אמרה ישנה טוענת: "כולם רוצים להאריך ימים, אבל אף אחד אינו רוצה להזדקן."

    בכל גיל ובכל מצב יש משהו שאנו יכולים לעשות כדי להפוך את החיים שלנו למשמעותיים יותר.

    הגיוון, פתיחת הראש, היציאה מחוץ לשגרה – אלו מרעננים את האדם ומובילים אותו למצוא משמעות בחיי היומיום.

     הזקנה היא חלק אינטגרלי מהחיים. היא אחד החלקים של מעגל החיים, ולא ניתן להתחמק ממנה. כיום, היא גם הולכת ומתארכת. לכל אחד מאתנו יש יכולת השפעה על הדרך שבה יזדקן, ואפילו על הגיל שבו יזדקן. ככל שניטיב להרחיב את אופקי המשמעות שלנו לעת זקנה, כך יהיו חיינו מלאים ועשירים יותר.

הקניון ברמת אביב (אפריון שלמה, עלון 281)

     כולם מכירים את איש העסקים מר לב לבייב. את רוב עסקיו הוא מבצע בחו"ל, אך לפני כמה שנים הוא החליט לרכוש את קניון רמת אביב הידוע, בסך של 750 מליון דולר!  הסעיף הראשון שיוסד בתקנון החדש בקניון, זה שהוא יהיה סגור בשבת. הידיעה המרעישה הזו, כי הקניון הכי 'חילוני ' יהיה סגור בשבת זיעזעה את כל התושבים, אך בעיקר את ראש העיר תל אביב. הוא קרא ללבייב ואמר לו: העיר הזו היא עיר 'ללא הפסקה', אינך יכול לבוא לפה ולסגור את הקניון, אם לא תשנה את דעתך, לא אחדש לך את רשיון העבודה בשנה הבאה! לבייב לא נבהל, הוא אמר לראש העיר כי הוא רשאי לעשות בממונו ככל אשר יחפץ, ואם לא יחודש הרשיון, הוא יפנה לבית המשפט.

     הדיון הגיע לבג"ץ )בית גאים צפעונים(, אך אע"פ שיש בידו את כל היכולת הכספית להעמיד סוללה של עורכי דין, לבייב העדיף לייצג את עצמו בתיק הנוכחי, והגיע ללא עו"ד אחד!  המשפט החל, נשיא הפעור, אהרון ברק, פתח את הדיון בפנייה ללבייב: "הקניון שלך אינו ממוקם בירושלים או בבני ברק, ע"פ הנתונים ברדיוס של 5 ק"מ מהקניון שלך לא גר אף יהודי שומר שבת. אינך יכול להכריז על סגירת הקניון, זוהי כפייה דתית!".  אבל כשהגיע תורו של לבייב לדבר, הוא עלה לדוכן בית המשפט ואמר דברים שהדהימו את כל הנוכחים: "ברשותך,  כבוד השופט אפתח בדבר תורה. תאר לך שהנשיא האמריקני מגיע לביקור בארץ, כל הכבישים נחסמים,  השמירה מתגברת, וכולם מתרגשים. אבל אתה לא מתרגש,  אתה יושב לך בבית ומעביר ערוצים בשלט. לפתע נשמעות דפיקות בדלת ביתך, והנשיא האמריקני הגיע עד אליך.  כולם מפלסים לו את הדרך, והוא ניגש אליך ומעניק לך קופסא קטנה. כל הצלמים ב'היכון', כולם דרוכים...  והוא אומר לך: החלטתי להעניק לך מתנה חשובה שהיתה כל השנים בכספת הסודית של ארה"ב...". האם היית אומר לו: "כבוד הנשיא, קח ת'מתנה שלך ועוף לי מהבית" ?! הקב"ה נתן לנו מתנה מבית גנזיו, ושבת שמה. ואתה רוצה שאני אעיף אותה מהבית?!". הקניון נשאר סגור בשבת.   וגלובס פרסם כי היה זה הקניון הרווחי ביותר בישראל!

 אין לומדים 'עמוד גמרא' בשביל 'לסיים' עמוד זה, אלא בשביל 'ללמוד' עמוד זה. לא הספק - אלא סיפוק. תנו לתלמיד לסכם במילים שלו 'קושיה ותירוץ'. לבטא ולהקריא. לפני שעוברים לתירוץ - עִמְדּו שוב ושוב על הבנת הקושיה. כך יבינו אח"כ מה מתורץ, ויהנו. ככל שמלטשים יהלום כך נותן אורו. ככל שמלטשים גמרא כך נותן טעמה. ככל שמלטשים ילד כך ממצא כשרונו. ככל שמלטשים מלמד כך מפתח יכולותיו. הבה נחזיר למלמדים ולמורים את משימתם המקורית - ללמד איך ללמוד. בהדרגה, עם תכנית עבודה ברורה, ובסייעתא דשמיא! (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     בגיל ילדות ונערות לא התלמיד עומד במבחן כי אם רבו! האפשר לקבוע כי 'הילד לא טוב בגמרא'? הוא עדיין בשלבי 'לומד איך ללמוד'! הוא בַּהֲרָצָה, וטרם נבדק על התוצאה!

     בחברה החרדית קיים יחס של הערכה לאדם הזקן. הזקנים הם אבות ואמות המשפחה, והם מקבלים מקום בראש. חשיבות המשפחה מיטיבה את מצבם של הזקנים גם במובן המעשי. במשפחות חרדיות עושים הילדים והנכדים השתדלות גדולה לתמוך בהוריהם, לבקרם לעתים תכופות ולסייע להם בדברים שהם מתקשים בהם. תורמת לכך העובדה שמשפחות חרדיות התברכו בילדים רבים, וכך יש לסבא ולסבתא מערך תמיכה גדול בתוך המשפחה.

בניית משמעות בגיל הזקנה, הן אקטיבית והן פאסיבית, יכולה לשמש גורם המונע מחלות והידרדרות. ההידרדרות הדרמטית של קשישים מתחילה כאשר הם אינם מוצאים משמעות בחייהם. העדר המשמעות מביא לידי חוסר עניין, חוסר עניין מביא לידי שעמום, שעמום מביא לידי בדידות, בדידות מביאה לידי דיכאון, ודיכאון גורר אחריו הידרדרות גופנית ונפשית.

כבּוד הֹורים (מתוך דברי הרב ישראל ליוש הי"ו(

     כיבוד אב ואם של מרת שרה רבקה ) בת הרה"ג ר' זאב פרנק זצ"ל, אחי הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל), היה לשם דבר בירושלים. כבר בהיותה כבת אחת-עשרה שנים בלבד עזבה את לימודיה בבית הספר כדי לסעוד את הוריה, שהיו חולים מאוד.  היא טענה, שכל מטרת בית הספר היא ללמוד כיצד לקיים מצוות ורצון ה', והנה כעת זימן ה' לידיה אפשרות לעסוק כל העת במצוות כיבוד אב ואם, אם כן, לשם מה עליה ללכת לבית הספר?  גם כאשר נישאה לבעלה, הגאון ר' אברהם דב אוירבך זצ"ל )אחיו הצעיר של מרן הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל(,  המשיכה לכבד את הוריה, והגדילה לעשות, כאשר הכניסה את הוריה המבוגרים לביתה וטיפלה בהם במסירות אין קץ.

     לאחר תקופה ארוכה, שבה גרו אצלה הוריה, והיא ובעלה התמסרו מאוד למילוי כל צרכיהם, הבחינו, כי אחד מילדיהם אינו מתפתח כראוי. הוא שכב כל העת על מיטתו בלא תזוזה מספיקה, והם חששו מאוד, שמא סובל ילדם מבעיה נוירולוגית.  בעלה הגאון ר' אברהם דב, היה לומד עם מרן החזון אי"ש זצ"ל בחברותא יחד עם הגאון ר' יהודה שפירא זצ"ל בכל יום שישי. בצר לו, פנה אל מרן החזון אי"ש ושאל אותו לאיזה רופא נוירולוג כדאי לפנות עם בנם.  החזון אי"ש ענה לו, שכיוון שספק גדול אם בכלל קיימת בעיה, לכן אין צורך לפנות לנוירולוג, אלא שיפנו לרופא משפחה רגיל, וה' הטוב יתן בפיו מענה נכון.  פנו ההורים במצוות רבם לרופא המשפחה, ולאחר בדיקה מקיפה, ענה להם הרופא כי הוא לא מוצא שום בעיה רפואית, וכנראה, הילד סובל רק מחוסר תזונה נכונה וחוסר תשומת לב מספקת.  כאשר שמעו זאת אחיה של הרבנית שרה רבקה, קבעו שכנראה כל זה קרה, כי היא עסוקה מאוד בטיפול בהורים, ולא מספיק שמה לב אל בנה הפעוט. הם החליטו כי היא לא תחזיק יותר את ההורים בביתה, ומצאו להם מקום אחר.

     לאחר מספר חודשים מצאת ההורים מביתה, הסתלק אביה ר' זאב פרנק לבית עולמו. מאז, כל ימיה, היה ליבה נוקפה כי בשלה קרתה הרעה הזאת, כיוון שהוציאה אותו מביתה , והמקום החדש לא מילא את מקומה כראוי . מחשבה עלתה בליבה, שאם הייתה משאירה אותו בביתה, אולי הוא היה עוד מאריך ימים, ולמעשה היא הביאה חלילה לקיצור חיי אביה.

     ביום היארצייט הראשון של החזון אי"ש, הביא בעלה הגאון ר' אברהם דב לביתם גיליון ובו תמונת מרן החזון אי"ש זצ"ל.  כשראתה מרת שרה רבקה את התמונה, נבהלה מאוד,  ושאלה את בעלה: "מי הוא האיש שבתמונה?", והשיב לה: " זוהי תמונתו של הגאון ר' אברהם ישעיהו קרליץ המכונה ה'חזון אי"ש' זצ"ל".  כששמעה תשובה זו, מיד נפלה האישה והתעלפה. לאחר שהעיר אותה בעלה מעלפונה ונרגעה מעט, שאל אותה: "מה קרה? מדוע גרמה לך תמונת החזון אי"ש להתרגשות רבה כל כך?". בתחילה סירבה לגלות לו, בטענה, כי הוא יגחך עליה ועל חלומותיה, אבל לאחר שהפציר בה סיפרה כך: "לילה אחד,  רואה אני בחלומי את אבי זצ"ל יושב בראש שולחן גדול, ואור גדול ונפלא היה בחדר" . "תלמידי חכמים יושבים סביב השולחן, ופניהם מבהיקים כזוהר הרקיע, ואבי מוסר לפניהם שיעור תורה. כל זמן השיעור לא ראה אותי אבי, רק כשסיים את השיעור הבחין בי. הוא התקרב אליי, כשחיוך גדול נסוך על פניו, ושני אנשים ליוו אותו, אחד מימינו והשני משמאלו" . "את האחד הכרתי", סיפרה הרבנית, "הלוא הוא היה אחי רבי יהודה לייב פרנק, שכבר לא היה אז בין החיים. ואת השני לא הכרתי, אבי התקרב אליי ואמר לי כך: " ידעתי בתי ידעתי, כי יש לך ייסורי מצפון על שהוצאת אותנו מביתך, ואת חוששת שבגלל זה הלכתי לעולמי קודם זמני,  אבל תדעי, שיצאת ידי חובת מצוות כיבוד אב ואם וכך היית צריכה לנהוג, וזה היה זמני להיפטר מהעולם. וגם אם היינו נשארים בביתך, הייתי נפטר בעת הזו ". "ולעדות שנכונים דבריי, הנני מבטיחך שבקרוב תיפקדי ויוולד לך ילד שיהיה לך ממנו הרבה נחת, )היה זה לאחר כארבע שנים שלא נולדו להם ילדים, והרופא אמר להם שלא יהיו להם יותר ילדים(. ושני מלויי יהיו עדים על דבריי', והצביע על האנשים, שליוו אותו. " לא ידעתי מיהו העד השני", סיימה הרבנית, "וכשראיתי את תמונת החזון אי"ש, הבנתי, כי הוא היה העד השני שליווה את אבי!".  זאת אם כן הייתה סיבת התרגשותה הגדולה מתמונת מרן החזון אי"ש. דברי האב כמובן התקיימו במלואם, וכעבור כעשרה חודשים נולדה להם בת, שהיא וצאצאיה גרמו לה הרבה נחת דקדושה. 

בחודש אדר נהגו ישראל לתלות בבתים טבלאות בהן מצוירים דגים שהם מזל החודש, והפתגם "משנכנס אדר מרבים בשמחה".  רבים שאלו, מפני מה תולים זאת בכותל ודווקא מול פתח הכניסה לבית, שהרי לא מובא ביאור לזה בספרים. אכן כל מנהגי ישראל הקדושים לא לחינם הוקבעו, טעם יש להם.  הטעם שנהגו לתלות טבלאות אלו, לפי שבכל בית מול הכניסה יש מקום של אמה בלי סיד, זכר לחורבן. לכן התקינו בחודש אדר, שהוא זמן שמחה להדביק טבלאות על אותו המקום, כדי שלא יראוהו בזמן שמחה ויבואו לידי עצב! ("ילקוט אברהם" תרפ"ו(

     בכל דבר שתעשה תקדים עבודת בוראך. בבנין הבית תקדים לעשות מקום מיוחד לעמידת ספרים וחדר ללימוד. )"קב הישר" כ"ד(

     בליל אחרון של ה"שבע ברכות", המנהג שמניחים דגים לפני רגלי הכלה, להשפיע ברכת - "וידגו לרוב". ) "משא חיים - תורת המנהגות" מערכת ח' לגאון רבי חיים פאלאג'י(

     הנכנס לגור בדירה חדשה בארץ ישראל, והוא גר ומתנהג שם על פי התורה והמצוות, לא צריך לכל הסגולות והענינים שנהגו לעשות בנכנס לגור בבית חדש בחו"ל. וכדברי החת"ס שכתב: 'עצם בית דירה בארץ ישראל הוא ענין מצוה שיכול להגן עליו, כשלוחי מצוה שלא יהיו ניזוקים!' )שו"ת "שבט הלוי" ח"ה ח"י(

בונה היאכטות חיפש אמת (שיחת השבוע, גליון 1673)

כאשר נחת המטוס בנמל התעופה בן-גוריון וכל הנוסעים החלו להתארגן לקראת יציאה, צעיר הולנדי, בשנות העשרים המוקדמות לחייו, התקשה להתיק את מבטו מהחלון. הוא הביט בנוף הארץ, בשמים התכולים, בפועלים שהתקרבו. בהתרגשות רבה לקח את תיקו והחל לצאת. ברגע שנשם את אוויר הארץ ודרך על אדמתה, חש חיבור בלתי-מוסבר לארץ הקודש. מה גרם לצעיר שנולד בהולנד והתחנך כנוצרי אדוק לחוש רגשות עזים כל-כך?

כיום הוא מתגורר ביישוב סוסיא שבדרום הר חברון ונושא את השם ארז שלום (59). לפני כחמש שנים עלה לארץ מהולנד עם רעייתו וארבעת ילדיהם, והשלים תהליך גיור שנמשך שנים רבות. הוא אהוב על שכניו ומכריו, ועוסק בנגרות אמנותית.

חיבור לעם היהודי

ההתעניינות בעם היהודי התעוררה בליבו בעקבות קריאה על תולדות עם ישראל ואירועי השואה. "חיפשתי את דרכי בחיים והייתי גם חובב הרפתקאות", הוא מספר. "חיפשתי תוכן ומשמעות לחיים, ואחרי שלמדתי היסטוריה וקראתי כמה פרקים על השואה, חשתי ששמורה בליבי פינה חמה ליהודים. רציתי להבין יותר את מהותו של עם ישראל, וכך מצאתי את עצמי במטוס בדרך לארץ. התכנית המקורית שלי הייתה לבוא לשלושה חודשים. בפועל נשארתי בארץ שמונה שנים".

הוא התנדב בקיבוץ, למד עברית באולפן, טייל ברחבי הארץ ונקשר בה. במהלך שהייתו בארץ מצא את רעייתו לעתיד, אף היא מהולנד. חלפו השנים והיתר השהייה בארץ פקע. השניים החליטו לחזור למולדתם וללמוד יותר על היהדות. "המסע הזה שלנו נמשך ארבע-עשרה שנה", הוא אומר.

אמנות קודש

את תהליך הגיור עברו עם ילדיהם. "כל הילדים עברו את הגיור מתוך שמחה ורצון", הוא מציין. את ביתם החליטו לקבוע בסוסיא. "הכרנו פה אנשים טובים ומצאנו קהילה חמה, שקיבלה אותנו באהבה", הוא אומר.

ההתמחות של ארז היא בנגרות אמנותית ייחודית, מעץ מלא. עבודותיו המושקעות זוכות לתשבחות. "בהולנד התעסקתי בבניית יאכטות, ואחרי הגיור החלטתי לייעד את יכולתי האמנותית לענייני קדושה", מספר ארז. "הקמתי פה נגרייה, ואני בונה בין היתר ארונות קודש שמפארים בתי כנסת ברחבי הארץ, לצד רהיטים ועוד פריטים".

מרגיש בבית

המיזם המושקע ביותר שעמל עליו היה בניית בית מעץ מלא, אבל אם תשאלו אותו על הפריט שהוא מחובר אליו יותר מכול, יצביע על הנבל שבנה בעבור בני משפחתו. "רעייתי והילדים מנגנים בכלי הזה", משתף ארז.

לצד עבודתו בנגרייה ושיעורי הלימוד הקבועים בתורה הוא גם מלמד נגרות בישיבת בני עקיבא. "אני מנסה לחבר את הנערים למקצוע, אף-על-פי שכיום פחות פופולרי ללמוד נגרות, לנוכח כל תעשיית ההייטק. אבל אני אוהב את הנגרות וגם נהנה ממנה כתחביב, וזאת אני מנסה להעביר לתלמידיי". ואיך אתה מרגיש בסוסיא? אנו שואלים בסיום השיחה. "הו, אני מרגיש בבית", הוא משיב.

אם אתה לא יודע למה אתה חי, כנראה שעוד לא חייתה באמת. (הרב נח ויינברג זצ"ל)

     בדור האחרון קמו קבוצה של מסיתים שכביכול "דואגים" לשוויון זכויות הנשים, וטוענים שהאישה מקופחת בענייני הלכה, אך האמת שהם טועים טעות חמורה ואף מטעים אחרים, כי לא זו בלבד שהם לא דואגים לכבודן של נשים, אלא אדרבה, הם מזלזלים בהן זלזול בוטה, כי הדרישה להשוות את האישה לגבר מוריד את ערכה האצילי של האישה כאילו שהיא אינה מושלמת כל זמן שלא תיחשב כגבר... ואין לך זלזול גדול מזה!

     בדת הנוצרית היחס לאשה כאל גורם מזיק, מפתה,  מסית, ומדיח, וגישה זו היא העומדת בבסיס האיסור של כמרים קתולים לישא אישה, לעומת זאת ביהדות להבדיל, אדרבה שלימות האדם מושגת באמצעות הנישואין, גבר שאינו נשוי נקרא חצי אדם, ורק לאחר נישואיו עם האישה הוא משלים את עצמו, ויחד הם נקראים "אדם", וכשם שאין פגם וחיסרון ברופא שאין לו מחויבות של "נגר", ובנגר שאין לו מחויבות של "רופא", כך אין חיסרון ופגם באשה שאין לה מחויבות של גבר.

     "הלוחם ואינו חולם – רק זורע מחלוקות. החולם ואינו לוחם – סתם בטלן". (הרב משה צבי נריה זצ"ל)

ט"ו בשבט (מאת הרב יאיר וינשטוק )

מציאה בהיסח הדעת

     מעשה בילד ירושלמי כבן עשר שנים ושמו יענקל אייזנבך, שנכנס בט"ו בשבט של אחת השנים, אל בית מדרשו של האדמו"ר רבי שלמה ( "ר' שלומ'קה") מזוועהיל בשכונת בית- ישראל. אותה שעה מסב היה הרבי עם חסידיו לשולחן פירות של ט"ו בשבט.  בראות הרבי את הילד שרגיל היה להיכנס אליו רבות, יען כי גם אביו וכל משפחתו היה מחסידיו, קרא לו ברמיזת אצבע ושאלו, "אתרוג כבר היה לך?"  ענה לו: "לאו". מיד כיבדו הרבי במרקחת מתוק קה, "איינגמאכץ" של אתרוגים, ואמר לו בחיוך, "להווי ידוע לך ילדי, מובא בספרים הקדושים כי בט"ו בשבט צריך לאכול אתרוג ולהתפלל על אתרוג כשר לשנה הבאה בסוכות. בט"ו בשבט אדם נידון גם איזה אתרוג יהי' לו בשנה הבאה בסוכות". אכל הילד את הממתק בהנאה,  ושכח מכל המאורע.

     לשנה הבאה, בערב חג הסוכות נתקף הילד בדחף שאינו בר-כיבוש לקנות לעצמו אתרוג. ניגש אל אביו ) הרה"ח ר' זכריה אייזנבך, דמות מפורסמת בירושלים) ושאלו, "אבא, האם כבר קנית אתרוג?" לצערו ענה לו אביו "הן".  התחנן הבן לפניו שהשנה אינו רוצה לצאת ידי חובה באתרוגו של אבא, הוא מוכרח אתרוג משלו, כשר ומהודר במיוחד. האב שהיה אביון מופלג, כמנהג בני ירושלים, לא הבין מנין צנח על בנו רצון חזק כזה, אך לא יכול היה לעמוד בפני תחנוני בנו. "גירד"  כמה פרוטות עלובות ונתן לו. רץ הילד בשמחה לחנות האתרוגים של ר' זלמן זוננפלד, סוחר האתרוגים המיתולוגי של ירושלים לפני כשבעים שנה ויותר,  ונכנס אליו משולהב כולו. "אני רוצה אתרוג ". הביט ר' זלמן בחיוך סלחני בילד הנרגש ושאלו "כמה יש לך?"  הראה לו הילד את הפרוטות הבודדות. מיד שלחו ר' זלמן אל ירכתי החנות, שם, בקופסאות גדולות, היו מונחים בערבוביה אתרוגים פשוטים ביותר מסוג ד'. משמש הילד בין האתרוגים מלאי ה'בלעטלאך' ושאר פגמים , ופתאום עלה בידו אתרוג מלכותי,  מבהיק ביופיו. פיטם זקוף לו בראשו,  גידולו מרהיב עין, צבעיו מושלמים ובק עורו אין אף 'בלעטל' וחסרון קל. כולו שמחה אץ רץ הילד אל הסוחר והראה לו את המציאה שעלתה בידו. ר' זלמן זוננפלד נדהם וחשד כבד התעורר בו,  איך מגיע אתרוג מסוג א' א' לבין האתרוגים הפשוטים והגרועים ביותר. הוא נזף בילד, "מנין לקחת אותו? שמא נגעת במקום שלא הרשיתי לך ?!" נתחלחל הילד שדוק של חן ירושלמי אצילי, וזיו של יראת שמים טהורה ניבטו מעיניו, ואמר ברעדה, "וכי גנב אני בעיניך? להיכן ששלחת אותי – שם הלכתי ". לא האמין לו ר' זלמן והמשיך לחשוד אותו בגניבה. ויש אומרים אף הטיח בו את המילה הנוראה בת שלוש אותיות, "גנב". הילד מחה את דמעות העלבון והביא כמה קונים שהעידו נאמנה שלא נגע בשום מקום, מלבד ארגז האתרוגים הפשוטים. או אז הצהיר ר' זלמן נרגשות, "שמעני, האתרוג הזה אינו שייך לשם, כיון שמחירו הוא פי מאתיים ואפילו יותר, ממה שנתת לי.  אלא כיון שהלבנתי את פניך ברבים הריני לתת לך את האתרוג במתנה וכנראה שאם הוא נמצא שם – זכה לו! סימן שמשמים זיכו אותך באתרוג מיוחד במינו".

     אותה שעה נזכר הילד (שגדל אח"כ והיה לאחד מגדולי הת"ח בירושלים,  ה"ה הרה"ח יעקב אייזנבך זצ"ל, חסיד זוועהיל נלהב וגבאי צדקה מפורסם בירושלים), בכל אותו מעשה שהיה אשתקד בט"ו בשבט בשולחנו של רבי שלומ'קה מזוועהיל, ובביטוי הסתום שיצא מפיו של הרבי, והבין מנין זכה באותו אתרוג מהודר ... אולם בבואו לבית אביו ר' זכריה , גם הוא לא האמין שבנו קנה בפרוטות אחדות אתרוג מהודר ויפה כל כך, ושוב חזר על עצמו אותו חשד נורא שכבר הכתים את לחייו של הילד הזך בכתק מי סומק ארגמניים עוד בחנות וכעת שבו ופרחו כזוג שושנים אדומות. לא נתקררה דעתו עד שעמד ולקח את בנו לחנות האתרוגים של ר' זלמן זוננפלד והלה בראותו את ר' זכריה מגיע עם בנו מיד הבין מה קורה, וקרא אליו מרחוק, " אל תחשוד בכשרים, בנך זכה באתרוג היפה ביותר שהכנתי לעצמי והחבאתי אותו בקופסה סתמית כדי שלא יניחו עליו ידיים, אך התגלגל בדרך מסתורית ובא לידיו - מכוח ברכתו של רבי שלומק'ה מזוועהיל בט"ו בשבט שעבר"..

אמרו חז"ל (ביצה טו:) כי אומר הקב"ה "בני, לוו עלי ואני פורע", אם תלוו "עלי" לצורכי, ולא לצורככם, אזי אני פורע. אך אם הוא לצורך מילוי כריסכם, אזי "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", כאשר הוא "שבתך", עדיף שתעשנו חול, כי אינני פורע לשבת שכזו...

     במדרש תנחומא (פנחס) כי מין אחד שאל את רבי עקיבא, מדוע הנכם שומרים את המועדים והשבת, והלא כתוב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", ואין הקב"ה חפץ בזה? ענה לו ר"ע, וכי כתוב "חדשי ומועדי"? והלא כתוב חדשיכם ומועדיכם! אם הוא בשביל עצמכם שנאה נפשי, אך אם תעשו לשמי, אוהב אני אותם!

     במס' מגילה )כג.( הובא שביו''ט מאחרים לבוא לבית הכנסת,  וביאר רש''י: מאחרין לבוא לבית הכנסת שצריך לטרוח בסעודת יו''ט. עכ"ל. וכתב ע"ז בהגהות יעב''ץ וז"ל: ואע"פ שאין הכנת הסעודה ממלאכת האנשים, שהאשה אופה ומבשלת וכו'... ונשי לאו בני בית הכנסת נינהו (היינו שאינן מחוייבות כלל לבוא לביה''כ). יש לומר צריכים 'האנשים' לשמור הבית בעוד נשותיהם עוסקות בצרכי סעודה, גם צריכות סיוע אנשיהן. עכ"ל.

     דרשו רבותינו, שפרנסתו של האדם, לאחר שנקצבה מהשמיים, תלויה היא בפיו. שכן המילה פרנסה פותחת באות פ ומסתיימת באות ה (דהיינו פה), והאותיות הפנימיות הן- רסן. לא בכדי אמרו רבותינו: "מוות וחיים ביד הלשון    

     המקיל במים אחרונים, מקילים לו ימיו ושנותיו. [היינו שמורידים לו ח"ו מימיו ושנותיו]. (ספר חרדים פרק מ"א אות ד'(

     התפילה צריכה להיות בכל יום 'פעולה' חדשה. לא יאמר האדם: 'שלושים שנה אני מתפלל שלוש תפילות ביום'. אין זו שרשרת מתמשכת! כל תפילה היא דבר חדש, בפני עצמה. (פניני יאשיהו(

     יום ששה עשר לחודש אדר הוא יום טוב, שבו נתן המלך כורש רשות לבנות את בית המקדש, ובו ביום החלו לבנות את חומות ירושלים שנפרצה.

     כתב ר' בחיי (פ' חיי שרה), וזה לשון קדשו: וידבק אחר משפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם,  כי כן טבע היין להיות נמשך בטעמו אחר הכלי שעמד בתוכו.

בשורה בשירת הים (תודתנו למשה פור-רוסטמיאן מרחובות (

החמושים התפרצו למשרדו של מנהל הבנק הגדול ביותר בטהרן, ונופפו לעברו ברוביהם. הם חוללו במקום הרס וחורבן, בעטו ברהיטים, והתנפלו על הבנקאי המכובד כאילו היה אחרון הפושעים.

זו הייתה נקודת המפנה במעמדו של משה פור-רוסטמיאן, 'מוסא' בפי מכריו. מאדם בעל מעמד בכיר בחוגי השלטון, הנערץ על מוסלמים ויהודים כאחד, נהפך לאויב השלטון. אם בפרוץ המהפכה החומייניסטית, בשנת תשל"ט, היה משוכנע שקשריו המצוינים יעמדו לזכותו, עתה הבין שארצו השתנתה לבלי הכר.

הוא נזכר בעצב בשיחת הטלפון עם מנכ"ל הבנק הקודם. האיש היה מוסלמי אדוק, והמשטר החדש מינה אותו לשר הביטחון. בעקבות זאת החליט למנות את משה למנהל הבנק תחתיו. באותו זמן שהה משה בחו"ל, והתלבט אם לשוב לאיראן. "אל תחשוש", הרגיעו הידיד, "כשר הביטחון אני פורש עליך את חסותי, ואגן עליך ועל משפחתך מכל רע".

ואכן, בתחילה הכול נראה בשליטה. מינויו של משה למנכ"ל הבנק התקבל באהדה, ומשרדו הוצף זרי פרחים. אלא שכמה משונאיו, שעינם הייתה צרה בהצלחתו, החליטו להעליל עליו כי הוא בוגד.

לא היה צורך ביותר מזה. מי שנחשד בתמיכה במשטר השאה הישן – הוצא להורג בלי משפט. משה הודה לבורא העולם שעל אף ההלשנות נגדו הושם במעצר בית בלבד.

