|
אם נניח את הסביבון, מבלי לסובב אותו – הוא לא יוכל לעמוד, שכן רק מכוחו של המסובב הוא עומד, וכך האדם: כשהוא לבדו הוא אינו יכול לפעול מאומה, ורק מסובב הסיבות נותן בו כח לעמוד, לחיות ולפעול. בשמונת ימי החנוכה יש ביכולתך לשנות גזירות שנקבעו, אבל למעלה מזה, חנוכה מסוגל להפוך גזירות. בזמנים רגילים חל על האדם הכלל המפורסם: כי הגזירה – אמת. והחריצות – שקר. כשיש גזירה, יש גזירה. לא יועילו מעשים. אולם בחנוכה, למשך שמונה ימים, ניתנת ההזדמנות המלאה להשתדלות ולעשייה שלך, והן-הן האמת. ה', כביכול, "זז הצידה" והוא מבקש לחולל נס, דרכך. השל"ה הקדוש כותב: נר, פתילה, שמן – ראשי תיבות "נפש" ("נר מצווה"). הנפש צריכה חיסון ואת הרפואה הזו, של לשוב ולראות מקרוב, מקבלים בהדלקת נר חנוכה. ההבטה בנר החנוכה, מבלי שנבין איך, מזכירה לנפשנו את הלבד של הזולת. היא מחייבת אותנו לבקש לִרְאוֹתָם בִַּ-לְּבָד (בפרפראזה על נוסח הדלקת נר חנוכה), לראות את הזולת בבדידותו, להבין, שחיינו תלויים בחיי אחינו! "זאת חנוכה" – ימי חנוכה, הם המשך לימים נוראים. מי שלא שב בעשרת ימי תשובה, תשובתו מתקבלת עד יום שמיני של חנוכה הנקרא "זאת חנוכה" – רמז לזה ממה שנאמר בנבואת ישעיהו [כ"ג, ט']: "בזאת יכופר עוון יעקב". היינו ביום "זאת חנוכה" שבו קוראים פרשת זאת חנוכת המזבח, עדיין יכופר עוון. [צמח דוד] חנות הספרים של ננסי (מעיין דויד)
בדרך חזרה מהסמינר הן היו עוצרות שם, לראות מה חדש, לומר שלום לננסי. בתקנון הסמינר נאסרה עליהן בתוקף הכניסה לספריות עירוניות, אבל איש בהנהלה לא חשב להכניס סעיף מיוחד שידון בחנויות ספרים יד שניה, ודאי לא מרופטות כמו החנות של ננסי. את הספרים בספריית הסמינר הן סיימו מזמן, שלושתן. גם את הספרים בספריה החרדית שהקימה ברוב טובה עמותה, וגבתה סכום מופקע על הזכות להחליף שני ספרים בכל פעם. לספריה העירונית הן חששו בדרך כלל להיכנס: יותר מדי שמועות התהלכו על פטרולי מורות חשאיים ברחוב הסמוך. אבל ברחוב הצדדי של ננסי לא היו פטרולים. רוב המורות, הן הניחו, בכלל לא ידעו שהוא קיים. בקילומטר וחצי שהפרידו בין הסמינר לשכונת המגורים שלהן היו משובצות חנויות ספרים נוספות, אבל אליהן הן מיעטו להיכנס. בסטימצקי העירה להן פעם המוכרת בחמיצות: "פה זה לא ספריה." בחנות של זוג היקים לטשו בהן עיניים זועמות בכל פעם שהחלו לדפדף. החנות של שפרה יכלה להיות אטרקטיבית, אילולא היתה ממוקמת ממש מול ביתה של הסגנית. כך נשארה להן החנות של ננסי, שהיו מעדיפות כנראה בכל מקרה. הספרים היו יד שניה ועלותם נמוכה, וננסי הרחומה אפשרה לא פעם ללקוחות להחליף ספרים ישנים שמאסו בהם בספרים שביקשו לקנות. ננסי גם לא ציפתה מכל מבקר בחנות שירכוש ספרים. יכולת לשבת ולקרוא, לדפדף כאוות נפשך, או אפילו רק לשאוף עמוקות ולהריח את הספרים שכיסו כל סנטימטר מהקירות, מהמרצפות העקומות ועד התקרה שמזמן לא סוידה. לא תמיד הן קנו ספרים, אבל הרבה פעמים דווקא כן. פעם מצאו אצל ננסי ספרי המשך של "האסופית", ופעם אחרת כרכים צהובים מיושן של סיפורי שרלוק הולמס. חנה אספה בשקידה כל ספר על מלחמות ומבצעים צבאיים, תמר חיטטה בערמות על גבי ערמות כדי לאתר כל כרך חדש-עתיק של ננסי דרו, ויעל קנתה מגוון רחב של ספרים ששום מכנה משותף לא נודע להם מלבד יכולתם להצית את דמיונה. באמצע ג' סמינר הן העזו להתחיל ולקנות ספרים באנגלית. אולי לא היו מעזות, אילולא חיוכה החם של ננסי, שלא נואשה מלהציע להן שוב ושוב ספרים שחשבה שיאהבו: "האנגלית לא קשה, באמת!" בסופו של דבר הן החליטו לתת צ'אנס, וגילו ספרים לא מוכרים של לוסי מוד מונטגומרי ושל לואיזה מיי אלקוט, וגם את אנתוני טרולופ ופ"ג' וודהאוס. לפעמים הן הבינו רק מחצית מהמילים במשפט, אבל ננסי אמרה: "לא חייבים להבין הכל. העיקר שתרגישו את הסיפור." היא גם סיפקה בחפץ לב הסבר לכל מילה שלא נמצאה במילון אוקספורד האנגלי-עברי שהן השתמשו בו להכנת שיעורי בית באנגלית. כשהן קראו את וודהאוס, היא נדרשה לספק הסברים כאלה כמעט מדי יום. בחנות של ננסי היה תמיד מקום לספרים, אבל גם היה תמיד מקום לאנשים. כשישבו על שרפרפי פלסטיק לבנים, ממיינות ערמות חדשות בחיפוש אחרי ספר שיתאים להן, הן ראו את התחלופה השקטה בחנות, שמעו את השיחות עם ננסי. היא עמדה בדרך כלל מאחורי הדלפק: נמוכה כל כך עד שכמעט נעלמה מהעין כשהתיישבה. קטנה ודקה ושברירית, אבל עם חיוך גדול שמצא זמן לכולם. קשישים עצרו אצל ננסי כדי לבקש 'מותחן' והראו לה תמונות של הנכד החדש. אנשים עם יותר מדי זמן פנוי באו להעמיד פני קוראים ולספר על ימים עברו, שבהם לא היה להם פנאי, אבל היתה להם תחושת ערך עצמי. אחד מהם היה, לדבריו, חבר בכיר בצוות של שמעון פרס שנשא ונתן על אוסלו. אחר היה (באמת, כך הן גילו בהמשך) מדען גרעין שאיבד את יכולתו לעבוד בגלל פגיעה מוחית. והיו גם הקוראים הנואשים, שחיפשו עוד ספר כמו שמחפש שיכור את הבקבוק הבא שלו. שניגשו לננסי בתחנונים, בעיניים פראיות כמעט מצימאון. "הגיע משהו חדש, ננסי? כבר קראתי את כל החנות שלך. איך אין משהו חדש בשבילי?" היא היתה סבלנית, ומוצאת משהו חדש, והם יצאו מהחנות עם הספר החדש מהודק מתחת לזרוע ותקווה חדשה בצעדיהם. שלוש הנערות היו מסתכלות בהם בדומיה, ואז מביטות זו בזו. הן תמיד תהו אם ככה הן נראות לאחרים. הן קיוו שלא. באמצע ה' סמינר התארסה חנה ועברה לגור בבני ברק. היא נסעה מדי יום ללימודים בסמינר, אבל אחר כך היה עליה למהר לביתה ולבעלה. לפני החתונה היא ביקרה בחנות של ננסי והשאירה אצלה הזמנה. ננסי חיבקה אותה, העניקה לה במתנה מדריך עתיק לעקרת הבית המתחילה ("זה יצחיק אותך!") והתנצלה שלא תוכל לבוא. בערבים היה עליה לטפל באמה הקשישה. כך הן גילו שננסי היא לא רק רווקה מבוגרת, אלא גם גרה עם אמה, שנשקה לגיל מאה. בבוקר ובצהרים, הסבירה ננסי, טיפלו בה מט"ביות. אבל בערבים היא רצתה את בתה לצדה. תמר התחתנה ממש בסוף ו' סמינר. היא לא הזמינה את ננסי לחתונתה. חודש לפני כן, מודעה קטנה על דלת החנות שנסגרה לשבועיים בישרה להן על מות אמה של ננסי. אחר כך חזרה ננסי לחנות וחיוכה מכווץ, ותמר ויעל ניסו למצוא מילים של השתתפות בצער אבל גילו שכל המילים שהקיפו אותן בחנות נותרות בין הכריכות ומסרבות לעמוד לרשותן. ננסי הנהנה והשתעלה והתיישבה וקמה, ואז אמרה שהגיעה ערמה חדשה של ספרי וולטר סקוט, ענתיקות שהודפסו לפני מלחמת העולם הראשונה, ואולי הן ירצו לקחת כמה, בגרושים ממש, מאחר שהן כל כך אהבו את "אייבנהו". הן קנו את כל הערמה. תמר גרה למשך חצי שנה במרחק רחוב אחד מהחנות של ננסי, אבל היא עבדה במספר עבודות וכמעט לא מצאה פנאי להגיע לחנות. אחרי חצי שנה היא עברה לנתניה בעקבות משרה מלאה בהוראה שהוצעה לה. היא ביקרה עוד פעם אחת אצל ננסי, אספה כל ספר שעשוי לעניין אותה בשנה הקרובה, והלכה. ננסי נופפה לה עד שנעלמה. יעל המשיכה לגור בביתה, המשיכה להיות בשידוכים, המשיכה בלימודי ייעוץ מס. כשעשתה את דרכה הביתה בשעות הערב המאוחרות, החנות של ננסי כבר היתה סגורה. היא השתדלה לבקר בה, בכל זאת, פעם בחודש לפחות. ננסי התחילה להציע לה ספרים מהמדפים הגבוהים ביותר: ספרים ישנים בכריכות בורדו כבדות ראש. יוליוס קיסר. אוסף שירי ג'ון דאן. וולדן. יעל לקחה את כולם. הם נכתבו באנגלית לא קלה וקריאתם גזלה ממנה זמן רב: זמן רב שהיתה, בלעדיהם, מעבירה בהתהפכויות חסרות מנוחה על משכבה. קצת לפני יום הולדתה העשרים ושלוש, התארסה יעל. ננסי הגיעה לחתונה שלה. תמר וחנה עטו עליה בחיבה, מעלות זכרונות, צוחקות. חיוכה היה גדול כתמיד. הן הצטערו שאינן מגיעות כמעט לעיר הולדתן בימי חול. "אני קוראת לילדים שלי עכשיו את 'דוקטור דוליטל והכנרית הירוקה' שקניתי אצלך מזמן," אמרה חנה, וננסי אמרה שיש לה עכשיו בחנות כל חלקי הסדרה שתורגמו לעברית, והיא מוזמנת בשמחה לבוא ולרכוש אותם. "אולי בפעם הבאה שנבוא לשבת," הבטיחה חנה. אבל בפעם הבאה כשבאו לשבת היא היתה יומיים אחרי לידה, והמולת השלום זכר וההסתגלות להרכב המשפחתי החדש השכיחו ממנה לחלוטין את דוקטור דוליטל, ואת ננסי. בקיץ שבו חגגו שלושתן שלושים ואחת, מצאה כל אחת בתיבת הדואר שלה הזמנה באותיות מוזהבות. הסמינר חגג יובל והזמין את כל בוגרותיו למפגש רב-מחזורי. תמר התקשרה לחנה, וחנה העלתה את יעל על הקו, ושלושתן הסכימו שהן יגיעו, מנתניה ומבני ברק ומקרית ספר, ויחגגו מפגש מחזור מצומצם של שלושתן לפני האירוע הרשמי. חלפו יותר מארבע שנים מאז התראו לאחרונה. "בואו נקפוץ לננסי," הציעה יעל, דקה לפני שניתקו. "לא ראיתי אותה שנים. וחוץ מזה, כבר המון זמן שאין לי מה לקרוא." תמר וחנה הסכימו. אין להן כבר זמן לקרוא, אמרה כל אחת מהן בדרכה שלה, אבל לראות את ננסי הן תמיד ישמחו. יום המפגש היה סגרירי ולא פסטורלי, אבל אף אחת מהן לא התפתתה להישאר בבית. הן נפגשו בתחנה המרכזית, עטופות היטב במעילים וצעיפים, ואחרי כל החיבוקים וקריאות הצהלה יצאו בדרכן לחנות של ננסי, מרחק עשר דקות הליכה. "כשסיפרתי לבעלי לאן אנחנו מתכננות ללכת, הוא שאל מה הייתי חושבת אם שירה היתה מבקרת כל יום בחנות ספרים יד שניה," אמרה חנה. "היא כמעט בגיל שאנחנו היינו כשגילינו את ננסי. וזה מצחיק ועצוב, כי אני ממש לא חושבת שהייתי מרשה לה." "זה כי אין כבר חנויות כמו של ננסי," הסבירה יעל. "לא מזמן נכנסתי לחנות ספרים יד שניה בירושלים כי ראיתי את 'הלב' בחנות הראווה ורציתי לקנות לילדים. ואז ראיתי כמה תמונות של כריכות בפנים ועשיתי אחורה פנה." "מילא החנות," אמרה תמר. "מה שאני לא מצליחה להבין זה איך הלכנו דרך ארוכה כזו כל יום לסמינר ובחזרה. ולפני כן גם לבית הספר היסודי. רותי שלי היתה מדווחת עלי לרווחה אם הייתי מצפה ממנו לעשות את זה." "הכל משתנה," יעל משכה בכתפיה. "זה היה בסך הכל בתחילת שנות האלפיים, לא בימי הביניים. ובכל זאת, לכי תסבירי לילדים שלנו שהלכנו מרחקים לבד, בלי טלפונים, בעיר לא חרדית בכלל, וההורים שלנו לא דאגו. זה מוזר מספיק גם בלי לספר איך שרצנו כל צהרים בחנות של ננסי." "זה באמת מוזר," הסכימה חנה. "לא." תמר טלטלה את ראשה. "החיים שלנו היום מוזרים." מקצה הרחוב הן ראו את החנות של ננסי. השלט הצבעוני המדולדל עדיין היה שם, והן הגבירו קצב, שמחות שהחשש הדומם הופרך: החנות של ננסי עדיין קיימת. החנות היתה שם, אבל ננסי לא. בפנים עבדו פועלים, מתקינים בכל החנות מדפי ספרים חדשים, מעץ בהיר ומבהיק. המדפים הישנים, כהים ומשופשפים, נערמו מחוץ לחנות. ליד הדלפק עמדה בחורה רזה ובהירת שיער, מעשנת. היא הרימה עיניים ממסך הטלפון שלה כשראתה את שלושתן מצטופפות בפתח. "אנחנו עוד לא פתוחים," הודיעה להן. "עוד משפצים ומסדרים פה. תבואו עוד שבועיים, יהיה כאן סוף הדרך." "ננסי כבר לא כאן?" "נפטרה לפני כמה חודשים, אני אחיינית שלה." היא לא נראתה מתאבלת. "החלטנו לשמור את החנות אבל להפוך אותה לגמרי. לא היה לה מושג איך לנהל עסק, ואיזה ספרים להחזיק. מסכנה, חיה בעבר. זו תהיה חנות ספרים יד שניה, אבל הרבה יותר שווה. אתן תראו." היא הצביעה על ערמת ספרים בעטיפות בורדו קשיחות, מוכרות ליעל, שעמדה על הרצפה, קרוב לדלת. "מי קורא היום את הדברים האלה? אף אחד." היא נטשה את מקומה מאחורי הדלפק ופנתה לדבר עם אחד הפועלים, והספר בראש הערמה גלש אל הרצפה. יעל התכופפה להרים אותו. "אני יכולה לקחת את הספר הזה, אם את לא מוכרת אותו?" "קחי את כל הערמה, מצדי," נופפה הבחורה בסיגריה שלה. היא לא לקחה את כל הערמה. שלושתן הסתובבו ויצאו מהחנות, צועדות בשקט בכיוון הסמינר. "מה זה הספר הזה?" שאלה חנה לבסוף, אחרי שחצו שני כבישים והחנות של ננסי כבר לא היתה בטווח ראייה. יעל השפילה את מבטה אל אותיות הזהב הלטיניות שעל הכריכה. John Milton, נכתב שם. ומתחת, באותיות קטנות יותר: Paradise Lost. הצחוק נשפך ממנה, דוחק לרגע הצדה את העצבות. ננסי, אחרי הכל, ידעה תמיד למצוא את הספר המתאים ביותר לכל עת.
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה (וישב לז, טו). כתיב בפרשת וישלח 'ויאבק איש עמו', ופרש"י ז"ל שהוא שרו של עשו, ובפרשת וישב כתיב 'וימצאהו איש וגו'' ופרש"י ז"ל זהו גבריאל שנאמר והאיש גבריאל. ולכאורה מנא ליה לרש"י ד'איש' שבפרשת וישב הכוונה לגבריאל, ובפרשת וישלח קאי ה'איש' על שרו של עשו, הלא בשניהם נאמר איש ותו לא. ואפשר ליישב זאת במעשה שהיה: אדם אחד הלך ברחוב בתל אביב, כשלפתע עוצר אותו אדם ושואל אותו "יסלח לי מר, מה השעה?" "מה השעה שאלת"? השיב לו, תוך שהוא בוחן אותו מכף רגל ועד ראש, "בוא איתי". הוא התחיל לצעוד במהירות לעבר הבנין הסמוך, כשהשואל נגרר אחריו בלי להבין מאומה, בבנין החלו השנים לטפס במדרגות עד לקומה הגבוהה ביותר, השלושים במספר, שם היתה ממוקמת מרפסת. "בוא תסתכל" אמר לשואל, "ראה כמה אנשים יש למטה, בדיוק אותי מצאת לשאול?!..." אלא שאם אחד מבקש עזרה מזולתו והלה מתחיל להתאבק ולהתווכח עמו ואינו רוצה לעזור לו, בודאי הוא שרו של עשו, משא"כ אם שואל אותו מה תבקש ומושיט לו עזרה, הרי הוא מלאך גבריאל.
איתא בחז"ל (מסכת ברכות דף ס"ב ע"ב) על דוד המלך, שבזקנותו כאשר היה לו קר, לא היה יכול ליהנות מהבגדים להתחמם בהם, כי הוא ביזה את הבגדים במה שכרת את כנף מעילו של שאול המלך, וכל המבזה דבר אינו נהנה ממנו לבסוף, וכן הוא בעניין תפילה, אם אדם מבזה את ענין התפילה – הוא מדבר בעת התפילה – ואינו מכבד את קדושת בית הכנסת כראוי, אז אינו יכול ליהנות מעניין התפילה – הוא יכול להתפלל ולחזור ולהתפלל , ואפילו בזאת חנוכה, ותפילותיו לא יתקבלו לרצון, כי הוא מבזה את התפילה, ואם מזלזלים בדבר – אין יכולים שוב ליהנות ממנה כשמצטרכים לכך... (ועי' "נועם שיח", מס' 13 ,פרשת שופטים תשע"ד). אמר הרה"ק מרוז'ין זי"ע, שמה שצדיקים פועלים בתפילתם בימים הנוראים – ומבטלים כל הגזירות הרעות, יכול כל יהודי באשר הוא לפעול ב"זאת חנוכה", וזה מרומז גם במאמר נעים זמירות ישראל (תהלים ל"ב, ו'): על זאת יתפלל כל חסיד – שבזאת חנוכה יכול כל אחד להתפלל ולפעול. בלילות חנוכה יש לפנינו שתי מצוות: א. תפילת ערבית. ב. הדלקת נרות חנוכה. מכיוון שתפילת ערבית תמידית, שבכל יום קיימת המצווה להתפלל ערבית, ולעומת זאת מצוות הדלקת נרות חנוכה, היא רק שמונה ימים בשנה, לכך אנחנו צריכים להקדים ולהתפלל ערבית, ואחר כך להדליק נרות חנוכה. "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" שם של אדם זה זהות, שם האדם הוא בירור, הוא מבדל את האדם מחבירו ומברר את אישיותו, ראובן הוא לא שמעון, פלוני אינו כמו אלמוני, יעקב מבקש לדעת את זהותו של המלאך, מה הייעוד שלו, מה המיוחדות שלו, על זה עונה לו המלאך, השם שלי הוא "למה זה תשאל לשמי", הייעוד שלי לדאוג שלא ישאלו שאלות, אלא יעשו את מה שהסטרא אחרא אומר לעשות, זה מהותו של שרו של עשיו, לזרוע בלבול ולעשות את היפך הבירור והחשיבה, שרו של עשיו לא רוצה שנחיה בחשיבה ובאסטרטגיה ברורה, אלא בלבול והליכה אחרי תאוות והרגלים. (הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל) הכדורגלן (הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א") סיפר הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א" . התארחתי באשקלון ביום שבת אצל משפחת חוזרים בתשובה על מנת למסור כמה דרשות בעיר. שאלתי את מארחי: 'הכיצד היה מהלך חזרתך בתשובה? רמי חליס שמו. וסיפר לי סיפור מדהים: עד לפני שנתיים היה שחקן כדורגל באשקלון. יום אחד, איני יודע למה ומדוע, גמלה בליבי החלטה: די! לא בשבילי לגרום לחילול שבת המוני לתושבי אשקלון והסביבה ע"י משחק הכדורגל. התעוררות זו ניקרה במוחי ובליבי על אף היותי חילוני, וכנראה היה משום שלא יכולתי לסבול בראותי המונים באים לחלל שבת – ואני אחד מהגורמים. 'אמרתי זאת לאשתי, וייאמר לזכותה, כי תשובתה הייתה: 'אתה מחליט! ובאשר תחליט – אלך! התחלתי ללכת לבית-הכנסת ולשמוע פה ושם שיעורי תורה, אך עדיין המשכתי לשחק כדורגל. והנה שיעור פה ותפילה ועוד שיעור ואט-אט 'הכנסתי את האף לבית המדרש' וזה פשוט תפס אותי. ההחלטה גמלה בליבי: זהו! אני פורש מהקבוצה, עוזב את עולם הספורט, עולם של תוהו ורדיפה אחרי הממון והכבוד. פניתי להנהלת הקבוצה והודעתי על התפטרותי בזמן האפשרי הקרוב ביותר, שהיה לעוד חודשיים. 'ומה אומר? יצר הרע 'שיחק לי אותה' פשוטו כמשמעו. במשך חודשיים אלו שנותרו לי בעל כורחי להמשיך במשחק הכדורגל, כאילו והשטן נכנס ברגליי ושיחק עבורי: הצלחה לאין שיעור, בעיטות כדור לגובה עצום, הבקעות שערים פנטסטיים וכד', כפי שאני הכרתי את עצמי – זה לא היה אני. כל בני הקבוצה התרשמו והתפלאו: רמי איפה אתה מתאמן? מאיפה התקדמת בצורה כזו? זה לא אתה. רמי תגלה לנו את הסוד. ובאמת לא היה כאן שום סוד לגלות, לא התאמנתי אצל אף אחד תאר לך, כבוד הרב, מה עברתי במשך חודשיים אלו, איזו מלחמה פנימית. ולא נגמר הסיפור בזה. במשך חודשיים אלו פנו אלי מהנהלת הקבוצה בהצעות תוספות של משכורת, דירה במתנה, נסיעות לחו"ל, ובפרט שהייתי בתהליך של קניית דירה כשהיה נחוץ לי הכסף מאוד, ובנוסף לכך לחצים של אשתי והוריי לשכנעני לחזור בי. והמלחמה מתעצמת כחודשיים תמימים מיום ליום, וככל שמתקדם זמן חתימת הפיטורין – הניסיונות הולכים ומתגברים. בהגיע היום האחרון גברתי על יצרי וחתמתי על ההתפטרות. חזרתי לביתי ושמחה בליבי על שניצחתי את יצרי ולא התפתיתי, אולם דאגתי בפניי: מה יהיה? מה עושים עם פרנסה? הלכתי ללשכת העבודה באשקלון וביקשתי מהם להציע לי עבודה כיוון שחתמתי התפטרות מטעמי דת. כמובן שחשבוני למחליף פרה בחמור, וברחמנות שריחמו עלי הציעו לי להיות גנן, לשתול ולסדר פרחים... ולא די בכך, אלא גם מקום הצעת העבודה הייתה לא במקום אחר מאשר האיצטדיון העירוני בו הייתי שחקן כדורגל.. ובכן, מעתה אני וחבריי לקבוצה היינו מגיעים מדי יום לאיצטדיון. הם – למגרש הכדורגל ואני – לשתול פרחים ולעשות ערוגות לגפנים. כבוד הרב, מעתה משכורתי כגנן הייתה למשך חודש שלם כערך משכורת שעה וחצי של זמן היותי 'כוכב' כדורגל. אולם אני לא לא מתחרט, ח"ו . אני גאה ושמח, זכיתי להקים משפחה יהודית כשרה.
אמרו חכמים: "אם כל המועדים יהיו בטלים – חנוכה ופורים לא בטלים". אנו מוצאים בפסוק (משלי יט, כא(: " "ועצת השם היא תקום". אותיות "היא" מרמזות בראשי התיבות: "אם ירצה ה'". שאם אדם מקדים ברכה להשם יתברך לפני כל מעשה, תתקיים עצתו לטובה. בני מתתיהו נקראים "בני חשמונאי" או "חשמונאים" (תפילת על הניסים מגילה יא, א) עם שם עיר מולדתם "חשמון" (סידור עבודת ישראל), טעם אחר: חשמונאי הוא ר"ת של הדברים שהיונים רצו לבטל חודש שבת מילה נידה ארוסה יחוד השם (אוצר כל מנהגי ישורון עמוד 48). מאי חנוכה? - מהו סודם של ימי החנוכה? דתנו רבנן! - את הכוח לעמוד איתנים אל מול הקמים עלינו, אנו מקבלים מ"תנו רבנן", לימוד התורה ושמירת המצוות, רק כך נוכל להם! (ר' מאיר שפירא מלובלין זצ"ל) "בראשית ברא אלוקים" - בשביל התורה שנקראת 'ראשית' - (האמנתי ואדברה( סיפר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: קבוצת בני תורה המתגוררים ביישוב קטן במרכז הארץ, עלו ובאו לביתו של רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וסיפרו על המצוקה התורנית השוררת ביישובם, המתבטאת בעיקר בהיעדר תלמוד תורה. בקרב תושבי המקום חל תהליך מרגש של התקרבות ליהדות וחזרה בתשובה שלימה, והם מעוניינים לחנך ולגדל ילדיהם במוסד תורני המושתת על דרך ישראל סבא. התושבים סיפרו על ניסיונות חוזרים ונשנים שנעשו ע"מ לשכנע גורמים בעירייה שיתמכו בפתיחת תלמוד תורה, אך כל הניסיונות לא עלו יפה. העירייה טענה שאין לה מגרש פנוי, ואף לא אמצעים כספיים לבניית מבנה. העירייה דחתה את כל ההצעות שהועלו בפניה, וכעת הדרך היחידה העומדת בפניהם כדי לפתוח את החיידר היא, באמצעות הבאת קראוון באישון ליל, ו'הנחתתו' באחד המגרשים, כאשר למחרת בבוקר יובאו לשם גם הילדים הקטנים, שיתחילו מיד בלימודיהם. 'החשש שלנו הוא שכאשר העירייה תבחין במעשה, היא תשגר מנוף שיסלק את הקראוון, ואף תקנוס אותנו בקנסות כבדים בגין מעשה זה' אמרו חברי הישוב, ושאלו את הגר"ח האם לנהוג בדרך זו אם לאו. 'האם עומדת בפניכם אפשרות אחרת'? שאל הגר"ח, משהשיבו בשלילה, ואמרו שכל הניסיונות בהם נקטו לא צלחו, השיב להם הרב כי הם יכולים להביא את הקראוון. ' ומה עם העיריה?' - הקשו האנשים, - 'אף אחד לא יוכל לכם' - השיב הרב, וציטט בפני האורחים את דברי הגמ' )ב"ב כ"א.) 'ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר'. אם כך תיקן רבי יהושע בן גמלא, מי יכול לקבוע ולתקן אחרת?!' - אמר הגר"ח בפסקנות. אנשי היישוב יצאו מבית הרב מאוששים, והתחזקו בליבם בכך שאין חיים אלא תורה, וכל הנעשה בעולם - פועל אך ורק מכוח התורה. בלילה שלאחר מכן הזמינו את הקראוון, וזה 'הוצנח' לפנות בוקר במגרש העירוני. ויהי בבוקר, דיווחו גורמי העיריה על הנעשה, ואכן כפי שצפו הפעילים התורניים, כן היה. בעוד התלמידים לומדים בקראוון, הגיעו פקחי העיריה וציוו על המלמדים ותלמידיהם לצאת מהמקום, כאשר במקביל הובא מנוף גדול, שעשה את ההכנות האחרונות לעקירתו של הקראוון מהמגרש. אנשי הת"ת מביטים בעיניים כלות כיצד המנוף מתחיל בפעולתו ובהרמת זרועו. גם ברגעים אלה התחזקו בכל כוחם באמונה ובביטחון בא-לוקים חיים, שברא את עולמו אך ורק למען התורה. מה שהתרחש בדקות הקרובות, היה בבחינת הלא-יאומן: זרועו הכבדה של המנוף קרסה תחתיה, ונשברה בקול רעש גדול. אנשי צוות ההפעלה של המנוף היו המומים. מעולם לא קרה להם כדבר הזה! המנוף נמצא תמיד בתחזוקה מלאה, ונבדק גם לפני הפעולה הנוכחית. לא הייתה כל סיבה טבעית להתרחשות התקלה המוזרה. למרות המאורע, לא התייאשה העיריה מניסיונותיה להפסיק את הלימודים, ובתוך מחצית השעה הובא למקום מנוף נוסף, גדול מקודמו, כדי לעקור את הקראוון ממקומו. והנה, המנוף מרים את זרועו, ו... נשבר אף הוא! כל האנשים שהיו במקום נתקפו בפיק-ברכיים. הם חשו כי מדובר באירוע על-טבעי. כאשר התקשר צוות המנוף אל הממונים עליו בעירייה והודיע על המתרחש, הורו לו אלה לעזוב מיד את השטח... גם בעירייה הבינו כי אסור להם להתערב יותר בעניין, והותירו את הקראוון על מקומו. בתוך זמן קצר הגיע שליח מהעירייה ובידו ההיתר הרשמי להפעלתו של ה'תלמוד תורה'...
אין ספק שבשבת קודש, ר"ת ש'ינון ב'שבת ת'ענוג, יש לנצל יותר את הזמן ללימוד התורה, כאשר כפי הנהוג מקדמת דנא, זו גם העת ללימוד משותף של בן עם אביו, כאשר לימוד בשבת קודש מעלתו גדולה לאין ערוך אל תחפש את א-לוקי השמים וא-לוקי הארץ, אל תעבוד את מלך מלכי המלכים, חפש ומצא את א-לוקיך שלך. מצא את הקשר האישי שלך אל אותו א-לוקי השמים והארץ. (רבי שניאור זלמן, "בעל התניא") הקדוש ברוך הוא אינו צריך את המעשים שלנו. "אם חטאת מה תפעל בו , ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו, או מה מידך יקח" )איוב לה(. הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב, לא את המעשים. הוא רוצה לזכות אותנו, שאנחנו נהיה אנשים יותר טובים, הוא לא זקוק חלילה למעשנו. רוב הבעיות שלנו בחיים נובעות מ2 סיבות א. אנו פועלים מבלי לחשוב . ב. אנו חושבים מבלי לפעול . הקרן הקטנה ('איש לרעהו'). מספר לנו בעל רשת מזון ממרכז הארץ : לפני מספר שנים נכנסה אישה לאחת החנויות, לקנות קצת עופות לכבוד שבת. חתכתי, שקלתי ארזתי ואמרתי לה את המחיר. אבל במקום לשלם היא התחילה להתווכח, שזה יקר מידי וכו'. מכיון שאין לנו "מחירון מיוחד למתווכחים" אמרתי לה: זה המחיר הקבוע, זה המחיר האחיד לכולם, וזה מה שכולם משלמים. משראתה שאלו הם פני הדברים, החליטה לוותר על חלק מהמאכלים ולהשאיר אותם בחנות – למרות שהדברים כבר נארזו עבורה. בהמשך התור עמד אברך. לאוזניו הגיעו ה'דין-ודברים', אך מכיון שלא שמע את הפרטים שאל על מה נסוב הדיון. אמרתי לו דברים כהווייתם: האשה ביקשה לקנות כמה דברים, התווכחה על המחיר, והחליטה להשאיר חלק מהמוצרים בחנות. הסיפור מאוד נגע לליבו, והוא אפילו התרעם: "איך אתם יכולים להתווכח עם בן- אדם שבא לקנות אוכל? עופות זה לא מותרות – זה אוכל!" אמרתי לו – ממשיך בעל רשת המזון – שאם אדם ידפוק אצלי, או אצל שותפי בבית, הוא כמובן יקבל צדקה בשפע. אבל פה זה עסק ולא גמ"ח, אתה לא יכול לעשות איפה- ואיפה בין הלקוחות. אם נקבע את המחירים בהתאם לרמת הוויכוח של הלקוח תיווצר לנו פה אנדרלמוסיה – אתה לא מסכים איתי?! הוא לא הסכים. כלל לא הסכים: " האשה רצתה אוכל. אוכל פשוט. למה מתווכחים איתה ?" ניסיתי שוב להסביר לו מכיוון שונה, אבל זה לא נתפס לו בראש. "לא מתווכחים כשאדם רוצה לרכוש אוכל. נקודה". אם לא היה מתרחש בזמן-זה משהו חריג, יכול היה הוויכוח הזה להימשך שבעה ימים ושבעה לילות רצופים... אבל אז קרה משהו חריג. " יודע מה?" הפתיע האברך, "בוא נפתח כרטיס לקוחות שמיועד בדיוק למקרים מעין אלו. בכל פעם שמגיע לקוח שמתווכח על המחיר, וניכרים דברי אמת שזה בגלל שאין לו, תפחיתו לו מהמחיר ותרשמו את זה ב"כרטיס הלקוחות". ככה ניצור מעין "קרן קטנה" ששם יצטברו החובות של אותם עניים. בכל פעם שיצטבר שם חוב של כמה מאות שקלים, תתקשרו אלי וכאשר אגיע לחנות אסגור בלי נדר את החוב". תכל'ס: ככה הסיפור כבר מתנהל בחנות כמה שנים! בכל פעם שאנו מזהים מקרה של ויכוח שנובע מתוך מצוקת אמת, אנחנו רושמים את הסכום החסר בכרטיס החדש. כך נמנע צער, כך נמנעים ויכוחים מיותרים, וכך זוכים הלקוחות לקבל את שלהם בדרך הכי מכובדת. הם הרי לא מעלים על דעתם שמישהו משלם בשבילם. אז למה אני מספר לך את כל זה? בגלל ההמשך: בשבוע שעבר נכנס לחנות האברך, אמרתי לו: אתה יודע שיש לך כאן חוב קטן... הוא שאל "חוב שלי פרטי – או מהכרטיס שפתחנו?" אמרתי לו שהחוב זה בקרן הקטנה, וכבר מדובר בסכום של 1,050 ₪. בתגובה הושיט האברך כרטיס אשראי וביקש לחייב אותו ב-1,500 ₪.כך גם החוב יכוסה, וגם תישאר מקדמה על סך 450₪ לקראת החגים והצרכים המרובים. גיהצתי את הכרטיס, הקלדתי את הסכום, ובינתיים יצא האברך החוצה (קורונה, זוכרים?) להמתין לקבלה. אך שוד ושבר! במקום להקליד 1,500 ₪ הקלדתי 15,000 . אסון! ניסיתי שוב ושוב לבטל את העסקה, אך ללא הצלחה (אולי זה קשור למערכות חדשות במכשירי כרטיסי האשראי למניעת גניבות, אולי). התכסיתי בזיעה קרה. האברך ממתין בחוץ לקבלה, ואני אנה אני בא? האצבעות רועדות, אני לא מצליח לבצע את השינוי... קפצתי החוצה בבהלה חיוור כולי. סיפרתי לו מה קרה וביקשתי: תתקשר דחוף לחברת האשראי. תבקש ביטול! אני לא מצליח... הייתי המום מהתגובה שלו. " לא נורא. שיישאר. זה בסדר". ככה בשלוות-נפש... לא ידעתי מה להגיב. מה זאת אומרת שיישאר? זה 15,000 ₪. הייתי בטוח שהוא לא הבין את הבעיה. חזרתי והסברתי לו את הפאשלה, אך הוא בשלו. זה בסדר... בעיקר יצאתי מדעתי משלוות הנפש בה הוא התייחס לפנצ'ר . "תראה", התחיל האברך להסביר את עצמו. "מאז שפתחנו את הקרן הקטנה הזו אני רואה בחוש כיצד הקב"ה מיטיב אתנו בתחום הכלכלי" – – – נכון – מסיים בעל רשת המזון – בטח הוא עשה לעצמו חשבון מאיפה ואיך וכיצד הוא יגייס את הסכום הענק הזה לטובת העניים. אבל מאיפה הוא גייס את שלוות הנפש הלזו?! שלוות הנפש לא רק כשזה נוגע לדברים אישיים שלו, אלא אלא שלוות הנפש כשזה מגיע לעזרה לזולת, מאיפה?
