|
    בס"ד גאונות בחסד: האם אברהם בזבז זמנו כשהאכיל מלאכים שלא אוכלים?! דרשה לפרשת וירא
רבקה מתקשרת לשכנתה ומתעניינת: "מה שלומך? איך המשפחה? הילדים". -"אצלנו נהדר ברוך ה', בעלי היקר קורא על הספה והילדים המתוקים עושים שיעורי בית". "אהה, אני מבינה שיש לך אורחים, אז אתקשר יותר מאוחר...." קרוב לעשרה פסוקים מקדישה התורה לתיאור התפריט אותו הגיש אברהם לפני שלוש המלאכים. יותר ממאה מילים מציגות את רוחב הלב שפתח אברהם בפני אורחיו. שרה מיהרה לאפות עוגות טריות, אברהם רץ לשחוט שלושה פרים כדי להעניק לכל אחד לשון בקר, שנחשבת למנת הבשר היוקרתית ביותר. וכדי לא לעכבם שעה ארוכה עד לצליית הסטייק על האש, הקדים אברהם להגיש מנה חלבית קלה שכללה חמאה וכוס חלב. כך זכה לאברהם ככל הנראה לנהל את המסעדה הכשרה היחידה בעולם, שמגישה גם ארוחה חלבית ואחרי המתנה גם ארוחה בשרית. זה נהדר, זה מרשים, זה מעורר השראה, אבל יש רק בעיה אחת: הכול היה מיותר. בזבוז זמן, בשר וכסף. אברהם לא ניצב בפני בני אדם, ילודי אישה וקרוצי חומר שבאים מותשים מהמדבר הגדול ונפשם יוצאת מרעב, אלא בפני מלאכי עליון, שרפי מעלה, שכל מהותם רוח עליונה. הם לא באו צמאים, הם לא היו רעבים בשעת צוהריים, וכנראה גם לא ידעו להבחין בין טעמו של סטייק לשון טרי לכנפיים של עוף קפואות ומיובאות מפולין. אז לשם מה הטרחה? האם לא חבל על הפרה שנשחטה בטרם עת?! אכן, רש"י על אתר מצטט את דברי הגמרא שלומדת מכאן כלל נימוסים חשוב (בבא מציעא פו,ב): "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, ומנגד מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. ואכלו סלקא דעתך?! אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו". המדרש אומר (שמות רבה מז,ה): "אזלת בקרתא הלך בנימוסיה". הגמרא והמדרש טווים את הכלל האנושי שהפך להיות מטבע לשון בפי בני אדם: 'נא לכבד את מנהגי המקום'. המלאכים כיבדו את מנהגי האירוח באוהל אברהם ופתחו את הפה להכניס את האוכל לפיהם, למרות שהם לא באמת עיכלו אותו. ובהתאם, כשמשה רבינו עלה לשמים אחרי מתן תורה, כיבד אף הוא את מנהגי האירוח ברקיע ולא אכל ולא שתה ארבעים יום כאחד המלאכים. [אגב, הכלל התלמודי הזה – "אזלת בקרתא הלך בנימוסיה" – עלול לחסוך עוגמת נפש ואי הבנות. פעמים עלול הוא אפילו להכריע עסקאות כלכליות אדירות. לא פעם מתפרסמים סיפורים על צעירים ישראלים שנוסעים להציג מיזמי הייטק במזרח, אבל לא באים מוכנים למנהגי האירוח המקומיים ומאבדים הכול. הם לא יודעים איך לאחוז את מקלות האכילה עימם אוכלים אורז בסין או שוכחים לחלוץ את הנעליים בכניסה למלון ביפן ונתפסים כוולגריים וחסרי נימוס. לא מזמן קראתי על חבורת הייטקיסטים צעירים שנסעו להציג סטרטאפ בפני משקיעים ביפן. בהכירם את ההקפדה היפנית על הדייקנות בזמן, הופיעו נלהבים חצי שעה לפני הזמן, התיישבו במרכז החדר וסידרו את המחשבים שיהיו מוכנים לפרזנטציה. את הכיסאות בראש השולחן השאירו כמובן למארחים הנכבדים. אבל זאת הייתה טעות קריטית: ביפן נהוג שהמארחים יושבים במרכז השולחן ואילו האורחים מסתדרים בראשו – וכך למרות ההצגה הטכנולוגית המרשימה, העסקה נפלה בשל חוסר התאמה תרבותי...]. ואולם, הבעיה לא נפתרה. נכון שהמלאכים התאמצו להיות נחמדים כלפי אברהם, אבל למעשה, לא אכלו ולא שבעו ולא בירכו על המזון. ובכן, איפה הייתה כאן הכנסת אורחים? יתירה מכך: לא מדובר רק בהחמצה ובזבוז משאבים, אלא הרבה יותר חמור: הרי אברהם כמעט חטא? התורה מספרת שאברהם קטע בבהילות ביקור של הקב"ה ובית דין של מעלה שבאו לבקרו אחרי המילה - לטובת אירוח המלאכים. אברהם נהג על פי הכלל ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", אבל בשורה התחתונה הוא לא הכניס אורחים. שהרי לא העניק להם חסד שהיו זקוקים לו. כך שקטע לחינם את ביקור השכינה. והתמיהה המהותית לשם מה כל זה? למה הדבר דומה? נחשוב על בעל שמקבל חשק לדבר עם אשתו באמצע יום עבודה. הוא מרים טלפון והשיחה זורמת, אבל פתאום היא נעלמת לו. הוא שומע צליל 'שיחה ממתינה' שאומר שהיא העדיפה שיחה אחרת על פניו. הוא מרגיע את עצמו שאולי זו 'אראלה ממפעל הפיס' שהתקשרה לבשר שהם זכו בחמישים מיליון, אבל אחרי חמש דקות ארוכות חוזרת השיחה וההיא אומרת: "אה, סתם, זאת הייתה חברה שרצתה לפטפט קצת..." אם השיחה ביניהם תימשך אי פעם, היא כנראה תתרחש בצרחות: "תגידי, האידיוטה ההיא יותר חשובה ממני?!...". ובכן, מה משמעות סיפור אירוח המלאכים? בשיחה ארוכה ונפלאה (ליקוטי שיחות כה/77 ואילך ובארוכה לפני זה שם) מוצא כאן הרבי מליובאוויטש את יסוד היסודות של גישת החסד. אברהם לא פספס ולא הוטעה, אלא להיפך: כך ממחישה התורה את מהותה של מצוות הכנסת האורחים וייחודיותה על פני מצות צדקה.
יש הבדל מהותי בין "חסד" ל"צדקה". התורה מצווה גם לתת צדקה וגם לגמול חסדים, אבל יש פער יסודי בין המצוות. צדקה נועדה בעיקר למלא את הכיס של העני ואילו חסד משמעותו למלא את הנפש של הנזקק. צדקה נועדה לתת לו ממה לחיות, ואילו חסד נועד לתת לו בשביל מה לחיות. כשאדם הולך ברחוב ורואה איש עני פושט יד, עליו לפתוח מיד את הכיס ולתת לו מטבע לקנות משהו לאכול. המצווה איננה עוסקת במישור הנפשי, אלא קודם כל במישור הגופני, הפיזי והגלוי: להציל אותו מרעב. למלא לו את הבטן כדי לחיות בצורה סבירה. אבל זה לא הכל: הקב"ה מצפה מאיתנו להרבה יותר. הצטווינו גם בגמילות חסדים, שנועדה להציל את הכבוד והערך העצמי של הנזקק. כך מצווה פרשת "בהר": להעניק הלוואה ללא ריבית כדי להציל את הנזקק רגע לפני שהוא מתמוטט. המטרה איננה לתת לו כסף לקנות אוכל, אלא ההיפך הגמור: לשמור עליו כאדם פעיל ומכובד שיוצר ומגשים את עצמו, בבחינת 'תן לו חַכַּה ולא דגים'. שיאה של מצוות החסד היא "הכנסת אורחים": לא מדובר בעוד סעיף בצדקה, אלא בנקודת השיא של רגש החסד. הכנסת אורחים היא לתת הרגשה של בית. לעטוף את האורח בהרגשה שהוא חשוב למישהו, שיש חברים שנהנים להיות במחיצתו. מגיעה משפחה חדשה לקהילה, הם אינם מכירים אף אחד ולא מוצאים את מקומם בבית הכנסת. כאן מצווה התורה לפתוח בפניהם את הלב: לחבק אותם בחום. להזמין אותם הביתה, להקשיב להם, להאיר להם פנים ולומר אנו נהנים במחיצתכם. אורח שנכנס אלינו הביתה, לא מבקש אוכל ומיטה. פעמים רבות יש לו מספיק אוכל בביתו, ובמקרה הגרוע ח"ו הוא יכול לפשוט יד או להיכנס לבית תמחוי ציבורי. הוא מבקש ידידות, הוא רוצה להיות חלק ממשפחה ומעולם של מישהו, ולכן עיקר המצווה היא לתת לו את הלב. כעת אפשר להבין מדוע הכנסת המלאכים הייתה בגדר הכנסת אורחים: גם מלאכים זקוקים ללב של אברהם אבינו. הם אמנם לא נהנו מהאוכל עצמו, אבל התמלאו נחת מהתשוקה האדירה שעמדה מאחורי הגשת האוכל: הכבוד שהעניק להם והרצון להשביע את רצונם. אחרי הכול, אברהם אבינו עמד במדרגה רוחנית גבוהה עוד יותר מהמלאכים. רק עכשיו זכה שהקב"ה עצמו יטריח עצמו לבקרו אחרי הברית ולהתעניין בשלומו. הפרק הבא יספר איך הקב"ה מטריח עצמו שוב לקבל את הסכמתו של אברהם להחרבת סדום, ומסביר בחיבה עצומה: "כי ידעתיו – לשון חיבה – למען יצווה את בנו אחריו וגו'". ובכן להתארח אצל ה'ידיד החביב' של המלך זה כבוד אפילו בשביל מלאכים. ולכן הם שאבו התרוממות רוח מהתשוקה של אברהם להשביע רצונם, כפי שבא לידי ביטוי מאחורי הצלחות עם האוכל. סיפור פולקלור מושלם: שני סוחרים יהודים חזרו מהמסחר בערב שבת, אבל לצערם לא הצליחו להגיע הביתה בזמן. הדרכים היו מושלגות, הכבישים בוציים והסוס לא הצליח להתקדם. שעה קצרה לפני שבת הבינו שאין להם ברירה. עליהם להיכנס לעיר קרובה ולמצוא בית יהודי להתארח בו. הם לא האמינו שזה קורה להם, הם חשו בושה עמוקה. כיצד ייפלו על משפחה ללא הודעה מוקדמת? אבל לא היו אפשרויות: הם מוכרחים למצוא חלות ויין לקידוש ומיטה להניח את הראש. הם הקישו על הדלת הראשונה בה עמדה מזוזה על הפתח והיא נפתחה בידי אדם מבוגר. הם התנצלו והצטדקו אלף פעמים שלא נעים להם להטריח, אבל הם מוכרחים בית לשהות בו. המארח אמר שזה יעלה להם הרבה כסף: "אלפיים רובל", הם היו בהלם: אירוח במלון וולדורף אסטוריה יותר זול, אבל איזה ברירות היו להם. הפקידו בידיו את כל מה שהרוויחו השבוע ורצו להתקלח לשבת. כשחזרו מבית הכנסת מצאו שולחן עמוס מטעמים. כשני עשירים גאים הם התביישו לאכול משולחן לא להם, אבל נגעו אחד לשני ברגל ואמרו: "שילמנו, אוהו שילמנו, בוא נהנה". הם אכלו יותר טוב מהבית... גם בבוקר לא הפסיקו לאכול וכך בסעודה שלישית... לפחות הצדיקו את התשלום המופקע. במוצאי שבת נפרדו מבעל הבית לשלום, אבל אז הוציא את הכסף שקיבל מהם אתמול והחזיר להם אותו. "זה שלכם". הם לא הבינו מהו רוצה מחייהם והוא הסביר: "תראו, עמדתם אתמול בדלת כמו שני אומללים שהולכים לסבול כל השבת. אמרתי לעצמי שאם תשלמו טוב – תרגישו אצלי בבית. עכשיו אחרי שנהניתם, קחו את הכסף לשלום ותשאירו לי את המצווה..."
נעיר בקצרה (והארכנו בשנים קודמות): בכך מבאר הרבי הלכה תמוהה. נשאל את עצמנו מה עיקרה של מצוות הכנסת אורחים, מה החלק המעשי הכי חשוב בה. יהיו שיניחו דגש על האוכל, יהיו שישימו אצבע על הסבלנות וההקשבה לאורחים וכיוצא בזה. אבל הרמב"ם (אבל יד) קובע הלכה מדהימה: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ... ולהכניס הכלה וללוות האורחים ... שכר הלוויה מרובה מהכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן ... וליוויים יותר מהכנסתן". הרמב"ם אינו מגדיר את המצווה בשמה המוכר - "הכנסת אורחים", אלא בשם חדש: "ליווי אורחים". ואף חוזר ומדגיש ששכר הליווי מרובה מהכול. ותמוה ביותר: איך הכנסת אורחים באה לידי ביטוי בהוצאתם מהבית...? (אולי כדי לוודא שהם אינם חוזרים...?!) וכיצד ליווי אברהם לאורחיו הפך להיות יותר חשוב מכל הפעולות המדהימות שעשה באירוח עצמו: עזב השכינה לטובתם, הגיש שלוש לשונות פרה וארוחה חלבית וכו'? אמנם לפי היסוד שהנחנו, מובנים הדברים היטב: ליווי האורחים בסוף הסעודה הוא אקט לבבי שמציף את האורח בהרגשת ערך. כל עוד נמשכה הסעודה, האורח ישב על קוצים, אולי הוא מעיק? אולי מחכים שהוא כבר ילך? אבל כשקם המארח מכיסאו אחרי שעות של אירוח ומלווה את האורח החוצה – כאילו כדי להרוויח עוד רגע אתו - ואף אומר: 'אתה מכיר כבר את הכתובת ותרגיש בנוח לבוא תמיד' – ברגע הזה התחיל האירוח!. פתאום חש האורח כבוד שנהנו ממנו, שלא סבלו משהותו.
העניין נושא היבט למדני מעניין: במקומות אחרים מביא הרבי חקירה חשובה של הגאון רבי יוסף ענגיל, מגדולי למדני פולין לפני כמאה שנה (ראו לקו"ש יט/203 הערה 51 מאתוון דאורייתא כלל כג): האם במצוות שבין אדם לחברו צריכים כוונה לקיים המצווה או שהעיקר הוא בעצם הקבלה של הנזקק וגם אם הנותן לא התכוון כלל להועילו. למשל, נפל למישהו שטר מאה דולר ועני מצא אותו וקנה אוכל בהרחבה לבני משפחתו. האם קיים מצוות צדקה? אם נאמר שמצוות שבין אדם לחברו צריכות כוונה, לא הייתה כוונת נתינה. אולם אם עיקרה של המצווה הוא תשועת המקבל, הרי העני קנה אוכל והלך לישון שבע וגדולה זכות הנותן. מצד אחד מובא במדרש ספרי פרשת תצא: "המאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה - מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, שנאמר [במצוות שכחה]: 'לגר ליתום ולאלמנה יהיה'". היינו שלמרות שהמאבד מצטער על הסלע והיה מעדיף לקבלו בחזרה, בכל זאת העובדה שהעני קנה אוכל נזקפת לזכותו. שכן, עיקרן של מצוות שבין אדם לחברו היא להחיות את העני והכסף עשה את שלו. ראיה לכך היא ממצוות שכחה שנתקנה לכתחילה באופן של שכחה ולא בנתינה מכוונת. מצד שני מובא בגמרא (כתובות סו) סיפור הפוך: זה היה אחרי החורבן הנורא בירושלים ורבן יוחנן בן זכאי יצא עם תלמידיו מהעיר. הם ראו נערה יהודייה עוסקת במלאכה בזויה: מלקטת שעורים מתוך גללי בהמת ערביים. רבן יוחנן התקרב לראות מיהי ונחרד לראות שמדובר במי שהייתה 'נסיכת ירושלים', בתו של נקדימון בן גוריון, הגביר האדיר של העיר. רבן יוחנן נזכר בכאב כיצד סידר קידושין בחתונתה וראה את אביה מבטיח אלפי דינרים כערבות לכתובתה. הוא שאל בזעזוע: "בתי, ממון של בית אבא לאן הלך? כיצד הפכת למלקטת שעורים מתוך גללי בהמות של נוכריים?". היא ענתה שבירושלים אומרים "מלח ממון – חסר", תמלח את הממון על ידי שתחסר ממנו לצדקה ואילו אבא לא נתן מספיק צדקה. שואלת הגמרא: וכי נקדימון בן גוריון לא נתן צדקה?! והרי לא היה נדיב כמותו, עד שהיו פורסים שטיחי משי תחתיו בהליכתו ומיד אחר כך מוסרים אותם לעניים? עונה הגמרא שתי תשובות והראשונה ביניהם: נקדימון נתן צדקה לכבוד עצמו ולא ברחמיו על העניים. מדקדק רבי יוסף ענגיל כי גם מצוות צדקה טעונה כוונה ולכן כל עוד לא נתן בכוונה ראויה – איבד את זכותו. [ומה שבמצוות שכחה יוצא בלי כוונה בכלל, צריך לומר שבאמת מקיים המצווה רק לאחר שנזכר ששכח ולא חזר. כך שקיים המצווה בשילוב כוונה חיובית]. אמנם ראוי לציין שכל הדיון נוגע לצדקה בלבד, אבל בכל הנוגע להכנסת אורחים, הכוונה היא חלק בלתי נפרד מהמצווה ואי אפשר לארח כיאות בלי לשמוח בנוכחות האורח ולהפגין בפניו את ערכו. נסיים בסיפור נהדר: אחד מחסידי האדמו"ר הנוכחי מוויז'ניץ, רבי ישראל הגר, התאלמן מאשתו ל"ע וגידל את ילדיו לבדו. כשהגיע הילד הגדול לגיל שידוכים ונעשה חתן, הוא בא לבקש את ברכתו של האדמו"ר לנישואי הבן. האדמו"ר בירך אותו וביקש ממנו להרים טלפון כשהוא חוזר הביתה משמחת החתונה. אחר כך הורה לגבאי להעביר אליו את השיחה בכל שעה שתגיע. לאחר חצות הלילה צלצל הטלפון והחסיד התנצל בבושה שהוא מתקשר בשעה כזו, אבל כך הורה לו רבו. הגבאי העביר את השיחה ונדהם לשמוע את הרב פותח בשיחת חולין באמצע הלילה. "כמה אורחים היו? כמה אצל הגברים וכמה אצל הנשים? איך הייתה התזמורת? האם הכלה הייתה מרוצה? האם החברים רקדו וכו'". הגבאי נדהם. אפילו בנישואי ילדיו שלו, הרב לא התעניין בפרטים כאלו ומה זה בוער באמצע הלילה? "תראה", השיב לו רבו: "כשחוזרים מחתונה של ילד, ההורים מתיישבים על כוס תה ומשחזרים לפרטי פרטים כל מה שהיה. איך היה האוכל, האם פתחו עוד שולחנות, מי בא ומי לא בא, מה ההוא אמר על החתן ומה ההיא אמרה על הכלה. ואולם האלמן הזה ישוב לבית ריק. הוא יהיה כמה לחלוק עם נפש אחת את האושר מהלילה הכי גדול שזוכה אבא בחייו - אז אני הייתי שם בשבילו..."
בס"ד בלי הנחת סלב: למה ביקור החולה התעכב שלושה ימים?
משה מספר לאשתו: "ביקרתי את אימא שלך בבית הרפואה והבנתי מהצוות הרפואי שהיא בדרך להבריא ועוברת לגור אצלנו". "מה?! איך? היא הייתה כל כך חולה?". -"אגיד לך, הרופאים אמרו לי: תצפה לגרוע מכל..." פרשת השבוע פותחת עם מעשה חסד אצילי ומרומם: ביקור החולים שערך ה' אצל אברהם אבינו. הפסוק מתחיל: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום". אברהם ישב בפתח האוהל באלוני ממרא, בהר חברון, ביום חמסין לוהט ופתאום האירה מולו השכינה. הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לבקרו. ואולם הפסוק אינו מספר מה ה' אמר? ולמה בכלל בא?. הגמרא מסיקה מכך (בבא מציעא פו): "יום שלישי של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה לשאול באברהם". ה' לא בא להורות כלום ולא לצוות בשום מסר שלא הכיר, אלא פשוט לשבת לצידו. זה היה היום השלישי למילתו של אברהם, לאחר שיהודי זקן כמותו, בן 99 שנה, ביצע ניתוח ברית בגופו, ולכן הקב"ה ירד לעולם כדי לבצע מחווה של רגישות ונדיבות: לשבת על יד אברהם ולהתעניין בשלומו. זה פירוש מרגש, אבל תמיהה גדולה עולה: למה ה' בא לבקרו רק ביום השלישי למילתו? הגמרא מניחה כדבר ברור כי ה' לא הגיע ביום הברית ואף לא למחרתו, אלא רק אחרי יומיים, כשחלפו לפחות 48 שעות. והשאלה הפשוטה מדוע? למה הקב"ה דחה למחרתיים מצווה שאפשר לעשותה היום? מדוע להשאיר יהודי יקר כאברהם אבינו כואב לבדו את הפעולה הכירורגית של הברית? זאת שאלה גדולה משתי סיבות: א. זה לא היחס המגיע לאברהם אבינו. הכלל הגדול במצוות שלומדים מאברהם עצמו הוא "זריזים מקדימים למצוות". המידה הכי בולטת שמאפיינת את אברהם היא הזריזות. אברהם אף פעם לא הלך, הוא תמיד רץ. הפסוקים הבאים יספרו איך ראה אברהם את שלוש המלאכים מתקרבים אל האוהל, והוא פותח בריצה שתכליתה לארח אותם בצורה המסורה ביותר. "וירץ לקראתם מפתח האוהל: וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת לושי ועשו עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ... ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו". כך בתחילת פרשתנו וכך בסיומה המרטיט: אפילו כשאברהם מתנסה באתגר הנורא, לעקוד את בנו על המזבח, גם אז נאמר: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו". מכאן לומדים יסוד לכל המצוות (פסחים ד,א) "זריזים מקדימים למצוות, שנאמר: וישכם אברהם בבוקר". איך יתכן, אם כן, שבכל הנוגע ליחס החוזר שמקבל אברהם מלמעלה, ה' אינו 'ממהר' ואינו 'משכים' ואינו 'מזדרז', אלא יחלפו לפחות יומיים עד שאברהם יזכה לביקור חולים? התהייה הזו מציקה מסיבה נוספת, אנושית ופשוטה: בכל הנוגע לביקור חולים יש סיבה כפולה להקדים את הביקור, כי ביקור חולים מזרז את הרפואה. חז"ל אומרים כידוע כי "המבקר את החולה נוטל [אחד חלקי] שישים מחוליו", והכוונה הפשוטה ביותר היא שביקור אצל חולה מעורר בו את הרצון להתרפא. שוכב יהודי חולה מחובר למכשירים. כואב לו, הוא זקוק לעזרה והכול נראה לו קודר - והבעיה הגדולה היא שהוא מאבד את החשק לקום. הוא עלול להיכנע לייאוש. ואז נכנסים שלושה מלאכים מבית הכנסת ואומרים לו: "תחזור, מחכים לך, המקום שלך בבית הכנסת ריק וזה מציק לכולנו". החולה קם לתחייה, החושך של בית הרפואה נעשה פתאום מואר. כך מספרת הגמרא (נדרים מ) על רבי עקיבא ששם לב לכך שאחד התלמידים חסר. הוא שאל את החברים איפה הוא והתברר שאיש לא טרח להרים טלפון להתעניין בשלומו. הלך רבי עקיבא בעצמו לבקרו בביתו וגילה אותו שוכב לבדו, בחדר אפלולי ומאובק. פתח רבי עקיבא את החלונות והשמש האירה את החדר, נטל מטאטא וסמרטוט וניקה את האבק, עד שאותו תלמיד זעק שתי מילים: "רבי, החייתני!". מסיימת הגמרא: "יצא ר' עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים, כאילו שופך דמים!". [אגב, ראיתי פעם פירוש יפה שאיני זוכר מקורו: מדוע המבקר נוטל דווקא 'אחד משישים' מהחולי? משום שאחד משישים בטל וכך אחוז המחלה בטל בתוך פי שישים בריאותו של המבקר ולא מזיק...]. האם לא היה ראוי, אם כן, שהקב"ה יקדים לבקר את אברהם אבינו ויגאל אותו מהכאב והבדידות?
בחשיבה פשוטה אפשר לתרץ שהיום השלישי אחרי הברית הוא היום המסוכן ביותר. כך מובא לקמן לגבי שמעון ולוי שעלו על העיר שכם ביום השלישי למילה, "בהיותם כואבים", שאז הגוף חלש וכואב את החתך. ולכן הקב"ה חיכה ליום המסוכן ביותר. האור החיים הקדוש מביא הסבר נוסף: הגמרא אומרת והרמב"ם פוסק כך להלכה (אבל פרק יד), שלא לבקר חולה ביום הראשון והשני לחוליו, שכן הביקור מפרסם את דבר מחלתו וגורם רעש של עין הרע שעלול להזיק. לכן הקב"ה המתין עם הביקור אצל אברהם, כדי לא לחולל רעש מיותר. ואולם הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות ה/77) תמה על שני ההסברים: א. לא כתוב בשום מקום שמצוות ביקור חולים היא רק לחולה מסוכן. לא נאמר בשום מקום שצריך לחכות עד שיהיה ממש רע... עד שהחולה יאבד את התקווה לחלוטין... ביקור חולים הוא לכל חולה ובכל זמן, ולכן אין טעם לדחות את הביקור אצל אברהם עד שמחר יהיה גרוע יותר. ב. גם הסבר האור החיים אינו מיישב: הקב"ה היה יכול לבקרו ללא רעש וללא המולה, באופן שאיש לא יידע מההתגלות הזו חוץ מאברהם אבינו. מה אפוא הסיבה לכך שהקב"ה המתין עם ביקור החולים אצל אברהם עד היום השלישי למילתו? הרבי מעמיד יסוד גדול שהוא תפיסה שלמה בחיים. זה מסוג הרעיונות שאנו ניזכר בהם שוב ושוב.
זה היה אברהם עצמו שלא רצה שהקב"ה יקדים לבקרו. אילו היה הקב"ה שואל את אברהם מתי נוח לו שהשכינה תבוא לבקרו? היה אברהם עונה: מהיום השלישי ואילך, לא קודם. כי אברהם לא רצה לקבל 'הנחת סלב', קיצור דרך שמקבלים סלבריטאים (ידוענים) בדרך לתור בקופה... הוא לא רצה פינוקים שמקבלים אחמי"ם בעלי זכויות vip... אברהם רצה לקיים ברית מילה במסלולה הטבעי, הרגיל, כפי שבניו יקיימו אותה בכל הדורות. ברית מילה היא מצווה כואבת, החתך צורב בבשר שלושה ימים ואולם ברגע שהקב"ה בכבודו ובעצמו 'מתיישב לצידו' ומתעניין בשלומו, זה אמור להסיר ממנו כליל את החולי. להבריא אותו ברגע אחד. זה הרי קל וחומר: אם אדם פשוט כערכנו נוטל אחד משישים מחוליו, אז כמה לוקח הקב"ה מהחולי? איזה נס מחולל ביקור של השכינה עצמה לצד החולה? ואולם אברהם לא רצה ניסים שיקצרו דרך, הוא רצה לשלם מחיר מלא, לקיים את הברית בהתאם למחירים שהגוף דורש ואם זה כואב בדרך הטבע שלושה ימים – זה יכאב. רק ביום השלישי למילתו, שבין כך בהמשך היום אמור לחלוף מעצמו כאב הברית, בא ה' לבקרו. [ראו תוספת בהערה[1]]. וזה לא שאברהם ביקש כאבים, אלא מדובר ביסוד עמוק: המצוות נועדו לקשר את העולם עם הקב"ה, להעביר את האדם תהליך מדהים בו הוא צומח מעמדת אדם לבעל סגולה הקשור עם רבש"ע – ואולם זה קורה רק כשהטבע והאדם שותפים לכך. רק כשהאדם בבחירתו החופשית הגיע למסקנה שהוא רוצה לקיים את המצווה ומוכן לשלם את המחירים הקשורים בה ואף משלם אותם בפועל. אבל כשהקב"ה מחולל נס כביר מלמעלה וחוסך את הכאב - איפה השותפות של הטבע? האדם נכנע לנס ובורח מהמשחק. הנס שובר את הטבע, אבל לא משנה אותו. הנס מרשים את האדם, אבל לא סוחף ומצמיח אותו. זאת פעולה מעל הראש שהאדם אינו חלק ממנה והיא אינה מתייחסת אליו. כמובן, כולנו מחכים לניסים ומצפים שהקב"ה יעשה בשבילנו את הדרך, ייקח מאיתנו את היצר הרע ועל הדרך ישאיר בבנק מיליון דולר. אבל אם הקב"ה עושה ניסים, מה נשאר לך לעשות בעצמך? אם הקב"ה לוקח ממך את היצר הרע, מה חידשת ופעלת? מטרת הבריאה היא להעביר את המושכות מהקב"ה אל האדם ולגרום לכך שהאדם יהיה זה שמחולל ניסים ועושה בעצמו את הבלתי צפוי. בכך מסביר הרבי שתי אנקדוטות: מסופר על האר"י ז"ל שכאשר היה בא לקנות אתרוג, לא היה מתווכח על המחיר, אלא היה משלם מיד כמה שסוחר האתרוגים ביקש. ועוד מסופר על רבינו הזקן בימי מאסרו במבצר הכלא הפטרופבלי בעיר פטרבורג, שהיה נלקח מעת לעת לחקירה במבנה אחר. בין מבצר הכלא לאותו מבנה עבר נהר והרבי היה נלקח לשם בסירה קטנה. באחד הלילות שנלקח הרבי בסירה, הוא ביקש מהקצין לעצור את הסירה כדי לברך "קידוש לבנה". כשהקצין סירב, הרבי עצר את תנועת הספינה בדרך נס. ואולם למעשה לא אמר שם קידוש לבנה. אחר כך כשהספינה המשיכה בדרכה, ביקש מהקצין שוב לעצור את הספינה ואף בירך אותו בעושר והצלחה. הקצין נעתר לכך ורק אז הרבי בירך. שכן אין טעם לקיים מצווה בדרך נס, כי אז היא אינה חלק מהמשחק של החיים, היא הבלחה על-טבעית בתוך החושך המאיים שתיעלם בעוד רגע כפי שבאה. רק כשהאונייה נעצרה מבחירתו החופשי של הקצין, התחולל שינוי משמעותי באטמוספירת החיים והרבי נעמד לקיים את המצווה. סיפור חביב להמחשת הרעיון: אלו היו רגעי שמחה והחסיד חש כי זו עת רצון. הוא ניגש בהיסוס לרבו ואמר כי הוא רוצה לזכות ל"גילוי אליהו", לראות את אליהו הנביא. "בהחלט, ענה הרבי, אתן לך דרך פשוטה לזכות לכך. בעוד ימים ספורים יחול חג הפסח ובכפר הסמוך מתגוררת משפחה ענייה שאין לה מה לאכול בחג. תביא להם מצות, יין ובשר, ואחר כך תזכה לראות את אליהו". החסיד מילא עגלה במזון משובח והשאיר אותה בשקט על יד דלת המשפחה ונעלם. הגיע ליל הסדר, החסיד ישב מרוגש, מלמל את ההגדה בזריזות, שתה את היין בחיפזון ולא היה מסוגל לחכות עד שתיפתח הדלת והוא יראה את מבשר הגאולה. הרגע המיוחל הגיע. ברגליים רועדות ניגש אל הדלת, פתח אותה לרווחה ו...בפתח לא עמד איש. מיד כשהסתיים החג הראשון מיהר לרבו ושאל באכזבה למה לא זכה לגילוי אליהו? הרבי אמר: "כנראה נדרשת עוד פעולה. בימים האחרונים של החג, לך שוב לבית המשפחה והבא להם מזון גם לחג האחרון". החסיד מצא עצמו שוב מול הדלת המוכרת ולפתע שמע שיחה מבפנים: הילדה הקטנה בכתה: "אבא, אני רעבה! אין לנו כלום בבית." והאבא השיב: "רוחל'ה שלי, בורא העולם לא ייטוש אותנו, לפני החג הראשון הוא שלח את אליהו הנביא שהשאיר אוכל על יד הדלת ואני בטוח שאליהו יבוא שוב גם לחג השני..." ואז החסיד הבין: אל תבקש לראות את אליהו, תהיה בעצמך אליהו ואז תהיה גם ראוי לפגוש בו...
כעת נוכל להבין דבר מופלא, שאליו התייחס הרבי בהזדמנות אחרת: הגמרא (שבת נג) מספרת סיפור אגדה מרתק (יתכן שהסיפור לא התרחש במציאות וכמו סיפורי אגדה אחרים בתלמוד, הוא רק משל להעביר מסר עמוק, ראו לקו"ש לא/178 אודות אגדות רבב"ח): אישה ילדה בן ולמרבה הצער נפטרה אחרי הלידה. אולם בעלה היה עני מרוד ולא מצא כסף לשלם לאישה מינקת שתניק את הילד. הוא התחנן לה' לקבל סיוע ואז אירע נס: "נפתחו לו שני דדין כשני דדי אישה והניק את בנו". הגמרא ממשיכה עם ההתייחסות של חז"ל לסיפור: "אמר רב יוסף, בוא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו בשבילו סדרי בראשית". בעוד שרב יוסף רואה בו צדיק גמור שהקב"ה מפרק בשבילו את הטבע כאילו היה קופסת לגו, אביי מגיב בצורה תמוהה: "כמה גרוע אדם שהשתנו בשבילו סדרי בראשית". אבל מה גרוע בכך? הרבי הסביר (אגרות קודש י עמוד שיא): האלוקים היוצר ברא אדם יוצר, התכלית של האדם היא למצוא את כוחות הנפש כדי לעשות בעצמו ניסים ואילו אדם שהרים ידיים והעביר את האחריות לגורלו לידי הקב"ה הוא "גרוע". מלחמת 4000 השנים: איך זה שישמעאל הבכור אינו הבן הנבחר? דרשה לפרשת וירא
מורה למתמטיקה הגיש תרגיל מבחן לתלמידים: "אבא מיליארדר מת והשאיר בחשבון הבנק מיליארד דולר במזומן. בצוואה כתב כי בנו הבכור יקבל חמישים אחוז מהסכום, בנו השני יקבל ארבעים אחוז והשלישי רק עשרה אחוז. ובכן, כמה כסף במזומן יקבל הבן השלישי?". "תלוי איזה עורך דין הוא ייקח", השיב אחד התלמידים. השבוע חווה העורף הישראלי עוד סבב של מטחי טילים מעזה, אבל הסבב הזה הוא רק פרק נוסף במלחמת 4000 השנים שהתחילה ממש בפרשת השבוע שלנו. השבוע אנו קוראים על פתיחת המאבק במשפחת אברהם אבינו בין בני יצחק לבני ישמעאל: סוף-סוף יולדת הגר בן לאברהם וסוף-סוף גם שרה יולדת והבית מתמלא בשני בנים. יום אחד מביטה שרה מחלון הבית ורואה לחרדתה את "ישמעאל מצחק עם יצחק". המדרש מביא כמה פירושים למילה "מצחק", כמו יורה בו בחץ וקשת, מגלה עריות או מלמדו עבודה זרה, אבל כיום יש פירוש אחד שכולל את כל החטאים: ישמעאל מלמד את יצחק לגלוש בסמארטפון... שרה נחרדת לחשוב שזה יהיה החונך של הילד הצדיק שנולד לה אחרי 90 שנות המתנה והיא לא לוקחת סיכונים. היא תובעת מאברהם לגרש את בנו בכורו. אברהם מתחלחל מהרעיון, אחרי הכול זה הבן הגדול שלו ומשפחה לא בוחרים... הוא מתווכח עם שרה, כלשון התורה "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם". הם מתווכחים בסלון, הם מתווכחים במטבח ושרה לא מוותרת. זה העימות היחיד בין בני זוג שמתואר בתורה, עד שהקב"ה בעצמו מתערב ומורה לאברהם לציית לאשתו, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", שכן היא נביאה גדולה ממך, היא רואה יותר רחוק ממך. [אגב, זו גם עצה מעולה בשלום בית לכולנו: היא בין כך תנצח בסוף, היא בנויה יותר טוב ממך למלחמות התשה, אז תהיה חכם ותוריד מהר את הראש...]. המשך הסיפור הוא חד וחריף: דרכי הבנים נפרדות. ישמעאל עוזב את הבית בבאר שבע, הוא עוזב את הארץ כולה ומתרחק עם אימו למדבר פארן ולוקח אישה נוכרייה מארץ מצרים. במקביל, יצחק נשאר בבית אברהם לרשת את הברית בין הקב"ה ובין אברהם, הוא ממשיך הדרך בהפצת האמונה בעולם וזרעו נוחל את ארץ האבות, ארץ ישראל. וכאן עולה השאלה הגדולה למה יצחק ולא ישמעאל? במה הוא טוב מאחיו הגדול? הרי ישמעאל הוא הבכור ואנו יודעים עד כמה התורה מטפחת את זכויות הבן הבכור: הוא קדוש מרחם, הוא ראשון לרשת את המלוכה ושאר זכויות האב הקשורות בשררה, וכך יורש פי שניים מירושת האב. חמור מכך: התורה עצמה מצווה בפרשת כי תצא: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור", התורה מזהירה לא לקפח את הבכור במקרה שהאבא שונא את אימו ואוהב יותר ילד שנולד מאימא אחרת. בנוסף, הגמרא כותבת בהקשר אחר שקיפוח הבכור הוא מתכון לאומללות והרס ההרמוניה במשפחה. כך מסקנת הגמרא מפרשת יוסף ואחיו: "לעולם לא ישנה בנו בין הבנים", לעולם אסור לתת יחס מועדף לילד אחד על פני האחרים שכן זה מוביל לקנאה ולמעשים הרי-אסון כפי שראינו במשפחת יעקב. אז מדוע בכל זאת מצווה כאן הקב"ה לדלג על הבכור ולהעדיף את השני? האמת היא שהראשון שמקשה זאת הוא אברהם בעצמו: בפרשת הקודמת קראנו כיצד הקב"ה מבשר לאברהם על לידת יצחק, והתגובה של אברהם פורצת מאליה בצורה אינסטינקטיבית: "לו ישמעאל יחיה לפניך!". אברהם מבקש לראות נחת מבנו הגדול, במקום שייוולד בן נוסף שהוא ייתן את הנחת ואילו הבן הגדול יהיה זה שיאכזב. אולם הקב"ה מתעקש: "אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו". כלומר, אני יודע שיש לך בן גדול, ובכל זאת החלטתי שההמשך העיקרי שלך יבוא דווקא מהבן השני. מעניין עוד לספר כי את התמיהה הזו לא רק אברהם העלה, אלא הישמעאלים לדורותיהם מנופפים בה. הגמרא מספרת על מאורע דרמטי שאירע בימי אלכסנדר מוקדון שמפורסם גם בתור אלכסנדר הגדול. המצביא האגדי שמת בסך הכול בגיל 33 הספיק בחייו הקצרים לכבוש בתנופה חלקים עצומים מהעולם, את המזרח התיכון, את מה שהיום אירופה וחלקים מאסיה. במהלך מסעותיו הוא ביקר גם בארץ ישראל ועמי האזור יצאו לתבוע בפניו את זכויותיהם. הגמרא מספרת (סנהדרין צא) כי בני ישמעאל ובני קטורה הופיעו לפניו ותבעו לקבל את השליטה בארץ. הם הוציאו ספר בראשית והוכיחו כי ישמעאל הוא בנו הבכור של אברהם אבינו. חכמי ישראל התלבטו כיצד להגיב להם, עד שקם אדם גיבן ולא מרשים בשם "גביהא בן פסיסא" והציע לייצג את עם ישראל. הוא הוציא חומש והקריא את הפסוק בסוף פרשת חיי שרה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות". והשאלה מהדהדת: אמנם אלו העובדות, אבל מה המשמעות שלהן? במה יצחק טוב מישמעאל? ואם מישהו יטען כי ישמעאל לא ניחן בסגולות האישיותיות להיות הבן הנבחר, אפשר להקשות מדוע הקב"ה לא העניק לו את הסגולות הללו? הרי אם האלוקים היה בוחר בו, גם אופיו היה מתעלה? בשיחה הראשונה שערך ופרסם הרבי מליובאוויטש לפרשת וירא (ליקוטי שיחות א) מאריך להציג את ההבדל המהותי והכביר בין ישמעאל ליצחק.
ישמעאל הוא ילד של טבע, יצחק הוא ילד של נס. ישמעאל נולד בצוהר עצמאית כתוצאה מהחיבור הטבעי בין איש ואישה. אימו, הגר, הייתה אישה צעירה שיכולה ללדת, וגם על אברהם לא נאמר בתורה בשלב ההוא שכבר הזדקן ולא היה ביכולתו ללדת ילדים. אדרבה, שרה העניקה לאברהם את הגר ללדת ממנה ומכאן שאברהם היה מסוגל להוליד והבעיה הייתה אצלה. יצחק, לעומתו, הוא ילד של נס. מעצם מהותו הוא יצירה על טבעית: יצחק נולד כששרה אימו הייתה אישה זקנה בת 90, כפי שהיא עצמה מעידה "אחרי בלותי הייתה לי עדנה", עברתי מזמן את גיל הפריון בו אישה יכולה להרות. יתירה מכך: שרה הייתה אישה עקרה שלא יכולה ללדת גם בהיותה בת 20, כפי שנאמר בסוף פרשת נח "ושרי עקרה אין לה ולד", היינו שהיא סבלה מבעיית פוריות חמורה שלא אפשרה לה היריון. במקביל, גם אברהם היה בלידת יצחק איש זקן בן 99 שאינו יכול ללדת, כעדותה של שרה באותו שלב: "ואדוני זקן". וזה מה שעשה את ההבדל בין הילדים: יצחק נולד לתוך סיפור אלוקי. מהרגע שהוא יצא מהבטן הוא ידע כי הוא חלק ממשהו גדול. הוא לא ילד רגיל שנועד לשחק בחצר עם החברים אלא ילד שהאלוקים התערב כדי להביא אותו לעולם - וזה מה שמאפשר לו להיות הנבחר: כי כדי לעמוד באומץ באתגרים היהודיים, צריך להיות אדם שזאת הזהות שלו. לא כמו ישמעאל שלכל היותר למד על האלוקים ושמע עליו כמו ששמע על תופעות מעניינות בעולם הגדול, אלא ילד שהוא קדוש מבטן, שאין לו קיום לולי בחירת האלוקים ומכאן שמחכה לו משימה כלשהי: שהוא נועד לייעוד כביר. הנה דוגמה אחת לעומק הקשר בין היהודי והקב"ה: אלי ויזל, הסופר האמריקאי המפורסם וחתן פרס נובל לשלום, היה ילד בן 10 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בשנות המלחמה הראשונות משפחתו צפתה על הזוועה מרחוק. הם גרו בסיגט רומניה ונהנו משקט יחסי. אבל כשאלי היה בן 14, במאי 1944, גורשו יהודי העיר לאושוויץ. אמו ואחותו נרצחו מיד עם הגיען למחנה ואלי ואביו הועברו לעבודת פרך. האבא שהיה איש חסון וחזק, בעל חנות מכולת, הלך ודעך מול עיניו ואלי נאבק לשמור אותו בחיים. לקראת סוף המלחמה, שלושה חודשים לפני השחרור, לקה האבא בדיזנטריה (זיהום חמור במעיים) וכאשר לחש בלילה לאלי להתקרב אל הדרגש ולסייע לו, השומר הנאצי שמע את הלחישה והיכה אותו עד שנפטר. באחד מחיבוריו (The Trial of God), אלי מספר על חוויה דרמטית שעבר במחנה: הוא הכיר אדם מבוגר, מורה לתלמוד בעברו ויחד היו חוזרים פרקי גמרא בעל-פה על הדרגש. ערב אחד קרא לו המורה אל אחד האוהלים במחנה, ישבו שם שלושה רבנים מבוגרים נשואי פנים והם הכריזו כי עומדים לערוך 'דין תורה עם הקב"ה'. אלי נבחר להיות עד מטעם התביעה ולספר את הזוועות שהספיק לראות בחייו הקצרים. המשפט ארך מספר לילות, נשמעו עדויות, נאספו ראיות ובסופם הכריעו שלוש הדיינים פה אחד: לא יכולה להיות הצדקה לזוועות שעובר העם היהודי והקב"ה אינו יכול להיפטר מהאחריות לכך. ואז השתררה דממת נצח, אחר כך הרים אחד הדיינים את הראש לשמים ואמר: 'אני חושב שאפשר כבר להתפלל ערבית' וחברי בית-הדין נעמדו להתפלל – אל אותו האלוקים שנמצא זה עתה אחראי לזוועות נגד העם היהודי. לומר לפניו ברגש ובדבקות: "א-ל עליון, גומל חסדים טובים". איך יהודים שורדים בתוך סתירה כזו? כי יהודי לא קרא סיפור על אלוקים, אלא גדל בתוך סיפור לפיו האלוקים הוא שלו. זאת הזהות שלו. הוא יודע שמשחר לידתו נולד לתוך שליחות ייחודית – ואדם אינו בוגד בעצמו, הוא אינו מתכחש לזהות העצמית שלו. הוא יכול לכעוס על עצמו, להסתבך עם עצמו, אבל הוא לא יכול להשאיר את זה מאחוריו וללכת למקום אחר. לעומת זאת, על ישמעאל מספרים חז"ל כי שורש המאבק שלו עם יצחק (והסיבה שהיה "מצחק" עם יצחק ורוצה לפגוע בו) נבע מכך שהוא גילה שאברהם ושרה שוקלים לקחת ממנו את הבכורה. נתאר לעצמנו: אכזבה אחת והוא מוכן לפגוע בקדוש ויקר להוריו, ואילו אנחנו? מה לא עברנו? כמה לא התאכזבנו? איזו ציפיה לא נשחטה במהלך השנים? ולא הלכנו לשום מקום. כאבנו והמשכנו להתפלל. כי זה ההבדל בין מי שקורא סיפור לבין מי שהוא חלק מהסיפור, שכל מציאותו נזקפת לנס.
לפי זה נבין דבר נוסף: השם שהקב"ה עצמו קבע לילד הנבחר הוא די מפתיע - "יצחק", מלשון "צחוק". הילד המצחיק אשר יצחיק את כולם, שכל האומות יחייכו שהוא נולד. אבל איזה שם זה? מי קורא לבן שלו 'ילד מצחיק'? הילד שעושה שמח? למה זו תכונה כה עיקרית באישיותו של יצחק? ראוי להדגיש עד כמה חשוב השם הזה, משום שיצחק הוא היחיד בין האבות שלא שונה שמו. "אברם" שונה ל"אברהם", "יעקב" שונה ל"ישראל", אבל יצחק היה ונשאר יצחק. הסיבה לכך שהשם של יצחק נקבע בידי ה' ולכן לא יכול להיות בו שינוי. והתמיהה פשוטה: מה מהותי בשם הזה? ראיתי הסבר האומר כי כאן נמצא כל יסוד נבחרותו של יצחק: זה הילד שיודע שעצם קיומו הוא מצחיק, הוא מפתיע, הוא על טבעי ואיש אינו יכול להאמין בו. החוזק של יצחק נובע מהחולשה שלו, מהעובדה שקיומו אינו טבעי אלא נזקף לזכות ברכת ה' ומהווה עדות לקיומו הנצחי של האלוקים. גם את זה ראינו השבוע שוב כמו בסבבי הקרבות הקודמים: איפה מתקיים עוד בעולם כולו אי של מיליוני אנשים בודדים בתוך ים סוער של מיליארדי אויבים שמוכנים להשליך אותם לים? איפה עוד מתקיימת כבשה אחת בתוך שבעים זאבים ועוד מכלה ופוגעת בזאבים? אלא זאת מהותו של "יצחק", להצחיק ולהעלות תמיהה ובכך להזכיר לעצמו ולאחרים כי הוא חלק מסיפור שיותר גדול ממנו עצמו.
הרעיון נושא משמעות חינוכית אדירה: הורים רבים טוענים כי החינוך היהודי יכול להמתין לגיל הנערות. כשהילד יתחיל להבין היטב מה קורה סביבו, אז נשלח אותו ל"בית ספר יהודי של יום ראשון...". בנוסף, בתור אנשים הגיוניים שמתנהלים בצורה טבעית, אנו עלולים להירתע לספר לילדים על ניסים ומופתים שאירעו לאבותינו ולהתמקד בהסברים הגיוניים על מעלת העם היהודי. שתי הגישות הללו מובילות לאותה תוצאה: לילד שקורא על סיפור מבחוץ במקום להיות חלק ממנו, במקום להבין שזאת השרשרת שהביאה אותו עצמו לעולם והיא הסיפור האישי שלו. הגישה היהודית המסורתית חותרת לחנך ילדים מרגע הברית בגיל שמונה ימים, ולחנך לסיפורי ניסים והישרדות על טבעית. רק ככה הופך להיות הסיפור היהודי ל"סיפור משפחתי" שהוא הזהות עצמה. ונסיים: במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו הורים יהודיים לעזוב בחיפזון את הבית ולברוח הרחק. הם התקשו להבריח עמם את הילדים ולכן החביאו אותם אצל גויים טובי-לב או בתוך מנזרים ובתי יתומים נוצריים. למרבה הצער, רוב ההורים לא שרדו את הזוועות, וגם אלו ששבו וניסו לשקם את רסיסי המשפחה, נתקלו בקשיים רבים. במשך שנות המלחמה פעלו הכמרים להעביר את הילדים הפעוטים על דתם ולא ששו להחזיר אותם לחיק העם היהודי. ארגונים רבים פעלו למצוא את הילדים האבודים. בחודש מאי 1945 הגיעה משלחת מכובדת מארצות הברית, בראשותו של הרב אליעזר סילבר, נשיא אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה ופעלה נמרצות בעניין. הרבנים נכנסו למנזר גדול בחבל אלזס בצרפת וביקשו לדבר עם ראש המנזר. הוא אמר שהיה שמח לעזור להם, אך לצערו אין לו דרך לדעת מי מהילדים הוא יהודי. עליכם להציג תיעוד מסודר עם ההיסטוריה של הילדים. זאת הייתה קריאה צינית על גבול האכזריות, התיעוד לא היה הדבר היחיד שאבד במלחמה הזו... הרב סילבר הציע לזהות את הילדים על פי שמות משפחתם, אך הכומר התעקש שיש גם גויים בשם מילר, ברקוביץ או טוורסקי. בכל מקרה הוא אמר בקוצר רוח, עלי לחזור לעבודת המנזר, אם תמצאו רעיון טוב בתוך כמה דקות, אשמח לשמוע אותו, אם לא ניאלץ לסיים את השיחה. הרב סילבר העלה רעיון יצירתי: הוא ביקש לראות את חדר השינה של הילדים. היה זה אולם גדול ובו פרושות מיטות-מיטות. הרבנים צעדו במעבר בין המיטות וקראו במנגינה שקטה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ושוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". לפתע החלו להישמע קולות בכי והתייפחות מתוך המיטות: "אמא", "מאמע", "מאמעלא", "מאמושקה", באידיש, בגרמנית, בצרפתית ובשלל שפות אירופאיות. בראשו של כל ילד צפה התמונה הרחוקה של אימא רוכנת על המיטה וקוראת אתו קריאת שמע לפני השינה בהיותו בן שנתיים, שלוש וחמש. הכמרים במנזר הצליחו ללמד את הילדים את יסודות הדת הנוצרית, אבל לא הצליחו למחוק את זיכרונות הילדות שלהם, את הסיפור המשפחתי.
שרה, הגר וקטורה: מערכת היחסים בין שלוש נשות אברהם מבוסס על לקו"ש טו/58,174
ביום השלישי לבריאה, אסף הבורא את המלאכים והכריז כי הוא עומד לברוא היום את פנינת תבל, את האדמה הקדושה בעולם, אדמת ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. ועל האדמה הזו הוא מתכוון להציב את מבחר המין האנושי, את העם היהודי, החכם מכל העמים. "ריבונו של עולם", התלונן השטן, "האם אינך מעניק יותר מדי טוב למקום אחד?!". "חכה ותראה איזה שכנים אני אתן להם", ענה האלוקים. הנושא שתופס את עיקר החדשות בעולם הוא המאבק מול התוקפנות המוסלמית. בכל שדה תעופה או תחנת רכבת ברחבי הגלובוס, קיימת דריכות מפני טרור שמאיים לפגוע בכופרים למיניהם. זה אמריקה מול איראן, רוסיה מול טורקיה, וכמובן מדינת ישראל מול סוריה וגרורות איראן. וכאן מעניין לשים לב להערה חמורה שכותב הרמב"ן. הפרשן הדגול שחי בספרד לפני כ-800 שנה וחווה על בשרו השתלטות של שבטים מוסלמיים ברבריים על ספרד וצפון אפריקה שהכריחו את היהודים להתאסלם או למות – כותב דבר נורא: האמת היא שיש בנו אשמה לזעם המוסלמי כלפינו. אנחנו קצת אשמים באותה תחושת מרמור שגורמת להם לראות בנו את כל הרע שבעולם. שכן זאת הייתה שרה שדחתה את ישמעאל מבית אביו, אברהם, ואף גרמה לאברהם לנשל את בנו בכורו מהירושה ולהעדיף על פניו את בנו השני, יצחק. 1. רמב"ן בראשית טז,ו: חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהיה פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי. והאמירה החריפה הזו פותחת פתח לאחת הסוגיות הכי מסתוריות, הכי קשות להבנה וגם הכי פחות מדוברות בקרב המפרשים בספר בראשית: העימות בין שרה להגר וישמעאל. הנה כמה קושיות ענקיות: 1. למה שרה מכאיבה להגר, האישה שהיא עצמה הביאה כדי להתחתן עם אברהם? 2. כיצד שרה תובעת מאברהם להרחיק את בנו בכורו שנולד לו אחרי 86 שנות המתנה? 3. כיצד יתכן שאחרי מותה של שרה, אברהם חוזר ומתחתן עם הגר היא קטורה, עם אותה אישה ששרה זרקה מהבית? 4. לשם מה יולד אברהם 6 ילדים נוספים מהגר, בעוד שהסיפור מסתיים בכך שהוא נותן להם מתנות ומשלחם מעל פניו? הבה נעבור על הסיפור כולו כפי שהוא מתפרש על פני שלוש פרשיות – לך לך, וירא, חיי שרה.
ב. אברהם ושרה היו נשואים 60 שנה ולא זכו לחבוק ילד. לפי המדרש הם התחתנו כשאברהם היה בן 25 ושרה בת 16 ועכשיו אברהם כבר בן 85 ושרה בת 76. הם ניסו הכול כדי לזכות לברכת ה', עלו ארצה במסירות נפש ופעלו לפרסם את שם האלוקים, אבל השנים חלפו ודבר לא התקדם. כצעד אחרון, שרה עוררה את אברהם לעשות מעשה קיצוני ששום אישה אחרת לא הייתה מסכימה לו: לשאת את שפחתה, הגר, לאישה שנייה. אחרי ששרה יצאה בזמנו מנצחת מארמון פרעה, המלך המצרי התפעל מקדושתה וביקש לאמץ את בתו, הגר, כבת בית במשפחת אברהם. הגר הצטרפה אליהם כשפחה וכעת שרה הציעה לבעלה להביא ילדים מהשפחה. חשוב לציין את מה שהתורה מדגישה: זאת הייתה יוזמה של שרה. היא זו שדחפה את אברהם והגר להתחתן, ובלעדיה, דבר לא היה נעשה. אברהם מצידו לא רצה לפגוע בשרה, והגר לא תכננה להתחתן עם אדם זקן בן 85. זה היה פרויקט מוחלט של שרה והמטרה הייתה: "אולי אבנה ממנה". הכוונה הפשוטה היא לכך שילדי השפחה נחשבו כילדי הגבירה. פירוש נוסף: שרה קיוותה כי כאשר ה' יראה עד כמה היא מוכנה להקריב למען הבאת ילד, זה יעורר נס עבורה עצמה. 2. בראשית טז: ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר: ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי: רמב"ן: ירמוז כי אע"פ שאברם מתאווה לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שייבנה הוא מהגר אלא לעשות רצון שרי שתיבנה ממנה שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה או זכות שתזכה גם כן לבנים בעבור זה. בראשית רבה מה: 'ותקח שרי אשת אברם את הגר' - פיתתה אותה בדברים, אשרייך שאת מדבקת בגוף קדוש כזה. [משום שאישה מעדיפה חתן צעיר ומסכן על פני חתן זקן ועשיר, תנחומא רות]. הלא יאומן קורה ואברהם עומד להפוך להיות אבא, ואולם הנס הזה משנה את הסטטוס של הגר: מסתם שפחה עלובה היא הופכת להיות אם בנו של אברהם. זה גורם לה לגאווה וזלזול בשרה והאווירה בבית נהרסת. שרה מענה את הגר בעבודתה עד שהיא אינה מסוגלת לחיות בבית ובורחת למדבר. מלאך ה' מתגלה אליה, מבטיח שהיא תראה נחת מהילד ומצווה אותה לחזור לבית אברהם. אנו עוברים לפרשה הבאה, "וירא": חולפות 13 שנים מלידת ישמעאל והנס האמתי מתרחש: גם שרה נכנסת להיריון וביתו של אברהם מתמלא בשני ילדים: ישמעאל ויצחק. הילדים גדלים, אבל אז מתפוצצת התנגשות בין שניהם: שרה רואה את ישמעאל "מצחק" עם יצחק [פעם היו פירושים רבים למילה "מצחק": מגלה עריות, שופך דמים ועובד עבודה זרה. היום יש פירוש אחד שכולל הכול: ישמעאל גלש עם יצחק בסמארטפון...] ושרה נחרדת לחשוב שזה יהיה החונך של הילד שלה. היא הולכת על כל הקופה ותובעת מאברהם להוציא את ישמעאל מהבית, לא פחות. וכך בעוד שקודם היא גרמה לאימו לצאת מהבית, כעת היא תובעת מאברהם להתנתק מהילד עצמו, מבנו בכורו שנולד אחרי 86 שנות המתנה. אברהם כמובן מסרב והוויכוח עולה לטונים גבוהים. הם לא מצליחים להכריע את המתח (זה העימות היחיד בין בעל ואישה שמתואר בתורה...), עד שה' מתערב ומצווה את אברהם לשמוע לקול שרה ולהיפרד מישמעאל. וכמובן, התמיהות על הנהגת שרה הן עצומות: ממה היא חרדה? מה מציק לה? וכי זאת הייתה קנאה כפשוטה בין שתי נשים 'צרות' זו לזו?! הרי זה היה הרעיון שלה לחתן את אברהם עם הגר? בראשית כא: ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק: ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. תוספתא סוטה ו: אמרה שרה: ישמעאל בונה במה וצד חגבים ומקטיר לעבודה זרה, אם ילמד את בני יצחק לא נמצא שם שמים מתחלל?! אמר לה: אחר שזכין לאדם חבין לו?! אחר שעשינו אותה גבירה נוריד אותה מן הבית?! יתירה מכך: נעמיק בטיעון של שרה ונראה עד כמה הוא קשה להבנה. בפשטות היא הייתה חרדה מהחינוך של יצחק, אבל לא זה מה שהיא אומרת. היא מדברת על משהו אחר: על דאגה לירושה!. כלשון הפסוק: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". האם זה ייתכן שהוויכוח הדרמטי היה על ירושת הבכור?! מי ייטול פי שניים ברכוש אברהם?! ראוי לזכור מי הייתה שרה: פעמיים היא נלקחה לבית המלך ומלאך שמר שלא יוכלו להתקרב אליה. הקב"ה אומר לאברהם את המשפט הכי פמיניסטי שנאמר בהיסטוריה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", בכל עניין בעולם - מחינוך עד כספים, ממקום מגורים עד בחירת עבודה - היא אמורה לקבוע ורש"י מסביר כי "אברהם היה טפל לשרה בנביאות". היא ניחנה באינטואיציה רוחנית יותר חזקה משלו. ולקמן נזכיר את ההספד שאמר אברהם על קברה, מזמור "אשת חיל", ושם הצהיר: "בטח בה לב בעלה". היינו שבשעת צרה הוא סמך על הזכויות הרוחניות שלה שהיו גדולות משלו. ממה אפוא חרדה אישה גדולה כזו?
ב. לאחר התמיהות על שרה, נעלה את התמיהות הענקיות על הצד השני, תגובותיו של אברהם: אחרי שאברהם זכה לחבוק את ישמעאל, ה' התגלה אליו והכריז כי הנס הגדול עומד להתרחש ושרה עומדת ללדת את יצחק. החלום קורם עור וגידים והעם היהודי בדרך לתקומה. וכאן נאמרת אחת התגובות המשונות ביותר. במקום לפרוץ בבכי על החלום שעומד להתממש - אברהם מגיב בקרירות! 3. בראשית יז: ויאמר אלוקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן ... ויאמר אברהם אל האלוקים: לו ישמעאל יחיה לפניך!. ויאמר אלוקים, אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם. זה לא יאומן: אברהם דוחה את בשורת הלידה מזרעה של שרה ומסתפק במה שכבר יש לו: בבנו הראשון שנולד מהגר. אולם הקב"ה אינו מוותר וקובע שהבן שיירש את הברית יהיה יצחק בן שרה. וכל זה הקדמה לצעד הבלתי נתפס הבא. אנו עוברים לפרשה הבאה, "חיי שרה", וקוראים על הגלגול הנוסף בחיי אברהם אבינו: אחרי שיצחק התחתן עם רבקה, ואברהם כבר בן 140 שנה! הוא מחליט לפתוח פרק נוסף בחיים ולהתחתן בשלישית. האישה שנבחרה היא לא פחות ולא יותר מ"קטורה" שהיא כינוי ל"הגר" שחזרה בתשובה ומעשיה היו נאים כ"קטורת". כך שאחרי פטירת שרה, אברהם חוזר לחיות עם אותה אישה ששרה הרחיקה!. נסכם את העימות הקיצוני: בעוד ששרה מרחיקה את הגר ואחר כך את ישמעאל עצמו, אברהם מבקש להסתפק בישמעאל ואחר כך הולך וחוזר להגר עצמה. ולא צריך להיות מפרש כדי לחפש הסבר: האם אין זו בגידה באשתו הראשונה שחיה עמו יותר ממאה שנה?! ועוד לחשוב שכל זה קורה בפרשת "חיי שרה"?! בראשית כה: ויוסף אברהם וייקח אישה ושמה קטורה – רש"י: קטורה זו הגר ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטורת, ושקשרה פתחה, שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם. ועדיין הגלגל המשפחתי לא עוצר: פרשת חיי שרה מסתיימת בכך שאברהם יולד מהגר שישה ילדים, ואולם בהמשך הוא משלח אותם וכותב את כל נכסיו ליצחק. בראשית כה: ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין ואת ישבק ואת שוח ... ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו. והסיפור תובע הסבר: מה בוער לו ללדת שישה ילדים בגילו המופלג אם בין כך הוא שולח אותם?
ד. לפני שנתקדם הלאה, נציע וארט יפה להעשרת העניין: מנהג ישראל לומר בליל שבת את מזמור "אשת חיל" לכבודה של האישה שטרחה ועמלה לקראת השבת. מהו מקורו של המזמור? מיהי האישה המסתורית שעליה נאמר המזמור? מזמור "אשת חיל" מובא בספר משלי ויש אומרים ששלמה המלך אמר אותו על אימו, בת שבע, שמסרה נפשה לגדל אותו. ואולם מדרש תנחומא מלמד כי שלמה היה השני שאמר את המזמור ובפעם הראשונה הוא נאמר על ידי אברהם אבינו כהספד כואב על שרה. נעיין בפסוקי המזמור ונשים לב שהם נאמרים כהספד על אישה שכבר אינה עמנו. המזמור פותח בכאב: "אשת חיל מי ימצא?" - ומשמע שאשת החיל איננה עמנו. בהמשך נאמר "גמלתהו טוב ולא כל ימי חייה .... עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", היינו שהיא צחקה עד הרגע האחרון. ומוכח שהמזמור נאמר כהספד פרידה. (כך מנהג רבים בקהילות ישראל לומר מזמור זה בלוויית אישה ל"ע). מובא במדרש תנחומא כי כל פסוקי המזמור מכוונים כנגד חייה ומעשיה של שרה אמנו. כך למשל הפסוק "דרשה צמר ופשתים": 4. תנחומא: 'דרשה צמר ופשתים' – בין יצחק לישמעאל שאמרה 'גרש האמה הזאת ואת בנה'. וזה ממש מדרש פליאה: מה הקשר בין צמר ופשתים לכך שצריך לגרש את הגר וישמעאל? ישנו רעיון מבריק בשם הגאון רבי חיים מבריסק: לאחר שה' ציווה את אברהם לציית לשרה ולגרש את ישמעאל, אברהם היה כאוב. משום שהוא הוכרח לעבור על איסור מפורש לקמן בפרשת כי תצא: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור". התורה אוסרת לנשל את הבן הבכור מירושתו. ולכן לצד הציווי המפורש לשמוע לקול שרה, אברהם כאב את העובדה שנגזר עליו להפר איסור. שרה ענתה לו תשובה למדנית: התורה אוסרת לערב צמר ופשתים בבגד, ויחד עם זאת מצווה לערב צמר ופשתים בבגד ציצית, וחז"ל מסיקים ש"עשה דוחה לא תעשה". כך הרגיעה שרה את אברהם וטענה שככה הוא הסדר: אמנם ישנו איסור לאו להרחיק את הבכור, אבל ישנו גם עיקרון ברור לפיו מצוות עשה מבטלת איסור לא תעשה וכך הציווי שקיבל לשמוע לה, דוחה את האיסור הכללי. טללי אורות בשם הגר"ח מבריסק: לגבי ציצית למדנו שעשה דוחה לא תעשה ולכן מערבים שעטנז צמר ופשתים בציצית. ומכאן הסיקה שרה שציווי ה' לשלוח את ישמעאל דוחה את האיסור 'לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור'. ואחרי כל זה שבה ומתעצמת השאלה: מה עומד בבסיס החרדה העמוקה של שרה מהגר וישמעאל? אנו רוצים להציג ביאור גדול ויסודי שמובא בשפה קבלית במאמרי חסידות מהדורות הקודמים, והרבי מליובאוויטש בדורנו העניק לו אותיות אקטואליות רבות משמעות.
ה. המפתח לכל העניין נמצא בסיפור מסתורי ועמום בגמרא מסכת בבא בתרא: 5. בבא בתרא נח,א: רבי בנאה היה מציין את מקום קברי הצדיקים [לדעת את גודלם]. כאשר נכנס למערת אברהם במערת המכפלה, ראה את אליעזר עבד אברהם עומד על השער. שאל אותו רבי בנאה מה עושה אברהם? אמר לו: שוכב בחיקה של שרה והיא מוציאה כינים מראשו. הסיפור מעביר אמת עמוקה: פרשת לך לך מספרת איך הקב"ה מצווה את אברהם לשנות את שמו מ"אברם" ל"אברהם", משום ש"אב המון גויים נתתיך". אברהם ושרה הם לא רק אנשים, הם מפעלים. הם אבות האנושות. אברהם ושרה הם האנשים הבודדים שהולכים לשנות את העולם. הם מבשרי האמונה, הם זוג המהפכנים שהולכים להפיץ את בשורת הא-ל האחד. המשימה שלהם כפולה: ראשית הם צריכים להשפיע ברמה האוניברסלית. הם אמורים לגרום לכך שכל אדם בעולם – מברלין עד יוהנסבורג, מניו יורק עד מומביי – יזרוק מהבית את אלילי האבן ויפנה בתפילה לא-ל אחד. זאת משימה אוניברסלית שנוגעת לכל בני האדם באשר הם. מעבר לכך, הם צריכים לדאוג למשימה הפרטיקולרית, הייחודית. לברור מתוך כלל האנושות את הזרע האחד והיחיד שמתוכו ייצא "עם הברית", עם ישראל שיתמסר בכל ישותו ובכל מעשיו לייצג את מה שמעבר לטבע. וכאן נוצר הפיצול בין אברהם ושרה: "אברהם" הוא אב המון גויים, הוא נועד להיות מבשר הגאולה בכל האנושות. והדרך הכי טובה להפיץ אמונה היא ללדת את המאמינים!. להיות להם אב כפשוטו. לא רק ללמד אותם כמו מורה שבא מבחוץ, אלא להיות להם אב ומוליד כי תכונות הבן דומות לתכונות האב. בואו נשים לב למדרש המופלא הבא: ילקוט שמעוני איוב תתקד: שלש נשים נשא אברהם: שרה מזרע שם, הגר מזרע חם וקטורה מיפת. המדרש הזה גורס ש"קטורה", האישה השלישית, היא אחרת מהגר, ואברהם נושא שלוש נשים שמייצגות את שלוש זרועות האנושות אחרי המבול. אברהם נושא אותן לפי סדר הלידה של בני נח: בתחילה נושא את שרה שבאה מבבל מזרע שם, אחר כך את הגר שבאה ממצרים-אפריקה מזרע חם, ולבסוף את קטורה שבאה מאירופה מזרע יפת. אברהם הוא מקים האנושות המאמינה. האם אברהם הצליח? האם אבי האנושות הצליח להפוך לאבי האמונה? אין כל ספק: אברהם אבינו הוא האיש המשפיע בהיסטוריה. יותר מארבעה מיליארד בני אדם ברחבי העולם – יהודים ולהבדיל נוצרים ומוסלמים - מאמינים כיום באמונתו של אברהם אבינו. בכל העולם המערבי אי אפשר למצוא כיום עבודת אלילים פרימיטיבית לעץ ואבן אלא אמונה בא-ל אחד. ומה המשותף לכל ארבע המיליארד הללו? כולם נכדים ביולוגיים של אברהם אבינו. המוסלמים בני ישמעאל, הנוצרים משתייכים אל אליפז בן עשו שהקים את "איטליה של יוון", והיהודים להבדיל בני יצחק ויעקב. ואי אפשר להקל ראש במהפכה האברהמית: נזכור מה היה לפני אברהם. הנביא יחזקאל אומר "אחד היה אברהם". אברהם היה טיפוס משונה וחריג מכלל האנושות סביבו. הוא לחם באביו, ניפץ את פסיליו, קפץ במסירות נפש לאש של נמרוד והקים פונדק שהיה מלמד אנשים להתפלל לא-ל עליון. אבל השנים חלפו ואמונתו של אברהם חלחלה בכל זרעו ומהווה הכנה נמרצת לביאת המשיח[1]. הנה דבריו המופלאים של הרמב"ם הלכות מלכים פרק יא: כל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי [מוחמד] שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד [באמונה אחת] ... כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב [והכל בזכות השניים הללו – הנוצרי והמוסלמי - נכדי אברהם אבינו, שהפיצו את אמונתו בקרב העמים]. לעומת אברהם שהוא "אב המון גויים", שרה היא פרטיקולרית, היא אם העם היהודי. אם אברהם נשוי לשלוש נשים ואב לשני ילדים, שרה נשואה לבעל אחד ואימא לילד אחד. שרה היא מופקדת לברור את הזרע האחד שיקדיש את כל ישותו להפצת האמונה האלוקית. וכאן הדברים מסתבכים. נוצרים מצבים ששני האינטרסים הללו הופכים להתחרות אחד בשני. בעוד שבשלב הראשון שרה עצמה היא זאת שמביאה את הגר לאברהם כדי ללדת ממנה את ישמעאל, הדברים מתפתחים לא טוב: שרה קולטת שהגר תופסת עליה גובה והופכת להיות האישה העיקרית בבית. הוי אומר שמתפתח מצב לפיו העם היהודי שייוולד ממנה לא יהיה יותר מעם שולי וטפל, זניח וחסר השפעה, לעומת כלל האומות האדירות, בני הגר וישמעאל. והאמת היא ששרה לא טעתה. ישנו זוהר מופלא שאומר דברי נבואה ממש. הוזהר נכתב כאלף שנים לפני שמוחמד נולד. האימפריה הגדולה באותם ימים הייתה רומא ואילו האומה הערבית עוד לא קמה. איש לא היה יכול לשער שיום יבוא וצאצאי ישמעאל יעלו לקדמת הבימה העולמית וישלטו בארץ ישראל. הוזהר מספר כי 400 שנה עמד שרו של ישמעאל לפני ה' ותובע שליטה בארץ לבני עמו, משום שהם עשו ברית מילה כבני אברהם שקיבל את הארץ ומגיע להם שליטה. ה' ענה כי כיון שהמילה שלהם היא "ריקנית", בלא קדושה, לכן הם יקבלו שליטה בארץ בהיותה שוממת. ואכן חלפו יותר מאלף שנים מכתיבת הדברים בזוהר והאימפריה הטורקית-המוסלמית כבשה את הארץ, ושימו לב כמה זמן היא שלטה כאן: בדיוק 400 שנה מיום ליום. משנת 1517 עד 1917 עת כבשו האנגלים מהם את הארץ. זוהר וארא קצח: 400 שנים עמד הממונה של בני ישמעאל וביקש לפני ה': הרי ישמעאל שנימול ולמה אין לו חלק בך כמו יצחק? מה עשה הקב"ה? הרחיק אותם מדבקות העליון ונתן להם חלק בארץ הקדושה בשביל המילה ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ זמן הרבה בשעה שהיא ריקה, כמו שהמילה שלהם היא ריקה והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם עד שישלם הזכות של בני ישמעאל. גרוע מכך: חלפו השנים ויצחק נולד ומתרועע עם ישמעאל ושרה נבהלת לחשוב שהעם שייצא ממנה יהיה עם מושפע ולומד מהתרבות הכללית. הוא יאבד את אמונתו, גאוותו וייחודו וייסחף אחרי האומות. כעת אפשר להבין בעומק רב את הגמרא עמה התחלנו: "שרה פולה כינים מראשו של אברהם". הכינים הם טפילים שניזונים ממציצת הדם של האדם. אין להם קיום משלהם והם יונקים את חיותם מהחי עליו הם מטיילים. שרה מבינה לחרדתה שהגר וישמעאל יונקים את כוחם מאברהם אבינו. הם מטפסים על גבי עם ישראל מתוך טענה שהם צאצאי אברהם, הם אלו שממשיכים את דרכו של אבי האמונה והרי אחרי הכול, ישמעאל הוא זה שנולד ראשון ויש לו את טענת הבכורה. שרה חוששת שהיהודים עצמם יביטו בצורה נחיתית על שאר צאצאי אברהם ולא יבינו למה אינם יכולים להיות חלק מהם[2]. ולכן שרה מרחיקה את הכינים מראשו של אברהם, כלומר, היא מרחיקה את האומות מלינוק מכוחו של אברהם ותמורת זאת לוחמת למען ייחודיותו ובכורתו של יצחק. והקב"ה בעצמו מצדיק אותה. הוא אומר: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", כי כדי להצליח במשימה שלנו ללמד את האומות, עלינו להיות ייחודיים, נבדלים, נבחרים וגאים באמונתנו. נאמר זאת כך: כדי להשפיע על האומות עלינו להיות מעורבים איתם, אבל כדי שיהיה לנו מה לומר – עלינו להיות נבדלים וייחודיים. מלך אינו יכול לנהוג כאחד העם, כי אז לא יוכל למלוך עליהם. מי שיש לו שליחות ייחודית, חייב לנהל אורח חיים ייחודי[3]. הנה דוגמה: בשנת 2013 התבצעה העסקה הגדולה בתולדות המשק הישראלי עד אותם ימים וחברת אחזקות הענק 'ברקשייר האתוויי' האמריקאית של המשקיע האגדי וורן באפט רכשה את חברת 'ישקר' הישראלית. קבוצת מצומצמת של עיתונאים ישראלים קיבלה את הזכות ללוות מקרוב את חברי דירקטוריון 'ברקשייר האתוויי', בהם וורן באפט וביל גייטס, שהוא חבר דירקטוריון שם. עופר פטרסבורג היה אחד הכתבים הכלכליים שנמנה על אותה משלחת והוא מספר כך: יצא לו לשבת במטוס על יד ביל גייטס ולגלגל אותו שיחה בטלה על כסף ועל מה שהוא יכול לקנות עם עשרות המיליארדים שיש לו. לפתע גייטס הפתיע עם משפט סתום: "אני יכול לקנות כל שאחפוץ בעולם חוץ משבת אחת של יהודי". הכסף שלי לא מספיק בשביל לבטל שבת אחת (https://twitter.com/oferpetersburg/status/829593385799397376). פטרסבורג ערך תחקיר קטן וגילה סיפור כזה: קיווי ברנהרד הוא יהודי שומר תורה מצוות המתגורר בדרום אפריקה והוא מרצה בכיר בתחום העסקים. ברנהרד הוציא ספר רב מכר המלמד כיצד להעתיק "תכונות של נמרים" לעולם העסקי, ופעם קיבל טלפון מגורם בכיר בחברת מיקרוסופט שביקש להזמינו להרצאה בפני בכירי החברה בהשתתפות הבעלים, ביל גייטס . קיווי נתן את הסכמתו העקרונית, אולם התברר לו כי הרצאתו חלה בשבת ועל כן הודיע כי אינו יכול לעשות זאת. נציג החברה הפעיל לחץ משום שהמועד כבר נקבע ואף הציע להגדיל את הסכום שישולם עבור ההרצאה, אבל לשווא. ברנהרד התעקש. זה קשה להאמין אבל בכירי מיקרוסופט החליטו להזיז את פתיחת הכנס ליום אחר, ליום חול, לכבוד ההרצאה של ברנהרד. ליקוטי שיחות טו/147: אברהם לא היה רק אבי יצחק, אלא גם אבי ישמעאל, ואדרבה, ישמעאל נולד לפני יצחק. היינו שאברהם הוא אינו רק אבי העם היהודי, אלא גם אבי שאר האומות כמו שאמר הקב"ה: 'אב המון גויים נתתיך'. לעומת זאת שרה הייתה רק אמו של יצחק. וכך בעבודתם בעולם: אברהם פרסם אלוקות לכל באי עולם עד אפילו ל'ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם'. לעומת זאת שרה העניקה השפעה רק למי שראוי, כפי הסיפור של רבי בנאה. ולכן שרה תובעת 'גרש את בן האמה הזאת ואת בנה', כדי להבדיל בין השפע של ישמעאל לשפע של יצחק.
ו. מה היה בסוף? האם אברהם הסכים עם שרה? האם העניק מעמד עודף ליצחק על פני ישמעאל? נזכיר בקצרה נקודה מרגשת שהארכנו בה בשנים הקודמות: הפרשה הבאה מכונה בשם "חיי שרה", וידועה התמיהה איזה "חיי שרה"? הרי הפרשה מתחילה ברגע שאחרי מותה של שרה? יתירה מכך: פסוקי הפרשה מרחיקים את שרה מהתודעה ומדברים על החיים שממשיכים אחריה!. הפרשה מספרת על קבורת שרה באדמה, על נישואי יצחק לרבקה שבעקבותיהם "ויביאה האוהלה שרה אמו ... וינחם יצחק אחרי אמו", ובסוף הפרשה מסופר על נישואי אברהם להגר ולידת 6 הילדים הנוספים. אז איפה כאן "חיי שרה"? האם אין זה לעג לרש?! באותה שיחה מעורר הרבי נקודה מרגשת: האמת היא שהפרשה מביאה לשיא את חיי שרה. בעוד שבחייה הגשמיים, אברהם התווכח עמה על סדר העדיפויות, לאחר מותה הוא עוזב הכול ועובר להגשים את מה שלא הספיקה בחייה. לראשונה הוא מתמקד ביצחק ובבניית העם היהודי. ראשית הוא קונה חלקת קרקע עבור קבורת שרה. כעת העם היהודי הופך מאידאות ורעיונות לשטר טאבו, קושאן על קרקע. בהמשך הוא מחתן את יצחק עם אישה צדקת שיכולה להוות המשך לשרה, כפי שמביא רש"י שהנסים שהיו בימי שרה חזרו בביתה של רבקה. והדבר המדהים ביותר: אחרי שהוא מחזיר את הגר ויולד ממנה 6 ילדים, כראוי לתפקידו כאב המון גויים, הוא עושה לראשונה בחייו את הקביעה הגדולה: הוא נותן מתנות לבני הפילגשים ומשלחם וכותב את כל נכסיו ליצחק. לראשונה מכריע אברהם בין שרה להגר וקטורה, בין יצחק לישמעאל ובני הפילגשים. לאחר מותה, שרה מנצחת את סדר העדיפויות ואברהם מסכים שהיא אשתו העיקרית והזרע הנבחר הם בניה.
מה זה אומר בתכל'ס? שיהודים צריכים להיות מעורבים אבל לא בטלים. ברוח ימי החנוכה המתקרבים, אנו למדים הוראה ידועה מנס פך השמן: השמן הוא המשקה המחלחל ביותר, הוא חודר בתוך חלודה, בתוך קורוזיה ובתוך מתכת, ואולם השמן נשאר צף ומרחף מעל. מה שנותן לו את הכוח להאיר זו העובדה שהוא שונה. רק מי שמודע למסר הייחודי שלו - יכול להאיר. ובמשפט אחד: למה להסתתר אם נולדנו לבלוט. [1] להעיר שבין הנוצרים למוסלמים עצמם, המוסלמים – בני ישמעאל בן אברהם – מצטיינים עוד יותר באמונה באלוקים ובמסירות לעבודתו. הקריאה המזוהה ביותר עם מעשי הרציחה שלהם היא 'אלוקים גדול'. אלא שהיות שישמעאל הוא "פרא אדם" לכן מנתבים את אמונתם בצורה מופרעת ומופקרת מחוץ לכלים. [2] בכך מבאר רבינו הזקן בתורה אור (יב,א) את נוסח הברכה "מגן אברהם", ואף שכתוב לפני זה "מלך עוזר ומושיע ומגן" ולמה חותמים דווקא ב"מגן" ולא ב"עוזר" או "מושיע"? אלא שאברהם אבינו זקוק ל"מגן" שיסנן את השפע היוצא ממנו ויגיע למי שצריך ולא שקליפות ישתמשו בכוחו של אברהם כדי לבנות עצמם. [3] הזכרנו בעבר רעיון עשיר הדומה למהלך זה: התורה כותבת פעמיים את "עשרת הדברות" – בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן - ובין שתי הגרסאות יש הבדלים בולטים. למשל, בדברות הראשונות נאמר שיום השבת הוא "זכר למעשה בראשית" ואילו בדברות השניות נאמר שיום השבת הוא "זכר ליציאת מצרים". בדברות הראשונות נאמר רק "לא תחמוד" ואילו בדברות השניות נאמר גם "לא תתאווה" שהוא רק בלב בלא מעשה. הכלי יקר בפרשת יתרו מסביר יסוד: בהתחלה פנה הקב"ה לאומות העולם והציע להם לקבל התורה, והם סירבו. ואולם גם אחרי שסירבו, ה' נתן את עשרת הדברות מתוך מחשבה שהם ישתכנעו וילמדו. ולכן נתן דברות אוניברסליות שמתאימות גם לגוי. ולכן ייסד את השבת על מעשה בראשית שזה שייך לכלל האנושות, וגם ציווה רק "לא תחמוד" שהוא במעשה. ואולם חלפו ארבעים שנה והקב"ה ראה שהאומות אינן מתנדבות לשנות את דרכיהן ולכן העניק את הדברות האחרונות שהן ייחודיות לישראל, ולכן הזכיר את השבת כזכר ליציאת מצרים, שזה ייחודי לישראל, וציווה אף "לא תתאווה" שהוא דרישה מוסרית עודפת מהיהודי. אומנות הכישלון | אליעזר אייזיקוביץ
מסלול חייו של אברהם אבינו היה זרוע בקשיים ובניסיונות מרובים. בכל פעם שנדמה היה שהגיע למנוחה מסוימת קפץ עליו רוגזו של קושי חדש ובלתי צפוי. לשם מה נגזר על אברהם להתנסות בכל הקשיים הללו? מַדוּעַ לא דאג הקב"ה להחליק את מסלול חייו כדי שיוכל לשבת בנחת ובשלווה ולעסוק במעשי החסד הנפלאים שבהם קירב את הבריות לאמונה? תשובה מסוימת לתמיהה זו נִמְצָא במדרש הקובע כי "צדיקים מבקשים לישב בשלווה. אומר להם הקב"ה: 'לא די לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה גם בעולם הזה?". מדרש זה מגביר את התמיהה – וכי מה רע בכך שהצדיק מבקש לתפוס מעט שלווה? שורש המילה ניסיון הוּא במילה 'נס', היינו, דגל. תכליתו של הדגל הוּא לשמש תמרור, לחשוף בפומבי את הזהות הפנימית הנסתרת מן העין ולהוציא אותה מהכוח אל הפועל. ענינו של הניסיון הוּא לגלות ולהוציא לפועל את הכוחות הגדולים הטמונים בנפשו של האדם. זהו חדר הכושר הרוחני בו הוּא מחשל את שרירי הנשמה. האדם שהתמודד בהצלחה מול ניסיון, אינו אותו אדם שהיה לפני הכישלון. הוּא גילה בתוך נפשו מצבורים חבויים של אומץ, התמדה, סבלנות, כשרון ואורך רוח. הוּא חיזק את מידותיו הטובות. הניסיונות שצצו לאורך מסלול חייו של אברהם אבינו לא נועדו להפריע לו במילוי תפקידו או להכשילו חלילה. אדרבא, הניסיונות הללו הם שבנו את אישיותו של אברהם אבינו והפכו אותו למה שהיה. כל ניסיון שבו עמד בהצלחה הוסיף נדבך לשיעור קומתו הרוחני. מספרים על הממציא האמריקאי תומס אדיסון שהתקשה במציאת החומר להתקנת פתיל הליבון שבתוך הנורה החשמלית. אדם אחר היה מרים ידיים ועובר להמצאה אחרת ומבטיחה יותר, אך אדיסון לא אמר נואש. לבסוף, אחרי 600 ניסיונות כושלים (!), עלה בידו לגלות את החומר הנכון, ויהי אור. לימים פגש אותו עיתונאי צעיר וביקש שיגלה לו את סוד הצלחתו: "אחרי כל כך הרבה כישלונות איך לא התייאשת? מה נתן לך את הכוח להתמיד במאמציך גם אחרי אכזבות כה רבות?". נתן בו אדיסון את עיניו והשיב לו: "התשובה פשוטה מאוד. אני לא נכשלתי מעולם. הנורה היא זו שנכשלה...". ולפי גרסה אחרת השיב אדיסון: "בכל פעם למדתי דרך חדשה איך לא מדליקים נורה חשמלית...". ה 'לוזר' האמיתי הוּא מי שאינו יודע כיצד להיכשל נכון. אומנות הכישלון היא להבין כי הכישלון אינו אלא תמרור מוסווה המכוון אותנו בדרך להצלחה עמוקה ואמיתית יותר. אם נשכיל להפיק מהכישלון את הלקח הראוי נוכל גם אנו להדליק בתוך עצמנו את האור. ממה קל יותר להתנתק מן העבר או מן העתיד? | הרב עזריאל יונה
עֲשָׂרָה נִיסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִיבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם [אבות פרק ה, משנה ג]. בעשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו, ובכולם עמד, להודיע כמה חיבתו, מבקשת המשנה שבמסכת אבות, להדגיש, והיא מוסיפה שבכך נודעת חיבתו לפני הקדוש ברוך הוא. במאמר זה נבקש להתמקד בניסיון הראשון והניסיון האחרון של אברהם אבינו. הניסיון הראשון, לך לך מארצך וכו' מזכיר גם את הניסיון האחרון של עקידת יצחק. מדוע? מציין הרב ישראל לאו, כי בשניהם מופיע המוטיב 'לך לך'. לך לך מארצך ממולדתך וכו', הניסיון בו נתבקש אברהם אבינו כידוע לנטוש את ארצו ואת מולדתו וכו', ובניסיון העקידה הקשה מכולם: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך לארץ המוריה והעלהו שם לעולה. האישיות של אברהם אבינו הורכבה בעשרה אבני דרך, ובכל זאת הן הניסיון הראשון והן האחרון נפתחים באותו ביטוי. אולם בכל זאת הבדל יש ביניהם: בניסיון הראשון, התבקש אברהם ללכת מארצו וממולדתך וכו', הקב"ה ביקש ממנו להתנתק מן העבר שלו, מן הקל אל הכבד: ארץ, ובהמשך עולה בדרגה– מולדת, והקשה ביותר מבית אביך ערש ילדותך. אבל הניסיון האחרון הרבה יותר קשה. קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך לארץ המוריה והעלהו שם לעולה – פה אברהם מתבקש להתנתק מהעתיד. יצחק הוא ממשיכו של אברהם אבינו "כי ביצחק יקרא לך זרע". אברהם אבינו לא ממרה את פיו של הקדוש ברוך הוא, הגם שהדבר היה קשה לו בוודאי, ומכאן "ועתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך את יחידך ממני". זה ייחודו של אברהם אבינו שלא עומד במקום, לא שוקד על השמרים, לא נח על זרי דפנה. ראשיתו וסופו 'לך לך', תמיד קדימה מחיל אל חיל. מה בין לוט לבין אברהם? הבדלים של 'מהות' | הרב עזריאל יונה
הכול שואלים, מציין הרב אזרחי ב 'ברכת מרדכי', מה בין אברהם אבינו ללוט בן אחיו, הלא לכאורה בהכנסת אורחים של לוט מצאנו יותר מסירות נפש מאשר אצל אברהם? ורגילים לתרץ כי אף על פי כן דברים הרבה מצאנו אצל אברהם שלא מצאנו אצל לוט. אברהם חיפש ותר אחר אורחים בשלישי למילתו, ולא מצאנו כן אצל לוט. "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם ואקחה פת לחם וסעדו לבכם... ואל הבקר רץ אברהם... והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו... [בראשית יח, ד, ח] כל זה וכדומה לזה, לא מצאנו כן אצל לוט. אמת היא, הכול נכון. אך נראה כי ההבדל אינו רק במעשים או בפרטים, אלא הבדלי מהות יש בין אברהם לבין לוט. יש ויש. יש בעל מעשים, ויש בעל מהות. המכוון העיקרי הוא שיבנה האדם את בנינו הנפשי, שיהא בנינו, מהות של תורה, מהות של מעשים. לא די בכך שהאדם הוא בעל מעשים. המטרה היא שהמעשים יבנו אדם. בפרשת בחוקותי נאמר: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוות תשמרו, ועשיתם אותם". דרשו חז"ל: "ועשיתם אתם" - כאילו עשיתם עצמכם [ילק"ש בחקותי]. איזה 'כאילו' הוא זה? האם שבח הוא לאדם ש 'יעשה את עצמו'? כלום מסוגל הוא לכך? ומה יש לו לאדם מכך כשאומרים לו 'כאילו' עשה את עצמו? כשהמדובר הוא בענייני גשם, אין לו לאדם שום שייכות, לא לקנינו לא להצלחתו לא לשום עשייה, הכול מן השמים. אבל כשהמדובר הוא בבנינו הרוחני - הכל בידי האדם בלבד. זו היא חובתו של האדם כי יבנה את עצמו וזהו "כאילו עשיתם עצמכם" – כלומר כאילו יצרתם את עצמכם הרוחני – האידיאלי. הבה וניקח דוגמא: מצאנו בחז"ל במסכת ברכות: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו. וברבנו יונה שערי תשובה שער א הרבה להסביר כי דרגות יש בכך. יש בושה, אבל יש דבר גדול הימנה – הכלימה, כפי שהסביר רבנו יונה שהכלימה היא השתנות זיו פניו וכדומה. זה קורה כשהבושה אופפת וחודרת אל כל פינה שבגוף ובנפש. אך כל כך למה, מדוע הדבר כך? מדוע מוחלין לו על כל עוונותיו? דווקא משום שהבושה היא הרגשה גופנית, דווקא משום כך, הדבר מראה כי נוצרה כאן מהות אחרת משום שכל ישותו גופנית ורוחנית כאחת, הכל מתקומם ומתרחק מן המצב המביש ההוא, וכשהבושה השיגה את מטרתה, באה אל פסגתה על ידי כלימה, הרי אז הלא 'אחר' הוא. הגיע אל מטרתו, ומוחלין לו על כל עוונותיו. זהו "עשיתם עצמכם". לוט עשה מעשים כבירים. גם כאלו שהיו גדולים אולי כשל דודו אברהם. אבל הוא לחוד ומעשיו לחוד. לוט נשאר על עמדו גם אם מעשיו המריאו אל על. אברהם המריא על גבי מעשיו, והשאיר את הכול - גם את הגדולים שבהם, גם את לוט, קטנים, הרחק הרחק למטה.
רק" מדת סדום? | עלון בית דוד
ו ה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה: ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ: (יח-יז,יח) מדרש אגדה זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו בירכו . ופשוטו, וכי ממנו אני מעלים, הלא הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ. (רש"י) בכל מקום שמקדים רש"י את דברי המדרש לפשוטו של מקרא, הסיבה היא שיש כאן קושי לבאר את המקרא על פי דרך הפשט; ואכן הקשר בין שני הפסוקים שלפנינו טעון ביאור. מדוע חביבות זו שניתנה לאברהם מחייבת להביא אותו בסוד העונש הצפוי לסדום ? לכאורה, אין כל עניין משותף בין הצדיקים שעליהם העולם עומד, לבין הרשעים מבַלי עולם. הללו בונים והללו סותרים, הללו זוכים לחיי עולם והללו עתידם בשאול תחתית. ובכל זאת, בלי שיהיה ביניהם כל מגע, הם שותפים בעסקת חליפין הדדית. מצד אחד, אין הרשעים מתקיימים אלא בזכות הצדיקים. ברור הדבר, שאין להקב"ה כל עניין לפרנס את העולם כאשר מכעיסים לפניו; כל השפע שמקבלים הרשעים בעולם הזה אינו מגיע אליהם אלא באמצעות הצדיקים. מאידך, גם הצדיקים יוצאים נשכרים, כי הם מקבלים את חלקם של הרשעים בעולם הבא, וכך אמרו חז"ל באבות (ה,ב) "עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסים ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כולם ". אין זה מקרה, שבעולם הזה נהנים הרשעים מן הצדיקים, ובעולם הבא זוכים הצדיקים ליהנות מחלק הרשעים. יסוד הדברים הוא אחד: זהו הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר ". לצדיקים יש זכות לקבל שפע מברכת העולם הזה אך, אין להם עניין בכך, שהרי אין להם כל הנאה מענייני העולם הזה, כמו שהכריז רבנו הקדוש לפני פטירתו: "רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה". כיון שכך, מעבירים הצדיקים את חלקם בשפע הגשמי לעולם כולו, מדין "זה נהנה וזה לא חסר". "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ". לרשעים יש חלק בעולם הבא, מגיע להם גמול על המצוות שקיימו בעולם הזה. אולם דא עקא, אין להם אפשרות לקבל את חלקם, משום שאינם ראויים לכך; נמצא שחלקם בעוה"ב מונח כאבן שאין לו הופכין. בדין הוא, אם כן, שמדין "זה נהנה וזה לא חסר" יועבר חלק זה לצדיקים, שבידם ליהנות ממנו . על זה אמר דוד המלך ע"ה: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם". בצדק נוטלים הצדיקים את חלק הרשעים בגן עדן ואין בכך עוולה, שהרי בלאו הכי אין ביד הרשעים לנוח בגן עדן, ולכן בית דין של מעלה "כופין על מדת סדום" ומעבירים את חלקם לצדיקים . נמצא שכל אחד מתקיים על הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר"; לרשע אין זכות קיום עצמית בעולם הזה, אך מדין זה נהנה וזה לא חסר הוא זוכה להתקיים על חשבון הצדיקים' ואילו הצדיקים מיישמים זאת ביחס לחלקם בעולם הבא. במה דברים אמורים? במי שאין עינו צרה בהנאת חברו, וכאשר אין לו שימוש בדבר הוא מוכן לאפשר לחברו ליהנות מרכושו. אך אנשי סדום, כידוע, התנגדו לכך בכל תוקף. כל השקפת חייהם התבססה על הכלל: "שלי שלי, שלך שלך". ליהנות מזולתו, זהו לדידם חטא בל יכופר, והמהנה את חברו משלו מכשיל אותו בעבירה חמורה. ברור, אם כן, שלאנשי סדום לא הייתה כל זכות לנצל את הכלל של "זה נהנה וזה לא חסר" לטובתם, וזכות קיומם בעולם לא הייתה יכולה להתבסס על ההנאה מחלקו של הצדיק. כיון שכן, הגיע חשבונם השוטף מהר מאד למצב של "משיכת יתר ; " התוצאה לא איחרה לבוא. אנשי סדום לא עברו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים; הם אפילו לא עברו על איסור גזל. הם "רק" ביקשו לקיים את שורת הדין, לא רצו "לפרגן" לזולת ליהנות מרכושם לפנים משורת הדין. עונשם הנורא מבהיר לנו, שללא וויתור ונתינה הדדיים, ללא "זה נהנה וזה לא חסר" אין קיום לבריאה. זהו הקשר בין אברהם אבינו לסדום. הוא היה זה שסיפק לכל העולם את שפע הברכה הגשמית, "ונברכו בו כל גויי הארץ", ובתמורה קיבל מהם את השפע הנצחי של עולם הבא. אנשי סדום היו אלה שביקשו לסכל את הנתינה ההדדית, הם ביקשו את קיום העולם בכלל ואת זכותו של אברהם אבינו בפרט, ועל כן אמר הקב"ה: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה". ע"פ פנים יפות
עיר המוות | אליעזר היון
עיר המוות בשעת בוקר מוקדמת הפך המלאך גבריאל בפקודת האלוקים את העיר סדום * מלבד סדום נכחדו גם הערים עמורה, אדמה, וצבויים * איש לא שרד את השואה האלוקית מלבד שלושה אנשים: לוט ושתי בנותיו שהוברחו אל העיר צוער ההפצרות לא עזרו: לאחר שבקשותיו של אברהם אבינו להצלת סדום וגלילותיה לא הועילו מקבל המלאך גבריאל אור ירוק לביצוע גזר הדין שנחתם על העיר ואנשיה המרושעים. בשעת בוקר מוקדמת עת משמשים הירח והשמש בערבוביה [כדי שלא יוכלו עובדי האלילים לתלות את האסון באחד ממאורות השמים, ולטעון כי אילו היה המאור השני היו ניצלים], המטיר ה' אש גופרית ומלח על סדום, עמורה, אדמה, וצבויים שהשמידו את כל החי על פני האדמה. עם המטרת מבול המוות שלח המלאך את אצבעו אל המצוק הענק עליו ישבו ארבעת הערים והפכו על פניו. כל בני המקום נכחדו. שלשת הניצולים היחידים היו לוט ושתי בנותיו שהוברחו על ידי המלאך רפאל קודם לכן אל מחוץ לעיר. אשה נוספת שלא שרדה היא עירית, רעייתו של לוט, שהוברחה יחד עמו אך הוזהרה לא להביט לאחוריה. האשה, שהיתה בעצמה מרשעת לא קטנה וניצלה רק בזכותו של בעלה, לא שעתה לאזהרה, הפנתה את ראשה והפכה לנציב מלח. באישור המלאכים נמלט לוט אל העיר צוער – העיר החמישית והחדשה במחוז סדום ובעצם מציל את כל יושביה שאמורים היו לסבול מגורל דומה. עובדת היות העיר חדשה, שעדיין לא הספיקה לשקוע בסיאוב שפשה בשאר ערי סדום בצירוף בקשתו של לוט להימלט אליה ולהותירה לפליטה הם שעמדו לצוער והותירוה בחיים. פרשנות סוציולוגית – פסיכו חברתית סיפור סדום, שנתפס בקריאה ראשונה, כעלילה לא מלבבת על עיר רשע כמעט לא מציאותית, כמעט כגרוטסקה, בא בעצם להצביע על תופעה חברתית מאד מסוכנת שרלוונטית כך נדמה לגמרי גם לימינו אנו. לתופעה בשמותיה היפים קוראים: 'אחדות' 'קונצנזוס' 'מרקסיזם' וכדו'. לעתים נראה שאין דבר יפה יותר מחברה הדוגלת בשוויון מוחלט, בהומוגניות ובזהות מוחלטת בין כל חבריה, אלא שלאמיתו של דבר חברה כזו היא חברה חולה. חברה אחידה, ללא מגון דעות וריבוי תפיסות, היא חברה בה עשוי הרשע לצמוח באין מפריע. שכן בחברה בה כולם חושבים ונוהגים בדיוק אותו דבר, אין מי שישמיע קול מחאה, אין מנגנוני הגנה יעילים ודינמיים שעשויים להגן על החברה מבפנים, ואין מי שיבקש לצעוק כי 'המלך הוא עירום' ויש להניף דגל מרד..
כשלוט מכניס את האורחים ומבקש משכניו להתחשב בהם הם עונים לו במשפט שהפך למטבע לשון: "האחד בא לגור וישפוט שפוט"? ובמלים אחרות אתה אינך אלא זר ושונה מאתנו ומדעותינו – מי אתה שתאמר לנו איך להתנהג. זו הסיבה שאנשי סדום כל כך נרתעים מזרים, מעניים, מאורחים, או במלה אחת: משונים. הם חומסים את אורחיהם, מבצעים בהם אקטים מיניים משפילים, ושורפים את האזרח שמנסה לסטות מן הנורמה הקיימת, ולעזור לעני או לאורח שנקלע בטעות לעיר. אגב, גם בהתעללות המוכרת כ 'מיטת סדום' בה מותחים או מקצצים את אבריו של הנידון למוות אנו מוצאים את השאיפה המקומית להתאמה מוחלטת בין האורח האומלל לתפיסה הסדומית השלטת. אנשי סדום היו אנשים שומרי חוק. הם היו אזרחים שצייתו לחוקה הסדומית בצורה הקיצונית ביותר. רק שחוקה זו הייתה אכזרית באופן לא אנושי. אילו היינו מצליחים להעמיד למשפט את אחד מתלייני סדום הוא בטח היה אומר: 'אני רק ביצעתי פקודות', או 'בסך הכול פעלתי לפי החוק של השלטון המקומי', משפט שמוכר לכולנו ממחוזות היסטוריים קרובים יותר. אין סכנה גדולה יותר לחברה, מהומוגניות מוחלטת. ממחסור במגוון דעות. מאי יכולת לקבל ולשמוע עוד דעה, מתונה יותר, שפויה יותר, ואולי חדשה יותר. חברה כזו הופכת ליצור הרסני, מסוכן, ואכזרי שבטירופו לרדוף את השונה לא מסוגל מבחין בכלל עד כמה הוא מסוכן. אחידות והומוגניות קיצונית זו היא בעצם, ערשה של הנאציזם. השתלשלות האירועים 52 שנים קודם מיגורה המוחלט של סדום הגיעה קבוצה של אנשים ומצאה כיכר – כברת ארץ דשנה שכל כולה משקה, מעיינות ופריחה. הם החליטו להתיישב במקום ובנו ארבעה ערים להם קראו: סדום, עמורה, אדמה, וצבויים. 'עיר הבירה' הייתה סדום ועל כן כונה המקום בכללותו 'סדום'. מאוחר יותר נוספה עיר חדשה לחבל ארץ זה ושמה נקרא צוער. עריצות, כיעור, ורוע שלטו בסדום והתיאורים שנמצאים בדברי הפרשנים מצמררים ומסמרי שיער. המוטיב המרכזי ששלט בסדום היה השנאה לזר ותיעוב העזרה לזולת. אזרח סדומי שבחר לתמוך בעני ואביון, גם אם הוא מבני העיר, דינו היה שריפה. אורח שהגיע לאסונו לעיר בטעות נשדד לא לפני שמבצעים בו מעשים מגונים המוכרים כיום בשם 'מעשה סדום'. כשהיו מציעים לאורח את מיטתו ללון בה היו המקומיים מציגים בפניו מיטה שגודלה היה קבוע, אם היה גופו ארוך ממידותיה היו המארחים מקצצים לו את רגליו, ואם היה נמוך היו מותחים את גופו עד שתהיה הלימה מוחלטת בין הגוף לבין המיטה. ומספרים שפעם, ירדו שתי נערות לשאוב מים מן המעין, אמרה האחת לחברתה: "מפני מה פנייך נראות חולניות"? סיפרה החברה כי מצבם הכלכלי בכי רע, המזון אזל מן הבית, ומאחר שאין איש מוכן לסייע, החל ריח המוות לשלוט בבית. החברה שנמלאה רחמים נטלה את כדה, מילאה אותו קמח ובחשאי החליפה אותו עם כדה הריק של רעותה הענייה. אלא שאנשי הביטחון של העיר הבחינו בתרמית. הם עצרו את הנערה המטיבה וגזרו את דינה למוות בשריפה. גם חוקי הנזיקין, המסחר, וקשרי החוץ היו מושחתים ונטולי נורמליזציה מינימאלית, וזעקת העשוקים עלתה לשמים. בא לשכונה בחור חדש לאחר 23 שנים מיום כינונה של העיר הופיע בשערי סדום מתיישב חדש ומפורסם. היה זה לוט בן אחיו של אברהם אבינו. לוט ביקש להתיישב בעיר היפה ומשופעת הנשים מאחר, שלא הייתה לו אישה מימיו, וגם היה עשיר וחומד ממון. תושבי העיר שהכירו את אברהם המפורסם באישיותו כגדול אותו דור, החליטו לחרוג ממנהגם ולקבל את לוט -שפניו דומות לפני דודו- לעירם, כדי שישמש עבורם 'עלה תאנה' כלפי העולם. מלבד זאת עשו כלכלני העיר חשבון פשוט: לוט רווק, זקן, ועשיר, ימות מהר, ובאין לו יורש ייפול כל רכושו בידינו. לוט התנחל בעיר, בנה לו בבית, ועסקיו החלו פורחים עד שבמהרה הפך לאחד משועיה ונכבדיה של העיר. מהר מאד החל המקום החל למצוא חן בעיניו, וכך, למרות זקנותו [65] בא לוט במהרה בקשרי נישואין עם בחורה מקומית, בשם עירית. לזוג נולדו חמש בנות. שם הבכורה היה פלוטית וכהגיע לפרקה נישאה לאחד מגדולי סדום. על אף שפלוטית גדלה בסדום פעפעו בא הגנים הבריאים המשותפים לאברהם אבינו, והאכזריות הבלתי אנושית של שכניה לא הפסיקה להציק לה. באחד הימים זיהתה פלוטית עני שהיה מחפש ברחובות העיר מזון כאחד מחתולי הרחוב, בעוד איש לא מנסה או מעז לסייע לו כמובן. הנערה, שלא הייתה מסוגלת לשאת זאת החליטה להטמין בכדה, בו הייתה שואבת מידי יום מים מן הבאר, מזון, ולשלוח אותו בסתר אל אותו עלוב. אלא שפלוטית לא לקחה בחשבון דבר אחד: עני אינו מסוגל לשרוד בסדום יותר ממספר ימים, שכן לאחר שעות בהם אינו מוצא מזון ושתייה הוא נופח את נשמתו במרכז העיר. אנשי סדום ידעו זאת, ולאחר ימים מועטים בהם המשיך העני לשוטט ברחובות הבינו כי יד נעלמה מסייעת לו להיוותר בחיים. מעקב צמוד שהוטל סביב צעדיו של האומלל חשף בתוך זמן מועט את ה 'פשע' הנתעב: בתו הגדולה של נכבד העיר ואשתו של אישיות מקומית בכירה תמכה בעני והחיתה את נפשו. בית הדין האזורי התכנס ופסק הדין שהוציא תחת ידו היה מזעזע ומחריד: הם הפשיטו את הנערה מבגדיה, מרחו את גופה בדבש וקשרוה על ראש החומה. במהרה הופיעו נחלים של דבורים וצרעות עקצו ואיכלו את גופה. הנערה שגססה באיטיות צרחה מייסורים וזעקותיה הגיעו עד לב השמים: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה [של אומללה זו] הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה". תפילת האב קודם חיתום הדין והוצאתו לפועל סח אלוקים למיכאל וגבריאל - המלאכים שנבחרו להישלח לסדום ולבצע את גזר הדין: "וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ?!" ובמלים אחרות, אומר האלוקים, הלא אברהם הוא אדון הארץ, ואבי שושלת אדירה [ומכאן שמו 'אברהם' - 'אב המון גויים'], האין ראוי להודיע לאב, לפני שמענישים את הבנים? ואמנם מגלה האל את תוכניותיו לאהובו וזה, באופן מיידי, מגיב קשות: "האף תספה צדיק עם רשע? אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר...חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!? בטיעוניו של אברהם רואים הפרשנים רובד עמוק יותר, לדעתם, מזכיר אברהם לאלוקיו כי זה לא מכבר נספו דור המבול, דור אנוש, ודור הפלגה, והבריות היו תמיהות, כיצד זה לא נמצאו מאתיים צדיקים או אפילו עשרה שיגנו על אותם דורות מושחתים, כעת, דואג אברהם, תחזור התמיהה התיאולוגית למקומה, וידם של האפיקורסים שאינם מאמינים במושגי 'שכר ועונש' תהיה על העליונה.
על אף העזתו של אברהם להתעצם בתפילה כנגד רצונו הראשוני של האל, מקבל הקב"ה את דבריו של אברהם בחיבה, מאחר שהוא יודע שכל כוונתו אינה אלא לשם שמים והוא עונה לו בנחת כי לדאבונו אין במקום ולו חמישים צדיקים, "אם אמצא חמישים בסדום צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם". המספר 50 בו נוקט אברהם אינו מקרי, שכן בסדום בנויות חמש ערים ואברהם קיווה כי חמישים הצדיקים יתחלקו לחמשה מנינים כאשר כל עשרה צדיקים מצילים עיר אחת. כאשר שומע אברהם כי חמישים אנשים צדיקים בסדום - אין, הוא פונה בתפילה ותחנונים ואומר: "אולי יחסרו חמישים הצדיקים חמישה, התשחית בחמישה את כל העיר"? ובתרגום מתמטי: אולי יהיו 45 צדיקים הראויים להגן על חמשת הערים, וממילא בחלוקה פשוטה ישנם תשעה צדיקים לכל עיר, ולהשלמת ה 'צדיק העשירי' יוכל הקב"ה – צדיקו של עולם, להצטרף. על כך משיב הקב"ה: "לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה". אברהם לא מתייאש ומבקש גם על ארבעים, וכשמתברר כי גם ארבעים צדיקים לא קיימים בעיר הרקובה, הוא מבקש על שלושים, על עשרים ואפילו על עשרה צדיקים. כשמסתבר כי אפילו עשרה צדיקים בלבד, לא קיימים בחבל ארץ ענק זה – השתתק הסנגור ושב למקומו. רוצים בשר אותו יום בו נחתם גזר דינם של הסדומיים, היה יום חג עבורם. בשעות אלו מונה נשיא חדש לבית המשפט העליון של העיר המושחתת והתושבים יצאו לרחובות העיר לחגוג את המאורע המשמח, והמקום הפך במהירות לקרנבל צבעוני של כנורות, חלילים, חינגאות ומשתאות בכל פינה. הנשיא החדש, היה לא אחר מאשר לוט מיודעינו, בן אחיו של אברהם. מתוקף תפקידו החדש ישב לוט בשער העיר, בראש ההרכב השיפוטי, והמשיך לשפוט את העם לפי מנהג המקום גם לאחר שחבריו להרכב הלכו לבתיהם לקראת ערב. באותה שעה הופיעו המלאכים שבאו להפוך את העיר בשערי העיר. בניגוד גמור למצופה מראש הערכאה החוקתית בסדום, אך בהתאמה מוחלטת למי שגדל אצל אברהם רץ לוט לקראתם והזמינם להיות אורחים בביתו. המלאכים שלא כמנהגם אצל אברהם סרבו בתחילה - אחרי הכול לוט איננו אברהם- אך לאחר הפצרות מרובות ניאותו וסרו אל ביתו. לוט הציע בתבונה כי ראשית, יאכלו האורחים וילונו, ורק אז ירחצו את רגליהם, שכן אם יבואו אנשי העיר ויתלוננו כי אורחים שוהים בביתו של לוט כבר כמה ימים, יבא האבק שברגליהם ויוכיח כי הגיעו זה עתה. מעשהו הנאצל של לוט לא מצא חן בעיני אשתו, ילידת המקום. כשביקש ממנה לוט שתמציא לו מעט מלח לצורך סעודת הערב, עשתה עצמה מחפשת מלח ומיד יצאה לשכנותיה וביקשה מלח כשהיא מוסיפה בדרך אגב, "אורחים לי בביתי ואני זקוקה למלח". בתוך רגעים ספורים החלה השמועה להתפשט והילידים התאספו מסביב לבית. האספסוף כלל את כל רבדי האוכלוסייה המקומית, ילדים, נערים, נשים, גברים, עשירים, ונכבדי המקום: "ואנשי העיר סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה". ההמון עמד לפני הבית ותבע דבר אחד, פשוט ומחריד: אינוס האורחים. "איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאם אלינו ונדעה אותם". בלית ברירה יצא לוט אל ההמון כשהוא סוגר את הדלת אחריו והוא מפציר בהם כי יניחו לאורחים. כתמורה הוא מעלה בפניהם רעיון מזוויע לא פחות: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם, ועשו להם כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". ללוט כזכור היו חמש בנות. הבכורה הוצאה להורג, שתים נישאו ושתים היו מאורסות ודרו עדיין בבית הוריהם. את השתים הללו הציע לוט להמון. אלא שההצעה המפתה נתקלת בסירוב מוחלט, האנשים רוצים את ה 'דבר האמיתי', את הגברים. הם דוחים את הצעתו של לוט בבוז מוחלט: "האחד בא לגור וישפוט שפוט? עתה נרע לך מהם". במהרה החל האספסוף לנענע את הבית ולנסות לפרוץ את הדלת. המלאכים משכו את לוט פנימה, והכו את הילידים בסנוורים כלומר מחלת עיוורון המוכרת בשם קאטארקט, שמנעה מהם למצוא את הפתח. סופה של סדום בשלב זה מגלים המלאכים ללוט את פשר שליחותם והם מציעים לו לאסוף את כל משפחתו, בנותיו המאורסות, הנשואות, ואת חתניו. לוט יוצא במהירות אל קצה השני של העיר, חולף דרך החגיגות והקרנבל הססגוני, והוא מגיע אל ביתם של בנותיו הנשואות. הוא מפציר בהם ובבעליהן כי יתלוו עמו וימלטו מן העיר אך נתקל בתגובתם המשועשעת: "שוטה שבעולם, נבלים וכנורות וחלילים בעיר, ואתה אומר סדום נהפכת"? בחוסר אונים חוזר לוט לביתו ומתחיל לארוז את רכושו הרב. המלאכים שידעו כי העיר הולכת להיעלם בכל רגע, החזיקו בידיו, ביד אשתו וביד שתי בנותיו הלא נשואות, הוציאוהו והניחוהו מחוץ לעיר. השעה הייתה שעת לפנות בוקר, גבריאל המלאך חזר לסדום כדי להופכה ורפאל נשאר עם לוט ונתן לו הנחיות: "המלט על נפשך, אל תביט אחריך, ואל תעמוד בכל הכיכר, ההרה המלט [אל דודך אברהם], פן תספה". לוט ששמע את שמו של דודו נרתע והפציר במלאך: "לא אוכל להימלט ההרה פן תדביקני הרעה ומתי" זאת אומרת, אומר לוט, מאחר שבשנים האחרונות אני דר באזור הבקעה, יקשה עלי מאד להתרגל שוב לאוויר הררי, ואני חושש כי המעבר החד עלול לסכן את בריאותי. פרשנים אחרים רואים בדבריו של לוט כוונה עמוקה יותר, לדבריהם חושש לוט להימצא במחיצת אברהם שכן בסדום, ראוי היה להינצל, מאחר שבאופן יחסי היה הצדיק היחיד בה, אך כשיעמוד במחיצתו של אברהם תאבד כל צדקותו והוא לא יוכל לחיות בצלו. עם דברי הבקשה מציע לוט גם פתרון פרקטי: "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער, המלטה נא שמה, הלא מצער היא ותחי נפשי". כוונתו של לוט הייתה אל העיר החמישית בתחום המוניציפאלי של סדום – צוער [שנקראה כך על שם שהייתה 'מצער']. המלאך, שראה כי העיר עדיין חדשה, וסאת עוונותיהם של תושביה לא גדשה, מקבל את בקשתו של לוט, והוא מזרז אותו להגיע אל העיר: "כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה". עם כניסתו של לוט לצער, החל ביצוע הדין הנורא של סדום: "ו ה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים". שנים עשר אלף מלאכי חבלה ירדו לסדום ואתם הממונה – קמואל המלאך, והחריבוה כהרף עין. גבריאל המלאך שלח אצבעו והפך את הצור עליו ישבו כל הערים על פניו. סדום חדלה להתקיים. עירית, אשתו של לוט שמיהרה בעקבותיו, לא הצליחה להתאפק והיא הסבה את פניה והביטה אל עבר העיר אותה עזבה זה עתה – "ותהי נציב מלח". פרשנים מספרים כי העונש לא היה מקרי, שכן במלח חטאה [פרסמה את בואם של האורחים דרך 'תכסיס המלח והשכנות'] ובמלח לקתה [נעשתה ל 'נציב מלח']. בבוקר השכים אברהם והשקיף על סדום ועמורה והערים הסמוכות לה. הארץ כולה העלתה פטריית עשן ענקית כמו קיטור כבשן עצום. בינתיים לוט, שחשש מהסמיכות של צוער לסדום, מחליט לצאת מן העיר ולהתיישב עם בנותיו במערה שבאחד ההרים. התפריט כבר מפורט | דוד הוד אם פתחתם את המאמר ועדיין החודש הוא נובמבר, תעשו לעצמכם "בוחן פתע" מהי "פרשת השבוע"? ובכן, כבר מרגע שנוצר היהודי הראשון -אברהם אבינו- נותן לו אלוקים לטפח את אחריתו של העם היהודי, את "משיח בן דוד" - מי שיגאל את העם באחרית ימיו. אברהם מוציא את אחיינו "לוט" מהעיר "חרן" ומצרף אותו למסע, בדרכו לארץ ישראל. זאת, למרות "רשעותו" של האחיין. לימים, לאחר שהגיעו יחדיו לארץ ישראל,נפרדו דרכיהם של אברהם ולוט. אנשי לוט לא היו הגונים וזה לא התאים, שיתגורר בסמיכות לאברהם הצדיק. לוט עבר לגור בעיר "סדום" שהייתה ידועה לשימצה בגין האכזריות הקשה והמזעזעת של תושביה. התיאור הבא כתוב בחומש בראשית, פרשת השבוע "וירא". שלושה מלאכים מגיעים מן השמים "בלבוש אזרחי" בתחפושת לבני אדם. הם מתארחים אצל אברהם אבינו ולאחר מכן הם מתחילים לבצע את שליחויותיהם כמבואר בתורה. נשאלת פה שאלה גדולה: מהו פשר התעכבותם הארוכה אצל אברהם והדו שיח שהיה ביניהם והרי, מטבע המלאכים, לבצע שליחות ו"לחזור בשלום לבסיסם" באופן המיידי?! השליחות הזו הייתה בעלת רודים עמוקים במיוחד. השליחות עסקה בהווה, בעניינים שהיו קשורים לאותו זמן, אך השליחות הזו הייתה קשורה גם לימינו! מאות שנים קדימה. עם ישראל בפחד. צבא ישראל, בראשות שאול המלך, מול צבא פלישתים. הצבא הפלישתי, ערוך למלחמה. בראשות צבאם עומד המצביא הענק "גוליית" שצועק, חבל ששני הצבאות ישפכו דם רב, הגיבור מאיתכם ילחם איתי, וכך תוכרע המערכה כולה. שאול המלך מכריז, מי שינצח אותו, יזכה לשאת את ביתי לאישה. מגיע "דוד", מי שלימים יהיה מוכר בתור דוד המלך (האיש שרבים מאיתנו מחוברים אליו ע"י קריאת ספר ה"תהילים" שחיבר). הוא מקבל משאול המלך את לבוש השריון שלו. למרות מידתו הגדולה של הבגד, כמידתו של שאול התמיר, הוא תאם, גם את מידתו של דוד. שאול מתפלא וכן שם לב לתעוזתו של דוד, ונזכר בשיחה שהייתה לו עם שמואל הנביא, שאמר לו, אלוקים כבר החליט להעביר מאיתך את המלכות, לרעך הטוב ממך. שאול מנסה לברר, האם דוד, מזרעו של "פרץ" משבט יהודה, להם, יש שושלת מלכות בעם ישראל. אומר לו יועצו "דואג האדומי", לפני שאתה מברר על כשירותו למלוך, תבדוק אם הוא ראוי להיחשב "יהודי כשר". דוד הוא נין של "רות המואבייה" היא הייתה מהעם המואבי עליו נגזר שגם אם מתגייר לא יחשב כיהודי לעניינים רבים, עד דור עשירי. עונה לו אבנר, שר הצבא, כתוב בתורה "מואבי", הגזרה על הגברים שבעם זה, והוא נין "מואבייה". ענה דואג האדומי, האם במקום שהוזכר בתורה איסור על איש, אין הכוונה גם על נשים?! ענה לו אבנר, גזירה זו, נגזרה על המואבים, כיוון, שבהיות עם ישראל במדבר, בדרכם ממצרים, לא קידמו אותם המואבים בלחם ומים, וסירבו לתת עזרה מינימאלית. תפקיד זה, של הגברים הוא! ולכן, מואביות, כן יכולות להתגייר! בחזרה, לביקור המורכב, בבית אברהם אבינו. המלאכים, רוצים "פסק הלכה" מאברהם (מאברהם ולא מאלוקים, בגלל העיקרון של היהדות שאומר "תורה, לא מן השמים היא")לגבי הצלת לוט, בגלל אותו דוד, אותו צאצא שיהדותו איננה ברורה. הם שאלו את אברהם בזו הלשון: "איה שרה אשתך" כלומר, האם זה מתפקיד הנשים לקדם ולארח זרים? אברהם ענה, "הנה באהל" כלומר, אין זהו תפקידן. בכך, הכשיר בעצם אברהם את יהדותו של דוד, לבוא בקהל ולהיחשב יהודי גמור. כשיבוא משיח בן דוד לגאול את עמנו, יעשה הוא "קידוש" (טכס דומה למה שבעצם נעשה כול ערב שבת)על יין, ויאמר, "כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא", "אשא" ראשי תיבות "איה שרה אשתך" בזכות פסק ההלכה של אברהם, הנני עכשיו גואלכם! אכן פרשיות השבוע מלאות באינפורמציה עכשווית. המעוניין להעמיק בפרשיות יוכל למצוא פירושים בספרים שונים. הספר "בים דרך", של הרב י.י. לוגאסי, עושה זאת בצורה מוצלחת במיוחד, הוא מחבר את פרשת השבוע למה שקורה היום בצורה קלילה חיננית וקולעת. (טלפון לברור נקודות מכירת הספר: 02-5322661) אבותינו חצבו כוחות על אנושיים, כשהתגברו על ניסיונותיהם, חצבו כוחות שעדיין לא היו קיימים. בגין עמידתם בניסיונות הללו, זכו הם להיות האבות של אומתנו. אנו, נהנים היום ופועלים בזירה הרוחנית, יותר בקלות, בזכות הכוחות שהם השרישו בנו. רואים זאת אצל היהודים שמסרו נפשם במשך הדורות על קידוש השם למשל ("רוח חיים") גם, כול מקום שהוזכר דבר “פשוט” אצל אבותינו, כגון עסקי הבארות שהם חפרו ומקומות מסעותיהם, הרי זה מקומות שאלוקים הפגיש אותם, עם סוגי מאורעות שיעברו על בניהם ואין אלו “סתם” סיפורים. (רמב”ן) אברהם אבינו הלך נגד כול העולם. אומץ, זהו דבר משתלם. האיש שלא פחד להיות המשונה, האיש שספג בעקבות כך ביזיונות רבים, זכה לתהילת עולם, בסופו של דבר. הוא היה המרצה הראשון לאמונה באל אחד, בהרצאות שנתן בתוך הפקולטה האתאיסטית הכפרנית ביותר שאז היא נקראה העיר "חרן”. “זכינו” שכך עלתה בימינו, והאוניברסיטה שהכי מתמחה באתאיזם הכפרני היא דווקא במדינת היהודים והיא האוניברסיטה ה ”עברית” בירושלים. ב"מזלו" (משהו כמו "גורלו") של אברהם - אומר ה"מכתב מאליהו", היה, להיות האב הרוחני של ארם נהריים בלבד, להוציא אותם מעבודת האלילים שלהם. אמנם כיוון שהוא לא ויתר, אלא הוסיף וחקר עוד ועוד ופרסם עוד ועוד, זכה הוא להיות ה"אבא" של העם הנבחר כולו. "בך חותמין” נאמר לאברהם "ברוך אתה השם מגן אברהם” (מתוך תפילת שמונה עשרה). חתימת הגלות תהיה בכוחו של אברהם אבינו. מסביר בעל ה"מגלה עמוקות" כמו שאברהם מעצמו הכיר את בוראו, כך בסוף הגלות יגיע כול יהודי להכרה באלוקים, מכוחו שלו. טוב, המשיח יגיע, אבל מה, הוא ייקח מאיתנו את מה שאנחנו הכי הכי אוהבים? הערוץ שאני כל כך אוהב , ימשיך לשדר? עדיין אוכל להתלבש כמו שאני כל כך אוהב? המשיח לא יכריח אותנו להתלבש כמו "דוסים"? הוא ירשה לנו להקשיב כול הזמן לחדשות הספורט שאני אוהב לשמוע בשידור חי? עדיין אוכל לשקוע בשיחות כייפיות על דגמי המכוניות החדשות שיצאו ועל החולצות עם הגזרות המהממות של חברת "...”? ועל הזמרים והזמרות שהוציאו תקליט לאחרונה? מבט חטוף במראה, יכול כבר ללמדנו, האם אנו ממשיכים עם האומץ של אבינו החזק שהנחיל לנו כוחות נפש כבירים, או שאנו מסתפקים בלהתפעל ממשהו ששמענו אודותיו. מה לעשות, אבל המשיח, מסרב להסתפק בהצהרות, הוא רוצה לראות עובדות. הוא רוצה להגיע על שטיח פרוס כבר. אז מתי כבר יגיע המשיח? לפחות, כמה שזה תלוי בעבודתי האישית, אני דווקא די מעודכן. התפריט, הלא כבר די מפורט. משל האסיר והסוהר | משה לוין
הנה מגיע הניסיון הגדול ביותר של אברהם. הניסיון העשירי , עקידת יצחק. בטרם נדבר על כך, ראוי להבין מדוע זה ניסיון של אברהם? והלא לכאורה הניסיון יותר של יצחק שנעקד בעצמו והיה מוכן למסור את נפשו!? נביט: אברהם ויצחק צועדים לכיוון הר המוריה. יצחק שואל: "איה השה לעולה?" עונה אברהם: "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" כאשר יצחק שומע תשובה זאת הוא מבין שישנה האפשרות שהוא עצמו יהיה השה לעולה... ואף על פי כן ממשיך הפסוק "וילכו שניהם יחדיו". שניהם ממשיכים למסע העקידה שבסופו מתברר שבאמת יצחק הוא ההולך להישחט, ואכן אברהם אביו עוקדו על גבי המזבח. אם כן ניסיונו של יצחק שבו הוא עומד בגבורה נראה לכאורה גדול מניסיון אברהם! אלא, שעלינו להקשיב לדבריו של יצחק כפי שמספר המדרש. יצחק אומר לאביו "אם בחר בי - הרי נפשי נתונה לו, על דמי צר לי". אומר יצחק לאברהם, אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו. ליצחק שהיה קדוש מרחם לא היה כאן ניסיון כה גדול. הוא נולד עם הכוח למסור נפשו לקידוש השם. אך "על דמי צר לי", צר לי שאינני כמוך, בעל תשובה שהכיר לבד את בוראו ולא חונך על האמונה בה'. והניסיון קשה לו. הוא יכול לשאול את הקב"ה, "והרי אמרת לי שביצחק יקרא לי זרע?" הוא יכול גם לשאול אותו כיצד זה הוא שמחנך את כל אנשי דורו הסוגדים למולך ומעבירים שם בניהם, ואברהם מוכיח אותם על קדושת החיים "וחי בהם", וכעת עליו להקריב את בנו. והרי בכך הוא סותר את כל האידאולוגיה שלו. והוא לא שואל... כי הוא מאמין באמונה שלימה באלוקות, ובכך שעליו לקיים את מצוות בוראו. ועל זה יצחק מקנא בו. כי "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד!" כיון שבעל תשובה שמגיע למדרגה גבוה בעבודת השם אף על פי שלא חונך לכך משחר ילדותו כמו הצדיק, גורם בכך קידוש שם שמיים שאין ביכולתו של הצדיק לעמוד לידו! ואם תשאל, אם כך מה הניסיון הגדול של אברהם? והרי הוא יודע שחיי בנו ביד האלוקים שמצווה אותו עתה בצורה ברורה להרוג את יצחק! ונסביר בדרך משל: שני אנשים נוסעים בתוך ניידת משטרה בדרך לכלא. והנה ככל שהם מתקרבים לכלא מצב רוחו של האחד יורד, אך לעומת זאת מצב רוחו של השני עולה. מדוע? הראשון הוא האסיר היושב מאחור. בדרכו לבית הסוהר לשנים רבות. הוא יודע שככל שהוא מתקרב לכלא, אלו הדקות האחרונות שבהם הוא רואה את אור השמש. השני, הוא הסוהר שמצפה כבר לסוף הנסיעה כדי שיוכל לחזור לביתו... ואברהם אבינו לא הולך לעקידה כמו אסיר. הוא הולך כמו הסוהר שמחכה כבר להגיע...
מי יכול היה להציל את סדום? | אבי קלנר "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" מובא בגמרא במסכת סנהדרין דף צט: האומרים מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו" (כלומר מה תועלת יש לנו מתלמידי חכמים, הרי כל לימודם אינו אלא לצורך עצמם) נקראים "מגלים פנים בתורה". מפרש רש"י: "כופרים במה שכתוב בתורה". באחד המקורות מביאה הגמרא את הפסוק מפרשתנו "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם". ומקור נוסף מן הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". הגמרא למדה מפרשת השבוע שאם היו בסדום אנשים צדיקים ואפילו רק עשרה, הרי שכל העיר הגדולה והמושחתת שנעשו בה מעשים נתעבים והשחתה מוחלטת, הייתה ניצלת מגזר דין מוות בזכות העשרה צדיקים שגרים בעיר. הבה נתאר לעצמנו שבסדום היו גרים קבוצה של תלמידי חכמים, הרי שבורא העולם לא היה הופך ומשמיד את אנשי סדום. והלוא אנשי העיר שהיו רשעים לא רק שלא היו מכבדים את תלמידי החכמים, אלא אף מזלזלים בהם וקוראים לעברם בשמות גנאי (פרזיטים, לכו לעבוד), החיים בעיר היו נמשכים במסלולם הרגיל ואף אחד מאנשי העיר לא היה יודע שבזכות הצדיקים לומדי התורה העיר חיה וקימת. ולא עוד אלא שבורא העולם אומר לנו שללא לימוד תורה בעולם הרי ש"חוקות שמים וארץ לא שמתי", וכידוע בורא עולם מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית וללא לימוד תורה ח"ו בעולם, אין קיום לעולם והוא יחרב באופן מיידי. לך תדע כמה חיי אנשים אנו מצילים בזכות לימוד התורה.
פרשת וירא
אברהם איש החסד מקבל אורחים ואומר להם מיד: "ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם". הוא מזדרז ופונה לשרה ומבקש ממנה: "לושי ועשי עוגות" וכן "ואל הבקר רץ אברהם . חז''ל אומרים ששחט להם שלושה בני בקר כדי לכבד אותם אך פלא גדול כאשר מגיע אברהם להשקותם מים הוא "מתקמצן", כפי שנאמר "יוקח נא מעט מים, "והרי ביום (חם שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה), נדרשת שתייה מרובה א''כ מדוע נתן אברהם רק מעט מים ולא כפי שנהג ביתר הדברים !? אם נתבונן בהתנהגותו של אברהם אבינו, יכולים אנו לראות כי בא ללמדנו שאדם צריך להקפיד על קיום תורה ומצוות ואולי להחמיר על עצמו בקיום המצוות. אך יש לדעת כי זה טוב ונכון רק כאשר האדם עושה זאת על חשבונו שלו ולא על חשבון זולתו. כמו שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, ואקחה פת לחם, וייקח חמאה וחלב, אבל בדברים שנעשו על ידי שליח (אלעזר עבדו), ולא על ידי אברהם עצמו, בזה נזהר אברהם אבינו ובקש רק לפי הצורך ולא הידר על חשבון אחרים, ולכן המים שהוגשו לאורחים, שהובאו על ידי שליח, כמו שנאמר "יוקח נא" שמשמעותו על ידי שליח, נאמר רק "מעט מים" לפי הצורך המתבקש לאורחים ולא מעבר לכך, כיון שזה על חשבון טרחתו של אחר. בעניין הזה מסופר על ' ר ישראל מסלנט שהגיע ביום בהיר עם חברו לעיירה קטנה ונכנסו להתפלל מנחה. התלמידים הבחינו שחברו של ר' ישראל ניגש לכיור ורחץ את ידיו לפני התפילה בכמות גדולה של מים ואילו ר' ישראל רחץ ידיו בכמות קטנה מאוד. ראה הרב את תמיהתם והסביר, בביתי שלי בו אני דואג להביא את המים בעצמי אני אטול ידיים בהידור רב, אך פה שאני רק אורח ואת המים מביאה המשרתת מהבאר הנמצא במרחק וסוחבת את דליי המים בשארית כוחותיה, אין אני רשאי להדר בצוות על חשבון טרחתה של המשרתת . ממעשה זה למדים אנו דבר חשוב בהנהגות האדם והצורך בהתייחסותנו לעשיית כל מצווה ומצווה שתהיה אך ורק על חשבוננו שלו ולא על חשבון זולתנו.. שבת שלום ומבורך
גשמיות הזולת - זו הרוחניות שלנו! (אברהם לוי) וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם... וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם... וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי! אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ... אֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם... וַיְמַהֵר... הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר... לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת, וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב... וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: (בראשית י"ח א' - ח'). אברהם אבינו נמצא ביום השלישי שאחר ברית המילה, זקן בגיל 99, כולו כאוב וחלוש מהניתוח שעבר ומצבו הגופני נורא, עד כדי כך שה' חמל על בריאותו הרופפת וכוחותיו הדלים של אברהם והוציא חמה מנרתיקה, כדי למנוע מהבריות לצאת לרחוב ולהעסיק את אברהם עם מצוות "הכנסת אורחים". אך אברהם אבינו לא מוותר! אפילו שבחוץ חם ולוהט והחום החזק שולט ואין סיכוי שאפילו יתוש יצעד ברחובה של עיר, למרות זאת אברהם הזקן החולה והמותש לוקח את ההליכון והמקל סבא וגורר את עצמו לפתח האוהל, ו... יושב ומחכה לאורחים. השמש ממשיכה לדהור, הזמן חולף ודולף, כולם חנוטים בביתם ומסתתרים מהשרב הכבד, ואברהם הצדיק עדיין ממתין לאורחים. לפתע קורה הלא יאומן! שלושה ערבים עם כפיות עוברים בקרבת מקום. לא אחד, לא שנים, "שלושה". מחמוד החמוד, מוחמד המיוחד, ואחמד הנחמד. אברהם מתרגש מהתגלית המרעישה ופותח בריצה לעברם, לבל יחמיץ את ההזדמנות להכניס אורחים. ברוך ה' זריזותו של אברהם מניבה תוצאות, הוא מצליח להשיג את הקבוצה ולעצור אותה, והוא פונה לגדול שבהם - ופותח במסע הפצרות ותחנונים: אֲדֹנָי! אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ... שמעתם את הדו שיח? אברהם הענק והנכבד מכנה איזה פלסטיני עם כפייה ושרוואל בתואר "אדון" - ואילו את עצמו בתואר "עבד", וזה עוד לא הכל. אברהם רץ לעדר ושולף משם שלושה עגלים אבירים ושוחט אותם, הוא מפעיל את התנורים ועושה לחבר'ה על האש, הוא גם דואג להם לקינוח טעים - ואופה לכבודם עוגות, הוא מארגן את כל הכבודה על שולחן מפואר ומושיב סביבו את שלושת הערבושים, וגם אחרי שהכל מוכן וכבר הסתיים מבצע ההכנה הגדול, אברהם לא יושב לנוח, -אלא נשאר לשרת אותם ולפקח שבאמת יאכלו ולא יתביישו... מוחמד! אתה רוצה עוד בשר? אחמד! אתה מגיע לעוגה? מחמוד! נגמר הסחוג?... בואו נחשוב לרגע כמה זמן ארך המבצע הזה של "הכנסת האורחים" הללו. לשחוט, לצלות, לאפות, להגיש, לשרת... וזה ביום שאברהם חולה מאוד! מי יודע כמה קשה עבד אברהם בשאר הימים, כאשר כל כמה דקות היה מפתיע אותו איזה אורח. ביום... בלילה... באמצע השינה... ובכן, אין ספק שמגיע לאברהם אבינו צל"ש גדול על מסירות נפשו במצוות הכנסת אורחים, וזה עוזר לכולנו להבין מדוע הוא זכה בתואר הנכבד "עמוד החסד". אלא שלמרות היופי שבאינפורמציה הזו, מיתמרת ועולה כאן קושייה גדולה עד מאוד. למרות שהסיפור הזה יפה ומרגש, עדיין זה לא מצדיק שהוא ייכנס לתנ"ך וייחקק שם לצמיתות! שהרי התנ"ך אינו "מחסן סיפורים נפלאים" - ולא "אוסף מעשיות מרגשים", ולתוכו נכנס רק מה שמכיל מסרים וחיזוקים בעבודת ה'. אם כן מדוע חקקה התורה בין דפיה את סיפורו של אברהם אבינו? מדוע הסיפור הזה אמור לעניין אותנו? התשובה לחידה הזו נמצאת בדברי הרמב"ן, וזו לשונו הטהורה: אומר לך כלל... בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול... "כל מה שאירע לאבות - סימן לבנים", ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד. (רמב"ן בראשית י"ב ו'). הרמב"ן מחכים אותנו בידיעה מאוד בסיסית בפרשה: כאשר אדם קורה בתורה כל מיני סיפורים על אבותינו הקדושים, הלכו, נסעו, נלחמו, טיילו... אל לו להסתכל על הסיפור בתור "היסטוריה גשמית", אלא עליו להבין שמאחורי הסיפור הזה מסתתרת איזו הנהגה קדושה בעבודת ה' - ועליו לדלות מכאן השקפת עולם כיצד להתנהג בחיי היום יום, כדי שכאשר הוא ייקלע לסיפור דומה, הוא כבר יידע כיצד הבורא חפץ שינהג. לאחר שהבנו כהוגן את דברי הרמב"ן הללו, כבר נפתרה לנו השאלה "מדוע התורה מספרת לנו באריכות את הכנסת האורחים המפוארת של אברהם. משום שהתורה רוצה שנבין ונפנים ונעכל את רוחב ליבו של אברהם אבינו, את תאוותו העזה לסייע לבריות, את מסירות נפשו על "גשמיות ונוחות הזולת". התורה רוצה ללמדנו שאל לו לאדם להסתתר בביתו וליהנות מהשפע שיש לו - ולחכות שהעניים יבואו עד אליו ויתחננו שיעזור להם, אלא עליו לחזר אחר העניים והמסכנים ולהושיט להם יד תומכת, ולמסור נפש על העניין וגם כשקשה וכואב, (אברהם ביום שלישי לאחר הניתוח), גם אם יש עיסוקים נוספים (אברהם עזב את השכִינה והתפנה לאורחיו) גם אם תנאי השטח מכבידים (אברהם ישב בשמש הלוהטת), יהיה מה שלא יהיה, צריך האדם לחשוב על הזולת וטובת הכלל - ולא להתעסק רק בנוחות עצמו. התורה גם רוצה שכאשר האדם מעניק לזולת - הוא לא ירגיש עליון עליהם, אלא יבין שבסך הכל הוא מבצע את חובתו המוסרית והאלוקית. (אברהם קרא לאורחיו "אדונים", וכינה את עצמו לכבודם בתואר "עבד"). התורה רוצה גם שהאדם יידע שאל לו להעניק לזולת בקמצנות וצמצום בשביל לצאת ידי חובה, אלא עליו להשקיע בהם מעל ומעבר, כפי כוחותיו וגודל ממונו. (אברהם לא כיבד את אורחיו בפרוסת לחם עם ממרח שוקולד, אלא שחט לכבודם שלושה עגלים - כדי להכין שלושה לשונות משובחים!!!). התורה רוצה גם שהאדם יכניס אורחים ויטרח למענם בזריזות - וללא עצלות (אברהם פינק את אורחיו בשלמות, ועשה הכל במהירות ובריצה). את כל זה רוצה התורה שנעכל ונשנן ונפנים - ומשום כך היא האריכה בסיפור הכנסת האורחים של אברהם, כדי להדריכנו כיצד אמור להיראות אדם יהודי. לא רק שלא יחפש איך לסחוט את החֶברה ולחיות כמה שיותר על חשבון הציבור, לא רק שלא ייקח מבית המלון סבונים ומצעים ומגבות "צידה לדרך", לא רק שלא יעשה בעיות בתשלומים לוועד בית, אלא שגם ילמד לתת ולהעניק לזולת מעצמו וממנו ביד רמה ובצורה רחבה, כמו שראינו אצל אברהם אבינו. אין ספק שהדברים הללו ברורים ומחזקים. אך הבעיה היא שבמבחן המציאות אנחנו נופלים בין הכיסאות - והתנהגותנו לא עולה בקנה אחד עם התנהגותו של אבינו אברהם. מה כוונת המשורר החזן והפייטן? ברוך ה' הגיע הגיל - וגילי גַלִילִי וגילה גְוִילִי באו בברית הנישואין, כעבור תקופה נולד להם ילד - והשמחה הייתה רבה. כמו בכל בית מתחיל - גם בבית הזה ההורים היו לארג'ים, הבעל פינק את אשתו, האישה השקיעה בבעלה, ושניהם המטירו על בנם הקטן מכל טוב מצרים. עברו ימים חלפו שנים, הרגשות כהו ונשחקו החושים, וכמו באגדות... עינו וידו וליבו של גילי הצטמקו, הוא כבר לא היה רחום וחנון ורב חסד, נהיה לו קשה להוציא ממון ולהשקיע באשתו ובנו, והוא החל להרצות בפניהם על "הסתפקות במועט ועבודת המידות" - וניסה לחנכם בשיטה הידועה של "פת במלח תאכל, מים במסורה תשתה, על הארץ תישן, וחיי צער תחיה" (אבות ו' ד'). אך הפלא שבכל ההרצאות הללו הוא היה נזכר רק כאשר אשתו ובני ביתו ביקשו ממנו ממון. אבל כאשר הוא היה צריך לפנק את עצמו ולהשקיע בכבודו ירום הודו, או אז היו זמירות חדשות מתנגנות בפיו. זה "הוצאות תלמוד תורה", זה נחוץ לי לעבודת ה'... אני מתכוון לשם שמים... הרב גילי המתוק, תתבגר! תביט על שורשיך, על אברהם אבינו, רֵאֶה כיצד הוא השקיע בשלושה פלסטינאים נטולי זהות, כמה כבוד וכוחות גוף ונפש, ואתה הרי משקיע באשתך, בבן שלך, בנשמות יהודיות, אז למה אתה עושה זאת כמי שכפאו שד ומתוך צמצום? אל תשכח שכל הברכה בבית מצויה בביתך רק בזכות אשתך (ב"מ נ"ט ע"א), מה גם שיש לך מחויבות לספק לאשתך את "צורכי נפשה" (התחייבת לה זאת בכתובה), כמו כן אל תשכח שהבן שלך הוא פיקדון מא-לוקים (מדרש משלי פרשה ל"א סימן י'), האין זה מספיק בשביל שתשקיע בנשמות הללו לפחות כמו שהשקיע אברהם אבינו באורחיו הערבים? אתה יודע מה? עזוב את חשיבותם וייחוסם ומעלתם של בני ביתך. אך לפחות תסתכל עליהם כעל "אורחים קבועים", ותחשוב שאתה מקיים מצוות הכנסת אורחים תמידית. מה יש? תפנק, תעניק, תשקיע, תירתם קצת יותר למען נוחותם... אתה עמוס ואין זמנך פנוי בידך? תאמין שאברהם אבינו היה עמוס יותר ממך. אתה מותש וחלש? אברהם היה אחרי ניתוח וחלש לא פחות ממך. אתה חתיאר וקשיש? אברהם היה בגיל מאה. תנאי השטח קשים? אברהם קיים את המצווה למרות השרב הכבד. שורה תחתונה, תהיה ער לזולת ולצורכי בני ביתך, ואל תחפש תירוצים. בואו נעמיק יותר: מובא בחז"ל "שעשרה הרוגי מלכות" נהרגו כנגד העשרה שהשתתפו במכירת יוסף. ולא מפני שאחי יוסף פשעו במכירה חלילה, אלא "שמידת הדין" מצאה לה מקום להיאחז "דרך מכירת יוסף" - ואכמ"ל. (ומי שסקרן או מעוניין להחכים, ימצא את העניין בהרחבה במדרש, מובא באוצר המדרשים "אייזנשטיין" ערך עשרה הרוגי מלכות). ובכן, מצאנו במדרש דו שיח שהיה בין שני ענקי עולם בזמן שהוצאו להורג, דו שיח המכיל בתוכו מסר חזק ונוקב - החודר קירות ולב, וזה לשון המדרש: כבר היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין להיהרג. אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי! לִבִּי יוצא, שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: [האם] מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו - עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך? [והרי] אמרה תורה "אם ענה תענה", אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט... אמר לו, בדבר הזה ניחמתני רבי. (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - פרשה יח). רבי ישמעאל מגיע למסקנה שהוא מושלם בכל - ואין למידת הדין שום אפשרות להיאחז בו, והוא פורס את כאבו בפני רבי שמעון - במילים הכי כואבות: ליבי יוצא, שאיני יודע על מה אני נהרג!!! ומה עונה לו רבי שמעון? אולי פעם הגיע אליך מישהו לשאול איזו שאלה בהלכה ועכבתו מעט עד שהתארגנת - והאדם הזה קצת הצטער מכך, וכעת הבורא תובע ממך את עלבונו וצערו של אותו יהודי. לא יאומן עד כמה בורא עולם מקפיד על כבודו של כל יהודי! עד כדי כך שאפילו אדם שמשרת ציבור ומקדיש מעצמו למען הכלל - יש עליו תביעה "שלא יעכב" את האדם שלא לצורך, ואפילו לא עיכוב מועט. עד כדי כך שרבי שמעון הודה לרבי.
תמונות בשחור ולבן (מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה") אברהם זקן כבן מאה שנה, ביום השלישי למילתו, רץ לקראת האנשים ומתחנן אליהם שיעשו עמו טובה ויפקדו את ביתו. והם "ברוב טובם" נעתרים לו וגומלים אתו חסד זה. התורה מבליטה את עומק חסדו של האיש, את הצורך הטבעי שלו להיטיב לזולת. והנה, מעבר חד מן היופי השקט אל הפראות הסדומית השונאת אורחים ורודפת אותם. גלישה מן הנועם והעדינות ביחסי אנוש אל הברוטליות של אנשי סדום, המתגודדים סביב ביתו של לוט שהעז להכניס אורחים. למרות שעל עיר זו נאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (שם י"ג, י"ג), לא הייתה זו עיר פרועה לשמצה ששררה בה אנרכיה מטורפת. ההיפך! אזרחיה הצטיינו בשמירת החוק והסדר ובאורח החיים השקט שניהלו. מדוע הפכה העיר לסמל החטא, הרוע והשחיתות? כי השפע העבירם על דעתם. השגשוג היה להם לרועץ. רצונם לשמור על עושרם הובילם אל האבדון. העושר יצר תיאוריה כלכלית הטוענת שהזולת, בעצם מהותו, פוגע במרחב המחיה שלנו. הזכות להגן על האינטרסים שלנו, כופה עלינו מאבק מתמיד נגד מהגרים בלתי רצויים. סדום הייתה למולדת האגואיזם המאורגן, המעוגן בחוקי המדינה. לשם כך חוקקו את החוק הבא שאושר ברוב דמוקרטי: "הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק ידי עני ואביון בפת לחם - יישרף באש" (פרקי דרבי אליעזר כ"ה). זהו חוק הגבלת ההגירה שעונש כבד בצדו. אנשי סדום בוודאי טענו להצדקתם שאין להם ברירה. האינטרס העליון של המדינה חייב אותו. בעטיו, כל הפוגע במדינה ובכלכלתה, ויהיה זה הלך זר או פרזיט מקומי, כל פושט יד שאינו עובד - אחד דינו להישמד. לא פריעת חוק והשתוללות חסרת רסן הפכה את סדום... לסדום. להיפך, שמירת החוק, במיוחד חוק זה של אי הגשת סיוע לזרים - הוא המעשה הסדומי. עצם קבלת חוק זה שחרר את האזרחים מכל שמץ אשמה ומוסר כליות. חוק המדינה אוסר להגיש עזרה, והאזרח ההגון נשמע לו. "רק נשמעתי לפקודות", הן המילים המזוויעות שבפי כל הפושעים הנאצים שהועמדו לדין. בעזרת החוק נשאר המצפון נקי, כי איש אינו משתמש בו. על קרקע זו צומחות האלימות והאדישות לסבל הזולת. כך מת האנושי שבאדם. בפיתוח אדישות זו טמון חטאה הגדול. סדום, העיר החרוצה, שאזרחיה עמלו רבות עד שהגיעו אל העושר ואל השגשוג הכלכלי, הקריבה על מזבח ההצלחה את הלב. מהווילות המפוארות נשבה רוח קרה של אנוכיות. החוק שעמד לצידם, הגן עליהם מפני התעוררות אפשרית של המצפון. עיר זו הובילה, אפוא, את עצמה אל אובדנה. אנשי סדום "הישרים" לא סבלו, כמובן, פגיעה בחוק. הם יצאו בשם האזרחות הטובה להגן עליו, כמסופר בתלמוד: "פלוטית, בתו של לוט, הייתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עני אחד ברחוב העיר, ועגמה נפשה עליה. מה הייתה עושה? בכל יום שהייתה יוצאת לשאוב מים, הייתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה, וכלכלה אותו העני". אמרו אנשי סדום: מאין הוא חי? עד שידעו הדבר. מה עשו? היו טחין אותה בדבש, והדבורים נשכו אותה עד שמתה" (מסכת סנהדרין ק"ט, ב'). זו סדום! תיאור דמותה הוצמד בתורה לתיאור חסדו של אברהם, במטרה להבליט את הניגוד, לעמת בין הטוב והרע, בין האמת והשקר.
לאיזו מטרה נברא האדם? הוא נברא על מנת להעניק! (הרב שרגא סימונס) משימתו של אברהם אבינו, היא לבשר לעולם על מציאות הקב"ה. אך כיצד ניתן בכלל לתאר אינסוף שכזה, המושלם בתכלית השלמות ושלא חסר בו דבר? התשובה מצויה בסיבה שהניעה את הקב"ה מלכתחילה לברוא את העולם ואת האדם - הרצון לדאוג ולהרעיף מטובו. מכאן אנו למדים שמידת ה"נתינה" היא היסוד הבסיסי ביותר של הקב"ה! גדולתו הרוחנית של אברהם אבינו אברהם אבינו הלך בדרכיו של הקב"ה, בכך שעסק בנתינה אינסופית. האוהל שלו, שהיה ממוקם ממש בליבה של צומת דרכים מרכזית וסואנת, היה פתוח אל ארבע רוחות השמים, כדי שעוברי האורח העייפים, יחושו מוזמנים להיכנס ולסעוד אצלו את סעודת המלכים שתמיד הוצעה להם. בסופה של כל סעודה שכזו, באופן מובן, ביקשו האורחים להודות לאברהם על האירוח החם שהעניק להם. "לא לי אתם צריכים להודות", הוא היה עונה להם. "אני בסך הכל הולך בדרכיו של הקב"ה שהעניק לכולנו חיים, שמספק לנו מזון, ושומר עלינו בכל רגע ורגע. לקב"ה אתם צריכים להודות!" לאנשים שנרתעו מהרעיון של הבעת תודה לקב"ה, הציע אברהם אפשרות חלופית: 'שלמו לי אם כך את המחיר המלא של הסעודה שקיבלתם פה אצלי!'. לאחר שחישבו בראשם את העלות האסטרונומית של סעודה כה מפוארת, ועוד בלב המדבר השחון, הצליח אברהם אבינו לשכנע אפילו את הספקנים הגדולים ביותר "לתת לקב"ה צ'אנס קטן". להידמות אל הקב"ה פרשת השבוע שלנו פותחת ומספרת, שאברהם אבינו מל את עצמו כשהיה בן 99 שנים. היינו מצפים, שבמצב כזה ישכב במיטה, לפחות כמה ימים לצורך התאוששות. אך במקום זאת, אברהם יושב בפתח האוהל, מחפש אחר אורחים שיבואו להתארח אצלו! באותו היום, אין שום אורחים שנראים באופק. הקב"ה בדאגתו לאברהם, הביא על העולם שרב כבד, כדי שלא יהיו עוברי-אורח בדרכים ואברהם יוכל לנוח ולהחלים. נותרה רק עובדה אחת שלא נלקחה בחשבון - העובדה שעבור אברהם, הכאב שחש מברית המילה היה זעיר ביותר, בהשוואה לסבל שנגרם לו כשאינו מיטיב עם הזולת. לכן, כעת היה על הקב"ה לשלוח לאברהם אורחים, כדי לחסוך ממנו כאב נוסף! "וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. וירא, וירץ לקראתם מפתח האוהל, וישתחו ארצה. ויאמר: 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, והישענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם'. ויאמרו: 'כן תעשה כאשר דיברת'. וימהר אברהם האוהלה אל שרה, ויאמר: 'מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות'. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו..." (בראשית י"ח: 8-1). יש הרבה מה לומר על המתרחש כאן: היחס המלכותי שמעניק אברהם אבינו כלפי אורחיו, בהגישו להם את מיטב המאכלים שבביתו, האופן בו כל בני המשפחה משתלבים בקיום המצווה, ובנוסף, ההתלהבות הגדולה שהוא מגלה במהלך טרחתו. אך משהו בכל הסיטואציה הזו צורם לנו קצת: בתחילתו של הסיפור, הקב"ה מתגלה אל אברהם אבינו, והדבר הבא שאנו שומעים הוא, שאברהם נוטש את האוהל בכדי לקבל את פניהם של האורחים שהגיעו. תארו לעצמכם שאתם מנהלים דיון חשוב עם נשיא המדינה. האם הייתם מעלים על דעתכם לומר לו: "חכה שניה, יש פה כמה אנשים זרים שעוברים בסביבה. אני אחזור אליך מאוחר יותר!". מה גרם לאברהם לחשוב שנטישת השיחה החשובה עם הקב"ה, היא המעשה הנכון שיש לעשותו? התשובה היא פשוטה. קיימת חוויה שהיא אפילו חזקה יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. והיא, להידמות לו! בני האדם נבראו בדמותו של הקב"ה. וכפי שהקב"ה נותן באופן אינסופי, כך גם בני האדם חפצים להיטיב עם אחרים ועל ידי כך מבטאים בדרך נשגבת ביותר את הפן הרוחני שבהם. הצורך להעניק אברהם אבינו היה עשיר מאד והיו לו עשרות עבדים. אם כך, מדוע אינו בוחר פשוט לצוות עליהם שישרתו את האורחים ויגישו להם את הסעודה? אנו טועים לחשוב ש"לתת" פירושו, להיפרד ממשאבים שנמצאים ברשותנו. אך ההפך הוא הנכון. הנתינה ממלאת אותנו באנרגיות ומרעננת את נשמותינו. בתחילת פרשת השבוע שלנו, אברהם סובל מכאבים כל כך עזים בגלל ברית המילה שעבר, עד שאינו מסוגל לעשות דבר מלבד לשבת ליד פתח האוהל שלו. אך כשהאורחים עוברים על פניו, הוא רץ אליהם בכדי לקבל את פניהם! פרץ האנרגיה הפתאומי שלו מצליח להדביק גם את שאר בני המשפחה וגם הם ממהרים לקיים את מצוות הכנסת האורחים. דמיינו שאתם גדלים במשפחה עשירה ביותר, ואתם מקבלים דמי כיס חודשיים בסכום של 50,000 ש"ח. ברור שלא הייתם צריכים לעבוד אפילו יום אחד בחייכם. הייתם יכולים לשחק גולף, ללכת לקניות, לטייל, לשכב על חוף הים ולעשות מה שאתם רוצים. הכל בקלות, הכל ניתן לכם בכפית של זהב ישר אל תוך הפה. אלו הם החיים הטובים! אך למעשה, חיים שכאלה אינם כל כך טובים. משום שלאחר זמן מה, אפילו ה"לקיחה" המתמדת הזו עשויה להימאס עליכם. אתם תשמעו בתוככם איזה קול פנימי, שינדנד לכם ללא הרף: " מה אני עושה עם החיים שלי? מה התרומה המיוחדת שלי לעולם?" הגמרא מלמדת שקיימים בעולם ארבעה סוגים של בני אדם, שגם בחייהם, הם נתפסים כמתים. המכנה המשותף לכל הארבעה הוא, שבעקבות מגבלות נסיבתיות שונות - הם אינם מסוגלים לתת דבר. מובן שאנו צריכים להתייחס בנדיבות כלפי הזולת, משום שאכפת לנו ממנו. אך חשוב באותה המידה להתייחס לאופן שבו משפיעה "הנתינה" עלינו. היא הופכת אותנו לאנשים רגישים יותר, אכפתיים ובעלי רחמים כלפי הזולת. ובעצם, היא הופכת אותנו לדומים יותר לקב"ה. הבסיס לכל הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים. טענה זו מובהרת היטב בפרשת השבוע שלנו, דרך הסיפור על העיר סדום. מה היה החטא הנורא שהביא חורבן על העיר ותושביה? הגמרא (מסכת סנהדרין, דף ק"ט) מספרת שבסדום ייסדו חוק האוסר באיסור חמור הכנסת אורחים. אישה אחת, על כל פנים, שנכמרו רחמיה על אדם עני והיא נתנה לו פרוסת לחם, נענשה בעונש חמור ואכזרי: כל גופה כוסה בדבש, והיא נטרפה ע"י אלפי דבורים שהתקיפו אותה. בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו... באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה. להגשים את הערך, הלכה למעשה בואו נחשוב, כיצד באופן מעשי ניתן להפוך לאדם "נותן"? התשובה היא פשוטה: נתחיל לתת! יש אנשים שיגידו: "אני יכול לתת רק לאנשים שאני אוהב". זוהי אמירה מוטעית. המילה "להביא" גזורה מהשורש של המילה "אהבה". הנתינה מובילה אותנו לאהוב את הזולת. כאשר אני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי, ובכך הופך אותך ליותר יקר עבורי וקרוב ללבי. זוהי הסיבה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל דבר אחר; הילדים הם ההשקעה הגדולה ביותר שלהם. ומספר המלצות למימוש הנתינה: בקרו כמה חולים המאושפזים בבית החולים הקרוב לביתכם. הזמינו את חבריכם לסעודת השבת בביתכם, או אפילו הדיחו את הכלים בביתכם, גם כשתורכם עוד לא הגיע. השתדלו להידמות לקב"ה, והיו לאנשים "נותנים". עשו זאת מתוך התלהבות ובשמחה אמתית. עשו זאת כאילו חייכם תלויים בכך.
כבוד למזוזה (גד שכטמן) ’מי יסכים לעשות עבודה כזו בלי לקחת ממני הרבה כסף?‘, הרהר לעצמו גבריאל בשעה שניסה למצוא פתרון קל - ולא פחות חשוב מכך - זול, למשימה שלפניו. היה זה כשרכש גבריאל בשעה טובה וילה גדולה המכילה למעלה מ-50 חדרים, וכיהודי שומר מסורת חיפש מי שיסכים לעבור מחדר לחדר, לטפס ולרדת במפלסי הווילה ולצאת לדלתות המרפסות – על מנת לקבוע מזוזות כשרות בכולן. שומר מסורת אמרנו. ובכן, על המסורת שקיבל גבריאל מאביו שמר בכל משמר, אלא שלא תמיד התמצא בפרטים הקטנים המעניקים תוכן לאותו פולקלור ייחודי. לאחר שהפך רבות במחשבתו בנושא קביעת המזוזות מצא פתרון קל, זמין ו... זול! הפיליפיני שעובד אצלו. קרא לו גבריאל והפקיד בידיו את המשימה. מקץ שעתיים ומחצה הגיע הלה מזיע, מתנשף ומלא סיפוק: ”אדון, שמתי הכל במקום. אפילו אני לקחת החוצה מכל קופסה - תעודת אחריות“... *** ”אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר“, מתחנן אברהם אבינו לפני השם לבל יחריב את סדום, ”האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה?!“. א-לוקים נענה לדבריו ומסכים. אם יהיו חמישים צדיקים סדום לא תיחרב. וכאן מתחיל מסע שכנועים ארוך מצד אברהם שמחפש ’מתחת לאדמה‘ שמא יימצאו בסדום ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, אפשר שיהיו בה עשרה צדיקים, אולי אפילו תשעה... לשווא. אפילו תשעה צדיקים - שביחד עם ריבונו של עולם - יהיו מניין, עשרה, לא נמצאו לרפואה. וסדום נחרבה. נתאר לעצמנו, הרהר הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ“ל בקול רם, שהיו בסדום עשרה צדיקים שבשלהם יינצלו כל בני סדום. עשרה אברכי כולל. האם היו תושבי סדום יודעים מאיזה גזר דין מוות ניצלו בשל אותם לומדי התורה שהגינו עליהם? מן הסתם שלא. לבטח אף היו מבזים אותם ומכנים אותם ’פרזיטים‘, ’אוכלי- חינם‘, ’דוסים‘ ושאר כינויי חובה (לא, זו לא טעות כתיב) שלצערנו מוכרים לנו היטב. אף לא אחד היה חושב לעצמו לנהוג כבוד במצילי חייו וחיי משפחתו מגזירה נוראית, שבאה בעקבות מעשי רשע כה רבים. חז“ל בגמרא שואלים, כל הזמן אנו שומעים את הביטוי ”אפיקורוס“, או במטבע הלשון הרווחת היום ”אפיקורס“, מיהו אפיקורס זה? עונה רב יוסף תשובה מזעזעת: זה שאומר על תלמידי החכמים שלומדים תורה ’מה מועילים לנו החכמים? לעצמם הם לומדים‘. לומדי התורה שמקריבים כמעט את כל חייהם ללימוד התורה, מוותרים על הנאות העולם בחלקן הגדול, שיחם ושגם הוא סביב דברי התורה וממנה מושפעים אורחות חייהם – הם המזוזות שלנו בעולם הזה. לא מדובר כאן רק על אלו שהצליחו לנתק את עצמם מכל ענייני העולם הזה והם מוקדשים כליל לה‘. גם בחור צעיר שבמקום לשחק כדורגל עוד שעה, במקום להשתעשע במשחק מחשב חדשני - שם פעמיו לבית המדרש ומשקיע עצמו בלימוד - גם הוא מזוזה שמגינה על בני עירו, תושבי ארץ ישראל וכל מיליארדי בני האדם בעולם מאסונות, צרות ומחלות. זכינו לפני שנה בשבוע זה, בנסיבות מצערות וקשות מאוד אמנם, לחזות בכבוד התורה שלא נראה כמותו שנים רבות, שבקע באופן ספונטאני ממיליון יהודים שבאו לחלוק כבוד אחרון לראשון לציון, הגאון האדיר והמופלא מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק“ל. כלי התקשורת עסקו רבות בסוגיית חייו של האדם המורם הזה עוד בחיי חיותו. ניסו ללא הרף לפצח את סוד הכריזמה שלו, את הערצת ההמונים שגלשה ועברה מחיצות רבות בחברה הישראלית והעולמית ואת הרכנת הראש הגלובלית, שאירעה בלא תיאום מוקדם, מכל אלו שפגשו בו בימי חייהם. אין בידינו הקטנטנים והפצפונים בכדי להגדיר את המלאך שחי בינינו בדמות אדם, אבל דבר אחד ניתן לומר בפה מלא: הוא היה ה"מזוזה" שלנו!.. הימצאותו של ”הרב עובדיה“ בינינו שמרה עלינו מהתדרדרות מוסרית, לימוד התורה שלו, שיעורי התורה שהשמיע לאלפים, החום ואהבת ישראל ששפעו ממנו ללא גבול כלפי כל אדם באשר הוא, כל אלו היוו עבורנו מטריית הגנה רוחנית מפני גזירות קשות ורעות. אחד הדברים המהותיים שהעיקו בתקופה האחרונה על ליבו של מרן רבינו עובדיה, היה הזלזול המופגן שרחשו מספר אנשים, שלצערנו הרב משפיעים במניפולציות על דעת הקהל, כלפי לומדי התורה שכביכול ”אינם תורמים לחברה הישראלית מאומה“. את ה“מזוזה“ האדירה כבר איבדנו לדאבון כל לב. את ”תעודות האחריות“ של שאר ה“מזוזות“ אנחנו יכולים עדיין להחזיר לנרתיקיהן! יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.
וירא אליו ה', וגו', והוא יושב פתח האהל כחום היום וישא עיניו וירא וגו', וירץ לקראתם וגו', וישתחו ארצה ויאמר אם נא מצאתי וגו', אל נא תעבור מעל עבדך, יקח נא מעט מים וגו', והשענו תחת העץ,ואקחה פת לחם וגו', אחר תעבורו, ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. (יח א') והתבונן אאע"ה וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, רומז לשלשה זמנים ותקופות שיש בחיי האדם, תקופה הראשונה הוא בבחינת "וירא" כי האדם בתחילת שנותיו הוא רואה ומתבונן בכל מה שלפניו עד שהוא יכול לידע ענין העולם ותכליתו, והזמן השני הוא "וירץ" מה שהוא טרוד בכמה טרדות והוא סובב ורץ מפינה לעבר ומעבר לפינה למלאות מה שהוא צריך לו ולביתו ולמשפחתו, אמנם אח"כ מגיע זמן של "וישתחו ארצה" כשמגיע לסוף שנותיו והוא חוזר אל עפרו כי מעפר היה ואל עפר ישוב, והנה כאשר התבונן אאע"ה בדברים הללו, ביקש את השי"ת, ויאמר וגו', אל נא תעבור מעל עבדך וגו', והיינו שיוכל לזכור תמיד שסוף האדם למות וכל העולם הוא עולם עובר ואינו נצחי. ובזמן שהאדם נמצא בעוה"ז צריך לדאוג רק על הכרח קיומו ולא יותר, וז"ש יקח נא מעט מים וגו', ואקחה פת לחם וגו' אבל בכל זמן צריכים לזכור כי "אחר תעבורו" שסוף האדם למות והוא עובר מן העוה"ז, ורמז בזה למלאכים באמרו, כי על כן עברתם על עבדכם וגו', שעי"ז שהמלאכים עברו אצלו הבין והתבונן מזה שהעוה"ז אינו עולם נצחי כלל והעיקר הוא העולם הבא, וע"ז השיבו לו המלאכים ואמרו כן תעשה כאשר דברת, שאכן זהו התכלית להתבונן תמיד על העתיד ועל החיים הנצחיים, שזהו הקיום האמתי ולא יותר.
וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו ( יח א) (אוהב תורה) וירא אליו לבקר את החולה (רש"י). לשון רש"י תמוה, הו"ל למינקט לבקרו או לבקר אותו כי באברהם עסקינן ומאי לבקר את "החולה" אשר משמעותו כאילו מדובר באיזה חולה דעלמא. אלא בא רש"י לומר כי משמעות ביקורו של הקב"ה הייתה ביקור חולים ועל ידי כך ילמד אברהם דין ביקור חולים בעלמא, וכדאמרו בגמ' (סוטה יד, א) הקב"ה ביקר חולים דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים, נמצא כי הייתה סיבת בואו של הקב"ה ללמד לעולם הנהגה זו של ביקור חולים, ולזאת נתכון רש"י וירא איליו כדי שעי"כ ילמדו לבקר את החולה.
"וַיֵּרָא אֵּלָיו ה' בְאֵּלֹּנֵּי מַמְרֵּא..." (יח, א) (ברינה יקצורו עלון 177) כל ימיו של הגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל - "השרף מבריסק" שהאיר את שמי ירושלים לפני כמאה שנים, היו קודש לה' ולא הסיח דעתו מהעיון בתורה ומדבקותו בבוראו אף לרגע קט. בעת הארוחות בביתו הסבו אורחים רבים לשולחנו, אך הוא עצמו לא נטל את ידיו, אלא אכל אכילת ארעי וישב בראש השולחן כשהוא שקוע בתלמודו. יום אחד, בשעת הארוחה, ננער לפתע וקם ממקומו, פסע לירכתי השולחן והתיישב שם. הכל הפנו אליו את מבטם. התברר שהרב הבחין בקשיש חסר שיניים שהתקשה בלעיסת הלחם, בצע לו השרף את הפרוסה, הסיר את הקרום הקשה, והגיש לו את החלק הרך במאור פנים. כשסיימו הסועדים והלכו לדרכם פנה אליו בן ביתו, הגאון רבי דוב בר גרוסברג זצ"ל, וביקש רשות לשאול שאלה: "הן שקוע היה הרב בלימודו, כיצד הבחין אפוא בכך שהישיש מתקשה באכילה"? "יפה שאלת" אישר השרף, "אך מדוע נזכרת לשאול כאן, מדוע לא הקדמת לשאול שאלה זו בפרשת "וירא"? נבוך השואל: "בפרשת 'וירא'? מה יש לשאול בה? והשרף הסביר: "הרי בפרשת וירא מסופר שהבורא יתברך נגלה לאברהם אבינו, היש לנו מושג בנועם הנבואה וברוממותה? היש לנו מושג מהי הדבקות העילאית לה זוכה הנביא בעת הנבואה, עד כדי ביטול כל חושיו...? והנה בעיצומה של ההתגלות ראה אברהם אבינו שלושה אנשים עוברי אורח, ורץ להכניסם בצל קורתו, מדוע שם לא שאלת כיצד הבחין וכיצד ראה? "השתאה רבי דוב בר אכן, שאלה כהלכה. "אלא מה"? ענה השרף, "שם וכאן התשובה אחת היא: כשצריך לעשות חסד - רואים"!!! וידוע המעשה עם ה"צמח צדק" מליובאוויטש זצ"ל, ששהה בימי אברכותו בבית סבו האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" זיע"א. ופעם אחת היה ה"צמח צדק" שקוע בתלמודו, ולא שמע את תינוקו שפרץ בבכי. כך בכה התינוק בכי הולך וגובר עד שנשמע קולו גם בקומה העליונה שם היה שוקד על התורה גם הסבא הגדול. כששמע אדמו"ר הזקן את בכיו של התינוק קם מתלמודו וירד מחדרו. הופעתו הסבה את תשומת לב נכדו שקם בכבוד ובמורא גדול, אך הסבא שם פניו לעבר התינוק, ונטלו בידיו הקדושות להרגיעו מבכיו. מיד התנצל הנכד, אבי התינוק הרך ואמר: "יסלח לי כבודו, שקוע הייתי בתלמודי ולא שמעתי דבר". השיבו הסבא: "ידעתי בני, ידעתי. אך אמור נא לי, כלום שקוע הייתי אני בלימודי פחות ממך??? או שמא קרוב הייתי יותר לעריסת התינוק? אלא מה? אומר לך כלל: זכור ונצור אותו בלבך! יהודי, באיזו דרגה שיהיה, ובאיזה גובה שיהיה, לא יתכן שלא ישמע את קולו של יהודי בוכה... אף אם יהא הוא קטן ככל שיהיה, ונמוך ככל שיהיה... ולא יתכן שלא יפסיק הוא מעיסוקו, יהא נעלה ככל שיהיה. וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור בכל יכולתו להשקיט אתבכיו"!!! מסופר שפעם היה בדחן שהיה משמח בחתונות, ותמיד היה חי בעניות גדולה, והגיע לאיזה צדיק להתנצל על כך שאין לו פרנסה, אמר לו הרבי תדע, הרי מזונותיו של אדם קצובים לו (ביצה טז.), אל תחשוב שהכוונה שקצוב שתרוויח חמש אלף או עשרת אלפים דולר וכדומה, אינו כן, אלא קצוב כמה הנאה שיהיה לך, מאכילה ומשתיה משינה, חלילה הנאות אסורות משחוק וקלות ראש וניבול פה וכדומה, נקצב כמה הנאה שיהיה לך, אתה יש לך הנאה גדולה מהבדיחות שאתה עושה, ואתה אוכל פשוט את הפרנסה שלך, וממילא לא נשאר לך ממון לפרנס משפחתך, אם תעשה את הבדחנות לפרנסה סתם עם גבול בלי ליהנות מזה, יישאר לך פרנסה כמו לכל אדם, הנאות אלו, ואני מדבר עכשיו על הנאות המותרות, שבעצם אינו עושה שום איסור, מכל מקום כשמחפשים הנאות סתם, צריך לדעת שזה לוקח ממה שצריך אחר כך בעולם הזה מהחיים, כי הכל נקצב לכל חייו כמה הנאות יהיה לו, בוודאי איני מדבר מהנאות אסורות כגזל וכדומה, זה אינו נקצב, הרי עבירה לא שייך שיהיה נקצב, אבל הנאות מותרות קצובות, ואם אדם לוקח מזה מוקדם שלא לצורך, יחסר לו אח"כ כשיצטרך לזה, וצריך להתחשב בזה.
גם חסד צריך לעשות בחכמה "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום...". אומר רש"י: היה יושב בפתח האוהל לראות אם יש עובר ושב כדי להכניסם לביתו. מה זה עובר ושב? אם הוא רק עובר ולא שב אז הוא לא מכניס אותו? אלא היה ידוע שאצל אברהם אבינו אפשר להיכנס תמיד, אז נכנסו. אבל יש כאלו שמתביישים, אבל בכל זאת הוא רעב וצמא וגם מאוד חם בחוץ, אז הוא מתחיל להיכנס, אבל מצד שני הוא חושב הרי אני לא מכיר אותו, למה אני צריך ליפול עליו? והוא מתחיל לחזור אחורה. אבל מי יודע מתי שוב פעם אני יאכל ארוחה חמה ומשביעה, והוא שוב מתקדם. וכך הוא עובר ושב. ולכן ישב אברהם אבינו בחוץ לראות אם יש כזה אדם, להגיד לו שכבר ייכנס פנימה. אם יש אדם שמתבייש צריך לדעת איך לתת לו בחכמה... ביתו של האדמו"ר מבוהוש, היה פתוח תמיד, והיו אוכלים אצלו הרבה אנשים. יום אחד הגיע אדם נכבד, לבוש כמו גביר, והוא פונה לרב ואומר לו: כבוד הרב, יש לי בעיה, אני איש עסקים גדול, יש לי עסקים חובקי עולם, והרבה דואר מגיע אלי. רק הבעיה היא שהילדים של השכנים שלי אוספים בולים, ואני חושש שהם אוספים לי את המכתבים עוד לפני שראיתי אותם... "במה אני יכול לעזור לך?", שאל הרב. אם הרב מסכים, אני אשים את הכתובת של הרב, שישלחו לכאן את המכתבים, ואני אאסוף את המכתבים מכאן. "בסדר גמור, כך תעשה.", אמר הרב. אחרי שבועיים באה הרבנית לאדמו"ר ואמרה לו, שאותו אדם מגיע כל יום לבדוק אם הגיעו לו מכתבים, אבל מרוב שהוא איש עסקים כל כך גדול, עוד לא הגיע מכתב אחד... אמר לה האדמו"ר: אם כך, סימן שהוא רעב, אבל הוא מתבייש. אם הוא מתבייש, אז איך אני יכולה לעזור לו? הוא הרי לא יסכים לקבל אוכל... אמר לה האדמו"ר: מחר כשהוא יגיע לשאול אם הגיע דואר, תאמרי לו שהדוור עוד לא הגיע היום, שיישב לחכות. בינתיים בזמן שהוא מחכה תציעי לו צלחת מרק, גם ככה הוא מחכה... וכך היה כל יום היהודי הזה הגיע, חיכה לדוור, ובינתיים אכל צלחת מרק. גם חסד עושים בחכמה!
והוא יושב פתח האהל כחום היום ( יח א) (אוהב תורה) בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים והן יושבים שנאמר א-לקים ניצב בעדת קל. רש"י. ומה ענין עמידה זו אצל ישיבת אברהם לעמיד בעדת הדיינים, וכי אברהם דיין היה, כלום ישיבתו בפתח ביתו הייתה ישיבת בית דין. ביאור העניין בהקדם קושיא אחרת אלימה, שהביא רש"י על המקרא בסמוך והנה שלשה אנשים, וכתב אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, ובפשוטו תמוה הניחא המלאך המבשר והמלאך המרפא שפיר הוצרכו לבוא אל אברהם כדי לקיים שליחותם, אך המלאך שכל שליחותו להפוך את סדום מה ענין שהקדים ובא אל בית אברהם, אלא מוכרח כדמשמע מפירוש הספורנו, דכל זמן שלא באו המלאכים אל בית אברהם, ולא בא לידי ביטוי גודל הכנסת אורחים של אברהם, עדיין לא נחתם גזר דינה של סדום, ורק כיון שבאו אל אברהם והגדיל במעלת הכנסת אורחים, ככל שהתגדל אברהם במידה זו כך נתרבה התביעה על סדום אשר כה מרעים אל אורחיהם, היפוך מידתו של אברהם ועל כך נענשו, וכ"כ הספורנו על המקרא (לקמן טז) ויקמו משם האנשים וישקיפו על פני סדום, וכתב ויקומו משם אנשים פנו מבית החסד, וישקיפו השקפה לרעה, על פני סדום. שהיה היפך ביתו של אברהם, נמצא כי מעשה דהכנסת אורחים היה חיתום גזר דינם של אנשי סדום, ומעשה דאורחין כישיבת בית דין, ועל כך ניצב עליו ה', ובא המלאך כדי לקבל הכרעת הדין להפוך את סדום.
כחום היום הרה"ח יוסל דריימן חיכה לאדמו''ר ה''פני מנחם" ברחוב ליד ביתו בגאונותו אמר לו הרבי: "אתה עומד כאן כחום היום. אצל אברהם אבינו היו שלושה אנשים וגם כאן דרי-מן, נו... שם היו בשורות טובות, שיהיה גם אצלך בשורות טובות !"
וירא וירץ לקראתם (י''ח, ב') (פניני רבינו האבי עזרי שערי תשובה,ג"ג י"ש) מרן הרב שך נפטר ערב שבת קודש פרשת וירא. והיה רגיל לומר, זה היה אחד מהפסוקים שלו - "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ... וירא וירץ לקראתם". שואל רש"י "מהו וירא " שתי פעמים ? ומתרץ: רש''י ''וירא הראשון כפשוטו", ''וירא" השני לשון הבנה - הוא התבונן לחשוב מה אפשר לעשות כאן. אמר מרן: כאן כתוב היסוד של חסד, מה שכתוב ברבינו יונה "וחייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו , ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר ". הרבה אנשים רואים מצבים שצריך לעזור, אבל רק יחידים מתבוננים ועושים. והיה רגיל לחזור בבכיות עשרות פעמים על דברי רבינו יונה אלו.
"וימהר אברהם האוהלה.. לושי ועשי עוגות" (י''ח ו') מעניין לראות שאברהם אבינו אפה עוגות ואילו לוט אפה מצות. נשאלת השאלה: מדוע בחר אברהם בעוגות ולוט בחר לאפות מצות. מתרץ בספר מעגלי צדק: מבואר בחז"ל שהמלאכים באו בפסח. וישנה הלכה שאין אופין "פת עבה" בפסח מחשש שמא תחמיץ, ואולם מצינו שבבית המקדש יכלו הכהנים לאפות פת עבה בפסח כיון שהיו זריזים אין חשש שתחמיץ הפת למרות עובייה... ועל פי זה הוא מתרץ את שאלתנו: אברהם אבינו זריז היה, שהרי ממנו למדים אנו את מאמר חז"ל: "זריזים מקדימים למצוות" שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר", ולפיכך יכל אברהם לאפות עוגות בפסח - פת עבה, שמחמת זריזותו אין אין חשש שתחמיץ. אך לוט שלא "הצטיין" בזריזות, היה ביכולתו לאפות רק מצות ולא עוגות מחשש שמא יחמיצו... כדי לאמוד "מהי זריזות" אצל גדולי ישראל נביא סיפור נפלא: מסופר שעל שולחנו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל התגלו המלצות רבות שכתב במשך שנים לאישים שונים ואלו לא נשלחו ליעדם. כששאלו את הרב לפשר הדבר השיב בפשטות: "דעו! החלטתי ללכת בעקבותיו של הסבא מנובהרדוק -רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, מסופר שכאשר הגיע לעיר אדם גדול ונתעורר אצלו ספק אם ללכת לקבל את פניו או להישאר בבית, נהג הוא קודם כל ללבוש את מעיל הפרווה, ולצאת מן הבית אפילו ביום מושלג וקר ולהגיע עד אותו מקום, ושם להחליט אם לקבל את פני אותו נכבד... הדבר נבע מכך, שאם היה שוקל את הדבר בביתו, היה מצטרף צד חזק למערכת השיקולים אודות הקושי והעצלות לצאת ביום זה ובפרט במצבו... ולכן החליט תחילה לצאת לאותו מקום, שמערכת השיקולים תהיה נקייה מכל עצלות"... אף אני - סיים רבי איסר זלמן - כשמבקשים ממני לכתוב המלצה לדבר מה, תחילה אני מזדרז לכתוב את ההמלצה, בכדי שלא תכנס למערכת השיקולים שלי העצלות שלא לכותבו ולטרוח בדבר. לאחר שאני כותב ואני נקי מעצלות זו, אני שוקל אם ראוי לתת את ההמלצה או להשאירה על שולחני... זו היא זריזות המונעת עצלות...
והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (י"ח ח') (סיפורי צדיקים גיליון 127) הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א נזדמן יחד עם מחותנו הרה"ק רבי חיים מקוסוב זיע"א, רבי חיים היה אוכל כדרכו, ורבי ישראל רק נגע באוכל וטעם משהו, ומיד משך ידו. שאלו רבי חיים למה אינו אוכל? השיב רבי ישראל: כי בשעה שירדנו לעולם הזה התנינו תנאי עם הגוף, שלא ליהנות מהעולם הזה כלום. כששמע זאת רבי חיים משך אף הוא ידו מן הסעודה, שאלו רבי ישראל מרוזין ולמה הוא אינו אוכל? האם גם הוא התנה תנאי כזה? לא התנינו תנאי כזה ענה רבי חיים, אלא בליל שבת אנו אומרים למלאכים "בואכם לשלום", ומיד אומרים "צאתכם לשלום" כי לא נעים לאכול עם מלאכים.
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום (יח א) (רוני גולדברגר) א. הקב''ה חפץ בנסיונות לנסות את בריותיו כי לשם כך בראם. ''כחום היום'' - הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים - הביא מלאכים בדמות אנשים. (רש''י) ויש להבין, מאחר שראהו הקב''ה מצטער ויושב על פתח אוהלו כחום היום לאורחים, הלא היה אפשר למעט בנס - והוא להשיב החמה לנרתיקה, ואז היו בני אדם יוצאים מבתיהם ומזדמנים לו אורחים - בני אדם ולא מלאכים, והיה אברהם אבינו זוכה לקיים מצות הכנסת אורחים בבני אדם, שהיא מצוה מעולה יותר מאשר במלאכים, ולמה השאיר החמה בתוקפה והוצרך לנס שיבואו מלאכים בדמות בני אדם? ואם משום שהיה אברהם חולה ולא רצה הקב''ה שיטרידוהו אנשים רבים בחוליו, הרי היה אפשר לרפואתו מיד מחוליו, ומה שעשה המלאך מהג' מלאכים שבא לרפואתו באותו יום - היה עושה הקב''ה מיד, ולמה השאירו בחוליו ואת החמה בתוקפה והוצרך בזה לקיים הכנסת אורחים מתוך צער, ובמלאכים בלבד ולא בבני אדם שהוא יותר מצוה? מבחן האדם היא שעת הקושי והניסיון, וזו תכלית בריאת האדם לעבוד ולעמוד בניסיון כמבואר ב''מסילת ישרים'' פ''א, מדריגת מהותו של האדם נמדדת בעתות קושי להיבחן אם גם אז אוחז הוא בעבודתו ואינו מרפה ממנה, אברהם אבינו מקיים היה מצות הכנסת אורחים כל ימיו, עתה נזדמן לו לקיימה מתוך קושי, אלא שעדיין יש להבין דמעיקרא מאי סבר להוציא חמה כדי למנעו מאורחים, ולא להביאו לידי ניסיון של קושי, ואילו לבסוף זימן לו אורחים? להבין העניין נקדים שאלה נוספת, מאחר והתכלית הוא לעמוד בניסיון, מדוע הניסיונות המה לפרקים ואינם בכל עת ממש? כוונתנו לא רק לניסיונות הבלתי שגרתיים שאינם תכופים, ואם כן בזמן שאין אנו נתקפים בהם לכאורה בטל מאתנו התכלית ביחס לסוג אותם ניסיונות הבלתי שגרתיים. אלא גם לגבי הניסיונות השגרתיים כשמירת הלשון, תיקון המידות והתאוות, הלא גם בהם ישנה הפוגה בין ניסיון לניסיון, אם כן וכי בזמן ההפוגה לא מתקיימת בנו שום תכלית בבריאתנו שנבראנו לעבוד ולעמוד בניסיון? וגם אם נאמר שמכויבת ההפוגה בין ניסיון לניסיון, לפחות לכאורה נעדרת מאתנו אותה התעלות הבאה מניסיונות הבלתי שגרתיים שהינם מזמן לזמן, והלא זה תכלית האדם. אולם אין העניין כן, בשכר העמידה בניסיון לא מרוויח האדם רק את גבורת שעת העמידה בניסיון בלבד, אלא בכך שופך הוא אור על עבודתו גם כשאינו בשעת ניסיון. ונבאר את הדבר. ב. כשעומד האדם בניסיון זהו מעמדו ומדריגתו גם כשאינו בשעת הניסיון. שני בני אדם שקדנים בתורה וקבועים בתפילה, והנה אירע איזשהוא אירוע שהוצרכו אותם הבני אדם משום כך להתאחר בזמן משכבם הרגיל, והלכו לישון בשעות המאוחרות של הלילה, ועקב זה למחרת אחד קם לתפילה והשני לא, או עקב הטרדה כל שהיא אחד הגיע לקביעותו לתורה והשני לא, ובסך הכל במשך שנה שלמה נסכם שאחד בא כל יום לתפילה ולתורה והשני חיסר פעמיים או שלוש, ובכן לנו נדמה שאין הבדל גדול ביניהם, וכי לְמַה נחשב יומיים בשנה שהאחד בא הגם טרדותיו והשני נפקד מושבו. אולם אין זו הסתכלות נכונה, אין ההבדל ביניהם יום או יומיים בשנה, אלא כל יום ויום שבאו שניהם להתפלל וללמוד זה מהות וערך שונה לחלוטין בין האחד לחברו, שעות הקושי והטרדה שאירעו להם יומיים בשנה והאחד עמד בהם והשני לא - הרי אותו שעמד בהם גילה ערך חשוב והתייחסות מיוחדת לתורה ולתפילה, והשני שבשעת קושי לא עצר בנפשו להתמיד כהרגלו - גילה ערך פחות לתורה ותפילה, אי לכך גם בזמנים השלווים והרגועים שראינום שניהם עובדי ה' ומתמידים בתורה ותפילה אין ערכם שווה כלל, שעת הקושי והניסיון גילתה שאצל העומד במבחן, התורה והתפילה הינם בתוך מעיו ומוכן הוא למסור נפשו עליהם, והשני גילה שאכן הוא אוהב תורה ותפילה אולם אין הוא מוכן למסור נפש עליהם, אם כן גם בזמן השלווה - כאשר לנו נראה לעין כאילו ואין הבדל ביניהם - בעצם שונים המה מדרגותיהם לחלוטין זה מזה. ג. כל עמידה בניסיון שעומד אדם, מעלה הוא בכך את מהות מדריגתו, ואף שאין הדבר מוחשי בעוה''ז - לעתיד יומחש הדבר בבירור גדול. ולפי זה יובן היטב דברי הגמרא (חגיגה ט' ע''ב) שדרשה על הפסוק: ''ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו'', אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת, והוא תימה גדולה, היאך ניתן לקרוא לשונה פרקו מאה פעמים - שאינו עובד א-לקים, והלוא הלוואי שנשנה אנו פרקנו ארבע וחמש פעמים? אלא אפשר הביאור בכוונת הפסוק הוא על דרך שביארנו קודם, דהיינו, לנו נראה ומוחש הבדל בין עובד א-לקים ללא עבדו, כגון בין שני בני אדם אחד שומר מצוות ואחד עובר עבירות, אזי אנו גם בעיניים הבשריות שלנו נבחין פשוט שזה עובד א-לקים וזה לא. אולם לנגד עינינו אם נראה שני גאונים וצדיקים, ויאמרו לנו אחד שנה פרקו מאה פעמים והאחד מאה ואחת, בוודאי שלא נבחין בשום הבדל ביניהם, ונחלוק לשניהם כבוד הראוי לכבוד תורתם ללא שינוי, אולם אומר לנו הנביא, שלעתיד תיפקחנה עיניים עיוורות ויראו כולם ההבדל בחוש בין השונה פרקו מאה למאה ואחת, וההבדל אז לעתיד יהא כל כך מוחשי בדיוק כמו שעתה בזמן הזה כשאין לנו הבחנה וראייה אמתית עם כל זה יש לנו הבחנה מוחשית בין עובד א-לקים דהיינו השומר מצוותיו לאינו עובד דהיינו בעל עבירה ומחלל התורה. ואם כן אין כוונת הפסוק לקרוא לשונה מאה פעמים שאינו עובד אלקים, וכאמור שם בגמרא: ''עבדו ולא עבדו'' תרוויהו צדיקים גמורים, אם כן המדובר הוא בב' צדיקים גמורים, אלא שלעתיד תהיה ההבחנה בין מדרגות הצדיקים עצמם, בדקויות שבדקויות כל כך פשוטה ברורה כמו שעתה בעידן הגלות ישנה לנו הבחנה פשוטה בין החוטא לשומר מצוות. והעניין כנ''ל, דהשונה פרקו מאה ואחת אינו עליון על חברו רק בשביל אותה פעם נוספת, אלא אותה פעם נוספת מגלה מהות אחרת וערך אחר שבקרבו לתורה, כך שגם המאה פעמים שלכאורה בהם שווים שני הצדיקים - בעצם אינם שווים, אלא האחד גילה התייחסות וערך מיוחד לכל עבודתו יותר מחברו. וזה הביאור בגמרא שם ששואלת היאך צדיק בשביל פעם אחת פחות נקרא לא עבדו, ומתרצת, צא וראה משוק של חמרין שעל נשיאת עשר פרסאות נוטלין זוז ועל נשיאת אחת עשרה פרסאות נוטלין ב' זוזין, וקשה, מה היגיון הנמשל בזה לשונה פרקו מאה ואחת על השונה פרקו מאה בלבד, אלא כאמור דכשם שאם עבר החמר את העשר פרסאות ישנו כבר מחיר אחר כי זהו מושג אחר, והתשלום זוז נוסף הוא אינו רק בשביל הפרסא הנוספת אלא על כל האחת עשרה, כן הוא השונה מאה ואחת זה אינו שיש כאן אחת נוספת בלבד, אלא זהו מושג אחר, ששופך אור גם על המאה הקודמים להיחשב בעלי מהות אחרת לעומת אותו אחד ששנה מאה פעמים בלבד. ד. מצוות קלות שאדם דש בעקביו - כשמקיימם, מורה הדבר על טוהר ומעלה פנימית עמוקה בנפש. ובזה יובן מה שנאמר ריש פרשת ''עקב'': והיה עקב תשמעון ושמר ה''א לך את הברית וגו', וראה שם כל ההבטחות הנפלאות, ודרשו חז''ל ומובא ברש''י: ''עקב - אם מצוות שאדם דש בעקביו תשמרון'', הרי שכל ההבטחות הנפלאות נאמרו על המדקדק במצוות שאדם דש בעקביו, והטעם הוא דאדם המשמר מצוות קלות זה לא רק שעודף הוא על חברו בכך שמשמר הוא את הקלות בלבד, אלא מורה הדבר על מהות אחרת של כל קיום מצוותיו גם הגדולות, כי זה מורה שאהבת ה' תקועה בלבו, ושאכן נפשו מטוהרה ונעלית למאוד, כך שאינו דומה ערך מצוותיו למי שאינו מדקדק במצוות קלות דמורה על כל מצוותיו שאינם מאהבת ה' כראוי, כי האוהב אינו מסתכל על גודל המצווה אלא על המְצַוֶה.
והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח,א) (הרב ראובן שמעוני) אברהם אבינו ישב בעצמו בפתח האהל כדי לחפש אורחים. המדרש אומר שאברהם מנה את אליעזר לצאת ולחפש עבורו אורחים, אולם על אף חיפושיו לא מצא בני אדם שההינו לצאת בחם הכבד. לפיכך אמר אברהם: "אין אמונה בעבדים, אני אשב!" וישב בעצמו בפתח האהל. הטענה כלפי אליעזר לכאורה תמוהה: הלא אליעזר לא היה סתם עבד, אלא שלט ביצרו כמו אברהם אבינו, ומדוע אומר אברהם אבינו: "אין אמונה בעבדים" כאשר הוא רואה שאיננו מצליח למצוא אורחים? רבי ראובן קרלנשטיין ישב קושיה זו באמצעות המעשה הבא: מספרים שבערב יום הכפורים קרא הרב מבריסק לרב טננבאום ז"ל, מזכיר 'ועד הישיבות', ואמר לו שיש אברך שעקב הזנחה לא הגיש דחית גיוס, ולכן נחשב כעריק והושם בכלא, ויש לטפל בשחרורו. ענה הרב טננבאום: "אין בעיה! מיד בצאת יום הכפורים אטפל בעניין". נענע הרב מבריסק בראשו ואמר לו: "לא מחר! היום עליך לשחרר אותו". "אינני יכול לעשות כעת מאומה", הצטדק הרב טננבאום, "משרדי הצבא סגורים כעת ואיני יכול לדבר עם איש!" אולם הרב מבריסק כמו התעלם מדבריו ואמר: "תגיד 'אינני רוצה' ולא 'אינני יכול'!" הרב טננבאום יצא מבית הרב, והתלבט מה בידו, אכן, לעשות? מחוסר בררה החליט ללכת למחנה שנלר. בהגיעו לשם בקש לדבר עם הקצין הבכיר ביותר. כעבור דקות אחדות יצא אליו קצין והתעניין ברצונו. פתח הרב טננבאום ואמר: "ראה נא, היום ערב יום כפור וכל יהודי זקוק לברכה ביום זה. אולי הנך מעוניין לזכות בברכה מרב גדול?". למשמע הדברים התעוררה נקדה יהודית רדומה בלב הקצין, והוא הנהן בראשו. "אם כן", המשיך הרב, "כל שעליך לעשות הוא לשחרר חייל, ומיד תזכה בברכה". "אין בעיה", הגיב הקצין, "מיד במוצאי יום כפור אטפל בעניין". "לא מחר! היום!", אמר הרב טננבאום בנחרצות. אולם הקצין התעקש: "היום לא אוכל לשחרר אותו. הבקשה בלתי אפשרית בעליל". אולם הרב טננבאום שלף את המשפט שנאמר לו לפני זמן קצר: "אל תגיד 'לא יכול', תגיד שאינך רוצה!"... התרגז הקצין: "אם אני אומר שאינני יכול, פרושו של דבר שבאמת אני לא יכול! הכל סגור עכשיו!". הרב המתין לסיום המשפט ורק אמר: "דע לך, כל מה שאמרתי לך - אמר הרב הגדול!" הקצין נאנח, לאחר מכן נשך את שפתיו. "טוב", אמר לבסוף, "ננסה...". בסופו של דבר, זמן קצר לפני תחילת היום הקדוש, שוחרר העציר, וכאשר הגיע הרב טננבאום ובשר זאת לרב מבריסק, הוא לא שכח להדגיש כי השחרור המיוחד עלה בברכה... הנה כי כן, התרוץ של "אינני יכול" הנו כסוי ומעטה ל"אינני רוצה", כי מי שרוצה באמת - הקב"ה מזמן לו את רצונו ומצליח בידו. וזו הייתה הטענה של אברהם אבינו כלפי אליעזר - אם אינך יכול למצוא אורחים, זה הסימן לכך שאינך רוצה באמת למצוא אותם! ואכן, אברהם אבינו אשר רצה מאד אורחים, התאמץ וישב בפתח האהל. ואכן המלאכים בדמות האורחים הגיעו. ללמדנו, שמה שרוצים באמת - מתגשם!
וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו (יח,ב) (אוהב תורה) כתוב ברש"י: והנה שלשה אנשים - אחד לבשר את שרה, ואחד להפך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר "ויהי כהוציאם אתם החוצה ויאמר המלט על נפשך", למדת שהאחד היה מציל. ידועה השאלה: -אם אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, איך זה שהמלאך רפאל הגיע כדי לרפא את אברהם, ואחר כך הלך להציל את לוט? והתשובה גם היא ידועה, ש'רפואה והצלה חד הוא', שתיהן נחשבות שליחות אחת. יש גם מי שמתרץ, שאם לוט לא היה נצל מתוך ההפיכה, לא היה אברהם מבריא, מרוב עגמת נפשו. אך יש לברר מדוע היה צורך 'להדחק', ולשלוח מלאך אחד לשתי השליחויות הדומות הללו? האם יש מחסור במלאכים בשמים וקשה היה לשלוח מלאך נוסף, שיתמקד רק בהצלת לוט? ה'חפץ חיים' עונה על שאלה זו. ונקדים לפרושו מעשה שארע במציאות: רבי שלמה קלוגר זצ"ל הוזמן לברית, אך בעלי הברית התעכבו זמן ממשך, ולא החלו לערך את הברית, למרות שהמוהל כבר היה במקום. כשהתעניין לפשר הדבר, נאמר לו כי בחדר הסמוך שוכב אביו של הילד, גוסס ל"ע. בני המשפחה מחכים שימות, כדי לקרוא לרך הנולד על שמו. אמר רבי שלמה קלוגר - אם זאת הסיבה, יש לערוך את הברית מיד! והוא הסביר: להטריח את המלאך הממונה על הרפואה, שיופיע במיוחד בשביל החולה - כבד ממני, אך כשימולו את הילד, הן יבוא מלאך הברית אל הרך הנימול, אבקש אפוא ממנו באותה שעה, שיסור גם לחדר השני לרפא את החולה. כדברי רבי שלמה קלוגר, כן היה - שלשה ימים אחר כך כבר הלך החולה על רגליו. כך, אומר ה"חפץ חיים", גם לענייננו: לוט כשלעצמו, לא היה ראוי שישלח מלאך מיוחד מן השמים להצילו, שהרי זהו אותו לוט שהסיע עצמו מקדמונו של עולם, שאמר "אי אפשי באברהם ובא-לוקיו", אותו לוט שירד לסדום להיות לחברה לרשעים… אבל הואיל ומלאך כבר נשלח לרפא את אברהם, הוטל עליו תפקיד נוסף באותו מהלך, להציל אף את לוט, כפי שהתרחש במקרה של אבי-התינוק הגוסס.
שלושת המלאכים (פניני תורה וחסד גליון ל''ט) האדמו"ר בעל ה"לב שמחה" מגור היה אומר משמו דבר תורה חרופה על זה שאיתא ששלושת המלאכים כשנתגלו לאברהם כערביים נדמו לו , "שאברהם אבינו אחר אשר קיים את מצוות מילה וקיבל על עצמו את קדושת הברית נתעלה במדרגתו ביותר, עד כדי כך שמלאכי מעלה נדמו לו כערביים , שבגודל מדרגתו, הרי שדרגת המלאכים כלפיו היה כמו ערביים ותו לא.
ויִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו ... (יח ב) (מר אבישי יוחננוף) בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אברהם אבינו שביום השלישי והקשה לברית המילה שלו [כאשר היה בן תשעים ותשע שנים] הוא מקיים בזריזות את מצות הכנסת אורחים עם שלושה אנשים שהיו מלאכים: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו ... וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ ...". בהמשך הפרשה מסופר ששלושת המלאכים מגיעים אל לוט לסדום וגם הוא מקיים הכנסת אורחים עם שלושת המלאכים. נשאלת השאלה: מדוע נאמר אצל אברהם ''והנה שלושה מלאכים'' , ואצל לוט נאמר:" וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט ישֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם ". לוט ידע שלפניו מלאכים ואברהם לא ידע? רש''י מפרש : "אצל אברהם שכחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים קראם אנשים ואצל לוט קראם מלאכים". מסביר הרב יוסף דוב סולוויצ'יק בספרו ימי זכרון : שהמילה מלאך אין פרושה רק יצור רוחני שמימי, אלא יש לה משמעות נוספת: מלאך=שליח. אם כן אברהם שכל חייו היו שליחות אחת גדולה הוא בעצמו המלאך , ולכן אין חידוש שבאים אליו מלאכים, כי לגודל מעלתו של אברהם שליח ה' הם נחשבים כאנשים כמוהו. אך לוט שלא היה גדול כמו אברהם ,אצלו המלאכים נחשבו כאנשי מעלה לעומתו. בספר בית הלוי הסבא רבה של הרב הנ''ל כותב שיש הבדל בין הכנסת האורחים של אברהם ובין הכנסת האורחים של לוט, וזאת בעקבות מקרה שקרה לו באופן אישי כאשר בעל אכסניה אחד שלא ידע ש''בית הלוי'' הוא מגדולי הדור , וזלזל בו ולא ארח אותו כראוי. מאוחר יותר כאשר נודע לבעל האכסניה שמדובר באחד מגדולי הדור הוא הוא השתטח לרגליו של ''בית הלוי'' ביקש סליחה ומחילה ורצה לארח אותו בכבוד גדול. הרב סירב להתארח אצלו והוא אמר לו: למדנו בפרשת וירא על הכנסת האורחים של אברהם שמתוארת בהרחבה , ולעומת זאת מספרים מעט מאד על הכנסת האורחים של לוט. ההבדל הוא שאורחיו של אברהם נראו כאנשים פשוטים ולכן להכנסת האורחים של אברהם שיצא מגדרו בעבורם היה ערך רב, לעומת זאת לוט ראה שלפניו מלאכים ולכן אין חידוש במה שכיבד אותם, כי מי לא ירצה לארח בביתו מלאכים. מידת הכנסת אורחים איננה נבחנת ביחסו של המארח לאנשים גדולים , אלא דווקא ביחס של בעל הבית לאנשים פשוטים שפוקדים את ביתו. פנה בעל "בית הלוי" אל בעל האכסניה ואמר לו: "איזה התנצלות היא זו שאתה אומר לי שלא הכרתי אותי, היחס המשפיל לו זכיתי ממך איננו ראוי אפילו לאדם מן השוק שבא להתארח אצלך" . לאחר הדברים הלך הרב לדרכו. ויש להוסיף: אמרו חז''ל גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת השכינה, ועל הקב''ה נאמר בישעיהו נ''ז :" כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" על פי ''בית הלוי'' יש לבאר, שבוודאי מעלה גדולה לקבל פני שכינה , וכי יש דבר גדול יותר מאשר לפגוש את ה'? אלא שהקב''ה בכבודו ובעצמו שוכן דווקא אצל שפלים ונדכאים, ואם כן עלינו ללכת אחר מידותיו , ולהתחבר מתוך ענווה עם האנשים הפשוטים , לארח אותם ולשמח אותם , ולדעת שהחיבור איתם חשוב בעיני ה' יותר מאשר חיבור עם אנשים גדולים ואפילו יותר מקבלת פני שכינה. "ויאמר... אל נא תעבר מעל עבדך" (יח, ג) (אבני אזל) גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה (שבת קכ"ז). גדולה עבודת הכנסתם של זרים תחת כנפי השכינה, מעבודת ההתעלות העצמית בקבלת פני השכינה – בהשגות האלוקות. לכן הקריב אברהם את "קבלת פני השכינה" של עצמו למען מצוות "הכנסת אורחים". . .
ויאמרו כן תעשה כאשר דברת (יח' ה') (הרב יעקב חן) ופירש הבן איש חי בספרו "עוד יוסף חי" את דברי המדרש שהתכוונו לומר לו כן תעשה סעודה לבן שייוולד לך. והקשה הגאון הבא"ח והרי אברהם הציע להם "יקח נא מעט מים" ופת לחם וכי זה סעודה הגונה לברית ומה הם מברכים אותו בכך??? ותירץ על פי משל בעשיר עם הארץ ששלח את בנו ללמוד תורה אצל הרב המקומי לרגל היכנסו לעול תורה ומצוות, כאשר שאל הגביר את הרב כיצד התרשם מחכמת בנו? ענה לו הרב "יתן ה' שאזכה לראות בבני כמו שראיתי בבנך" האב שמח שמחה גדולה, אבל אלו שנכחו במקום תמהו על רבם שאינו ידוע כאיש חנופה והרי הבן היה עם הארץ גמור? אך הרב מיהר לפתור את התמיהה "כוונתי הייתה כשם שבנו זה חכם מאביו כן אזכה אני לראות את בני חכם ממני,,," וזהו שאמרו המלאכים לאברהם כי לא על גוף הסעודה נתכוונו, אלא כשם שזכית עתה ואירחת על שולחנך קדושים וטהורים כן תזכה לכך בסעודת המילה.
"ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו " (בראשית יח' ה') מדוע אומר אברהם לאורחים "אחר תעבורו" הלוא זה נראה כאילו הוא מגרש אותם? מתרץ ה"משך חכמה" על דרך ההלצה: לפי שיטת "היראים" שמי שאוכל אם אינו שותה אינו חייב בברכת המזון לכן אמר להם אברהם: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" כלומר אתם לכם רק לחם לאכול בלא שתיה, ולכם "אחר תעבורו ", תיכף תוכלו ללכת ולא תצטרכו להתעכב ולברך ברכת המזון.
וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. (יח' יב) (ישראל גולד) המלאכים באים לבשר לאברהם ושרה ששרה עתידה ללדת בן לשנה הבאה, תגובת שרה היא (פרק יח', פסוק יב') וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. הקב"ה שואל את אברהם בפסוקים הבאים: יג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה, דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן. ידוע פירוש רש"י הקדוש המביא את לשון הגמרא (בבא מציעא פז') תנא דבי רבי ישמעאל: גדול שלום: שאפילו הקב"ה שינה בו, שנאמר (בראשית יח,) ותצחק שרה בקרבה וגו' 'ואדוני זקן', וכתיב ויאמר ה' אל אברהם וגו' "ואני זקנתי". דהיינו, על פי הדרש, שרה לא העלתה על דעתה שיהיה לה ולד בגלל מצבו הפיזי של אברהם (ואדוני זקן), והקב"ה אמר לאברהם ששרה לא האמינה בגלל מצבה היא "ואני זקנתי". שמעתי פירוש אחר: כאשר הקב"ה בא לשנות דברים בדרך פלאית (נס גלוי), הוא, או שליחו לביצוע הנס מתגלה בדמות גיבור צעיר. מאידך, כאשר הקב"ה בא לשנות דברים בדרך הטבע, הוא, או שליחו לביצוע הדבר מתגלה בדמות איש זקן. המלאכים שבאו לבשר את שרה ואברהם היו בדמות אנשים זקנים, לכן שרה לא האמינה והיא אומרת למלאך "אחרי בלותי היתה לי עדנה (נס גלוי), ואדוני (אתה, השליח של הקב"ה) - זקן". אבל הקב"ה אומר לאברהם "למה זה צחקה שרה, האף אומנם אלד, ואני (המלאך - השליח) זקנתי; הייפלא מה' דבר?" (האם אני, הקב"ה, לא יכול לשנות את הטבע אפילו כאשר אני מופיע בדמות זקן?).
"וַה' אמָר המכסה אני מאברָהָם אשר אני עשה. וְאברָהָם הָיו יִהיֶה לגוי גדול וְעָצום" (בראשית יח, - יז יח) וצריך להבין, מה עניין זה לזה ?! וכי מאחר ואברהם אבינו עתיד להיות לגוי גדול ועצום, נדרש ה' להודיעו על הפיכת סדום? ולגופו של עניין יש עוד לתמוה, הלא עיקר הטעם , שגילה הבורא לאברהם על כוונתו להפוך את סדום ועמורה אדמה וצבויים וצוער , היה בכדי שיתפלל עליהם אברהם להצילם, והלא ידע ה' מראש , כי לא יהיו בה אפילו עשרה צדיקים כדי להותירה על כנה בזכותם, ואם כן, לשם מה הוצרך להודיעו על כך, הלא בין כך ובין לא תועיל תפילתו במאומה? על שאלה זו מתרץ המגיד מדובנא: משל לשני בני אדם שנכנסו לחנות בגדים, וכל אחד מהם ביקש לקנות בגד לבן שלו. אמר הראשון למוכר: "הב לי בגד שיתאים למידותיו של בני". ענה לו המוכר: "איך אוכל להתאים לו בגד, הלא אינני יודע את מידותיו, האם ארוך הוא או קצר, רזה או עב בשר, האם הוא מעדיף בגד בגון כהה או בהיר? מוטב , שתביא את בנך לכאן ואראהו בעיניי, וכך אוכל להתאים לו בגד הולם ". שמע השני את הדברים, פנה אל המוכר ואמר לו: "אף אני מבקש לקנות בגד לבני, ועל כן אבקשך שתביא לי כמה מיני בגדים בכמה מידות וצבעים שונים". תהה המוכר: "מדוע תעשה כן, אף לך אייעץ להביא את בנך הנה, כדי שאבחר לו בגד שיתאים למידותיו". השיב האיש: "העצה שייעצת לחברי הייתה נכונה עבורו, כי הוא - בן יחיד יש לו, ואם לא יתאים לו הבגד - הרי לא יהיה מי שילבישנו. מה שאין כן אני , שהבורא זיכני ובנים רבים יש לי, זה שונה מזה, ולכן יכול אני לקנות כמה מיני בגדים, ואם בגד אחד לא יתאים לראשון - יתאים לשני, ואם לא לשני - לשלישי ". "וַה' אמָר המכסה אני מאברָהָם אשר אני עשה'' (בראשית יח, יז)" כדי שירבה עליהם בתפילה. ואף על פי שגלוי וידוע לפני ה' , שתפילתו של אברהם לא תועיל מאומה לאנשי סדום, כי אין בהם אפילו עשרה צדיקים , שיגנו על העיר, מכל מקום יש תועלת בתפילתו, שהרי ''וְאברָהָם הָיו יִהיֶה לגוי גדול וְעָצום" (בראשית יח, - יז יח) ואם לא תועיל תפילתו להם, אזי היא תועיל לדורות הבאים.
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו גו'" [יח, יט]. בחינוך ילדים – שמאל דוחה וימין מקרבת. (ברכת דוד) רש"י בפירושו לתורה מלמדנו שהמחבב את האדם ומקרבו, זו הדרך הנכונה לקרב את האדם לתורה ולהחזירו לדרך הישר. דוגמא להדרכה לחינוך טהור ויראת שמיים של הבנים והבנות נוכל ללמוד מהרבנית זילברשטיין ע"ה בדרך בה חינכה את בניה ואין פלא שכל בניה ובעלה הם תלמידי חכמים מופלגים בתורה. פרק נפלא בחינוך הילדים נוכל ללמוד מלשונה הזך וטהור. הרבנית זילברשטיין ע"ה נהגה לדבר על ילדיה בדרך חינוכית ייחודית באמצעות ציווי התורה, וכך סיפר בנה, הרב אברהם-יעקב זילברשטיין שליט"א: אימא ע"ה מעולם לא אמרה לנו "גשו לאכול", אלא "גשו ליטול ידיים". כמו כן, לפני שעלינו על יצוענו לא אמרה "לכו לישון" אלא "אמרו קריאת שמע". בעל ה"קהילות יעקב" זצוק"ל רשם כמה עצות נפלאות בחינוך הילדים, המתאימות מאוד לדורנו אנו: א. יד רכה ובדרך נועם. ב. ללמוד מוסר עם הילדים כל יום כעשר דקות. ג. להחדיר בהם שאין העולם הפקר. יש שכר ועונש. ד. לא להתייאש, למרות הקושי בחינוך. ה. לחיות ולהרגיש את התלמידים. אם התלמיד מתרשל, לחקור אצל התלמיד סיבת הדבר, וזה מביא לקשר ואהבה עם התלמידים, וברור שזה שייך גם לגבי הורים ותלמידים. הרי לפנינו מעשה נפלא – כפי שנמצא ב"ספר הדורות" – על ילד שובב שהוריו "הרימו ידיים" בחינוכו: בת הייתה לו לקצב של קורדובה בספרד, בת מיוחדת, צדיקה ויראת ה' שכל חפצה הוא לזכות בחתן תלמיד-חכם שילמד תורה מבוקר עד ערב. אביה הקצב, שהיה עובד קשה למחייתו, דווקא ציפה שחתנו יוכל לסייע לו בעבודתו ואף בתו תוכל להתפרנס בכבוד. אך שאיפתה של בתו הייתה שונה משלו. כל חלומה הוא, כאמור, לזכות בחתן בן תורה והיא מוכנה למסור נפשה כדי להקים בית של תורה. בעיר הסמוכה, מדריד, יושב לו תלמיד-חכם, מיימון בן עובדיה, ועוסק בתורה, מסתפק בפת במלח ומלבד הלימוד אין דבר אחר שמעסיק אותו. השדכנים כבר הפסיקו להתעניין בו כיוון שתמיד דחה את הצעותיהם בטענה שעדיין לא הגיע זמנו וכי הוא עוד רוצה להספיק ולמלא כרסו בתורה. באחד הלילות חולם מיימון בן עובדיה חלום בו אדם נשוא פנים ניגלה אליו ואומר לו: "הגיעה שעתך לישא אישה. לך לעיר הסמוכה קורדובה ושם בתו של הקצב היא האישה הראויה לך משמיים!" בתחילה ביטל בהינף יד את החלום בטענה ש"חלומות שווא ידברון", אך משחזר החלום בשנית ובשלישית, החליט מיימון ללכת לקורדובה ולחפש אחר בת הקצב "המיועדת לו". ואכן משהגיע לקורדובה שאל על בתו של הקצב אחר שהבין שכנראה אודותיה דיבר איש החלומות. הוא עוד הבין שאכן מה' יצא הדבר והיא זו המיועדת לו. תוך זמן קצר הם באו בברית הנישואין ואכן הם מאושרים על הזכות שנקרתה בדרכם. כצפוי, מיימון בן עובדיה המשיך והתמיד לילה ויום בתלמודו ורעייתו התמוגגה מאושר כי חלומה התגשם. היא ראתה זכות לשרת אדם גדול בתורה, להכין את ארוחותיו, לכבס את בגדיו ובתמורה – שיניח לה להאזין לקול לימודו. לאחר שנה זכתה ללדת את בנה בכורה ותקשה בלידתה. זמן קצר לאחר שנולד הבן היא הספיקה לראותו ולברכו ו... מיד נפחה את נשמתה. בגיל שמונה ימים הוכנס הבן בבריתו של אברהם אבינו וייקרא שמו בישראל משה. בהיות משה בן חמש שנים נשא אביו אישה שניה וזו העמידה לו בנים ובנות. לילד החורג שלה, משה, התייחסה כמצוות אנשים מלומדה. ומשה הקטן אינו עושה נחת רוח להוריו. הוא מכונה "בן הקצב" והופך לבור בעיני כל. ילד שגדל ללא אהבת אימא, משתובב, אינו רוצה ללמוד, ממרר את חיי האב עד שהם אינם יכולים עוד ומחליטים לשלחו לגדול אצל הסבא, שאולי הוא יוכל לטפל בו ו"להחזירו למוטב". הם הרימו ידיים. גם שם אצל סבו משה לא רגע ולא שקט. הוא לא נתן לסבו רגע אחד של נחת וגרם לו לסבל רב. עד שיום אחד הוא שמע את הסבתא אומרת לבעלה: "הילד הזה הוא בן נעוות המרדות! די, הוצא אותו מביתנו ושילך לו ויעזוב אותנו בשקט לנפשנו. אני לא רוצה לראותו יותר כאן." משה הקטן שומע את המילים הקשות ומחליט לא לשהות בבית זה יותר. הוא קופץ מהחלון והולך לו לדרכו. בלילה הוא הגיע למקום שנקרא גאש. שם הוא נכנס לבית הכנסת, יושב בפינה ונרדם מיד מעייפות. רב העיר ראה אותו למחרת בבוקר וליבו נכמר עליו. הוא מזמינו לביתו ומתייחס אליו כבנו יחידו ממש. עם הזמן התרשם הרב שמשה הוא בעל שכל חריף מאוד שאין כמותו. הוא מקרבו, מלטפו, מקרין לו חום ואהבה אין קץ ומשה משיב לו אהבה ומשקיע את כל כוחותיו בלימוד התורה. רבו, רבה של העיר גאש, המכונה הר"י מגאש, מרגיש כי גדל וצומח כאן ילד שעוד יהיה לתלמיד-חכם עצום. משה מגיע לגיל 18 והגיעה עת חופתו. הר"י מגאש לא ניסה ללחוץ עליו שיחשוף את עברו מילדות, וכל שידע ממנו הוא שאמו מתה בלידתו ואביו נשא אישה אחרת שלא התייחסה אליו כבנה. הר"י מגאש מציע לעלם משה שיחזור לעיר אביו ומוסר בידו מכתב לראש הקהל על מנת שיתארח במדריד וישא שם את דרשת השבת. וכך היה. רב המקום שומע את דרשותיו של הבחור הצעיר בהן הוא משייט בסוגיות רבות בש"ס תוך ציון מראי מקומות, מביא סימוכין מראשונים ואחרונים, מדרשים ומפרשים ומאות המתפללים השתוקקו לשמוע כל מילה היוצאת מפיו. רבה של מדריד, שאירח את הבחור לסעודות שבת, וזכה גם בשולחנו לשמוע "פה מפיק מרגליות" זה, לא היסס וכבר במוצאי השבת הציע את בתו לעילוי מקורדובה. משה התאפק מלבכות כיוסף בשעתו ואז הוא אמר לרבה של מדריד: "אינך מכירני? אני הוא בנך יחידך משה ש... לא כל כך אהבת. גדלתי אצל הר"י מגאש והוא היה אבי החורג כל השנים האלו שנעדרתי מכאן. כעת באתי לשאול אם תקבלני חזרה אל ביתך..." "ראוי אתה שאקבלך לאחר שזכיתי לשמוע את דרשותיך!" – אמר הרב בהתרגשות רבה. אותו משה הוא לא אחר מאשר משה בן מיימון – הרמב"ם, הנשר הגדול.
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה (יח כא) (מר רפאל ירקוני) "הבאה אלי עשו וכו' ורבותינו דרשו הכצעקתה צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתה מזון לעני וכו' (רש"י). מדוע דווקא המעשה באותה ריבה גרם להם שיחרצו את גזר דינם לרעה, והלוא אנשי סדום היו רעים וחטאים כבר ממעשים אחרים שעשו כפי שרואים אנו במה שביקשו לעשות לאורחיו של לוט, ומדוע דווקא מעשה זה החמיר את מצבם. והנה יש עלינו עוד להבין, דמבואר ברמב"ם (פ"ג מהל' תשובה) דאם דנים את כל המדינות יחד, ונמצא שרבים זכויותיהם מעוונותיהם אך מתוכם יש מדינה אחת שעוונותיה מרובות אותה מדינה ניצלת בתוך שאר המדינות, עפ"ז קשה מדוע לא ניצלו אנשי סדום אף שעוונותיהם היו מרובים בתוך שאר המדינות. אלא די"ל דאימתי אמרי' דאותה מדינה ניצלת בתוך שאר כל המדינות, דווקא אם אף מדינה זו קשורה לשאר המדינות, אך אם מדינה זו בדלה לעצמה ואינה נותנה לזרים להיכנס בתוכה, בכך הוציאה את עצמה מן הכלל ונידונת בנפרד ובודקים את זכויותיה כנגד עוונותיה. בכל מעשה הרשעות שאנשי סדום עשו עדיין לא היה בזה כדי לבודד אותה מתוך הכלל, אך בזה שהרשיעו את הנערה בפרשת פת הלחם שנתנה לעני בודדו את עצמם משאר כל המדינות, ועתה אינם נדונים ביחד עימם אלא כמדינה נפרדת, ועכשיו שוקלים את זכויותיהם על עוונותיהם. לפיכך דווקא מעשה זו באותה ריבה גרמה להם שיחרצו את גזר דינם לרעה. כי במעשה זה גרמו לעצמם שידונו בנפרד.
"סורו נא אל בית עבדכם" (יט, ב) (בשם חסיד אחד) למה אמר אברהם "אל נא תעבור מעל עבדך" ולא הזכיר "בית"? מכיוון שכשהיה אורח בא אל אברהם אבינו, מיד חדל אברהם מלהיות בעל הבית, כי אם היה מעמיד את כל הבית לרשותו של האורח והופך להיות משרת בלבד. . .
"אולי יש עשרה צדיקים" (ספר דרש מרדכי) שאלה: מה אכפת לאברהם שימותו הרשעים הללו? הרי אנשים סדום רעים וחטאים לה' מאוד?! תירוץ: לאברהם לא היה אכפת שימותו, אלא שהיה כתוב למעלה שאם יש עשרה צדיקים בעיר (לעתיד לבוא לא יחריבו עיר אם יש שם עשרה צדיקים) וזה מה שהוא רצה שיהיה כתוב בשמים כדי שאם בניו יחטאו - לא יחריבו אם יש מניין צדיקים...
אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר וגו' (יט. יז) (מכת"י הגאון רבי משה לוי זצ"ל) אפשר לפרש הטעם שנאסר עליו להביט לאחוריו, שזה מדה כנגד מדה. כיון שההבטה גרמה ללוט להגיע אל סדום ועמורה, כמו שכתוב (לעיל י"ג י'-י"א): "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן וגו' ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן" וגו', לכן הזהירו המלאך שלא להביט אחוריו, כי בגלל זה אתה נמצא פה, ואם לא היית הולך אחר עיניך לא היית מתיישב בסדום.
אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט (יט,יז) מובא בספר 'שפתי דעת' לבעל ה'כלי יקר': לוט היה בעל צדקה ביחס לאנשי סדום שהיו רחוקים מן הצדקה. והיה לוט סבור שדי לו בזה שהוא צדיק ביחס אליהם, ועל כן לא ראה צרך לשפר ולתקן עצמו עוד יותר, והתיר לעצמו להישאר במצבו. אמר לו המלאך: "אל תביט אחריך" - אל מעשי סדום הגרועים ממך ואל תסתפק להיות צדיק ביחס אליהם, אלא "ההרה המלט" - הבט אל אברהם הצדיק והשתדל להתעלות כמעלותיו. כדאי להזכיר בעניין זה את הפרוש הנפלא על המלים "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". בנוגע לעניינים שמימיים רוחניים, תמיד תסתכל מי למעלה ממך ותשאף להגיע לדרגתו. לעמת זאת, בעניינים ארציים וגשמיים- "מתחת", היינו, תראה את אלה שיש להם פחות ממך ותהיה מרצה ממה שיש.
רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי (כ-יא) (ישראל גולד) המגיד הירושלמי, רבי שבתי יודלביץ זצ"ל, פגש פעם אחת שוטר שאינו שומר תורה ומצוות, בן גילו, והתפתחה ביניהם שיחה על מצב הדור. פתח השוטר ואמר: "יודע אתה, לא חלמנו שתהיה כזו הדרדרות. חשבנו, נקים מדינה חופשית, שלא ישמרו בה שבת, לא יניחו תפלין. אבל עד כדי כך?! מי חלם שתהיה כזו אלימות, מי חלם שאנשים יהיו כה משחתים!" חייך ר' שבתי יודלביץ וענה: אמשול לך משל. לא מזמן הזדמנתי לבניין 'כל בו שלום' בתל אביב (בזמנו, הבניין הגבוה ביותר בארץ), והנה להפתעתי, רואה אני יהודי עומד על המרפסת בקומה השלושים, מוציא רגל אחת החוצה, ועוד רגל... צעקתי לעברו: "הלו, מה אתה עושה?" אמר לי: "אני קופץ למטה". אמרתי לו: "השתגעת? הרי בקפיצה כזו מגבה שלשים קומות, אפילו עם שפכטל לא יצליחו 'לגרד' אותך מהמדרכה"... והלה עונה בניחותא: "אל דאגה, אני קופץ רק שתי קומות ונעצר"... האם יתכן כדבר הזה - לקפץ 'רק' שתי קומות ואז להחליט שהנפילה נעצרת?! ומה חשבת, ידידי השוטר, שההידרדרות תיעצר באיזה מקום? שאת הצד הימני של לוחות הברית - הציוויים שבין אדם למקום - לא יקימו, ואלו את הצד השמאלי - הציוויים שבין אדם לחברו - כן? דע לך שהדבר לא יתכן. "כי אמרתי רק אין יראת א-לקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". אם הם עושים להם עגל מסכה הרי בהכרח גם "ויקמו לצחק", היו שם גם עוונות חמורים של גלוי עריות ושפיכות דמים. לא שייך האחד בלי השני. אין כזה דבר שאדם יעבר רק על מצוות שבין אדם למקום. בסוף הוא ידרדר גם בעניינים שבין אדם לחברו. "רק אין יראת א-לקים במקום הזה והרגוני". כעין זה כתב החתם סופר על הפסוק, "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" (ויקרא ה-כא): פסוק זה רומז לאלה הטוענים, שאמנם אין הם מקימים מצוות אבל מקפידים על 'בין אדם לחברו', שלבסוף יגיעו למצב של "וכחש בעמיתו". טעות היא לחשב שכביכול נתן לשמר רק על חלק המצוות שבין אדם לחברו, כי מי שאינו ירא שמים, סופו שיתדרדר גם בקיום המצוות שבין אדם לחברו.
"וה' פקד את שרה כאשר אמר" [כא, א].סגולת הוויתור. (ופריו מתוק) מעשה שהיה ביהודי שטרם זכה להיפקד בזרע של קיימא, וכבר עברו 16 שנה מנישואיו! והנה, ביום א' דראש השנה, החליט לקנות 'מפטיר חנה', הידוע בסגולתו להיפקד בבנים. היה זה בראש השנה שחל בשבת, בו יש שבעה קרואים, וכאשר עמד אחד המתפללים לעלות לעליית שישי, ניגש אליו לפתע אחיו ואמר לו: "אני קניתי שביעי, ואיך אעלה אחריך?" (הרי אין עולים לתורה שני אחים זה אחר זה, כמבואר באו"ח קמ"א-ו'). מכיוון שבבית הכנסת ההוא אין נהוג לעשות 'הוספות' בקריאת התורה, פנה אפוא ה'שביעי' אל מיודענו שקנה מפטיר (השניים לא הכירו זה את זה), שטח לפניו את הבעיה שנתגלתה עם אחיו, וביקש: "תוכל בבקשה להחליף עמי את העליות... תעלה אתה שביעי ואני אעלה מפטיר?...", (השואל לא ידע כמובן שבעל המפטיר הוא חשוך-בנים, ולכן קנה דווקא את המפטיר). האיש שקנה את המפטיר נדהם למשמע השאלה, וחשב בליבו: הרי כל חפצי היה במפטיר חנה, וכמה מאמצים עשיתי עד שהשגתי אותו, ואיך אוותר עכשיו על המציאה הגדולה הזו! אךבכל זאת השיב בחיוב: "בבקשה, תוכל לעלות במקומי". ואכן כך היה; חשוך-הבנים עלה לשביעי, והאח שקנה את השביעי עלה למפטיר חנה. לאחר התפילה, חשב אותו אח בליבו, מה עשיתי, איך עלה על דעתי לבקש מהיהודי לוותר על המפטיר, ואולי רצה דווקא בעלייה זו?... תוך כדי הדברים, פונה אליו מאן- דהוא ולוחש באוזניו: "לא נעים לי לומר, אך פלוני שרכש מפטיר חנה, הינו חשוך בנים, וממתין לישועה כבר 16 שנה...". כעת האיש הזדעזע וליבו נקרע לגזרים. הוא מיהר לפנות אל חשוך-הבנים ולהתנצל, "איני יודע איך אמצא כפרה למעשה החמור שעשיתי...". ברם, הלה הרגיעו: "אין על מה להתנצל, עשיתי זאת בלב שלם... ראה נא, כבר ניסיתי סגולות רבות כדי להיפקד, אך עדיין לא ניסיתי את סגולת הוויתור". חלפה שנה מאז המעשה. ביום א' דראש השנה מגיע אותו חשוך-הבנים לבית הכנסת, ובפתח ממתין לו היהודי שעלה אשתקד במקומו למפטיר חנה, ואומר לו בבכי: "תראה, במשך כל השנה כולה אני 'סוחב' את הדבר הנורא שעשיתי לך לפני שנה. ליבי נקפני ממש יום יום... אל תקנה מפטיר חנה היום, החלטתי לקנות עבורך השנה את המפטיר מכספי...", "לא צריך, לא צריך, הכל בסדר" קטעו האיש. אך הלה ממשיך להתעקש: "אתה חייב לקבל ממני את המפטיר, אולי בכך תהיה לי כפרה על מעשיי". – "אבל אני מסביר לך ידידי היקר - לא צריך!". – "מה פרוש לא צריך?!" חשוך-הבנים דאשתקד מחייך מלוא פיו ומשיב: "לפני שלושה חודשים נולדו לי בסייעתא דשמיא תאומים!...".
וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו א-לקים (כא', ד') (הרב ברוך בוקרה שליט"א) מדוע נאמר "בן שמונת ימים" ולא בן שמונה ימים? מתרץ באופן מתוק מדבש רבי שלמה מלנטשנא זיע"א (דברי תורה לפ"ש) בהקדים מעשה ב"קדושת לוי" שאמרו עליו את הפסוק "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר" בדרך של ברכה: "בבוקר תאמר מי יתן ערב" בכל ערב פסח בבוקר, היה ה"קדושת לוי" אחוז סרעפים ומשתוקק "מי יתן ערב" – ליל הסדר. ובכל ליל סוכות היה משתוקק ועורג "מי יתן בוקר" – נטילת לולב. וזאת מעוצמת אהבת המצוות שבערה בו. אברהם אבינו, מרגע לידת יצחק, השתוקק בכל רגע מתי אוכל כבר למול את יצחק? ומבחינתו היה שמח בכל יום לבצע את המילה. וידוע, שמחשבה טובה מצטרפת למעשה. לפי זה יוצא שהקב"ה החשיב לאברהם כאילו מל את יצחק בכל יום משמונת הימים. וזהו "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים", בכל יום נחשב כאילו מל את בנו מגודל רצונו לקיים את ציווי ה'...
הניקה בנים שרה (כא' ז') (הרב יעקב חן) ופירש"י מהו לשון בנים רבים? אלא שביום המשתה הביאו השרות את בניהן עמהן והניקה אותן שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא הביאה אסופי מן השוק. בעל ה'אבני נזר' נסע פעם ברכבת, היו שם כמה יהודים משכילים שאכלו 'שקצים', בראותם את האבני נזר לגלגו "כל השנה אנו באים לאכול את השיריים שלך אולי הפעם תאכל אתה את השירים שלנו? אמר להם ה"אבני נזר" כרגע תירצתם לי קושיא שהייתה קשה לי הרבה זמן, אברהם ושרה עושים משתה ליצחק, מתי? "ביום הגמל את יצחק" אחרי שיצחק נגמל בגיל שנתיים. מדוע לא עשו את המשתה מיד כשנולד יצחק ומראים לכולם ששרה מניקה? אלא, שאם היו עושים את המשתה בעוד יצחק יונק ושרה הייתה מניקה גם את ה'שקצים' הגויים הקטנים יוצא שבעצם אח"כ יצחק ינק את השיריים של השקצים, לזאת לא הסכימו אברהם ושרה. רק כשיצחק נגמל בגיל שנתיים אז הביאו את הגויים למשתה כדי שהם יאכלו את השיריים של יצחק,,, ו'המשכילים' טמנו ראשם בקרקע.
ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק (כא', ט') (הרב ברוך בוקרה שליט"א) עיננו הרואות שבני ישמעאל אינם נאמנים ולא עמדו בשום הסכם שנחתם איתם, וזהו "ותרא שרה את בן הגר המצרי (= ישמעאל)... מצחק" – עושה צחוק מבניה, חותם הסכמים ומפר אותם. ההסכמים המפורסמים ביותר היו "הסכמי אוסלו" שבעטיים נותקו המוני יהודים מבתיהם ואותם מפרים בני ישמעאל השכם והערב, ומנסים ללא הרף להרוג ולפגוע בנו. רמז לכך, אומר ה"שערי נסים", "מצחק"= 238. בדיוק בגימטריה "הסכמי אוסלו" (238) וכן בגימטריה "להרג" (238).
חכמתה של אמא (כ''א, י') (הרב ד“ר רונן לוביץ) נגיעה בפרשה הוויכוח של אברהם עם שרה על גירוש ישמעאל מעלה תובנות שונות לגבי הכרעות חינוכיות וקבלת החלטות בידי שני בני הזוג. כן, מסתבר שלא תמיד הגבר הוא הצודק בבית מספרים על זוג שלא הפסיק להתווכח ולריב עד שלבסוף פנו לייעוץ. כשהגיעו ליועץ כל אחד מהם התלונן על כך שהאחר כלל לא מקשיב לו. פנה אליהם היועץ והציע פתרון: "שבוע אתה תיתן לה לדבר והיא תקשיב, ושבוע את תדברי והוא יקשיב". כעבור חודש חזר הזוג לפגישה עם היועץ. "איך השיטה שלי עובדת"?, פנה אליהם היועץ בחיוך. הגבר ענה ללא היסוס: "שבוע אני דיברתי והיא הקשיבה, שבוע היא דיברה ואני הקשבתי, ושבועיים שנינו דיברנו - והשכנים הקשיבו"... אכן, בין בני זוג עלולות להיות תקלות בתקשורת. זה קורה במשפחות הכי טובות. אחד האתגרים החשובים בחיי הנישואין הוא למצוא את הדרך להתגבר על אי-הבנות ואי-הסכמות, וליצור דפוסי התנהלות תקינים לקבלת החלטות במצבים של חילוקי דעות. השפעה שלילית פרשת 'וירא' מפגישה אותנו עם מקרה בו התגלעו חילוקי דעות בין האבא והאימא של כולנו, אברהם ושרה. שָרָה ראתה אֶת בֶן הָגָר הַמִצְרִית מְצַחֵק. לא ברור מה היה טיבו של צחוק זה, ובקרב הפרשנים ישנם פירושים מפירושים שונים. החל מאלה הסוברים שמדובר צחוקים סתמיים כדרכם של ילדים (אבן עזרא), המשך בגורסים שמדובר בקריאת תיגר של ישמעאל על זכות הבכורה של יצחק (רשב"ם, רמב"ן) וכלה בטוענים שהמילה צחוק רומזת לשלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (חז"ל בתוספתא ובבראשית רבה ורש"י). כך או כך מסקנתה של שרה היא נחרצת וחד-משמעית: "וַתֹאמֶר לְאַבְרָהָם גָרֵש הָאָמָה הַזֹאת וְאֶת בְנָה". אברהם, לעומת זאת מתקשה לקבל את גזרת הגירוש של רעייתו: "וַיֵרַע הַדָבָר מְאֹד בְעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אֹודֹת בְנֹו". הוראת ה' "כֹל אֲשֶר תֹאמַר אֵלֶיָך שָרָה שְמַע בְקֹלָה כִי בְיִצְחָק יִקָרֵא לְך זָרַע" מלמדת ששרה צדקה, וכי מעשיו של ישמעאל הצדיקו את הרחקתו. השקפות שונות ממה נבעו חילוקי הדעות בין אברהם לשרה? האם אברהם לא היה ער לסכנות עליהן הצביעה שרה אשתו? האם היה מודע לסכנות אלה, אך סבר שיש למצוא להם פתרונות אחרים? לשאלות אלה אין תשובה ברורה במקרא, אך ניתן להציע מספר כיווני תשובה אפשריים: ראשית, ישמעאל היה בנו של אברהם, אך לא בנה של שרה. קל לשרה להחליט על גירוש צרתה עם בנה, אך קשה הדבר מאוד לאבא אברהם. ייתכן אפוא שאברהם מודע לחלוטין להתנהגותו השלילית של ישמעאל, אולם אינו מוכן לוותר על בנו ולנקוט כלפיו צעד כה חריף כמו גירוש מהבית. אפשרות אחרת היא שהתנגדות אברהם לגירוש לא נבעה ממניע אישי אלא מהפילוסופיה החינוכית שלו. אברהם התאפיין לכל אורך חייו בגישה של קבלת האחר תוך אמונה ביכולת לשנותו לטובה על-ידי השפעה חיובית. כך הוא עשה נפשות עוד בחרן, כך נהג לפתוח את אוהלו לארבע רוחות השמים, ולקלוט אל תוכו אנשים מכל הסוגים ומכל מאמינים שהוא, ואף שלושה עוברי אורח שנראו כעובדי עבודה זרה והגיעו בתזמון בלתי מוצלח במיוחד זכו לקבלת פנים מלכותית באוהלו. זאת ועוד: דרכו של אברהם היא ללמד זכות אף על הרשעים הגדולים ביותר, כפי שמשתקף מהוויכוח הנועז להתווכח שניהל עם קונו במטרה להציל את אנשי סדום. אך טבעי אפוא, שאברהם יחפש לראות את הטוב גם בישמעאל, ויאמין שניתן להשפיע על רוחו ולשנות את דרכו. אברהם, לפי פרשנות זו, מתנגד באופן עקרוני-אידיאולוגי לצעדי ענישה תקיפים בחינוך, הוא אינו תומך בהרחקת תלמידים מבית הספר או מהישיבה, ובוודאי שאינו מוכן לגרש ילדים מביתם. ניסיון אישי אפשרות נוספת שברצוני להציע היא שאברהם סבל מבעיית הכחשה, שהיא בעיה המוכרת היטב להורים ולמורים. הילד עושה צרות, אבל ההורים ממאנים לראות. לפעמים כולם יודעים שהילד הוא עושה צרות סדרתי, המורים בבית הספר מתקשים להכיל את התנהגותו, ילדים אחרים סובלים מנחת זרועו, ורק הורי הילד הבעייתי לא מבינים מה רוצים ממנו: "הוא הרי ילד כל כך נחמד ומתוק, ממש נופת צופים", הם קובעים. "לא נופת אלא טינופת" מטיח בהם מורה עצבני במיוחד (שכנראה לא מקבל תנאי שכר נאותים). אבל הם בשלהם: "בבית הוא ילד זהב, ואם בבית הספר יש אתו בעיות, הרי הן באשמת המורים או המנהל, הרשות המקומית או משרד החינוך". אברהם בוודאי לא האשים את המערכת, אבל ייתכן שמשהו של הכחשה היה גם אצלו במידה מסוימת, והוא לא ראה את מה שראתה אשתו. ד. ייתכן עוד שהניסיון האישי של אברהם גרם להסתייגותו מהגירוש. לאור ניסיונו שלו הוא סבור שלא צריך להתרגש מהשפעה סביבתית שלילית, ויצחק יוכל לגדול לתפארת חרף מעשיו והתנהגותו של ישמעאל אחיו. אברהם הרי התנסה בחייו האישיים בהליכה נגד הזרם. כמי שהגיע מרקע אלילי וידע לעמוד על דעתו, לבדל עצמו מהסביבה ולעצב את אישיותו באופן עצמאי, סבר אברהם שגם יצחק יצליח לצחוק על סביבתו, יתנתק מהשפעת ישמעאל ויפתח חשיבה אישית ודפוסי התנהגות עצמאיים. הזדהות לא במקום לפי הסבר אחרון זה הטעות של אברהם נעוצה בבעיית ההזדהות שלו עם בנו, בעיה המוכרת היטב לאנשי חינוך ששומעים לא פעם את האמירה: "לא נורא, גם אני הייתי כזה". לא פעם הורים טועים בחינוך ילדיהם בגין חוסר ההבנה שלהם שיש לבן אישיות שונה, שהוא חי בתנאי סביבה שונים, או שהוא מתמודד עם אתגרים שונים מאלה שעמדו בפניהם. מה שהצליח בחיי האב לא בהכרח יעלה יפה בחיי הבן. אם האב למד בבית ספר חילוני או לא תורני ויצא שומר מצוות לתפארת, אין זה מלמד בהכרח שכך יקרה גם אצל בנו. לפעמים האבא אומר: "לא נורא שהוא חלש בגמרא, גם אני לא אהבתי גמרא בבית ספר, והיום אני מעביר שיעורים בדף היומי". האבא הזה ממאן להבין שבנו גדל בתנאים שונים, יש לו כישורים אחרים והוא מתמודד עם ניסיונות ואתגרים אחרים לחלוטין. אברהם רואה את יצחק כמי שדומה לו אפילו באופן פיזי כשתי טיפות מים, כדברי חז"ל, וסבור שהוא השתקפות של בבואתו הרוחנית. אולם שרה מבינה שהבן הוא אישיות שונה ועצמאית, וכי עליו לעבור דרך אחרת מזו של אביו. הכרעות קשות יהא אשר יהא ההסבר להסתייגות אברהם מגירוש ישמעאל, הוויכוח בין אבינו ואמנו הראשונים הסתיים ב"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אברהם קיבל עליו את הדין, השכים בבוקר, ובניגוד להבנתו, צייד את הגר בסנדביץ' ובמימיה ושלח אותה עם ישמעאל למדבר באר-שבע. יהיה מי שימצא בכך אסמכתא מקראית לחלוקה הקיימת אצל הרבה זוגות, שהגבר "מחליט" על כל הדברים הגדולים החשובים, כגון: האם צריך לתקוף את איראן? האם מוצדק להשבית את המשק? האם כדאי להשקיע במשלוח חללית למאדים? ועוד כיוצא באלה החלטות גורליות שהעולם מחכה בהן למוצא פיו. האישה, לעומת זאת, מחליטה בדברים הקטנים: היכן ילמדו הילדים? לאיזה טיפול רפואי צריך לפנות? האם נוסעים לשבת? ועוד ועוד ועוד... אנחנו בכל אופן מקשיבים לקולות שעולים מביתם של אברהם ושרה, ומסיקים מהם כמה תובנות חשובות: אנו מבינים שצריך לראות את המציאות החינוכית ואת בעיותיה כפי שהן, ללא הכחשה וללא אשליה. אנו מבינים שחינוך תובע לעיתים הכרעות קשות. בוודאי לא הרחקה מהבית, שהרי לנו אין קול א-לוהי שמכוון אותנו למעשים חריגים כמו שהיה לאברהם. אולם לעיתים יש צורך בנקיטת צעדים שיש בהם ממידת הדין המאזנת את מידת הרחמים והחסד. מעבר לכך, אנו מבינים שבדיאלוגים בין בני זוג יכולים להיות חילוקי דעות, ובהם צריך לדעת להקשיב זה לזה ולקבל החלטות ביחד, חרף כל הקשיים הכרוכים בכך.
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם." (כב, ב) (ר'חיים מצאנז זצ"ל) ה' אומר לאברהם, "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים". מה הכוונה על אחד ההרים? על אחד משני הרים חשובים: הר סיני, שעליו ניתנה תורה לישראל, והר המוריה, שעליו נעקד בסופו של דבר יצחק. וכשניבנה המקדש, היכן הוא נבנה? על הר המוריה! ומדוע לא נבנה על הר סיני? שבו ניתנה תורה? אלא שאותו מקום שאדם פשט את צווארו לשחיטה מקודש יותר ממקום שניתנה בו תורה.
"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" (כב,י') (המגיד מספר לוקט ממורשת אבות) הוא לקח הסכין בידו הימנית והתחיל לחתוך את עור צווארו בשיעור שיצא רביעית דם אז בא השטן ודחף אותו בידו של אברהם וכך נשמט הסכין ונפל למטה וי"א כי נפגמה וכשראה אברהם כך אמר נראה כי אין הקב"ה רוצה שאשחט אותו אם כן נראה שאני מחויב להורגו בידיים. וכשרצה אברהם לחנקו אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער וגו‘. המקרה הבא מסופר ע"י יהודי בשם ר‘ ישראל שהיה נוכח במעשה: שנת תש"ח בירושלים הערבים ירו וזרקו רימונים בהרבה אזורים בארץ. אזעקות נשמעו ואנשים רצו למקלטים לעתים קרובות. ר‘ ישראל שהה באחד המקלטים בירושלים, כששמע על אחד מתלמידיו שנפגע מרימון והובא לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, הוא רץ לאורך הרחובות לבית החולים הוא נמנע מללכת במקומות הפתוחים אשר שם יוכל לפגוע בו כדורי הערבים. כשהגיע לכניסה של בית חולים הוא ראה במרחק את הצדיק רבי אריה לוין רץ עם אדם נוסף לכיוון בית החולים נכנסו למחלקה המרכזית של בית החולים הם נדהמו מהמראה הנורא של גופות רבות המכוסות בסדנים התוצאות הנוראות של התקפת הערבים. ר‘ ישראל החל לחפש אדם כדי לשאול ולאתר את מקום תלמידו באותו רגע הוא ראה דבר לא יאומן ר‘ אריה לוין עבר מעל לכל גופה הרים את הסדין הלבן שכיסה אותה וביקש מהאדם שליווה אותו לצלם את פניו של הגופה. וכך הם עברומהרוג להרוג. הוא ידע שר‘ אריה מפורסם כאוהב ישראל גדול ולכן הוא לא הבין כלל מדוע ר‘ אריה מצלם את הגופות האם אינו חושש לביזיון המתים ר‘ ישראל חשב בתחילה שכנראה ר‘ אריה רוצה את התמונות כדי לשלוח אותם לחו"ל ולהראות לעולם את אכזריותם של הערבים אך הוא הבין שאין זה הפתרון מעשי. ר‘ אריה קרא ר‘ ישראל היכן כבוד המת? ר‘ ישראל השיב ר‘ אריה "אתה יכול להאמין לי שהדבר נצרך ביותר כששמעתי את החדשות הנוראות על ההרוגים עלה בלבי חשש שבגלל ריבוי ההרוגים לא יצליחו הקברנים לזהותם כראוי ונשותיהם תשארנה עגונות ולעולם לא תוכלנה להינשא שנית חשבתי שכנראה התמונות הללו יסיעו לרבנים בתפקידם. ר‘ ישראל עמד בפה פעור כשר‘ אריה ממשיך להסביר "רצתי מהמקלט כדי לחפש צלם בתחילה לא מצאתי אדם שיסכים לבוא איתי גם כשמצאתי לבסוף את האדם הזה נשמעו האזעקות למשך הרבה זמן והוא פחד לצאת. ניסיתי להסביר לו את חשיבות המעשה שאנו חייבים לבצע אך בכל זאת הוא השתהה לאחר מכן אמרתי לו: "אני מבטיח לך שאתה ואני נתחלק בשווה בשכר המצווה בעולם הבא ורק אז הוא הסכים לבוא איתי" במצב חירום וסכנה כה גדולה רק אדם כר‘ אריה לוין חשב על מצוה כה גדולה
כי ביצחק יקרא לך זרע (כ''א י''ב) (פינחס הר יפה) כותב החפץ חיים זיע"א: שרה רצתה לגרש את ישמעאל, כדי שלא ישפיע על יצחק וילמד מעשיו, ואברהם חשב להיפך, שכדאי שיהיו יחדו כדי שיצחק ישפיע על ישמעאל לטובה, והשי"ת הכריע כי שרה צודקת, "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה", כי יותר יש לחשוש שישמעאל ישפיע על יצחק מאשר להיפך. רואים מכן כמה צריך להיזהר מלחשוף עצמנו לדברים לא טובים גם כאשר כל כוונתנו היא לטובה.
ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם (כא,לג) (אוהב תורה) סיפר אחד מגדולי הפרופסורים בארץ על דרך התקרבותו ליהדות. עלינו מרוסיה לפני כ – 25 שנה, כפרופסור התמחיתי בתחום רפואי מסוים. והצלחתי מאד, קיבלתי משכורת עתק, חיינו חיי פאר, הייתה לנו וילה יפהפייה בסביון, חיינו התנהלו על מי מנוחות. במשך תקופת הסתגלותנו בארץ לא יצא לי להכיר את החרדים. שמעתי שיש אי אילו אנשים שחורים, שמנהלים חיים מוזרים... ומאוד פחדתי מהם, מרוב בורות ושטיפת מוח, שעשתה התקשורת... יום אחד כשחזרתי הביתה ראיתי שאשתי לא מרגישה טוב, ולא חל שיפור במצבה. ביום הרביעי הזמנו רופא הביתה, הרופא שמע את הסיפור בקצרה והחל לבדוק, משהו לא נראה לו. הוא שאל את אשתי שאלות, ורשם מספר בדיקות ואמר שהכל יהיה בסדר. ולי הוא סינן: קח אותה מהר לבדיקות, אני מקווה, שזה לא מה שאני חושש ממנו. הלכנו לבדיקות, אח"כ חזרנו לרופא ומשם לעוד רופא ומשם לפרופסור. ואז, אחרי שבועיים שלמים של חששות ופחדים הגיעו כולם להסכמה שמדובר ב"מחלה", קשה לי לספר על הפחדים שעטפו אותי, היינו כ"כ שקועים בטוב עד עומק הצוואר שפתאום אומרים לך: לא עוד! המחלה של אשתי קיננה במקום קשה, והרופאים קיוו שהיא תצא מזה בשלום. הילדים שלי שנישאו היו עסוקים בקריירה שלהם... הם אמנם דאגו לאימם אבל לא טרחו לעשות כלום בשבילה. לא האשמתי אותם. זה בסה"כ החינוך שלי, ממי היה להם ללמוד אחרת? שנינו נותרנו ביחד להתמודד עם המחלה, האימה וההחלמה. השגתי לאשתי את מיטב הרופאים, היו לי קשרים לא רגילים, אחרי מספר ימים החלו בטיפולים. אחד ההשלכות של הטיפול היא נשירת השיער, ולאשתי היה הדבר הזה חשוב במיוחד. אחות אדיבה האיצה בה ללכת לבני ברק. "בני ברק? מה יש לנו לעשות בבני ברק?" היינו בהלם. "יש שם חנויות של פאות, פשוט לכי והזמיני פאה". חייכה האחות. הגענו לבני ברק ונכנסנו לחנות, המוכרת התייחסה אליה בנחמדות אם כי בתמיהה עצומה. ראו שאשתי בורה בכל הקשור לנושא דת, אם כן מה היא עושה בחנות זאת. "באתי לקנות פאה" אמרה אשתי והתיישבה על הכיסא. היא התייחסה לאשתי כ"כ יפה עד שאשתי התחילה לספר לה את הסיפור האישי שלה. מסביב הקשיבו הנשים בהזדהות, וחלקן אף מחו דמעות. "תני לנו את השם שלך" ביקשה אישה אחת. "למה?" נבהלה אשתי. "כדי שנתפלל עליך". אשתי הסכימה, היא הרגישה שאכפת להן ממנה. הן לא מתנהגות כמו חברותיה הטובות שמרחמות בגלוי ושוכחות בסתר. אשתי יצאה משם כשהיא מלווה במילות איחול ותפילה. היא הרגישה שלמישהו אכפת ממנה, אפילו יותר מילדיה. כשחזרה הביתה סיפרה לי בהתלהבות על הנשים המיוחדות שפגשה, "כולן שם לבושות בצניעות, והן כ"כ אדיבות וקשובות". לא הבנתי ממה היא מתלהבת אבל שמחתי שהיא מצאה אוזן קשבת וכבר לא רע לה כ"כ. אחרי שבועיים נזקקה אשתי בדחיפות לפאה שהזמינה, וקבעה עם המוכרת את הזמן המתאים לה. היא הגיעה, וראתה את הנשים שבידן היא הפקידה את שמה לתפילה. "נו, איך את מרגישה?" שאלו אותה. תוך כדי סיפור היא פרצה בבכי, הנשים בכו יחד אתה, וחלק מהן נתנו לה שמות של רבנים שתבקש מהם שיתפללו עבורה. מספר נשים אף החליפו אתה מספרי טלפון. מאותו רגע הרגישה אשתי שהיא לא לבד. וזה נתן לה כח עצום להתמודד עם המחלה רח"ל. היא הגיעה הביתה מאוד נסערת: "איך בכלל יכולנו לחשוב שהם כ"כ שחורים? הם אנשים נהדרים עם יכולת גבוהה להשתתף עם השני. נראה לי שתהנה מאוד להיפגש עם הבעלים שלהם" ואז גילתה לי שאחת מהן הזמינה אותנו לשבת. בתחילה התנגדתי והרגשתי מאוד לא נעים, הייתי פרופ' מכובד, לא היה לי נאה לשבות שבת שלימה עם אחד השחורים. אבל כשראיתי שהנשים הללו מחיות את אשתי, וגם ההזמנה עושה לה משהו, הסכמתי לרצונה. למרות שהיו למארחים הנחמדים שלנו תנאים שלא כ"כ התאימו לי... בערב שבת נסענו ולמזלנו הגענו בדיוק בצפצוף השני, כך שלא נגרם חילול שבת... אני לא יכול לתאר את ההרגשה שהרגשנו באותה שבת. את הזמירות הנפלאות, את התחושה הקדושה שפיעמה בתוכנו. את התדהמה מכך "שאלו השחורים שכ"כ פחדנו מהם". המארחים הסבירו לנו מהי תפילה, הראו לנו את הסידור, וכשראו שאנחנו רוצים לדעת עוד הם הציעו לנו להירשם לסמינר ערכים שם יסבירו לנו את הכל במדויק. במקביל עם הטיפולים של אשתי הלכנו לסמינר, ואם עד עכשיו התנגדתי, כעת מצאתי את עצמי פוסע עם אשתי לאותה מטרה. בדיוק כשהיינו זקוקים לכ"כ הרבה כוחות נפש וסייעתא דשמיא, הגיעה אלינו האמונה הפשוטה, היכולת להתפלל, לבקש. קשה לי לתאר את המשך הטיפולים איך נדנו בין תקווה לייאוש. בסופו של דבר בחסדי השי"ת אשתי יצאה מהמחלה, היא נשארה עם כיסוי ראש לצמיתות ואנחנו קיבלנו על עצמנו לשמור שבת. חלק מן הילדים הולכים בעקבותינו, ואחד עדיין מהסס אך שומר שבת. רציתי לומר, סיים הפרופסור את סיפורו, שהיחס שלכם החרדים לסביבה קובע הרבה, הוא יכול לבנות עולמות, ולהחזיר בתשובה יותר מכל מילות ההסבר והשכנוע. והסיפור שלי מוכיח! הסיפור הזה מסביר מדוע כדי לקרב את העולם לאמונת ה' פתח אברהם אבינו בית אכסניה ונתן לאורחים שלו לאכול, וכשגמרו לאכול ביקש מהם להודות להקב"ה, וכך לאט לאט קירב את האנשים תחת כנפי השכינה, מדוע אברהם אבינו לא פתח מוסד או ישיבה כדי ללמד את התועים בינה? אלא אברהם אבינו ידע את סוד הקירוב, שכשרוצים להשפיע על מישהו, חייבים לעבוד דרך הלב, כשהלב פתוח אז האדם מוכן לשינוי, והלב נפתח ע"י אכילה, ע"י חסד שעושים עם המתקרב וכדו', ואילו אם הלב סגור לא יעזור כל ההוכחות למיניהם כדי לקרב את האדם אל אבינו שבשמיים. כמו שכתוב במדרש תנחומא, "וזורע צדקה שכר אמת זה אברהם שזרע צדקה והיה מאכיל עוברים ושבים שנאמר ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם, לאחר שהיה מאכילן ומשקן, היו מברכים אותו, ואמר להם, לי אתם מברכים ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח. והיו אומרים לו היכן היא? אמר להם שליט שבשמיים ובארץ, וממית ומחיה, מוחץ ורופא, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאוויר עולם, מגדל צמחים ואילנות, מוריד שאול ויעל, כיוון שהיו שומעים כך, היו שואלים כיצד נברך אותו, ומחזיקים לו לטובה, היה אומר להם, אמרו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר, והיה מלמדם ברכות וצדקות"... רואים מדברי המדרש, שאפי' שהיו כ"כ אדוקים בעבודה זרה, אברהם אבינו לא היה צריך להיכנס איתם לוויכוחים על אמונה, מיד היו מסכימים ומתחילים להאמין, החסד – האוכל השפיע... ונראה דזה הביאור בגזירת חז"ל המובא במסכת שבת (יז, ב) "דאמר רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק גזרו על פתן משום שמנן, ועל שמנן משום יינן, על פתן משום שמנן מאי אולמיה דשמן מפת? אלא גזרו על פתן ושמנן, משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן"... בזה רואים את השפעתה העצומה של האכילה על הקירוב....
ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם (כא,לג) ספר טלפונים שהחזיר בתשובה לא רק בחסד בפועל יש את הכוח לקרב, אלא גם רק ידיעה על כך יכולה לקרב, כפי שיעיד הסיפור הבא, שימחיש עד כמה בכוחו של כל דבר קטן לחולל מהפכים: רוני (שם בדוי) הינו עו"ד מצליח שמתגורר בתל אביב. רוני נולד למשפחה רחוקה מיהדות ומעולם לא טעם טעמה של יהדות. הקולגות שלו במקצוע עריכת הדין הכירו אותו כעו"ד פיקח וממולח. במהלך עבודתו התוודע רוני היטב לצדדיו האפלים של האדם, לא פעם שמע מפי לקוחות שלו 'וידויים' אישיים שגרמו לו שלא לתת יותר אמון בבני אדם. בסביבתו הטבעית לא פגש רוני פנים בפנים את "האדם ביקר", את היופי האנושי, אלא דווקא את הצד השני של המטבע: את הצד האפל של האנשים. "רונן נאור – משרד עו"ד" מכריז השלט בפתח לשכתו. מידי יום נכנסים למשרדו אנשים שונים. רובם חילונים, מיעוטם דתיים. אבל חרדים? חרדי לא נראה במשרדו מאז ומעולם. לפני שנתיים וחצי, באמצע חודש תמוז התרחש מאורע היסטורי במשרד. נכנס לשם אדם חרדי אותנטי (!) עם חולצה לבנה וחליפה שחורה. את אותו יום לא מסוגל רוני לשכוח, לא בגלל החרדי שנכנס אלא בגלל מה שהתפתח בעקבות הביקור הזה. ברגע הראשון נרתע רוני לאחור, המפגש היה זר לו לחלוטין. את החרדים הוא הכיר רק דרך מרקעי תקשורת השנאה או מקלטי רשת האיבה... להיפגש ככה, עם חרדי בגודל טבעי, זה היה נראה בעיניו מנותק לחלוטין. החרדי עמד מולו... חייך. בעיני הנץ שלו זיהה מיד שמדובר בחיוך אמתי ולא מזויף. שנים רבות של הסתה נמוגו בקרבו מכוחו של חיוך אחד שהגיע הישר מהלב. רוני השיב בחיוך רפה והחווה בידו על כסא פנוי. החרדי הציג את עצמו בשם 'יצחק' וניגש הישר לעניין: שכניו בבניין המגורים הגישו נגדו תביעה בבית המשפט, הוא זקוק לעו"ד שייצג אותו. עוד לפני שרוני נכנס לעובי ה'קייס', היה ברור לו שהאדם שיושב מולו אינו אשם. האינסטינקטים הבריאים שלו בתור עו"ד, לימדו אותו במשך השנים לזהות מיד אם הלקוח צודק או לא. במקרה הזה היה ברור שהלקוח צודק. נדלג על תקופת המשפט בה נעזר יצחק בעו"ד המוצלח. נדלג גם על זיכויו המוחלט של יצחק בבית המשפט בחסדי השי"ת. עם תום המשפט היה ברור שמערכת היחסים שנרקמה בין רוני ליצחק לא עומדת להינתק. הכימיה ששררה ביניהם לא יכלה לתת לזה לקרות. רוני חיבב את יצחק. הוא גם העריך אותו כאדם שכל דרכיו יושר וצדק. הטוהר והתמימות ניבטו מעיניו והקרינו אהבת הזולת. למרות כל זאת נזהר רוני שיצחק לא יחזיר אותו בטעות בתשובה. כאשר הם התקרבו, במהלך שיחות משותפות, לנושאים שקשורים ביהדות, הקיף רוני את עצמו בחומה בצורה. הוא לא עומד לחזור בתשובה. הוא לא הולך להתנתק משכונתו ומחבריו. הוא גם לא מסוגל לחשוב על שינויים שאולי יאלץ לערוך בעקבות זאת, בסגנון עבודתו כעורך דין. מידי פעם היה רוני קופץ לביתו של יצחק לשיחת רעים. החרדים כבר לא נראו כה רחוקים בעיניו והוא נהנה מאוד לשוחח עם יצחק. היה זה ביום שלישי בצהרים. הטלפון ב"רונן נאור – משרד עו"ד" צלצל. "הלו, זה יצחק" הזדהה הדובר באוזני רוני "אולי תקפוץ אלי הביתה למספר דקות?" לרוני דווקא התחשק להתרענן בעזרת כוס קפה. יצחק אמנם לא הזכיר כוס קפה, אך רוני כבר הכיר את הקפה המיוחד כל כך שהיה נמזג מידיו של יצחק. בביתו של יצחק בעבעו המים החמים כאשר רוני נקש קלות בדלת. הם שקעו בשיחה מרעננת וכמו תמיד, הבחין רוני לפתע שהשעה מתאחרת. "אני חייב לזוז" פלט ושעט למכונית היוקרתית שהמתינה לו למעטה. ביד אמונה הקיש רוני את הקוד הסודי וסיבב את המפתח ההתנעה. הרכב היוקרתי החריש, דמם. המנוע לא השמיע הגה ורוני הבין שישנה בעיה. הוא המשיך בניסיונות התנעה ולפתע ראה את יצחק מסמן לו לפתוח את החלון. "אולי תעלה אליי שוב הביתה" הציע יצחק "נחפש במדריכי הטלפון טכנאי רכב זמין שיכול לבוא לפה". בלית ברירה נענה רוני להצעה. בבית של יצחק ישב רוני עם מדריך הטלפונים וחיפש מישהו שיושיע אותו "אבל הרגע" כלשונו. בינתיים פנה יצחק לסדר איזה דבר בביתו, וכאשר חזר לחדר בו ישב רוני גילה אותו ב'פוזה' מוזרה. פניו של רוני הצביעו על הפתעה מוחלטת. עיניו רצו על שורות מדריך הטלפונים ו'בלעו' מספרים במהירות רבה. "לכמה טכנאים הוא זקוק?" הרהר יצחק ומיהר להציץ בספר הטלפונים. "יצחק, מה הרשימות האלו?" שאל רוני בקול מלא פליאה ואף מעט המום. "רשימות של גמחי"ם" הסביר יצחק "בגמחי"ם ניתן לשאול, ללא תשלום, החל משרוך נעל ועד מכשירי חשמל משוכללים". "הם לא מקבלים שום תמלוגים?" שאל רוני בהתנצחות משפטית טיפוסית. יצחק הצביע לשמיים והשיב "כאן הם לא מקבלים כלום. אבל בשמיים הם יקבלו הרבה – הרבה מאוד". באותו רגע הרגיש רוני שהוא לא כל כך זקוק לטכנאי רכב, כפי שהוא זקוק לטכנאי נשמה. באותו רגע נפל רוני בחיק אביו שבשמיים. באותו רגע הרגיש שיש לו את הכוח לקבל את האמת. שהוא מסוגל להשתעבד לאבא שבשמיים. אם זו התוצאה של שמירת תורה ומצוות אז הוא מוכן להתמסר לכך בכל לב... התהליך עצמו לא היה פשוט כלל, אט אט קיבל רוני על עצמו עול תורה ומצוות – הוא ובני ביתו. לימים פתח רוני אף הוא גמ"ח מצליח. ומתי ששואלים אותו מה קרה לך? הוא עונה: ספר הטלפונים החזיר אותי בתשובה...
קח נא את בנך את יחידך...והעלהו לעולה (כב,ב) (אהרון דויטש) עקדת יצחק המשבר האמוני עקדת יצחק נתפסת ביהדות כהניסיון הקשה ביותר מעשרת הניסיונות שעובר אברהם. לקחת את בנו יחידו, שנולד אחרי מאה שנות עקרות . לשוחטו ולעלות אותו לעולה. אין לך ניסיון קשה מזה. ונשאלת השאלה מדוע הקב"ה משתמש בניסיון כל כך קשה כדי לנסות את אברהם בניסיון שיש ביישומו רציחה ושפיכת דם נקי. ניתן להבין שברצון ה' לנסות את אברהם על מנת לצרפו, לייחדו, לטפחו ולעלותו לקראת תפקידו הגדול כראש וראשון לאומה היהודית וכאביהם של ישראל. אבל האם עד כדי כך? האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? באו ונאזין לדו שיח המתנהל בין אברהם להקב"ה לאחר עקדת יצחק "אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער? א"ל הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה כשאמרתי לך קח, לא אמרתי לך שחטהו, אלא העלהו". (מדרש) אברהם אבינו מנסה להבין את דרכיו של הקב"ה ושואל אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע" אח"כ אמרתה לשוחטו, ועכשיו הנך חוזר בך ואומר אל תשלח ידך? ותשובת ה' לאברהם לכאו' ממש אינה מובנת. שהרי אומר לו ה' מעולם לא אמרתי לך לשוחטו אלא רק העלהו. וכי כל הסיפור הנורא של עקדת יצחק מתבסס על חוסר הבנה בדיבורו של ה'. כביכול עם אברהם היה מבין טוב מההתחלה את דיבור ה' לא היה מתחרש בכלל הניסיון הזה של עקדת בנו יחידו. הייתכן ? ונחזור שוב לתחילת סיפור עקדת יצחק . אברהם מקבל את הבשורה "קח נא את בנך" מה עובר לו בראש. בוודאי שבראש ובראשונה עולים לפניו כל הרגשות האהבים הטבעיים של אהבת אב לבנו. ועל זה הוא מתגבר ומוכן למסור את בנו יחידו מאהבתו הגדולה לה'. אבל אז חווה אברהם משבר אמוני חריף שאין כדוגמתו. אני אברהם שמסרתי את נפשי לתורה החדשה נגד כל העולם כולו. תורה המלאה בערכים של כבוד אדם וערך לזולת. הולך היום לעשות כנגד כל האמונה שגדלתי עליה ומסרתי את נפשי ואף הפצתי לרבים. ללכת ולרצוח ולשפוך דם נקי. איך הקב"ה מצווה אותי לסתור את כל התורה והאמונה שגדלתי עליה עד היום הזה. אבל אז לומד אברהם מפרשת "עקדת יצחק" מושג חדש בלעשות "רצון ה'". לא עושים את דברי ה' כי זה מובן, כי זה האהוב, כי זה תורת חיים. אלא עושים את רצון ה' כי זה רצון ה'. גם אם זה עכשיו סותר את כל רצונותיו של ה' שנאמרו ונלמדו עד היום. עושים כך כי כך רצה ה'. התבטלות מוחלטת לריבונו של עולם עד כדי כפירה בכל התורה כולה. כאשר אברהם עומד בניסיון אומר לו ה', מעולם לא התכוונתי שתרצח ושח"ו תשפוך דם נקי כי הרי זה סותר את כל ערכי תורתנו הק'. רק נתתי לך להבין ולטעות. על מנת שתלמד את הלימוד הגדול מהו לעשות את רצון ה'. ולאחר כל הסאגה הזו נשמעת ההכרזה האלוקית "עתה ידעתי. כי ירא א-לוקים אתה"
עקידת יצחק, הניסיון העשירי. (אפריון שלמה, גליון 94) "קח נא את בנך", אומר רש"י: אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה לאברהם: בבקשה ממך עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו 'הראשונות לא היה בהן ממש'. אבל למה הניסיון הזה כל כך קשה? למה הוא נחשב ליותר מכל הניסיונות האחרים?! אומר הזוהר הקדוש: האבות הן-הן המרכבה. מה זה מרכבה, אני לא יודע, אבל זה בטח משהו מאוד גדול שהמושגים שלנו לא יכולים לתפוס... שואל הרב פינקוס: אתם יכולים לשאול את האוטו שלכם לאן הוא רוצה לנסוע היום? האם יש לו העדפה מסוימת? ודאי שלא! לא אכפת לו לאן הוא נוסע, כי הוא רק מרכבה. אני הוא זה שמחליט לאן לנסוע, ולרכב אין העדפה אישית. האבות הן-הן המרכבה, כלומר אין להם שום רצון, אין להם שום העדפה, הם יעשו רק מה שהקב"ה יגיד להם לעשות, כי הם רק מרכבה, ומרכבה נוסעת רק לאיפה שאומרים לה לנסוע. האם אברהם אבינו קיבל תורה? לא. אברהם אבינו החל להכיר את בוראו דרך הבריאה, ועם השכל שלו הוא הבין מה היא עבודת הבורא, ואיזה תפקיד הבורא רוצה שהאדם ימלא בעולמו. הוא החל לעשות דברים, שמדעתו הוא הבין שהבורא רוצה. בין הדברים הללו הוא הקריב קרבנות, והרי למה אנחנו מקריבים קרבנות? הרמב"ן אומר שזה סוד. ואת הסוד הזה אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו מביאים קרבנות כי הצטווינו להביא את הקרבנות הללו, אבל אברהם אבינו לא הצטווה על הקרבנות, אז למה הוא בכל זאת הביא אותן? כי הוא ידע את הסוד! הוא הבין מדעתו את כל התכלית! וכמו שהוא הבין שיש בורא לעולם, והבורא הזה רוצה שיעבדו אותו ושיביאו לו קרבנות, כך הוא גם הבין שהבורא רוצה קרבנות בהמה, ולא קרבנות אדם. ולכן הוא הקריב רק קרבנות בהמה, והתנגד להקרבת קרבנות אדם. כך הוא עבד את ה'. פתאום אומר לו הקב"ה: אתה שומע, אני רוצה קרבן אדם! אתם יודעים מה הפירוש של הציווי הזה? סטירת לחי! הרי אם השכל שלי אומר שלא צריך להביא קרבן אדם, והקב"ה כן רוצה קרבן אדם, זה אומר שהשכל שלי עקום! ואם השכל שלי עקום, אז אולי הכל עקום? יכול להיות שהקב"ה בכלל לא רצה קרבנות של בהמה, ויכול להיות שכל עבודת ה' שעשיתי עד היום – הכל היה טעות אחת גדולה! תבינו, הכל עומד פה עכשיו למבחן, אברהם אבינו צריך עכשיו לסתור את כל מה שהוא הבין ב-134 השנים האחרונות...זה המבחן הקשה ביותר, עד כמה אתה מוכן להיות מרכבה? תעמוד לי בניסיון הזה, אם תעמוד בו אתה תהיה המרכבה!
וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ (כב-יג) (מר אבישי יוחננוף) הגאון מורנו רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, פתח בספור בבואו להסביר ענין העקדה. הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל איש חסד היה, ונודע כרב האסירים. פעם אחת, בשבת, הגיע לבקר את האסירים ודרכו נחסמה. השוטר הבריטי לא הניחו להיכנס. עמיתו היהודי טען שבידי הרב רישיון כניסה, אך האנגלי השיב שהרישיון תקף רק בזמנים כתיקונם. עתה הוטל עצר ותקף הרישיון פג. טען השוטר היהודי: "מדוע תפריע ליהודי קשיש המתנדב לעזר לאסירים הכלואים?" ענהו הבריטי: "לבטח מקבל הוא שכר, שילך ויחפש לו עבודה אחרת!"... כשראה רבי אריה שדרכו נחסמה, הלך סביב וחפש פרצה, מצא ונכנס. מובן שנתפס, והובא לפני השומר הבריטי, אך כעת הודה השוטר אמר: "עכשיו מאמין אני שאכן מתנדב הוא. אלו עבד בעבור משכרת, שמח היה לסירוב להכניסו, שהרי את שלו עשה, והיה שב לביתו לנוח. אם טרח לחפש פרצה ולנסות לחדר פנימה, מעיד הדבר שבנפשו הוא, והחסד מדרבנו, רשאי הוא להיכנס ולבקר את האסירים". בספור זה יובן, מדוע לאחר התגלות המלאך לראשונה, כשהורה לחוס על יצחק ולא לשלח בו יד, נעלם המלאך ולא ברכו. רק לאחר שהקריב את האיל בא המלאך שנית וברכו בשם ה': "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך... שער איביו. והתברכו בזרעך... גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי". והעניין, שעצם מעשה העקדה אינו מוכיח בשלמות את גדל צדקת אברהם אבינו. יתכן שמרב פחד עשה מה שעשה, שהיה ירא לנפשו שאם ימרה את רצון הבורא הרי בידו להמית ולהחיות, ויוכל לגזר מיתה עליו ועל בנו יחדיו. ברם, אלו היה עושה את מעשה העקדה מתוך פחד ויראה גרידא, אזי בשמעו את בשורת המלאך "אל תשלח ידך אל הנער" שמח היה להפטר מהניסיון, מתיר היה את אסורי בנו וממהר לשוב לביתו. אבל הוא לא כן עשה, אלא טרח לחפש איל להקריבו, שלא לרדת מן ההר ללא קרבן. והאיל נאחז בסבך בקרניו, ואברהם אבינו טרח להבקיע אליו דרך ולשחררו, להשיגו להקריבו. הייתה זו הוכחה ניצחת שלא עבד אברהם אבינו את הבורא יתברך אלא מרב אהבה וכל מעשיו לשם שמים בלבד. כיון שכך, התגלה אליו המלאך שנית וברכו בברכות שמים מעל. מכאן למדנו מהי הדרך המבטיחה ברכות עד בלי די: לקים מצוות מתוך רצון ואהבה. כמו ששנינו בדברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה מלבד הקרן הקיימת לעולם הבא: "השכמת בית המדרש שחרית וערבית" (שבת קכז:). ההליכה והתפלה לבד עדין אינם מקנים ברכה זו, אבל ההשכמה והזריזות מורות על התשוקה לקים מצוות, להתפלל ולעבד את הבורא. וכמאמר דוד המלך "דרך מצותיך ארוץ, כי תרחיב לבי", הלב והרצון מתבטאים בריצה לקראת המצווה. משל למה הדבר דומה? רופא הבודק אם אדם בריא, אינו שואל האם הוא אוכל בוודאי אכל, שאלו לא אכל היה מת. שואל הוא האם הוא אוכל בתאבון, שהתיאבון מעיד על בריאות וחסן גופניים. והתשוקה לקיום מצוות ה"תאבון" להם מוכיחה שהאדם בריא וחסון מבחינה רוחנית.
העקידה האם יש משהו גדול יותר מפרשת העקידה? הגמרא אומרת: "ואהבת את ה' א-לקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (=ממונך)". אם את הנפש הוא מוכן למסור- מה השאלה על הרכוש?! הגמרא כבר משיבה שיש אנשים שמוכנים למסור את הנפש אבל לא את הרכוש וכן להפך- יש אנשים המעדיפים למסור את הרכוש ובלבד שהנפש לא תפגע... שואל ר' ירוחם ממיר: אם הקב"ה הביא את ניסיון העקידה, מה הצורך ביתר הניסיונות? הרי אם את הבן הוא מוכן להקריב – הרי ברור שאברהם יעמוד גם בכל השאר?! אם יש עקידה הרי מוכח שבכל היתר אברהם אבינו יעמוד?! מתרץ ר' ירוחם ממיר: יש אנשים שמוכנים למות על קידוש ה' אבל אם תגיד להם להוציא שקל מהכיס - הם ימותו ולא יוציאו... סיפור שימחיש עד כמה קשה הוצאת ממון לאדם, סיפר מתרים אחד: אחד שהלך לאסוף כסף בקיסריה לצורך חולה קבע עם אחד העשירים שגרים שם. לאחר שחיכה כמה חודשים בתור נתן לו בעל הבית 180 ₪ בצ'ק לראשון לחודש. המתרים התרגז, העז פניו במחשבה שכבר אין לו מה להפסיד ופנה בטענה לגביר: "אבל מה זה 180 ₪???! בכל דלת שאני דופק בבני ברק אנשים אברכים קשיי יום שמקבלים 2000 ₪ בחודש נותנים לי 500 ₪ ב10 צ'קים!!! ואתה עם שומרי ראש, רכב יוקרתי + טרקטורון אופנוע, אופנוע-ים ודוברמן רק 180 ₪?! ועוד לראשון לחודש?!!! השיב לו בעל הבית בקור רוח: "הבן, איש יקר, בשבילי 180 ₪ זה כמו תרומת איברים... הכסף הוא כל עולמי - זה כל מה שיש לי... לאברך יש תורה, הכסף זה לא מה שמשחק אצלו. לכן אומרת התורה "ואהבת את ה' א-לוקך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך!. יש אנשים שמוכנים למות ולא לתת שקל. הניסיונות שאברהם בעבר הוכיחו שהוא הסכים למסור גם את נפשו וגם את ממונו - זו הגדלות שבו!!! יהי רצון שבזכות מסירות הנפש והממון של אברהם נזכה ללמוד ממנו והקב"ה יכבוש את כעסו כפי שכבש אברהם אבינו את רחמיו.
תכלית עבודה (לזכות כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א, גליון 101) בפרשתנו מוצאים הרבה כישלונות [לכאורה..] אצל אברהם אבינו. רצה להאכיל עוברי אורח רעבים וצמאים אבל בסוף הגיעו מלאכים שאין להם צורך לאכול ולשתות. השתדלות שלא נשאה פרי. בהמשך הפרשה התפלל על סדום אבל לכאורה לא הועילו תפילותיו, נענה בשלילה וסדום נחרבה. שוב השתדלות מרובה שעלתה בתוהו. בסוף הפרשה קראנו על העקידה, ובסופה נצטווה אברהם "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". הליכה מרובה והכנה רבתי למעשה שלא יצא אל הפועל. בקובץ חכמי לב [ח"א עמ' קס"ד] למד מכאן יסוד גדול בעבודת ה'. העיקר הוא ההליכה בדרכי ה' ואילו התוצאות הם מאתנו והלאה. ויהי כי התעו אותי א-לקים מבית אבי כו' [וירא כ' י"ג]כשהוציאני מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום כו' [רש"ישם]. אל הארץ אשר אראך [ר"פ לך לך] לא גילה לו הארץ כו' רש"י שם. הליכה ללא מטרה, כי עצם ההליכה וההשתדלות היא המצווה.
נחלת ה' וגם במידת יראת שמים ניכר הבדל בין בני א"י לבני חו"ל, ומן העניין להביא כאן עדות של הגה"צ ר' מרדכי צוקרמן זצ"ל (יחיד ודורו ח"ב עמ' ) 705 "בסוף מלחמת העולם השנייה הכרתי הרבה אנשים יראים ושלמים, מהם שבחרו לנסוע לאמריקה ומהם שנסעו לארץ ישראל. לא היו הבדלים במידת יראת שמים שלהם, אבל ההבדל ניכר בדור השני שיצא מהם, רואים הבדל בין הדור שגדל באמריקה לבין הדור שגדל בארץ ישראל... וזהו אות וסימן על הכח הסגולי של קדושת ארץ ישראל" . הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל (פחד יצחק אגרות וכתבים, קסב) מעיד על ההבדל בין הארץ לחו"ל : "בדברי על אודות הפרידה מארץ ישראל אי אפשר לי שלא להדגיש עד כמה קושי אני מרגיש בזה. הה, עד כמה! למי שלא היה כאן ולא ראה בעיניו, אי אפשר לצייר עד כמה מגיעה מדת ההתקשרות אליה. ונוסף על זה הנני מוצא את עצמי אסיר תודה לה, על כל הטוב שגרמה לי. הרבה הרבה מעיקרי השקפות בדעת תורה ובהבנת היהדות נתחוורו לי והתבססו אצלי רק הודות להשפעתה עלי. שום שיטה ושום מורה ושום מחנך לא היה יכול כל כך לחדור אל תוך תוכיות נשמתי כמו שעשתה זה ארץ ישראל, מקומם האמתי של חיי תורה. "ברית כרותה לארץ ולתורה". וכיצד מתפרדים ממנה? כיצד?!". ונסיים בדברים שסיים הגרא"א דסלר זצ"ל בסיום מאמרו שהובא לעיל: "הקב"ה משפיע עלינו שפע של סיועים וכלים , הבה נתכונן להיות כראוי להם, ולא נזלזל בערכם ח"ו, אלא ננצלם עד תומם בעלייתנו בתורה ויראת שמים".
אומנות הכשלון | אליעזר אייזיקוביץמסלול חייו של אברהם אבינו היה זרוע בקשיים ובניסיונות מרובים. בכל פעם שנדמה היה שהגיע למנוחה מסוימת קפץ עליו רוגזו של קושי חדש ובלתי צפוי. לשם מה נגזר על אברהם להתנסות בכל הקשיים הללו? מַדוּעַ לא דאג הקב"ה להחליק את מסלול חייו כדי שיוכל לשבת בנחת ובשלווה ולעסוק במעשי החסד הנפלאים שבהם קירב את הבריות לאמונה?
תשובה מסוימת לתמיהה זו נִמְצָא במדרש הקובע כי "צדיקים מבקשים לישב בשלווה. אומר להם הקב"ה: 'לא די לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה גם בעולם הזה?". מדרש זה מגביר את התמיהה – וכי מה רע בכך שהצדיק מבקש לתפוס מעט שלווה?
שורש המילה ניסיון הוּא במילה 'נס', היינו, דגל. תכליתו של הדגל הוּא לשמש תמרור, לחשוף בפומבי את הזהות הפנימית הנסתרת מן העין ולהוציא אותה מהכוח אל הפועל. ענינו של הניסיון הוּא לגלות ולהוציא לפועל את הכוחות הגדולים הטמונים בנפשו של האדם. זהו חדר הכושר הרוחני בו הוּא מחשל את שרירי הנשמה.
האדם שהתמודד בהצלחה מול ניסיון, אינו אותו אדם שהיה לפני הכישלון. הוּא גילה בתוך נפשו מצבורים חבויים של אומץ, התמדה, סבלנות, כשרון ואורך רוח. הוּא חיזק את מידותיו הטובות.
הניסיונות שצצו לאורך מסלול חייו של אברהם אבינו לא נועדו להפריע לו במילוי תפקידו או להכשילו חלילה. אדרבא, הניסיונות הללו הם שבנו את אישיותו של אברהם אבינו והפכו אותו למה שהיה. כל ניסיון שבו עמד בהצלחה הוסיף נדבך לשיעור קומתו הרוחני.
מספרים על הממציא האמריקאי תומס אדיסון שהתקשה במציאת החומר להתקנת פתיל הליבון שבתוך הנורה החשמלית. אדם אחר היה מרים ידיים ועובר להמצאה אחרת ומבטיחה יותר, אך אדיסון לא אמר נואש. לבסוף, אחרי 600 ניסיונות כושלים (!), עלה בידו לגלות את החומר הנכון, ויהי אור.
לימים פגש אותו עיתונאי צעיר וביקש שיגלה לו את סוד הצלחתו: "אחרי כל כך הרבה כישלונות איך לא התייאשת? מה נתן לך את הכוח להתמיד במאמציך גם אחרי אכזבות כה רבות?".
נתן בו אדיסון את עיניו והשיב לו: "התשובה פשוטה מאוד. אני לא נכשלתי מעולם. הנורה היא זו שנכשלה...". ולפי גרסה אחרת השיב אדיסון: "בכל פעם למדתי דרך חדשה איך לא מדליקים נורה חשמלית...".
ה'לוזר' האמיתי הוּא מי שאינו יודע כיצד להיכשל נכון. אומנות הכישלון היא להבין כי הכישלון אינו אלא תמרור מוסווה המכוון אותנו בדרך להצלחה עמוקה ואמיתית יותר. אם נשכיל להפיק מהכישלון את הלקח הראוי נוכל גם אנו להדליק בתוך עצמנו את האור.
ה בין לוט לבין אברהם? הבדלים של 'מהות' | הרב עזריאל יונההכל שואלים, מציין הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי', מה בין אברהם אבינו ללוט בן אחיו, הלא לכאורה בהכנסת אורחים של לוט מצאנו יותר מסירות נפש מאשר אצל אברהם?
ורגילים לתרץ כי אף על פי כן דברים הרבה מצאנו אצל אברהם שלא מצאנו אצל לוט. אברהם חיפש ותר אחר אורחים בשלישי למילתו, ולא מצאנו כן אצל לוט.
"יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם ואקחה פת לחם וסעדו לבכם... ואל הבקר רץ אברהם... והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו... [בראשית יח, ד, ח] כל זה וכדומה לזה, לא מצאנו כן אצל לוט.
אמת היא, הכל נכון. אך נראה כי ההבדל אינו רק במעשים או בפרטים, אלא הבדלי מהות יש בין אברהם לבין לוט.
יש ויש. יש בעל מעשים, ויש בעל מהות. המכוון העיקרי הוא שיבנה האדם את בנינו הנפשי, שיהא בנינו, מהות של תורה, מהות של מעשים.
לא די בכך שהאדם הוא בעל מעשים. המטרה היא שהמעשים יבנו אדם.
בפרשת בחוקותי נאמר: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוות תשמרו, ועשיתם אותם". דרשו חז"ל: "ועשיתם אתם" - כאילו עשיתם עצמכם [ילק"ש בחקותי].
איזה 'כאילו' הוא זה? האם שבח הוא לאדם ש'יעשה את עצמו'? כלום מסוגל הוא לכך? ומה יש לו לאדם מכך כשאומרים לו 'כאילו' עשה את עצמו? כשהמדובר הוא בעניני גשם, אין לו לאדם שום שייכות, לא לקנינו לא להצלחתו לא לשום עשייה, הכל מן השמים.
אבל כשהמדובר הוא בבנינו הרוחני - הכל בידי האדם בלבד. זו היא חובתו של האדם כי יבנה את עצמו וזהו "כאילו עשיתם עצמכם" – כלומר כאילו יצרתם את עצמכם הרוחני – האידיאלי.
הבה וניקח דוגמא: מצאנו בחז"ל במסכת ברכות: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו. וברבינו יונה שערי תשובה שער א הרבה להסביר כי דרגות יש בכך. יש בושה, אבל יש דבר גדול הימנה – הכלימה, כפי שהסביר רבינו יונה שהכלימה היא השתנות זיו פניו וכדומה. זה קורה כשהבושה אופפת וחודרת אל כל פינה שבגוף ובנפש.
אך כל כך למה, מדוע הדבר כך? מדוע מוחלין לו על כל עוונותיו? דווקא משום שהבושה היא הרגשה גופנית, דווקא משום כך, הדבר מראה כי נוצרה כאן מהות אחרת משום שכל ישותו גופנית ורוחנית כאחת, הכל מתקומם ומתרחק מן המצב המביש ההוא, וכשהבושה השיגה את מטרתה, באה אל פסגתה על ידי כלימה, הרי אז הלא 'אחר' הוא. הגיע אל מטרתו, ומוחלין לו על כל עוונותיו.
זהו "עשיתם עצמכם". לוט עשה מעשים כבירים. גם כאלו שהיו גדולים אולי כשל דודו אברהם. אבל הוא לחוד ומעשיו לחוד. לוט נשאר על עמדו גם אם מעשיו המריאו אל על. אברהם המריא על גבי מעשיו, והשאיר את הכל - גם את הגדולים שבהם, גם את לוט, קטנים, הרחק הרחק למטה. |
| ||||
