בניית אתרים בחינם

 



כ"ט תמוז ה'תשע"ט







אחד הדרכים הבסיסיות והפשוטות ביותר לגרום לאדם האחר להרגיש מכובד היא להקשיב היטב לדבריו. אמת פשוטה זו ידועה לכל. אולם מעטים יודעים כיצד להקשיב היטב לאנשים ולגרום להם לחוש אהדה אליהם.



     בניין בית המקדש הוא תמצית משאלותיו של העם היהודי לדורותיו. הכמיהה לבניינו ממקדת את הציפייה לבניינה המחודש של האומה היהודית ושיבתה למקומה הראוי לה, ועמה השכינה החוזרת לשכון בישראל.

     הבעל שם טוב אומר כי כל יהודי עובר ארבעים ושניים מסעות במשך ימי חייו, מ״אשר יצאו מארץ מצרים״, רמז ללידה, ועד ״ארץ ישראל״, ארץ החיים העליונה. המסעות שכבר עברו, יודע אדם בנפשו איזה מהם נוצל לטוב ואיזה לא; אך באשר למסעות שעדיין יש לעבור, הלוא ביד האדם לנצל את כולם לטוב. (הרבי מליובאוויטש)


 

    לא לחינם אמר 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', אלא להורות כי פי ה' ורוחו הולכת עימנו באלו הגליות והמסעות כמו שהיה עם אבותינו בצאתם ממצרים. וזה חיותנו וקיומנו ועל פיו אנו חיים, ו'לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' (צרור המור)

התאריך הנכון (האמנתי ואזמרה(

     בעל המעשה מספר: מיד לאחר האירוסין, הזמנו ורצינו תאריך מסוים בלי להתפשר, וב"ה התאריך היה פנוי. החתונה נקבעה ליום שני פרשת חוקת. לאחר כמה ימים התקשר בעל האולם ביקש והתחנן שנוותר על יום שני משום שמישהו מתעקש שהוא הזמין את התאריך הזה.שאלנו את בעל האולם באיזה תאריך קרוב האולם פנוי, אמר שהאולם פנוי למחרת ביום שלישי בפרשת חוקת. בקשתי ממנו לחכות כדי שנוכל לדבר עם המחותן, שהרי מדובר ביום אחד, וזכור לו היטב שהוא הזמין את התאריך הזה, אז למה להתווכח איתו? שיחה קצרה עם המחותן הובילה אותנו להסכמה מלאה. החתונה תידחה ביום אחד, לא נורא, הכל נקבע משמים, העיקר שיהיה בניין עדי עד.

     מועד החתונה הלך והתקרב, ההזמנות הודפסו וחולקו, ההכנות לחתונה התנהלו בהילוך גבוה. אנחנו,  ההורים של החתן, דאגנו גם לשבת האופרוף הקרבה ובאה. ציפיה ואושר ריחף בביתנו, ואז, ביום רביעי אחר הצהרים, בדיוק ברגע שבו הגיע לביתנו המשלוח של כל הכלים החד פעמייים, צלצל הנייד. על הקו היה בנו הבכור של המחותן. מבעד לטלפון אפשר היה לשמוע איך הוא עוצר את דמעותיו. הבן סיפר לי בקצרה, שאביו הגיע הביתה מהשיעור היומי, אכל ארוחת צהרים, ובאמצע הארוחה התמוטט. אמו הזמינה אמבולנס ואביו הובהל לבית החולים לטיפול נמרץ.  הבן סיים את דבריו והשתתק, ואני הרגשתי שנשמתי נעצרת בבת אחת. חשבתי על המחותן שלי, הוא אדם מבוגר, אבל בריא בדרך כלל, כמה ימים לפני החתונה של בתו, קיבל התקף לב? איך הוא מרגיש עכשיו, איך אני בתור אבא של החתן אמור להגיב? בקשתי את שמו המלא של אביו, ברכתי אותו ברפואה שלימה וסיימתי את השיחה.

     הבן שלי, החתן, הגיע הביתה, ניצב לידי, חיוור. גם אשתי והילדים התייצבו לידי. 'אני לא יודע מה קורה', אמרתי, פוכר את ידי ביאוש, השווער שלך במצב לא טוב. הבן שלו התקשר אלי, ודיווח שאביו התמוטט והוא מאושפז בטיפול נמרץ.  שעות של מתח וחרדה עברו עלינו. האורחים שהוזמנו לאופרוף התקשרו כדי לתאם פרטים אחרונים,  ונענו בתשובות לא ברורות. איך נענה תשובות ואנו לא יודעים מה המצב של המחותן, איזו שבת אופרוף הולכת להיות לנו, ואיך נחגוג אותה בצורה שתכננו? האם המחותנים יבקשו שתהיה זו מתכונת מצומצמת, או בכלל... לאף אחד מאיתנו לא היה נעים להתקשר. בסופו של דבר אשתי התקשרה למחותנת. וזו הרימה את הטלפון, מבוהלת מאוד, אבל השתדלה להישמע מאוששת, ולהבטיח שהכל יהיה בסדר, את השבת נחגוג בעזרת ה' כמתוכנן. בעלי יהיה בבית החולים עם אחיו, אנחנו נבוא בהרכב מלא לשבת, כמו התוכנית המקורית.

     לומר שהכל התנהל כמו התוכנית המקורית? לגמרי לא. היה מוזר לראות את כל המשפחה בלי אב הכלה . לקראת השבת השתפר מצבו של המחותן, התקשר ואיחל מזל טוב לי ולחתן. הערכתי מאוד את השיחה הזו. כך נכנסנו לשבת רגועים ושלווים יותר. במוצאי שבת התברר שמצבו ברוך ה' השתפר מאוד לטוב, וביום ראשון כבר דיברו על שחרורו, המחותן השתחרר ביום שני אחר הצהרים. אמנם צריך לנוח ולשמור על עצמו, ויכול מחר לבוא ולהשתתף בחתונה של בתו. התקשר אלי, קולו היה נשמע לבבי ושופע כמו שהכרתי אותו בעבר. ושמחתי לשמוע שהכל ברוך ה' בסדר. '

     אתה זוכר איזה יום היום?' שאל אותי המחותן. 'בוודאי', השבתי נבוך, 'יום שני'. 'ואתה זוכר מה היה צריך להיות היום?' 'מה היה צריך להיות היום? את זה לא זכרתי כל כך'. לאחר מחשבה נזכרתי, שהיום הייתה צריכה להיות החתונה! 'החתונה', אמר המחותן וקולו נשנק לרגע. 'ברגעים אלו היינו צריכים לפסוע לעבר החתונה. רק עכשיו חזרתי מבית החולים, אני לא יכול לדמיין איך הייתי מצליח להיכנס לתוך אווירת החתונה'. הוא שתק לרגע, ואחר כך המשיך. 'נס, נס שלא שאלנו שאלות, ולא חפשנו דרך להתמקח על הזכות שלנו לקיים את החתונה במועד שחשבנו מראש. נס שהסכמנו לוותר ליהודי האלמוני על התאריך.  עכשיו יש לי עוד יום שלם להירגע, להתארגן, לנוח, ולהגיע לחתונה בריא שלם ומאושר בעזרת ה' יתברך.


     למחרת, נחוגה החתונה שהייתה שמחה במיוחד. היו בה הרבה אקורדים מאושרים של הודיה עמוקה לה' על הכל, ותפילה על העתיד. בעזרתו יתברך. כחוט השני נשזר בה גם מסר - מלוותר לא מפסידים,  בטח לא בעולם הבא, ולפעמים גם כאן יש הבזקים של אור, שבהם ניתן לראות איך ההשתדלות להתקרב ולקרב בין אדם לחברו עשויה להפיק רווח טוב ומוחשי. 







כ"ח תמוז ה'תשע"ט






 אמר הרה"ק מלעלוב זצוק"ל שכשם שמשה רבינו היה כותב כל המסעות של ישראל ונעשה מהן תורה, כן עתה אליהו הנביא כותב כל המסעות וההרפתקאות של כל אחד מישראל, וכשיבוא משיח בב"א יהיה מזה ספר שילמד ממנו.



     הGPS. מכשיר הניווט שנותן לנו הוראות מתי ואיך לנסוע אפשר ללמוד כמה דברים     : א. הטון רך ואיננו מתנשא.  ב. לעולם אינו כועס גם כשטועים וחוזרים וטועים.  ג. תמיד ימצא מסלול נכון לחזור לדרך הישרה.  ד. עין פקוחה - בכל מצב יודע היכן אתה בעולם.  ה. כשאתה רוצה להגיע ליעד מסוים, עליך להגדיר מראש את שאיפותיך . ו. ניצול הזמן - כאן מתארך חמש דקות, מצאנו דרך קצרה יותר.  ז. גם כשהדרך מוכרת, נסע על פיו, כי יתכן ויש תאונה או כביש חסום שעינינו הבשריות לא משיגות.  ח. כשאין סוללה לא יעזור כלום - כשאין חיבור לצדיק, כשאין תורה ותפילה - גם המכשיר החכם ביותר לא יהיה שווה מאומה . והאדמו"ר מספינקא הוסיף, כשמגיעים ליעד, המכשיר אינו מתריס ואומר "אמרתי לך?".

 ( "המומחיות שלי היא להיות צודק כשאחרים טועים" (ג'ורג' ברנרד שו) 


     ויחנו במדבר סיני: ויסעו ממדבר סיני. שואלים למה לא מוזכר כאן המאורע של נתינת התורה שזה היה העיקר שיצאו עבור זה ממצרים, כמו שהזכיר מה שהיה באילם ברפידים ובהר ההר,  ומתרצים שהתורה הוא דבר תמידי ולא שייך לכתוב על זה ויחנו ויסעו.

איך התגלה הכותל המערבי ]'דורש ציון' פרשת מסעי - לגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א[

     אלפי שנות הגלות חלפו עלינו, בצל המרורות אשר השביעונו אומות העולם. הגויים יושבי הארץ ניסו להתנכל לנו בכל דרך שהיא. הם לא הסתפקו בכך שבית מקדשנו חרב ואיננו, אלא גם הכותל המערבי, שריד בית המקדש,  היה לצנינים בעיניהם. בתקופה מסוימת העלימו את הכותל ולא נודע מקומו, עד שהתגלה על ידי מעשה שהיה, כפי שמספר רבי משה חאגיז זצ"ל בספרו 'אלה מסעי':

     לפני למעלה משמונה מאות שנה, היה שר ערבי יושב ב'מֵחָכְמָה', כלומר בבית המשפט שלהם, אשר היה ממוקם במערב הר הבית, והנה הבחין באישה זקנה. הזקנה היתה נראית בת תשעים או יותר, ובקושי רב גררה את רגליה , אולם לא ויתרה על סחיבת סל האשפה. בעודו עוקב אחריה,  הבחין לתדהמתו שהיא מרוקנת את סל האשפה שלה מתחת לחלונו, והולכת.  זעם השר, ושלח במהירות את שומריו לתפוס אותה ולהביאה אליו.  תוך רגעים ספורים עמדה הזקנה לפניו, רוטטת מאימה. " מי את"? - שאל הערבי. "הנני מבית לחם" - השיבה בקול שפל. "ומבית לחם הגעת עם סל האשפה שלך, כדי לשפוך אותו מתחת לחלוני"? - לא הצליח לכלוא את השתוממותו ואת כעסו על התנהגותה המשונה. "אל נא באפך" - הזקנה רעדה בכל גופה - "יש לי צוואה מאבותיי להביא את האשפה לכאן, ולזרוק אותה דווקא כאן" . "דווקא כאן? מה יש כאן"?... "אינני יודעת בדיוק. במשפחתי עברה מסורת שכאן היה בית של יהודים, וביום שיגלו אותו ויבנו אותו, יגרשו אותנו מכאן. לפיכך אנו מכסים את המקום בערמות אשפה כבר שנים רבות".

     בתקופה זו שררו יחסי ידידות בין היהודים והמוסלמים.  עדות לכך אנו מוצאים בדברי הרמב"ם המספר אודות הצעה שהציעו המוסלמים לחכמים היהודים - לקבל את הר הבית  , ולבנות עליו בית מקדש. הצעה זו נדחתה, כמובן, על ידי החכמים, שהרי הקב"ה גזר עלינו שנגלה, ואין אנו יכולים לשוב לבית הזה, עד שלא יבנה לנו אותו, שנאמר )תהלים קמז, ב(: "בונה ירושלים ה' ", וכן אומרים בתפילת 'נחם': "כי אתה ה' באש הצתה ובאש עתה עתיד לבנותה ". מכל מקום, עצם ההצעה הזו מעידה על יחסי הידידות שהיו קיימים באותם ימים בין יהודים לערבים. ידידות, אשר הביאה אותו לפתרון התעלומה.


     שלח השר את פועליו לחפור בין הררי הזבל. לאחר עבודה מאומצת נראו שרידי אבנים מבצבצים, אך העבודה היתה עדיין רבה ביותר. החליט, אפוא, השר, על דרך פעולה חדשה - הוא הטמין כמה מטבעות זהב בתוך הזבל, ושלח אנשים שיפיצו שמועה, כי בתוך התל מתחת ל'מחכמה' יש מטבעות זהב, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.  כדרכה של שמועה, ועל אחת כמה וכמה במזרח התיכון...  התפשטה הידיעה במהירות והציתה את הדמיון. מירושלים, ומכל הכפרים והערים הסמוכים, נהרו המוני אנשים. זה בא בכדו, וזה בא בחביתו... הם החלו לנבור באשפה, ולפנות אגב כך את הפסולת שהצטברה שם תקופה ארוכה. אחת לזמן מה צעק אחד: מצאתי!!!... ובבת אחת הוגבר קצב העבודה. אנשים חפרו וחפרו בכל הכח, עד שהחשיך היום . בלילה הגיע השר, זרק בחשאי עוד כמה מטבעות זהב,  למחרת עבדו ההמונים במרץ רב.  ימים רבים נמשכה עבודת הפינוי, אך בסופו של דבר נוקה כל השטח, והכותל המערבי שב ונגלה לעיני כל. 








כ"ז תמוז ה'תשע"ט



דרש הגה"צ רבי שמואל אהרן לידר: 'שאלתי פעם את הרה"ק רבי מוטל מסלונים, מפני מה מחוייבים אנו בזכירת חטאם של ישראל במעשה העגל, ומה יש לנו בזה שנזכור זאת? והשיב לי, כי יש ללמוד משם ענין זה שאמרו חז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', שאפילו דור המדבר שהיו במדרגה גבוהה כל כך, פנים בפנים במעמד הר סיני וראו ניסי ה' ונפלאותיו, מכל מקום לשעה קלה חטאו בעגל, קל וחומר לאנשים בדורינו, כמה צריכים אנו להרגיש את הענין של 'אל תאמין בעצמך!' ("נטעי אשל")

     דרשו חז״ל: ״בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר, ובאש, ובמים. מה אלו חנם לכל באי העולם, אף אלו חנם לכל באי העולם״ (מכילתא, פר׳ יתרו, פר׳ ה׳). דהיינו, שאדם המפקיר את עצמו על דברי תורה, ומשים ״עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו״ (ערכין, נד.).

     דרשו רבותינו במדרש )בראשית רבה צז, ג( על הפסוק: "הַמַלְאָך הַגֹּאֵל אֹּתִי מִכָל רָע" )מח, טז(- קשה היא הפרנסה כפליים כלידה. בלידה כתוב: "בעצב תלדי בנים" )בראשית ג, טז (, ובפרנסה כתוב "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" )בראשית ג, יז (. וגדולה פרנסה מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך - "המלאך הגואל אותי", ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא שנאמר: " פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז(.


     "הסיבה לאומללתם של אנשים רבים היא שיש להם פנאי לשאול את עצמם אם הם מאושרים" (גורג' ברנרד שו)

״אוצר׳ מיוחד להוצאות נשואין...  (פרקי אמונה, ביטחון, הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א)

     סיפור שנרשם על ידי האדמו״ר רבי מרדכ׳לה זי״ע:  אחד מחסידיו של רבנו, סוחר, בא ושטח את צערו לפני רבנו שיש לו שתי בנות שהגיעו לפרקן מציעים לפניהם שידוכים הגונים, אך ירא לגשת לכל הצעה שהיא, מאחר שהוא שקוע בחובות גדולים, כפלים משווי כל הסחורה בחנותו, ובעלי החובות נוגשים. ואינו יודע לשית עצות בנפשו, כיצד יוכל לקבל עליו עול נשואין? ועיניו רואות וכלות לראות בבנותיו שהגיעו לפרקן ואין בידו להושיע.

     ערוך חשבון מדויק - מאזן - מהחובות שלך וערך הסחורות שבחנותך - הורה לו רבנו. יצא, בדק ומצא שהחובות עודפים על הסחורה שבחנותו בשש מאות רובל כסף. -  לך ושדך את בנותיך בשעה טובה ומוצלחת!  פקד עליו רבנו ... יש ״אוצר״ מיוחד לנישואין מחוץ לחשבון .תוכל להשיג הלוואות לצרכי הנשואים, ונאמן בעל האוצר - השם יתברך - למלא החיסרון.


     לאחר זמן חזר שוב אותו חסיד בעניין שידוך , ושוב שטח את מר לבו על מצבו הדחוק, כשבעלי החובות דוחקים ואין בידו מאומה , וכיצד יוכל לקבל עליו עול נשואים.  הזכירו רבנו מהשידוכים הקודמים, עת עמד להשיא את שתי בנותיו, ובקשו לערוך עתה שוב חשבון - מאזן - מהחובות שלו וערך הסחורה שיש לו. יצא שוב ובדק חשבונותיו,  ומצא שההוצאות של נשואי שתי בנותיו הסתכמו בכשלושת אלפים רובל כסף, אולם חובותיו נשארו כשהיו, שש מאות רובל, לא החסירו ולא העדיפו.  נוכח עתה במו עיניו שהוצאות הנישואין של כשלושת אלפים רובל שלוה, פרע לו השי״ת לגמרי...  עתה הבין את דברי רבנו: שיש ״אוצר״ מיוחד לנישואין ... הצנורות נפתחים בשידוכים...







כ"ו תמוז ה'תשע"ט





  "אתה רואה דברים ושואל 'מדוע'?. אך אני חולם על דברים שלא התקיימו מעולם ואומר 'מדוע לא'?" (ג'ורג' ברנרד שן)

     דרך רמז פרשו את הפסוק כך: "ויקרבו ימי ישראל למות" - כל יהודי מעם ישראל, באחד הימים מגיע זמנו למות. ואז מה הוא עושה? "ויקרא לבנו". לשם מה הוא קורא לו? "ליוסף" - לבקש ממנו עזרה לקראת בואו לפני בית דין של מעלה, שיוסיף עבורו תורה ומצוות. והרי כבר כתב רש"י: "לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות". הוא עצמו הרי ימות, ולא תהיה בידו האפשרות לצבור לעצמו זכויות, לכן הוא מבקש מבנו שעדין חי, שיוסיף לו זכויות. זו הבקשה של כל יהודי. אמנם, טוב יותר לאדם שידאג הוא לעצמו בחיי חיותו, לצבור זכויות רבות ככל האפשר של תורה ומצוות,

     ''דרך תפילה – אהבה מתקבלת, דרך ניסים – אהבה מתבטאת"


     דרש בר קפרא, מאי דכתיב: 'ויתד תהיה לך על אזניך'? על תקרי 'אזנך' אלא 'על אזניך', שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעו באזניו. והינו דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעותיו באזניו (כתובות ה ע"א(

בגוב האריות (פרקי אמונה, ביטחון, הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א)

     בחיפושים שערכו הבולשביקים מצאו שק קמח בביתו של רבנו והחרימוהו. רבנו לא היה בבית באותה עת. בני הבית שמחו שהדבר נסתיים רק בהחרמת שק הקמח ולא בגרוע יותר.  אולם רבנו, בשובו, כשנודע לו על החרמת שק הקמח, לא היה מוכן לוותר עליו, מאחר והוא נועד לצרכי עניים. אמר רבנו לעשות דרכו אל המפקדה של היבסקציה. בני המשפחה דברו על לבו של רבנו שיש לשמוח שהם הסתפקו רק בהחרמת הקמח ולא כילו חמתם בעונשים חמורים, כדרכם. אולם רבנו לא שת לבו ועשה דרכו אל המפקדה, התייצב וביקש להחזיר לו את שק הקמח שהוחרם, שנועד לצרכי עניים.  דבריו התקבלו בלעג גלוי במפקדה, אולם כשהופנה אל מפקד המקום וחזר בפניו על דרישתו נענה לו המפקד, נענה לו למבוקשו להפתעת הכל, מורה להחזיר לו את שק הקמח.  


     מפקד המקום, היה נצר למשפחה חסידית זוועהילאית. הוא אמנם חצה את הקווים, כרבים מנערי ישראל, שנתפסו לקומוניזם,  אולם עדיין נשתיירו עמו לוחשים זכרונות בית אבא על אותה דמות ענקים, בפעולות החסד והצדקה שלו.  החזירו לו, את שק הקמח, הורה המפקד, מוסיף: הוא היה לקומוניסט אמיתי, עוד בטרם ידעתם אתם קומוניזם מהו..





כ"ה תמוז ה'תשע"ט





 באמצעות הקניית חינוך ערכי נאות לכולם נוכל להפוך את העולם מיער פרא לגינה שלווה ופורחת.


    בזוהר הקדוש כתוב, כי מי שמברך ברכת המזון בכוונה, זוכה לגן עדן מיוחד, עם מאה מיני ורדים בגן עדן. וכן שהמברך ברכת המזון בכוונה, אזי אותם הברכות, שומרים עליו, ומלוין אותו לבית עולמו, ומכריזין עליו זהו שבירך לבוראו. וגם התולעים בקבר לא יגעו בו, שהמלאכים שנבראו מברכת המזון,  שומרים עליו, שלא יגע בו שום נזק.


     גם בתוך הבית אפשר לשכוח את הילדים. אנחנו עובדים קשה כדי להתפרנס ולהצליח, ובדרך עלולים לפספס את הילדים. לשכוח לתת להם את תשומת הלב שלנו, להעניק להם את החינוך שלנו. הדרך היחידה לא לשכוח אותם היא להכניס אותם לראש שלנו בנוהל קבוע.  כמה עסוקים שנהיה, כמה עייפים שנהיה – לא הולכים לישון בלי לחשוב על כל אחד מהם, לפחות כמה דקות.

