אדם שצם ולא פשפש במעשיו, זה לא רק שחסר לו פרט כלשהו או הידור כלשהו בקיום מצות הצום, אלא שלא יצא כלל ידי חובה, הצום לא נחשב לו! מדוע? כי תכלית הצום להביא את האדם להתבונן, לפשפש במעשיו, ואם הצום לא מביאו לידי תשובה – לא קיים את מצות היום!" "ומכל מקום" – מסיים ה'משנה ברורה' – "אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בהם" 

    אנו אומרים בשבת מברכין בנוסח יה"ר לפני ברכת החודש, 'חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא' ושוב חוזרים ומבקשים 'חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים'. ופירש כי אמנם כל אב ואם רוצים שיהיו צאצאיהם יראי שמים, ומתפללים ומבקשים על זה,  אך צריך לדעת כי אם רוצים באמת 'חיים שיש בה"ם יראת שמים ויראת חטא' שיהיו הצאצאים יראי א-לקים, אזי צריך מתחילה 'חיים שתהא בנ"ו אהבת תורה ויראת שמים' שיהיו ההורים בעצמם יראי שמים, עכ"ד. (הגה"צ מהרש"א אונסדארפער זצוק"ל,  בעל שפתי שמואל,)

     הדבר המאגד את החסיד לחסידות אינו רק קשר רעיוני לבעש"ט ותלמידיו, אלא גם ובעיקר קשר משפחתי-שבטי אל בני קהילתו. לעומת זאת, עולם הישיבות הוא בראש ובראשונה אידאולוגיה, שיטת חיים, המתפרטת לקהילות בגוונים שונים. מתוך כך, המחויבות של החסיד לקהילה משמעותית הרבה יותר משל בוגר הישיבות הליטאי.

    מדוע אין לאדם את מה שהוא רוצה? משום שאינו רוצה את מה שיש לו, אילו היה רוצה את מה שיש לו, היה לו את מה שהוא רוצה. (הגאון רבי דוד מנובהרדוק זצוק"ל)

הנהג החדש (פקודיך דרשתי(.

     "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו"...

     סופר ע"י בעל המעשה: נהג חדש הייתי, חסר מיומנות, כשניסיתי לצאת מחנייה צפופה אי שם באחת משכונות ירושלים הוותיקות. הסתמכתי על חיישני הרוורס, אך איש לא גילה לי שברכב שרכשתי לפני שבוע - אמנם יש חיישני רוורס, אך הם אינם פעילים עקב התקנה לקויה. הייתה זו שעת ערב מאוחרת, פנסי הרחוב היו מרוחקים והחשיכה שלטה, והתקרית הייתה בלתי נמנעת... קול חבטה זיעזע את האזור. עצרתי בבהלה, בוחן את תוצאות מעשי... התברר שעשיתי רוורס היישר לתוך רכב מיצובישי, שבגילו המזדקן לא עמד בפני פגיעת רכבי. מעטה הבגאז' נשבר לרסיסים ומהפנסים האחוריים לא נשאר זכר ושארית... קשה לתאר את ההרגשה הקשה; מעבר לנזק הכספי, חשתי תחושת החמצה, כביכול איני יודע עדיין לנהוג... להפתעתי, איש לא הופיע למשמע הרעש.  כנראה החניה הייתה מרוחקת למדי מבנייני המגורים באזור. לרגע לא עלה בדעתי להימלט מהמקום בלא לשלם על הנזק. הוצאתי מכיסי נייר מרופט, וכתבתי את המשפט הבא: "לבעל הרכב היקר, לצערי פגעתי ברכבך. אנא צור עמי קשר לתשלום", רשמתי את פרטי האישיים: שם. כתובת, וטלפון.

     לאחר מספר ימים, בשעת בוקר מוקדמת צלצל הטלפון הנייד שלי. על הקו יהודי מירושלים, מרוגש מאד. "מעולם לא קרה לי כדבר הזה", הוא אומר, וממשיך: "אני מחנה את רכבי בחנייה זו כבר מספר שנים, ובמהלך השנים הרכב ספג לא מעט מכות פח,  בנדיבותם של נהגים חסרי אחריות, אך גם חסרי מצפון, שמעולם לא טרחו לפצות אותי על כך"... "האמת",  המשיך הלה, "אני מכה על חטא שגם אני לא פעם, פגעתי ברכב חונה, אך מעולם לא טרחתי ליידע את בעליו. '  אלא עבדתי בשיטת 'פגע וברח אך אתה אדם ישר! כל הכבוד!". "אתה במקרה דתי?" שאל. "כן" עניתי קצרות . "ידעתי" צהל האיש על תגליתו - "רק הדתיים מתנהגים ככה יפה". "תכלס, איך אני מפצה אותך. וכמה?" שאלתי,  האיש שמעבר לקו סיפר שבדיוק התכונן למכור את הרכב, אך עקב הפגיעה אינו יכול למכור עד שתתוקן החבלה. סוכם בינינו, שילך לקבל הצעת מחיר במקום זול יחסית, ואני יעביר לו תשלום. למחרת התקשר ידידינו מירושלים,  עודד שמו, ועדכן שהיה במוסך הכי זול וקיבל הצעה לתיקון מלא בסך 3,500 .₪ ליבי נפל! 3,500 שקלים זה כל הכנסתי בחודש, בלי סכום זה איני מתחיל, ואין צורך לומר שלא גומר את החודש. אך התחייבות זו התחייבות , והבטחתי שבעשירי לחודש הקרוב, עת בו נכנסת משכורתי הזעומה, אעביר לחשבונו את הסכום המדובר. והוא מצדו הסכים להמתין עם תיקון הרכב עד העשירי לחודש.

     הגיע העשירי לחודש, במקרה היה זה גם יום ההולדת שלי - יום של עת רצון, כידוע. לא החמצתי את ההזדמנות והתפללתי מעומק ליבי. בעצם לא התפללתי, אלא יותר נכון דיברתי אתו ית', וכך אמרתי: "אבינו שבשמים, 3,500 שקלים - זה כל מה שמוקצב לי לפרנסת משפחתי, לא ביקשתי ממך יותר, אבל לא פחות. אנא עזור לי שלא יחסר לי מהסכום שכל כך חשוב לפרנסת משפחתי!"

     כששבתי מתפילת שחרית, חיכה לי בבית המכשיר הנייד, והכיתוב שעל המסך בישר כי עודד חיפש אותי 5 פעמים בשעה בה התפללתי. הבנתי שהוא רצה לתת לי את פרטי חשבון הבנק שלו לצורך ההעברה. חזרתי אליו, עודד היה מרוגש... כמעט לא יכול היה לדבר מהתרגשות... חשבתי שמא הוא כועס עלי... אך לא. עודד צועק לי: "איש טוב, הקב"ה אוהב אותך. אתה לא צריך לשלם לי אגורה!". "מה?, למה?" התפלאתי. ועודד סיפר: "בשעה האחרונה, נכנס בטעות לחניה הקטנה והצפופה הזו, אוטובוס של אגד, נהוג ע"י בן דודנו הישמעאלי. כשניסה לצאת, לא כל כך הצליח. פשוט לא היה מקום להסתובב. אך הישמעאלי לא חשב הרבה, וניסה בכל זאת להסתובב עם האוטובוס הארוך בחניה הצפופה, תוך שהוא מוחץ את המיציבושי שלי. או יותר נכון - משטיח את הרכב, משל היה פיתה שיצאה זה עתה מהטאבון ברובע הערבי בעיר העתיקה... מיד הגיע למקום שמאי של חברת אגד, יחד עם נציג חברת הביטוח, שכבר החלו בהליכים בכדי לפצות אותי, ולהעניק לי רכב במחירון מלא" . "אתה לא צריך לשלם לי על התיקון, כי פשוט אין מה לתקן!" "אגב" שאלתי - אתה יודע מה קרה עוד בשעה האחרונה - ממש באותה שעה שהאוטובוס מחץ את הרכב? "לא. מה קרה? ספר לי!" - אמר עודד. "התפללתי!" -  גיליתי את הסוד, שבלעדיו מאום לא היה קורה... 

 במציאות של ימינו, בקבוקי הזכוכית הפשוטים, של יין בירה וכדומה, אם משליכם אחר שמתרוקנים, פטורים מטבילה, לדעת הפוטרים את קופסאות הפח. ואם מחזירם לחנות, וגובה את הפיקדון עבורם. הרי הם שאולים בידו, ואף אם משתמש בהם תקופה עד שמחזירם לחנות, אינם צריכים טבילה כדין כלים שאולים. אבל אם אין בדעתו להחזירם, ומשתמש בהם, הרי הם כלי זכוכית שנקנו מגוי, ופשוט שחייבים בטבילה. (מתוך העלון "נוה ההיכל", עלון 530)

     בתורה מצינו בנוגע לחמור הרובץ תחת משאו מצוות פריקה ומצוות טעינה. בנוגע לפריקה יש נידון בגמרא האם היא חייבת להיות בחינם או אפילו בשכר, אבל בכל הנוגע לטעינה ברור שהיא תעשה רק בשכר.  ילד שאנו מעוניינים שיטעינו אותו, שישקיעו בו, חייב שזה היה בשכר, ושכר אין הכוונה דווקא לכסף, שכר הכוונה להערכה,  הוקרה, הכרת הטוב, כל אלו גורמים באופן ישיר שישקיעו בילדינו מעבר לנדרש.

       יש מחלה אחת שמגבילה אדם מילדותו ועד יום מותו ומשום מה  היא אינה מוכרת כנכות. למגבלה הזו קוראים "עקשנות

      מה יש לאכול? שואל הבעל בשובו מיום מפרך 'סנדויץ' של איקאה' עונה האישה 'מה זה בדיוק?' הוא שואל 'הכל במקרר אתה רק צריך להרכיב באופן עצמאי'...

ויש אשר יהיה הענן ימים רבים" (ט, כ) (דרך עץ החיים(.

     סיפר רבי משה דבראשווילי זצ"ל, זקן חכמי גרוזיה ותלמיד ה"חפץ חיים" בישיבת ראדין:

היו אלו ימי זוהר ועדנה.  חסינו בצלו של המאור הגדול, רבי ישראל מאיר הכהן, שדאג לכולנו כאב ממש. אחת ההקפדות הידועות של ה"חפץ חיים" באותם ימים, הייתה שלא נלמד עד שעה מאוחרת בלילה. הוא היה אומר תמיד, מי שמתמיד בלילה -  סופו לבטל תורה ביום! הוא עצמו היה נכנס מידי לילה לבית המדרש, על מנת לכבות את האור.

     הדבר אירע באחד מלילות שישי, כאשר תשוקה עזה אחזה בי ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה. התחבאתי בבית המדרש, ולאחר שה"חפץ חיים" כיבה את האור ויצא - הדלקתי אותו בשנית והתיישבתי ללמוד. בשעה שלוש לפנות בוקר עזבתי את בית המדרש, ויצאתי אל בית אחותו של הח"ח, שם התאכסנתי, כדי לישון שנת לילה קצרה. לבדי צעדתי אותה שעה ברחובות הקרים והחשוכים. שלג כבד כיסה את הארץ ונפש חיה לא נראתה בחוץ.  לפתע, ראיתי מרחוק דמות משוטטת הלוך ושוב. בהלה של ממש אחזה בי. בשעה כזו? מי יכול לשוטט כך סתם ? שמא לסטים הוא זה? כמעט שסבתי על עקבותיי וחזרתי לישיבה, אך לבסוף התחזקתי והמשכתי לצעוד. ואז,  כשהתקרבתי אל הדמות, הוכפלה הפתעתי! האיש לא היה אלא ה"חפץ חיים", בכבודו ובעצמו! הייתי המום, אולם הרב היה תכליתי למדי. "מה יהא מחר? כיצד תוכל ללמוד?" גער בי, "רוץ מיד לישון!" כמובן שמיהרתי אל בית אחותו של ה"חפץ חיים" ועליתי על יצועי לישון. אמנם במשך זמן רב התהפכתי על מיטתי, כשאיני מצליח להירדם מחמת המפגש הבלתי נעים עם הרב ברחוב העיירה, אך לבסוף נרדמתי איכשהו.

     בבוקר, כששמעתי מחדרי את בעלת הבית, מכינה לעצמה כוס קפה, ירדתי למטבח וסיפרתי לה את קורות אותו לילה. ולבסוף העזתי ושאלתי: " אם הרב דואג לנו כל כך שנישן בלילה ונאגור כוח ליום המחר, מדוע הוא עצמו אינו עושה את הלילה במיטתו?  ומדוע הוא מסתובב בשעה שלפנות בוקר בקור העז?" בעלת הבית השיבה לי כמסיחה לפי תומה: "וכי מה לך מתפלא? הלא זה ג' לילות שרבי ישראל מאיר מסתובב בחוץ, בקור ובשלג, ומחכה שהלבנה תתגלה במלוא הדרה - על מנת שיוכל לברך עליה ברכת הלבנה"... כזו הייתה השתוקקותו של ה"חפץ חיים" למצוות; אמנם אנו פטורים מהמצווה בשעה שעננים מכסים את פני השמים, אך מצד שני - איך אפשר לוותר על מצוה?! 

 

אמר ר' שמעון בן גמליאל לטבי עבדו: צא וקח לי מאכל טוב מן השוק. יצא ולקח לו לשון. אמר לו: צא וקח לי מאכל רע מן השוק. יצא ולקח לו לשון. אמר לו רשב"ג: מפני מה [עשית כך]? אמר לו: ממנה הטובה וממנה הרעה. כשהיא טובה - אין טובה ממנה, וכשהיא רעה - אין רעה ממנה (ויקרא רבה ל"ג, א').

הדרך המהירה והטובה ביותר ללמוד דבר היא ללַמד אותו.  

    איתא בשלה"ק זי"ע (של"ה יומא, דרך חיים נז) ש'חבר' נקרא בשינוי אותיות גם כן, וזהו סדרו אם הוא 'בחר' כלומר אדם 'נבחר' וטוב, אזי 'חבר', היה חבר עמו, אך באם הוא 'חרב' והולך בדרכי עקלקלות אז 'יברח' ממנו בכל כוחו. (באר הפרשה(

     "בידוע ששבעה שאכלו יחד בסעודה יכולים לצרף עוד שלושה שלא אכלו, כדי לברך ברכת-  המזון במניין. ואילו די בששה מתפללים בלבד, כדי שיצטרפו אליהם עוד ארבעה שאינם מתפללים להשלים את המניין.  של תפילה דרושים ששה ואילו לסעודה דרושים שבעה? " השיב רבי ישראל: "וכי מה איכפת לכם אם עוד יהודי יאכל..." (רבי ישראל סלנטר)

     בין המצרים - לענין מחנות קיץ לנערות הורה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, שכל השירים המכונים "שירי רגש" וכדומה יכולות לשיר. כמו כן הורה כמה פעמים להקל בשמיעת מוזיקה, אם המטרה היא רק להפיג בדידות או פחדים, כגון באישה אלמנה השוהה לבדה בביתה. ("הליכות שלמה" פי"ד הערה 8) (מתוך נר לשולחן שבת, גליון 706)

     בני אדם נוטים לשכוח את האפשרות להתפלל, וכאשר הם זקוקים לדבר מה – הם ממהרים לפנות לרבנים ולבקש את ברכתם... אך אסור לשכוח שה' רוצה לשמוע אותנו מתפללים!

מבחן הכלב (על-פי 'אדמו"רי חב"ד ויהדות בוכרה')

הוא קיבל את ההחלטה בלי היסוס, אף שידע כי הוא פוסע היישר אל שדה מוקשים. לא הייתה לו ברירה. המצב חייב התערבות מהירה, שכן כל יום שעובר הוא מכשלה לקהילה כולה.

זה היה לפני כמאה שנים בסמרקנד שבאוזבקיסטן. הרב שלמה-לייב אליעזרוב נשלח לעיר על-ידי אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, בעקבות פנייה אליו מהקהילה הוותיקה, שסבלה מחוסר שדרה רבנית.

בתוך זמן קצר נהפך הרב אליעזרוב הצעיר לדמות נערצת. הוא פעל להנחת תשתית רוחנית ראויה בסמרקנד, הקים מוסדות תורה והכשיר בעלי תפקידים בקודש.

כשהחל לבדוק את הנעשה בתחום השחיטה – חשכו עיניו. רמת הידע של השוחטים הוותיקים הייתה ירודה. הרב ביקש להחזיר עטרה ליושנה ולשקם את הקהילה המפוארת והעתיקה, אבל היה ברור לו שהשוחטים לא יתלהבו מיוזמותיו.

הרב נאלץ לפרסם הודעה חד-משמעית שזעזעה את הקהילה: "אין לקנות בשר מהשוחטים – הכול טרף ואסור באכילה". הוא הוסיף ופסק: "על כולם להכשיר את כלי המטבח, מפני שהם בלעו טריפות!".

באותה עת החל הרב אליעזרוב להכשיר שוחטים חדשים. הוא לימדם הלכות שחיטה, בחן את ידיעותיהם, ואף ערך במיוחד בעבורם חוברות ובהן קיצורי הלכות שחיטה ובדיקה.

השוחטים הוותיקים הקימו קול מחאה, ואף שיגרו מכתבי תלונה כנגד הרב אליעזרוב לרבני אוזבקיסטן. התרסתם הגיעה עד לראשון לציון, הרב הספרדי לארץ ישראל, הרב יעקב-שאול אלישר, ה'יש"א ברכה', והוא החזיר מכתב תמיכה מוחלט ברב אליעזרוב.

הרב אליעזרוב היה נחוש ונחרץ, ואט-אט התחולל המהפך. יותר ויותר שוחטים יראי שמיים החלו לתפוס את משרות השחיטה בעיר, והציבור פנה אליהם.

בלב השוחטים הוותיקים התפתחה משטמה עזה כלפי הרב אליעזרוב. במסתרים החלו חורשים מזימות להתנקם בו ולהדיחו מתפקידו.

השוחטים פנו אל האמיר – מושל המדינה – והתלוננו שאדם זר בא ממרחקים והוא מקפח את פרנסתם ברגל גסה. האמיר החליט לזמן את הרב אליעזרוב לחקירה. זה היה צעד הרה סכנות בעבור הרב, אך הוא הלך לארמונו של המושל בצעדים בטוחים.

ואז התחולל דבר פלא. כשראה האמיר את דמותו ההדורה של הרב אליעזרוב, קם מלוא קומתו, ניגש אל הרב וחיבקו בהערצה גדולה. "בראותי את פניך התמלאתי פליאה כיצד אנשים שפלים אלה טפלו עליך שקרים!", אמר, והוסיף: "עתה אכלא אותם מייד!".

הרב אליעזרוב הרצה לפני האמיר, בבוכרית רהוטה, על הלכות השחיטה היהודית ועל המשמעות הגדולה של המזון הכשר ביהדות. בסיום דבריו הפציר באמיר להימנע מלהעניש את רודפיו, ורק להזהירם לציית להוראותיו.

האמיר נענה לבקשה בהשתאות. מעודו לא נתקל בתופעה כזאת – אדם שהיה קרבן לעלילה שפלה מבקש רחמים על תוקפיו. הרב אליעזרוב לא שיער כי הרחמנות האצילית שלו תסכן אותו במידה חמורה הרבה יותר...

השוחטים האלימים לא התכוונו להרים ידיים. הם הוסיפו להפיל את חיתתם, בדרכים שונות, על מנהיגי הקהילה ועשיריה. הללו נאלצו להיכנע לא פעם לגחמותיהם ולדרישותיהם. ועם זה הרב אליעזרוב לא נרתע ולא נכנע. הוא הוסיף לנקוט יד תקיפה ולא התרשם מאיומים והפחדות.

זה היה בח' בתמוז תרנ"ח. הרב אליעזרוב התארח בביתו של אחד מעשירי הקהילה לרגל יום השנה של אחד מקרוביו. לשולחן הוגש תבשיל מיוחד, ששיגר אחד השוחטים בעבור הרב אליעזרוב.

הרב סקר את התקרובת שהונחה לפניו. משהו במראה ובמרקם של הבשר הדליק נורה אדומה במוחו. חשד מטריד עלה בראשו. הוא הרחיק את המגש מעם פניו, והודיע למארחו כי הוא מסרב לטעום מהמאכל וביקש להביא למקום כלב.