אין חובה להחליף פתילות כל יום. ולפעמים הפתילות הישנים נוחים יותר. ויש שכתבו שהמנהג הוא להחליף פתילות כל יום. אם גר במקום נכרים, אין מצות פרסומי ניסא בהדלקת נרות בחוץ ויש שכתבו שיש בזה ענין . בבית, יש נוהגין להבדיל ולאחר מכן להדליק נר חנוכה ויש נוהגין להדליק נר חנוכה קודם ולאחר מכן להבדיל. ודעביד כמר עביד . במנורות חשמל אין יוצאים ידי חובת נר חנוכה. בֵזעת אפיךָ תאכל לחם (ג' יט') [מתוך הספר הנפלא 'הנני בידך] מובא בהגדה של פסח 'ישועות מלכו': כשהיה האדמו"ר מויז'ניץ בעל ה'ישועות משה' זצ"ל באנטוורפן, הגיעו רבים לשחר את פניו. כדרכו, התעניין אצל כל אחד היכן בניו לומדים, וחלקם הודו ששלחו את בניהם להשתלם באוניברסיטאות, וזאת כדי שתהיה להם פרנסה, ויהיו עשירים. כעבור כמה שנים ביקר שוב באנטוורפן והתעניין מה עושים כל אותם בוגרי אוניברסיטאות. סיפרו שהם עובדים כעורכי דין ורואי חשבון אצל המיליונרים הכבדים, עשירי עיר היהלומים. " ואותם גבירים", התעניין האדמו"ר, "מה השכלתם?" התברר, שהם חסרי כל השכלה. לא היתה להם 'אלא' סייעתא דשמיא... ביקש האדמו"ר מהרב יצחק קסירר ז"ל לארגן לו ביקור בבורסה, כשראה את תגובתו, הבטיחו שלא יעשה לו בושות... התכנסו יהלומני אנטוורפן, והאדמו"ר שאל: "מי כאן מיליונר?" כמובן, לא היו בין השומעים מי שהרשה לעצמו שלא להרים את ידו... המשיך ושאל: "למי יש כאן השכלה גבוהה?" איש לא הרים ידו . "אם כן איך אתם מסתדרים?", הוסיף ושאל, וענה: " מעסיקים אתם רואי חשבון ועורכי דין כשכירים, אם כן, אמרו אתם. מה מאחלים אתם לבניכם - שיהיו מיליונרים, או פקידים בשכר אצל העשירים?!....". בספר 'מאיר עיני הגולה', מסופר על האדמו"ר מגור בעל ה'חידושי הרי"ם' זצ"ל, שבימי צעירותו סבל מעוני ומחסור, אך הסיח דעתו מדוחקו והשקיע כל מעייניו בתורה ובעבודה. אמרה לו הרבנית: "רואה אני שכולם דואגים לפרנסתם מלבדך". השיב לה: "ומי גילה לך שאיני דואג כמותם? אביך בחר בי כעילוי, ומה שאחר דואג בשלושה ימים, מספיק אני לדאוג ברגע אחד" . שאלה הרבנית: "ומה עלה בידך בחריפותך ?" ענה: "מה שהועילו הם בשלושת ימי דאגתם..."
אישה שממתינה לבעלה להדליק נ"ח, דעת השבט הלוי שמותר לה לאכול. בזמן הזה נוהגים להדליק בפנים בבית ליד הדלת. וגם אם יש חלון הפונה לרה"ר נהגו להדליק בטפח הסמוך לפתח מבפנים. בנס חנוכה הימים הבאים עלינו לאורה ושמחה, מצינו שעיקר הנס נקבע על שם נס פך השמן שמצאו בחותמו של כהן גדול, וממנו הדליקו את הנרות שמונה ימים, וכבר רבו השואלים שהרי היו עוד ניסים, ומפני מה נקבע החג דווקא על נס זה, אלא ביארו בזה צדיקים, שעיקר הדבר שרצו היוונים להשיג זה עקירת הדורות הבאים מדרך התורה, לעקור את התורה שהיא המסורת מדור לדור, וזה מה שאנו מסמלים את החג דווקא בנס פך השמן הקטן והטהור, שזה מסמל על הדורות הבאים ילדי החמד שלא טעמו טעם חטא, שהם הפך השמן הטהור של הדור, ועיקר הנס בזה שהצליחו לגבור עליהם שחס ושלום לא יעקרו את ההמשכיות מעם ישראל. כאשר ה' פותר את הבעיות שלך, יש לך אמונה שיש לו את היכולות. כאשר ה' לא פותר את הבעיות שלך, יש לו אמונה שיש לך את היכולות
אמרו חז"ל במדרש )שמו"ר ג(: אימתי ישראל עומדין? כשיש להם זקנים, שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. )איש לרעהו( צריך האדם להתייעץ תמיד עם הזקנים אשר עברו עליהם נסיונות הימים – בישישים חכמה. בילדותי היה הרבי בחיידר מאלפנו בינה "מנין שאסור לשרוק? מדוע אין להתהלך עם ידיים תחובות בכיסים? למה מגונה ללעוס מסטיק? כי הגויים עושים זאת! מה שהם 'מקפידים' לעשות, עבורנו זה מגונה! מיסודות דתנו הקדושה הוא להיות שונה מהגויים, במחשבה בדיבור ובמעשה. כך מכריז הקב"ה )סוף פר' קדושים( וִהְיִיתֶם לִי קְדֹּשִים כִי קָדוֹּש אֲנִי... וַָאבְדִל אֶתְכֶם מִן הָעַּמִים לִהְיוֹּת לִי! ורש"י מביא ממכילתא "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי! "לתענוג ולכבוד יחשב לאדם אם הצליח לנצח את חברו - אך אם ניצחת את חברך, הרי ניצחת בשר ודם, ומה הרבותא בדבר? אבל אם כבשת את יצר הניצוח, הרי ניצחת מלאך ולנצח מלאך - זו רבותא!" )"בסופה ובסערה" עמ' צ"ג - רבי שלמה טלינגטור) מדוע שאל ה״חפץ חיים״ – נאבק שרו של עשו עם יעקב אבינו? מדוע חיכה כל כך הרבה זמן, הרי היה יכול להיאבק עם אברהם או עם יצחק? אלא - תירץ ה״חפץ חיים״ - אברהם אבינו מסמל את ה"חסד", יצחק אבינו מסמל את ה״עבודה״, ואילו יעקב מסמל את ה״תורה״... שרו של עשו - סיים ה״חפץ חיים״ - יכול היה לסבול את החסד, יכול היה לסבול את העבודה, אבל בשום אופן אינו יכול לסבול את התורה! שכן התורה הקדושה היא יסוד קיומו של עם ישראל, משום כך, בכל עת מכריז הוא מלחמה על התורה ולומדיה! עלינו להירתם כולנו יחד למלחמה בו, ולנצח ! להדליק את האור (מאורות הדף היומי, גליון 1117) עשיתי את דרכי לבית הכנסת, לתפילת שחרית. אפלולית של בוקר מעונן פרוסה היתה מעל העיר, אוחזת בחוזקה בטיפות גשם קלילות. עוד מעט הן ינתקו ממקומן, יצברו תאוצה ויבצעו נאמנה את מלאכתן, כפי שהן עושות מאז התפלל אדם הראשון שיירד גשם. פתחתי את דלת בית הכנסת וחלף אורות הפלורוסנט הבוהקים דרך קבע, קיבל את פני אור חיוור, שהסתנן פנימה דרך החלונות הצרים. ברחבי בית הכנסת היו פזורים, יושבים ועומדים, כחמשה עשר מתפללים. מאן דהוא בהה, כתוהה אם חולם הוא שהוא חולם, או שמא באמת חולם הוא. אחרים עסקו בהורדת הספסלים מן השולחנות אל הרצפה השטופה, והנותרים הביטו בחוסר אונים בתאורה השובתת. - מי יודע איזו תקלה התרחשה בארון החשמל. - אי אפשר לסמוך על חברת החשמל. שני מתפללים פנו נחרצות אל ארון החשמל הדומם, הסיטו שלטרים לכל כיוון אפשרי, הפעילו את שעון השבת, השביתו אותו. נתנו מבט מבין בחוטיו החבויים. מאומה. אפלולית. כעבור דקה נפתחה הדלת, ר' פלוני נכנס, הרים את ידו בטבעיות אל מתג החשמל הממוקם ליד דלת הכניסה - ויהי אור! כך, פשוט. בלי הרבה מחשבות, רעיונות, עצות ותחבולות. פשוט ללחוץ על המתג ולהדליק את האור. אחר כך הכל היה מובן. איך לא. היהודי הראשון שנכנס לבית הכנסת, היה עייף קמעא. הוא התיישב על מקומו והניח את ראשו. הבא אחריו פתח את הדלת, ראה יהודי נח, ובטוב לבו פסע חרישית, לא הדליק את האור, כדי להותיר למתנמנם דקותיים נוספות של נמנום עָרב. השלישי שנכנס, ביקר בבית כנסת זה בפעם הראשונה בחייו, וכמובן שלא ההין להדליק אורות ולעשות במקום כטוב בעיניו. מכאן היתה הדרך קצרה עד להסקת המסקנה המתבקשת, כי קיימת בעיה בתאורה, וכל שנותר הוא להתאמץ לפתור אותה בדרכים שונות... ההוא שנכנס והדליק את האור בפשטות, אמר לאחר מכן: "לא חשבתי הרבה, כשרואים חושך, פשוט לוחצים על המתג ומדליקים את האור".
אמונה של אדם משתקפת אפילו בתשובתו לשאלה "מה שלומך?" אם אדם עונה "שלא יהיה יותר גרוע" וכיו"ב, בשמים אומרים "מה? למרות הבריאות שקיבלת, הילדים, הפרנסה אתה עוד מתלונן? טוב, אז אם כך, בוא ותראה מה זה באמת גרוע..." ואם יהודי עונה "ברוך ה'... תודה לא-ל הכול דבש..." בשמים אומרים "מה, למרות הקשיים שלך אתה מודה לקב"ה...? אז אם כך בוא ותראה חמוד מה זה באמת דבש...". "הלבנת פנים" היא מעשה הדומה מאד לשפיכות דמים. ובאמת ברמה עמוקה יותר, הבושה עלולה "להרוג" את האדם מבחינה רגשית. כתוב בתהילים: "מאויבי תחכמני" היינו שמן האויבים יש להחכים וללמוד שכשם שהם עושים אותם בתשוקה וזריזות כך אנו צריכים לקיים התורה והמצוות בחשק והתלהבות ודפח"ח. מֲעֵשה וְתּקּונֹו (פניני עין חמד, עלון 815) להלן סיפור המעובד מתוך 'טיב הקהילה', מדברי הגה"צ הרב גמליאל רבינוביץ שליט"א ובו עלינו להפנים כי כל מעשה שאנחנו עושים - עלינו לחשוב עליו היטב. יתכן שיהיה למעשה השלכות עתידיות על המעשה לשנים רבות. על כל אדם לדעת, כי יש בתוכו כוחות לפעול גדולות ונצורות ואם לא יתייאש - יוכל להוציאם מהכוח אל הפועל. אחד מבתי הכנסת המפורסמים בעולם הוא בית הכנסת 'שומרי שבת' שנמצא במרכז שכונת בורו-פארק שבעיר ניו- יורק רבתי. בית כנסת זה שוקק חיים בכל שעות היממה. בכל עת מתקיימים שם מניינים לתפילה, כדוגמת בתי-הכנסת 'איצקוביץ' בעיר בני-ברק ו'זכרון משה' ו'זהרי חמה' בירושלים. בתי כנסת אלו מכילים חדרים רבים כדי לאפשר את קיומם של מניינים רבים. רבים מן המתפללים שם אינם יודעים ואינם מודעים לסיבות שהביאו לבניית בית כנסת זה: מי בנה אותו ומה הסיבה שהביאה אותו לעשות זאת, אלא רק זוכים להתפלל בו בשעה שנצרכים לכך. בית כנסת זה הוקם על ידי יהודי פשוט ותמים. בימי בחרותו כשהיה בתקופת השידוכים, יצא פעם לפגישה עם נערה בת ישראל כשירה באותו איזור בברוקלין. הגיע זמן תפילת מנחה. הבחור ביקש ממנה את סליחה, פרש הצידה ועמד להתפלל תפילת מנחה. הוא התפלל ביחידות, במהירות ובפזיזות וכמובן ללא בית-כנסת, מניין וסידור! התפילה הסתיימה לאחר דקות ספורות בלבד ! המראה הזה של אותה תפילה חטופה הותיר רושם שלילי עז בעיני הבחורה. היא ראתה בכך חוסר יראת שמיים, וגם חוסר רצינות ואחריות ... "כך לא 'חוטפים' תפילה!", חשבה לעצמה, "אני לא רוצה לבנות את ביתי עם אדם זה". מסיבה זו היא אף פסלה את השידוך. כשהשדכן שאל מה סיבת הסירוב, היא לא הסתירה את האמת וסיפרה שמחמת אותה תפילה חטופה היא לא מוצאת לנכון לבנות את ביתה עם בחור זה. כשהשדכן התקשר לבחור וסיפר כי הנערה פסלה את השידוך, הבחור תהה לעצמו: "מדוע היא מסרבת?". מכיוון שהיה חשוב לו לדעת את הסיבה לכך, הוא לחץ על השדכן, עד שהוא סיפר לו מה הסיבה. כששמע את הסיבה, נשבר ליבו בקרבו. הוא התמלא הרהורי חרטה בעיקר על הצורה בה התפלל. הוא הבין כי אכן צודקת היא במאת האחוזים. כדי לתקן את כל אותן תפילות חטופות, שהתפלל במשך חייו, החליט הבחור 'בתשובת המשקל' להקים בית-כנסת גדול ומרכזי. בבית-כנסת זה יתקיימו בו הרבה מניינים, כך שכל יהודי יוכל להיכנס בו בכל זמן, למצוא מניין ולהתפלל בציבור! וממחשבה למעשה. הוא טרח, עמל ויגע במאמצים עילאיים, ימים ולילות להשגת הכספים הדרושים לכך. הוא לא התייאש, ואין דבר העומד בפני הרצון. בסיכומו של עניין הוא הקים במסירות נפש את בית הכנסת הגדול 'שומרי שבת'. בית-הכנסת עומד ומתנוסס לתפארה, שוקק תפילות רבות מדי יום ביומו! בנוסף הוא החליט כי הוא בעצמו ידאג כל העת לרווחתם של המתפללים בכל הנצרך להם כדי לכבד ולרומם את בית ה'. הוא בודק כל הזמן האם חסר משהו למתפללים ודואג להביא אותו. כבר התפרסמה המליצה אודות בית כנסת זה, שיש בו 'חדר תה' עם התצוגה הגדולה ביותר בעולם של כל סוגי ומיני שקיקי תה בטעמים שונים מכל העולם כולו... מכיוון שבית-כנסת זה הוא מקום קיבוץ של 'משולחים' ואורחים רבים מכל רחבי תבל, האיש מביא לשם הרבה סוגי התה וקפה מכל העולם כולו, כדי שכל אחד ואחד יוכל לשתות את מה שרגיל. לאחר מספר שנים נודע לאיש, שבנה את בית-הכנסת ושימש בו כגבאי, שנפטרה אותה אישה שנפגשה איתו בתור בחורה וסירבה להיפגש שוב. האיש ביקש מאנשי ה'חברא קדישא' שהלוויה תעבור דרך בית הכנסת 'שומרי שבת'. ואכן לאחר מאמצים הסכימו לכך. כשהמיטה הגיעה אל רחבת בית הכנסת, האיש ביקש לשאת דברי הספד קצרים. הוא ניגש אל המיטה, ובקול נרגש סיפר בפני קהל ועדה בפעם הראשונה את הסיבה שהביאה אותו להקמת בית הכנסת הגדול . הוא סיים את ההספד ואמר, שכל זכות הקמת בית הכנסת נזקפת לזכות הנפטרת. בזכות סירובה לשידוך הוקם בית הכנסת. כל התפילות והברכות ועניית אמן, ואמן יהא שמיה רבא, שבבית כנסת זה, נזקפים כולם לזכותה של הנפטרת ובוודאי יעמדו לזכותה, שתנוח בשלום על משכבה, ובגן עדן תהא מנוחתה, אמן.
אין מהראוי שההשקעה בטיפוח ההופעה החיצונית תמצא את מקומו בכותלי הישיבה. נקיות - כן, כאחד השלבים בדרך לפסגה, כמובא בברייתא של התנא פנחס בן יאיר, אך תוספות של טיפוח ופיתוח גופני - לא!בחור שעסוק בתכשירי טיפוח למיניהם והקפדה על דגמי הנעליים, בחור שמשקיע בסירוק מוקפד של הפיאות והשיער בדקדוק על כל קוצה של קווצת שיער, בחור כזה מסגל לעצמו בהשקעה מרובה ערכים נוספים מלבד ערכי האמת והנצח. בחור שחייב להיות מעודכן בכל תנודה פוליטית ומדינית או מוכרח להכיר כל להיט של כל זמר, אינו פנוי לדברים החשובים באמת. בחור המפתח כושר גופני ומשקיע בכך זמן ומשאבים מפנים ערכים אחרים על חשבון הרוח והנשמה. התורה משולה לחבית מלאה דבש, אם ניתנה לחבית רביעית מים יצאה כנגדה רביעית דבש מתוכה (ואף מה שנשארת בתוכה נפגמת באיכותה ובטעמה). כך אם הכנסת דברים אחרים בתוך לבך יצאו דברי תורה (ואף מה שלומד חסר בזה מעלותיה וסגולותיה). (מדרש שוח"ט תהילים קיט(. כשביקר כ"ק אדמו"ר מבעלזא שליט"א בטחינת חיטים למצות, ראה את האברך הטוחן כשהוא מכוסה כל כולו בקמח. "אם אין קמח - אין תורה" - אמר הרבי - "כשם שהעוסק בקמח עטוף ואפוף כל כולו בקמח, כך יש להיות שקועים ואפופים רק בתורה, ואם לאו - אין תורה..." לשון הטוב (השגחה פרטית, עלון 50) הייתי השבוע במכירת חסד בבית שמש, מכירה של מוצרי לחם וחלב, פירות וירקות במחיר מוזל ביותר. כמו בכל שבוע נכנס לשם אחד מתושבי השכונה, העמיס עגלה גדולה בכל טוב וניגש למוכר. "כמה צריך לשלם?" הוא שאל. הסתכלתי עליו במבט מתפלא, והוא הסתכל עלי חזרה. "תכננת לתת לי פסק, הא?" הוא שאל אותי. " אהה!" עניתי. הוא סימן לי שהוא כבר מסיים עם החשבון, ואני הייתי מסוקרן ממש. מאז אני מכיר את היהודי הזה, בכל פעם שהוא מסיים את הקנייה השבועית הגדולה במכירה הוא שואל את המוכר "כמה הנזק?". ככה הוא בחר להתבטא, אולי כי זה פשוט יותר מקורי וייחודי לשאול 'כמה הנזק' במקום 'כמה התשלום'. בכל פעם כזאת, כשאני בשטח, אני לא יכול לשתוק ואני אומר לו: "למה תגיד ככה? זה לא נזק, זה רווח. אתה מביא אוכל לילדים שלך ". אבל הוא צוחק. רווח או נזק, מה זה משנה? גם הפעם, בשעה שהוא סיים את החשבון, עמדתי הכן לדו שיח הקבוע. הוא ישאל 'כמה הנזק', ואני מיד אתקן אותו 'כמה הרווח'. אחרי ששילם הוא סיפר לי: "תמיד אחרי שחזרתי מהקנייה היה איזה נזק. חלב התפוצץ, ירקות התפזרו, שקית נקרעה, משהו נשכח. תמיד! תמיד היה נזק, עד שחשבתי שככה זה ואין מה לעשות. כשקונים קנייה גדולה משהו מוכרח להשתבש. הדיבורים שלך כנראה השפיעו עלי, והחלטתי לשנות את השפה. בקנייה האחרונה שאלתי את המוכר 'כמה לשלם?' והנה, באותה פעם לא היה שום נזק! הכל הגיע הביתה בשלמות, כל השקיות, כל הפירות והירקות, דבר לא נעדר! נפעמתי ממש. לא דיברתי על נזק ופשוט לא היה! מאז אני שואל 'כמה לשלם' ובאמת הכל מגיע הביתה שלם". זה היה שיעור מוסר בשבילי. חז"ל אמרו 'ברית כרותה לשפתיים'. ראיתי זאת כאן בחוש. בואו נשמור על הפה שלנו ונקפיד להתבטא באופן חיובי. לדבר טוב, לאחל ולברך במילים טובות, ולהשיג הרבה רווחים על הדרך.
אמר אלברט איינשטיין: "יש שתי דרכים להתבונן בעולם – או שלא רואים שום נס, או שהכל נס". אמר ר' יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומיות שבלב שנאמר (קהלת ג) "והאלוקים עשה שיראו מלפניו", מבאר המרש"א משום שהרעם הוא דבר מחריד ביותר ואין ידוע בו תועלת לעולם משום הכי קאמר שלא נבראו אלא לפשט והינו להחריד הלבבות שיחזרו בתשובה (מהרש"א ברכות נט, א). ברכת אב ואם קרובה להתקיים, דמברכים מלב ונפש כרחם אב על בנים, ולכן יש לאדם להתאמץ מאד לקבל ברכת אביו ואמו. (ב'פלא יועץ' )ערך ברכות) המילה "צדק" מורכבת מהאותיות צ' וק', וביניהן ד' המרמזת על הדל. ללמדנו שאת ההפרש שיש בין צ' (90 ) לבין ק' (100 ) דהיינו 10 ( מעשר), יש לתת לדל. והאות ה' שנוספה במילה צדקה רומזת על החמישית, דהיינו עשרים אחוז, שהוא המקסימום שמותר לאדם לתת. (הגאון רבי זמיר כהן:) מובן מאילו (הרב בנימין בלך)
קשיש בן 93 חלה בקורונה ולמרות גילו המופלג, הצליח איכשהו לשרוד. עם שחרורו מבית החולים, הוגש לו חשבון גבוה מאוד. חלק מהחשבון היה תשלום על מכונת ההנשמה אליה חובר למשך יום אחד. כשראה את הסכום שעליו לשלם, החל הקשיש לבכות. בבית החולים התמלא הצוות חמלה ואמר לו לא לדאוג – אין ספק שניתן יהיה לסדר משהו כדי להפחית את העלויות. תשובתו של הקשיש גרמה לעובדי בית החולים ללהתרגש. אני בוכה כי הבנתי שאחרי כל השנים האלה שאני כאן על כדור הארץ, נושם את האוויר של א-לוהים במשך 93 שנה, אף פעם לא הייתי צריך לשלם על זה הקשיש הסביר "אני לא בוכה בגלל הכסף שאני צריך לשלם. תודה לאל אני יכול להרשות זאת לעצמי. אני בוכה מסיבה אחרת. אני בוכה כי הבנתי שאחרי כל השנים האלה שאני כאן על כדור הארץ, נושם את האוויר של א-לוהים במשך 93 שנה, אף פעם לא הוגש לי חשבון ולא הייתי צריך לשלם כלום. אם עולה יותר מ- €500 להשתמש במכונת הנשמה בבית החולים ליום אחד. יש לכם מושג כמה אני חייב לא-לוהים? למה אף פעם לא הודיתי לו על כל ימי חיי, על נס המתנה הא-לוהית הזו, שהתייחסתי אליה כאל מובן מאליו?" יש כל כך הרבה דברים בעולם הזה שאנו מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם, כאילו הם שלנו באיזו זכות אוטומטית או פרס שמגיע לנו איכשהו. אנו מתלוננים על הדברים שחסרים לנו וכמעט אף פעם איננו לוקחים את הזמן להודות לקדוש ברוך הוא על מתנותיו יקרות הערך. אריק הופר ניסח זאת יפה כשאמר שהמתמטיקה שהכי קשה לאנשים היא למנות את הדברים הטובים בחייהם. חג הסוכות הוא זמן להכיר במקור לכל השפע בחיינו, המתנות הא-לוהיות שהופכות את חיינו לאפשריים ומהנים, מתנות שאם רק נשים לב אליהן, נראה שהן מקיפות אותנו וניתנות לנו חינם ובאופן קבוע, כמו האוויר שאנו נושמים בכל רגע.
"אין ראוי לאדם, כשירצה דבר מה מאנשי ביתו, שיכריחם על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו, בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב, ואף על פי שהקב"ה ציוה לו שישוב לביתו" (רבנו השל"ה הקדוש) אם אכל קודם הסעודה דברים שאינם טעונים ברכה בתוך הסעודה, כגון ירקות , תפוח אדמה , אורז וכדומה , שדיניהם שנפטרים בברכת המוציא כשנאכלים בתוך הסעודה , א''כ כשבירך עליהם קודם הסעודה אין ברכתו מועילה כלום לגביהם אפילו אם בדעתו לאכלם בתוך הסעודה, וא''כ אינם קשורים לסעודה כלל, ולכן צריך לברך ברכה אחרונה עליהם לפני הסעודה (מ''ב שם אות ב'( . אם אכל תבשיל מזונות כגון אטריות, קוגל לוקשן, דייסה , שדינם שנפטרים בברכת המוציא, אזי אם רוצה ליטול ידים לסעודה , צריך קודם לברך 'ברכה אחרונה ' עליהם ואז ליטול ידים , אף אם רוצה להמשיך לאכלם בתוך הסעודה )שער הציון סי' קע''ו סק''ה(, ובדיעבד אם לא בירך אחריהם , כל שהוא עדיין בתוך הסעודה ואינו אוכלם בתוך הסעודה , יברך אחריהם 'על המחיה ' בתוך הסעודה )ש ו''ע הרב ס י ' קע''ו ס ''ב(, וכשכבר בירך ברכת המזון , בדיעבד נפטר מבר כת 'על המחיה' )מ''ב שם סק''ב( . כשעורכים 'קידוש ' בשבת באותו בית תיכף לפני הסעודה, נכנסים לשאלות של ברכה אחרונה על כל מיני מאכלים ושתיה כנ'' ל , ולכן עדיף לברך ברכה אחרונה ויפסיק קצת כמו רבע שעה או קצת יותר לפני שמתחילים הסעודה ]אפשר אז לגמור ' שנים מקרא ' לפני הסעודה.. )עי' מש''כ גליון 163 אות ט''ז( [ , בפרט כשאכלו מאכלים חלביים ב ' קידוש ' שאז מן הדין חייב ים לברך ברכה אחרונה לפני שמתחילים הסעודה הבשרי כדי ל עשות סילוק מברכה ראשונה ) גליון 178 אות כ' 'ח (, ויעשנה אחרי הפסק קצת כנ''ל כדי לצאת מכל ספק . החטוף II (הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א אור השבת( "רב אל יהוד, אני חייב עזרה שלך". הצעקה הזאת – ובעיקר המבטא שבו הדהדה – הקפיאו את דמי. אברך צעיר הייתי, ואותו יום שבין כסה לעשור ניצלתי, כמו בכל שנה, למצוות הסוכה. ירדתי בקרבת ביתי לחורשת עצים הסמוכה ליישוב זרזיר. שם קיוויתי לקטוף ענפים מן ההפקר, שיהיו לנו לצל סוכה. הצעקה הזאת שינתה את תוכניותיי. לפניי ניצב נער צעיר, בדואי בעל אישונים בוערים בטוהר לא ברור. הוא היה ממש להוט לדבר. בלי שום הקדמות הוא ירה את העובדות בעברית משובשת, שמתוכה חילצתי את המילים הבאות. "יש לי מה להגיד לרב. אני יהודי. נחטפתי. תחזיר אותי להורים שלי ולעם שלי". האמת היא שלא נטיתי להאמין לו. היה זה רע מכדי להישמע אמיתי; אבל הוא התעקש והוסיף דמעות נוגעות ללב. עבדאללה קראו לו, והיו לו ראיות: "פעם הצצתי בתעודת הזהות של הערבייה הזו, שמתיימרת להיות אמא שלי, וראיתי באיזה שנה היא נולדה. היא צעירה מדי. היא לא יכולה להיות אמא שלי. וכשעדיין לא השתכנעתי, הוא פרץ בבכי קורע לב: "אני לא המצאתי את זה, רבי. השרת בבית הספר גילה לי את זה בסוד. הוא אמר לי שאני יהודי חטוף". הרבה לא יכולתי לעשות. כל מה שיכולתי היה לתת לו את פרטיי ואת כתובת ביתי. 'בוא אלי בחג הסוכות, ונראה מה אפשר לעשות'. חשבתי שבזה הסתיים הסיפור, אבל בחול המועד הוא דפק על דלתי וסיפר את סיפורו מחדש. בהשגחה פרטית נכח אז בסוכתי ידידי העיתונאי הוותיק עמנואל אלנקוה. למחרת הוא פרסם את הסיפור בצירוף תמונה של הבחור. הפרסום – אם להתבטא בעדינות – הוסיף גם אותי לרשימת המסתכנים בהברחת ילד. יום אחרי הפרסום, לפנות בוקר, אני שומע דפיקות על דלת הסוכה. זינקתי ממיטתי ומיהרתי לפתוח. ניצבה שם סיעה שלמה של משפחה ממושב תירוש. גם להם לא היה זמן להקדמות. 'ראינו את התמונה', צעק האב, זה הילד שלנו, ויש לנו סימנים . על מיטתו בסוכה הסמוכה ישן עבדאללה שנת ישרים. פסוקו של דוד המלך כמה הדהד לנגד עיניו: כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני )תהילים כז י(. בזכות ידידי העיתונאי הוא זכה אז לפומביות וחולל קידוש שם שמים. המתנו עד שעבדאללה יקום משנתו, ועד אז שמעתי את הסיפור מפיו של ראש המשפחה: היה זה בשנים שלפני קום המדינה. היה להם ילד קטן ויפה תואר, ובאחד הימים עזב את הבית ולא שב. שבועות של חיפושים ושנים של תקוות לא הועילו כלום. "יש לנו סימן מובהק", התפרצה לדיון אישה מבוגרת שישבה בצד נרגשת. 'אין לי ספק שזה הוא'. הסבירו שזו המיילדת של הילד, והיא המשיכה לספר: כשנולד הוא עבר ניתוח. יש לו צלקת גדולה בגב. אי אפשר להסתיר את זה. וכמו לאשר את דבריה אחרי כמה רגעים נכנס עבדאללה לסוכה. האב לא השתהה אפילו רגע; הרים את חולצת בנו. מראה הסימן הבולט שעל הגב מצמרר את עורי גם בשעה זו כשאני נזכר בזה. את הרגעים הבאים של המפגש המאוחר קשה לתאר במילים. בעיקר היו שם דמעות. בבוקרו של אותו יום כבר קבלתי אזהרה חמורה ממפקד המשטרה שהגיע במיוחד לביתי: 'הבדואים משתוללים מזעם', הוא אמר. הוצמדה לי אבטחה. עבדאללה נשלח לבדיקה גנטית. בינתיים מהרתי ליצור קשר עם החמולה הבדואית. התנצלתי עמוקות והסברתי את הסיטואציה. "מחר", סיכמנו, 'יגיעו תוצאות הבדיקה, ונראה עם מי הצדק . כמיטב המסורת פתחנו שולחן, נשחט כבש, ובלב הולם פתחנו את מעטפת התוצאות. היה שווה: עובדיה בן ר' ישראל חזר לחיק העם היהודי.
