|
כ"ט טבת ה'תשפ"א אחד מהמקובלים מהדור הקודם עשה שאלת חלום למה אנו לא נגאלים, ענו לו "מאן לשלח את העם" בגלל שלא אומרים אמן כראוי ש"מאן" אותיות אמן. אין להניח ציציות ישנות בתוך הספרים לגניזה רק אם יעשה מהם סימן, וכן דפים שנפלו מספר אין להניח בתוך ספרים כי הספרים אינם מקום גניזה אלא אם הדף שייך לאותו הספר. בשיר "אחד מי יודע" ששרים בהגדה של פסח: כשם שבפסח אומרים שלשה אני יודע! - שלשה אבות. מתי השלושה אבות הם דווקא שלי הרי הם גם של ישמעאל ועשיו?! כשאני מאמין באחד א-לוקינו, ומקיים שני לוחות הברית, אזי 3 אבות הם הזכות שלי דווקא... וארא ר''ת אני ראשון ואני אחרון. המעצר (והערב נא). סיפור מרתק סופר ע"י אחד מתלמידי החכמים המצוינים: בחצות לילה בעודי שוקד על דלתות התורה, נשמעו דפיקות מבהילות על דלת ביתי. ניגשתי לפתוח, והנה רואה אני לנגד עיני שני שוטרים חמורי-סבר! "במה אוכל לעזור לכם ,"?שאלתי" . ארוז נא בזריזות את חפציך ההכרחיים, אתה מגיע עמנו כעת למעצר!", הודיעו השוטרים, וחשכו עיני. "על מה ולמה ,"? זעקתי, אך השוטרים לא שעו אל דברי, ובקרירותם נטלוני לרכב המשטרה. ישבתי וערכתי חשבון נפש מעמיק, "מה פשעי ומה חטאתי על כי נגרם לי כל העוול הנורא הזה"... לאחר נסיעה ממושכת עד לעיר אשקלון, הובלתי לתא- מעצר בבית הכלא "שיקמה ." בחדר שאליו הובלתי, פגשתי אדם נוסף הממתין אף הוא למשפטו. האיש מביט בי ומשתומם )מחמת המראה המכובד(" - מה הביא את כבודו לכאן", שאל .-" האמן לי ,איני יודע מאומה, פשוט גררו אותי לכאן, על לא עוול בכפי", )כפי שכולם טוענים(. "ומה אתה עושה פה?", שאלתיו. השיב הלה: "נתתי כמה סטירות לארוסתי. היא לא הלשינה ,אלא השכנים . בע"ה אצא מכאן ואשאנה בקרוב לאשה" . "מדוע הכית את ארוסתך ,"?המשכתי להתעניין, והחל האיש לספר, כסח לפי תומו: "ראה נא, לפני כמה שנים נשא אחי אישה ונולד לו בן. שמו של הבן הוא 'יוחנן', על שם אבי המנוח, ולכן יש לי חיבה מיוחדת לילד יקר זה, וגם הוא קשור אלי מאד . והנה, לפני מספר חודשים הלך אחי לעולמו, ונותרה אשתו גלמודה וענייה, יחד עם בנה היתום .מכיוון שאני אדם אמיד מאד , וטרם זכיתי להינשא, חשבתי שאולי כדאי שאעשה חסד עם אלמנת אחי המנוח, ואשא אותה לאשה, וכך אזכה לגדל גם את יוחנן האהוב כבן... לשמחתי נענתה גיסתי להצעה ,ואי"ה במוצאי שבת הבאה אשאנה כדת משה וישראל. ולמה הכיתי אותה ? ובכן, אתמול היא נתנה סטירות לילד הקטן, וגם אני השבתי לה כמה סטירות "... שמעתי את דבריו ,והזדעזעתי עד עמקי נשמתי. "יקירי האהוב, כיצד עולה על דעתך לעבור על איסור תורה כה חמור שיש בו חיוב כרת, הלא זו אשת אח שיש לה בנים...". נאמר בתורה )דברים כ"ה ,ה'(: "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". "ובן אין לו" פירושו: וזרע אין לו , אבל אם יש לו זרע, אפילו בת או נכד, לא חל על אשתו דין ייבום, וממילא היא אסורה על אחי בעלה באיסור אשת אח . אך הלה בשלו: "זו סתם חומרא של כמה רבנים .דווקא שמעתי כי זו אפילו מצוה גדולה - מצוות "יבום". שמעתי גם כי ישנם רבנים )"רעבנים" רפורמים( שיסכימו לערוך לנו חופה וקידושין... אחת היא לי, אצא מן הכלא ואשא אותה לאשה , ואגדל את היתום במסירות ." מיודענו התלמיד חכם כבר הבין מדוע הביאו אותו לכאן על לא עוול בכפו! הוא כבר ידע במדויק איזו משימה עומדת לפניו בזה הלילה! במשך כל הלילה לא עצמו השניים את עיניהם. השיחה ביניהם התארכה למשך שעות ארוכות, עד לנץ החמה . ובזכות לשון הלימודים של אותו תלמיד חכם, סבלנותו ונעימותו, הצליח למצוא מסילות בלבבו של האסיר, עד שלבסוף עמד והכריז: "הצלחת לשכנע אותי כבוד הרב. אני נשבע לך - מיד כשאצא מכאן אבטל את נישואיי עם אשת אחי "! החלפנו בינינו מספרי טלפונים, ולפתע נכנסו אנשי רשות בתי-הסוהר. "אלפי סליחות... אנו לא יודעים כיצד להתנצל בפניך . אירעה כאן טעות נוראה", אמרו האנשים . אך הופתעו עד עמקי נפשם כאשר שמעו את תגובתי: "אינכם צריכים להתנצל כלל . לא אתם הבאתם אותי לכאן... עתה רק תעזרו לי לשוב לביתי...". האנשים עמדו משתוממים לנוכח האצילות המופלאה של התלמיד חכם, והחזירו אותו אחר- כבוד לביתו . במהלך הימים הבאים המשכנו לשמור על קשר, ואכן ביטל האיש את חתונתו, ועתה נמצא בתהליכים מתקדמים של תשובה... זכיתי להבין היטב מדוע ההשגחה גלגלה אותי עד לבית הכלא באשקלון - כדי להציל נפש תועה מאיסור כרת ולהשיבה אל אבינו שבשמים כ"ז טבת ה'תשפ"א "אבא, מרן הסטייפלער זיע"א מעולם לא דרש על עצמו שנכבד אותו ולא העיר לנו על כך. על הכבוד שלו תמיד היה מוחל, אבל בכל מה שנגע לאמא דרש מאוד לכבד אותה. אף פעם אבא לא הרשה לנו לאכול לפני שאמא החלה לאכול ושמר לראות שלא מקדימים את האמא באוכל. " כלפי עצמו לא הקפיד כלל ולא אמר מילה אם היו מקדימים לפניו וכך בכל דבר, אבל כלפי אמא היה דואג מאוד שנכבד אותה ". (הגאון רבי יצחק שאול שליט"א) אם אדם עמל ועמל מבלי שום תכלית, אף שהעבודה עצמה, במובן הפיזי, אינה קשה ומפרכת - הוא מרגיש שהוא עוסק בעבודת פרך. קשה לו לשאת את התחושה הרגשית שבעצם - אני לא עושה כלום... אני סתם ממלא ימים. "במצוות כיבוד אב ואם אפשר לראות גם היום בזמנינו, כמו שהבן מתנהג עם האבא כך הבנים שלו יתנהגו אתו". • (מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל) זכיתי לשמוע ממרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל עשרות פעמים ויבלחט"א ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כמה פעמים, שכל גדולי ישראל שיצאו בכל הדורות היו מיוחדים בכיבוד אב ואם. המכוניות במגירה . ("היא שיחתי" עמ' 139 ) מספר הרב דוד ברוורמן: זכיתי להיכנס אל אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדור. במהלך השיחה פתח הרב מגירה, והנה לנגד עיניי הנדהמות נגלו כעשרים מכוניות משחק וכלי כתיבה. פנה אלי הרב ושאל, "לשם מה מחזיק אני צעצועים אלו במגירתי?" וענה בעצמו, "לא בשביל לחלק מתנות לנכדיי, אלא בשבילי, כן בשבילי..." למראה פני התמהות סיפר לי הרב סיפור מרתק ומחנך על ימי ילדותו: בילדותי גדלתי בבית של תורה ויראה. אבי זצ"ל היה גאון בתורה ושקדן עצום. הוא רצה ללמוד עמי את לימודי הקודש שלמדתי בחיידר, אלא שלא בדיוק אהבתי את הלימוד... ילד הייתי ואהבתי לשחק, והמשחק שאהבתי ביותר היה מכוניות הצעצוע. אבא היה קורא לי ללמוד תורה, אך אני שקוע הייתי בהנאת המשחק וסירבתי לבוא. אבי היה חכם, ולא רצה להשניא עלי את לימוד התורה, על כן, נרכן מלוא כובדו על הרצפה ושאלני אם הוא יכול להצטרף למשחקי. מובן שנעניתי לבקשתו בשמחה... לקח אבא מכוניות והסיען להנאתו, תוך כדי המשחק היה שואל שאלות בלימוד. עניתי לו והמשכתי לשחק. לא אשכח סיטואציה שבא אבא לקח גמרא קטנה, הניחה על אחת המכוניות ולימדני את סוגיית 'יאוש שלא מדעת'. לעיתים היינו יורדים אל גינת המשחקים השכונתית ומתנדנדים יחד בנדנדות כשבידו גמרא ותוך כדי תנועת הנדנדה היה מלמדני בטוב טעם... האם הינך מבין את עוצמת השפעת הלימוד על נפש הילד כשאליו נלווית הנאה? במוחי נקלט שלימוד גמרא עם אבא שווה חוויה והנאה בכל המובנים. עד היום כשאני לומד גמרות אלו, מציפה אותי תחושת נעימות מכף רגל ועד ראש. את מתיקות התורה קבלתי מגרסה דינקותא עם אבי. לו היה אבי כופה עלי את הלימוד מכוח 'סמכותו', כל מדף הספרים שחיברתי ואלפי השיעורים שמסרתי לא היו קיימים כלל. לכן אני מחזיק את מכוניות הצעצוע כמזכרת מתוקה מילדותי, מזכרת המלמדת אותי דרך חיים כיצד להחדיר את התורה ואת קיום המצוות מתוך אהבה ורצון ולא מתוך הכרח. כ"ו טבת ה'תשפ"א אם נזכר לאחר מים אחרונים, שעוד לא אמר שיר המעלות, או על נהרות בבל, יאמרנו כשנזכר, ויטול שנית למים אחרונים. (בדי השלחן, סימן מ"ג אות א'). דע לך בני יקירי, חמדת נפשי. אתה יכול בנקודה זאת להיות "בר מצוה" פירוש בן מצוה, או "בר מצוה" – פירוש אין בו מצוה כלל. "בר" - לשון חוץ. כלומר, האם אתה רוצה להיות בר מצוה או צמח בר? אז מה העצה? זה הגיל של הרגשות והריגושים: תשתדל, בני, להתרגש בתפילה. להתרגש ברגש חם בכל דבר שאתה לומד. וכשתרגיש כאן, לא תרגיש בדברים רעים. ("מכתב מאליהו" חלק ד'). חייב לקיים 'שלש סעודות' בפת ( דיעה ראשונה ב שו''ע סי' רצ''א ס''ה) מאחר שלומדים את זה מג' פעמים שכתוב 'היום' גבי מן (כנ''ל אות א' ), ואע''פ שיש הס''ל שאפשר לקיימה במיני מזונות (אות ז' ) או במיני פירות (אות י' ), מ''מ נפסק שחיובה בפת אף בדיעבד (שו''ע שם(. מישהו אמר השבוע: יש הרגשה שהסגר הראשון היה מדאורייתא, השני היה 'דרבנן' והשלישי הוא רק 'מנהג'. האבןַ הַצבענית: הַכֻלֵ בֻעֵינֵי המתבֹוֵנן'. משל שיראה לכם מהו הערך האמיתי שלכם יש אנשים שיכולים לחיות את כל חייהם לצד אמונה שהם לא שווים דבר. בין שזה המסר שקיבלו מהוריהם או מחבריהם, אותם אנשים יכולים שלא לדעת כמה הם שווים ומה הערך האמיתי שלהם, וזה גורם להם לפקפק בעצמם, ביכולותיהם או אפילו בדברים שמגיע להם לקבל מהעולם. אם אתם מרגישים שאתם לא יודעים מה הערך שלכם, המשל הבא יראה לכם שכל אחד ואחת מכם הוא אוצר יקר מִפז, וצריך רק לדעת איפה ואיך למצוא אותו. ילד פנה לאביו ושאל אותו 'אבא, מה הערך של חיי?' במקום לענות לו, האב שם בידו אבן צבעונית, חלקה ומבריקה, ואמר לו: 'לך תמכור את האבן הזו בשּוק' 'אם מישהו ישאל מה המחיר של האבן, רק תרים שתי אצבעות ואל תגיד מילה'. הילד הלך לשוק, אישה שראתה אותו שאלה: 'כמה עולה האבן? אני רוצה לשים אותה בגינה שלי'. הילד לא אמר מילה והרים שתי אצבעות. האישה אמרה: 'שני דולר? אקח את האבן!' הילד חזר לאביו וסיפר לו בשמחה שאישה אחת בשוק קנתה את האבן בעבור שני דולר... האב שם אבן זהה בידיו של בנו ואמר לו: 'כעת אני רוצה שתלך עם האבן הזו למוזַיאון, אם מישהו ירצה לקנות אותה, אל תגיד מילה, ורק תרים שתי אצבעות'. הילד הלך למוזיאון, שם אדם בחליפה ראה אותו ושאל: 'כמה עולה האבן? אני רוצה להוסיף אותה לאוסף האבנים הנדירות שלי'. הילד לא אמר מילה והרים שתי אצבעות... האיש אמר: 'מאתיים דולר? אקח אותה!'. הילד היה בהלם ובמקום למכור את האבן הוא חזר לביתו וסיפר לאביו שמישהו רצה לקנות אותה בעבור מאתיים דולר. האב הקשיב לסיפור של בנו ואמר לו: 'כעת אני רוצה שתלך עם האבן הזו לחַנּותַ שַל אבניםַ יקרות, הראה אותה לבעלים של החנות ואל תגיד מילה, אם הוא ישאל מה המחיר, פשוט תרים שתי אצבעות'. הילד הלך לחנות האבנים היקרות, הראה את האבן לבעלים, וזה שאל את הילד: 'איפה מצאת את האבן הזו? זוהי אחת האבנים הנדירות ביותר בעולם! אני חייב לקנות אותה ממך. בכמה תמכור לי אותה?' הילד לא אמר מילה והרים שתי אצבעות... בעל החנות אמר: 'אין בעייה, אשלם לך על האבן 20,000 דולר'. הילד המאושר לא מכר את האבן, חזר לביתו וסיפר לאביו בגאווה על כך שהבעלים של החנות רצה לקנות את האבן בעבור 20,000 דולר. אביו אמר לו: 'בני, אתה מבין מה הערך של החיים שלך כעת?, זה לא משנה מאיפה אתה בא, מה צבע העור שלך או כמה כסף יש לך, מה שמשנה זה המקום שבו אתה בוחר להיות, והאנשים שבהם תקיף את עצמך'... מוסר השכל: יש אנשים שעוברים חיים שלמים באמונה שהם אבן ששווה רק שני דולר, אך למעשה, הם היו מוקפים באחרים שראו אותם כך, בתוך כל אחד מסתתר יהלום, ואנחנו יכולים לבחור להקיף את עצמנו באנשים שרואים את ערכנו ואת היהלום שבנו... אנחנו יכולים לבחור האם להציב את עצמנו בשּוק או בחנות של אבנים יקרות... גם אתם יכולים לבחור לראות את הערך היקר שיש לאנשים אחרים, וביכולתכם לעזור להם לראות את היהלום שמסתתר בתוכם... בחרו, בתבונה, את האנשים שיקיפו אתכם. זה יכול ליצור את השינוי המשמעותי ביותר בחייכם'...
כ"ג טבת ה'תשפ"א "את כל השמות של הילדים ואת כל השמות של הספרים שלי הכל שאלתי את ההורים, אבא ואמא. כשרצינו לקרא לילד שם או לספר שהוצאתי, שאלתי את ההורים ומה שהם אמרו זה מה שעשיתי". (מרן שליט"א) בעוד שאצל האזרחים שאינם באי בתי המדרש, ההחלטה אם להתחסן או לא היא ההחלטה של "אני ", אני קובע, אני מחליט וכיו"ב, וממילא יש צורך לשכנע אותם להחליט את ההחלטה המתבקשת, אצל בני התורה ובאי בית המדרש לא "אני" הוא המחליט. גדולי התורה כבר קבעו מה עלינו לעשות וגם רצוני להבין מדוע אינו אלא סקרנות אינטלקטואלית )חיובית ורצויה( ולא בירור לקראת החלטה שלי. "כל המבקש ימים ושנים ועושר וכבוד וחיים ארוכים בעולם הזה ולעולם הבא חיים שאין להם סוף וקץ ותכלית יעשה את רצון אביו ואימו". ) תנא דבי אליהו( מזון או כל נתינה פיזית אחרת, אלו נתינות מוגבלות ותחומות. יש גבול לזמן שהאדם יכול לחיות בשל אותה לחמנייה או כוס חלב. לעומת זאת, מחמאה או עידוד - הם מזון לנפש! זהו סוג מזון שבעזרתו האדם יכול להיבנות, יכול להתאושש ולחזור לחיים, זוהי נתינה בלתי מוגבלת ולכן גם שכרה כה רב. הכל מאיתו יתברך (פניני עין חמד, גיליון 822) הגאון הרב דוד ציון לניאדו זצ"ל התגורר ליד שוק 'מחנה יהודה' בירושלים. ביתו היה במרחק של עשרות מטרים מתחנת האוטובוס לתל-אביב. פעם אחת הרב היה צריך לנסוע לתל אביב עם אשתו. אולם הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם. אשתו שאלה אותו: "מה נעשה מחר? איך ניסע לתל-אביב?". הרב אמר לה: "אל תדאגי, בעז"ה יתברך הכל יהיה בסדר". הם קמו בבוקר, שתו כוס קפה ויצאו לתחנה. הרבנית בודקת את הארנק, ואין שם שקל אחד. "דוד, אין לנו כסף לעלות לאוטובוס". רבי דוד לא אומר מילה, וממשיך ללכת לכיוון התחנה והיא אחריו. הם כבר 50 מטר לפני התחנה. הם רואים אנשים עולים לאוטובוס. הרבנית אמרה לו: " דוד, אין לנו כסף לאן אתה הולך? איך אתה מתכוון לעלות?". רבי דוד אמר לה: "אל תדאגי אשתי. ישועת ה' כהרף עין". הם נעמדו בתור לעלות לאוטובוס, למרות שאין להם איך לשלם. לפתע הגיע אדם מאחד הסמטאות וקרא: "רבי דוד, רבי דוד, חכה, אל תעלה לאוטובוס. כבוד הרב נתן לי הלוואה לפני כמה חודשים, ולא היה באפשרותי לפרוע. עכשיו ב"ה רווח לי. קח לך את מלוא הסכום". רבי דוד ואשתו קנו כרטיסים לאוטובוס. בנוסף, הכסף הספיק לקנות את כל המצרכים לשבת קודש, ואת הנותר חילק הרב לצדקה. כ"ב טבת ה'תשפ"א בדרך כלל, אנשים מביעים שנאה למי ששונה ומתבדל מהם. "שנאת הזר" היא תופעה מוכרת. אבל במקרה הזה, ההתרחשויות היו הפוכות לגמרי. כל עוד שמרו בני ישראל על זהות יהודית ברורה וניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית, המצרים כלל לא הציקו להם. רק כאשר הם החלו להדמות יותר ויותר לאנשי מצרים, רק בנקודה זו - הופנתה האנטישמיות האמתית כנגדם. האם האושר תלוי במה שיש לי או במה שאין לי? התורה אומרת: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א':14). המילה "פרך" בדרך כלל מוסברת כעבודה קשה מאד. אבל ניתן גם לפרק את המילה לשני חלקים: ב"פה-רך". המצרים שכנעו את היהודים להשקיע עבודה קשה, בעזרת מילים מתוקות ונעימות. " חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם" – “ הרבי מליובאוויטש זיע"א.” זיווג שהוא "לא מן השמים" בספר "אביהם של ישראל" על המקובל הרב מרדכי אליהו זי"ע, מובא מעשה נפלא ומרטיט בו נתגלה ברגע האחרון זיווג שהוא "לא מן השמים". סיפור זה התרחש כששימש כדיין בבית הדין של באר שבע, וזהו ספק סיפור על פיקחות ספק סיפור על רוח הקודש, אך בוודאי זהו סיפור על רגישות. קבצנית אחת הייתה מסתובבת ברחובות תל אביב והייתה מספרת לכל דורש כי גנבו ממנה ילד ומכרו אותו לאחרים. כיוון שהיא הייתה נראית מאוד מוזנחת, אף אחד לא היה שם לב על דבריה, והיא הייתה הולכת עם כאבה וצערה ואין שומע לה. לאותה אישה הייתה בת שהתרחקה מהדרך של אמה, לא עסקה בקבצנות והתקדמה בחיים, בדרכה. יום אחד ביקשה הבת להתחתן ודרשו ממנה הוכחה על יהדותה ועל רווקותה. היא הביאה את אמה לבית הדין בבאר שבע. הרב מרדכי אליהו זצ"ל קיבל את האמא ואת הבת ושמע את דבריהן. אחר כך הוא שאל את האמא: "האם את זוכרת את הבן שלך?" האמא התחילה לבכות ואמרה: "בוודאי שאני זוכרת, כמו היום. הייתה לו שומה על כתפו הימנית", וסימנה בידה על המקום בו הייתה לבנה שומה. היא גם סיפרה שיש לשומה הזאת צורה מיוחדת שאין לאף שומה אחרת. חבריו הדיינים של הרב אליהו תמהו ושאלו אותו: "האם אתה מאמין לשוטה זאת?!" "מה זה חשוב כעת?" עוד אמר להם הרב, שכתוב בגמרא ש"שוטה – בחדא מילתא לא סריך". זאת אומרת: שוטה לא נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים, ואם היא אומרת את אותו הדבר כל הזמן, כנראה שיש בזה אמת. בכל מקרה, ביקש הרב מאחד מחבריו של החתן לברר ולבדוק בעקיפין אם יש לו שומה בכתפו במקום שהאמא אמרה. החבר עשה כן ואמר לרב שאכן יש לו שומה על כתפו הימנית. ולא עוד, אלא שצורתה מיוחדת בדיוק כפי שתיארה האמא... קרא הרב לחתן ושאל אותו מי ההורים שלו. הוא אמר מיד את שמות ההורים שהוא גדל אצלם. שאל אותו הרב אליהו: "האם אתה בן מאומץ?" השיב החתן: "לא". שאל הרב: "האם אתה דומה להורים שלך?" אמר החתן: "ממש ממש לא!" קרא הרב להורים שגידלו אותו ואמר להם שכעת הבן שלהם הולך להתחתן ושיגידו לו את האמת האם הוא הבן שלהם. להפתעתו הם אמרו לו: "לא. הוא בן מאומץ שלנו, שאינו רשום בשום מקום" . קרא הרב לחתן ולכלה ואמר להם: "דעו לכם שאתם אח ואחות ! אתה לא בן של האנשים האלה שגדלת אצלם. אתה הבן של הקבצנית". החתן התרעם ולא קיבל את הדברים. ביקש ממנו הרב אליהו: "תמתין פה ותראה בעיניך". קרא הרב להורים שגידלו אותו ושאל אותם בפניו: " אתם ילדתם אותו?", אמרו: " לא". קרא הרב לאמא הקבצנית וביקש ממנה לפני כולם: " ספרי לנו על הבן האובד שלך". היא החלה לספר כי היא מסתובבת ברחובות כבר הרבה שנים והיה לה בן כזה וכזה ולקחו אותו ממנה ע"מ לעזור לה, אך מאז אין לה מנוחת הנפש. שאל אותה הרב: "אילו סימנים היו בבן שלך?" היא אמרה את סימן השומה שהיתה לו בכתף ימין. הבחור החל להחוויר. עוד שאל אותה הרב: "מה הייתה צורה השומה?" והיא תיארה את צורתה במדויק. הבן התעלף. האמא נבהלה ועוררו את הבן, שישב חיוור על כיסאו. הרב ביקש מהאמא עוד סימנים בגופו של הבן האובד והיא אמרה עוד ועוד סימנים שהיו ידועים רק לה. שאל הרב אליהו את הבן: "האם זה כך?" הוא הנהן בראשו. אמר לה הרב: "זה הבן שלך! כמעט והתחתן עם הבת שלך, רק בגלל שאת לא ויתרת על האימהות שלך הוא לא התחתן עם אחותו וחזר אלייך..." כ"א טבת ה'תשפ"א אחד מחסידי הרה“ק מקאברין זי׳׳ע התאונן לפניו, רבי, הנני שקוע מאד בחטאי וה'בלאטע' (בוץ) גדול מאד, ענה לו הרה׳׳ק אף הבוץ הגדול ביותר - אם אין מוסיפין לו מים הרי הוא מתייבש לגמרי, כיו׳׳ב אתה - עזוב את דרכיך, וממילא תתייבש כל הבלאטע (הבוץ)... (באר בשדה( בספרו ״קול יהודה״ כתב החכם הרב יהודה צדקה זצ״ל כך: ״מראה הסנה רמז לעם ישראל, ישנם תקופות שעם ישראל בוער באש הרדיפות והצרות כסנה הזה הבוער באש, אבל אין להתייאש, כי ״הסנה איננו אכל״, עם ישראל חי וקיים בזכות תורתו״. האם אנחנו זוכרים, גם ברגעים קשים, שכל מעשה שלנו יקבע את גורלם של דורות שלמים שעדיין לא נולדו, אך חייהם יעוצבו ע"י המהלכים והפעולות שאנחנו עושים היום, נעשה מחר וביום שאחרי?... כמה אחריות יש לנו בתור הורים על דור ההמשך ?
האם אתה מעדיף להיות מפורסם ואומלל או מרוצה ולא מוכר ? מה' יצא הדבר" [כד, נ]. הקב"ה יושב ומזווג זיווגים (והערב נא).
מעשה שהיה כך היה. שמעון נפגש מספר פעמים עם לאה למטרת נישואין. לבסוף החליטה הבחורה כי אינם מתאימים, ולכן הפסיקה את פגישותיהם, למורת רוחו של הבחור. החליט שמעון, שהיה בעל מידות מושחתות, לנקום בלאה. בנוסף לכך, החליט להתעלל אף בראובן חבירו, שלדעתו גרם לו עוול, והמתין לרגע בו יוכל 'להשיב לו כגמולו'... מה עשה? ניגש אל ראובן והציע להיפגש עם בחורה טובה מאין כמותה (לאה), והרבה לדבר בשבחה, והוסיף שכבר הציע להוריה את השידוך, והבחורה הסכימה להיפגש עמו, (בעוד שהאמת היתה שמעולם לא הציע את השידוך). לאחר שבירר ראובן אודות הבחורה, הסכים להיפגש עמה בתאריך ובזמן ששמעון הודיע לו שסיכם עם הוריה.
ראובן הגיע לבית לאה, שהיה במקום רחוק מאד מביתו, ובשעה היעודה מתדפק הבחור על בית המשפחה. בעל-הבית פתח את הדלת, ושאלו למבוקשו. הבחור תמה על עצם השאלה, אבל היה בטוח שהאבא מתרגש לקראת הפגישה, ולכן הוא עדיין לא אוחז במה ובמי מדובר... "אני הבחור שהציעו לכם לשידוך". -"שידוך?! הצעה?! על מה אתה מדבר? כנראה שטעית בכתובת?", אמר אבי הנערה. הבחור החוויר והסמיק חליפות. דמו נשפך. " מי הציע לך את בתי?", התעניין האב. וכשהבחור נקב בשמו של השדכן, נודע הסוד...
ראובן עמד בפתח נבוך ומבויש עד-דכא, ובעל הבית, שהיה אדם נח מאוד מטיבעו, לא יכול היה לראות בצערו, והזמינו להיכנס אחר-כבוד לביתו, באומרו שאם כבר בא בצל קורתו - ייכנס ויטעם משהו. השניים שוחחו זמן רב, והאב התפעל מאד מהבחור. התברר כי הוא עונה לתואר תלמיד חכם וירא שמים. חשב האיש בלבו, כי אולי לא לחינם גלגל הקב"ה את הבחור לביתו. ואז הוא מחליט להפגישו עם בתו... השידוך שהתקיים בתחילה בצורה של דיעבד, התברר כהצעה של לכתחילה, ולאחר כמה פגישות התארסו בני הזוג בשעה טובה...
עתה נודע הדבר לשמעון, ומיהר לבוא ולתבוע מהצדדים לשלם לו 'דמי שדכנות', שהרי רק מחמת מעשיו נוצרה ההיכרות ביניהם, שהביאה לביצוע השידוך. אולם, ברור שב' הצדדים סרבו בתוקף לשלם לו... עם מי הדין ? שאלנו שאלה זו את מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א, והשיב לנו כדלהלן: מבואר בבאור הגר"א (חו"מ סי' פ"ז ס"ק קי"ז), כי מקור החיוב לתשלומי דמי שדכנות הוא מדין "היורד לתוך שדה חבירו ונטעה" (ב"מ ק"א.), שעל בעל השדה לשלם לו הוצאותיו מאחר והתכוון להשביח את שדהו, אך כאשר לא התכוון לכך, אינו חייב לשלם לו, כמבואר בש"ך (חו"מ סי' שצ"א סק"ב) . ממילא, בנידון דנן לא יקבל שמעון מאומה, שהרי לא היתה לו כל כוונה לעשיית שידוך - ליצירת קשר בין בני הזוג, אלא להיפך, כוונתו היתה לבזות ולהלבין את פני חבירו ואת משפחת הבת, אלא שמה' יצא הדבר (בראשית כ"ד, נ') - מהשמים סובבו שממעשה זה יצא שידוך, ומכיון שלא פעל כ'שדכן' אלא כ'נקמן', לפיכך פשוט שלא יקבל ולו אגורה שחוקה!
כ' טבת ה'תשפ"א אם דלת בית הכסא סגורה, אין שום איסור לומר כנגדה דברי קדושה, וזה לא חשוב כנגד מחיצת בית הכסא. [שו"ת הר צבי]. אמרו חז״ל: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו. עד כדי כך חשובות הנעליים לאדם. אבל כשבאים לדרוך על אדמת קודש, להתיישב בארץ ישראל - של נעליך! כדאי אפילו להיות בלי נעליים ולהתגורר בארץ ישראל. ]פרדס יוסף[ לבידוד כפוי, גם כשמאבדים חוש טעם או ריח או מרגישים לא טוב – תמיד טוב לנסות לראות את המצב גם מהכיוון החיובי־אמוני שלו. כי לכל דבר. לכל־לכל דבר, יש גם צד חיובי־אמוני.
"ותפתח ותראהו...ותחמֹל עליו" (ב' ו'). ע"י שהסתכלה בפני צדיק נתעורר מדת הרחמנות בבתו של פרעה הרשע והאכזר, כי הסתכלות על פני צדיק מולידה מדות טובות. (מהר"ש מבעלזא( משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא" [כד, כא]. כוח הוויתור. (ברכי נפשי). הכל יודעים את הכלל שמוויתור לא מפסידים, ואדם המכניע את מידותיו כלפי זולתו – לעולם לא יגיע מכך לידי הפסד. ברם, בבואנו לידי ניסיון, הופך הוויתור למשימה קשה עד מאוד. והן-הן הדברים. שהרי לימדונו רבותינו שכפי גודל שכרה של מצווה פלונית, כן יגדלו ויתעצמו הקשיים והמכשולות בדרך לקיומה. והדברים פשוטים גם מסברא, שכן אם אדם רוצה לקבל שכר כה גדול, עליו להוכיח שזה מגיע לו! וככל שיגדלו הקשיים, כך תגדל זכותו לקבל את השכר! ומאידך, יש במהלך זה כדי לעודד את האדם, ולחזקו, דווקא כשהוא רואה את עוצם-הניסיונות הבאים עליו בשעה שהוא בא לוותר לחבריו. באותה שעה צריך הוא להבין ולידע, שכדאי וכדאי לו להתחזק ולהתייצב איתן מול כל הקשיים המנסים למנוע ממנו את הוויתור, שכן אי אפשר לתאר ואי אפשר לשער את גודל השכר שיהיה לו מכך בזה ובבא. סיפור מופלא התרחש אצל מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ממנו אפשר ללמוד עד כמה 'משתלם' לוותר, למרות הקושי הטמון בכך. תחילתו של הסיפור נעוץ במעשה שהתרחש באחד מבתי כנסיותיה של ירושלים, בשבת פרשת 'יתרו' של שנת תשס"ב. שני נערים ממתפללי בית הכנסת שהגיעו למצוות, לא תיאמו ביניהם את העיתוי של העלייה לתורה, וכל אחד מהם הודיע לגבאי שהעלייה שלו תהיה בשבת 'יתרו'. כמו כל חתני בר-מצווה אחרים, הכינו שניהם את כל קריאת התורה וההפטרה של פרשת 'יתרו'. רק כאשר הגיעה השבת ההיא, הבחין הגבאי בטעותו, ועתה התברר ששנים אוחזין בפרשה אחת... היה ברור שאחד מחתני בר-המצווה צריך לוותר. והנה, כאשר הגבאי שאל את שני הנערים 'מי מוכן לוותר', קם אחד מהם ואמר שהוא מוכן. אין ספק שהדבר לא היה קל, ולוא מצד העובדה שההכנות לקריאת הפרשה נעשות, כידוע, לא ביום אחד ולא ביומיים. גם כאשר קוראים רק את ההפטרה, מתחיל הנער להכין את הקריאה כמה חודשים לפני, וכשמדובר בפרשה כולה – על אחת כמה וכמה! בהסכמתו לוותר, נעשה כאומר לחבריו 'אני מוותר על כל המאמץ שהשקעתי, ומעניק לך את הכבוד לקרוא את הפרשה, ואני אשב ואשמע כיצד אתה קורא'! הוויתור היה בבחינת שבירת המידות. שוו בנפשכם: הנער המוותר, שהכין גם הוא את הפרשה בדקדוקיה ובטעמיה, יושב עתה ושומע כיצד חבריו מסלסל בקולו ומטעים את הטעמים לפני הקהל; וכי מילתא זוטרתא היא?! החידוש היה גם בכך שהנער וויתר לחבירו מתוך שמחה, ומתוך הרגשה אמיתית שהוא גומל חסד עם הנער השני. לא הורגשה אצלו תחושה של כפיה, או אילוצים, וכל כיוצא בזה. הוא עשה את שעשה, מתוך מחשבה עצמית, ולאחר שהבין שמדובר במעשה - חסד נעלה ומרומם. גם הוריו של הנער, מששמעו על ההחלטה שהתקבלה אצל בנם, בירכוהו ועודדוהו עד למאוד, ואמרו לו שהם גאים בילד כזה, והוויתור שלו הסב להם נחת רוח גדול מאוד. כמובן, שהוויתור של בנם, נחשב כוויתור גם מצידם, שכן גם הם היו נהנים לשמוע את הבן קורא את הפרשה וההפטרה לפני הציבור. הם לא ידעו שהוויתור של הילד-חמד שלהם, עוד עשוי להציל את חייה של אם-הבית. המעשה עם שני הנערים התרחש, כאמור, בשבת 'יתרו' תשס"ב. נעבור 4 שנים מאוחר יותר, לפרשת 'יתרו' תשמ"ו. אף אחד כבר לא זכר את שאירע בשבת הבר- מצווה. אבל הקב"ה, זוכר כל הנשכחות, לא שכח. הנער שוויתר, הגיע לגיל 17 . בשעות הצהריים של יום שישי, בעיצומן של ההכנות לשבת למשפחה ברוכת-הילדים, תקפו את אם - הבית כאבים ולחצים בחזה. לאחר התייעצות עם בעלה היא פונה לקופת חולים, והרופא התורן שקיבל אותה, הודיע שיש צורך להבהילה בדחיפות באמבולנס לבית חולים. האם ניסתה 'לטעון' ולומר, שהיא באמצע ההכנות לשבת, אבל כמובן שהרופא לא האזין לטענותיה, והורה לה לנסוע מיד לבית החולים. כיוון שבעלה נשאר בבית עם הילדים הקטנים, הזעיקה האם את בנה הבכור, שיסע איתה לבית החולים. ב'שערי צדק' בדקו את האמא, ואחד הרופאים אמר שצריך לעשות לה צינתור דחוף, ואילו רופא אחר טען שהדבר אינו דחוף כל כך. ההחלטה 'הופקדה' אפוא בידיו של נער צעיר, שהיה צריך לקבל החלטה האם להודיע לרופאים שיבצעו את הצינתור באימו, אם לאו. נכון שמדובר בבחור נבון מאוד, אבל החלטה גורלית שכזו, שחייה של אימו תלויים בה, לא יכול היה לקבל על דעת עצמו. ואז, במחלקת הלב בקומה העשירית של בית החולים 'שערי צדק', מוגשת לפתע המולה והתרגשות רבה. ראשי המוסד הרפואי, רופאים בכירים ואנשי מינהלה, הולכים ובאים, מוציאים חולים מחדר מסוים ומעבירים אותם לחדר אחר, והופכים את האזור ל'סטרילי'. הבחור מנסה לברר את הסיבה לתכונה המיוחדת המורגשת כאן, והתשובה אינה מאחרת לבוא: פוסק הדור, מרן הגרי"ש אלישיב, צריך להגיע לבדיקה לבית החולים. אור ניצת בעיניו של הנער. אולי תהיה לי הזדמנות לגשת למרן, ולהיוועץ בדעתו. בשבועות שלפני שבת 'יתרו', חש מרן הגרי"ש בכאבים בגבו, וביום שישי הנ"ל היה חלש במיוחד. רופאו האישי, שבדקו, לא איתר כל ממצא מיוחד, אבל המליץ להביאו ל'שערי צדק', כדי לבצע בדיקה שאי אפשר לעשות בבית, 'ומבחינתי', אמר הרופא, לאחר הבדיקה יוכל הרב מיד לשוב לביתו'. מרן הגרי"ש הסכים, ובשעות אחר הצהריים הגיע לבית החולים, כשהוא מלווה בבנו, רבי אברהם שליט"א, הגבאים, העוזרים וצוות המקורבים. בכניסה למחלקה מקבלים את פניו ראשי בית החולים ומנהל המחלקה ורופאים בכירים. פרופ' צבעוני, מנהל מחלקת הלב, הודיע שהוא אישית יטפל במרן. הגרי"ש נבדק, והתוצאות היו טובות בס"ד. והכל היה תקין. הרב אלישיב היה יכול כבר לשוב לביתו, אבל לפתע הציע פרופ' צבעוני שכיוון שהרב נמצא כבר בבית החולים, אולי כדאי שיעשה את השבת כאן, 'כדי שנוכל להיות בטוחים שהכל בסדר '. מרן הסכים, והוחלט שמיד במוצאי שבת תבוצע בדיקה נוספת, ואם הכל יהיה בסדר, ישוחרר הרב לביתו. הבחור הצעיר, שגורל ההחלטה על אימו היה תלוי על כתפיו, חיפש עתה כל דרך אפשרית כיצד 'לפרוץ את המחסומים' ולהגיע אל הרב אלישיב, כדי לשאול אותו מה לעשות. ולא הצליח. הרופאים והעוזרים הרחיקו את כל הסקרנים, והשואלים הפוטנציאליים. ומי יסתכל על נער צעיר העומד מן הצד, ומבקש לשאול דבר-מה? בשלב זה נזכר הנער שהשבת העומדת בפתח היא פרשת 'יתרו', וכיוון שבשבת הבר-מצווה שלו הכין את הפרשה בצורה מושלמת, היו הטעמים זכורים עדיין במוחו והוא ידע לקרוא את הפרשה היטב. הנער הצעיר מחליט שהדרך להגיע אל מרן תיסלל לפניו ע"י... הקריאה לפניו בשבת. הוא ניגש אל הגר"י אפרתי ואל הרב דוד וייסנשטרן, שהיו צמודים אל הגרי"ש, והציע את עצמו לקריאה בתורה , והגם שבתחילה לא ראו את הצעתו בעין יפה, שכן מדובר בנער צעיר מאוד, אבל לאחר שהודיע להם שהוא יודע לקרוא את הפרשה בכל דקדוקיה וטעמיה, הסכימו שהוא יהיה הבעל-קורא במניין של הגרי"ש בשבת. ואכן, מרן שליט"א נהנה מאוד מהקריאה של הנער בן ה-17 . לאחר התפילה ניצל הבחור את ההזדמנות וניגש אל הרב, וסיפר לו על הבעיה שנתקל בה, וביקש שידריכנו מה לעשות. מרן הרב אלישיב הבטיח לנער שידבר אישית עם הפרופ' צבעוני כדי שיבדוק בעצמו את האמא. ואכן, לאחר הבקשה המיוחדת של מרן, בדק הפרופ' את אימו של הנער, והחליט שיש לעשות צינתור, לאחר שהרב אלישיב בירך את החולה, ביצע פרופ' צבעוני בעצמו את הצינתור, והציל בכך את חייה של האמא . הצינתור עבר בהצלחה, ויומיים לאחר מכן שבה לביתה. בניתוח הנתונים שנעשו לאחר מכן, אולי אפשר לומר שמן השמיים השאירו את מרן הגרי"ש אלישיב בבית החולים (כיוון שעקרונית הוא היה יכול לחזור לביתו מיד לאחר הבדיקה), כדי שיאזין לקריאת התורה של הבחור שוויתר לחבירו, ויוכל לתת לו עצה וברכה, ולבקש מהפרופ' הנכבד שיבצע את הבדיקה. הקריאה שלא ניקראה בזמנו, ניקראה עתה לפני פוסק הדור. ומי שוויתר על הקריאה, קיבל בזכות זה 'אמא חדשה' י"ט טבת ה'תשפ"א אחד הגיע למוקד החיסונים לקורונה וביקש לקבל חיסון. אמרו לו 'כעת מקבלים חיסון רק מי שעוסקים בסיוע לחולים' . 'בגלל זה באתי' ענה האיש 'גם אני עוסק בסיוע לחולים' 'מה אתה עושה?' 'אני עושה את ה'מי שבירך' לכל החולים בבית הכנסת. אין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר קריאת שמע שעל המטה אלא יישן מיד שנאמר '' אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה '' (רמ' 'א סי' רל ''ט ס''א) , ומ''מ אם צריך לשתות או לדבר איזה ענין , אזי אם רק קרא ק''ש אבל עדיין לא בירך 'ברכת המפיל', מותר להפסיק , אך יחזור ויקרא רק פרשת ' שמע' ו 'ואהבת' , אבל אם כבר בירך 'ברכת המפיל' יזהר שלא יפסיק כלל (מ''ב שם סק ''ד), ומ''מ אם הפסיק אחר ברכת המפיל , לא יחזור לברך . אם אדם קרא ק''ש ובירך ברכת המפיל ואינו יכול להירדם, יכול לקום וללמוד תורה עד שתחטפנה שנתו, כי אפשר לסמוך על רוב פוסקים שאין לימוד תורה הפסק (מו''ר בשו''ת קנה בשם ח''ד סי' ח''י), וגם לא יצטרך לקרוא שוב ק''ש משום שגם עכשיו הולך לישון מתוך דברי תורה (ע ''פ טעם הנ' 'ל או ת ב'(. לכל המתחסנים - חשוף זרוע קדשך. השידוך II [מתוך 'באר הפרשה'] אם נתבונן נראה שבעצם ה'שידוך' הראשון מששת ימי בראשית היה כשה'חתן' היה בכלל בתרדמה... "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו... ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם וישן" (בראשית ב, ח–כא), ויש שאמרו שע"ד הרמז בא זה ללמדנו, שלמרות שהרבה פעמים מתעקש אדם לומר ''רצוני דווקא בשידוך פלוני'', או לאידך גיסא פעמים שיאמר ''שידוך זה... אין בכלל על מה לדבר...", לכן אמר הקב"ה לאדם: ''אני אשיג לך את הזיווג ההגון לך, אפיל עליך תרדמה ובמצב הזה אציג לפניך זיווגך, וכזה ראה וקדש'', וכמו שרגילים לומר - ''אל תעזור ואל תפריע...''. סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: מעשה בבחור בן טובים וירא שמים שלמד באחת מהישיבות המפורסמות בארץ ישראל, אך משום־מה לא הצליח למצוא את זיווגו. וכך עברו הימים מיום ליום ומחודש לחודש כשלבו נשבר בקרבו מחמת מצבו הקשה. לקראת שבת אחת החליטו בני הישיבה לשבות בשב"ק במירון, סמוך ונראה לציון של הרשב"י. אותו בחור הצטרף ונסע עמהם, אך במשך כל השבת הסתגר בחדרו כשהוא שקוע בצערו ולא עלה לציון אפילו פעם אחת. רק במוצאי שבת נתעורר בו רצון לפקוד את הציון בטרם יחזור לישיבה. ואכן, בהגיעו אצל הציון פתח באמירת תהילים בהשתפכות הנפש ובדבקות עצומה, עד שלאחר כמה שעות גמר את כל ספר התהילים. כשחיפש את חבריו התברר לו שהם לא המתינו וחזרו לישיבה. אין לו ברירה והוא מבין שעליו לחזור לישיבה בכוחות עצמו. אך כיוון שלא היה לו כסף פנה לביתו של אחד מתושבי מירון, סיפר לו מה שקרה וביקש שילווהו כסף להוצאות הדרך, וכדי שלא יחשוש שמא לא יחזיר לו את ההלוואה - נתן לו את מספר הטלפון של ראש הישיבה כדי שיוכל לברר עליו. בעה"ב שוחח עמו על דא ועל הא למשך זמן־מה ולאחר מכן הלווה לו כפי בקשתו ופטרו לשלום. היהודי שהתפעל מאוד מאצילותו של הבחור מיהר להתקשר לראש הישיבה וסיפר לו שכך וכך היה מעשה, ובירר אצלו 'מה טיבו' של הבחור, כי בת יש לו שהגיעה לפרקה וברצונו לברר אצלו על אותו בחור. ראש הישיבה הרבה והפליג בשבחו של הבחור בתורה ובמידות טובות. מיד שלח הלה שדכן שידבר עם אבי הבחור להציע את השידוך, וכעבור יומיים שברו צלחת בשמחת התנאים בשעה טובה ומוצלחת בבית אבי הכלה בעיה"ק מירון. מתברר למפרע שתפילתו במוצאי יום מנוחה הרקיעה שחקים ועל ידה זכה לישועה הגדולה. ולא עוד, אלא אף בעיני בשר ראה שבגלל שהאריך בתפילתו באותה שעה , זכה לראות מיד בישועתו... שהרי איחורו גרם לו לפגוש את חותנו לעתיד... ט"ז טבת ה'תשפ"א אדם שנהרג בצעירותו בחורבן יהדות אירופה לא צריך להקפיד בכך ואין ריעותא בשם הנפטר, והטעם: לפי שזה היה גזירה על כל הציבור ולא על היחיד (תשובות והנהגות כרך ד סימן רכח(. אדם שנפטר לאחר גיל חמישים אינו נקרא צעיר (שמות בארץ פרק יב עמוד קיג בשם הגרח"ק), ובשם הגריש"א מובא שצעיר נקרא אדם שנפטר לפני גיל שישים (שם הערה 62 .) ויש אומרים: שצעיר זה עד גיל ארבעים (הגר"ש דבילצקי הו"ד בספר קוראי שמו(. אפשר לקצר שמו של אדם לכתחילה כגון יוסף ליוסי (ספר כתר שם טוב ח"ב קיב בשם הגרח"ק), ראיה לדבר: שהנה אליהו הנביא נקרא בכל נביא שמואל אליהו ובתרי עשר (בספר מלאכי נ כג) כתוב "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא.." (ספר אלה שמות(. גם שם הדומה לשם הנפטר נקרא על שם המת, ומצאינו כדבר הזה (עיין ים של שלמה גיטין פרק ד סימן כו) שהיה אחד שם אביו "מאיר" וחמיו "אורי" וקראו "שניאור" כלומר שני אור מאיר הוא אור ואורי זה אור (וכן מבואר בבית שמואל אבהע"ז סו"ס קכט שמות נשים א(. לשים לב" II )נתנאל ספרן( אילולא היה אב-הבית של בית הספר "סיני", מנקה את לוח המודעות מדי פעם, אף אחד לעולם לא היה קורא את המודעות התלויות עליו. המודעות הנותרות שעוד היו תלויות על הלוח הישן, נתלו לפני זמן רב מאד והפכו למין טפט בצבע אפור אחיד. התלמידים, שעברו בהמולה על פני לוח המודעות, כבר לא טרחו להעיף מבט לכיוונו .יום אחד, כששרה וחברתה חנה חלפו על פניו, הן הופתעו לגלות מודעה חדשה שתלויה לה במרכזו של לוח המודעות. היה זה נייר וורוד ועליז, עם מסגרת פרחונית מסביבו . הן התקרבו ללוח, וקראו בעיון את מה שהיה כתוב בכתב יפה ומסודר: דרושים מתנדבים למתן עזרה לאימא תשושה, לטיפול בפעוט בעל צרכים מיוחדים. שרה הרימה את כתפיה ופנתה בכוונה להמשיך בדרכה, אבל היא הבחינה בחברתה מתעכבת מאחור. "בואי נלך", היא קראה. אבל חנה כבר פתחה את הילקוט שלה, וחיטטה בתוכו במאמץ להוציא פנקס קטן וכלי כתיבה. "מה את עושה,"? שאלה אותה שרה. חנה הסמיקה. "אממ... אני רק רוצה להעתיק את מספר הטלפון מהמודעה הזו", היא אמרה כמעט בביטול. "את באמת חושבת לצלצל אליהם?", שאלה אותה חברתה, מופתעת לגמרי. "למה לא?", ענתה לה חנה. "זה נראה כמו תפקיד מאד מעניין. ואני בטוחה שהאימא הזו ממש תהנה מהעזרה שהיא תקבל." "את ממש רצינית?", שאלה שרה. "כשאני נתקלת בדברים מהסוג הזה, אני תמיד פונה לכיוון השני. אנחנו לא מספיק עסוקות גם ככה, בין כל שיעורי הבית שלנו לבין החוגים של אחר הצהרים? חוץ מזה, הבן אדם זקוק למעט זמן פנוי בשביל לבלות עם החברים ,מה שמזכיר לי, שאני הולכת עם ליאורה היום אחר הצהרים לקניון, תרצי להצטרף אלינו"? חנה צחקה. "שרה", היא אמרה, "נראה לי שבקרוב הם הולכים לתת לך 'מפתח' משלך לקניון הזה. את הולכת לשם כל כך הרבה. חוץ מזה", היא הוסיפה, "אני חושבת שאני אנסה לקבוע פגישה עם האימא הזו היום אחר הצהרים. אני בטוחה שאצליח למצוא זמן בתוך לוח-הזמנים שלי, בשביל לעזור מעט למשפחה הזו." "טוב, זאת הבחירה שלך", אמרה שרה. "אני הולכת לקניון." כשבוע לאחר מכן נפגשו הבנות במקרה בחצר בית הספר. שרה לבשה חולצה עם פרצוף 'סמיילי' ענק שמודפס עליה, פרצוף שהיה מנוגד לגמרי להבעת הפנים שהייתה על פניה שלה. "שלום שרה", אמרה חנה בשמחה. "החולצה שלך ממש יפה. היא חדשה"? "אה, קניתי אותה בשבוע שעבר בקניון, אבל אני לא ממש אוהבת אותה. דרך אגב ,למה את כל כך שמחה היום? החיוך שלך גדול יותר אפילו מהחיוך של ה'סמיילי' שעל החולצה שלי." חנה לקחה את חברתה הצידה. "אם את באמת רוצה לדעת, מדובר בעבודת ההתנדבות החדשה שלי. זאת החוויה המקסימה ביותר שהייתה לי בחיים! האימא, גברת כהן ,היא כזאת אישה נחמדה. היא כל כך שמחה כשהתקשרתי אליה. היא שברה את הרגל ,והיה לה מאד קשה להתמודד עם הכל. ויוני, התינוק, הוא כזה מתוק! יש לו עיניים חומות ענקיות, והוא אוהב לשחק 'קוּקוּ' בכל פעם שאני מנסה להאכיל אותו או לתת לו את התרופות שלו. אני כבר לא יכולה לחכות עד שאני אראה אותו היום אחר הצהרים." שרה קימטה את אפה. "אבל זאת לא עבודה ממש קשה?", היא שאלה. חנה חשבה רגע. "אממ... אני מניחה שכן", היא אמרה. "אבל ההרגשה שאני יכולה לעזור להם היא כזאת נהדרת, שבכלל לא שמתי לב לעבודה הקשה. טוב, אני חייבת לזוז. יש לי שיעור אלגברה שמתחיל ממש עוד דקה." אבל לפני שהצליחה להתרחק, שרה קראה אחריה בקול: "הי, חכי רגע, חנה", היא אמרה בהיסוס קל. חנה חייכה אל חברתה במבט שואל. "לפני שאת הולכת... אה... את מוכנה לתת לי את מספר הטלפון של הגברת כהן, אולי גם אני אוכל לעזור לה במשהו." חנה חייכה. "בטח, שרה, אבל מה יהיה עם הקניון?", היא התבדחה, כשהיא נותנת לחברתה את מספר הטלפון. "אני מניחה שאאלץ להחזיר את ה'מפתח' שלי, אבל אחרי שראיתי אותך היום, אני חושבת שמצאתי עוד דרך טובה לבלות את הזמן הפנוי שלי." ט"ו טבת ה'תשפ"א אין לצרף ב' שמות של ב' אנשים יחד ולתת אותם לילד אחד (עיין שו"ת ערוגת הבושם או"ח ח"ב סימן ריט), ויש שלא הקפידו בדבר (עיין בין איש חי שופטים ש"ש כז, שו"ת שדה ארץ ח"ג כב(. בספר מגיד מישרים (למרן הב"י פ' שמות) מובא שהשם גורם לטוב או לרע מי שנקרא אברהם נוטה לעשיית חסד ומי שנקרא יוסף או שהוא גיבור בעריות או שהוא זן ומפרנס לאחרים כמו יוסף הצדיק (עיין ילקוט שמעוני ישעיה רמז פק תמט בשם מדרש תנחומא). בשבת קודש הייתה עבודתו הק' מפליאה בתפילותיו ובעריכת שולחנו הטהור. ידועה אמרתו: כיצד יכול יהודי לישון בשבת, הרי הוא נקרא 'שומר שבת' ולשומר אסור לישון. (רבי מנחם מנדל מווישיווא זי"ע) כתבו חכמי הקבלה כל השמות שבעולם אינם במקרה כמו שחושבים הבריות שאביו קורא לו כן במקרה בלי שום טעם, אלא הכל בהסכמה מאתו יתברך, שגלוי לפניו מה ענין האיש הזה ופעולתו, כן מזדמן בפה אביו לקוראו בשם (ספר עמודי שמים אות כב, עיין שער הגלגולים הקדמה כג ) שרשרת עם מפתח (ירחמיאל טילס) לפני שנים רבות, בתקופה שבה ליהודים הייתה ריבונות מלאה במערת המכפלה בחברון, היה אחראי אדם בשם יצחק על מפתחות המערה. יצחק היה אלמן עני. הייתה לו רק בת יחידה ושמה דינה, נערה יפה וטובת-לב. הגיע הזמן שבו הגיעה דינה לפרקה והשתדכה עם בחור צעיר ויפה תואר. יצחק עבד קשה כדי לחסוך כסף לחתונתה של בתו. הוא קנה לה מזוודה ומבחר בגדים נאים ליום חתונתה. אבל אז נזכר יצחק שלפי מסורת קהילתם, עליו לתת לדינה גם שרשרת זהב לענוד בחתונה. אולם לא נשאר לו די כסף כדי לקנות לה שרשרת כזו. יצחק נעצב מאוד אל לבו. תכשיט זה היה נושא לגאווה גדולה בקרב נשות הקהילה, ונערות עניות שאין להן לבוש הולם היו בוכות מבושה ביום חתונתן וכמה מהן אפילו נמלטו כדי להימנע מן המבוכה הכרוכה בדבר. יצחק לא ידע את נפשו מרוב דאגה מה יעשה. הוא לא סיפר לדינה דבר, שכן הוא לא רצה שתחוש עצובה. זמן קצר לפני החתונה, חלמה דינה שהיא עומדת בשער מערת המכפלה. היא עמדה שם והחזיקה את המפתחות לשער. אישה לבושה לבן ניגשה אליה. פניה היו מלאי אור כמו השמש. האישה הרימה את ידה ונגעה בשערה של דינה. היא אמרה לה, "שרשרת גדולה זו עם המפתחות למקום הקדוש הזה תהיה השרשרת ביום חתונתך. השרשרת הזו יקרה מאות מונים מכל שרשרת זהב ואבנים יקרות כלשהי". האישה נעלמה. דינה התעוררה ונזכרה בחלום, אך החליטה שלא לספר עליו לאיש. הגיע יום החתונה ופניו של יצחק היו קודרים ואפורים מרוב חשש מן העומד להתרחש. ידידותיה של דינה באו לעזור לה להתכונן לחתונה. אחרי שהתלבשה דינה בבגדי חתונתה, היא קראה לאביה ושאלה אם היא יכולה להחליף עמו מלה ביחידות. כשחיוך רחב שפוך על פניה, היא אמרה, "אבא, אנא תן לי את המפתחות למערת המכפלה. הם יהיו שרשרת החתונה שלי. הם יקרים יותר מכל זהב או אבנים יקרות". יצחק הופתע וחש הקלה מרובה. הוא רץ להביא את המפתחות ונתנם לבתו. דינה קרנה מאושר כשהיא עונדת את שרשרת הברזל ועליה מפתחות מערת המכפלה. אנשים הכריזו שהיא יפה יותר בשרשרת ברזל זו מאשר הכלות לפניה, שלבשו זהב ואבנים יקרות. מאותו יום ואילך ענדו כלות חברון במקום שרשרת זהב ואבנים יקרות את "שרשרת הברזל" המיוחדת הזו. י"ד טבת ה'תשפ"א "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (מ"ט ז'). הנה ידוע כי מידות מגונות אפשר לנצל לעבודת השי"ת (עיין בספה"ק צמח צדיק פר' נח עה"פ את קשתי נתתי בענן) אבל כל מדה אסור שתהיה מופרזת אלא במידה ובמשקל. לכן אחרי שראה יעקב אצל שמעון ולוי כי "אפם עז ועברתם כי קשתה", ברכם "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" כדי שיהיה לכל אחד ואחד רק חלק מהן. )כ"ק מרן אדמו"ר הקוה"ט בעל 'חכמת אליעזר' זצללה"ה( "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (מ"ח כ"ב). תרגום אוקלוס: בצלותי ובבעותי. למה נמשלה התפילה לקשת? אלא כמו בקשת כל מה שהאדם מותח יותר את המיתר ומקרבו אליו, כך מתרומם החץ ומרחיק יותר לעוף - כך התפילה כל מה שמותחים יותר את מיתרי הלב בכוונת התפילה – כך היא עולה ובוקעת שחקים יותר. (הרבי מקוצק( בורא עולם השלם זה הבניין-וכבר פירשו 'השלם' מלשון תשלומים, שהקב"ה הוא ישלם כל ההוצאות.... כשאדם רואה כי ה"מקדש" הרוחני של חברו "חרב" – עליו לעשות כל שביכולתו כדי לעזור לחברו לתקן את הדבר. אך אם השתדלותו אינה נושאת פרי, עליו להצטער על מצבו הירוד של חברו, לבכות ולקוות לטוב. אולם, כשה"מקדש" של האדם עצמו "חרב" - אסור לו להסתפק באנחה ובבכייה, אלא עליו לפעול במלוא המרץ לבנותו מחדש. אין כאן מקום לבכי של כאב, אלא לדמעות של מאמץ בהשתדלות אחר השתדלות לקום ולהתחזק, להחיות מחדש את ה'חלק א-לוקה' שבתוכיותו, ולחזור לדרך המלך במהרה. בכל זאת שמך (יתד השבוע)
את סיפור המעשה. " ידוע לי היטב במי מדובר, פתח הרב מן את דבריו, "היא אישה צדקנית גדולה תושבת אנגליה, ובעלת אמונה בד' יתברך ובהשגחה פרטית – בדרגה שלא ראיתיה רק בהיכלם של אנשים גדולים. עד כדי כך. היא ברוך השם ה' חיה וקיימת לאורך ימים ושנים".
הרב מן המשיך לספר את אשר אירע: "אישה צדקת מופלגת מאנגליה, שלחה את בנה לארץ ישראל, לשאול את הרב קניבסקי שאלה. הבן הגיע אליי, ביקש ואמר: 'אינני מסוגל לשאול את השאלה, תשאל אתה בשבילי.
אמי תחי' היא פליטת מלחמת העולם, היא הייתה אז בת ישראל צעירה, ושהתה פעמיים לתקופה ממושכת במחנה באושוויץ, בעבודה קשה שם. בשלב מסוים העבירו אותה משם, אך שוב החזירוה למקום. "'
אימא אמרה לי: 'בני יקירי, עברתי ז' מדורי גיהינום, אין אפשרות לתאר מה שהיה שם, ואין אפשרות לספר מה עבר עלינו במידת הדין והרחמים של ד' יתברך, ועדיין לא אמרתי על כך כלום, כאשר איבדתי את כל העבר שלי ואת כולם. כיצד בכל זאת נשארתי בחיים מבחינה גופנית ומבחינה נפשית? אומר לך בני יקירי: בימים הארוכים הללו הרגשתי שיש לי אבא בשמים ועמו הייתי מדברת, כיצד דיברתי? על ידי תפילה אחת קצרה לקב"ה שהייתה שגורה על לשוני – מה שאנו מתפללים בימי שני וחמישי: '"הַבֵּט משָמַיִם וּרְאֵה, כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם, נֶחשַבְנוּ כַּצֹאן לַטבַח יוּבַל לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפה וּבְכָל זֹאת שִׁמָך לֹא שָכַחנוּ, נָא אַל תשְׁכָּחֵנוּ", מספר הבן לרב מן. " אמרתי לאבא: 'בכל זאת' אף על פי שאני רואה ים של מוות, ואני רואה כל מיני גיהינום אבל 'שמך לא שכחנו'. 'נא', בבקשה ממך אבא, 'אל תשכחנו' – גם אתה אל תשכח אותנו. מילים אלו להקב"ה היו שגורות על לשוני, וזה חיזק אותי, ונתן לי את הרוח והגבורה להחזיק מעמד. עד שבאו אמריקנים בשליחות הקב"ה ושחררו אותנו", ממשיך הבן לצטט את דברי אמו. "
ברוך ד' ניצלתי ונותרתי בחיים, הקמתי משפחה. אבל אני לא אחיה לעולם, יבוא גם יומי להסתלק מהעולם כאן. יגיע היום שאפרד ממך ואני גם אעמוד לפני אבינו שבשמים לדין ולמשפט", המשיכה האם את דבריה. "יש לי בקשה אחת ממך, באותו יום לאחר מאה עשרים שנותיי, קח נייר וכתוב עליו: "בכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו", ותניח את הדף הזה בידי. עם תפילה זו דיברתי עם אבינו שבשמים בהיותי בארץ, והיא הצילה אותי בגיהינום התחתון, עם תפילה זו רצוני לבוא לאבינו שבשמים – לפני כיסא הכבוד, ואולי בקשה ותפילה זו תצילני מגיהינום של מעלה. " אבל אינני יודעת האם זה מותר? נו, שאל את רבי חיים קניבסקי", סיימה האם את סיפורה המצמרר ואת שאלתה התמימה.
הרב מן ממשיך לספר: "ניגשתי לביתו של הרב קניבסקי והצגתי לפניו את הדברים. הרב שמע וזלגו עיניו דמעות, אמר: 'צריך לבדוק האם זה גם פסוק או תפילה'. הגשתי לפניו תנ"ך, הוא דפדף חצי דקה בכמה מקומות. ואמר: 'אין זה פסוק'. והמשיך לומר: 'אם זה היה פסוק, היה בכך ביזיון דברי תורה – להניחו בקבר עם הנפטר, אבל זו תפילה. ואם כן, שיניח – בכלי בתוך כלי (מושג תלמודי והלכתי מוגדר) וייתן לה ביד'. "
אחר שפסק את פסוקו, הרים הרב את עיניו ואמר לי: 'אבער דער ריבונו של עולם דארף ניט קיין צעטלאך' (אבל ריבונו של עולם אינו זקוק לפתקאות...)", ממשיך הרב מן בדבריו. "שאלתי: 'האם אכן לומר לה את היסוד החשוב הזה, שהקב"ה אינו צריך לפתקאות?", השיב הרב: 'לא להגיד לה את הדבר, כי מאחר ויש לה הרגשה טובה עם זה, שייתן לה את משאלת ליבה'.
הרב מן מוסיף ומספר כי שאל באותה הזדמנות שאל את הרב קניבסקי, כי שמע שבהלווייתו של הרב יחזקאל לוינשטיין, נשאו אחרי מיטתו את ספריו 'חזון יחזקאל', ועל כך אמר הרב שך: 'אני לא אבקש שיישאו אחרי מיטתי את ה'אבי עזרי', אלא אבקש שיניחו בקברי את כל 'הפשקווילים' שכתבו עליי, ואומר לריבונו של עולם: תראה ריבונו של עולם – כמה שהתבזיתי למענך'. " ולפי מה שאמר הרב– שהקב"ה אינו צריך פתקאות, מדוע ביקש הרב שך שיכניסו בקברו? ומה יש צורך בפשקווילים הללו?", שאל הרב מן את גדול הדור. עוד הוסיף הרב מן ותמה: "כידוע, רבי יהודה סגל ממנצ'סטר עשה לוח שעל ידו ילמדו כל יום 2 הלכות לשון הרע בחפץ חיים, ורבי יהודה ביקשו שלאחר 120 שנותיו יניח בידו לוח אחד, וזה יהיה הוויזה שלו לעולם האמת', ושוב הנני שואל כתלמיד: אם הקב"ה אינו צריך לפתקאות למה הרב סגל צריך לכל זה ?!" "היו גדולי עולם שביקשו שאת הארון שלהם יבנו מהשולחן שעליו עמלו בתורה", המשיך הרב מן לומר למרן, והרי אם ד' לא זקוק לפתקאות גם אינו זקוק לשולחנות. אז מה הטעם?!", תמה. השיב מרן: "אכן, ד' יתברך אין לו צורך בפתקאות, בפשקווילים בלוחות ובשולחנות. והטעם שהם ציוו על כך לעשות כן כפי שסיפרת, כי על ידי כך אנשים ישאלו ויתעוררו גם כן להתבזות על כבוד שמים ויתעוררו ללמוד הלכות לשון הרע, ובעיקר – לעמול בתורה הקדושה, וזו להם לזכות נוספת לעולם האמת. י"ד טבת ה'תשפ"א אומר הרקנטי, כשהפרי מגיע לגמר בישולו, הוא נופל מן האילן ואינו צריך עוד לחיבורו. כך הנפש, כשמשיגה כל מה שביכולתה להשיג, תפשוט לבוש העפר מעליה, תתנתק ממקומה ותידבק בשכינה, וזוהי מיתת נשיקה. בעל ה'מסילת ישרים' אומר ... שורש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו! מסביר ה'מכתב מאליהו': כל התזוזות שיש לאדם במצב רוחו מגיעים מכך שהאדם לא הגדיר לעצמו מהי המטרה שלו בחיים! אדם היודע בבירור את מטרת חייו - אינו מתרגש ממצבי רוח חולפים! שום סערה לא תזיז אותו מהמטרה! מי שעדיין לא הגדיר לעצמו את הכיוון - הריהו עומד כמו דגל המתנפנף לכל כיוון שהרוח מנשבת... יום אחד הוא מתעורר עם מצב רוח לדבר מסויים, ולמחרת הוא מאבד את החשק - והוא מנסה את מזלו בכיוון אחר... כאשר הוא מרגיש מעט חסום, הוא יעדיף לחפש מטרה אחרת - מאשר להתמודד... )נקודות של אור - ספינקא( הרה"צ ר' אשר פריינד זצ"ל היה אומר: כדי שתהיה 'תחיית המתים' - צריך קודם לכן שיהיה 'תחיית החיים '... כי כל עוד אנחנו לא מתחילים 'לחיות' באמת, כל זמן שאנו מסתובבים בפנים נפולות והבעה עצובה - איזו תועלת תהיה בתחיית המתים? הם הרי יקומו למקום יבש וחסר חיים ! אבל, אם נתחיל לחיות, אם נחיה חיים אמיתיים - מלאי שמחה ומשמעות, נוכל להאיר גם לשוכני העפר ולעוררם לתחייה... )נקודות של אור - ספינקא( הרה"צ ר' אשר פריינד זצ"ל לימד אותנו: יכול אדם לעסוק בתורה ימים ושנים, יכול הוא לאסוף לעצמו מלאי כביר של דיבורי אמונה - אבל כל אלו הם רק 'דיבורים'... דיבורים ותו לא! בשביל לחיות עם ה' - צריך לעבוד קשה! צריכים להילחם עם עצמינו! כי כמה שקשה להתעמק בסוגיה מוקשה - הרבה יותר קשה לחיות עם התבוננות ואמונה... )נקודות של אור - ספינקא( כשיגיע השידוך – זה ירוץ ("שלמים בציון"( בסמיכות ליארצייט של קודש הקדשים רבן של ישראל רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצוק"ל – מרן החזון איש, נביא מעשה שסיפרו הגרב"צ פלמן זצ"ל, כפי שנשמע מפי המגיד מישרים הג"ר מנחם שטיין שליט"א ששמעו מהגרב"צ, שסיפר ששמע את הדברים הללו מפי בעלי המעשה, ואלו הם דבריו – מעשה היה בבחורה טובה, ממשפחה טובה, וכאשר הגיעה לתקופת השידוכים כל שידוך שהוצע לה לא התקדם לשלב המעשה, אלא בדרך כלל, הבחור לאחר פעם או פעמיים היה מוריד את ההצעה הזו בתירוץ כזה או אחר, וכך עברה במשך תקופה ממושכת הרבה הצעות וכולם לא חפצו בה. הרגשתה של הבחורה היתה מאוד פגועה מהמצב הזה, שכולם אינם חפצים בה, ובזמן שיתר בנות גילה, כל אחת בזמנה מוצאת את זיווגה, הרי היא נשארת בודדה וגלמודה וכולם דוחים אותה השכם והערב. יום אחד החליטה במר ליבה להיכנס אל החזון איש, ולבכות לפניו על מצבה, אולי מתוך החדר הקדוש הזה תבוא לה הישועה, באיזו ברכה או הבטחה. ואכן כך עשתה. נכנסה אל החזון איש וספרה לו על מצבה, כשהיא בוכה לפניו ואומרת "האם באמת אני כל כך גרועה, כזאת כלומניקית, שכולם לא רוצים אותי?" החזון איש שמע בקשב רב את דבריה, וכשגמרה לשפוך את שיחה לפניו, פתח את פיו ואמר לה בצורה שלוה ורגועה, "אני רוצה לשאול אותך משהו, אבל תעני לי על כך תשובה אמיתית". וכך התחיל בדבריו ואמר – "אם למשל, אני רוצה לשלוח מכתב למשפחת לוי מרחוב רבי עקיבא 35 , ואני אמסור לך את המכתב, וכאשר תעברי ברחוב הזה תעלי לביתם ותמסרי להם את המכתב. ואת הולכת ומגיעה לבנין הזה, ואת רואה שמדובר בבנין גדול עם הרבה דיירים ואין בו תיבות דואר שכתובים בהם שמות הדיירים וכשאת מתחילה להתבונן בדלתות את רואה שגם ברוב הדלתות לא כתוב שם המשפחה, מה תעשי כדי למצוא את משפחת לוי?" החזון איש סיים את שאלתו והמתין לתשובת הבחורה. הבחורה היתה נבוכה מהשאלה שפתאום החזון איש שואל אותה, שלכאורה אינה קשורה לנושא ושתקה במבוכה. החזון איש ראה שהיא לא משיבה, פנה אליה שוב ואמר: "אני רוצה לדעת מה את עושה במצב כזה, איך תמצאי את ביתם של משפחת לוי?" הבחורה ראתה שהשאלה היא אמיתית, והחזון איש רוצה לקבל תשובה, התחילה להשיב בהיסוס מה ואמרה, "אני אדפוק בדלת הראשונה בבנין, וכשיפתחו אני אשאל אותם, האם כאן משפחת לוי ". החזון איש קבל את תשובתה והמשיך בשאלה: "ומה תעשי אם יענו לך שכאן זה לא משפחת לוי, אלא משפחת כהן?" השיבה הבחורה: "אשאל האם גרים כאן בבנין משפחת לוי. מעתה המשיך החזון איש ואמר: "תארי לך שאת דופקת בדלת הראשונה, וכשאומרים לך שכאן זה לא משפחת לוי אלא משפחת כהן, את תתחילי לצעוק עליהם 'מה החוצפה הזו למה זה לא משפחת לוי, עד שטרחתי לבוא לכאן אתם אומרים לי שאינכם משפחת לוי', וכי שייך לטעון כזו טענה?! בודאי שלא ! מה יש לצעוק על כך שאינם משפחת לוי, משפחת לוי גרים בקומה העליונה, ובקומה הראשונה גרים משפחת כהן, מי שרוצה לפגוש את משפחת לוי עולה למעלה ומגיע אליהם, ואין שום סיבה לכעוס ולצעוק על כך". עתה, פנה החזון איש אל הבחורה ואמר, "תדעי לך, ברגע שמציעים לך שידוך מסוים, ואת שומעת תשובה שלילית מהצד של הבחור, הפשט בזה הוא שהשידוך הזה הוא לא השידוך שלך! את צריכה להתחתן עם אחד שנניח קוראים לו לוי ולא כהן. ואם היתה הצעה של כהן, הוא אמר לך תשובה שלילית האם שייך לצעוק עליו למה אתה כהן ולא לוי? להיפך, את צריכה להודות שברוך ה' לא התחתנת עם מישהו שהוא לא השידוך שלך. אין בזה שום ראיה שאת יותר טובה או פחות טובה ממה שאת באמת בעצמך, אלא פשוט זה לא השידוך שלך! ברגע שיבוא השידוך שלך – שיבוא הבחור ששמו לוי, תראי שהשידוך ירוץ במהרה ולא תהיה שום תשובה שלילית". ובאמת כך הווה, בשעה שהגיע השידוך המיועד לאותה בחורה, לא היו בו שום עיכובים ובזמן קצר התנהלו העניינים עד שזכתה להיות כלה בשעטו"מ. י"ב טבת ה'תשפ"א אם לא נציב לעצמינו יעדים, אם לא נכנס למחויבויות, ננצל רק חלק קטן מהפוטנציאל העצום הטמון בנו. בעניין הטעימה ממאכלי השבת בעשרה בטבת שחל בערב שבת קודש: יש להקל בטעימה מעט בקצה הלשון, עם פליטת המאכל מן הפה, לוודא שלא חסר מלח או תבלין ((ראה משנ"ב תקס"ז, ו-ח ור"נ, ב וכה"ח שם) . וקיימת האפשרות להקדים ולטעום בליל שישי, או להשכים לצורך זה בבוקר ששי קודם עלות השחר. "צריכים לדעת, שכשם שיש שולחן ערוך בשביל עושה העוול, כן יש שולחן ערוך שלם לזה הנפגע מהעוול, איך להתנהג עם עושה העוול" (רבינו ירוחם, דעת תורה, ויגש(. תפילת מנחה [מנחה גדולה ] בעשרה בטבת שחל בערב שבת קודש מתפללים (עם בגדי שבת), קוראים קריאת תענית, הש"ץ אומר "עננו" בין "גואל" ל"רופא" וכל הצם אומר "עננו" בשומע תפילה. קוראים בתורה ויחל משה וגו', האשכנזים מפטירין "דרשו", לאחר חזרת הש"ץ אומרים קדיש תתקבל, ואין אומרים וידוי ונפילת אפיים ולא אבינו מלכנו [אף לא האשכנזים] – מפני שהוא ערב שבת. וכל זה אף אם מתפללים מנחה גדולה סמוך לחצות היום (משנ"ב תק"נ, י"א וביה"ל) – מפני כבוד השבת.
