|
אמרי שפר ל' כסלו ה'תשע"ח
החוויה היהודית חיצוניות,כותב,ספר הזיכרונות,השכינה,השכן,החוכמה,בזמן,תועלת, להודות , להלל,לשבח,לפאר,לרומם,להדר,לנצח,לפאר,לקלס ,
אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח
אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " – שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים ? כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה לתת ורק לתת זה מה שהוא יקבל . ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה , ובעבירה – לפני המעשה . בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו – שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם. )באר הפרשה( חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים . דפיקות באמצע הלילה ... (לקראת שבת מלכתא – וירא) תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה . אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ . סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה . לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים ! ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים ... לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה , הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם. מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה , נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . ' אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ... הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים , ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ... שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ... הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ... הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים . ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ... הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון . בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ... רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ... אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי , נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...' לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים , אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?' לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !
החוויה היהודית אנשים,עצבניים,לחוצים,כסף,זהב,מצווה,עבירה,פרסום הנס, חתונה,שמחה, אמרי שפר כ"ז כסלו ה'תשע"ח
אמר הגה"ק מסאטמאר זי"ע: שגור בפי העולם, כי בנים אין יכולים לבחור, רק את מה שהקב"ה הזמין לו, לעמת זאת, חתנים טובים יכול כל אחד לבחור לעצמו – אך אני אומר כי להיפך, חתנים אי אפשר לבחור, שכן בהכרח ייטול מה שהוכרז מ' יום לפני יצירת הוולד בת פלוני לפלוני, אבל בנים טובים יכולים לבחור, ע"י שיוריד דמעות לבקש מהקב"ה בנים טובים. בספר "מעשה איש" (ח"ב עמ' מ') מביא, שאחד ממקורבי מרן ה"חזון איש" זי"ע סיפר, שביקר אצל מרן ה"חזון איש" זי"ע בתחילת שנת ת"ש, ודיברו בנושא חינוך, וטען המקורב לפניו, שלא כל אחד מסוגל לגדול בתורה, שכן בכדי להיות גדול בתורה צריך להיות מחונן בכישרונות. דחה החזו"א את דבריו ואמר לו בהאי לישנא "יכול להיות שאדם בלי כישרונות, סתום לגמרי, עד שהוא הולך ומגיע לפינה של הרחוב ומסתובב לרחוב השני, והנה נפתחים לפניו כל הכישרונות וכל המעיינות, והוא נהפך להיות לבעל כישרון עצום"... לאחר מכן הוסיף ואמר "כדי לזכות להיות גדול בתורה, הדבר תלוי לא פחות מבכישרונות, גם בבכיות של הסבתא ובתפילותיה על הנכד". בספר "תורת חיים" - בריסק (עמ' רנה) הביא, שהגאון רבי זאב צ'ציק זצ"ל, מיקירי קרתא דירושלים עיה"ק, נכנס פעם למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל ביום החלאקה של בנו הקטן, וביקש ברכה עבור הילד, ואמר לו הגרי"ז: בודאי אתם רוצים ברכה שיהיה תלמיד חכם – תלמיד חכם הוא יהיה כפי ערך שהאבא ילמד אתו, וירא שמים הוא יהיה כפי ריבוי הדמעות שהאימא תשפוך עבורו. החלום הולך אחרי פתרונו, כמו שכתוב "ויהי כאשר פתר לנו כן היה" (ירושלמי מעשר שני פ"ד) ההלכה אומרת: אף פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה; והיו דורשי רשומות – צדיקי הדורות דורשים הלכה זו כמין חומר, אף נשמות יהודיות שנחלשו מבחינה רוחנית ונדחו לדרגה בה אף קדושת השבת אינה מרוממת ומדליקה אותן – בכוחם של נרות החנוכה להדליק ולהלהיב אף אותן באשר הן ולעוררן לקדושה העליונה הפני יהושע מקשה במסכת שבת לשם מה היו צריכים את הנס של פך השמן, הרי טומאה הותרה בציבור, והיה אפשר להשתמש בשמן טמא ? ונראה לי לתרץ בזה, שהקב"ה רצה להראות לנו שלא נחפש לעצמנו היתרים, כי אם האדם יתחיל לחפש היתרים, ימצא על כל דבר היתר. הקב"ה מדקדק עם הצדיקים. ולמה מדקדק הקב"ה כ"כ עם הצדיקים? שמעתי מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהבונה בנין גדול ורב קומות צריך לדייק ביסודות הבניין מאוד מאוד, כי כל סטייה וטעות קטנה ביסודות, גורם עיוות גדול בקומות העליונות. כך גם הצדיקים שהם יסוד העולם, מדקדק הקב"ה עימהם בדקדוק דק עד אין נבדק, ומפני כך דקדק הקב"ה עם יוסף כ"כ. ״יוסף״ הוא על שם ״יוסף לי ה׳ בן אחר״ (בראשית ל,כד). עבודתו של יוסף היא להפוך את ה 'אחר' ל 'בן'; להשפיע על הזולת ולהחזירו למוטב. (הרבי מליובאוויטש הקב"ה לא חייב לתת לך!!! (עונג שבת, גליון 1864) הלילה הוא ליל נישואינו העשירי.... כן, אני מודה לקב"ה שזיכה אותי בבעל אברך ת"ח, ירא שמים, עדין נפש, ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע צליל של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף ולא גרגיר אבק של ייאוש. אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין בכתלים קשקושי צבעים, ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת למיטה או מחורי הדלת. אישה עקרה. שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי 10 שנות נישואין.. לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת והוא לא יצער אותי לעולם! אבל הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה, נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה. מעגל שאין לו סוף. החלטתי לנסוע לגדול הדור הגאון שלמה זלמן אויערבעך זצ"ל. דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, מי שהכירו הוקסם מהארת-פניו הלבבית. "מה אוכל לעזור שאל?".. סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום בית, ואז פרצתי בבכי גדול. עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים אמרו אין סיכוי. והבכי שוטף כנהר מתגלגל... וליבי מנסה לקושש שברי תקווה וחלקי ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי... כאמור.. כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד , ומופלאים מאידך. מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים המשמשים בערבוביה על - טבעית. "אני מאד מצטער בשבילך ", אמר בלחש בעיניים מורדות, ואז גביה מעט קולו והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים... הוא לא חייב לתת בריאות, ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה..." ובקול תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!". הסתובבתי לצאת "תודה כבוד הרב" מלמלתי. עשיתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה "אבל", הוא אמר "אבל". הפניתי ראשי לעברו, וחשה כמו צבייה לכודה שמוצאת פתח מילוט מן המצודה. ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכול כך פשוט, אבל כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה...". החילותי לשנן את המשפט הזה, מדקדקת במילותיו כמו בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך". אמרתי "תודה רבה", וירדתי במדרגות בוכה מאושר. קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל החיים, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה, הבנתי הכול, אני בתך האוהבת מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש, לחיות, ולעופות, ולכל ביריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם, גם אם אני אינני חייבת...". החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי...הכי.... אונקולוגיה. קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים. וופלות , וחלווה וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים, עם מפיונים מרהיבים והכול ארזתי בסלסלות מתוקות ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה, שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות מרשרשים, תענוג לעין, לחך, וללב. לעשות כרצון איש ואישה, שבשעות הקשות הללו בוודאי ובוודאי שכל גילוי של מתיקות והארת-פנים הוא נכס נצחי עבורם, וגם בעבורי, שכן מצוות ביקור חולים, כידוע אין לה שיעור, ומי גדול מבקרי החולים? הקב"ה שסעד את אברהם אבינו. השקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף. התאהבתי בחסד הזה, וכל חיוך קטנטן של חולה, שובב את נפשי. ריבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה ממראשותיו של חולה, ובודאי שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים בייסורים, ולכן ברכתם ראויה שתתקיים. ביקשתי שיברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראויה לה. אחרי שנה נולד לנו במזל טוב – בן. אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד תאומות מקסימות. אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת, חיי סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית, ובחסדי השי"ת יבריאו. מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה, ועם בנותי, [כשהן בחופשה מן הלימודים] אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתיקות חיים. אמונה והבטחון בד' (''רבי יעקב אומר'( " וכה סיפר הרב מפונוביז' : כשהייתי רבה של פונוביז', הייתה בי שאיפה להפכה למעצמה של חינוך, לא הסתפקתי בבניין תלמוד התורה שהקמתי, אלא הוספתי ישיבה קטנה וגדולה, וכולל. בית ספר לבנות ואף בית ספר על יסודי. מוסדות החינוך שהקמתי היו מפוזרים בעיירה, בדירות שכורות, והדבר הקשה על פעילותם. כיוון שראיתי כך, החלטתי כי יש לרכוש קרקע רחבת ידיים ולהקים עליה את מוסדות החינוך. ההחלטה קלה, אבל הביצוע – קשה... נודע לי כי כומר העיירה, יורש שושלת האצילים ששלטו באזור, רוצה למכור חלקת יער שברשותו במחיר מציאה: עשרים וחמישה אלף רובלים. דרישתו היחידה היא שהכסף יהיה מזומן. ניסיתי לבקש שימתין כמה חודשים עד שאגייס את הכסף, אבל הוא לא נאות לכך. היער שווה מאה אלף רובלים. הוא מוכן לעשרים וחמישה אלף, בתנאי אחד: מזומן בלבד . ובכן, היו לי חמשת אלפים רובלים נדוניה מחותני. היה זה כסף שאמור היה להספיק לנישואי צאצאיי. אשתי הסכימה להקדישו למטרה הקדושה. הבאתי את הכסף לכומר וסיכמנו כך: אם אביא א עשרים האלף הנוספים בעוד שלושה חודשים, מה טוב. יהפוך היער לנחלתי. אבל אם לאו – חמשת האלפים הללו יהוו קנס לכך שהפרתי את ההסכם. טוב ויפה. הלכתי מעשיר לנגיד, ומנדיב לגביר, והתחלתי לקושש את הסכום. אבל השטן היה לימני, ולא הצלחתי לקבל פרוטה. כל אחד מסיבתו, לא יכול היה לתת לי כסף כעת. היו כאלו שנתנו לי הבטחה שבעוד חצי שנה יתנו לי כמה אלפי רובלים, אבל אני הייתי צריך את הכסף כעת... בינתיים נודע הדבר לחמי וחמותי, שבאו לבקר. הם גערו בי קשות על שפיזרתי את הכסף לריק, ומאיפה באו הרעיונות הללו לרב צעיר, והיאך העזתי לכלות את ממונם... יצאתי, אפוא, מן הבית, והמתנתי לשוך זעמם. חזרתי בשתיים בלילה, וסברתי שחמי וחמותי נסעו כבר, ואילו שאר בני הבית נמים. ולא כן היה, כי אם שניים מעשירי העיירה ישבו בסלוני, והמתינו לבואי. עומדים לארס את צאצאיהם בשעה טובה, מבקשים הם להשליש בידי סכום הנדוניה – כל אחד מהם עשרת אלפים רובל – ושניהם בוטחים בי. אמרתי להם: אוכל להשתמש בכסף לצורכי הרבים? ובעוד חצי שנה להחזירו? הסכימו בחפץ לב. עליתי לבית הכומר, ושילמתי את הסכום, והקמתי את הקריה ופרחה להפליא. אלפיים תלמידים התחנכו בה לתורה וליראת שמים. החוויה היהודית חתנים טובים, בת פלוני,לגדול בתורה,בכיות,דמעות,כישרונות,מעיינות,פתילות,שמנים,בנין גדול,רב קומות, אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ח
''חז"ל אמרו: 'מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק'. גם מי שנחמץ חלילה יכול להיתקן בחנוכה ולהאיר באור הקדושה" (ה'שפת אמת') חנוכה הוא הכנה לימות המשיח. ראשי תיבות 'משיח' הם: מ דליק ש מונת י מי ח נוכה. (מדרש תלפיות) חנוכה חל על-פי-רוב בפרשת מקץ, ויש בפרשה רמז למנהג נתינת דמי חנוכה. בפרשה מדובר הרבה על נתינת מעות: הכסף לקניית השבר, הכסף שהחזיר יוסף לשבטים, "כסף משנה" שלקחו עמם השבטים ליוסף, והמשאות שנתן יוסף לאחיו. (רבי לוי-יצחק שניאורסון) '' כשיהודים יושבים יחדיו באחדות, מיד מופיעים גורמים שמנסים להפר את אחדותם. וכך כתוב: 'וישבו לאכול לחם', ומיד 'והנה אורחת ישמעאלים באה'" (רבי ישראל ממודז'יץ) איך נעלמו העז והחמור ) אמונה שלמה ( הייתה זאת שעת צהריים חמימה כאשר החליט יוסף שהוא קונה עז חולבת שתדור בחצרו. החלטה נחושה זו גרמה לו לצאת אל הכפר הסמוך. רכוב על חמורו הגיע לכפר, קנה עז ולא שכח לתלות בצווארה פעמון. את הפעמון קשר לחבל ואת החבל לזנב החמור, וכך היה רגוע, שכל עת שהוא שומע את הפעמון מקשקש, העז פוסעת אחריו, וכך התקדם יוסף מיודענו אל עירו שהוא שמח וטוב לב . בדרכו חזרה משך יוסף את תשומת לבם של שלושה גנבים, הם ראו אדם, אחריו עז ולפעמונה מחובר חוט המחבר לזנב הסוס שעליו הוא רוכב. אומר הגנב הראשון: "מסוגל אני לגנוב את העז". אומר הגנב השני: "אני מסוגל לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו", והשלישי אמר: "את העז והחמור אתם יכולים לגנוב ? אני מסוגל לגנוב את הבגדים בהם לבוש הרוכב ". ומדיבור למעשה: התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור, התיר את החבל, משך את העז אחריו , אך יוסף לא שם לב, הוא המשיך לשמוע את קשקוש הפעמון ולא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור. לאחר כברת דרך פנה הגנב השני אל יוסף "אמור נא לי אדוני , האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?" הביט יוסף אחוריו ונחרד: העז נעלמה! "הבין" הגנב ואמר: "ודאי לא הספיק הגנב להרחיק לכת, רוץ תפוס אותו ואני אשמור על חמורך", וכך היה. רץ יוסף לחפש את הגנב ולהשיב את האבדה , אך לא מצא לא את השומר ולא את החמור . בכבדות המשיך יוסף, אך הפעם קשה הייתה הדרך במתחילה , החום היה כבד והשמש קפחה. בלית ברירה נאלץ לשרך את רגליו לעבר עירו. בדרכו ראה יוסף באר מים והחליט לעצור ככל העוברים והשבים להתרענן לצידה, והנה, לצידו רואה הוא אדם בוכה, שאל אותו יוסף: "מה לך, מדוע אתה בוכה?" סיפר הלה שהתכופף לבאר להרוות את צימאונו וצרור כספו נשר מחיקו למעמקי המים. "יום פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וחמור ", אמר יוסף. השיב האדם: "עז וחמור? הבלים! תוציא לי את ארנקי מהבור ואתן לך בשכרך דמי עז וחמור גם יחד", התקווה החלה לפעם ביוסף מיודענו במהירות, הוא פשט את בגדיו ונכנס לבאר אך חיפושו לא העלה דבר וכשיצא לא מצא לא את האדם ולא את בגדיו... יוסף היה שאנן. אם היה מעיף מבט מדי פעם לראות אם העז אחריו, היה חוזר מכבר לביתו שמח וטוב לב, אך הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות גניבה הפסיד את כל אשר לו . כך חלילה עלול לקרות בחינוך ילדינו, הורים רבים כביכול " רוכבים על חמורם", עסוקים הם בענייני עבודה, בענייני הבית וכו' ושאננים למה שקורה עם ילדיהם, רגועים הם מקול הפעמונים שברקע ולא חושבים שמשהו רע עלול להתרחש, הרי הם "שומעים את הפעמונים" - זה בסדר, הילדים הולכים בעקבותינו, אך בינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם, חבר רע , אמצעי אלקטרוניקה למיניהם, צלצולים ופעמונים וכלים מכלים שונים המתחדשים ומחליפים צורה חדשים לבקרים... הם שאננים עד שמישהו מסב את תשומת לבם.. ולא אחת שבים הורים בלא העז ובלא החמור, חפויי בושה נוראה על שאננותם . וחוסר תשומת לבם, על הביטחון ש"הפעמונים מצלצלים אחריהם" אף בלי מבט לאחור על מנת לבדוק אם נכון הדבר . החוויה היהודית שמן,חומץ,קדושה,כסף משנה,משאות,אחדות,נתינת מעות,העז והחמור, אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ח
אם כל אחד מאתנו יהיה נר קטן, שיפיץ בסביבתו ערכים של אמונה, שמחה ותקווה, נגלה עד מהרה כי מצבנו טוב לאין שיעור מכפי שנדמה לנו. האור הקטן ימשוך אליו עוד יהודי ועוד יהודי, ובסופו של דבר יתחברו כל השלהבות לאבוקה הגדולה של הגאולה . גישתה הבסיסית של תורת החסידות – היא לראות את הטוב שבכל אחד ואחד, להאמין בהשגחה העליונה המנחה אותנו, לשמוח על כל רגע של נחת ועל הטוב שניתן לנו מאת הבורא . ״וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום״ (בראשית ל"ז,ד). זו עיקר הצרה בכל מחלוקת – שאין מגיעים לכלל הידברות; שאין האחד רוצה להאזין לזולתו ולהבינו. אילו ידעו בני-האדם להידבר ביניהם, היו נוכחים על-פי-רוב שאין להם כלל על מה לריב . (רבי יהונתן אייבשיץ) ''יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, יש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד'' (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל) חסד שאין מצפים בו לפרסומת וכבוד - הוא החסד האמיתי (אור דניאל, אנשים מספרים על עצמם) . אני אברך ואשתי פקידה. מטבע הדברים, אנחנו נמצאים בעשירון התחתון מבחינת הכנסות. למעשה אנחנו עניים מרודים , ואם תוסיף לכך את העובדה שאפילו הדירה שלנו שכורה, תבין שעוד לפני שאנחנו מתחילים את החודש – אנחנו כבר גומרים אותו... אני שומע כמעט כל יום בני אדם שמתבכיינים כי המזגן באוטו עושה בעיות או שהשיפוץ בביתם מתנהל בעצלתיים , ואני שואל בלבי: על מה אתם מתבכיינים, אנשים? אין לי אוטו וכנראה גם לא יהיה. אני עושה חשבון מתמיד אם לנסוע באוטובוס או ללכת ברגל. אני צריך לחשוב כל החודש על משהו פשוט כמו קורת גג, ביגוד ואוכל לילדיי . אינני יודע כיצד אנו מצליחים לשרוד, אבל עובדה, אנחנו שורדים בסייעת דשמיא וילדינו גדלים ומצליחים בלימודים ובחברה . זכיתי לשתי בנות, שהיו סימן יפה לחמישה בנים אחריהן. מסתבר שבנות הן הוצאה פחות גדולה מבנים. לא צריך להוציא כספים על ברית יצחק ואפילו לא על בריתו של אברהם אבינו. הן נולדות להוצאות רגילות של טיטולים ומטרנה. לעומת זאת הבנים , ברגע שנולדים – כבר הוצאות. מצד שני, יש מענקי איזון בדמות המתנות לברית, שבדרך כלל מכסות את ההוצאות, אלא אם נפלה הברית בשבת, אז האנשים שוכחים לתת מתנה ואתה נשאר עם ההוצאות. מעולם לא רדפתי אחר הממון. מה שמעסיק אותי הוא הרוגע והשלווה. החלומות שלי הם יותר בכיוון של קורת גג קבועה, ביגוד ואוכל. אולי אנשים רגילים אינם מבינים על מה אני שח , אבל בשבילי אלה הן מחשבות של יום-יום ושעה-שעה . כאמור, הילד השלישי שלי הוא בן. כשהגיע לגיל שתים- עשרה וחצי, דנתי עם אשתי בכובד ראש כיצד נערוך את בר המצווה שלו . היה ברור שלא נערוך חגיגה מפוארת ומנקרת עיניים. כל הדיון היה אם נעשה זאת בבית או באולם של בית הכנסת. אשתי פסלה את רעיון הבית. היא אמרה שאף אחד מחבריו לא ערך את בר המצווה שלו בביתו, ושזה ממש יפגע בו. הזכרתי לה שבר המצווה של חבריו גם לא נערכה בבית כנסת מה שפוסל גם את האפשרות השנייה. ישבנו על המדוכה ובסופו של דבר החלטנו לסגור על אולם בפאתי השכונה, שאחדים מבני השכונה עורכים שם מסיבת בר מצווה, וכך בנינו לא ירגיש נחות מאחרים, על כל פנים , לא מכולם. הודענו לבן שלנו היכן אנו מתכוננים לערוך את הבר המצווה שלו. ראינו שפניו התכרכמו. הוא לא היה מרוצה, אך לא אמר מילה. הסברתי לו את מה שהוא כבר יודע ממילא, שאין לנו מספיק כסף בשביל אולם מפואר. בני שאל אם נזמין אורגניסט , ואני אמרתי שאין צורך בכך, כי ניתן להביא טייפ עם דיסקים ולהשמיע לנוכחים . הוא לא אמר מילה. ראיתי שאינו מרוצה, אך הוא השלים עם המצב כפי שהשלים עם דברים רבים, כמו אי השתתפות בקורס שחייה (לימדתי אותו בעצמי, בים), אי השתתפות בקייטנות, ובאופן כללי, כל ה'איים' הגדולים שליוו את חיינו . ההתנגדות לאולם הגיעה ממקור מפתיע. דוד שלי. מדובר באדם אמיד מאד בעל רשת חנויות מצליחה. איש עשיר בכל קנה מידה . במקרה שמע היכן אנו מתכוננים לערוך את בר המצווה, וכשפגש אותי בשמחה אחרת אמר בצורה ישירה: "האם אתה מתכוון לערוך בר מצווה בצורה לא מכובדת?". אמרתי לו: "מהי בר מצווה מכובדת ?" " איני מבקש שתשכור אולם אירועים מהמובילים בארץ, כמו שאני בוחר לשמחות שלי, אבל קח אולם מכובד, מעוצב, עם מראות , ותאורה יפה. רי כיסאות עטופים עולים לך שקל לכיסא ועושים מראה אחר. קח אוכל טוב, תזמורת טובה, תעשה לבן שלך אירוע מכובד. זה בן ראשון שלך שחוגג בר מצווה, לא ?" " כל זה נכון", אמרתי, "אבל... אתה יודע, הדברים הללו עולים הון תועפות " . " בוא אלמד אותך משהו", ענה לי, "אנשים עושים חשבון צר, ולא מבינים שאם אתה עורך אירוע באולם עלוב, המוזמנים נותנים לך פרוטות בתור מתנה, לא כדי העניש אותך, אלא מפני שהם קולטים מה המושגים שלך. אתה כאילו צועק להם שסכומים נמוכים הם המון בשבילך, אז הם נותנים לך 'המון' מסוג זה. אם אתה עורך אירוע במקום מפואר, אנשים מתביישים לתת סכומים נמוכים, ובשורה התחתונה כיסית את השמחה – גם כאן וגם כאן " . אמרתי לו: "אבל מי ערב לי שבאמת אנשים יתנו? אולי בסוף אשאר בלי כלום ?" הוא קרץ בעינו. "אתה יכול לסמוך עליי", חייך . בקריצה הזו היה משהו ברור: "אתן לך מתנה כזו, שהכול ישתלם לך". כך לפחות הבנתי זאת . דיברתי עם רעייתי ואמרתי לה שאני מתכונן לשדרג את האולם וגם להזמין אורגניסט. היא לא הבינה מניין זה הגיע . סיפרתי לה על השיחה עם הדוד, אך היא עדיין לא השתכנעה וציינה באזני שמה שאנחנו עושים לילד הזה – נצטרך לעשות גם לילדים האחרים, אך אני התעקשתי ואמרתי שאם הדוד מציע דבר כזה, זה עוול כלפי הילד אם לא נערוך לו בר מצווה כמו שעורכים שאר חבריו. מלבד זאת, יהיה זה עלבון לדוד שבעצם דואג כנראה לכבוד המשפחה . אמרנו ועשינו. ביטלנו את הזמנת האולם הראשון. שילמנו עמלת ביטול כמה מאות שקלים והזמנו אולם מכובד עם מנות ראויות ואורגניסט. הבן שלי היה בעננים ואנחנו קיווינו שזו הייתה ההחלטה הנכונה . האירוע עבר, והוא באמת היה מקסים. אמנם הייתה לנו קצת עוגמת נפש בשל אורחים שהזמנו ולא הגיעו. אנשים לא יודעים כמה חשוב לאדם שישתתפו בשמחתו, אך אלה שהגיעו, יחד עם החברים של החתן, דאגו לכך שתהיה שמחה באמת גדולה . הדוד שלי הגיע עם כל משפחתו, כולל חתנים וכלות. שמחתי מאוד. זכרתי את הקריצה שלו, שהייתה בה הבטחה מפורשת ליטול חלק משמעותי במימון השמחה . השמחה הסתיימה, אספנו את המתנות ולאחר מכן פתחנו את הכספת. יחסית למספר המוזמנים, היו בה מעט מאד מעטפות . הייתי מתוח מעט, כי ידעתי שכל האירוע הזה היה סוג של הימור, בהנחה שהאורחים יממנו אותו או את רובו . הגענו הביתה, החתן הסתער על המתנות, שכללו בעיקר ספרים, ואילו רעייתי ואני התחלנו לפתוח את המעטפות . הסכומים היו דיי זועמים, אך כל העת ציפינו למעטפה המיוחלת של הדוד. פתיחת המעטפות לא ארכה זמן רב, כי לא היו הרבה . בסופו של התהליך הבנו שני דברים בסיסיים : 1 . כמות המוזמנים שהייתה במעטפות אינה מספיקה אפילו לעשר אחוז ממחיר האירוע . 2 . בין כל המעטפות לא הייתה אפילו מעטפה אחת מהדוד שלי . אשתי ואני הבטנו זה בזו, המומים. חשתי צמרמורת של פחד הפושטת בגופי. אולי אנשים לא יבינו זאת, אך כך מרגיש מישהו שמבין כי הוא אמור לשלם סכום שאין לו מושג קלוש מהיכן יגרד אותו. אשתי החלה לבכות, ואני ביקשתי ממנה שתלך לחדר , כדי שהילדים לא יבחינו וייכנסו גם הם לחרדה. בנקודה הזו אני חייב להבהיר, שמעולם לא שיתפנו את הילדים במצבנו הכלכלי הקשה. תמיד עשינו ככל יכולתנו כדי להשאירם מחוץ לדאגות הכלכליות. הם אולי הבינו שיש מחסור, אך מעולם לא חשדו שאנו דואגים, לחוצים או חרדים ממצב זה. אני ממליץ לכל מי שמתמודד עם בעיות כלכליות לנהוג כמונו, כי אם יש חיסרון גדול בעוני , הרי הוא החרדה, הפחד והחולשה שמתלווים אליו. ישבתי בסלון וחשבתי מה לעשות. הדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לחשוב באופטימיות שהדוד אולי שכח, או התכוון להעביר לי את המתנה מספר ימים לאחר החגיגה. אולם חלפו ימים אחדים, הוא לא התקשר וגם לא העביר מתנה, ואנו שקענו בייאוש. ידענו שאנחנו צריכים לשלם לאולם הון של ממש, ולא היה לנו אפילו חלק קטן ממנו . שוחחנו בינינו רבות על כך. מה שהכעיס אותנו ביותר היה העובדה, שהדוד בעצם הביא אותנו להחליף את האולם הפשוט שהזמנו מלכתחילה, גרם לנו לשלם את הקנס, להתחייב על סכומים שאין ביכולתנו לעמוד בהם, בהבטיחו בחצי קריצה ש"יהיה בסדר ". התמיהה אותנו גם העובדה, שברוב חוצפתו הוא הביא את כל משפחתו, כולל ילדיו הנשואים וכלותיו. לא הבנו כיצד אדם מסוגל להתנהג באטימות כזו. אשתי רצתה שאשוחח על כך עם אחיי ואחיותיי או עם הוריי. בתחילה סירבתי, כדי לא לצערם, אך אשתי לחצה עליי שוחחתי עם הוריי. הם הזדעזעו מאד, אך אמרו שאינם מתכוונים לדבר על כך עם הדוד, מפני שהוא ייפגע . הבנתי אותם לגמרי, הוריי נתמכו על ידו פה ושם, להם עצמם לא היה שקל מיותר, והערה אחת לא במקום הייתה עלולה רק להרע את המצב. מצד שני, הוריי לא חסכו מילים כדי לגנותו ולכעוס עליו. זה היה הסיוע היחיד שהעניקו לי . בינתיים עובר חודש, ויום אחד שואלת רעייתי: "תגיד, מה עושים עם החוב לאולם?". אני אומר לה: "אין לי ". " אולי תלווה ממישהו?"... "ממי?". – "חייבים לעשות משהו", היא אמרה . יום שלם הלכתי, תפוס במחשבות, ולאחר מכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לעבוד כמנקה מדרגות בבניין בקצה השני של העיר. על פי החשבון שלי, עם המשכורת הזו תוך חודשים ספורים אוכל להחזיר את החוב של האולם . ידעתי שבימים הקרובים יתקשר אליי בעל האולם, ואז אצטרך לספר לו את האמת ולבקש ממנו לפרוש לי את החוב לתשלומים , כדי שאעמוד בו. שמחתי על כך שהוא אינו מתקשר, כי ידעתי שברגע שיתקשר – יתחיל הלחץ האמיתי . עבר חודש נוסף, והוא עדיין לא התקשר. אני מצדי המשכתי לעבוד ולצבור את הכסף. בלבי נטרתי לדוד שלי , והתוצאה הייתה שפשוט לא יצרנו אתו שום קשר. גם הוא לא יצר קשר, כנראה התבייש ממה שעולל לנו . כעבור שלושה חודשים הרגשתי שיש בידי סכום כסף מספיק כדי לבוא לבעל האולם עם "משהו" ביד. אשתי כל הזמן האיצה בי להתקשר, שכן היא מקפידה בענייני כספים בצורה מיוחדת. הגעתי לאולם וביקשתי להיפגש עם בעל הבית. ציפיתי למעט כעס או ביקורת, אך הוא קיבל את פניי במאור פנים. "מה שלומך?" שאל, "אתה עורך עוד שמחה ?" " עוד לא גמרתי עם השמחה ההיא, ואתה כבר מדבר על השמחה הבאה?" ניסיתי להיכנס לנושא . " לא הבנתי", הוא אמר, "מה זה אומר שלא גמרת עם השמחה ההיא?". "האם אינך מבין על מה אני מדבר ?" " לגמרי לא, יש לך טענות על האוכל או משהו?". "החוב", אמרתי לו, "אתה... אולי שכחת, אבל עדיין לא שילמתי לך " . " ודאי ששילמת", הוא אומר, "אני נראה לך כמו מישהו ששוכח שקל שחייבים לו?". הייתי בהלם. "אבל... אבל אני לא שילמתי", אמרתי. "אתה קיבלת ממני כסף?". "לא, אני לא נשאר עד סוף השמחה, אבל העובד שלי קיבל ממך את הכסף " ... " אפשר לדבר אתו?". "ברצון", אמר וחייג אל העובד ששהה באחד האולמות למטה. העובד הגיע. "אתה זוכר אותי?" שאלתי . " בוודאי. אתה ערכת כאן בר מצווה", אמר, "אבל לא בגלל זה אני זוכר אותך, כי יש המון שעורכים כאן בר מצווה, אבל טיפ כמו שאתה נתת – איש עוד לא נתן לי".... "אני נתתי לך טיפ? אני בכלל לא שילמתי ?!" " בוודאי", אמר. שלחת את אבא שלך או משהו כזה. הוא שילם על השמחה וגם נתן בשמך טיפ יפה לי ולמלצרים " . הרגשתי שהעולם מסתחרר סביבי. "איך הוא שילם?". "בהמחאה, למה ?" " אתם יכולים אולי לבדוק את פרטי ההמחאה?" שאלתי. "אין בעיה, הכול רשום", אמר בעל האולם, "באיזה תאריך הייתה השמחה?" נקבתי בתאריך, הוא הביט בפנקס הקבלות והציג בפניי: "הנה ההמחאה ". השם שהיה רשום שם היה שמו של דודי. התמוטטתי על כיסא והתחלתי לבכות. הם הביטו בי, נדהמים. לא הבינו מה קרה לי . " שלושה חודשים אני כועס על האיש הזה", אמרתי, "בגלל שלא הביא לי מתנה לבר המצווה, אף שנתן לי להבין שייתן. אני כועס עליו וחושב עליו מחשבות איומות ולא מדבר אתו, וכעת מתברר לי כמה טעיתי" . הם שמעו מה עבר עליי בחודשים שחלפו, ובעל האולם רק אמר: "אם היית מכיר אותי, היית מבין כי אין סיכוי שלא הייתי מתקשר אליך יום לאחר השמחה ולאחר מכן מדי יום ביומו ". מיהרתי לבשר את הבשורה הטובה לאשתי. הגעתי למקום עבודתה וסיפרתי לה אודות החדשות המרעישות. שנינו שמחנו ונעצבנו כאחד, על הבשורה הנפלאה ועל כך שחשדנו בדודנו הנדיב לשווא . " מה עושים כעת?" שאלה אשתי. "נוסעים להודות לו ולספר את האמת",אמרתי . באותו ערב נסענו אליו עם מתנת הוקרה וזר פרחים. התיישבנו וסיפרנו בגילוי לב מה עבר עלינו בחודשים האחרונים . מובן שלא סיפרנו מה חשבנו ודיברנו עליו, רק על הדאגה והתמיהה שהייתה לנו. דודי התרגש מאד. הוא סיפר שהייתה לו תמיהה על השקט מצדנו, ואפילו התעורר בו כעס מסוים כלפינו. הוא לא העלה על דעתו שפשוט איננו יודעים על מתנתו . הסיפור הסתיים טוב. קיבלנו בר מצווה נפלאה ונשאר לנו סכום כסף נאה מהמתנות ומהכסף שחסכתי במטרה לשלם עליה ... ואנחנו למדנו בצורה מוחשית ביותר לדון כל אדם לכף זכות .
