בניית אתרים בחינם

 










כ"ט אדר ה'תש"פ




בכל פרט שמתרחש סביבנו, צפונה קריאת-קודש וחיבה מאת המקום ברוך הוא אלינו, האנשים הקטנים.


    גדולתו של אדם היא יכולתו להמשיך ולהתחזק מדברים שאמורים להחליש אותו.



     חודש ניסן נקרא גם חודש האביב (שמות יג ד, ר"ה ז, א), לפי שאבי"ב אותיות אב י"ב דהינו שהוא אב לכל החודשים והם ניזונים ונשפעים ממנו כאב המשפיע על בניו (ספר דעת משה עניני חודש ניסן, ספר פתח דביר רכו, ספר גדל מחנה אפרים פרשת בא ד"ה החודש הזה, עין רבינו בחיי שמות יג ד).


     כשכתוב לקיחה בקורבנות כתוב תמיד 'מלוא': "מלוא קמצו", "מלא חפניו" , "מלא המחתה". ואילו במתנות נאמר "ונתן באצבעו".  ירדה תורה לסוף דעתו של אדם: לקחת הוא אוהב ביד רחבה, ואילו לתת, גם כשזה לא משלו, הוא נותן בצמצום...

כוחה של השבת (גיליון 'טוב לחסות בה" בא תש"פ).

     את המעשה המדהים הבא סיפר מגיד המישרים הרה"ג רבי חיים זאיד שליט"א.

     בדיוק לפני כשנה, בזמן הזה של ר"ח שבט, התארחתי בשבת במלון בים המלח. סיימנו את תפילת ליל השבת, ואז ניגש אליי יהודי אחד,  אורח אף הוא בבית המלון, כשהוא דואג ומבולבל: "כבוד הרב, אנא ממך תעזור לי".  במה אוכל לעזור? שאלתי. ואז הוא החל לספר: "אשתי היקרה שבורה ורצוצה ואינה רוצה לרדת לחדר האוכל לסעודת ליל שבת". מה קרה? " כבר שנים רבות שאין לנו ילדים ואנו עושים את כל ההשתדלות והתפילות לזכות בכך. השבוע עשינו השתדלות רפואית מיוחדת, והיום, כשעה לפני השבת, הודיעו לנו מבית החולים שהשתדלות זו עלתה בתוהו, וכי ע"פ הטבע הרפואה הרימה ידיה, ולא נוכל לזכות בילדים. מאז ששמעה זאת אשתי אין לה חשק לכלום, והיא אינה רוצה לרדת אל סעודת השבת".  ביקשתי ממנו שיקרא לה והתפללתי לה' שיכניס לי את המילים הנכונות. היא ניגשה אליי בבכיה,  ואמרתי לה: אני רוצה להגיד לך דבר חשוב שהוא ה'טיפ' לכל הישועות וההצלחות. אנחנו נמצאים כעת בים המלח. מה השם הנוסף שיש לים המלח? – ים המוות. מדוע?... מפני שהדמעות של הייאוש, העצב והאכזבה הם מוות. אדם שבוכה ומתבכיין על מצבו שלא טוב לו, מושך על עצמו צער ועצב נוסף. לכן ים המלח, הדומה לדמעות העצב המלוחות, נקרא ים המוות, מפני שכולו מוות ואינו מייצר חיים. אך מי שרוצה לזכות לחיים טובים ולייצר חיים, צריך ים יפה, ים מלא בגלים עם שמחה, שם יש במעמקי הים חיים שלמים. כי היכן שיש שמחה – יש חיים ! ואז אמרתי לה את המשפט הבא: דעי לך, כי לשבת קודש יש קדושה ומעלה גדולה מאד, שמי ששמח בשבת – זוכה לכל טוב וברכה. שמעי לי, קבלי על עצמך לשמוח בשבת הזו, למרות הקושי האדיר שיש לך. ודעי לך, שזכות השמחה ששמחים בשבת ומראים לה' שאנו נהנים בה, למרות כל הצער – היא המביאה ישועות וברכה לכל החיים.

     אותה אשה קיבלה את הדברים ועשתה מהפך. היא ירדה לחדר האוכל עם בעלה והחלה לשמח את כולם. היא עברה בין השולחנות,  שאלה בשלום האורחות, דיברה איתם במאור פנים ואיחלה לכולן שבת שלום – והכל ממש בצורה מופלאה! 'ששון ושמחה ימצא בה – ונסו יגון ואנחה', אמרתי לה.

     כל זה היה לפני כשנה. והנה כעת (כ' בטבת התש"פ), אני חוזר מנהריה ומקבל טלפון מבעלה. "הרב זאיד אתה זוכר אותי?!... אני שאשתי היתה עצובה בשבת בים המלח ונתת לה 'טיפ' לישועה לחיים. התקשרתי לבשר לך, כי בישועת ה' ובחסדו הגדול, נולד לנו בשבת האחרונה, פרשת ויחי, בן זכר".  ישתבח שמו לעד! צעקתי בהתרגשות. היא מסרה את נפשה לשמוח למען השבת, ושמה את כל הצער והיגון בצד – גם הקב"ה שילם לה בבן זכר, כנגד כל דברי הרופאים – ומתי?... ביום השבת!".  


     וזו עצת העצות שאני מוסר בשם כל גדולי וצדיקי הדור, שאמרו כי בכוחה של שבת קודש להושיע כל יהודי מכל מיצר וצרה. השבת היא מקור הברכה. רוצים זיווגים? ילדים? בריאות? – היא המקור של הברכות!  ולכן, שמחת השבת היא אחד הדברים החשובים ביותר, ואף רבנו החיד"א כותב זאת, כי אם האדם מסיר את צערו וטרדתו לפני השבת, ומכניס שמחה עצומה לליבו על עצם יום השבת – הקב"ה מסדר לו את טרדתו ופותר לו את מצוקתו, בעבור שהשתדל לכבוד השבת. כי מי שמשקיע לכבוד השבת – השבת הקדושה מחזירה לו. מי שמאמין בשבת ומראה לה' ביום הזה אהבה – מלמעלה מחזירים לו כפליים. "שבת היא מלזעוק – ורפואה קרובה לבוא", כי אם האדם שובת בה מכל הזעקות והצרות, אזי זוכה שרפואה וישועה באה! 





כ"ח אדר ה'תש"פ




 הגה"ק מסוכטשוב זיע"א בהקדמה לספרו אגלי טל כתב שבחר להדפיס תחילה בהל' שבת יען שבש"ס (סוטה לז.) שכל מצווה ומצווה נכרתו עליה ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכמבואר שללמוד וללמד הוא מחלקי המצווה ומובן שכשם ששמירת שבת שקול ככל המצוות כן ללמוד וללמד הלכות שבת שקול כללמוד וללמד בכל המצוות...


     הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בחיים הוא כניסה לשגרה, להפוך את החיים לרוטינה שבה היום הוא כמו אתמול והאתמול הוא כמו מחר. חיים שהופכים להיות שגרתיים מאבדים את הניצוץ ואת ההתלהבות, ומידרדרים למדרון חלקלק של עייפות ושחיקה.


     המסר הראשון אותו בוחרת התורה להעביר ליהודי הוא: "החודש הזה לכם!" – זו קריאה שאומרת: תתחדש, לעולם אל תתרגל. אל תהפוך את החיים הרוחניים שלך לכאלו שנעים מעצמם על מנגנון אוטומטי. יהודי חייב לגוון את החיים הרוחניים שלו ולהכניס בהם אלמנט של הפתעה ושינוי.



"הסוד לנישואים מאושרים הוא להתחתן בכל יום מחדש אני מאחל לכם מזל טוב על החתונה שלכם היום"..



כ"ז אדר ה'תש"פ



  אמר צדיק אחד לפני הקב"ה בערב שבת: ריבונו של עולם, חלה יש לי כבר לכבוד שבת, יין יש לי כבר לכבוד שבת, אנא תן לי גם קצת שבת. 


     בשמחת ברית מצומצמת משתתפים שהתקיימה בסלון בית של סבא וסבתא מאושרים בבני ברק, "כך אבותינו ואימותינו היו שמחים! כך סבינו וסבתותינו היו שמחים!  תמיד הם היו אומרים : את השמחות מכניסים הביתה! את השמחות לא מוציאים החוצה ! שהקירות בבית יספגו רק שמחות!"...


     בתפילת מוסף בשבת אמרנו ביוצרות "החודש אשר ישועות בו מקיפות".  פירושו הפשוט של המשפט, הוא שחודש ניסן מלא בישועות.  פירוש נוסף ידוע, כי אדר ראשי תיבות "אני ד' רופאך", וכך ניתן לומר גם על אייר. יוצא איפוא כי חודש ניסן הוא מוקף משני צידיו בחודשי ישועות.


    הגמרא אומרת, "תנו רבנן, דבר בעיר כנס רגליך,  שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.  ואומר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך" (בבא קמא דף ס(


אבא אני חוזר (איש לרעהו בא תש"פ נעתק מהפותח בכ"י)

     לאחרונה התקיים 'קונוונשן' של ארגון 'דרשו' באוקספורד,  אנגליה. במסגרת ימי הועידה גם התקיים סיום הש"ס, בהשתתפות רבים מיהדות אירופה. במהלך האירוע נאם פה מפיק מרגליות, הגאון רבי יוסף וינברג שליט"א – רב דק"ק תפארת ישראל גולדרס גרין.  באמצע דבריו עצר וטען שאינו יכול להמשיך ללא עזרתו של ר' מוטי שטיינמץ... זה האחרון נודע כ"אמן-הרגש" אך מה לו ולדרשנות?!  אך הרב וינברג מבקש ממנו. ר' מוטי נוטל את המיקרופון ו"דורש" את המילים "כי עזה כמוות אהבה" בניגונו הידוע...  התזמורת מצטרפת, כל הנוכחים מצטרפים ועיניהם מתלחלחות. רק עכשיו יכול הרב וינברג להמשיך . הוא עדיין לא חושף אם השיר רק נועד לחימום הלבבות – "זיך      אנווארעמען די הארץ " כלשונו, או שעצם מילות השיר קשורות לעניין. אך הוא ממשיך:

     את מה שאספר לכם עכשיו שמעתי מידידי, בעל המעשה בעצמו. מדובר באברך ירושלמי, תלמיד חכם מופלג. יש לו שתים עשרה ילדים בלי עין הרע, וכולם "פצצות".  כולם? אחד מהם התחיל בשלב מסוים להחליק. איך תיאר זאת אביו באוזניי: ככל שגדלו השערות קטָנה הכיפה , וככל שקטנה הכיפה גדלו השערות. בקיצור, ההורים עברו ממנו 'שבעה מדורי גיהינום'.

     ביום בהיר הודיע להם שהוא עוזב את הבית.  לאן? "מה זה משנה. אני כבר מעל 18."  הוא נעלם, וככל שניסו ההורים לאתר את מקום המצאו לא הצליחו. המשטרה לא הסכימה לסייע כי פיקוח-נפש רוחני הוא לא בקטגוריה של פיקוח נפש פיזי. אבל האבא לא נח ולא שקט,  עד שאיזה פוליטיקאי, חילוני דווקא, הצליח לארגן לו איכון סלולארי שגילה בדיוק היכן הוא שוהה, במקום כלשהו בצפון תל-אביב.

     באותו יום ארז האברך הירושלמי בשקית, טלית-ותפילין, "א נעגל-ואסער שיסל און טעפל" [קערת נטילת ידיים ונטלה], שני סנדוויצ'ים ובקבוק מים.  הוא נסע לתל-אביב והתמקם בגינה סמוכה לבית בו נמצא הבן-יקיר בהתאם לאיכּון- הסלולרי. התקשר לבן ושאל: " אתה רואה אותי?" – " מה? איפה?!  התריס פה סגור בכלל" – "אז תפתח את התריס !" האם התכוון לתריס החלון, או לתריס הלב?... כך או כך, בתוך כמה שניות נשמע קול תריס נפתח, ועיניהם נפגשו. הבן התחנן: " אבא, תיסע הביתה!  חבל על המאמץ! אני לא עוזב כאן, וכל מה שתנסה לשווא. לא חבל?" אבל אבא הסביר באופן הכי פשוט: "בלעדיך אין לי מה לעשות בבית, ממילא פשוט אין לי סיבה לחזור לשם. הבן הבין שאביו יישבר מהר, כמה זמן הוא כבר יוכל להתמיד בהפצרותיו? בזה מבחינתו הסתיים העניין.

     החושך ירד, השעה התאחרה. קיפל האבא משהו מתחת לראשו, ונרדם ככה בגינה. ולמחרת שוב שיחות הטלפון חסרות התכלית. "אבא לך הביתה – חבל על הזמן!"  היה קשה לו לראות את אביו מתייסר בגללו תחת כיפת השמים.  

     הסיפור הזה התחיל ביום שני, יום אחר יום, לילה אחר לילה,  המשיך האבא לשהות במקום, ועיני הבן כלות לראות את האבא המסור מתעקש להישאר במקום לסבול...

     בליל שישי, בשעה 30:2 מישהו העיר אותו,  שם על הספסל. הוא תיאר לעצמו שמדובר או במשטרה, או בטיפוס שהמשטרה מחפשת אחריו... אבל לא! זה היה הבן שלו, הבן שהודיע: " אבא, אני חוזר – רק כי אתה ישנת עבורי שבוע ברחוב!!!" וכשחזר, חזר לגמרי, עם כל הלב והנשמה היהודית...  סיים הרב וינברג: "


     רבותי! זה הפשט "כי עזה כמוות אהבה" – – צמרמורת אוחזת בנוכחים, אך הרב וינברג לא מרפה וממשיך לפתח את המסר לפי דרכו. עד שר' מוטי שוב נוטל את המיקרופון, וקול הטנור המיוחד שלו מתפשט מאליו וסוחף שוב את כולם: "שימני כחותם"- – – צריך כוחות להתנהג כמו אותו אבא.  הרבה כוחות. המון כוחות. אין-סוף כוחות.  אך ישנם מצבים בהם אין דרך קלה יותר. אין לנו קצה של מושג עד כמה גדולה כוחה של אהבת אב, או אהבת-אם, ועד כמה היא משפיעה על ילדנו. האם לא נשתמש בכלי העוצמתי הלזה שהקב"ה מסר לידנו?




כ"ו אדר ה'תש"פ


אנשים "משתגעים במהירות כשהם בעדר, ועשתונותיהם חוזרים אליהם אט אט כשהם ביחידות". (צ'רלס מקיי)


     המקובלים אומרים שתאוות המסעות ושינויי המקום, היא למעשה ביטוי של כמיהת הנשמות שלנו למצוא את מקומן בעולם.  אז באמת אנחנו לא 'בורחים ממשהו', אלא אנחנו 'רצים אל משהו'! אנחנו לא נמלטים – אלא מחפשים, מתבוננים ולא מסתתרים, שואלים ולא נעלמים

     המקום שלו אנחנו קוראים 'בית' צריך להיות מקום בעל משמעות, מקום שבו אנחנו מוצאים תכלית בחיים. המקום הזה נוצר יותר על ידי איכות הספרים שעל המדפים ומערכות היחסים שמטופחות בתוכו, מאשר על ידי עיצוב השטיחים הפרושים בו. משום שבסופו של דבר, כולנו רק עוברי אורח.


     ושמור ספריך שמירה רבה, וכסה הארונות כיסוי יפה, ושמור אותם ... מכל נזק, כי הם אוצרך הטוב. ( צוואת יהודה אבן תיבון






כ"ה אדר ה'תש"פ



אדם שנמצא בבידוד או שיש לו תופעות על מחלה, אסור לו ללכת לטבול במקווה של רבים שהרי הוא מזיק לאחרים, ועובר 'על לפני עור' )ספר חסידים אות תרע''ג), ואין להורות היתר בשום אופן גם כשהוא לצורך טבילת עזרא אלא יברך וילמד תורה כרגיל וח''ו למנוע לימוד תורה עקב זה, כ''ש כשהוא רק לתוספת קדושה או לכבוד שבת.

    אם אדם רוצה יכול הוא להתחבר עם מנין דרך הטלפון או בשידור חי כך שיתפלל כל התפילה יחד עם הציבור, ויכול גם לענות 'אמן' על הברכה ששומע, וכך נהג הגרח''פ שיינברג בסוף ימיו.    

     אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים )שו''ע סי' צ' ס''ט(, דהיינו בשעה שהקהילה שבו הוא משתייך מתפללים, ואע''פ שאין לו מעלת תפילה בציבור, מ''מ עדיין יש לו מעלה שמתפלל עם הציבור )שו''ת חבצלת השרון סי' ב'(.


     "בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז הם מבזבזים את כספם בניסיון להציל את בריאותם" (קונפוציוס)

     דנו הפוסקים לגבי אחוזים של סטטיסטיקה מהו השיעור שיחשב למצב של סכנה. יש שכתבו שאחוז אחד אינו נקרא סכנה (הגרשז''א, מנחת שלמה ח''ב סי' כ''ט אות ה'). אבל כתבו כמה פוסקים ששני אחוזים כבר נקרא סכנה שמחללים עליו את השבת, כ''ש לגבי לחוש וליזהר משום 'ונשמרתם מאד וכו' (תשובות והנהגות ח''ה סי' שצ''ט, ובשם החזו''א(.


     ״זה הדבר אשר ציווה ה׳ לאמור... קחו מאיתכם תרומה״ (שמות לה,ד-ה). בתשובות הרשב״א נאמר שמצווה לפרסם את שמות המנדבים לצורכי הקהילה לדבר מצווה. הדבר מרומז כאן: ״זה הדבר אשר ציווה ה׳ לאמור״ – אף-על-פי שצדקה צריך לתת בסתר, ו״מתן בסתר יכפה אף״, בכל-זאת בנדבה לדברים שבקדושה, לצורכי ציבור, ״ציווה ה׳ לאמור״ – מצווה היא לומר, לספר ולפרסם ברבים, שיהיה זה דוגמה לאחרים. (פרדס יוסף)



     חורבנה של אדום יבוא רק על ידי חורבן העולם הזה. כאשר מביא הקב"ה את העולם למצב שיסודות חיי העולם הזה יתמוטטו: השלווה תתערער; חיי הפרט יהפכו לחיי דאגה, פחד ויסורים; וכל העולם יעמוד תחת אימת הרס וחורבן; אז יתגלה לעין כל, שהתרברבותו של האדם וגאוותו על התקדמותו בכיבוש הבריאה, כביכול, מביאים רק לאבדון. אז יכירו את ההעדר וההפסד שבחיי העולם הזה כשהם מרוקנים מכל תוכן רוחני המובילים רק לכליה ואבדון.  כשיתייאש האדם מלהשיג רצונותיו ותאוותיו, אז יתגלה אורו של משיח..." (הרב דסלר זצ"ל)


"     ככל שיש יותר פאניקה, כך יש יותר פיתוי להאשים את האחר".

גנרטור השבת

     הסיפור שמופיע בעלון השבועי "תפארת נוי" ובאתר בחדרי חרדים בשמו של הגר"נ בן סניור מספר על כי לפני כמה חודשים ניגש יהודי לביתו של שר התורה הגאון רבי חיים קניבסקי וביקש ברכה לזיווג לביתו שמתבגרת בביתו כבר הרבה שנים. מי שהיה אצל ר' חיים קניבסקי יודע ששר התורה מקצר במילים והברכה הידועה שיוצאת מפיו מאות פעמים ביום היא: בו"ה ראשי תיבות של 'ברכה והצלחה'.  אך יהודי זה שלא כשאר השוחרים לפתחו קיבל תשובה מפתיעה: "תקפיד על חשמל כשר בשבת והבת תתחתן", היהודי קיבל בפשיטות את דברי הרב קניבסקי וקיבל על עצמו להשתמש בשבת אך ורק בגנרטור.

     לפני מספר שבועות בשבת קודש פרשת וישב פורסם על אוטובוס לצפת קו 980  שיצא מבני ברק בשעה 12:00 בצהריים ביום שישי ונתקע בפקק בעקבות תאונה קשה שהתרחשה בצומת יקנעם, וכשהנוסעים שאלו את הנהג הערבי מתי להערכתו יגיעו לצפת, אמר להם הנהג שלפי ה'וויז'  יגיעו בדיוק בשקיעה... הנוסעים באוטובוס החלו לדון בינם לבין עצמם האם צריך לרדת ביקנעם כדי להימנע מספק חילול שבת, או שמא מכיון שהנהג גוי וזה שעת הדחק אולי יהיה אפשר להקל ולהמשיך בנסיעה לצפת.  

     אחד הנוסעים הרים את הכפפה מיד והתקשר לדיין הגאון רבי ציון בוארון שפסק לו שעל אף הקושי ועגמת הנפש, צריך לרדת ביקנעם ולחפש משפחות שיסכימו לארח את הנוסעים לשבת. ובאמת אין כמו עם ישראל בעולם, כמעט אוטובוס שלם ירדו ליקנעם וכבר בתחנת האוטובוס הגיעו תושבי העיר לתפוס אורחים לשבת... ממש עם ישראל המתוק בהתגלמותו.

     מיודענו שקיבל על עצמו חשמל כשר למהדרין היה אחד מהנוסעים בקו 980 ששכר דירה בצפת עם גנרטור אך הוא כבר ידע איך הולכת להראות השבת שלו ביקנעם ללא גנרטור כיון שהסיכוי שתושב יקנעם ישתמש בגנרטור הוא אפסי לחלוטין.  כשנכנס לבית מארחו ביקנעם ביקש ממנו לאכול בחדר עם נרות מכיון שקיבל על עצמו להשתמש בגנרטור... המארח קפץ מאושר והכריז: תדע לך שהשכינה נמצאת כאן. אני היהודי היחיד בכל יקנעם שמשתמש בגנרטור בשבת... מה הסיכוי שבדיוק אתה תגיע אליי? הרי שזהו נס עצום ומחזק.


     בסיומה של השבת הנפלאה התברר שלמארח יש בן רווק שהוא פחות או יותר בגיל של בת האורח הזקוקה לשידוך, ובס"ד לאחר כמה פגישות הם התארסו והם עומדים כעת להינשא בשעה טובה ומוצלחת.

הקשר בין מכשיר ה-G.P.S לדיבורים בבית הכנסת )הופיע בגיליון 'קדושת ביהמ"ד' באידיש)

     סיפר הגאון רבי שלמה לווינשטיין שליט"א, על מכר שלו שנושע ברפואה שלמה בזכות קבלה שקיבלו על עצמם מתפללי בית הכנסת בו נהג להתפלל. היה זה רבו של בית הכנסת שיזם את הדבר, כאשר ביקש מכל המתפללים שיקבלו על עצמם שלא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה – קבלה שנודעה זה מכבר כמסוגלת לישועות נפלאות גם למעלה מדרך הטבע. ואכן בדומה לעשרות ומאות מקרים, גם כאן הועילה הסגולה נגד כל התחזיות, ואותו יהודי יצא מכלל סכנה . אבל עיקר המעשה אותו רצינו לספר כאן, עוד לפנינו.

     ביום הגדול והמרגש בו חזר היהודי מבית החולים לביתו, הגיעו כל בני משפחתו, קטנים עם גדולים, לקחת את אביהם הביתה.  באמצע הדרך שאל הבן את אביו ברוב תמימות: "אבי היקר!  הרי מאז ומעולם אינך מדבר בעת התפילה וקריאת התורה, ואם כן מדוע רק כאשר אחרים קיבלו על עצמם קבלה זו נושעת,  ולא בזכות עצמך?"...  השאלה הייתה נוקבת, והאב הרהר ושקל בדעתו כיצד לענות לילד התם תשובה שתניח את דעתו. בינתיים, שואל הנהג את האב היושב לצידו: "אולי אתה יודע מהי הדרך הטובה להגיע עכשיו באמצע היום לבני ברק, בלי להיתקל בפקקים מעצבנים ומורט עצבים" ? ענה לו האב: "אינני בקי כל כך בדרכים וחילופיהן, הרי יש לך מכשיר ג'י. פי. אס. - תפעיל אותו, תגיד את השם 'בני ברק', ומכשיר ידריך אותנו בדרך הקלה והטובה ביותר".


