי מתתיהו בן יוחנן, (שהיה) כהן גדול" הרי שמתתיהו הוא הכהן הגדול. אך אם נפסק זאת כך: "בימי מתתיהו בן (של) - יוחנן כהן גדול" הרי שיוחנן הוא הכהן גדול?

     אפשר לומר זאת כפי שהתורה אומרת: "שמן זית זך". אנחנו מבינים שה"זך" הולך על השמן שהוא זך. ואם כך, אז כהן גדול הולך על מתתיהו. אבל האבן עזרא בפירושו מביא שהכוונה על הזית שהוא זך, שמן מזית שהוא זך (=הזיתים שבראשי האילנות שמקבלים הרבה שמש) לפי זה, יוחנן היה הכהן הגדול ומתתיהו היה הבן שלו?!

שאלה: הרי ידוע שיוחנן הפך להיות צדוקי, שהתווכח עם החכמים האם מקטירים את הקטורת בחוץ ואח"כ נכנסים אתה לקודש הקדשים, או בקודש הקדשים מקטירים אותה ע"פ הפסוק "כי בענן אראה על הכפורת". חכמים סברו שכבר צריכים להיראות עם הקטורת, ולכן צריך להכינה בחוץ על הגחלים ורק אח"כ להיכנס עמה לפני ולפנים. והוא סבר ההפך ונידו אותו. ואם באמת זהו אותו יוחנן הצדוקי, אם כך למה זכה שיאמרו אותו בחנוכה ועוד על הנס?

     ומסבירים זאת על פי משנה של חנווני ששם נרו מחוץ לפסז', ועבר גמל טעון פשתן ונשרף הפשתן. חכמים מחייבים את החנווני ור' יהודה פוטר באם הנר היה - נר חנוכה. כיון שנר חנוכה זו חובה, והיה לבעל הגמל להיזהר ולשמור את הגמל לכן חייב. מסבירים את המשנה בדרך צחות: חנווני = (אותיות) יוחנן, ששם נר בחוץ = שהיה מקטיר את הקטורת בחוץ ונכנס לקודש הקדשים. חכמים מחייבים, כיון שלא כך התכוונה התורה. ור' יהודה פוטר בנר חנוכה - יהודה המכבי, שהיה נכדו ועשה הצלה גדולה בחנוכה, פטר את יוחנן מהגיהינום וזכה שכתבו את שמו. כיון ש"ברא, מזכה אבוה" - הבן בכוחו לזכות את אביו. יהודה הצליח בכוח הנחישות להציל את כלל עם ישראל להציל גם את אביו...

     רואים כמה לבנים יש כוח להציל את האבא כשאומרים קדיש או בדבר טוב שהם עושים...

היוונים ביקשו מעם ישראל לכתוב על הקרן השור "אין לנו חלק באלוקי ישראל".

לשם מה בקשו זאת?

     נביא כמה תשובות לשאלה זו:

 1. כיון שהשור היה בהמת משא ועבודה, הם בקשו לעשות מעין סטיקר- כמו שמדביקים על הרכב שכולם יראו והפרסום עובד... (כנגד זה בחנוכה יש "פירסומי ניסא")

 2. הרב יחזקאל אברמסקי העיד שראה במוזיאון שהיו מאכילים את התינוקות במקום בבקבוק - בקרן השור. היו חותכים את הפיה, מכניסים דייסה והתינוק היה יונק ממנה. מטרת היוונים אם כן הייתה, שכבר מגיל קטן לתינוק יהיה מול העיניים שאין לנו חלק באלוקי ישראל ח"ו, לכן דווקא על קרן השור.

 3. הרב שטיינמן מתרץ: שהם ראו שהדבר שמחזיק את בנ"י זו האמונה. ואמרו: למה להתמודד עם כל מצווה בגזרה נוספת? נפגע ביסוד שהוא האמונה, וממילא הכול יתפרק לבד... אך מכיוון שלא ניתן לשכנע יהודי שפתאום אין הקב"ה, הם מצאו פרצה שכולנו מתלבטים בה והיא הפרנסה. תמיד אומרים לנו שהפרנסה זה מהקב"ה, אך בכל זאת אם אנו לא עובדים אז אין לנו פרנסה. לקונפליקט מעין זה נדרשת אמונה חזקה שנוכל להתמודד אתו. ההתמודדות היא שצריך לעשות השתדלות - ללכת לעבוד, אך לאחר שקיבלת את הפרנסה להאמין שלא כוחך ועוצם ידך עשה את החיל הזה, אלא הקב"ה נתן לך בחינת "ה' ילחם לכם" (=ה' נותן לך את הלחם) ובדיוק בקונפליקט הזה התעסקו היוונים...

     כדוגמת הגננת לפני 33 שנה: "למי תודה ולמי ברכה? לעבודה ולמלאכה". וזה שביקשו לכתוב דווקא על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל – להביא טלטלה באמונה, היו מתריסים: אם באמת ה' נותן אל תחרוש, ונראה מה יהיה לך... אם כך הרי יבינו שהשור מביא את הפרנסה ולא ה'! לכן במזמור מעוז צור אנו אומרים: "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" – שדלק פך השמן 8 ימים זה היה נס מאת ה'. ולכן "בני בינה" = אלו שהתבוננו ידעו שהאמונה ניצחה ולא כוחם של החשמונאים. ובעקבות כך על ימי שמונה "קבעו שיר ורננים" - להגיד הלל ולא סעודה (כמו בפורים), כי ההצלה הייתה ברוח ולא על שמד גוף...

חושך - זו מלכות יון ("מעיין המועד" חנוכה עמוד יא)

     בכל שנה בימי החנוכה, חוגגים אנו את ניצחון המכבים על היוונים. אולי כדאי, לשם גיוון, לשנות את המבט. להסתכל מן הצד של היוונים. לסקור מנקודת מבטם את המאורעות שארעו.

     הממלכה היוונית פרשה שלטונה על כל העולם העתיק. אולם בעוד שהאימפריות הקודמות לה - החיתים, האשורים, הבבלים, הפרסים - שלטו בעריצות והיו לעול מכביד על נתיניהם, הרי היוונים לא היו כובשים בלבד - הם הביאו עמם בשורה, קידמה, את אור ההשכלה.

     בתחומי האומנות - יון היא שם נרדף לקלסיקה: בפיסול, בציור. שירת הומרוס, סופוקלס, נאומי דמוסטנס.

     בתחומי המדע - המצאות ארכימדס, משפטי פיתגורס. ומעל הכל - בתחומי הרוח. הפילוסופיה היוונית: סוקרסט, אריסטו, אפלטון, דוגנס. אנשים שחשבו על כל דבר: מהו האדם, ייעודו ואושרו. מהי הבריאה ותכליתה. מה מסלול הכוכבים במרום, מהו הרכב המתכות, מדוע המים נוזלים, והברזל - מוצק. מדוע המים מתאדים, והברזל - נתך. על הכל חשבו, הכל חקרו. כזו הייתה התרבות שכבשה את העולם, זה היה המטען התרבותי שנשאה עמה. אין פלא שכל העמים קיבלו את עליונות ומרות התרבות החדשה.

     כולם - מלבד עם אחד קטן, בהרי יהודה. עם, שאמר ליוונים: לא, תודה. אין לנו צורך בתרבותכם, אין לנו חפץ בבשורתכם. לנו יש תורה, מצוות, דרך חיים. עשו לנו טובה, הניחו אותנו לנפשנו. היוונים לא האמינו למשמע אוזנם. "מורדי אור", קראו ליהודים. "חשוכים", "פנאטים", "שונאי קידמה". החליטו לכפות את תרבותם. סגרו את הישיבות ותלמודי התורה, אסרו על קיום המצוות, הפכו את בתי המקדש לבית עבודת אלילים, ה' ירחם. הקימו אצטדיונים, ערכו אולימפיאדות ונשפים. והיהודים המוזרים מתעקשים. מתעקשים לדבוק במסורת אבות, מוכנים למות על אמונתם, וכאשר כלו כל הקיצין - יצאו למלחמה!

     והיוונים אינם מבינים. מדוע הרימו הם את נס המרד, מה היה חסר להם? מדוע דחו את אור ההשכלה, את הפילוסופיה והתרבות הנאורה?

     היוונים בוודאי היו "נופלים מן הכיסא", אילו היו יודעים מה היהודים חושבים עליהם ועל תרבותם. אילו היו יודעים מה אומר עליהם המדרש (בראשית רבה ב ד): "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. חושך - זו מלכות יוון". הם היו מזדעקים: "אנחנו - חושך?! אתם החשוכים, השחורים, הפנאטים! אנחנו מפיצי האור! אנחנו האנשים החושבים, ואתם מצייתים באופן עיוור למצוות ולחוקים!" ואנחנו - מחייכים לטיפשותם, ומשתוממים על חוצפתם. חוצפת האנשים החושבים שהם יכולים, בשכלם הקטן, להבין את היקום ומשמעותו, ייעודו ומטרתו. טיפשותם של האנשים המתיימרים להבין הכל.

     משל למה הדבר דומה? לאווירון הטס מעל האוקיינוס. הטייס יושב על כסאו, ומביט בהמון השעונים. לוחץ על כפתורים ומתגים, מסיט מנופים, ושומר על קשר אל-חוטי עם תחנת הבקרה. לפתע נכנס אדם ומתעניין: "הגד לי, מה אתה עושה שם?" והטייס מסביר באורך רוח: "כאשר המחוג הזה יורד, יש ללחוץ על המתג הזה. כאשר המנורה הזו מהבהבת - יש להסיט את המנוף הזה. כשנשמע צפצוף - צריכים מיד ללחוץ על הכפתור הזה". אומר לו האיש: אתה סתם 'מרובע'. הדריכו אותך, ואתה עושה כמו תוכי. צריך לחשוב לבד! שעון שאני לא מבין על מה הוא מורה - אינו קיים בשבילי! כפתור שאני לא יודע מה הוא מפעיל - אני מתעלם ממנו! זוז - ותן לי לנווט את המטוס!"...

     אז מי העיוור, ואצל מי האור? אצל הטייס המיומן, הממלא אחר ההוראות, או אצל זה שמנסה "להבין בשכלו כל דבר"?! "חושך זו מלכות יוון". וכשהמכבים נצחו הם הדליקו את האור! "כי נר מצוה, ותורה - אור!" (משלי ו כג).

יון - תרבות הדמיון (מעיין המועד חנוכה יג)

זיכרון ילדות: ילד כבן עשר הולך עם אביו ל"לונה פארק" בחופשת החנוכה. ההתרגשות המהולה בפחד ב"רכבת הרים", העליצות בשייט בסירות המתנגשות, המתח בניסיונות הקליעה למטרה, והנה הגיעו לביתן קסום: בצריח שמעליו ניבטת מכשפה מזוויעה, הפותחת וסוגרת תריסי צוהר בצחוק פרוע - "רכבת שדים".

     קנו כרטיס ועמדו בתור, התיישבו בקרון הדו מושבי, צפירה, והרכבת פותחת במסע לתוך המערה החשוכה. איזה פחד. עלטה סביב, ומימין ומשמאל מאירות דמויות פלצות, שדים אימתניים ומפלצות זוועתיות מניפים קלשונים וכידונים, ומכשפות מצוידות במטאטאים. נהימות נשמעות, חריקות ואנקות, עולם מבהיל ומבעית, מלאכי חבלה צצים בכל עיקול, פחד פחדים. והנה דמות בלהות גוהרת, צווחה אל אנושית נשמעת - והרכבת מגיחה אל האור, מסיימת את מסעה הקסום. כמה נפלא היה, וטוב שהסתיים.

     ואז נוכח הילד, שבאחד העיקולים בדרך, נפלה הכיפה מראשו. ממהר הוא לכסות ראשו בשרוולו והאב פונה לסדרן, מספר שהכיפה אבדה. אין בעיה, עד שיתגבש התור החדש נצא לחפשׂהּ. ניגש למתג, הדליק את האור במתקן, והזמין את האב והילד לחפש את הכיפה שנפלה.

     הם חזרו בעד הדלת האחורית, פעם שניה בתוך דקות ספורות - אך איזה הבדל תהומי. נורות חשמל פזורות האירו את המבוך, הילד הביט סביב. קורות ולוחות עץ היוו את המחיצות במערה, ובמרווחים שווים נראו בובות סמרטוטים עלובות, מגוחכות, פוחלצי סחבות... הכיפה נמצאה, אבל המחזה לא נשכח: עליבותה של ה"מערה" באור...

