כ"ט תמוז ה'תשע"ט

כ"ח תמוז ה'תשע"ט

כ"ז תמוז ה'תשע"ט

כ"ו תמוז ה'תשע"ט

כ"ה תמוז ה'תשע"ט

כ"ג תמוז ה'תשע"ט

פרשת מטות

     אדם צריך לשאוף למעלה, אבל הוא צריך גם לדעת תמיד כי אם הוא אינו מוצא את מקומו בצמרת, אין זו החמצה. השלמות שלו מושגת דרך מילוי תפקידו במארג הכולל של הבריאה על הצד הטוב ביותר.

     אמר מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל, דחסרון הסברה הוא חסרון בהבנה, ומי שהוא בעל הסברה לאחרים – בידוע שהבנתו בהירה.

     בספרם המחקרי על השטעטל 'החיים הם עם העם' תיארו מרק זבורובסקי ואליזבת הרצוג את השפעתו של הדבר על המשפחה היהודית: הסעיף החשוב ביותר בתקציב המשפחתי היה שכר הלימוד, שצריך היה לשלמו במועד הקבוע למלמד בחדר. "הורים יורידו את הירח כדי לחנך את ילדם". האם, שהייתה אחראית על חשבונות הבית, הייתה במידת הצורך מקצצת בהוצאות המזון עד קצה גבול היכולת כדי לשלם על חינוך בנה. אם היה המחסור בלתי-נסבל היא הייתה ממשכנת את פניניה היקרות לה – ומשלמת את שכר הלימוד. הילד מוכרח ללמוד, הילד מוכרח להיעשות ליהודי טוב – בשבילה שני אלה היו היינו-הך.

 

     בצרפת, במאה ה-12, כתב מלומד נוצרי: "יהודי, גם אביון שבאביונים, אם יש לו עשרה בנים ילמד את כולם קרוא וכתוב, ולא כמונו הנוצרים למטרות רווח, אלא כדי להבין את דבר הא-לוהים; ולא את בניו בלבד אלא גם את בנותיו"

     בתחבורה ציבורית: מטעינים לפני שעולים. ובוודאי בעולם הציבור: מטעינים כאן [בעוה"ז] לפני שעולים {לעוה"ב].

     המהר"ל בפירוש מרגש יאמר: כי יותר נקראת הבת בניין האב, כל בת שנקלעת לצרה, יש לה אבא בשמים. איך והוא דבר נפלא! כותב רש"י: "בּבית אביה" – ברשות אביה ואפילו אינה בביתו. 

     התייחסות לתורה כמו אל פלֶאפוֹן - האם היינו נושאים את התורה בכיס כל הזמן??? כמה פעמים ביום היינו מדפדפים בה??? לא עוזבים את הבית בלעדיה, וחוזרים במיוחד כדי לקחת אותה במידה ששכחנו אותה בבית??? היינו משתמשים בה בדרכים, אבל גם כמו GPS  להראות לנו את הדרך ליעד!!! היינו שומעים אנשים אומרים: 'אני לא יכול בלעדיה... היא עושה הכל עבורי... אני לא צריך את שאר הספרים.. ·אדם שלא מחבר את הפלאפון לחשמל-הפלאפון מת! אדם שלא מחובר לתורה = ממָה הוא חי?!

     לא הרכוש שלנו מַקנה לנו נחלה בנצח, אלא הילדים שהולדנו והמאמץ שאנו עושים להבטיח שהם יישאו את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא.

הנסיעה למירון II (הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א)

     אחד רצה פעם לפני ל״ג בעומר לנסוע למירון עם רבינו הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א, לכן ביום לפני ל״ג בעומר השכים קום להתפלל ולאכול פת שחרית, ולקח עמו צידה לדרך כמו שהיה צריך לאותם ימים כשלא היה עוד שום דבר במירון ואפי׳ טיפת מים, וגם הדרך ארך כשבע־שמונה שעות, והלך לבית רבנו.

     כשהגיע לבית רבנו ראה שאוחזים שם באמצע התפילה, שאל שם את מישהו אם מתכוננים כאן לנסוע למירון, ונענה בחיוב. שאל עם מה נוסעים, ענה ההוא אחרי התפילה כבר נראה עם מה נסע.  באותם ימים לא היה שייך לנסוע למירון בלי להזמין שבועיים קודם רכב, והנה כאן רואה הלה שמתכוננים לנסוע ואין עוד שמץ של מושג עם מה יסעו, והוא נענה בבטחה שנוסעים, ע״כ החליט שהוא מוכרח להשאר כאן לראות איך יפול דבר. ויהי אחרי התפילה ורבנו מתיישב לאכול פת שחרית, טובל פתו בכוס מים וחלב, ועדיין הלה אינו רואה שום פתח של מוצא איך יסעו ויגיעו למירון.  והנה באמצע ברהמ״ז של רבנו נשמע מבחוץ קול של רכב החונה סמוך לבית ומצפצף, יצאו אליו, היה שם נהג ערבי ושאל אם רוצים לנסוע למירון, ענו לו בחיוב. שאלו אותו איך הוא מגיע ומה הביא אותו לכאן. ענה, שאחד ביטל לו נסיעה ומשום מה הגיע לכאן והסתובב כאן ברחובות ובלי שום סיבה נעצר כאן, ואף הוא לא יודע למה (בביתו של רבינו בחוץ לא היה שום היכר שיש כאן בית כנסת כדי שיגרום סיבה לעצור כאן). רבנו גומר לברך, יוצא הוא לחוץ ואתו עוד כמה אנשים, נכנסים לרכב שהיה של שבע מקומות ונסעו למירון להילולא דרשב״י... 

ואנוכי תולעת" (נועם שיח – בחקותי)

     מסופר, שפעם אחת השתתף רבה של ירושלים הגאון הגדול רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בשמחת "שלום זכר", ולידו ישב אחד שהתהדר בכמה "פרומקייט'ן", וכאשר הבעל שמחה כיבדו עם "ארבעס" – שהמנהג לאכלם בעת השלום זכר, אמר הלה "איני אוכל 'ארבעס', כי איני יודע אם בדקו אותם היטב מתולעים, ורק בביתי אני אוכל – שם אני משגיח היטב שלא יתערבו תולעים "... כמובן שהבעל שמחה נפגע מאוד מדבריו אלו שנאמרו בקול,  שכן בדבריו נשמעו כעין אי נאמנות כלפיו – כאילו שאינו נאמן שבדק את הארבעס מתולעים כדבעי, אלא שאז אמר הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל לבעל שמחה "שכחת לכבדני בארבעס, והרי המנהג לאכול עכשיו ארבעס!", מיד התעשת הבעל שמחה, והביא את הארבעס לרבי יוסף חיים זצ"ל, וכמובן שאחר שרבה של ירושלים טעם מזה, כבר לא עשו עסק מה"פרומקייט" של אותו יהודי, ואף אחד לא חשש מתולעים וכדומה, והכל חזר על מקומו בשלום.

     כשוך הסערה, פנה הגאון רבי יוסף חיים לאותו יהודי, ואמר לו,  הנה גם אני אינני אוכל ארבעס בשום מקום מלבד בביתי, ואכן מטעמי כשרות כמוך, אמנם, מאוד מאוד הנני נזהר שלא יהא זה על חשבון מישהו אחר שיכול חלילה להיפגע עקב חומרא זו, שכן אם יהיה זה על חשבון אדם שיפגע כבודו מחמת כן, כל חומרא זו כבר אינה חשובה ולעבירה גדולה תיחשב! והוסיף רבי יוסף חיים ואמר לו, הנני מפרש את מה שאמר דוד המלך בתהלים (כ"ב, ז'): ואנכי תולעת ולא איש, "ואנכי תולעת" – לא איכפת לי לאכול תולעת – ובלבד – "ולא איש" – שלא אוכל איש – שלא יפגע איש מחמתי..

כ"ב תמוז ה'תשע"ט

כ"א תמוז ה'תשע"ט

כ' תמוז ה'תשע"ט

אכילת בשר ויין הם המאכלים העיקריים בשבת, והטעם: משום עונג שבת ומנין בשר על שום שאמרו חז"ל )תענית כו( "אין שמחה אלא בבשר ויין" דכתיב )תהילים קד טו( "ויין ישמח ללב אנוש", והוסיף ברמב"ם (שבת פרק ל הלכה י) "שאכילת בשר ושתיית יין עונג הוא לו והוא שהיתה ידו משגת"

     "בנאות דשא" דשא ר"ת דגים שבת אדם דהיינו ישראל הקרואים אדם האוכל דגים לכבוד שבת בזה יתברך בברכה המשולשת ולא במהרה ינתק (בני יששכר הגה"ק המגיד מקוזניץ זיע"א(.

     יש שנוהגים: לאכול קציצת דגים [געפילטע פיש] דהיינו שטוחנים את הדג ומבשלים אותו עם כל מיני תבשילים, והטעם: כדי שלא להיכשל באיסור בורר בשבת שבורר את העצמות מן האוכל (שש"כ ג טו(.

     "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ". מה טעם?  אומרים בשם הצדיק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל: כל העבירות שאדם עושה נכתבות בספר הזכרונות, וכשהאדם שב בתשובה הן נמחקות.  אולם כאשר אדם נשבע בשם ה' לשוא, עבירה זו אי אפשי למוחקה, שכן, את שם ה' אי אפשר למחוק... ("דברי מאיר")

”אוזניים נקיות“ (הרב י.לוי)

     קדושת האוזניים מעלתה עליונה, ואם נצרף אותה לקדושת הלשון, הרי לנו עבודת ד‘ שראוי להתפאר בה. אין ספק, כי אם יהודי מקפיד לא להכניס לאוזניו דברים בטלים, דברי הבאי ועניינים שהנפש היפה סולדת מהם, טובים סיכוייו להצליח במשימה לעדן את לשונו וטהרתה. הוא בדרך המלך.

     רוח‘לה קדמון קיבלה על עצמה קבלה שראוי להתכבד בה. קוראים לזה ”אוזניים נקיות“. בהיותה נערה בת-מצווה, היא שמעה דרשה שפרטה על מיתרי ליבה, ועוררה אותה להתייחס לאוזניים כאל האיבר הראשון במעלה. הדרשן אמר אז, והיא זכרה את מילותיו היטב: ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכולים ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

     רוח‘לה חזרה הביתה ובישרה לאחיותיה הקטנות והגדולות על מבצע ”אוזניים נקיות“. הן צחקו מאוד, אבל היא בשלה. רק עולה ומנצנץ דיבור אסור מלשון זו או אחרת, הוא תוחבת שתי אצבעות ובפסיעות עדינות עוזבת את החדר. אכן כן, השילוב של אוזן נקייה עם לשון נקייה הוא חד משמעי, ויחדיו הן צועדות האוזן והלשון שלובות זרוע, אל העליון שבעולמות.

     השנים חולפות ורוח‘לה בעדינות נפשה צועדת לקראת הפרק הנכסף בחייה של כל בת ישראל - ”האשה מתקדשת“.

     הרב יקותיאל גולדסקינד היה צריך לנסוע מעיר הולדתו ירושלים לטבריה, לניחום אבלים. הוא עטה כהרגלו מאז יצאו מכשירי m.p.3 לאוויר העולם, . על אוזניו את האזניות הקטנות, לחץ על הכפתור והאזין בקשב רב לשיעור הדף היומי. מתחת לבית שחיו אחז במסכת ”קידושין“ והוא ממתין למונית שרות צפונה. בתיקו היו מונחים עוד מספר ספרים, שהיו אמורים להוות אחיעזר ואחיסמך להספד שהוא אמור לשאת בטבריה.

     מיד כשנעצרה מונית השרות הוא נכנס פנימה, התיישב סמוך לנהג וניתק עצמו לחלוטין מן הנעשה סביב. עיניו עקבו אחרי המילים בגמרא ואוזניו ליקטו את ההסברים הקולחים. המונית שעטה לעבר שער-הגיא, משם לכביש גהה, נוסעים עלו וירדו, אבל הרב יקותיאל לא שת ליבו לנעשה.

     בצומת בית-ליד עלתה בחורה חרדית צנועה למונית, שילמה מחיר נסיעה לטבריה, הצטנפה בחלק האחורי הימני ופתחה ספר. גם היא ניסתה להתנתק מן הנעשה במונית, אך לשווא. שלושה נוסעים נוספים שעלו בתחנה הבאה הכירו את הנהג, ובין הארבעה התפתחה שיחה ערנית ורעשנית על הבלי העולם.

     מספר דקות אחר כך ביקש אחד הנוסעים לפתוח את הרדיו, ומוזיקה קלוקלת עם מילים איומות בקעו לחלל המונית והצליחו לכבשה. רוח‘לה ניסתה לאטום את אוזניה עם פתיתי צמר-גפן אך ללא הועיל. הרעש היה מחריש אוזניים. מצד אחד הרכילות הזולה של הנהג וידידיו, ומאידך הפזמונים הרדודים. בקיצור, מפגע אוזניים מן החמורים שידעה רוח‘לה מעודה. מה עושים?

     היא לא שיערה בנפשה לאיזו אנדרלמוסיה ווקאלית היא תיכנס. ”אני מרגישה כוויות באוזניים“, הרהרה ואזרה אומץ. ”אדוני הנהג“, פנתה בלשון רכה ”אני מאד מבקשת - אם אפשר בלי רדיו, זה מפריע לי“. פנייתה רק הוסיפה שמן למדורה. הנוסעים חסרי הנימוס המשיכו בשיחתם הקולנית והורו לנהג להגביר את הווליום, להכעיס. ”נהג“, אמרה רוח‘לה בתקיפות מעודנת, ”אם לא ייסגר הרדיו אני מבקשת לרדת כבר בתחנה הבאה. אף אחד לא יכריח אותי לשמוע מה שאסור לי“. הנהג החצוף לא רק שלא התכוון לכבות את המכשיר, אלא הוסיף חטא על פשע ואמר: ”אם תרדי כאן לא תקבלי את כספך בחזרה“. הנוסעים צחקקו בלעג.

     הרב יקותיאל גולדסקינד נע באי שקט על כיסאו. הוא הבחין במתרחש מסביב וברב-שיח שמתנהל בין נוסעי המונית, הסיר את האזניות והקשיב. ”לא ביקשתי את כספי בחזרה“, השיבה רוחל‘ה, ”עצור לי כאן ואסע לדרכי עם מונית אחרת. אתה לא יכול להכריח אותי להקשיב לרדיו“. בשלט הענק היה רשום ”ואדי ערה“, אזור עם התיישבות ישמעאלית צפופה. הרב יקותיאל ביקש מהנהג להיעתר לבקשת הנוסעת ולסגור את הרדיו, אך נענה בשלילה. ”סלח לי כבוד הרב, אתם לא הנוסעים היחידים פה, יש נוסעים שדווקא נהנים מהרדיו. אני צריך לשרת את כולם. שימו פקק באוזניים! אם היא רוצה לרדת שתרד“. ”אסור לך לרדת כאן“ אמר לה הרב יקותיאל, ”בוואדי-ערה היו אירועים אלימים, זה אזור עוין. בצומת מגידו תוכלי לרדת. צר לי שאלה הם פני הדברים... אבל ההנהגה שלך ראויה להערכה רבה!“

     בצומת מגידו ירדה רחלי, נכנסה לתחנת ההסעה והמתינה. הרב יקותיאל גולדסקינד עוד ניסה כמה פעמים לשכנע את הנהג לחזור בו מסירובו, אך זה התעקש והותיר את הנוסעת הצעירה מאחור. ”ד‘ ישמור אותך“, הרהר הרב בקרבו ”ממש עושה קידוש השם“. דקות אח“כ היה כבר הרב יקותיאל בדרכו לאוהל האבלים בשכונת 50 המזרח בטבריה. הוא חצה את הכביש הדו-מסלולי בזהירות והנה מולו, על מעבר החצייה, הנוסעת הצעירה ממונית השרות, ולצידה אישה קשישה הצועדת באטיות. השתיים צועדות שלובות ידיים. הרב יקותיאל נעצר. ”כבוד הרב, ברוך השם, שלוש דקות אחרי שירדתי עצרה לידי מונית שרות עם נהג אדיב. הנסיעה הייתה שקטה. ברשותך, הייתי רוצה לספר לך מה בדיוק התרחש במונית השנייה. כל דבר שמתחיל בקידוש ד‘ כנראה גם מסתיים בקידוש ד‘“.

     הרב יקותיאל רשם את מספר הפלאפון שלו על דף שתלש מפנקסו, ופנה בזריזות לתפילת מנחה באוהל האבלים. שלוש שעות אח“כ.”כבוד הרב שמי רחל קדמון ואני גרה במרכז הארץ. נסעתי היום לטבריה כדי לבשר לדודתי שם על חתונתי בקרוב, עם בן ישיבה בעל מידות. ”מאז עמדתי על דעתי בגיל בת-מצווה, אני מקפידה על ”אוזניים נקיות“, מתרחקת מרכילות ודברי הבאי, וכל שכן ממוזיקה לא ראויה. מה שראית היום במונית שרות היה ניסיון לא קל עבורי, אבל בסיעתא דשמיא ירדתי על מנת לעלות“. ”מה פרוש?“ שאל הרב יקותיאל ”עליתי למונית הבאה והתיישבתי ליד הגברת קשישה, זו הגברת אשר התלוותה אלי במעבר החציה. מהר מאד התפתחה בינינו שיחה ידידותית טובה. הגב‘ טויבע ארליך שתחיה היא אשה בת למעלה מ- 80, חיננית, שופעת טוב-לב, ובעיקר משופעת בחכמת-חיים.