     הפעיל הנהג את המכשיר והכריז: "בני ברק"!... אבל בדיוק אז צעק איזה ילד מאחור, והשם לא נקלט. שוב ניסה הנהג לומר "בני ברק", אך בדיוק אז נזכר ילד אחר להכריז משהו. לאחר כמה ניסיונות ביקש הנהג שיהיה שקט מוחלט, כי הקולות מפריעים למכשיר לקלוט את מה שאומרים. כולם השתתקו לחלוטין, כשהנהג מכריז שוב את השם 'בני ברק', ואו אז אכן עלה הדבר בידו. המכשיר קלט סוף סוף את היעד המבוקש.  או אז התנער האב מהרהוריו, מתפעל מההשגחה הפרטית שזימנה לו תשובה מדויקת לשאלתו של בנו... "בני היקר!" –  פנה ואמר לו – "הרי לך תשובה על שאלתך. הרי בעיניך ראית,  שכאשר הנהג אמר דבר מסוים דיבוריו לא נקלטו בג'י. פי. אס. - כי היו שם דיבורים זרים שהפריעו למכשיר לקלוט את מה שאמר. כך הדבר גם בתפילה! שהרי כתבו המגיד מקאזניץ והחתם סופר, שבית כנסת שמדברים בו בשעת התפילה,  הדיבורים מונעים את התפילות מלעלות, כי בשמים מצפים לשמוע תפילה זכה בלי שום תערובת של קולות אחרים. " לכן, על אף שאני לכשעצמי הייתי נזהר מלדבר בעת התפילה,  בכל זאת, למרבה הצער הדיבורים שדיברו אחרים מנעו גם את תפילותיי מלעלות. וכעת, כשכל המתפללים קיבלו עליהם לשתוק, עלו כל התפילות.






כ"ד אדר ה'תש"פ




אמרו חז''ל, 'לעולם אל יכנס אדם במקום סכנה, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס, מנכין מזכויותיו', דהיינו שיכול לקבל עונש על עוברו על 'ונשמרתם', ועוד שמנכין לו מזכויותיו, והרי זה כמחליף מרגלית טובה על שוה פרוטה (פלא יועץ שם(.

   וַיַקְהֵל ופיקוֵדי=קוֹרוֹנָה. לומר שאם אתם מתקהלים לשם מִצְּוָה (הזוהר הקדוש אומר ש'פקודֵי' זה המצוות) אז לא תבוא עליהם מגיפת קוֹרוֹנָה...



     "ונשמרתם מאד לנפשותיכם''. בתורה ישנה כמה אזהרות להישמר מסכנה.  כתב בתורה (דברים ד' ט''ו) ''ונשמרתם מאד לנפשותיכם'', ועוד נאמר ''השמר לך ושמור נפשך מאד'', ובשום מצוה לא נאמר 'מאד' כמו במצוה זו, שחייב אדם לשמור נפשו מסכנה ומחשש סכנה (פלא יועץ, ערך שמירה(.

     מצב של סכנה אינו נמדד כשיש סיכויים גבוהים לסכנה לבד אלא אפילו ספק סכנה (גמ' יומא דף פ''ד ע''ב) ובספק סכנה כולם מודים שהחיוב להחמיר בו הוא מן התורה משום חמירא סכנתא מאיסורא (פמ''ג או''ח סי' ד' א''א סק''ב, שב שמעתתא א, ד'(.


כֹּחָּה של מזּוָּזה  )מעובד מתוך 'ויוציא עמו בששון'(.

     בכניסה לבני ברק, מול חברת 'קוקה קולה', שוכנת חנות לייצור כלי כסף ותשמישי קדושה, בשם 'האחים חדד'. לפני מספר שנים, ראה בעל החברה, כי המצב בחנות 'לא מרנין' בלשון המעטה. החנות הגדולה והיוקרתית הנמצאת ברח' השומר 100 ריקה ושוממת ברוב שעות היממה. העובדים עמלו במרץ ובעמל במשך רוב שעות היום לייצר כלי כסף מהטובים שבעולם, עם השקעה וכישרון רב, אלא שכמעט ולא היו לקוחות או אנשים, שהתעניינו בכלי הכסף ותשמישי הקדושה שבחברה.

     בעל החברה החליט לצאת בפרסומי ענק ובהנחות משמעותיות על מנת למשוך קונים, ואכן פרסם ברחבי העיר ובעיתונים המקומיים מבצעים מיוחדים, אך למרבה הצער... שום דבר לא זז. "מה קורה פה?" שאל את עצמו, "מדוע לא נכנסים אנשים לחנות? הרי עשיתי 'תרגילים' מסחריים ושיווקיים למשוך קונים, ומדוע מאומה לא השתנה?... החנות נמצאת במקום מצוין ומושך של בני ברק. מדוע לא נכנסים אנשים?". הייתה זו תעלומה מיוחדת במינה. בצר לו, פיטר בעל המקום כמה מהעובדים עקב חוסר בהכנסות, וחשש מאוד מהבאות – מקריסת החברה.

     בוקר אחד הסתובב מנהל החנות בין העובדים, והנה הוא רואה את אחד העובדים יושב במקומו, כשהוא מעיין ובודק קלפי מזוזות המונחים לפניו. "מה אתה עושה?", שאל אותו. "סליחה אדוני", השיב העובד, "אך מכיוון שהמקום ריק, ואני ממתין ללקוחות, בינתיים אני בודק כמה תפילין ומזוזות של כמה חברים, שביקשו ממני זאת".  מנהל החברה ניסה להבין, מהי מצוות מזוזה. או אז השיב לו העובד ואמר:" ה' ציוונו להעמיד בכל פתח של בית או חדר קלף שכתוב בו את פרשת 'קריאת שמע', ובזכות מצווה זו מבטיח הקב"ה לשמור את האדם ובני ביתו מהמזיקים ואף לברך את הבית והמקום בברכתו, על כן כותבים על המזוזה את השם "שדי", שהם ראשי תיבות: 'שומר דלתות ישראל'. "

     פניו של הבעלים אורו, והוא שאל בהתלהבות: "אולי תוכל לבדוק את המזוזות של המפעל שלנו? מי יודע אולי בזכות זאת תחזור הברכה למפעל!". העובד הסכים ברצון וכבר באותו היום נשלפו ממקומן כל המזוזות בחברה. העובד לקח את המזוזות לבדיקה מוסמכת, ולאחר בדיקה קצרה התגלה הבלתי יאומן... המזוזה הראשית של הכניסה למפעל הייתה ריקה לחלוטין!.  ואם זה לא מספיק כמחצית מהמזוזות במפעל היו פסולות, בעוד השאר דרשו תיקון רציני. כששמע זאת בעל החברה, הורה מיד לרכוש מזוזות חדשות לכל המפעל, ובפרט לכניסה הראשית של החנות.

     לאחר ימים בודדים הגיעו המזוזות, אשר נקבעו ברוב פאר והדר, ומעידים העובדים, בזה אחר זה, כי כבר באותו יום שנקבעו המזוזות החדשות, התחילה נהירה רבה ובלתי מוסברת אל החנות באורח פלאי. לקוחות רבים ביררו מחירים ורכשו כלי כסף יוקרתיים, כך שכמעט לא היה רגע פנוי בחנות ללא הזמנות ובקשות. מאותו יום ואילך נרשמו הכנסות, שלא היו בעבר. הרי לנו עד כמה כוחם של מזוזות להשפיע, ולהביא ברכה אל המקום, בו נקבעו. 






כ"ג אדר ה'תש"פ


אמרו חכמינו ז"ל, כי חטא חילול שבת, גורם לשריפות ח"ו, וזה מה שמרמזת התורה,  שלא תגרמו שיבערו אש במושבותיכם, בגלל יום השבת,  שמחללים את השבת ח"ו. וכמו"כ אם נזהרים מלחלל את השבת, זה גורם שלא יהיו שום שריפות בבתינו.


     בספרו "קרבן שבת" כתב הגאון הגדול, רבי בצלאל מקוברין זצ"ל,  ואמר: "אמר רבי שמעון בר יוחאי: 'אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים", והפירוש לכך הוא  – שתי השבתות שעל האדם לשמור הם שבת אחת שיש בה שתיים: השבת הרגילה – המוכרת לנו, 42 השעות שביום השביעי, ובנוסף לה היא תוספת השבת – אותן דקות יקרות מפז, בהן מקדימים לקבל את השבת על חשבון יום ששי, זוהי השבת השנייה. כלומר, שעל ידי תוספת שבת זוכים להיגאל מיד מכל הבעיות והקשיים, כבהטחת רשב"י הקדוש, שמעלת תוספת שבת עצומה ונוראה, והשפעתה אדירה על חיי האדם.


     דרשו חז"ל עה"פ כַבד אֶּת ה' מהוֹנֶָּך (משלי ג) 'ממה שחננך'. אדם נולד עם כושר ארגון. חברו עם יכולת ביצוע. יש שהתברך בקול שירה, בלשון למודים, בעט סופר מהיר, ה'מתנות' עמן נולדנו הריהן 'צו גיוס', 'בוא והתייצב!', קריאת ה' אל הדגל, לקדש בהן ש"ש.


     ויקהל פקודי היתה השבת של "חברת חייטים" ו"חברת פרוונים וכובענים" ברבות מקהילות ישראל. הם בחרו שבת זו בשל הפרק בפרשת השבוע שמדבר על תפירת בגדי הכהנים. כל עולה לתורה היה תורם עבור "החברה" ומשתתף בהוצאות הסעודה הגדולה שהיו עורכים. )ס"ה(


המתנות II (הרה"ג רבי אשר דרוק שליט"א(

     שמי אריה, עוד כשהייתי ילד בן ארבע, חמוד ופיקח, היו הכל אומרים עלי: אריה הוא שאפתן. את המילה שאפתן לא הכרתי. אני זוכר איך אבא היה מביט בי במבט של הערכה כשהיינו פוגשים את הרב'ה שלי בחיידר, והיה טופח על שכמי ואומר: "אריה – עדיו לגדולות, הוא תמיד מחפש איך לגדול, לאן להמשיך הלאה. וכך אכן היה. כשכל הילדים שיננו את האותיות הא-ב, החלטתי שאותי זה לא מספק והתחלתי לשנן משניות עם אחיי הגדולים. משידעתי לשנן משניות, עברתי לגמרא, כשחבריי לכיתה עדיין לומדים איך מחזיקים ספר.  

     עם השנים תכונת השאפתנות רק הלכה והתעצמה. סיימתי בהצלחה את כיתה ח' בחיידר וחשקתי בישיבה הטובה ביותר שקיימת בארץ – ישיבה למצטיינים. הרצון להיכנס לשם מילא את מוחי עד אפס מקום. למדתי, השקעתי, נבחנתי, ומשאת נפשי הושגה. קיבלתי מכתב שהתקבלתי לישיבה. ברגע שאחזתי את המכתב בידי, לא התפניתי לשוח בו אפילו לא לשנייה. עוד לא נכנסתי הבייתה, ומיד החלטתי שאני אגיע לישיבה כשמאחורי כמה מאות דפי גמרא יותר מכולם. הגעתי גם לשלב הזה. סיימתי ללמוד את מה שתכננתי. לא הרגשתי סיפוק ושמחה אפילו רגע אחד, כי כבר עלה בדעתי שלב נוסף בסולם אותו אני צריך לכבוש. כך עברו השנים, וכל פעם כשהשגתי את מבוקשי, לא נעצרתי רגע אחד כדי לשמוח, כדי להודות.  תמיד ברגע שהתמלא רצוני, כבר נשאתי ראש למשימה הבאה.

     כך היה גם כשהתחתנתי וחיפשתי משרה תורנית שתפרנס את ביתי. זכיתי במשרה מצוינת. כשקיבלתי אותה, לא נעצרתי, אלא מיד חשבתי הלאה.  אני מוכרח גם למסור שיעורים, לכתוב מאמרים... וכן הלאה.  כשהתרחבה המשפחה, חיפשנו דירה מרווחת יותר. ביום שמצאנו דירה יפהפיה וזולה למדי, חתמתי חוזה, שוב לא עצרתי, לא הודיתי – אלא חשבתי איך נוכל לשפץ, איך נרחיב, איך נמצא באזור תלמודי תורה לילדינו וכ' וכו'. הקדוש ברוך הוא המטיר עלי שפע אדיר ועצום של סוכריות, אבל אני הקטן לא הרמתי מעולם את ראשי לומר תודה. תודה על כל סוכריה, על כל הישג ועל כל סיוע. רק רציתי, רצתי בטירוף הדעת לתפוס את הסוכריות שתפולנה בהמשך הדרך.

     יום אחד החליטו משמים לעוררני. נזרקו עלי לפתע אבני חצץ קטנות, שהפכו גם לאבנים גדולות יותר וכואבות. כיום אני מבין, שהן באו במטרה שארים את ראשי לכיוון השמים ואבין אחת ולתמיד שהקב"ה זורק המתנות; שאבין יום אחד, שעל כל מתנה יש להעצר ולומר את המילה היקרה מפנינים הזאת – "תודה". תודה לאבא שבשמים שנתן לי. תודה לאבא האוהב ששלח לי.  זה התחיל עם בעיות בריאות אצל אחד מילדיי, וקבלתי טלפון בהול מהמקום בו עבדתי, שבשל קשיים כלכליים כל העובדים מפוטרים ... ישבתי על הספה בסלון ביתי ופרצתי בבכי. חוויתי כישלונות בזה אחר זה בפעם הראשונה בחיי. שנותיי עברו כסרט נע והחלו זורקות לעברי אצבע מאשימה. ואז הכתה בי התובנה: "וכי הודית פעם לה' על הכשרונות שנתן לך, על ההצלחות המסחררות שנחלת?!" צעקה לעברי תמונה של ילד קטן לומד גמרא,  כשכל חבריו משננים את אותיות הא'-ב'. " וכי נעצרת להודות כשהתקבלתה לישיבה הטובה ביותר?!" וכי הודית אי פעם על המשפחה המקסימה שהקמת?!" ריצדו לפניי תמונות ילדיי בשולחן השבת. "אמרת פעם תודה על הדירה הנוחה והנעימה ששלח לך ה' ?!" לגלגו עלי קורות ביתי. ואני רק ישבתי שם מבויש,  איך יכולתי לקחת את כל המתנות, לא לומר תודה ורק לבקש לעצמי עוד ועוד?! איך לא זכרתי להעריך,  לא חשבתי להודות?!  הדמעות שטפו את פניי בנחשול זורם, דמעות שבאו ממקום של הבנה וטוהר. התחלתי לשחזר את השנים מיום היוולדי עד היום הזה להודות לה' על כל טובה וטובה שגמל עמי – ולראשונה בחיי הרגשתי שאני עושה את המוטל עלי, שאני ממלא חוב ישן שטרם שולם.

     מה אומר ומה אספר? כבר באותו ערב קיבלתי שיחות טלפון משמחות: הרב'ה של בני התקשר לשבח אותו, קיבלתי הצעת עבודה אחרת וכן הלאה. והמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי הייתה ההבנה הנפלאה , כשמקבלים משהו טוב משמים, יש לעצור ולומר תודה –  תודה לאבא האוהב, תודה לאבא הדואג.


     אני מקווה, שהסיפור שלי יעביר את המסר החשוב הזה, ושנזכה כולנו תמיד לשאת מבט אל העבר, להתבונן בחסדיו המופלאים של הבורא עמנו, להודות ולשבח לבורא העולם ולבקש שיעזרנו הלאה לעלות בסולם. 





כ"ב אדר ה'תש"פ




 "אינני אוהב סיפורים על מעשים טובים יוצאי דופן - שהרי אין אדם יכול לעשות כמותם. סיפור שאפשר לחקותו ולעשות כמותו - את זה אני אוהב". (רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל)


     אל תראו שחורות, זה גם ככה לא יעזור. המצב לא קל, אבל אנחנו תמיד מאמינים ובוטחים בהשם שיהיה טוב. תרימו ידיים, לא בייאוש אלא בתפילה. בקשו ממי שמנהל את העולם שייתן בריאות טובה לכולם ושנשמע רק בשורות טובות, אמן.

האדם הגבוה ביותר הוא זה המסוגל להתכופף לילד הנמוך ביותר.    

  

      "כל איש ואשה אשר נדב לבם ... הביאו בני ישראל נדבה לד' " (ל"ה כ"ט). י"ל בדרך צחות שנדבתם היתה בזה שהביאו את בני ישראל, היינו בניהם הרכים והקטנים נדבה להשי"ת. כלומר שחנכו את בני ישראל ברוח ישראל סבא לד' ולתורתו, ובהביאם למשה רבנו שילמדם תורה ויראת שמים, היא הנדבה החשובה ביותר למשכן ד'. (מקור ברוך(

"זה בגלל הקורונה, נחומי שלי" (יונתן רוזנבלום)

 

חרש חרש חמקתי לביתה של סבתי. נר נשמה דלק על המזנון, ועיניה האדומות כמו גם ספר התהילים הרטוב, הוכיחו לי שגם חמש עשרה שנה אחרי הפטירה, היא לא התנחמה על סבי זצ"ל.

פניה אורו כשהיא ראתה אותי. "הכנס, נחומי. שב כאן, תברך 'מזונות' על העוגיות לעילוי נשמת סבא, נחום בן ר' יוסף".

מאז שאני זוכר את עצמי, סבתא התייחסה אליי באופן מיוחד. בכל זאת, אני הנכד הראשון שקרוי על שם בעלה.

עד היום פחדתי לשאול את סבתא על נסיבות מותו של סבא נחום. כשפעם שאלתי את אימי, היא השיבה לי כשפניה מתקדרות "זה בגלל הקורונה, נחומי שלי", והרגשתי שהיא מתחמקת מהסבר. לא הבנתי מה זאת הקורונה הזו, חשתי שמסתירים ממני משהו, אולי בגלל רגשות אשמה, או משהו דומה.

אך היום, כשאני מתקרב ליום ההולדת החמש עשרה, החלטתי שאני צריך לדעת בדיוק מה ארע לסבא שאני קרוי על שמו. לא אתן לסובב אותי יותר.

לאחר שבירכתי בכוונה, וטעמתי מהעוגיות הטעימות, ניגשתי נחוש למשימה, ופתחתי בשיחה.

"סבתא, אני חושב שכבר גדלתי, ומותר לי לדעת בדיוק איך נפטר סבא, ולמה זה כל כך סודי".

לרגע הסתכלה עלי סבתא במבט מופתע, אך כשראתה את הזיק הנחוש בעיני, הבינה שאני לא הולך לסגת מהמטרה, והחלה לספר בטון שקט:

"היה זה לפני חמש עשרה שנים. בסין הרחוקה החל להתפשט וירוס לא מוכר, שמיד זוהה בשם 'קורונה'. הוא התפשט בממדים אדירים, ותוך שבועות ספורים הדביק כבר למעלה ממאה אלף איש ברוב מדינות העולם".

"במדינת ישראל שר הבריאות היה שר חרדי בשם ר' יעקב ליצמן. הוא חזה למרחוק, והורה על הכנסה לבידוד של כל מי שחזר מהמדינות הנגועות בנגיף, כדי שההדבקה בארצנו הקטנטונת תהיה מינימלית. אלא שדבר לא הועיל, והווירוס כמובן הגיע אלינו. צעדי המנע התחילו בדברים קטנים, אך מהר מאד הורו ראשי המדינה על השבתה טוטאלית של כל מוסדות החינוך, ואיסור התקהלות של יותר מעשרה אנשים".

"אלא שבציבור החרדי האדישות שלטה ברמה. בתי הכנסת והשטיבלאך רק הפכו לעמוסים וצפופים יותר, כשכל אלו שהורגלו לקום מוקדם בשל עבודתם, הקיצו בשעות מאוחרות מחוסר עבודה. רחובות רבי עקיבא ומלכי ישראל היו עמוסים לעייפה בנשים שניצלו את החופשה הכפויה לקניות לפסח ולכל ימות השנה. בידוד? איסור התקהלות? למי אכפת?!"

"גם מוסדות החינוך לבנים, ישיבות, כוללים, המשיכו לפעול כסדרם, כשהמנהלים מורידים מעצמם כל אחריות. אחרי הכל, הרי מי שהגיע מחוץ לארץ נמצא בבידוד, לא?! אף אחד לא חשב על אלו שכבר נדבקו בנגיף ואינם מודעים לכך, שהם הולכים ומדביקים כמויות עצומות של אנשים".

"הכל היה נראה טוב ויפה, כולם נהנו מחופשת הפסח המוקדמת, ומצאו את הזמן לספר זה לזה בשטיבל את הבדיחות האחרונות שרצות על חשבון הקורונה".

"ואז התחיל הבום הגדול. מאות אנשים ונשים החלו להרגיש בו זמנית תסמיני מחלה קשה. חום גבוה, השתעלויות והשתנקויות. אנשי מד"א רצו מאחד לשני כדי לאשר את האבחנה של הקורונה, ובתי החולים התמלאו במאות, ואף אלפי חולים, מפה לפה. בכל פעם שהתגלתה אבחנה של חולה קורונה, נשלחו עשרות רופאים ואחיות לבידוד, והמצב בבתי החולים היה קטסטרופלי".

"אתה מבין?" פנתה אלי סבתא בתיה בפנים בוכיות, "כולנו מרגישים אשמים במצב. סבא נחום היה יהודי צדיק. הוא לא קרא עיתונים, וקל וחומר שלא היה חשוף למקורות אחרים. פעמים בודדות הוא היה קורא את המודעות שברחוב. אף אחד לא אמר לו שלא ללמוד ולהתפלל בבית הכנסת. הוא הבין שיש איזה בלאגן בגלל מחלה שמסתובבת, וגם חילקו את המניין לשנים, אבל אף אחד לא עקב לראות שאין יותר מעשרה אנשים בבית הכנסת, מה גם שזה ממש מגוחך, כשיש בשכונה רק בית כנסת אחד, עם מאות משפחות".

"כשהחום שלו עלה, והוא התחיל להתקשות בנשימה, כבר לא היה עם מי לדבר. שעה שלימה התקשרתי למגן דוד אדום! עד שהגיע האמבולנס, התברר שהוא צריך מכונת הנשמה, וזו הייתה תפוסה לאנשים צעירים יותר. "את צריכה להבין, גברת", חיקתה סבתא את מבטאו הרוסי של האח במיון "יש כאן אנשים צעירים יותר, שהחיים שלהם עוד לפניהם, בעלך יצטרך לחכות". והוא חיכה, כן, הוא חיכה. עד הסוף המר". סבתא בלעה את רוקה לרגע, כשפניה שטופות דמע.

"אפילו מניין לא היה בלוויה שלו, מניין! לסבא נחום הצדיק, שלא פספס תפילה בוותיקין מימיו, הייתה לוייה חטופה, שכמוה התקיימו עוד עשרות בכל יום. לא טהרה, לא תכריכים, שתי שקיות אטומות, ולקבר".

"עכשיו אתה מבין למה אנשים מעדיפים שלא לדבר על זה?!" סיימה סבתא את המונולוג המזעזע.


רעדתי בכל גופי. אני מקווה שאצליח להתאושש מהטראומה שעברה עליי. בכל אופן, נראה שסבתא עדיין לא התאוששה.






כ"א אדר ה'תש"פ




 "ארון העדות" – הארון עצמו הוא העדות. ארון הספרים של אדם מעיד על מהותו ועל טיבו.  רצונך לתהות על קנקנו של אדם, לך אצל ארון הספרים שלו.  איש איש ואישיותו בארונו, ובלבד שיהיה תלמודו בידו – שיהיו הספרים משומשים ממגע ידיים. (רבי מרדכי הכהן )



     'בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפילה, הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון, הריני עושה זאת לשם יחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו', עכ''ל. ( הגה''ק רבי אלימלך מליזענסק זיע''א)


    יסוד בחינוך הבנים הוא ללמדם 'השתייכות'. על ההורים להקנות לבניהם זהות חברתית ברורה. על אדם לדעת בברור להיכן הוא שייך, וממילא לאן הוא לא שייך. ההליכה במסלול ברור מגינה ושומרת מסטייה לשדות זרים. וכאשר ההורים עצמם ברורים בזהותם, זוכים הם להנחיל קו ישר לבנים. 