     "הוא אינו יודע דבר, אך משוכנע שהוא יודע הכל: זה מצביע בבירור על קריירה פוליטית" (ג'ורג' ברנרד שן)

הרפואה שקרתה בזכות האמונה (ישראל לביא)

      מספר יהודי על כוח האמונה שריפאה אותו: כמה שהאביב יפה, ככה אני סובל. כשאתם רואים פריחה מלא העין, ורוד,  סגול, צהוב וירוק, אני מתעטש ומתעטש, העיניים שלי בוערות , ואני נתקף דלקות וליחה. ככה זה היה בכל שנה, מט"ו בשבט ועד חודש אחרי פסח. מה שנקרא אלרגיה אביבית.

     מה לא ניסיתי? תרופות טבעיות ואל טבעיות, פלצבו ופלאבו, כל תרופה עזרה קצת, אבל הגוף מיהר להתרגל אליה, ושוב חזרו הסימפטומים החריפים.  השנה התחלתי עם סטרואידים וקורטיזון, כי ראיתי שפשוט אין לי בררה. זה עזר, אבל חברים אמרו לי שזה לא כזה פשוט,  ושימוש בתרופות כאלו לאורך זמן הוא מזיק, אז הפסקתי.

     יום אחד, השנה, אני יושב בכולל עם עיניים אדומות, כרגיל בעונה, ויהודי אחד ניגש אלי ושואל אותי, מה זה היה לי. אני עונה לו באנחה שזה מצבי מאז ומעולם. אני סובל מאלרגיה אביבית שרק מחריפה משנה לשנה, ואין מה לעשות. " אין מה לעשות?" הוא שואל אותי, "דווקא חשבתי שכן.  תראה את ידידנו, הוא סבל בעבר מאלרגיה כזאת, והיום אין לה כל זכר. תשאל אותו מה הוא עשה.  אולי תלמד מהניסיון שלו".ניגשתי אל הידיד המשותף שלנו, ושאלתי אותו מה הוא עשה. "אני אגיד לך", הוא הת־ רגש. "התפללתי להשם! פשוט!  השקעתי בתפילה. ביקשתי ממנו שירחם עלי ויושיע אותי. אין לך מושג כמה תפילות התפללתי על כך. והנה, אכן שמע א-לוקים ! אם אתה שואל אותי, זאת העצה שלי. תעשה כך גם אתה, כי מי קל גדול כא-לוקינו בכל קוראנו אליו"!

     ידידי דיבר בכזה להט,  בכזאת אמונה, שנדבקתי ממנו . כן כן. מהיום אני מתפלל להשם שיסיר ממני את הנגע הזה. לא רופאים, לא תרופות, רק רופא כל בשר ומפליא לעשות. מעולם עד אז לא חשבתי להתפלל על העניין. הבנתי שזה הגוף שקיבלתי, וזה הניסיון שעלי לעבור בחיים. לא חשבתי שבעצם קיבלתי כאן פתח להתפלל. אני מלא הכרת טובה לידיד זה שפקח את עיני.  אכן, תוך כמה ימים נעלמה האלרגיה. לכאורה עלי לכתוב כאן "הלא ייאמן קרה", אבל מה שקרה – בזכות האמונה קרה,  האמנתי ונושעתי.


     עברו שבועיים מאז שראיתי עין בעין את ישועת השם, ושוב החלו גירודים ועיטושים. עכשיו כבר לא הייתי צריך עצות. הבנתי שבתחילה התפללתי מעומק הלב והשקעתי בעניין, אבל אחרי שראיתי שהכל הסתדר התרשלתי בת־ פילה על הדבר. שוב התחזקתי,  ושוב חזרתי להיראות ולהרגיש כאחד האדם. 













כ"ג תמוז ה'תשע"ט






פרשת מטות

     אדם צריך לשאוף למעלה, אבל הוא צריך גם לדעת תמיד כי אם הוא אינו מוצא את מקומו בצמרת, אין זו החמצה. השלמות שלו מושגת דרך מילוי תפקידו במארג הכולל של הבריאה על הצד הטוב ביותר.

     אמר מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל, דחסרון הסברה הוא חסרון בהבנה, ומי שהוא בעל הסברה לאחרים – בידוע שהבנתו בהירה.

     בספרם המחקרי על השטעטל 'החיים הם עם העם' תיארו מרק זבורובסקי ואליזבת הרצוג את השפעתו של הדבר על המשפחה היהודית: הסעיף החשוב ביותר בתקציב המשפחתי היה שכר הלימוד, שצריך היה לשלמו במועד הקבוע למלמד בחדר. "הורים יורידו את הירח כדי לחנך את ילדם". האם, שהייתה אחראית על חשבונות הבית, הייתה במידת הצורך מקצצת בהוצאות המזון עד קצה גבול היכולת כדי לשלם על חינוך בנה. אם היה המחסור בלתי-נסבל היא הייתה ממשכנת את פניניה היקרות לה – ומשלמת את שכר הלימוד. הילד מוכרח ללמוד, הילד מוכרח להיעשות ליהודי טוב – בשבילה שני אלה היו היינו-הך.

 

     בצרפת, במאה ה-12, כתב מלומד נוצרי: "יהודי, גם אביון שבאביונים, אם יש לו עשרה בנים ילמד את כולם קרוא וכתוב, ולא כמונו הנוצרים למטרות רווח, אלא כדי להבין את דבר הא-לוהים; ולא את בניו בלבד אלא גם את בנותיו"

     בתחבורה ציבורית: מטעינים לפני שעולים. ובוודאי בעולם הציבור: מטעינים כאן [בעוה"ז] לפני שעולים {לעוה"ב].

     המהר"ל בפירוש מרגש יאמר: כי יותר נקראת הבת בניין האב, כל בת שנקלעת לצרה, יש לה אבא בשמים. איך והוא דבר נפלא! כותב רש"י: "בּבית אביה" – ברשות אביה ואפילו אינה בביתו. 

     התייחסות לתורה כמו אל פלֶאפוֹן - האם היינו נושאים את התורה בכיס כל הזמן??? כמה פעמים ביום היינו מדפדפים בה??? לא עוזבים את הבית בלעדיה, וחוזרים במיוחד כדי לקחת אותה במידה ששכחנו אותה בבית??? היינו משתמשים בה בדרכים, אבל גם כמו GPS  להראות לנו את הדרך ליעד!!! היינו שומעים אנשים אומרים: 'אני לא יכול בלעדיה... היא עושה הכל עבורי... אני לא צריך את שאר הספרים.. ·אדם שלא מחבר את הפלאפון לחשמל-הפלאפון מת! אדם שלא מחובר לתורה = ממָה הוא חי?!

     לא הרכוש שלנו מַקנה לנו נחלה בנצח, אלא הילדים שהולדנו והמאמץ שאנו עושים להבטיח שהם יישאו את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא.

הנסיעה למירון II (הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א)

     אחד רצה פעם לפני ל״ג בעומר לנסוע למירון עם רבינו הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א, לכן ביום לפני ל״ג בעומר השכים קום להתפלל ולאכול פת שחרית, ולקח עמו צידה לדרך כמו שהיה צריך לאותם ימים כשלא היה עוד שום דבר במירון ואפי׳ טיפת מים, וגם הדרך ארך כשבע־שמונה שעות, והלך לבית רבנו.

     כשהגיע לבית רבנו ראה שאוחזים שם באמצע התפילה, שאל שם את מישהו אם מתכוננים כאן לנסוע למירון, ונענה בחיוב. שאל עם מה נוסעים, ענה ההוא אחרי התפילה כבר נראה עם מה נסע.  באותם ימים לא היה שייך לנסוע למירון בלי להזמין שבועיים קודם רכב, והנה כאן רואה הלה שמתכוננים לנסוע ואין עוד שמץ של מושג עם מה יסעו, והוא נענה בבטחה שנוסעים, ע״כ החליט שהוא מוכרח להשאר כאן לראות איך יפול דבר. ויהי אחרי התפילה ורבנו מתיישב לאכול פת שחרית, טובל פתו בכוס מים וחלב, ועדיין הלה אינו רואה שום פתח של מוצא איך יסעו ויגיעו למירון.  והנה באמצע ברהמ״ז של רבנו נשמע מבחוץ קול של רכב החונה סמוך לבית ומצפצף, יצאו אליו, היה שם נהג ערבי ושאל אם רוצים לנסוע למירון, ענו לו בחיוב. שאלו אותו איך הוא מגיע ומה הביא אותו לכאן. ענה, שאחד ביטל לו נסיעה ומשום מה הגיע לכאן והסתובב כאן ברחובות ובלי שום סיבה נעצר כאן, ואף הוא לא יודע למה (בביתו של רבינו בחוץ לא היה שום היכר שיש כאן בית כנסת כדי שיגרום סיבה לעצור כאן). רבנו גומר לברך, יוצא הוא לחוץ ואתו עוד כמה אנשים, נכנסים לרכב שהיה של שבע מקומות ונסעו למירון להילולא דרשב״י... 

ואנוכי תולעת" (נועם שיח – בחקותי)

     מסופר, שפעם אחת השתתף רבה של ירושלים הגאון הגדול רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בשמחת "שלום זכר", ולידו ישב אחד שהתהדר בכמה "פרומקייט'ן", וכאשר הבעל שמחה כיבדו עם "ארבעס" – שהמנהג לאכלם בעת השלום זכר, אמר הלה "איני אוכל 'ארבעס', כי איני יודע אם בדקו אותם היטב מתולעים, ורק בביתי אני אוכל – שם אני משגיח היטב שלא יתערבו תולעים "... כמובן שהבעל שמחה נפגע מאוד מדבריו אלו שנאמרו בקול,  שכן בדבריו נשמעו כעין אי נאמנות כלפיו – כאילו שאינו נאמן שבדק את הארבעס מתולעים כדבעי, אלא שאז אמר הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל לבעל שמחה "שכחת לכבדני בארבעס, והרי המנהג לאכול עכשיו ארבעס!", מיד התעשת הבעל שמחה, והביא את הארבעס לרבי יוסף חיים זצ"ל, וכמובן שאחר שרבה של ירושלים טעם מזה, כבר לא עשו עסק מה"פרומקייט" של אותו יהודי, ואף אחד לא חשש מתולעים וכדומה, והכל חזר על מקומו בשלום.

     כשוך הסערה, פנה הגאון רבי יוסף חיים לאותו יהודי, ואמר לו,  הנה גם אני אינני אוכל ארבעס בשום מקום מלבד בביתי, ואכן מטעמי כשרות כמוך, אמנם, מאוד מאוד הנני נזהר שלא יהא זה על חשבון מישהו אחר שיכול חלילה להיפגע עקב חומרא זו, שכן אם יהיה זה על חשבון אדם שיפגע כבודו מחמת כן, כל חומרא זו כבר אינה חשובה ולעבירה גדולה תיחשב! והוסיף רבי יוסף חיים ואמר לו, הנני מפרש את מה שאמר דוד המלך בתהלים (כ"ב, ז'): ואנכי תולעת ולא איש, "ואנכי תולעת" – לא איכפת לי לאכול תולעת – ובלבד – "ולא איש" – שלא אוכל איש – שלא יפגע איש מחמתי..






כ"ב תמוז ה'תשע"ט






אומרים בשם רבינו החזון איש "מעת הקמת ה'חיידרים' נעלמו 'עמי הארץ דאורייתא' שהיו בעבר, ומאידך - אין 'תלמידי חכמים' כמו פעם". לנפש המחנכים קל יותר לחזק מוחלשים מאשר להתמודד כראוי עם המוכשרים, כי החלש אינו מאיים על מעמדנו ועל 'ממלכתנו'.

     בני אדם לומדים להעריך את החיים רק אחרי שמשהו נורא קורה להם.

     ״דרך עמלק אשר מקרר ועושה מכל הדברים מקרה. ועל ידי זה הוא מוציא את האדם מהאמונה. כי מי שעושה ורואה את דברי העולם כמקרה הוא יוצא לגמרי מהאמונה!״ (ליקוטי הרי״ם כי תצא)


     דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה (טו יט(.  - פעם כשאבא היה קורא לבנו הוא היה עונה: "כן" כלומר: "אני לשרותך", אבל היום כשאבא קורא לבנו הוא עונה: "מה? כלומר: "תגיד מה אתה רוצה – נבדוק את זה.." למה ? אומר שלמה המלך: דרך עצל כמשוכת חדק – לאדם עצל נראה שכל הדרכים שהוא אמור ללכת בהם גדורים בקוצים, ולכן הוא אומר שהוא לא יכול ללכת כי הוא ייעקץ.. לעמתו: ואורח ישרים סלולה – דרכם של האנשים הישרים היא סלולה, ולכן הם מוכנים ללכת בה בשמחה!  פעם ילד היה הולך לבית ספר עם תיק גדול ממנו והיה שמח ומאושר, היום, הוא הולך עם תיק כמעט ריק ומתלונן שאין לו כוח לסחוב אותו.. (יש ילדים שעייפים כבר מכיתה א', וההורים קונים להם את התיק עם הגלגלים כמו העגלה של השוק שיסחבו את הספרים..(  כלומר המציאות היא אותה מציאות, כל הענין זה איך אתה רואה את המציאות. אם אתה חרוץ – הכל נראה קל וזורם, אך אם אתה עצלן – הכל נראה לך קשה. וכמו שאמר פעם אחד החכמים שהמסכת הכי ארוכה בתורה היא: "מסכת תירוצים"... "חם לי" "קר לי" "אני עייף" "אני רעב" "יש לי סידורים" וכו' וכו'.. אבל ברגע שאדם מחליט החלטה נחושה – הוא מצליח.  הפתגם אומר: "ההגנה הכי טובה – זו התקפה!" והמשמעות היא: שבמקום להיות בעמדה חלשה ולהתגונן, תהיה בעמדה של מתקיף וממילא תקבל כח ועוצמה. והדברים אמורים בעיקר על עבודת ה'!  היצר הרע מתקיף בכל יום, ונותן לנו הרגשה שאנו לא פנויים ולא מסוגלים, והנה, במקום להיות מותקפים – בואו נתקיף גם אנו! ללמוד וללמד לשמור ולעשות!.

בית מרזח (אפריון שלמה, עלון 296)

     בבית יהודי אחד הגיע הזמן לשלוח את מויש'לה לישיבה.  אמא שלו יושבת ומצפה מתי הוא כבר יחזור לשאול אותו איך היה ... והנה, הערב כבר הגיע ומוישל'ה חוזר. " נו, איך היה בישיבה?", שואלת האמא בהתרגשות... " אמא מה אני אגיד לך, הרגשתי שם כמו בבית מרזח ".אתם מבינים שהאמא מוכת ההלם, לא מצליחה להגיב . היא רק מדמיינת לעצמה מה היא תגיד לבעלה כשהוא יבוא,  אחרי כל המאמצים שהוא עשה להכניס אותו לישיבה הזו...  מה היא תגיד לו? שמוישי מרגיש בישיבה החדשה עם הרבנים החדשים כמו אחד השיכורים?!  

     טוב, האבא חוזר הביתה, גם הוא התחיל כולל חדש היום.  חברותא חדשה, בית מדרש חדש... " נו אבי, איך היה בכולל היום? איך הרגשת?", היא שואלת. " תראי רעייתי, אבל באמת שהרגשתי כמו בבית מרזח...".  האישה חוטפת מכת הלם נוספת וצונחת על הכורסא. היא לא מספיקה לנגב את הדמעות שלה, וממלמלת לעצמה: ריבונו של עולם... אני מגדלת שיכורים בבית?!  אבל גברת, מה את רוצה מהם?

     אומר שלמה המלך: "הביאני אל בית היין "! שלמה המלך, אלוף העולם בלמשול משלים, לא מצאת תיאור יותר טוב להמשיל את התורה אלא לבית היין?!  בית המדרש באמת כל כך דומה לבית מרזח?!  כן. כתוב במדרש: יין זו תורה! מה היין ערב על שותיו, כך דברי תורה ערבים על מי שלומד אותם.

     אומר ר' שמואל רוזובסקי: תארו לעצמכם שיכור. 3 שבועות, בבין הזמנים לא נתנו לו לשתות יין...  ואז, מגיע הזמן לחזור לבתי המדרשות. השיכור הזה יורד למרתף הצונן, והוא רואה לפניו איזה 150 חביות עץ אלון של יין משובח... בית המדרש מלא בתלמידים שלומדים! הוא עוד לא שתה, אפילו לא טעם...  אבל רק הריח של היין כבר עשה אותו שיכור לגמרי!


     אומר שלמה המלך: הביאני אל בית היין!  אדם שאוהב תורה וחי תורה, מספיק לו רק להריח את בית המדרש... רק מהריח של דף גמרא וכבר הוא נעשה שיכור!




כ"א תמוז ה'תשע"ט








בית המקדש לא היה מקום לעבודת ה' של היחיד גרידא, אלא מקום שעיצב את דמותו ואת צביונו של עם ישראל. מקום שחיבר את ישראל, בתור עם, אל הקדוש ברוך הוא. המשמעות העיקרית של המקדש לא היתה אישית כי אם לאומית.


     בספר "דברות אליהו" כותב הרב אליהו פנחסי שליט"א כי חייב האדם לדעת שיש בידו אוצר חשוב ביותר שנקרא כוח הדיבור והרי שבכוח זה הוא דומה ממש לקב"ה. וזה שאנו אומרים בתפילה: "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל לבד הנשמה הטהורה", וכי לבהמה אין רוח שהיא מחייה אותה, אלא הנשמה שבאדם זה כוח הדיבור כמ"ש "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית פ"ב). מסביר התרגום: רוח ממללא. הדיבור הוא פועל יוצא מהנשמה הטהורה והוא נאצל מכוח השכל שנתן הקב"ה באדם, ואת זה אין אצל הבהמה, כי מחוסר השכל מחוסר בכוח הדיבור. על כן על האדם לעשות גדרים וסייגים לכל אמירה או דיבור היוצא מפיו. לא אחת אנו שומעים את הביטוי "אז מה אם אמרתי?! מה כבר קרה?!" אך מכל האמור לעיל על האדם להבין כי אין אמירה סתמית. פיו של האדם דומה לשלט רחוק, כשם שאדם לוחץ על השלט ופותח על ידו את דלתות מכוניתו, כך האדם ברגע שפיו משחרר אמירה כלשהי הוא פותח חלל בעולמות העליונים, ומכאן חובתו של האדם להיזהר בכל אמירה או דיבור שהוא מוציא מפיו.

     יש הנהוגים: לאכול רגלי בהמה או עוף ]גלה – פצעי[  (ספר רמזי שבתאות שכח) והטעם: משום ששקר אין לו רגלים ושבת היא אמת לכן אוכלים מאכל רגל להראות ששבת היא אמת (ילקוט אברהם רפט(.


     לא יחל דברו. שלא יתחיל מיד עם הדיבור אלא יחשוב מקודם אם אין בזה דיבורים אסורים (בן איש חי)

"אם בחקותי תלכו" (כו, ג ". )אור דניאל(

     בספר "אוצר המדרשים" מסופר על רב כהנא שנפקד בבן לאחר שנים רבות. כשהיה הילד בן שלוש אמר רב כהנא לאשתו: "צריך לקחת את הילד למלמד ". אמרה האישה "אני לא יכולה בלעדיו... תביא את המלמד אלינו.  הוא יקבל כאן חדר ואני אבשל בשבילו, והוא יאכל וישן כאן".

     הלך הרב כהנא ומצא בשוקי טבריה את רבי אליעזר זעירא, עליו מסופר שלבש שחורים כי התאבל על ירושלים. חבריו רצו לנדותו בטענה שזו גאווה, אבל לאחר שראו שהוא תלמיד חכם – עזבוהו לנפשו.  ישב רבי אליעזר ועשה ציציות.  שאל אותו רב כהנא: "יש לך אשה וילדים?" ענה "כן". "היכן הם?" " אשתי זו התורה והילדים הם המצוות". ענה רבי אליעזר.  ראה רב כהנא שכך והביא אותו להיות מלמד לבנו. לימד אותו עשרים ושמונה שנה, בא לרב כהנא ואמר לו "לימדתי את בנך את כל התורה כולה . סיימתי את תפקידי”/

     יצא הבן לשוק של טבריה והתפעל ממה שראו עיני ניגש למוכר משקים וביקש לשתות כוס מים.  ענה המוכר "בבקשה, אך קודם תשלם ".אמר הבן "אבל אין לי כסף!" " אם אין כסף אין מים!" ענה המוכר.  אמר לו הבן "אני בנו של רב כהנא!" ענהו המוכר "ואני נכדו של יעקב אבינו... מים מקבלים רק תמורת כסף".  חשב הבן ואמר "אני יודע את כל התורה כולה!"  ענה המוכר "יופי, אך כדי לשתות צריך לשלם!"


     חזר הבן הביתה ואמר שהוא יוצא "לעשות כסף" כי זה מה שהאנשים מעריכים.  נתן לו אביו יהלום גדול ואמר לו "צא מחר לשוק, ומאחר ואתה לא מבין כ"כ במסחר, תסתובב בשוק ותשאל על המחירים שיציעו לך. אל תמכור עדיין את היהלום. בערב תספר לי על ההצעות ואז נחליט למי למכור".  יצא הבן לשוק והגיע לרחוב הסנדלרים, שאל אותם "כמה אתם מציעים עבור היהלום?"  ראו הסנדלרים את היהלום והתפעלו מגודלו והציעו מאה זהובים.  משם המשיך לשוק הרצענים והציע אותו להם. הביטו הרצענים ואמרו "נשלם לך עבורו אלף זהובים!" בשוק הטבחים הציעו לו תמורת היהלום חמשת אלפים זהובים.  בסוף היום הגיע לשוק היהלומנים. היהלומנים לא ראו מימיהם אבן כ"כ גדולה והציעו לו מיד מיליון זהובים! חזר בערב הביתה וסיפר לאביו על סיורו ותוצאותיו . אמר לו אביו "אני לא מבין! הרי הציעו מגוון מחירים, מי באמת צודק, הסנדלרים או היהלומנים? " ולמה בשוק הסנדלרים הציעו לך רק מאה?"  ענה הבן "פשוט מאוד, הם לא מבינים באבנים יפות. כדי לדעת מה ערכה האמיתי של האבן, צריך ללכת למקום שבו מבינים באבנים, רק בשוק של היהלומנים ". אמר לו רב כהנא: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. צריך ללכת למי שמבין בסחורה המדוברת, ולשמוע ממנו בכמה הוא מעריך אותה. אתה יצאת לשוק והסתובבת בין אנשים שעסוקים כל היום ב‘לעשות כסף‘ ושמעת מהם שהם לא מעריכים את כל התורה כולה, כי הם לא מבינים בתורה.  מחר תצא איתי לישיבה שם הם יודעים להעריך סחורה זו ואז תראה כמה היא שווה בעיניהם.