הסעודה החגיגית נעצרה בבת אחת. כולם הביטו בסקרנות בנעשה. אל הבית הוכנס כלב, ועיניים רבות עקבו אחרי מעשיו של הרב אליעזרוב. הוא לקח מעט מן התבשיל, והניח בקערה לפני הכלב. זה רחרח קלות את התבשיל, ואז התנפל עליו ברעבתנות.

ופתאום, לתדהמת כולם, החל הכלב לחרחר ולהתפתל. בתוך רגעים אחדים קרס מת על רצפת הבית. הלם אחז בכל הנאספים. פניו של בעל הבית חוורו. עתה נחשף פרצופם האמיתי של השוחטים המודחים – בני בלייעל שאינם בוחלים אפילו בהרעלת הרב.

נס ההצלה של הרב אליעזרוב מניסיון ההתנקשות התפרסם במהירות בכל רחבי אוזבקיסטן. יהודים ושאינם יהודים העבירו מפה לאוזן את פרטי המעשה, וההערצה לרב גברה שבעתיים. הוא זכה לכינוי "הבעל-שם-טוב של אוזבקיסטן", ומעמדו התבסס ללא עוררין.

הרב אליעזרוב ניצל את התמיכה הגדולה בו לתנופת פעילות. הקים תלמודי תורה, ישיבות, מקוואות ועוד. באותן שנים החל לקצור את פירות עמלו: דור חדש של תלמידי-חכמים החל לפאר את יהדות אוזבקיסטן ולתפוס את הנהגת הקהילות היהודיות.

בית מדרש חסידי, שמלכתחילה נבנה לא רק עבור תפילה, אין לו את כל החומרות של עשיית סעודות שם וכדו'. זה נקרא בפי החסידים 'בית החסידים', מקום שנבנה עבור תפילה, לימוד, אכילה וכו', המקום לא נבנה בתור קדושת בית המדרש, ואין לו דין של קדושת בית המדרש לעניין כל חומר הדברים של בית המדרש, כך כתוב בתשובת דברי חיים.

     "ויקצֹף משה על פקודי החיל" (ל"א י"ד). משה רבנו ה"עניו מכל אדם", שאמר "עוד מעט וסקלוני) “שמות י"ז ד'), ידע בשעת הצורך גם להרים את קולו. כי לא תמיד אפשר לנהוג עם הבריות בענווה. יש שהמנהיג חייב לדעת גם להשמיע דברים חריפים ולהלום בידו על השולחן. (א"ב(

     "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו – יעשה" (ל' ג') אמרו חז"ל (ב"מ ק"ז) 'קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים', וזה הפי': אם אדם רוצה ש"לא יחל דברו" שלא יעשה דבריו חולין אלא יקבלו אחרים את דבריו, אזי "ככל היוצא מפיו" כפי שאומר לאחרים, "יעשה" יעשה גם הוא, ולא יוכלו לומר לו 'טול קורה מבין עיניך'. (ויקח משה(

     לא יחל דברו. צדיק אחד פירש פירוש על המימרא "לפום צערא אגרא" לפום,  פירוש הפה, הפה יכול לגרום לך צער, וכן להיפך הפה יכול לגרום לך אגרא שכר.

הרופא מסאן פרנסיסקו [מתוך 'יחי ראובן'-'לקראת שבת מלכתא'-הרב אשר קובלסקי]]

     סאן פרנסיסקו שבקליפורניה, שעת ערב קיצית מוקדמת . הגאון רבי משה פרדו זצ"ל, מייסד מוסדות החינוך המפוארים 'אור החיים' בבני ברק, שוהה במקום במסגרת מסירותו ומאמציו הבלתי נלאים למען מוסדותיו, ולפתע חש חולשה פתאומית. עם היכנסו אל בית מארחו צנח אל הספה, ובעל הבית מיהר להזעיק רופא מקומי...  הרב פרדו חש קרוב לאיבוד עשתונות. המסע לסאן פרנסיסקו כרוך בשעות ארוכות של טיסה ונדודים, הוא כבר עשה את כל הדרך, קבע לעצמו פגישות עם נדיבי עם, הכין את ביקורו במקום. ולפתע - שוד ושבר! כל התוכניות דינן לגניזה, כל המחשבות והרעיונות - בטלים מיסודם. נותר לו רק להתפלל כי יחלים ויצליח לחזור ארצה בשלום.

     הרופא שהובהל אליו, היה יהודי שחזותו העידה עליו כי מעבר לעובדה שהוא יודע שהוא יהודי, אין לו דבר וחצי דבר עם היהדות. הוא גדל ביישוב קטן ונידח בערבות קליפורניה הגדולה, וגם כשעבר לעבוד בסאן פרנסיסקו הגדולה – לא ערך היכרות מסודרת עם הקהילה היהודית הקטנטנה במקום. נקל לשער כי התרגש מאוד לפגוש רב יהודי...  בעת הבדיקה, הוצרך הרב פרדו להפשיל את בגד הציצית. הרופא נדהם למראה הציצית: ''האמנם? האם עד היום יש כאלה שלובשים ציצית?!'' - שאל, כשעיניו מזדקפות בתמיהה.  הרב פרדו שמח על ההזדמנות 'להעשיר את ידיעותיו' של היהודי הנידח, ולספר לו שלא רק בארץ ישראל יש כאלה,  אלא אף בארצות הברית יש קהילות גדולות ומפוארות,  מאות אלפי יהודים שלא זזים ללא ציצית... הרופא נרגש לשמע הבשורה, לאחר עשרות שנות ריחוק - גילה כי היהדות עודה חיה ופועמת, נושמת ופעילה. הרב פרדו אף הוסיף וסיפר לו על עיסוקו, על היותו מנהל מוסד בו לומדות כאלף בנות, אשר כולן יינשאו בבוא העת - לא יאומן - לאנשים שמניחים תפילין ולובשים ציצית...  

     כששמע הרופא שגם התפילין עדיין קיימות עלי חלד, היה המום ומבולבל. לתומו חשב, כי היהדות התפוגגה לה חלילה לאחר השואה, כבר לא נותרו יהודים יראים ושלמים,  המקיימים מצוות ומניחים תפילין...  הרב פרדו זיהה את ההזדמנות שנקרתה בפניו, ומיד הזמין את היהודי האובד לשוב לצור מחצבתו, ולזכות להניח את תפיליו הקדושות... הרופא נעתר בשמחה להזמנה, זיק היהדות ניצת בו. כשעיניו לחות מדמעות הניח את התפילין על פי הוראות הרב פרדו, ואף קרא קריאת שמע, אולי לראשונה בחייו... '' היה שווה לחלות כאן, בסאן פרנסיסקו'' - צהל הרב פרדו באוזני מארחו, 'למרות המרחק מהבית, החולשה הפתאומית, הבלימה באיסוף הכספים. הכל היה שווה, כי זכיתי לעורר אצל יהודי את הניצוץ, זיכיתי יהודי מנוכר להניח תפילין! לכן שלחני ה' לכאן, לכן שלח אליי את החולשה הפתאומית. מהשם מצעדי גבר כוננו, כדי לזכות יהודי בהנחת תפילין!''.

     הרב פרדו ראה בסיפור השגחה פרטית מופלאה, כיצד מסבב כל הסיבות דאג לכך שהתפילין הקדושות יגיעו אל היהודי הנידח, בפרבר נידח, בעיצומו של מסע בארץ נידחת. ''לפעמים כדאי להיות חלשים'' - סיפר למקורביו, ''כי כך הבורא שולח אליך יהודים להניח תפילין בקצוות תבל!''.  ואם חשב הרב שכאן מסתיים הסיפור, בא ההמשך והפך אותו למופלא עוד יותר:

     לאחר תקופה ארוכה, ביום בהיר התקשר אדם זר למשרד, וביקש לבקר במוסד. אף שהרב פרדו לא זיהה את המתקשר האלמוני, נענה לו על אתר והזמינו לבקר. כשהלה הגיע, התברר כי הוא הרופא, אותו רופא יהודי מסאן פרנסיסקו הרחוקה... הם נפגשו בהתרגשות, והרופא ביקש לראות את המוסד, האם אמת נכון הדבר כי מתחנכות בו כאלף תלמידות... הם עברו מבניין לבניין, מכיתה לכיתה, כשעיניו של הרופא מתעגלות בתימהון, ופה ושם מנצנצת בהן דמעה סוררת. מהר מאוד הבין הרופא, כי אם הרב פרדו הגזים – הגזים כלפי מטה...  הוא לא עצר את דמעותיו עוד, הרשה להן לזלוג בחופשיות.  קרוב לשעה טייל עם הרב פרדו בחוצות הקמפוס הענק,  ומבטו של הרופא אינו שבע מלבחון את הפלא היהודי הכביר... לבסוף, שבו למשרדו של הרב פרדו, ואז פתח הרופא ואמר: ''ראה נא. כסף יש לי כחול הים הרבה מאוד , משפחה אין לי בכלל...'' - נאנח. ''כשסיפרת לי על מוסד בו אלף תלמידות - הייתי בטוח שזו גוזמא. הייתכן כדבר הזה?  בימינו?! - מיד החלטתי שאבדוק את הדברים במו עיניי,  והיה אם אמצאם נכונים - אעניק לך את מלוא ירושתי, הון תועפות, במתנה. הרי רגע אחרי לכתי מהעולם אין לי מה לעשות עם זה, לפחות שישמש למטרה טובה, למען תלמידותיך...''.

     הרופא שתק קמעא והמשיך: ''חבל על כל רגע. הבה נזמן לכאן עורך דין ממולח, שיכתוב את צוואתי כדת וכדין, למען לא יוכלו לערער עליה בשום צורה ואופן. לאחר מותי, אני מצווה כי כל כספי יועבר לרשות המוסד, כל ירושתי תעמוד לכם להמשיך להגדיל ולפתח את המוסדות היקרים הללו!''.  עורך הדין הוזעק, הרופא הזדהה, וחתם על המסמכים הנדרשים, מעביר את כל הונו - לאחר מותו - לידי הרב פרדו ומוסדות 'אור החיים', באופן מושלם וברור, נטול כל ערעור.  הרב הודה לו בחום והסביר לו כמה גדולה זכותו, כאשר זכה בזכויות נצחיות של תורה וחינוך, בהקדישו את כל כספו למטרות חשובות באמת...  

     רק כשיצא ממנו הרופא, אז נזכר הרב פרדו כיצד החלה ההיכרות עמו. באותו יום בו תקפה אותו החולשה בסאן פרנסיסקו - חש החמצה גדולה, כאב לב נורא. הוא נאלץ להעביר את הימים שבניכר במנוחה, לעצור את שגרת יומו העמוס בפגישות עם נדיבי עם, להקפיא את כל תכניותיו ... ''ואם חשבתי, שהסיבה היא כדי שיהודי יניח תפילין'' – שח הרב פרדו, 'התברר כי איננו יכולים להעריך עד כמה רחוק מנווטת אותנו ההשגחה העליונה, כמה היא פועלת שנים רבות מראש. לתרומה האדירה הזו לא יכולתי להגיע, לולא החולשה שתקפה אותי אז, לולא הוזעק הרופא שברבות השנים העניק לי כזו תרומה גדולה ומשמעותית!''.

באו אנשים אל הרה"ק מוהר"מ מפרימישלאן זיע"א ובידם תקנות חדשות סייגים וחומרות שהתקינו לבני עירם, א"ל הרה"ק שתקנות אלו הם נגד התורה והסביר להם את דבריו דהנה כתיב בפ' מטות איש כי ידור נדר לד' לאסור איסר על נפשו, פי' הנודרים נדרים והאוסרים איסורים למען ד' יכולים לעשות זאת רק על נפשם לעצמם ולא לאחרים. 

      בג' שבועות, בין המצרים, צריכים לחזור בתשובה כדברי הרמב''ם [פ''א הלכות תענית ה''ב] ועל זאת ירמוז ג' סדרות שקוראים בג' שבועות אלו, ראשי המטות הוא בחינת מאין באת, מסעי, ולאן אתה הולך, דברים, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

     הרה"ק רבי יהושע מבעלז זי"ע אמר שזה שהתורה מסמיכה את הפסוקים )דברים ו, ו-ז) :"והיו הדברים האלה... על לבבך", לפסוק: "ושננתם לבניך..." בא ללמד, כי רק אם הדברים שהקב"ה מצווה הינם על לב האב, אזי הוא יצליח בחינוך בניו. אם בנים רואים את אביהם בחרדתו לא לבזבז את זמנו לריק ובעשיית מהידור ובלימוד תורה בקביעות, יש לכך השפעה על הבנים, שילכו בדרכו.

     ובמסורה במקהלות ברכו א-להים (תהלים ס"ח כ"ז), יל"פ הפסוק ויסעו מחרדה, איך אפשר להיפטר מחרדה שמא לא תתקבל תפילתו, ע"י ויחנו במקהלות, היינו שמתפלל בציבור ומקהלות עם, שכבר הבטיחו חז"ל שאין תפילתו של צבור נמאסת (עיין ברכות ח' ע"א), וזה פשט המסורה ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות, דהיינו תפילה ברבים, והיינו במקהלות ברכו את ה'.

הוצאות שבת

     מספר בעל המעשה: שמי וועלוול מינצברג, ואני גר בירושלים. לפני חמש עשרה שנה הייתי בעל חוב עצום.  ממש כרעתי תחת כובד המשא. סכום גדול ביותר היה אמור להיות מנת חלקם של הנושים שלי, ואני התמודדתי עם החוב הזה כדברי המשורר - 'אך אלף שקלים ירדפוני כל ימי חיי'... רק שבאותה תקופה היו אלה אלף אלפי אלפים וריבי רבבות מצלצלים שאיימו לנגוס בשלוות נפשי...

     כשהעול הכבד הזה מונח על צווארי, יעצו לי אנשים רעיונות איך לגייס את הכספים הדרושים. חילקתי את הוצאות הבית לסעיפים, וכאשר הגעתי לסעיף של 'הוצאות שבת' הוחלט כי את הסכום הנדרש לכך אבקש מאנשים טובים.  אכן, אני קצת מתבייש לספר את סיפורי ברבים, אין זה נעים להזדקק לחסדי בשר ודם, אבל כיוון שראיתי את ההתחזקות שיש מסיפורי השגחה, החלטתי שנעים לי עד מאד לעשות את רצון בוראי ולספר את נפלאותיו...  ובכן, התחלתי ללמוד מסכת חדשה ומרתקת ושמה 'הוצאות שבת'. כל שבוע והנס שלו. היתה תקופה שיהודי יקר נתן לי כל שבוע חמש מאות שקלים, והיתה גם תקופה אחרת,  שבה כל פעם קיבלתי את צרכי ממקור אחר. באופן כללי,  מיום חמישי התחלתי לתור אחר מעות לכבוד שבת קדש.

     לאזור מגורי היה מזדמן מפעם לפעם יהודי שהיה מחלק צדקה בערב שבת, ונותן לאנשים שטר של מאתיים שקלים.  גם אני נהניתי ממתת ידו, ואף ניסיתי להוציא ממנו יותר, אך הוא אמר כי אין באפשרותו לתת יותר משטר של מאתיים שקלים - "אני צריך את הכסף", הוא אמר לי, "תבעו אותי בבית משפט, ואני צריך לשלם הרבה כספים לעורכי דין".  קיבלתי את ההסבר והסתפקתי במאתיים ש"ח הללו.  יום שישי אחד הלכתי לתפילת שחרית, וידעתי שאין לי פרוטה לפורטה. הבית ריק, ובארון המצרכים ובמקרר אין שום רמז ששבת עומדת להיכנס. לא חלות, לא דגים ולא יין. התחלתי בתפילת שחרית, והנה נכנס יהודי זה ומתיישב מולי. תכננתי לגשת אליו אחרי התפילה, ולקבל ממנו מאתיים שקלים, שיהיה משהו להתחיל איתו את השבת... אחרי חזרת הש"ץ ניגשו אנשים אל היהודי הזה, והוא, כדרכו, חילק להם מאתיים שקלים לכל אחד. ראיתי זאת,  אך לא ניגשתי בעצמי. מבחינתי הייתי עדיין באמצע התפילה, שכן אחרי חזרת הש"ץ אני נוהג להניח תפילין של רבינו תם. ההרגשה שלי היא שהנחת תפילין של רבינו תם היא חלק מהשחרית, ואיני רוצה להפסיק ולדבר עם אנשים . היהודי ההוא כבר ארז את הטלית והתפילין שלו, והיה נראה כמי שעומד לצאת, ואני עדיין על עומדי עומד...  המשכתי להניח תפילין של רבינו תם, היהודי הנ"ל יצא מבית הכנסת, וחשבתי לעצמי שזהו זה... הפסדתי מאתיים שקלים!. סיימתי את תפילתי בנחת, וכאשר התיק של התפילין תחת זרועי יצאתי מבית הכנסת, והנה, את מי רואות עיני? את היהודי הנ"ל. " ר' איד!", קראתי מופתע, "מה קרה?". " שכחתי את המגבת שלי", הוא אמר. - "טוב מאד, אני צריך אותך!". - " אם אתה צריך אותי, למה לא ניגשת אלי קודם?". - " כי הייתי באמצע התפילה". - "ככה?", היהודי הביט בי בהערכה, "ישבתי מולך כל התפילה ולא ניגשת רק כי היית באמצע התפילה? אתן לך כפול מהרגיל!".  הוא הוציא ונתן לי ארבע מאות שקלים. הודיתי לו, ובירכתי אותו ברכות מאליפות, שיצליח במשפט ויצא כשידו על העליונה, ללא הפסדים.  ברכותי נגעו ללבו והוא הוציא עוד מאתיים שקלים...  כך חזרתי הביתה ובידי שש מאות שקלים כדי להכניס את השבת בהרחבה גדולה, ובלבי הודיה עצומה להשם, שלפניו התפללתי שחרית, בלי למהר ובלי להתפתות לכל מיני סידורי עניינים, וקיבלתי פי שלושה.

 האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל היה מדגיש: "אשר יצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם", היינו שהמנהיג יהיה דמות מופת שתהלך לפני הציבור, ולא שילך אחריהם. שלא ילמד מאורחותיהם וישתדל רק למצוא חן בעיניהם... אלא ישמש להם כדוגמא ומופת והם ילכו אחריו.

    "בפרשת ציצית כתוב: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. המגיד ר' שלום שבדרון זי"ע, היה אומר, שלא כדאי לעסוק 'אחרי' במה שקרה 'לפני'. אם ראית מה שלא ראוי לראות, עזוב, תשליך, ואל תחפש לתור למה ומדוע, אתה כבר אחרי.  כי המחשבה על החטא גורמת לשוב לחטא, והיצר, מצידו, חוגג.

     "זוגות מתאימים", אומר הרב דיאמנט: "אפשר למצוא רק בחנות הנעלים". האמת היא שגם שם לא, כי נעל ימין אמנם דומה לנעל שמאל, אך היא בדיוק בכיוון ההפוך. יחד עם זאת לא נמצא אדם שישליך פרוטה בעבור זוג נעליים ששתיהן ימניות או שמאליות.  זאת אומרת שהשוני לא רק שאינו מפריע, אלא הוא מחויב המציאות. כמו שאומרים: הפכים משלימים.

      "יותר קל למות על קידוש השם, מלחיות על קידוש השם. העבודה האמיתית, התיקון האמיתי הוא 'עבודת המידות'. באיזון מושלם, האדם בונה את עולמו שלו הפנימי, או אז השפעתו היא על העולם והיקום כולו.

ברך על הרעה כמו על הטובה - וראה שהכל לטובה (מתוך 'קובץ גיליונות', בשינויים קלים הועתק ממייל 'הפותח בכל יום')

     לפני כמה חודשים, הם מספרים, נודע לנו על כמה בנינים באחת המדינות בארה׳׳ב, שבכולם יש יחד חמש מאות דירות להשכרה, העומדים למכירה.  החלטנו, כל האחים והאחיות למשפחה (לבקשתם,  לא נפרסם את שמם) להשקיע בקניית הבנינים, תוך מחשבה שהדירות המושכרות יביאו לנו בהמשך הכנסה גדולה.

     אחד מבני המשפחה, בן של אחד האחים, לקח על עצמו לברר היטב אודות הבנינים, אם הם באמת רווחיים, וגם נתנו לו יפוי כח לנהל את המשא ומתן מול המוכר. הוא עבד קשה עבור כולנו, והגיע למסקנה שאכן העיסקא מאד משתלמת וכדאי לקנות את הבנינים.  הוא סיכם עם המתווך את כל פרטי העסקה , והגיע עמו להבנה שאם נזכה – כלומר, אם ההצעה שלנו תגיע לידי גמר – אנחנו ניתן רבע מיליון דולר , ואת שאר הכסף נקח כהלוואה מהבנק. והיה אם הבנק מאשר את ההלוואה, הרי שהבנינים שלנו, ואם ההלוואה לא מאושרת, אנחנו מפסידים את הסכום הראשוני שנתנו – רבע מיליון דולר.

     המשא ומתן התחיל. המתווך סיפר לאחיין שלנו שיש לו הרבה הצעות, וההצעה האחרונה שקיבל היא בסכום מסוים. האחיין שמע ואמר שאם כן הוא מציע עוד חצי מליון דולר על הסכום שהציע קודם, והמתווך נתן לו להבין שאכן לפי הצעת-המחיר הזאת הבנינים בעזרת השם ימכרו לנו.  אך להפתעתו, לאחר כמה ימים התקשר אליו המתווך ואמר לו: הבנינים נמכרו, אבל לא לכם אלא למישהו אחר... כמובן, האחיין שלנו היה מאד מאוכזב, ורצה להעיר למתווך על כך, שהרי הוא סיכם עמו על סגירת העסקה. וגם אם מישהו אחר הציע הצעה גבוהה יותר, היה המתווך צריך להתקשר אליו והוא היה מוסיף על הסכום. אבל האחיין שלנו שתק ולא אמר לו כלום.  איך קיבל את הכוחות לשתוק? ובכן, האחיין הזה קיבל על עצמו לפני כמה שנים, שעל כל דבר שקורה, בין הוא רואה בזה מיד את הטובה, ובין אם הוא לא רואה – הוא מודה להשי״ת, וכמושאמרו חז״ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.  וכך, לאחר שסיים את השיחה עם המתווך,  כששמע ממנו את הבשורה שהם לא זכו בקניית המבנים, הוא טלפן לגיסו, שגם הוא השקיע הרבה זמן וכוחות בעסקה הזו, וכשגיסו הרים את הטלפון, אמר לו: ״צריך לעשות 'לחיים'!"... ״נו, זכינו?" שאל הגיס. ״לא״, השיב. ״אז למה צריך לעשות 'לחיים '?" השיב לו האחיין: ״כי לא זכינו! ומסתמא זה לטובתנו שלא נזכה, למרות שאנו לא רואים כעת למה זה טוב עבורנו. לכן גם על כך שלא זכינו יש לעשות 'לחיים', כי הכל לטובה”. 

     לאחר כמה שבועות התחיל הנגיף להכות חזק במדינות ארה״ב. הבנקים החלו להדק את החגורה ולצמצם את האפשרות לקחת הלוואות. מסתמא אם היינו זוכים, רבים הסיכויים שלא היינו יכולים ללוות את יתרת התשלום מהבנק, ואז לא רק שלא היינו זוכים בבניינים – אלא גם היינו מפסידים את הסכום הראשוני של רבע מיליון הדולר . במסיבה שעשו לאחר מכן על ה'אי הזכייה',  קם האחיין ואמר תודה להשם יתברך, ואמר שהוא ממליץ לכולם לאמץ הנהגה זו, להודות להשי״ת על כל פעולה. כי פעמים שאנו זוכים לראות מה שהקב״ה מתכנן, ופעמים שאנו לא רואים, אבל תמיד הכל מאת ה׳ וצריך להודות לו.  בסיפור הזה,  זכינו לראות החסד של ה׳ בגלוי, אבל באמת תמיד אנו צריכים להודות לו, גם אם בסוף לא זכינו לראות. במערכת 'ווי העמודים' מוסיפים, כי לאחר כמה ימים משליחת הסיפור, אמר אחד האחים שאולי לא כדאי לפרסמו, כי נודע לו שהיו כמה אנשים במצבים דומים, שכן השקיעו בקניית בניינים,  והפסידו את הסכום הראשוני משום שלא הצליחו לקבל הלוואה מהבנק, ואולי פרסום הסיפור יגרום להם עגמת נפש, על שהם לא זכו לסייעתא דשמיא כמותם להציל את ממונם.  אולם הגר"י זילברשטיין שליט"א השיב לו כי אדרבה, הסיפור הזה יחזק אותם, כי יראו שהכל מתוכנן מהשי"ת, והראיה – שאת ממונכם הקב״ה כן הציל. וא״כ, אמנם אין אנו יודעים חשבונות שמים,  אבל בכל זאת עליהם להתחזק באמונה ובבטחון בהשי״ת מכל סיפור שרואים בו שהשי״ת שומר עלינו ועל ממוננו, מתוך אהבה, ואם בכל זאת השי״ת החליט שהם צריכים לאבד את ממונם, מסתמא שהכל לטובה, ומי יודע שאולי הקב״ה הציל אותם ממות לחיים בזכות איבוד ממונם, וכמו שאמרו חז"ל (פסחים דף קיח ע״א) שהקב״ה לוקח לעשיר את פרתו ככפרה כדי להצילו. וגם על זה יש לומר בקול רם ״הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו". 

איתא בקידושין (מט) דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור,  אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו. משמע דאע"פ שלא התוודה והתחרט,  אלא, רק הרהר תשובה הוא נחשב לצדיק גמור.

    ״אם כמות כל האדם ימותון אלה... לא ה׳ שלחני״ (במדבר טז,כט). אם ה׳ לא שלחו, כי אז טענותיו של קורח ועדתו היו צודקות ומדוע ראוי להם עונש מוות? אלא מי שמתחיל במחלוקת ומביא פילוגים בישראל, אף שבא בטענות צודקות, ראוי לעונש חמור. (רבי חיים מצאנז)

     הזמן שלכם מוגבל, אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של מישהו אחר. 

     ילדים הם כמו אצבעות... כולם יוצאים מאותה יד, אבל כל אחד שונה לחלוטין - האחד גבוה וצר,  השני שמן וגוץ, השלישי בינוני, הרביעי ממש דומה לשלישי וכמעט אינו פעיל בלעדיו וכו'.

הגרושים ('קובץ גליונות' במדבר תש"פ)

     היה זה בחודש אדר שחלף זה עתה,  כאשר עולם השמחות הועב בענן המגיפה שהשתלטה על תבל ומלואה, ומשפחות רבות שתכננו את שמחת נישואי ילדיהם נאלצו להתמודד עם סגירת אולמות השמחה וההגבלות שהוטלו על קיום חתונות. בימים שעדיין ניתן היה לערוך חתונות במסגרת מצומצמת, היתה אמורה להיערך חתונה של זוג צעיר, שלפתע פתאום מצאו עצמם בלי אולם, בלי אפשרות לקיים חתונה... בצר להם, החליטו המחותנים לפנות למשפחה יקרה ממרכז הארץ המתגוררת בדירה גדולה ונאה,  רחבת מימדים ובעלת חצר מטופחת, ולבקש לערוך את החתונה בביתם.

     כשהגיעה הפניה, התקשתה המשפחה להחליט כיצד לנהוג: מחד גיסא, הלב נקרע על כאבם של החתן והכלה, בני הזוג אשר עומדים לפני היום המאושר בחייהם והנסיבות אינן מאפשרות להם לשמוח כמתוכנן, הכל משובש ושונה כל כך...  אולם מאידך גיסא, לא קל להחליט כי הבית ייפתח לעשרות אנשים זרים, אשר יעשו בחצר היפה כבשלהם, יהפכו את הסלון העדין והאצילי לאולם אירועים, ומי יודע כיצד ייראה הבית כתום המהפכה...  מה עוד, שגם שיקול בריאותי עומד כאן – הרי אין לדעת מה מצב בריאות האנשים שיבואו, ועל אף שהחתונה עתידה להתקיים על פי הנחיות הרשויות, שמא עדיין יש בכך משום נטילת סיכון?

     ההתלבטות לא היתה קלה, אולם לפתע קמה האם ואמרה: "הרי בביתנו בן,  הגרוש מזה מספר שנים, וישועתו אינה נראית באופק, לצערנו. אולי זו ההזדמנות שלנו, להקריב ולוותר על ביתנו ערב אחד כדי לשמח זוג, להיות שותפי אמת בהקמת בית בישראל, להסכים לשלם את המחירים האישיים הנדרשים כדי לארח שמחה שכזו – ובזכות זאת ישלח לנו הבורא את ישועתו?  אולי אם נשמח ונקים בית, נזכה בישועה משלנו – לשמחה ולהקמת בית?"  מהרגע שהמחשבה הזו הועלתה על הפרק, הצדדים האחרים כבר איבדו ממשקלם. המחותנים קיבלו הודעה כי המשפחה בעלת הדירה הנאה תשמח לארח את השמחה, והודעות נשלחו לקומץ המוזמנים כי החתונה תיערך בשעה טובה ומוצלחת בבית משפחה פלונית, אשר תארח את השמחה.  לצורך הסדרת קיום החתונה בבית,  ביקשה המשפחה את עזרתה של מארגנת ומעצבת אירועים, שתיאמה עם המשפחה המארחת כי היא תבוא בבוקרו של יום ותתחיל להכין את רחבת הכניסה כאולם קבלת פנים ותמונות; את החצר תהפוך לרחבת חופה נאה, וכמובן, את סלון הבית לאולם בו תיערך הסעודה.

     עם שחר הגיעה האשה והחלה במלאכתה שנמשכה לאורך כל היום, כולל גם שעות הערב בהן התקיימה החתונה. לאחר שהחתונה התקיימה בשמחה ובטוב לבב,  החלה האשה לארוז את הכלים והחפצים שהובאו לצורך קיום החתונה, ולהחזיר את הבית למתכונתו השגרתית. היא עבדה ועמלה עד שעות מאוחרות אחר חצות ליל,  ובני המשפחה המארחת התפעלו מהליכותיה וממסירותה, מעבודתה ומהתנהגותה. כשסיימה, נקשרה שיחה בין האשה לבין אם המשפחה המארחת, שהתעניינה אודות צורת עבודתה בימים כה טרופים ומבולבלים...

     לפתע הזדקפו אוזניה,  כששמעה את האשה אומרת את המילים הבאות: "תראי, בדרך כלל משלמים לי,  משלמים לי טוב. הפעם החלטתי להתנדב,  כי אני גרושה מזה מספר שנים, מייחלת להקים בית בישראל. לכן אמרתי להם שאין צורך בתשלום, אני עושה את השמחה הזו מכל הלב, כדי לשמח זוג צעיר, מתוך תקווה שבורא עולם ישמח אותי..."  היא שומעת את הסיפור שלה: הסכמה נדיבה להיות שותפה בשמחה, מתוך תקווה להקים בית! הרי זו הסיבה בעטיה גם היא נידבה את ביתה! ובנוסף, אשה זו גרושה מזה כמה שנים, בדיוק כמו הבן שלה! "ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל". את הסוף אתם מנחשים לבד, עוד לפני חג הפסח התקיימה שמחת האירוסין הנרגשת, כאשר האשה שהתנדבה לשמח זוג צעיר ולערוך את החתונה בהתנדבות – מתארסת עם בן המשפחה שאירחה בביתה את החתונה במסירות כה רבה. 

אותנטיות זה הניסיון היומיומי שלנו להרפות ממי שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות ולקבל בברכה ובשמחה את מי שאנחנו.

    אם אדם רוצה להוריש לבנותיו, ויכתוב בצוואה שגם הן ירשו אותו לא עשה ולא כלום כיון שהתנה על מה שכתוב בתורה שרק הבנים יירשו, על כן צריך להקנות להם נכסיו מחיים בקנינים המועילים על פי דין תורה,  שהרי לא שייך שיחול הקנין לאחר מותו.

     בשם הרבי רבי פנחס מקוריץ אמרו: בספרי תלמידי האריז"ל כתוב, שנשמת הגאוותן מתגלגלת אחרי מותו לדבורה המרבה לזמזם... והדבר מובן. עף הגאוותן ומזמזם בלי הרף: אני למדן, אני צדיק, אני חסיד, אני גדול.

     "בתעניות מחלקים צדקה לעניים וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים") שו"ע (יו"ד ס' רנ"ו סעיף ב')

     הפסוק בתהילים: שַפת לֹא יַדעתי - אשָמע" שפת" – אותיות "תש"פ". שנת תש"פ. ומה שומעים כל השנה הזו - "לא ידעתי". "מתי אתם מתחתנים?" "לא יודעים". "באיזה אולם?" "לא יודעים". "כמה אנשים יבואו?" "לא יודעים". "מתי יגמר הנגיף הזה?" "לא יודעים". אנחנו ב"לא ידעתי" הזה ומה עושים כשנמצאים בכזה מבוך, בצער מאד גדול שאיש לא יודע מה לעשות? אנשים במצוקה שלא יודעים מה עושים בה, ופתאום קמים אנשים מלאי אהבה ואומרים "אני עכשיו מציל מה שאני יכול להציל בכוח אהבתי".

    יש אומרים שאסור להקפיא נוזלים בשבת כיון שדומה למגבן (עושה גבינות) שאסור מדין בונה ויש אוסרים מדין נולד, אך למעשה יש להתיר כיון שבמקפיא שלנו אינו עושה מעשה בידיים. (יחו"ד א, ל(

     יש אומרים שאסור לצאת בשבת עם משקפי שמש, שאינם משמשים לראיה, אלא להגן מפני השמש,  שיש לחוש שיסירם בעת שיגיע למקום צל. והנוהגים להקל יש להם על מה שיסמוכו (ילקו"י שא(

     כל הצלחה עוצמתית וכבירה - מתחילה מצעד אחד קטן. כל יעד שיהודי רוצה להגיע אליו, כל שאיפה שהוא מבקש להגשים - הכל מתחיל מצעד אחד קטן, מהאדם נדרש רק הצעד הקטן הזה!.  

הקב"ה מקדים תפילה למכה (פורסם בגיליון 'טיב הקהילה').

     מספר בעל המעשה מ' ח'. גיסי יצא עם אחותי ובתם הקטנה לבקר את משפחתו בדרום הארץ לרגל שמחת חלאק'ה במשפחה. הם הזמינו גם את אבא שלי להצטרף אליהם לנסיעה על מנת שיתאוורר מעט בעקבות הסגר הממושך שהיינו נתונים בו בעקבות הקורונה. אבא, שבדרך כלל לא יוצא למסעות מעין אלו, לקח עמו כמה ספרים ללמוד בדרך ויצא למסע.  אני מאידך יצאתי עם רעייתי לאזור רחוב בר אילן שמואל הנביא לכמה סידורים והתארגנויות, ולקחתי עמי את אמא שלי ושני אחיי הקטנים שיתאווררו גם הם מהשהייה הממושכת בבית.

     בדרך לאחת החנויות עברנו בסמיכות לבית העלמין של סנהדריה,  שם טמונים גדולי עולם. אמא הביעה בפניי בעבר את רצונה להתפלל שם על הקברים, אז הצעתי לה את ההזדמנות עכשיו, שעיקר היציאה מהבית הייתה להתאווררות, להיכנס ולהתפלל.  אמא שמחה מאוד על ההזדמנות ושפכה את צקון לחשה בתפילות על כל אחד ואחד מבני המשפחה בדמעות ותחנונים, וכך עברה מציון לציון מתפללת ומתחננת בדמעות שליש, באופן שמעולם לא ראיתי את אמא כך משתפכת ברטט ובדמע...  

     שמחתי מאוד שאמא מתפללת בהתעוררות כזאת, וניצלתי אף אני את העת רצון בתפילות חמות, וכך גם אשתי, במשך שעתיים תמימות עמדנו בתפילות מבקשים על בני המשפחה וכל עם ישראל.  כשיצאנו משם, אמא הודתה לי מאוד ואמרה כי משום מה היתה לה התעוררות מיוחדת במינה, גם אשתי שחה לי כי היתה לה התעוררות מיוחדת, ולא הצליחה להתפלל על אף אחד כי אם על בני המשפחה שלי, ובפרט על אחותי, אבא שלי , והתינוקת...  הדבר היה מוזר, כי גם אני הרביתי עליהם בתפילה, וכך גם אמא שלי... הסקנו, שמכיוון שהם לא היו אתנו בבית החיים לכן כנראה כיוונו עליהם... אבל כעבור שעתיים נוספות כבר הבנו למה נשפכו הדמעות:

     הסתבר שגיסי עשה תאונה חזיתית עם רכב שהתפרץ מולם לכביש – בדיוק באותם רגעים שהתפללנו בציון. אחותי שברה את היד,  אבא שהיה שקוע בלימוד יצא ללא פגע, כנראה בזכות התורה שהגנה בעדו למרות השמשה שהתנפצה עליו; גיסי יצא עם כמה מכות יבשות , והתינוקת אף היא יצאה ללא פגע...  הרכב עף מההדף של המכה ונעצר בצד הדרך, כאשר משאית שהגיעה במהירות מהנתיב הנגדי הצליחה לעצור בחריקת בלמים חצי מטר לפני שמחצה את כולם למוות חלילה...

     למפרע הבנו גם כיצד סיבבה ההשגחה שנתפלל חזק על שלום המשפחה, וכל התפילות משום מה היו עליהם, כשעל פניו נראה כי זכות התפילות הצילה את חייהם...  היו שם עוד ניסים רבים, אך אמרתי בליבי שלכל הפחות את חלק הארי אעלה בקולמוס, למען ידעו כולם כי ה' הוא הא-לוקים, מלך על כל הארץ ומקדים תפילה למכה , והכל מכוון בדיוק נפלא!!! בתודה לבורא עולם. 

חומרת הפגיע ביהודי

     הגאון הרב ש"ך זצ"ל סיפר בשם הגאון מבריסק זצ"ל שהכיר רב גדול שהיה מרא דאתרא בעיירה פלונית והיה מסמיך אברכים להוראה.

     פעם אחת הגיע אליו אברך כדי לקבל היתר הוראה, הרב התחיל לבחון אותו ושאל מספר שאלות, אך הלה לא ידע להשיב, לא מיניה ולא מקצתיה (סוטה ה ע"א(.  ניסה הרב לדובב אותו ושאלו במקצועות ונושאים אחרים בתורה, אך גם שם לא מצא האברך את ידיו ורגליו ונשאר בפה פעור ללא תשובות.  בינתיים, הגיעו לביתו של הרב שני בעלי בתים עשירים שעשו עסקה ביחד אך עסקה זו לא צלחה ונוצר בניהם וויכוח כמה כל אחד צריך לשלם.  בצר להם פנו אל רב העיירה וביקשו שישפוט בניהם ויקבע את דינם על פי דיני התורה, הניחו שני העשירים סכום כסף גדול על שולחנו של הרב והסכימו בניהם שמי שיצטדק בדין יקבל את הסכום המבוקש.  רב העיירה שמע את טענות שני הצדדים,  רשם במוחו ובפנקסו את כל הפרטים הנחוצים וההכרחיים כדי שיוכל לעיין בהם בהמשך היום וליווה את שני בעלי הדין מחוץ לביתו, בו בזמן שסכום הכסף הגדול נשאר על השולחן הרב שבסלון ביתו.

     כשחזר הרב לביתו תדהמה נפלה עליו בראותו שאין הכסף נמצא על השולחן, ואף האברך הצעיר שבא לקבל היתר הוראה נעלם מן האופק, מיד החל הרב בחיפושים אחר האברך בחושבו שהוא זה שלקח את הכסף ולאחר דקות ספורות מצאו בפינת הרחוב ואמר לו: "מחול לך, מחול לך, מחול לך".  הבין האברך שהרב חשד בו על שלקח את הכסף ולא השיב מאומה, אלא קיבל את דברי הרב והלך לדרכו.

     כשחזר הרב לביתו פנתה אליו הרבנית בתקיפות ואמרה: "כבוד הרב, תמחל לי, אבל זו רשלנות שאין כדוגמתה, להניח סכום כסף כה גדול בפני אברך צעיר וללכת? אם לא שלקחתי את הכסף מבעוד מועד והחבאתי אותו היית צריך לשאת באחריות על אובדן הכסף!"  נחרד הרב לנוכח דברי אשתו הרבנית והבין שחשד לחינם באותו הרב צעיר, הרב לא פצה פיו אלא מיד הפך פניו לאחוריו והחל בחיפושים אחר אותו אברך, לאחר שמצא אותו שנית התנצל בפניו על שחשד בו לחינם והבטיח שילמדו את כל החומר הדרוש עד שיצליח לעבור את מבחן הסמיכה להוראה, ובנוסף אף ידאג לו למינוי כמורה הוראה באחד הכפרים הסמוכים . וכאשר אמר כן עשה, במשך שנתיים פינה הרב מספר שעות בכל יום מסדר יומו העמוס ולמד יחד עם האברך הצעיר עד אשר הכשירו להיות מורה הוראה חשוב, ואף מינהו כמורה הוראה כאשר הבטיח.  ובכל ערב יום הכיפורים היה הרב הולך אל אותו אברך ומבקש את סליחתו על שחשד בו לחינם,  ואעפ"כ עדיין לא נחה דעתו של הרב על שחשד ופגע ביהודי. אין דבר יותר חמור מלפגוע ביהודי, כך צריכים אנו להרגיש, ואם נזכה להרגיש כך כל המחיצות יפלו, האהבה והאחווה תתרבה ויושלם הכלי המחזיק ברכה לתורתנו הקדושה. 

אירועים היסטוריים

נולדו

נפטרו

אימרה נפלאה משמיה דהגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל : בנוהג שבעולם, האדם זוכר להודות להקב"ה רק כאשר הוא ניצול מצרה כלשהו רח"ל, אבל כשהכל הולך אצלו כשורה ואין דבר מה טורד את מנוחתו ושלוותו, הוא כביכול שוכח מלהודות להקב"ה, אבל האמת הוא, שהאדם עושה בזה "טעות גדולה", וזה יוכל לעלות לו ביוקר! שכן הקב"ה הלא רוצה שהאדם יפנה אליו, וממילא, אם האדם יפנה אל הקב"ה רק כשהוא נמצא בעת צרה, אז הקב"ה ישלח לו עוד איזה צרה חלילה, כדי שהאדם שוב יפנה אל הקב"ה, אבל אם האדם פונה אל הקב"ה כשהכל הולך לו כשורה, הוא מודה לו ומשבח אותו כשחיי היום יום שלו עטופים ומעונגים בטובה.

     דרך ניהול הפגנות: רבי משה שיינפלד זצ"ל מסר (בניב המורה – כסלו תשל"ג) את דעתו של הגרי"ז סולובייצ'יק "שהזהיר את אנשי נטורי קרתא מפני עריכת הפגנות ללא רישיון, והטיח בפניהם את האשמה, כי ברוסיה לא היו מעיזים להפגין, ואם הם מפגינים בירושלים ואינם חוששים שיאונה להם כל רע סימן שנתפסו לציונות... מי שעובר על "זכור את יום השבת לקדשו" חשוד גם לעבור על "לא תרצח"

     הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע אמר פעם, שקנאות אמיתית היא כמו 'מחט', שהיא דוקרת ויש לה ראש...  שמהצד האחד יש חלק שדוקר ובצד השני יש ראש!!! שדווקא אז הוא דבר טוב, אבל אם זה בלא ראש, הרי זה דוקר משני הצדדים, ואז זה יכול לדקור את אותו 'קנאי' בעצמו... ויצא שכרו בהפסדו... [מתוך 'נועם שיח']

     כל הצלחה עוצמתית וכבירה - מתחילה מצעד אחד קטן. כל יעד שיהודי רוצה להגיע אליו, כל שאיפה שהוא מבקש להגשים - הכל מתחיל מצעד אחד קטן, מהאדם נדרש רק הצעד הקטן הזה!.

לכבד את המעמד

כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. 

הם חיכו כל כך לעשות את השבת הראשונה בארץ ישראל ולהתראות עם קרוביהם, אך האנייה שעגנה בנמל מאוחר מדי ביום שישי - שיבשה את התוכניות. 

שלדי האדם שעלו ארצה מן התופת בתום מלחמת העולם השנייה, היו כבויים ברוחם כמעט לחלוטין. כל התלאות שעברו כופפו את רוחם עד לעפר. כאשר סוף סוף זכו לצאת בחיים אחד מעיר ושניים ממשפחה, שביב תקווה אחד הפיח בהם כוח רצון: להגיע לירושלים עיר הקודש. 

כעת, התקווה כבתה. 

נכון, לכל שבת יש מוצאי שבת, ואם חיכו עד הנה יוכלו להמתין עוד מעט. אבל ההתחלה ברגל שמאל שידרה אווירת דחייה. התחושה הייתה כביכול משמים מסמנים להם 'אינכם רצויים בפלטרין של מלך'.

אותה שבת שהה הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בחיפה. הוא אסף את הפליטים כולם וסיפר להם סיפור: "מרא דאתרא שחי בעיר קטנה ורחוקה, חיפש שידוך לבתו שהגיעה לפרקה. הצעות רבות לא היו בנמצא, אולם בחור אחד שבה את לב הרב בהתמדתו ובנועם מידותיו. אלא שחיסרון גדול העיב על בחור זה. הוריו היו אנשים פשוטים וקלי דעת, בקושי שמרו על מסורת ישראל. 

"חכך הרב בדעתו ולבסוף החליט להשיא את בתו לבחור, על אף המחותנים. 

"אבי החתן מצא את עצמו במבוכה. בתור המחותן של הרב החל לפקוד את בית הכנסת בשביל 'לכבד את המעמד'. בהמשך החל להקפיד על כשרות, שמירת השבת בביתו השתנתה, ואט אט הפך ליהודי מכובד שומר תורה ומצוות.  

"כל אחד מאלה שיושבים כאן איבד בני משפחה", נתן הרב מפוניבז' עיניים טובות בפליטים האומללים. "כולם מחותנים של הקב"ה. מכל אחד מכם הוא לקח אליו 'שידוך'. 

"להיות מחותנים של הקב"ה", המשיך הרב מפוניבז' לטוות את דבריו הערבים, "זו זכות עצומה! עכשיו אתם צריכים 'לכבד את המעמד', להתנהג בצורה המתאימה למחותן החשוב ביותר"...

אחד מאותם יהודים ששהה במקום תיאר לימים את האירוע. לא היו בפיו מילים מספיקות לבטא איך השכיל הרב מפוניבז' לזקוף את קומתם הרוחנית בכמה משפטים בודדים.

מים חיים

על אותם האנשים שנזהרים בחומרות וקפידות יותר מאיסורי תורה - אמרו מליצה מוסרית: 

איש אחד החזיק בבית המדרש חלב פרטי, ורצה לעורר תשומת לב הלומדים שהחלב היא נכס פרטי ובל ישתמשו בו, לכן כתב עליו 'פרטי'. למחרת בא לביהמ"ד והבחין שהשתמשו בה, לכן הוסיף לכתוב 'פרטי והמשתמש בזה עובר בלא תגנוב'. למחרת בא לביהמ"ד ומבחין כי למרות זאת השתמשו בה. בפעם הזאת החליט לכתוב באותיות גדולות 'נכס פרטי, והמשתמש מהחלב עובר בלאו דאורייתא של לא תגנוב, ועליו ליתן את הדין', בתקוה שמעתה יועילו הדברים והלומדים ימנעו מלהשתמש בה. אך מה השתומם ביום המחרת לראות שעדיין משתמשין בה למרות כל האזהרות.

חבר נאמן ייעץ לו להסיר כל האזהרות ולכתוב כדלהלן: 'חלב סתם'! למחרת בא לביהמ"ד ולשמחתו ראה שאף א' לא השתמש בה...

 

פרפראות

שמעתי מאדם שביקר לא מזמן באמריקה, וסיפר לי, כמסיח לפי תומו, שבליל י"ז בתמוז (היה זה במוצ"ש), הם יצאו לקנות פיצה ובתור שם עמדו עמדו קרוב למאתיים בנים ובנות יהודיים!...

האם יש בזה משהו לא בסדר? לא. האם זה יהודי? איננו יודע! אולי אני טועה, אך הבה נתאר לעצמנו את המחזה הזה: בנים ובנות יהודיים עומדים בתור מחכים לקנות פיצה בליל י"ז בתמוז...

הרי על מה בכלל אנו מתאבלים ביום י"ז בתמוז? על תחילת תהליך חורבן בית המקדש, ומה עם ליל ט' באב, היום בו נחרב בית המקדש, אם לא היה צריך לצום בלילה זה, האם גם אז היו עומדים בתור לקנות פיצה?!... נכון, זה כשר, אבל האם זה יהודי?!...

חשוב לנו מאוד לא להיות רק 'כשר', לזכור שאנו יהודים, וליהדות יש לא רק השו"ע, ליהדות יש טעם, יש רגש.

אינני קורא עיתון, אבל פעם פתחתי עיתון באמריקה, וראיתי מודעה גדולה המיועדת לציבור היהודי אודות בבית מלון, והיה כתוב שם שבמלון יופיע זמר, וייערך 'ערב בידור' וכו', ובצד היה כתוב 'חלב ישראל, מעלית שבת, גלאט כשר'... יכול להיות שזה כשר, אבל זה לא יהודי!

עלינו לבוא חשבון עם עצמנו מדי פעם. אנחנו יהודים כשרים, אבל האם אנחנו מתנהגים כיהודים? זה משהו שבא מתוך הרגש פנימי, כיצד אנחנו מתנהגים, עם מי אנחנו מדברים, מה מעניין אותנו.

יש לנו שו"ע שלם, והוא חשוב מאוד. אבל יש דבר נוסף, ביטוי של אהבה להשי"ת, וביטוי זה הוא קדושת ישראל, ע"י הצניעות, התנהגות כיהודים, ידיעה באיזו חברה להימצא, את מי אנחנו אוהבים. מה מעניין אותנו, מה אנו קוראים, מה אנו מלמדים את ילדינו. אף אחד לא מלמד את ילדיו דבר שאינו כשר ח"ו, אבל עליו לדאוג שזה יהיה גם יהודי, קדוש.

תפארת שמשון, פנחס

 

מעשה רב

שמעתי מהרב יצחק זילברשטיין שליט"א שבחול המועד בבית הכנסת הבעל קורא הקבוע לא היה, ושאל לבחור האם הוא יכול לקרוא היום, והבחור ענה לו 'עם כסף'? הגבאי התחמק ועזב אותו.

אחרי כמה שניות חשב הגבאי לעצמו איזה חוצפן ילד קטן עוד מבקש על כסף האם הכל נגמר בכסף? הוא עבר ליד הבחור ושאל אותו מה אתה מתכוון "עם כסף" - כאילו בכמה כסף.

נענה הבחור ואמר: בחול המועד כל יום קוראים קריאה אחרת, האם היום קוראים "אם כסף תלוה את עמי"? אז תפס הגבאי שהוא דן אותו לכף חובה סתם.

מדהים! צריכים לחשוב על כל אחד טוב.

גליון דברים טובים, קרח

 

נקודה למחשבה

מאמר החכם:

'אל תתרגש מאנשים הממעיטים את ערכך, הם בסך הכל מנסים להקטין אותך לגודל שלהם.

במדרש רבה (פרשה כא) דרשו חז"ל: כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם, פנחס – פירסמו לשבח, וזמרי – לגנאי, עליהם נאמר (משלי י) "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב"!

     גם בזמן הזה כשאין בית המקדש קיים, אנו צריכים לקיים את הכתוב 'שנים ליום עולה תמיד'. והכוונה היא,  שבכל עת ובכל שעה יהיו לנגד עינינו שני התמידים הבאים, א' " שויתי ה' לנגדי תמיד" ב' "וחטאתי נגדי תמיד". (הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א)

    כאשר אדם רוצה להתהדר ולהעביר אליו את הייחוס של אבותיו, כדי שזו תעמוד לו לזכות, לו ולזרעו אחריו, אין די בזאת.  צריכה להיות לו זכות בפני עצמו, ייחוס עצמי כדי להתפאר בו,  ולא לתלות רק בזכות אבותיו. (חכמי ישראל(

    "ליצר משפחת היצרי, לשלם משפחת השלמי" בדרך שאדם רוצה לילך,  מוליכין אותו, - "ליצר" אם הוא רוצה ללכת בדרכי היצר-הרע, "משפחת היצרי" אז יש לו חברים רעים. אבל "לשלם", אם רוצה להיות בשלמות, " משפחת השלמי" צריך שיהיו לו חברים טובים.

המנגן בכינור (י. מאזעס – ברוקלין; פורסם בגיליון 'על המזון').

     במסגרת פרנסתי אני מתעסק בתור 'פידל שפילער' [מנגן בכינור], כישרון שהקב"ה חנן אותי. בימים כתיקונם, סדר יומי תפוס בכמעט מאה אחוזים. מדי ערב אני משמש כאחד מחברי התזמורת בחתונה זו או אחרת, ומכך אני מפרנס את משפחתי בעזרת ה '. אבל דא עקא, לאור המצב הקשה נתבטלו כל השמחות הגדולות וכל המעמדים הגדולים, ובמקום זה חוגגים חתונות בזעיר אנפין, ואף אירועים כגון 'דינר' וכדו' עורכים רק באמצעות הטלפון. נשארתי אפוא בלי שום עבודה במשך כל התקופה שבין פורים לפסח,  כאשר בנוסף לכך מנקרת בי דאגה עמוקה 'מה יהיה הלאה', הלא בינתיים לא נראה שמערכת החתונות והאירועים יחזרו לרגיל בתקופה הקרובה, והארנק הריק התחיל ללחוץ עלי יותר ויותר.

     בימים קשים אלו, כאשר התחלתי להרגיש את הדוחק הכספי, נזכרתי בקבלה הקדושה שכבר מזמן רציתי לקבלה על עצמי – והיא התחזקות רצינית בענין ברכת המזון. הרגשתי שכעת היא שעת הכושר, אקבל עלי קבלה זאת,  והשי"ת כבר יש לו את הדרכים המיוחדות שלו איך לפרנס אותי ואת משפחתי.  וזה קרה מהר מאוד...    

     כידוע, דרשו ראשי העיר ומשרד הבריאות לסגור את כל המקומות הציבוריים, וביניהם בתי כנסיות ובתי מדרשות. מאות ואלפי 'מניני תפילה' קטנים התארגנו בין קבוצות שכנים, כשכל אחד עומד במרפסת שלו או ליד דלת ביתו.  גם אנו – כמה שכנים הגרים ביחד – התארגנו לעריכת 'מנין' מצומצם להתפלל יחד, ולהתחנן לאבינו שבשמים שיסיר משחית ומגיפה מעלינו ונוכל בקרוב ממש לחזור לחיינו הרגילים בבריאות ובשמחה.

     הסדר במנין שלנו היה, שאחרי תפילת מנחה של שבת קודש, כל אחד הולך לביתו לאכול 'סעודה שלישית', ואח"כ מתאספים בחוץ לזמר ביחד זמירות של"ס ולברך ברכת המזון ביחד על הכוס, ואח"כ מתפללים תפילת מעריב בציבור. והנה, במוצאי שבת הראשונה לאחר שהתחלתי להקפיד על ענין ברכת המזון כראוי, סיימו כבר כל שאר חברי המנין לברך ברכת המזון, ואני – מחמת מנהגי החדש לברך במתינות ובכוונה – עדיין אחזתי בתפילת 'רצה והחליצנו'... והיות שב'מנין' שלנו נמנים עשרה מתפללים בדיוק, הוכרחו כולם לחכות עד שאסיים ברכת המזון, ורק אז נוכל להתחיל תפילת מעריב. וכולם ראו איך שאני מברך מילה במילה, שליו ורגוע בלי למהר כלל.

     אחרי שסיימתי ברכת המזון התפללנו תפילת מעריב, ובסיומה ניגש אלי אחד מהשכנים, יהודי יקר, והביע התפעלותו מהאופן שבו ברכתי ברכת המזון. הלה לא הסתיר את תמיהתו, שמעולם לא הכיר אותי כאדם מסוג זה, המברך ברכת המזון במשך דקות ארוכות במתינות ובהדגשת התיבות.  כתירוץ על תמיהתו סיפרתי לו את כל השתלשלות הדברים, איך שאני עוסק בתחום נגינה בכינור בחתונות ואירועים, וכתוצאה מהמגפה המשתוללת בעולם רח"ל נקלעתי למצב כלכלי קשה. הסברתי לו שבתור זכות וסגולה לזכות לישועה מן השמים התחלתי להקפיד על מצות ברכת המזון בהידור רב, כי בה טמונים כל הברכות והשפעות הטובות.  בשמעו את דבריי אורו עיניו והוא אמר לי: "תתפלא לשמוע, אבל יתכן שיש לי רעיון מצוין בשבילך. אלך הביתה ואבדיל על הכוס,  אח"כ אשתדל לבצע את הרעיון שעלה במוחי ואתקשר אליך עם הפרטים ". נכנסתי לביתי, בעוד שבראשי מתרוצצות מחשבות שונות לכאן ולכאן, אולי ישועתי קרובה לבוא בעהשי"ת, ואולי לא יצא הענין מן הכוח אל הפועל. חיכיתי בכיליון עינים שהשכן יתקשר אלי עם ההצעה, ואכן כאשר עברה שעה קלה צלצל הטלפון שלי,  והשכן נמצא על הקו ואומר לי בשמחה ניכרת: " ברכת המזון שלך כבר פעלה את הישועה! יש לי בשבילך חדשות טובות ומשמחות!..."  והוא ממשיך: "תשמע, לפרנסתי אני עובד ב'מושב זקנים'. לאחרונה התלונן בעל הבית שלי באוזניי, שכואבת לו מאוד המציאות המרה, שמחמת המצב הנוכחי מוכרחים תושבי המעון לשבת בבדידות בחדריהם ואף אחד אינו יכול לבוא לבקר אותם, וזה מפריע לו מאוד ואינו נותן לו מנוחה. הלילה אחרי תפילת מעריב כששמעתי ממך אודות המצב הקשה בתחום שאתה עוסק, עלה לי רעיון נפלא שכבר הצעתי לבעל הבית שלי – שישכור אותך ללכת לבקר בחדרי היהודים תושבי המעון,  ובכישרונך המיוחד לנגן בכינור תוכל לשמח לבבות נשברים המצפות בכיליון עינים לפגוש פנים חדשות. בעל הבית נהנה מאוד מהרעיון,  והוא ביקש שאמסור לך בשמו שתתקשר אליו מחר בבוקר לסכם את הפרטים והמסתעף".

     הודיתי לו מאוד על פעולתו לעזור לי במצב הזה. תיכף בבוקר צלצלתי לבעל הבית,  ואמר לי שחוץ מה'מושב זקנים' שבו עובד השכן הנ"ל, נמצאים בבעלותו שני מעונות נוספים, בסך הכל שלשה מקומות הנמצאים בשלשה אזורים שונים, ורצונו לשכור אותי לשלשה ימים בשבוע, כל יום במקום אחר, שם אכנס לחדרי הפציינטים היהודים על פי רשימה מפורטת שיתן לי, ואנגן בפניהם ניגונים מתוקים ועתיקים, שירי רגש ושמחה להרנין את עצמותיהם היבשות.  שמחתי מאוד לרעיון, סיכמנו את הפרטים אודות שכר עבודתי, סכום יפה מאוד ב"ה,  וביום שלמחרת זה כבר התחלתי עם ה'סיבוב' במקום הראשון. כמובן אני מציית לכל כללי הבריאות, לשמור על ניקיון מוחלט, להתלבש עם ביגוד מגן ומסכה על פניי, וכדו'. מה אומר ומה אדבר, הזקנים נהנים מאוד מהניגונים שאני משמיע להם, זה מחיה אותם במלוא מובן המילה. כבר כמה שבועות שעבודתי החדשה נמשכת בהצלחה מרובה ברוב סייעתא דשמיא, פרנסתי חזרה לעמוד על מכונה, אני מרוויח אפילו יותר מהימים כתיקונם כשהיתה לי עבודה כמעט בכל לילה!  בעל הבית כבר רמז לי שלאור ההצלחה האדירה בדעתו להשאיר אותי בתפקידי גם אחרי שיעבור זעם ה'קורונה' בעזהשי"ת. 

אם יקרעו לאדם את החולצה שלו הוא יתרגז ויכעס... מה אם התורה שלו שנעשית קרעים קרעים? באמצע הלימוד יוצא ונכנס, יוצא ונכנס, ותורתו קרעים קרעים – האם גם על כך הוא מתרגז וכועס?...  אין לנו קנה מידה נכון להעריך באמת את ערכה של תורה. "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" [שמות רבה מ"א, ז'], חבל שאיננו מבינים מהי מסירות לתורה, מהי התמדה. בישיבת וולוז'ין למדו שמונה עשרה שעות ביממה בהתמדה נפלאה. ב'כולל' של החפץ חיים היו באים אברכים ללמוד ביגיעה ובשקידה עצומה שלשה חדשים ברציפות! והיכן אנחנו?! [נתיבי אור]

     אסור לקשור קשר המתקיים בשבת. ע"כ יש להיזהר לא לחזק ולהדק את הקשרים של הציצית, וכן לא לקשור קשר בסוף הפתיל של הציצית ואע"פ שהוא רק קשר אחד אסור [הרמ"א שי"ז סע' א]

     הדרך לעליה רוחנית, עוברת, דרך רווחה גשמית.    

     "וצויתה אותו לעיניהם" (כ"ז י"ט). הקב"ה אמר למשה רבנו ע"ה: צו את יהושע שישגיח על עיניהם,  שיהיו עיניהם משומרות, כי יסוד הקדושה בעינים. (אמרי חיים(

איחוד מחלות (גיליון 'קבלת שבת' במדבר תש"פ)

     הגיע אלינו סיפור מופלא על השגחה פרטית,  שהתרחש ממש בשנים האחרונות. הסיפור כולו אמיתי והוא סופר לנו ע"י אחד מגדולי ראשי הישיבות בירושלים (המעדיף להישאר בעילום שם), תלמיד חכם עצום לכשעצמו, שלכבוד ייחשב לנו הזמן היקר שהקדיש לנו כדי לספר את הסיפור. כאן גם המקום להודות לו על כך. והנה הסיפור:

     בארצות הברית ישנו יהודי חרדי בשם חיים רימר (שם בדוי), איש עסקים חובקי עולם. ברוך ה', פרנסתו היתה מצויה בריווח.  דא עקא, שהוא לא מוכן היה לתרום אפי' שקל אחד למוסדות להרבצת תורה – כוללים וישיבות. לארגוני רפואה, גמחי"ם וכד' תרם בשמחה, אך לבני תורה,  השוקדים על תלמודם יומם וליל – סירב בנחרצות,  והשיב ריקם את פני כל ה'משולחים' למיניהם. "שילכו לעבוד", טען, "כמו שאני עבדתי והשגתי את כספי בעמל ויושר, יכולים גם הם לנהוג כמוני. מדוע שלא יעשו זאת?".  היו שניסו להסביר לו את טעותו, לסבר את אוזנו בגודל חשיבותם של לומדי התורה – אך נחלו כישלון. הם נתקלו בחומה אטומה כברזל, שלא היתה מוכנה להישבר בפני שום טענה. הוא לא היה קמצן,  אך לתרום ללומדי התורה – סירב בכל בתוקף. עד מהרה, ידעו כל ראשי הישיבות והכוללים, המכתתים את רגליהם בנכר על מנת להשיג כסף ללומדי התורה, שאצלו אין להם מה לחפש.

     בת היתה לו, לאותו חיים רימר, כשרה וצנועה . לרוע מזלה, היא היתה חולה במחלה נדירה שאחת ההשלכות שלה היא שלבת אין אפשרות להתחתן עם כל אחד אלא רק עם אדם החולה ג"כ באותה מחלה. את טובי הרופאים הזעיק אביה לנסות למצוא לה מזור, ללא הצלחה יתירה. כשהגיעה בתו לפרקה, פנו הוריה למיטב השדכנים באמריקה ומחוצה לה בבקשה למצוא לה שידוך העונה על הדרישה הנדירה, אולם חולפים הימים, ועוברים גם שבועות וחודשים, והטלפון בבית נותר דומם.  אמנם תשורה נאה הבטיח חיים הלז לשדכן שישדך לבתו את זיווגה, אולם, טענו השדכנים שוב ושוב, ואף צדקו – מתוך עשרות אלפי הבחורים החרדיים בני גילה של בתך, הסיכוי הוא אפסי למצוא בחור החולה ג"כ במחלה נדירה זו! וכך נוקפות להן השנים, חברותיה של הבת האומללה כבר נשואות באושר וחובקות ילדים, ושידוך עבורה – אין.  בצר להם, החליט אביה לטוס לארץ הקודש ולהפיל תחינה במקום ממנו לא זזה שכינה מעולם,  בכותל המערבי. הוא הזמין כרטיס טיסה, ונסע לבדו לארץ הקודש. אשתו העדיפה להישאר בארה"ב עקב עבודתה.

     הטיסה עברה בשלום, והוא נחת בארץ.  בצאתו מהשדה תעופה עלה על המונית הראשונה שנקרתה בדרכו, לכוון "רמדה רנסנס", אחד המלונות היוקרתיים בירושלים. עם הגעתו למלון, מיד שם את חפציו בחדר שהוקצה לו ויצא מהמלון בשנית בכדי לעצור מונית לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו.  לאחר נסיעה קצרה הוא כבר היה שם, פוסע מעדנות לכיוון הכותל.  היה זה בשעות אחר הצהריים של ימות הקיץ,  ורוח ירושלמית קלילה נשבה ובידרה את שולי חליפתו. הוא נטל ספר תהלים והתיישב על אחד הכיסאות הפנויים ברחבה, מתכוון לפתוח בתפילה ותחנונים עבור בתו יקירתו, שרק למענה עזב את עסקיו המסועפים והגיע הנה. הבעיה היתה, שהוא חש לפתע כאילו ליבו בל עימו. כל הרגשות נחסמו,  הדמעות יבשו, וכאילו לא הגיע במיוחד כדי להתפלל על בתו מעוכבת השידוך אלא להסתכל על האבנים העתיקות והיונים הלבנות. לא היה לו חשק אפילו לפתוח את ספר התהלים.  הוא סוקר את האזור סביבו בייאוש, כשתחושה קרירה ומוזרה מזדחלת לליבו. במרחק כמה מטרים ממנו הוא מבחין באברך שעומד וקורא תהלים בהתרגשות רבה, כשדמעותיו מרטיבות את חליפתו. מדי פעם הוא מוציא ממחטה ומקנח את דמעותיו הזולגות, ללא הועיל. נראה שצרה קשה מתרחשת עליו.  חיים רימר מביט בו במשך דקות אחדות, אך האברך לא שם לב וממשיך להתפלל ביבבות חרישיות.  לאחר דקות ארוכות כנצח, כשמיודענו חושב לעצמו: 'מה אתי? למה אני לא מתפלל ככה? הרי הגעתי לכאן ממרחקים להתפלל על בתי בפרט. לא עת חלומות עכשיו'! – הוא חש לפתע גל של התעוררות עובר עליו, והחל עד מהרה לקרוא תהלים ברגש, כשמעיניו החלו לנשור דמעות של צער נוקב שהרטיבו את ספר התהלים. הוא קרא וקרא ללא הפסקה, ולאחר כשעה של קריאת תהלים, עצר והסתכל שוב על האברך סמוק הלחיים, שהמשיך להתפלל בבכיות.

     הוא החליט – 'עד כאן. אני ניגש אליו ושואל מה קרה'... וממחשבה למעשה. הוא פנה לאברך ושאל אותו: "סליחה שאני מפריע, אבל... פשוט אני נמצא כאן כבר למעלה משעה ורואה אותך קורא תהלים בדמעות ובבכיות... נראה שהמצב חמור... אולי אני יכול לעזור במשהו?"  האברך הביט בו בעיניים אדומות ואמר: "תזכו למצוות, אבל אני לא חושב שיש באפשרותכם לעזור, אין לכם מה לדאוג"... רק לאחר הפצרות מרובות ניאות האברך לספר לו. "תשמע, יש לי בת שבאה בקשרי שידוכין עם בחור מופלג בתורה, ירא שמים ובעל מידות, שלומד בהתמדה רבה. הבעיה היא אחת: אין לי כסף להוצאות החתונה, לנדוניה, לאולם ובעצם לכלום. וזאת מלבד החובות היום-יומיים המעיקים עלי זה שנים. אי לכך, חששי העמוק הוא שהשידוך עומד להתבטל, לצערנו הרב. אמרתי לעצמי, אבוא לכאן ואתפלל לפני הממציא יש מאין,  שישלח לי את עזרתו".

     חיים רימר שמע זאת, וליבו נכמר בקרבו. הוא נקלע לסערת רגשות. מצד אחד, האברך כל כך ריגש אותו בתפילתו, בזכותו הוא התעורר להתפלל על בתו שלו, ונראה עליו שמלבד לימוד התורה אין לו בעולמו כלום (תרתי משמע...). אך מצד שני, הוא 'לא נוהג' לתמוך בבני תורה... לאחר רגעים ארוכים של מחשבה, החליט לתת לאברך את כל הסכום לו הוא זקוק. ההחלטה לא היתה קלה, אך הוא מצא את עצמו שואל במהירות את האברך המופתע: "בכמה מסתכמות כל הוצאות החתונה?".  עכשיו היה תורו של האברך לחשוב. "מאתיים אלף שקל", השיב לאחר מחשבה ארוכה. לתדהמתו של האברך, הוציא חיים פנקס שיקים מכיס חליפתו ורשם עליו סכום של 55,000 דולר. הוא מגיש אותו לאברך שעמד בהלם.

     לאחר דקה התעשת האברך מהפתעתו העצומה והחל מברך את חיים בכל הברכות שכתובות בתורה, כשהוא מרוגש ושמח כולו. כשסיים, שאל את חיים למעשיו הוא כאן, ועל מה ראה לתרום לו כך את כל הסכום במלואו. זרם הדמעות נפרץ שוב,  וחיים התחיל לספר לו על העושר שה' בירכו, ואת סיפורה של בתו, שחולה במחלה הנדירה, ולא מוצאת את זיווגה כבר שנים ארוכות.  האברך הרגיע אותו, ובירך אותו. "מי יודע,  אולי בזכות החסד הכביר שגמלת עימנו תמצא בתך את הבחור המתאים בקרוב". חיים ענה 'אמן' נרגשת מעמקי ליבו, והם נפרדו בהחלפת מספרי טלפונים הדדית, כשהאברך מוסיף כל הזמן לברך אותו ולהודות לו על עזרתו הרבה. "אם ימצא בחור מתאים, אתקשר אליך", הבטיח.

     מהכותל המערבי, פנה האברך לבנק בו התנהלו חשבנותיו. גם לבנק הזה הוא חייב כסף... הוא ניגש לפקיד הבנק, שהיה חרדי, והגיש לו את השיק. הפקיד ראה את הסכום, וקריאת הפתעה נשמעה מפיו. " אתה??? את הסכום הזה? מנין לך כל זאת"? הוא המשיך – "הרי כל הזמן אתה מגלגל חובות, ולכל היותר מפקיד שיקים של כמה מאות שקלים", הפקיד עוד לא נרגע והוסיף בלחישה "שלפעמים גם חוזרים"... "תרגע, שמוליק", אמר לו האברך, "בא תשמע את הסיפור שמסתתר מאחורי שיק זה". הפקיד עשה אוזנו כאפרכסת, והאברך החל לספר לו את כל הסיפור בהתרגשות, על המצוקה הכספית שלו, על חיים רימר ועל בתו המחפשת שידוך.

     כשסיים, קפץ הפקיד ממקומו כנשוך נחש. " אתה לא תאמין, יש לי אח, שבנו חולה בדיוק במחלה הזו!!!. הוא בחור ישיבה שלומד כאן בירושלים.  אחי סיפר לי לפני כמה חודשים שבנו מחפש שידוך,  אך הוא לא יכול להתחתן אא"כ ימצא בת ישראל שחולה גם היא במחלה זו!"  הפקיד מיהר להתקשר לאחיו, ולברר את שם המחלה. התברר שהיא זהה, ושבתו של חיים רימר – ואחיינו, חולים באותה מחלה חשוכת מרפא. הטלפון הבא היה לחיים רימר, ששהה באותו זמן בחדרו שבמלון. הוא הגיע לבנק בתוך רבע שעה. בתוך שלושה שבועות נשברה שם צלחת, לשמחת כל הצדדים.

 אדם שאינו מחובר למה שהוא עושה כעת, והוא חי את התפקיד הנוכחי רק כדי להגיע לתפקיד הבא,  אינו עושה את מלאכתו נאמנה. הוא אינו יעיל, וכתוצאה מכך גם אינו מצליח . אדם המעוניין להתקדם, חייב ללמוד להתחבר, ליהנות מהעשייה העכשווית, למצוא משמעות אמתית לעשייה שבדרך,  למרות השאיפה לקידום. 

     אם אדם לא התרגל מנעוריו לקחת אחריות אישית, הוא עלול למצוא את עצמו מול שוקת שבורה יום לאחר חתונתו. הוא עשוי לגלות שהוא שבוי עדיין בתודעת הילדות, באופן שאינו יודע ליטול אחריות אישית על חייו.

     חינוך לאחריות הוא דבר המתחיל בילדות, אך אינו מסתיים אף פעם.

     כתוב במדרש, שמי שמשתתף בברית-מילה, מכפרים לו על כל עוונותיו,  וזה מרומז בכתוב "ויכפר על בני-ישראל". וכן מובא במס' פסחים דף קי"ד בתוס', שכל הנהנה מסעודת ברית-מילה, ניצל מדינה של גיהנם.

הכיפה האבודה (על-פי 'ירושלים בתפארתה')

אלו היו ימים קשים בירושלים שלפני קצת יותר ממאה שנה. מלחמת העולם הראשונה בעיצומה. התרומות להחזקת היישוב היהודי מצטמצמות, והתושבים סובלים רעב ומחסור. מחלות מתפשטות בעיר ומפילות חללים רבים.

התושבים מסתגרים בבתיהם, נואשים למעט לחם. מחלונות הבתים בוקעות אנחותיהם של האומללים שלקו בכולרה.

דמות כפופה חומקת בזריזות בסמטאות. ההלך מחיש את פסיעותיו. זה ר' יונה לפקוביץ', מתושבי העיר העתיקה. בידיו חבילת פתקים קטנים ונייר דבק.

הוא עובר מבית כנסת אחד למשנהו, ומצמיד ללוח המודעות פתקית זעירה. המעטים שפוקדים את בית הכנסת כמעט אינם מבחינים במודעה הקטנה, הכתובה בכתב-יד, שנבלעת בין שלל המודעות הגדולות ממנה.

אחד המתפללים שואל את ר' יונה לפשר מעשיו. "השבת אבידה!", משיב ר' יונה, "במצוות רבי זרח ברוורמן, מורי ורבי".

המתפלל מעיין היטב בכתוב וקורא לאיטו: "אבדה לי כיפה לבנה וישנה, המוצא מתבקש להשיבה לי בהקדם ויבוא על שכרו. נאום הקטן זרח ברוומן".

בפינה אחרת בירושלים, בבית הרפואה 'משגב לדך', עומד אח ליד לוח המודעות, ובוחן את מודעת הכיפה. בתימהון הוא מפטיר: "השבת אבידה על כיפה פשוטה, שאינה שווה יותר משתי פרוטות?! למה לטרוח לחפש אחריה, ועוד להבטיח שכר למוצא הישר?".

האיש מושך בכתפיו ועוזב את המקום. אחריו בא שומר בית הרפואה. גם הוא מביע פליאה: לא מצא רבי זרח במה להתעסק בימים טרופים אלה, מלבד לחזר אחרי כיפה לבנה אבודה?!

השניים חולקים זה עם זה את תמיהתם, אבל בטרם הם ממצים את השיחה ונפרדים איש לדרכו, נשמע קולו של ר' יוסף-בנימין השוחט: "אל לכם להרהר אחר מעשיו של רבי זרח, כי אדם גדול הוא. מן הסתם צפון בכיפה סוד שגורם לו לתור אחריה!".

הימים חלפו והכיפה טרם נמצאה. רבי זרח – פניו נפולות וצערו גדול. הכיפה, הוא אומר לכל מי שדורש בשלומו, הכיפה האבודה אינה נותנת לו מרגוע.

אחד ממקורביו, רבי אברהם-יוחנן בלומנטל שמו, החליט לשים קץ לסיפור. הוא ניגש אל הגב' שיינדל בלויא וקנה ממנה כיפה חדשה, שתפרה במו ידיה. "זהו, רבי!", בישר בהתרגשות, "הבאתי לכם כיפה, וכעת תסור העצבות מכם והשלווה תשוב לשרות במעונכם".

הביט רבי זרח חליפות בכיפה ובר' אברהם-יוחנן, וחיוך מריר עלה על פניו. "וכי סבור אתה שחסרות לי כיפות?!", שאל אותו בעצב. "אני זקוק לכיפה הזאת דווקא".

תקווה אחת ניצתה בליבו של ר' זרח, כששמע שהאדמו"ר מללוב, רבי דוד בידרמן, הגיב למקרא הפתק: "אין לי ספק שהכיפה תוחזר לביתו!".

הזמן חלף, אך הכיפה איננה. הדבק יבש זה כבר ואיבד את כוחו. המודעות נשרו ונשמטו מן הקירות. בני ירושלים שכחו את הכיפה. רק רבי זרח הוסיף לקונן עליה.

יום אחד בא סאלים הסייד, ערבי זקן מכפר השילוח, לביתו של רבי זרח. באמתחתו הייתה ... הכיפה האבודה. אושרו של רבי זרח לא ידע גבול. הוא הביט בה בהשתאות. "כיצד הגיעה לידך?", שאל את האורח.

האיש השפיל את מבטו. "אני רוצה להתוודות", גמגם בקול נוגה. "לפני חודשיים סיידתי את ביתך, וראיתי כי בארון הבגדים מונח נרתיק נחושת. הייתי סבור שהוא מטמון כסף, והגנבתי אותו אל כליי. אלא שאז התאכזבתי לגלות שאין בו לא שטרות ולא יהלומים, אלא כיפה ישנה.

"עבר זמן, ויום אחד הוזמנתי לסייד את ביתו של החכם הגדול (רבי דוד בידרמן). בעיצומה של המלאכה חשתי כי ידיים מטלטלות בחוזקה את הסולם שעליו עמדתי. התאמצתי לשמור על שיווי משקלי, כדי שלא ליפול ארצה, ואז גיליתי את החכם לרגליי, קורא לעברי: 'סאלים! האם הדת שלכם מתירה לגנוב?'. ליבי החסיר פעימה. מיהרתי לביתי, והנה החזרתי את הכיפה לבעליה!". ליטף רבי זרח את הכיפה היקרה והחזירה למקומה.

מה סודה של הכיפה? מדוע הייתה יקרה כל-כך בעבורו?

שלושים שנה קודם לכן נפטר בירושלים רבי לייב חפץ. בשעה ששכב חולה מסר רבי יהושע-לייב דיסקין, הרב מבריסק, את כיפתו לילד אחד, וביקשו להניחה על ראשו של החולה. הילד לא הספיק למלא את השליחות, ורבי לייב החזיר את נשמתו ליוצרה. הילד לא שב לבית הרב מבריסק, כדי שלא יהיה השליח לבשר לו על הפטירה.

סיפר הילד לרבו, רבי אברהם-אהרון פראג, על הכיפה שנותרה בידו. אמר לו רבו בהתפעלות: "זו כיפה בעלת סגולות!". אחרי ההלוויה השיב הילד את הכיפה לרב דיסקין. זה לקחה, ומסרה לרבי זרח.

מאותו יום שמר רבי זרח על הכיפה מכל משמר. כיפה שנועדה להיטיב את מצבו של חולה, אינה ככל הכיפות. לכן היעלמותה הסעירה את רוחו כל-כך. ואכן, כיפה זו שימשה לפחות במקרה אחד להצלת חייו של חולה, כאשר רבי זרח חש אליו וחבש את הכיפה על ראשו: ההטבה הייתה מיידית.

 

 אנחנו לא מגדלים את ילדינו רק כדי שיגיעו למסיבת חומש או מסיבת סידור ולאחר מכן נחיה בהקפאה עד בר-המצווה ושוב נמתין לחתונה. אנו יכולים להנות מהיום-יום, מפירורי הנחת השגרתיים,  מהחוכמע'ס היומיומיות.

       אף בן אדם לא יוכל להזיק לך כמו שאתה מסוגל להזיק לעצמך.

     הזמן לא עוצר מלכת. אדם חכם הוא זה היודע ליהנות ולנצל כל מצב וכל תקופה. הוא רואה את הייחודיות שבכל יום, את המתיקות שבכל גיל, את האתגר שבכל משימה

.        יש כאלו שחיים מחג לחג - מפסח לל"ג בעומר, משבועות לסוכות,  ומאירוע לאירוע.  אנשים כאלו, גם בחגים עצמם אינם נהנים באמת, הם מחכים בניסן לליל הסדר, וכשזה מגיע, הם כבר מחכים לשביעי של פסח.  בשביעי של פסח הם מחכים להעלות את הכלים, ובעצם לא היה רגע בחג שהם היו בו באמת. בקיץ מחכים לחופשה, ובחופשה מתגעגעים לשגרה, אז מתי הזמן שאנחנו חיים, אם כל הזמן חיינו בציפייה לעתיד?!  עלינו ללמוד להתחבר להווה - לכל סעודת שבת, לכל ארוחה משפחתית. אין זמנים מיוחדים שרק בהם אנחנו חיים, אנחנו חיים תמיד תמיד, ועלינו לנסות לנצל את המקסימום בכל שלב.

 באותו לילה (השגחה פרטית, עלון 41)

     מספר המגיד מישרים הרה"ג ר' ישראל מאיר שושן שליט"א מבני ברק: בשבת קודש פרשת אחרי קדושים, בשעה שתים עשרה בערך, דפק אצלי אברך בשם הרה"ח ר' צבי שידרוביצקי שליט"א, שגר מספר בניינים לידי ברחוב החיד"א. הוא הגיע כדי לדבר אתי על נושא מסוים, ותוך כדי שיחה אמר לי: "היום עשינו הכנסת ספר תורה" . "מאי משמע?" שאלתי. הרי בתי הכנסת סגורים עכשיו, המניינים נערכים בחצרות. מי מכניס ספרי תורה בימים אלו?  הסביר לי ר' צבי: "את הספר תורה של המניין שלנו לקחתי מישיבה. זהו ספר תורה שמשמש תמיד כספר תורה שני. הוא זה שקוראים בו את ארבע הפרשיות, את הקריאה של שבת ראש חודש וכדומה. אם לא הקורונה לא היו פותחים אותו באחת מהפרשות הסדירות - תזריע מצורע. במניין הקטן עתה הוא משמש, כמובן, כספר תורה רגיל, ואנו קוראים בו את פרשיות השבוע. בשבוע שעבר, פרשת תזריע מצורע, ביקש הבעל קורא לקרוא את המילים 'שער שחֹר', והנה המילה 'שחר' אינה מופיעה! אם כך, זהו ספר תורה פסול. מיד גללו את הספר,  הניחוהו בצד ולקחו ספר תורה ממניין בחצר אחרת.

     במוצאי שבת לקחתי את הספר תורה למגיה. הוא סרק את כולו במחשב וגילה שלוש טעויות נוספות. הוא גם תיקן אותן ודרש תשלום: שמונה מאות שקלים. חשבתי שאולי אמצא את התורם של הספר תורה או את היורשים שלו כדי לבקש מהם את הכסף, אבל אז התבוננתי ברקמה שעל מעיל הספר תורה וגיליתי את השם 'אברהם זושא סטאר'. התברר לי שהוא נפטר ערירי ואין לו יורשים. עכשיו,  בשבת, קראו בתורה לראשונה אחרי התיקון" . "מה אתה אומר?" השתוממתי, "לבן שלי קוראים אברהם זושא על שמו".  ר' צבי התבונן בי כאינו מבין, מה לך ולו? ואני הסברתי: "ר' אברהם זושא סטאר ז"ל עבר את אימי השואה, הוא התגלגל במחנות, וכאשר ניצל גילה שאיבד במלחמה את כל משפחתו.  הוא עלה לארץ אוד מוצל מאש, וכאן התחתן פעם שניה עם מרת לאה ע"ה. הוא גר ברחוב יחזקאל, מול בית הכנסת של הרב הגאון ר' יעקב לנדא זצ"ל, והרבה לתרום לו. הוא נפטר בכ"ד אדר שנת תשנ"ג, ואשתו, מרת לאה, ביקשה מגיסתי שגרה בסמוך אליה לקרוא לבן על שם בעלה. היא אמרה לה שהיא לא יכולה לתת את השם מאחר ובעלה - אחי שיחי' קרוי גם אברהם, אבל היא תנסה לבקש מיהודי טוב לתת את השם.  אחי ר' אברהם ישעי' התקשר אלי וסיפר לי על שכנו המנוח ועל בקשתה של האלמנה. 'יש לך כבר שני ילדים, ויהיו לך עוד בע"ה. מה דעתך לקרוא לבן שיוולד לך בשם 'אברהם זושא'?  זה חסד עצום, והיא גם רוצה להכיר טובה על כך .

     הלכתי לאחד מגדולי הדור זצוק"ל ושאלתיו אם להיענות להצעה. הרב שאל אם ר' אברהם זושא היה יהודי ירא שמים,  ועניתי שכן. נענה הרב ואמר: 'למה לא? גם חסד עם הנפטר,  גם לשמח את האלמנה, ואם היא תכיר לך טובה זה גם כן דבר טוב עבורך . הודעתי לאלמנה שאני מקבל על עצמי לתת לבני שם אחר בעלה ז"ל. זמן לא רב אחר כך נולדה לי בת. הבא בתור היה בן. אבי ז"ל נפטר זמן מה קודם לכן, ואני נקרעתי בין הרצון לתת שם אחר אבי ז"ל לבין ההבטחה שהבטחתי. הלכתי לאחד מגדולי הדור שליט"א, והוא ענה: 'קודם כל לקיים את ההבטחה.  בעזרת ה' יהיה יהיה לך עוד בן ותקרא לו על שם אביך'. וכך היה. קראתי לבני 'אברהם זושא', ולבן שנולד אחריו קראתי 'משה יקותיאל' כשם אבי זכרונו לברכה.  וראה זה פלא. בשבוע שעבר, במוצאי שבת תזריע מצורע,  סגרנו שידוך. בני אברהם זושא התארס! אתה מבין מה קורה כאן? שני הזכרונות היחידים שנשארו אחר הרב אברהם זושא סטאר זכרונו לברכה, הספר תורה שתרם ובני שנקרא על שמו,  נושעו באותו לילה. ספר התורה בא על תיקונו לאחר שלושים שנה!!!, ובני מצא את זיווגו".

 בחיי היום יום אנו נתקלים בצמתי החלטה בהם אנו נדרשים לקבל החלטה, אם זה בחינוך ילדים, בזוגיות, בזיווג,  בפרנסה, בקהילה ועוד... אחד הדברים הקשים שיש לכל אדם הוא 'לבחור נכון' . לכשנפנים את אמרת חז"ל מפרשתנו - ' (פרשת בלק) בדרך שרוצה אדם לילך מוליכין אותו ', כך נדע שהבחירה לטוב או להיפך תלויה באדם עצמו!

     "ה' א-לוקיו עמו ותרועת מלך בו" (כג, כא(  ה' מורה על מידת הרחמים, וא-לוקים מידת דין, אם האדם מבין שגם רחמים וגם דין בכל מצב הוא עם הקב"ה, ה' א-לוקיו עמו' אז 'ותרועת מלך בו', הקב"ה שמח אתו ושר איתו. כי זוהי התכלית לדעת שהכל מאיתו יתברך שמו.

     "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי" (כ"ב ב'). בלק הבין בבני ישראל שיכולים לפעול בדיבור כל מה שרוצים, כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ב) צדיק גוזר והקב"ה מקיים, וזהו: "וירא" לשון הבנה (וירא וירץ) שהבין "את כל אשר עשה ישראל" הוא "לאמרי" כלומר בשביל אמרי פיו והוא הדיבור . )נועם אלימלך(

     "ועשית עמדי חסד ואמת" (בראשית מז, כט(  רבי חיים סופר, מגדולי צדיקי הונגריה בדורות הקודמים,  עלתה בו תשוקה עצומה, לקיים חסד של אמת!  נו, כיצד מקיימים 'חסד של אמת'? כמובן, חסד עם מתים,  קבורה, טהרה וכל היוצא בזה...  אבל, מה לעשות, הרי לא לכל אחד זה מתאים, לא כל אחד מסוגל נפשית להתעסק עם נפטרים...  מצד שני, הוא כל כך רוצה לגמול חסד של אמת!  פתאום נצנצה בו ההבנה, שלגמול חסד עם מתים, אינו דווקא כלפי מתים שוכני עפר... ישנם כל כך הרבה אנשים שמסתובבים בינינו, אבל משהו בתוכם מת,  כבוי... עם המתים הללו יגמול חסד!!  וכך עשה, הוא חיפש דווקא את האנשים הכבויים, דיבר איתם, החיה אותם, נכנס עימם למקומות החשוכים, נתן גב, תמך, עודד, האיר פנים, זרק מילה טובה...  ובזה, קיים רבי חיים סופר, את המצווה של 'חסד של אמת '... )נקודות של אור - ספינקא(

'והתהלכתי בתוככם' (כו,יב) [מתוך 'טיב הקהילה']

     אדם שזוכה להרגיש את 'והתהלכתי בתוככם' כאן בעוה"ז,  חייו הם גן-עדן עלי אדמות, כי אם הקב"ה נמצא עמו, מה הוא צריך יותר מזה... הלא כבר יש לו הכל. אחד הדרכים להגיע להרגשה זו, היא ע"י ההודאה על העבר. כי המודה - מכיר הוא בהשגחת ה' ומתחבר במחשבתו למקור הברכות והישועות, ובזה מתקיימת בו ברכת 'והתהלכתי בתוככם' - כאן בעוה"ז.

     המעשים דלהלן נותנים לנו הצצה לחיים כאלה.  מספר עד ראיה: בדרכי מאוחר בלילה מירושלים לבית שמש, לקח אותי חבר טרמפ עד היציאה מהעיר, משם היה בדעתי להמשיך בנסיעה באוטובוס לבית שמש. בתחנה עמדה קבוצה של שלושה אברכים מבית שמש והם אמרו לי שאין אוטובוס בזמן הקרוב. לשאלתי מה הם יעשו, השיבו,  כי אמרו עכשיו 'מזמור לתודה' ועל כן סמוכים ובטוחים הם שהקב"ה יזמן עבורם טרמפ עד הבית...  הרמתי גבה ושאלתי: "מנין הביטחון הזה?!". הם השיבו ברוגע, כי כך דרכם, לומר 'מזמור לתודה' כשהם מצפים לישועה, ואח"כ שוב כאשר הם זוכים לישועה, ופעם שלישית בסוף, כאשר הם יורדים מהטרמפ. ולא היתה פעם שלא זכו לישועה...

     עמדתי והסתכלתי מהצד. זה היה נראה מעט מוזר, אבל חיכיתי לראות מה יעלה בגורלם... לא חלפו חמש דקות,  ומונית שירות ריקה עצרה והציעה לנו לעלות במחיר מוזל מאוד. שמחתי על ההצעה, והודעתי לקבוצה שיש כאן נסיעה מוזלת, אך להפתעתי הם סרבו ואמרו כי הם מחכים שתגיע ישועה מושלמת, ללא כל הוצאות ממון!... סקרנותי רק התגברה...  כעבור עוד כמה דקות עצר רכב גדול ונוח, ושאל אם מישהו צריך לבית שמש - בדיוק לאזור שבו אני והאברכים מתגוררים!. עלינו כולנו לטרמפ, והוא פתח בנסיעה.  האברכים כבר מילמלו 'מזמור לתודה' פעם נוספת, אך אני,  שיצר הסקרנות בער בי להבין את העניין לעומקו, שאלתי את הנהג מהיכן הגיע. הנהג השיב כי הגיע מאירוע באולמי זוועהיל . תמהתי ושאלתי אותו: "מדוע לא נסעת דרך כביש תשע , שמהיר הרבה יותר?".  הנהג חייך ואמר: "באמת הייתי בדרכי לכביש תשע, אך לפתע נכנסה בי מחשבה שאולי בשעה מאוחרת כזו ישנם אנשים בכניסה לעיר שממתינים לטרמפ. והרי בשבילי זה תוספת של כמה דקות בלבד", אמר, "והנה, אתם אכן חיכיתם לטרמפ...".  לשאלתי לפני כמה דקות יצא מזוועהיל - נמצאו דבריו מכוונים בדיוק לאותו רגע שהאברכים פצחו ב'מזמור לתודה' הראשון...  אילולי שראיתי את הנעשה, הייתי מתקשה להאמין, אך כעת משנוכחתי לראות את כוחה של הודאה, גמרתי בליבי לפרסם זאת ברבים, למען ישמעו וייהנו הרבים מהעיצה הנפלאה הזאת!!". 

 

בית טוב אינו מקום של פאר והדר המנקר לבאים אליו את העיניים, אלא להפך זהו בית שאנשיו אינם מסתכלים מה הולך אצל השני, וכל אחד מסתכל בצלחת שלו בלבד ושמח ומאושר בביתו שלו.

     החיפוש אחר משמעות הוא חותם האיכות של האנושות. לבני אדם יש צורך תמידי "לדעת". זו אחת ההוכחות לכך שבני האדם מכילים נשמה רוחנית.  קופים לא מחפשים אחר תשובות לשאלות פילוסופיות ומדעיות. לכן, המדע – שניתן להגדירו בתור "החיפוש האנושי אחר הסיבות" –  הוא בעצם חיפוש רוחני, ולא גשמי.

     החסידות רומזת כי האדם מורכב ממוח (שכל), לב ( רגש) וכבד (הגוף). כאשר המוח הוא השולט והמוביל, הרי שהאדם הוא בבחינת מלך השולט על גופו (מלך = ראשי תיבות לפי הסדר מוח, לב , כבד). ואילו כאשר הכבד (הגוף הגשמי) מוביל את האדם, האדם הופך לכְּלּום (ראשי תיבות לפי הסדר הזה), לעוד בעל חיים.

     הקב“ה מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע כדרכו של עולם ולא תמיד אנו מבינים שה‘ מבקש שנעצור ונתבונן בתמרור שלפנינו, ומאידך כשנביט ונתבונן לפתע יתברר לנו שאפשר להביט על הסובב אותנו בזווית שונה וחדה והדבר יגרום לנו לנחת והרגשה טובה ומבורכת. 

ושבתה הארץ שבת לה' (כה, ב)

     סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: בשנת השמיטה האחרונה (תשע"ה) נתקלנו בסיפור שהתרחש לשומר-שמיטה, והפעם ממושב דלתון בגליל העליון. הסיפור האנושי, מחמם-הלב, שהתרחש בבית משפחת לגטיבי, אינו מתמקד רק בהתרגשות המשפחתית עם שובו לביתו של הבן - 'הפצוע הקשה ביותר באינתיפאדה', אלא גם למסירות נפש שקדמה לזה...  בעוד שב'קרן השביעית' מגדירים את מה שקרה כ'פירות שביעית'... דהיינו שהנס הגלוי שאירע למשפחה הנכבדה,  ממייסדות המושב, התרחש בזכות שמירת השמיטה, הרי שהחקלאי הוותיק עצמו מבקש להצטנע - ''אינני ראוי שיעשו לי ניסים כל-כך גדולים'', הוא אומר, ''רפואתו של בני הגיעה בגלל התפילות המרובות שנישאו עליו בכל רחבי תבל''.

     הכל החל בהחלטה על שמירת השמיטה של האב, משה,  בנו של רב-המושב זצ"ל, תוך שהוא מחליט להפקיר את פירותיו לחלוטין ולא להעבירם אפילו לאוצר בית דין, מה שהביא בעונת הקיץ המוני יהודים למטעיו, שיצאו משם כשהם עמוסים בסלי שזיפים ואגסים, נקטרינות ואפרסקים.  ואם לא די בכך, הרי שאוטובוסים מלאים בילדי ת"תים הגיעו אף הם למטעים, כדי לראות מקרוב כיצד שומרים שמיטה.

     עם תחילת השנה השמינית, כשביקש להתחיל בעבודת הקרקע, נתקלו הוא ומשפחתו בטרגדיה נוראה, כשבנו, יגל,  נפגע אנוש מירי של צלף בחברון, בעת שהיה מוצב בשמירה במערת המכפלה בפרשת 'חיי שרה'. כבר בשלבים הראשונים הביעו הרופאים את דעתם ואמרו שאין כל סיכוי שהוא יצא בשלום מהפגיעה. לנוכח היאוש הניבט מעיניהם של אנשי הצוות הרפואי,  ביקש החקלאי מראשי 'קרן השביעית' להיכנס אל גדולי הדור, ובראשם מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שיעתירו בתפילה על בנו. התשובה-ברכה לא איחרה לבוא: "ראויה היא השמיטה שתגן בעד יגל ". ואכן, לפליאת כל הרופאים, הנס הגדול אכן אירע, והבן שוחרר לביתו, ובעוד כל החברים והשכנים פורצים במחולות, הצביע הבן על... מטעי השזיפים שבפאתי המושב: ''הרי הכל בזכות השזיפים והכרמים של אבא הנמצאים שם, על המורדות המערביים הסמוכים למושב,  והופקרו לחלוטין בשנת השמיטה'', אומר הבן, ומוסיף בהתרגשות עזה: "אבא לא הפקיר הפעם את המצוה,  ובזכות זה השי"ת לא הפקיר אותי...''.

"את החיים ניתן להבין רק במבט לאחור, אך יש לחיות אותם עם הפנים קדימה".

    זאת התורה... אדם (יט, יד) להיות בן אדם – זוהי כל התורה כולה, וכן נאמר לעולם יהא אדם ירא שמים, קודם כל אדם – בן אדם ואחר כך ירא שמים.

     חוקים הם דינים שנועדו ללמדנו על שלמותו של הטבע. לטבע יש חוקים, תחומים וגבולות משלו, והפרתם היא ביזוי מלאכתו של בורא עולם ואיום על הטבע עצמו. לכן אין לערבב אריגים שמקורם בחי (צמר) עם אלה שמקורם בצומח (פשתן), ואין לערבב חיים של בהמה (חלב) עם מותה (בשר). אשר לפרה האדומה, רש"ר הירש מסביר שהטקס מטהר את האדם מן הדיכאון שגורמת לו היחשפותו למוות, לעובדַת הסוֹפיות האנושית. (רש"ר הירש. )

     כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם: כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר (קהלת ג, יט-כ)

המדריך (ישראל לביא)

     אני גר בצפת, ואם יצא לכם לבוא אליה בתור תיירים, ייתכן שפגשתם אותי מדריך קבוצות ומרצה קטעי היסטוריה מאלפים הטמונים בין אבני צפת העתיקות, אפופות המסתורין.

     הרחבתי לא מזמן את ביתי בתוספת בנייה, אך העירייה לא ראתה זאת בעין יפה ושלחה אזהרה חמורה שאני מתחייב בקנס גבוה , מלבד צו הריסה שהוטל על כל החלק שבניתי. בצר לי פניתי לעורך דין והתייעצתי עמו כיצד לצאת מהסבך . הלה אמר שהוא יוכל לעזור לי, וסיועו יעלה כמובן טבין ותקילין, כמקובל אצל עורכי דינים. הוא רשם משהו בניירות שלו, ואני קיוויתי שתהיה בכך תועלת.  כעבור כמה ימים פגשתי עסקן,  חבר עירייה, וסיפרתי לו על בעייתי. " בשביל זה לקחת עורך דין?" התפלא החבר. "אני אסדר לך את זה בלי שום בעיה. תראה שיורידו לך גם את הקנס וגם את צו ההריסה". פניתי לעורך הדין ואמרתי שאני מבטל את הפניה מכל וכל. הסברתי לו שאני יכול להסתדר בלעדיו, וביקשתי להיפרד לחיים ולשלום. אלא שהעו"ד לא רצה לוותר על התיק. הוא לא הסכים לרדת מהעניין והתקדם איתו הלאה.  בלחץ מצידו הוא הוביל אותי לבית משפט, ואכן, כצפוי, הקנס בוטל וצו ההריסה הוסר.

     כאשר בא העו"ד לדרוש את שכרו, אמרתי לו: אתה זה שרצית ללכת לבית משפט. הודעתי לך מפורשות שאני מבטל את התביעה ויש לי אפשרות לסדר את העניין על ידי חבר עירייה, אך לא הסכמת לבטלה. איני חייב לשלם לך. העו"ד עמד על שלו ואני על שלי. הצעתי לו בצורה יפה לבוא עימי לדין תורה,  ומה שיאמרו הרבנים יהיה קודש, אך הוא לא הסכים בשום אופן. "אם אינך משלם לי, אני תובע אותך למשפט ", איים העו"ד וגם קיים. זומנתי למשפט.  חשבתי לעצמי: מה זה היה לי?  קודם האיום על הבנייה, ועכשיו דורשים ממני אלפי שקלים. עליי לחזור בתשובה. פשפשתי במעשיי, וביתר קלות מצאתי את הטעון שיפור – כבוד בית המדרש. מהיום איני מדבר בתוך בית המדרש!

     זאת לא הייתה החלטה קלה.  בהדרכתי לקבוצות תיירים אני נוהג להיכנס אל המבנים העתיקים ולשוחח על ההיסטוריה המרתקת, לספר על כל אבן והמקופל בתוכה. כאן בית הכנסת של האר"י, וכאן התפלל הבית יוסף, פה רבי שלמה אלקבץ, וכאן בית הכנסת של עדת החסידים. נהגתי להצביע על פינות ועל אריחים ולדבר אודותיהם. מעתה – הס! אני מדבר עם התיירים בחוץ, ובפנים רק מצביע על מה שדיברנו קודם.

     אחרי תקופה קצרה מאז התחלתי בהנהגתי המתוקנת, זומנתי למשפט. העו"ד היה בטוח בעצמו.  הוא ארגן תביעה מושלמת, והמשפט נטה לטובתו, כמובן. הוטל עליי לשלם לעו"ד את משכורתו על התיק מול העירייה בתוספת הוצאות המשפט. אלא שאז עמד השופט והקריא את הסכום שעליי לשלם... "מה?!" – נדהם העו"ד, "כזה סכום פעוט? בשביל הגרושים האלה לא הייתי פונה לבית משפט". " זה הסכום שרשום בתביעה",  ענה השופט. התברר שהעו"ד שכח להוסיף 0 אחד, וכך חוייבתי רק בעשירית מהסכום.

     הייתה זו הארת פנים, אבל הוספתי לחשוב למה נגזר עליי לשלם עשירית. הוי אומר שעליי לתקן משהו נוסף בקשר לשתיקה בשעת התפילה, ואכן נזכרתי כי אני נוהג ללמוד או לומר תהלים בין גברא לגברא בקריאת התורה או אחרי שמו"ע, לפני שהחזן מתחיל, ואז אני מפסיד לא פעם "ברכו", קדיש וכדומה. מעתה אין דבר כזה, זמן תפילה לחוד וזמן לימוד לחוד, אמצא דרך לנצל את הזמן באופן שלא אפסיד את ברכתו של העולה לתורה.  כל זה היה ביום שני. ביום שלישי קיבלתי סכום כסף שהייתי אמור לקבל מזמן, אך כבר התייאשתי ממנו.  הסכום הזה היה פי עשרה מהסכום שהתחייבתי לשלם לעו"ד.  ברור שמטבעות אלו אינם ולא כלום לעומת השכר הגדול,  שאין לשער ואין לתאר, למי ששומר פיו ולשונו מלדבר בשעת התפילה. 

מים חיים

הרה"ק בעל ויחי יוסף מפאפא זצ"ל אמר בדרך צחות: הנה המתנגדים היה להם שתי טענות נגד החסידים, א. היתכן שקוראים קריאת שמע בלי תפילין על ראשם, ב. היתכן שהולכים במקוה ביום שב"ק.

אכן מצינו בגמ' ברכות (כב:) שכשאחד עומד במקוה והגיע סוף זמן קר"ש, מניח ידיו על לבו ויקרא שם, משמע מזה שאפשר לקרוא קר"ש בלי תפילין, ואם תמצא לומר שהיה בשב"ק, שאין מניחין תפילין, הלוא מוכח שאפשר לטבול שבת במקוה...

 

פרפראות

אצל המשכן נאמר 'והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם' (שמות כה, כו), ועל כך אמרו חז"ל 'כרובים' היינו דמות פרצוף של תינוק. ואילו אצל אדם הראשון כתיב 'ויגרש ה' את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים' (בראשית ג, כד) ופירש"י 'מלאכי חבלה'.

וביאר הגאון רבי משה מרדכי עפשטיין זצ"ל שבני הנוער יכולים לגדול ולהיות מלאכים קדושים, או לאידך מלאכי חבלה רח"ל. תלוי היכן הם שוהים, אם מחנכים אותם כראוי להיות על ארון הברית בקדש הקדשים, אזי יהיו למלאכים קדושים, ואם הם בחוצות יהיו למלאכי חבלה רח"ל.

מעינה של תורה, בראשית

מעשה רב

פעם הגיע הגאון רבי רפאל סולובייצ'יק זצ"ל לישיבת חברון וביקש מהבחורים אם יכולים לבוא ולהשלים מנין אצל אביו מרן הגרי"ז זצ"ל. אמרו לו הבחורים שהם מסכימים לבוא אבל יש להם תנאי, שאביו הרב יאמר להם אח"כ איזה 'ווארט', הסכים ר' רפאל.

לאחר התפלה נשארו הבחורים על עמדם והסתכלו על הגרי"ז והמתינו שיאמר משהו, הרב שאל את בנו ר' רפאל מה קרה? א"ל ר' רפאל שהוא הבטיח להם שהאבא יאמר להם 'ווארט'.

אמר להם הגרי"ז: א"כ אני 'בעל חוב' שלכם, והרי יש לכם לאו של 'לא תהיה לו כנשה...' והפטיר: נו, קיבלתם 'ווארט'.

והאר עינינו, עמ' תלח

 

נקודה למחשבה

אחד מראשי ישיבת סאטמאר התפאר בתלמידי ישיבתו בפני הרבי בעל ברך משה זצ"ל, באמרו לו כי תלמידי הישיבה מתפללים שחרית בישיבה כל יום למשך שתי שעות...

נענה לעומתו הרבי: האסטו זיך ארומגעדרייט כאטש איינמאל אינמיטן דאווענען צו זען וואס זיי טוען אין די צוויי שעה?... (האם הסתובבת פעם באמצע התפלה לראות מה הם עושים במשך שתי שעות הללו...)

 

 בברכת המזון אומרים 'מכל טוב לעולם אל יחסרנו'. פירוש 'מכל טוב' 'לעולם', היינו לעולם הבא 'אל יחסרנו', אל תוריד לנו מהשכר לעתיד, על חשבון הטובות שאתה מעניק לנו בעולם הזה  . (רבי פנחס, בעל 'ההפלאה' מפרנקפורט)

     האותיות המרכיבות את המלה "סלע" הן, סמ"ך, למ"ד, עי"ן,  האותיות האמצעיות שלהן מצטרפות יחד לתיבת "מים". זהו שאמר הכתוב: והוצאת להם 'מים' מן 'הסלע' (רבי נח מינדס)

    הגאון מוילנא זצ"ל אומר, כי גם ביחס לחכמה, שומה על האדם להכיר ולדעת, כי אף אם זכה להגיע לאיזושהי דרגה בידיעת התורה, לאחר שעמל, יגע ושקד עליה יומם ולילה, מכל מקום "כִי ה' יִּתֵן חָכְמָה מִפִיו דַעַת ותְבּונָה " )משלי ב, ו), ורק משום שהקב"ה נתן לו סיעתא דשמיא מיוחדת זכה להגיע להיכן שהגיע!

     לדעת בעל יראים (סימן צ"ב), אכילת ג' סעודות בשבת היא מצווה גמורה מן התורה (וכן דעת הלבוש סימן רצ"א סעיף א'), אולם האחרונים הכריעו כשיטת מהרי"ל (שו"ת, סימן צ"ד, אות ב'), כי דרשת חכמים אסמכתא היא וחיוב זה הוא מדרבנן (עיין אליה רבה ופרי מגדים שם, וכ"כ המשנה ברורה, שם, ס"ק א'). ערוך השולחן (שם) כותב, כי אם אינו חיוב מן התורה ממש, וודאי מתקנת משה רבנו עליו השלום הוא.

החסד שהציל (פניני עין חמד, גיליון 793)

     להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'ברכת דוד' ויש בו כדי ללמדנו כי כאשר האדם עושה חסד עם הזולת, למעשה הוא עושה חסד עם עצמו. וכל מה שאדם עושה - לעצמו הוא עושה.

     הסיפור הוא על משפחה מרובת ילדים מהעיר רחובות , שהקושי הכלכלי נתן בהם את אותותיו, וההורים לא יכלו לממן את עלות גן הילדים של בנם אליהו. האם, בצר לה פנתה לרב שחר שעאר שליט"א המשמש כמנהל רשת הגנים של חב"ד ברחובות, וביקשה לרשום את בנה לגן הסמוך לביתה.  היא התחננה בפניו, שיעשה עימה חסד כי אינה יכולה לשלם כלל עבור הגן אפילו סכום חלקי בשל מצבם הכלכלי.  המנהל, שהתרשם מדברי האם ולאחר שראה את הבן והתרשם ממנו, הסכים להכניס את הילד לגן חב"ד ללא תשלום, כשהנהלת המוסדות מממנת את לימודיו.

     לאחר שלוש שנים בגן הגיע הזמן להירשם לכיתה א' בתלמוד-תורה. האם רצתה שהוא ימשיך ללמוד במוסד חב"ד.  לפיכך, היא ביקשה מהרב שחר שעאר, שידבר עבורה עם מנהל הת"ת, שיסכים אף הוא לרשום את בנה חינם אין כסף, כיוון שהמצב הכלכלי רק הוסיף והחמיר...  הרב שחר שעאר התקשר למנהל הת"ת והבטיח לו, שרק נחת הוא יראה מהתלמיד הצעיר. מנהל הת"ת התרשם עמוקות מדבריו והסכים לקבל את הבן.  וכך במשך כל שמונה שנות הלימוד של הילד לא גבתה ההנהלה כל סכום שהוא מהמשפחה הנזקקת. הבן לא הכזיב, עשה חיל בלימודיו והצטיין בהתנהגות למופת, היו לו מידות טובות ונעלות, והוא התאמץ ככל יכולתו לעשות נחת רוח רבה להוריו ולמלמדים, ואף היה אהוב על חבריו.

     לאחר שמונה שנים בת"ת הגיעה העת להירשם לשיעור א' בישיבה קטנה, והבן הביע את תשוקתו ללמוד בישיבת חב"ד ב'אור יהודה'.  האם המסורה פנתה שוב למנהל רשת הגנים, הרב שחר שעאר שליט"א, שסייע לה בזמנו להשיג לימודים חינם בת"ת, בבקשה להפעיל את השפעתו גם על הנהלת הישיבה החב"דית כדי שיסכימו לרשום את בנה ללא עלות כלל למשך השנים הבאות...  המנהל לא היסס ושוחח עם ראש הישיבה, שיתן את הסכמתו ויעשה חסד כשם שהמוסדות ברחובות במשך אחת-עשרה שנים נטלו על עצמם את העול הכספי עבור חינוך אותו תלמיד מצטיין.  ראש הישיבה, לאחר ראיון אישי ומבחן, הודיע לאם, כי הוא בהחלט מוכן להמשיך את 'שרשרת החסד' ולקבל אותו חינם ללימודים בישיבה. בזכות לימודיו של אליהו המשפחה כולה עברה מהפך רוחני, התחזקו בתורה ובמצוות, בצניעות וכו '. באחת הפעמים אמרה האם לרב שחר שעאר, שברגע שתוכל היא תשלם את כל החוב הגדול שלה למוסדות החינוך ברחובות ובאור יהודה.

     שנת ה'תשע"ב, בבוקר יום א' של חול המועד פסח. הרב שמעון שעאר שליט"א )אביו של מנהל רשת הגנים(, משליחי הרבי מליובאוויטש ברחובות הלך לטבול במקווה.  ככל הנראה באותו הזמן הייתה תקלה, והמים בבור הטבילה היו חמים מאוד, והרב שמעון, שהוא אדם מבוגר,  התעלף, איבד את הכרתו וגופו צנח לקרקעית המקווה.  בהשגחה פרטית, התלוו אליו התלמיד אליהו עם אחיו ומטעמי צניעות המתינו לרב מחוץ למקווה, בחדר סמוך.  לאחר כמה דקות כששמו לב שהרב משתהה יתר על המידה,  קראו לו, וכשלא קיבלו תשובה, החליטו להיכנס למקווה - ולחֶרדתם הם גילו אותו מוטל בקרקעית הבור.  אליהו קפץ למים והוציא את הרב שמעון במאמץ גדול,  כשהוא מחוסר הכרה בעוד אחיו מזעיק עזרה. צוות טיפול נמרץ הצליח בדרך נס לבצע החייאה ולהציל את חייו של הרב שמעון שעאר.

     ביום שביעי של פסח, בעת עריכת 'סעודת משיח', שהפכה גם לסעודת הודיה על נס הצלתו של הרב שמעון שעאר, כבר רקדו יחד המציל והניצל ריקוד חסידי סוער, כשבנו של הרב שמעון, הרב שחר, צופה בהם ובוכה משמחה והתרגשות גדולה.... הוא קרא לבחור אליהו לצד וגילה לו, שבמשך כל שנותיו בגן,  בחיידר ובישיבה, אימו לא שילמה פרוטה אחת לשכר לימוד,  עקב המצב הכלכלי. " אימא שלך הבטיחה לי, שברגע שתוכל היא תחזיר כל שקל מהחוב הענק. תמסור לאימך, שהיא כבר שילמה את החוב עד הגרוש האחרון!!!".

     המסקנה המתבקשת היא, שכל פעולה טובה שאדם עושה יכולה להניב תוצאות גם לאחר שנים. לא אחת אנו רואים בעינינו ניסים גלויים ונסתרים, שאינם כלל בדרך הטבע והקב"ה מראה בכך את ידו המכֶּונֶת ומשלם בכך לאדם כפי פועלו הטוב והחסד שעשה עם הזולת, לפני שנים.

אמר החפץ חיים שהקב"ה מסייע בידי האדם לגלות גילויים חדשים כדי שישמשו המחשות לנושאי אמונה וכפי הצורך כך מתחדשים גילויי המדע, כשאדם האמין שכל מעשיו בספר נכתבים לא היה צריך המחשה, כשנחלשה האמונה הגיע הרשם קול ולאחר מכן המחשב. אדם המאמין שמדברים כאן ושומעים הרחק – שם לא צריך המחשה לאחרים יש את הרדיו וכן שאר ההמצאות הממחישים ראיה מרחוק וראית לילה וטיסה מהירה וכן הלאה – הכל המחשות.

     בעבר, היו כל הפעולות מופעלות על ידי מגע הן אם מדובר על-ידי מנופים שמפעילים זרועות או קווי חשמל וכד'. כיום הכל מופעל ללא מגע . מה יותר ממחיש את כח התפילה ולמוד תורה בפרט ופעולות רוחניות בכלל והשפעתם למרחקים יותר מזה

     בעולם הזה, כולנו "פקידים" של בורא עולם.  שום דבר לא שייך לנו. הקב"ה מינה את כל אחד לאיזשהו תפקיד, אותו עליו למלא, איש איש לפי הכלים שקיבל ממנו יתברך. גם אם מתוקף תפקידו הוא "מגלגל מיליונים", עליו לדעת שהוא בסך הכל "פקיד", "צינור" דרכו מעביר הבורא יתברך את השפע לעולם.

     הפסוק אומר (תהילים פא', ו') 'שפת לא ידעתי אשמע' 'שפת אותיות - תש"פ. רמז לכך שבשנת תש"פ לא ידעו כיצד להתמודד עם מגפת הקורונה. (שלח לי הרב בנציון סנה שליט"א( מתוך העלון מתוקים מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 247)

אני ה' - נאמן לשלם שכר (מתוק מדבש - הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 242)

     ובעניין זה אבקש לשתף את הקוראים היקרים בסיפור אישי של השגחה פרטית:

     תקופת הקורונה הייתה (ועודנה) תקופה מאוד לחוצה.  השיא היה בתקופה שלפני חג הפסח, המשק נסגר,  גורשנו מבתי הכנסת לתפילות בבתים, ההכנות לפסח היו מלוות בחשש שלא נידבק בנגיף חלילה, כל טלפון לא מזוהה היה חשוד שאולי זה ממשרד הבריאות, עם הנחייה להיכנס לבידוד היות ושהינו בקרב חולה מאומת במהלך אחת היציאות שלנו לקניות וכיו"ב.  

     בשיעורים ובגיליון (ויקרא) דלינו ממקורות חז"ל עצות כיצד להינצל מחולי המגיפה. בין היתר הבאנו את המעשה המובא בגמרא (תענית כא', ב'): במחוז סורא שבבל הייתה מגיפה (דבר) ורק בשכונה שבה גר רב (גדול אמוראי בבל) לא הייתה מגיפה. כולם חשבו כי הזכות של רב היא זו שהצילה מן המגיפה. והראו להם בחלום כי אמנן זכותו של רב היא גדולה, אך מה שהציל אותם זו זכותו של יהודי שהיה משאיל כלי חפירה לצורך חסד של אמת )קבורה) ובזכותו ניצלה כל השכונה . ולכן יעצנו לכולם להרבות במעשי חסד )גם מתוך הבתים): חסד עם בני ביתנו בעזרה הדדית ובעידוד. טלפונים וחיזוק אנשים בבידוד וחולים ועוד כיו"ב... וכך אכן השתדלנו לעשות בביתנו.

     יום אחד נודע לי על חבר ירא שמים שחלה ונמצא בבית חולים (ולאחר מכן עבר למלונית) התקשרתי אליו מידי פעם , שאלתי בשלומו והצעתי את עזרתנו לו ולמשפחתו ששהתה בבידוד בכל הנדרש, ואף שלחנו להם ספרי קריאה לילדים.  ברוך ה' הוא החלים וחזר בשלב מסוים לביתו.  ביום שני י' באייר חזרתי לעבודתי בסיעתא דשמיא,  בסוף יום העבודה חזרתי לביתי ואז גיליתי כי תעודת הזהות שלי נעלמה... ניסיתי לחפשה בבית אך לא מצאתי. עברתי על כל מסלול ההליכה שעשיתי מהבוקר אך לא מצאתי. למחרת התקשרתי למשטרת חדרה (כי ע"פ החוק על המוצא להעביר את התעודה למשטרה) אך נאמר לי כי לא נמצאה התעודה. קראתי את הסגולה 'אמר רבי בנימין'... והשלכתי את יהבי על ה' יתברך מתוך אמונה ובטחון שהכל לטובה ובמקביל נערכתי להודיע ל'רשות האוכלוסין' על אובדן וביטול התעודה ולשלם 120 ₪ על הנפקת תעודה חדשה אך התברר כי עדיין אין קבלת קהל עד להודעה חדשה.

     למחרת חזרתי לעבודה והנה לאחר כמה שעות קיבלתי טלפון מביתי והודיעו לי כי התעודה נמצאה והושבה לביתי. ומי מצא אותה? אשתו של אותו חבר שחלה בקורונה והחלים...  כאשר התקשרתי להודות לאותו חבר התבררה לי עוצמת ההשגחה הפרטית, האישה נכנסה 'במקרה' להטעין את כרטיס ה'רב קו' במשרד התחנה המרכזית בחדרה וזאת כיוון ש'במקרה' לא היה ניתן להטעין ע"י המכונות האוטומטיות.  ואז פונה אליה הפקיד ושואל: 'סליחה, מישהו מצא כאן בתחנה תעודת זהות של אדם חרדי, תראי אולי אתם מכירים אותו?' הוא מראה לה את התעודה והיא אומרת לו 'בוודאי שמכירים' וכך חזרה אלי התעודה.  אמנם יתכן שהתעודה הייתה מגיעה אלי בדרך אחרת אם הפקיד היה מוסר למשטרה וכיו"ב... אבל אני נפעמתי מעוצמת ההשגחה הפרטית וצירוף המקרים המדהים. שדווקא אותה משפחה שאיתם גמלנו חסד היא זו שנשלחה כדי להחזיר לנו בחסד.

     אחים יקרים! 'אין עוד מלבדו ואפס זולתו'... הקב"ה הוא המנהיג של כל העולם והוא שמסובב ומשגיח באופן פרטי על כל אחד ואחת. זו הייתה תכלית 'יציאת מצרים' וזו היא תכלית יציאתנו מן ה'קורונה'.  אם נשכיל להתחזק באמונה ובקיום המצוות לא נצטרך עוד 'קורונה' ולא נצטרך עוד איתותים מלמעלה.

אם משמים נגזר על אי מי, יחיד או משפחה,  להיכנס לבידוד, כי כך סובבה ההשגחה העליונה, חלילה להם ליפול לזרועות העצבות והייאוש. עליהם לדעת כי הכל לטובה. להתאזר בסבלנות ובאורך רוח.  לדעת כי הם עושים את המקסימום עבור שמירת ציווי הבורא של 'ונשמרתם' ושל לא להזיק לשני, והוא יעשה את שלו להגן עליהם מכל צער וצוקה.

     בפסוק הנאמר בתפילה בכל יום חמישי בשבת: "שפ"ת לא ידעתי - - - שנת תש"פ מאופיינת ב"לא ידעתי"... תכלית הידיעה היא, 'שלא נדע'. בשנה זו למדנו ש"לא יודעים כלום"...

     וכבר רמזו בספה"ק שכרו על זה, בפסוק: "כל מקדש שביעי כראוי לו...שכרו הרבה מאד - על פי - פעלו", כפי ששמר על פיו כך ישלמו לו שכר פעלו.    

     הלומד ואינו חוזר הוא גרוע יותר ממי שאינו לומד כל עיקר. והוא דבר פלא, כי היצה"ר מניח לאדם שילמד אבל אינו נותן לו לחזור על תלמודו, כי הוא יודע שבחזרה תלוי הכל"! ומה הטעם שעם ישראל נוהג מנהג ישראל תורה שביום טוב של 'שמחת תורה' נוהגים לחזור פעמים הרבה על החלק הראשון שבפרשת "וזאת הברכה", אלא ללמדניו שעיקר לימוד התורה היא "החזרה", לחזור עוד פעם ועוד פעם... (הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע)

   וכבר רמזו בספה"ק שכרו על זה, בפסוק: "כל מקדש שביעי כראוי לו...שכרו הרבה מאד - על פי - פעלו", כפי ששמר על פיו כך ישלמו לו שכר פעלו.

הבול וחילול השבת [מתוך 'אוהל מועד'-הרב יאיר וינשטוק]

 

     סח כ"ק האדמו"ר מלעלוב שליט"א: אברך שהיה אצלי סיפר לי סיפור ששמעו מפי בעל המעשה בעצמו, היושב כיום בבית כלא בארה"ב. אותו אברך אמריקאי, לאחרונה - לדאבון לב - נגזר עליו בבית המשפט בארה"ב עונש כבד,  מאסר של שמונה וחצי שנים בבית כלא. ולפני כשנה החל לרצות את עונשו בכלא. קשה לתאר את מצבו הקשה של אותו אברך [-מנחם שמואל בן טויבע - שהשי"ת יחוס ויחמול עליו, שיצא במהרה מאפילה לאורה ומבור כלא לחירות, אמן!]. אברך זה הוא היהודי היחידי הנמק באותו בית כלא, שכולו עבריינים מן הסוג השפל והנמוך ביותר.

     בבית הכלא, האסיר מאבד את כל זכויותיו... עד כדי כך שאחד מהחוקים בכלא הוא, שבבגדיו של אסיר אסור שיהיה שום דבר - הכיסים שלו חייבים להיות בכל עת ריקים לחלוטין...  והנה, יום אחד בבדיקה שיגרתית נמצא בכיסו של אותו אברך-אסיר לא פחות ולא יותר מאשר: בול... בול דואר שהחזיק לצורך שליחת מכתב לבני משפחתו או לחברים.  בחדרו של האסיר מותר לו להחזיק בולים כאוות נפשו, אבל בכיס... איסור חמור בהחלט!. וכיון שבבתי הכלא הפדרליים בארה"ב, מענישים בכל חומר הדין אפילו על העבירות הקטנות ביותר, כמו החזקת בול בכיס. תיכף ומיד הביאו אותו לפני שופט על 'העבירה החמורה' שעבר.

 

     היה זה ביום שישי אחרי הצהרים סמוך לזמן הדלקת נרות.  השופט התעכב ונכנס לדיון מאוחר כאשר השבת כבר ממשמשת לבוא. הוא עיין בתיק ואחרי כמה דקות חרץ את דינו של האסיר היהודי דנן: "ארבע עשר יום לא תוכל לצאת מתא הכלא שלך!". [יש להדגיש כי באופן כללי, האסירים יכולים לצאת מתא הכלא שלהם לחדר האוכל. וכן לחלץ קצת את עצמותיהם בחצר תחת כיפת השמיים, וגם לשוחח בחברה לזמן קצר, ויש כאלה שמתירים להם לשחק.  אמנם הם סגורים בתא המאסר בכלא, אבל מדי יום יש לכל אסיר זכות לצאת מחדרו כמה פעמים ביום וכך הוא מקל במקצת על הרגשתו הנוראה שנשללה ממנו החרות]. האסיר דנן שמע את פסק הדין, ואין צריך לומר שהדבר לא גרם לו שמחה וגיל... כעת היה עליו להיות בכלא אמיתי שבועיים ימים - כלא בתוך כלא. לא לצאת מתא הכלא הקטן 14 יום. אבל בכך עדיין לא הסתיים העניין. השופט מבקש מהאסיר לחתום במו ידיו על פסק הדין, לאשר שהוא מודע לכך שעבר על חוקי הכלא והחזיק בכיסיו בול, ומכיוון שכך, נגזר עליו 14 יום מאסר בתוך מאסר.

 

     מיודענו מסתכל בחלון ורואה שהשמש שקעה וכבר מזמן נכנסה שבת. השמיים כבר השחירו, זה כבר ליל שבת. אי לכך נענה ואמר לשופט: "צר לי, אבל אינני יכול לחתום, אני יהודי ותורתנו הקדושה אוסרת עלינו לעשות מלאכה בשבת,  וחתימה שלי על מסמך היא מלאכה".  השופט לא האמין למשמע אוזניו. האסיר מתחצף!. הוא נזף באסיר בחומרה: "אתה חושב שזה משחק? אתה הרי יודע שאתה בבית הסוהר, וכאן ישנם חוקים אחרים מאשר בחוץ.  אפשר לתת לך עונשים חמורים. אני מבקש ממך שתחתום תיכף ומיד על המסמך. בלי להתחכם". האסיר היה צריך תעצומות נפש מיוחדות אבל הוא ענה לשופט בעוז: "אני לא יכול לחתום, אני יהודי!".  השופט החל להשתמש בשפת האיומים. "שמעני היטב" , אמר לאסיר. "אם אתה לא חותם כאן ועכשיו, עונשך יוחמר מאוד ואחרי שבועיים של הסגר גמור בתא הכלא שלך, אתה תוכנס לצינוק למשך שלושים יום ['צינוק' הוא סוג של תא מאסר קטן וחסר חלונות, מתחת לפני הקרקע. צינוק משמש בעיקר לכליאה בבידוד, צורת ענישה שבה מונעים מאסיר כל מגע עם אנשים מלבד סוהרים ואנשי רפואה.  צורת ענישה זו נחשבת לבין הקשות ביותר בכלא. אור השמש לא מגיע לשם , ולעומת זאת יש שם סבירות גבוהה לרחישת בעלי חיים מאוסים כמו עכברושים וכדומה[ מיודענו הזדעזע מהאיום המפחיד. הוא הבין שהשופט לא מדבר דיבורים בעלמא, אלא יממש בכל חומר הדין את ההבטחה ואחרי שיסיים שבועיים של כלא לפנים מכלא, עוד יתגעגע לעונש הזה כאשר יוכנס לצינוק תת-קרקעי. לרגע עברה בו מחשבה: 'הרי אם אהיה בצינוק 30 יום, לא אוכל להניח תפילין, ואולי יש היתר לחתום בשבת כדי למנוע מצב של אי הנחת תפילין למשך חודש שלם'. אבל ברגע הבא,  דחה את המחשבה הזאת. 'אין זה מתפקידי לעשות חשבונות כאלה', אמר לעצמו, 'חילול שבת הוא החמור מכל!'. " אני מצטער", אמר לשופט באומץ לב, "אסור לי לחתום בשבת. אני יהודי והתורה שלי אוסרת עלי את הדבר הזה באיסור חמור, אתה יכול לעשות בגוף שלי מה שאתה רוצה אבל הרוח שלי אינה בידך". השופט ניסה למצוא מוצא מן הסבך. "אני מבין את הבעיה שלך", אמר לאסיר בשמץ מפתיע של אנושיות, "אתה מתבייש לחתום בנוכחותי. ובכן, אני אצא מהחדר וכעת כאשר אף אחד לא יהיה כאן, אתה יכול לחתום ברוגע וכאשר אחזור לכאן תן לי את המסמך החתום" . "לא, לא! לא בזה המדובר! חבל על הזמן שלך וחבל על היציאה שלך מהחדר", אמר מנחם שמואל בתקיפות, "אני לא הולך לחתום!".  אבל השופט נשאר בשלו. הוא יצא מהחדר לכמה דקות כדי לאפשר לאסיר לרדת כביכול מן העץ של התעקשותו התמוהה, שעלולה להמיט עליו עונש הרבה יותר גרוע. אבל מנחם שמואל היה 'ירא שמים' באמת ובתמים והוא לא חתם. כאשר שב השופט לחדר וראה שהמסמך נותר לא חתום, עלה כל הדם לראשו והוא חרץ את דינו: "14 יום סגור ומסוגר בתא הכלא ו-30 יום בצינוק ". מי שלא היה בתא כלא בארה"ב אינו יודע על מה מדובר.  בתי הכלא בישראל הם מלון חמישה כוכבים לעומת תאי הכלא בארה"ב. אבל אפילו בבתי הכלא הממשלתיים של ארה"ב, לכל אסיר יש כמה שעות של חסד ביום, כאשר הוא מורשה לצאת מהתא הקטן לחדר אוכל ולחצר, לראות קצת את כחול השמיים. אבל מנחם שמואל יושב מסוגר ומוחלט בתא כלאו אין יוצא ואין בא. הימים עברו באיטיות מרגיזה,  וכל רגע היה ארוך כמו הגלות. הוא חיכה בקוצר רוח לסיומו של השלב הראשון בעונש גם כאשר ידע כי ההמשך יהיה גרוע פי כמה וכמה.

 

     והנה, באחד הימים הוא שומע קולות משונים בחלל הכלא מחוץ לחדרו. לא ידע ולא הבין מה פשר הקולות. מהומה גדולה התחוללה שם. קולות וצעקות עד לב השמיים. מכיוון שלא היה יכול לצאת מחדרו ולא ראה אף אחד, לא ידע מה פשר המהומה הגדולה שהתחוללה. בקיצור... סוף סוף עברו להם 14 הימים הקשים והדלת נפתחת, ומנחם שמואל יכול כבר לצאת, ואז הוא רואה אסיר אחר, שחור, גבה קומה ובעל גוף רחב ביותר, עומד בפתח החדר ומחכה לו. " אתה היהודי?", הוא פונה אליו, "היית נעול בתא שלך שבועיים?". - " נכון". - "האסירים האחרים לא ידעו את זה, לא הבינו לאן נעלמת.  אתה יודע מה התחולל כאן בהיעדרך?". - " לא!". " אז אני אספר לך", אמר השחור בהתלהבות, "המהומה הזאת הייתה בגללך!". - " מה? למה  ?!". "אני אספר לך. אתה היהודי היחיד כאן בכל בית הכלא, ויש לך משקפיים עם מסגרת מזהב. היה כאן אסיר אחד, שחור גם הוא, מר נפש, שיושב כאן במאסר עולם, ואין לו מה להפסיד. הוא החל לדבר נגדך, שיש לך משקפי זהב, וליהודים יש את כל הכסף שבעולם וצריך לחסל אותם וכו',  הוא השיג סכין חדה ורצה לחסל אותך עם הסכין. הוא תר אחריך וחיפש אותך בכל מקום בכלא ולא מצא אותך, כי היית כלוא בחדר. ואז תוך כדי שהוא מחפש אותך עם הסכין, פרצה קטטה בינו לבין שני אסירים אחרים והם חיסלו אותו ושלחו אותו מן העולם. כעת הוא כבר לא יוכל לעולל לך כל רע...". האסיר השחור הגברתן התקרב אליו ופניו שופעות ידידות. " אני רואה שבגלל שאתה יהודי, הא-לוקים שומר עליך ועוזר לך. שדווקא בגלל שהיית סגור כאן, ניצלת ממוות וודאי. לכן מהיום והלאה אני השומר שלך כל הזמן, ותמורת זה אתה תספר לי על  הא-לוקים ותדבר איתי בענייני אמונה...".

 

     בסופו של דבר גם עונש הצינוק בוטל, בהתערבותם של בני משפחתו של האסיר שהפעילו קשרים עם שלטונות הכלא וגאלו את מיודענו מהעונש הנורא.  בתום הסיפור הוסיף כ"ק האדמו"ר מלעלוב שליט"א: "יהודי זה מסר עצמו על קדושת השבת, ועמד בניסיון קשה מאוד ולא חתם, ודווקא בגלל העונש שקיבל ניצל ממוות. ונשאלת השאלה: מה הניסיון שלנו? מה הניסיונות שאנחנו עוברים לכבוד שבת? הלא אין אצלנו מצב שמכריחים אותנו לחלל שבת וכדו'. אבל באמת אנחנו צריכים לדעת שהניסיונות שלנו בשמירת השבת הם - לקדש את יום השבת, לכבדו ולטהרו, לעסוק בתורה, להתפלל בכוונה, ולנצל את השבת להתעלות רוחנית. שבת היא עונג, וצריך לכבדה במאכל ומשתה וכו', אבל אסור לשכוח שזה לא העיקר, יש מעבר לזה - 'שבת נועם הנשמות', בשבת יש סייעתא מיוחדת לזכות לעונג רוחני, להרגיש את ה-להתענג על ה', ליהנות מהחיבור עם הקב"ה. וגם אם צריך להשתדל במסירות נפש להגיע לזה, צריכים אנו להתאמץ, ואז נזכה שהשי"ת יברכנו בברכת השבת, לברכה והצלחה בכל העניינים". 

האמונה בהשגחה הפרטית, מביאה להכרה כי הצלחת השני אינה על חשבוני כלל, ואם עלי נגזר להצליח - הצלחתי בוא תבוא בין עם הצלחת השני ובין אם לאו.  ככל שאדם מתבונן ומפנים מציאות זו תדעך ותעלם אש הקנאה.

     ככל שהדור יותר ריק מתורה ומצוות, מספר הליצנים הוא יותר גדול כביאורו של רש"י במסכת קידושין: וזה שאינו באחד מאלו, לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, במה יתעסק אם לא בליצנות.

     כלל גדול הוא: אם רצונכם לדעת מה רוצים אנשים ממורמרים, בדקו במה הם מאשימים אחרים; זהו הדבר שהם רוצים לעשות בעצמם.

     כשהאדם לומד להעריך את זולתו על מעלותיו ועל יתרונותיו בלי לפגוע בחשיבותו ובערכו שלו, אז לא תכאב לו הצלחתו של השני, אלא תתקבל בעיניו ברוגע כחלק מן המציאות, עד שיזכה לקבל את שמחת השני בברכה ובעין יפה.

המעלית (באר הפרשה).

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידר־ מן שליט"א: שמעו נא למעשה נס ופלא שאירע ממש לאחרונה (תשע"ט).

     באחד הבנינים שברח' שד"ל בבני ברק דרים שני שכנים. זה מכבר היה דר מלמעלה יהודי מבוגר בעל ממון, ומתחתיו אברך מן השורה. כשבא האברך לדור באותו הבנין היה הדבר על תנאי שעליו להשתתף בביטוח של המעלית, וסך הכל עליו לשלם בכל חודש 500 שקלים (סכום מכובד אצל אברך מן השורה), מה גם שהמעלית הייתה נשברת ומתקלקלת כל 'שני וחמישי' (ועלות התיקונים לא היתה בכלל שירות הביטוח). והאברך היה משתתף בהוצאות כי כך הותנה עמו – אעפ"י שלא היה לו כל צורך במעלית (שהרי הוא דר בקומה התחתונה). כל זה נמשך כשבעה חדשים, אז נסתלק לעולמו השכן שממעל והדירה נשארה ריקה, מלבד איזה שיעור תורה שקיים שם הבן מפעם לפעם – לעילוי נשמת אביו המנוח בעל הדירה.

     לאחר כמה שבועות נשברה המעלית באופן שהוכרחו להחליף בה חלקים רבים – בסך עשרים אלף שקלים. נענה האברך: עד כאן! כי כבר אין במעלית צורך נחוץ כל כך, וה-20,20,000 שקלים שבין כך אינם תחת ידי ישארו בידי בעל הגמ"ח...  כעבור מחצית השנה (לפני כחודש ימים) 'נזכר' לפתע בנו של המנוח ז"ל שיש מעלית בבנין, והיא דורשת תיקון. לפליאת השכן – האברך, מה יום מיומיים? והרי זה כששה חדשים עומדת לה המעלית בקומה העליונה בדלתיים פתוחות ואין לה כל דורש ומבקש, מה לך כי נזכרת בה, מדוע לבזבז סתם עשרים אלף שקלים? – אמר לו הבן: "הרי ידעת שבזמנים קבועים יש בדירת אבי שיעור תורה, ואולי בקרוב אשכיר את הדירה,  על כן, ראשית דבר הנני רוצה להעמיד את המעלית על תילה ולתקנה". וכל כך בער בו העניין, עד שהזמין בו במקום טכנאי מומחה למעליות.

     היה זה בשעה  11:00 בבוקרו של יום. הטכנאי הגיע, פנה אל הקומה העליונה שכפי הידוע המעלית עומדת שם בדלתיים פתוחות, ולתדהמתו היא סגורה ונעולה. מיד פרץ אותה הטכנאי , ומצא בה נער, ילד קטן היושב על רצפת המעלית כשהוא לכוד בה זה כשעתיים!  כי בבוקר בהליכתו לבית תלמודו הייתה השעה מוקדמת, ונכנס לשחק באותה מעלית, ומשנכנס ושיחק בכפתוריה נסגרה עליו הדלת. צעק הנער ואין מושיע לו, כי רק שכן אחד – האברך הנ"ל דר באותו הבנין, בקומה שמתחת, ולא נשמע קול הנער...

     ראה כמה סיבב הקב"ה והכניס לפתע אחר ששה חדשים 'ברען' (תבערה) בבנו של המנוח לתקן את המעלית תיכף ומיד, ואין כאן כל הסבר אחר, רק לומר שהקב"ה בורא ומנהיג את העולם,  וסיבב כל זה להציל נפש אחת מישראל.