     כל המועדות בטלים לעתיד לבא חוץ מן הפורים. ומדוע? כי הוא החג היחיד בו אין ביטול מלאכה, ונצטווינו רק לאכול ולשמוח. חג שכזה אינו יכול לבטלו...

"אני רק הנהג, ..." (גיליון 'השגחה פרטית'')

     אני גר באשדוד. יש לי רכב, ומפעם לפעם אני מסיע אנשים בתשלום.  אברך אחד הזמין אצלי נסיעה להר המנוחות יחד עם אשתו.  הנסיעה החלה באווירה כבדה משהו, ובהמשך הנסיעה שפך האברך את לבו: "הבן שלי מאושפז ב'מעייני הישועה'  במצב נפשי חמור. זה דבר שאיני מאחל לאיש. היסורים שלו, היסורים שלנו.  עינינו רואות וכלות, ואין בידינו להועיל מאומה. " בתוך הניסיון המר והנמהר הזה, עשינו חשבון נפש. אשתי אמרה שאולי עלינו לבקש ממישהו מחילה, ואכן נזכרנו. לפני כמה שנים יצאנו מהבית , ואת הילדים הקטנים השארנו עם נערה צעירה ששימשה כבייביסיטר.  כשחזרנו, גילינו שנעלם לנו כסף בסכום גדול מאד.  חיפשנו בכל הבית ולא מצאנו, והחשד נפל על הבייביסיטר. "אשתי שאלה את הנערה על כך, וזו הכחישה את העניין מכל וכל. המשכנו לחפש, וכיוון שלא מצאנו, חזרנו אל המשפחה של הנערה ודרשנו את הכסף. האם כעסה: 'מה אתם רוצים ממנה? הבת שלנו יראת שמים והיא לא תיגע במה שאינו שייך לה', אבל אנחנו טענו שההורים מחפים עליה במקום לחנך אותה, ועוד כמה חילופי דברים בסגנון. " אשתי אמרה, שעלינו לבקש מחילה מהנערה שפגענו בה. איתרנו את הנערה שגרה היום בחו"ל, ואשתי שוחחה עמה בטלפון. הנערה לשעבר אמרה,  שאכן היא לא לקחה כלום,  אך אין לה בעיה למחול. ' אני מבינה שהייתם לחוצים מאד, ולכן פעלתם כך. אני מוחלת בלב שלם , אבל תדעו שכבר אז לקחתי את העניין יותר בקלילות. מי שנפגעה באמת זאת אמי עליה השלום.  היא לא יכלה לשאת את זה שחושדים בבת שלה,  וממנה אתם צריכים לבקש מחילה'. "

     אשתי ביררה אצלה על מקום מנוחתה של האם, ואנחנו בדרך לשם",  סיים האברך לספר לי.  אני כהן, ולכן לא נכנסתי למתחם. הנוסע שלי עלה להר, מצא את החלקה בהר תמיר, ובמרחק כמה קברים מצא תשעה יהודים בדיוק, ואלו הסכימו להצטרף למניין. הנוסע ואשתו חלצו נעליים, ובלב נשבר ביקשו מחילה מאמה של הנערה.


     בדרך חזור, האברך שלצדי מקבל טלפון מ'מעייני הישועה', וזאת אחרי תקופה קשה שלא ראו שום התקדמות. "הבחור שלך יכול להשתחרר",  הם אומרים לו. "ערכנו עכשיו בדיקות, והמצב שלו תקין. אנחנו ממליצים לו על תרופה מסוימת בעוצמה פחותה, למשך תקופה, ויש סיכוי גדול שאחרי ביקורת חוזרת יוכלו להוריד גם את התרופה הזאת". אני רק הנהג, וזה הסיפור שהייתי עד לו. את המסקנות תסיקו בעצמכם... 






כ' אדר ה'תש"פ




 אנו אומרים בבוקר בתפילה "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו", כשאתה אומר, "ונהיה אנחנו", צריך לעצור קצת, קודם כל תהיה אתה מה שאתה צריך להיות, ואחר כך, "וצאצאינו וצאצאי צאצאינו". לפני הכל זו הדוגמא האישית, תחפש את עצמך.


     ארבעה דברים מרומזים בחז"ל שהם צריכים להיות 7/24:  להודות לה' – על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס את בוראו. )מדרש(  ללמוד תורה – "והגית בו יומם ולילה" . אמונה – שהקב"ה מפרנס . תפילה – אמר רבי יוחנן ולואי יתפלל אדם כל היום כולו )ברכות כא(  והיכן זה מרומז?  יש ארבעה פסוקים שהם 24 אותיות ו-7 מילים, ואלו הם:  הֹדו לה' כי טוב כי לעולם חסדו – הודאה לה. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף - לימוד תורה . פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון – אמונה שהקב"ה מפרנס.  חנני ה' כי אליך אקרא כל היום – תפילה.


     האתרוג, בעל טעם וריח המסמל את הצדיק, אמנם מתאחד בשעת הנטילה והמצווה עם יתר המינים, אך אינו נאגד עמהם. מיד בתום המצווה הוא מּושָב אחר כבוד לכלי נפרד. ללמדנו בא, כי גם הצדיק המשפיע על האחרים ויורד אל העם ללמדם דעה את ה', שומר על היבדלות, אינו אדוק ואגוד עמהם, למען יישמר ולא יינזק מהם.


     'ויקהל' הם ראשי תיבות - 'וביום השביעי יהיה לכם קדש', מדוע? מפני שעל ידי ה'ויקהל' – על ידי שבאים אנשים לשמוע את הדרשה, 'יהיה לכם קדש' – על ידי כך הופכת השבת ל'קדש'' (ה'תפוחי חיים')


הילד שנולד ללא יד (מתוך סדרת הספרים "משכני אחריך", שמות חלק א'(.

     ילד אחד נולד, לא עלינו, ללא יד ימין.  מטבע הדברים הוא היה נימוסי מאד, לא התקוטט ולא רב, כמנהגם של ילדים, ותמיד היה נוהג לעמוד בצד ולשתק. גם כשכבר דבר - היה דבורו בנחת ובנימוס.  אולם תמיד, הציקה לו בליבו פנימה הטענה: ' מדוע לכל הילדים יש שתי ידים, ואלו לי יש רק אחת? מדוע נגזרו דוקא עלי יסורים נוראים כאלו?' מדי פעם הוא היה פונה לאמו בשאלה: "מה חטאתי"? ולאם הרחמנית לא היה מה לענות - כל מה שנותר לה לעשות הוא להיכנס למטבח ולבכות...

     הילד גדל והיה לאיש, על אף היותו תלמיד חכם המשיכה השאלה להציק לו תמיד . יום אחד, בסיום התפלה, לאחר שכל המתפללים עזבו את בית הכנסת. נותר הוא שם לבדו, הוא ניגש אל ארון הקדש, פתח אותו, הכניס את ראשו בין ספרי התורה, והחל לבכות בכיות נוראות: "ריבונו של עולם! מה עשיתי? מה חטאתי? מדוע דוקא עלי גזרת להיוולד חסר יד ?" לפתע הרגיש חולשה. הוא התיישב על כסא ונרדם. בחלומו שמע קול מדבר אליו: "כלום אינך מתבייש לשאול שאלה זו? הלא הייתה זו 'הזמנה פרטית' שלך, ובמאמצים גדולים - לאחר שמתחילה סירבו לכך - נעתרו לבסוף בשמים לבקשתך!"  

     והקול החל לספר: "אין זו הפעם הראשונה שהנך חי בעולם הזה. כבר היית כאן, עשית הישר בעיני ה', ושמרת תורה ומצוות. אך דא עקא, מדה רעה אחת היתה בך: היית בעל זרוע. כל אימת שמישהו היה מכעיס אותך,  היית ממהר לכעוס ומשתמש בזרועך לְ"הַּכֹות בְאֶגְֹרף רשַע" (יְשַעְיָהּו נח, ד) כשמלאו ימיך ושנותיך והגעת לעולם העליון, ישבו לעין בדינך: מחד גיסא הגיע לך גן עדן; שמרת תורה ומצוות, דקדקת בקלה כבחמורה, אך מאידך גיסא, כל המרים יד על חברו להכותו,  אפילו לא הכהו, נקרא רשע! כך דרשו חז"ל )סנהדרין נח ע"ב) על הפסוק: 'וַּיֹאמֶר לָרשָע לָּמָה תַּכֶה רעֶָך': 'למה הכית', לא נאמר, אלא 'למה תכה' - אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע. קל וחמר אתה, שלא רק הרמת יד, אלא אף הכית בפועל, שאי אתה יכול להיפטר בלא כלום". " לבסוף נתנו לך לבחור באחת משתי האפשרויות: או להיכנס ארבעים יום לגיהונם,  או לחזור לעולם בגלגול ולתקן את אשר פגמת במידת הכעס ובהרמת ידים. ואתה, שחששת לשוב לעולם הזה, כי מי יודע באיזה גלגול תשוב, ואם אכן תתקן את הפגם שפגמת,  בחרת באפשרות הראשונה.

     לקחו אותך לגיהנם, וכשהתחלת להרגיש את החום הנורא העולה משם - 'הָלֹוְך יֵלְֵך ובָכֹה ' )תְהִּלִים קכו, ו), החלות לתהות על בחירתך.  ככל שהתקרבת לגיהנם, והחום התגבר ביתר שאת וביתר עז, החלות להתחנן על נפשך,  ובקשת לחזור בך, ולהעדיף את האפשרות השנייה: לחזור בגלגול לעולם הזה". " מתחילה סרבו לאפשר לך לחזור בך מהחלטתך הראשונה. אך ככל שגבר הלהט הנורא, ותחנוניך גברו, החליטו לאפשר לך להתחרט ולשוב בגלגול, לא לפני שהתרו בך והזהירו אותך באופן נוקב כי יהיה עליך להתנהג במשנה זהירות לבל תרים יד על חבריך בשום פנים ואופן, ואם חלילה תיכשל -  מרה תהיה אחריתך.  או אז, למשמע האזהרה החמורה, ביקשת במו פיך לשוב לעולם הזה בלי יד ימין, כדי שלא תצטרך לעמוד שוב בפני הניסיון הזה!" " המלאכים סירבו לקבל את בקשתך, וטענתם בפיהם: 'בלי יד ימין - אין הוא עומד בפני 'ניסיון'! התיקון איננו תיקון!' מנגד, היו מלאכים שטענו כי סוף כל סוף היית כבר בעולם הזה, חיית בו שבעים שנה ושמרת תורה ומצוות, ואפשר לקבל את בקשתך לשוב לעולם בלי יד, כדי שתצליח לעבור את המשימה בשלום". "בסופו של דיון התקבלה בקשתך! אפשרו לך לשוב לעולם הזה בלי יד! מה לך, אפוא,  מתלונן ומקשה קשיות לקב"ה מדוע ברא אותך בלי יד?! והלא זהו חסד ה' איתך! בצורה הזאת אתה עובר את חייך מתוך שפלות הרוח ועדינות הנפש, ללא כעסים, ללא מריבות,  ללא הכאות, ועומד היטב במשימה שהוטלה עליך". הוי אומר: גם מה שנראה בעינינו כ"דין" הוא בעצם "רחמים" ! דא עקא, בדרך כלל טחו עינינו מראות.


     רק מי שהוא בעל אמונה איתנה בבורא עולם משכיל להבין שכל מה שה' עושה הוא לטובה. הכל חסד ורחמים, גם מה שבעין שטחית אינו נראה כך!







ט"ז אדר ה'תש"פ




אמר שלמה המלך בספר קוהלת: "חכְמַּת אדם תאִיר פניו" (ח, א). ללמדך, שחכמתו ופנימיות לבו ונפשו של האדם, מאירה את כל מהותו והופכת אותו לרוחני.  וכמובן גם משתקפת דרך זיו פניו. כי הרי העיניים, הם מעין חלון הראווה של הנשמה. "והקדושה שבלב, פועלת הארה וזיו בפניו" (ר' צדוק הכהן מלובלין(.

     במגילת אסתר לא מוזכר שם ה' במפורש מפני כמה טעמים, ורק מוזכר ברמז.  שם הוי"ה מוזכר ברמז בז' אופנים ואלו הן.  ראשי תיבות לפי סדר יבוא המלך והמן היום סופי תיבות לפי סדר כי כלתה אליו הרעה ראשי תיבות למפרע היא וכל הנשים יתנו סופי תיבות למפרע זה איננו שוה לי )ספר חנוכה ופורים להרב בקר)

     והיה' אם' בן' הכת הרשע, סופי תיבות המן, רמז שיש להכות כשמזכירים המן.    


      ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל, הגמל אותיות מגלה לרמז שצריכים לעשות סעודה ביום הפורים.

'דורשי ה' לא יחסרו כל טוב!' [מתוך 'דורש טוב'-שבועות]

     סיפר מגיד המישרים הרב יעקב שיש שליט"א, מעשה מדהים אותו שמע ישירות מפיו של ראש ישיבה חשוב בבני ברק, בעל המעשה:

     באחד הימים נכנס תלמיד וביקש לדבר ביחידות עם ראש הישיבה. כשנסגרה הדלת פרץ הבחור בבכי, ובקושי רב שפך את מר לבו: השבוע הגיעו תשובות מבדיקות שערך אביו, והתברר כי הוא חולה במחלה הנוראה. יהודי צעיר, בסך הכל בשנות החמישים לחייו,  והבית - מלא ילדים. הבחור היה שבור, וביקש שראש הישיבה יחזק אותו.  שמע אותו רבו, נתן לו לבכות וחיזק אותו באמונה, ולאחר מכן אמר: "הבה נעשה מעשה. השבת יש בישיבה שבת חופשית וכל הבחורים נוסעים. נקרא לעוד שמונה בחורים,  וביחד אתנו נהיה מנין. נשכור הסעה לכותל המערבי, ונעשה שם תפילה, ולא סתם תפילה תהיה שם: נגמור בל"נ את כל ספר התהילים, נאמר י״ג מידות, נבקע רקיעים, ובעזרת ה׳ עוד נראה נסים ונפלאות". הרעיון השיב את נפשו של הבחור, והוא התגייס במהירות לאסוף עוד שמונה בחורים.

     באחת-עשרה בלילה בליל שישי התאספו ראש הישיבה והבחורים ליד הטנדר, אלא שאז התברר כי העשירי לא הגיע. בתחילה חיכו לו, אך כשחלף הזמן החלו להפנים שהוא לא יבוא. מה עושים? אין מנין, ואי אפשר לגייס בין רגע עוד אחד, שהרי לא מדובר בסיפור קצר, אלא בעניין שאמור להתמשך על פני שעתיים וחצי לכל הפחות, לא כולל הנסיעה. תוך כדי המתנה ונסיון נואש לצור קשר עם הבחור החסר,  חלף במקום אחד מבחורי הישיבה, בשם אהרון, כשתרמילו על שכמו. ראש הישיבה קיבל את פניו בשמחה גלויה: "הו,  אהרון, אתה בדיוק האדם המתאים במקום המתאים. אנחנו בדרך לכותל, ובחור אחד נעלם לנו, אולי תוכל לבוא במקומו?".  אך אהרן מנענע ראשו לשלילה: צר לו, אבל הוא בדרך לביתו באופקים. יש לו טרמפ שממתין לו, הוא מוכרח לנסוע הביתה. ראש הישיבה החליט לשתף אותו בסיפור, שבוודאי יניע מיתר בליבו. יצא מהטנדר, סימן לו שיבוא לפינה צדדית ואמר: "אחד מן הבחורים בטנדר שאיני נוקב בשמו, זקוק לתפילה חמה עבור אביו החולה. אנא ממך, אין לנו מנין!  דחה את הנסיעה שלך!". " אני לא יכול" - השיב אהרון ־ "אני בדרך לאופקים" . "אולי בכל אופן" - ראש הישיבה ממש הפציר בו.  ואז אהרן אמר פתאום בגילוי לב: "רוצה אני לומר לראש הישיבה משהו. עד עכשיו לא רציתי לומר זאת, לא נעים לי לגלות, אך כדי שתבינו את פשר סירובי - אני מספר. לפני כשנתיים, נפלט אבי ממעגל העבודה, ומאז אין לנו שום מקור הכנסה. אמי גם היא אינה עובדת, ובבית יש הרבה ילדים. להוריי אין פרוטה לפורטה. אנחנו חיים מכספי חלוקות וכספי צדקה, בלי שום משכורת מסודרת. כעת הגיע אחי לגיל בר מצוה. אף אחד לא דיבר על עריכת שמחת 'בר מצוה' באולם! מי שאין לו כסף ללחם, בוודאי אינו יכול להרשות לעצמו מעבר לכך, אבל מה אומרים לילד קטן ומסכן שכל כך מחכה ליום הגדול הזה? איך אומרים שאין כסף ולכן לא יעשו לו שום אירוע?... אתמול התקשרה אליי אמי ואמרה: 'אהרן, בר מצוה אין באפשרותנו לעשות לו,  אבל לכל הפחות נעשה לו 'שבת חגיגית' במיוחד. נזמין את כל הנשואים ואת כל הדודים, נעשה שבת בר מצוה, שלא יצא בלי כלום'. הסכמתי, אבל ידעתי שגם שבת כזו עולה הרבה כסף, ואין לנו. אבל במשפט הבא הבנתי מדוע התקשרה אמא אליי. היא ספרה ששמעה על מקום באופקים שבו נערכת חלוקה למשפחות מדי יום שישי בבקר. כל מיני חנויות מביאות פירות וירקות, מוצרים קפואים וכיוצא בכך. אמא ביקשה שאחזור מן הישיבה מוקדם, בבוקר אקום בהנץ החמה, ומיד לאחר התפילה אלך ואשיג כל מה שבאפשרותי להשיג. מה שאצליח להביא -  זה מה שנאכל בשבת, ומה שלא יהיה - לא יהיה. ראש הישיבה מבין אותי כעת?" - מישיר אהרן את מבטו המושפל - " איך יכול אני לא לנסוע כעת הביתה?".  ראש הישיבה נאנח עמוקות, ולבסוף אמר: "איני יודע מה לומר, אולי אתה צודק".

     אהרן הלך, ועדיין אין מנין. החליטו להמתין עוד רבע שעה לניסיון אחרון, ואם לא ־ יתפזר כל אחד לביתו. חולפת רבע שעה כאשר לפתע נראית דמותו של אהרון מתקרבת, והוא נכנס פנימה בלי אומר ודברים. ראש הישיבה הופתע לחלוטין. קרא לאהרון הצידה וביקש שיסביר לו מה קרה פתאום. ואהרן השיב: "הלכתי לכיוון הטרמפ שלי, ומחשבה אחת ממלאת אותי - מה הקב"ה רוצה ממני? מה עלי לעשות ברגע זה? מצד אחד יש כאן מצות כיבוד אם ושמחת בר מצוה לאחי, שני עניינים חשובים מאד, ומצד שני מוטלים על המאזניים חיי יהודי, אבא לעשרה ילדים, שקיבל את המחלה הנוראה, והוא ובנו זקוקים לעזרה שלי. מה רצון ה' שאעשה עכשיו? לבסוף החלטתי שאני מוכן לוותר על שינה בלילה הזה. אלך כעת לכותל, ומשם אנסה להגיע במהירות האפשרית לאופקים. אי אפשר לומר 'לא' ליהודי כזה, שחייו תלויים על בלימה!".

     תוך רגעים ספורים החל הטנדר את הנסיעה. הבחורים הגיעו לכותל והחלו באמירת תהלים נרגשת. בשעה שלוש לפנות בוקר סיימו את כל ספר התהילים ואמירת י"ג מידות של רחמים, בתקוה גדולה לישועת ה'. בשלב זה התקבצו הבחורים סביב ראש הישיבה, וכמה מהם אמרו: "רבינו, מה עם אוכל? עמדנו והתפללנו שעות, נהיינו רעבים ואנו צריכים לאכול משהו". ראש הישיבה הסכים איתם, אכן צודקים. הוא הציע לנסוע לאנג׳ל ולקנות לחמניות ומעט רוגעלאך. "אבל ליל שישי עכשיו" - טענו הבחורים - ״ואין מנהג הישיבות לאכול בליל שישי לחמניות לבד... אי אפשר לעשות נגד המנהג ... צריכים משהו חם, 'טשולנט' טוב" . "הצדק איתכם" - הסכים ראש הישיבה - "אבל מהיכן אביא לכם טשולנט בשלוש לפנות בוקר בכותל המערבי?".  לאחד הבחורים היה רעיון: "במאה שערים יש קייטרינג מפורסם של הרב חשין. בנו הוא בוגר הישיבה, והוא מכיר את הנפשות הפועלות. הרב חשין, מן הסתם, אינו ישן כעת,  אלא עסוק בהכנת האוכל לשבת. הבה נתקשר אליו!".  הם מחליטים לנסות. הרב חשין מברר בדאגה אם הכל בסדר, מה פשר הטלפון הזה בשלוש לפנות בוקר?. ראש הישיבה מבטיח שהכל כשורה מלבד דבר אחד - הוא בכותל כעת עם תשעה בחורים שסיימו כעת תפילה ארוכה, וכולם זקוקים לטשולנט. רק הוא יכול להושיע כעת!...  הרב חשין מזמין אותם ברוחב לבו למאה שערים, ומבטיח לארגן הכל. הטנדר מוביל אותם הישר לשם. הרב חשין פותח להם שולחן כסעודת שלמה בשעתו, מכל הלב. היה אוכל בשפע, לחמניות וכל טוב, וכמובן טשולנט ראוי לשמו. כשסיימו לברך ברכת המזון, בא ראש הישיבה להודות לרב חשין והביע את התפעלותו מן הלב הגדול שלו. הרב חשין החניק אנחה, והגיב: "בגלל הלב הזה אני סובל...". " מה הפשט?" - תהה ראש הישיבה. במקום לענות הוביל אותו הרב חשין לאחד החדרים הפנימיים, והראה לו מגשים מלאים בבשר, בדגים, בסלטים ובכל טוב. " הזמנה רצינית יש כאן" - אמר ראש הישיבה.  הרב חשין הגיב: "רצינית מאד. יש כאן מאה ושישים מנות. ביום ראשון קבלתי הזמנה לשבת שבע ברכות. הכנתי הכל,  ופתאום אני שם לב שאף אחד לא מתקשר לתאם את המקום. לפני שעה הצלחתי להשיג אותם ולשאול מה קורה.  הם התפלאו לשמוע אותי ואמרו: 'ביטלנו את ההזמנה הזאת!'. 'לא ביטלתם!' - אמרתי - 'הכל דמיון! ההזמנה רשומה אצלי שחור על גבי לבן!'. כמה שיחות לכאן ולשם,  והעניין מתברר: הבעל חשב שהאשה ביטלה, והיא היתה בטוחה שהוא ביטל... הענין נפל בין הכיסאות. כשראיתי שזה מסבך באופן רציני את השלום - הבית שם, נסוגותי אחור. אמרתי: 'טוב, תעזבו, גמרנו, אני אספוג את הנזק הזה'. ועכשיו אני כאן, תקוע עם מאה ושישים מנות שאין לי מה לעשות אתן. איני מדבר על ההפסד העצום של הכסף,  ה' ישלים את החסר! אבל לכל הפחות שלא יהיה כאן בל תשחית".  פתאום נדלק זיק בעיניו: "רבי חיים, אולי לכן הגעת לכאן?  אולי הקב"ה שלח לי מלאך משמיים? אתן לך את כל האוכל הזה לישיבה!".  ראש הישיבה מיהר לענות: "בישיבה יש כעת שבת חופשית, אבל יש לי רעיון אחר...". הוא מספר לו את סיפורו של אהרן, אין בר מצוה... אין כסף... הרב חשין התרגש מן הספור. בו במקום שלף מאתיים שקלים ואמר: "אם הקב"ה זימן לי את המצוה הזו, שתהיה מצוה מושלמת". הוא נתן לנהג הטנדר מאתיים שקלים, העמיס עליו את כל מגשי האוכל, והורה לו להוריד את הבחורים בבני ברק, ולאחר מכן להמשיך לאופקים עם אהרון, ביחד עם כל האוכל ... מאה שישים מנות מלאות כל טוב הגיעו אל ביתו של אהרן!