החוויה היהודית
נר קטן,יפיץ,סביב,ערכים,אמונה,שמחה,תקווה,שלהבות,אבוקה,גדולה,גאולה ,תורת החסידות, הידברות,בן חורין,עבד, אמרי שפר כ"ד כסלו ה'תשע"ח
כתוב במדרש כשבאו לאסור את שמעון לא היו יכולים כל גיבורי מצרים להתגבר עליו, עד שבאו מנשה ואפרים והכוהו ומיד נכנע, ולכאורה האיך הצליחו מנשה ואפרים יותר מכל גיבורי מצרים. אלא אומר הרה"ק מספינקא זצוק"ל ששמעון הרגיש במכתם שהייתה "מכה משפחתית" והיא כואבת הרבה יותר ממכה שמקבלים מאדם רחוק, כי מכה שמקבלים מאחד מבני המשפחה כואבת יותר מכל מכונה שבעולם. במדרש מובא: אמר הקב"ה, חשבו היוונים לעקור שבעת הנרות, ושמונת ימי חג הסוכות – הנני מביא שמונה ימים ושבעת בני חשמונאי שיאבדו אותם מן העולם . הם אמרו שכל מי שיזכיר שמי יידקר בחרב, ואני קובע הלל לשמי – שמונה ימים של חנוכה, ועליהם אמר דוד " למנצח על השמינית ". בשמות בית אבא לא נתבייש ולמסורת ישראל סבא לא נתכחש! נקרא לילדינו בשמות הקדושים והצנועים של זקנינו וזקנותינו, ובל ניתן לצלצול הזר והחיצוני להחריש אוזנינו ולבלבל דעתנו, אלא נלך במסורת אבותינו הקדושים והטהורים הדרך לתיקון החברה אינה שינוי סדרי עולם ויצירת תמורות מקיפות. צריך רק להדליק נר קטן, לשלוח קרן אור, להדליק את הניצוץ. פתאום יתברר עד כמה החושך אינו אלא אשליה ועד כמה האור הקטן מאיר את דרכנו ומחמם את נפשנו . אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה (סיפורי צדיקים עלון 283) הרה"ק ה"חזון איש" זיע"א היה יוצא בכל יום לטייל זמן קצוב כפי מה שנצרך לו לבריאותו. בדרך כלל היה יוצא לטייל כאשר מתלווה אליו אחד מהבחורים שהיו קרובים אליו, או אחד מבני המשפחה. הרבה פעמים זכה הגאון ר' בן ציון פלמן זצ"ל להתלוות עמו בטיולו זה, כאשר כמעט מידי יום ביומו היה הגרב"צ יורד מהישיבה לבית החזון איש כדי לשאול אותו את ספקותיו ושאלותיו בסוגיה, ממילא מתוך כך יצא הרבה פעמים שזכה להתלוות עמו בטיול, כאשר בדרך היה משוחח עם החזו׳׳א בלימוד ונהנה ממנו בעצה ותושייה בספקות שעמדו לו על הפרק. פעם אחת, מספר הגרב"צ על שאלה ששאל את החזון איש בעת שהלך עמו בטיולו זה. החזו׳׳א טייל והגרב׳׳צ שהתלווה עימו מצא אז שעת הכושר להתייעץ עמו בנושא הבא : בבית הוריו של הגרב"צ, הג"ר שמואל פלמן זצ"ל רב שכונת " היכל מאיר" בתל אביב , התגוררה לעת זקנתה הסבתא, אמו של אביו ר' שמואל. מטבע הדברים הקשר בין הסבתא לנכדים, שהתגוררו עימה יחד היה מאוד חזק, והסבתא נהנתה רבות מחברת נכדה ונכדותיה. בתקופה מסוימת הסבתא לא חשה בטוב, והוצרכה להתאשפז בבית החולים לרפואתה, המשפחה דאגה כל הזמן לשהות לצידה ולעזור לה לעבור בקלות ובמהירות את ימי ההחלמה. הגרב"צ שכבר היה בעת ההיא בישיבה, היה מגיע מפעם לפעם לביקור קצר כדי לשמחה ולדרוש בשלומה, ומיד היה שב לישיבה לתורתו ולעבודתו . הסבתא שמאוד נהנתה כאשר נכדה הגרב"צ בא אליה, ביקשה ממנו שוב ושוב שיואיל לבוא לעיתים יותר קרובות, ולזמן יותר ממושך. הגרב"צ לא ידע מה לעשות, מצד אחד עתה הינו בחור ישיבה, ותפקידו ללמוד בכל עת, ואם ילך לבקר הרבה את הסבתא לא יוכל לשבת וללמוד כל היום, הוא יצטרך הרבה זמן לבטל בשביל לשהות לצידה כמו שהיא רוצה. ומצד שני, אולי עתה זהו תפקידו לשמח את הסבתא במחלתה, וזהו כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, וחייב ללכת לבקרה אפילו שזה יבוא על חשבון הלימוד. ומצד שלישי, הוא לא היה היחידי מבין בני המשפחה ששהו לצידה. בני המשפחה היו כל הזמן לידה , וממילא מי אומר שזה נחשב כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי יש אחרים שעושים כבר את המצווה הזו. אלא שבכל זאת הסבתא מבקשת שדווקא הוא יבוא, ואולי על זה אינו מחויב לבטל מתלמודו. את כל הספק הזה עם כול צדדיו שטח הגרב"צ לפני החזון איש, בעת הזו שהתלווה עימו בטיולו הקבוע , ועתה המתין לשמוע את דבריו של פוסק הדור מה עליו לעשות בעת הזו ובמצב הזה . החזון איש הקשיב לכל השאלה בתשומת לב מרובה, ולא הסתפק בשמיעה בלבד, אלא תוך כדי ההליכה המשיך לדרוש ולחקור את העלם הצעיר בכל הפרטים ופרטי הפרטים, "למה היא רוצה דווקא שהוא ישהה לצידה? האם לא טוב לה כשאחרים שוהים לצידה?", כאשר הוא מקבל תשובות מפורטות על הכול, עד שהתמונה במלואה הייתה ברורה לו לכל צדדיה. ואז החזון איש ממשיך ללכת במשך כמה דקות בשתיקה, כשהוא חושב ושוקל כדת מה לעשות, ומה לייעץ על השאלה הזו. לאחר כמה דקות פתח החזון איש את פיו ואמר "תלך לבקרה ותשהה לצידה כמה שהיא רוצה, ותדע לך שאתה לא מקיים כאן רק מצוות חסד וביקור חולים, אלא גם מצוות תלמוד תורה ! ". הגרב"צ שומע את התשובה ומתפלא מאוד איזה מצוות תלמוד תורה הוא מקיים בזה? הרי כשילך לשם לא יוכל ללמוד כמו שהוא לומד עתה בישיבה, ומיד הינו שואל את החזון איש בתמיהה "איך אני מקיים בזה מצוות תלמוד תורה ?". החזון איש שכבר היה מוכן לשאלה הזו, השיב ואמר, "אני יודע שאתה מתמיד ועמל בתורה, ולמה אתה כל כך עמל בתורה? כדי לזכות לקנות את התורה, שהתורה תהיה אצלך אבל באמת איך יתכן שיהיה לאדם חיבור עם התורה, הרי 'תורה דיליה', ולזכות להגיע לבחינה כזו של 'תורתך בתוך מעי '. התורה היא מציאות רוחנית, ואילו האדם הוא יצור גשמי, ואלו שני דברים שאינם מתחברים זה בזה? התשובה לזה היא, הכלל הזה "אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ועתה המשיך החזון איש בדבריו החוצבים ואמר, "אתה לא צריך לסגור את הגמרא כדי לחפש היכן לעשות חסד, אבל כאשר מזדמן לך לעשות חסד ולוותר על הרצונות שלך, אז זה הזמן שאתה יוצר לך בנפש קניין של עדינות, שהוא כלי הקיבול של התורה. ועכשיו כשמזדמן לך לעשות חסד בבחינה כזו שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כי הסבתא נהנית דווקא כשאתה נמצא בקרבתה, אז תדע לך שכל רגע שאתה שוהה במחיצתה, וכל תרופה שאתה נותן לה, וכל השגחה שאתה משגיח עליה לרפואתה, אתה עושה פעולה של תורה. משום שאתה יוצר עדינות בנפשך, והעדינות הזאת גורמת לחיבור יותר טוב של קדושת התורה שתוכל להדבק בנפשך. ולכן זה לא נחשב שאתה רק מקיים מצוות גמילות חסדים, אלא גם מצוות תלמוד תורה, שאתה עוסק בפעולה של תורה ".
החוויה היהודית
שמעון,גיבורי מצרים,מנשה,אפרים,מכה משפחתית,היוונים,לעקור,שבעת הנרות, בני חשמונאי,ישראל סבא,להדליק,נר קטן,קרן אור,להדליק,ניצוץ, אמרי שפר כ"ג כסלו ה'תשע"ח
אדם שליבו טוב ותקין ואופיו נעים וחמים - והוא יודע להתבונן על החצי כוס המלאה ולשמוח במה שיש, בבריאות המושלמת, באשה הנהדרת, בילדים הגדלים לתפארת... אדם כזה עם לב טוב ואופי נעים רואה כל הזמן את מצבו בצורה חיובית ומצליח להגיע אל השמחה המושלמת ולחיות חיי חברה תקינים - והוא אוהב את כולם וחביב בעיני כל העולם, ונעים להימצא במחיצתו. אדם ששמח במה שיש לו ואין הוא מרגיש שחסר לו דבר, אדם זה זכאי לכתר ולתואר של "עשיר". מדוע? משום שאין מטרת העשירות לאגור כספים כחול הים, אלא לעזור לאדם לממש את כל חפצו ותאוות ליבו - ללא מגבלות כלכליות. ואדם השמח בחלקו ולא מרגיש חסר, הרי יש לו "הכול" - והוא לא מרגיש "מוגבל כלכלית". במילים אחרות: המכנה המשותף בין העשיר הכי גדול לאדם השמח בחלקו - זה ששניהם מרגישים שיש להם הכו ולא חסר להם דבר, והם שמחים "שמחה מושלמת" בנחלתם ומנת חלקם. ''הרצון להיות טוב לכל, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל'' (הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל) "ויהי" - ויהי, "מקץ" - בסוף, כשאדם הולך לבית דין של מעלה ועושים לו חשבון , " שנתיים ימים" - שמכל השנתיים יוצא לו רק שני ימים, וחבל שלא עשה בהם יותר מצוות ומעשים טובים. הכנסת אורחים : תרופה בדוקה ( שיחת השבוע , עלון 1609) הבשורה הקשה נחתה עליו ביום בהיר . אחרי סדרת בדיקות הודיע הפרופסור מנהל המחלקה ל עובדיה חבה כי הוא חולה במחלה ממארת. הגידול כמעט הגיע למוח. זה קרה לפני שבע-עשרה שנים. עובדיה לא ידע את נפשו. "החלטתי לעשות מעשה", הוא מספר. "עליתי לציונו של רבי שמעון בר-יוחאי במירון וביקשתי שיתפלל עליי שאמשיך לחיות, ואני מצדי אהיה עבד עולם לתת ארוחות לאורחים שלו. כבר באותו זמן עברתי מבני-ברק למירון והתחלתי להכין אוכל לאורחים. השהייה ליד הציון עודדה אותי גם בימים הקשים. כעבור שש שנים של מעקבים וטיפולים בישר לי הפרופסור: 'עובדיה, כעת אין כלום. אתה בריא'". אימא התעקשה החלמתו הזריקה בו כוחות רעננים להמשך מפעל הכנסת האורחים . " בכל שבת אנחנו מארחים יותר ממאה אנשים ", הוא אומר. בראש השנה למשל התארחו כחמש-מאות איש באוהל מיוחד שהקים. עובדיה (72) נולד בעיראק. בילדותו עלה לארץ ישראל. הוריו הטמיעו בו את מידת הכנסת האורחים: "כשאימא הייתה בת תשעים וארבע, נהגתי להגיש לה ארוחת צהריים. יום אחד, בשעה שהבאתי לה את הארוחה, נשמע צלצול. בפתח עמד יהודי שהיה אוכל אצלנו בכל יום. אמרתי לו שיבוא עוד מעט. חזרתי לסלון ואימא שאלה אותי מי היה בפתח. התחמקתי, והיא אמרה: 'אני לא אוכלת עד שלא תגיד מי צלצל'. אמרתי לה ואימא הגיבה: 'לא אוכל עד שהוא יאכל. קודם תן לו'. הכנסת אורחים הוחדרה לגנים שלנו". מאות אורחים ההתחלה הייתה צנועה. "התחלנו בסעודה קטנה אחרי התפילה בשבת בבוקר", הוא נזכר. "קיבצתי נדבות בציון וכך יכולנו לקיים את הסעודות. בהמשך התחלנו לקיים גם סעודת ראש חודש. צברנו ניסיון, למדנו לקחת אחריות, ומפעל הכנסת האורחים גדל והלך". כיום הוא נעזר בילדיו באירוח האורחים . "אנחנו מתרימים מפעלים ואנשי עסקים", הוא משתף. בשבת האחרונה, לך-לך, התארחו אצלו כמאה ועשרים איש. בשבת הקודמת התארחו קרוב למאתיים איש, ובהם גם בחורי ישיבה שטרם שבו לספסל הלימודים. "יש שבתות עם שלוש-מאות או ארבע-מאות אורחים". אין בוררים באורחים כל אורח מתקבל אצלו בברכה, אבל במיוחד הוא אוהב לתת אוכל לתלמידי ישיבה. "הם יושבים, סועדים, שרים שירי שבת, מדברים דברי תורה, ואני נהנה", הוא מחייך. גם נדכאים ועלובי חיים מרגישים אצלו בבית. "אברהם אבינו נתן אוכל לגויים, לישמעאלים; לנו יש רשות לברור את האורחים שלנו?!"... אנחנו משוחחים איתו במוצאי השבת, כשהוא מתפלל בציון רשב"י. פניו קורנות מאושר. עוד שבת מוצלחת של הכנסת אורחים מאחוריו. עכשיו הוא נערך לשבת הבאה.
החוויה היהודית
טוב,תקין,אופי,נעים,חמים,בריאות מושלמת, אישה נהדרת,כתר,תואר,השמח בחלקו,מרגיש חסר, אמרי שפר כ"ב כסלו ה'תשע"ח
בספרים הק' מפרשים, כי כאשר מסיים האדם את תפקידו בעולם, כבר אין סיבה שיישאר בעולם, ומסתלק לעולם הבא. אלא שהקב"ה ברוב רחמיו מוסיף לו תפקידים כדי להאריך את ימיו שימשיך לעבוד אותו בעולם . וכן היה עם יעקב, ביקש לישב בשלוה, שכבר הרגיש בנפשו ששלום ושלוה לו מהיצר ומלחמותיו, ולכן מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוצרך להישאר בעולם בניסיון זה במשך שנים רבות . ותנח בגדו אצלה עד בא אדוניו אל ביתו (ל"ט', ט"ז '( בפסוק זה יש רמז לנר חנוכה (שלח לי הרב דן מחבר שליט"א): 'ותנ"ח' ר"ת ותדליק נר חנוכה. 'בגד"ו' – בגובה ד"ו (עשרה טפחים). 'אצל"ה' – אצל הפתח. 'עד בא אדוניו אל ביתו' – עד שתכלה רגל מן השוק . (מתוק מדבש) חכם תמיד נשאר תלמיד. יש שלוש מצות דרבנן שנשים חייבות בהן מפני שגם הם היו באותו הנס, ר"ת אמן א' ארבע כוסות מ' מגילה נ' נר חנוכה. 7 מצוות דרבנן, מרומז ב"שמע בני", ש'בח (הלל), מ'גילה, ע'ירוב, ב'רכות הנהנין שבח ומצוות, נ'רות שבת ויו"ט, נ'רות חנוכה (2 מצוות), י'דים (נטילת ידים ( . ההזדמנות הוחמצה ( על - פי ' אמוני עם סגולה ') בית המדרש היה מלא מפה אל פה. הכול כרו אוזן לדברים שיצאו מפיו של רבי חיים מקוסוב. שיחותיו המעוררות היו שם דבר בכל האזור. רבים, גם מאלה שלא השתייכו לעדת חסידיו, נהרו אליו כדי לזכות להתעלות ולחוש התרוממות רוח. דגש מיוחד שם רבי חיים על מצוות הכנסת אורחים . הוא הִרבה לעודד את שומעיו ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולגמול חסד עם העוברים והשבים . אלא שהפעם דבריו הפתיעו גם את חסידיו המובהקים: "דעו נא", אמר כמגלה רז נסתר, "כי פעמי משיח קרבים ובאים. משיח צדקנו משרך רגליו בדרכים, מתהלך ברחובות הערים, ומתדפק על דלתות הבתים. בקשתי מכם: אנא, קבלו אותו בסבר פנים יפות!". דברי המסתורין של הרבי הכו גלים במהירות . השמועה הרעידה את הלבבות והציתה מתח וציפייה בקרב כל החסידים . איש לא רצה כמובן לאבד את הזכות לארח את המשיח, והכנסת האורחים של בני האזור התגברה שבעתיים. באותה עת רווחה תופעת היהודים הנוודים . מיעוטם היו הולכי דרכים, ומרביתם אומללים שלא שפר עליהם מזלם והם חיזרו על הפתחים וביקשו מזון וכסף. תלאות החיים שעברו התבטאו בהתנהגותם המחוספסת, שלעיתים הרתיעה את התושבים מלהכניסם לבתיהם. על אף זאת התאמץ רבי חיים מקוסוב לדרבן את שומעיו להתחזק במצוות הכנסת אורחים . גם אם היא כרוכה בקושי ובכפיות טובה, חובה על כל יהודי לפתוח את ביתו לפני עני ורעב. יש להודות לבורא העולם, הטעים באוזני שומעיו, על הזכות בקורת גג ובמעון פרטי. קשים ייסורי הגלות. שאיש לא יתנסה בגזירה זו, המשברת את גופו ונפשו של האדם. ואכן, דבריו לא נפלו על אוזניים ערלות. בני המקום יצאו מגדרם כדי לפתוח את בתיהם ואת לבם לפני הזרים שגדשו את העיירה. את הטרדות הרבות השתדלו לספוג בשתיקה, ונשכו שפתיים לנוכח טרוניות הקבצנים. דבריו של רבי חיים על המשיח הנודד בדרכים העניקו לקבצנים את שעתם הגדולה . הללו התקשו להאמין למהפך שחל במעמדם: משולי החברה, מבריות נחותות שהכול מסיטים את המבט מהן, נהפכו למחוזרים שהכול מכרכרים סביבם ומפצירים בהם שיואילו בטובם להתארח בביתם. על כל עובר אורח נפל ה 'חשד' כי הוא-הוא המשיח המוסווה, והוא התקבל בכבוד מלכים. העניים המרודים התמוגגו מרוב אהבה ושפע שהרעיפו עליהם, וניצלו היטב את שעת הכושר ואת ההתעוררות במצוות הכנסת אורחים. ר' אביגדור, תושב אחד מכפרי האזור, היה שוחט ובודק, יהודי ירא שמים וחסיד קוסוב אדוק. אם כלל החסידים התבקשו להדר במצוות הכנסת אורחים, הציפייה של הצדיק מן השוחטים הייתה כפולה, מן הטעם שהשוחטים, בעלי מזל 'מאדים', נדרשים לעדן את מידותיהם. ברוח זו נדרשו להרבות במתן צדקה ובמעשי חסד בכלל, ולהראות דוגמה אישית במיוחד בניסיון הקשה של הכנסת אורחים. זה היה יום שישי. השמש החלה לנטות מערבה, ובביתו של ר' אביגדור צהלת שמחה: בן נולד במזל טוב, והצטרף למשפחתו ברוכת הילדים. "שלום זכר!", נזדעק ר' אביגדור בלב מתרונן. מטלה חדשה נחתה על כתפיו והצטרפה למשימות הרבות שממתינות לפתחו. לבדו הוא נושא עכשיו בעול הכנת השבת . בעצמו טרח על הבישולים והניקיון. עתה הוא שב בנשימה טרופה מהטבילה, כשהשבת פורשת עוד מעט את כנפיה. הוא החיש את צעדיו וכמעט נתקל בהלך שחסם את דרכו. הרים ר' אביגדור את עיניו וראה מולו עובר אורח מוזנח. בגדיו היו קרועים, שערו סתור, ועיניו מתבוננות בו בציפייה. "שבת שלום, ר' יהודי!", קרא הלה בקול מחוספס, "אולי אוכל להתארח בביתך בשבת קודש?". קולו של הלה חלף סמוך לאוזניו של ר ' אביגדור ולא נקלט כלל בתודעתו, שהייתה נתונה כולה לטיפול בתבשילי השבת הממתינים לו בבית, ברעייתו היולדת ובבנו הרך, ובהכנות האחרונות ל 'שלום זכר' הצפוי. הוא עקף אפוא את האיש, והמשיך בהליכתו המהירה. "אנא ממך, יהודי!", שיווע קולו של הלה. "אני לא יכול", סינן ר' אביגדור בחוסר סבלנות בולט, "נסה אצל מישהו אחר". אך באותו רגע הדהדו באוזניו דברי רבו . הוא עצר והביט בקבצן. מעיני האיש השתקפו תהומות של צער. ידו הגרומה אחזה בחולצתו הקרועה והמטונפת. מבטו היה מושפל וכבוי. נדמה היה כי התכווץ באחת אל תוך דמותו העלובה. "אח!", בקעה אנחה נואשת מלבו, "כל-כך חבל... כל-כך חבל... קיוויתי להסיר מעליי את החולצה המלוכלכת הזאת; להחליף את בגדיי. נו", הוסיף בהשלמה, "כנראה טרם הגיע הזמן!". ר' אביגדור קפא על עמדו. מילותיו של הקבצן זעזעו את כל ישותו. הוא קלט היטב את משמעות התנהגותו. חרטה עמוקה מילאה את לבו. הוא רצה לבקש את סליחתו של העני ולהזמינו אליו, אך ההלך כבר לא היה שם.
החוויה היהודית
בשלוה,קפץ,רוגז,חכם,נשאר,תלמיד,ארבע כוסות,מגילה,נר חנוכה, הכנסת אורחים,פעמי משיח, אמרי שפר כ' כסלו ה'תשע"ח
החוויה היהודית
כישלונות,אמונה,גאווה,נקודת מוצא,עסקניות,שמח וצוהל,ממזרים,פקחים,שלג ,צמר, אמרי שפר י"ט כסלו ה'תשע"ח
אדם יכול להתפלל מהבוקר עד הערב, הוא יכול ללמוד תורה 14 שעות ביום, ולעשות מצוות ומעשים טובים כל היום כולו ... יש לו שכר הרבה, הוא הופך לאדם גדול ויש לו פינוק של גן עדן ! אבל לא מכך נהיים מיליונרים . מיליונר הופכים להיות מאיזה "וימאן" אחד באמצע היום ! כשלאדם נופל איזה ניסיון קשה, והוא מתגבר... זה מיליארדים ! זה מה שמגדל אותו, זה מה שמרומם אותו – הוא הופך לעשיר ! לכן הטעם של "וימאן" זה דווקא טעם שלשלת, כדי ללמד אותנו שאם אדם מקיים "וימאן", זה מרים אותו מעל כולם בכמה מדרגות עד לפסגת הפסגות ! במסכת שבת (דף כ"ג) נשאלת שאלה: אם יש לאדם כסף לקנות נר אחד בלבד ", לליל שבת של חנוכה , " האם עליו לקנות נר של שבת ולקיים מצות "הדלקת נר של שבת", או עליו להעדיף ולקנות "נר חנוכה"? הגמרא קובעת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהאדם מחויב להוציא את כספו ולקנות "נרות של שבת , " לא רק משום שזו מצווה שאנו חייבים בה, אלא הם גורמים שישרור " שלום בית". לכן, נרות שמחזיקים "שלום בית" עדיפים על נר של חנוכה. בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצווה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכוהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי. ישנה את השאלה הידועה, מה שונה הנס של חנוכה מפורים , שבפורים יש מצוה להרבות במשתה ושמחה, ואילו חנוכה היא רק בהלל והודאה, ועל כך עונים: משום שהיוונים שאפו בעיקר להעביר מן העולם את תורת ישראל, להשמיד אותנו השמדה רוחנית, כנגד זה המן ביקש להרוג ולאבד אותנו בגופנו. על כן אנו חוגגים את =D7ג החנוכה ברוחניות, ואת פורים בגשמיות... החזן והנס מודעות צהובות גדולות הודבקו בסמטאות ירושלים, מכסות במעטה זהוב את הפאשקוילים המודבקים על הקירות דבר יום ביומו. גל הפרסום היה חריג בהיקפו, כמויות המודעות היו גדולות לאין ערוך מהכמויות המוכרות כמודעות פרסום. ולא בכדי. לא בכל יום מגיע מלך החזנות העולמי, החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, להופעה חד פעמית בירושלים רבתי. יוסל'ה , ששמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו כגאון הגאונים בעולם החזנות , מי ששמו מוזכר בערגה עד ימינו אנו כמי שבנה וחידש את יצירות החזנות היהודיות, התגורר במנהטן שבארצות הברית, ובאותם ימים, לפני כשמונים שנה, הגעה ארצה הייתה פרויקט מורכב ויקר מאוד ... מה רבה הייתה ההתרגשות לקראת בואו של החזן המהולל. תושבי ירושלים שמחו והתרגשו על הזכות הייחודית והנדירה, מה שגרם בציבור הירושלמי לחרושת שמועות על המועד והמקום המדויקים בהם יופיע, ואז יוכלו הכל לשמוע את קולו הערב ולראותו מסלסל באומנות בקולו הנפלא ... בסופו של דבר, המודעות הגדולות הן שבישרו את העובדות לאשורן: יוסל'ה יגיע ארצה ביום חמישי, כ"א בסיון תרצ"ג, ויעבור לפני התיבה לתפילות שחרית ומוסף בשבת קודש, כ"ג בסיון תרצ"ג, בבית הכנסת 'החורבה' שבעיר העתיקה. עתה, הפכה ההתרגשות לציפייה של ממש , כאשר הכל ממתינים בדריכות לשבת המופלאה, בה יתנגן קול הטנור המפורסם והיפה בתבל בחוצות ירושלים ... רבים מתושבי ירושלים הצליחו לתפוס מקומות לינה בבית מכרים וידידים ברובע היהודי, על מנת להשכים קום עם שחר ולתפוס מקומות טובים בבית הכנסת ' החורבה'. אלה שלא הצליחו, התארגנו קבוצות קבוצות ליציאה משכונת 'מאה שערים' ופרבריה לכיוון העיר העתיקה, לקראת תחילת תפילת יום השבת. אין לב ירושלמי שלא נע וזע לקראת הופעתו של יוסל'ה , וגם ארגוני החסד כבר נערכו לחלק שתיה בדרכים המובילות לרובע ... עם שחר יום השבת, רחובות ירושלים דמו לנחשול אדם ענקי. מאות אנשים צעדו במרץ, רגליהם מוליכות אותם לבית הכנסת 'החורבה' שכבר היה מלא מפה לפה בשעות בוקר מוקדמת, הרבה לפני שעת התחלת התפילה המתוכננת. אלה שניחנו בכישורים מוזיקליים יוצאי דופן - הקדימו והזדרזו להיות מהיושבים ראשונה ... בשכונת מאה שערים, התגורר גם אברך מתמיד נחבא אל הכלים, בשם ר' יוסף שלום אלישיב. לא הרבה ידעו עליו, מי הוא ומה הוא ובמה הוא עוסק. רוב זמנו הוקדש לסטנדר המתקלף בבית הכנסת 'אוהל שרה', על יד הגמרא האהובה ממנה לא הניח ידו... אך ההתרגשות המוסיקלית, לא פסחה גם עליו. מנעוריו, ידע כי יש בו חושים מוסיקליים נפלאים, אך מעולם לא היה לו פנאי להקדיש להם מספיק תשומת לב. עתה, עם בואו של המוסיקאי הבכיר ביותר בעולם השירה היהודית, שבו החושים הללו ונדרכו, צפו וניעורו לחיים . הספסל עליו ישב, מעודו לא היה עד למאבק איתנים שכזה, כמו שהתחולל בנפשו באותה שבת בשעת בוקר. הייתה בו נימה אחת, עקשנית ומרובעת משהו, שלחשה באומץ: 'נו, וכי בשביל קטע חזנות לעזוב את סוגיית מודה במקצת? וכי יוסל'ה מעניין יותר מדף הגמרא האהוב?'. מאידך, קול אחר , עקשן לא פחות מקודמו, זעק ללא לאות: 'יוסל'ה הוא חזן עולמי, ויש לך הזדמנות של פעם בחיים לשמוע אותו. הוא יהודי ירא שמים, גם גדולי ישראל האזינו לו ושבחו את תפילתו המרגשת. יוסל'ה נמצא כאן רק היום , ואילו דף הגמרא יהיה כאן גם מחר, גם מחרתיים, גם בשבוע הבא '... אחרי מאבק ממושך, הקול האחרון ניצח. הרב אלישיב סגר את הגמרא באנחה כבידה, והלך בעקבות ההמון לכיוון העיר העתיקה. בדרך ניסה להרהר בדברי תורה עד ההגעה ליעד, אך משלא הצליח, הרגיש כי אולי טעה בהחלטתו. תחושה רוחנית חזרה והתעוררה בו, זועקת באלם קול: 'תורה מה תהא עליה? איך מלאך לבך לעזוב את דף הגמרא לטובת חזנות? מה יהיה על דף הגמרא שנותר מבויש בבית המדרש ?' בשערי העיר העתיקה, החליט לשוב על עקבותיו. התחושה הזו הכריעה , והרב אלישיב מצא עצמו חוזר את כל הדרך בואכה שכונת מאה שערים , רץ שוב לעבר הגמרא שאהבה נפשו ... אך בזאת לא תם המאבק. בבואו לשכונה, ראה קבוצת יהודים של צורה , אברכי חמד תלמידי חכמים נודעים , צועדים אל העיר העתיקה, להצטרף לתפילתו של יוסל'ה רוזנבלט. המלחמה הפנימית שבה והתחדשה כמקדם: 'ראה נא, אברכים תלמידי חכמים מבינים שאין כל פסול בללכת לשמוע את החזן הנדיר. וכי מה רע? סלסול של תפילה, נגינת חזנות מרוממת, הרי זה עונג שבת עילאי, ובכלל - עולם הנגינה קרוב לעולם התשובה !' הקול לא ויתר, היה עקשן וחזק מאוד : ' מה לך כי נחפזת לחזור בשעה שהמונים גודשים את מבואות העיר העתיקה בדרכם לחזן המופלא - וכי יקרה משהו אם תנוח מעט מעמל הלימוד ותתענג על צלילים יהודיים מרגשים? וכי הדבר אסור או אינו ראוי? והרי זה עונג שבת שאין למעלה הימנו, והרי זה רגע נדיר ובלעדי ששוב לא יחזור ?' הוא כבר היה בשכונת מאה שערים , אך שב וסב על עקבותיו, מצטרף להליכה ההמונית אל העיר העתיקה. הוא זירז את צעדיו על מנת לכסות על האיחור, וכעבור כעשרים דקות כבר עמד בחצר בית הכנסת 'החורבה ', נדחק בין ההמונים הממלאים גם את החצר, צובאים על הפתחים וממלאים את החלונות ... ניצחון ברגע האחרון ... הוא תפס לעצמו עמדת האזנה נוחה, ועשה אוזניו כאפרכסת. אכן, הקול הצלול והבהיר, המתוק והיציב, החזק והנפלא של יוסל'ה, הוא בדיוק כמו באגדות. 'יש לו משהו שאין לאף אחד אחר', קבעו החושים המוסיקליים שלו, שעה שהמיית קולו של יוסל'ה וצלילי סלסוליו כובשים כל נים בנשמתו , מרגשים אותו עד דמעות ... ההתרגשות הזו זעזעה אותו, הניעה בנפשו את אמות הסייפים. 'להתרגש מחזנות?' - נזף בעצמו, 'היעלה על הדעת? והרי ההתרגשות הזו בהכרח תבוא על חשבון התרגשות מדף הגמרא! זהו, בשביל חזן אחד עוזבים את הגמרא ומחליפים אותה בקול טנור - מרגש ככל שיהיה ?' הוא ירד מהמקום אותו תפס בדי עמל, ובצעדים בוטחים החל חוזר לכיוון ' מאה שערים', בפעם השנייה באותו היום... 'יוסל'ה הוא אכן חזן רם דרג', לחש לעצמו, 'אין ספק שזו הזדמנות חד פעמית לשמוע אותו... אבל דף הגמרא חשוב יותר, מושך יותר, מרגש הרבה יותר...' הרהר, ושב ורץ כל הדרך עד לסטנדר המתקלף, חוזר ושוקע בסוגיית 'מודה במקצת ואחר כך באו עדים '... שנה חולפת ועוד שנה, עשרות שנים חלפו. אותו אברך לא מוכר קם והיה לגדול הדור, פוסק בקנה מידה עולמי שכל היהדות חרדה למוצא פיו . חלפו כשבעים שנה מאז אותו מאורע, עד ששב וחלף בחצר בית הכנסת ' החורבה' עם חתנו, כשהוא מצביע על בית הכנסת, ממקד מבטו במקום בו עמד באותו יום השבת, וקורא בהתרגשות ובהתעוררות רבה: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה ...' אחרי רגע של תדהמה, הוסיף והסביר במילים ספורות אך מטלטלות : ' תאמין לי, הניסיון היה גדול מאוד. רוב ההמונים לא הבינו במוזיקה, לא ידעו מהי עוצמתו של יוסל'ה... הם באו כי כולם באו, הם באו בשל ההמון הרב , מיעוטם הגיעו מתוך הבנה מעמיקה מהי משמעות קולו של יוסל'ה, אחד מהם הייתי אני... ואחרי שכבר שמעתי, והאזנתי, והתרגשתי - לא היה קל לעזוב את המקום ולברוח לדף הגמרא. אבל זה היה הנס שלי, שהצלחתי להתגבר ולברוח !' כי רגע המאבק בניסיון, היה קשה ומר עד מאוד. המלחמה הייתה קשה - החושים המוסיקליים, האורח הנדיר, והיצר המפעפע - כל אלה עשו חריש עמוק בנבכי נפשו הצעירה של הרב אלישיב! אך העמידה בניסיון, העקשנות באותם רגעים, ההחלטה הנחושה לתת לדף הגמרא לנצח - היא שיצרה את גדול הדור, היא שהפכה את האברך הצנום לפוסק וגאון! כי הניסיון , ככל שהוא גדול יותר - הוא מקפצה גבוהה יותר. כשהוא מגיע וניצב מנגד , כשהוא מגרה, וקשה, וכמעט בלתי אפשרי, אות וסימן הוא כי הניסיון הזה יקפיץ גבוה, יוביל לשיאים חדשים של הישגים! זה לא הרגע להישבר - זה בדיוק הרגע להתעקש, להחזיק מעמד, להילחם בציפורניים ! הסיפור המפעים, המובא בספר 'הסוד' על צמיחתו וגדילתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מלמד באופן ברור: כדאי להתעקש, להילחם, להיאבק בכל הכוח. כי התוצאה היא העפלה לשיאים לא מוכרים, נגיעה ביעדים לא מושגים ! החוויה היהודית
לעשות מצוות,מעשים טובים,פינוק,גן עדן,מיליונר,פסגת הפסגות ,נרות שבת , שלום בית,רשות הרבים, ' אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ח
ובאמת מביא בבן איש חי בפרשת וישב "רמז יפה לחנוכה" מהתורה. כשנעיין בפסוקים הראשונים של חומש בראשית, נגלה כי המילה הכ"ה מהמילה בראשית היא המילה אור, וזהו רמז לחג האור = חנוכה, החל בכ"ה בכסלו. התורה היא מקור האנרגיה של עם ישראל לעמידה מול כל העומדים עלינו לכלותינו... וממילא בכוח כזה לא יתבטל חנוכה לעולם! והבור ריק אין בו מים. אומר רש"י אבל נחשים ועקרבים יש בו. "אין בו" ר"ת א'בל י'ש ב'ו נ'חשים ו'עקרבים . בחנוכה מדליקים 44 נרות עם השמש, וזה מרומז במלה "נחמד" נר חנוכה מ"ד נרות, ונחמד מרמז על כלל ישראל שהם נחמדים למעלה ונחמדים למטה . בעלי המוסר מפרשים שמים נמשלו לתורה, וזה הפירוש אין בו מים פירוש אם אין תורה באדם אלא ריק הוא, אז מיד באות המידות הרעות שנחשבות כנחשים ועקרבים . זאלסט יא האבן - הצדיק הרה"ח ר' דוד לייב שוורץ זצ"ל ) מתוך "בחוזק יד "( המראה דלהלן לא היה חריג בנוף ליד בתי הכנסת בעיר : כשיצא מבית הכנסת לאוויר הרחוב, פגש בשני יהודים ששוחחו ביניהם . הושיט למולם יד זריזה ועיניים מבקשות. השניים השיבו בקרירות: "אין לי." "זאלסט יא האבן! שכן יהיה לך!" קרא בפסקנות לעומת הראשון, הוא לא הסתפק בכך, במקביל פנה לחברו, הרי גם לו מגיעה ברכה מכל הלב : " זאלסט יא האבן!" – שכן יהיה לך !" לימים, יכלו לשמוע את אותו משפט "זאלסט יא האבן" מפיו של אוסף צדקות אחר, ולא היה לזה את אותו צליל. המילים היו זהות. המנגינה היתה שונה. זו הייתה מנגינת הלב של ר' דוד לייב שנעדרה מהמילים. לב, אי אפשר להעתיק. לב אי אפשר לחקות. זר לא יבין... את ה"כוונתי רק שליהודים יהיה טוב" אי אפשר לקנות בזול. ה'טוב לב' שהתבטא באמרה זו "זאלסט יא האבן" רוכשים רק בעמל רב . פעם כשאמר ליהו די שפטרו בלא כלום "זאלסט יא האבן", הגיב האיש כמתריס ב"צדקות": "אני רוצה שיהיה לי, אבל גם אז לא אתן לך ..." ר' דוד לייב חייך, אהבת ישראל שבו הוסיפה נדבך נוסף, וזו השתלבה בפקחותו. "אני אמשיך להפציר, לנדנד, ואני מאחל לך שהשי"ת יעזור שיהיה לך הרבה כל כך, עד שכאשר תרצה להפטר ממני, תאמר לי – קח לך כמה שתרצה ולך לך ממני!" ) מפי י'מ .( ישבנו סביב שולחן עגול באולמי 'אור יהושע'", סיפר בעל המעשה הרב י' מ' ק', "ר' דוד לייב התקרב לשולחן והושיט יד של שנורר. ראשון הנוכחים הגיב "איך האב נישט – אין לי." ר' דוד לייב השיב, כדרכו: "זאלסט יא האבן! שכן יהיה לך!" גם השני הפטיר: "אין לי." אף הוא זכה מר' דוד לייב לאותה ברכה – "שיהיה לך!" כך השלישי, הרביעי, החמישי, השישי והשביעי. כל יושבי השולחן השיבו "אין לנו" או שהגיבו בתנועת התנצלות שמתפרשת כך (והכוונה היא, בדרך כלל, אין לי בשבילך, אין לי למטרה זו). והוא העניק להם בחום את הברכה "שכן יהיה לך". כשהגיע אלי, הוצאתי ונתתי לו סכום הגון. הוא הזדרז להמטיר עלי ברכות לתורה, ליראת שמים, ל חסידשקייט, לנחת וכו'. ר' דוד לייב המשיך לשולחן הסמוך, בחריצות השמורה לאוספי מצוות, לאו דווקא לאוספי מטבעות. פסעתי אחריו, קרבתי אליו ושאלתי בנימה של טרוניה: ' ר' דוד לייב, כל יושבי השולחן לא נתנו לך כסף, דחו אותך בקש, ולהם הענקת ברכה לכסף – "זאלסט יא האבן". ואילו אני, שנתתי לך כסף, אותי לא בירכת בכסף, אלא ברוחניות... מה פשר הדבר?' ר' דוד לD7יב חייך. והחיוך שלו, מי שזוכר, היה מלא וגדוש בחיוך זך, אך הפעם היה זה חיוך רווי רצינות במבט שופע טוב. לרגע שתק ואח"כ אמר: ' כשהתחלתי לאסוף כסף, אמר לי אחד מגדולי אוספי הצדקה בירושלים )הוא נקב בשמו): לכל 'בעל צדקה' שהולך לקבץ ממון מתלווה מלאך , וכשהנתבע לתת מגיב במילים "אין לי", המלאך עונה אחריו א-מ-ן... הבנת ? לכן אני מזדרז לברך 'זאלסט יא האבן'. זאת כדי שה 'אמן' יחול על ברכתי )או לפחות – גם על ברכתי(. אבל אתה לא היית זקוק לכך. הרי אתה נתת'..." )ראה מדרש רבה רות פ"ה: "אמר ר' אבון, העני הזה העומד על פתחך, והקב"ה עומד על ימינו, אם נתת לו, זה שעומד על ימינו מברכך, ואם לאו הוא עתיד להיפרע מאותו האיש, שנאמר כי יעמוד לימין אביון" ציטוט המדרש ע"י הרב ב' לב(. בעל המעשה ששמע את הדברים החל להסתפק האם מתלווה אליו מלאך או שמא זה הוא עצמו...
החוויה היהודית
חג האור,חנוכה, יתבטל,נחשים,עקרבים,מדליקים, 44 נרות,השמש,נחמד,כלל ישראל, אמרי שפר י"ז כסלו ה'תשע"ח
החוויה היהודית
האבן הגדולה,פי הבאר,יעקב אבינו,עם ישראל,מתפללים,תפילת גשם,סכין,מנתח,ריח הבשמים,התמדה,
אמרי שפר ט"ז כסלו ה'תשע"ח
"איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות א,ד) אומרים חז''ל כי מידת הצדיק להסתפק במועט ומה שיש לו מספיק לו, ואינו מבקש יותר ממה שצריך לעצמו, לכן אמר יעקב "יש לי כל". אבל עשיו הרשע קיים את מאמר חז"ל (מדרש רבה קהלת סדר א): שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אף פעם לא מרוצה, על כן אמר "יש לי רב" דהיינו יש לי הרבה אבל תמיד אני מרגיש שעדיין חסר לי ...
באין תקשורת – אין אפשרות להעביר מסרים.
ביום שבו לא תתקל בשום בעיה – תהיה בטוח שאתה מתהלך בשביל הלא נכון. בעיה "זקן" – שהוא נוטריקון: זה שקנה חוכמה. הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל על ה 'לך לך' הפרטי של אביו ובני משפחתו )מתוך מתוך הספר שיחות ביה"ש עלון'גאון יעקב' / לך לך התשע"ז(
לפני שאבא ז"ל היה רב ברמת השרון הוא היה רב ברוסיה, ובעיירה שבה נולדתי, לפני שהגרזן של סטאלין ימ"ש השמיד את היער הגדול של התשב"ר, היה שם ת"ת של ארבע מאות ילדים. אבל כשאני הגעתי לגיל שמתחילים ללמוד ספר בראשית, אבא שלח אותי למלמד היחידי בעיר, והיו שם רק שבעה ילדים! אלו שלא נכנעו למשטר של המכבש הגדול של לנין וסטלין ימ"ש, שעזרו להם הרבה יהודים פוקרים. היה חוק חינוך חובה שחייבים לשלוח כל ילד ל"שקולע" [ביה"ס של הקומוניסטים[, ומי שלא שלח היה צפוי לעונש, ואפשר לתאר איזה מצב זה היה. והנה כשהגענו בפרשת נח לפסוק "ויזכור אלוקים את נח", המלמד הודיע שלא ממשיכים יותר כי זה סכנת נפשות, כי הגיעו שלוחים מהשלטון והודיעו לו: "עד כאן!". שנה אחרי כן פגשתי את אחד מהילדים שלמדו איתי ספר בראשית, אוכל ברחוב סנדוויץ' עם חזיר! כל כך מהר היה המהפך... המצב היה ששומרי תורה ומצוות היו בייאוש, וחשבו שאין תקווה שמישהו מהדור הבא ישמור בכלל תורה ומצוות. רוסיה הייתה שולטת אז על שישית מהעולם, ביניהם אוקראינה, גרוזיה, בוכרה, והיו שם מיליוני יהודים. ואבא היה מעודד את העם בדרשות שלו, והיה מדבר בתקיפות שהעיקר לא להתייאש . אבא ז"ל, אחרי מאמצים גדולים, קיבל בעז"ה רישיון יציאה, ונמל היציאה היה הנמל הגדול שבעיר אודסה. נסענו באוניה כמעט שבועיים, וכשהגענו לא היה לנו איפה לגור, והמשפחה הייתה מפוזרת אצל קרובים. סבתא גרה אצל קרוב אחד, אחותי גרה אצל קרוב אחר, אבל אבא לא פיזר את הבנים, ר' גרשון ואני, כי בכל מקום שהיינו, תקופה בכפר חסידים, תקופה בירושלים, תקופה בת"א, הוא רצה להמשיך את סדר הלימוד בגמרא. גם כשנסענו מנמל אודסה, וכל החבילות היו בתא המטען, אבל הרי יש מזוודות קטנות שצריכים, ומה היה לנו בהן? גמרא בבא קמא, ששלושתנו למדנו מתוכה ביחד, וחומש ויקרא לפרשת השבוע, כדי שלא נפסיק אף יום מללמוד! ובכל מקום שהיינו, אבא מיד לקח גמרא ולמד איתנו... היו אמנם ימים שלא למדנו כי הוא היה עוסק בחבלי קליטה וסידורים שונים, אבל כשנכנסנו לגור ברמת השרון בסוף שנת תרצ"ד, וכבר שכרנו דירה, אבל בלי רהיטים, בלי שולחנות, בלי כיסאות, ובלי מיטות, והיה שם זקן אחד שבא מאמריקה והחליף את המיטות הישנות שלו, הוא שלח לנו שתי מיטות, אחת לאבא ואחת לסבתא, ואנחנו ישנו על הרצפה, ואז הדבר הראשון שאבא עשה- הוא הלך לביהכ"נ ונטל רשות מהגבאים והביא עוד שתי גמרות בבא קמא שיהיה יותר נח ללמוד, וזה לפני כל הרהיטים... למשכיר של הדירה היה פרדס של חמישה דונם ברחוב אוסישקין, הוא נתן לנו רשות לקחת ארגזים שאורזים בהם תפוזים, וישבנו על הארגזים ולמדנו גמרא. וזה לימד אותנו על סולם הערכים: לפני שדואגים למה לאכול , ולמיטה לישון, דואגים שתהיה גמרא ללמוד! אבא שמח מאוד שאנחנו נמצאים באוויר של א"י, וכשבאנו לארץ אמר: " תאר לך שאנו נמצאים במצב שכל הגוף באוויר של א"י, כמו בתוך סוכה, כל הגוף בתוך מקום קדוש!", ומאוד היה שמח בזה. לפעמים בחורף ביום בהיר, היה אומר "האם בחו"ל ישנם שמים בהירים כ"כ כמו פה? תראו אחרי הגשם הראשון איזה שמים בהירים, איזה תענוג!". וכך היה מאוד משבח את האוויר של ארץ ישראל. ביום הראשון שהגענו לנמל יפו, התענינו הקרובים שכבר היו לפנינו בארץ ישראל מתי האוניה מגיעה, וחיכו לנו בנמל הרבה רבנים. הגענו לבנין ששם יורדים והתיישבנו, ואני שומע שאבא אומר לדודים שלי: "מה הייתה המטרה שברחנו מרוסיה, אמנם המצב הכלכלי שם קשה מאוד, אבל הסיבה העיקרית הייתה ששם אי אפשר ללמד תורה לילדים בגלל סכנת נפשות, וזוהי הסיבה שעשינו השתדלות לצאת משם", (כמובן עם הרבה נסים, והיה בן דוד שעזר לנו לקבל את הרישיונות(. ובעצם אם הייתה אפשרות לנסוע מרוסיה לפולניה – הייתי נוסע לפולין, ששם הרב'ה שלי ר' ברוך בער, שם יש ישיבות מעולות: קמניץ, מיר, שהילדים יגדלו בישיבות בשקידה ועיון, ואותו רב'ה שאני למדתי אצלו ממשיך להיות ראש הישיבה, ורציתי שהבנים שלי גם ילמדו אצלו", אבל המצב היה שרוסיה ופולניה היו ביניהם כ"כ ברוגז, שאי אפשר היה להעביר שום דבר, ולכן נסענו לא"י שגם פה אפשר ללמד תורה. וגם מזה מבינים שהערך הכי חשוב הוא ללמוד תורה, ואיפה שאפשר ללמוד תורה – שם אנחנו!
החוויה היהודית
הצדיק,הסתפק,לא מרוצה,מרגיש,חסר לי,תקשורת,מסרים,בעיה,מתהלך, אמרי שפר ט"ו כסלו ה'תשע"ח
החוויה היהודית
אהבה,צומחת,העצים,בשוק,אושר,הטבע,הגאווה,ענווה,קטונתי ,תלמיד חכם, אמרי שפר י"ג כסלו ה'תשע"ח
אמר רבי ישראל ממודזי'ץ זי''ע ''כשאני שומע ניגון יוצא מפיו של יהודי, יכול אני לקבוע עד היכן מגיע יראת השמים שלו.'' אמר רבינו הק' מקוצק זי"ע " כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת ענווה. שכן ענווה שיש עמה כוונה - שוב אין שמה ענווה !"
אנשים חכמים אינם מנסים למצוא את הדרך בעצמם, הם מבקשים הנחיות.
בדרכו לבקר חולה שהיה דר בקומה ברביעית והלך חסיד אחת לקראתו והביא לו כיסא לפוש על דרכו ולא חפץ, אמר לו רבי ישראל ממודזי'ץ זי''ע ''כשעולים למעלה אין להפסיק''. הזמן מוכיח את מה שהשכל לא השכיל לעשות
הרה"ק רבי יצחק מוורקא היה אומר "אני משתדל להיות כמו סוכר - בכוס תה חם, מבטל את עצמי ונמס לחלוטין, ובכך ממתיק את הזולת !". ''ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (ל"ב כ"ה). כאשר יהודי מתאחד עם חבריו בעשיית המצוות ובלימוד התורה אין יצה"ר שולט בו. משא"כ אם פורש מהם והולך לבדו, אזי בודאי יצה"ר יתגבר עליו. וזה מה שנאמר: "ויותר יעקב לבדו" כאשר יעקב נשאר לבדו ולא היה עם הרבים, אזי "ויאבק איש עמו" שרו של עשו שהוא היצה"ר התחיל להיאבק עימו. (מעש"ת (
ישנם אנשים שצומחים לגובה, ויש כאלה שצומחים לעומק.
המלצר לא משלם ) ברינה יקצורו, עלון 333) מסופר על ר' ישראל סלנטר זצ"ל שנסע לשליחות בצרפת , בתקופת ההשכלה הנוראה, כדי לנסות ולמנוע מסטודנטים יהודים מלהתבולל... עזב הוא את הישיבה, והלך לאסוף נשמות לה' ולתורתו ... באחד המקומות בצרפת, הוא נכנס למסעדה כדי להיפגש עם מישהו. ניגש אליו המלצר ושאל אותו מה הוא יהיה מעוניין להזמין... "בשבילי כוס תה בבקשה ". המלצר חוזר אחרי כמה דקות עם כוס תה וסוכר. ומיד ביקש ר' ישראל סלנטר חשבון. לאחר כמה דקות חזר המלצר עם החשבון - "עשר פרנק" (סכום עצום בכל קנה מידה ( " עשר פרנק?! זו לא טעות"?! שאל הרב את המלצר, "לא , זה החשבון" השיב המלצר. אז ממה עשוי התה? הרי זה מים חמים ומעט תה"... ענה לו המלצר: "התה הוא תה רגיל , אתה משלם לא רק עבור התה, המחיר כולל את השירות , המוסיקה, השמירה והאווירה הנעימה שבמקום ". בצאת הרב את המקום הבחין במלצר אחר ששותה תה , ושאלו "כמה כוסות תה אתה שותה"? ענה לו "בערך 10 ," " ואתה משלם על זה"??? "לא, אני לא משלם, אני יכול לשתות כמה שאני רוצה"! שאל אותו ר' ישראל סלנטר : " ולמה אתה לא משלם"??? "בגלל שאני מלצר, ומלצרים לא משלמים פה "! העולם הזה, אמר ר' ישראל סלנטר, הוא מלון מאוד יקר. על כל הנאה בעולם הזה משלמים, כי העולם הזה הוא יותר מחמישה כוכבים. כל הנאה שנהנה האדם בעולם הזה, ללא צורך, יורד לו משכרו לעולם הבא. נשאלת השאלה, אם כך מה הטעם? אתה נהנה כאן בעולם הזה, ומאבד זכויות?! יש רק דרך אחת להצלת הזכויות שלך והיא להיות מלצר שלא משלם! אדם שמשרת את הקב"ה, כאן בעולם הזה, הוא לא משלם. ומי זה ה 'מלצר'? 'מלצר' הוא אדם שעושה 'זיכוי הרבים'. אדם שלא דואג רק למצוות שלו. הוא דואג לזכות את הרבים ! אדם כזה נקרא 'מלצר '! מעלת זיכוי הרבים גדולה מאוד. כתוב במסכת אבות ) ה, יח (: " כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ר' עובדיה מברטנורא מפרש שלא יהיה הוא בגהינם, ותלמידיו (כל האנשים שהוא זיכה) בגן עדן . ידועה מעלת זיכוי הרבים המתפרשת ע"פ הפסוק בדניאל (יב , ג): "וְהמַשְכִּלִּים יַזְהִּרּו כְזֹהַר הָרָקִּיעַ ּומַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַכוֹכָבִּים לְעוֹלָם וָעֶד", ופירש 'מצודת דוד': "והמשכילים" - החכמים שבהם יזהירו. "ומצדיקי הרבים" - המלמדים דרך ה' לרבים - הם יזהירו ככוכבים. "יזהירו" - מפרש ה 'מצודת ציון' - עניין הארה וזריחה . על כך אומרת הגמרא ) ב"ב ח: ( 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד', אלו מלמדי תינוקות, והם מצדיקי הרבים שמלמדים ומחנכים את התינוקות לדרך טובה. ועל כך פירש ה'בן יהוידע': דהדמיון לכוכבים הוא, יען שהכוכבים נראים בעינינו כקטנים מן השמש, אך באמת גדולים הם ממנה אלא שמחמת גובהם נראים קטנים .
וְאַבְרם כבֵד מְאֹד בַּמִקְנֶה בַכֶסֶף ּובַזהב" ) יג, ב ( מי מיהודי וילנה אינו מכיר את הסמטה של גיטקה טויבה? אף על פי כן אין הכל יודעים מי היתה, ובמה זכתה האשה הצדקת הזאת שהסמטה תהא נקראת על שמה עד היום . בימיו של הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא זיע"א, התגוררו בעיר ווילנה הרבה למדנים וצדיקים, שהיו באים מכל קצווי תבל ליהנות מזיו תורתו. בין אלה, היה גם צדיק אחד נודע, הוא רבי מרדכי בן הגאון המפורסם רבי אריה לייב אפשטיין רבה של קניגסברג זיע"א, בווילנה קראו לו ר' מרדכילי גיטקה טויבה, על שם אשתו. מפני שהוא עצמו היה יושב יומם ולילה על התורה ועל העבודה, והיא - אשתו הייתה עקרת הבית והמפרנסת, הם חיו בדחקות גדולה, אך מפני שגיטקה טויבה הייתה אישה צנועה העושה רצון בעלה, לא התלוננה מעולם, אדרבא תמיד הייתה שמחה בחלקה ומרוצה מבעלה הצדיק, ומתאמצת למלא כל הצטרכויותיו, ומקווה לקבל חלק מחלקו בעולם הבא . פעם אחת בימות החורף, כשהתגברו ביותר הקור וסערות השלג , היה בביתו של ר' מרדכי קר מאוד, מפני שהפרנסה הייתה קשה ולא היו להם עצים להסיק בהם את התנור, גם המזון תם מביתם והגיעו עד למצב שלא היה בבית פת לחם. הילדים התהלכו עירומים ויחפים, והתרפקו על אמם כשהם רועדים ומבקשים אוכל, וגיטקה טויבא - ליבה מר עליה והיה לה קשה ביותר לראות בצער ילדיה. אף על פי כן, שתקה וקיבלה הכל באהבה. בינתיים שב הביתה ר' מרדכי מבית המדרש לאחר יום של תענית כדרכו לצום בה"ב, וביקש לטעום שהו להשיב את נפשו, אך בבית היה חושך ואין נר להדליק, ועל אחת כמה וכמה שלא היו עצים כדי להכין כוס חמין. נגע הדבר ביותר ללבה של גיטקה טויבה, ומגודל הצער פרצה ממעמקי לבה אנחה גדולה. כששמע ר' מרדכי הצדיק את אנחתה של אשתו הצדקת, ביקש להפיס את דעתה ולשדלה בדברים, ולעודדה שהשם יתברך הנותן לחם לכל בשר והזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, בוודאי לא יטוש גם אותם , הוא לא הניח לה לילך ולהביא כוס חמין מהשכנים, מפני שכתוב '' ושונא מתנות יחיה". גיטקה טויבה ועמה הילדים, עלו בלית ברירה רעבים על משכבם, אך ר' מרדכי שכח מרעבונו, מצא לו קיסם והדליקו, ולאורו ישב ולמד בהתלהבות . תוך כדי לימודו שמע קול דופק על הדלת, הרים ר' מרדכי ראשו מעל הגמרא ושאל: מי שם? "אני הוא אליהו", השיב הקול, מרדכי חשב שהדופק הוא שכנו ר' אליהו המסגר, שהיה דר עמו בחצר אחת, הלך ופתח את הדלת, ואל הבית נכנס איש זר בעל זקן שיבה, נתן לו ר' מרדכי שלום וביקש אותו לישב, ושאל את האורח, מי הוא ומה הוא מבקש? "אני אליהו הנביא", השיב לו הזקן, "אנחתה הכשרה של אשתך, עשתה רושם גדול על פמליה של מעלה, ושלחו אותי לומר לך, שאם אתה מבקש עשירות, אתה יכול לקבל אותה מיד. הא לך אדרכמון של זהב, תן אותו לאשתך , והיא תעשה בו מסחר, ומיד אתם מתעשרים, אבל ידוע תדע , שאם תקבל ממני את האדרכמון, אבוא אליך בעוד שלוש שנים כעת חיה, ואדרוש ממך להחזירו לי, ויחד עם האדרכמון אתם תצטרכו להחזיר את נשמותיכם לבורא". השיב לו ר' מרדכי , הואיל וחכמינו ז"ל אמרו שבדברים הנוגעים להליכות הבית חייב הבעל להימלך באשתו, איני רשאי להחליט דבר, עד שאשאל לדעתה של אשתי. כך עשה, הלך וסיפר ר' מרדכי לאשתו את דבר אדרכמון הזהב - שהקב"ה שלח להם בידי אליהו הנביא, וכן סיפר לה את התנאי הלא פשוט, אליהו הנביא התנה עמו, שלאחר שלוש שנים יצטרכו להחזיר את האדרכמון, ויחד אתו יצטרכו גם להחזיר את נשמותיהם למי שהנשמות שלו. והמשיך וסיפר לאשתו שהוא לא רצה להסכים או לסרב, בלי שישאל את דעתה לעסקה הלא פשוטה. גיטקה טויבה חשבה קצת ואמרה: שמעני בעלי, מה שיהיה בעוד שלוש שנים נראה בבוא הזמן, ולפי שעה צריך לקבל ולא להרבות מחשבות, והשי"ת יעזור. חזר ר' מרדכי אל אליהו הנביא, והודיע לו על הסכמתם לקבל את אדרכמון הזהב יחד עם התנאי הנלווה אליו. מסר אליהו הנביא את האדרכמון לר' מרדכי ובירך אותו בהצלחה, וברגע אחד נעלם לו אליהו הנביא המבשר . למחרת בבוקר נטלה גיטקה טויבה את האדרכמון, שלחה ידה במסחר וההצלחה האירה לה פנים, מיום ליום רבתה הברכה במעונם, ולא חלפו ימים מרובים, עד שנעשתה עשירה מופלגת . אך עשירותה והצלחתה לא השכיחו ממנה את התנאי שהתנה אליהו הנביא, וידעה כיצד לכלכל את מעשיה, מה עשתה ? כל אותו ממון שהרוויחה הייתה מחלקת בין עניים, זקנים, וחולים ובעלי מום, בין אלמנות ויתומים, והכול ביד רחבה ובעין טובה . כך חלפו להן שלוש השנים, ובבוקר בהיר אחד, בשעה שר' מרדכי הכין עצמו לתפילה, נכנס אל הבית אליהו הנביא ואמר: ר' מרדכי , היום תמו שלוש השנים שהותנה בינינו, ועליכם להשיב את אדרכמון הזהב, וכן גם את נשמותיכם כפי שהותנה בינינו. השיב לו ר' מרדכי: כשם שלא לקחתי את האדרכמון שלא בידיעתה של אשתי, כך איני יכול להשיבו בלא ידיעתה, אלך אפוא ואודיע לה שבאת לקבלו. גיטקה טויבה, לא התפעלה ביותר, ואמרה לבעלה שימסור בשמה לאליהו הנביא זכור לטוב, שהואיל וחכמינו אמרו , " רבי מכבד עשירים", היא מבקשת היא שאליהו הנביא יכבד אותה, ויואיל להטריח עצמו ולהיכנס לביתה, מפני שקודם שהיא משיבה לו את ממונו, היא רוצה לעשות עמו חשבון. כשנכנס אליהו הנביא לחדרה של גיטקה טויבה ביקשה אותו לישב, ניגשה אל הארון והוציאה מספר פנקסים עבים ואמרה: נביא קדוש , רוצה אני לעשות עמך חשבון צדק, אמת נכון הדבר שקיבלתי ממך אדרכמון של זהב, ועשיתי ממנו רכוש גדול, אבל הריני מבקשת ממך במחילה מכבודך: עיין נא בפנקסים הללו, וראה נא כאן על מה הוצאתי את כל הסכומים הללו: כאן רשום כמה חילקתי ליולדות עניות, לאלמנות ויתומים, להכנסת כלה, לבתי אבות ולגמילות חסדים, ולעניים סתם. כל זה מצטבר לסכום של אלפי אדרכמונים, מלבד אדרכמון הזהב שלקחתי ממך, שהוא שמור אצלי תמיד, ומוכן ומזומן להיות מוחזר לך בכל עת. אבל לפני שאני משיבה לך אדרכמון זה, בבקשה ממך אליהו הנביא, שאל נא בפמליה של מעלה, אם כך הוא היושר, ואם משפט צדק הוא שיפטרו אותה ממשרתה להיות גבאית צדקה נאמנה בלי שום פשיעה, ויטלו ממנה אדרכמון זהב שהופקד בידה ויחייבו אותה מיתה רח"ל? עלה אליהו הנביא למרום והציע את טענתה של גיטקה טויבה לפני בית דין של מעלה, יצאה בת קול ואמרה נצחוני בניי, גיטקה טויבה נשארה עם עשירותה והוסיפה לעשות חסד ולהרבות צדקה, והייתה משען ומבטח לכל נענה ונידח שבוילנה, והסמטה שבה התגוררה הייתה מהמפורסמות בכל וילנה .
החוויה היהודית
ניגון,יהודי, לקבוע,יראת השמים,ענווה ,עולים,למעלה,להפסיק,צומחים,לעומק, להיאבק, אמרי שפר י"ב כסלו ה'תשע"ח
החתם סופר ) דרשות, ז' אד"ש תקע"ה ( כתב :"רוב צדיקים נולדו קודם זמנם למקוטעים, ) היינו שנולדו פגים בחודש שביעי או שמיני ( והטעם כי מיהרו לצאת אל העולם הזה לעבודת ה '. המהרש"ל ביש"ש הביא מעשה באדם אחד ששם אביו מאיר ושם חותנו יאיר, והיה מחלוקת בינו לבין אשתו איך יקראו לבן , והוצרכו לעשות שם מחודש "שני-אור" דהיינו מאיר ויאיר . ויגע בכף ירכו. אומרים חז"ל שנגע בתומכין דאורייתא אלו תומכי התורה, שגרם שיהיה קשה לתרום כסף לישיבות ולתלמודי תורה .
כתב בס' דרכי הגמ' (לר' יצחק קאנפטון שנת שכ"ה) "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין, ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים . וְאֶת הַנֶפֶש אֲשֶר עשּו בְחרן..." (יב, ה ( ( ברינה יקצורו, עלון 333 סיפור מדהים על הרב מרדכי אליהו זצ"ל שסיפר בליל שבת הפייטן יחיאל נהרי בבית הכנסת אבוהב : ליל שבת קודש, פרשת "לך לך". קהל רב מתקבץ בבית הכנסת "אבוהב" בצפת לשירת הבקשות עם הפייטן הנודע יחיאל נהרי. אלא שיחיאל נהרי לא רק לפייט הגיע, כי אם גם לספר, וכך סיפר: בתקופה ששימשתי חזן בניו-יורק זכינו ואשתי נכנסה להריון. הלכנו להיבדק בבית החולים "מיימונידס", שנחשב בית-חולים מתקדם בניו-יורק. אחרי הבדיקות, הודיעו לנו הרופאים שאשתי במצב לא טוב, כיוון שהעובר פגוע באופן שאין לה אפשרות ללדת אותו . הבשורה הזאת הכתה בנו קשות, וביקשנו שיפרטו לנו במה העניין והאם אכן המצב הוא בלתי הפיך. או אז הכניסו אותנו לפגישה עם שלושה רופאים בכירים הנושאים בתואר המכובד "פרופסור". הם חזרו על ההודעה ביתר חומרה ואמרו לנו: אל תיקחו את זה קשה. מדובר בהליך קצר של עשרים דקות וכל ה"בעיה" הזאת מאחוריכם. למה לכם לסבול כל החיים עם ילד פגוע? הם הסבירו שהבדיקות הן חד-משמעיות, אין לילד הזה סיכוי לחיות חיים נורמאליים . אבל הם לא הסתפקו בהסבר בלבד, אלא לחצו עלינו לקבל החלטה מיידית. המעמד הזה היה לנו קשה מאוד, וניסינו להסביר לרופאים הנכבדים מה עובר עלינו, במיוחד כיוון שאנחנו אנשים דתיים. בתשובה הם אמרו לנו כי אין לנו רשות מוסרית להביא לעולם ילד שבוודאות יסבול כל חייו . אמרנו להם שעל-פי היהדות אסור לקחת חיים, גם של עובר. הם התנצלו ואמרו שהם לא יהודים והם לא מכירים את ההלכה היהודית, אבל על-פי החוק האמריקאי כל עוד העובר לא נולד אפשר להפסיק את חייו. השיח הזה עם הרופאים היה לנו קשה מנשוא, אבל החלטנו לא לקבל החלטה לפני שנתייעץ עם רבנים שידריכו אותנו מה לעשות. יצאנו מבית-החולים המומים וכואבים. מה עושים עכשיו? לאיזה רב אפשר להתקשר בנושא כל כך חשוב ? לשמחתנו השם היחיד שעלה בדעתנו היה שמו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל. בניו-יורק השעה הייתה 21:00 , אבל בארץ ישראל השעה היא 03:00 לפנות בוקר ! לרגע היססתי האם נכון להתקשר בשעה כזאת, אבל ידעתי שהרב אליהו הוא צדיק ועניו גדול, ועונה על שאלות אפילו באמצע הלילה. כיוון שלא יכולתי להתאפק עוד עם הצרה הגדולה הזאת, התקשרתי ישירות לבית של הרב. אחרי צלצול אחד או שניים שמעתי את קולו של הרב מעבר לקו , וסיפרתי לו בדמעות את הסיפור. הרב הקשיב רוב קשב ואמר לי: טוב שלא הסכמתם להפלה. אל תדאגו, הילד הזה ייוולד בריא לחלוטין והוא יהיה ילד חכם במיוחד. תרגיע את אשתך, שלא תדאג כלל כל תקופת ההיריון. אחרי שתיקה קצרה הוסיף הרב ואמר: הרופאים הללו עשו מעשה שלא ייעשה, ואתה לא הראשון שהם משכנעים אותו להפסיק חיים ולהרוג בלי שום הצדקה. הם הגדישו את הסאה, ואני רואה כי משמים נגזר עליהם כי בתוך שנה מלידת בנך הם ילכו לעולמם. הרב סיים את השיחה, ואני חזרתי מעּודד לאשתי ושיתפתי אותה בשיחה המורכבת הזו על שני חלקיה, המעודד והקשה. אנחנו לקחנו את החלק המעודד והתחזקנו מאוד בהחלטתנו לא להפיל ולא להרוג את העובר הזה, אבל זה לא היה קל. הרופאים המשיכו ללחוץ עלינו להפיל את העובר, וכאשר עמדנו על דעתנו להביא אותו לעולם הם אמרו לנו שאנחנו חסרי אחריות . חודשי ההיריון עברו עלינו כמטוטלת. פעם חוששים מההפחדות של הרופאים, ופעם מתעודדים מדברי הרב מרדכי אליהו המרגיעים. ככל שתאריך הלידה התקרב, כך גברו החששות. אבל בלידה התברר פעם נוספת שהרב אליהו יודע מה שהוא אומר, למרות שהוא לא ראה את אשתי ממרחק כזה גדול, מישראל, ולמרות שהרופאים בדקו אותה כמה וכמה פעמים באולטרא סאונד וכדומה. הוא צדק לחלוטין וב"ה נולד לנו ילד בריא ושלם, מתוק להפליא . לימים התברר שהוא גם חכם, כמו שהרב אמר, אבל באותה שעה חשבנו רק על דבר אחד, שיהיה בריא . אחרי השמחה של הלידה, נזכרנו בדברים האחרונים של הרב והבנו שכעת צריך להתממש החלק הפחות נעים מדבריו. שלושת הרופאים הללו צריכים לשלם בחייהם על הפסקות ההיריון המרובות שהם כנראה גרמו להן. ובאמת , כעבור ארבעה חודשים מהלידה נהרג אחד הרופאים בתאונת דרכים. צמרמורת עברה בנו כשהבנו שגורל דומה מצפה לשני הרופאים האחרים שלא משנים את דרכם . כעבור שמונה חודשים מצא את מותו רופא נוסף, הפעם בתאונת מסוק. אבל השלישי נותר בחיים. ידענו שדברי הרב אליהו יתקיימו, אבל לא ידענו איך ומתי. ובאמת ביום האחרון של השנה הוא לקה בדום לב ונפטר. ממש כדברי הרב, בתוך שנה שלושתם ייפטרו מהעולם . באותו יום התקשרתי לרב מרדכי אליהו לספר לו כי דבריו על שלושת הרופאים התקיימו במדויק. אבל נראה ששכחתי למי אני מתקשר, כי הרב הקדים אותי ואמר: "אני יודע ששלושתם נפטרו, והשלישי נפטר היום". איך לא עלה על דעתי שמי שרואה ממרחק לא צריך את ההודעות שלי ? אבל בזה לא נגמר הסיפור. סיפרנו לכם שזכינו בבן חכם. קראנו לו בשם דניאל, שנאמר עליו ועל חבריו: "יְלָדִּים אֲשֶר אֵין בָהֶם כָל מּום וְטוֹבֵי מַרְאֶה ּומַשְכִּילִּים בְכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַתּ ומְבינֵי מַדָע". כשבננו היה בן 16 הוא בא ללמוד בישיבת "נתיב אריה" בירושלים. הרב מרדכי אליהו היה מעביר שם שיעור מדי חודש, ובפעם הראשונה שבננו היה שם, הרב אליהו קרא לו אחרי השיעור. הבן התפלא, כי עד אותו היום הוא לא נפגש עם הרב אליהו, אבל כשהוא ניגש אל הרב, הרב שאל אותו אם הוריו ספרדים או אשכנזים . הבן השיב שאביו תימני ואמו אשכנזייה. אמר לו הרב אליהו: אם כן אתה הבן של יחיאל נהרי. הבן נדהם מכך שהוא הכיר אותו בלי לדעת כלל מי הוא, אבל זו הייתה רק ההתחלה, כיוון שאחר כך הרב אמר לו כדאי שתדע איזה נס גדול היה בלידה שלך. וסיפר לו את הסיפור . בננו, שלא ידע מכל זה, התקשר אלינו מיד כולו רועד ומלא שאלות, הוא לא נפגש מעולם בדבר כזה. הוא שאל האם לרב אליהו יש רוח הקודש איך הוא הכיר אותו בין כל התלמידים וקרא לו. איך הוא ידע שהוא הבן של משפחת נהרי. ולמה לא סיפרנו לו את סיפור הפלא של הלידה שלו . אמרנו לו שלא רצינו לספר לו את הסיפור הזה עד לחתונה שלו. והנה שמעת את הסיפור מהרב מרדכי אליהו בעצמו . אמרנו לו כי זכינו לראות פעמים רבות שלרב מרדכי אליהו יש הרבה יותר מרוח הקודש, אבל הוא ענו ומסתיר את הכל. אשריו שזכה לפגוש אותו ולשמוע את הסיפור ישירות מפיו . קהל המתפללים בבית הכנסת "אבוהב" ישב מרותק, שוכח שהוא הגיע לשם לשירת הבקשות. ויחיאל נהרי, בקול נרגש , סיים ואמר: זה אחד מסיפורי הפלא של הרב אליהו זצ"ל שהייתי נוכח בהם, אחד מני רבים .
החוויה היהודית
החתם סופר,שני-אור,מאיר ויאיר,תומכי התורה, לתרום כסף,חכמת אדם,ספרים,
אמרי שפר י"א כסלו ה'תשע"ח
״ טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. מפרש המהר"ם שיק שלבן הכיר את בתו רחל שהיא צדקת ואמר שיעקב צדיק ורחל צדקת, ולכן אם ייתן את רחל לאיש אחר הרי יתוסף עוד צדיק שבודאי רחל תחזיר אותו בתשובה, לזה הוא לא הסכים שיתווסף עוד צדיק בעולם, וזהו שאמר מתתי אותה לאיש אחר . טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. מפרש המהר"ם שיק שלבן הכיר את בתו רחל שהיא צדקת ואמר שיעקב צדיק ורחל צדקת, ולכן אם ייתן את רחל לאיש אחר הרי יתוסף עוד צדיק שבודאי רחל תחזיר אותו בתשובה, לזה הוא לא הסכים שיתווסף עוד צדיק בעולם, וזהו שאמר מתתי אותה לאיש אחר . ''והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב״ (בראשית ל,מה). ״העטופים״ – אלה המתעטפים בצביעות, מקורם בלבן הארמי; ״והקשורים״ – מי שקשורים בלב תמים לה׳ יתברך, של יעקב הם. (רבי משה מקוברין) והיה זרעך כעפר הארץ" ) כ"ח י"ד ( . רמז - מה העפר הכול דורכים עליו ברגליהם ורומסים אותו, ולבסוף נקברים תחתיו, והעפר מכסה על כולם, אף זרעך כך - תחילה רומסים אותם ודורכים עליהם ברגל גאווה ובוז, ולבסוף "ואתה על במותימו תדרֹך" ) דברים ל"ג כ"ט ( . ) צרור המור ( ''ויאמר מה אתן לך, ויאמר יעקב לא תיתן לי מאומה״ (בראשית ל,לא). אין לך 'יעקב' שאינו נתקל ב 'לבן', אבל נדיר הוא 'לבן' שנתקל ב 'יעקב' היודע כיצד מתנהלים מולו. (חתם סופר) " וידר יעקב נדר לאמור אם יהיה אלוקים עמדי"(כ"ח כ'). מדוע נאמר "לאמור"? אלא הפי' יעקב נדר "לאמר " בכל דבר "אם יהיה אלוקים עמדי" אקווה לעשות דבר פלוני. ) תורת חיים (
וישכר ויתגל בתוך אהלה" (ט, כא ( (להגיד ( נתחיל בסיפור משל שלא שמעתם מעולם! משל מתוק שיצא מפי ה 'חפץ חיים' כך אמר רבי שבתי יודלביץ זצ"ל: "היה פעם רב גדול וצדיק שערך מסיבה לידידיו, בסיום הסעודה הגישו יין שרף משובח ועתיק יומין. הרב שתה 'לחיים' עם המסובין וכיון שלא הכיר את עצמו שתה והוסיף לשתות לרוויה עד שהשתכר ולא סתם השתכר אלא אף התחיל לקפץ ולרקד. בהתחלה רקד על הארץ, אח"כ עלה על השולחן, שמח ורקד כאחד השיכורים הריקים אח"כ נשכב על הארץ מתחת לשלחן ונרדם. חלפו מספר שעות, הרב קם משנתו והתפכח מיינו. אמרה לו אשתו בכאב: "בושה וכלימה, היית שיכור. רב העיר השתכר, אוי ואיך שהיית נראה... החולצה נפתחה לך... " השתומם הרב, נבהל ונדהם ושאל: "אני"? "כן"! מרוב צער התעלף. הבושה שאפפה אותו גרמה לו להחליט שלא לצאת מפתח ביתו חדש ימים. 'אני רקדתי על השולחן בצורה משפילה לפני תושבי העיר איך אסתובב ברחוב'?! אחרי חודש נחלשה הבושה וכבר היה מסוגל לצאת מהבית כשפניו כבושות בקרקע. הרב עשה מאמץ לטייל מעט ברחוב, צעד לאיטו ברחוב יפו. חלף הרב ליד חנות צילום והנה בחלון הראוה הייתה פרושה תמונה בגודל מטר על מטר ובה נראה רב שיכור רוקד על שלחן. "אוי" הזדעזע כולו ולא ידע היכן לטמון את בושתו. רץ הביתה בעיניים מושפלות וזולגות דמעות : " מה יהיה? איך אוכל לחיות? איך אצא לרחוב?! האם עוד אהיה מסוגל לפסוע בסמטאות ירושלים? הרי כאן בירושלים כולם מכירים אותי"?! בחשכת הלילה יצא הרב מביתו בלוויית בני משפחתו מיהר לעזוב את העיר לברוח לבאר שבע. ביום הראשון לבואו לבאר שבע הלך ברחוב צדדי שבור ועזוב, לפתע הבחין כי גם שם מתנוססת תמונה בגודל שני מטר על שני מטר ובה נראה הרב מירושלים שיכור ומושפל. "מי הפיץ את התמונה בכל מקום? אהה.. א-לוקים... מה קורה כאן"? לקח את רגליו, ארז את מטלטליו וכל עוד רוחו בו נמלט לאמריקה. לאחר שבועיים של שהיה בארה"ב יצא לבקר בחנות ספרים והבחין כי על שלחן התצוגה מונח ספר חדש העוסק במלחמה באלכוהול ובסמים ועל שער הספר מבחוץ תמונה של 'רב רוקד שיכור'... למה? כי תמונה אחת שווה אלף מילים. מחבר הספר רצה שתמונה זו תהיה מוסר השכל לכל. 'אוי.. אהה, כל ילד באמריקה כבר מכיר אותי' הרהר וכל אבריו רעדו מבושה איומה; "בכל מקום שאלך יגידו: 'זה השיכור שלמדנו עליו בבית הספר'"... הוא ברח לשוויץ , שכר שם בית מגורים קטן בעיר ז'נבה. באותם ימים התקיימה בז'נבה אסיפת האו"ם והעלו לדיון את בעיית האלכוהול והסמים המתפשטת בעולם. בין החלטות האסיפה המרכזית הוחלט שבשנים הקרובות ידפיסו פעם בשנה את תמונת הרב הבזוי משתיית האלכוהול, יפרסמוה בכל כדור הארץ; ב הונלולו, בסין , ביפן, באפריקה, באמריקה... זו תהיה דוגמא 'טובה' לתלמידים צעירים איך נראה אדם נכבד שלא שמר על עצמו ושתה לשכרה . קל וחומר שלא טוב להיות מכורים ליי"ש, או לסמים. 'תמונה לדוגמא'! כאשר שמע ע"כ בכה ואמר לעצמו: "היכן אסתתר כעת? ביפן יודעים עלי, בסין שמעו עלי, בכל העולם מכירים אותי"... הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה גדולה. לא היה מי שיכול לנחמו והיה קול בכיו הולך וגדל ... ''מורי ורבותי" אמר ה 'חפץ חיים': "האם אתם יודעים שהסיפור הזה אינו סיפור חדש? הדברים כתובים בתנ"ך כבר קרוב לארבעת אלפים שנה. "נח איש צדיק" ונח הצדיק שתה; "וישכר ויתגל בתוך אהלה" מחמת היין הוא התגלגל. פעם אחת קרה לו המקרה, בבית בפנים, פעם יחידה ובחדרי חדרים ועד היום כל ילד וכל זאטוט לומד זאת בפרשת נח... בכל כדור הארץ... " ראו נא" אמר ה 'חפץ חיים': "מה קורה כשאדם עושה משגה פעם אחת. הדבר לא נשכח לו לנצח"...
החוויה היהודית
יעקב צדיק,רחל צדקת,העטופים,הקשורים,דורכים,ברגליהם,רומסים,נקברים, פלוני, אמרי שפר י' כסלו ה'תשע"ח
''אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר'' (לד,טו ) - מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? והשיב על כך ר' יונתן אייבשיץ: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות: לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: "על רציחת יהודים לא תהיה בעולם תגובה כל שהיא". (אהרון כהן)
''הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (ל"ב י"ב). מדוע אמר יעקב "מיד אחי", וכי השי"ת לא יודע שעשו הוא אחיו ? אלא יעקב אבינו ביקש מהשי"ת: הצילני מאיש כזה הנראה כלפי חוץ כידידי אחי ורעי, אולם באמת בפנימיותו הוא עשו. (אמרי חיים ( ''ויאמר מי לך כל המחנה הזה... ויאמר למצוא חן בעיני אדני" (לג, ח ( (לאור הנר ( עשו מתפלא הכיצד ליעקב יש מחנה ובו מכל טוב והלא זה ' עולם הזה', וכבר במעי אמם חילקו עשו ויעקב את העולם הזה והעולם הבא ביניהם. ענה לו יעקב, באמת אני לא צריך 'עולם הזה', אלא שלפעמים הגויים מציקים לנו ואנו חייבים לשחד אותם, לכן אנו חייבים להחזיק רכוש כדי "למצוא חן בעיני אדני''.
''ויירא יעקב מאד ויצר לו" (ל"ב ח'). ידוע מאמר החסיד ב 'חובת הלבבות': אני מתבייש מהא-לקים שיראה אותי מפחד ממישהו חוץ ממנו. לכן כאשר יעקב פחד מעשו, מיד התחרט על כך וצר היה לו על זה שפחד מפני אדם חוץ מהשי"ת. וזה: "ויירא יעקב מאוד" כשראה יעקב שיש לו יראה מפני עשו, מיד "ויצר לו" צר היה לו עד למאוד על זה. (אהבת שלום ( במי יש לבטוח להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'ווי העמודים' ויש בו כדי להזכירנו כי עלינו לשים את כל מבטחנו אך ורק בבורא העולם באשר הוא היחיד המנהיג את העולם ולהיזהר, לבל נבטח חלילה בבשר ודם, אשר היום הוא כאן, ומחר עלול להתבקש לבית- עולמו . סיפר הרה״ג רבי שלמה מילר שליט"א, ששמע את הסיפור מבעל המעשה עצמו : אירסתי את בתי ב"ה והתחייבתי בסכום נכבד לטובת החתונה, המגורים וכו '. לצערי הרב , מצבי הכלכלי לא היה בכי טוב בלשון המעטה . למעשה לא היה לי כסף אפילו לקניית השעון לחתן, ומי מדבר על ההוצאות הכבדות עבור החתונה והנדוניה הגבוה שהתחייבתי לתת, ולא ידעתי מהיכן תבוא הישועה . נכנסתי לאדמו"ר שלי, וסיפרתי לו על מצבי הקשה ועל התחייבויותיי. לשמע דברים אלו חשב מעט האדמו"ר ולאחר מכן אמר לי " : תיסע לחול" ושמה תגייס את הכסף , שהתחייבת לצורך החתונה " . התחלתי לבכות, הרי מעולם לא התנסיתי בזה, ואיך אסע ? יתר על כן, מעולם לא הייתי בחו"ל ואיך אסתדר שם בארץ ניכר ? הסביר לי האדמו״ר: "ראה נא, הנסיעה היא רק השתדלות שאתה חייב לעשות. עליך לבטוח ביטחון גמור רק בבורא יתברך לעד ולעולמי עולמים. עליך מוטלת החובה של עשיית השתדלות ולכן תטוס לחו"ל ובורא העולם יהיה בעזרך ." שמעתי לדברי רבי ומורי וטסתי לחו״ל . כשהגעתי לבית - המדרש שם, ראה אותי יהודי אחד. הוא הושיט לי כרטיס ביקור ובו מופיעה כתובת המגורים שלו וביקש ממני שאבוא להתארח בביתו . הגעתי לביתו והוא אירחני. לאחר מכן שאל אותי לפשר מעשי בחו"ל, פרסתי לו את המצב לאשורו, שאירסתי את בתי ולרש אין כל . הוא התבונן בי ושאל " : לכמה כסף אתה זקוק כדי לצאת מהמצר?", אמרתי לו את הסכום המדויק . הוא הנהן בראשו ולמחרת הגיע אליי עם כל הסכום שאמרתי לו במזומן ומסר לי .! שמחתי מאוד הודיתי לקב״ה על כל חסדיו המופלאים וגם לאותו אדם. מיד טסתי חזרה לביתי . החתונה התקיימה , ברוך השם, מתוך הרחבת הדעת, ומתוך הודאה להשי"ת על כל חסדיו . לאחר כשנה זכיתי לארס בן נוסף וגם כעת התחייבתי בסכום לא מבוטל. אולם, כבר לא כל כך דאגתי, אמנם התפללתי לבורא העולם מעומק ליבי, שיעזור לי עם חובותיי, אבל הייתה לי תוכנית מדויקת מה לעשות . מספר שבועות לאחר האירוסין, הזמנתי כרטיס טיסה לחו"ל , כשבדעתי לנסוע לידידי הנ"ל שעזר לי כלכלית לחתן את הבת הראשונה . וממחשבה למעשה. הטיסה ארכה מספר שעות ולאחר נסיעה קצרה הגעתי לביתו, נקשתי בדלתו . בפתח ניצב אותו יהודי בעל לב רחב שעזר לי בפעם הראשונה . הוא הביט בי ושאל " : , כן מה תבקש? האם אפשר לעזור לך במשהו? ". הזכרתי לו ששהיתי בביתו לפני כשנה והוא עזר לי מאד בסכום לא מבוטל . הוא שאל אותי " : ומה ברצונך כעת, מדוע הגעת הנה ?", השבתי לו כי כעת אירסתי את בני ב"ה, ואני זקוק לעזרה כלכלית כיוון שאין לי כל וההתחייבות היא גדולה עד מאוד . הלה הוציא את הארנק , שלף ממנו... ח"י דולרים ( 18 ( בלבד ונתן לי . הייתי המום, הלם מוחלט! לא הצלחתי להוציא אפילו הגה מפי . כשהלה ראה את ההלם שאחז בי, אמר לי " : בא ואספר לך . אני אינני עשיר כלל . בפעם שעברה שהיית כאן לצורך גיוס כספים לחתונת בתך, הייתה לי צרה גדולה, והתפללתי רבות על כך, ונדרתי לבורא העולם, שהאדם הראשון שאראה ויש לו צרה, אעשה ככל יכולתי להושיעו ". " עשיתי זאת משום שנזכרתי בדברי . "חז''ל אמר הקב''ה אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך'' . בדיוק בגמר תפילתי ראיתי אותך ". " המשך הסיפור ידוע לך. נראית תושב זר ולכן הזמנתי אותך לביתי. כשספרת לי על הצרה שלך, הלכתי ושברתי חסכונות, וכך פרעתי לך את כל הסכום כדי להושיעך מהמיצר, אבל כעת, אני נותן לכל אדם שבא אלי לבקש צדק ח ''יי דולרים . סיים אותו יהודי : "יצאתי מביתו של האיש בפחי נפש. כידוע מחיר הטיסה אינו זול, עזבתי את משפחתי בשל העובדה שסמכתי על אותו האיש ". " ראיתי בחוש, כשנסעתי על סמך בטחוני בבורא העולם , הגיעה ישועתי במהרה, וקיבלתי את כל מה שהייתי צריך . אולם, כשנסעתי עם תוכנית סדורה, וסמכתי על עצמי , יצאתי עם ח"י דולרים בלבד !
החוויה היהודית
בני יעקב,לנקום,אנשי שכם,רציחת יהודים,ידידי,אחי,רעי,'חובת הלבבות', אמרי שפר ט' כסלו ה'תשע"ח
אמר רבי לייב חסמן זי''ע: כאשר יעקב אבינו ניצח את שרו של עשיו אמר לו: "הגידה נא שמך", מהו סודו של היצר הרע המושך אחריו אנשים כה רבים ומפילם ברשתו. על שאלה זו ענה לו המלאך וגילה ליעקב את סודו: "למה זה תשאל לשמי" כוחי הגדול נובע מעצם זה שאנשים "יושבים בחושך" ואינם שואלים לשמי... לו היו "מדליקם את האור" היו מבינם כי כל מה שיש לי להציע להם הוא דמיון שווא ותעתועים!...
אנשים מכובדים באמת מסוגלים להוריד מכבודם לפעמים, כי הם בטוחים במעמדם שלא יפגע, אך אנשים שלא בטוחים במעמדם נזהרים לא להשפיל את עצמם אף פעם, כי זה באמת יפגע במעמדם. "איֶזהו מכבד? המכֵבד את הבִּריֹות (אבות א,ד). זה לא רק תוצאה אלא גם הוכחה. אדם שמכבד את הבריות זה מוכיח שהוא באמת מכובד ואין לו בעיה לכבד אחרים!.
הגאון מווילנא מסביר: מדוע אנו מזכירים בברכת 'אשר יצר': "גלוי וידוע לפני כיסא כבודך..." בשום מקום בתפילה שחרית, מנחה וערבית כולל מוסף לא מוזכר כיסא כבודו של ה'?! מה העניין דווקא בברכת אשר יצר?! ומתרץ הגאון: אלא שתדע שה' משגיח אפילו על הפסולת שיוצאת מגופך...
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל... (לב' כ'ט') בעל ה"מטה יהודה" מבאר שברכה זו היא למעשה קללה ח"ו מצד המלאך שהוא שרו של עשיו ליעקב. ומדוע? שהרי ידוע כשגוי עושה מעשה נתעב: גונב, רוצח וכיו"ב אזי העולם אומר שהוא אמנם לא בסדר, אך לא מאשימים את בני עמו, אבל כשיהודי (יעקב) עושה מעשה נתעב אזי הגויים אומרים שכל היהודים הם כאלה גנבים רוצחים וכיו"ב. וזהו שאמר המלאך ליעקב "לא יעקב יאמר עוד שמך" אם תעשה מעשה פסול, לא יאשימו אותך כאדם פרטי (יעקב) "כי אם ישראל יהא שמך" יאשימו את כלל ישראל" (מתוק מדבש, הרב בוקרא, עלון 8)
''אחדות'' (הרה''ח ר' אשר קובלסקי שליט''א) מה התברר בטיפול נמרץ ? ' העבירו אותו כבר לטיפול נמרץ', סחו בני המשפחה בדאגה לכ"ק האדמו"ר בעל ה 'פני מנחם' מגור זי"ע, שבא לבקר את אביהם החולה. 'אמנם הוא היה בפנימית, אך מחלתו הכבידה, ואמש הועבר לטיפול נמרץ, כאשר המשמעות ברורה ...' הרבי שמע את הדאגה בקולם, וגם לבו – לבם של ישראל, החסיר פעימה. יהודי סובל נוראות ממחלה קשה, בני המשפחה סובבים סביבו כאובים ודאוגים, אכן , צרות עם ישראל מרובות ... כשפניו המאירות נראו בשערי המחלקה, כבר התייצב במקום מנהל המחלקה , פרופסור ידוע שם, שקיבל קריאה דחופה כי צדיק ידוע מגיע לבקר את מטופל פלוני. הרבי שוחח עמו בעניין, שמע סקירה רפואית מקיפה, בסיומה אמר הפרופסור באופן די נחרץ: 'ההערכה שלנו מותירה לו - במקרה הטוב - חודש ימים לחיות ...' הרבי הקשיב לדבריו בכובד ראש, רק על מסקנת הדברים הייתה לו הערה קצרה : 'בלי לפגוע בכבוד הרופא, אני דווקא חושב שאולי ניתן לבטל את הגזירה...' אמר הרבי בקצרה וחתם את הדיון . בני המשפחה הקשיבו לדברי הרופא בדאגה, זו לא הפעם הראשונה שהם שומעים את ההערכה הזו... מאידך, במקרה הזה, נתן הרבי קצה חוט, הותיר פתח של תקווה בקצה המנהרה... למה יכוונו דבריו? כיצד ניתן לבטל את הגזירה ? אך נכנס הרבי לביקור בחדרו של החולה, מיד פרץ החולה בבכי מר. הוא סיפר לרבי את המצב הרפואי לאשורו ובמלוא כאבו, את ייסוריו הרבים ומכאוביו המתגברים, וגם את העובדה כי הערכת הרופא ידועה לו, קשה ואכזרית ככל שתהיה... 'רבי,' בכה החולה והתייפח מרורות, 'הן לצדיקים יש כוח לגזור, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. אנא, יגזור נא הרבי לבטל את דברי הרופאים , ולהחזירני לחיים תקינים ובריאים !' הרבי הביט בחולה המתייפח לפניו ועיניו התמלאו רחמים. יהודי מתייסר, דינו - מבחינה רפואית - כבר נגזר, והוא נאחז בתקווה כטובע הנאחז בקש. 'יש פעמים ,' אמר הרבי אחרי הרהור ארוך, 'שגם לצדיקים אין כוח לשנות את הגזירה. במקום בו יש מחלוקת, אין לצדיקים כוח לגזור דבר וחצי דבר ...' הרבי הגביה מעט את קולו והוסיף: 'אם יש מחלוקת, אם חסרה אחדות, אין כל כוח שיכול לבטל את הגזירה. יש להשקיע כוחות למנוע מחלוקת, ולחזק את האחדות. הביטו סביב וראו אם יש משהו שנפגם באחדות, סכסוך או מריבה וכיוצא באלה. אם לעצתי תשמעו, השקיעו כוחות בנושא האחדות ואהבת חברים, ובעזרת השם תראו ישועה ורפואה שלמה', אמר הרבי, וחתם את הביקור ... בני המשפחה היו מופתעים, עד כמה קלע הרבי כחוט השערה לבעיה הבוערת . כבר מספר שנים שסכסוך כספי מעיב על היחסים התקינים במשפחה, אח אינו מדבר עם אחיו, ואף בני הדודים אינם מחייכים אלה לאלה. סכסוך כספי גרם לתבערה גדולה, והמשפחה מפולגת ומסוכסכת ... עכשיו ההוראה ברורה, וגם המוצא מהסבך הרפואי. אם הסכסוך נוצר על רקע כספי – הרי שזה בדיוק הרגע להבין שחיי האב חשובים שבעתיים מכל הון שבעולם ... עוד באותו ערב, כינס אחד האחים את בני המשפחה כולה. כולם ויתרו, חלקם ויתורים מפליגים, אך סוף דבר שיצאו כולם שמחים ומאושרים, לוחצים ידיים ומאוחדים כמקדם ... כמה ימים אחר כך, החלה מסתמנת מגמת שיפור. המחלה הלכה ודעכה , אב המשפחה החל לשוב לכוחותיו ... כשהשתחרר מבית החולים מהלך על שתי רגליו, נערכה סעודת הודאה חגיגית בנוכחות כל בני המשפחה המאוחדת והמאושרת, שציינו יחדיו את נס הצלתו הפלאי של בן המשפחה, שחזר מטיפול נמרץ לחיים תקינים, שהדהים את הרופאים בנס הצלה פלאי שכזה ...
. החוויה היהודית
היצר הרע,יושבים בחושך,שואלים,מדליקים האור,דמיון שווא,תעתועים,מכֵבד את הבִּריֹות,שחרית,מנחה,ערבית,מוסף,גנבים,רוצחים, אמרי שפר ח' כסלו ה'תשע"ח
החוויה היהודית
בני עשיו,למחות,המחנה,הנותר,לפליטה,שור,חמור,המן,השגיאה,הובילה, שמד,אנשים,נשים וטף,
אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ח
בעלי הרמז אמרו: כי "תתי" במספר קטן תשע. גם לאה יוצא תשע. "מתתי" במספר קטן שלוש עשרה וגם רחל יוצא שלוש עשרה. וזה שרמז לו לבן הארמי, "תתי" כלומר "לאה" אתן לך, ואילו "מתתי " כלומר "רחל" מיועדת לאיש אחר
בשריפת חמץ מכניסים לתוך השריפה גם את הכף והנוצה והנר שבדקו איתם אמש את החמץ, ונשאלת השאלה למה, הניחא הכף והנוצה , מובן הטעם שהם נשרפים, כי הם ממש נגעו ונדבקו בחמץ, אך מדוע צריכים גם לשרוף את הנר, הרי הנר לא נגע בחמץ, הנר הרי רק האיר לראות ולחפש במקומות שאפשר שנמצאים שם חמץ, ולפ"ד ניחא: כי נר שמחפש ועוזר למצוא 'חמץ', דינו בשריפה. בתהילים (קכו, ו) כתיב: "הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה ". (רבי משה חפץ זצ"ל (
בתוך העופות טמאים נחשב גם עוף ששמו "ראה", ועל העוף הזה אומרים חז"ל (מס' חולין) למה נקרא שמה ראה, מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בא"י. וקשה, אם לעוף כזה יש ראייה כל כך טובה שמבטה מגיעה מבבל לא"י, למה נחשב בין עופות טמאים, אלא תירץ הרה"ק מקוצק זי"ע - עוף שרואה רק נבילות - סימן שהיא טמאה. גדר - קמצן העיירה סירב להשתתף במגבית לבניית גדר לבית הקברות. "אינני נותן לדברים מיותרים", הסביר. "המתים לא יכולים לצאת מהקברים והחיים לא רוצים להיכנס אליהם, אז בשביל מה גדר ".
זה הכלל: כל אדם גם אם ירצה וגם אם לא – הוא יהפוך להיות כמו אלה שהוא מסתובב איתם . טוב שברופאים - למה נקרא שמם רופאים, היה אומר רבי אייזל חריף – ללמדך שהם דומים לרפאים; מה המתים לא יודעים כלום, גם הם לא יודעים מאומה.
כתוב במשלי פרק כ"ח פסוק ט' "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", למה לא כתוב מלימוד תורה, אלא הפשט הוא שאם אומרים למישהו דבר תורה והוא אומר כבר שמעתי, אז הקב"ה אומר לו גם אני כבר שמעתי את התפילה שלך אתמול, מה אתה מבקש עוד פעם ) בעלי המוסר ( האבא , הבן והעפיפון ביום בהיר אחד יצאו אבא ובנו לפסטיבל עפיפונים ענק כדי לצפות במופעים שנערכו במסגרתו . כשהם הגיעו למקום הבן הקטן התמלא בפליאה ואושר למראה השמיים , שהיו מלאים בעפיפונים ענקיים בכל הצורות והצבעים שניתן להעלות על הדמיון . התלהבותו הייתה כל כך גדולה , עד שהוא הצליח לשכנע את אביו לקנות לו עפיפון קטן באחד מדוכני האירוע כדי שגם הוא יוכל להעיף אותו בשמיים . האבא והבן טיפסו על גבעה קטנה , קשרו את העפיפון לגליל חוט שקנו גם כן , ומהר מאוד הם הצליחו להעיף אותו גבוה בשמיים . ההתרגשות הרבה של הבן דעכה לאחר כמה רגעים כשהוא שם לב שהעפיפון הקטן שלו לא מגיע לגובה הרב של כל שאר העפיפונים הגדולים שהוא ראה לפני כן . " אבא , אני חושב שהחוט הזה מושך את העפיפון שלי למטה . אולי אם נחתוך אותו הוא יוכל לעוף גבוה יותר בשמיים ממש כמו ציפור " אמר הילד הקטן . " זה לא רעיון טוב חמוד שלי ", אמר האבא , " אם נעשה את זה הוא ייפול ." " אבל אבא !!!" התלונן הילד הקטן , " אני רוצה שהעפיפון יעוף גובה ואתה מחזיק אותו עם החוט ... תשחרר אותו !" האבא הסתובב אל בנו ופתח את פיו כדי לענות לו , אבל ברגע האחרון הוא התחרט , לקח את גליל החוט שהחזיק את העפיפון , וקרע אותו . באותו הרגע העפיפון זינק למעלה בפתאומיות ונסחף עם הרוח והילד הקטן צעק בהתרגשות ובאושר . אך כעבור כמה שניות הוא התחיל לאבד גובה בפתאומיות והתרסק על האדמה במרחק רב מהם . האבא התבונן על בנו הקטן וראה שהוא מאוד מבולבל , והוא אף פנה לאביו בעודם הולכים לעפיפון שהתרסק ושאל אותו : " אבא , אני רציתי לחתוך את החוט כדי שהעפיפון יעוף גבוה באוויר ולא יהיה שום דבר שיחזיק אותו או ימשוך אותו למטה , למה הוא נפל ככה ?" בעודם ממשיכים ללכת הסביר האבא לבנו את הסיבה : " אתה חשבת שהחוט מכביד על העפיפון ומונע ממנו לעוף גבוה , אבל האמת היא שהוא עזר לו להישאר בשמיים ולא ליפול . הרוח לא תמיד חזקה מספיק כדי לתמוך בו , ולפעמים היא חזקה מדי ואי אפשר להתמודד איתה בלי עזרה . כשחתכנו את החוט העפיפון איבד את התמיכה וההכוונה שהוא היה צריך כדי להתמודד עם הרוח . לפעמים כשאנחנו נמצאים גבוה בשמיים , אנחנו רק מחפשים את מה שקושר אותנו לאדמה ומגביל אותנו , את מה שמונע מאיתנו לעוף אפילו יותר גבוה . יכול להיות שהחוט שלנו היה קצר מדי , או שהעפיפון היה קטן מדי , אבל אי אפשר לנתק את האחד מהשני בלי שיהיו לכך השלכות ." השניים מצאו לבסוף את העפיפון שלהם , לקחו אותו לביתם ותיקנו אותו ביחד . הם החליפו את החוט הקצר בחוט חדש וארוך יותר , אבל כשהם יצאו להעיף אותו בשמיים פעם נוספת , הילד הקטן כבר לא רצה שאביו ייתן לעפיפון לעוף רחוק וגבוה מדי . הילד הקטן הבין את מוסר ההשכל החשוב שאביו רצה ללמד אותו : לפעמים יש לנו הרגשה שאנחנו מתקדמים מהר מאוד בחיים ומגיעים לגבהים מדהימים ומסעירים . במצב הזה אנחנו תמיד נתפתה להתנתק מהדברים שמונעים מאיתנו לעוף אפילו יותר גבוה , מהדברים שקושרים אותנו לעבר ולמקומות בטוחים יותר . בהרבה מאוד מקרים הדברים האלה הם המשפחה והחברים שלנו . הבעיה היא שאנחנו שוכחים שהאנשים שאוהבים אותנו למעשה עוזרים לנו להגיע גבוה לשמיים בזכות התמיכה וההכוונה שלהם . הם לא רוצים לעכב אותנו או למשוך אותנו למטה , אלא רק שנהייה בטוחים , שלא נתרסק ושלא נלך לאיבוד ונאבד את הקשר איתם . אם נבחר להתנתק מהם לחלוטין , כמו העפיפון של הילד הקטן , הגורל שלנו עלול להיות זהה לשלו ... הדג הטורף ) מתוך הספר דורש ציון ( סיפר לי יהודי מצרפת, שעוסק בחקר בעלי חיים באוניברסיטה: עשו מחקר על דגים. בנו אקווריום ענק, בגודל של חדר שלם, הכניסו לתוכו סוגים שונים של דגים ועקבו אחריהם. באחד הימים הכניסו לאקווריום קבוצה של דגים טורפים , לא לפני שבנו במרכז האקווריום מחיצת זכוכית אטומה, להפריד בין הדגים הטורפים לבין יתר הדגים . ' ראש הלהקה' של הדגים הטורפים רצה להפגין את כוחו, והסתער על הדג ששחה מעבר למחיצה. כמובן, הוא התנגש בזכוכית וספג מכה קשה. אך הוא לא ויתר! הוא שחה בעוצמה חזקה יותר, מתוך נחישות גדולה להצליח, והפעם ספג מכה קשה יותר. כך השאירו את המחיצה למשך מספר ימים, במהלכן ניסו הדגים הטורפים לטרוף את הדגים האחרים, אך כל ניסיון הסתיים במכה עצמית . לאחר תקופה הוציאו את המחיצה המפרידה, וראה זה פלא: הדגים הטורפים לא ניסו לטרוף את הדגים האחרים! מדוע? הם למדו שכל ניסיון נגיעה בהם – מסתיים במכה עצמית כואבת ! הרי לנו לימוד מוסר מדגים! זה מסוכן לגעת בזולת, זה כמו לגעת באש ! הקב"ה נתן חכמה לבעלי החיים, כל אחד והתכונה המיוחדת לו, ונתן חכמה בלב האדם ללמוד מהם. על ידי התבוננות בכל בעלי החיים – "נעשה אדם ". החוויה היהודית
מתתי,שריפת חמץ,הכף,הנוצה,הנר,האיר,לראות,לחפש,אלומה,יבול,משל,בוא יבוא ,ברינה ,גדר,בית הקברות, אמרי שפר ה' כסלו ה'תשע"ח
וכך נאמר בגמ' )מועד קטן יח') אמר רב: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אישה לאיש, מן התורה שנאמר "מה' אישה לאיש", מן הנביאים דכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, מן הכתובים שנאמר: "בית והון נחלת אבות ומה' אישה משכלת" ומהפסוקים הנ"ל, למדנו שהשידוך נקבע רק על ידי ה'.
ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה. חז"ל אומרים שמבריאת העולם לא היה מי שיודה את ה' כמו לאה. ושואלים הלא היו הרבה צדיקים לפניה ובודאי גם היו מודים לה', ומפרשים שלאה רצתה לתת הודאה תמידית, ולכן נתנה שם בנה יהודה, פירוש הודאה בלי הפסק, שכשראתה את יהודה התחילה מיד להודות לה ', ובכל עת שיהודה הולך וכשבא וכן כשאוכל וישן תמיד יהודה - הודאה . זה לא משנה כמה יפה התאוריה, וזה לא משנה כמה חכם אתה, כל עוד זה נוגד את המציאות זה לא שווה כלום. טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. מפרש המהר"ם שיק שלבן הכיר את בתו רחל שהיא צדקת ואמר שיעקב צדיק ורחל צדקת, ולכן אם ייתן את רחל לאיש אחר הרי יתוסף עוד צדיק שבודאי רחל תחזיר אותו בתשובה, לזה הוא לא הסכים שיתווסף עוד צדיק בעולם, וזהו שאמר מתתי אותה לאיש אחר . חסד בשלמות רבי משה מרדכי שוֹלזינגר זצ"ֹל סיפר עֹל רבו הגדוֹל, הגאון רבי יחזקאֹל אברמסקי זצ"ֹל, שהיה מפורסם ברגישותו ובהבנה שהייתה ֹלו ֹלצרכי הזוֹלת גם כשמדובר באנשים פשוטים . " היה זה בשנותיו המאוחרות שֹל הרב אברמסקי, כאשר באחד מימי החורף הקרירים בשכונת בית וגן, בעודו יושב וֹלומד בביתו , התדפק עֹל דֹלתו יהודי, כשפנתה הרבנית ֹלפתוח, עמד שם רוכֹל עם מזוודה מֹלאה בסוודרים, תוך שהוא מציע אותם למכירה . “ אמרה ֹלו הרבנית: 'בחפץ ֹלב הייתי קונה, אבֹל הארון מֹלא בסוודרים, כך שאין ֹלי צורך בכך'. אמר ֹלה אותו רוכֹל: 'אם כך, אז ֹלפחות שאקבֹל ברכה מהרב'. האזין הרב אברמסקי ֹלדברים ומיד כשהכניסה הרבנית את הרוכֹל ֹלחדר כדי ֹלקבֹל את הברכה , הכניס הרב את ידו ֹלכיסו והוציא משם סכום כסף נכבד ומסרו ֹלמוכר הסוודרים, כמובן שֹלאחר מכן גם בירכו בחום רב ֹלהצֹלחתו וכו' כשסיים הרב, יצא הרוכֹל מביתו שמח וטוב ֹלב . " אחר שיצא הרוכֹל, פנתה הרבנית ֹלרב בשאֹלה: 'מדוע נתת ֹלו סכום כה גדוֹל?!'ענה ֹלה הרב: 'בואי ואסביר ֹלך, היהודי הזה מסכן הוא, אם באמצע החורף ועוד בשכונה הכי קרה בירושֹלים, מסתובב ֹלו יהודי מבית ֹלבית ֹלמכור סוודרים, כשברור ֹלכֹל בר דעת, שכֹל תושבי בית וגן כבר הצטיידו מזמן בסוודרים ֹלכֹל המשפחה, אם כן בטוח שמדובר באדם מסכן, שככֹל הנראה כבר התדפק עֹל הרבה דֹלתות ובכֹל בית סירבו ֹלקנות ממנו, מי באדיבות ומי בפחות אדיבות, כך שמזוודתו עדיין מֹלאה וֹלמעשה ֹלא הרוויח כֹלום, אך בביתו יש ֹלו כנראה אישה ויֹלדים, שמחכים שאבא יביא כסף כדי שיהיה ֹלהם מה ֹלאכוֹל, בארוחת צהרים או הערב, אך מה הם יראו במקום זה, שאבא שם עֹל השוֹלחן מזוודה עם סוודרים במקום אוכֹל? ֹלכן דבר ראשון צריך ֹלתת ֹלו כסף שיהיה ֹלהם מה ֹלאכוֹל ואח"כ כמובן ֹלברך אותו'", השיב הרב אברמסקי . “ במעשה זה אנו רואים, כמה שימת ֹלב ומחשבה צריך ֹלתת כשמדובר בחסד עם השני כדי שנוכֹל ֹלזכות במצוות חסד בשֹלמות ", מסיים הרב שוֹלזינגר את הסיפור. יהי רצון שנזכה !
החוויה היהודית
התורה,הנביאים,הכתובים,נחלת אבות,אישה משכלת,לתת הודאה,בלי הפסק, תשובה,חסד בשלמות,
אמרי שפר ד' כסלו ה'תשע"ח
״והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב״ (בראשית ל,מה). ״העטופים״ – אלה המתעטפים בצביעות, מקורם בלבן הארמי; ״והקשורים״ – מי שקשורים בלב תמים לה׳ יתברך, של יעקב הם. (רבי משה מקוברין) והיה זרעך כעפר הארץ" ) כ"ח י"ד ( . רמז - מה העפר הכול דורכים עליו ברגליהם ורומסים אותו, ובסוף נקברים תחתיו, והעפר מכסה על כולם, אף זרעך כך - תחילה רומסים אותם ודורכים עליהם ברגל גאווה ובוז, ולבסוף "ואתה על במותימו תדרֹוך" ) דברים ל"ג כ"ט ( . ) צרור המור ( ''ויאמר מה אתן לך, ויאמר יעקב לא תיתן לי מאומה״ (בראשית ל,לא). אין לך 'יעקב' שאינו נתקל ב 'לבן', אבל נדיר הוא 'לבן' שנתקל ב 'יעקב' היודע כיצד מתנהלים מולו. (חתם סופר) " וידר יעקב נדר לאמור אם יהיה אלוקים עמדי"(כ"ח כ'). מדוע נאמר "לאמור"? אלא הפי' יעקב נדר "לאמור " בכל דבר "אם יהיה אלוקים עמדי" אקווה לעשות דבר פלוני. ) תורת חיים (
וישכר ויתגל בתוך אהלה" (ט, כא ( (להגיד (
נתחיל בסיפור משל שלא שמעתם מעולם! משל מתוק שיצא מפי ה 'חפץ חיים' כך אמר רבי שבתי יודלביץ זצ"ל: "היה פעם רב גדול וצדיק שערך מסיבה לידידיו, בסיום הסעודה הגישו יין שרף משובח ועתיק יומין. הרב שתה 'לחיים' עם המסובין וכיון שלא הכיר את עצמו שתה והוסיף לשתות לרוויה עד שהשתכר ולא סתם השתכר אלא אף התחיל לקפץ ולרקד. בהתחלה רקד על הארץ, אח"כ עלה על השולחן, שמח ורקד כאחד השיכורים הריקים אח"כ נשכב על הארץ מתחת לשלחן ונרדם. חלפו מספר שעות, הרב קם משנתו והתפכח מיינו. אמרה לו אשתו בכאב: "בושה וכלימה, היית שיכור. רב העיר השתכר, אוי ואיך שהיית נראה... החולצה נפתחה לך... " השתומם הרב, נבהל ונדהם ושאל: "אני"? "כן"! מרוב צער התעלף. הבושה שאפפה אותו גרמה לו להחליט שלא לצאת מפתח ביתו חדש ימים. 'אני רקדתי על השולחן בצורה משפילה לפני תושבי העיר איך אסתובב ברחוב'?! אחרי חודש נחלשה הבושה וכבר היה מסוגל לצאת מהבית כשפניו כבושות בקרקע. הרב עשה מאמץ לטייל מעט ברחוב, צעד לאיטו ברחוב יפו. חלף הרב ליד חנות צילום והנה בחלון הראוה הייתה פרושה תמונה בגודל מטר על מטר ובה נראה רב שיכור רוקד על שולחן. "אוי" הזדעזע כולו ולא ידע היכן לטמון את בושתו. רץ הביתה בעיניים מושפלות וזולגות דמעות: " מה יהיה? איך אוכל לחיות? איך אצא לרחוב?! האם עוד אהיה מסוגל לפסוע בסמטאות ירושלים? הרי כאן בירושלים כולם מכירים אותי"?! בחשכת הלילה יצא הרב מביתו בלוויית בני משפחתו מיהר לעזוב את העיר לברוח לבאר שבע. ביום הראשון לבואו לבאר שבע הלך ברחוב צדדי שבור ועזוב, לפתע הבחין כי גם שם מתנוססת תמונה בגודל שני מטר על שני מטר ובה נראה הרב מירושלים שיכור ומושפל. "מי הפיץ את התמונה בכל מקום? אהה.. א-לוקים... מה קורה כאן"? לקח את רגליו, ארז את מטלטליו וכל עוד רוחו בו נמלט לאמריקה. לאחר שבועיים של שהיה בארה"ב יצא לבקר בחנות ספרים והבחין כי על שלחן התצוגה מונח ספר חדש העוסק במלחמה באלכוהול ובסמים ועל שער הספר מבחוץ תמונה של 'רב רוקד שיכור'... למה? כי תמונה אחת שווה אלף מילים. מחבר הספר רצה שתמונה זו תהיה מוסר השכל לכל. 'אוי.. אהה, כל ילד באמריקה כבר מכיר אותי' הרהר וכל אבריו רעדו מבושה איומה; "בכל מקום שאלך יגידו: 'זה השיכור שלמדנו עליו בבית הספר'"... הוא ברח לשוויץ , שכר שם בית מגורים קטן בעיר ז'נבה. באותם ימים התקיימה בז'נבה אסיפת האו"ם והעלו לדיון את בעיית האלכוהול והסמים המתפשטת בעולם. בין החלטות האסיפה המרכזית הוחלט שבשנים הקרובות ידפיסו פעם בשנה את תמונת הרב הבזוי משתיית האלכוהול, יפרסמוה בכל כדור הארץ; ב הונלולו, בסין , ביפן, באפריקה, באמריקה... זו תהיה דוגמא 'טובה' לתלמידים צעירים איך נראה אדם נכבד שלא שמר על עצמו ושתה לשכרה . קל וחומר שלא טוב להיות מכורים ליי"ש, או לסמים. 'תמונה לדוגמא'! כאשר שמע ע"כ בכה ואמר לעצמו: "היכן אסתתר כעת? ביפן יודעים עלי, בסין שמעו עלי, בכל העולם מכירים אותי"... הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה גדולה. לא היה מי שיכול לנחמו והיה קול בכיו הולך וגדל ... ''מורי ורבותי" אמר ה 'חפץ חיים': "האם אתם יודעים שהסיפור הזה אינו סיפור חדש? הדברים כתובים בתנ"ך כבר קרוב לארבעת אלפים שנה. "נח איש צדיק" ונח הצדיק שתה; "וישכר ויתגל בתוך אוהלה" מחמת היין הוא התגלגל. פעם אחת קרה לו המקרה, בבית בפנים, פעם יחידה ובחדרי חדרים ועד היום כל ילד וכל זאטוט לומד זאת בפרשת נח... בכל כדור הארץ... " ראו נא" אמר ה' חפץ חיים': "מה קורה כשאדם עושה משגה פעם אחת. הדבר לא נשכח לו לנצח"...
החוויה היהודית
העטופים,לבן,הקשורים,צביעות,עפר הארץ,דורכים,רגליהם,רומסים, נקברים, נדר, אמרי שפר ג' כסלו ה'תשע"ח
החוויה היהודית
'מַלְאֲכֵי אֱלֹוקִים',עולים בסולם,נושרים,נופלים,שבויה,שולחן,קולט,סעודה,איש תם,לבן הארמי,רמאי,תכסיסי נוכלות, אמרי שפר ב' כסלו ה'תשע"ח
אין שום דבר שקובע לאדם אם יהיה רע או טוב. רק האדם עצמו בכוח מעשיו קובע את מדרגתו ואת הצלחתו – לטוב ולמוטב . גם אנחה קטנה, שאינה יוצאת מעומק הלב, היא גנבת דעת . הבית האידיאלי , הוא זה שהילדים נכספים ומתגעגעים אליו . טוב מסכן ובריא מאיש עשיר וחולה . 'ארץ החיים היפים' (דברים טובים – נח) הייתה ארץ יפה ועשירה, שכונתה 'ארץ החיים היפים'. כל הנכנס בשעריה של הארץ נדהם למראה העצים הירוקים והפרחים הססגוניים. אגמי מים תכולים שבהם שייטו ברבורים צחורים הוסיפו למראה המרהיב , וארמונות מפוארים השלימו את התמונה רבת הרושם. שמה של ארץ החיים היפים יצא למרחוק , ורבים חפצו להגיע אליה. אך לא רק בגלל יופייה של הארץ, אלא בעיקר בשל העובדה שכל אורח לא היה צריך לעבוד בה ולעמול לפרנסתו. מיד בכניסתו נמסרו לו ארמון למגורים ושלושה משרתים שתפקידם להשביע את רצונו ולמלא את כל מבוקשו. אין פלא אפוא שרבים חיפשו את ארץ החיים היפים וביקשו להגיע אליה. אולם היה דבר אחד שכל אלו ששמעו את הסיפורים על ארץ החיים היפים לא ידעו: המשרתים והארמון עמדו לרשות כל אורח רק לתקופה של שנה אחת. לאחר מכן היה האורח נתפס ומובא למשפט בפני זקני הארץ, והללו שאלו אותו שאלה אחת ויחידה : ' מדוע הגעת לארצנו?' ועל האורח היה להשיב את תשובתו. גזר הדין של האורח היה מוות בכל מקרה , אולם תשובתו יכולה הייתה רק להשפיע על דרך ביצוע גזר הדין. מי ששיקר בתשובתו, נזרק לכלוב מלא אריות טורפים. אך מי שאמר תשובה אמתית , הוכנס לכלוב ריק למשך ימים רבים עד שהוא מת ברעב. מנהג זה נמשך שנים רבות ואיש לא ערער עליו. האורחים שהגיעו שמעו על המשפט שצפוי להם ימים מעטים לאחר הגעתם, אך ידעו שאין להם ברירה וגזר דינם נחתם. הם השתדלו ליהנות ככל יכולתם במשך השנה שנותרה להם, ובמשפט כל אחד השיב תשובה אמתית או שקרית, כפי מה שהוא חשב למוות קל יותר: להיטרף בשיני האריות או לגווע ברעב. יום אחד הגיע לארץ החיים הטובים אדם זקן והדור פנים, שפיו שופע דברי חכמה ותבונה. מיד כשנכנס לארץ, קיבל האיש ארמון ושלושה משרתים, כנהוג, אולם התנהגותו הייתה שונה מכל האורחים שלפניו. במקום לעסוק באכילה, בשתייה ובשאר ההנאות, הוא עסק כל הזמן בצבירת רכוש, אבנים טובות ומרגליות. על שלושת משרתיו הוא הטיל מלאכה מוזרה: הוא שלח אותם אל מחוץ לגבולות הארץ, והורה להם לבנות עבורו מקומות מסתור ולהניח בהם את דברי הערך שהוא צבר. מעשיו המוזרים של האיש עוררו תמיהה בארץ, וזקני הארץ התכנסו לדון בכך, אך הם לא מצאו כל פסול במעשיו כל עוד הוא עצמו אינו יוצא מגבולות הארץ. תושבי ארץ החיים הטובים חשבו את הזקן למשוגע. יש לו שנה בלבד לחיות , ובמקום ליהנות מכל רגע הוא עושה לעצמו מחסנים ומחבואים שהוא לא יזכה לראות אותם לעולם ... השנה חלפה ביעף, ומועד משפטו של האיש החכם והזקן הגיע. הפעם התקבצו כל תושבי הארץ למשפט, כדי לחזות בסופו של האיש התימהוני ומעורר הסקרנות. האיש הובל בשלשלות כבדות והועמד בפני שלושת השופטים. 'מדוע הגעת לארצנו, ארץ החיים היפים?' שאל אותו זקן השופטים. האיש הישיר מבט אל שופטיו והכריז : ' הגעתי לכאן כדי להיאכל על ידי האריות '. השופטים גיחכו נוכח התשובה שללא ספק הייתה שקרית. מי מגיע על מנת להיטרף בשיניהן של חיות רעות? זה שקר מוחלט! 'התשובה שקרית – ולכן גזר דינך הוא להישלח לכלוב האריות', הכריז השופט . שני גברתנים תפסו בידיו של האיש הזקן, אולם הוא ביקש לומר דבר מה לפני ביצוע גזר הדין. 'רבותי השופטים,' אמר, 'אם תזרקו אותי לגוב האריות, הרי שתשובתי הייתה אמת לאמיתה, ואם כך אינכם רשאים לזרוק אותי לאריות אלא להכניס אותי לכלוב שבו אמות ברעב'. השופטים התלחשו ביניהם דקות ארוכות, ועד מהרה הכריז השופט הזקן על החלטתם: 'מכיוון שהנאשם אמר אמת, יש להכניסו לכלוב שבו ימות מרעב.' שני הגברתנים כבר החלו לשאת אותו לעבר הכלוב, אולם אז הוא שוב ביקש לומר משהו: 'רבותי השופטים, אם תכניסו אותי לכלוב הרעב, פירושו של דבר שלא נזרקתי לאריות, ואם כך שיקרתי, ולכן עליכם לזרוק אותי לכלוב האריות...' המבוכה הרבה ניכרה על פני השופטים. הם התלחשו ביניהם זמן ארוך ביותר ונראו אובדי עצות, עד שזקן השופטים נקש בפטישו על השולחן: 'הנאשם משוחרר, אך עליו לעזוב את ארצנו עוד היום...' האיש הזקן והחכם עזב את ארץ החיים היפים, כאשר בדרכו הוא עובד ליד המקומות שבהם הטמינו משרתיו את הזהב ואת היהלומים, והוא חזר לארצו עשיר ועמוס ברכוש. העולם שלנו הוא 'ארץ החיים היפים'. אנו מגיעים לכאן לתקופה קצובה, ויכולים ליהנות בלי הגבלה אבל בסופו של דבר זה נגמר, ואנחנו יכולים להישאר בלי כלום. אבל מי שדאג, כמו אותו זקן חכם, להכין לעצמו מצבורים יקרי ערך מחוץ לגבולותיה של 'ארץ החיים היפים'. מי שעושה מצוות ומעשים טובים שיעמדו לזכותו כאשר נשמתו תחזור לעולם העליון, יצא מהמשפט כשידו על העליונה .
החוויה היהודית
לטוב ולמוטב ,אנחה קטנה,מעומק הלב,גניבת דעת,הילדים,נכספים ,מתגעגעים, מסכן,בריא,עשיר,חולה, אמרי שפר א' כסלו ה'תשע"ח
אמר פעם רבי יהודה אריה מודינה: לפי המסורה, מצויה המילה "בקחתו" רק שתי פעמים בכל המקרא כולו, בתחילת פרשת "תולדות" נאמר: "בקחתו..לו לאישה" ובספר ירמיה (מ א) נאמר "בקחתו אותו והוא אסור באזיקים" (בשלשלות, בכבלים), ואכן שני פסוקים אלה קשורים ואחוזים זה בזה: לאחר שאדם מקיים בחיים את "בקחתו" הראשון ונושא לו אישה מיד מתקיים בו ה"בקחתו" השני והוא משול למי שאסרוהו באזיקים.... אם רצוננו לקטוף פירות הילולים לבנות דמות לתפארת ולרוות רק נחת מילדינו אל לנו להתוות את הדרך, ולהתאים אליה את הנשמות אשר הופקדו בידינו, להיפך! עלינו להתבונן היטב בתבעו וכישרונותיו של כל אחד ואחד לחשוב ברצינות על אודות הדרך המתאימה לו ולהעניק לו את הדחיפה והעידוד שבה יגיע הוא לבסוף אל הר הא-לוקים. העולם אומרים בדרך צחות שעשיו עשה חשבון שאם יהרוג את יעקב כעת , יצטרך לומר קדיש בנפרד על יעקב ולאחמ"כ כשאביו ימות יצטרך לומר עוד פעם קדיש, לכן העדיף לחכות לאבל אביו ולומר קדיש על שניהם בבת אחת ... וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו וכו ' ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ומפרש רבנו בחיי שמכאן ראיה שאין לשנות מדרך אבותיו, וזה הפירוש כשמות אשר קרא להן אביו על פי מסורת אבותיו . השליח והכסף (דברים טובים – נח) מדי חודש בחודשו היה מגיע לבית הקטן בירושלים העתיקה, מכתב מטורקיה הרחוקה . רחמים, אבי המשפחה הירושלמית, נסע לטורקיה כדי לנסות ולעשות שם עסקים שיכניסו לו כסף שישמש לפרנסת משפחתו הגדולה. באותה תקופה לא היו טלפונים ולא אמצעי תקשורת משוכללים , והמכתבים היו הדרך היחידה שבאמצעותה שמר רחמים על קשר עם משפחתו בירושלים. בחודשים הראשונים המכתבים היו עגומים ולא היו בהם בשורות טובות. רחמים כתב לאשתו שהוא עוד לא מצא עסק מוצלח, אבל הוא לא מתייאש וממשיך לחפש. לאחר כמה חודשים החלו המכתבים להיות שמחים יותר והכילו בשורות טובות יותר. רחמים כתב שהוא החל לשלוח את ידו בעסקים וראה ברכה בעמלו. במכתבים הבאים המשיך רחמים לכתוב על הצלחותיו ועל הכסף הרב שהוא הצליח להרוויח. הוא הוסיף וכתב כי לקראת סוף השנה בכוונתו לאסוף את כל כספו ולחזור לביתו בירושלים, וכך תהיה למשפחה פרנסה ברווח ובכבוד. אבל לאחר כמה חודשים הגיע מכתב שהכיל בשורה קשה ועצובה. רחמים כתב שבעיר שבה הוא מתגורר פרצה מגפה וגם הוא נדבק במחלה הקשה. הרופאים לא נותנים לו סיכוי וכנראה שנותרו לו רק ימים ספורים לחיות. הוא ציווה את אשתו במכתב להמשיך ולחנך את ילדיהם ברוח התורה והמצוות, ולסיום כתב שאת כל כספו - 1000 מטבעות זהב - הוא שולח לירושלים בידי אדם ששמו יהודה, כך שלפחות עול הפרנסה לא יכביד על כתפיה של אשתו. יהודה, שאתו התכונן רחמים לשלוח את הכסף לירושלים, היה יהודי פשוט שהוא הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו , ואמר לו: 'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו , והחליט לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את רחמים, ותאוות הבצע של ו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף , החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים . כאשר הספינה הפליגה על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף . ביום שלאחר מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד לעצמו לא פחות הכיר בטורקיה. רחמים ידע שיהודה הוא רודף בצע ואוהב כסף, אבל הוא לא הכיר אף אחד אחר שהוא יוכל לשלוח אתו את הכסף. רחמים הבין שהוא צריך להבטיח ליהודה חלק מהסכום, תמורת השמירה על הכסף והמסע המפרך באנייה מטורקיה לארץ ישראל. הוא קרא לו למיטת חוליו , ואמר לו: 'אתן לך עשרה אחוזים מאלף שקלי הזהב אם תביא את שאר הכסף לאשתי'. אבל יהודה לא הסתפק בכך ואמר שהוא חושב שמגיע לו הרבה יותר. יהודה ראה את מצבו המידרדר של רחמים וידע שאין לו אף אחד שהוא יכול לסמוך עליו , והחליט לנצל את המצב כדי להכניס לכיסו כמה שיותר מהכסף הזה. בכל יום היה יהודה מגיע לבקר את רחמים, ותאוות הבצע שלו רק גברה. כאשר רחמים כבר הסכים לתת לו עשרים אחוזים מהכסף , החליט יהודה שהוא לא מסתפק בפחות משלושים אחוזים, וכאשר רחמים כבר הסכים לתת לו שלושים אחוזים, העלה יהודה את דרישתו בעזות מצח לארבעים אחוז, ואף לחמישים אחוז. רחמים לא ידע מה לעשות. הוא הבין שכל מה שהוא יציע ליהודה לא יספק אותו, ולכן קרא לו בכוחותיו האחרונים ואמר לו: 'החלטתי שכאשר תגיע לירושלים עם הכסף – כמה שאתה רוצה תיתן לאשתי'. יהודה לא האמין למשמע אוזניו. הוא דרש מרחמים החולה שיכתוב לו את זה על נייר, כדי שאף אחד לא יוכל לערער על כך. רחמים נטל דף נייר וכתב: 'אני שולח את כל כספי, בסך 1000 שקלי זהב, לאשתי בירושלים עם יהודה. ולאחר שיבוא לירושלים עם הכסף, כמה שהוא רוצה שייתן לאשתי'. לאחר כמה שעות נפטר רחמים ולווייתו נערכה בטורקיה. מיד לאחר מכן יצא יהודה בדרכו לירושלים, כשבתיקו צרור היטב כספו של רחמים . כאשר הספינה הפליגה על המים, הוא לא הפסיק לספור ולחזור ולספור את הכסף בעיניים נוצצות מחמדת-הממון. הוא כל הזמן חשב כמה ייקח לעצמו וכמה ישאיר לאשתו של רחמים. מחצית הכסף רחמים עצמו כבר הסכים לתת לו, אבל זה לא הספיק ליהודה. לאחר היום הראשון להפלגה הוא כבר החליט ש 'מגיע' לו שישים אחוזים מהכסף . ביום שלאחר מכן הוא כבר החליט שהוא לא יסתפק בפחות משבעים אחוזים, וביום השלישי הוא כבר חמד לעצמו לא פחות מאשר שמונים אחוזים מכספו של רחמים. עד שהאנייה הגיעה ליעדה , כבר החליט יהודה שלאלמנה יספיק גם חמישה אחוז מהכסף בלבד. 50 מטבעות זהב הם כסף רב , וזה יספיק לה בהחלט. טלטולי הדרך מנמל יפו ועד לירושלים שכנעו אותו להוסיף לעצמו עוד 30 מטבעות, וכך, כאשר עמדו רגליו בשערי ירושלים הוא כבר החליט לתת לאלמנה רק 20 מטבעות - 2 אחוז מהכסף - ולהותיר לעצמו 980 שקלי זהב . כאשר האלמנה שמעה את הדבר, היא פרצה בבכי וביבבות. בעלה שלח לה 1000 שקלי זהב, והשליח רוצה לעצמו 980 מטבעות?! הרי זה שוד לאור היום ! אבל יהודה הראה לה את הפתק עם חתימת ידו של בעלה, ובו כתוב שהוא מרשה לו לקחת לעצמו כמה שהוא רוצה. פנתה האלמנה במר ליבה אל רב העיר , ותבעה לדין את יהודה. שמע הרב את טענותיה של האלמנה ואת טענותיו של יהודה, ויהודה הראה לו את הפתק שכתב רחמים לפני מותו. הרב עיין בפתק דקות ארוכות, ואז פנה אל יהודה ושאל אותו: 'כמה אתה רוצה לעצמך מתוך הכסף?' ענה יהודה מיד : ' תשע-מאות ושמונים שקלי זהב'. 'אם כך,' אמר הרב, 'אתה תקבל 20 שקלי זהב בלבד, ולאלמנה מגיעים 980 שקלי זהב. מרוב תאוות הממון שלך , כלל לא שמת לב למילים שרחמים כתב. הוא כתב כך: 'מה שאתה רוצה' - מה שאתה רוצה לקחת לעצמך, 'תן לאשתי' – את הסכום הזה תיתן לאשתי. רחמים היה חכם וראה עם מי יש לו עסק , ולכן הוא כתב שכל מה שאתה רוצה לעצמך, אתה חייב לתת לאשתו. אם היית פחות רודף בצע, והיית מוכן לתת לה יותר, היה נשאר לך יותר. עכשיו , כשרצית לתת לה רק 20 שקלי זהב, זה כל מה שאתה יכול לקחת לעצמך'. בימים הנוראים שעברו עלינו זה עתה, כולנו קיבלנו על עצמנו החלטות טובות וקיבלו על עצמם מעשים טובים. יש שקיבלו על עצמם החלטות גדולות ויש שקיבלו החלטות קטנות יותר, אבל המשותף לכולם זה שהיצר הרע מתחיל מיד בפעולתו, והוא מנסה לשכנע אותנו כל יום להוריד עוד מעט מהמעשים הטובים שהחלטנו עליהם, ולכרסם בקבלות שקיבלנו על עצמנו. בכל יום הוא מקצץ לנו עוד קצת ועוד קצת, עד שבסוף השנה כבר לא יישאר מזה כל זכר. הבה נאמר ליצר הרע: את המעט שאתה משאיר לנו – זה כל מה שנשאיר לך. במקום שאתה תלך ותגדיל את כוח הרע, אנחנו נלך ונגדיל את כוח הטוב. נוסיף במצוות ומעשים טובים, נעמוד בהחלטות הטובות שקיבלנו בימי הדין והרחמים, ואפילו עוד נוסיף עליהם .
החוויה היהודית
בקחתו,אישה,אזיקים,פירות הילולים,שלשלות, כבלים, חשבון,יהרוג, יעקב, לומר קדיש,בארות המים,חפר, אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ז
הגאון רבי בן ציון אבא שאול - הנשים צריכות להחליף בגדיהן בחנוכה ולא יישארו בבגדי חול, ואם יש להם תכשיטי זהב יענדו אותם באלו הימים. לפי שבימים אלו יש יתרון ומעלה לנשים כמובא ב"כתר מלכות", ויש להורות על יתרון ימים אלו בבחינתם. ("נר ציון" ג' י"ב) הפצת אור התורה - נרות חנוכה מלמדים על הפצת התורה, אמר הרבי מליובאוויטש, ובשלושה שלבים מדובר: "מצוותן משתשקע החמה" אין להתרשם או להיבהל מהחושך השורר בעולם כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. "מצווה להניחן על פתח ביתו מבחוץ" שיש להאיר גם ברחוב את אור היהדות. "ומוסיף והולך" שכל יום מתרבים הנרות כי בהפצת תורה צריך תמיד להוסיף בתמידיות. ידוע מהבעש"ט הק' זי"ע, שעיקר הכפרה להאדם הוא אם יסבול ביזיונות, ואיתא בגמרא על הלבנת פנים (מס' בבא מציעא דף נ"ח ע"ב), דהיינו אזיל סומקא ואתי חיוורא, שאדמימות הדם מסתלק מפני האדם, ובמקומם מתלבן פניו, ומיתאמרא משמיה דהמגיד הק' ממעזריטש זי"ע, שלפיכך אומרים (בעת הברית מילה): בדמייך חיי, לרמז שבזכות הדם – שנכנס בפנים, ונסתלק מפניו, חיי – יזכה לאריכות ימים ושנים, וכפילות הלשון "בדמייך חיי, בדמייך חיי" – היינו, שהזכות לאריכות ימים יעמוד לו ולזרעו אחריו, שהוא וזרעו לדורות הבאים יזכו לאריכות ימים ושנים טובות אכי"ר. משחק הסביבון - מתמה בעל ה"דמשק אליעזר" מפני מה עושים לפרסום הנס את משחק הסביבון עליו כתובים בראשי תיבות נס גדול היה פה/שם, האם לא היה עדיף לתלות שלטים בחוץ לפרסום הנס מאשר לכתוב זאת על סביבון קטן? והסביר בטוב טעם שעדיף סביבון קטן שזז ופועל מאשר שלט גדול העומד קפוא ולא זז. ובא לרמוז שגם בפעולה קטנה שעושה היהודי זוכה שיעשה לו הקב"ה ניסים. דמי חנוכה (מעובד מתוך הספר 'סניגורן של ישראל' ) אפרים-פישל ישב במשרדו בפנים נפולות. זה החודש השלישי ברציפות בהם סכום המכירות היה חלש ביותר. מפעל העורות שבבעלותו, שסיפק תוצרת איכותית לתושבי העיירה רוסלביצ'י שבאוקראינה ולסביבותיה, נעשה גירעוני , בלי סיבה נראית לעין. הלקוחות החלו להדיר את רגליהם מהמפעל. - אט אט התבררה הסיבה. ולאדק, שכנו צר העין, שתמיד קינא בהצלחתו וניסה להצר את צעדיו, פתח מפעל מתחרה בקצה השני של העיירה, וכדי לפגוע בפרנסתו של היהודי, הוריד את מחיר העורות לרמה שאי-אפשר להתחרות בה, והוא נוטל ממנו את לקוחותיו ואכן, נראה היה שדרך רשעים צלחה. הקונים הנאמנים של אפרים-פישל התפתו למחירים הזולים שהציע ולאדק, ועברו לקנות ממנו את העורות. אפרים-פישל התהלך במפעלו חסר מעש. אין הזמנות, אין ייצור, אין פרנסה. הזמן חלף. אולם מיודענו שם את מבטחו בקב"ה, והקדיש את השעות שהתפנו לו ללימוד התורה הקדושה. בינתיים הגיע החורף. סערת שלגים עזה השתוללה בחוצות, וזו הבריחה את התושבים אל בתיהם המחוממים. גם הדרכים התרוקנו מנוסעים. המפעל של אפרים-פישל שבת לגמרי, ומצבו הכלכלי הידרדר עד כדי עוני. קרבו ובאו ימי החנוכה. חסידיו הנאמנים של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב לא היו מוכנים 'להיכנע ' למזג האוויר ולוותר על השהייה במחיצת הצדיק בימי החנוכה. אלו היו האמיצים שנראו בדרכים המושלגות, בדרכם אל הרבי. גם אפרים- פישל דבק במסורת הנסיעה השנתית אל הרבי לקראת הנר הראשון של חנוכה, ובלב נרגש יצא לברדיצ'ב. הדלקת הנר הראשון נסתיימה. קהל החסידים היה שרוי בהתרוממות רוח מאווירת הקדושה העילאית שאפפה את הצדיק. רבי לוי-יצחק נכנס לחדרו, ועד מהרה התייצב בפתחו תור ארוך של מבקשי ברכה ועצה. אפרים-פישל החליט גם הוא לבקש את ברכת הרבי. בדחילו ורחימו התייצב אל מול הקודש. בטרם פצה את פיו פנה אליו סנֵגורם של ישראל בשאלה: "מה שלומך, אפרים- פישל? ומה מצב הפרנסה?". אפרים-פישל פרץ בבכי. לאחר שנרגע, שטח לפני הרבי את הנעשֶה, איך הפך מאדם אמיד לעני ואביון בעקבות התנכלותו של הגוי אליו. רבי לוי-יצחק שקע בשתיקה למשך דקות ספורות, כשעיניו עצומות. לפתע כמו התנער ופנה אל אפרים-פישל ואמר: "סור נא לבית המדרש. בעוד זמן קצר אפנה לעריכת השולחן. לאחר הסעודה היכנס אליי שנית" . תמה ומשתומם יצא אפרים-פישל מחדרו של הרבי. מה צפוי הרבי לעשות בעת הסעודה? הרהר במתח. אלא שהסעודה התנהלה כדרכה, בלי שום רמז או סימן מצד הרבי לעניין המעסיק את אפרים-פישל. כשנסתיימה הסעודה , והרבי שב לחדרו, נכנס אפרים-פישל אחריו. " אתן לך דמי חנוכה", אמר הצדיק. הוא נטל את קולמוסו ורשם כמה מילים על פתק קטן, קיפל אותו ונתנו בידו של אפרים-פישל. " מחר, בצאתך מהעיר, פתח את הפתק וקרא את תוכנו. אך עליך להיזהר שהפתק לא יאבד לך, שכן אם חלילה יאבד – תישא אתה בתוצאות". בטרם יצא מן החדר שב הרבי על אזהרתו. אפרים-פישל הנהן בהבנה, אף שבתוך-תוכו לא הבין כלל את פשר הדברים. השעות הקרובות עברו עליו בדריכות רבה. הוא לא עלה על יצועו, אלא הגה בתורה , כשהפתק טמון בכף ידו. בבוקר מיהר להתפלל ולחפש עגלון שיסיע אותו אל מחוץ לעיר. סוף-סוף התיישב בעגלה, ומרגע לרגע גאתה ההתרגשות שבלבו. עוד מעט יֵצא מן העיר , ואז יפתח את הפתק... סערת הקור העזה האטה מאוד את צעידת הסוסים, שנאבקו בקושי בשלג הגבוה וברוח שצלפה על פניהם. כשיצאו סוף-סוף מן העיר, ניגש אפרים-פישל לקיום מצוות הרבי. הוא פתח את הפתק המקופל, ובדיוק כשניסה ליישר אותו אל מול עיניו – נתקלו גלגלי העגלה במהמורה, והיא נחבטה והיטלטלה אנה ואנה. הפתק נשמט מידו של אפרים-פישל, והחל להתעופף אל המרחבים המושלגים. "עצור!", הזדעק אפרים פישל בקול לא-לו. העגלון בלם במהירות, ואפרים-פישל זינק מן העגלה אחוז תזזית והחל לרדוף אחרי הפתק. זה הוסיף להתעופף ברוח העזה ולחמוק מידיו. עד מהרה מצא עצמו החסיד במרדף אחרי הפתק הסורר , שנישא על כנפי הרוח. הוא רץ בנשימות טרופות, מבוסס בשלג, וכאשר חש שעוד מעט יאזלו כוחותיו, נחת הפתק על הקרקע. אפרים-פישל זינק עליו ואחז בו בחוזקה. " – לוי יצחק בן שרה-סאשע –" זה מה שנכתב בפתק... שוב ושוב קרא אפרים-פישל את הכתוב, ואכזבה מרה מילאה את ליבו. "זה הסוד? " חשב בליבו. "זה הפתק שאמור להציל אותי מהעוני והמחסור? ". בקושי אסף את כוחותיו כדי לקום מרבצו ולעמוד על רגליו, כשלפתע נתקלו רגליו בחפץ קשה , והוא כמעט נפל. הביט לעבר המכשול, וגילה , כי לפניו קצה של תיבה הטמונה בקרקע. בתוך רגעים מספר הייתה התיבה בידיו. כשפתח אותה נרתע בתדהמה – התיבה הייתה מלאה מטבעות זהב נוצצים. באותו רגע הדהדו במוחו דברי הרבי: "אתן לך דמי חנוכה".
החוויה היהודית
להחליף,בגדי חול,תכשיטי זהב,כתר מלכות,להתרשם,להיבהל,אור היהדות, ביזיונות,הלבנת פנים, אמרי שפר כ"ח כסלו ה'תשע"ז
הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו " )מא, לח( - פרעה חשב כי ירא שמים ואיש א-לוקים מוכרח להיות אדם בטלן שאינו בקי בהוויות העולם הזה ובוודאי שגם לבושו החיצוני רחוק מהידור. והנה רואה פרעה כי לפניו איש כיוסף שהיה מסלסל בשערו וכו '. ועם זאת היה יוסף איש חכם חרוץ ובקי גם בהלכות המדינה ! לכן התפלא פרעה ואמר "הנמצא כזה" ? יהודי פקח ומנומס היודע להופיע בכבוד לפני מלכים וכו' ובכל זאת "אשר רוח אלוקים בו"? (רש"ב מפסישחא( "ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם" (מ"ב כ'). אמרו חז"ל (סנהדרין ק"י): קטן מאימתי בא לעולם הבא?... משעה שיענה אמן. רמז לכך נוכל ללמוד מהפסוק "ואת...הקטֹן תביאו אלי" – בזכות מה זוכה הקטן לעולם הבא, בזכות "ויאמנו דבריכם" – היינו שמלמדו אביו לענות אמן אחר כל ברכה ששומע. (ליקוטי בני שלשים מתוך עלון שלישיבת המתמידים"מאור שרגא" ) "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם" (מ"א א'). בפסוק זה יש רמזי הלכה לחנוכה בר"ת: וכל ישראל הנרות ידליקו, מצוותה קודם צאת (הכוכבים), שמאל נר תדליק ימין מזוזה, יש מחלוקת יש מוסיפים ויש פוחתים, ראשון עיקר הלכה,ח' לילות מדליקים. (ספה"ק, מתוך עלון של ישיבת המתמידים "מאור שרגא") "והנה מן היאור עולות שבע פרות" וכו', (מ"א ב'). חנוכה חל תמיד בשבוע בו קוראים פר' "מקץ", ויש אכן קשר בין נס חנוכה לבין חלומות פרעה. בחלום מסופר - שהפרות הדקות והחלשות הצליחו לאכל את הפרות הבריאות והחזקות, וכן השיבולים הדקות בלעו את השיבולים הבריאות והמלאות, ובמקביל כך קרה גם לחשמונאים נגד היונים שנפלו "גיבורים ביד חלשים". (ספה"ק, מתוך עלון שלישיבת המתמידים"מאור שרגא") ועל הניסים ועל הפורקן.. " סיפר הרב משה שרר: הייתי ילד כבן חמש כאשר חליתי במחלה לא ידועה. באמריקה של אותם ימים אם הייתה לך עבודה והרווחת את לחמך היית חי ואם לא הייתה לך עבודה לא היית מעניין אף אחד. אימא עבדה בכל שעה אפשרית וכמעט לא ראיתי אותה בימי חול. אני חליתי ואימא הלכה לרופא. הדוקטור בדק אותי ואחר הניד ראשו בצער: "אין לנו תרופה בשביל הילד, זאת מחלה חשוכת מרפא" . אימא עזבה אותו בלי לאמור שלום והלכה לרופא אחר. גם הוא לא נתן תקווה. אימא שלי לא התייאשה ופנתה לרופא שלישי. הוא בדק אותי ביסודיות ואחר אמר: "חסד עשו איתך הרופאים הקודמים שלא סיפרו לך שיש תרופה למחלת בנך, כי התרופה כל כך יקרה שאין סיכוי שתוכלי לקנות אותה. חבל, כי את תהיי מתוסכלת שיש דרך להציל את בנך אבל מחוסר אמצעים את לא יכולה לעשות למענו כלום" . אימא הביטה לו בעיניים וביקשה את המרשם לאותה תרופה. עם המרשם היא יצאה לחפש בית מרקחת. לראשון היא אפילו לא נכנסה, אבל בבית המרקחת השני היה תלוי מבחוץ פתק קטן 'דרושה עובדת '. אמי נכנסה והגישה לרוקח את המרשם: "כמה עולה התרופה הזו?" הוא נקב במחיר. אימא שלי שאלה שוב: "וכמה אתה משלם לעובדת?" משענה לה הרוקח פנתה אמי לצד וחישבה. אחר כמה רגעים חזרה אליו ואמרה "אני צריכה את התרופה הזו, האם תסכים להעסיק אותי אצלך שלוש שנים תמורתה?" האיש נדהם לרגע ואימא שלי הסבירה לו בקצרה. הוא הסכים וערך אתה חוזה שבו היא מתחייבת לעבוד אצלו שלוש שנים. בלי לחשוב מנין נתפרנס בשלוש השנים הבאות יוצאת האישה עם בקבוקון קטן בידה. השעה הייתה כבר מאוחרת, הרחובות חשוכים וריקים ורק אישה יהודיה ממהרת הביתה להציל את בנה. בדרך, באחת הסמטאות מתנפל עליה כושי גדול מימדים: "הביאי לי את כל הכסף שבידך". - "אין לי כסף". - " אז תכשיטים, טבעות, מה שיש" . אימא שלי עושה טעות ומראה לו את ידיה, ריקות מטבעות וצמידים אבל.. יש לה בקבוק קטן ביד. התוקף בטוח שזה בקבוק אלכוהול וחוטף לה את הבקבוק מהיד. היא מנסה להילחם בו אבל תוך רגע הוא פותח ושותה את הכול. היא קופאת לרגע, מזועזעת, אבל מיד אחר כך מתעשתת, מסתובבת ופונה חזרה לבית המרקחת. הרוקח עדיין נמצא שם, היא ניגשת בלי להוציא מילה, נוטלת את ההסכם שעליו חתמה, מוחקת את המילים 'שלוש שנים' וכותבת במקומם 'שש שנים'. מספרת לו את שקרה ואומרת: "תביא לי עוד בקבוק ". הוא ניגש לחדר התרופות וכעבור דקה חוזר חיוור. בידיו שני בקבוקים גדולים, זהים, האחד סגור לגמרי ובתוכו התרופה שהיא צריכה, השני פתוח, מלא עד חציו ועליו רשום "זהירות רעל ". שניהם ממהרים למקום ההתרחשות ומוצאים את הכושי שרוע על הרצפה, מת. הרוקח פונה אליה ומתחנן: "תיכף המשטרה תחקור ממה הוא מת ויגלו שהוא הורעל. אני מבקש ממך לא לפרסם את הטעות שלי, ישללו לי את הרישיון ואולי גם אגיע לכלא. קחי את התרופה בחינם רק אל תדווחי עלי"... . "שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" החוויה היהודית
ירא שמים,מסלסל בשערו,חכם,חרוץ,בקי,פיקח,ומנומס,שבע פרות,חלומות פרעה, שיבולים,בריאות,מלאות, אמרי שפר כ"ז כסלו ה'תשע"ז
בזמן שהאדם חסר ורעב, הוא מרוכז בהווה הקודר - ושוכח מכל העבר הזוהר.
ההבדל בין יהודי לגוי. הגוי עובד אלוהיו אם הוא מקבל ממנו, אבל אם ירעב יתקצף ויקלל במלכו ובאלוהיו. אבל היהודי אומר: אהבתי כי ישמע את קולי תחנוני אפפוני חבלי מות וגו' "אהבתי" מוסב גם על הסוף: הוא אוהב גם את הצרות! "חסד ואמת אשירה" - אם חסד אשירה אם משפט אשירה, באותו שירה אשר בחסד הוא שר במשפט. וכך אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל, שבכל מקום בו יהיו יחסי הכוחות בין הדתיים והחילוניים שווים, ינצחו החילוניים. כי בין הדתיים יש פשרניים וסבלניים למחצה לשליש ולרביע, ואילו החילוניים יוקדים במשטמתם. ופעם, התבטא ואמר: אנו נלחמים עבור האמת, ברפיון. והם נלחמים עבור השקר, ובלהט. וזה היה הנס בחנוכה, לא זו בלבד שמעטים גברו על רבים וחלשים על גיבורים, אלא שהטהורים גברו על הטמאים, ובנוהג שבעולם הטהורים נלחמים ברפיון והטמאים בלהט. ואם הפסידו הטמאים במערכה, הרי זה נס ופלא! זקני החסידים נהגו לספר את המעשה הבא: כאשר נבנתה מסילת הברזל הראשונה בפולין, יצאו אנשי אחת העיירות לקראת בואה של הרכבת, כדי לראות במו עיניהם את החידוש הנפלא של מרכבה הנוסעת בלי סוסים! יחד עמם יצא רבם, שהיה מפורסם בגדלותו בתורה . הרכבת התקרבה למקום בקול נשיפה ועצרה. הרבי ניגש למסילה והחל למשש את כל הקרונות בזה אחר זה, וכשהגיע לקטר וראה אותו רותח ופולט אש ותימרות עשן, עמד והתבונן בו כשהוא לוחש בינו לבין עצמו : " , נו הרי זה בא ללמד וממנו נלמד!". תהו אנשי העיירה למשמע הדברים, ורבם ביאר את כוונתו: ביקשתי לדעת מה סוד כוחה של הרכבת, כדי ללמוד מכך לצורך עניינים רוחניים. מששתי את כל הקרונות ונוכחתי לראות שכולם דוממים קפואים וקרים כמתכת ביום קרה, ורק הקטר, שסוחב אחריו את כל השאר, הוא היחיד שבוער באש ורותח כולו. ולמדתי, שבכוחו של יחיד שבוער בלהבות אש ורותח, לגרור אחריו המונים קפואים וקרים ... זה היה כוחם של יוסף ושל מתתיהו – שניהם היו דומים בהיותם אנשי חזון, שחותמם אמת, ידיהם אמונה ולב בוער באש דת, ומכוח זה הצליחו לנהל עמים וארצות באופן הראוי ביותר, לעיתים אפילו להפך מן הנטיעות הטבעיות שהיו להם ובניגוד לכללים שקבעו חוקי ההיסטוריה בהלכות עם ומדינה. הנרות שהצילו (פניני עין חמד, גיליון 618) אחד האנוסים המכובדים ביותר של סיביליה, היה ברוך מנדוזה , סוחר עשיר שניהל עסקים בהיקף רחב וספינותיו הובילו סחורות לארצות רחוקות. שונא היהודים טורקוומדה שם עין עליו ושפשף את ידיו בהנאה, כאשר חשב על הרכוש הגדול שייפול בחלקה של הכנסיה, כאשר יצליח לתפוס אנוס זה באיזו ״עבירה" שהיא. האינקוויזיציה לא נזקקה להוכחות מרובות. די היה בעדות המשרתת, כי בבית אדוניה מחליפים כל יום שישי כלי מיטה לכבוד שבת. אולם לצערו הרב, לא הצליחו סוכניו החשאיים, אותם הוא שתל בבית ברוך מנדוזה, לגלות שום 'חטא'. ברוך ואשתו ברוריה היו זהירים מאד ולא עוררו כל חשד, שהם שומרים עדיין על זיקה כלשהי ליהדות. אולם טורקוומדה לא נואש. הוא קיווה, שיבוא יום וברוך מנדוזה יפול ברשתו. בבית ברוך גדלה ילדה יתומה, רחל שמה. היא הייתה בתם של קרובי משפחה, אנוסים אף הם. כאשר רחל הייתה תינוקת, פרצו סוכני האינקוויזיציה לבית הוריה בלילה הראשון של פסח, שעה שישבו ליד שולחן ה'סדר ' במרתף. הורי רחל נספו במרתפי העינויים של האינקוויזיציה, אחיה אפרים נמסר למנזר, וניתן לו שם ספרדי פרננדז. במנזר התחנך לנצרות ומחנכיו עשו הכל, כדי להשכיח מלבו את מוצאו היהודי. במרוצת השנים גדל ונהיה כומר ואף הצטרף לשורות האינקוויזיציה . בהיותו צעיר לימים שאל פרננדז את מחנכיו הכמרים על הוריו. הם נהגו לספר לו, שהוא אסופי שנמצא בהיותו תינוק בפתח הכנסיה. אולם הוא פקפק בכך. לבו אמר לו כי מוצאו יהודי, אבל לא הייתה כל הוכחה, לאמת השערה זו. עתה משנכנס לשירות האינקוויזיציה נפתחו בפניו כל הדלתות והייתה לו גישה לתיקים הסודיים של האינקוויזיציה. הוא ניצל את ההזדמנות והחל מחפש ומחטט בספרים, כדי למצוא את מוצאו. פעם בערב אחד, כאשר פרננדז עלעל בין הדפים של ספרי הארכיון האינקביזיטורי גילה דו"ח, שסיפר את קורותיה של משפחת האנוסים לאון ואסתלה מנדוזה. ולמרות שהשם מנדוזה היה די נפוץ בספרד , ולא הייתה לו כל משמעות מיוחדת לגבי הכומר הצעיר, מצא בכל זאת עניין רב במסמך והחל קורא בו בעיון. הדו"ח סיפר בפרטי פרטים על החשד , שנפל על משפחת מנדוזה, כיצד התנפלו על ביתם סוכני האינקוויזיציה, כיצד חקרו ודרשו אותם תוך הפעלת מכשירי עינוי משוכללים ביותר.החוקרים עשו הכל, כדי לאלץ את האנוסים ״להודות בפשע״ וכן למסור שמות נוספים של אנשים, ששומרים בסתר על חוקי היהדות, כמוהם. הדו״ח ציין, כי הנחקרים גילו עקשנות רבה ולמרות העינויים הקשים לא היו מוכנים למסור אף שם אחד, עד שמתו מהעינויים. לבסוף ציין הדו״ח, כי קרוב משפחה של מנדוזה התייצב וביקש , שימסרו לידיו את היתומים, ילד וילדה בני שלש, תאומים, אולם האינקוויזיציה הסכימה למסור רק את הילדה, בעוד הילד נמסר למנזר... למחרת , כשהגיע פרננדז למשרדו של טורקוומדה, והלה אמר לו: "יש לי בשבילך תפקיד מצוין ואם תבצע אותו ביעילות, לא יחסר לך, לא עושר ולא כבוד. זה זמן רב, שאנו חושדים באחת המשפחות העשירות ביותר של האנוסים. ביתם הוא היפה ביותר בין הארמונות אשר על שפת הנהר. אני סומך עליך, שאתה כבר תמצא דרך, כיצד לחדור לבית זה ולהוכיח , את אשר צריך להוכיח. חלק העשירי מכל הרכוש יהיה שלך ואני אמנה אותך לתפקיד בכיר ביותר באינקוויזיציה, אם רק תצליח במשימה..." פרננדז ניגש לבית באמצע הלילה, הדלתות היו נעולות וחומה גבוהה הקיפה את הגינה. הבית היה נתון בחשכה מוחלטת. לאט ובזהירות טיפס על החומה וקפץ לתוך הגינה. ליד קיר הבית מצא עץ גבוה, שאחד מענפיו צמח מעל למרפסת הבית. הוא טיפס על העץ, וקפץ לתוך המרפסת. לאחר מכן ניסה לפתוח את דלת המרפסת. פרננדז, שלפני צאתו הצטייד ב'כלים מכלים שונים ' ממחסן מכשירי הפריצה והעינויים של האינקוויזיציה, שלף עתה מכיסו "מפתח גנבים" ופתח את הדלת הנעולה.משנכנס, מצא את עצמו בחדר שינה מפואר. הדלת של החדר הייתה נעולה מבפנים ומכך הסיק, כי מוכרחה להיות דלת נוספת, סודית, המובילה למקום סתר. הוא החל לחפש את הפתח, מישש את הקירות, אך העלה חרס. אחר כך נפל מבטו על ארון בגדים גבוה ועלה בדעתו, כי הדלת הסודית צריכה להיות מאחוריו. הוא ניסה לדחוף את הארון ממקומו, אך הלה לא זז. אחר כך ניסה לדחוף בכיוון השני , והפעם האיר לו המזל פנים, הארון החל זז אט אט, ולנגד עיניו נתגלתה דלת ומאחוריה מדרגות לוליניות, שהובילו למטה. הוא החל פוסע במדרגות והדלת נסגרה מאחוריו באופן אוטומטי. כאשר נסגרה הדלת, נשתרר חושך במקום ופרננדז שעמד על המדרגה האחרונה נפל מלוא קומתו לפני דלת נוספת, שהייתה בתחתית המדריגות. דלת זו נפתחה בבהלה ופרננדז מצא עצמו שוכב על רצפתו של חדר מרתף מואר באור נגוהות , ופנים מבוהלות מביטות בו באימה... פרננדז קם והזדקף מלוא קומתו. לפתע ראה לנגד עיניו חנוכיה ובה נרות דולקים. נרות קטנים, מפיצי אור, נרות שכמותם לא ראה זה זמן רב. עכשיו הוא נזכר, כי נרות כאלה ראה, כאשר היה ילד קטן... מבטו נפל על פניהם החיוורות כסיד של ברוך ואשתו "אחותי היקרה! דוד... דודה... אינכם מכירים אותי?״ קרא פרננדז נרגשות. שלוש הדמויות הקפואות נעורו לחיים. "הלא זה אפרים! בן אחי היקר... אחי האבוד!". את מקומו של הפחד תפשה עכשיו שמחה גדולה. אולם בראותם את גלימת הנזיר, החלו קרוביו מעיפים בו מבטים של חשש וחשד . "אין עכשיו זמן לספר", אמר לקרוביו ", חייבים להימלט על נפשנו במהירות האפשרית". עתה נטל לידיו ברוך את ניהול מבצע ההצלה. על הנהר, תמיד הייתה מוכנה ספינה קטנה ומהירה למקרה של צורך דחוף ואילו אחת מאוניותיו הגדולות עמדה תמיד מוכנה בנמל לכל מקרה. כל ספינותיו הושטו בידי אנוסים נאמנים. בלילה נטול ירח הפליגה משפחת האנוסים בספינה הקטנה , ואחר כך בגדולה. לפנות בוקר שטה הספינה בלב ים כשבלבם תקווה שתוך ימים ספורים יגיעו לחוף מבטחים.
החוויה היהודית
חסר,רעב,יהודי,גוי,חסד,אמת,דתיים,חילוניים,הרכבת,תימרות עשן, אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ז
אין רעה שלא תצמח ממנו בסופו דבר טוב (הרמב''ן) בנחות צרות על אדם ראוי שיפשפש במעשיו, כי בסופו של דבר הכול בידי שמים. ''ויהי מקץ שנתיים ימים'' כשמגיע אדם לקץ ימיו ושנותיו, ''ופרעה חולם'', מתגלה לו שכל חייו חלם חלום אחד גדול והזה בהקיץ. כי הנה דימה בנפשו שכבר עבר דרך ארוכה והתקדם מה, ועתה נוכח לדעת כי טרם עשה אפילו התחלה – ''והנה עומד על היאור'', על שפתו, עדיין לא טבל גם קרסולי רגליו במים ולא נתנסה במבחן... ( רבי משה מיכל מביאלה זצ''ל) "והנה שבע פרות עולת אחריהן... ותעמודנה אצל הפרות... ותאכלנה הפרות" (מא ג-ד) - מובא בשם ה"שפת אמת" זצ"ל: שבע הפרות הרעות הינן סמל כוחות הרע של היצר, ובראשונה הן "עולות" – קמעה קמעה הן עולות ומתגלות לעיתים רחוקות, לאחר מכן "ותעמודנה אצל" – הן נדבקות אל האדם כאורח, עד שלבסוף "ותאכלנה" – הן בולעות אותן לחלוטין... האופה הנוכל (קול ברמה, עלון 265) מעשה שבא אל רבנו האר"י הקדוש בחור רווק מבוגר מעל גיל ארבעים, הבחור נפגש עם בנות רבות כדי להינשא אבל מזלו לא האיר לו. הגיע הבחור לרבנו האר"י וביקש עצה וברכה. השיב לו הרב: "בת זוגתך נמצאת באלכסנדריה של מצרים, כך שמה וכך שם אביה, סע לשם והינשא לה".הבחור האמין בדברי רבנו האר"י ומיד נסע לשם. כשהגיע לאלכסנדריה שאל את תושבי המקום:" האם מכירים אתם את פלונית אלמונית? ואת אביה פלוני אלמוני?". השיבו לו תושבי המקום: "מכירים אנו, האב אחראי על המכס בעירנו, יש לו בת הגונה מאד וכלילת יופי, היא בגיל עשרים ומחפשת שידוך" . ניגש הבחור לשדכן שהיה במקום וביקשו לשדך בינו ובין אותה הבחורה. מיודענו מצא חן בעיני הבחורה, ואכן הבחור והבחורה נישאו זה לזה כדת משה וישראל. אבי הכלה נתן נדוניה גדולה מאד בסך מאה וחמישים אלף מטבעות של אותו מקום. הבחור כמובן שמח שמחה גדולה, והזוג חיו באושר ועושר, השכינה שרתה בביתם, והם חיו באהבה ואחווה שלום ורעות. אמנם שמחתו לא ארכה ימים רבים, בגלל שלאחר שלושה חדשים מהנישואין אשתו הטרייה חלתה מאוד, מצבה הלך והחמיר עד שנפטרה והלכה לבית עולמה. חזר הבחור ביגון ובלב שבור לעירו, ניגש אל רבינו האר"י בצפת והטיח בפניו: "אדוני הרב! למה שלחת אותי? טוב היה לי יותר אילו לא שלחתני לאלכסנדריה, לא הייתי מתחתן ולא היה לי שברון לב ממות אשתי אהובתי!". אמר לו רבנו האר"י: "האם אתה זוכר במה היית עוסק לפני עשרים שנה?". השיב הבחור: "הייתי עוסק במאפיית לחם" . שאלו הרב מספר שאלות: "הזוכר אתה אולי מי היה שותפך? לפני כמה שנים היה העניין? כמה זמן הייתם שותפים?". השיב הבחור: "בוודאי זוכר אני, היה זה פלוני אלמוני. כיצד לא אזכרהו? הרי אותו שותף היה נוכל גדול, מחמתו הפסדתי מאה וחמישים אלף מטבעות. היה זה לפני עשרים שנה בערך, והיינו שותפים במשך שלשה חדשים" . כעת ניגש רבנו האר"י והסביר לבחור את כל העניין: "דע לך! זאת האישה שנשאת היא גלגול של שותפך לשעבר. בשמים גזרו כי התיקון של שותפך הוא שיבוא בגלגול של אישה ותינשא לך למשך שלשה חדשים. בהיות שבגלגול הקודם הייתם שותפים שלשה חודשים ושותפך גרם לך צער רב באותם חודשים, לכן היה עליו להינשא לך בגלגול זה ולגרום לך נחת ועונג במשך שלשה חדשי שותפות הנישואין הללו. כמו כן נגזר עליו להחזיר לך כעת את אותם מאה וחמישים אלף מטבעות אשר הפסידך בגלגול הקודם. זו הסיבה שלאחר שלשה חודשי הנישואים היא מתה, מכיוון שכעת נגמר התיקון שלה בעולם" . המשיך רבנו האר"י ואמר לאותו בחור: "כעת הנך מבין מדוע התעכבו נישואיך עמה עד גיל ארבעים? משום שהיית צריך להמתין עשרים שנה עד שהיא תגדל לגיל עשרים, גיל שתוכל להינשא לך. מכיוון שהקפדת ולא מחלת לשותפך, לכן גם אתה סבלת לחכות זמן רב לנישואין עד שייגמר התיקון של שותפך לשעבר. וכעת הגיע הזמן שתתחתן עם הזיווג הקבוע שלך" . וכך היה, אותו בחור נישא בשנית והקים בית לתפארת, בנין עדי עד.
החוויה היהודית
תצמח,יפשפש במעשיו,פרעה חולם,עומד על היאור,קרסולי רגליו שבע פרות, בולעות, נר שלישי- חנוכה כ"ו כסלו ה'תשע"ז
דמי חנוכה
אפרים-פישל ישב במשרדו בפנים נפולות. זה החודש השלישי ברציפות בהם סכום המכירות היה חלש ביותר .מפעל העורות שבבעלותו, שסיפק תוצרת איכותית לתושבי העיירה רוסלביצ'י שבאוקראינה ולסביבותיה, נעשה גירעוני , בלי סיבה נראית לעין. הלקוחות החלו להדיר את רגליהם מהמפעל- . אט אט התבררה הסיבה. ולאדק, שכנו צר העין, שתמיד קינא בהצלחתו וניסה להצר את צעדיו, פתח מפעל מתחרה בקצה השני של העיירה, וכדי לפגוע בפרנסתו של היהודי, הוריד את מחיר העורות לרמה שאי-אפשר להתחרות בה, והוא נוטל ממנו את לקוחותיו ואכן, נראה היה שדרך רשעים צלחה. הקונים הנאמנים של אפרים-פישל התפתו למחירים הזולים שהציע ולאדק, ועברו לקנות ממנו את העורות. אפרים-פישל התהלך במפעלו חסר מעש. אין הזמנות, אין ייצור, אין פרנסה . הזמן חלף. אולם מיודענו שם את מבטחו בקב"ה, והקדיש את השעות שהתפנו לו ללימוד התורה הקדושה. בינתיים הגיע החורף. סערת שלגים עזה השתוללה בחוצות, וזו הבריחה את התושבים אל בתיהם המחוממים. גם הדרכים התרוקנו מנוסעים. המפעל של אפרים-פישל שבת לגמרי, ומצבו הכלכלי הידרדר עד כדי עוני . קרבו ובאו ימי החנוכה. חסידיו הנאמנים של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב לא היו מוכנים 'להיכנע ' למזג האוויר ולוותר על השהייה במחיצת הצדיק בימי החנוכה. אלו היו האמיצים שנראו בדרכים המושלגות, בדרכם אל הרבי. גם אפרים -פישל דבק במסורת הנסיעה השנתית אל הרבי לקראת הנר הראשון של חנוכה, ובלב נרגש יצא לברדיצ'ב . הדלקת הנר הראשון נסתיימה. קהל החסידים היה שרוי בהתרוממות רוח מאווירת הקדושה העילאית שאפפה את הצדיק. רבי לוי-יצחק נכנס לחדרו, ועד מהרה התייצב בפתחו תור ארוך של מבקשי ברכה ועצה. אפרים-פישל החליט גם הוא לבקש את ברכת הרבי . בדחילו ורחימו התייצב אל מול הקודש. בטרם פצה את פיו פנה אליו סנֵגורם של ישראל בשאלה: "מה שלומך, אפרים -פישל? ומה מצב הפרנסה?". אפרים-פישל פרץ בבכי . לאחר שנרגע, שטח לפני הרבי את הנעשֶה, איך הפך מאדם אמיד לעני ואביון בעקבות התנכלותו של הגוי אליו . רבי לוי-יצחק שקע בשתיקה למשך דקות ספורות, כשעיניו עצומות. לפתע כמו התנער ופנה אל אפרים-פישל ואמר: "סור נא לבית המדרש. בעוד זמן קצר אפנה לעריכת השולחן . לאחר הסעודה היכנס אליי שנית . "תמה ומשתומם יצא אפרים-פישל מחדרו של הרבי. מה צפוי הרבי לעשות בעת הסעודה? הרהר במתח. אלא שהסעודה התנהלה כדרכה, בלי שום רמז או סימן מצד הרבי לעניין המעסיק את אפרים-פישל. כשנסתיימה הסעודה , והרבי שב לחדרו, נכנס אפרים-פישל אחריו" . אתן לך דמי חנוכה", אמר הצדיק. הוא נטל את קולמוסו ורשם כמה מילים על פתק קטן, קיפל אותו ונתנו בידו של אפרים-פישל" . מחר, בצאתך מהעיר, פתח את הפתק וקרא את תוכנו. אך עליך להיזהר שהפתק לא יאבד לך, שכן אם חלילה יאבד – תישא אתה בתוצאות ." בטרם יצא מן החדר שב הרבי על אזהרתו. אפרים-פישל הנהן בהבנה, אף שבתוך-תוכו לא הבין כלל את פשר הדברים . השעות הקרובות עברו עליו בדריכות רבה. הוא לא עלה על יצועו, אלא הגה בתורה , כשהפתק טמון בכף ידו. בבוקר מיהר להתפלל ולחפש עגלון שיסיע אותו אל מחוץ לעיר. סוף-סוף התיישב בעגלה, ומרגע לרגע גאתה ההתרגשות שבלבו. עוד מעט יֵצא מן העיר , ואז יפתח את הפתק ... סערת הקור העזה האטה מאוד את צעידת הסוסים, שנאבקו בקושי בשלג הגבוה וברוח שצלפה על פניהם. כשיצאו סוף-סוף מן העיר, ניגש אפרים-פישל לקיום מצוות הרבי. הוא פתח את הפתק המקופל, ובדיוק כשניסה ליישר אותו אל מול עיניו – נתקלו גלגלי העגלה במהמורה, והיא נחבטה והיטלטלה אנה ואנה. הפתק נשמט מידו של אפרים-פישל, והחל להתעופף אל המרחבים המושלגים . "עצור!", הזדעק אפרים פישל בקול לא-לו. העגלון בלם במהירות, ואפרים-פישל זינק מן העגלה אחוז תזזית והחל לרדוף אחרי הפתק. זה הוסיף להתעופף ברוח העזה ולחמוק מידיו. עד מהרה מצא עצמו החסיד במרדף אחרי הפתק הסורר , שנישא על כנפי הרוח. הוא רץ בנשימות טרופות , מבוסס בשלג וכאשר חש שעוד מעט יאזלו כוחותיו, נחת הפתק על הקרקע. אפרים-פישל זינק עליו ואחז בו בחוזקה– " . לוי יצחק בן שרה-סאשע –" זה מה שנכתב בפתק ...שוב ושוב קרא אפרים-פישל את הכתוב, ואכזבה מרה מילאה את ליבו. "זה הסוד? " חשב בליבו. "זה הפתק שאמור להציל אותי מהעוני והמחסור? ". בקושי אסף את כוחותיו כדי לקום מרבצו ולעמוד על רגליו, כשלפתע נתקלו רגליו בחפץ קשה , והוא כמעט נפל. הביט לעבר המכשול, וגילה , כי לפניו קצה של תיבה הטמונה בקרקע . בתוך רגעים מספר הייתה התיבה בידיו. כשפתח אותה נרתע בתדהמה – התיבה הייתה מלאה מטבעות זהב נוצצים . באותו רגע הדהדו במוחו דברי הרבי: "אתן לך דמי חנוכה ."
החוויה היהודית
דמי חנוכה,מכירות,מפעל עורות,גירעוני,אפרים-פישל,רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, הפתק,
אמרי שפר כ"ה כסלו ה'תשע"ז
אין אדם יכול לברוח מעצמו
בימי קדם כפי שאפשר לראות מדברי הגמ (' שבת כ א" ) היו מדליקים את נר חנוכה "מבחוץ", ומפני מה מדליקים אנחנו (רובנו) בימים האלה מבפנים, בבית? אלא שמעתי "מכ ק מרן האדמו"ר ממישקולץ שליט"א לתת הסבר מעניין לכך – משום שבימים עברו היינו צריכים להתמודד עם אויבנו – היצה"ר מבחוץ, הניסיונות היו יותר בחוץ, השכלה תרבות יוונית כפירה ומינות, ההתמודדות ברוחניות היה יותר "בחוץ", לכן נהגו להדליק בחוץ להאיר את הנשמות שבחוץ. ואילו כיום עם שכלולי הטכנולוגיה היצה"ר הגדול היא "בפנים" "בבית" "בחדרי חדרים" ואפילו בתוך הבית מדרש ... וכנגדם צריכים אנו את אור הנרות שיאירו ויזככו לנו את אויבנו מבית...
הרה"ק בעל הבני יששכר זי''ע כותב בספרו "אגרא דכלה" – חכמינו ז"ל תיקנו להדליק נרות בחנוכה ולקרוא את ההלל, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, הכל נרמז בתורה, גם דינים אלה נרמזו בתורה בפרשת בראשית. "בראשית" מורכב מהאותיות בימי רשעים יוונים תהללו שם אדנות. "בראשית" הוא גם ראשי תיבות בהתחלה תדליקו אחד רננו שבחיו יתברך -, כי נתנו ימי החנוכה להודות ולהלל בפרט בעת ההדלקה. "בראשית" ראשי תיבות תוסיפו בכל יום אחר רביית שבחיו. "בראשית" ראשי תיבות ישועה רבה תהיה בזמן שימלוך אנטיכוס. וכן ראשי תיבות ישועה רבה תהיה שינצחו בני אהרון. וכן אמרו חכמינו "ז (ל תנחומא ויקרא כב) שאנטיכוס והיוונים גזרו שיכתבו על קרן השור "אין לכם חלק באלוקי ישראל, דבר זה נרמז בראשי תיבות "בראשת" אנטיכוס רשע יגזור תכתבו בקרן שור.
חנוכה געלט – דמי חנוכה . באחד מימי החנוכה, סבל הרה"ק מראדזין זי"ע כאב חזק בשיניו. קבע הרופא שצריך לעקור שן אחת, וכך עשה. כשרצה הרבי לשלם לרופא עבור מלאכתו, סירב הרופא לקבל, ונימוקו: שזה במקום "חנוכה געלט" שנהג לתת לרבי מידי שנה בשנה. התחייך הרבי ואמר: רק זאת אבקש ממך – שלא לספר על כך ברבים, שמא ילמדו ממך שאר בני העיר, ויעשו כמוך, להעניק לי מעות חנוכה שכאלו ..
הסיפור על החתם סופר (לקראת שבת מלכתא פרשת ''ויצא'') הסיפור הבא מובא בספר "זכרון משה" על החתם סופר. בתקופתו של החתם סופר, לפני כמאתיים שנה, כיהן באחת העיירות הסמוכות לפרשבורג רב, ת"ח שכל התורה פרושה אצלו. פעם התדפק על דלתו של הרב גוי זקן, כבן 80 ,וביקש בתחנונים מהרב שהוא רוצה להתגייר. "אתה?להתגייר? בשביל מה לך?" ניסה הרב לדחותו, כפי שכתוב ברמב"ם. "עם ישראל סובל, לא כדאי לך, היום זה לא פופולרי להיות יהודי..." אבל הגוי בשלו: "כבוד הרב, אני מכיר את היהדות מקרוב כבר חמש שנים. אני יודע מה זה שבת, למרות שאיני שומר אותה, אני יודע על תפילין, פסח, ל"ג בעומר. את כל המנהגים, הכל אני יודע. הרב, בבקשה, אני רוצה להתגייר!" הרב שנוכח בכנות דבריו הסכים לבסוף לערוך את הגיור, והזכיר לו גם את הצורך בטבילה ומילה. הגוי לא התרגש, "אני יודע" אמר, "אני לא נבהל מכך, גם אברהם אבינו מל את עצמו בגיל 99 כשהיה כבר ישיש ". הרב, שלא היה לו ניסיון עם גרים, במקום לשלוח אותו לבית החולים או לרופא מומחה שלח אותו למוהל העיירה. מוהל העיירה קיבל את המכתב מהרב ומל אותו. ויהי ביום השלישי למילתו, שכב הזקן על ערש דווי, קיבל חום גבוה וזיהום בכל הגוף. בימים ההם טרם עידן אנטיביוטיקה, היה גופו נתון בסכנת חיים. הרופאים נואשו מחייו, ולא יכלו לעזור לו במאום. כאשר שמע כומר העיירה את הסיפור, התמלא בזעם נורא על היהודים ש"חטפו" אדם זקן וחסר ישע, מלו אותו וסיכנו את חייו בצורה נוראה. הודיע הכומר חד משמעית: "אם ימות הזקן - נעשה סוף לכל העניין הזה, ונשמיד את כל יהודי העיירה!" הפחד היה נורא. החלה ספירה לאחור. כולם מחכים שהזקן ימות ואז.... הרב שהבין כי בשלו ארע כל הסער הזה, פנה בצר לו אל החתם סופר, פרץ בבכי עז, וסיפר לו את כל הסיפור. שמע החתם סופר את הסיפור, קם מהכיסא וגער ברב: "רודף, מה עשית?? למה הנך מתעסק עם גרים, הרי אין לך ניסיון? למה שלחת אותו למוהל? אדם זקן חייב להגיע לרופא, הוא צריך השגחה..." לא די שהחתם סופר לא הרגיע אותו אלא אף שפך עליו קיטונות של תוכחה. רב העיירה מרר בבכי חסר מעצורים, וכשהוא פוכר ידיו בייאוש זעק: "רבי, עזור לי! מה אעשה עכשיו???" החתם סופר שקע במחשבות. לאחר כמה רגעים פתח ואמר: "אין לך בררה. תאלץ לעשות את מה שמספרת הגמרא במסכת תענית, דף י"ח עמוד ב'. רש"י מביא שם את הסיפור על בת מלך שנרצחה בידי שני רוצחים. ושני הרוצחים ברחו והסתתרו בעיר לוטקיה. הודיע המלך לתושבים שאם תוך שלושה ימים לא יסגירו לידיו את הרוצחים - יוציא את כולם להורג. חיפשו בני העיר בכל מקום אפשרי אך לשוא. שני הרוצחים נעלמו כאילו בלעתם האדמה. היו שם שני אחים צדיקים פאפוס ואלייאנוס, שהחליטו להסגיר עצמם כרוצחי הנסיכה ובכך יצילו את כל בני העיר מגזירת הכליה שריחפה על ראשם. הגיעו שני האחים הקדושים לחצר המלוכה והודיעו בנחרצות: "אנחנו הרוצחים!" מיד נשלחו שניהם אל הכלא והגזירה נתבטלה. כשהוצאו השניים להריגה, יצאה בת קול ואמרה: "אין כל מלאך ובריה יכולים להיות במחיצתם". (במאמר מוסגר כולנו מכירים את פאפוס שהיה בבית הסוהר ונפגש עם רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים, ואמר לו: "אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים". שואל הגאון מוילנא: האם להציל עיר שלמה נקרא "דברים בטלים"? ומסביר הגאון: אכן, מול תלמוד תורה זה נחשב כדברים בטלים. אמנם פאפוס הציל עיר שלמה מאבדון, אך מול פעילותו של רבי עקיבא שהקהיל קהילות ברבים זה נחשב 'דברים בטלים '(. אומר החתם סופר לרב העיירה: "האחריות מונחת עליך, שמע את אשר תעשה: גש לביתו של הזקן, ואמור לאישה שאתה לוקח את בעלה לרופאים של וינה. דאג לשני גברתנים, שייקחו אותו על מיטתו לכרכרה. הדהר את הסוסים עד לחוף הדנובה המחבר את הונגריה לוינה. שבע שעות הפלגה עד לוינה. תשכור סירה קטנה, ורק אתה עם הזקן תעלו על הסירה". "לכולם תספר שאתה לוקח אותו לפרופסור גדול בוינה. שיוכל להציל את חייו. אבל לך אומר את האמת, הזקן הזה ממילא לא יחיה. שום פרופסור כבר לא יוכל להחזירו לחיים. אם כך, לאחר שלושה קילומטרים מהחוף כשכבר תהיה בלב הנהר - תטביע את עצמך עם הגוי המתגייר. כאשר תגיע אלינו השמועה כי טבע הרב עם הגוי המתגייר, נוכל לומר לכומר שהזקן לא מת בשל המילה אלא בעקבות טביעה בדנובה, ואז אולי יש סיכוי שישכך כעסו, ויבטל את הגזרה''. הרב נרעד. אין מנוס. עליו למסור את נפשו בעבור הצלת בני קהילתו . וכך הוא אכן יעשה... ראשית כל, מיהר הרב אל ביתו, אסף את האישה והילדים ונפרד מהם בדמעות שליש, תוך שהוא משאיר להם צוואה מחיים והוראות ברורות כיצד ימשיכו להתנהל לאחר מותו. הצער היה נורא, הבכיות קרעו את השמים. הזמן בוער, שעותיו של הזקן ספורות. עליו להספיק לקחת אותו לפני שימות. נשיקות חפוזות לילדים, מילות פרידה והרב ממשיך במרוצתו. הילדים מלווים אותו במבטם מבעד לחלון, יותר לא ישובו לראותו עוד. הרב מגיע לביתו של הזקן ומתעניין במצבו. המצב קשה, הזקן כבר מחוסר הכרה, לא מגיב, מצוי כבר עם רגל אחת בעולם האמת. "שמעי לי", פונה הרב אל האישה, "אני רוצה לקחת את בעלך אל פרופסור מפורסם בוינה, הוא ודאי יוכל לעזור לו...", "קחו אותו", קוראת האישה במר ייאושה, "אולי תצליחו להצילו". שני הגברתנים נכנסים לביתה וממהרים לקחת את החולה הגוסס. הם מניחים אותו בכרכרה, והסוסים פורצים בדהרה מהירה לכיוון החוף. הרב שוכר ספינה, ומעמיס עליה את הזקן, לאחר מכן, עולה אף הוא ומתחיל בהפלגה. אלו הן שעותיו האחרונות, הוא מתחיל באמירת הוידוי, קורא שמע בכוונה גמורה ומתוודה על כל חטאיו. כאשר הוא מגיע למקום המדובר הוא עושה הכנות אחרונות לקפוץ למים, שפתיו רוחשות את מילות הוידוי, ופרידה מארץ החיים ומכל יקיריו, ולפתע - הוא שומע צעקה: "רב איד !" הוא מסתכל אחורה - מי זה? מאחוריו בתוך סירה קטנה, יושב אדם הדור פנים, עטור בזקן ופאות, וצועק לו: "יהודי יקר!! למה אתה בוכה?!" הרב סיפר לו בקצרה את כל קורותיו, ואף את הוראתו של החתם סופר, והיהודי אומר לו בשמחה: "אני רופא, תן לי לבדוק אותו..." הביט בו הרב בספקנות ואמר: "אין סיכוי, האדם הזה כבר נגזר דינו, הוא גוסס ונוטה למות, קשה להאמין שתצליח במה שרבים וטובים כ"כ נכשלו... האם תוכל להחיות מתים??..." " ובכל זאת", ביקש היהודי, "תן לי לפחות לנסות". הרב הסכים והרופא הצמיד את סירתו לסירת הרב והגוי המתגייר וקפץ לתוך הסירה. הוא פתח את תיקו והחל לערבב שיקויים ואבקות שונות. לידו שוכב הזקן מחוסר הכרה, מצבו אנוש, אך הרופא לא מתרגש ממצבו לוקח בכפית מעט מן התרופה שרקח, ומכניס אותה לפיו של החולה. והנה – נס ופלא! ברגע בו נגעה התרופה בפיו – פקח החולה את עיניו וביקש לשתות מים. הרופא שנראה כי היה מוכן לתגובה כזו, החל מיד להשקותו במים. החולה שתה בשקיקה והחל להזיע, עובדה המעידה על נסיגת הזיהום. כל אותו הזמן עומד הרב בעיניים קרועות מתדהמה ולא אומר מילה. " אשאר כאן, עד שישוב למלוא כוחותיו" מרגיע הרופא את הרב, ומתחיל להאכיל את הזקן. כעבור שעה וחצי, הזדקף לפתע הזקן, התיישב על קרקעית הספינה כשהצבע שב וחוזר ללחייו החיוורות. "לזה חיכיתי", אומר הרופא לרב. הוא משאיר לרב מים נוספים, להשקות בהם את החולה, אורז את חפציו ונפרד מהם לשלום במהירות. הרב הנסער הודה לרופא במילים נרגשות: "לא רק את החולה הצלת, אלא אף אותי ואת כל בני עירי, גברים, נשים וטף... זכית להסיר את הגזירה הנוראה שריחפה עלינו..." הרב והגר שבו לעיר, והחליטו לרוץ דבר ראשון ולבשר את דבר ההצלה למרן החתם סופר. עלו על סוס ועגלה והחלו נוסעים לפרשבורג. באמצע הדרך חוזר בו הרב ואומר: "כבר שעה וחצי שיושבים עלי שבעה בביתי, אכנס לרגע הביתה להשיב את ליבם..." מודעות אבל גדולות ושחורות מקדמות את פניו בכניסה לביתו, קולות נהי ובכי נשמעים מכל פינה. הוא ממהר לחיכנס לביתו, וההפתעה מושלמת: "אבא!!!" זועקים הילדים בתדהמה. "יקיריי, לא עת צער עכשיו, קומו מאבלכם. ממהר אני כעת לרבנו מרן החתם סופר לספר לו על דבר ההצלה, וכשאחזור אספר לכם את כל פרטי נס הצלתי". השמועה על הנס המופלא פשטה בעיירה כאש בשדה קוצים, רווח והצלה הגיעו ליהודים והשמחה הרקיעה שחקים. כשהגיע הרב לחתם סופר, היה גאון הדור שקוע בלימודו, הוא הרים אליו עיניו מן הספר, בחיוך ואמר לו: "נו, זכית לנס גלוי"... ברוח קדשו כבר ידע על הנס שהתרחש. "רב'ה", צעק הרב בהתרגשות, "כמו מלאך הוא הגיע לנהר, והביא לנו איזו תרופה..." תמה החתם סופר: "כמו? למה כמו? אכן, היה זה מלאך אמיתי... אליהו הנביא מלאך הברית, הגיע אליך בשליחותי..." הרב החוויר כסיד, כאשר הבין את גודל קדושת המעמד בו עמד... שתיקה עמדה בחדר. שתיקה רווית הוד . ואז התנער הרב ושאל: "ילמדנו רבנו, הרי הייתי כאן לפני כשש שעות, כאשר גזירה נוראה ריחפה על כל בני העיר, מדוע אז לא פעל רבנו למען ההצלה??" אמר לו החתם סופר: "אסביר לך. אליהו הנביא לא מגיע סתם לעולם הזה. אין שום אפשרות שמלאך כה קדוש יגיע לפרשבורג הגשמית והחולית. אבל כאשר הלכת בנכונות למסור את הנפש, לזרוק את עצמך לנהר, וכל זה בשביל להציל עיר שלמה מכיליון, כאשר הבאת איתך מסירות נפש – אזי הדין שונה לחלוטין... כשיש מסירות נפש - אליהו הנביא מוכן להגיע בכל מצב ולכל מקום! אבל ללא מסירות נפש – הוא בשום אופן לא יגיע !!" אם יעקב אבינו לא היה מוסר את נפשו לחזור אחורה למקום תפילת אבותיו - היה יכול לאבד את כל הברכות. ברגע שהוא מוכן למסירות נפש - מיד מזמנים לו קפיצת הדרך. יעזור הקב"ה שנזכה למסור את נפשנו לכל מצווה, קלה כבחמורה, ואז נזכה לסייעתא דשמיא.
החוויה היהודית
לברוח,מדליקים,נר חנוכה,השכלה,תרבות יוונית,כפירה,מינות,הלל,אנטיוכוס, רשע,יגזור,קרן שור,דמי חנוכה,
אמרי שפר כ"ג כסלו ה'תשע"ז
בחנוכה נוהגים לומר אחר התפילה מזמור שיר חנוכת. ר"ת של מ'זמור ש'יר ח'נוכת, הם ר"ת מ'ילה ש'בת ח'דש השלוש מצות שרצו היונים לבטל ח"ו. בן זקונים. אומר התרגום בר חכים, שכל מה שלמד יעקב אצל שם ועבר מסר ליוסף. הבעל הטורים אומר זקנים ר"ת ז'רעים ק'דשים נ'שים י'שועות זה נזיקין, כמו שכתוב בגמרא שבת שזה מושיע שלא יוזק, מ'ועד, והטעם שלא מרומז טהרות ג"כ, אמר ע"ז האדמו"ר מגור זצ"ל שכדי להגיע לטהרה צריך עמילות גדולה שאין מקבלים אותה מרבי אלא מעמלות עצמית.
בעלי המוסר מפרשים את הקטע ''איה הקדשה היא בעיניים על הדרך'' שכל הקדושה תלויה בעיניים, ובפרט על הדרך צריך שימור יותר.
בעלי המוסר שואלים אנו אומרים בהודאת 'על הניסים' ועל המלחמות, איזה הודאה שייך על המלחמות וכי מלחמות הוא דבר טוב, אלא אם אין מלחמות על הרע אין טעם בעבודת ה', אבל כשיש מלחמות ומנצחים אז יש תענוג רוחני בצדק תשפט עמיתך (יט, טו). מסופר על רבי זלמל'ה מוולוזין זצ"ל, שפעם בהיותו במקווה הבחין כי חולצתו נעלמה, לבש את חליפתו ללא החולצה ושב לביתו. שאלה אשתו: "היכן החולצה", ענה: "כנראה עני אחד החליף בטעות". "ולמה לא לקחת את שלו", "כי הוא שכח להשאיר את שלו". (הגאון מוולוזין)
ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו. צריך להבין ב' הלשונות של מושל ומלך, והביאור הוא שמלך הוא מרצון והסכמת בני הארץ, כמו שכתוב ומלכותו ברצון, ומושל זה אף בכוח שמולך על הארץ אף שלא ברצון, ולזה התכוונו האחים על שתי הבחינות האלו, וזה גם מה שאנו אומרים כי לה' המלוכה ומושל בגויים, כי הקב"ה מושל ומולך בין ברצון ובין בכח.
ויאמר יהודה מה בצע. יש מפרשים שר"ת "בצע" ב'וקר צ'הרים ע'רב, שיהודה טען להם איזה טעם יהיה לנו בשלוש התפילות של כל יום שאנו מתפללים אם נהרוג את אחינו.
יש שלוש מצות דרבנן שנשים חייבות בהן מפני שגם הם היו באותו הנס, ר"ת אמן א' ארבע כוסות מ' מגילה נ' נר חנוכה. 7 מצוות דרבנן, מרומז ב"שמע בני", ש'בח (הלל), מ'גילה, ע'ירוב, ב'רכות הנהנין שבח ומצוות, נ'רות שבת ויו"ט, נ'רות חנוכה (2 מצוות), י'דים (נטילת ידים(.
השבע ברכות (הרב חיים וולדר)
מדובר בסיפור שהתרחש לפני כמה שנים. הייתי בגיל 27. תקופת השידוכים הייתה קריעת ים סוף אמיתית, ולא מסיבות מסוימות. אני לא חושב שהייתי בררן יתר על המידה, פשוט לא הגיעו ההצעות המתאימות ולא הגיע המועד שנקבע. אחרי הצעות כה רבות המסתיימות בלא-כלום, אתה בקלות יכול להגיע לידי ייאוש. מה עוד שרוב חבריך כבר התחתנו ולאחד מהם יש כבר ילד בן שש. ביום מן הימים נסעתי לבני ברק להשתתף בחתונה של חבר צעיר. הגעתי לחופה, נשארתי קצת לאוכל ולריקודים, ובשעה עשר יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה לירושלים. אני פוגש חבר מימי בית הספר היסודי ומתחיל לשוחח אתו בפתח של בניין. מסתבר שהוא נמצא בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחתו. אנחנו משוחחים מעט, ולפתע יורד מישהו מהבניין ואומר לבן שיחי: "מדוע אתה כאן? תעלה למעלה, ממש ריק ועצוב שם". ואז הוא פונה אלי: "תעלה גם אתה. מחכים לך שם". אני מנסה לומר לו: "אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר..." הוא קוטע אותי: "אני מחפש כעת גברים בשביל להשלים מניין ל'שבע ברכות', אתה גבר לא? אז תעלה. יש שם חתן וכלה שאמורים לשמוח בשבע ברכות, אבל השעה כבר עשר וחצי, ויש רק שישה משתתפים פחות הבן דוד שמשוחח אתך עכשיו. תעלה למעלה בבקשה ותשתתף בשבע הברכות". אני פותח את פי לענות לו שאני ממהר או כל תירוץ אחר, ואז כמו שמן על המדורה הוא מוסיף: "תקבל פרס, כדאי לך". מה הוא חשב לעצמו, שאני ילד בן שבע? את תקופת הפרסים סיימתי אי שם בגיל 6. מה פרסים עכשיו? אבל משהו בקול שלו היה כל כך חברותי חביב ותמים, שהחלטתי להיענות. מה גם, שחברי לשעבר הפציר בי לעלות לשמח חתן וכלה. עליתי. * * * היה זה שבע ברכות בתוך בית שנראה בערך כמו שבע ברכות בתוך בית, אבל עלוב ועגום הרבה יותר. ישבו שם החתן והכלה, שני המחותנים, סבא אחד, שני בחורים ועוד כמה תינוקות בעגלה. איש לא שר ואפילו לא דיבר בקול רם. לא הושמעה מוזיקה. האנשים הבודדים שהיו יצאו ובאו או שוחחו בפלאפון. חשבתי לעצמי, איך הם מתכוונים להעביר כאן את הזמן. לאט לאט הגיעו בני משפחה בודדים עד שנעשה מניין, ולאחר מכן הגיעו עוד ארבעה שאיכשהו נתנו נוכחות בסלון הלא גדול שהיה שם. האיש שקרא אותי לדגל לא נרגע: "תשיר משהו", אמר. הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי, שאין לי ברירה. התחלתי עם "עוד ישמע" ו"מהרה" ולאחר מכן דרומה ל"ענבי הגפן" ו"יזכו לראות בית נאמן". בשלב הזה הצטרפו אלי מעט מבני משפחת הכלה או בעצם משפחת החתן. מהיכן אדע. אחרי כמה שירים הוא ניגש אלי ואמר לי בלחש: "תגיד משהו". "מה תגיד משהו"? אני לוחש לו חזרה "אתה לא חושב שהגזמת"? "אתה צודק", הוא אומר, "אני עד שלא הכנת. אבל עזוב, תתחיל מ"החתן שלנו". "אני יודע על פרשת השבוע יותר מ"החתן שלנו" אפילו ששכחתי מה פרשת השבוע", אני משיב לו. "מה שנותן לחתן שלנו סיכויים קטנים מאוד לקבל 'החתן שלנו' הולם". "שששש", הוא אומר לי, "לחתן אין מושג מי אתה. הוא לא מכיר בכל שמחת שבע ברכות את כל המשתתפים. השמחה הזו חייבת תגבור דחוף. אתה חייב לשמח אותו. ובאשר לזה שאתה לא מכיר אותו אִיך–מֵיין, ממתי צריך להכיר את החתן כשמבקשים לומר על החתן שלנו משהו אמיתי? נו, מה הסיפור שלך? תקבל פרס..." שוב עם הפרס הזה. שילך למתמידים שלי. מה הוא רוצה ממני. * * * אבל אני מעביר על מידותיי ואומר לו: "נו טוב, אני אנסה, אבל שחרר מידע איפה הוא לומד, מתפלל, חברותות, מסכתות, ראש ישיבה, בן כמה החתן". ענה לי. אני קם לדבר. מתבצע "ששש", ואז אני נזכר בעוד משהו וקורא לקומיסר. "איך קוראים לו"? אני שואל את הפרט הטריוויאלי הזה שנעלם מעיניי. "מרדכי", הוא אומר. וכאן אני קם לדבר ומפליג בשבחו של אותו מרדכי שמעולם לא ראיתיו לפני כן, ורוב הסיכויים שגם לא אראה אחרי כן. לדבר אני יודע וגם לפרגן, וממילא יצא נאום שכולו שבח וקילוסין לאותו חתן ששמו מרדכי ושמו, כפי ששמעתי רגעים ספורים קודם לכן, יצא למרחוק בלמדנותו ויראתו. וביחס לחברים. בנקודה זו העמקתי רבות לדבר ואף הבאתי דוגמאות מהחיים, שבהם מרדכי הוכיח עצמו כאיש אציל נפש ומיוחד במידת הנתינה. הדברים שלי עשו רושם רב על הנוכחים, ולמען האמת גם אני עצמי הלכתי שבי אחר אותו חתן מופלא, שזה מה שאומרים עליו. כמובן סיימתי שעם חתן כזה אין צורך לחקור מי היא הכלה, כי ברור שענבי הגפן בענבי הגפן ויזכו לבניין עדי עד. כמובן הכול לחצו את ידיי, והחתן הגדיל לעשות ונפל על צווארי וזיכה אותי בנשיקה. אם קיוויתי בלבי שלא זה הפרס שהובטח לי, הרי שזה ניתן לי גם בלי שהובטח במפורש. אף אחד לא נעמד לדבר אחריי, ונראה היה כי הדרשה הזו הצילה את שמחת השבע ברכות שכמעט הושבתה. * * * ואז ניגש אלי יהודי שישב לצדי ושאל לשמי. הוא רוצה להציע לי הצעת שידוך. "ואיך אתה קשור לחתן"? הוא התעניין. "אני לא קשור לחתן", הבהרתי לו. "הבנתי", הוא הסיק. "אתה מהצד של הכלה". שללתי את האפשרות: "לא, אני אפילו לא יודע מה שם הכלה ושם משפחתה". "אז מה אתה עושה כאן"? הוא שאל.
"חסד", אמרתי לו, "ביקשו ממני להשלים מניין והייתי מעשרה ראשונים". הוא צחק מלא חופניו ואמר: "כנראה אנחנו קרובי משפחה". "ספר לי על כך", אמרתי ושאלתי את עצמי בלבי, לאן יוביל אותי הערב הזה. "תראה, גם אני עובר אורח שהגעתי לכאן לבקשת אחד הקרובים, כנראה מדובר באותו לחשן שעמו התלחשת קודם לכן. ומכיוון ששנינו באותו מצב משפחתי כלפי החתן והכלה בכך שאיננו קרובים להם בשום דרך וצורה, זה כבר עושה אותנו סוג של קרובי משפחה". "סוג של", סייגתי. "בקיצר, רציתי להציע לך את בת אחותי", הוא אומר לי. "מה גורם לך לחשוב להציע את בת אחותך לפני שאתה מכיר אותי בכלל"? "אומר לך את האמת. ראשית אחרי הנאום המיוחד שלך אני קצת מכיר אותך, ואחרי שאני שומע שאתה כאן בהתנדבות – אני עוד יותר מכיר אותך ומעריך אותך, ונקודה שלישית שפשוט למה לא לנסות"? אומר את האמת. אם הייתה לי פִּירכה על הטענות הראשונות, הרי שהטענה השלישית הכריעה את הכף. נתתי לו את הטלפון של הוריי והתפזרנו לדרכנו. כל השאר כבר היסטוריה. אתה מבין לבד שיצא מהערב הזה שידוך, וכיום יש לנו שלושה ילדים. חסד ה'. * * * ומדוע נזכרתי רק השבוע בסיפור הזה. כי לפני שבוע אני פוגש באוטובוס מישהו מוכר. הוא מביט בי ואני בו. "אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", הוא אומר. "וגם אתה", אני עונה לו. שנינו מביטים זה בזה. ברור לנו שראינו ושדיברנו ואפילו שהיה משהו נחמד ומצחיק בינינו, אבל לא נזכרים. "נו" נו", הוא דופק על מצחו, וגם אני עושה אותו דבר. ורגע לפני שהגעתי לתחנתי הוא נזכר. "זה אתה הנואם מהשבע ברכות של אחי מוטי, מבלי שבכלל הכרת אותו. איך יכולתי לשכוח. מעולם לא שמעתי דברי שבח כאלה, על ידי מי שאינו מכיר כלל את החתן. זה היה ערב עגום מאוד שלא תרם לשמחת החתן והכלה והמכינים, ואתה הצלת אותו בהופעתך ובדרשתך". כעת גם אני נזכר שאותו אדם ירד במדרגות וגייס אותי לשמחה. בזכותו ידעתי את הפרטים החשובים כמו למשל שמו הפרטי של החתן. צחקנו. "אוי ויי", הוא אומר פתאום. "מה אוי ויי"? אני שואל. "הבטחתי לך פרס, זוכר? ככל היוצא מפיו יעשה". צחקתי. "אל תדאג, הקב"ה קיים את הבטחתך. קיבלתי את הפרס שלי". הוא הביט בי בתימהון ואז סיפרתי לו על המפגש הבלתי צפוי עם אורח קרוא נוסף בתוך שבע הברכות הללו, שהוביל להצעת שידוך עם בת אחותו. "אף שיש לך חלק בשידוך לא יכולנו להזמין אותך, כי לא היה לנו מושג מה שם המשפחה שלך. את זה לא לחשת לי..." הגעתי לתחנה שלי ואמרתי: "סלח לי שאני ממהר. פשוט הפרס שלך הביא עוד כמה פרסים קטנים, ואני חייב למהר לאכול איתם ארוחת צהריים..." כחן של מילים (פניני עין חמד, גליון 615)
להלן סיפור מופלא המעובד מתוך "אמונה שלמה", ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להתחזק במצוות בין אדם לחברו ומהי החשיבות ביראית מעלת חברנו. הייתי אז אברך צעיר וקיבלתי הצעה לטפל בקבוצה של נערים בגילאי 12 עד 14 בתנאי פנימייה. התפקיד הרשמי שלי הסתכם בעזרה קלה בלימודים, ופיקוח על הסדר בחדרים ועל שעת השינה בלילה. אך למעשה, היה בו הרבה מעבר לכך . היו שם ילדים ממשפחות הרוסות, ילדים יתומים וילדים להורים חולים שאינם מתפקדים, לצד ילדים עולים חדשים, שהגיעו זה מכבר מארצות מצוקה, לעתים אף ללא הוריהם, שנאלצו להישאר בניכר. מעבר לרצון להצליח בעבודה, פיעמה בי תשוקה אמתית לסייע לאותם נערים, לתמוך בהם, לשקם אותם. ידעתי כי כל הצלחה שלי כאן, ולו עם אחד מתוך הקבוצה שקיבלתי, היא עולם שלם , והידיעה הזו היא שנסכה בי את הכוח ואת האומץ לפתוח במלחמת ההישרדות שלי. והמלחמה לא הייתה קלה. באחד מאותם ימים סוערים ומלאי מהמורות בהם חשתי כי כוחותיי, הגופניים והנפשיים כאחד אוזלים, צץ בי רעיון: מחמאות. הרי אין אדם בעולם שמסוגל להישאר אדיש מול מילים טובות ומחמיאות שמורעפות עליו. ביום שלמחרת הגעתי כשבידי ערימת דפים גדולים, חלקים, ועל פניי חיוך צופן סוד. " היום נשאיר את הספרים סגורים", הכרזתי כשנכנסתי. במרכז השולחן הנחתי ערימת דפים ו עטים. "בכל אחד מכם, נעריי היקרים, יש מעלות רבות", אמרתי בחיוך, "אבל במרוץ החיים, לא תמיד יש פנאי להיעצר ולהבחין בכך. כל אחד ייקח דף ועט. מלאי סקרנות נטלו הילדים את הדפים והעטים, כשהמשימה היא: כל אחד צריך לרשום את הדברים הטובים ביותר, את המעלות הבולטות, על כל אחד מחברי הקבוצה. בסיום היום היו בידי 22 דפים גדולים מלאים . בטרם עזבתי את הפנימיה, הבטחתי כי השלב הבא בתכנית יתקיים למחרת. בשעת לילה על השולחן שבביתי נטלתי גיליונות נייר. רשמתי בראש כל גיליון שם תלמיד, ואח"כ העתקתי בצורה מסודרת את כל מה שכתבו עליו חבריו. היו כאלו שהתארכו על פני שני עמודים מלאים. למחרת לעת ערב, כשנכנסתי לפנימייה, הקיפה אותי קבוצת ילדים נרגשים וחסרי סבלנות. "המדריך", הם הפצירו בי, "הבטחת להמשיך היום בתכנית עם המחמאות" . "הבטחתי ואני מקיים", הכרזתי, ושלפתי את צרור הגיליונות מתיקי. אחד אחד נמסרו הדפים לבעליהם. ניכר היה כי המילים מיטיבות עם נפשם האומללה. "לא חשבתי , שמעריכים אותי בפנימיי ."האם הייתי זקוק לאישור בדבר השפעתן המכרעת של מילות עידוד על נפש האדם, הרי קיבלתי אותו באותם רגעים. אחרי אותה תכנית, השתנה לבלי הכר המצב בקבוצה. הקרח הופשר, המחיצות הוסרו, ונסללה בפניי דרך אל לב הילדים . גם בשנים הבאות, כשכבר הייתי ותיק במקצוע, ושמי הלך לפניי כמי שמצליח לטפל בקבוצות קשות במיוחד, לא ויתרתי על התכנית הזו, והקפדתי לשבץ אותה בתחילת כל שנה, כשאני חש שוב ושוב בעוצמה הטמונה במילים הטובות ובמחמאות, עוצמה שמסוגלת להפוך עולמות. היה זה בערב חורפי, סוער וגשום, כשנקראתי לחדרו של מנהל המוסד. בה התבשרתי על פציעתו הקשה של חניכי לשעבר רפי, יתום שלא זכר את אמו, והתגעגע לאביו החולני, שלא היה מסוגל לגדל אותו. ילד שהתגלגל בין משפחות אומנות. ילד מוכשר, מבריק אפילו, אשר כל הכאב שבעולם שוכן היה בתוך עיניו הנוגות. שנות השהות בפנימייה היטיבו עם נפשו הפצועה. " רפי נפצע בתאונת דרכים קשה, ושוכב במצב של חוסר הכרה..." עדכן אותי. "הוא אבא לשני ילדים קטנים, ועסקנים מן השכונה שבה הוא מתגורר הופכים את העולם כדי לעורר את תאי המח שנפגעו אצלו. שכנים ומכרים מתחלפים במשמרות ליד מיטתו הם היו רוצים שגם אתה תבוא". כמובן שהסכמתי. את אביו הקשיש הכפוף שישב ליד מיטתו זיהיתי מיד כשנכנסתי. " המדריך יהושע, רפי הזכיר אותך הרבה, כשהיה מגיע מהפנימייה לשבתות חופשה", אמר , כשדמעות בעיניו. נטלתי כיסא והתיישבתי לצדו. הידיעה כי אישה צעירה ושני ילדים רכים מצפים לאבא האומלל והפצוע שלהם בבית, המסה את לבבי. " יש לי משהו להראות לך", אמר האב. "מצאו את זה בכיס חליפתו. ראיתי את שמך על הדף". הוא שלף שתי פיסות נייר, שהיה פעם לבן. ניכר היה , כי הם הודבקו וקופלו פעמים רבות. לא הייתי צריך להסתכל במה שכתוב שם, כדי לדעת שאלו הם הדפים שעליהם העתקתי בזמנו את כל הדברים הטובים שחבריו של רפי בפנימייה כתבו עליו. "תודה רבה לך, שעשית את זה", אמר האב. "כפי שאתה רואה, רפי שמר על דפים אלו כעל אוצר יקר". באותו רגע נע הווילון ושתי דמויות ניצבו שם: מושיקו ואיציק, חבריו מהפנימייה. "שלום, המדריך יהושע", אמרו ולחצו את ידי בחמימות. התרגשתי לפגוש אותם. במיוחד שמחתי לראות את איציק, שהגיע ממשפחה חלשה מבחינה רוחנית. לא הייתי מאמין , שהוא ישמור על החינוך ועל הערכים שספג בשנות שהותו בפנימייה. מבטו של איציק נפל על הדפים המקופלים. "גם אני עדיין שומר על הרשימה שלי. המילים הטובות שבה , הן הבטריות שמניעות אותי", הוא חייך במבוכה. והרשימות שלי שמורות בארנק שלי", הוסיף מושיקו, "נדמה לי , שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו, קראנו בהן שוב ושוב, ושאבנו מהן עוצמות וכוחות " . כשעזבתי את חדרו של רפי, היו הדפים בתוך ידו. מקופלים. הבטחתי לאביו לשוב ולבקר. בסוף אותו שבוע רפי התעורר. המחלקה סערה כשזה קרה, הבשורה עברה מפה לאוזן והכל סחו נרגשות בנס הגדול. הכל ידעו , כי תקופת שיקום ארו כה עדיין צפויה לו, אבל העתיד כבר נצפה בקצה המנהרה, והרופאים היו אופטימיים בדבר סיכוייו לחזור לעצמו, בס"ד. שני הדפים המקופלים, שהיו פעם בצבע לבן, ששכנו תדיר בכיס חליפתו, המשיכו ללוות את רפי גם כעת. הרי מאז ומתמיד הם היו הדבר שהעניק לו כוח, שהאיר את נשמתו והחיה אותו...
החוויה היהודית
מילה,שבת,חודש,זרעים ,קדשים,נשים,ישועות,תמלוך,משל,תמשול, אמרי שפר כ"ב כסלו ה'תשע"ז
בית שמאי אומרים פוחת והולך, ובית הלל אומרים מוסיף והולך" )שבת כא,ב( "פוחת והולך" רומז לעבודה שהיא בבחינת 'סור מרע', לתקן את הפגמים ולסלק את הרע. "מוסיף והולך" רומז לעבודה של 'עשה טוב', להוסיף בתורה ובמעשים טובים. ההלכה היא כבית הילל, כי עיקר העבודה היא להתעלות ולהתרומם תמיד בתורה ובמעשים טובים. ) (היהודי הקדוש( גם זבוב יכול לשנות את ההיסטוריה – ראה פרשת האופה אצל פרעה (שמואל אייזיקוביץ)
" וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (לז, א( רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה". רבי משה פיינשטיין זצ"ל ביאר: ביקש יעקב לישב בשלוה היינו לעניין חינוך הבנים. יעקב חשב בלבו שאין הוא צריך שוב לדאוג עבור חינוך בניו, שהם כולם צדיקים ויראי השי"ת, שהקדוש ברוך הוא משתבח בהם. וכאן קפץ עליו רוגזו של יוסף. ללמדנו שהאב אינו צריך להסיח את דעתו מבניו, אף אם הם גדולים וצדיקים ויראי שמים, ובכל עת צריך הוא להוכיחם ולהורותם כיצד לנהוג.
יש אמרה שנונה שכדאי שיהיה שלום של שקר ממחלוקת אמיתית. כי בכל זאת, אם אתה מדבר עם חברך אפילו שבפנים אתה לא שלם אתו, אבל בסופו של דבר עוד תוכל להגיע לאיזה שלימות, אבל אם אתה לא מדבר עם הזולת, לא יכולים בשום אופן להגיע לידי דיבור של שלמות.
בת מזל (סופר על ידי הרב הגאון רבי ראובן שפירא שליט"א, ר"מ בישיבת 'תפארת ציון' בני ברק) ליל ב' דראש השנה. בבית מציצות האימהות הצדקניות לשעון כדי לבדוק מתי מסתיים 'בין השמשות' ומתחיל 'וודאי לילה' - וניתן להתחיל להכין את סעודת ליל החג. ובבתי הכנסת שקועים האבות בהכנה לתפילת ערבית. למרות אימת הדין, משהו בפנים פחות מתוח. ביום הראשון זהו "דינא קשיא" (דין קשה) וביום השני "דינא רפיא" (דין חלש) - כלשון הזוהר. מיודענו, בעל המעשה, יצא מבית כנסת מסוים לשם פנה כדי להאזין לדרשן מיוחד לשמוע שנשא שם דברים בזמן שלפניּ מעריב ומשם פנה לבית הכנסת שלו - שם קבוע מקום תפילתו . עיניו שמורות, מחשבותיו שקועות בדברים הנלהבים ששמע זה עתה. אכן, הפעם התמקד הדרשן בעוצמה לא קונבנציונאלית, בכוח אטומי, בו מצויד כל יהודי ויהודי. עודו צועד מקדם את פניו אדם לא מוכר ומבשר לו בשמחה: "מגיע לי 'מזל טוב!' נולדה לי בת. ממש עכשיו. אני חוזר הרגע מבית החולים!" -מזל טוב! מזל טוב! הרבה 'אידישע נחת' (נחת יהודית)! אבל הוא לא בדיוק מבין מיהו המבשר, ומה ענין מצא לבשר דווקא לו בעיצומו של יום הדין... אזכיר לך מאיפה אנחנו מכירים - פתח אבי הבת במונולוג קצר : ב'שמחת תורה' האחרון - לפני פחות משנה - התפללתי בבית הכנסת הקבוע שלך. הייתי זר שם. המתפללים - ואתה בכללם - לא הכירו אותי. בשלב מסוים, לאחר ההקפות, התיישבתם באיזו פינה כמה אברכים ושוחחתם על "חגיגות הילדים" שאוטוטו מתפתחות במקום עם חלוקת ה"פעקאלאך" של חתני התורה... ישבתי מן הצד מסוגר ודומם. הרגשת בכך, פנית אלי - בלי להכיר אותי - וניסית לצרף אותי לשיחת הרעים. אפילו שאלת למה אני לא שותף לשיחה? באותו רגע לא יכולתי יותר לבלום את הכאב האצור, ולחשתי לך בכנות שנושא השיחה שלכם הוא "חגיגות הילדים" בעוד שאני כבר נשוי מזה שבע שנים אך ללא זש"ק. ממילא - נושא השיחה המתוק הזה לא משותף לנו... גילית התעניינות כנה במצבי. ובאותה הזדמנות סיפרתי לך שלפי דעות כל הרופאים, ובהתאם לכל הציפיות, אין כל סיכוי שאזכה בילדים. הזדעזעת. זה שבר אצלך משהו בלב. הסתגרת בעצמך ואני רואה כיצד מעיניך יורדות דמעות . פניך נעשו אדומות והתחלת להתפלל מהמקום הכי עמוק בלב, ואני עוקב ומקשיב: "ריבונו של עולם! גרמתי לו לאברך היקר הזה צער. כמובן שעשיתי זאת בשוגג מוחלט - וכי עלה על דעתי מצבו העגום?! אבל ריבונו של עולם, איך אוכל להיות רגוע כאשר השבתתי ליהודי הזה שמחת יום טוב. אני מבקש ממך אבא בשמים, מעומק הלב, שתזכה אותו בזרע של קיימא בזמן הכי קרוב!" - - - נו, אז שלא אחפש אותך כדי לבשר לך שבתפילתך התקבלה?! ובתוך פחות משנה אשתי חבקה בת! לא פחות ממה שהצטער מיודענו במפגש הקודם, הוא שמח הפעם שמחה גדולה. "שתזכה לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים! אה! אך נחת וטוב כל הימים!" "אתה יודע מה?" הוסיף מיודענו "יש כאן בסיפור עוד גילוי קטן של השגחה פרטית. מאיפה אני מגיע עכשיו? אני לא מתפלל בבית הכנסת ממנו יצאתי. לשם הגעתי רק כדי לשמוע דברים מדרשן מיוחד שהפעם התמקד בהוכחה עד כמה כוחה של תפילה שיוצאת מעומק הלב לבקוע רקיעים ולקרוע כל גזר דין רע שבעולם!..." " מי כמונו יודע כעת עד כמה שזה נכון במובן הכי פשוט של המושג. ועכשיו בוא נזדרז לתפילת מעריב - שלא נפסיד 'ברכו' ..."
|
| ||||||||||