     עשרות שנים עברו, הילד בגר. ושב ונזכר במחזה ההוא לאור נרות החנוכה. "חושך", אמרו חז"ל, "זו מלכות יוון". יוון - זו שהעשירה את העולם בשירה ובפילוסופיה, ספרות ומחזאות, ספורט ותחרויות אולימפיות, ציור ופיסול. תרבות שלימה, נוצצת וזוהרת - בחושך... לאור תפאורה מלאכותית, אוירה מעושה, התרגשות מגורה. אבל רק יידלק האור - והכל יתגלה בעליבותו...

     קחו לדוגמא את תחרויות הספורט. המצאה יוונית. גם למרגלות הר הבית בנו אצטדיון, כדי לחלל את עיר הקודש והמקדש. תרבות שהצמיחה "אלילים" נערצים, אוהדים מושבעים, שמגלגלת מאות מיליוני שקלים [גם בעת מיתון ואבטלה, מכספי ציבור כמובן. טוב, לא נדבר על זה עכשיו.] אבל מה יש בזה, בסך הכל? תודו: מאומה. מה מרוויח מי שהבקיע לרשת או קלע לסל, האם נהיה לאדם טוב יותר, נעלה יותר, מושלם יותר? תרם משהו לרווחת מישהו? במה משקיעים רבבות את מעייניהם, רגשותיהם, זמנם וכספם?

     התשובה: "שהם משתחווים להבל וריק!"... הספרות, השירה, המחזאות, הסרטים למיניהם [מבלי לדבר על אלו האסורים בצפייה, בשמיעה ובקריאה, המלאים רפש וזוהמה, ליבוי יצרים אפלים ומ

יהודה המכבי

המצביא המאמין

יהודי מאמין ירא שמים,אשר שם ה' לא מש מפיו ⁽¹⁾  .

מגדולי המצביאים בתולדות אנוש. 

גאון באסטרטגיה, בטקטיקה,ובארגון מערך מודיעין .

כשרון עילאי בישום ידע טופוגרפי.

מנהלן מצטיין בתכנון ובניהול לוגיסטי.

חרג מהטאקטיקה הצבאית המקובלת בזמנו ופעל בשדה הקרב לפי עקרונות חדשניים, ולכן ניהל קרבות בהצלחה מסחררת .

ועל הכל- נואם בחסד עליון שהלהיב את חייליו לפני היציאה לקרבות שיעדם קידוש השם בלחימה בעד עמם וארצם ⁽¹⁾  .

פיקד במשך שש שנים על שבע מערכות באזור יהודה נגד אויב אכזרי שעלה על יהודי ארץ ישראל של אז בכל המובנים הצבאיים, ונפל מהיהודים בכל המובנים הרוחניים. בנוסף לכך פיקד על מערכות נוספות בסביבה להצלת יהודים מידי עושקיהם. בפיקודו על קרבות השתלב ברצף האמוני של מצביאים ומפקדים עבריים לדורותיהם. מהקרב הראשון שנלחמו בני ישראל סמוך ליציאתם ממצרים נגד עמלק, בפיקודו של יהושע בן נון ובהנהלתו של משה רבינו.ובהמשך הקרבות שניהלו- יהושע בן נון בכיבוש כנען,גדעון בתקופת השופטים,שאול המלך הראשון,דוד מלך ישראל ומלכי הצדק מבית דוד - אסא ויהושפט.  

דמותו של יהודה המכבי חרוטה בתולדות עמנו כמצביא דוגמת יהושע בן נון ודוד מלך ישראל. אך היעד של יהודה המכבי היה שונה. יעדו של יהושע בן נון -כיבוש כנען בסערה. יעדו של דוד מלך ישראל- מלחמות רבות לשם שמירה על הקיים,לשם כיבושים נוספים ולשם הגעה לשקט ושלוה.יעדו של יהודה המכבי- לאפשר לכל יהודי ויהודיה קיום מצוות ולימוד תורה באין מפריע. יהודה המכבי השיג את יעדו. בית המקדש טוהר על  ידו ויהודים יכלו לחיות לפי אמונתם.

ביהודה המכבי נתקיימו:

ברכת יעקב אבינו

ח.יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּערֶף איְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ

ט.גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ

(בראשית  מט. ח. - ט.)

ברכת משה רבינו

בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַנְאָיו מִן יְקוּמוּן (דברים לג. יא.)

יהודה המכבי

תפילת דוד המלך

לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה:

 חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרדֵד עַמִּי תַחְתָּי

(תהילים קמד. א. -ב.)

כדי להציל את עמו מידי צר פעל לפי דברי הנביא

אָרוּר עשֶה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מנֵעַ חַרְבּו מִדָּם  (ירמיה מח. י.)

הוא עשה את מלאכת ה' נאמנה ועליו ניתן לומר

"יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת". ⁽²⁾

והוא קנה את עולמו בשש שנים ובשבע מערכות בארץ ישראל ובמערכות בסביבה.

הכנות למלחמה

הנתונים על הצבאות הנלחמים- הרכב הכוחות וטיבם  ⁽¹⁾

האויב הסלוקי- יווני

כח אדם

עשרות אלפי חיל רגלים (חי"ר). פרשים.יחידות ארטילריה. יחידות עזר.

טיב הכוח

עליונות

אימון וארגון מעולה. נסיון קרבי עשיר בניהול קרבות סדירים 'לפי הספר' .

נחיתות

שכירי חרב חסרי מוטיבציה להילחם. חסרי נסיון במלחמת גרילה.

סוגי הנשק

אילים לניגוח חומות,בליסטראות,דייק,חניתות,חרבות,כידונים, עקרבים לירות חצים קלעים, קשתות.

הנשק המעולה ביותר של אז- פילים. לכל פיל הוצמדו: 1,000 אנשי חי"ר- משורינים בקשקשים וקובעי נחושת על ראשם- ו- 500 פרשים. על גב כל פיל הורכב מגדל עץ חזק ובו 4 לוחמים ונהג הודי כי משם הובאו הפילים.

מגינים-הפיקוד העליון צויד במגיני זהב ולוחמים אחרים צוידו במגיני נחושת. כאשר השמש זרחה על המגינים למיניהם הוארו ההרים מסביב כלפידים.  

שיטת הלחימה

צבא מסורבל שנקרא פלאנקס-מבנה טאקטי המורכב מחיל רגלים כבד, ערוך בשורות צפופות.התקדמותם אל האויב היתה במסות של גושים מלוכדים נושאי חניתות בצורות שונות לפי מיקום השורות. האגפים אובטחו על ידי פרשים.טאקטיקת הלחימה היתה קבועה. המפקדים הפעילו את כוחותיהם בקרב 'לפי הספר'.לא תמיד ידעו לקרוא את מפת הקרב. צבא מסורבל כזה אינו ערוך להפעיל גורם הפתעה על אויב,לא מכיר יתרון טאקטי לשם שיבוש יכולת הלחימה של האויב ולא ערוך ללוחמת לילה.

יהודה המכבי

החשמונאים- המכבים

כח אדם

צבא שגדל ממאות לאלפים בודדים,אך לא ליותר מזה. 

טיב הכוח

אימון מזערי ונסיון קרבי  מועט. ארגון מעולה על ידי מצביא בחסד עליון -יהודה המכבי.

סוגי הנשק

בתחילה - כלים חקלאיים כמו אלה וקלע, אתים,מלמד הבקר וקלשונים.  במהלך הקרבות הצטיידו בנשק שלל .

נשק רוחני

לוחמים הנלחמים מתוך אמונה בלתי מעורערת בקב"ה למען אמונתם, ארצם ועמם. מוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה ולהקריב את חייהם.

שיטת הלחימה

החונן לאדם דעת תיכנת את מוחו של יהודה המכבי לפעול לפי הכלל: כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶה לְּךָ מִלְחָמָה (משלי כד. ו.) . כך ניהל קרבות, וה' צבאות אלהי ישראל, ששמו לא סר מפיו,עזר לו. תמיד נטל יזמה בפתיחת הקרב ופעל בהפתעה,בערמה ובתחבולות רבות בהטמנת מארבים לאויב.ידע היטב לקרוא את מפת הקרב, ובהתאם הסתגל לנסיבות ולשינויים במהלך הקרב. ידע טופוגרפי של שטחי הלחימה והיותו סייר מעולה המכיר היטב את פני השטח סייעו לו בתחבולותיו. (נתונים על הרכב הכוחות במערכות השונות ראה להלן).

ואלה הקרבות עליהם פיקד יהודה המכבי   ⁽¹⁾

1. תחילת המלחמה -המבצע הצבאי הראשון

מפקד האויב

אפולוניוס, מושל השומרון מטעם השלטון הסלוקי- יווני  (שנת 167). ⁽³⁾

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 2,000.

המכבים- חי"ר 600.

יהודה המכבי והסלוקים נלחמו כל אחד לפי שיטתו. התוצאה -מפקד האויב ורבים מלוחמיו נפלו בקרב. שאר חיילי האויב נסו. יהודה לקח שלל רב שכלל את חרבו של אפולוניוס ונלחם בה בכל הקרבות, כפי שעשה דוד המלך כשלקח את חרבו של גלית הפלישתי. ⁽⁴⁾

יהודה המכבי

2. קרב בית חורון

מפקד האויב

סרון, מצביא צבאי בכיר של השלטון הסלוקי- יווני.

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 4,000.

המכבים- חי"ר 1,000.

נאום יהודה המכבי

ויאמר יהודה: היד ה' תקצר להסגיר רבים ביד מעטים?! היש מעצור בפני ה' להושיע ברב או במעט?! הנצחון במלחמה אינו בחיילים מרובים.התשועה רק מאת ה'. הם באים בגאוה ובוטחים בחילם הרב במטרה להשמיד את כולנו על נשינו וטפינו ואת שללנו לבוז. אנו נלחמים על נפשינו ועל תורתנו. אל תיראו מפניהם כי ה' ישמידם. (מכבים א. פרק ג.)

התקדים

כה אמר הנסיך יהונתן בן המלך שאול בקרב עם הפלישתים במכמש.

וַיּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נשֵא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַ -ה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט (שמואל א יד. ו.) .

חלק מהצבא הפלישתי פנה אז לבית חורון. ואכן הפלישתים נוצחו.

גם בקרב זה -שיטות הלחימה של יהודה המכבי ושל הסלוקים והתוצאות היו כמו בקרב הקודם. חיילי האויב נמלטו כשהם מותירים ציוד רב בשטח, ציוד שעזר ליהודה המכבי לצייד את צבאו בנשק חדיש.

התפנית

המלך אנטיוכוס אפיפנס פקד על ליסיאס,המשנה למלך,להשמיד את כוחות החשמונאים בכל מחיר ולאבד את שרידי עם יהודה מבלי להשאיר שריד או פליט.למחוק שם ישראל מארץ ישראל ולהושיב במקומם תושבים מלאומים אחרים.⁽⁵⁾ כן עשו האשורים לאחר חורבן ממלכת עשרת השבטים ^{(6 )}  (בשנת 724) .

המלחמה שהתחילה כמלחמת דת הפכה להיות מלחמה קיומית.

3.קרב אמאוס

מפקדי האויב הסלוקי- יווני

האחראי הישיר-תלמי בן דורימנס, נציב סוריה ופיניקיה. המפקדים בשטח -ניקנור וגורגיאס (שנת 166) .

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 40,000  פרשים 7,000 .

המכבים- חי"ר 6,000.

יהודה המכבי

יציאה לקרב לפי דין תורה

בקרב זה כבאחרים, יהודה המכבי יצא לקרב וניהל אותו ככתוב בתורה. בקרב זה מפורטות ההכנות כפי התקדים של שמואל הנביא⁽⁷⁾וההכרזות לפני החיילים ככתוב בתורה.⁽⁸⁾ הנאומים של יהודה המכבי זהים במסרים האמוניים לנאומים של מלכי הצדק של  יהודה  אסא  ויהושפט (כדלהלן) .  בכך המשיך את הרצף הרוחני והלאומי של עם ישראל.