     ביום ראשון בבוקר, התקשרה אמו של חתן הבר מצוה נרגשת כולה. היא הודתה נרגשות לרב חשין, וסיפרה כי מזה שנתיים בעלה מפוטר, והם אינם אוכלים שום סעודה ראויה לשמה בשבת. לפעמים אכלו רק ירקות, לפעמים רק עופות, הכל בהתאם לחלוקה השבועית... השבת נכנס אור הביתה. היא הוסיפה להרעיף על הביתה. היא הוסיפה להרעיף על ראשו ברכות גדולות וסיימה את השיחה בהתרגשות גדולה.

     חלפו מספר ימים. בבני ברק התקיימה הכנסת ספר תורה וראש הישיבה דרש וסיפר לציבור אודות הסיפור המופלא המעיד על כך שהקב"ה אינו עוזב את דורשיו: בחור מתלבט מה רצון ה' שיעשה - כותל מערבי או כיבוד אם, והוא מתגבר על רצונותיו וענייניו האישיים, וטורח להגיע ולהתפלל למען השני. והנה, מסובב הקב"ה כך שיגיעו מאה ושישים מנות לשבת, טרמפ ישיר לתוך הבית, ממש כאוכלי המן.



     אחד השומעים התפעל מן הסיפור, והעיר: "איני מאמין שבימינו יש בית עם עוני כזה, עד כדי כך שלא מסוגלים לערוך בר מצוה לילד! איך יתכן שאין כסף בשביל עריכת שמחה מינימלית ופשוטה?". " עיניך רואות שיש" - השיב לו ראש הישיבה - "יש אנשים שמצבם הכלכלי קשה ביותר".  הוא יצא מהורהר, ובסיום הכנסת ספר התורה ביקש מראש הישיבה שיסור אליו למוסך שבבעלותו. כשהגיע ראש הישיבה, נתן בידו צ'ק, ואמר: "לא יכולתי לשמוע על ילד שמפסיד את הבר מצוה שלו מחוסר כסף. אני רוצה לשלם את כל הבר מצוה, את התזמורת, את הצלם, את האולם ואת הסעודה כולה".  וכך, במקום אירוע מצומצם בשבת לילדים הנשואים, קיבל חתן הבר מצוה שבת מפוארת ושמחה, וגם אירוע מושלם ביום כניסתו למצוות. 





ט"ו אדר ה'תש"פ




 ״את שבתותיי תשמרו״ (שמות לא,יג). ״שבתותיי״ לשון רבים. לא דיי שאתה שומר שבת, אלא כל אחד מצוּוה לפעול ולהשפיע שגם יהודי שני ישמור שבת. עיקר גדול וחשוב מאוד בעניין השבת היא האווירה, הסביבה. אם סביבך השבת מתחללת ואווירת חול אופפת אותך, גם שבתך פגומה. ״את שבתותיי תשמרו״ – שלך ושל חברך. (חפץ חיים)



     "וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה׳״ (שמות לה,ב). שבת של בן תורה צריכה להיות בת עשרים ושש שעות מלאות. את עשרים ושש השעות האלה צריך בן תורה לנצל לקדושה, בתורה ובעבודה. גם ללמוד בעצמו וגם להשפיע על אחרים ללמוד. מובן שצריך גם לאכול ולישון, אך את הזמן הנותר יש לנצל לתפילה וללימוד. (לקוטי דיבורים)


 

    ״ושמרו בני ישראל את השבת״ (שמות לא,טז). ושמרו מלשון ״ואביו שמר את הדבר״ – היה ממתין ומצפה מתי יבוא הדבר. גם לשבת צריך לחכות ולהתגעגע, כמו לבואו של אורח חשוב. על האדם להיות כל השבוע במתח ובציפייה לשבת הבאה. (אור החיים)



     ״לעשות את השבת לדורותם״ (שמות לא,טז). שִמרו על השבת כמו על אוצר גנוז, שלא יאבד. איך תשמרו עליה? – ״לעשות את השבת לדורותם״ – ראו שהבנים, הדורות הבאים, יהיו גם הם שומרי שבת. (עיטורי תורה)


טלטלה ליד הקבר (על-פי 'תפארת ישראל')

גלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה לארצות-הברית פתחו אופק חדש לפני היהודים. סוף-סוף השתחררו מעול השליטים העריצים שרדו בהם בעבר וזכו בחירות ובחופש דת.

אך החיים ביבשת החדשה צפנו בחובם גם ניסיונות גדולים בשמירת התורה והמצוות. ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות הציעה שפע חומרי, וזה קסם לרבים וסנוור את עיניהם. הללו השאירו מאחוריהם עם 'העולם הישן' גם את ערכי התורה, והחליפו אותם ברדיפה נלהבת אחר העושר וההצלחה.

גם מי שנשארו נאמנים לתורת ישראל, המירוץ אחר הכסף וההישגיות הכלכלית שאב את כל זמנם ומרצם, עד שלא היה להם פנאי להשקיע בחינוך ילדיהם, והללו נטמעו והלכו באווירה המתירנית של אמריקה.

לתוך המציאות הזאת בא לארה"ב בשנת תרפ"ז (1927) האדמו"ר רבי מרדכי-שלמה פרידמן מבויאן. דמותו המאירה החלה להפיג את החשיכה והניכור ליהדות, ובדרכו המקרבת עורר את ליבם של יהודים רבים לשוב לדרך אבותיהם.

לא אחת עמד מול יהודים שבורי לב, שבאו לזעוק לפניו את כאבם על ילדיהם שהתרחקו מהמסורת, ולעיתים אף החליטו להינשא ללא-יהודים. ההורים האלה היו חסרי אונים אל מול התופעה.

מתתיהו היה חסיד בויאן ותיק מגליציה, שהיגר לארה"ב עם כספו, והוסיף לעשות חיל. כמה שנים אחרי הגירתו התאלמן מרעייתו, ונשא לבדו בעול גידול ילדיו. יום אחד השמיים נפלו על ראשו שנית. בתו הבוגרת בישרה לו כי היא עומדת להינשא בשעה טובה.

מי המיועד? שאל האב המופתע. התשובה טלטלה אותו: הוא חש הקלה מסוימת כששמע שהבחור יהודי, אך מהותו גרמה לו אכזבה קשה. זה היה בחור פוחז וקל דעת, שהתהלך בשולי החברה אפילו על-פי המוסכמות המקובלות בחברה הלא-יהודית.

האב ניסה להפעיל את כל כוח השפעתו על בתו - לשווא. דיבר איתה ברכות, התחנן בדמעות, הבטיח לה הרים וגבעות אם תמצא לה בעל ראוי יותר. דבר לא הועיל.

בלב שבור ניגש אל רבו ושפך לפניו את כאבו. "רבי", זעק בבכי, "אני יודע כי אפסה התקווה להניא את בתי מכוונתה. יברכני אפוא הרבי כי חתני לעתיד יחזור בתשובה ויהיה יהודי הגון".

נתן בו הרבי מבט רחום, אך הניד בראשו לשלילה. "אדם מסוכן ושופך דמים שכמותו, קשה מאוד להביאו לידי תשובה!", אמר. מילותיו הלמו באוזני האיש. דברי הרבי כאילו זרו מלח על פצעיו. שופך דמים? בחלומותיו השחורים ביותר לא שיער כי בתו תיפול לידיו של אדם שפל כל-כך.

בשיברון-לב יצא מבית הרבי, ואז הבזיק רעיון במוחו. אם יצליח לאַמֵת את דברי הרבי, יוכל להניא את בתו מלהינשא לעבריין. הוא פתח מייד בפעולות חקירה ובילוש אחר הבחור, ונעזר באנשי מקצוע בתחום. הממצאים שהעלה הדהימו אותו. התברר כי הרבי צדק בכל מילה.

הבחור היה שותף בכנופיית עבריינים, שעסקה בהברחת סחורות אסורות ומכירתן בשוק השחור. פעם אחת נחשפה החבורה בידי כוח משטרה. במהלך ניסיון ההימלטות שלף הבחור אקדח וירה לעבר השוטרים והרג שניים מהם. למזלו לא הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיו.

עם המידע המפליל בידו פנה מתתיהו אל בתו והציג לפניה את דמותו האמיתית של מי שבחרה לחתנהּ. הוא המתין לתגובתה, אך היא נשארה מבוצרת בעמדתה. "לא אשנה את דעתי", הגיבה בשוויון-נפש. "הוא יהיה בעלי ושום דבר לא יועיל".

האב חשב שהוא מתפלץ. מרוסק לחלוטין חזר אל בית הרבי והתחנן לישועה. "רבי", ייבב, "חיי אינם חיים אם בתי תינשא לפושע כזה".

פני הרבי הרצינו. "שמע נא", אמר, "רק אחת ממכרותיה של אשתך המנוחה תוכל להשפיע עליה". מתתיהו לא הספיק לפצות פה ולבקש הסבר לדברים הסתומים של רבו, וכבר נפרד ממנו הרבי לשלום.

חלפה תקופה קצרה, והגיע יום השנה לפטירת האֵם. אחת השכנות, שהייתה מיודדת עם הנפטרת, יזמה עלייה לקברה, להתפלל לעילוי נשמתה. היא הפצירה בבת המרדנית להתלוות אליה. בתחילה השיבה הצעירה בשלילה. מה לה ולתפילות. אבל לאחר מאמצי שכנוע מצד האישה – נעתרה.

תחילה עמדה מאופקת ולא הסגירה רגשות כלשהם. ואולם העמידה ליד קברה של אימהּ הנידה מיתר חבוי בליבה של הצעירה. דמעות החלו נקוות בזוויות עיניה. קריאתה את פרקי התהילים נעשתה נרגשת יותר. בתוך זמן קצר פרצה בבכי תמרורים. דקות ארוכות עמדה והתייפחה בסערת נפש.

כאשר נרגעה מעט חשה השכנה כי זו שעת הכושר. היא החלה לדבר על ליבה ולשדל אותה: "אנא, עשי נחת לאימך המנוחה והקימי בית יהודי כפי שהיא קיוותה לראות!". הפעם הגיבה הצעירה בהנהון הסכמה.


שמחתו של מתתיהו לא ידעה גבול. מה שלא עשו האיומים, התחינות והתחבולות, חולל הצדיק בהבטחתו. הנערה נטשה את הבחור המפוקפק, חזרה בתשובה שלמה והקימה בית נאמן בישראל.





י"ד אדר ה'תש"פ




אדם אחד נשאל: מדוע אין לך פאות וזקן, אינך הולך עם ציצית, וכן אינך מניח תפילין, וכו' ? ענה לי: העיקר הלב! אני יהודי בלב. אבל אתה , מדוע אינך הולך לצבא ? עניתי לו: אתה אומר העיקר הלב, אני חייל בלב..., התחיל לצחוק ואמר לי: כיצד אפשר להיות חייל בלב, הרי חייל צריך להחזיק רובה, לעשות אימונים, ללכת בבגדי חייל, וכו' ? עניתי לו: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר – לא מספיק יהודי בלב, צריכים גם לעשות מעשים..., אם תהיה יהודי בלב עם מעשים היינו קיום המצוות, אזי יהיה "הקול קול יעקב" ויתקיים "אין הידיים ידי עשו".


       אדם הרוצה לדעת מדוע בא לעוה"ז, צריך הוא לדעת כי  עיקר    המטרה היא שיקיים את כל מה שהוא לומד, כי אם המטרה היא רק ללמוד – יכול להישאר בשמים וללמוד מפי המלאך בהתמדה, מזה שאדם נולד וירד לעוה"ז מוכיח כי "האדם לעמל יולד" )איוב ה'(, "לעמל" ר"ת ללמוד על מנת לעשות, היינו לקיים תלמודו.   



     אמרו חז"ל )פסחים נ'(: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, לכאורה היה צריך לומר:  ותלמודו בראשו, במוחו ? אלא יד מרמז למעשים, לכן אמרו חז"ל אשרי האיש שבא לעוה"ב וכל מה שלמד – קיים. כן מובא בחז"ל )יומא ע"ב(: "עדות ד' נאמנה", נאמנה היא להעיד בלומדיה,  מפרש רש"י: מי קיים ומי לא קיים. כי עיקר הלימוד הוא לקיים.

     באותיות של פורים מרומזים כל החגים. פורי"ם ר"ת פ'סח, ו'סוכות, ר'אש השנה, י'ום הכיפורים, מ'תן תורה. וכולם יש להם קשר עם פורים, כמו שבפורים נגאלו מצרה לרווחה, כן בפסח נגאלו משעבוד לגאולה. כמו שבפורים היה לנו רווח והצלה, כן בסוכות שמרמז על ענני הכבוד שהצילנו מכל השונאים. כמו שבפורים נידונו בני ישראל לחיים ולא למוות, כן בראש השנה כל בני מרון עוברים לפניו לדין לחיים ולא למוות. כמו שבפורים נתכפר להם אותו העוון שנהנו מסעודתו של אותו רשע, כן ביום הכיפורים הקב"ה מוחל ומכפר לנו על כל העוונות. וכמו שבפורים קיבלו ישראל את התורה, כמו שכתוב קיימו מה שקבלו כבר ביום קבלת התורה, כן בחג השבועות קיבלו את התורה.  

אני ה' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני (רש"י)  [מתוך ספרי ר' יעקב (קובי) לוי]

     מספר רב שכונה: "יש לי תלמיד, שהוא גם ידיד, בעה"ב טוב, שכבר עשרים שנה משתתף בשיעורי תורה שאני מוסר בשעות הערב בבית הכנסת השכונתי, והוא ממש יד ימיני.  שמו הוא אהרל'ה ברדינסקי והוא עסק בנדל"ן והרוויח סכומים נכבדים, הוא התגורר לו עם משפחתו הקטנה בדירת ענק בת 7 חדרים, נסע במכונית ענקית שאינני זוכר את שמה, וכיסו וליבו פתוחים ונדיבים. מדי חודש הוא היה רושם צ'ק עב כרס לפקודת כולל האברכים שלי, ומעת לעת - בעיקר בחגים, דאג למוצרי מזון למשפחות בני תורה. טיפוס מבוסס עם עין טובה, ואכן ככל שהתחזק אהרל'ה ביראת שמים, עסקיו הניבו פירות טובים.  והנה, אחרי עשר שנים מוצלחות מגלה יום אחד אהרל'ה שלנו, שהבנקים מאיימים לנשל אותו מכל נכסיו... מה שמתברר הוא, ש'רואה החשבון' שלו בשיתוף פעולה עם עוד כמה גורמים עסקיים, עשו לו - מה שנקרא בלשון הרחוב - 'עוקץ', הם פשוט בלעו את כל הונו והותירו אותו עם חובות עצומים, דירה מעוקלת, לב מרוסק ומשפחה שבורה. אהרל'ה ברדינסקי הפך לצל של עצמו. נרדף, מעוקל, שמחפש דירה קטנה להשכרה וחי מהיד לפה. וזה קורה תוך שנה.

     לילה אחד הוא מגיע אלי שבר כלי ושופך את ליבו: "כבוד הרב יודע הכי טוב, כשהייתי אמיד חילקתי המון , החזקתי תורה, נתתי ביד רחבה. למה נפלתי לאשפתות,  מה הקב"ה רוצה ממני?".  כך הוא שאל, ואז הבזיקה בראשי תשובה מעניינת למדי.  אמרתי לו: "אהרל'ה, נכון, עמדת בנסיון העושר, אני עד נאמן לכך, ועכשיו הקב"ה רוצה להעמיד אותך בנסיון העוני".  אהרל'ה מירר בבכי: "כבוד הרב אני לא מסוגל להיות עני...". ואז משמים הכניסו לפי את המשפט הבא: "אהרל'ה אל תיעלב ממני, אבל האם מאז שחזרת בתשובה הקפדת על כשרות מהודרת?".  הוא נדהם מהשאלה אבל הודה: "לא תמיד, בחו"ל לפעמים נכנסתי למסעדות עלובות בכשרותן, וגם בארץ הייתי מבקר במלונות לא הכי הכי...". הגביר לשעבר היה נבוך, והייתי צריך לתת לו הנחיה כלשהי, שיתרומם, שיתחזק שיקבל אויר לריאותיו וימשיך הלאה. ושוב צץ במוחי רעיון: "כרגע, אהרל'ה, כרגע זה מצבך, וצריך תעצומות נפש להתמודד מול הנושים והבנקים, אולם ליבי אומר לי שמעכשיו אתה צריך להיות שכיר, ולהביא לחם הביתה בצורה מכובדת. אני ממליץ לך ללמוד קורס מקוצר בכשרות, ולהיות משגיח כשרות בבית מלון, והקב"ה יביא לך ישועה ע"י תשובת המשקל שלך...  שעכשיו אתה תהיה 'מזכה הרבים' ותדאג שמזון הכי כשר והכי מהודר יונח בצלחתם של יהודים".

     אהרל'ה קיבל עליו את הדין באהבה, עשה קורס משגיחים ושקד בלילות על הלכות בשר וחלב, מליחה, ועוד, והתקבל לעבודה כמשגיח כשרות בבית מלון יוקרתי. הוא טיפוס מאיר פנים, והטבחים וכל אנשי הצוות פעלו בשמחה עפ"י הנחיותיו, ורמת הכשרות באותו מלון הרקיעה שחקים, עד כדי כך שבשלב מסויים גם הציבור החרדי פקד את המקום לרגל שמחותיו.  בינתיים, כ'פושט רגל' השית עליו בית המשפט סכום די נכבד להשיב מדי חודש לנושיו, אך עפ"י אומדן חובותיו האדירים הוא היה צריך להחזיר אותם בשלושים-ארבעים גלגולים... הוא פנה אלי: "כבוד הרב, קיבלתי את עצתך, אני מביא לחם הביתה, אבל אנא ברך אותי שאזכה להחזיר את כל חובותי לנושים. לא כ'פושט-רגל', אלא בראש זקוף".  בירכתי אותי ועודדתי אותו, אם כי בשכל ישר, הדבר נראה בלתי אפשרי לחלוטין.

     במשך חמש שנים אהרל'ה עבד כמשגיח, והנה ערב אחד קורא לו מנהל המלון ומודיע לו: "אהרל'ה ידידי, אתה יהודי דתי ויקר, ויש לי עבורך משימה קטנה, היום הגיע למלון יהודי דתי כבן שמונים, והוא יתגורר כאן אם ירצה השם עד מאה ועשרים. הוא קצת מתקשה ללכת, ולכן אני מבקש שתקבל על עצמך משימה לבקר אצלו פעמיים שלוש ביום,  להנעים את זמנו, ולדאוג לו לארוחות". אהרל'ה מסר נפשו על האיש, הוריו נפטרו עליו בצעירותו, והישיש היה לו כמו אב. הוא האכילו, השקהו, שמח עמו, ומדי פעם אירח אותו בביתו.

     יום אחד בעודם ישובים, נכנסה לדירה במלון אישה מכובדת והציגה את עצמה: "שלום, שמי ראומה גילון, אני בתו של מוריס, שמעתי שאתה מאד דואג לאבא שלי ובאתי להביע את הערכתי ותודתי הגדולה לך". יושבים השלושה על המרפסת הצופה לים, ואז בין לבין שואלת הגב' ראומה את אהרל'ה, כמה שנים הוא משגיח כשרות. הוא מספר לה במילים קצרות שהוא נקלע לכאן אחרי פשיטת רגל בענף הנדל"ן עקב 'עקיצה'. הגב' גילון לא מאמינה למשמע אוזניה. אהרל'ה מספר לה על פרויקטים גדולים שבנה ויזם בארץ, ועל הנפילה הגדולה.  ואז היא מסכמת את השיחה: "אדון אהרל'ה אני צריכה יהודי כמוך לצידי. רוב עסקי בחו"ל, אבל עכשיו אני הולכת להשקיע בפרויקט תיירותי ענק כאן בישראל, ואני צריכה מנכ"ל וגם שותף. שנה שלימה שאני מחפשת אדם ירא שמים ואמין עם ידע בנדל"ן ובינוי שינהל כאן בישראל את עסקי. מה דעתך לקבל את התפקיד, אדון ברדינסקי?".


     אהרל'ה שלנו מקבל תפקיד של מנכ"ל בעסקים של הגב' גילון, וכאות הוקרה על הטיפול המסור באביה היא מעניקה לו 18% ממניות החברה בישראל, מבלי להשקיע אגורה אחת. אחרי חמש שנות עבודה מאומצת עם הישגים נדירים,  אהרל'ה שילם את כל חובותיו, וחזר כמעט למצבו הכלכלי הקודם... זאת ועוד, מוריס - אביה של גב' גילון - נפטר לא מכבר,  והותיר לו סכום נכבד בצוואה. אבל הדבר הכי חשוב,  אהרל'ה ממשיך לפקוד את שיעורי הגמרא בשכונה והוא מקפיד על כשרות עד קוצו של יוד, וכמובן, הוא מברך אותי כל הזמן על העצה שנתתי לו לעסוק כמשגיח כשרות, ובכך לעשות את תשובת המשקל שהשיבה אותו למעמדו...". 







י"ג אדר ה'תש"פ




 במגילה כתוב "משפחה ומשפחה", אומר רש"י מתאספים משפחות ביחד ועושים סעודות.

      גורל החיים הוא אוסף כל הפרטים והאירועים שחווינו מהרגע שנולדנו, וכל אחד מהם יוצר השפעות ישירות על העתיד. לכן חינוך מתחיל מיד בהתחלה..


    דרשו רבותינו: "מחיה מתים במאמרו".  דהיינו, על ידי מספר מילים יתכן, שאנו נעניק חיים לזולת שמייחל ומצפה ומשתוקק לשמוע מילים טובות. ואין אנו מבינים, מהו הכוח העצום של מספר משפטים העשויים לחולל מהפך של ממש באדם!


     כאשר בא אליך יהודי לבקש עזרה, אל תאמר לו ה' יעזור, אלא אתה תעזור. וזה רמוז בפסוק שלפנינו "ונתנו איש כופר נפשו",  בשעה שצריך לתת, תעשה את עצמך ל"כופר" לשעה קלה ותתמוך בפועל,  לא רק ב"ה' יעזור.

התעלומה נפתרה...  (מתוך הספר מחנך לדורות(

     את המעשה דלהלן סיפר רבי זושא ולטנר,  מלומדי הכולל שיסד מרן הגרא"א דסלר זצ"ל בזמנו בגייטסהד.

     בזמן המלחמה נאספו פריטים שונים כתרומה מאנשים עשירים למען המאמץ המלחמתי נגד הגרמנים, והממשלה הבריטית מכרה אותם במכירות פומביות במחירים נמוכים. הרב ולטנר החליט ללכת למכירה כזאת שנערכה בקירבת גייטסהד ביום ששי אחר הצהרים. הוא רצה לקנות משהו כדי לקשט את הבית לכבוד שבת המלכה, והקדיש למטרה זו לירה שטרלינג אחת. "

     לאן מועדות פניך?" שאלו מרן הגרא"א דסלר שהבחין בחפזונו, ורבי זושא סיפר על מחוז חפצו. "האם אוכל להצטרף אליך אל המכירה?" שאל מרן הגרא"א דסלר,  ורבי זושא השיב בחיוב כמובן, אף שבליבו תמה  - וכי מה לו למרן הגרא"א דסלר, הרחוק ומרוחק מכל ענין גשמי ונעלה מכל שמץ של 'מותרות',  ולמכירה פומבית של 'מציאות'?  אולם מכל מקום, רבי זושא כמובן לא שאל דבר, ומרן הגרא"א דסלר מצידו לא נידב פרטים נוספים.

     כשהגיעו אל השוק שמעו קול מכריז: "מגש מכסף טהור, הביטו הביטו, רק עשרה שילינג!"  הטס היה מעשה אומן והמחיר מגוחך ממש.  רבי זושא ניגש אל המוכר וביקש לקנות את המגש, אולם לפתע משכו מרן הגרא"א דסלר לפינה צדדית ואמר לו בלחש: "בבקשה ממך,  זוהי מציאה גדולה ביותר ואני מבקש את המגש בשבילי. אנא הנח לי לקנותו"...  רבי זושא הביט בו תמה ומשתומם, אך כמובן לא התנגד, ומרן הגרא"א דסלר קנה אפוא את המגש.

