|
אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ז
אין אדם אחד בעולם שלא נאלץ להתמודד עם ביקורת שלילית ותלונות על מעשיו מגורמים שונים שסביבו. הכוח שניתן בנו הוא לבחור האם הביקורת לטובתנו או לא וכיצד לפעול. אתה והם ואהרן מחר )טז, טז(. סופי התיבות הללו - המן. כתב רבנו אפרים: שבא לרמוז כי המן וקורח שווים במחלוקתם, זה נלחם עם משה שהיה גדול הדור וזה נלחם עם מרדכי שהיה גדול הדור, זה מת בירידה לתוך האדמה וזה מת בעליה שתלאוהו על העץ למעלה מן האדמה. בוקר ויודע ד' את אשר לו (טז, ה). בבוקר ניכר מי שהוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי בלילה נעורים גם אנשים שאינם מהוגנים, אבל בבוקר אינם משכימים רק אותם אשר לבבם בוער לעבודת הבורא ית"ש, ומתגברים כארי לעשות רצון אבינו שבשמים, ועל כן מי שקם בבוקר נראה וניכר שהוא ירא שמים (. כ"ק אדמו"ר מהר"א ט"ב מסאטמער שליט"א) בוקר וידע ד' (טז, ה). בוקר לש' ביקור, היינו האיש אשר הוא מבקר את עצמו, אשר הוא ממארי דחושבנא ועורך חשבון נפשו היכן אוחז הוא בעולמו, הוא אשר יהיה "יודע ה' ('". על ישראל שלום) בנוהג שבעולם, הדיוט העולה לגדולה, מיד הוא מוריד מגדולתם א?? ראשי העם ונכבדיו שהיו לפניו. לעומת זה, מגביה הוא שפלים, הדיוטים שכמותו, שיהיו כפופים לו וסרים למשמעתו. לא כן דרכו של אדם גדול שנעשה מנהיג על הצבור הוא נוהג כבוד בזקני העם וחכמיו ואינו נושאי פנים להדיוטים הקופצים בראש. וזה שאמר משה, לא חמור אחד מהם נשאתי, לא העלתי אף אחד הדומה לחמור, ולא הריעותי את אחד מהם, היינו המיוחד שבהם, לא קיפחתי אף אחד מטובי העם, להורידו מגדולתו. (הרבי ר' שמעלקע מניקלשבורג זי"ע) במקום לאלף את הקיבה בתעניות מוטב לאלף את הלב. בקידושא רבה בשבת פרשת קרח תשכ"ד, אמר כ"ק האדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצוק"ל, אודות דברי רש"י ז"ל "וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו", והעיר "זה היה כל החיסרון שלו שהיה פיקח מדי, אלא צריכים ללכת בתמימות". )מאיר החיים, ח"ד, ע' רכ"ד( ויקח קרח (טז, א). "ויקח", אם האדם לוקח לעצמו מדרגות גבוהות בפעם אחת ולא הולך לאט לאט ממדרגה למדרגה, אזי ההבטחה הוא, "קרח" שיהיה לו רפיון ויבוא לקרירות ח"ו. (היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וכו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר כל הנוגע בהר מות יומת (יתרו -י ,יט )יב (פנינים – שבועות) כל הלומד את הפסוקים הללו המתארים איך ובאיזה אופן אמר הקב"ה להכין את עם ישראל לקבלת התורה, ישים לב, שהקב"ה נתן ציווי מיוחד ש ( חוזר על עצמו מספר פעמים) למשה רבנו שיזהיר את עם ישראל לבל יקרבו להר, וגם נתן לכך הוראה מיוחדת "הגבל את ההר", וכן מזהירה התורה: "כל הנוגע בהר מות יומת" ", לא תיגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה וכו "' ", והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן ייפרץ בם ". ולכאורה צריכים להבין מה פשר האזהרות וההקפדות בדבר זה באופן נחרץ כל כך יותר משאר כל הדברים ? אלא, שמעתי מהמגיד הנודע הגה"צ רבי אהרון טוייסיג שליט"א לתת הסבר מיוחד לכך, בהקדם סיפור שאירע בישיבתו של הסבא מקלם זי''ע : בישיבתו של הסבא מקלם הייתה מוקמת גדר סביב בנין הישיבה, והבחורים שהגיעו מידי יום לבנין הישיבה, היו צריכים לעשות עיקוף קטן בכדי להגיע לפתח בנין הישיבה. יום אחד, מביט הסבא מקלם מחלון ביתו, שהיה מול בנין הישיבה, ורואה את אחד הבחורים מתקרב לבנין, אך במקום לעקוף, החליט לקצר ולקפוץ את הגדר וכך לחסוך את העיקוף . הביט בו הסבא ושמר זאת לעצמו. אך למחרת שוב נשנה אותו מקרה, וביום השלישי שוב קרה מקרה זה . נכנס מיד הסבא לתפילת שחרית, ולאחר התפילה, הורה לבחור לקחת את חפציו ולעזוב את הישיבה, מקומך אינו כאן! פסק . כששמעו זאת בני הישיבה ורבניה , נדהמו לשמוע על העונש החמור שנענש אותו בחור והכל התלחשו : מי יודע איזה עוד דברים שאינם ידועים, גרמו לעונש כל כך חמור!... כששמע זאת הסבא מקלם, נכנס אל היכל הישיבה ועלה על הבימה ופתח בקולו: לא! אין פה עוד שום סיפורים לא ידועים, וכל מה שלוחשים אין זה אמת כלל! אלא מה כן?... המשיך הסבא ואמר: כשאני ראיתי את הבחור הזה קופץ את הגדר פעם אחת, שנייה, שלישית, הבנתי שבחור זה כבר עבר הרבה איסורים "! אם בחור קפץ גדר אבנים אחת, מי יודע כמה גדרים וסייגים בעבודת ה' הוא כבר עבר!"... והמשיך להסביר, כשאדם עושה ועובר על משהו שיגרתי שכולם עושים מידי יום, כגון דבר זה לעשות עיקוף קטן, והולך ומשנה ממה שכולם עושים, סימן שבעוד דברים, הרבה יותר נשגבים, אינו פוחד לשנות ולעשות דין לעצמו . אם אדם עושה קיצורי דרך, מי יודע עוד כמה "קיצורים" הוא מרשה לעצמו!... ואכן לאחר זמן מה הובררו הדברים וראו שהסבא מקלם צדק בשולחו את בחור זה מן הישיבה . ועל פי זה הסביר הגר"א טויסיג ואמר: מובן למה הייתה כל כך ההקפדה בהר סיני על כך שלא לעלות להר ולא לפרוץ את הגדר, כי כשהקב"ה הולך לתת את התורה והחוקים והמשפטים, הגדרים והסייגים, רצה להמחיש לפנינו עד כמה הם חמורים פריצת גדר גשמית , כי אם אדם משנה מהליכות עולם וסדרים רגילים, יכול הוא בקלות גם לפרוץ גדרים וסייגים של התורה הקדושה... יצחק אלחנן שמאלה!!! )ממשנתה של תורה( לקראת יו"ט קבלת התורה, נביא בשביל לעורר לב העם לשאיפות ולגדלות כפי שנוהג לספרו הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מידי שנה במחנה "בני תורה" במתק שפתיו ובלשונו הנודעת לתהילה: יצחק אלחנן בן ארבע, בן חמש. יצחק אלחנן הולך לחיידר, ההורים משתדלים ומתפללים, לא מונעים דבר. הם הולכים ומבחינים שישנם מעט קשיים, ה"ראש" לא כל-כך מבריק. יצחק אלחנן עולה כיתה ועוד כיתה, הקשיים גוברים; עושים ככל שניתן. יצחק אלחנן חוגג "בר מצוה", מלמדים אותו היטיב את הדרשה, איכשהו הבר מצווה עוברת, והוא נכנס לישיבה קטנה, צולח שלש שנים בקושי רב ועולה לישיבה גדולה. קשה לו ליצחק אלחנן, ההורים עוזרים לו, מצמידים לו "אברך", ילד טוב הוא יצחק אלחנן. משתדל מאוד. יצחק אלחנן בן תשע עשרה, בן עשרים. מתקבצים להם כמה "יועצים" וממליצים להורים: הבן שלכם, כנראה, לא כל-כך מוכשר, הוא לא "בנוי" ללימוד תורה, לא נורא, הוא יהיה איש טוב, יתפרנס ביושר מעמל כפיו. הוא כמובן ימשיך לצעוד בדרך הטובה בה חונך, הוא יהיה יר"ש ותומך תורה הוא יהיה איש טוב. יצחק אלחנן יוצא אל שערי החיים, לא היה דבר טוב במקומו שלא היתה ידו בו: חברת גמ"ח; חברת משניות; חברת חיי אדם; חברת עין יעקב; חברת תהילים; יצחק אלחנן היה פוקד כל נזקק ונצרך וממילא מחסורו. וכשהגיע לעונת "האיש מקדש" נשא לאישה את זוגתו הצדקת ויחד המשיכו בכ?? מפעליהם הטובים. נולדו להם בנים ובנות צדיקים וצדיקות כולם בני עליה, לומדי תורה. מהם ת"ח מופלגים, נולדו נכדים וגם נינים יצחק אלחנן בן שישים, בן שבעים, בן שמונים. הגיעה עת "כל האדם" וסביב מיטתו כל ידידיו מכריו ובני משפחתו, כל העיירה זועקים ביחד "שמע ישראל" ויצאה נשמתו באחד. יצחק אלחנן עולה למעלה, צועד בצעדים מאוששים לעבר שולחנו של מקום , והנה בצד שמאל דלת צרה: "מה זה שם?" הוא פותח חרך צר ורואה אש מתלקחת "אוי גהינם!" הוא בורח. מה ליצחק אלחנן עם גיהינום? יצחק אלחנן נזכר במטען היקר שהוא נושא איתו אוצרות של מצוות ומעשים טובים, זרע ברך ה '. הוא ניגש לצד ימין חיוך על שפתיו, פותח את הדלת, מכניס רגל ועוד רגל ועניו רואות צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. עיני יצחק אלחנן אורו: זה המקום! מבקש רבי יצחק אלחנן להיכנס פנימה, ולפתע הוא שומע כרוז צועק ומכריז : "יצחק אלחנן שמאלה"!--- שמאלה?! כנראה זו טעות; יצחק אלחנן רוצה להמשיך לפנות ימינה, אך כמו כח תופס אותו בעורפו, הכרוז אינו מרפה: "יצחק אלחנן שמאלה"!--- יצחק אלחנן כבר לא מחייך: מדוע שמאלה? הן הרבה מעש"ט עשיתי בימי חיי, לא הרעתי לאיש?! והוא נענה: אכן, מעשים טובים רבים בידיך, ידענו צדקותיך: אבל יצחק אלחנן, ר - צ - ח - ת ! - את מי רצחתי? אני כל ימי עסקתי בלהחיות בני אדם במטותא מכם, מעולם לא רצחתי. אך הם, הדיינים של מעלה בשלהם: יצחק אלחנן, ר-צ-ח-ת! - את מי? והוא נענה: את רבן של כל בני הגולה הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור ! אתה צדיק, עשית הרבה מעש"ט. אבל רצחת! רצחת את הפוטנציאל שלך את ה"בכוח" שלך את מה שהיית מסוגל להיות. מהיום שהתייאשת מלהשתדל ולהתאמץ, מהיום שהפסקת לשאוף, רצחת! אין שום ברירה, לך שמאלה! יצחק אלחנן פונה שמאלה בגו שפוף ובדמעות מתוך הבנה וקבלת הדין. מבין שבצד ימין יושבים אלו ששאפו, אלו שהתאמצו, אלו שלא התייאשו, אלו שלא נשברו ומיצו את כל כוחותיהם, הם יושבים שם עם החזון איש ור' חיים עוזר על יד אביי ורבא והתנא הקדוש רבי עקיבא ליד משה רבנו וכל הצדיקים, שכל ימיהם התאמצו ושאפו! החוויה היהודית
להתמודד,ביקורת שלילית,תלונות,לגיונו של מלך,עבודת הבורא,קיבה,תעניות, אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ז
אין שלום יוצא מתוך מריבה )ספרי (. בפרט במחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקת לשם שמים, ד' יצילנו ממנה. )הרבי הריי"צ מליובאוויטש( אמר הרה"ק רבי זושא מאניפולי: למדתי שבעה דברים מגנב ושלושה מתינוק לחיזוק בעבודת ה' . שבעה מגנב: א. עושה עבודתו בחשאי כשאין רואים אותו. ב. גם אם נכשל היום, ינסה שוב מחר. ג. לעולם לא יגנוב מחברו. ד. מוסר את נפשו על עבודתו. ה. עושה הכל כדי שלא להשאיר את עקבות מעשיו. ו. אינו מספר לאחרים מה עשה. ז. אוהב את עבודתו ולא יחליף אותה באחרת. ושלושה מתינוק: א. ידיו עסקניות ואינו נח לרגע. ב. כשחסר לו דבר מה, מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. ג. כשהתמלא מבוקשו, הוא תמיד שמח וצוהל... ''ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" )טז, א(. מבאר רש"י: " וייקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה". קרח בן יצהר - אמר הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא - מעלות רבות היו לו. בן למשפחה מיוחסת, תלמיד חכם, עשיר ופיקח. לאדם בעל מעלות כאלה רוב הסיכוי להגיע ולהיות מנהיג בישראל. ומפני מה לא זכה לכך? מפני ש"לקח" את עצמו! קרח לא המתין ליום שבו יקראו לו להנהיג את ישראל, אלא דחק לקחת לעצמו גדולה. משום כך גם נענש בעונש, שהוא מידה כנגד מידה. "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" - קודם שיגיע זמנם להיטמן באדמה. וכדאי מאוד לזכור מה שכתב החתם סופר זי"ע מסביר את ענין השאלה של קרח ששאל בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'. והנה אפילו יתנהג כמלאך ויהיה כל תוכו כמלאך אפילו הכי אם לא ישמור פתחי פיו לא שווה, וזהו בית מלא ספרים אפילו שהאדם מלא בספרים אבל אם על הפתח אין מזוזה פירוש הפה לא שמור, אז לא שווה כלום. החולה שהאמין (סיפור זה סיפר לי הגאון הרב יחיאל נוביק שליט"א,) חולה אנוש במחלה הידועה היה צריך לעבור טיפול והציעו לחולה 2 סוגי טיפולים, וקבעו לו פגישה מכרעת עם פרופסור רם מעלה. אבל הפרופסור היה דובר אנגלית בלבד, לכן החולה הביא אתו לפגישה מלווה דובר אנגלית, והמלווה שאל את הפרופסור הגדול איזה מ2 הטיפולים הוא ממליץ לחולה?? הפרופסור ענה, לא משנה, בכל מקרה זה מקרה אבוד !! והחולה שואל את המלווה, נו, מה אמר הפרופסור??? שיקר לו המלווה, ואמר לו בביטחון: הרופא אמר שלא משנה כל טיפול שתעשה ודאי יציל אותך לגמרי!! החולה שמע את התשובה ושמח וחייך מאוזן לאוזן בהקלה. והפרופסור מסתכל עליו בתדהמה!!! וכי ככה מגיב אדם שהולך למות בטוח??? ו לכן הפרופסור שאל את המלווה אמור נא לי איך יכול להיות שהחולה שמח ומחייך על תשובת מפחידה שכזו????? ענה לו המלווה, ככה זה, הוא צדיק אמתי מקבל בשמחה ובאהבה את גזירת שמים!! ומדהים הדבר שאותו חולה שלא היה לו סיכוי הבריא מהמחלה!!! ויתכן שרק בגלל שהאמין שהוא בטוח יבריא מהטיפול, הוא באמת הצליח להתגבר על כח המחלה והבריא לחלוטין להפתעת הפרופסור המדופלם, וזה סיפור אמיתי, ולא חסרים סיפורים כאלו על אמונה שמנצחת מחלות. ללמדנו שבכוח האמונה אתה יכול לנצח כוחות הגדולים ממך, וגם לנצל כוחות על טבעיים הטמונים בך, רק שפשוט לא הכרת אותם כי היה חסר לך את האמונה, אז קדימה תאמין בבורא עולם וגם תאמין בעצמך ובעזרת ה' תעלה ותצליח אמן. החוויה היהודית
שלום,מריבה,מחלוקת,לשם שמים,הצרות,התלאות,דתן ואבירם,להיטמן באדמה,
אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ז
אומרים, שחנה ביקשה שיהיה לה בן, שלא יהיה כמו הסבא קרח, אלא לא חכם ולא טיפש, כי לא צריך להיות חכם יותר-מדי. איתא (אבות פ"ה מ"ו) 'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה, ע"כ, שלשת 'פי' אלו מסודרים לפי פרשיות ק'רח, חק'ת, בלק', 'פי הארץ' זה פרשת קרח, 'פי הבאר' זה פרשת חקת, 'פי האתון', זה פרשת בלק, הרב דסלר כותב: שהוא מתפלל לקב"ה , שייתן לו משקפיים שבהם יוכל לראות את הזולת, ולא את עצמו. ידוע שהדיבור משפיע, דיבור טוב משפיע טוב, וח"ו דיבור לא טוב משפיע לא טוב. הנה העולם נברא בעשרה מאמרות, הכל בדיבור, "בדבר ד' שמים נעשו ". מהבל פיהם של תשב"ר מתקיים העולם. והנה נוסיף שידוע ש"האמנתי כי אדבר" האמונה באה ע"י הדיבור, וכל קיומינו של כלל ישראל הוא על האמונה, וגם הפרנסה שייך לאמונה, כנאמר במדרש אין ישראל אוכלים אלא בזכות האמונה, וא"כ הדיבור בטוח משפיע. אחלק שלל (על-פי 'רשפי אש')
הוא התרוצץ בחוסר מנוחה בבית המדרש שבעיירה לשנוב, באוסטריה. הכסף, הכסף, היכן יפקיד אותו עד צאת החג? עיניו תרו אחר מקום מסתור שבו ישמור את ארנקו התפוח, שכמו בער בכיסו, עד אחרי חג השבועות. זה סכום גדול, שחסך בדי עמל כדי להשקיעו במסחר אחרי החג, אך בינתיים הוא זקוק למשמורת נאמנה. פתאום צץ רעיון במוחו. תחילה נרתע מן המחשבה, אולם משנקפו השעות והחג התקרב ובא – החליט להעז. הוא ניגש אל רבו, רבי מרדכי מנשכיז, ובדחילו ורחימו ביקש להפקיד ברשותו את הכסף. הלוא אין שומר הגון מהרבי. יופקד הכסף בידיו הנאמנות, והחסיד ייפטר מהדאגה לממונו. הצדיק ניאות בשמחה לבקשה. הוא לקח את הכסף ולעיני חסידו טמן אותו במעמקי ארון הכלים שבמטבח ביתו, בין שתי קערות שהיו מונחות זו על זו. "הסר דאגה מלבך", הרגיעו הצדיק, "הכסף שמור במקום מבטחים, ואתה לך להתכונן ולהיטהר לקראת זמן מתן תורתנו". בלב צוהל נפרד הסוחר מן הרבי והצטרף אל החסידים שכבר גדשו את בית המדרש. הסוחר תפס את מקומו בין חבריו החסידים ושקע בלימוד תורה, מתנתק ממחשבות החולין ונכנס לאווירת הקדושה החגיגית. תפילת ערבית של חג התנהלה מתוך התרוממות הרוח, שנמשכה גם בסעודה והגיעה לשיאה בשולחנו הטהור של הרבי, שבמהלכו הרעיף אמרי שפר כהכנה למתן תורה. המשך הלילה היה באמירת 'תיקון ליל שבועות', כנהוג, ועם שחר, שבו החסידים והגו במשנה התלהבות בתורה כהכנה לתפילת החג. לפני אמירת 'אקדמות' וקריאת התורה פרש הרבי לחדרו לזמן ממושך. כמה מהחסידים שחשו חולשה פנו למטבח ביתו של הרבי, לטעום דברי מאפה ולהתחזק. אחר-כך שבו לבית המדרש. הרבי ניגש אל בימת הקריאה, פניו משולהבות, ובקול ערב החל לקרוא את האקדמות בהשתפכות הנפש. בקריאת התורה חשו כולם כאילו הם עומדים לרגלי הר סיני. חלפו ימי החג, מתוך התעלות וניתוק מכל עולם החולין. בצאת החג התקשו האורחים להיפרד מחצר הרבי. גם הסוחר חש שקשה עליו הנחיתה מן הפסגות הרוחניות אל עסקיו הממתינים לו, וברגשות אלו פנה אל הרבי לבקש את כספו בחזרה. הצדיק מיהר לגשת אל מקום המחבוא בארון המטבח, והזיז את הקערה שכיסתה את הכסף. למרבה תדהמתו, הכסף לא היה שם. פשפש הצדיק בירכתי הארון – אולי נשמט הכסף – אך לא היה לו זכר. במהרה הובהלו כל בני הבית לסייע בחיפושים, בעוד הסוחר עומד בצד ופניו חיוורים. החקירות והדרישות לא העלו דבר. הצדיק ניגש אל הסוחר ההמום וניסה להניח את דעתו: "אתן לך את כל הכסף שיש כעת ברשותי, ובעזרת ה' אשיב לך את האבֵדה בתשלומים", אמר. "חלילה לי!", נזעק החסיד, שחסכונותיו ירדו לטמיון, "לא אקח פרוטה מהרבי". דבר הגנֵבה ציער מאוד את הרבי, שכאב על שגרם צרה גדולה כל-כך לחסידו. בינתיים נשאר החסיד בעיירה, להמתין ולקוות להתפתחות כלשהי. בעיר ברודי הסמוכה התגורר רבי פינחס מקוריץ. רבי מרדכי מנשכיז החליט לנסוע אליו, אף שמעולם לא ביקר אצלו קודם לכן, ולבקש את עצתו. הוא בא אל בית המדרש וראה שם יהודי המתהלך מצד אל צד וקורא תהילים. "אמור נא לי", פנה אליו, "מתי אפשר להיכנס אל הצדיק?". להפתעתו נענה בהתעלמות. סבר רבי מרדכי ששאלתו לא הגיעה לאוזני האיש, וחזר עליה בקול רם יותר, ועדיין לא זכה למענה. "מה פשר היחס הזה?", תהה בקול, "האם אי-אפשר לומר לאורח מה הן שעות הקבלה של הרבי?!". באותו רגע עצר האיש את הילוכו ופסק מאמירת התהילים. הוא הישיר מבט אל רבי מרדכי ואמר לו: "ומה פשר הבטלנות של אברך שאינו יודע לשמור כראוי על כספי הזולת?". הבין רבי מרדכי שהאיש אינו אלא רבי פינחס מקוריץ, ושטח לפניו את העניין. "שמע לי", השיב הצדיק. "מחר בתפילת שחרית גש ועבור לפני התיבה, ובשירת הים, אמור בקול רם את המילים 'אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל'. באותה עת מנה את המתפללים העומדים בצד הצפוני של בית המדרש. בהגיעך למילת 'שלל' – דע שזה הגנב". רבי מרדכי עשה בדיוק כדברי רבי פינחס. כשאמר את המילה 'שלל', הישיר מבט חד לעבר המתפלל השישי שבצפון ההיכל. האיש החוויר באחת והתעלף. מהומה קמה בבית הכנסת. כששבה נפשו, נכנס אל הצדיק ובקול שבור ביקש להתוודות. האיש סיפר כי נכנס אל המטבח אחרי תפילת שחרית כדי לטעום דבר מה, ואז הבחין בכסף. מאבק פנימי עז ניטש בו, ולבסוף הכריעה אותו תאוות הממון והוא העלים את הכסף בכיסו. "אנא, רבי", פרץ הלה בבכי, "הורה לי דרך תשובה". לאחר שהכסף הושב לבעליו הכין רבי מרדכי לגנב סדר תשובה. האיש מילא את הוראותיו בדקדקנות, וברבות הימים היה לאחד מחסידיו הנכבדים של רבי מרדכי.
החוויה היהודית
סבא קרח,חכם,טיפש,בין השמשות,פי הארץ,פי הבאר,פי האתון,הקשת,המן, המטה,השמיר, משקפיים,
אמרי שפר כ"ו סיון ה'תשע"ז
האדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב. אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב. וכן ביתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.
האש אוכלת ומשמידה הכל. היא מתיכה ברזל וממיסה זכוכית ופלדה, ואפילו חורכת את הסלעים והאדמה, וכאשר היא מתעצמת ומגיעה לרמה של פצצת אטום - בכוחה גם למחוק עולם ומלואו. ולמרבה הצער, התכונה זו קיימת גם במחלוקת. כן כן, המחלוקת משמידה כל חלקה טובה. בכוחה להרחיק לבבות ולהביא לגירושין בין בני זוג ולהפריד קהילות ולהחריב את בית המקדש ולגרום לצרות ואסונות, ובפרשה אנו רואים שהמחלוקת כילתה לקורח את כל מה שהיה לו, גם ברוחניות וגם בגשמיות, והוא ורכושו ושמו נמחקו מהעולם...
ה'מסילת ישרים': "הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו...", ואז יקל עלינו להתגבר על המידה הרעה הזו. יש אומרים, שפרשה זו של קרח, אפשר לדרוש בה בכל ימות-השנה, שבכל השנה יש מחלוקות. וכן אומרים "ובני קרח לא מתו" - שהמחלוקת, לא מתה. הסטירות המצלצלות! (נועם שיח –במדבר) כשהיתי בבארא פארק לרגל שמחה אחת, ושם ניגש אלי אברך חשוב מחסידי ראחמיסטריווקא, ואמר לי שהוא רוצה לספר לי סיפור מאד מעניין, וכך סיפר: לפני זמן מה, זכיתי שבני נ"י הגיע לעול התורה והמצוות, ובני הוא ב"ה ילד מוכשר ומתמיד, ולרגל שמחת הבר מצווה זכה לסיים ששה סדרי משנה ולדעת אותם על בוריים, ולכבוד השמחה, נכנסתי עמו אצל כמה וכמה מגדולי ומאורי הדור לקבל את ברכתם לכבוד הבר מצוה, ואף ביקשתי מהם שיבחנו את בני על משנת תלמודו אשר קנה ב??גיעה רבה ועצומה. בין היתר, נכנסתי אצל זקן האדמורי"ם ה"ה כ"ק מרן האדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי שליט"א, שלאחר ששמע ממני שבני סיים את כל הששה סדרי משנה שמח מאד מאד, אך לאחר כמה רגעים סטר לו הרבי על לחיו ונתן לו שתי סטירות מצלצלות! השתוממתי מאד ועמדתי בהלם ממה שראו עיני - ונפלאתי מאד - על מה זה ועל מה זה - ולמה מגיע זה לבני?! ועוד יותר נפלאתי בראותי שבני עומד על מקומו ברוגע ובשלוה, ועוד מחייך בהתרגשות... בצאתי מן הקודש, שאלתי מיד את בני בתימהון: איך עמדת בשלוה והיית כ"כ רגוע בעת שהרבי נתן לך את הסטירות? האם לא פחדת מזה??השיב לי בני בהתרגשות כדברים האלו: הייתי רגיל לשנן את לימודי בכולל דחסידי ראחמיסטריווקא בבארא פארק, ובאחד הימים מצאתי את הגליון "נועם שיח" (פרשת נשא תשע"ו, מס' 57 ) מונח על השולחן, ושם הובא דבר נפלא מכ"ק מרן אדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי שליט"א, שכשבאים אליו עם "שעות צעטלעך" (בו רושמים כמה שעות למדו ברציפות), מאוד שמח הרבי מזה , והוא נותן לאות חיבה סטירה על כך, וכאשר הוא שמח ונהנה יותר מהרגיל, עקב סכום גדול של שעות לימוד הנרשם בצעט'ל, הוא יכול ליתן על כך שתי סטירות מצלצלות! (וכן עשה לבני הב' ידידי' יהודה נ"י מישיבת "מאור יצחק" במאנסי), ועל כן - אומר הילד - התכוננתי שמסתמא הרבי ייהנה מכך שזכיתי לסיים ששה סדרי משנה, וייתן לי לאות הוקרה וחיבה סטירה על הלחי, ויותר מזה שמחתי שהרבי נהנה מאוד ונתן לי שתי סטירות מצלצלות!... החוויה היהודית
בעלי הממון,שואף לכבוד,התאוות,החשקים, חורכת,הסלעים,האדמה,מחלוקת, קרח, אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ז
״הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״ שיש באדם קנאה, תאווה או כבוד - אין שכל, אין מחשבה, אין שקול דעת - אין אדם בעולם! ״כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר כי בהפסדו הרי הוא כאילו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם״. המידות הרעות הללו מוציאות את האדם - את שכלו ואת שקול דעתו - מן העולם. (רבי משה אלמושנינו) הרב נח ויינברג זצ''ל סיפר על שיחה שהייתה לו עם תייר שלא שמר תו"מ שטייל בארץ ישראל והתאכזב מכך שלא נתקל ב 'קדושה' שאל אותו הרב 'ועם כמה בופפסטים נפגשת?' התבלבל התייר ושאל 'מה זה בופפסטים?' ענה לו הרב 'לא הבנת אותי, לא באתי לדון מה זה בופפסטים אלא שאלתי עם כמה כאלה נפגשת?' ענה לו התייר 'אם אני לא יודע מה זה בופפסטים איך אני יכול לדעת עם כמה כאלה נפגשתי?' ענה לו 'ואם אתה לא יודע מה זאת קדושה איך תדע עם פגשת בה או לא?! אם ברצונך לדעת עם פגשת את הקדושה, עליך ללמוד תחילה מה היא קדושה'.
והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ד' )טו, לט(. שר ההשכלה ברוסיה הצארית שאל פעם את הגאון ר' יצחק מוולוז'ין זצ"ל, למה הוא לובש טלית כל כך גדולה עם ציציות ארוכות, והרי גם לילינטל הוא שומר דת ואין טליתו וציציותיה נראות וגלויות. השיב לו ר' יצחק, מצות ציצית ניתנה לנו בתור סגולה לזיכרון, כמו שכתוב בתורה "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'", אבל אין זכרונו של אדם אחד דומה לחברו. למשל, לילינטל הוא אדם בעל השכלה גבוהה וכוח הזיכרון שלו גדול מאד, לכן די לו בציציות הקצרות. ואילו רק פשוט כמוני, מזקני הדור הישן, תשכח זכרוני, וזקוק אני לציציות ארוכות וגדולות. וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום - שגלוי לפני הקב''ה שיגזור עליהם יום לשנה, קצר לפניהם את הדרך (רש''י). ונשאלת השאלה, אם הייתה לפניהם קפיצת הדרך, הרי היה להם מופת חותך על יכולת השי''ת גם לקיים את הבטחתו להוריש לישראל את הארץ? ומה היה כל הספקות, הרי הם רואים בעיניהם מופתים גלויים? אלא בשם צדיקים אומרים, שמופתים נועדים רק למאמינים! ואילו אותם שאינם מאמינים, גם עם אותות ומופתים זה לא יעזור כלום, עיניים להם ולא יראו!... הם לא רוצים לראות. ושמרו את כהונתם" [ג, י]. (ברכי נפשי). שמענו על כולל אברכים חשוב בירושלים, שראש הכולל, שגם הוא אישיות ידועה ומפורסמת בעולם התורה, לא הלך לנחם את אחד האברכים שישב שבעה על אביו. כששאלו האברכים את ראש הכולל מדוע הוא נוהג כך, השיב שהמשפחה יושבת שבעה בבית אחיו של האב, ואח זה הוא כהן שנשא גרושה, 'ולכן אין באפשרותי לנחם את האברך, כדי שלא יגידו שבקרתי בביתו של הדוד למרות החטא הגדול שעשה.' בעקבות הדברים, ישבו אברכי הכולל ההוא והעלו ביניהם דברי חיזוק, שעיקרם היה כדלהלן: באותם ימים ערכה המלכה האנגלית ביקור אצל הנשיא האמריקני בבית הלבן. הביקור, הנחשב כאירוע נדיר וחסר-תקדים, סוקר בהרחבה-רבתי בכל כלי התקשורת בעולם, שתיארו את המאמצים שעשו המארחים האמריקניים על מנת לשוות לביקור חשיבות עליונה. עד כדי כך שלכבודה של המלכה אפילו סיידו מחדש את כל הבית הלבן! במקביל דיווחו כלי התקשורת שבכפר קטן, אי-שם במזרח אנגליה, יושב אדם שעל-פניו אי אפשר לזהות בו 'ייחוס' מיוחד, כפרי ככל הכפריים. הוא חי לעצמו, מעבד את שדותיו, ואף מגדל בהמות. מעטים יודעים שהוא לא אחר מאשר דוד של המלכה היושבת בארמון הבריטי. הדוד, הנושא את השם אדוארד, שנקרא ג'ורג'. אדוארד היה האח הבכור מכל בניו של המלך הקודם, והיה צריך להתמנות כיורש-העצר, ולהיות היורש הטבעי של כס המלוכה. יתירה מזאת. ג'ורג', אביה של המלכה הנוכחית, היה טיפוס ביישן וצנוע, ואילו אחיו, הנסיך אדוארד, נולד להיות מלך... הוא הצטיין בכל התחומים, ואכן, עד תקופה מסוימת היה מדובר שהוא יירש את המלכות ויישב בארמון. אבל לא. הוא לא זכה בכך, וכיום הוא יושב בכפרו, מביט בקנאה עצומה באחייניתו, מלכת בריטניה. מה הייתה הסיבה להדחתו של אדם זה מכס המלוכה? האם הוא רצח אזרח בריטי, או גנב משהו? – לא. האם תפסוהו פעם בשתיית אלכוהול או בצריכת סמים? – לא. אדרבה, כבר אמרנו שעל פי אופיו ותכונותיו, היה אדם זה ראוי למלוכה. ומדוע בכל זאת הדיחוהו מהמשרה הרמה? – לא רבים יודעים שהסיבה לכך היא משום שאיש זה התחתן עם ... גרושה, ולפי החוק האנגלי מי שנשוי לגרושה אינו יכול לישב על כס המלוכה. נקודה. בזמנו, היו ממקורביו שניסו להשפיע עליו ולהטעים באוזניו שלא כדאי לו להינשא לאישה זו, מפני שבכך יאבד את המלוכה, אבל דבריהם נפלו על אוזניים ערלות, והם לא הצליחו לשכנע אותו. כך דיווחו כלי התקשורת. בכתבות שהתפרסמו בעת ביקור המלכה בבית הלבן סופר עוד שכל מי ששמע את סיפור המעשה, בז לכפרי ההוא בליבו, על שהיה מוכן לאבד תהילת עולם, בעבור נישואין עם גרושה. הכותבים ציינו במאמריהם את האבסורד הכרוך בכך שבעוד שאחייניתו המלכה עורכת ביקור-תהילה באמריקה, כשיבקש איש זה להיכנס אל לשכתו של נשיא ארה"ב, הרי אנשי הביטחון ירחיקו אותו ולא יתנו לו לעבור את סף- השער של הבית הלבן! האברכים בדברי החיזוק שלהם אמרו שהנה במקרה זה כל בר-דעת מבין ש'חבל' להפסיד משרה רמה שכזו של מלך אנגליה, כדי להינשא לאישה גרושה. כל אחד מבין. ומי שאומר שהוא אינו מבין זאת, יש לשולחו לטיפול במקומות הידועים... וכמה חבל שכאשר מדובר באיסור מפורש של תורתנו הקדושה, יש כאלה שאינם מבינים! כמה יש לו לירא ולפחד, לאותו כהן שנשא גרושה, מקבלת הפנים שיעשו לו בבואו לפני בית דין של מעלה. ובעצם, יש כאן חיזוק ומוסר-השכל לא רק לכוהנים, אלא לכל אחד ואחד מעם ישראל, שצריך הוא לדעת שבכל עבירה שהוא עושה, הוא מרחיק את עצמו ממלך מלכי המלכים, הקב"ה. ואגב, הרבנית מנטל, ילידת אנגליה, הוסיפה פרטים על הנ"ל, וציינה את ההשגחה הפרטית וחסדי-השם העצומים שהורגשו בעת הדחתו של אדוארד מכס המלוכה, ומינויו של המלך ג'ורג' במקומו. ג'ורג', מספרת הרבנית מנטל, התחתן עם אישה מסקוטלנד, והזוג המלכותי הזה היה מוקיר יהודים. בשל אופיו הביישני, העיתונים של הימים ההם, בשנים שלפני תחילת המלחמה העולמית השנייה, לא התחשבו רבות בו ובדעותיו. לעומת זאת, הנסיך הבכור, אדוארד, היה חביב התקשורת, אבל--- התקרב מאוד לגרמנים. אם הכל היה מתנהל 'כשורה', ואדוארד היה מתמנה למלך, לא היו יכולים פליטי השואה למצוא מקלט באגליה. מה עשה ה' יתברך? – זימן לפני הנסיך אישה גרושה, כדי שיתחתן איתה, ומעשה זה היה ממש שלא כדרך, הטבע, שהרי בצורה זו איבד הנסיך – כאמור – את זכותו להיות מלך ! על ידי נישואיו, וויתר אדוארד לא רק על המלכות האנגלית, אלא על שליטה כמעט על חצי-עולם, שהיה אז בשליטתה של אנגליה. במקומו עלה לכס המלכות אחיו הצנוע. אביה של המלכה הנוכחית, ורק בהשפעתו פתחה אנגליה את שעריה בפני פליטי אירופה
החוויה היהודית
הקנאה,התאווה,הכבוד,שכל,מחשבה,דעת,קדושה,קפיצת הדרך,מופתים,מאמינים,ציצית,כהן,גרושה, אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ז
אמר הגר"ר קרלנשטיין זי"ע: "אשכילך" – דוד המלך אומר: "אשכילך". דוד המלך מחלק שכל, מי לא רוצה לקבל כולם עומדים בתור. "ואורך בדרך זו תלך" אני נותן לך הוראה – דרך בחיים: "איעצה עליך עיני" אני נותן לך עצה, ממש "עינים", ומהי העצה, "אל תהיו כסוס כפרד". מה הכוונה בעצה הזאת, סוס אחד הגיע בקיץ לשוק 'מחנה יהודה' וראה את כל הפירות, על שלל הצבעים והריחות. ניגש אחד המוכרים אל הסוס ואומר לו: "ר' סוס, במה נוכל לעזור לך", "באתי לאכול", אומר הסוס. " הדוכנים מלאים מכל טוב – תבחר", טועם הסוס ממגוון הפירות, מעווה את פיו ואומר: "סם המוות אתם נותנים לי", "ר' סוס, אולי תאמר לנו מה אתה מעדיף" "קש! הרבה קש!" צוהל הסוס. אומר דוד המלך: ליהודי יש תרי"ג מצוות. יש לו תורה ומעשים טובים, בסה"כ חיים טובים! אבל עדין חסר לו משהו בחיים. קצת "אקשן", כסף... לבלות... אומר דוד המלך: האם אתה לא סוס, יש לך את הדברים הכי טובים (תורה, מצוות ומעשים טובים) ואתה רוצה קש. ''במדבר הזה ייתמו ושם ימתו'' - נקדים בזה שכשרצה הרה"ק בעל האור המאיר מז'יטומיר זי"ע להמתיק את פסוק זה היה אומר כך: האותיות "ייתמו" והאותיות "ימתו" הם אותם אותיות! וכך אומר לנו הקב"ה: "במדבר, לשון דיבור, בדיבוריו יכול האדם להיות "ייתמו" - תמים עם ה' , בדיבורי תורה ותפילה וקדושה, אבל "ושם ימתו" - בדיבור אחד קטן - ולא נכון, יכול אדם לאבד את כל עולמו! ככתוב במשלי: "מוות והחיים ביד הלשון. )כך מובא נמי באמרי פינחס(. בספרי הקבלה ממשילים את ידיעות האדם וחכמתו לרומח. ידיעות רבות ושכל מחודד הם אינם מטרה בפני עצמם, שהרי ניתן לחולל בעזרתם הרס וחורבן, חייבים מידות טובות שינווטו את הידיעות והשכל לאפיקים חיוביים.. הרבה פעמים אנו מתבוננים ולא מבינים איך יכול האדם לחשוב כאלו מחשבות אשר רואים במציאות שזה לא אמת. אבל זה הכלל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו.
החוויה היהודית
אשכילך,דוד המלך,מחלק שכל,סוס,פרד,סם המוות,מוות,חיים,לשון,
אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ז
אי אמונה ביכולותינו - זלזול במתנת ה' אמר מרן הרב שך: תמיד לבוא הביתה עם חיוך על הפנים, וכשהולכים מהבית, ללכת עם חיוך על הפנים!!! "שטענדיג קומען מיט א שמייכל, און גיין מיט א שמייכל!" וכפל זאת עוד פעם. ("פניני רבנו האבי עזרי" עמ' רס"א) בכאב לב היה האדמו"ר מקלויזנבורג מצביע על העובדה שבאמריקה כל הבשר הוא כשר למהדרין מן המהדרין ואין שום הכשר שהוא כשר בלבד בלי תוספת של מהדרין... פעם סח, כי מספרים על עיירה אחת שבני הקהילה היו מתקוטטים תדיר על עסקי העליות, כל אחד רצה-דרש לעלות לתורה ל"שישי". גם הייתה מריבה ביניהם אודות הישיבה בכותל המזרח, עד שנמנו וגמרו שמכאן ואילך כל העליות יקראו "שישי". עוד נמנו וגמרו כי על כל כותלי בית הכנסת יקבע שלט 'מזרח', ואז הכל בא על מקומו בשלום... סיים הרבי ואמר: "כך הוא עם הכשרות כאן באמריקה..." (שיעור חומש רש"י ויצא תשל"ו, שלח תשל"ט) בשעה שיש שנאה וקנאה בין הבריות, שנתם נטרדת; הקנאה אינה מניחה לאדם לישון. אבל כאשר "ונתתי שלום בארץ", כשישרה שלום בין הבריות, כי-אז "ושכבתם ואין מחריד", שנתכם תהיה שינה של מנוחה. (כתב סופר)
היה זה בעת קבורת הגניזה בעיר פוניבז'. מרן הרב מפוניבז' נשא דברים - עיקרי דבריו היו: 'אנחנו עצובים פה. נכון, אבל אנו גם שמחים... שמחים שהספרים הגיעו למצב הזה. על ידי שלמדו בהם, שמתוך שעסקו בתורה הספרים התבלו. זו שמחה כמו אימא שמכניסה-מחזירה את הבגדים של ילדיה לארון. היא רואה חורים במכנסיים, הסוודר משופשף, כתם בחולצה, זה אומר שיש לה בן שובב, פעלתן. אך אם חלילה הבגדים נקיים, ללא חורים, אזי הבן חלילה נכה, לא בריא, כך גם אנו מרגישים עם גניזת הספרים!' ("הרב מפוניבז'" יש"כ להרה"ג יש"ש הרה"ח יצחק מאיר אלתר, נינו של ה"אמרי אמת" היה חריף מוח, נפטר צעיר לימים . היה אומר, הנה תמוה הוא מה התלוננו בני ישראל "זכרנו את הדגה ... את הקישואים ואת האבטיחים ... " הרי במן אפשר היה לחשוב ולעשות ממנו כל מאכל?! אלא יותר קל להתלונן, מאשר להפעיל את הראש! ("נר" יש"כ לידידי הרה"ח שא"א) "ויהי העם כמתאוננים". (י"א א') - מובא בספרים שלכל איש מישראל יש אות מיוחדת בתורה, ורמז לכך: "ישראל" - ראשי תיבות 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה.' והנה יש אנשים שכל ימיהם מתלוננים ומתמרמרים על הנעשה סביבם, תמיד הם לא מרוצים, מלאי טענות וטרוניות, עליהם אמרו שכנראה האות שלהם נמצאת בפרשת המתאוננים... ("שיח הפרשה" - מאוצרותיו של הגאון החסיד רבי חיים יצחק שוירץ) וכהן שהיה נוהג במכונית, וגרם בידיים לתאונה קטלנית, אם נהג ברשלנות, כגון שנסע במהירות מופרזת, או שלא ציית לתמרור במקום שהיה עליו לעצור, ועל ידי כן התנגש ברכב אחר, וגרם לאיבוד נפש מישראל, הרי שגגתו עולה זדון, ונפסל מלעלות לדוכן לשאת כפיו לעולם, אף על פי שעשה תשובה.
ואתם תהיו לי לעם [כו, יב] (דברים טובים) אין 'הנהגת דין' והיפוך הרחמים, רק למראית עין האדם בזה העולם, ובאמת הכל מיושר. והעצה לקבל את הדברים באופן כזה, שיבין בדעתו כי כל אשר לו מתנת חינם היא מטובתו של הבורא, ואין חייבים לו מאומה מן השמים. אז יודה וישבח תמיד לבוראו, ויקבל את הנהגת הבורא עמו בנחת ושלוות הנפש. שמעו נא למעשה שהיה בזאת השנה תשע"ז, במוצאי ראש השנה בעיה"ת בני ברק. כידוע, ברחבי העיר מפוזרות 'תחנות אוטובוס' בו יאספו ה'עגלות' את הנוסעים איש איש למחוז חפצו... במוצאי ר"ה, באישון ליל, כשהשעון כבר הורה על 30:1 עמדו רבים מתושבי עיה"ק ירושלים ת"ו )לאחר שערכו את ימי החג בבני ברק), באחת התחנות ברחוב כהנמן בב"ב, והמתינו שיבוא אוטובוס הנושא את מספר 402 לקחתם לביתם... אך בוששו פעמי המרכבה מלבוא, וכבר התגנבה בלבם המחשבה שמא יצטרכו להשאר למשך כל הלילה ברחובה של עיר על טפיהם ומטלטליהם... עד שמרחוק נראה אוטובוס ריק מנוסעים. ותעל הרינה במחנה – הנה קרובה ישועתנו לבוא, אך משהתקרב ראו שהוא נושא על חלונו מס' 318 הנוסע לעיר רחובות. מכיון שכן, עלו עליו כמה מה 'עסקנים' שבעם, וביקשו מה 'נהג' שיסכים להחליף את יעד נסיעתו ויקחם לעיה"ק ירושלים. אך הנהג לא אבה בשום פנים ואופן לשמוע להם. שהרי נשלח מטעם בעליו ליסע ל 'רחובות'. ויפצירו באיש מאד מאד, עד שנכמרו רחמיו ונעתר להם – החליף את מספרו ל402 העלה את ציבור הממתינים בכיליון עיניים, בישיבה ובעמידה עד אפס מקום, והחל ליסע ירושלימה. הנוסעים ששמחו ב 'טובתו' של האיש, החלו לשבחו להללו ולקלסו, ולברכו בעולם הזה ובעולם הבא גם יחדיו, בגמר חתימה טובה, ב 'פתקא טבא' ובכל הברכות האמורות, ושאינן אמורות בתורה... בהגיעו לחוצות ירושלים, ניגש אליו אחד הנוסעים ושטח תמיהתו "וכי היאך לא חשש מר לעשות כן, והרי המפקח עליך רואה את כל אשר נעשה בשעת מעשה – ע"י ה GPS ונמצאת מסכן עצמך עם פרנסתך"?... מילא הנהג פיו שחוק... וביאר לו עומק העניין... " הנה, יסלח נא מר, כי טעות בידו... בחדר המפקחים ראו )ע"י כלים מיוחדים הפועלים בחכמת הטכנולוגיה( שב 'תחנה' פלונית, זו שעמדתם בה זמן ארוך מאוד, רבים הממתינים לאוטובוס שיושיעם... והוכרז שחייבים לשלוח אוטובוס לשם, אך כל הנהגים ענו ואמרו פה אחד שאינם יכולים להתקרב לתחנה זו ולהעלותם לירושלים. כי כן מנהג ה 'נוסעים' – להביע ולכלות את הרוגז והקצף )על המתנתם באריכות יתירה( על ה 'נהג' שיבוא לאוספם הביתה, אף שברור כי לא לו החטא ועוון... עד שנעניתי: 'אנכי אקח 'נסיעה' זאת!". "עשיתי 'תחבולה'. הצגתי עצמי כ 318 בכוונה להשתנות לאחמ"כ ל 402 – כאשר יתחננו הממתינים בפני – ובזה הרווחתי שכל ה 'קללות' נהפכו ל 'ברכות' עד בלי די"... לדידן יאמר, כאותו אוטובוס, שאם היה מגיע כשעל חלונו כתוב 402 היו הכל מתלוננים וזועפים, ועתה כשבא מתחילה כ 318 הבינו לבסוף שהכל היה לטובה וברכה מתחילה. כיו"ב, רבים הם המהלכים בעולמו של הקב"ה כשהם מלאים טענות כרימון, ואף על חסדי ה', פעמים שלבו של אדם מפתהו להתלונן על הא ועל דא. מה עושה הקב"ה? מעמידו לרגע בפני מציאות שאיננה טובה, אז ברגע יכיר שכשהולך למישרין, 'חסד' גדול הוא מן השמים... יכניע עצמו, וישוב לראות שהכל מעיקרא לטובה היה )ומתחילה נשלח האוטובוס כ402 ) מידיו של הגומל חסדים טובים לעמו ישראל, וכי לא עדיף להכיר בזה בטרם יצטרכו לשנות עליו סדרי בראשית ח"ו ? ]באותו ענין, נלמד ממעשה זה. שהרי אותם 'עסקנים וחברה'מנים' מדמים בנפשם: 'אה, ב"ה, לאור השתדלותי הרבה פעלתי על ליבו של הנהג שיקח את הקהל לירושלים', ובאמת, שטויות והבלים מחשבותיו, שהרי מתחילת דרכו כבר היו פניו מועדות ירושלימה...
החוויה היהודית
חיוך על הפנים,כשר למהדרין,כותל המזרח, חורים במכנסיים,הסוודר משופשף,כתם בחולצה,בן שובב,פעלתן, נכה, לא בריא, אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ז
אם אחד סוגר את הגמרא כדי לעשות חסד עם השני – אזי הגמרא פתוחה עבורו, אמנם מי שפותח את הגמרא כי הוא רוצה להשתמט בזה מעשיית חסד עם השני – אזי הגמרא סגורה עבורו... (רבי חיים קרייזווירט זצ"ל) בשנותיו האחרונות של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, ראש ישיבית פוניבז', הביאו לו פיזיוטרפיסט שיעזור לו בהליכתו, אחרי זמן מה. אמר המטפל "הרב לא ילך, אני יכול לעזור לאיש שבע ימים שיחזור ללכת, אבל לא לאדם שרק נהג לרוץ כל הזמן".. בשעה שאבוא לעולם הבא ישאלוני: למדת תורה? אשיב: לא. נזהרת בתפילה? אשיב: לא. עסקת במצוות ובמעשים טובים? אשיב: לא . יאמרו לי: אם כן, אתה מקיים את "מדבר שקר תרחק", ומטעם זה בלבד ראוי אתה לחיי העולם הבא. ) רבי אלימלך מליז'נסק( בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית - כאשר נדרת" - קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר. יפתח ה' לך את אוצרו. (ע"פ מאורות הדף היומי) לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים, קהל המלווים נמנו גדולי הרבים ותלמידי חכמים, סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיד הנכסים למנוחתו האחרונה. מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש. מסע הלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וולך שמו וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול שהיה איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו", הגולל נסתם והמלווים התפזרו בשקט איש לדרכו. ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים . ביום האחרון ל"ימי השבעה" הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם. אט-אט, פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים, האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעימכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסי יחולקו ביניכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי, נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם אך בקשה אחת צנועה לי אליכם, אנא את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד 10 דורות תשכנו בו, כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים, אוהבכם אבא". ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם, "אני את שלי עשיתי" הפטיר והלך. מייד עם לכתו החלו הבנים מדברים זה עם זה. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי דלא-ניידי בלבד ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל. חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי "השלושים" עברו הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו. דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה, השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור לבריטים ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים וזהב במקום סתר בבית. על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק אכן קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, גם הספרייה נשמרה והנה נתגלגלה השמועה "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם". יו?? אחד עת שב מבית מדרשו נכנס הנכד לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו, הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מ"ח, שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב. הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה ריצדו מול עיני אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. וזה מה שהיה כתוב: "נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנימנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש, גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית, עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא", מסַבָך האוהב. ו אכן נאמנה האדמה לבעליה שאצרה בקרבה במשך שנים את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות
החוויה היהודית
גמרא,חסד,להשתמט,פיזיותרפיסט,העולם הבא,התלהבות,משהו טוב,נדר, אמרי שפר כ' סיון ה'תשע"ז
''אין דבר מחוץ לעצמך שיכול להציל אותך או להעניק לך שלווה – ושום דבר מחוץ לעצמך לא יכול להכאיב לך או לערער אותך" ''דרך תפילה – אהבה מתקבלת, דרך ניסים – אהבה מתבטאת" ''היש בה עץ" (י"ג כ') רש"י: אדם כשר שיגן עליהם בזכותו. לכאורה היו צריכים לחפש בביהמ"ד ובבית הכנסת, כי שם מקומו של אדם כשר וצדיק, ולמה התהלכו המרגלים ברחובות ובפרדסים? אלא הכוונה "אם יש אדם כשר" כזה שיגן עליהם בזכותו ובהשפעתו ברחובות ובפרדסים. (אוצר חיים( זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה." ושב אל משפחתו..." ("בן איש חיל" ח"ב א ע"ג) מספר רבי יוסף חיים זצ"ל, ראש גולת בבל: בירושלים התגורר איש ושמו אברהם, שהתפרנס ממלאכת הנגרות, וה' ברך את מעשה ידיו ויקבוץ עושר רב. את העושר לא שמר רק לעצמו, אלא נתן צדקה לעניים ורעבים הכניס לביתו וילך בדרך הישרה. ויהי היום וייסעו אברהם ואשתו ובני ביתו לבקר את דודו, ויסגור את הבית. בשכנותו גר איש בלייעל גנב ושודד. כשראה השכן שהבית ריק ואין בו איש, התגנב אל הבית וחיפש היטב עד שמצא את שקלי הכסף והזהב אשר אסף אברהם בעמל כפיו וייקח את כולם. כאשר חזר אברהם לביתו וראה מה שנעשה לו, חקר למצוא הגנב. אולם עמלו היה לשווא. מה עשה הגנב עם הגניבה? בלילה לקח את השלל כדי לטמון אותו בכפר עין גדי סמוך לירושלים, אבל בדרך תקפה אותו מחלה קשה, כי יד ה' הייתה בו לשלם לרשע כרשעתו. וייפול ארצה ויתעלף. וכיון שלא היה שם איש שיבוא לעזור לו, יצאה נשמתו, וצרור הכסף נשאר בחיקו. ויהי בבוקר עבר בחור צעיר מיושבי הכפר ושמו אפרים, וימצא איש מת, והנה כאשר הפשיט את בגדיו כדי לקברו, מצא את אוצר הזהב והכסף. ויקבור את המת, ואת הרכוש לקח לעצמו. וישמח מאוד: א. על שעשה מצוה בזה שקבר מת מצוה. ב. על ששלם לו ה' מיד את שכרו. ויהי בלילה ויחלום אפרים חלום לאמור: "אל תיגע בכסף הזה כי לא עמלת בו והוא אינו שייך לך. והאיש אשר אצלו מצאת את הכסף, גנבו מיד איש נאמן. לכן צריך אתה להחזיר את הכסף לבעליו". וייקץ משנתו והנה חלום. ויאמר: "חלומות שווא ידברו". ולא שם לבו אל הדבר. כי אמר: "אני לא גזלתי אותו מיד בעליו". ויהי היום ויקרא אפרים לאביו הזקן ההולך למות, ויפחד אפרים להשאיר האוצר בביתו. וילך לגן ויבחר לו עץ חלול וישים בו את הזהב והכסף, ויסתום את פי העץ מלמעלה. אח"כ נסע לאביו ומצא אותו במצב קשה. לא עבר זמן רב והוא נפטר. ויעש אפרים אבל שבעה ימים. באותו זמן ירד גשם חזק בעין גדי, והמים הרבים עקרו הרבה עצים בגנו של אפרים, וביניהם גם את העץ החלול אשר בתוכו האוצר. וישוט העץ על פני המים, וימצא איש את העץ, ויאמר: טוב הוא למלאכה. אקח אותו ואמכרנו לנגר. וייקחהו ויביאהו לירושלים וימכרהו לאברהם הנגר. ויהי כאשר ניסר אברהם את העץ לנסרים, מצא את אוצרו בתוכו. ויודה לה' על חסדו. אפרים חזר לביתו וראה שאבד את האוצר, וגם בית ושדה לא נשארו לו. ויזכור שאמרו לו בחלום, שהעושר יחזור לבעליו. וילך מעיר לעיר כדי לבקש פרנסה. ויהי היום ויבא לירושלים ויעבור על פני בית אברהם, ויחשוב בלבו: אלך לנגר הזה ויתן לי עבודה כדי לפרנס את עצמי. אברהם הסכים לקבלו לעבודה, ויאמר לו: כל מחסורך עלי. ויהי היום בשבתו ע"י השולחן, סיפר אברהם לאפרים את הנפלאות אשר עשה לו ה' יתברך. ויאמר אפרים: העץ החלול השיב לך את כל רכושך. אברהם התפלא מאין יודע אפרים את סודו, וישאל אותו: מאין ידעת זאת? ויאמר אפרים: רכושך היה בידי. ויספר לו כל מה שקרה. ויהי היום ויאמר אברהם אל אפרים: אמנם העושר שייך לי, אבל הוא היה בידך, ועל ידך הוא ניצל מיד הגנב. לכן, רוצה אני לתת לך חלק ממנו. אבל אפרים סרב, ויאמר: נשבע אני שלא אקח מידך מאומה, כי הרכוש הזה אינו שייך לי, וראיתי בעיני שה' העניש אותי על שרציתי לגעת בממון זה. לכן פוחד אני לגעת בו פן יעניש אותי ה' שוב. ויאמר אברהם: אבל אני נותן לך מרצוני הטוב, ולא יקרה לך רע!. אך אפרים סרב לקחת. ויהי היום, ואברהם התכונן לחתונת בנו. ויראה אפרים כי העבודה תשבות במשך שבעת ימי המשתה, ויאמר: אלכה נא לראות את שלום בני משפחתי. מה עשה אברהם? ציוה לאשתו לעשות חלת סולת ולשים בתוכה מאה דינרי זהב ולתת את החלה לאפרים בתור צידה לדרך. וכאשר ישבור את החלה כדי לאוכלה, ימצא בתוכה הממון. אפרים קיבל את החלה, נפרד מבית אברהם והלך לדרכו. ויהי בבואו לקצה העיר, וירא פקיד הגבול את החלה, ותמצא החלה חן בעיניו ויקנה אותה מיד אפרים. והנה לפנים בישראל היה נהוג שכל אחד מהמוזמנים לחתונה, היה מביא לבעל המשתה אוכל ומשקה, תופינים, מרקחת ויין. גם הפקיד הוזמן לחתונה ויבא את החלה ההיא, מתנה לאברהם אבי החתן. ויראה אברהם ויתפלא שחזרה אליו החלה כמו שהיא. ויאמר: אצבע א-לוקים היא. וישמור את החלה ולא השתמש בה. כאשר נגמרו ימי המשתה, שב אפרים למלאכתו בבית אברהם. ויראהו אברהם וישמח לקראתו וישאל לשלום משפחתו. אח"כ שאל אותו: האם אכלת את החלה אשר נתתי לך? ויאמר: לא. וישאל אברהם: האם נדרת נדר שלא לאכול מלחמי? ויאמר: לא. אמנם בבואי לקצה העיר, ראה הפקיד את החלה ויקנה אותה מידי. ויאמר אברהם: דע לך כי החלה הוחזרה לידי. וכדברו, הניח את החלה לפניו וייקח סכין ויחתכנה. ואז נפלו מתוכה דינרי הזהב. ויתפלא אפרים על זה. ויאמר לאברהם: אהוב אתה בעיני ה', והוא משגיח עליך לטובה. אפרים המשיך לעבוד כבראשונה, ונפשות שניהם נקשרו באהבה. ולאברהם הייתה בת יפה ובעלת לב טוב, ורבים מבחורי חמד אשר בירושלים רצו לשאת אותה לאישה. אבל אברהם אמר בלבו: אם רצה ה' שכל רכושי יישאר בידי, מדוע הביא אותו לאפרים? אלא ודאי שה' רמז לי מי האיש שיקבל חלק מרכושי, כדי שאקח אותו לחתן, ואז ייקח בצדק חלק מכספי. ואכן אפרים קיבל בברכה את ההצעה, לקח את בת אברהם לאישה, וייתן לו אברהם שליש רכושו
החוויה היהודית
להציל,להעניק,שלווה,להכאיב,לערער,תפילה,ניסים,אהבה,אדם כשר,יגן,המרגלים,ברחובות,פרדסים,חשבון בנק,מושך, אמרי שפר י"ט סיון ה'תשע"ז
אמר האדמו"ר הצדיק הרב שלמה גולדמן זצוק"ל (האדמו"ר הרביעי של חסידות זוועהיל -) על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך בכך אלף פסיעות עבור עצמו!
אני ה' אלקיכם (ט"ו – מ"א) - מסופר על הרה"ק רבי שניאור זלמן "בעל התניא" זיע"א שכבר בילדותו ניכרו בו סימני גאונות, ובכל עת שמחו למדני העיר להשתעשע עמו בדברי תורה, פעם שאלו אותו היכן יש פסוק בתורה המתחיל ומסתיים באותן שלוש תיבות? ענה הילד מיניה וביה: פסוק זה נאמר במקום בו משה רבנו לא אמר אמת, תמהו השומעים משה רבנו לא אמר אמת? אכן, ענה הילד, בפרשת ציצית מצינו פסוק המתחיל ומסתיים במילים "אני ה' א-לקיכם" ובשעה שאנו אומרים ק"ש, אנו מוסיפים את המילה "אמת", ואילו משה רבנו לא אמר "אמת" אלא סיים במילים "אני ה' א-לקיכם".