כ' תמוז ה'תשע"ט







אכילת בשר ויין הם המאכלים העיקריים בשבת, והטעם: משום עונג שבת ומנין בשר על שום שאמרו חז"ל )תענית כו( "אין שמחה אלא בבשר ויין" דכתיב )תהילים קד טו( "ויין ישמח ללב אנוש", והוסיף ברמב"ם (שבת פרק ל הלכה י) "שאכילת בשר ושתיית יין עונג הוא לו והוא שהיתה ידו משגת"



     "בנאות דשא" דשא ר"ת דגים שבת אדם דהיינו ישראל הקרואים אדם האוכל דגים לכבוד שבת בזה יתברך בברכה המשולשת ולא במהרה ינתק (בני יששכר הגה"ק המגיד מקוזניץ זיע"א(.


     יש שנוהגים: לאכול קציצת דגים [געפילטע פיש] דהיינו שטוחנים את הדג ומבשלים אותו עם כל מיני תבשילים, והטעם: כדי שלא להיכשל באיסור בורר בשבת שבורר את העצמות מן האוכל (שש"כ ג טו(.

     "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ". מה טעם?  אומרים בשם הצדיק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל: כל העבירות שאדם עושה נכתבות בספר הזכרונות, וכשהאדם שב בתשובה הן נמחקות.  אולם כאשר אדם נשבע בשם ה' לשוא, עבירה זו אי אפשי למוחקה, שכן, את שם ה' אי אפשר למחוק... ("דברי מאיר")

”אוזניים נקיות“ (הרב י.לוי)

     קדושת האוזניים מעלתה עליונה, ואם נצרף אותה לקדושת הלשון, הרי לנו עבודת ד‘ שראוי להתפאר בה. אין ספק, כי אם יהודי מקפיד לא להכניס לאוזניו דברים בטלים, דברי הבאי ועניינים שהנפש היפה סולדת מהם, טובים סיכוייו להצליח במשימה לעדן את לשונו וטהרתה. הוא בדרך המלך.

     רוח‘לה קדמון קיבלה על עצמה קבלה שראוי להתכבד בה. קוראים לזה ”אוזניים נקיות“. בהיותה נערה בת-מצווה, היא שמעה דרשה שפרטה על מיתרי ליבה, ועוררה אותה להתייחס לאוזניים כאל האיבר הראשון במעלה. הדרשן אמר אז, והיא זכרה את מילותיו היטב: ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכולים ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

     רוח‘לה חזרה הביתה ובישרה לאחיותיה הקטנות והגדולות על מבצע ”אוזניים נקיות“. הן צחקו מאוד, אבל היא בשלה. רק עולה ומנצנץ דיבור אסור מלשון זו או אחרת, הוא תוחבת שתי אצבעות ובפסיעות עדינות עוזבת את החדר. אכן כן, השילוב של אוזן נקייה עם לשון נקייה הוא חד משמעי, ויחדיו הן צועדות האוזן והלשון שלובות זרוע, אל העליון שבעולמות.

     השנים חולפות ורוח‘לה בעדינות נפשה צועדת לקראת הפרק הנכסף בחייה של כל בת ישראל - ”האשה מתקדשת“.

     הרב יקותיאל גולדסקינד היה צריך לנסוע מעיר הולדתו ירושלים לטבריה, לניחום אבלים. הוא עטה כהרגלו מאז יצאו מכשירי m.p.3 לאוויר העולם, . על אוזניו את האזניות הקטנות, לחץ על הכפתור והאזין בקשב רב לשיעור הדף היומי. מתחת לבית שחיו אחז במסכת ”קידושין“ והוא ממתין למונית שרות צפונה. בתיקו היו מונחים עוד מספר ספרים, שהיו אמורים להוות אחיעזר ואחיסמך להספד שהוא אמור לשאת בטבריה.

     מיד כשנעצרה מונית השרות הוא נכנס פנימה, התיישב סמוך לנהג וניתק עצמו לחלוטין מן הנעשה סביב. עיניו עקבו אחרי המילים בגמרא ואוזניו ליקטו את ההסברים הקולחים. המונית שעטה לעבר שער-הגיא, משם לכביש גהה, נוסעים עלו וירדו, אבל הרב יקותיאל לא שת ליבו לנעשה.

     בצומת בית-ליד עלתה בחורה חרדית צנועה למונית, שילמה מחיר נסיעה לטבריה, הצטנפה בחלק האחורי הימני ופתחה ספר. גם היא ניסתה להתנתק מן הנעשה במונית, אך לשווא. שלושה נוסעים נוספים שעלו בתחנה הבאה הכירו את הנהג, ובין הארבעה התפתחה שיחה ערנית ורעשנית על הבלי העולם.

     מספר דקות אחר כך ביקש אחד הנוסעים לפתוח את הרדיו, ומוזיקה קלוקלת עם מילים איומות בקעו לחלל המונית והצליחו לכבשה. רוח‘לה ניסתה לאטום את אוזניה עם פתיתי צמר-גפן אך ללא הועיל. הרעש היה מחריש אוזניים. מצד אחד הרכילות הזולה של הנהג וידידיו, ומאידך הפזמונים הרדודים. בקיצור, מפגע אוזניים מן החמורים שידעה רוח‘לה מעודה. מה עושים?

     היא לא שיערה בנפשה לאיזו אנדרלמוסיה ווקאלית היא תיכנס. ”אני מרגישה כוויות באוזניים“, הרהרה ואזרה אומץ. ”אדוני הנהג“, פנתה בלשון רכה ”אני מאד מבקשת - אם אפשר בלי רדיו, זה מפריע לי“. פנייתה רק הוסיפה שמן למדורה. הנוסעים חסרי הנימוס המשיכו בשיחתם הקולנית והורו לנהג להגביר את הווליום, להכעיס. ”נהג“, אמרה רוח‘לה בתקיפות מעודנת, ”אם לא ייסגר הרדיו אני מבקשת לרדת כבר בתחנה הבאה. אף אחד לא יכריח אותי לשמוע מה שאסור לי“. הנהג החצוף לא רק שלא התכוון לכבות את המכשיר, אלא הוסיף חטא על פשע ואמר: ”אם תרדי כאן לא תקבלי את כספך בחזרה“. הנוסעים צחקקו בלעג.

     הרב יקותיאל גולדסקינד נע באי שקט על כיסאו. הוא הבחין במתרחש מסביב וברב-שיח שמתנהל בין נוסעי המונית, הסיר את האזניות והקשיב. ”לא ביקשתי את כספי בחזרה“, השיבה רוחל‘ה, ”עצור לי כאן ואסע לדרכי עם מונית אחרת. אתה לא יכול להכריח אותי להקשיב לרדיו“. בשלט הענק היה רשום ”ואדי ערה“, אזור עם התיישבות ישמעאלית צפופה. הרב יקותיאל ביקש מהנהג להיעתר לבקשת הנוסעת ולסגור את הרדיו, אך נענה בשלילה. ”סלח לי כבוד הרב, אתם לא הנוסעים היחידים פה, יש נוסעים שדווקא נהנים מהרדיו. אני צריך לשרת את כולם. שימו פקק באוזניים! אם היא רוצה לרדת שתרד“. ”אסור לך לרדת כאן“ אמר לה הרב יקותיאל, ”בוואדי-ערה היו אירועים אלימים, זה אזור עוין. בצומת מגידו תוכלי לרדת. צר לי שאלה הם פני הדברים... אבל ההנהגה שלך ראויה להערכה רבה!“

     בצומת מגידו ירדה רחלי, נכנסה לתחנת ההסעה והמתינה. הרב יקותיאל גולדסקינד עוד ניסה כמה פעמים לשכנע את הנהג לחזור בו מסירובו, אך זה התעקש והותיר את הנוסעת הצעירה מאחור. ”ד‘ ישמור אותך“, הרהר הרב בקרבו ”ממש עושה קידוש השם“. דקות אח“כ היה כבר הרב יקותיאל בדרכו לאוהל האבלים בשכונת 50 המזרח בטבריה. הוא חצה את הכביש הדו-מסלולי בזהירות והנה מולו, על מעבר החצייה, הנוסעת הצעירה ממונית השרות, ולצידה אישה קשישה הצועדת באטיות. השתיים צועדות שלובות ידיים. הרב יקותיאל נעצר. ”כבוד הרב, ברוך השם, שלוש דקות אחרי שירדתי עצרה לידי מונית שרות עם נהג אדיב. הנסיעה הייתה שקטה. ברשותך, הייתי רוצה לספר לך מה בדיוק התרחש במונית השנייה. כל דבר שמתחיל בקידוש ד‘ כנראה גם מסתיים בקידוש ד‘“.

     הרב יקותיאל רשם את מספר הפלאפון שלו על דף שתלש מפנקסו, ופנה בזריזות לתפילת מנחה באוהל האבלים. שלוש שעות אח“כ.”כבוד הרב שמי רחל קדמון ואני גרה במרכז הארץ. נסעתי היום לטבריה כדי לבשר לדודתי שם על חתונתי בקרוב, עם בן ישיבה בעל מידות. ”מאז עמדתי על דעתי בגיל בת-מצווה, אני מקפידה על ”אוזניים נקיות“, מתרחקת מרכילות ודברי הבאי, וכל שכן ממוזיקה לא ראויה. מה שראית היום במונית שרות היה ניסיון לא קל עבורי, אבל בסיעתא דשמיא ירדתי על מנת לעלות“. ”מה פרוש?“ שאל הרב יקותיאל ”עליתי למונית הבאה והתיישבתי ליד הגברת קשישה, זו הגברת אשר התלוותה אלי במעבר החציה. מהר מאד התפתחה בינינו שיחה ידידותית טובה. הגב‘ טויבע ארליך שתחיה היא אשה בת למעלה מ- 80, חיננית, שופעת טוב-לב, ובעיקר משופעת בחכמת-חיים.

     ”לפני שהגענו לטבריה היא פנתה אלי בבקשה: ”רוחל‘ה, אני בטוחה שאת ממהרת. אך האם תוכלי לעשות עמדי חסד קטן? אנא קחי אותי לציון רבי מאיר בעל הנס, היום י“ד באייר, פסח שני, יום ההילולה, אני חייבת לתנא הקדוש הזה חוב של כבוד מאז ימי ילדותי“. ”הייתי סקרנית ושאלתיה מה החוב? והיא השיבה: ”אבי משה עליו השלום גר בירושלים של מעלה בעניות נוראה. היו ימים של רעב נורא, אבא ממש מסר נפשו על פת לחם, ופניו השחירו מצער... ”אחד מצדיקי ירושלים הציע לו לנסוע לציון רבי מאיר בטבריה ולהתפלל לפני הקב“ה, שבזכות התנא הקדוש ייפתחו לו שערי פרנסה. אבא נסע שבוע ימים בדרכים ובסכנות. בכה על הציון, חזר לירושלים והתהפך עליו גלגל המזל. הוא למד צורפות ותוך מספר שנים הפך לאחד מעשירי ירושלים ומעמודי החסד שלה. הוא הותיר לנו ירושה גדולה של ממון ונכסים. לאבא הייתה הכרת הטוב גדולה לרבי מאיר, ומדי שנה בהילולה פקדנו את הציון והתפללנו.

     ”על ערש דווי, צוואת שכיב מרע אמר לנו אבא: ”אני מבקש ילדי, כל עוד אתם חיים עלי אדמות, תפקדו את הציון בי“ד אייר ותודו לקב“ה על רוב חסדו שהרעיף עלינו בזכותו של התנא הקדוש רבי מאיר“. ”מעניין“ הפטיר הרב יקותיאל. ”זה לא הכל, הגב‘ טויבע ארליך סיימה את צוואת אביה באלו המילים: ”ואני מבקש מכם, אמר אבא, שתחפשו כל שנה כלה ענייה ותדאגו לצרכיה מן המסד ועד הטפחות, כולל שכר דירה לשנה שלמה. נו, נו, רוח‘לה מתי את מתחתנת“ שאלה אותי טויבע ארליך. ”בביישנות גדולה סיפרתי לה ששלשום התארסתי, ואתמול הסתובבתי שעה ארוכה ב“יד חדווה“ כדי למצוא כמה שמלות מתאימות, ואולי גם שמלת כלה.


     ”טויבע חיבקה אותי חזק חזק עם דמעות בעיניים ואמרה: ”רוחל‘ה אני מאושרת בשבילך, את לא צריכה גמחי“ם, אנחנו הארליכים ניתן לך הכל, ממש הכל. את רוח‘לה הגעת אלי מתנה מרבי מאיר, גם תלווי אותי וגם תהיי הכלה שנזכה בהכנסתה לחופה“. הרב יקותיאל האזין בקשב רב וציין: ”אין ספק רחל, האוזניים הנקיות שלך סוללות וימשיכו לסלול לך דרך ברוכה ומשובחת בהמשך חייך“.



י"ט תמוז ה'תשע"ט







אומר דוד המלך לשלמה בנו: "וְאתָּה שְלמֹה בְנִי, דַע אֶת אֱ-להֵי אָבִיָך וְעָבְדֵהּו..."  )דברי הימים א כח, ט (. "דַע אֶת אֱ-להֵי אָבִיָך", הוא השלב הראשון - שלב הקבלה מן ההורים והמחנכים. שלב בו אדם מקבל את יסודות חייו. יסודות שעל בסיסם הוא מקיים בהמשך חייו את "וְעָבְדֵהּו" ובונה את קומתו האישית בעבודתו הרוחנית, המתאימה לו ולדור.

     אנשים רגילים להגיד שמלאך המוות רצה לפרוש מתפקידו, כי בכל פעם שהוא ממית אדם הכל מקללים ומגדפים אותו.  לבסוף השתכנע להישאר בתפקידו, שהרי הבריות אינם מאשימות אותו, תמיד תולים את הדברים במקרים ובסיבות,  מחלה, תאונה, טעות של הרופא וכדומה.("והאיש משה" עמ' קפ"ה(


     בשנת 1515 לספירת האומות, יצר הפסל הידוע מיכלאנג'לו בואונרוטי )שהיה גם צייר, אדריכל ומשורר), פסל שיִש של משה רבנו, הנמצא עד היום ברומא. בפסל בוקעות מראשו של משה שתי קרנים קטנות. מתברר כי בתרגום התורה הנוצרי ללטינית (ה-וולגטה( מתורגם הביטוי "כִי קָרַן" לא כקרינה וכהארה, אלא כְקרְניִם ממש... ומתוך הבנה מוטעית זו, יצר הפסל המהולל קרְניִם בראשו של הפסל.

    יום ההולדת הוא יום של חשבון נפש שבו האדם יחשוב כמה זמן עבר משנות חייו ומה הספיק לעשות בהן ויברר וינצל יותר את זמנו בעתיד.

הלל אומר: 'הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום' (אבות פ"א, יב) ['אוצרותיהם אמלא']

     בשנים בהן התגוררה משפחת פינקל ברחוב מלאכי בירושלים, באחד הימים ישב הגה"צ רבי אריה פינקל זצ"ל והגה על תלמודו על שולחן הסלון בשקידה רבה. לפתע החלו להשמע קולות רמים של קדיחות ודפיקות מהקומה העליונה. בדקות הראשונות תהה רבי אריה לפשר הקולות,  אך דקות ספורות לאחר מכן, קלופי הסיד ונפילת הטיח מגג החדר הראו בבירור את המתרחש מעל לראשו. " מה זה?" שאל רבי אריה את הרבנית, "מדוע נשמעות דפיקות מלמעלה? הכל בסדר?". "הכל בסדר", השיבה הרבנית, "רק השכן מלמעלה משפץ ומרחיב את דירתו בחדרים נוספים ". חיוך קל עלה על פניו הטובות של רבי אריה. הוא קם ממקומו, סגר את הגמרא שבה היה עסוק, לבש את החליפה, חבש את הכובע ועלה למעלה. הנקישות על הדלת בקושי נשמעו בהמולת הבניה. רק לאחר דקות ארוכות הבחין אחד הילדים וניגש לפתוח את הדלת. "אבא נמצא?", שאל רבי אריה. "אבא! אבא!", קרא הילד בחלל הבית, "השכן פינקל בדלת ". סומק קל עלה על פני השכן. 'הרב פינקל?! הוי! הרי כלל לא סיפרתי לו על הבניה המתוכננת... מי יודע מה הוא הולך לומר לי עתה...', הרהר בלבו.  אך משניגש לדלת, חיכתה לו הפתעה, הוא גילה מחזה אחר לגמרי: "שלום עליכם", קיבלו רבי אריה במאור פנים,  ולחץ את ידו בחמימות. "אשמח להיכנס לשוחח עמכם דבר מה", אמר בעדינות, "כל כך שמחתי לשמוע שהתחלתם לבנות! כבר מזמן תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד מצליחים אתם להסתדר בדירה קטנה כל כך..." "ראו", המשיך רבי אריה בדבריו, "אני מתאר לעצמי שהבניה והשיפוץ מהווים לכם הוצאה כספית גדולה, אך לסייע לכם בכסף איני יכול. גם לי עצמי אין. אבל אם אתם זקוקים שאחתום על ערבויות להלוואות וכדומה, אוכל גם אוכל, ובשמחה !...".


     עוד מילה טובה, עוד לחיצת יד, וכבר ירד רבי אריה חזרה לביתו ולתלמודו. והשכן? עודנו עומד בפתח הבית, מביט בתמהון על שכנו היורד את גרמי המדרגות, כשהוא שקוע בהרהורים: 'ורבי אריה פינקל ומשפחתו... כיצד הם מסתדרים בבית קטן וצפוף כל כך? והשאלה הגדולה יותר, כיצד רוכשים כזאת עין טובה... לראות אך ורק את טובתם של אחרים?...'.  כשאחד מבני הבית הביע מעט תרעומת על הבניה, השיב לו רבי אריה בפליאה: "וכי אם השכן שבונה היה הבן שלנו, גם כן היינו מתנגדים?...". 





י"ח תמוז ה'תשע"ט




בימי דחקותו, התהלך רבינו הרב יעקב אריה גוטרמן מראדזימין זצ"ל בקרעי בגדים, והשתלם בתורה ובעבודה בלא לשים לב למצבו. הלך החסיד ר' יששכר דוב הורביץ והביא לו מלבוש נאה והולם. שאל רבינו: "זה- לשם מה?". אמר לו: "אין זה נאה להתהלך כעני מרוד". תמה הצדיק ואמר : "האם בדלותי, שהיא מתנת הבורא , אתבייש- ובמלבוש, שהוא מתנת בשר ודם אתהדר?!" ולא קיבל את המתנה...


    בכל התנ"ך אין אישה אחת שחולמת. מיליון גברים חולמים: יעקב, יוסף (ולהבדיל נבוכדנצאר). נשים לא יודעות לחלום, כי "נקבה" היא נקובה,  מחושבת, רוצה את החשבון הנקוב ואיך קשה לנו לרחף, איך קשה לנו לחלום. (הרבנית ימימה מזרחי)


     בספר "חסידים מספרים" מובא סיפור מופלא על האדמו"ר רבי יעקב אריה מראדזימין זצ"ל, שהיה עני מרוד בימי רבנותו בריטשבל, אך היה שמח בחלקו. ברוב עוניו לא היה בידו לקנות כובע לראשו, על כן היה מכסהו בעלה של כרוב כדרך האיכרים העניים. פעם פגש בו אחד ממקורביו וראהו מהלך והכרוב על ראשו כשהוא שמח וטוב לב. תמה ושאל את הרבי: "כלום אין הרב מתבייש בדלותו?" תמה אף הרבי לשאלתו והשיב: " וכי למה אתבייש בה, כלום גנבתיה ממישהו?".


     גם הערכים הנעלים ביותר, אם הם לא עומדים במקום הראוי להם, מתוך הבנה שיש ערכים גבוהים מהם, יכולים להוביל לעיוותים קשים.

''ונתתי שלום בארץ" (כו,ו (['שמחה בבית']

     מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל' (רש"י)

     הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מביא מעשה שסיפר הגאון רבי עזריאל טאובר שליט"א המקושר לרבים מגדולי ישראל בא"י ובחו"ל:

     פעם אחת, כשביקר אצל הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל המכונה 'בבא סאלי', אמר לו הצדיק: "אני רוצה שמחר תסעד יחד איתי בארוחת הצהריים". " לא ידעתי על מה ולמה, אבל כמובן ששמחתי מאוד על ההזמנה, ולמחרת בצהריים הגעתי שוב לביתו בנתיבות", סיפר הגר"ע טאובר.  הרבנית של ה'בבא סאלי' פתחה את הדלת, ואמרה: "בעלי כבר ממתין לך. אתה יכול להיכנס ". נכנסתי, וה'בבא סאלי' קם מיד ליטול את ידיו, והזמינני ליטול גם אני את ידיי. והנה הרבנית מגישה את המנה הראשונה, עם מאכלים בטעמם הערב של יהודי מרוקו , ובעלה הצדיק, שהיה ידוע כמי שראשו בשמים, מתחיל לשוחח איתה על המאכלים, ועל כל מאכל ומאכל בפני עצמו, משבח את הטעם המעודן, צוחק בשפה הערבית,  והיא אחריו – צוחקת וצוחקת... הצדיק לא הסתכל עליי...  כך עוברות כמה דקות, וה'בבא סאלי' אינו פוסק מלהתעניין בסוגי המאכלים, מבלי שהוא מוציא מפיו ולו מילה אחת בדברי תורה, והדבר המפליא ביותר – הוא אינו משוחח איתי מאומה, ואפילו לא מסתכל אליי...  מי שעמד מן הצד, יכול היה לראות כיצד הרבנית מתמוגגת מהנאה, מעצם הדיבור עם בעלה הצדיק. כך במנה הראשונה, וכך בשניה, וגם בהמשך הסעודה. היא מגישה את האוכל, והוא נהנה ונהנה, והרבנית צוחקת ... אני יושב ליד השולחן, והצדיק אפילו אינו מסתכל עליי. " לא הבנתי מילה וחצי מילה, מהדברים שדיבר ה'בבא סאלי' עם אשתו בשפה הערבית, אבל עוד יותר לא הבנתי לשם מה הוא הזמין אותי אליו, לסעוד בצוותא", אומר רבי עזריאל.