     בהמשך ראה רבי זושא פמוטות במחיר לירה שטרלינג אחת, אולם שוב, כשבדק אותם שמע את מרן הגרא"א דסלר מתפעל מהם ומביע את רצונו לקנותם. פליאתו של רבי זושא גברה,  אך הוא ויתר כמובן ללא אומר.  

     רבי זושא תר בעיניו אולי ימצא מציאה נוספת,  והנה גביע כסף גדול ומעוטר ניצב על אחד הדוכנים בעשרה שילינג בלבד. הוא מיהר אל הדוכן ומרן הגרא"א דסלר אחריו, ושוב חזר הסיפור על עצמו. רבי זושא חפץ לקנות את הגביע, אך מרן הגרא"א דסלר מפציר: "אנא,  יוותר נא לי. מקח טוב הוא ואני זקוק לו"...

     השבת כבר התקרבה, ולא נותר לרבי זושא אלא לחזור לביתו בידיים ריקות ובתחושת אכזבה.  הוא תמה מאוד על קניותיו של מרן הגרא"א דסלר, במיוחד לאור העובדה שמעולם לא היה זקוק לדבר מלבד שולחן הכתיבה הקטן שלו , מיטה, וספרייתו הגדולה. אך הנה דקות אחדות לפני שבת נפתרה התעלומה.

     נקישה על דלת ביתו של רבי זושא הביאה את בעל הבית אל הדלת, שם פגש במרן הגרא"א דסלר ובידו שלש חבילות ארוזות היטב. "זוהי מתנתי האישית לכם", אמר מרן הגרא"א דסלר והוסיף: "תהנו ממנה בשמחה לאורך ימים טובים".

     בידים רועדות התיר רבי זושא את החבילות ונותר המום. טס אמנותי מכסף, פמוטות מחוטבים וגביע כסף גדול ומעוטר...  בצד עמד מרן הגרא"א דסלר וחיוך דק מרחף על שפתיו. הוא ראה את התמהון שפשט על פניו של רבי זושא, קרא לו אל הצד ואמר: "שם במכירה נראית להוט מדי... להיטות אחר חפצי העולם הזה וחפזון רב מדי לרוכשם, הינם כלי נשק בו עושה היצר הרע שימוש רב. זה לא טוב. רציתי ללמד אותך איפוק ולהקנות לך את היכולת לחכות ולשקול ולא להיסחף בהתלהבות ובלא מעצורים אחר הנאות עוה"ז".


     אין צורך לומר כי דבריו של מרן הגרא"א דסלר פעלו את פעולתם. כה חינך מרן הגרא"א דסלר את לומדי הכולל להרחיק מעליהם את הרדיפה אחר הנאות העולם, תוך שהוא משריש בקרבם שאיפות עמוקות להישגים רוחניים נעלים.






י"ב אדר ה'תש"פ



הבעיה שלך זו לא הבעיה, התגובה שלך זו הבעיה. 

     העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה..  

       ו'אתה ת'צוה א'ת ב'ני, ראשי תיבות תורה וגדולה במקום אחד, שלא יחסר לכם הפרנסה בשביל התורה, רק אדרבה להיפך. )עטרת ישועה(

      כסף הוא אמצעי. הוא ייקח אותך לאן שתרצה. אבל אתה הוא הנהג.

הלוא פורים היום (פניני בית לוי, עלון 574)

     בכפר קטן ליד העיר קוזניץ התגורר לו עני מרוד בשם שמעון. כסף לא היה לו לשמעון, אך היתה לו משפחה מרובת ילדים אותה הצליח לפרנס בקושי. לפרנסתו שלח שמעון את ידו במלאכות שונות, אך המזל לא האיר לו פנים.

     קוזניץ הסמוכה היתה עיר ואם בישראל, ולקראת החגים היה פוסע שמעון רגלית – שהרי ממון לשכירת סוס ועגלה לא היה ברשותו – אל העיר הסמוכה כדי לקיים את מצוות החג, כמנהג היהודים מדורי דורות.  כך עשה גם כשהתקרב חג הפורים. לבש את בגדיו הבלויים, צחצח במעט מים את נעליו הקרועות, ויצא אל בית-הכנסת אשר בקוזניץ כשליבו עגום עליו. מראה הילדים המחופשים והוריהם הלבושים במיטב המחלצות לא היטיב עמו. "ראו נא ראו" חשב לעצמו בעגמומיות. "כל אלו שמחים וששים בשמחת החג; ואילו משפחתי יושבת ונמקה ברעב ".

     בית-הכנסת היה מואר באור יקרות. כל המתפללים המתינו בדריכות לרבי ישראל, הלוא הוא המגיד הקדוש מקוזניץ, שיעלה על בימת הקריאה ויחל בקריאת המגילה. כשעלה רבי ישראל אל הבימה השתררה דממה מוחלטת, וכולם האזינו בשקיקה לקולו הערב של הרב. "ומרדכי יצא לפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור... ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר..." פסוקי המגילה השכיחו ממנו לרגע-קט את מצוקותיו ומצב רוחו החל להשתפר. נסתיימה קריאת המגילה. יהודי העיר ניגשו לאחל לרבם "פורים שמח" ושמעון הצטרף אליהם. כשהגיע תורו נעץ בו המגיד מבט חודר ושאל: "רבי יהודי, מדוע לא הבאת לי משלוח מנות"? התבלבל שמעון והשיב: "אינני מתגורר בעיר קוזניץ... באתי רק כדי לשמוע את קריאת המגילה". אך המגיד לא התייחס לדבריו והמשיך: "הלוא פורים היום. בוא נא לביתי ואמור 'לחיים'". בביתו של המגיד הציעו לפניו מאכלים ומיני מגדנות וכן יין בשפע. הטיב שמעון את לבו ביין וקינח במיני מאפה, וכשסיים איחל לנוכחים "פורים שמח" ויצא את הבית כשדבריו של המגיד הקדוש מהדהדים באוזניו: "מדוע לא הבאת לי משלוח מנות"? מכיוון שהיה מבוסם מעט, הרהיב עוז בנפשו ופנה לחנות המשקאות החריפים. "פורים שמח"! הכריז בקול בוטח. "הבה נא לי בקבוק יין משובח ואשלם, בעזרת ה', לאחר חג הפורים. ואם לא אשלם – מה בכך? הלוא פורים היום"! נענה בעל החנות לדבריו והעניק לו בקבוק יין משובח שבמשובחים. כה עשה שמעון גם בדוכן התפוחים, וכשבידיו בקבוק יין ומעט תפוחים עשה את דרכו שוב לבית המגיד. כשראה אותו המגיד חייך ואמר: "אאחל לך שתזכה להביא לי בכל שנה משלוח מנות".

     רק יצא שמעון מבית המגיד ומחשבה עלתה במוחו: מדוע לא אביא מעט מזון לביתי, לשמח אותם בשמחת הפורים? אומר ועושה: שוב ניגש שמעון לחנויות, ובפיו הבקשה "תנו נא לי בהקפה – ואם לא,  מה בכך? הלוא פורים היום"! ושוב האיר לו המזל ולא חלף זמן רב ושמעון החל לפסוע לביתו כשידיו מלאות כל-טוב. "פורים שמח"! הכריז בקול מאושש ופרס את 'אוצרו' על השולחן.  הילדים שלא ראו זמן רב מעדנים כאלו פצחו בקריאות שמחה.  ה'אשת-חיל' מיהרה לפרוס מפה לבנה ומטולאת על השולחן, וכולם התיישבו לסעודה חגיגית להודות לבורא העולם על חסדיו.

     "פתחו לי, פתחו לי"! נשמע קול צרוד מפתח הבית. "בוודאי איזה ערל שיכור חפץ להיכנס לביתינו" חשב שמעון לעצמו וסירב לפתוח את הדלת, עד שאשתו נענתה ואמרה: "דומני שזהו גריגורי הבא לכאן לעיתים קרובות למכור את מרכולתו; אלך ואפתח לו".  הדלת נפתחה ונכנס גריגורי כשהוא פצוע וזב דם. שמעון ואשתו מיהרו להגיש לו תחבושות לחבוש את פצעיו, וכן כוסית יין-שרף למען ישיב את נפשו. כששבה רוחו אליו, סיפר להם גריגורי על בתו וחתנו שהשליכו אותו מביתם לאחר שנקעה נפשם מהרגלי השתיה שלו. "אוצר גדול טמנתי ביער, וביקשתי להעניק להם אותו בטרם אמות" אמר גריגורי. "אך לא אעשה זאת! אתם, שבאתם לעזרתי בשעת צרה, תזכו באוצר הגדול ". חלפו ימים אחדים והאיכר מת מפצעיו. הלך שמעון אל היער כפי אשר הורה לו האיכר, שם מצא אוצר גדוש במטבעות זהב. ושמעון העני המרוד הפך לעשיר גדול ומפורסם.  מדי שנה היה מגיע שמעון אל המגיד הקדוש מקוזניץ, ומעניק לו משלוח מנות ביד רחבה ובלב שמח.







י' אדר ה'תש"פ






 אין דבר יקר יותר ממה שמוענק בחינם.

     אם אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו למשמעותיים יותר, הדרך לעשות זאת היא לשפר את איכות החיים של האנשים שסובבים אותנו.


     אסתר הגיעה למרדכי וסיפרה לו שאחשוורוש לא מתייחס אליה ולא קרא לה כבר 30 יום, וחסר לה תשומת לב, אז מרדכי א''ל 'צומי', והיא פירשה את זה לא נכון, לכן עד היום צמים כנגד זה.

     בבית הכנסת שיש רק ספר תורה אחד, מה עושים בפרשת שקלים, איך מגיעים מפרשת השבוע לשקלים? מגלגלים. כשנמצאים בפרשה שצריך כסף איך מגיעים לשקלים? ע''י שמגלגלים.    

     האנשים סביבנו כולם שליחים של בורא עולם כדי לשלוח לנו סימנים. ככל שננקה בעצמנו, נבדוק בעצמנו וניקח אחריות בלי להאשים אחרים – כך יבוא אלינו יותר טוב בעולם. זכרו: כל דיבור רע על אחר – חוזר אלינו כמו בומרנג. כל דיבור או מעשה טוב, מתגלגל בעולם וחוזר אלינו בחזרה.


     הגאווה מתחילה היכן שהחכמה נגמרת.

    המעשה הטוב הקטן ביותר עדיף על הכוונה הטובה הכי מפוארת. 

     יש מדקדקים שלא לאכול בפורים עד שיקיימו גם שאר מצוות היום,  משלוח מנות ומתנות לאביונים. אלא שאם שולח לאנשים רבים, וכן הנותן לאביונים רבים, אין צריך להמתין מלאכול עד שישלח וייתן לכולם, אלא כשקיים עיקר המצווה (משלוח מנות לאיש אחד, ושתי מתנות לשני אביונים) יכול לסעוד סעודתו.    

"המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (פניני בית לוי, עלון 568)

     הגה"ק רבי משה נתן נטע ממאקווא זצוק"ל השאיר אחריו הרבה ספרים בשם 'עטרת משה' אך לבד מזאת כתב ספר קטן אחד 'כלי גולה', שהוא שקול ככל שאר ספריו ויותר מהם. הוא כתב את הספר הקטן בשנות הזעם תש"ג - תש"ה.  היה לו רק סידור וחומש שם, ועבר עליו צרות וגזירות קשות ומרות, ו'גנב' מאיזה בית ספר זנוח כמה דפים וכלי כתיבה,  ועליהם רשם חידושי תורה וניסים ונפלאות שהאיר ה' פניו שם במצור ובמצוק. הספר הזה מבהיל על הרעיון איך שזכה יהודי להיות דבוק בהשי"ת תחת יד הגרמנים, אוזן לא שמעה כזאת מעולם, לא שיערום אבותינו. הוא מתאר בספרו 'דו שיח' שהיה לו עם אחד המפקדים הגרמנים ימ"ש (ונזכיר דבריו משום שאותו רשע הקשה לו כמה קושיות, שלצערנו יש מאחינו בנ"י שקשה להם אלו הקושיות, לזאת נזכיר מה שהשיב לו לאותו רשע).

     הוא היה עובד יחד עם עוד רבים שאינם מבני ישראל בחטיבת עצים בעומק היער. יום אחד ניגש אליו מפקד גרמני וקרא לו שיצא איתו לטיול לעומק היער, ובערב יחזירנו לצריף כיון ששמע שהוא רב ומלומד, יש לו מה לשוחח עמו. רבי משה נתן נטע כותב שלא היה יכול למאן לבקשתו, והרגיש בשעת מעשה כאותה בת היענה שציווה לה האריה להכניס פיה וצווארה הארוך לתוך פיו להוציא משם איזה עצם... הגוי ביקש לשמוע ממנו כל מה שהיהודים חושבים עליהם. אמר לו הרבי, איזה מן שיחה היא זאת, אתה עם המדליות ואני עם הסמרטוטים ועבודת הפרך, תרצה לדבר עמי כשיחת שני חברים ישירה ושווה? הניח הגוי את ידיו על המדליות ואמר, יהיו בעיניך כאילו אינן כאן, תדבר משוחרר וחופשי שיחה גלויה ופתוחה, ותאמר לי מה היהודים חושבים על הגרמנים .

     אמר לו הרבי, אנחנו מסתכלים על הגרמנים כמו עדר של כבשים תמימים הולכים, ולפתע באמצע הילוכם נהפכו כל הכבשים לנמרים ועקרבים אכזריים. הרי העם הגרמני היה מתורבת ומנומס, יצאו ממנו הרבה סופרים ומשוררים והוגי דעות, וכל סדר בתרבות היה שם להפליא, והנה לפתע נהפכו כל הגרמנים לשדים ומזיקים, חלאת אנושות. כל ימי בשר ודם לא תוכלו לפתור את החידה הזאת. השיב לו הגרמני, אין הכי נמי, אך אנו שליחי ההשגחה! אמר לו הרבי, כתוב ברמב"ם על המצריים, אע"פ שכבר נגזרה גזירה מתחילה על ישראל שיהיו ד' מאות שנה בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, אך זאת לא נאמר באיזו מדינה יהיו, ומי יענה אותם, וכיון שבחרו המצריים בכך, לכן נענשו במכות קשות ומופלאות. והוסיף לו מה שכתב הראב"ד 'הוי אשור בשבט אפי', אתם נבחרתם להיות האומה הרשעה, אינכם הולכים לקיים שליחותכם כציות ונאמנות, אלא אתם רוצחים והורגים באכזריות והנאה שטנית כזאת, ועל זה עיקר שנאתנו נגדכם (וכמ"ש 'כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה', אע"פ שהיו שליחי ההשגחה, אך הם הוסיפו להזיד עליהם את העינוי בזדון).

     עוד שאל הגרמני, מה יש לכם נגדנו, תתבוננו מעט מה עשיתם לנו, הנה ישב לו העם הגרמני מאות שנה על ארצו, עבד את אדמתו ואכל יבולה, ולפתע באו אורחים לא קרואים למדינתם, עם רב מבני ישראל, והחלו לסחור בארצם והצליחו וגם עשו פרי, התעשרו מאד להפליא, ונהפכו לבנקאים ובעלי בתים לכל בתי חרושת, וכל האנשים הפשוטים צריכים לשאת עיניהם ברחמים וחמלה שהיהודי הבנקאי יאשר להם הלוואה, ומכאן יצאה השנאה אצל ההמון הגרמני, וא"כ מה יש לכם נגדנו? השיב לו המאקאווער רב, התחלת לספר את המעשה מאמצעו , אני אתחיל את המעשה מתחילתו. מה הסיבה שאנו בני ישראל מצליחים להיות בנקאים ובעלי בתים של כל העסקים בגרמניה.

     אנחנו ישבנו בארץ ישראל, עבדנו את אדמתנו, לא היינו בנקאים, ולא ידענו לשונות אלא לשון הקודש, לא היה לנו שום רצון לשלוט על העולם, יום אחד הגיע טיטוס שלכם למקום קטן ביבשת אסיה, וגירש אותנו מאדמתנו, והוליכו אותנו באניות, עד שטיטוס בנה שער ניצחון ברומי, על שהוא הצליח לגרש את היהודים מארצם לאירופה [הגוי הזדעזע מבהירות רהיטות לשונו של הרבי. הרבי עצר לרגע , ושאל אותו, האם הרשות עדיין נתונה לדבר בשיחה גלויה? והרוצח אישר: כן כן, תמשיך בדברך] והנה לפני כאלף שנה כבר תיקנו הגויים שיהודי אין לו אפשרות לקנות אדמה באירופה (וכמוזכר בתוספות מסכת ע"ז ובב"מ האיך ישראל מתפרנסים מהלוואה בריבית לנכרי, והלא תיקנו חז"ל שלא להלוות בריבית לנכרי, ותירצו התוס' מכיון שתיקנו הגויים שבני ישראל לא יהיה להם רשות לקנות חלקת אדמה בארצם, לכן התירוהו חכמי הדורות) לכן התחלנו להלוות בריבית, ולקנות בזול ולמכור ביוקר כרוכל המחזר בעיירות, וזה גרם לנו להפוך ליהודים סוחרים, מה שזה לא היה כלל כשהיינו בארצנו לפני שבאתם לגרש אותנו ממקומנו. ומכיון שכך, הוכרחנו ללמוד לשונות, שהרי קנו מהטורקי ומכרו לגרמני, וכן כל שאר הלשונות. גרשתם אותנו מספרד לפורטוגל, ומפורטוגל לצרפת, וכו' עי"ז למדנו כל הלשונות בגללכם.

     וסיפר הרבי לרוצח מעשה שהיה עם יהודי פשוט בעיירה סמוכה לעיר מאקאווא, שם התגורר פריץ עשיר שהיו לו אלפי כבשים ואדמה לזריעת התבואה וכו', ומסרם ליהודי שינהיג את כל המשק, והצליח מאד במלאכתו, ואחת בשנה היה הפריץ בא לבקר במשק לראות את ההצלחה במו עיניו. הפריץ לא היה יכול לגרש את היהודי, כי הוא ידע שכל הצלחתו רק בזכות חכמתו של היהודי. אך עתה בשנות הזעם, פרצה שנאת הפריץ לאותו יהודי, כל מה שהיה מקנא בו כל אותן השנים על חריצותו וחכמתו.


     עוד זאת גרמתם לנו להלוות בריבית ע"י שאסרתם עלינו להיכנס לעיר הגדולה מבוקר עד ערב, רק כמה שעות ספורות, וא"כ לא יכולנו לסחור כרגיל לקנות כאן ולמכור כאן, לא היו לנו ברירות רק להלוות בריבית שלזה מספיק זמן מועט. וכשנודע שרבים מבני ישראל הצילו את הדוכסים בשעת דחקם ע"י ההלוואות שלהם. ובעיר אייזנשטאט יש שלט נחושת גדול על יהודי רבי שמשון ורטהיימר שהציל את כל המדינה בהלוואות גדולות. ולא עוד אלא שכל המושג של הבנק התחיל ע"י כל הנ"ל, שהרי גם רבינו תם היה בנקאי בתוך ביתו, בין תוספות לתוספות, אלא שלאחר כמה דורות, נהפכו נכדיו לבנקאים גדולים, וכל זה מחמת שלא נתתם לנו להיכנס לעיר לסחור כרגיל. ומה לכם לשנוא אותנו על מה שאתם לבדכם גרמתם לנו, שלא נוכל לסחור ולקנות אדמה, רק להלוות בריבית. לאחר שהשלים את שיחתו, אמר לו הגוי, אין לי מה להשיב לך, הנך צודק בטענותיך. רבי משה נתן נטע חזר לצריפו, וכותב שהוא מברך את השי"ת הגומל לחייבים טובות, שיצא מפי אריה בשלום ולא הרגו במקום, בדרך נס.

הרופא שנכשל (נועם שיח – פרשת וארא)


     הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע דרש בפני קהל חסידיו עד היכן צריכה להיות הדאגה וההתמסרות לזולת, וסיפר להם את שאירע ברופא שלמד שנים את מקצוע הרפואה ועשה חיל בלימודיו, ולאחר שסיים את שנות לימודיו היה צריך לקבל תעודת הסמכה מאת רופא גדול ומפורסם. שאלו הרופא הבוחן "מה היא התרופה לאדם שנפצע וקולח דמו?", השיב הנבחן "לוקחים תרופה פלונית והיא עוצרת את הדם". שאלו הבוחן "וכשאין תרופה זו בנמצא מה יש לעשות?",  השיב הנבחן "אפשר לקחת תרופה אלמונית והיא תעצור את הדם". שאלו שוב הבוחן "ובאם גם תרופה זו אינה בנמצא?" השיב הנבחן "אזי לוקחים חתיכת בד מבגד ושורפים אותה ומניחים את האפר על הפצע וכך נעצר הדם". שוב שאלו הבוחן "ובאם אין גם חתיכת בד בנמצא מה לעשות?" נשאר הנבחן ללא תשובה ומענה. מיד פסל הרופא את הנבחן ולא נתן לו את התעודה המיוחלת ! הנבחן לא ידע מה לעשות מרוב צער – היתכן שעם כל מה שלמד שנים על גבי שנים והתמחה במקצוע הרפואה, הכל ירד לטמיון בגלל שלא ידע להשיב על מקרה כזה. אכן השיב לו הרופא הבוחן "בשעה שקולח דם, ואין בגד לשרוף בכדי לעצור את הדם,  אזי החובה היא עליך לקרוע בד מבגדיך אתה ולחסום את קילוח הדם! – אם אין מצב החולה נוגע ללבך עד כדי שתקרע בד מבגדיך אינך ראוי לשמש בתפקיד רופא.



ט' אדר ה'תש"פ




 ״אם מזרע היהודים... נפול תיפול לפניו״ (אסתר ו,יג). אם הוא מתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, לא יכרע ולא ישתחווה, אז ודאי ש״נפול תיפול לפניו״. (הרבי מליובאוויטש)



     בימי הפורים שזוכים אנו לשפע רוחני רב, וכל שמוטל עלינו לעשות כדי לזכות בו, הוא לפשוט את ידינו ולבקש מהיושב במרומים שישלח לנו עזרו. ננסה פעם אחת להתחפש לעצמנו, ל'אני' האמתי שלנו ולא להמשיך להסתובב ב'בגד' שעטינו על עצמנו במהלך השנה החולפת. נקרע את בגדי החטא שרכשנו לנו ותמורתם נבקש מאבא שבשמים לזכות ללבוש מלכות אמתי לנשמתנו.


     במסורה מצוין ששלוש פעמים מופיעה המילה 'ונשמע': בפרשתנו, ובמתן תורה "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", ובמגילה "ונשמע פתגם המלך". אמר חכם אחד: כנגד שלושה רבנים הכתוב מדבר. יש רב שמלא בתורה ויראת שמים, בבחינת "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. יש מי שאין בו את זה אבל הוא יודע לנאום, " ונשמע קולו בבואו אל הקודש". ויש שאפילו את זה אין בו אבל ממנים אותו לרב רק מפני שהוא מקורב למלכות, " ונשמע פתגם המלך"...

     היסוד של יהודי הוא "ואהבת לרעך כמוך". כשיהודים לוגמים לגימה בצוותא מתעצמת האהבה שביניהם. וזה סוד השתייה בפורים. (הרבי הזקן מוורקה)


חנוכה מופלא ברכבת הטרנס-סיבירית ('האמנתי ואדברה' עמוד 609 הובא בגיליון 'אור חזקיה'(

     העשן הזדוני התאבך באירופה הנרדפת. צימאון הדם העמלקי העיף את גרורותיו התזזיתיות לכל עבר. תלמידי ישיבת מיר המעטירה, ניצלו בנסי ניסים והגיעו לסין, שנחאי, שם העבירו את שנות המלחמה בלימוד תורה ובצקון לחש. סיפור ההצלה המופלא הזה כבר קנה לו פרסום רב, כאשר את סוד הקמתה של מסילת הברזל - בת אלפי הקילומטרים - ע"י הצאר הרוסי האכזר, מותירים אנו בידיו של יודע תעלומות, זורע צדקות,  מצמיח ישועות.