"אדם לעמל יולד" – הקב"ה חפץ במעשינו ועבודתנו, עבודה המזככת גם את הגוף וגם את גשמיות העולם. נשלחנו לעולם כדי להפוך את החושך לאור, את המר למתוק. כשאנו יוצאים לעבוד, עוסקים בחיי שעה, פועלים פעולות גשמיות ומתעסקים עם צורכי הגוף – אולם כל זה מתוך יראת שמים, על פי תורתנו הקדושה – אנו מקיימים בהידור את ההוראה הנצחית "בכל דרכיך דעהו ": לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש, בישיבה או בכולל, כי אם בכל התנהלות חיינו, בבית ובעבודה, באזור מגורינו ובכל מקום בו נהיה. אומר היה הרה"ק רבי אהרן מטשרנוביל זיע"א (נלב"ע ח' בכסלו תרל"ב ( עיקר החיים לעסוק בתורה ובמעשים טובים, דווקא בזמנים שרוב האנשים פנויים מעסק התורה היינו בערב ש"ק ובערב יו"ט ובחוה"מ . וזה שכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" אימתי שעת הכושר לעשות לה' ונחת רוח להשי"ת בתורה ובמעשים טובים שלך? בעת שאתה רואה "הפרו תורתך" – בזמן שרוב העולם בטלים מתורה, אזי אתה חזק ואמץ לעבוד לה' בכל כחך ושכרך עצום מאוד. בשעה שאדם יושב ואוכל, עליו לדעת כי השולחן קולט כל דיבורו אשר מדבר, ואשרי האדם ששולחנו קולט דברי תורה הנאמרים עליו בשעת הסעודה, כי לעתיד, יביאו את השולחן לפני ה', ויביע כל מה שקלט כמו שכתוב וידבר אלי זה השולחן. אשרי מי שהשולחן שלו יביע דברי תורה לפני ה' וחס וחלילה שלא יהיה להיפך ואשרי הזוכה. המתנגדים של הרה"ק הייטב לב זצוק"ל זרקו פעם אחת אבן גדולה לבית הרה"ק זצוק"ל בדרך החלון, וברוך השם לא ניזק מזה שום אדם, אבל ראו האנשי בית ותמהו שהחור שהי' בחלון הי' קטן מהאבן הגדול והיאך עבר זה דרך החור, וענה להם ה"ייטב לב" בבדיחותה, שבאמת זרקו הם אבנים קטנים הרבה, והתחילו האבנים לריב זה עם זה עלי יניח צדיק את ראשו, וזה אמר עלי יניח צדיק את ראשו, שכל אבן אמר שברצונו לנזק ראשו של צדיק, וע"כ עשאן הקב"ה אבן אחת, שנעשה אבן אחת גדולה. והנה נשמע קולו של יהודי טהור הקנטוניסט (סיפורי צדיקים, גיליון 433) היה זה בשנת תר"ב או תר"ג, שנים קשות עברו על עם ישראל אשר ברוסיה הגדולה תחת מלכותו של הצאר הייתה זו אחת התקופות האיומות בהיסטוריה של העם היהודי, מהולה היא בדם, בדמע ובקידוש השם, הגזירה הקשה ביותר שניחתה על עם ישראל באותן השנים הייתה גזירת הקנטוניסטים, שרק מוח אטום ולב אבן יכלו להמציא גזירה כה מחרידה ומזעזעת את הנפש, מיסודותיה היו אלו חוליות של סדיסטים מצבאו של הצאר שעברו בערים ובעיירות היהודיים ברחבי רוסיה, וחטפו לעבודת הצבא ילדים ונערים צעירים לעבודת הצבא, על הצעירים לתת מחייהם עשרים וחמש שנה בעבור עבודת הצבא בשירותו של הצאר, הילדים נחטפו מביתם ולעתים מתוך זרועותיהם של ההורים ההמומים והבוכיים, ונלקחו בכוח למקומות לא נודעים שם חויבו לעבודות קשות בשירות הצבא, חונכו בקשיחות ואף נדרשו להמיר את דתם, אמנם קנטוניסטים אלו היו צעירים אך רבים מהם מסרו נפשם על קידוש השם, הם עברו עינויי מוות ממש ולא בגדו בתורתם ובעצמם, הם החזיקו מעמד עשרות שנים, לא זו בלבד שלא נתפתו לשידולי הקצינים הרוסיים של הצאר האכזרי, אלא עוד הוסיפו קדושה על קדושתם, עשרות בשנים עונו נתייסרו והוכו עד מוות. לחיילים יהודים אלה היה בית כנסת עשוי מקרשים פשוטים ללא שום פאר, אולם בעבורם היה זה ארמון, שבאו אליו בשבתות וחגים לשפוך את שיחם לפני הקב"ה. חוק היה בבית הכנסת, שלפני העמוד יעברו רק החיילים, באשר הם ידעו להתפלל מכל הלב והנפש בעבור חבריהם בצרה. בימים הנוראים באותה השנה הגיעו בנוסף ליהודים וחיילים רבים להתפלל בבית הכנסת הצבאי, גם שני מאורות ישראל שבדור ההוא: הרה"ק ה"צמח צדק" מליובאוויטש זיע"א וראש ישיבת וולאזין הרה"ק רבי יצחק זיע"א. שני צדיקים אלה נזדמנו לעיר הבירה בקשר לעניינים ציבוריים שעמדו באותם ימים בראש סדר יומו של העם היהודי ברוסיה, היה עליהם להופיע בפני שרים רמי מעלה ולרגל שליחות המצווה נשארו בפטרסבורג גם ליום הכיפורים, מובן ששני הצדיקים באו להתפלל בבית הכנסת היחידי בעיר, הוא בית הכנסת הצבאי, בית הכנסת היה מלא מפה לפה, חיילים בדרגות שונות ובלבושים שונים התקבצו ובאו, פניהם מלאו חרדה הם ידעו כי כעת נחרץ גורלם שהיה מר בלאו הכי, הם ידעו כי חייהם תלויים להם מנגד במשך כל השנה, וכל לבם היה נתון למחשבותיהם הנוגות, לא היה להם לא בית ולא משפחה, הם נלקחו לצבא בעודם נערים קטנים, לאחדים מהם כבר עברו שנה מהיום המר שבו נקרעו מחיק אמותיהם, רבים מהם כבר לא זכרו את בית אביהם, אפילו מראה הוריהם נטשטש זה מכבר, את עיירתם בוודאי לא זכרו, אולם בלבם נשארו יהודים נאמנים, אחד מהם עוד זכר את פניו של רב העיירה שלו, פניו היו שחורות כשולי קדרה שעה שנלקחו מביתם ומעיירתם בכוח הזרוע, הרב חיבק ונישק את כל אחד מהילדים, ולא הפסיק לבכות ולנחמם בשעה שהשיירה האומללה החלה לצעוד, רץ אחרי הילדים ודיבר אתם וכך אמר להם הרב: הנביא אמר לעמו הציבי לך ציונים, גם אתם ילדי אברהם יצחק ויעקב חייבים להציב לכם ציונים בדרככם הקשה של קידוש השם, חייבים אתם ילדיי היקרים לציין את שקורה לכם בציונים של התורה, אל תשכחו את הדרך שהלכתם בה עד עכשיו, כדי שתוכלו למצוא אותה ברצות ה', אם יפריעו לכם להתפלל כל יום אל תשכחו לקרות קריאת שמע שלוש פעמים ביום לכל הפחות, אם יכריחו אתכם לאכול טרפות אל תשכחו לשפוך ארצה מכל מאכל שלוש כפות מן האוכל, כדי שלא תשכחו שאכלתם טרפה, אל תמצצו את לשד העצמות הטרפות, אלו יהיו הציונים בדרככם, זוכר הוא היטב את דברי הרב ואם כי שכח כבר הרבה דברים, את הציונים הללו לדרכי היהדות הוא לא שכח, והנה הוא עומד כעת בבית כנסת אחרי עשרים וחמש שנים של שמד ושל עינויים, אין לו מה לקוות רק כשיזקינו ולא יהיו עוד כשרים לעבודת צבא או אז ישחררו אותם, אולם אז כבר יהיו שברי כלים ולא יצלחו עוד לשום מלאכה, הם יגמרו את שארית ימיהם באיזה בית זקנים לעניים. הבכיות נשמעו היטב בין כותלי בית הכנסת, הקצינים ששמרו עליהם ידעו כי מותר ליהודים להתפלל, הם גם ידעו כי אין להם מה לפחד מהחיילים היהודים, ועזבו אותם לנפשם, משך כל היום לא עזב שום חייל את בית הכנסת שכן היה זה יומו הגדול, פה יהודי חופשי הוא, פה עיניו טהורות כנפשו, וכל נימי נפשו נמסרו ביום זה לא-לוקיו. פנה יום, השמש עמדה בראשי האילנות, הגיעה עת תפילת נעילה רחש בקרב הקהל, יש שרצו לכבד את אחד מגדולי ישראל הנמצאים בבית הכנסת לעבור לפני התיבה בתפילת נעילה, וכי מילתא זוטרתא היא שה"צמח צדק" או הגאון מוולוזין יהיו שלוחי ציבור, קהילות אחרות היו נותנות כל הון דעלמא בעד כבוד גדול כזה, והנה ניגשו כמה חיילים והביעו את רצונם כי מן הראוי לכבד בתפילה זו את אחד החיילים, יען כי הוא ואולי הוא היחידי שראוי לזה מכל הבחינות, הם סיפרו כי אף לא אחד מהם עבר גיהינום כמו אותו החייל, כל הייסורים עברו על גופו ואין בו איבר שלא ספג ייסורי איוב, הוא קידש את השם כאחד מקדושי ישראל, ולא קם כמוהו שהחזיק בתורת א-לוקיו אחרי עינויים כה נוראים, אחד החיילים ניגש אל גדולי ישראל ששמעו על כך ואמר להם תבקשו נא רבותי שיגלה לכם את בשרו ותיווכחו כי אין בו אפילו חוט בשר אחד שאין בו פצעים, הוא כולו שותת דם, תראו נא אין בשרו נראה כלל כבשר אדם אלא כעור חרוך. מי הוא החייל האלמוני הזה? הנה הוא עומד בפינה כולו נתון בתפילתו, עיניו מעיין של דמע עומד הוא כפוף על גבי מחזורו, בקושי אומר את התפילה כיוון שבקושי יודע לקרוא בו, לא הספיק ללמוד הרבה ומה שלמד שכח במשך השנים הרבות בין הנכרים, אולם הוא יודע כי הקב"ה חס ושלום לא התרחק ממנו, הוא יודע כמעט את כל התפילות בעל פה, ומכל שכן תפילת יום הכפורים, ושנית הלוא הבוחן לבבות, את הלב הוא רוצה, והרי הוא מסר את כל לבו ונפשו את דמו ואת לשדו, הוא לא הוזיל דמע של חולין אלא הכול לכבודו יתברך, הוא לא התאנח על כאביו ויסוריו האיומים, אלא על כך שיסורים אלו מקשים עליו לעבוד את ה' מתוך שמחה, הוא מסר את כל גופו כל וריר ועורק שבגופו קודש לה'. הקב"ה יודע ורואה את גופו הקרוע לגזרים, אלפי השוטים שעברו על גופו חרטו בו את אותותיהם, יבואו החורים בגופו הצלקות וכו' ויעידו בפני מי שאמר והיה העולם, כי הוא נשאר בכל זאת יהודי וכל בקשתו היא להישאר כזה. הוא הרים את ראשו ומי שהסתכל בעיניו ראה שהעיניים היה בהן הרבה מן הצער העמוק שרק עיניים יהודיות יכולות להביעו, היה בהן מן הביטחון האיתן שרק עיני יהודי מעונה יכולות להביעו, היתה בהן מן העקשנות האילמת שרק בעיניים יהודיות אפשר למצאה. " שיתפלל הוא תפילת נעילה פסקו הגאונים הצדיקים". נתעטף החייל בטליתו וניגש לעמוד, שקט של שעת נעילה שקט של הרגעים האחרונים שלפני נעילת השער כל העם עמד מלא רטט, וחיכה לניגונו של החזן אולם הוא לא התחיל לנגן. נו... נו... פתאום מתוך השקט המתוח נשמע קולו של החייל המעונה, קול עבה ומגושם מלא סבל, הקול הדהד בחלל בית הכנסת כאילו מישהו הכה בקורנס על גבי דבר עמום, כולם הפנו את ראשיהם לעברו, טליתות ניטלו מעל גבי הראשים עיניים הופנו אליו, אולם הוא לא ראה את כל זאת, הוא עמד בעיניים עצומות וראה את כל חייו לפניו, הוא חש את צליפות השוטים על גבו, הוא שמע את צעקות הפרא של הקצינים שהתעללו בו עשרות בשנים, הוא ראה את עצמו הולך בין מאה חיילים כשבדיהם מגלבים ארוכים המצליפים על גבו שותת הדם, באוזנו נחרטה צעקת השבר של אמו בשעה שלקחו אותו לצבא, לפניו עברו לילות ארוכים מלאי כמיהה ותקווה, הוא אסף את דמעותיו והנה הן נהרות, אולם אחרי ככלות הכול הוא בכל זאת נשאר יהודי, והנה הוא עומד לפני העמוד ועל ידו מאורי ישראל הם ישמעו את תפילתו, כי זכה היום להיות שליח הציבור הזה. נו... נו... עובר רחש לחש. כן, כן! מיד הוא יתחיל להתפלל, אולם קודם לכן עליו להגיד דבר מה לבורא העולמים. אין זו תפילה אלא שיחה קצרה. כי הרי אין לו בעולם אף לא אחד שיוכל לדבר איתו, תמיד הוא צעק אליו וכעת, בשעה שכמעט כל חייו כבר מאחוריו, יש בפיו משהו להגיד לו. והנה נשמע קולו של החייל, קולו של יהודי טהור: "רבונו של עולם! הנה אני עומד לפניך בתפילה, ועלי לבקש כמו כל אדם מישראל המבקש על נפשו ועל נפש ביתו, ובכן, על מה מבקש כל יהודי ממך? שתתן לו בנים, חיים ומזונות. אולם אני רווק, ולא רציתי להתחתן עד היום מטעמים הידועים רק לך ולי, בורא העולמים. חיים אינני מבקש, כי מי כמוך יודע כי טוב מותי מחיי, כי מה הם החיים שלי? דמעה רודפת דמעה, ובכל זאת אני מבקש עלי את המוות, גם על מזונות אינני מבקש, כי הרי אני משרת בצבא הצאר ואוכל על חשבונו. ובכן, בוראי, מה עלי לבקש ממך ברגע זה? הוא השתתק קמעה, דומיה נשתררה בבית הכנסת, אף לא אחד לא העז להסב ראשו, שמה יפריע לדומייה. "רבון העולמים, לי הפשוט אין כאן אלא לבקש בקשה אחת ויחידה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא!...
"אין בעלי השגים גדולים – אפילו כאלו שנראה שזה בא להם בקלות – שהצליחו ללא עבודה קשה" (הרב לורד יונתן זקס) אני לא בטוח שאנחנו יודעים איך לשמוע ולפעמים שוכחים שהמצווה היסודית ביותר בתורה היא 'שמע ישראל'. (הרב לורד יונתן זקס) "בכל נישואים מגיע רגע האמת שבו צריך להתחיל לשקר" (אפרים קישון) בעוד שאנחנו יכולים לזכור את העבר, אנחנו לא יכולים לכתוב את העתיד. רק ילדינו, העתיד של קהילתנו, יכולים לעשות זאת. (הרב לורד יונתן זקס) חסד בראש השנה זה גם ענין גדול !" ("נר לשולחן שבת"( את הסיפור הבא סיפר ידידי, אברך יקר שבמשך שנים התפלל בימים נוראים במנין חניכי ישיבתו. והנה התבטל המנין. עלה בדעתו לנסוע עם משפחתו לראש השנה לישיבה. אשתו אמרה שהדבר קשה עליה. הסתפק מה לעשות, התייעץ בשכנו, תלמיד חכם נכבד. וזה סיפורו: " במשך שנים רבות התפללתי בימים נוראים בישיבת פוניבז'. לא תארתי לעצמי שאפשר להתפלל במקום אחר, לא היה שייך אצלי אחרת, הקהל הרב, תלמידי חכמים, התפילה המיוחדת, עוצמה, התרגשות והדברים ידועים וברורים. לפני כעשרים שנה, דודי זקני, הרה"ג צב"ו, בערוב ימיו בשל מחלתו שהה בעיר לא דתית ועלה צורך להיות איתו בראש השנה. ההתלבטות לא היתה קלה, לוותר על התפילה בישיבה ולהיות במקום רחוק. שאלתי את מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל על כך, וזו היתה תשובתו: "חסד בראש השנה זה גם ענין גדול!" ביררתי היכן יש מניינים בעיר ההיא. שמחתי לשמוע שיש שם מנין של בני ישיבות. אך כשביררתי על רמת המנין הבנתי שאצלם ראש השנה זה כמו עוד יום טוב... לא שיערתי מה זה אומר... שניים מתוך הקהל של חמש עשרה מתפללים ענו להגדרה של יוצאי ישיבות... הרגשתי נפילה איומה, מהיכל הישיבה בו אלפי אנשים הזועקים ומתחננים, אל מנין שכזה... מה אעשה? "עצמתי את עיני ואמרתי "אני מתפלל עם הקב"ה!" סיים אותו תלמיד חכם ואמר בחום: "כזה ראש השנה לא היה לי, לא לפני ולא אחרי!!!"
אין אדם מושלם ואין אדם הצודק תמיד. השלמות שייכת לבורא העולם בלבד. אדם הנוטה לראות את עצמו תמיד כצודק, מתהלך בעולם בהרגשה שנעשה לו עוול. הוא תופס את המציאות מנקודת המבט שלו בלבד, קשה לו להרחיב את אופקיו ולהתבונן בסובב אותו מזוויות נוספות. והרי לא ייתכן שכולם יעשו כל הזמן את רצונו ויתאימו את עצמם אליו, ממילא הוא נועד לסבל, וחש את עצמו תמיד כקרבן של המציאות. אנחנו לא מעריכים כראוי את עוצמת ההשפעה שבידינו, עד כמה כל דבר, קטן כגדול, משפיע על ילדינו לטוב ולמוטב. שמעתי פעם מיהודי חכם, שפירש את הפסוק "כבד את אביך" - כבד את האבא שבך, כבד את מעמדך כהורה, התייחס בכבוד לכל מה שאתה עושה, כי הכל משפיע והכל נקלט. בהליכותינו ובהתנהגותנו אנחנו מסוגלים לחנך לקיום כל התורה כולה. כשרואים יהודי בעל צורה - זה כבר מחנך! זה מעורר רצון להיות כמוהו, כדברי חז"ל, שהבריות אומרות עליו, "אשרי רבו שלימדו תורה, אשרי אביו שלימדו תורה". חינוך אינו דבר שקשור לזמן או למקום. חינוך הינו משהו המתרחש בכל רגע ורגע. יותר ממה שאנחנו מחנכים באופן ישיר, אנחנו מחנכים באופן עקיף. בית המֶּרְחָּץ – ('ממתק לשבת'( בערב יום הכיפורים הולכים למקווה וצריף להצליף עלינו על הגב X פעמים. רב צעיר שאל את הרבי מליובאוויטש: 'איני יודע איך למלא את תפקידי כרב בצורה נכונה, אם אעיר לאנשים הם יברחו מבית הכנסת ולא יבואו יותר ואם לא אעיר להם אני מתרשל בתפקידי'? אמר לו הרבי, בזמנו היה באירופה בבתי המרחץ סאונה מיוחדת. סאונה זו הייתה בנויה מדרגות-ובכל מדרגה שעלו החום היה גבוה יותר, במדרגה הגבוהה ביותר היה שָמָש בית המרחץ עומד ומכה לאנשים על הגב עם מטאטה מיוחד ואנשים היו מתענגים וצועקים לו: עוד, עוד... אומר הרבי לרב הצעיר תאר לעצמך אם שָמָש בית המרחץ היה פוגש את האנשים האלה ברחוב, לוקח את המקל ומתחיל להכות אותם הם הרי היו כועסים ואפילו מחזירים לו... אם כן למה בבית המרחץ הם נהנים ומקבלים זאת באהבה? התשובה היא שבבית המרחץ הוא מכה אותם רק אחרי שחימם אותם ורֹומם אותם למעלה ואז הם מוכנים לקבל, כך גם אתה אם אתה רוצה להעיר למישהו תרומם אותו ותחמם אותו ואז מובטח לך שדבריך היוצאים מן הלב ייכנסו לליבו ויתקבלו בברכה. + מוסר השכל: לכל אחד מאתנו יש הזדמנויות להעיר לזולת... אם נרצה לעשות זאת בחכמה, אז נתחיל בדברי שבח על הדברים בהם הוא טוב, נעצים אותו ואז נעיר בעדינות על הדברים שניתן לשפר ושוב נחזור לדברי השבת וכך יתקבלו הדברים בשמחה. יהי רצון שנלמד לרומם ולחמם אחד את השני וכך גם נקבל בברכה כל העָרָה והָארָה שנקבל מהזולת וכנאמר 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'...
אל תדמה בנפשך שחופה הפרושה על ארבעה מוטות, משנה את טבע האדם. האדם לא משתנה רק על־ידי יגיעה צרופה". אם בכל מצווה אנו יודעים שעדיף לקיימה בפועל ממש, ולא על ידי שליח, קל וחומר כשמדובר במצוות החינוך - מצוות "ולימדתם אותם את בניכם" - שמחייבת אותנו, עד כמה ששייך, לחנך באופן אישי. אמר ר' יוחנן ג' דברים נתנו במתנה לעולם ואלו הן התורה והמאורות והגשמים ... גשמים מנין שנאמר (ויקרא כו ד) "ונתתי גשמיכם בעתם" (ב"ר ו ז, שמו"ר מא, ב(. כשהיה הגאון מווילנא ילד קטן, ביקש אביו מהמלמד שלו ללמוד עם בנו מסכת ביצה. אלא שהיו חילוקי דעות בין האב לבין המלמד. האב טען שמסכת ביצה היא קלה מדי עבור בנו, והמלמד טען שהיא קשה מדי. נענה אליהו הקטן בחכמה: "כל ביצה יכולה להיות קשה ויכולה להיות רכה. הכל תלוי בצורת הבישול שלה"... לא המתים יהללו קה" - "ואנחנו נברך..." - (רבי משה בויאר שליט"א) (דורש טוב(. ישנם רגעים בחיים שהם נעלים וטהורים כמו שעת נעילה, ומי שזוכה - טועם בהם מעץ החיים, וזוכה לחיים. בשואת אירופה בסוף המלחמה נערכו "צעדות מוות". הנאצים פינו קבוצות גדולות של יהודים מן המחנות, והוציאו אותם לצעדה ארכה של עשרות קילומטרים, שבמהלכה נרצחו רבים מהם. "צעדת המוות" הידועה היתה באושוויץ, בשלהי המלחמה. יהודי בשם הרב פרידמן, שהיה אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ, סיפר את סיפורו: במחנה נשארה קבוצה של אנשים שהיו חולים סופניים, ולא היו מסוגלים לצעד רגלי. הנאצים החליטו להשמיד אותם. מה עשו? העלו אותם למקום מסוים, העמידו אותם בשורה, הציבו מכונת ירייה, וכל אחד זז שמאלה ונפל, זז שמאלה ונפל... סיפר הרב פרידמן: באותה שעה חשבתי בלבי: לשם מה צריך אני להמתין עד שיגיע תורי לקבל את הכדור שיקפד את חיי? אפול ישר... וכך עשה. האחד נפל על גבי השני, נפלו עליו, עוד אחד ועוד אחד, עד שנערמה שם ערמה של גופות, שלדי אדם. הנאצים היו בטוחים שסיימו את משימתם, והלכו משם. הוא נשאר חי, טמון מתחת ערמת הגויות. הוא נסה להיחלץ, אך מרוב חולי וחלשה לא היה בו הכוח לצאת מתוך ערימת הגופות. חשב הוא בלבו: אם כך נגזר עלי לסיים את חיי, לפחות אגיד 'ווידוי'. הוא אמר "שמע ישראל" עם ווידוי, וכשסיים - שם לב שהוא עדיין חי... 'כנראה נותרו לי עוד כמה רגעים של חיים עד שהמוות בוא יבוא', חשב לעצמו. ברגעים האחרונים אלו התחיל להרהר לעצמו: איזה יום היום? כך לפחות יידע את יום היארצייט שלו... ואז נעור מהרהוריו: הרי היום ראש חודש שחל בשבת! המציאות הזאת של אדם חי, שלד מוכה רעב, שטמון מתחת ערימת גופות בתוך מחנה המוות הארור אושוויץ - אינה מציאות רגילה מהעולם הזה. לכן גם המחשבות שעלו בו באותה שעה, אינן מחשבות אנושיות רגילות. בתוך התופת הוא פתח לפתע באמירת הלל! הרי ראש חדש היום... במציאות לא-אנושית זו, של אמירת הלל להקב''ה במצב ההוא - היתה בה טעימה מעץ החיים; יציאה מהמסגרת האנושית ומסירת נפש להקב"ה. זה מה שהציל את אותו יהודי ממיתה והחזיר אותו לחיים. איזו נקודה תפסה אותו? מה החדיר בו תעצומות נפש שהפכו לתעצומות וכוחות גוף? מסתבר שכשהגיע לפסוק "לא המתים יהללו ק-ה", הוא נזכר ב"ווארט' ששמע מרבו בעבר: יש אנשים שהתפילה שלהם מתה, ללא חיות. הם כמו מתים: חייבים להתפלל - אז מתפללים, לא יותר מזה. על כך אומר דוד המלך: "לא המתים יהללו ק-ה" - לא את התפילה הזו רוצה הקב"ה, אלא - "ואנחנו נברך ק-ה" - תפילה של יהודי חי, שמתפלל לה' בכל לבו ונפשו, וכשהוא מתייחד עם ריבונו ומתפלל - הוא שוכח מכל העולם. הוא מתחבר לבורא עולם, ואין לו שום דבר מלבד הדיבור הפרטי שלו וההתייחדות עם הבורא. מספר הרב פרידמן, שכשנזכר אז, בגיא הצלמוות, ב'ווארט' של הרב שלו - הדבר הפיח בו רוח חיים והתלהבות על-טבעית, על-אנושית, ממש 'שלהבת קה' . לפתע אחזו בו כוחות נפש וגוף בלתי הגיוניים ובלתי מציאותיים, והוא הצליח להתרומם ולהיחלץ מתוך ערמת הגוויות ולצאת משם בשלום. הוא טעם מעץ החיים - ושרד את התופת! קשה מדי. נענה אליהו הקטן בחכמה: "כל ביצה יכולה להיות קשה ויכולה להיות רכה. הכל תלוי בצורת הבישול שלה"...
אדם שרוצה לשתות מים מברז, יכול לברך 'שהכל' גם כשהברז עדיין סגור שהרי בוודאי יצאו המים בשעה שפותח הברז, ונחשב הדבר שהמים בפניו [מ'' ב שם סקי''ט], ומ''מ עדיף לפתוח הברז קודם הברכה כדי למעט ההפסק בין ברכה לשתייה ושיהיה ניכר שמברך על המים ) הגרח''פ שיינברג, וזאת הברכה פ''א עמ' 9 ,) ומן המובחר הוא להניח המים בכוס ולאחוז את הכוס ביד ימין , או לכל הפחות ישים ידו ליד הברז וימלא כף ידו במים ויברך וישתה מידו ואח''כ ימשיך לשתות מן הברז. אורח הסומך על שלחן בעל הבית נחשב הדבר שדעתו בפירוש על כל מה שיגיש לו בעל הבית כיון שדרכו להביא הרבה מינים זה אחר זה ] שו''ע סי' ק ע''ט ס''ה [, ופוטר אף מינים אחרים החשובים יותר מהמין שאכל ]אות ל''ו[, וכן בבית שהאישה או האימא מגישה את האוכל, דעת בעל הבית או של הבן הוא לפטור בברכתו כל מה שיגישו לו . בימינו הרבה נוהגים לקבוע ארוחה שלמה בצהרים או בערב אבל בלי פת, וכיון שאנו רואים את זה כקביעות סעודה שלמה, גם בזה נקטו הרבה פוסקים שדינו כקביעת סעודת פת לגבי זה שגם מן הסתם דעתו על כל מיני מאכלים שיבוא אליו אפילו אם לא היה דעתו מפורשת לה , וכל שהוא מאותו סוג ברכה נפטר בברכה שבירך תחילה אפילו אם הוא אינו של מין הראשון [ חיי אדם, מ''ב סי' ר''ו סקכ''ב]. כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו, צריך לכתחילה לאחזו בידו הימין כשהוא מברך עליו (שו'' ע או''ח סי' ר''ו ס''ד) , והטעם כדי שיכוון לבו על מה שמברך (לבוש, מ'' ב ס קי''ז( . התרנגול אומר 'איכה' (יקותיאל יהודה גנזל)
יצא לי להשתמש עם 'בדיקות הקורונה הביתיות'. בדיקה שאתה קונה בצורה ארוזה, דוחף את המטוש ללוע ולאחר מכן מכניס את הנוזל לתוך מבחנה קטנה וכעבור כמה דקות יש לך תוצאות, אם אתה 'חיובי' או 'שלילי' (לקורונה, כמובן).
כשבצעתי את הבדיקה, הבנתי - אם יקנה מישהו את הערכה, יקח בידיו את המטוש, יחדיר אותו אל לועו, מקום משכן השקדים, ויסובב ויסובב ויסובב, היטב־היטב. אבל לאחר מכן הוא לא יכניס את הנוזלים הצבורים אל תוך המבחנה – לא יעזור לו כלום. לעולם הוא לא יוכל לדעת האם הוא באמת שלילי, נקי מכל שמץ מאותו נגיף ארור, ממוטט מוסדי תבל. אותו הדבר גם ב'כפרות' אותן אנו עושים (ולא משנה אם אתה 'בר־מזל' שהשיג תרנגולים, או אם אתה מקיים את המנהג בדגים או בכסף). אם האדם לא מצרף תשובה שלימה לביצוע ה'כפרות', הוא יכול לסובב ולסובב ולסובב את התרנגול\דג\ שטר מעל הראש, ושוב לסובב ולסובב ולסובב – אבל כלום לא יקרה. הוא יישאר מי שהוא והתרנגול יישאר חף מעוונות, גם אם הוא ילך לשחיטה.
כך היה גם בעיר פרמישלאן. בשעות השחר של ערב יום כיפור צעד הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע במשעולי העיר ולעברו הגיח אברך 'מהדר מן המהדר', בידו תרנגול כפרות המקרקר בקול גדול. " יודע אתה מה הוא מקרקר שם? מה הוא צועק שם?" שאל הרבי את האברך. שאל וגם ענה: "הוא יודע שהוא מובל כעת אל להבו של השוחט ולכן משנן את פסוקי מגילת איכה, וכעת הוא הגיע לפרק השלישי, בו אומר ירמיהו הנביא את הפסוקים הבאים: אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. אותי נהג ויולך חושך ולא אור. אך בי ישוב, יהפוך ידו כל היום". פירש הרבי את הפסוקים שבפי התרנגול: אני הגבר – תרנגול גם קרוי גבר – ראה עני בשבט עברתו. אני רואה את עוניי כשהאברך מעביר אלי את עברתו, את שק העברות שלו. אותי נהג ויולך, חושך ולא אור – עדיין חושך בחוץ והוא כבר סוחב אותי לאחר שביצע בי מנהג 'כפרות' . אך בי ישוב, יהפוך ידו כל היום – אם הוא חושב ש'בי ישוב', שעל־ידי עצם הכפרות הוא כבר נטהר מעוונות כאילו שב בתשובה, יהפוך ידו כל היום, הוא יכול לסובב ולסובב כל היום את ידו אחוזת התרנגול מעל הראש וכלום לא יעזור לו. כי אל הכפרה המסובבת, מסכנה ומפוחדת, מעל הראש – צריך לצרף תשובה אמיתית. תשובה המעבירה את רוע הגזירה.
אין חיוב לעשות כל יום סעודת שבע ברכות, ובכל זאת טוב הדבר לאפשר לברך שבע ברכות בכל יום ומצוה גדולה תיחשב לו זאת לברך ולשבח לשמו יתברך ברכות של חתנים (עי׳ שו״ת ״חתם סופר״ אה״ע ס׳ קכ״ג, שו״ת ״רב פעלים״ אה״ע ח״ד ס׳ ו׳, ובספר ״שובע שמחות״ פרק א׳ סעיף ב׳).
אם אין בסעודה עשרה איש, וכן אפילו אם יש עשרה ואין בהם פנים חדשות (בסעודה שצריכים פנים חדשות), אין מברכים שבע ברכות, אך מברכים ״אשר ברא״ (שו״ע אה״ע ס׳ ס״ב סעיף ד׳ וז׳)
אמר הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב, יש צדיקים שדואגים לעצמם, למצוות שלהם, לתורתם ולמעשים הטובים שלהם.אבל לא כך דרכו של צדיק אמיתי - אברהם נתברך במידת" בכל". דאגתו הייתה תמיד ל"כל", לא לעצמו.
"אף אחד אינו 'נקלע לנסיבות'; אתה מניח את עצמך בנסיבות חייך. ואם שמת את עצמך בנסיבות מסוימות, אתה יכול לשים את עצמך בנסיבות אחרות ".(הרבי מלובביץ')
האלמנה ומכונת הכביסה(הגה"ח הרב שמעון שפיצר שליט"א, גיליון'הביננו')
לפנינו מעשה נפלא המגלה את אהבת השי"ת לבניו, מעשה שאירע ביום חמישי בשבוע שעבר: אלמנה טריה שבעלה נפטר זה עתה מנגיף הקורונה זקוקה היתה שיתקנו לה מכונת כביסה. היא הודיעה על כך לאחד מקרובי משפחתה וביקשה ממנו להזמין בעל מלאכה.הזמין האיש את בעל המלאכה שהיה רגיל לעשות את התיקונים בביתם. בעל המלאכה קיבל על עצמו לעשות את התיקון ואף הבטיח לעשותו בחינם כדי להרנין לב אלמנה, אולם הודיע שביום חמישי לא יוכל להגיע, ויגיע רק ביום שישי .כשהאיש הודיע על כך לאלמנה, הלינה על כך באמרה שהיא צריכה כבר לכבס לכבוד שבת קודש ואיך תוכל להמתין עד למחר...
באותו יום אחר הצהריים התקשר בעל המלאכה לקרוב משפחתה של האלמנה לשאול היכן מקום מגוריה, כדי לדעת לאן יסע מחר בבוקר. כשהלה אמר לו היכן מקום מגוריה, קפץ בעל המלאכה ממקומו ואמר בהתרגשות: "שמע נא! הסיבה שאמרתי שאיני יכול לבוא היום לבית האלמנה היתה בגלל שהוזמנתי היום לעשות תיקון אצל משפחה אחרת, והנה נודע לי בזה הרגע שהאלמנה ואותה משפחה – מתגוררים באותו בנין ממש. כעת אני נוסע לעשות את התיקון בבית המשפחה האחרת, וכשאסיים אעבור לביתה של האלמנה לתקן את מכונת הכביסה שלה"...למנה
כמה נפלא הוא לראות איך הקב"ה דואג לבניו,ובפרט ליתומים ואלמנות, והלא אבי יתומים ודיין אלמנות הוא. כך הוא עורר את הרצון בלב בעל המלאכה לשאול כבר באותו יום היכן מתגוררת האלמנה, וכל זה כדי שייוודע לו שהיא מתגוררת באותו בנין ויבוא לעשות לה את התיקון כבר באותו יום כחפצה.
אסור לפתוח אריזת טישו של פלסטיק במקום המיועד לפתיחתו, שהרי הוא עושה פתח חדש , אמנם יכול לקרוע במקום אחר באופן שקורע כל האריזה ולרוקן את כל הטישו מהאריזה ולזרוק האריזה , ואז כשהפתח אינו יפה הוי קורע של קלקול המותר כשהוא לצורך שבת, שגם צורך של טישו נחשב לצורך הגוף ושל שבת . "בָרּוְך הַגֶבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ ", (ירמיה יז, ז(: " שבא לומר ש'הבטחון האמיתי' הוא שיבטח לגמרי בה', ולא יחשוב שהשתדלותו סייעה בדבר , אלא יאמין שכל פעולתו, חריצותו והשתדלותו תוהו והבל, והכל נעשה בדבר ה', וזהו ""בָרּוְך הַגֶבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַה' ", ולא זו בלבד, אלא " וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ " - לאפוקי (למעט) מהבוטח בה' אבל מבטחו גם בחריצות מפעלו. מכאן, המשליך יהבו על ה' יתברך בכל דבר אזי יקויים בו הפסוק (תהלים נה, כג): "הַשְלְֵך עַל ה' יְהָבְך וְהּוא יְכַלְכְלֶך, לא יִתֵן לְעוֹלָם מוֹט לַצַדִיק" (מפרש בעל 'ערוגות הבושם' ) הסוד לזוגיות טובה הוא: לעשות הכל ביחד: היא מחליטה–אתה מסכים; היא רוצה–אתה נותן; היא מדברת–אתה מקשיב; היא טועה–אתה מתנצל. ישנם קופסאות קרטון של שתיה, כגון של מיץ תפוזים, חלב שקדים וסויה וכדומה , אשר דרך פתיחתם הוא ע''י שאחרי שפותחים הפקק ע''י הברגה מושכים כמין טבעת של פלסטיק, ובזה מנתקים סתימה עגולה של פלסטיק הנמצא במרזב קטן המתוקן בתוך הקרטון בראש הקופסא, ופתיחתה כרוכה בכמה איסורים. הם קנאוני בלא אל" [האזינו - לב, כא] (ופריו מתוק). הם קנאוני בלא אל אמת, כי אין אלוה מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו (רמב"ן). עמידה בתחנת אוטובוס צדדית בשעת לילה מאוחרת וקרה, תוך המתנה ממושכת לאוטובוס המתעכב מלהגיע - אינה מן החוויות שנעים להיזכר בהן, אולם מתברר כי לעתים יכולה המתנה זו להפוך לבלתי נשכחת ולשמש פתח לסיפור השגחה מפתיע, כפי שאירע במעשה המדהים שלפנינו. משנעצרה המכונית הקטנה סמוך לתחנה החשוכה, אבן כבדה נגולה מלבו של הרב ש., מגיד שיעור באחת הישיבות החשובות בירושלים. לאחר כמחצית השעה של המתנה חסרת תוחלת, שמח הוא לראות יהודי חם ואדיב, המאיץ בו בחיוך להיכנס לרכבו. "להיכן פניך מועדות?", התעניין הרב ש., והנהג החביב השיב בשאלה: "להיכן הרב צריך?". הרב ש. ציין את מחוז חפצו והנהג פסק מיד: "אסיע אותך לשם". הרב ש. ניסה למחות ולסרב, אולם הנהג התעקש: "עד שמזדמנת לי האפשרות לגמול חסד שכזה, אני שמח לעשות זאת 'עד הסוף' !". "כיוון שגמלת עמי חסד עצום, לכל הפחות הרשה לי 'לשלם לך' בסיפור", ביקש הרב ש. מהנהג החביב, ופתח מיד בסיפור חסידי אותנטי (המופיע בספר 'הישמח ישראל מאלכסנדר'): " נוהג היה האדמו"ר הזקן רבי יחיאל מאלכסנדר זי"ע, לנסוע מדי שנה לכפר באלטה הסמוך לאלכסנדר, כדי לנפוש ולהתרענן מעמל עבודת קודשו. בנו הגדול רבי ירחמיאל ישראל יצחק, בעל 'ישמח ישראל', הצטרף אליו למסעותיו ושימשו בנאמנות. באחת השנים, כאשר יצאו הרבי ובנו לשאוף אוויר צח בין עצי היער, נתקף לפתע הרבי בשיעול חריף. חיוורון עז התפשט על פניו, והוא התיישב בחוסר אונים על ספסל שניצב על אם הדרך. ה'ישמח ישראל' הביט באביו בדאגה רבה. בריאותו של הרבי הייתה לקויה למדי בשנים האחרונות, וגם מבלי להבין יתר על המידה בענייני רפואה, ניכר היה מסבר פניו כי הוא שרוי בסכנת חיים ממשית. "חש אני כי קצי קרב", שח הרבי הזקן בחרדה. אולם אז הושיט לו בנו הגדול את ידו ואמר בביטחון: "ינוח נא אבא מעט על הספסל. אל נא ידאג ממצבו, בטוחני מעל לכל ספק כי במהרה ישוב לאיתנו כבתחילה"! דברי הבן שנאמרו בביטחון רב הרגיעו מעט את רוחו של הרבי הישיש. שמורות עיניו נעצמו, והוא שקע בתנומה מרגיעה. בינתיים פסע ה'ישמח ישראל' אל מעבה היער. שם, בין העצים העבותים החל לזעוק בתפילה לרפואת אביו : "ריבונו של עולם, אין מבלעדיך מי שיוכל להושיענו. חוס נא על אבי הצדיק שמוסר נפש לעובדך, ושלח דברך להושיעו..." כמחצית השעה חלפה. הרבי התעורר מתנומתו, ולמרבה הנס רוחו שבה אליו. החיוניות חזרה להיראות על פניו, וכוחותיו שבו אליו אט אט. לאחר זמן מה, כשהרבי התאושש די צורכו, פנה לשוב לאכסניה. בדרכם שאל הרבי את בנו: " מהיכן שאבת את הביטחון הרב בדבריך? הן בהכירי אותך כי איש אמת אתה, בטוחני שלא אמרת את הדברים מן השפה ולחוץ, רק כדי להשיב את רוחי" . "לא על דעתי הבטחתי את הדברים", השיב ה'ישמח ישראל' על אתר, "כי אם על דעת גדולים, הלוא הוא רבנו ישראל מרוז'ין זי"ע, אשר דרש בעניין זה את ביאור הפסוקים בתהלים (י"ג): 'עד אנה תסתיר את פניך ממני - עד אנה אשית עצות בנפשי' - הסתרת פנים תיתכן רק כל זמן שהאדם בטוח כי יש ברשותו עצה ופתרון למצבו (רופאים, יועצים מומחים, עסקנים, חוסן כלכלי, כישרונות אישיים וכו'). ורק כשהוא חש חוסר אונים, והקריאה פורצת מפיו: 'הביטה ענני ה' אלקי, האירה עיני פן אישן המות', אזי זוכה הוא ל: 'ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי '. כשהרהרתי בדברים, חשבתי כי אף אנו עומדים במצב המתואר בפסוק זה: הרי אנו נמצאים בדרך שוממה, ללא כל רופא וללא משמש שיוכל לסייע בעדנו. ברור היה לי כי בשעה זו אין לנו כל עצה ותבונה אלא לפנות לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ולזעוק ולהתחנן לפניו שיעלה ארוכה למכאובך, וכך אכן אירע", סיים ה'ישמח ישראל' את דבריו. הרב ש. סיים את הסיפור בדיוק כשהמכונית נכנסה לרחוב מגוריו. הוא מיהר להיפרד מהנהג בתודה וירד מהרכב. * כשנה חלפה מאז אותו מקרה. הרב ש. הספיק לשכוח מהמאורע זה מכבר, והנה באחד הערבים, בעודו צועד על המדרכה בסמוך לאזור מגוריו, לפתע ניגש אליו יהודי לא מוכר ושאלו: "האם אתה הוא הרב שנסע אתי בעבר מתחנה פלונית לביתך, ובמהלך הנסיעה סיפר לי את הסיפור על ה'ישמח ישראל'?" הרב ש. הופתע לחלוטין מהשאלה הישירה. ארכו לו כמה שניות להיזכר ולהשיב בחיוב. " שמע נא", המשיך איש שיחו בדבריו, "באותו ערב שנפגשנו, ציינתי עם זוגתי עשור לנישואינו . היה זה 'יום נישואין' עצוב וקודר בעבורנו, באשר לצערנו לא זכינו עד אז להיפקד בזרע של קיימא. ניסינו כבר את כל העצות והסגולות ודרשנו בגדולי הרופאים והמומחים, אך דבר לא הועיל לנו. ובדיוק באותו ערב קודר ועצוב פגשתי בך כמלאך מושיע. כמו נבואה משמים סיפרת לי את הסיפור המתאים ביותר לאותה שעה. סיפור שהסתיים בדברי קודשו הנפלאים של רבי ישראל מרוז'ין. בטח לא חשבת שהסיפור ישנה את חיינו, אולם בעבורנו היה הוא כמו ברק שהאיר לנו את העלטה והחשכה שבהן היינו שרויים. בשובנו לביתנו גמלה בלבנו ההחלטה כי יותר לא נדרוש ברופאים, לא עוד נמתין בפתח בתיהם של עסקנים ומומחים... החלטנו לפנות אך ורק לבורא העולם מתוך אמונה שלמה והכרה כי מבלעדיו אין מי שיושיענו". "לפני כחודש", סיים האיש את סיפורו כשקולו נשנק מבכי, "זכינו אני וזוגתי לחבוק בזרועותינו ילד יהודי טהור, בסייעתא דשמיא..."
אומר רבי עקיבא איגר: המפתח לסיעתא דשמיא, שהצינור של השפע זה להודות ! ח"ו מי שיודע רק –יפתח לבכות ולבקש, ולא יודע מספיק להודות, הוא יכול חלילה וחס לסגור את השפע. "אין בפרשת מנורה (בתורה) אות סמ"ך. לומר, שבמקום נר - אין שטן ואין מזיק. ובזכות נר מצוה ותורה אור, נסתם פיו של שטן מלהשטין" (בעה"ט שמות כ"ה, ל"א( אם אדם עדיין לא לבש בגדי שבת, ועי"ז שיתלבש בגדי שבת יתאחר בהדלקה, עדיף שלא ילביש כדי שלא יתאחר בהדלקה. בסוף כל פרשה מונה המספר של כמה פסוקים יש בפרשה זו, אבל בפרשת מקץ מונה גם הפסוקים וגם התיבות שהם אלפיים וכ"ה תיבות, ומפרש הגר"א בגלל שפרשת מקץ בדרך כלל חלה בחנוכה, ובחנוכה מדליקים נרות 8 ימים, ונר גימטריה 250 , ושמונה פעמים נר-250 יוצא 2000" ,כ"ה" פירוש מתחיל בכ"ה כסלו וזה שהוא מונה אלפיים וכ"ה תיבות. הקשיש מבני ברק ששמר לעצמו זכויות בתוך מעטפה ". )גיליון 'שבת אורה' בראשית תשע"ח, מתוך ס' 'לבוש יוסף'?( בין דמויות המופת אשר פעלו בבני ברק והותירו בה את חותמן נמנה הגה"צ רבי בן ציון במברגר זצ״ל, שכיהן כמשגיח בישיבת פוניבז'. אישיות בעלת קומה היה, יהודים רבים מצאו בו כותל לצרותיהם והוא מצידו עשה ככל שביכולתו להקל מעול סבלם ולעודדם בדרכו המיוחדת. יהודי תושב בני ברק, שעבר תלאות רבות מינקותו, היה גם הוא מקורב אל הרב במברגר זצ״ל. אותו יהודי לא זכה ללמוד תורה מינקותו עקב מאורעות הימים ההם והנסיבות שהתגלגלו בעקבותיהם. הרב קירבו ועודדו כפי שנהג עם כל מכריו הרבים. לימים, הלך היהודי והזקין ונפל למיטת חוליו, כאשר מצבו הבריאותי מדרדר והולך. משהגיעה השמועה אל הרב במברגר זצ״ל, החליט לשים את פעמיו אל ביתו של אותו מכר חולה, לבקרו ולסעדו ולקיים בכך מצוות ביקור חולים בהידור. ואכן, שעה של קורת רוח היתה לו לקשיש, זמן רב לא חווה כמו אותה שעה. פניני חכמה והארת פנים, שמחת לב והשתתפות בצער שיצאו מפי המשגיח, חברו להם למצוות ביקור חולים מהודרת. לפני צאתו של המשגיח הנערץ, ביקשו החולה כי ימתין מעט מאחר ובקשה לו אליו. כמובן שרבי בן ציון נענה בלבביות האופיינית לו והמתין לדבריו של האיש. הקשיש החווה בידו לעבר הכרית שלמראשותיו. ״שם״ ־ אמר ־ ״נמצאו הזכויות שלי״... רבי בן ציון קירב את אוזניו לשמוע את קולו החלוש של החולה שדיבר כממתיק סוד, וכה היו דבריו: " כבוד הרב הרי יודע כי מעודי תמיד עסקתי בעשר אצבעותי להביא טרף לביתי ולפרנסם כיכולתי. אולם, ללמוד תורת ה׳ בעצמי לא זכיתי לדאבוני . לכן, חסכתי לי קופה קטנה של מזומנים שישמשו זכות עבורי בבוא יומי״. תוך כדי דבריו שלף הישיש מעטפה עבה שהכילה בתוכה חבילה הגונה של שטרות מרשרשים והושיט אותה לרבי בן ציון כשהוא מוסיף: ״בטוחני שכשאלך בדרך כל הארץ, כבוד הרב יידע אל נכון מהו הדבר הטוב והמועיל ביותר עבורי״. המשגיח, שהיה עדיין נרגש, הנהן בראשו וענה : ״אכן כן, יהי לבך סמוך ובטוח כי אמלא רצונך בשלמות״. השניים נפרדו בהתרגשות מרובה, ולא עברו ימים מרובים ובדמעות שליש ליווה רבי בן ציון את הישיש למנוחתו האחרונה. בשובו לביתו חשב הרב בדעתו מהו הדבר המועיל ביותר אשר ייטיב בתכלית לנשמתו של אותו יהודי יקר. לבסוף גמלה בלבו ההחלטה: הימים , ימי תחילת ה'זמן', ובישיבה החלו ללמוד מסכת קידושין. כידוע, כפי ש'אין הקומץ משביע את הארי' כך אין הספרים מספיקים לבני הישיבה, לכן קם רבי בן ציון ועשה מעשה, ובכסף הרב שהופקד בידו רכש ארון ברזל רחב מידות בעל מדפים רבים, ובד בבד קנה גם גמרות רבות וספרי ראשונים בכמות נכבדה לשימושם של בני הישיבה. לאחר ימים מספר, בהם הגו בני הישיבה בספרים החדשים, הגיע רבי בן ציון לישיבה ופניו אינם כתמול שלשום. ״זה פשוט לא יאמן״ - שמעו אותו מקורביו לוחש לעצמו שוב ושוב. רבי בן ציון ניגש אל ארון הספרים, וליטף את אחד הספרים החדשים שעמדו על המדף מולו וחזר ואמר: ״זה פשוט לא יאמן..."הלילה״ - סיפר המשגיח - ״ראיתי בשנתי את דמותו של היהודי הקשיש שהלך לבית עולמו, וכשהוא נמרץ ומלא חיות, החל ללמוד בפני מסכת קידושין - הנלמדת בישיבה במלא המרץ והחיות. בודאי" - אמר רבי בן ציון לקהל שהתאספו סביבו – "בזכות מאות הבחורים שלמדו בספרים שנרכשו מכספו לעילוי נשמתו, זיכוהו מן השמים ולימדוהו את הכתוב בהם, אף שמימיו לא למדם.
דבר מעולם אינו גורם לאדם להיות אומלל כמו הפחד. הזדמנות היא אינה אורחת לזמן ממושך כשהסביבון מסתובב, האותיות מיטשטשות וחוזרות להיראות רק כשהוא עוצר. הסביבון מייצג כיצד אנחנו – השקועים בהתרוצצות העסקנית של חיי היומיום – לא יכולים להבחין בניסים שכל הזמן מתרחשים סביבנו. רק כשאנחנו עוצרים כדי לחשוב, העיניים שלנו נפקחות לראות את הניסים שלמעשה היו כאן כל הזמן. כתב הרמב''ן, שאין רעה שלא תצמח ממנו בסופו דבר טוב.. זה נכון כלפי סבלותיו של האדם עצמו. וכבר פסקו: ''חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'', אבל לא כלפי זולתו, שחייב לטקס עצה איך להקל סבלו ואיך לעשות אתו חסד. החסיד החדש (על-פי 'זכותא דאברהם') בשבת בראשית עדיין שרתה אווירת החגים בחצר ה'חוזה' בלובלין. החסידים ביקשו לנצל כל רגע של שהייה במחיצת הצדיק, כדי לעכב את הירידה מהפסגות שאליהן הגביהו עוף בחודש תשרי אל שגרת החולין. לבית המדרש נכנס יהודי, שחזותו העידה עליו כי אין הוא נמנה עם החסידים. עד מהרה התבררה זהותו. זה היה רבי צבי-הירש בנידהרט, ובכינויו המוכר – 'המגיד מוואדיסלב'. הוא היה דרשן נודד, שעבר ממקום למקום והשמיע דרשות מעוררות לב. תמורת זאת קיבל פרוטות מעטות ושיגר אותן לבני משפחתו. דבר בואו ללובלין סיקרן את פרחי החסידים, ואלה התכנסו סביבו. "באתי להיות חסיד!", הצהיר בפתח דבריו. סיפורו הותיר אותם פעורי פה. זה קרה כמה חודשים קודם לכן. ה'מגיד' היה בעיצומו של מסע בקהילות ישראל. הוא התברך בשפה עשירה ומשופעת במשלים ודימויים, ודבריו חדרו ללבבות. בדרכו הציורית היטיב לתאר את חומרת החטאים ואת העונשים הכבדים הצפויים לרשעים. השומעים התעוררו בהרהורי תשובה, ומהקהל אף עלו התייפחויות. יום אחד נשא את נאומו בעיר ללוב. בתום הדרשה פנה לפקוד את ביתו של רבי דוד מללוב, מתוך כבוד ונימוס. מייד עם כניסתו למקום הבחין בתכונה השוררת בו. מקורבי הרבי הסבירו לאורח כי בעוד זמן קצר ייצא הרבי לדרך. "האם כבודו יעבור במסעו בעיירה וואדיסלב?", שאל האורח. כשנענה בחיוב, פנה אל הצדיק בבקשה: "אנא מכבודכם, אולי תואילו להעביר את שלושת הרובלים שבידי אל משפחתי. בני ביתי משוועים למעט פרנסה. במחילה מכם, עשו עמי חסד זה". "בוודאי!", נענה הרבי במאור פנים. הוא קיבל מידי האיש את הרובלים ואת כתובת ביתו, והבטיח למלא את השליחות. בחצות הלילה בא הצדיק לוואדיסלב. רחובות העיר היו חשוכים ושקטים. הצדיק פנה אל בית קטן ונקש קלות על דלתו. מהבית לא נשמע הגה. ניסה הצדיק שנית, והפעם ביתר חוזקה. פתאום נשמע רחש קל מן הבית. הרבי הסב את פניו לעבר הקול, וראה חלון קטן הנפתח כדי סדק צר. זוג עיניים קטנות של ילדה הציצו בעדו. הרבי הושיט לעבר הילדה את הכסף. "אביכם שלח את המטבעות האלה", אמר בנעימות, "שתהיי בריאה!". הילדה הושיטה יד ולקחה את הכסף, החלון נסגר, והצדיק המשיך בדרכו. כשהילדה קיבלה את הכסף ירדה ממיטתה והלכה אל אימהּ, העירה אותה משנתה והציגה לפניה את הכסף. צווחת השתאות נמלטה מפי האֵם. לא מהמשלוח הכספי. באותו רגע המטבעות לא היו חשובים כלל. היה עליה לצבוט את עצמה כדי להשתכנע שאין זה חלום: בתה המשותקת הולכת על רגליה! עד מהרה ניעורו כל בני הבית לחזות בפלא, והשמחה הייתה גדולה. מילדותה אובחנה כבעלת מגבלה חמורה שמנעה ממנה לעמוד על רגליה. כדי להקל עליה הגביהו הוריה את מיטתה לגובה החלון, כדי שתוכל לראות את הרחוב ולהפיג את שעמומה. "איך הצלחת?", שאלה האם, לאחר שהתאוששה קצת מתדהמתה. "לא יודעת", השיבה הילדה בתמימות. "האיש שהביא את הכA1ף בירך אותי שאהיה בריאה, ובאותו רגע הרגשתי שאני יכולה לעמוד על רגליי וללכת!". השמועה הנרעשת נפוצה כאש ברחובות וודיסלב. הילדה הקטנה הלכה ברחוב כאחד האדם, והכול צפו בפלא בהשתאות. היחיד שלא ידע על דבר הנס המופלא היה אביה, ה'מגיד', שהיה בעיצומו של מסע הנדודים. רק בשלהי אלול, בתום העונה מלאת הביקוש לדרשותיו, שב לביתו, וכעת היה תורו להיחשף למופת המופלא. " איך קרה הדבר?", נזעק בהתרגשות. בני הבית סיפרו בהתלהבות על אליהו הנביא שפקד את ביתם באישון ליל והעניק את הברכה והישועה. "האם אליהו הנביא נתן עוד משהו מלבד ברכה?", שאל האב. "כן", מיהרה הילדה להשיב, "הוא העביר לי שלושה רובלים בעבור אימא!". ה'מגיד' נאלם דום. רגעים ארוכים עמד נרעש ומשתומם. "לא אליהו הנביא הושיע אותך, בתי, אלא הצדיק רבי דוד מללוב. סברתי שאך טובה אחת גמל עמי, והתברר כי הביא מזור למחלתך!". מוקף טבעת מתהדקת של חסידים, שהתעבתה מרגע לרגע, הוסיף ה'מגיד' לחלוק את סיפורו המרעיש באוזני תלמידי ה'חוזה'. "הנס הזה לא נתן לי מנוח. אכן, לא חונכתי על ברכי החסידות, אך מפלא כזה אי-אפשר להתעלם. "הלכתי שוב לללוב, והפעם לא כ'מגיד' אלא כחסיד הבא אל רבו. ואולם רבי דוד הורה לי לבוא לכאן, לחצר מורו ורבו, ה'חוזה'". למחרת השבת נכנס ה'מגיד' אל ה'חוזה' ונעשה תלמידו המושבע. לימים נודע רבי צבי-הירש כמחבר הספר 'עשרה למאה', ובנו הוא הצדיק הנודע רבי שמחה-בונם מפרשיסחה, שהאיר את שמי החסידות.
אלה תולדות יעקב יוסף. לעולם אין לו ליהודי להסתפק במה שכבר השיג ולהיעצר במקום אחד. כי אם עליו לשאוף להתעלות מעלה מעלה בסולם היהדות, להיות בבחינת "מוסיף והולך". אלה תולדות יעקב, אלה צריכים להיות מעשיו הטובים (תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים) של כל יעקב – יוסף, - להשיג יותר ויותר מפעם לפעם. (הרה"ק מרימינוב זי"ע( בשמות בית אבא לא נתבייש ולמסורת ישראל סבא לא נתכחש! נקרא לילדינו בשמות הקדושים והצנועים של זקנינו וזקנותינו, ובל ניתן לצלצול הזר והחיצוני להחריש אוזנינו ולבלבל דעתנו, אלא נלך במסורת אבותינו הקדושים והטהורים. בכל בית ומשפחה יש רגעי חשכה, ועלינו להתחזק ולחזק באמונה. אחי יוסף מוקפים היו בתמיהות. מיהו האדון המצרי ולמה מתעלל בהם? איך יודע סודות המשפחה ומדוע מתעקש לראות את בנימין? החפץ חיים זי"ע העיר שהכל התברר בשומעם שתי מילים - אני יוסף! כעת מובן! בקרוב בימינו, בתום הגלות הארוכה מרובת השאלות, נקבל הסבר למיליון תמיהות, שעה שהקב"ה ישמיע - אני ה'! הכל יתחוור! "ברכו נפשי את ה'... סלעים מחסה לשפנים... הרים הגבוהים ליעלים" . איך יוכל אדם לברך את ה' הלא אין לו כל מה שרוצה? אלא, יביט אל הסלעים וההרים שאין להם כלום, למעט שהם משמשים את השפנים והיעלים, ואעפ''כ אומרים שירה לקב''ה, כל שכן אני שיש לי חיים, יש לי עוד כמה מעלות, בוודאי ש'ברכו נפשי את ה'. )א נקודה'לה - ספינקא( כתב הרמב''ן, שאין רעה שלא תצמח ממנו בסופו דבר טוב. זה נכון כלפי סבלותיו של האדם עצמו. וכבר פסקו: ''חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'', אבל לא כלפי זולתו, שחייב לטקס עצה איך להקל סבלו ואיך לעשות אתו חסד. בראשית (הגה"צ ר"א בידרמן שליט"א( היה מעשה בשנת תשע"ז באחד מבתי הכנסת כאן בארה"ק. לקראת שמחת תורה פנו הגבאים לאחד המתפללים וביקשו ממנו, שהיות ואין בביהכנ"ס כי אם ספר תורה אחד, יואיל בטובו להשאיל להם את הס"ת המונח בביתו לערוך גם בו 'הקפות'. האיש הסכים להם בחפץ לב. בעיצומן של ההקפות נפל הס"ת רח"ל מיד אחד המתפללים, ונהפך לאבל מחולם, ולא עוד, אלא שהאברך אשר מידו נשמט הספר התעצב אל ליבו, פנה אל ביתו ונשכב במיטה מרוב בלבול וייאוש... בהגיע שעת קריאת התורה, קראו פרשת 'וזאת הברכה' בספר הרגיל, ואח"כ פתחו את הס"ת ה'שאול' (שנפל) לקרוא בו בפרשת 'בראשית' כדת היום. והנה לא יאומן כי יסופר, עיניהם הרואות שלא נכתב בספר התורה תיבות 'בראשית ברא ', אלא הוא מתחיל בתיבת 'אלוקים את השמים'... והתברר למפרע שהס"ת פסול מעיקרו, ולא נפל כאן ספר תורה אלא חומש. מיד מיהרו לספר לאותו אברך שכל בכיו בכיה של חינם היא, והוא כבר יכול לצאת מן המיטה... ותחי רוחו. מיד פנה בעל הספר אל הסופר שכתב את ספר התורה ושאלו: הייתכן, כיצד אירעה טעות כזו? השיב לו הסופר: הרי מפורשות שאלתי אותך בתחילת הכתיבה, שיש הנוהגים להשאיר מקום חלק בתחילת הספר כדי לכבד בכתיבת אותיות אנשים צדיקים ומכובדים, ואמרת לי לעשות כן... הלימוד: הנה כל יהודי הוא כמו ספר תורה [ועל דרך שאמרו שהעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה, לס"ת שנשרפה], ולפעמים 'נופל' הוא, וממילא מתייאש ונשבר לבו בקרבו כשהוא בוכה ומתאונן על 'ספר התורה' שנפל... לזה נאמר: מה לך בוכה? טעות בידך... אין כאן 'ספר תורה', מעולם עוד לא היית ס"ת השלם, כי מראשית דבר נולדת עם חסרונות וטבעיים אלו... ואם עוד לא היה אצלך 'בראשית ברא', עדיין אין עוד ס"ת... אדרבה, התחל מעתה בהתחדשות, כדאי שבקרוב ממש יבוא הספר תורה - שלך לידי גמר.
אומרים חז"ל: תמר – תחילתה ייסורים, וסופה שלווה. רק מי שיש לו מום בחיים, ולכולנו יש, רק מי שידע חושך, יכול להיות בן אדם מומ-שלם. בן אדם שידע שלווה. אמר הרבי מליובאוויטש לבנימין נתניהו לפני שלושים וחמש שנה. בנימין נתניהו היה אז שגריר צעיר באו"ם, והרבי אמר לו: "אתה הולך לבית שיש בו חושך ושקרים. זכור, גם נר אחד של אמת מאיר למרחוק" אנו מתפללים בתפלת ערבית – "ותקנינו בעצה טובה מלפניך". ולכאורה מה הכוונה בתיבת "מלפניך"? ותירץ הגה"צ מבילגוריי: שכתוב "טוב ה' לכל". הכוונה, שבדרך כלל כל דבר שטוב לאחד הוא רע לאחר, כגן אם ראובן מרוויח הרי שמעון מפסיד, ודבר שטוב היום יכול להיות רע ח"ו למחר, אבל הקב"ה מיטיב הוא לכל. הוא טוב לכל אחד ואחד, וגם טוב מכל הצדדים, וטוב גם למחר. וזה הכוונה, ותקנינו בעצה טובה מלפניך, שיהיה מלפניך טוב, ואז יהיה בזה טוב לכל הצדדים. במסכת הוריות דף יג כתוב: "חמישה דברים משיבים את הלימוד... הרגיל בשמן זית, דאמר ר' יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך, שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה". וכן, מצינו במסכת מנחות דף פה, על הפסוק משמואל ב' יד: "וישלח יואב תקועה וייקח משם אישה חכמה", שואלת הגמרא: במה שונה העיר תקועה?, עונה ר' יוחנן: "מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן". זִהירותִ מְפֵּני חֹובֹות להלן סיפור מצמרר ומרגש המעובד מתוך 'איש לרעהו', אותו שלח ר' יחזקאל מ. מירושלים, ממנו ניתן ללמוד, עד כמה עלינו להיזהר, לבל נותיר אחרינו חוב כלשהו, שכן למעלה אין מנוחה לנפטר, החייב חוב כלשהו, ואינו יכול להיכנס למחיצתו. ולהלן סיפור המעשה: לפני מספר שנים, הגיעה אל בעל גמ"ח אישה, וביקשה לפרוע את יתרת החוב של הלוואה מסוימת. בעל הגמ"ח בדק את הסכום שנותר לחוב, והאישה שילמה. לאחר שסיימה את החזרת החוב, ביקשה האישה לקבל את שטר ההלוואה לידה. לאחר שנמסר לה שטר ההלוואה, העיפה בו מבט. מיד כשזיהתה את החתום על שטר ההלוואה, פרצה בבכי סוער! בעל הגמ"ח לא ידע על מה ולמה, וכיצד יוכל להרגיע את סערת רוחה. לאחר מספר דקות ארוכות נרגעה קמעה, ואז סיפרה לבעל הגמ"ח דברים כהווייתם: "לפני תקופה קצרה התאלמנתי מבעלי שהיה ת"ח חשוב וירא שמיים" . "בעלי חתום כערב על שטר הלוואה זה לטובת קרובת משפחתי, יחד עם עוד שני ערבים נוספים - וזאת כמילוי אחד מהתנאים בגמ"ח שלכם כדי לקבל את ההלוואה ". "הלווה סילק את רוב התשלומים, אבל לקראת סוף ההלוואה נותרו מספר תשלומים שהגיע זמנם, ולא הצליח לפרוע את החוב". "הגמ"ח שלכם עדיין לא פנה לערבים לבקש מהם למלא את התחייבותם ולשלם את יתרת ההלוואה כמתחייב במקרים מעין אלו ". )יש לציין כי בעל הגמ"ח הכיר את שלושת הערבים שחתמו על ההלוואה כאנשים נאמנים, ולכן המתין מעט כדי לראות, האם הלווה יוכל בכל זאת לשלם את חובו ותכנן לפנות בהמשך לערבים ולדרוש, שישלמו את יתרת ההלוואה, שלא שולמה(. " בינתיים נפטר בעלי. זמן קצר לאחר הסתלקותו לבית - עולמו הוא הופיע אצלי בחלום ואמר: 'לא נותנים לי להיכנס - תחזירו את החוב!'. " " קמתי בבעתה מהחלום, וניסיתי לחשוב למה הוא מתכוון? על איזה חוב מדובר? מחתימתו כערב על שטר זה - כלל לא ידעתי". "דבר ראשון פניתי אל גבאי בית הכנסת, בו הוא היה מתפלל. שאלתי, דרשתי וחקרתי, האם בעלי הותיר חוב שלא שולם?" "הגבאי בדק, אך לא היה ידוע להם כלל על חוב, שהוא הותיר. ליתר ביטחון, תרמתי סכום מסויים לקופת בית- הכנסת בתקווה, שזה יפתור את הבעיה ויביא למנוחתו ". "אבל לא כך היה. לילה לאחר מכן, הוא שוב הופיע בחלום, כשהוא תובע ודורש: 'תחזירו בבקשה כבר את החוב, אין לי מנוחה – לא נותנים לי להיכנס למחיצתי!'." " נבהלתי עד מאוד. לא ידעתי מה לעשות. חשבתי על עוד מקומות, בהם עלול להיווצר חוב שלא שולם. פניתי לברר במכולת הסמוכה לביתנו . "אך לשווא. גם שם לא ידעו על חובות שהותיר הנפטר. בעלי זכרונו לברכה, היה ישר ונאמן, ירא שמים וחרד, ומעולם לא הותיר חובות שלא דאג לסלקם! אלא מיד היה פורע את החוב . "בפעם השלישית שהוא הופיע אצלי בחלום, כבר הייתי אובדת עצות, ולא ידעתי לאן לפנות. כבר מיציתי את כל המקומות בהם עלול להישאר חוב כלשהו. בשלב זה, לא ידעתי מה לעשות והייתי אובדת עצות, ועל כן לא עשיתי דבר . "והנה הופיע בעלי בחלום פעם נוספת, אבל לא אצלי. הוא הופיע בחלום אצל קרובת משפחתי, שהיא ובעלה היו הלווים. הוא אמר לה ברורות: תחזירו בבקשה את החוב שלקחתם – אין לי אפשרות להיכנס למחיצתי!!!. " זה קרה אתמול בלילה. קרובת משפחתי התקשרה וסיפרה על החלום ועל החוב שלהם לגמ"ח, ועל העובדה שבעלי חתם ערבות על ההלוואה . "עכשיו, כשהדברים הובררו בצורה חד משמעית, מיהרתי לגמ"ח כדי לפרוע את הערבות עליה חתם, כדי שיזכה להגיע למנוחתו בשלום תחת כנפי השכינה", סיימה ופרצה שוב בבכי מרטיט. כפי שאנו רואים הנפטר זצ"ל לא היה הלווה, וגם הוא לא היה הערב היחיד. הוא היה ערב אחד מתוך שלושה - אך אי פירעון החוב, שהוא חתם ערבות עליו, מנע את כניסתו למקומו הראוי לו. גזל מקטרג בראש! ולא יעזור מאומה! למעלה לא מוותרים על חובות, שאנו מותירים בעולם. וכן צריכים אנו לדעת, כי העובדה שניתנה לנפטר לבוא בחלום לאשתו ולקרובי משפחתו, אפשרות זו אינה מובנת מאליה כלל ועיקר. רק בזכות שכל ימיו היה זהיר בממון הזולת, זכה ונתנו לו רשות להופיע בחלום ולנסות לפתור את הבעיה גם לאחר הסתלקותו. אך רוב האנשים לא זוכים לזאת. והחי ייתן אל ליבו.
אדם שמתפלל רק כשהוא בצרה, אז הוא בצרה... אמר ר' אלעזר גדולה תפילה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אף-על-פי-כן לא נענה אלא בתפילה )ברכות לב:(. בעלי המוסר מפרשים שמים נמשלו לתורה, וזה הפירוש "והבור ריק אין בו מים" אין בו מים פירוש אם אין תורה באדם אלא ריק הוא, אז מיד באות המידות הרעות שנחשבות כנחשים ועקרבים. ברגעים של לחץ וייאוש , צריכים אנו להיזכר בפרשתנו ולראות איך דברים קשים שעברו על אבותינו, הסתיימו והפכו לטובים ומועילים בעבורם ואפילו בעבורנו. וכן לזכור תמיד, שהקב"ה מארגן את עולמנו לטובתנו וגם אם נראה שקשה ומעיק, צריכים אנו להביט השמימה ולומר - "תודה רבה על הכל", מפני שבסופו של דבר, אם נגלה שהגענו לתחתית (לבור, לאפלה), הרי כל זאת אירע, בכדי להתעלותנו ולהאיר לעולם. ופעמים שממתין לנו משהו טוב מעבר לפינה. דברים רבים עוברים על האדם בימי חיותו טובים יותר ופחות, ופעמים רבות כאשר האדם נמצא בשעת לחץ וצרה נראה בעיניו כי לחושך אין סוף, אך אדם המאמין שהכל מאבינו שבשמים הרוצה אך ורק בטובתנו מאמץ לעצמו את דברי דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ד): "שִּבְטְך ומִּשְעַנְּתֶך הֵמָה יְנַחֲמֻנִּי", שגם בשעה שה' מכה אותנו במקלו, כיון שאנו יודעים שהקב"ה שאוהב אותנו הוא זה שמכה אותנו, בטוחים אנו שזה לטובתנו. וכתב השל"ה )'שער האותיות' אות א'(: שירגיל האדם את עצמו לומר לפני כל מעשה: "אם ירצה ה' ", ו"בעזרת ה' ", וכך יזכה להצלחה, והרמז לכך הוא מן הכתוב )משלי יט, כא(: " רַבוֹת מַחֲשָבוֹת בְלֶב אִּיש וַעֲצַת ה' הִּיא תָקּום" - " הִּיא" ראשי תיבות: אם ירצה ה'. טילפנתי לחבר ותיק שמזמן לא דיברתי איתו. שאלתי אותו במה הוא עוסק כרגע. תשובתו הייתה שהוא מעניק - טיפול תרמו הידראולי לחומרים חרסיתיים, אלומניום ופלדה בסביבה מבוקרת... מאוד התרשמתי מכך שבגילו הוא עבר לעיסוקים חדשים ומרשימים... עד שהתברר לי שהוא מדיח כלים במים חמים בפיקוח של אישתו... ימי החנוכה מסוגלים לפקידת עקרים ועקרות ובפרט ביום השמיני של חנוכה הנקראת 'זאת חנוכה' החסיד שנשלח הביתה בעל כרחו, והדבש שחולל נפלאות ('טיב הקהילה'(
שח הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: סיפר לי הרה"ח ר' משה אהרן מושקוביץ הי"ו, על אביו הזקן מחשובי חסידי סאטמאר שבעיר בני ברק יצ"ו. מנהגו היה מדי שנה בשנה לערוך נסיעה' לקראת הימים הנוראים לאמריקה, לשהות בחצר הקודש בצילא דמהימנותא של רבו הקוה"ט בעל 'ויואל משה' מסאטמאר זצוק"ל. הוא היה נוסע משבת סליחות עד לאחר ראש השנה, ובימים של עשרת ימי תשובה נטל ברכת פרידה, וחזר לקראת יום הקדוש לביתו שבבני ברק.
שנה אחת חשקה נפשו להישאר בחצר הקודש שבויליאמסבורג גם ליום הקדוש ולהושענא רבא ושמחת תורה ולשבת בראשית, כאשר נודע עוצם עבודת הקודש שראו אצל רבינו הקדוש בימים נוראים הללו. באותה שנה הוא רכש כרטיס טיסה עם תאריך חזרה ארצה לאחר שבת בראשית, וכן סידר את מקום אכסנייתו שבארצות הברית עד לאחר שבת בראשית. והנה ביום צום גדליה אחר תפילת שחרית, מגיע אליו הגבאי הנאמן הרה"ח ר' יוסל אשכנזי זצ"ל, בקריאה מיידית לקודש פנימה. "דער רבי רופט דיר!" [הרבי קורא לך], אמר בנחרצות. החסיד דנן לא היה בטלן, והבין מיד שהרבי כנראה הרגיש בו ברוח קדשו שברצונו להישאר השנה גם לכל ירח האיתנים בחוץ לארץ, וכאשר לא שאל ולא התייעץ בדבר עם הרבי, כנראה יתן לו כעת ברכת פרידה ויפטרנו לצאת לדרכו לשלום... ולכן לא מיהר לגשת אל הקודש פנימה, ברצותו להישאר עוד עד אחר שבת בראשית. אך לאחר זמן מה שלא נכנס אל הרבי, יצא שוב הגבאי ר' יוסל והאיץ בו: "מדוע אינך נכנס? הרי הרבי קורא לך!" יודע אני בדיוק מה יאמר לי הרבי!" ענה החסיד, "אבל נפשי משתוקקת להישאר כאן!" אך ר' יוסל הגבאי הנאמן נתן בקולו עליו: "וכי מה כל זה קשור? הלא שמעת במו אוזניך שהרבי קורא לך להיכנס בקודש פנימה, כשהרבי קורא לא עורכים שום חשבונות! עליך להתייצב מיד בפני הרבי!" בלית ברירה נכנס החדרה ונעמד בפני הרבי.
תיכף כשראה אותו הרבי הושיט לו את ידו הקדושה לפרידה וברכת שלום, ואמר בלשון ברורה שאינה משתמעת לשני פנים: "פאר גיעזונטרהייט! זאלסט האבין א'גוט יאהר!" [סע לחיים ולשלום, שתהא לך שנה טובה] . ברם החסיד התקשה להיפרד, ואמר: "רבי, ברצוני להישאר השנה לכל הימים הנוראים, עד אחר שבת בראשית!" קם הרבי מכסאו, ניגש אל המטבח הקטן והצר שבדירתו ושאל את הרבנית הצדקנית ע"ה: "אפשר איז נאך געבליבען א'פעס פון דעם האניג פון ראש השנה?" [אולי נשאר משהו מן הדבש של ראש השנה]. הרבנית ענתה שניתן עוד 'לגרד' מעט דבש מן הצלוחית, שיריים' שנשארו מן הדבש של ראש השנה. הרבנית הצדקנית שהבינה היטב ללב בעלה הגדול, ארזה למיודענו החסיד באריזה קפדנית בתוך כוסית קטנה את מעט הדבש והעניקה אותו לחסיד בתור 'צידה לדרך'... לאחר שקיבל האיש את ברכת קדשו של הרבי, נאלץ בלית ברירה להקדים מיד את תאריך כרטיס הטיסה, ועל פי הוראתו המפורשת של הרבי מצא את עצמו עוד באותו יום של צום גדליה על המטוס בחזרה לארץ הקודש.