     שעה תמימה עברה, ובמשך כל 60 הדקות הללו, סבבו העניינים בשולחן רק בנושא האוכל, המנות היפות, הסעודה הדשנה, ופירות התקרובת שהגישה הרבנית. שום נושא אחר לא עלה על השולחן. למרות שכאמור, לא הבנתי בדיוק מה הוא אמר, אבל ראיתי והבנתי שהכל נסב על ענייני האוכל...  הבבא סאלי סיים לאכול, בירך, ונפרד ממני לשלום...  והנה, רק כאשר יצאתי מפתח הבית הגדול והקדוש הזה,  אומר הגר"ע טאובר, הבנתי מדוע הזמינני הצדיק אליו, ומה רצה שאלמד במהלך הסעודה ששהיתי במחיצתו.

     רבי ישראל אבוחצירא ידע שאני מתעסק בהשכנת שלום - בית בבתי ישראל בכל העולם, ולכן ביקש להנחיל לי את הידיעה החשובה הזו, שאחד היסודות הנחוצים לשמירה על שלמותו של כל בית יהודי, הוא לשוחח עם האישה על הדברים המעניינים אותה, דהיינו על ענייני האוכל... ולא סתם לדבר, אלא לשבח את הרעיה על המאכלים הטעימים, ולהחמיא לה על כל מה שהיא עושה למענו. עד כדי כך חשוב הדבר, שהבבא סאלי 'בזבז' על כך שעה שלימה,  ובוודאי שהוא עושה זאת מדי יום ביומו . "את זה הוא רצה שאראה, כדי שאנחיל אחר כך את הדברים לשומעי לקחי", אמר הגר"ע טאובר.


     וזו אחת הבעיות הגדולות הניצבות בשרשי הבתים היהודיים של ימינו, כאשר בן ישיבה, שהורגל לשקוד במשך כל היום על תלמודו, וענייני האוכל והסעודות לא תפסו אצלו מחשבה רבה, והנה לפתע אומרים לו שהוא צריך לשוחח עם רעייתו על 'דברים פעוטים' כגון אלה, ו'לבזבז זמן' על עניינים של אוכל...  אבל אם היה אותו בחור, שהפך לאברך, משקיע קצת יותר זמן למחשבה על מהות הבית, ועל מהות צרכיה של האשה , היה מבין שהדיבורים על האוכל - הם הם הבית, הם הם רצונו של הקב"ה, וזה בדיוק מה שהתורה דורשת מהאדם לעשות בביתו. הדיבורים בנושאים אלה, הם ה'דלק' הטוב והיעיל ביותר לאישה, ומעניקים לה את הכוח להמשיך ולעשות את הכל למען בעלה, ולמען כל בני הבית. ומה שיעניק לנו את הרצון והכח להשקיע בבית, היא הידיעה שכל בית ישראל הנבנה בקדושה ובטהרה, ומתוך שלום-  בית אמיתי, הוא מעון ל'שכינה' עלי אדמות. ולשם כך הינך נדרש לעשות דבר אחד: לדעת שהיא שם, השכינה, ולהשתדל לעשות רצון קונך, ולמלא אחר המשימות המוטלות עליך, כבעל. 




י"ז תמוז ה'תשע"ט





אדם מוקף בשלשה מעגלים. המעגל החיצוני ביותר הוא הרחוב והעולם ש'בחוץ'. למעגל זה השפעה מועטה על התפתחותו. מעגל קרוב יותר, וממילא - משפיעה יותר, היא החברה הקרובה אליו: שכניו, חבריו ללימודים, ובהמשך - לעבודתו וכדו . המעגל הקרוב ביותר מכיל את הוריו ומוריו, דמויות שנערצות עליו במיוחד ועוד קרובי משפחה 'ראשוניים', כאלה שהוא מביט אליהם 'מלמטה למעלה'. נפשו מושפעת מהם, בתת מודע. הוא מפנים דיבורם, מעשיהם והליכותיהם.

    איתא בספה"ק למרות שקרח קיבל עונש כזה על מחלוקת, לצערנו הרב 'לא מתו', ועדיין עושים מחלוקת רח"ל, ושכחו את מה שמענישים ע"ז, ולא לומדים לקח, ומנסים לומר שהם מתכוונים לשם שמים.

"     אלה בני בנימין" (כו,מא( - לבנימין היו עשרה בנים (בראשית מו, כא) ולדן היה רק אחד – חושים, והבן היחיד הזה היה חרש (סוטה יג), ואף על פי כן היה מרובה באוכלוסין יותר מבנימין שהיו לו עשרה בנים. מכאן יש ללמוד שמי שה' חפץ בו, יכול להצליחו על ידי בן אחד יותר ממי שיש לו עשרה בנים. וכן לגבי עושר ונכסים: יש עני מצליח ושמח בחלקו, ולהיפך יש עשיר – מסכן. והכל הקב"ה עושה . (חפץ חיים(

     אמנם, ילדים אינם תמיד קשובים להוריהם ולמוריהם, אך תמיד מחקים את מעשיהם.    

     בתיבת מחצית השקל, האות האמצעית מתיבת מחצית היא צ' והיא מרמזת על צדקה. ואותיות ח"י סמוכות לה (ח' לפני הצ' וי' אחרי הצ') ואותיות מת רחוקות ממנה (מ' בתחילת המילה ות' בסוף המילה) לומר לך שע"י הצדקה יהיה קרוב לחיים ורחוק מהמוות ככתוב "צדקה תציל ממוות''.

     דרש רבינו משה אלשיך: והיו הדברים האלה... על לבבך, וממילא ושננתם לבניך!

     התחייבות יתר היא הטעות הכי גדולה שרוב האנשים עושים ומונעת מהם לפשט את חייהם.    

     "חרש שוטה וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן" ) משניות ראש השנה ג, ח( , - מכתב ה'תולדות יעקב יוסף': שוטה - זה הלן בבית הקברות (חגיגה ג, ב), דהיינו, שטוב לו שם, בייאוש ובעצבות, טוב לו עם המסכנות שלו.  חרש - זה אדם שחי בהכחשה, ולא מוכן לשמוע שיש בו חסרון.  קטן - שעדיין לא התחיל להבין מה רוצים ממנו כאן בעולם.  שלושת המינים הללו 'אינם מוציאין אחרים ידי חובתן', הם אינם יכולים לעזור לאחרים לצאת מהבלבול שהם נמצאים. ומדוע? כי עדיין לא התחברו אל עצמם, וכל זמן שאינך מחובר לעצמך, כיצד בדיוק תרצה לעזור לאחרים להתחבר עם עצמם?! (נקודות של אור(

דמי תיווך )"ומתוק האור" מעמד הר סיני עמ' תקסג(

     הרב אברהם ישעיהו גריינמן סיפר על אברך אחד, מתמיד גדול, שישב ולמד שלושה סדרים ביום וחי מקצבת כולל.  הוא וזוגתו השתדלו לצמצם בהוצאות ולחיות בצניעות, אולם למרות הכל נגמר כל חודש בגירעון, ולאחר תקופה חובם הצטבר לשמונת אלפים וחמש מאות שקל.  יהיו אנשים שינודו בביטול לשמע גובה החוב ויסכימו להתחלף איתו בשמחה , אך אצל האברך דנן מדובר היה בהרבה מאוד כסף.

     רעיתו היתה לחוצה. מה יהיה? מאיפה ימצא פתאום סכום כזה לכיסוי החובות? היא דחקה בו למצא איזשהו מקור הכנסה. לפחות על חשבון סדר ג' ינסה לעשות משהו. אי אפשר להמשיך כך.  אלא, שהוא התקשה לוותר על סדר ג' שלו. כל כך לא רצה להפסיק ללמוד. " ומה נעשה?" - הקשתה היא - "את החוב מוכרחים לפרוע" . "הצדק אתך. בשביל החוב אני מקבל על עצמי להאריך את סדר ג' שלי בכל יום בחצי שעה. במקום לסיים בעשר וחצי, אשאר עד אחד עשרה. זאת תהיה הקבלה שלי על החוב הזה."

     באותו ערב ניגש אליו אחד מן האברכים והודיע לו שהוא חייב לו כסף. " אתה חייב לי? לא ידעתי שמישהו בעולם חייב לי כסף "... זמנם היה יקר מכדי לבזבז אותו על שיחות חולין, ובירור הענין נדחה לסוף הסדר . באחת עשרה בלילה ניגש אליו האברך. הוא סיפר כי לפני שלושה חדשים חיפש דירה ושמע ממנו על דירה העומדת למכירה. הוא ורעיתו הלכו לראותה והיא נשאה חן בעיניהם, אלא שהצדדים לא השתוו ביניהם על המחיר ולכן ירד הענין מן הפרק. " אתמול בערב העלה שוב הנושא", אמר האברך, "והגענו לעמק השווה. סגרנו מחיר של שמונה מאות וחמישים אלף שקל. זכרתי אותך. הלכתי לשאול רב אם עלי לשלם לך דמי תיווך, למרות שזה לא המקצוע שלך. הוא פסק שודאי עלי לשלם. מגיע לך ממני אחוז אחד, כלומר שמונת אלפים וחמש מאות שקל".  עוד באותו יום הוא שב הביתה כשבכיסו כל סכום החוב! 

ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (כו, ד)  "(ומתוק האור" מעמד הר סיני עמ' תקסד(

     לכאורה פשוט שאם יהיה גשם תתן הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו?  ביאר הסבא מסלבודקא זצ"ל: כוונת התורה לומר, כשם שברור לכל אדם החוק הטבעי שאם יהיה "ונתתי גשמיכם בעיתם" יהיה "ונתנה הארץ יבולה" במציאות, כך על האדם לדעת ולהבין בבירור ש"אם בחוקותי תלכו" אז יהיה "ואכלתם לחמכם לשובע" (אורח חיים, לעסין, עמ' נא(  

     סיפר רבי יוסף פרלמן שליט"א מהר נוף:  גביר מחו"ל זכה להגיע לגיל שבעים, וכדי להודות לה' יתברך על חסדו, החליט לתרום כסף לעשרה אברכים עניים מארץ ישראל, ולפרוע את כל החובות שהצטברו להם.  אולם תנאי אחד התנה האיש, חפץ הוא לתרום דוקא לאברכים שהגיעו לגיל שבעים וחיתנו ילדים.  התקשר האיש ליהודי מארץ ישראל, וביקשו שיכין לו רשימה של עשרה אברכים כנ"ל. היהודי הודיע מיד לידידנו מחו"ל, שהדבר עומד להסתכם בכמה מיליוני שקלים, היות ובארץ ישראל מנהג בעלי בתים חשובים הוא ליתן טבין ותקילין למציאת זיווג הגון.  הגביר היסס, ואמר שיחשוב ויחשב האם באפשרותו ליתן סכום כזה. לאחר ימים ספורים התקשר האיש כדי לאשר את הנתינה ולהתחיל את ביצוע העסקה.

     היהודי מארץ ישראל בירר ומצא שבכולל פוניבז' משלמים סכום מועט ביותר, ולכן הלך לרב הרשקוביץ מכולל פוניבז', וביקשו שייתן לו רשימה של עשרה אברכים שחיתנו ילדים והגיעו לגיל שבעים.  הרב הרשקוביץ חקר ובדק, והביא רשימה של עשרה אברכים, שנראו לו מתאימים לקריטריון הנדרש.  הגביר ביקש להיפגש עם האברכים כדי לדבר 'תכל'ס', ולהגיע הלכה למעשה לקיום העסקה.  כשנפגשו, החל הלה לראיין את אחד האברכים. הוא שאל את האברך כמה ילדים חיתן, וענה לו האברך שחיתן כך וכך בנים וכך וכך בנות. "נו", שאל הגביר, "וכיצד הם שורדים, בהתחשב בכך שלא יכולת לסייע להם?" "ברוך ה', כולם מסודרים", ענה האברך, "לחלק מהם יש דירות במרכז, ולחלק במקומות מרוחקים, אבל העיקר שלכולם יש קורת גג" . "וכעת ניגש לשאלה המכרעת", אמר הגביר בכובד ראש, "כמה עשרות ומאות אלפי שקלים אתה חייב עדיין לגמחי"ם או לבנקים, למשכנתאות וכדו' ?" "אין לי כלל חובות", אמר האברך, והותיר את הגביר המום ומשתאה. "זכיתי ב"ה לחתן את ילדי, וכבר סיימתי לשלם את חובותיי. כעת אני שקוע בלימוד, בלי חובות שמעיקים ומטרידים את הנפש".  תמה הגביר: "הכיצד?? האם כבר הקדימני אי מי בחיסול חובותיך?" " לא", ענה האברך, "הייתה לי סיעתא דשמיא מיוחדת בחתונה של כל ילד. לקראת החתונה של הילד הראשון קבלתי ירושה. בנישואי הילד השני נתן הצד השני את מרבית הכסף, ובשלישי נשאר לי מחסכונות ישנים. כך אצל כל אחד ואחת."  ומה מאוד הופתע הגביר, שכמעשהו בראשון כן מעשהו בשני ובשלישי וכו', עד שלא מצא מתוך הרשימה אף אברך אחד שזקוק לסיוע בפירעון החובות!

     הרב פרלמן הוסיף, בסיימו לספר את הסיפור, ששמע מאחד הגדולים שמצווה לפרסם סיפור זה, למען ידעו דורותיכם כי לא על המשכורת יחיה האדם, כי אם על מוצא פי ה' יחיה האדם. והמקדיש עצמו לעבודתו יתברך ימצא עושר וכבוד. 

 




ט"ו תמוז ה'תשע"ט




דרך העולם שמי שהוא עשיר מייחסים לו כל המעלות הטובות שהוא פקח ונדיב וגאון וכו', אף דברים שאין בו כלל, וכתב השל"ה בדרך מליצה שזה מרומז בפסוק: וֶכֶסף וָזָהב יְרֶבּה לך, אז כּל אֶשׁר לך יְרֶבּה - כל המעלות הטובות ירבו בך ... וביאר בזה הגאון רבי וואלף באסקאוויטץ את שאילת חז"ל במשנה: 'איזהו עשיר', וכי מה השאלה, מי שיש לו רוב נכסים הוא עשיר, אלא הכוונה שכיון שנתרבו נכסיו נתרבו בו כל שאר המעלות, לכן הוא שואל איזהו עשיר בלבד בלי שיהיה גם חכם וגאון בתורה וכו', לזה הוא אומר השמח בחלקו ששמח במה שחנן אותו הקב"ה)ילקוט הגרשוני(

     דרכו של עולם לבקר ולשפוט את הזולת, לפיכך הורתה התורה – שפטים ושטרים – אותה מדת בקורת שהנך מפנה כלפי אחרים – תתן לך– תהיה מכוונת כנגד עצמך, וכשם שהנך תובע מהזולת שיהיה ירא ושלם, כך לפחות תנהג כלפיך לדרוש מעצמך אותה דרישה לשלימות. (תולדות יעקב יוסף)

     דרכי ה' נסתרות,  לא כל מה שנראה לך טוב זה באמת וכן להיפך.

     דּרַך כּוֹכָב מיַּעֲקֹב ְוגוֹ' אוֹי מִי יִחיֶה משּמוֹ אֵ -ל. (386 ( בגימטריא דוד בן ישי, שהוא הכוכב שידרוך מיעקב וינקום באומות. (ר"ש מאוסטראפליא(

 אם בחקותי תלכו" (כו, ג ". )אור דניאל(

     בספר "אוצר המדרשים" מסופר על רב כהנא שנפקד בבן לאחר שנים רבות. כשהיה הילד בן שלוש אמר רב כהנא לאשתו: "צריך לקחת את הילד למלמד ". אמרה האישה "אני לא יכולה בלעדיו... תביא את המלמד אלינו.  הוא יקבל כאן חדר ואני אבשל בשבילו, והוא יאכל וישן כאן".

     הלך הרב כהנא ומצא בשוקי טבריה את רבי אליעזר זעירא, עליו מסופר שלבש שחורים כי התאבל על ירושלים. חבריו רצו לנדותו בטענה שזו גאווה, אבל לאחר שראו שהוא תלמיד חכם – עזבוהו לנפשו.  ישב רבי אליעזר ועשה ציציות.  שאל אותו רב כהנא: "יש לך אשה וילדים?" ענה "כן". "היכן הם?" " אשתי זו התורה והילדים הם המצוות". ענה רבי אליעזר.  ראה רב כהנא שכך והביא אותו להיות מלמד לבנו. לימד אותו עשרים ושמונה שנה, בא לרב כהנא ואמר לו "לימדתי את בנך את כל התורה כולה . סיימתי את תפקידי”/

     יצא הבן לשוק של טבריה והתפעל ממה שראו עיני ניגש למוכר משקים וביקש לשתות כוס מים.  ענה המוכר "בבקשה, אך קודם תשלם ".אמר הבן "אבל אין לי כסף!" " אם אין כסף אין מים!" ענה המוכר.  אמר לו הבן "אני בנו של רב כהנא!" ענהו המוכר "ואני נכדו של יעקב אבינו... מים מקבלים רק תמורת כסף".  חשב הבן ואמר "אני יודע את כל התורה כולה!"  ענה המוכר "יופי, אך כדי לשתות צריך לשלם!"

     חזר הבן הביתה ואמר שהוא יוצא "לעשות כסף" כי זה מה שהאנשים מעריכים.  נתן לו אביו יהלום גדול ואמר לו "צא מחר לשוק, ומאחר ואתה לא מבין כ"כ במסחר, תסתובב בשוק ותשאל על המחירים שיציעו לך. אל תמכור עדיין את היהלום. בערב תספר לי על ההצעות ואז נחליט למי למכור".  יצא הבן לשוק והגיע לרחוב הסנדלרים, שאל אותם "כמה אתם מציעים עבור היהלום?"  ראו הסנדלרים את היהלום והתפעלו מגודלו והציעו מאה זהובים.  משם המשיך לשוק הרצענים והציע אותו להם. הביטו הרצענים ואמרו "נשלם לך עבורו אלף זהובים!" בשוק הטבחים הציעו לו תמורת היהלום חמשת אלפים זהובים.  בסוף היום הגיע לשוק היהלומנים. היהלומנים לא ראו מימיהם אבן כ"כ גדולה והציעו לו מיד מיליון זהובים! חזר בערב הביתה וסיפר לאביו על סיורו ותוצאותיו . אמר לו אביו "אני לא מבין! הרי הציעו מגוון מחירים, מי באמת צודק, הסנדלרים או היהלומנים? " ולמה בשוק הסנדלרים הציעו לך רק מאה?"  ענה הבן "פשוט מאוד, הם לא מבינים באבנים יפות. כדי לדעת מה ערכה האמיתי של האבן, צריך ללכת למקום שבו מבינים באבנים, רק בשוק של היהלומנים ". אמר לו רב כהנא: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. צריך ללכת למי שמבין בסחורה המדוברת, ולשמוע ממנו בכמה הוא מעריך אותה. אתה יצאת לשוק והסתובבת בין אנשים שעסוקים כל היום ב‘לעשות כסף‘ ושמעת מהם שהם לא מעריכים את כל התורה כולה, כי הם לא מבינים בתורה.  מחר תצא איתי לישיבה שם הם יודעים להעריך סחורה זו ואז תראה כמה היא שווה בעיניהם.






י"ד תמוז ה'תשע"ט



דרושה תעוזה להגיע לפסגה וחכמה להישאר בה.

     דרך האדם שנמשך הוא אחר סביבתו, במיוחד בשנותיו הצעירות.

     דרך העולם הוא כאשר אחד כועס על חברו שעשה לו איזה עוולה, המנהג הוא לעכב הכעס עד ערב יו"כ ואז מתפייסים ביניהם, אך זו אינה דרך נכונה, כי האדם צריך למחול לחברו קודם השינה באותו יום שעשו לו דבר שאינו הגון, ואם חטא נגדו במשך הלילה צריך למחול לו קודם שנעשה אור יום, וזה הפירוש "זה האשה אשר תקריבו לה'" איך תעשה נחת רוח להשי"ת "כבשים בני שנה" לכבוש כעסכם בלבכם עד שנה שהוא יום כיפור, לא תעשו כן, אלא "שניים ליום" פעמיים ביממה, "את הכבש האחד תעשה בבוקר" מה שחטא נגדך בלילה תמחלו לו בבוקר, ומה שחטא ביום תמחלו לו בין הערבים כשהולך לישון אחרי מעריב, וזהו שנאמר "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

     דרך העולם לברך מיד בבקרו של יום ברכת שהכל נהיה בדברו על קפה ורמז יש בדבר, כי משקה זה נעשה ממים רותחים וחלב קר, מסוכר מתוק וקפה שהוא מר בטבעו שחור ולבן, להורות לאדם מיד בתחילת יומו - איזה מקרה שיארע לך בחמימי או בקרירי, מתוק או מר, 'שהכל נהיה בדברו' - בדבר ה'.

החסד שהציל (פניני עין חמד, גיליון 591)

     להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב יצחק אמסלם, מורה הוראה בבית-שמש ששמע אותו מכלי ראשון, מאותו אדם אשר בדידו הווה עובדא. יש בסיפור זה ללמדנו כי כאשר האדם עושה חסד עם הזולת, למעשה יותר עושה חסד עם עצמו ושעושה עם זולתו . או כפי שאמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו…!

     התאריך בו אירע סיפורינו הוא י"ב אייר ה'תשע"ו, יום שישי. מיודענו חוזר בשעת הצהריים לאחר מספר שעות בהם טייל עם ילדיו.  מאחר ומיודענו מוצא את פרנסתו מעבודה בלילות, הרי שטיול עם ילדיו דורש ממנו משאבים עצומים. לאחר שהחזיר את ילדיו לביתו, הרגיש כי צריך הוא לנוח ולפיכך ביקש הוא לנוח קמעא.  לאחר מחשבה קצרה, החליט כי המקום המתאים ביותר בו יכול למצוא לעפעפיו תנומה, הוא בבית אחותו. שכן ילדיו לא יפריעוהו משנתו ולא יהיה מי שיטריד את מנוחתו. וממחשבה למעשה. מיודענו מניע את רכבו ויוצא לנסיעה האורכת דקות ספורות, מגיע לבית האחות. שם עולה על יצועו ונרדם...