השליחים/מרגלים. פעם שלח הגאון רבי חיים מבריסק, שליחים לאסוף כסף לישיבתו. כשחזרו השליחים, התברר, כי כל הכסף הלך לצורך הוצאותיהם בדרך, ואילו לישיבה כמעט לא נשאר כלום... אמר להם רבי חיים: כעת הבנתי פשט בפסוק "שלח לך אנשים ויתורו". כששלח משה את המרגלים, נתן להם כסף להוצאות הדרך. אמר לו ה' "ויתורו" אל תקרא 'ויתורו', אלא ויותירו. שישאירו מעט מעות, ולא יבזבזו את הכל על הוצאותיהם... ויקרא משה להושע בן נון, יהושע. לאמור: "קה יושיעך מעצת מרגלים". מהיכן לקח משה את האות י' להוסיפו אל "הושע", מ"שרה" שהיה בה קודם את האות י' שרי. כתוב בחז"ל, שהאות י' היו לה טענות למה לקחו אותה מהצדקנית, אמר לה הקב"ה, מקודם היית אצל נקבה, ורק בסוף השם, עכשיו תהיי אצל זכר, ובתחילת השם (ירושלמי(
''אם בחוקותי תלכו''' (כו, ג) [ברכי נפשי[ רבינו בחיי אומר (שמות, כ - ד"ה 'איתי') על הפסוק "לא תעשון איתי אלוקי כסף ואלוקי זהב": כשאתם עומדים בתפילה 'איתי', לא תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם, שאם תעשו כן, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אלוהי כסף ואלוהי זהב'. כשהאדם עומד בתפילה לפני בוראו, ולא רק אז - אלא בכל רגע ורגע מימי חייו, צריך הוא לדעת, שהכסף והזהב אינם שווים מאומה, והנכסים היחידים שייקח איתו לבית עולמו, יהיו רק התורה והמעשים הטובים. הגר"א מן סיפר מעשה מופלא שהיה אצל מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א. ' הסיפור סופר בחול המועד סוכות תשס"ח מרב חשוב בלונדון, שהתקשר לבית הגר"ח והציג בפניו את השאלה דלהלן, וממנו נוכל ללמוד על ערכם האמיתי של התורה והמצוות, לעומת אפסיותו של הממון', אמר הגר"א מן. המדובר היה בשני אחים, שהאחד התגורר בשוויץ והשני בלונדון שבאנגליה, ודרכיהם נפרדו לא רק מפאת המרחק שבין דירותיהם, אלא גם מפני שאורח חייהם, שונה היה לחלוטין. בעוד שהאח הלונדוני היה תלמיד חכם שיגע ועמל בתורתו יומם ולילה, וחי בדוחקות גדולה, הרי האח שבשווייץ לא היה שומר מצוות, ונודע כאחד מעשירי המדינה. יום אחד, מקבל הת"ח בלונדון טלפון בהול משוויץ, ובו מבקשים בני משפחת אחיו, שיגיע בדחיפות לביתו של אחיו העשיר. האח בלונדון לא ידע כלל במה מדובר, אבל החליט לקיים את בקשת משפחתו של אחיו, ונסע לשוויץ. בהגיעו לרחוב בו מתגורר העשיר, מבחין הת"ח באנשי משטרה ובטחון הסובבים בכל פינה. הוא מנסה לברר היכן מתגורר אחיו, והעוברים והשבים מעדכנים אותו ש 'מאוד קשה להיכנס לביתו של הגביר ההוא'... לבסוף התברר לת"ח מלונדון, שאחיו מתגורר בארמון של ממש, המוקף כל העת באנשי בטחון, והוא לא ידע כלל על גודל עשירותו של אחיו, עד היכן היא מגעת. לאחר שהציג תעודות המצביעות על היותו אחיו של העשיר, הכניסוהו השומרים אל הארמון, והוא הובא אחר כבוד לחדרו של בעל הבית, לא לפני שהוא נדהם לראות את הארמון ביופיו ובתפארתו. בהיכנסו לחדר בו שהה אחיו, נודע לו שהאח חולה אנוש, וימיו ספורים. האח רומז לו שיתקרב אליו, ואז הוא לוחש באוזניו שהרופאים הודיעו לו שסופו קרב. בשארית כוחותיו, מוסיף העשיר ומספר לאחיו הת"ח, ש'אין לך מושג כמה עסקאות עשיתי בימי חיי, ואינך יכול אפילו לחלום כמה כסף צברתי לעצמי'. האח החולה הדגיש שמדובר בסכומי כסף אסטרונומיים. האח מלונדון האזין לדברים, ועדיין לא הבין מה רוצה אחיו ממנו, ולשם מה הזעיקו אותו כל כך בדחיפות. קולו של העשיר נדם לכמה דקות. נדמה היה שהוא עורך חשבון נפש על פועלו בימי חייו. לאחר מכן הוא פונה לאחיו, ואומר לו: "למרות הכסף הרב שצברתי, אני מרגיש שאין לי כלום!!! אני עוזב את העולם באפס ותוהו, ומרגיש בעצמי ריקנות נוראה. כל המיליונים הרובצים בחשבון הבנק שלי, אינם שווים בעיניי מאומה'!!! 'ומה הינך רוצה ממני'? שאל התלמיד חכם בקוצר רוח. 'את העסקה האחרונה בחיי אני רוצה לעשות איתך. האם תהיה מוכן לכך'? שאל האח העשיר. אחיו המופתע לא ידע כיצד להשיב על שאלה שכזו; 'עד שלא אדע במה מדובר, כיצד אוכל לענות'? אמר . 'אני רוצה לעשות איתך הסכם יששכר וזבולון, ולהעביר לך מחצית מכל נכסיי, בתנאי שתעביר לי את מחצית הזכויות שיש לך מלימוד התורה', אמר האח העשיר. הת"ח כבש פניו בקרקע. לעסקה כזו, הוא לא ציפה ולא התכונן. למרות ההתרגשות המרובה שאחזה בו בשל מיוחדותו של המעמד, שקל האח מלונדון את הדברים במנוחת הדעת, ערך את חשבון נפשו בשיקולים של 'רווח והפסד', עד שהחליט להשיב לאחיו בשלילה. ' אינני מוכן לעסקה כזו', השיב לאחיו החולה. האח העשיר, שחשב אולי לא יודע אחיו באיזה סדר גודל של נכסים מדובר, החל לפרט באוזניו את המיליונים הרבים הממתינים לו, אחריו ההסכמה על העברת מחצית מזכויותיו. אבל הת"ח מתעקש בסירובו, ואינו מוכן לבצע את העיסקה. לאחר ימים מספר, נפטר האח העשיר לבית עולמו. ויהי לאחר הפטירה, החלו יסורי מצפון לנקוף את ליבו של הת"ח, בחושבו אולי לא נהג כשורה . את לבטיו אלו העלה בפני רבו בלונדון, שהתקשר לבית מרן הגר"ח קנייבסקי וביקש לברר מה דעת התורה בעניין זה. הגר"ח השיב ש'הרי זו גמרא מפורשת במסכת סוטה'... הגמרא (בדף כא.) אומרת שם על הפסוק; 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו', רש"י מפרש שם שהלל הזקן עסק בתורה כל ימיו 'מתוך עוני רב', ושבנא שהיה אחיו, בא אליו בסוף ימיו, וביקש להתחלק בזכויות. ועל כך יצאה בת קול ואמרה 'אם יתן איש כל הון ביתו'... הגר"ח סבר, שהגמרא מתכוונת ללמדנו, שהסכם יששכר וזבולון אינו יכול להתבצע בסופו של התהליך, דהיינו לאחר שהת"ח כבר למד את תורתו. מי שרוצה להיות שותף לזכויות של לימוד התורה, צריך לעשות את ההסכם עם הת"ח לפני שהוא מתחיל ללמוד, ולא בסוף. המקרה שבו עוסקת הגמרא, הוא הוא הנידון של שני האחים, ולכן, אמר הגר"ח, 'העסקה בין השניים לא היתה מועילה כלל, כי במקרה כזה, לא היה מקבל האח העשיר את זכויותיו של התלמיד חכם. הבה נלמד מסיפור זה, עד כמה צריכים אנחנו להעריך את תורתנו, יותר מאלפי זהב וכסף, ולא נמירנה ולא נחליפנה בשום הנאה מהנאות העולם הזה. החוויה היהודית
פסיעה,בת קול,סימני גאונות,שמחו,למדני העיר,להשתעשע,משה רבנו,הושע בן נון,עומדים בתפילה,תלמיד חכם, אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ז
בשם האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל אומרים: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא..." ומפרשים, זה שאני בגיא צלמות - בסדר, אני לא אירא. "רע, כי אתה עמדי" מהו "רע"? כי אתה עמדי! כואב לי שהקב"ה מצטער יחד אתי... ואחרי כל ההקדמה הזאת נבין את הסברו של רבי שמעלקה מניקלשוברג. כל בכייה שאנו בוכים על החורבן היא מסוג הבכייה של עשו. בוכים על רפואות או על כמה לירות... גם עשו בכה כשיעקב גנב לו את הברכות, הוא חשב שדמעות אלו ימלאו את חשבון הבנק שלו... ואנחנו בוכים את אותה בכייה... וידוע שישנו כלל ש"מין במינו אנו בטל" כך יוצא, ששתיים וחצי דמעות של עשו לא בטלות גם בים של דמעות!!! אבל, אילו היינו בוכים באמת על צער השכינה, זה היה מועיל, המשיח היה בא! בת תחילה סימן יפה לבנים מסביר המהרש"א, משום שכאשר הבת נולדה ראשונה, אזי במותו של האב לא תתעורר מתיחות בין הבנים, כי הכל יורשים שווה בשווה. לעומת זאת, אם האב הותיר אחריו בן בכור, הוא יורש כפליים, והכל נותנים בו עיניהם וגם אחיו יקנאו בו על שללו הרב... לפיכך, "בת תחילה", כאשר הבת היא הבכורה, אזי, "סימן יפה לבנים", השלום והשלווה ישררו ביניהם. יש המסבירים, כי הבת הגדולה, שבכוחה לטפל באחיה הקטנים, תעשה כן במרץ, לפי שהיא יודעת את הכלל ש"רוב בנים דומים לאחי האם". הוי אומר, כאשר יבררו אודותיה בהגיעה לפרקה, יבדקו באחיה. יש לה, אפוא, סיבה טובה לסייע בגידולם הנאות... (פניני קדם הגר"ח מבריסק זי"ע חזר פעם מאסיפה ציבורית, ועל פניו נראו אותות כעס על ענייני התככים שראה שם. ואמר אז: " זה זמן רב שהוקשה בעיני על הנאמר בפסוק (בראשית מט, א) היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכתב על כך בפסיקתא וז"ל: 'מהו היאספו- היטהרו, כמו ותיסגר שבעת ימים ואחר תיאסף', ע"כ. מפני מה הוצרך הפסיקתא לפרש ש 'היאספו' הוא לשון טהרה". אלא נראה, שכל יהודי בפני עצמו אפשר שיהיה כשר וישר, נקי וטהור. אבל ברגע שכל היהודים הטהורים והישרים מתכנסים לאסיפה, מיד מתגנב אליהם יצר הרע של תככים ורכילות". לפיכך בירך יעקב אבינו את בניו ואמר להם: "היאספו- היטהרו", יהי רצון שתהיו יוצאים טהורים מכל אסיפה...". התחל בלעשות את מה שהכרחי, אחר כך עשה את מה שאפשרי, ובמהרה תגלה כי ביכולתך גם לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי״. השומר המפתיע (תודתנו לאריאל קופלד ולחגי גלנט) אלה היו הימים שאחרי הניצחון הפלאי במלחמת ששת הימים, בחודש אייר תשכ"ז. צבאות ערב הוכו שוק על ירך במלחמת בזק, וחבלי ארצנו שוחררו והושבו לידי עם ישראל. אתרים כמו הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, קבר יוסף – שבמשך שנים רבות כל-כך נמנעה מיהודים הגישה אליהם – שבו לידינו. המונים התרפקו באושר ובהתרגשות על אבני הכותל ופקדו את קברי האבות והאימהות. נחלי אדם עשו את דרכם בסמטאות העיר העתיקה, בדרכם אל הכותל המערבי. היו שם מכל שכבות הציבור: דתיים ושאינם דתיים, עולים וּותיקים, צעירים ומבוגרים. ברגע האמת התגלה המאחד בין כל הגוונים והמגזרים בעם ישראל. הבנים שבו הביתה. בין הפוסעים במשעולי העיר העתיקה היה האלוף חיים הרצוג, שנתמנה למושל הצבאי בירושלים. הרצוג צעד בלוויית עוזריו ברובע המוסלמי, ברחוב וייה דולרוזה, שאליו פרצו כוחות הצנחנים דרך שער האריות בדרכם אל העיר העתיקה, והמשיכו לרחוב הגיא. לפתע ניגש אל אחד החיילים ילד ערבי. במילים נרגשות ביקש ממנו להתלוות אליו. הלה פנה אל האלוף הרצוג, שהיה קצין מודיעין, וזה שוחח עם הילד והבין מדבריו שאביו מעוניין לפגוש אותם. הרצוג התלבט זמן מה, אולם בסופו של דבר נענה. הילד הוביל אותם לאחד הבתים, ושם פגשה הפמליה ערבי מבוגר שקיבלם בכבוד. הוא הוביל אותם לדלת, וכשפתחהּ – נדהמו: לעיניהם נתגלה בית מדרש גדול ורחב ידיים. בחדר קטן ונעול נשמרו ספרי קודש וריהוט. "על הכול שמרתי", אמר הערבי בעיניים נוצצות, "לא נתתי לאיש לגעת במקום". הסיפור התחיל שמונים שנה קודם לכן. רבי יצחק וינוגרד, תלמיד חכם מפורסם, עלה ארצה מפינסק שברוסיה והתיישב בירושלים. שנה לאחר עלייתו החליט להקים ישיבה. הוא קרא לה 'תורת חיים', על שם אביו, רבי אברהם-חיים 'מתמיד'. הישיבה זכתה לתהילה גדולה. את ספסליה חבשו תלמידים מכל רחבי היישוב היהודי, חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים. בשיאה מנתה מאתיים תלמידים. סדר הלימוד בישיבה היה תובעני, ונמשך מהבוקר ועד חצות הלילה. הישיבה התפרסמה לא רק בזכות הלמדנות שהנחילה, אלא גם בזכות קולו הערב של רבי יצחק. רבים היו מגיעים להתבשם מסלסולי החזנות שובי הלב שלו, שאותם ליוותה מקהלה רבת משתתפים. כשהתרבו התלמידים קנה רבי יצחק מגרש ריק ברובע המוסלמי, ועליו הקים את הישיבה, בעזרת תרומות שאסף. המקום נבחר בזכות קרבתו להר הבית. הסביר רבי יצחק: "כאשר יבוא המשיח לגאול את עם ישראל, הוא יתגלה בוודאי על הר הבית. שם יתקע בשופר ויקבץ את נידחי ישראל. התחנה השנייה שלו תהיה כאן, ב 'תורת חיים', המקום הקרוב ביותר להר הבית". חלומו היה כי עוד יהודים ילכו בעקבותיו ויגאלו קרקעות בעיר הקודש, כדי להרחיב את היישוב היהודי. בהיות רבי יצחק נתין רוסי, זכה לסיועה של רוסיה הצארית. נציגיה בירושלים התעמתו עם הנוצרים שהתנגדו לבנייה בכל דרך אפשרית. בעקבות הקמת הישיבה התיישבו ברובע המוסלמי משפחות יהודיות, והדבר היה לצנינים בעיני הנוצרים. הישיבה חוותה גם את שנאת שכניה הערבים. בפרעות תר"פ, שבהן נהרגו שישה מבני ירושלים, הועלתה הישיבה באש ונשרפה. אחר-כך באה תקופה קצרה של שקט, וכעבור שנתיים נרצח שמש הישיבה וכמה מתלמידיה נפצעו במתקפה שביצעה קבוצת ערבים. אחר-כך השתקמה, עד פרעות תרצ"ו. באותן שנים נשכר מאבטח ערבי להגן על הישיבה. שמו היה ג'ודת עבדול רעני, שהיה סמל בצבא הבריטי. לאחר מותו מילא את מקומו אחיו, מוחמד עבדול רעני. עם נפילת ירושלים העתיקה במלחמת תש"ח ננטשה הישיבה. הכול סברו כי ודאי הועלתה באש והוחרבה בידי הערבים, כפי שעשו לבית הכנסת ה 'חורבה' ואתרים יהודיים אחרים. והנה עתה, תשע-עשרה שנים לאחר שאחרון תלמידיה עזב את היכלה, התגלתה הישיבה שלמה, בדיוק כפי שהייתה ביום שבו נעזבה. שלושת-אלפים ספרים נמצאו ללא פגע, וכן הבימה, עמוד החזן וארון הקודש. רטט של התרגשות עבר בלבו של הרצוג. אביו זכה להאזין לשיעור תורה מפי מקים הישיבה, רבי יצחק וינוגרד, והנה הוא רואה בשחרורהּ. לצדו עמד משתאה החייל שאליו פנה הילד הערבי. שמו של החייל היה זרח, והוא נקרא על שמו של הרב זרח אפשטיין, ראש הישיבה האחרון של 'תורת חיים' בטרם נסגרה. "אמור לי", פנה הרצוג אל מוחמד עבדול רעני, "הלוא במשך תשע-עשרה שנים לא קיבלת את שכרך על שמירת המקום. מדוע עשית זאת? כיצד לא פחדת להגן על נכס יהודי בלב הרובע המוסלמי?". "אומר לך את האמת", הניח הערבי את ידו על לוח לבו. "תמיד האמנתי שתשובו למקום. אך רצוני לומר לך, שיותר מששמרתי על המקום הקדוש, הישיבה שמרה עליי והגנה עליי".
החוויה היהודית
בגיא צלמות,בוכים,רפואות,ברכות,דמעות,חשבון הבנק,צער השכינה,מתיחות, יורשים,שלום,שלווה,אסיפה ציבורית, אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ז
אדם צריך לרצות, וכאשר אין רצון, צריך לרצות שיהיה רצון, וכאשר גם זה אינו מועיל, צריך לרצות ולרצות ולרצות …(רבי בונים מפשיסחא זצ"ל) הרה"ק מקאצק שדיבר אודות השולחן ערוך בסימן א או"ח סעי' ד' על ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן הבית, והנה שאל אחד ואם איננו ירא שמים שלא אדאג על החורבן, אמר לו הרה"ק מקאצק זי"ע אם אתה לא ירא שמים אתה בוכה קודם על חורבנך לבד שאתה איננו ירא שמים ואח"כ על חורבן הבית
כאשר אדם מצליח באיזו פעולה שהוא עשה, הוא מקבל בפנים סמוקות את התשבחות שחולקים לו ומצטנע בפינתו: זה לא אני. זה הכל "סייעתא דשמיא“. או: אני רק הייתי השליח, אבל הכל נעשה"בעזרת ה'". תרגום: אני עשיתי. ה‘ רק "עזר“ לי. מאידך, כאשר אדם מנסה להשיג מטרה מסוימת, ולמרות כל מאמציו המשימה אינה צולחת והוא נכשל, הוא מרים ידיים בהשלמה ונאנח: "הכל משמים". תרגום: אני רציתי וניסיתי. בשמים, שם למעלה, אשמים בכישלון. הם לא רצו... כותב "בעל התניא": ענינו של פסח שני: אין מצב "אבוד" - תמיד אפשר לתקן ולהשלים. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו - "לכם", שהדבר היה ברצון, על אף הכול אפשר לתקן". עצה קטנה : במקום לתת לעצמך סיבות למה אתה לא יכול, תחפש לעצמך סיבות למה אתה כן יכול... וה' ייתן לך הזדמנות נוספת. דפקו ולא שמע (אגעדאנק, בהר-בחוקתי) רצוני לספר מה ששמעתי מרבי זאב איידלמאן זצ"ל, עובדה מופלאה שאביו היה עד לה ונוכח שם בשעת מעשה. לימים סיפרתי את הדבר באזני רבי גדליה נדל זצ"ל, שהתבטא: " הסיפור אמת, כי כך באמת היתה מהותו של האיש". רבי משה סוקולובסקי זצ"ל (רבו של מרן הגראי"ל שטיינימן שליט"א) נשא אישה מהעיר בריסק והגיע לדור בה בצעירותו. ישב ולמד בשקידה גדולה. היה נסגר בחדר ויושב ולומד ברציפות. יום אחד, רעייתו הייתה צריכה אותו בדחיפות. לא הייתה לה ברירה ודפקה על דלת חדרו, אך לא פתח. כיוון שהבינה כי נרדם או משהו כזה, דפקה חזק יותר, אך גם אז לא הייתה תגובה. דפקה עוד יותר חזק, ומשלא נענתה – נכנסה לפחד: "מי יודע מה קורה, הוא נעול ואין תגובה". הזעיקה לשם מיד את אביה – חמיו, שהרגיע אותה, ואמר שאין לה מה לדאוג. החל לדפוק גם הוא על הדלת, אך אין קול ואין עונה, גם הוא כבר החל להיבהל. מהחלון לא יכלו להיכנס, ולכן ניסו לדפוק עם פטיש מעץ ופטיש מברזל. כשגם זה לא הועיל– לא הייתה עצה אחרת וקראו לפורץ. רבי וועלוול איידלמאן הסביר לי: שלא תהיה לך טעות. הפורץ של אז לא היה כפורצים של היום שעושים איזה חכמה של סיבוב במנעול, ומקסימום שוברים משהו קטן בפנים ופותחים. לא ולא, הפורץ היה שובר את הדלת לחתיכות, ורק כאשר לא הייתה ברירה מחמת סכנת נפשות, היו מזמינים פורץ. כמובן, יחד עם הפורץ התכוננו לעזרה ראשונה, כיוון שההשערה היתה או שהוא מת, או שהוא במצב שאפשר עוד להצילו. הפורצים החלו במלאכתם, הכו וניסרו את העץ, ותוך זמן קצר נפער חור גדול בדלת העבה. כאשר הייתה אפשרות להיכנס פנימה, מיד נכנסו אנשי ההצלה ואחריהם – חמיו, אשתו, ועוד, כשגם אביו של רבי וועלוול איידלמאן ביניהם. והנה לתדהמת כולם, רבי משה זצ"ל יושב בשלווה ליד השולחן ולומד ! כאשר התמלא החדר באנשים, הגביה את ראשו, הביט סביבו כלא מאמין ושאל: "איך נכנסתם הלא הדלת הייתה נעולה ?!". לא יאמן כי יסופר, אבל זו עובדה. כך שמעתי מעד ראיה. אני פוחד לספר תמיד את הסיפור כי לא יאמינו, אבל זה מעשה שהיה, ולכך התכוון רבי גדליה נדל שאמר: המעשה אמת כי כך הוא היה. כאשר הוא נכנס ללמוד סוגיא – כמו יצא מהעולם. החוויה היהודית
לרצות,רצון,ירא שמים,מיצר,דואג,חורבן הבית,פנים סמוקות,תשבחות, בעל התניא,הזדמנות נוספת, אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ז
"בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי) בשמחה ובצחוק יראה הזמן קצר, בדאגה ובצער, יראה ארוך. (ר' יצחק אברבנאל) בשמחת תורה בשעת ההקפות היה רבי משה-דוד מצ'ורטקוב מחזיק את ספר התורה בזרועותיו ורוקד עמו כל הזמן. שאלו חסיד אחד: "רבי, אולי הספר כבד בעבורכם?". השיב לו רבי משה-דוד: "התורה כשמחזיקים בה אינה כבדה". בשמחת תורה תרמ"ח, כשכיבדו את האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש בספר התורה הראשון של ההקפה הראשונה, ביקש הרבי מחסיד, שהיה סוכן סחורות, לספר על שיטת עבודתו. אמר החסיד: הסוכן לוקח בהקפה (באשראי) סחורה מהעיר הגדולה ומחלק אותה גם כן בהקפה לסוחרים הקטנים. כשהם משלמים בעד הסחורה שלקחו בפעם הקודמת, הוא נותן להם בהקפה סחורה חדשה. נענה הרבי ואמר: "זהו עניין ה 'הקפות'. אחרי ש 'משלמים' בעבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת – אפשר ללכת ל 'הקפות' – לקחת ב 'הקפה'"... בשמיעה בלבד של דברי חכמה ומוסר, נשארים הדברים מבחוץ, וחייב האדם לעורר עצמו להחיות את פנימיותו "שהאני'' יהיה ער לחכמה ששמע ואזי יקלטו הדברים ויועילו. בשם כ"ק מהרי"י מספינקא זצוק"ל, השפל בעיני עצמו ונכנע ומתבטל בבחינת מוצב ארצה, סימן שראשו מגיע השמימה. בשם צדיקים מפרשים בדרך רמז " : והבור ריק" - אם אדם הוא בבחינת ''ריק מכל תוכן ", אין בו מים -" אין בתוכו תורה המשולה כמים (אין מים אלא תורה - הוי כל צמא לכו למים , ) אז תדע לך כי "נחשים ועקרבים יש בו -" יש בו כל מיני נחשים ועקרבים שמסתובבים בתוכו... כי כמו שהרמב"ם פסק "אין יצר הרע בא אל האדם אלא בלב הפנוי מן החכמה"... בשם רבי נח מלבוביץ היו אומרים, את ה' יתברך אי אפשר לרמות, את הזולת קשה לרמות, ציבור אי אפשר להטעות, אם כך לא נותר את מי לרמות אלא רק את עצמו, ומה החכמה לרמות שוטה... החייט שראה את הנולד (פניני בית לוי, עלון 433) באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים ואפילו יותר. פעם נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת. הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח בבית היהודי העשיר. בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה, ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית – לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר: הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?! אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים וודאי יאמר. למחרת בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח, הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית. כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית: הרי זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה, או פסוק מן התהילים?!... השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמשיה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!... למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית, הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב? אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי, תבין על מה מתבססים דברי. אני חייט במקצועי – פתח הזקן את סיפורו ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו, הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים. נסעתי העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה, ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים, משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני ביתו בבית הסוהר. נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו ושאלתי את השוטרים, כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל – את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים – ונתתי תמורת החוב של היהודי. הלה יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה בכוחי לגמול לך בעולם הזה – אעשה זאת בעזרת השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על החסד שעשית עמדי... בעל בית המרזח הלך לדרכו – המשיך היהודי לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה! לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין לי ברירה אחרת. חזרתי אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי, כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה בדים ותתפור את הבגדים. עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות הפריץ עוד כמה שנים. באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי: מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת תהלים. בשנה שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת, כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי. חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית המרזח, שהצלתי בשעתו, עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העול?? האמת ולגמול לך על מעשייך. באתי במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי: לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת... למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה, כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו מה שראיתי, שהוא עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו – סיים החייט האורח את סיפורו המאלף. ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח. יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...
החוויה היהודית
אותיות,שמחה,מחשבה,הוללות, ובצחוק יראה הזמן קצר,בדאגה,בצער, יראה,ארוך,סוכן סחורות,
אמרי שפר י"ד סיון ה'תשע"ז
בספר ה"מאור הגדול" הביא מהגר"א: הנה המפרשים התקשו בנוסח קידושי אישה שאומרים 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', דהרי דת משה וישראל היא התורה כידוע, לכן תמוה מה שמקישים קדושת האישה לקדושת התורה, שאומרים 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל'. והתירוץ הוא על פי מה שאמרו חז"ל, אם שמע אדם מחברו דבר תורה שהוא כבר שמע אותו פעם אחת, אסור לו לומר לחברו כבר שמעתי את זאת, אלא תמיד יהיה בעיניו כאילו דבר חדש הוא, וזהו קדושת התורה. וכמו כן, 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', שתמיד תהיה בעיניו כחדשה, מפני שהאישה נמצאת תמיד עם הבעל והיא משמשת אותו, תוכל להיות קלה בעיניו ויזלזל בה, לכן הזהירו חז"ל שתמיד תהיה בעיניו כחדשה ויכבדה ויאהב אותה. היכולת לדבר מספר שפות זה יתרון אבל היכולת לשמור על פה סגור זה יתרון עוד יותר גדול. (שמואל אייזיקוביץ) הכובע – לא קובע, המעיל – לא מועיל וגם לתיש יש זקן. טעמו המתוק של המחיר הזול נמוג הרבה לפני טעמה המר של האיכות הירודה. (שמואל אייזיקוביץ) ויראת מאלוקיך" [בהר – כה, יז]. (ברכי נפשי). תלמידי חכמים רבים נהנים במהלך עשרות השנים האחרונות מהונו של הגביר הנודע הרב ר' אברהם הכהן שליט"א, הנחשב לאחד התומכים- דאורייתא הגדולים שבדור. יהודי זה, המתגורר בארה"ב, מפזר כספים רבים לקרנות-צדקה המעודדות את לומדי התורה להשתלם בלימודיהם, ולהגיש עבודות תורניות, המזכות את מחבריהן בפרסים גבוהים במיוחד. לא רבים יודעים את הסיבה שהביאה את הרב הכהן לתמוך באופן מופלא כל כך בלומדי התורה. המקרה שהביאו לכך החל בתקופת השואה, בעת שנמלט מאימת הנאצים והגיע אל היערות שבהם שכנו הפרטיזנים. בהגיעו אל היער, מצא סוס קשור לעץ, וכשניסה לברר מי הוא בעליו, השיבו לו הפרטיזנים 'אתה יכול לקחת את הסוס לעצמך'... היהודי שלנו הופתע, כיוון שמחירו של סוס בתקופה ההיא לא היה נמוך, ומאידך – אפשר היה לעשות בו שימוש רב בדרכי המלחמה נגד הנאצים. תוך זמן קצר נודעה למיודענו הסיבה שהפרטיזנים נתנו לו מתנה כה יקרה... סוס זה היה 'חיה רעה', ונודע לסוס פראי במיוחד, שאי אפשר היה להשתלת עליו. כמה רוכבים כבר ניזוקו על ידו, ולכן החליטו להפקירו ולתת למי שירצה בכך. הרב הכהן 'לא קנה' את פראותו של הסוס, ולא הסכים לקבלה כעובדה מוגמרת. כבר בתקופה ההיא הוא היה איש יודע-ספר, והכיר את הפסוק 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו', ומשמעותו. מה עשה? – במשך חודש ימים, הטריח את עצמו יום-יום ללקט אוכל ביערות עבור הסוס, והקפיד על כך שהוא- עצמו יגיש את האוכל לסוס, כדי 'לקנות את ליבו' . ואכן, כבר בימים הראשונים התרגל הסוס ליהודי שהביא לו את האוכל, ומיד כשראהו מתקרב לעברו, השמיע את קולו בצניפות-שמחה, כמי שיודע שהנה-הנה מתקרב אליו עתה האיש שיגיש לו את האוכל. לאחר חודש ימים שחרר היהודי את הסוס מקשריו וחבליו, והכל הופתעו לראות את 'טבעו השקט' של הסוס, ועד כמה הוא מכניע את עצמו לבעליו. הסוס הלך אחרי היהודי כמו 'ילד טוב', וציית לכל הוראותיו. כעבור תקופה, משתמה המלחמה, והרב הכהן שרד את אימי הנאצים, ולא עוד אלא שנתן ידו בעסקים והצליח בהם במאוד, החל לשחזר את הסיפור שהיה לו עם הסוס, והחליט שגם הוא-עצמו צריך להתנהג בדיוק באותה צורה, כלפי בוראו ואביו שבשמיים... הרי כל-עצמו של הפסוק 'ידע איש קונהו וחמור אבוס בעליו', נאמר לגבי זה ש 'ישראל לא ידע, עמי לא התבונן'! ואם כן מוכח שיש מכאן תביעה גדולה על היהודי, שיתבונן בדרכיו של הסוס, ובכניעתו לבעליו הנותן לו את מאכלו, ויבין מכאן שגם הוא צריך להתנהג כך כלפי בוראו, המספק לו את כל צרכיו, ומחייהו בכל רגע ורגע ! ואני, על אחת כמה וכמה, אמר הרב הכהן לעצמו. הרי השי"ת הצילני מידיהם הזדוניות של מלאכי החבלה הנאציים, ועשה עימי כל כך הרבה ניסים ונפלאות, בוודאי חובה גדולה כפולה ומכופלת מוטלת עליי להכניע את עצמי כלפי בוראי, ולהשיב לו, ולו כטיפה מן הים, על כל מה שעשה למעני מיום לידתי ועד הנה, כשהצילני מיד האויבים, על כל מה שכרוך בזה. ומני אותו יום, גמלה בליבו ההחלטה להקדיש את עצמו ואת הונו לתורה וליראה. החוויה היהודית
קידושי אישה,דת משה וישראל,קדושת התורה,פה סגור,הכובע לא קובע, המעיל לא מועיל,לתיש יש זקן, אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ז
אי אפשר לדעת מה יכולה מילה טובה בזמן הנכון לעשות למישהו! גם המצווה הקטנה ביותר היא מצווה! חיוך, אמירת "בוקר טוב". גם אדם שלא צריך חיוך מעריך כשמחייכים אליו. וא"א לדעת מי צריך חיוך ! אם יש לך רגע פנוי, תאמר פרק תהלים! אין דבר קטן מדי עבור ה', ולא צריך להיות דבר קטן מדי גם עבור כל אחד ואחד מאתנו. (תפארת שמשון( ''אם ברצונך לחיות, השאר מורשת מאחורייך. השאר חותם שלא ניתן למחוק''
בשם הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל: 'שתשוב ותרחם עלינו', גם אתה ריבונו של עולם צריך תשובה. ומה הוא תשובתך, בזה שתרחם עלינו. ישנה מליצה, וכמדומה שכתובה בקדמונים, פעם אחת הלכו אב ובנו, האב רכב על החמור והבן הלך רגלי. פגש אדם אחד את האב ואמר לו: ואיך לא תרחם על בנך? ירד מהחמור והעלה עליו את בנו. פגשו אדם שני ואמר לבן: וכי זה כיבוד אב? ועלו שניהם על החמור. פגשו אדם שלישי ואמר: וכי איך לא תרחם על החמור וירדו שניהם. פגעו ברביעי ואמר לו: שלשה חמורים הולכים ואין אחד רוכב על חברו, סוף דבר היה שלקחו החמור ושמוהו על שכמם. זה הסוף של מי שמתפעל ממה שאומרים לו... (דרך שיחה( הנס של המקווה (נשלח לדף שלי בפייסבוק) קוראים לי דניאלה, אני גרה ביישוב קצרין שברמת הגולן ואני רוצה לשתף אתכם בקצרה בנס המופלא שלי. הבת שלי הגיעה כבר לגיל 10 והייתה שותפה לתפילות שלנו להביא ילדים נוספים לעולם. היא רצתה אח או אחות ואני ובעלי השתוקקנו לעוד ילדים בבית, עשינו בשביל זה הכל כאמור ושום דבר לא הצליח. באחד הימים סיפרה לי חברה טובה על "סגולה בדוקה ומנוסה" לזרע של קיימא. היא אמרה שיש מקווה טהרה ביבנאל עליו הבטיח המוהרא"ש הקדוש שהמקום מסוגל לפקידת עקרות.יצרתי קשר עם האחראית על המקווה שאמרה לי את כל הפרטים. קוראים למקום "מקווה מלכה" והוא נמצא ממש קרוב לקברו של המוהרא"ש הקדוש, הסבירה. היא סיפרה לי סיפורים מדהימים שקרו שם ואמרה: "צריך שתהיה לך אמונת חכמים חזקה בדברי הצדיק ואז תהיי בטוחה שתראי נס גלוי". הדברים נגעו לי בלב והחלטתי לנסות את מזלי. כשהגעתי לשם הופתעתי. המקווה מפואר מאוד וקבלת הפנים מהבלניות הייתה חמה ולבבית. אחרי הטבילה התמלאתי בתחושת רוחניות עילאית בלתי מוסברת, הרגשה שקשה לי לתאר במילים. פניתי מעומק ליבי לבורא העולם והתפללתי לנס: "אני רוצה עוד ילדים" התחננתי, "אנא בזכות הצדיק תביא לי את הישועה שאני מחכה לה כל כך הרבה שנים". עברו חודשיים. אבל השטן נכנס לנו גם כאן, בתוך השמחה הגדולה התחילו הרופאים לצנן את התלהבותנו. הם הסבירו שהעובר נראה קטן מדי ובגלל גילי המבוגר יחסית (39) ייתכן שההיריון לא ילך תקין. נכנסנו לימים של חרדה, האם אחרי כל הקשיים נצטרך לעבור הפלה?! פניתי לבורא עולם ואמרתי לו: "א-לוקים, זה העובר שלך... אתה נתת לי אותו במתנה אבל זה שלך... העובר הזה שלך... אתה אחראי עליו... אני מתחננת שתשאיר אותו אצלי אחרי כל הצער שעברתי". הרופאים המשיכו להלחיץ אבל אני הפסקתי להקשיב. עברתי את כל חודשי ההיריון בשלום וכנגד הסיכויים נולדה לי בת בריאה ומתוקה. קראנו לה ליאל. היום היא בת שלושה חודשים והיא ואחותה הם האושר שלנו בחיים!! החוויה היהודית
מילה טובה,בזמן הנכון,בוקר טוב,חיוך, מליצה,קדמונים, רגע פנוי,פרק תהלים,
אמרי שפר י"ב סיון ה'תשע"ז
''בגיוון שוכנים יופי וכוח'' בשבת הקרובה נקרא את פרק ב' בפרקי אבות. נאמר בו (משנה ה) "הלל אומר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". באר ה"שפת אמת" שהרי לעולם לא תגיע למקומו של חברך, לפיכך, אל תדון אותו בכלל...
והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה. יש מפרשים הרוצה להיות טהור, אז ובדרך לא היה, שלא יסתובב בחוצות וישמור את עיניו. וכי תבואו מלחמה בארצכם וכו' והרעתם בחצוצרות וכו' ונושעתם מאויביכם. וקשה הרי היה צריך לכתוב כי תבוא או כי יבוא מה הלשון כי תבואו, שמשמעו כאילו אתם מביאים את הגויים. ומסביר הבן איש חי עפ"י משל, בתוך יער הביאו אנשים גרזנים לחטוב עצים, והתחילו העצים לפחד, עד שאמרו אנחנו לא ניתן עצים עבור ידות הגרזנים, ולא יוכלו לעשות לנו שום רע, וזה הכוונה שבזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו, כי תבואו מלחמה אם אנחנו אשמים שיש מלחמה, העצה לתקוע בחצוצרות רמז על הקול קול יעקב, אם כן הגויים לא יוכלו להזיק. הכרת הטוב של הגרא"מ שך זצ"ל (להתעדן באהבתך. עלון 161) סיפר הגאון רבי צבי איזנשטיין שליט"א : פעם קרא רבנו הגרא"מ שך זצ"ל לאחד ממקורביו שכיהן כמשגיח בישיבה ואמר לו: אני מעונין שתלמיד פלוני הלומד בישיבתך, ילמד עם אברך תלמיד חכם שיחזקו בלימוד. אנא מצא לי אברך מתאים ואני אשלם לו שכר לימוד. ואכן כך היה: סודר אברך ללמוד עם אותו תלמיד והגרא"מ שך היה שולח כל ראש חודש באמצעות המשגיח את השכר לאותו אברך. פעם אחת בראש חודש, נכנס המשגיח לקבל כדרכו את שכרו של האברך. והנה רואה הוא כי מתקיימת כעת אסיפה חשובה של עסקנים בבית הרב שך המונעת ממנו להיכנס. אחרי יומיים שלח הגרא"מ שך לקרוא לו ושאלו למה לא נכנס אליו בראש חודש. השיב לו המשגיח כי לא נתנו לו להיכנס. הצטער הרב שך מאוד שהטריח את המשגיח לשווא ושאלו "במה אוכל לפצות אותך על כך?" ניצל הלה את ההזדמנות וביקש לדעת מה פשר התעלומה. מדוע דואג הרב שך דווקא לבחור פלוני שילמד עם אברך תמורת תשלום? פתח הרב שך וסיפר לו דברים כהווייתם: " דע לך שבצעירותי יצאתי מהבית וגליתי מישיבה לישיבה, ובינתיים ארעו מלחמות בעולם. לא זכיתי לשוב הביתה ולא זכיתי לראות יותר את הורי , ובמשך הרבה זמן הייתי בלי בית, בלי הורים, בלי דמי כיס. בגדי בלו להם לאטם עד שנשארה לי חולצה אחת שלבשתי אותה שנים על שנים. במשך הזמן נוצרו בה חורים, אך לא היה לי בגד אחר, ולא היה ממי לבקש. נהגתי לכבס את החולצה פעם בשבוע בכיור בית הכנסת וחיכיתי עד שתתייבש" . "פעם אחת הלכתי לכבס את החולצה. עמדה שם מרחוק אשה אחת, היא נגשה אלי ואמרה לי: "אני עוקבת אחריך הרבה זמן ואני רואה שמפעם לפעם אתה בא לכבס אבל החולצה מלאה חורים איך אתה יכול ללבוש את זה?" השבתי לה: "ומה אעשה, אין לי חולצה אחרת". מה עשתה אותה אישה? היא הביאה לי לא רק חולצה אחת אלא שתי חולצות! איזה חסד עצום עשתה עמי כאשר הביאה לי שתי חולצות, אחת לשבת ואחת ליום חול. היש לך מושג גודל חובת הכרת הטוב שאני חב לאישה זו?!" " חקרתי ובדקתי כל העת האם יש לאישה זו צאצאים והיכן הם, ונודע לי שכולם נספו בשואה ונותר רק שריד אחד, והוא אותו תלמיד פלוני שלומד בישיבתך. חשבתי, כיצד אוכל להטיב לאותו תלמיד בתור הכרת הטוב לסבתא שלו, והחלטתי לשלם כל חודש בשביל שילמדו עמו" - סיים הגרא"מ שך את סיפורו. יש לציין כי התלמיד עצמו לא ידע מאומה מכל הסיפור הזה.
החוויה היהודית
יופי,כוח,פרקי אבות,שפת אמת,טהור,חצוצרות,הבן איש חי,גרזנים,לחטוב עצים,
אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ז
'אופיו של אדם הוא בבסיסו צירוף של כלל הרגליו. "הזורע מחשבה קוצר פעולה; הזורע פעולה, קוצר הרגל; הזורע הרגל, קוצר אופי; הזורע אופי, קוצר גורל". (סטיבן קובי) אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' - דברים אלו אמרה נעמי בשובה משדה מואב , ואפשר ללמוד כאן מלשונה חולשת טבע האדם , כי כאשר הולך הכל בטוב הוא תולה ההצלחה בעצמו 'אני' מלאה הלכתי , אך כאשר המזל מתהפך לרעה , אזי נזכרים בה 'ותולים את ההתרחשויות בו , וזהו 'וריקם השיבני ה' .(שמעתי מידי"נ המחנך הדגול הרה"ג ר 'ישעיה הכהן פישר שליט"א מי-ם) הרה"ק מרן ה"אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע היה רומז בפסוק (שמות י', ט'): בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו – ר"ל – כאשר בנינו ובנותינו הולכים ביחד עם האבות, אזי אז "חג ה' לנו" – אז הוא יום טוב – כי היו"ט האמיתי הוא כאשר הבנים הולכים בדרכי אבותם ומקיימים את המסורת בית אבות ללא שום פשרה או שינוי ח"ו. ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני. אור חומרי היינו אור השמש, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מידות טובות, מעשים טובים, תכונות נפשיות חיוביות וכו', וכשם שאדם אינו מסתפק באור הקיים, אלא קורע חלונות, פותח אשנבים, עושה מרפסות, כדי להגדיל את האור, כן הדבר באור רוחני, אין להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור חומרי מבטיח בריאות, רעננות וחוסן גופני, כן גם אור רוחני נותן בריאות, רעננות וחוסן נפשי. כל זה תודות למנורה והאורות הרוחניים שהאירו דרכנו עד היום. כל יהודי הוא בבחינת כהן השומר על הציווי "בהעלותך את הנרות". כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם וגו'" [כג, כח]. (ברכי נפשי) אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. לפני שאנו מתחילים את תפילת "כל נדרי" ישנו קטע המתחיל כך: "על דעת המקום... אנו מתירים להתפלל את (עם) העבריינים(ן)". קטע זה נתקן בימי אנוסי ספרד. מכיוון שרשעי הגויים כפו על ישראל בכל מיני ייסורים קשים ועינויים מלאי סבל לעבור על דת התורה והכריחום לקבל עליהם את דת הגויים, והיו הרבה מהיהודים שמרוב סבל קיבלו עליהם את דתם כלפי חוץ בלבד ולמראית עין, אבל בסתר שמרו הם עדיין על מסורת ישראל . וכך עשו רבים ולא גילו אחד לחברו על מעשיו, עד שבליל יום הכיפורים שמו נפשם בכפם ובאו כולם והתאספו במרתפי סתר כדי לקבל עליהם קדושת יום- טוב ולבקש על עצמם רחמים מלפני המקום על היותם נראים כעבריינים כל השנה. על אותם עבריינים מאותו הזמן נתקן לומר: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים" . נוסח זה נשאר עומד בעינו וגם היום אנו אומרים אותו לפני "כל נדרי" מפני שגם היום מגיעים ביום כיפור אנשים להתפלל על אף שהם במשך כל השנה עבריינים, ולולא ההיתר שאנו מתירים להתפלל עם העבריינים היו אלה העבריינים המגיעים ביום כיפור לבית - הכנסת מפריעים לתפילותיהם של הצדיקים, ועכשיו שמתירים להם לעבריינים להתפלל הרי שתפילותיהם עולות כאחד עם תפילות הצדיקים ושוב נעשים הם גם כן צדיקים. בספר "שבעים פנים לתורה" מובא הסיפור הבא: רבי לייב שרה'ס נדד בערים ובכפרים, בשדות וביערות, ולפעמים לא התעכב בימות החול אף יום שלם במקום אחד – ואף על פי כן לא קרה לו אף פעם שיתפלל בלא מנין של עשרה. בכל מקום שהיה, בכפר, ביער, בשדה, ואפילו במקום רחוק מן הישוב, כיוון שהגיע זמן תפילה, היה הקב"ה מזמן לו מנין של יהודים כשרים והוא היה מתפלל עימהם בציבור. רבי לייב היה בטוח כל כך שיזמן לו ה' יתברך את מנינו בכל מקום, עד שהיה משכים ויוצא לדרך קודם עלות השחר, כיס הטלית והתפילין תחת בית שחיו, והיה הולך לו למקום רחוק מישוב מתוך ביטחון גמור שיתפלל את תפילתו בציבור. רק בערב יום הכיפורים לא היה רבי לייב סומך על הנס והיה זהיר תמיד לבוא בעוד מועד לאיזו עיר, כדי שיוכל להתפלל ב"יום הקדוש" לא רק בציבור, אלא גם בבית תפילה קבוע במקום קדוש. ואולם פעם אחת בימי חייו אירע לו לרבי לייב שרה'ס להתפלל ביום הכיפורים בכפר ובבית תפילה ארעי. מן השמיים עיכבוהו באיזה כפר נידח, כדי לתקן נשמתו של יהודי מומר ולהחזירו למוטב. ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת בערב יום הכיפורים בהיותו בדרך, לא רחוק מעיר, אשר בתוכה חשב רבי לייב שרה'ס להישאר ביום הקדוש ולשבות שם את שבת שבתון שלו, התחוללה פתאום סערה נוראה ואחריה גשמים שוטפים, שקלקלו את כל הדרך, ובקושי גדול עלה לו לרבי לייב לבוא אחר חצות היום לכפר אחד והחליט להישאר בכפר זה ליום הכיפורים. כשנודע לו שמתאסף מנין של יהודים בכפר, שמונה מן הכפר ושניים מן היער הסמוך הבאים תמיד אל המניין, נתמלא שמחה והתחיל להכין את עצמו ליום הקדוש. הלך לטבול בנהר, אכל את הסעודה מפסקת, מיהר לבוא ראשון לבית התפילה הארעי של יהודי הכפר, לבש את ה"קיטל", התעטף בטליתו והתחיל לומר מתוך כוונה עצומה את התפילות והתחנונים, שהיה נוהג תמיד לאומרם לפני "כל נדרי" . בינתיים התאספו כל יהודי הכפר. עוד מעט ושקעה החמה. רבי לייב גמר את תפילותיו ותחנוניו, וכבר הגיע הזמן לומר "כל נדרי" – ואין מנין! יחד עם רבי לייב ישנם רק תשעה יהודים ואחד חסר. מחכים לשני היהודים הגרים ביער והם לא באו. נודע הדבר, ששניהם נאסרו לרגל עלילה שהעלילו עליהם שכניהם הנוצרים, ואינם יכולים לבוא אל המניין... " אולי אפשר למצוא עוד יהודי אחד בקרבת הכפר הזה?" – שאל רבי לייב שרה'ס. "אין כאן שום יהודי מלבדנו." – ענו כולם מתוך צער ואנחת כאב. "אפשר נמצא בכפר איזה יהודי מומר?" – שאל שוב רבי לייב. " מומר?..." – התפלאו כולם ונעצו עיניהם ברבי לייב מתוך תמיהה. "אבל דלתי התשובה אינן ננעלות גם בפני יהודי מומר!" – החזיר להם רבי לייב– "גם כשמחטטים באפר, אמר אחד מאבותי הקדושים, יכולים למצוא ניצוץ אחד של אש... ואם יש כאן בכפר יהודי אחד שהמיר את דתו, הריני מוכן ומזומן ללכת אליו ולבקש וגם לנסות להשפיע עליו, שיבוא להשלים את המניין..." " יש כאן יהודי מומר," – ענה אחד בלחישה – "והוא ה 'פריץ' שלנו, אדון הכפר..." "אבל" – הוסיפו אחרים מתוך רעדה – "מומר זה כבר שקוע בחטאיו עד צוואר. עוד לפני ארבעים שנה התאהבה בו בתו יחידתו של הפריץ הקודם, אחד מן האצילים, והלה הבטיח לו כי אם ימיר את דתו וישא את בתו, יהיה הוא יורשו היחידי. זמן רב נלחם עם יצרו, אבל העושר הרב של הפריץ האציל שבה את ליבו והוא לא עמד בניסיון. הוא המיר את דתו ונשא את בת הפריץ לאישה כדת הנוצרים" . "האם ילדה לו האישה הנוכרית בנים או בנות?" שאל רבי לייב. "לא," – ענו היהודים – "אשתו כבר מתה עליו לפני שנים אחדות והוא הולך ערירי". "איה ארמונו?" – שאל רבי לייב במהירות. יהודי הכפר הראו לו את ארמון הפריץ, שהוא בנוי בגובה הכפר ורבי לייב הסיר מעליו את טליתו, מצנפתו ואבנטו הלבנים ומיהר לרוץ ביו חלוקי אבן וחצץ עד שהגיע אל הארמון. דפק הרב על דלת חדרו של הפריץ, ומבלי לחכות לתשובה פתח את הדלת ונפגש פנים בפנים עם אדון הכפר, יהודי מומר. שעה קלה עמדו זה מול זה, שני אנשים שתהום עמוקה הפרידה ביניהם. אחד פריץ- עריץ, שבגד בעמו ובא-לוקיו, והשני יהודי צדיק, בנם של קדושים. שעה קלה היו שניהם מציצים איש לתוך עיני חברו מחרישים. פניו של הפריץ היו זועפות, ושל היהודי – רציניות אך בת-שחוק ריחפה על שפתיו. מתחילה נצנצה במוחו של הפריץ מחשבת זדון כלפי יהודי זה שהתפרץ לתוך ביתו וחדרו בלי נטילת רשות. הוא חשב לקרוא לאחד ממשרתיו ולצוות עליו שיקח את היהודי וישליכו מביתו, אולם פניו המרשימות של רבי לייב ריככו מעט את ליבו של הפריץ. פנה רבי לייב אל הפריץ ואמר לו: "שמי לייב שרה'ס. זכיתי להכיר את רבי ישראל בעל שם טוב, אשר רבים מן הפריצים היו מתייחסים אליו ביראת הכבוד והרוממות. ואנוכי שמעתי פעם אחת מפיו הקדוש מה שאמר לי: 'כל יהודי צריך להתפלל תפילה קצרה שהתפלל דוד המלך: 'הצילני מדמים א-לוקים', כלומר, הצילני שדמים (כספים) לא יהיו נחשבים אצלי לא-לוהים ושתאוות הממון לא תעביר אותי על דתי ועל אמונתי בא-לוקים חיים. " אימי, שרה, הייתה יהודיה קדושה וטהורה. היא הייתה יפת-תואר ואחד מבני הפריצים נתן עיניו בה וחפץ לקחתה לאישה. הוא הבטיח לה עושר וכבוד, אבל היא קידשה שם ישראל וכדי להינצל מציפורניו של אותו פריץ נוכרי, הלכה ונישאה ליהודי זקן אחד, שהיה מלמד עני. אתה לא זכית לעמוד בניסיון כזה. בשביל כסף וזהב החלפת את אמונתך ויצאת לשמד... אבל תדע, כי אין דבר עומד בפני התשובה ויש קונה עולמו בשעה אחת. היום ערב יום הכיפורים ועוד מעט והשמש יבוא ויפנה. ליהודים היושבים הכפר שלך חסר אחד למניין. בוא איתי יחד לבית תפילתם הארעי, תהיה העשירי למניין והכתוב אומר 'העשירי יהיה קודש לה''. ''מי יודע," – הרהר כל אחד בליבו – "איזו צרה יביא עליהם היהודי האורח המוזר הזה?..." ופתאום נפתחה הדלת ברעש. לבית התפילה נכנסו בחיפזון רבי לייב ואחריו הפריץ, בעל הכפר... פני רבי לייב היו עכשיו לבנים כסיד, ופני הפריץ היו כבושים בקרקע ובריסי עיניו נתלו דמעות. רבי לייב רמז לאחד מן היהודים והלה מסר לפריץ טלית מצוינת שיתעטף בה, גם מחזור נתנו לו, שהוא לקחו בידיים רועדות. אחרי כן ניגש רבי לייב אל ארון הקודש, הוציא מתוכו שני ספרי תורה, את הראשון מסר לאחד מזקני היהודים שבכפר, ואת השני לידי הפריץ. רבי לייב עמד בין שניהם והתחיל בניגון המסורתי: "על דעת המקום ועל דעת הקהל – אנו מתירים להתפלל עם העבריינים..." אנחה גדולה ועמוקה התפרצה בסערת אונים ממעמקי לב הפריץ, שזעזעה את ליבות כל המתפללים וכולם געו בבכייה. במשך כל הזמן של תפילת ערבית וגם למחרתו, מאשמורת הבוקר עד לאחר תפילת נעילה, עמד הפריץ על רגליו, כולו רצוץ גו ונפש , כפוף תחת עול סבל חטאיו, והתפלל כל התפילות והפיוטים מתוך כוונה מיוחדת. כפעם בפעם היה מוציא אנחות מקרב ליבו, שהיו שוברות את כל הגוף, וקול בכייתו החריד את הלבבות. בייחוד גדלה בכייתו באמירת ה"וידוי". בכל "על חטא" היה גועה בבכייה, עד שהגיע ממש למדרגת "כלות הנפש"... בסוף תפילת נעילה, כשהגיע הקהל ל"שמע ישראל", הכניס הפריץ את ראשו לתוך ארון הקודש ובידיו הרועדות חיבק את ספרי התורה. בקול גדול שהחריד וזעזע את כל המתפללים קרא: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"... פתאום הוציא את ראשו מתוך ארון הקודש, הזדקף מלוא קומתו והתחיל לקרוא בכל כוחו: "ה' הוא האלוקים!" ובכל פעם היה קולו הולך וגדל, הולך וחזק ופניו האירו בזוהר פלאי מיוחד, זוהר של מעלה ... וכשקרא "ה' הוא האלוקים" בפעם השביעית – יצתה נשמתו ב"אלוקים "... לתפילת ערבית שוב לא היה מניין, אבל רבי לייב שרה'ס קם על רגליו ואמר: "אשריו שיצאה נשמתו ב"אלוקים". עכשיו הוא מאותם הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים, ומותר לצרפו למניין..." ורבי לייב עבר בעצמו לפני התיבה והתחיל להתפלל תפילת ערבית: "והוא רחום יכפר עוון"... ועוד באותו לילה הביאו את הפריץ לקבר ישראל בעיירה הסמוכה. רבי לייב עצמו התעסק בטהרתו וקבורתו ומאז היה רבי לייב שרה'ס נוהג בכל יום הכיפורים לומר קדיש לעילוי נשמתו של אותו בעל תשובה… ומי יודע, גם "עבריינים" עדיין נתונים בשבי ואין מי שיגלה אותם. כמה נשמות טהורות שטרם נחלצו מסבך חטאיהן עדיין נמצאות בכוך טומאתן, ומחכות שיהיו עוד כמה "רבי לייב שרה'ס" שיבואו אליהן וייקחו אותן ויטהרו אותן. כמה ילדים שנרשמו לבתי - ספר ממלכתיים הלכו לאבדון עד סוף ימיהם! בדורנו אנו מצווים לקום ולעשות מעשה, להציל את אחינו הטועים. הרי כל ישראל ערבים זה לזה ומצד ערבות אנו מצויים להשיבם ל... בורא עולם החוויה היהודית
זורע מחשבה,קוצר פעולה,שדה מואב, טבע האדם,אור חומרי,אור רוחני, מידות טובות, מעשים טובים,כל נדרי, אמרי שפר י' סיון ה'תשע"ז
בדרך רמז: כתיב (במדבר כח, כו) "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" "חדשה לה' בשבועותיכם" ר"ת חלב (הגהות מוהר"א אזולאי תצד ב(. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו' (ה, יב( כתב רש"י "מה כתוב למעלה מן העניין ואיש את קודשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה ". המפרשים עמדו על הקשר שבגלל שלא הביא מעשרותיו יביא את אשתו לכהן, וכי מה המידה כנגד מידה בזה? בספר "תהילה לדוד", תירץ עפ"י הכתוב בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה", ש"צלע" בגימטרי' 190 ו"חוה" בגימטרי' 19 ש חוה היא 'מעשר' מן הצלע שלוקח מן האדם. לכן, כאשר האדם נמנע מלהביא את מעשרותיו אל הכהן על כורחו יזדקק להביא מעשר אחר אל הכהן דהיינו את אשתו שהיא המעשר שלו כאמור. )תהילה לדוד( ''זמן מתן תורתנו" (נוסח התפילה) מה שאנו אומרים זמן מתן תורתנו, והיה די לומר זמן מתן תורה, מהו תורתנו, לפי שכל אחד מישראל לפי תיקון וכשרון פעולתו, כך הוא מקבל חלק תורתו, וזהו מתן תורתנו, שהוא מתן תורה של כל אחד ואחד לפי כשרון מעשיו. (דעת משה) ימים שבהם יחול חג השבועות: חג השבועות לעולם לא יחול בימים גה"ז, רמז לדבר: על פי הפסוק בתהילים (י, טז) "אבדו גויים מארצו", ביאור הדבר שהגויים אבדו בשביל שלא רצו לקבל את התורה ולכן לא יחול עצרת אלא ב- אבדו (ספר קושיות לאחד מהראשונים אות רלא(.
אדם כי ימות באהל )עונג שבת, עלון 1840) הרב וואלק משערי חסד היה שליח של אחת התנועות למען ההתיישבות בארץ ישראל, ולמטרה זו כיתת את רגליו ברחבי העולם כדי לעשות נפשות ליישוב ארץ ישראל. בכושרו הרטורי וביראת שמים שלו היה מצליח בתפקידו. בין נדודיו בשנת תרפ"ט הגיע לשיקאגו. ביום השבת נכנס לבית הכנסת המרכזי ולאחר אישור הגבאים עלה על הבימה והלהיב. במוצאי שבת בשעה מאוחרת ניגש אל הרב וואלק יהודי גביר – הרב ירחמיאל וקסלר – באומרו: נאומך שבה את ליבי, וברצוני לנסוע לביקור עם משפחתי בארץ ישראל ולהתרשם מקרוב, ואז אחליט סופית על צעדי הבאים. האיש אמר ועשה. ובתקופת אדר ניסן תרפ"ט נסע עם כמה מבני משפחתו לארץ ישראל. אחרי חג הפסח תרפ"ט ביקר ר' ירחמיאל בעיר חברון וראה שם את ישיבת "כנסת ישראל" בהדרתה. הוא התרשם עמוקות מהאווירה בין כותלי השיבה, ובין הלומדים ראה כמה בחורים תושבי אמריקה, ובעקבות כך החליט להשאיר את בנו בן השש עשרה ושמו יחזקאל ללמוד בישיבה. האבא ר' ירחמיאל חזר לאמריקה במטרה לחסל את עסקיו בהזדמנות טובה ואח"כ לעלות ולחונן את עפר הארץ. בי"ח מנחם אב תרפ"ט, ביום שבת קודש, פרצו הפרעות – פרעות תרפ"ט, רבים מתושבי העיר ובני הישיבה עונו ונטבחו בידי הישמעאלים צמאי הדם ימ"ש. בין ההרוגים... יחזקאל וקסלר הי"ד. הרב וואלק שהמשיך לפעול למען יישוב הארץ, הבין דבר אחד, שלשיקאגו אסור לו להגיע... לא נעים... הוא הרהר ובצדק: מה אגיד למתפללי ביהכ"נ הגדול, ששלחתי את בנו של ר' ירחמיאל למוות?! לי אישית לא יחסרו מקומות אחרים לדרוש בשבחה של ארץ ישראל חוץ משיקאגו, אלך למקומות אחרים... עברו ימים, גם שנים, הרב וואלק הולך בדרכו ברחוב ראשי בניו יורק, ומי למולו אם לא האב השכול, הרב וקסלר... להפתעתו האב מכריז בשמחה: שלום עליכם הרב וואלק, לאן נעלמתם, חבל שלא תמשיכו במלאכת הקודש, ותזכו עוד יהודים לעלות לא"י. אני לכשעצמי מתעכב עוד כמה חודשים לחסל את עסקי, ואז אעלה בס"ד, אבל אתם, לאן נעלמתם?! הרב וואלק מצא את עצמו מתגמגם בהתנצלויות על כך שלא בא, אבל הרב וקסלר הפציר בו עד שגילה לו את הסיבה האמיתית. אתה מבין בעצמך שאין זה נעים להופיע באותו מקום, ובפרט בבית הכנסת המרכזי שם דיברתי והצלחתי לשכנע אותך לעלות, ואז... שכלת את בנך. עמדו השניים דוממים זה מול זה ברחובה של עיר כשמאות בני אדם חולפים על פניהם מכל הכיוונים, מכוניות צופרות, אוטובוסים פולטים עשן סמיך, ור' ירחמיאל עומד ממול הרב וואלק, לפתע פשט ר' ירחמיאל את שתי ידיו כלפי פניו הרציניות של הרב וואלק הישיש ואמר: "הרב וואלק, - אינך יכול לתאר, איזו הכרת הטוב יש לי כלפיך"... הרב וואלק הביט עליו בהשתוממות אינו מבין את כוונתו, אך ר' ירחמיאל לא הותיר זמן למחשבות , והמשיך בהתלהבות: היה לי בן-יעקב יחזקאל. נגזר עליו בשמים שלא יחיה יותר משש עשרה שנה. אילולא הייתי עולה לארץ ישראל, ודאי היה מת כאן במקום, בארץ העמים. בני יכול היה להיהרג כמו ילד אמריקאי בתאונת דרכים או במחלה או בכל צרה אחרת רח"ל, עתה שזיכני השם דרכך להביאו לארץ ישראל ולהכניסו לישיבה קדושה, להפכו לבן תורה, ולבסוף עוד זכה למות על קידשו ה' הגדול והנורא, כמה אני חייב לך הכרת טובה על זה... עיני שניהם נצצו מדמעות ברחובה של עיר, ור' ירחמיאל סיים: "האם לקחת לי ילד? לא! הלא נתת לי ילד – בחור ישיבה. הצלת את בני".
החוויה היהודית
הביכורים,מנחה חדשה,מתנות הכהן,מעשר,נוסח התפילה,מתן תורה,עצרת, בחור ישיבה,
אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ז
''איש אשר ייתן לכהן לו יהיה" )ה, י( מעשה ברבי אביש'ל מפרנקפורט שחילק את כל רכושו לצדקה, אמרו לו קרוביו: הלא דין הוא, שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש? השיב להם: בצדקה נאמר: מרבה צדקה – מרבה חיים. ואם כן הצדקה היא סגולה לאריכות ימים, כלומר שיש כאן עניין של פיקוח נפש. ובפיקוח נפש מותר לעבור אפילו על עבירה מדאורייתא ואפילו לחלל שבת. וכל שכן שמותר לעבור על עבירה מדרבנן שאמרו: אל יבזבז יותר מחומש. )אמונה שלמה( ''אל לו לאדם לבקש גדולות. היה אחד שהתפלל לרוח הקודש, והתפילה עושה מחצה, והשיג רק רוח" (רבי פינחס מקוריץ) בספר 'רפואה וחיים' כותב הגאון הקדוש רבי חיים פלאג'י זיע"א וזה לשונו: "כי אני הגבר ראתה עיני מיום שעמדתי על דעתי, כי כל איש ואישה, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, עיר ועיר, שהיו ביניהן מחלוקת, לא יצאו נקיים הב' כיתות ולקו בין בגופן ובין בממונם. ומי שיש בו דעת יעמיק בזה מאד ולעולם יוותר משלו בין בגופו ובין בממונו. ויצא הפסדו בשכרו, שיהיה לו שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא, מסיבת כי היה אוהב שלום ורודף שלום. בפרקי אבות כתוב מצווה גוררת מצווה, למה לא כתוב מצווה מביאה מצווה, רק שלפעמים יש כל מיני עיכובים, כגון בברית: מחכים עד שהמוהל בא וכדומה, זה עצמו גם מצווה, וזה הלשון גוררת, שנסחבת המצווה [סי שלעפצך] (הגרי"י רייזמן זצ"ל(. ואמרה האישה אמן אמן. יש הלומדים מכאן רמז: "אמן" ר"ת: ארבע כוסות, מגילה, נר חנוכה, אלו המצוות שהנשים חייבות בהן, מפני שגם הן היו באותו הנס. וכן אמר הרה"ק המגיד מקאז'ניץ זי"ע, שאכן – ודאי אפשר אף כהיום לשמוע, אלא שקודם לכן יש לרחוץ ולשטוף את האוזניים מכל שמץ טינוף או אז יזכה לשמוע באזניו את קול ה') עי' רמתיים צופים אות פד, בתנדב"א רבא פרק ב(. חז"ל אומרים: 3 גויים ברכו, שתים מהם נתקיימו, ואחד לא נתקיים. ארוונה היבוסי ברך את דוד "ה' ירצך", ונתקיים. דריוש בירך את דניאל "א' די אנת פלח לו הוא ישזבנך" )ה' שאתה עובדו, הוא יצילך(, ונתקיים. לבן ומשפחתו ברכו את רבקה "אחותנו את היי לאלפי רבבה" ולא נתקיימה ברכה זו, ולהיפך, היא הייתה עקרה. וההבדל: מפני שארונה ודריוש הזכירו בברכתם את שם ה', לכן התקבלה תפלתם, ולבן לא הזכיר את ה' אלא אמר מלבו, לכן לא נתקיימה הברכה. גם הכהן בברכת כוהנים, אומר "יברכך ה'" הברכה מהקב"ה, ולכן ברכות אלו יתקיימו. וזהו לימוד לכל אחד המברך לחברו, שיזכיר את ה' בברכתו. חסיד אחד שישב פעם בליל שבועות ליד שולחנו של הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א, ונכנס הרהור בלבו: הלא הלילה הזה צריך לומר "תיקון ליל שבועות", וכאן אינני מקיים את זה. הרגיש הרבי במחשבתו של החסיד ואמר לו: "תערוך לפני שולחן" (תהלים כ"ג – ה') הוא ראשי תיבות של "תיקון ליל שבועות"." ברכתו של בעל ה"שאגת אריה" (מתוך דברי תורה – הרב חנניה צ'ולק)
בוולוז'ין גר רבי יצחק, שהיה בר אבהן, גביר וגם פרנס הקהילה. לצורך מסחרו הרבה לנדוד בקהילות ישראל. בשובו ממסעות אלו נהג לזכות את אשתו, מרת רבקה, בתשורה נאה. יום אחד, לפני שיצא לדרכו, ביקשה ממנו אשתו הצנועה וחכמת הלב, שבמקום אותן תשורות, היא מעדיפה שיקנה לביתו ש"ס שלם (דבר נדיר ויקר המציאות באותם ימים). שמע רבי יצחק בקול אשתו, והצליח לקנות ש"ס שלם. אמנם לא כולם מאותו דפוס, ולא כולם באותו גודל, גם הכריכות היו שונות, אולם היה זה ש"ס שלם! כדי לא להחזיק טובה לעצמם, החליטו רבי יצחק וזוגתו שישאילו את כרכי הש"ס לכל מי שחשקה נפשו בלימוד התורה. עד מהרה התפרסם הדבר בעירם, וכל בן תורה שרצה ללמוד, היה ניגש לביתם ומבקש כרך מן הש"ס בהשאלה. כשאך גמר ללמוד, קיבל תמורתו כרך אחר מאלו שהיו מצויים אותה שעה בבית הגביר. הואיל ורבי יצחק, לצורך מסחרו נאלץ היה להסתובב מחוץ לבית, מינה את זוגתו החכמה, שהיא תהיה "מנהלת הספרייה". בידה ניתנו מפתחות האוצר והיא הייתה ממונה על הרישום של נוטלי הספרים. לימים הגיע לעיר הגאון בעל ה"שאגת אריה". הוא התבודד באחד מבתי המדרש בעיר ושקד בהתמדה על לימודו. מדי פעם נכנס לבית הגביר, רבי יצחק, כדי ליטול אחד מכרכי הש"ס, והיה משיב את הכרך שהיה ברשותו. אשת רבי יצחק חשה שלפניה עומד אדם גדול, מגדולי ישראל ממש. על כן הרהיבה עוז בנפשה ואמרה באחת הפעמים שהזדמן לביתה: "אל לו למר להטריח את עצמו לבוא לביתנו כל פעם שברצונו להחליף מסכת במסכת. ביטול תורה הוא. אשלח אני אחד ממשרתי בכל בוקר למקום לימודו והוא יביא לכת"ר את הגמרות הנחוצות לו לצורך לימודו. סידור זה נמשך במשך תקופה ארוכה. כשנאלץ לעזוב את העיר, ניגש אליה ובירכה: "אני מברך אותך שייוולדו לך שני בנים אשר יאירו את עיני ישראל, כיוון שאפשרת לי ללמוד מן הש"ס שברשותך. בן אחד אני מברכך, יזכה להקהיל קהילות ברבים וילמד את צעירי ישראל מן הש"ס. ואילו הבן השני לא יצטרך לש"ס, כי יזכה לדעת את התורה כולה – בעל פה". נתקיימה ברכת הצדיק. בנה האחד היה הגאון רבי חיים מוולוז'ין שנמנה על תלמידי ה"שאגת אריה" )כעדותו בהקדמה ל"נפש החיים"(, הקים את אם הישיבות, היא ישיבת וולוז'ין, ובנה השני, הלא הוא רבי זלמל'ה, שהתעלה מעל כל בני דורו כמעט, בידיעת התורה כולה בע"פ!.