הילדים ששהו בביתו שבבני ברק, התפלאו לראות פתאום את אביהם שב הביתה מאמריקה בהפתעה, הלא הוא אמור היה לחזור רק בסוף החודש... אך בטרם פצו את פיהם הקדים הוא לשאול מהם: "און אווי איז מאמי?" [והיכן היא אמא?]. תיכף נפלו פניהם ואמרו שהיא נסעה ממש לפני כמה שעות עם אחד הילדים לבית החולים 'תל השומר' בעקבות איזה חפץ זר שבלע התינוק בטעות! מיד הבין היטב החסיד מדוע שלחו הרבי בדחיפות כזו לארץ הקודש! – הוא עלה מיידית על מונית, והאיץ בו לנסוע במהרה היישר לתל השומר. בהגיעו שמה נדהמה האשה לראות פתאום את בעלה נוחת היישר מוויליאמסבורג למסדרונות בית החולים... אך לא היה הרבה זמן לתהיות ודיבורים, היא הראתה לפניו את המסמך הרפואי שבידה, בו שולח אותם הפרופסור מנהל המחלקה היישר לחדר ניתוח! כדי לשלוף מתוך גרונו של התינוק את החפץ התקוע שם! – היא סיפרה לו בקצרה שכנראה בלע התינוק חפץ קטן בלא משים, והוא תקוע עתה בתוך צינור הוושט שבגרון, וחייו נתונים בסכנה גדולה, והיא עמדה ממש בזה הרגע לחתום על מסמך הסכמתה לעריכת הניתוח הדחוף!
"רגע, רגע!" צעק החסיד, "עצרו את הכל! אין עכשיו שום ניתוח!" – הוא הוציא מיד מצקלונו את כוסית הדבש שארזה לו הרבנית הצדקנית, ובעזרת כפית קטנה החל לטפטף אל תוך פיו של התינוק מן הדבש הקדוש! הרופאים עם האחיות כולם נחרדו למעשיו, וצעקו עליו : "מה אתה עושה? הרי אין התינוק מסוגל לאכול כעת כלום! זה מסוכן מאוד עבורו!" אבל החסיד באחת. לא בחינם ביקש הרבי לתת לי מן הדבש הזה! לא בחינם טרחה הרבנית הצדקנית לארוז עבורי את השיירים הללו! "כרגע", הכריז האיש בבטחה, אין שום ניתוח! אין אנו חותמים על מסמך זה בשום אופן! ונוטלים את כל האחריות הכרוכה בכך על ראשנו!" האב המסור המשיך לטפטף עוד כמה טיפות של דבש לפיו של הילד, תוך שהאם הרחמנית עומדת מן הצד ושופכת דמעות כמים בספר התהלים שבידה. לאחר שנגמר כל הדבש מן הכוסית עד הטיפה האחרונה, ביקש האב לערוך צילום נוסף בטרם יחליטו על ביצוע הניתוח הקשה והמסוכן! והנה מה מאוד השתוממו כל רופאי המחלקה ופרופסוריה לנוכח התוצאה המדהימה, שהוכחה בבירור בצילום, שהוושט נקי' לגמרי, אין שם ולא כלום! – התברר שלפתע ביחד עם הדבש התגלש' לו גם החפץ הזר פנימה אל המעיים, וביציאה הראשונה שהוציא התינוק יצא גם הוא החוצה מעצמו! כעבור שעה קלה היה כבר הילד בחזרה בביתו בריא ושלם, בחסדי השם יתברך המאזין לקול תפילת עבדיו הצדיקים!.
טעות פלאים (רפאל קלפהולץ) הם למדו יחד באותה כיתה. ההבדל ביניהם, אבל, היה כרחוק שמים מארץ, מזרח ממערב. למרבה הפלא הם נושאים את אותו שם בדיוק. כולל שם המשפחה ואף שמות האבות זהים. אולי הם קרובי משפחה. בגמרא זה נקרא 'שני יוסף בן שמעון'. כאן לצורך הדוגמה קוראים לשניהם יוסי שמעונוביץ. כאמור, יוסי הראשון הינו ילד מצטיין בכל קנה מידה. מהעשיריה הראשונה שבכיתה. יוסף אשר בך אתפאר. לעומת זאת, יוסי השני מסמל את ההפך הגמור בכל פרמטר. שובב ונחשל בכל התחומים. דוגמה שלא למופת בכל נושא ומישור. אין צורך לתאר את מעמדו המפוקפק בביתו ובקן המשפחתי שלו גם כן. כבשה שחורה ושק חבטות, הן מילים עדינות מדי למה שהיה שם. הוריו, שאכלו ממנו מרורים התייחסו אליו בהתאם. לפי דל הבנתם... ואז קרה יום אחד המקרה. היה זה בעת אסיפת הורים. אביו של יוסי השני הגיע בחרדה אל הכיתה. מוכן ומזומן לשמוע את ה'פסק' שלו ולראות את אישוני עיניו של המלמד המחפשים מפלט מחמת אי נעימות יתר הכרוכה בהבהרת הדברים על בוריים באוזני אב שבור ורצוץ, כפי שרגיל היה בכל שנה. אלא, שהפעם בס"ד המלמד בתושיה של רגע החליט לעשות מעשה הזוי אשר [לא] ייעשה. הוא העמיד פני תם, כאילו חושב הוא שזה אביו של יוסי הראשון – התלמיד המצטיין – והחל להרצות בעיניים בורקות את רשימת הציונים וההישגים הכבירים שבנו צבר בתקופה האחרונה. כדי שלא לקחת סיכון, הסתיר המלמד באצבעותיו את שמו של יוסי השני מפנקס הציונים, כדי שעינו של האב לא תשזופנה את כפל המבצעים... ושלא ישים לב למשגה המכוון הנעשה כאן. להפתעתו של המלמד, לא קלט האב שחלה כאן טעות. הוא היה מופתע הרבה יותר. מעולם לא שמע מילה טובה אחת על בנו ה'בן יקיר'... והנה לפתע הוא מוצף במחמאות וציונים שמעולם לא חלם עליהם בחלומותיו הוורודים ביותר. מה שקרה באותו ערב בבית משפחת שמעונוביץ [מס' 2 ,[ חולל מהפך של ממש בלב הילד. האב חזר הביתה נרגש כולו. עיניו מצועפות בדמעות התרגשות. ללא אומר ודברים תפס את בנו – יוסי השני – הגביהו , הלבישו על כתפיו ויצא במחול סוער ברחבי הבית שנמשך דקות ארוכות. "אשריכם תלמידי חכמים", "אשרי מי שעמלו בתורה", " כי הם חיינו", "טוב לי טוב לי", ועוד רשימת שירים של אהבת תורה נשמעו ברקע הסלון שידע תמיד רק נזיפות ורטינות. הילד המופתע לא הבין מה קורה. הוא הצליח רק לשמוע שאביו אוהב אותו פתאום... תוצאת הטעות 'הזדונית' של המלמד המסור לא איחרה מלהגיע. בלב הטהור והרך התחוללה סערת רגשות. תוך תקופת זמן לא ארוכה שוריין יוסי השני אל מקומו של יוסי הראשון, והשניים הפכו לחברים טובים העמלים יחד בתורה ועבודה לשם ולתפארת.
אנחנו יכולים להתלונן על כך שלוורדים יש קוצים, או שאנחנו יכולים לשמוח שלשיחים קיצוניים יש פרחים (אברהם לינקולן) בגלל עשרה מיני צער שעשו השבטים ליוסף נגזר על הרוגי מלכות שימות כל אחד במיתה משונה (שפתי כהן מ"א א'') בספה"ק נאמר בשם הבעש"ט זי"ע על הכתוב (שמות כ', י"ד): וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שהרמז בזה הוא, "וירא העם וינועו" – אם האדם מתנועע ומתלהב בתורתו ובתפילתו כדי שיראו העם, "ויעמדו מרחוק" – סימן הוא שהוא רחוק מהשם יתברך. דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שלפי תנאי החיים בא"י כיום, יש לנהוג כדין הגמ' ולהדליק בפתחי הבניינים בחוץ, ורק במקום שמן הנמנע להדליק בחוץ - ידליק בבית בחלון. ב"ארחות רבנו" מובא בשם החזו"א, שחצרות שלנו והכניסות לבניינים המצויות אצלנו אין להם דין "חצר" (ולא ידליק בפתחן). הצלה כפולה בזכות שמירת השבת )גיליון 'פניני עין חמד' בראשית תשע"ו, מעובד מתוך ספר 'אהבת ישראל' מספר בעל המעשה: רעייתי ואני גדלנו באחד הקיבוצים בצפון הארץ, ומילדותנו לצערנו לא לימדונו ולא ידענו מהי תורה ומהי מצווה. שמענו על המסורת, אך מעולם לא קיימנוה. אין זה המקום להרחיב על עיוות המסורת שהנחילו לנו, אם בכלל. לפני כשלושים שנה זכינו להתחתן, וכבר שנתיים לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה והמקסימה, אך לצערנו הרב היא נולדה עם בעיה רפואית אשר בסיבתה לא שוחררה מבית-הרפואה במשך תקופה ארוכה. באחד הימים הודיעו הרופאים, שהיא צריכה לעבור ניתוח דחוף ביותר, ועם זאת אמרו שאינם רואים סיכויים גדולים להצלחת הניתוח, ועם הניתוח או בלעדיו חייה בסכנה. בן דודי, אדם אדוק במצוות, הגיע אלינו לבית הרפואה ונחרד ממצבנו הקשה, ועל אף שידע שבאותם ימים היינו רחוקים מאד מהדת ורבניה, בכל זאת אמר הוא נחרצות: "אני הולך לשאול בעצתו של הרבי האדמו"ר ר' אברהם חיים ראטה (זצ"ל) מ'שומרי אמונים', וככל אשר יאמר לנו כך נעשה!". בהבחינו במבטי התמוה כאומר: 'מה פתאום? מה לי ולרבי?' - ניגש אלי ולפת בזרועותיי בחוזקה ואמר: "אתה חייב להסכים! אני מבקש ממך, אל תסרב לדבר! אתה תראה שיצא מזה רק טוב!". הוא אמר זאת בעיניים אוהבות ובהחלטיות נמרצת, וכשרעייתי שאלה: "מה יש לנו להפסיד? הלא הרופאים אומרים, שבכל מקרה חייה בסכנה!" - הסכמתי לדבריהם והוא אץ לבית הרבי. כשבן דודי סיפר לרבי אודות הילדה ענה לו הרבי: "הילדה כבר נמצאת בעיצומו של המעבר לעולם הבא! קשה מאד להצילה! רק אם יתפללו הוריה שתשרוד עד השבת הקרובה, והם ישמרו את השבת ולא יחללוה כלל, אזי תבוטל הגזירה הנוראה מעל הילדה ותחלים ממחלתה לחלוטין ללא שום ניתוח". כשאמר לנו בן דודי את תשובת הרבי, עניתי לו מיד: "אין שום סיכוי שנעשה זאת, אני הולך לחתום על ניתוח ". ואז נקט בן דודי בצעד שהמיס את לבבי. הוא פשוט ניגש אליי ופרץ בבכי סוער, תוך כדי שחיבקני בכל כוחו ואמר: "אני מתחנן לפניך! אנא עשה זאת! מדובר באיש א-לוקים שזכה לחולל ניסים ונפלאות", וכאן החל מספר לי בעודו בוכה מקצת מהניסים, שהוא מכיר אישית שנעשו על ידי הרבי. כשרעייתי הצטרפה והחלה גם היא לבכות, הבנתי שזה גם רצונה ומיד שאלתיה: "את מסוגלת להתפלל ולשמור שבת?" - "כן", ענתה, והוסיפה: "אעשה הכל להצלת הילדה!" הסכמתי. כך מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי מתפלל לבורא העולם שהילדה תשרוד עד שבת והבטחתי לו שלא אחלל כלל ואשמור שבת. שמרנו שבת בפיקוחו המלא של בן דודי ובהדרכתו המלאה, ואז קרה הנס, הילדה שרדה. מיד במוצאי שבת שמחנו לראות שהילדה ממקדת את מבטה, ובביקור הרופאים ביום ראשון בבוקר התבשרנו שחל שיפור מהותי במצבה. מצב בריאותה הלך והשתפר, עד שביום חמישי שוחררנו לבית. הרופאים הגדירו זאת כ"נס רפואי ". לצערי הרב, יצרי גבר עליי והפסקתי לשמור שבת. לא ארכו הימים ובתנו נפלה ל"ע מקומה שניה ואיבדה את הכרתה בשבת בה התארחנו בבית חברים. מצבה הלך והחמיר, וביום שני אמרו הרופאים נואש לחייה. כששאלה אותי אשתי אם להתקשר לבן דודי, הנהנתי בראשי 'כן' והתביישתי מאד. בן דודי שמע והזדעזע וביקש לשוחח איתי, ומיד כשנטלתי את הטלפון אמר בקולו הסמכותי: "הפעם אתה חייב לבוא איתי לרבי! אל תתמהמה! עלה לרכב ובוא אליי". הרבי קיבלני במאור פנים. התרגשתי מאד, לא מצאתי את המילים, וכשבן דודי ניסה לעזור לי, אמר לו הרבי: " תן לו לדבר, אני רוצה לשמוע אותו". סיפרתי על נפילתה ומצבה הקשה של בתי. לפתע שאלני הרבי : "איך אתה מסוגל לחלל ולא לשמור את השבת ששמרה והצילה את בתך?" - "אתה צודק", עניתי, ואיני יודע איך הוספתי: "מהיום ואילך אשמור שבת". "אם כך", אמר לי הרבי, "אל תדאג! גם השבת תציל שוב את בתך, ומרגע זה מצבה ילך וישתפר בעזרת ה'". נפעמתי. כל הדרך חזרה לא הצלחתי להוציא מילה מפי. מיד בהיכנסי למחלקה פגשתי את אשתי שמחה וצוהלת על שהילדה חזרה להכרה מלאה ואף יצאה מכלל סכנה. באותו רגע אמרתי לאשתי: "ברוך ה' לעולמי עד". מאז אנחנו התחזקנו מאד ומדקדקים בקיום המצוות, וכן בעקבות מקרה מופלא זה עוד מספר משפחות חזרו לכור מחצבתם.!
את האדם דנים ומודדים על פי הכוונה שבמעשיו, ולא על פי התוצאות שהושגו בפועל, כי אלו אינם בשליטתו כלל. באין תקשורת – אין אפשרות להעביר מסרים. בית כנסת שמדברים בו בשעת התפילה, הדיבורים מונעים את התפילות מלעלות, כי בשמים מצפים לשמוע תפילה זכה בלי שום תערובת של קולות אחרים. " (המגיד מקאזניץ והחתם סופר) בשביל מה יהודי חי? (הרב יעקב לוי שליט"א( עיניים בהירות גדולות וחכמות היו שתולות בפניו הבוערים של הילד שמואל בונים חייקין, המכונה שמאלק'ע. היו אלו עיניים סקרניות וחקרניות, שבחנו את בריותיו עולם בקרני רנטגן או לייזר, או איך שתרצו, כדי לחשוף מה מסתתר של בורא- מתחת למעטה האנושי ולמעטפת ההסתר שאנשים נחבאים תחתיה וטומנים שם את מאווייהם, תקוותיהם תסכולם, ואפילו לעיתים את שמחתם הרדומה, או תוגתם המלחכת. שמאלק'ע זה, בן העשר, דיבר מעט, אבל נהג להביט שעות ארוכות בעגלונים, חיים. מן העגלונים היה מטה ולהאזין לשיגם ולשיחם ולדלות משם פניני חוכמת- דרכו לכיוון רחוב הסנדלרים ופינת החייטים, עד לאזור שוק הירקנים, שם היה בוחן בעיניו השואלות את הווייתם היצרנית, ומנסה לחדור למטמוני ליבם ולסובב שם בתוך קרביהם ככדורית דם אדומה, הזורמת עם אחיותיה במחזוריות הטבועה בה על פי גזירת עליון. שמואל בונים חייקין, היה בנו החמישי (מתוך שבעה) של האברך העילוי המתמיד ר' יחזקאל חייקין שעלה ארצה בתחילת המאה הקודמת מצרפת, וקבע מושבו בק"ק ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן. " מה כל כך מסקרן אותך בבעלי המקצוע שאתה עוקב אחריהם שעות ארוכות מידי יום?" שאלו אביו הצדיק. שמאלק'ע היה מהנהן בראשו ולא עונה. ר' יחזקאל לא היה לוחץ על בנו הרגיש והנבון. הוא הסתפק בכך שהילד מצליח בלימודיו תורה, אהוב על רבותיו ואינו נסחף אחרי משובות הנערים בחוצות העיר. בתלמוד- סבב אחרי כמיהה לדעת... לדעת מה ? כאמור - כל עולמו - מצפונות ליבו של שמאלק'ע הילד היו פרוסות וחשופות בפני מי שאמר והיה העולם. רק הוא שידע מה מעסיק את הינוקא המתוק הזה, ואילו מחוזות במסע חייו הוא הולך לכבוש. שמואל בונים חיפש את נקודת השמחה בבני אנוש. ליתר דיוק הוא רוצה לדעת מהו אותו שורש פנימי שפולח עולמות ולבבות, המעניק ליהודים הללו שמחת חיים מחד, ואריכות ימים מאידך. האם אלו הסוסים הצונפים הגומאים מרחק על ידי המושכות שבידיהם של העגלונים? או אולי אלו המרחבים הירוקים והשמים לבושי התכלת שמשפיעים עליהם שלווה ואריכות ימים? האם נקישת הפטיש על המסמרים ויצירת סנדל או תיקון נעל היא שמשפעת חדווה בסנדלרים, ששון של יום עמל? או אולי ססגוניותם של הירקות והפירות מאירה את לבבם של הירקנים השואפים לעוד יום נחרצת זו, אשר עלולה להביך אותם מחד, ומאידך הם עלולים לחשוב - חלילה - של חיים? או אולי תאוות הממון? שמואל בונים התבייש לשאול אותם שאלה שהוא עז פנים המתעניין בשמחתם הקטנה ובזכותם לחיות עלי אדמות, מאידך. החלבן השכונתי הישיש צידקיהו וייס, המכונה צידקי, משך את תשומת לבו של שמאלק'ע. אבא סיפר לשמאלק'ע שצידקי הוא חלבן השכונה למעלה מחמישים שנה. פעם הוא היה איש גבוה מאד, עם זקן שחור ושרירים, היום צידקי כפוף אוחז בידו האחת מקל ובידו השניה סל עם צינצנות חלב ולבן. הולך לאט. לא ממהר 40 שנה, אבל מרבית הקליינטים ד'אז נכון, אין לו את הקצב שהיה לו לפני 30- שכבר הלכו לעולמם, הורישו לבניהם גם את צידקי החלבן. השכונה אומנם גדלה והתרחבה, ונוספו עוד שני חלבנים, אבל צידקי שמח בחלקו, כפי שהוא שמח בחלקם. שמאלק'ע היה מתעורר בארבע לפנות בוקר, נוטל ידיו מברך בזריזות ברכת השחר, וממתין בפינת הרחוב לצידקי. הוא עקב אחריו בחסות החשיכה, ושמע את מילמולו. החלבן ידע חצי ש"ס משניות בעל פה. צעד אחרי צעד, תשוש או מוטה, הניח צידקי צנצנת חלב בפתחי הבתים וחפן מספר מטבעות שהמתינו לו על אדן חלון קטן, או מתחת לשטיחון סמוך לדלת. אחרי שלושה שבועות הבחין צידקי החלבן בבלש הקטן. הוא הפנה את ראשו וסימן לזאטוט לגשת אליו. " אתה רוצה לעזור לי ילד?" שאל החלבן. "בשמחה. זו מצווה לעזור ליהודי..." ענה שמאלק'ע. צידקי סימן לו לקחת שתי צנצנות ולהעלותן לקומה השניה לבית משפחת כצנלסון. "מתחת לעציץ תמצא שלוש פרוטות, הבא אותן". שמאלק'ע שש למלאכה כמוצא שלל רב. למרבה התלהבותו ותוך כדי ריצה על גרם המדרגות הוא החליק, וקול ניפוץ הצנצנות הרעיד את אשמורת הבוקר השלישית. "לא נורא, חביבי. לא נורא. בפעם הבאה עדיף שתלך לאט ובזהירות, וזו סגולה להגיע ליעד בבטחון" חייך צידקי לעברו. במשך שבועיים נוספים סייע שמאלק'ע לצידקי החלבן במסירות נפש ממש, והנה ערב שבת פרשת "בלק" הם התיישבו, אחרי עמל ממושך, בשעה 7:00 בבוקר סמוך לשער העגלונים, ואז אזר שמאלק'ע אומץ לשאול את שאלת המחץ שלו. "רציתי לשאול אותך שאלה נורא חשובה". "בבקשה" האיר צידקי פניו לילד. "אמור נא לי צידקי החלבן, למה אתה עובד כל כך קשה, אתה כבר איש לא צעיר... יש לך אפילו מקל סבא, ואני רואה שקשה לך מאד עם הצנצנות המדרגות". צידקי לקח נשימה ארוכה, לפת את מקלו בשתי ידיו, והביט לעברו של שמואל בונים במבט אוהב. " אתה שואל אותי שאלה של חיים חביב שלי, אבל אם שאלת אענה לך בשמחה. אתה יודע שמאלק'ע, יש לי בן, הוא לא ילד כמוך, הוא בן 75 . כן, הוא קצת ילד, הוא מאד חולה. הוא לא מתפקד. אף פעם הוא לא תיפקד. הוא נולד חולה. אני צריך להאכיל אותו, להשקות אותו, להלביש אותו, לשחק איתו, לשמח אותו, וכמובן אני צריך לפרנס אותו. עד לפני 30 שנה עזרה לי אשתי עליה השלום לטפל בו. אבל עכשיו נותרתי לבד במצווה הזו. כל הכוחות המעטים שנותרו בי פועלים בשבילו, שתהיה לו חיים... הוא יקר לי. זה בני יחידי. נכון, אין לי שמחת- ממנו נכדים וגם לא יהיו לי נכדים ממנו. הדור שלי מסתיים בו. לו אין המשך, אבל הוא עבורי בן ונכד והוא האור שלי, ואני האור שלו. "שמאלק'ע הביט בעיניו החקרניות בצידקי החלבן, ולא האמין למשמע אוזניו... אבל הנה ממילה למילה, ממשפט למשפט, צידקי החל לרקום לו את תשובת התשובות לשאלה שבערה בו. " שמאלק'ע יקירי, אתה ילד קטן, אבל נבון מאד. ואני רוצה לספר לך מה שלימדוני רבותי במהלך השנים. יהודי איננו חי בשביל עצמו. מי שחי בשביל עצמו הוא אגואיסט ואנוכי, אין בו תועלת וצורך בעולם הזה, שמהותו ותכליתו חסד ונתינה. מי שנותן, מי שמתחסד, מי שאחרים תלויים בו וזקוקים לו, מקבל מהקב"ה תוספות חיים אף על פי שמזמן היה צריך לעזוב מזמן את העולם. יהודי שתלויים בו, נשאר כאן לחיות, כי יש לו תכלית למלא את חסרונם של אחיו בניו, וידידיו. אני שמאלק'ע יהודי פשוט שהוטלה עליו משימה פשוטה, לגדל את בנו החולה ולהניח לפנות בוקר את צנצנות החלב והלבן לתושבי השכונה. בני זקוק לי, התינוקות בשכונה זקוקים לי, זה משמח אותי, מאד משמח אותי, וכמובן מוסיף לי אריכות ימים" . צידקי ליטף את שערו של שמאלק'ע. "דע לך ידידי הקטן, מרבית ימי עברו עלי כאן כחלבן בירושלים, עברנו כאן מלחמות, רעב, מחלות, רדיפות, אבל לא נכנעתי, הבאתי חלב באש ובמים, ובני מעולם לא רעב. תמיד ידעתי שהקב"ה מעמיד סבל חרפת- אותי בנסיון עם בני החולה, נסיון מתיש, לפעמים מייאש, לפעמים זה גורם לבכי ללא הפסק. אבל כשאתה מבין שזה נסיון, אתה אוסף את הדמעות, מנשק אותן אחת אחת ושומר אותן כסנגוריות ליום הדין... אני מאד מקווה שלא העצבתי אותך שמאלק'ע יקירי ?". "לא חלילה" ענה הילד, וניגב דמעת בדולח קטנה שנצצה לה מקרני השמש הראשונות של הבוקר. לימים הפך שמואל בונים חייקין לאחד מראשי הישיבות ומגדולי התורה שבדורו. "הרבה תורה קיבלתי מרבותי" נהג להתרגש בשיחות המוסר שלו "אבל דמעת הבדולח הקטנה שנשרה ממני באותו בוקר בזכות צידקי החלבן, חרתה בי את התורה הנעלית מכל".
אומות העולם מונות ל"חמה" וישראל לחודשי "הלבנה". סיבוב החמה קרוי שנה, מלשון שינון וחזרה. אבל היקף הלבנה קרוי חודש, מלשון התחדשות מתמדת. “אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם”, מסביר החיד”א שיהודי שמתייחס אל דמותם של הראשונים שהיו לפניו כמלאכים, הרי זה סימן שהוא “בן אדם”. חנוכה בפתח, ימי האורה, ימים בהם מעלים אנו את אור הנרות הזוהר, אור המצוות והאמונה. מובא במדרש ש"חושך – זו מלכות יוון" ואת החושך מגרשים בנרות החנוכה – "אורה" – זו תורה, "כי נר מצוה ותורה אור". את הנרות מדליקים אנו בחלון, מאותתים לרחוב: "כאן מאיר האור", אות ורמז למהפכה הרוחנית של החשמונאים – לגירוש החושך של השחיתות והכפירה. אבל חכמים הנחו אותנו כיצד לעשות זאת: בהדרגה, צעד אחר צעד – מוסיף והולך, עוד נר ועוד נר! חמשה אחד מששים, אלו הן: אש, דבש, ושבת, ושינה, וחלום. אש - אחד מששים לגיהנֹם, דבש - אחד מששים למן, שבת - אחד מששים לעולם הבא, שינה - אחד מששים למיתה, חלום - אחד מששים לנבואה. (ברכות נז, ב ) הצלה כפולה בזכות שמירת השבת )גיליון 'פניני עין חמד' בראשית תשע"ו, מעובד מתוך ספר 'אהבת ישראל' מספר בעל המעשה: רעייתי ואני גדלנו באחד הקיבוצים בצפון הארץ, ומילדותנו לצערנו לא לימדונו ולא ידענו מהי תורה ומהי מצווה. שמענו על המסורת, אך מעולם לא קיימנוה. אין זה המקום להרחיב על עיוות המסורת שהנחילו לנו, אם בכלל. לפני כשלושים שנה זכינו להתחתן, וכבר שנתיים לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה והמקסימה, אך לצערנו הרב היא נולדה עם בעיה רפואית אשר בסיבתה לא שוחררה מבית-הרפואה במשך תקופה ארוכה. באחד הימים הודיעו הרופאים, שהיא צריכה לעבור ניתוח דחוף ביותר, ועם זאת אמרו שאינם רואים סיכויים גדולים להצלחת הניתוח, ועם הניתוח או בלעדיו חייה בסכנה. בן דודי, אדם אדוק במצוות, הגיע אלינו לבית הרפואה ונחרד ממצבנו הקשה, ועל אף שידע שבאותם ימים היינו רחוקים מאד מהדת ורבניה, בכל זאת אמר הוא נחרצות: "אני הולך לשאול בעצתו של הרבי האדמו"ר ר' אברהם חיים ראטה (זצ"ל) מ'שומרי אמונים', וככל אשר יאמר לנו כך נעשה!". בהבחינו במבטי התמוה כאומר: 'מה פתאום? מה לי ולרבי?' - ניגש אלי ולפת בזרועותיי בחוזקה ואמר: "אתה חייב להסכים! אני מבקש ממך, אל תסרב לדבר! אתה תראה שיצא מזה רק טוב!". הוא אמר זאת בעיניים אוהבות ובהחלטיות נמרצת, וכשרעייתי שאלה: "מה יש לנו להפסיד? הלא הרופאים אומרים, שבכל מקרה חייה בסכנה!" - הסכמתי לדבריהם והוא אץ לבית הרבי. כשבן דודי סיפר לרבי אודות הילדה ענה לו הרבי: "הילדה כבר נמצאת בעיצומו של המעבר לעולם הבא! קשה מאד להצילה! רק אם יתפללו הוריה שתשרוד עד השבת הקרובה, והם ישמרו את השבת ולא יחללוה כלל, אזי תבוטל הגזירה הנוראה מעל הילדה ותחלים ממחלתה לחלוטין ללא שום ניתוח". כשאמר לנו בן דודי את תשובת הרבי, עניתי לו מיד: "אין שום סיכוי שנעשה זאת, אני הולך לחתום על ניתוח ". ואז נקט בן דודי בצעד שהמיס את לבבי. הוא פשוט ניגש אליי ופרץ בבכי סוער, תוך כדי שחיבקני בכל כוחו ואמר: "אני מתחנן לפניך! אנא עשה זאת! מדובר באיש א-לוקים שזכה לחולל ניסים ונפלאות", וכאן החל מספר לי בעודו בוכה מקצת מהניסים, שהוא מכיר אישית שנעשו על ידי הרבי. כשרעייתי הצטרפה והחלה גם היא לבכות, הבנתי שזה גם רצונה ומיד שאלתיה: "את מסוגלת להתפלל ולשמור שבת?" - "כן", ענתה, והוסיפה: "אעשה הכל להצלת הילדה!" הסכמתי. כך מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי מתפלל לבורא העולם שהילדה תשרוד עד שבת והבטחתי לו שלא אחלל כלל ואשמור שבת. שמרנו שבת בפיקוחו המלא של בן דודי ובהדרכתו המלאה, ואז קרה הנס, הילדה שרדה. מיד במוצאי שבת שמחנו לראות שהילדה ממקדת את מבטה, ובביקור הרופאים ביום ראשון בבוקר התבשרנו שחל שיפור מהותי במצבה. מצב בריאותה הלך והשתפר, עד שביום חמישי שוחררנו לבית. הרופאים הגדירו זאת כ"נס רפואי ". לצערי הרב, יצרי גבר עליי והפסקתי לשמור שבת. לא ארכו הימים ובתנו נפלה ל"ע מקומה שניה ואיבדה את הכרתה בשבת בה התארחנו בבית חברים. מצבה הלך והחמיר, וביום שני אמרו הרופאים נואש לחייה. כששאלה אותי אשתי אם להתקשר לבן דודי, הנהנתי בראשי 'כן' והתביישתי מאד. בן דודי שמע והזדעזע וביקש לשוחח איתי, ומיד כשנטלתי את הטלפון אמר בקולו הסמכותי: "הפעם אתה חייב לבוא איתי לרבי! אל תתמהמה! עלה לרכב ובוא אליי". הרבי קיבלני במאור פנים. התרגשתי מאד, לא מצאתי את המילים, וכשבן דודי ניסה לעזור לי, אמר לו הרבי: " תן לו לדבר, אני רוצה לשמוע אותו". סיפרתי על נפילתה ומצבה הקשה של בתי. לפתע שאלני הרבי : "איך אתה מסוגל לחלל ולא לשמור את השבת ששמרה והצילה את בתך?" - "אתה צודק", עניתי, ואיני יודע איך הוספתי: "מהיום ואילך אשמור שבת". "אם כך", אמר לי הרבי, "אל תדאג! גם השבת תציל שוב את בתך, ומרגע זה מצבה ילך וישתפר בעזרת ה'". נפעמתי. כל הדרך חזרה לא הצלחתי להוציא מילה מפי. מיד בהיכנסי למחלקה פגשתי את אשתי שמחה וצוהלת על שהילדה חזרה להכרה מלאה ואף יצאה מכלל סכנה. באותו רגע אמרתי לאשתי: "ברוך ה' לעולמי עד". מאז אנחנו התחזקנו מאד ומדקדקים בקיום המצוות, וכן בעקבות מקרה מופלא זה עוד מספר משפחות חזרו לכור מחצבתם.!
אם הדשא של השכן ירוק יותר, זה לא בגלל שיש לו דשן קסום, אלא משום שהוא השקיע בטיפוח "הגינה" שלו.. אמונה תמידית היא ללא חשבונות או היסוסים אלא מילוי רצון המלך למרות הקשיים והסיכונים. הנגינה נוצרת מן החומר העולה על גדותיו של הלב. וכך הסביר את הפסוק: 'אז ישיר'. מפרש רש"י: 'עלה בלבו שישיר' – כלומר, שממה שעלה הלב על גדותיו, מזה אמר שירה., (הרה"ק רבי שאול ממודז'יץ זיע"א) חשיבות הנגינה – אמר הרה"ק רבי שאול ממודז'יץ זיע"א: על התורה אנו מברכים "הבוחר בתורה", ועל הנגינה "הבוחר בשירי זמרה", ללמדנו כי כוחה של הנגינה אם יודעים לנצלה כראוי לעבודת ה', ככוחה של התורה. הסנדק של יוסף ועובדיה (ברינה יקצורו, עלון 438)
מעשה באישה חשוכת ילדים שהיה לה כל כך קשה להיכנס להריון, עברה שנים של טיפולים ותפילות עד שברוך השם הקדוש ברוך הוא פקד אותה בהריון... והנה ההריון ברוך השם מתפתח יפה. והאישה ובעלה מאושרים מאוד. הלכו בני הזוג לבדיקת האולטרא-סאונד. הרופא מסתכל-מסתכל ואומר לה גברת את צריכה לעבור הפלה דחוף! היא נבהלה! מה קרה שאלה אותו? אמר לה יש לך מפלצת בבטן! לצערי לעובר שלך יש שלוש ידיים ושלוש רגליים... הוא לא יצא בריא והוא לא ישרוד !!! אני מציעה לך שתעברי הפלה דחוף על מנת שהעובר הזה לא יסכן את חייך!
עולמה של האישה חרב עליה. היא לא ידעה מה לעשות... מרוב צער נכנסה לבלבול והסביבה רק הוסיפה לבלבול שלה יותר ויותר. יעצו לה מקורביה תלכי תעשי את ההפלה אין לך ברירה את לא יכולה לסכן את עצמך כך, וגם אם תישארי בחיים התינוק סתם יבוא לעולם ויסבול... בלית ברירה הלכה האישה וקבעה תור להפלה... בעלה שהיה איש מאמין היה מדוכדך מאוד וסיפר לחברו בעבודה את הבשורות המרות. חברו אמר לו אני מכיר מישהו שיכול לעזור לכם. ביקש לקבוע פגישה לזוג בבית הרב עובדיה יוסף... ואמר להם מה אכפת לכם, תנסו אני אדאג שיכניסו אתכם יש לי קשרים ואוכל להכניסכם כבר מחר. וכך היה שהזוג הגיעו באמת כבר למחרת היום אל הרב עובדיה יוסף. הרב שומע את הסיפור ורואה איך האישה מתפרצת בבכי. ואז למרבה הפלא הרב עובדיה אומר לה: "גברת, אין לך שום מפלצת בבטן!!! תהיה לך שמחה כפולה פי שניים מכל התפילות שהתפללתם כשהייתם חשוכי ילדים. תחזרי לרופא ותבקשי שיעשה בדיקת אולטרא-סאונד נוספת", קבע הרב בנחרצות.
הגיע היום שנקבע בו לבצע את ההפלה. האישה הולכת לפני כן שוב לרופא ומבקשת ממנו שיעשה לה שוב את הבדיקה... הרופא אמר לה שאין צורך וחבל על כל דקה שהעובר גדל אצלה בבטן. אבל האישה קיבלה תקווה ממרן עובדיה ועמדה על שלה... לבסוף הרופא השתכנע ועשה לה את הבדיקה. הרופא כמעט קפא על מקומו, עמד והשתה ה... הוא רואה וקולט שיש לגברת עוד עובר בבטן. שיש לה תאומים!!! ושניהם יושבים בשק הריון אחד. ולרופא אין לו מושג איך זה קרה, שאך לפני כמה ימים לא ראו זאת בבדיקה... שוב התפרצה האישה בבכי והפעם היא ובעלה בכו בכי של שמחה... והבינו את פשר הברכה שבירך אותם הרב - "שתהיה לכם שמחה כפולה ולא לדאוג"!
אחרי בדיוק 9 חודשים... נולדו לזוג המאושר שני בנים ... והרב עובדיה יוסף היה סנדק של שניהם... לראשון קראו עובדיה ולשני קראו יוסף!
אלברט איינשטיין אמר פעם כי אי שפיות זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולקוות לקבל תוצאה שונה. אם אתה מאמין שאתה יכול, וגם אם אתה מאמין שאתה לא יכול – בשתי המקרים אתה צודק " בזמירות אנו אומרים 'שלח תשבי לנאנחה ונס יגון ואנחה', כלומר בכל ימי הגלות אנו רק בורחים וחוזרים ובורחים ונסים פליטת חרב. ועל זה אנו מבקשים מאבינו שבשמים, 'שלח תשבי לנאנחה' ולהביאנו למקום קבוע, ואז תכלה מעלינו צרת ה'ניסה והבריחה' ותיפול על ה'יגון ואנחה' והם יהיו נסים מאתנו, זהו שאמר 'ונס יגון ואנחה (מרן ה'אמרי שאול' ממודזיץ) '" . "דעו, שאילו העולם היה יודע מהו עניינו של ה'שיריים', כי אז לא היו יותר מלחמות בעולם, שכן הסוד של השיריים הוא - 'אז מ'דארף יענעם האכעט אפעס איבער לאזען" (שצריך להשאיר משהו גם לאחר). (מרן ה'אמרי שאול' ממודזיץ) כיסא-כבוד לכלה )באר הפרשה בראשית תש"פ( סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה מדהים ששמע מכלי ראשון: אחד האברכים בבית שמש חיתן את בתו הכלה בכ' סיון תשע"ח באולמי 'פאראנד' שבבית שמש. אותו אברך אין הפרוטה מצויה בכיסו, בלשון המעטה, ובקושי גדול התארגן להוצאות הנישואין. מגודל הלחץ זו הדחק הודיע לבתו שלא יוכל לשכור כיסא-כבוד לכלה כנהוג. התחננה אליו הכלה באומרה כי מתביישת היא שלא תהא ככל חברותיה, אך האב, שנשאר ב'צריך עיון' גדול בשאלת כסף מנלן... הודיע לה שתם הכסף ולא נשאר בלתי גוויתנו לעורינו. "אך זאת אומר לך", הוסיף, "עד עתה דיברת עם האבא שלך שבארץ שאין בידו לעזור, מעתה דברי עם אביך שבשמים אשר לו הכח והיכולת"... ואכן בשבת שקודם הנישואין נטלה הכלה ספר תהילים לידיה והתחננה בדמעות שליש: אבי שבשמים, הזמן לי כיסא מכובד ליום נישואיי. בהגיע היום המיועד הגיעו לאולם, והנה מוכן כיסא לכלה מעוטר ומעוצב בפרחים ססגוניים אשר לא שזפתם עין, ומקושט בבלונים, כמנהג בעלי בתים חשובים שבחשובים. ויהי לפלא, מאין 'נחת' לכאן כיסא זה, ומי הזמינו הנה. עד שנתברר גופו של דבר, שהנה באותו אולם יש שתי קומות. שמחת נישואי הכלה דנן נערכה בקומה התחתונה, ואילו בקומה למעלה חיתן יהודי תושב חו"ל, אשר איש אמיד הוא. הלה הכין חתונה ברוב פאר והדר כברכת ה' אשר נתן לו, ואף לא שכח להזמין כיסא מפואר לכלה, ולא זו בלבד אלא ששכר בכסף מלא מפיק אירועים' שתפקידו ומקצועו לארגן את השמחה על הצד היותר טוב ולבדוק שלא חסר מאומה. והנה אותו היום כ' בסיון היה, ויש הנוהגים שלא לערוך נישואין ביום זה ויש שאינם מקפידים על כך. 'ידידנו' מבית שמש אינו מהנוהגים להקפיד, ועל כן תיכנן להעמיד את החופה קודם השקיעה, ואילו בקהילתו של היהודי מחו"ל מקפידים שלא לחתן בו ביום, על כן היה בדעתו להעמיד את החופה בלילה לאחר זמן רבינו תם . שעתיים קודם החופה )שנועדה להתקיים לאחר זמן ר"ת( שלח המחותן מחו"ל את בנו לבדוק שהכל מתנהל כשורה, שולחנות ערוכים וכו'. הלה הגיע לאולם ומה מאוד השתומם לראות שאין זכר לכיסא, וכדי ביזיון וקצף. מיד התקשר לאביו לספר לו על ה'אסון' הנורא... הלה הרים טלפון נזעם אל המארגן בטענת למה רימיתני... ואיה הכסא? השיב לו המארגן: איני יודע מה אתה סח? הכסא עומד על מקומו ועל מכונו, מוכן ומזומן לצורך הכלה המהוללה. הרימו קולות זה על זה... עד שהתברר שהעמידו את הכסא בטעות בקומה התחתונה... שלחו מיד להוציא אותו מהאולם למטה ולהעלותו למקומו המיועד, אך כשהגיעו ראו כבר את הכלה מגיעה לאולם )שהרי חופתה נערכה קודם השקיעה, שעתיים לפני החופה השניה(, וכמובן שלא היה שום 'טעם' להשבית את השמחה ולבייש כלה בחופתה, אלא תיכף ומיד הזמין המחותן מחו"ל כסא נוסף, והכל על מקומו בא בשלום. אתה הראית לדעת כיצד דמעותיה לא שבו ריקם ופעלו עבורה כסא הראוי למלכים... אמנם שומה עלינו ללמוד ממעשה זה שלא להסתפק במועט, שהרי הייתה יכולה לפעול לעצמה דירה שלימה לצורך מגוריה לאורך ימים, ולא רק כסא לכמה שעות, היום כאן ומחר... אך בתנאי ש'נצעק'...
"איה הקדשה היא בעינים על הדרך" (ל"ח כ"א). ידוע אם אדם נזהר ושומר על עיניו לא להסתכל בדברים ומקומות אסורים אזי זוכה הוא לקדושה, כמש"כ (במדבר ט"ו ל"ט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם...והייתם קדושים". וזה הרמז כאן: "איה הקדשה" איה וכיצד אפשר להכיר את מידת קדושתו של האדם? "היא בעינים" כאשר הוא שומר על עיניו לא להביט בדברים אסורים, "על הדרך" בפרט כאשר הוא הולך בדרך. (אילנא דחיי בשם מוהר"ם מפרשיסחא( אל תפחד לאבד אנשים, תפחד לאבד את עצמך בניסיון לרצות כל מי שסביבך. (עזריאל בר שאול) בע"ש חנוכה יש להיזהר להתפלל מנחה לפני הדלקת נר חנוכה שנר חנוכה זכר למנורת המקדש, ומנחה נגד תמיד של בן הערביים, ומ"מ לא יתפלל בשביל זה בביתו ביחיד אלא יתפלל אח"כ מנחה. האדם האידיאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. האדם המפותח במלוא המידה האנושי באמת הוא לא מי שיש לו הרבה אלא מי שהוא הרבה. ''האדם העשיר ביותר הוא לא זה שיש לו הכי הרבה אלא זה שצריך הכי פחות'' האדם הקמצן ביותר, מוכן לתת לחברו בשפע עצות. האדם הראשון בעולם שנטל על עצמו אחריות ואמר ''אנכי אערבנו, מידי תבקשנו'', היה יהודה, וכיוון שאחד הכלים להקמת תלמידים בישראל הוא נטילת האחריות, נבחר יהודה להקים בית תלמוד להוראה. האדמו"ר בעל 'האמרי אש' זצוק"ל, כינה את אחד מתלמידיו ׳גדול׳, כששאלו מדוע, והלא אין הוא נעלה מאחרים, אמר הרבי בתוכחה: "הוא מדבר בתפילה, ועל זה כתוב ש'גדול' עוונו מנשוא"... אַל נָא תהִי מרִיבָה בֵינִי ובֵינֶָך (יג, ח) II ['פניני עין חמד'-הרב מ. צורן] הביא הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מעשה מדהים שהגיע לפתחו, סיפור אותו מספר רב קהילה בארה"ב: " בקהילה שלנו ישנה משפחה חשובה ומיוחדת אשר כולה תורה וחסד. אב המשפחה מכהן כר"מ באחת הישיבות, והאם מחנכת דגולה וידועה, כשבנוסף, הם הקימו יחד גמ"ח ומעשי חסד רבים, אף מחוץ לארה"ב . גם הילדים במשפחה זכו כולם לצמוח כבני תורה, צדיקים ויראי ה', אשר כל רואיהם שיבחום כי הם זרע בירך ה'. אחד הבנים הלומד בישיבה גדולה ומפורסמת בארה"ב, היה הבולט בהצלחתו. הוא ישב ולמד בהתמדה רבה ובהתלהבות עצומה, כשכל חבריו ורבניו שיבחוהו ללא הרף על מידותיו המיוחדות, על הארת פניו לכל אדם, ושמירת פיו ולשונו מכל משמר, והכל מתוך ענווה ובריחה מהכבוד. אך למרבה הצער, מספר בחורים מהשיעור שלו בישיבה קינאו בו מאוד וכאב להם היותו בחור טוב ומוצלח, על כן החליטו להוציא עליו שם רע, ולהראות לכולם שאינו טוב כמו שכולם חושבים. הם החלו לספר לכל בחור בישיבה על מעשה רע שעשה אותו בחור, וכי הינו מעמיד פנים כבחור טוב, אך הינו נוכל גדול. " אני וכל רבני הישיבה", מספר רב הקהילה, "ידענו כי מדובר בעלילת שקר אשר לא הייתה ולא נבראה. אותו בחור היה שומע את הדיבורים כנגדו, שותק וממשיך ללמוד בשמחה עצומה. הנושא הלך וגעש, ולרבנים לא הייתה ברירה והם קראו להורי הבחור ואמרו להם כי הם נאלצים להוציא את הבחור מהישיבה לתקופה, עד שתדעך האש בישיבה. ההורים זעמו על ההחלטה, כיוון שידעו כי בנם מעולם לא פגע באיש. ההנהלה קראה לבחור ושאלה אותו האם עשה את אותו המעשה" . "אומר רק משפט אחד", אמר בהרכנת ראש, "מעולם לא עשיתי זאת, וכעת אשתוק ולא אדבר" . "מדוע אתה שותק?", פנו אליו הוריו, "תאמר לרבנים שאלו המצאות וכך תישאר בישיבה" . אך הבחור השיב בדמעות: "אבא, אימא, הרי אתם יודעים שזוהי המצאה אחת גדולה. אך אני מקבל על עצמי לשתוק ולא להוכיח את צדקתי, מפני שאם אעשה זאת, אני יודע שהדבר יגרום למחלוקת גדולה בישיבה, על כן, אני מקבל על עצמי לשתוק, ובוטח אני בה' שלא יעזוב אותי" . הבחור הוצא מהישיבה מתוך קבלת רצון ה' באהבה. הייתה זו שתיקה מתוך הקרבה עצומה לבן אנוש. מעלילים על בחור צדיק ומתמיד שהינו בחור רע, אך הוא מחייך ושמח, כשמעניין אותו רק להמשיך ללמוד ולא משנה איפה. לאחר מספר שבועות הוא חזר לישיבה. הבחורים הביטו בו בצורה שלילית, אך הלה לא התייחס ורק ישב ללמוד במרץ ושמחה כפולה מכפי שהיה עד היום . והנה הגיעה תקופת השידוכים. הבחור חיפש כלה בעלת מידות, אך למרבה הצער כל משפחה ששמעה על העלילה, ירדה מהר מההצעה והמשיכה הלאה. כך עברו חודשים ואף שנים!, כשהמצב תקוע. הבחור לא התרגש כלל, אלא המשיך ללמוד בשמחה ולהאיר פנים. והנה, יום אחד נכנס ת"ח גדול הידוע בארה"ב כעשיר גדול וביקש מראש הישיבה חתן השקוע בלימודו ומעוטר במידות טובות לבתו הצדקנית והחכמה. ראש הישיבה לא חשב פעמיים והציע את הבחור המוצלח. הוא ידע שכל מה שאמרו עליו היה שקר גס. אותו ת"ח התפעל מאוד מהבחור, אך מהר מאוד שמע אף על העלילה של הבחור. "אמור נא לי בכנות", פנה לבחור, " האם עשית את המעשה?". הבחור הביט בעיניו ואמר: "הנני נקי מכל רע, אך יותר לא אפרט, בכדי לא לגרום לאש בישיבה. בוטח אני בה' שכאשר תגיע הזיווג שלי, היא תאמין לי בלא להיכנס לפרטי נושא זה ". הת"ח התפעל מהבחור, ולאחר ימים בודדים הבחור התארס עם בתו. החתונה נערכה בחודש תשרי התשע"ז, כשהוא בן 23 .שנים של עיכוב נגמרו [-באותה ישיבה היה מקובל להתחתן בגיל מוקדם בהרבה מגיל זה], אך הסיפור לא נגמר... כל חברי השיעור שלו שהעלילו עליו את הסיפור הנורא נותרו בישיבה ומספר שנים לא מצאו את זיווגם. לא מדובר במספר קטן של בחורים, אלא בתופעה יוצאת דופן – עשרות בחורים 'תקועים' בשידוכים... אמנם ארבעה בחורים מהשיעור התחתנו כמה שנים לפני כן, אך הם לא השתתפו בהכפשה. כל חברי השיעור הבינו כי הם תקועים בגלל הצער הרב שגרמו לאותו בחור. עשרות בחורים עלו לביתו ביום חתונתו, ובכו בפניו שיסלח להם כדי שלא יתקעו כל ימיהם רווקים. החתן אמר להם בפה מלא כי הוא מוחל לכולם, ואז לחץ את ידיו של כל בחור, הכל פתחו בריקוד סוער ורווי דמעות בחדרו של הבחור, ולסיום ביקשו סליחה מהוריו של הבחור שסבלו אף הם רבות. ואמנם, מאז תשרי ה'תשע"ז ועד ר"ח כסלו תשע"ח התארסו 11 בחורים מאותו שיעור, כשרבים נמצאים לפני שלב סגירת אירוסין. " שמעו לי", חותם הרב, "יש דין ויש דיין. ה' לא עוזב את הנרדף ומעניש את הרודף!". המקרר [עלון 'השגחה פרטית'] סיפור מפי בעל המעשה: המקרר ששירת אותנו בנאמנות שבע עשרה שנה שבק חיים לכל חי בסופו של חודש כסליו האחרון. כל החנוכה הסתדרנו בלי מקרר. חלק מהאוכל שמנו אצל שכנים, חלק נשאר על השיש במטבח, ושרד במזג האוויר החורפי, וחלק התקלקל. מקרר זה לא מותרות, מוכרחים לקנות, אבל מאיפה? זכיתי, ואני אברך כולל, אין לי הכנסות גדולות. יש לנו כל מה שאנו צריכים לקיום יומיומי, אך לא מעבר. מאיפה משיגים כעת ארבעת אלפים שקלים כדי לקנות מקרר? אמרתי לאשתי תחי', שאנחנו נקנה והקב"ה ישלח, אך היא לא רצתה להיכנס לחובות. היא אמרה: "יהיה כסף ונקנה ". ואני אמרתי: "נקנה ויהיה כסף" אני כבר לא יכולתי לסבול את המאכלים על השיש והדפיקות התכופות אצל השכנים. הרגשתי שהעדר המקרר גורם לנו סבל ממשי. קיבלתי על עצמי שאם הכסף יגיע באופן לא שגרתי אפרסם זאת ב'קו השגחה פרטית' [- קו שבו כל אחד יכול להקליט סיפורי השגחה שארעו עימו]. עם הקבלה הזאת לבד נחה עלי רגיעה. פתאום היה לי ברור שמתרקם כאן איזה סיפור. הן מוכרח להיות שהקב"ה לא יעזוב אותי, והמקרר בוא יבוא. הודעתי לאשתי שתלך ותבדוק בחנויות מהו הדגם המועדף עליה, ובזה - כך ידעתי - עשיתי בנידון כל מה שיכולתי. ביום רביעי לפנות ערב ניגש אלי יהודי שידע על העדר המקרר, ושאל אותי: "מה המצב ?". "מצפים לישועה", אמרתי לו . "תשמע, היום ה'יארצייט' של אבא שלי", סיפר לי יהודי זה , "ואני רוצה לתת לך את כל המקרר לעילוי נשמתו. בבקשה ממך, לך לחנות וסגור את העסקה על המקרר עוד לפני השקיעה" . "איני יודע אם אספיק", פקפקתי ביכולתי לערוך קניה במהירות רבה כל כך. " טוב, שיהיה עד זמן רבינו תם", נתן לי היהודי ארכה, " בבקשה, לעילוי נשמת הורי". זה היה חלק מהחכמה של היהודי היקר והמדהים הזה. הוא הפך את כל הצדקה שלו לטובה גדולה מצדי, שאעשה לו טובה ואקנה את המקרר כי הוא מוכרח לעשות משהו לעילוי נשמת... מיהרנו והתקשרנו לחנות אחת, אבל שם לא התפנו אלינו . התקשרנו לחנות שניה, ושם סגרנו עסקה עוד לפני זמן רבינו תם. בערב חזרו אלינו מהחנות הראשונה, להתעניין מה רצינו לקנות. התנצלתי ואמרתי שכבר סגרתי, אבל בכל זאת מעניין בכמה הם מוכרים את אותו דגם של המקרר. הם נקבו במחיר זול משמעותית מהמחיר של החנות הראשונה . התקשרתי לחנות הראשונה, וסיפרתי להם על המחיר של החנות השניה, הסברתי שנאלצתי לסגור את העסקה אצלם בגלל לחץ של זמן, והם משום מה קיבלו את דברי והבטיחו לסדר מחיר נמוך יותר. כל המהלך הזה התברר אחר כך כמחושב בהשגחה פרטית נפלאה. ביום שלישי הגיעה המשאית עם המקרר, אבל היא לא הצליחה להיכנס לסמטה הצרה בה גרנו. רק ביום ראשון שלאחר מכן הגיעה משאית מספיק צרה עם מנוף, להכניס את המקרר דרך המרפסת. בסכום ההפרש בין המחיר שנקבו בסגירת העסקה לבין מה שנגבה בפועל, שילמנו את מחיר ההובלה הכפולה... רגע, לא סיימנו. ביום ראשון, ראה אחד השכנים כיצד המקרר מגיע סוף סוף לביתנו, והוא אמר: "גם לי יש מקרר מהדגם הזה!". המשפט האקראי הזה התברר כקריטי כשהגיע ערב שבת, ולא ידענו איך מסדרים את 'התקן השבת'. השכן הזה, שיש לו מקרר כמו שלנו, לימד אותנו להסתדר עם המקרר, וליהנות ממנו 'כהלכה'. הכל היה כל כך מדויק, הובל בצורה כה נפלאה, כך שהיום עומד אני ומקיים את הבטחתי, לספר לכל שומעי את חסדי השם עמנו.
אחד מעיקרי תורת החסידות הוא – סדר. הבעל שם טוב היה מסודר. הרב המגיד דקדק על סדר. אדמו"ר הזקן לימד את חסידיו להיות מסודרים. (היום יום) אין דבר שיגרום לאנשים לשנוא אותך או לאהוב אותך יותר מאשר לומר את האמת. האובססיה לעצמי היא המוטיב המרכזי של תקופתנו. הצרה בכך שאנשים מפסיקים להאמין בא-לוקים היא לא שהם לא מאמינים בשום דבר. הצרה היא שאחר כך, הם מאמינים בכל דבר שהוא. במאה הנוכחית, "כל דבר שהוא" כלל את היטלר, סטלין ומאו, האנשים שעמדו מאחורי מקרי טבח העם המזעזעים ביותר של תקופתנו. מילת שכנוע (מפי המוהל אהרון-יוסף קרמר) עיניו של הרופא לא בישרו טובות. "אלה ימיו האחרונים", הנמיך את קולו ונשא מבט רחום אל בני המשפחה. "אני מציע לכם להיפרד מאביכם". לא רק גילו הצעיר של החולה הגביר את האווירה המדוכדכת בחדר. לרגלי המיטה, בידיה של אימו, שכב תינוק רך, בן פחות משלושה שבועות. הכול הביטו בו ברחמים: הוא לא יכיר את אביו. אחד הנוכחים אזר אומץ, רכן לעבר אוזנו של החולה ושאל אם רצונו שהבן יעבור ברית מילה. האיש המתייסר, ששימש עובד שגרירות צרפת במרוקו, השיב בשלילה. בני המשפחה קיבלו את תשובתו בהסכמה והחליטו לכבד את רצונו. לא חלף זמן רב והחולה נפח את נשמתו. הימים חלפו. הבן גדל וראה בדברי אביו האחרונים צוואה בעבורו. הוא גדל בסביבה לא-יהודית ולא ידע דבר על עמו ועל דתו. כשבגר נשא אישה לא-יהודייה. לפני כארבע-עשרה שנים חגג האיש יום הולדת שישים, והחליט לבוא לבקר בארץ. ככלות הכול יהודי הוא, והוא חש כמיהה לטייל בארצו של העם היהודי. האיש בא לארץ בלי תכנית מסע כלשהי, וסייר במקומות שונים. יום אחד שוטט בשכונת שערי חסד בירושלים וראה מולו בית כנסת. מתוך סקרנות נכנס פנימה. הרצאה בצרפתית משכה את תשומת ליבו. הוא ראה שם רב שמסר שיעור בצרפתית והתיישב. בתום השיעור ניגש אל הרב ושוחח עמו. בתוך הדברים ציין כי הוא כבר בן שישים ולא נימול. "מה הבעיה?", הגיב הרב. "אַפנה אותך לארגון שמתמחה בעריכת בריתות למבוגרים. פנה אליהם וקיים את המצווה". התייר דחה בנימוס את ההצעה, אולם הרב לא ויתר על ההזדמנות שנקרתה לפניו, להכניס יהודי בבריתו של אברהם אבינו, ולא הרפה מניסיונות השכנוע. כך מצא עצמו האיש מול המוהל המנוסה הרב אהרון-יוסף קרמר, מנהל ארגון 'ברית אבות'. במשך שעה וחצי הסביר לו הרב קרמר את משמעות אות הברית. בתוך הדברים ציין כי עם ישראל הוא 'העם הנבחר'. התייר הגיב בספקנות: "גם הנוצרים והמוסלמים סבורים שהם הנבחרים. מדוע עליי להאמין שדווקא אנחנו, היהודים, נבחרנו?! זאת ועוד, אינני מעוניין להיבדל מיתר העמים. אשתי מוסלמית וטוב לי כפי שאני". השיחה התארכה ועמה חילוקי הדעות. מרגע לרגע נדמה כי מצוות ברית המילה מתרחקת והולכת מהאיש. הוא התבצר בסירובו. הרב קרמר כמעט נואש, והחליט לעשות ניסיון אחרון. הוא הניח את ידו על לוח ליבו, הביט היישר בעיני איש שיחו ואמר: "ראה, אני יהודי ואתה יהודי. כדי לקיים מצווה אני זקוק לך. אנא, עזור לי לקיים את המצווה!". ליבו של הצרפתי נפתח. הוא הנהן. "בסדר", אמר, "אחשוב על זה לילה". למחרת, בשעה תשע בבוקר, האיש התקשר. בקול נרגש בישר על דבר הסכמתו. השניים קבעו להיפגש במרכז הרפואי בשעה אחת-עשרה. הרב קרמר בא בשעה הנקובה, והמתין לנימול המיועד, ואולם האיש לא הופיע. לליבו של המוהל התגנב חשש שהאיש התחרט ברגע האחרון. הוא יצא לרחוב, והבחין באיש משוחח עם מנקה רחובות ערבי. "על מה דיברתם?", התעניין המוהל. "סיפרתי לערבי שאני מתכוון להימול. הוא עודד אותי. עכשיו אני רגוע, לא רציתי להיות שונה מבני עמה של רעייתי", השיב האיש. בחדר הניתוח שאל המוהל את האיש איזה שם יהודי יבחר. האיש חשב רגע והשיב: "אני מעוניין ששמי יהיה כשמך, אהרון-יוסף, כדי לזכור כל החיים את המוהל ששכנע אותי להימול". "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים", התנגן קולו של המוהל בהתרגשות. למחרת נפגשו השניים שוב, והמוהל הציע לאהרון-יוסף להתלוות אליו לתפילת מנחה בשכונת זיכרון משה. בתום התפילה היכה המוהל על הבימה והכריז: "רבותיי! יהודי זה נימול אתמול. הבה נצא בריקוד!". כל המתפללים נענו בשמחה, הקיפו את התייר וחגגו עמו את היכנסו בבריתו של אברהם אבינו. האיש לטש עיניים משתאות ביהודים הזרים ששמחים שמחה אמיתית לכבודו. שלושה שבועות לאחר מכן, לקראת חזרתו לצרפת, בא להיפרד מהמוהל. השניים שוחחו בלבביות, והצרפתי אמר: "מאז הברית אני חש כי חיי השתנו. הגישה שלי לרעיונות היהדות התרככה. אני שלם עכשיו עם המעשה שעשיתי!". בערב ראש השנה קיבל המוהל שיחת טלפון מצרפת. "נפרדתי מאשתי המוסלמית", נשנק קולו של הנימול, "התחלתי להניח תפילין ולשמור שבת". עם הזמן התחזקה זיקתו של האיש ליהדות. הוא החל ללמוד תורה ולהתחזק בקיום מצוות. כעבור כמה שנים נפגשו השניים והמוהל לא הכיר את האיש, שהיה עטור עכשיו בזקן לבן. הוא שמח לבשר: "בתי החלה הליך גיור". בידו היה ספר תנ"ך, שאת כולו למד בשנים האחרונות. במרוצת השנים הוסיף האיש לשמור על קשר עם המוהל מישראל, ואף הצליח לשכנע שניים מחבריו היהודים להיכנס אף הם בבריתו של אברהם אבינו.
(אי אפשר לברוח מן העבר. (שמואל אייזיקוביץ איך יעקב יכול לומר שהוא קיים את כל המצוות, הרי יש מצוות הנוהגות רק בכהנים, או מצוות התלויות בארץ ישראל, וכן מצות יבום וכדומה? השיב מרן שר התורה: 'למד בהם כאילו קיים' - כפי שמובא - 'הלומד תורת קדשים כאילו הקריבם'. )"אשיחה" ח"א ח"ב פר' וישלח - מידידי הג"ר זאב שטיגליץ(
אם אינך יכול לומר זאת בבירור, סימן שאינך יודע זאת בעצמך
אמר החוזה מלובלין: כתוב: קטונתי מכל החסדים, גם העובדא שאני קטן בעיני הוא מהחסד של הקב"ה. בעל הבית המארח אורח בזמן הדלקת נרות חנוכה ידליק בעצמו את הנרות ולא יתן לאורח להדליק הואיל ומצווה בו יותר מבשלוחו, ורק אם השליח יכול להדליק יותר בהידור רשאי להדליק ע"י שליח ]יחו"ד ג נא[. געגוע ונוסטלגיה הוא תמיד למשהו מהעבר, זיכרון הוא האישור למה שהביא אותנו לכאן. "דבר לא יחיה את הקהילות היהודיות של מזרח אירופה והעולם המוסלמי. ודבר לא יבלום את שקיעתה המהירה של יהדות המערב עקב התבוללות". הדינמיקה של התבוללות היהודים באמריקה ובמקומות אחרים היא בלתי ניתנת לשינוי, (צ'רלס קראוטהמר). המשפחה (אמונה שלמה( לפני עשר שנים הרב ישראל דוד ברינגר זצ"ל מבני ברק לא חש בטוב. הובל לבית החולים הכניסו אותו בבהילות היישר לטיפול נמרץ לב. במחלקה הוכח שמצבו חמור. טיפלו בו במסירות, המשפחה לא הייתה מודעת למצב החמור של אביהם. מנהל המחלקה קרא לאשתו ולבן, כדי להודיע את חומרת המצב. הם נכנסו לחדרו, בו שהו סטודנטים לרפואה, שהיו אמורים ללמוד ולראות את הפינה הקשה: כיצד רופא מודיע למשפחה על המצב האנוש של ראש משפחתם. הרופא ביקש מהאישה והבן לשבת, והחל להסביר את המצב הקשה שבו שרוי אביהם. הוא דיבר בנימה רצינית ובכובד ראש, ואט-אט, שלב אחרי שלב, הגיע בסוף לסיכום: "יש לו כמה שעות לחיות" הבן תלמיד חכם, שאל: "האם אפשר לשמוע על סיכויים ועל אחוזים – כמה סיכויים בכל זאת יש לאבא לחיות, חמשה אחוזים, עשרה?" הרופא ענה: זו לא שאלה של אחוזים, המצב קשה מאוד. הרבנית יצאה מהחדר ופרצה בבכי. ואני מספר הבן הודעתי לאחיי ולאחיותיי שיעוררו בתפילות. לאחר שלושה ימים בטיפול נמרץ פלוס יומיים במחלקה, מצבו של אבי התייצב והתחזק, ברוך ה'. ואני מספר לך כעת על היום החמישי, שהרופא הודיע על שחרורו. בשעת השחרור הייתי לצידו של אבא, פגשתי את מנהל המחלקה, שחתם על השחרור, לפתע פנה אלי הד"ר ושאל: סלח לי, האם אתה היית כאן בחדר לפני חמשה ימים? השבתי בחיוב. הרופא חייך בשביעות רצון ואמר: אתה רואה? הצלחנו, מי כמוך זוכר ויודע את המצב שהיה.. כמה אחוזים באמת היו לו לחיות אז?" תראה, בכזה מצב שהוא היה, נכנסים לכאן אלפים ויוצאים יחידים, כך שלא נתתי לך שום אחוזים וסיכויים, ובאמת לא רציתי שתתלו תקווה, אבל אתה רואה – הצלחנו! כבוד הדוקטור, האם ברשותך, אני יכול לספר סיפור? בבקשה! הרופא התיישב. ופתחתי בסיפור: כאשר ראש הממשלה, מר אריאל שרון, היה במצב התרדמת הממושכת, פנה בנו של שרון לרופאים ושאל "האם היה אדם במצב של אבי ויצא ממנו לחיים. הרופא ענה לו, כי בהיסטוריה של המחלקה היה כאן פעם אחת אדם שיצא מהמצב הזה. הרופא מסר את שמו ואת כתובתו בירושלים בשכונת גאולה. בנו של ראש הממשלה שמע, התרגש, ופנה לכתובתו של האיש בן השבעים. הגיע לביתו וביקש להיכנס. אני בנו של ראש הממשלה, אריאל שרון. שמעת בוודאי כי אבי חולה כבר זמן ממושך. והרופאים מנסים לעוררו אך עד כה – לשווא. לטענת הרופאים, אתה – היית במצב שלו, היית כבר במוסד שיקומי כ"צמח" והתעוררת וחזרת לחיים, כפי שאני רואה אותך כאן מושך את עצמך, אבל חי ונושם. מה עשית? מה עשו לך? אולי יש בידך להחכים אותי במה שאנו לא יודעים, שמא תהליך מסוים שעבר עליך ובית החולים בו אבי שוהה – לא מודע לו? שקט שרר בבית הירושלמי הפשוט והצנוע. היה משהו אמר ר' יודל. באמת היה לי נס גדול. אכן עשו גם עשו משהו, אבל מה שעשו למעני, לא יוכלו לעשות לאבא שלך. בנו של אריאל שרון חייך: יש לנו אפשרות להעביר אותו לכל בית חולים. אני אומר לך, שהתהליך שעבר עלי לא רלוונטי לאבא שלך, לא מציאותי! כראש ממשלה אני יכול להעביר אותו לכל מקום רפואי בעולם. לא חסר לנו כלום, אתה פשוט מצחיק אותי, סליחה שאני מתבטא כך כעס מעט בנו של ראש הממשלה. ר' יודל התעקש: התהליך שעבר עלי, ונולדתי מחדש, זה ממש לא מציאותי לאבא שלך, בבקשה תאמר, תספר. היהודי הרצין, ושתי דמעות זלגו מעיניו: האם יש לאבא שלך שישים צאצאים – בנים ובנות ונכדים , שיבכו ויקרעו שערי שמים בתפילות כדי שאבא שלהם ישאר בחיים?! שסבא שלהם ישוב הביתה?! הם התפללו מכל הלב – כל הצאצאים! האם לאבא שלך יש האפשרות הזו כעת?! עד כאן המעשה, אמרתי למנהל המחלקה ועתה הגבהתי מעט את קולי ופניתי אליו: הפרופסור לא נתן אפילו סיכוי קלוש לכמה שעות של חיים! דע לך, כי לאבא שלי, היושב כאן לצדנו ושומע את מה שאני אומר לך, לאבא היקר שלי יש מאה ושלושים צאצאים, שקרעו שערי שמים בחמשת הימים האחרונים. הם בכו והתפללו לקונה שמים וארץ, הרופא כל בשר ומפליא לעשות – שיחוס וירחם על אבא, על סבא היקר שלהם, ואתה אומר "הצלחנו"?!... הצלחנו?! מנהל המחלקה קם על רגליו ואמר: "ניצחת!" ונפרד מאבא וממני בתקיעת כף ידידותית, בהתרגשות מרובה ובברכת חיים ארוכים.
אין יהודי מאמין שלא חיפש לעצמו ברכה מצדיק, עד כדי כך התפתחה התשוקה לברכות אצלנו, עד שצצה לה תופעה חדשה ופסולה של מתחזים למיניהם. כך עדים אנו מידי פעם ל'באבא' או 'מקובל', שכל בקיאותם היא בכושר משחק ואלתור מוצלחים, וה'קבלה' היחידה שהם מכירים היא אפילו לא ממס הכנסה... "ארצה שעיר" (ל"ב ד'). רש"י: לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה 'למד' בתחילתה הטיל לה הכתוב 'הא' בסופה. ולכאורה אם צריכים להוסיף אות אחת, מה ההבדל אם בהתחלה או בסוף? אלא מכאן למדים שיש למעט בדיבור, ואפילו דבר שיצטרך לבסוף לדבר - אעפ"כ כל זמן שיכול להתאפק - לא ידבר. )רבי מנחם מוורקי( האדם האידיאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. ונְמַלְתֶם אֵת בְשַר ערְלַתְכֶם וְהיה לְאוֹת בְרִּית בֵינִּי ובֵינֵיכֶם" (יז, יא( הרב חיים סלבטיצקי[ אלה היו הימים שלפני פסח תשע"א (2011 .) הרב חיים סלבטיצקי, שליח חב"ד בפורט-לודרדייל שבפלורידה, נכנס למשרדו של רופא יהודי אחד ממכריו, להעניק לו מצה שמורה ולאחל פסח כשר ושמח. הרופא קיבלו בידידות, האזין למסרים של חג הפסח והודה לו על הדאגה והאכפתיות. "באה לכאן עכשיו מטופלת יהודיה", אמר לרב, " אולי תציע גם לה מצה שמורה"? בחיוך אדיב פנה הרב סלבטיצקי אל האישה והציע לה מארז מצות. תגובתה הייתה בלתי-צפויה לחלוטין. פניה נהפכו כעוסות והיא החלה לנזוף ברב: "אינני מאמינה, אינני שומרת את החגים היהודיים", הטיחה בו. "באיזו זכות אתה פונה אליי ומציע לי מצות"? הרב סלבטיצקי הופתע, אך לא נרתע. "אני מצטער", השיב לה בנועם, "אך כנראה נפלה אי-הבנה. אינני מוכר את המצות, אלא נותן אותן ללא תמורה". זעמה של האישה לא שכך. "בשום אופן לא"! סיננה. הרב סלבטיצקי הושיט לה את כרטיס הביקור שלו, והפטיר: "אם תזדקקי לדבר מה, אל תהססי להתקשר אליי". חלפה חצי שנה. שלושה ימים לפני ראש השנה צלצל הטלפון של הרב סלבטיצקי. "שלום", אמרה האישה מעברו השני של הקו, "אני האישה שפגשת בקליניקה לפני חצי שנה. רציתי לבקש ממך דבר מה" . "ברצון רב", השיב הרב סלבטיצקי. "אבי מאושפז במרכז הרפואי בעיר", החלה האישה לספר. "ימיו ספורים, ובקשתו היחידה היא לשוחח עם רב. אינני יודעת מדוע שמרתי את פרטיך, אך מכיוון שאינני מכירה רב אחר, אני פונה אליך". כעבור שעתיים היה הרב סלבטיצקי בחדרו של החולה. שם המתינו לו האישה ולצידה אחותה. במיטה שכב אדם מבוגר, כחוש ומיוסר. " חוץ מעצם הידיעה שאנו יהודיות", החלו לספר לו, "לא היה ליהדות שום ביטוי מעשי במשפחתנו. לא חגים, לא מצוות. עכשיו אבינו חולה מאוד, והופתענו למשמע בקשתו להזמין לכאן רב". עיני האיש אורו כשהבחין ברב. בקול חלוש הציג את עצמו. סקר את קורות חייו, את המחלה הקשה שממנה הוא סובל, ואת תחזית הרופאים, הצופים לו ימים ספורים. התפתחה שיחה על החיים ומשמעותם, ובסופה ביקש האיש משתי בנותיו לצאת מהחדר. "אנא, סגור את הדלת", ביקש מהרב, ואחז בידו. ופתאום פרץ בבכי נסער. דקות ארוכות התייפח. כשנרגע אמר: "נולדתי יהודי, ואני רוצה למות כיהודי". הרב הרגיע אותו. "בבוא העת אדאג לך לקבורה יהודית", הבטיחו. האיש נענע בראשו לאות שכוונתו לא הובנה. " נולדתי יהודי, ואני רוצה למות כיהודי"! שב על בקשתו. " מה כוונתך"? כיווץ הרב את מצחו. "הוריי לא מלו אותי", אמר החולה. "כעת, כשאין איש בחדר, אנא, עשה מה שצריך"... הרב סלבטיצקי נדהם. בקושי הצליח למצוא מילים לומר לאיש שאיננו מוהל. "אנא, דאג לְמה שצריך, אני מבקש ממך"! חזר והפציר החולה. בו במקום טילפן הרב לשני מוהלים ושניהם הביעו את הסכמתם לבוא למול את היהודי. כאן התעוררה בעיה: הצוות הרפואי הבהיר שלא יאפשר למול אדם במצבו. "ממה אתם מפחדים, שאמות "? הגיב החולה באירוניה, ואולם הרופאים עמדו בסירובם. הרב סלבטיצקי לא הרים ידיים. הוא שיתף רופא מכר, והחל מסע לחצים על הנהלת המרכז הרפואי לאפשר לחולה למלא את בקשתו האחרונה. לבסוף נמצא מוצא: את המילה יעשה רופא מניו-יורק, מוהל בהכשרתו, המבוטח על-ידי חברת הביטוח שבה מבוטח המרכז הרפואי. הרופא התרגש למשמע הסיפור, ולמחרת בבוקר, ערב ראש השנה, הגיע בטיסה לפלורידה. בצהריים נכנס החולה בבריתו של אברהם אבינו וקיבל את השם שלמה. עיניים רבות דמעו באותו מעמד. אחר-כך שלמה ביקש לדבר. הוא התגבר על חולשתו ואמר: "אתם ודאי מכירים את הביטוי 'רגשות אשם יהודיים'. ובכן, מעודי לא סבלתי מ'בעיה' זו. לא ייסרו אותי רגשות אשם על שאינני יהודי די הצורך. ברגע שהרופא אמר שנותרו לי כמה ימי חיים בלבד, חשבתי על חיי. היו לי הרבה קשרים. כסף, בית גדול, מכוניות מפוארות ואפילו ספינה. אך לא היה לי קשר עם עצמי, עם הנשמה שלי, עם מי שאני באמת. בבת אחת הציף אותי צער עמוק על הריקנות שאפפה את חיי. זכרתי שלא נימולתי, ופתאום היה ברור לי שזה מה שעליי לעשות. בעבור נשמתי. אנשים אמרו לי שזה לא חשוב, בוודאי במצבי הנוכחי. החלטתי שזה מה שאעשה. כעת אני מוכן לפגוש את א-לוקיי". כמה ימים אחר-כך, בערב יום הכיפורים, ביקר הרב סלבטיצקי בחנות של אחד ממכריו, וסיפר לבעל הבית בהתרגשות את הסיפור. אחד העובדים, שהטה אוזן לדברים, ביקש לדבר עם הרב סלביטצקי בפרטיות". אני בן 38 ," אמר. "היגרתי לכאן מרוסיה. התביישתי לספר שאינני מהול, אך לאחר ששמעתי את סיפורך - אני מבקש שתעזור לי לעשות ברית מילה". באותו שבוע נכנס גם היהודי הזה בבריתו של אברהם אבינו... כעבור כמה ימים, בחג הסוכות, השיב שלמה את נשמתו המזוככת ליוצרה. י' כסלו ה'תש"פ אנשים שמתחרטים על מעשיהם לפעמים מתחרטים רק על זה שנתפסו (שמואל אייזיקוביץ) את טביעת חותמה של רחל אנו רואים פעם בחודש – בתפילת מוסף של ראש חודש, שהברכה המרכזית שלה מתחילה במלים: "ראשי חדשים לעמך נתת"; המלים "ראשי חדשים לעמך" הם נוטריקון רחל. ואכן, בספר "ברכי יוסף"8 אומר במפורש: "מוסף של ראש חודש, רחל אמנו תקנתהו, ורמזה שמה בראשי תיבות ר'אשי ח'דשים ל'עמך" האבודרהם מביא רמז יפה: כשתרצה לדעת למי מהאבות שייכת כל תפלה – תבדוק באות השניה של שמו. האות השניה בשם 'אברהם' היא ב' – בוקר, האות השניה ב'יצחק' היא צ' – צהריים, והשניה ב'יעקב' היא ע' – ערב. המסר לאדם הוא כי אין להתייאש; גם אם היום אתה למטה – מחר תהיה למעלה. על כך אמרו חז"ל : "גלגל חוזר בעולם", ומעניין: המלים שנאמרו על הסולם – "מוצב ארצה" – הם בגימטריא "גלגל חוזר בעולם" (רבי יהודה החסיד) "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" (טו, א) (והגדת( בעיר אחת בגרמניה היה יהודי מתבולל, בעל בנק פרטי, ולו בן יחיד. חלה הבן, ואביו הבהיל למיטתו רופאים מומחים, אך קצרה ידם והמחלה הלכה והחמירה, הילד דעך. נזכר האב שאביו היה פונה בעת מצוקה לשמש בית הכנסת, שיערוך תפילת "מי שברך" הלך לבית הכנסת ופנה אל השמש, שאל בכמה תעלה לו ברכה כזו לרפואת בנו. היה שם אורח, יהודי מגליציה שבא לרגל עסקיו. שמע, והתענין. שאל: "בצאנז כבר היית?" צאנז? מה יש בצאנז, בית חולים? פרופסור נודע?! " הרבה יותר" השיב. "יש שם 'וואנדער רבינער' רבי עושה נפלאות. פועל ישועות, מחולל ניסים, מכל העולם נוהרים ובאים !" שב לביתו וסיפר לאשתו. דחקה בו לנסוע. היטלטל בדרכם, חצה ארצות, עבר מחוזות והגיע לצאנז. בא לרבי ושטח את מבוקשו, בנו חולה... ושהרבי ירפאו. חקרו הרבי. מאין הוא, מגרמניה. מה עיסוקו, מנהל בנק. האם הבנק סגור בשבת, ודאי שלא. כל הבנקים פתוחים בשבת וסגורים ביום ראשון ושלו בכלל. יבין הרבי, התחרות קשה, ורוב לקוחותיו גויים. ובכלל, גם בביתו אין השבת נשמרת. וכשרות? גם לא. בבית הוריו שמרו. כיום, אין בעירו אטליז כשר. וטהרה? אינו יודע מה זה. הרבי הסביר. אה, אז לא. " טוב" נאנח הרבי. "ובכן, שמע. מישהו הטעה אותך, איני עושה נפלאות: אין בידי לרפא את בנך". לא? אם כן, לחינם בא. מבקש הוא סליחה על ההטרדה. אבל מדוע התור ארוך כ"כ? "אסביר לך" המשיך הרבי, "אנשים יודעים שהצרות באות ממרום, ומאמינים שתפילתי מקובלת לפני ה' וביכולתי לפעול לביטול הגזירות. גם על בנך נגזרה גזירה, ואני מוכן לפנות אל הבורא ולבקש שימלא משאלתך וירפא את בנך. אבל אז ישאל השי"ת: האם הוא עושה רצוני, שמבקש שאעשה רצונו? ומה אוכל לענות?! על כן, מציע אני עסקה: אתה תקבל על עצמך לשמור שבת כשרות וטהרה, ואני מתחייב שהשי"ת יעשה רצונך ובנך ירפא!" שמע הבנקאי, ושקל את העסקה. ענה: בענין הכשרות, מבין אני שאין בעיה. נעבור לצמחונות. בענין הטהרה, אשאל בבית. אבל בענין השבת, אין על מה לדבר. אם אסגור את הבנק בשבת יעזבוני לקוחות והעסק יסגר. " כרצונך", השיב הרבי. "לא עשינו עסק". לחצו ידים, נפרדו כידידים. חזר לביתו, ובנו גוסס " נו, מה היה שם" שאלה האם. " יהודי קשיח" ענה הבנקאי, "אי אפשר לעשות איתו עסק, אינו מוכן להתפשר"! וסיפר על הפגישה. נרעשה האם: "רוצח! הבנק חשוב לך יותר מבנך?! אתה רץ מיד לדואר ומשגר מברק שאתה מסכים לשלושת התנאים ". מיהר, ושלח את המברק, כשחזר, כבר הוטב לילד. כעבור זמן קצר, נרפא. והעיר געשה ורעשה: הבנק נסגר בשבתות, אנשים שמעו את הסיפור השתאו והעריכו והעסקים רק שגשגו. שלחה אותו אשתו לשלם לרבי שכרו 300 מארקים כדמי ביקור אצל הפרופסור, ולא הסכים לקחת, כאלישע שמאן לקחת כסף מנעמן, כדי להרבות כבוד שמים. אחרי שהתעקש אמר הרבי: "אם כן, היה שלוחי, בבית המדרש יושבים אברכים ולומדים, חלק ביניהם את הכסף ויברכו את בנך". הלך וחלק. שמע אחד הלומדים, ומיהר אל הרבי. לפני זמן רב חלתה אשתו ומחלתה הלכה והחמירה, והרבי הסתפק בברכה. שאל בכאב: "האם הרבי מושיע רק מחללי שבת?!"... נתן בו הרבי עיניו: "אתה חסיד שלי?" "ודאי!" ואוהב אותי?" " אהבת נפש!" " אם כן, מדוע לא תבין! הקב"ה גזר גזירה, מי אני שאבטלנה. ואם אני מחולל מופת, ומכריח לבטל גזירת שמים, אני מעורר עלי רוגז והקפדה, ועלול לשלם על כך ביוקר רב. אבל הכל כדאי, כדי להרבות כבוד שמים. כדי שבאשכנז יראו בנק סגור בשבת, וידעו שיש א-לוקים בישראל! אבל שאתה תדרוש זאת ממני..."!? ) ח' כסלו ה'תש"פ אין מברכים על מצות צדקה, דאינה תלויה ביד הנותן, דאפשר שלא ירצה המקבל לקבל (שו''ת הרשב''א ח"א סי' י"ח(. אם ברך ברכת "המפיל" ולא נרדם, אין זו ברכה לבטלה, כי מברך על מנהגו של עולם. ובמקום אחר כתב שזו ברכת הנהנין, וה"משנה ברורה" חולק, דלשון הברכה "המפיל... על עיניי", ואם זו ברכה על מנהגו של עולם, מדוע הנוסח "עיניי"?. ואם מסתפק אם יירדם, עדיף שלא יברך. ("חיי אדם") דורשי רשומות דרשו: שבת בבית תקדים = שלום בבית תקבל. חז"ל אומרים שיש להקפיד בערב שבת לדבר בנחת ובלשון רכה עם בני הבית, וכדאי להרבות בדברי עידוד ושבח לאשה ולבני הבית, על עזרתם בהכנות לשבת. וטוב לומר תפילה זו: אדון השלום מלך שהשלום שלו ברכני בשלום ותפקוד אותי ואת כל בני ביתי וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום. [תוספת שבת] האדמו"ר רבי מרדכי מנדבורנה לא הכניס לביתו כוסות קטנות. הוא קרא להם 'כוסות רשעים מסדום ו... הורה שבביתו יהיו רק כוסות גדולות! ("אוצר ישראל) " האדם אינו רק קיים, אלא הוא תמיד מחליט איזו צורה תהיה לקיומו, למה יהפוך ברגע הבא. באותו אופן, לכל בן אנוש יש את החופש להשתנות כהרף עין". (ויקטור פרנקל) האדם, ברוב סכלותו, ומחמת אי-סבלנותו, מכניס את עצמו לצרות ולייסורים שכלל לא נגזרו עליו. אם היה עוצר לרגע ממרוצתו, מרוצת - הנפש והבהלה, ועורך חשבון נפש נוקב עם ליבו, ומחליט להטיל את כל כובד - המשקל של העניין בו הוא עוסק, על הקב"ה, ומשים בו את מבטחו, מתוך ידיעה ברורה שהא-לוקים שהכניס אותו אל העניין הזה, יש בו כוח גם לחלצו מן המיצר, הרי שללא ספק היה רואה בישועת ה' כהרף עין, הרבה יותר מהר ממה שחשב. האדם דומה לבוראו בכך שגם הוא בבחינת "יוצר". הקב"ה נתן לאדם את הרשות ואת היכולת לנצל את הבריאה לצרכיו. וכך, בברכת ה' האדם ממשיך את בריאת העולם מבחינה פיזית. מפתח טכנולוגיות חדשות, בונה בנינים, גשרים ורכבות, מאריך את תוחלת החיים בכוח הרפואה המודרנית ואף משפר את רמת החיים ואת איכותם )הרב סולובייצ'יק, ימי זכרון(. האדם דומה לכינור: אם הוא שלם ללא פגם, הריהו מנגן. הסולם )עלינו לשבח, הובא בגיליון 'שבת אורה'( מעשה נורא היה באמריקה, שהסעיר בזמנו את היהדות החרדית בניו יורק. הסיפור התרחש בביתו של הרב החסיד ר׳ משה דייקמן, נשיא ישיבת בית אברהם סלונים באמריקה, שהיה עשיר גדול ובעל צדקה מפורסם, והמרתף שבביתו שימש כבית מסחר לתכשיטים, שממנו יצאה סחורה ללקוחות רבים. יום אחד מגיעה לביתו משלחת מטעם העירייה, שהחליטה לבדוק את תקינות המבנה, על כל חלקיו. אף פעם לא באו, לא התעניינו, לא בדקו, כלום. פתאום עכשיו החליטו להגיע... חברי המשלחת עברו מקומה לקומה, מחדר לחדר, והכל נמצא תקין. לא נמצאה חריגה מהתקנות המוניציפליות. רק פריט אחד הוגדר כ׳לא תקין׳, והוא, הסולם שירד מהקומה העליונה למרתף, שלא היה מונח על הקיר בצורה משופעת, כפי שהיה צריך להיות, כדרכו של סולם. בין שתי הקומות היו גם מדרגות, וסולם זה שימש בעצם כמדרגות חירום. המשלחת השאירה בביתו של הרב דייקמן הוראה דחופה: לשפע את הסולם ולהציבו כראוי. בעל הבית התפלא מאוד על עצם הביקור, ויותר מזה, על מה ולמה החליטו לציין את ה'חריגה׳ הזו בסולם; הרי מעולם לא שמענו שמקפידים על פרט שולי שכזה. והמפליא מכל, שהמבקרים הודיעו ש-48 שעות לאחר מכן יבואו לביקורת נוספת, כדי לבדוק האם ההוראה בוצעה כראוי, מה שמוכיח על החומרה שהם מייחסים לעניין; והרי במקומות עבודה רבים מונחים הסולמות בצורה זו, ואיש אינו מעיר להם על כך. אבל, הוראה זו הוראה, ועוד באותו יום הזמין הרב דייקמן בעל-מלאכה שעקר את הסולם ממקומו והציבו מחדש, כהוראת המשלחת העירונית. בבוקר המחרת מתדפקים בביתו שני אנשים ומבקשים לרכוש סחורה. הרב דייקמן יורד עימהם למרתף, ואז מתרחש אירוע בלתי צפוי. השניים משתלטים במהירות על בעל הבית, שהיה כבר בגיל מבוגר מאוד, כופתים את ידיו, משכיבים אותו על הארץ, שודדים סחורה בשווי מאות אלפי דולר ונמלטים במהירות מהמקום, תוך ניתוק כל כבלי הטלפון ונעילת כל דלתות היציאה והמדרגות האחרות. הרב דייקמן מנסה להשתחרר מהכבלים הכופתים את ידיו, ואינו מצליח. בקושי-בקושי הצליח לקום על רגליו, וכיוון שהשודדים נעלו את הדלת הראשית של המרתף מבחוץ, נבצר ממנו לצאת משם, והוא ניסה לחפש דרך אחרת. לפתע, נזכר ב... סולם. מעודו לא הוצרך ליציאת החירום הזו, שכמעט ונשכחה מליבו. הוא משרך את דרכו לעבר המקום שבו מוצב הסולם, ורק אז הוא מבין את הגילוי-פנים והחסד הגדול שעשה עימו הקב"ה בכך ששיגר אליו, אתמול, את המשלחת העירונית שיצאה מהמרתף עם ההוראה התמוהה בעניינו של הסולם... אם הסולם היה עדיין במצב כפי שהיה מונח עד תמול שלשום, לא היתה באפשרותו של הרב דייקמן לטפס עליו ולצאת מהמרתף החוצה, כיוון שידיו היו כפותות, וכשהסולם הוא ישר צריך המטפס לאחוז בו בשתי ידיו כדי שלא יפול אחורנית. העובדה שהסולם היה מונח עתה בשיפוע, איפשרה לו לטפס עליו למרות ידיו הכפותות, וזאת על ידי הישענו עם כל גופו על הסולם. אחרת, היה יכול לשכב שם במשך כמה ימים ואיש לא היה יודע היכן הוא. סיפור זה הוא דוגמא אחת, מתוך אינספור המתרחשות לאדם בימי חייו, והמוכיחה שהקב״ה אינו חושף בפני האדם את כל מה שהוא עושה. ׳ופני לא יראו׳. אבל גם בתוך־תוכו של ההסתר, אפשר לראות מעט מן הגילוי. ׳וראית את אחוריי'. הקב״ה מתנהג עם האדם בבחינת ׳מגלה טפח ומכסה טפחיים׳. אדם מן השורה עלול להתרעם על חברי המשלחת העירונית ה׳מטרידים׳ אותו על לא - מאומה; גם הרב דייקמן לא ראה בתחילה את הגילוי-פנים שבתוך ההסתר, אבל היה גילוי כזה. לא אחד, אלא כמה וכמה. מה פתאום החליטו לעשות בדיקה, שלא עשו מעולם, למה נטפלו לעניין הסולם, וכו'. צירופם של הפרטים הללו, אחד לאחד, מגלה על הגילוי... ואחר כך האדם חושב שהוא יודע מה טוב לו, ומה לא... הפגישה המרטיטה של מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל עם אמו הישישה בתחנות הדרך המיוחדות שבחיי מרן זצ"ל שמורה נסיעה אחת סודית. נסיעה שמרן זצ"ל חרד לקראתה בתפילות והשתדלויות. לשמה היה עליו להתאמץ ללא ליאות כדי להשיג את ה'ויזה' הנחוצה. עבורו הייתה זו ויזה למצוות 'כיבוד אם' . ויזה עם טווח קצר מאוד אך עם הזדמנות חד פעמית וחולפת לקיום המצווה, אליה כסף פרק זמן של כשלושים שנה. נסיעה קצרה אל ויאבוילניק, אל אמא, לאחר שלושים שנות פרידה רוויות געגועים. כל אותן שנים ארוכות מאז ימי הנערות, כאשר בהוראת אמו יצא מרן את בית הוריו שבוויאבוילניק וגלה בגפו למקום תורה , לאורך כל עשרות השנים שעשה בסלוצק, בקלצק, בנובהרדוק ובלונינץ, לא זכה לראות את פני אמו, והאם מרת בת שבע נותרה בבית הקטן שבוויאבוילניק. מלחמת העולם הראשונה וגרורותיה קבעו תחומים וגבולות בתוככי אדמת ליטא ההיסטורית, אשר נחלקה לשלושה שלטונות - לטביה, ליטא ופולין. דרכי הגישה מן העיירות שבלטביה שבצפון, כדוגמת העיירה וויאבוילניק, אל כל אותן ערים ועיירות שבשטחה של פולין בהן ישב מרן זצ"ל אותן שנים, היו כמעט מן הנמנע, אם לא בדרכי עקלתון. וגם זאת רק אחר השגת אשרות מעבר ממדינה למדינה. לבכות בדמעות רטובות הגעגועים של מרת בת שבע לילדיה לא נתנו לה מנוחה. היא, שליוותה אותם תמיד בתפילת הדרך, לא מצאה מרגוע לנפשה. לב של אמא לא חדל מלפעום בהמיית געגועים. כמו ציפור שגוזליה פרשו כנפיים ועזבו את הקן, נותרה בוויאבוילניק לבדה. כשהיא נושאת על כתפיה השחות את כל משא השנים, התקשתה לשבת בניחותא על פסגת זקנותה. הגם ששמעו של בנה 'הגדול' רבי אלעזר מנ'ע הגיע לאוזניה, לא הביאה השמועה הטובה הזו ארוכה לגעגועיה. בדמעות ליוותה את עזיבתו את הבית כשגלה כילד למקום תורה. היא התפללה ובכתה שיצמח להיות גדול בתורה, ועתה התמלאה משאלת לבה. אבל לב של אמא מי יבין? היא קיוותה לראות את פניו, והוא היה כל כך רחוק, רחוק מהעין, אבל קרוב מאוד ללב. הקב"ה נתן לכם אמא והיא 'ראתה מכתבים'. בנה רבי אלעזר מנ'ע עמד עמה בקשר מכתבים רצוף. תמיד נהגה לשבת בפינתה, כשספר התהילים מונח על הכסא הסמוך למיטתה. האור בבית היה עמום, כשהחורף החשיך את הרחובות של העיירה הקטנה. טיפות הגשם נקשו על הזגוגית והעששית פיזרה אור סמיך. שם, באותה פינה, היא ישבה וקראה את המכתבים. קריאה אחר קריאה, פעם אחר פעם. הבית היה ריק. אך הלב מלא, מבקש לעלות על גדותיו. המכתבים הללו היו דרך לקיים את מצוות 'כיבוד אם'. הם הסבו לאם הקשישה עונג גדול ומרפא למכאובי הנפש. העיניים הבלות מזוקן "האם אזכה לראותו?", נהגה תמיד לשאול את ילדיה - ר' אשר, שנותר בבית הקטן, ואת בנה ר' ישראל מאיר ובתה פייגא, אף הם תושביה של וויאבוילניק. " האם יוכלו עיניי הבלות מזוקן לשזוף את מראהו של בני מחמדי אלעזר מנ'ע?". מרן זצ"ל נהג להתכתב עם אחותו שבארץ ישראל ועם אחיו ר' אשר, שנותר בוויאבוילניק במחיצת אמו. אחר פטירת האב המשיך ר' אשר בעסקי האב ובהפעלת החנות שנותרה בירושה, אלא שהקונים החלו להדיר רגליהם ממפתנה. ככל שהחריף המצב וסכנת מלחמה איימה לפרוץ ולשטוף את היבשת בנחלי דם ואש, גם המצב הכלכלי הרעוע לא פסח על ביתם של בני משפחת שך. ר' אשר - אחיו של מרן, טיפל באם במסירות גדולה ודאג לכל מחסורה ולכל צרכיה. הוא גם חסך פרוטה לפרוטה כדי לשלוח לאחיותיו - כי כך היתה בקשתה של האם. הוא השתדל בכל כוחותיו במצוות כיבוד אם, אך בדבר אחד לא יכול היה לסייע: הגעגועים הנוראים של האם לבנה - אלעזר מנ'ע, אותם היא התקשתה לשכך... מאז גיל 15 - כשעזב את הבית, ועד לגיל 40 - עת עמד כבר בראשות ישיבת לונינץ, לא ראה מרן את אמו. הוא ידע שבהקרבה הגדולה הזו של אמא הוא זכה למדרגות גבוהות של תורה, ובלבו לא חדל מלהכיר לה טובה, בבחינת "שלי ושלכם שלה הוא". גם הגעגועים שלו לא נתנו לו מנוח, וככל שנקפו השנים הלך הגעגוע והתעצם. האמא, מרת בת שבע, בכתה. בנה, אלעזר מנ'ע, למד והרביץ תורה. בשפה של אותיות, במילים שנוגעות ללב, הם שמרו על קשר מכתבים של אהבת אם לבנה. בציפייה לפגישה המיוחלת ואז הגיע אותו מכתב, שאותיותיו שנרשמו בדיו נמחקו מעט בדמע. אפשר היה לזהות את מקום הדמעה שטשטשה את הכתב והדהתה אותו. דמעה של אם נספגה בנייר, ורבי אלעזר מנ'ע חש שאם לא עכשיו אימתי. השעון אינו חדל מלמנות את הזמן האוזל. הוא ידע שהאמא כבר באה בימים, וההכרה הזו הלמה בתודעתו. לכן הוא החליט לעשות מעשה. מאחוריו שנים של ניתוק, הוא אפילו לא היה בחתונת אחיו ואחיותיו. השלשלת המשפחתית נותקה מחוליותיה. אביו הלך לבית עולמו, ואמא - אולי זוהי הזדמנות אחרונה לקיים כלפיה כיבוד אם במילוי משאלותיה. כיצד הצליח מרן זצ"ל להשיג 'ויזה'? שאלה זו נותרה עד היום ללא מענה. באחד המכתבים שנותר מאז מסופר רק שהדבר היה כרוך בקשיים. אולם בלבו של מרן זצ"ל כבר גמלה ההחלטה, הוא יצא לדרך הארוכה, כשגם אותו אפפה ציפייה דרוכה לרגע הפגישה עם אמו – הורתו. הימים היו ימי חורף דשנת תרח"ץ. בבית הקטן שבעיירה וויאבוילניק המתינו בקוצר־רוח ובהתרגשות רבה לרגע המיוחל של הפגישה עם הבן - האח האהוב והמסור, המגיע לפגישה קצרה. אל האמא בדרך חתחתים הדרכים היו בחזקת סכנה. גבולות המדינה היו חסומים. להט החרב כבר התהפכה ברחבי הארץ. המתיחות בין המדינות הייתה ניתנת למישוש. לעבור ממדינה למדינה זו היתה שאלה של פיקוח נפש. המעבר היחיד בין פולין - שם שכנה ישיבת לונינץ, לוויאבוילניק - העיירה הליטאית הקטנה ששכנה עתה בשטחה המדיני של לטביה, היתה אפשרית רק בדרך לא דרך. לצורך כך היה הכרח לעבור דרך ליטא, מה שהאריך את הדרך במספר שבועות. הרבה מעכבים עומדים לאדם בדרכו לקיום מצווה, ודאי למצווה גורלית. תוקף ויזת המעבר היה לשלושה שבועות בלבד. הסוסים לא בדיוק יודעים להתחשב בכך, גם לא מזג האוויר הסוער של אמצע החורף. בעגלה מקרטעת שמאיימת לשקוע בבוץ הוא יצא לדרך. מפעם לפעם נאלץ לרדת ולסייע בחילוצה של העגלה. בדברו על אותה נסיעה סיפר מרן כיצד נאלץ לסייע בהחלפת האופן. הוא נטל עמו לדרך רק טלית ותפילין וגמרא. אפילו אוכל לא היה לו די לדרך הארוכה, אך ככל שהדרך הלכה וקרבה כן גברה התרגשותו. כמו כן נאלץ להחליף מספר רכבות. מבטם מטיל האימה של שומרי הגבול איימו לשים קץ לתכניתו. וכשעצרה הרכבת בתחנה של פוניבז' הסמוכה לוויאבוילניק החסיר הלב פעימה. מסע אל נתיבי הזמן הנסיעה שעוד נותרה לו מפוניבז' לוויאבוילניק היתה לדידו של מרן סערת רגשות נוראה. בדרך הזו הוציאה אותו אמו לראשונה מהבית והוא ילד בן 11 שנים בדרכו לפוניבז'. זה היה הניתוק הראשון מבית הוריו. הדרך הזו, שלושים ק"מ של טלטולי גוף ורגש, היתה מסע בנתיבי הזמן, חזרה אל המראות של ילדותו. העגלה קפצה על מהמורות הדרך, אך הרגשות טלטלו את מרן חזק יותר. כאן החל המסע שלו מינקות לגדלות - גדלות בתורה. כאן, על הדרך הזו, הוא נפרד מאמא למשך כמעט שלושים שנה, להוציא חזרה קצרה שהפרידה בין לימודיו בסלבודקה לתקופת הישיבה בסלוצק. על אף שכל הדרך הגה בדברי תורה, לא יכול היה לבו העדין והרגיש שלא לחוש רטט שעה שהעגלה עשתה דרכה למחוזות ילדותו, כאילו סב גלגל הזמן על עקבותיו. ככל שהלכה העגלה והתקרבה לשער החיצוני של העיירה שבה התמונה ההיא של הפרידה לנגד עיניו. נדמה לו שעוד מעט הוא רואה את אביו ואמו כשלצדם אחיו ואחיותיו מנופפים בידיהם לשלום. הנה שם, בשער, בדיוק כמו אז, כשעזב את הבית, כילד לפני בר מצוה. אך השער היה ריק. אף אחד לא ממתין לו שם. אבא כבר מנוחתו כבוד, והילדים התפזרו לקצוות תבל. הוא ירד מהעגלה ונעץ מבט בבית. כל העיירה וויאבוילניק לא כללה אלא שני רחובות ואת המקום לא היה קשה לזהות, פעימות הלב הלכו וגברו מהתרגשות. הבית לא השתנה... חזית הצריף נותרה כמו אז. אל הילד הזה התפללתי מרן זצ"ל פסע בצעדים מהוססים אל הדלת. ים הרגשות סער. הרגע הזה יהיה גשר מעל נהר של דמעות, דמעות פרידה של ילד ודמעות פגישה מחודשת של התרגשות. הוא פתח את הדלת ודמותה של אשה קשישה נגלתה לעיניו. שקט מתוח עמד בחלל האוויר. הדמות שמרן ראה מול עיניו לא הזכירה את האמא היקרה שנחרטה בזיכרונו מאז. השנים טבעו בה את חותמן. פניה נחרשו בקמטים. היא הייתה כפופה. מרן חידד את מבטו. שמא טעה? ואז נמלטה מפיו זעקה: "מאמינקע! אינני מאמין שזו את !". האם הגביה את ראשה. בקול רועד בקעה מפיה זעקה: "לאזער מנ'ע, האם זה אתה? בני, האמנם זה אתה? אהה! אל הילד הזה התפללתי", אמרה באבחת גיל. דמעה מלוחה האיצה דרכה על מדרון הלחי של האם הקשישה. שום מילה נוספת לא נאמרה . דמעה נוספת ירדה, ואז נפרץ מעיין הדמעות, וזה הפך לבכי קורע לב. וגם מרן פרץ בבכי קולני. הוא בכה ואמו בכתה. דבר לא נאמר בתוך השתיקה. רק בכייה גדולה שזעקה תפילה. בכי ממעמקי הלב, מלב של אמא ומלב של בנה. והדמעות זרמו על פני ימים ושנים, כמו מנסים לשטוף את הגעגוע, לנקות את מועקת הפרידה הארוכה. ומן הצד עמד הבן - האח ר' אשר, וגם הוא הצטרף לבכייה הגדולה הזו. במשך שבוע שלם ישב שם מרן זצ"ל בבית הישן והחמים, המלא בחום הלב של אמא. מנצל כל רגע לקיום מצוות 'כיבוד אם'. הוא ישב לצדה, נכון לכל בקשה ודרישה. האם שאלה והוא סיפר. אמא בקשה שיספר לו על כל הקורות אותו ובלעה בצמא את דבריו, והוא ביקש לשמוע על בני המשפחה. הוא ישב למרגלותיה של אמו שכזכור עמלה בתפילתה וכיוונה בעצתה את דרכו כילד. היא זו שהעירה אותו בבית הזה לבל יאחר את קריאת שמע, ובין הכתלים האלה דאגה לבל תיפול ה'יארמולקע' מעל ראשו. עתה היא שתתה בצמא את דבריו, את פניני החכמה שערבו לאוזניה. שמא לא תראני עוד! וכשחלף השבוע שוב הגיע הרגע הקשה: הבכי של האם היה קשה מנשוא. "לראות פניך לא פיללתי", היא אמרה, "ועתה אני נפרדת ממך אולי לעולם. אולי זו הפעם האחרונה שאני זוכה לראות את פניך, בני. שמא גם אתה לא תראני עוד". חששה ולא ידעה כי ניבאה נכון. מרן זצ"ל מחה את הדמעה מזווית העין. בידו החזיק צרור קטן שאמא ארזה לו כצידה לדרך, כמו לפני שלושים שנה. בידו האחרת הגמרא, הטלית והתפילין. ניסה לנחמה ואת עצמו לא הצליח לנחם. בעזרת ה' נתראה בקרוב", אמר ועלה על העגלה. גשם ירד, דמעות ירדו, הלילה ירד. עגלה משקשקת על דרך לא דרך. רק הרגשות עלו ולא נתנו מנוחה. הם ליוו את מרן בדרך הארוכה והקשה. שבועות ארוכים לא חדלה האמא מלהתייסר מהפרידה האחרונה מבנה. ו' כסלו ה'תש"פ את התפילה אנו מסיימים ב"עלינו לשבח". הקטע הראשון פותח "עלינו" ומסיים "אין עוד", הרי לנו אותיות 'עד'. הקטע השני "על כן נקוה" פותח אף הוא באות ע' ומסיים ב"אחד", אות ד', שוב 'עד' - הרי כאן שני עדים הולכים לפניו להעיד על תפילתו ! )"שלמי צדקה" הביאו כה"ח או"ח קל"ב י"א( בספרו 'שערים בתפילה' (עמ' ז'): כתב הרב פינקוס זצ"ל כי האדם המחזיק בהודאה לה' בכל עת, הרי שבעת צרה - נפתחים בפניו שערי השפע והישועה . האדמו״ר רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע היה אומר: ישנם שני דברים בהם בני אדם עושים ההיפך ממה שחייבים לעשות: הפרנסה היא בידי שמים והאנשים אינם סומכים על הבורא הזן ומפרנס לכל, אלא משקיעים יומם ולילה כוח ומוח וזיעת אפיים בהמצאת הפרנסה. ואילו יראת שמים ועבודת הבורא תלויות רק בבן אדם כמ״ש ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה״ ו״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ והנה דוקא בנושא זה משליך האדם את יהבו על השי״D7 ומסתפק בתפלה ״ותן בלבנו בינה״, ״וטהר לבנו לעבדך באמת״. ההתחלה היא החלק החשוב ביותר של העבודה. החור בתקרה והחול בכניסה השטיבל של גור ברובע ז' באשדוד, ברחוב רבי טרפון, נמצא בקרוון. זהו מבנה טרומי, שאינו מחוסן מפני טילים. כידוע, היו ימים שהמצב בדרום היה מתוח מאד, ונפלו שם טילים. בכל פעם שהיתה אזעקה, מיהרו כל האנשים ששהו בשטיבל למצוא מחסה באחד הבניינים הסמוכים . באחד מימי שישי נשמעה אזעקה. חלק מהאברכים יצאו למצוא מחסה בבניין, אבל כמה אברכים, ואני ביניהם, נשארנו יחד עם יהודי שישב בכסא גלגלים. הרגשנו שאיננו מסוגלים להשאיר אותו לבד. זו לא רק הבעיה להשאיר אותו חשוף לסכנה, אלא גם בגלל ההרגשה, להישאר בודד בלי יכולת לברוח, כשכולם מסביב ממהרים ברגליהם הבריאות . הקרוון של השטיבל מונח על משטח בטון, שיצקו כדי לישר את השטח. בשעתו סיכמו עם הקבלן שהוא ימשיך לצקת בטון גם על אזור הפוליש – הכניסה לבית המדרש, אך למעשה לא עמד הקבלן בסיכומים. הגבאים ניסו לדבר אתו, אבל ראו שהוא משתמט מהעניין, ובהסכמת הציבור החליטו לוותר על העניין, ולא להיכנס לעימותים. אילו פנים יש לבית כנסת אם הוא נוסד על גבי חיכוכים ומריבות? עדיף לוותר על כניסה נוחה ולהרוויח