     ”לפני שהגענו לטבריה היא פנתה אלי בבקשה: ”רוחל‘ה, אני בטוחה שאת ממהרת. אך האם תוכלי לעשות עמדי חסד קטן? אנא קחי אותי לציון רבי מאיר בעל הנס, היום י“ד באייר, פסח שני, יום ההילולה, אני חייבת לתנא הקדוש הזה חוב של כבוד מאז ימי ילדותי“. ”הייתי סקרנית ושאלתיה מה החוב? והיא השיבה: ”אבי משה עליו השלום גר בירושלים של מעלה בעניות נוראה. היו ימים של רעב נורא, אבא ממש מסר נפשו על פת לחם, ופניו השחירו מצער... ”אחד מצדיקי ירושלים הציע לו לנסוע לציון רבי מאיר בטבריה ולהתפלל לפני הקב“ה, שבזכות התנא הקדוש ייפתחו לו שערי פרנסה. אבא נסע שבוע ימים בדרכים ובסכנות. בכה על הציון, חזר לירושלים והתהפך עליו גלגל המזל. הוא למד צורפות ותוך מספר שנים הפך לאחד מעשירי ירושלים ומעמודי החסד שלה. הוא הותיר לנו ירושה גדולה של ממון ונכסים. לאבא הייתה הכרת הטוב גדולה לרבי מאיר, ומדי שנה בהילולה פקדנו את הציון והתפללנו.

     ”על ערש דווי, צוואת שכיב מרע אמר לנו אבא: ”אני מבקש ילדי, כל עוד אתם חיים עלי אדמות, תפקדו את הציון בי“ד אייר ותודו לקב“ה על רוב חסדו שהרעיף עלינו בזכותו של התנא הקדוש רבי מאיר“. ”מעניין“ הפטיר הרב יקותיאל. ”זה לא הכל, הגב‘ טויבע ארליך סיימה את צוואת אביה באלו המילים: ”ואני מבקש מכם, אמר אבא, שתחפשו כל שנה כלה ענייה ותדאגו לצרכיה מן המסד ועד הטפחות, כולל שכר דירה לשנה שלמה. נו, נו, רוח‘לה מתי את מתחתנת“ שאלה אותי טויבע ארליך. ”בביישנות גדולה סיפרתי לה ששלשום התארסתי, ואתמול הסתובבתי שעה ארוכה ב“יד חדווה“ כדי למצוא כמה שמלות מתאימות, ואולי גם שמלת כלה.

     ”טויבע חיבקה אותי חזק חזק עם דמעות בעיניים ואמרה: ”רוחל‘ה אני מאושרת בשבילך, את לא צריכה גמחי“ם, אנחנו הארליכים ניתן לך הכל, ממש הכל. את רוח‘לה הגעת אלי מתנה מרבי מאיר, גם תלווי אותי וגם תהיי הכלה שנזכה בהכנסתה לחופה“. הרב יקותיאל האזין בקשב רב וציין: ”אין ספק רחל, האוזניים הנקיות שלך סוללות וימשיכו לסלול לך דרך ברוכה ומשובחת בהמשך חייך“.

אומר דוד המלך לשלמה בנו: "וְאתָּה שְלמֹה בְנִי, דַע אֶת אֱ-להֵי אָבִיָך וְעָבְדֵהּו..."  )דברי הימים א כח, ט (. "דַע אֶת אֱ-להֵי אָבִיָך", הוא השלב הראשון - שלב הקבלה מן ההורים והמחנכים. שלב בו אדם מקבל את יסודות חייו. יסודות שעל בסיסם הוא מקיים בהמשך חייו את "וְעָבְדֵהּו" ובונה את קומתו האישית בעבודתו הרוחנית, המתאימה לו ולדור.

     אנשים רגילים להגיד שמלאך המוות רצה לפרוש מתפקידו, כי בכל פעם שהוא ממית אדם הכל מקללים ומגדפים אותו.  לבסוף השתכנע להישאר בתפקידו, שהרי הבריות אינם מאשימות אותו, תמיד תולים את הדברים במקרים ובסיבות,  מחלה, תאונה, טעות של הרופא וכדומה.("והאיש משה" עמ' קפ"ה(

     בשנת 1515 לספירת האומות, יצר הפסל הידוע מיכלאנג'לו בואונרוטי )שהיה גם צייר, אדריכל ומשורר), פסל שיִש של משה רבנו, הנמצא עד היום ברומא. בפסל בוקעות מראשו של משה שתי קרנים קטנות. מתברר כי בתרגום התורה הנוצרי ללטינית (ה-וולגטה( מתורגם הביטוי "כִי קָרַן" לא כקרינה וכהארה, אלא כְקרְניִם ממש... ומתוך הבנה מוטעית זו, יצר הפסל המהולל קרְניִם בראשו של הפסל.

    יום ההולדת הוא יום של חשבון נפש שבו האדם יחשוב כמה זמן עבר משנות חייו ומה הספיק לעשות בהן ויברר וינצל יותר את זמנו בעתיד.

הלל אומר: 'הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום' (אבות פ"א, יב) ['אוצרותיהם אמלא']

     בשנים בהן התגוררה משפחת פינקל ברחוב מלאכי בירושלים, באחד הימים ישב הגה"צ רבי אריה פינקל זצ"ל והגה על תלמודו על שולחן הסלון בשקידה רבה. לפתע החלו להשמע קולות רמים של קדיחות ודפיקות מהקומה העליונה. בדקות הראשונות תהה רבי אריה לפשר הקולות,  אך דקות ספורות לאחר מכן, קלופי הסיד ונפילת הטיח מגג החדר הראו בבירור את המתרחש מעל לראשו. " מה זה?" שאל רבי אריה את הרבנית, "מדוע נשמעות דפיקות מלמעלה? הכל בסדר?". "הכל בסדר", השיבה הרבנית, "רק השכן מלמעלה משפץ ומרחיב את דירתו בחדרים נוספים ". חיוך קל עלה על פניו הטובות של רבי אריה. הוא קם ממקומו, סגר את הגמרא שבה היה עסוק, לבש את החליפה, חבש את הכובע ועלה למעלה. הנקישות על הדלת בקושי נשמעו בהמולת הבניה. רק לאחר דקות ארוכות הבחין אחד הילדים וניגש לפתוח את הדלת. "אבא נמצא?", שאל רבי אריה. "אבא! אבא!", קרא הילד בחלל הבית, "השכן פינקל בדלת ". סומק קל עלה על פני השכן. 'הרב פינקל?! הוי! הרי כלל לא סיפרתי לו על הבניה המתוכננת... מי יודע מה הוא הולך לומר לי עתה...', הרהר בלבו.  אך משניגש לדלת, חיכתה לו הפתעה, הוא גילה מחזה אחר לגמרי: "שלום עליכם", קיבלו רבי אריה במאור פנים,  ולחץ את ידו בחמימות. "אשמח להיכנס לשוחח עמכם דבר מה", אמר בעדינות, "כל כך שמחתי לשמוע שהתחלתם לבנות! כבר מזמן תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד מצליחים אתם להסתדר בדירה קטנה כל כך..." "ראו", המשיך רבי אריה בדבריו, "אני מתאר לעצמי שהבניה והשיפוץ מהווים לכם הוצאה כספית גדולה, אך לסייע לכם בכסף איני יכול. גם לי עצמי אין. אבל אם אתם זקוקים שאחתום על ערבויות להלוואות וכדומה, אוכל גם אוכל, ובשמחה !...".

     עוד מילה טובה, עוד לחיצת יד, וכבר ירד רבי אריה חזרה לביתו ולתלמודו. והשכן? עודנו עומד בפתח הבית, מביט בתמהון על שכנו היורד את גרמי המדרגות, כשהוא שקוע בהרהורים: 'ורבי אריה פינקל ומשפחתו... כיצד הם מסתדרים בבית קטן וצפוף כל כך? והשאלה הגדולה יותר, כיצד רוכשים כזאת עין טובה... לראות אך ורק את טובתם של אחרים?...'.  כשאחד מבני הבית הביע מעט תרעומת על הבניה, השיב לו רבי אריה בפליאה: "וכי אם השכן שבונה היה הבן שלנו, גם כן היינו מתנגדים?...". 

דרך העולם שמי שהוא עשיר מייחסים לו כל המעלות הטובות שהוא פקח ונדיב וגאון וכו', אף דברים שאין בו כלל, וכתב השל"ה בדרך מליצה שזה מרומז בפסוק: וֶכֶסף וָזָהב יְרֶבּה לך, אז כּל אֶשׁר לך יְרֶבּה - כל המעלות הטובות ירבו בך ... וביאר בזה הגאון רבי וואלף באסקאוויטץ את שאילת חז"ל במשנה: 'איזהו עשיר', וכי מה השאלה, מי שיש לו רוב נכסים הוא עשיר, אלא הכוונה שכיון שנתרבו נכסיו נתרבו בו כל שאר המעלות, לכן הוא שואל איזהו עשיר בלבד בלי שיהיה גם חכם וגאון בתורה וכו', לזה הוא אומר השמח בחלקו ששמח במה שחנן אותו הקב"ה)ילקוט הגרשוני(

     דרכו של עולם לבקר ולשפוט את הזולת, לפיכך הורתה התורה – שפטים ושטרים – אותה מדת בקורת שהנך מפנה כלפי אחרים – תתן לך– תהיה מכוונת כנגד עצמך, וכשם שהנך תובע מהזולת שיהיה ירא ושלם, כך לפחות תנהג כלפיך לדרוש מעצמך אותה דרישה לשלימות. (תולדות יעקב יוסף)

     דרכי ה' נסתרות,  לא כל מה שנראה לך טוב זה באמת וכן להיפך.