העגונה שלא הותרה (על-פי סיפורו של ר' אהרן סורסקי, 'המודיע') אברהם מושקוביץ, מהעיר פיאטרה נייאמץ שברומניה, היה בין היהודים שגויסו לצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה והוא נשלח לחזית. בתחילה קיבלה רעייתו, שנותרה בביתם עם בנם הקטן, מכתבים תכופים ממנו. כל מכתב נשא עמו אות חיים משדה הקרב והביא פרץ שמחה למשפחה המודאגת. ופתאום חדלו המכתבים מלבוא. שבועות וחודשים עברו מאז הביא הדוור את המכתב האחרון מהבעל הלוחם, ומאז אין שום סימן חיים. מיום ליום גבר והלך החשש לשלומו של החייל. רעייתו וקרוביו כססו ציפורניים בהמתנה מורטת עצבים, אך שום בשורה לא באה. גם כאשר שככו הדי הקרבות והלוחמים החלו לשוב אל משפחותיהם, בבית משפחת מושקוביץ עדיין לא היה קצה חוט לפתרון תעלומת היעלמו של הבעל והאב. יום אחד קרה הדבר שממנו חרדו יותר מכול. הדוור הביא משלוח לביתו של מושקוביץ. כשרעייתו פתחה את החבילה, כמעט התעלפה. היו בה חפציו האישיים של בעלה. המשמעות הייתה ברורה. זעקות השבר של האומללה החרידו את כל הסביבה. אֵבל ירד על יהודי נייאמץ. אף שגופתו של האיש לא נמצאה, ואף לא היו עדים לנפילתו, רסיסי המידע שהגיעו תמכו בהערכה שאכן החייל מצא את מותו בשדה הקרב. לבם של קרוביו ומכריו נקרע למשמע הקדיש מפיו של הבן הרך. אלמנתו ובני משפחתו ישבו שבעה והתאבלו עליו כדין. בתום ימי האבל החלו קרובי האלמנה לדבר על לבה לשקם את חייה ולהינשא. בתחילה לא רצתה לשמוע על כך, אך בסופו של דבר השתכנעה, ובלב כבד פנתה אל רבי חיים-מרדכי רולר, רבה הנערץ של העיר, ששמו יצא לתהילה כמתיר עגונות. האלמנה שטחה לפניו את תלאותיה. היא תיארה כיצד נטרפה ספינת חייה, כיצד עונתה יום ולילה על-ידי הספקות, עד שהגיעה הידיעה המרה. רבי חיים-מרדכי השיב לה כי ברגע זה הוא טרוד בסוגיה מורכבת, ודעתו אינה פנויה לרדת לעומקו של המקרה ולפרטיו. הוא הביע השתתפות בצערה של האישה, וביקש ממנה לבוא בפעם אחרת, כדי שיוכל ללבן כראוי את נסיבות עגינותה. אלא שגם כאשר באה האישה במועד השני התקשה רבי חיים-מרדכי להתפנות לעניינהּ. כשהדבר חזר ונשנה, הבינה האלמנה כי הימנעותו מלדון בעניינה אינה מקרית. בצר לה שיתפה בכך את קרובי משפחתה, והללו, שהיו מנכבדי הקהל, פנו אל רבי חיים-מרדכי והפצירו בו לתת לאישה 'היתר עגונה'. הם חששו כי גם אם רבנים אחרים יתירו לה להינשא, הימנעותו של רבי חיים-מרדכי מלהתירה תרחף כעננה מעל ראשה ותקשה עליה למצוא את זיווגה. לנוכח ההפצרות ניאות רבי חיים-מרדכי להיכנס בעובי הקורה. הוא עשה בירור מעמיק על קורותיו של אברהם מושקוביץ, חקר עדים ודלה כל רסיס מידע שעשוי לתרום להכרעת הדין. בסופו של דבר התגבשה בלבו ההחלטה להתיר את האלמנה מכבלי עגינותה, לשמחת קרובי משפחתה. הוא אף קבע מועד להענקת כתב ההיתר. ביום המיועד באו ללשכתו האלמנה וקרוביה. רבי חיים מרדכי נטל את הקולמוס, טבלו בדיו, וניגש להעלות על הכתב את נימוקי ההיתר. אלא שבטרם השלים הרב את השורות הראשונות נשבר הקולמוס. "האם יש למישהו קולמוס?", שאל רבי חיים-מרדכי את הנאספים. כשנענה בשלילה נאלץ הרב לדחות את המעמד למועד אחר, למגינת לב כולם. כשנקראו שנית, כבר היו הללו מצוידים בעטים לכל צרה שלא תבוא, ובלבד שהאישה תקבל את ההיתר הגואל... הפעם לא היו תקלות. רבי חיים-מרדכי החל להעלות על הכתב את פסקו. האותיות השחורות מילאו במהירות את גיליון הנייר, ופירטו בבהירות רבה את המקורות ההלכתיים שעליהם נסמכו טיעוניו של הרב, הביאו את דברי הפוסקים והסבירו היטב את נימוקי ההיתר. כשסיים, ביקש רבי חיים-מרדכי לחתום את שמו בתחתית הגיליון, אולם אז אירעה תקלה: ידו נתקלה בקסת הדיו וזו התהפכה. הדיו השחורה ניגרה ממנה על גיליון הנייר והורידה לטמיון את עמלו של הרב. באותו רגע ניתר רבי חיים-מרדכי ממקומו, וקרא בסערת נפש: "לא אוכל להתיר עגונה זו!". לנוכחים היה ברור כי עיכוב שמימי מונע מהאישה לזכות בהיתר. הם סבו על עקבותיהם, ויצאו בשתיקה מהחדר. חלפו כמה חודשים. יום אחד הרעידה הבשורה את העיר: בא ההרוג ברגליו! אברהם מושקוביץ חזר לביתו, בריא ושלם! העיר הייתה כמרקחה. הכול באו לחזות בפלא ולשמוע מפי גיבור הפרשה את קורותיו. התברר כי החייל נפל בשבי, ונמנע ממנו ליצור קשר עם בני משפחתו. עתה בוצעה עסקת חילופי השבויים והוא יצא לחופשי. דבר המעשה התפשט כאש בשדה קוצים, והדהים יהודים וגויים כאחד. הכול שחו בנפלאות ההשגחה העליונה ובהתערבותה למניעת מכשול גדול בישראל. ורבי חיים-מרדכי עצמו אמר: "כשבאה אליי אישה זו חשתי חוסר רצון לסייע לה, אף-על-פי שנרתמתי תמיד לכל מקרה של עגונה. הבנתי שמן השמים רומזים לי להשתמט מלהתיר מקרה זה, ובסייעתא דשמיא מנעו ממני מכשול גדול!". החוויה היהודית
רכוש,צדקה,מרבה צדקה,מרבה חיים,אריכות ימים,רוח הקודש,איש,אישה, משפחה,מדינה,עיר, אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ז
בדרך צחות אפשר לומר כי באותיות "עש''ב" מרומזים שמות החג, ואלו הן: "עצרת ", " שבועות ", " ביכורים"... הנה, חמשת הדברות הראשונים ארוכים ומלאים – "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (כ, ב), כמו כן "לא יהיה לך" וכל השאר מרבים בדברים. מדוע, אם כן, כאשר מגיעים אל הלוח השני, כתובים הדברות בקצור נמרץ – "לא תרצח" וזהו אין יותר מילים בהקשר למצווה זו. וכך גם הלאה – "לא תנאף", "לא תגנוב". הדבר תמוה, מדוע אין פרופורציה בין הלוחות – הלוח הראשון מלא, ולעומתו הלוח השני כמעט ריק – למה הקב"ה עשה שיהיה כך? אומר המבי"ט דבר נפלא: כך רצה הקב"ה, שעל הלוח השני יהיו כתובות רק מעט מילים. מדוע? כי אז האותיות של "לא תרצח" ו"לא תגנוב" יהיו גדולות יותר ובולטות יותר, וזהו מה שחפץ הקב"ה – שה"בין אדם לחברו" יהיה גדול, שיראו אותו טוב! פלאי פלאים. ) יחי ראובן( הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי''ע היה אומר: מפני מה כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית? אלא כדי שתהיה כנסת ישראל מקבלת את התורה באונס, ויהיה לה דין "אנוסה"... ובאנוסה הדין הוא " – לא יוכל לשלחה כל ימיו"... ויהיה הקשר שלנו עם הקב"ה קשר ניצחי שאין להתירו... הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע כך היה דורש לענין בעלי תשובה: "שובו בנים שובבים –" " שובו בנים – עשו תשובה ", שובבים –" על תשובתכם, כלום כך שבים בתשובה? ! "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" [קדושים - יט, יא]. (נצוצות). סיפר הרב יצחק הרשקוביץ שליט"א: את הסיפור הזה שמעתי בימי ה"שבעה" שישבתי על אבי, שנפטר בגיל תשעים בשיבה טובה. יום אחד הגיע לבית אבי יהודי כבן שבעים. הוא דיבר ממפתן הדלת והצליח לסקרן את כולנו. אחר כך נכנס התיישב ודיבר, כשכל בני המשפחה מרותקים למשמע אוזניהם. " האמת היא, שהיה מגיע לכם לרשת עכשיו אלפיים דולר, אני מוריש לכם סיפור על אביכם", כך הוא אמר . נדהמנו. אבא שלי היה אדם דל אמצעים ממש. הדירה שלו היתה שכורה, הרהיטים היו ישנים ומטים ליפול, ובבנק הייתה תמיד רק הקצבה המצומקת, כדי מחיה צנועה. אגב, את השכירות שילמנו אנחנו, הילדים, בתשלומים שווים. ופתאום, מגיע יהודי זה ומספר לנו שהוא חייב לאבא אלפיים דולר. ובמקום להחזיר, הוא משיב לנו סיפור. נדרכנו. אחי הבכור התעשת ראשון. " אתה מתכוון לומר שאבא שלנו השאיר אלפיים דולר?" הוא שאל בדריכות. לא היינו חומדי ממון. פשוט רצינו להבין מה קורה כאן. "השאיר" הודה היהודי. "ואתה לקחת אותם?". "הוא השאיר לי את הכסף, ואני באתי לספר את הסיפור", הסביר היהודי. כעת כבר היה העניין מסקרן עוד יותר. אבא שלנו, שאהב את ילדיו, עשה בעבורם המון, ראה לנכון להוריש למישהו אחר אלפיים דולר?! היה כאן משהו לא ברור . ואז האיש התחיל לספר. "הוא היה בן שלושים, צעיר ומצליח, כשאבא שלכם הגיע אליו. יהודי די מבוגר, ששרד את ימי השואה, הקים משפחה וכעת הוא מנסה לחפש אחר עבודה כדי לפרנס את משפחתו. לעומת זאת", מספר אותו יהודי, "אני הייתי בעל מפעל גדול למזון. אדם עשיר, צעיר ומצליחן. אבא שלכם הגיע אלי שחוח, עייף ממשא החיים, אבא לילדים קטנים שעליו לפרנס. הוא נישא לאחר השואה בגיל מאוחר, והתוצאה – ילדים צעירים כמעט בגיל זקנה. הוא התחנן אלי שאקבל אותו לעבודה, ואני הסכמתי. לא עשיתי זאת מפני שריחמתי עליו, אלא מפני שאז לא הייתה תחרות כל כך גדולה בשוק. מפעלים רבים פרחו ושגשגו, ומי שחיפש עבודה, צלחה ידו ובדרך כלל הוא מצא. כך נכנס אבא שלכם לעבודה אצלי במפעל. הוא התגלה כאדם חרוץ ברוחו, בעל כוונות טובות רבות, אבל כמעט בלי כח פיזי לעבודה. בשלב הזה כבר ריחמתי עליו, כיון שאבא שלכם ניגש אלי ואמר שהוא מוכן לעבוד בכול סכום שהוא, העיקר להביא הביתה כסף בסוף החודש. התאמתי לו משכורת מיוחדת, ובהתאם גם תפקיד די קל. מה היה בדיוק התפקיד הזה? ובכן, אבא שלכם היה בעצם מנהל עבודה, אבל כזה שרק דואג שהכל תקין ובסדר. הוא הסתובב במפעל הלוך ושוב, לוודא שהמכונות פועלות כראוי, שהפועלים עובדים, שהכל נעשה כשורה. המפעל היה גדול למדי, ודרש בכל פעם סיבוב של חמש דקות. אביכם היה הולך עשר דקות במפעל, נח חמש דקות ושוב מסתובב. לפועלים האחרים היה ברור שהתפקיד "נתפר" בדיוק עבור אבא, אבל הוא כלל לא סבר כך. הוא הסתובב ברצינות ועשה את מלאכתו נאמנה. המפעל עסק ביצור חלבי, והיה ברור לכל שאסור להכניס מאכלי בשר לאזור העבודה ולמפעל בכלל. חלק מתפקידו של אבא, מלבד שדאג לכך משגיח הכשרות היה לוודא שבמשך כל הזמן לא נכנס מאכל בשרי למפעל. הוא עשה את תפקידו במסירות רבה, הוא לא התרשל ולא לרגע אחד בלבד. אך אני כל הזמן הרגשתי, שאני עושה עימו חסד בכך שאני נותן לו משכורת. כי בסך הכל, המפעלים, שלא כמו היום, היו ברובם ידניים ודרשו יותר כח עבודה פיזי – דבר שאבא שלכם לא היה בנוי לו כלל. במפעל עצמו עבדו גם ערבים, בימים הטובים ההם. הם היו חלק בלתי נפרד מכל מפעל באשר הוא. הם נהגו לאכול ארוחת בוקר בשעה אחת-עשרה, בעוד שהיהודים סעדו בשעה עשר. יום אחד, בו נעדרתי מן המפעל, ניצלו הפועלים הערבים את ההזדמנות ואמרו לאבא שנתתי להם אישור לאכול במפעל. אבא בדק את המזון, ולכאורה לא נראתה כל בעיה. פיתות וחומוס – זה מה שהם קנו וביקשו להכניס. אבל אבא שלכם היה זהיר. הוא שם לב למשהו חשוד, ובכל אופן החליט לעקוב אחריהם. הוא עמד בדממה בצד, ואז גילה את אשר חשש. אחד מהם הוציא מהשקית נקניק בשרי ועמד לכבד בו גם את חבריו. אבא ניגש אליהם בזהירות. אלא שאז התרחשה תקלה מצערת. הפועל נבהל כשראה את אבא. הוא ידע שתפקידו להשגיח גם על נושאי הכשרות על מנת לעזור למשגיח, והוא גם ידע היטב את כללי המפעל המחמירים... כשראה את אבא ניגש אליו, הוא השליך במהירות את שקית הנקניק הפתוחה הצידה, כך שחלק ממנה הגיע למכונה המערבלת את המזון. בלי להכביד במילים, אבא שלכם עצר מיד את המכונה. ראשית, הוא הפסיק את הזרימה של מוצרי המזון. כך הוא הציל את שאר המכונות, וכך בדיוק הוא הציל המוני יהודים מאכילת בשר וחלב. הוא פעל בקור רוח. הוציא את הפועלים החוצה וטלפן אלי הביתה כדי ליידע אותי במצב. אני לא יכול לתאר את ההיסטריה שאחזה בי. קודם כל, תארו לעצמכם, שאבא שלכם לא היה מגלה את העניין של הנקניק, כי אז הייתי אני מכשיל את הרבים, ה' ישמור. ודבר שני, שהוא משני לחלוטין וקשור רק לעניין הכספי, שהיה כרוך בהגעלת הקערה עם המערבל הגדול, וכן הלאה לגבי כל המפעל. בקיצור, מדובר בנזק כספי שלא ניתן לשער אותו. אך אבא שלכם הציל אותי. הציל אותי מלהחטיא את הרבים, הציל את כספי, הציל את המפעל ואת עתידי. אבא שלכם זכה לשבחים רבים. לא רק מפי, אלא מפי כל מי ששמע על פעולתו המסורה. הוא הרי היה היחיד שקיבל ברצינות את העבודה שלו – ובזכות רצינותו זו הצליח לגלות את אשר קרה. אני ושאר העובדים ידענו כל הזמן, שמדובר בסך הכל בעובד שצריך משכורת ועל כן נותנים לו עבודה קלה, צדקה של ממש. אבל הוא היה שווה את כל המשכורת של כל העובדים שלי. אחרי כל הסידורים הרבים שהתרחשו במפעל כתוצאה ממקרה זה, קראתי לאבא שלכם הצידה. הוצאתי מהארנק אלפיים דולר ונתתי לו אותם כאות הוקרה על מסירותו. הוא היה המום. הוא הביט בכסף כמעט בעלבון. "מה זה?" שאל בשקט. "זה תשורה על כך שהצלחת לתפוס בזמן את ה..." אבא שלכם קטע אותי באמצע ואמר: "זה היה תפקידי, לשמור. לכן אתה משלם לי. מה פתאום אלפיים דולר נוספים?" " כאות מתנה שתפסת את ה..." התחלתי לומר שוב, אבל אבא שלכם קטע אותי בחוסר סבלנות: "זה היה תפקידי, לכן גם שילמת לי עד עכשיו. כדי שאם ובמקרה משהו יקרה, אני אהיה אחראי. הכסף הזה בשום אופן לא מגיע לי" . נדהמתי. ידעתי היטב שאבא שלכם צריך את הכסף, ולא הבנתי מדוע הוא לא לוקח אותו. אבא שלכם נימק את החלטתו בכך שהוא לא לוקח מתנות. סך הכל הוא עשה את תפקידו ועל כך לא מגיע לו שום אות הוקרה מיוחדת. בכל אופן, החלטתי לשלוח את הכסף, כי ידעתי עד כמה הבית דל אמצעים ומשווע למעט מזומנים. שלחתי שליח שיביא את המעטפה עם הדולרים. הנחתי אותו למסור את המעטפה לאבא שלכם, וללכת מיד. בתוך המעטפה היה דף ברכה עם דברי הוקרה לאבא שלכם, וכמובן, הדולרים. למעשה, כמעט ושכחתי את הסיפור הזה שהיה עם אבא שלכם, כיוון שאז, אם זכור לכם, עברתם דירה ואבא שלכם פנה לעבודה אחרת. בתוך ליבי נשאר הזיכרון אודות ההצלה הגדולה, אבל לא מעבר לכך. והנה, לפני יומיים הגיע אלי שכני והושיט לי מעטפה לבנה. אני מסתכל עליה ושואל את עצמי מאיפה היא מוכרת לי. השכן אמר, שמישהו אמר לו למסור לי את המעטפה הזו לאחר שילך לעולמו. כעת הוא נפטר, והוא ממלא את שליחותו. לקחתי את המעטפה, פתחתי וגיליתי כסף עם דף ברכה. קראתי ונזכרתי. קראתי והשתוממתי! הגעתי לכאן לספר לכם איזה אבא צדיק היה לכם. כמה נזהר שלא לקחת כסף שאולי לא מגיע לו. למרות שהבאתי לו את הכסף כהוקרה ובמתנה גמורה, הוא לא לקח. אתם יודעים באיזה דלות ופשטות הוא היה שרוי כל ימי חייו, ובכל אופן, מעולם לא פתח את המעטפה. הוא החזיר לי את הכל. השכן סיפר לי, שלפני כחצי שנה ניגש אליו אביכם וביקש ממנו שימסור לי את המעטפה לאחר מותו. השכן מילא את רצונו. ועכשיו, אני כאן, מספר לכם את הסיפור, וחושב שראוי לכם לקחת את הכסף הזה, אחרי הכל הוא שייך לאבא שלכם". היהודי סיים את דבריו, ואנו הסתכלנו בתמיהה אחד על השני. אחיותיי החלו לבכות לאחר ששמעו את הסיפור המרגש, אבל אני ואחי היינו יותר מעשיים וגם נחרצים בדעתנו. "יפה מצידך שבאת לספר את הסיפור. הוא חשוב לנו מאוד", אמרנו , "ולמרות זאת, הכסף אינו שייך לנו, הוא שייך לך, כפי שאבא רצה" . היהודי היה נראה שבע רצון. "זו תשובה שבוודאי עושה לאבא שלכם נחת רוח גדולה", אמר. הוא הוסיף ואמר דברי שבח על אבא, סיים באמירת "המקום ינחם" ויצא. היום, קצת אחרי השבעה, אני יודע שאבא שלי לא השאיר לנו ירושה משמעותית, אבל כן הותיר לנו סיפור על אבא מיוחד במשפחתנו – אבא שהוא מקור לחיקוי ודוגמא. ואני מאחל לכל אחד, אבא שמשאיר ירושה כל כך מדהימה. ירושה של מידות טובות, יושר, יראת שמיים, ירושה של טוהר ואמת החוויה היהודית
ארץ מצרים,בית עבדים,הלוח השני,פלאי פלאים,כנסת ישראל, עצרת,שבועות,ביכורים,לא תרצח,לא תגנוב, אמרי שפר ה' סיון ה'תשע"ז
אחד ממנהיגי ישראל אמר לבני עדתו: אני יודע שהקיץ בפתח, ואני יודע שחם – אבל עליכם לזכור כי ''שם'' בגיהינום, חם עוד יותר...
בספר "ילקוט חמישאי" הביא בשם ספר "עיטורי תורה" שיש כאן דבר פלא, שפרשת נשא היא פרשה הכי גדולה בתורה ויש בה קע"ו פסוקים. והפרק הכי גדול בתנ"ך הוא בס' תהלים (מזמור קיט) "אשרי תמימי דרך", ויש בו גם כן קע"ו פסוקים. והמסכת הכי גדולה בש"ס היא מסכת בבא בתרא, ויש בה גם כן קע"ו דפים.
הגרי"ז מבריסק זצ"ל היה מהדר שבכל פעם שעושים לו מנין בביתו יהא שם כהן שיברך ברכת כהנים. פעם אחת לא הגיע כהן, והוצרכו להמתין רבע שעה עד בא הכהן, התבטא שם אחד האנשים וכי כדאי בשביל כך להמתין כל כך הרבה זמן. השיב הגרי"ז זצ"ל כמה זמן אנשים משקיעים בנסיעה כדי לקבל ברכת גדול מישראל, ואכן כן כמה זמן כדאי להשקיע בשביל לקבל ברכת ד'.
וידבר ה' אל משה במדבר סיני - במדרש רבה מובאים דברי חז"ל: "בשלשה דברים ניתנה התורה: באש ובמים ובמדבר... ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא, מה אלו בחינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם, שנאמר (ישעיהו, נה): הוי כל צמא לכו למים". אש מים ומדבר - אמר המגיד מדובנא – הם שלש התכונות שצריכות להיות במבקשי התורה. אש – על האדם להיות בו אש קודש בעבודת ה'. מים - האדם צריך שירגיש צמא לדבר תורה, כאדם הצמא למים. מדבר - על האדם להסתפק במועט ולעשות עצמו כהפקר כמדבר (וקראת לשבת עונג(."
וידבר ה' אל משה במדבר סיני" - פעם דרש רבי מאיר שפירא (ראש ישיבת חכמי לובלין), וכך אמר: הקב"ה נתן לבנ"י את התורה על מנת שיקיימוה אף במסירות נפש. ובמדרש רבה מובא: בג' דברים ניתנה התורה: באש, במים ובמדבר. באש - רמז למסירות נפשו של אברהם אבינו, שהושלך לכבשן האש למען אמונתו בה'. במים - רמז למעשהו הנפלא של נחשון בן עמינדב, שקפץ הראשון לים סוף לקדש שם ה'. במדבר - רמז למסירות נפשם של אבותינו, שהלכו במדבר אר??עים שנה מתוך אמונה בה' (קראת לשבת עונג(.
יש האומרים שהמקום העשיר בעולם, הוא בית הקברות. שם תמצאו הכי הרבה יוזמות, רעיונות וחלומות שלא יצאו לפועל. "יש להשתדל ולהפוך עולמות כדי ללדת ילדים. התורה מצווה 'פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה', ולכן עד שלא קיים את המצווה כפשוטה (באופן של 'כבשוה') הרי אפילו שיש בידו תירוצים, שכבר יצא ידי חובתו על פי 'שולחן ערוך' וכיוצא בזה, הרי בשעה שעושה חשבון צדק (אמתי) בנפשו אין ספק לאיזו מסקנה יגיע… בוודאי שאין לעשות חשבון שילד נוסף יביא לידי הוצאות נוספות כי בוודאי הקב"ה יכול לזון ולפרנס ילד יהודי נוסף כשם שהוא זן ומפרנס את העולם כולו!". ) הרבי מליובאוויטש( "ישנם הורים ש 'מרחמים' על הקב"ה, הזן ומפרנס מיליארדי אנשים, ולא רוצים להטריח עליו לדאוג לפרנסתם של מספר נפשות נוספות, ולכן מסתפקים בבן ובת. ( הרבי מליובאוויטש(
איפה הראש? (הרב אלעד גרין)לב אחד האיסורים החמורים בצבאו של הצאר ניקולאי היה על שתיית אלכוהול. ראשי הצבא ידעו שאם יתירו לחיילים לשתות, הם יפקדו על צבא שיכורים. משום כך נאסרה השתייה לגמרי , ורק במהלך מסיבות מאורגנות ותחת פיקוח יכלו הלוחמים להתפרק. באחד המחנות באמצע הלילה קבוצת חיילים קפצה מעל הגדר וברחה אל בית המרזח הסמוך. הם כבר לא יכלו להתאפק, והבטיחו לעצמם רק כוסית אחת, הולכים וחוזרים ואף אחד לא ידע. כשהגיעו, כוסית אחת גררה עוד אחת, ואחרי שלוש כוסות גם הפחד נעלם והם שתו עוד ועוד. עד שהחליטו לחזור חזרה למחנה, מתנדנדים כשאדי האלכוהול דופקים להם בראש. בדרך חזור הציע אחד החיילים להניח לרגע את הראש על האדמה 'לבדוק האם היא קרה או חמה'. הניחו את הראש ונרדמו.. וכך תפס אותם מפקד המחנה – חבורת שיכורים רדומה על הקרקע לא רחוק מהמחנה ! הועמדו לדין. המפקד מכנס את כולם לחדר ואומר: "העונש על מעשה כזה ידוע לכולם. למרות זאת, נראה שאשחרר אתכם. כנראה שמנענו מכם מדי הרבה זמן להתפרק. ובכן כולם משוחררים חוץ ממך" וכאן מצביע המפקד על חייל אחד ואומר – "כולם יוצאים מהחדר, אבל אתה נשאר לקבל את עונשך!" . הבחור מתקומם – מה אתה רוצה ממני, אני אשם יותר מהאחרים? אומר לו המפקד, אכן כן! את כולם מצאתי שכובים על הארץ כשראשם לכיוון המחנה. רק אתה שכבת עם הראש לכיוון הפאב, זאת אומרת שגם אחרי ששתית, כשאתה שיכור, אתה עדיין רוצה לחזור חזרה – על זה מגיע לך עונש!
ישועה מפלאה (סיפור זה נכתב בכתב ידו של הרה"ח ר' יוסף קנובליך ונמצא בבית גנזיו של כ"ק האדמו"ר מפינסק קרלין זיע"א) ר' אפרים פוטלסקי, איש תמים וישר, נולד בליטא ובשנות צעירותו עלה ארצה והתגורר בבני ברק, יהודי שומר תורה ומצוות וקובע עיתים לתורה, לפרנסתו עבד כמנהל עבודה לשיפוצים ולבניית בניינים. יום אחד קיבל עבודה לבנייה בתל אביב ברח' אחד העם, בזמן עבודתו פגש בו הרה"ח ר' יוסף קנובליך חסיד בעלז אמיתי בלב ונפש שהיה דבוק ברבותיו הק', והיה ממחזיקי המוסדות של בעלז בת"א, בתוך כדי שיחה עם הקבלן שאל אותו, אם יודע הוא באיזה בנין הוא עובד? השיב הלה בשלילה. אמר לו ר' יוסף: "דע לך , שבבית זה היה דר הרבי מבעלז זצוק"ל זי"ע" . התרגש מאד הקבלן ואמר לר' יוסף: "אם כך, אספר לך סיפור שראיתי במו עיני מהרבי מבעלז, " לפני הרבה שנים עבדתי בבני ברק עם קבלן בניין שאת שמו אינני רוצה לפרסם, יחדיו עבדנו על מי מנוחות. באופן פתאומי נעשה הלה חולה עצבים רח"ל , וכל התרופות , שנתנו לו הרופאים , לא הועילו ולבסוף נאלצו לאשפזו במוסד לחולי נפש. בחודשים הראשונים לאשפוזו ביקרתי אצלו פעמים רבות, אך לאט לאט המרחקים בין הביקורים גדלו, וכעבור תקופה פסקתי לבקרו , והוא פשוט נשכח מזיכרוני. שבע עשרה שנים ! הוא ישב בבית הרפואה . יום אחד פגשתי את אחד מידיד , יי שלא ראיתיו זה זמן, ובתוך שיחה שגלגלתי עימו עלה שמו של הקבלן שאושפז, שגם אותו ידיד הכירו משנים עברו, והוא שאל לשלומו. אמרתי לו , שזה שנים רבות לא שמעתי ממנו מאומה, ואינני יודע , מה עלה בגורלו אם חי הוא אם לאו. "ומה דעתך שניסע יחד לבקרו?" שאל, נתתי את הסכמתי וקבענו למחרת לנסוע ולבקר את אותו יהודי. כשבאנו, שאלנו את צוות הרופאים על מצבו, והם אמרו , שמאז שאושפז הוא באותו מצב. ניסינו לברר פרטים נוספים ולבדוק יותר לעומק אם לא כדאי לחשוב על כיוונים נוספים בטיפול. אולם נענינו ע"י אנשי הצוות הרפואי , שאין להם רשות לשוחח אודות מצבו של החולה, רק עם בני המשפחה. בימים ההם הייתה אחותו של הרב אברהם יוסף וולף מנהל סמינר בית יעקב בבני ברק האחראית מטעם הממשלה לכל בתי הרפואה של בריאות הנפש בארץ. פנינו אליו , שידבר עם אחותו שתעזור לנו בקשר לאותו יהודי. הוא מיד נענה לבקשתנו, ומסר לנו , שאחותו אמורה להגיע בשבוע הקרוב לביקור בבית הרפואה, היא ביקשה , שגם אנחנו נגיע באותו יום לשם, ואז בשעת מעשה תבקש לקבל לידיה את התיק ותראה , אם בכלל ניתן להתקדם בטיפול הרפואי של אותו יהודי. כעבור מספר ימים נסענו לבית הרפואה ואכן המפקחת הגיעה לביקור ובתוך כדי סיור ביקשה לקבל לידה את התיק הרפואי של אותו אדם , שכבר שבע עשרה שנה שוהה שם. היא פתחה את התיק והחלה לעבור דף דף קטן וגדול. לפתע מצאה שם דף , שהיו כתובים עליו דברים , שהיא לא הבינה בהם מאומה. היא קראה לאנשי המשרד וביקשה פרטים לגבי הדף המוזר , הנמצא בתיק, אך אף אחד מאנשי המוסד לא ידע לענות על שאלתה. הללו נאלצו לברר אצל עובדים ותיקים וישנים , עד שהגיעו לאחד הרופאים , שעבד במחלקה הזו לפני שבע עשרה שנה והוא ידע לספר , שהוא זוכר היטב ביום שבא אותו חולה לאשפוז, הצטרפה אליו אשתו , והיא שהוציאה מתיקה את הפתק הזה וביקשה בתחנונים , שיכניסו את הפתק הזה לתיק הרפואי של בעלה , וגם הוא לא הבין ולא יודע , מה כתוב בפתק. שמעה המפקחת את הסיפור על הדף המוזר ואמרה , "אני לא ממשיכה את הטיפול בתיק , כל זמן שאני לא יודעת , מה פשר הכתב. בעוד חודש אשוב לבקר פה ותדאגו להביא את אשתו של החולה , שתפתור לנו את החידה, מה עושה פה הפתק המוזר בתיק הרפואי ?" כעבור חודש שבה המפקחת, ובנוכחות האישה פתחה את התיק , שלפה את הפתק המוזר הגישה אותו לאשתו של החולה ושאלה: " מה ידוע לך על פתק זה?" בו ברגע שראתה האישה את הפתק, החווירו פניה והיא התעלפה. הצוות הרפואי טיפל בה מיד, ולאט לאט היא שבה לעצמה , כשכולם עומדים נרגשים מאד ממה שקורה, והיא התחילה לספר שלפני שבע עשרה שנה , כשבעלה חלה , ולרופאים לא היה לתת מזור למחלתו, היא הלכה אל הרבי מבעלז בת"א ובכתה תמרורים על בעלה , שהוא נאלץ להתאשפז בבית הרפואה לחולי נפש . שמע הרבי את דבריה, מסר לה פתק זה ואמר לה , "את הפתק הזה תכניסי לתיק הרפואי של בעלך. כשהפתק הזה ישוב לידך בחזרה - בעלך יבריא". היא שכחה מכל העניין, ורק עתה , כשהפתק חזר לידיה נזכרה בכל הסיפור , שהיה לה עם הרבי. באותו שבוע שב בעלה הביתה לביתו לאחר שבע עשרה שנים של אישפוז, והוא בריא בגופו ושלם ברוחו, כשמדברי הרבי לא נפלו מאומה ארצה, והבטחתו התקיימה במלואה, "כשהפתק הזה ישוב לידך בחזרה , בעלך יבריא''. כל זה סיפר הקבלן שיפוצים להרה"ח ר' יוסף קנובליך , כשעיניו זלגו דמעות בזוכרו את המעשה הנוראי שריגש את כל הנוכחים שהיו במקום. לאחר מכן הוסיף , שבכל יום הוא מתפלל בכולל 'חזון איש', וכשסיפר יום אחד את כל הסיפור מהרבי שבדידו הוה עובדא, היו בין השומעים כמה אברכים , שלא האמינו , שהמעשה הוא אמיתי . למרבה הפלא סיפר, בדיוק ברגע זה נכנס לכולל הרב וולף בעצמו וכששמע על מה מדובר אמר , שאמש התקשרה אליו אחותו וסיפרה לו את כל המעשה הפלאי והמדהים עם הפתק של הרבי, שראתה זאת במו עיניה.. החוויה היהודית
בגיהינום,עיטורי תורה,אשרי תמימי דרך,במסירות נפש,באש,במים,במדבר, בית הקברות,פרו ורבו,הרבי מליובאוויטש, אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ז
גימטריית המילה גבינה היא 70, והיא מזכירה את 70 הפנים של התורה. דאגה לעתיד - יהודי ממשפחה חסידית בא אל האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם מבובוב וביקש ברכה בעניין מסוים. הרבי נכנס עמו בדברים והחל להתעניין במצבו הגשמי והרוחני. במיוחד שאל על חינוך ילדיו. האיש סיפר כי שלח את אחד מילדיו לאוניברסיטה, כדי שילמד מדעים. שאלו הרבי: "למה אתה סבור שחשוב יותר שהבן ילמד מדעים משישתלם בלימוד התורה?". השיב האיש: "אם הבן יצליח בלימודיו ויקבל תואר ד"ר, יוכל להשיג משרה מכובדת, יתפרנס בכבוד, ויוכל לפרנס גם אותי עד מאה ועשרים". הגיב הרבי: "ומי יפרנס אותך אחרי מאה ועשרים?!".. הגימטרייה של המילה חלב היא 40. אנחנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות לזכר 40 הימים שבהם שהה משה על הר סיני ולמד את התורה כולה (משה שהה 40 יום נוספים על הר סיני בתפילה למחילה על חטא העגל, ואז בפעם השלישית 40 יום עד ששב עם הלוחות השניים).לערכו המספרי של חלב, 40, יש משמעות נוספת והיא 40 הדורות שחלפו ממשה שהעלה את התורה על הכתב, עד לדורו של רבינא ורב אשי שכתבו את המהדורה הסופית של התורה שבעל פה, התלמוד. בנוסף לכך, התלמוד נפתח באות מ' – גימטרייה 40 – ומסתיים באות מ' ה"סוכת דוד" - מבואר התנאי "אוי כל צמא לכו למים", כדי ליהנות מהמים בהכרח להיות צמא, כי אדם ששבע ורווי כל צרכו, לא יוכל ליהנות מהמים, כי אינו מרגיש שיש לו צורך בהם, וממילא אף לא ייגש אל באר המים הזכים והצלולים שנמצאת לידו כדי ליהנות ממימיה הזכים, וגם אם יתנו לו מהם לא ישתה. התנאי הראשון להצליח בתורה הוא על ידי ידיעה והכרה, עד כמה התורה הקדושה היא חיי נפש עבורנו, כמים קרים לנפש עייפה.
זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב( המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה(. הכוח האצור בלשוננו גדול יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו. על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון. כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא, אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד. משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להיפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות. גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו, הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד. כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד. הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר": מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסוימת. בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות . הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו. בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים. הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?" קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם? " הרב המופתע השיב "כן". פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר... הרב ביקש לשמוע במה העניין , ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגניבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד!... " הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה. הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה". "האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ. "לא ..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה". ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב בגניבת ספר או ספרי תורה?" "לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה". "ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב. "אה" , משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!" החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתיים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר...". כך נראה פטפוט מיותר...
החוויה היהודית
גבינה, דאגה לעתיד,אוניברסיטה,מדעים,משרה מכובדת,חטא העגל, להיות צמא,באר המים,הזכים,מים קרים,נפש עייפה,
אמרי שפר ג' סיון ה'תשע"ז
בדרך אגב סיפר האדמו"ר מבאבוב שליט"א, שפעם נכנס חסיד אחד אל אביו הרה"ק מבאבוב זי"ע, ואמר לו שהוא רוצה להתחיל להוציא עיתון מטעם חסידות באבוב, וכאשר הרבי התנגד ושלל רעיון זה מכל וכל, התעקש האיש ושאל "למה נגרע? – למה נהיה שונים מחסידות פלוני ופלוני שיש להם עיתון מטעם החסידות?" השיב לו הרבי בנועם שיחו, וכך אמר לו: עיתון – ציייטונג – הרי הוא "פה" – אם יהיה לנו עיתון, נצטרך לומר על כל דבר ודבר "מיינונג", ולחוות דעות על דא ועל הא – וזה אינני נועם במדבר תשע"ז שיח ד רוצה! – אני רוצה לשבת בפינה שלי, ולקרב כל יהודי באשר הוא אל אבינו שבשמים – אני רוצה "פה" – הלא הוא "פה סגור"...
הורה טוב מלמד את ילדיו לאן להביט, ולא מה לראות.
הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע דקדק על הנאמר במשנה (מסכת אבות פ"א, משנה ו'): והוי דן את כל האדם לכף זכות, למה נאמר "לכף" זכות, ולא נאמר סתם "והוי דן את כל האדם לזכות" – מהו ה"כף" – ברם, כשיש קדירת חמין, ורוצים לחפש חתיכת בשר שמן הטמון בתחתית הקדירה למטה, אזי משתמשים עם כף כדי לחפש אחר הטמון למטה למטה, ולכן אומרת המשנה: הוי דן את כל האדם "לכף" זכות – עם כף – שתחפש חיפוש אחר חיפוש אצל האדם לדונו לזכות...
''ויחן״ לשון יחיד. רק בכוח האחדות מסוגלים בני ישראל לעמוד ״נגד ההר״, נגד הר השנאה הסובבת אותם. (רבי משה מקוברין) הדמיון (סיפורים לפרשה) אדם שהלך ביער ואיבד את דרכו. בעודו תועה בין עצי היער, הוא מבחין לפתע בקוף גדול, ורגעים אחדים לאחר מכן מנצנץ רעיון במוחו. הוא קורא לקוף ואומר לו: "אתה יודע שיש בינינו איזשהו דמיון"... "לא שמעתי על כך מעולם"- אומר הקוף- אבל מה העניין?" "הסתבכתי"- משיב לו האדם- "אולי תוכל להראות לי את הדרך החוצה?" "אין בעיה"- ענה הקוף, והשנים החלו ללכת בסבך העצים. לא חולף זמן רב ולפתע נשמע שאגה אדירה של אריה, וכעבור רגעים אחדים הם מבחינים באריה אימתני רץ לכיוונם. האדם החוויר כסיד, אולם הקוף לא איבד את עשתונותיו. הוא עזר לאדם לטפס על העץ הקרוב שהיה שם ואמר לו: "אל דאגה, לכאן הוא לא יגיע"... האריה העומד למטה התנפל על הגזע ואיים בקול מבשר רעות: " אני רעב, לא אזוז מפה עד שאחד מכם ירד"... "אל תדאג"- מניח הקוף יד על האיש הרועד מפחד- "הכל יהיה בסדר" . הזמן חלף באיטיות מרגיזה, שעה ועוד שעה... הלילה ירד, והקוף פנה אל האדם: "כעת לילה, עלינו לערוך תורנות שינה, מי יהיה הראשון שיישן?" "לך לישון"- אומר האדם- "אני אשאר לשמור, בין כה וכה לא אצליח להירדם מרוב פחד" ... והקוף נתלה בזנבו על אחד העצים ונרדם. נותר לו האדם לבדו עם הארי שמתחתיו, מי יודע עד מתי אהיה תקוע כאן, כמו עלה לעץ? הרהר בתסכול. לפתע עלתה בו מחשבה כלשהי: אני אדם, והוא בסך הכל קוף... האריה אמר שהוא רוצה אחד משנינו, אם כן- מי חשוב יותר? הוא עבד לאט לאט את רעיון, ואז נתן לקוף מכה חזקה והעיף אותו מהעץ... הקוף התעורר בבת אחת, וברגע האחרון נתפס באחד הענפים ונצל מלועו הפעור של האריה. כעת לא ידע האדם היכן לקבור את עצמו מרוב בושה... מה יעשה? הוא לא העז להרים את עיניו אל הקוף, מצילו היקר, אשר הוא השיב לו רעה תחת טובה... בלית ברירה חיבק את הענף שעליו ישב ונרדם. שעות אחדות לאחר מכן, העיר אותו הקוף ואמר לו: "קום, האריה הלך"... הוא עזר לו לרדת למטה, והראה לו את הדרך לצאת מן היער הנורא ולהגיע לישוב בני אדם. מתחיל האדם ללכת, וכעבור רגעים ספורים הוא חש בטפיחה על שכמו. הוא מסתובב לאטו, הקוף עומד שם ואומר לו : "עשה לי טובה, ידידי, כשאתה מגיע לשם, אל תספר לאף אחד שיש בנינו דמיון" ... כזה הוא האדם, מחד גיסא הוא נזר הבריאה ותפארתה, ומאידך גיסא - מידותיו הרעות עלולות להפוך אותו לגרוע ולפחות בין בעלי החיים.
החוויה היהודית
האדמו"ר מבאבוב,חסיד,עיתון,חסידות,אבינו שבשמים,פה סגור,להביט,לראות, לכף זכות,בשר שמן,הר השנאה,
אמרי שפר א' סיון ה'תשע"ז
אומר הרמח"ל, ישנם אנשים אשר בביתם יחמירו בכל החומרות, אך כשייצאו לדרך מקילים הם, ולהיפך, ישנם אנשים אשר בביתם מקילים הם, ומחוץ לביתם יחמירו לעיני הציבור להראות עצמם כצדיקים, לכן אומר הכתוב "כאשר יחנו כן יסעו" שינהגו באותה הנהגה כשחונים בבית, וכשנוסעים בחוץ. אומרים שיש קדושה בשלושה ריחות: ריח של אבני הכותל המערבי, ריחו של תינוק שנולד וריח של הגשם הראשון. אלו שלושה ריחות שאין בשום מקום אחר. רק להריח, רק להביט ואת תקבלי מהאבנים הללו כוח עמידה. ''אם יש בך רק חיוך אחד, הענק אותו לאנשים שאתה אוהב'' המילה עיר, באה משורש המילה עור, להתעורר. עיר, אם כן, היא מקום שבו אנחנו יכולים לעורר את היצירתיות והפוטנציאל שלנו, דרך אינטראקציה עם בני אדם נוספים באופן שלא היה יכול להתקיים אילו היינו לבד. באופן זה, ירושלים – עיר שלם – היא מקום לעורר אותנו לשלום, שלום פנימי. העולם קוראים לעני וביש מזל בכינוי 'שלומיאל'. מה הטעם לכך? אלא, רמז רומזים לו שהוא משבט שמעון, צא וראה שמכל השבטים היה שבט שמעון שלא האיר לו מזלו, והיה עני שבכולם, וכתב רש"י )בראשית מט, ז( 'ואין לך עניים, סופרים ומלמדי תינוקות אלא משבט שמעון'. ושלומיאל היה נשיא שבט שמעון... )אמרות חכמה( הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה"אמרי אמת" מגור זיע"א (יומא דהילולא ו' סיון) היה אומר: חג השבועות הוא לב של כל השנה. ונותן כח לכל השנה. ועל זה נאמר (שה"ש ה' ב') 'אני ישנה ולבי ער ישנה' בגימטריא שס"ה כנגד ימי השנה. 'ולבי ער' בחג השבועות , ולכן נוהגים להיות נעורים כל הלילה. " ושנִיִם יסעו", אומרים בעלי המוסר שאפשר לקרוא גם "וְשנִים יסעו" השנים של האדם נוסעים ובורחים, וצריך להזדרז ולאסוף תורה ומצוות. ''יכול להיות שנחווה תבוסות רבים בחיים, אך אסור לנו להיות מובסים'' היהדות ניצחה בסוף (מאת יאיר טיילור)
הנאצים שרפו, עינו, הרגו ורצחו חיים יהודיים שפרחו באירופה - אבל כיום בתי כנסת ובתי מדרש נמצאים ונבנים בכל מקום. Facebook2TwitterGmailעוד1 ליל הבדולח היה יריית הפתיחה של מלחמת העולם הנאור, בראשות גרמניה, נגד היהודים. הדממה הרועמת של המקומיים ושל האומות הנאורות נגד הפוגרום הברברי והשפל שימשה עבור הנאצים נתיך לבחון את סובלנות העולם כלפי המאבק האנטי-יהודי שלהם. אחד המקומות המשמעותיים ביותר לחוות את ליל הבדולח הוא ליד בימת ספר התורה בבית הכנסת העתיק בטראנוב. אמנם הוא לא הועלה באש בליל הבדולח, אבל עם כניסת הנאצים לעיר הם שרפו את המבנה העתיק ששימש את יהודי העיר מאות שנים. לאחר שעזבו, ניסו המקומיים לכבות את האש, אך המבנה קרס. רק מקום הבימה נותר עומד על תילו בארבעת עמודי אבן מרשימים ועליהם כיפה, אשר גם עליה ניכרים היטב שרידי השריפה. בין העמודים הללו שמעו יהודי העיר מאות תקיעות שופר, אלפי פרשות שבוע, ואינספור דרשות ושיעורי תורה. סביב בימה זו חוו תושבי העיר את עוצמתו של יום הכיפורים ואת שמחת ימי הפורים, כאן הם ישבו בימי חול ובשבתות, למדו עם הילד או עם סבא. כאן הפגין הנכד הקטן את ידיעותיו התורניות לאחר שחזר מבית הספר, כאן פעלו תנועות נוער, כאן חגגו מי-יודע-כמה אלפי בר-מצוות, בריתות וחתונות, וכאן היו הסוחרים מוצאים את הפינה הרוחנית שלהם מול ארון הספרים היהודי. עמדתי בין העמודים הגבוהים, והדממה צורמת וכואבת. היא זועקת: הנאצים ניצחו. העיר ש-70 אחוז מתושביה היו יהודים, המקום שבו העירייה הורכבה מנציגים יהודים, העיר שבה שקקו חיי רוח, העיר שבה גם אנשי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הגרמנים ולא הסכימו להיות התליינים של אחיהם גם במחיר חייהם שלהם, הפכה להיות עיר זרה ומנוכרת. הבתים שסביב - שהיו כולם בבעלות יהודית – החליפו מזמן ידיים ומפתחות. כבר לא תמצא מזוזות בפתחי הבתים. רוב העיניים התכולות המקומיות המביטות בך – משדרות זרות ולעיתים אף עוינות. הניצחון הגדול הצלתה של יהדות בולגריה (מאת מרשל רוט) כיצד ניצלו כל 50,000 יהודי בולגריה מהשואה.
Facebook443TwitterGmailעוד82 רבים מכירים את סיפור הצלתם של 8,000 יהודי דנמרק מהנאצים, על ידי הברחתם משוודיה בספינות דייג. אולם רק מעטים מכירים את סיפור הצלתם של כל 50,000 היהודים הבולגרים. במשך עשרות שנים, כל התיעוד בנושא נשמר חתום על ידי הקומוניסטים הבולגרים, בניסיון למנוע את האדרתם של המלך, הכנסייה וחברי הפרלמנט הלא קומוניסטים, שהתנגדו לגרמנים מתוך סיכון עצמי רב. עד לנפילת הקומוניזם בשנת 1991, הסיפור לא סופר, הסוד הגדול האחרון של תקופת השואה. בולגריה היא מדינה קטנה שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכילה 7 מיליון בני אדם. הקהילה היהודית, שהתגוררה בבולגריה מאז המאה השנייה לסה"נ, מנתה 50,000 איש בקירוב. במהלך המלחמה, בולגריה יישרה קו עם גרמניה הנאצית בתקווה לקבל שוב את מקדוניה מיוגוסלביה ואת תראקיה מיוון, שנלקחו ממנה בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1940 הציבה בולגריה הגבלות חברתיות וחוקיות לאזרחיה היהודים, בסגנון חוקי נירנברג הידועים לשמצה. בולגריה גם גירשה את היהודים הלא בולגריים בטריטוריות שהיא סיפחה מיוגוסלביה ויוון. ואז, בתחילת שנת 1943, הנאצים הודיעו לממשלה הבולגרית שכל יהודי בולגריה יגורשו לפולין הכבושה. החדשות על הבשורה האכזרית הזו הפכו לנושא שיחה מרכזי באותם הימים, וההתנגדות הציבורית התחילה לנבוט. זאת הודות לתחושת הקרבה של האוכלוסיה הבולגרית הקטנה, ובמיוחד בשל העובדה שבולגריה הייתה מבוססת על מיעוטים שונים – ארמנים, טורקים, יוונים וצוענים, וכן יהודים. הבישוף קיריל, איים לשכב על מסילת הרכבת והבטיח ליהודים "לכל אשר תלכו, אלך עמכם" עם התקרבותו של תאריך הגירוש, יו"ר הפרלמנט הבולגרי, דימיטר פשב, הוביל קואליציה של 43 חברי פרלמנט מסיעת הרוב ששלחו מחאה רשמית לנאצים. העיתונות הבולגרית גינתה את הגירוש. פטריארך הכנסייה האורתודוכסית הבולגרית, ארכיבישוף סטפן, פעל נגד הגירוש והנפיק אישורי הטבלה מזוייפים במטרה להציל יהודים. הבישוף קיריל, שהנהיג את הכנסייה בפלובדיב, איים לשכב על מסילת הרכבת והבטיח ליהודים "לכל אשר תלכו, אלך עמכם". לבסוף, תחת הלחץ הציבורי, המלך בוריס ה-2 אסר את הגירוש. מכיוון שבולגריה הייתה בת בריתה של גרמניה, מחירה של התנגדות גלויה היה עלול להיות חורבן מוחלט בידי הכוחות הנאציים. ובכל זאת הגרמנים היו לחוצים מבחינה צבאית והיה עליהם להחליט כמה עוצמה להפעיל בתגובה לחתרנות הזאת. בסופו של דבר, הנאצים החליטו להימנע מעימות. כך הפכה בולגריה למדינה היחידה באירופה שהצילה את כלל אוכלוסייתה היהודית ממחנות המוות הנאציים, והמלך בוריס זכה להיות המנהיג העולמי היחיד שהביס את היטלר פנים אל פנים במשך המלחמה (המלך בוריס מת תחת נסיבות עלומות בשנת 1943). מתוך 50,000 היהודים הבולגרים, כ-40,000 עלו ארצה לאחר המלחמה. ביניהם היה מיכאל בר זוהר, שמאוחר יותר הפך לחבר כנסת, וחיבר ספרים רבים וביניהם הספר "הרכבות יצאו ריקות", שמתאר את הצלתה של יהדות בולגריה. הספר תורגם לבולגרית, ו"הליגה נגד השמצה" (ארגון אמריקאי הלוחם בתופעות של גזענות והפליה) שלחה 30,000 עותקים מהספר לבולגריה, כדי להבטיח שתושבי המדינה יוכלו ללמוד על הפן ההרואי הזה בהיסטוריה של עמם. החוויה היהודית
חומרות, הכותל המערבי,תינוק שנולד,הגשם הראשון,עיר שלם,לעורר,לשלום, שלומיאל,ליל הבדולח,יהדות בולגריה , אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ו
העושה שלום בין איש לחברו, הרי הוא בכלל מזכה הרבים, והרי שנינו, שכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו, ולכן היו מובטחים שהם בני העולם הבא!! (פירוש ה'עיון יעקב' )
הרואה קדירה (סיר) בחלום יצפה לשלום. ומדוע כי הקדירה משכינה שלום בין האויבים המנוגדים ביותר זה לזה - האש שתחתיה והמים שבתוכה. ומה מקבלת הקדירה בתמורה? היא מתלכלכת ופניה משחירים... אבל העיקר שיוצא בסוף משהו טוב וטעים... (חכמינו ז"ל (ברכות דף נ"ו:)
''וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא “ (יט, טו) - ב “עבודת ישראל“ למגיד מקוז‘ניץ כתב: שכל מי שנותן דרור ללשונו ופיו הוא ”כלי פתוח“ ומדבר כל אשר על לבו, ואין ”צמיד פתיל עליו“ – לסנן ולברר דברים היוצאים מפיו שאין בהם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים אסורים – הרי שרח“ל בוודאי ש “טמא הוא“.
וראה אותו וחי (כא, ח) - וראה אותו, עצם ההסתכלות על הצדיק שהוא כדוגמת משה רבנו, וחי – ממשיכה רפואה לכל מי שזקוק לכך. (מגן אברהם – טריסק)
''חולירע'' (ברינה יקצורו, עלון מס' 261) בזמן רבי יהונתן אייבישיץ פרצה מגיפה נוראה של 'חולירע' , והרופאים נלאו למצוא מזור ותרופה למחלה הנוראה הזו, שלא פסחה גם על בתי ישראל. ניגשו ראשי הקהל אל הרב, וביקשו ממנו לכתוב קמע כלשהוא שיבטל את המגיפה. הרב כתב קמע ואמר להם להניח אותו על החולים וברוך ה', נרפאו כליל מהמחלה. אחד האנשים שהיה סקרן, רצה לראות מה כתוב בקמע הפלאי הזה שריפא את כולם בלא כדורים ובלא זריקות. כשפתח את הקמע לא האמין למראה עיניו: הייתה כתובה שם מילה אחת בלבד: 'חלרע'. מיד ניגש לרבי יהונתן ושאל לפשר הקמע - 'האם הרב השביע את המלאך שהביא את המחלה וקוראים לו 'חלרע'? אמר לו הרב לא השבעתי שום מלאך. פשוט מאוד, 'חלרע' הם ראשי תיבות של חטאנו לפניך רחם עלינו, וה' יתברך ריחם. ללמדנו, כשאדם מקבל חולי או נופל למשכב ר"ל, עליו לפשפש במעשיו ולעשות תשובה, יחד עם זאת אנו לומדים שאם רוצים להתפלל על חולה, כדאי להזכיר את שם החולה ושם אמו, ולומר: "אֵ -ל נָא רְפָא נָא לָּה", בתוך שאר כל חולי עמו ישראל.
חוויית השבוע שלי עושה שלום,מזכה הרבים,העולם הבא,קדירה,בחלום,אויבים,טוב וטעים,כלי פתוח, אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ו
"ונתן עליו מים חיים אל כלי..." - ישראל נמשלו למים: מטבעם של מים שיכולים להתפשט ולשטוף שטחים עצומים, להפרות מדבריות, להסיע הרים, ליישר הדורים, ולהבקיע דרך, אעפ"י שיש מפריעים ומעצורים גדולים. אמנם, כל זה אם הם במצב של מים חיים, אולם כשהם קפואים אין להם כל כוח. אף ישראל כך: בהתלהבות אפשר להשיג הכל, אבל במצב של קיפאון וקור שום דבר לא ישיגו. (מהר"ם שפירא מלובלין)
זאת התורה אדם כי ימות באהל (יט, יד) - על ידי התורה, 'אדם כי ימות' – זוכה איש ישראל לאחר מותו, להגיע למקום מנוחתו באהל – בעולם הבא. (דברי שלום)
זאת חקת התורה (יט, א) - חוקה מלשון חקיקה, כי התורה, חייבת להיות חקוקה בלב האדם. (באר משה)
זאת חקת התורה (יט, א) - 'חוקת' מלשון מזון כמ"ש ואכלו את לחם חוקם (בראשית מז, כב). וזהו 'זאת חוקת' – מזון הנפש היא התורה. (דברי בינה)
''חביבים ישראל שנקראו בנים למקום'' ''חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום" . למה חוזרים על זה פעמיים? !סיפר ר' חיים קרייזוירט שלפני מלחמת העולם, בא אליו יהודי ואמר לו שהוא הכניס הרבה מאוד כסף לחשבון בנק בשוויץ, והוא מבקש מהרב שיזכור את המספרים, "אם הרב יזכה להינצל ואני לא, אני מבקש שהרב יחפש מישהו מהמשפחה שלי ויספר לו שיש לו כסף בבנק...". טוב, ר' חיים נענה לבקשתו וזכר את המספרים. ר' חיים קרייזוירט ניצל, אך אותו יהודי לא שרד. עברו כבר 30 שנים, והרב עדיין לא מצא זכר למשפחתו של אותו יהודי, עד שיום אחד הוא נסע ברכבת, והוא רואה יהודי מסכן, מצ'וקמק, כל הגלות על הראש שלו... הרב התחיל לדבר איתו, והיהודי הזה באמת עבר את השואה, הוא זכה להקים בית, אבל אין לו פרנסה והוא חי בעניות גדולה. שאל אותו ר' חיים לשמו, ומשאמר לו את שמו ושם משפחתו הזהה ליהודי מהמלחמה, מיד שאל אותו ר' חיים האם הוא קרוב של אותו יהודי ...? " בודאי, הוא אבא שלי...", ענה העני. "אבא שלך?!", קפץ ר' חיים, "אתה יודע שאתה עשיר?!" "אני עשיר...?" " כן, אבא שלך השאיר כסף רב בחשבון בשווייץ, ומסר לי את המספרים, קח את עצמך לשם עכשיו ותמשוך את הכסף". "אבל אין לי אפילו כסף לנסוע לשוויץ...". ר' חיים נתן לו הכסף, ומשהגיע והיה מונח בחשבון הזה 750,000 דולר, ומי שיודע סכום כזה לפני 40 שנה היה נחשב לסכום עתק – הוא נהיה מיליונר! שאל ר' חיים: ב-30 שנים הללו, היהודי העני הזה חי מהיד לפה, ובקושי סגר את החודש, בכל אותן ה-30 שנים הוא היה עשיר או לא? הוא היה עשיר, אבל הוא גם היה עני מרוד, מכיוון שהוא לא ידע שהוא עשיר. הקב"ה בהר סיני לקח את עם ישראל וקרא להם "בני בכורי ישראל". בנים של השי"ת. אבל תאר לך שבן אדם לא יודע את זה... לכן חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, עכשיו כשאנחנו יודעים שאנחנו בנים של השי"ת, אז זה חביב ביותר! חוויית השבוע שלי
מים חיים,כלי,להתפשט,להסיע הרים,ליישר הדורים,להבקיע דרך,התלהבות,קיפאון, אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ו
תהיה נחמד לילדים שלך. הם אלה שבוחרים לך את בית האבות.
תהיו הסיבה לכך שמישהו מחייך היום.
תודה לה' שאתה יכול להיות שמח. היה שמח שאתה יכול להודות לה .'
תורה בלי יראת שמים דומה לנברשת חשמלית בלי נורות, ולטלית קטן בלי ציצית .
הווה דן כל אדם לכף זכות (פניני עין חמד , גיליון 590) עד כמה עלינו לדון כל אדם לכף זכות - לא נוכל לתאר ולשער. לעיתים רבות אף כאשר רואים אנו - אם נחקור ונדרוש היטב, ייתכן מאוד , שנגלה , כי ראייתנו הייתה מוטעית. על כן, עלינו להיזהר עד מאוד, לבל נשפוט את הזולת בטרם נחקור לעומק את הדברים, כפי שאירע גם בסיפור המופלא שלפנינו המעובד מתוך 'והסר כעס מליבך .' מסופר על אישה מבוגרת, שראתה יום אחד מחלון ביתה את ה 'אלטיזאכן'. (מדובר באדם הקונה מוצרים משומשים במחיר זניח ולמעשה על פי רוב משמש את הציבור 'להיפטר' ממוצרים ישנים , שאין להם צורך בהם, כאשר הוא בעצמו גם מבצע את פעולת הסחיבה והורדה במדרגות. במקור המונח מגיע משפה יידיש, כאשר המלה 'אלטע' משמעותה ישן ו'זאכן' פירושה דברים) . קראה לו אותה אישה, שיבוא ויעלה אל ביתה. כשנכנס לבית, הראתה לו ארונית מאוד יפה, שהיא רוצה למכור וכבר לא היה לה שימוש בה , וזמן מה היא חושבת להיפטר ממנה. הוא התמקח למשך מספר דקות לגבי המחיר, ולאחר מכן הם הגיעו לעמק השווה. הוא הוציא מכיסו את הסכום הדרוש, שילם בעבור הארונית והחל לרדת עימה . לפתע האישה נזכרה , כי בארונית יש מגירה נסתרת ששם היא שמרה 50,000 ש"ח! שחסכה במשך שלושים שנה! מה ניתן לעשות עכשיו? הרי ברור, שהאלטיזאכן לא יסכים להחזיר את הארונית לאחר שרכש ממנה. במר לה רצה מיד לשכנתה גב' . כ' כדי שתעזור לה. היא סיפרה לשכנה ואמרה לה, שאם היא תאמר משהו לקונה, הוא יברח עם הכסף... מה ניתן לעשות כדי להחזיר את הכסף ?! גב' . כ' אמרה לה חכי בביתך , יש לי רעיון ואני כבר חוזרת"... היא ירדה אל הערבי, פנתה אליו ואמרה לו: " תגיד לי בבקשה, הארונית הזו שיש לך על הרכב, האם קנית אותה מהאישה בקומה השנייה? ". הוא השיב לה: "כן, יש איזו בעיה? ". והיא משיבה לו : "נראה לי שהאישה שממנה קנית את הארונית, היא תסבך אותך, היא באה אליי עכשיו כולה נסערת, אומרת שערבי בא וגנב ממנה ארונית!. " תבין, מדובר באישה מבוגרת שיש לה בעיה בזיכרון, יש לה בעיות נפשיות, היא לא יודעת מה היא עושה... היא עושה הרבה בלגן בשכונה, היא פשוט משובשת בדעתה והיא תתחיל עכשיו לצעוק ותזמין לך משטרה ותסבך אותך עד הסוף!" . "אני מציעה לך לא להתעסק איתה . לך ותחזיר לה את הארונית... ואם תרצה, אני אעלה איתך ואדאג שהיא תחזיר לך את הכסף" . לשמע דברים אלו, הוא נכנס ללחץ והסכים להחזיר בתנאי שהיא תבוא איתו ושהיא לא תאשימו בעוד עניינים נוספים"... הם עולים לביתה של האישה ושואלים אותה: " את מוכנה לקבל בחזרה? ". כמובן , היא הסכימה , והערבי קיבל את כספו בחזרה והלך לדרכו... האישה שמחה עד מאוד, ובירכה את השכנה בכל הברכות הכתובות בתורה... למחרת בבוקר בשעה 8.00 נשמעת נקישה בדלת של אותה אישה מבוגרת. בפתח ניצבה גב' .ל מקומה ראשונה. היא מביטה ואומרת לה: "אפשר להיכנס? אני רוצה להגיד לך משהו, אפשר לשבת? מה שאני רוצה להגיד לך הוא לא בגדר לשון הרע...". " תקשיבי, אתמול שמעתי את גב' .כ, מדברת עלייך ואני לא יכולה , שלא להגיד לך את זה! זה לא לשון הרע, כי זה ממש לתועלת...". היא מחייכת לך בפנים, אבל 'מאחורי הגב ' את לא יודעת מה היא אומרת עלייך... היא התחילה 'ללכלך ' עלייך שאת משוגעת, סנילית ושכל השכונה מכירה אותך , שאת עושה מעשים שלא ייעשו, מזמינה משטרה... את לא יודעת איזה דיבורים! ". "אני מצטערת , שהייתי צריכה לספר לך על כך. אל תיקחי את זה קשה, יש אנשים רעים, נחשים -דו פרצופיים ... אני מציעה לך לא להתקרב אליה! כך תוכלי להיזהר ממנה! ". חייכה האישה ואמרה לה: "נראה לי, שיש לך טעות נוראה ".! ענתה גב' .ל: "מה פתאום! שמעתי הכול במו אוזניי ! אין מקום לטעות!". והאישה המבוגרת עונה לה ": תירגעי בבקשה... אני אספר לך את כל מה שהתרחש"... וגב' .ל לאחר ששמעה את כל הסיפור הרגישה בושה כל כך גדולה, שהייתה עלולה להביא למחלוקת בין שכנות אוהבות ויקרות... אכן, גם בשעה, שאנו שומעים במו אוזנינו, ואף רואים במו עינינו דברים שלא יעשו, עדיין מחויבים אנו לבדוק, לבחון ולדרוש את הדברים לאשורם שלא, חלילה, יתגלה בדיעבד גודל הטעות, ואז - לא יהיה ניתן להחזיר את המצב הראשוני.... חוויית השבוע שלי
נחמד,בית אבות,מחייך,שמח,להודות,תורה,יראת שמים,נברשת,טלית,ציצית,כף זכות, אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ו
תאמר: ''אין לי כסף'' – אמת דיברת, תאמר: ''חסר לי כסף'' שקר דיברת, הכסף אינו חסר כלל וכלל. (ר' זוסיא מאניפולי)
תבונתו של אדם נמדדת בעיתוי שבו יפעל מהלב ובעיתוי שבו יפעל מהראש.
תבוסה היא לעתים מצב זמני בלבד, הרמת ידיים הופכת אותה לתמידית.
" תבחר עבודה שאתה אוהב ולא תצטרך לעבוד יותר אפילו יום אחד בחייך ."
התורה הקדושה דומה לכתר מלכות (בשם הגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א( אם תפגשו ביהודי ברחובה של עיר ותשאלוהו, היודע אתה גודל המצווה של לימוד תורה וגודל ענשם של אלה הבטלים הימנה, ודאי וודאי שישיב הנשאל ידעתי גם ידעתי, תאמרו אם כן הכיצד רב כל כך ביטול התורה בימינו? אפשר להסביר בדרך משל: באחת המדינות עמדו עם הארץ להמליך עליהם מלך חדש, נתקבצו שרי המדינה והמתיקו סוד ונמנו וגמרו כי לכבוד הכתרתו של המלך החדש יש לעשות לו כתר מיוחד. חקרו ודרשו ומצאו כי בעיר פלונית יש צורף אומן מפליא לעשות במלאכתו, ומן הראוי למסור לו את מלאכת הכתר החדש, כי חזקה עליו שיוציא מתחת ידיו דבר נאה ומתוקן ביותר. עמדו ושיגרו שני שרים גדולים אל אותו אומן ובידיהם זהב הרבה ואבנים טובות ומרגליות. נטל האומן וצרפו לזהב ועשה ממנה כתר מלוכה, שיבצו באבנים הטובות והמרגליות ומסרן לידי השרים. ראו הללו את המלאכה והנה היא מלאכת מחשבת להפליא שכיית חמדה שכמוה עין עוד לא ראתה. נטלו וחורו לעיר הבירה ובדרכם עברו על פני ערים וכפרים, ראו כפריים שעומדים בשדה ועוסקים בחרישה. פתח שר אחד ואמר לחברו רצונך שאראה לך דבר משונה להפליא, לא תאמין למראה עיניך, השיב לו הלה אדרבא הבה ונראה, העמיד ההוא את מרכבתם קרא לכמה מאותם כפריים שעבדו בשדה ואמר להם, רצונכם שנראה לכם דבר יפת שבידנו? השיבו הללו הן הבה ונראה. הוציא השר את הכתר מתוך נרתיקו והראה להם. עמדו הכפריים והביטו בכתר משתאים ומשתוממים, באמת אמרו דבר נפלא שכזה עוד לא ראינו מימינו. אמר להם השר אולי רוצים אתם שנעשה חליפין, אני אתן לכם כתר זה ואתם תתנו לי במקומו צמד שוורים מאלה שאתם חורשים בהם בשדה. יצא כפרי אחד ואמר הן דבר זה מוצא חן בעיני לו יהיה כדבריך, הבה ונחליף כאשר אמרת. אי לך שמעשה של שטות אתה עושה גער בו כפרי אחר, מקח טעות יהא זה בידך, בצמד השוורים שלך אתה חורש את אדמתך ומוציא ממנה את לחמך, ואילו בחפץ זה מה תעשה, אמנם כלי נאה הוא אבל את שדותיך לא תוכל לחרוש בו. עמדו שני השרים ומילאו פיהם צחוק. הלא בעד כל חלק וחלק ולו הקטן ביותר של כתר זה יכולים אתם לקבל מאה צמדי בקר הן, כתר מלכות הוא זה ושוויו עולה אלף מונים על כל השדות והיערות שלכם גם יחד. הנמשל: כמנהג הכפריים הללו נוהגים רוב הבריות, ודאי שיודעים הם שהתורה כלי יקר היא עטרת תפארות אוצר בלום של חכמה, ובשעה שבא היצר הטוב ואומר להם לקנות תורה מיד הם מסכימים, שכן אורה של תורה מאיר לעיניהם והם נכספים ליפיה, ברם מיד בא אליהם מנוול זה בטענותיו ואומר להם, שוטים אתם, הרי בזמן זה שאתם יושבים ולומדים תורה, אתם יכולים לעשות מסחר, לעסוק בהוויות העולם הזה ולהשתכר ממון הרבה, והכסף יענה את הכל, מתפתים הבריות למדוחיו של היצר ואינם רוצים להחליף צמד שוורים בכתר מלוכה.