נאומי מלכי בית דוד

אסא  (מלך בשנים 908 - 867 )

ז.וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נשֵא צִנָּה וָרמַח מִיהוּדָה שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּמִבִּנְיָמִן נשְאֵי מָגֵן וְדרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף כָּל אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל

ח.וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת וַיָּבא עַד מָרֵשָׁה 

ט.וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפָתָה לְמָרֵשָׁה

י.וַיִּקְרָא אָסָא אֶלְ ה' אֱלהָיו וַיּאמַר ה' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כּחַ עָזְרֵנוּ ה'

אֱלהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה ה' אֱלהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצר עִמְּךָ

אֱנוֹשׁ  

יא.וַיִּגּף ה' אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים

יב.וַיִּרְדְּפֵם  אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאד

יג.וַיַּכּוּ אֵת כָּל הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר כִּי הָיָה פַחַד ה' עֲלֵיהֶם וַיָּבזּוּ אֶת כָּל הֶעָרִים

כִּי בִזָּה רַבָּה הָיְתָה בָהֶם

 יד.וְגַם אָהֳלֵי מִקְנֶה הִכּוּ וַיִּשְׁבּוּ צאן לָרב וּגְמַלִּים וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלָם

יהושפט (מלך בשנים  867 - 846 )

אוַיְהִי אַחֲרֵיכֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה

ב.וַיָּבאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי

ג.וַיִּרָא וַיִתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַ -ה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה

ד.וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵ-ה' גַּם מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה'

ה. וַיַּעֲמד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה

ו.וַיּאמַר ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ הֲלא אַתָּה הוּא אֱלהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב

ז.הֲלא אַתָּה אֱלהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ הַזּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אהַבְךָ לְעוֹלָם

ח.וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּבְנוּ לְךָ בָּהּ מִקְדָּשׁ לְשִׁמְךָ לֵאמר

ט.אִם תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ כִּי שִׁמְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה וְנִזְעַק אֵלֶיךָ מִצָּרָתֵנוּ וְתִשְׁמַע וְתוֹשִׁיעַ

י.וְעַתָּה הִנֵּה בְנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵעִיר אֲשֶׁר לא נָתַתָּה לְיִשְרָאֵל לָבוֹא בָהֶם בְּבאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי סָרוּ מֵעֲלֵיהֶם וְלא הִשְׁמִידוּם

יא.וְהִנֵּה הֵם גּמְלִים עָלֵינוּ לָבוֹא לְגָרְשֵׁנוּ מִיְּרֻשָּׁתְךָ אֲשֶׁר הוֹרַשְׁתָּנוּ

יהודה המכבי

יב.אֱלהֵינוּ הֲלא תִשְׁפָּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע מַה נַּעֲשֶה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ

יג.וְכל יְהוּדָה עמְדִים לִפְנֵי ה' גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם

יד.וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן-בְּנָיָה  בֶּןיְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל

טו.וַיּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּוְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלהִים

טז.מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל

יז.לא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם

אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַ-ה' עִמָּכֶם

יח.וַיִּקּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה'

לְהִשְׁתַּחֲות

יט.וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַ -ה' אֱלהֵי יִשְרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה

כ.וַיַּשְׁכִּימוּ בַבּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם הַאֲמִינוּ בַּ-ה' אֱלהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ

כא.וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשׁרְרִים לַ-ה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאמְרִים הוֹדוּ לַ-ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

כב.וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ

כג.וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל  ישְׁבֵי הַר שֵעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית

כד.וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה

כה.וַיָּבא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא

כו.וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרְכוּ אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם

כז.וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה  וִירוּשָׁלַם וִיהוֹשָׁפָט בְּראשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלַם בְּשִמְחָה כִּי שִמְּחָם ה' מֵאוֹיְבֵיהֶם

כח.וַיָּבאוּ יְרוּשָׁלַם בִּנְבָלִים וּבְכִנּרוֹת וּבַחֲצצְרוֹת אֶל בֵּית ה'

כט.וַיְהִי פַּחַד אֱלהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם ה' עִם אוֹיְבֵי יִשְרָאֵל

ל.וַתִּשְׁקט מַלְכוּת יְהוֹשָׁפָט וַיָּנַח לוֹ אֱלהָיו מִסָּבִיב

יהודה המכבי

האסיפה במצפה (12 ק"מ צפונית לירושלים)

ויבואו למצפה מול ירושלים,כי לפנים בישראל מקום תפילה היה שם. ויצומו ביום ההוא, וילבשו שק, ואפר שמו על ראשיהם, ואת בגדיהם קרעו.ויפרשו את ספרי התורה אשר זממו הגויים לשים עליהם את אותות אליליהם.ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות. ויבואו הנזירים אשר מלאו את ימי נזרם ויזעקו השמימה לה' לאמור:מה נעשה לאלו? ויקראו בקול אל ה' לאמור:מה נעשה לאלה ואנה נוליך אותם? הן מקדשך נרמס ונטמא וכוהניך נרדפו על צואר.ואתה ידעת כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש ועל עמך יערימו סוד להשמידנו. איכה נוכל לעמוד בפניהם ללא תשועתך כהרף עין?! ויתקעו בשופרות ובחצוצרות הריעו.ואחר כן שם יהודה עליהם שרי אלפים,שרי מאות,שרי חמישים ושרי עשרות. ויצו לאמור: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו,ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו,ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה,ומי האיש הירא ורך הלבב- אלו ילכו וישובו לבתיהם ככתוב בתורת משה. (מכבים א פרק ג.)

(דברים כ. א.- ט. מסכת סוטה  מב.א. משנה.     ראה הערה 8.)

נאומי יהודה המכבי

ויאמר יהודה: התקדשו למחר בבוקר והיו לבני חיל להילחם באויבנו אשר נאספו להשמידנו ואת בית מקדשנו. טוב למות במלחמה מלראות ברע שיקרה את עמנו ואת בית מקדשנו. וה' הטוב בעיניו יעשה.  (מכבים א. פרק ג.)

ויאמר יהודה: אל תיראו מהמונם ואל תרעדו מכוחם.זכרו את תשועת אבותינו ליד ים סוף כאשר פרעה רדף אחריהם ברכבו ובפרשיו.הבה ונצעק אל ה' ובחסדו וברחמיו יזכור את הברית עם אבותינו.וכאשר ישמיד את החיל הזה ידעו כל העמים כי ה' הוא הפודה את עם ישראל. (מכבים א. פרק ד.)

האויב חנה באמאוס,ליד לטרון,סמוך לעמק אילון.הם בטחו בנצחונם ולכן הזמינו סוחרי עבדים שהביאו אתם כסף רב כדי לקנות שבויים יהודיים כעבדים. תפילות יהודה המכבי וחייליו נתקבלו. ה' צבאות ציוה ויהודה המכבי תיכנן כרגיל בערמה רבה את מהלכי הקרב נגד האויב והוביל את צבאו לנצחון מזהיר.אנדרלמוסיה שררה אצל האויב שניגף בצורה מחפירה והשאיר בשטח 3,000 הרוגים.

סיום אמוני לקרב

בשובם מהקרב הללו את השם ושרו: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ביום ההוא היתה תשועה גדולה לישראל.   (מכבים א. פרק ד.)

הנצחון באמאוס הפך את יהודה המכבי למנהיג המוכר של כמעט כל יהודי ארץ יהודה. השלטון הסלוקי - יווני התחיל להתקפל. נשלחה אגרת לגרוסיה של היהודים והובטחה חנינה לאלו שישובו לבתיהם ולעיסוקיהם. אף יורשה להם לחיות לפי חוקי התורה. אין באגרת הרשאה לטהר את בית המקדש וירושלים מעבודה זרה. התעודה מתעלמת מיהודה המכבי ומאנשיו. כמנהיג היהודים הוכר 'הכהן הגדול' הבוגד הארור מנלאוס (שאכל חזיר) ולצידו תכהן מועצת בוגדים.כמובן שיהודה המכבי ואנשיו התעלמו מהאגרת ומתוכנה.

הסלוקים הבינו ששלטונם ביהודה ובירושלים עומד להסתיים.יתכן גם שעממים אחרים בממלכה הסלוקית ילכו בעקבות היהודים וימרדו,והמדינה הסלוקית, שעדיין היתה כעין מעצמה, עלולה להתפורר.ליסיאס-המשנה למלך בשלטון הסלוקי- החליט לפעול במהירות ובנחישות. הוא הגיע ליהודה בראש כוח עצום.

יהודה המכבי

4. קרב בית צור

מפקד האויב הסלוקי- יווני

ליסיאס.

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 60,000  פרשים 5,000 .

המכבים - חי"ר 10,000.

תפילת יהודה המכבי

ויתפלל אל ה' ויאמר: ברוך ה' אלקי ישראל הגואלנו מיד צר. הסגרת את הענק ביד דוד עבדך. הסגרת את חיל הגויים ביד יהונתן בן שאול ונושא כליו. הסגר גם עתה את המחנה הזה ביד עמך ישראל ויבושו ויכלמו ברוב כוחם. תן מורך בלבבם ותפל עליהם אימתה ופחד ושברם ואבדם. הפילם בחרב אוהביך ויודעי שמך ונזמר לך שירי תהילתך. (מכבים א. פרק ד. )

תשועת השם

התפילה נתקבלה.בקרב בית צור נחלו הסלוקים את אחת המפלות החמורות ביותר.ליסיאס חזר לארצו בבושת פנים כשהוא משאיר בשדה הקרב 5,000 חללים.

טיהור המקדש וקביעת חנוכה כיום טוב

לאחר קרבות אמאוס ובית צור פרצו יהודה המכבי ואנשיו לירושלים ופעלו כמתואר ב-"על הניסים" הנאמר בתפילת עמידה ובברכת המזון. "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך (בית המקדש) ופינו את היכלך,וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך,וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה. ועשית עמהם נסים ונפלאות. ונודה לשמך הגדול. סלה".   

(הסיום בנוסח אשכנזים: "שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול").  

שלוש שנים לאחר חילול המקדש בפקודת אנטיוכוס אפיפנס חונך המזבח החדש (בשנת 164)  בהקרבת קרבנות בלווי שירה ונגינה.

טיהור המקדש היה היעד ושיא ההצלחה של מרד החשמונאים.

תיאור הטיהור

ויאמר יהודה אל העם: האויב ניגף לפנינו, נעלה לטהר את מקדש ה'.ויקהלו אנשי הצבא ויעלו אל הר ציון. ויראו את המקדש שומם והמזבח מחולל והשערים שרופים באש והלשכות הרוסות ובחצרות גדל עשב כמו ביער.ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשיהם ויבכו עד מאד.ויפלו על פניהם ויתקעו בחצוצרות ותעל שועתם לשמים.ויצו יהודה את אנשיו לשים מצור על יושבי המצודה עד אשר יטוהר המקדש.ויבחר יהודה כהנים אשר לא טומאו ויצו אותם לטהר את המקדש ולהשליך אבנים ששוקצו למקום טמא.ויראו כי חולל מזבח העולה. ויוועצו לנתוץ אותו לבלתי היות להם למכשול כי זדים חיללוהו. ⁽⁹⁾ וינתצו אותו ואת האבנים הניחו על הר הבית עד בוא נביא להורות מה יעשה בהם. ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהם ברזל ויבנו מזבח חדש ככתוב בתורה.ויבנו את הפרצות שבמקדש ואת פנים ההיכל ואת כל אשר בו.ואת החצרות קדשו. ויעשו כלי קודש חדשים.

יהודה המכבי

וישיבו אל ההיכל את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת שלחן הפנים.ויקטירו על המזבח.ובמנורה העלו את הנרות להאיר את המקדש. ועל השלחן שמו את לחם הפנים. וישימו את הפרוכת על הארון.ותכל כל העבודה.וישכימו בבוקר

בחמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסלו.ויקריבו קרבן כמשפט התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו. בעצם היום ההוא חינכו את המזבח אשר טימאוהו הגויים. ויהללו לה' בשירים ובנבלים ובחללים ובכנורות ובמצלתים.ויפלו כולם על פניהם וישתחוו לה' על אשר הצליח את מעשיהם.ויעשו את חנוכת המזבח שמונה ימים.ויעלו עולות וזבחי שלמים ותודות.ויפארו את ההיכל בעטרות ובמגיני זהב.ויחטאו את השערים ואת הלשכות ויציבו דלתות.ותהי שמחה גדולה בעם כי ה' הסיר חרפת גויים.

וקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות עושים את ימי חנוכת המזבח בזמניהם שנה בשנה שמונה ימים מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בתודה ובהלל לשם.   (מכבים א. פרק ד.)

כשלוש מאות שנה לפני חנוכה נקבע פורים כיום טוב.⁽¹⁰⁾ רבו מאד השינויים בין הניסים של פורים ושל חנוכה. אך הימים הטובים הללו נקבעו לדורות לזכרם של ניסים-גלויים ונסתרים- והרי ניסים הינם התשתית הקיומית של עם ישראל מאז ומעולם. 

תשועת ישראל מיד צר

הנצחונות המדהימים של יהודה המכבי בקרבות אמאוס ובית צור (כאמור, בשני הובס קשה ליסיאס המשנה למלך) היוו לפיד שהדליק להבת קרב רבת אנפין בכל חלקי ארץ ישראל המערבית והמזרחית.בישובי הגליל- לאורך חוף הים-עכו,צור וצידון. בישובים משני צידי ים כינרת ובעבר הירדן-מהגלעד ודרומה.בחוף הים התיכון-יפו והסביבה.הגויים קמו על שכניהם היהודיים לכלותם. מלחמתם היתה בשתי חזיתות, רוחנית-נגד דת ישראל,קיומית-לעקור מהשורש את היהודים מכל מקום.יהודים פנו ליהודה המכבי בבקשת עזרה והוא פעל נמרצות כדרכו בקודש.הוא יצא אל עבר הירדן יחד עם אחיו יהונתן ועמם כח של 8,000 איש. את אחיו שמעון שלח לגליל עם כח של 3,000 איש. 

תחילת המערכות היו במקומות אותם כבשו בני ישראל לפני כניסתם לכנען ובהם התישבו.יהודה המכבי כבש את יעזר בעבר הירדן המזרחי.ישוב זה היה בין הראשונים שנכבשו על ידי משה רבינו לפני הבסת עוג מלך הבשן, ותחילת כיבוש ארץ האמורי.⁽¹¹⁾כן השתלט יהודה המכבי על אזור הגלעד (הישובים:בצר, חשבון,מקד,עלמון,קרניים), אשר שם כמו ביעזר התישבו בני השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה,באישורו של משה רבינו.⁽¹²⁾ בנוסף כבש מבצר בשם דתימה לאחר שהמפקד הסלוקי טימוטיאוס הוכה ונמלט.

כן נלחם בהצלחה רבה במקומות שנאסר על בני ישראל להילחם עם תושבי המקום בדרך הכניסה לכנען, כמו עמון, מואב ואדום ⁽¹³⁾. ועם האדומים בני עשו⁽¹⁴⁾עמם נלחמו מלכי יהודה במשך תקופת בית ראשון.⁽¹⁵⁾ האדומים היוו אויב מתמיד לבני ישראל במשך דורות רבים.

יהודה המכבי

שמעון, אחי יהודה, נלחם וניצח בעכו,צור וצידון. יהודה המכבי ושמעון קבעו תקדים של העברת יהודים ניצולי אויב מארץ מגוריהם לאזור יהודה. יהודה המכבי העביר ניצולי הגלעד ושמעון אחיו העביר ניצולי הגליל.

יהודה המכבי ואחיו הלכו בעקבות דוד מלך ישראל- אֶרְדְּפָה איְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלא אָשׁוּב עַד כַּלּתָם (שמואל ב כב.לח.  תהילים יח. לח.) כגמול על הרג הקהילה היהודית ביפו שרף יהודה  את הנמל כולל את כלי השיט שבו.

תגובת הסלוקים למצור על החקרה ⁽¹⁶⁾

לאחר מפלת הסלוקים בקרב בית צור וטיהור המקדש הפך יהודה המכבי בפועל לשליט על אזור יהודה וחלקים שונים של ארץ ישראל. כדי לבסס את שלטונו הוא החליט לכבוש את מצודת החקרה,שסימלה את השלטון הסלוקי, ובכך לשים קץ לשלטון הזר בארץ⁽¹⁶⁾.ליסיאס,השליט בפועל באנטיוכיה,הבין זאת. תגובתו לא איחרה לבוא. הוא בא בראש כוח אדיר. 

5. קרב בית זכריה (כפר עציון)

מפקד האויב הסלוקי- יווני

כמו הכוח הקודם -ליסיאס.

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 100,000  פרשים 20,00  פילים 32.

המכבים - אין נתונים.

תשועת השם

בתחילת הקרב ובמהלכו מצב המכבים היה קשה מאד.ליסיאס למד הפעם לקח מהקרבות הקודמים ובקרב הקשה שהתפתח פעל בתבונה. בנוסף לכך הטילו הפילים אימה ופחד בלב לוחמי יהודה המכבי. אלעזד אחיו של יהודה המכבי הסתער על פיל שעליו התנוסס סמל המלכות כי חשב בטעות שעליו רוכב הנער- המלך.אלעזר נמחץ למות על ידי הפיל מבלי להשיג שום יתרון. יהודה קרא את מפת הקרב ומחוסר ברירה נסוג עם צבאו לעבר ירושלים, ביצר את הר הבית ונסוג עם צבאו לגופנה.

ליסיאס הטיל מצור על ירושלים ומצב החשמונאים היה נואש,כי נוסף לנחיתות הצבאית מלאי המזון הלך ואזל. הנצחון היה בהישג ידו של ליסיאס ובמהרה. אדון עולם ציוה שהתשועה לא תבוא בשדה הקרב אלא גזר שיחזרו המהלכים של יציאת מצרים- תִּפּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן (שמות טו. טז.) -ושל פורים. במהלך הקרבות נודע לליסיאס שמעמדו באנטיוכיה הבירה מתרופף והוא עלול לאבד את השליטה ולכן חזר בחפזה לארצו.הוא הובל לאבדון על ידי ההשגחה העליונה באותו דרך שהובל לפני כ- 500 שנה סנחריב מלך אשור כאשר הטיל מצור על ירושלים במטרה להחריבה- הִנְנִי נתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ ( ישעיה יט. ז.) . סנחריב נרצח בארצו.

סופו של ליסיאס היה כשל המן בן המדתא האגגי צורר היהודים בפרס לפני כ- 300 שנה-ליסיאס הוצא להורג יחד עם המלך הנער.כן הוצא להורג הבוגד הארור שמונה ל'כהן גדול'- מנלאוס ובמקומו מונה ל'כהן גדול' בוגד אחר בשם אליקים- אלקימוס. השני הוציא להורג חסידים רבים וביקש סיוע מאנטיוכיה להילחם ביהודה המכבי. על 'כהנים גדולים' כאלו תאמר האימרה העממית  'זה נבילה וזה טריפה'.

יהודה המכבי

תרגיל הסחה

לפני שובו לארצו הציע ליסיאס ליהודים חופש לקיים מצוות כבעבר.ואכן היו יהודים שהלכו שולל אחר ההבטחה והאמינו כי אכן מטרת המרד הושגה והגיע הזמן לפזר את הצבא ולחיות תחת השלטון הסלוקי כבעבר. אך לא כן חשב המצביא יהודה המכבי. הוא הבין שמדובר בהבטחת שוא ואין יותר אפשרות לחזור אחורה ולחדש ימים כקדם, אלא רק עצמאות מדינית תאפשר ליהודים לחיות כיהודים. ואכן יהודה צדק.למרות שבאנטיוכיה ניטש מאבק דמים עקוב מדם על השלטון, הם התפנו לשלוח מצביא נוסף ליהודה בשם בקחידס לעזור ל'כהן הגדול' אליקים- אלקימוס. בקחידס לא התנגש חזיתית עם יהודה המכבי אלא חזר על תרגיל ההסחה של ליסיאס. הבטחות השוא שלו הסתיימו במהרה בשפיכת דם יהודי. השלטון הסלוקי שלח שוב כח להלחם עם יהודה המכבי.

6.קרב חדשה (אדסה) ליד בית חורון (שנת 161) .

מפקד האויב הסלוקי- יווני

ניקנור- המצביא שהובס באמאוס לפני שלוש שנים. לצבא האויב נספח הבוגד הארור אליקים -אלקימוס.  

מערך הכוחות

האויב- אין נתונים.

המכבים- חי"ר 3,000. 

תרגיל הסחה

ניקנור הלך בדרכם של ליסיאס ובקחידס- הצעת שלום מזויפת.ואכן הוא נפגש עם יהודה המכבי כדי לנהל משא ומתן לשלום.כדי להוכיח שפניו לשלום הוא הגיע לפגישה עם כח קטן.המטרה היתה לחטוף את יהודה.המזימה נודעה ליהודה והוא ניצל. ליסיאס רצה לסיים בערמה את המערכה בהיותה בעיצומה,ואילו ניקנור רצה להכניע את החשמונאים עוד לפני הקרב. בחסדי השם מזימות האויבים נכשלו והם כרעו ונפלו. 

זה מול זה

שבועת היוהרה של ניקנור

"וישבע לאמור- אם לא יוסגרו בידי יהודה ואנשיו,והיה כאשר אשוב בשלום אשרוף את הבית הזה.וילך בכעס" (מכבים א. ז. ) .

תפילת יהודה המכבי

ויתפלל יהודה אל ה' ויאמר:כאשר חרפו את שמך שליחי סנחריב מלך אשור שלחת מלאך שהיכה בחילם מאה ושמונים וחמישה אלף ⁽¹⁷⁾, אנא נגוף גם עתה את המחנה הזה לפנינו וידעו כל הגויים אשר הכית בהם כי חרפו את משכן שמך. אנא שפוט אותם כפי רשעתם (מכבים א. ז.) .

תחינת הכהנים

והכהנים נגשו אל מזבח ה' וישאו את קולם בבכי ויעמדו בתפילה ויאמרו: אנא ה' אתה רצית את הבית הזה שעליו נקרא שמך והוא בית תפילה לעם ישראל. נקום נא באיש הזה ובצבאו. אנא זכור את אשר חרפוך אויבך והשמידם בחרבך. יפלו לא יוכלו קום (מכבים א. ז.) .

יהודה המכבי

מהלך הקרב

התפילה והתחינה נתקבלו אצל ה' צבאות ישראל. המצביא ניקנור שהצטיין בגאוה, ביוהרה,בשחץ וברהב לא הצטיין במיוחד כטקטיקן ולא ידע לישם לקחים מקרב כושל שניהל נגד יהודה המכבי בקרב אמאוס. הוא הוביל את צבאו למארב שהטמין לו יהודה בכפר שלם,בין ירושלים לבין בית חורון. על הכשל בהכנת שעורי קרב שילם בחייו ובחיי רבים מחייליו.אלו מחייליו שנותרו בחיים נמלטו משדה הקרב כשחיילי יהודה מזנבים בנחשלים.

הנצחון בקרב זה הינו היחידי מבין כל מלחמות יהודה המכבי וכל מלחמות החשמונאים שלאחריו שתועד בעולם התורני - במגילת תענית ובתלמודים - ונקבע יום טוב בשם 'יום ניקנור', י"ג באדר. במהלך הדורות בוטל יום טוב זה וחודש ביום זה צום 'תענית אסתר' שהונהג לזכר ארועי פורים שארעו כ- 300 שנה לפני מרד החשמונאים. 

התיעוד

במגילת תענית, פרק שנים עשר, חודש אדר

בתלת עשר ביה יום ניקנור.

תרגום

בשלוש עשר בו יום ניקנור.

אמרו: ניקנור פולמרכוס של מלכי יוון היה עובר לאלכסנדריה. בכל יום היה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף ומנאץ, ואומר:מתי תיפול בידי וארמסנה. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חיילותיו והיו הורגין עד שהגיעו לקרוכין שלו וחתכו את ראשם, וקצצו את בהונות ידיהם ורגליהם, וחתכו את ראשו,וקצצו את אבריו, ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו:פה שדיבר בגאוה ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלים ועל בית המקדש -נקמה זו תיעשה בהם.יום שעשו כן עשו אותו יום טוב. ( פרק יב. חודש אדר)

באורים

פולמרכוס - מפקד בכיר בצבא  הסלוקי-יווני. קרוכין- רכב הפיקוד.