     חלפה שעה וחצי והנה צלצול טלפון טורדני מעירו. הוא מביט על צג הטלפון הנייד וביקש לראות מיהו האדם המתקשר אליו. על הצג מופיע שם של אחד השכנים . "מעניין מה הוא רוצה ממני?", תוהה. והוא עונה לשכן. " הלו, מה שלומך אברהם (שם בדוי)?". השכן בצד השני עונה בקול מגמגם. "אני מצטער. תהיתי האם תוכל לעשות לי טובה... ".  מיודענו מסתקרן ושואל: "במה מדובר?". והשכן עונה כי לצערו הוא סובל מפצעים בפיו. ומתקשה הוא לאכול ולשתות.  ידוע כי ישנה רפואה טבעית עבור מחלה זו, והיא - שתיית חלב עיזים. באותם רגעים מפאת סיבה כלשהי השכן לא יכל לנסוע ולהביא חלב עיזים.  הוא שואל את מיודענו האם יוכל לעשות עבורו טובה גדולה ועצומה! ויביא לו חלב עיזים טרי מהמושב הסמוך . משמעות הדברים היא שעל מיודענו לרדת לרכבו, לנסוע נסיעה קצרה, לרכוש את החלב, להביאו לשכן ורק אז יוכל להמשיך בשינה. אבל מיודענו עייף. עייף מאוד... מה יענה? מה יעשה?  השכן שראה כי מיודענו מתמהמה הבין את פשר השתיקה ומיד אמר: "תראה, אני בהחלט אבין אותך אם תסרב. ברי לי שאין זה קל עבורך. בייחוד כאשר הינך זקוק לשינה בשעות היום כדי להחליף כח".

     המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע הייתה בעיצומה. מחד גיסא, מיודענו ממש רוצה לעזור לשכנו ולהביא עבורו חלב עיזים. בכך גם יוכל לעזור לו למצוא מזור למחלתו. פצעים בפה אינה בעיה של מה בכך.  אולם מאידך גיסא, היצר הרע לוחש באוזנו: "אתה עייף... אתה חייב את שעות השינה לעצמך. ובכלל, היום הגדלת לעשות. הרי הוצאת לטיול את ילדיך ." ומוסיף הוא ללחוש באוזניו: "אל תדאג, שכן אחר יעשה עבורו את הטובה והוא ישיג את החלב. הוא יסתדר גם בלעדך! " . במלחמת היצר הפעם גבר היצר הטוב. הוא פונה לשכנו ואומר: "אל תדאג, אתה יכול לסמוך עליי. אני אביא לך את חלב העיזים עבורך!".  למשמע דברים אלו, השכן בירך אותו בכל הברכות הכתובות בתורה ומיודענו קם, לוקח את מפתחות הרכב ויורד למטה כדי למלא את משימת החסד שנטל הוא על עצמו.

     כשהוא מגיע לרכב ופותח את הדלת - ואז חושכות עיניו.  בנו הפעוט נמצא שם! הוא שכח אותו! הוא לא הוריד אותו כשהחזיר את ילדיו לביתו לאחר הטיול. למעשה חלפה שעה וחצי מאז שהוא שכח אותו ברכב.  בחסדי שמים מרובים מצבו של הפעוט היה טוב למדי יחסית לעובדה בה שהה ברכב סגור פרק זמן כה ארוך. הוא מיד הוציאו מהרכב, נתן לו לשתות והמתין דקות אחדות כדי שהוא יתאושש. פרצופו היה מעט אדום אבל היה זה סביר בהחלט בהתחשב בעובדה שהוא נרדם ברכב לפרק זמן . מה הוא אכן קיבל את בנו במתנה. אין ספק שאלמלא נענה לאותו שכן, היה בנו נשאר עוד זמן מה ברכב, ומי יודע אם לאחר מכן היה ניתן להצילו. ..


כעת עלינו לשאול את עצמנו - מי הציל את מי? מיודענו את השכן או השכן את מיודענו.  אין ספק, ממצוות החסד לא מפסידים לעולם!!!








י"ג תמוז ה'תשע"ט




 דקדוקי עניות, כבר לימדונו חז”ל, קשים מעניות!

     דרגות רבות יש בעניין מסירותם של הבעל והאישה זה לזו. וככל שמסירות זו גדלה והולכת, כך גם מתקדש הבית כולו, וכך גם יקל על ההורים לחנך את ילדיהם במידות מוסריות. כשהצאצאים רואים את אביהם ואימם מתמסרים האחד לרעהו, אין לך חינוך טוב מזה!

     "דרור" – מלה קטנה ומופלאה. מלה שאין לה אח ורע במקרא. משום שאין אח ורע לרגע "יובל" שכזה. לא במקרא ולא במציאות חיי האנושות עצמה.

     דרושה חכמה כדי להבין חכמה.

כשכתבה מחוללת צונאמי (שיחת השבוע, גליון 1690)

לפני כשלושה שבועות עמדו בני משפחת גברא מול המצבה של האם ג'מילה (יפה) גברא בהר הזיתים ועיניהם דמעו מהתרגשות. שבעים ואחת שנים חיכו לרגע הזה. כמה מילים בסוף נוסח המצבה סיפרו את הסיפור: "נקברה ללא מצבה בכ"ה תשרי תש"ח עקב חלוקת הארץ. בחסד ה' זכינו צאצאיה להקים מצבה על קברה".

בני המשפחה זכו לרגע הזה בזכות כתבה שקראו במדור הזה, לפני כמה חודשים. בכתבה סופר על פועלו של הרב מרדכי מוטולה מבני-ברק, האיש שמקדיש את חייו לאיתור קברים בהר הזיתים. הקריאה הציתה בלב בני המשפחה זיק של תקווה. הם צלצלו אל הרב מוטולה ומשם החלו הדברים להתגלגל עד איתור הקבר והקמת המצבה.

נדהם מהתפוצה

משפחת גברא היא אחת מתוך עשרות משפחות, מהארץ ומהעולם, שגילו את מקום קבורת יקירם בעקבות אותה כתבה. "נדהמתי לחלוטין מהתפוצה העולמית, הענקית בכל קנה מידה, שיש לגיליון שלכם", סיפר הרב מוטולה. "בעקבותיה, מה שקרה במרכז המידע של הר הזיתים היה פשוט צונאמי. כל שלוש דקות הגיעה פנייה חדשה. רוב הפניות קיבלו מענה מיידי, ואחרות הצריכו מסע בלשי, שבמקרים רבים הניב תוצאות חיוביות".

הרב מוטולה הופתע לראות מאין באו הפניות. "הטלפונים זרמו מכל העולם ממש. היו שאמרו כי הם מחפשים את קבר יקירם יותר מחמישים שנה, וכבר נואשו מהסיכוי לאתרו". לדבריו, כל פנייה קיבלה את מלוא תשומת הלב, מתוך הכרה בחשיבות המשימה: "אין לתאר את השמחה העצומה של בני המשפחה כשהקבר מתגלה. זה סוג של גאולה בעבורם, שיש להם קבר להתפלל בו".

פעם ראשונה מתש"ב

הצונאמי, מתברר, לא פסק גם בשבועות שאחרי הפרסום. הרב מוטולה מתעד הכול בפנקסים אישיים. הוא עובר על רשימות הפונים אליו מפרסום הכתבה. "הנה פנייה מטורונטו, וכאן מבלגיה", הוא מציין.

בעבורו כל אדם הוא עולם ומלואו: "הייתה משפחה שביקשה לאתר קבר של בחור שנפטר בצעירותו, בשנת תש"ב. בחסדי שמים הקבר אותר. אחיו בן ה-82 זכה לעלות בפעם הראשונה לקברו. אין לתאר את שמחתו. זה היה מרגש מאוד. המשפחה כבר טיפלה בהקמת המצבה, והנה הנפטר זוכה שבני משפחתו יעלו על קברו ויכבדו את זכרו".

הסבתא רבתא נחשפה

סיפור רודף סיפור. "הייתה משפחה שפנתה בבקשה לסייע באיתור קבר הסב, ובעקבות החיפושים מצאתי גם את קברה של אם הסב, שלא ידעו עליה כלל. המשפחה הופתעה ולא הפסיקה להתפעל ולהודות על התגלית. כולם עלו יחד למקום ואף הקימו מצבות חדשות על קברי ראשי המשפחה".


רוב השיחות התנקזו למרכז המידע של הר הזיתים. "מפעילי המוקד לא ידעו את נפשם לנוכח ההיקף המדהים של הפונים. אחת הפניות המפתיעות התקבלה מאוסטרליה. אישה ביקשה לסייע לה באיתור קבר סבהּ. אחרי בדיקות אותר הקבר בהר המנוחות דווקא", מחייך הרב מוטולה.














אם אנחנו לא יודעים 'מה יש לבכות בתשעה באב', אנחנו צריכים לבכות על זה שאנחנו לא יודעים על מה לבכו


     בלי סקרנות אין התקדמות (שמואל אייזיקוביץ)


     בשל מחשבות על זקנה, אין אנו נהנים מהבחרות.

     האבל שלנו על העבר, הוא זה שמבטיח את קיומנו העתידי. העובדה שאנחנו מסרבים לשכוח, היא סוד קיומנו!   

מהפך בלבבות  (על-פי 'עבד המלך')

היהודי ניצב בפתח חדרו של רב העיר, בגדיו מוכתמים בחלמוני וחלבוני ביצים. "רבי", רעד קולו, "זה עתה חוויתי את פגיעתו הרעה של המלשין!".

בדמעות רותחות תיאר האיש את שאירע. הוא בא מהכפר הסמוך ובידו סל מלא ביצים, למוכרן בשוק. עם כניסתו לעיר פגע בו המלשין.

פניו של הרב נפלו למשמע זהותו של התוקף. זה היה איש רע-מעללים, שהטיל את חיתתו על בני המקום. כל מי שעמד בדרכו קיבל עלילה שהוגשה לשלטונות, ומצא את עצמו מסובך בחקירות ובמשפטים. קרבנותיו נאלצו לנשוך שפתיים ולתת לו את מבוקשו.

היהודי ניסה לחמוק מהמלשין, אך הלה חסם את דרכו והניח את ידיו על סל הביצים. הרמז היה ברור: הסחורה הזאת שייכת לי.

באין ברירה נאלץ היהודי לשאת את הביצים אל ביתו של המלשין. שם העז וביקש בשפה רפה את מחירן. בתגובה תפס המלשין את סל הביצים והטיח את כל תכולתו באיש האומלל.

"אני מבקש לזַמן אותו לדין תורה אצל הרב!", חתם היהודי את דבריו.

פניו של הרב התכרכמו למשמע התיאור הקשה. הרב ציווה על משמשו לצאת מייד ולזַמן את המלשין לדין תורה, מול תביעת הממון שהוגשה נגדו.

"מה?!", נהם הלה כחיית טרף למשמע דברי השמש. "לבוא לדין תורה?! צא מביתי מייד!", שאג בחמת זעם והניס את המשמש ממפתן דלתו.

המשמש חזר ובפיו תשובת הנתבע. "גש אליו שנית", הורה הרב בפנים חמורות סבר, "ואמור לו שאם לא יציית ויתייצב כאן מייד – ינודה מקרב הקהל!".

גם הפעם נפלו האזהרות על אוזניים ערלות. האיש גיחך בלעג למשמע האיומים, וכאשר המשמש חזר בשלישית על דבריו, התחלפה הזחיחות של המלשין בחימה גדולה. הוא הסתער על השמש והיכה אותו מכות נמרצות.

באה השבת. המלשין הקפיד לפקוד את בית הכנסת מדי שבת בשבתו. כעת עמדו איומיו של הרב למבחן. המלשין סימן לגבאי להעלותו לתורה, וזה לא העז לסרב לבקשתו. אלא שאז, בטרם בירך את הברכה, עלה הרב אל הבימה והוכיח אותו נמרצות: "רשע שכמותך! מסרב לדין תורה ומעז לעלות לתורה?!".

פני המלשין חוורו. בלי אומר ודברים ירד מבימת הקריאה, ופסע בשתיקה אל מקומו. תחילה כבש את כעסו, אולם כשהתיישב במקומו סינן בזעם: "אני אנקום בו!".

עברו כמה ימים והרב כובד בסנדקאות בברית מילה בכפר סמוך. הרב יצא לדרכו, מלוּוה בשניים מתלמידיו, אחד מהם רבי נחום לעווי משאדיק. באמצע הדרך זיהו התלמידים ממרחק את המלשין רוכב על סוסו ודוהר לעברם. "רבי!", קראו התלמידים בחרדה, "המלשין מבקש לפגוע בנו!".

הרב ביקש מהעגלון לעצור את העגלה. הוא ירד ממנה, עמד בלי ניע שקוע במחשבותיו. רגעים ארוכים חלפו, כאשר המלשין והרב עומדים זה מול זה בלי אומר ודברים. ואז החל המלשין להצעיד את סוסו לעבר הרב.

ליבם של התלמידים החסיר פעימה. המתח היה גדול. האם יממש האיש השפל הזה את איומיו ויהין לפגוע ברבם האהוב?

ואולם למרבה ההפתעה עצר הרוכב, ירד מסוסו, ניגש אל הרב ובמבט מושפל אמר: "האם תרשה לי להכות את תלמידיך?".

"חס וחלילה!", הזדעק הרב.

"מכה אחת קטנה", התחנן האיש בנימה כנועה, שלא אפיינה את דיבורו הבוטה.

"בשום פנים!", פסק הרב בהחלטיות.

"יריקה כלפיהם!", הפציר המלשין.

"לא בא בחשבון", חתם הרב את הדיון המוזר.

פתאום פרץ האיש בבכי. כל גופו היטלטל ברעד בלתי-נשלט. "רבי", נקטע קולו, "מחל לי על הצער ועוגמת הנפש שגרמתי לך!".

"עליך לשלם על הנזק שגרמת ליהודי. פייס אותו על הבושה שגרמת לו, ואז אסלח לך!", נענה הרב.

האיש הוציא מכיסו עשרה רובלים, נתן אותם לרב ואמר: "אנא, תנו זאת ליהודי כפיצוי על הנזק שנגרם לו. את העודף ישמור אצלו, תמורת הצער שהצטער". הרב ניאות ומחל למלשין.

הרב ותלמידיו המשיכו במסעם לברית המילה. "מה אירע שהמלשין הפך את עורו ונתקף הרהורי חרטה?", שאל רבי נחום.

הרב השיב: "למדתי מרבותיי שאין מצוקה שפתרונה אינו מצוי בתורתנו הקדושה. עלה במוחי הפסוק 'כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם'. התחלתי לפשפש בתוכי: אולי גם בליבי יש שנאה כלפיו? התחלתי לנסות ללמד זכות עליו, כדי להפיג את כעסי עליו. מן הסתם גדל בסביבה רעה. אולי התכוון לשלם ליהודי על הביצים, אלא שנתקף זעם בלתי-נשלט. ושמא ניסוח הזימון לדין תורה היה חריף מדיי. ואולי טעיתי כשביישתי אותו ברבים בבית הכנסת.

"מרגע לרגע הצטברו בדעתי דברי סנגוריה על המלשין ועל נסיבות חייו. הכעס שהיה בליבי עליו התחלף בחמלה. בעקבות זאת התרכך גם ליבו והוא פנה אליי באהבה ובחיבה".

שאלו רבי נחום: "אם כן, מדוע רצה להכותנו?".


השיב הרב: "מפני שאתם לא עשיתם כמוני אלא הוספתם לחשוב עליו רעות. אילו הייתם מתאמצים ללמד עליו זכות – אין לי ספק שגם כעסו עליכם היה נעלם".





 י"א תמוז ה'תשע"ט


אמר הרה"ק מסדיגורא זי"ע: בספרים הקדושים נאמר שלעתיד לבוא עם ביאת הגואל, יהפכו ימי האבל לחגים ומועדים: שבעה עשר בתמוז יהיה יום ראשון של חג, ותשעה באב יום האחרון של חג, ושלושת השבועות ימי חול המועד, אבל אני אומר לכם, שברגע שהגאולה תבוא ומשיח יבוא ויגאלנו, אז תשעה באב יהיה יום ראשון של חג, וי"ז בתמוז שלאחריו יום האחרון, ופרק זמן שבינתיים יהיה חול המועד ...

      הפסיקו לחיות למען העתיד ונסו לחיות למען ההווה. נראה כאילו העתיד מחזיק בחירות, אבל החירות האמיתית נמצאת בדיוק כאן, ובדיוק עכשיו.  אם אינכם חופשיים – אם אינכם נהנים מהכאן ומהעכשיו – אז העולם מלגלג עליכם: לחירות יהיה טעם של עבדות, ולעבדות טעם של חירות.


    חכם אחד עבר על אדם אחד. אמר לו: היאך חריצותך בעולם?  אמר: אני רודף אחריו. אמר לו: והשגת ממנו דבר?  אמר לו: לא, כי אם מעט מזעיר.  אמר לו: אם לא השגת מהעולם הזה, שאתה רודף אחריו, כי אם מעט מזעיר - מה תשיג מהעולם האחר, שאינך רודף אחריו???  (שלמה אבן גבירול, מבחר פנינים)


     כשילדים אינם מחונכים לשמוע בקול הוריהם-  לבסוף ישמעו ההורים לקול ילדיהם.

מידה כנגד מידה (קול ברמה" – גליון 284(

     סיפר הרב נחום כהן שהעיד ששמע מפי הרב שמעון אליהו שלזינגר זצ"ל, שהתלווה יום אחד אל הצדיק רבי שלומק'ה מזוועהיל (יומא דהילולא כ"ו אייר). והנה, ניגש אליו לפתע יהודי ומספר לו, בבכי רב, שהוא חשוך-ילדים מזה זמן רב . אשתי הגיעה למצב כזה שהורתה לי לבקש ברכה מהרבי,  ואמרה שאין לי מה לבוא הביתה בלי הבטחה מהרבי שיוולדו לנו ילדים. אני מבקש שהרבי ירחם עליי, ויבטיח לי זרע של קיימא", בכה היהודי.

     האדמו"ר הרהר לעצמו כמה דקות, ואחר סיפר הרב נחום כהן שהעיד ששמע מפי הרב שמעון אליהו שלזינגר זצ"ל , שהתלווה יום אחד אל הצדיק רבי שלומק'ה מזוועהיל. כך אמר: "תראה, אתה מבקש ממני שאבטיח לך. אני מוכן, אבל בתנאי שגם אתה תבטיח לי כמה דברים". כמובן שהיהודי נתן את הסכמתו לעיסקה, ועוד בטרם שמע מה הן דרישותיו של הרבי, אמר 'הן'. ואז אמר לו הרבי : שמעתי עליך שהינך 'ראש המדברים' במקווה, וסביבך מתרכזים רוב היהודים שם. אני רוצה לבקש ממך שבלכתך למקווה, אל תדבר. ושנית, שמעתי שהדיבורים שלך אינם מסתיימים במקווה,  אלא גם כאשר אתה מגיע להתפלל בבית הכנסת, אינך מהשומרים על שתיקה מוחלטת... ונחשב כאחד הדוברים הראשיים. אם תבטיח לי שתפסיק לדבר במקווה ובבית הכנסת, אני מבטיח לך בן זכר. כמובן שהיהודי קיבל על עצמו את הדבר, ואלה שנפגשו עימו במקומות הנ"ל לא ידעו מה קרה לו... הם התרגלו לראותו מדבר ומדבר, והנה לפתע הוא שותק כדג. אבל, כבר אמרנו, מה לא עושים בשביל לזכות לזרע של קיימא?... ולכן, למרות שהסתכלו עליו כעל מי שירד מדעתו, המשיך לשתוק.


     ויהי לתקופת השנה התקיימה הבטחתו של הרבי ונולד לו בן זכר. הרבי מזוועהיל התכבד בסנדקאות, ולאחר מכן שאל האב המאושר את הרבי איזו 'מידה כנגד מידה' יש בשתיקה ולידת בן זכר? והרבי השיב בדברים מחודשים:  מובא בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א שהקב"ה קוצב לכל אחד את מידת ההנאות שייהנה כאן בעולם הזה. בזמן שהינך מדבר במקווה ובבית הכנסת את דיבורי החול, הינך ממלא את קצבת ההנאה שהקב"ה הקציב לך, ולא נשארת לך יותר זכות ליהנות מההנאה להיפקד בזש"ק. כאשר הפסקת לדבר, ואז לא נהנית יותר מכך, אפשר היה לספק לך את ההנאה הזאת..








 ט' תמוז ה'תשע"ט


פרשת בלק

     אין הגורל מבדיל בין משפחת אצילים לזרע פשוטי-עם... בין אדוק למתבולל. אף אם משתמשים אנו בבבל של לשונות, אף כי תושבי ארצות נפרדות אנו, אף אם שונים אנו במראנו... אף אם חיים אנו במערכות כלכליות שונות ובתנאי קיום בלתי-שווים – האחד דר בארמון-מלכים והשני במערה עלובה – גורל כולנו אחד הוא. כשמכים את היהודי במערה, מצב ביטחונו של היהודי העומד בחצרות-מלכים נפגע. "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ד, יג)

 

     אין לנו מושג, כמה מלה אחת קטנה כזו והתייחסות זוטרית גרידא עשויות לחזק ולעודד. זו תרופת פלא שבכוחה להזרים חמצן רגשי רב תועלת עבור כל אחד ואחד.

 

    איש האמונה לא מסתפק בידיעה שכלית - פילוסופית שיש א-לוקים, אלא מנסה לפגוש את א-לוקיו באופן פנימי בכל מערכות החיים, "להרגיש" אותו ולהתדבק בו. "שעיקר הדעת,  שידע את ה' יתברך בליבו ולא במוחו לבד. היינו, שימשיך ויקשר את הדעת, לתוך הלב" (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי עצות(.

 

   .  בלעם? שרצה לבלוע את עם ישראל.

 

     בעל ה"אמרי אמת" נשאל מדוע מסרב הוא לעלות להר הזיתים, השיב: "אנו מאמינים, שמשיח צדקנו יכול לבוא בכל רגע, ושנו חכמים כי בשעה שמשיח יבוא, יעמוד על הר הזיתים וייבקע כל ההר, אם כן, הרי יכול להיות שבאותו רגע שאמָצא על ההר - יבוא המשיח, ואני רוצה לראות בגאולתן של ישראל".

 

     בפסוק "מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" יש ו' תיבות,  כנגד 6 מקדשות שהיו לישראל: גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית-ראשון, בית-שני (בעל הטורים(.

 

     דרך העולם לברך מיד בבקרו של יום ברכת שהכל נהיה בדברו על קפה ורמז יש בדבר, כי משקה זה נעשה ממים רותחים וחלב קר, מסוכר מתוק וקפה שהוא מר בטבעו שחור ולבן, להורות לאדם מיד בתחילת יומו - איזה מקרה שיארע לך בחמימי או בקרירי, מתוק או מר, 'שהכל נהיה בדברו' - בדבר ה'.

 

     הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע אמר, מפני מה ברא הקב"ה את האדם עם תכונה של שכל עקום, שהרי עבודת האדם הוא להתגבר על התכונה של השכל העקום וליישרו, אך עצם הבריאה תמוה לכאורה למה לא נברא לכתחילה עם שכל ישר, ותירץ, כי צריכים את השכל העקום כשבאים לדון לכף זכות, שאז צריכים לחשוב אפילו סברות עקומות – העיקר לדון את השני לכף זכות...

את שבתותי תשמורו (כו, ב) ['אוצרותיהם אמלא'],

     סיפר הרה"ג מנחם עזרא אברמסקי זצ"ל, בנו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בעל ה'חזון יחזקאל ': "מילדותי הייתי רגיל לראות את אמי הרבנית ע"ה, נוהגת להכין את כל צרכי השבת כבר ביום חמישי. תמיד כאשר היו נכנסים הביתה בליל שישי, חשו היטב באווירת השבת הממשמשת ובאה. המפה הצחורה כבר היתה פרוסה מבעוד מועד על השולחן, כלי השבת היו מוצבים ומסודרים על מקומם, ריח התבשילים נדף מהסירים העומדים על הגז במטבח, הכל עמד מוכן ומזומן לכבוד השבת.  אני עצמי באופן אישי, מעולם לא ראיתי בכך הנהגה יוצאת דופן, שכן הורגלתי לכך מעודי, אך כאשר התארסתי, וכלתי באה לראשונה ביום חמישי בלילה לבית הורי, וראתה כי הכל כבר מוכן לקראת שבת – השתוממה, וציינה לשבח בפני את המנהג המופלא הזה. שיתפתי את אמי בדברי הכלה. אמא ע"ה ביקשה שנשב, והיא תספר לנו מה עומד מאחורי ההנהגה הזו, שהיא מקפידה עליה כה באדיקות.

 

     "סבי הגאון הרידב"ז זצ"ל, שמש כרבה של צפת. בהיותו צעיר חלה אנושות, ומצבו הלך והחמיר מיום ליום, עד שבאחד הימים איבד את הכרתו. הרופאים הודיעו כי מצבו קשה, ונותרו לו שעות בודדות בלבד לחיות. בני המשפחה והמקורבים נאספו סביב מיטתו, קראו פסוקי יחוד, כשבסתר לבם קיוו שהנורא מכל לא יקרה...  לפתע, לתדהמת בני המשפחה, התעורר הרידב"ז מעלפונו,  פתח את עיניו וסובב את ראשו לכיוון העומדים בסמוך אליו. היה נראה כי הוא שרוי בחרדת קודש ובהשראה מיוחדת.  לאחר שנח מעט והתאושש, החל לספר את אשר ארע עמו בשעה שׁשכב ללא הכרה...

 

     בחלומו, ראה את עצמו עומד בפני בית דין של מעלה. והנה התחילו לדון עליו האם להשאירו בחיים אם לאו. פתאום הוא שומע את הכרוז יוצא למעלה ומכריז את גזר דינו: 'הגיע זמנו של יעקב דוד בן זאב להפטר מן העולם'. אך לפני כן נמנו וגמרו לקרוא לבעל הדין עצמו, כדי להשמיע את טענותיו, שמא יש לו יכולת ללמד זכות על עצמו להשאירו בחיים. פתח הרידב"ז וטען, כי מחמת היותו רב העיר צפת עליו להשאר בחיים, כיון שכל יסודות ההלכה והקדושה של העיר תלויים על צווארו; מקוואות, עירובין, שמירת שבת וכדומה, ובאם יסתלק, תישאר העיר בלי מגן ושומר ראוי על צרכי הדת שלה . בית הדין דנו בתוכן טענתו, והכריעו שטענה זו אינה מספקת דיה, משום שגם רב אחר שימונה במקומו, יוכל לפעול כמותו באותה מתכונת, ואין חובה משום כך להשאיר דווקא אותו בחיים.  שוב שאלוהו בבית דין של מעלה, אם יש לו זכות נוספת ללמד על עצמו? והשיב הרידב"ז שהוא עוסק כעת באמצע חיבורו 'נימוקי הרידב"ז' על הירושלמי, ובאם יסתלק מן העולם בטרם עת, לא יושלם החיבור. שוב דנו בבית דין על טענתו, והכריעו שגם טענה זו אינה מספקת להשאירו בחיים, כיון שיכולים גם תלמידי חכמים אחרים להשלים את החבור.  בשלב זה הודיעוהו, כי ניתנת לו כעת אפשרות אחרונה ללמד זכות על עצמו. לאחר שהרהר הרידב"ז ממושכות,  אמר בבטחה: "הבה תחפשו בכל העולם, אם ישנו בית שמכבדים בו את השבת כמו בביתי! והראיה לדברי היא,  עצם העובדה שכבר ביום חמישי כל צרכי השבת ערוכים ומסודרים בביתי לכבוד שבת!...". " שוב ישבו ודנו חברי בית הדין בטענתו בכובד ראש, ואכן הסכימו עם הטענה, כי אכן אין בית שמכבדים בו את השבת כמו בביתו של הרידב"ז, ומחמת טענה זו זכה בבית הדין ופסקו דינו לחיים. '' בשלב זה'', אמר הרידב"ז לבני משפחתו, ''הקצתי מחלומי''. וכאן פנה הרידב"ז לילדיו בבקשה: ''הנה שומעים אתם כמה חשיבות מייחסים להנהגה זו בשמיים, על כן מבקש אני מכם ומכל צאצאי, להשתדל לקבל על עצמכם גם כן, להקדים ולהתכונן לשבת כמה שיותר מוקדם, שהוא בכלל כבוד שבת...''. " כנכדתו של הרידב"ז", סיימה הרבנית אברמסקי את דבריה, "משתדלת אני להקפיד בכל עוז לקיים את בקשתו...". 

 

'והתענג על ה' (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 201)

     סיפר הרב פנחס ברייער שליט"א כי יום אחד הוא היה צריך לנסוע מקריית הרצוג לקריית ספר, הוא הזמין מונית ובדרך דיבר בטלפון עם מכר שלו בשפה היידיש.  כשהוא סיים את השיחה פנה אליו הנהג ואמר: 'כבוד הרב, מתוך הגינות אני חייב לומר לרב שאני מבין יידיש,  כך שאם הרב רצה שאני לא אבין משהו אז שידע שאני כן מבין'. הרב ברייער העריך מאוד את הכנות של הנהג אך הוסיף כי לא היה לו כוונה למנוע הבנה של השפה. הנהג הוסיף ואמר 'כבוד הרב, אני רוצה לספר לרב חידוש:

     עם ישראל נקראים 'עם סגולה' כי אנו תמיד מחפשים סגולות שונות לכל עניין ועניין. והנה מצאתי סגולה פשוטה שהיא בוודאי מסוגלת להושיע מכל דבר והיא מאוד מהנה, הרב רוצה לשמוע?' ' בוודאי' ענה הרב והנהג המשיך ואמר: 'קרה לי פעם שהייתי זקוק לישועה בכמה עניינים, ישבתי וקראתי ספר תהילים והנה הגעתי לפסוק 'והתענג על ה' ויתן לך משאלות ליבך' עצרתי וחשבתי לעצמי: 'הנה יש כאן הבטחה מדוד המלך ע"ה שאם אני אתענג במצוות שאני מקיים, הקב"ה יתן לי את כל משאלות הלב שלי'.  אבל אז חשבתי: 'רגע אחד, באיזו מצווה אני יכול להתענג? בתפילה – אין בה עונג מיוחד. לימוד תורה – זה עונג גדול אבל להגיע לזה זו דרגה' ואז חשבתי 'הרי יש מצווה שנקראת 'עונג שבת' שנאמר 'וקראת לשבת עונג' וחז"ל למדו מכאן שיש מצווה לענג את השבת במאכל ומשתה ורבים סוברים שזו מצוות עשה מהתורה, מיד הלכתי וקניתי לכבוד שבת קודש מטעמים והחלטתי שבליל שבת אחרי הסעודה אני עורך לעצמי (הוא גר לבד) עונג שבת פרטי... קניתי עוגה טובה,  פירות מתוקים שתייה טובה ועוד כיו"ב הגיעה שבת קודש ומיד לאחר ברכת המזון הוצאתי את המטעמים, פתחתי ספר פירושים על פרשת השבוע והתחלתי להתענג על העוגה ועל הפירות והשתייה,  באמצע שרתי שירי שבת וכאשר הרגשתי תענוג גדול נשאתי את עיניי ואמרתי 'ריבונו של עולם, אני מקיים את הציווי 'וקראת לשבת עונג' כי אתה ציווית כך. ודוד המלך הבטיח 'והתענג על ה' ויתן לך משאלות ליבך' אז אם לא קשה לך אשמח מאוד אם תסדר לי את העניינים'  מסיים הנהג ואומר 'כבוד הרב, אתה לא יודע כמה 'דילים' נסגרו בזכות אותו עונג שבת שקיימתי' .

     אחים יקרים! אין יהודי שהוא 'יהודי פשוט', כל יהודי הוא מיוחד לקב"ה ואין בעולם עוד יהודי כמוך ולכן תתענג על ה' ועל המצוות וכאשר נקיים את המצוות בשמחה נזכה לקיום הפסוק: ' והתענג על ה' - ויתן לך משאלות ליבך'






 ח' תמוז ה'תשע"ט

בבא שלא לקח כסף ואמרו עליו שהוא ממש בבא מציאה.

     בור ברשות הרבים - הגה"צ רבי יחזקאל סרנא זיע"א היה אומר, שפניו של אדם הרי הם בגדר רשות הרבים וכשמעמיד פנים ועצבות, הרי זה בגדר בור ברשות הרבים, וכשמאיר פנים שמחות לכל אדם הרי הוא משרה שמחה על סביבתו.    

     בעשרת הדברות הראשונות אין את האות ט', הואיל וסופן להשתבר, וכדברי רב אשי: חס ושלום פסקה טובה מישראל, א"ר יהושע הרואה ט' בחלומו, סימן יפה לו,  שהפעם הראשונה שהאות ט' כתובה בתורה היא המילה טוב - "כי טוב". (בבא קמא נה.(

     ההחלטות הטובות ביותר, מתקבלות בנקודות השפל העמוקות ביותר.   

 הערכה לנשים ['נר לשלחן שבת']

 

     באחת מנסיעות החיזוק של רבנו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לחו"ל, חזרו עם תום הביקור לשדה התעופה והמתינו לעליה למטוס. חקר רבינו: " כמה זמן נותר עד הטיסה?" ענו: "כשעתיים". ביקש גמרא,  ושאל את בני הפמליה: "קניתם מתנה לנשותיכם?", הסביר: "הרי עזבתם את הבית לכמה ימים, וכל העול הוטל עליהן.  יש להביע הערכה"... והוסיף: "כשהוציאו בני הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל את חיבורו על הרמב"ם, כתבו מבוא לספר וסיפרו בו על העמל הרב שהשקיע בכתיבת חיבוריו וניסוח חידושיו.

 

     בוקר אחד התעורר מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל וסיפר, שאמו - הרבנית הצדקת מרת ליפשא עליה השלום - התגלתה אליו בחלומו, ושאלה מדוע אינה מוזכרת בהקדמת ספרו של בעלה. פנה אל הדיין דבריסק, הגאון רבי שמחה זליג ריגר זצ"ל [דוד רבינו, שסיפר לו את הדברים] ושאל לדעתו. ענהו: "היא צודקת, יש להזכירה". ואכן, בסיום המבוא הזכירוה לטובה: "אשר היתה יחידה במינה,  בצניעותה וטוהר נפשה ומידותיה הנפלאות, ומסירותה לתורה בכל ליבה ובכל נפשה באמת". ותמה רבינו: הרי הרבנית נמצאת כבר בעולם האמת, ומקבלת שכר עצום ורב על פעלה ומסירותה לתורה - "ובה בטח לב בעלה לשבת במנוחת הנפש אמיתית ודעה פנויה על שדה הלימוד" - מה אכפת לה אם רושמים עליה דברי הערכה בעולם ההבל?  לשם כך טרחה והתגלתה לבנה?! אלא מאי, ודאי שאינה זקוקה לכך. אבל אם ייכתבו הדברים, ייווצר חיזוק אצל נשות תלמידי חכמים, ותעזורנה ביתר שאת לבעליהן,  ותדענה שמוקירים פעלן! "לכו, קנו מתנה לבני הבית "...







ז' תמוז ה'תשע"ט

א-לוקים טבע בעולמו חוק מחוקי הבריאה: אין מושג של ”לא מאמין“. לנו ניתנה הבחירה במה להאמין.


    אמר רבי יחיאל מאלכסנדר: להעמיד פנים שוחקות בשעה שכסיל מבקש לומר מילתא דבדיחותא, גם זה בבחינת גמילות חסד..


     בשבוע הקרוב יחול צום שבעה עשר בתמוז, יום הבקעת חומות ירושלים. ואיך ניתנה לשונא שליטה בעיר הקודש והמקדש, איך ניתן עם ה' למשיסה? "בית שני, שהיו בו תורה ועבודה וגמילות חסידים, מפני מה חרב? מפני שנאת חינם", פירוד לבבות. וכשיש פירוד מבקיע השונא, כובש האויב! "חלק לבם, עתה יאשמו"!


     מה זו ענווה? אני תמיד אומרת – איזו ענוה צריכים בפני המושג "ענוה". כי רבי ברוך מקוסוב אומר: מי שעניו מפני שאין בו כלום, אז הוא לא עניו! ומי שיודע שיש בו, והוא עושה כאילו אין בו, אז הוא שקרן. אז מהי באמת "ענווה"?

הצוללן ['פניני פרשת השבוע']

     הסיפור הבא מתרחש במצולות הים שבמיצרי טיראן שבסיני. מפליא ככל שיישמע, כך שמענו את הסיפור מפי גיבורו, ר' אהרן אייזנשטיין הי"ו, וזה דבר המעשה שהתרחש לפני 23 שנים:

     ר' אהרן אימץ לעצמו את תחביב הצלילה. זה תחביב מסוכן למדי, וכדי להתגבר על הסיכונים הטמונים בו, נדרשים הצוללנים להתלבש בחליפות ובמשקפות מיוחדות, להתעטר בבלוני חמצן, ולרדת למצולות מצויידים כדבעי. הצלילה נעשית בזוגות, אהרן בחר לו חבר למסע, הם נערכו כראוי, ועד מהרה צללו לעומק 35 מטר אל תוך הים...  בלוני החמצן שנטלו מספיקים לחצי שעת שהייה במים,  אהרן וחברו ניצלו כל רגע, מיששו בהנאה את קרקעית הים , הצטלמו לצד כרישי ענק, נגעו בעומק עצי האלמוגים. 22 דקות חלפו להן, החוויה היתה מרתקת ומאתגרת, בעוד 8 דקות עליהם לעלות חזרה על פני המים, לנשום חמצן טרי מהאוויר הפתוח.  לפתע הבחין אהרן במין מנהרה חצובה בסלע ענק המונח בקרקעית הים. פתח המנהרה היה רחב וגדול למדי. הוא מחליט להיכנס אל תוכה ולבחון מה יש בה, וכיוון שידע שלרשותו רק דקות אחדות - אפילו לא טרח לעדכן את החבר הצולל עמו, כשנכנס אל עומק הסלע. הוא בחן בסקרנות את הצדפים, השוניות והאלמוגים, וביקש להמשיך לצידו השני של הסלע - ולצאת ממנו כדי לצוף אל על...

     לחרדתו, הוא מגלה כי בהמשך הסלע עומד דג חשמלן פרסי גדול, סנפיריו פתוחים למלוא רוחב הסלע, ואין אפשרות לעבור מבלי לגעת בו. דג חשמלן, הוא דג שזנבו הוא מין שדה אלקטרוני, המייצר חשמל בעוצמה של 600 וואט. מובן כי נגיעה בשוליו של דג כזה, היא התחשמלות למוות במקום... אם אי אפשר להתקדם - יש לנוע לאחור. אלא שהדבר בלתי אפשרי, שכן הציוד שעליו כבד ומסורבל, והוא לא יצליח לצאת מהסלע בשחיה לאחור.  לאחר רגע של הלם אהרן מבין: קדימה אי אפשר - זו התחשמלות. אחורה אי אפשר מבלי להתנתק מבלון החמצן, להישאר כך אי אפשר - כי בעוד 4 דקות יפוג החמצן מהבלון, והוא יישאר נטול אוויר...  רגע של חרדה, עד כדי טירוף חושים. פחד מצמית. הוא רואה את המוות מול עיניו - - - הפחד אינו ניתן לתיאור, אט אט מחלחלת ללבו ההבנה, כי הוא עומד למות כאן ועכשיו,  ואיש אפילו לא יידע היכן וכיצד זה קרה. מתוך הבנה שכנראה אלו רגעיו האחרונים, הוא מעביר לנגד עיניו את סרט חייו, ואז - כמו מתוך חלום, ניעור בו זיכרון משנות ילדותו, וטילטל את לבו בחוזקה. הוא נזכר בבית הכנסת הקטן בו ביקר לפעמים, ובשלט הנאה שהוצב על עמוד החזן - 'שיויתי השם לנגדי תמיד'. בעיני רוחו הוא רואה את השלט, ומלבו פורצת זעקה אילמת: 'שיויתי השם לנגדי תמיד'... בטוחני שבורא עולם יודע היכן אני ניצב עכשיו,  מודע לסיכון האדיר בו אני שרוי! בטוחני שהוא יכול להוציא אותי מכאן חי ובריא, בטוחני שלמרות שזה חסר סיכוי - עדיין אני יכול לצוף אל על ולהציל את חיי! אני בוטח בך אבא שבשמים, ברצותך חיי יינתנו לי לשלל, בכוחך אני בטוח שתוציאני ממעמקי הים!'

     אהרן לא יכול לבכות בתנאים הללו, אבל הזעקה בוערת מתוכו, גואה בלבו: 'אני מאמין באמונה שלימה בבורא עולם! גם עכשיו, ולמרות שחיי תלויים לי מנגד - אני בטוח בו שהוא יכול להוציאני מן המים חי וקיים!'  ואז, לפתע פתאום, דג החשמל החל לנוע לאחור, מאפשר לאהרן להתקדם קדימה. אהרן מתקדם לכיוון היציאה מהצד השני, ולפתע דג החשמל שינה כיוון - והחל לנוע קדימה,  לכיוונו, כשבעוד שניות ייווצר מגע ביניהם... אהרן נתקף בבעתה, הוא רואה את המוות מתקרב אליו,  מביט לכל הצדדים בנסיון אחרון להציל את חייו - ואז הוא מגלה מובלעת קטנה בעומק הסלע שלא הבחין בה קודם,  והוא ממהר להיכנס אליה... הדג, כאילו ציפה שאהרן יתן לו לעבור, מיהר לשעוט קדימה ויצא מהכיוון ממנו נכנס אהרן.  ואהרן, מנצל כל רגע כדי לשחות אף הוא קדימה, ולצאת מהצד ממנו נכנס הדג...  אלא שבכך אין די. הרי הוא חי על זמן שאול! בעוד חצי דקה יסתיים בלון החמצן שלו, איך יצליח לצוף אל על בכל כך מעט זמן? איך יצליח לעלות גובה של כארבעים מטר ב-30 שניות בלבד?! תוך הוא מביט אנה ואנה, לפתע הוא מגלה את חברו, עמו ירד לצלול. אין לדעת למה החליט להישאר במצולות כשגם החמצן שלו עומד להסתיים, אין לשער איך השכיל לדעת לבוא בדיוק לכאן - לצדו השני של הסלע. אך החבר כאן, וזה הזמן להתחבר אליו.  הם מאותתים זה לזה על המצוקה המשותפת, ומחליטים להתאחד בנסיקה למעלה. הם יערכו תורנות, כל אחד מהם ינשום בתורו 2 נשימות בלבד מהבלון, וכך - אולי - יצליחו להדביק את הפער ולעלות אל על... דקה וחצי של מתח, נשימות קצובות בדיוק לפי התורנות, נוהל חירום של ממש.  הם עולים מטר ועוד מטר, מגיעים לפני הים בלי טיפת אויר בבלון, בלי טיפת חמצן. אבל הם הגיעו! - חיים, נושמים, בריאים ושלמים! רק אז, נתן אהרן דרור לדמעותיו, רק אז שחרר אנחת רווחה משמעותית, כשלבו משתפך בהודאה נרגשת לה' על החיים שניתנו לו במתנה. היטב ידע והבין כי זה לא מובן מאליו, במצולות הים אין מי שיעזור לו, אין לו על מי להישען. רק אז גילה את אוצר האמונה הטמון בתוכו, את הכח האדיר החבוי בנפשו, כח האמונה שפתח את הפתח הניסי והציל את חיי!  

     המסקנה המתבקשת היא: שמי שמאמין בה' ובוטח בו, אין כח שיכול לפגוע בו, הוא מוגן מכל איום, יש לו על מה להישען בכל התמודדות. גם כשהוא רואה את המוות מול עיניו הוא אינו מרים ידיים, כי הוא בטוח שיש מי ששומר ומגן עליו, והוא עתיד לצאת ולהינצל.


     הבה ניקח את המסר הזה לתשומת ליבנו, בכל ההתמודדויות העוברות עלינו. לפעמים זה קשה, האופק נראה חשוך, העתיד מדאיג. הבריאות בסכנה חלילה והרופאים פסימיים, המצב אצל אחד מהילדים נראה כאבוד חלילה, פקיד הבנק כבר שואג עקב המינוס הרצחני... יהודי לא נבהל, יש לו על מי להישען, יש לנו את האבא החזק,  העוצמתי, הכביר והאדיר בעולם! 



ו' תמוז ה'תשע"ט


אם אדם עושה משהו ולא מבין את משמעותו,  הוא חש חוסר סיפוק.  אנחנו מרגישים אי נוחות כשאין לנו תשובה. לכן התורה מרגיעה אותנו כשהיא אומרת לנו בגלוי, שאנחנו עוסקים במצווה שמשמעותה נשגבת מאיתנו. נוכל להרגיש יותר בנוח, אם נבין שלא מצפים מאיתנו לדעת. (הרב יעקב ויינברג ע"ה, ראש הישיבה הקודם של "נר ישראל)"


     "השם ברא את העולם באופן כזה שלכל אדם יש מראה ייחודי משלו, עד שלא ייתכן ששני אנשים בעולם יהיו זהים לגמרי. כי לכל אדם יש תפקיד אישי מיוחד רק לו. והתפקיד הזה חיוני לצורך הגשמת תכלית הבריאה". (הרבי מליובאוויטש ז"ל)


    חז"ל פירשו ״למד לשונך לומר איני יודע״, ולכאורה והרי זה דבר שקר, כי אתה כן יודע, אלא הכוונה איני יודע, שיש לו עוד הרבה חסרונות בידיעה אינו יודע עדיין את כל הש״ס, אינו יודע את הרמב״ם, יש לו עוד הרבה מה ללמוד, אין לו זמן להבלי עולם הזה, וזה רק מי שמקבל עליו באמת עול תומ״צ כי אז הוא מרגיש תמיד בחסרון. (ישועות משה(

     'טוב אחד בצער' - אומרים חז"ל, 'ממאה שלא בצער'. עדיף וחביב הלימוד מתוך צער שעה אחת, ממאה שעות לימוד בלא צער. רצוי ואהוב יותר דף גמרא אחד שנלמד תוך מאמץ, מסירות והקרבה, ממאה דפי גמרא הנלמדים בקלות, בנחת, במתיקות זורמת וקלילה...