חוויית השבוע שלי אמת,אין לי,חסר,שקר,מהלב,מהראש,תבוסה,תמידי,עבודה,אוהב,כתר מלכות, אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ו
אם נראה לך שהחיים אינם נפלאים, האם היית מוכן לוותר על יום אחד מהם ? אמר רבי שמעון, אם היו בני אדם יודעים כמה נעלה הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו נוטלים כל תיבה ותיבה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם ככתר של זהב. האם אתה מעדיף להיות מפורסם ואומלל או מרוצה ולא מוכר ? הראש שלנו מתייחס למידע שלילי "בכובד ראש" גדול פי חמישה מאשר למידע חיובי. שקר ואמת, מרן הבעש''ט אמר פעם על הגאון ר' חיים צאנזער, ששקרן כמותו לא ראה כי אומר וידוי: אשמנו, בגדנו וכו' ואין בזה שמץ של אמת. "שתיית יין יש שהיא נעשית לשם מצווה, אך כמו כל מצווה יש להיזהר שלא לעבור על 'בל תוסיף'" (רבי אברהם-יעקב מסדיגורה) תאכיל את האמונה שלך מדי יום ותראה איך הפחדים שלך גוועים ברעב תאמין שהכל אור. הרה"ק ר' שלמה מקארלין זי"ע (יומא דהילולא כ"ב תמוז), אמר שילד ששם את ידיו על פניו ובוכה שחושך אומרים לו תוריד את ידיך מהפנים ותראה את האור, וכל אחד יש לו זמנים של ילדות שהוא שם את ידיו בעגמת נפש ומדמיין לעצמו שחושך, תוריד לו את ידיו וידע שהכל תלוי מלמעלה, ואז יפסיק לבכות. אימוץ מרפא ( הרב אברהם-צבי וייס) ההמולה סמוך לביתה של הגב' גוטסמן התמיהה את הרב מרדכי-דב פיין, רבה של סקרנטון. חצר הבית התמלאה בעשרות בני-אדם שהחזיקו זרי פרחים, ובהתרגשות ניגשו אל האישה המבוגרת והעניקו לה את הזר, בהרעיפם עליה דברי שבח ותודות. סקרנטון היא עיר בפנסילווניה, ארה"ב. יש בה קהילה יהודית ותיקה. הרב פיין נקרא להנהיג את הקהילה, ועשה זאת ביד רמה לאורך שנים רבות. המראה יוצא הדופן של עשרות נושאי הזרים בחצרה של הגב' גוטסמן הישישה אירע ב'יום האֵם' המצויין בארה"ב. הרב פיין החליט לשאול את הגב' גוטסמן לפשר הדבר. "אספר לך כיצד זכיתי לילדים רבים כל-כך", אמרה לו האישה, והזמינה אותו לשבת ולשמוע את סיפורה. בעיירה מונקץ' שבהונגריה התגוררו ר' יצחק גוטסמן ורעייתו. מצבם הכלכלי היה דחוק. יצחק ניסה את מזלו בכמה וכמה עבודות, אולם שערי הפרנסה לא נפתחו בעבורו. משפחתו גדלה והוא החל לשקול הגירה לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות – אמריקה. רעייתו החמיצה פנים למשמע הרעיון. היא נרתעה מההפלגה הארוכה וחששה שילדיה הקטנים לא ישרדו בתלאות הדרך. החליטו בני הזוג להיוועץ ב'סבא מקפיש', רבי יהושע-העשיל הכוהן פריד, שהנהיג את עדתו בעיירה קפיש ונודע כפועל ישועות (נסתלק בחודש סיוון תרפ"א). התכנס הצדיק בהרהורים למשך כמה רגעים, בעודו עוצם את עיניו. לאחר מכן התנער משרעפיו, הושיט את ידו לעבר ר' יצחק ואמר: "סעו לשלום, ובעזרת השם תגיעו למחוז חפצכם בשלום. אף אחד מילדיכם לא יינזק, ובכלל – עד סוף ימיכם לא תשכלו אף ילד אחד מילדיכם". הבטחתו המפורשת של הרבי התירה את הספקות. המשפחה יצאה למסע בלב רגוע, וכעבור כמה שבועות הגיעה בשלום ליעדה. הם התיישבו בסקרנטון, ור' יצחק פתח אטליז שסיפק בשר כשר ליהודי האזור. סוף-סוף ראה ברכה בעמלו והפרנסה הייתה בשפע. חלפו שנים ופתאום התפרצה מגֵפה קשה והפילה חללים רבים, בעיקר ילדים. לא היה בית שהמגֵפה לא פגעה בו. רק בבית אחד לא נפגע איש. זה היה בית משפחת גוטסמן. איש מבני הבית לא חלה. בני המשפחה אף הקרינו ביטחון גמור, והצהירו ש"אצלנו הכול יהיה בסדר". כשנשאלו לפשר האופטימיות הנחרצת השיבו בפשטות כי באמתחתם ברכת ה'סבא מקפיש'. למשמע הדברים הבריק רעיון במוחו של אחד מיהודי העיירה, שבנו חלה והתנדנד בין חיים למוות. "מה דעתך שאמסור לך את בני?", פנה אל ר' יצחק. "לאחר שיֵחשב בנך תחול עליו ברכת הרבי". ר' יצחק נענה בחפץ לב. ה'עסקה' בוצעה, ולא חלף זמן רב וניכרה הטבה במצבו של הילד. למחרת כבר קם הילד ממיטתו ויצא לשחק בחצר הבית. הבשורה על ההתאוששות הפלאית של הילד עשתה לה כנפיים, וגם הסיפור שמאחוריה. פתאום צבאו על בית משפחת גוטסמן עשרות הורים מודאגים. כולם ביקשו 'למסור' את ילדיהם למשפחת גוטסמן, כדי שיחסו תחת ברכת הצדיק. ואכן, זה אחר זה החלו ילדים להחלים מן המחלה הקשה. כל מי שנמסר למשפחת גוטסמן חייו ניצלו. שלושים וחמישה ילדים חולים, שמצבם היה חסר תקווה, נמסרו לבני הזוג, ונרפאו לגמרי בתוך זמן קצר. מכאן ולהבא, בכל פעם שילד יהודי חלה ונקלע לסכנת נפשות, מיהרו הוריו להשתמש ב'סגולה' החריגה ו'למסור' אותו למשפחת גוטסמן. גם ברבות השנים, לאחר שר' יצחק נפטר, הוסיפה אשתו 'לאמץ' ילדים חולים – והסגולה מעולם לא אִכזבה. בין תושבי העיירה היה רופא יהודי מתבולל. הלה התכחש לסגולה ולעג למאמינים בה, אף שזו הוכחה בעשרות מקרים. הוא בז לברכות צדיקים ולאמונה בכוחות על-טבעיים. יום אחד החליק בנו הקטן, נחבל בראשו ואיבד את הכרתו. מצבו של הילד היה חמור. הרופאים היו חסרי אונים. הם המליצו להורים להתאזר בסבלנות ולהמתין לבאות, בציפייה שהילד יתעורר. הימים חלפו, ושום תזוזה לא נרשמה במצבו. בצער נאלצו הרופאים להגדירו 'צמח'. מצבו הנואש של הילד עורר בפעם הראשונה ספקות בלב אביו. בצר לו פנה אל הגברת גוטסמן וביקש לבצע את ההסדר המפורסם. "האם תסכימי 'לאמץ' את בני?", שאל הרופא. הגברת גוטסמן נענתה ברצון. והנה, לא חלפו ימים אחדים ופתאום הילד התעורר וביקש מים. "זו הסיבה לזרי הפרחים הרבים שאני מקבלת ב'יום האם'", סיימה הגב' גוטסמן את סיפורה באוזני הרב פיין המשתאה. "כל אלה היו בעבר ילדים חולים ש'נמסרו' לי והבריאו ממחלתם". הגב' גוטסמן זכתה להאריך ימים ולרוות נחת מצאצאיה הביולוגיים וגם מעשרות 'ילדיה' ה'מאומצים', שהכירו לה תודה על שהצילה את חייהם. החתן שנעצר ושוחרר ביום חופתו (סיפורי צדיקים, גליון 208) סיפור זה התחרש לפני למעלה ממאתיים שנה, בעיירה קטנה אשר ברוסיה חי יהודי עשיר שהיה כילי רח"ל, כל פעם שמישהו בא אליו בבקשת נדבה, היה העשיר ניגש לקופת הברזל אשר לו, מוציא משם קופקה אחת (כמו אגורה של היום) היה תוחבה לידי המבקש. אולם גם מטבע עלובה זו נשארה תמיד ברשותו של הכילי, אחרי שאיש מן המתרימים לא היה מוכן לקחת מידי עשיר כה גדול סכום כה מצחיק, כך חזרה הקופקה תמיד לקופת הברזל והעלתה חלודה. יום אחד הייתה בעיירה תכונה גדולה מאד, התכונה נגרמה על ידי חתונה שעמדה להיערך לפנות ערב, חתונה בעיירה קטנה היא תמיד מאורע שכל התושבים נוטלים חלק בה , ומה גם שחתונה זו של יתום ויתומה הייתה, והרי זו מצווה גדולה לסייע בידי יתומים להקים משפחה, כך עסקו יהודי העיירה רובם ככולם במצוות הכנסת כלה, וכל אחד תרם משהו, מי בדים וכלי בית, ומי שמלה לכלה וחליפה לחתן, כדי שהיתומים העניים לא ירגישו שאין להם מה שיש לכל חתן וכלה יהודיים אחרים ביום שמחתם. רק אל העשיר הכילי לא הלך איש כדי לשתפו בשמחה הכללית, וכדי להתרימו למען הזוג הצעיר, איש לא רצה למכור לו את המצווה הגדולה הזו תמורת הקופקה שהוא עתיד היה להציע. בעיצומן של ההכנות שעות אחדות לפני שעת החופה, זעזעה את העיירה הידיעה המרעישה, החתן נעצר על ידי מפקד המשטרה, בעצם הוא לא נעצר אלא גוייס בכוח כטירון בצבא הצאר, עתה עליו יהיה לשרת שנים מספר עד שישוחרר ויוכל להתחתן. באותם הימים ימי הצאר אלכסנדר הראשון, לא שמו השלטונות דגש חזק על ביצוע חוק השרות הצבאי במה שנוגע ליהודים, אמנם חויבו היהודים לספק לצבא מספר מסוים של טירונים מדי שנה, אולם יכלו להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום מתאים, הסדר זה היה חוקי ואיש לא ערער עליו עד כה לא בעיירה זו ולא במקום אחר, אם כן מדוע נתפס דווקא החתן ודווקא ביום חתונתו? פשוט מאד, מפקד המשטרה בעייריה היה חדש בתפקידו והוא שנא יהודים תכלית שנאה, כאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר, לא היסס מלקחת דווקא את החתן ביום חתונתו, כדי להרגיז בכך את היהודים השנואים עליו. משבאה אליו משלחת יהודית מיד עם היוודע הידיעה המעציבה על מעצר החתן, גירשם מפקד המשטרה, באיימו עליהם בגירוש לסיביר אם יעזו לחזור שנית, על הצעתם לשלם סכום כסף כמקובל תמורת שחרור של החתן, לא רצה מפקד המשטרה לשמוע כלל. נקל לתאר את מצב הרוח שהידיעה על מעצר החתן עוררה בעיירה, כולם התהלכו אבלים וחפויי ראש ולא ידעו לשית עצה בנפשם מה לעשות כדי לשחרר את החתן ושלא תתבטל חתונתו. שעה שכל העיירה הייתה שרויה בצער, הגיע למקום אורח נכבד ביותר הרה"ק רבי שניאור זלמן "בעל התניא" זיע"א שהייתה בשעתו יד בשידוך בין היתום והיתומה, ועתה הוא בא כדי לשמח חתן וכלה ולהיות נוכח בחתונתם, הצדיק מצא את בני העיירה בוכים ונאנחים על מר גורלו של החתן, מבלי לאבד אף רגע של זמן הוא ביקש את הרב המקומי להילוות אליו, ולטקס עצה מה לעשות כדי לשחרר את החתן ולהכניסו לחופה במועד שנקבע. ראשית כל הם החליטו לגשת למפקד המשטרה, לאחר שצעד זה היה כרוך בסכנת נפשות, התפללו בני העיירה לשלומם והצלחתם בשעה שהם היו בדרכם אל תחנת המשטרה, שם נתקבלו על ידי המפקד שהזעיף פניו וכל חזותו אמרה שהנה עוד מעט הוא יעצור אותם בהתאם להבטחתו, אולם עיניו של הרבי נשוא הפנים שהביטו עליו בקפידה, הקפיאו את התפרצותו על דל שפתיו, ובמקום לנזוף בהם שאל עתה מפקד המשטרה בקול שקט יותר על רצונם. הרבי השיב לו כי הם באים בקשר לבחור היהודי שנעצר היום כדי לשרת בצבא, הנה הוא צריך להתחתן היום אמר וחייל טוב ממילא לא יהיה, אנחנו מציעים לך תמורתו כסף בו תוכל לשכור חייל טוב ומאומן. מפקד המשטרה שיחק בקלפים יום קודם לכן והפסיד ממון רב עתה היה חייב לסלק את חובו שהגיע לסכום לא קטן, "אלף רובל תשלמו תמורת שחרור הבחור" הפליט באוזני מבקריו, היה זה סכום ענק אשר כמעט ואין כל אפשרות שבני העיירה יוכלו לגייס, אולם הרבי השיב מבלי לאבד רגע של זמן, הכסף יהיה כאן לפני שקיעת החמה, באומרו זאת קם הרבי ויצא את החדר כשמלווים המשתאים משתרכים אחריו, בחוץ כאשר התרחקו במקצת ניגב הרב המקומי את מצחו ואמר: ברוך השם שהוא הסכים לכך, אך מאיפה יהיה לנו בעיירה ענייה זו סכום כה גדול, ובמשך זמן כה קצר? אנחנו מוכרחים שיהיה לנו, ובעזרת השם שהוא אבי יתומים יהיה לנו הסכום הדרוש, השיב הרבי קצרות. הם חזרו לביתו של הרב המקומי שם עשו רשימות של אנשי העיירה אשר ייתבעו להרים תרומתם למטרה נעלה זו של פדיון שבויים. הרבי בחן את השמות ואת הסכומים שהופיעו לידם, ואשר ביחד לא הגיעו למאה רובל והעיר לרב המקומי שהוא שכח לרשום את שמו של גביר העיירה. הרב המקומי הודה במשגה אך אמר כי אין ערך לקופקה שהגביר מוכן לתת ורק חבל על הזמן שיבזבזו עליו, אין דבר אמר "בעל התניא", בכל זאת כדאי להכניס אותו ברשימה, וכאשר הרב המקומי רצה להוסיף את העשיר הכילי בסוף הרשימה, אמר הרבי לרשום אותו ראשון מיד בהתחלת הרשימה. הרב המקומי רשם את שם הגביר בראש הרשימה והשניים יצאו לדרך, לאסוף את הסכום הדרוש לשחרורו של החתן. דרכם הראשונה הובילה אותם אל ביתו של העשיר. גביר העיירה עמד ליד החלון משהבחין בבאים, הוא ניגש לדלת ובירך את הרבנים עם חיוך רחב על שפתיו, הוא האזין לתיאור סבלו של החתן המסכן, אותו הרצה בפניו הרב המקומי בקול רווי צער כשדמעותיו זולגות מעיניו. משסיים הרב את דבריו לא אמר הגביר דבר וחצי דבר, אלא ניגש לקופת הברזל אשר לו הוציא משם את הקופקה, הושיטה לרבנים באומרו הנה זוהי תרומתי. כאן קרה משהו מעניין, עוד לפני שהרב המקומי הספיק לאמר משהו, לקח רבי את הקופקה, הודה לגביר על תרומתו והתקרב אל הדלת כדי לצאת החוצה. הם עוד לא הגיעו החוצה כאשר הגביר רץ אחריהם וביקשם לחזור הביתה, משחזרו הוא נתן להם רובל שלם ואמר, דומני שלא נתתי מקודם מספיק, הרבי שוב לקח את הכסף, הודה לגביר בסבר פנים ידידותית ופנה ללכת, חכו רגע, נשמע שוב קולו של העשיר הכילי, הפעם הוא נתן להם שטר של עשרה רובל, ורבי שניאור זלמן אמר לו תודה רבה בדיוק באותה צורה בה הודה קודם לכן על קבלת הקופקה. מחזה זה חזר ונשנה מספר פעמים כשבכל פעם נותן הגביר סכומים גדולים יותר עד שהוא פרץ פתאום בבכי. רבי שניאור זלמן חיכה בסבלנות עד שיקל על לבו וינגב את דמעותיו ויספר את סיפורו, ואכן סיפר העשיר, מאז הפעם הראשונה שנתתי מטבע זו לעני שביקש נדבה והוא זרק אותה בפרצופי, נשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מי שמבקש נדבה ללא כל קשר עם מטרת המגבית, עד שמישהו יהיה מוכן לקבלה ולהגיד תודה רבה עבורה בצורה ידידותית. מאז חזרה אלי המטבע פעמים רבות איש לא היה מוכן לקבלה, עד שהיא נשארה בקופתי, ושוב לא באו אלי לבקש נדבה כלל, אתה הוא, רבי, הראשון שהיית מוכן לקבל אותה ואף נתת לי להיות שותף במצווה כה גדולה, אני אסיר תודה לך רבי, ומודה לה' שזיכני לחרוג מכבלי שבועתי. הנה הסכום הדרוש לכם לפדיון שבויים כולו, אלף רובל לשחרור החתן שלנו. רבי שניאור זלמן נטל את הכסף , בירך בחום את העשיר ויחד עם הרב המקומי הלך מיד לתחנת המשטרה. כעבור דקות מספר יצאו משם עם החתן המשוחרר, הם צעדו משם מאושרים ישר למקום בו הייתה צריכה להיערך החתונה. בחתונה עצמה דיבר רבי שניאור זלמן על דרכי ההשגחה שאינן מובנות לנו תמיד, אך המכוונות תמיד לטובת האדם גם אם אין הוא מבין זאת מיד לאשורו. לפני לכתו בירך את הזוג הצעיר בעושר ובבריאות, כן בירך את אנשי העיירה שיחיו בשלום ושלווה ויתייחסו איש אל אחיו באחווה ורעות. סעודת החתונה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה פתאום נכנס מישהו בריצה ובפיו בשורה, מפקד המשטרה נהרג כאשר סוסו הפילו בקרבת הגשר שעל הנהר החוצה את העיירה. למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר בקרבת הגשר בצאתו מן המים הוא מצא נרתיק עור ובו סכום כסף גדול הוא בא אל הרב, שם ספרו את הכסף ומצאו בדיוק אלף רובל, היה זה הסכום ששילמו יום קודם לכן למפקד המשטרה תמורת שחרורו של החתן מהמעצר. הכסף שייך לך לפי החוק ולפי הצדק, אמר הרב המקומי לחתן אין ספק כי זוהי מתנת הכלולות שמתנת לך על ידי רבי שניאור זלמן "בעל התניא. חוויית השבוע שלי
חיים נפלאים,כתר זהב,קטורת,שקר ואמת,מפורסם,שתיית יין,גוועים ברעב,עגמת נפש, אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ו ״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״ (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש; שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמים. (רבי נפתלי מרופשיץ) ''ויקהל עליהם קרח״ (במדבר טז,יט). מפרש רש״י: ״בדברי ליצנות״. שיטה זו מחרחרי הריב נוקטים עד היום – בשעה שאין בידם האשמות של ממש כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו על-ידי ליצנות, כשהם מנסים לעשותו ללעג ולקלס. (דברי שלמה) ״ותבלע אותם... ואת כל הרכוש״ (במדבר טז,לב). לכן נבלע גם הרכוש, כי הוא גרם למחלוקת העגומה. העזתו של קורח לקום כנגד משה באה מרוב עושרו, שכן ״עשיר יענה עזות״. (מאוצרנו הישן) "חז"ל מספרים שכאשר יעקב היה בדרכו לחרן ושכב לישון, התחילו האבנים לריב זו עם זו, וכל אחת טענה: 'עליי יניח צדיק את ראשו'. עשה הקב"ה נס והפך את כל האבנים לאבן אחת. נשאלת שאלה: אם כבר עשה הקב"ה נס, הלוא היה יכול לחולל נס גדול יותר, שהאבנים יֵהפכו לכר רך ונוח? אלא שהתשובה היא שממחלוקת וממריבה יכולה להיווצר לכל היותר אבן גדולה, אבל כר רך ונוח לעולם לא יצמח ממחלוקת". (רבי מאיר שפירא מלובלין) חוש ריח (מאורות הדף היומי,עלון 837) איש כבר לא האמין לו. הוא חושב שהוא רבי עקיבא, שיכול היה להבטיח שהקב"ה והים ערבים להחזרת חובותיו, לעג לו מאן-דהוא בשנינות. אך הוא לא שת לבו לדבריהם, ידֹע ידע כי העתיד הוורוד מובטח לו אי שם במרחקים. כשהיו הנושים דוחקים בו ומשתרגים על צווארו היה מעודד את עצמו בידיעה הכמוסה עמו על הדוד ההוא שמימיו לא ראה . לא דוד ממש, דוד של אמו. לפני שנים רבות סיפרה לו אמו בעיניים דומעות, כי יש לה דוד אי שם במרחקים. לפני המלחמה התגוררנו באותו רחוב. בעודנו ילדים שיחקנו תופסת. מי היה מאמין שכך חלפו השנים. המלחמה חצתה את הכל, הוא והיא היחידים שנותרו מכל המשפחה. לאחר המלחמה נוצר ביניהם קשר טלפוני בו הבהיר לה הדוד כי מצא לו פינה להתבודד בה ביגונו ונא ונא תכבד את רצונו ותואיל להותירו בדד בלא ביקורים. אין הוא רוצה לראות איש. את כל מרצו הטביע במלאכה מפרכת מן הבוקר עד הערב, אשר היה בה כדי לבתק את פתילי מחשבותיו. כך נודע לה מפי יודעי דבר. פעם אחת צלצל הטלפון, אחרי עשרים שנות ניתוק. קול שבור בקע מן השפופרת: זוכרת? היום לפני ארבעים שנה נולדת. לא אשכח את אושרו של אחי - אביך. מזל טוב. קול בכי שנוק סיים את השיחה. כשבגר נזכר באותו דוד ומיזמתו החליט ליצור עמו קשר. התרגשות רבה שררה משני עברי הקו. זקנתי, הפטיר הישיש. - עד מאה ועשרים, דוד. - אמך עודנה עמנו? - כבר לא. - טוב שהתקשרת. אתה קרוב המשפחה היחיד שיש לי בעולם. אנא שגר לכתובתי את פרטיך כדי שארשום אותך בצוואתי. בכספי אשר צברתי תחתן את ילדיך ואת נכדיך ויהיה זה זכרי בעולם. הוא נאלם דום, לא זו הייתה כוונתו והוא לא העלה על דעתו כי לדוד יש על מה לרשום צוואה. כשתקבל הודעה בדואר רשום תבין שכבר אינני כאן, וכל רכושי - שלך! היה שלום, סתם הדוד ולא יסף. פעמים רבות היה חשק עז תוקפו לעלות על מטוס ולדפוק בהפתעה על דלת ביתו של הדוד, אך חזקה עליו הוראתו לבל יעשה כן. הצוואה הממתינה הייתה עבורו עוגן הצלה בסערות החיים. פרנסה לא הזדמנה לו, הוצאות היו לו בשפע, ואיש לא האמין לו כי יבוא היום שבו יפרע את חובותיו בהינף יד. הופעת הדוור על מפתן ביתו העידה באלם על הפטירה. לאחר שהקיף חצי גלובוס הגיע אל בית החולים, טיפל בצרכי הקבורה וערך לו הלוויה כדת וכדין. לקבלן המצבות הורה להכין מצבה: פה נטמן הר"ר... אשר נשמת חייו נגדעה על ידי הנאצים ימ"ש, וסבל בדומיה את ייסוריו במשך ארבעים שנים. רוח של בית עלמין - נוזפת, קרה, גדושת תוכחה על בני-אדם שאינם מנצלים את דרכם מבית היולדות אל בית הקברות - הדפה אותו החוצה והלאה. נהג מונית בהה בפתק שהושיט לו והובילו אל מעונו של הדוד. הוא פשפש בכיסיו ומצא את המפתח שקיבל בבית החולים, וכשהרים את עיניו נתקף תדהמה. בית עלוב, ישן נושן, דהוי, גדר סדוקה, ועזובה בכל פינה. הוא לא היה מופתע אם היה מגלה כי דודו חי בבית מידות מפואר, הרי עשיר היה, והנה... הוא התקרב באיטיות וגילה להוותו כי אפילו בית לא היה זה כי אם מעין שילוב לא מוצלח בין בקתה לצריף. בייאוש-מר דחק את הדלת העלובה וקול חריקתה נשמע באזנו כגיחוך על חלומותיו רבות בשנים. קול ניפוץ העירו משנת-ביעותים. פרצוף גרום נדחק דרך הזכוכית השבורה, וכשהבחין בו נמלט כל עוד נפשו בו. גנבים? כאן? התפלא לעצמו בעגמומיות, הלוואי היה מה לגנוב. הבוקר אור והוא יצא לסיור בעיירה, כדי לדלות פרטים על הדוד העלום. איש המכבסה ניאות להקדיש לו מזמנו, שלף תמונה נושנה משכבר הימים והצביע על דודו עומד במרכזו של מגרש ריק, למרגלות מנופי ענק. שם, הצביע הכובס, על הקרקע ההיא הוא הצטלם, היכן שבנה את גורד השחקים בעיר הסמוכה. אומרים שהיה עשיר גדול, אבל זו רק שמועה. לא יודע. גדוש פליאה הוא נכנס אל סניף הבנק המקומי, הציג את המסמכים הדרושים וגילה כי בחשבון הבנק ממתינה לו 'ירושה' - קצבת הזקנה של החודש האחרון … דלת הבקתה הייתה פרוצה. אי-סדר שרר בכל, חפצים הפוכים ותמונות שנתלשו מן הקיר גדשו את הרצפה, אך מאומה לא נעלם. המחזה חזר ונשנה במשך ימים אחדים, עד שהחליט לעשות מעשה. אם הם מחפשים כאן משהו - אני אמצא אותו. והוא מצא. ידית ברזל עקומה שהסתתרה מאחורי התנור, הייתה דלת המסתורין לאוצר שמימיו לא ראה. חוש הריח של הגנבים היה סימן הדרך שלו. חוויית השבוע שלי
מחתות,בעלי מחלוקת,תיקון,יראת שמים,מתנגד,ליצנות,ללעג,לקלס,אבנים,נהג מונית, אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ו
" איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי , ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" מסביר ה"שפת אמת": במחלוקת לשם שמים ישנה נקודה אחידה ומשותפת בין היריבים והיא הכוונה לבירור האמת, " לשם שמים". אבל במחלוקת שאינה לשם שמים אין כל נקודה של קירבה בין הצדדים אלא המחלוקת נוצרה כדי להתנצח אחד עם השני. ''יש אנשים שהם כל כך עניים שהדבר היחיד שיש להם זה כסף''
שני שרצים יצרניים אנו מכירים - העכביש יוצר את קוריו, והדבורה יוצרת את דבשה. מדוע את הדבש מייקרים ומלקקים, לעומת קורי העכביש שמסלקים במיאוס? כי את הקורים יוצר העכביש רק מעצמו, הכול מִּשֶּלוֹ , שעה שהדבורה מלקטת צוף מפרחים רבים וממנה מפיקה דבש! שיעור טוב הוא 'דבש וחלב מעורבים' דבש שמלוקט מפרחים עסיסיים רבים, עם חלב שמהותו ויצירתו הוא להניק ולהעניק, להחיות את החלש והקטון. כך בונים שיעור! למען הזולת ובעין טובה, עם איסוף חומרים מתוקים. שיעור כזה ירצו לשמוע - בתנאי שגם אתה רוצה לשמוע אותם במהלכו!
שערי דמעה לא ננעלו, אם כן שערים למה? לדמעותיהם של אותם שוטים שבוכים ואינם יודעים על מה הם בוכים. (רבי מנחם מנדל מקוצק)
ה' יספור בכתוב עמים (אור בנימין, גליון מס' 7) בתחילה סבור היה האברך האפאטי כי הוא טועה, אך במשך הימים התברר לו כי אכן זו המציאות: חותנו, שאותו הוא מכיר מקדמת דנא כחסיד ועובד ה', אינו מתפלל. לא במשל ולא במליצה, אלא פשוטו כמשמעו. הוא לומד תורה בשקידה, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אך אינו מתפלל! החתן נחרד מאוד בראותו זאת וביום מן הימים לא יכול לעצור בעצמו, ניגש לחותנו ואמר לו: "במחילה על שאני מרהיב עוז, אך שמתי לב כי אינכם מתפללים, מה זה ועל מה זה?" החותן, לא הכחיש כלל את הדברים ואך זאת השיב לו: "במטותא ממך, אל תתערב בענייני". החתן היה מחסידי הרב הקדוש רבי יעקב יצחק ה'חוזה' מלובלין. לפיכך, עלה ברעיון חתנו לספר את הדברים ל'חוזה '. ואמנם, הוא נסע ללובלין ושח בפני הצדיק כי חותנו אינו מתפלל בעת האחרון. ענה ה'חוזה': "כאשר יבוא חמיך אלי, אשאלנו לפשר הדבר" . לא ארכו הימים, והחותן הגיע לחצר הקודש בלובלין . כשנכנס לפני ולפנים ועמד לפני רבו, שאלו ה'חוזה': "מה זה שאינך מתפלל לאחרונה?". החסיד השתהה מספר רגעים במבוכה, אחר, השיב כשצער נמסך בקולו: "רבי, את האמת אומר ולא אכחד; בימים הקודמים זכיתי להתפלל בכוונה, בדביקות ובגדלות המוחין, זכיתי לטעום טעם תפילה. אבל לאחרונה נפלתי ממדרגתי ואיני מצליח לכוון כמאז, וזה נחשב בעיני כמוציא שם שמיים לבטלה!" השיב לו הרבי מלובלין: "בתהילים (פרק פ"ז) כתוב: 'ה' יספור בכתוב עמים', והנה, לכאורה תמוה מדוע לא כתוב בספור 'עם' ?!" המשיך ה'חוזה': "ידוע כי אצלנו בני ישראל אין 'מספרים', אלא רק אותיות. כל החשבונות נכתבים אצלנו בלשון הקודש. אולם אצל האומות יש סימנים מיוחדים לחשבונות, ויש אצלם מספר מיוחד שנקרא 'נאהל' – אפס, וכשהוא נכתב בפני עצמו, אין לו שום ערך מספרי , אך, כשכותבים כמה אפסים ולאחר מכן ספרה אחת, אז לפי סך האפסים, כך המספר נכפל, עד לאלפי אלפים וריבי רבבות" . החסיד עמד והקשיב, כולו מתפלא: לאן חותר הרבי בדבריו? וה'חוזה' עבר מהמשל לנמשל: "אותו הדבר בתורה ותפילה ומעשים- טובים; כשהם נעשים בכוונה וברעותא דליבא – הם חשובים לפני ה' ומנויים לפניו . אך כאשר אינם בכוונה – הרי הם כמו 'אפס' ולא כלום. ברם, אם יזכה האדם להתפלל או ללמוד פעם אחת בשנה בכוונה שלמה, אז התפילה הזו מצטרפת לכל ה'אפסים ' ונכפלת לאין שיעור, כאילו נעשה הכל בכוונה שלמה באמת!" וסיים ה'חוזה' הקדוש: "אולם כשאין כלל 'אפסים' – איזו תקנה יש לאיש הזה? וזה נרמז בכתוב: 'ה' יספור בכתוב עמים' – שהבורא יתברך מונה וסופר את המצוות כמו חשבונות ה'עמים' שיש אצלם את הספרה 'אפס ', וכאשר הוא רואה מצוה אחת הנעשית מתוך כוונת הלב, הוא מצרף אותה לכל האפסים ההופכים מיד לריבי רבבות- – - ". החסיד שב לביתו ורוח חדשה עמו. סוד גדול למד עתה מרבו. מאותו יום ידע, כי גם לתפילה היבשה ביותר – יש עליה ותיקון . וכשיזכה פעם אחת להתפלל בכוונה, יעלו מיד כל תפילותיו לפני כיסא הכבוד. חוויית השבוע שלי מחלוקת,הלל ושמאי,שפת אמת,יריבים,עניים,כסף,יצרנים,עכביש,דבורה,דבש וחלב, אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ו
הפסוק אומר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם", לא מספיק למצוא חן ושכל טוב רק בעיני הקב"ה, אלא צריך גם בעיני בני אדם. לכן, יש לנהוג בכבוד עם הבריות, עם כל אדם גדול וקטון, לדבר איתם בחן, בחסד וברחמים, במתק שפתיים, באהבה ובחיבה.
" ולא יהיה כקרח וכעדתו" (י"ז, ה -( רב אחד, מתלמידיו של רבי משה - המהר"ם שיק, התאונן בפניו כי קמו לו בקהילתו מתנגדים בעלי מחלוקת היורדים לחייו . הרגיעו רבו ואמר: "כלל יהיה בידך; רק על עצי פרי מתרבים תולעים, על עצי סרק אין תולעים. רב הממלא תפקידו כראוי, קמים לו מתנגדים. רב העושה רבנותו קרדום לחפור בו, יושב באפס מעשה, ורק שומר על משרתו, כמוהו כענף עץ יבש של אילן סרק".
"שנדע תמיד למצוא את האור שבאפור, הגיל שברגיל והשירה שבשגרה".
שני דברים רוחניים מועילים לרפואה א. לימוד תורה – 'מרפא לשון עץ חיים' ב. שבת – 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. רמז לדבר: בראשי"ת = בריא - ש"ת (שבת ותורה( (ר' נדב חנוך הי"ו)
כיכרות הלחם פעם הגיע יהודי למאפיה וביקש לקנות 6 כיכרות לחם. המוכר התפלא מאוד, למה הוא צריך 6 כיכרות לחם, אבל הוא לא שאל שאלות. למחרת הגיע עוד פעם אותו יהודי לאותה מאפיה ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. וכך במשך כמה ימים כל יום קנה אותו יהודי 6 כיכרות לחם. מוכר החנות רצה לדעת למה אותו יהודי צריך כל יום כזו כמות גדולה של כיכרות לחם, והוא החליט שבפעם הבאה שיגיע אותו יהודי לקנות לחם הוא ישאל אותו. ואכן למחרת שוב הגיע אותו יהודי ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. ואז פנה אליו המוכר ושאל אותו מדוע הוא קונה כל יום 6 כיכרות לחם? ענה היהודי למוכר: 2 כיכרות לחם אני ואשתי אוכלים, 2 כיכרות לחם אני מחזיר חוב, ו-2 כיכרות לחם אני נותן בהלוואה... המוכר התבלבל, אך עוד לפני שהספיק לבקש ביאור לדברים, היהודי הלך. כעבור שעה הגיע הרב המקומי למאפיה לקנות חלות ועוגות, המוכר פנה אליו, סיפר לו את דברי היהודי וביקש הסבר למעשה. חייך הרב ואמר: 2 כיכרות לחם הוא ואשתו אוכלים, 2 כיכרות לחם הוא מחזיר חוב- כלומר הוא נותן להוריו הזקנים שכל ימיו נתנו לו לאכול לחם, ו-2 כיכרות לחם הוא נותן בהלוואה לילדים שלו שכאשר הוא יזדקן הם יחזירו לו חוב ויאכילו אותו כיכרות לחם... צריכים אנו לדעת שאנחנו חייבים להורים שלנו את הכול, את החיים, את ההצלחות שלנו, את השמחות שלנו, כי הכול מכוחם, וכשהם מזדקנים ונזקקים לנו, אנחנו מחזירים להם חוב.
חוויית השבוע שלי
שכל טוב,בני אדם,בריות,חיבה,מתנגדים,תולעים,אילן סרק,אפור,שגרה,,עץ יבש,
אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ו
בן אדם "פקח" מבין שיש בכל דבר שתי צדדים, ואדם שמבין זאת הוא פקח, כי צד זה 94 ועוד צד זה עוד פעם 94 וא"כ ביחד זה 188 זה פקח.
גיהינום: חז"ל אומרים כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, מסביר הבן איש חי, חז"ל אומרים שיש 3 מיני גיהינום 1 . אש, 2 . ברד, 3 . עשן, הטבע של הכועס בהתחלה נהיה אדום, זה אש, ואח"כ חיוור, זה ברד, שהוא לבן, ואח"כ נוחר עם האף, זה עשן.
האר"י הקדוש היה אומר, שלעתיד לבא יהיה לו תיקון לקרח, שנאמר "צדיק כתמר יפרח" - ס"ת קרח, שבסוף גם קרח ייחשב בין הצדיקים.
השותה מים לצמאו - הלומד תורה בחשק. אומר הקב“ה על האדם הזה שהכל נהיה בדברו, אם הוא יגזור אני אקיים אם אני אגזור הוא יבטל. )שמש ינון(
״כי היא חיינו ואורך ימינו״! (מתוקים מדבש עלון 442) מסופר על בחור ישיבה אחד בישיבת 'סלבודקה' שהיה חולה במחלת ״הטיפוס״ ומצבו החמיר מאד והגיע לשערי מות!. ולכן הזמינה הנהלת הישיבה את ד״ר פינברג, אשר היה ידוע כרופא מומחה, לבדוק אותו ולרפאותו. והנה, כשבדק את החולה, יצא בזעם הרופא מהחדר ואמר לחברי הנהלה: "מדוע הזמנתם אותי? אתם יודעים שיש בכוחי רק לרפא חולים, אך לא להחיות מתים! הבחור הזה עומד למות בכל רגע ולכן לא תועיל לו כל תרופה." - וכך עזב אותם הרופא והלך לביתו! כשמע ראש הישיבה "הסבא מסלבודקא" זצ״ל את דבריו, נענה ואמר: "הוא צודק! הוא לא יכול להחיות מתים. אך דעו לכם שיש לנו את הכח לעשות זאת! ואנו יכולים עכשיו להחיות מתים!" ומיד ביקש מכל בחורי הישיבה ללמוד תורה חצי שעה ולהקדיש את כל הלימוד לזכות ולרפואתו של החולה! והנה כעבור חצי שעה, דפק הרב בידו על השולחן ואמר להם: "בואו איתי ותראו מה כוחה של תורתינו הקדושה?" וכך פנה הרב ויצא מביהמ"ד לחדרו של החולה כשכל הבחורים אחריו, והנה כשנכנסו, נדהמו והשתומו כולם לראות את "החולה" עומד על רגליו בריא לחלוטין ומתכונן לחזור ללימודו. וכשראו כולם את הנס הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא, הבינו באותה שעה את משמעות הפסוק: ״כי היא חיינו ואורך ימינו״! ולכן ״ובה נהגה יומם ולילה״! - זה ״כח התורה״, שיכול אפילו להחיות מתים.
חוויית השבוע שלי
פקח,מבין,צדדים,גיחינום,כועס,בן איש חי,אש,ברד,עשן,אדום,חיוור,לבן,תיקון,קורח, אמרי שפר כ' סיון ה'תשע"ו
אדם עניו הוא אדם שחיי בהכרה מוחלטת את הידיעה ש'אין עוד מלבדו'!
"אשאֵ עיַּני אלֶ ההִרים" –אל תקרא ההרים אלא ההורים. דהיינו האדם צריך להסתכל למעלה אל ההורים – האבות, וללכת בדרכיהם.
האדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכל מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח...
המילה "מחלוקת" מורכבת מהאותיות "חולק מת", להודיעך שהמחלוקת מביאה על האדם בחינה של מוות והרס בלתי הפיך, ובכוחה לכלות לו הכל ולהפסידו בעולם הזה ובעולם הבא...
איך מזהים את החתן ? כשהייתי ילד הלכתי פעם אחת עם אבא שלי לחתונה, הכל היה כל כך נוצץ ועשיר... ואז פניתי לאבא ושאלתי "את הכלה אני מזהה, כולם יודעים שזו הכלה יש לה שמלה מיוחדת, אבל את החתן איך אפשר לזהות, כולם נראים אותו הדבר, לכולם יש חליפות?"... ואבא אמר לי בחיוך "תחכה לסוף האירוע ותראה מי שלוקח איתו את הכלה לביתו, הוא החתן האמתי"... בחג שבועות קיבלנו את התורה, היא הכלה... את הכלה כולם מזהים, כולם מכירים אותה, אבל איך תדע מי החתן האמתי? חכה לסוף החג ותראה מי לוקח את התורה לביתו וממשיך לעסוק בה אז תדע שזה החתן האמתי. אז בחג השבועות תהיה אתה החתן, קח אותה אתך הביתה... וכבר אמר מי שאמר, בבואי להשתתף בשמחת נישואין פעמים שיקשה עלי לדעת מי הוא ואיזהו 'המחותן' שהרי כל העם המשתתפים לבושים במלבושי כבוד זבח משפחה - בבגדי שבת ויו"ט, אמנם בראותי אחד מהמשתתפים פורש לצד ומפיל תחינה בדמע שיעלה הזיווג יפה ידוע אדע כי האי גברא הוא המחותן, כמו כן, מיהו 'מחותן' בנישואין הללו שבין בני ישראל עם התורה ונותן התורה – מי שעומד ומעתיר תחינה, ומפיל דמעה 'והערב נא', 'אהבה רבה. והאר עינינו בתורתך , ודבק'. ועי"ז ניהפך ל'מחותנים' עם הבורא והתורה. חוויית השבוע שלי
אדם,עניובהכרה,ידיעה,ההרים,ההורים,האבות,לוקח,מקבל,מחלוקת,הרס,להפסיד,עולם, אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ו
" איזהו עשיר? - השמח בחלקו!"- אדם היודע לשמוח במה שיש לו - הנו אדם מאושר. כתוב: "השמחה - מאין תמצא?" - בסימן שאלה, אך ניתן לקרוא זאת גם בסימן קריאה: "השמחה - מאין תמצא!" - אדם הרוצה למצוא את השמחה באמת, יכול לשמוח מכלום, מאין! וזאת אם רק ישכיל למצוא את נקודות האור והיופי שבחייו. ''אין בזבוז גדול יותר מללמוד רעיונות נפלאים ולא להשתמש בהם. אל תחלום על מה שאתה רוצה לעשות, תתעורר ותעשה את זה. אמר רבי נחמן מברסלב "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב". " בשביל הוצאות שבת צריך אדם לחלק לצדקה יותר מן המתבקש, שיהיה לעני לעשות את השבת ברווח ולא בצמצום. ולומדים אנו זאת - " אמר הגאון רבי חזקיהו מדיני ז''ל בדרך צחות "- מהמשנה הראשונה במסכת שבת ': יציאות השבת שתיים שהם ארבע , ' לגבי הוצאות השבת צריכים לתת שתיים - שהם ארבע.". השג ענק הוא להגיב באותה צורה גם באשר מנצחים וגם כאשר מפסידים. ''זה לא פשוט להיות פשוט, תמיד רוצים יותר" שנדע תמיד למצוא את האור שבאפור, הגיל שברגיל והשירה שבשגרה". התרדמה המכרעת (על-פי 'שרפי קודש') מאיר ודוד היו חברי ילדות. יחד חבשו את ספסלי בית המדרש בעיירת מגוריהם, למדו בצוותא והתעלו בתורה ובעבודת השם. כמעט במקביל התחתנו השניים עם בנות למשפחות עשירות, וכך יכלו לעסוק בתורה בלי דאגות. יום אחד נעלם האברך דוד. אף בני משפחתו לא ידעו היכן הוא. קרוביו המודאגים החלו לחקור ולדרוש, עד שהתבררה האמת – דוד נמצא אצל הבעל שם טוב. הבשורה הזאת נחתה על משפחתו של דוד כרעם ביום בהיר. הללו נמנו עם המתנגדים לדרך החסידות, ופתאום החתן החביב והמוכשר חצה את הקווים. חמיו של דוד נסע אל חתנו בתקווה להניאו מהדרך שבחר בה. הוא דיבר על ליבו בטובות ובאיומים, אך במהרה הבין שחתנו נחוש בדעתו ושב אל ביתו. כעת דרש מבתו לקבל גט מבעלה הסורר. אלא שהאישה לא רצתה להיפרד מבעלה וידעה כי הוא צדיק ובעל מידות טובות. לנוכח עקשנותה בערה חמתו של אביה, והוא סילק את בתו מביתו והדיר אותה מכל נכסיו. יצאה האישה בחוסר כול מבית אביה. במשך שנים חיה בדוחק, בעוד בעלה התעלה בעבודת ה' אצל הבעש"ט. עד שיום אחד הודיע לה בעלה שנתמנה לרב בעיר מיקולייב והיא הצטרפה אליו. מאיר, חברו של דוד, ישב ועסק בתורה עד שחמיו נפטר והוא ירש את נכסיו. במהרה נעשה גם הוא סוחר מצליח. פעם אחת נסע ליריד, ובדרך עצר במלון. פתאום שמע המולה. כשבירר את פשרה השיבו לו: "רבי דוד ממיקולייב נמצא כאן!". הסוחר שיער כי זה ידיד נעוריו וביקש לדעת היכן הוא. "הוא בחדרו, מניח תפילין של רבנו תם", אמרו לו. ניגש מאיר אל החדר, נקש על הדלת וכשזו נפתחה שמח לראות מולו את חברו הטוב. שאל מאיר את רבי דוד: "הלוא שנינו למדנו יחד על אותו ספסל. מה גרם לך להיות מחסידיו של הבעש"ט?". השיב לו רבי דוד: "אולי אתה זוכר שפעם אחת שוחחנו ואמרנו שאיננו מרגישים כי הלימוד שלנו הוא 'תורה לשמה'. זמן קצר אחר-כך שמעתי שבבית מדרשו של הבעש"ט לומדים תורה לשמה. החלטתי לנסוע לשם". "ומדוע לא הצעת לי להצטרף אליך?", תהה מאיר. "חששתי שתנסה להניא אותי מכוונתי", השיב רבי דוד. "ומה ראית שם?", התעניין מאיר. "אספר לך", השיב רבי דוד. "בבואי אל הבעש"ט לא מצאתי את שביקשה נפשי. כמעט גמרתי בדעתי לסוב על עקבותיי, אולם החסידים ביקשו שאשאר לפחות עד יום שישי, ואעשה מאמץ לראות את הבעש"ט בשעה שהוא אומר 'שיר השירים'. כך עשיתי. תחושה עילאית אפפה אותי, אולם עדיין לא היה דיי בה. החסידים הפצירו בי להישאר עוד כמה ימים. הם הסבירו לי שעומד לחול יום שנה לאחד מהוריו של הבעש"ט, ובלילה נוהג הבעש"ט להתהלך בחדרו וללמוד על-פה את שישה סדרי משנה. נעתרתי. בלילה התחבאתי בחדרו של הצדיק, ואכן, המחזה היה מפעים, אך עדיין נותרתי מסוייג. החסידים אמרו לי: 'חכה ללילה הבא. אחרי שהבעש"ט צם במשך היום הוא נוהג לערוך סעודה לתלמידים, ושם תראה דברים נפלאים'. אך הם הזהירו אותי: 'עשה כל מאמץ שלא להירדם באמצע הסעודה'. תהיתי: למה אירדם? החסידים סיפרו כי בזמן הסעודה רוב הנוכחים שוקעים בשינה ואין בכוחם להתנער ממנה. החלטתי להתכונן כראוי. במהלך היום הלכתי לנוח, כדי שלא אהיה עייף בשעת הסעודה. בשעת ערב החלה הסעודה. הבעש"ט ישב בראש השולחן, התלמידים סביבו, והחל לבאר סודות עליונים מתורת הנסתר. במהלך דבריו פנה אליו אחד התלמידים והקשה: 'הלוא הדברים סותרים את דברי האריז"ל!'. הבעש"ט הפנה את פניו לעבר השואל. גון פניו נשתנה. עיניו בלטו מחוריהן, עד שנראה כמי שאינו נמצא בעולם הזה. באותו רגע נפלה עליי עייפות גדולה. עיניי נעצמו. ניסיתי בכל כוחי לפקוח אותן, אך לשווא. שקעתי בתרדמה. חלמתי חלום. אני נמצא ברחוב בעיר גדולה, וסביבי אנשים נחפזים. שאלתי אותם: לאן אתם הולכים? השיבו לי: להקשיב לדרשה של הבעש"ט. הצטרפתי אליהם. הגענו לבית ובו שני כיסאות. 'עבור מי הכיסאות?' – שאלתי. השיבו לי: 'אחד לבעש"ט ואחד לאר"י הקדוש'. הצפיפות גברה. נדחקתי בתוך הקהל. הבעש"ט החל לשאת דברים – אותם דברים שאמר זה עתה, בסעודה. כשסיים החל האריז"ל לשאול אותו שאלות. הבעש"ט ענה לו והתנהל דיון ביניהם. לבסוף הסכים האריז"ל לדברי הבעש"ט. באותו רגע התעוררתי. מצאתי את עצמי יושב בשולחנו של הבעש"ט. פניו חזרו למראן, כמקודם, והוא החל לחזור על הדברים שהשמיע בטרם נרדמתי. גם הפעם התפרץ התלמיד בשאלה: 'והלוא האריז"ל אומר ההפך מזה!' באותו רגע פנה אליי הבעש"ט ואמר לי: 'דוד! קום על רגליך והעד מה ראית!'. ברגע זה", סיים ר' דוד לספר לחברו מאיר, "נעשיתי חסיד של הבעש"ט". הצופן – (דוד קליינר) ויטאלי התבונן בכניסה המאובטחת לבניין האו'ם. זו לא הפעם הראשונה שהוא נכנס לבניין הזה, אבל הפעם הוא אמור להיכנס תחת זהות של חוקר אקלים רוסי שבא עם משלחת חוקרים להשתתף בוועידת האקלים של האו'ם. בתור איש ותיק של סוכנות הביון הרוסית, לא הייתה לו בעיה ללבוש ולהחליף זהויות כמו שמחליפים נעליים. למרות שעד לפני שבוע הוא לא ידע מאומה על בעיות האקלים של כדור הארץ, והאם ישנה התחממות גלובלית או לא, בתוך יומיים הוא למד את כל הנושאים שעליהם הוא אמור לדבר, ושחה בהם בבקיאות מרשימה. אבל המטרה שלו הייתה אחרת לחלוטין. לפי מקורות מודיעיניים רוסים אמורים להשתתף בוועידה הזו, גם כמה נציגים אמריקניים. לפי המידע שהגיע לסוכנות הביון הרוסית, אחד מן המשתתפים הוא בעצם סוכן של הסוכנות הפדרלית של ארה'ב ה- CIA, והוא אמור לקבל לידיו מסמכים סודיים בהם מפורטים פרטי דירות מסתור של סוכנים זרים ברחבי רוסיה. כיוון שהיה זה מידע רב ערך, הוחלט לשלוח למשימה את ויטאלי שהיה אחד הסוכנים המיומנים ביותר על אדמת ארצות הברית. בכיסו היה פנקס קטן וגם עט שמושתלת בו מצלמה זעירה לצילום מסמכים. בכניסה לוועידה הוא הציג את המסמכים והאישורים השונים, אבל השומרים חמורי הסבר נטלו ממנו את כל מה שהיה עליו, כולל העט. את ויטאלי זה לא ממש הטריד, הוא ניחן בזיכרון צילומי יוצא דופן, בדרך כלל די היה לו במבט קל על מסמך בשביל שהוא ייחרט בזיכרונו, לפרטי פרטים. תוך שתי דקות זיהה את האיש 'שלו', ודאג להתיישב כמה שיותר קרוב אליו, הוא לא הסיר את עיניו ממנו לרגע, והוא גם שם לב לרגע בו מישהו עבר לידו והעביר לו מסמך שהוכנס בזריזות על ידי האמריקני אל תוך הקלסר שלו שהיה מונח לפניו על שולחן הוועידה. ויטאלי חיכה להזדמנות הראשונה בה האמריקני קם לרגע ממקומו על מנת ללחוץ יד למישהו, והרגע הזה הספיק לו על מנת לפתוח את הקלסר להציץ במסמך ולצלם אותו במוחו. בדף היו מספר שורות עם משפטים חסרי משמעות שהיה לו מאוד קשה לזכור. בכדי שלא ישכח את מה שראה, הוא כתב את המשפטים בתרגום לרוסית על דף שתלש מהקלסר שלו, ותחב אותו לכיסו בזריזות. יומיים לאחר מכן נקראו טובי המפצחים של סוכנות הביון הרוסית, על מנת שיפענחו את המשמעות של המשפטים הסתומים ויבינו היכן הן דירות המסתור של הסוכנים האמריקנים השתולים ברחבי רוסיה. במשך שלושה ימים מורטי עצבים ישבו טובי המוחות על החומר, אבל הם לא הצליחו להבין בשום פנים ואופן את מילות הקוד ואת משמעותן. הדבר הפליא אותם מאוד מכיוון שהם היו בעלי יכולות אנליטיות מדהימות, ובדרך כלל היו פותרים בעיות כאלו בזמן קצר. ביום הרביעי הם הגיעו למסקנה שכנראה יש בידיהם כתובות של ארבע דירות מסתור, ולמחרת היום נערכה פשיטה מקיפה של המשטרה הרוסית על אותם מבנים. אבל האכזבה של הסוכנות הייתה מושלמת, אף אחת מן הדירות שאליהן הם פרצו לא הייתה קשורה בשום צורה למרגלים אמריקנים. אבל הפשיטה עשתה הרבה רעש בעולם הריגול, ויום למחרת הסוכנים האמריקנים נעלמו מהדירות שבאמת היו נקודות המפגש שלהם. לאחר כמה חודשים שבהם הצליחו הרוסים לקבל מידע אחר היכן באמת היו דירות המסתור של הסוכנים האמריקנים התכנסו אנשי סוכנות הביון הרוסית על מנת להפיק לקחים, ולהבין איפה הייתה הטעות שלהם, הם בדקו את רשימת הדירות שמהן ברחו הסוכנים האמריקנים, מול הרשימה שאותה הביא ויטאלי, תוך ניסיון להבין את הצורה שבה הוצפן התוכן. ואז התבררה להם הטעות הגדולה: לא הייתה שום משמעות למילים המוזרות שויטאלי ראה, ולכן כאשר הוא תרגם אותן לרוסית לא היה להן פשר. הסוד היה טמון בסדר של האותיות כפי שהן נכתבו באנגלית דווקא, הקוד היה טמון ברצף האותיות ובדילוגים קבועים מראש. אם ויטאלי היה מעביר להם את המילים המקוריות באנגלית הוא היה מוביל את החוקרים הישר אל דירות המסתור... התורה הקדושה נכתבה על ידי משה מפי הקב'ה מילה במילה, לכל אות ולכל מילה יש משמעויות עמוקות ונסתרות. חכמנו ז'ל העמיקו בתורה והראו כיצד ניתן לדרוש דרשות עמוקות ע'י 13 המידות שהתורה נדרשת בהן ולגלות על ידי זה את סתרי ההלכה והאגדה. כאשר המלך תלמי הכריח את 72 הזקנים לתרגם את התורה ליוונית, היה זה יום אבל לאומי לעם ישראל. כל העומק האין סופי של התורה הלך לאיבוד, ומה שנשאר היה רק הסבר פשטני ונטול נשמה, ולכן הם גם כל כך טעו בהבנתה. לעומת זאת הלימוד בלשון הקודש מגלה עומק אין סופי. 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה'
עשיר,שמחה,להשכיל,האור,יופי,בזבוז,רעיונות,חלום,כשר,פשוט,שם טוב,הוצאות,שבת, אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ו
אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבעזרת ה' יגבר עליהם.
אמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו…!
''ארץ אוכלת יושביה" (יג, לב( - זוהי ארץ שאי אפשר להיות בה בבחינת "יושב" כלומר באותה מדרגה תמיד, או שעולים מעלה מעלה ומשיגים מדרגות גדולות, או שח"ו נופלים למדרגה שפלה... )ר"י מווארקי(
" ויספרו... ויאמרו באנו אל הארץ" (יג, כז( - רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: המרגלים דיברו אמת, ואף על פי כן פשעו וחטאו. ללמדנו שלא כל דבר שאינו שקר אמת הוא, ולא כל מי שאינו שקרן הוא איש אמת.
בכח הניגון לחולל מהפכים (נצוצות). הנה סיפור מפעים ביותר, המגלה לנו עמקים נוספים בגודל כוחו של הניגון, הרב שוורץ מספר, מאז שהתחלתי לומר "גראמען", אני מבקר בבתי חולים לשם מצווה, יחד עם ידידי הטוב הבעל-מנגן הנודע מיכאל שניצלר הי"ו ואחרים. לאחר שצברתי ב"ה שעות רבות של ביקורים אלו, נוכחתי לראות איזו השפעה אדירה, כבירה ועצומה, יש לגראמען וניגוני שמחה. בבתי חולים אני גם משתמש בחוש נוסף של תרגילים נפלאים ומשמחים (מה שמכונה: "קוסמות", ואשר ביררתי חקרתי ודרשתי מפיהם של מורי הוראה מובהקים מה מותר לעשות ומה אסור. הדברים הללו מסיח את דעתם של חולים הנמצאים במצבים נואשים, קשים ואיומים. לפעמים אני מבקר במחלקות של חולים במחלות קשות, מחלות סופניות, "המחלה ההיא" ועוד, אשר רגעי השמחה הללו מצילים חולים, ומחזירים אותם פשוט – ממוות לחיים, ולו לימים ספורים בלבד, והיה זה שכרי. יום אחד הגעתי לבית החולים הנודע "ממוריאל הוספיטאל" עם ר' מיכאל שניצלער. בדרכנו נכנסנו לחדרו של בחור בן 18 מליקווד, שהרופאים נואשו רח"ל מחייו. הבחור, עם גידול ממאיר בראשו רח"ל ה"י, כבר היה במצב סופני, כאשר נותרו לו, לדברי הרופאים, כמה שבועות בודדים לחיות. נכנסנו והחילונו לשיר ולזמר, לבדח ולהקסים, עד שפשוט שינינו את מצב- רוחו כליל והוא עלז ושמח מאוד. בסיום הביקור, נפלט לי משפט מטופש, תוך כדי שאני פונה למיכאל ואומר: "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח"... מיד תפסתי את עצמי, אני כמובן נשכתי את השפתיים חזק חזק, אך המשפט יצא כבר . הבחור, שהיה מספיק חכם וידע את המצב, ענה לי בחצי חיוך: "אי"ה בגלגול הבא"... אני לא ידעתי היכן לשים את עצמי מבושה ומחרטה על המשפט התמוה. עוברים שנתיים וחצי, הספקתי מאז לבקר ולחזק חולים ולשמח בריאים, והנה אני מקבל הזמנה לבוא ולשמח בחתונה בעיר ליקווד לתאריך ט"ו בכסלו תשס"ג. שמות שני המשפחות אינן מוכרות לי, אך הוזמנתי? אני בא. אני נכנס לאולם, ואני רואה מחזה מדהים. החתן, יושב באמצע המעגל, ומסביבו יושבים כל הקהל חבריו וידידיו (שממש הרגשתי כזר בתוכם מאחר ולא היה חסיד אחד ביניהם, ציבור ליטאי מובהק אף אינו נוהג מנהג ה"מצווה טאנץ") ושרים בדמעות ובהתלהבות את השיר הנודע של רבי אביעזר וולפסון שליט"א: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", שרים ובוכים. אני עדיין לא יודע מה אני עושה כאן, הוזמנתי אבל אני לא בדיוק נראה שייך לכאן, ולפתע החתן מבחין בי, קם ממקומו ו"סוחב"אותי למרכז המעגל, נופל על כתפיי ומתחיל לרקוד איתי בהתלהבות. אני מנסה בעדינות להיחלץ ואני שואל אותו מהיכן אנו מכירים?... והוא, כולו פליאה שואל: וכי אינך זוכר? הלא אני הבחור... שאיחלת לו לבוא ולהשתתף בחתונתו, והרופאים לא נתנו לו זמן רב לחיות, ובכן, מאז אותו ביקור, לא שכחתי ליום אחד את המשפט שאמרתי ב"טעות": "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח", כ"כ שמחת אותי, ובפרט המשפט האחרון נתן לי כ"כ הרבה כח ותקווה עד שבעזרת השי"ת רופא כל בשר, הבראתי והחלמתי כליל, והנני כאן היום, שמח בחתונתי, וזו ההזדמנות שלי ושל משפחתי לומר לך תודה על חלקך בהצלתי, לכן הזמנתך... חוויית השבוע שלי
עיניים פקוחות,אתגרים,פסיעה,חוסך,עולים,מעלה,מדרגה שפלה,אמת,שקר,ניגון, אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ו
אמר הרה"ק רבי יצחק מביאלה זי"ע "תתורו" לשון היתר , וחלילה לכם לרצות למצוא בתורה את ההיתר לעשות מה שלבכם חומד, "אחרי לבבכם". . .
בזכות שלושה דברים נברא העולם שנאמר בו בראשית ברא, בשביל חלה שקרויה ראשית עריסותכם, תרומה שנקראת ראשית דגנך, ובכורים שנאמר בהם ראשית ביכורי אדמתך. ”הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא“.
''ויאמר ה' סלחתי כדבריך''. כפי עוצם תשובתו ובקשתו של האדם כך עוצם הסליחה שהקב"ה סולח לו - ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך'' , כפי אופן דיבורך ובקשתך. )בוצינא דנהורא(
התורה הקדושה (פניני עין חמד, גיליון 589) לעיתים עלול האדם לחשוב חלילה, כי הנוסח בברכות המופיע בסידור מן הראוי לשנותו מתקופה לתקופה, שכן הניסוח לעתים נקבע על ידי רבותינו מלפני שנים רבות, ולעיתים נראה לנו במבט ראשוני, כי המצב השתנה. אולם עלינו לדעת, שאין כן הדבר. ומעשה שהיה - כך היה: ד"ר יצחק ש., המפקח על בתי הספר 'כוח הדיבור המאוחדים ' בדרום אפריקה, היה צריך לנסוע נסיעה ארוכה של -כ 760 ק"מ, מיוהנסבורג לעיר איסט־לונדון, לצורך עבודתו. אשתו רחל החליטה לנצל את ההזדמנות ולהצטרף אליו ,כדי לטייל בדרך ארוכה של כבישים צרים ופתלתלים, דרך מרהיבה שכללה הרים וגבעות, עמקים וגאיות, נופים מיוחדים של אפריקה וכן לדאוג לבעלה שלא יירדם חלילה בנסיעה הארוכה. מזג האוויר היה אמור להיות גשום וחם. יצחק ורעייתו החלו את נסיעתם באמירת תפילת הדרך. לאחר נסיעה רבת שעות הגיעו ללסוטו, ממלכה עצמאית המובלעת בתוך דרום אפריקה. הם החליטו ללון במלון המרכזי במקום, ולהמשיך למחרת בדרכם בכוחות רעננים. בשעת בוקר מוקדמת קמו בני הזוג, התפללו שחרית ויצאו לדרך. הפעם הכביש הצר היה מסוכן ביותר, וחייב נהיגה זהירה במיוחד. מימין היתמרו הרים וצוקים גבוהים , ומשמאל השתרעו מדרונות תלולים היורדים אל תהומות שקיצם לא נראה. נוסף לכך , החל לרדת גשם עז שהקשה על שדה הראייה. יצחק, ששימש כשליח ציבור ובעל קורא בבית הכנסת הגדול ביוהנסבורג, קרא את תפילת הדרך מילה במילה ובכוונה גדולה, בתקווה שלא יסטה, חלילה, באיזה סיבוב חד אל התהום הפעורה. אשתו ענתה "אמן" בכוונה ויצאה ידי חובתה, אבל כמה מילים מנוסח תפילת הדרך הפריעו לה משום מה. היא פנתה אל בעלה ואמרה: "נו, באמת! מדוע אי אפשר להסתפק באמירת "ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם?!" . מדוע צריך לומר בימינו את המילים " ותצילנו... מחיות רעות בדרך"? אולי אפשר להשמיט את המילים 'חיות רעות', הרי כבר לא מסתובבים - אפילו בכבישי אפריקה - אריות או נמרים. אין חיות רעות בכבישים!", סיימה את דבריה בנימה נחרצת. יצחק המשיך לאחוז בהגה, ופניו בחנו היטב את העיקול החד שנמצא לפניהם. הוא אמר בסבר פנים חמור מבלי להביט באשתו: "איך את מסוגלת להעלות על דעתך דבר כזה?! נוסח תפילה קדוש שקבעו חז"ל לא משנים! יש חיות רעות על הכביש או אין חיות רעות על הכביש - לא משנים את נוסח התפילה! ." בשנייה שבה סיים את דבריו נשמע רעש מחריד והורגשה חבטה אדירה. שני תיישים גדולים נחתו ממרומי ההר המסולע הסמוך על זגוגית רכבם וניפצו אותה לרסיסים! דמם של התיישים הותז לכל עבר , ולאחר שנחבטו ברכב עפו ונפלו ללא רוח חיים לצד הדרך. מעוצמת הנפילה המכונית סטתה שמאלה ונעצרה, כאשר גלגליה הקדמיים עומדים ממש על פי התהום .! היא הייתה בפאניקה גמורה, לא רק בגלל התאונה והמצב המסוכן , שאליו נקלעו, אלא בעיקר מהמילים שיצאו מפיה דקה קודם לכן "אין חיות רעות בכבישים! . " היא הייתה המומה מהעיתוי. מילותיו האחרונות של בעלה " - לא משנים את נוסח התפילה! - " חזרו והדהדו בראשה. מכוניתם התנדנדה בחריקה על פי התהום בחוסר שיווי משקל. "מהר! מהר!", צעק יצחק לעבר אשתו , שישבה לצדו, " תעברי מיד אל המושב האחורי! המכונית עלולה להידרדר למטה!" כמו בתוך חלום צייתה לו אשתו וזחלה לעבר המושב האחורי. החריקות פסקו והמכונית התייצבה. למזלם היו לבדם על הכביש השומם, ולא היו כלי רכב , שיפריעו להם בניסיון לחזור למסלול. יצחק נסע אחורה וקדימה כמה פעמים , עד שהצליח לחזור אל הכביש. אחרי זמן ממושך החל לנסוע. לא היה קל להמשיך בנסיעה עם חלון קדמי מנופץ, שברי זכוכית בכל פינה טבולים בדם תיישים, והרגשת בהלה , שעדיין לא פגה לחלוטין. בני הזוג הגיעו לאיזו עיירה קטנה , ושם מצאו מוסך נידח. להפתעתם , נמצאה שם זגוגית חלון חדשה , שהתאימה בדיוק למכונית הטויוטה שלהם. אחרי עיכוב של כשעה להתקנת הזגוגית, המשיכו הלאה בנסיעתם לאיסט-לונדון. כל הדרך לא הוציאה רעייתו הגה מפיה. היא ציפתה , שבעלה יאמר דבר מה , על מה שאירע להם, אבל גם הוא היה המום לגמרי ולא היה מסוגל לבטא את הזעזוע במילים. מאותו יום אשתו מספרת את סיפורה בכל הזדמנות, ומדגישה בסיום , שכעת היא מתפללת את כל תפילותיה , מבלי להרהר על שום מילה בסידור.
חוויית השבוע שלי
היתר,לב חומד,חלה,תרומה,ביכורים,בטלה,שעמום,סליחה,התורה,קדושה, אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ו
בעבד המלך" מובא: תפילה קצרה זו נוראה ונשגבה היא, ובארבע תיבות אלו 'אל נא רפא נא' יש בהן סודות עמוקים, כמובא בחכמי הקבלה, וכשמתפלל בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לו בתוך שאר חולי ישראל', ושלא בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לפלוני בן פלונית בתוך שאר חולי ישראל'.
"ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - היה אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע – זה היה אחד מהחטאים הגדולים של המרגלים!!! "ונהי בעיננו כחגבים" – ניחא, אפשר עוד להבין, אבל – "וכן היינו בעיניהם" מה בכך, מה אכפת לך איך אתה נראה בעיני אחרים?...
''זקְנָה איננה תוצאה של מספר מסוים של שנים. אדם מזדקן כי הוא נעשה אדיש ּומְאֺבָן. השנים אולי יקמטו לו את העור, אבל אדישות תקמט את הנשמה"
יהודי בא פעם אל הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור זיע"א וביקש תרופה למחלת השכחה, השיב לו הצדיק: כתוב בתורה "ולא תתורו" ובהמשך כתוב "למען תזכרו", וזוהי התרופה הכי טובה ומועילה לזיכרון.
כיבוד הורים (אור לנוער.) תקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב. לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: ’בודאי יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח להתרכז בלמוד מאוחר יותר?’ ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!" "אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!" "מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה, "לא קל להיות אשה אלמנה..." כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה, ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים! "והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות? "לא! כל מטרת הלמוד הייתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר הביתה ולעשות את שבקשה אמי!" וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו. הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת. "הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה. "אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד". על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללימודיך, מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!" כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה’" רחשו שפתיו, "אינני רוצה להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!" בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה. ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?" הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה. "אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצווה חשובה קיימת זה עתה, שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?" והנער עדיין שותק במבוכה. "כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך. ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה. אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?" או אז פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי", סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי". "אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם, ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה, מצוות כבוד אב ואם" *(מעשיהם של צדיקים). חוויית השבוע שלי
עבד,מלך,סודות,עמוקים,פלוני,חגבים,מרגלים,זקנה,מקומט,תרופה,זיכרון,כיבוד הורים, אמרי שפר י"ד סיון ה'תשע"ו
אם הגעת להחלטה עמוקה להשתנות - הדבר ישפיע בצורה חיובית על כל חייך.
המתעלם מהצרה הקטנה , מסתבך בצרה הגדולה.
השנים הם אויבו הגדול של מחנך כיתה. - הגיל מגביל.
וודא שאתה לומד משהו חדש מידי יום , אחרת לא התקדמת כלל.
כבוד תלמיד חכם (האמנתי ואדברה(. בשנות בחרותו למד החכם צבי זצ"ל בישיבה הרחק מבית הוריו, והתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים האמידים של העיירה. מאחר והיה מתמיד ושקדן גדול, הרבה לאחר בשובו מבית המדרש לאכסנייתו. הנהגה זו גרמה לשינוי משמעותי בבית מארחו, שבא לידי ביטוי בזמני הארוחות ובזמני השינה. מטבעם של דברים, גרם המצב למרמור רב בקרב בני הבית כלפי האורח, שכן הם לא ידעו להעריך את האוצר הגדול השוכן בקרבם. בשל כך, הפעילו לחצים כבדים על ראש משפחתם שיוציא את הבחור מן הבית. זמן רב נמשכו הלחצים, אך אביהם, בעל הבית, דחה אותם שוב ושוב, בנסותו להסביר להם כי אך זכות היא עבורם שבחור מתמיד ועילוי ישהה במחיצתם. האב שמר בעקביות על כבודו ומעמדו של ה"חכם צבי", וסרב לשמוע עליו כל ביקורת. הזמן חלף עבר, והלחצים מצד בני המשפחה הלכו וגברו. סימני שבירה החלו אט אט להסתמן בלבו של בעל הבית, וביום בהיר אחד הוא התפרץ. באותו יום נתקל הוא בבעיות קשות בעסקיו, שגרמו לו כעס ותסכול על מצבו האישי . בדיוק חלף על פניו הבחור המתמיד שנכנס כדרכו באיחור לבית מארחיו. הגיונו ושכלו לא עמדו לו באותה עת, והוא קרא לעברו של החכם צבי כמה קריאות בלתי נעימות, שהבהירו לבחור ביותר מרמז היכן היו מעדיפים בעלי אכסנייתו לראותו. שעה חלפה מהתקרית החמורה. סימני חרטה החלו לעלות בלבו של המארח, כשעל דלת הבית נשמעו דפיקות קלות. הוא מיהר לפתחה, והופתע לראות את פרנסיה של קהילה מכובדת ניצבים בפתח. הם בקשו מבעל הבית להפגיש אותם עם הבחור המתאכסן בביתו. בקשתם מהחכם צבי הייתה שיבוא לכהן כאב בית הדין בעירם. כתב הרבנות נחתם כנהוג, ובו ביום יצא החכם צבי לכיוון עירו החדשה. לפני צאתו פנה החכם צבי למארחו ואמר לו: 'היום, כאשר לא התגברת על עצמך, היה אמור להיות היום האחרון לשהותי בביתך, אך לא עמדת בניסיון ופגעת בי במילותיך. אילו היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה, ולא היית מתרעם על הקשיים שגרמתי לך על ידי לימוד התורה שלי, היית זוכה לבנים תלמידי חכמים. עתה שלא זכית כך, בנים עשירים יהיו לך, אך את הזכות לבנים תלמידי חכמים כבר הפסדת...'
חוויית השבוע שלי
להחלטה,להשתנות,ישפיע,חיובית,מתעלם,מסתבך,מחנך,חדש,מתקדם, אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ו
ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" נסוב "על החזן שאינו מקים ספר תורה להראות פני כתיבתו לכל". (הרמב"ן)
דברים שהתקשה בהם משה, ר"ת "משה": מ'נורה, ש'קל (וי"א ש'רצים(, ה'חודש = המולד.
" האוהב את שכיניו וכו' עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני"] יבמות ס"ג[
ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. האיש אשר יש לו טענות ולא שמח בחלקו, הוא רע בעיני ה'.
וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת (במדבר ג,מז( (המגיד מדובנא זי"ע) משל נפלא המשיל המגיד מדובנא זי"ע בדרכי האמונה והביטחון, מעשה בקבוצת אנשים עיוורים שהיו מהלכים יחדיו ברחובה של עיר, היה שם 'לץ' גדול שפנה אל העיוור הראשון שעמד בשורה ואמר לו בקול גדול (שישמעו כל בני לווייתו), הא לך מאה דינרים, ותן לכל אחד מחבריך ההולכים עמך כמה דינרים, ולא הניח ה'לץ' בידו אפילו דינר אחד, והנה כל העיוורים אשר אינם רואים מאומה ורק באוזניהם שמעו איך שהלץ אומר כן ל 'מנהיגם' תבעו מאתו את הממון המגיע להם, אך הלה הכחיש ואמר שלא הניח אותו אדם בידו אפילו דינר אחד, פנו נא אל השני ההולך לאחורי – אולי הוא קיבל את האוצר הגדול בידו, אך גם הלה טען לאמור שלא הגיע לידיו שום ממון כלל וכלל, לא האמינו להם כל בני הקבוצה, והחלו מריבים באלו השניים – החזירו מהר את ה 'גזלה' אשר בידכם, והללו בשלהם – לא בא מאומה לידינו, וכך נעשית שם מהומה ומריבה גדולה. והנמשל, כל באי עולם עיוורים הם בעיני שכלם, וחושבים ומדמים בנפשם שפלוני ופלוני ממון יש להם, ותצא נפשם מרוב קנאת איש מרעהו, ולא עוד אלא שעומד ומחשב עד כמה עושרו של רעהו נלקח ממנו ועל חשבון שלו – בהשיגו את גבולו וכיו"ב. ובאמת – לא דובים ולא יער, אף לזה אין מאומה בידו וגם להלה אין ממון, ואף אם יש לו, יש לו כמה וכמה דאגות וטרדות, אלא שנראה לך כך מחמת... וכו'. וכי אילו היו יודעים היו חוסכים מעצמם כל קנאה ויגון. חוויית השבוע שלי ארור,חזן,מקים,משה,מנורה,שרצים,המולד,אוהב,מתאוננים,שמח בחלקו,גולגולת,
אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ו
והאספסוף אשר בקרבו" (יא, ד( - אמר ר' אייזל חריף: ה"אספסוף" אלו בעלי אסיפות. טיפוס של עסקנים, שכל פעולותיהם וכוחם אינו אלא באסיפות. מכנסים כינוסים ומושיבים ישיבות...
שלמה המלך אומר "אשת חייל מי ימצא", ובסוף אומר "רבות בנות עשו חיל"- תחליט- קשה למצוא או יש הרבה כאלה?! התירוץ פשוט: בנות (לפני החתונה) - יש הרבה שעוזרות ועושות המון, אבל אחרי הנישואים - האם הן באמת עושות או שהן עייפות ממה שעשו בבית אביהן ?...
שלמות הפעולה מורה על שלמות הפועל.
שמח בחור בילדותך ודע, כי על כל אלה יביאך ה' במשפט. (מעשה אבות)
שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד (ו, ד). יסופר כי פעם אחת עורר לאחד שהיה קורא קריאת שמע וחוזר כמה פעמים על כל תיבה, וכשהלה התנצל על מה שנוהג כך שהרי אמרו במסכת ברכות (ט:) "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנום", העיר לו החזון איש בתוכחת חן ובחיוך, האם ברצונך להיות ב"הקפאה".
שמעתי דבר נחמד, שכאשר שנים מתחתנים, הרי הם "ביחד" המילה ביחד מורכבת מב' וד', וח' וי' האות המפרידה בין ב' וד' היא ג' והאות המפרידה בין ח' וי' היא ט'. נמצא שכשרוצים לפרק את הביחד, נותנים גט. )הגר"ח קנייבסקי שליט"א(
שמעתי מחסיד ישיש שהרבי ר' בונם זי"ע אמר ליישב קושית הרשב"א ז"ל, מאי טעמא לא מברכין על מצות צדקה, ואמר ז"ל, דאם נצריך לאדם לעשות ברכה על נתינת צדקה כמו על כל מצוה ומצוה, יצטרך להכנה גדולה בנקיות וטבילה, ולומר 'לשם יחוד' בכוונה גדולה, וכדומה, ובין כך, ימות העני ברעב. לזאת לא הצריכה התורה שום ברכה והכנה, כדי שלא יהיה לאדם שום תירוץ שאינו מוכן עוד לעשות ברכה. (שיח שרפי קודש ערך צדקה אות ז')
שמעתי פעם מאת הגה"צ אב"ד פאקש זצ"ל: הנה כשאנו קושרים קשר תפילין אנו מניחים של יד ראשונה ולאחריה של ראש , ואילו כשאנו חולצים את התפילין חולצים קודם את של ראש ולאחר מכן את של יד, נמצא שאף פעם אין התפילין של ראש לבדו על האדם, שהרי מניחים אותו לאחר השל יד וחולצים אותו קודם, וכל זה לרמז בא שהראש כשהוא בפני עצמו אינו טוב – מוח לבדו - שכל גרידא אינו טוב, כי בשכל יכולים לפעמים להפך רע לטוב וטוב לרע, שמוחו ודעתו נוטים אחרת,ואומרים לו שהדרך ההיא טובה יותר, אבל השל יד המונח כנגד הלב שאני, כי לב של יהודי מרגיש על נכונה מהו האור ומהו היפכו.
התורה מעדנת להלן סיפור המעובד מתוך הספר "להתעדן באהבתך", המצטט מתוך הספר 'דרך עץ החיים ' סיפור מאלף שהתרחש עימו, הממחיש עד כמה אור התורה מחייה ומעדן את לומדה בעולם הזה, ומאידך ממחיש , כיצד נראה אדם ללא התורה הקדושה : היה זה בצהרי יום, כאשר הטלפון צלצל. מהעבר השני היה אחד מראשי המוסדות וכה סיפר: אחת הבנות הלומדת במוסדו, עומדת לבוא בשעה טובה בברית אירוסין עם בן תורה ירא ה' , והיום בערב עתידים להיערך האירוסין. אלא מה? החתן יידע את זוגתו לעתיד, כי בעבר סבל ממחלת לב, ובמשך מספר חודשים פרפר בין מוות לחיים, לבסוף, הבריא לחלוטין וכיום אינו סובל ממאומה. בידו מסמך רפואי המאשר עובדה זו. מלכתחילה לא רצה לדבר, אך לאחר שהבין כי הרבנים, שיבואו לאירוסין , ישיחו אודות הנס שנעשה לו לפני שנים, החליט להקדים ולספר בעצמו. מובן שבני משפחת הכלה נלחצו מאוד . על אתר יצרו קשר עם מנהל המוסד שבו לומדת בתם, כדי להיוועץ עמו מה לעשות. ברם, הלה, אינו יודע לקרוא מסמך הרפואי, ועל כן ביקש את עזרתי. המקרה נגע לליבי, ומיהרתי להתקשר עם אחד מעסקני הרפואה הידועים בירושלים. הלה חקר על פרטי המקרה, ונתן לי את שמו של פרופ ' מאד בכיר. פניתי להתקשר, אך לא עלה בידי להשיגו. בכל פעם נעניתי על ידי אחת משלוש מזכירותיו, כי הוא עסוק. כאשר חלפה מחצית השעה , והטלפונים לא נשאו פרי, החלטתי לעשות מעשה. עליתי על מונית ונסעתי אל בית הרפואה בתקווה כי אצליח לאתרו ע''מ שיוכל לומר לי , מה מצב החתן. כאשר הגעתי לשם, עבר בגווי רעד קל. מולי חלף רופא , שנראה כפרופ . ' הצצה בתג הזיהוי שעל חלוקו העלתה , כי מדובר ברופא אותו אני מחפש. ראיתי בכך את יד ההשגחה, ניגשתי אליו ביראת כבוד וסיפרתי לו, כי אני זקוק לו. הוא שאל מדוע, וסיפרתי לו על החתן והכלה העומדים לבוא הערב בברית האירוסין, כאשר החתן סיפר על בעיה רפואית ממנה סבל בעברו, והכלה ומשפחתה אינם יודעים כיצד להתייחס לכך. באותה עת צעדנו לכיוון המחלקה . המשכתי ואמרתי, כי בני משפחת הכלה מוכנים לשלם ככל שיידרש עבור חוות דעתו אלא שהעניין דחוף ביותר. " ומה אתה רוצה? " חקר, אמרתי לו, כי בכיסי מצוי המסמך הרפואי. שלפתי מכיסי את המסמך, פתחתי את הדף המקופל, וביקשתי בעדינות, כי יואיל בטובו להעיף מבט ולחוות את דעתו. לתגובתו לא פיללתי בחלומותיי הגרועים ביותר. הלה נעמד על מקומו והתפרץ לעברי: "חצוף שכמוך! פרא אדם, חסר תרבות!" צווח כשגרונו מאדים. זעקותיו הרעידו את הפרוזדור. עוברים ושבים עצרו ממהלכם והתבוננו בנו. הפרופ ' לא נרגע: "איך אתה מעיז לפנות אליי כך, במסדרון?! אינך מתבייש?!". ניסיתי להסביר , שניסיתי לקבוע פגישה דרך אחת משלוש מזכירותיו, אך לשווא. הלה מיאן להירגע. כאשר הבינותי, שאין סיכוי להרגיע את הפרופ ' שגאוותו נפגעה, הסתלקתי כלעומת שבאתי. כאשר עמדתי לעזוב הגיעה לאוזניי קריאתו של הפרופ' ''בוא הנה לרגע ." נעצרתי, ולתומי סברתי, כי הוא התרכך, ועתה יואיל לענות לשאלתי. בצעדים מאוששים חזרתי על עקבותיי וניסיתי להגיש לפניו את הדף, אך הוא, בראותו את הדף בידי, כמעט ולקה בשבץ מוחי בו במקום. הוא צווח כמטורף: "שלא תעז להראות לי את המסמך! רציתי רק לשאול אותך שאלה ." נעמדתי במקומי, והלה המשיך: "אם הייתי בא לישיבתך, ושואל את ראש הישיבה שלך שאלה בתלמוד כשהוא הולך בפרוזדור, האם הוא היה מסתכל עליי בכלל "?! ליבי התמלא ברחמים על הפרופ ' הגאה וכך אמרתי לו: "פרופ ' נכבד , חבל שלא זכית להכיר את גדולי ישראל. הם היו קשובים לכל שאלה של ילד קטן שתפס אותם ברחוב“. דבריי לא התקבלו על ליבו הנפוח. יצאתי משם ומחשבות געגוע הציפו אותי. נזכרתי בימי צעירותי, כאשר למדתי בישיבת 'קול תורה', בהם הרביץ תורה הגאון 'ר שלמה זלמן אוירבך זצ“ל. פעמים רבות, הטרדנו את ראש הישיבה בשאלות נערים. מעולם לא ראינו אצלו קוצר רוח או חוסר סבלנות, תמיד במאור פנים והיה משיב על השאלות בטוב טעם ודעת. נזכרתי כיצד בימי זקנותו כאשר בחורי הישיבה המבוגרים לא הניחו לאף בחור צעיר לגשת ולהטרידו בשאלות. ידענו, הצעירים, כי הזמן היחיד בו ניתן 'לתפוס ' את ראש הישיבה ולהתבשם מגדלותו וקומת הענק שבו, הוא ברדתו במדרגות או בלכתו במסדרון... כאשר שבתי לבית, יצרתי קשר עם אותו עסקן רפואי ובישרתי לו, שלא הצלחתי להיעזר בפרופ ' הנכבד. על אתר הפנה אותי לפרופסור אחר, והורה לי להתקשר למרפאתו. בלב חשש התקשרתי, מעבר לקו נעניתי בקולה של המזכירה. התפלאתי, כאשר המזכירה העבירה אותי ללא המתנה ארוכה, היישר אל הפרופסור, ששאל לרצוני בקול אדיב במיוחד. הוא האזין בקשב לדבריי, וכאשר סיימתי אמר: "אני יוצא לביתי ברגעים אלו ממש, שלח את המסמך לביתי בפקס, וכאשר אגיע בעוד שעה - אעיין בו ואשיב לך מיד ." מיהרתי לעשות כדבריו, וכעבור שעה התקשרתי אליו. בפיו הייתה הרצאה שלימה על המחלה, פרטיה ואופני ריפוייה. בסבלנות החל להסביר לי שלב אחר שלב, את המידע שברשותו. אך אני, שידעתי עד כמה נפשם של בני משפחת הכלה יוצאת לשמוע את התשובה הסופית, לא הייתי מסוגל להאזין לכל זאת. בעדינות קטעתי אותו והסברתי לו כי זקוק אני לתשובה קצרה וחד משמעית לשאלה. האם הבחור בריא כיום, והאם יש ממה לחשוש בעתיד. הוא כעס עליי. "האינך חושב שלכלה מגיע לדעת את כל הפרטים , ?! הגם אם אענה שהחתן בריא, ואתה תלך ותאמר זאת לבני משפחתה הכלה עלולה להיכנס לדמיונות, ולקום בכל בוקר בבהלה, שמא בעלה אינו נושם ." "ובכל זאת שמא תואיל לענות בקצרה, מהי התשובה?", התחננתי. " מוכן אני בתנאי שתבטיח שלא תטרוק את השפופרת ותרוץ לספר למשפחת הכלה ." כאשר ניתנה הבטחתי, נשמעה תשובתו " : הבחור בריא לחלוטין, ואין סיבה לחשוש!". הודיתי לו ולפני שהנחתי את השפופרת, אמרתי: "אדוני הפרופ , ' אני ממש מעריץ אותך ואת היחס שלך' ! שתיקה קצרה שררה, ואחריה נשמע קולו: "אני מבין למה אתה מתכוון, ורוצה לומר לך, כי יש סיבה להתנהגותי השונה מרופאים אחרים. בצעירותי למדתי בישיבה, (*)וכאשר עזבתי לטובת לימודי רפואה, הבטחתי , כי לא יעבור עליי יום בלא לימוד דף גמרא. וזה מה ששומר עליי עד היום. היה שלום!". הנחתי את השפופרת במקומה, ליבי נפעם ונרגש ודמעת התרגשות בעיני י. (*) אין מטרתנו חלילה לומר שטוב עשה כשעזב את לימודי הישיבה לטובת הרפואה אלא ללמד כי התורה מעדכנת ולכן התנהגותו הייתה שונה מקרב הרופאים האחרים.
איש הדגל (הרב בנימין בירנצוייג) מעשה מחיי היום יום, סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצוק"ל, המבטא מאד את הצורך של כל אחד מאיתנו, לא לאבד אף פעם גם ברגשי רוממות וקדושה, את המחשבה על הקיום של השני, על ההתחשבות בקיום של השני, שרק כך היחידים יכולים לחיות כחברה בונה ומעצימה. באחד מבתי הכנסת בירושלים הגיע יום אחד אדם, נעמד במקומו כשמסביבו כמה אנשים רגועים שכמוהו קמו עכשיו משנתם, אלא שהוא החליט באותו יום שהוא 'מלאך' ומשכך ההכנות והתפילה היו בהתאם.... וכך אחרי הכנות הוא לקח את הטלית עצם את עיניו והרים את הטלית מעל ראשו ובסיבוב חד וחזק סיבב את הטלית מסביב פניו כנהוג, ורק שהוא מגודל כוונותיו השתדל לעשות עיטוף זה בכל הכח, וכך בעוד הוא עומד עטוף בטליתו, שני האנשים הרגועים שעמדו לידו יצאו בדרך לביתם עם עיניים נפוחות שאינם ניתנות לפתיחה עקב ההצלפה חסרת הרחמים שזכו מציציותיו של אותו 'צדיק'. וכך אחר שה'צדיק' נרגע מגודל מצוות עטיפת הטלית, התקדם הלאה לאמירת פסוקי דזמרה, וכך בכל ההתלהבות בקולות וברקים לא 'כמונה מעות' אלא כמונה פגזים הוא אמר את הפסוקי דזמרה כך שאף אחד בבית כנסת כבר לא יכל לכוון מאומה, וכך הוא הגיע ל'אז ישיר' ושם כידוע כתוב שיש לאומרו בשמחה גדולה כאילו הוא עבר את הים, והוא עשה זאת ממש כאילו יוצא ממצרים רק שהוא לא שם לב שהציבור כבר בשמע ישראל אילץ אותם לעבור יחד איתו את הים! וכשהוא התחיל לומר 'נשמת' שכידוע בספרים שיש ענין לאומרו ברוב עם, וכך כשהחזן כבר מנמיך את קולו ב'גאל ישראל', ה'צדיק' ההוא מחליט לזכות אותם במצווה העצומה והנדירה של אמירת 'נשמת' ברוב עם. וכך ממשיך ר' שולם לתאר מפעולותיו של אותו צדיק, שהנה סוף סוף הגיע הוא לתפילת הלחש והלז חיפש לו פינה בה הוא יוכל לקיים בהידור את 'כל עצמותי תאמרנה' והמקום היחיד שהוא מצא זה במעבר קרוב לכניסה לבית כנסת שם לא צפוף ואין סטנדרים שמפריעים לתפילת ה'כל עצמותי תאמרנה' שלו, וכך הוא התעצם בתפילתו ללא משים שהציבור כבר גמר התפילה וא"א לעבור, עד יעבור 'זעם'! אומר ר' שולם, יש לזכור תמיד גם כשאדם מגיע לדרגה גבוהה הוא צריך לזכור שאסור שזה יהיה על חשבון השני אסור לפעול עוולה על השני! לכל אחד יש את הדגל שלו את הזהות והקיום שלו! אדם תמיד חייב להרגיש את השני גם כשעוסק במצוות ובכל מצב חובה להרגיש את השני ולכבדו! ההנחה הפשוטה שיש קיום של אחרים לידי, היא הערובה לחיי אנוש תקינים וראויים חוויית השבוע שלי
אספסוף,עסקנים,כינוסים,ישיבות,אשת חייל,שלמות,הקפאה,מתחתנים,גט,תפילין,
אמרי שפר י' סיון ה'תשע"ו
בזכות ההתעקשות - לא מצאנו בתורה שום מצווה שיש לה מועד להשלמה בזמן אחר, חוץ מקרבן הפסח . זאת משום שיהודים ביקשו והתחננו "למה נגרע ". אף גאולתם של ישראל תהיה – כך אם יתעקשו ויתאמצו בלב ונפש לזכות לגאולה, תבוא הישועה.
" הענווה אינה נמנית במניין המצוות, כי אילו הייתה מצווה כזאת, היו אנשים מרגישים גאווה על שנוסף לכל מעלותיהם יש בהם גם ענווה" (הבעש"ט(
"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם" (במדבר יב,ג). ראשי התיבות של 'אדם' הם א ברהם, ד וד, מ שה, שלושה שהצטיינו במידת הענווה. אברהם אמר "ואנוכי עפר ואפר"; דוד אמר "ואנוכי תולעת ולא איש"; והגדיל משה בענוותנותו ואמר "ונחנו מה". (של"ה)
והייתם לי סגולה מכל העמים. אפילו חוש הריח של אומות העולם מצביע על כך; הללו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו מגבירים ומחזקים את הידיעה הברורה כי תפקיד לנו, לקיים את העולם! עם סגולה! האוצר אצלנו! רק לגלות ולהשתמש.
ישועה נפלאה (פניני עין חמד, עלון 534) עד כמה עלינו להיות קשובים ל'דעת תורה' ולהתחזק באמונה שלמה, במה שאומר הצדיק ואף אם אין אנו מבינים, מדוע ולמה אמר הצדיק, עלינו לדבוק במה שאמר ובעז"ה נזכה לראות ישועות, כפי שהתרחש בסיפורינו: בעל מוסד לקירוב רחוקים במרכז, הגיע לפני מספר חודשים אל מעונו של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, כדי להתייעץ עימו. במהלך השיחה, פירט באוזני רבנו את בעיותיו הכלכליות הקשות בשנה האחרונה. "אני מצוי בחובות גדולים המסתכמים בסכום של עשרים וארבע אלף דולר!", אמר, "אני לא יכול להמשיך עם מלאכת קירוב הרחוקים, זה מקשה עליי ועל משפחתי" . רבנו שמע במשך דקות ארוכות את דבריו והשיב לו בחיוך: "אם אתה עוסק בקירוב, תמשיך למרות הקשיים המרובים. אל דאגה, יהיה בסדר". וכך, מביתו של רבנו הוא יצא עם החלטה חד משמעית להמשיך בדרך הקירוב, על אף שאינו יודע ומבין מהיכן תבוא הישועה . לא עברו מספר שבועות ומבנה המוסד, הממוקם בגוש-דן, היה זקוק לשיפוץ קל. מיודענו החליט לגשת למלאכה ותוך כדי השיפוץ הבחין במספר עכברים המתרוצצים במקום. הוא כבר לא ידע את נפשו, אך זכר את דברי רבנו והמשיך הלאה במלאכת השיפוץ, תוך שהוא רוכש פיתיון לעכברים כדי לבדוק , היכן המקום בו הם שוהים בתוך המבנה. לאחר שגילה כי מאחורי אחד הארונות ישנו חור קטן, הוא הרחיב אותו וגילה בו משפחה עֲנֵפָה של עכברים המסתירים שתיי קופסאות מאובקות מלאות מטבעות כסף ישנות. בתחילה היה בטוח , כי מדובר במטבעות ששוויין אפסי, אך לאחר שפנה למומחה עתיקות גילה , כי מדובר במטבעות מזמן הבריטים וכי כל מטבע שווה 160 דולר. במקביל, פנה לאחד הרבנים, כדי להתייעץ עימו , אם מותר לו לעשות שימוש במטבעות. יחד הם עסקו בסוגיה בפרק 'אלו מציאות', ומצאו תוס' המתייחס למקרה כזה ומסיק , כי מותר לעשות בהן שימוש. הוא חזר לביתו, ספר את המטבעות וגילה כי בשתי הקופסאות יחד ישנם 150 מטבעות, כשסכום שוויין מגיע ל 24 אלף דולר. בדיוק הסכום שרבץ על כתפיו. רק אז הבין את דברי רבנו: "תמשיך בקירוב יהיה בסדר ." ֵ
חוויית השבוע שלי
נגרע,התעקשות,השלמה,ישועה,ענווה,אדם,אברהם,דוד,משה,עפר ואפר,תולעת,אוצר,
אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ו
''אדם נוצר כדי להרים את השמים". (ר' מנחם מנדל (מקוצק))
הצלחה אינה מקרית אלא בחירה יומיומית.
הרה"ק רבי איתמר מנאדבורנא זיע"א (יומא דהילולא כ"ב סיון) היה אומר תדיר:ה אף כי אמת נכון הדבר שיש בכל אדם חסרונות ואין לך אדם ללא חסרון ומגרעת, אך האדם צריך להביט על חברו כמו על עצמו, כשם שהוא יכול לסבול את עצמו על אף כל החסרונות והמגרעות שיש בו, שהרי גם הוא ככל האדם אינו האדם השלם, אלא שהוא מעלים עין מן החסרונות של עצמו ורואה רק את המעלות כך הוא מחויב לסבול את חברו ולראות רק את מעלותיו. וזה שאומר הכתוב "ואהבת לרעך" והעצה לזה יהא "כמוך" שתסתכל עליו כמו על עצמך.
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים. במדרש פליאה: 'מכאן שמדליקין נרות בשבת'. ויש לפרש, דהנה קשה מה היתה טענתם, הלא אפשר לטעום במן כל טעם שהיו רוצים. אלא כתוב בגמרא על הפסוק "המאכילך מן במדבר למען ענותך" אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, כלומר שאף שהיה אפשר לטעום בהם טעם של כל דבר אך הם לא ראו רק מן, וזה היה טענת ישראל. ומזה אפשר ללמוד שצריך להדליק נרות בשבת, שעל ידי זה יראה את מה שאוכל וכך יהיה לו עונג שבת. )חומת אנך להחיד"א - בשם רבי אליעזר די אבילה(
התורה מגנא ומצלא (פניני עין חמד, גליון 588)
להלן סיפור מופלא המעובד מ'ווי העמודים' המלמדנו עד כמה התורה מגינה ומצילה את לומדיה. ומעשה שהיה - כך היה: בבית המדרש 'בית יהושע' הממוקם בפינת רח' מנחת יצחק ורח' קדושת אהרן בירושלים, מתקיים מידי יום שיעור על ידי המג"ש הנכבד פה מפיק מרגליות הגאון רבי ישראל מנשה רייזמן שליט"א, כאשר נושא השיעור הוא בירור סוגיות הנלמדות מפרשת השבוע, השיעור נמסר בטוב טעם, ומושך אליו לומדים רבים. לאחר השיעור בסביבות השעה 10:10 עוזבים בבת אחת קרוב למאה איש את המקום, ורובם פונים לתחנת האוטובוס הסמוכה, כדי לנסוע למחוז חפצם. ביום שלישי ר"ח חשון ו ה'תשע"ו בבוקר, בסביבות השעה 15:10 אירע פיגוע נורא ברחוב מלכי ישראל' בירושלים, כאשר מחבל שנסע עם רכב של 'בזק' דרס מספר אנשים מיקירי קרתא בירושלם בתחנת אוטובוס ולאחר מכן עוד יצא עם גרזן והכה במכות אכזריות את הרב פסח קרישבסקי שליט"א, שרק בדרך נס בחסדי השי"ת יצא בחיים ממכות אכזריות כאלו. יושבי השיעור שגם הם שמעו על הפיגוע הדבר הזכיר להם משהו מעומעם על רכב של חברת 'בזק ' שהסתובב בימים האחרונים בסביבות השיעור, כדי להיות בטוחים בדבר, הלכו לבדוק במצלמות הפרוסות ברח' קדושת אהרן. ואכן במצלמות נראה היטב איך שאותו רכב של בזק נוסע בימים האחרונים הלוך וחזור בסביבות בית המדרש, בסביבות השעה 10 , כדי לבדוק כיצד יוצאים לומדי השיעור מבית המדרש. ביום שלישי ר"ח חשוון התמקם הרכב של 'בזק' ובזוית פגיעה לכיוון התחנה, שם ממתינים יוצאי השיעור לאחר השיעור, כשהגיע השעה 10:10 ואף אחד אינו יוצא מבית המדרש, רואים במצלמות איך שהמחבל שנראה מאד מתוח, יוצא מהרכב, וניגש לכיוון בית המדרש, ועולה ויורד מספר פעמים בעצבנות במדרגות המובילות לבית המדרש . כשראה שאין שם אף אחד, נכנס בעצבנות לרכבו, ושעט לכיוון מלכי ישראל, כאשר הסוף ידוע שכמה דקות לאחר מכן, הגיע הידיעה על הפיגוע הנורא שאירע ברח' מלכי ישראל שם קיפח את חייו, הרב ישעיה קרישבסקי הי"ד, והרב פסח קרישבסקי נפצע קשה, ובחסדי שמים כבר הולך ומחלים מהפציעות האכזריות של המחבל. מה קרה שביום שלישי ר"ח חשוון לא התקיים שיעור, שהוא דבר נדיר לכשעצמו, שכמעט ולא אירע שהשיעור התבטל, וגם בימים שהמג"ש הרב ישראל מנשה רייזמן אינו יכול להגיע, יש מג"ש שמחליף אותו. על ההשגח ההפרטית סיפר הרב ישראל מנשה רייזמן בעצמו בשיעור שהתקיים ביום ראשון , ה חשוןו ה'תשע"ו וכך סיפר: בחודש אלול הזמינו אותי להגיע לאנטוורפן לחזק את הציבור בדברי התעוררות . בקשות כאלו, אני מקבל מידי פעם, ואני דוחה את כולם, כי מסירת שיעורים יש לי גם בארץ, וגם זיכוי הרבים, ואיני רואה שום טעם לנסוע לחו"ל. גם הפעם דחיתי אותם, ואמרתי להם בצורה יפה אבל ברורה, שאיני מעוניין לבא, אולם המזמין לא הרפה וניסה שוב ושוב לשכנע אותי להגיע, עד שבשלב מסוים אמרתי 'טוב', והבטחתי להגיע לדרוש בראש חודש חשון. ולאחר מספר ימים ניסיתי לחזור בי בשיחה עם אותו יהודי מאנטוורפן, אולם נמסר לי שדבר הביקור כבר פורסם בבתי הכנסת וכבר לא ניתן לבטל את הפרסום .ממשיך הרב רייזמן לספר בשיעור, לא הפסקתי לחשוב בלילה, למה הפעם הסכמתי לנסוע, לא היה לזה שום סיבה הגיונית, הרי זיכוי הרבים יש לי כאן בארץ ישראל, הטיסה לא תביא לי כבוד או כסף, ולא היה לי שום סיבה להסכים. אך את הנעשה אין להשיב, וגם אם איני מבין למה, מכל מקום כיון שהתחייבתי לבא, קיימתי את הבטחתי, ואכן התכוונתי לנסיעה לאנטוורפן. יום לפני הטיסה שאלתי את ר' שמואל יעקב, הממונה על השיעור, אם צריך להביא ממלא מקום, הוא הלך והתייעץ עם הלומדים ומשום מה הם השיבו שאין צורך בממלא מקום, ולכן הודיע לכולם שמחר ביום שלישי ר"ח חשון ו לא יתקיים שיעור. את ההודעה הזו, ברוך השם לא קיבל המחבל, וכך המתין זמן מה, וכשראה שאף אחד לא יוצא - חיפש ל"ע קרבנות אחרים. לאחר מעשה כבר הבנתי למפרע, מדוע הזמין לי הקב"ה לענות תשובה חיובית שלא כטבעי על הנסיעה לאנטוורפן. כל זאת כדי שבאותו היום שהערבי זמם להשחית, לא יתקיים שיעור, ואף אחד לא יצא מפה בשעה 10:10 , וכך בחסדי שמים נמנע פיגוע נורא רב נפגעים. וכבר אמרו חז"ל, תורה מגנא ומצלא, אף בעידנא דלא עסיק ביה, ומה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה. חוויית השבוע שלי
נוצר,שמים,הצלחה,בחירה,תדיר,חסרונות,מגרעת,לסבול,מעלים עין,מעלות,דגה,נרות,
אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ו
במקום לתת לעצמך סיבות למה אתה לא יכול, תחפש לעצמך סיבות למה אתה כן יכול... וה' ייתן לך הזדמנות נוספת...
''בספר החיים" (לרבי חיים אחי המהר"ל מפראג) כתב: גמר"א ראשי תיבות ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל, (וכמו שכתוב:) "מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל , "כשיהודי דבוק לגמרא - שומרים עליו מלאכים".
'דברי תורה, קשה לקנותן ככלי זהב וקל לאבדן ככלי זכוכית!', )חגיגה טו.)
"יש בחורי ישיבות שהולכים לישון בבוקר שבועות וקמים בתקיעת שופר של אלול" (המשגיח ר' יחזקאל לווינשטיין)
דווקא בל''ג בעומר סיפר לי אחד מ'בעלי המעשה' שזכה לקחת לאת"ק מירון את הגה"ח ר' שמחה מונד זצ"ל מחסידי קמאי. כל ימיו היה ר' שמחה נוסע למירון בל"ג בעומר, ואף בהיותו למעלה מבן תשעים שנה לא וויתר על כך, ובאו עמו כמה אברכים לעזרו ולתמכו בכל הדרך הארוכה, משנשאל רבי שמחה, הרי כל כך קשה עליו ועל מלוויו להביאו ביום ל"ג בעומר למירון, ועל כולנה קשה היא עליכם העליה להר ברגל, והרי אפשר ליסע ביום אחר כשאין טורח הדרך רבה כל כך. ענה רבי שמחה והסביר, הרי לך הפרש וחילוק גדול בין העליה לציון הקדוש בכל השנה לבין העליה בל"ג בעומר, דהרי מדרך העולם, כשבא מאן דהו לביתו של ה 'גביר' להתרימו לצרכי צדקה, מתיישב הגביר ובודק את ה'המלצות' שבידו וכו', ואם מחליט הגביר כי בקשה זו חשובה היא הרי הוא מעניק לו נתינה הגונה, אך בהגיע הגביר לסעודת נישואי בנו, הינו מפזר מממונו בהרחבה לכל הפושט יד, ואינו מעיין בטיבם של המבקשים, כי הרי עתה 'עת שמחה' היא לו . כיו"ב נמי אצל רשב"י – כי יום ל"ג בעומר הוא זמן 'הילולא' שלו, והריהו עומד ומשפיע על כל המשתתפים שפע ברכות וכל טוב, מבלי לבדוק בציציותיהם. האם נכונה בקשתם וכדומה, אלא הוא מעניק ומשפיע השפעות טובות בלי גבול.
חוויית השבוע שלי
סיבות,הזדמנות,גבריאל,מיכאל,רפאל,אוריאל,מימיני,משמאלי,מלפני,מאחורי,שכינת אל, אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ו
אמר הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה"אמרי אמת" מגור זיע"א (יומא דהילולא ו' סיון) הא דאמרי אינשי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, אמת נכון הוא הדבר כשבחוץ נושבת רוח מצויה, אזי אכן התפוח נופל בדרך כלל סמוך לעץ, אבל כאשר נושבת בחוץ רוח פרצים, אזי התפוח יכול ליפול רחוק מאוד.
בפירוש "תפלה לדוד" על התהלים כתב דלפי דברי הגה"ק בעל "עמק המלך" הנ''ל , שאמירת התהלים בכוונה מהוה הצלה ופדיון מכל הצרות והפורענות , יתכן אם כן דמטעם זה חיבר דוד המלך ע"ה ק"ן מזמורים כמספר "פדיון" לרמז דעל ידי לימוד מזמורים הללו בכוונה יפדה את עצמו מכל מיני פורעניות .
הבן אדם היחיד שאתה צריך להשתדל להיות 'יותר טוב' ממנו הוא אתה בעצמך, ביום האתמול...
' הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד' (רבי חיים קרייזווירט זי"ע)
וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב...(כו',כז') (הרב ישראל ליוש) הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר על פסוק זה סיפור המתאר באופן נפלא כיצד ניצל היהודי ע"י האויב בעצמו המבקש כל העת רעתו, ואילו האויב נפל לפניו לחרב. מעשה שהיה כך היה, בעיירת דברצין היה רב יהודי צדיק וקדוש, כל תושבי העיירה יהודים וגויים כאחד העריכו אותו מאוד, כולם היו סרים למרותו, ואף הגויים היו שוחרים אל פתחו לשמוע את עצתו. דבר זה הפריע מאוד למושל העיר שהיה ידוע כרשע מרושע, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שאותו כולם כ"כ שונאים , למרות היותו מושל העיר, ואילו את הרב כולם אוהבים ומעריכים. ברשעותו טיכס המושל עצה כיצד יוכל להיפטר מאותו רב צדיק, הוא העליל עליו עלילה שכביכול ריגל נגד השלטון. הרב נשפט ע"י המושל עצמו וחבר מושבעים שהיו מחבר מרעיו, ונדון למוות. שמח המושל שמחה גדולה על שהצליח להפטר מן הרב, עלה על מרכבתו ההדורה ונסע לביתו, והנה בדרך עברו דרך יער, ולפתע נשבר אחד מגלגלי הכרכרה, היא התהפכה והמושל יצא בנס ללא כל פגע, אך הרוכב שלו נפצע קשה מאוד, חמתו של המושל בערה בו ובלבו חשב כי אין זה סתם מקרה, בוודאי מישהו חיבל בכוונה בכרכרה שלו כדי שהוא יהרג. בעוד משרתיו של המושל מנסים לתקן את הגלגל השבור, נשמע לפתע קול שקשוק גלגלים, הנה עגלה עוברת. צוה המושל לעצור את העגלה ולצוות על העגלון להסיעו אל אחוזתו. עגלה רעועה זו היתה , וסוסים כחושים רתומים לה, ממש לא לפי כבודו של המושל, אך לא היתה לו כל ברירה, הרי רוצה הוא לצאת מן היער ולהגיע לארמונו מהר ככל האפשר. בהגיעם אל הארמון בעוד המושל יושב עדיין בעגלה הרעועה, מותש וחבול מהקורות אותו ביער, הגיעו שני שוטרים ומספרים למושל כי הרב של דברצין ברח מן הכלא, וישנה שמועה שהוא שם פעמיו אל מעבר הגבול, ובכוונתו לצאת מגבולות המדינה, שם כבר אי אפשר על פי חוקי המדינה לתפוס אותו. המושל לא ידע את נפשו מרוב כעס, וצעק בקולי קולות, 'אני בעצמי אסע ואתפוס אותו, לא אתן לו לברוח לי מתחת לאפי!', הוא צוה על העגלון בעל העגלה הרעועה להמשיך וליסוע אל כיוון מעבר הגבול. אך לפני שהחלו בנסיעתם, ציוה על משרתיו להחליף את הסוסים הכחושים בסוסים טובים ומשובחים, כך יוכל להגיע בקלות ובמהירות אל מעבר הגבול. שני השוטרים באו בעקבותיו, והמושל מזרז את העגלון שיסע במהירות לרדוף אחר הרב הבורח. גשר צר מאוד שרחבו רק כרוחב עגלת סוסים אחת, קישר בין שני צידי הגבול, מצידו האחד גבול המדינה בה שכנה עיירת דברצין, ואילו חציו השני של הגשר כבר היה שייך למדינה הסמוכה, בהגיעם אל הגשר ציווה המושל לעגלון לעצור את העגלה, וכאן קיווה לחכות לרב ולתפוס אותו על חם בנתיב בריחתו. אך העגלון לא שם לבו לקריאותיו של המושל לעצור את העגלה, והמשיך ליסוע על הגשר לכיוון המדינה הסמוכה, כל צעקותיו של המושל לא הועילו לו, העגלון בשלו ובנסיעתו כאילו המושל כלל אינו מורה עליו לעצור. בהגיעם לחלקו השני שכבר היה שטחה של המדינה השכנה, נעצר העגלון, אך מכיון שהגשר היה צר מאוד לא יכול היה המושל לרדת מן העגלה, וכך הוא צעק על העגלון כשהוא יושב בתוך העגלה. העגלון ניצל את המצב בו נמצא המושל, קפץ מן העגלה ניתק ממנה את הסוסים ופנה אל המושל: 'האם כבודו מכיר אותי? אני הוא הרב של דברצין... ומעומק הלב רציתי להודות לך על שהעמדת לרשותי שני סוסים משובחים כל כך, כי הסוסים שלי באמת היו כבר כחושים וספק אם הייתי מצליח להגיע איתם אל מעבר לגבול, וכמו כן אני מודה לך על שהסעת אותי עד לגבול..., אך אני רק מקווה שמהיום והלאה תתנהג טוב יותר אל היהודים שבתחום שיפוטך', וכשסיים את דבריו דהר הרב לדרכו. עוד המושל המום, הגיעו השוטרים שהיו מאחור ונתלוו אל המושל, ולתדהמתם פוגשים את המושל כשהוא נסער עצבני וכועס, ובצר לו פוקד עליהם שיתפסו את הרב הבורח לצידו השני של הגבול, אך כאמור הגשר היה צר, והעגלה בה ישב המושל חסמה את המעבר ולא יכלו השוטרים לעבור ולתפוס את הרב, שכבר מזמן היה הרחק מהמושל ומהשוטרים. המושל בחרונו נתקף בשיעול עז, איבד את שיווי משקלו ונפל למי הנהר שזרמו מתחת לגשר, מאותו יום והלאה לא ידעו יותר יהודי דברצין צער ומכאוב, והשקט והשלווה חזרו לשכון בעיירה.
חוויית השבוע שלי תפוח,עץ,רוח פרצים,דוד המלך,מזמורים,הצלה,פדיון,פורענות,סגולה,חרב,התמדה, אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ו אחד סיפר לי שפעם אחת בכינוס השלוחים דחסידי ליובאוויטש, כאשר הסבו כולם לסעודת מצווה, היה תור ארוך מאוד ליד המקום ששם נטלו ידיים, כי כל אחד הקפיד על כל ההידורים בנטילת ידיים ולקח הרבה זמן, ולפתע התחיל אחד למהר את האנשים וצעק בצחות "אזוי ווי אין דער היים] ''כמו בבית[. בחג השבועות, חוזר מחדש יום הנישואין שלנו, עם הקב״ה. ביום הנישואין הזה, אומרים לנו חז״ל, שאתה צריך להראות שאתה מרוצה מהחתונה. ישנם אנשים, שאם היו מגיעים למה שאמרנו באגדה של פסח אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, היו מוכנים לעצור כאן. אם אתה רוצה להוכיח, שאתה מרוצה מהנישואין שלך עם הקב״ה, אתה מרוצה מהחתונה הזאת, אתה מרוצה מהענין הזה של קבלת התורה. מה אתה מעלה ביום הזה, את הדברים היפים. להראות עד כמה אתה שמח בקבלת התורה. ביאר כ"ק אדמו"ר ה"דברי יואל" מסאטמר זצ"ל , ש"עולם הפוך ראינו". ביום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מתעסק עם ישראל בפירות, ואילו בחג השבועות שבו נידונין על הפירות, נוהגים לעטר את בתי הכנסת באילנות. הלא דבר הוא. אלא האילנות הם ההורים, האבא והאימא שבכל משפחה, והפירות הם הילדים. בט"ו בשבט, שבו חל ראש השנה לאילנות, מביאים את הפירות, הם הבנים, ובודקים את ההורים כיצד התנהגו עם ילדיהם, האם שמרו עליהם כפי מידת הצורך או שמא הפקירו אותם לחסדי הרחוב ולא בדקו עם איזה חברים הם נוהגים להתרועע. לעומת זאת, בחג השבועות, שבו נידונין הפירות בודקים את הבנים האם כיבדו את הוריהם, האם התייחסו אליהם כפי שההלכה דורשת וכו'. בספר מטעמים כתב בטעם שאוכלים מאכלי חלב בשבועות כי על ידי קבלת התורה נעשינו כבריה חדשה, וכקטן שנולד, ומאכלו של תינוק הנולד, היא חלב. הרה"ק מקאצק זי"ע מפרש הא דכתיב (שמות כ"ב, ל'): ואנשי קודש תהיון לי – כי מלאכי מרום הלא ישנם רבים לאין מספר, אלא עיקר העבודה שחפץ בה הקב"ה הוא שנהיה 'אנשי' קודש – הייליגע מענטשן – דהיינו שצריך להיות קדוש וגם להיות בן אדם – א נארמרלער מענטש... ואיתא בילקוט שמעוני פ' משפטים (רמז שמ"ג) עה"פ (שמות כ"ב, ג'): אם המצא תמצא בידו הגנבה, דשבעה גנבים הם , והראשון שבגנבים הוא זה שגונב דעת בני אדם, ולכן אל לו להתהדר באיצטלא שאינה שלו..
חג מתן תורתנו הוא להפוך את חיינו הגשמים ליותר רוחני, עד כמה ששייך. ידוע מה שאמר הרה"ק מקאצק זי"ע על הכתוב (שמות כ', י"ד): וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שהרמז בזה הוא, שאם האדם מתנועע בעת עסקו בעבודת ה' אך ורק משום ש"וירא העם וינועו" - הוא רואה שהעם מתנועעים סביבו, ואין הדבר לפי כבודו שהוא אינו מתנועע – עס פאסט נישט – וכל נענועו הוא רק בכדי שלא להיראות שונה מכל העם, הרי זה סימן ש"ויעמדו מרחוק" – הוא עדיין עומד רחוק מדרך המלך בעבודת השי"ת...
כוחו של משפט אחד שהציל יהודי מרדת לבאר שחת מנישואין לגויה (אמונה שלימה/ שמות) את כוחו של הדיבור אפשר ללמוד מהמעשה האמיתי הבא: חורף תשע"א. הגאון הרב אהרן פלדמן שליט"א, ראש ישיבת "נר ישראל" בבולטימור, ארה"ב, ואשתו הרבנית תליט"א, יצאו מביתם שבמתחם הישיבה לשמחת חתונה בקרבת מקום. מזג האויר היה סוער מאוד ושלג קל ירד וכיסה את אדמת בולטימור. הם חשבו שיגיעו לאולם תוך מספר דקות וישתתפו בחופה, אך לא כך קרה: השלג התחזק והפך לכבד מאוד, ותוך דקות ספורות התכסו הכבישים במעטה לבן שהצטבר לשכבה עבה של שלג. התנועה בכבישים הואטה, ולבסוף נעצרה כליל, לא היתה אפשרות להתקדם אפילו מטר אחד ברחוב הראשי. הנוסעים ישבו ברכב והמתינו, אך הישועה לא נראתה באופק. לבסוף, פנה הנהג לרב ולאשתו ולנוסע נוסף שהיה ברכב, בבקשה שינסו לחזור הביתה מכיוון שאין כל סיכוי להתקדם הלאה. החופה כבר ממילא נערכה, ואין כל אפשרות להגיע לחתונה. הרב, הרבנית והמלווה, שהיו מכורבלים בבגדי חורף, החלו לפסוע בכיוון חזרה לביתם. הם התבוססו בשלג העמוק והתקשו מאוד בכל פסיעה ופסיעה. מלמעלה ירד שלג והפריע לשדה הראיה, ובקרקע השלג הגיע עד לברכיהם. כשסוף סוף פנו מהרחוב הראשי אל הכביש המוביל אל איזור מגוריהם, נותרו לפניהם עוד כעשרים דקות של הליכה ביום רגיל. סובבה ההשגחה העליונה ולידם עצר רכב שטח "4*4" ובתוכו ישב בחור צעיר שהציע להם טרמפ. הרב, הרבנית והמלווה נענו בשמחה והודו לה' על הישועה. תוך כדי נסיעה, התוודע אליהם הנהג ואמר שהוא יהודי שהוריו ירדו מישראל לארה"ב בילדותו, והוא למד בבית ספר יהודי מודרני, והיום לא נשאר לו שום סממן מיהדותו. הוא נראה היה כגוי גמור. והנה הגיעו למתחם הישיבה. הרב והרבנית הפצירו בו שיורידם בכניסה למתחם, אך הנהג שהיה בעל לב יהודי חם כדרכם של יהודים, התעקש להביאם אל פתח ביתם, למרות מחאותיהם, כדי שלא ייתקעו בשלג (כיוון שביתם שוכן בעמק האוגר לתוכו שלג רב) . לבסוף הרכב נתקע בשלג. מניסיון העבר, נחלצו השכנים לעזרה כשבידם כלי חפירה, פינו את השטח לפני גלגלי הרכב עד שלבסוף חולץ. הנוכחים הודו זה לזה: הנוסעים הודו לנהג, והנהג הודה למחלצים. הרבנית פנתה לנהג ואמרה לו: "תבטיח לי דבר אחד! אל תינשא לגויה!" הנהג הבטיח ונסע לדרכו. הסיפור היה יכול להסתיים בנקודה זו, אלא שלמרבה הפליאה היה לו המשך... כשבועיים לאחר מכן, צלצל הטלפון בבית הרב. על הקו היה א. מבוגרי הישיבה שעובד לפרנסתו במשרד פלוני המעסיק עובדים רבים. הוא סיפר, שיום אחד, כשהגיע לעבודתו ראה את המזכירה במצב רוח ירוד ודמעות בעיניה, כשבירר את סיבת הדבר אמרה לו: "הבחור שעמדתי להינשא לו, שעובד כאן במשרד אתנו, הודיע לי היום שהוא מבטל את הנישואין אתי, ומדוע? מכיוון שהבטיח לרבנית אחת שהוא לא יינשא לגויה, ואני, כידוע, גויה!" יהודי שעמד להתחתן עם גויה כיבד את מילותיו ועמד בהבטחתו!
"ועמך כולם צדיקים" (הרב בנימין בירנצוייג, לקראת שבת מלכותא) מעשה נפלא סיפר מרנא החפץ חיים שמבאר לנו את ההבדל בין העמל במתנת הקב"ה לבין הלומד בלא עמל ויגע. והביא את דברי התנא באבות "ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" , ולומדת המשנה בסנהדרין מפסוק זה: 'שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר " ועמך כולם צדיקים''! וא"כ למה ההטרחה והרעש לעשות עוד ולהתחזק עוד כשמובטח לכל אחד מישראל שהוא בן העולם הבא? קושיא זו נשאל מרן רבן של ישראל החפץ חיים זצ"ל, ותשובתו הייתה – שמעו ואספר לכם מעשה שהיה: בקייב העיר הגדולה גר עשיר מופלג בשם ישראל ברודצקי, והיה לו עושר רב כמה וכמה בתי חרושת גדולים שבהם מאות פועלים, מנהלים, רואי חשבון, עובדי משרד וניקיון. כל אחד קבל משכורתו לפי מעמדו וגודל משרתו. ידוע היה העשיר ברודצקי זה בנדיבותו הגדולה וידו הייתה פתוחה לכל דבר שבצדקה, ופיזר ממונו להחזיק מוסדות תורה ותמך ביד רחבה במשפחות רבות של עניים ונזקקים וכן של אנשים שירדו מנכסיהם, ידועה מאד הייתה דאגתו לקרוביו ובני משפחתו ואם היה ביניהם אחד חסר כל היה נותן לו תמיכה חודשית באומרו: הריני כאילו יש לי עובד נוסף. מנהגו היה לבקר מידי פעם במפעליו ולהתעניין בנעשה והיה יושב עם המנהלים ובודק את מצב המפעלים. בהזדמנות אחת אמר לעצמו: אני תמיד מתעניין ויושב עם מנהלי המפעלים שלי, הגיע הזמן גם להתעניין בפועלים החרוצים ולעודד אותם על עבודתם והתאמצותם. אומר ועושה, החליט ללכת לביקור אצל עובדיו במפעלים ובהזדמנות זאת גם להעניק להם מענק יפה על עבודתם, ועל חלקם בכל הצלחתו בעסקיו. וכך הגיע לאחד ממפעליו ובשעת ההפסקה ניצבו כל העובדים בשורה וכך עבר אחד אחד והתעניין בעבודתו, עודדו על כך ושלשל מענק לכיסו. הראשון בתור היה פועל ותיק שהציג את עצמו כבעל שמונה עשרה שנות ניסיון, טפח לו ברודצקי על שכמו והעניק לו מענק. השני בתור הציג את עצמו בתור אחראי משמרת בוקר, עודדו ברודצקי והעניק לו מענקו. השלישי הציג עצמו בתור מפעיל המכונה המרכזית במפעל, התרגש ברודצקי עודדו והעניק לו מענקו. הרביעי נגש והציג עצמו בתור אחראי מחסן סחורות, חייך ברודצקי טפח לו והעניק לו מענק . וכך עבר על פני עשרות העובדים באותו מפעל, כל אחד הציג עצמו וברודצקי במאור פנים מודה לו ומעניק לו שכרו. בסוף הוא נגש לאחרון ושואלו למעשיו ופעולתו במפעל, ועונה לו אותו אחד: אני בן דוד שלישי של אבא שלך ואני מסתובב כאן, כולם פורצים בצחוק וברודצקי עונה לו יפה מאד תמשיך להסתובב בתור משפחה, ולא העניק לו כלום. סיים מרנא החפץ חיים ואמר: עכשיו אתם מבינים: באמת לכל ישראל יש חלק לעולם הבא! כולם משפחה! אך מה גדול שכרם של אלו שלא רק מסתובבים כאן בעולם בתור חלק ממשפחת עם ישראל, אלא גם עמלים בעבודתו של בעל המפעל של בעל הבריאה, מה רב שכרם ומה רב טובו של הקב"ה בעל הבירה עליהם . מה רע המצב בו אדם סתם מסתובב ומעביר זמנו ואז הוא צריך להגיד תודה על עצם זה שנותנים לו להמשיך להסתובב. כדאי וכדאי לעמול בתורה ולקיים מצוות קצת עם יותר עבודה כדי לזכות בתשורה במענק ובברכת בורא העולם.
חוויית השבוע שלי שלוחים,סעודת מצווה,נטילת ידיים,נישואין,הר סיני,חתונה,אבא ואימא,מאכלי חלב, אמרי שפר ג' סיון ה'תשע"ו
אומר ה"חתם סופר" זצ"ל (דרשות). ועל כן מעמידים אילני סרק בבית הכנסת ביו"ט של שבועות, לומר גם אילני סרק יש להם חלק בתורה.
חציו לד' וחציו לכם, זוהי עבודה לחלק את מהו לד' ומהו לכם.
המטה אפרים, מביא מנהג שנוהגים לשטוח פרחים ביום הכיפורים, על רצפת בית הכנסת, כדי לקיים את המצוה של ״ואנחנו כורעים ומשתחווים״ לא להשתטח על גבי רצפה, אלא על הפרחים.
הרה"ק בעל ה"קדושת לוי" זי"ע אמר בראש השנה הקב"ה מלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אבל שבועות הוא אב, ואב שמחל על כבודו מחול.
"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם "("נר לשולחן שבת" יש"כ להרה"ג ר"ק) רבי שלום מרדכי שבדרון, אחיינו של המגיד הנודע, הגאון רבי שלום מרדכי שבדרון היתה לו מסירות נפש גדולה לקיום המצוות בימי המלחמה גורש לסיביר. בחסדי שמים הצליח להביא עמו תפילין. יום יום היה מניחם לפני שיצא לעבודה ביער ומזכה יהודים רבים להניח תפילין. בוקר אחד לא הספיק להניחם, לקחם איתו חשב אמצא זמן לכך, אחפש שעת כושר ומקום להסתתר ולהניח. פתאום באו בריצה יהודים, צועקים אליו בחרדה: 'הצריף שלך בוער, רוץ להציל את חפציך'. הם לא התכוונו לרכוש, כי איזה רכוש היה לבן אדם בסיביר... הם ידעו על התפילין שלו, הצריף נשרף כליל, אך התפילין ניצלו! סידור- סידור שנשמר בידי משפחתו עד היום - מיהר לעבודתו. שוב נאלץ לצאת ליער עם התפילין. הכניסם לשקית יחד עם לפתע ראה שאחד משומרי המחנה צועד במהירות אחריו. נבהל אף הוא לרוץ. רבי שלום רץ יותר מהר, פחד שעומד להכותו, והחל לברוח - 'מי יודע מה הוא מתכוון לעשות לי'. השומר החל להענישו, כיון שהיה חלוש כח החייל השיגו. הושיט לו את היה יודע אותו שומר מה יש בשקית... השקית עם התפילין והסידור... באומרו 'נפלה לך חבילה'. לו להחליף את התפילין בתפילין חדשות. לאחר שנים רבות, כאן בארץ ישראל, בני משפחתו הציעו לו רבי שלום לא הסכים, באומרו ברגש רב: "תפילין שהרבה יהודים הניחו אותם במסירות נפש, איני יכול להחליפם!" עד יום מותו הניחם.
חוויית השבוע שלי אילנות סרק,שבועות,לחלק,מטה אפרים,פרחים,בית הכנסת,כורעים,משתחווים,מלך, אמרי שפר ב' סיון ה'תשע"ו
אמר הקוצקאי: בכתף יישאו - עבודת הקדש דורשת עמל רב, אין הדבר בא בהיסח הדעת. "לא יגעת ומצאת - אל תאמין!"
החג נקרא 'זמן מתן תורתנו' ולא 'זמן מתן תורה', כי זה זמן מתן תורה לכל אחד ואחד; לכל יהודי על-פי מעשיו, דרגתו והשגתו בתורה. (דעת משה)
ה"שפת אמת" מבאר שבפסח לא אוכלים מצות כי נהיה לתיאבון, וא"כ לכאורה שלא נלמד ערב יום טוב כדי שיהיה לתיאבון בתיקון ליל שבועות, אבל האמת הוא, שתורה טעמו וראו כי טוב ד', והטעם הטוב בא רק עם לומדים עוד ועוד.
"ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט,ח). מדוע נאמר 'ויענו' בלשון רבים ולא 'ויען' בלשון יחיד? אלא שמתוך המתיקות של קבלת התורה קיבל עליו כל אחד ואחד ערבות והתחייבות גם על חברו. (חידושי הרי"ם)
הפחד ללמוד (קובץ "בית הלל" א' ב') הגאון הצדיק רבי יצחק זילבר סיפר, בברית המועצות הוא היה מורה למתמטיקה, בכל יום היה לוקח עמו שני דפים של גמרא, ובהפסקות למד את שני הדפים האלה. היה בקי בכל הש"ס. תמיד חשב לתומו שזה שלא לומדים תורה בברית המועצות מפני שמפחדים ללמוד, אבל בארץ ישראל שאין מניעה ללמוד, בוודאי כל אחד יושב ולומד. הרב זילבר ציין אצלו שלש משניות קשות בטהרות שאותם הוא לא הבין ולא היה לו את מי לשאול ברוסיה, כשהגיע לארץ ישראל, לנמל התעופה לוד, וחיכה שיביאו את החבילות שלו, ניגש לאחד הסבלים ושאל אותו אם הוא מבין פשט במשניות הללו... ההוא הסתכל עליו כאילו הוא מדבר יפנית, לא הבין מה הוא בכלל מדבר... הרב זילבר לא התייאש, ניגש לסבל השני ולשלישי, הדבר בער בו כאש. אז הוא הבין שיכול להיות שאפשר ללמוד ואף על פי כן לא לומדים... חוויית השבוע שלי עבודת הקודש,עמל רב, בהיסח הדעת,יגעת ומצאת,תאמין, מתן תורה,לתיאבון, ליל שבועות,מתיקות,קבלת התורה, ערבות,התחייבות, אמרי שפר א' סיון ה'תשע"ו
דע כי שבע מיני אושר נבראו בעולם, ואלו הם: חכמה, בנים, חיים , חן, עושר, ממשלה ושלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים . ולכן צריך הכהן המברך שיכוון את שבע מיני האושר על הסדר: ' יברכך - ' חכמה '. וישמרך -' בנים '. יאר - ' ... חיים '. ויחונך . חן -' 'ישא -' ... עושר וממשלה. וישם - ' .. שלום. " ( חסד לאברהם, ש"וע)
הברכה היא: "יברכך ה'". בשר-ודם אינו יודע תמיד כמה לברך. לכן מברכים: "יברכך ה'", והוא ודאי יודע מה טוב לכל אחד ואחד. (כתב סופר(
"35 הוא גיל בו אתה סוף סוף מסדר את הדברים בראש ואז שאר הגוף מתחיל להתפרק."
שלוש פעמים התורה מזהירה על כיבוד אב ואם, ואילו על כיבוד בן אין אפילו אזהרה אחת . ואף- -על -פי כן כל ההורים מוסרים את נפשם בעבור בניהם, ואילו בן שמוסר את נפשו למען הוריו – אין זה מצוי כל-כך.
''אם בחוקותי תלכו''' (כו, ג) - צוואה לדורות וברש"י: אומר שתהיו עמלים בתורה כדי ללמוד לעשות לקיים וללמד. ובעל הטורים אומר: "אם בחוקתי תלכו" - ר''ת א ב ת שתלכו בדרכי אבות. "בחוקתי תלכו" - היא היראה וכתיב יראת ה ' היא אוצרו. אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו. [ע"פ מאורות הדף היומי[ לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים, קהל המלווים נימנו גדולי הרבים ותלמידי חכמים, סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיד הנכסים למנוחתו האחרונה. מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש. מסע הלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וולך שמו וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול שהיה איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו", הגולל נסתם והמלווים התפזרו בשקט איש איש לדרכו. ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים . ביום האחרון ל"ימי השבעה" הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם. אט-אט, פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים, האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעימכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסי יחולקו בינכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי, נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם אך בקשה אחת צנועה לי אליכם, אנא את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד 10 דורות תשכנו בו, כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים, אוהבכם אבא". ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם, "אני את שלי עשיתי" הפטיר והלך. מייד עם לכתו החלו הבנים מדברים זה עם זה. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי הדלא-ניידי בלבד ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל. חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי "השלושים" עברו הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו. דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה, השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור לבריטים ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים וזהב במקום סתר בבית. על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק אכן קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, גם הספרייה נשמרה והנה נתגלגלה השמועה "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם". יום אחד עת שב מבית מדרשו נכנס הנכד לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו, הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מ"ח, שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב. הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה ריצדו מול עיני אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. וזה מה שהיה כתוב: "נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנימנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש, גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית, עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא", מסַבָך האוהב. ואכן נאמנה האדמה לבעליה שאצרה בקרבה במשך שנים את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות.
חוויית השבוע שלי חכמה,בנים חיים,חן,עושר,ממשלה ושלום,כיבוד אב ואם,הברכה,צוואה לדורות,יברכך,ישמרך,
איש ראש לבית אבותיו הוא, מהו לשון 'הוא' שהיה לו יחוס עצמי.
הרה"ק רבי דוד מללוב אומר: ישראל נקראו "עם סגולה" כסגול איך שתהפכו ישאר סגול.
הרה"ק רבי ישראל בעל שם טוב אומר: כשרואים דבר לא טוב בישראל צריך לתלות את האשמה בו.
ויקר מקרה. בעלי המוסר אומרים ש"מקרה" אותיות רק מה', שאין מקרה בעולם אלא הכל מאת ה'.
חשיבותם של אומרי תהלים (סיפרי חסידים עלון 154) איש היה בעיר פרעמיסלא, ור' יהודה שמו, היה איש תם וישר וירא אלוהים, ולו אשה כשרה ותמימה, ששלחה ידיה במסחר השמרים, וכלכלה את המשפחה, והוא ישב בבית המדרש, מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ועסק בתפלה ובאמירת תהילים בקול ובניגון, והיה מונה את המילים כאדם המונה מטבעות זהב. וכל כך היו חביבים עליו שירי דוד המלך עליו השלום, עד אשר לא עבר עליו יום אחד, שלא יהא אומר אותם כולם, וביום השבת וביום החג היה מסיים את מזמורי תהילים פעמיים. ר' יודיל היה מכובד על הבריות, כי ידעו את ישרו ותום לבו. בני עירו כבדוהו, אולם הוא הצניע לכת עם אלקים ואדם, אהב את ה' בכל לבו, ועבד אותו בכל נפשו, ושפך את לבו יום יום לפני יוצרו במזמורי תהילים. הגיעה שעתו של ר' יודיל להסתלק מן העולם, הזקנה קפצה עליו, והוא חלה ונפל למשכב. שכב על המיטה, ופיו לא פסק מלומר תהילים. כך חזר על מזמורי תהלים בימי חוליו בלי הרף. וכשנפטר בשביעי של פסח, יצאה נשמתו בטהרה כשהפסוק האחרון של ספר התהלים בפיו. כל בני העיר התאבלו עליו, והורידו דמעות על אדם כשר שמת, וכאשר הוליכוהו לבית החיים הלכו כולם אחרי מטתו, ולוו אותו עד בית העולם. ויהי בלכת המלווים, וישאו את עיניהם ויראו, הנה גדוד צבא בא מן הדרך רוכבים על סוסים אבירים, מלובשים שריונים, וכובעי נחושת על ראשם, וחרבות ארוכות על ירכם. כאשר קרבו אנשי הצבא אל המון המלוים, ראו האנשים שכלי זמר שונים על שכם הרוכבים. ויגש אליהם ראש הגדוד וישאל אותם: "למה התאספתם פה כולכם?" ויאמרו לו: "איש חסיד נאסף היום אל עמו, וכל בני העיר מלוים אותו לבית מועד לכל חי, עושים אנחנו חסד ואמת עם איש ישר, שעבד את א-לוהיו באהבה וביראה, ולא פסק מלומר תהלים." כאשר שמע שר הגדוד את הדברים האלה אמר: "אם כן, ראוי האיש הזה שבני אדם יכבדו אותו, וגם עלינו לחלוק לו כבוד". ויפן אל המנצחים בכלי שיר, ויצו עליהם לעמוד בראש המלוים, ולנגן לכבודו של אותו צדיק, עד אשר יביאו אותו לקבר ישראל. כראות המלוים את אנשי הצבא, הבאים בכלי שיר, ויסוגו אחור. המנגנים הלכו בראש לפני המטה, והתחילו לנצח בנגינות מזמור שיר. וילכו ויבואו אל בית העלמין, ולא פסקו מלנגן את נגינותיהם, עד הקבורה. ובהיות האנשים עושים את מלאכתם , וקוברים את מתם, נעלמו אנשי הצבא, ואיש מן הנאספים לא ראה אותם בלכתם. ויהי הדבר הזה לפלא בעיניהם, וישאלו איש את רעהו מי הם החיילים האלה, מאיזה מקום באו, ולאיזה מקום הלכו, אך איש מהם לא ידע מענה. ויצאו מבית הקברות, ושאלו את העוברים והשבים, אם לא ראו גדוד רוכבים בדרך, וכולם ענו ואמרו: "לא ראינו ולא שמענו". ויתפלאו האנשים לשמע הדברים האלה, והרבה מהם הצטערו מאוד על אשר נגנו לכבוד הנפטר, וראו בה מעין פגיעה בכבודו, כי לא שמעו עוד מימיהם, שמנגנים ינצחו בכלי שיר על קברו של אדם מישראל. ותהי כל העיר כמרקחה. ויבוא ר' יהודה אל רב העיר בחלום הלילה ויאמר אליו: "אל תצטערו, דעו לכם ששר הגדוד, אשר בא לקראתכם בלכתכם שלו, אחרי מטתי, היה דוד המלך עליו השלום. הוא יצא עם כל החבריא לקבל את פני ברגע צאתי מן העולם, והם כבדו אותי במזמוריהם הנעלים, אותן הנגינות שבהן שר נעים זמירות ישראל את מזמורי התהלים, בשעה שיצאו מפיו בפעם הראשונה. וכל הכבוד הזה בא לי, על אשר כבדתי את השי"ת במזמורי תהלים, כל ימי היותי על הארץ". ויהי בבוקר ויקרא הרב את כל העם, ויספר להם את דברי החלום, ויאמר אליהם: " ראו עד כמה גדולה היא זכותם של אומרי תהלים, שדוד המלך בכבודו ובעצמו, בא עם המשוררים והמנגנים שלו, לנצח בנגינות לפני אדם פשוט, שרוממות א-ל בגרונו ושירי תהלים בפיו.