הישיבה בבית הייתה קשה לו, והוא החליט לברוח, והסתתר באחוזת נופש שהייתה בבעלותו. שם המתין עד יעבור זעם. ואז קיבל מידע מצמרר: "שבעה חמושים יושבים בביתך וממתינים לבואך. על דלת הבית תלויים צווי הסגרה, שבהם נקבע כי אתה מבוקש וצפוי לעונש מוות".

משה הבין שהשהייה באחוזת הנופש מסוכנת אף היא, ונמלט למקומות שבהם הניח כי לא יחפשו אותו. בינתיים ניסה להפעיל את קשריו, עד שקיבל מכתב כי החמושים עזבו את ביתו וכי עליו להתייצב למשפט.

הוא החליט לחזור לביתו ולשקול את צעדיו. ה'משפט' שאליו זומן היה עלול להסתיים גם בחיסולו. ובכל-זאת היה כאן פתח של תקווה.

באה השבת, ומשה הלך לבית הכנסת. זו הייתה פרשת בשלח. להפתעתו שמע את הגבאי קורא בשמו ומזמינו לעלות לתורה, לשירת הים. הוא ראה בכך סימן עידוד משמים, שיקרו לו ניסים כשם שאירעו לאבותינו על ים סוף.

ואכן, ה'משפט' הסתכם בתחקור קצר, ומשה נשלח שוב למעצר בית. הוא נשם לרווחה, אך לא לזמן רב.

קבוצת קצינים בחיל האוויר ניסתה לחולל הפיכה. התכנית נחשפה ברגע האחרון, ושש-מאות בכירים בחיל האוויר הוצאו להורג מייד. החשדנות בחוגי השלטון טיפסה לגבהים. ניתנה הוראה שכל מי שהועמד למשפט באשמת אי-נאמנות, גם אם זוכה, יש להוציאו עכשיו להורג, בלי דין ומשפט.

משה הושלך לבית הסוהר והמתין לסופו. בכל לילה, בשעה שלוש לפנות בוקר, היה מגיע סוהר גברתן, חלחלי שמו, ומכריז מספרים אקראיים של כמה תאים. הכלואים באותם תאים היו מוצָאים לחצר, ומלאך המוות היה עובר בין האסירים ובוחר עשרה, חמישה-עשר או עשרים מתוכם, ולוקח אותם עמו. כעבור כמה דקות לא היו עוד בין החיים.

משה חווה כמה וכמה סבבים כאלה. שוב ושוב נפרד בתוך ליבו ממשפחתו ומחבריו, אך בכל פעם ניתנו לו חייו במתנה. באחד מאותם רגעי אימה נדר נדר: "אם אזכה להינצל, אתגורר בארץ ישראל ואקדיש את חיי לעזרה לנזקקים".

לילה אחד, בשלוש לפנות בוקר, נשמע שקשוק המפתחות המצמרר בדלת התא. הפעם, במקום התליין האכזר, עמדו שם שלושה אנשים בלתי-מוכרים. "מוסא, בוא איתנו!", ציוו עליו. היה ברור לו שזה סופו. הוא הוצא מהכלא, הוכנס למכונית מרצדס שחורה וזו פתחה בנסיעה.

בעוד משה מהרהר אם יהרגוהו במכונית או במקום אחר, שמע לפתע קול מדבר אליו: "מחר בצהריים אתה בחוף ימה של תל-אביב!". בטרם עיכל את המתרחש מצא את עצמו בנמל התעופה. "מהר!", זירזו אותו מלוויו, "אל תיצור קשר עם איש ולך היישר למטוס!".

אך פתאום הבחין משה במכר משונאיו. ליבו צנח בקרבו כשמבטיהם הצטלבו. "מוסא!", קרא האיש לעברו, "לאן אתה הולך?". המלווים הדפו אותו, ומשה הושם במושב.

בעוד ליבו הולם בפראות, הביט החוצה וראה ג'יפ מתקרב במהירות לעבר המטוס. "נראה שהאיש הרע הלשין עליי", הרהר. אלה היו רגעי האימה הקשים ביותר בעבורו. כל גופו רעד. שיניו נקשו עד שכמה מהן נשרו מפיו.

אך למרבה השמחה הג'יפ חלף ליד המטוס ולא עצר. בינתיים המטוס צבר תאוצה והמריא. למחרת כבר נשק משה את אדמתה של ארץ ישראל!

בני משפחתו חולצו מאיראן כעבור חודש, ומשה קיים את נדרו: על אף הפיתויים הרבים להגר לארה"ב, התיישב בארץ, והקדיש את חייו לפעילות למען אחרים.

בכל שנה, בפרשת בשלח, הוא נזכר ביציאת איראן הפרטית שלו, ומתמלא שבח והודיה לבורא העולם על שהציל את חייו בניסים גלויים.

השגחה פרטית (אגעדאנק – וישלח)

     סיפר האדמו"ר מפיטסבורג מאשדוד זצוק"ל, הוא נסע עם ח' אנשים מבני קהילתו לחתונה בניו יורק, הטיסה עורכת שעתיים מפטסבורג לניו יורק, כיון שהתחילה הטיסה הודיעה הטייס שהמטוס בסכנה ואי אפשר להמשיך,  הציבור נכנס ללחץ גדול, ולאחר כמה דקות הודיעה שיש במקום נדח שדה תעופה קטן באמצע מדבר והוא נוחת שם להנצל מסכנה.

     האדמו"ר הסתובב שם הלוך ושוב, ודיבר עם חסידיו, ועכבו אותם כמה שעות עד שיבא מטוס חדש לקחת אותם לניו יורק. כיון שראו כך, הגיע זמן מנחה, וחשבו האיך יתפללו הרי הוא רבי עם ח' חסידים הרי ט', והאיך יהיה להם מנין, יש קבלה מהבעש"ט שכל ט' יש להם עשירי, ומסתמא כל כלל יש לו יוצא מן הכלל, כי היו כל המטוס גויים. וביקש הרבי להכנס לאחד הבנינים דשם שיוכלו להתפלל בישוב הדעת, כי אותו שדה התעופה היה מיוחד לחקלאים, שהוא מקום ענק של חקלאות ושם אורזים משאות הגידולים ושולחים אותם לניו יורק, וניגש אחד החסידים לבעלי הטרקטורון שנושא את הארגזים, ושאל אותו איפה יש מקום להתפלל. הנהג של הטרקטור נהיה חיוור והתעלף, וביקש כוס מים לשתות.

     לאחר שנתאושש סיפר להם שהוא יהודי יליד וויליאמסבורג ממשפחה חסידית, [המעשה היה בשנת תש"כ] וירד מדחי אל דחי ובניו שייכים לאומות העולם רח"ל וכו' וכו', ויהי בלילה ובא אביו בחלום בטענה מדוע אינך שומר על היארצייט שלי, הרי אתה הבן יחיד שלי, היום הארצייט ואתה צריך להתפלל במנין ולומר קדיש. אמר לו הבן בחלום, הרי כבר נפלתי מדחי אל דחי, מה לי ולתפילה, ואיפה יש לי מנין לומר קדיש כאן במקום עבודתי. בסוף הבטיח לאביו שאם יהיה מנין יתפלל ויאמר קדיש. וכך סיבב הקב"ה ובאו ט' אנשים והוא התפלל בציבור ואמר קדיש לעילוי נשמת אביו.  וכך נתקרב היהודי ונהפך לחסיד פיטסבורג נלהב...

     הרי שהרבי מפיטסבורג לא היה 'עובר דרך' אלא 'הולך דרך', הוא היה צריך להיות במקום ההוא, לקרב נשמה לאביו שבשמים, וכך צריך כל יהודי להשתוקק להיות 'הולך דרך', הגם שלא תמיד רואים סיפורים כאלה לעין כל, אבל באותו שדה התעופה היה ניצוץ קדוש באותו שדה התעופה, שאתה היית צריך להעלותו דווקא במקום ההוא ובזמן ההוא, וגם זה יכול לגרום שהמטוס ייאחר או יבא בזמן, כשיהודי יודע שמה' מצעדי גבר כוננו, ולא רק דרכו יחפץ, אלא כל פסיעה ופסיעה יש לה חשבון עליון.

  אמרו חז"ל )שבת קיח, ב( "אמר רבי יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו".

     בחתימת המשניות שנינו (עוקצין ג יב) 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'. השלום הוא רק כלי, הברכה היא קיום תורה ומצוות.  בלעדיהן אין כל ערך לכלי. אחדות יכולה לבנות משכן, אך יכולה גם לעשות עגל זהב. לקראת פורים נגביר את 'משמר הגבול הרוחני', כי ילדים אוהבים להציץ מה יש 'מתחת לתחפושת'... 

     בשבת זו, שבת מברכים אדר, מוסיפים את קריאת 'פרשת שקלים'. במשנה למדנו 'באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים'. שליחי בית-דין יצאו בהכרזה על הבאת מחצית השקל למקדש, וכן התריעו על איסור כלאים בשדות. רבותינו לימדו, כי כל איש הביא 'מחצית השקל' ולא שקל שלם, להורות כי שלימות באה רק מתוך אחדות. אך יחד עם הכרזה זו, על חשיבות האחדות, הזהירו גם מפני הכלאים!  להתאחד רק בתבונה, בזהירות, בתשומת לב שאחדות זו לא תביא בכנפיה קלקול וכלאים!  

     ה'תפוחי חיים': 'ויקהל' הם ראשי תיבות - 'וביום השביעי יהיה לכם קדש', מדוע? מפני שעל ידי ה'ויקהל' – על ידי שבאים אנשים לשמוע את הדרשה, 'יהיה לכם קדש' – על ידי כך הופכת השבת ל'קדש''

דמעות עגלה נטושה (ש. תפילינסקי )

     בררררר.... קר לי מאוד. רחמו עליי.  גדלתי בבית טוב. אבותי ואבות אבותי היו מתכות ישרות ונאות לבית אלומיניום.  רכיבי הברזל שלי היו יצוקים בחום ומוצקים בדעתם. מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם המתכתיות – לשרת את בני האדם בתום וביושר.  זכיתי אני, מרת העגלה, להשתלב ולהשתבץ בצי העגלות המסורות של 'יש חסד' באחד הסניפים הנודעים. אני רואה זאת כזכות עצומה להיכנס למקום שכזה,  וכבר אסביר למה.  עגלות קניות אחרות בנות גילי, התמזל מזלן הרע והינן מוצבות בסופרמרקט או בקניון שאת שעריו לא פוקדים יהודים שומרי תורה ומצוות, אני לעומתן, זכיתי לשרת את מבחר האדם. את משפחות לומדי התורה שבעיר החרדית.  אין לכם מושג באיזה תענוג עילאי מדובר. כל מסע קניות הנערך על גבי,  כולל מוצרים של קדושה. בעיקר הקניות הנערכות לכבוד שבת. נרות שבת.  חלות ריחניות הישר מגן עדן. דגים ובשר להתענג על נועם השבת, שקדי מרק ואטריות, פירות וירקות שישולבו בסעודות השבת, בטשולנט ובקוגל,  בקומפוט ובקינוח. מתחתית השקיות הגדושות וממרומי דפנותיי אני צופה בלבטים של עקרות הבית היקרות, נשות האברכים המקדישים את חייהם לעמל התורה. אני רואה אותם מחזירים מוצרים למדפים, לאחר שעברו את סף התקציב השבועי הזעום שנותר להם, ומוחה דמעה רותחת. משתתפת בצערם.  בתור לקופאי, אני מאזינה בשקט לפרקי המשניות שה'אברך' שלי משנן בינתיים. איך הוא זוכר תמיד להביא עמו את ספר ה'משניות' הקטן? באמת מעניין...  לפעמים אני גם שמה לב למצוות הצדקה המתקיימת בסיום הקניה. ליד הקופות, ניצבות קופות צדקה קטנות.  אליהן משלשלים את פרוטות העודף,  שיהיה גם משהו למשפחה נזקקת לכבוד שבת. הכל אני רואה ולא פוסחת על כלום.  זה לא תענוג?  לאחר מכן אני נגררת בכבוד לכיוון הרכב, המונית או האוטובוס, ונלווית בגאווה אל שורת הילדים המתקוטטים ביניהם על המצוה מי יישא יותר שקיות ויעזור לאמא.  בקיצור, אני בעולם של חוויות וריגושים רוחניים אדירים. זו זכות גדולה לשמש על תקן של עגלת קניות בסופר של אברכים. אח אח אח... כאן מתחילה הבעיה.

     המשפחה היקרה עלתה על האוטובוס,  העמיסה את המוצרים ונעלמה מהאופק. נסעו המה למנוחות ואותי עזבו לאנחות...  רגע רגע, צווחתי בקול לא לי לכיוונם : 'זה לא גזל???' - - - אך קולי נשמע כקול קורא במדבר...  מאז, אני עדיין כאן. נטושה. רטובה עד לשד מתכותיי. קופאת מקור ומאימה נוכח עוון הגזל העלול לקטרג בראש המשפחה היקרה – הקונים שלי. מצפה לישועה, מתי יבוא מאן דהו לגאול אותי ולהחזיר אותי למשמרתי, לתפקידי החביב? ובעיקר, מתי אחזור לסופר ואגאל את המשפחה ההיא מעוון הגזל הכרוך בהם ? אנא, חפשו אותי בטווח האזור הקרוב לסופרמרקט שלכם והשיבו את הגזלה לבעליה, טרם אקפא לגמרי.

 

"ב' אלו היו עוונות הגדולים שבישראל: חטא העגל, שהיה מרידה בלוחות ובתורה, וחטא מרגלים, שהיה מרידה בא"י. ושני החטאים נוקבין והולכין על כל ימי שפלותינו בגלות (שפת אמת ליקוטים לט"ו באב)

       ביום זה, יום כ"א אדר יום הילולת הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זיע"א.  ראוי להתפלל את תפילתו הידועה של רבי אלימלך "תפילה קודם התפילה" – ובעיקר את סיומה המפורסם "אד־רבה, תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם . ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה".

     ושמרו בני ישראל את השבת (לא, טז): מסופר על ר' בונם שלא היה ישן בשבת שאלו אותו, הכיצד, הרי שינה בשבת תענוג? אמר להם, ראיתם מימיכם ששומר ישן במשמרתו? והרי כתוב 'ושמרו' בני ישראל את השבת. (צפיחית בדב"ש(

     חסיד בא לאדמו"ר ואומר לו: "כבוד הרב, שמעתי שלקפל טלית זה סגולה לשלום בית   ..." הרב ענה לו: "לקפל שרוולים ולעזור לאשה זה סגולה יותר טובה..."

ביאת המשיח או ביאת החמור (הרב יחזקאל ס. ישראלי שליט"א)

     היו היה לפני שנים רבות, אשה פשוטה וצדיקה, שהתגוררה בעיר תימן, וסעדה שמה. סעדה זו, היתה אשה תמימה וצדיקה, שהאמינה בכל ליבה בדברי רבותינו, בפשיטות ובתמימות . והנה הגיע 'ליל הסדר', וככל יהודיה כשרה גם סעדה חשה וקיוותה בכל ליבה, כי יבוא המשיח ליל הסדר - הלילה הזה - לגאול את עם ישראל. וכפי שהבטיחו לנו חז"ל ש"בניסן עתידין להיגאל"!  אי לכך, השתדלה סעדה, והטתה את אוזנה במשך כל זמן עריכת ה'סדר', לזכות לשמוע את שופרו של המשיח. ואולם, לאחר שהגיע שעת חצות לילה, והיא כבר שתתה ראשה נהיה עליה "סחרחר", ועיניה החלו להיעצם מרוב כובד של שינה.  ואולם פחד תקף אותה: מה יהיה אם וימצא את המשיח יבוא במשך הלילה - סעדה ישנה ח"ו? חשבה וחשבה, עד שמצאה פתרון הולם: היא עשתה 'חשבון' כזה: הרי ה"מוֹרִי" התימני אמר בדרשה שלו, שהמשיח צריך לבוא על חמור לבן , יודעת,  בתור אחת שגדלה במושב - והיא - שחמור שרואה חמור שני, מיד הוא מתחיל לנעור לקראתו בשמחה ... וא"כ העצה פשוטה מאד: לקחת גברת סעדה חבל, קשרה את קצהו האחד סביב רגלה, ואת קצהו השני – קשרה סביב רגלו של החמור שלה, שהיה עומד באורווה, וכך הלכה לישון בלב שקט: שהרי החמור שלה מיד כשיראה את חמורו של המשיח - - ינער וירוץ לקראתו, וכך יעיר גם אותה משנתה ע"י החבל, ובזה היא תרויח שהיא לא תפסיד הלילה לראות את פני המשיח שיבוא!

     הנה, בעוונות הרבים, לא זכה עם ישראל ו שבאותו לילה יבוא המשיח, אלא שחמור נשאר "חמור", והוא לא אכפת לו אם הגיע המשיח או לא, הוא התחיל לנעור כדרכו ב'שליש הראשון' של הלילה (וכפי שאמרו בברכות , דף ג'.) שב"משמרת הראשונה" של הלילה נוערים כל החמורים וגם- החמור שלנו הרים את גרונו ופתח את פיו בנעירות עזות, וכיון שהרגיש שיש חבל מיד ניסה להימלט ממנו , שמסובך לרגליו - ורץ אל הרחוב הפתוח. וגברת "סעדה" היתה שקועה עמוק בתוך שינתה, אלא שלפתע, כשהרגישה שהיא נגררת אחרי החמור, נתמלא ליבה שמחה עצומה: הנה סוף סוף המשיח הגיע רכוב על חמורו,  וממש "יישר כוח" גדול לחמור שלה,  שהעיר אותה בדיוק בזמן... הרי אני עכשיו ממש הולכת לקבל את פני המשיח!

     והחמור, כשהרגיש שהוא סוחב ברגליו מיד פתח אם גברת סעדה ( משא כבד ) במרוצה, כדי להשתחרר מזה. אלא שכאן איבדה סעדה את כוחה, ולא היתה מסוגלת להתחרות עם ריצתו של החמור, ולכן צווחה וקראה בקול: "אדוני המשיח, אני אשה זקנה, לאט לאט, אל תרוץ עם החמור כל כך מהר...! ולקול צעקותיה ניעורו כל השכנים משנתם, הם זיהו את קולה של גברת 'סעדה', ורצו מיד אל הרחוב, אחזו בסעדה כדי להעירה מחלומה, וצעקו באוזניה: "גברת סעדה! תתעוררי! את לא רצה אחרי המשיח, את רצה בסך הכל אחרי החמור שלך...

     הנה, ישנם הרבה אנשים, שלוקחים בידם "מצוות גדולות", בטענה, שבזה הם הולכים להביא את המשיח! הם מתמקדים על כמה מצוות בודדות, ועל זה הם שמים את כל בטענה, שזה מה שיביא את הדגש - המשיח! ואולם הם לא שמים לב, שבאמצע הם רומסים ודשים על מצוות הדרך - אחרות! וכגון: ה"בן אדם לחברו" שלהם - מוזנח, ולפעמים, בתוך כדי לימוד, הם זורקים מילה של פגיעה על זה, או לשון הרע על ההוא, או כעס ומילה של גערה,  שאינה מוצדקת. כמו כן מבטלים הם באדישות תפילה במניין, או מברכים ברכת המזון במהירות ובחופזה, וכו' וכו '. והיצר הרע הוא מתוחכם וערמומי! הוא יודע טוב מאד איך לטהר את ה"שרץ": הרי הכל ל"שם שמים"! הכל לשם לימוד אז מה יש? הרי את העיקר אנו מקיימים - התורה! אז פה ושם יש איזה כשלון "קטן", את מצוות לימוד התורה!  אם נאמר להם: אתם ובמחילה מכבודם - במעשיכם לא תביאו את המשיח, אלא הכי הרבה תביאו את ה"חמור" של המשיח...  ולכן כל אדם יבדוק היטב היטב בעצמו:  האם מעשיו ראויים להביא את המשיח, או שהוא דומה לגברת "סעדה", שרץ כל חייו ל אחר "החמור שבעיניים עצומות - המשיח"... תחשוב על זה!

אומרת הגמרא: כמה טיפשים אותם אנשים שקמים בפני ספר תורה, אבל לא קמים בפני תלמידי חכמים... 

     אצל הבנים, יש החוששים כי העיסוק באומנויות ובעיסוקים נוספים, יסיח הילד דעתו חלילה מעבודת ה' ולימוד התורה. אדרבא! גרעין הכישרון קיים, הקב"ה שתלו בקרבו, ויש לגדלו לכבוד שמים. עה"פ )פר' ויקהל( וְכל איש חֲכם לֵב אֲשֶר נָתַן ה'חָכְמָה ותְבּונָה בָהֵמָה דרשו חז"ל (מ"ר פר' מח) 'בְּ הֵ מָ ה כתיב שנתנה חכמה באדם ובבהמה'. הרבי ר' בונם מפשיסחא דרש כי הקב"ה מסייע לקדש ולרומם אף את החלק 'הבהמי' שבאדם. הכישרונות ישמשו את הלימוד, בהם יגביר הבנתו וחשקתו.

      באחת החתונות, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שם לבו לכך שיהודי חשוב מתבונן בו זמן רב. פנה אליו בפשטות ושאלו: "סלח לי, מדוע אתה מסתכל עלי כך"? ענה היהודי בחיוך: "גם משה רבינו לא ידע כי קרן עור פניו"... רבינו הזדעזע כל כולו: "איך מתאים לבן דעת כמוך לדבר הבלים שכאלה"?! אמר והתרחק כשהוא כאוב. ["התורה המשמחת"[  

     בתחילת פרשת 'נח' מביא רש"י בעניין שתיית יי''ש: יי''ש דורשים אותו לגנאי, ויי''ש מרבותינו דורשים אותו לשבח. סתם יי''ש באמת זה לגנאי אבל כשזה יי''ש מרבותינו - ביארצייט של רבותינו, אז זה משובח.

כשר לפסח (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 187)

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם... (יב', יט')

     לפני פסח עקרות הבית מחפשות על כל מוצר את המילים 'כשר לפסח'... אך האם מישהו ראה פעם מצבה בבית קברות שכתוב עליה 'כשר לפסח'? לכאורה לא ובכן אחים יקרים, מסופר על שליח חב"ד שהגיע לנמביה שבאפריקה כאשר אישה מקומית בקשה ממנו להגיע לקבר של בעלה בבית הקברות המקומי, בהגיעם הם חלפו על פני עשרות קברים, והנה האישה נעצרת ליד אחת המציבות. 'זו המצבה של בעלי' היא אמרה בדמעות. 'הוא היה שמח מאוד לדעת שרב יבקר בקבר שלו' הרב סקר את המצבה. בראש המצבה, באותיות הפוכות,  נכתב: 'כשר לפסח'. ומתחת נכתב שמו של הנפטר וולטר גלר (באנגלית) ותאריכי הלידה והפטירה שלו.

     מה גרם למשפחה לחקוק צמד מילים משונה זה?  האישה הסבירה כי במשך שנים רבות היא חיה עם בעלה שהיגר מלונדון, אך הוא מעולם לא סיפר לה על מוצאו.  רק על ערש דווי הוא חשף כי הוא יהודי וביקש ממנה להזכיר זאת במצבה שתקים על קברו. הפריט היהודי היחיד שהיה ברשותו היה חפיסת מצות עליה שמר במשך השנים. הוא הצביע על צמד המילים 'כשר לפסח'. 'אנא, חקקי זאת על מצבתי', אמר. היה זה המשפט האחרון שלו... והאישה קיימה את רצונו.

     ואנו שזוכים לחיות כיהודים נברך בהתלהבות בכל יום ויום: 'ברוך שלא עשני גוי'...

   לימד הבעל שם טוב, שכל מה שמראים ומשמיעים לאדם עליו לפשפש במעשיו שמא מראים לו זאת משמים כדי שיתן אל לבו.

אם תקראנו למפרע יהיה ג"כ "ונתנו" – לומר לך, כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו, ולא יחסר לו בשביל זה כלום. )בעל הטורים(

     בספר "מחמדי שמים" כותב (פרשת ויקהל), שמסכת שבת פותחת במילים: "יציאות השבת שתים שהן ארבע" לרמוז לאדם: אם תוציא לכבוד שבת שתיים – תקבל ארבע.

     דורשי רשומות אומרים: "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאות "תשרי" – ראשי תיבות: תלמוד תורה, שבתות, ימים טובים,  ראש חודש, שגם הוא בכלל.

"     ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" )לא, טז(  מפרש האוה"ח הק', "ושמרו" – ויצפו, כמו "ואביו שמר את הדבר". שלא יהיה השבת עליהם לטורח, אלא ישמחו בו ויהיו תמיד ממתינים ומצפים בכליו עיניים, מתי יבוא.

השמש שקיבל את חייו במתנה

היום, כ"ב בטבת, לפני שלוש מאות ותשעים ושבע שנה קיבל שמש קהילת פראג את חייו במתנה, לאחר שעמד בפני עונש מוות בתליה בעקבות גניבה מארמון הדוכס (בשנת ה'שפ"ב, 1622). השמש, ר' חנוך בן ר' משה אַלְטְשׁוּלֶר, העלה על הכתב את השתלשלות המאורעות במגילה שקרא לה "מגילת פּוּרֵי הַקְּלָעִים", וקבע יום "פורים" אישי – לו ולצאצאיו אחריו – בכל שנה ביום כ"ב בטבת. על פי תקנתו, מחויבים כל צאצאיו לציין את יום הפורים המשפחתי ולקרוא את המגילה שכתב.

הסיפור המתואר במגילה הוא מרתק, פותח צוהר לעולמם של יהודי אירופה בתקופה ששליטים מקומיים היו כל-יכולים ותושבי עריהם היו נתונים לחסדיהם בכל עת, ובעיקר – מעלה דיון הלכתי חמור. צאצאיו של השמש העתיקו את המגילה מדור לדור, על קלף ובדיו, והקפידו לקיים את צוואת אביהם. כמאתיים שנה לאחר שנכתבה הודפסה המגילה, והיא מצויה כיום גם בכתבי-יד ששרדו בין בני המשפחה.

הנה הסיפור המתואר במגילה:

בעיר פראג שלטו באותה תקופה – מהלך המאה ה-17 – הנסיכים לבית לִיכְטֶנְשְׁטֵיין (בית מלוכה, צאצאיהם שולטים כיום במדינה הנקראת נסיכות ליכטנשטיין). פעם אחת שהה הדוכס ליכטנשטיין, כנראה קַרְל הראשון, בעיר ווינה לרגל עסקיו. בתקופת היעדרותו מילא את מקומו בניהול ענייני העיר שר בשם רוּדוֹלְף וַולְשְׁטֵיין שהיה "איש מהיר במשפט ודן דיני נפשות בהרף עין".

באותם ימים נגנבו מארמון הדוכס וילונות יקרים מדמשק ("פִירהֶענְג דַאמַאשְׂקַנִי"). מנהל המשק בארמון הורה להכריז בכל בתי הכנסת בעיר על האבדה, וכך עשה שמש הקהילה, ר' חנוך אלטשולר. ביום חמישי י"ז בטבת הוא הכריז – כנראה אחר קריאת התורה – שאבדו מארמון הדוכס וילונות יקרים ושכל היודע דבר על מקום הימצאם חייב להודיע מיד לאנשי הארמון. ביציאתו מבית הכנסת ניגש אליו אדם אחד, יוסף טיין שמו, והביא לו את הווילונות בכבודם ובעצמם. הוא סיפר שקנה אותם בתמימותו משני חיילים.

השמש עמד מיד על המצב הרגיש שנוצר, ופנה אל ראשי הקהל בשאלה מה לעשות. הם התיישבו בדבר והחליטו לשלוח איש חשוב מבני הקהילה, יעקב תאומים שמו, שימסור את הווילונות ביד אנשי הארמון, בצירוף הידיעה כי אלו נקנו על ידי אחד מבני הקהילה מיד שני חיילים שאין ידוע מי הם. כך נעשה. ביום ראשון, כ' בטבת, שבו הווילונות אל מקומם, אך אנשי הארמון דיווחו לשר וולשטיין וזה הורה לזמן אליו מיד את האיש שהחזיר אותם. ר' יעקב תאומים התייצב לפניו, והשר דרש ממנו להסגיר תוך יום אחד את האיש שקנה את הווילונות והחזיק בהם.

הוא חזר אל ראשי הקהל ועדכן אותם בדרישתו של השר. ראשי הקהל חששו מאוד מהצפוי לאיש שהחזיר את הווילונות, יוסף טיין האמור, ולכן הם שלחו את ר' יעקב תאומים שוב, ביום שני, כ"א בטבת, להסביר לשר את סירוב הקהילה להסגיר את האיש: לטענתם, כל שהגניבה שבה אל מקומה, הם נוהגים להתעלם מחקירת הנסיבות כדי לאפשר לגנבים לתקן את מעשיהם ולהשיב את הגניבה מבלי שיעמדו לדין. אם לא יעשו כן, יימנעו גנבים מהחזרת הגניבה.

השר רתח מזעם. הוא הבהיר לר' יעקב תאומים שאם לא יביא לפניו את האיש שקנה את הווילונות עד יום המחר בצהריים – ימית אותו בתלייה. תוך כדי דיבור, הורה לאנשים העומדים לפניו להכין עץ תלייה. ר' יעקב שב אל ראשי הקהל, והם בצר להם החליטו לשלוח אל השר את שמש הקהילה, בתקווה שיוכל לשכנע אותו לוותר על ההסגרה. בינתיים עצרו ראשי הקהל את יוסף טיין, מוסר הווילונות, כדי שלא יברח אם יידרשו למסרו ביד השר.

ביום שלישי, כ"ב בטבת, הגיעו ר' יעקב תאומים ור' חנוך אלטשולר אל השר. הוא שיחרר מיד את ר' יעקב ואמר לו: "אתה ניצלת ממיתה ומהתלייה ואותו החבל שנלקח ממך יושם על האיש הזה". לא הועילו לו לשמש כל הסבריו. הוא הסביר לשר שכך הוא נוהג מימים ימימה, לאפשר לגנבים להניח אצלו דברי גניבה מבלי לברר את מקורם, ושכך הוא מחויב בשבועה שלא לומר דבר על מניח הגניבה. אף הדגים בפני השר מקרי גניבה קודמים שבהם התקבלו טענותיו. אך השר עמד על דעתו. אנשיו לקחו את השמש והניחו אותו במעצר, בעוד השר מבטיח נאמנה כי מחר בצהריים ייתלה ויומת.

כשראה השמש כי כלתה אליו הרעה, הודיע לשר את שם האיש שמסר לו את הווילונות. ראשי הקהל העבירו את האיש לאנשי השר, וכשהושם במעצר – שוחרר השמש לביתו. את היום הזה, כ"ב בטבת, קבע השמש לדורות כיום חג לו ולבני משפחתו.

יוסף טיין האומלל אמור היה להיתלות בצהרי יום רביעי, כ"ג בטבת, אך ראשי הקהל הפעילו לחץ רב על שרים רבים שהשתדלו לשכנע את השר וולשטיין לסוג מהחלטתו. סוף דבר התרצה השר להמיר את עונש המוות במתן כופר, והקהילה שילמה סכום עצום כדי לפדות את יוסף טיין ממוות לחיים. השר המטורף התעקש לקבל את הסכום במטבעות נחושת קטנים, ומשך לילה שלם התגייסה כל הקהילה לפרוט את מטבעות הכסף. ביום שישי, כ"ה בטבת, נדרשו ראשי הקהל לסובב עם שקי המטבעות ברחובות העיר ולהגישם בפני השר. לאחר מכן, שוחרר האיש לביתו.

אין ליטול מים אחרונים בכוס שמשתמשים בה לקידוש או לברכת המזון.  (טעמי המנהגים בקונטרס אחרון, אות כ' בהגהה).

     בספרו "תורת חמד" כתב רבי מיכאל בער וייסמנדל זצ"ל רמז מפליא, על דברי חז"ל הקדושים הנ"ל שרמזו את מרדכי בתורה בפסוק "מר דרור" וז"ל: אם תספור מן המם של מר דרור, כמנין האותיות שבמגילה (אשר המה: י"ב אלפים מאה ועשר (12110 )אותיות תגיע לאות רי"ש, ועוד הפעם סך זה של אותיות תגיע לאות דל"ת, ועוד הפעם סך זה של אותיות תגיע לאות כ"ף, ועוד הפעם סך זה של אותיות תגיע לאות יו"ד – אותיות "מרדכי" ע"כ.

     בשעת ברכת המזון יש להסיר הכלי עם המים אחרונים מעל פניו, ולהניחו מן הצד מחוץ לשלחן. (כף החיים סימן קפ"א ס"ק ח').

     זה שאמר הכתוב: "וביום השביעי תשבות", וכיצד תשבות? – "בחריש" – יש דיבורים שעליך להחריש ולא לדבר בהם כלל. "ובקציר" – ויש דיבורים שעליך לקצר בהם... )נועם מגדים(

העולם לא הפקר (פניני בית לוי, עלון 517)

     נוסעי קו 54 בתל אביב עקבו בתמהון, אחר האשה הניגשת זו הפעם החמישית בעשר הדקות האחרונות לעברה של אשה עטויית שביס, ומבררת מה השעה. השעה שבע דקות לאחת,  ענתה האשה באורך רוח מופלג, פניה החווירו כסיד, והיא לחשה,  אני חייבת להיות שם באחת, חייבת. האשה הסבלנית, זו שמונתה בעל כורחה להיות השעון הדובר,  לא יכלה יותר להתאפק, מה קרה גבירתי, אפשר לעזור לך? האשה הניעה את ראשה מצד לצד, את לא תוכלי לעזור לי,  אימי ע"ה שהלכה לעולמה לפני שנים רבות קבעה איתי פגישה בשעה .1.00 בדיוק ליד בנין "כל בו שלום" בתל-אביב ואני חוששת שאאחר את המועד המדויק . מה??? הבעת הפליאה על פניה של האשה עטוית השביס לא הותירה לגברת ברירות רבות והיא פתחה בספורה.

     שנת תש"י היתה השנה, אותה לא ישכחו הורי לעולם, שנים קשות וארוכות עברו על הורי עד שזכו להגיע לאותו רגע מיוחל ומאושר . אמי יצאה מביה"ח עם חבילת האושר הוורדרדה ודומה היה בעינה כי כל העולם חג עימה, שמח באושרה הגדול. בת יחידה הייתי, ילדת שמנת מפונקת הגדלה עם כפית בפה. הורי לא חסכו ממני דבר. את תקוות עולמם ראו בי, ביתם היחידה.  שארי בשר נוספים לא היו להורי, מנוחתם עדן. ניצולי שואה היו , בדרך לא דרך צלחו את שבעת מדורי הגהינום, את הכל לקחו מהם, אך לא את רצון הנקמה שבער בעצמותם, ואני הייתי נקמתם הגדולה. 

     אמא הייתה משכיבה אותי ערב, ערב, מלטפת אותי ולוחשת.  דינלה, את תגדלי משפחה גדולה לתורה ויראה, והקריאת שמע הטהורה של הילדים שלך, תהיה הנקמה המתוקה ביותר בהיטלר, בנאצים שרצחו את ילדי עמנו וזעקת ה"שמע ישראל" שלהם החרידה את העולם, הם, הילדים שלך ינקמו על השמע ישראל האחרון של ילדי אירופה היהודים שעלו בסערה השמימה.  אני זוכרת את אבא, מרים אותי גבוה גבוה בבית הכנסת בשמחת תורה, מראה לי את הרוקדים וספרי תורה בידם, ואומר לי, לך יהיו בבית ספרי תורה אמיתיים, ילדים יהודים שיושבים ושוקדים על תלמודם.  אך מחלומם הגדול של הורי, נשארו רק שברי לוחות.

     תחילה לא רצו הורי להאמין, הם ראו את ניצני המרד שלי בדרכם, אך בטוחים היו שזו רוח שטות שתחלוף עם תקופת ההתבגרות, ולא יכלו לקלוט כי אימצתי לעצמי דרך חיים חדשה. הוויה נטולת כל עול ורסן, חיי הפקר במיטבם.  גרנו בשכונה תל אביבית מעורבת, ורוב רובן של השכנות בנות גילי היו מבתים חילוניים לגמרי, ללא כל סממן יהדות, רגילה הייתי לשחק עימן עוד מילדותי, ואם לקפץ על החבל לא הפריעה השונות ברקעי החיים ממנה באנו הרי שבהחלפת דעות בגיל התבגרות השוני היה רב. ניסיתי להתווכח, להגן על דרכי שלי ושל הורי היקרים. אך הם שמו אותי ללעג וקלס. עדיין הייתי חזקה , הורי ודרכם היו הנכס היקר בחיי ולא רציתי לאבדם.

     יום אחד קראה לי נועה לבוא ולחזות במופע של בני נוער, ניסיתי לסרב, אך מול הכרטיס שהוגש לי, כבר לא יכולתי לומר דבר.  רק פעם אחת ודי, נחמתי את עצמי. אמרתי לאמא שאני יוצאת לקניות, והלכתי לראות את אותו מופע. הצצתי ונפגעתי.  מאז ומתמיד ידעתי שיש בי נטייה חזקה לדרמה. והחלום שהחל להתרקם בי אז, שאולי אהיה גם אני מציגה ראשית, כזו הסוחטת דמעות מקהל הצופים, זו שזוכה למחיאות כפיים סוערות ומרכינה ראש בתודה לכל המהללים, החלום הזה שבה את ליבי.  ידעתי שאם אשאר בדרך הורי, לא אוכל לממש את חלומי הגדול,  לאט לאט השלתי מעלי את סממני היהדות, לגודל שברון ליבם של הורי,  אמא בכתה ואבא זעק, וצעקתו הפצועה מהדהדת באוזני עד היום, איך, איך גידלתי אני בן למשפחת ברקוביץ המפוארת, בת שכזו? ואני, אני עזבתי את הבית בטריקת דלת ובהבטחה שלא אשוב לשם עוד.  

     שנתיים עברו מבלי שהטרחתי את עצמי לדרוש בשלום הורי, לא הגעתי, לא התקשרתי ולא ראיתי. הייתי עסוקה בעצמי, ובקידום מעמדי על הבמות והגעתי רחוק. רבים נהרו לאותן הופעות. סמוך לנישואי, באתי הביתה, עם כל הזעם והניכור רציתי לראות את הורי ביום שמחת ליבי. לא האמנתי למראה עיני, זקנו של אבא הלבין כליל ועיניו הגדולות שקעו בחוריהן, החיוך הנצחי כבה ופניו הפיקו עצבות תהומית. ואמא, אמא הייתה חרושת קמטים ועיניה היו אדומות מדמעות, ומבכי מתמשך ללא סוף.  לא שמתי ליבי למראיהם האומלל, הנחתי את ההזמנה והלכתי.  הם הגיעו לחתונה כצללים, והלכו לאחר החופה. יותר לא ראיתי אותם.  חצי שנה מאוחר יותר, התקשרה אמא ובבכי קורע לב סיפרה שאבא לקה בהתקף לב והלך לבית עולמו. ישבתי שבעה לצידה,  מקשיבה להספדים, מודעת לאשמות שהטיחו בי, גם אם לא באופן גלוי, מסכן, אמרה השכנה וספקה כפיה. מאוד מצער. לא פשוט, הוסיפה שכנה אחרת, לגדל היום ילדים. הדור של היום,  שפכה אשה נוספת שמן למדורה, אך ליבי כמו נאטם, המילים לא חדרו ללבי הקשה, נותרתי במרדי.

     אחר השבעה, הותרתי את אמי לבד בדירה הגדולה והשוממה,  וחזרתי לפעילותי השגרתית והעסוקה. ארבעה חודשים מאוחר יותר, שמעתי במזכירה האלקטרונית הודעה מחברא קדישא כי עלי להשתתף בלוויה שתערך בשעה .8.00 בערב. הפעם ישבתי שבעה בביתי. לא היה לי כח לתוכחות המוסוות והגלויות. שמתי זר רענן של פרחים ריחניים על קברה של אימי ושבתי לעולמי שלי.  שנים חלפו, ואני כבר נעשיתי אם בישראל, את ילדי, אין צורך להדגיש, חינכתי במיטב המסורת הצברית, גלויי ראש ונטולי רסן יהודי. מידי פעם הגיעה אימי בחלומי, ובקשה ממני לשוב בתשובה. אך אני צחקתי, והמשכתי לשקוע בעיסוקי עד צווארי.

     בשבועות האחרונים באה אימי בכל לילה ומתחננת בדמעות שליש, שובי ביתי, שובי בטרם יהיה מאוחר, העולם לא הפקר,  אפילו שהוא נראה כזה למראית עין, יש דין ויש דיין, תחזרי בתשובה, כי אם לא, מי יודע מה יהיה.... ביתי, היא היתה חוזרת ואומרת לילה אחר לילה, בטובתך אני רוצה, חזרי בתשובה ואני מבטיחה לך חיים מאושרים יותר. לגלגתי עליה וכעסתי בליבי,  מדוע היא באה להפר את שלוותי, לטרוד את מנוחתי ? אך אתמול, אתמול זה היה שונה, אמא הגיעה בחלומי ובלי להתחנן הודיעה לי כי היא רוצה לפגוש אותי בשעה אחת ע"י בנין "כל בו שלום" בתל-אביב, זה כבר היה ענין שונה לסרב לפגישה אחר שנים ארוכות שלא ראיתיה, זאת לא אוכל, פינה חמה אחת עדיין נשארה בי לאימי הורתי.  ועכשיו, עכשיו אני בדרך לפגוש אותה . האשה מחתה דמעות סוררות שירדו על לחייה, כאב ליבה על אותם הורים שכה עלה להם בגורלם לאחר שנות הסבל הקשות בשואת אירופה.

     בהחלטה של רגע החליטה כי היא חייבת להיות נוכחת בפגישת הבת הסוררת עם אמא מעולם האמת. עז היה רצונה לראות כיצד מגיעים משם, מעולם שכולו טוב. בשעה שתי דקות לאחת, עצר האוטובוס בתחנה.  שני מעברי חצייה הפרידו בינם לבין "כל בו שלום" שהמה אדם.  הם חצו את מעבר החציה הראשון, והמתינו לאור הירוק שיאותת להם לעבור לעבר הבנין הגבוה. האשה שסבורה היתה כי השעה מאוחרת ולא רצתה לאחר את מועד הפגישה, מיהרה להמשיך ולחצות בלי לשים לב לשוטרי התנועה המכוונים את התנועה באזור בשל הרמזור המקולקל.  מכונית סובארו לבנה הגיחה ביעף ודרסה אותה למוות,  צרחה חדה פלחה את האויר: "אמא"!  ולאחריה קול דממה דקה, של חוסר אונים, של אי יכולת לתקן את הנעשה. כי לא לעולם ממתינים לו לאדם, לפעמים כבר מאוחר מידי!

אחד נכנס אל מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א לבקש ממנו ברכה , ומספר שהוא עומד כרגע לפני התחלת בניה של ארבעה מגדלים – בני עשרות קומות כל אחד – ומבקש את ברכתו שיצליח כראוי.  הגר"ח הביט לעברו, ואומר "יהיה לסופר הרבה עבודה ". אותו יהודי לא הבין לרגע את הכוונה, אבל מיד בירך אותו הגר"ח בברכת ברכה והצלחה, והוסיף הגר"ח ואמר לו, שמיד חשב על כמות הפתחים שבמגדלים אלו שיהיו חייבים במזוזות, וממילא יצטרכו להזמין אצל הסופר סת"ם מאות מזוזות, ויהיה לו הרבה עבודה...

     "אין בנמצא פיצוי לדמעה של ילד קטן" (פיודור דוסטויבסקי)

     אנחנו כאן כדי לעשות טוב, וכשלא טוב – אנחנו צריכים לעשות עוד יותר טוב. 

     בעת שחתן עולה לתורה אומרים בשירה ובקול "יעמוד", אתה יודע למה אומרים לחתן "יעמוד"? – אני אגיד לך! – הנה אחז"ל (מס' ברכות דף ו' ע"ב) "אין עמידה אלא תפילה", וכשהחתן הולך לבנות בית בישראל, אומרים לו "יעמוד" – התפלל והתפלל!  כי החתן צריך להתפלל הרבה על הצלחתו בבניית הבית...

הכלב החכם: (קריס קייד(

     מסופר על קצב אחד, ששמר על חנותו, היה מופתע מאוד כאשר ראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הקצב ניסה להבריח את הכלב בכל מיני דרכים, אך הכלב חזר שוב לחנות. לאחר כמה פעמים כאלה, התקרב הקצב אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו של הכלב. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב". הקצב הסתכל פנימה אל תוך פיו של הכלב, הפלא ופלא, היה שם שטר של 10 דולר. הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב. הקצב היה כה מלא התפעלות,  שהחליט לעקוב אחר הכלב.

     הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב. לאחר זמן מה הגיעו למפגש מסילת רכבת. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב. לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים. בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות והערצה. הכלב בדק את לוחות הזמנים ולאחר מכן התיישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו ועלה לאוטובוס. בשלב זה נשאר הקצב פעור פה. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס. לאחר מס' דקות הכלב קם, הלך לעבר הדלת הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון. האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, בעוד הקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה. הכלב רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. לא נשמעה שום תגובה מבפנים. חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. בעוד הקצב מחכה, פתח אדם  גדל - מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב.  הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו. מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השנייה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות שלו". 

     מוסרָ השכל: יש אנשים שלעולם לא מרוצים ממה שיש להם. הסתכלו סביבכם ותתחילו להעריך את מה שיש לכם.  בעבודה-תעריכו את אלה שעובדים תחתיכם. בזוגיות-תעריכו את בן/בת הזוג. במשפחה-תעריכו את ההורים גם אם הם לא התייחסו אליכם כמו שרציתם; בהֹורּות: תעריכו את הילדים גם אם לא עמדו בציפיותיכם. בחברּות-  תעריכו את החברים גם אם הם לא עשו את מה שרציתם. ומהָ לגביָ עצמכם? תעריכו את מה שאתם ואת מי שאתם. מיותר לשאוף להיות מישהו שאינו אתם. פשוט תהיו אתם! 

אומר ה"פני מאיר", כל זמן שיהודי חי חיי תורה ומקיים מצוות, לא קשה לו, אבל ברגע שהולך לחפש את "עגל הזהב", נהיה לו קשה לקום בבוקר, כל כך הרבה מצוות...

   ארז"ל בדרך רמז: "בו" (8), "בה" (7), "בם" (42), יוצא בגימטרייה - "זן", היינו מי שמקיים את השבת כהלכתה ואומר את הסדר באופן שהזכרנו - "בּה", "בו", "בם", מובטח לו שמזונותיו כל השבוע יהיו ברווח ולא בצמצום...

     הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, הקפיד שלא ללכת לכותל המערבי יותר מפעם בחודש, כדי שלא לצנן לעצמו את ההתפעלות וההתרגשות מהכותל הקדוש, אשר השכינה לא זזה ממנו מעולם.

     המהר"ם שפירא רבה של לובלין, היה אומר, הקב"ה הורה למנהיגם של ישראל "הנה מקום אתי", כל מקום שבו העניין מדובר בכבודי, כבוד שמים, אזי "ונצבת על הצור", התייצב על הגובה הראוי ותהיה איתן כצור למען כבוד שמים. לעומת זאת, "והיה בעבור כבודי", כשיעבור הרגע של כבוד שמים, ויהיה כאן ענין של נגיעה צדדית, אישית, אז "ושמתיך בנקרת הצור", תצניע עצמך בנקרה ותהיה עניו ושפל ברך.

אהבת ה' (אפריון שלמה, עלון 274)

     בתקופה שהייתה לפני שנים עם הפיגועים בירושלים, התקיימה אסיפה של רבנים . ה' ירחם! מוכרחים לטכס עצה, על מה עשה ה' ככה לנו? איך חוזרים בתשובה ? היה שם איזה פרופסור בקרבת מקום ששמע על האסיפה . הוא החליט להשתתף בה ולהביע את דעתו "הרמה ". אך מאחר ולא נתנו לו להיכנס, הוא התפרץ פנימה בכח, והחל לנבל את הפה שלו...  איפה בורא עולם? איך הוא נותן לזה לקרות? וכו'... דממה השתררה בחדר.

     היה שם איזה מלצר שהגיש משקאות ועוגיות לרבנים. יהודי פשוט.  אבל אתם יודעים שלא כל כך פשוט להיות יהודי פשוט ... הוא פנה אל הפרופסור ושאל אותו: היואיל מעלת כבודו לספר לי מה אוכלת הפרה?  ענה לו הפרופסור: חציר!  ומה אוכלת הכבשה?  גם חציר!  ומה אוכלת העיזה?  נו, גם היא אוכלת חציר ! הפרופסור, שהיה בקי גם בכימיה וגם באסטרונומיה, מרגיש עכשיו שהוא גם בקי במאכלות של הבהמות... הכל הוא יודע! שאל אותו המלצר: האם יוכל להסביר לי מעלת כבוד הפרופסור אם כל הבהמות אוכלות את אותו האוכל, והוא שווה לכולן, אז מדוע הצואה שלהן שונה זו מזו?  הפרופסור נעלב מעצם השאלה...  הוא הגיב בזלזול: בדברים כאלו עמוקים, אני לא מבין . אמר לו המלצר: ברפש בעלי חיים אתה לא מבין !!! אז את עומק דרכיו יתברך אתה רוצה להבין?!

     אין לנו מושג בדרכי ה' יתברך, אבל אנחנו בטוחים ויודעים עוד מיציאת מצרים...  שכל מה שעובר עלינו, וכל מה שהוא עושה אתנו, זה הכל אך ורק לטובתנו, מחמת האהבה העזה שהוא אוהב אותנו.

 

אמר בחור מישיבת סלבודקה: "די לי בהצצה במראה כדי שאתחיל לכבד את עצמי".

     בגמרא )זבחים פח ע"ב( מובא: "אמר רב עיניני בר ששון: 'למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. v   כותונת- מכפרת על שפיכות דם. v  מכנסיים- מכפרת על גילוי עריות. v  מצנפת- מכפרת על גסי הרוח. v  אבנט- מכפר על הרהור הלב. v  חושן- מכפר על הדינין . v אפוד- מכפר על עבודת כוכבים . v מעיל- מכפר על לשון הרע. v  ציץ- מכפר על עזות פנים.  נמצא שכל אחד מבגדי הכהונה מכפר על עניין מסויים. החושן והמעיל שניהם מכפרים על עברות שבין אדם לחבירו.

     בראש השנה, כל התפילות שלנו נאמרות בלשון רבים. זאת, מסביר      הרמב"ם, משום שאם העולם כולו לא מגיע להכרה בא-לוקים, חסר משהו מהותי גם בהכרה שלנו. למעשה, הרמב"ם אומר שאחת הדרכים להעמיק את אהבת הא-לוקים שלנו, היא לקרב אליו את האחרים.  

     להלכה נפסק שכל אבני מילואים, כמו כל בגדי הכהונה, 'מעכבין זה את זה'. היינו, שאם חסר אבן, אפילו ה'זול ', אין הכהן לובש את החושן ומשרת. תמורת אבן אחת ביקשו חכמי ישראל לשלם לדמא בן נתינא הון עתק. לנשמה של יהודי אין כלל מחיר... שלל האבנים כולם וקדושת הנשמות כולן יוצרים קשת של אורה ושמחה לפני השי"ת.

ישועה מפלאה (פניני עין חמד, עלון 723)

     מספר המנהל הדגול, של תלמוד תורה 'תורה ברמה' הרב שלמה ברסקה בשם המחנך הדגול רבי שמעון פרץ הי"ו מחנך כתה ד':  ליבי הולם בקרבי, כשאני נזכר. בשנת ה'תש"ס (1999 .) כשנולד אחד מבני, כיבדנו את מרן רשכבה"ג הגאון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל להיות סנדק.  לאחר הברית, מרן אחז בידיו הקטנות של התינוק ובקול מתחנן אמר: "הידיים הללו עוד יכתבו חידושי תורה בעז"ה!". כך חזר ואמר מרן מספר פעמים בברכה, שנשמעה יותר כתפילה ותחינה.

     כבר בהיותו תינוק ראינו כי עיניו חכמות, והוא מניע ידיו בשמחה. כשהבן היה בגיל חצי שנה, עטפה אשתי את התינוק בשמיכה והחלה לרדת במדרגות מהקומה הרביעית בה התגוררנו.  כשהגיעה לקומה השלישית, כשהתינוק מנענע את ידיו בשמחה ועל פיו חיוך לאמא, הושיט לפתע את ידו אל המעקה ואחזו ואז שוד ושבר, הוא החליק מהשמיכה ונפל מפיר המדרגות ל"ע את כל שלוש הקומות. מלמעלה עד למטה!  זוגתי רצה במהירות ובבהלה לקומת הקרקע תוך שהיא צועקת, המחזה היה נורא, ואי אפשר לתארו בכתב. כמובן שמיד הזעקנו את כוחות ההצלה.  לאחר דקות ספורות נשמע קול סירנות מחרישות אוזניים.  זוגתי, ניחנה באמונת חכמים שספגה בבית אביה (הרב הגאון הצדיק רבי אליהו שריקי זצ"ל, ששימש גאב"ד בעיר איליג' שבמרוקו, ולאחר שעלה לארץ מונה לשמש כרבה של מושב כסלון. תפקיד אותו מילא משך כחמישים שנה!(.  באותו הרגע היא נזכרה בקמע שבביתנו. הקמע נכתב על ידי המקובל הצדיק הרב יצחק כדורי הידוע ביכולותיו הסגוליות ומסוגל לרפואה.  היא רצה במהירות במעלה המדרגות לקומה הרביעית בה התגוררנו, על מנת להביא את הקמיע כדי לשים אותו על הבן,  בטרם יילקח לבית-הרפואה. על אף שעשתה זאת במהירות מרבית, כשחזרה לקומת הקרקע גילתה, כי האמבולנס כבר הבהיל את התינוק לבית הרפואה... היא נרעשה מהעובדה, שלקחו את בנה בלעדיה, אך אחת השכנות הרגיעה אותה באומרה, כי משה הגיס הצטרף לנסיעה באמבולנס עם הבן. רעייתי תהתה, כיצד הגיע הגיס משה למקום? בירור קצר העלה, כי אימי שגרה אז בשכונת 'בית ישראל', פנתה לפתע לבנה, אחי משה שהגיע לבקרה באומרה: "רוץ לבית של רבי שמעון, ליבי מנבא לי, שמשהו נורא קרה שם". ואכן כאמור אחי עלה עם התינוק הפצוע לאמבולנס, וטוב שכך.

     במהלך הנסיעה בוצעו מספר ניסיונות החייאה על ידי הפרמדיק. בתחילה נשמע הפרמדיק רגוע, אולם לאחר דקות מספר נשמע קולו מרוסק: "אני מאוד מצטער, לצערי הרב איבדנו אותו".  רק לתאר, מה היה קורה לרעייתי, לו הייתה שומעת מילים אלו יוצאים מפי הפרמדיק! אולם בחסדי שמים בהגיעם לבית- הרפואה הדסה עין כרם, למחלקת טראומה בטיפול נמרץ,  הראה התינוק סימני חיות, אך מצבו היה קריטי, וקיים היה חשש ניכר לחייו.  מנהל המחלקה אמר, כי אין בידי הרפואה להושיע במצב קריטי שכזה, והפטיר: "לכו לרב המקובל הרב יצחק כדורי,  אולי יתרחש נס".  הפרופסור עוד הוסיף ואמר, שבדרך הטבע ולפי הניסיון הרפואי, התינוק אולי יחיה עוד יום או יומיים ולאחר מכן יתבקש לבית-עולמו, שכן מערכות גופו קרסו!.

     מקורבי המשפחה, שזכרו את תחינת וברכת מרן הצדיק הרב עובדיה ביום הברית, אצו רצו למרן, שישב סנדק באותו היום בברית של אחד ממקורביו.  הללו סיפרו באוזני מרן על המקרה הנורא, תוך שהם מזכירים לצדיק את הברכה, שבירך את התינוק, בשעה שישב סנדק בבריתו. הרב עובדיה בליבו הרחום הזדעזע עד עמקי נשמתו,  עמד והרהר, וברכו מעומקא דליבא לרפואה שלמה והוסיף את שברכו בברית והוסיף בתחינה: "ופיו יהגה תורה!!!".  ואכן, ברכת הרב עשתה פרי בשמים וכנגד כל הסיכויים, לאחר שישה ימים בלבד! שוחרר התינוק מבית-הרפואה בריא ושלם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו כאשר כל מערכות גופו חזרו לתפקד. כל זאת אירע מול עיניהם המשתאות ולתדהמתם הרבה של הרופאים, שהודו בפה מלא כי מדובר בנס רפואי, שאין הם יכולים להסביר לפי תורת הרפואה.

     חלפו שנים, הבחור שעליו הסיפור הינו ר' יוסף חיים שבחודש אלול ה'תשע"ז (2017 ) בהיותו בגיל 17 שנים בלבד עשה ב"ה סיום ש"ס בבלי וזכה לאותה ברכה של הצדיק- 'ו פיו יהגה תורה!

בגדים מכובדים – מכבדים ומקדשים את בעליהם, והתנועה החיצונית מעוררת את הפנימית. מכאן נחתום בדברי השל''ה הקדוש בפרשתנו: ''כשם שהלבוש מכבד את הגוף, כך הגוף הראוי מכבד את הנפש. ומחשבה יחשוב האדם, שהמלביש הגוף – יתעורר להלביש הנשמה''.

     בגמרא במסכת סוטה (דף כ"א עמוד א') דרשו חז"ל שהתורה נמשלה לאור לומר לך מה האור המגן על העולם אף התורה מגינה על העולם.

     בפסוק זה כתוב לעשות את הבגדים לכבוד ולתפארת, ואילו בפסוק הסמוך (פסוק ג') כתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב... ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי?" אלא – אמר רבי שמעון סופר – אצל פשוטי המון עם שאינם חולקים כבוד לאדם אלא לפי התלבושת שלו,  כלפיהם אמר "ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת", אבל כאשר ידבר "אל כל חכמי לב" – אלו המבינים את תוכן בגדי הקודש וסוד פנימיותם, להם תאמר: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי.

     "חז"ל אמרו 'אגרא דכלה דוחקא'. פירוש הדברים שבשבת שלפני החג היו נאספים כולם לשמוע דרשה מפי החכם, אולם לא כולם מבינים את הדרשה. מה עיקר שכרם של אלו שנאספו למרות שאינם מבינים? ההידחקות כדי להיות נוכחים במעמד, היא הסיבה שעליה הם מקבלים את עיקר השכר.

בזכּות הִּוּתּור .(מעובד מתוך 'קול ברמה'(

     אברך אחד המתגורר בבורו-פארק ומתפלל באחד מבתי המדרשות הגדולים ומזה כחמש עשרה שנים הוא יושב במקום קבוע, הממוקם בסמוך-מאוד לכיסאו של רב בית המדרש. האברך שואב מכך תועלת מרובה, כיוון שגם הוא, וגם ילדיו הקטנים, לומדים מהנהגותיו המופלאות של הרב, המחונן בכל מידה נכונה.

     ביום מן הימים מגיע לפתע אחד המתפללים וטוען, שהמקום בו יושב האברך, שייך לו... "בתחילה הייתי מופתע כל-כך,  שלא האמנתי למשמע-אוזניי", מספר האברך, "המקום שלי שייך למישהו אחר?! מהיכן הוא המציא את הבדיה הזו ?!". אבל המתפלל ההוא המשיך לטעון ולהתעקש על מקומו ואמר, שלפני חמש-עשרה שנים ביצעו הרחבה במבנה בית הכנסת, ועד אז הוא ישב במקום ההוא. " ואתה באת לכאן רק לאחר ההרחבה, ולכן המקום שייך לי!".

     מפני שהטענה הייתה חסרת-הגיון ומשוללת-מציאות, אף אחד אפילו לא טרח לשאול אותו: "איפה היית במשך כל השנים שעברו מאז, ולמה נזכרת רק עכשיו לבוא ולדרוש את המגיע לך?". האברך עצמו היה יכול להיפטר ממנו בקלות, ולדחות את טענותיו בקש, כי דבריו היו נשמעים לא-הגיוניים בעליל . אבל, האברך, שישב על המקום מול הרב, קיבל על עצמו, לאחר פטירתו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, להתחזק בעניין הוויתור, ואף חיזק בכך את כל בני משפחתו. הוא ראה במקרה, שהתגלע לפניו , ניסיון מן השמים, לראות, האם יעמוד בכך, ולמרות שהניסיון לא היה קל עבורו בלשון המעטה, החליט לעשות את הבלתי-  יאומן ולוותר על מקומו. לפליאת כל המתפללים הוא הודיע לטוען, שמהיום והלאה המקום הזה שלו, והוא - האברך - עבר למקום אחר בבית הכנסת.

     לא חולפות עשרים וארבע שעות. בתפילת שחרית של שבת קרס לפתע מאוורר גדול תלוי, שנמצא כבר שנים רבות בבית-  הכנסת, ונפל ממש על המקום שבו ישב האברך עד לפני יומיים. התקרה בבית כנסת זה היא גבוהה, והמאוורר נפל על השולחן וממש התרסק לחתיכות.  נס גדול היה שם, ש'הטוען' ההוא, שהיה צריך לשבת במקום, לא הגיע לאותה תפילה, ודווקא האברך שלנו - המקפיד להגיע לכל תפילה, ובזמן - היה בבית הכנסת, וישב במקום,שהוקצה לו לאחר שוויתר על מקומו הראשון. לא קשה לתאר מה היה מתרחש אילו לא היה מוותר, והיה נשאר לשבת על מקומו זה



 ה' אדר א' ה'תשע"ט

ג' אדר א' ה'תשע"ט

ב' אדר א' ה'תשע"ט

בהוראות לעשיית המשכן התורה מדברת תחילה על הארון, אחר-כך על השולחן ובסוף על המנורה. הארון עניינו תורה; השולחן – גמילות חסדים; והמנורה עניינה תפילה. (ספר המאמרים תרפ"ז) 

      "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (כה,ל). על שולחנו של כל יהודי צריך להימצא "לחם תמיד" – תמיד צריך להיות שם לחם מוכן ומזומן לעני ולרעב. (רבי משה-לייב מסאסוב)

     "ועשית שולחן" (כה,כג). הארון והשולחן באים כאן יחד, זה אחרי זה. כי "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". (שפתי כהן)

     ושכנתי בתוכם. מרומז באותיות "ושכנתי" שני הבתי מקדש,  בית המקדש הראשון עמד ת"י שנה, "ושכנתי" אותיות ושכן ת"י.  בית המקדש השני עמד ת"כ שנה, "ושכנתי" אותיות ושני ת"כ )בעל הטורים(.

ותחיין את הילדים" – )במעלות קדושים וטהורים( )הפרשה בהלכה(

     פעם נכנסה אישה אלמנה אל הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, והשיחה צערה על כי בעלה נפטר מן העולם לאחר מחלה קשה, והשאירה לאנחות עם ארבעה יתומים קטנים. והגם שקשה לה מאוד להתגבר על אבלה ובדידותה, עם כל זה לא הייתה זו סיבת בואה לכאן, דאגה אחרת טרדה את מנוחתה: בימי חיותו של בעלה,  התאמצה אמנם בכל כוחה לסייע לו ולהקל מעליו, אך מחשבות מטרידות אותה תדיר, כי לו הייתה מתמסרת אליו יותר ומטפלת בו טוב יותר - אולי היה מתאושש ממחלתו והיה נשאר בחיים. וכיון שמחשבות אלו טורדות את מנוחתה עד מאד, החליטה לקבל על עצמה לעשות דבר-מה טוב והגון לעילוי נשמתו, דבר זה תתאמץ לקיים בכל כוחה, ובכך תבוא המנוחה לנפשה. מסיבה זו באה לר' שלמה זלמן, כדי לשמוע מה יצווה לה הגאון שתקבל על עצמה לקיים לעילוי נשמת בעלה.

     לשמע הדברים נענה ר' שלמה זלמן ואמר: "דבר נאה הוא מצדך לחפש מה לעשות לעילוי ולטובת נשמת בעלך, כדרך בנות ישראל המקיימות את ההלכה (יר"ד רכז, ט) 'מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו', אך אם תרצי לעשות דבר טוב באמת, דבר שירבה זכויות לבעלך בעולם העליון יותר מכל זכות בעולם - קיימי נא את שלושת הדברים הבאים: א. כשתצאי מכאן, קחי נא את כל ילדייך אל חנות משחקים, וקני להם משחק חדש לפי בחירתם ולפי הנאתם. ב. קבעי לך מנהג מהיום והלאה, לילך לטיול עם הילדים פעם בשבוע למקום טוב לעיניים ונחמד למראה, אשר שם יוכלו להתרענן ולהחליף כוחות חדשים. ג. למרות מצבך הקשה, נסי להתגבר בכל כוחותייך על ההרגשות המעציבות, כדי להכניס רוח שמחה בתוך ביתך". לתמיהת האישה כי רבה, שהתכוננה לשמוע הוראות לתיקונים וחומרות או סיגופים, הסביר לה הרב: "הרי בוודאי מוכר מאמר הזוה"ק (חלק ב, רעא:): 'ברא מזכה אבא' - שאם הבנים הולכים בדרך הישר, הרי זו זכות גדול לאב בעולם העליון, היושב שם ומסתכל על בניו ההולכים בדרך אשר ציווה ה'. והמציאות מוכיחה כי ילדים שהם שמחים ורגועים - לומדים ביתר התמדה ונוהגים יותר בדרך הנכונה, כשאיפת הוריהם ומוריהם, והם מצליחים יותר בכלליות, ובכן, אם תיזהרי לקיים את ההנהגות שהצעתי לפנייך - הרי יתגדלו בניכם נאמנים לה' ולתורתו, ומזה תצא נחת-רוח הכי - גדולה לאביהם בעולם העליון, הרבה יותר משאר תיקונים וסיגופים".

     האלמנה השבורה והרצוצה יצאה מבית הרב בלב מלא חיזוק ועידוד, ביודעה כי עיקר חובתה בעולמה הוא לדאוג לכך שבניה יהיו שמחים, שלווים ורגועים, וכך יוכלו לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

 

א' אדר א' ה'תשע"ט

הסכם יששכר וזבולון הוא הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שהתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. לפי השקפת חוגים מסוימים ההסכם הוא הבסיס למוסד הישיבה

והאברכים שבדרך כלל מתקיימים על ידי תרומות של נדיבים. אולם ישנה פרשנות אחרת, אשר מפרשת זאת כהסכם שותפות בין שני אחים עובדים, בו אח אחד חוסך מזמן העבודה של אחיו ובכך הוא מפנה לו זמן ללימוד תורה.

מקורות המושג

הסכם יששכר זבולון מופיע בבראשית רבה:

"זְבוֻּלֻן ְלְחוֹף ַיַמִּים ִּיִּשְֹּכֹּן "- הֲֵרֵי ְזְבוּלוּן קַָדַם ְלְיִּשָשְָכָר ֶׁשֵֶׁכֵן מְיֲַחֲסִּין "ִּיִּשָשְָכָר-ְזְבוּלוּן ,"וְלָָמָה ֵכֵן? ֶׁאֶָׁלָא ֶׁשֶׁהָָיָה ְזְבוּלוּן עוֵֹסֵק ִּבִּפְרַקְמַטְָיָא )פרנסה( ְוְיִּשָשְָכָר עוֵֹסֵק בַתּוָֹרָה ,

וְּזְבוּלוּן ָבָא וּמֲַאֲכִּילוֹ, ְלְפִּיָכָךְ קְָדָמוֹ עָָלָיו. אַָמַר הַָכָתוּב "ֵעֵץ ַחַיִּים ִּהִּיא לַמֲַחֲזִּיקִּים ָבָהּ ,"יִּשָשְָכָר כוֵֹנֵס וְּזְבוּלוּן ֵמֵבִּיא בֳָאֳנִּ יוֹת וּמוֵֹכֵר וֵּמֵבִּיא לוֹ ָכָל צְָרְכוֹ, וְֵכֵן ֹּמֹּשֶׁה אוֵֹמֵר:

"שְַמַח ְזְבוּלוּן בְצֵאֵתֵךְ" לָָמָה? ֶׁשֶׁיִּשָשְָכָר בְאוָֹהָלֶׁיךָ ֶׁשְֶׁלְךָ ֵהֵן, ֶׁשֶׁאְַתְּ מְסְַיְעוֹ ִּלִּיְֵשֵב ָבָהֶׁן. 

— בראשית רבה פרשה צט ד"ה ט

מדרש זה מציין שזבולון זוכה להיות מוזכר לפני יששכר בברכת יעקב, למרות שהוא צעיר ממנו, בגלל שהוא עוסק במסחר )=פרקמטיא( וכך מאכיל את אנשי יששכר הלומדים תורה. כן כותב המדרש על פי הפסוק בברכת משה שהתורה של יששכר היא "של" זבולון, בזכות הסיוע שזבולון נותן ליששכר.

דברים דומים מובאים גם בילקוט שמעוני: " "שמח זבולון בצאתך" מלמד שהיה זבולון סרסור לאחיו, והיה לוקח מאחיו ומוכר לכנענים ומן הכנענים ומוכר לאחיו, "ויששכר באהליך" מלמד ששבטו של יששכר משתבח שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים" ".

מקור אחר למבנה דומה של שותפות מופיע בתלמוד הבבלי במסכת סוטה, באגדה המזכירה את האחים שמעון ועזריה )אביו של רביאלעזר בן עזריה( ואת רבי יוחנן והנשיא שערכו הסכמים דומים:

"מאי "בוז יבוזו לו"? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו" וגו" '.

תרגום: מה פירוש הפסוק "בוז יבוזו לו"? אמר עולא: לא כמו הזוגות שמעון ועזריה או יוחנן ובית הנשיא אלא כמו הלל הזקן ושבנא. שכאשר הגיע רב דימי )מארץ ישראל לבבל(, הוא הביא אתו את המסורת לגבי הלל ושבנא האחים, שהלל עסק בתורה ושבנא עסק במסחר. לבסוף אמר שבנא להלל - בא נערוך שותפות ונחלוק )בכסף ובזכויות(. יצאה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו )באהבה בוז יבוזו לו(."

הגמרא מתארת שני הסכמים שיצאו לפועל - בין ר' שמעון ועזריה אחיו ובין ר' יוחנן והנשיא, והסכם אחד שכשל- בין הלל הזקן ושבנא אחיו. הסכם זה, האחרון, לא יצא לפועל עקב סירובו של הלל לקבל את עזרתו של שבנא. הגמרא דורשת את הפסוק משיר השירים: "מִַיִם רִַבִים לֹאֹ יוְּכְלוּ לְַכַבוֹת ֶאֶת הָאַהֲָבָה

וּנְָהָרוֹת לֹאֹ יִשְטְפוָּהָ ִאִם ִיִתֵּן ִאִיש ֶאֶת ָכָל הוֹן ֵּבֵּיתוֹ בָאַהֲָבָה בוֹז ָיָבוּזוּ לוֹ" כדי להסביר את סירובו של הלל לתת מחצית מזכויותיו בתורה תמורת כלכלתו. במשנה כשנזכרו דברי התנא שמעון, הוזכר גם אחיו עזריה - "שמעון אחי עזריה אומר"

 ההיקף הרצוי של ההסכם

כסף או שווה כסף

הראשונים דנו בגבולות ההסכם. הרמב"ם טען שההסכם כולל מתן הנאה בשווה כסף, אך לא בכסף. כך הוא כותב בפירושו על המשנה:

...ואמנם הדבר אשר התירה התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממונם לאדם ,לעשות בו סחורה בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר... 

— פירוש הרמב"ם על מסכת אבות פרק ד' משנה ו'

 .

היו שטענו שהרמב"ם הסביר את ההבדל בין ההסכמים הראויים לבין ההסכם הלא ראוי של שבנא והלל אחיו, בכך שבשני הזוגות הראשונים הושטה עזרה ללא תמורה, בעוד שבנא מבקש מהלל "תא נערוב וליפלוג" )= בא נשתתף ונתחלק(, כלומר מבקש תמורה על כספו, בכך שהלל צריך לתת חלק מזכויותיו .

אחרים מסבירים שהרמב"ם שלל הסכם שכלל מתן כסף, אך שני הזוגות הראשונים העניקו רק סיוע ולא כסף.

לעומת עמדת הרמב"ם, החל מתקופת הגאונים "הסכם יששכר וזבולון" שימש יסוד ההנמקה למתן כסף לתלמידי חכמים שלא היו בעלי תפקיד רשמי. בשולחן ערוך כתוב:

כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה ...חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו, ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה, ויחלוק עמו בשכר 

— יורה דעה רמ"ו סעיף א שותפות לעתיד או לעבר

רבינו ירוחם בן משולם מחלק בין הסכם על לימוד עתידי שהוא רצוי, לבין מכירה של לימוד שכבר נעשה ,שהוא לא ראוי. כך הוא כותב: "העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלמודו כמו יששכר וזבולון. אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון אינו כלום כדכתוב "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו."

שכירים ועצמאיים שותפים במיזמי 'יששכר וזבולון'

העיתונאי החרדי הבכיר שבחר שותף בקפידה, יבואן מוצרי החשמל שמוסיף לרכוש עוד ועוד מניות בעסקי התורה ומהנדס הייטק מאלעד שביקור מקרי בכולל 'עטרת שלמה' במודיעין עילית גרם לו לקשור קשר נצח עם עולם התורה באמצעות שותפות אמיתית

משה בליטנטל  

 

תלמיד ישיבה  

ישראל ברנד) 42( הוא יבואן מכשירי חשמל שגר בשכונת רמות בירושלים. הוא נולד באנגליה למשפחה ברוכת ילדים, והוריו עלו ארצה כשהיה נער בגיל העשרה. כיום הוא מתעסק בעיקר ביבוא מקביל של מכונות תספורת ממותגים ידועים ומוצרי חשמל נוספים בשותפות שלו ושל גיסו. אלא שברנד מחזיק שותפות עסקית נוספת, לא פחות חשובה. הוא שותף במיזם 'ישכר וזבולון' להחזקת תורה.

ברנד, שבעסקו העצמאי מתמודד לא מעט עם לחצים, נסיעות לחו"ל ובילוי בבנקים ואצל רואי חשבון, הוא חלק מתופעה כלל ישראלית מרתקת. תופעה שבה אנשים שלא מתאפשר להם להקדיש את חייהם לתורה ,עושים עסקה. בעמל כספם הם משתתפים בהחזקת משפחה, ובתמורה ראש המשפחה משתף אותם בתורה שעליה הוא עמל.

זה אולי נשמע בנאלי, אבל כשתקראו על ממדי התופעה, ותחשפו לסוג האנשים שהפכו לחלק ממנה, תבינו עד כמה מדובר בסיפור ייחודי, מרגש, ומיוחד בעולם היהודי. ברנד ממש לא לבד. כשיצאנו לחקור את התופעה, גילינו עד כמה היא שקטה אך רחבה ולא מפסיקה להתרחב.

במסגרת הכנת הכתבה הגענו לעיתונאי בכיר החפץ בעילום שמו, שירואיין כאן בהרחבה ונוטל חלק במיזם ומשמיע תובנות מרתקות. כמו כן שוחחנו עם יבואן מוצרי חשמל ושכיר בחברת הייטק, שלא כולם מרוויחים המון, אבל לא מוותרים על שותפות אמתית, ארוכת טווח ומחייבת, עם עולם התורה.

כלל המרואיינים מעידים על כך שזו הנתינה המספקת ביותר מבין כלל נתינות הצדקה שלהם. במילים כאלו ואחרות הם מסגירים את ההשפעה שיש לשותפות עם התורה על חייהם, הרבה יותר מכל נתינת צדקה אחרת, שהיא מצווה חשובה בפני עצמה, אך לא כוללת את המרכיב של חיבור אמתי עם התורה הקדושה.

"התחברתי לתורה"

"למדתי בישיבה בבחרותי, והתמדתי בלימודי", מספר לנו ברנד, אישיות מוכרת בשכונה, בראיון. "כמה שנים לאחר נישואי המשכתי ללמוד בכולל, ובמקביל השתלבתי קצת בעסקי הייבוא של גיסי. עם הזמן שקעתי לזה יותר ויותר ובמקביל הצטמצמו שעות הלימוד שלי בצורה דרמטית. מהר מאוד מצאתי את עצמי נצמד בכל הכוח לדף היומי – ותו לא. זה הפריע לי מאוד. לא רק מיעוט הלימוד עצמו, אלא גם הקשר לתורה, בעיקר הקשר הרגשי שהלך והתרופף."

לדברי ברנד, בשלב מסוים הוא נחשף למיזם של' יששכר וזבולון'. זה קרה לפני שנתיים. חבר דתי לאומי מענף הייבוא, סיפר לו כי הוא משתתף בערב הוקרה למיזם יששכר וזבולון והציע לו להשתתף. מדובר במיזם שבמסגרתו התנדבו אנשי עסקים להחזיק אברכים למשך שנה בתמורה לשותפות רוחנית בלימוד התורה. "זה היה הפעם הראשונה שנחשפתי בצורה מעשית למיזמי יששכר וזבולון" הוא משחזר.

"בעידוד חברי לעסקים, הגעתי לכנס שנערך באולמי קונקורד בבני ברק, ונפעמתי. ראיתי שם אנשים שקשרו את גורלם בגורל התורה. שמעתי את הדברים, והבנתי עד כמה מדובר בדבר גדול" מספר לנו ברנד על החשיפה הראשונה שלנו למיזם. "אני זוכר שכמה לילות אחרי האירוע שבו נאם גם הגרש"ב סורוצקין ואישים חשובים נוספים, לא ישנתי. הייתי בסערת רגשות. מצד אחד, שמחתי מאוד על היוזמה ,מצד שני, הציק לי מאוד שלא תמכתי בתורה עד לאותו זמן בצורה רצינית."

"מאז קיבלתי החלטה. אני מתחבר לתורה ועושה שותפות עם בן תורה" מספר ברנד כשכולו נרעד. "חיברו לי אברך ולקחתי על עצמי לתמוך בו מבחינה כלכלית לשנה" הוא מספר. "לצערי לא מדובר בסכום כסף גדול מידי. רק כמה אלפי שקלים לחודש. אבל עבורי זה עולם ומלואו. כשאני עובר על חשבון הבנק ואני בודק מה יצא לי מהחשבון, זה השורה היחידה שפשוט עושה לי טוב."

"אני לא עשיר" ממהר ברנד להדגיש. "רחוק מכך. אני מתקיים בזכות עבודה קשה. התחרות לא קלה ,והציבור בודק לא מעט לפני שהוא משקיע במכונה יקרה. אבל ברוך השם", הוא מוסיף בחיוך. "כמו שיגיד לך כל נהג מונית, הכי חשוב זה ברכה בכסף. ואין ברכה כמו התורה, שעליה נאמר כלי מחזיק ברכה .

ומבחינתי, כשאני מפריש מהרווח שלי לטובת משפחה שאב הבית שלה מקדיש את חייו לתורה, זה יוצק תוכן שונה לכל העבודה שלי."

 

השותף של העיתונאי הבכיר

כשהתחלנו להכין את הכתבה, עשינו מעט עבודת תחקיר כדי להגיע לאנשים שחלק מהמיזם, רובם מעדיפים להצניע את השותפות הזו. במקרה, הגיע לאוזננו ידיעה על עיתונאי מוכר מאוד במגזר החרדי ,שבסתר, תומך באופן עקבי בשני אברכים כבר כמה שנים במסגרת מיזם יששכר וזבולון. כשפנינו לאותו עיתונאי, הוא סירב בתוקף לדבר על כך. למרבה האירוניה, מי שמדובב אנשים באופן סדרתי על מנת שישוחחו עמו – סותם את פיו. רק לאחר שהבטחנו לו שלא נספק כל פרטים מזהים אודותיו, הוא ניאות להתראיין תוך טשטוש כל פרט מזהה.

"המשבר שלי לא הגיע מיד" הוא מספר לנו בגילוי לב. "לקח לו זמן. בגלל האנונימיות אהיה כנה. גם כשהייתי בישיבה לא הייתי ממתמידי הישיבה, אבל בהחלט הייתי מחובר לסוגיות שנלמדו" הוא מספר.

"מספר שנים אחרי שעזבתי את הישיבה התגלגלתי בין כוללים, ובסוף מצאתי את עצמי מגיע לתחום העיתונות. לקח לי כמה שנים כדי להבין שהתנתקתי. הניתוק הוא לא רק פיזי, הוא גם נפשי ותודעתי .

פתאום אתה מסתכל על אברכי הכולל, שפעם היית חלק מהם, בצורה מרוחקת."

"היה אירוע אחד שזעזע אותי", מספר העיתונאי הבכיר. "נסעתי יום אחד בגבעת שאול, ואספתי אברך טראמפ למרכז העיר. אני זוכר שהוא אמר לי חצי בבדיחה חצי ברצינות, כי הוא חסך כעת שבעה שקלים של נסיעה באוטובוס. מפה לשם התגלגלנו לשיחה, וגיליתי שמדובר באחיו הגדול של חברי לספסל הלימודים. הוא סיפר לי על חייו. הוא התחתן לפני 20 שנה, וכיום הוא אב לשישה ילדים, ולומד בכולל מבוקר עד ערב. לאחרונה אירס את בתו הבכורה, וכעת הוא חוזר מגמ"ח שלקח לצורך החתונה."

"הסיפור הזה טלטל אותי", מספר העיתונאי. "הבנתי שהבדיחה עם השבעה השקלים, לא הייתה בדיחה .

זו הייתה האמת שלו. הוא באמת רווה נחת מכך שהוא חסך כמה שקלים. זה ליווה אותי שבועות ארוכים .בכל פעם שעברתי בגבעת שאול, דמותו של אותו אברך צצה מול זכרוני. במקביל קראתי על מיזם 'יששכר וזבולון', וברגע שהבנתי שיש מיזם כזה ופשוט מאוד להצטרף אליו, התמלאתי אושר. הבנתי שזה בדיוק מה שמציק לי. באמצעות אחיו של אותו אברך, חברי לכיתה, פניתי אליו והצעתי לו תמיכה חודשים קבועה בהוראת קבע."

אולם הסיפור לא הסתדר בקלות. לדבריו, הוא לא ויתר על חתימת הסכם מסודר )ראו מסגרת על נוסחי הסכמי יששכר וזבולון(. "מבחינתי מדובר בעסקה לכל דבר. אני נותן ואני מקבל בתמורה" הוא מדגיש. "כך גם זה מובא במקורות, והיה לי חשוב שנחתום על כך. למען האמת" הוא מוסיף. "הצד השני של העסקה ,התחיל לקבל רגליים קרות כשביקשתי לחתום בצורה מסודרת. הוא התחיל לתהות בינו לבינו, האם שווה לו למכור את התורה שלו. מדובר בעסקה לא קלה לעיכול. חיי עולם תמורת חיי שעה. אולם הוא התייעץ עם רבותיו, ולאחר תחנונים מרובים מצדי, הוא הסכים לחתום כשכמובן רבנו על כל סעיף כאילו מדובר בעסקה נדל"נית."

לדברי העיתונאי הבכיר, ההסדר הזה נמשך כבר שלוש שנים. "לפני חגים אני קופץ לתת לו כמה דברים לחג. אם זה שוברים לבגדים לילדים, או שוברים במרכולים. העניין הזה שיש לי מישהו קבוע שכשאני יכול אני נותן לו, יוצק משמעות ורגש לכל הנושא של הצדקה. פתאום לאנשים שאתה עוזר להם, יש פנים. יש להם קול והם אנשים בדיוק כמוך. זה משדרג אותך מבחינה ערכית, אתה נהיה אדם טוב יותר .הנתינה הזו – היא הקבלה הכי גדולה. מעבר לזה, אתה לומד להעריך מחדש את מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה."

"מעבר לעניין הצדקה, יש כאן כמובן את הרווח שלי מכל הסיפור. אני חלק מהתורה. התורה שלו, שייכת גם לי. זאת תחושה מדהימה. אתה יודע שכשאתה עובד, אתה מקיים תורה. המלצתי לכמה קולגות שלי .

מי שניסה – התמכר" הוא מסיים את דבריו.

 

 

"שותפות אסטרטגית עם התורה"

אחד המרואיינים המעניינים ביותר לכתבה הוא ר' רפאל בריל מאלעד, בן ה-35 שעובד באינטל כמהנדס שבבים, וגם הוא הצטרף בשנה האחרונה למיזם של' יששכר וזבולון'. "כשהייתי תלמיד ישיבה, נחשבתי לבחור טוב מאוד. הייתי מחובר ללימוד, אולם מיד לאחר החתונה, הלכתי ללמוד מחשבים. יש לי כישרון טבעי לתכנות, ובתוך כמה שנים השתלבתי באינטל במשכורת יפה מאוד במושגים של אברך עם שני ילדים."

"האמת שהריחוק הזה מעולם התורה, שתמיד הערכתי, הרחיק אותי ברמת החוויה מחיים של אברך .

הפעם הראשונה שנחשפתי לזה הייתה כשנקלעתי פעם אחת לכולל  המפורסם של 'עטרת שלמה' במודיעין עילית" קפצתי לבקר את אחי שגר בסמיכות, ונכנסתי שם לתפילת מנחה. "אני זוכר שהוכתי בתדהמה .המראות מהישיבה חזרו אלי. שורות של חליפות במסדרונות צרים, קול תורה ערב שעולה מהיכל הלימוד ,מודעות עם מראי מקומות, ואברכים שמתפלפלים במבואות. זה פשוט ריגש אותי."

"הרגשתי שאני צריך לעצור את עצמי לא לפנות לראש כולל על מנת לבקש שיסדר לי חברותא תוך שאני מתחייב לבוא מחר ולהצטרף לכולל" הוא מספר בהתרגשות. "ראיתי את עולמם של האברכים שמוציאים סנדוויץ' מתוך שקית קטנה, שותים מים מתוך כוס חד פעמים רחוצה וחיים בצמצום מעורר הערצה. הבנתי שאני רוצה להיות חלק מזה."

לדבריו, מהר מאוד הבין שהדרך שלו לעשות את זה בצורה הטובה ביותר הוא הסדר יששכר וזבולון. "פניתי לראש כולל והוא סייע לשדך לי אברך .ב"ה כבר שנה וחצי שזה עובד מצוין. מדובר באברך עם שני ילדים ,הסיוע שלי נכון להיום מאפשר לו לסגור את החודש בצורה מצוינת. מבחינתי, גם מדובר בהפרשה נאותה של כספי מעשר לצדקה, ועל הדרך אני מקבל שותפות אסטרטגית עם התורה."

"אני חושב שהרעיון הזה לא מספיק מוכר לציבור לעומקו" הוא משתף אותנו בתובנה. "הרבה אנשים חושבים שאם הם לא יכולים ללמוד כל היום, אז הם אבודים מבחינת הקשר לעולם התורה ויש לתובנה הזו השלכות מרחיקות לכת על מצבם הרוחני. אלא שחז"ל מצאו פתרון גם לזה. כשאני משתתף בשותפות 'יששכר וזבולון', התורה של השותף שלי, שייכת לי. זה פשוט מאוד. אתה קונה שותפות אמתית בעסקי התורה, ובניגוד לשלל עסקאות בשוק ההון שיש בהם לא מעט סיכונים, בעסקים הללו יש רק רווחים."

הגישה הזו, שמדובר בשותפות עסקית לכל דבר, מאפיינת את כלל המשתתפים במיזם וכל המרואיינים שלנו עמדו על כך בדבריהם. לאף אחד אין כאן תחושה של "נתינה". מי שמבין את הערך הגדול, רואה בזה עסקה לכל דבר. לכל דבר? לא מדויק. הרבה יותר משתלמת מכל עסקה חומרית אחרת. מכל חופשה בחו"ל ששילמו עליה עשרות אלפי שקלים ופגה לאחר זמן. מכל רכב שחווה ירידת ערך על כל יום שחולף .

כאן מדובר בקניה לעולמים, בקניית שותפות נצח אמתית עם תורת הנצח, לעולמי עד.

היום, רבים מה'כוללים' מספקים את ה'שירות' הזה לכל דורש. בישיבת 'עטרת שלמה' שיוצאים בימים אלו לקמפיין גיוס המונים אומרים כי בשנים האחרונות מצטרפים יותר ויותר אנשים שמאמצים באופן דיסקרטי אברך אחד שמתחלק איתם בזכויות שלו. "יש בישיבה אלבום גדול עם כל האברכים. כל אחד יכול לבחור לעצמו אברך, ו'לאמץ' אותו. לא מדובר בסכום גדול. אפשר גם באלף שקל בחודש לזכות בשותפות מלאה עם אברך. פעמים רבות נוצר חיבור אישי בין התורם לנתרם, משתתפים אחד בשמחות של השני ועוזרים אחד לשני בכל מה שצריך. פה האברך לומד עם הילד של התורם לבר-מצווה, ובמקרה השני התורם מממן את הבר מצווה של בן האברך. זו שותפות אמתית. בימי המגבית", מציינים בהנהלת הישיבה, "הכספים כולם הולכים לטובת האברכים מה שמזכה את כל התורמים בשותפות אמתית עם האברכים המסולאים מפז. מי שרוצה להעמיק את השותפות ולבחור אברך לצורך חתימת הסכם יכול לעשות זאת מול הנהלת הישיבה ובימי ההתרמה במוקדים השונים", מציינים בהנהלת הישיבה.