גאווה (פניני הצדיקים, עלון 44)


בצעירותו למד חברותא עם אחד הבחורים, יום ולילה למדו הם ביחד והתקדמו בלימודם, עוד דף גמרא, עוד מסכת, וכך גמאו עוד ועוד מסכתות בים התלמוד. יום אחד פונה אליו החברותא ואומר: "חברי משה, עליי להודיעך כי בעוד כשבועיים אני אתחתן בעז"ה יתברך". בשמוע ר' משה את הבשורה המרנינה שמח ואמר: "מזל טוב חברי הטוב, יהי רצון שתזכה להקים בית נאמן. היכן תגורו לאחר נישואיכם?" ואז עונה לו החברותא בעצב: "אני מצטער אולם אנחנו נאלץ לא ללמוד יותר בחברותא, אנו נתגורר מחוץ לקראקא". דממה שררה כדקה ואז ר' משה אמר: "בא ננצל את זמננו ללמוד בחברותא כי לא נותר לנו זמן רב". חלפו שנים מספר ור' משה עלה במכמני התורה, "כל רז לא אניס ליה" והפך להיות רבה של קראקא. לימים היו ימי בצורת בעיר והרב פסק על צום- אולם ללא הועיל. תפילות לביטול הצום וצדקות אין ספור פוזרו בכדי לבטל את הגזרה- דבר לא עזר. הרב כינס את תושבי העיר ואמר: "ראו נא, אין גשם- אין זה כי אם הקב"ה מעניש אותנו וזה סימן כי הקב"ה כועס עלינו. על-כן אני מבקש מכם, מכל אחד ואחד, לעשות חשבון נפש ולתקן את העבירות שבידו, ואם אתם יודעים על בעיה כלשהי- אבקשכם ליידע אותי בכדי שנוכל לתכס עצה ולעמוד בפרץ". לאחר השיחה פנו שני תושבי העיר ואמרו: "הרב, ישנו אדם הגר לידנו. אומנם לבוש כמונו, אבל הוא מתגורר עם אשה ואין אף אחד בסביבותינו שראה אותו מתחתן, והוא אינו מתפלל עם הציבור. אולי אדם זה מתגורר ללא נישואין? אולי הוא גורם לכולנו לסבול את הגזרה הנוראה? אנא הרב, תבדוק את הנושא". בשמוע הרב את הדברים פסק על אתר: "גשו נא לאותו יהודי ותגידו לו שאני מצווה אותו להגיע אליי לבית-המדרש בשעות הערב, אני רוצה לתהות על קנקנו". התושבים הנידו בראשם לאות כי יעשו כן. השעות חלפו בעוד הרב לומד בבית-המדרש, לפתע נכנס אדם, פונה אל הרב ואומר: "ערב טוב כבוד הרב". הרב הרים את ראשו מן הגמרא ולפתע הוא מזהה את חברו הטוב, החברותא שאיתו למד שנים רבות בצעירותו. מיד חיבק אותו בחום ואמר לו: "אני זוכר בעצמי מתי התחתנת, מתי חזרת לקראקא ומדוע לא הגעת עד היום לומר לי שלום ואולי אף ללמוד עמי כבימים ימימה ?". החבר ענה: "האמת שמעולם לא עזבתי את קראקא, והסיבה היחידה שאמרתי שאני הולך לגור במקום אחר מכיוון שרציתי ללמוד לבד, בלי שאף אחד ידע היכן אני לומד ויפריע לי בלימוד והיות וכשאנו למדנו יחד הפריעו לנו בשאלות רבות בעת הלימוד". הרב שוחח עם החברותא עוד מספר דקות ושאלו למקום מגוריו, בסיום נפרדו כידידים. בערב, החליט הרב לערוך סיור באזור ולראות, היכן חברו משכבר הימים גר. בהגיעו סמוך למקום מגוריו הוא שומע מאחרי הדלת קול של לימוד תורה. אולם לתדהמתו נשמע גם קול אחר. "מוזר למדי" חשב לעצמו, "הרי הוא אמר לי בפירוש שכל מטרתו ללמוד לבד ללא שיפריעו לו ועתה אני נוכח כי הוא לומד עם חברותא אחרת? מדוע הוא לא ציין זאת היום, כששוחחתי עמו?" בעודו תוהה החליט כי יכנס לבית-חברו, הרב הקיש על הדלת וזו נפתחה. בפתח עמד החברותא משכבר הימים. "זכות גדולה לי שהרב בא אליי לבקרני"-אמר. "יכנס נא הרב לביתי ויכבדני בנוכחותו". הרב לא סירב, אולם נכונה לו הפתעה, אין עוד אדם אחר בחדר !". ר' משה שאל: "מי למד איתך?" והחברותא התחיל לגמגם: "לא היה אף אחד איתי". הרב החל להקשות, "באוזני שמעתי שהיה איתך משהו נוסף, אני מצווה אותך כמרא דאתרא של העיר לגלות לי עם מי למדת". לא היתה ברירה לחברותא והוא ביקש: "אני מבקש בכל לשון של בקשה לא לגלות, את מה שאני עומד לספר לך". הרב הסכים והחבר המשיך: "אני לומד בכל יום עם אליהו הנביא". ר' משה תהה: "מדוע אליהו הנביא בא אליך ללמוד ואליי אף פעם לא בא?" שאל. "אין לי תשובה, אם אתה רוצה אני יכול לשאול אותו בפעם הבאה שהוא יבוא אליי"- "בבקשה תשאל ותגיד לו, שאני מאוד רוצה שיבוא ללמוד עמי". למחרת, הגיע החברותא שוב לבית-המדרש בו למד הרמ"א, בראותו, קם לעברו ושאלו: "האם שאלת?"-"כן" ענה. "ובכן, מהי תשובתו?"הסתקרן הרמ"א. ואז החברותא ענה: "הרי ידוע, שתלמיד חכם צריך שיהיה לו שמינית שבשמינית גאווה, שאמללא זה, כל אחד יבוא ו'ידרוס' את התלמיד חכם מרוב ענוותונו". "אתה" פסק לרגע "כמרא דאתרא של העיר, חייב כי תהיה לך גאווה מועטת זו. עליך להיות תקיף, כדי שכולם יקבלו את מרותך וישמעו לך, ורק משום שיש בידך גאווה מועטת זו המוכרחת מתוקף תפקידך- אליהו הנביא איננו רוצה לבוא אליך. הוא אינו מסוגל להגיע על אף היותך מרא דאתרא, ועל אף היותך צדיק ומפורסם בחסידות- והכל בשל גאווה מועטת זו !!!"





ה' תמוז ה'תשע"ט

אומר ה'חפץ חיים': העושה פשרה בענייני התורה אף אם כוונתו רצויה, דומה הוא לאדם הלוקח סחורה מהחנות ומשליך אל הנהר, שכל העומדים סביבו חושבים שנטרפה עליו דעתו, ואף שהאנשים מסופקים אם אדם זה משוגע או לא, לי ברור דבר אחד, שהמשליך אינו בעל החנות והסחורה אינה שלו. 


      אמר הכתוב "זאת חקת התורה", אם רצונך שהתורה תחקק בזיכרונך, העצה היא "אשר 'צוה' ה' לאמור", עליך ללמוד ולשנות הפרקים מאה פעמים ואחד כמספר צו"ה בגימטריא ק"א, ולא תשכח לימודך. ) מקור ברוך(


     חז“ל (שבת פג ע“ב) דרשו על מילים אלו כי ”אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר ’זאת התורה אדם כי ימות באוהל‘ “. ביאור הדברים: על מנת שיוכל האדם להכיל בקרבו את התורה הקדושה, עליו להמית את העצמיות שבו, לוותר על האנוכיות שבקרבו ולהעביר על רצונו למען זולתו.






     אתה צריך לצאת למסע ארוך לפני שאתה יכול להבין באמת כמה שהבית הוא מקום נפלא.


ה'נודע ביהודה' בפראג (פניני הצדיקים, גליון 44)


     השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת מאוד. תושבי יאמפולה נמו את שנתם. מחוץ לביתו של רב העיר, הגאון רבי יחזקאל לנדא המתינה כרכרה רתומה לשני סוסים. רבי יחזקאל וחתנו הנאמן ר' יוסף יצאו בלאט מן הבית ועלו על הכרכרה. "לפראג!", הורה רבי יחזקאל לעגלון.לאווירת החשאיות שאפפה את הנסיעה היו שתי סיבות, שהן כשני צדדים לאותו מטבע – אחת, כדי שבני יאמפולה לא ידעו על היציאה מעירם, ושנייה, כדי שבני פראג לא יידעו על הכניסה לעירם.


     הדבר אירע בחורף תקט"ו. קהילת פראג המעטירה שיגרה אל רב העיר יאמפולה הזמנה לשבת על כס הרבנות בעיירה. ההצעה דיברה אל ליבו של רבי יחזקאל, אך אף שהחליט להיענות לה ביקש לעמוד מקרוב על אופי העיר ויושביה. לכן סבר רבי יחזקאל כי מוטב לו לבקר בה כאלמוני, וגם לא להסב דאגה מיותרת לבני יאמפולה.  כעבור זמן הגיעו ליעדם. רבי יחזקאל הורה לעגלון למצוא אכסניה צנועה בפאתי פראג, כדי שזהותם לא תיחשף. התפללו השניים שחרית, סעדו סעודת בוקר ומיד שקעו בלימוד. לעת צהריים פנה רבי יחזקאל אל חתנו: "צא-נא, ר' יוסף, לעיר ותור אותה למעני. הלא לשם כך באנו לכאן. פקח עיניך לראות אם יראי-שמים תושביה, או חלילה פורקי-עול. הטה אוזניך לשמוע אם יודעי-ספר האנשים או שמא בורים ועמי-הארצות הם". נתהרהר קמעה רבי יחזקאל והוסיף: "אין כוונתי שתלך אל יושבי בית-המדרש, שכן אלה בוודאי יראים ושלמים והוגים בתורה. בדוק דווקא בקרב תושבי העיר הפשוטים, בין אנשי העמל, המתפרנסים מיגיע-כפיהם. מהם נוכל לעמוד על טיבה של העיר".


     יצא ר' יוסף למלא את שליחות חותנו. התהלך ברחובות העיר, מחפש הזדמנות להתוודע לאנשיה. אלא שהכול נחפזו לענייניהם הדחופים והוא לא הצליח לפתח שיחה עם איש. בינתיים נטו צללי ערב וחשכה ירדה על רחובות הגטו היהודי של פראג. ר' יוסף התהלך מכאן לשם, מתוסכל מאי-הצלחתו למלא את השליחות שהטיל עליו חותנו.  לפתע הבחין באור הבוקע מבית-מזיגה. "אולי מכאן תצמח ישועתי", קיווה. נכנס פנימה והזמין לעצמו כוסית משקה, כדרך המקום. הוציא ספר קטן מחיקו והחל לעלעל בו, בעוד עיניו בולשות לצדדים. כעבור רגע נכנס לבית-המזיגה יהודי שחזותו החיצונית העידה עליו כי חייט הוא. "שומע אתה, הירש'ל?", פנה המוזג אל החייט, "תמיהה גדולה היא בעיניי על הרמב"ם בפרק א' מהלכות גזלה ואבדה, האומר דברים הנראים סותרים את הגמרא שלמדנו לא-מכבר בשיעורו של ר' אברהם !". וכך, בעודו ממלא את כוסו של החייט, התפתחה בין השניים שיחה תורנית ערה.  אדם נוסף, לייב שמו, שאף הוא נראה כבעל-מלאכה בסוף יום עמל, הצטרף עד מהרה לדיון וחיווה את דעתו בסוגיה הנדונה.  אחרים מיושבי בית-המזיגה לא נשארו אדישים לוויכוח המתלהט והצטרפו אליו גם-כן. ר' יוסף, שישב כל העת מן הצד, שמר על שתיקה והוסיף לעקוב אחר הנעשה – ממתין לראות איך ייפול דבר. "רבותיי!", קרא לפתע אחד מבני החבורה, "עוד מעט יבוא יענק'ל, שומר הלילה של הגטו. מובטחני בו שידע להכריע בוויכוח".  כעבור כמה דקות נכנס פנימה איש גבה-קומה. עיני כול הופנו אליו. לר' יוסף לא היה ספק – זה יענק'ל, שומר הלילה. יענק'ל הזמין לעצמו כוס משקה גדולה. בירך 'שהכול' בקול רם, עצם את עיניו לרגע ולאחר מכן פתחן וביקש מהמתווכחים להרצות את דבריהם. הקשיב יענק'ל לדוברים בריכוז. לאחר מכן, בקול שקט ובוטח, החל להשליט סדר בדברים: הפריד בין הדבקים , דקדק בפרטים, העמיד את דברי הרמב"ם על מכונם ועקר מן היסוד כל אפשרות לסתירה מהגמרא. יושבי בית-המזיגה הביטו ביענק'ל בהערצה.  כעת ידע ר' יוסף כי יכול הוא לשוב אל חותנו ובפיו תיאור נאמן של יהודי פראג הפשוטים – "אנשי העמל המתפרנסים מיגיע-  כפיהם".


     עם שובו לאכסניה סיפר לחותנו דברים כהווייתם. רבי יחזקאל הקשיב לדברים בפנים נוהרות. "אכן, לא הייתה הפרזה בתיאורה של פראג באוזניי", הפטיר. אולם כעבור שעה קלה של הרהורים שינה לפתע רבי יחזקאל את טעמו ואמר: "הנה כי-  כן, כעת כבר ברור לי מעל כל ספק כי עיר ראויה היא פראג. אלא שעתה נשאלת שאלה הפוכה – האומנם ראוי אני לפראג?!  עיר שאפילו בעלי-המלאכה שלה אנשי-תורה מובהקים הם, ייתכן כי זכאים הם לרב בעל שיעור-קומה אמיתי!".  




     למחרת בבוקר נפגש רבי יחזקאל עם פרנסי העיר. אלה נדהמו כשנודע להם כי יממה תמימה שהה הגאון בעירם והם לא ידעו כלל. העלה לפניהם רבי יחזקאל את תהיותיו בדבר התאמתו לכהן כרב העיר. התפעלו הפרנסים מן הענווה הכנה של מי שגאונותו בתורה נודעה בכל רחבי העולם היהודי. רק לאחר שפרנסי העיר הרבו עליו הפצרות באומרם כי אין מתאים וראוי ממנו לפראג – ניאות רבי יחזקאל לכהונה. קרוב לארבעים שנה כיהן ה'נודע ביהודה' ברבנות פראג, עד פטירתו.







ד' תמוז ה'תשע"ט



אין ספק, כל אחד מאיתנו גם משפיע וגם מושפע. (שמואל אייזיקוביץ)

     בלקט מאוצר החסידות (ע' 56 ) הובא מה שאמר רבי אייזל חריף מסלונים בדרך הלצה מדוע סדרו מסדרי הש''ס את מסכת גיטין קודם מסכת קידושין, הרי אין אדם מגרש את אשתו אלא אם כן קידשה תחילה. אלא להודיעך שהקדים הקב''ה רפואה למכה...


     בשלהי פרשת חקת  יָרֵא משה רבינו מפני עוג מלך הבשן. לא בגובהו לבד הוא מפחיד, כי גם נשא על ראשו הר, להשליכו ולקבור כולנו כאחד. הקב"ה מצוה אל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְָך נָתַתִּי אֹתוֹ ! זה בידיים שלך! תבחר - לנוס או להתמודד,  להישבר או לפעול! משה נוטל גרזן! בוחר לפגוע באיום! קופץ ומתאמץ מול המכשול! מכה את עוג בקרסולו ומפילו. ' עוג' הפך לביטוי לכל דבר גדול ומאיים. יש התמודדויות, ויש בנו כח לקפוץ, להתרומם ולנצח! הגישה תלויה בנו!


     החברה שלנו תמיד ממהרת – להגיע לאן-שהוא, לעשות משהו, לפגוש מישהו... והכול באמת חשוב, אין ספק. אבל, לפעמים, אנחנו מרגישים שהחיים שלנו מתבזבזים בריצה מתמדת, ותמהים – האם כל הריצה הזאת מובילה אותנו לאיזשהו מקום?

המירדף אחרי האוצר הגדול (פניני בית לוי, עלון 534)

     בעיירה קטנה, לא הרחק ממזיבוז, חי לו יהודי עני, עם אשתו ומשפחתו ברוכת הילדים. כל היום היה היהודי שלנו מתרוצץ ברחובות, משחר טרף לביתו ובערב היה חוזר הביתה, מודאג ומיצר על שלא עלה בידו אלא להרוויח פרוטות אחדות, שלא הספיקו ללחם לפי הטף.  בשעות הערב ותחילת הלילה, היה היהודי – שמו היה אברהם – מנסה לשכוח את צרותיו על ידי שקיעה בים התלמוד. לימודים שהיו חביבים עליו יותר מכל. גם אשתו, שהיתה תמיד עסוקה בתיקון בגדי הילדים, אהבה להאזין לקול הערב של לימוד התורה, שהשמיע בעלה, כאשר רכן על גבי כרכי הגמרא הגדולים.

     היא היתה אשה טובה, צנועה, שלעולם לא התלוננה על מצבה הקשה של המשפחה ועל חייה הקשים לצד בעלה וילדיה. ערב אחד, כאשר בעלה עמד להתחיל בלימוד היומי שלו, אמרה לו אשתו : ”אברהם, אתה יודע, אני שמעתי היום על צדיק, עושה נפלאות, שחי במזיבוז, העוזר לאנשים הנתונים בצרה. אומרים שכל מה שנחוץ הוא לקבל ברכה מאדם קדוש זה ..“ ”גם אני שמעתי על צדיק זה, רבי ישראל בעל-שם-טוב שמו“ – השיב לה אברהם אך אין אני חושב שיהיה מתאים להטריד אדם קדוש כזה , בשביל בקשת ברכה לפרנסה עבורנו. האם אין אבינו שבשמים יודע,  שאנחנו זקוקים לקצת יותר פרנסה...?“ ”כן, כמובן, אני רק אשה ואולי אני לא מבינה, אך בכל זאת חושבת אני, שלא יוכל להזיק אם צדיק כזה יגיד איזה מלה טובה עבורנו“ –  הוסיפה האשה לשכנע את בעלה.  בסופו של דבר השתכנע אברהם, הלך למזיבוז וסיפר לבעל-שם-טוב על משפחתו ועל המצוקה שבה היא נתונה.

     הבעל שם-טוב השיב לו באומרו, כי ”עוני, ממש כמו עושר, יכולים להיות נסיון, שבו השם יתברך מנסה את היהודי ובודק את מידת אמונתו ובטחונו בו. כאשר היהודי נשאר איתן באמונתו, מגיע הנסיון לקיצו. הנסיון שלך, ר‘ אברהם, עומד להסתיים בקרוב“. עוד אמר הבעש“ט לר‘ אברהם, כי בדרכו הביתה, כאשר יעבור את הגשר שעל הנהר, יסתכל היטב מתחת לצידו השמאלי של הגשר ושם הוא עתיד למצוא אוצר גדול...

     אברהם יצא בדרכו הביתה, כשהוא מלא תקווה. הוא הגיע לגשר, עבר עליו ומיד החל לחפש אחרי האוצר המובטח. אולם אחרי שחיפש וחפר פה ושם, הוא נואש מלמצוא את האוצר שחיפש. הוא הרים את מבטו וראה אדם הצועד לעברו מצידו השני של הגשר. כאשר הלה הגיע אליו, התברר לאברהם, כי זהו אדם מוכר לו, חייט יהודי מאחת העיירות הסמוכות. ”מה אתה מחפש כאן, ר‘ אברהם?, - שאלו החייט.  אברהם סיפר לו את הסיפור והוסיף: ”אני חושב שעדיין לא הגיע זמני למצוא את האוצר עליו דיבר הבעש“ט. כנראה זהו חלום מתוק ולא יותר...“ ”אם אתה כבר מדבר על חלום, תשמע את הסיפור שלי“ – אמר לו החייט: ”בלילה הקודם חלמתי חלום, בו פגשתי אדם זקן שאמר לי,  כי בעיירה קטנה, לא הרחק ממזיבוז, חי יהודי, עם אשה וילדים, בבית ישן המט ליפול. הם עניים מרודים, ממש אין להם מה לאכול והם לא יודעים כי ממש מתחת לרגליהם, בביתם, ליד התנור, קבור אוצר גדול. מה דעתך על זה? מה היית עושה במקומי עם חלום שכזה...?“  ר‘ אברהם לא השיב על השאלה, אלא מיהר להיפרד מן החייט ורץ הביתה. הלא נשאר על עמדו פעור פה ותהה על התנהגותו המוזרה של איש שיחו...

     אברהם, שהיה בדרכו הביתה, קשר מיד את חלומו של החייט עם מצבו שלו. עוד מעט יתברר, אם אכן יש בחלומו של החייט איזה שהוא משמעות מעשית לגביו! הוא בקושי הצליח להתאפק ולחכות,  עד שכולם ישכבו לישון ומיד החל במרדף הגדול אחרי האוצר. וראה זה פלא: אך החל חופר, ליד התנור, נתקלו ידיו הרועדות בארגז גדול,  קבור עמוק באדמה ובו מטבעות זהב וכסף לרוב !... ”ברוך הוא וברוך שמו“! – קרא ר‘ אברהם בהתרגשות גדולה ומיד כיסה את הארגז בחול וטישטש את העקבות. הוא לא סיפר לאיש על הגילוי הגדול שלו. הוא גם החליט כי למרות שהוא עכשיו אדם עשיר, לא ישנה את אורח חייו בבת אחת, אלא מדי פעם יוציא מטבעות אחדים מן הארגז להשלמת המחייה של משפחתו, אחרי שיוריד מהם קודם מעשר לצדקה.  את הכסף המיועד לצדקה – כך החליט הוא ישלשל לקופת הצדקה בבית הכנסת, כאשר איש לא יראה אותו...