חוויית השבוע שלי יחוס עצמי,ראש בית אב,עם סגולה,לתלות,האשמה,בעלי המוסר,אותיות,אומרי תהילים,
אמרי שפר ב' סיון ה'תשע"ה
התורה עוצרת - מדוע קראו חכמים לחג השבועות 'עצרת'? מפני שביום הזה ניתנה התורה, העוצרת את עם ישראל מללכת בדרכי היצר הרע. (רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב) "והר סיני עשן כולו" (שמות יט,יח). "עשן" ראשי תיבות ע ולם, ש נה, נ פש. משמעות ה'עשן' שבמתן תורה על חובת לימוד התורה היא: ב'עולם', מקום – ללמוד תורה בכל בית ובכל מקום. ב'שנה', זמן – להרבות בכמות הזמן המוקדש ללימוד התורה. ב'נפש', חיוּת – להוסיף באיכות הלימוד, שהלימוד יהיה בחיוּת יותר, וממילא האדם יֵדע וישיג בעומק יותר. (הרבי מליובאוויטש)
ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות יט,יז). "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית" (שבת פח). הקב"ה עשה זאת כדי שכנסת ישראל תקבל את התורה באונס, ויהיה לה דין אנוסה, ובאנוסה הדין הוא – "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב,כט). כך הקשר שלנו עם הקב"ה יהיה קשר נצחי, שלא ניתן להתירו. (חידושי הרי"ם) "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו,ו). והלוא כבר נאמר בפסוק הקודם "וישבתם לבטח בארצכם"? אלא שהכוונה לשלום פנימי, ביניכם לבין עצמכם, בין איש לרעהו. ישרו ביניכם אהבה, שלום ורעות. (עיטורי תורה)
הכנסת אורחים בהידור II (סיפורי צדיקים עלון 145) מסופר על הגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א שפעם אחת התארח בביתו רבה של לוצק הגאון רבי זלמן סורוצקין זיע"א ה"חפץ חיים" שהיה כידוע מפורסם במדת החסד , קיבלו בכבוד גדול וקיים בו מצות הכנסת אורחים על כל דקדוקיה , מיד עם בואו מהדרך, ערך לפניו שלחן ועליו סעודה דשנה, הם שוחחו בדברי תורה וה"חפץ חיים" השתדל מאד להנעים לו את השהייה בביתו. כאשר הגיע הזמן ללכת לישון, התחיל ה"חפץ חיים" לסדר לאורח את חדרו ולהציע לו את מיטתו, האורח נבוך מאד, היתכן! ה"חפץ חיים" מגדולי הדור בכבודו ובעצמו יהיה זה הטורח עבורו בהכנת מטתו? לא, אינני מסכים פנה הרב סורוצקין ל"החפץ חיים", לא יתכן שכבודו ישרתני, אנכי אוכל לעשות זאת בעצמי, ה"חפץ חיים" לא השיבו מאומה, והמשיך בהכנת הכרים והכסתות. למחרת בבוקר הלכו ה"חפץ חיים" ואורחו לבית הכנסת להתפלל תפילת שחרית, את הטלית ואת התפילין נתנו לתלמיד שליוה אותם כדי שיביאן לבית הכנסת, כאשר הגיעו לבית הכנסת, חיפש הרב מלוצק את הבחור כדי שיקבל ממנו את טליתו ואת תפיליו, אך הבחור איננו. בצר לו פנה הרב סורוצקין אל ה"חפץ חיים" ושאלו מה עם התפילין? שמא יודע מר היכן אותו בחור? אמר לו ה"חפץ חיים" מדוע על כבודו לטרוח בהנחת התפילין? אני אוכל לעשות זאת במקומו. אז הבין הרב האורח כי לא בחנם טרח ה"חפץ חיים".בעצמו במצות הכנסת אורחים, ולא נתנה לבני ביתו או לתלמידיו, ללמדך כי מצות הכנסת אורחים היא מצוה כשאר מצוות, שעל האדם לטרוח בה בגופו, ורק כך מקיימים את המצוה בשלמות
חוויית השבוע שלי התורה,עצרת,יצר הרע,הר סיני,עשן,עולם,נפש,הר כגיגית,קשר נצחי,שלום פנימי,הבנסת אורחים,"
אדם לא יכול לבנות את עצמו מבלי לסבול שכן האדם הנו גם אבן שיש וגם האיזמיל החוצב בה. בשעה שיש שנאה וקנאה בין הבריות, שנתם נטרדת; הקנאה אינה מניחה לאדם לישון. אבל כאשר "ונתתי שלום בארץ", כשישרה שלום בין הבריות, כי-אז "ושכבתם ואין מחריד", שנתכם תהיה שינה של מנוחה. (כתב סופר) "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות'' לאדם שתי אוזניים ולשון אחת – בכדי שישמע יותר מאשר שידבר. התמימות שהחזירה בתשובה )סיפורים מהחיים 2( חיפשתי תוספת הכנסה ולכן ניגשתי למנהל הכולל שלי בבקשת עזרה, וכך התמניתי לגובה כספים של הכולל או במילים אחרות לגובה צדקה. קיבלתי רשימת כתובות שאליהם היה עלי לגשת ולהציג את פעילות הכולל כדי שירימו תרומה עבורו. הכתובת הראשונה היתה של תורם שנפטר לאחרונה ואני נדרשתי להציע למשפחתו הנצחה מכובדת בכולל תמורת 1000 דולר. הגעתי לבית, אלמנתו של הנפטר פתחה את הדלת ואמרה כי את ענייני הכספים מנהל בנה הבכור שאמור להגיע בעוד מספר דקות והוא ישמח לתרום לעילוי נשמת אביו. היא סיפרה לי כי בנה מנהל שנים את עסקי המשפחה ומצליח מאוד בעבודתו, אך כאן היא החלה לבכות, שאלתי אותה: "מדוע את בוכה?", היא השיבה: "אני בוכה על זה שהוא נטש את הדת ומחלל שבת, אני רוצה שתתפלל עליו שיתחיל לשמור שבת". היא עודנה מדברת והגיע איש בן 45 שנראה מכובד מאוד, הוא התייחס אלי באדיבות ושאל לבקשתי. אמרתי לו שאני צריך לחשוב מעט והוא הביט בי במבט מוזר, כלא מבין על מה אני צריך לחשוב. החלטתי לרמוז לו בעדינות: "יסלח לי אדוני, אבל איני בטוח שאני יכול לקבל ממך כסף" הוא נעץ בי עיניים גדולות ושאל: "מדוע?" "אני מעדיף שלא לומר, כי הדבר עשוי להעליב את כבודו". "כבר העלבת" השיב, "אומר לך למה, בשיחה מוקדמת עם אמך נודע לי שהינך מחלל שבת ויש לי בעיה לקבל תרומה ממישהו שהוא מחלל שבת" . מיד כשסיימתי לומר את דברי נבהלתי כי האיש מולי היה גברתן וחששתי מתגובתו . הוא התבונן בי ואמר: "אני לא מבין, כולם לוקחים ממני כסף", "הם ודאי לא יודעים שאתה מחלל שבת" אמרתי. "ודאי שהם יודעים, אתה רוצה לומר לי שתוותר על אלפיים דולר בגלל שאני מחלל שבת?" אזרתי אומץ ואמרתי: "זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד" הוא הביט בי במבט כעוס ואמר: "תראה, אתה בא לבית שלי ומעליב אותי, אבל אני לא כועס עליך כי אתה אדם אמיתי, אבל תדע שאני מאוד פגוע" "אני מצטער אדוני, באמת שלא התכוונתי לפגוע רק אמרתי את מה שלמדתי", נפרדנו ויצאתי. לא הלכתי לכתובת הבאה אלא חזרתי לכולל וסיפרתי למנהל מה קרה, כששמע מה אירע הוא כעס ואמר: "אתה מזיק בידיים, המשפחה הזו תרמה לי מידי חודש, כעת ציפיתי לתרומה הגונה ואתה העלבת אותו וזאת מלבד הנזק הישיר שגרמת לשנים ארוכות, אני מזמין אותך לדין תורה". יצאתי ממשרדו מושפל, כשהגעתי הביתה סיפרתי לאשתי הכל, היא קמה ממקומה ואמרה: "אני הולכת כעת למנהל...", ידעתי שעשיתי טעות, הייתי צריך לשמור זאת בליבי ולנסות ליישר את ההדורים וכאשר יגורתי בא לי, היא לא יישרה את ההדורים אלא "קימטה" אותם לגמרי... בסופו של דבר הוזמנתי לדין תורה על הנזק שעוללתי לכולל. הגעתי ביום המיועד, הוא גולל בפני חברי בית הדין את הנזק הנורא שגרמתי לכולל וכשהגיע תורי סיפרתי על המפגש עם אימו של התורם שסיפרה כי בנה מחלל שבת ואני שממש לאחרונה למדתי שאין ליהנות מכספו של מחלל שבת... חברי ביה"ד התפלפלו רבות בעניין ובשלב מסוים אמרו לנו לצאת, ולאחר מכן נקראנו חזרה. הם פסקו כי אע"פ שרוב הדעות נוטות לאסור לקיחת כסף ממחללי שבת בפרהסיה יש דעות רבות שמתירים זאת לפיכך יש צדק בתביעה והיה עלי לנקוט ב"שב ואל תעשה" ולא להזיק, הם פסקו כי עלי ללכת לתורם ולנסות לפייסו ולתקן את הנזק שעשיתי ואם לא אצליח אצטרך לשלם סכום מינימום של 1000 דולר מחצית מהנזק שגרמתי ע"פ עדותי. חזרתי הביתה שפוף כולי וסיפרתי לרעייתי את שפסקו חברי ביה"ד, היא שאלה: "איפה גר התורם הזה? אנחנו נוסעים אליו". נסענו לבית התורם, הוא זיהה אותי מיד: "אתה הבחור שלא רצה לקבל ממני כסף" אמר, "באתי לומר לך שטעיתי בפעם הקודמת, מסתבר שמותר לקבל כסף גם ממי שמחלל שבת ובגלל שפסקתי הלכה בלי רשות נגרם נזק רב לכולל, אז באתי לקחת את דברי בחזרה...", "אני מאוד שמח שחזרת בך, מאוד נעלבתי מדבריך, כעת רווח לי לשמוע שהוכשרתי... " לא האמנתי למשמע אוזני, האיש הזה שמח עכשיו, הוא חושב שיוכל לחלל שבת ומצפונו יהיה נקי, לא יקום ולא יהיה! התחלתי לבכות... "הכל בסדר?" שאל האיש. "לא, הכל לא בסדר" אמרה רעייתי "באנו לכאן כי חייבו אותנו לשלם אלף דולר על הנזק שגרמנו ובאנו לתקן את הנזק, אני יודעת שבעלי לא שלם עם עצמו, איך אתה יכול לשמוח כשאתה מחלל שבת? אבא שלך מסתכל עליך בשמיים, אתה חושב שיש לו נחת? אנחנו לא רוצים את הכסף שלך, בוא נלך מכאן הקב"ה כבר ישלם לנו כסף להחזיר לכולל, גם אם אצטרך לנקות רחובות ובלבד שלא נשתתף בכסף הכרוך בחילול שבת", התחלנו ללכת. " חכו רגע, ואם אתחיל לשמור שבת, תסכימו לקבל תרומה?", "ודאי מה השאלה", "תנו לי לחשוב על כך" לאחר מספר ימים דפק על דלת ביתי מנהל הכולל כולו נרגש הוא הוציא מעטפה וקרא את המכתב "בזכות המתרים שלכם החלטתי לשמור שבת ואני מקוה שאעמוד בכך, אני תורם לכם סך חמשת אלפים דולר להנצחה מכובדת לאבי ומוסיף המחאה באותו סכום לתורם שהגיע אלי... אשמח להמשיך את תרומותיו הקבועות של אבי..." סיים המנהל לקרוא והושיט לי את ההמחאה ואמר: "אני מצטער... מסתבר שדווקא תמימותך שלה בזתי יש כח הרבה יותר מכל התחכום שלנו, אני רוצה שתמשיך לעבוד אצלנו, אתה תביא ברכה". אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ה
לא דרוש כח רב כדי לזכור, דרוש כח רב כדי לשכוח. "לא הדברים כשלעצמם מפחידים את האדם, אלא כפי שדמיונו מתאר אותם" (אפיקטטוס). "לא חולי הוא סיבה למיתה, ולא בריאות הוא סיבה לחיות"! (החפץ חיים זצ''ל) ''לא ייפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שְחוֹק, ולא מתוך דברים בטלים, ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דיבור של חכמה. שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדברי שבח ותנחומין'' (תוספתא, מסכת ברכות, פרק ג' הלכה כ"א) לא כל הנוצץ הוא זהב "לא לנצח שרים, ולא לעולם רוקדים, צריך לשבת וללמוד" (החפץ חיים זצ''ל) ֹ לא לַקַלִים הַמֵּרֹוץ וְֹלא לַגִבֹורִים הַמִלְחָמָה וְגַם ֹלא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לא לַנְבֹנִים עֹשֶר, וְגַם לא לַיֹדְעִים, חֵּן: כִי עֵּת וָפֶגַע, יִקְרֶה אֶת כֻּלָם. לא מדאיג אותי קצב החיים, רק העצירה הפתאומית בסוף. איך הפך העגלון למחותנו של הצדיק (פניני בית לוי עלון 331) יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שביתו מבורך בילדים ופרנסתו דחוקה ביותר, היה ר‘ יששכר. כשראה כי באו מים עד נפש, ועליו למצוא מקור פרנסה, הרהר בדבר, עד שהחליט לעסוק במקצוע העגלונות. בז‘יטומיר, העיר בה התגורר, היה מקצוע זה ברובו בחזקת היהודים, ובשוק העיר הוקצה עבורם מקום מיוחד עבור סוסיהם ועגלותיהם. הלך ושכר סוס ועגלה מאחד הנכרים, למד את רזי המקצוע, ונעמד ברחבת בעלי-העגלות בשוק, ממתין ללקוחות. תוך כדי המתנה ממושכת, שאל את אחד העגלונים הותיקים, היכן יוכל להשיג מעט אוכל להשיב נפשו. הלה הצביע בידו: ”הרואה אתה? פנה לכיוון הזה, ישר , ולאחר מכן שמאלה“ ... הלך ר‘ יששכר כפי שהסביר לו עמיתו החדש למקצוע, אך בטעות הוליכוהו רגליו היישר אל... הכנסיה הנוצרית שעמדה בסמיכות מקום. וכי מניין יידע ר‘ יששכר, שכל ימיו ספון היה בין כתלי בית המדרש, כי כאן שוכן בית טומאתם של הערלים?! קבוצת כמרים לבושי שחורים פסעה בנחת במסדרונות הכנסיה, כשלפתע נפערו עיניהם בתדהמה: יהודי עטור בזקן ופיאות משוטט בתוך בית תיפלתם! זיק מרושע ניצת בעיניהם, הם עטו לקראתו כעדר זאבים על גְדִי צעיר, הקיפו אותו בכמין טבעת, והחלו משדלים אותו בדברי הבל להמיר את דתו ניסה האברך להתחמק מידם, אך ללא הועיל. הכמרים אינם חפצים לוותר מהר כל-כך על הזדמנות הפז שנקרתה בפניהם; טרף כה שמן אינו מזדמן בכל יום. הם לא הניחו לו לצאת לנפשו, פתחו בתיאורים מפתים ומשכנעים על ה“אושר“ הרב הצפוי לו כאשר יסכים לקבל עליו את הדת הנצרות. מאידך, איימו עליו לבל יעיז לסרב להצעתם. הביט ר‘ יששכר כה וכה, וירא כי נתון הוא במיצר. בהחלטת פתע, שלח ידו לאמתחתו, הוציא את כיס מעותיו ומסרו לידי הכמרים, ובלבד שיניחוהו לנפשו. למראה כספו של היהודי, הרפו הכמרים ממנו לרגע, ומשכך לא המתין האברך אפילו רגע קט, נשא רגליו ונמלט חיש מן המקום המביש. אלא שאיתרע מזלו, וברגע צאתו משערי הכנסיה הבחינה בו חבורת העגלונים. כיון שעוד קודם לכן התרעמו על המתחרה החדש שקם להם, לפי הכלל הידוע, ש“אומן שונא את בני אומנותו“, מצאו עתה עלילה לטפול עליו... הלכו העגלונים והעידו באוזני כל מי שמוכן היה לשמוע , כי במו עיניהם ראו את ר‘ יששכר יוצא מבית טומאתם של הגויים בעיר. השמועה המסעירה פרשה חיש כנפיים, ועד מהרה נותר ר‘ יששכר מובטל ומחוסר עבודה; וכי איזה יהודי כשר וישר יאות לנסוע בעגלתו של ה‘משומד ‘?! כאשר צעד ברחוב, היו הבריות מסבים פניהם לעבר השני, לבל יביטו חלילה בפני ’רשע‘ . קשים לתיאור הבזיון והצער הנורא שהיו מנת חלקו; לא הועילו טענותיו והסבריו כי בטעות נקלע לבית התיפלה. דבריו נפלו על אוזניים אטומות. באותם ימים, היה ר‘ יששכר שבור ורצוץ כפי שלא היה מימיו. בצר לו, בא לפני הצדיק הקדוש שהתגורר בעירו, רבי זאף וואלף מזיטומיר, בעל ’אור המאיר‘. הוא סיפר לו את הסיפור כולו, וסיים בזעקה מקירות לבו: ”רבי! אנא אוליך את חרפתי? בכל רחוב וסימטה שחים אודותיי, מאין אתפרנס? מי ירצה להשתדך עימי?“ ”אמור נא לי“, פנה אליו רבי זאב וולף רכות, ”האם אכן נקי אתה מהחשדות שקשרו אליך?“ ”רבי! מעולם לא עלתה על ליבי מחשבת אוון נוראה שכזו להמיר את אמונתי בק-ל חי בעבודת אלילים! זוהי עלילת שוא שכל יסודה בטעות!“ ”אם נקי אתה מאשמה כדבריך“, נענה הצדיק, ”עוד תזכה להשתדך עם אחד מגדולי הדור, וכך יראו הכל את חפותך. בשלב זה עזוב את משרת העגלונות, וחפש אחר עיסוק אחר לפרנסתך.“ עשה ר‘ יששכר כדברי רבי זאב וולף. הוא מצא מקור פרנסה אחר, וה‘ ציוה את הברכה באסמיו. מיום ליום הלך והתעשר עד שהתפרסם כגביר בעמיו. השנים נקפו בזו אחר זו, הכתם הנורא שדבק בשמו נמחק כמעט כליל, וצדיקים רבים נהגו להתאכסן בביתו. גם הרה“ק רבי ברוך ממז‘יבוז‘ בחר בבית ר‘ יששכר למקום האכסניה שלו, כל אימת שהגיע לזיטומיר. באחד מביקוריו של רבי ברוך אצלו, הבחין בבני מארחו אשר ראשם ורובם שקוע בתורה ועבודה, ויראת אלוקים קורנת מפניהם. עיניו נחו על אחד מהם, והליכותיו מצאו חן מאד בעיניו. כיון שבאותה העת היתה לרבי ברוך בת צדקת שהגיעה לפרקה, ביקש מאחד ממקורביו לדבר נכבדות בין בתו ובין בנו של בעל הבית. ” האם בטוח הנך שהצדיק הקדוש רבי ברוך מעוניין להשתדך עימי?!“ מאן ר‘ יששכר להאמין. אך לאחר שברר היטב ונודע לו כי אכן השליח נשלח על ידי רבי ברוך, לא נותר לו אלא להסכים להצעה בשמחה. ובכן, ה‘תנאים‘ נערכו כדת וכדין. זמן קצר לאחר האירוסין, התעוררו בלבו של רבי ברוך מחשבות באשר למחותנו הטרי: ”כיצד זה גמרתי בחופזה כזו את השידוך, בלא לברר היטב אחר טיבו של המחותן ויחוס אבותיו?!“ אך כיוון שכבר נערכו התנאים, לא ידע לשית עצה לנפשו. החליט רבי ברוך לפנות לרבנית, זוגתו של רבי זאב וולף, שכבר נסתלק לבית עולמו, ולשאול אותה על ר‘ יששכר ומקור חוצבו. סיפרה לו הרבנית את כל אותו סיפור נושן שבעקבותיו הבטיח בעלה לר‘ יששכר: ’אם נקי אתה מאשמה, אזי תזכה להשתדך עם אחד מגדולי הדור‘. ”והנה“, סיימה, ” נתקיימה הבטחת בעלי הצדיק, והוא זכה להשתדך עמכם!“ כששמע רבי ברוך את סיפור המעשה, הלך אל מחותנו ואמר לו בשמחה: ”אכן, ראוי לנו להיות מחותנים! ישועה באישון לילה (מקור: ספר 'תפארת היהודי' בשם הרה״ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע) ר' הערשל האכסנאי פכר את ידיו באין אונים, לוח השנה הראה כי בעוד שלושה ימים יגיע מועד תשלום ה'ראטע' – דמי החכירה השנתיים לפריץ בעל האחוזה, ומאין יבוא עזרו? ההצלחה לא שרתה בפונדק שלו השנה, אך קיווה שלכל הפחות יצליח לעמוד בתשלום השנתי, כדי שלא ישליכו הפריץ לבית הסוהר. אפס, כי אין בידו אפילו מחצית הסכום. ר' הערשל היה מקושר בכל נימי נפשו ברבו ה'חוזה' מלובלין זי"ע. נוהג היה לנסוע אליו לעתים קרובות ולהתבשם מאמרי פיו הקדוש. בצר לו, החליט לנסוע לובלינה. ה'חוזה' האזין ברוב קשב למצוקתו, והעתיר בתפילה עבורו. לאחר ששב ר' הערשל לביתו, באורח פלא הזמין לו ה' יתברך את מלוא הסכום לשלם לפריץ. ומעשה – כך היה: בכפר סמוך התגורר אכסנאי נוסף, שכמו עמיתו ר' הערשל לא ראה ברכה בפונדקו, גם אצלו קרב יום תשלום ה'ראטע', ולרש אין כל. אף עליו ריחפה אימת מאסר ונישול מן הפונדק. כשפגשה זוגתו את אשת ר' הערשל, סיפרה לה על צרתם וחברתה יעצה לה: "אמרי לבעלך שייסע ללובלין, שם שוכן איש אלוקים קדוש, בתפילותיו כבר הושיע אותנו לא פעם, מדוע שלא יפעל ישועה גם עבורכם?". שבה האישה לביתה והחלה מפצירה בבעלה לנסוע לובלינה אל הרבי.כראותו שאינה מניחה לו, קם ונסע. הוא הגיע ללובלין בצהרי היום, ויפן כה וכה וישאל את היהודי הראשון שנקרה בדרכו: "איה מקום משכנו של הרבי?". שח לו הלה: "הרבי נסע ואינו בביתו". האכסנאי היה איש תם ופשוט והרהר בלבו: "היתכן כדבר הזה?! בוודאי האיש אינו דובר אמת, כי מן הסתם רבי אינו נוסע אף פעם מביתו". הוא שם פעמיו אל ביתו של ה'חוזה', אך גם שם נאמר לו כי הרבי אינו מצוי בביתו. ועדיין פג לבו מלהאמין, והחליט: "אלך אל בית-המדרש, וכאשר אראה שם אדם עטוף בטלית ותפילין יושב ועוסק בעבודת הבורא, אדע כי זה הוא הרבי". בבואו אל בית-המדרש, אכן ראה שם איש עטוף בטלית ומוכתר בתפילין יושב שקוע בשרעפי קודש. היה זה ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא זי"ע. ניגש אליו האכסנאי ביראת-כבוד, הושיט לו את ה'קויטל' עם הפדיון, וסיפר לו את צרתו. אך ה'יהודי הקדוש' סרב לקבל את הפדיון ואמר לו: "אני אינני רבי, לך אל הרבי הקדוש מלובלין". האכסנאי בשמעו זאת, נשבר לבו בקרבו ומרוב ייאוש מר ושברון לב התמוטט מתעלף ארצה. כשראה ה'יהודי הקדוש' עד היכן הדברים מגיעים, רכן אליו ועורר אותו מעלפונו, כששבה אליו הכרתו, אמר לו בנימה רחימאית: "הנני הרבי, ועתה הסכת ושמע לעצתי – לך וקנה לך תרנגול גדול, הוא יקיץ אותך משנתך בחצות הלילה ואז תקום ותאמר תהילים, וה' יתברך ישמע שוועתך ויושיע אותך". האכסנאי חזר מעודד לביתו, עשה בתמימות כפי שהורה לו הצדיק וקנה תרנגול. ויהי בחצי הלילה כאשר קרא התרנגול, קם משנתו והחל שופך נפשו באמירת תהלים מעומקא דליבא. בעודו אומר תהילים, והנה דפיקות בדלת. אחד מגויי הכפר הנוהג לפקוד לפרקים את הפונדק, מבקש לקנות בקבוק יי"ש. הוא נתן לו את מבוקשו והלה הלך לדרכו. כעבור שעה הופיע הגוי שוב, הפעם לחש לו: "יהודי, ראה, אני אוהב לשתות יי"ש אך בניי אינם מניחים לי לשתות", מדי דברו הוציא שק מלא זהובים "הא לך מעות אלו שחסכתי שנים רבות, מכיר אני אותך וסומך עליך, בכל פעם שאבוא, תתן לי לשתות". היה זה סכום עצום. האכסנאי הנפעם מישועת ה', השקיע אותו במסחר וה' ציווה את הברכה בעסקיו, עד שהפך לנגיד מופלג. כל זאת בזכות ששמע לעצתו של ה'יהודי הקדוש' וקם בחצות לומר תהילים. אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ה
אין לשקול ערכו של דבר כפי שהוא ניראה בעיננו , לאחר שהוא ברשותנו אלא כפי שהערכנוהו לפני שהשגנו אותו.
אמת ושקר: "הקוצקר" שאל למה אנשים אוהבים את השקר יותר מהאמת? והשיב כי את השקר אפשר לאהוב באמת, אבל את האמת אי אפשר לאהוב בשקר.
אצל הספרדים אוכלים בערב בשרי ובבוקר חלבי, כי חל"ב – ראשי תיבות להגיד בבוקר חסדך.
לא מכל אבא יפה יוצא בן יפה, לא מכל חכם יוצא בן חכם
אנוכי ה'... לא תחמוד... (מתוק מדבש, גיליון 31 הרב ברוך בוקרה שליט"א) מדוע מסתיימות עשרת הדיברות בלא תחמוד? ובכלל מדוע לצוות במעמד כזה נשגב על לא תחמוד ? חשבנו לומר בס"ד: תכלית מעמד הר סיני הייתה 'בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו...' ידוע שלכל דבר בעולם ישנו מכשיר מדידה, חום מודדים ע"י מד-חום, מהירות ע"י ספידומטר, לחץ דם ועוד כיו"ב... מהו אם כן, המכשיר שאתו יכול יהודי למדוד האם הוא מאמין באמת בקב"ה? ואם כן מהי רמת האמונה שלו? ובכן, המכשיר הוא 'לא תחמוד'. ונסביר, אדם שמאמין באמת יודע כי 'הכל בידי שמים' ו'אין האדם נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלא נימה' . במעמד הר סיני נצטווינו על האמונה בה' 'אנוכי ה' א-לוקיך...' ו'לא יהיה לך א-לוקים אחרים על פני...' בא הקב"ה ובאותו מעמד נפלא ונשגב נתן לנו כלי נפלא: אם אתה באמת מאמין בי אסור לך לחמוד את מה שיש לחברך ואם אתה חומד וחושק בבית רעך, במכונית שלו וכיו"ב... סימן שאתה נופל ב'אנוכי ה' א-לוקיך' כי הרי 'איזהו עשיר השמח בחלקו...' הוסיף הרב ישראל פולאק שליט"א (מרווה לצמא): מהי הסיבה שמתקינים וילונות בבית? ובכן, מקובל לחשוב כדי שאילו שבחוץ לא יראו את מה שבתוך הבית. זה נכון, אבל יש עוד סיבה והיא כדי שאילו שבתוך הבית לא יראו ויחמדו את מה שיש אצל השכנים מחוץ לבית... וראיתי בשם הרב אלעזר דנין שליט"א סיפור / משל נפלא: היה עשיר חמדן שהיה לו הכל, אבל הוא חיפש משהו שעדיין אין לו ולא הצליח למצוא. יצא לתור בערים אחרות, חיפש ולא מצא. לבסוף כשביקש לחזור ראה חנות קטנה ובחלון הראווה תמונה של שתי עיניים גדולות ועליה שלט 'העיניים הגדולות' 'את העיניים הגדולות הללו אני רוצה...' נכנס וביקש לרכוש אותה. אמר לו המוכר, לתמונה הזו אין מחיר, מחירה נקבע לפי משקל, שמים אותה בכף מאזניים ואתה שם כסף בצד השני, ברגע שהכף עולה ומתאזנת התמונה שלך... ניגש העשיר ושם כסף רב, אבנים טובות ומרגליות וכלום... התמונה לא זזה... יצא לרחוב והנה הוא פוגש רב זקן, תוכל בבקשה לעזור לי איך אוכל לרכוש את התמונה? ניגש הרב ושם בכף השניה 5 ₪, לקח מפה וכיסה את התמונה ומיד המאזניים התאזנו מה עשית? שאל העשיר. פשוט מאוד, כך היא העין 'ככל שהיא רואה יותר היא רוצה יותר' חוויית השבוע שלי לשקול,להעריך,להשיג,אמת ושקר,לאהוב באמת,לאהוב בשקר,ספרדים,חלבי,בשרי,אבא יפה,בן חכם,לא תחמוד, אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ה
החוזה הקדוש מלובלין אומר: צדיק- אינו צריך לאהוב את עצמו. בעל תשובה- אינו יכול לאהוב את עצמו. אך את הזולת- כולם צריכים לאהוב.
הטעות היחידה היא זו שאנחנו לא לומדים ממנה...
טעות של רגע – יכולה להרוס עמל של שנים. (שמואל אייזיקוביץ)
לא מצאנו את מצוות ענווה בתוך מניין המצוות, כי אילו היה כך, היו נמצאים מי שהיו מקיימים את מצוות ענווה בהידור רב, והיו מתנשאים בליבם על שנוספה מצווה זו לכל מעלותיהם ומידותיהם הטובות...(הבעל-שם-טוב)
'ושמע צעקתינו - יודע תעלומות' (בעל המעשה: ש.נ.) קול בכי מר נשמע מכיוון המרפסת. ' מי יודע מה קרה?!' חשבתי בליבי תוך כדי ריצה בהולה. משקרבתי ראיתי את בני בן השלוש עומד ליד מעקה המרפסת נראה בריא ושלם. נשמתי לרווחה ושאלתיו לפשר הבכי, "שמא נפל לך משחק לגינת השכנים"? "לא"! השיב בקול בוכים. " אז מה קרה"? ניסיתי לחקור. " אולי קיבלת מכה"? "לא"!!! השיב גם הפעם. " אז מדוע הנך בוכה"? המתנתי לתשובה. ואז אמר בדמעות שליש: "אבא, תגיד לה' שיראה לי את המסוק בשמים"... רק אז שמתי לב לקול המטוס החג מעלינו בשמים מכוסים העבים. פתחתי בבקשה פשוטה ותמימה לה' יחד עם בני בן השלוש, במילים פשוטות בקשנו מה' שיראה לנו את המסוק. אך העננים מיאנו להיפרד עד שהרעש הלך ודעך והבנו שהמסוק כבר הרחיק אי שם בשמים. ליבי נצבט עבור ילדי, הוספתי תפילה חרישית שלא יאכזב את הילד בעל האמונה התמימה ונכנסנו הביתה לאכול ארוחת ערב. באמצע הארוחה נכנס בני בן התשע ואמר: "אתם חייבים לבוא ולראות ארבע מסוקים טסים ממש מעל לבניין שלנו"!!! מיהרנו למרפסת ואכן ארבעה מסוקים חגו בגובה נמוך ממש מעל הבית והתרחקו אט אט כשבני בן השלוש מתבונן בהם בהתלהבות קורן מאושר אין סופי, ואמר: אבא תראה, ה' שלח לנו מסוקים משמים! בני בן התשע שמע את מילותיו של בן השלוש ושאל אותי לפשר המשפט האחרון. סיפרתי לו מה שקרה מעט לפני שנכנס לבית ועל ההשגחה המדהימה שה' שלח עבורו מסוקים . אז הוסיף בני ואמר: "האמת שלא רציתי לקרוא לכם באמצע האוכל לראות מסוק וחששתי שמא לא תתלהבו ועוד חששתי שלא תהיה מרוצה שהפרעתי לקטן לאכול, אבל עכשיו אני מבין מדוע עדכנתי אתכם למרות חששותיי... חוויית השבוע שלי
החוזה מלובלין,בעל תשובה,טעות,עמל של שנים,מצוות ענווה,להרוס,מניין המצוות,מתנשאים,הבעל שם טוב,שמע צעקתנו,יודע תעמולות, אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ה
לא משנה מי אתה, חלק ממך תמיד רוצה להיות מישהו אחר, וכשלמשך אלפית שנייה המשאלה שלך מתגשמת, זה נס.
"לא נבראו עיכובים בעולם, בין עיכובים גשמיים ובין עיכובים רוחניים, כדי לעכב דברים, אלא כדי לחזק על ידי ההתעכבות עוד יותר את זרם האורה ואת גדולת החיים" (הרב קוק).
לא ניתן להשיב דברים הנפלטים מן הפה, כפי שלא ניתן להשיב חץ אל הקשת.
''לא ניתן ליהנות מבטלה אמתית אלא אם כן יש לך הרבה מה לעשות''
הקשר היהודי (אנשים מספרים על עצמם – 6) אני איש עסקים הנוסע הרבה לחו"ל במסגרת עסקיי ברחבי העולם. פעם, בעת שהותי באחת מהמדינות הנידחות, קיבלתי טלפון מידיד בארץ, שביקש ממני ללכת לבית חולים המקומי שם אושפז קצין ישראלי לשעבר שנפצע קשה במהלך טיול. הגעתי לבית החולים ומצאתי אדם מרוסק גופנית נפשית. הוא ערך טיול באחד הג'ונגלים וטיפס על עץ גבוה ולפתע נשבר אחד הענפים והוא הוטח ארצה ושבר את הרגליים, האגן והצלעות. הוא עבר מספר ניתוחים, במהלכם הוחדרו ברגים לעצמותיו כדי לחברן. הוא איש תמיר גבוה וחזק ששירת ביחידות מובחרות בצה"ל, שלפתע מצא עצמו שבר כלי. שהיתי לצידו ודאגתי לכל מחסורו, ניסיתי לעודדו אך הוא בקושי תיקשר עימי ובליבי חשתי, שמעבר לפציעתו, יש כאן עניין נוסף, אך לא הצלחתי להבין מהו. הצלחתי לארגן את הטסתו לארץ והוא הועבר להמשך טיפול ושיקום בארץ. בשדה התעופה, פגשתי את אביו שהיה קיבוצניק רחוק מדת בשנות ה-60 לחייו. מיד כשנפגשנו, הוא חיבק אותי בהתרגשות והודה לי על כל מה שעשיתי למען בנו. מפעם לפעם הייתי יוצר קשר ומתעניין בשלומו. באחד הימים כשדרשתי בשלומו אצל אביו, אמרתי לו כי אני מרגיש שמלבד הפציעה עבר על בנו משהו נוסף, הוא התרגש ואמר: אין לך מושג כמה אתה צודק וביקש להיפגש עימי. נפגשנו במשרדי והוא החל לספר: "כשהנאצים פלשו להונגריה, הייתי ילד קטן ועברתי עם הורי את כל התלאות. המצב נהיה גרוע, אנשים רבים הוגלו ולא נודע מה עלה בגורלם. יום אחד אמר לי אבי, שהולכים להיפרד מהאדמו"ר מסאטמר הנוסע ברכבת לארץ ישראל, היתה זו רכבת קסטנר שהצילה 1680 יהודים. הלכתי עם אבי לתחנת הרכבת להיפרד מהאדמו"ר, אבי נשא אותי על כתפיו ואמר לי: "כשתראה את הרבי תבקש ממנו ברכה", הוא נצמד לרכבת והלך לאורך הקרונות ובכל חלון שאל אותי: "אתה רואה אותו"? ואז פתאום ראיתי אותו מולי, הרבי חייך אלי, תפס את ידי מבעד לחלון וברכני: "שתגדל ותביא הרבה הרבה נחת יהודית", ואז נזכרתי לצעוק: "קיבלתי ברכה מהרבי, הוא החזיק לי את היד". לאחר חודשיים גררו אותנו לאושוויץ, שם הופרדתי מהורי ולא ראיתי אותם יותר. בדרך לא דרך, שרדתי עד סוף המלחמה, עליתי ארצה והופניתי לקיבוץ - מובן ששם לא נשארתי דתי. גדלתי והקמתי משפחה, נולדו לי בן ובת, בני גדל והתגייס לצבא לסיירת מובחרת, פנה לקצונה והגיע לדרגת סגן אלוף. תמיד ייחלתי שיינשא, אך הוא היה עסוק למעלה מראשו ולא מצא פנאי לכך. בהיותו בן 35, פרש מהצבא ומצא את פרנסתו באפריקה הרחוקה. לאחר שנתיים, הודיע לי שהוא מתכוון להתחתן, שאלתי אותו: "מי המיועדת"? והוא סיפר לי שהכיר אשת מחשבים אמריקנית, שאלתי אותו מיד: "היא יהודיה"? "נו אבא, באמת"?! "רק תגיד לי אם היא יהודיה" , "לא בדקתי וזה לא מעניין אותי", הוא השיב. אמרתי לו: " בני, אני יודע שמעולם לא חינכתי אותך להיות דתי, אבל להישאר יהודי זה המינימום, לפחות את זה תבדוק", אך הוא השיב: "אין לי מה לבדוק, היא נוצרייה קתולית, אבל להם זה לא מפריע, וגם לי לא", הרגשתי שחבטו בפני, התחלתי לבכות ולהתחנן שלא יעשה זאת, אך הוא כעס מאוד ואמר שאין לי זכות להחליט בשבילו עם מי הוא יתחתן ובודאי לא אחרי החינוך שנתתי לו. עולמי חרב עלי, ואע"פ שאני חילוני שלא שמרתי שום מצוה, כולל שבת וכשרות - החלק היהודי היה אכפת לי תמיד, אולי בגלל הברכה של הרבי?! אך עכשיו, איה ברכתו של הרבי? כך עברו מספר חודשים בני נסע לטיול הג'ונגלים שלו, ואז אירעה לו התאונה. הוא הובהל לביה"ח והמיועדת יחד איתו. וכשהתברר לה מצבו הרפואי והברגים הרבים שהוחדרו לגופו וישארו שם לעד, היא נתנה לאחות פתק וביקשה שתמסור לבני כשיצא מחדר הניתוח ונעלמה... בפתק שקיבל היתה כתובה מילה אחת: "מצטערת", כך נותר בני מרוסק פעמיים, גם בעצמותיו וגם בליבו שנשבר לרסיסים... אתה הראשון ששמת לב לכך ולכן סיפרתי לך כל זאת... תראה, לא נעים לי לבקש, אבל אולי תמצא מישהי לבני? הוא כבר הולך באופן רגיל והחל לעבוד בעבודה חדשה, אבל משהו מת בתוכו, אולי לא חינכתי אותו להיות יהודי, אך חינכתי אותו להיות בן אדם". אמרתי לו שאני צריך לחשוב ונפרדנו. סיפרתי לאשתי ומיד היא שאלה: "ומה עם אנה"? את אנה הכרנו אני ורעייתי באחד ממסעותיי, היא יהודיה ממוצא רוסי ועבדה כדיילת במטוס, אשתי יצרה עימה קשר קרוב, ואף סייענו לה למצוא עבודה אחרת כבקשתה בכלכלה ומנהל עסקים בה הצטיינה. היא הייתה מגיעה אלינו מידי פעם לשבתות, ואף שלא הייתה דתיה, לא לחצנו עליה, אך תמיד אמרנו שיש בה משהו יהודי טבעי, בצניעות, בעדינות ובראיית החיים... החלטנו להכיר ביניהם, הזמנו אותו לשבת וכמובן הזמנו את אנה. במהלך השבת הם התעניינו זה בזו , והחלו להכיר ולהיפגש, תוך מספר חודשים, התקשר אלי אביו בהתרגשות: "הבן שלי מתחתן עם יהודיה, בזכותכם", הם נישאו כחילוניים, אך דווקא אחרי נישואיהם, החלו להתקרב לדת, זה החל דווקא ממנו והיא אחריו ושניהם החלו בהליך תשובה, והם עשו זאת עד הסוף... נולדו להם 5 ילדים והם השתלבו בצורה נפלאה בשכונה חרדית, אני מאמין שהפחד של אביו לאבד את בנו וצאצאיו לעם אחר, גרמה לו לשמוח ולתמוך ואפילו להתקרב, והוא היה אומר לי שוב ושוב: "ברכתו של הרבי התקיימה, יש לי הרבה הרבה נחת".
חוויית השבוע שלי
משאלה,התגשמות,עיכובים,לחזק,זרם האורה,גדולת החיים,להשיב,נפלטים,חץ וקשת,בטלה,הקשר היהודי,
אמרי שפר י' סיון ה'תשע"ה
אישה יהודיה תשכח ותסלח, אבל לעולם לא תשכח על מה סלחה.
היכולת הכי חשובה בחיים, היא היכולת להשתנות.
"לא נכשלתי, רק מצאתי 10,000 דרכים בהם זה לא פועל." (תומאס אדיסון)
''לאנשים קטנים - קשיים קטנים; לאנשים גדולים - קשיים גדולים." (פתגם סיני)
ישועת ה' כהרף עין (נחמן סלצר) שמחת תורה – כשמו כן הוא, כל כולו שמחה; ולכל הפחות, כך אמור הוא להיות. שמא זוהי הסיבה שסיפורי הוא כה יוצא דופן. עומד הייתי בתום תפילת מוסף, בצהרי יום שמחת תורה. חישבתי לעזוב את מקומי ולהתקדם לעבר דלת היציאה הרחבה בירכתי בית-הכנסת, על רקע שמיעת ה"קדיש" האחרון. אלא שקולו הנרגש של אומר ה"קדיש", גרם לי להשתהות ולהתבונן בו. בדרך כלשהי חשתי כי יש דברים בגו, מאחורי קולו הנרעד ועיניו המצועפות בדמעות, ונמשכתי להסיר את הלוט מעל סיפורו. לא הסבתי את מבטי ממנו משך כל אמירת הקדיש; כל מילה ומילה בקעה מפיו בלהט ובשטף, עטופת געגועים וזכה. לא היה ספק בכך – משהו מעניין חבוי כאן. המתנתי עד סיום הקדיש, עוקב במבטי אחר אחרוני המתפללים העוזבים את המקום. רק אז אזרתי אומץ וניגשתי אליו. ישבתי לצדו עד שסיים את אמירת פרקי התהילים שלפניו. הוא הגביה את עיניו הלחות, לחייו מוכתמות מדמעות, והפנה אלי מבט שואל. "סלח לי, שאלה לי אליך", פתחתי. הוא היסס כהרף עין והשיב, "ובכן, שאל נא". "הבחנתי בך כאשר אמרת קדיש, ומה רב חפצי לדעת מי הוא שלזכותו אמרת קדיש זה. כוונתי, מעולם לא שמעתי קדיש הנאמר באופן זה. יודע אני, כי בקשתי היא יוצאת דופן, ותהא זו זכותך לסרב לה, אך בכל-זאת, שמא תאות לגלות לי מהו הרקע לקדיש זה שלך?" "יודע אתה", הגיב בחיוך קל, "בקשתך היא אכן נועזת למדי. היה עלי לנזוף בך ולהרחיק אותך מכאן…", סנט בעצמו, וחיוכו התרחב. כה מיוחדות היו עיניו; מבטן כה נוגה ורגיש, ובה בעת חמים ובהיר. התרווחתי על מקומי לצדו; ספסל העץ הישן חרק במחאה, ואני צפיתי בסבלנות, בעוד הישיש מארגן את מחשבותיו. יש בי משהו – מהו בדיוק, אינני יודע – הגורם לאנשים להתייחס אלי כפי שאין הם מתייחסים לאחרים. מעריך אני את האמון שהם רוחשים לי, ואוצר את סיפוריהם, זיכרונותיהם ורזיהם בלבי, שמורים ובטוחים. אין אני חולק אותם עם זולתי, אלא אם ניתנה לי רשות מבעלי המעשה. דקות ארוכות עצם הישיש את שמורות עיניו; נמלאתי ציפייה. הוא שב ופקח אותן, ובעיניו ניכר כי שב ממסעו אל העבר. וזהו סיפורו: "בעיירה קטנה בפולין גדלתי", פתח בסיפורו, ממולל בידו את זקנו תוך כדי דיבור. "חבורה עליזה של ילדים היינו, בני אותו גיל. רבות השתעשענו יחדיו…" קולו דעך, בעוד הוא מפליג בזיכרונו לאותם ימים חסרי דאגה. "בצוותא הלכנו ל"חדר", בצוותא שיחקנו בפארק; חבורה נפלאה היינו". "בן שתים-עשרה שנים הייתי", המשיך הישיש, "כאשר קנה לי סבי ע"ה תפילין. מהודרות ביותר היו, מעולם לא ראיתי יפות מהן. את הבטחתי נתתי לו, כי אניח אותן בקביעות מדי יום, כל חיי. בזמנים ההם" – העיר האיש – "רוחות ההשכלה נשבו בעיירות פולין, והבטחה כזו לא הייתה דבר של מה-בכך! ואמנם, עמדתי בדיבורי!" הדגיש. "מדי בוקר, מיהרתי להניח את התפילין ולהתפלל. עד מה אהבתי להתפלל בהן! חוויה יקרה הייתה לי זו, הכניסה ל'שטיבל' בבוקר יום חורפי סגרירי, לגימה של מים חמים מן הסמובר עתיק-היומין שבפינה, ולאחר-מכן כריכת רצועות התפילין היקרות סביב זרועי ועל ראשי. בכל פעם מחדש, חשתי כיצד הן מקשרות אותי ומחברות אותי אל סבי, אל אבותיי ומעל לכל – אל ה'!" נתתי בו את מבטי, ביהודי הישיש. קשה היה לצייר את דמותו כאיש צעיר; כביכול היה זה מראהו מאז ומעולם – חרוש קמטים, כפוף מרוב שנים. אך ככל ששקעתי במעמקי סיפורו, כן הלכו והתפוגגו אותות השנים, והצעיר התוסס ובעל הקסם האישי ניגלה לפניי, כפי שהיה אי-אז לפני עשרות שנים. "כן, יפים היו חיינו", הפטיר בעגמומיות, שרידי מבטא וורשאי עסיסי מתלווים לקולו. "אך יום הגיע, וקולות מלחמה נשמעו קרבים והולכים. דבר לא נחשב עוד בעינינו… מלבד: לשרוד! "המלחמה פרצה אל מעגל חיינו כסופה המביאה בכנפיה הרס וחורבן, משליכה מיליוני אנשים אל מעמקיה של מנהרת הפורענות, אשר ממנה רק בודדים יצאו חיים. לא זו בלבד, רבים מאותם שזכו לשרוד, לא זכו לשוב ולהיות הם עצמם. אנו – אותה חבורה משנות הילדות – הצלחנו להישאר יחד, אל נא תשאל אותי כיצד! נשארנו ביחד כאשר הפך הכפר שלנו לגטו גדול, והמשכנו לדבוק איש ברעהו כאשר הועברנו לברגן בלזן – תחנה שנייה מני רבות במסע הזוועות אליו יצאנו מבלי דעת. "בתקופה בה שהינו בברגן בלזן, זכיתי להציל את חייו של יהודי". הוא תיאר את אחד ה"שלדים המהלכים" בצריפו, שחלה בטיפוס. ברי היה לו ואף להם, כי בתוך זמן קצר מאוד תתגלה מחלתו, ודינו יהיה להישלח ל"מרפאה", ממנה איש לא חזר. בחור צעיר, לא אחר מאשר הישיש שלפני, נטל על עצמו משימה קדושה: להציל את החולה. הוא דאג להאכילו את מנתו היומית, בהיות החולה חלוש מכדי שיוכל לאכול בעצמו. את מנתו האישית מכר בסיגריות, ותמורתן רכש תרופות למאבק במחלה האיומה. הוא הקפיד שהחולה ישתה מן התרופה, וכך הצליח להיחלץ מבין זרועותיו של מלאך המוות. ותוך כדי כך, לא עבר עליו יום אחד ללא הנחת תפילין! "חברי משכבר", נזכר הישיש, "נהגו לגעור בי במרירות, מביעים ביטויים קשים, אשר לא היו עולים על דל שפתיהם לולי הצער והייסורים שעברו על כולנו. הם היו סונטים בי, כיצד ממשיך אני להחזיק באמונתי בבורא עולם, טוענים כי ה' נטש את עמו ח"ו זה מכבר! הם נהגו לשאול אותי מדוע ממשיך אני לסכן את חיי בהנחת תפילין, יום אחר יום, והרי ממילא אבודים כולנו, ומה טעם בכך? כל שהיה ביכולתי להשיב להם, היה: "ישועת השם כהרף עין". היה גם שיע; האגוז הקשה מכולם. מרבית חברי לקבוצה נשאו עמם זיכרונות מן הזמנים שבהם מציאות ה' הייתה חלק חי ובלתי נפרד מחיינו. אך לו שמעת את שיע מדבר, לא היית מטיל ספק בכך כי הוא גדל בביתם של משכילים מובהקים. כה מריר היה, ועבורי היו דבריו כמדקרות חרב. ללא הרף הטיל את חיצי לשונו הלועגת על מי שעדיין האמין בקב"ה ובתורתו. שיע היה נועץ בנו מבט נזעם, בעודו מתריס, כיצד מסוגלים אנו להישען על רחמי שמים, בעודנו שרויים בגיהינום הנורא ביותר עלי אדמות!? מה קורה לנו? האומנם טחו עינינו מראות את המתרחש? האומנם אין אוזנינו שומעות את טרטורן הבלתי פוסק של מכונות הירייה? האומנם איננו מבחינים בענני האפר הדקיקים המיתמרים ועולים מארובותיהם התמימות למראה של אותם מבנים קטני-קומה? עם הזמן, חלחלו דברי הזעם שלו אל הלבבות השבורים, ולא מעטים חדלו לקיים מצוות שעליהן עוד הקפידו במסירות נפש, הפסיקו לשמור את קדושת השבת, לא היססו בהכניסם לפיהם מאכלות אסורים. למעשה עמד בראש מעייניהם עניין אחד: החיפוש הנואש אחר דבר מה שיפיג את הרעב המכרסם בבטנם. בהדרגה נכבשו כמעט כל חברי הקבוצה על-ידי נביא השקר שבקרבנו, והם חברו אליו ואל דבריו, שופכים עלי קיתון של צוננים בכל פעם שזכיתי לקיים מצוה. אך למרות הכול, הייתי כה זקוק לחברתם, שכן היה בכוח ידידות זו להקל ולהעניק כוחות למאבק ההישרדות היום- יומי. ואז, כולנו נשלחנו לטרבלינקה, גיא ההריגה, אשר בהשוואה אליו נראה מחנה ברגן בלזן כמחנה קייט. "משך כל אותם חודשים של סבל בל יתואר". המשיך הישיש בסיפורו, "לא עבר עלי יום אחד ללא הנחת תפילין. התפילין היו יקרות לי, יותר מהחיים עצמם. פעמים רבות הסתכנתי וכמעט שאבדתי, אך לא אביתי לוותר על יום אחד של הנחת תפילין; על תחושה מרוממת זו של רצועות העור הנכרכות סביב זרועי הצנומה, המעטרות את ראשי בקור המקפיא. "הייתה זו שעת בין-הערביים, בעיצומו של יום חורפי, ועדיין לא עלה בידי להניח תפילין. אותו יום שרר כפור אימים, והשלג שהאדים על הקרקע העיד בשתיקה על הזוועה המתחוללת בכל פינה. הרוח שרקה באכזריות, חודרת עד לעצמותינו ומקפיאה את נשמתנו. טרם עלה השחר יצאנו לעבודה, ואך בקושי בא דבר מאכל לפינו במשך היום. חרף זאת, תקתק בחובי השעון הפנימי ואותת לי, 'השמש עומדת לשקוע, וטרם הנחת את התפילין של סבא'. ואני הן הבטחתי לסבא, ויותר מכך – הבטחתי לריבונו-של-עולם, והנה הנה אוזל הזמן, ואני אחמיץ את השעה! "חמקתי ויצאתי מתוך הבניין בו עבדנו, ורצתי כמטורף אל הצריף, שם הסתרתי את זוג התפילין שלי מתחת לאחד מלוחות-העץ הרופפים ששימשו לנו כרצפה. שם הן היו מוטמנות, הרחק מעיניהם של השומרים צמאי-הדם ומשכני לצריף העלולים להתקנא בי ובמזלי. ביד רועדת חילצתי את החפץ האסור והאהוב ממקום מחבואו. ידעתי כי אסור לי להסתכן יותר מדי, ולכן יצאתי במהירות מן הצריף ומיהרתי לעבר תעלה לא הרחק משם. "הלילה עמד לרדת על המחנה, ובכל רגע עתידים להידלק הזרקורים בידי השומרים, אותם שומרים שידם כה קלה על ההדק. רצתי בדרכים פתלתלות, מקווה נואשות שלא להתגלות לעיני חיות הטרף במדים השחורים. הגעתי אל התעלה בלב הולם, פניי מאפירות, והשלכתי את עצמי לתוכה, מוצא מסתור בין דפנותיה הלחים. לא השתהיתי, ומיד הנחתי את התפילין; בירכתי את הברכה, משתדל להתרכז במשמעות המילים ולכוון כראוי, עד כמה שניתן היה במצב זה, ולאחר-מכן קראתי 'שמע ישראל'. הסרתי את התפילין, יצאתי מן התעלה בזחילה, הצצתי בזהירות לכל עבר, ואז קמתי על רגליי ושבתי בריצה מטורפת חזרה לצריף. אלומות האור של הזרקורים ממגדלי השמירה חגו סביבי במצוד בלתי פוסק, ודמותי הצנומה במדיה המפוספסים נדמתה לשפן מבוהל שנלכד ברשת הציידים; היטב הכרתי את טעמו של הפחד! "רעדתי כולי מקור ומאימה; כפות רגליי איבדו כל תחושה בעקבות המגע בשכבת השלג הקפואה המכסה את האדמה. מיהרתי לרוץ חזרה 'הביתה', נפרד בנשיקה מן התפילין האהובים והשבתי אותם למקום המסתור. ואז, מבלי לעצור לרגע כדי לשאוף אויר, פניתי לאחור ומיהרתי לשוב למקום העבודה. משמיים שמרו עלי מעיניהם הבולשות של נציגי השטן עלי אדמות במגדלי השמירה הגבוהים, שהיו מוכנים בכל רגע לשלוח אותי לעולם הבא בצרור יריות. אך לא ניתנה להם ההזדמנות לכך. הגעתי בחזרה למקום העבודה שניות ספורות לפני שהתקיים המסדר, וכך ניצלתי ממוות בטוח. ברור היה לי אותו רגע כי ארע לי נס מיוחד, גם בתקופה שבה היו חיי רצף של אין-ספור רגעים של נסים. "למעשה, היו כל חיינו במחנה שזורים בנסים. אך עיניהם של חבריי היו אטומות מלהכיר בנס; הם הוסיפו לקלל, להתלונן, להפנות אצבע מאשימה כלפי האב הרחמן היושב על כסא המשפט. "עוד לא תמה סאת יסורינו. נשלחנו משם לאושוויץ, שם ניטלו מאיתנו שרידי החיים שעוד דבקו בנו, כאותו ענן השט ברוח ונמוג, חומק מבין אצבעותיך לבלי שוב. חבריי זעקו, 'למה עזבתנו?' ואני השבתי להם, 'ישועת השם כהרף עין'. הרכבת נעצרה, וקול שקשוק גלגליה חדל. במקומם עלו באוזנינו צעקות, קללות וגידופים, קולות בכי ואנקות כאב, סבל ועינויים. קולות הבוקעים ממעמקיו של מקום, שאין בכוח השכל האנושי להבינו. באוויר ריחף ריחו של הפחד, והידיעה כי המוות אורב בכל פינה חלחלה באמצעות כל החושים. "אהה, כיצד ייתכן מקום מעין זה בעולמנו? מי ייתן ויימחה שמו, עם אדמתו ספוגת הדם, ועם האיכרים הפולנים אשר ידעו ושתקו! איך ניתן לספר על היציאה מקרונות הבקר? השמיים – תערובת של אפור חיוור וענני עשן, עשן גופות קרובינו ומכרינו, תמצית דמו של עמנו! מבט אחד הספיק: ידענו ללא שמץ של ספק כי גם שעתנו באה. "קלי למה עזבתני?" התייפחו, כפי שבכו אבות-אבותינו, לפני מאות בשנים. ואף כאן עניתי לעומתם, "ישועת השם כהרף עין". "ואז הבחנו בו; בשטן גופו. ה"רופא" ששלח רבבות יהודים אל מותם, עטוי כפפות לבנות, כמנצח בקונצרט אשר אנו קהל המאזינים שלו. מנגלה ימ"ש וזכרו. כיצד יתכן כי יצור נאלח כמותו נשם את האוויר אשר אנו נושמים? צפינו בו כיצד הוא שולח אנשים לימין ולשמאל, בדייקנות גרמנית, בתשומת-לב מרבית לכל פרט ופרט. ימינה. שמאלה. ימינה. שמאלה. המקל שבידו התנופף באוויר, ואנו ראינו את מלאך המוות בדמותו של בשר ודם ניצב לפנינו. "שיע היה בינינו, זועק את דברי הכפירה שלו עד הרגע האחרון, עד שהמוות יפריד בינינו. כך ניצבה לה הקבוצה כולה לפני אותו רופא-רשע, מביטה בעיניו ואינה מוצאת בהן שמץ של רגש אנושי. שמאלה, שמאלה ושוב פעם שמאלה. המפלצת שלחה אותנו אל מותנו ללא היסוס. שמאלה ושמאלה ואז, לפתע – ימינה! ומי נשלח לימין, מי נשלח לחיים, אם לא שיע! דווקא הוא, שלא פסק להתריס כלפי שמיים, הוא שטען כי העם הנבחר הפסיד, הוא אשר נשלח ימינה. "חבריי החליפו מבטים ואז הפנו הכל את מבטם אלי, עיניהם שואלות בדממה זועקת. לא הייתה שהות לשאלות או לתשובות. כולנו נשלחנו לשמאל, אל המבנה זעיר הממדים המבקש לבלוע אותנו אל קרבו, ולפלוט ענני עשן מארובתו הצרה והמפויחת. נלקחנו במורד השביל, היישר אל מלתעותיו; הנה באה שעתנו". הזקן השתתק לרגע, מבטו נעוץ בנקודה עלומה בעבר, מפליג אל רגע השיא של חייו. "הדלתות נפתחו בפנינו, ולעינינו נגלה החדר. בראשינו התנגנו ברטט מילות התפילה של ראש השנה: מי יחיה ומי ימות… דלתות המתכת נטרקו בחבטה מאחורינו ומוט הברזל הוסט למקומו. שמענו את האחראים על הפעלת תא המוות מתעסקים בבדיקות סופיות, מוודאים שהכול פועל כשורה. ברגעים מרטיטים אלה, הטיחו בי חבריי, 'מה עם יראת השמיים שלך? מה עם אמונתך באלוקים, מה עם התפילין שלך, מה עם מסירות הנפש שלך עד כדי סיכון החיים? נו, מה עם כל אלו? אמור 'שמע', הגיע הרגע האחרון!' "בדמעות זולגות על לחיי, נענעתי בראשי לאיטי, ימינה ושמאלה, ובקול סדוק לחשתי, 'ישועת השם כהרף עין'. קול חריקה נשמע; מעלינו נפתח חרך וגליל גז קטלני הושלך פנימה. שמענו קול 'פופ' חרישי; הכלי נפתח וזרם של גז רעיל החל מתפשט בחלל החדר. שילבנו ידיים; חבריי זעקו 'שמע ישראל', בעוד אני ממשיך למלמל 'ישועת השם כהרף עין'. אחדים פצחו בשירת 'אני מאמין'. ואז, הבלתי-יאומן אירע! קול שריקת הגז הנפלט חדל לפתע, והדלתות נפתחו מחדש. מסר של תקווה משמיים נישא בחלל. "איש לא הניע איבר. מה קורה כאן? מעולם לא נשמע כדבר הזה! דלתות הנפתחות באמצע הפעלתו של תא הגזים? מעולם לא! בפתח ניצב קצין אס.אס. במדיו המגוהצים, סמל הגולגולת שעל כובעו נועץ בנו עיניים חלולות, ואמר, 'הגיע משלוח חדש של 'יודען'; אנו זקוקים לעזרה במיון כל החפצים. אתה!' פנה לעברי והצביע עלי באצבעו, 'בוא אתי'. כחולם, יצאתי מתא הגזים, מתרחק ממבטיהם ההמומים ומתחינותיהם האילמות של חבריי, שב לארץ החיים. לבי שתת מכאב על גורלם של חבריי. ישועת השם כהרף עין!". דמעות נצצו בעיניו של הישיש, כאשר נעורו בו מחדש הכאב והפליאה אשר חיו בו לפני שנים כה רבות. חפנתי את כף ידו בין שתי ידיי ולחצתי אותה, חש ברטט העובר בינינו. היינו רק שנינו – הוא ואני, בבית-המדרש שהתרוקן זה מכבר ממתפלליו. נרות היארצייט הבהבו על הקיר, מטילים אור כתום-צהבהב על סביבתם החשוכה. המתנתי בסבלנות להמשך הסיפור, בידיעה ברורה שיש לו המשך. לבסוף, התנער הישיש כמתוך חלום, אוסף מחדש את מחשבותיו, ושוב פתח את פיו. נמשכתי כמוקסם לכל מילה, נפעם מן האיש וממה שהוא מייצג. "יצאתי מתא הגזים", תיאר ידידי החדש, "וחשתי כיצד אני רואה את העולם לראשונה בחיי. קיבלתי את חיי מחדש; זכיתי בהזדמנות נדירה. פסעתי, מלווה בחיילים, לעבר נקודת מיון החפצים, שם נערמו הררי ביגוד שהצטברו מדי יום ביומו. בלבי התנגנה שירה, בעוד אנו צועדים בינות לגדרות התיל, חולפים על-פני שורות-שורות של צריפים, לקראת גורלי החדש. "רצון ה' היה, כי אחיה! ישועת השם כהרף עין, ואיזו ישועה! התאמצתי שלא להסגיר את רגשותיי, עוטה על פניי הבעה רצינית, כדי שלא לעורר את חמתם של הנאצים. לפתע, הבחנתי בזווית העין בדמות מוכרת, עומדת לא הרחק ממני. הוא עמד בגבו אלי. הסבתי את ראשי לעברו, מנסה לקלוט את צדודית פניו, ואז פנה אף הוא לעברי. כעת ראיתי בבירור: שיע. "אותו רגע הצטלבו מבטינו. שיע הביט בי כמוכה הלם, ואני שידרתי לו במבטי כי לפניו לקח מן החיים שנשלח אליו משמיים. פיו נפער בתדהמה, והוא שכח לסוגרו. הוא לא האמין למראה עיניו. מבלי להסס לרגע, השליך שיע את הבגד שאחז בידיו ופרץ בריצה לעברי. "החיילים הגרמנים הופתעו לרגע מדמותו החולפת על-פניהם בריצה מטורפת. אך מיד התעשתו, הניפו את רוביהם לעברו, כיוונו למטרה וירו בו צרור כדורים! שיע צנח על הקרקע ודמם באחת. הרהרתי בליבי כי אולי זכה להישאר בחיים רק כדי להיווכח במו-עיניו כי הקב"ה מנהל את העולם. יודע אני", הנהן הישיש, "שיע הבין; כן, ברגע שירו בו הרשעים, הבין הכל. ישועת השם כהרף עין". הישיש נשתתק, ואני הבנתי כי תם סיפורו. שלוש שנים נוספות חלפו, עד ששמעתי את המשך הסיפור. הישיש לא רצה להביע את דעתו בסוגיית הפיצויים, אך הוא סיפר לי על חלקו בוועדה שהוקמה, שתפקידה היה לעבור על רשימות שנלקחו מארכיוני הנאצים. המטרה הייתה לנסות ולפענח עובדות ונתונים כספיים שנלקטו על-ידי הנאצים, המשקפים את אשר אירע לדור שלם. המלאכה דרשה תשומת-לב לפרטים וסבלנות אין-קץ. הוא עבר על אלפי מסמכים, מאתר סכומי כספים ופירוט רכוש שנשדד מידי היהודים. הכול היה רשום בשיטתיות ובסדר, האופייניים לבני העם הגרמני. הנתונים היו רשומים לפי עיירות. חברי הוועדה עברו על שמות המשפחות, ילדיהם, ייחוסם, עיסוקיהם והשקעותיהם. כך עלה בידיהם לגבש תמונה חלקית לגבי גודל החוב שהצטבר כלפי עם ישראל. כאשר הגיעו לשמו של כפר מסוים, צפו ועלו שמות מוכרים: היה זה כפר הולדתו, והאנשים היו ידידיו. הרישומים כללו פירוט צעדיהם של הנאצים, כולל ריכוזם של היהודים ברובע היהודי בעיירה, והפיכתו לגטו. הוא המשיך לקרוא את סיפור העברתם למחנה ברגן בלזן והזיל דמעות למקרא סיפור המסע לטרבלינקה, עם קבוצת ידידיו משכבר. שחור על-גבי לבן צוין, כיצד נשלחו לאושוויץ להשמדה. כל השמות הופיעו שם – כיצד הוכנסו כולם לתאי הגזים ביום שמחת תורה של אותה שנה. היום בו הוא ניצל ממוות בטוח. אותו רגע, הבטיח לעצמו כי כל ימיו יאמר אחריהם קדיש, בכל שנה בשמחת תורה. וכן עשה. "המבין אתה כעת", שאל לבסוף. כן, הבנתי. כעת קיבל ה"קדיש" שלו תוספת נופך ועוצמה. יהודי שכזה! מי יתננו יהודים כמוהו בדורנו. שמעתי את הסיפור מיהודה, ששמע את הסיפור מהזקן בעצמו, ז"ל
חוויית השבוע שלי אישה יהודיה,תשכח,תסלח,להשתנות,תומאס אדיסון,אנשים,קטנים,קשיים גדולים,ישועת ה' כהרף עין,שמחת תורה,קדיש,
אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ה
הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה אומר בשם הגאון הצדיק רבי שמחה זיסל זצ"ל, הסבא מקלם: היה כדאי לקדוש ברוך הוא לברא את כל העולם ומלואו ולקיימו ששת אלפי שנים, כדי שיהודי יזכה לומר – ולו פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, ובכל משך זמן הבריאה – "ברוך הוא וברוך שמו". ואלף אמירות "ברוך הוא וברוך שמו" אינן מגיעות לגדל חשיבות עניית "אמן" אחת. והוסיף: ואלף אמנים אינם מגיעים לחשיבות "אמן יהא שמיה רבה" ולו פעם אחת בלבד, ואלף עניות "אמן יהא שמיה רבה" אינן מגיעות לזכותה ויוקרתה של תיבה אחת של תלמוד תורה
לֹא עֵּת הֵָּאסֵּף הַמקְּנֶה וגו'. (כט, ז) פירוש אם חס ושלום, לא הגיע עוד זמן קץ הגאולה, לאסף צאן קדשים, השקו הצאן ולכו רעו, על כל פנים תן להם פרנסה, עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן. (מרגניתא דר' מאיר)
לא פעם ממריץ היצר אנשים לדבר מצוה, מגביר התלהבותם, עד שבריצתם מחריבים את כל מה שבדרכם (הרה”ק רבי דוד מלעלוב)
לא צריך לחכות לשעת משבר בכדי למדוד אנשים, הרבה יותר חשוב היא יכולת השגרה.
לא קונים חולצה בשביל הכפתור.
לא ראיתי חתול ישן אשר לתוך פיו נכנס עכבר.
לא רק המרבה באכילה ובשתייה נקרא זולל וסובא, אלא אף המרבה בדיבורים מיותרים (הרה”ק רבי יחיאל מאיר ממוגלניצה)
לאשה יש לה חלק ושכר - בלימוד התורה של בעלה. ואולם, אסור לה לשכוח, שיש לה גם חלק 'בביטול התורה' שלו...
האישה לא ויתרה )על־פי 'מפי ספרים וסופרים'( האישה נקשה בהססנות על הדלת, וכשזו נפתחה, פסעה פנימה בחשש. " יש לי בעבורכם מכתב מרבי יחזקאל־ שרגא משינאווה", אמרה בקול רועד. רבי פינחס צימטבוים, חבר בית הדין של גרויסוורדיין (אֹורַאדְיָה( שברומניה, זינק ממקומו למשמע הדברים. רטט של התרגשות עבר בו. מכתב ממורו ורבו הקדוש! בדחילו ורחימו נטל את האיגרת ופתחה. כשהחל לקרוא, עלתה עננה על פניו. "בהיות שבעלה של האישה הזאת עזב אותה כבר יותר מעשר שנים והשאירה עגונה", כתב רבי יחזקאל, " על כן הנני מבקש לעזור לה למצוא את בעלה להתירה מכבלי עיגונה" . "כיצד אני יכול לסייע?", תהה רבי פינחס בקול. "ומדוע החלטת לבוא לכאן דווקא?". "לא ביקשתי כלל לבוא לכאן", ענתה העגונה. "חיליתי את פניו של הצדיק, בכיתי והתחננתי לפניו שיושיע אותי, ולבסוף הורה לי לבוא לכאן, אליכם, בלי הסבר" . הדיין התעטף בשתיקה. "אין לי פתרון להוראה הבלתי־מובנת של הצדיק", אמר לבסוף. "בינתיים השתכני באכסניית הקהילה, ונעשה כמיטב יכולתנו". האישה הודתה לו נרגשות, וכשפנתה לדרכה, יצא הדיין אף הוא מביתו ושם פעמיו לעבר בית אב בית הדין, רבי משה־הירש פוקס. הוא שיתף את עמיתו באיגרת המסתורית, ורבי משה, אף שלא היה חסיד שינאווה, הכיר בגדולתו של הצדיק והתייחס למכתבו בכובד ראש. ראשית, כינס רבי משה את גבאי בתי הכנסת וחקרם אם הבעל המעגן שוהה באחד מהם. התשובה הייתה שלילית. כשלא נמצא קצה חוט בקהילה, פנה אל משטרת הגבולות והללו בדקו ברשימותיהם אם נכנס למדינה אדם ששמו כשמו של הבעל. גם אלו השיבו את פניו ריקם. דייני בית הדין לא אמרו נואש. הם פעלו כחוקרים מיומנים, והחלו לבלוש ולחפש בכל העיר אחרי הבעל האבוד. שבועות ארוכים של חיפושים העלו חרס. בכל בוקר נאלצו הדיינים להשיב לאישה העגונה כי טרם אותר בעלה. יום אחד פנה רבי משה אל רבי פינחס ואמר לו: "שמע־נא, הלוא עשינו כל שביכולתנו כדי לאתר את האיש ולא מצאנו רמז כלשהו עליו. לדעתי אין מנוס מלהודיע לאישה כי המאמצים כשלו, ולשלחה בחזרה לביתה" . רבי פינחס הסכים לדברים, אף כי לא בלב קל. הוא שיתף את האישה במסקנה המצערת, והמליץ לה לשוב לביתה. אך העגונה סירבה בתוקף לקבל את הדברים. "בשום אופן לא", קראה במר נפשה. "לא אלך מכאן, אלא אם כן יורה זאת הצדיק משינאווה. בפקודתו באתי לכאן, ורק בפקודתו אלך". ראה רבי פינחס כי היא מתבצרת בעמדתה, והחליט לכתוב דברים כהווייתם למורו ורבו. פירט את המאמצים הרבים שהושקעו ואת הכישלונות שנחלו. לא חלפו יומיים, והנה שליח בהול דופק על דלת לשכתו של רבי פינחס. " גש מהר לביתך", אמר השליח. רבי פינחס יצא בעקבותיו, ובהגיעו לביתו הבחין בהתקהלות נרגשת — שוטר אוחז בידו של גבר יהודי, ולצידם העגונה. רבי משה־הירש, שכבר נכח במקום, פנה אל רבי פינחס וקרא: "זה הבעל!" . כעת נפנו הכול לשמוע את סיפורו של הבעל המעגן. מזלו מעולם לא האיר לו פנים. כדי למצוא טרף לביתו נהג לנדוד בין הערים ולתור אחר עבודות מזדמנות. הוא הגיע לבוקרסט, בירת רומניה, וגם בה התקשה להשיג פרנסה. אוזלת ידו, שהייתה פרי אופיו ה'בטלני', גרמה לו להזניח את משפחתו ואף לא להודיע לאשתו היכן הוא ומה מעשיו. בעקבות זאת סברה שהחליט לברוח ולהשאירה עגונה. ביום שבו הגיעה האישה לגרויסוורדיין החליט בעלה לחפש את ההצלחה בהונגריה. כסף לנסיעה לא היה באמתחתו, ולכן נאלץ להתקדם בנסיעות קצרות ברכבת. בכל תחנה ירד וקיבץ נדבות כדי לממן את המשך הנסיעה. בדרכו הגיע לגרויסוורדיין. הוא שמע שבעיר יש ריכוז יהודי גדול וקיווה שיצליח לקבץ סכום נאה להמשך דרכו. באורח פלא שם את פעמיו לעבר האכסניה שבה התארחה ...אשתו. כשזו הבחינה בו, חששה שיימלט ממנה אם יבחין בה, ולכן יצאה מבעד הדלת האחורית והזמינה שוטר שיעצור אותו. השוטר עצר את האיש, בעוד האישה צועקת כי זה בעלה, שנטש אותה לאנחות . "מבינים אתם?", קרא רבי משה בהתרגשות באוזניו של רבי פינחס, "הלוא האיש תכנן לנסוע למדינה אחרת, ורק הצדיק, ברוח קודשו, ידע שיחנה בגרויסוורדיין וייקלע לאכסניה שבה תשהה רעייתו" . הסיפור התפרסם חיש מהר והגיע לאוזניו של הצדיק משינאווה בעצמו. "נו", החווה בידו בביטול, "אצלכם החסידים הכול נחשב 'מופת', אולם אין זה נכון. בסך הכול סברתי שהואיל וגרויסוורדיין היא עיר גדולה, סביר להניח שהבעל שוהה שם. אין כאן שום 'מופת'"...
החלטה שהולידה אוסף תהילים (מנחם כהן) התלבטות לא קלה הייתה ליורם חניאל (60) בערב חג השבועות. הוא סקר את מדפי הספרייה הענקית, שבהם מוצבים יותר מאלפיים ספרי תהילים, והתלבט איזה מהם לקחת איתו לבית הכנסת בחג השבועות. " בסוף בחרתי בתהילים דפוס אמסטרדם משנת תקע"ו", הוא אומר. חניאל, המשמש שופט צבאי במילואים, מחזיק ככל הנראה באוסף הגדול ביותר בעולם של ספרי תהילים. אך אין הוא אספן קלסי, השומר את הפריטים לצורך תצוגה בלבד. בכל יום הוא נוהג לומר תהילים, כל פעם בספר אחר שהוא מוציא מהאוסף הענק. הרעיון נולד ברגע של התעוררות בהלוויה של יהודי מהיישוב אלקנה, שבו הוא מתגורר . "בהלוויה ספדו לאיש וסיפרו שבכל שבוע נהג לסיים את ספר התהילים", מספר חניאל. " באותו רגע קיבלתי עליי לעשות כן. מאז חלפו עשרים שנה, ואני מתמיד לסיים בכל שבוע את ספר התהילים. " בעקבות קריאת התהילים הרצופה התבלה הספר שקניתי, והלכתי לקנות ספר חדש. התחלתי להתעניין בספרי תהילים ישנים, והאוסף גדל הלך. חברים שמעו על התחביב והִפנו אותי לספרי תהילים עתיקים, ובמקביל איתרתי בעצמי ספרי תהילים מיוחדים. תהילים בערבית ובהודית באוסף הגדול ספרים גדולים וקטנים, אפילו זעירים, עם פירושים מגּוונים, בכל השפות ומכל התקופות. "יש ספרים שנכתבו בהודית , בערבית, בפרסית ועוד", הוא מתאר. "אני נהנה ללמוד בפירוש של הרב גרשטנקורן, ראש העיר הראשון לבני־ברק, ושל יהודי מתל־אביב, ישראל סחרוב שמו" . יש ספר האהוב עליך במיוחד? שאלנו. "תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת", הוא מחייך, " ואני משיב ש'כולם היו בניי'... אני מחובר לכל ספרי התהילים שברשותי. החלום שלי הוא שיפתחו 'כולל תהילים' ללימוד הספר" . תגלית מצמררת מאחורי ספרי התהילים מסתתרים לפעמים סיפורים אנושיים מרגשים. "לפני כמה שנים העניק לי חבר מאירופה ספר תהילים מיוחד. זה ספר שהודפס בשנת רפ"ב )30 — 1552 שנה אחרי גירוש ספרד( והיה עד לאחרונה בכנסייה. היהודי שהחזיק בספר, בימים ההם, קרע את הדף הראשון והשלים את השער ואת פרק א' וב' — בכתב ידו. " מדוע עשה זאת? כשקראתי את פרק א' בכתב היד קיבלתי את התשובה: את הפסוק הראשון שינה ל'ובדרך חטאים לא שמד' ... היהודי רצה להעיד על עצמו שלא השתמד" . חניאל מתרגש לראות יהודים קוראים תהילים, גם מי שאינם נראים שומרי תורה ומצוות. "מובא שכל מה שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו, וכנגד כל העיתים אמרו'. רואים זאת ברגעי צרה לא עלינו, שיהודים פותחים את ספר התהילים ומבקשים את כל בקשותיהם".
חוויית השבוע שלי בריאת העולם,ברוך הוא וברוך שמו,צאן קדשים,פרנסה,גאולה,מחריבים,התלהבות,שעת משבר,כפתור,חולצה,חתול,עכבר,סובא,ביטול תורה, אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ה היה אסיר תודה לכל האנשים הקשים בחייך ותלמד מהם. הם מראים לך בדיוק מי אתה לא רוצה להיות.
חובה הוא על כל אדם להיות תמיד מחזיק טובת העולם עליו.
לא שמים סימן שאלה איפה שהקב''ה שם נקודה.
לא תאכלו על הדם. לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. עיקר חייו של האדם הוא הדם, ולפיכך עצם שמו הוא דם, אלא כיון שהוא מתפלל לפני יחידו של עולם נתווסף לו אל"ף והוא נקרא אדם, אבל אם אינו מתפלל לפני השי"ת, נשאר עליו השם דם. על כן אמרה תורה: "לא תאכלו על הדם" – על תאכלו לפני התפילה בעוד אתם נקראים בשם דם. (מגיד ממעזריטש)
הלוואה של לירה (מאורות דף היומי גליון 836) מעשה מרגש שמור בצקלונם של בני משפחת גרוסמן, צאצאי בעל הליכות ישראל, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת פינסק-קרלין. איש יהודי התגורר במושבה משמר הירדן שבגליל העליון, ור' שלמה לוי גרוסמן שמו, ממייסדיה וממקימיה, אשר נפטר לפני כשמונים שנים. ר' שלמה לוי ז"ל היה דודו של הגאון רבי ישראל זצ"ל. ר' שלמה לוי עלה על הקרקע עם קבוצת חברים, ויחד הם יישבו את ארצנו הקדושה במסירות ובקדושה, תוך הקפדה על חיי תורה ומצוות בדקדוק. כשהיו מצטברות שאלות הלכתיות היה ר' שלמה לוי, הסמכות התורנית של המושב, רותם את סוסו לעגלתו ויוצא לדרך אל הגאון רבי משה קליערס , רבה של טבריה, כדי לשטוח בפניו את השאלות. המושבה הוחרבה זה מכבר על ידי הצבא הסורי, במלחמה שהתרחשה בשנת תש"ח, ורק שרידי חורבות בודדים נותרו במקום. ברם, התנהגותו מעוררת ההשתאות של ר' שלמה לוי ז"ל השתמרה מאז ועד היום בארכיון ישן, בו קוטלגו מסמכים מן התקופה ההיא. שנים ארוכות שכבו המסמכים בלא דורש, עד שביום מן הימים הפך מאן-דהוא ונבר בהם ומצא תגלית מרתקת: מסמך לבקשת הלוואה שכתב ר' שלמה לוי. במסמך בקשת ההלוואה מתבקש מגיש המסמך לפרט את סכום ההלוואה, ומה מטרתה. הסכיתו ושמעו . ר' שלמה לוי כתב כי הוא זקוק להלוואה על סך לירה אחת. ומה מטרתה? ובכן, הוא כותב בפשטות, כי בימים עברו, בעוד כוחותיו במותניו, היה מסוגל לנהוג את עגלתו ביד אחת; המושכות היו לפותות בכף ידו האחת ורעותה הייתה פנויה. עתה משזקן וסב, אין ידיו אמונות על הנהגת העגלה כבעבר והוא זקוק לשתיהן כדי לשלוט על בעל החיים. מה לכך ולהלוואת לירה? אין פשוט מזה. בעודו נוסע בעגלתו, היה מחזיק בידו הפנויה... גמרא! ו"יושב ולומד". מידי פעם הרים את מבטו אל הדרך ושב ושקע בהוויות אביי ורבא. נוף בראשית מכל עבר, אוויר צח ורענן, תנובה חקלאית, ציוצי ציפורים, שמש זכה ואווירת התחדשות של יצירה, בנייה ותנופה; בכל אחד מהם לבדו יש כדי להרפות את המחשבה ולהרחיב את הדעת עד כדי אי שימוש בה, ובכולם יחד... מוקף בכל אלה יושב יהודי על עגלתו, מצחו מכווץ והוגה בתורה הקדושה משל עגלתו נושאת כרזה מדברי המדרש (תנחומא, האזינו סימן ג'): "אין העולם מתקיים בלא תורה, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ידו האחת מכוונת את דרכו עלי אדמות וידו האחרת מכוונת את דרכו לגן-עדן. כשהזדקן כבר לא יכול היה להחזיק את המושכות ביד אחת ונגר ממכריו הציע לו לבנות בעגלתו מעמד מיוחד שיחזיק את הגמרא מול עיניו! על ביצוע המלאכה דרש הנגר לירה, ואילו היה באמתחתו של ר' שלמה לוי לירה אחת, לא היה נזקק לבקשת ההלוואה והסיפור היה נותר ספון בעגלתו . יהודי של פעם. ו אם נרצה - גם של היום. לא על העגלה - באוטובוס או ברכבת. לא בדרך מן הרפת אל האסם - בדרך מן המשרד אל המפעל. כאן, שם, ובכל מקום. ותן חלקנו בתורתך . מה נאה להביא בסמוך לסיפור חייו של ר' שלמה לוי גרוסמן ז"ל את דברי גדולי החסידות על אודות הנאמר במסכת אבות (פרק ג' משנה ז (: "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" . מדוע התנהגותו כה חמורה, עד ש"מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"?! הגע עצמך, יהודי מהלך בדרך ולומד תורה - יהודי טוב; לרגע קט הוא מבחין באילן נאה ופוסק מתלמודו כדי לשבח את בוראו - "מתחייב בנפשו "??? אמרו גדולי החסידות: הן עולמנו על כל גלקסיותיו, כוכביו, שמשיו, ירחיו וצבא השמים, כיצד נברא? "הסתכל באורייתא וברא עלמא"! החכמה הטמונה בעולם אינה אלא מעט מזעיר מן החכמה שבתורתנו הקדושה. ידיעת הקב"ה ואהבתו, התפעלות בן-אנוש והדבקותו בהקב"ה, אינן יכולות לקבל ביטוי נאצל ורב יותר מאשר בלימוד התורה. והנה זה המהלך בדרך וכבר הוגה בתורה הקדושה, כדי לומר "מה רבו מעשיך ה'" הרי הוא פוסק מלימודו וזקוק להסתכל על אילן נאה?! - "מתחייב בנפשו". חוויית השבוע שלי
אסיר תודה,מי אתה,מחזיק טובה,סימן שאלה,שם נקודה,מתפלל,המגיד ממעזריטש,הלוואה,לירה, אמרי שפר י"ד סיון ה'תשע"ה
אין חבר נקנה , אלא בקשיי קשיים .
אם אדם איבד את נאמנותו , אין לו מה לאבד יותר .
ברגע ובשעה שאדם חושב שהכול אבוד, אז לפתע מתחילה לבקוע אורה ושמחה.
האופנה אולם משתנה לעתים מזומנות אולם אין אנו חייבים להיות צמודים לתכתיביה.
הצלה מופלאה III (פניני עין חמד גיליון 484) היא הגיעה אל בניין 770, הידוע כמרכז חב"ד העולמי בניו-יורק. המקום בו שוכנים בית המדרש וחדר הלשכה של הרבי מליובאוויטש. אל המקום הגיעה אישה כבת שבעים, בעלת מראה יהודי אמריקאי טיפוסי. היא ביקשה לפגוש את הרבי כפי שרבים מבקשים החסידים מורגלים היטב למפגשים כאלה עם טיפוסים שונים שנקלעים למקום. לחלק ניכר מהם זרות אורחותיו של הרבי, והם בטוחים בתמימותם , שניתן לכל אחד להיכנס אל הצדיק בכל עת ובכל נקודת זמן. אבל האישה הזו נראתה שונה. משהו בעקשנות שלה לפגוש את הרבי היה לא שגרתי. היא נשאלה על ידי מאן דהוא, מדוע כל כך אכפת לה להיכנס לרבי ומהיכן היא מכירה אותו והיא השיבה שהיא חייבת את חייה לרבי. כמה בחורים צעירים שבדרכם נקרתה האישה, לשמע דבריה התגודדו סביבה וביקשו לשמוע את סיפורה בפרוטרוט. היא נעתרה להם והחלה לגולל דבריה: "מדי יום, בשעות אחר הצהריים, אני נוהגת לצאת לטיול ברכבי הפרטי. אני מקפידה עד מאוד על הטיול היומי הזה. עד לפני מספר שנים נהגתי לצאת לטיול רגלי, ללא רכב. אלא שיום אחד הגיע אליי כושי עצום בגודלו, הלה לפת את צווארי ובא לרוקן את ארנקי. משניסיתי להתנגד , הוא איים כי ידקור אותי בסכין גדולה שהוציא. למזלי הגדול, בדיוק באותו רגע עברה במקום ניידת משטרה, ואורותיה המהבהבים הבריחו מהמקום את האיש. הודיתי לבורא העולם על הצלתי , אך מאז לא שבתי עוד לטייל רגלית בגפי. כשאני לבד אני עושה את דרכי ברכב ." "לא מכבר, ביום שגרתי אחד, יצאתי כהרגלי לנסיעתי היומית. עמדתי לפני רמזור אדום, וממכונית שעצרה לצדי הביט עליי אדם הדור פנים, בעל זקן לבן, שישב ליד הנהג. הוא רמז לי באצבעו ללחוץ על כפתור הנעילה של דלתות הרכב. תחילה, לא ייחסתי לרמיזתו כל חשיבות. הן אין לי ילדים ברכב , ומדוע אפוא נחוץ שאנעל את הדלתות. אך האיש חזר וסימן באצבעו שוב ושוב ." "זה נראה לי מאוד משונה, מדוע אדם זר יבקש לעשות כן, אבל ידעתי , כי נזק בוודאי שלא ייגרם לי מהנעילה. נעתרתי לסימוניו. "בינתיים התחלף הרמזור. האיש בעל הזקן הלבן חייך, ומכוניתו פנתה ימינה ונעלמה מעיניי ." " בעודי מהרהרת על האיש המוזר , הגעתי לרמזור אדום נוסף. עצרתי והמתנתי שיתחלף הרמזור, ופתאום הבחנתי באדם בעל עור שחום גוף עצום ממדים, שניצב ליד מכוניתי כשסכין גדולה אחז בידו. רעדתי כל כולי. בסרט הזה כבר הייתי... האיש ניסה לפתוח את הדלת הימנית של המכונית, ומשנוכח , שהיא נעולה, סב סביב המכונית וניסה להגיע אל הדלת הסמוכה אליי ." זיעה צוננת שטפה את גופי. חשבתי כבר על הגרוע מכול. למזלי, לפני שהספיק לשבור את זכוכית החלון באגרופו, התחלף הרמזור לירוק, ואני לחצתי בכל כוחי על דוושת הגז ונסעתי במהירות מן המקום - ניצלתי! ." "בעודי המומה ממה שאירע לי, הכה בתודעתי פתאום זיכרון אותו יהודי עטור זקן לבן, שביקש ממני לנעול את דלתות הרכב. האיש המוזר הזה. מהיכן הוא ידע מה יקרה לי בעוד כמה דקות?! לא רציתי לדמיין מה היה קורה לי ומה היה מצבי לולא שמעתי בקולו...". "הרגשתי צורך עז להודות למציל את חיי. הבנתי , שמדובר באדם קדוש ובעל רוח- הקודש ורציתי גם לבקש את סליחתו על שבתחילה הקלתי ראש להצעתו. אולם לא ידעתי מיהו ולא ידעתי לאן נסע. חשתי מין החמצה בלב. ייתכן ולעולם לא אפגוש את האיש ." "מאז חלפו כמה חודשים. המשכתי לנסוע מדי יום, בדלתות נעולות כמובן. אמש ישבתי מול מרקע הטלוויזיה ושוטטתי בין התחנות בחיפוש אחר משהו מעניין. את עיניי צדה תמונה יהודית מרהיבה שניבטה מאחד הערוצים. המוני חסידים עומדים צפופים בבית- כנסת ומנגנים מנגינות שובות לב. שמתי לב שעיני כולם מופנות לכיוון אחד ." "המצלמה סקרה את המון האדם ואז התרכזה באדם אחד, זה שעיני כולם נישאו אליו. ואז נדרכתי. קפצתי ממקומי כנשוכת נחש. כן! אני מכירה אותו! זה האדם שהציל את חיי! אני בטוחה בכך במאת האחוזים!" "המשכתי לצפות, ובשלב מסוים פרסמו על המרקע מספר טלפון דרכו ניתן להתקשר ולשאול שאלות, או להביע התרשמויות אישיות. מבלי להסס, התקשרתי למספר הטלפון, הזדהיתי ושאלתי , מי האיש וכיצד אפשר להגיע אליו. התברר לי , כי מי שהציל את חיי הוא הרבי מליובאוויטש. הטלפן החביב גם הסביר לי כיצד להגיע לכאן. זו הסיבה בשלה באתי לפה", סיימה האישה. "באתי לפגוש באדם שהציל את חיי ופשוט להודות לו באופן אישי, ולכן אני חייבת להיכנס אליו! ".
חוויית השבוע שלי
חבר,קשיים,נאמנות,איבוד,אורה,שמחה,אופנה,צמודים,הצלה מופלאה,בנין 770,מרכז חב"ד,
אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ה
אמונה זה לעלות במדרגה הראשונה למרות שלא רואים את כל גרם המדרגות.
החזון איש הקדוש אומר: שורש תיקון המידות הוא סור מרע, ונוח לו לאדם לקיים עשה טוב, אבל מין הקושי הוא לקיים סור מרע. הרה"ק רבי משה חיים לוצטו אומר: שלושה מפסידי הזהירות: א. הטיפול והטרדה העולמיים. ב. השחוק והלצון. ג. החברה הרעה.
"לא תמיד אתה הוא זה שמפספס את האוטובוס, לעתים האוטובוס הוא זה שמפספס אותך.''
הבא ליטהר מסייעין אותו (השולחן היהודי) גב' בן שטרית, טסה עם תינוקה לארצות הברית לביקור משפחתי. בדרכה ארצה, הייתה היא אמורה להמריא בטיסת "אל על" מסיאטל דרך שיקגו ללונדון ומשם לישראל, אך בגלל קשיי מזג האוויר, שונה מסלול הטיסה ובמקום לטוס דרך שיקגו ללונדון, היא עלתה על מטוס לסאן פרנסיסקו ומשם על מטוס אחר ללונדון. הפרש של 20 דקות עמד לרשותה בין היציאה מהמטוס לעליה למטוס הבא. מספר ימים לפני הטיסה, הזמינה עריסה לתינוקת ואוכל כשר עבורה, אך עם השינוי שחל, כל התכניות השתבשו, וכל ההסברים ששטחה בפני פקידי הקבלה, נפלו על אוזניים ערלות "אנו מצטערים, אין לנו אוכל כשר עבורך, אוכל כשר יש להזמין 24 שעות לפני הטיסה, וכעת מאוחר מידי". זה כמה ימים שהיא מיטלטלת בנסיעות ובטיסות והן התישו אותה לחלוטין, וכששמעה כי אין אוכל כשר עבורה, נפלה רוחה. קשה היה לה להאמין, כי תצליח להחזיק מעמד במשך למעלה מ-9 שעות לאחר כל הנדודים שעברה, ולמרות זאת , היא החליטה כי לא תכניס לפיה מאכל לא כשר, אלא אם כן תגיע למצב של פיקוח נפש. על כן, נשאה תפילה לבורא עולם, שתצליח לעמוד בקושי בטיסה הארוכה ללא אכילה, עם תינוקת קטנה שתלויה בה... אי-שם בארצות הברית, הזמינה אישה גויה כרטיס טיסה מסאן פרנסיסקו ללונדון. בעלה, סייע לה בהכנות לקראת הטיסה והתקשר לחברת התעופה, כדי להזמין עבורה מקום ואוכל שיערב לחיכה. כשעמד לסיים את השיחה, סימנה לו אשתו שימתין קמעא. היא נטלה את שפופרת הטלפון וביקשה מהפקידה את רשימת האפשרויות העומדות לרשותה להזמנת מנות האוכל, הפקידה החלה למנות: אוכל סיני, טבעוני, צמחוני, בשרי... כשר, דיאטטי, "תני לי כשר" ביקשה, "ממלא את האוכל המוגש במטוס, איני אוהבת, לפחות שיהיה כשר, היהודים מקפידים על היגיינה במאכלים, זה חשוב מאוד עבורי" אמרה לעצמה. גב' בן שטרית עלתה למטוס כשהיא נושאת תפילה בליבה, שהטיסה תעבור מהר. אחרי כשעה, החלו הדיילות לחמם את האוכל ולהגישו לנוסעים, ריח המאכלים החל להתפשט בחלל המטוס. האורות הודלקו והאנשים החלו ליישר את כיסאותיהם ולפתוח את שולחנות האכילה, והחלו לאכול את מנתם בתאבון. ריח האוכל המגרה אפף אותה והיא עסקה בגבורה, להרגיע את התינוקת הבוכה. כעבור כמה דקות, קמה אחת הנוסעות מכיסאה ועברה ליד התינוקת הבוכה, והחלה לשעשע אותה תוך שהיא שואלת: "מדוע לא ביקשת שיגישו לך אוכל"? " אנחנו אוכלים אוכל כשר בלבד, אמנם אני צריכה לחזק את עצמי כדי לעמוד בניסיון, במיוחד שעוד שעות רבות לפנינו והתינוקת תלויה בי, אך אני מקווה שהקב"ה ינסוך בי כוחות להמשך הדרך...", השיבה גב' בן שטרית. "כנראה שאלוקים שומר עליך" לחשה לה הנוסעת בתדהמה, "משום מה, איני יודעת מדוע החלטתי הפעם להזמין עבורי אוכל כשר מהסוג שאתם היהודים מקפידים לאכול, אם כך, אתן לך את מנתי הכשרה ואוכל אני את מנתך"! שמחה גב' בן שטרית על שעמדה בניסיון קשה זה, וראתה את השגחת הקב"ה באופן מוחשי וברור.
חוויית השבוע שלי
אמונה,מדרגות,החזון איש,תיקון המידות,עשה טוב,סור מרע,טרדה,שחוק,לצון,חברה רעה,מפספס,השולחן היהודי אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ה
לב אחד יכול לדעת מהי האמת
ל"בערך" אין ערך.
לגברים תקופת האושר ארוכה יותר, שהרי, ראשית הם מאחרים יותר להינשא, ושנית הם מקדימים יותר למות.
“לדעת תמיד לוותר! האדם לא בעל הבית בעולם הזה, יש בעל הבית לעולם!” (שמש ינון)
ואהבתם את הגר (האמנתי ואדברה( יש לנו משפחה ברוכת ילדים, עשרה במספר כ"י, הבן הבכור שלנו, בן ישיבה בן 32, תלמיד חכם לתפארת, עדין ואציל מידות, אך איך אומרים הוא 'מעוכב שידוך'. בעלי ואני נכנסנו למועקה לא קטנה. 'מתי, מתי נזכה להכניס את יענקי אל מתחת לחופה?' שאלה זו לא הרפתה מעמנו בעשור האחרון, ולפעמים מנעה מאיתנו שינה. יענקי, עשה הכל כדי לזכות ולהקים בית נאמן. חבריו וידידי המשפחה, כולל כל השדכנים המוכרים - פעלו נמרצות. אך בשנתיים שלוש האחרונות פסק זרם ההצעות והפך לטיפטוף קטן ודי מדאיג. יענקי הוא ה'אלטער' (הקשיש) של ישיבתו, כל חבריו מזמן אבות לילדים. בחתונות של אחיו ואחיותיו הקטנים הוא ניצב ליד אביו ועיניו בורקות מאושר. הוא משמח ומרקיד בחתונות המשפחתיות, ואף אחד לא מסוגל לעלות בדעתו שיש לו צלקת מדממת בלב. אני אמא שלו, אני יודעת שהבחור האציל הזה הוא צדיק אמיתי שיודע להתמודד עם הכאב הפרטי שלו באופן הראוי לקנאה. ביום י"ח בתמוז תש"ע נחתנו, בעלי ואני, בנתב"ג לאחר טיסה מעייפת. חזרנו מארה"ב, משמחת ברית המילה של אחד מנכדינו. יצאנו לפתח הטרמינל עם המזוודות, קנינו שתיה קלה כדי להפיג מעט את החום, ואחר כך היינו אמורים לעלות למונית ולהגיע הביתה לשנת לילה נעימה. עודנו ישובים והנה ניגשת אלינו עלמה צעירה כבת עשרים ושואלת: 'האם את מדברת אנגלית? (לימים סיפרה לי שהגיעה שעה קודם בטיסה אמריקאית, נטלה מזוודותיה, התיישבה מחוץ לטרמינל וקראה שעה תהלים עם דמעות, התפללה שהקב"ה ישלח לה גואל ומושיע). עניתי לה 'כן, אני דוברת אנגלית'. 'אולי את יודעת היכן אוכל להשיג פלאפון מוזל?' בעלי שהקשיב לשיחה, צלצל לידיד קרוב ובירר כיצד ניתן להשיג פלאפון כשר במחיר אטרקטיבי. שאלתי את הבחורה 'לאן פניך מועדות?' ותשובתה הפתיעה אותי מאד. ' אני לא כל כך יודעת', אמרה. תשובה מוזרה לכל הדעות. ניסיתי לשאול אותה לפרטים אחדים. שאלתי: 'למדת בסמינר? באיזה סמינר?' 'אור נאוה' בפלטבוש. סמינר שמיועד ל'גרים'. ענתה, כשההטעמה במלה היא מלעיל. 'אה את חסידת גור?' 'כן', השיבה 'אני גיורת... רק לפני שלושה שבועות סיימתי את תהליך הגרות כהלכה'. היא גיורת ואני חשבתי שהיא חסידת גור... נזכרתי שבעלי פעם סיפר לי, שהרב שמעון שוואב זצוק"ל נסע פעם אל מרן החפץ חיים זצוק"ל בהיותו בחור, כדי להתברך ממנו. שאלו הח"ח 'אתה כהן, לוי, או ישראל?' השיב הצעיר: 'ישראל'. 'אם כן' , אמר הח"ח 'דע לך שאני כהן, וכשיבוא משיח צדקנו נרוץ כולנו לבית המקדש. אנחנו הכהנים נטוהר ומיד נכנס פנימה, אבל אתם הישראלים תישארו בחוץ. וכל כך למה? שכאשר משה רבינו קרא: 'מי לה' אלי', אבות אבותי רצו אליו ועמדו לימינו, ואילו אבות אבותיך התמהמהו. אז דע לך, לכל יהודי יש לו במרוצת חייו את הקריאה הזו, המאותתת לו לא להתמהמה, לחטוף את המצווה, לא להחמיץ אותה , כי אחרת היא תתפוגג ותאבד לו לעד' . 'אתה מבין', אמרתי לבעלי, 'מדובר פה בגרת צדק בודדה שאין לה בית ומשענת... מה עושים? האם אין זו אותה בת קול החודרת עתה לאזנינו 'מי לה' אלי'? מי ירים את המצווה הזו?' בעלי לא היסס לרגע. ' את צודקת, צריך לעזור לה. אבל יש לנו ילדים בבית, צריך ליידע אותם'. הוא צלצל הביתה וסיפר לילדינו הקטנים יותר: 'אבא ואמא חוזרים עם שתי מזוודות כולל מתנות, ועם אורחת חשובה, בתו של אברהם אבינו, תקבלו אותה במאור פנים'. הילדים שמחו. לא כל יום מזדמן לארח גיורת במעוננו - זו בעצם הפעם הראשונה... נסענו עם שרה בת אברהם לביתנו בירושלים. הכנו לה סעודה כיד המלך והקצינו בעבורה חדר פרטי עם כל התנאים. בין לבין ביררתי ממנה את ההיסטוריה הפרטית שלה, אחר כך התקשרתי לארה"ב ושם אימתו את כל מה שאמרה. היא צדקת גדולה וגרת צדק אמיתית', ציין בפנינו יהודי חשוב שליווה אותה במהלך הגיור. בחצות של ליל שישי התבשרנו כי בתנו ילדה את בנה הבכור. השמחה הרקיעה שחקים, והחלטנו לארח את שרה הגיורת גם לשבת. בעלי התקשר למורו ורבו לספר לו על האורחת כדי לקבל הדרכה הלכתית. וגם עלתה שאלה של נוחות. הבת והנכד אמורים להגיע אלינו ביום ראשון לתקופה של מנוחה, והחדר של שרה צריך לעמוד לרשותם... הרב פסק לבעלי: 'אתם לא עוזבים את האורחת האמיתית עד לסידורה המלא במקום מבטחים. חפש לה מוסד פנימייתי מתאים או משפחה אומנת. היא חייבת לקבל קרקע יציבה. עד אז יש לארח ולתמוך בה. דע לך שבמצווה נדירה שכזו, 'ואהבתם את הגר', לא כל אדם זוכה. אל תתן למצווה לברוח. כן נוח, לא נוח, הקב"ה אוהב גרים ומצוה אותנו להרבות עמם חסד ומאור פנים, כי גרים היינו בארץ מצרים, ותחושת הגרות והריחוק מכבידה. כל עזרה קטנה היא חסד ששווה עולם מלא. ומובטחני - סיכם הרב - שמצווה זו תביא לכם הרבה ברכה, נאמן ה' לשלם שכר'. שלושה שבועות שהתה שרה בביתנו, ונתנו לה הרגשה שהיא כמו בת שלנו. ובאמת כך חשבנו. היא מצידה השיבה המון אהבה והכרת הטוב. לבסוף הצלחנו לסדר לה מוסד חינוכי מתאים שהקצה לה חדר מכובד, והוסיף לה המון תורה ויראת שמים. הקשר בינינו היה יומיומי, ונוצרו יחסי ידידות בינה לבין בנותינו וכלותינו. בכל חגי תשרי היא התארחה אצלנו כאחת הבנות. בחול המועד סוכות פגש בעלי בבית הכנסת יהודי חשוב העומד בראש מוסד לבעלי תשובה, ושאלו לגבי שידוך לשרה. הלה השיב לו כי יש לו תלמיד בעל תשובה כשלוש שנים, איכותי מאוד, שיכול להתאים לה. אחרי תפילת ערבית ניגש בעלי לשוחח עם הבחור ומצאו כלי חמדה בתורה ובמידות טובות. יומיים לאחר מכן נערכה הפגישה הראשונה בביתנו. ארבע חמש פגישות, ונסגר ווארט בשעה טובה. מסיבת האירוסין נערכה בביתנו באופן הכי מהודר ומכובד, עם המון חום ואהבה לזוג הצעיר. אודה ולא אבוש, הייתי מרוגשת מאד. ממש בכיתי מאושר לראות בת יקרה זו, שהצליחה בכוחות על לנטוש את משפחתה ואומתה, ולמסור נפש ממש על קיום היהדות... ולבחור בעניות ובדחקות כדי לקיים את מצוות התורה. במידה רבה חשנו כולנו שהיא מהוה לנו אות ומופת, והתרומה הרוחנית ששרה תרמה לנו איננה פחותה ממה שהעניקו לה. ועכשיו ליהלום שבכתרו של הסיפור. שרה התארסה ביום א' בשבוע... שבוע לפני כן יענקי יצא לפגישה האחרונה עם בחורה נפלאה, והיה ווארט. באותו שבוע ביום חמישי חגגנו גם את האירוסין של יענקי. שני אירוסין בשבוע אחד. כן, גם החתונות נערכו בסמיכות רבה. רקדנו ושמחנו בשתי החתונות, אבל כאן המקום והזמן להודות שכולנו חשנו כמשפחה, כי למעשה שרה הגיורת זיכתה אותנו במצווה כה נעלה ונדירה, מצווה שפתחה אומנם שערים לה, אך גררה בעקבותיה פתיחת שער לזיווג הגון ומושלם לבננו בכורנו יענקי.
חוויית השבוע שלי
לב אחד,האמת,בערך,תקופת האושר,לדעת,לוותר,בן ישיבה,ברוכת ילדים,בעל הבית,ואהבת את הגר, אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ה
גם כשחייך עוצרים, החיים של אלה מסביבך לא עוצרים. (שמואל אייזיקוביץ)
הישג ענק הוא להגיב באותה צורה גם כאשר מנצחים וגם כאשר מפסידים.
"ואם באחת יתקעו, ונועדו אליך הנשיאים" (במדבר י,ד). רצונכם שתהיה בעם אחדות? התאחדו תחילה הנשיאים, המנהיגים העומדים בראש. כשיחדל הריב בתוככם תהיה אחדות גם בעם. (עוללות אפרים)
" יצר הרע הוא לפעמים שועל, פיקח שבחיות, ודרושה חכמה מרובה כדי להבין את תחבולותיו. פעמים הוא מתחזה לאדם תמים, עניו ובעל מידות טובות" (המהר"ש מליובאוויטש(
זהירות סכנה (אפריון שלמה גיליון 122) פעם אחת העכבר הציץ מהחור, וקיבל חום. הוא ראה את בעל הבית מכין לו מלכודת עכברים מן המשוכללות ביותר שאפשר למצוא בשוק היום . מיד רץ העכבר אל התרנגול ואמר לו: אדוני התרנגול, אנא ממך עזור לי, הטמינו לי מלכודת מוות מסוכנת, תושיע אותי! אמר לו לו התרנגול: תראה, אני לא כל כך חזק, מה כבר אני יכול לעשות? מי יודע אולי אפילו היא יכולה להזיק גם לי... זה כבר ממש להשתטות. התאכזב העכבר, אך לא אמר נואש. פנה אל הכבש ואמר לו: אדוני הכבש, בעל הבית מבקש את נפשי ורוצה לראות אותי גוסס במלכודת שהטמין לי, אנא ממך עזור לי! אמר לו הכבש: עכברו'ש, אין לי זמן בשבילך, אתה לא רואה שאני עסוק בלחפש עשב ירוק, הרי אתה יודע שהרופא לא מרשה לי לאכול עשב צהוב – זה מייבש לי את הקיבה. יש לי מספיק בעיות משל עצמי, לך תעניין מישהו אחר בבעיות שלך. " אח!", האתנח העכבר, אך בכל זאת לא איבד תקוותו וניסה אצל הפרה את מזלו: גברתי הפרה, איני יכול לישון בלילה, ואני מדיר שינה מעיני, בעל הבית מחפש את ראשי, וכבר מכמונת פרש כדי לראות בסופי, אנא רחמי עלי! אמרה הפרה: עכברון קטנטון, אם ארצה, אני רק דורכת על המלכודת והיא כבר נשברת, 4 טון על מלכודת קרטון זה לא האישיו, אך בשביל לעזור לעכברון מסכן, למה לי להסתכסך עם בעל הבית, ואת שלוותי לסכן?! הפרד נא מעלי, מכיוון שאין לי שום אינטרס, לכן זה לא כדאי. חזר העכבר אל חורו החשוך, כשדמעות זולגות מעיניו, ובלי החיוך. "מה יהיה עלי?!", הרהר בלבו, עד שנרדם על מיטתו . באמצע הלילה, נשמעה טריקה חזקה "טראח!", מישהו נתפס במלכודת... קפץ העכבר בבהלה ממיטתו וראה שנתפס שם נחש. בבוקר הגיעה אשתו של בעל הבית ומצאה את הנחש כשהוא תפוס בראשו, הרימה את המלכודת, "ודאי כבר מת הוא", חשבה לעצמה, אך לפתע הכיש אותה הנחש בפניה . הזמינו רופא, ומיד קבע: האשה חייבת לשתות כל יום תרופה מרה, אך לערבב אותה במרק עוף יועיל עוד יותר, ואף במהרה. לא היתה ברירה, שחטו את התרנגול והכינו ממנו את מרק העוף בשביל שתחלים האשה. כל הכפר שמעו על האשה שהוכשה, וחיש מהרה הגיעו רבים מהמכרים לבקרה. אך מה יגישו לאורחים לאכול ?כמובן, את הכבש לשחוט, ואת בשרו יעלו למנגל לצלות. ברוך השם, היא הבריאה, שתהיה לה רפואה שלימה, אך עתה זה הזמן לסעודת הודיה. ניחשתם נכון, גם הפרה לשחיטה! העכבר הוא רק משל, הוא היחיד שניצל. אם אדם מבקש, ולעתים אף מתחנן.. אם תפנה לו גב, עלול אתה בעצמך להסתכן.
חוויית השבוע שלי
חיים,עוצרים,מנצחים,מפסידים,יתקעו,הנשיאים,המנהיגים,אחדות בעם,שועל פיקח,תחבולות,אדם תמים,מידות טובות,זהירות סכנה,
אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ה אין דבר משחרר יותר מן השמחה . היא מוציאה לחופשי את מוחך ומשרה עליו שלווה.
" אין דרך ארץ אין תורה"
במלחמת היצר יש קודם למאן ולהתנתק מן המפתה לעבירה.
השנאה הגויית התפרצה דווקא כשהיהודי רצה להידמות לגוי.
להודות מראש. מסופר: כשהרה"ק רבי ברוך ממעזבוז זיע"א אמר את התפילה "מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי", נשתתק והתעמק במחשבתו שעה קלה, ושאל בקול: למה להודות על העתיד? הרי אפשר להודות לשם יתברך על כל חסד בשעתו. והשיב מיניה וביה: שמא חס ושלום ארד ממדרגתי ולא יהיה לי השכל והרצון להודות לך על כל טובה בשעתה, לכן אני מקדים ומודה לך לאלתר על הכל.
להזדקן, זו הדרך היחידה להאריך חיים (שמואל אייזיקוביץ)
להיות בשלווה ורוגע, אין פירושו של דבר להיות במקום שקט שאין בו רעש , תנועה , או תכונה מיוחדת. להיפך, הגדולה היא, למצוא שלווה ורוגע דווקא במרכז ההמולה: להיות בתוך הקלחת הגועשת, ודווקא שם שליבך יהיה שקט ורוגע,
להיות חופשי פירושו הרבה מעבר להסרת שלשלאות או אזיקים. להיות חופשי הוא לחיות תוך העצמת וכיבוד החופש של אחרים. (נלסון מנדלה)
החמין של שבת (פניני עין חמד תשע"ב) להלן סיפור מופלא, שיש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר ממוצא פינו לבל נזיק ונבייש אף יהודי בעולם... ומעשה שהיה – כך היה: בשנות בחרותו הוא למד בישיבת 'ברלין' בירושלים. בסמיכות לישיבה התגורר אדם, שהיה מהמתפללים הקבועים בישיבה. אותו אדם היה חשוך בנים ל"ע, ובכל שבוע ביום ראשון היה מביא אל הישיבה לארוחת צהריים, את השיריים של החמין, שנשתיירו מהשבת. הוא סבר שאשתו מכינה חמין מעולה, וחבל לזרוק את הנותר, והיות שנשאר להם הרבה כל שבוע, החליטו שלפחות ייהנו מזה בחורי הישיבה. אולם בכל זאת, החמין של יום ראשון, אינו כחמין של השבת. אין בו את אותו הטעם הטוב הסגולי והמשובח וחסר בו את תבלין השבת. ולמעשה הבחורים משכו ידיהם מהחמין וכך נותר הסיר ללא דורשים. בחור אחד בישיבה, שהיה קצת יותר עז פנים, לא מצא חן בעיניו כל הסיפור הזה, שהאיש מתעקש מדי שבוע להביא סיר שיירי החמין שלהם דווקא לישיבה. "מה זה כאן מקום איסוף לשיירי אוכל"? חשב לעצמו, "וכי אין האיש הזה רואה בעיניו, שאף אחד כמעט לא מעוניין בשיירים שלהם?" והנה פעם אחת הוא לא שלט ברוחו, והטיח בו את דבריו הארסיים לעיני כל הבחורים: "מה אתה מביא את זה פה כל שבוע? וכי אינך רואה שאף אחד פה לא רוצה את זה!!! כאן זה לא מזבלה!". לאחר אותו מקרה מביש, נעלם האיש מן הישיבה, ולא ראו אותו יותר, את סיר החמין הוא כמובן כבר לא הביא ביום ראשון, וגם הוא עצמו נעלם לגמרי מן הסביבה, ואף עבר לגור במקום אחר. לאחר שנים הגיע אותו בחור לפרק האיש מקדש והוא נישא בשעה טובה ומוצלחת לקול צהלת חברי הישיבה. אך לצערם הרב חלפו שנים רבות מנישואיהם, ועדיין אין שום זכר של ילד. הם פנו לטובי הרופאים בתחום, תפילות, קבלות, נדרים, סגולות, את ביתם של גדולי הדור פקדו – אבל שערי שמים היו נעולים בפניהם. לאחר שניסו כמעט הכל, עמד האיש אובד עצות, ועשה חשבון נפש, מה יכולה להיות הסיבה שנמנע מהם פרי בטן? עד שלפתע נזכר באותו מקרה עגום, שבייש והטיח באותו שכן של הישיבה על שיירי תבשיל החמין. מי יודע, הרהר לעצמו, אם לא ציערתי את אותו אדם ובשל כך אני נענש ? הוא ניגש מיד לברר את הנושא, ונודע לו, שהם היו זוג חשוכי בנים. הלך איפוא אל הישיבה לחפש אחר אותו אדם, אך הם כבר לא גרו שם. הוא חקר ודרש רבות, עד שנודע לו על מקום מגוריהם. תיכף ומיד קם ונסע אל אותה העיר, חקר ודרש עד שמצא את אותו האיש, ברכו לשלום, וביקש אם ניתן לבוא אליו אל ביתו, כי דבר סתר חשוב לו אליהם. האיש הסכים ונענה, וקבע לפגשו בשעות הערב. בשעה היעודה, כאשר הגיע האורח פתח בברכה נעימה, ולאחר שהציג את עצמו, שאל, אם זכור להם מקרה ישן עם סיר חמין שקרה לפני הרבה שנים בישיבת 'ברלין' בירושלים. "זוכר אני היטב את אותו מקרה מצער ומבייש. נפגעתי עד עמקי נשמתי", ענה האיש, ולאחר שהביט בפני הלה, שאל: "האם אתה הוא אותו בחור, שהתפרץ לעברי בזלזול לעיני כל, ודרשת שאפסיק להביא את התבשיל לישיבה?". האיש הסמיק מאד והנהן בראשו בבושה וכלימה, "אכן אני הוא אותו בחור!" אמר חרש. "ובכן דע לך, שהמקרה ציער אותנו מאד! כי בכל שבוע שמחה אשתי מאד על כך, שהבחורים נהנים מתבשיליה המיוחדים! לא סיפרתי לה כמובן על כך, שהבחורים מושכים את ידיהם ממנו, והוא נשלח אחר כבוד לזבל. היא חשבה לתומה, שהיא מאכילה בחורים רבים בני תורה, בתבשיל חם ומצוין. וזה המריץ אותה לבשל שוב מדי שבוע לכבוד שבת חמין בסיר גדול וענק. הדבר הפיג מעט את הצער והחוסר הזועק בבית! – אך מאז אותו יום ראשון, כשחזרתי הביתה, ופניי היו נפולות ביותר, הוכרחתי לספר לאשתי דברים כהווייתן, שהבחורים בישיבה כבר לא רוצים לטעום מהחמין שלנו... זה ציער אותנו מאד, היא בכתה בדמעות, והתבטאה, שאותו בחור לא יודע ולא מרגיש, עד כמה גדול הצער של חשוכי בנים, שאין להם בשביל מי להכין חמין לשבת". מששמע האורח את המשך הסיפור, הבין מיד, שפגע בהם קשות, והוא החל לבקש מאד על נפשו, וסיפר להם, שגם הוא חשוך בנים זה שנים רבות. ועתה מרגיש הוא, כי בעטיו של אותו מקרה הקב"ה מונע ממנו פרי בטן. לפיכך, מבקש ומתחנן ומייחל, שיסלחו לו על מעשה אווילי זה. ואכן לאחר רוב הפצרות ותחנונים מחלו לו על כך בלב שלם, ויצא אל ביתו בלב קל. לא חלפה שנה מעת בקשת המחילה, ונולד להם בן זכר, ומיד לאחריו עוד הרבה ילדים בצפיפות גדולה, כדי להשלים את כל השנים החסרות.
יש קונה את עולמו בדף אחד ! (מלאכת מחשבת) סמי (שמעון) ג'ייקובס יהודי אמריקאי שהתגורר במנהטן רחוק היה מיהדות כרחוק מזרח למערב, כל אוצר ידיעותיו בדבר יהדותו הסתכם בידיעה שנולד להורים יהודיים וכי הוא מהול. מעבר לזה לא ידע מאומה. יתכן שהיה מקים את ביתו עם בת עם נכר, שכן לא הבין את השוני המיוחד שמבדיל בין העם היהודי לגויים שבסביבתו. מעולם לא התייחס אל יהדותו כדבר שמחייב או מגביל. למזלו הטוב הייתה בת זוגתו יהודיה כשרה מבחינת היחוס, אך חסרת כל ידע מינימאלי מהי יהדות. את מקצועו בחר בתחום הספורט. הוא היה ספורטאי מצטיין בכל תחומי הענף, הוא צבר אותות הצטיינות רבים, ומומחיותו הרבה הייתה בתחום האגרוף. שמו יצא לתהילה כמתאגרף מהטובים ביותר בכל ארה''ב. דומה שעל סמי נגזר להיות גוי יהודי עד סוף חייו. מעולם לא הייתה לו שייכות לבית כנסת או קהילה יהודית, למרות שלא הרחק מביתו היה בית מדרשו של פוסק וגאון הדור מרן רבי משה פיינשטיין זצוק''ל מעולם לא התייחס למקום זה יותר מעוד איזה בניין ציבורי אליו נוהרים בחורים ומבוגרים מדי יום, אבל לא היה בזה דבר מיוחד שיעורר את לבו. גם דמותו המיוחדת של הגאון שעברה מידי יום עטורת טלית ותפילין, שגרמה להרבה גויים לעמוד ולהשתאות, לא משכה את תשומת לבו, אדם מגושם היה, כל עולמו נע סביב ציר שונה לחלוטין, בו ההילה ניתנת לכוח. וכי מה לידיים ידי עשו עם קולו של יעקב !? אבל רובי בנו שונה היה ממנו תכלית השינוי, נער עדין היה וכל מהותו רוחנית וכמעט מיסטית, לא היה יום שלא עמד וצפה על דמותו של הגאון רבי משה פיינשטיין שעובר על יד ביתו עם תלמידיו, הוא ראה את ההערצה הרבה שהם רוחשים לרבם, דבר זה הצית את סקרנותו, הוא חייב להכיר מקרוב את האיש הזה. באחד הימים החליט, הוא נכנס לבית המדרש בו מתפלל רבי משה ועוקב יותר מקרוב אחריו. עוד באותו יום השכים קום ונכנס לבית המדרש, הוא ראה את עשרות המתפללים עומדים בשמונה עשרה, דממה דקה שררה באולם בית הכנסת, עד שניתן היה לשמוע את משק כנפי הזבובים שעפו להנאתם בבית המדרש. כולם היו עטופים עם טליתותיהם עטורי תפילין לידם וראשם. הוא עמד ותהה, למה ביום חם כזה צריכים אותם אנשים ללבוש עוד בגד חם לגופם, ומהם הקוביות ששמים לראשם. מוזר היה לו כל זה, כבר ימים רבים רוצה הוא להבין, למה הם שונים מכל האנשים שמכיר. לא הרחק ממנו עמד נתנאל, בחור ישיבה חריף מבט, שהבין כי הנער הזה תוהה ובוחן, וכנראה שנמשך ליהדות. עלי לעמוד על טיבו של הבחור הזה, יתכן שהוא גוי שמסתקרן לדעת, אך יתכן שיש כאן נשמה יהודית שמחפשת את צור מחצבתה, ואם כן נתנאל הוא הכתובת. רקורד עשיר לו בקירוב רחוקים, היה לו חוש מיוחד להבחין, מי מחפש את נקודת האמת, ומי סתם בא לרחרח, אבל לא מעבר לזה. הוא ניגש אל רובי לאחר התפילה, והחל לדבר עמו על דא ועל הא. הוא התפרץ לדלת פתוחה לרווחה. רובי הסתער עליו עם מטר שאלות, על הקוביות ועל הסרבל אותם עוטים היהודים בימי קיץ מחניקים, סקרן היה לדעת למה בשנות המאה העשרים יש מקום לדברים שכאלו. ועל כל שאלה קיבל תשובה, והכל בצורה שמתיישבת על הלב. היה לנתנאל לשון לימודים, עושר של ביטויים ומשלים ברמה אוניברסאלית, יודע היה להוריד דברים בחינניות, וכך מצא מסילות ללבו של הנער. מאותו יום נקשר רובי לנתנאל, מדי יום לאחר סיום לימודיו מגיע היה לישיבת "תפארת ירושלים" ויושב עם נתנאל שהחל ללמד אותו את יסודות האמונה והיהדות, ופתח את פתחי לבו ומוחו. לאחר זמן קצר החליט רובי כי רוצה הוא להניח תפילין. עתה הבין כי התפילין קושרים את היהודי לבורא בקשר איתן, ואם הוא שייך לעם היהודי טבעי הוא שירצה לרצות את קרבת הבורא. וכך החל כר' עקיבא בשעתו ללמוד את הא'ב' סידור וחומש, ואחרי כן החל ללמוד דינים משניות ועוד. לאחר תקופה קצרה החל להבין בצורה נפלאה מה הוא לומד. לא עובר זמן רב ורובי החליט כי הוא רוצה ללמוד בישיבה קדושה בלי לימודי תיכון, היה לו ידע טוב כבר במקצועות החול, אך עדיין לא כדי לרכוש מקצוע, אבל כל זה אינו אלא תבלין, ואילו העיקר "תורת ה'." כשהודיע רובי לאביו כי החליט לעזוב את ה" יהי סקול" (תיכון) ולעבור לישיבה חרב עליו עולמו. השתגעת? אתה רוצה להיות פרימיטיבי חסר השכלה, אתה תיפול על הוריך כאבן נגף ולא יהיה לך כל יעוד, ואף משפחה טובה לא תרצה להשתדך עמך, קרא בהתרגשות לבנו לשנות את דעתו. אבל רובי הוא יהודי אמיתי ששייך ל"עם קשה עורף" מרגע שנפלה ההחלטה כי הוא בדרך הנכונה וזו היא האמת, לא יוותר. לאחר מאבק איתנים נכנע סמי וכך החל רובי לחבוש את ספסל הלימודים. עוברת תקופה קצרה ורובי נעשה כבחור ישיבה לכל דבר, כל מראהו השתנה, רצינות יתירה עטתה אותו, וראשו תפוס בה. סמי היה אדם חכם, הוא הבין כי בנו לא נתפס לשיגעון חולף, ואם שינה את כל אורחות חייו, אות היא כי יש ביהדות שרכש משהו שכנראה שווה להתעניין בו. סקרן היה לדעת איך בנו יושב שעות רבות על גבי ספרים שאפילו לא ידע איך קוראים בהם ומשקיע בזה את כל ישותו. כל מנעמי העולם הזה שמושכים את בני הנוער לא מעניינים אותו אפילו כקליפת השום. יכול הוא לוותר על כל תענוגות העולם בשביל לקרוא בספרים הללו, א"כ חייב הוא להבין מה כתוב בהם. ההחלטה נפלה בלבו לעשות זאת באיזה שלב, אלא ששטף חייו מנע ממנו להוציא זאת אלי פועל . אבל בשמיים נתנו לנשמה זו את הזדמנותה. עוברת תקופה וסמי נקלע לסכסוך עם הנהלת הארגון בו עבד, כל נוסחה שנוסתה כדי להשכין שלום בין הניצים לא צלחה, לא עובר זמן רב וסמי מוצא עצמו מפוטר מעבודתו רבת השנים והתהילה. השעמום אכל אותו בכל פה, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. כל המכשירים האלקטרוניים לא הצליחו לתת לו רגע של סיפוק, ברגע זה נזכר ברובי בנו, כל כך הרבה הנאה יש לו מהלימוד, כנראה שיש שם מענה לשעמום. אולי אם ילמד בספרים של בנו יחוש מעט סיפוק בחייו. רובי עליך ללמד אותי איך קוראים בספרים שלך, אמר סמי לבנו ערב אחד לאחר שחזר מהישיבה. רובי התפלא על אביו, אבא אתה כמעט בן 60 נראה לך שתוכל להתחיל ללמוד את לשון הקודש ואותיות אשוריות? הרי כדי לקרוא אותם עליך לרכוש ידיעה בשפה הזו, ובזה עדיין לא תם הנושא, עליך להכיר עוד שפה שהיא ארכאית ופסה מהעולם "ארמית" אין לך כלים כדי ללמוד אותה איך תוכל לרכוש מיומנות? (באותו זמן עוד לא היה ש"ס שוטנשטיין באנגלית). ואיך עשית את זה אתה? שאל סמי את בנו, אבא אני הייתי כמעט ילד והראש שלי היה חלק בלי הרבה עומסים על הראש, אבל אתה כבר מתקרב לשנת ה 60- ראשך כבר עייף ויקשה עליך לרכוש מההתחלה את היסודות. אבל סמי אינו פחות עקשן מבנו רובי, אם הצלחת גם אני אצליח. וכך התיישב לו סמי ללמוד את כל מה שצריך לדעת בשביל להבין את יסודות הגמרא. 7 שנים ארך המאמץ עד שהצליח לתפוס את היסודות, בינתיים נישא בנו רובי והקים בית לתפארת, נולדו לו שני בנים ובת, והאבא עדיין מתייגע כדי לקלוט את היסודות. ואז החל ללמוד בצוותא עם רובי, לא בכל יום התאפשר הלימוד רובי בעל משפחה הוא אבל כל רגע פנוי שהיה לו היה קודש ללמד את אביו. לא היה אדם יותר מאושר מסמי כשהחל לקלוט עניין, לפתע מתחבר הוא למילים וכאן נארגים להם משפטים ולבסוף נשלם עניין. גומרים נושא וסמי יושב וחוזר על העניין בלי הרף הימים לפתע נעשים קצרים אין זמן להספיק וכך קובץ על יד נאספו להם עוד ידיעותונשלמו להם עוד נושאים וכעבור שנה וחצי הוא מגלה כי הוא שולט בדף שלם איזה אדם מאושר הוא. נכון זה דף אחד מתוך ש"ס שלם אבל הוא חש שהדף הזה הוא שלו. קניין של דף גמרא שלם שמושקע בזה כל דם התמצית, את שמחתו הביע לבנו רובי. משאלה לו ממנו לארגן מסיבה צנועה בבית לרגל "סיום הדף". רובי התפלא מעולם לא שמע על סיום של דף אחד. הוא הביע את דבריו בחשש שמא יעשו מהם חלילה... אבל סמי לא נבהל אני חושב שיש מקום לשמחה הזו כי אין אדם שמח ומאושר יותר ממני, שמחת התורה שלי אינה פחותה בערכה משמחת מי שמסיים בפרק זמן זה את כל התורה, כי הכל הולך לפי ערך ההשקעה . נשאל את רבינו גאון הדור רבי משה פיינשטיין האם יש כזה דבר, אמר רובי לאביו. אין כל ספק שיש לשמוח על זה ושקולה שמחה זו כשמחת מי שמסיים את כל התורה כולה ואף אני אבוא לסיום ענה הגאון כשנשאל. סיום גדול נערך בהשתתפות גאון הדור רבי משה פיינשטיין שנישק את המסיים ובירך אותו שיזכה לסיים את כל התורה כולה בעזרת ה'. אלא שמשמיים נגזר כי זהו יומו האחרון. באותו לילה הלך סמי לישון ולא קם, הוא נפטר במיתת נשיקה, ובהלווייתו נשא מרן הגאון רבי פיינשטיין דברים "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונו עולמו בדף אחד" נקלע למנוח דף של ספינה שהצילה אותו מהתהום והעלתה אותו לפסגות''. חוויית השבוע שלי
משחרר,שמחה,חופשי,שלווה,דרך ארץ,תורה,מלחמת היצר,למאן,מפתה,השתתק,התעמק,להזדקן,להאריך חיים,להיות חופשי,שלשלאות,נלסון מנדלה,חמין של שבת, אמרי שפר כ' סיון ה'תשע"ה
להיות נשיא זה כמו לנהל בית קברות. יש מתחתיך המון אנשים, אבל אף אחד לא מקשיב לך. (ביל קלינטון)
להפסיק לעשן זה קל, עשיתי את זה מאות פעמים. (מארק טווין)
להתחיל מחדש – אף פעם לא מאוחר מדי. גם באופן הספירה יש חיזוק. היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה, אך עלינו לראות את ה"יש" ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות.
''להתרגז פרושו, להעניש את עצמך על טפשותם של אחרים''
יש הקונה עולמו בחופה אחת (הסופר ר’ קובי לוי הי”ו) זמן רב לא נראתה לויה שכזו בעיר עכו. מגרש החניה של בית-הקברות התמלא על גדותיו. חרש חרש פסעו חבורות אנשים לבית הלוויות. מאחת המכוניות יצא הרב פרנק, מגיד שיעורי תורה ברבים ומסדר קידושין. הוא בלט בחליפתו, במגבעתו ובקומתו המורמת. הרב התקרב לבדו לשער בית העלמין והמשיך פנימה עד שניצב, לצידו של איש חברת קדישא, מול גופתו הצנומה של יעקב כחלון. יותר ויותר אנשים נעצו את עיניהם בדמותו של הרב פרנק. מה לרב המורם מעם ולראש העולם התחתון הכרוך לעיני כל בטלית צחורה? הרב פרנק רכן לעברו של מסדר הלוויות ושאל לפשר המספר הרב של המשתתפים. בחיוך מר ענה לו שרובם ככולם באו להיות בטוחים בכל מאת האחוזים שאמנם קוברים את כחלון. הרב פרנק לא הצטרף לחיוכו העגום של מסדר הלוויות. הוא הביט בגופה הצנומה ולאחר מכן באלמנה המחבקת את בתה בבכי משותף. הבן, גבר מוצק כבן ארבעים, עמד ביניהן לבין גופת האב. לאחר שמסדר הלוויות אמר את מזמורי התהילים הנהוגים, שאל כמקובל אם מישהו מהקהל או מהמשפחה מוכן לומר דברי הספד עבור המנוח. איש לא נע ולא זע. מי יכול לומר הספד לכבוד ראש העולם התחתון? איש שידו בכל ויד כל בו, שעסק בשיטתיות בסחר סמים, הימורים, מלחמת כנופיות, ואף יש האומרים שידיו דמים מֵל ּאו?. הקהל התכונן לנוע לעבר מקום הקבורה, ואז לתדהמת כולם הגביה הרב פרנק את קולו וביקש להספיד את המנוח. הוא נגש לאיטו אל דוכן המספידים, כשהוא מיישר את חליפתו ומגבעתו, התבונן בקהל הרב ולאחר מכן בנפטר השרוע על מבנה השיש הבהיר ואמר במילים שקולות ומדודות: “באתי להספיד כאן בעל תשובה וצדיק גמור!”. רחש עבר בקהל, אמנם נאמר בספר קהלת “ושֵַּׁבַח אני את המתים”, אבל יש מתים שהשתיקה יפה להם. ואדרבא אמרו חז”ל שמיתת הרשעים יפה להם ויפה לעולם ואיך יכול רב מכובד כל-כך, לשנות סדרי בראשית ולומר על הטמא טהור? אמנם מדובר ברב חסיד, אבל גלוי וידוע לפני כולם שיעקב כחלון הוא רשע שברשעים שגרם עוול לאין ספור אנשים, ואיך ניתן עתה, על פיתחה של הגיהינום המצפה לו, לסלף את האמת?! איש לא ציפה להספדים ובודאי שלא מפי רב חשוב בישראל. כולם היפנו את מבטם לעבר הרב שניצב על דוכן ההספדים הלבן והצר, גם אלמנתו של כחלון ובתו. היה נדמה שאפילו כחלון, הבר-מינן בכבודו ובעצמו, מאזין בדריכות לדברי הרב. מישהו רטן מאי-שם שהרב בודאי קיבל שוחד עבור הספדו, שהרי אין קץ לרמאותו של כחלון, ומאידך אין קץ לחמדת הממון של רבני ישראל. הרב פרנק הבחין בתנודת הקהל, הינהן אט בראשו והמשיך: “האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללָב'' אדם שופט את זולתו לפי עברו, אבל הקב”ה שופטו לפי מצבו בהווה בלבד. יכול אדם להיות צדיק כל ימיו ובערוב ימיו להפוך לרשע ולהפך. אין בשמים עבר פלילי. אני יכול להעיד מהיכרותי הקצרה עם המנוח בערוב ימיו, כי עליו נאמר הפסוק ‘יש הקונה עולמו בשעה אחת’”. הרב פרנק סיים את הספדו הקצר והתמוה. הקהל נשאר מרותק למקומו לרגע קצר נוסף ואחר פנה למסע הלוויה בין סימטאות המתים. הניגוד בין דברי הרב לבין המציאות שכולם הכירו היטב, הורגש באויר. אמנם ידעו רובם ככולם שכחלון חלה במחלה הידועה במשך השנתיים האחרונות, מיעוטם אף ידעו שהוא עבר להתגורר בבית גרושתו ואם בניו כדי שתטפל בו, מעטים עוד יותר ידעו שהוא התחתן עמה על סף מותו, אבל הסיפור המלא היה ידוע לרב פרנק בלבד. ליד הקבר הטרי הצטופפו כולם, נדהמים לראות איך מי שהיה אימת כולם מוכנס כעת כבובה חסרת אונים לבור תחתיות קטן. הקברן הגברתן הניף את הבלטות האפורות והניחן על גופת כחלון. לאחר כמה רגעים כוסתה גופתו ברגבים טריים. הקהל חזר לכיוון היציאה והתפזר לכל עבר. מספר אנשים נגשו לרב פרנק, כדי שיסביר להם מדוע בחר להספיד כך את העבריין הידוע. אחד מהם, חבוש בכיפה לבנה מבריקה, היה נסער במיוחד: “כבוד הרב, אצלכם הכל פסוקים יפים ונחמדים, אבל אין לך מושג מי זה הפושע הזה ששוכב שם!... אין עבירה בעולם שלא עבר! הוא הרס את חייהם של רוב האנשים שאתה רואה פה, כולל אשתו וילדיו, אז מה הדיבורים האלה על צדיק בעל תשובה? יש גבול לכל פלפול'' הרב פרנק הינהן כלפי האיש והחבורה שהתקבצה סביבו והזמין את כולם לשמוע מפיו את הסיפור כפי שהתוודע אליו. לפני כשנתיים חלה המנוח במחלה הידועה. יסוריו התגברו ומצבו התדרדר. במקום להיות בבית רפואה בחר להיות מטופל אצל גרושתו, שממנה נפרד לפני חמש-עשרה שנים. העיקה עליו העובדה שאינו נשוי והוא ביקש להתחתן עמה שוב, להחזיר את גרושתו לפני מותו. היא הסכימה וכך גם בנו ובתו. בתו של כחלון פנתה אל הרב פרנק לפני שבועיים וביקשה שיבוא לבית הוריה מאחר שאביה אינו מסוגל כלל לצאת מביתו. הרב הגיע לביתו של יעקב וראה אדם צנום וכנוע שקידם את פניו בשמחה. לא היה זכר לדמות שתיארו האחרים באזני הרב. שנתיים של טיפולים והקרנות עשו את שלהן. פניו היו כחושות ומצומקות לגמרי. גרושתו אמרה לרב בלחש במטבח שקשה להם מאוד לראותו כך. גבר שבגברים, שהטיל את חיתתו על כל תושבי העיר, הפך בתקופה קצרה לצל אדם. “את מעוניינת בכלל להנשא לו?” שאל הרב. “הוא כל-כך רוצה להפטר מהעולם כשהוא נשוי, ומצד שני אין לי התנגדות לקבל את הירושה בלי בעיות”. לאחר מכן שוחח הרב עם יעקב ושאל אותו מדוע הוא רוצה להתחתן. יעקב ענה לרב שהוא מעונין להיות מטופל אצל גרושתו, וחוץ מזה שמע פעם מאיש דתי אחד שמוחלים לחתן על כל עוונותיו, ויש לו כאלה בלי סוף. אין לו כח לחזור בתשובה כמו כל הצעירים האלה והוא מחפש דרך קיצור. מעולם לא הלך בדרך הרגילה. הרב סידר את כל ענין המסמכים, וידא שגרושת כחלון יכולה להנשא לו שנית וקבע תאריך לחופה במוצאי-שבת בעוד שבועיים בביתו של החולה. במוצאי-שבת, ביקש הרב פרנק מכמה מתפללים לבוא ולהשלים מנין לחופה בבית סמוך. הם התפלאו: “חופה?! מי שמע על חתונה במוצאי-שבת?! ומי מתחתן בבית פרטי?! ומי מוזמן לחתונה כמה דקות לפני החופה?!...”. “ואתם יודעים מי מתחתן?”, הוסיף הרב תמיהה על תמיהתם: “יעקב כחלון!”. צעיר אחד פלט קריאת השתאות. חבורת המתפללים מלאי הסקרנות, באה בעקבות הרב לביתו של יעקב. כאשר ראה הרב את יעקב נחרד. בשבועיים שחלפו עוד הורע מצבו. הוא ישב עם חולצת טריקו ארוכה לבנה על כסא גלגלים. הנפש לא יכולה לקלוט מראה כזה! כל חתן מתחיל בדרך-כלל חיים שלמים וארוכים. גם הנישאים בבגרותם מצפים לכמה שנים טובות ונעימות, ואילו לפנינו חתן מסובל ביסורים על סף מותו! כתוב שמצוה לשמח חתן וכלה, אבל איך ניתן לשמח חתן במצב כזה? גם הרב, בתור מסדר קידושין, לא נתקל מעודו בחתונה שכזאת, שאין לה שום תוחלת מצד החתן וכולה מצוה לשמה. פרט למתפללים, היו בבית הגרושה-כלה חנה כחלון, בנם ואשתו וכן בתם ובעלה. בנוסף לכולם נכח גם נסים, חבר ושותף לעסקיו האפלים בעבר. קודם כל נגש הרב בזריזות לערוך הבדלה על הכוס, הנר והבשמים שהביא עמו מבית-הכנסת. לאחר מכן נגש ליעקב כדי לכתוב עמו את הכתובה. כחלון נראה מרחף בעולמות אחרים. כנראה קיבל תרופות לשיכוך כאבים. “רבי”, אמר יעקב, “אני שמח מאד שהגעת!” נראה היה שכל מילה שהוציא מפיו עלתה לו בייסורי תופת. “תדע לך, רבי, שעשיתי הרבה-הרבה עבירות בחיים. מה לא עשיתי?! גניבות, סמים, פרוטקשן, אפילו...” כחלון העווה את פניו מהכאב שהשתלט עליו, “אפילו רצח!” הוציא את המילים. ראשו של כחלון נשמט על כתפי הרב ונשמעה מפיו התייפחות יבשה. “אני יודע שיש א-להים, רבי, ועכשיו אני קרוב אליו ולא יכול לברוח... אני רוצה לעלות אליו עם המצוה הזאת... אני מפחד לעלות למעלה בלי כלום...”. הרב התבונן ביעקב בתדהמה. יהודי שעבר על כל התורה כולה, השחית את כל מידותיו, אבל נותר עם היקר מכל - האמונה. לרגע הרגיש שהוא משתתף באירוע שנמצא מעבר לבינת אנוש. לאחר שסיים לרשום כל מה שנדרש כדת וכדין, סימן הרב לבנו של יעקב שידחוף את אביו לעבר המרפסת. החופה הקטנה עם הפרוכת מקטיפת התכלת היתה מוכנה מבעוד מועד. חנה כחלון חיכתה לבחיר ליבה עם שמלה לבנה ופשוטה. מנין המשתתפים נדחק להכנס למרפסת, שממנה נשקפו שמיים זרועי כוכבים. נדמה היה שאינספור כוכבים, הרבה-הרבה מעבר לנראה בכל לילה, משתתפים בשמחתו האחרונה של יעקב כחלון. כאשר ניצב כסאו של יעקב ליד חנה, החל הרב מיד בקריאת הכתובה: “... ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתייכי כהלכות גוברין יהודאין...” מילים קדושות שנועדו להכיל חיים שלמים נאמרו מפיו, אף על פי שכולם ידעו שפרט לסכום הנקוב בכתובה, מאומה לא יתגשם. כאשר ענד יעקב את הטבעת לחנה אמר לה, ללא קול כמעט: “הרי... את... מקודשת... לי... כדת... משה וישראל...” והקהל המועט הוסיף לעומתו בקול נמוך כדי שלא לביישו: “מקודשת! מקודשת! מקודשת!”. ולבסוף הניחה בתו של יעקב את הכוס הדקה העטופה בנייר לבן שקוף מתחת לרגליו שנחו על הכּנִים המיוחדים של כסא הגלגלים. יעקב ניסה לדרוך על הכוס בכל כוחותיו, אך ללא הצלחה. כל-כך נחלש. מי היה מאמין שבעל הזרוע הגדולה ביותר בעכו אינו מסוגל לשבור כוס זכוכית דקה. לאחר נסיון נוסף החלו להתייאש משבירת הכוס והרב ניסה לטכס עצה. יעקב סימן שיגישו לו את הכוס. לאחר שהיתה בידו, קילף את הנייר ובשארית כוחו הטיח את הכוס בקיר הסמוך. הכוס התנפצה לרסיסי רסיסים. לאחר כמה שניות התעשתו כולם וקראו: “מזל טוב! מזל טוב! “. לאחר שהסתיימה החופה, ניסה הרב לשיר ניגון מתאים. הוא אחז בידי אחד משני העדים ורקד עמו מול פניו של יעקב שחייך לעומתם בכאב. בטרם הספיקו לצאת ידי חובת שימוח חתן וכלה, העווה יעקב את פניו וסימן בידו לבקשת עזרה. בנו ומתפלל נוסף השכיבו אותו על הספה בסלון. כוחותיו לא עמדו לו יותר. הוא ביקש שיעבירו אותו למרפסת כדי שיוכל לנשום אויר. החתן הטרי שכב במרפסת ובהה בכוכבים, נשימתו הלכה וכבדה. הוא סימן לרב פרנק שיגיע וביקש לאחוז בידו. לפעמים רוצה יהודי להתקרב לקדוש-ברוך-הוא ולא יודע איך. ואז הוא מחפש יהודי אחר שנראה לו הרבה יותר קרוב. הוא אחז בידי הרב פרנק בכל כוחותיו הכלים ועצם את עיניו. הרב רכן והורה לו לומר עמו בלחש: “שמע יעקב... שמע ישראל א-דני א-להינו א-דני אחחחחד!”, יעקב חזר על דברי הרב ודבריו נבלעו ברעש הסירָנה של הניידת לטיפול-נמרץ. כאשר הועלה לאמבולנס כבר היה שקוע בתרדמת מלאה, ולאחר פחות מיממה, עדיין ביום חתונתו וביום שמחת לבו, החזיר את נשמתו לבוראו. הרב פרנק סיים את סיפורו: “שבעת ימי המשתה הפכו לשבעת ימי אבל, אבל החתן יצא מהעולם הזה טהור כביום היוולדו”.
חוויית השבוע שלי
לעשן,מרק טווין,נשיא,בית קברות,ביל קלינטון,להתחיל מחדש,לעשות,להתרגז,חופה,טיפשות
אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ה
"לוּ ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים – לא היו הולכים ברחוב בלי לומר דברי תורה" (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)
"לו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את ה'קינות' בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא" (רבי מרדכי מלכוביץ')
לולב בגימטריא חיים. לולב ר"ת וטהר לבנו לעבדך באמת.
לולב יבש פסול שנאמר לא המתים יהללו יה, מכיון שלולב בגימטריא חיים, לכן אם זה יבש, זה לא חיים.
יש שובב ונשכר (פניני בית לוי, גליון 312) בכל שנה כיון שמגיעים ימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן בית המקדש, נצבט ליבו של כל אדם מישראל לראות את שריד בית מקדשנו אשר שועלים עדיין מהלכים בו. שפחה תירש גברתה, ובעוד עומדים יהודים להתפלל בחצרות בית ה‘ מרעימים עליהם קול המואזין מחד גיסא, וצלצולם בטמא של פעמוני הכנסיות מאידך גיסא, היו גדולי עולם שהעדיפו להתגורר בגולה רק בעיירות מסוימות, משום שבהם לא נשמע לעולם דנדון הפעמון של אותו האיש יש“ו. ומעשה בילד יהודי שהצליח במו ידיו הצעירות לזרוע תוהו ובוהו ומבוכה, בקרב עדת מאמיני הכנסייה במעשה קונדס אשר חמד לו לצון, ומפירותיו של מעשה לצון זה נהנתה יהדות הונגריה כולה. וכדי שלא נדבר בחידות נספר דברים כהוויתם, דבר דבור על אופניו. בדור דעה של אדירי התורה שחיו ופעלו בהונגריה לפני מאה שנה ויותר תפס מקום מיוחד הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסעליש זצוק“ל הוא היה מקובל על כל החוגים והזרמים כגאון וקדוש, וזכה להערצתם של החסידים והמתנגדים גם יחד. גדול היה בתורה ובחכמה, ובחריפות ובפיקחות גם יחד וספרו ”צרור החיים“, תופס מקום של כבוד בכותל המזרח של ספרות התורנית של גדולי הונגריה. אולם בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי לרבי שמעלקא לצמחו כה גבוה, ואלמלא אותו מקרה שקרה בעיירה, היה נשאר יהודי פשוט כמו אביו. ומעשה שהיה כך היה. באחת העיירות בגליל זיבענבירגען, בחבל טרנסילבניה, גרו פחות מעשרה יהודים. הצעיר שבהם היה האברך ר‘ יוסף קליין. איש תם וישר היה. לפרנסתו עסק בבישול יי“ש, ובעת ובעונה אחת, היה לו מקולין של בשר. איש פשוט היה ר‘ יוסף, תלמיד חכם גדול לא היה ובגלל אילוצי הפרנסה כמעט ולא קבע עיתים לתורה. אשתו מרת פעסיל, באה ממשפחה מיוחסת. צדקת גדולה היתה מרת פעסיל, עזר כנגד לבעלה שגם הוא היה ירא שמים מרבים וכל התנהגותו היתה בפרישות יתירה כאחד מבני עליה. רבי יוסף היה מאריך מדי בוקר בתפילה עד חצות היום, מעוטף בטלית ותפילין, ומרת פעסיל היתה מנהלת את החנות וקוצבת את הבשר לגוים בעת שבעלה האריך בתפילתו. בשאר שעות היום ניהלר‘ יוסף את החנות וכאשר ראה שלא יבואו עוד קונים הלך לביתו ועסק בבישול היי“ש. לר‘ יוסף ומרת פעסיל נולד בן ונקרא שמו בישראל שמואל שמעלקא ע“ש זקנו מצד אמו. שמעלקא‘לע הקטן הצטייין מקטנותו במוח חריף ופקחות יתרה והיווה מקור גאוה ונחת להוריו. דא עקא, כי מרת פעסיל נפטרה בדמי ימיה והותירה את בנה הפעוט שמעלקא‘לע יתום מאם והוא עודנו פעוט כבן ארבע שנים. שמעלקא‘לע היה צמא דעת ורצה ללמוד, אולם אביו לא היה יכול ללמדו. אם משום שתמיד היה עסוק באטליז או בבישול היי“ש, ואם משום שבעצמו לא ידע ללמוד הרבה. תלמוד תורה לא היה בעיירה, כיון שכמעט ולא נמצאו ילדים בגיל הלימודים. שבעה יהודים היו בעיירה חוץ מר‘ יוסף קליין וששה מהם היו זקנים. מזקנים אלו למד שמעלקא‘לע מעט תורה והנהגות יהודיות, אך רוב שעות היום משוטט היה בעיירה ומשחק עם ה‘שקצים‘ ילדי הגויים השכנים. רגיל היה שמעלקא‘לע לשמוע מדי יום ראשון את פעמוני הכנסייה מכה בצלצולו ומזעיק את חבריו והוריהם לכנסיה. בשעות אלו יורדת עליו תוגה כיון שהפעמון הלז מנתק את חבריו ממנו ומשאירו ללא מעש. היה זה בתחילת האביב, כאשר שיחק עם חבריו ולפתע שם לבו כי הפעמון השנוא אינו מפריע היום את משחקם. חבריו רצו בעליזות משוחררים מעולה של הכנסייה. ”מה יום מיומיים?“ תמה שמעלקא‘לע. ”האם הכומר חולה ואינו יכול להכות בפעמון?“ ”אח, אתה אינך מבין כלום.“ נדו לו חביריו. אינך יודע כי לפני חג הפסחא אסור לצלצל בפעמון? ’אותו האיש‘ יימח שמו וזכרו מגיע ולוקח עמו את פעמוני כל הכנסיות בדרכו לרומי, ולכן אי אפשר לצלצל. עוד הם מדברים ושמעלקא‘לע טס על רגליו הקטנות לחצר הכנסייה מביט למעלה אל המגדל, והנה הפעמון המתכתי הגדול עומד על מקומו כרגיל. מיד אץ אל חביריו ונזף בהם: ”שקרנים, הפעמון נמצא במקומו כבכל שבוע, איש לא נטל אותו לרומי“. סטיפן, בנו של יוזי‘ף גירד בפדחתו. גם לו לא היה נהיר הדבר. אבל הוא נזכר בהסבר ששמע מאבא וחזר עליו מילה במילה: ”אסור לצלצל בימים האלו, שבועיים לפני חג הפסחא, כדי לאמת את הדבר שהפעמון אמנם נמצא ברומי“. ”אבל הוא פה!“ צעק הילד היהודי, ”ראיתי אותו במגדל כמו תמיד. בוא גם אתה ותראה במו עיניך. אתם מדברים שטויות!!“ סטיפן משך בכתפיו. העניין הצליח לבלבל גם אותו אבל הוא נזכר באזהרה החמורה של אבא. ”אבא שלי אמר כי יש איסור חמור לצלצל בפעמון ומי שעובר על האיסור הזה חייב שריפה“. כל הילדים השתתקו במורא. דקותיים לאחר מכן שכחו את הכל וכדרכם של ילדים שקעו שוב במשחקם והתרוצצו מליאי עליזות בין כרי הדשא המוריקים. יום אביב נאה ירד לעולם והקטנים שמחו לחלץ עצמותיהם לאחר החורף הארוך והמושלג. ילד אחד לא הפסיק מלחשוב על העניין. שמעלקא‘לע הלך הביתה וראשו מלא הרהורים. מוחו הקונדסי החל מעבד את הנתונים.אני אוכיח לנוצרים האלו את השקר שבטענתם הטיפשית. אסור לצלצל כי אם יצלצלו יראו הכל במו עיניהם את השטות והאיוולת שבאמונה הזו שיש“ו לוקח את כל הפעמונים לרומי... הוא החליט לעשות מעשה. זמן קצר לאחר שאביו סגר את האיטליז ותלה את המפתח ליד הדלת כדרכו, התגנב לשם ראשו של ילד קטן. הוא אחז במפתח והורידו מהמסמר. האיטליז היה ריק, כצפוי. הוא ניגש למתלים והוריד שם נתח בשר אדום עסיסי. יצא כלעומת שבא והחזיר את המפתח למקומו. אביו היה עסוק במרתף חביות היי“ש ולא חש במעשיו של בנו השובב. אלו היה יודע מה בנו זומם היה מתעלף. שמעלקא קילף עתה ברגש כמה שיני שום ומרח אותם ביד נדיבה על נתח הבשר הגדול. ריח השום התערבב בריח הבשר ונדף עד למרחקים. כעת הכל כבר כמעט מוכן. הוא התגנב לחצר הכנסייה והגיע אל מתחת למגדל הפעמונים. הכומר הזקן בעיירה לא הטריח את רגליו הישישות לעלות אל המגדל כדי לצלצל בפעמון. הוא קשר לפעמון משני צדדיו חבלים ארוכים שהשתלשלו עד למטה. ובכל יום א‘ כאשר רצה להזעיק את המאמינים לבית התיפלה, היה עומד מתחת למגדל ומושך בשני קצות החבלים. אחד בימינו ואחד בשמאלו וכך היה הפעמון הגדול מתנדנד ונוטה מצד לצד והענבל שבתוכו מכה על דופנותיו בקול צלצול חזק. תוכניתו של שמעלקא היתה פשוטה בגאונותה. הוא חתך את הבשר לשנים וקשר כל נתח בקצה אחר של החבל. קשירה הגונה שהחזיקה היטיב בבשר האדום והטרי. כשסיים את מעשיו חמק משם כל עוד רוחו בנפשו, מותיר לרוח הקלה לעשות את המלאכה.... לא חלף זמן רב וריחו של הבשר, מתוגבר בריחו החריף של השום התפשט עד למרחוק והגיע אל חוטמיהם הרגישים של כלבי העיירה המשוטטים ומחפשים טרף לפיהם. הם הגיעו בריצה קלה לעבר חצר הכנסייה והנה ששון ושמחה נתחי בשר אדום תלויים על חבלים כאילו מזמינים אותם, הם נעצו את מלתעותיכם בבשר החי. הייתה בעיה אחת קטנה, החבלים לא הגיעו עד הארץ, הם היו תלויים באויר בגובה קומתו של כלב ממוצע. הכלבים זנקו על רגליהם האחוריות וניסו לתפוס את הבשר. הם הצליחו אבל כיון שהחבלים היו גבוהים מעט, רק נתחי בשר קטנים נתלשו בנעיצת שיניהם. היה צורך לנתר באויר עוד ועוד. כל תקיעת שינים כזאת משני קצות החבל גרמה לפעמון לנטות ימינה ושמאלה. גויי העיירה לא הבינו כיצד זה קרה כי העיירה השקטה התמלאה בליל אביבי מבושם בצלצולים קולניים של פעמון הכנסייה ונביחת כלבים נרגשת. הכל אצו לעבר הכנסייה. ”מיהו הכופר המצלצל לפני חג הפסחא.“ שאלו בזעם תוך כדי ריצה. ”ושמא טעינו בחשבון והחג כבר הגיע“, הציע כפרי אחד. ”או אולי החג הוקדם במפתיע, ולא ידענו?!“ ניחש שני. ”ושמא הכומר מבקש למסור הודעה אישית על התפטרותו מראשות הכנסייה לרגל חקירות משטרתיות המתנהלות נגדו,“ הרהר שלישי בקול. כשבאו למקום הזדעזעו לראות מיהו המצלצל... חמישה-ששה כלבים נתרו על רגליהם באויר, דחפו כלב את רעהו ובינתיים הפעמון מצלצל ומכה בכל עוז!... זמן מה עמדו ותהו לפשר המחזה, עד שהבינו: מישהו חמד לצון ורצה להציג את הדת הנוצרית בקלונה. לאמור הפעמון אינו ברומי, ואם רק ימשכו בחבל - הפעמון יצלצל, ועוד איך יצלצל!. מי היה יכול לחשוב ולבצע תעלול כזה?! שאלו איש את רעהו.לא היה צריך לחשוב יותר מדי. כל הכפר הכיר את שמעלקא, הילד היהודי הפיקח והשובב שעיניו תמיד בורקות במשובה. אם יש מישהו שיכול לחשוב על רעיון כזה, הוא שמעלקא. ”לשרוף את שמעלקא הכופר!“ נהם אחד הכפריים ובזאת ניתן האות לנהמת נקמה. ”לשרוף את שמעלקא“ צעקו הכל, ”הכופר שביזה את דתנו“. שעה קצרה עמדו ודנו כדת מה לעשות, עד שבהסכמת הכומר הזקן הוחלט כי עם אור ראשון יבואו הכל לביתו של ר‘ יוסף היהודי, יוציאו את הנער הפוחז ויגררוהו לכיכר השוק. שם יקימו גל של עצים סביבו וישרפו אותו חי למען יראו וייראו. הגויים הנרגשים התפזרו מתוך רגשי נקם שלא בא עדיין על סיפוקו ונחמה אחת בליבם. בבוקר ישרפו את הילד! ר‘ יוסף התעורר משנתו בבהלה לשמע דפיקות קולניות על דלת ביתו. ”מי זה?“ צעק לעבר הדלת. ”סטיפן“ ענה לו קול ילדותי. ”פתח את הדלת!“ ר‘ יוסף תמה מה לשייגץ לבא אל ביתו באמצע הלילה. אולם הוא קם מהמיטה ופתח את הדלת. סטיפן היה מבוהל . הוא הציץ לכל עבר לראות אם איש אינו רואה אותו. ”תשמע, הבן שלך נמצא בסכנה גדולה!“ לחש בקדחתנות לעבר ר‘ יוסף. הקצב היהודי רצה לגרשו. ראשו נסוך השינה לא קלט את דבריו של הערל הקטן. מה אתה אומר? לא הבנתי. סטיפן סיפר לו את הויכוח שהיה ביניהם בעניין צלצולי הפעמונים, וכנראה לפי כל הסימנים בנו ביצע תעלול שהעלה את חמתם של כל גויי הכפר והללו רוצים להעלות אותו על המוקד עם אור ראשון. כעת הצטלל מוחו של ר‘ יוסף לגמרי קורי השינה סרו מעיניו והוא נדהם. ”אתה בטוח בזה?“ שאל חסר נשימה. ”לפני שעה שמעתי את כל הכפר שואג לשרוף את שמעלקא!“ תיאר הילד. ”אני אוהב את שמעלקא ואני לא רוצה שהוא ימות בשריפה“. ”תודה לך!“ הודה לו ר‘ יוסף ודחף לתוך כפו של הנער מטבע כסף כהכרת הטוב. ”אתה יכול לישון בשקט.“ הוא הכיר היטב את גויי הכפר. הם היו נוצרים חמומי מוח ולא ימחלו לנער השובב. ללא שהיות תפס את שמעלקא הישן במיטתו שנת ישרים ואינו מודע לאש שהצית, העלה אותו על העגלה וכיסה אותו בערמת ירקות במקרה ומישהו יחליט לעקוב אחריו. ללא שהיות ברח מהכפר עד שהגיע לאחת העיירות במרחק כמה שעות נסיעה. שם התחבא עד אור הבוקר. עם אור ראשון הגיעו הכפריים הנוצרים לביתו של ר‘ יוסף וללא אזהרות חבטו בדלת ועקרו אותה מיצריה. לתדהמתם ואכזבתם הבית היה ריק. הילד נעלם. בפחי נפש עזבו את הבית. בבוקר המשיך ר‘ יוסף במנוסתו ולאחר כמה שעות הגיע לעיירה אחת שבה גרו יהודים. הוא הפקיד את בנו בביתו של יהודי אחד שהבטיחו נאמנה לגדל את הילד היתום מאמו וכעת גם גולה מביתו מפחד נקמת הגויים. רבי יוסף שב לביתו כשנרגעו הרחות אבל לשמעלקא לא הרשה לחזור כי הזעם עליו היה עד להשחית. ובנתיים עשה הילד חיל, עלה ונתעלה בתורה אצל הגאון רבי שלמה חריף שגידלו כבן ולימדו תורה ומצוות ובהגיעו לפרקו השיאו אשה. שמעלקא למד בהתמדה ובכישרונותיו העילויים עשה חיל ונעשה גדול בתורה. הוא נודע כאחד מגדולי הרבנים בהונגריה וכיהן כאב“ד בערים חוסט וסעליש. ועד סוף ימיו לא הצליח להגיע לעמק השווה עם אביו. בעוד ר‘ יוסף מוכיחו כפעם בפעם: ”ראה מה עלתה לך שובבותך. נאלצת לברוח מהכפר ולא יכולת לגדול כמו כל ילד סמוך לאביו“, היה רגיל רבי שמעלקא לומר: ”ראו מה עלתה לי בגין שובבותי, ולא מעשה נערות זה, מן הסתם הייתי מוכר בשר במקולין עד היום הזה“... חוויית השבוע שלי
רושם,פסוק חומש,פסוק בתהילים,דברי תורה,אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש,מאמינים,ביאת המשיח,קינות תשעה באב,לולב היבש,שובב,נשכר.
אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ה
''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות האלוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו, בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך(
''בנה את החלומות של עצמך. אחרת, מישהו אחר ישכור אותך לבנות את החלומות שלו''
''האדם העשיר ביותר הוא לא זה שיש לו הכי הרבה אלא זה שצריך הכי פחות''
" הטובה היא אם רעה" (במדבר יג,יט). הארץ טובה היא אפילו אם נדמה לאדם שהיא רעה . קדושת ארץ ישראל לעולם אינה מסתלקת ממנה. תחת פני ה'רעה' החיצונית חבויה תמיד ה'טובה', ובשעה שבני ישראל באים לארץ, הקדושה המוסתרת עולה ומתגלה. )ספר הזכות(
כאחד הגדיים הזריזים (הרב י.לוי) זו הייתה ציפייה מורטת עצבים. לא היה יום, לא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן, רוצים בן, אחד, בריא שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד-תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר - ריבונו של עולם - להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן, לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקדמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!. אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב“ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת - העיקר המשכיות. גרציה אדמון אישה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול מימדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך השנים שיננו את שמה ושם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן. אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרונו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי,עליה היה שוקד בערבו של יום. אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זו, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות? מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו להשם כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא דישמיא. בשליש השני של ההיריון, ולאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכול מתנהל בצורה בריאה ותקינה. רצו לשמוע... ”צר לי“ אמר להם ד“ר בליבשטיין בעיניים כבויות ”אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעוּבר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ- 18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...“. גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה ניסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אוליאנחנו רק חולמים? ”האמינו לי משפחת אדמון, הממצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...“. בכי כזה קורע לב, לא שמע ד“ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שנתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. ”הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד“ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...“. ד“ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות. כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים? שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. אנחנו מחכים לתינוק הזה עוד מעט 19 שנה. מה עושים? הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל במימדים של אטמוספירה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. אקמול של כל המחלות.”הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרא-סאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים''. הסכיתו ושמעו ר‘ אליעזר וגברת גרציה, ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג ”רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת“ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים. ”כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו, עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא-שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 ריבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלושה ימים, ולא שבו עד היום. ואם תשאלו מנין לגיבן הזה חוכמה כל כך גדולה. התשובה פשוטה: הכול בזכות אימא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חוכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה“. חלפו להן שמונה שנים. הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש אליו ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב האם אתה מכיר אותי? הרב ז. נוהג להשיב לילדים ”כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן“. ”אתה היית הסנדק שלי“ השיב הילד המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות ”אני משכונת ”ארזי הלבנון“, מירושלים, ואימא שלי מורה“. ”אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש“י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב“א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר“ סיכם הרב. אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. ”כיצד מרקדין לפני הכלה“. גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור. כן זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודיה למי שאמר והיה העולם. כן, כן, ראוי לסכם ולהדגיש, באולטרא-סאונד ראו, אבל לא ראו כמו שצריך, וגם אם ראו כמו שצריך, מי אנחנו שנכניס עצמנו לכבשן ההנהגה של ריבון העולם, שמחליט בסופו של כל הריון עם כמה איברים יולד התינוק. אל תבטחו באולטרא-סאונד, שאין בו תשועה. התברכו מגדולי הדור ותיוושעו. כיצד מרקדין, ריקוד תורה שאין בו שמץ של תותב.
חוויית השבוע שלי
שמחה,גילוי אמונה,מנותק,שליחות אלוקית,קשיים,סבל,התמודדות,חלומות,הארץ הטובה,קדושת ארץ ישראל,גדיים,
אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ה
ישנם אנשים אשר אומרים שבעת זקנתם אז יהיה להם פנאי לעבודת ה', זהו שאמר הכתוב "ראשית עריסותיכם" בצעירותכם, מיד תעבדו את ה', ולא להמתין לאחר זמן, "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה " (מעינה של תורה).
. לוקח שנים לבנות אמון ודקה אחת להרוס אותו
לזווג זיווגים ולהתפרנס קשה כמו קריעת ים סוף. אבל יש לזכור שאחרי הקריעה הייתה שירה. להודות לה' על זיווג ופרנסה.
לחופש אין מחיר... אבל יש לו תאריך
ההצלה המופלאה ("נר לשולחן שבת(" את המעשה המופלא הבא היה מספר הרה"ח ר' יוסף בנט בהתרגשות גדולה: היה זה בסוף מלחמת העולם השניה, הרוסים התקרבו למחנה עבודה בו הם היו כלואים. היהודים יושבי המחנה, הבינו שהגרמנים העומדים לפני תבוסה ינקמו בהם, החליטו לברוח . הם הסתכנו, פרצו את הגדר ונמלטו לשדות התירס הסמוכים, בהם חשבו להתחבא. הגרמנים ברשעותם יצאו לחפש אחרי הבורחים עם כלבים . ר' יוסף המשיך לברוח אל יער גדול. שם בתושיה טיפס על עץ גבוה מאד. הוא נשאר על העץ שלושה ימים כל אותו זמן רואה הוא את הגרמנים מחפשים אחרי הבורחים , ושומע את נביחות הכלבים צמאי הדם . איך התקיים שלשה ימים ללא מים ואוכל? בלילה הוא שמע גוי קורא לעברו באוקראינית ': לחם, , חלב לחם, . 'חלב, הוא ראה גוי עומד מתחת העץ ובידיו אוכל . על אף הסיכון, הרעב הכריע אותו והוא ירד מהעץ. היה זה גוי אוקראיני שהושיט לו צלוחית חלב ופרוסת לחם. כך עשה הגוי במשך שלושה ימים, לולי זאת לא היה מצליח לשרוד . אחרי שלושה ימים הוא ראה את חיילי הצבא האדום מסתובבים ביער, הבין שהגיעה הישועה . רבי יוסף היה אומר: ' זה בטח היה אליהו הנביא '! אין הסבר , אחר הרי שנאתם ואכזריותם של האוקראינים ידועה . מספר בנו, המלחין הנודע, רבי חיים שליט"א: "כשאבא זכרונו לברכה היה מספר את המעשה, היה מוסיף בחיוך ' - אם הייתי יודע שאני אזכה לראות נינים, היה קל לי יותר להשאר על העץ''! חוויית השבוע שלי
זקנה,ראשית עריסותיכם,אשנה,אתפנה,זיווגים,פרנסה קשה,קריעת ים סוף,חופש,מחיר,תאריך,הצלה, אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ה
הגאון רבי אברהם גניכובסקי זצ"ל נסע פעם על האוטובוס, ועל המושב שלידו התיישבה אישה, רבי אברהם שהיה זהיר שלא לפגוע בנפש מישראל, לא רצה לבקש הימנה שתלך, אמר לה בחכמה: אם התיישבת על ידי, חייב אני להודיע לך כי יש לי 'כרוספדין', האשה ששמעה זאת היתה בטוחה כי זה מין חולי, וחששה שלא תדבק מזה, ומיד קמה והלכה לחפש לה מקום אחר. אך כוונתו הייתה על הִציִצת שמתורגם באונקלוס כרוספדין.
לחזור על אמונה ולדעת את היום המחכה לך. גיס של האדמו"ר מסלונים זצ"ל אמר ווארט שהאדמו"ר אמר על זה שכדאי היו כל הקושי בנסיעות ולהגיע לטבריה רק בשביל הווארט הזה. ידוע שבכוס קפה מכינם על זה הדרך: מכניסים קפה, ואח"כ סוכר, ואח"כ מים, ואח"כ חלב. אבל אם לא מערבבים את זה אין לזה טעם, אבל אם מערבבים את זה יש לזה טעם של קפה. כך גם יש לנו תורה ותפילה אמונה ובטחון אבל אם אינם מערבבים את ולא חוזרים על זה אין לזה טעם כי האמונה כדי להאמין צריכים לערבב את זה בלב, וזהו "וידעת היום", אם רוצים להאמין זהו "והשבות אל לבבך", חייבים להחזיר את זה אל לבבינו.
"לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים." (אוסקר ויילד)
לחיים אין שידור חוזר אז תנצלו כל יום שעובר , החיים קצרים ויש למצות אותם כמה שיותר.
הרובלים הרוסיים נתלו במסגרת מיוחדת בסלון הבית. אפס כי עז העם הישב בארץ (י"ג כ"ה( )ברכי נפשי( החפץ חיים מסביר שהתורה הדגישה במיוחד את המילה 'אפס', כביאור הרמב"ן, כי מילה זו מביעה את רשעת המרגלים, 'שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין, כלשון האפס לנצח חסדו'. והמרגלים אכן ביקשו להעביר לעם את המסר הזה שלא יוכלו כלל להילחם עם יושבי הארץ . ולעומתם, יהושע וכלב אמרו 'כי לחמנו הם' )להלן, פרק י"ד פסוק ט' (, וכאומרים - וכי אדם מפחד מככר לחם גדול המונח על השלחן ?! האדם המאמין בה', לא ישתמש לעולם במונח 'אפס', אלא יבטח בא-לוקיו ויתייחס גם לאויביו הקשים ביותר כ...לחם המונח על השלחן. זה סודו של הבטחון בה', ההופך את האדם למאושר עלי אדמות . האספקלריה של הבוטח משדרת לו כל העת שיש לו על מי לסמוך. אם רק יפקיד האדם את 'מפתחות החיים' שלו ביד השי"ת, ויפקיר את כל כולו למען השם, הוא יווכח עד מהרה לדעת שאכן היה מי ששמר עליו לאורך כל הדרך, גם אם בתחילה לא נראו הדברים כמי שפועלים לטובתו. שאכן אם היו שואלים את האדם, ביחס לאירועים מסוימים העוברים עליו בחיים, כיצד לדעתו היה כדאי לנהוג עימו, הוא היה אומר שלפי ראות עיניו היה צריך לנהוג קצת אחרת... שהרי במציאות הובילו אותו ההתרחשויות למחוזות לא הכי טובים ... מי שאומר כך, אינו יהודי מאמין. אדם היודע שכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, הרי גם כאשר הוא איננו רואה לכאורה מה היא הטובה שתצמח לו מהאירוע ההוא, הוא יאמין בכך בלב שלם, ויידע עם לבבו שהשי"ת אוהב אותו הרבה הרבה יותר ממה שהוא אוהב את עצמו. 'מסודר' בפרנסתו הזדמן לידי קונטרס שכתב יהודי ניצול שואה, ובו הוא מתאר את שעבר עליו באותה תקופה, וכיצד הצילו הקב"ה פעם אחר פעם מידי הנאצים הארורים. יהודי זה התגורר בגרמניה עצמה, ומיד כאשר החל הצורר היטלר ימ"ש להפריח את הצהרותיו המאיימות נגד היהודים - והיה זה יותר משנתיים לפני פרוץ המלחמה - נתן הקב"ה בליבו את ההחלטה למכור את כל נכסיו ולצאת מארץ הזו. הדבר לא היה פשוט, כיון שיהודי זה היה 'מסודר' בפרנסתו ובנכסיו, והיו לו נכסים רבים, דניידי ודלא ניידי. אבל, ההחלטה שהתקבלה בליבו היתה כה חזקה, שמאומה לא עמד בדרכו, והוא מכר את הבתים שהיו בבעלותו, וגם את כל יתר הנכסים. המטבע היציב והאיתן ביותר בתקופה ההיא, היה הרובל הרוסי. כל הסוחרים עשו בו שימוש, וידעו שהרובל הוא מטבע שכדאי ושווה להשקיע בו לטווח ארוך, ואין לכאורה שום דבר שיהא בכוחו לזעזע את חוסנו של הרובל. גם היהודי שלנו, המיר את כל הכסף שקיבל ממכירת נכסיו לשטרות של רובלים רוסיים, וכאשר הכסף היה בידו החליט להעתיק את מקום מגוריו להולנד, שהיתה מדינה שקטנה וניטראלית, והכל היו בטוחים שהנאצים יניחוה לנפשה, ולא ירצו לפגוע בה ולהשתלט עליה. בהגיעו להולנד, השתדל מיודענו לבנות את עצמו מחדש, ולשקם את פרנסתו, כפי שהיה בגרמניה. ואכן, בתקופה הראשונה הכל הלך למישרין. חוור ומבוהל יום אחד מגיע היהודי לביתו, חוור ומבוהל, וכשאשתו שואלת אותו מה קרה, הוא מציג בפניה דף עיתון שבו היה כתוב שהכלכלה הרוסית התמוטטה והרובל בעקבותיה... בידיעה בעיתון נאמר שהמטבע הרוסי איבד את ערכו בצורה מוחלטת, והוא אינו שווה אפילו את הנייר שעליו הוא מודפס . יוצא אפוא, אמר הבעל לאשתו, שכל האספים שחסכנו, ובעצם כל הרכוש והנכסים שלנו - אינם שווים עכשיו מאומה! עצם המחשבה על המציאות ההזויה הזו, הביאה את מיודענו לפלנטה אחרת, ולהרגשה מוחשית בדברי חז"ל שלמדונו שהחסכונות האמיתיים נתונים רק בבית המדרש, ולא באוצרות הכסף והזהב. המהפך המחשבתי שהחל בו מאותו רגע, הביאו להחלטה נוספת, חזקה יותר מזו הראשונה שקיבל בהיותו בגרמניה (כשהחליט לעבור להולנד), והיא, לעזוב את הגולה הדויה, ולעלות לארץ ישראל. בתוך ימים אחדים ארז את מה שנשאר לו בהולנד, ועלה לארץ הקודש. ומי שמכיר קצת את ההיסטוריה, יודע שהולנד היתה אחת המדינות הראשונות לכיבוש הנאצים, שהעבירו את נתיניה היהודים לאושוויץ. כבר בימיו הראשונים של הכיבוש, דרשו הגרמנים מהשלטון ההולנדי שיעביר לידיהם את שמות הנכבדים היהודיים בקהילותיהם, ואותם הרגו תחילה. ' כיון שאני נמניתי על הנכבדים הללו, סיפר היהודי לבניו ברבות הימים, אין ספק שאם הרובל הרוסי לא היה מתמוטט, והייתי נשאר בהולנד עוד תקופה קצרה, גם אני הייתי נשלח לאושוויץ רח"ל. במזוודה מיוחדת נס של ממש נעשה ליהודי זה, והנס החל כבר ברגע שהחליט לרכוש את הרובלים, שכן הם הם היו הסיבה להצלתו בהולנד. הנס המשיך מאוחר יותר עם התמוטטותו של הרובל, כשהתברר שדווקא סיבה זו הניעה אותו לעזוב גם את הולנד, ולעלות לארץ ישראל, ולהינצל מציפרני החיה הנאצית. עכשיו נחשוב לרגע; כשיהודי שלנו שמע את דבר קריסתה של הכלכלה הרוסית, הלא באופן טבעי הוא הרגיע מאוד מאוד רע. איך יתכן אחרת?! הלא ההתמוטטות הזו גורמת לו עתה להישאר ריק מנכסיו, ולהיות עני וחסר כל ! אבל אם היה יודע שהכל לטובתו, לא היה נותן להרגשות הלא טובות שיחדרו למוחו כלל וכלל! ואם היו שואלים אותו, במה הוא רוצה לבחור, ברובלים רוסיים או בחיים, בוודאי שתשובתו היתה שהוא מעדיף את החיים גם על פני מיליוני רובלים. וזה בדיוק מה שהקב"ה עשה לו. היהודי שעליו אנחנו מדברים לא הסתפק בהחדרתה של האמונה הזו רק לליבו הוא, אלא התאמץ גם לחנך את ילדיו ברוח זו. מה עשה? - גם לאחר שהרובלים הרוסיים איבדו את ערכם, ולא היו שווים מאומה, לא השליך אותם לפח, אלא שמר חלק מהם במזוודה מיוחדת, וכשהגיע לארץ תלה את הרובלים במסגרת מיוחדת בסלון ביתו. למען דעת כל עמי הארץ את הנס הגדול שנעשה לו ע"י הרובלים הללו , ולמען יידעו בניו ונכדיו וכל צאצאיו את הכלל החשוב הזה שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה.
חוויית השבוע שלי
מערבבים,קפה,שידור חוזר,אוטובוס,בחכמה,אונקלוס כרוספדין,האדמו"ר מסלונים,וידעת היום,והשבות אל לבבך,אוסקר ויילד,רובלים רוסיים,
אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ה
לחיצת יד אחת יכולה לרומם רוח.
לחכימא - ברמיזא. לשטיא- בכורמיזא (החכם - ברמז. הטיפש - במקל). (מדרש משלי)
לכאורה - הקשה הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב - איך אנו יכולים לומר בתפילה: "ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה", כלום אין בין כל העם אף לא מזיד אחד? אלא - תירץ הצדיק מיד - ריבונו של עולם! אני יכול להעיד על כלל ישראל כי אין ביניהם אף אחד האומר "לשם יחוד" קודם שעושה עבירה. (אלה הם מועדי)
"לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" – הצדקה האמיתית שנותן לנו הקב"ה, שתהיה לנו בושת פנים, שנחוש בושה על פחיתותנו (רבי משה מקוברין)
לכל אדם תפקיד אישי וייחודי בעולם :גלה מי אתה.
''לכל בעיה יש פתרון, שאם לא כן לא הייתה בעיה''
לך לגן עדן בשביל האקלים, לגיהנום בשביל החברים (מרק טווין)
"לכל כלל יש יוצא מן הכלל ואם יש כלל שאין לו יוצא מן הכלל אז זהו היוצא מן הכלל של הכלל שאומר שלכל כלל יש יוצא מן הכלל"
כבר יורדים (הרב ניסים יגן זצ''ל) מספר הרב ניסים יגן זצ''ל פעם נסעתי באוטובוס שהיה עמוס מאוד. הנהג העלה עוד ועוד אנשים, ואשה אחת התלוננה כל הזמן "שלא נוח כאן". " לא נורא, נחמה אותה אשה, "כבר יורדים, כבר יורדים"! באוטובוס, עבור נסיעה של עשר דקות, לא מתקינים ספות נוחות, לא כורסאות, וגם לא נברשות. למה כי? כבר יורדים, כבר יורדים כששמעתי את דברי אותה אשה - "כבר יורדים כבר יורדים" התרגשתי ואמרתי: כמה טיפשים האנשים המשקיעים את חייהם בדירה שלהם, ואינם זוכרים "שכבר יורדים , " אף אחד לא נשאר כאן ! יהודי מבוגר בנה לעצמו בית גדול ומפואר, הכל היה עשוי ממראות רצפת מוזאיקה מפוארת וכו' ואני תמהתי לעצמי: כמה שנים עוד נשארו לו להנות מכל הפאר הזה?... הרי "כבר יורדים"!...
כדי לא לבייש (סיפורי צדיקים, גליון מ''ח) מסופר על שיעור יומי שהיה מתקיים בבית כנסת בעיר אחת בכל ערב, ושמש בית הכנסת שהיה עוסק במלאכת הקודש בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, היה מגיש לקהל הלומדים כוסות תה וקפה, אולם למרבה הפלא היה נוהג למלאות את הכוסות עד למחציתם בלבד. כך היה נוהג במשך שנים רבות, וככל שביקשו והפצירו בו להגיש כוסות מלאים, לא שמע אליהם ואטם את אוזניו מלשמוע, והמשיך להגיש את כוסות התה והקפה במסירות ובאהבה שאין לה גבולות, אולם רק חצי הכוס, לא פעם הגיש יותר מכוס אחת אולם תמיד רק מחצית הכוס. וגם סירב בעקשנות לתת הסבר להתנהגותו זו. ויהי היום והשמש חלה, ואז ביקש מבנו שיעשה עמו חסד וילך במקומו לבית הכנסת כדי לכבד את לומדי השיעור בשתיה חמה. הבן הסכים בחפץ לב למלאות את רצון אביו, ובהגיעו לבית הכנסת קיבלו אותו בזרועות פתוחות, שאלו אותו לשלום אביו, וכשהבינו כי הוא בא למלאות את מקום אביו, חייכו לעצמם בתקוה שהיום בטח יזכו לכוס תה מלאה. לפתע נשמעו פסיעותיו הכבדות של אביו החולה אשר בא להורות לבנו את ההוראה החשובה מכל "אל תמלא יותר מחצי הכוס". שאל הבן: למה? והאב לא ענה, "אבל מדוע?" שאל הבן. השיב האב: זה עניני בלבד. וכשהבן התעקש ולא ויתר, הסכים האב לספר: דע לך כי מעולם לא סיפרתי לאיש את הסיבה, אולם לך אסביר את התנהגותי. בני יקירי: בין משתתפי השיעור נמנים שני יהודים מבוגרים שידיהם רועדות ואין להם שליטה על הידיים, ואם אביא להם כוסות מלאים, עלולה השתיה להישפך מתוך הכוס, ובושה וכלימה יכסה אותם, ואם אביא לכולם כוסות מלאים ורק להם אביא חצאי כוסות, גם כן יתביישו לנוכח מוגבלותם. לכן בני יקירי, כל השנים הרבות אני מוכן לספוג ביזיונות והעלבות, ובלבד שלא אגרום בושה לשני יהודים אלה. הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל סיפר פעם, ששמע מהגר"ז מבריסק זיע"א, שמי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד, הגמרא פתוחה עבורו, אבל מי שפותח את הגמרא כדי למנוע את עצמו מלעשות חסד, הגמרא סגורה עבורו.
חוויית השבוע שלי
לחיצת יד,לרומם רוח,ברמיזא,בכורמיזא,ונסלח,מזיד,הצדקה,בושת פנים,אישי וייחודי,בעיה ופתרון,גן עדן,יוצא מן הכלל,יודים,לבייש, אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ה
אש לאש רמז לדבר: "כל אשר יעבור באש תעבירו באש וטהר" (במדבר, מטות). הכעס מתולדות האש הוא, ואין לו תקנה כי אם באש גיהנום... (אזנים לתורה)
ביאר המגיד מדובנא: בנוהג שבעולם סחורה שרבים קונים מונחת סמוך למוכר, ושאינה נדרשת אלא לעיתים רחוקות - במדף רחוק וגבוה. אף החכם זקוק לכעס, אולם הוא מונח אצלו במקום מרוחק, אצל הכסילים - הכעס נח בחיקם,שכן הם זקוקים לו תדיר... (אהל יעקב).
הברטנורא אומר שרואים בפרשת בשלח שתפסו אומנות אבותם ולא עזר להם ולמה כי התפללו כי אבותם התפללו, וזהו תפסו אומנות אבותם, ועל כן לא נתקבל תפילתם.
הגאון ר' חיים מוואלוזין זצ"ל אמר כתוב "ומגיד לאדם מה שיחו" פירוש הדברים שאחרי המאה ועשרים יאמרו לנו למעלה מה שִיחו, מה היינו יכולים להפעיל בתפילתינו שיחו מלשון ולפני ד' ישפוך שיחו.
חדר בתוך חדר (מאורות דף היומי, גליון מס' 838) שנים מספר לאחר בואו לעולם, נלקחו ממנו הוריו והוא נותר יתום מאב ואם. דווינסק, עיר הולדתו, לא קסמה לו, והוא החליט לנטוש את ארץ מכורתו ולעלות ירושלימה, להסתופף בצל גדוליה וחכמיה. בהגיעו לירושלים עיר הקודש הוא התחנך בבית היתומים דיסקין, ובהגיעו לפרקו התייצב בפני דייני ירושלים ואמר בפניהם: "מאחר שבית הדין הוא אביהם של היתומים, ואני יתום מאב ואם, הנני מודיעכם כי היום מלאו לי שמונה עשרה שנים ומוטלת עליכם חובה להשיאני"... התמימות והרצינות של העלם הצעיר עשו להם כנפיים בין אנשי ירושלים, וכששמע המגיד המפורסם רבי בן ציון ידלר זצ"ל את הדברים, חשק בו כחתן לבתו! תמימות היא השלמה שבמעלות. לא תמימות הנובעת מכסלות, אלא תמימות ישרה והגונה. כך היה הגאון רבי שלמה סובול זצ"ל לחתנו של המגיד. החתן הצעיר שמח בחלקו, לאו מילתא זוטרתא היא ליתום מאב ואם לזכות באחת לאב רחום צדיק ותלמיד חכם כרבי בן ציון ידלר, וכמאז ומקדם שקד על דלתי התורה והעבודה. אותן שנים היתה ירושלים דלה וענייה, עשירה באביונים. ר' שלמה פירנס את בני ביתו בקושי רב ולא היתה בידו כל אפשרות לרכוש לעצמו ספרי לימוד כאוות-נפשו. לפיכך היה ר' שלמה מעתיק בכתב ידו מספרי ראשונים ואחרונים שהזדמנו לידו והיה הוגה בגליונותיו ומתעמק בדבריהם כמוצא שלל רב. יקרה היא מפנינים. ויגדל האיש ויתעלה בתורה וביראת שמים. במהלך השנים הוא התכתב עם הגאון מראגטשוב, בעל צפנת פענח, אשר נהג עמו בחביבות יתירה והתכתב עמו בתדירות של שני מכתבים לשבוע, ולימים הודפסו המכתבים בספרו שלמת יוסף. גם עם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל התכתב רבות, וכך זיכה את העולם בשו"ת שלמת חיים ובו למעלה מאלף תשובות! אם היה מי שסבר תחילה כי תמים הנער, במהלך השנים נוכח לדעת כי תמימות רצינית לו ועמה הוא חותר במעלה ההר ואף זוכה להגיע אל פסגתו. ר' שלמה היה שקוע יומם וליל בתורתו עד שהיה לשם דבר בירושלים . ביום מן הימים נראה ר' שלמה יוצא הרחובה ומחפש אחר דבר-מה. ערימת גרוטאות משכה את תשומת לבו. הוא תר סביבה עד שסילק שברי עצים וגדודי אשפתות שכיסו על ארון ישן-נושן ובמאמצים מרובים הוציאו מן הערימה והחל גוררו ברחובות העיר. מאן-דהואים אחדים הציעו את עזרתם ויחד גררו את הארון בין הסמטאות הצרות ובכוחות משותפים דחקוהו לתוך הבית. " הבית" אמרנו, לא ממש, לא במושגים של היום. היה זה חדר בגודל ממוצע שבפינתו האחת היה ה'מטבח', שולחן וכסאות אחדים, וביתר חלקיו ישנו ושהו שמונה נפשות ביתו. מעט המחזיק את המרובים. לא צריך להיות מעצב פנים כדי להבין שהכנסת ארון נוסף לתוך מקום צפוף כזה אינה מעשה נבון. את הבגדים יש להערים בארגזים לגובה, או במדפים מקובעים על הקיר, אך ארון? ובכן, הסכיתו ושמעו. לא ארון היה זה אלא חדר ! ר' שלמה מיקם את הארון בפינה, שלף את גגו, הכניס לתוכו כסא, סטנדר וגמרא, נכנס גם הוא לתוך הארון, סגר את דלתותיו וקולו המתרונן נישא בחדווה! ר' שלמה צלל בים התלמוד באין מפריע, יש לו פינה משלו... זו תורה וזו שכרה. שכר התורה אינו בדווקא בתוספת חיצונית לה זוכה הלומד, כגון: ממון וכדומה, אלא משזכה אדם לשקוד על התורה, עצם הנאתו מלימוד התורה הקדושה, היא השכר הגדול בעולם עד שאינו זקוק לדבר נוסף. יכול אדם לשבת בתוך ארון הממוקם בחדר צפוף נפשות וחפצים ונפשו מתרווחת ומתפשטת בהנאה על פני תבל. זו תורה וזו שכרה.
חוויית השבוע שלי
הכעס,האש,תקנה,המגיד מדובנא,חדר,בית היתומים דיסקין,ר' חיים מוואלוזין,מאה ועשרים,שיחו,סחורה,מוכר,כסילים,אומנות, אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ה
אש כשמדליקים גפרור אז אם לא מכניסים כלום רק נדלק גפרור אז מתכבה מהר, אבל באם מוסיפים שם דברים אז נדלק ונשרף הכל ואין שליטה, כך גם מחלוקת אם לא מוסיפים יש קצת טענות ונשקט אבל אם מוסיפים אז מכלה הכל.
בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים.
החיים הם כמו אופניים, על מנת לשמור על יציבות צריך להמשיך לנוע.
המהר"י אסאד זי"ע נסע עם בעל עגלה עם הארץ ובאמצע הדרך נפל העגלה, אמר הבעל עגלה להמהר"י, שהמהר"י אשם בגלל שלא אמר כדבעי תפילת הדרך, אמר לו המהר"י שאינו מוכרח שהוא אשם, האם כל תפילה מתקבלת אני רואה שאתה מבקש בכל יום אתה חונן לאדם דעת ועוד לא קבלת.
התרופה והסמל (מאורת דף היומי, גליון מס' 787) "מיימיהם לא פגשו זה את זה. אולי בעקבות הדברים הבאים יתוודעו זה לקורות חייו של זה", פתח הרב מגיד השיעור בדרמטיות. מאז החל למסור את שיעור הדף היומי, עשה לעצמו מנהג של קבע לשוחח עמם אחת לשבוע על רעיון שאפשר להפנימו. אתם רואים אותו כל יום, על הספסל שתחת עץ האלון ליד בית הכנסת. יהודי שעלה מרוסיה, עבר את גיל הגבורות ומצפה להמשיך כדי לשאת בגאווה את עיטורי העוז להם זכה במלחמת העולם השנייה. ישיש, לאה, אבל גאה. איש לא יטול ממנו את גאוותו המתנוססת לראווה על חזהו. עיטורים מסוגים שונים, אדומים, ירוקים, לבנים, צהובים. דהויים מיושן, אך בעיני בעליהם הרי הם כיין עתיק המשתבח עם השנים. לו רק תצביעו על אחד מן העיטורים, יציע לכם בהתרגשות לשבת לצידו ויסחוף אתכם בקולו העמוק הרחק אל העבר, תקופת מלחמת העולם השנייה. אש. דם. מלחמה בעולם. העולם במלחמה. מלחמת העולם. המלחמה הגדולה ביותר שידע העולם. הוא אינו מצוי במתווים האסטרטגיים העולמיים שהובילו לניצחון בעלות הברית. עד היום כל מעייניו נתונים לשוחה שחפר עם חייליו בפאתי העיר סטלינגרד, כדי להתגונן מפני הגרמנים שתקפו מכל עבר והגיעו עד נהר הוולגה. משך חודשים שימשה לו השוחה כבית. החלק המוסתר היה 'חדר השינה', המקום המוגן ביותר כונה 'המטבח', והיה גם חלק שכונה 'בית הקברות' , כי בו נהרגו מירב הלוחמים . העיטור הלבן, הוא מצביע באצבע גרומה, ניתן לי עבור השחלת רימון יד לתוך צריח של טנק גרמני, שהתפוצץ על תחמושתו וגרם לעשרות הרוגים בקרב חיילי האוייב. העיטור האדום, זה כבר הסיפור בעצמו. היה זה אחר שלשה ימים רצופים בהם לא עצמתי עין . ממשקפתי הבחנתי ב... פעם ביקש ממנו מאן דהוא טובה 'קטנה'. יום הפורים התקרב ובנו חפץ עד מאד לשאול שתי מדליות ליממה אחת בלבד. את הלבנה ואת הצהובה. פניו של הישיש לבשו ארשת קרב, ונדמה היה כמצביא הרוכב על פילו ומתיז ראשים בחרבו במהלך דהירתו . הוא נמלט משם כל עוד נפשו בו. נניח לבעל העיטורים ונעבור אל... הספסל ממול. גם שם יושב ברנש הראוי לסיקור. הוא ניחון במין מבט משועשע שכזה, כאומר, מה זה משנה מה יקרה? אין דבר שעוד לא קרה. מה כבר יכול להיות. לפני ארבע שנים זה קרה. הוא היה אז שבועיים אחר יום הולדתו החמישים ושמונה. היציאה לפנסיה בצבצה בקצה האופק, וחייו זרמו על מי מנוחות. בלילה הוא פקח את עיניו במחלקת טיפול נמרץ. לאפו הוחדרו צינוריות, את ראשו כיסה בלון חמצן וידיו היו נקבים נקבים מעירויים, זריקות ואינפוזיות. שריר הלב שלך, הסביר לו הרופא, כבר לא מה שהיה. זה כל מה שהבין לאחר הרצאה ארוכה ומפורטת, על אופן עבודת הלב ותפקידו המדוייק של כל אחד מחלקיו. הוא היה איש של סיכומים, והפעם הסיכום היה חפיסת כדורים לבנבנים קטנים, אך הם היו אלה שחצצו בינו לבין השמים, כפי שהגדיר הרופא. לאן שהלך, להיכן שפנה, היו הם איתו, או יותר נכון, היה הוא איתם. הם אינם זקוקים לו, הוא זה שזקוק להם. הוא ידע זאת בכל לבו... פעם עמד על סיפו של אולם חתונות בעיר מרוחקת, אך בטרם דרכה כף רגלו על מפתן הפתח, חש בהעדרה של הבליטה הקבועה בכיס חולצתו. קופסת הכדורים נותרה בבית. כחץ מקשת הוא שב לביתו, מרחק שעתיים נסיעה, החתונה נגוזה ונעלמה. העיקר הכדורים. בוודאי הבחנתם, המשיך הרב מגיד השיעור, במכנה משותף בין החייל הוותיק לחולה הלב. שניהם צמודים לדבר. זה לאותות הכבוד וזה לכדוריו. לשניהם הם חשובים. שניהם לא יוותרו עליהם. החייל, מפני שאות כבוד הוא לו, והחולה - כי חייו תלויים בכך. בעוד דקות אחדות ניגש להתפלל תפילת מעריב. בברכתה השנייה נאמר: "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד. כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". מה פשר הכפילות? כבר אמרנו כי "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך", מדוע אומרים שוב "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" ? פשוט ביותר, סיים מגיד השיעור להנאתם של השומעים: בתפילה זו אנו מביעים את ייחודיותה של התורה; היא תפארתנו ומעוזנו, עד שאיננו נפרדים ממנה, ולפיכך "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך". זאת, ועוד: "כי הם חיינו"! היא החיים שלנו, אי אפשר בלעדיה, היא מקיימת את העולם ולכן "בהם נהגה יומם ולילה". חוויית השבוע שלי
ספר התניא,צרות,מחלוקת לשם שמיים,אופניים יציבות,מדליקים,גפרור,שליטה,טענות,מכלה,לנוע,בעל עגלה,תפילת הדרך,דעת,תרופה, אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ה
הבעל שם טוב הקדוש אומר: אדם חי שבעים שנה, ולו כדי שייטיב ליהודי פעם אחת בלבד.
הרה"ק רבי ברוך ממזבוז אומר: זהירים הם, בני אדם, שלא לבלוע נמלה חיה, מדוע אין הם זהירים שלא לבלוע אדם חי?
ואת אשר יבחר בו יקריב אליו (טז, ה). הקשה הרה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זיע"א, מפני מה לא תיקנו חז"ל לכוהנים שיברכו בכל יום 'שעשני כהן', וכדרך שתקנו לברך בכל יום 'שלא עשני גוי' 'שלא עשני עבד' ו'שלא עשני אישה'. ותירץ החידושי הרי"ם, על פי דברי המדרש האומר, כי עד לחטא העגל היו כל ישראל ראויים לכהונה, ורק לאחר חטא העגל ניטלה מהם הכהונה וניתנה לכוהנים, אשר היו מבני שבט לוי שלא חטא בעגל. נמצא, כי אם היו מברכים בכל יום על בחירתם ככוהנים, הרי בכך היו מתכבדים בקלון כלל ישראל, אשר הפסידו את הכהונה בחטא העגל, וכדי שלא יבואו לידי כך, העדיפו חז"ל שלא לתקן ברכה על דבר זה.
וייקח קרח. החתם סופר מסביר את עניין השאלה של קרח ששאל בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'. והנה אפילו יתנהג כמלאך ויהיה כל תוכו כמלאך אפילו הכי אם לא ישמור פתחי פיו לא שווה, וזהו בית מלא ספרים אפילו שהאדם מלא בספרים אבל אם על הפתח אין מזוזה פירוש הפה לא שמור, אז לא שווה כלום.
הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל הידוע בכינויו הרבי מליובאוויטש: נולד - ב י"א ניסן ה'תרס"ב (1902) בעיר מיקולאייב, אוקראינה, נפטר ב-ג' בתמוז תשנ"ד (1994), למעלה משנתיים לאחר שלקה באירוע מוחי ז"כ ( באדר ת 'א שנ"ב 1992), ולאחר שהיה שרוי בתרדמת במשך שלושה חודשים . חי כ- 92 שנים. נטמן ליד חמיו בניו יורק, בבית הקברות היהודי " מונטיפיורי בקווינס . השביעי בשושלת אדמו"רי חב''ד , עמד בראש חסידות חב''ד משנת תש"א (1951) ועד לפטירתו בשנת תשנ"ד (1994). הוכתר רק לאחר שנה מפטירת חמיו שעמד בראש חסידות חב"ד. עסק גם בקבלה מנקודת המבט החסידית. בנוסף לעובדת היותו חתנו של אדמו''ר השישי של חב''ד , הוא גם דור חמישי, בן אחרי , בן לרבי מנחם מנדל שניאורסון ("הצמח צדק"), שהוא השלישי בשושלת רבני חב''ד , והוא הרבי השביעי בשושלת הרבנים שבראש חסידות חב''ד. השאיר אחריו מורשת של אהבת ישראל והפצת יהדות מתוך מסירות נפש, שממשיכה לתת פירות גם היום. אחת מגולות הכותרת הוא מפעל השליחות של תנועת חב"ד, שמונה למעלה מ- 3,000 שליחים בכל רחבי העולם . רבים פנו אליו ונושעו. בעל רוח- הקודש. מלומד בניסים. אביו: 'ר לוי יצחק (הרב הראשי של העיר יקטרינוסלב בשנים ת רס"ז ת- רצ"ט [1907-1939]) אמו: מרת חנה (בתו של רבה של מיקולאייב , ר' מאיר שלמה ינובסקי). אשתו: מרת חיה מושקא (בתו של האדמו"ר ר' יוסף יצחק שניאורסון). מספריו: •אוצר הרבי • ועד הנחות בלשון הקודש • שיחות קודש •אגרות קודש •תשובות וביאורים • רשימת המנורה "• שניים אוחזים בטלית • " הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים • ליקוטי שיחות •עניינה של תורת החסידות • תורת מנחם - התוועדויות . בימי ראשון הרב נהג לקבל אליו המוני מאמינים ושאינם מאמינים מכל קצוות העולם. הרב עמד על רגליו כל היום. לכולם הקשיב בסבלנות וקיבל את בקשותיהם ולסיום אף העניק שטר אחד או יותר של דולר הצדקה המפורסם שלו. הוא כאילו הרגיש את האנשים, ידע בדיוק. לפעמים, כשעמדו מולו נרגשים בלי יכולת לדבר, קיבלו ממנו תשובות לפי סדר השאלות שעמדו להציג לו. הוא ידע מה נפשם מבקשת, והכול בענווה, באהבה גדולה לכלל ישראל ומתוך אמון באדם. ההנחיות שנתן תמיד הסתברו כנכונות, העידוד שנסך היה הבטחה לטוב שקוימה. הוא אהב כל אחד, ופעם, כשנשאל , כיצד הוא לא מתעייף, בגילו המבוגר, לעמוד על הרגליים במשך שעות ולפגוש את כל אלה שעברו לפניו, השיב בפשטות : "כשסופרים יהלומים לא מתעייפים, וכל יהודי הוא יהלום. מספרת הגב' ג'ייקובס מברוקלין: "ב"ה, יש לי בלי עין-הרע משפחה מרובת ילדים. כשנולדה בתי השישית היא התפתחה ב"ה כמו כל ילד . והייתה לנו ממנה הרבה נחת, אך כשהגיעה לגיל שבעה חודשים הבחנתי , שחדלה להתפתח. הדבר הדאיג מאוד אותי ואת בעלי והתחלנו לפנות למומחים ובעיקר לרופאים נירולוגיים, אך כולם לא מצאו בילדה שום דבר מיוחד , שניתן לטפל בו כדי לחדש את ההתפתחות. נסענו עם הילדה גם לבתי-רפואה מחוץ לעיר בציפייה לקבל ממצאים ברורים, אך גם באלה לא קיבלנו שום אבחנה -חד משמעית באשר למצבה של בתי. נעשיתי עצבנית ומתוחה. כנראה ראו עליי את המתח, כי באחד מבתי-הרפואה שהגענו אליהם הרופאים אמרו , שחבל להרוס חיי משפחה בגלל ילדה אחת, והציעו לנו להכניס אותה למוסד ולבוא לבקר אותה אחת לכמה ימים או שבועות, מובן, שדחינו מיד את ההצעה, אך לא התייאשנו. ידידים ובהם גם רופאים אמרו לנו , שבניו-יורק קיימות מרפאות מיוחדות לטיפול בילדים כאלה תוך ניסיון לשקמם, וכיוון שהממשלה עוזרת במימון הטיפולים הללו, כדאי לנסות. פנינו לאחת המרפאות הללו, וכעבור מספר שבועות הסתיימו ההליכים הבירוקרטיים, ונקבע תאריך לקבלת הילדה. בעלי הוא יהודי חסידי, ובמשך הזמן הלך לבקש את ברכתם של הרבה אדמו"רים וגדולי ישראל. בינתיים החלה בתי לקבל את הטיפול במרפאה בניו-יורק , וראינו אמנם שינוי מסוים בהתנהגותה אבל הבת עדיין הייתה רחוקה מלהיות ילדה רגילה, והרגשנו, שאנחנו מאבדים את הקשר עמה בכל יום שעובר. באחד הביקורים אצל הילדה גיליתי אצלה מיחוש חדש הקיים למיטב ידיעתי רק אצל ילדים אוטיסטיים - והפעם הייתי ממש אובדת-עצות. הבנתי , שאם הילדה אוטיסטית לא עלינו, אין למחלה תרופה דרך הטבע . ובכל-זאת, לא קיבלתי את הדין. צעקתי לבעלי, שחייבים להפוך עולמות ולראות מה נשאר עדיין לעשות, ובעלי אמר, שלא נותרה שום ברירה אחרת אלה ללכת לרבי מליובאוויטש ולבקש ממנו ברכה. דבר שנמנע מלעשותו עד היום כי היינו משויכים לחסידות אחרת. התברר שהרב לא מקבל אנשים ליחידות כבר שנים, והדבר היחיד, שניתן לעשות הוא לעמוד בתור לחלוקת הדולרים ולקבל את ברכתו. החלטנו שזה הדבר שיש לעשות, וכבר ביום ראשון הקרוב בעלי הלך -ל 770 ונעמד בתור לחלוקת הדולרים. הדבר היה לפני החגים והיו המון אורחים. אח''כ בעלי סיפר שמראה התור הארוך דכדך אותו. הוא הבחין, שכל אחד שמגיע לרבי נמצא ליד הרבי בערך שנייה אחת, מקבל דולר וממהר לעזוב את המקום, ומובן שהדבר לא עודד את רוחו, אך בעלי החליט, ששווה לשמוע מהרבי אפילו את הברכה, שהרבי נותן לכל אחד כעבור שעות של עמידה בתור בעלי מצא את עצמו עומד ליד הרבי, והנה הרבי שואל אותו מיד "האם מישהו חולה? " ובעלי שהשתומם מרוח הקודש של הרבי, ענה: "ילדה שלי". נתן הרבי לבעלי שני דולרים ואמר לו: ''תן לה דולר אחד ביד אחת ועוד דולר ביד השנייה, שתשים בצדקה, ותהיה לה רפואה שלמה". מובן , שבעלי נסע מיד הביתה ועשה מיד כהוראת הרבי, ולא ייאמן ! תוך שבוע הילדה החלימה וחזרה להיות כאחד הילדים. כיום היא לומדת ב"בית-יעקב" וב"ה מדברת ומשתוללת כמו כל ילדה בגילה .
חוויית השבוע שלי
הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל,החתם סופר,מזוזה,בית מלא ספרים,הבעל שם טוב,אדם חי שבעים שנה,ייטיב,זהירים,חטא העגל,כהונה שלא עשני גוי,
אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ה
הגרוע שבעניות, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו. [רבי יששכר דב בארון]
הרה"ק רבי אהרון מקרלין אומר: "לא תעשה לך פסל" (שמות כ,ד) - אל תעשה עצמך פוסל דעותיהם של אחרים.
הרה"ק רבי מיכל מזלוטשוב אומר: מי שאינו מרגיש בצערו של חברו, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
" ויקהל עליהם קרח את כל העדה..." )ט"ז, י"ט( לדבר מצווה לא קל לאסוף את כל הציבור, אבל לדבר מחלוקת – "כל העדה". (מטה אהרן)
חזן לימים נוראים
בבית מדרשו של רבה של ירושלים הגאון האדיר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אירע, שבחודש אלול שבק חיים לכל חי בפתע פתאום הבעל תפילה הקבוע של ימים נוראים, ומיד התכנסו ראשי ופרנסי הקהל בביתו של המרא דאתרא לטכס עצה בדבר מינוי של חזן אחר לימים הנוראים, אמר להם רבי יוסף חיים, היו רגועים, אני אטפל בעניין זה ואסדר הכול על צד היותר טוב.
שעברו כמה ימים והגבאים לא שמעו עדיין מי יהיה השליח ציבור בימים הנוראים, ניגשו שוב לרבי יוסף חיים ושאלו אם יש כבר חזן אחר, כי צריכים לנסות את המועמדים לראות מי מתאים יותר לתפקיד , אמר להם רבי יוסף חיים : הלא אמרתי לכם כבר שאני מטפל בעניין זה , היו רגועים. כשהתקרב ובא ראש השנה, ניגשו שוב ושאלו מה יהיה , ושוב השיב להם הרב שהכול יהיה בסדר גמור והוא מטפל בזה. בראש השנה עצמו עדיין לא ידעו הגבאים מי נבחר להיות החזן, ושאלו את רבי יוסף חיים על כך, אך שוב, הוא אמר להם שהכול יהיה בסדר.
רגעים אחדים בטרם התחילו לתקוע בשופר, ניגש רבי יוסף חיים לבנו של החזן שנפטר, ואמר לו: אתה תהיה החזן במקום אביך ותיגש לתפילת מוסף של ראש השנה... בנו של החזן החוויר מאוד, ושאל את הרב : אני ?? הרי לא הכנתי את עצמי בכלל להתפלל! השיב לו הרב: על זה אינני דואג, אינך צריך להכין את עצמך, הלא שנים רבות שמעת את אביך מתפלל – תמשיך להתפלל בנוסח אותה התפלל אביך והכל על מקומו יבוא בשלום... ומיד התחיל הרב לומר את הפיוטים ולהכין את עצמו לתקיעת שופר , ואח"כ ניגשו מיד לתפילת מוסף כשהחזן הוא באמת אותו הבן של הנפטר.
בסיום התפילה הייתה בית הכנסת כמרקחה, כולם ניגשו לרב בתימהון: באמת החזן התפלל מאוד יפה , כאביו, אמנם הלא הוא עוד באמצע השלושים, ובשו"ע מבואר שאבל אסור לו להתפלל לפני העמוד בראש השנה, ולמה א"כ התפלל בנו של הנפטר. השיב להם הרב : הלא בשו"ע כתוב עוד דבר , הלא מבואר בשו"ע שבדליכא אחר שיתפלל מותר לו לאבל להתפלל , ולכן היה האבל רשאי להתפלל. שאלוהו הגבאים: והלא ישנם עוד אנשים שיכולים להתפלל , ולמה אומר הרב שאין אחר שיוכל להתפלל. אמר להם הרב במתק שפתיו: הלא אתם יודעים שבעזרת נשים נמצאת גם האלמנה של החזן שנפטר , תארו לעצמכם את הרגשתה וצערה כשתשמע שבמקום בעלה החזן שהתפלל לפני העמוד כ"כ הרבה שנים, מתפלל עכשיו אדם אחר – הלא אין לשער את עוצמת היגון והאנחה שתהיה מנת חלקה – ולכן החלטתי שבנו של הנפטר יתפלל, כך שכשתשמע שבנה ממשיך להתפלל לא תצטער כ"כ כמו שהייתה שומעת אדם אחר מתפלל, ויהיה לה זה לחיזוק גדול – ובכהאי גוונא זה מיקרי דליכא אחר, כי אין אחר כבנו של הנפטר שיוכל לרפא את שברון לבה של האלמנה כדי שלא תצטער, ובדליכא אחר הלא נפסק בשו"ע שמותר לו לאבל להתפלל...
ואח"כ המשיך הרב ואמר: ומה שלא אמרתי לכם את החלטתי קודם ראש השנה, זאת הוא משום שאז הייתם מתווכחים אתי על כך, ולכן הייתי כמחריש עד תקיעת שופר, שאז כבר לא תוכלו לעשות כלום בנידון...
חוויית השבוע שלי
עניות,עשירות,פוסל,הר סיני,צער,קורח,עדה,ציבור,מחלוקת,חזן,ימים נוראים,רבי אהרון מקרלין,רבי מיכל מזלוטשוב,
|
| |||||