בתלמודים

בבלי

"ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה ובכל יום ויום היה  מניף ידו על  יהודה וירושלים ואומר: אימתי תפול בידי וארמסנה ? וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ואמרו: פה  שהיה  מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים תעשה  בהם  נקמה" (מסכת תענית יח.ב.) .

ירושלמי

"בתלת עשר ביה (בשלושה עשר בו) יום ניקנור. מהו יום ניקנור? שלטון משל מלכות יוון היה עובר לאלכסנדריה וראה את אירושלם (ירושלים) וחירף וניאץ וגידף ואמר: 'בשובי בשלום אתוץ את  המגדל הזה (בית המקדש)'. ויצא אחד משל חשמוניי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרוכין (רכב הפיקוד) שלו וכיון שהגיע לקרוכין שלו קטע  את ידיו וחתך את ראשו ותחבן בעץ וכתב מלמטן:הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה ותליין בקונטס (עץ) נגד ירושלם". (מסכת מגילה א.ד.) .

יהודה המכבי

מדיניות חוץ

כמצביאים אחרים בתולדות אנוש הבין יהודה המכבי שנצחונות בשדה הקרב יש להשלים בהישגים דיפלומטיים.הוא פנה לרומא- שהיתה מעצמה בתהליך התעצמות-

שגילתה ענין רב בנעשה בקדמת אסיה ואף התערבה בממלכה הסלוקית. בשנת 161   שלח יהודה המכבי שליחים לרומא ובברית שנכרתה עמם נכללו תנאים טובים לחשמונאים.⁽¹⁸⁾ הברית עם רומא העלה את חמת הסלוקים להשחית. כריתת הברית לא נבעה מחוסר בטחון בקב"ה והסתמכות על זרים,אלא שימוש במגננה נוספת כמו המלחמה בשדה הקרב. 

אמנם הרומאים הבטיחו הרבה:

והיה אם תקרה מלחמה ליהודים יבוא חיל רומא לעזרתם באמת....

ועל הרעות אשר דמיטריוס המלך עשה ליהודים כתבנו לו:למה הרעות ליהודים אוהבינו?והיה אם יזעקו עוד נגדך נחלץ חושים לעזרתם ונלחם בך בים וביבשה

(מכבים א. פרק ט.)

מאומה לא קיימו. הם לא באו לעזרה.

7.קרב אלעשה - (כ- 13 ק"מ צפונית לירושלים. ליד רמאללה).  (שנת 160)

הקרב האחרון של יהודה המכבי.

מפקד האויב הסלוקי- יווני, בקחידס.

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 20,000  פרשים 2,000.

כמו בקרב הקודם (חדשה) נספח לצבא האויב הבוגד הארור אליקים-אלקימוס שמונה ל'כהן גדול' על ידם.

המכבים-בתחילת המערכה:חי"ר 3,000, אך בהמשכה הלך מספרם ופחת. הנשק העיקרי של הלוחמים בצבא המכבים -'מוטיבציה' הלך ואזל כי השלטון הזר התיר שוב ליהודים לקיים מצוות. רבים ערקו ויהודה המכבי נשאר עם 800 לוחמים. הנותרים ניסו להשפיע על יהודה לא להילחם אלא לסגת לבין ההרים ולחכות לשעת כושר להמשך הלחימה. יהודה המכבי סירב.

מנהיגות יהודה המכבי בעת מצוקה

וירא יהודה כי נפץ העם מעליו והמלחמה קשתה ויך לבו כי קצרה ידו מלהשיב את העריקים.ובצר לו אמר אל הנשארים:קומו ונלחמה עם אויבנו אולי נוכל להכות בהם.ויאמרו לו: לא נוכל! אחרי עזיבת אחינו דל כוחנו, אך אם את נפשינו נציל עתה נשוב עם אחינו ונלחמנו בהם.

ויען יהודה ויאמר:חלילה לי מלנוס! אם קרב קיצנו ומתנו בגבורה בעד עמנו ולא נהיה לכלימה.  

והמלחמה כבדה מאד וחללים נפלו משני המחנות.ויפול יהודה והנשארים נסו. וישאו יונתן ושמעון את גופת יהודה אחיהם ויקברוהו בקבר אבותיו במודיעין.וכל בית ישראל ספדו לו ויבכו הרבה ויתאבלו ימים הרבה.

וכה קוננו: איך נפל גיבור מושיע ומגן?! (מכבים א. ט.)

וכה קונן דוד המלך על נפילת גיבורים בקרב:

הַצְּבִי יִשְרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?!

(שמואל ב א. יט.)

יהודה המכבי

תוצאות המערכות עליהם פיקד יהודה המכבי מאירים ומזהירים בשמי תולדות עם ישראל בערפלי טוהר גם כאשר עננים קודרים עטו ועוטים בהתמדה על שמי עם ישראל במהלך תולדותיו ובימינו.

מקורות/הערות/ הארות

1.ספר המכבים א. כמשתמע מנאומיו ומתפילותיו לפני היציאה לקרבות, כמפורט להלן.

2. מסכת עבודה זרה יז.א.

3.השומרונים היו אויבי היהודים עוד מתקופת שיבת ציון.  עזרא ד. א. - ה. נחמיה ד. א.-ב. יג.כח.4

4. שמואל א כא. ט.  

 5.מכבים א פרק ג.  

6. מלכים ב יז. כד. -מא.

7. תקדים האסיפה במצפה ע"י שמואל הנביא.

ג.וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל  אֶל כָּל בֵּית  יִשְרָאֵל  לֵאמר  אִם בְּכָל לְבַבְכֶם  אַתֶּם  שָׁבִים  אֶל ה' הָסִירוּ  אֶת אֱלהֵי  הַנֵּכָר  מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים

ד.וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ

ה.וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'

ו.וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ  לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ  בַּיּוֹם הַהוּא וַיּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַ-ה' וַיִּשְׁפּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל בַּמִּצְפָּה

ז.וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים

ח.וַיּאמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל  אֶל שְׁמוּאֵל אַל-תַּחֲרֵשׁ  מִמֶּנּוּ  מִזְּעק  אֶל ה' אֱלהֵינוּ וְיוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים 

ט.וַיִּקַּח  שְׁמוּאֵל  טְלֵה  חָלָב  אֶחָד  וַיַּעֲלֵהֻ עוֹלָה  כָּלִיל  לַ-ה' וַיִּזְעַק  שְׁמוּאֵל

אֶל ה' בְּעַד יִשְרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'

 י.וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְרָאֵל

 יא.וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר

יב.וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ  ה' (שמואל א ז.   ג.- יג.)

8.ההכרזות לפני החיילים לקראת המלחמה- בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

דבר ה' בתורה שבכתב

א.כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל  איְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

ב.וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם

ג.וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל איְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:

ד.כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם איְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם

יהודה המכבי

ה.וְדִבְּרוּ  הַשּׁטְרִים  אֶל  הָעָם  לֵאמר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ

ו.וּמִי  הָאִישׁ  אֲשֶׁר  נָטַע כֶּרֶם וְלא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ

ז.וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׁ אִשָּׁה וְלא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה

ח.וְיָסְפוּ הַשּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ וְלא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ

(דברים כ. א.-ח.)

8.בתורה שבעל פה- בתלמוד הבבלי

"משוח מלחמה (כהן שנתמנה לכך) בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר שנאמר:וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכּהֵן - זה כהן משוח מלחמה.וְדִבֶּר אֶל הָעָם- בלשון הקודש. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְרָאֵל. עַל איְבֵיכֶם-ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון,ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם-ירחמו עליכם...

על אויביכם אתם הולכים, שאם תיפלו  בידם  אין  מרחמין  עליכם. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם- מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, אַל תִּירְאוּ- מפני הגפת תריסין (רעש מגינים) ושפעת (רעש) הקלגסין.וְאַל תַּחְפְּזוּ - מקול קרנות וְאַל תַּעַרְצוּ -מפני קול צווחות כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהלֵךְ עִמָּכֶם.

הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום (הקדוש ברוך הוא). פלשתים באו בנצחונו  של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. בני עמון באו בנצחונו של  שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' זה מחנה הארון". (כל הפסוקים מ- דברים כ. ב.- ד.)    (מסכת סוטה, משנה: בבלי מב.א.  ירושלמי פרק ח. משניות א. - י.) .

"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְרָאֵל... אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם"(מסכת סוטה בבלי מב.א.) .

8.הלכות פטור ליציאה לקרב

נחלקו המלחמות לשני סוגים- מצוה ורשות.

"ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים (של כנען) ,ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

"ואיזו היא מלחמת רשות? המלחמה שנלחם (המלך) עם שאר העממים להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" . 

"במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". 

במלחמת רשות- יש שאינם יוצאים לקרב אבל מספקים מים ומזון ללוחמים ומתקנים את הדרכים,בימינו מועסקים במערך הלוגיסטי. ויש הפטורים מהכל.

(פרוט במסכת סוטה פרק ח. משניות ב.- ה. ז.  ובדמב"ם, 'יד החזקה' ספר שופטים, הלכות מלכים- ה.א.  ז.ג.ד.)

ויש שיתמהו למה פטר יהודה המכבי חיילים מלצאת לקרב. הרי הפטור הוא רק במלחמת רשות ואילו כל מלחמות יהודה המכבי היו מלחמות מצוה-עזרת ישראל מיד צר -ולפי ההלכה במלחמת מצוה אין פטור לאף אחד מלהתגייס לצבא.

ויתכן שהסיבה לכך היא הואיל ובמשך ארבע מאות שנה לא נלחמו יהודים(מאז חורבן בית ראשון בשנת 586)  נשכחו הלכות מלחמה, ברובן או בחלקן. הרי טרם היתה אז הלכה כתובה.

הרי גם בשבת המכבים לא נלחמו, למרות שמותר, והעדיפו ליהרג ע"י האויבים עד שמתתיהו הכהן  הורה להילחם גם בשבת (ספר מכבים א. ב. ).

היתר לחימה בשבת- מסכת שבת יט.א. רמב"ם, 'יד החזקה' ספר זמנים הלכות שבת ב.כה., הלכות מלכים ו.יא.   שלחן ערוך חלק אורח חיים שכט. ו.ז.   יריחו נכבשה בשבת ע"י יהושע בןנון.

יהודה המכבי

9.מאות שנים אחר כך עדיין היו האבנים האלה גנוזים בבית המקדש ללא פתרון.

"לשכה - שהיו  עושין בה לחם הפנים מזרחית צפונית - בה גנזו בית  חשמונאי  אבני מזבח ששקצום מלכי יוון".   (מסכתות: יומא טז.א. עבודה זרה נב.א.  מידות פרק א. משנה ו.)

10.קביעת פורים לדורות

כז.קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ  הַיְּהוּדִים  עֲלֵיהֶם  וְעַל זַרְעָם  וְעַל  כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עשִים אֶת-שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה

כח.וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִים בְּכָל דּוֹרוָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לא יָסוּף מִזַּרְעָם  (אסתר ט. כז.-כח.) .

11.במדבר כא.לב.

12.במדבר פרק לב.

13.דברים ב. א.- יט.

14.בראשית לו. א.ח.

15.לדוגמא ראה מלכים ב  פרקים ח.כ.-כב.  יד. י.

16.חקרא- מבצר שנבנה ע"י אנטיוכוס הרביעי אפיפנס בלבה של ירושלים,בהר הבית, במטרה לבסס את שלטונו ביהודה בכלל ובירושלים בפרט. יהודה המכבי שם מצור על החקרה אך לא הצליח לכבשה. גם יונתן לא הצליח. שמעון הצליח בכך אחרי מצור ממושך. היתה זאת גולת הכותרת של הצלחה במלחמותיו.

17. צבא אשור שניגף- מלכים ב יט.לה. ישעיה לז.לו.

18. סעיפי הברית עם רומא - מכבים א. ח.- ט.