ט' טבת ה'תשפ"א בחתם סופר כתוב שבכל שנה בעשרה בטבת יש נידון בשמים אם הגלות תמשיך או שתבוא כבר הגאולה. בת עדיפא מבן - לפי שנשים החכמות כאשר יתבוננו על הבריות שבעולם ימצאו שרבות נשים גידלו את ילדיהם, ועל פי רוב בנותיהם יצאו טובות יותר מהבנים, וגם חתניהם הם ישרים, ובני בנותיהם צדיקים, ולכן צריך האדם ליתן הודאה בפיו לבורא עולם וישמח בחלקו היות וכל איש ואיש לא ידע מה ילד יום (בא"ח בספרו חוקי הנשים פרק שישי (. מובא בשם הקהילות יעקב שמי שלא עושה לה קידוש בזמן לידה יכול להפריע לה למצוא את השידוך (עיין דרך שיחה עמוד לג(. קידוש לבת- לפרסם הדבר, וכעין שפירש בתרומת הדשן (חלק א שאלה רסח) שסעודת פדיון הבן לפרסם שנפדה, כן הקידוש לפרסם הדבר שנקראה שם בישראל, ולפי זה ראוי לסדר הקידוש בשבת ביום קריאת השם )תשובות והנהגות כרך א ס' תרט( לא לפגוע (נועם שיח - וירא תשפ"א) בשכונת "בית וגן" בעיה"ק ירושלים נמצאת הישיבה הגדולה "קול תורה", המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל התגורר בקרבת מקום, ברח' וייסבורד, והדרך מביתו לעבר הישיבה עברה דרך קבע ברחובה הראשי של השכונה רח' הפסגה. בכל בוקר היה צועד רבי גדליה מביתו לעבר הישיבה לתפילת שחרית, ובחזרה מהישיבה לביתו, מעולם לא ניאות שמישהו יסייע לו ויקח אותו ברכב, אך דבר אחד מופלא בכל זאת היה שונה בהליכתו זו, פעם אחת בשבוע, פעם יחידה, היה משנה רבי גדליה את הליכתו, ובמקום לצעוד מביתו דרך רח' הפסגה לעבר הישיבה, הוא הלך בשביל צדדי המחבר את רח' ברגמן עם רח' תורה ועבודה המוביל לישיבה. היתה זו דרך בשביל של עפר שאינו סלול, ובימי גשמים וקור אף היה השביל מלא בבוץ ולכלוך שהקשה על המתהלכים בו. היה זה דוקא בשבת בבוקר קודם התפילה, מדי שבת בשבתו הקפיד רבי גדליה לילך דרך אותו שביל בדווקא, למרות שבחזרה מן הישיבה היה חוזר בדרכו הרגילה דרך רחוב הפסגה. בנו שהיה צועד עמו בקביעות, שם לב לשינוי זה שנוהג בו אביו. באחת השבתות פנה אפוא לאביו ושאל אותו מפני מה הוא משנה את הליכתו דווקא בשבת בבוקר קודם התפילה, אף הוסיף: והרי בשבת נצטוינו על כיבודה, וכי עונג שבת הוא לילך דוקא בשביל רעוע זה, ולא בדרך המלך בה מתהלך הוא כרגיל? השיב לו רבי גדליה: בכל יום מקפיד אני להקדים לכל אדם "גוט מארגען", שכן ראוי להקדים שלום לכל אדם, במקרה שאני פוגש באדם מבני עדות המזרח וחוששני שלא יבין את ברכתי בשפת האידיש, אני אומר לו "בוקר טוב", אך בשבת יש לי בעיה עם הדבר, כי אם אפגוש באחד מבני עדות המזרח, שאולי לא יבין את הביטוי "גוט שבת", אצטרך לומר לו "שבת שלום", והרי דין הוא שאסור להזכיר "שלום" קודם התפילה, ואם לא אענה לו בפי כדרכי רק בהנהון ראש, שמא יפגע הלה מחמתי, לכן דוקא בשבת קודם התפילה אני מקפיד לילך דרך שביל העפר שבו אין האנשים מצויים, וכך לא אצטרך להיכשל באמירת שלום קודם התפילה ואף אחד לא יבוא להיפגע על ידי. הדבר מפליא ביותר, איך יכול יהודי לשנות את סדר יומו במשך עשרות שנים ולעשות דבר המטריחו יתר על המידה, רק כדי למנוע את עצמו מאפשרות של פגיעה כלשהי בכבוד הזולת. ח' טבת ה'תשפ"א אנשים רבים בעולם פועלים מתוך פחד מבשר ודם. הם מאמינים בדרך מסוימת, וחושבים שעליהם לפעול באופן כזה או אחר, אך חוששים מה יגיד פלוני? איך יגיב אלמוני? מה הוא יעשה לנו אם נפעל בניגוד לרצונו? אנשים אלו שוכחים שיש מלך רם ונישא מעל כל העולם , שמנהיג את העולם כולו, מפרנס את כולו, ומקיים את כל העולמות כולם במאמר פיו, ללא שיהיה שום כח לאדם בעולם להזיק לזולתו או להועיל לזולתו אלמלא גזר הקב"ה. בלידת בן מברכים "שהחיינו" ובלידת בת אין מברכים שהחיינו לפי שבלידת בן זכר יש לאב ולאם תועלת חדא דהוה ליה )עיין יבמות סה, ב( חוטרא לידה ומרא לקבורה [מקל לתמיכה ואת חפירה לקבורה, דהיינו בן שישמש אותם לעת זקנה ויתעסק בקבורה], ועוד שיש לאב ולאם תועלת בו מפני שהוא יורש אותם (שו"ת הרשב"א ח"ד ס' עז). וברכת "הטוב והמטיב" שייכת רק על הולדת בן לפי שבבת לא שייך הטעם שהוה חוטרא לידה לפי שלאחר שנישאת והיא ברשות בעלה אינה יכולה כל כך לעזור להוריה מה שאין כן בבן, וכן טעמו השני שייך רק בבן ולא בבת שאינה יורשת. מי לא התחסן בפרשת ויגש? בפסוק "ולא יכול יוסף להתאפק" תרגם אונקלוס "ולא יכיל יוסף לאתחסנא"... להתחסן פירושו להתחזק. (רמב"ן מ"ה א') נתחסן ובעז"ה נתחזק! האלשיך אומר: "טעם ההסגר הוא כדי לחזור בתשובה. כי הצרעת באה על פתחי פיו מלדבר לשון הרע, על כן למען ייתן אל לבו לתקן את אשר עוות, יצוו הא-ל שבהיראות בו מראה הצרעת, יסגירנו הכהן שבעת ימים, למען ישיב אל לבו כי הסגיר בעד רוע ניב לשונו ולרמוז שיפתחו פתח התשובה וישים לפיו מחסום". מוהל ההצלה (על-פי 'הדרת מרדכי') שני השליחים נכנסו בסערה לביתו של הרב מרדכי וייצל-רוזנבלט, רבה הנערץ של אושמינה שבליטא. בגדיהם היו מאובקים, הזיעה ניגרה מפניהם, וניכר היה שעשו מאמץ מיוחד לבוא לבית הרב במהירות. "מנין אתם?", שאלם הרב במאור פנים. השניים נקבו בשמה של עיירה רחוקה ברוסיה. "טפלו עלינו עלילת דם!", אמרו בקול בוכים. "שלושים ושישה יהודים מואשמים בהריגת גוי לצורך שימוש בדמו לאפיית מצות. אם יורשעו, יתרחש פוגרום איום ביהודי הקהילה. העיתונות המקומית מלבה את אש השנאה". הרב הניף ידו בביטול וקרא: "אל תדאגו, לא יהיה פוגרום. הנאשמים ייצאו זכאים בדין, וזממם של שונאי ישראל יחזור אליהם". עיני השליחים אורו. דבריו המרגיעים של הרב הפיחו בהם עידוד. הם הודו לו ויצאו בשמחה גדולה להביא את דבר ההבטחה המעודדת לאחיהם השרויים בחרדה. אך יצאו השניים מהבית נקש בדלת יודל אסטרובסקי, אברך צעיר, שקיבל צו גיוס לצבא הצאר. הוא הרכין את ראשו לפני הרב וביקש את ברכתו, משוכנע שיזכה ב'פטור' שמימי. אבל הצדיק הפתיע אותו: "אתה לא תשוחרר מהצבא", קבע. רוחו של יודל נפלה בקרבו. הוא תלה מבט תוהה ברב, וזה המשיך בדבריו: "קודם גיוסך עליך ללמוד את מקצוע המילה ולהתמחות אצל שני המוהלים בעירנו, ר' אבא לסקס ור' הירשלה". נבוך ומבולבל יצא האברך מהבית. בטרם הצליח לעכל את העובדה שיתגייס לצבא הצאר, נחתה עליו ההוראה ללמוד את מקצוע המילה... רגליו נשאוהו אל ביתו של המוהל ר' אבא. את תקופת ההמתנה למועד הגיוס העביר יודל בלימודים נמרצים. אחרי שהשלים את לימודיו ההלכתיים והמעשיים הוסמך למוהל. בבוא היום בא יודל ללשכת הגיוס, הולבש מדים ונשלח למחנה הצבא בעיר המחוז. יודל חשב: אני הולך אל הלא-נודע. מן הסתם אסבול חרפת רעב, שכן לא אכניס לפי מזון לא-כשר. אפנה אפוא תחילה למסעדה יהודית כשרה, לארוחה אחרונה משביעה. יודל מצא את דרכו לאזור היהודי. הוא נכנס למסעדה וסעד את ליבו. כשסיים, הלך למחנה וחיפש את הקצין הממונה על המגויסים החדשים. "אסטרובסקי! מדוע איחרת?!", גער בו הקצין, ואז התרכך: "טוב שכבר באת. הגנרל היה פה קודם ושאל אם החייל היהודי כבר בא". בתוך זמן קצר מצא עצמו יודל מול הגנרל. הוא הצדיע בחשש. "הבנתי שאתה מוהל", אמר הגנרל ישירות. "אכן", אישר יודל. "טוב, טוב", אמר הגנרל, "הקשב היטב. אשתי יהודייה ונולד לנו בן. בימים האחרונים היא מתעוררת בבוקר מבוהלת ומספרת על חלום מוזר ובו יהודי זקן מצווה עליה למול את בנה. ביטלתי את דבריה, אבל החלום חזר ונשנה, והיא דרשה שאשיג מוהל מייד. "הבטחתי לה שכך אעשה, ועדיין פטרתי בלגלוג את כל החלומות שלה. אמש סיימתי את יום עבודתי ושמתי פעמיי לביתי. כשהתקרבתי לבית שמעתי קריאות 'הצילו'. רצתי פנימה וראיתי יהודי זקן, בדיוק כפי שתיארה אשתי בחלומותיה. "שאלתי את הדמות: 'מה אתה רוצה מאשתי?!'. הלה השיב: 'אני דורש שתמול את בנכם'. ניסיתי להתחמק ממנו: 'מנין אשיג מוהל?'. הזקן אמר: 'דאגתי לזה. למחנה יבוא חייל יהודי ושמו אסטרובסקי, שהוא מוהל מומחה'. "באותו רגע התעשתי. הפחד הראשוני התפוגג ואת מקומו מילא כעס רב. חשתי שכבודי נרמס על-ידי היהודי הזה. שלפתי את אקדחי בכוונה להמיתו, אך כאשר כיוונתי את האקדח לעברו – האיש פשוט נעלם. נדהמתי. והנה באת למחנה, כמו שאמר הזקן". הגנרל הוביל אותו לביתו והכניסו לחדר האורחים. הוא ערך את הברית כדת וכדין, והחזיר את התינוק לאימו, כדי להרגיעו. בעודו ממתין שם ראה עיתון על השולחן. כותרת בולטת סיפרה על משפט מסעיר שבמרכזו שלושים ושישה אשמים יהודים בהריגת נוצרי. יודל הזדעזע. דמעות זלגו מעיניו. ליבו התמלא כאב על גורל אחיו הנרדפים. הוא לא מצא מנוח לנפשו. כשחזר הגנרל לחדר מצא את החייל הצעיר בוכה. "מדוע אתה בוכה, חייל?!", שאל. יודל הצביע על העיתון וזעק ממעמקי ליבו כנגד העלילה הנוראה. "שאל את אשתך היהודייה אם ראתה בבית הוריה שימוש בדם למצות!", קרא. ואל האישה אמר: "כיצד תעמדי מנגד כאשר אחייך עומדים לפני גורל נורא על לא עוול בכפם?!". נשמתה היהודייה של האישה התעוררה. היא לחצה על בעלה להיכנס לעובי הקורה ולהפעיל את כובד השפעתו. ואכן, הגנרל התערב אישית בפרשה, בא בעצמו לבית המשפט והתעמת עם התובע ועם השופטים, שהופתעו מהסניגור הבלתי-צפוי שהגן על היהודים בלהט. בסופו של דבר היהודים יצאו זכאים, ותחת זאת נפתחה חקירה חדשה, וזו הובילה לרוצח האמיתי – משרתו של הכומר. ז' טבת ה'תשפ"א "אם רוצים שלבית יהיה את ההשפעה על הילדים כמו שהיא צריכה להיות, צריך לדעת שהדבר הראשון שהילדים צריכים לראות זה המידות את ה'המלכת את חברך' שיש לבעל כלפי האישה. "אנחנו בעד הצלחה חומרית, אבל הצלחה חומרית לא צריכה לבוא על חשבון תזונה רוחנית". (מלך ממלכת בהוטן) האחריות של ההיזק והתפשטות של החולי שיכול ח''ו לצאת מההתקהלות סביב מדורה הוא על המדליק ועל המארגנים , ואין המדליק יכול לבוא בטענות שהוא רק הדליק המדורה ולא באשמתו שבאו אחרים לרקוד ולהתקהל סביב המדורה שלו , שהרי הוא הגורם לזה וגם לגרום היזק לאחר אסור [לזה כו' 'ע מודים שמנין המרפסות מצטרפים .. [ .
האישה ביהדות ובמסורת הדורות, לא רק שאינה מקופחת אלא שלפעמים הינה מועדפת. תפקידה שונה. מבחינה ביולוגית היא שונה ובהתאם לכך נקבע תפקידה. כל ערבוב תחומים בין המינים – מהווה התעלמות מן המציאות ופולש לתחומו של הזולת ואחריתו מי יישורנו. זהו מתכון בדוק להריסת שלום-הבית, שמצוי כל-כך בעולם המערבי שאנו כה אוהבים לחקותו. הנענועים (נועם שיח – וירא) סיפר בנו של מרן הגה"ק ה"חפץ חיים" זי"ע, שבזמן מלחמת העולם הראשונה היה מאוד קשה למצוא אתרוג כשר לברכה כדי לקיים מצות נטילת לולב, וגדולי ישראל כפשוטי עם, עשו מאמצים מרובים למצוא אתרוג כשר כדי לקיים את המצוה, וכמובן שגם אביו ה"חפץ חיים" זצ"ל עשה מאמצים מרובים לזכות לאתרוג כשר לברכה, ולאחר שיגע והתאמץ מאוד מאוד, אינה ה' לידו והשיג ה"חפץ חיים" אתרוג כשר לברכה משנה שעברה, ועליו בירך בסוכות "על נטילת לולב" בשמחה רבה, ויצא ידי חובתו. מספר הבן, שבחג הסוכות, נפלאו מתפללי הבית המדרש לראות את אביו ה"חפץ חיים" בעת אמירת הלל שהוא אינו מנענע עם הד' מינים, והיה זה לפלא גדול, כי הלא היה לו אתרוג כשר בו קיים את המצוה, ולמה לא נטל את הד' מינים כדי לנענע עמם בעת ההלל, והיו כאלו שניגשו אל ה"חפץ חיים" ושאלוהו לפשר הדבר. כששמע את השאלה, הסביר ה"חפץ חיים" בפשטות ובתום לבב, שבהיות והשנה אין ד' מינים מצויים לכל הקהל, חוששני מאוד, שמא כאשר יראוני המתפללים שאני מנענע בעת אמירת ההלל – דבר שאין ביכולתם לעשות השנה – יצער אותם הדבר מאוד מאוד, על שהם אינם יכולים לעשות כמוני לנענע בעת אמירת ההלל, א"כ – אומר ה"חפץ חיים" – עשיתי חשבון, שיותר נכון לוותר על הנענועים בעת אמירת הלל – שזה אינו מעיקר הדין, רק מנהג בעלמא, מאשר כן לקיים מנהג זה ולנענע בעת ההלל – תוך כדי שאני מצער את כל המתפללים ועובר על כמה לאוין ועשין... ו' טבת ה'תשפ"א אומר הרב דסלר, כדאי לעני לסבול כל החיים כדי שעל ידו יזכו אחרים להינצל מדינה של גיהנום. "שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני". אין הישג בלי מאמץ. זהו העיקרון הראשון. א-לוקים הציל את נוח מהמבול, אבל תחילה נדרש נוח לבנות תיבה. ה' הבטיח לאברהם את הארץ, אך אברהם צריך היה לקנות ביוקר את מערת המכפלה לקבור בה את שרה. ה' הבטיח לבני ישראל את הארץ, אך הם נחלו אותה רק במלחמות רבות. יוסף נעשה מנהיג, כפי שחלם – אך תחילה היה עליו ללטש את כישוריו המעשיים והמנהליים, קודם בבית פוטיפר ואז בבית הסוהר. אפילו כשה' מבטיח לנו שדבר מה יקרה, הוא אינו קורה בלי מאמץ מצדנו. הבטחה א-לוקית איננה תחליף לאחריות אנושית. נהפוך הוא: ההבטחה היא קריאה לאחריות. בעל 'התניא' אמר: "היה שווה לאדם לרדת לעולם הזה ולחיות 70 שנה על מנת לעשות ליהודי מעשה טוב". לכל אדם יש חלום, הרבה מאוד מחלומותינו הם חלומות על גשמיות, שיהיה לנו בית יפה, רכב יפה וכו'. אבל לכל אדם יש גם חלום רוחני להיות אדם יותר טוב, לעשות עוד מצווה, עוד מעשה טוב לעזור ליותר אנשים, את החלום הזה יש באפשרותנו לקיים על ידי זה שנדע ש"בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" - להכניס את הנקודה הא-לוקית בכל מעשה ידינו ובעשייה כזו בוודאי נצליח להגשים את חלומותינו גם הגשמיות וגם הרוחניות. מלאך המוות (פטנט רשום, המודיע ט' בחשון תשפ"א) זהו סיפור מאלף, על כיבוד אם שהציל ממוות. אנשים מחפשים סגולות איך ובמה להינצל – הנה סגולה, שהתורה עצמה מבטיחה עבורה אריכות ימים, כיבוד אב ואם. הסיפור על כל פרטיו מדויק, ורק שם האיש חסר, באשר איננו חפץ בפרסום שמו. הנה סיפורו בגוף ראשון, כפי שמספר ל'המודיע' הסופר א. סתיו ששמע זאת מבן דודו. בגל הראשון חליתי בקורונה. בימים הראשונים הסתדרתי בבית די טוב. אבל אז התחילו קשיי נשימה. ערב אחד נחנקתי והתקשרתי לרופא והוא שלח את מד"א. הם מדדו סיטורציה וכו' ואחרי התייעצות הוחלט שצריך להעביר אותי בדחיפות לבית חולים, לחבר אותי לחמצן. לא אלאה בתיאורים, איך טולטלתי מבי"ח לבי"ח בגלל העומס, ואיך לילה שלם במיון בכלל לא ניגשו אלי ואני נחנק בלי חמצן, עד שאחרי התערבות משפחתי מבחוץ ולחצים שונים, ניגשו אלי וחיברו אותי. למעשה אושפזתי וקיבלתי כמובן טיפול מקצועי. אעפ"כ, מצב הנשימה רק הלך והדרדר. נאסר עלי לדבר אפילו מילה. כוחותיי עזבוני והרופאים הסבירו שהגוף נלחם לנשום וזה מחסל את כל הכוחות. הסיטורציה ירדה למרות הגברת החמצן, והרופאים המליצו על הנשמה, כלומר בהרדמה. זה היה יום שלישי בשבוע שעת לילה. רופאי בית החולים התייצבו ליד מיטתי, והורו לי לחתום על הסכמה להרדמה ולהנשמה. התנגדתי בכל כוחותיי הדלים. למה התנגדתי כי ראיתי סביבי יותר מידי דברים. ראיתי אנשים שהיו במצב די טוב, עצמאיים וחיוניים, אך כאשר הם התדרדרו להנשמה ולהרדמה, תוך כמה ימים הם נפטרו. לא כולם כמובן. הרוב עוברים את זה בשלום. אבל די היה לי במה שראיתי עם אנשים שהיו נראים מלאי חיות וחיוניות שהספקתי לשוחח עמהם וליצור עמהם קשרים, ובהתדרדרות מפתיעה הובלו למנוחות ממיטות הסמוכות לידי. אני עצמי עוד אתמול ושלשום הסתובבתי במחלקה ועזרתי לאותם אנשים בפעולות פשוטות שהיו צריכים בהן עזרה, בהנחת תפילין וכדומה, עד שהם הורדמו. אז עכשיו תורי? חלילה זה הסוף?? לא מסכים. הרופאים ראו את התנגדותי ואמרו לי: אנחנו נותנים לך דחיה עד מחר בבוקר. ניתן לך לעבור עוד את הלילה כך, בתוך מעקב זהיר, אבל מחר בבוקר אתה חייב לחתום. המצב לא יכול להימשך כך יותר. בינינו, הם די צדקו. אכן התקשיתי מאד בנשימה, עם החמצן ועם הכל. אם לא ראיתי בעיניים את מלאך המוות למראשותי, הרגשתי אותו... הם הלכו ואני נשארתי עם עצמי ועם מחשבותי. בעצם הייתי כבר מיואש. הבנתי שזה הולך לקראת הסוף. לא האמנתי שאשרוד את ההנשמה במצבי, כי הגעתי כבר לבית החולים עם סיפור רקע, מה שקרוי היום חולה בסיכון. ואז, ברגע אחד, בשעת לילה מאוחרת, בין מחשבת יאוש אחת לשניה, פרצתי בבכי נורא מעומק הלב, התפללתי בכל כוחי, וזעקתי חרישית במילים אלה: " אמא! אמא שלי ע"ה. את היום בשמים ויודעת את האמת. מחר יום רביעי! את תתני שירדימו אותי ביום רביעי?! אל תתני! את לא תתני". ונרדמתי או התעלפתי. לא ברור. מה היה פשר הפניה של איש לאמו ומה הקשר ליום רביעי? הנה פשר הדברים. אמי ע"ה היתה ידועת חולי מאז שאנחנו הילדים זוכרים אותה. היא עברה שיתוק ילדים, ולעת בגרותה היתה מוגבלת. כולנו נישאנו ב"ה והלכנו איש איש לדרכו ולעירו, אבל את אמא לא זנחנו. היא היתה זקוקה לנו . מאז נישואי גרתי בבית שמש. אמא ע"ה התגוררה עם אבינו שליט"א במודיעין עילית. עשינו תורנות בין האחים והאחיות, מתי כל אחד ילך להיות איתה ולסעוד אותה. אני קיבלתי את יום רביעי. במשך כעשרים שנה, מיום נישואי ועד שהיא נפטרה, הייתי קם כל יום רביעי בבוקר ונוסע לאמי, מבית שמש למודיעין עילית, ונ־מצא איתה כל היום כולו. קונה לה, הולך איתה לטיול, כולל עזרה בהתארגנות שלא היתה פשוטה. לפעמים עמל של שעות לשכנעה להתגבר ולצאת, מה שבמצבה היה הכרחי לחייה ולבריאותה. מסב איתה לסעודה, משוחח עמה ומנעים את זמנה ומשתדל לדאוג לצרכיה, יום שלם. פעם בשבוע. שבוע אחרי שבוע. לא שנה. לא שנתיים. עשרים שנה. ביום רביעי. אתה מבין שקביעות כזאת זה אומר, לא לוותר בשום מצב. לא כשקשה לך בבית. לא כשאתה עצמך לא מרגיש הכי טוב. לא כשקמת על צד ימין ולא כשקמת על צד שמאל... לא כשילדיך צריכים אותך ולא כשפרנסתך מציגה לך. בכל מצב ובכל תנאי. בכל מזג אויר ובכל מצב רוח, אתה קם ונוסע. ותמיד ביום רביעי. זה מה שצף ועלה לפני באותו לילה שבין שלישי לרביעי. זה מה שפרץ אצלי סכר דמעות וגרם לי לפנות לשמים בתפילה. ביקשתי שאמא תהיה מליצת יושר עבורי. היא יכולה להעיד שהכל אמת. היא קיבלה את פני כל יום רביעי. אף פעם לא אכזבתי. יום רביעי. היום של ה'כיבוד אם' שלי. ביום הזה שירדימו אותי? הקב"ה שמע את תפילתי ובזכות המצוה החזירני לחיים. בהמשך הלילה נכנס הרופא לעקוב אחר המדדים הנוחתים שלי, אם חלילה לא הגיע רגע קריטי, ולהפתעתו הוא לא ראה ירידה אלא עליה והתייצבות. הוא לא הסתיר את השתוממותו. בבוקר באו הרופאים למיטתי, וכשבדקו את הסיטורציה פרצה מפיהם קריאת הפתעה: "מה קורה כאן, הסיטורציה שלך זינקה בעשר ספרות. ניצחת את הקורונה! כל הכבוד. אתה לא צריך הנשמה!" ברוך השם כך היה. הסיטורציה עלתה ועלתה ונשארה יציבה. גם כשהחלישו את עוצמת החמצן, הצלחתי לנשום בכוחות עצמי. בתחילה היה מדובר שאזדקק לחמצן לאורך חודשים, והנה הנס והפלא, שכעבור כמה ימים כבר התפניתי למלונית קורונה עם נסיון להיגמל מהחמצן. נסיון שהצליח. כעבור כמה שבועות כבר הייתי בבית, בריא, אף כי חלש. לא הרדימו אותי ביום רביעי. וגם לא בחמישי וגם לא בכלל. ברוך השם שהחזירני לבין החיים. כה יתן ה' וכה יוסיף, בריאות איתנה לי ולכל עם ישראל. מי אמר שזה קל להיות יהודי. לפעמים צריך עשרים שנה לקיים מצות כיבוד אם בהידור, כדי להנצל מקורונה אחת... ה' טבת ה'תשפ"א אם אדם מודע לחולשותיו, הרבה יותר סביר שהוא יסלח גם לחולשותיהם של האחרים. ולהפך, ככל שאדם מתעלם יותר מחסרונותיו, סביר יותר שהוא ישפוט אחרים בלי רחמים. נרגיל את עצמנו לא לשפוט את האחרים על החסרונות שהם לא מודעים לקיומם, בדיוק כפי שהיינו רוצים שהם לא ישפטו אותנו על החסרונות שלהם אנחנו לא מודעים. לעולם לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה שבמקום להילחם בחושך, צריך להגביר את האור. מותר לתת מים חמים לתוך בקבוק גומי המיועד לחימום הגוף ונותן את הבקבוק לתוך המטה תחת הכסוסות קודם שהולך לישון, ואין בזה משום הטמנה בתוך הכלי משום שאין איסור הטמנה בכלי שני (מ''ב ס י' רנ''ז סקכ''ט) אפילו כשמניחו בכלי השומר את החום. 'מי שמסתכל על מה שצריך לעשות, הוא צעיר! מי שמסתכל על מה שעשה תמיד הוא יהיה מבוגר' ( הרבי מליובאוויטש( חשבון האושר (פרפראות גימטריות, לך-לך) אדם קשיש בן 92 שדואג לטפח את המראה שלו, עבר היום לגור בבית האבות שבו אני עובד. אשתו, אשר לה היה נשוי במשך 70 שנה, נפטרה לאחרונה וכך הוא מצא את דרכו אלינו. אחרי שחיכה בסבלנות במשך מספר שעות בלובי של בית האבות, הוא חייך כשאמרתי לו שחדרו מוכן. כשהוא הלך למעלית באיטיות בעזרת מקל ההליכה שלו, תיארתי לו את חדרו הקטן, כולל הסדין שנח מול החלון אשר משמש כווילון. "אני אוהב את החדר הזה", הוא אמר בהתלהבות של ילד קטן שבדיוק קיבל כלבלב חמוד ליום ההולדת. "אדוני, עוד לא ראית את החדר. חכה מס' דקות, אנחנו כבר מגיעים אליו", אמרתי לו. "אני לא צריך לחכות", ענה האיש הזקן. "אושר הוא משהו שבוחרים מראש. בין שאוהב את החדר ובין שלא, זה לא תלוי ברהיטים שבו או בעיצובו, אלא בדרך שבה אני בוחר לראות אותו. כבר החלטתי בראשי שאני אוהב את החדר, והחלטה שכזו אני עושה מדי בוקר כשאני קם מהמיטה. הבחירה היא בידיי; אני יכול לבלות את ימי במיטה ולהתלונן על כל הקשיים שאני חווה עם החלקים שכבר לא עובדים בגופי כמו שצריך, או שאני יכול להודות על כל החלקים שעדיין עובדים נהדר. כל יום הוא מתנה, כל עוד אני יכול לפתוח את עיניי. אני מתרכז ביום החדש שלפניי ובכל הזיכרונות המאושרים שצברתי במהלך חיי. זיקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה". חשבתי לרגע על מילותיו של אותו קשיש, ופתאום הכל נהיה הגיוני. הוא גרם לי להבין שבמהלך החיים אנחנו צריכים להפקיד את האושר שלנו בחשבון הבנק של הזיכרונות שלנו. כך תמיד יהיה לנו אוצר שאותו נוכל להוקיר. שלחתי לך את הסיפור הזה כדי להודות לך על החלק שלך במילוי חשבון בנק הזיכרונות שלי, שאותו אני עדיין ממלא. רציתי גם להזכיר לך לחיות את חייך באושר, לשחרר מליבך כל תחושת שנאה ומראשך כל דאגה, לחיות בפשטות, לתת יותר ולצפות לפחות. זוהי נקודת המבט של אותו איש קשיש על החיים... ב' טבת ה'תש9"א אם תירגול עושה מושלמות, ואף אחד לא מושלם, אז למה לתרגל? אסור לריב בזמן שהחנוכייה דולקת. וגם אין לדבר לשון הרע בזמן שהחנוכייה דולקת ( ובכלל. אבל לפחות בזמן החנוכייה תקפידו). והחפץ חיים" אומר: שׁמר פיו ולשׁוֹנוֹ שׁמר מָּצרוֹת נפשׁוֹ. "שׁמר מָּצרוֹת נפשׁוֹ " – ראשי תיבות "שמן". הרב מוצפי כותב שיש בסך הכל 44 נרות בחג החנוכה, גימטריה "ילד". תפילה על ילדים ליד הנר עושה ילדים תלמידי חכמים ("הרגיל בנר, יהיו לו בנים תלמידי חכמים"(. "ומנּוֹתר קְנַקִנּים נֲעשׂה נס לשוֹשַׁנּים". השושנים הם הילדים שלנו. השושנים הם בני הזוג שלנו. השושנים הם אנחנו ואנו מוקפים קוצים סביב-סביב, ואיך נשרוד את הרוחות שחודרות מבעד לכל הסדקים? הסליחה שהצילה סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: (שיעור בטלפון ער"ש פרשת נח תשפ"א) – בל"ג בעומר תש"פ התקיימה חתונה, ובאותו זמן היה ראשית מגיפת ה'קורונה', הפחד והפאניקה ממנה הייתה נוראה ואיומה, והממשלה אסרה על קיום חתונות עם הרבה משתתפים... אבל אנשים צריכים להתחתן, ובני הזוג התחתנו בשעה טובה, ובחתונה היה מספר אנשים מעל המותר, ולא בדיוק שמרו על הכללים ... באמצע החתונה הגיעה משטרה וכשראתה שיש התקהלות גדולה, ויש סכנה להתפשטות המגיפה, לקחו את החתן והכלה ביחד עם אבי החתן לתחנת המשטרה עד לפנות בוקר... למותר להסביר כמה צער ועגמת נפש נגרמו לכל המשתתפים, ובפרט להורי החתן והכלה, ועל כולנה החתן והכלה שהיום השמח ביותר בחייהם הסתיים בצורה כל כך עצובה... בערב ראש חודש אלול תש"פ מתקשר בחור מישיבה חשובה לאבי החתן, ואומר לו; אני בחור מישיבה פלונית, ואני מודה ומתוודה שאני הלשנתי למשטרה על החתונה, לא עשיתי זאת מתוך רוע וזדון, אלא מתוך רצון למנוע את התפשטות המגיפה, וחשבתי שהמשטרה רק תפזר מעט את ההתקהלות, לא חשבתי שזה יסתיים כל כך טראגי... הבחור המשיך ואמר לו; אני בחור טוב, והיה לי בכל יום עשר הצעות שידוך טובות, ומאז שהלשנתי עליכם אין לי שום הצעת שידוך, ואני מרגיש שזה קפידא ממכם... האבא התחיל לצעוק עליו; מושחת שכמותך, איך אני יכול לסלוח לך, כמה צער וכאב גרמת לי, בודאי שיש עליך קפידא, אני לא מסוגל לסלוח לך ... הבחור התחיל לבכות; מה יצא לך מזה שאני לא יקים בית? מה תרוויח מזה, לא חשבתי שככה יסתיים הסיפור, אני מתחנן שתסלח... אמר לו אבי החתן; תתקשר אלי מחר... למחרת התקשר הבחור שוב, והאבא אמר לו; שהוא לא ישן כל הלילה, והוא ניסה לחזק את עצמו בספרי מוסר, ושינן לעצמו 'שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה', ואתה רק שליח של ההשגחה העליונה, והכל זה הקב"ה, אני מוחל לך!! הבחור שמח, אבל האבא אומר לו; יקירי, עדיין לא התחלת... אתה צריך לפייס גם את הבן שלי, הוא פגוע הרבה יותר ממני... הבחור התקשר אל החתן, ומיד כאשר החתן שמע במה מדובר, התחיל לצעוק עליו; מושחת שכמוך! מגיע לך לא להתחתן! אל תתקשר אלי יותר! וכו' וכו '... הבחור התחיל לבכות בכי תמרורים, ואמר לו; הגמ' אומרת: "כל שחברו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא" (שבת קמט:) מי שלא מוחל לאחרים, הקב"ה גם לא מוכן למחול לו, אני מתחנן אליך שתמחל לי, מה יצא לך מזה שאני ימות ערירי... החתן שצערו של הבחור וחרטת האמת שלו נגעה בליבו הסכים בסופו של דבר למחול לו... אבל... אמר לו החתן, כל הצער שלי אינו אלא 'אחד משישים' מהצער של הכלה... היא עדיין בוכה מהטראומה והצער של החתונה שלה שנהרסה, אתה צריך לפייס אותה... הבעיה הייתה שהיא לא הייתה מוכנה אפילו לדבר איתו בטלפון, כל כך הייתה פגועה, ולא הייתה מוכנה לשמוע בשום אופן... עירבו את רבני הקהילה של הכלה, ולא נחה דעתה... עדש... הראו לה את דברי הזוהר הק' (פרשת מקץ, דף רא:) ["ר' אבא הוה יתיב אתרעא דאבבא דלוד חמא חד בר נש דהוה אתי ויתיב בחד קולטא דתלא דארעא והוה לאי מארחא ויתיב ונאים תמן אדהכי חמא חד חויא דהוה אתי לגביה נפק קוסטפא דגורדנא וקטיל ליה לחויא, כד אתער ההוא בר נש חמא ההוא חויא לקבליה דהוה מית אזדקף ההוא בר נש ונפל ההוא קולטא לעומקא דתחותוי ואשתזיב, אתא ר' אבא לגביה א"ל אימא לי מאן עובדך דהא קודשא בריך הוא רחיש לך אלין תרין נסין לאו אינון למגנא, א"ל ההוא בר נש כל יומאי לא אשלים לי בר נש בישא בעלמא דלא אתפייסנא בהדיה ומחילנא ליה, ותו אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה לא סליקנא לערסי עד דמחילנא ליה ולכל אינון דמצערו לי ולא חיישנא כל יומא להוא בישא דאשלים לי, ולאו די לי דא אלא דמההוא יומא ולהלאה אשתדלנא למעבד עמהון טבא, בכה ר' אבא ואמר: יאות הוא דקודשא בריך הוא ירחיש ליה ניסא על ניסא.] פירוש: רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד, ראה אדם אחד שהיה בא וישב על גל של אבנים שנתלקט ובלט מהארץ בשפוע ההר, והיה עייף מן הדרך וישן שם על הגל. לפתע ראה רבי אבא שנחש אחד בא אל אותו אדם להזיקו, ויצאה חתיכת עץ משורש אילן ונפלה על הנחש והרגה אותו, כשנת־ עורר אותו אדם משנתו ראה את הנחש המת, הזדקף אותו האיש וקם, ואז נפל הגל של האבנים לתחתית ההר וניצל אותו אדם. שאל אותו ר' אבא, במה זכית שהקב"ה עשה לך שתי ניסים, הרי הקב"ה לא עושה סתם ניסים לבן אדם? אמר לו אותו האיש, מימי לא עשה לי אדם משהו רע - ולא נתפייסתי עימו, ואם לא יכולתי להתפייס עימו, לא עליתי למיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא חששתי יותר לאותו רע שעשה לי, ולא די לי בזה, אלא, שמאותו היום השתדלתי לעשות איתם טובות כדי שלא יחשבו שאני שונא אותם... בכה רבי אבא ואמר ראוי הוא אותו האיש שי־ עשה לו הקב"ה נס על נס... כשראתה הכלה את דברי הזוהר, ואחרי חרטת האמת של הבחור, נכמרו רחמי הכלה ואמרה; מה אני ירוויח אם אותו האיש יסבול בגללי, הרי גם אני עצמי יפסיד שאני ידחה ממחיצתו של הקב"ה, ומחלה לבחור... מספר ר' מיילך: בערב ראש השנה תשפ"א נסעו הזוג הצעיר ברכב, והרכב עבר תאונת דרכים קשה והתהפך שבע פעמים!!! כוחות ההצלה שהגיעו למקום וראו את הרכב מרוסק לשברי שברים, היו בטוחים שאין את מי להציל, אבל... הזוג עמד ליד הרכב השבור ללא שום טיפת דם!!! שאלו אותם; איך יצאתם? ענו הזוג ואמרו; אין לנו מושג איך, אבל עפנו מהחלון ומצאנו את עצמנו על הגג... מסיים ר' מיילך: כנראה שכל הסיפור של החתונה והמשטרה היה ניסיון מהשמים לראות אם הזוג יתעלה על הפגיעה הקשה, וימחלו לאותו בחור, ובזכות שעמדו בניסיון הקשה, ניצלו חייהם... א' טבת ה'תש9"א אנו בזמן של חלומות. בכל שנה בשבת חנוכה קוראים את פרשת "מקץ", ובה פרעה חולם. מי בא לפתור את חלומו? יוסף, בעל החלומות עצמו. הכינוי "בעל החלומות" הוא למעשה מחמאה, כי בימות הגאולה נהיה כולנו בחזקת "הִיינו כחֹלמים". מי שיודעת לחלום את חייה, יש לה תקווה. אשר על כן – לחלום מול החנוכייה הדולקת! חלמי את חייך הטובים, המתוקנים. התפללי עליהם. בחנוכה, לפי העשייה שלך מלמטה, כך ירד עליך השפע מלמעלה. כל אחד, ממקומו, יכול למשוך אור גדול. חנוכה הוא חג של הוד והידור, והסגולה היא להדליק בחנוכייה הכי יפה שיש. ההידור שלך בחנוכייה מראה לקב"ה שיש לך חשק למצוות שלו. זו התוספת האוהבת שעושה את כל ההבדל; "אני לא עושה בחושך כדי לסמן וי. אני מהדרת – מהדרין מן המהדרין. הכי יפה בשבילך ה', כי אני אוהבת אותך". שמן זית זך הוא סגולה לזיכרון, סגולה לחוכמה. כך היה במנורה בבית המקדש, והחנוכייה שיש לנו היום היא זכר כמעט מדויק למנורת המקדש. לכן, אומר החיד"א, אם את רוצה שכל הסגולות שהיו במנורה יחולו על החנוכייה )בנים צדיקים, זיכרון, ראייה טובה, בריאות הנפש והגוף ועוד (, שמן זית מעולה – עדיף. הכפתורים II מפלס האימה בעיירה גאה בחרדה.
קבוצות-קבוצות התפשטו בעיירה הקטנה. התושבים התחבאו בבתיהם, מייחלים בכל לב שאף אחד מהפורעים לא ירצה להיכנס דווקא לביתם.
קבוצה אחת, בראשות מנהיגה, הסתובבה באופן שיטתי. ניכר היה שהם מחפשים כתובת מסוימת. כאשר זיהו את מקום מבוקשם והחלו לצעוד לעברו - נעתקה נשימתם של כל היהודים שצפו במחזה מחרכי התריסים המוגפים בבתיהם.
הפורעים התקדמו ברגל בוטחת לעבר ביתו של הרב...
הבולשביקים ('סיעת הרוב', בתרגום חופשי) התפרשׂו באותם ימים בכל רחבי רוסיה בקבוצות מאורגנות. מין צבא מעורבב של חיילים וקצינים ללא מדים וללא סדר, וכמובן ללא משפט. מטרתם הייתה לתפוס את השלטון ברוסיה בכוח הזרוע, על מנת להשליט בו את משנתם שגרסה ביטול החלוקה למעמדות בחברה.
בדרך למושכות השלטון, עשו הבולשביקים באזרחי רוסיה כבשלהם. יום אחד החליטו על ביטול כל השטרות והפכו את המזומן שבידי האזרחים חסר ערך לחלוטין; מדי פעם השתלטו באלימות על מפעלים ועסקים והלאימו אותם לטובת המערכה; לפעמים היו אלה סתם אזרחים מסכנים ששילמו בחייהם או ברכושם על גחמה כלשהי של אחת מפלוגות הבולשביקים.
חוק ומשפט? מערכות השלטון המקומיות לא עמדו בפני הבולשביקים ולו כהרתעה מינימלית.
כעת התקרבה פלוגת פורעים בראשות מנהיגה לעבר ביתו של אחד מגדולי ראשי הישיבות: הגאון רבי שמעון שקאפ (ט' בחשוון יום פטירתו)...
לשם שינוי, לא הלמו הפורעים בדלת או עקרו אותה מציריה, אלא דפקו ונכנסו אל הבית פנימה. ואז התרחש מחזה מוזר.
ראש הבריונים האלים גחן לעבר ראש הישיבה הישיש שכבר לא היה בקו הבריאות, ובהכנעה רבה הצהיר: "הנני לפניך רבי, כל שתבקש - אעשה".
"רבי?!" נתן בו רבי שמעון מבט משתאה. הלה נראה גוי גמור, והוא עוד מכנה את ראש הישיבה בתואר השמור למי שלימדו תורה.
"כן, רבי", נאנח ראש החבורה. "למדתי אצלך בישיבה לפני שנים רבות. בישיבה בטלז. מאז עברתי גלגולים רבים בחיים. ללמוד, כמו שהרבי יכול לראות, אינני לומד. אפילו מצוות בסיסיות אינני מקיים. אולם כעת הגעתי הנה במיוחד כדי לקיים כל מה שיבקש ממני הרבי".
"ומפני מה", הקשה הגר"ש שקאפ בפליאה, "אמצא חן בעיניך לתת לי יחס מועדף?"
"צעיר לימים הייתי בעת ששלחו אותי הוריי ללמוד בישיבה", נאנח הבריון המגודל. חוזר בזיכרונו לימים קשים. "לא הייתה הפרוטה מצויה בבית הוריי ועל כן בגדיי היו מעטים מאוד. לא זו בלבד שבגדיי היו ישנים ולא לפי מידתי, מעילי העליון היה חסר כפתורים.
"בהתהלכי ברחובות העיירה מהיכל הישיבה אל מקום הלינה וחוזר חלילה", סיפר האיש, "צלפו בי רוחות עזות והצטמררתי מקור. ידי שאחזו בדשי המעיל להדקם - קפאו מקור. אולם לא היו בידי שום אמצעים לדאוג לחימום נאות יותר.
"גם אצלכם רבי", מזכיר ראש הכנופיה, "היו האמצעים דלים מאוד. אולם באחד הימים הבחין הרבי בכפתורים החסרים במעילי, וביקש מהרבנית שתשיג לי כפתורים מתאימים ותתפור אותם למעילי. מאז, רווח לי מעט. "ליהדות כבר אינני מרגיש שייך", סיים הבולשביק הקשוח, "אולם את הכפתורים שנתפרו בדאגה כנה ובאהבת אמת מרב לתלמיד - אינני מסוגל לשכוח". כ"ט טבת ה'תש"פ אם זה לא היה קשה, כולם היו עושים את זה. אמר האמרי אמת מגור: על הפסוק "נקי יהיה לביתו" דיש שלשה דברים עיקרים בשידוך "נדן" "קרן" "יחוס". נדן בגמטריה חמישים זה צריך שיהיה כל אחד מהמחותנים חצי, וקרן שבגמטריה מאה, צריך כל אחד מהצדדים להיות במאה אחוז, ויחוס שבגמטריה עשר מספיק עשר אחוז, וזה כוונת הפסוק נקי יהיה לביתו, שכל בית יהודי חייב את שלושת הדברים האלו. במה חתן דומה למת. שניהם חושבים שהם הולכים לגן עדן, ולפעמים מתאכזבים. העתיד שלך ייקבע על פי מה שתעשה היום, לא מה שתעשה מחר. 'השלך על ה' יהבך' ')מתוך הספר 'טיב המעשיות'( שח לי יהודי יקר שיחיה הדר באחת הערים הגדולות שבאמריקה, בעל תשובה' שנשא גיורת אמריקאית, שאביה (הגוי) הוא אחד מאילי ההון שבעשירייה הראשונה בארצות הברית, והונו האגדי מערך בכמה עשרות מיליארדים טבין ותקילין! ברוב עשרו המופלג הוא מבלה כל ימיו בחיי תענוגות והנאות הבלי עולם הזה, עד שאמרו על אשתו הגבירה שהקנייה הקטנה ביותר שלה היא למעלה מאלף דולר... הבת היקרה, שנשמתה חצובה כנראה ממקור גבוה ונעלה, מאסה ובחלה מאוד בתענוגי ההבל הללו! הרדיפה אחר הנהנתנות הבהמית הזאת לא סיפקה לה שום תוכן ושום משמעות בחיים, והיא חיפשה ודרשה אחר תכלית החיים ואחר תוכן של אמת הממלא את חדרי הלב והמוח בחיי נפש פנימיים עילאיים, ולא חיי גוף שפלים ומבוזים. בסופו של דבר , בחסד עליון מצאה נשמתה בדת ישראל קודש, התגיירה כדת וכדין, והתנתקה לגמרי מבית אביה להסתפח בנחלת ה', תוך שהיא משליכה אחרי גווה את כל העושר המופלג ואת כל הנאות העולם וחמודות בית אביה. אביה ואימּה מצדם נעלבו מאוד והתנכרו אליה לגמרי, ולא רצו להכיר בה יותר כבתם. מעתה יכלה להתמסר כל כולה להתעלות הנפש בתורה, בתפילה ובקיום המצוות בקדושה כראוי, כשאיפתה הטהורה. כאשר הגיעה עת נישואיה עם הבחור היקר, בעל התשובה דנן, לא קיבלה כמובן שום סיוע מבית אביה העשיר, אף לא של 'סנט' אחד... היא החלה דרכה עם חתנה החדש מאפס אפסים ממש, ובתרומת נדיבי לב מאחינו בית ישראל הם הקימו ביתם בדירה צנועה ופשוטה, באחד מפרברי ניו יורק רבתי, ושמחו בחלקם הרוחני שבקיום התורה ומצוותיה בשמחה ובהידור! לאחר כמה שנות נישואין, כאשר כבר התברך ביתם בכמה זאטוטים קטנים, נוצר להם קושי גדול בעניין הפרנסה, ובכל אשר שלחו ידם נחלו אכזבות מרות והפסדים קשים. אולם בעל התשובה דידן לא נפל בעצבות חלילה, אלא חיזק עצמו בתורה ומצוות בשמחה. בהתייעצות עם אחד מחבריו ייעץ לו הלה להרגיל עצמו בלימוד ספר 'חובות הלבבות'. הוא התחבר מאוד בכל נימי לבו ונפשו לספר זה! בהיותו עתה במצוקת פרנסתו ייעץ לו החבר לאמץ לעצמו את 'שער הביטחון' שב'חובות הלבבות', המאריך הרבה בהלכות בטחון והשתדלות שבפרנסה והמסתעף מהן. ואכן לא מש ספר זה מעל שולחנם כל אותם ימים הקשים, תוך שהוא מחזק מאוד את עצמו ואת אשתו שלא לאבד חלילה את התקווה והביטחון בצור עולמים ברוך הוא, הזן ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים. בכל יום בארוחת הערב היה מסכם עם אשתו את אשר התחדש לו היום בלימוד ב'שער הביטחון'. כך חיו להם בני הזוג מתוך עוני תקופה ארוכה, באושר ובשלווה, בצניעות ובפשטות, מקפידים על קלה כבחמורה, ומתחזקים כל העת בביטחונם הגדול בחסדו יתברך. כך הם צעדו בדרכם של רבי עקיבא ואשתו רחל (נדרים נ.). אורח חייהם וחיזוקם הגדול עשו רושם גדול למעלה בשמים! ואחר שעמדו בניסיון הקשה בעוז ובתעצומות, שמעולם לא כעסו ולא התקוטטו, ולא היה בלבם תלונות על מצבם הקשה, נגזר עליהם מלמעלה להוציאם מצרה לרווחה! ערב אחד נפל בדעתו של האיש: 'הרי יש לי מעט ניסיון בעסקי תיווך נדל"ן, אולי אנסה את מזלי במקצוע זה?', וממחשבה למעשה – הוא פנה לכמה מחבריו, בעלי עסקים, וניסה לברר אם יש להם איזושהי הצעה עסקית טובה. ואכן, אחד מחבריו שמח להציע בפניו 'עסקה' שעומדת תקועה זה כמה שנים באין קונה. המדובר היה במבנה ענק ויוקרתי באחד האזורים היקרים שבמרכז העסקים הגדול במנהטן, שערכו היה כ־40 מיליון דולר! "אדרבה!", אמר האיש, "הבה נראה את מומחיותך על ידי שתמצא קונה טוב וישר בשביל עסקה נכבדה זו, ובוודאי תבוא על שכרך!". בלית ברירה, לאחר שלא מצא שום עסקה אחרת פשוטה יותר הראויה לתיווכו, החליט לנסות את גורלו בעסקת ענק זו. הוא התחיל עם מודעה קטנה וצנועה באחד העיתונים המקומיים, שם פרסם מעט נתונים על המבנה המוצע, מיקומו ומחירו, ועל כניסה מידית תיכף להעברת התשלום! אחת האטרקציות האהובות על הסוחרים האמריקאים העשירים של מנהטן היא גלישה על הקרח – 'סקי' - באתר הסקי הגדול שבמנהטן. אחד הגולשים הקבועים במקום, גוי אמריקאי, התרווח לו על כיסא הנוח שבמקום לאחר סיום מסלול גלישה ארוך ומתיש. תוך כדי לגימת כוס משקה קר הוא שם לב לפיסת עיתון יומי שהתגוללה על הארץ, ומתוך סקרנות הרימה והחל לעלעל בה מתוך שעמום. והנה, צדה עינו מודעה קטנה צדדית על מבנה גדול ויוקרתי המוצע למכירה. ההצעה קסמה בעיניו! זה היה נראה כעסק מכניס ורווחי ביותר, ועל אתר התקשר למספר הטלפון שבמודעה. המתווך הטרי דנן נדהם מההיענות המהירה של המודעה הקטנה. לאחר שהחליפו מספר פרטים נוספים, התברר שמדובר בקונה רציני המוכן להשליש את כל הסכום תיכף ומיד! לא חלפו כמה ימים והעסקה הגדולה יצאה לדרך. מיודענו הרוויח בבת אחת הון עתק! הוא קיבל מכל צד כדמי תיווך 'אחוז וחצי' מסך העסקה, שהגיעו ביחד לכדי מיליון ומאתיים אלף דולר! סכום נכבד זה היה רק 'אות הפתיחה' שלו בענף. מאז עלו קרנו ומזלו שבעתיים, וכיום הוא אחד המתווכים הגדולים והחזקים לעסקי ענק בנדל"ן שבניו יורק. בתוך תקופה קצרה ביותר הם התעשרו עושר רב כברכת ה' עליהם, ככתוב (תהילים פד, ו) "אשרי אדם עוז לו בך" . ועוד על עסקי נדל"ן שבאמריקה הגדולה: טיב מעשה נפלא נוסף שהתרחש לפני כמה שנים בארצות הברית מלמד אף הוא על עוצם כוחה וברכתה של מידת הביטחון השלם בא-לוקים, וגם על השפע הגדול שמשפיעה מצוות ברכת המזון במתינות ובכוונה! מעשה זה קיבלתי מיהודי נאמן בעל משפחה גדולה באמריקה, שאף הם התקשו מאוד בעניין הפרנסה , ובנוסף היה ביתם ממושכן בבנק מקומי למשכנתאות. לאחר שלא עמדו כמה פעמים בתשלומי המשכנתא הסדירים קיבלו איומים מהבנק, שהוא מעביר את התיק לידי ה'הוצאה לפועל'. ואכן, לא עבר זמן רב והאיום הגרוע מכל הגיע לביתם בדואר רשום - הם קיבלו מכתב חתום היישר מבית המשפט הפדרלי, שמחייבם לפנות את הדירה תוך תשעים יום, או לחילופין לכסות את כל החוב הנזקף בחשבונם! האיש לא ידע את נפשו. לא הייתה לו פרוטה לפרטה, אבל הוא חיזק את עצמו ואת ביתו ומשפחתו בביטחון איתן, וביקשם שישתדלו בתפילות נרגשות לפני כיסא הכבוד. בהתייעצותו עם אחד מחבריו הקרובים, איש ירא שמים מרבים, הפנה אותו הלה אל פסק ברור שנפסק ב'משנה ברורה' (סימן קפ"ה סק"א) בשם הב"ח (שם) שמביא מספר 'החינוך' ( מצוה ת"ל) שמקובל בידו מרבותיו, וזה לשונו: "כתב בספר 'החינוך', כל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויות לו כל ימיו בכבוד. והמדקדק ייזהר לברך לכתחילה תוך הספר ולא בעל פה", עכ"ל ה'משנה ברורה' שם. על אתר החליט האיש לאמץ לעצמו ולמשפחתו קיום הלכה זו בהידור רב; "הבטחה של הרא"ה ז"ל בעל 'החינוך' שווה יותר מהכל!", אמר לבני ביתו, ואכן נרתמו כולם לקיום מצווה זו בהידור, בכוונה ומתוך סידור דווקא; וליתר חיזוק והתקשרות, החל האיש בלימוד סדיר בספר 'החינוך' כדי לקשר נפשו ונשמתו בנשמת רבינו בעל 'החינוך'. והישועה לא איחרה לבוא... היה לו לאיש מלפני שנים רבות שטח גדול באחד מפרבריה הענקיים הריקים והשוממים שמחוץ לעיר 'דנור' בירתה של מדינת קולורדו אחת מהמדינות המרכיבות את ארצות הברית, מקום שומם בשולי העיר. השטח עמד כך בריקנותו שנים רבות, כשלא ניתן להניב ממנו שום פירות - לא בשכירות, לא במכירה, ואף לא בחקלאות. כך עמד לו הנכס בשוממותו, תקוע כאבן שאין לה הופכין, ולא ניתן היה לעשות בו כלום מלבד הוצאות דמי תחזוקה מעטים שהיה עליו לשלם על המקום מפעם לפעם... מול אותו מגרש שומם עמד בנין גדול של תחנת המשטרה המקומית, שהתמקמה דווקא מחוץ לעיר, רחוק מן ההמולה והרחק ממקומות המגורים. באחד הימים התקבלה החלטה בצמרת המשטרה להקים בנין ענק שישמש כעין 'פנימייה' עבור השוטרים הרבים, אשר מתוקף תפקידם נצרכים לעתים לשרת ימים שלמים במשמרתם, והם נצרכו אפוא למבנה רחב ידיים שיהיו בו מלבד חדרי מנוחה והתרעננות גם אולם ענק לחדר אוכל ומטבח גדול לחלוקת ארוחות סדירות לשוטרים, וכן מרפסות נוף עם פינות עישון וכדומה. הם חיפשו אחר מקום יפה, צדדי ושקט, שיהיה בו מצד אחד רחוק משאונה של עיר ומצד שני גם קרוב למוקד המשטרה, מקום עבודתם ושירותם של השוטרים. כשיצאו לחפש אחר מקום מתאים גילו את אותו שטח שבבעלות היהודי, הממוקם ממש ממול תחנת המשטרה. המקום נראה להם הולם במדויק את צרכיהם. לאחר בירור קצר בטאבו המקומי קיבלו את כתובתו של בעל הנכס, והוא קיבל מכתב רשמי לביתו ממשרדי המשטרה המקומית, המבקשת לרכוש ממנו את השטח תמורת סכום הגון ומפולפל! הוא, כמובן, שמח מאוד על ההצעה. ההצעה נחתמה והאיש שלשל לידיו הון עתק, שבחלק קטן ביותר ממנו כיסה מידית את כל חוב המשכנתא שרבץ עליהם , וביתר התפרנס ברווח גדול שנים רבות וארוכות, בדיוק כהבטחת ספר 'החינוך': "מזונותיו מצויים לו כל ימיו בכבוד". כ"ז טבת ה'תש"פ אומץ זה לומר מה שאתה חושב ולגלות מה שעל הלב שלך "לדבר בכנות ובפתיחות על מי שאנחנו, על מה שאנחנו מרגישים, ועל הדברים שחווינו בין הטובים ובין הרעים. אל תעוררו רחמים, ואל תמהרו לשתף בבעיותיכם אחרים, אנשים עסוקים בבעיות אישיות מספקת, וחוששים ממצוקות הזולת כממחלה מדבקת. אנשים שלא יודעים להיות מבושרים בבשורה טובה, אפילו שהיא בוסר, ועוד לא רואים שום תנאים להתקיימותה, אז גם כשהבשורה תגיע, הם לא ישמחו בה. (הרב דסלר זצ"ל) בואם של מנהיגי העולם לכאן הוא לא פחות מבשורת גאולה. אז זה לא שנגמרה האנטישמיות וזה לא שאין מכחישי שואה. משיח עוד לא בא. אבל הפרשה הזאת מסתיימת בהודעה של מנהיג שואת מצרים, פרעה: "ה' הַצִדיק. וֲאִני וַעמי הרשעים ! " זו לא גאולה. אבל זאת בשוָרה גדולה-גדולה. (הרבנית ימימה מזרחי) בעל התקשר לאשתו ושאל אותה מה את עושה? ענתה לו אני כל היום מגהצת. כשהבעל הגיע לבית לא ראה שום בגד מגוהץ. אז הוא שאל את אשתו מה גיהצת כל היום? ענתה לו האישה, גיהצתי לך את כרטיס האשראי. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", אוציא אתכם מכך שאתם יכולים לסבול את המצרים ואת הגלות. (החידושי הרי"ם,) חז "ל מלמדים אותנו סוד מופלא: "גאולה" - זה לא סוף התהליך, אלא האמצע שלו. זה לא והֹוֵצאתי אתֶּכם והַצלתי מאושוויץ. זה גם לא וָלַקחתי וֵהֵבאתי לארץ ישראל. וזה "וָגַאלתי", המילה שנמצאת באמצע. "גאולה" זו היכולת להיות אנשי בשורה. לפני שרואים בעין את החתונה, את הילד שחוזר בתשובה, את ההבראה מהמחלה, ישנה יכולת נפשית להאמין שיש טוב והוא עדין לא נראה. קוראים לזה גאולה. " יהי לתנין" - מדוע המטה נהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כסוס, שור, או אריה? כתב "רבינו בחיי" לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון, וכן פרעה הרשע חטא בלשון, הוא שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' ", ולכך היה תחילת האותות נחש. לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש. ושבתי בשלום אל בית אבי" II - (ללמדך(. על האדם לעשות את הצעד הראשון מצדו, ורק אז - יוכל לזכות לסייעתא דשמיא... דבר זה נלמד מהמעשה הבא: מעשה בבחור יהודי צעיר שלמד ב'ישיבה' סמוכה לניו יורק, או ליתר דיוק: בקולג' בו שילבו בין לימודי קודש ובין לימודי חול, מתוך חתירה להשיג 'תואר' והשכלה כללית במקביל ללימודים התורניים. תקופת מה לאחר שהחל את לימודיו, פקדו את הבחור כאבים באחת מעיניו. הוא פנה אל הרופא המקומי, שמסר לו מרשם לטיפות, אולם לא זו בלבד שהטיפול לא שיפר את המצב - אלא שלהיפך: הכאבים החמירו, ועברו גם לעין השנייה... בלית ברירה, ארז הבחור את מטלטליו ושב אל ביתו שבניו יורק, שם הריצוהו הוריו אל טובי הרופאים, כאשר לבסוף הם מגיעים לפרופסור המומחה ביותר, שהבהיר את המצב: "מצבן של העיניים חמור! ישנו רק טיפול אחד שיכול להועיל, בדמות זריקה מיוחדת, אולם יש לקחת בחשבון גם את הסיכונים: אם הטיפול יצליח - הבעיה תיפתר... אולם אם ייכשל - הבחור יתעוור לחלוטין!". ההורים המודאגים לא ידעו את נפשם, ומתוך יאוש החליט האב לפנות אל רבי יעקב טייטלבוים, ששמע את הסיפור ואמר: "מקובלני מרבותי, כי כל המקבל על עצמו עול תורה - מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ... אבל לקבל עול תורה - הכוונה היא: תורה בטהרתה! בלי תערובת של לימודי חול! אין לי ספק שאם תוציא את בנך מה'ישיבה' בה הוא לומד כיום, ותעביר אותו לישיבה על טהרת הקודש, תהיה לו רפואה!". האב שב באותו היום אל ביתו עם תשובתו של הרב, אולם נתקל בהתנגדות נחרצה מצידה של רעייתו ... "מה יצא ממנו אם ילמד כל החיים בישיבה?" שאלה. בלית ברירה, שב האב אל הרב טייטלבוים, אולם הרב בשלו: '" אין לי כיצד לעזור לך... את העצה שיכולתי להעניק - כבר הענקתי לך! נסה להסביר לרעייתך, כי אם יתעוור בנכם - הוא ממילא לא יוכל ללמוד לימודי חול, ו'לא יצא ממנו מאומה'... כלום אין זה מוטב שלפחות ילמד בישיבה ויגדל בתורה?". ואכן, האב שב לדבר על ליבה של רעייתו, עד שהסכימה למהלך. כשחזר האב ובישר על כך לרב - אורו פניו, והוא הכריז: "אכן, כל המקבל עול תורה - מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ! יעזור השי"ת ותהיה לו רפואה שלמה!". וראה זה פלא: למחרת, כאשר הגיעו ההורים עם בנם אל הפרופסור בשנית לצורך בדיקות נוספות - שב לבדוק את עיניו, והכריז בפליאה: "אינני מבין זאת, אולם המצב הולך ומשתפר!, נראה שאין צורך בניתוח או בטיפול כלשהו!". ואמנם, מצבו של הבחור הלך והשתפר עד ששב לאיתנו, כאשר את לימודיו עשה מאותו היום ואילך בישיבה קדושה, ואף זכה להקים בית של תורה, בית נאמן בישראל!. הרי לנו, כי בכדי לזכות לסייעתא דשמיא מופלאה, אין צורך במעשה דוקא... לפעמים, מספיקה מחשבה או החלטה טובה בלבד בכדי שהדבר יחשב כ'פתח', ממנו יפרצו נהרות של סייעתא דשמיא!. ברגע בו הוריו של הנער קיבלו על עצמם להעביר אותו למסגרת תורנית - כבר החלה הישועה להתגלגל, על אף שהם עדיין לא עשו כל צעד בפועל!. אף בפרשתנו אנו רואים כי אמר יעקב "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים", ופרש"י: "...אמר: אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו? יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ". וקשה, אם משמים ביקשו שיעקב יתפלל במקום בית המקדש, מדוע לא עוררוהו מלכתחילה לעשות זאת ? ואם היה עליו לעשות את הדרך בעצמו - מדוע בסופו של דבר נעשו לו ניסים בכדי שיתפלל שם? נבאר זאת על פי דרכו של בעל ה'חכמת קהלת': אמנם יעקב לא היה צריך לחזור בפועל אל מקום המקדש בכדי להתפלל... מספיקה העובדה שהוא נתן דעתו לחזור, כלומר: חשב מחשבה טובה אחת - בכדי שתהא זו 'איתערותא דלתתא' מצידו, ומכאן ואילך - הוא כבר זכה לניסים גלויים עד שהתפלל במקום בו התפללו אבותיו! חתולה (הרב י. טוורסקי ) "לאן אתה הולך?" – נשמעת השאלה ומפרה את השקט הירושלמי בבוקרו של יום סגרירי . רבי שלום, האברך הצעיר, נעצר בעודו מחזיק בעגלת התינוק אותה הוא מוביל. מרים עיניו לראות מי השואל. מולו הוא רואה את הצדיק רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל המפנה אליו עיניים תמהות. מבקש להבין לאן הוא הולך עם הילד. רבי שלום, לימים המגיד הירושלמי הנודע רבי שלום שבדרון זצ"ל, תמה אף הוא על עצם השאלה. כביכול אמור הוא לתת דין וחשבון לכל עובר אורח. מפני כבודו של הצדיק הוא ממהר להשיב דברים נכוחים. ' הולך אני אל השוויגער שלי, להפקיד אצלה את התינוק שיחיה. הוא אינו מרגיש טוב וסובל ממחלה מדבקת. אנו לא רוצים שהילדות הגדולות יותר יידבקו ולכן אני מובילו לחמותי '. 'כן, אבל לאן אתה הולך???' – שואל שוב הרב שר כמו לא הבין או לא שמע. רבי שלום מתאזר בסבלנות. מפני כבודו של השואל הוא חוזר על הדברים ביתר בהירות, ומסביר בטוב טעם עד כמה מסוכנת היא ההידבקות במחלה, וכי חשוב שהילדות לא יידבקו ולכן הם ביקשו מהשוויגער שתואיל בטובה לשמור על התינוק עד שיבריא, וכעת הוא בדרך אליה להביא את התינוק . אך רבי אייזיק בשלו: 'אבל לאן אתה הולך'? רבי שלום מבין שיש דברים בגו ומנסה לבקש הסברים לשאלה. רבי אייזיק קורא בהתרגשות: 'אם מטרתך היא רק להפריד את התינוק מאחיותיו, אינך אלא חתולה - - - ' 'חתולה'??? – משתומם רבי שלום על הדימוי המביך, ורבי אייזיק מסביר מיד. ' אף חתולה שומרת על גוריה. היא מאכילה אותם ומטפלת בהם במסירות. במקרה שגור אחד קטן ילקה במחלת חורף מדבקת, היא מיד תפריד את שאר הגורים ותשלח אותם למקום מבטחים. אף אתה , בעת שאתה מתעסק בטיפול המסור בילדיך היקרים, יתכן שתעשה זאת בדיוק כפי שהאם החתולה עושה. ' אמנם, אם תוסיף כוונה ורגש במעשיך, תהרהר ותכוון שבמעשיך אינך אלא עושה רצון קונך שציווה לעשות חסד עם כל אדם, ובני המשפחה הקרובים הם תחילה לכל אדם – אזי הנך אדם, יהודי מורם, נזר הבריאה, העושה את מצוות הבורא על כל צעד ושעל. ' חבל מאוד שתשכח את הכוונה האמיתית בכל מעשיך שאתה עושה ותפסיד את עיקר המטרה', סיכם רבי אייזיק וביקש לנסוך טעם וחן של מצוה במעשהו השגרתי והמתבקש של רבי שלום בהולכת התינוק אל השוויגער מפאת מחלה. באותו יום, היה מספר לימים רבי שלום בדרשותיו חוצבות הלהבות, חזרתי הביתה והתחלתי בהתלהבות לעזור ולסייע בכל הצריך. אף אצתי אל בור המים לסייע בנשיאת דליי המים. לתמיהת רעייתי מה אירע, הסברתי: רבי אייזיק פתח לי את הראש ולימד אותי שאפשר לעשות חסד גם בבית. צריכים רק לכוון... כ"ו טבת ה'תש"פ אפשר לקבל תוספת שבת על ידי הדלקת הנרות, או באמירת "מזמור שיר ליום השבת", או אמירת לכה דודי , ולסיים: בואי כלה! שבת מלכתא! או לומר "שבת שלום" ולכוון שבאמירה זו יחול עלי קדושת השבת, ומאז אסורים לעשות כל מלאכות שבת. במצרים למדנו איך מים אינם מים, אלא דבר ה', שהרי ברצונו כל הנחלים והאגמים הפכו לדם. ובמכת ערוב למדנו איך הישוב אינו ישוב, שהרי כל החיות מכל העולם הגיעו לערי מצרים. בים סוף למדנו שאין ים ואין יבשה, רק דבר ה'. ברצונו פה נעשה ים ופה נעשית יבשה. ובמדבר ראינו איך סלע נהפך למעיין מים נובעים, אין כלום, רק דבר ה'. וכן כל ארבעים שנה במדבר, מקום ציה ושממה, על פי ה' יסעו, על פי ה' יחנו, אין טבע, יש רק א-לקים! ביציאת מצרים למדנו שכל חלקי הטבע: דומם, צומח, חי, מדבר אינם כלום, הכל לא יותר מדבר ה'! ("לקט רשימות"( ה' יצר את מזג האוויר וערך את מחזור הגשמים. ומכיוון שאנחנו נוטים לשכוח שהוא זה שאחראי על הכל, הוא ברא מנגנון שיזכיר לנו את זה: הרעם. מי אינו נבהל מאותו פיצוץ פתאומי עז בסופה? מי מרגיש בטוח לחלוטין ששום נזק לא יקרה לו כתוצאה ממכת ברק? אנחנו מרגיעים את עצמנו ומסיחים את דעתנו מהמחשבות האלה, אבל בירכתי מוחותינו הן עדיין שם. הרעם גורם לנו להבין שאין לנו שליטה אמיתית על חיינו; אנחנו קיימים רק משום שה' רוצה שנהיה. לכן אומר התלמוד שכששומעים רעם צריכים לברך 'ברוך אתה ה'... שכוחו וגבורתו מלא עולם'. כך מתיישרת העקמומיות שבלב. ״וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב״ (שמות ו,ג). רש"י מפרש: ״שהרי הבטחתי ולא קיימתי״. מדוע באמת שתקו האבות ורק משה תבע מהקב"ה לקיים את הבטחתו? כי אצל האבות הבטחת הארץ הייתה נוגעת להם בלבד, ובעניין הנוגע לאדם עצמו אין הוא עומד ותובע בתוקף רב כל-כך. ואילו אצל משה הדבר נגע לעם ישראל כולו, (וכשמדובר בכלל ישראל, נדרשת לשון אחרת לגמרי. (ילקוט יהודה והנה אנכי עמך... [מתוך 'אור דוד' - הרב אשר קובלסקי] עכו, שעת ערב מוקדמת, בשכונה קטנה ושכוחה בפאתי העיר העתיקה. הרב ראובן ג. נעתר להפצרות אביו, ושם פעמיו לדרך ארוכה ממרכז הארץ, כדי לבקר את דודתו הזקנה המתגוררת בעכו. זמן רב היטלטל בדרכים, עלות הדלק הגיעה לסכום נכבד, עתה - כבר הגיע ליעד, עליו רק לחפש חניה, אך הוא מתקשה למוצאה... בלית ברירה, הוא מתחיל לחשב כי שעת הערב הגיעה, וכנראה הפקחים כבר אינם. בנוסף, יש לו מקום לחנות כשרוב הרכב חונה כחוק , רק מיעוטו על ה'אדום לבן'. 'נו, הלא צריך להגיע לכאן פקח חרוץ ומרגיז במיוחד כדי שהעניין יעלה לי בדו"ח' - הוא מסכם, וכשה'נעשית לו כהיתר' הופך למושלם - הוא מדומם מנוע ועולה לבית הדודה. שעה ארוכה ישבו ושוחחו בנעימות, על הילדים והנכדים, התחביבים והזכרונות, הנוסטלגיות והתוכניות לעתיד. הדודה זכרה אותו היטב, וגם התרגשה מאוד מביקורו הפתאומי. אך כשהוא יורד לרכב, שוד ושבר - הפתעה לא נעימה המתינה לו על השמשה הקדמית... מסתבר שבעכו פקחי החניה חרוצים במלאכתם, חרוצים מדי... למרות שהיתה זו שעת ערב - הם עדיין בעבודה, למרות שהסביבה שקטה - הם עדיין מתרוצצים, ולמרות שרוב הרכב חונה כחוק - הפקח חד העין הבחין גם הבחין בחריגה על ה'אדום - לבן', והותיר דו"ח חניה על סך 500 ש"ח, טבין ותקילין. הוא הנאשם, מס' הרכב שלו הוא המופיע בנידון , וחמש מאות השקלים - זה מה שייגרע מחשבון הבנק שלו, כל זאת בהנחה שישלם מיד ללא ריביות והצמדות... ראובן הפך מתוסכל מרגע לרגע. הן הקדיש את מיטב שעותיו למען מטרה נעלית, שילם לא מעט על הדלק והפסיד שעות עבודה, והחישוב שלו היה כמעט נכון - שלא היה אמור לקרות כלום. אז למה? למה נגזרה עליו הוצאה נוספת של 500 שקלים סתם, על חניה שלא מפריעה לאיש, רק כי בדיוק היום הפקח היה חרוץ מדי!?. נו, שוין... שבוע ימים חלף עבר. הוא כבר שילם את הדו"ח במועדו, כמעט ושכח מהעניין. ואז, ביום בהיר, הגיעה אליו מעטפה גדולה ונוצצת, עליה התנוסס לוגו של אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ... היה זה כתב תביעה מנומק להפליא, כנגד ר' ראובן. כתב התביעה מספר סיפור שלא היה ולא נברא, שבדה מלבו שותפו לשעבר של ר' ראובן, השונא אותו מימים ימימה... הלה אינו פוסק מלפעול כנגדו, אבל אף פעם זה לא היה עד כדי כך... הפעם זה היה מושלם: הלה ביים סיפור שלם, מורכב להפליא ומרושע לא פחות, בו 'מככב' ר' ראובן בתפקיד 'האכזר הגדול'. הסיפור לווה ב'עדויות', ב'מסמכים', ואפילו ב'תמונות', כשכולם מעלים מסקנה אחת - על ר' ראובן לפצותו בסכום עתק, הואיל וגרם לו נזק אדיר... ר' ראובן קרא את כתב התביעה המלא, הוורידים בראשו עמדו להתפוצץ מזעם. הוא הסמיק כל כולו, נחרד לגלות לאיזו דיוטא תחתונה הידרדר שונאו - שהיה פעם שותפו. פשוט סיפור מצוץ מהאצבע, אבל הוא בנוי כל כך טוב, כה מבוסס, כה חזק. ריבונו של עולם - איך יוצאים מזה? איך מסיימים את מסכת הרדיפות המיותרת הזו!? בהחלטה של רגע הוא בודק שוב את תאריך ביצוע ה'פשע' לטענת התובע, ואז - בת שחוק מסתמנת על שפתיו, הוא אפילו לא זקוק לעורך דין... די בו בדו"ח החניה ה'מרשיע' כדי לנפנף את התביעה ולהופכה לאבק פורח, ולקינוח - יבקש מעיריית עכו את התמונות המוכיחות כי רכבו חנה בעכו באותו יום ובאותה שעה... הוא אפילו לא טרח להגיב לעורך הדין, פשוט המתין בשלווה ליום המשפט. כשהגיע הרגע הגדול, ולאחר שכתב התביעה הוקרא, הומחש והודגם, הוציא ר' ראובן את הדו"ח והתמונות מכיסו, והפך את התביעה, ואיתה גם את התובע ועורך דינו - לחוכא ואיטלולא... הוא יצא מבית המשפט כשידו על העליונה, שכן השופט גזר על התובע פיצויים מוגדלים על תביעת שווא, כשהוא קובע בפסק הדין בנימת הומור: "גם כשיבקש תובע להעליל על הנתבע, מתבקש ממנו לפחות לתפור את העלילה יפה למידותיו של הנתבע, ולא לביים סיפור שלא יכול היה להתרחש...". לר' ראובן המאושר, לא נותר לו אלא לשפשף את עיניו בהודאה לבורא יתברך על השגחתו העליונה הצמודה, על הדו"ח שהפך אותו למאושר. בזמנו - זה היה מתסכל ומביך, עתה הוא מבין כי היתה לכך תוכנית ברורה ומוגדרת מראש. מסבב כל הסיבות שלח את פקחי עיריית עכו להיות חרוצים בערבו של יום, כדי להצילו מיד הקמים עליו להזיקו! את סיפורו זה, שמענו מר' ראובן עצמו, כדי ללמד את כולנו : פעמים רבות, כשמשהו נתקע או מסתבך, אנו הופכים מתוסכלים ואובדי עצות, מבולבלים ונבוכים. אבל בסופו של יום יסתבר כי הכל לטובתנו, בורא עולם כיוון את התוכנית בצורה הטובה והנכונה ביותר! אין לנו אלא לדעת ולהאמין, כי כל המתרחש כאן נעשה בהשגחה עליונה, בברכת שמים תמידית, בפיקוח נעים וקרוב על כל תהלוכות בני האדם. הבה נזכור כי הכל נעשה בחסדו יתברך ובהשגחתו העליונה, ואזי נוכל להתמודד טוב יותר עם הקשיים שלנו, מתוך אמונה שהאבא הטוב והרחום שלנו מוביל אותנו למקום הטוב ביותר! כ"ה טבת ה'תש"פ אומר, הרמב"ן כי הניסים הגלויים, מעידים גם על הניסים הנסתרים שהם לכאורה כדרך הטבע, כי גם הם מעשה ידיו של הקב"ה. ואת זה בדיוק אנו מוזמנים לחפש ולגלות כחלק ממצוות האמונה. אמר רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג, יז): חייב אדם לעיין בשכלו, עד שידע ויבין וישיב אל ליבו, כי ה' הוא הא-לוקים. והחובה היא שנתבונן בפלאי יצירותיו של ה', עד שנבין את גדלותו. דבריו של אלברט איינשטיין: "צירוף מקרים הוא הדרך של א-לוקים להישאר אנונימי" הִמְּציאּו קפה ללא קפאין, עוגיות ללא סוכר, המבורגר ללא בשר. מדוע לא המציאו משכורת ללא עבודה?!... זהירות משיחה בשעת התפלה וקריאת התורה. ('מקדשי תיראו', מפי הרה"ג ר' סיני דייטש שליט"א רב ור"מ דקהל 'דעת שלום' לונדון) בבית כנסת מרכזי בלונדון, אשר הרבה נגידים ועשירים מתושבי האזור קובעים בו מקום לתפילתם, שימש רב יהודי זקן ישיש וצדיק שהתאמץ בכל כחו לעורר על הזהירות משיחה בשעת התפלה וקריאת התורה. אך הדבר לא עלה לו בנקל, שכן רוב המתפללים היו בעלי עסקים שראשם ורובם שקוע במסחר ובקנייני העולם. יום אחד עלה הרב על הבימה והכריז לאמר: שמעו נא רבותי, זקן אני ואין בכוחי לעו־ רר עוד על ענין זה, על כן מעתה אנהיג בבית הכנסת מנהג חדש, בכל שבת אחר קריאת התורה יכריז השמש בקול גדול את ה'מי שברך' הידוע של בעל התוספות יום טוב, שבו מברך בכל הברכות למי ששומר את פיו מלדבר בעת התפלה. ומעתה, מי שרוצה לזכות בברכת התוספות יו"ט – יקבל על עצמו להמנע מלדבר בתפלה ויזכה לברכה. לאחד מהמתפללים היה בן בחור שהתבגר וזה עידן ועידנים הגיע לפרקו ומשום מה לא מצא עדיין את זיווגו. כשמעו את דברי הרב הישיש שהכריז על הנהגה החדשה, חשב: הרי מצפה אני לישועה ומשתוקק מאד למצוא זיווג הגון לבני, א"כ אעשה נא 'עסק' עם התויו"ט: אנסה כמה שבועות להמנע מלדבר בשעת התפלה ואולי אזכה לישועה בזכות ברכתו. ואכן קיים את קבלתו, ובאומץ ובגבורה התגבר על כל נסיונותיו ולא הוציא הגה מפיו מתחלת התפלה ועד תומה. עברו כמה שבועות והישו־ עה בוששה מלבוא. ואז עלה בדעתו, הרי כאן בלונדון נמצא ציון הרה"ק רבי שלום משאץ זצוק"ל, אשר הבטיח בצוואתו שיפעל ישועה לכל מי שיבוא על קברו ויקבל ע"ע להיטיב דרכו לשמים בדבר אחד. ואני הרי היטבתי דרכי וקבלתי על עצמי קבלה טובה זו, כדי שהתויו"ט יפעל לי ישועה – ועדיין לא נושעתי, אם כן, אולי אסע לציון הרבי משאץ זצ"ל ואתבע ממנו שיפעל עבורי. היה זה ביום חמישי, הוא קם ונסע אל הציון הק', ובעמדו שם אצל הצדיק אחר אמרו כמה פרקי תהלים וכו', שפך את שיחו לפני הצדיק ושטח את כל סיפו־ רו וטען: "אתה הבטחת שתלך אל האבות הק' לפעול, לך נא אל זקנך התויו"ט ואמור לו שיקיים ברכתו ב'מי שברך' אשר לו – ויפעל לי ישועה". למחרת ביום ערב שבת קודש, קיבל היהודי טלפון עם הצעת שידוך עבור בנו. ההצעה התקדמה בצעדים מהירים ביותר, וביום שלישי שלאחר מכן נגמר השידוך במזל טוב. אבל דבר הפלא העיקרי עוד לפנינו: אבי אמה של הכלה הוא ממשפחת "הלר ", המיוחסים בן אחר בן לבעל התויו"ט זיע"א! ' כ"ד טבת ה'תש"פ אומר ה'חמרא טבא': מה ההבדל בין יהודי מאמין לגוי כופר? התשובה בפסוק זה: 'למחר יהיה' הכופר דואג תמיד דאגת 'מחר יהיה' מה יהיה בכלכלה? מה יהיה בפוליטיקה? מה יהיה בבריאות? ואילו היהודי המאמין חי בשלווה בלי לדאוג דאגת מחר. וזה שנאמר 'ושמתי פדות' פדות פירושו הבדל 'בין עמי' המאמינים ובין 'עמך' הכופרים. ומהו ההבדל? 'למחר יהיה האות הזה' מי דואג דאגת 'מחר' ומי לא. אתם נותנים מעט כשאתם מעניקים מרכושכם. כשאתם נותנים מעצמכם אתם מעניקים באמת. המדע לעולם לא ייתן תשובה אמתית לשאלה מדוע אדם חזר בתשובה, כי המדע אינו יכול למדוד את הנשמה ואת הלכי הנפש. "הנשמה יודעת את בוראה ורוצה להדבק בו" – זו אינה תשובה מדעית, אבל זוהי התשובה האמתית. כשהייתי צעיר הערצתי אנשים חכמים. ככל שאני מבוגר יותר. אני מעריץ אנשים נדיבים. הצוואה II (הרב אהרן מרגלית( פעם הזמינו את הרב אהרון מרגלית שליט"א להרצאה בנושא כיבוד הורים. מאחר שמעולם הוא לא הרצה בנושא זה, הוא הכין היטב, למד את הנושא מתוך הגמרא בקידושין והגיע למסור את ההרצאה. הוא הסביר שם על חשיבות המצווה וסיפר לקהל השומעים סיפורים בנושא זה, ובנוסף אמר הרב, ובמידה שמישהו מכם כועס על הוריו, שידע שצריך לדון את ההורים לכף זכות. הרב הוסיף כהנה וכהנה והאריך לדבר על הנושא. בסיימו את דבריו הוא פנה ללכת לכיוון רכבו, והנה הוא רואה זוג חסידי מבוגר המחכים לו. האישה אמרה: "הייתי בהרצאה שלך ושמעתי את דבריך, ומהר התקשרתי לבעלי שיבוא לכאן, אנו כבר חודשים נמצאים בבעיה, ורוצים שתעזור לנו..." ואז מספר הגבר, ר' שמואל שמו, שאביו נפטר לפני כחודשיים. אבא שלו היה אדם אמיד. הוא השאיר נכסים וכתב צוואה בשמונה עותקים, כיוון שהם שמונה אחים, ועוד עותק נוסף הוא הביא לרב של הקהילה וביקש, שאחרי שיקומו מה'שבעה' יפתחו את הצוואה. הוא הראה לרב מרגלית את הצוואה, וניכר היה שהנפטר היה אדם מאוד מיושב. כתב ידו היה יפה ומסודר, ערוך בשורות ישרות. הנפטר כתב את הצוואה כשנה לפני פטירתו. מספר האיש, שלאחר ה'שבעה' פתחו בני המשפחה את הצוואה, שבה פירט האב את כל נכסיו. בסה"כ היו לו 11 מיליון שקלים, ומספר ר' שמואל, שאביו כתב בצוואה את הפירוט – כמה כל אחד יקבל; ואז הרב שהקריא את הצוואה החל לגמגם, התברר שאביו כתב בפירוט כמה כל אחד משבעת האחים יקבל, אך את האח השמיני הוא כלל לא הזכיר בצוואה; ומיהו אותו אח שמיני? זה הוא ר' שמואל. הוא היה הבן הבכור, ואביו לא הזכיר אותו בכלל בצוואה. אומר ר' שמואל, שהוא היה המום ותהה, הכיצד לא הזכירו אביו בכלל בצוואה?! גם אחיו היו המומים מכך, עד שאחת האחיות קמה ואמרה: "אני חושבת שאנו נתעלם מהעובדה שאבא לא הזכיר את האח שלנו בצוואה ונחלק את הירושה שווה בשווה!" אך ר' שמואל סירב להצעה: "בשום פנים ואופן אני לא רוצה שתתנו לי משלכם! אם ככה אבא רצה- ככה יהיה!" אומר ר' שמואל לרב אהרון מרגלית: תאמין לי כבוד הרב, בכלל לא איכפת לי מהכסף, אך מאוד איכפת לי מדוע אבא שלי עשה לי את זה! דע לך כבוד הרב, שמאז שפתחו את הצוואה אין לי תיאבון לאכול, ואני מתהפך על משכבי בלילות ולא מצליח לישון מרוב המחשבות והתהיות שיש לי. מדוע אבי לא הזכיר אותי בצוואה? ירדתי במשקל - 10 ק"ג, ואני מרגיש שאין לי שום טעם לחיים. כשהגיע היום השלושים לפטירתו של אבי, לא רציתי לבוא לבית החיים, אך האחים שלי שכנעו אותי לבוא. לאחר שהאחים שלי עזבו את המקום נשארתי לבדי ליד הקבר ופרצתי בבכי ובצעקות: "אבא! אני רוצה שתסביר לי למה עשית את זה; ואם אתה לא תסביר – תקח אותי אליך, כי איני מסוגל לחיות בצורה כזאת, כשהמחשבות אוכלות אותי!" שאל אותו הרב מרגלית: האם היית ביחסים טובים עם אביך? היינו ביחסים מצוינים. ייתכן שהכעסת את אביך בעבר? מעולם לא ציערתי את אבי, היינו ביחסים טובים מאוד עם אבי, כל האחים שלי יצאו לעבוד, ואני היחידי שנשארתי אברך. כמה ילדים יש לך? יש לי שנים עשר ילדים, וב"ה חיתנתי את כולם; הבן הצעיר התחתן לפני שנה. ממשיך ומספר ר' שמואל לרב מרגלית: אני זוכר, שפעם אחת אמרתי לאבי, שקשה לי עם הפרנסה, ואני שוקל לצאת לעבוד, אך אבי התנגד לכך בכל תוקף ואמר לי: אל תעשה את הצעד הזה! שב תלמד, ואני מתחייב לעזור לך! שואל אותו הרב מרגלית: נו, ובאמת הוא עזר לך? ענה ר' שמואל: כן, בודאי שאבי עזר לי! בכל חתונה של ילד נתן לי אבי 50,000. דולר. שווי הדולר באותה תקופה היה גבוה – דולר אחד היה שווה ערך לכחמישה שקלים! אמר לו הרב מרגלית: הבא בבקשה דף ועט, ונעשה חשבון: אתה אומר שיש לך שנים עשר ילדים, ואביך נתן לך 50,000. דולר זאת אומרת שאבא שלך נתן לך 50 כפול 12 ילדים סה"כ.600,000 שזה שווה ערך ל-3 מיליון שקל; והאחים שלך, כל אחד מהם קיבל כמיליון וחצי שקלים, כלומר: אתה קיבלת בדיוק פי שניים לפי דין תורה, כי אתה הבכור – אז אלו טענות יש לך על אביך?! ר' שמואל היה בהלם מוחלט. הוא החל לעשות את החישוב במהירות, ופרץ בבכי מרוב שמחה. הוא חיבק בחוזקה את הרב מרגלית ואמר: דע לך, כבוד הרב, שהורדת לי סלע מהלב; אני כבר חודשיים בצער, ועכשיו אני רגוע לחלוטין, אך עדיין נשארה לי שאלה: מדוע אבי לא ציין זאת בצוואה? השיב לו הרב מרגלית: הטענה היא עליך, ולא עליו, אני מתפלא איך הספקת לשכוח כל כך מהר שאבא שלך נתן לך פי שניים מאשר נתן לאחים שלך! הוא העניק לך שלושה מיליון שקלים – וכבר הספקת לשכוח את זה?! הרי אביך כלל לא העלה בדעתו ששכחת את העובדה הזו, ולכן הטענה היא עליך! אמר ר' שמואל לרב אהרן מרגלית: אתה נשלחת אלי משמים כמלאך טוב והארת את עייני. עכשיו אנו נמצאים במוצ"ש, ואני הולך להזמין את כל האחים אלי, נערוך סעודת מלווה מלכה, ושם אספר להם כמה טיפש .הייתי שלא דנתי את אבא שלי לכף זכות.. כ"ג טבת ה'תש"פ אני מאמין שעלינו לכבד את העבר, אך לא לחיות בו. האמונה היא כוח מהפכני. א-לוהים קורא לנו כפי שקרא פעם אל משה, ומבקש מאתנו להאמין בעתיד, ואז, בעזרתו, לבנות את העתיד הזה. )הרב לורד יונתן זקס (בחיים. לא משנה כמה גדול הוא הבית, אלא כמה שמח הבית. [ ל. מיטלמן] גדולתו של משה היא ב"ויצא אל אחיו". במלים אחרות, הוא היה יכול להישאר בקלות בבית, ולהעסיק את עצמו בענייניו האישיים והעסקיים. הוא לא שועבד, ולא הייתה לו כל סיבה להתערב בבעיות של אחרים. הוא היה יכול ליהנות מהחיים הטובים בארמון. במקום זה הוא יצא לראות את הסבל של בני עמו. הוא לא ניסה להתעלם ממנו. "מנהיג" אמיתי הוא מי ששואף לשאת בעול הכאב של זולתו. מישהו שיכול להתמקד בנצרך – מבלי לשאול מה זה קשור אליו באופן אישי. העולם הדתי מתחלק לשניים: אלה שהתורה היא החיים שלהם ואלה שהתורה אינה החיים שלהם. כל שאר החלוקות הן פיקטיביות." (עו"ד יעקב וינרוט.ז"ל) השכר על המאמץ (ממשנתה של תורה חיי שרה תש"פ) היו אלו ימים לא פשוטים. הפרוטה נעדרה מכיסי. ניסיתי בכל דרך להגדיל את הכנסותיי, אך עם כל הרצון הטוב – אברך אני ואברך אשאר. לא אצא פסיעה אחת מבית המדרש, גם לצורך פרנסה. תורה היא וללמוד אני צריך. אך ב"ה הציע לי ידיד לפנות לכולל חדש שנפתח, כולל הנץ החמה, לומדים שעה לפני הנץ ולאחמ"כ מתפללים שחרית, וגם מקבלים מלגה נאה. ראיתי בזה הזדמנות נאותה להוסיף מעות לפרנסתי, ונרשמתי. ב"ה התמדתי בלימודי ואף קיבלתי מלגה נאה שעזרה לי איכשהו לסיים את החודשבחיוך מעט יותר גדול. יום אחד התבשרתי על מבצע חדש שנועד לעודד את האברכים באותו הכולל להופיע בזמן. מבצע זה לא בא על חלל ריק, אכן היה זה מן הקשיים היותר גדולים לצאת מהמיטה החמה בשעות אשר הצרצרים הם הגוף החי היחיד שמהלך ברחובות. על כן החליטה הנהלת הכולל לעודד את האברכים עם מלגה נוספת של 200 ש"ח לחודש על הגעה בזמן. היות והמזומנים נצרכו לי, גמרתי אומר מתוך שלא לשמה להקפיד יותר על הזמנים. התאמצתי בכל יכולתי, ואכן שמירת הזמנים השתפרה אצלי פלאים, אך עם הגיע החודש לסיומו, נוכחתי כי לא היה די בהתאמצותי, ועל פי הכללים לא מגיעה לי מלגה. אבל עם כל זאת החלטתי שבחודש הבא אעשה מאמץ יותר גדול, ואי"ה אנסה להמשיך לעמוד בתנאי 'שמירת סדרים' גם למרות כישלוני. למחרת בעודי הולך ברחוב בחזרה מכולל בוקר, אני מגלה על הקרקע שטר כחול... כן, של 200 ש"ח! מיקומו של השטר לא חייב אותי בהשבת אבדה, ומן השמים ראיתי בזה שכר למאמץ שבכל זאת השקעתי להגיע בזמן באותו החודש. אולם בהגיע סוף החודש התחוור לישוב שלא עמדתי בתנאים, וגם באותו חודש לא הצלחתי לעמוד בתנאי הסף. הפסדתי את תוספת המלגה. אך למחרת הגיע התשובה שוב... בדמות 200 ש"ח שנחו להם על המדרכה!... כמו ראה ה' את מאמציי ואמר לי, בני, ראיתי את פעולתך, המשך כך. השכר איננו על התוצאה, אלא על המאמץ. אברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולן. באחד מהניסיונות הוא לא מגיע עד קו הסיום, כי המלאך עצר אותו מהשמים, ועם כל זה הוא קיבל על כך שכר. ועל מה הוא קיבל שכר – על המאמץ, על הרצון לעמוד בנסיון. לא התוצאה חשובה, הדרך הוא המרכיב החשוב. אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, אותה תפילה של'סדר' שלפניה כ"כ התאמצתי להגיע בזמן הנקוב, אך לא עלה בידי, ראה ה' את עניי, והשיב לי כגמולי. מה יהיה בחודש הבא? האם עוד אדם יאבד שטר בשביל שאני אקבל שכר על המאמץ?... איני יודע, אבל את הלימוד שלי כבר למדתי. חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי, אברהם יצחק ויעקב... כ"ב טבת ה'תש"פ אין הברק והרעם שייכים אחד לשני לענין ברכה, לכן אם רואה ברק יברך מיד ולא ימתין לשמיעת הרעם, וכשיבוא אח"כ הרעם יברך עליו, וכן להפך כששמע רעם ולא ראה ברק יברך ואח"כ כשיראה הברק יברך עליו (משנ"ב רכז ס"ק ה(. בכל תענית ציבור אמרו "אגרא דתעניתא צדקה" וכל שכן בתפלת מנחה תענית ימי השובבי"ם (חמדת ימים חלק ב שובבי"ם יד(. ברכת הקשת מברך רק פעם אחת ביום כדין רעמים וברקים, אא"כ נתפזרו העבים ושוב התקדרו השמים ונראת הקשת שאז מברך שוב )ברכת הבית שער כט יט( הקב''ה הוא א-ל מסתתר, וכדי להעמידנו בניסיון הוא מסתיר את פעולותיו. תפקידנו הוא להסיר את המסווה – לגלות על ידי התבוננות את יד ה' המנחה אותנו בכל עת. הרועה הערבי (הרב רפאל ברלזון ( הרה"ג ר' משה מרדכי פליסקין, מאישי החינוך בעיר התורה לייקווד, טייל בצעירותו בהרי יהודה בסמוך ליישוב טלז סטון. בדרך הבחין ברועה צאן ערבי מבוגר אשר הפתיע אותו באידיש עסיסית. "שווער צו זיין א איד" - קשה להיות יהודי... נאנח הרועה ופתח בסיפורו הטראגי: "נולדתי להורים יהודים דוברי אידיש בשכונה ירושלמית. במשך השנים התדרדרתי, הקשר עם המשפחה הלך והתרופף, עד שגם הקשר עם העם היהודי נפרם, ונישאתי לבת ישמעאל. "מזה שנים", המשיך הערבי לספר, "אני מתגורר בשיפולי הכפר אבו גוש. במבט לאחור אני עדיין אומר לעצמי 'שווער צו זיין א איד', אינני מסוגל לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. וכך גם אבלה את שארית ימי". הרב פליסקין הזדעזע לשמוע זאת. ליבו התמלא באהבה לנשמה היהודית התועה, והוא המשיך לדובב אותו. לאחר שנפרד ממנו בלב כבד, התעורר בלבו חשש: הן הערבי סיפר שהוא עובד בביה"ח 'שערי צדק' בירושלים, במקום זה משמשים ערבים רבים כ'גוי של שבת', אז אולי הם לא יודעים שמדובר ביהודי? פנייה דחופה לרבה של 'שערי צדק' דאז, הג"ר יעקב שטראוס, הניבה מהרב חיוך גדול: "עוד הכרתי את אביו של הרועה, הוא ערבי 'למהדרין' ללא חשש יהדות. אבא שלו שימש כרפתן של 'שערי צדק הישן', הבן גדל בין אנשי ירושלים וכך למד אידיש"... כאשר שמע זאת הרב פליסקין, התחלפה בליבו האהבה שחש לאותה נשמה אבודה לתחושת החמצה... "קשה להיות יהודי", אמר מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל , "אבל האמת היא שקשה יותר להיות גוי. אלא, שבעיניים של גוי באמת קשה להיות יהודי, שהרי הגוי מתייחס ליהדות מנקודת מבטו האישית, מתחושת הנפש הבהמית שלו שבאמת איננה חשה כלל את מה שנפשו הא-לוקית של כל יהודי חשה במודע או בתת מודע. ומה חשה נפשו של כל יהודי? – 'רק באבותיך חשק השם לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה'" )דברים י טו...( י"ט טבת ה'תשע"פ אדם נדיב באמת הוא זה שתמיד נותן, בין עם מעט או הרבה לפני שהוא נתבקש לעשות זאת. (אורחות צדיקים) בגמ' )ברכות דף נה.) איתא: "ג' דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם , המנהיג עצמו ברבנות, דאמר רבי חמא בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו )דכת' וימת יוסף וכל אחיו(, מפני שהנהיג עצמו ברבנות". ואיתא בגמ' )פסחים פז( "אוי לרבנות שמקברת את בעליה". ובמשנה )אבות פ"א מ"י ("ושנא את הרבנות". במדרשים מכונה ספר זה 'ספר שמות'. ובגמרא הוא מכונה 'הספר השני'. וכן כתב הבה"ג, שאחרי ספר בראשית בא ספר זה הקרוי 'הספר השני' ובטעם שם זה, יש שביאר, שספר זה הוא חלק שני למעשה הבריאה שבספר בראשית, כיון שעיקר תכלית הבריאה היא עבור ישראל, ותכלית זו לא נשלמה עד שיצאו ישראל ממצרים, ובאו לתכליתם שיהיו אור לגויים, ונמצא שיציאת מצרים ומתן תורה הם השלמת מעשה הבריאה. האברבנאל כתב, שספר בראשית עניינו סיפור מעשי היחידים שהם אבות האומה: אברהם יצחק ויעקב, אולם ספר שמות מבאר את ענייני האומה בכללותה, במה שאירע לה בגלות מצרים וגאולתה, קבלת התורה ועשיית המשכן. וע"כ נתחלקו החומשים זה מזה כי עניינם שונה. החקלאי שחזר (ברכי נפשי).
המעשה שלפנינו התרחש בעת שאחד הת"ח בבני ברק השיא את בנו בשעה טובה, ולפני החתונה יצא איתו לאחד הכפרים באיזור, כדי לשוחח עימו במנוחה, ולהכינו כראוי לקראת יום הנישואין. הת"ח החנה את הרכב באחד המשעולים השלווים של אותו כפר, יצא מהמכונית וישב עם בנו על הספסל. בתוך כדי השיחה, מבחין האבא באדם מבוגר, שכנראה היה מתושבי הכפר ההוא, שדמותו וקלסתר-פניו גילו על היותו איש פשוט, חקלאי ואיש-אדמה. האב, כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, בירך גם את היהודי הפשוט ההוא לשלום. אמירת השלום מצד היהודי המזוקן, הפתיעה את איש-הכפר, שמן הסתם לא התכונן לה, וכיוון שכך הוא נעמד ושוחח במשך כמה דקות עם הת"ח ובנו, שהשיבו לו בנעימה על כל מה ששאל, ודיברו בנימוס רב.
בין - לבין התברר לחקלאי שהמדובר הוא בחתן העומד להינשא, והוא החל להעלות זכרונות מנישואיו-הוא ב... ווילנה, סיפר על לימודיו בחיידר, והביע צער עמוק על כך שכאשר הגיע ארצה החליט לנטוש רח"ל את דרך התורה, והתמסר לעבודת האדמה. 'היום אני מתקרב לגיל הגבורות שלי, ומי יודע אם אזכה עוד לראות את בית המדרש שכל כך אהבתי בימי ילדותי', אמר בעצב שהיה מסוך בערגה-רבתי. השיחה התנהלה ברוח טובה מאוד, כשהאב ובנו מנסים לשכנעו ש'אף פעם לא מאוחר, וכל עוד הנר דלוק אפשר לתקן', וכו'. החקלאי התעניין באיזו ישיבה לומד החתן, וכעבור כמה דקות נפרד מהשניים, שהמשיכו בשיחתם השוטפת לקראת החתונה, שהיתה אמורה להיערך בעוד 3 שבועות. והנה, הגיע ובא יום הנישואין, והחתן שהיה בן תורה מופלג, עמד תחת החופה. מיד לאחר החופה, כאשר קבוצת בני הישיבה בה למד החתן פתחה כבר בשירי-השמחה, המלווים את החתן וכלתו לחדר הייחוד, מגיח מן הצד אדם בלתי-מוכר, מראהו כשל... חקלאי, מתקרב אל החתן ומנשקו בהתרגשות רבה. לאחר מכן הוא שואל היכן אביו של החתן, ומשראהו – נפל על צוואריו וישקהו. גם החתן וגם אביו, לא זיהו ברגע הראשון את האיש ההוא, שנישקם בחום כה רב, אבל כשפתח את פיו ואמר בתמיהה 'נו באמת, כבר הספקתם לשכוח אותי', נזכרו בחקלאי שפגשו בכפר ההוא, שבו ישבו ושוחחו.
החקלאי סיפר לחתן ולאביו שמיד לאחר שנפרד מהם לפני 3 שבועות, הגיע לביתו, ופרץ בבכי, שנמשך שעות ארוכות. 'היה זה בכי של חרטה שלא - תיאמן, על כל מה שעבר עליי בכ- 70 השנים האחרונות, מאז שעזבתי את החיידר'. הוא הוסיף וסיפר שהחיזוק האישי שקיבל מהם, והעידוד שנשמע מדבריהם על כך ש'אף פעם לא מאוחר', חדר היטב-היטב אל תוך ליבו, עד שבתוך זמן קצר החליט לעשות את מה שרבים מבני גילו לא חושבים אפילו להעלות בדמיונם, למרות שגם עברם-שלהם החל בחיידר... ' החלטתי להיכנס חזרה אל בית המדרש', אמר החקלאי, וסיפר שכבר ביום המחרת שלאחר הפגישה עמהם, נכנס לאחד מבתי המדרש הקרובים לכפרו, וסיפר לרב המקומי על מה שעבר עליו, ועל החלטתו הנוכחית, וביקש ללמוד תורה... כיוון שידע באיזו ישיבה לומד החתן, עשה שם בירור קצר באשר לזהות החתן והתאריך המיועד לחתונתו, והגיע לשמחה...
האב ובנו החתן התרגשו מהסיפור עד לדמעות, והבטיחו לחקלאי-לשעבר לשמור איתו על קשר מיד לאחר החתונה, כדי שאף הם יוכלו ללמוד איתו ולהמשיך לשוחח בדברי חיזוק ועידוד. את הסיפור שמענו ממקור ראשון, מאביו של החתן. והכל החל ונגמר בגלל אמירת-שלום אחת. לא יאומן. י"ח טבת ה'תשע"פ אמרו חז״ל: לעולם ימכור אדם קורות ביתו וייקח מנעלים לרגליו. עד כדי כך חשובות הנעליים לאדם. אבל כשבאים לדרוך על אדמת קודש, להתיישב בארץ ישראל – של נעליך! כדאי אפילו להיות בלי נעליים ולהתגורר בארץ ישראל. בתפילת שמונה עשרה, כשאומרים "סלח לנו" יש הנוהגים להכות באגרוף כנגד הלב במילים 'חטאנו' - 'פשענו'. מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך בכל תפילה שאין אומרים בה תחנון, לא היכה על לבו בברכת "סלח לנו". ) "הליכות שלמה" י"א הערה 54 כשל"ה הקדוש, כסידור יעב"ץ וכן נהג ה"מקור חיים", סו"ס קט"ז( האדם נמצא היכן שמחשבותיו משוטטות. אם הוא נמצא בבית הכנסת ומחשבותיו הם על עסקיו ושדותיו הרי שהוא נמצא בשדה ואם נמצא במקום עבודתו ומחשבותיו על דברים שבקדושה, או שחושב על בית רבו הרי שהוא בעצם נמצא במקום קדוש (הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין) " החסידות מחיה מתים. מה יותר 'מת' מהמוח הקר וחסר החיות וההתלהבות. ואילו החסידות מחיה אותו על-ידי השגת א-לוקות" (רבנו הזקן) המסעדה בנתניה (חיים ולדר) לפני שאתחיל בסיפור, אני רוצה לתאר קצת את המשפחה שלי ובעיקר את החינוך שקיבלנו, זה חלק מהסיפור. הורי הם אנשים יקרים וטובים שנתנו את הלב והנשמה ולא חסכו מאתנו את כל מה שהיינו צריכים, עם דגש על מה שאנחנו 'צריכים', כי יש ילדים רבים היום שמקבלים את כל מה שהם רוצים, אבל לפעמים מה שהם רוצים זה לא מה שהם צריכים, ולפעמים מה שהם רוצים זה משהו שהם ממש לא צריכים ואפילו מזיק להם. הם לא הסתפקו בכך שהילדים יחשבו עליהם שהם הורים טובים, הם התאמצו באמת להיות הורים טובים, וזה אומר להחליט החלטות נכונות ולהתמודד עם כך שלפעמים הילדים יכעסו ויתמרמרו ויחשבו שהם הורים לא טובים. כחלק מאותה מדיניות ההורים שלנו הקפידו שיהיה לנו אוכל בשפע, ביגוד טוב ומכובד, אך לעולם לא הסכימו לשלם שש מאות שקלים על בגד שניתן לקנות כמוהו במאה שקל, ורק בגלל שרקום עליו שם של חברה מפורסמת לשלם יותר. במילים אחרות, לא התלבשנו במותגים וגם לא היה חשוב לנו לעשות זאת. כילדים ביקשנו מההורים שלנו לצאת לחופשות. שיהיה ברור, לא דיברנו על מלון. הראש של ההורים שלנו, ואני מאמינה שגם שלנו, לא היה יכול לתפוס מדוע לשלם חמש מאות שקלים לבן אדם ללילה רק בשביל לעבור מהדירה שלנו עם חמישה חדרים מרווחים לשניים או שלשה או ארבעה חדרים קטנים במלון, ועוד לשלם על זה. זה היה כל כך בלתי נתפס ובלתי הגיוני בשביל ההורים שלי. זה עבר כנראה גם אלינו הילדים, ואולי אפילו לא עבר, נולדנו עם זה, גדלנו עם זה וחיינו עם זה ולא רע בכלל. וכשביקשנו לצאת לחופשות, אבא שלי היה אומר: אין שום בעיה, אנחנו נצא לטיולים משפחתיים, טיול אחד גדול וטיול אחד קטן, בשנה. טיול אחד גדול זה אומר ללכת לצפון, לחרמון לטבריה, וטיול קטן לאזור המרכז, למקום אחר, בתוך ירושלים. יש לנו משפחה גדולה ב"ה וכל נסיעה כזאת היתה מצריכה שכירת מיניבוס, הכנת ציוד ואוכל, ואנחנו היינו משתתפים בהכנות בהתלהבות רבה. עוד כלל אחרון לפני שמפליגים לסיפור שלנו: אבא שלי, כחלק מהמדיניות הכלכלית שלו היה מודיע לנו מראש מה התקציב לכל נסיעה, וגם היה מסביר לנו מה הולך על מה, זה כדי שלא נסחוט ממנו בשטח כל מיני בילויים וקניות שיעמיסו על התקציב. בהזדמנות זאת אציין, שגם על קניון לא ממש שמענו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חינוכית. אם צריכים בגדים הולכים לגאולה או לאיזו תופרת, בשביל מה להיכנס לקניון. ולמישהו שקופץ ומסיק מסקנות שההורים שלי קמצנים או משהו, אתם מוזמנים לראות את הדירות שהם קנו במשותף עם המחותנים לילדים הנשואים שלהם, כולל אני לפני שנתיים, ואז להחליט שוב אם הם קמצנים או פשוט מתנהלים נכון מבחינה כלכלית. למעשה ההורים שלי היו ועודם אנשים עם עין טובה ונפש רחבה, אבל רק לדברים שצריכים באמת. ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, אנחנו ניגש לסיפור. היה זה לפני שנתיים, עוד לפני שהתארסתי. יצאנו לטיול גדול, זה אומר מיניבוס לצפון, שייט בכנרת, טרקטורונים. אבא הודיע לנו מה התקציב שלו וגם פירט מה הולך על מה, שיהיה ברור שאם נבקש משהו אחר, זה יהיה על חשבון שייט או טרקטורונים. בדרך החליטו ההורים שלנו שהמיניבוס יכנס לנתניה ואנחנו נעשה חניית ביניים ונאכל מול הים. מול הים זה בחינם, אם לא תפסתם, ואת האוכל לקחנו מהבית כך שגם זה בחינם, כך שידענו שהעצירה הזאת לא הולכת על חשבון אחת מהאטרקציות. ואל תצחקו בבקשה, ככה הורגלנו לחשוב, לא לקחנו בחשבון התפתחויות בעלילה. כשהגענו לטיילת אחד האחים שלי ביקש ללכת לשירותים. אבא שלי החל לחפש מקום, היו שם כמה מסעדות ואבא שלי טען שחייבים למצוא מסעדה כשרה. לא הבנו מה הקשר בין שירותים למסעדה כשרה, וכבר החלו לעוף בדיחות על זה, אבל אבא שלי הסביר שיש בעיה של חילול ה' שיראו יהודים חרדים נכנסים למסעדה שאינה כשרה, הרי אף אחד לא יודע לאיזו מטרה הם נכנסים. זה היה הסבר מוחץ, לא חשבנו על זה. נהג המיניבוס הוביל אותנו למסעדה כשרה למהדרין שהייתה ממוקמת בהמשך הטיילת, אני חושבת ברחוב בן עמי בנתניה, ושם הוא עצר ואבא שלי ואח שלי ירדו מהמיניבוס... מה שקרה שם הוא הסיפור שרציתי לספר. בכניסה למסעדה עצרה אותם צעירה ושאלה אותם כמה אתם. אבא שלי אמר: הבן שלי צריך לשירותים. היא היססה מעט ואמרה: אוקי, בסדר , והם נכנסו. אבא שלי המתין בתוך המסעדה וכעבור שתי דקות אחי יצא מהשירותים, ובדיוק אז מנהל המשמרת במסעדה ראה אותו יוצא מהשירותים. הוא הבין מיד שהם לא נכנסו למסעדה והתחיל לצעוק: "זו מסעדה כאן, לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!" אבי ואחי לא ענו, מנהל המשמרת המשיך לגעור בהם: "אתם אנשים דתיים, איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות ?!" אבא שלי נכנס לפלונטר רציני, הדבר הפשוט והמתבקש ביותר לעשות היה, לומר לו: "אדוני, אתה טועה, אני נכנסתי ברשות, קבלתי רשות מהמארחת הנצבת בפתח המסעדה להכנס לשירותים". אבא שלי ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא יפגע בצעירה ההיא, שבסך הכל עזרה לו, זו תהיה גם כפיות טובה וגם לשון הרע. הצעירה, אגב, עקבה מבחוץ אחרי הנעשה והיא נראתה מתוחה ומפוחדת מאד. מצד שני מה שקורה כעת זה חילול ה', הוא חייב להוכיח למנהל המשמרת, כמו גם לסועדים ששמעו את הגערות שלו, שהוא לא השתמש בשירותים ללא רשות. איך עושים את זה מבלי לפגוע בצעירה שעשתה להם טובה, איך אומרים לו את האמת, אבל בלי לגרום שיפטרו אותה. אבא שלי הוא מתלמידי הרב גניחובסקי זצוק"ל ולמד אצלו בישיבת סלבודקא בבני ברק . רבי אברהם גניחובסקי היה אדם מאד חכם, ותמיד אמר: "כל בעיה אפשר לפתור בתשעים אחוז של שכל, ואם היא לא נפתרת אפשר להוסיף עוד עשרה אחוז של שכל ומידות טובות". אז אבא שלי חשב מה הרב גניחובסקי היה עושה ובתוך שניות היה לו גם רעיון. " אדוני היקר", הוא פונה למנהל המשמרת, " חבל שאתה כועס לחינם, אנחנו מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, כל המשפחה שלנו תכף תכנס לכאן". אבא שלי לא שיקר, הוא לא אמר תכננו, הוא אמר אנחנו מתכננים... " או, סליחה!" התנצל מנהל המשמרת, "אני ממש מצטער. תבין אותי, פשוט יש אנשים שנכנסים לכאן בלי רשות לשירותים, ואני בטעות חשבתי..." "זה בסדר", אמר אבי, "רק תגיד לנו איפה אנחנו יושבים". "כמה אתם?" שאל מנהל המשמרת "תשע נפשות" אמר אבי, "ותכף השאר מגיעים לכאן ". אחי כמעט התעלף, אבא שלי הולך להוציא עכשיו ארוחה לתשע נפשות, אבל אבי ציווה עליו לרוץ למיניבוס שלנו ולקרוא לנו למסעדה. ראינו אותו מתקרב בריצה, בלי אבא שלנו ולא הבנו מה קרה. הוא עולה למיניבוס מתנשף: " בואו, תכנסו למסעדה, אנחנו נאכל שם". "מה מסעדה?! איך?!" אנחנו שואלים. הוא סיפר לנו במילים קצרות מה קרה שם, ואנחנו מיהרנו לרדת ולהתקרב לכיוון המסעדה. כבר בדרך התחלנו לדבר אם זה יהיה על חשבון האטרקציה או לא, ואם כן, על חשבון השייט או על חשבון הטרקטורונים, כי החוקים של אבא היו מאד ברורים בעניין הזה, יש תקציב וממנו לא חורגים! מצד שני, גם המסעדה הייתה אטרקציה לא רעה בכלל. הרי בחיים לא היינו במסעדה, וכשאני אומרת בחיים, אני מתכוונת לזה. לא ראינו מסע־ דה אמתית מבפנים, ואני לא מדברת על חנויות פלאפל וצ'ולנט, אלא מסעדה כזאת של שולחנות מפוארים, עם מפות ומפיות, תפריט, מלצרים שמתרוצצים וחשבון אסטרונומי. נכנסנו בהמוננו למסעדה, ובינתיים כמה מלצרים עמלו לחבר שולחן לשולחן. כולנו התיישבנו, משתדלים לשמור על ארשת מכובדת, לא לצחוק בקול, לא לאכול בידיים... מלצר ניגש ושאל: "מה אתם רוצים להזמין?" אבא שלי אמר: "תסביר לי איך עובד כאן". הוא הסביר לו שצריך לקרוא את התפריט ולהזמין ממנו. ההורים שלי כמובן עיינו בתפריט, ואחרי שהתאוששו מההלם של המחירים החלו להזמין מנות שישביעו את כולם. זה היה בשבילנו באמת אטרקציה, איך אנחנו יושבים כמו מלכים וכולם משרתים אותנו, מביאים מאכלים ומשקאות. עצם הדבר לראות את אבא שלי ואימא שלי, אנשים כל כך שמרניים, יושבים במסעדה, זה היה טיול בפני עצמו. בין לבין התלחשנו על הסיבה שבגללה זכינו לאטרקציה הזו ובאוויר הייתה תלויה השאלה הגורלית איזו אטרקציה אנחנו נפסיד במקום זה. כבר השלמנו שנפסיד, השאלה איזה. לקראת סיום הארוחה לפתע אנחנו רואים את כל המלצרים במסעדה, כולל מנהל המשמרת ועוד אדם מכובד שנראה כמו מנהל המסעדה. הם יצאו מהמטבח כשכל אחד מהם מחזיק מגש עם קינוח ועליו זיקוקים. הסתכלנו מסביב לראות איזה אדם חשוב סועד כאן עם פמלייתו, זה היה כמו טקס למלכים ונסיכים. כל הצוות מתקדם לאיטו וזיקוקים יוצאים מהעוגות ומהגלידות המגרות. אבל הם לא נגשו לאף מלך ולאף נסיך, הם פנו היישר לשולחן שלנו, הם הקיפו אותו ואז בתנועה מתואמת הורידו את כל הקינוחים לשולחן שלנו . "מה זה?" אמר אבא שלי, "אני חושב שיש כאן איזו טעות, אנחנו לא הזמנו" "זה בסדר," אמר האיש החשוב שבאמת היה מנהל המסעדה, "אתה באמת לא הזמנת, ואתה גם לא תשלם, זו מתנה של צוות המסעדה, לך ולמשפחה שלך היקרה". הוא התיישב ליד אבא שלי וצוות המסעדה נשאר לעמוד. "תקשיב," הוא אמר, "אחרי שאתם התיישבתם, אמר לי אחד המלצרים שסיגל, המארחת שיושבת בכניסה, בוכה. הלכתי מיד לשם ושאלתי אותה מה קרה, היא לא כל כך רצתה לספר לי אבל אני לחצתי עליה, ואז היא סיפרה לי בחשש מה שקרה. 'אני נתתי רשות לבן אדם הזה להיכנס לשירותים ואז מנהל המשמרת צעק עליו ואני הייתי בטוחה שהלך עלי, שמפטרים אותי עכשיו, כבר חשבתי לעצמי איפה אני הולכת לעבוד מעכשיו, הייתי בטוחה שהוא יספר לו שאני הרשיתי את זה, הייתי במתח נורא, ואז להפתעתי אני קולטת שהבן אדם הזה החליט לקחת ארוחה לו ולכל המשפחה הענקית שלו, העיקר לא לפגוע בי' . וכאן היא שוב התחילה לבכות. ' אני בוכה מהתרגשות, הבן אדם הזה עשה את זה כדי להגן עלי, בחיים לא התחשבו בי ככה, אין בני אדם כאלה בעולם !'. "בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו במטבח כל הצוות, התרגשנו מהמעשה הנאצל והמתחשב שלך, וזו המתנה שלנו אליך מכל הלב. וחשוב לי שתדע שאין אנשים כמוך בעולם שלנו, והילדים שלך יכולים להיות גאים בך", ככה הוא אמר לאבא שלי, ואז הגיעה סיגל עצמה והודתה לאבא שלי ולכולנו ושוב החלה לבכות בהתרגשות, וזו היתה חוויה שלא מהעולם הזה. סיימנו לאכול את הקינוח ואז הגיע החשבון... אבא שלי פתח את כריכת העור הזאת שבתוכה מגלים את החשבון ואז הוא גילה שאין שם שום חשבון, היה שם כרטיס הנחה של חמישים אחוז לפעם הבאה שנגיע למסעדה. אבא שלי קרא למנהל ואמר: "כל הכבוד לכם על הפעם הבאה, אבל מה עם התשלום על הארוחה הזו?" "הארוחה הזו היא בחינם", אמר המנהל, "המדיניות במסעדה שלנו שלא לוקחים כסף ממלאכים “ יצאנו משם למיניבוס והמשכנו לצפון, עשינו את כל האטרקציות, גם את השייט, גם את הטרקטורונים, אבל ידענו שכזו אטרקציה מרגשת כמו שהייתה לנו במסעדה בנתניה לא נחווה לעולם. אני לא מתכוונת לאוכל, למרות שהוא היה טעים וערב לחיך. זו הייתה הידיעה שאבא שלי עם החכמה והמידות הטובות שלו הצליח גם להתחשב בזולת, גם בזרה מוחלטת, גם להכיר לה טובה, גם למנוע חילול ה' וגם לחולל קידוש ה' גדול. מאז עברו שנתיים, וכבר נישאתי ויש לי ילד . אני לא בטוחה שאצליח לחנך את ילדיי בצורה הפשוטה, החכמה והמחושבת שהורי חינכו אותי, אבל לפחות אני יודעת לאן לשאוף. י"ז טבת ה'תשע"פ אומרת האישה המבוגרת. זקנה היא תמיד 15 שנה יותר מגילי הנוכחי. האדם נולד באנוכיות בסיסית לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרכז העולם, והכל לא נברא אלא לשמשו. אנוכיות זו הוטבעה באדם לצורך עבודתו הרוחנית, אך הוא משתמש בה שלא כהוגן. הוא סבור שכל מה שעושים לו – מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו. (הגר''ש וולבה שליט''א) האדם נולד לפני האישה, כי לכל יצירת מופת צריך טיוטה. ה''אדם נוצר כדי להרים את השמים". (ר' מנחם מנדל (מקוצק) ביטחון II (גיליון השגחה פרטית מ'דרשו') שמי יעקב. אני גר בלונדון בשכונת סטמפורד היל. בערב שבת פרשת בהעלותך תשע"ט, היה ראשי תפוס... היו לי שלוש הצעות שידוכים לבתי היקרה שתחי', וכולן עשו רושם מצוין. הייתי נבוך ומבולבל, לא ידעתי להחליט איזו מביניהן המתאימה ביותר, וכך נכנסתי לשבת קודש. היה פרט נוסף שטרד את שלוותי . נשמע קצת מוזר ביחס לשמחה הגדולה שע־ מדה לפקוד את מעוננו, אבל כאשר דמיינתי את הרגע הזה שבו נשתה לחיים, זכרתי שאז יגיע הזמן לשלם לשדכן את המגיע לו, ואין לי שום מושג מהיכן להביא את הסכום הדרוש. השידוך לא יתעכב בגלל עניין פעוט כזה, ואם השידוך ייגמר לפני שיהיה לי כסף ביד, אאלץ ללוות ממישהו. ואני איני לווה כספים, ברוך השם, אני חי בצניעות, כשיש לי כסף – קונה, וכשאין – אין. בני ביתי למדו להסתדר, ואני את השתדלותי עושה להביא טרף לבני ביתי. עכשיו, עם השידוך הקרב, הבנתי כי כמויות הבטחון שצריך לגייס כדי לעבור את התקופה הזאת, הם ברמה אחרת לגמרי מזו שהורגלתי בה עד עתה. הלחץ תפס אותי, בעיקר על הספק באיזה שידוך לבחור, וגם על דמי השדכנות. לא הכרתי את התחושה הזאת, ותהיתי על עצמי, איך יתכן שבשעה שכולנו נרגשים מהעומד להתרחש אני נתפס לפכים קטנים. איפה כל מה שידעתי עד היום? איפה כל משפטי האמונה ופסוקי הבטחון? עלי לאסוף אותם מחדש, ולהקשיב להם כמו לא שמעתים מעולם. וזאת היתה ההארה הרא־ שונה שברצוני לספר עליה. באותה שבת התארח על שולחני בחור צדיק שיד ושם לו בספרי קודש ובסיפורי צדיקים, פה מפיק מרגליות. האורח הזה, כך חשבתי, נשלח אלי במיוחד משמים לחזקני בזו השעה. בוא נדבר על העניין של בטחון בד', ביקשתי מהבחור, אני צריך חיזוק. הבחור נענה לאתגר, וכמו תמיד, גם הפעם הוא מצא מיד סיפור מופלא: רבי אשר פריינד זצ"ל בנה כמה בניינים ברמות, והיה צריך לשלם מקדמה של שני מיליון שקלים מזומנים לקבלן. לא היה לו שום מושג מהיכן להשיג אותם, והוא הלך להתבודד ולבקש ממי שהכל שלו, שיתן לו. עמד וביקש, הפציר והתחנן , ופתאום שינה את טעמו. נעצר מתחנוניו , ועשה חשבון כזה: הרי אינני צריך להביא היום את הכסף. תאריך התשלום יחול רק בעוד שלושה ימים, אז מה קרה לי היום? מה פתאום אני מודאג כל כך? הרי אם יהיה לי היום את הכסף, הלא אפקיד אותו בבנק, וכי איני סומך על הקב"ה שהבנק שלו עובד טוב לפחות כמו הבנק שלי? הרי ברגע שאצטרך, הוא ישחרר לי את הסכום! " ריבונו של עולם", קרא ר' אשר פריינד מעמקי לבבו, "אני רוצה לסמוך עליך!!! תחזק אותי בבטחון גמור!" מרגע זה ואילך שוב לא התפלל על שני מיליון שקלים, אלא על מצרך יקר בהרבה. הוא ביקש על בטחון, שהקב"ה יחזק אותו ויטע בקרבו את התחושה האיתנה כי הוא סמוך ובטוח בחסדו יתברך. כך התפלל במשך כמה שעות! למותר לציין שביום שהוא היה צריך את הסכום, הגיע אליו כל הכסף באורח פלא. הסיפור חיזק אותי מאד. השבת, מקור הברכה, עברה עלי בהתרוממות גדולה. התענג על השם – ויתן לך משאלות ליבך. ביום ראשון שיניתי כיוון בתפילת 'אתה חונן'. במקום לבקש שיחונן אותי בדעת להחליט באיזה שידוך לבחור, התפללתי מעומק הלב שיחונן אותי שאדע ואבין שאני עומד לגמרי מהצד, והקב"ה מוליך אותי לשידוך הנכון. בקשה נוספת ביקשתי בברכה הזו, שהשם יתן לי את השכל הישר, לדעת עד כמה אני צריך להשתדל להשיג את הכסף לתשלום לשדכן. נכון שאני מתפלל ומבקש מהקב"ה שיחזקני בבטחון, אבל איך אדע מהי דרגתי ומה אכן נדרש ממני? קראתי לאחרונה במאמריו של המשפיע רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, ששמע מחתנו של האדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל, שחמיו זצ"ל הוציא ספר על אמונה, ורצה להוציא גם ספר על בטחון. הוא כבר כתב את הספר, אך לבסוף לא הוציאו לאור. הוא הסביר זאת בכך שאנשים יכולים לטעות בענייני בטחון. זהו דבר מסור ללב, וכל אדם צריך לעשות השתדלות לפי מידת הבטחון שיש לו. קשה לקבוע את הגבול הדק שבין השתדלות רצויה שהיא מצווה, לבין אי השתדלות יתרה. לפעמים אדם משאיר את בני ביתו רעבים בתואנה שהוא בוטח בהשם שישלח לו את מזונו ללא השתדלות, כאשר האמת היא שהוא בסך הכל מתעצל. להוציא ספר לרבים, ולקבוע כללים מתאימים לכולם, זה דבר בלתי אפשרי. ומפני שאכן אין ספר כזה, ואין מי שיעמוד ויפסוק לי בצורה מפורשת כמה עלי להשתדל, עמדתי ופרשתי תחינתי לפני המגן לכל החוסים בו, שיחונני דעה בינה והשכל, ויכוון אותי להתנהג באופן הנכון לי, כרצונו יתברך. בימים הבאים התבהרה התמונה, וכבר ידענו לאיזה שידוך הקב"ה מוביל אותנו. ביום חמישי י"ז סיון, בסייעתא דשמיא, עמדנו לברך על המוגמר, וכשנודע לי שהשדכן גם אמור להופיע במסיבת האירוסין, התפללתי שוב להקב"ה במילים אלו: איני יודע באיזו מדרגה של בטחון אני, אבל רצוני להיות בעל בטחון. אנא, אינני רוצה ללוות, תעזור לי שלא אצטרך להגיע לזה. והתחננתי מעומק הלב: אנא, ריבונו של עולם, קח את מקצת הבטחון שאני מסוגל להעמיד לפניך, ויהא חשוב בעיניך כאילו בטחתי בך בשלמות. בשעה שמונה וחצי בערב עמד־ תי לצאת מהבית לכיוון תחנת האנדער גראונד, זו הרכבת התחתית הלונדונית, שתוביל אותי לאזור גולדרס גרין, לבית החתן למסיבת האירוסין. אלא שאז נזכרתי במצווה שלי... בישיבה שבה אני משמש כר"מ, לומד בחור חשוב. הבחור הזה פרוש מענייני העולם הזה. שום דבר הוא אינו מסדר לעצמו, לא את המיטה ולא את הבגדים. היו כאלה שניסו לעזור לו ולכוון אותו להסתדר, אבל אני, רוח אחרת היתה עמי. אמרתי לעצמי, שתהא זו זכות עבורי לארגן לו את הדברים ולהציע לו את המיטה. בסופו של דבר, אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד ארבעים שנה, ואפילו רק בעוד עשרים שנה. שמו של הבחור עתיד לצאת ברבים לגאון ולתפארת, כתלמיד חכם מובהק אשר שם לילות כימים בלימוד התורה, ואני עוד עשוי להיות זה שיספר בהתרגשות כי זכיתי להציע את מיטתו בישיבה... גם אם בסופו של דבר ישאר הבחור אלמוני, הרי שאין סיבה לעצור אותי מהדמיון המבורך הזה, שיש בו לבחור הן הטבה גשמית והן הטבה רוחנית, שכן כאשר חושבים טוב על השני, הטוב שבו צף ועולה למעלה, וזה משפיע עליו למעשה. בשבועיים האחרונים, לא חש הבחור בטוב ולא היה בישיבה. בבוקר התקשר אלי אביו של הבחור וסיפר לי שבעז"ה היום בערב יחזור הבחור לישיבה, וביקש לי שאעזור לו להתארגן. הדבר פרח מזכרוני. בדיוק כשהייתי בדרך לרכבת נזכרתי בכך, ידעתי שאם לא אסדר לו מקום לישון, הוא פשוט יישן על ספסל. נלחמתי עם עצמי, אם לפנות ימינה או שמאלה, לכיוון התחנה או לכיוון הישיבה, ולבסוף החלטתי שעל המצווה איני מוותר בשום אופן. הלכתי לכיוון הישיבה ומצאתי את הבחור עייף ויגע . כיוונתי אותו אל החדר שלו, פתחנו את המזוודה וסידרתי לו את חפציו. יש בגדים שצריך לתלות בארון, יש חפצים שחשוב להניח במגירה, ויש כמה פריטים שצריך לקפל ולהניח על המדף. תוך זמן קצר היתה כל המזוודה מאורגנת יפה בחדר. אני מסיים את מלאכתי ואז מבטי נופל על הדופן הכפולה שבמכסה המזוודה. אולי נשאר שם מסמך חשוב כל שהוא, אני מהרהר. אני ממשש בתוך התא ומוציא מעטפה חומה שלפליאתי הרבה היא נושאת את שמי, לכבוד הר"מ המסור הרב... ומה במעטפה? 2,000 יורו! לא פחות ולא יותר. עיני הוצפו דמעות. בשום שלב לא יכולתי לדמיין שככה יתגלגלו הדברים, מעולם לא קיבלתי מתלמיד אפילו רבע מהסכום הזה. ריבונו של עולם דאג לי, ארגן לי, סידר לי את כל הסכום שאני צריך, בדיוק בזמן! היה לי די כסף לשלם לשדכן, לקנות ש"ס לחתן, ואף לקנות מתנה לכבוד ה'תנאים' שיתקיימו בקרוב. טאטע זיסער! אין עסק טוב יותר מלבטוח רק בך. תן לי את הכוח והשכל לסמוך עליך תמיד!. ט"ז טבת ה'תשע"פ אם אתה שבוי בלקחי העבר, זה לא לקח, זה מאסר עולם. אנשים לא הצליחו לעשות את הצדק חזק אז הם עשו את החזק צודק. האדם נברא בעולם בצורה כזו שהוא חייב להזדקק לאנשים מסביב, אבל הוא חייב גם לתרום. אהבה אמיתית, היא כזו שיש בה נתינה. כשאדם נותן מכל הלב הוא מקבל חזרה, ובדרך כלל הרבה יותר. ומי שמנסה להתחמק מנתינה, להישאר תמיד על תקן של מקבל, עלול למצוא את עצמו חסר דבר. ואלה שמות בני ישראל הבאים. סופי תיבות "תהלים", עם ספר תהלים אפשר לצאת מכל המיצרים, וזה הכוונה מצרימה, וגם רמז לשובבי"ם שצריך לומר הרבה תהילים. המציק נעלם (על-פי 'המבשר') "הצדיק בא!", הדהדה הבשורה ברחובות. בבת אחת לבשה העיירה חג. לא בכל יום זוכה קהילה קטנה לכבוד כזה: האדמו"ר רבי מאיר מדז'יקוב פוקד את עיירתם! הביקור הצפוי רומם את רוחם של יהודי המקום. תלאות היום-יום נשכחו, וקשיי החיים נדחקו לשוליים. מי מתעניין בזוטות בשעה גדולה זו! ואכן, היום הגדול בא. מרכבתו של הרבי נראתה בפאתי העיירה, והשמחה הרקיעה שחקים. בני הקהילה נטשו את כל עיסוקיהם והתייצבו, מקטן ועד גדול, לקבל את פני הצדיק בהתרגשות גדולה. אכסנייתו של הצדיק נהפכה מוקד עלייה לרגל. התושבים נכנסו לחדרו זה אחר זה ובידיהם פתקאות ברכה, שפירטו את צורכיהם ומצוקותיהם, והרבי קיבלם במאור פנים והרעיף עליהם טללי ברכה ועידוד. ערב אחד, אחרי תפילת ערבית, נכנסה פמליה של עסקנים ופרנסי הקהל אל הרבי. ארשת פניהם הייתה רצינית וקודרת. "רבי", פתחו ואמרו, "בפינו עניין מעציב שאינו סובל דיחוי רגע אחד!". "מה העניין?", נשא אליהם הרבי את מבטו. ראשי הקהילה סיפרו לרבי על צרה שנפלה על הקהילה. יהודי, לייבלה שמו, מנסה למצוא חן בעיני השלטונות על-ידי הלשנות על אחיו. כל מי שאינו נושא חן בעיניו נמסר להלשנה, הגורמת לו צרות צרורות. האנשים מתחמקים מלהיתקל בו, כדי שלא להיות קרבן למזימותיו. "אני מבטיח לכם לפעול ולשים קץ למצוקתכם", נענה הרבי. עיניהם של נציגי הציבור אורו. הם נפרדו לשלום מהרבי בתחושת הקלה גדולה. זה קרה בשעת ערב, בהתכנסות הפרידה של הצדיק מבני הקהילה. הכול התייצבו בבית המדרש. גם לייבלה המלשין הופיע ונכנס לתוך הקהל. נוכחותו של האיש עוררה התלחשויות. אנשים החלו להתרחק מארבע אמותיו. הרחש גאה, ועורר את תשומת ליבו של הרבי. כאשר נודעה לרבי זהותו של האיש, עלתה נהרה על פניו. הוא הפנה את מבטו לעבר לייבלה וקרא בקול: "שלום עליכם, ר' יהודי!". חיוך מדושן עלה על פני האיש. סוף-סוף מכירים בערכו, והוא זוכה למעמד הראוי לו. בארשת חשיבות פסע לעבר הצדיק, לקבל ברכת שלום. הרבי הגיש לו כוס משקה והזמינו לשבת לצידו. "ממה אתה מתפרנס?", שאלו הרבי בחביבות. המיית השתאות עלתה מהנוכחים המופתעים. הרבי מכבד כל-כך את האיש הבזוי?! העסקנים החליפו מבטים מבוהלים. מה קורה כאן? לייבלה פלבל בעיניו במבוכה. השאלה הישירה תפסה אותו לא מוכן. לתומו סבר כי הרבי אינו מודע לעיסוקו המפוקפק. הוא גמגם תשובה לא-ברורה. "שמע", חילצו הרבי מאי-הנעימות, "רצוני להציע לך אפיק פרנסה חדש. מה דעתך לקנות זיכיון לאספקת מזון בעבור צבא הקיסר? הדבר יוכל לאפשר לך להתעשר בקלות". לייבלה זקף את גבותיו בהתפעלות. מה השאלה! בוודאי ישמח להיות ספק סחורות של הצבא. ארשת שביעות רצון עלתה על פני הרבי. הוא הסב את מבטו לעבר אחד ממלוויו, חסיד עשיר, ואמר: "ר' משה, הלוא אתה מחזיק זיכיון לאספקת תבואה לצבא. אבקשך למכור רישיון זה לידידנו לייבלה". הרבי הוסיף והפיס את דעתו של מקורבו: "מובן שלייבלה ישלם לך תמורת הרישיון". כמי שכפאו שד ניאות ר' משה לציית לעסקה. כחסיד נאמן הורגל למלא את הוראות רבו, גם אם לא הבין כלל את סיבתן. מהערב הזה יצא לייבלה זורח כולו. כבוד וגדולה נפלו בחלקו בלי שום מאמץ. הוא פסע זחוח לביתו, מהרהר באפשרויות העסקיות הרבות שנפלו לידיו. ההזדמנות להתעשר במהירות הגיעה מייד. בימים הבאים נפוצה ידיעה כי עימות חריף פרץ בגבול, ונראה כי האזור מתחמם לקראת מלחמה. החדשות הללו הסעירו את הרוחות ועוררו דאגה רבה, אולם באוזניו של לייבלה הן נשמעו כמנגינה עליזה. הביקוש של הצבא למזון יגבר, והוא יוכל להרוויח הון. לייבלה לא בזבז רגע. הוא הכין צידה לדרך ויצא למסע רכישות רחב היקף. הוא עבר בין בעלי האחוזות בסביבה וחתם על חוזי ענק לקניית תבואה, שבהם התחייב לשלם בתוך זמן קצר על הסחורה שקנה. בימים הבאים ספר את הדקות לפרוץ הקרבות, שגרמו למחיר התבואות להאמיר. הוא כסס ציפורניים בציפייה, ממתין לקציני הצבא שיצבאו על ביתו. כשנשא את מבטו לעבר האופק דמיין את תימרות העשן העולות משדה הקרב. כל נקישה על הדלת הקפיצה אותו. אבל הימים חלפו, וההזמנות המיוחלות התמהמהו מלבוא. חלף שבוע, חלפו שבועיים, ולייבלה יושב ומחכה בקוצר רוח. יום אחד הגיעה הבשורה והלמה בראשו כמשקולת אדירה. הצדדים הניצים הגיעו להבנות, וברגע האחרון סוכם על רגיעה. אין מלחמה. לייבלה נותר עם סחורה שאין לה דורש, ועם התחייבויות שלעולם לא יוכל למלאן. נותרה לו דרך מילוט אחת ויחידה – להיעלם מהשטח ולהגר למדינה אחרת, שבה איש אינו מכיר אותו. וכך התעוררו בוקר אחד אנשי העיירה וגילו כי לייבלה ומשפחתו נעלמו ואינם. הם נדדו למרחקים, והשלווה שבה לשרות בעיירה.
ט"ו טבת ה'תשע"פ אב ואם שכל אחד מהם העניק לילד שם אחר: סמכותם של הורי היילוד להעניק לו שם, זהה ושוויונית, וכל אחד מהם רשאי להעניק לו שם אחר, ושניהם יהיו שמותיו! כך כותב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה" יו"ד ח"ג סי' צ"ז). שהנה, בנו האחרון של יעקב אבינו כונה על ידו בנימין ואילו רחל קראה לו בן-אוני. אולם, המקובל הוא שהאב והאם, קובעים את שמות ילדיהם לסירוגין, פעם האב ופעם האם. אין ליהודי להתערב בין האומות ולהתיישב ולהשתקע בארצות הגולה, שאף שבעוונותינו הרבים ארץ ישראל כיום אינה נשלטת ומנוהלת על פי חוקי התורה הק', מ"מ קדושתה קביעא וקיימא, ולא חל בה שום שינוי משנים קדמוניות, ואף בשעה שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לתת לו את הארץ היו הכנענים מצויים בתוכה ומטמאים אותה בגילוליהם. ואף כששלטו בה יוונים או רומאים לא בטלה קדושתה. לכן כל זמן שניתן לדור בתוכה על התורה ועל העבודה, לקומם את מוסדות התורה והיראה, ולחנך את ילדינו בדרכי התורה התמימה, אין כל אדם רשאי להבטל מכך. (הרב מנשה הקטן קליין זצ"ל) אין עולין אב ובנו בזה אחר זה לקריאת התורה. הנה בשער אפרים (שער א' ס"ק ל"א) כתב, אב עם בן בנו אין לקרות בזה אחר זה, אם אין כל כך צורך, וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה (סימן קמ"א ס"ק ח') דאפילו אב ובן בנו איכא משום עין הרע. ובכף החיים (סימן קמ"א ס"ק כ"ז), כתב: אפילו אב ובן בנו איכא משום עין הרע. בשעה שאדם קורא שם לבנו, הקב"ה שם בפיו את השם הראוי לאותו אדם, כך כותב רבי חיים ויטאל זצ"ל (שער הגלגולים הקדמה כ"ג). מעניין לציין, כי משום כך, היו צדיקים שנמנעו מלהחליט עבור השואלים איזה שם יאה לרך הנולד, משום שרק השם שעולה בפי האב ובפי האם, ללא התערבות חיצונית, הוא השם הראוי לו (קונטרס "שמא גרים" להגר"מ גרוס, סי' ח'). ושמחת בחגך והיית אך שמח (ספה"ק) בכל שנה בעת "שמחת בית השואבה" שנערכה בבית מדרשו. היה מספר הרה"ק רבי אהרון מקרלין זי"ע את הסיפור הבא: בעיירה אחת לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד "מתנגד" עשיר מופלג. היה לו הכל ולא היה חסר שום דבר, רק דבר אחד אין לו: אין לו שמחה בלב! הוא תמיד מלא מרירות וכעס, ובשבת קודש עת היה יושב עם משפחתו היו נשמעים מביתו צעקות וטרוניות, וכמובן הם לא שרים זמירות, מפני שלא מוכרחים. הרי זה לא דין... והשני באותו הרחוב, מול ביתו של העשיר התגורר ה"חסיד" עני ואביון, בקושי יש לו מה לאכול, אבל תמיד הוא בשמחה. ובביתו היה תמיד נשמעים שירות ותשבחות, וזמירות שבת שהיו ערבים ומגיעים לאזני כל הרחוב , המתנגד הזה חוץ מכך שהיה במרירות עצמית וללא שמחה, כאב וחרה לו מאד איך יכול להיות שכזה עני מרוד כל הזמן שמח, ואילו אני שיש לי כל טוב, הנני מלא כעס ומרירות. בכל ימות השנה הצליח איכשהו המתנגד להעביר מליבו את הרהורי הקנאה בחסיד זה, אך עם הגיע חג הסוכות כשכולם יושבים בסוכותיהם בחצרות הבתים. הדבר לא נתן לו מנוח, בסוכתו אווירת נכאים, ואילו ממול בסוכת שכינו העני, אווירת יום טוב ושמחה עד לב השמים. שנה אחת החליט מרוב קנאה ושנאה: אין לי כוח לעבור עוד פעם "סוכות" כזה , אני מוכרח לעשות משהו כנגדו, אני לא אתן שלחסיד זה יהיה סוכה . ומכיוון שהוא היה עשיר גדול מאד, וכמעט כל פרנסת אנשי העיר הייתה תלויה בו, אמר הוא לכולם: "מי שייתן אפילו חתיכת עץ אחת לחסיד – העני , יפסיד את עבודתו". ומפני שלעני זה לא היה אף פעם כסף לקנות עצים לסוכה, ומידי שנה היה אוסף מכל שכניו ומכריו עוד קרש ועוד קרש, בשנה זו לא הצליח להשיג אף לא קרש אחד! לכל מי שהיה מבקש בעירו הייתה בקשתו חוזרת ריקם מכיוון שאף אחד לא רצה לסבך את עצמו ופרנסתו בגלל הוראתו של העשיר. הולכים ומתקרבים הימים לחג, והחסיד אינו יודע מה לעשות! איפה הוא יישב עם משפחתו בחג בעוד הוא חושב ומהרהר לעצמו, פתאום הבריק לו רעיון: בפאתי העיר עומדת לה "בית הקברות" ושם בחצר מונחים בערימה מאות קרשים ועליהם כתוב פ"נ, פ"נ: . מוכנים הם לעת הצורך ר"ל, חשב הוא בליבו הרי לא ימותו כל כך הרבה אנשים בסוכות, אלך אני ואקח את אותם קרשים ויבנה מהם סוכה, ולאחר החג אחזירם למקומם, וכך הווה, הלך העני ובנה מכל אותם הקרשים סוכה – כך שבכל דפנות הסוכה מכל צדדיו הופיע המילים: פ"נ, פ"נ. בהגיע ליל יו"ט, שש ושמח העני ובני משפחתו על הזכות שהם זוכים שוב לשבת בסוכה כשירה, ופיזמו לעצמם זמירות ותשבחות כמידי שנה ושנה. והנה ממול יושב לו העשיר וצופה מבעד לחלונו ורואה כי העני יושב כרגיל ושר ושמח כאילו לא קרה כלום, לא יכל העשיר להתאפק ולא שלט בעצמו, פרץ הוא לסכותו של העני, ושאלו: "מי נתן לך את העצים?!" אמר לו החסיד: תירגע תירגע. אני שמח שבאת לבקרני בסוכתי, בא ותשב ואספר לך את השתלשלות הענינים: כפי שקיווית שיקרה, מאחר שציווית על כל היהודים שלא יביאו לי עצים לסוכתי, באמת לא יכולתי לבנות סוכה, ולכן לא היה לי מה לעשות והסתובבתי בטל מרוב צער, בלילה שלפני החג אני מטייל ברחוב, ופתאום את מי אני רואה? את ידידי הוותיק מלאך המוות! ואני אומר לו שלום לך אחי, ידידי מלאך המוות! איזה כבוד לראותך, מה אתה עושה כאן בעירנו? והוא אומר לי : אהה אני כאן בשליחות מיוחדת. "באתי להרוג את הגביר הזה"! אז אמרתי למלאך המוות אל תהרוג אותו. אל תבזבז את האנרגיה שלך על האיש הזה. הוא כבר מת, הוא יותר ממת! הוא מת מיתה משונה אלף פעמים ביום, הלא הוא מלא כעס. אין לו טיפת שמחה בעצמות. זה מתחת מכבודך להתעסק עם סחורה כזאת. אמר לי מלאך המוות: "אני מודה לך מעומק הלב חסכת לי עבודה ואנרגיה. ולאות הוקרה, אני נותן לך במתנה את העצים של בית הקברות" הנה אתה רואה: פ"נ, פ"נ. כמו חיצים חדרו דברי החסיד לליבו של הגביר, והוא התחיל לבכות מעומק הלב... לבסוף הוא אמר לחסיד: מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להוציא את העצבות מהלב שלי. תסביר לי: לי יש הכל ואין לי שום שמחה. ואתה, אין לך כלום. אז מאיפה את לוקח את כל השמחה הזאת? אמר לו החסיד בוא איתי מחר "לשמחת בית השואבה" אצל הרבי ושם תילמד מה היא שמחה אמיתית, ובפרט בחג הסוכות, הגיעו הם למחרת לרבי בעת השמחה, פנה אליו הרבי ואמר: ושמחת בחגיך - בחג חייבים לשמוח. והיית אך – אבל מה עושה אדם שהוא כעוס וזעוף וכל היום הוא מתענה: אך אך ! שמח – חייבים להיכנס כל כך בשמחה עד שמימלא כל העצבות ומרירות מסתלקין ובטילים ממנו.... י"ג טבת ה'תשע"פ ''האדם לא נברא להועיל לעצמו אלא רק להועיל לאחרים בכל דרך שיש בכוחו לעשות" (ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל "נפש החיים") האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה, במקרא או במוסר. האדם לוקח את כל העולם באחריותו. לוקח על עצמו דברים מעבר ליכולות שלו. הוא מוכרח להיות זמין בכל רגע. מוכרח לעשות רושם על כולם כדי שיחשבו עליו דברים טובים. מוכרח להיראות מוצלח, עשיר ושמח. מוכרח להיראות טוב בפני אחרים כדי לא להרגיש מוזר. אבל אז כל החיים שלו הם בכלל לא שלו. השתלטו על המחשבות והרגשות שלו והוא כבר לא יודע מי הוא. לכן עלינו להבין שאנו מוכרחים להתנתק מכל זה כדי להתחיל באמת לחיות. "האדם מחזיק בידיו בנות-התמותה את הכוח לחסל את כל גילויי העוני האנושי – ומנגד, את הכוח לחסל את כל גילויי החיים האנושיים". הכוח הוא ניטרלי מבחינה מוסרית. אפשר להשתמש בו כדי לרפוא וכדי לפצוע. כדי לבנות וכדי להרוס. (ג'ון קנדי) האדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב. אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב. וכן ביתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת. "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי". (הרבי צבי יהודה קוק)
האדם מתכנן וא-לקים צוחק - מקורו באידיש: דער מנטש טראכט און דרבש"ע לאכט... (חרוזים( על פי הפסוק: רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום. האדם מתמודד כל ימיו בין שתי נטיות מנוגדות, לעשות מה שנכון , ולעשות מה שנוח. הסוכה בכלא "האסירים הישראלים בפלורידה כמעט ולא יכלו לקיים את מצוות חג הסוכות. אבל ברגע האחרון, בזכות משפט שאמר הרבי לפני למעלה מעשרים שנה, הם קיבלו סוכה!" זהו סיפורו של הרב מנדי כץ, פעיל בארגון אל"ף החבד"י שמרכזו בפלורידה. אם לא שמעתם על הארגון – ואנחנו מקווים שלא שמעתם – אז כדאי שתדעו שזהו ארגון שמקדיש מערך עצום של פעילים למען רווחתם של אסירים יהודיים בבתי כלא בארצות הברית. "השנה, הצלחנו להשיג לראשונה אישור עקרוני להכניס סוכות לבתי הכלא בפלורידה" מספר הרב מנדי. "אחד מהם הוא בית הכלא 'קרון', שם נמצאים כמה אסירים ישראלים. למרות האישור העקרוני ברמת המימשל של המדינה, הנהלת בית הכלא של קרון סירבה לאשר לנו להכניס סוכה גם מ'סיבות בטיחות' וגם בגלל שהם מעולם לא עשו זאת". הרב מנדי התאכזב לשמוע על הסירוב, אבל לא היה לו מספיק זמן לחשוב על העניין: 15 בתי כלא אחרים כן העניקו את האישור המיוחל, וזאת בנוסף לארגון תפילות ראש השנה ויום כיפור, ומשלוח 300 סטים של ארבעת המינים לאסירים היהודיים. יום שישי. שלושה ימים בלבד לפני חג הסוכות. הרב כץ אומר לעצמו שבאמת חבל שהאסירים הישראליים בבית הכלא קרון לא יזכו לסוכה. הוא מנסה להפעיל קשרים, להתקשר לסמכויות גבוהות יותר, לשלוח מיילים ולהרים טלפונים. אבל אחרי כמה שעות של מאמצים הבקשה שלו נדחתה שוב. "אמרתי לעצמי: עשיתי את כל מה שיכולתי, אין לי עוד מה לעשות בנידון". מוצאי שבת. הרב כץ מתכונן לנסיעה יחד עם משפחתו לניו-יורק לכבוד חג הסוכות. לפתע הוא מקבל סמס. השולח: הרב אהרן ליפסקר, פעיל נוסף בארגון אלף. "ראית את הוידאו השבועי של הרבי"? הוא שואל. "לא, עדיין לא ראיתי, אז מיהרתי לצפות בוידאו השבועי – מגזין הוידאו "תורת חיים" מפרסם כל שבוע קטעים נבחרים מתורתו ומפגשיו של הרבי – ושם אני צופה ברבי מדבר על ארגון אלף. 'האם וידאתם שלאסירים יש סוכה לקראת חג הסוכות'? הוא שואל. "המילים היכו בי. הנה, הרבי שואל האם עשינו כל שביכולתנו שלכל האסירים יש סוכה לקראת חג הסוכות... ובבית כלא אחד הם לא יזכו לכך. אנחנו חייבים לעשות כל מה שאנו יכולים כדי להשיג עבורם סוכה!" אנשי אלף נכנסו לפעולה. כל אחד ניצל את כל הקשרים שלו בפלורידה ובוושינגטון כדי לשנות את דעתם של הנהלת בית הכלא. במשך כל הלילה הם התקשרו, שלחו מיילים, ביקשו והתחננו בכל דרך אפשרית: תנו להם סוכה! יום ראשון, ערב חג הסוכות. השעה: 11:45. הרב מנדי כץ נוסע ברכבת התחתית של ניו-יורק. מתחת לאדמה אין קליטה בטלפון הסלולרי, והיא מופיעה רק כאשר הרכבת עוצרת בתחנה. "הטלפון מצלצל. על הקו: קצין הדת (הלא יהודי) בבית הכלא. 'כבוד הרב' הוא אומר, 'אישרו לך את הסוכה'. "יופי! אבל איך אני משיג סוכה שתענה על דרישות הבטיחות של הכלא (ללא מתכת או עץ בדפנות הסוכה) כשהחג אמור להיכנס בעוד שש שעות, ואני תקוע ברכבת התחתית בלי קליטה!" מתברר שלבורא העולם דרכים משלו. הרכבת נעצרה בתחנה. במערכת הכריזה נשמעה הודעה שבשל תקלה באחת התחנות הקרובות, הנוסעים מתבקשים לעבור לרכבת אחרת. הרב מנדי לא עובר לאף רכבת: יש לו סוכה ואסירים שמחכים לו. חיש מהר הוא מאתר את השליח הקרוב ביותר לבית הכלא. "יש לך אולי במקרה סוכה מתקפלת?" –"כן, אבל אני לא בבית. אהיה שם עוד חצי שעה בערך". – "תעשה לי טובה, תבקש מאשתך שתפסיק את כל הבישולים לחג ותחפש את הסוכה הזו... זה ממש קריטי!" השלוחה, גברת פרידמן, מפסיקה באמצע הכול ורצה לחפש את הסוכה. הסוכה נמצאה! הרב מנדי ממהר להתקשר למונית שתגיע לאסוף את הסוכה ותביא אותה לבית הכלא; הוא עוקב אחרי המונית דרך אפליקציית "ליפט", וברגע שהאפליקציה מודיעה לו שהמונית הגיעה לביתו של השליח... הרכבת החלה לנוע! "שנים לאחר הסתלקותו של הרבי, הוא דאג לאסירים היהודיים בפלורידה: בזכותו הם יכלו לקיים את מצוות החג", אמר הרב כץ.. למה התרגש רבי נטע? (הרב י. טוורסקי) ראיתי אותו צועד מולי. אברך כולל חינני וירא שמים. שעת צהרים, והוא מוביל את פעוטו החצי מנומנם בעגלת התינוק שראתה ימים טובים יותר. כנראה היום תורו להחזיר את הילדים מהפעוטון הביתה. בעיניו, ניתן לזהות עייפות. יותר נכון, חוסר חשק. אם הייתי יודע לקרוא מחשבות, יתכן מאוד שהייתה נפרשת לפניי מסכת של חוסר מוטיבציה. משהו על גבול העצבות – דיכאון, בעגה המקצועית. נזכרתי בסיפור מאלף המסופר על הגאה"ח רבי נטע ציינווירט ז"ל, שהיה דמות קמאית למופת מיקירי קרתא דירושלים, ואתמול היה יום היארצייט דיליה. מכיריו הקרובים של רבי נטע זיהו בו תנועה אופיינית אותה היה עושה ברגעים של התרגשות. הייתה זו תנועה בה מפשיל היה לשנייה קלה את שרוול בגדו וממולל אותו בהתרגשות. הסובבים ידעו כבר שתנועה זו מראה על שלהבת קודש האופפת אותו ברגע זה. אם בעקבות חידוש מפתיע שזה עתה התגלה לו בדברי הרשב"א, אם בעיצומה של תפילה מרטיטה, בהכנה למצווה, בהגעה למקום קדוש, בעתות של חגים ויומי דפגרא וכהנה. משכך, התפלא מאוד אחד ממכריו – אברך ירושלמי חד עין – כאשר 'תפס' אותו לפתע על חם עושה את התנועה הידועה ברגע של שום כלום. הולך היה רבי נטע אותה שעה ברחוב, יחד עם בנו הקט. שב עמו מהחיידר. והנה מבחין האברך כיצד רבי נטע ממולל את השרוול בתנועתו האופיינית והקבועה לזמנים של אש קודש. לא יכול היה להתאפק אותו אברך ירושלמי חד כתער ודוגרי כמחט: 'מה לכם רבי נטע שאתם מתרגשים כעת?' שאל ישירות את ידידו הצדיק. ' אם שאלת אענה לך' השיב רבי נטע בחוסר רצון מופגן. לא הייתה זו דרכו לגלות טפח וטפחיים מהליכותיו בקודש. ' הנני הולך כעת עם בני היקר' – מבהיר רבי נטע – 'והנה מבקש הוא ממני לקשור לו את שרוכי נעליו שהותרו לפתע. ואני חושב לעצמי איזו מצוה גדולה ויקרה הנני עושה כעת, הרי אני מהלך עם בני ועושה לו את מבוקשו, דואג להצטרכויותיו. אין לך מצוה גדולה מזו. ולא עוד, אלא שאני מקיים כעת את ההלכה של קשירת השרוך שמאל לפני ימין... הא! מי ישווה לי ומי ידמה לי . אין מאושר כמוני עלי אדמות. צובר מצוות על ימין ועל שמאל... – כמובן שהתרגשתי מאוד', הפטיר לאזני האברך המופתע. רציתי לספר לאברך העייף את הסיפור. אולי זה גם ירגש אותו. שיפנים כמה עולמות יקרים הוא קונה לעצמו בשעה אחת זו של התמסרות לילדיו היקרים, אך הוא חלף כבר על פניי ונעלם מהאופק. אולי הוא עוד יקרא על כך כאן. י"ב טבת ה'תשע"פ אם ד' מביא אותך לזה, הוא יעביר אותך את זה. אמר רבי משה טייטלבום זצ"ל: אומרים 'תלמיד חכם', היינו, כל זמן שאדם רואה את עצמו כתלמיד הצריך ללמוד הריהו חכם, אבל אדם המחזיק את עצמו לחכם, הרי שאיננו לא חכם ולא תלמיד... "האדם חכם בעודנו מבקש החכמה. וכאשר יחשוב שהגיע אל תכליתה - הוא סכל." ( רבי שלמה אבן גבירול) האדם לא מקבל סתם כישרונות, כישרונותיו הם הכלים המיוחדים שקיבל אותם לעבודת ה' ועל כל אחד החובה להכיר כישרונותיו לדעת מה תפקידו. החג בה' הידיעה משפחתו המורחבת של אברהם בורוכוב (67) מאור יהודה, נערכת מדי שנה לסעודה ההמונית והחגיגית בשמחת תורה. בעבורה אין זה עוד חג, אלא החג בה' הידיעה. כל בני המשפחה, מהגדולים ועד הקטנים, שותפים לסעודה, שבה יארחו מאות מתושבי העיר, בבית הכנסת המרכזי של עולי בוכרה. הם דואגים לאוכל ביתי בשפע כמיטב המסורת, לכלים נאים, והעיקר – לאווירה שמחה ולאירוח במאור פנים. השנה זו תהיה הפעם המאה ועשר שמסורת סעודת החג תתקיים על-ידי משפחת בורוכוב. באים לאירוע לא רק תושבים מן השורה אלא גם אישים נכבדים תושבי העיר. זו סעודה שנולדה מתוך כאב, והפכה ברבות השנים לסמל של דאגה לזולת והתחשבות בכל אחד ואחד, גם בפשוטי העם. העלבון וההחלטה זה קרה בשמחת תורה, בסמרקנד, לפני מאה ואחת-עשרה שנים. זכריה בורוכוב , סבו של אברהם, צעד עם בני הקהילה לעבר ביתו של אחד מנכבדי העיר, שבו נערכה סעודה חגיגית ומושקעת. שמחתו הגדולה של זכריה נקטעה ברגע שהיה עד למחזה עצוב: יהודים עניים, שהתיישבו סביב השולחן העמוס בשפע של מאכלים, התבקשו לקום ולפנות את מקומם לטובת אנשים בעלי מעמד גבוה מהם, בעלי ממון וכדומה. זכריה כאב את המחזה המביש, שהיה עֵד לו, וחש פגיעה אישית על כבודם המושפל של יהודי 'עמך'. הוא קם ממקומו, מחה על המעשה, ויצא לעבר ביתו, כשהוא מזמין את היהודים הפשוטים להתלוות אליו ולערוך את סעודת החג על שולחנו. "עוד באותו יום החליט אבא שמהשנה הבאה יקיים בשמחת תורה סעודה ציבורית בביתו", מספר נכדו, אברהם. "היו שניסו להניא את אבא מהחלטתו בטענה שזה יהיה קשה לו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע דבר. זו הייתה החלטת ברזל". נס הצלה חיזוק מרגש להחלטתו של זכריה בא ממקום מסעיר ובלתי-צפוי. "כמה חודשים לפני שמחת תורה נולד ילד במשפחה", משחזר אברהם את מה ששמע ממקור ראשון. "ביום החג היה קר, והתינוק הונח בתוך קערה ליד האח, כדי שיתחמם. בדרך לא ברורה התינוק התגלגל והתהפך לתוך האש. המולה פרצה במקום ובנס הצליחו לחלץ את התינוק מן הגחלים הבוערות בלי כל פגע, בחסדי שמיים. "סבא התרגש מאוד, ואמר לכל בני המשפחה ולידידיו שהנס המפעים הזה של הצלת הבן התחולל בזכות הסעודה שהחליט לערוך מדי שנה. זה היה בעבורו הסימן והחיזוק הטוב ביותר לקיים את הסעודה הזאת כל חייו". בדרכו של סבא רבים נהרו לסעודה של משפחת בורוכוב בסמרקנד, וזו נהפכה למסורת גם אחרי העלייה לארץ. אביו של אברהם המשיך במסורת, ואירח קהל רב מדי שנה בשמחת תורה. בשנים האחרונות זוכה אברהם, דור שלישי, להמשיך את המנהג. "אנחנו עורכים סעודה מכובדת אחרי תפילת שחרית, כיאה ליום שבו שמחים עם התורה", הוא מספר. "בדרכו של סבא, אנחנו מזמינים את כולם. כולם רצויים כאן, ואנחנו מאושרים מהזכות לחגוג ולשמוח יחד". י"א טבת ה'תשע"פ אין תפילתו של אדם שלימה כאותה שמתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא היותר מקובלת ועולה לפניו יתברך. "בהתעטף עלי נפשי ..." הבטיח הנביא שתפילה מתוך צער ועטיפת הנפש היא הנכנסת אל היכל קדשו.(רבנו בחיי פר' שמות "ויאנחו מן העבודה" עיי"ש( אמר הבעש"ט הקדוש: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" - כל הנגעים שאדם רואה בחוץ, אלו הם נגעי נפשו... האדם חייב לנהל את כל חייו ברצף בלתי פוסק של עליה והתעלות, בלי לעצור באמצע. ברגע אחד של עצירה, עלול הוא להפסיד כל אשר השיג. הנדיבות האמיתית כלפי העתיד היא לתת הכל בהווה. דמעות של שבת (הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א) סיפר לי הרב אליהו פייבלזון, ראש ישיבת 'פתחי עולם' המיועדת לחוזרים בתשובה. "באחד הימים מתדפק על פתחי יהודי בן 70 ורוצה את עזרתי, הכנסתיו לביתי, ושאלתי אותו במה אוכל לעזור לך . אמר לי היהודי, אני פרופ' באחת האוניברסיטאות הגדולות כאן בארץ ישראל, לפני זמן קצר יצאתי לפנסיה, והתחלתי לשמור שבת, אני רוצה שגם אשתי תתקרב קצת לתורה ולמצוות, ולכן באתי אליך, כראש ישיבה לחוזרים בתשובה יש לך נסיון , אולי תוכל להשפיע עליה", מספר הרב פייבלזון. "אמרתי לו שכמובן אנסה, אך בכל זאת יש לי שאלה עבורו", " איך יהודי כבן שבעים ועוד פרופ' נכבד, מתחיל פתאום לשמור שבת, בלא שמישהו בלא שמישהו " יקרב אותו ? "השיב לי היהודי: 'אספר לך סיפור ומזה תבין הכל. אמי ואבי עברו את השואה, לאחר השואה נישאו, עלו לארץ והתיישבו באשדוד". " היה לי דוד שהיה יהודי שומר תורה ומצוות, וכשאמי התייעצה אתו היכן כדאי שאלמד, יעץ לה הדוד לשלוח אותי לבית אבות בבני ברק של הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז'. ואכן, אמי שמעה לעצתו ושלחה אותי לשם. "בזמנים ההם הנסיעה מאשדוד לבני ברק לא היתה קלה, ולכן אמי אף פעם לא באה לבקר אותי, באחד הימים נקלעה אמי לאזור בני ברק, והחליטה, אם אני כבר כאן באזור, אכנס לבקר את בני מחמדי, היא נכנסה לבית אבות, מיד כשנכנסה ראתה שמדובר במוסד של שומרי מצוות, היא קראה לי ואמרה לי: 'תארוז את החפצים שלך, אנחנו נוסעים מכאן'. "ארזתי את חפצי, ואמי לקחה אותי לביתי. הייתי אז ילד בן תשע, הרבה זיכרונות אין לי מאותה תקופה, אבל דבר אחד איני יכול לשכוח, ובכל פעם שאני נזכר בכך, יורדות לי דמעות מעיני", ממשיך הפרופסור לספר. "לאחר כמה ימים מתדפק יהודי בדלת, כשאמי פתחה, הציג את עצמו קוראים לי יוסף כהנמן, ואני מנהל את בית האבות בבני ברק. היום נכנסתי לבית אבות, וראיתי שילד חסר שם, שאלתי מיד היכן הילד, אמרו לי שאמו באה לפני כמה ימים, ואמרה לו לארוז את חפציו, ולקחה אותו לביתו. " מיד עליתי על אוטובוס, ונסעתי לביתכם באשדוד לברר מה קרה, האם לא היה משהו טוב בבית אבות, אני מוכן לעשות הכל כדי לשפר את התנאים של הילד", אמר ראש הישיבה לאם. "אמא השיבה לו: ' הכל בסדר שם. רק, שאני עברתי את השואה, לא אוכל לתאר לך את הזוועות שראיתי בעיני מה שעוללו לנו הנאצים יימח שמם ואיני רוצה שבני יהיה דתי'", משחזר הפרופסור. "הרב כהנמן ניסה לדבר על לבה כמה דקות, וכשראה שאין עם מי לדבר, ביקש כסא, התיישב עליו, והתחיל לבכות, הוא ישב כך עשר דקות, ובכה על עוד נשמה של עם ישראל שהולכת כעת לאיבוד. לאחר מכן ברכם לשלום ויצא. " כבר עברו מאז כשישים שנה", אומר הפרופסור לרב פייבלזון, "והדמעות האלו לא נותנות לי מנוח. בכל פעם שאני נזכר מזה לבי מתחלחל, התחלתי לשמור שבת, ואני רוצה שתשכנע את אשתי, שקצת תלך בעקבותיי". הרב פייבלזון ממשיך ומציין כי אכן דיבר עם אשתו של הפרופסור וברוך השם היא השתכנעה. "היום הוא מניח תפילין בכל יום, והם שומרים שבת, כשרות, ועוד היד נטויה". י' טבת ה'תשע"פ אומר ה"כתב סופר", ביום הברית של הבן, כשאיננו יודעים איך הוא יגדל, מברכים אותו "ישימך אלקים כאפרים", כלומר שתהיה בן תורה, זו העדיפות הראשונה שלנו. ואם לא, שתהיה "וכמנשה" אך כזה מנשה, שיראו עליו שהיה פעם אפרים. אימתי זוכה אדם למנוחה אמיתית, אם "ויט שכמו לסבול" כאשר נוטל הוא על עצמו שיוכל לסבול את הכל, אדם שהוא סבלן – הריהו זוכה למנוחה אמיתית. )הרה"ק מהר"י מווארקא זצ"ל( אין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1). זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו. בך יברך ישראל ישימך וגו'. שואל הבאר יוסף מה הלשון בך , ומתרץ שהכוונה בך ליוסף שממנו נוכל ללמוד שהגם שהיה בשפל המדרגה בכל זאת נתעלה ברום המעלה, כך כל אב יכול לברך את בנו בכל מצב שהוא שיוכל לעלות ברום המעלות. הנער היהודי שניצל (הרב רפאל ברלזון מוסף שבת קודש פרשת כי תצא תשע"ב) באחד מביקוריו של הרב אליעזר בונדהיים ראש 'גניזה כללית' בבתי הרבנים שליט"א, שמע מאת הג"ר רבי דוד אברהמי שליט"א מירושלים סיפור נורא. פנינו אל הגאון שליט"א על מנת לשמוע את הסיפור בפרוטרוט, והוא אף הוסיף לו מסר מהדהד. סטלינגרד, שנת תש"ג: קרב סטלינגרד, בו נבלם הצבא הגרמני לפני העיר סטלינגרד, נחשב לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה, ולראשית התפנית במלחמה לרעת הגרמנים ושותפיהם. הניצחון הרוסי הושג תוך כדי הקרבת חיילים רבים, וביניהם "נערי המולטוב" – הרוסים גייסו נערים בגילאי ארבע-עשרה חמש-עשרה שתפקידם היה לקדם את פני הטנקים הגרמנים בבקבוקי תבערה. הנערים האומללים נדרשו להסתער בזריזות לכיוון הטנקים, להשליך בקבוק בתקווה שהוא יתנפץ בין הסדקים ויבעיר את הטנק. החיילים הגרמנים ריססו את השטח במכונת ירייה וגבו קורבנות רבים, יחד עם זאת סייעה מתקפת הנערים בבלימת הטנקים הגרמנים. אלפי "נערי המולטוב" היו נחטפים מהרחובות ונשלחים לחזית המלחמה, שבעצם הייתה בתוככי עיר מגוריהם. בין הנערים שחיו בסטלינגרד היה גם נער יהודי 'פלוני' שאת שמו איני יודע, אך שמעתי את הסיפור ממנו עצמו. גם הוא כמו כולם היה מועמד טבעי לגיוס למשימה הצבאית האכזרית. אז מדוע לא גייסו אותו בימי המלחמה הנוראה? באותם ימים היה בעיר ביקוש גדול לנייר. פרצו ערלים ארורים לבתי הכנסת, שדדו משם סטים מהודרים של ש"ס וילנא, שו"ע דפוס ראם וכן הלאה, פירקו את הספרים וכך נותרו בידם ערימות של נייר עטיפה משובח ויקר רח"ל. עם הנייר עטפו דגי 'הערינג', סבון, ומה לא. לאחר השימוש השליכו את הניירות תחת כל אבן וכל עץ רענן. אחד היה הנער הנ"ל, שהסתובב במסירות לאסוף את הדפים המחוללים. לא היה לו 'מנגנון', הוא פשוט התהלך עם שק ואסף לתוכו מהרחובות והשווקים. הנה יבמות דף כ"ד מלוכלך בהערינג, והנה אבן העזר סי' י"ז עם שיירי סבון… את הדפים היה גונז וכך הציל במידת האפשר את קדושת הספרים המחוללים. מאחר שעסק בכך בקביעות, הבחינו בו הגויים והדביקו לו את הכינוי 'משוגענער', שכן איזה אדם נורמלי אוסף באובססיביות אריזות מטונפות? כאשר ביקשו לגייס אותו ל'צבא המולטוב', התנערו ממנו מידית. הלוא הוא משוגענער!… וכך בזכות עיסוקו בהצלת השמות ניצלו חייו. כאשר סיפר לי זאת ציין בפניי את העובדה שמטבעו לא היה נער חזק, גם לא זריז, ואין כל ספק שאם היה מגויס היה נהרג מירי הטנקים הגרמנים. בדרך לא דרך הצליח הנער לעלות ארצה בימי מסך הברזל, וגם כאן בארץ המשיך לעסוק בגניזה. הוא הרגיש שהשמות הצילו את חייו, וזה גרם לו חשק להשיב טובה ולהציל את חיי השמות. הוא היה הראשון שיסד איסוף גניזה מסודר באמצעות חבית גדולה, שאגב גם היא נצבעה בכחול כמו בימינו, שהעמיד בשטיבלאך 'מאה שערים'. החבית הייתה ממוקמת בצמוד לבית הכנסת הגדול 'ישועות יעקב'. סבורני שהמסר הברור שעל כולנו ללמוד מכאן זה, שאם אדם עושה מעשה טוב בתמימות הוא יצליח! לא רק שחייו של הנער ניצלו בזכות השמות, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי, והוא זכה להיות הראשון שמיסד את נושא הגניזה בארץ ישראל! ט' טבת ה'תשע"פ איסור הֲלנת מֵּתים מן התורה, מניין? שנאמר 'תֵּצֵּא רּוחו - ישּוב לאדמתו ביום ההוא'... בעיירות ליטא בעת שעשו סיום הש"ס עשו משתה ושמחה ולבשו חג שבעת ימים, אף הנשים נטלו חלק בשמחה בזה שאפו מאפה ובשלו תבשילים לסעודת הסיום (ספר אתקינו סעודתא עמוד ד הערה 8.) יוסף הקים, למעשה, את הגיטו היהודי הראשון. הוא בנה את המודל לבדלנות היהודית. חששו הכבד היה, כי אם תתערה המשפחה בערי מצרים, תביא התערות זו להשתרשות מסוכנת שסופה התבוללות. קיצו של עם ישראל יבוא עליו, עוד בטרם צעד את צעדיו הראשונים על במת העמים. החיים במרוכז, בארץ גושן, מבטיחים פיתוח אורח חיים שונה, הנאמן יותר למסורת האבות: אברהם, יצחק ויעקב "כל עוד לא העיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שאומות הקימו, שמרו על ישראל מני הדבקות בשחיתות האנשים, שבקרבם התהלכו מאות בשנים" (רש"ר הירש) שתי עיניים – ר' מוטי זיסר ז''ל עמדנו אז, לפני כשני עשורים, קבוצת אברכים צעירים, ליד שולחנות ערוכים, בבית המדרש הקטן והחמים של סוכטשוב בבני ברק, והמתנו לתחילת האירוע - כנס ייסוד כולל "סנה משה", בראשות הגרח"ד קובלסקי שליט"א, לזכר הר"ר משה יצחק זיסר ז"ל. הכל היה ערוך, הדלת נפתחה ואל החדר נכנסו שתי עיניים תכולות. ידענו כי זה האיש. התכול העמוק ריצד בתבונה ובמבט חודר, והחזיר רצון עז לתת , להאציל, להשפיע טוב ולהעניק. אם יש עיניים המשקפות את האישיות, היו אלה העיניים של ר' מוטי ז"ל. פקחות משוננת וטוב לב מדהים בפשטותו, שכנו זה לצד זה בנפש סוערת ורוגשת. בקולו הנעים היה פותח את נאומיו בכינוסים של הדף היומי, ולהפתעתנו, תמיד, בקול השזור מבטחון של איש היודע את אשר מאחריו ואת אשר לפניו, היתה משולבת רעידה קלה, כמו של עלה המתנודד בעליזות על מים. כששמעת את הקול הבוטח-רועד היה לך ברור שהעוצמה האישית והכלכלית לא הקשיחו מאומה בקרבו, והוא מתייחס לאנשים כ...אנשים. חלפו ימים, חלפו שנים, ולפני שנה נפגשנו שוב, על קברו של אביו. כל ימיו צועד האדם מבית היולדות לבית העלמין, ור' מוטי כבר ידע שהוא קרוב יותר אל היעד. קולו הצלול הדף את הבל חמת תמוז, והפעם התרגשנו לשמוע שבקול הרועד נותר בטחון, איתן ויצוק, בה' הכל יכול, שלמען תורתו הוא עשה כל כך הרבה. כששמעת את הקול הרועד-בוטח היה לך ברור שהסערה האישית והכלכלית לא מיררו מאומה בקרבו, והוא ממשיך להתייחס לאנשים בחמימות ובנעימות. ביום שישי המר ההוא, המלוח מדמעות, לפני כשלושים יום, התאספו בבית העלמין אלפי אנשים, כדי לחלוק כבוד לאיש שידע לחלוק כבוד לכולם, ומצא חן בעיני א-לוקים ואדם. צמרמורת אחזה בנו לשמע קינתו של בנך ר' דוד על האב האהוב. יש רגעים שבהם זועקת האמת מעצמה מפיו של המדבר, כמו היתה רוח קדמונית השוכנת בקרב המדבר ומעידה על נפשו. ואותו רגע מזוקק התפרץ במשפט הפרידה מהאבא המוטל למרגלותיו: "אנחנו נמשיך לעשות יותר חסד!". אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. היה זה רגע קדוש שבו הזדקרה האמת הפנימית שירשת מהוריך ז"ל והורשת עם רעייתך תבלחט"א, לצאצאיך שיחיו. ר' מוטי, אתה היית עטוף בטלית, מיתריך אינם נעים, אבל קולך הנעים ממשיך לבקוע מגרונות צאצאיך. רגליך וידיך אינן נעות, אך של משפחתך – רצות להמשיך את פעלך. גם בשעת כאב וחימום לא הבטיח ר' דוד שיבנה מגדל גבוה יותר או ירכוש קניון גדול יותר.. נעשה יותר חסד! בקולך דיבר בנך, וכולנו קיבלנו אישור דומע למה שתמיד ידענו – כל מה שעשית, היה מהלב, למען שמו יתברך. באותו יום שישי התכנסנו לחלוק לך כבוד, אך לא היה זה הכבוד האחרון. בכל יום חולקים לך כבוד עשרות אלפי לומדי הדף היומי, אנשים שכבר סיימו ש"ס פעם ופעמיים, קוראי הגליון שהפצת באדיקות בכל רחבי תבל, ודירבנת לתרגומו לשפות שונות. בלשון הקודש, באידיש, בצרפתית, באנגלית ובספרדית, כולם אומרים לך, איש איש בשפתו: ר' מרדכי קלמן ב"ר משה יצחק, אתה יכול להיות גאה במה שהשארת אחריך, פועלך ממשיך. תודה על מה שהיית ועל מה שהורשת. העולם לפני שהתחלת בפעילותך אינו אותו עולם שהותרת לאנחות. מי יכול היום להאמין שבעיר ואם בישראל, המונה עשרות אלפי יהודים, לא התקיימו שיעורי הדף היומי? אבל זו היתה המציאות באותם ימי בראשית של מאורות הדף היומי.. יחד שילבו ידיים שני אנשים צעירים, יבדלחט"א הרב קובלסקי שליט"א, ור' מוטי זיסר ז"ל, במעוף וביוזמה בלתי מצויים הם שאפו לשנות את מפת שיעורי התורה בארץ ישראל, וזכו. עם ישראל איבד יזם ענק, שאת כישורי היזמות הנדירים שלו רתם כדי ליזום פרוייקט רוחני אדיר ורחב היקף, שאיש לא שיער את קצב התפשטותו ואת היקפו. שיעורים רבים כל כך של הדף היומי בארץ ובחו"ל נזקפים לזכות הפעילות המדהימה הזו, ובחללו של כל אחד מהם מרחפות מילות אש: לעילוי נשמת ר' מרדכי קלמן ב"ר משה יצחק ז"ל. ר' מוטי, אתה בוודאי יודע שבשטיבל של סוכוטשוב ממשיך להתקיים השיעור הראשון של מאורות הדף היומי, שהשתתפת בו שנים רבות, הנמסר מאז ועד היום על ידי הגרח"ד קובלסקי שליט"א, וליד ארון הקודש והעמוד, שגם אותם תרמת לא מכבר בנדיבות לבך, כפי שסיפר אחר מיטתך הגבאי המסור של השטיבל, ר' פנחס הי"ו, ממשיכים ללמוד את הדף היומי, בדיוק כמו שרצית. ר' מוטי זיסר עזב אותנו לאנחות, אך הותיר מאחוריו צוואה חרותה בשמיר, שבכוחה להעניק כוחות לאנשי-רוח נוספים שאומתנו כמהה להם: גם אנשים בודדים יכולים לחולל מהפכה גדולה בקרב רבים, אם היא באה מעמקי הלב. נזכור כי אין מדובר באיש שחי לפני מאתיים שנה, אלא ביהודי שחי בתוכנו, בתקופתנו, ובקרבו התעוררה רוח ה' לפעול לדברים שבקדושה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. ח' טבת ה'תשע"פ אין מסכת בש"ס שמתחילה בדף א' ותמיד דפי הגמרא מתחילים בדף ב' להורות לאדם שלא יתגאה אחר שלמד כל המסכתות והדפים כי עדיין לא למד את האלף וצריך לחזור וללמוד (ברית אברהם הובא במנהגי בית יעקב א א(. אני מאמין שבכתיבת הפרק הבא בחיינו אנו משפיעים על הפרקים הקודמים, שכבר היו. בפעולה בעתיד אנו יכולים לרפא חלק נכבד מכאבי העבר. (הרב לורד יונתן זקס) בהניחנו להווה לשנות את האופן שאנו מבינים בו את העבר, אנו פודים את ההיסטוריה שלנו ומשחררים אותה לפעול ככוח מיטיב בחיינו (הרב לורד יונתן זקס) העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביבו מימינו מיכאל משמאלו גבריאל מלפניו אוריאל ומאחריו רפאל ועל ראשו שכינת אל, ר"ת גמרא גבריאל מיכאל רפאל אוריאל (יש"ש סוף סוכה(. כובע בצד הדרך (השגחה פרטית, עלון 27) ביום רביעי פרשת ראה, חזרנו מהצפון הרחוק, הגליל המערבי, והתקדמנו לכיוון הצפון הקרוב, אל מקום מגורינו במושב ליד חיפה. נסענו בטנדר בכביש 4 עם ילדים גדולים וקטנים. הנסיעה היתה מעייפת, הכביש היה עמוס עם הרבה פקקים בדרך, ומידי פעם נפתחה הדרך ויכולנו לנסוע במהירות עד הפקק הבא. פתאום, באמצע הנסיעה המהירה, נפתחה הדלת האחורית. זהו פחד נורא, סכנה גדולה מאד, הן מישהו היה עלול ליפול החוצה אל הכביש, ח"ו. מיד סגרנו את הדלת, ראינו שכולנו חיים וקיימים ובריאים, ברוך השם, אבל אחרי שתי דקות התברר שנזק כלשהו כן קרה. מישהו מהנוסעים העיר שחסר כובע. ברכב היו שלושה כובעים, ועכשיו יש כאן רק שניים. אכן, חסרון כיס, אבל לא נורא. זהו כובע שמיצה את עצמו בכמה שנות שימוש טובות וארוכות. הרעיון להגיע עד לצומת, לעשות פרסה ולחזור ולחפש את הכובע שוודאי נרמס מזמן תחת גלגלי המכוניות והמשאיות, נראה לי חסר טעם, מה גם שהיינו עייפים, מתגעגעים ממש לביתנו הנעים. אמרנו, שיהיה לכפרה, והמשכנו הלאה. למחרת מתקשר לביתנו אדם ושואל אם איבדנו כובע. "כן", אני עונה. וכאן מגיע סיפורו של המוצא, נהג משאית מהעיר עכו: " אבא שלי, עליו השלום, נפטר לאחרונה, וחברים אמרו לי שצריך להגיד קדיש אחריו. 'אתה צריך למצוא יהודי חרדי, לתת לו מאתיים שקלים בחודש, והוא יגיד קדיש לעילוי נשמת אבא שלך במשך כל החודש. ככה צריך לעשות במשך השנה הראשונה'. החברים, יודעי דבר, אמרו שמוכרחים לעשות את זה, אבא שלי מחכה לקדיש הזה, ואני צריך להתאמץ ולמצוא מישהו שיעשה את העבודה. אבל איך אני מוצא אחד כזה? אני גר בעכו, ולא יוצא לי לפגוש חרדים בכלל. אין לי הכרות אישית עם איש מהם. אתמול נסעתי בכביש 4 וראיתי כובע מונח בצד. חשבתי לעצמי, זה נראה כובע של חרדים, אולי דרך הכובע הזה אמצא איזה יהודי טוב שיסכים להגיד קדיש על אבא שלי? עצרתי, ירדתי מהמשאית, הנהגים מסביב צפרו כהוגן, אבל אני עשיתי את זה. עליתי עם הכובע, ומצאתי את השם שלכם כתוב בפנים. חיפשתי את הפרטים בספר הטלפונים, וככה בסופו של מחקר, הגעתי אליכם". סיפורו של הנהג נגע ללבי, ומיד אמרתי כי אני מוכן לקבל על עצמי לומר קדיש לעילוי נשמתו של אביו. בסופו של דבר התברר שכל המעשה המוזר שקרה לנו, הדלת שנפתחה באמצע הנסיעה והכובע שעף החוצה והונח בצורה כל כך אלגנטית בצד הדרך, היה בשביל הקדיש של אביו של הנהג. הוא זכה לקיים מצוות השבת אבדה, ויהי רצון שיזכה גם לשוב בעצמו אל אבינו שבשמים. ה' טבת ה'תשע"פ אל תתנו לתקופה זמנית, להרוס חיים שלמים. הכל נתון לשינויים והכל אפשרי! (הרב יצחק פנגר שליט"א) אמר הגאון רבי חיים קניבסקי - על פי הלכה יכול להיות שלכבוד שבת צריך להחליף רק את הבגדים שרואים. אבל על פי הקבלה צריך להחליף את כל הבגדים, וכן יש להחליף בגדי שינה. ("בגדי שבת") בטבילת הבוקר היה מרן הרה"ק בעל "ישועות משה" מווי'ניץ זי"ע מכוון על המצוות שהתעתד לקיים במשך היום, וביקש לדעת מראש אם תתקיים אצלו ברית מילה באותו יום, כמו כן כיוון גם על קידוש לבנה. בישיבת חדרה קבלו בזמנו בחורים מכל הישובים כשרבים מהם אף תפילין לא הניחו, שאל מרן הגה״צ רבי מאיר חדש את הגה״צ רבי יענקל׳ה גלינסקי זצ״ל איך כביסה מלוכלכת יוצאת כה נקיה, אמר להם כאן מכבסים בדמעות וביזע. בספר הזוהר בפרשת השבוע (מקץ) כתוב את אחד המשפטים שמייצג עיקרון שהוא מאבני היסוד של היהדות: "כאשר העם כולו יש בו שלום, ואין בהם בעלי מחלוקת, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם והדין אינו שולט בהם. ואף על פי שכולם עובדים עבודה זרה, אם הם בשלום אין הדין שולט עליהם." גדול אחד – כשאמרו לו הפתגם – "זמן הוא כסף", התבטא ואמר "טעות בידכם – זמן שווה הרבה יותר מכסף! – שכן כסף שאבד או שלא הרוויח, יכול להשלימו בזמן אחר לעשות השקעה יותר גדולה ולהרוויח יותר, אבל זמן שאבד וחלף, לעולם לא יוכל להשלימו... הגאון רבי חיים קניבסקי הורה שיש ללבוש בגדי שבת בשמחות. יש אומרים שחיוב בגדי שבת הוא מהתורה וי"א שהוא מדרבנן. )שבת קיד. רמב"ם, יראים, שו"ת חת"ס קס"ח, פמ"ג פתיחה כוללת, שו"ע הרב ועוד( הכרת הטוב III (בית זכריה, עלון 237) יוסף היה יהודי יקר המתגורר בירושלים, למד בצעירותו בישיבה גדולה, ולמרבה הצער לאחר מחלה קצרה הפך עוד בהיותו בחור למשותק בגפיים התחתונות. למרות זאת הוא התחתן ויש לו ב"ה בנסי ניסים שני ילדים יקרים ונפלאים. בחצי השנה האחרונה ניסו לעזור ליהודי יקר זה בכדי שיוכל להכניס את בתו לסמינר ראוי. אחיו, בקשריו הענפים הצליח לרתום את הרב שלמה לווינשטיין שליט"א לעזור בעניין. בסופו של דבר הצליחו המאמצים ונתקבלה בקשתם והנערה קבלה אישור להיכנס. אלא שלא היה אישור רשמי, ולאחר מאמצים נוספים נתקבלו אבי הנערה ואחיו לפגישה אצל מנהל הסמינר שהבטיח להם שבתו נתקבלה, והוסיף, שבתוך שבוע יקבלו הביתה טפסים לרישום ויחזירום ויקבלו תאריך לראיון ובזה יסתיים ההליך הרשמי. אלא שעברו שלושה שבועות ולא התקבל שום מסמך או טופס. לאחר כשלושה שבועות, מתקשר הרב שלמה לווינשטיין שהיה מעודכן כל העת בכל התהליך לאח של יוסף ואומר לו, 'הנה אני בירושלים כעת, מה דעתך שאכנס למנהל הסמינר ואשאל אותו מדוע אין התקדמות'. מותר לציין שהאח הסכים, ואכן הרב נכנס הישר למנהל הסמינר שאכן בדיוק היה במשרדו ושאל בדבר בתו של מיודענו, המנהל אמר בפליאה: 'מדוע טרחת הלא הבטחתי להם שהיא בפנים, ענה הרב אכן הבטחת אך גם הבטחת שיגיעו טפסים להסדיר את הענין רשמית ולא קרה כן. אמר לו המנהל: ' תאמר לאב ולבתו שיבואו מחר בשעה אחת עשרה בבוקר ואנכי אפגש איתם ונמלא את הטפסים. יוסף שכבר היה מלומד בהבטחות ובאכזבות, אמנם הגיע למחרת לפגישה אך לבו אמר לו שסאת צרותיו טרם תמה ולכן לא הביא את בתו לפגישה. ניבא וידע מה ניבא. כשהגיע לסמינר נכנס למשרד היתה שם מזכירה ומאחוריה בקצה החדר עוד מזכירה. 'כן. מה אתה רוצה אדוני? אני?! באתי להיפגש עם המנהל, הוא לא פה ואין לו שום פגישה היום'. 'אבל הוא אמר לי לבוא היום אולי הוא שכח, ואני אמור לרשום ולמלא טפסים היום עם הבת שלי, קוראים לי יוסף'. לא יודעת מי אמר לך להגיע, פה לא מתקיים רישום ואין לך מה לבוא לכאן שוב'. 'אבל את רואה שכבר באתי אז לא יכולה לשאול אותו?, 'כן, הוא לא פה, ואינני רואה צורך להתקשר אליו כי כל יום בא מישהו אחר עם הבטחה ממישהו אחר'. 'מזכירה יקרה, את הרי רואה את מצבי שאני על כסא גלגלים, עבורי להגיע לכאן לבד, זה קריעת ים סוף, אני אומר לך את שמי המלא, וכי אינך יכולה לעשות אפילו צעד קטן להתקשר אליו לומר לו שיש כאן יהודי המזדהה בשם יוסף שיושב על כסא גלגלים וטוען שנקבעה לו עמך פגישה?' בשלב זה קמה המזכירה שישבה אחורנית ניגשה למזכירה האחראית התלחשה עמה כמה מלים, לאחר הנהון הדדי, ניגשה המזכירה השניה ליוסף ואמרה לו, 'מר יוסף היקר, אתה אמנם לא מכיר אותי, אבל אני חייבת לך הכרת הטוב גדולה ולאחר הכרת הטוב הזו אני כעת אמלא איתך את הטפסים נקבל מיד אישור טלפוני מהמנהל ובתך רשומה באופן רשמי . 'תסלחי לי, מאיפה את מכירה אותי על מה הכרת הטוב הזו?' 'זה היה לפני עשרים שנה' אמרה המזכירה, 'ואנכי כלה כשלושה ימים לפני חתונתי, משפחתי נסעה לאופ-רוף של החתן, ואותי שלחו לקרובי משפחה באשדוד. במוצאי שבת ארזתי את המזוודות שכללו מתנות רבות וחפצים איישים ועליתי על האוטובוס, לאחר חצי שעה התברר לי שטעיתי והאוטובוס הזה נוסע לבאר שבע, ניגשתי לנהג אמר לי לרדת בצומת קסטינה משם יש אוטובוס לירושלים. ואכן ירדתי והתפללתי שיגיע אוטובוס. לאחר כמה דקות הגיע אוטובוס לירושלים, עליתי ואחר כמה דקות מרוב המהירות שכחתי את המזוודה בתחנה. הגעתי הביתה ובמקום שנשב שלושה ימים לפני החתונה נשמח ישבנו אני והורי ובכינו על האבידות הרבות והיקרות. בשתים עשרה בלילה מצלצל הטלפון: 'שלום, אולי שכחתם מזוודות בצומת קסטינה?' 'כן, השמחה הרקיעה שחקים! התברר שיהודי יקר ראה אוטובוס עובר ומזוודות נשארו בתחנה, ראה אנשים חרדים עולים לאוטובוס. חיטט במזוודות עד שמצא סימן זיהוי, והגיע למספר הטלפון שלנו. 'טוב, ממשיך האלמוני בטלפון, שמי יוסף, ואני נכה על כסא גלגלים, אני מצאתי את מזוודותיכם, ואני מגיע עוד כמה דקות לביתכם, אך אני מבקש מכם לרדת לקחת משום שאני לא יכול לרדת מהאוטו. כשהכרזת בקול ואמרת 'תגידי לו שיוסף על כסא גלגלים נמצא פה' חזר אלי הזיכרון בעוצמה ובבת אחת! זהיתי פתאום את הקול שלך, ואכן יש לי הכרת הטוב עצומה אליך...'. כיצד עושים סיגופים (להגיד - ימים נוראים) מספר רבי ראובן קרלנשטיין, מעשה שהיה! תשמעו. לפני כמה שנים נסעתי עם יהודי נהג רכב, לשיעור. באמצע הדרך החל לדבר דיבורים עד כי ממש השתוממתי. הוא סיפר, כי הוא וחבריו עורכים גלגולי שלג ותעניות בצוותא, שלוש ימים רצופים, החבורה עושה את מעשיה ע"פ הכוונה של רב (שכבר לא בחיים) "אבל היכן יש לך שלג בהיום בארץ ישראל?" תמהתי. " מה אתה מדבר, בחרמון יש שלג, אנו נוסעים לחרמון, כדי לסבול ולהתייסר בגלגולי שלג" . "ומה אתם עושים שם?" " אנו שוכבים על השלג, ואלו ייסורים גדולים, וגם סיכון, אחד מהחבורה שלא שמע לרופא, וערך גלגולי שלג, סיכן את בריאותו וחלה מאד" אח"כ הסביר לי כי המעשים שלהם לא פשוטים בכלל, כי כתוב בספרים כי אם עושים תעניות, שלושה ימים רצופים ביחד עם גלגולי שלג זה כנגד כמה מאות תעניות, וגם את זה אנו עושים וכו' נורא נוראות. הבטתי עליו וממש תפסה אותי חלישות הדעת, אלו מושגים אני שומע, לימים ביררתי ובאמת שמעתי כי דבריו היו אמת, כי אכן כך עשתה חבורה זו. אנו ממשיכים הלאה לנסוע, ואני מתעניין: "מה מלאכתך?" " אני רופא שיניים, אבל לא סתם רופא העוקר שן או טיפול שורש וכדו', אני מטפל דוקא במקרים מסובכים ריקבון של כמה שיניים ביחד", וכאן העיניים שלו התחילו לזהור כמו השמש: " אתה יודע!" אמר בהתרגשות שלא הכרתי בתחילת הנסיעה "רופאי שיניים עושים הרבה כסף! המון כסף!" כל כולו הבהיק משמחה: כסף! כסף! וסיפר כי "בשבוע שעבר טיפלתי באשה מבני ברק, וציין לי את השם, שאגב ידוע לי כי הם לא עשירים בכלל, טיפלתי בה כמה שעות, ו... שנים עשר אלף שקל! בשני לילות בלבד, כסף רב! ובתחילת השבוע היה עוד מישהו: שבעת אלפים שקלים חדשים! הבנת כבוד הרב?" חשבתי לעצמי מה הולך כאן, רבונו של עולם, תעניות וגלגולי שלג, אך תאות הממון במלא תוקפה, מדוע לקחת כל כך הרבה כסף? מדוע הנך עושה לאחרים גלגולי שלג... ההוא, יהודי נעבאך, שאין לו פרנסה, והרווח שלך הוא פי מאה ממה שאתה מוציא זמן וכסף לכך, מדוע לקחת כל כך הרבה כסף, אבל מה שייך בכלל לשאול מדוע לקח סכומי עתק - הלא זה כסף! וכי כל כך פשוט להרוויח כסף? "הרבה כסף! המון!..." על כך בא הגר"א וקורא לנו: רסן פיו ותאוותו, זה יותר מכל תעניתים וסיגופים שבעולם. אם זו התאווה שלך, אותה תרסן אותה תכניע! ד' טבת ה'תשע"פ
ג' טבת ה'תשע"פ ''בבריסק היו אומרים, בשם הגר''א, שאלמלא הייסורים לא היה אפשר כלל וכלל לזכות בדין של ראש השנה...'' בחתם סופר כתוב שבכל שנה בעשרה בטבת יש נידון בשמים אם הגלות תמשיך או שתבוא כבר הגאולה. האדם זקוק לחיבה. שהמתבודד מחברו דומה כצמח בלי ארץ ומים שלבסוף כומש ולא יפריח, נובל ולא יביא פרי . והעיקר להתחבר לחבורה של יראי ה'. המנהג הוא שקודם תפילת "שמונה עשרה" פוסעים ג' פסיעות, ומקור המנהג הוא ב"רוקח" שביאר שהם כנגד הג' פעמים שמצינו בתנ"ך "ויגש",: "ויגש אברהם", "ויגש אליו יהודה" "ויגש אליהו". הכרת הטוב III (בית זכריה, עלון 237) יוסף היה יהודי יקר המתגורר בירושלים, למד בצעירותו בישיבה גדולה, ולמרבה הצער לאחר מחלה קצרה הפך עוד בהיותו בחור למשותק בגפיים התחתונות. למרות זאת הוא התחתן ויש לו ב"ה בנסי ניסים שני ילדים יקרים ונפלאים. בחצי השנה האחרונה ניסו לעזור ליהודי יקר זה בכדי שיוכל להכניס את בתו לסמינר ראוי. אחיו, בקשריו הענפים הצליח לרתום את הרב שלמה לווינשטיין שליט"א לעזור בעניין. בסופו של דבר הצליחו המאמצים ונתקבלה בקשתם והנערה קבלה אישור להיכנס. אלא שלא היה אישור רשמי, ולאחר מאמצים נוספים נתקבלו אבי הנערה ואחיו לפגישה אצל מנהל הסמינר שהבטיח להם שבתו נתקבלה, והוסיף, שבתוך שבוע יקבלו הביתה טפסים לרישום ויחזירום ויקבלו תאריך לראיון ובזה יסתיים ההליך הרשמי. אלא שעברו שלושה שבועות ולא התקבל שום מסמך או טופס. לאחר כשלושה שבועות, מתקשר הרב שלמה לווינשטיין שהיה מעודכן כל העת בכל התהליך לאח של יוסף ואומר לו, 'הנה אני בירושלים כעת, מה דעתך שאכנס למנהל הסמינר ואשאל אותו מדוע אין התקדמות'. מותר לציין שהאח הסכים, ואכן הרב נכנס הישר למנהל הסמינר שאכן בדיוק היה במשרדו ושאל בדבר בתו של מיודענו, המנהל אמר בפליאה: 'מדוע טרחת הלא הבטחתי להם שהיא בפנים, ענה הרב אכן הבטחת אך גם הבטחת שיגיעו טפסים להסדיר את הענין רשמית ולא קרה כן. אמר לו המנהל: ' תאמר לאב ולבתו שיבואו מחר בשעה אחת עשרה בבוקר ואנכי אפגש איתם ונמלא את הטפסים. יוסף שכבר היה מלומד בהבטחות ובאכזבות, אמנם הגיע למחרת לפגישה אך לבו אמר לו שסאת צרותיו טרם תמה ולכן לא הביא את בתו לפגישה. ניבא וידע מה ניבא. כשהגיע לסמינר נכנס למשרד היתה שם מזכירה ומאחוריה בקצה החדר עוד מזכירה. 'כן. מה אתה רוצה אדוני? אני?! באתי להיפגש עם המנהל, הוא לא פה ואין לו שום פגישה היום'. 'אבל הוא אמר לי לבוא היום אולי הוא שכח, ואני אמור לרשום ולמלא טפסים היום עם הבת שלי, קוראים לי יוסף'. לא יודעת מי אמר לך להגיע, פה לא מתקיים רישום ואין לך מה לבוא לכאן שוב'. 'אבל את רואה שכבר באתי אז לא יכולה לשאול אותו?, 'כן, הוא לא פה, ואינני רואה צורך להתקשר אליו כי כל יום בא מישהו אחר עם הבטחה ממישהו אחר'. 'מזכירה יקרה, את הרי רואה את מצבי שאני על כסא גלגלים, עבורי להגיע לכאן לבד, זה קריעת ים סוף, אני אומר לך את שמי המלא, וכי אינך יכולה לעשות אפילו צעד קטן להתקשר אליו לומר לו שיש כאן יהודי המזדהה בשם יוסף שיושב על כסא גלגלים וטוען שנקבעה לו עמך פגישה?' בשלב זה קמה המזכירה שישבה אחורנית ניגשה למזכירה האחראית התלחשה עמה כמה מלים, לאחר הנהון הדדי, ניגשה המזכירה השניה ליוסף ואמרה לו, 'מר יוסף היקר, אתה אמנם לא מכיר אותי, אבל אני חייבת לך הכרת הטוב גדולה ולאחר הכרת הטוב הזו אני כעת אמלא איתך את הטפסים נקבל מיד אישור טלפוני מהמנהל ובתך רשומה באופן רשמי . 'תסלחי לי, מאיפה את מכירה אותי על מה הכרת הטוב הזו?' 'זה היה לפני עשרים שנה' אמרה המזכירה, 'ואנכי כלה כשלושה ימים לפני חתונתי, משפחתי נסעה לאופ-רוף של החתן, ואותי שלחו לקרובי משפחה באשדוד. במוצאי שבת ארזתי את המזוודות שכללו מתנות רבות וחפצים איישים ועליתי על האוטובוס, לאחר חצי שעה התברר לי שטעיתי והאוטובוס הזה נוסע לבאר שבע, ניגשתי לנהג אמר לי לרדת בצומת קסטינה משם יש אוטובוס לירושלים. ואכן ירדתי והתפללתי שיגיע אוטובוס. לאחר כמה דקות הגיע אוטובוס לירושלים, עליתי ואחר כמה דקות מרוב המהירות שכחתי את המזוודה בתחנה. הגעתי הביתה ובמקום שנשב שלושה ימים לפני החתונה נשמח ישבנו אני והורי ובכינו על האבידות הרבות והיקרות. בשתים עשרה בלילה מצלצל הטלפון: 'שלום, אולי שכחתם מזוודות בצומת קסטינה?' 'כן, השמחה הרקיעה שחקים! התברר שיהודי יקר ראה אוטובוס עובר ומזוודות נשארו בתחנה, ראה אנשים חרדים עולים לאוטובוס. חיטט במזוודות עד שמצא סימן זיהוי, והגיע למספר הטלפון שלנו. 'טוב, ממשיך האלמוני בטלפון, שמי יוסף, ואני נכה על כסא גלגלים, אני מצאתי את מזוודותיכם, ואני מגיע עוד כמה דקות לביתכם, אך אני מבקש מכם לרדת לקחת משום שאני לא יכול לרדת מהאוטו. כשהכרזת בקול ואמרת 'תגידי לו שיוסף על כסא גלגלים נמצא פה' חזר אלי הזיכרון בעוצמה ובבת אחת! זהיתי פתאום את הקול שלך, ואכן יש לי הכרת הטוב עצומה אליך... ב' טבת ה'תשע"פ האדמו"ר מויז'ניץ הסביר את הפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב ו) על פי דרכו של האב; הדוגמא האישית של ההורים בהתנהגותם, בדיבורם, בהקפדתם על קיום המצוות היא אבן-היסוד לחינוך הילדים. אך אולי נאמר שיש עצה הנחשבת בבחינת 'ואת עלית על כולנה' וזו הארת פנים, שההורים יקרינו אווירה של תורה, אווירה של קדושה, כל ההנהגה כבר תהיה בדרך של קירון פנים. אין ספק, שזוהי ההשפעה הישירה על חינוכו של הילד. האדמו"ר רבי אהרון מבעלזא זצ"ל הוצרך פעם לנסוע לברית מילה. האדמו"ר המתין לנהג עד שהודיעו לו כי המכונית ממתינה למטה. כשירד גילה כי המכונית קטנה מאוד, שאל הרבי את הנהג כיצד נכנסים? השיבו הנהג "צריכים להתכופף כבוד הרב". לאחר הנסיעה אמר האדמו"ר לתלמידיו, "למדתי מכאן מוסר השכל, כי אם אתה רוצה להתקדם בחיים-אתה צריך להתכופף". האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן דרש פסוק זה כך: כלל ידוע בעבודת ה' הוא, שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו ולבו שווים, ולא שידבר אחד בפה ואחד בלב. אם כן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ" – "יחרץ" הוא לשון חתוך ["חרץ דינו" – חתך דינו]. אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון, אחד בפה ואחד בלב, אלא "כ-לב לשונו" – כמו מחשבת הלב, כך יהיה דבור הלשון. האדמו“ר ר‘ מנחם מווארקי שאל שאלה: שבת שלפני הפסח נקרא ”שבת הגדול“, שבת שלפני יום הכיפורים נקרא ”שבת תשובה“. מה שם השבת שלפני חג השבועות? הוא מקשה והוא משיב: שבת ”דרך ארץ“ משום שדרך ארץ קדמה לתורה. ביטחון (פרפרת, גליון 302) מספר דקות לפני השיעור בחומש שמסר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, הגיע ראש ישיבה בדרום הארץ, ושאלתו בפיו: חברת החשמל מאיימת לנתק את זרם החשמל עקב בעיות בטיחות. מצב הישיבה דחוק ואין באפשרותם להשקיע את הסכום הנדרש לתיקונים. אם ינותק הזרם למאור ולמזגנים, יעזבו הבחורים והישיבה תיסגר חלילה. הוא עירב עסקנים מסורים שלא הצליחו לפעול בנידון, רק פניה למנהל חברת החשמל תוכל להועיל, אבל איך אפשר להגיע אליו? אחד משומעי השיעור, בעל תשובה מישיבת 'נתיבות עולם', שאל את רבינו באותו מעמד האם אפשר להגיע לדרגת בטחון שהבורא יתברך יזמן לפני אותו ראש ישיבה את מנהל חברת החשמל ויצליח לשכנעו. ענהו רבינו: "קשה הדבר". שאל: "האם זה מופקע?!" "הוא יוכל לנסות", אישר רבינו. אותו ראש ישיבה ביקש ברכה וקיבל. אמר אותו ראש ישיבה לעצמו: 'אפנה אל האדם הראשון שאפגוש, וממנו תבוא הישועה', אבל החליט לצרף לכך את זכות התורה, 'אלמד חצי שעה, ואצא לפעול'. עלה לישיבתו, ולמד חצי שעה. בסיומה הרים ראשו, וראה אחד מחבריו, שאלו: "האם אתה מכיר את מנהל חברת החשמל"? תמה הלה: "מנין ידעת?!" וסיפר שאביו היה בצעירותו 'אליל כדורגל', ומנהל חברת החשמל הוא אחד ממעריציו המושבעים. מיד פנו לשוחח עם האב, שנרתם בהתלהבות. יחד נסעו לחברת החשמל, והמנהל הסכים מיד לקבלם. התחילו לספר על הישיבה ופועלה, והיה בטוח שיבקשו תרומה. רווח לו כשביקשו רק להסיר את איום ניתוק הזרם. מיד הורה שחברת החשמל עצמה תתקן את כל הליקויים, והישיבה ניצלה מסגירה. תוך כדי ההתנהלות מול חברת החשמל ספג אותו חבר גערות חריפות ממנהל מחוז הדרום, שחשבו בטעות לאחראי על הסיכונים העצומים שהיו שם. כששמע על כך רבינו - בירכו שתמורת זאת יעלה מעלה בלימוד התורה ויהיה תלמיד חכם גדול כראש ישיבה. ברכה זו התקיימה במלואה... א' טבת ה' תשע"פ אנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים מעט מידי. בית ללא אישה הוא כמו תיבת תכשיטים ריקה. ההומר מחזק את יצר קיומנו ושומר על בריאות נפשנו. לכל הילדים יש כישרון: מה שחשוב זה לגלותו. וְּהָּיּו לְּאֹתֹת ולְּמוֹעדִים ולְּיָּמִים וְּשָּנִים" (א, יד ( [ומתוק האור' בראשית[ סיפור נפלא מסופר על הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן מפּוֹניבז' העוסק במצות קידוש הלבנה שנרמזה בפסוק לעיל. היה זה בשנים הראשונות שלאחר השואה האיומה. הרב כהנמן היה עסוק עד למעלה ראש בשיקום הריסות מבצרי ממלכת התורה שנגדעו בשנות הזעם. טרוד היה בהקמת ישיבתו הנודעת וביסודם של מוסדות מפוארים נוספים שיועדו למען פליטי השואה הצעירים. כדי שתצליח פעילות נחוצה זו, זקוק היה למשאבים עצומים שלא היו בידו, ובעל כורחו נאלץ ליטול את מקל הנדודים ולהפליג לריכוזי קהילות ישראל מעבר לים, בתקוה להשיג דרכם את התמיכה שכה היתה דרושה לו. אלא שהדבר לא עלה בידו בנקל. באותם ימים טרם הכירו היהודים שבין עשירי תבל בערכה של החזקת התורה . רחוקים היו הללו מעולמה של תורה, וזקוקים לשכנוע רב כדי להסכים ולתמוך בלומדיה. באחד ממסעותיו הגיע הרב כהנמן לדרום-אפריקה הרחוקה . מדינה שהתגוררה בה אוכלוסייה יהודית עשירה ומבססת. אלא שלדאבון לִּבוֹ , עוד בטרם הגיעו לשם כבר התארגנו כמה פורקי עֹל מבני המקום שעובדת בואו היתה לצנינים בעיניהם, ופתחו במסע שידול נרחב בעיתונות היהודית המקומית, שתכליתו היתה לשכנע את גבאי בתי הכנסת ומתפלליהם לבל יאפשרו לרב כהנמן דריסת רגל במחיצתם , ועל אחת כמה וכמה שלא יאפשרו לו לדרוש ברבים. כאשר נכנס הרב בליל שבת קודש לאחד מבתי הכנסת המרכזיים ביוהנסבורג וביקש כדרכו לדרוש בפני הקהל, הודיעו לו הגבאים ביבושת כי בהוראה מגבוה הוחלט שלא לאפשר לו לעשות זאת . ההלם הראשוני שאחז בו לא מנע ממנו למצוא על אתר פתרון גאוני; הוא פנה לגבאי הראשי וביקש ממנו שמאחר והוא טרח והגיע עד לכאן, יואיל לאפשר לו להשמיע דברים קצרים בפני המתפללים, תוך שהוא מבטיח לסיים תוך שלוש דקות לכל היותר. לבקשה שכזו לא היה הגבאי מסוגל לסרב. בלבו חשב על הרעיון, שכן בהכירו היטב את בני קהילתו ידע כי בזמן קצר שכזה לא יספיק הרב לגרום להם להוציא ולו פרוטה אחת מכיסם. תוך שהוא שב ומזהיר כי לא ירשה לו לחרוג ממכסת הדקות אף קמעא, הזמין הגבאי את הרב לשאת את דבריו. בצעד קליל ניגש הרב אל ארון הקודש, נישק את הפרוכת, הביט אל הקהל בעיניו האוהבות ופתח: "רבותי, יום היסטורי הוא היום. ביום זה לפני 275 שנים הציג האדם הלבן הראשון את כף רגלו על אדמת אפריקה. כיום, לאחר 275 שנים הת הפכו היוצרות וכעת הנני עומד לפניכם, האדם 'השחור' הראשון בין ילידיה הלבנים של יוהנסבורג..." המתח ששרר קודם לכן בהיכל התפילה התפוגג באחת לקול צחקוקי הקהל. הכל תלו בו את עיניהם בצפיה לה משך הדברים, אך מה רבה היתה הפתעתם כאשר החל הרב לרדת ממדרגות הבימה. על דרשה טובה לא היה מוכן הקהל לְּותֵר. מכל קצוות האולם הופנו קריאות לעבר הגבאים בתביעה לאפשר לרב להשלים את דבריו, ולו לא נותרה כל ברירה אלא להסכים לדרישת הקהל. כיון שכך, התחזק הרב כהנמן והמשיך בדרשתו, תוך שהוא עבר לדבר על עניין 'ברכת הלבנה', ופתח בשאלה: " שמא תוכלו להשיב לי, רבותי, על שאלה שמציקה לי מאוד: מפני מה סדרו לנו חכמים לומר בקידוש לבנה מיד לאחר בקשת 'תיפול עליהם אימתה ופחד', את האיחול הלבבי 'שלום עליכם' הנענה על ידי זולתנו ב: 'עליכם השלום'?" הציבור נאלם דום וציפה בסקרנות לתשובת הרב. הרב המשיך והסביר זאת מיד על פי המציאות שהיה נתון בה באותה שעה: "הנה הגיעה אליכם שמועה על אורח זר המגיע למקומכם. אותה שמועה גרמה לכך ש'תפול עליכם אימה ופחד' מפניו. אולם משרק נתתם לו את הה זדמנות להתקרב אליכם מעט, הבחנתם פתאום כי מדובר באחיכם ובשרכם, ומפיכם בקעהה קריאה: 'שלום עליכם! עליכם שלום '!". שוב התחייכו הנוכחים. האזנים היו כרויות, והרב ניצל את ההזדמנות להוסיף ולהרחיב בעניין מצות 'קידוש לבנה ': " במהלך שנות הגלות שעברו על אחינו בית ישראל, היו לא מעט ימים שבהם נגזרה עליהם גזרת שמד. נאסר עליהם לקיים מצוות ולעסוק בתורה, והעובר על הגזרה - אחת היתה דתו להמית. את מרבית המצוות יכולים היו היהודים לקיים בסתר, אולם מצות ' קידוש לבנה' שהיתה כה חביבה עליהם חייבת היתה לה יעשו תבפרהסיא, וכיצד קיימוה? בלהט רצונם לקיימה מצאו אף לכך פתרון: הם היו יוצאים לטיול 'תמים' לשדות שמחוץ לעיר. שם, בסבך העצים היו מתבוננים בשמים הכהים, ועם ראית הלבנה מיד החלו בברכה. כיון שחששו מן השונאים המחפשים אחריהם, סכמו ביניהם על סיסמה סודית: 'דוד מלך ישראל - חי וקיים', וכך, כשיהודי פגש בדמות שנעה לעברו בחשיכה, מיד היה מתחיל בסיסמה: 'דוד מלך ישראל', וכאשר נענה ב: חי וקיים', היתה נפלטת מפיו אנחת רווחה. מיד היה מושיט ידו וקורא לעברו: "שלום עליכם', גם אני יהודי, ב'סימן טוב ובמזל טוב' אפשר להתחיל את המצוה". דריכות הורגשה בקהל כאשר סיים הרב את דרשתו המרתקת בזעק מהולה בתחינה: "שלום עליכם רבותי, אתם יהודים, וגם אני יהודי כמוכם! יש לנו לב משותף, ואליו אני פונה: תנו לי את הכוח לגדל דורות נוספים של יהודים שיקיימו את המצוות במסירות נפש"! למותר לציין כי ההיענות לקריאתו היתה מעל ומעבר לצפיות. הדרשה הנלהבת הותירה בקהל רושם בל ימחה , ומיד עם צאת השבת מהרו הכול לפתוח את לבם וכיסם למען התורה ולומדיה. |
| ||||||||||||