     דּרַך כּוֹכָב מיַּעֲקֹב ְוגוֹ' אוֹי מִי יִחיֶה משּמוֹ אֵ -ל. (386 ( בגימטריא דוד בן ישי, שהוא הכוכב שידרוך מיעקב וינקום באומות. (ר"ש מאוסטראפליא(

 אם בחקותי תלכו" (כו, ג(  ". )אור דניאל(

     בספר "אוצר המדרשים" מסופר על רב כהנא שנפקד בבן לאחר שנים רבות. כשהיה הילד בן שלוש אמר רב כהנא לאשתו: "צריך לקחת את הילד למלמד ". אמרה האישה "אני לא יכולה בלעדיו... תביא את המלמד אלינו.  הוא יקבל כאן חדר ואני אבשל בשבילו, והוא יאכל וישן כאן".

     הלך הרב כהנא ומצא בשוקי טבריה את רבי אליעזר זעירא, עליו מסופר שלבש שחורים כי התאבל על ירושלים. חבריו רצו לנדותו בטענה שזו גאווה, אבל לאחר שראו שהוא תלמיד חכם – עזבוהו לנפשו.  ישב רבי אליעזר ועשה ציציות.  שאל אותו רב כהנא: "יש לך אשה וילדים?" ענה "כן". "היכן הם?" " אשתי זו התורה והילדים הם המצוות". ענה רבי אליעזר.  ראה רב כהנא שכך והביא אותו להיות מלמד לבנו. לימד אותו עשרים ושמונה שנה, בא לרב כהנא ואמר לו "לימדתי את בנך את כל התורה כולה . סיימתי את תפקידי”/

     יצא הבן לשוק של טבריה והתפעל ממה שראו עיני ניגש למוכר משקים וביקש לשתות כוס מים.  ענה המוכר "בבקשה, אך קודם תשלם ".אמר הבן "אבל אין לי כסף!" " אם אין כסף אין מים!" ענה המוכר.  אמר לו הבן "אני בנו של רב כהנא!" ענהו המוכר "ואני נכדו של יעקב אבינו... מים מקבלים רק תמורת כסף".  חשב הבן ואמר "אני יודע את כל התורה כולה!"  ענה המוכר "יופי, אך כדי לשתות צריך לשלם!"

     חזר הבן הביתה ואמר שהוא יוצא "לעשות כסף" כי זה מה שהאנשים מעריכים.  נתן לו אביו יהלום גדול ואמר לו "צא מחר לשוק, ומאחר ואתה לא מבין כ"כ במסחר, תסתובב בשוק ותשאל על המחירים שיציעו לך. אל תמכור עדיין את היהלום. בערב תספר לי על ההצעות ואז נחליט למי למכור".  יצא הבן לשוק והגיע לרחוב הסנדלרים, שאל אותם "כמה אתם מציעים עבור היהלום?"  ראו הסנדלרים את היהלום והתפעלו מגודלו והציעו מאה זהובים.  משם המשיך לשוק הרצענים והציע אותו להם. הביטו הרצענים ואמרו "נשלם לך עבורו אלף זהובים!" בשוק הטבחים הציעו לו תמורת היהלום חמשת אלפים זהובים.  בסוף היום הגיע לשוק היהלומנים. היהלומנים לא ראו מימיהם אבן כ"כ גדולה והציעו לו מיד מיליון זהובים! חזר בערב הביתה וסיפר לאביו על סיורו ותוצאותיו . אמר לו אביו "אני לא מבין! הרי הציעו מגוון מחירים, מי באמת צודק, הסנדלרים או היהלומנים? " ולמה בשוק הסנדלרים הציעו לך רק מאה?"  ענה הבן "פשוט מאוד, הם לא מבינים באבנים יפות. כדי לדעת מה ערכה האמיתי של האבן, צריך ללכת למקום שבו מבינים באבנים, רק בשוק של היהלומנים ". אמר לו רב כהנא: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. צריך ללכת למי שמבין בסחורה המדוברת, ולשמוע ממנו בכמה הוא מעריך אותה. אתה יצאת לשוק והסתובבת בין אנשים שעסוקים כל היום ב‘לעשות כסף‘ ושמעת מהם שהם לא מעריכים את כל התורה כולה, כי הם לא מבינים בתורה.  מחר תצא איתי לישיבה שם הם יודעים להעריך סחורה זו ואז תראה כמה היא שווה בעיניהם.

דרושה תעוזה להגיע לפסגה וחכמה להישאר בה.

     דרך האדם שנמשך הוא אחר סביבתו, במיוחד בשנותיו הצעירות.

     דרך העולם הוא כאשר אחד כועס על חברו שעשה לו איזה עוולה, המנהג הוא לעכב הכעס עד ערב יו"כ ואז מתפייסים ביניהם, אך זו אינה דרך נכונה, כי האדם צריך למחול לחברו קודם השינה באותו יום שעשו לו דבר שאינו הגון, ואם חטא נגדו במשך הלילה צריך למחול לו קודם שנעשה אור יום, וזה הפירוש "זה האשה אשר תקריבו לה'" איך תעשה נחת רוח להשי"ת "כבשים בני שנה" לכבוש כעסכם בלבכם עד שנה שהוא יום כיפור, לא תעשו כן, אלא "שניים ליום" פעמיים ביממה, "את הכבש האחד תעשה בבוקר" מה שחטא נגדך בלילה תמחלו לו בבוקר, ומה שחטא ביום תמחלו לו בין הערבים כשהולך לישון אחרי מעריב, וזהו שנאמר "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

     דרך העולם לברך מיד בבקרו של יום ברכת שהכל נהיה בדברו על קפה ורמז יש בדבר, כי משקה זה נעשה ממים רותחים וחלב קר, מסוכר מתוק וקפה שהוא מר בטבעו שחור ולבן, להורות לאדם מיד בתחילת יומו - איזה מקרה שיארע לך בחמימי או בקרירי, מתוק או מר, 'שהכל נהיה בדברו' - בדבר ה'.

החסד שהציל (פניני עין חמד, גיליון 591)

     להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב יצחק אמסלם, מורה הוראה בבית-שמש ששמע אותו מכלי ראשון, מאותו אדם אשר בדידו הווה עובדא. יש בסיפור זה ללמדנו כי כאשר האדם עושה חסד עם הזולת, למעשה יותר עושה חסד עם עצמו ושעושה עם זולתו . או כפי שאמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו…!

     התאריך בו אירע סיפורינו הוא י"ב אייר ה'תשע"ו, יום שישי. מיודענו חוזר בשעת הצהריים לאחר מספר שעות בהם טייל עם ילדיו.  מאחר ומיודענו מוצא את פרנסתו מעבודה בלילות, הרי שטיול עם ילדיו דורש ממנו משאבים עצומים. לאחר שהחזיר את ילדיו לביתו, הרגיש כי צריך הוא לנוח ולפיכך ביקש הוא לנוח קמעא.  לאחר מחשבה קצרה, החליט כי המקום המתאים ביותר בו יכול למצוא לעפעפיו תנומה, הוא בבית אחותו. שכן ילדיו לא יפריעוהו משנתו ולא יהיה מי שיטריד את מנוחתו. וממחשבה למעשה. מיודענו מניע את רכבו ויוצא לנסיעה האורכת דקות ספורות, מגיע לבית האחות. שם עולה על יצועו ונרדם...

     חלפה שעה וחצי והנה צלצול טלפון טורדני מעירו. הוא מביט על צג הטלפון הנייד וביקש לראות מיהו האדם המתקשר אליו. על הצג מופיע שם של אחד השכנים . "מעניין מה הוא רוצה ממני?", תוהה. והוא עונה לשכן. " הלו, מה שלומך אברהם (שם בדוי)?". השכן בצד השני עונה בקול מגמגם. "אני מצטער. תהיתי האם תוכל לעשות לי טובה... ".  מיודענו מסתקרן ושואל: "במה מדובר?". והשכן עונה כי לצערו הוא סובל מפצעים בפיו. ומתקשה הוא לאכול ולשתות.  ידוע כי ישנה רפואה טבעית עבור מחלה זו, והיא - שתיית חלב עיזים. באותם רגעים מפאת סיבה כלשהי השכן לא יכל לנסוע ולהביא חלב עיזים.  הוא שואל את מיודענו האם יוכל לעשות עבורו טובה גדולה ועצומה! ויביא לו חלב עיזים טרי מהמושב הסמוך . משמעות הדברים היא שעל מיודענו לרדת לרכבו, לנסוע נסיעה קצרה, לרכוש את החלב, להביאו לשכן ורק אז יוכל להמשיך בשינה. אבל מיודענו עייף. עייף מאוד... מה יענה? מה יעשה?  השכן שראה כי מיודענו מתמהמה הבין את פשר השתיקה ומיד אמר: "תראה, אני בהחלט אבין אותך אם תסרב. ברי לי שאין זה קל עבורך. בייחוד כאשר הינך זקוק לשינה בשעות היום כדי להחליף כח".

     המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע הייתה בעיצומה. מחד גיסא, מיודענו ממש רוצה לעזור לשכנו ולהביא עבורו חלב עיזים. בכך גם יוכל לעזור לו למצוא מזור למחלתו. פצעים בפה אינה בעיה של מה בכך.  אולם מאידך גיסא, היצר הרע לוחש באוזנו: "אתה עייף... אתה חייב את שעות השינה לעצמך. ובכלל, היום הגדלת לעשות. הרי הוצאת לטיול את ילדיך ." ומוסיף הוא ללחוש באוזניו: "אל תדאג, שכן אחר יעשה עבורו את הטובה והוא ישיג את החלב. הוא יסתדר גם בלעדך! " . במלחמת היצר הפעם גבר היצר הטוב. הוא פונה לשכנו ואומר: "אל תדאג, אתה יכול לסמוך עליי. אני אביא לך את חלב העיזים עבורך!".  למשמע דברים אלו, השכן בירך אותו בכל הברכות הכתובות בתורה ומיודענו קם, לוקח את מפתחות הרכב ויורד למטה כדי למלא את משימת החסד שנטל הוא על עצמו.

     כשהוא מגיע לרכב ופותח את הדלת - ואז חושכות עיניו.  בנו הפעוט נמצא שם! הוא שכח אותו! הוא לא הוריד אותו כשהחזיר את ילדיו לביתו לאחר הטיול. למעשה חלפה שעה וחצי מאז שהוא שכח אותו ברכב.  בחסדי שמים מרובים מצבו של הפעוט היה טוב למדי יחסית לעובדה בה שהה ברכב סגור פרק זמן כה ארוך. הוא מיד הוציאו מהרכב, נתן לו לשתות והמתין דקות אחדות כדי שהוא יתאושש. פרצופו היה מעט אדום אבל היה זה סביר בהחלט בהתחשב בעובדה שהוא נרדם ברכב לפרק זמן . מה הוא אכן קיבל את בנו במתנה. אין ספק שאלמלא נענה לאותו שכן, היה בנו נשאר עוד זמן מה ברכב, ומי יודע אם לאחר מכן היה ניתן להצילו. ..

כעת עלינו לשאול את עצמנו - מי הציל את מי? מיודענו את השכן או השכן את מיודענו.  אין ספק, ממצוות החסד לא מפסידים לעולם!!!

 דקדוקי עניות, כבר לימדונו חז”ל, קשים מעניות!

     דרגות רבות יש בעניין מסירותם של הבעל והאישה זה לזו. וככל שמסירות זו גדלה והולכת, כך גם מתקדש הבית כולו, וכך גם יקל על ההורים לחנך את ילדיהם במידות מוסריות. כשהצאצאים רואים את אביהם ואימם מתמסרים האחד לרעהו, אין לך חינוך טוב מזה!

     "דרור" – מלה קטנה ומופלאה. מלה שאין לה אח ורע במקרא. משום שאין אח ורע לרגע "יובל" שכזה. לא במקרא ולא במציאות חיי האנושות עצמה.

     דרושה חכמה כדי להבין חכמה.

כשכתבה מחוללת צונאמי (שיחת השבוע, גליון 1690)

לפני כשלושה שבועות עמדו בני משפחת גברא מול המצבה של האם ג'מילה (יפה) גברא בהר הזיתים ועיניהם דמעו מהתרגשות. שבעים ואחת שנים חיכו לרגע הזה. כמה מילים בסוף נוסח המצבה סיפרו את הסיפור: "נקברה ללא מצבה בכ"ה תשרי תש"ח עקב חלוקת הארץ. בחסד ה' זכינו צאצאיה להקים מצבה על קברה".

בני המשפחה זכו לרגע הזה בזכות כתבה שקראו במדור הזה, לפני כמה חודשים. בכתבה סופר על פועלו של הרב מרדכי מוטולה מבני-ברק, האיש שמקדיש את חייו לאיתור קברים בהר הזיתים. הקריאה הציתה בלב בני המשפחה זיק של תקווה. הם צלצלו אל הרב מוטולה ומשם החלו הדברים להתגלגל עד איתור הקבר והקמת המצבה.

נדהם מהתפוצה

משפחת גברא היא אחת מתוך עשרות משפחות, מהארץ ומהעולם, שגילו את מקום קבורת יקירם בעקבות אותה כתבה. "נדהמתי לחלוטין מהתפוצה העולמית, הענקית בכל קנה מידה, שיש לגיליון שלכם", סיפר הרב מוטולה. "בעקבותיה, מה שקרה במרכז המידע של הר הזיתים היה פשוט צונאמי. כל שלוש דקות הגיעה פנייה חדשה. רוב הפניות קיבלו מענה מיידי, ואחרות הצריכו מסע בלשי, שבמקרים רבים הניב תוצאות חיוביות".

הרב מוטולה הופתע לראות מאין באו הפניות. "הטלפונים זרמו מכל העולם ממש. היו שאמרו כי הם מחפשים את קבר יקירם יותר מחמישים שנה, וכבר נואשו מהסיכוי לאתרו". לדבריו, כל פנייה קיבלה את מלוא תשומת הלב, מתוך הכרה בחשיבות המשימה: "אין לתאר את השמחה העצומה של בני המשפחה כשהקבר מתגלה. זה סוג של גאולה בעבורם, שיש להם קבר להתפלל בו".

פעם ראשונה מתש"ב

הצונאמי, מתברר, לא פסק גם בשבועות שאחרי הפרסום. הרב מוטולה מתעד הכול בפנקסים אישיים. הוא עובר על רשימות הפונים אליו מפרסום הכתבה. "הנה פנייה מטורונטו, וכאן מבלגיה", הוא מציין.

בעבורו כל אדם הוא עולם ומלואו: "הייתה משפחה שביקשה לאתר קבר של בחור שנפטר בצעירותו, בשנת תש"ב. בחסדי שמים הקבר אותר. אחיו בן ה-82 זכה לעלות בפעם הראשונה לקברו. אין לתאר את שמחתו. זה היה מרגש מאוד. המשפחה כבר טיפלה בהקמת המצבה, והנה הנפטר זוכה שבני משפחתו יעלו על קברו ויכבדו את זכרו".

הסבתא רבתא נחשפה

סיפור רודף סיפור. "הייתה משפחה שפנתה בבקשה לסייע באיתור קבר הסב, ובעקבות החיפושים מצאתי גם את קברה של אם הסב, שלא ידעו עליה כלל. המשפחה הופתעה ולא הפסיקה להתפעל ולהודות על התגלית. כולם עלו יחד למקום ואף הקימו מצבות חדשות על קברי ראשי המשפחה".

רוב השיחות התנקזו למרכז המידע של הר הזיתים. "מפעילי המוקד לא ידעו את נפשם לנוכח ההיקף המדהים של הפונים. אחת הפניות המפתיעות התקבלה מאוסטרליה. אישה ביקשה לסייע לה באיתור קבר סבהּ. אחרי בדיקות אותר הקבר בהר המנוחות דווקא", מחייך הרב מוטולה.

אמר הרה"ק מסדיגורא זי"ע: בספרים הקדושים נאמר שלעתיד לבוא עם ביאת הגואל, יהפכו ימי האבל לחגים ומועדים: שבעה עשר בתמוז יהיה יום ראשון של חג, ותשעה באב יום האחרון של חג, ושלושת השבועות ימי חול המועד, אבל אני אומר לכם, שברגע שהגאולה תבוא ומשיח יבוא ויגאלנו, אז תשעה באב יהיה יום ראשון של חג, וי"ז בתמוז שלאחריו יום האחרון, ופרק זמן שבינתיים יהיה חול המועד ...

      הפסיקו לחיות למען העתיד ונסו לחיות למען ההווה. נראה כאילו העתיד מחזיק בחירות, אבל החירות האמיתית נמצאת בדיוק כאן, ובדיוק עכשיו.  אם אינכם חופשיים – אם אינכם נהנים מהכאן ומהעכשיו – אז העולם מלגלג עליכם: לחירות יהיה טעם של עבדות, ולעבדות טעם של חירות.

    חכם אחד עבר על אדם אחד. אמר לו: היאך חריצותך בעולם?  אמר: אני רודף אחריו. אמר לו: והשגת ממנו דבר?  אמר לו: לא, כי אם מעט מזעיר.  אמר לו: אם לא השגת מהעולם הזה, שאתה רודף אחריו, כי אם מעט מזעיר - מה תשיג מהעולם האחר, שאינך רודף אחריו???  (שלמה אבן גבירול, מבחר פנינים)

     כשילדים אינם מחונכים לשמוע בקול הוריהם-  לבסוף ישמעו ההורים לקול ילדיהם.

מידה כנגד מידה (קול ברמה" – גליון 284(

     סיפר הרב נחום כהן שהעיד ששמע מפי הרב שמעון אליהו שלזינגר זצ"ל, שהתלווה יום אחד אל הצדיק רבי שלומק'ה מזוועהיל (יומא דהילולא כ"ו אייר). והנה, ניגש אליו לפתע יהודי ומספר לו, בבכי רב, שהוא חשוך-ילדים מזה זמן רב . אשתי הגיעה למצב כזה שהורתה לי לבקש ברכה מהרבי,  ואמרה שאין לי מה לבוא הביתה בלי הבטחה מהרבי שיוולדו לנו ילדים. אני מבקש שהרבי ירחם עליי, ויבטיח לי זרע של קיימא", בכה היהודי.

     האדמו"ר הרהר לעצמו כמה דקות, ואחר סיפר הרב נחום כהן שהעיד ששמע מפי הרב שמעון אליהו שלזינגר זצ"ל , שהתלווה יום אחד אל הצדיק רבי שלומק'ה מזוועהיל. כך אמר: "תראה, אתה מבקש ממני שאבטיח לך. אני מוכן, אבל בתנאי שגם אתה תבטיח לי כמה דברים". כמובן שהיהודי נתן את הסכמתו לעיסקה, ועוד בטרם שמע מה הן דרישותיו של הרבי, אמר 'הן'. ואז אמר לו הרבי : שמעתי עליך שהינך 'ראש המדברים' במקווה, וסביבך מתרכזים רוב היהודים שם. אני רוצה לבקש ממך שבלכתך למקווה, אל תדבר. ושנית, שמעתי שהדיבורים שלך אינם מסתיימים במקווה,  אלא גם כאשר אתה מגיע להתפלל בבית הכנסת, אינך מהשומרים על שתיקה מוחלטת... ונחשב כאחד הדוברים הראשיים. אם תבטיח לי שתפסיק לדבר במקווה ובבית הכנסת, אני מבטיח לך בן זכר. כמובן שהיהודי קיבל על עצמו את הדבר, ואלה שנפגשו עימו במקומות הנ"ל לא ידעו מה קרה לו... הם התרגלו לראותו מדבר ומדבר, והנה לפתע הוא שותק כדג. אבל, כבר אמרנו, מה לא עושים בשביל לזכות לזרע של קיימא?... ולכן, למרות שהסתכלו עליו כעל מי שירד מדעתו, המשיך לשתוק.

     ויהי לתקופת השנה התקיימה הבטחתו של הרבי ונולד לו בן זכר. הרבי מזוועהיל התכבד בסנדקאות, ולאחר מכן שאל האב המאושר את הרבי איזו 'מידה כנגד מידה' יש בשתיקה ולידת בן זכר? והרבי השיב בדברים מחודשים:  מובא בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א שהקב"ה קוצב לכל אחד את מידת ההנאות שייהנה כאן בעולם הזה. בזמן שהינך מדבר במקווה ובבית הכנסת את דיבורי החול, הינך ממלא את קצבת ההנאה שהקב"ה הקציב לך, ולא נשארת לך יותר זכות ליהנות מההנאה להיפקד בזש"ק. כאשר הפסקת לדבר, ואז לא נהנית יותר מכך, אפשר היה לספק לך את ההנאה הזאת..

בבא שלא לקח כסף ואמרו עליו שהוא ממש בבא מציאה.

     בור ברשות הרבים - הגה"צ רבי יחזקאל סרנא זיע"א היה אומר, שפניו של אדם הרי הם בגדר רשות הרבים וכשמעמיד פנים ועצבות, הרי זה בגדר בור ברשות הרבים, וכשמאיר פנים שמחות לכל אדם הרי הוא משרה שמחה על סביבתו.    

     בעשרת הדברות הראשונות אין את האות ט', הואיל וסופן להשתבר, וכדברי רב אשי: חס ושלום פסקה טובה מישראל, א"ר יהושע הרואה ט' בחלומו, סימן יפה לו,  שהפעם הראשונה שהאות ט' כתובה בתורה היא המילה טוב - "כי טוב". (בבא קמא נה.(

     ההחלטות הטובות ביותר, מתקבלות בנקודות השפל העמוקות ביותר.   

 הערכה לנשים ['נר לשלחן שבת']

 

     באחת מנסיעות החיזוק של רבנו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לחו"ל, חזרו עם תום הביקור לשדה התעופה והמתינו לעליה למטוס. חקר רבינו: " כמה זמן נותר עד הטיסה?" ענו: "כשעתיים". ביקש גמרא,  ושאל את בני הפמליה: "קניתם מתנה לנשותיכם?", הסביר: "הרי עזבתם את הבית לכמה ימים, וכל העול הוטל עליהן.  יש להביע הערכה"... והוסיף: "כשהוציאו בני הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל את חיבורו על הרמב"ם, כתבו מבוא לספר וסיפרו בו על העמל הרב שהשקיע בכתיבת חיבוריו וניסוח חידושיו.

 

     בוקר אחד התעורר מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל וסיפר, שאמו - הרבנית הצדקת מרת ליפשא עליה השלום - התגלתה אליו בחלומו, ושאלה מדוע אינה מוזכרת בהקדמת ספרו של בעלה. פנה אל הדיין דבריסק, הגאון רבי שמחה זליג ריגר זצ"ל [דוד רבינו, שסיפר לו את הדברים] ושאל לדעתו. ענהו: "היא צודקת, יש להזכירה". ואכן, בסיום המבוא הזכירוה לטובה: "אשר היתה יחידה במינה,  בצניעותה וטוהר נפשה ומידותיה הנפלאות, ומסירותה לתורה בכל ליבה ובכל נפשה באמת". ותמה רבינו: הרי הרבנית נמצאת כבר בעולם האמת, ומקבלת שכר עצום ורב על פעלה ומסירותה לתורה - "ובה בטח לב בעלה לשבת במנוחת הנפש אמיתית ודעה פנויה על שדה הלימוד" - מה אכפת לה אם רושמים עליה דברי הערכה בעולם ההבל?  לשם כך טרחה והתגלתה לבנה?! אלא מאי, ודאי שאינה זקוקה לכך. אבל אם ייכתבו הדברים, ייווצר חיזוק אצל נשות תלמידי חכמים, ותעזורנה ביתר שאת לבעליהן,  ותדענה שמוקירים פעלן! "לכו, קנו מתנה לבני הבית "...

אם אדם עושה משהו ולא מבין את משמעותו,  הוא חש חוסר סיפוק.  אנחנו מרגישים אי נוחות כשאין לנו תשובה. לכן התורה מרגיעה אותנו כשהיא אומרת לנו בגלוי, שאנחנו עוסקים במצווה שמשמעותה נשגבת מאיתנו. נוכל להרגיש יותר בנוח, אם נבין שלא מצפים מאיתנו לדעת. (הרב יעקב ויינברג ע"ה, ראש הישיבה הקודם של "נר ישראל)"

     "השם ברא את העולם באופן כזה שלכל אדם יש מראה ייחודי משלו, עד שלא ייתכן ששני אנשים בעולם יהיו זהים לגמרי. כי לכל אדם יש תפקיד אישי מיוחד רק לו. והתפקיד הזה חיוני לצורך הגשמת תכלית הבריאה". (הרבי מליובאוויטש ז"ל)

    חז"ל פירשו ״למד לשונך לומר איני יודע״, ולכאורה והרי זה דבר שקר, כי אתה כן יודע, אלא הכוונה איני יודע, שיש לו עוד הרבה חסרונות בידיעה אינו יודע עדיין את כל הש״ס, אינו יודע את הרמב״ם, יש לו עוד הרבה מה ללמוד, אין לו זמן להבלי עולם הזה, וזה רק מי שמקבל עליו באמת עול תומ״צ כי אז הוא מרגיש תמיד בחסרון. (ישועות משה(

     'טוב אחד בצער' - אומרים חז"ל, 'ממאה שלא בצער'. עדיף וחביב הלימוד מתוך צער שעה אחת, ממאה שעות לימוד בלא צער. רצוי ואהוב יותר דף גמרא אחד שנלמד תוך מאמץ, מסירות והקרבה, ממאה דפי גמרא הנלמדים בקלות, בנחת, במתיקות זורמת וקלילה...

גאווה (פניני הצדיקים, עלון 44)

בצעירותו למד חברותא עם אחד הבחורים, יום ולילה למדו הם ביחד והתקדמו בלימודם, עוד דף גמרא, עוד מסכת, וכך גמאו עוד ועוד מסכתות בים התלמוד. יום אחד פונה אליו החברותא ואומר: "חברי משה, עליי להודיעך כי בעוד כשבועיים אני אתחתן בעז"ה יתברך". בשמוע ר' משה את הבשורה המרנינה שמח ואמר: "מזל טוב חברי הטוב, יהי רצון שתזכה להקים בית נאמן. היכן תגורו לאחר נישואיכם?" ואז עונה לו החברותא בעצב: "אני מצטער אולם אנחנו נאלץ לא ללמוד יותר בחברותא, אנו נתגורר מחוץ לקראקא". דממה שררה כדקה ואז ר' משה אמר: "בא ננצל את זמננו ללמוד בחברותא כי לא נותר לנו זמן רב". חלפו שנים מספר ור' משה עלה במכמני התורה, "כל רז לא אניס ליה" והפך להיות רבה של קראקא. לימים היו ימי בצורת בעיר והרב פסק על צום- אולם ללא הועיל. תפילות לביטול הצום וצדקות אין ספור פוזרו בכדי לבטל את הגזרה- דבר לא עזר. הרב כינס את תושבי העיר ואמר: "ראו נא, אין גשם- אין זה כי אם הקב"ה מעניש אותנו וזה סימן כי הקב"ה כועס עלינו. על-כן אני מבקש מכם, מכל אחד ואחד, לעשות חשבון נפש ולתקן את העבירות שבידו, ואם אתם יודעים על בעיה כלשהי- אבקשכם ליידע אותי בכדי שנוכל לתכס עצה ולעמוד בפרץ". לאחר השיחה פנו שני תושבי העיר ואמרו: "הרב, ישנו אדם הגר לידנו. אומנם לבוש כמונו, אבל הוא מתגורר עם אשה ואין אף אחד בסביבותינו שראה אותו מתחתן, והוא אינו מתפלל עם הציבור. אולי אדם זה מתגורר ללא נישואין? אולי הוא גורם לכולנו לסבול את הגזרה הנוראה? אנא הרב, תבדוק את הנושא". בשמוע הרב את הדברים פסק על אתר: "גשו נא לאותו יהודי ותגידו לו שאני מצווה אותו להגיע אליי לבית-המדרש בשעות הערב, אני רוצה לתהות על קנקנו". התושבים הנידו בראשם לאות כי יעשו כן. השעות חלפו בעוד הרב לומד בבית-המדרש, לפתע נכנס אדם, פונה אל הרב ואומר: "ערב טוב כבוד הרב". הרב הרים את ראשו מן הגמרא ולפתע הוא מזהה את חברו הטוב, החברותא שאיתו למד שנים רבות בצעירותו. מיד חיבק אותו בחום ואמר לו: "אני זוכר בעצמי מתי התחתנת, מתי חזרת לקראקא ומדוע לא הגעת עד היום לומר לי שלום ואולי אף ללמוד עמי כבימים ימימה ?". החבר ענה: "האמת שמעולם לא עזבתי את קראקא, והסיבה היחידה שאמרתי שאני הולך לגור במקום אחר מכיוון שרציתי ללמוד לבד, בלי שאף אחד ידע היכן אני לומד ויפריע לי בלימוד והיות וכשאנו למדנו יחד הפריעו לנו בשאלות רבות בעת הלימוד". הרב שוחח עם החברותא עוד מספר דקות ושאלו למקום מגוריו, בסיום נפרדו כידידים. בערב, החליט הרב לערוך סיור באזור ולראות, היכן חברו משכבר הימים גר. בהגיעו סמוך למקום מגוריו הוא שומע מאחרי הדלת קול של לימוד תורה. אולם לתדהמתו נשמע גם קול אחר. "מוזר למדי" חשב לעצמו, "הרי הוא אמר לי בפירוש שכל מטרתו ללמוד לבד ללא שיפריעו לו ועתה אני נוכח כי הוא לומד עם חברותא אחרת? מדוע הוא לא ציין זאת היום, כששוחחתי עמו?" בעודו תוהה החליט כי יכנס לבית-חברו, הרב הקיש על הדלת וזו נפתחה. בפתח עמד החברותא משכבר הימים. "זכות גדולה לי שהרב בא אליי לבקרני"-אמר. "יכנס נא הרב לביתי ויכבדני בנוכחותו". הרב לא סירב, אולם נכונה לו הפתעה, אין עוד אדם אחר בחדר !". ר' משה שאל: "מי למד איתך?" והחברותא התחיל לגמגם: "לא היה אף אחד איתי". הרב החל להקשות, "באוזני שמעתי שהיה איתך משהו נוסף, אני מצווה אותך כמרא דאתרא של העיר לגלות לי עם מי למדת". לא היתה ברירה לחברותא והוא ביקש: "אני מבקש בכל לשון של בקשה לא לגלות, את מה שאני עומד לספר לך". הרב הסכים והחבר המשיך: "אני לומד בכל יום עם אליהו הנביא". ר' משה תהה: "מדוע אליהו הנביא בא אליך ללמוד ואליי אף פעם לא בא?" שאל. "אין לי תשובה, אם אתה רוצה אני יכול לשאול אותו בפעם הבאה שהוא יבוא אליי"- "בבקשה תשאל ותגיד לו, שאני מאוד רוצה שיבוא ללמוד עמי". למחרת, הגיע החברותא שוב לבית-המדרש בו למד הרמ"א, בראותו, קם לעברו ושאלו: "האם שאלת?"-"כן" ענה. "ובכן, מהי תשובתו?"הסתקרן הרמ"א. ואז החברותא ענה: "הרי ידוע, שתלמיד חכם צריך שיהיה לו שמינית שבשמינית גאווה, שאמללא זה, כל אחד יבוא ו'ידרוס' את התלמיד חכם מרוב ענוותונו". "אתה" פסק לרגע "כמרא דאתרא של העיר, חייב כי תהיה לך גאווה מועטת זו. עליך להיות תקיף, כדי שכולם יקבלו את מרותך וישמעו לך, ורק משום שיש בידך גאווה מועטת זו המוכרחת מתוקף תפקידך- אליהו הנביא איננו רוצה לבוא אליך. הוא אינו מסוגל להגיע על אף היותך מרא דאתרא, ועל אף היותך צדיק ומפורסם בחסידות- והכל בשל גאווה מועטת זו !!!"

אין ספק, כל אחד מאיתנו גם משפיע וגם מושפע. (שמואל אייזיקוביץ)

     בלקט מאוצר החסידות (ע' 56 ) הובא מה שאמר רבי אייזל חריף מסלונים בדרך הלצה מדוע סדרו מסדרי הש''ס את מסכת גיטין קודם מסכת קידושין, הרי אין אדם מגרש את אשתו אלא אם כן קידשה תחילה. אלא להודיעך שהקדים הקב''ה רפואה למכה...

     בשלהי פרשת חקת  יָרֵא משה רבינו מפני עוג מלך הבשן. לא בגובהו לבד הוא מפחיד, כי גם נשא על ראשו הר, להשליכו ולקבור כולנו כאחד. הקב"ה מצוה אל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְָך נָתַתִּי אֹתוֹ ! זה בידיים שלך! תבחר - לנוס או להתמודד,  להישבר או לפעול! משה נוטל גרזן! בוחר לפגוע באיום! קופץ ומתאמץ מול המכשול! מכה את עוג בקרסולו ומפילו. ' עוג' הפך לביטוי לכל דבר גדול ומאיים. יש התמודדויות, ויש בנו כח לקפוץ, להתרומם ולנצח! הגישה תלויה בנו!

     החברה שלנו תמיד ממהרת – להגיע לאן-שהוא, לעשות משהו, לפגוש מישהו... והכול באמת חשוב, אין ספק. אבל, לפעמים, אנחנו מרגישים שהחיים שלנו מתבזבזים בריצה מתמדת, ותמהים – האם כל הריצה הזאת מובילה אותנו לאיזשהו מקום?

המירדף אחרי האוצר הגדול (פניני בית לוי, עלון 534)

     בעיירה קטנה, לא הרחק ממזיבוז, חי לו יהודי עני, עם אשתו ומשפחתו ברוכת הילדים. כל היום היה היהודי שלנו מתרוצץ ברחובות, משחר טרף לביתו ובערב היה חוזר הביתה, מודאג ומיצר על שלא עלה בידו אלא להרוויח פרוטות אחדות, שלא הספיקו ללחם לפי הטף.  בשעות הערב ותחילת הלילה, היה היהודי – שמו היה אברהם – מנסה לשכוח את צרותיו על ידי שקיעה בים התלמוד. לימודים שהיו חביבים עליו יותר מכל. גם אשתו, שהיתה תמיד עסוקה בתיקון בגדי הילדים, אהבה להאזין לקול הערב של לימוד התורה, שהשמיע בעלה, כאשר רכן על גבי כרכי הגמרא הגדולים.

     היא היתה אשה טובה, צנועה, שלעולם לא התלוננה על מצבה הקשה של המשפחה ועל חייה הקשים לצד בעלה וילדיה. ערב אחד, כאשר בעלה עמד להתחיל בלימוד היומי שלו, אמרה לו אשתו : ”אברהם, אתה יודע, אני שמעתי היום על צדיק, עושה נפלאות, שחי במזיבוז, העוזר לאנשים הנתונים בצרה. אומרים שכל מה שנחוץ הוא לקבל ברכה מאדם קדוש זה ..“ ”גם אני שמעתי על צדיק זה, רבי ישראל בעל-שם-טוב שמו“ – השיב לה אברהם אך אין אני חושב שיהיה מתאים להטריד אדם קדוש כזה , בשביל בקשת ברכה לפרנסה עבורנו. האם אין אבינו שבשמים יודע,  שאנחנו זקוקים לקצת יותר פרנסה...?“ ”כן, כמובן, אני רק אשה ואולי אני לא מבינה, אך בכל זאת חושבת אני, שלא יוכל להזיק אם צדיק כזה יגיד איזה מלה טובה עבורנו“ –  הוסיפה האשה לשכנע את בעלה.  בסופו של דבר השתכנע אברהם, הלך למזיבוז וסיפר לבעל-שם-טוב על משפחתו ועל המצוקה שבה היא נתונה.

     הבעל שם-טוב השיב לו באומרו, כי ”עוני, ממש כמו עושר, יכולים להיות נסיון, שבו השם יתברך מנסה את היהודי ובודק את מידת אמונתו ובטחונו בו. כאשר היהודי נשאר איתן באמונתו, מגיע הנסיון לקיצו. הנסיון שלך, ר‘ אברהם, עומד להסתיים בקרוב“. עוד אמר הבעש“ט לר‘ אברהם, כי בדרכו הביתה, כאשר יעבור את הגשר שעל הנהר, יסתכל היטב מתחת לצידו השמאלי של הגשר ושם הוא עתיד למצוא אוצר גדול...

     אברהם יצא בדרכו הביתה, כשהוא מלא תקווה. הוא הגיע לגשר, עבר עליו ומיד החל לחפש אחרי האוצר המובטח. אולם אחרי שחיפש וחפר פה ושם, הוא נואש מלמצוא את האוצר שחיפש. הוא הרים את מבטו וראה אדם הצועד לעברו מצידו השני של הגשר. כאשר הלה הגיע אליו, התברר לאברהם, כי זהו אדם מוכר לו, חייט יהודי מאחת העיירות הסמוכות. ”מה אתה מחפש כאן, ר‘ אברהם?, - שאלו החייט.  אברהם סיפר לו את הסיפור והוסיף: ”אני חושב שעדיין לא הגיע זמני למצוא את האוצר עליו דיבר הבעש“ט. כנראה זהו חלום מתוק ולא יותר...“ ”אם אתה כבר מדבר על חלום, תשמע את הסיפור שלי“ – אמר לו החייט: ”בלילה הקודם חלמתי חלום, בו פגשתי אדם זקן שאמר לי,  כי בעיירה קטנה, לא הרחק ממזיבוז, חי יהודי, עם אשה וילדים, בבית ישן המט ליפול. הם עניים מרודים, ממש אין להם מה לאכול והם לא יודעים כי ממש מתחת לרגליהם, בביתם, ליד התנור, קבור אוצר גדול. מה דעתך על זה? מה היית עושה במקומי עם חלום שכזה...?“  ר‘ אברהם לא השיב על השאלה, אלא מיהר להיפרד מן החייט ורץ הביתה. הלא נשאר על עמדו פעור פה ותהה על התנהגותו המוזרה של איש שיחו...

     אברהם, שהיה בדרכו הביתה, קשר מיד את חלומו של החייט עם מצבו שלו. עוד מעט יתברר, אם אכן יש בחלומו של החייט איזה שהוא משמעות מעשית לגביו! הוא בקושי הצליח להתאפק ולחכות,  עד שכולם ישכבו לישון ומיד החל במרדף הגדול אחרי האוצר. וראה זה פלא: אך החל חופר, ליד התנור, נתקלו ידיו הרועדות בארגז גדול,  קבור עמוק באדמה ובו מטבעות זהב וכסף לרוב !... ”ברוך הוא וברוך שמו“! – קרא ר‘ אברהם בהתרגשות גדולה ומיד כיסה את הארגז בחול וטישטש את העקבות. הוא לא סיפר לאיש על הגילוי הגדול שלו. הוא גם החליט כי למרות שהוא עכשיו אדם עשיר, לא ישנה את אורח חייו בבת אחת, אלא מדי פעם יוציא מטבעות אחדים מן הארגז להשלמת המחייה של משפחתו, אחרי שיוריד מהם קודם מעשר לצדקה.  את הכסף המיועד לצדקה – כך החליט הוא ישלשל לקופת הצדקה בבית הכנסת, כאשר איש לא יראה אותו...

     עברו ימים אחדים ור‘ אברהם נרגע קמעה מן האירוע המסעיר שעבר עליו. הוא החליט עתה לשוב ולבקר אצל הבעש“ט כדי לספר לו כיצד המירדף אחרי האוצר הגדול נתקיימה ברכתו. הוא גם החליט לעצור ליד ביתו של החייט ולתת לו מתנה יפה, כתודה על כך שהוא היה האמצעי, שדרכו הגיעה הברכה אליו. אברהם מילא שני ארנקים עם מטבעות כסף וזהב. אחד עבור החייט ואחד עבור הבעש“ט ויצא לדרך.  היה זה יום חם ור‘ אברהם ישב לנוח מתחת לעץ שעל שפת הנהר,  כאשר חש את עצמו עייף. לפתע הוא ראה מישהו מתקרב ולשמחתו גילה כי אין זה אלא החייט היהודי. גם החייט שמח לראות את ר‘ אברהם והם ברכו איש את רעהו לשלום, ”אתה הוא האדם שאני מחפש!“ – קרא לעברו החייט בשמחה. והוא המשיך וסיפר : ”אתה זוכר שנפגשנו ליד הגשר ואני שאלתי אותך מה אתה מחפש כאן, אתה סיפרת לי כי הבעש“ט הקדוש אמר לך לחפש אוצר מתחת לגשר ואני סיפרתי לך על החלום הטפשי שחלמתי. אחר כך אתה פתאום קמת והלכת... ובכן תשמע מה שקרה לי. אחרי שהלכת, חשבתי לפתע, אולי האוצר שאתה מחפש, נמצא בצידו השני של הגשר. עברתי את הגשר והתחלתי לחפור שם, קרוב למים והנה גיליתי את האוצר שלך! ” במשך ימים ספורים – המשיך החייט את הסיפור המוזר – תהיתי ביני לבין עצמי, האם אמנם האוצר שייך לי, יען כי מי שמוצא את האוצר הוא בעליו ואתה כבר התייאשת ממנו יאוש גמור – או שמא זה אחרת. הלא אם לא היית מספר לי מה שסיפרת, לעולם לא היה עולה בדעתי לחפור מתחת לגשר ולא הייתי מוצא את האוצר. מכאן הגעתי למסקנה שאולי לא יהיה נכון והוגן, אם אחזיק את האוצר כולו בשבילי“. ” לא מצאתי מנוח לנפשי, עד שהחלטתי לתת לך חלק מהאוצר שמצאתי. משום כך הייתי עתה בדרכי אליך, כדי לתת לך את חלקך באוצר“ – סיים החייט את סיפורו ובאומרו זאת הושיט לר‘ אברהם שקית מלאה מטבעות זהב...  אברהם עמד שם, מופתע ועצור-נשימה, הנה הוא בא הנה, כדי לתת לחייט את חלקו באוצר אשר הוא היה משוכנע שמגיע לו, בהיותו שליח ההשגחה שגילה לו היכן האוצר שלו טמון. והנה בא במקום זה החייט ומביא לו, לר‘ אברהם, חלק מהאוצר שלו. יתכן שמישהו אחר במקומו, היה שותק בקור רוח ומקבל את המתנה מידי החייט. אולם לא הוא, לא ר‘ אברהם הוא היה יותר מדי ישר והגון בשביל זה.  חייך איפוא ר‘ אברהם חיוך רחב ואמר לחייט: שמע נא איפוא עכשיו אתה, ידידי, לסיפור שלי. וזאת הסיבה שאני נמצא בדרך אליך!  כאן סיפר ר‘ אברהם לחייט כי בעקבות חלומו הוא גילה כי האוצר נמצא בביתו הוא. משום כך הוא עזב במהירות כה גדולה, כאשר בקושי אמר לו שלום. והוא אכן מצא את האוצר והנה הוא בדרכו אליו, להביא לו את חלקו. ובאומרו זאת, הוא הושיט לחייט את הארנק המלא מטבעות...  השניים לחצו איש את ידי רעהו בידידות כאשר כל אחד מנסה לשכנע את חברו, כי האוצר אכן שייך לו ומגיע לו והם לא יכלו להגיע לעמק השווה, לאחר שאיש מהם לא ”וויתר“ על הענקת המתנה לחברו. לבסוף החליטו השניים, כי מאחר והבעש“ט עמד מאחורי כל הסיפור, הם יגשו אליו ויבקשוהו להחליט מה לעשות.

     השניים הלכו למזיבוז. הבעש“ט קיבל אותם במאור פנים והאזין בענין רב לסיפורם. כאשר סיימו, אמר להם הבעש“ט: ”אין זאת אלא שהוחלט בבית דין של מעלה לשחרר את שניכם מהנסיון של העוני, מאחר ששניכם עמדתם בנסיון והאמונה החזקה שלכם בה‘ לא נפגמה. אולם אני חייב להזהיר אתכם, כי נסיון העושר לא פחות קשה וחמור ושוב יעמוד במבחן הבטחון שלכם בה‘. נראה לי כי שניכם התחלתם את דרככם החדשה ב“רגל ימין“. באשר לא נתתם לעושר לסחרר לכם את הראש. תמשיכו בדרככם זו והשם בוודאי יהיה בעזרכם. ” אשר לויכוח הקטן שפרץ ביניכם המשיך הבעש“ט– אני חושב כי לאחד מכם וודאי יש בת שהגיעה לפרקה ואילו לאחר יש וודאי בן המחפש כלה. יהיה זה איפוא פתרון מושלם אם תשתדכו ביניכם ותתנו לזוג הצעיר את המתנות – מטבעות הזהב – שחשבתם לתת איש לרעהו. וכך תיערך החתונה, אם תרצו בכך, במזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת“.    

     שני היהודים היו מאושרים והסכימו בלב שלם להצעתו של הבעש“ט. עוד הציע להם הבעל שם-טוב, כי לפני שיקבעו את המועד לחופה, ימצא אבי הכלה נערה יתומה וענייה שהגיעה לפרקה ואבי החתן בחור עני וחסר-כל, יחתנו אותם, ויכסו את כל הוצאות החתונה וגם יסדרו אותם בפרנסה, שניהם הבטיחו חגיגית לעשות כעצת הבעש“ט ועזבו את ביתו שמחים וטובי-לב