     תלמידי הישיבה נסעו מזרחה, הם התמקמו להם בקרון האחרון ועסקו בלימוד התורה, ומפעם לפעם בשיחות מודאגות רוויות תקוה וסימני שאלה באשר לנעשה באירופה המדממת. "היום ערב חנוכה", הודיע אלחנן, "בעוד מספר שעות נדליק נר ראשון של חנוכה" . "ושמן מנלן?" שאל אברהם. "נכון, כל השמנים וכל הפתילות כשרים לנר חנוכה, פתילות נעשה מבגדינו, ואף אם לא נהדר בשמן זית זך... אבל גם שמן פשוט יותר איננו בנמצא...".

     השתיקה נמשכה לא יותר משלושים שניות. "דומני שיש לי רעיון מבריק..." חכך בראשו יוסף. "אחת לכמה שעות הרכבת עוצרת בתחנות הביניים, להורדת נוסעים, לטיפול ותחזוקה, וזה הזמן להכניס כוס מתחת למנוע הקטר ולהמתין שייזל לתוכה שמן מנוע... בחסדי השם מכאן יכולה לצמוח ישועה". חצי שעה אח"כ נעצרה הרכבת למספר דקות. יוסף ואלחנן יצאו מן הקרון ופתחו במרוצה לעבר הקטר. הם זחלו בין מסילות הברזל והציבו את כוס המתכת מתחת למנוע החם. מה רבו חסדיך השם, טיפה קטנטנה, ועוד אחת, זילפו להן באיטיות מאחד מן הסדקים וצנחו לתוך כוס המתכת. "זה לא מספיק, אבא שבשמים רחם עלינו, רוצים לקיים מצות נר חנוכה, עוד קצת שמן בבקשה...". התחנונים נשאו פרי ועוד מספר טיפות שמן מכונות נשרו פנימה. הקטר השמיע יבבה. אותתו הבהובי סגירה, ובשנייה האחרונה הם השתחלו פנימה. "יש סיכוי מצוין שעד הערב, אולי אפילו לפני השקיעה, נמלא סנטימטר אחד מגובה הכוס. זה בוודאי יספיק להדלקה של חצי שעה ויותר... הכל תלוי במספר העצירות", נסכו השניים אופטימיות בחבריהם.

     אברהם שלף מתיקו מגבת כותנה מיושנת וקרועה, שלף את חוטי השתי והחל לשזור פתילה. "ריבונו של עולם, אנחנו לא גיבורים כמו המכבים,  אנחנו לא בקו החזית מול האויב, אנחנו בורחים על נפשנו כדי להאיר מתורתך לדור הבא. הבט בפתילה הזעירה שביד, היא רוצה להבעיר להבה של אש. לכבודך..."  שעתיים מאוחר יותר שוב נעצרה הרכבת, והשניים רצו לעבר הקטר, זחלו בזריזות, הניחו את הכוס מתחת למנוע, תקעו שתי עיניים מייחלות ומצפות לישועה. "דומני שהזליפה כרגע יותר משמעותית מן הקודמת", מלמל יוסף. "אתה צודק", אישר אלחנן, אך זה עדיין לא מספיק". ששש... מי שאמר לגשם וירד, יאמר לשמן מנוע ויצנח",  היסה אותו יוסף. "יהודי חייב לאמץ לעצמו שתי עיניים ורודות,  ולרצות לעשות את רצון השם. הצליח - מה טוב ומה נעים. לא הצליח? זה רצון השם". לפתע צנחו מטה חמש או שש טיפות שמן ע-נ-ק-י-ו-ת . "וואוו", התמוגגו השניים, "עוד נזילה כזו, ואנחנו מסודרים".

     רשמו לפניכם נתון יבש: במשך שבעה ימים הצליחו הצדיקים הללו לאגור בתחנות הביניים את טיפות שמן המנוע המטפטפות,  ולהדליק נר חנוכה בקרונם, ברוב עם הדרת מלך, כשפיהם אומר שירה "מעוז צור ישועתי".  בבוקרו של היום השמיני של חנוכה, רכבת ההצלה גלשה לערבות סיביר. מינוס ארבעים מעלות מתחת לאפס. קור מקפיא. הרוח שורקת בחלונות, אצבעות הידיים טמונות עמוק עמוק בכיס.  תחנה ראשונה. אלחנן ויוסף דוהרים לכיוון הקטר. הנוהל מוכר וידוע. הם מניחים את הכוס מתחת למנוע. הקור הפך את השמן קרוש וצמיגי, ולמרות מאמץ הנסיעה, סירב השמן להתחמם,  וסירבו הטיפות לנשור מטה מטה. זה חזר על עצמו גם בתחנה השנייה והשלישית. אין אפילו טיפת שמן אחת לרפואה בכוס. השמש שקעה. מתחילים תפילת ערבית. יצאו הכוכבים והתנוצצו להם כאומרים: 'גם אתם, צורבים יקרים, משולים לכוכבים. ואם הנר לא יאיר, אתם תמשיכו ותאירו את החנוכייה האמיתית של הדורות הבאים".  הם שכבו לישון עטופים במעיליהם, לא עצובים, אבל מאוכזבים.  הנר השמיני היה בהישג יד, כמו קודמיו. אך מה רוצה השם? מה הוא מסתיר תחת כנפי העובדה המצערת שאין אפילו טיפת שמן אחת לנר השמיני? אלחנן ויוסף הצטנפו בפינת הקרון. "בוא יוסף, ונדליק את נר "זאת חנוכה'", ביקש אלחנן. "אתה צוחק?", תמה יוסף. "חלילה. בוא ונדליק עכשיו מיד את התחליף לנר... מה הפירוש? – מאי חנוכה? דתנו רבנן. בוא ונלמד עד אור הבוקר הלכות חנוכה, נספר עת ניצחונות המכבים,  נפלפל בסוגיות הש"ס העוסקות במעלין בקודש, ותורה זו תדלק ותאיר בגנזי הנצח, כמו הנר השמיני.

     אם ארדם תעיר אותי מיד,  אם תרדם, אעיר אותך", סיכם אלחנן. אמרו ועשו. חבריהם רדומים, אך השניים מפלפלים, מקשים ומתרצים. העיניים נעצמות, העפעפיים נדבקים, הם נלחמים בשינה כאריות, רצים כצבי בסימני שולחן ערוך, צוללים למצולות חריפותם של רבי עקיבא איגר ובעלי התוספות, עד יאיר השחר, שכן נר חנוכה,  בדיעבד זמנו כל הלילה.  לפתע על רקע קרני הירח הם הבחינו בגוי רוסי ענק, כנראה איכר, לראשו כובע צמר. מבטו נתקע בעיניהם המופתעות. " תגידו לי, אתם ערים ומדברים. אתם לא זקוקים אולי לנר?"  אלחנן ויוסף הנהנו. הגוי הכניס ידו לכיס ושלף מתוכו נר שעווה עבה בגובה עשרה סנטימטר לפחות. "קחו". הנר עף באוויר ונחת בידיהם. הם הביטו בשעון, נותרו עוד 35 דקות... הנר הונח בהתרגשות על הדרגש. הם העירו את חבריהם ויוסף הדליק את הנר בברכה והחל לשיר 'על הניסים ועל הנפלאות... בימים ההם בזמן הזה'. מיד אחרי כן חיפשו את הגוי על מנת להודות לו ולא מצאוהו.


     לימים הפך יוסף לראש ישיבה חשובה בארצות הברית,  וסיפור זה נהג לספר לתלמידיו הרבים. "נו, אתם בוודאי חושבים שהאיכר הרוסי היה אליהו הנביא... לא מיניה ולא מקצתיה.  עשרות שנים שאני לומד ומרביץ תורה, ולא זכינו לגילוי אליהו . נו, אז אתם שואלים מה בדיוק קרה כאן?  פשוט מאד. רצינו בכל מאודנו לעשות רצון בוראנו, והוא דואג לכך, ומגיע - גוי או גמל או ציפור, או כל דבר אחר - כדי שהרצון הטוב יתממש. ואפילו יש מאין. לאן נעלם הגוי? אינני יודע, אבל לעתיד לבוא תשאלו את אליהו... " 

 






ח' אדר ה'תש"פ




בגדים אינם מעטפת וכיסוי לגוף בלבד. בגדיו של האדם הם סמל למהותו ותג זיהוי לאופיו, השתייכותו,  ורמתו החברתית. בימינו, כאשר נחשולי ענק מאיימים לטשטש גבולות ולהפיל חומות הביצור, מסייעות בגדינו להיאחז בדרכי אבות.    


     בגדים מהוים מיתוג. חברה חלשה מנסה לשפר מעמדה ותדמיתה בהחלפת מיתוג ושינוי חזות. עם ישראל לא זקוק לחידוש! ב"ה אנו חברה מנצחת ונצחית, ויציבות המיתוג ושימורו מוכיחים זאת! על בנינו להתפאר בשרשרת הנמשכת אלפי שנים, והלבוש השורשי מסייע להמשכיותה. בדור בו הכל 'חד פעמי' נבוב וחלול, יש להעריץ קביעות והמשכיות.

     גדול אחד ז"ל אמר, שסגולה בפורים להשכים בבוקר בתפילה ובקשה לפני השי"ת על כל דבר, בני, חיי, ומזוני, והן על שאר דברים, כי אותו יום הוא עת רצון, ועל זה אמרו "הפושט יד נותנין לו", וכן הוא מקובל מפי גדולי הצדיקים תלמידי הבעש"ט זי"ע. [מתוך 'סגולות ישראל' – מערכה פ']


     ״המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים״ (מגילת אסתר ט,כד). 'צורר' פירושו כורך וקושר. המן היה ״צורר כל היהודים״ – גזירותיו פעלו שכל היהודים יקושרו ויתאחדו, עד שנהיה   ״לך כנוס את כל היהודים״. (רבי יצחק אייזיק מקוריץ)


כיפה עתיקה וגאווה יהודית אחרי חמישים שנה בניכר (ברוך ש. דוידסון)

 

כיפה עתיקה מהסוג המדובר

אריק הוא יהודי גאה שגדל בדרום אפריקה. אחרי שחי בישראל כשמונה שנים הוא עבר לאירלנד, שם הוא עובד כרופא מרדים. לפני כמה שנים הוא קנה זוג תפילין משלוחי חב"ד שבאו לבקרו במסגרת תוכנית הקיץ של חב"ד ומאז הוא מניח אותם בכל יום מימות השבוע. כמובן, הוא התלהב להיפגש אתנו, למרות העובדה שהייתה לו תכנית לבילוי חברתי אחר באותו ערב.

בשיחתנו נגענו בעניינים שונים, החל בדיון דקדקני בענייני קבלה וכלה בשאלה למה א-לוקים ברא אותנו עם ערלה אם מלכתחילה הוא רצה שנסיר אותה. אריק הזכיר שיש לו חבר יהודי מקייפטאון שבמקרה היה בעיר הקרובה ב"לוקום" של חודש (זה המונח שהרופאים משתמשים בו לתאר שהות מקצועית זמנית של רופא במקום כלשהו), ואף כי החודש שלו כמעט הגיע לסיומו, בוודאי הוא ישמח אם נבקר אותו. אנחנו, כמובן, קפצנו על ההזדמנות ולקחנו את פרטי ההתקשרות של החבר. כשהיינו באזור שבו החבר שלו שהה, טלפנו אליו וקבענו פגישה ליום רביעי בערב.

כשעמדנו לעזוב הוא אמר לנו שאחד מעמיתיו הרופאים בבית החולים נתן לו ספר בשם "יהודי אירלנד", וחשב שאד ייהנה לקרוא אותו. כשאד חזר אליו אחרי כמה ימים, ציין הרופא שבמקרה הייתה לו אימא יהודייה. עם זאת הוא לא גדל תחת כנפי האמונה היהודית ולא החשיב את עצמו ליהודי.

מיד התחילו ה"נורות האדומות החבדיו"ת" להבהב, והתחלנו להסביר בהתלהבות איך – מכיוון שאמו יהודייה – גם הוא עצמו יהודי, ושאכן נשמח לפגוש אותו. אד מסר לנו את שמו של החבר שלו והבטיח להשיג בשבילנו את פרטי ההתקשרות שלו.

לא חיכינו שאד יטלפן, חיפשנו את החבר במדריך הטלפון ודיברנו עמו בקצרה. מכיוון שהוא לא החשיב את עצמו ליהודי, הוא לא הבין בדיוק מה רצינו ממנו, אבל הסכים שנבוא לביקור חטוף.

הוא גר בחווה חקלאית בת כ-400 דונם, שבה אשתו עובדת, והוא מממן אותה מעבודתו כרדיולוג. הוא קיבל אותנו בביתו בברכה חמה, ושוחחנו נעימות על דא ועל הא, ואז נפל דבר.

הוא סיפר לנו על סבו, שהגיע לאירלנד מאירופה המזרחית, על אמו, שהתחתנו עם פסיכותרפיסט ("הוא היה פרוידיאני אדוק!") ועל ניצולי השואה שהרבו לבקר בביתו, כדי לקבל ממנו ייעוץ. אחרי כשעה של שיחה עם הרבה הומור, היינו מוכנים ללכת, והסברנו שלפני לכתנו אנו מבקשים להציע לאנשים שפגשנו הזדמנות להניח תפילין. הוא אמר לנו שמעולם בחייו הוא לא הניח תפילין, אבל ניאות לנסות את זה פעם.

כששלפנו כיפה הוא קרא: "יש לי כיפה משלי!" והלך לחדר הסמוך כדי להביא אותה. הוא חזר עם כיפה מהסוג שראיתי רק בתצלומים דהויים בשחור לבן. צורתה לא הייתה ממש עגולה, והיא דמתה יותר, והיה לה כפתור במרכז. "היא הייתה של סבא שלי, ואחרי מותו לקחתי אותה לעצמי", הוא הסביר.

הרהרנו בהשתלשלות העניינים הבל-תיאמן שהביאה אותנו ליהודי הזה, האבוד זמן רב כל כך, שחבש את הכיפה של סבו בהזדמנות הזאת של הנחת התפילין הראשונה שלו.

הוא הניח על ראשו את הכיפה הענקית (שלא הייתה מונחת על ראשו של איש במשך חמישים שנה), וכרכנו עליו את התפילין. הוא קרא את ה"שמע" והצענו לצלם אותו כדי שנוכל לשלוח לו בדוא"ל בהזדמנות מאוחרת יותר.

כשעמדנו כולנו יחד וחייכנו בשביל התמונה, הוא העיר: "אמי הייתה שמחה לראות עותק של התצלום", ועל זה ענינו לו בפה אחד: "היא אינה זקוקה לזה, כי גם היא היא וגם סבא שלך שניהם נוכחים כאן ברגע זה ממש, זוהרים מגאווה".


הוא ביקש שלא נעלה את התמונה באינטרנט, ולכן אם ברצונכם לדעת כיצד הוא היה נראה, יהיה עליכם לעשות שימוש בדמיון...





ז' אדר ה'תש"פ






במחברת הערוך, וכן במחברת מנחם בן סרוק, ובספר שרשים להרד"ק, כולם הביאו פסוקים וראיות וכוונו כולם לאותו הכוונה שאדר יש לו שני משמעויות וכגון 'נָאוֹר אַתָה אַדִּיר' (תהלים ע"ו), 'יַגְדִּיל תוֹרָה וְיַאְדִּיר' (ישעיה מ"ב), שכולם שם משמעות חוזק וגדולה וזה מיוחס אל הקב"ה, וגבי ישראל מתגלה עצמיותם. 

    במקורות מסופר שבתקופתו של דוד המלך התחוללה מגיפה קטלנית מאד: "כל יום היו מתים מאה נפשות מישראל... עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן לישראל מאה ברכות [שיברכו בכל יום]". בכל ברכה אנחנו מברכים את השם ומודים לו על הטוב שהעניק לנו, וזה החיסון הכי טוב נגד הדברים הרעים שקורים בעולם.


     "ויקחו לי תרומה" (כה, ב). באגרא דכלה ביאר, למה דווקא נתיחדה תיבה זו 'לי', לקבוע את הקידושין בין ישראל לאביהם שבשמים, כי הל' היא האות הגבוהה מכל האותיות וזה מורה על גבוה מעל גבוה, והי' קטנה מכל האותיות, וזה מורה על 'כי אתם המעט מכל העמים' (דברים ז, ז), ושניהם מזדווגים זה בזה.


     יש מרמזים רמז יפה, מחני נא "מספרך" אותיות מספר כ' דהיינו הפרשה העשרים מתחילת בראשית. כלומר שמשה רבינו ביקש מחני נא מהפרשה העשרים שהיא פרשת תצוה.

למה אין לי חשק ללמוד?" (מתוך שיחה שנשא בפני תלמידי ישיבת באיאן גיליון 'נעם נתיבותינו' ויחי תש"פ נעתק מ'הפותח')

     סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: נכנס אלי בחור יקר כשהוא מתייפח בבכי מעומק לבו, ובצער נורא זועק ומתחנן על נפשו – "למה ומדוע אין לי חשק ללמוד ואינני מרגיש עריבות ותענוג בלימוד התורה? רואה אני רבים מחברי ועוד רבים אחרים שלומדים בהתמדה וחשק, ונפשי יוצאת מקנאת סופרים. חפץ אני ג"כ לראות עולמי בחיי ולהרגיש טעם עוה"ב בעוה"ז!. "

     אני מגיע לפנות בוקר לישיבה ורואה בחורים מגיעים בזה אחר זה, רצים בהתרגשות לקראת הגמרא ולומדים בנעימות ובחיות; רואה אני את חברי כשיושבים בסדר עיון, מתפלפלים ומתווכחים, מעיינים בסברות וטעמי וגדרי הסוגיא, יושבים בסדר בקיאות, הלכה וחזרה ובולעים בשקיקה שורה אחר שורה, סוגיא אחר סוגיא, עוד הלכה ועוד שיטה, ומסכמים את לימודם בהנאה ושמחה; בבין הסדרים ושארי הזמנים חוטפים קצת חומש רש"י, קצת חפץ חיים ומשנה ברורה, ספר מוסר, חסידישע ספרים ... "ואילו אני, מסתובב בישיבה מבוקר עד ערב, אינני מרגיש משיכה וצמאון ללימוד, וגם כשאני לוקח גמרא ומתחיל ללמוד קשה לי להבין ולהתעמק ואין לי טעם והנאה בלימוד. יושב אני כבער ולא אדע וככסיל לא אבין, ומחוץ לסדרים הס מלהזכיר מלהתחבר לספר קדוש... מה יהיה עמי?  מי יודע מה חטאתי ומה פגמתי שאינני זוכה להרגיש קשר לתורתו הקדושה ומתיקות בלימודה".

     ראיתי כי אכן שבור הוא עד עומק הנפש, סיפר הגה"צ שליט"א, ולא מצאתי במה לחזקו ולתמוך את לבו. הצעתי לו אפוא להמתין עד שניכנס יחד אל הגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל, שידוע כגדול המתמידים ומצדיקי הדור, ואולי אצלו ימצא נוחם ותקוה. נכנסנו יחד אל ר' זונדל, ומספרים אנו לו על עומק שברון נפשו ולבו של הבחור דנן, והגה"צ יושב ומקשיב. ובגמרו לשפוך את לבו, הוא מפטיר ואומר: "אין כאן חסרון של חשק בלימוד התורה, אלא פשוט חסרון ב'אמונה' "... הדברים נפלו על אזני הבחור כרעם ביום בהיר, ובכיותיו גברו והתעצמו, בה־ רגישו שעולמו לגמרי חרב עליו. "אם עד עתה חשבתי כי יש לי בעיה עם מצות לימוד התורה, עכשיו אני שומע שאני גם לקוי ב'אמונה'... אינני מוצא טעם בחיי בכזה אופן", ממרר הוא בבכי רב...  כשנרגע במקצת, ביקש להבין איזה חסרון באמונה ראה בו הגה"צ ר' זונדל, כי לא היו לו מעולם איזה ספיקות ופקפוקים ח"ו, ולמה הוא מואשם עכשיו באשמה נוראה כזאת. ישב עמו ר' זונדל בניחותא והתחיל להסביר לו איך ולמה קשורה הבעיה שלו לחסרון באמונה. "

     תאר לעצמך, בחור'ל יקר, אילו היה מגיע אליך עשיר גדול, אשר שמעת וידעת עליו כי יש לו אוצרות כסף וזהב, ורבים נעזרו ונושעו על ידו, ולבו לב רחום וטוב ואוהב לעזור ולתמוך בידי אחרים, ואהבת תורה שלו מרובה ועולה על גדותיו... ואתה מרגיש שאפשר לסמוך על מילתו ועל יושרו ויכולתו. " והגביר הזה בא ואומר לך – 'היות שאני מאוד אוהב אותך, ומחשיב אני מאוד את לימוד התורה שלך, על כן אני חפץ להיות שותף בלימודך ואף לעזור לך בעת צרכיך,  ועל כן החלטתי לקנות לך 'מכשיר' מיוחד שתוכל להרכיבו על צווארך בעת לימודך,  וה'מכשיר' הזה קולט כל מילה ומילה שאתה לומד, והוא רושם ומכניס למאגר כל יום כמה מלים של תורה הוצאת מפיך. ועל כל תיבה של לימוד התורה שלך, אני מזכה אותך בחשבון בנק שאני פותח במיוחד עבורך, בשקל אחד, ולאחר נישואיך, מתי שתהיה זקוק לכסף, תפנה אלי ואני אשחרר לך מהחשבון הזה כמה שאתה צריך. "'ואין שום הגבלה בדבר', מוסיף הגביר ואומר. כל תיבה – זה שקל, ואפילו אם תלמד במשך יום אחד מעל מאה אלף תיבות , אַזכֶה אותך במאה אלף ש"ח. וכל תיבה שתלמד בעיון – הסכום יהיה כפול'... " ועתה בחור'ל יקר", המשיך ר' זונדל ואמר. "תחשוב באמת ותאמר לי – האם במקרה כזה יהיה לך חשק ללמוד או לא? כשאתה יודע שכל מלה נרשמת בו ברגע במאגר של המכשיר, ויש יהודי בעולם שמתעניין בזה וחפץ בלימודך, והוא עוד עומד לשלם לך על כל מלה שקל שלם, ואתה מאמין לו – כמה זמן תלמד במשך היום וכמה זמן תתבטל ? "אם כן", ממשיך ר' זונדל בפנותו באהבה אל הבחור, "הרי לך ברור כי כל החסרון והסיבה שאין לך חשק ללמוד הוא רק משום חסרון באמונה, כי אילו האמנת במה שכתוב בחז"ל כי השי"ת שברא את העולם הזה, א-לקי אברהם יצחק ויעקב, מלך מלכי המלכים, הקל הגדול הגבור והנורא א-ל עליון – הוא בעצמו חפץ בתורתך, והוא שומע לקול לימודך, וכל תיבה ותיבה היא 'מצות עשה' בפני עצמה, והיא גדולה ושקולה נגד כל המצוות, ועל כל תיבה תקבל ממנו שכר עצום – אזי אף אם לא תרגיש כי כל מלה זה יותר מאלפי זהב וכסף, אבל לפחות תרגיש ש'כל' מלה זה שקל אחד, אבל 'כל מלה'! – האם יהיה לך חשק או לא ?... "אם כן, יש לך בזה תשובה מושלמת לשאלתך וצערך. תתחיל לעבוד על אמונה, להאמין בשכר ועונש, להאמין במצוות התורה ובהשגחת השי"ת על כל ברואיו, ועל רצונו בלימודו של כל אחד , ואז יהיה לך טעם וחשק עצום בכל רגע של לימוד".


     הבחור יצא מלא תקוה ובהירות, כי אכן יש תקוה לאחריתו וכי יש לו כבר דרך ברורה ואמתית להגיע לחשקת התורה בעז"ה, ומתוך החלטה אמיצה לחזק את אמונתו בגודל קדושת התורה ובחפצו של הש"ת בלימודו, ובגודל יקרתה וחשיבותה של כל תיבה ותיבה לפניו ית'. 