בית מדרש המיוסד על אדני הוויתור והשלום . עכשיו תשמעו מה קרה. אנחנו עמדנו ליד החבר בכסא הגלגלים, והנה, מתברר שהאזעקה הית94 אזעקת אמת. הטיל נכנס ישר לקרוון של השטיבל! הוא חורר את התקרה והמשיך באלכסון עד לכניסה, אל השטח ההוא שלא כוסה בבטון. השטח שבזכות הוויתור נותר חולי ורך . כך יצא שהטיל שקע בחול ולא התפוצץ. לו היה שם בטון, היה הטיל נפגש בו ומתפוצץ, אבל הקב"ה שמר עלינו ופדה נפשנו ממוות . בליל שבת, כשהגיעו המתפללים לשטיבל, ראו כולם את הנס הגדול. החור בתקרה דיבר יותר מאלף דרשות. לימים הציבו שם שלט, ועליו הכתוב: "ברוך שעשה לישראל נס במקום הזה". ה' כסלו ה'תש"פ אותם האנשים שהולכים לשמוע בשבת את "שירת הבקשות", זוכים שתשרה עליהם רוח טובה, ואין זה נחשב לביטול תורה, בזכות זה כל השבוע שורה עליהם שמחה ושירה. בפסוקים הללו "ויצא יעקב מבער שבע וילך חרנה... ויחלום... )כח',י'-יב(" מובאים שבע פעולות והם: ויצא, וילך, ויפגע, וילן, ויקח, וישם, וישכב. והפעולה השמינית היא ויחלום... והנה ה' ניצב עליו. וזה בא ללמדנו (באר הפרשה) כי האדם בעולם הזה חושב שהוא זה שפועל בכל שבעים שנות חייו בעולם. הוא חושב שהוא יוצא, הולך, פוגע, לוקח וכו'... אבל באחרית ימיו, לפני יציאת נשמתו, האדם מבין שהכל היה בסך הכל חלום ודמיון ואת הכל עשה הקב"ה. בצעירותי חשבתי שהכל בחיים זה כסף, רק עכשיו שאני מבוגר, אני מבין כמה צדקתי. הפסדת כספך כלום לא הפסדת, הפסדת אומץ לב הפסדת את הכל. (רבי שמחה בונם מפשיסחה) הזמנה אישית לציון (הרב י. טוורסקי) הסיפור דלהלן עשוי להותיר את השומעים נדהמים, אומר מר שלום סבן – קבלן מפורסם מהיישוב עלי זהב בשומרון – אך מחובתי לספר ולפרסם זאת כפי שהורו לי גדולי ישראל שליט"א למען יידעו כי יש א-לוקים בישראל. האמת, גם אני עדיין נדהם ולא מעכל את הסיפור שאירע באלול האחרון. כולם שואלים אותי ואני גם שואל את עצמי: 'מה לך ולצדיק רבי שלמה מקארלין שהסתלק מהעולם לפני למעלה ממאתיים שנה?' – אבל זה מה שאירע במציאות. היה זה במוצאי שבת בשעה מאוחרת, בעודי נם על יצועי, והנה אני שומע קול עוצמתי מאוד של אדם הזועק עליי בקול כביר וחזק: "מדוע אתה לא מגיע לציון שלי???? – אני רבי שלמה מקארלין - - - כעת היה היארצייט שלי, מדוע לא הגעת לציון שלי???" התעוררתי בבוקר ולבי בל עמי. כל מכיריי יודעים שאני רחוק מענייני חלומות ומיסטיקה כרחוק מזרח ממערב, והנה קורה לי דבר מפתיע שכזה... התביישתי אף לספר את החלום לבני משפחתי. במשך היום, ביושבי במשרד, סבלתי מכאבי ראש נוראיים. כל הזמן רודף אחרי הקול הנורא של היהודי הקורא לעצמו רבי שלמה מקארלין הדורש ממני שאבוא לציונו. הייתי אחוז טירוף מהחלום המבעית. בראשון בלילה, שוב חזר החלום על עצמו בקולות נוראיים. קול דברים אני שומע אך כל דמות אינני רואה. ביום שני בבוקר, נשברתי. סיפרתי למשפחתי את דבר החלום. היא עודדה אותי מיד לטוס בהקדם ללודמיר. מקום מנוחת הצדיק העלום, שאת שמו לא שמענו מעולם. כאחוז אמוק רכשתי כרטיס לטיסה שיוצאת בשעות הקרובות. בכל הנסיעה חשתי כנמשך בעבותות נסתרים אל המקום. בהגיעי לשם, ציפתה לי משוכה נוספת. לא הצלחתי למצוא את הציון. פניתי לאשה זקנה עם סלים בשאלה היכן הציון של רבי שלמה מקארלין. היא לא ידעה על מה אני סח. לאחר רגע התעשתה ושאלה אם כוונתי ל'קארלינער רבי', הנהנתי לחיוב והיא הובילה אותי אל המקום הקדוש. מה אומר ומה אדבר? – מעולם לא חשתי את מה שחשתי באותו מעמד. ישבתי ארבע שעות רצוף [!] מאחורי האוהל של הצדיק, כי לא ידעתי את קוד הכניסה, אמרתי תהילים, התפללתי, ביקשתי, התחננתי, אף למדתי משניות וחשתי כל העת שאני מדבר עם צדיק חי ממש כדבר איש אל רעהו. הרגשה שלא חוויתי בחיי. בדרך חזור חשתי כמו אבן נגולה מעל ליבי. קיבלתי על עצמי לנסוע בכל שנה ליארצייט אל הצדיק . וכעת התחיל הפלא הנוסף. לאחר שנה קשה בכמה תחומים, מאותו יום באורח פלא המון קשיים נפתרו מעל לטבע. לפתע התחיל הכל להסתדר. עסקים חובקי עולם שהיו תקועים החלו לנוע היטב. חברים שהיו חייבים לי כסף התקשרו שהם רוצים להחזיר לי, ועוד שורת נפלאות הודות לצדיק הקדוש. התחלתי מאז להתחזק ביהדות ובקיום המצוות, בעודי עדיין נתון תחת התדהמה על הגילוי העצום שבעצמי אינני יודע את פשרו. הקשר היחיד שיש לי לאזור הציון, הוא שביקרתי כמה פעמים בלבוב הסמוכה, במטרה לאתר מקום להקמת מקוה טהרה ביוזמת איל הון מפורסם. כאמור, כמה מגדולי ישראל ששמעו את הסיפור המפתיע הורו שמן הראוי לפרסמו, למען יהיה הדבר לחיזוק באמונה בה' ובצדיקים לדור דור. זכות הצדיק יגן עלינו. "אדריכל זקוק לחוש הדמיון מפותח בכדי להצליח ביצירתו. מהנדס צריך בפנימיותו לאהוב חשבון. מה התכונה הפנימית הנדרשת להצלחת מלמד תשב"ר?". הצדיק הגה"ק מצאנז קלויזנבורג שאל ואף השיב "אהבת ישראל! כשהרב אוהב כל אחד ואחד, בכל מצב ומצב, יצליח בעבודת הקודש". במכונית סגורה מותר לאכול - הגם שברשות הרבים רואים אותו אוכל [הגראי"ל שטיינמן זצ"ל]. וכמו כן מעיקר הדין מותר לאכול בחצירו או במרפסת, הגם שרואים אותו מרשות הרבים שאוכל [הגר"ח קניבסקי], אך מכל מקום אין ראוי לאכול שם - ובפרט לתלמיד חכם. [הגר"ח פלאג'י, הגר"י זילברשטיין]. "ויגנוב יעקב את לב לבן", לב=32 כבוד בגמטריא 32 ר"ל הכבוד של לבן נפגע בזמן שיעקב הלך בלי רשות. " כל בעיה אפשר לפתור בתשעים אחוז של שכל, ואם היא לא נפתרת אפשר להוסיף עוד עשרה אחוז של שכל ומידות טובות" (הרב גניחובסקי זצוק"ל אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו )דרשות הבן איש חי( מסופר על מלך שהיה לו בן יחיד, רצה המלך ללמד את בנו חכמות רבות כדי שיוכל בעתיד לרשת את מקומו. לכן המלך מסר את בנו ביד חכם אחד שילמד את בנו את כל החכמות ותכסיסי המלוכה. במשך מספר שנים לימד החכם את בן המלך, ובסיום הלימודים שלח אותו לאביו כדי שיבחן אותו. בחן המלך את בנו, מצא אותו שלם בכל החכמות ושמח שמחה גדולה. ציווה המלך לתת לחכם מאה אלף זהובים מקופת האוצר ואות כבוד. אמר החכם למלך: "נשאר עוד דבר אחד שצריך אני ללמד את בנך, ומספיקה לזה שעה אחת בלבד". המלך שלח את בנו לבית החכם, החכם סגר את הדלת תפס את בן המלך והיכה אותו חמישים מכות על רגליו עד שהחל לרדת ממנו דם. צעק הבן אך אין מושיע לו. לאחר מכן הניח החכם את בן המלך בעגלה ושלח אותו אל אביו. כשהגיע הבן אצל אביו המלך, ראה המלך את בנו צועק וגונח ודם ניגר מרגלו. סיפר הבן לאביו את כל מה שקרה. נתמלא המלך חמה וגזר לתלות את החכם, אולם ציווה שלפני ביצוע גזר הדין יביאו את החכם לפניו שיסביר לו את פשר העניין. כשהביאו את החכם לפני המלך אמר לו המלך: "כבר גזרתי לתלות אותך, רק תאמר לי מה השטות הזאת שעשית להרע כך לבני? איבדת בידיים שלך את השכר והכבוד שהיית מקבל". השיב לו החכם: "אני נאמן במלאכתי, אתה מסרת לי את בנך שאלמדו תכסיסי מלכות, ומכיוון שמלך במשפט יעמיד ארץ וכל אדם שעושה דבר רע יביאו משפטו לפניו. אולם העונש צריך להיות כפי מדרגת החטא, ולפעמים יזדמן שיביאו לפניו אדם שגנב מאה דינרים והוא יחרוץ עליו משפט להכותו אלף מכות, מכיוון שהמלך מימיו לא נעקץ אפילו מפרעוש בשל השמירה עליו, לכן אינו יודע כמה הוא שיעור צער המכות, וייתכן שאם יכוהו 300 מכות ימות, אך כיוון שגזר המלך אלף מכות דבר המלך אין להשיב, ויכו אותו וימות מיתה משונה על גניבת מאה דינרים, ויש כאן עוול במשפט... לכן הכיתי את בנך מכות בשיעור שיוכל לסבול, כדי שיוכל לשער צער המכות עד כמה מגיע, אז יידע לגזור את העונש הראוי לפי העוון..." כששמע המלך את דברי החכם שמח מאד על דבריו והוסיף לו מתנות יותר על שנתן לו לפני... מוסר השכל: לא תמיד אנו יודעים מה מתחולל בליבו של האחר, מהו מצבו הנפשי, ומה מילה אחת השפיעה עליו. לעיתים אנו שופטים אנשים בלי לנסות להיות במקום שלהם, במצב שלהם, בחיים שלהם. לו רק הייתה ניתנת לנו האפשרות להרגיש מעט את צערם, להיות במקום שלהם, היינו דנים אותם בצורה חיובית ומתחשבת יותר . אין אדם היכול להיות במקומו של האחר, עם כל חבילת בעיותיו ומצוקותיו, התפקיד שלנו הוא לנסות להיכנס לנעליים שלו לפני שאנו דנים אותו, מדברים עליו ומשליכים עליו את זעמינו... לפני שתהיה שופט, תהיה הנשפט, אולי אז תוכל, ולו במעט להבין את האחר, ותשנה את ההערכה שהערכתך אותו דקה לפני... ג' כסלו ה'תש"פ בחור משכיל בא למלבי"ם בשאלה, היות והוא לא יכול לקבל תעודת גמר בגלל שהוא יהודי, האם הוא יכול ללכת לכומר שיזה עליו כמה טיפות אבל בלב הוא יישאר יהודי. אמר לו המלבי"ם, ישראל נמשלו לעפר, ולעפר יש תכונה שכשמתיזים עליו מים הוא נהיה בוץ. האדם דומה לסולם, כשם שאין נשארים לעמוד על מדרגה אחת, רק יורדים למטה או עולים למעלה, כך הוא האדם, אין הוא עומד על מדרגה אחת, או עולה או יורד. אומר ה"חפץ חיים", הכל תלוי באדם עצמו, זהו שכתוב "עולים ויורדים בו" - בו זה תלוי. כידוע, יש מצוה לאכול במוצ"ש סעודת מלווה מלכה, אומר האדמו"ר מרוז'ין, "סלם" ראשי תיבות סעודת לווית מלכה "מוצב ארצה" אנשים מזלזלים בזה. אבל, "ראשו מגיע השמימה" - חשובה היא לפניו יתברך. החזון איש התבטא בפני אחד שזלזל בסעודת מלווה מלכה, שיבוא יום והוא יתחרט על זה. כשאומרים החייט או הסנדלר ישן, זה לא נכון. כי אדם בזמן שנתו אינו עוסק במלאכתו, ואינו חייט או סנדלר. אבל כשאומרים הרב ישן, זוהי אמת. כי הרב או הצדיק, גם בשנתם נשארים במעמדם. (רבי יצחק מאיר מוורקא). הלוואה ליהודי (ממשנתה של תורה - חיי שרה תשע"ט)
כשניגשתי אל האיש בבית הכנסת והשבתי לו את הכסף שהלווה לי, צהלו פניו ובשמחה עצומה קרא: "ברוך השם! ברוך השם! יישר כוח ותודה רבה!" – לא הבנתי את פשר שמחתו הגדולה...
זה קרה בבוקר יום שישי. "מיהרתי אל בית-הכנסת לתפילת שחרית, ואחרי התפילה התכוננתי לצאת אל המרכז המס־ חרי כדי לעשות את קניות השבת. בהיותי בבית-הכנסת נזכרתי כי בדיוק ביום האתמול אזלו ממני כל המזומנים, ונשארתי כעת תקוע בלי כסף. הבטתי סביבי לראות מי יוכל לעזור לי בהלוואה. בית-הכנסת הסמוך לביתי פועל בסגנון 'שטיבלאַך'. מניינים רבים מתפללים זה אחר זה, ורוב המתפללים אינם מכירים איש את רעהו בשמם, אף-על-פי שהם מתפללים באותו מקום ובאותו זמן כבר כמה שנים. עיניי נחו על אחד המתפללים הקבועים במניין שבו גם אני מתפלל. האיש לא היה ידוע כבעל אמצעים. להפך, הוא אדם שעובד קשה לפרנסתו. אולם על פניו ניכר כי טוב-לב הוא ונכון לסייע. החלטתי לנסות. ביקשתי ממנו הלוואה כדי שאוכל לעשות את הקניות, והבטחתי להשיב לו את ההלוואה ביום ראשון. האיש הופתע לא-מעט כששמע את הסכום שביקשתי, והתלבט זמן-מה. בהחלט הבנתי אותו, ובפרט שאין הוא מכיר אותי בשמי, והיכרותו אתי מסתכמת בראייתו אותי מתפלל באותו מניין. אך לאחר רגע של הרהור האיר לי פנים, פתח את ארנקו והוציא ממנו בדיוק את הסכום שביקשתי. הוא נתן לי את הכסף אף-על פי שלא ידע את שמי, ואף לא שאל לזהותי. לקחתי מיד נייר ועט וכתבתי פתק כי אני מאשר בזאת שקיבלתי הלוואה בסכום הנקוב ביום פלוני, ואני מתחייב להחזיר את הכסף ביום ראשון הקרוב, וחתמתי את שמי. את שמו לא ידעתי, ולכן לא ציינתי זאת בפתק.
ביום ראשון כבר יכולתי להוציא ממכשיר הבנק האוטומטי מזומנים בסכום ההלוואה, ומיד בבוקר הוצאתי את הכסף ובבואי לבית-הכנסת ניגשתי אל המלווה והשבתי את ההלוואה. בראותו אותי צהלו פניו ובשמחה גדולה קרא: "ברוך השם! ברוך השם! יישר כוחךותודה רבה!". לא ידעתי את פשר שמחתו. ביקשתי ממנו להחזיר לי את שטר ההלוואה, אך הוא התנצל ואמר כי הפתק אינו ברשותו. למראה פניי התמהות ביקש ממני לשבת והחל לספר מה קרה.
ביום שישי נסע בתחבורה ציבורית לשבות את השבת בעיר אחרת, וככל הנראה איבד את ארנקו באוטובוס. הוא ציין שבדרך-כלל אינו משתמש בצ'קים ובכרטיסי אשראי, והכסף המזומן שהיה בארנקו הוא כל כספו, שמשמש אותו למשך החודש. האבֵדה גרמה לו צער רב, שכן בכסף שבארנק היה אמור לשלם הבוקר תשלומים דחופים ולקנות מצרכים חיוניים, ועתה נותר מול שוקת שבורה. מרגע שגילה את דבר האבֵ דה ניסה לאתר אותה בחברת האוטובוסים, ואף שאל את נהגי האוטובוס עצמם, אך איש לא ראה ולא ידע. מרוב עגמת-נפש שכח שהלווה לי סכום נכבד, ועתה הוא מגלה, לשמחתו, כי בזכות ההלוואה שהלווה לי ביום שישי נותר לו כסף זה לפלֵטה ולא ירד לטמיון עם שאר הכסף שבארנק...
חייכנו איש אל רעהו והזכרנו את הפתגם כי כל מה שהאדם עושה – אינו עושה אלא לעצמו. כדי שלא יהיו אי-הבנות, ביקשתי כי יכתוב לי פתק המאשר כי קיבל בחזרה את הכסף שהלווה לי ביום שישי, ונפרדנו בידידות. אולם בזה הסיפור עדיין לא נשלם. באותו יום, אחר-הצהריים, צלצל הטלפון בביתי. מעברו השני של הקו נשמע יהודי לא-מוכר, שהודיע לי כי מצא ארנק באוטובוס. הוא הזדהה בשמו ושאל אם אני יודע מיהו בעל האבֵ דה... התברר, כי לאחר שמצא את הארנק חיפש בתוכו מסמך כלשהו שיכול להוביל לזהות המאבד, אך מלבד שטרות כסף לא היה בו שום סימן או מסמך מזהה. לבסוף הבחין בפתק התחוב באחד מכיסי הארנק, ובו צויין שמי, החתום על אישור ההלוואה שלוויתי. המוצא סיפר לי כי טרח לחפש בספרי טלפונים את השם המופיע בפתק , עד שהצליח להגיע אליי. עניתי לו שבוודאי אני מכיר את האיש שאיבד את הארנק. סיפרתי לו על צערו הגדול של האיש והדברים ששמעתי ממנו באותו בוקר, ועל האושר שתגרום לו מציאת האבֵדה. חשתי עתה שותף מלא לשמחתו של המלווה, בשעה שזכיתי לראות במו-עיניי כי בזכות גמילות-החסד שעשה עמי, חזר אליו ארנקו עם כל כספו בשלמות. בראשי הדהדו דברי חכמים שא־ מרו: "יותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל-הבית" . רציתי מאוד להודיע לאיש על הבשורה הטובה, כדי לחסוך ממנו שעות של עגמת נפש עד שניפגש מחר בבית-הכנסת, אולם לא ידעתי את שמו. פתאום נזכרתי שהוא חתם את שמו על פתק ההחזר. כעת היה תורי לחפש בספר טלפונים לפי השם, עד שהשגתי אותו וסיפרתי לו על המציאה. מיד תיאמתי פגישה בינו ובין המוצא הישר, והארנק הושב לידו, לשמחתו הגדולה. שלושתנו הבענו את תודתנו זה לזה, אולם בעיקר הודינו לקדוש-ברוך-הוא שזיכה אותנו בעוד שיעור של ראיית יד ההשגחה העליונה. ב' כסלו ה'תש"פ אברך אחד סמוך לנישואיו, שאל את האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת" זצ"ל, באיזה ספר מוסר יקבע לימודו? הצביע הרב על שעונו ואמר: "זה הגדול בספרי המוסר כולם - כל רגע שהולך לאיבוד אינו חוזר לעולם!" אומר הסבא מקלם, יעקב לא בנה חומה נגד החיות הרעות, הוא הקיף רק את ראשו באבנים, אבל מצד גופו ורגליו היו יכולים לבוא ולתקוף אותו, רואים מכאן יסוד חשוב בהשתדלות, הנהגת האדם, פרנסתו ושמירת חייו, הכל בדרך נס, וכל ההשתדלות שישתדל האדם, אין בה ולא כלום, אלא שנגזרה גזירה על האדם שצריך להשתדל השתדלות מועטת מצידו, ולדעת כי רק בסייעתא דשמיא אפשר להצליח. זאת היתה הנהגת יעקב אבינו, שאמנם הוא "השתדל", אבל רק באופן כזה שהוא רק לצאת ידי חובת "השתדלות". בגמרא בקידושין [כ"ט] נחלקו בשאלה, האם מתחילה ישא אשה ורק אח"כ ילמד תורה, או שמא קודם כל ילמד תורה ורק אח"כ ישא אשה, והגמ' מבארת לא פליגי, הא לן והא להו -כלומר - בני ארץ ישראל (לן) שמצבם לא מאפשר להם ללמוד לאחר החתונה, ידחו את החתונה, אבל בני בבל (להו) שמצבם מאפשר להם להמשיך ללמוד אחרי החתונה, יכולים לשאת אשה ואח"כ ללמוד תורה "בעל הטורים" "סולם" בגימטריה ממון, מבאר בספר "תורי זהב" בשם ה"בעל שם טוב", יעקב אבינו ראה בחלומו סולם הניצב ארצה, וראשו מגיע השמימה. כך גם הממון, שבגללו אפשר להגיע לגאווה ולחטא ולרדת עד שאול תחתית, אך אם האדם יודע לפעול נכון בממונו, הוא יכול להעפיל השמימה... הסנדק III )גיליון 'טיב הקהילה' לך לך תש"פ מתוך 'טיב הזכרונות'(
סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: יהודי נאמן מתושבי עיר הקודש ירושלים ת"ו, כיבד את מרן הגאב"ד רבי משה אריה פריינד זצוק"ל בסנדקאות בברית מילה שערך לבנו, והרב הצדיק סבר וקיבל. והנה יומיים לפני הברית עלה אבי הבן שוב אל ביתו של הגאב"ד, וביקש מאוד להתנצל על בקשתו לסגת מן ההזמנה... היות ואיש אחד הציע לו חמשת אלפים דולר! תמורת הסנדקאות, וכיון שהוא נצרך מאוד לממון זה, לכן מבקש הוא מהרב לוותר על הסנדקאות! אמר לו הרמ"א: "על מצוות אין ביכולתי לוותר!" - ואכן ערך הגרמ"א את הסנדקאות בדחילו ורחימו, ופניו מאירות בנהירו עילאה, והיה בשמחה גדולה כל אותה הברית.
והנה לאחר שהסתיימה הברית וכבר עלה הגאב"ד לביתו נאוה קודש, שלח את המשמש לקרוא אליו את בעל הברית. כשהגיע אבי הבן העניק לו הרב לתוך ידו חמשת אלפים דולר טבין ותקילין, בהטעימו שאין זה בשכרה של מצוה, כי אי אפשר לשער שכר מצוה גדולה זו, אלא רק כדי שלא יחוש שהפסיד כאן כסף... כי 'בעל השמחה' צריך להיות בשמחה! והוסיף והסביר, כי בכוונה תחילה קרא לו רק לאחר הברית, כדי שיעשה את המצוה כראוי לשם שמים, ולא בשביל הרווחת הממון חלילה, ורק אחר כך העניק לו את הסכום בתורת 'מענק לידה' ללא קשר לקיום המצוה. א' כסלו ה'תש"פ אין זו מן התכלית שהאהבה אלינו תבוא רק מחמת השנאה לעשו. עלינו לשאוף ולהשתדל שנהיה מצד עצמו ראויים לאהבת הבורא מבלי צורך להעמידנו ביחס לאחר הגרוע מאיתנו. זוהי כוונת התפילה שאנו מתפללים ] ביהי רצון שלאחרי תהלים[: " ולא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר" - שיהיו ישראל טובים ונעלים מצד עצמם עד שלא יהא צורך להעמיד כל יהודי כנגד יהודי אחר הגרוע ממנו או להעמיד את העם כנגד עם אחר כדי להוכיח שהעם ההוא גרוע ממנו בהרבה )הה"ק מברדיטשוב ז"ל, "מעיינה של תורה" מאת הרב אלכסנדר זושא פרידמן זצ"ל הי"ד( אל תזלזל בלוח הזמנים של אחרים. אם אתה עומד לאחר לפגישה ביותר מעשר דקות, צלצל להודיע על האיחור. וגם להתנצל. אם יש לכם אוכל במקרר, בגדים על גופכם, גג מעל לראשיכם, ומקום לישון בו, אתם עשירים יותר מ- 75% מאוכלוסיית העולם. אם מעולם לא חוויתם סכנת מלחמה, ייסורים עקב שהות בכלא או עינויים, או את דקירותיו החדות של רעב, אתם ברי מזל יותר מ- 500 מיליון אנשים שחיים בסבל תהומי. אמר אדמו"ר הקוה"ט ציס"ע זי"ע כי ההבדל בין חכמת ישראל לחכמת הגויים נרמזת בכתובים אלו, כתיב "חילו מלפניו כל הארץ", ראשי תיבות 'חכמה', וזהו היא חכמת ישראל השמים כל מגמת חכמתם להוסיף ולהרבות ביראת ה', ומאידך כתיב "כי מלאה הארץ חמס" גם בזה ראשי תיבות 'חכמה' - וזו היא חכמת הגויים המתחכמים איך יוכלו להרע ולהשחית יותר ויותר, וכן אמר יצחק אבינו לעשו הרשע "ועל חרבך תחיה", שכל חיותו באה לו מרציחה וחמס. וכאשר נתבונן נראה כי דברי אדמו"ר כן הוא ורוב הדברים שנתחדשו לתועלת הבריות כחשמל וכו' המציאו אותם האומות להשתמש בהם לצורכי המלחמה, ואחר שכבר המציאו אותם, אנו משתמשים בהם גם בשביל ענייני חיים מדי יום ביומו כי כדברי אדמו"ר חכמת הגויים היא פועל יוצא מרשעותם. אמר רבי מרדכי יוסף אליעזר מראדזין: רק מעטים מהשולטים על אחרים, שולטים על עצמם כי אלה השולטים על אחרים אין שעתם פנויה לשלוט גם על עצמם... "אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני" - הוקבע לישראל לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו, להזכיר שלא ייקח אישה לשם ממון ויופי, כי אם לשם שמים. )רבינו בחיי( )ילקוט ראובני(. האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין אמר שתמיד לא הבין מדוע יצר הרע נקרא בשם 'כסיל', עד שבפקודת הקיסר ניקולאי הוא, הרבי נאסר במאסר, אז נוכח לדעת שיצר הרע הוא אכן כסיל. ' מילא אני נמצא פה בעל כרחי בפקודת הקיסר, אבל הכסיל הזה מדוע הוא הלך איתי בלי שום כפיה, מי הכריח אותו?! רק מרצון עצמו...' ("כתבי מהר"ז"( גנבי הטשולנט . )מתוך מאמרו של הרב יקותיאל יהודה גנזל, ( מנהג נהג כ"ק מרן אדמו"ר ה'בית ישראל' מגור זי"ע עוד בחיי חיותו של אביו הקדוש: להיכנס אל היכל בית־המדרש בשעות המוקדמות מאד של השחר, בארבע ובחמש לפנות בוקר, ולהזמין ממשכימי הקום שיעלו אל מעון קדשו לשתיית תה. בלבבם של חסידים באים בימים, יוקד זיכרון ה'תה' בקודש פנימה כמכוות אש. בין המוזמנים אל שתיית התה בקודש פנימה היה הגאון רבי משה שובקס זצ"ל, ראש ישיבת בעלזא, אשר חיבה יתירה נודעה לו אצל מרן ה'בית ישראל'. באחד ה'פארטאגס' (-לפנות בוקר), כאשר הוזמן רבי משה לשתות תה' במחיצת הקודש, עמל הרבי משך דקות להכין תה משובח במיוחד, וכשהגישו לפני רבי משה זצ"ל התבטא: "תה שכזה, לא שתית מימיך!" מספרים עליו, על מרן ה'בית ישראל', שבצעידתו ברחובות שכונת 'מקור ברוך' באישון ליל שבת קודש, הבחין בשני בחורים המתגנבים אל מטבח הישיבה על מנת לטעום מהטשולנט המבעבע על הפלטה במטבח הישיבה, כנוהגם של בחורים בעלי קונדס. ראה הרבי ושמר את הדבר בליבו. כעבור שעתיים ושלוש, עת ישבו אותם שניים ולמדו בבית־המדרש כהכנה לתפילה, הגיע שליח לבשר להם: הרבי מזמין אתכם ל'תה'. הם הגיעו אל הקודש, אלא שהפעם לא היה זה 'תה' – הרבי שינה מהרגלו והניח לפניהם שני ספלי קפה עתירי חלב. אחד מהשניים תיכף פרש מהשתיה בהיותו בשרי מהטשולנט הגנוב, אבל הבחור השני, מרוב רעד ובושה, החל מברך ברכת 'שהכל'... תיכף זכה הוא לסטירת לחי מידי הקודש: "הלא אתה בשרי!" - גער בו הרבי – "ואיככה תרצה לשתות את הקפה!"... כך, בדרך שלא תישכח מהם לעולם, חינך מרן ה'בית ישראל' את הבחורים לבל יהינו עוד לשלוח יד ולגנוב מאכלים ממטבח הישיבה ובכך לעבור בשאט נפש על יסודות הדת וההלכה כרטיס ליהדות (שיחת השבוע גליון 1716) כמו כל סיפור טוב, הכול התחיל בשיחת טלפון. הרב שלמה כובש, שליח חב"ד בהונגריה, ענה לצלצול. מעברו השני של הקו היה מתווך נדל"ן. "כבוד הרב, האם תרצה לקנות בית כנסת?". זה היה לפני שתים-עשרה שנה. המתווך המשיך: "בית הכנסת הזה, ברובע 3 בעיר, הוחרם אחרי השואה. שנים שימש הבניין אולפן מרכזי של הטלוויזיה הלאומית. עכשיו הוא מוצע למכירה". "העניין בהחלט מעניין אותי", השיב הרב כובש. היהדות בבודפשט פורחת מחדש, הרבה בזכות פועלו של השליח והרב הראשי ברוך אוברלנדר. מאה אלף יהודים חיים בעיר. יש עשרים בתי כנסת פעילים. אבל בהחלט יש צורך בעוד בית כנסת. "מה המחיר?", שאל. "המחיר הרשמי שני מיליון אירו", השיב המתווך, "אבל אני יכול להוריד אותו לחצי מיליון בלבד". "סגרנו", השיב הרב כובש. כשסיים את השיחה החל להרהר מנין ישיג את הכסף, שאפילו עשירית ממנו לא היה לו. דבר ראשון כתב מכתב ושיגר אותו ל'ציון' הרבי מליובאוויטש, וביקש ברכה להצלחת המשימה. כעבור כמה ימים פגש את ידידו, גבור פוטו, יזם נדל"ן ידוע בהונגריה. הוא שיתף אותו בהצעה המפתיעה. עיניו של האיש התלחלחו. "אני משלם!", אמר מייד. הרב כובש נדהם. "זה חצי מיליון אירו", הזכיר לאיש הנדל"ן. אך הלה הנהן בראשו לאישור. "ראה, בילדותי השתתפתי בשעשועון שהתקיים באולפן הטלוויזיה בבית הכנסת. באחת המשימות נדרשתי לפצח, על-פי כללים פיזיקליים מסוימים, את מיקום צד צפון. פתרתי את השאלה בנקל, לפי מיקום ארון הקודש. אעשה הכול כדי לגאול את בית הכנסת". ואולם כשחלפו הימים החל האיש להתלבט, והרב כובש חשש לגורל העסקה. ואז צץ במוחו רעיון. "אולי במקום לקנות את המבנה, נשכור אותו", הציע למתווך. זה שאל כמה ייאות הרב לשלם דמי שכירות. "חמש-מאות אירו", השיב. כעבור עשר דקות חזר המתווך ובפיו תשובה חיובית. בערב חג הפסח תשס"ט (2009) נחתם החוזה. כשנכנס הרב כובש לבית הכנסת חשכו עיניו. המקום היה מוזנח ונטוש. הוא סקר בעגמומיות את ההיכל והבין כי שיפוץ בית הכנסת יעלה הון רב. במרץ החל לגייס תרומות, ופרסם כי בראש השנה יהיו תפילות בבית הכנסת. ואכן, בדרך נס היעד הושג. בית הכנסת נחנך ברוב פאר והדר, בחגיגת המונים, שבה השתתפו כאלפיים יהודים. היו בהם ניצולי שואה, שהתפללו לפני המלחמה בבית הכנסת. בתוך זמן קצר נהפך המקום למרכז יהודי שוקק חיים. ואז באה עוד שיחת טלפון. על הצג הופיע מספר ובו הקידומת 1212. שיחה ממנהטן, ניו-יורק. "הרב כובש?", נשמעה השאלה. הרב כובש השיב בחיוב והאיש אמר: "בטרם נתחיל בשיחה אני רוצה לומר לך שאני יהודי רע!". "יהודי רע?", תמה הרב כובש, "אני לא מכיר במושג הזה. בעיניי כל יהודי הוא טוב". "לא", התעקש הדובר ממנהטן, "אני יהודי רע. לא דרכתי בבית כנסת יותר משישים שנה. אני אוכל במסעדות לא-כשרות דווקא. אשתי לא-יהודייה... בכל אופן, בעיתון שאני מקבל ממוזיאון השואה בוושינגטון ראיתי שחנכת את בית הכנסת ברחוב לאיוש 163, שבו חגגו לי בר-מצווה. רצוני לתת תרומה ולהציב בבית הכנסת לוח זיכרון לעילוי נשמת הוריי, שנספו בשואה". השניים הוסיפו לשוחח. התברר כי שמו פטר, בעברו קבלן עבודות חשמל מצליח. הרב כובש הבטיח להציב את לוח הזיכרון, כבקשתו. לחנוכת לוח הזיכרון בא האיש לבודפשט. שם סיפר על הנסיבות שגרמו לו להפוך ל'יהודי רע', כהגדרתו. "הוריי נספו בשואה. רק אני ואחותי שרדנו. קרובי משפחתנו הפקידו אותנו בידי שומרת הבית הלא-יהודייה. הם חגגו לי בר-מצווה, ושוב לא התעניינו בי. "יום אחד פגש אותי ברחוב הרב נוימן הקשיש. כששמע שאני הבן של קרמר מוריץ, שאל למה אינני בא לבית הכנסת. השבתי שלא הוזמנתי. 'אני מזמין אותך לבוא בראש השנה', אמר הרב. באתי בלב נרגש, והשמש הביט בי ושאל: 'ילד, למה באת?'. השבתי: 'להתפלל'. שאל השמש: 'איפה כרטיס הכניסה שלך?'. יכולתי לראות כי האולם כמעט ריק, אך הוא התעקש: 'לכאן לא נכנסים בלי כרטיס'". קולו של הקשיש נשנק: "החלטתי שאם לא רוצים אותי בלי כרטיס, לא אכנס גם כשיהיה בידי כרטיס. לכן אני יהודי רע. זו הפעם הראשונה מאז ילדותי שאני נכנס לבית כנסת". הרב כובש חיבק בהתרגשות את האיש המיוסר. הקשר בין השניים התהדק. הרב הניח עמו תפילין, ועודד אותו לשוב לחיק עמו. בסופו של דבר הצליח הרב כובש להעביר לבעלות הקהילה היהודית את בית הכנסת, בעזרת חוק מיוחד. המקום שופץ בתמיכת האחים ג'ורג' ואלכס רוט ונדבנים נוספים. פטר נפטר לפני כשלוש שנים. בצוואתו הוריש סכום נכבד לקהילה ולבית הכנסת. סיפורו, המייצג את עולמם של אודים רבים מוצלים מאש, נותר חקוק בלב הרב כובש. פרשת תולדות פרשת תולדות (הרב שלמה הלוי שליט"א) לא לדבר לשון הרע על עצמינו התורה מספרת לנו כי בסוף ימיו של יצחק כהו ראייתו נחלשה עד די עיוורון שנאמר: "וַיְהִי כִי זָקֵן יִצְחָק וַתִכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" מדוע כהו עיניו של יצחק אבינו? מדרש רבה מביא כמה טעמים ואחד מהם הוא: כדי שיבוא יעקב וייטול את הברכות. נשאלת השאלה מדוע היה צריך הקב"ה להכהות את עיניו של יצחק כדי שיעקב יקבל את הברכות?! הקב"ה היה פשוט יכול לגלות ליצחק שעשיו רשע ויעקב יקבל את הברכות? ותשובה לכך היא שה' לא רצה לדבר לשון הרע על עשיו כפי שמביאה הגמרא במסכת סנהדרין (דף יא.): שיהושוע לאחר (שעכן מועל בחרם) שואל את הקב"ה מי חטא לך? והקב"ה עונה לו "וכי דילטור (מלשין) אני לך?!"... מכאן רואים כמה חמור עוון לשון הרע... החפץ חיים הורה שחוץ מהאיסור לדבר לשון הרע על הזולת, ישנו גם איסור לדבר על עצמינו לשון הרע... מתוך מעשה שהיה: פעם נעצרה מרכבה ליד ה"חפץ חיים" שהיה בדרכו לביתו, והעגלון שאל את ההלך (הוא לא ידע שזה הרב בעצמו) "סליחה האם אתה יודע היכן גר הצדיק הקדוש הרב הגאון החפץ חיים? בשמעו את התארים אמר הרב: "בהמשך בעוד קילומטר תפנה ימינה. ואגב, אין הוא צדיק כלל... הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים". אחוז כעס קם האיש ממקומו וקרא: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה על גדול הדור?!"... "אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים", "מכיר אני היטב את ה"חפץ חיים", הוסיף. התשובה הזו הרתיחה את היהודי. "חצוף שכמוך! עז פנים!" קרא לעבר האיש, הלא הוא ה"חפץ חיים". והמשיך לעבר הבית. את פניו קידמה אשת הרב וביקשה להמתין עד שהרב יגיע. כשכולו מרוגש לראות את פני הצדיק בפעם הראשונה בחייו הכין עצמו למפגש, והנה חשכו עיניו כשאותו הלך נכנס אל החדר וכולם קמו לכבודו. פניו חורו ולשונו דבקה לחיכו. חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל ה"חפץ חיים", השפיל מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכול. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגדך!" "אל תבקש ממני מחילה", נשמע קולו של ה"חפץ חיים", "נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיון שהדברים שאמרתי לך ציערו אותך. ובאותה שעה למדתי דבר חשוב: ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו"... שבת שלום ומבורך |
| ||||||