מתתיהו הכהן

מניף נס המרד הקדוש

מִי לַ-ה' אֵלָי (שמות לב. כו.) הכריז גדול הנביאים משה רבינו,מיד לאחר מתן תורה לפני 3,300שנה במלחמתו נגד הסכנה הקיומית הגדולה ביותר של עם ישראל- עבודה זרה.האויב היה אז פנימי-חלק מעם ישראל שקיבל את התורה.עברו למעלה מ- 1,100 שנה והכרזה זהה נשמעה מפיו של אדם זקן מעיירה קטנה בארץ ישראל- מודיעין. שמו- מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן ממשמר יהויריב.⁽¹⁾גם המנהיגים הראשונים של עם ישראל התחילו את תיפקודם לעת זיקנה.⁽²⁾ משה רבינו - בגיל שמונים. יהושע בן נון-  בשנות השמונים לחייו. מתתיהו היה כהן גדול שעזב את ירושלים ⁽³⁾ כשלא יכול היה לראות את ההידרדרות האיומה עליה קונן מרה.

ויקונן מתתיהו הכהן

וירא מתתיהו את התועבות אשר נעשו ביהודה ובירושלים ויקונן ויאמר: אוי לי ואוי ליום בו נולדתי ⁽⁴⁾ לחזות בשבר עמי ושוד הקריה הקדושה שניתנה בידי בני נכר. מקדש אלוה ביד זרים והיכלו לזרא היה.עולליה הלכו שבי לפני צר. ⁽⁵⁾ בחוריה לטבח ניתנו. צבאות נכרים בזזו איש לו את רכושינו. ⁽⁶⁾ כלתה כל הדרה. רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס ⁽⁷⁾ זנח ה' הסגיר מקדשו ביד אויב ⁽⁸⁾.

וכי למה לא  אקוץ בחיי?!

ויקרעו מתתיהו ובניו את בגדיהם ושקים עטפו ויתאבלו מאד. (מכבים א. ב.)

אך הם לא הסתפקו באבל גרידא אלא פעלו כאשר הגיעה שעת כושר,וזאת לא איחרה לבוא. נציגי הכובש הזר הגיעו גם למודיעין לאלץ את תושבי המקום,שנאספו בפקודתו,לזבוח לאליל.בין קהל הנאספים נמצאו גם מתתיהו ובניו.הנציגים פנו בדברי חנופה למתתיהו הכהן ובאדיבות הציעו לו להקריב קרבן לאליל כפי שעשו מתיוונים שונים ביהודה ובירושלים. אף הוצע לו אתנן של כסף וזהב ומתנות.

תגובת מתתיהו הכהן - נאום קדוש השם שהצית את להבת המרד בעיתה ואת הלבבות לדורות:

ומתתיהו נשא את קולו ברמה ויאמר: אם כל העמים עבדי המלך ישמעו למלך ויחפצו בחוקיו וימירו את חוקות אבותיהם,אני ובני ואחי לא נסור מברית אבותינו. חלילה לנו להפר תורה ומצות. את דתי המלך לא נעשה כי לא נסור מדתנו ימינה או שמאלה. (מכבים א. ב.)

היתה זאת אחת ההצהרות המרטיטות ביותר בתולדות עם ישראל.

דורות רבים בארץ ישראל ובגולה פעלו בהתאם ורבים אף שילמו על כך בחייהם.

מתתיהו הכהן

נאום קידוש השם לווה במעשים. את האיש היהודי שקרב למזבח האלילי לזבוח ואת ראש הנציג הכובש הזר הרג מתתיהו הכהן על המזבח שאותו הרס.מתתיהו הכהן הלך בדרכו של פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן שהרג את זימרי בן סלוא ⁽⁹⁾. 

למעשים המידיים צורפה הצהרתו של משה רבינו- מִי לַ-ה' אֵלָי (שמות לב. כו.) . רבים נענו לקריאה והמרד נגד הכובש הזר יצא לדרך, מרד שלפי כל הגיון היה חסר תקוה.

ברור היה  שאירוע זה לא יעבור בשקט ותגובת השליטים הזרים תבוא.ואכן היא באה בעוצמה רבה (ראה את הנכתב על יהודה המכבי),אך נתקיימו בהם:

בקשת דוד המלך:

יג.הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם

יד.בֵּאלהִים נַעֲשֶה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ (תהילים ט. יג.- יד.)

היגד החכמה של שלמה בנו:

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַ-ה' הַתְּשׁוּעָה (משלי כא. לא.)

מתתיהו הכהן הכריז מלחמה נגד שני שונאים אדירים של עם ישראל- חיצוני ופנימי-  שפעלו במלוא המרץ לאלץ את יהודי ארץ ישראל לעבוד עבודה זרה.הכרזת מתתיהו הציתה את אש מרד החשמונאים נגד השלטון הזר הסלוקי -יווני, ומאידך לחימה עם המתיונים מבני ישראל. מטרת מתתיהו ובניו היתה מלחמת חרמה בשלטון הזר למען הזכות של כל יהודי ויהודיה לחיות לפי תורה שניתנה בסיני,ולכן זכו לתמיכת רוב תושבי ארץ ישראל שהיו נאמני תורת ישראל מזה דורי דורות.

כל מלחמות עם ישראל מהראשונה - נגד עמלק מיד לאחר יציאת מצרים- ועד למרד החשמונאים היו מלחמות קיומיות.ועתה בפעם הראשונה בתולדות ישראל ובתולדות עמי תבל שבני אדם יצאו למלחמה כדי שיוכלו לחיות לפי אמונתם.

מתתיהו הכהן הישיש מקבץ קהל איכרים חסרי נשק וציוד,בעלי יכולת לוגיסטית אפסית,נעדרי נסיון צבאי וגורם לכך שבנו יהדה המכבי יזניק את אנשיו נגד מעצמה שלה אוגדות מאומנות ומנוסות המצוידות במיטב הנשק ובעלי יכולת לוגיסטית אדירה.היש לכך תקדים בתולדות אנוש?!

מתתיהו מסתמך על דברי משה רבינו בעת מצוקה:  

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (שמות יד. יד.)

צוואת מתתיהו- רצף האמונה הצרופה לדורותיה :

ויהי כי זקן מתתיהו ויקרבו ימיו למות ⁽¹⁰⁾.ויצו את בניו לאמר: הנה הגיעה עת צרה ותוכחה ⁽¹¹⁾ ועברה וזעם לישראל. ועתה קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו. שימו נפשכם בכפיכם למען ברית אלוהינו. זכרו מעשה אבותינו מימי קדם והיו אלה לכם לשם ולתפארת לעולם.

אברהם אבינו - עמד בנסיון והאמין בה' ויחשבה לו צדקה⁽¹²⁾.

יוסף -  שמר מצוות ה' בצר לו ויהי אדון למצרים.

פנחס אבינו-  תחת אשר קינא לאלוהיו ניתנה לו ברית כהונת עולם ⁽¹³⁾.

יהושע- באשר מילא אחרי דבר ה'  היה לראש על כל ישראל ⁽¹⁴⁾.

כלב- תחת אשר העיד עדות אמת  קיבל נחלה ⁽¹⁴⁾.

דוד- היה תמים דרך בתורת ה' ונחל כסא מלכות לעולם⁽¹⁵⁾.

אליהו - קינא לאלוהיו  ויעל בסערה השמים⁽¹⁶⁾.

חנניה, מישאל ועזריה - בטחו בה' וניצלו מכבשן האש ⁽¹⁷⁾.

דניאל- בתומו ניצל משיני האריות ⁽¹⁸⁾. 

מתתיהו הכהן

בינו שנות דור ודור ⁽¹⁹⁾ ודעו כי כל הבוטח בה' חסד יסובבנו ⁽²⁰⁾.

ואל תפחדו מזעם הרשע כי כבודו לדומן אשר בשדה.ביום אחד יעלה מעלה ומחר יאבד וישוב אל עפרו ויאבדו עשתונותיו. 

בני! חזקו ויאמץ לבבכם בתורת ה' ⁽²¹⁾. כי רק הוא ירוממכם (מכבים א. ב.) .

צוואת מתתיהו הכהן לבניו זהה ברוחה לצוואת דוד מלך ישראל לשלמה בנו.

ב.אָנכִי הלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ

ג.וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמר חֻקּתָיו מִצְותָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְותָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה לְמַעַן תַּשְכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם  (מלכים א ב. ב.- ג.).

מקורות/הערות/ הארות

1.יהויריב- שמואל הנביא ודוד המלך חילקו את הכהנים לעשרים וארבעה משמרות לשם הקרבת קרבנות. משמר יהויריב נכלל במשמר הראשון (דברי הימים א כד. א. - יח.) . לכל משמר של כהונה נוספו מספר זהה של משמרות לויים וישראלים. ראה בהרחבה במסכת תענית: בבלי כו.א. כז.א.-ב.  ירושלמי ד.ב.    

2.המנהיגים הראשונים של עם ישראל התחילו את תיפקודם לעת זיקנה.

משה רבינו - בגיל שמונים - (שמות ז.ז.)

יהושע בן נון-  בשנות השמונים לחייו. הוא מונה למנהיג לפני הכניסה לכנען.(במדבר כז. טו.- כג.)   לפי מסורת חז"ל: יהושע פירנס (הנהיג) את ישראל כ"ח שנים, ארבעה עשרה שנה כבשו וחילקו את שטחי הכיבוש בכנען וארבעה עשרה שנה נחו ובסופם מת יהושע בגיל מאה ועשר שנים. (יהושע כד. כט. 'סדר עולם' יב. )  (82= 28 110-) .

3.מתתיהו היה כהן גדול (מסכת מגילה יא.א. ו'על הניסים' הנאמר בתפילת עמידה ובברכת המזון) שעזב את ירושלים (מכבים א. ב.) כשלא יכול היה לראות  את ההידרדרות האיומה.

4.ירמיה כ. יד.  5.איכה א. ה. 6.במדבר לא. נג.  7.איכה א.א.  8.איכה א. ז. 9.במדבר כה. ז.- ח.

10. הביטוי 'קרבו ימיו למות' (מלכים א ב.א.) 11. הביטוי 'עת צרה ותוכחה' (דניאל יב.א.)

12.אברהם אבינו (בראשית טו. ו.)  13.פנחס שקינא (במדבר כה. יג.)

14.יהושע בן נון וכלב בן יפונה-היו מהמרגלים שמשה רבינו שלח לתור את כנען לפני הכיבוש. מתוך בטחון בה' הם טענו:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָש (במדבר יד. ח.)

ואילו המרגלים האחרים הוציאו את דיבת הארץ ומתוך חוסר בטחון בה' טענו:

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ

(במדבר יג. לא.)

15.דוד המלך- תמים דרך  (שמואל ב כב. כב.- כד.) ונחל כסא מלכות לעולם (שמואל ב ז. יג.) .

16.אליהו הנביא -

וַיּאמֶר קַנּא קִנֵּאתִי לַ-ה' אֱלהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל (מלכים א יט.י.)

וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם (מלכים ב ב.יב.)

17.חנניה, מישאל ועזריה - לא השתחוו לפסל מזהב שנעשה בפקודת נבוכדנאצר מלך בבל וכל תושבי המדינה חייבים היו להשתחוות לו. הם נזרק לכבשן האש וניצלו בנס. (דניאל פרק ג.).  

18.דניאל- לפי צו מלכותי של דריוש מלך פרס -במשך שלושים יום מותר לבקש כל בקשה רק מהמלך.מטרת הצו היתה לאסור תפילה לקב"ה.היה זה נסיון השרים שרצו לחסל את דניאל שהיה בתפקיד רם ביותר בממלכה.בניגוד לצו התפלל דניאל שלוש פעמים ביום לכוון ירושלים.הוא נזרק לגוב אריות בפקודת המלך וניצל בנס, האריות לא טרפו אותו.(דניאל פרק ו.). מעשה קידוש השם ברבים של חנניה, מישאל ועזריה בימי נבוכדנאצר,מלך בבל, ושל דניאל בימי דריוש מלך פרס ומדי הפכו לאות ולמופת לדורות. גבורתם נשתמרה בתפילה - "מי שענה לחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש - הוא יעננו" (מתוך סליחות הימים הנוראים).  

19.לכן בינו שנות דור ודור (דברים לב. ז.) 20.הבוטח בה' חסד יסובבנו (תהילים לב.י.)   

21. בני! חזקו ויאמץ לבבכם (תהילים ל.)

יונתן ושמעון

מפקדים ומדינאים

באו מים עד נפש

ב.הוֹשִׁיעֵנִי אֱלהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ:

ג.טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבּלֶת שְׁטָפָתְנִי

(תהילים סט.ב.-ג.)

אחרי נפילת יהודה המכבי נראה שהכל טובע במים רבים.הצבא הסלוקי,בפיקודו של המצביא בקחידס,כבש שוב את ירושלים ושלט בכל שטח יהודה.הצבא החשמונאי כמעט התפזר.בקחידס לכד רבים מתומכי יהודה המכבי והתעלל בהם.ברוח העם חלה נסיגה,גם בגלל עייפות ממלחמות וגם משום שבארץ היה רעב גדול.רבים השלימו עם שלטון הסלוקים ועוזריהם מבני ישראל-המתיונים אויבי החשמונאים שהרימו ראש בהנהגת 'הכהן הגדול' הבוגד אליקים- אלקימוס. ⁽¹⁾

אך רק במבט לטווך קצר נראה היה שהכל אבוד ומרד החשמונאים נכשל.אבל אין להסביר את אירועי מרד החשמונאים לפי הגיון צבאי,היסטורי,כלכלי,מדיני או אחר,כי כל אירועי מרד זה היו סדרת ניסים גלויים ונסתרים.לכן למרבה הפלא מרד החשמונאים הלך והתעצם גם בשעה קשה זו.

לפני מותו ביקש משה רבינו:

טז.יִפְקד ה' אֱלהֵי הָרוּחת לְכָל בָּשָר אִישׁ עַל הָעֵדָה

יז.אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רעֶה ( במדבר כז. טז.- יז.)

גם בשעה קשה זו שלח מושיע ישראל בחסדו הגדול איש מוכשר חדש על העדה אשר יוציאם לקרב ואשר יביאם כמנצחים.אשר ינהל מדיניות חוץ נבונה ויתמרן בין שליטי הסלוקים שנלחמו ביניהם על השלטון בממלכתם.  

יונתן

בראש שרידי הצבא החשמונאי התיצב יונתן,אחיו של יהודה המכבי,לפי בקשת נאמני יהודה,ושמעון אחיו היה לו לעזר.יונתן ושמעון ומעט אנשיהם נמלטו והסתתרו במדבר יהודה ובעבר הירדן המזרחי.

במשך 18 שנות מנהיגותו (161 - 143) נלחם יונתן בשני סוגי מערכות -צבאית ומדינית.בראשונה -מעט ובשניה הרבה.בשניהם בהצלחה רבה. בשניה נפל שדוד.

מערכות צבאיות

יונתן חזר לשיטת מלחמת גרילה כפי שהתחיל מרד החשמונאים.מרכז הכובד הועתק למדבר יהדה.המצביא הסלוקי בקחידס הטיל מצור על מבצר החשמונאים בישוב בצי  במדבר יהודה ^{(1) (2)} ונכשל. במקביל חיזק שורה של מבצרים, בהם קבע חילות מצב כדי לשלוט בשטח.גם בכך נכשל. הסלוקים לא היו ערוכים למלחמת גרילה.

תאור מלחמה עם הסלוקים בשפלת החוף ותוצאותיה.

הסלוקים שלחו שוב מצביא בשם אפולוניוס בראש צבא גדול להילחם עם החשמונאים בראשות יונתן ⁽³⁾ .המצביא פונה ליונתן וחוזר על הטיעון של הדד מלך ארם ומפקדי צבאו מלפני 700 שנה. 

רב היה המשותף בין הארמים לבין הסלוקים,ששניהם נלחמו עם בני ישראל מלחמת חרמה. שתי הממלכות שלטו בכל סוריה, כולל שטחים בסביבה. שניהם היו גדולים ועשירים.היה להם ידע רב בטכנולוגיה,באסטרטגיה, בלוגיסטיקה ועוצמה רבה בחי"ר ובשריון.

טיעון צבאי שיסודו בתפיסת העולם האלילית של מפקדי מלך ארם

כג.וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלהֵי הָרִים אֱלהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לא נֶחֱזַק מֵהֶם

כח.וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלהִים וַיּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְרָאֵל וַיּאמֶר כּה אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם  אֱלהֵי הָרִים ה'וְלא אֱלהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'  (מלכים א כ. כג. כח.)

טיעון צבאי שיסודו בתפיסת העולם האלילית של המפקד הסלוקי אפולוניוס

ולמה תראה את כוחך רק על ההרים?אם איש גיבור אתה רד אלי אל המישור ונתראה שם בקרב כי אתי כוח הערים. וכי תשאל מה כוחי ועוצם ידי וכוח העם שעמי תדע כי לא תוכל לעמוד לפני אלו אשר הכו את אבותיך פעמיים בארצם.לא תוכל לעמוד נגד החיל העצום הזה שלו סוס ורכב במישור הרים וצוקים וסלעים לנוס ולהסתתר שם.   (מכבים א י.)

דבר הנביא למלך ישראל במלחמתו עם הארמים נתקיים גם ביונתן החשמונאי.הצבא הסלוקי קרס. לפני יונתן נכנעו ישובים שהיו בידי האויב.באשדוד שרף יונתן את מקדש האליל דגון, לשם הביאו הפלישתים את ארון ה' ששבו בקרב אבן העזר⁽⁴⁾ שנוהל לפני 900 שנה.בקרב זה נכשלו בני ישראל,ושם התעללו הפלישתים בגולגולתו של המלך שאול שנפל בקרב ⁽⁵⁾.  

יונתן החשמונאי

כללית,כל מאמציו של המצביא הסלוקי בקחידס לחסל את החשמונאים נכשל כשלון חרוץ,ומתוך תיסכול שפך את חמתו על המתיונים בעלי בריתו. מחוסר ברירה החליט לבוא לידי הסכם עם מנהיגי החשמונאים יונתן ושמעון וחזר לארצו בבושת פנים. ⁽¹⁾ החשמונאים ניצלו את המצב והשתלטו על הכפרים ועל ערי השדה של יהודה. המטה הכללי של החשמונאים הועבר למכמש ששכנה בדרום הר בית אל על גבול המדבר לכוון בקעת יריחו.במקום זה חנה צבא המלך שאול במלחמתו עם הפלישתים. ⁽⁶⁾ יונתן החשמונאי הפך בפועל לשליט יהודה ונלחם עם אויביו המתיונים בפנים.

"שבתה החרב מישראל.וישב יהונתן במכמש וישפוט את העם. ויכרת את הפושעים מישראל.  (מכבים א ט.)

יונתן מצא בני ברית גם בסביבה, בנבטים- שבט ערבי- ששכן בדרומה ובמזרחה של הארץ. כחמש שנים היה המצב ביהודה יציב. אמנם השלטון היה בידי חיל המצב הסלוקי,אך ליונתן ניתן שלטון אוטונומי. מפקדתו במכמש היתה בהסכמת הסלוקים. לאחר הרגיעה הזמנית עבר המאבק בשלטון הזר משדה הקרב לשדה המדיניות.

מערכה מדינית

בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ (משלי טז. ז.)

מטרת מלחמות החשמונאים היתה קידוש השם,ולכן הם זכו לעזרת אלקי צבאות מערכות ישראל באופן בלתי צפוי לחלוטין.האויב הסלוקי האכזרי לא רק התקפל והעניק זכויות לחשמונאים, אלא הפך את בית חשמונאי ,שלא במתכוון, לשושלת ממלכתית ששלטה במדינת יהודה שהפכה למדינה יהודית גדולה בשטחה ורבת עוצמה. לא מתוך אהבת ישראל עשו כן, אלא עקב מלחמת דמים עקובה מדם בין הנאבקים על כסא המלוכה של הממלכה הסלוקית שהלכה והתפוררה.

בשנת 152 פרצה מלחמה על השלטון בממלכה הסלוקית ויונתן התגלה כמדינאי מוכשר ביותר כאשר תימרן בין השניים שלחמו על כס השלטון (דמיטריוס הראשון ואלכסנדר בלס). צבא החשמונאים אף נלחם לצד אחד המתחרים על השלטון. אחד מהנאבקים על השלטון אף יסד את בירתו הזמנית בתוך ארץ ישראל- בעכו. שני הנאבקים התחרו ביניהם בהצעות למתן סמכויות שלטון ברחבי יהודה לחשמונאים. זכויותיו של יונתן הורחבו ולמעשה הפך לשליט יהודה.נוסף לכך מינה אחד משליטי הסלוקים את יונתן לכהן גדול,ולראשונה הוא התחיל את כהונתו בחג הסוכות (שנת 152).שבע שנים לא כיהן כהן גדול בבית המקדש, כי 'הכהן הגדול' הבוגד אליקים -אלקימוס שותק ומת מות פתאומי, כנראה מאירוע מוחי (באותה שנה). ⁽¹⁾

אמנם המנוי לכהן גדול לא היה תקף הלכתית כי המנוי צריך להיות ע"י בית דין של שבעים ואחד חכמים מחכמי ישראל ⁽⁷⁾, אבל מונה כהן גדול יהודי ירא שמים.

במקביל יזם יונתן פעילות דיפלומטית ענפה הרחק מארצו כאשר חידש בריתות שנכרתו בימיו של יהודה המכבי,עם רומא - שהיתה אז מעצמה בתהליך התעצמות-

לאחר שבאותה שנה(146) החריבה את קורינתוס שביון ואת קרתגו ⁽⁸⁾ בצפון אפריקה.

כן כרת ברית עם עם ספרטה שביון.רומא המשיכה לגלות ענין רב בנעשה בקדמת אסיה ואף התערבה בנעשה בממלכה הסלוקית.

יונתן החשמונאי

יהונתן-על במותיך חלל

על מנהיגי החשמונאים נגזר ליפול בשדה פעילותם.יהודה המכבי המצביא נפל בשדה הקרב.יונתן המדינאי - שתימרן בין הנלחמים על השלטון בממלכה הסלוקית - נרצח ע"י אחד מהם (טריפון),שהזמינו לשיחות ידידותיות בעכו.

כה קונן בית ישראל על נפילת יונתן החשמונאי:

"ויבכו את יונתן ואת אנשיו שנפלו עמו בחרב. ויהי אבל כבד לישראל" (מכבים א. יב.) .

כה קונן דוד המלך על נפילת הנסיך יהונתן בן שאול המלך בקרב:

יט.הַצְּבִי יִשְרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים

כ.אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים

כה.אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל

צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים ! (שמואל ב  א.יט. כ. כה. כו.)

       שמעון

אחרי  רצח יונתן נותר שמעון אחרון האחים החשמונאים,ובו קיימו את צואת אבי המשפחה הלוחמת, מתתיהו הכהן:

"שמעו לקול שמעון אחיכם כי איש עצה, וחכם ונבון הוא. הוא יהיה לכם לאב".  

(מכבים א. ב.)

שמעון מונה לראש הלוחמים באסיפת עם:

"ויענו כולם יחד:אתה תהיה לנשיא במקום יהודה ויונתן אחיך.צא והלחם את מלחמותינו. ונשמע ונעשה ככל אשר תצוה  אותנו".(מכבים א. יג.)

"וכל היהודים והכהנים הסכימו להיות שמעון נשיא וכהן גדול כל ימיו עד כי יקום נביא אמת בישראל" (מכבים א. יד.) .

שלא כבעבר נעשה המינוי לכהן גדול ע"י עדת בני ישראל ולא ע"י השלטון הזר,ומונה כהן ירא שמים. אמנם המנוי כמו זה של אחיו נעשה שלא לפי ההלכה ⁽⁷⁾, אך הודגש שהמנוי הינו זמני עד לחידוש הנבואה.

ועל שמעון נאמר:

"וצדקה הרבה לעניי עמו. וידרוש את תורת ה' ויחזק את ידי שומריה. ויבער את הפושעים כליל  (מכבים א. יד.) .

שמעון המשיך בשיטת אחיו יונתן- צרוף לחימה בשטח ומדיניות. הוא הוכיח את יכולתו בשני התחום האלו כאשר תיפקד ותימרן יחד עם אחיו יהודה ויונתן. הנהגתו נמשכה שמונה שנים בלבד (142 - 134),אך בהם ביסס את השושלת החשמונאית. ככל שמאבק הדמים על השלטון בממלכה הסלוקית נמשך והחריף, גדלה הצלחת החשמונאים  שהלכו מחיל אל חיל בעוד הסלוקים הלכו מדחי לדחי. בימי נשיאות שמעון הכירו הסלוקים בשלטון החשמונאים ביהודה ובחלקים מארץ ישראל,וזאת כאשר שיחררו את יהודה מהעלאת מיסים להם (שנת 142) .

"הוסר עול נכרים מישראל.ומאז החלו לכתוב בספרים ובשטרות-שנה ראשונה לשמעון הכהן הגדול,שר צבא ונשיא היהודים." (מכבים א. יג.)

במשך הזמן בוטלה כתיבה זו ע"י בית הדין של הפרושים כדי ששם השם לא יזרק יחד עם השטר שנפרע. ^{(9 )}

עברו עשרים וחמש שנים מתחילת המרד ומדינה יהודית עצמאית קמה. אבי המרד ובניו שפעלו לא שיערו שכך יהיה.

כה אמר דוד המלך,שגם הוא לא שיער שמרועה צאן יהפך לראש כמעט- מעצמה ולנעים זמירות ישראל:

יא.לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכל לְראש

יב.וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכּל וּבְיָדְךָ כּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכּל. (דברי הימים א כט. יא.- יב.)

שמעון החשמונאי

מערכה מדינית

שמעון חידש את הברית עם רומא.בעקבותיה פנו הרומאים (בשנת 142) למלכי מצרים, והסלוקים והספרטאים ולעוד 20 שליטים במדינות שונות ודרשו מהם שלא ינקטו פעולות עוינות נגד היהודים ושלא יתנו מחסה לפליטים מדיניים מיהודה. ⁽¹⁰⁾

לשם הבנת משמעות פנית הרומאים רצוי לשים לב לעובדה שארבע שנים לפני הפניה החריבה רומא את קרתו (בשנת 146) שהיתה מעצמה.

מערכה צבאית

שמעון שימש בתפקידים צבאיים שונים ליד אחיו יהודה ויונתן. בתקופת יונתן כבש, בין השאר, שנית את יפו.בתקופת כהונתו היתה הצלחתו הגדולה ביותר כיבוש מבצר החקרה שבירושלים ⁽¹¹⁾ לאחר מצור ממושך. לאחר הכיבוש טוהרה מדינת יהודה מחילות הסלוקים.שליט סלוקי- שוב בשם אנטיוכוס- דרש לפנות את החקרה,את גזר ואת יפו ולשלם קנס סכום גבוה.השליט איים במלחמה אם התביעות לא תיענינה. תשובתו השלילית של שמעון לוותה בהכרזה רבת משמעות.

הכרזת שמעון-כיהודי נאמן לעמו ולארצו-בנוגע לזכותנו על ארץ ישראל מהדהדת לדורו, לדורנו ועד סוף כל הדורות:

"ויען שמעון ויאמר: שבנו לרשת את ארץ אחוזת אבותינו ולא ארץ נכריה לקחנו.ואין לזרים חלק ונחלה בתוכה.אויבנו שדדו את נחלתנו ויאחזו בה בלא משפט. ה' הצליח את דרכנו ואת נחלת אבותינו לקחנו ונשב בה ".   

(מכבים א.טו.)

כתגובה ציוה השליט הסלוקי על מפקדיו לפתוח במלחמה נגד החשמונאים. שמעון הטיל את ניהול המלחמה על בניו יוחנן ויהודה. צבא הסלוקים נחל כשלון מחפיר. 

הרחבת שלטון החשמונאים

עקב הנצחונות בשדה הקרב וההצלחות במדיניות הצליחו יונתן ושמעון לצרף לממלכת החשמונאים שטחים ברחבי ארץ ישראל:את דרום השומרון ואת הפלכים:לוד,רמתיים,עפרים ואזור עקרון. ההישגים הגדולים ביותר היו:השתלטות על יפו,ללא קרב,והנמל שלה (שנשרף בשעתו ע"י יהודה המכבי אך נפל שנית בידי אויב) , מה שאיפשר מוצא לים,ועל מבצרי החקרה ⁽¹¹⁾וגזר.כן נכבשו אשדוד ואשקלון, שהיו בעבר מרכזי הפלישתים.בנוסף,כבשו החשמונאים ישובים שבמישור החוף מסולם צור שבלבנון ועד גבול מצרים. במסעיו הצבאיים הגיע יונתן עד דמשק.  

שמעון נרצח ביריחו ע"י חתנו (תלמי בן חבוב בשנת 134) שאותו מינה כנציב באיזור זה.

רצח זה בוצע ע"י יהודים כמו הרצח של גדליהו בן אחיקם בן שפן שיהודים רצחו אותו לפני 452 שנה לאחר חורבן בית ראשון ( נחרב בשנת 586) .( ירמיה פרק מא.)

על תקופת שלטון שמעון

ותשקוט הארץ ממלחמות בכל ימי שמעון. ויעש אך טוב לעמו. וטוב ורצוי היה שלטונו כל ימיו" (מכבים א יד. ) .

אמנם שמעון לא מונה למלך,אך באופן שלטונו הלך בדרכי דוד מלך ישראל:

וַיִּמְלךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְרָאֵל וַיְהִי דָוִד עשֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ

(שמואל ב ח. טו.)

מקורות/הערות/ הארות

1.ספר המכבים א.ט.

2. הישוב בצי נזכר גם בעזרא ב.יז. ובנחמיה ז.כג.

3. ספר המכבים א.י    אפולוניוס היה גם שמו של המצביא הסלוקי שנהרג בקרב הראשון שיהודה המכבי נלחם. ראה את שכתבנו על יהודה המכבי.

4. קרב אבן העזר - שמואל א פרק ה.

5. התעללות בגולגולת שאול המלך -דברי הימים א י.י.

6.שמואל א יג.ב.ה. יא.   בימי שיבת ציון נוסד במכמש ישוב יהודי בשם מכמס, ראה עזרא ב כז.  נחמיה ז.לא.   במקום זה גדלו חיטים משובחים, ראה מסכת  מנחות ח.א.

7.מסכת סנהדרין תוספתא פרק ג. הלכה ב.  רמב"ם יד החזקה ספר עבודה הלכות כלי המקדש פרק ד. הלכה טו. 

8. קרתגו- מדינה פניקית רבת עצמה- באפריקה הצפונית ליד תוניס- שהיתה מרכז סחר חשוב.

9.מגילת תענית פרק שביעי.

10.מכבים א. טו. 

11. על מבצר החקרא ראה את שכתבנו  על יהודה המכבי הערה 16.

חנוכה – על מה החגיגה | הרב אפרים שטיינקולר

אחד החגים שאנו הכי אוהבים הוא חנוכה . חג האורים . חג שבו שולט האור על החושך .

בהתבוננות קצרה בהיסטוריה אנו רואים כי נס החנוכה מתחלק לשני חלקים עיקריים , 1. הניצחון במלחמה של היהודים על היוונים , 2. מציאת פח השמן הטהור בבית המקדש להדלקת המנורה , שבגלל זה אנו מדליקים את החנוכייה .

מעניין שאת הנס הראשון אנו לא חוגגים באיזה שהוא אקט חיצוני , לעומתו עבור הנס השני שנראה הרבה פחות חשוב אנו מדליקים את הנרות .

יום אחד נכנסתי לביתו של אחד מעשירי ארצנו לאיזה שהוא עניין , בזמן ההמתנה אני רואה בוויטרינה המפוארת שלו , ע"י חנוכיית הכסף מונחים שברי בקבוק זכוכית פשוט . לא כבשתי את סקרנותי ושאלתיו לפשר העניין . האיש נתרצה וסיפר לי סיפור .

כשהייתי ילד , גרתי בהולנד , מצבה הכלכלי של משפחתי לא היה טוב , עד שנאלצתי לעזוב את הישיבה בה למדתי בשביל לעזור בפרנסה . כשרוני המסחרי לא איכזב , וכמו שאתה רואה הייתה לי הצלחה מסחררת במסחר , בד בבד עם ההצלחה גם התרחקתי מהיהדות שלא נשאר עבורה מקום אצלי . יום אחד הלכתי ברחוב ופגשתי ילד ממרר בבכי וחוזר שוב ושוב על המילים "מה אגיד לאבא" מתברר שאביו חסר האמצעים שלח אותו לקנות בקבוק שמן להדלקת נרות חנוכה בדמיו האחרונים , והזהיר אותו לשמור על הבקבוק מכל משמר , ולמרות ההשתדלות , הבקבוק נשבר . נכמרו רחמיי , אספנו ביחד את השברים והלכתי לקנות עבורו בקבוק חדש . תוך כדי הליכה אני מתחיל לחשוב לעצמי , "מה אני אגיד לאבא ?" אבא שלי בשמים מחכה לי , ואני שכחתי מקיומו לגמרי . באותה שנה , חזרתי להדליק את נרות החנוכה , ולהתקרב יותר לאבי שבשמים .

במהלך הדורת היו המון פעמים שקיומו של עם ישראל היה בסכנה , ובכל זאת חכמים לא קבעו בשביל זה חג , גם היום עם כל האיומים מסביבנו , זהו כמעט נס שאנו ממשיכים לשרוד .

מקובל לחשוב כי המכבים נצחו כי היו חזקים , אך ברור שלא כן , שהרי בתפילה אנחנו מזכירים ומודים לה' על הנס המיוחד ש - "שנתת גיבורים (היוונים ) ביד חלשים (המכבים) "

בחנוכה , האיום היה על הנשמה ולא על הגוף . שימו לב , שהיוונים לא שפכו את כל השמן שהיה במקדש אלא טמאו אותו , כלומר – לא היה חסר שמן , אלא שמן טהור . השמן – אותיות נשמה . כשמאיימים על הנשמה שלנו ,ואנו מצליחים לשמור עליה , אז קובעים חג . ולכן דווקא את החלק הזה אנו מציינים ע"י הדלקת הנרות .

"על הניסים ועל הנפלאות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה . קצת מוזר שמודים על מלחמה , ולא על הניצחון , אך כשהאיום הוא רוחני , אז כל מהלך המלחמה , המלחמה הפנימית ביצרים , בתאוות , היא חלק מהניצחון , וע"כ אנחנו מודים , וחוגגים שהצלחנו לשמור על הגחלת היהודית עד היום . 

ה' יעזור שהנרות שאנו מדליקים ידליקו לכל אחד ואחת את האור המיוחד שבו !

סיפור חסידי לחנוכה | הרב עזריאל יונה

מספר הרב זוין ז"ל: אצל הצדיק רבי דוד ממטלנא היתה תכונה רבה לקראת הדלקת נרות החנוכה. מנורת החנוכה היתה עשויה זהב טהור, ועשויה מעשה אומן במלאכת מחשבת ואמנות נפלאה. החסידים היו מתאספים בחגיגיות מיוחדת לבית הרבי ושרים זמירות ושירות שמילאו את לילות החנוכה.

בליל חנוכה אחד כאשר עמדו כולם צפופים וממתינים להדלקת החנוכיה שאל הרבי לפתע: כאשר מדבר אדם עם אשתו והיא גוצה [נמוכה], האם הוא מרכין את ראשו אליה או שהיא מגביה את עצמה אליו? מיד אחרי שאמר את הדברים הללו ניגש הרבי והדליק את הנרות.

תמהו החסידים לפשר הדברים הסתומים, ובעיקר המוזרים בשעה זו. באותה שעה התארח בביתו של הרבי נכד אחיו, הצדיק רבי מרדכי דוב מהרנייסטופול, וגם הוא שמע את הדברים והבחין כי החסידים תמהים לפשרם. אמר להם רבי מרדכי אני אפרש לכם את דברי דודי זקני: בגמרא אמרו "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים", כלומר השכינה לא שורה על מקומות נמוכים [למטה מ- 80 ס"מ].

אולם יש יוצא מן הכלל אחד: נר החנוכה. את החנוכיה כידוע מניחים דווקא למטה מעשה טפחים, בסמוך לקרקע. והשכינה השורה על החנוכיה יורדת אז למטה מעשרה טפחים. ועוד אגלה לכם אמר רבי מרדכי, כי בכתבי האר"י ז"ל כתוב שזהו בסוד "איתתך גוצא גחין ולחיש לה" – אשתך גוצה תגחון ותלחש לה [משפט הלקוח מגמ' במסכת בבא מציעא דף נט]. זה הוא פשר דבריו של הרבי.