     עברו ימים אחדים ור‘ אברהם נרגע קמעה מן האירוע המסעיר שעבר עליו. הוא החליט עתה לשוב ולבקר אצל הבעש“ט כדי לספר לו כיצד המירדף אחרי האוצר הגדול נתקיימה ברכתו. הוא גם החליט לעצור ליד ביתו של החייט ולתת לו מתנה יפה, כתודה על כך שהוא היה האמצעי, שדרכו הגיעה הברכה אליו. אברהם מילא שני ארנקים עם מטבעות כסף וזהב. אחד עבור החייט ואחד עבור הבעש“ט ויצא לדרך.  היה זה יום חם ור‘ אברהם ישב לנוח מתחת לעץ שעל שפת הנהר,  כאשר חש את עצמו עייף. לפתע הוא ראה מישהו מתקרב ולשמחתו גילה כי אין זה אלא החייט היהודי. גם החייט שמח לראות את ר‘ אברהם והם ברכו איש את רעהו לשלום, ”אתה הוא האדם שאני מחפש!“ – קרא לעברו החייט בשמחה. והוא המשיך וסיפר : ”אתה זוכר שנפגשנו ליד הגשר ואני שאלתי אותך מה אתה מחפש כאן, אתה סיפרת לי כי הבעש“ט הקדוש אמר לך לחפש אוצר מתחת לגשר ואני סיפרתי לך על החלום הטפשי שחלמתי. אחר כך אתה פתאום קמת והלכת... ובכן תשמע מה שקרה לי. אחרי שהלכת, חשבתי לפתע, אולי האוצר שאתה מחפש, נמצא בצידו השני של הגשר. עברתי את הגשר והתחלתי לחפור שם, קרוב למים והנה גיליתי את האוצר שלך! ” במשך ימים ספורים – המשיך החייט את הסיפור המוזר – תהיתי ביני לבין עצמי, האם אמנם האוצר שייך לי, יען כי מי שמוצא את האוצר הוא בעליו ואתה כבר התייאשת ממנו יאוש גמור – או שמא זה אחרת. הלא אם לא היית מספר לי מה שסיפרת, לעולם לא היה עולה בדעתי לחפור מתחת לגשר ולא הייתי מוצא את האוצר. מכאן הגעתי למסקנה שאולי לא יהיה נכון והוגן, אם אחזיק את האוצר כולו בשבילי“. ” לא מצאתי מנוח לנפשי, עד שהחלטתי לתת לך חלק מהאוצר שמצאתי. משום כך הייתי עתה בדרכי אליך, כדי לתת לך את חלקך באוצר“ – סיים החייט את סיפורו ובאומרו זאת הושיט לר‘ אברהם שקית מלאה מטבעות זהב...  אברהם עמד שם, מופתע ועצור-נשימה, הנה הוא בא הנה, כדי לתת לחייט את חלקו באוצר אשר הוא היה משוכנע שמגיע לו, בהיותו שליח ההשגחה שגילה לו היכן האוצר שלו טמון. והנה בא במקום זה החייט ומביא לו, לר‘ אברהם, חלק מהאוצר שלו. יתכן שמישהו אחר במקומו, היה שותק בקור רוח ומקבל את המתנה מידי החייט. אולם לא הוא, לא ר‘ אברהם הוא היה יותר מדי ישר והגון בשביל זה.  חייך איפוא ר‘ אברהם חיוך רחב ואמר לחייט: שמע נא איפוא עכשיו אתה, ידידי, לסיפור שלי. וזאת הסיבה שאני נמצא בדרך אליך!  כאן סיפר ר‘ אברהם לחייט כי בעקבות חלומו הוא גילה כי האוצר נמצא בביתו הוא. משום כך הוא עזב במהירות כה גדולה, כאשר בקושי אמר לו שלום. והוא אכן מצא את האוצר והנה הוא בדרכו אליו, להביא לו את חלקו. ובאומרו זאת, הוא הושיט לחייט את הארנק המלא מטבעות...  השניים לחצו איש את ידי רעהו בידידות כאשר כל אחד מנסה לשכנע את חברו, כי האוצר אכן שייך לו ומגיע לו והם לא יכלו להגיע לעמק השווה, לאחר שאיש מהם לא ”וויתר“ על הענקת המתנה לחברו. לבסוף החליטו השניים, כי מאחר והבעש“ט עמד מאחורי כל הסיפור, הם יגשו אליו ויבקשוהו להחליט מה לעשות.

     השניים הלכו למזיבוז. הבעש“ט קיבל אותם במאור פנים והאזין בענין רב לסיפורם. כאשר סיימו, אמר להם הבעש“ט: ”אין זאת אלא שהוחלט בבית דין של מעלה לשחרר את שניכם מהנסיון של העוני, מאחר ששניכם עמדתם בנסיון והאמונה החזקה שלכם בה‘ לא נפגמה. אולם אני חייב להזהיר אתכם, כי נסיון העושר לא פחות קשה וחמור ושוב יעמוד במבחן הבטחון שלכם בה‘. נראה לי כי שניכם התחלתם את דרככם החדשה ב“רגל ימין“. באשר לא נתתם לעושר לסחרר לכם את הראש. תמשיכו בדרככם זו והשם בוודאי יהיה בעזרכם. ” אשר לויכוח הקטן שפרץ ביניכם המשיך הבעש“ט– אני חושב כי לאחד מכם וודאי יש בת שהגיעה לפרקה ואילו לאחר יש וודאי בן המחפש כלה. יהיה זה איפוא פתרון מושלם אם תשתדכו ביניכם ותתנו לזוג הצעיר את המתנות – מטבעות הזהב – שחשבתם לתת איש לרעהו. וכך תיערך החתונה, אם תרצו בכך, במזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת“.    


     שני היהודים היו מאושרים והסכימו בלב שלם להצעתו של הבעש“ט. עוד הציע להם הבעל שם-טוב, כי לפני שיקבעו את המועד לחופה, ימצא אבי הכלה נערה יתומה וענייה שהגיעה לפרקה ואבי החתן בחור עני וחסר-כל, יחתנו אותם, ויכסו את כל הוצאות החתונה וגם יסדרו אותם בפרנסה, שניהם הבטיחו חגיגית לעשות כעצת הבעש“ט ועזבו את ביתו שמחים וטובי-לב










ב' תמוז ה'תשע"ט


אומרים חז"ל (ברכות דף נ"ו:) הרואה קדירה (סיר) בחלום יצפה לשלום. ומדוע כי הקדירה משכינה שלום בין האויבים המנוגדים ביותר זה לזה - האש שתחתיה והמים שבתוכה. ומה מקבלת הקדירה בתמורה? היא מתלכלכת ופניה משחירים... אבל העיקר שיוצא בסוף משהו טוב וטעים...

     אומר ר' עקיבא: אתה חושב שלהספיק הרבה בזמן מועט זה סוד ההצלחה בחיים?! ממש לא!  כל סוד ההצלחה, זה להתמיד ולהיות עקבי. וזה בכלל לא משנה מה הכמות, זה יכול להיות דף ליום, וזו יכולה להיות שורה של גמרא ביום. אם תהיה עקבי – תצליח!

    אומרת הגמרא (בבא מציעא ב"מ  ל''ח,) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו". שאם תיתן לאדם תשע קילו עגבניות מהשוק או קילו שהוא זרע בעצמו - הוא יעדיף את הקילו שלו, כיוון שהוא התאמץ בשבילו, שהרי חלק ממנו נמצא בעגבניות במידה מסוימת

     אם ירצה אדם להרגיש מעט בעולם הזה 'מעין העולם הבא', יוכל להגיע להרגשה זאת רק כאשר יהיה שמח וטוב לב בכל ענייניו, ויקבל הכל באהבה ובשמחה, ולא יתעצב מכל המקרים אשר יזדמנו לו, כי יאמר, הלא מתת השי"ת הוא, ולמה זה אתעצב.

    אמרו חז"ל (ברכות ו, א) הקב"ה כועס בכל יום, וכמה זעמו, - רגע, שנאמר "כי רגע באפו" (תהלים ל, ו). מאמר זה מלמדנו שאין אדם רשאי לכעוס על הזולת יותר מרגע אחד, כמשך כעסו של הקב"ה. (הרה"ק מרוזין)

     בחור שהגיע לבקר חבר בבית הרפואה. בטעות הוא נכנס לחדר של תרומות איברים, וראה שם צנצנות עם תווית מחיר : .₪ 900,000 = ריאות, ₪ 800,000 =כבד₪ 700,000 =כליות ,₪ 1,000,000 =לב הבחור יצא משם כולו צוהל ורוקד כשהוא צועק בקולי קולות "זכיתי, אני עשיר, אני מיליונר, זכיתי, זכיתי!" עובר אורח ניגש אליו ושאל אותו באיזה פרס זכה? ענה לו אותו בחור: "זכיתי שאני בריא, זה שווה מילונים!" .

     בתוך כל אחד מאתנו מסתתרת שאיפה אדירה לצמיחה ולהתקדמות אישית. שאיפה זו לעולם לא תוכל להתגשם, אם לא ניתן לעצמנו להשתנות, להשתפר ולנסות דברים חדשים".

     כמו שאדם שנטפל לעובר עבירה, לוקה בעבירה כמוהו, כך ודאי גם שאדם נטפל לחברו שהולך לדבר מצווה, ודאי שנוטל הוא שכר כמוהו. (הרב יהודה לייב חסמן)

 

השותף II (סיפורים נפלאים – פרשת בהר)

     אל הצדיק מאפטא, בעל ה"אוהב ישראל", באו אנשים שסיפרו לו שיש מוזג יין באחת העיירות שכל ברכותיו מתקיימות והתפרסם הדבר בציבור ורבים נהרו להתברך מפיהו. התעניין הרב מאפטא במה גדול כוחו: האם משורש קדושה ואותו מוזג הוא צדיק נסתר שמסתיר את צדקותו בעבודה בחנות, או אולי חס ושלום המוזג הזה פועל בכוחות הטומאה. החליט הצדיק לנסוע ולתהות על קנקנו של אותו מוזג.

     הוא הוריד את בגדי הרבנות ונסע בבגדים פשוטים לאותה עיירה. באותה תקופה, כל יהודי היה מכניס אורחים נפלא, ועל כן לא היה זה מוזר שהוא פנה אל המוזג ושאל האם הוא יכול לשהות בביתו מס' ימים.  המוזג חשב שהוא הלך פשוט וקיבל אותו בחפץ לב והקצה לו מקום. ה"אוהב ישראל" עקב אחרי התנהגותו של המוזג בלא ידיעתו כדי לגלות האם הוא צדיק נסתר, אך לא ראה בו הנהגה יתירה של צדיקות נסתרת, ומנגד - גם לא ראה בו צד של טומאה. היה זה יהודי פשוט ותמים המתפלל בבוקר, נמצא כל היום בבית המזיגה, ובלילה לומד מעט. הרב לא ראה בהתנהגותו התנהגות יוצאת דופן.  

     לאחר מספר ימי מעקב הוא גילה למוזג מי הוא. כשנודע למוזג לפני מי הוא עומד, נרעד בחרדת קודש. שמו של הרב מאפטא היה מפורסם בכל קהילות ישראל. אמר לו ה"אוהב ישראל": אני גוזר עליך לגלות לי מדוע מתקיימות ברכותיך". אמר לו המוזג: " רבי, אינני יודע למה ברכותיי מתקיימות, אך אני יודע מתי הן התחילו להתקיים ועל כך אני מוכן לספר.

     היתה תקופה שבה ההכנסות מבית המזיגה הלכו ופחתו, סוד הצלחה הפך להיות סוד כישלון. כל יום נוסף שפתחתי את בית המזיגה הייתי מפסיד כספים עד שיום אחד השלכתי את המפתחות ואמרתי לאשתי שבית המזיגה נסגר. ישבתי בבית שבוע-שבועיים, המצב הכלכלי בבית התדרדר, ואשתי בקשה שאסע לעיירה הסמוכה ואחפש לי שותף, ואולי בעזרת השם נחזור לדרך המלך. אני סרבתי. קשה היה לי לשתף מישהו. כאשר ראיתי שאין מנוס ואין פתרון, לקחתי את הסוס והעגלה , ובדרכי לעיירה, בין שמיים וארץ ובין השדות, בחיק הטבע, עלה במוחי רעיון שהשרה עלי שמחה עצומה. ירדתי מהעגלה,  הרמתי ידי כלפי מעלה ואמרתי: "ריבונו של עולם, אשתי לוחצת עלי לקחת שותף, ואינני רוצה, אבל אני עושה אותך ריבונו של עולם לשותף שלי! בכל הרווחים נתחלק." התמלאתי שמחה עצומה על הרעיון.

     נסעתי לעיירה הסמוכה ופניתי לסוחר שתמיד קניתי ממנו יין וביקשתי חבית בהקפה. הסוחר האמין בי ונתן לי חבית יין. חזרתי לביתי ואמרתי לאשתי: "ברוך השם,  מצאתי שותף טוב". אשתי פחדה לשאול שאלות ולא הטרידה אותי כלל. דבר ראשון לקחתי קופה גדולה והנחתי על השולחן.  הקופה היא של הקב"ה ומעכשיו כל פרוטה של רווח - חצי בקופה וחצי במגירה. כאשר הקופה התמלאה, קניתי בכסף חלות ויין, וחילקתי לעניים. מאז התחילו ברכותי להתקיים."  חייך ה"אוהב ישראל" ואמר לו: "עכשיו הכל מובן. זו גמרא מפורשת: שני אנשים העושים שותפות אמת: אין צורך ששניהם יחתמו על הצ'ק, אלא מספיקה חתימה של אחד מהם . אם אחד חותם - השני צריך לפרוע. עשית שותפות אמת עם הקב"ה ולכן אתה מברך והקב"ה מקיים".

     יהי רצון שנזכה כולנו לבטוח בקב"ה ולעשות איתו שותפות אמת בלימוד התורה, בפרנסה ובכל תחומי החיים. "

זכות רבי שמעון בר יוחאי (פניני עין חמד, עלון 742)

     להלן סיפור מופלא ביותר, המעובד מתוך 'אמונה שלמה' של ידידי ורעי, ר' צבי נקר הי"ו:

     הגאון הרב יוסף משה עדס זצ"ל )שהיה מגדולי חכמי ארם צובא בירושלים ולימד תורה במשך כ-40 שנה בישיבת 'פורת יוסף' וכן נפטר בערב שבת קודש, באותו תאריך בו הוא נולד) סיפר פעם על יהודי בשם ר' יוסף טנזי זצ"ל, אשר היה עובד בישיבת 'פורת יוסף' כמחלק תה וקפה לרבני הישיבה ולאברכים, ותמיד עד שרתחו המים או שהייתה לו הפסקה של רבע שעה, היה קורא בזוהר הקדוש . וכך היה זוכה ר' יוסף טנזי זצ"ל, שבכל שנה היה מסיים את הזוהר בל"ג בעומר, ועורך סעודה גדולה בביתו לעשרה תלמידי חכמים ומכבדם לאין שיעור, ובסוף הסעודה היה נותן לכל תלמיד חכם מעטפה ובה סכום כסף נכבד באומרו: "זה לכבוד התנא הא-לוקי רבי שמעון בר יוחאי!".

     שנה אחת מצבו הכספי היה קשה מאוד ואמר לאשתו, שכפי הנראה השנה לא יוכל לעשות סעודת סיום, כי אין כסף, והיה מצטער על כך מאוד. והנה שלושה ימים לפני ל"ג בעומר חלם, שבא אליו התנא רבי שמעון בר יוחאי ואמר לו: "אני רוצה שתעשה את הסעודה כרגיל כבכל שנה. והיות שאני יודע שמצבך קשה, לכן תראה בעיניך ששמתי לך סכום כסף בכיס חולצתך, ותלך בבוקר ותקנה כל מה שצריך, וכל הזמן יישאר אותו סכום בחולצה, רק אל תספר לשום אדם על זה, כי כשתספר, תיפסק הברכה". והוסיף ואמר לו התנא: "קח עשר מעטפות ושים בצד כהרגלך, ותמיד יישאר אותו סכום בחולצה ". הוא קם משנתו ומישש את כיס החולצה כדי לוודא, שהחלום לא היה מהרהורי ליבו. לתדהמתו המרובה, מצא כסף בכיס!  החלום אמיתי. הוא זכה בחלום הלילה לראות את התנא רבי שמעון בר-יוחאי! הוא לא ספר את הסכום, אלא מיד הלך לשוק וקנה בשפע ושילם. וכפי שאמר לו התנא רבי שמעון בר יוחאי, תמיד הכיס נשאר תפוח – עם אותו סכום בחולצה. חזר לביתו, לקח עשר מעטפות, הכניס בתוכן סכום הגון וסגר אותן.  

     בינתיים באה אשתו ואמרה לו: "אני רוצה לדעת, מהיכן יש לך כסף הרי אמרת לי, שייתכן שהשנה לא תערוך סעודה לכבוד הצדיק כיוון שאין לך כסף לכך". בתחילה התחמק, שכן ידע שברגע שיגלה - אזי הברכה תיפסק. אולם אשתו המשיכה להפציר בו עד שבסוף כוחותיו לא עמדו לו וסיפר לה את דבר המעשה.  מיד אחרי שסיפר, הלך לקנות משהו – קנה מה שרצה, אבל הכסף נגמר. בכל אופן עשה סעודה כיד המלך, ואני הייתי באותה סעודה וקיבלתי המעטפה, והמסובים הרגישו קדושה הן באוכל והן בשתייה בזכות הרשב"י זיע"א







א' תמוז ה'תשע"ט


"אדם כי ימות באהל": דרשו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כלומר מי שאת כל חייו מוסר למען התורה להבין דבריה ולקיים מצוותיה יזכה שתתקיים התורה אצלו. 


     'וטבל במים', אין מים אלא תורה, התנאי לקניינה של תורה היא 'ולקח אזוב' – מדת הענווה ואז הוא איש טהור. 

     בפרה אדומה יש מצוה ללא טעם, כל חסרון הטעם במצווה זו, מטרתו להשיב את האמונה התמימה, כמו שכתב רש“י ברמז פרה אדומה ”תמימה“, על שם ישראל שהיו תמימים, ונעשו ע“י העגל בעלי מומים, תבוא פרה אדומה תמימה ותכפר עליהם ויחזרו לתומתם.


     כך מסבירים בספרים הקדושים: המזה אפר פרה על הטמא, אינו יכול להישאר בטהרה. כי כדי לטהר את השני, הוא עצמו חייב לרדת ממעמדו.

האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקאליב זצ"ל (דירשו)

     הרבי מקאליב זצ"ל, אוד מוצל מאש התופת ושריד לדור דעה, לא רק היה ניצול שואה, אלא היה זיכרון חי ונושא לפיד לימי השואה הנוראה. מיום עזבו את שערי מחנות המוות קיבל על עצמו להוסיף עוד ועוד מלכות שמים בעולם לזכר הקדושים. הוא לקח את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – הפסוק אותו אמרו הקדושים עת הושלכו לכבשני האש – ודאג שכל ילד יהודי בישראל ובעולם כולו יידע לומר אותו. הוא היה בעל מרץ ותושייה להרבות פעלים לתורה וליראה כל ימיו.

     פגשתי אותו לראשונה בשנות הל' המוקדמות עת שהה במעון קיט בטבריה. הוא היה מתגורר שם לתקופות, הקים שם בניין למוסדותיו והפיץ תורה ויהדות בטבורה של העיר. פעם, כשהייתי במחיצתו, הצביע הרבי מקאליב אל עבר הכינרת ושאל אותי: "מה אלו האורות?". אמרתי לו שזה קיבוץ עין גב. "זה קיבוץ יהודי?", התעניין הרבי. הצעתי לקחת סירה ולצלוח את הכינרת, לראות בעיניים את הקיבוץ.  שכרנו סירה קטנה והגענו תוך דקות ספורות אל מעבר לכינרת בצדה האחר. סובבנו בין רחובותיו השוממים של הקיבוץ ומצאנו ילד יהודי קטן. הרבי מקאליב שואל את הילד: "איפה יש בית הכנסת פה?". עונה הילד לתומו, "פה אין בית כנסת". לשמע הדברים הזדעק הרבי מקאליב: "איך יכול להיות? יהודים יושבים בארץ ישראל בלי בית כנסת? מי כאן בעל הבית ?". הצעתי לרבי שנלך למזכירות הקיבוץ ונברר את העניין. באותם ימים שימש כמזכיר הקיבוץ, מּוקי צור, ) סופר עברי, מבכירי תנועת העבודה ומראשי התעשייה הקיבוצית(. הרבי מישיר מבט למּוקי ושואל אותו מעמקי לבו: "אין כאן בית כנסת? איך זה יכול להיות? אני באתי מכבשני אושוויץ, ראיתי יהודים שמסרו נפשם לבוראם ואיך ייתכן שיהיה יישוב בארץ ישראל שאין בו בית כנסת לתפילה?"  סיכמנו עם מוקי שנערוך במוצאי השבת הקרובה ערב התעוררות לכל באי המקום, בשירה ודברי תורה.

     במוצאי שבת, חצינו שוב את הכינרת וכל הקהל המתין לנו על הרציף. היה זה מחזה מפעים של קידוש השם שאותו לא אשכח כל ימי חיי. פנינו אל עבר חדר האוכל. קבענו מזוזה במקום והרבי מקאליב שר בדבקות ובעיניים עצומות "אתה חונן לאדם דעת". הקהל התרגש מאוד. מעגלים מעגלים של רוקדים נאספו ושרו שעות ארוכות "ישראל בטח בה'". בסיום הערב, למעלה משלושים מחברי הקיבוץ נרשמו לקבלת מזוזה.


     כעבור תקופה קצרה הקים הרבי תנועה של רבנים שייצאו לערי השדה ויביאו את דבר ה', והעמידני כיו"ר התנועה כשהוא מכוון דרכה ונתיבותיה. באותן שנים החל להפעיל את מפעל חייו "בר בי רב דחד יומא" – יום של תורה, והיה סובב והולך בכל הארץ, מדרום לצפון, עבר במפעלים ובאולמות,  בשווקים ובחנויות והמריץ ושכנע את האנשים לבוא לשמוע דברי תורה. בכל פעם היה משלב זמרה ושירה.  לא התייאש מהיישוב הכי קטן והכי מרוחק והיה מכתת רגליו לנדוד בערים ולחזק את ההמונים. הוא היה סמל של אהבת ישראל והנצחת הקדושים. יהי זכרו ברוך.


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט