אמונה פירושה ־ אני איני יודע דבר השי״ת מנהיג וקובע את הנצרך והמחויב, וכל רעיוני האדם ושכלו הם תוהו...

     אמר אלי׳ ראטה זצ״ל שאם רואים השגחת השי״ת באיזה דבר שיהי׳, צריכים לספר ולפרסם.

     בסוף ספר דברי שמואל (סלונים) ״הדרכות הבעש״ט זי״ע״ ׳׳השגחה בפרטיות היא על כל הנבראים גם על הדוממים והצומחים, כי אין לך דבר שלא יהיו משגיחים עליו מלמעלה בכל הפרטים, והכל נעשה בכתה מיוחדת, וד״ל״.

     דעתו של ציס"ע הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זיע"א הייתה שיותר טוב לעבוד באופן עצמאי ולא לעבוד אצל אחרים. כי העובד אצל אחרים תולה עצמו באחרים ומצפה מהם לקבל למחית ביתו, משא״כ העובד העצמאי תלוי בחסדיו של השי״ת ושם בו מבטחו לא.

בעקבות הפירור העשירי  (השגחה פרטית, עלון 16)

     כאן מדבר יהודי מירושלים. בליל בדיקת חמץ החביאו אצלי בבית עשרה פתיתים של חמץ, ואני, כמנהג ישראל, בדקתי את הבית ומצאתי תשעה פירורים. הפירור העשירי נעלם, ובני הבית נבוכו. כל אחד ניסה להיזכר איפה החביאו את הפירור.  אחד אמר שהוא ראה את הקטן בן השנתיים משחק עם זה, והשני אמר שהוא לא שיחק עם זה אלא עם משהו אחר. אני כבר הייתי עייף מכל היום העמוס שעבר עלינו, והמשכתי לחפש ולחפש, כשאני חושב, יש פה אנשים עם שכל בראש, כך לכל הפחות היה ידוע לי עד היום. מה קרה להם? למה לא מחביאים את הפירורים במקומות הגיוניים? ואיפה האחריות? למה לא מינו מישהו שיזכור את כל המקומות? למה לא רשמו איפה כל פירור נמצא ? אני מצטער לספר שבזמן שקיימתי את המצווה של בדיקת חמץ כעסתי על זה שלא עובדים בצורה טובה, וכל כך חבל שאחרי כל העבודה במשך כל החודש האחרון צריכים להתרגז על שטות כזאת (באמת חבל להתרגז! חבל שאמרתי את זה לכולם ולא לעצמי.

    כל ה"למה" לא עזר לאף אחד ואני המשכתי לחפש ולחפש, וכשמחפשים דבר הרבה זמן, מפשפשים גם במקומות לא כל כך הגיוניים, ככה קרה שפתחתי את הטלית בייטל – השקית המיוחדת לטלית, של שבת, והנה, מה אני מוצא ? בקבוק יי"ש! חמץ גמור !!!  אתם שואלים איך זה הגיע לשם? אני מקפיד, יחד עם קבוצה מחבריי בבית המדרש, על תקנת הרה"ק ר' מנחם מנדל מרימנוב זי"ע שלא לחזור הביתה רעב, ולכן אני מקדש בשבת בבוקר על כוסית יי"ש, אוכל קצת 'מזונות' בבית המדרש, ואחר כך חוזר הביתה. גם בשבת הגדול נהגתי כך, ועניין הבקבוק שטמון בטלית בייטל נשכח ממני לגמרי. תארו לעצמכם אלו פנים היו לי, אם הייתי מוצא את הבקבוק רק ביו"ט, בבית המדרש, בעיצומו של חג הפסח...  ברחמי השם יתברך, לא מצאתי את הפירור העשירי, פתחתי בחיפושים נרחבים,  וכך הגעתי לבקבוק הנשכח.

  אדם הרוצה לשנות מידה רעה שלו או לעשות תשובה על דבר מסוים, אז הפסוק אומר "כי קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך לעשותו"לכאורה לעשות זה לא מעשה קל? אלא צריך לומר שהתשובה קשה רק למי שהתשוקה לעשות מעשה רע עדיין מציאות אצלו אבל אם יתעלה מעט אפילו בדרגה אחת יראה פתאום שהכל דמיון . לכן כשהאדם רוצה להשתנות, יעלה מעט את עצמו מבחינה רוחנית, אפי' בדרגה קלה אחת ואז, יבין שהיצר הרע כולו דמיון.

     אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו" - רגיל היה ה"חפץ חיים" להשיב לבאים אליו לדרוש ברכתו: למה תטריחו עצמכם לבא אלי, ולמה זה לכם לבקש ברכתי?. הלא הברכות מסורות בידכם, ככתוב "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ונתתי...". הרי לכם כל הברכות האמורות בתורה. לכו עסקו בתורה ושמרו מצוותיה, והחזיקו את התורה ואת לומדיה, ומובטחים אתם כי תחול על ראשכם ברכת "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת".

    ההצלחה, לא נמדדת רק במה שהשגת בחיים שלך, היא נמדדת גם בהשראה שנתת לאנשים אחרים.

     הזוהר הקדוש אומר, שחביבה ברכת המזון לפני הקב"ה,  ובעת שיהודי מברך ברכת המזון, הוא עושה שמחה בשמים ובארץ, וצריך לברך ברכת המזון בשמחה וברצון, שיהיה לבו טוב ושמח, ולהודות לבורא עולם על הזכות שיש לו לברך בשמו ולהללו בפיו.

 אתה בוחר מה להכניס לתיק שלך!!  ('נר לשולחן שבת' הרב מאיר דוד מילר(

     במלחמת העולם השנייה, עם כיבוש צרפת על ידי גרמניה, הבינו בני משפחת מילר שעליהם להימלט מעירם אנטוורפן מפני הצר הצורר. הם החליטו לברוח לשוויץ, שהייתה מדינה ניטרלית. המשפחה סיכמה עם מבריח שידע את דרך המילוט, שילמה לו סכום נכבד וזה מצידו סידר את המסמכים המזוייפים. לפני הבריחה ציווה עליהם המבריח שלא יקחו איתם מזוודות, אלא רק תיק יד, כדי שלא יחשדו בהם שהם בורחים.

     הם נסעו ברכבת, אבא, אמא וארבעה ילדים , ובחסדי ה' עברו את מעבר הגבול הראשון. אז אמר להם המבריח שיתנו לו את התיק הקטן שארזו והסביר: "אני עושה זאת לביטחונכם כדי ששומרי הגבול לא יחשדו בכם". אב המשפחה מסר לו את התיק ובחסדי ה' הם גם עברו את הבדיקות בשלום וחצו את הגבול. אולם למרבה הפתעתם המבריח לא הגיע, הוא נשאר במעבר הגבול עם התיק.  המבריח היה בטוח שבתיק נמצא כל רכושה של המשפחה שהבריח, שהרי דרך העולם, שהבורחים מוכרים את רכושם וקונים בו יהלומים וזהב. אלא שלא ידע האיש שבתיק היה אוצר שהיה שווה למשפחת מילר יותר מכסף וזהב...

     כשחזר המבריח לצרפת דרך מעבר הגבול, שאלוהו החיילים הגרמנים: "מה יש בתוך התיק שלך?" השיב האיש בביטחון: "כסף ". הורו לו החיילים לפתוח את התיק. פתח האיש את התיק ובתיק טלית ותפילין. השומרים ירו בו במקום, בלי שאלות,  בטוחים היו שהוא יהודי!

     אם היו נותנים לאדם אפשרות לבחור מה לשים בתיק קטן ואיתו ללכת, היה האדם בוחר דברים בעלי ערך ויקרים לליבו. מה נחשב לבעל ערך? דבר שיוכל לעזור לך בשעת הצורך, יתן לך מרגוע לנפש וחיות לגוף. במסע חיינו אוספים אנו דברים החשובים לליבנו, הנצרכים לקיום שלנו, חלקם נותנים לנו אושר ומרגוע וחלקם עוזרים לנו לשרוד את היום.  כשכל אחד יעזוב את עולמו ויילך לעולם אחר הוא יקח עימו גם תיק, בתיק יהיו דברים הנצרכים לו לאותו עולם, אך מה שנכון לעולם הזמני אינו נכון לעולם הנצחי... כשאדם נוסע לטיול שייערך שבוע הוא מכין לו תיק לשבוע, אך קשה להכין תיק לנצח נצחים... בורא עולם נתן לנו רשימה מסודרת מה להכניס לתיק, 613 פרטים מדוייקים שיתאימו לנו במסע הבלתי נגמר... אל תאבד את הרשימה, אל תסיר אותה מליבך, אולי היא לא נצרכת לך להעביר את היום, אבל בעתיד היא תהיה המפתח שלך לעבור את הגבול. אחד מתפקידיו של היצר הוא להסית אותך מהרשימה, להשכיח אותה ממך, להמעיט בערכה. אל תתפתה, תיקח את הרשימה איתך, תחקוק אותה על ליבך, תכניס מידי יום ממנה אל ה"תיק" שלך, זה שאיתו תוכל לעבור את הגבול, זה שייתן לך חיות לנצח נצחים...

  גם אדם שמלא וגדוש בתורה ויראה, ושמו הולך מסוף העולם ועד סופו, המכריע את כל החכמים, אין לו להשען על בינתו,  וצריך להתרחק משכן רע ושלא ילמד ממעשיו.

      דוקא בחיים המשותפים של עזרה לזולת בזה מצליחים. כל אחד הוא כלי לזולת ויצירתו הוא עבור רעהו, ועי"ז גופא שהוא כלי לזולת בזה הוא זוכה לעצמו , הצלחת חייו היא בזה שהוא משמש אחרים  , ואם האדם חי בהיפוך ושואף ונוטל רק לעצמו בזה הוא הורס את חייו.

      החיים הם כמו משחק "שחמט", אחרי המשחק- המלך והחיילים חוזרים לאותה קופסא.

     המצפון לעולם אינו מונע מעשים רעים הוא רק מונע הנאה מלאה מהם.

הקדיש (ישראל לביא)

     לפני כשבועיים הלך לעולמו יהודי צרפתי בשם אלכס. איש יקר וטוב לב, מהנדס נפט מוכשר,  שבעברו טרם ששב ליהדותו היה נשוי לגויה רח"ל. נולד להם בן,  בשם סבסטיאן. עם הזמן אלכס התקרב ליהדות, נפרד מהגויה וחזר בתשובה. הבן סבסטיאן, אף שידע כי על פי ההלכה אינו יהודי, הרגיש קשור לעם היהודי. אלכס לימד את בנו עברית ואף היה בא עמו לעיתים לבית הכנסת.

     ביום חמישי האחרון בא סבסטיאן לבית הכנסת כדי לכבד את זכר אביו. בית הכנסת שוכן בשכונה יוקרתית, סמוך לפריז. הרב שהכירו, ניגש אליו, התעניין בשלומו ושאלו איך הוא מסתדר עם הקדיש על אביו.  סבסטיאן השיב כי שכר בכסף חסיד חב"ד שיאמר קדיש פעם ביום, וגם יש יהודי מישראל בשם 'סטפן אילוז', שהיה לו קשר אישי מיוחד עם אביו והתנדב לומר עליו קדיש. הרב שיבח אותו ואמר: "אם יהודי אומר קדיש, הוא ממש במ־ קומך!" וביקש ממנו לשבת, בציינו כי עומדים להתחיל להתפלל.  סבסטיאן חיפש מקום פנוי , עבר ממקום למקום עד שמצא מקום פנוי. התיישב, והנה ראה לתדהמתו כי התיישב בדיוק על מקום עליו היתה קבועה הלוחית 'סטפן אילוז' – כשמו של האיש שאומר את הקדיש על אביו בארץ ישראל! צמרמורת אחזה בו. מיד הוא צילם את המקום ושלח את התמונה למשפחתו ולחבריו. וכה כתב סבסטיאן בצמוד לתמונה: "משמים רמזו לנו, בני המשפחה, שסטפן באמת תחתי! אין מקרה בעולם!".   (מתוך הפותח דרשו מ'נר לשולחן שבת'– יהיו הדברים לעילוי נשמת ישועה [אלכס] בן אליס ז"ל.)

 ההולך בדרך המלך,  בקושי משאיר עקבות.  הפוסע על קוצים,  מכין דרך לבאים.

     החיים הם כמו סוכריות-  בכל מיני גדלים ובכל מיני צבעים,  אך צריך לזכור שעל הכל צריך לברך "שהכל".

    ''ונתתי שלום בארץ (כו,ו( - מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל' (רש"י)

    זה לא יפה לרוץ ליד חבר צולע.

הבעיה החמורה של ה'חפץ חיים'...  ]מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד'[

     ה'חפץ חיים' הגיע פעם לעיר אחת, וראשי הקהל הודיעו לו שסכומי הכסף שנאספו לקמחא דפסחא, עדיין לא מספיקים כדי לכלכל את נצרכי העיר, ובקשו ממנו לדרוש בפני הקהל ולעוררם בנושא.  נענה החפץ חיים לבקשתם, וכאשר התכנס הקהל, קם הכהן הגדול ואמר כדברים האלה: "

     אני כבר אדם זקן, וגם אתם יודעים שלא אחיה לעולם...  הנה כאשר אבוא ואתייצב בפני בית דין של מעלה, ישאלוני האם בעיר שלכם נתנו קמחא דפסחא בכמות מספקת? למשמע השאלה הזו", המשיך החפץ חיים, "אהיה נתון בבעיה גדולה. אם אענה ואומר שנתתם את כל הסכום שהנכם יכולים לתת - הרי יהיה זה בגדר שקר! וכי הנכם חושבים שאני אוציא מפי מילה של שקר, ועוד לפני בית דין של מעלה?!  אם אענה ואשיב לפני בית הדין שלא נתתם מספיק, הרי יחשב הדבר כלשון הרע! וכי אני שנזהרתי במשך כל ימי חיי מלדבר לשון הרע, אפתח שם את פי ואדבר לשון הרע על קהילה שלמה?! " לכן", פרץ ה'חפץ חיים' בבכי ואמר: "אני מבקש מכם, קהל קדוש, השתדלו בכל כוחכם לפטור אותי מהבעיה החמורה שבה אעמוד, חלילה, בפני בית דין של מעלה, ותתנו את הקמחא דפסחא כפי דרישותיהם של ראשי הקהל שלכם".

     כותבי הקורות מספרים, שהקהל התעורר מאוד למשמע דבריו של ה'חפץ חיים', והוציאו כסף מלוא חפניהם עד שהתמלאה וגדשה הסאה... 

 ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.  כשאדם בוטח בה' אפילו כשקשה לו ה' עוזרו, לכן צריך אדם לעשות השתדלות כל מה שיכול ויהיה ה' בעזרו, וזה שמסיים והיה ה' מבטחו. ר' יוסף יוז'ל הורביץ זצ"ל מפרש שעצם הדבר שבוטח בה' זה לעצמו ברכה, אפילו שעדיין לא נתקבלה בקשתו.

     בריסקער אחד קרא לאשתו 'בחוקותי' על שם שהיא כפרשת בחוקותי - קטנה ומלאה בקללות - כי בגללה הוא מתקלל בכל הפסוק, (וזה הסיבה שלקח אשה נמוכה שיהיה הרע במיעוטו(.

     בשו"ת הלכות קטנות כתוב בזה הלשון: "נמצא בכתבי הר''י בוטון ז"ל שהנושא אשה יכול לומר שהחיינו. וכששאלו את הרב אור שרגא ז"ל אמר: היה לכם לשאול אם יאמר דיין האמת. ע"כ

     "היות ואתה נמצא תמיד בחברת עצמך – כדאי לך לאהוב וליהנות מהחברה"    

וביום השמיני ימול"... (יב, ג(  III

     באישון לילה נקש מושל הכפר אילינקה, השוכן בקרבת העיר וורוניז' שברוסיה, על דלת ביתו של ר' זלמן ליברמן. ר' זלמן נשלח לשם על-ידי האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער(  מליובאוויטש כדי לסייע ליהודי הכפר וסביבתו לשמור על יהדותם. ר' זלמן דאג לתפילות במניין, למצות בפסח, לשחיטה כשרה וגם לבריתות-מילה בשעת הצורך. הוא היה המפוח שליבה את הגחלת היהודית לבל תדעך. "בן-זקונים נולד לנו לפני שבוע", אמר המושל לר' זלמן. "בוא מחר לביתנו למול אותו. אבי יהיה בבית ויסייע לך בכל הדרוש. אני אסע הרחק מכאן כדי שלא אואשם בשיתוף-פעולה איתך. ברור?" ר' זלמן הנהן בהבנה והמושל נבלע באפלת הליל.

     למחרת היום, שעה קלה לפני שקיעת החמה, הופיע ר' זלמן בבית המושל ומל את הרך הנולד.  כשירדה החשכה חמק בלאט לביתו. לא חלפו ימים רבים ודבר הברית שנערכה לבן המושל דלף ונודע ברבים. המושל נדחק לפינה והאשים את אביו הקשיש ואת ר' זלמן המוהל בקשירת קשר מאחורי גבו, למול את בנו שלא לרצונו. זו הייתה גם הגרסה שמסר לחוקר המשטרה. הסיפור צבר תאוצה ונהפך לפרשה ציבורית שהכול עסקו בה. הסב הקשיש הוכרז מיד כבלתי-כשיר לעמוד לדין וכל העניין התמקד בפושע האמיתי, הלוא הוא המוהל. לקראת מועד המשפט נשלח ממוסקבה שופט מיוחד כדי לנהלו. היו לו למשפט את כל הסממנים של משפט-ראווה,  נאשם יהודי, תהודה ציבורית, ושופט מיוחד. במקרה כזה, ידעו הכול, סיכוייו של ר' זלמן לצאת מהסיפור בשלום קלושים ביותר.

     בבוקר המשפט גדש קהל רב את אולם בית-המשפט בוורוניז'. בין הבאים היו גם יהודי אילינקה, שחרדו לגורלו של ר' זלמן. הנאשם עצמו הוכנס לאולם בית-המשפט כבול בידיו וברגליו, כפושע מסוכן. התביעה האשימה את ר' זלמן בשלוש האשמות שכל אחת מהן קשה מקודמתה. הראשונה, עבירה על חוק המדינה בדבר חופש שמירת הדת - "בביצוע הברית כפה הנאשם על התינוק פולחן יהודי דתי בלא ששאלו וקיבל את הסכמתו". ההאשמה השנייה הייתה, גרימת נכות פיזית ונפשית לתינוק, לכל ימי חייו - התביעה הצטיידה בחוות-דעת רפואית הקובעת שברית - מילה עלולה להסב לתינוק נזק מוחי המגיע עד כדי פיגור שכלי ופגיעה נפשית לכל החיים. ההאשמה השלישית הייתה החמורה מכולן - התביעה טענה כי הוצאת דם מגופו הזעיר של תינוק עלולה לדרדר את מצבו עד מוות, ועל-כן ביקשה לראות בביצוע הברית ניסיון לרצח.  לאחר הצגת כתב-האישום התייצב נציג הסנגוריה מטעם המדינה להציג את טענות-הנגד. אלה נשמעו חיוורות ודלות לעומת האשמות התביעה. גם נאום הסיכום של התובע עלה עשרת מונים על זה של ההגנה. התובע ניסח את דבריו בארסיות רבה. לבסוף דרש מבית-המשפט במפגיע "להטיל על ראש הפושע עונש הולם ומרתיע – עונש מוות". עם סיום דברי התובע השתררה בבית-המשפט אווירה קשה. ההמונים שגדשו את המקום הריעו לתובע והפגינו בכך את ציפייתם הברורה מהשופט להיענות לדרישת התביעה. יהודי אילינקה והסביבה,  שהיו מיעוט בקהל, חשו אבודים. הם חששו מהאווירה סביבם שהתלהטה מרגע לרגע. בעיקר חרדו לגורלו של ר' זלמן, שעתה נראה כי רק נס גלוי יכול להצילו מעמוד התלייה.

     התובע התיישב על מקומו מלא סיפוק. כמו לשאר היושבים באולם היה ברור לו שפסק-הדין נחרץ עוד בטרם פצה השופט את פיו. הדרך שהציג את טענות התביעה כמעט לא הותירה לשופט ברירה. עוד אדם באולם שחש שביעות-רצון רבה היה חוקר המשטרה שחקר לראשונה את מושל הכפר והכין את החומר שעליו התבססה התביעה. זמן רב ציפה לקידום בסולם הדרגות במשטרה ולא זכה לכך. כעת – היה משוכנע – יזכה סוף-סוף במעמד הראוי לו.  השופט פנה אל ר' זלמן ושאלו אם יש לו מה להוסיף בטרם יוכרז גזר- הדין. חיוור ותשוש קם ר' זלמן על רגליו ואמר: "כבוד השופט, כבר כמעט שלושים שנה אני מל תינוקות, ותמיד האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון. לא ידעתי שאני מזיק עד כדי כך לתינוקות. ובאמת, מעולם לא ראיתי בין התינוקות שמלתי מי שנפגע מכך פיזית או נפשית". ר' זלמן היה נרגש. הוא עצר את שטף דבריו ונשם עמוקות. לאחר מכן המשיך: "הנה, אפילו כאן באולם יושבים אנשים שמלתי לפני עשרים שנה ויותר. ביניהם כבוד התובע המחוזי וחוקר המשטרה מאילינקה . והנה הם לפנינו בריאים ושלמים וממלאים את תפקידיהם בכישרון רב, כפי שהכול רואים. את שניהם מלתי במו-ידיי כשהיו בני שמונה ימים ואיני חושב שפגעתי בשכלם. האם מי מהם או מהקהל מבקש לערער על עובדה זו?" השתתק ר' זלמן והתיישב. דבריו של ר' זלמן גרמו הלם מוחלט באולם. פניהם של התובע ושל החוקר חפו. בתוך רגעים השתנתה האווירה באולם מן הקצה אל הקצה. גם השופט חש כי גילויו המפתיע של ר' זלמן והאופן הפשוט שבו הציגו שמטו לחלוטין את הקרקע מתחת לרגלי התביעה. ר' זלמן שולח חופשי לביתו.

  בס' אמת ואמונה לאדמו''ר מקוצק כתב עה"פ "ויפגעו בו מלאכי אלוקים" ויפגעו הוא לשון תפילה כמבואר בכמה מקומות, ללמדך שמי שהולך בדרך התורה אפילו 'מלאכי אלוקים' שהם מלאכי דין מבקשים עליו רחמים.

     בשידוכין. אם הוא מכיר את המחותן שהוא מרמה בענייני הנדוני והמזונות שהוא מתחייב, צריך להתיישב בדבר קודם שיגלה לחתן, וצריך לזה פרטים רבים. א. שידע בוודאות שהוא מרמה אותו, דאפי' אם עני הוא, פעמים רבות אנו רואים שאנשים כאלו משלמים התחייבויותיהם יותר מהעשירים.

     המילה "שלום" בגימטריא 376 והיא מוזכרת בתנ"ך 376 פעמים, והפסוק ה-376 מתחילת התורה הוא: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (לך לך טו, טו(

     הנוסעים בשבת מחמת פיקוח נפש, כגון אנשי בטחון ורופאים, הנאלצים לנסוע בשבת לצורך מילוי תפקידם (בדרך שאורכה פרסה או במקום שהוא בחזקת סכנה), יאמרו תפילת הדרך (אשי ישראל פ"נ אות ח').

הזקן (אפריון שלמה, עלון 290)

"כי יהיה בו נגע בראש או בזקן".

     אל מרן שר התורה, ר' חיים קנייבסקי שליט"א, נכנסו אב ובנו,  בחור צעיר שלקה בשיתוק פתאומי בחצי פנים, מדובר בתופעה מאוד לא נעימה ומביישת. לאחר שבועיים שבהם נוכחו לראות ששום טיפול לא עוזר, החליטו לפנות לגדול ישראל. ר' חיים הביט בבחור ושאלו: "אתה מוכן לגדל זקן?". הבחור לא ענה מיד, היה לו קשה לקבל זאת על עצמו, אך לבסוף ענה בחיוב. הרב בירכו ברפואה שלימה, וכבר במדרגות ביציאה מביתו של הרב, הבחור התחיל להרגיש תחושה בחלק הפנים המשותק. לאחר כ-20 דקות פניו של הבחור חזרו להיות כבתחילה!

     לאחר זמן סופר הסיפור לנכדו של ר' חיים, ר' מרדכי צביון. הוא פנה אל סבו ושאל אותו: "סבא, מה הקשר בין הזקן לרפואה משיתוק בפנים? למה אמרת לו לגדל זקן? ענה לו ר' חיים: "אתה לא יודע שזקן הוא הדרת פנים?! הדרת הפנים של הבחור נפגמה על ידי השיתוק. יגדל הבחור זקן, ותהיה לו הדרת פנים אמתית".

     במקרה אחר סיפר ד"ר הרט על ידידו, רופא במקצועו, שהיו אצלו בטיפול בני זוג שלא שמרו תו"מ, ורצו מאוד לזכות בילדים. יום אחד הוא אמר לבעל: לא ראינו פה הצלחה, יש בבני ברק יהודי שמברך, וזה עוזר. כדאי לך ללכת אליו. נכנסו הד"ר עם הבעל אל ר' חיים, והד"ר סיפר לו שיש כאן אדם נשוי וכבר שנים שאין לו ילדים. ר' חיים הרים את עיניו הטהורות, הסתכל על היהודי הזה , וראה שיש לו 'קוקו'. אמר לו ר' חיים: "שתי נשים זה לא הולך..."  כלומר יש לו שער ארוך כמו של אישה, ואיך אפשר ששתי נשים יולידו?! "תגזור את השערות ותיוושע!". זמן קצר לאחר מכן הגיע היהודי לספר בשורות טובות...

     מה הקשר בין התספורת להולדת התינוק ? הקב"ה עושה, לעתים, ניסים על ידי הצדיקים. אך לפעמים צריכה להיות השתדלות של האדם כדי שיהיה ראוי לנס. אולם הסוד האמתי שעומד מאחורי הניסים הללו, הוא התפילה שמתפללים הצדיקים על מי שבא אליהם, אשר בכוחה לשנות את הטבע ולהשפיע ברכה והצלחה על המבקש.

     וסיפר בחור אחד בישיבה שהגיע אל ר' חיים וביקש ממנו היתר לגלח את זקנו מחמת שסבל מנשירה בזקן, והסיף לרב שאומרים שאם מגלחים את הזקן, שורשי השיער מתחזקים. הרב ביטל בידיו את הטענה ואמר: שטויות והבלים. אם אתה חושש משידוך שאולי הזקן יפריע, תבוא לך אישה שתרצה רק אחד עם זקן ! ואכן אותו בחור ישיבה זכה להתחתן בקלות. ההצעה הראשונה שהוא קיבל הייתה בחורה יראת שמיים שרצתה בחור שמגדל זקן.  והם זכו להקים בית לתפארת.

בספרים הקד' נכתב שהרי אמר רשב"י "יכול אני לפטור כל העולם מן הדין" (סוכה מה:), ומדי שנה ביום ההילולא שלו אומר כן בשמים ובזכותו מתכפרים כל ישראל והוא יום סליחה ומחילה.

     בעל חידושי הרי"ם אומר כי לפני הגאולה מגלות מצרים נאמר 'וייאנחו בני ישראל'. הם היו שקועים בגלות רוחנית, עד שלא חשו את הגלות, ורק כשהחלו לחוש את מרירות הגלות ונאנחו – גאל אותם הקב"ה. כך יהיה גם באחרית הימים, שהיהודים ישכחו שהם בגלות, ודבר זה יגביר חלילה את הגלות, אך כאשר ייאנחו ויבקשו להיגאל – תבוא הגאולה.

     ״ואם תלכו עמי קרי״ (ויקרא כו,כא). ראשית הירידה, רחמנא ליצלן, היא העדר העבודה בתפילה, שאז הכול נעשה יבש וקר. גם המצוות שמקיימים כ״מצוות אנשים מלומדה״ נהפכות לנטל. ממהרים, מאבדים את הטעם בתורה, והאוויר מתגשם. ומובן שבמצב כזה לא שייך כלל שהאדם יפעל וישפיע לטובה על הזולת. (היום יום כ"ג באייר)

  "חברים המעוררים רחמים רבים על חברם בשעת דוחקו, קורעים גזר דין של שבעים שנים, הופכים את הקללה לברכה ואת המוות לחיים ארוכים" (הבעש"ט)

להצליח להיכשל: למה יהודים שוברים כוס וצועקים "מזל טוב"? (שניאור אשכנזי)

לא חבל על הכוס?

שמעו סיפור אמתי, על תביעה משפטית של איש צעיר נגד אולם השמחות שבו נערכה החתונה.

מה קרה? רגע לפני טקס החופה התרוצצו בני משפחתו של החתן בניסיון לאתר כוס אותה הוא אמור לשבור מתחת לחופה. החתן המתין דקות ארוכות להגעת הכוס, וכמוהו גם הרב ושאר המוזמנים, עד שאחד המלצרים הביא כוס גדולה ועבה יחסית. כשהגיע הרגע לשבור את הכוס, החתן דרך עליה בעוצמה כמקובל, וחתיכת זכוכית עבה חדרה את סוליית הנעל וננעצה בכף רגלו.

"בגלל הפציעה ברגל לא יכולתי לרקוד כל החתונה", טען החתן, "ולחגיגות ה'שבת-חתן' הגעתי בכיסא גלגלים". מנגד, בעל האולם טען שזאת אחריותו של החתן להביא כוס.

השופטת קיבלה את התביעה וחייבה את בעל האולם בתשלום פיצויים בסך עשרים אלף שקלים.

טקס החופה המסורתי מסתיים במנהג ייחודי: החתן דורך על כוס ומנפץ אותה. מה המטרה? לזכור, בתוך השמחה וההתרגשות, את האבל שלנו על חורבן העיר ירושלים.

וכאן עולות שתי תמיהות פשוטות:

ראשית, לא חבל על הכוס? האם אין עוד דרכים להנציח את זיכרון ירושלים מלבד השחתת כוס?!

ומה שיותר תמוה זו החגיגה שפורצת אחרי השבירה. זה בדיוק הרגע המסמל את גמר החופה, אז כל הקהל צועק בקול גדול: "מזל טוב!" והתזמורת פורצת במחרוזת שירי חתונה. הצירוף הזה תמוה לחלוטין: איך אפשר להכריז "מזל טוב" שנייה אחרי שהכול התנפץ, אחרי שהזכרנו את החור בלב?

למה לשבור, למה?

הבה נפנה לאקט ניפוץ אחר, ככל הנראה המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית: ניפוץ הלוחות בידי משה רבינו. אחרי ארבעים יום למעלה, משה קיבל מתנה נשגבה מאת האלוקים. שני לוחות אבן, "מעשה אלוקים", שבהם חקוקים עשרת הדיברות ששמענו בהר סיני. משה יורד ורואה את העם מחולל סביב עגל הזהב, ובלי לחשוב פעמיים תופס את שני הלוחות, מטיח אותם על האדמה ומנפץ אותם לרסיסים.

השבירה הזו הייתה בלתי הפיכה. הלוחות שהיו לא חזרו עוד. הלוחות השניים, שאותם עם ישראל כן קיבל, כבר לא היו מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. הם היו מלאכותיים, עשויים בידי אדם, מתוך אבן ספיר שהייתה באוהל של משה.

והשאלה מתבקשת: מה פתאום לשבור?

ההסבר המקובל1 הוא, שמשה סבר שעם ישראל לא ראוי למתנה כזו. טיפוסים שמסוגלים לבגוד בקדוש ברוך הוא בצורה חמורה כזו, שבקושי חודש מאז מתן תורה הם מנצלים איחור של שש שעות כדי לסגוד לעגל זהב – אינם ראויים לקבל את הלוחות הנעלים.

אך הבעיה עדיין לא נפתרת: למה לשבור, למה?

למה הדבר דומה? יהודי חזר מהעבודה מבסוט ועבר ליד חנות אופניים. הוא ראה זוג אופני הילוכים שנמכרים בחמש מאות שקלים, ובלי לחשוב פעמיים קנה אותם לבנו. כשנכנס הביתה נלהב, שמע לחרדתו כי הילד שב מבית הספר עם מכתב אזהרה מהמנהלת, לאחר שהתפרע ושבר את דלת הכיתה. האם התגובה הנכונה תהיה לרסק את האופניים? סביר יותר שהאבא ינעל את האופניים במחסן, וישתמש בהם כתמריץ חיובי לשיפור התנהגות של הילד.

משה יכול היה לגנוז את הלוחות עד שיבואו ימים יפים יותר. למה הוא בוחר להשחית את הדבר היקר מכל, את המתנה המופלאה שהוא קיבל מידיו של הקדוש ברוך הוא?!

הכישלון של רבי עקיבא

הרבי מליובאוויטש2 מציע הסבר מעורר השראה על הקשר בין שבירה, כישלון והצלחה.

זה המבט הנכון על כישלון: יותר מאשר ההצלחה יוצרת הצלחה, הכישלון יכול להביא להצלחה גדולה יותר. זאת משום שהכישלון מעורר רעב אדיר לתיקון, הוא מכריח אותנו להכניס הרבה יותר כוחות פנימה ולהיות ערניים וחדים.

בדרך כלל, בני אדם מעדיפים לספר על הצלחות ולשכוח מהכישלונות, משום שהכישלון וההצלחה יושבים בעיניהם על שני שדות הפוכים. אך האמת הפוכה: הכישלון הוא אבן היסוד של ההצלחה, ובלעדיו לא תתרחש צמיחה אמתית. נאמר זאת כך: ההצלחה יוצרת עוד מאותו דבר, אבל הכישלון יכול לחולל פריצה מסוג אחר לגמרי.

הגמרא3 מספרת סיפור מרתק אודות רבי עקיבא:

בתחילת דרכו התורנית, כאשר זכה רק לידיעות דלות ומועטות בתורה, הוא השכים לצאת לבית המדרש. באמצע הדרך ראה גופת אדם מת מושלכת על הרצפה ואיש אינו מטפל בה, מה שמוגדר מבחינה הלכתית "מת מצווה". רבי עקיבא חשב לתומו שהדבר הנכון הוא לכבד את המת ולשאת את הגופה לבית עלמין מסודר במקום יישוב. רבי עקיבא סחב את המת למרחק גדול וקבר אותו בבית עלמין מאורגן.

אחר כך המשיך רבי עקיבא לבית המדרש וסיפר לחכמים על מה שעשה. אמרו לו: "על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך כאילו היית שופך דמים!". כלומר: הוכחת את בורותך, את חוסר הידיעה שלך. מת שמוטל באמצע הדרך ואיש אינו מטפל בקבורתו, צריך לקבור אותו במקום ולא לחלל את הגופה בנשיאתה למרחק גדול.

חלפו שנים ורבי עקיבא צמח להיות גדול הדור. פעם הזכיר אחד מתלמידיו במבוכה את אותה שגיאה הלכתית שעשה רבי עקיבא בצעירותו, אך רבי עקיבא ענה תשובה מדהימה: "זו הייתה תחילת זכותי". כלומר, זה הרגע הכי חשוב בקריירה שלי. זה בדיוק היום שהפך אותי למה שאני, ואילולי אותה טעות – ספק אם הייתי כאן היום.

רבי עקיבא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא צמח משם. הוא היה בעל תשובה, אדם שנאלץ ליצור את עצמו מחדש. הוא נולד כטיפוס אחד וחולל בעצמו מהפך באמצע החיים. לכן הוא יודע להעריך את הפוטנציאל של התבוסה, של ההפסד – כמנוע להצלחה. אם בעל התשובה יודע להפוך את רגע הנפילה כדי לעורר תשוקה עצומה לתיקון, ההפסד הופך להיות השלב הראשון של ההישג.

מה זה משבר?

כעת אפשר להבין את המחשבות שהנחו את משה רבינו להשליך את הלוחות על הארץ.

כשראה את המחולות וההשתוללות סביב העגל, משה הבין שעם ישראל זקוק לקשר הרבה יותר מעמיק עם הקדוש ברוך הוא. לא רק קשר אוטומטי שמבוסס על מה שקיבלו מלמעלה, אלא חיבור עמוק שיבוא מתוך בחירה ומתוך חדירה אל הכוחות העמוקים ביותר שלהם.

לכן משה מטיח את הלוחות לקרקע. הוא שובר כדי לבנות משהו חדש, עמוק הרבה יותר. בפעם הראשונה בני ישראל צריכים לחשוב מיהם ומהם ומה התכניות שלהם מעצמם. וגם מלמעלה התגובה הייתה זהה: הלוחות הראשונים נשאו בתוכם רק את הבסיס לתנ"ך, ואילו הלוחות השניים נשאו בתוכם בסיס גם לעומק העיון של התורה שבעל פה, תלמוד, הלכות ואגדות. משום שכאשר יהודי נותן הרבה יותר מעצמו, גם הקדוש ברוך הוא משיב באהבה כפולה.

יש אמירה מפורסמת כזו, שהמילה "משבר" נושאת כפל משמעות: "משבר" הוא קושי, אבל זה גם המושג שמתאר את רגע הלידה, שמתרחשת ב"ישיבה על המשבר". כנראה שאם רוצים ללדת צריך משבר טוב...

בכך ביאר הרבי בהזדמנות אחרת4 את ההדגשה של משה רבינו בפרשת עקב: "ואשברם לעיניכם". משה מדגיש כי הוא יכול היה לשבור את הלוחות עוד בעודו למעלה בשמים, שהרי הוא שמע מהשם כבר שם על ההתפרקות שמתרחשת למטה. אך משה מדגיש כי שבירת הלוחות נועדה עבורם, כדי לזעזע אותם ולבנות משהו חדש, יפה הרבה יותר.

"מה אגיד לאבא"?

לפי המהלך הזה, אפשר לסגור את הפינות ולשוב לשאלת הפתיחה: למה יהודים שוברים כוס בחופה ואחרי השבירה צועקים "מזל טוב"?

בכך מזכירים לחתן ולכלה כי גם אם יישבר משהו ביניהם – ובוודאי יישבר במהלך החיים – לא קרה שום דבר. אדרבה, אחרי השבירה מגיע "מזל טוב". זה הרגע ליצור משהו יפה יותר ממה שהיה קודם.

והנה סיפור מרגש5:

מעשה במגייס כספים מירושלים שיצא לאיטליה כדי לפתוח את הלבבות ואת הכיסים. הוא נכנס לביתו של יהודי עשיר במילאנו ועמד המום נוכח העושר שראה מול עיניו. נברשות קריסטל השתלשלו מהתקרה, רצפת השיש הייתה מכוסה בשטיחים אמנותיים ושולחן הסלון היה מעוטר בכלים מפוארים. הוא המשיך לסקור את החדר ולפתע ראה דבר מוזר: בתוך ארון סגור עמדה חנוכיית זהב מרהיבה ולידה ניצב בקבוק ובתוכו שברי זכוכית. מה לבקבוק שברים בתוך כל הפאר הזה?

הגביר ראה את פליאתו וסיפר כך:

נולדתי בהולנד למשפחה חסידית, למדתי בישיבה וקיבלתי חינוך קפדני. יום אחד הגיע מכתב מסבי באיטליה, בו הוא סיפר שחולשה תקפה אותו והוא מתחנן שאבוא לסייע לו בעסקים המסועפים. משפחתנו כולה התפרנסה בזכות סבא, והוריי נאלצו להסכים.

נשאבתי בכל כוחותיי לניהול העסק ולאט לאט שכחתי את החינוך שקיבלתי. פתאום שמתי לב שחלף זמן מנחה ולא צעדתי לבית הכנסת, פעם אחרת קרסתי מעייפות בלי תפילת ערבית, עד שיום אחד לא מצאתי את הזמן להוציא את התפילין מהארון.

חלפו שנים והגיע זמן חתונה. חיפשתי ומצאתי בת זוג שתתאים למעמד החברתי החדש שלי. גם היא באה מבית יהודי אך לא התעניינה במיוחד במסורת, וזה היה החינוך שהענקנו (או מדויק יותר: לא הענקנו) לילדינו.

ערב אחד אני חוזר מהמשרד ורואה חבורת ילדים ברחוב, כשבאמצע עומד ילד עם כיפה ובוכה: "מה אגיד לאבא?"...

התעניינתי מה קרה, והילד סיפר כי הערב הוא נר ראשון של חנוכה, ואביו שלח אותו לקנות בקבוק שמן זית. הוא מיהר לחזור והבקבוק נפל ונשבר, וכעת הוא מבוהל מהתגובה של האבא. המשפחה ענייה מאד, ואבא לא יסלח לו על הנזק הכספי.

נתתי לו את הסכום הדרוש לקניית בקבוק שמן חדש ושבתי הביתה. ניסיתי להמשיך את שגרת יומי, אך הבכי של הילד לא נתן לי מנוחה. "מה אגיד לאבא?"... – שמעתי את השאלה. גם אני כבר מתבגר, ילדיי יקימו עוד מעט בתים בעצמם – ומה אגיד לאבי שבשמים? האם אסביר שהעדפתי הצלחה חומרית על הקמת דור נוסף של יהודים?!

מבלי משים יצאתי מביתי ולראשונה מזה עשרות שנים קניתי בקבוק שמן זית להדלקת נרות חנוכה. ואז עשיתי עוד משהו: חזרתי לאותו מקום בו עמדה חבורת הילדים ואספתי את שברי הזכוכית מהרצפה. הכנסתי אותם אל תוך גזיר עיתון והנחתי את הפריט המשונה על שולחן העבודה שלי. הלילה ההוא היה ליל המהפך שהשיב את כל משפחתי למסורת אבות.

אחד מסממניה הבולטים של יו"ט פסח הוא ענין המסורה והמנהגים, בפסח נאמר (שמות י"ג, ח׳): והגדת לבנך ביום ההוא, שכן בפסח המסורה עוברת מדור אל דור, בפסח מוצאים ג"כ שהבנים עורכים את ה׳סדר נאכט׳ אצל הוריהם,  והמנהגים עוברים אצל הילדים בדרך ישראל סבא – כל משפחה תחת מנהגיה וחומרותיה – שאין רואים כזה ביו"ט אחר, והדבר מלמדנו שזהו ההכנה לקבלת התורה, שמירת המסורת .

     אנשים בריאים מבחינה רגשית לא מפרשים רגשות חזקים כגון עצב, בדידות, אימה, קנאה, בלבול, פאניקה, בושה, כעס או אשמה כרגשות "שליליים". במקום זאת, הם מבינים שכפי שכאב גופני הוא סימפטום לכך שהגוף חולה, באותו אופן כאב רגשי הוא סימפטום למחלה של הנשמה.    

     ארץ ישראל איננה רק "עיר מקלט" לכל יהודי העולם, אלא מקום בעל איכות רוחנית גבוהה בבחינת: "אֶרץ אֲשֶר ה' אֱ-להֶיָך דֹרֵש אֹתָה תָמִיד עֵינֵי ה' אֱ-להֶיָך בָה..." (דברים פרק יא, יב). הקב"ה דופק על דלתנו בכל יום בחן ובחסד וברחמים ומעניק לנו מטובו. האם אנו יודעים להרגיש את זה ולהודות לו?!

     ה"נחת רוח" הכי גדולה שאפשר לעשות בל"ג בעומר לר' שמעון - זה ללמוד תורה, ואדרבה ביום בו לא לומדים כל כך וזה יום חופש בבתי הספר, יש מצוה ושכר כפל כפליים למי שמתאמץ ולומד תורה.

יש אלטרנטיבה לחמדנות  (הרב בנימין בלך)

מנכ"לים ותעשיינים היו המומים מסיפור שעשה כותרות בעולם. אהרון פוירשטיין, גיבור העלילה הנפלאה הזאת, מבין ש"מנכ"לים אחרים חושבים שאני מין טמבל שלא יודע מה לעשות עם הכסף המיותר שלו." אבל לא רק שפוירשטיין יודע בצורה אינטואיטיבית מה הדבר הנכון שהוא צריך לעשות, הוא גם מאמין שהדוגמא שלו תתקבל בסופו של דבר כמודל להצלחה במאה ה-21.

פוירשטיין הוא בעליו של "מאלדן מילס", עסק שהוקם על ידי הסבא שלו בשנת 1906. ב-11 בדצמבר 1995, כשחגג אהרון פוירשטיין את יום הולדתו השבעים במסעדת בוסטון, התרחש פיצוץ פתאומי ומחק כמעט לגמרי את מפעל הטקסטיל שלו. בנסיבות אלה, ההחלטה העסקית המפוקחת הייתה לקחת את הביטוח ולסגור את העסק. אבל פוירשטיין ידע, שהמפעל שלו עמד באזור שפל כלכלי בעיירות מיל הישנות, צפונית לבוסטון, ושאם הוא יסגור את המפעל, יאבדו שלושת אלפים ומאה משרות ייצור רווחיות.

פוירשטיין, יהודי נאמן, אמר שכל צורת החינוך שלו וחמישים שנותיו בעסק המקומי, קראו לו לבנות מחדש את העסק באותו מקום. "זה היה הדבר הנכון לעשות וקיימת חובה מוסרית לעשות את זה, בלי שום קשר לתוצאות." העשן עדיין עלה מהחורבות, כשזימן פוירשטיין לשיחה את הפועלים שלו, באולם בית הספר התיכון. "היינו מוכנים לשמוע שהכל נגמר", נזכר פול קורי, נשיא האיגוד המקצועי. לא היה לו ספק שבעל הבית יקבל שלוש מאות מיליון דולר מהביטוח ויבנה את המפעל במקום שבו העבודה זולה יותר. 'בכל הכנות', חשב קורי, 'אם פוירשטיין לא יעשה את זה, אז הוא טיפש'.

אבל מה שקרה במפגש לא תאם את ציפיותיו של קורי: פוירשטיין נטל את המיקרופון והתחיל לחלק הבטחות. הבטחות שיעלו לו מיליון וחצי דולר של משכורות בכל שבוע! הוא התחייב לא רק להקים את המפעל באותו מקום, אלא גם לשלם לכל הפועלים את משכורת דצמבר, בתוספת בונוס של 25 דולר לכבוד חג המולד.

העובדים שהגיעו בציפייה לקבל פיטורין, בכו שם כמו תינוקות. הם ערכו תפילות הודיה והבטיחו לשמור לו אמונים כל חייהם. ובאשר לפוירשטיין, עיתונים כלכליים התייחסו אליו בתור "הקדוש של שנות התשעים" ו"הבוס הטוב ביותר באמריקה". הנשיא קלינטון הזמין אותו להיות אורח כבוד בנאומו על מצב האומה.

הטוב ניצח את החמדנות. מה שחשוב עוד יותר, זה שלמודל של אהרון פוירשטיין, לנדיבותו העסקית, נוצרה השפעת שרשרת. "הוא עדיין בודד למדי, אבל הרעיון הוטבע בתודעה", אמר מיכאל אוסים, פרופסור לניהול באוניברסיטת וורטון, פנסילבניה. "המחשבה היא: מועסקים יכולים להיתפס כהשקעה רווחית. אם אתה מתייחס אליהם כראוי, אחר כך הם יחזירו לך בעבודה קשה באמת." ואכן, מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס מצא, שבין רבע לשליש מהחברות האמריקאיות עושות צעדים להשתדרג למודל דומה לזה של פוירשטיין. 

  אל תנסו לשנות תבניות חיים של אנשים אחרים רק מכיוון שאתם רואים את החיים בצורה מסוימת – זה שאתם מוצאים לנכון דבר מסוים, לא אומר בהכרח שהוא מתאים לכל אחד אחר.

     אמרו חז"ל: 'מה הצל הזה כשאתה מראה לו אצבע, הוא מראה לך אצבע, כשאתה מראה לו שתי אצבעות, מראה הוא לך צל של שתי אצבעות, כך הקב"ה לפי מידת בטחונו של האדם בו, כך הוא מראה לו ועוזר לו'. ['אוצרות התורה']

"     אנו לא נמצאים בארץ ישראל בזכות הכח אלא בכח הזכות" (מנחם בגין ז"ל)

     במשנה )אבות ג' ה') נאמר: "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח". נראה לי לפרש: אם אין אתה נותן פרנסה ללמדן העני אין תורה, הוא אינו יכול ללמוד, כי צער המזונות מבטלו, ואם אין תורה אצל הלמדן-האברך העני, לבסוף גם לעשיר לא יהיה קמח, כי השפע מתמעט באופן זה... )דרושי הצל"ח דרוש ד')

אנושיות ושפיות

הגיע הסיפור המטורף הבא היישר מגל הכפור שפקד את שיקגו לאחרונה:

קנדיס פיין , תושבת שיקגו בת 34, חזרה לביתה בשבוע שעבר כשגל הקור הנורא בארה"ב החל. בדרך היא עברה על פני הומלסים החיים באוהלים בשיקגו: "הטמפ' החלו לצנוח, ידעתי שהם הולכים לישון על קרח והייתי חייבת לעשות משהו", אמרה.

קנדיס יצרה קשר עם בתי מלון בעיר והזמינה מכרטיס האשראי שלה כ-30 חדרים. לאחר מכן פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה שהיא צריכה עזרה עם רכבים לשנע את האנשים מהאוהלים הקפואים אל בית המלון. תוך דקות אנשים התנדבו ובמהלך היום צי רכבים הגיע והעביר עשרות מחוסרי בית אל בית המלון.

אנשים שנתקלו בפוסט התגייסו ושכרו עוד חדרים במלונות בעיר, ובכך היוזמה שהתחילה אצל קנדיס, הצילה יותר ממאה אנשים, חלקם ילדים ונשים בהריון: "אני בן אדם רגיל, זה נשמע כאילו מישהו עשיר עשה את זה אבל אני רק בחורה שחורה מדרום העיר, אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד" הפוסט מתוך הדף של 'רשת'.

*

ואני שואל את עצמי תכלס: כמה אנשים אני מכיר שבאמת היו מוכנים לעשות את המעשה הכל כך אצילי הזה? ומה איתי? האם הייתי מוכן לגהץ את האשראי בכדי להציל ממוות מאה אנשים?

אבל השאלה הגדולה עוד יותר:

איך הגענו למצב שבו מישהי שעושה פעולה שבעולם מקביל נראית כל כך הגיונית, אנושית ומתבקשת מאליה, נחשבת לגיבורה מאחר שהמעשה שלה כל כך יוצא דופן?

שאדם יגהץ מהאשראי שלו כסף בכדי להציל כל כך הרבה אנשים?

בעולם שלנו? 

תגידי גברת קנדיס, הכול טוב? 

לאחרונה נחשפו מסמכים חשובים ביותר שגילו כי הצורר הסובייטי ציווה בשנת 1953, לבנות ארבעה מחנות עבודה עבור מיליוני היהודים שבארצו. מי קלקל את תוכניתו, ואיך זה קשור לחג הפורים? גם אתם תהיו בהלם כשתקראו את העובדות הללו 

20 מיליון בני אדם נהרגו תחת שלטונו של הצורר הקומוניסטי יוסיף סטלין, שנבחר לכהן כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בשנת 1922.  בין היתר שנא סטלין יהודים, וניצל את מעמדו כדי לפתוח בתעמולה אנטישמית.  באותן שנים חיו במעצמה הסובייטית שלושה מיליון יהודים, אלפים מהם היו תחת הכוונת של סטלין מסיבה אחת פשוטה: שנאה. אותה שנאה שגררה אותו לפתוח בתעמולה האנטישמית היא היא אותה סיבה שבגינה תכנן לרצוח מיליוני יהודים בדם קר, בדיוק כפי שעשה הצורר הנאצי ימ"ש ואף יותר. 

סטלין האשים את הרופאים היהודים ברצח תינוקות רוסיים

בשנת 1947, שנתיים בלבד לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, החליט סטלין ברשעותו 'לחסל' אלפי מדענים, אנשי ציבור, משוררים, פוליטיקאים וידוענים יהודים שנעצרו על לא עוול בכפם, הונחו מאחורי סוגר ובריח ועונו בייסורים קשים. 

כחלק ממסע ההשמצות שלו כנגד היהודים, פורסם בתקשורת מה שכונה 'משפט הרופאים' - פרשה עגומה שעל פיה מעלו רופאים יהודים בתפקידם, וניצלו את השררה שניתנה להם כדי לרצוח ילדים ותינוקות רוסיים. 

כמובן שהייתה זו עלילת שווא אכזרית, פרי דמיונו של הצורר הסובייטי ותו לא - אך הייתה זו אמתלה טובה מספיק עבורו להתחיל במסע החיסול. תחילה תכנן סטלין לגרש את היהודים לאזורי הספר הקרים והרחוקים שאינם ראויים למגורי אדם. בדרך זו, כך קיווה, יעשו התנאי הסביבתיים את מרבית העבודה עבורו.  

סטלין נתן פקודה להתחיל בגירוש בתאריך 6.3.1953

ככלות הכל, כמה זמן יוכלו האנשים להחזיק מעמד תחת תנאים של שלג מקפיא עצמות, ורעב בלתי פוסק? 

לאחרונה נחשפו מסמכים חשובים ביותר שגילו כי הצורר הסובייטי ציווה בשנת 1953, לבנות ארבעה מחנות עבודה עבור מיליוני היהודים שבארצו. את הפקודה נתן סטלין לבנות בקזחסטן, סיביר ו...הקוטב הצפוני. 

עשרות רכבות עמדו ברציפים המרכזיים במדינה, מוכנות ומזומנות לקלוט אל קרונותיהן את היהודים שיגורשו מארצם אל הלא נודע, למות במיתה אכזרית ואיטית. 

היה זה שבוע לפני חג הפורים.  

סטלין נתן פקודה להתחיל בגירוש בתאריך 6.3.1953 - ימים ספורים בלבד לאחר חג הפורים. אלא שהנס הגדול והבלתי נתפש החל דווקא במהלך הפורים, כאשר הרב יצחק זילבר שהיה אחד ממגורשי סיביר, סיפר בהתלהבות את סיפור המגילה לתלמידיו. כשהגיע הרב ל'ונהפוך הוא' הסביר לתלמידים כי דווקא בעת שנגזרה הגזרה - באותה נשימה ממש, מזלם של היהודים התהפך. 

 ו'העיר' סיביר - אליה הוגלו עשרות אלפי יהודים - צהלה ושמחה

אבל אז קם אחד האסירים, וקרא: "מי צריך את הסיפורים שלך? הרי זה קרה לפני 2500 שנה, ואיך זה קשור אלינו? עובדה שאנחנו עדיין נתונים בשבי של הצורר הרוסי, ולא מספיק שהיטלר חיסל שישה מיליון מאיתנו - הנה עכשיו הם רוצים לחסל עוד שלושה מיליון".

בשמעו כך, הגיב הרב ברוגע ובביטחון גמורים ואמר: "אין ספק שהמצב קשה, אבל עליך לזכור דבר אחד יהודי יקר: סטלין הוא בסך הכל בן אדם, ואי אפשר לדעת מה יכול לקרות איתו תוך חצי שעה...ליהודי אסור להתייאש אף פעם מהמצב שלו".

והנה זה פלא - לא חלפה חצי שעה מרגע שהרב זילבר אמר את דבריו, פשטה השמועה כי סטלין התמוטט בעקבות התקף זעם שחווה. תוך זמן קצר התמלאו כלי התקשורת העולמיים בדיווחים מדיווחים שונים על מצבו הקריטי של המנהיג הסובייטי, ו'העיר' סיביר - אליה הוגלו עשרות אלפי יהודים - צהלה ושמחה.

 "סטלין גוסס", דיווחו העיתונים בעולם זמן קצר לפני הגעת מועד המשפט של הרופאים היהודים - שעמדו לעבור שבעת מדורי גיהנום על לא עוול בכפם, אך שוחררו לבתיהם בעקבות נס הפורים של אותה שנה - מותו של הצורר הסובייטי ימ"ש בעיתוי מדהים לחלוטין: 5 במרץ, יום אחד בלבד לפני שתוכניתו המפלצתית עמדה לצאת לפועל. 

בעיטות של סרק  ) פניני בית לוי, גליון 538)

     התור בבית מרקחת התקדם בצעדי צב. יצחק הביט בשעונו בקוצר רוח ושחרר אנחת צער מליבו. השיעור... השיעור של ר' יצחק מתחיל בעוד רבע שעה, ולפי קצב ההתקדמות כאן לא נראה שיצליח להגיע לתחילתו. ייתכן אף שיפסיד את כולו אילולא חזקה עליו מצוות אמו לטפל בדלקת העיניים שלו עוד היום, ודאי עוזב היה את המקום ללא המשחה ומגיע בזמן אחר שיש פחות עומס.  אבל הייתה מצוות כיבוד הורים, והיה תור ארוך. כששמעה אימו על הדלקת חייבה אותו ללכת לרופא,  ואסרה עליו לזלזל בזה . והנה כעת מלאו שעתיים תמימות לישיבתו במקום זה . 458 , הראה הצג שמעל לדלפק. "רק" עוד 10 אנשים לפניו.  הישיבה מרוחקת מבנין קופת החולים מרחק של 5 דקות הליכה. אבל בעוד 10 דקות השיעור, 25 דקות להפסיד, זהו הפסד שאין לו תמורה . לפתע - מה זאת?  לנגד עיניו המופתעות מתרחש נס: 460 ,461 -... הספרות קופצות ואין איש מתרומם. התייאשו האנשים, או שתלשו מספר בטרם נכנסו לרופא ולא הספיקו להגיע. נפלא! 464 ... עוד שלושה מספרים ומגיע תורו! האומנם יזכה להגיע לתחילת השיעור? 467 ... ישראל קם בזריזות אל הדלפק, המספר הבא הוא שלו. " סליחה", קול מתנשף הגיע מאחוריו אל הרוקח."יש לי מספר 465 . פשוט לא הספקתי".  הכללים היו ברורים. מי שמפסיד אפילו בספרה אחת, נוטל מספר חדש בתור. אם יצאת מהמקום - לקחת על עצמך את הסיכון. ישראל לא התייחס לבקשתו של האיש שהגיע באותו הרגע. אין לו שום זכות ליטול את תורו. הוא הגיש את המרשם שלו לרוקח ואמר: "אני מתנצל, יש כאן כללים.  כעת הגיע תורי."  אבל לנגד עיניו הנדהמות ראה את הרוקח מחליף מבטים מלאי משמעות עם האיש שהגיע זה עתה, מושיט אליו את ידו נוטל ממנו את המרשם תחילה. לא את המרשם, אלא חבילה של מרשמים. חולה כרוני, כפי הנראה. " רק רגע, בחור", אמר בשלווה. "הוא הפסיד רק קצת, תהיה הוגן" תהיה הוגן?  ישראל נאלם דום, כאילו נטלו את לשונו מפיו. הייתה זו עוולה במלא מובן המילה. אך הוא ידע שאין זו דרכו של בן תורה להתווכח ולעורר מהומות. בלע את כאבו בדומיה ולא הגיב. הכל משמים, ניסה להשקיט את רוחו הסוערת. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, עלו וצפו מאמרי חז"ל שונים בראשו. הרי זו ככלב הכועס על האבן שהושלכה לעברו ואין הוא מכיר בכך שיש מי שהשליכה... כל המאמרים צפו בראשו אך מיאנו משום מה לחדור לליבו פנימה. זעם פעפע בתוכו בכל עוז.  הוא איחר לשיעור ברבע שעה. כמעט שאירע לו הנס. אבל – לא. משמים רצו אחרת. נתינת התרופות לאיש המחוצף ההוא ארכה עשר דקות תמימות ולכן הוא החמיץ את ההתחלה . ובכל זאת הצליח להיכנס לענינים ולהבין את מהלך השיעור. מיד לאחריו אבקש משמוליק שישלים את מה שהחסרתי אמר לעצמו וכך עשה.

     מיד עם תום השיעור ניגש לשמוליק כדי לבקשו "איפה הייתה? הקדימו שמוליק בתמיהה. שמוליק הכירו היטב ואת הערכתו המרובה של ישראל לשיעוריו של רבי יצחק. ישראל סיפר לו בקצרה את מה שאירע בבית המרקחת וביקשו להשלימו את החסר. "ישראל! נזעם שמוליק ופניו אדמו מכעס זו עוולה שאין כמותה! אסור היה לך לשתוק על כך מחוצף שבמחוצפים האיש הזה וגם הרוקח. לא, בעצם, הרוקח אשם יותר. זו עזות פנים שאין כדוגמתה הלא אתה לו היה קורה לך דבר כזה, לעולם לא היו נותנים לך להיכנס כשהפסדת את תורך.  ודאי הייתה כאן העדפה על סמך ידידות כלשהי בין הרוקח לאיש המחוצף. אסור לך לשתוק להם ועליך לכתוב להנהלה מכתב ולהעמיד דברים על מקומם. דבריו של שמוליק שטפו את ישראל כאשד גואה. כל הרגשות ששקעו במהלך השיעור שבו ועלו ביתר שאת. ליבו התחמץ כנגד העוולה שנעשתה לו. "צדק צדק תרדוף", זעמו כל עצמותיו. " עכשיו אתה יושב לכתוב מכתב להנהלה. הכה על הברזל בעודו חם הורה לו שמוליק". מאוחר יותר תשכח מהצער , והעוול הזה לא יתוקן רוקחים יוסיפו להפלות אנשים,  ובחורי ישיבה יוסיפו להיות קורבן למעלליהם. תעשה חסד עם כל הבאים אחריך" . ישראל התיישב בו במקום לכתוב את מכתבו. שמוליק צודק אין לעבור בשתיקה על מעשים כאלה.

     הוא תלש דף מפנקסו והחל לכתוב. "להנהלת קופת חולים שלום. ביום ב' בשעה 00:10 "... לא.  לא כך פותחים מכתבים. הוא קימט את המכתב והשליך אותו לאשפה. יש להתחיל אחרת. פעמים רבות ראה את אימו כותבת תחילה כך: "הנידון: הפלייה מחפירה בדלפק בית המרקחת ". או, זה נשמע יותר טוב. כעת יש לתאר את המקרה כיצד הוא אירע מתי והיכן. ישראל ישב שעה ארוכה על הכתיבה הוא כתב ומחק ניסה ותיקן, שיפץ ושכלל, עד אשר אחז בידיו יצירה מושלמת. ליבו בער בבקשת נקם על אי הצדק המשווע. רבע שעה משיעורו של רבי יצחק נגזלה ממנו עקב חציפותם של האנשים הללו היש משהו שיוכל להעריך את גודל ההפסד? עתה יש להעתיק את הכל על דף נקי,  לגשת למשרד לקנות מעטפה ובול, לצאת בהקדם לתיבת המכתבים ולשלשל את המכתב. ו – רגע. מהי הכתובת של קופת החולים מוטב יקנה את המעטפה בדואר ושם יחפש את הכתובת. "ישראל, לא התפללת ערבית?" היה זה מוישי. ישראל הביט בשעונו ונבהל. אכן, הוא הפסיד תפילת ערבית בישיבה, כעת יהיה עליו לחפש מנין אחר בבתי הכנסת שבאזור, ולהפסיד ארוחת ערב ואולי גם את תחילת סדר ג'. וכל זאת למה? לרגע נשכחה ממנו לגמרי כל סיבת כתיבת המכתב. אהה! –נזכר. היה זה שמוליק שעורר בו את כל הכעסים מחדש. והלוא נרגע מכל העניין ברגע בו הצליח להבין את כל מהלכו של השיעור!

     בתנועה אחת מהירה קרע את המכתב שבידו לגזרים והשליכו לאשפה. די לו בשעה של ישיבה בבית המרקחת ושעה של כתיבת מכתב. הוא לא ייתן לבעל הדבר גם את הזמן של קניית המעטפה ושליחת המכתב ליעדו. אם לתקן את העולם רצונו, בשעה של לימוד תורה ישיג הרבה יותר מאשר בכתיבת מכתב כלשהו. הלא חבל להשחית את זמנו בבעיטות של סרק באבן המושלכת לעברו.

'אמוראים', על שום מה? אכן, בעל ה"ערוך" (ערך "אמר") כותב, כי חכמי התלמוד הבבלי כונו 'אמוראים', על שם ש'אמרו' את דבריהם מעצמם או בשם אמוראים אחרים.

     "במשך מאות בשנים היה אביבם של ישראל, בזמן ספירת העומר, מאדים מדם, כל אימת שהחלו לספור מזמן הגאולה והחרמש האבוד עד ליום מתן תורה הנצחית, בקעה תמיד מבעד לענני התקופות, אפופי החרדות והאימים שאלתו של האחד והיחיד לישראל: העודכם שלי? והתשובה באה תמיד פה אחד: "שלך אנו בחיינו ובמותנו! ובקריאה זו על פיהם עלו טובי בחירי האומה על המוקדות והגרדומים למות על קידוש שמו. נתיב התלאות והסבל של הגלות – היו בימי הספירה,  אשר בהם עמדו בני ישראל במבחנים העילאיים ביותר, כאשר שללו את ערכם של הנכסים הגשמיים בעולם הזה, וויתרו על כל חיי העולם הזה עם כל הטוב והיקר שבהם, כדי לשמור אמונים לה' ולתורתו הקדושה, והיו מוכנים בכל עת ובכל שעה למות ולהיעלות קורבן על מזבח אמונת ה' (הרש"ר הירש בספר "מעגלי השנה" [ח"ג עמ' קמ"ה])

     בשם המקובל הרש"ש זצוק"ל נאמר: כפי התנהגותו של האדם בימי הספירה, כך תהיה התנהגותו בשאר ימות השנה, משום שספירת העומר היא היסוד וההכנה לקבלת התורה, ומשום כך הם משפיעים על כל ימות השנה האחרים. כעין זה גם נאמר בזוה"ק [אמור דף צ"ז ע"ב]:

     הרב יהודה לייב פישמן מיימון (ממקימי תנועת המזרחי ושר הדתות הראשון של מדינת ישראל(  טען בתוקף שיש לכתוב במגילת העצמאות במפורש את שמו של הקב"ה. וכשבקשתו לא נענתה, הוא הוסיף ליד חתימתו על המגילה בכתב ידו את המילים "בעזרת ה' ".

הוא היה שם (גליון השגחה פרטית, עלון 15)

     נסעתי באזור שקט בשיקאגו. לילה. גשם. נהגתי בזהירות, ולפתע התפרץ מולי רכב ופגע ברכבי חזיתית. בנסי ניסים יצאתי חי, שלם בגופי, רק המכונית הפכה לגרוטאה. לעומת זאת, ברכב שמולי,  אחד מהנוסעים הגויים נהרג.  שלושת הגויים האחרים מיד האשימו אותי ברצח.  הם קראו למשטרה, וטענו במלוא התוקף שאני אשם בתאונה. השוטרים לא ביררו מדי הרבה. אם הנאשם הוא יהודי, זה מספיק להם. עם הוכחות כבר יסתדרו.

     כעבור כמה ימים קבלתי זימון לבית משפט.  החוק האמריקאי נוקשה מאד. ידעתי שאם הגויים האלה החליטו להעליל עלי עלילה, הם יסדרו את כל המסמכים וההוכחות כדי שבטוח אצא אשם. העונש המינימלי לגרימת תאונה הוא שנתיים מאסר, וזה במקרה הקל. על פי היגיון – אין לי שום סיכוי לזכות במשפט    .

     בתקופת ההמתנה למשפט החלטתי לעשות מה שיהודי עושה. התפללתי להשם וביקשתי מעומק ליבי שיחוס עלי ועל משפחתי ויגזור את דיני לטובה. הוא השופט העליון על כל הארץ. יחד עם זה התחזקתי מאד באמונה ובטחון. שוב ושוב שיננתי,  שרק הקב"ה עושה הכל ואין רשות לשום אדם להועיל ולהזיק. ידעתי, הוא העורך דין הטוב ביותר,  ורק עליו נשענתי.

     ביום המשפט החל נציג התביעה להרצות את דבריו באופן תקיף ומרשיע ביותר. אחר כך פנה השופט אלי לשמוע את הצד שלי. אמרתי רק משפט אחד: " נסעתי בזהירות כחוק, והרכב שבא מולי התפרץ וגרם את התאונה". יותר מזה לא היה לי מה לומר.  השופט הקשיב ברצינות, והתחיל לחקור את הסיפור.  מי היה במכונית האדומה, ומי במכונית הכחולה. "האם יצאת לבד מהרכב?" שאל השופט את אחד הגויים שהיו ברכב. " לא. מישהו הוציא אותי" . "יודע אתה מי הוציא אותך?" " לא" . "זה היה אני"- - - בעוד הגוי עומד נדהם, ואני עוד לא תופס את גודל הישועה, אמר השופט, "אני נסעתי מאחוריך וראיתי הכל. נסעת כמו חיה רעה. תגיד תודה שאותך לא שמים בבית סוהר".  ברוך השם, אני עומד כאן היום ומודה להשם על נפלאותיו.

אמר הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן: "בזמן שאשתי היתה בחיים מדי ערב היא היתה מכינה לי סלט, היום מכינים לי סתם ירקות חתוכים!!!" ("נר לשולחן שבת" מפי הרה"ג י"ר(

     בב' מועדים כתוב "בעצם היום הזה": בשבועות, וביום- הכיפורים, מפני שכל המועדים הם על ענין העבר, פסח - יציאת מצרים, סוכות - ענני הכבוד, אבל שבועות שהוא על נתינת התורה אפילו שהיה כבר, אך בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו ניתנה תורה "בעצם היום הזה ".ויום-הכיפורים שהקב"ה סולח ביום זה.

     בשבת כתוב הלשון "מועדי", וביו"ט כתוב הלשון "מועדם", כי שבת עשה ה' שהוא יחיד, ויו"ט בית-דין קובעין אותם, והם רבים (חיד"א(.

     המוציא הוצאות על החגים מקבל כפול מהקב"ה, וזה מרומז בתיבה "מועד" גימטריה "מ"-40" ועד"-80 ,שאם מוציא 40 מקבל 80( חיד"א(.

כל הנסיעה ברכבת הייתה שווה (מוצאי שבת פרשת כי תשא, סיפור מס' 2(

     סיימתי את ענייני בעיר נתיבות, וביקשתי לצאת לעיר מגוריי – בני ברק. שאלתי אנשים איפה התחנה של האוטובוס המוביל לבני ברק, והסתבכתי. נתיביה של נתיבות זרים לי, ועד שבשעה טובה הגעתי לתחנה, ראיתי את הזנב של האוטובוס הולך ומתרחק. הפסדתי אותו.  מה אני עושה עכשיו? אין לי איפה להיות. לעמוד בתחנה ולחכות שעתיים, אין זה מהחוויות המועדפות עלי. אני מברר בפלאפון על דרכי הגעה חילופיות לבני ברק, ומחליט לנסוע ברכבת. אז לא הבנתי כמה החלטה זו שגויה. במקום לשבת על מקום אחד, קיבלתי את הרושם כאילו אני עושה משהו, הולך מכאן לשם, עובר מרכבת לרכבת, יורד לרציף, עולה לקרון,  שוב יורד, שוב מחכה, שוב עולה... תכל'ס, לא הרווחתי זמן. זה היה מתיש ומעייף כל כך , שרק ההבנה שהייתה סיבה מעם השם נתנה לי כוח.

     במשך הדרך החלפתי רכבת כמה פעמים. בפעם הראשונה שירדתי לרציף הרגשתי צמא למדי, אחרי כמה שעות שלא שתיתי. נגשתי למכונה של בקבוקי שתיה ופחיות, והזמנתי בקבוק של מים מינרלים. הכנסתי כסף וחיכיתי. המכונה השמיעה קולות, אבל מים לא הוציאה. שוב לחצתי ולא עזר. ניסיתי 'לשכנע' את המכונה לשחרר לי משהו, ולבסוף היא פלטה לעברי בקבוק קולה קר ותוסס.  קולה? אני מסתכל על הבקבוק. לא זה מה שהזמנתי! לך תדבר למכונות.  בדקתי את ההכשר שעל הבקבוק, והוא לא היה של אחד מארגוני הכשרות המקובלים עלי. החלטתי שלמרות הצמא, לא אוותר על מנהגי, ולא אשתה מהבקבוק. בכל זאת חסתי עליו. הן המשקה כשר, קר, מרווה, נעים, עסיסי. לא זורקים דבר כזה. אולי אפגוש מישהו שיוכל ליהנות ממנו?  מכשעליתי לרכבת, כדי לעבור את פיסת הדרך הבאה, פגשתי יהודי והצעתי לו את המשקה . "תבורך בכל הברכות" ברכני היהודי בחום. "ככה חושב על אחרים, כל הכבוד! זה ממש עושה הרגשה טובה!"  הוא חימם את לבי בתגובתו, ונתן לי להבין שאני עושה מעשה טוב, אבל את הבקבוק לא אבה לקחת.

     הרכבת עצרה, ואני ירדתי לרציף, עדיין עם הבקבוק בידי, מחפש למי לתת אותו. היה לי חשוב שהבקבוק יגיע למישהו שבטוח יברך לפני השתייה. והנה אני רואה שליד מכונה של פחיות עומד בחור בן טובים, ואוכל משהו. ניגשתי אליו, ושאלתי אותו, "רוצה לשתות?"  הבחור התרגש עד דמעות. "אני נמצא כבר זמן רב בדרך", סיפר, "ואין אתי שום דבר מאכל. חשבתי שאני כמעט מתעלף מרוב רעב וצמא. פתאום ניגש אלי יהודי ונתן לי בורקס. עכשיו סיימתי לאכול את הבורקס, ואתה מגיע אליי עם קולה. תגיד לי, איך ידעת?"  לא ידעתי. נסעתי לתומי, כל הדרך התבלבלה לי, מהמכונה יצא מה שלא ביקשתי, והכל כי אבא שבשמים דאג לבן היקר שלו שיהיה לו מה לשתות. 

    אדם ממשיך לחיות בלבבות אלה שהשאיר מאחור.

    אומר האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל בעל ה'אמרי אש' (נלב"ע ד' אייר תשמ"ד)., "תחום הדיבור מוגבל אצל האדם, הוא אינו יכול לדבר כל מה שלבו חפץ, וזה תחום שהשני יכול לשמוע.  מצד שני 'מחשבה' היא להיפך, אצל האדם החושב היא בלתי מוגבלת אבל אי אפשר להשמיע אותה לזולתו. הדבר היחיד שהוא בלתי מוגבל ואפשר גם להעביר מסרים דרכו לזולת – זה השירה, כמו־ בן כאשר השירה היא באופן של קדושה וטהרה, אפשר על ידה לחזק יהודים בכל מצב ברוחניות ובגשמיות". ואכן כאמור הרבי בשפת השירה פעל רבות ונצורות כל ימי חייו.

     אחד האדמו"רים שאל פעם חסיד מחסידיו איזה חג אתה הכי אוהב? החסיד ענה: "יום העצמאות - גם לא הולכים לעבודה וגם אין טיש"

     את החיים צריך לראות במבט קדימה אבל מבינים אותם רק כשמתבוננים לאחור.    

     בפסוק נאמר: וכי יריבון אנשים - אם אנשים הגיעו לכזה מצב של ריב אחד עם השני, אזי ראה הזהר והשמר שיהיה מצב של "והכה איש את רעהו" - בעסער א פאטש - הכהו במקל, מכה כזה אפשר לרפא אבל אל תפתח את פיך עליו כי מה שמוציאים מהפה אי אפשר לרפא.  

     הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים, אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב (הלן קלר)

     העומד באמצע תפילת שמונת עשרה ונשמעה ח"ו אזעקה, אמר רבינו שצריך להפסיק מפני פיקוח נפש, והוסיף דאי"ז הפסק כיון שאין מפסיק בדיבור רק בהילוך.    

     כתב הערוך השולחן )תפט ג( שקרבן העומר בא משעורים שהוא מאכל בהמה ואילו שתי הלחם הבאים בחג השבועות באים מחיטים שהם מאכל אדם, לרמז לן - שזוהי עבודתנו בימים אלו שבין פסח לעצרת, להתעלות מ'בהמה' ל'אדם'

אורח ופגע נעלם בן רגע ) מוצאי שבת פרשת ויקהל, סיפור מס' 3 ,אידיש(

     אנחנו גרים בעיר אלעד בקומת קרקע. כל מי שצריך אותנו מוצא מיד את דלת ביתנו. הבעיה היא שגם מי שאיננו צריכים אותו, מוצא את דרכו הישירה אלינו. כוונתי לאורחים לא קרואים ולא נעימים, קטנים, מהירים, זריזים, אפורים. הבנתם נכון, עכברים.  מכה של עכברים פקדה אותנו במלוא עוזה. הם היו מסתובבים חופשי בבית, ואנחנו רדפנו אחריהם יומם ולילה. ערכתי היכרות עם מגוון של בעלי מקצוע להדברה וללכידה, ועשיתי דוקטורט על כל סוגי הפטנטים והמלכודות, הדבקים והפיתויים שיסלקו את המפגע. העכברים הפכו לחלק ממציאות בלתי אפשרית. המפגש אתם היה יומיומי, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום. בני ביתי עסקו במשרה מלאה בטיפול במלכודות בכל האמצעים הבלתי נעימים בעליל. התופעה הפכה את חיינו לסיוט. היינו יושבים במטבח מתוך כוננות, שמא יעבור עכבר מתחת לשולחן.

     בליל בדיקת חמץ, אחרי כל המאמץ האדיר של הניקיון לכבוד פסח, פתחתי את מגירת הנעליים בחדר שינה , כשבידי הנר דולק, ומצאתי בתוכה חתיכת לחם! הייתכן שלא ניקו את המגירה הזאת? תוך רגע קיבלתי תשובה. עכברון קטן התרוצץ שם. הוא זה שסחב את החתיכה אל המגירה . עכבר אחד התיישב מתחת לצינור הביוב, חפר לו בור, וכל הזמן מילא אותו בחול שפרץ אל תוך הבית. הבית התמלא בחול, ואנו פכרנו ידיים בייאוש. פחדנו שזה עכברוש, שהרבה יותר מסובך להתעמת אתו, לבסוף התברר שזה "רק" עכבר.

     יום אחד, בבית המדרש הסמוך לביתי, שמתי לב למודעה כי עומד להתקיים שיעור הלכה.  שיעור זה היה מתקיים בזמן שאני לומד עם חברותא בקביעות, ולכן לא השתתפתי בו . הפעם היה רשום במודעה כי השיעור יעסוק בדיני הפרשת חלה. נדלקתי. הנושא עניין אותי.  בביתי רגילים לאפות הרבה, בכל הזדמנות, והחלטתי כי הפעם אשתתף בשיעור. בקשתי מהחברותא שלי לדחות את הלימוד המשותף, כי ברצוני לשמוע דבר השם – זו הלכה.  בשיעור נדהמתי לשמוע חידושים נפלאים בענין הפרשת חלה, וגיליתי שבביתי לא נהגו כפי כל ההידורים.  הגעתי הביתה, וסיפרתי כי השתתפתי בשיעור הלכה, ומהיום – שורפים את החלה כמו שלמדתי בשיעור.  תקופה עברה מאז. יום אחד, בשעת ערב, שמתי לב לשקט. אני יושב בנחת ליד השולחן,  איני חושש משום עכבר. זה חודשים ארוכים שלא פגשנו אף לא אחד מהיצורים האפרפרים האלו. פתאום תפסתי שפשוט נושעתי! כן. העכברים שאיימו על שלוות נפשנו נעלמו כלא היו. אפילו בסוכה שהקמנו בחצר השנה, מה שתמיד היה כרוך במרדף חסר תקנה אחרי יצורים חמקמקים אלו, לא ביקר אף אחד מהם . בחשבון פשוט גיליתי כי התופעה חלפה עם התיקון שעשינו בעניין שריפת החלה.

דרשו רז"ל (שבת פ"ח:) "הוי מן העלובין ולא מן העולבין, מן הנרדפין ולא מן הרודפין". (ופריו מתוק)

     לפנינו סיפור מרגש ומאלף ביותר, שאירע לאחרונה במשפחה יקרה מאזור ירושלים. לבני הזוג, בן יחיד בלבד , שנולד לפני תשע שנים. בעת לידת הבן, אירע סיבוך שגרם לסיכון חיי היולדת והעובר. בניסי-ניסים נולד וולד בריא ושלם וגם היולדת ניצלה, אך הרופאים הודיעו לבני הזוג, שמעתה האישה לא תוכל להיפקד פעם נוספת, כי ההיריון והלידה עלולים לסכן את האם ואת וולדה.

     בנם של בני הזוג, שלא היה מודע לבעיית אמו, פנה פעמים רבות אל אמו בשאלה "מדוע אני בן יחיד, למה אין לי אחים ?!". בכל פעם האם הייתה מתחמקת מהשאלה. את האמת המרה, חשבה בליבה, אספר לבני בשלב מאוחר יותר.

     ויהי היום, הגיע הילד הביתה ושאל את אביו: "אבא, במקרה שהיום השמיני ללידת תינוק נופל ביום חג השבועות - האם עושים אז את הברית?", האב היה מופתע מעט מהשאלה, והגם שלא הבין את פשרה, השיב לבנו: "כן, בוודאי שמלים את הבן בחג השבועות, שכן אפילו בשבת קודש מלים את הבן אם מדובר ביום השמיני ללידתו". והשיחה הסתיימה.  כעבור מספר ימים, האם עברה בדיקות שגרתיות בקופת - חולים, ולחרדתם של בני הזוג והרופאים, התברר שהיא בהריון.  הרופאים הודיעו לבני הזוג בצורה חד משמעית, כי עליהם לבצע הפלה בהקדם. הבעל מיהר להתקשר אל רבו ושאלו האם אכן יעשו את ההפלה, והלה פסק, שלאור הנסיבות אכן יש לשמוע לדברי הרופאים ולהפיל את העובר.

     התור להפלה נקבע כבר למחר, אלא, שבאותו הלילה, כאשר האב עמד לומר עם בנו קריאת שמע שעל המיטה, נזכר לפתע בשאלה המוזרה אודות ברית המילה בשבועות, וביקש לברר: "אולי תגלה לי מה פשר שאלתך על הברית בשבועות?"  הבן השיב בשפתו הטבעית והילדותית: "אבא, אתה בוודאי זוכר שפעמים רבות לימדת אותי שמקובל בידינו מצדיקים וקדושים, שקיימת סגולה מופלאה לכל הישועות, והיא, שבשעה שפוגעים באדם, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב,  ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת-הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ולהתחנן לפני ה' יתברך על מה שרוצים ". ממשיך הילד ומספר, והדברים מבהילים כל לב (רק נזכיר שוב - מדובר בילד בן תשע!): באותו יום, אירע לי דבר קשה בבית הספר. אחד הילדים העליב אותי מאוד מאוד, הוא 'שפך' עלי קיתונות של גנאי, וכל זה לעיני תלמידים רבים, שחלקם החליטו להצטרף אליו ולפגוע בי. למרות שהרגשתי שדמי נשפך, החלטתי שלא להגיב לכינויים הפוגעניים. רצתי לפינה נסתרת,  וזעקתי מקירות ליבי, מתוך בכי ודמעות: "ריבונו של עולם, ספגתי עלבונות ובושות, ולא הגבתי במאומה, ואני אף מוכן למחול בלב שלם לכל המצערים אותי, אך דבר אחד אני מבקש – אנא ריבנו של עולם תן לי אח במתנה !!" הילד (שאינו יודע כלל מהבדיקות של אמו ומההפלה), מסיים ואומר לאביו: "הרגשתי שתפילתי התקבלה במרום.  מרוב התרגשות רצתי מהר, ולקחתי לוח שנה, והתחלתי לספור מאותו היום תשעה חודשים, כדי לבדוק באיזה יום ייוולד אחי הקטן... בדקתי ומצאתי שיום לידתו נופל בדיוק שבוע ימים לפני חג השבועות, ולכן באותו ערב שאלתי אותך האם עושים ברית בשבועות..."

     האב שנפעם מאוד מדברי בנו, לא יכול היה להתאפק ופרץ בבכי. מיהר לספר לאשתו את המעשה, וכשהאישה שמעה את הדברים המרגשים, אמרה לבעלה: "עלינו לעשות שוב שאלת-רב בנוגע להפסקת ההיריון, כי אם זכינו להיפקד הודות לתפילה המיוחדת של הבן שלנו - תפילה בעת רצון, מעומק ליבו הכואב של ילד זך וטהור - אולי מהריון כזה לא תצא תקלה ". הבעל התקשר לרבו, ותשובת הרב הייתה: "זו שאלה חמורה שאיני יכול להשיב עליה. יש להפנות את השאלה לאחד מגדולי הדור". פנה אפוא האב, עוד באותו הערב, לאחד מפוסקי הדור, ולאחר ששמע הרב את כל פרטי המעשה, ובחן היטב את דברי הרופאים ואחוזי הסיכון, השיב: "אם ההורים חדורים באמונה בה' יתברך, יש להם רשות להמשיך את ההיריון, ולה' הישועה". (כמובן שאין ללמוד מכאן למקרים אחרים, אלא יש להפנות כל שאלה ושאלה בפני עצמה להכרעת חכמי ישראל).

     חודשי ההיריון היו רצופים בבדיקות וביקורות, ובחודש האחרון האם שהתה בבית החולים ל'שמירה'. טרם הלידה,  בית החולים גייס צוות של שמונה רופאים מומחים (!) שנכחו בחדר הלידה. תהליך הלידה הניסי, עבר בסייעתא דשמיא בשלום – לבני הזוג נולד בן בריא ושלם, וגם האם ניצלה ולא נגרם לה שום היזק מהריון והלידה, דבר שעורר התפעלות רבה אצל הרופאים הבכירים. (אגב נציין, שהברית נערכה מספר ימים לאחר חג השבועות תשע"ד, אך אין זה מגרע בכי-הוא-זה מהמעשה המאלף וקידוש השם הגדול שגרם לו אותו ילד) .

     למדנו אפוא, שקיימת סגולה נפלאה, שברגע שאדם הושפל והתבזה, יכול באותה שעה לפעול ישועות במידה וישתוק ולא יגיב על עלבונו, אלא יפנה אל הבורא יתברך בתחינה, ומסוגל באותה שעה לזכות לניסים .

בשבתות הקיץ נהוג לקרוא את פרקי אבות . בפרק ב' (משנה ה) נאמר: "הלל אומר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" . באר ה"שפת אמת", שהרי לעולם לא תגיע למקומו של חברך, לפיכך, אל תדון אותו בכלל.

     ההבדל שבין קדושת השבת לקדושת יום טוב בא לידי ביטוי גם בלשון הברכות על קדושת היום: בשבת חותמים ״מקדש השבת״, ואילו ביום טוב החתימה היא ״מקדש ישראל והזמנים״ – ישראל הם המקדשים את הזמנים. (ספר המאמרים ת״ש)

     חז״ל אמרו (פסחים קא): "אין קידוש אלא במקום סעודה". עיקר הקידוש, ההתקדשות וההזדככות, הוא בשעת הסעודה, שאז מתרוממים יותר ממלאכים. (רבי שלמה מרדומסק(

     כל חג נחוג פעם אחת בשנה בלבד, אבל השפעתו נוגעת וצריכה להימשך לכל השנה.   כשמגיע החג, צריך לדעת לייקר את החג. ובכל חג יש לנצל את כל הזמן שבו, לקלוט ולספוג את ההשראה המיוחדת שחג זה מעניק. (ספר השיחות תרצ״ו(

כֹּחָּה שלְ תִפלה V (פניני עין חמד, גיליון 733)

     כשעם ישראל שמעו על אותה גזירה נוראה של המן הרשע,  כשבדרך הטבע לא היה כל סיכוי להינצל ממנה, שכן אחשוֵּרֹוש מלך על כל העולם, הבינו, כי רק בורא העולם יכול להושיע, ואכן תפילות רבות עשו את דרכן אליו . אין ספק, שהתפילות היו מעומק הלב, בבכיות עצומות, שכן כאשר האדם נמצא במצב, שאינו רואה שום יכולת לצאת ממנו, אין ספק, שבאותו הזמן התפילה היוצאת תהיה מעומק הלב ויש בכוחה כדי להגיע עד כסא הכבוד ולשנות את כל איתני הטבע.

     להלן סיפור, המעובד מתוך הספר הנפלא 'ברכת דוד' שהביא את הסיפור מתוך 'שלישי באשמורת' אותו מספרת הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה, לאחר שהגיעה אליה אישה ובפיה סיפור מצמרר: " לבתה בת השתים-עשרה התגלה גידול בגזע המוח ל"ע , הרופאים לאחר התייעצות עם מומחים הגיעו למסקנה, שלא קיים כל סיכוי להבראתה, כיוון שאין אפשרות לנתח בגזע המוח, שהוא מקום רגיש וחשוף לסכנות" .עצובה ובוכיה הגיעה אימה של הילדה החולה לביתי בבקשה למתן עצה טובה. לנוכח המצב העגום שאלתי אותה: "האם את שומרת שבת?" האישה השיבה בחיוב . "האם את מתפללת?"- "אין לי זמן ....", אמרה האישה. " אני מטופלת בילדים קטנים ואיני מוצאת דקות פנויות לתפילה", המשיכה להסביר. ביקשתי, איפוא, ממנה : "התפללי לפחות פעם אחת ביום. תפילה אחת מן הסידור בכוונה, מכל הלב ובקדושה". האם קיבלה על עצמה להתפלל בכל יום תפילה אחת מן הסידור בכוונה ויצאה את ביתי. טרם יציאתה ביקשתי ממנה, שתדווח לי, מה שלום הילדה החולה. ואכן, בכל מספר ימים הגיע אליי ילד קטן, אחיה של הילדה החולה ודיווח, כי הילדה חשה יותר ויותר טוב ב"ה. פחות מתעלפת וממש ההטבה ניכרת לעין . גם הרופאים שמעו ממנה, את אשר יעצתי לה ומה שהיא קיבלה על עצמה, והם אכן נוכחו לדעת, כי ב"ה, ישנה התקדמות רפואית ניכרת . לאור זאת הם קיימו דיון מחודש ובסופו החליטו, כי כעת כבר יש מקום לניתוח ראש, אך התעקשו, שיש לשלוח את הילדה לאחת מארצות אירופה, לבית-רפואה ידוע, בו עבד רופא בינלאומי מפורסם, מומחה לניתוחי ראש, ויש לו הצלחות רבות במצבים מורכבים כעין אלו.

     נקבע מועד לניתוח, מועד הנסיעה הלך והתקרב, אך יחד עימו הלך והשתפר גם מצבה של הילדה. המשפחה התמלאה לבטים וספיקות בשל מצב הילדה: "מה לעשות? האם לנסוע כמתוכנן לניתוח או לבטל את הנסיעה?" הם פנו אליי, ואני השבתי בזו הלשון: "הישועה תבוא, כשהילדה תהיה בחוץ לארץ".  כיוון שהאם ילדה בזמן ההוא בשעה טובה ומוצלחת, היא הוכרחה להישאר בישראל, ואבי המשפחה בלווית בנו הנשוי התארגנו ונסעו לאירופה עם הילדה החולה ובאמתחתם כל הצילומים, הבדיקות וההמלצות העדכניות של הרופאים לניתוח דחוף.

     כשהם הגיעו אל המנתח המפורסם, הוא בדק שוב את הילדה,  בחן את הצילומים, הבדיקות וכל יתר המסמכים, והוא הסכים לכל המלצות הרופאים, כי אכן יש צורך לנתח מוקדם ככל האפשר ואף קבע מועד דחוף לכך.  הזמן המיועד הגיע והילדה אושפזה בבית-הרפואה לקראת הניתוח, היא הייתה שרויה בצום לפי ההוראות, שנתן הרופא,  ממתינה לבוא הרופא המרדים, שירדים אותה למשך שתים-  עשרה שעות רצופות!.  רגע לפני ההרדמה החליט הרופא לפתע, ללא כל הסבר: " זוהי הרדמה רווית סיכונים, לכן אני מייעץ לערוך שוב צילום לילדה ולבדוק, האם ניתן להרדימה פחות משתים - עשרה שעות כדי למזער סיכונים מיותרים".

     הצילום התבצע, וכולם המתינו במתח לתוצאות. את מה שראו שם – איש לא שיער ותיכנן מראש. נס !!! במקום הגידול המסוכן התגלה כתם קטן בלבד. הרופא לא האמין למראה עיניו. הוא חשב, כי אינו רואה נכון ובדק שוב ושוב את התוצאות. לבסוף ביקש להמתין שבועיים ימים, ואז לערוך לילדה בדיקת סי. טי. נוספת, שתאמת ליתר ביטחון את הפלא הגדול.  שליחי המשפחה באו אליי לספר לי על הישועה הפתאומית ושאלו: "האם להישאר שם שבועיים נוספים ולבצע את בדיקת הסי. טי. או לחזור לישראל ולבצע כאן את הבדיקה?". השבתי להם: "ב"ה, הישועה כבר הייתה. אפשר כבר לחזור לארץ ישראל". 

     כאן בארץ, לאחר שבועיים, שלחו הרופאים את הילדה לבדיקות סי. טי. ונוכחו לדעת, שלא רק שהגידול הנוראי איננו, גם הכתם הקטן נעלם כלא היה! אני בכל פעם מתרגשת מהסיפור הזה מחדש:

     בואו וראו כמה גדול הוא כוחה של תפילה בכוונה. מכאן אני שולחת תחינה לכל אחד ואחת מישראל: 'אנא, השתדלו להתפלל לפחות פעם ביום תפילה אחת מתוך הסידור ובכוונה!'.