ו' אדר ה'תש"פ



 אנחנו לא בוחרים חוויות אלא זיכרונות של חוויות.

    הדשא תמיד יותר ירוק אצל הזולת, עד שאתם מגלים כי הוא מלאכותי.


     הצעד הראשון אל עבר שינוי הוא מודעות. הצעד השני הוא קבלה.

     הרעיון הוא לא לחיות לנצח, אלא ליצור משהו שיעשה זאת.  

 "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם" (מתוקים מדבש ונופת צופים –פרשת שמות)


     שנותיו הראשונות של הישוב המתחדש בירושלים העתיקה היו שנות מצוקה ומחסור.  הישוב היה קטן ודל, מקורות המחיה היו מצומצמים ובני העיר מסרו את נפשם כדי להמשיך ולהיאחז באדמת הקודש ולהפריח את שממונה.  מן השמים כיוונו את צעדיהם של מספר נגידים יידועי שם שעלו לירושלים באותם ימים, והם סייעו בממונם הרב בהקמת שכונות חדשות ובתמיכה בעניי העיר.

     אחד מאותם עולים, היה הנגיד ר' משה ויטנברג,  שעלה בשנת תרמ"ב מהעיר ויטעפסק שברוסיה, ובעלותו ארצה הביא עמו הון עצום של כחצי מיליון רובלים. בהיותו חשוך ילדים , הקדיש את הונו למען הציבור, בנה שכונות בעיר העתיקה ובירושלים החדשה המכונות בפי כל על שמו 'בתי ויטנברג', ותמך במוסדות תורה וחסד שונים בעיר. אולם, לא על נקלה הצליח ר' משה לשנות את הרגליו ולפזר את כספו לצדקה. שכן מטבעו כילי גדול היה ודומה היה לו להרים נדבה לאחרים כקריעת ים סוף, אלא לאחר מעשה שהיה, נפתח ליבו כאולם ומאז היה מתגבר בעוז על טבעו ומעניק ממון לצרכי צדקה וחסד.

     היה זה לאחר שפרנסי ירושלים החלו בהכנות לקראת הקמת מקווה טהרה חדש בעיר.  מקווה יחיד שימש אז את תושבי העיר, שהיה ממוקם תחת מחילותיו של בית הכנסת המרכזי חורבת רבי יהודה החסיד שבמרכז השכונה היהודית, ואליו היו יורדים בעשרות מדרגות אל בטן האדמה . אולם המקום צר היה מהכיל ולכן הוחלט על הקמת מקווה חדש ומרווח כמושגי הימים ההם.  החלו הפרנסים בתכנונים ושרטוטים, הניחו את היסודות והחלו בבניה, אולם ההקמה התנהלה בעצלתיים מחוסר משאבים. מאמציהם של הפרנסים להשגת סכומי כסף גדולים להקמת המקווה, עלו בתוהו, שכן תושבי העיר הרוויחו בקושי כדי לחם צר ומים לחץ.  עלו אפוא העסקנים אל ביתו של רב העיר הפיקח והנערץ, רבי שמואל סלנט, וביקשו ממנו עצה ותושייה על מנת לברך על המוגמר ולסיים את אשר החלו.

     הרהר הרב מעט, ולפתע קם ממקומו ולבש את אדרתו. " הבה ונהלך אל ביתו של ר' משה ויטנברג, כדי לבקש ממנו לתרום מהונו הרב להשלמת המקווה עד הטפחות" אמר הרב, ופליאה אחזה בנוכחים לשמע דבריו.  הם הכירו היטב את טבע הקמצנות של ר' משה ובטוחים היו כי הרב יכלה את זמנו לריק ויבזה את כבודו, אך רבי שמואל התעלם ממבטי הפליאה שבעיני העסקנים ועלה לביתו של ר' משה.  כשראה בעל הבית את האורח הדגול שטרך ועלה לביתו, חרד לקראתו חרדה גדולה והושיבו ברוב כבוד ליד שולחנו, כשהוא תוהה בליבו מדוע זכה לביקור כה חשוב שאף אחד מתושבי העיר לא זכה לו.  רבי שמואל לא כילה את זמנו לריק בדיבורי סרק וניגש מיד לעניין. הוא שטח באוזניו של ר' משה את עניין הקמת המקווה החדש, תיאר בפניו את חשיבות הטהרה בישראל, ובסיימו השתתק והמתין למוצא פיו של רק משה.

     בחדר שררה דומיה מוחלטת, רבי שמואל ישר בראש מורכן והמתין לתשובתו של ר' משה , ואילו הלה נע באי נוחות במקומו ושתן אף הוא.  דקות ארוכות עברו, ולבסוף שבר ר' משה את השתיקה ואמר: "רבינו היקר, פליאה גדולה יש לי עליך. הרי אין חכם ונבון כמוך בירושלים כולה, כיצד אפוא עלתה על ליבו של מר מחשבה של שטות, לבוא לקמצן ויטנברג ולבקש ממנו תרומה גדולה להקמת מקווה?  הרי ידוע לך שמתקשה אני להוציא מכספי אפילו תרומה קטנה ולהענקה לזולת, ועל אחת כמה וכמה שקשה לי להרים תרומה כה נכבדה שדורש ממני הרב?!"  רבי שמואל נשא את ראשו, הביט בעיניו הנוקבות בר' משה ואמר: "הבה ואשבר את אוזניך מדוע טרחתי ובאתי הלום. יום יבוא, ואתה תלך בדרך כל הארץ ונשמתך תעלה ליוצריך. גופף יקבר בהר הזיתים ויעלה רימה ותולעה, ואתה תעמוד בפני מלך מלכי המלכים בבית דין של מעלה ותיתן דין וחשבון על כל מעשיך בעולם. אחת השאלות הנוקבות שישאלו אותך שם, תהיה השאלה מדוע לא הקמת מקווה טהרה בירושלים ובעטייך נחלשה הטהרה בישראל.  אולם אתה בוודאי תטען להגנתך, שלא תרמת מפני שלא בקשו ממך ואנשים הפסיקו לבוא לבקש ממך תרומות. אחר שהתייאשו ממך עקב קמצנותך, ומסיבה זו באתי אליך היום. הגעתי כדי להציע בפניך את החשיבות של הקמת המקווה החדש ולהציע לך ליטול את השותפות במצווה חשובה זו, אם תרצה – מוטב, ואם לאו – לא תוכל להצטדק בפני בית דין של מעלה שלא ביקשו ממך, ויסתתמו טענותיך ".

     רבי שמואל החריש ואמר לקום ממקומו, אולם לפתע פרץ ר' משה בכי מר וכל גופו רעד . "רבינו!" קרא בקול לא לו. "אנא ממך, טול את מפתחות הקופה שלי והוצא משם כל סכום שתרצה. אבל בבקשה ממך שלא תראה לי איזה סכום נטלת, כי קשה לי לשבור את טבעי המר של הקמצנות ולא אמצא מרגוע לנפשי אם אראה כספי ניתן בידי אחרים".

     רבי שמול הבליע חיוך קטן, פתח את הקופה שהייתה גדושה בשטרות כסף רבים, בניירות ערך ובשטרי בעלות על קרקעות בעיר, ונטל את הסכום הדרוש להשלמת המקווה עד הפרט האחרון. באותו יום נפל דבר בחייו של ר' משה, הסדק שנפתח בלבו הפך לפתחו של אולם, ומאותו היום ואילך השתנה ר' משה ושמו הלך לפניו כנדיב דגול ובעל חסד גדול. הוא הפליג בזקנה בירושלים ונפטר בי"ח בניסן תרנ"ט, בלי להשאיר אחריו זרע של קיימא, אך התקיים בו הפסוק: "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".






ה' אדר ה'תש"פ





 התכשיט היקר ביותר שאי פעם יהיה לך סביב הצוואר הוא הזרועות של ילדיך.


     חינוך הוא מה שנותר לאחר שכל מה שנלמד נשכח.


     כל עוד איננו אוהבים את עצמנו, לא נוכל להאמין שאחרים אוהבים אותנו.


     מה שחשוב הוא לא מה שיש לך בחיים, אלא מי שיש לך בחיים.

האבנים מספרים (לאורם נלך(

     לחדרו של החזון איש זצ"ל, נכנס יהודי עשיר שאוחז בידו תיק מנהלים גדול ומהודר. החזון איש ישב ליד השולחן שקוע בתלמודו, אך לכשהרגיש שמישהו נכנס לחדר, הרים את עיניו וקידמו בחיוך ובמאור פנים. 'שב נא בבקשה' הזמינו החזון איש והרים את עיניו מעל הגמרא, 'כן, במה אפשר לעזור? ' עומד אני במגעים לקניית מגרש גדול במרכז העיר חיפה' אמר האיש, פותח את תיקו ומוציא צרור ניירות. ' על המגרש הזה רוצה אני לבנות בנין גדול'. הוא פרס את התוכנית על השולחן והציגן בפני החזון איש. ' פה תהיה הדירה שלי' והצביע על הקומה העליונה, 'פה יהיה בית כנסת, בסמוך לו בית מדרש וכולל אברכים, וכאן, הצביע על קומת המרתף, כאן רוצה אני לבנות מקווה טהרה, שישרת את תושבי האזור'.  שמע החזון איש את הדברים בתשומת לב, עיין היטב בתכניות הבניין, שאל מספר שאלות ואז אמר:  הייתי רוצה לראות מספר אבנים מהקרקע אותה רוצה אתה לקנות'. אסף היהודי את ניירותיו לתיקו ויצא.

     בקשתו של הרב נראתה לו מוזרה למדי.  באוטובוס לחיפה הרהר בבקשתו של הרב, מנסה להבין: אבנים? לשם מה מבקש החזון איש שאביא לו מאבני המקום? אולי יש בעניין סגולה כלשהי... סוד עמוק בתורת הנסתר... לבסוף החליט: במופלא ממך אל תדרוש, עשה כמצוות החכם, ומובטח לך שלא תפסיד. למחרת עם בוקר ניגש אל הקרקע המדוברת ואסף לתיקו מספר אבנים לעת ערב שב לביתו של החזון איש, הוציא את האבנים והניחן על השולחן. החזון איש נטל את האבנים בידיו, בחן אותן בשים לב, קם ממקומו וניגש לארון הספרים. הוציא מספר ספרים, עיין בהם, ואחרי עיון מתמשך הרים את עיניו ואמר: 'אני חושב שהדבר אפשרי, יהי רצון שתשרה הברכה במעשה ידיכם'. בחיוך רחב ובעיניים זורחות יצא ר' חיים מביתו של החזון איש. סוף-סוף חלומו עומד להתגשם. המבנה יעמוד על תילו ויהיה תל תלפיות של תורה ויראת שמים בעיר חיפה!

     בטרם ניגש לביתו, נסע ר' חיים לבעל הקרקע ורכש אותה, ולמחרת ניגש למהנדס מומחה ושטח לפניו את תכניתו. 'מבקש אני את חוות דעתכם על התוכנית הזו' – ביקש ופרש לפניו את דפי התכנית האדריכלית. עיין המהנדס בדפים ואמר: אינני רואה בעיה בתוכנית הכללית, אבל לגבי המקווה....' התבונן בעיון הדפים והרים את עיניו: 'אני חייב תחילה לראות את הקרקע'.  עיניו של ר' חיים התעגלו בתדהמה: 'לראות את הקרקע? לשם מה? 'מה זאת אומרת לשם מה'? שאל המהנדס בחשדנות מה יש לך להסתיר?' '  לא.. פשוט. סתם..' לא רצה ר' חיים לפרט. הם יצאו מהמשרד וצעדו לעבר הקרקע המדוברת. ' אינני מבין אותך' אמר המהנדס לר' חיים אחר שבדק את השטח, 'לפי מה שאמרת, כבר קנית את הקרקע, הלוא כן? 'אכן' אישר ר' חיים 'מה הבעיה?'  בפעם הבאה תתייעץ עם מהנדס לפני שתקנה מגרש, ולא לאחר מעשה. ממש לא אחראי לקנות ואחר כך לגשת לייעוץ מקצועי' פסק המהנדס נחרצות, 'מי אמר לך שהקרקע מתאימה ליעודה  ?!' ' מה הבעיה בקרקע?' תמה שוב ר' חיים. 'הקרקע הזו כולה סלעית, אי אפשר בשום אופן לחפור בה לעומק המתאים לבניית מקווה' ענה המהנדס. ר' חיים לא נבהל, הוא היה בטוח בהבטחת רבו. 'אתה בטוח שאי אפשר לחפור כאן?' שאל שוב את המהנדס. ' אינני מבין אותך' רטן כנגדו המהנדס ' אינך מבין בקרקעות, ולכן שכרת אותי לייעוץ. אז מה אתה מתעקש כל כך? אני, המומחה בשטח הזה, אומר לך את דעתי המקצועית: כאן אי אפשר לחפור!  ר' חיים קיווה שיצליח להסביר למהנדס שאינו שומר תורה ומצוות, דעת תורה מהי. 'בטרם קניתי את הקרקע, פניתי לחזון איש וביקשתי את חוות דעתו. הוא עיין בתוכניות, בדק גם את האבנים שנלקחו מהקרקע, ואחר כך ברכני בהצלחה, ולכן אני כל כך בטוח שהתכנית מעשית, והבניין, ובכלל זה המקווה,  יעמוד על תילו. המהנדס חייך בלגלוג: 'אמור לי, באיזו אוניברסיטה למד הרב שלך? איזה תואר אקדמי יש לו שהוא מחווה דעתו בנחרצות שכזו?...'  אסדר לך פגישה עם החזון איש אמר ר' חיים ועיניו שופעות ביטחון ואמונה, ואז תראה הכל בעיניך!'

     ר' חיים והמהנדס הגיעו לביתו של החזון איש, המהנדס היה בטוח שהוא יפגוש אדם שעל מדפי לשכתו המפוארת ספרי מדע שונים בתורת הגיאולוגיה וההנדסה, אך לתדהמתו פגש באדם לבוש בפשטות,  ועל השולחן הרעוע שלפניו מונחים ספרי גמרא, ובהם היה שקוע. רצה המהנדס לסוב על עקבותיו ולעזוב את המקום, אך עיניו המאירות של הרב שבו אותו וסימרו אותו למקום. ' כן' פנה אליו החזון איש בחביבות 'מה דעתכם על תכניותיו של ר' חיים?'  אין אפשרות לחפור במקום הזה!' פסק המהנדס בנחרצות ופתח בהסבריו המדעיים, אך החזון איש במתק לשונו קטע את דבריו: 'חכמינו, 'זכרונם לברכה, הכירו כל אבן ואבן', ומיד פתח את הגמרא והראה למהנדס: 'הנה, פה כתוב, שאבן מסוג זה נמסה במים הנוזלים לאט-לאט מתוך צינור דק, וכך היא מתרככת ומתפוררת, ובסופו של דבר יתאפשר לחפור בה.'


     עוד זמן מה ישבו ר' חיים והמהנדס בחדרו של החזון איש, וכאשר יצאו, אמר המהנדס שהיה מוקסם מהחכמה העצומה של גדול הדור: חוויה שכזו לא עברתי מימי! אכן כמה קטנים אנו, אנשי המדע! יש לנו הרבה מה ללמוד!'. 






ג' אדר ה'תש"פ



אדם המכוין בתפילות ולא מדבר דברים בטלים מובטח לו שיתקבלו תפילותיו שנאמר (תהילים י יז) "תכין לבם תקשיב אזנך" (ספר חרדים פרק מז יג- יג(.


     אמירת מזל טוב לעולה לתורה: יש להקל באמירת מזל טוב לעולה לתורה בין גברא לגברא דהוי צורך מצווה (הגרח"ק הובא בספר תשובות הגרח"ק עמוד קט(.


    אנחנו משפחה – אולי אין לנו הכל יחד, אבל יחד יש לנו הכל!


    בטעם חומרת הדיבור בשעת התפילה: לפי שכל המשיח בבית הכנסת בשעה שהציבור עוסקים בשבחו של מקום מראה עצמו כאילו שאין לו חלק בא-לוקי ישראל ואפילו העוסק בתורה שאינו חוטא כ"כ לא יפה הוא עושה (צוואת אבא קרן י עמוד עבודה(.


     בספר יש נוחלין (בהג"ה) כתב מכל העברות לא ראיתי לרוע כהנה ]כדיבור בבית הכנסת ובית מדרש] לפי שבשאר העברות כגון גזל עריות מאכלים אסורים וכויו"ב בזה יצרו של אדם מתגבר עליו ומחטיאו, או שמתאוה לתאות הגוף, אבל בדיבור אין שום הנאה אלא רק שמכוון למרוד במלכו ומושך על עצמו יצר הרע.


     בעת השואה הנוראה היה זה לפלא גדול בעיני שומרי המצוות אשר הצורר ימ"ש הכרית כשליש מהעם היהודי של בני אשכנז במדינות אירופה, ואילו למדינות ספרד לא הגיע וביאור העניין שעמדה להם ליהדות ספרד להינצל מן הגזרה בזכות ששמרו מאוד על קדושת בתי הכנסת ולא היו משיחין בשעת התפילה (בשם האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת, תשובות והנהגות או"ח א קנז([.


     דיבור בשעת התפילה דומה לאיסור השגת גבול של הקב"ה, שהרי נכנס לבית הכנסת שזה גבולו של הקב"ה ומדבר בתפילה הרי זה כמשיג את גבולו של הקב"ה (ספר חרדים פרק טו אות קי(.


     "וצריך לחנך הקטנים שיעמדו באימה וביראה, והקטנים ביותר הרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק מוטב שלא להביאם דהרגל נעשה טבע וגם שמטרידים לציבור בתפילתם" (משנ"ב קכד ס"ק כח(.

הֹודָאה לבֹוֵּרא עֹולם בכל מצב )מעובד מ'פניני פרשת השבוע'( 

     סיפר הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א: היה זה בשעת לילה מאוחרת, בחדרו של מורי ורבי כ"ק מרן האדמו"ר מנדבורנה זי"ע. כדרכו בקודש, ישב הרבי בשעות הלילה וקיבל את מבקשי עצתו תוך כדי שהוא מרעיף עליהם מברכותיו, מליבו הבוער באהבת ישראל יוקדת. ואז, באישון לילה, נכנסו לחדרו בני הזוג - בעלי המעשה, בליווי עסקן רפואי אשר עסק בפתרון מצוקתם, והוא שסיפר את סיפורם האישי המטלטל:

     היה זה בחדרו של אחד המומחים הגדולים שבבית הרפואה 'שיבא' בתל השומר. אל החדר הגיעו בני הזוג, הנשואים כ-15 שנה, כאשר כבר שנתיים אחרי נישואיהם החלה האישה לסבול מתופעות שונות, עד שהתברר כי למרות גילה הצעיר היא סובלת ממחלה נדירה וקשה במיוחד...  כשנקבעה הפגישה עם הרופא המומחה, מיהר העסקן לזנוח את סדר יומו ולהצטרף לפגישה המכרעת עם הרופא המומחה. בשעה עשר בבוקר התייצבו השלושה בחדר הרופא,  שהביט כל העת במסמכים שבתיק הרפואי עב הכרס, ומדי פעם נעזר במשקפי הקריאה כדי לעיין היטב בצילומים שלפניו.  הרופא שאל כמה שאלות והוסיף להביט בניירת, כשבחדר משתררת שתיקה מתוחה וחדה...  ואז הרופא ניסה להסביר, אולם הוא התקשה להוציא את המילים המפורשות מהפה וגמגם קלות. למרות זאת, לא היה מקום לטעות. "אני מביט ומעיין, עוקב אחרי התפשטות המחלה, בוחן כל התפתחות במשך השנים, וצר לי להודיע ". הוא כחכח בגרונו והמשיך: "זה עניין של כשנתיים. אין תקדים רפואי שבמצב כזה, שרד החולה יותר משנתיים. אפשר בזמן הזה להקל על הכאבים, אך אי אפשר לעצור את המחלה. אני ממש מצטער לומר שאין לי מה לסייע, נותרו שנתיים של חיים,  במקסימום כמובן".

     הרופא השפיל את מבטו, לא רוצה להיתקל בעיניה של אישה צעירה השומעת גזר דין רפואי כזה, חד, חלק, נחרץ וברור. אין סיכוי לרפואתה, כל המאמצים נידונו לכישלון. שנתיים ימים מהיום, לדברי הרופא, אין שום סיכוי שתשרוד!  אחרי שתיקה ארוכה, הרים הרופא את עיניו ובחן את תגובתה. האישה נראתה נינוחה ורגועה, שלווה ובטוחה,  כאילו לא שמעה בשורה קשה. לרגע חשב כי דבריו לא הובנו כראוי, ולכן חזר והסבירם, אך גם לנוכח ההסבר השני המפורט - האישה נותרה רגועה ונינוחה כפי שהייתה... "

     אתם אינכם מבינים במה מדובר", חזר ואמר, "או שהבשורה קשה מדי לעיכול. ובכל זאת, אין לי מה להוסיף". ושוב גילה כי האשה לא נחרדה ולא נבהלה, אלא נותרה רגועה ושלווה,  ועוד אמרה בשלווה: "תודה על המידע!".  לנוכח זאת, לא הצליח הרופא לכבוש את סקרנותו: "עשרים שנה אני יושב על הכיסא הזה, וכבר בישרתי בשורות דומות לא מעט לאנשים במצב זהה. מעודי לא נתקלתי בתגובה רגועה, המשדרת או חוסר הבנה מוחלט או התעלמות מהנתונים העובדתיים... האם הבשורה שאמרתי הובנה כראוי?". " הובנה לגמרי", השיבה האישה בשלווה, "ודווקא לכן אני כה רגועה ונינוחה. דבריך דווקא משמחים אותי, עד שליבי גואה בתודה וקורא 'הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו!'," אמרה כשדמעות התרגשות נוצצות זולגות מעיניה, וכשהרופא היושב מולה נותר פעור פה והמום...  אחרי ההקדמה הקצרה, הוסיפה האישה והסבירה: "הרי לפי דבריך, אני עומדת לזכות בשנתיים במתנה, כלומר - אני אזכה עוד 700 פעמים לקום בבוקר בשמחה, והרי הקימה בבוקר מדי יום אינה מובנת מאליה, הרי בורא עולם לא חייב לי כלום, הוא נותן לי חיים במתנה כל יום מחדש "... "ובעצם אתה אומר, שאמשיך לזכות במתנה היקרה הזו עוד שנתיים ימים, עוד 700 פעמים! יש משהו מרגיע ומשמח יותר מלשמוע שמתנת החיים תבוא מדי יום עוד 700 ימים? הרי בדיוק על כך ליבי מתרונן מדי יום בהודאה נרגשת 'מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי בחמלה!' , ואתה מגלה כי אמשיך להודות על מתנה זו עוד שנתיים, האם לא אשמח בלבבי? האם לא אהיה רגועה ושלווה לנוכח המידע החדש והמרגש?".

     הרופא היה המום לנוכח ההסבר המפורט, עיניו נפקחו בהפתעה, מבטו על מתנת החיים השתנה מן הקצה אל הקצה.  ואז הוסיפה האישה: "ואותו בורא עולם שנותן במתנה 700 ימים, אף שזה לא מובן מאליו והוא לא חייב, מה ימנע ממנו להעניק לי עוד שנות חיים מאושרות? האם כמות החיים שהוא מעניק מוגבלת? האם אינו יכול חלילה להעניק לי עוד ועוד חיים במתנה, פי כמה ממה שאתה מתאר?".

     את הסיפור המטלטל, סיפר העסקן הנלווה לבני הזוג לרבי,  והרבי הוא שסיפר את הסיפור במוצש"ק פרשת שמות ה'תשס"א לקבוצת בחורים שהגיעו להתברך במעונו, כשהוא מוסיף בהתרגשות: "וכבר עברו מאז יותר מ-5,000 ימים ולילות, ועדיין האישה משכימה קום מדי בוקר ואומרת בלב מתרונן: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי!'."

     לא פעם אנשים נכנסים ללחץ, כתוצאה ממשבר כלכלי, בעיה רפואית או קושי חינוכי. ההתמודדות עלולה להפחיד ואולי אף לשתק. אך כל זה נכון כאשר האדם חושב כי בריאותו בבעלותו,  פרנסתו בידיו, הצלחת ילדיו וכל הדברים האחרים תלויים אך בו.  אך מי שמתרגל להודות על הבריאות התקינה והשגרתית, על הפרנסה המצויה ועל הילדים כפי שהם, העובדה כי הוא שב ומודה מפנימה בליבו כי אין זה מובן מאליו, וכל הדברים הללו ניתנים לו במתנה, כל יום מחדש, כל פעם - מתנה חדשה.


     הבא נאמץ דרך חיים זו להודות לבורא עולם על טובו הגדול ולהפנים, כי הכול מאיתו יתברך.

הטלפון הכשר

     להלן סיפור המעובד מתוך 'משנתה של תורה', ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו לדון כל אדם לכף זכות ואף אם לעיתים הדברים נראים אחרת, הרי שאם נבדוק לעומק, יתכן ונגלה כי המציאות שונה לגמרי כפי שהיה בסיפור שלפנינו:

     "במשך תקופה ארוכה מאוד ומורטת עצבים, נוות ביתי תחי' חיפשה עבודה. חיפשה, חיפשה, חיפשה ולא מצאה. הלכה לראיונות,  שלחה קורות חיים ולא מצאה. והנה באחד הראיונות אומרת לה המנהלת, שלא הייתה שומרת מצוות: 'אחזיר לך תשובה תוך שעתיים'. השעה הייתה עשר בבוקר. השעתיים עברו בעצלתיים, ההמתנה ארוכה, אך בסוף הן הסתיימו. "הנה, עכשיו הטלפון המיוחל יצלצל...", חשבה. אך לא. חולפות שלוש שעות, ארבע וגם חמש, והטלפון דומם. מה קורה? מדוע אינה מתקשרת? איננו יודעים, והמתח רב. חולפות שש שעות וגם שבע, ואין שום יצירת קשר.  מאוד כעסנו. איזו התנהגות זו?! אם הם רוצים, כן. אם לא, לא. אבל למה למשוך אנשים כל כך הרבה זמן? איזו רשעות! איזו אכזריות! חולפות תשע וגם עשר שעות, ובערב היא מחליטה כי עליה להתקשר בעצמה אל האישה ולשאול אותה לתשובתה.  היא מטלפנת, ולתדהמתה אחרי שני צלצולים היא מקבלת מענה. "בטח, בטח, תבואי. מחר מתחילים".  השמחה על התשובה הגואלת לה ייחלנו, התערבה בתחושות קשות של זעם עצור. מדוע ייסרה אותנו כל כך? מדוע המתינה עד עכשיו? למה נתנה לנו לחכות עד בוש? איזו התנהגות! ובכן, העבודה התחילה מיד למחרת, ולמרבה הפלא האווירה הייתה נעימה, העבודה טובה. הימים והחודשים חולפים על מי מנוחות, אך את ההתחלה עם הטעם המר לא יכולנו לשכוח.  זה עדיין שכן בליבנו כאבן גדולה של כעס.


     יום אחד נוות ביתי תחי' באה לעבודה כהרגלה, והנה היא שומעת את המעסיקה אומרת לה: "מדוע באת היום? שלחתי לך הודעה שיש היום חופש". "הודעה?!...", תמהה נוות ביתי, "הטלפון שלי כמובן כשר ואינו מקבל הודעות". "מה?!", שאלה המעסיקה, "אז איך את ההודעה ששלחתי לך באותו בוקר, שקיבלנו אותך לעבודה, כן קיבלת?" 'בום' . 'האסימון נפל'. מסתבר שבאותו יום, כבר מחצית השעה אחר כך היא שלחה לאשתי הודעה על קבלתה לעבודה, אך לא טרחה לוודא שההודעה התקבלה. כמה צריך לדון לכף זכות! 





ב' אדר ה'תש"פ




 אדם עשיר הוא כזה שילדיו רצים לזרועותיו כאשר הידיים שלו ריקים.    

      אם אני רוצה להיות הורה "מושלם" אני דן את עצמי לכישלון מראש, ובמקום לנסות להיות "מושלם" עליי להיות ההורה הכי טוב שאני יכול להיות ולשים זאת כמטרה עליונה.

     האנשים היחידים שבאמת מכירים את הסיפור שלך, הם אלו שעוזרים לך לכתוב אותו.


    ה"מכתב מאליהו" כתב שכשם שבחודש אב ישנו תהליך בשלבים ובהדרגה מצד ענייני האבלות שכל שלב מביע עוד התרחקות מהקב"ה והסתר פנים, כך גם בחודש אדר, ככל שמתקרבים לפורים ישנה התקרבות למלך ויכולת מיוחדת לגילוי פנים.

הדיסק הלא נכון (הרב צבי נקר(

     בעל המעשה מספר יש לי עסק גדול להדפסות וצריבות על גבי דיסקים. רבים משתמשים בשירותיי:  בעלי שמחות, מנהלי תזמורות, מנהלי אולפנים, וכן אלו שרוצים מזכרות לבר מצוה, מסיבות, אירועי התרמות וכן אסיפות הספדים על צדיקים.

     באותו יום עליו נסוב סיפורנו, היה עלי להכין שתי הזמנות א. למוסד גדול שערך דינר לתורמים. ב. למשפחה שביקשה שישים דיסקים של הספד על סבם, שרצו לחלק ביום השלושים עם נוסח מיוחד על גבי הדיסק. גמרתי להכין את ההזמנות, ובשעה ארבע אחה"צ שלחתי שליח לאולם עם חבילת הדיסקים לתורמים. כל דיסק הכיל שיר מיוחד ומרגש, שהוקלט על ידי נגן ידוע והוצג כמצגת מרכזית לבאי האירוע.  עטיפת הדיסק הודפסה כחלק מהעיצוב הכללי המרהיב של שולחנות ערוכים ובארים, והונחה בקפדנות על כל צלחת לכל מוזמן.  שעה לאחר מכן הגיע נער לקחת את ההזמנה של דיסק ההספדים ל'שלושים' של הסב הצדיק. הכנו לו ערימת דיסקים בשקית גדולה, שילם ואץ לדרכו. נעלתי את העסק והלכתי לביתי.

     בשעת ערב מאוחרת אני מקבל טלפון קולני: 'מה אתה חושב לך? אין לך טיפת אחריות! הרסת לנו את הערב'! היה זה ערב הדינר. 'מה קרה'? גיששתי, 'האם הצבעים לא יצאו כמו שהזמנתם?' ' צבעים, צבעים!' נשף הדובר בזעם, 'חילקנו לתורמינו היקרים הספדים באידיש במקום השיר המרכזי של האירוע, שיר שרצינו שייחקק לתורמים בעצמות! בדיסק שחולק לתורמים לא נמצא השיר שביקשנו,  שומעים שם הספדים על איזה רב... אני חושב על תורם שיוצא מהאירוע, מכניס את הדיסק שקיבל לטייפ של הרכב, ומה הוא ישמע שם?! אתה מבין את משמעות הדברים?! טעות כזו עושה רושם עלוב, חובבני.  התדמית שלנו נפגמה ללא תקנה בגללך! מי יודע כמה תרומות נפסיד בשל הטעות שלך!'

     כיסיתי את אוזניי בשתי ידי. לא הייתי מסוגל לשמוע. איני מדבר על אובדן של לקוח טוב כמו המוסד הגדול שמספק לי עבודה רבה. אלא רק עצם המחשבה על הנזק הגדול שגרמתי. 'אני אפצה אתכם' מלמלתי. 'שום תגמול שתיתן לא יפצה על ריסוק התדמית!' הוא טרק את הטלפון, ואני נאנחתי עמוקות.  עכשיו צריך לברר מה קרה אצל משפחת המספידים, ומיד צלצל הנייד שלי, הפעם היה על הקו אחד מבני משפחת הסב הנפטר. הוא היה יותר עדין, אך את הכאב בקולו אי אפשר היה שלא לשמוע: 'טעות,  טעות מצערת, אני יכול להבין, הכל משמים. הבן שלי שם לב לדבר לפני שחילקנו את הדיסקים. אנחנו נחזיר לכם אותם ואתם תדפיסו מחדש. תהיה לנו בעיה עם חלוקת הדיסק, כי חשבנו לחלק לכל בן משפחה באולם, עכשיו נצטרך לשלוח את הדיסקים בדואר. אני מקוה שתעזרו לנו בהוצאות של המשלוח.

     באותו לילה נדדה שנתי, ומחשבותיי האם העסק שהקמתי ביזע בשתי ידי הולך להתפורר בשל טעות אנוש מצערת? נזפתי בעצמי, יש מי שמנהל את העולם. זו שגיאה שקרתה, ואנחנו נפיק את הלקחים.  את בעל המוסד אני אפצה אותו אחרי שיירגע במקצת, ואם גרמתי נזק למוסדות התורה והפסידו תרומות לטווח ארוך – הרי כתוב: 'מגלגלים חובה על ידי חייב' לא מצאתי מנוח מה שקרה ויקרה – הכל מאת ה'  , אמרתי לעצמי בנחישות. זהו נסיון באמונה, אין עוד מלבדו. במחשבות חיוביות אלו נרדמתי, את סופו המדהים של הסיפור לא הצלחתי להעלות על דעתי. רק בורא עולם מסוגל ליצור עלילה שכזו.


     למחרת מתקשר אלי אותו אדם שנזף וצעק והדיר את שנתי. 'לא תאמין מה קרה פה'! הוא אמר כשהוא לא מצליח לכבוש את התפעלותו. מה קרה? 'נס'!  האם התוכן של הדיסקים השתנה פתאום?' ' אתה חייב לשמוע. יש סייעתא דשמיא מיוחדת אפילו לטעויות שלך... היום בבוקר מצלצל אלינו אחד מהתורמים הכבדים, מיליונר כזה שלא האמנו שיגיע, כי הוא בקושי מגיע לדינרים, אבל אחד משלנו,  חברה"מן, הצליח לסחוב אותו. יכולתי ממש לשמוע את ההתרגשות בקולו.  תגיד לי, מאיפה לכם ההספדים של הרב אוברמייסטר.' הוא שואל אותי. התחלתי להתנצל ולהסביר לו שזו היתה טעות מצערת שאינה תלויה בנו, והדיסק המקורי ישלח לביתך בקרוב, אבל הוא קטע אותי:  לא לא! אני מכיר אותו! הוא היה הרב שלי בגיל צעיר, המלמד שלי! הייתי יתום מאב, והוא היה כמו אבא, ההשפעה של דבריו מחלחלת בי עד היום. אני ששומר מצוות – זה רק בזכותו. כבר שנים אין לי קשר אתו. לא ידעתי שהוא נפטר.... לא יכולתי לישון הלילה... הכל עמד לי מול העיניים. מאיפה קיבלתם את ההספדים עליו? אני אומר לך שכל מילה אמת. הם לא הגזימו, היושר שלו, התמימות, הענוה, הרצון לתת משלו לאחרים כמה שיותר, איפה יש אנשים כאלה היום?!' וכך הוא משתפך ומשתפך שעה ארוכה . מסתבר שעוד אנשים לא ישנו בליל שימורים זה... ואז הוא אומר לי', ממשיך בהתלהבות מנהל האירועים של המוסדות: 'אני רוצה לתרום לכם. אתם גרמתם לי להתרגשות גדולה. הדיסק שלכם כמו צוואה מהרב שלי. יש לכם זכות!' הוא הבטיח לשלוח שליח עם צ'ק, ותוך שעה קיבלנו תרומה בסדר גודל שלא חלמנו עליו... יותר מכל מה שחשבנו שנשיג בדינר הזה'. את חלקי בפאזל מילאתי בכך שסיפרתי את הסיפור לבן הרב כשבא ליטול את הדיסקים המתוקנים.  עיניו מלאו דמעות. 'זה כל כך מתאים לאבא', מלמל לעצמו, 'ואתה זכית, שהרי נאמר מגלגלים זכות על ידי זכאי!'.. 





א' אדר ה'תש"פ



  במסכת שבת דף קי"ח: כתוב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים". ומבאר בספר "חמדת ימים" ששתי שבתות הכוונה שמירת שביתת השבת עצמה ושמירת שביתת התוספת שבת,  שבזכות זה עם ישראל יגאל. מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א אומר "תוספת שבת זה זכות גדולה להינצל מכל פגעים רעים, וכל מי שיקפיד בזה, יהי לו הצלחה בחינוך יוצאי חלציו , ופרנסה טובה ושפע בכל העניינים". [לקראת שבת]


    בפרשה הקדושה הזו נאמר "ועשו לי מקדש" וכן "ויקחו לי תרומה". לרמוז: שבכל פעולת קודש צריך לומר 'זה הדבר לקדושה', בכל מעשה שיעשה יאמר כך "זה לשם קדושה!" כמו שצריך לעשות בברית מילה, בכסא של אליהו, שצריך לומר 'זה הכסא ...' ("מגיד מישרים"(


    דמיונו של אדם יכולה לכלול את כל היקום (שמואל אייזיקוביץ)

     טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים (קהלת ז' ב')

בחרבי ובקשתי - היא חכמתו ותפלתו (רש"י) [מתוך 'בך בטחנו'-הרב צבי נקר]

 

     הסיפור המיוחד שלפנינו משלב בתוכו תפילה, ביטחון בה' וישרות בלתי מצויה.

 

     הסיפור ארע בשנים האחרונות בביתו של אחד מראשי הישיבות המפורסמות, אשר נפטר לאחרונה במיטב שנותיו, וסופר מפי בני המשפחה במהלך ימי השבעה.  שנים מספר קודם פטירתו עמד ראש הישיבה להשיא את בתו הצעירה לחתן בן תורה מופלג ובר אוריין. כמנהגו של עולם, הוצרך הוא להתחייב על סכום גדול בעבור רכישת דירה לזוג הצעיר למען יוכל החתן המופלג לשבת על התורה ועל העבודה מתוך נחת והרחבת הדעת. קשה היה הדבר עד מאוד לראש הישיבה, בהיות שכל ימיו ואף לאחר שזכה לחתן כמעט את כל ילדיו, הקפיד הוא שלא להיות חייב דבר לאיש. אולם מה לא עושים כדי לזכות בחתן בן תורה? ראש הישיבה לא התחייב אפוא, בטרם ערך תכנית כלכלית ברורה שבאמצעותה קיווה לממן את חלקו בדירה לזוג הצעיר. הרעיון שמאחורי התכנית היה פשוט: למכור את הדירה שבה דר עד עתה, ולרכוש תחתיה דירה בעיר מרוחקת. הפרש המחיר שבין שתי הדירות אמור היה להותיר בידיו סכום נאה שהיה בו כדי לכסות את כל חלקו בדירה המיועדת לזוג הצעיר בלא ליטול חובות כלל.

 

     התכנית הייתה נפלאה, אלא שזמן קצר לאחר החתונה שנחוגה בשעה טובה ומוצלחת, התברר כי בשל הצטברות של כמה עניינים בירוקרטים, לא היה ניתן להוציאה אל הפועל. היה אפוא על ראש הישיבה למצוא דרך אחרת לגייס את הסכום הנדרש. נראה היה כי אין לו מנוס אלא להתחיל ‘לגלגל חובות’ כלשון העם, אולם ראש הישיבה החליט שלא להתייאש. בני הבית היו מודאגים ואף הביעו את חששם לפני ראש הישיבה שהרגיעם בתשובה ובהוראה ברורה: "התפללו!".  דבריו לא הפתיעו את בני המשפחה. הן משחר טל ילדותם לימדם אביהם כי אין דבר שאי אפשר לבקש מריבון העולמים, אף מאז ומתמיד נודע אביהם בקרב תלמידיו ומכיריו הרבים כ’עמוד התפילה’, ורבים מאלו שזכו לשמוע את תפילתו היו מציינים בהתפעלות, כי די בשמיעת ניגון תפילתו כדי להבין מתוכו בנקל את פירוש המילים. אלא שהפעם בכל זאת התגנבה לליבם התחושה, כי מי יודע,  אולי דווקא עכשיו בגילו המבוגר יחסית, יצטרך אביהם 'לגלגל' כספים בהלוואות כשבדרך הטבע אין לו היכולת להיחלץ מכך. וכי מהיכן 'יפול' עליהם בפתע פתאום סכום כה גדול? לעומת זאת, לראש הישיבה, בביטחונו החזק בבוראו, לא היה כל ספק כיצד לפעול. הוא הורה מיד לבני המשפחה לפתוח במסע חיפושים אחר דירה מתאימה לרכישה. כאשר לשאלות שחזרו על עצמן "כסף מנלן?"  השיב ראש הישיבה בביטחון: "מתפללים". כשסוף סוף נמצאה הדירה המיוחלת, דירה נאה וצנועה באחת הערים החרדיות, לא נרתע ראש הישיבה מלחתום על חוזה הרכישה, מתוך ביטחון מוחלט בריבון העולמים שישמע תפילתו ויסייע בידו להמשיך לשבת על התורה ועל העבודה כשאיפתו הטהורה מבלי כל מפריע. לשם השלמת תהליך הרכישה נאלץ הוא ליטול 'משכנתא' גדולה מהבנק,  ואף לפנות לכמה וכמה גמחי"ם לבקשת הלוואה, כדי להשלים את הסכום הדרוש. אולם במקביל הוא לא פסק מלהתפלל לפני ה'. בתפילתו ביטא את שאיפתו של דוד המלך עליו השלום: 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי' - מבלי שיאלץ להיטרד מלימוד התורה בגלגול חובות שאין לו מושג כיצד לפורעם.

 

     אך חלפו כמה ימים, והנה התרחש הלא יאומן. בשעת צהריים, עת שב ראש הישיבה לביתו לאחר בוקר גדוש בהרבצת תורה, נשמע לפתע צלצול טלפון. הדובר שמעבר לקו הזדהה כעורך דין תל אביבי אשר הופקד כאחראי על ירושתו של נפטר פלוני, קרוב משפחה רחוק של ראש הישיבה. איש זה היה זקן וגלמוד, ובמשך עשרות שנים השתדל ראש הישיבה לקרבו, כשמפעם לפעם ובפרט בערבי חגים היה מתקשר אליו לאחל לו שנה טובה וכיוצא בזה. זה עתה נפטר האיש, וראש הישיבה השתתף בהלווייתו והספידו נרגשות. אולם למרות הקשר הנעים שהיה לו עם המנוח, הופתע לחלוטין לשמוע מפי עורך הדין כי האיש חתם בפניו על צוואה שבה הוא מורה להוריש לו חלק נכבד מירושתו, העומד על סכום של מיליון ש"ח טבין ותקילין. 'הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו'- בקעה ההודאה מאליה מפי ראש הישיבה משסיים את השיחה עם עורך הדין. הנה שמע ה' לתפילתו ובדיוק בזמן שבו היה כה זקוק לכך, שלח לו במפתיע סכום נכבד שכיסה את עלות הדירה ואף הותיר בידיו סכום נכבד ביותר.  אלא ששעות ספורות לאחר מכן חל מהפך מפתיע. שוב צלצל הטלפון בביתו של ראש הישיבה, ומעבר לקו נשמע קולו הרשמי של עורך הדין: "ברצוני לעדכנך כי זה עתה הופיעה במשרדי אחיינית המנוח, אשר החליטה לערער על צו הירושה בטענה כי הוצאת את הצוואה מידיו במרמה ובלשון חלקלקות, תוך הפעלת לחץ נפשי וכדו'". מעבר לקו השתררה שתיקה של הלם.  מיותר היה לומר כי לדברים לא היה כל שחר, וכמו קרא את מחשבותיו המשיך עורך הדין: "הבהרתי לאחיינית כי אין כל ממש בדבריה, הלא בפני חתם המנוח על הצוואה. כמו כן הוספתי שבאפשרותי להעיד בכל בית משפט שתדרוש, כי דבר הירושה נפל עליך כרעם ביום בהיר, וניכר היה שלא ציפית לו. אלא שהיא מתעקשת כרגע להקפיא את צו הירושה, ונראה כי לא יהיה מנוס מלהמתין לצו מחודש מבית המשפט. מכל מקום", הרגיע עורך הדין את ראש הישיבה, "למרות שיתכן שהתהליך יקח זמן רב, ברור לי כשמש כי לבסוף בית המשפט לא יקבל את טענת האחיינית וכי יורה להותיר את צו הירושה על כנו"". דבריו הנחרצים של עורך הדין הניחו במעט את דעתו של ראש הישיבה, אלא שדקה קצרה לאחר שהסתיימה השיחה החלו לקנן בליבו חששות אחרים מהסוג שעורך הדין לא היה מסוגל להבין. לנגד עיניו חלפו סוגיות שונות בהלכות קניינים. מן הסוגיות עלה בליבו החשש כי כיון שכמסתבר,  קרובו שלא היה שומר תורה ומצוות לא חתם על הצוואה ב'קנין' כדת, לפיכך יתכן שאין לצוואה תוקף הלכתי, ועל הירושה לעבור אפוא לידי האחיינית, שדרגת קרבתה למנוח היתה גבוהה בהרבה משלו.

 

     את הימים הבאים העביר ראש הישיבה בעיון מעמיק בספרי הלכה ושו”ת, כאשר אחר העיון הגיע למסקנה כי אמנם לדעת רוב הפוסקים אין כל חשש בצוואה, אולם לדעת הגרי”ש אלישיב, שאותו החשיב למורו ורבו, יש חשש בדבר . ראש הישיבה שקע בהרהורים, ובסופם החליט באומץ ובביטחון שלא להיכנע לפיתוי הכספי. אין הוא מעוניין להיכנס אף לחשש קל של גזל, וליבו בטוח בה' כי ימציא לו את הכסף הנדרש לו בדרכים כשרות יותר.

 

     בטרם יפוג תוקפה של ההחלטה, מיהר להתקשר לעורך הדין כדי להודיע לו כי בשל חששות הלכתיים הוא מוותר על חלקו בירושה. אלא שלא הספיק הוא לפצות את פיו, וכבר נשמע מעבר לקו קולו הצוהל של עורך הדין: “כבוד הרב,  אינך צריך לדאוג. העניינים סודרו. אמש נפגשתי מדעתי עם האחיינית, הבהרתי לה שוב תוך שאני מגבה את דברי במסמכים ובפסקי דין תקדימיים, כי לבקשתה אין כל סיכוי להתקבל. היא שמעה והשתכנעה ולבסוף החליטה להגיע עמך לפשרה. בפניך עומדות עתה שתי אפשרויות: או להסכים לפשרה, או להמתין עד שבית המשפט יאמר את דברו, וכאמור הדבר יכול להימשך זמן רב"  . כצפוי, בחר ראש הישיבה בדרך הפשרה. הוא נפגש עם האחיינית והציע לה להחליט בעצמה על גובה הסכום שאותו היא מבקשת כפיצוי על הסרת התביעה. האישה הרהרה לרגע, ולאחר מכן שטחה בהיסוס את הצעתה: “אם תסכים,  אטול לעצמי עשרים אחוז, ושמונים אחוז יוותרו בידך" . מבחינתה הייתה זו הצעה לשם התמקחות גרידא, בטוחה הייתה שהרב יתעקש או ידרוש אחוזים גבוהים יותר, אך מה רבה הייתה הפתעתה כאשר ראש הישיבה הסכים מיד להצעתה. הפעם היה זה בגדר 'מתנה', ולא בגדר 'ירושה'. ההסכם נחתם במשרדו של עורך הדין, והכסף שהיה בו לכסות ברווח את חלקו של ראש הישיבה בדירה, הועבר מיד לחשבון הבנק של ראש הישיבה, ומשם להחזר החובות שזה עתה נלקחו לשם רכישת הדירה המכובדת לזוג הצעיר.

 

     אף אנו זכינו בעקבות הירושה לסיפור נוסף שיש בו כדי להמחיש את כוחה של תפילה הבוקעת ממעמקי הלב,  תפילה שבכוחה לפעול ניסים גלויים ולשדד את כל מערכות הטבע.



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט