כי תשא

אסתרטגיה: איך כולנו נופלים בחטא העגל?

דרשה לפרשת תישא-פרה

נערה הכירה בחור לנישואים וביקשה מאביה העשיר לפגוש אותו לשיחת הכרות. הגביר קיבל אותו במשרד והתעניין מהו מתכנן לעשות בחיים?

–"אני מאוהב בלימוד התורה", ענה הבחור, "ושואף להמשיך להגות בה יומם ולילה...". "יפה", אמר הגביר, "ואיך תפרנס כשיהיה ילד?". –"הקב"ה מפרנס כל בריה והוא יפרנס גם אותי". "אני אוהב את הגישה שלך", אמר הגביר, "אבל מה יקרה עוד עשר שנים כשיהיו חמישה ילדים לפרנס"? –"נו באמת, הקב"ה זן את כל העולם מביצי כנים ועד קרני ראמים וימצא פתרונות גם לחמש הקטנצ'יקים שלי". "ומה יקרה עוד עשרים שנה כשתצטרך לחתן ילדים ולקנות להם דירות?". "אוי באמת", ענה הבחור, "לא צריך לעזור לקב"ה, הוא יסתדר".

הנערה הנלהבת ביקשה לשמוע את ההתרשמות של אביה מהבחור שלה. "תראי", הוא אמר, "בחור נחמד לקחת, אבל למה הוא קורא לי – הקב"ה?!...".

הסיפור המרכזי של פרשת כי תישא הוא הקריסה הרוחנית הטוטאלית, רגע אחרי יציאת מצרים ומתן תורה. איחור של יום מצד משה רבנו, הפך להיות בגידה ומרידה עד שאמרו חז"ל: "עלובה כלה המזנה תחת החופה". סיפור חטא העגל נושא קשר ישיר גם לספר התורה השני שנוציא השבת ונקרא בו את פרשת פרה אדומה, משום שכל מעשה הפרה נועד להיות כפרה על חטא העגל (ראו רש"י תחילת פרשת חוקת).

וגם אם נקרא את הפרשה עוד 50 פעם, סיפור העגל יישאר סתום ונשגב מבינתנו: זה רציני? מה קראנו? מה הסיפור המטורף הזה? האם הם באמת התכוונו להחליף את אלוקים בעגל?! האם אנשים שפויים, בני עם חכם ונבון, חשבו שעגל תמים, טיפש ולוחך עשב, יהיה מסוגל להוליך עם ענק במדבר הגדול והנורא, לספק לחם פלאי ומים זורמים מסלע אבן צחיח?!

מילא אנשים נחותים כמונו שלא חוו ניסים אמיתיים, יכולים לשגות באשליות, אבל הדור ההוא זכה לשבור את המחיצות, לחוות את האלוקים בעצמו, לראות ולשמוע את קול השכינה מדבר בהר סיני – קולות ומראות שהעין אינה יכולה לראות והאוזן אינה יכולה לשמוע. האם אחרי חוויות נשגבות כאלו חשבו שעגל מעשה ידי אדם יספק אותה הסחורה ויהיה לא פחות מוצלח מהאורגינל?!

ובכלל לא ברור: מה הם רוצים מהאלוקים? הרי האלוקים לא נעלם, לא קרה אתו דבר, רק משה נעלם ואם כן היה עליהם למנות מחליף למשה ולא לעשות אלוהים אחרים?

נזכיר את הסיפור: היום השישי בסיון היה היום החשוב בהיסטוריה, עם ישראל קיבל את התורה באהבה והוכתר לכלתו של הקב"ה. למחרת, בשביעי בסיון, נפרד משה מהעם כדי לעלות לשמים ולקבל מהחתן את עיקרי סודות התורה. משה עדכן כי הוא ישוב בחזרה לארץ בעוד ארבעים יום בצהרי היום. וכיון שתאריך היום היה שביעי בסיון, הם כיוונו את השעונים לעוד ארבעים יום בדיוק (כולל יום היציאה) - טז בתמוז בחצות היום - בו אמור משה לרדת בחזרה.

ארבעים הימים חלפו והגיע צוהרי ט"ז בתמוז. דמותו של משה לא נראתה בשמים. עוד שעה חלפה ועוד שעה והערב החל לרדת. אנשי ה"ערב רב" שהיו בסך הכול מצריים שהתאהבו בעם ישראל, החלו לטפטף ספקות: "מה חשבנו? שהוא יחזור?! וכי מישהו חזר מהשמים?!". בתוך הערפל הראה השטן את דמותו של משה שטה על גבי מיטה, וזאת הייתה בשורה נוראה כי משה מת למעלה.

היסטריה פרצה בקהל, הם תקועים במדבר הגדול עם מיליוני אנשים, נשים וטף וללא דרך טבעית להתקדם. אם משה מת – כנראה גם הנסים מתו והם מופקרים לגורלם. מי ייתן אוכל? מי ינחה אותם כיצד להתקדם לארץ ישראל? ואיך יגברו על כל הקשיים בדרך? אנשי הערב רב נכנסו לאקסטזה ודחקו בהם לעשות אלוקות תחליפית שתושיע אותם. הם לחצו את אהרן לזרוק זהב לאש, ובדרך לא דרך יצא עגל חי ונושם מתוך האש. רש"י מביא כי מכשפי הערב רב עשו כישוף כלשהו ויצרו את הבריה המשונה הזו. העם עמד נדהם נוכח הפלא, הם הקריבו לפני העגל זבחים ועולות והכריזו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

האבסורד הנורא מסוכם בשורה אחת בספר התהלים: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב". הם המירו את האלוקים הכול יכול בבעל חיים מוגבל שמכור לאכילת עשב.

והשאלות הפשוטות הן כנ"ל: האם באמת האמינו שהעגל הזה הוציא אותם ממצרים?! האם כך היה האלוקים נדמה בעיניהם?! האם חשבו שהעגל יהיה מסוגל להחליף את האלוקים ולהוליך אותם במדבר? ובכלל, אם משה נעלם – מה פתאום הם מתגייסים למנות אלוהים חדש?

בדיחה: במסגרת דיון על האלוקים בגן הילדים, ביקשה הגננת מהתלמידים לצייר את הקב"ה. אחד צייר סבא עם זקן לבן ארוך, אחד צייר גנרל חמור סבר, ואחד צייר משקל כף רגל.

"למה האלוקים נתפס בעיניך כמו משקל", שאלה הגננת?

"כי כל פעם שאימא שלי עולה על המשקל, היא קוראת: או מיי גאד..."

הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות יא/145) העניק משמעות אקטואלית חזקה לחטא העגל, החטא הישן שלא חלף מהעולם ומכה בכולנו עד היום הזה.

הם לא העלו בדעתם להחליף את האלוקים, חלילה, הם רק התכוונו לעזור לאלוקים לעזור להם. הם רצו לייצר נציגות רוחנית פיזית עלי אדמות שאפשר לתקשר איתה והיא תפתור להם את הבעיות.

הקשר עם האלוקים סובל מקושי מובנה: הקב"ה הוא מופשט, אבסטרקטי, עצום, מלוא כל הארץ כבודו והוא עסוק מאוד, ואילו בני האדם הם מוחשיים, בוחנים את העולם בעזרת חמשת החושים וקטנים מאוד בעיני עצמם. ולכן זה נשמע רחוק שהאלוקים המופשט והעצום יהיה עסוק בבעיות הקטנות שלהם במדבר. כל שאיפתם הייתה לייצר אלוהות קרובה, פיזית ומוחשית שתהיה קרובה לעולמם ותדריך אותם במדבר הגדול.

האדמו"ר הצמח צדק (אור התורה שמות ו א'תתקפו) מוסיף ביאור לכך שחשבו שדווקא עגל יוכל להיות מתאים לכך. משום שהעגל הוא בנו של ה"שור" והיו סבורים שמזל שור יעניק להם כוחות. המצרים עבדו ל"טלה", ודימו הערב רב לומר כי מזל טלה נכשל מול האלוקים ולכן מזל שור שהוא הבא בתור בסולם המזלות אחרי הטלה, יהיה צינור ראוי בינם ובין השכינה.

והאמת היא, שהעבודה זרה הזו לא חלפה ומעולם לא נגמלנו ממנה. כל אחד לוקה באותה גישה לפיה גורלנו תלוי בידי אלים מוחשיים ופיזיים. היום קוראים לה כך: 'לקחתי עורך דין תותח והוא יוציא אותי זכאי'. 'קבעתי תור אצל המומחה מספר אחד בבית הרפואה הדסה ואני לא דואג'. 'אני מכיר את העוזר של ראש העיר והוא הבטיח שיהיה בסדר'. בסוף פרשת יתרו נאמר "אלוקי כסף ואלוקי זהב לא תעשה לך", משום שהאלילות היום היא לכסף וזהב שיבטיחו אריכות ימים.

חטא העגל ביסודו הוא חטא ההמחשה וחטא המוחשיות. זה הפיתוי להסתמך על כוח מציאותי ולחשוב שיש לו כוח עצמאי לשנות. ואדרבה, האתגר כיום הוא הרבה יותר מפתה מאשר עבודת האלילים המקורית. בעוד שקל להבין שחפץ דומם או עגל תמים אינו בעל כוח להשפיע, הרבה יותר מפתה להאמין שאדם חי עם שיקול דעת ועוצמה הוא בעל כוח להועיל או להזיק לנו.

ואולם, אז כמו היום, הכול אותה עבודה זרה. שום כוח בעולם אינו יכול להעניק ישועה לולי שירצה בכך הקב"ה. החיסון כשלעצמו אינו מרפא, כמו שהקורונה כשלעצמה לא הורגת. הרופא כשלעצמו אינו מביא ישועה, כמו שבעל הבית כשלעצמו לא יכול למנוע פרנסה. בכל רגע מעניק הקב"ה כח לכל אחד מהנבראים לעשות מלאכתו, הוא מחדש את טבע החיסון לרפא ואת טבע הקורונה להזיק ח"ו, וכך כל בעלי הכוח אינם אלא אמצעים דרכם משפיע הקב"ה את שפעו לעולם.

הנה סיפור (שלוחו כמותו/187, הרב אהרן דב הלפרין): הרב יעקב פעליג הוא שליח ותיק במיאמי פלורידה. הוא מיודד שנים ארוכות עם איש עסקים גדול מברזיל, אדם שמחזיק בדעות שמאלניות והיה ידיד קרוב של שמעון פרס. במשך שנים ארוכות הם לומדים שיעור תורה ביחד ואותו איש עסקים טען שהוא מוכן לקבל את האמונה בבריאת העולם, אבל אינו מסכים לעיקרון של השגחה פרטית. נראה לו מוזר שאלוקים כל כך גדול יתעסק בקטנות כמו להיכן יתגלגל עלה נושר ברוח. הרב פעליג ניסה לשכנע אותו באותו ומופתים, אבל הוא נעול על שלו.

פעם נסע האיש ליום כיפור לקונטיקט וצירף אליו ידיד משפחתי שהיה רופא לב. הם לקחו מראש פרטים על כתובת בית הכנסת האורתודוקסי, אבל בלחץ הזמן לפני החג לא הצליחו למצוא אותו. השמש עמדה לשקוע והם לא הכירו את האזור. לפתע הבחינו בצעיר חובש כיפה עומד לידם ברמזור, הם שאלו היכן בית הכנסת והוא אמר שאינו מכיר את ההיכל הזה, אבל יש כאן בית כנסת חדש והוא יפנה אותם לשם. לא הייתה להם ברירה והם הלכו למקום ההוא שבו לא הכירו איש.

באמצע 'כל נדרי' נשמעה מאחור צעקה. אחד המתפללים עבר אירוע לב חמור. לא היה לו סיכוי עד שיגיע אמבולנס למקום, אבל אותו רופא לב שהגיע בטעות עם איש העסקים מברזיל זינק ממקומו והציל את חייו עד שהגיעה העזרה.

בשנה הבאה הם ביקרו שוב בקונטיקט ביום כיפור והלכו לאותו בית כנסת חדש. אחרי התפילה, ניגש אותו אדם שחייו ניצלו, ביחד עם אשתו, והודו להם על ההצלה הקריטית בשנה שעברה. ואז האישה סיפרה: "הייתי חייבת לדעת מי הבחור שכיוון אתכם לבית הכנסת הזה, למרות שתכננתם ללכת למקום אחר. ובכן, היה זה לא אחר מאשר בני הבכור, שהלך עם חבריו להתפלל בבית כנסת אחר. כך שאלוקים זיכה את הבן שלי להיות השליח שיציל את חיי אבא שלו".

הרופא הביט באיש העסקים ואמר: "יהיה לך סיפור טוב עבור הראביי שלך על השגחה פרטית..."

מי שמציגה את התפישה ההפוכה מחטא העגל, היא אסתר המלכה במגילת אסתר, עליה קראנו רק לפני שבוע. אסתר התחלחלה לשמוע על הגזירה שנחתמה מאחורי גבה, תכנית מרושעת כמותה לא נחתמה בכל ימי ההיסטוריה היהודית, ויצאה להיאבק בה. הבעיה הייתה שהמלך לא קרא לה כבר שלושים יום, לבו אינו עמה אלא מסתובב במחוזות אחרים. היה עליה לעשות פעולות מתאימות כדי להצית את אהבתו אליה ולהסב את תשומת לבו. היא ערכה משתה ועוד משתה בו החניפה לו והתקרבה אליו, וכך הייתה יכולה לסובב לו את הראש.

אבל לפני זה קרה דבר מוזר, אנטיתזה לכל התוכנית שלה. קודם שהלכה אל המלך, היא צמה שלושה ימים ושלושה לילות, ורק אחר כך הלכה אליו. אבל רגע, זה גול עצמי. היא מחסלת את הסיכויים של עצמה. הרי אישה שצמה שלושה ימים, בקושי עומדת על הרגליים, היא לא עומדת בכללים של לגרום למלך להסב את עיניו אליה.

כאן מביאה אסתר לשיא את מורכבות המחשבה היהודית. זאת הייתה ה"אסתר-טגיה", דוקטרינת אסתר לפתרון משברים. היא ידעה שהבעיה היא שם ולא כאן, שהמן לא יכול לפגוע בנו אם לא קיבל הסכמה מהקב"ה. ולכן הרימה את עיניה לשמים וצמה לבקש רחמים ורק אחר כך פנתה לעשות את ה"השתדלות" הטבעית ולהביא את הברכה למטה.

הרבי דיבר פעמים רבות על כך, שההשתדלות הטבעית היא כמו קניית ארנק עבור הכסף, צריכים לקנות ארנק אבל קודם צריך לדאוג שתהיה משכורת להכניס בפנים. וכך הברכה של הכסף זורמת מלמעלה לפי החלטתו של ה'.

בדיחה: ילד רצה להשיג 100$ והחליט לשלוח לאלוקים מכתב. עובדי הדואר ראו מכתב "לכבוד האלוקים" והעבירו אותו לבית הלבן. ג'ו ביידן התרשם וביקש ממזכירתו לשלוח לילד שטר 10$.

הילד קיבל את המעטפה בדואר והתאכזב, הוא ציפה לסכום גדול פי עשר. הוא כתב מכתב לאלוקים: "תודה ששלחת לי כסף, אבל חבל ששלחת אותו דרך וושינגטון, הגנבים לקחו לעצמם 90 אחוז..."

ובכן, הילד הבין נכון: הכסף עבר דרך וושינגטון ולא מוושינגטון...

וכמובן, ההבנה הזו אודות מהות ההשתדלות, מביאה למסקנה מהפכנית אודות הגבולות שלה: יש גבול להשתדלות. אסור לעשות פחות ממה שנדרש, אבל גם לא יותר מהנדרש. ההגדרה של ההשתדלות היא מעשה סביר בדרכי בני אדם ובאופן שיותיר מספיק זמן לעניינים הרוחניים.

בכך נוכל להבין דבר נפלא: פרשת וישב מסיימת במילים "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". רש"י כותב כי היה זה עונש ליוסף על שתלה עיניו בשר המשקים וביקש להזכירו לרחמים באוזני פרעה. כאן ידועה השאלה: מה חטא יוסף? הרי עשה בדיוק מה שצריך – כלים בדרך הטבע? בדיוק כמו שעשה אביו, יעקב, כששיגר דורון מנחה לעשו והתכונן למלחמה?

הרבי ענה תירוץ חד (התוועדויות תשמג ב/711): לשון רש"י הוא שיוסף "תלה עיניו" בשר המשקים, הוא בטח בו, הוא היה תפוס בו, הוא סמך על העובדה שיש לו ידיד בבית המלך – וזה הקו הדק בין השתדלות ובין 'כפירה בהשגחה'. יהודי צריך לעשות השתדלות, אבל לסמוך על הקב"ה. לזכור שההשתדלות היא רק כלי לתפוס את השפע שיורד מהשמים, אבל העיקר הוא הגשם ולא הכלי.

איפה זה התבטא בדבריו של יוסף הצדיק? אולי ההסבר נמצא במדרש תנחומא שם: "אמרת לו שתי זכירות – 'כי אם זכרתני והזכרתני'". יוסף לא עשה רק כלי בסיסי, אלא דחק שוב ושוב בשר המשקים לזוכרו - וזה נחשב לחיסרון. משום שהפנייה לשר המשקים אינה אלא כלי לברכת ה'.

בס"ד

עקשנים, המשיח מגיע: איזה דבר טוב יוצא מעקשנות?

דרשה לשבת כי תשא

עובד הגיע לעבודה כששתי אוזניו חבושות. הוא סיפר בכאב למנהל: "אתמול גיהצתי חולצה ופתאום צלצל הטלפון. הייתי מבולבל ובמקום להרים את הטלפון, הרמתי את המגהץ אל האוזן".

"אוי זה נורא", אמר המנהל, "אבל זה מסביר את החבישה באוזן הימנית, מה קרה לשמאלית?"         –"הם התקשרו שוב..."

פרשת כי תישא היא פרק קשה ונוקב בהיסטוריה שלנו. אנו קוראים על השבר העמוק ביחסים בין הקב"ה וישראל: שבועות ספורים אחרי יציאת מצרים ומתן תורה, עם ישראל ניצל איחור קל של משה והמיר את אלוקי העולם בעגל זהב. הם זרקו זהב לתוך המדורה והכריזו: "אלה אלוקיך ישראל".

התגובה של הקב"ה הייתה קשה: ה' מאס בנו ואמר מילים נוראות: אני עומד להמית את כולם במדבר. לא אמחל להם ולא אעניק צ'אנס נוסף, שכן זה לא יועיל. העם הזה ניחן באופי הכי גרוע שקיים: הוא עם "קשה עורף"! שלא לומד. שוב ושוב, שלוש פעמים בפרשתנו, חוזר הקב"ה על אותה האשמה שבגללה אין טעם לסלוח לעם הזה: "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (לב,ט) ... "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה" (לג,ג) ... "אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך" (לג,ה).

"קשה עורף" פירושו עקשן, דעתן, שמתבצר בעמדותיו ואינו נסוג מהם. לא משנה כמה פעמים הוא יטעה, לא משנה כמה יחטוף וישלם על הטעויות שלו, הוא יתמיד באותה הדרך. כאשר הוא טועה ומקבל תוכחה, הוא מפנה את העורף שלו במקום להקשיב (רש"י) או לפירוש אחר: אינו מוכן להזיז את העורף – את הצוואר - לצדדים כדי לבדוק אם טעה. לכל טעות יש לו מאגר תירוצים למה כולם אשמים חוץ ממנו. לעם כזה – אומר הקב"ה – אין טעם לסלוח כי הוא לא משתנה.

נשים לב כי תפילת "תחנון"' שעניינה וידוי ובקשת רחמים על החטאים, מתחילה בהבהרה: "שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו", כי זה השלב הראשון בדרך לתשובה. אי אפשר להתחיל לתקן לפני שמפסיקים עם העקשנות שאני תמיד צודק.

וכאן עולה קושייה עצומה שהעסיקה את הפרשנים בכל הדורות: אחרי הדברים הקשים של הקב"ה, מגיעה פרשת "ויחל משה" שאותה גם קראנו במנחת תענית אסתר. משה רבנו מוסר נפשו לחלות ולבקש רחמים ואומר את נוסח יג מידות הרחמים כדי לעורר חסדי הקב"ה ואז מוסיף משפט מדהים:

"ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו". משה משתמש באותו מטבע לשון כסיבה לכך שדווקא נכון לסלוח ולמחול ולהמשיך לראות בנו את עמו הנצחי. והקושייה עצומה: איך הסנגור חוזר על דברי הקטגור? כיצד האשמה של אתמול הופכת להיות הזכות של היום? נתאר סנגור שעומד בפני השופט ואומר: הנאשם ראוי למחילה כי הוא עקשן שלא משנה מעשיו...

רש"י על המקום כותב שפירוש המילה "כי" היא כמו "אם". כלומר, גם אם הוא קשה עורף, הוא ראוי למחילה (משום שאינו אשם בחטאיו). אבן עזרא כותב ש"כי" פירושו "אף על פי", היינו למרות שאנו קשי עורף בכל זאת ראוי למחול לנו.

ואולם כמובן שהפירושים הללו אינם מספקים: למה משה צריך להזכיר חיסרון כה קשה באישיות שלנו? מדוע אינו מדלג על הבעיות ומאיר רק את הצדדים החיוביים בנו (כמו שמזכיר לפני זה את היותנו ילדי אברהם, יצחק ויעקב וכו')?

כדי לחדד את הקושיה נביא דוגמה מאדם קשה עורף כזה, ששום דבר לא הזיז אותו מעמדתו. ברוב השנים, הפטרת פרשתנו היא סיפור אליהו בהר הכרמל (השנה קוראים הפטרת פרשת פרה): ההפטרה מתארת את המבחן הגדול שערך אליהו הנביא מול נביאי הבעל בהר הכרמל. אחאב, מלך ישראל, נשא לאישה את איזבל, בתו של מלך צידון בלבנון והיא הייתה אדוקה בעבודת אלילים. היא הביאה את האליל הצידוני, "הבעל", שלפי אמונתם היה מופקד על הגשמים ועל הפרנסה ומילאה את הארץ ב"נביאי בעל", כוהנים שניהלו את עבודת האלילים הזו.

אליהו המזועזע מנהיית העם אחרי הבעל, הציע לאחאב לערוך מבחן עם מי הצדק: הם טיפסו על פסגת הר הכרמל על יד חיפה, כאשר מצד אחד עומד אליהו ומצד שני 450 נביאי הבעל. כל אחד מהצדדים הקים מזבח, שחט פר והעלה על המזבח והמתין לראות היכן תרד האש מהשמיים. נביאי הבעל קראו והתחננו "הבעל עננו", אבל אין קול ואין עונה. אליהו היתל בהם והציע לקרוא בקול יותר גדול כי אולי האלוקים שלהם הלך לישון צוהריים, אבל דבר לא עזר. האש לא ירדה.

בתוך הדברים נאמר: "ויפסחו על המזבח אשר עשה". נביאי הבעל רקדו סביב המזבח "אשר עשה". המדרש שואל מה זה "אשר עשה" בלשון יחיד והרי הם היו רבים וצריך לומר 'אשר עשו'? המדרש עונה כי הכוונה היא לאדם בשם חיאל בית האלי שהסתתר תחת המזבח שלהם.

שנים קודם, לאחר כיבוש יריחו, יהושע בן נון גזר שאיש לא יעמיד מחדש את חומות העיר כתזכורת לנסים שהיו שם. אולם חלפו השנים וחיאל בית האלי בנה מחדש את יריחו ואסון נורא אירע במשפחתו: שבע ילדיו מתו. אולם הוא לא למד דבר: כאשר פרץ עכשיו הוויכוח בהר הכרמל, הוא נכנס תחת המזבח של נביאי הבעל והתכוון להצית את האש מלמטה. ולכן הם צעקו שוב ושוב במטרה לרמז לו כי הגיע העת לעבוד. ואולם נכנס שם נחש והכיש אותו והוא מת.

זאת דוגמה לאדם קשה עורף ששום דבר לא גורם לו לעצור ולעשות חשבון נפש. והתמיהה עצומה כאמור: איך משה מזכיר את החולשה הזו? ועוד כטעם לסליחה ולכך ש"ילך נא ה' בקרבנו"?

המדרש מביא רעיון כביר (שמות רבה ספמ"ב), רבנו הזקן עוסק בו בתורה אור (מגילת אסתר קכג,ב) והרבי מליובאוויטש הזכיר אותו פעמים רבות והמפורסמת ביניהם היא בסוף שיחת כ"ח ניסן תשנ"א.

משה רבנו אומר כך: הילד שאתה הכי סובל ממנו, זה הילד שייתן לך הכי הרבה נחת. נכון שהוא עקשן ומרדן ועומד על דעתו, אבל הוא גם זה שלוקח את החיים ברצינות. הוא הולך עם האמת שלו עד הסוף ושום עצלות, עייפות, לחצים חברתיים ואפילו אש להבה לא עוצרת אותו.

באותם ימים שרק ניתנה התורה, אבותינו היו "קשי עורף" לגריעותא, הם התקשו להניח מאחוריהם אווירה מצרית של 200 שנה ולהסתגל ברגע לכל האור שקיבלו במתן תורה. אבל הרצינות הזו עצמה – ההפנמה שבה לקחו דברים אל תוך תוכם – היא הסגולה העצומה שלנו. אחרי 40 שנה במדבר כשקלטו בעומק נפשם את התורה החדשה – הפכו להיות קשה עורף למעליותא, בנאמנות שלנו!.

יהודים הם עקשנים? נכון, זאת התכונה החשובה ביותר שלנו. אין תכונה שיהודי זקוק לה יותר מאשר להיות "קשה עורף". המדרש אומר: "החצוף באומות – ישראל ... אתה סבור לגנאי?! אינו אלא לשבח: או יהודי או צלוב!". יהודי הוא הנצח. הוא הכוח היחידי בעולם שלא מתכופף ולא נשבר. מי זוכר את טיטוס או פונטיוס פילטוס? מי יודע מי זה אנטיוכוס או קליגולה? אבל אברהם ומשה רבנו נותרו קיימים לנצח. כי בני האומות האחרות נסחפו אחרי הזרם, בכל כמה שנים נוצרה השקפה חדשה והעמים נשבו בקסמיה, אבל יהודי הוא "קשה עורף", הוא חרש שאינו שומע, הוא נעמד על שתי הרגליים האחוריות וממשיך עם מה ששמע מאבא וסבא שלו. ולכן כבר 3000 שנה הוא אוכל אותה מצה וקורא אותה הגדה.

שמעתי פעם משל מושלם מהשליח הרב זושא גורליק: השומר בכניסה לישיבה במוסקבה היה בעברו, בימיו הגדולים של השלטון ההוא, מאלף פילים בקרקס. ביצוע השיא שלהם היה להקת דובים שמשחקת "הוקי" ומחליקה על הקרח ואחד הדובים משמש כשופט ושורק במשרוקית ברגע הנכון...

אותו שומר- מאמן גילה לרב גורליק את סוד בחירת הדובים המוצלחים שעתידים להגיע רחוק... "הייתי נוסע לערבות סיביר, היכן שהיו מרוכזים גורי דובים שהציידים צדו את אימא שלהם והם נותרו עזובים ביער. הייתי מתבונן בהם היטב: אותם דובונים חמודים (מסיפורי הילדים) לא היו מעניינים אותי. בהם חבל להשקיע. הייתי מתבונן באותם גורים בעייתיים, אלו שלא מסתדרים עם הגורים האחרים ורבים איתם על כל צעד. ידעתי שאלו לא יוותרו וירימו ידיים, ואם כבשת אותם, אפשר יהיה להגיע איתם רחוק. הם לא יוותרו בנקל ויוציאו מעצמם את המיטב.."

הנה דוגמה ליהודייה אמיתית, "קשת עורף" למעליותא, מאותה תקופה: בתחילת שנות התשעים נפתחו שערי ברית המועצות ויותר ממיליון עולים הגיעו ארצה. לצד הברכה ביציאת מצרים הזו, נוצר צורך לברר את היהדות של חלק מהעולים. מעשה באדם בן 42 שנכנס לבית הדין הרבני בתל אביב במטרה להוכיח את יהדותו. בראש הרכב הדיינים ישב הרב ישראל מאיר לאו, כרב וראב"ד תל אביב, והאיש הביא עמו שני עדים: אחד העיד כי השתתף בברית המילה שלו לפני 42 שנה, והעד השני היה חסיד חב"ד מבוגר שסיפר את הסיפור הבא:

הוא אינו מכיר אישית את האיש, אבל הכיר היטב את אימא שלו. היא עבדה כמנהלת מחלקה בבית רפואה במוסקבה. היא לא הייתה דתית, אבל היה לה מנהג כזה: מדי יום הייתה מעשנת שתי קופסאות סיגריות ובלילה הייתה לוקחת סיגריה אחת ומניחה בשקט תחת המיטה שלה בתוך קופסת חיסכון. כך נהגה בכל לילה ולילה. אחרי פורים, הייתה מוציאה את 365 הסיגריות שהתקבצו במשך השנה ומביאה אותם אלי הביתה. אני הייתי מוכר את הסיגריות בשוק השחור, קונה כמה קילו קמח ואופה עבורה בקפדנות מצות מהודרות לליל הסדר, ללא חשש קל של חמץ. 'ואם זו האימא, סיים החסיד המבוגר, אפשר לדעת מי הילד...'

הרב לאו התרגש עד דמעות וביקש לשוחח עם האימא. הוא חייג אליה לרוסיה ואמר כך: "אני חוגג את ליל הסדר ערב אחד בשנה, ואת חוגגת אותו 365 יום בשנה..."

כעת נוכל להבין טוב יותר את תעלומת היום הגדול שחגגנו השבוע: אף שכל חגי ישראל הם חשובים, השמחה אינה מגיעה לשמחת הפורים. הדרישה היא "לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". זה היום היחיד בשנה בו נדרש לצאת מהכלים ולחגוג מעבר לגבולות הדעת וההיגיון.

אבל למה בפורים? מדוע לא בחנוכה או בפסח? ואדרבה, הרי פורים הוא רק יום קצר מדרבנן ולא "יום טוב" קדוש מדאורייתא כמו פסח או סוכות, "זמן שמחתנו"?

התשובה החסידית היא (לקו"ש לו/165) כי בימי הפורים הגיעה לשיא העקשנות היהודית. מעולם לא התגלתה עוצמת נצחיות הנשמה כמו באותם ימים. עם ישראל לא התמודד אף פעם עם תקופת חופש רוחני כמו אז. הם גרו בחוץ לארץ, תחת שלטון הגויים והאווירה הכללית הייתה מתומצתת במילים: "והשתיה כדת אין אונס!".

זאת הייתה תקופה ליברלית, משוחררת, מתירנית, בה הכול היה מותר. לא היה חוק ולא היה ערך, האדם היה החוק!. כל אחד קבע בעצמו את הערכים הנראים לו. השיא היה בארמון המלך עצמו, שאפילו שם "אין אונס". אין חוק ואין כללים אלא כל אחד עושה מה שבא לו בראש. אוכל, לא אוכל, עומד, יושב או קורא לוושתי "להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא".

ודווקא באותם ימים פרוצי עול, התגלה עם ישראל במלוא זוהרו. תמיד יאמרו שזו הייתה השעה היפה ביותר בתולדות עמנו. כשאסתר ציוותה את מרדכי "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן וצומו עלי" – איש לא נעדר. אותם אנשים שרק קודם חגגו במשתה אחשוורוש, עכשיו התעוררו בתשובה שלמה והסתופפו סביב מרדכי ואסתר.

לכאורה הם היו אזרחי חוץ לארץ. הם היו אזרחי פרס שעזבו את הארץ לפני שבעים שנה. היה עליהם לצעוק למרדכי ואסתר "מה לנו ולכם?". אנחנו נתיני אחשוורוש והמן כבר שבעים שנה, אבל אסתר ציוותה "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן" ומשמע שהיא ידעה שכולם איתם. כי בהגיע רגע האמת, כשיהודי צריך להכריע בין המן למרדכי, מבצבצת תכונת ה"קשה עורף" שלו והוא בוחר נכון.

ואם כך, איך אפשר להישאר אדיש ביום הפורים? כיצד אפשר לא להגיד לחיים עד כלות הכוחות...

[בשולי הדברים: משה רבנו מעביר כאן גם מסר חינוכי אדיר: אסור להכחיש שום תכונה של ילד. חינוך הוא אינו לעקור את האופי של הילד, אלא לנתב ולתעל אותו לכיוון הנכון. אסור לדכא שום כישרון, אופי או תכונה, תמורת זאת צריך ללמד את הילד כיצד להפוך את התכונה הזו לסיפור ההצלחה שלו.

דוגמה שהתרחשה בארץ לפני כמה שנים (קיבלתי את הסיפור מהשליח הרב שמעון בינשטוק): מוטי אשכנזי היה בשנות ה-90 מסומם מוכר במשטרת תל אביב. במטרה לממן את קניית הסמים, היה מסתובב בחוף תל אביב וגונב תיקים וארנקים של מתרחצים שירדו למים.

בעשרים ביוני 1997 יצאו אלפי תלמידי תיכון לחופשת הקיץ ונהרו לים לחגוג את החופש. אשכנזי החל עוד יום עבודה בחיפוש תיקים מעניינים, ולפתע שם לב לתיק שנראה יקר. הוא אסף את התיק ורץ אתו למבנה סמוך כדי לפשפש בו, אבל אז הבחין בחוט חשמל שיוצא ממנו. הוא לא נבהל ולא חמק מאחריות, אלא טלפן למשטרה. השוטרים שהכירו את המקצוע שלו, סירבו להאמין לו, אבל הוא טלפן שוב ושוב עד שנשלחה ניידת. זה היה תיק חבלה באחת מתקופות הפיגועים הנוראים בתל אביב שהיה אמור להתפוצץ ח"ו על מאות הנערים ביומו הראשון של החופש.

המשטרה גמלה לו על האחריות שלו: סגרו את כל התיקים נגדו ושלחו אותו למוסד גמילה. הוא התחתן, נולד לו ילד, אבל נותרה בעיה: הוא לא מצא פרנסה וכבר היה עליו לכלכל משפחה שלמה. ואז הגיע הפתרון מהמקום הכי לא צפוי: אגף החופים בעיריית תל אביב מינה אותו לעבוד בתור פקח בחוף, לשמור על המתרחצים ועל רכושם מפני חבריו לשעבר, הגנבים. "לא יהיה להם קל אתי", אמר בראיון לידיעות אחרונות, "אני מכיר היטב את השיטות שלהם, אני המצאתי אותן..."].

אנו חיים בימים טובים בהם איש לא מאיים על אמונתנו, אבל גם כיום נדרשים לעקשנות עצומה, ובמידה מסוימת (כמבואר בסוף מאמר "ואתה תצווה") מדובר בעקשנות מאתגרת יותר מימי שושן.

להתעקש בכל הכוחות והחושים לפעול במרץ להבאת הגאולה. למרות שכבר אלפי שנים מחכים ובכל תקופה מאמינים כי היום הוא המסוגל ביותר לגאולה, בסוף זה יקרה. העקשנות שלנו לא להרפות מכך תגרום שבאמת נזכה לראות זאת בקרוב ממש, בימים מסוגלים אלו שבין גאולת פורים לגאולת פסח.

שבשבת: מהי צורת החיים שיותר גרועה מלעבוד עבודה זרה?

דרשה לפרשת כי תישא

רפובליקני שרוף שכל ימיו נאבק למען המפלגה, עמד למות. משפחתו התכנסה סביב מיטתו להיפרד, אבל רגע לפני שעצם את העיניים הוא ביקש מהבן להביא טופס הצטרפות למפלגה הדמוקרטית.

"אבא?! אתה עובר מחנה?! אין לך חוט שידרה?! הרי כל חייך שנאת אותם כמו את האויב?".  - "עדיף שימות אחד משלהם ולא משלנו", אמר האבא...

הפטרת פרשת כי תישא, מתארת את אחד הרגעים הדרמטיים בחיי עם ישראל: הדו-קרב הגדול, ההתערבות הסוערת שערך אליהו הנביא מול נביאי הבעל בהר הכרמל. אלו היו ימים קשים למאמינים בה'. אחאב, מלך ישראל, נשא לאישה את איזבל, בתו של מלך צידון בלבנון והיא הייתה אדם תקיף ששלט על אחאב. היא הייתה אדוקה בעבודת אלילים והביאה מצידון את האליל הצידוני.

הם עבדו את "הבעל", זה היה "אל" שלפי אמונתם היה מופקד על הגשמים ועל הפרנסה והיו עובדים לפניו ומבקשים שפע והצלחה. איזבל הצליחה להחדיר בעוצמה את עבודת האלילים אל תוך הארץ והעם נהה אחרי "נביאי הבעל", הכוהנים הרוחניים לכבוד העבודה זרה.

אליהו הנביא שחי באותה תקופה, הזדעזע מההיסחפות אחרי האלילות וגזר כי הגשם יפסיק לחלוטין לרדת מהשמיים וכך יבינו שהתפילה אל "הבעל" בבקשה לקבל גשם, לא מועילה דבר. כך חלפו שלוש שנות בצורת בהן לא ירדה טיפה אחת מהשמיים, האדמה הייתה יבשה והעם רעב ללחם. אליהו הנביא הרגיש שכעת אפשר להכות בברזל ולעשות שינוי.

הוא יצר קשר עם המלך אחאב והציע לערוך 'מבחן אמונה', מבחן פומבי עם מי הצדק. הם טיפסו על פסגת הר הכרמל על יד חיפה, כאשר מצד אחד עומד אליהו לבדו, ומצד שני עומדים 450 נביאי הבעל. אליהו התייצב מול כל העם והכריז נרגשות: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים? אם ה' האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו". כלומר, ה"סעיף" הוא כמו "הסף", מפתן הדלת, ואליהו צועק 'עד מתי אתם חוצים את הפתח הלוך וחזור? אם אתם אתי – לכו לה', ואם אתם עימם – לכו איתם'. אך איש מהעם לא התרשם מהקריאה הנרגשת.

שני הצדדים הקימו מזבח, כל אחד שחט פר והעלה על המזבח והם המתינו לראות היכן תרד האש מהשמיים. אליהו נתן להם את האפשרות להיות ראשונים, והאש לא ירדה. ההפטרה מתארת כיצד הם קוראים ומתחננים "הבעל עננו" ואין קול ואין עונה. אליהו היתל בהם והציע לקרוא בקול גדול יותר, כי ה'אל' שלהם הלך לישון צהריים, אבל דבר לא עזר. האש לא ירדה.

ואז הגיע תור אליהו. כדי להגביר את עוצמת הנס הוא שפך תחילה מים על המזבח להראות שהאש הטבעית אינה יכולה לשלוט שם, ואז עמד והתחנן, ולפתע ירדה אש על המזבח. הקהל ההמום פצח את זעקת האמונה עמה חותמים את יום הכיפורים: "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים". עד כאן.

מה שצד את העין בסיפור היא הקריאה המדהימה עמה פתח אליהו את המפגן: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים? אם ה' האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו". זה מדהים. במקום לבקר אותם על כך שהם עובדים עבודה זרה, אליהו עושה דבר אחר: הוא מוחה על כך שהם "פוסחים על שני הסעיפים". שהם גם וגם, בוקר אחד הולכים לבית הכנסת ובוקר אחד הולכים לכנסיה.

אבל רגע, זאת לא הייתה הבעיה. הבעיה היא שהם עובדים את הבעל, ואם כן אליהו היה צריך לצעוק 'עד מתי אתם עובדים את הבעל? שובו בתשובה', ולמה הוא מתמקד בזה שהם עובדים גם וגם?

יתירה מכך: אליהו אומר מילים איומות: "ואם לבעל – לכו אחריו"!. הוא אומר במלים מפורשות שמוטב ללכת עם הבעל עד הסוף!, עם כל הלב, מאשר להמשיך בדרך הזו של "פסיחה על שני הסעיפים". וזה כמובן הלם גמור: וכי יש משהו יותר גרוע מלעבוד עבודה זרה?!

למה הדבר דומה? נחשוב על נער בגיל ההתבגרות שהוא מבולבל ונסחף אחרי החברים, יום אחד הוא נער צייתן, ויום אחד נסחף ומחריב את האווירה בכיתה. ואז תבוא המורה ותאמר: 'עד מתי אתה פוסח על שני הסעיפים? מוטב שתפריע כל יום! ולא יום כן-יום לא!'. איך אפשר להבין את זה?

באחת השיחות הראשונות שאמר הרבי מליובאוויטש על פרשת כי תישא (ליקוטי שיחות א/184), מצא כאן מסר מהותי ויסודי בחיים היהודיים.

יש דבר אחד יותר גרוע מלעבוד עבודה זרה: לא לעבוד שום דבר. לא לקדש שום ערך ולחיות חיי הנאה נטולי מחויבות. הבעיה עם זה שהוא פוסח על שני הסעיפים, שהוא לא עומד באף צד של הפתח. זה לא שהוא יום אחד יהודי ויום אחד מאמין בבעל, למעשה הוא לא מאמין בשום דבר. זה האדם שרק רוצה ליהנות ואינו מוכן להתחייב לשום צד. זה האיש שאומר: 'לא טוב למות בעד ארצנו'.

כשהימין בשלטון – הוא ימני. כשהשמאל בשלטון – הוא שמאלני, וכשהמרכז מתחזק – הוא מצביע למפלגות האווירה. אין לו מצפן, אין לו מצפון, יש לו "שבשבת". זה המתקן שמעמידים בראש הבתים כדי לעקוב אחרי כיוון הרוח, וכך הוא עצמו נע בהתאם לכיוון הרוח.

וזה הדבר הגרוע ביותר, כי להיות יהודי זה ללחום למען משהו, להקריב למען משהו, לשלם כשצריך. החיים היהודיים הם אינם "נופש בבורגס בשיטת הכל כלול". יש מחירים שצריכים לשלם בעד היותנו העם הנבחר, ואילו זה שפוסח על שני הסעיפים – היהדות שלו היא חיצונית ומזויפת.

ובמובן מסוים, עדיף כבר לעבוד עבודה זרה ממש. כי זה שעובד עבודה זרה, לפחות מחפש משהו, הוא רוצה לדבוק ולהתמסר, הוא מוכן לשלם, ולכן אם מישהו יבוא מחר לשכנע אותו שהוא טעה – יעשה את השינוי ויתקרב באמת לה'. ואולם זה שהוא חסר חוט שדרה – לא יתקרב אף פעם ברצינות. יתירה מכך: זה שעובד עבודה זרה, יכול יום אחד להתעורר ולעשות תשובה, אבל זה שפוסח על שני הסעיפים הוא בטוח שהוא בסדר. אין לו בכלל על מה לבקש סליחה.

ברוח זו, הסביר פעם הרבי ב"יחידות פרטית" עם מישהו נקודה מדהימה: כולנו מכירים את הסיפור המפורסם על "משפט שלמה". אלו היו הימים הראשונים למלכותו של שלמה המלך, וכולם עקבו אחרי המלך הצעיר לראות מהו שווה ומסוגל לעשות. באותם ימים הגיע לפניו משפט סבוך שגם גאונים לא היו יודעים איך להתמודד אתו. מולו התייצבו שתי אימהות בוכות ונסערות וביקשו עזרה. כמה ימים קודם, שתיהן ילדו ילד, ושתיהן ישנו ביחד עם התינוקות במיטה אחת. בבוקר הן גילו שאחד התינוקות נחנק בשינה, וכעת הן רבות בסערה על התינוק החי וכל אחת אומרת: "כולו שלי".

שלמה שלף את החרב המלכותי והציע: "גזורו". תגזרו את הילד ותעשו "יחלוקו". כל אחת תיקח חצי תינוק. האימהות ההמומות חשבו רגע ואז אחת אמרה: "נגזור, גם לי גם לך לא יהיה", והשנייה אמרה בחלחלה: "תנו לה, רק אל תפגעו בילד". הושיט המלך את התינוק לאימא השנייה ואמר: "שלך הוא, את האם האמתית, זאת שתוותר על הכול למען חיי בנה". 

וכאן העלה הרבי שאלה עצומה בפני אותו אורח: איך שלמה מעלה רעיון מחריד כזה? כיצד מלך יהודי מציע לגזור תינוק לשניים? ואם שתיהן היו מקבלות את ההצעה בסערת הנפש בה היו מצויות?!

אלא, אמר הרבי, הפירוש הוא כזה: שלמה לא התכוון לגזור את הילד כפשוטו. הוא התכוון להציע להן לגדל את הילד בבית שתי האימהות, שבוע אצלה ושבוע אצלה, וזה נקרא "לגזור" את הילד. להרוג אותו בחיים. לתת לילד שני מיני חינוך, כזה שאין בו יסוד אחד מוצק, אין ערך אחד מקודש להילחם עבורו עד הסוף, אלא הכול זה "חינוך של שוקולד" שאינו מחייב דבר. והאימא האמתית היא זו שהבינה שהחיים היהודיים הם משהו אחר לגמרי.

הנה סיפור: אחרי מלחמת יום הכיפורים, ביקר הרב ישראל מאיר לאו בפגישת "יחידות" אצל הרבי. למרות שהרב היה איש צעיר, בתחילת דרכו הרבנית, הרבי כיבד אותו ושוחח עמו ביחידות למעלה משעתיים. הרבי העלה נושאים רבים הקשורים בארץ, ואחד מהם עסק במערכת הפוליטית.

הרבי ציין כי היהודים נושאים בטבעם אופי מהפכני. היהודי שואף תמיד לתקן עולם ולזעזע מוסכמות. כך היה בכל המהפכות האחרונות בעולם - בגרמניה, בצרפת וברוסיה - בהן אנשי רוח יהודים היו מובילי דעה. בהתאם לכך, המשיך הרבי, היה אפשר לצפות כי "במדינת היהודים", תתרחש מהפכה בכל שנתיים. השלטון יתחלף לעיתים קרובות. והנה, חלפו כבר 26 שנים מאז קום המדינה ואותה מפלגה זוכה בבחירות. שוב מפא"י ושוב מפא"י. במיוחד אחרי מלחמת יום כיפור וכל השבר הנלווה אליה, ושוב היו בחירות ושוב נבחרה גולדה מאיר. [יצוין שדברי הרבי היו נבואה שהקדימה את זמנה. בבחירות הבאות אחרי השיחה הזו, בשנת 77, אירע המהפך ההיסטורי ומנחם בגין עלה לשלטון..].

הרב לאו היה מופתע מהשאלה, הוא מעולם לא חשב עליה, אך אחרי מחשבה ענה כי אולי הסיבה היא כזו: אחרי השואה וכל המלחמות הקשות בארץ, אנשים רק רוצים לחיות. הם מבקשים לחזור הביתה בשלום ואין בהם כוח נפשי לחולל מהפכות. כדי לחדד את דבריו, הרב הוסיף סיפור:

במהלך מלחמת ששת הימים (או בימי ההמתנה אליה) הייתה תקנת הַאַפַלה בתל אביב. היו חייבים לשמור על חושך מוחלט בבתים, כדי שהמיגים המצריים לא יראו היכן להפציץ. לילה אחד הוא מקבל טלפון מבעל אולם בעיר והלה מבקש ממנו לבוא עכשיו לסדר קידושין באולם. חתן וכלה קבעו חתונה לפני חצי שנה והם מסרבים לדחות אותה למרות המלחמה. אולם הרב מסדר הקידושין חושש לבוא בחושך ולכן הוא מבקש מהרב לאו לעשות מאמץ ולהגיע. הרב צעד ברגל 45 דקות והגיע לאולם. המקום היה חשוך עם בדיוק עשרה אנשים עבור החופה.

אחרי הטקס, ניגשה אישה מבוגרת לרב ופרצה בבכי. היא ביקשה בדמעות שיברך את הבן החייל שלה  שיחזור בשלום הביתה. היא הוסיפה כי אם הוא לא יחזור, היא לא תמצא טעם בחייה ותאבד את עצמה לדעת. הרב לאו היה המום לשמוע ביטויים כאלו וניסה להשתיק אותה, אך היא ביקשה לספר את סיפור חייה. היא ניצולת שואה יחידה, כל משפחתה נהרגה והיא עלתה ארצה לבדה. היא הכירה כאן בחור, אף הוא ניצול שואה יחיד ללא שום משפחה ונולד להם הילד הזה. בעלה הלך ללחום במלחמת השחרור, ולא חזר. היא נותרה לבדה עם הילד, ועכשיו גם הוא הלך ללחום בשדות הקרב, ואם הוא לא יחזור - לא תמצא עוד טעם בחייה.

הרב לאו סיים את הסיפור והרים את עיניו אל הרבי. הוא ראה דמעות גדולות נושרות משתי עיניו הקדושות והרבי אמר: "אני מבין, אני מבין"...

אלו הם החיים היהודיים, יהודי יודע ש'חיים שלא שווה למות בשבילם – גם לא שווה לחיות אותם'...

ברוח אותו יסוד, מסביר ה'עולם' מדרש מפורסם וידוע: התורה מספרת על ההיריון המוזר שעבר על רבקה. היא הרגישה התרוצצות משונה בתוך הרחם ולא ידעה להסביר אותה. כשהייתה עוברת ליד בתי מדרש - הייתה מרגישה התעוררות בתוך הבטן, כאילו התינוק רוצה לצאת. וכך כשהייתה חולפת על יד בתי תיפלה שלהם – גם הייתה מרגישה התרוצצות כאילו רוצה התינוק לצאת. היא לא מבינה מה יש לה בפנים? איזה ילד משונה - יהודי או גוי? "ותאמר למה זה אנכי"?

היא הולכת לדרוש אצל "שם בן נח", הוא עושה "אולטרה סאונד" רוחני ואומר: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו". זה לא אחד, זה שניים, ולכן היא נרגעת.

וכאן כל אחד מתפלא, מה יש להירגע מההבנה שיש לה בפנים אחד גוי? - התשובה היא שיותר קל לשמוע שאחד יהודי ואחד גוי, מאשר לשמוע שיש בפנים יצור אחד מבולבל שהוא גם יהודי וגם גוי...

מה זה אומר בתכל'ס? הרי לכולנו יש יצר הרע, ויש ימים שאנחנו ככה ויש ימים שאנחנו ככה, אז מה המדד כנגד תופעת ה"גם וגם"?

הנקודה היא שליהודי צריכה להיות נקודה אחת שעבורה הוא מוסר את נפשו. צריך להיות לו מצווה אחת, מנהג אחד, הידור אחד, שזה עניינו בעולם. הוא יודע והילדים שלו יודעים ש"אבא לעולם לא יוותר על זה". זה יכול להיות שיעור פעם בשבוע, מנחה-מעריב שהוא מקפיד לבוא לבית הכנסת, התנדבות קבועה לקהילה – אבל מעשה אחד שזה מה שמגדיר אותו. זאת נקודת הקשר שלו לקב"ה.

וכאשר אדם מוסר נפשו על משהו, זה לא נגמר לעולם. זה עובר הלאה לילדים ולילדי הילדים עד סוף כל הדורות. הנה סיפור מופלא:

לפני כשנתיים נפטר בכפר חב"ד יהודי יקר בשם ר' שלמה וישצקי. בימי ה"שבעה", ילדיו סיפרו מעשה מופלא מהימים בהם היה ילד קטן ברוסיה: אלו היו ימי הזעם והאימה של השלטון הקומוניסטי, הממשלה אטמה את בתי הספר היהודיים וכל ילדי המדינה היו חייבים לצעוד אל בית הספר הממשלתי-האתיאיסטי. כל יום היה אתגר מחדש, אבל עיקר הקושי היה ביום השבת, כשהיו נערכים מבחנים והילדים היו מוכרחים לכתוב ולחלל את השבת במזיד. שלמה וישצקי היה ילד בן תשע וכל פעם מצא תירוצים כיצד להתחמק מהמבחן, פעם היה חולה ופעם כאבה לו היד וכו'.

יום שישי אחד קראה המורה לאמו של שלמה, הגברת חאשע וישצקי, היא הזהירה אותה שמחר יתקיים מבחן ארצי והילד חייב לבוא. "אני יודעת את כל הסודות שלכם ועד היום העלמתי עין, אך אם מחר הילד ייעדר מהמבחן, אלשין עלייך לקג"ב ואת תישלחי ישירות למחנה עבודה בסיביר".

בשבת בבוקר יצאה האימא עם הילד מהבית ולבה הלם. מה עושים? כיצד מובילה את בנה לחלל שבת במזיד? בדרכם פגשו שני חסידים דגולים: בעלה, ר' משה וישצקי ור' מענדל פוטרפס. שני הגברים הביטו בה מודאגים ולא היו מסוגלים לומר מילה. האימא והבן צעדו דרוכים לכיוון בית הספר ולפתע ראתה האימא שלולית בוצית עמוקה. בלי לחשוב פעמיים הטיחה את הילד לתוך הביצה ושלפה אותו החוצה. מלוכלך ורטוב הגיע הילד לבית הספר, וכאשר המנהלת ראתה אותו, שלחה אותם הביתה בצעקות להחליף בגדים שלא יצטנן.

בדרכם חזרה, "וילכו שניהם יחדיו", עברו האימא והילד על יד שני החסידים והם נדהמו לראות אותם שבים "מניסיון העקדה". הם לא הבינו מאיפה אישה 'פשוטה' מסוגלת למעשה מסירות נפש כזה?

היא הסבירה: "כשצעדתי עם הילד לבית הספר, נזכרתי פתאום באבא שלי, ר' שלמה רסקין. זה היה חודש תשרי תרפ"ח, החודש האחרון לשהותו של האדמו"ר הקודם ברוסיה. הקומוניסטים ימ"ש הוציאו עליו גזר דין מוות ולאחר לחץ בינלאומי החליטו לגרש אותו מהמדינה. בחודש תשרי התאספו חסידים להיפרד ממנו. זאת הייתה סכנה נוראה משום שהחדר שרץ מרגלים, אך אבי נסע לרבי.

בסוף החודש הוא שב הביתה מקורר ומותש ולא היה יכול להוציא הגה מהפה. אנחנו, הילדים הקטנים, התאספנו סביבו וניסינו להבין מה אמר הרבי? אבי לא היה יכול להוציא מילה, אך באלם, בלי קול, עלה על השולחן ועשה תנועות של ריקוד, כאילו מחקה את הרבי. לפתע נטל לידו חומש וסימן כי הרבי לקח בידו את ספר התורה בשמחת תורה, ובקול חלוש אמר כי הרבי הכריז ש'צריך למסור את הנפש על חינוך הילדים'. ואז אבי התמוטט מותש על השולחן.

כשצעדתי הבוקר עם שלמה אל בית הספר הממשלתי, אמרה האישה, צפה בעיני רוחי דמותו של אבא שקורא בלי קול 'צריך למסור את הנפש על חינוך הילדים' וידעתי בדיוק מה עלי לעשות...

פרשת שקלים

השבוע קיבלנו מחמאה. בעיתונות התפרסם סקר חברתי (אתר NRG 19/2) לפיו "הישראלים אוהבים לריב, והרבה". אנו לא בוררים מדי את הפרטנרים לריב איתם, אלא צועקים בשמחה על כל מי שבא איתנו במגע. זה יכול להיות נציג שירות לקוחות מזדמן, בעל מלאכה המבצע עבורנו תיקון כלשהו, אך אנו מעניקים תשומת לב מיוחדת לריבים עם בני המשפחה: ארבעים וחמישה אחוז מהריבים הם עם בן/בת הזוג, ומה שעצוב עוד יותר, שיעור דומה של ישראלים, מצוי בנתק עם בן משפחה קרוב מדרגה ראשונה.

למה לא בעצם? מה אנו מפסידים כשאנו רבים, ובמיוחד עם בן משפחה קרוב?

הבה נעבור אל האירוע הייחודי והחגיגי של השבת הזו, "שבת שקלים". למען האמת, מדובר באירוע די מוזר. יתכן שהופיעו היום יותר אנשים ונשים בבית הכנסת בגלל המאורע, הוצאנו במיוחד עוד ספר תורה מארון הקודש, כל הדברנים והפטפטנים בבית הכנסת השתתקו לשני רגעים וכולם הקשיבו בהתרגשות גדולה לקריאה המיוחדת, ומה נאמר בקריאה? עם ישראל תרם חצי שקל למשכן.

יפה מאוד. אך האם זה לא מעט מדי? האם שלחו קבלה בדואר רשום על תרומת חצי שקל? נניח שמישהו היה תורם ב"מי שבירך" בבית הכנסת "מחצית השקל", האם היה מקבל שוב עלייה בטווח הנראה לעיין?

השאלה גדולה הרבה יותר, בעיקר מהבחינה ההלכתית. יש כלל גדול במצוות: נתינה של מצווה צריכה להיות שלימה ומהודרת. "זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות". כשאדם קונה תפילין, הם צריכים להיות שלמים. ארבעת המינים צריכים להיות מהודרים וכך החנוכייה של חנוכה והמצות של פסח. והנה אומרים ליהודי, להביא דווקא חצי שקל. רק חצי מהמטבע המקומי יתקבל בברכה ואם חס וחלילה ישלח שקל שלם לבית המקדש – התרומה תוחזר לשולח.

כמובן, זאת תמיהה עצומה. די לזכור שבית המקדש השני חרב בגלל תרומה חסרה. כאשר בר קמצא הסתכסך עם החכמים בירושלים, הוא סדק את השפה של הקרבן ששלח קיסר רומא – והחכמים לא היו מוכנים להקריב את הקרבן של המלך. הם מסרו את נפשם תוך שהם פוגעים בכבודו של קיסר רומא המהולל – מה שהוביל לחורבן ירושלים והגלות הארוכה שנמשכת עד היום – הכול כדי לא להעלות נדבה פגומה לבית המקדש. והנה כאן מצווים להביא דווקא חצי מטבע.

השאלה מעניינת עוד יותר, לאור הפסיקה ההלכתית הקובעת כי חייבים להביא דווקא מטבע של מחצית השקל ולא מטבעות קטנים אחרים המצטרפים אל ערך המטבע הזה. כך שברור שיש כוונה עמוקה מאחורי הנתינה של מחצית, חצי ולא שלם.

הגמרא במסכת מגילה (יג,ב) מסבירה את הטעם שקוראים פרשת שקלים דווקא עכשיו, שבת מברכים אדר, ומסבירה כי הנתינה נועדה לדחות את הנתינה של המן במגילת אסתר. כאשר המן פעל לשכנע את המלך להשמיד ולהרוג את כל עם ישראל, הוא התחייב לשלם תמורתם "עשרת אלפים כיכר כסף" ובכך להחזיר למלך את האובדן הכלכלי הצפוי, כתוצאה ממותם המוקדם של מאות אלפי/מיליוני משלמי מיסים.

תוספות מסביר (מגילה טז,ב) כי נתינת "עשרת אלפים כיכר כסף", הייתה לפי חשבון של חצי שקל לראש יהודי. לדברי התוספות, עשרת אלפים כיכר הם בדיוק שווי ערך לשש מאות אלף מחציות שקלים, כמניין יוצאי מצרים[1].

כמובן, מעניין מאוד להיכנס לראש של המן ולהבין את כוונתו: מדוע הוא חשב שיהודי שווה חצי שקל? כיצד הרכיב המן את "מדד התשומות היהודי"?

הצאר ניקולאי התכוון להנפיק גזירת גירוש ולסלק את היהודים משטחי רוסיה. סר משה מונטיפיורי קבע איתו פגישת שתדלנות בהולה והבטיח סכום כסף גדול לקופת הממלכה אם תבוטל גזירת הגירוש. הם החלו לדון ביניהם על ערכו של כל יהודי, כדי לקבוע את סכום הכופר ומשה מונטיפיורי אמר כך: "אדוני הקיסר, אם נחשב אותם כמו שהם שווים בעיניך, הם שווים פרוטות מעטות. אך אם נחשב אותם כמו שהם שווים בעיני, אין לי מספיק כסף לתת לך"…

בתלמוד ירושלמי שקלים, מובאת נקודה כואבת המפלחת את הלב. המספר "מחצית השקל", מוכר לנו ממקום נוסף בתורה. אחי יוסף מכרו את האח שלהם לעבד, תמורת "עשרים כסף", שהם "חמישה שקלים בשקל הקודש" וכיון שהיו עשרה אחים, כל אחד הרוויח מההתעללות ביוסף, מחצית השקל.

המן מכוון אפוא גבוה. הוא לא מדבר רק אל המלך למטה, אלא בעיקר אל המלך למעלה. הוא אומר לקב"ה, בשביל מה לך להחזיק את העם הזה? מדובר בבני העם המקוטב והמשוסע בעולם. כלשונו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותך". אשכנזים, ספרדים, חסידים, מתנגדים, דתיים, מסורתיים, חילוניים, קיבוצניקים, ילדי המעברות וחטופי תימן. למה להתאמץ ולהחזיק אותם בחיים? וכדי להעביר את המסר בצורה מוחשית, המן מזכיר את חטא מכירת יוסף, בו עשרה אחים התאכזרו לאח צעיר ומכרו אותו כעבד נקלה תמורת חצי שקל.

מטוס אל על נפל בשבי הקניבלים באיים הקריביים בארצות הברית. הצ'יף האינדיאני הורה לאנשים להסיק מיד את האש ולאכול את כולם עוד היום. הם התפלאו על ההוראה, משום שתמיד היו מפטמים את השבויים חודש שלם ורק אחר כך אוכלים אותם? הסביר להם הצ'יף: "את הישראלים צריכים לאכול מהר, אחרת הם אוכלים אחד את השני"…

כיון שכן, כדי לדחות את טענת המן ולהראות כי אנו משפחה אחת, כל אחד מאיתנו מעניק חצי מטבע וביחד עם ישראל כולו מרכיב את השלם.

הרבי מליובאוויטש מוצא כאן רעיון עמוק, שהוא סוד ויסוד האחדות בעם ישראל וגורם הדוחה את המחלוקת מעיקרה.

מריבה בין אנשים, נשענת על תפיסה של "אני לא צריך אותו". בני זוג שמחליטים חלילה לנתק את הקשר ביניהם ולפרק את המשפחה, נתמכים בחשיבה של "אני יכול להסתדר נהדר בלעדיה". אחים אשר מנתקים את הקשר ביניהם, אומרים לעצמם: "החיים שלי יהיו הרבה יותר רגועים בלעדיו". זה בדיוק מה שאמרו אחי יוסף על יד הבור: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מי יהיו חלומותיו". יותר לא נשמע ממנו ולא נסבול ממנו.

אבל המציאות הפתיעה כידוע והיא לימדה אותם מסר מהדהד. הם לחלוטין לא הצליחו להסתדר בלעדיו. חלפו עשרים שנה והילד שהם קברו בבור – הפך להיות זה שהציל להם את החיים. הם בהחלט שמעו שוב מיוסף והנוכחות שלו במצרים, החזיקה אותם ואת משפחתם בחיים בשנות הרעב הקשות. בדוגמה של ימינו, הדבר משול לשני אחים אשר רבים ומנתקים ביניהם את הקשר, אך אחרי כמה שנים, אחד מהם צריך תרומת כליה ואז מתברר כי האדם המתאים ביותר הוא אחיו המסוכסך איתו.

הרעיון הוא, שכל אחד מאיתנו הוא רק "חצי". כל אחד מביא לעולם יכולת איכותית אחת וכולנו יחד מרכיבים את השלם. המחשבה לפיה אפשר להתנתק מאדם כלשהו וכל שכן מבן משפחה קרוב, משולה למחשבה לפיה המוח יכול להתנתק מהאצבע ברגל. המוח בהחלט רשאי להתנתק מהרגל, אבל הוא יישאר נכה. הוא יאבד את התרומה הייחודית האיכותית שמעניקה האצבע לחייו ויישאר חסר יכולת כזו.

כיום, אנו יודעים כי עצבים הקשורים לפעילות הלב, נמצאים באיברים אחרים לגמרי, בכף הרגל למשל. כך שהלב לבד הוא רק "מחצית" וזקוק להשלמה של הרגל כדי לעשות את עבודתו במאה אחוז. סוד האחדות נשען אם כן על ההבנה שאף אדם בעולם הוא לא מיותר. כל אחד מייצג איכות מיוחדת במשפחה ובבריאה כולה וההתנתקות ממנו היא איבוד של אותה היכולת.

כעת נבין דבר גדול: רגע לפני שמשה רבנו נפרד מעם ישראל, הוא מכנס את כולם למעמד כריתת ברית נצחית עם ה' ופותח במילים עוצמתיות: "אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם שבטיכם, טפכם נשיכם, מחוטב עציך עד שואב מימיך". משה מונה עשר דרגות ומעמדות בעם ישראל. מה המטרה בכך? האם הוא אינו משפיל את חוטבי העצים לעומת "ראשיכם שבטיכם"?

בעל התניא מסביר בלקוטי תורה שם, כי בכך מסביר משה את סוד האחדות בעם ישראל. עם ישראל משול לגוף האדם, כל אחד מעניק יכולת ייחודית משלו ורק האחדות של כולם, מביאה אותנו לשיא. וכידוע המשל שמובא במדרש, לגבי האבא שהורה לבניו לשבור חבילה של קנים, לעומת קנה אחד שהוא שביר ורעוע.

וכשם שהאחדות בין בני ישראל בערב פורים, הפכה את הקערה והביא לגאולה מגזירת המן, כך הובטחנו כי אהבת ישראל תביא את הגאולה העתידה והאמיתית במהרה בימינו.

כי תשא

כישלון: למה זה קורה לי? ואיך הקב"ה מאפשר לו לקרות?        מבוסס על לקו"ש חט"ז/412 ואילך

התוועדויות תשנ"ב ב/341 ואילך

יהודי פתח חנות קטנה במרכז העיר ושיעבד עבורה את כל המעט שהיה לו. בסוף יום העבודה הראשון, הוא שב הביתה וסיפר לאשתו בפנים נפולות כי היה יום נורא בחנות. אף אחד לא נכנס. למחרת, הוא חזר עם פנים מאירות וסיפר כי היום היה מוצלח. מישהו נכנס לקנות משהו.

ביום השלישי, הוא חזר שפוף וסיפר כי היום היה יותר גרוע מאשר היום הראשון. "מה יכול להיות יותר גרוע מהיום הראשון שבו איש לא נכנס"?   -"זה שקנה משהו אתמול, הגיע היום והחזיר אותו"...

כולם אוהבים לדבר על הצלחות. ביטוי יפה אומר: "הדבר המוצלח ביותר הוא ההצלחה". אבל אנו רוצים לדבר היום על כישלונות. על אותו חלק בחיים שאנו חשים בושה ומתקשים להתאושש ממנו. הכוונה היא בראש ובראשונה לכישלון רוחני, רגע שבו נכנענו לתאוות הלב והחיים הוכתמו בכיעור.

באותו רגע קשה עולה התהייה, מה צריך לעשות עכשיו? האם הכישלון מעיד על כך שאנו אבודים ולא נהיה מסוגלים לעולם לשלוט בעצמנו? או שהכישלון הוא דווקא הזדמנות עוצמתית לחולל שינוי[1]?

אנו עוסקים בכך בעקבות הכישלון הגדול ביותר של עם ישראל כעם: "חטא העגל". פחות משלושה חודשים אחרי קריעת ים סוף, עת "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". בקושי ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני עת "שמעו קול ה' אלוקים מדבר מתוך האש", והנה הם מנצלים רגע שבו עזבה הגננת את החדר ויוצרים לעצמם 'אלוהים אחרים'. עגל זהב אליו ראוי להתפלל.

כך מתאר דוד המלך במשפט חד: 1. תהלים קו: וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב.

ולא ברור מה יותר תמוה: הטיפשות - על כך שחשבו שעגל זהב יכול להחליף את האלוקים הכול יכול. או כפיות הטובה - כלפי ה' שקרע להם את הים ובאותו בוקר עצמו, נתן להם לחם מהשמים ומים מהבאר. רבי יהודה הלוי מתאר בספר הכוזרי, כי כאשר ניסה להפליא ולשבח את עם ישראל על רוממתו ואיכותו, הציף מיד מלך כוזר את העלבון המתבקש:

כוזרי צא,ב: אמר הכוזרי: הישמר לך החבר לבל תפליג בסיפור שבחיה של אומתך, ובל תסיח דעתך מן הדבר הנודע ברבים, דבר הימרותם את אלוקיהם על אף המעמדות האלה. שמוע שמעתי כי בעצם הימים ההם, עשו להם עגל ויעבדו אותו ולא לאלו-ה.

בנוסף, יש כאן שאלות נקודתיות: א. למה עגל ולא בעל חיים אחר? ב. למה בעל חיים ולא בן אדם נעלה במקום משה, כמו אהרון או חור? ג. ואיך אהרן הכהן הרשה לעצמו ליטול חלק ביצירת העגל?

ועוד שאלה אחת, מכיוון אחר לחלוטין, שהופכת את הנושא לעוד יותר מעניין: בשיחה האחרונה לעת עתה אותה זכינו לקבל מהרבי ערוכה ומוגהת – שבוע פרשת כי תישא תשנ"ב - העלה הרבי שאלה נוספת: הפרשה עוסקת ברגעים של שפל נורא, ואילו השם שלה מבטא דווקא רוממות ועליונות: "כי תישא את ראש בני ישראל", מעשה המסמל הרמה והתעלות. והתמיהה מתבקשת: איך יכול להיות כזה ניגוד בין כותרת הפרשה ובין הנושא המרכזי והדרמטי שלה?

התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשנ"ב ב/342: ידוע ששם הפרשה מורה על תוכן הפרשה... ושם פרשתנו 'כי תשא' מעיד על נשיאת ראש ועליית ישראל, ואילו מעשה העגל – שתופס חלק חשוב מהפרשה, הוא ירידה שאין כמותה, 'חזרה זוהמתן' מחטא עץ הדעת והוא ראש ושורש לכל החטאים.

לאחר שנציע את הגישה הפשטנית, נציג את הגישה המהפכנית של החסידות. זאת תפישה מרתקת שמאפשרת מבט חדש על החטא ומעניקה כוחות עילאיים עבור רגעי היציאה והתקומה ממנו.

א. כאשר חז"ל רוצים לתאר את הבגידה של מעשה העגל, הם בוחרים במילים הבאות:

2. שבת פח,ב: אמר עולא: עלובה כלה המזנה בתוך חופתה.

כלומר: בני ישראל נדמו באותה שעה לכלה המזנה תחת בעלה בין מוטות החופה.

הבה נשוב אל הימים ההם: למחרת מתן תורה, בשביעי בסיוון, משה עלה למעלה לקבל את פרטי הלכות התורה. משה נפרד מהם בשעות הבוקר והודיע כי הוא חוזר בעוד ארבעים יום בשעה שישית. הם הבינו כי הוא מתכוון לארבעים יום כולל היום הזה עצמו (שהרי הוא עלה בשעות היום...). הם כיוונו את השעונים ליום ט"ז בתמוז בחצות היום.

משה שהה למעלה ארבעים יום וה' הכין לו שני לוחות אבן עם עשרת הדברות, כדי שיעביר לעם ישראל בתור "שטר כתובה" ששולח החתן אל הכלה רגע אחרי האירוסין.

חצות היום של ט"ז תמוז הגיע ומשה לא יורד. הסיפור היה, שהוא התכוון ארבעים יום לא כולל יום העלייה להר, דהיינו מהשמיני בסיוון עד י"ז תמוז, אבל הם הבינו אחרת והמתינו לו לשווא. אנשים טובים התחילו לדבר בקול שמשה מת, כי אף אחד לא חוזר משם חי!. ואיך הוא חי למעלה בלי אוכל?

אבן עזרא לב: חשבו שמת משה ... התעכב שם 40 יום ואין כוח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל.

אנשי הערב רב ליבו את הרוחות ודיברו על כך שצריך לעשות מהר אלוהים אחרים. חור, בן מרים הנביאה, ניסה לדבר על ליבם כי משה עשה כל כך הרבה ניסים ובוודאי יכול לחיות גם ארבעים יום בלי אוכל, אבל הם נכנסו לאקסטאזה והרגו אותו במקום. בנוסף, השטן הראה להם את דמות מיטתו של משה חולפת באוויר והם השתכנעו סופית שהם נותרו בודדים במדבר, בלי מנהיג.

הם פנו לאהרן שיעשה להם אלוקות, והוא שראה מה עשו לחור, הבין שעדיף לעכב אותם מבפנים במקום למוץ מבחוץ. הוא ביקש מהם לאסוף תכשיטי זהב, מתוך מחשבה כי הליך האיסוף ייקח כמה ימים ובינתיים משה יחזור. אך הם עשו הכול במהירות ובהתלהבות  – וייצא העגל הזה.

מה היה ההיגיון שלהם? כיצד עלה בדעתם שעגל יכול להחליף את הקב"ה?

הגישה בקרב רוב הראשונים היא, ללמד עליהם זכות ולצמצם את משמעות החטא. לפי הגישות הללו, הם לא התכוונו כלל לייצר תחליף לקב"ה, אלא דווקא אמצעי להתקשר אליו.

ההיגיון בכך מתבקש: הרי משה נעלם להם ולא האלוקים - ומדוע ליצור אלוקים חדש? לכן הם התכוונו רק ליצור תחליף למשה, כלומר, אמצעי חיבור חדש בינם ובין האלוקים.

כדי להבין את העניין, הנה בדיחה ידועה: מורה קומוניסט חינך את תלמידיו לאתיאיזם. הוא אמר כך: מה שאתם רואים בעיניים קיים ומה שלא רואים לא קיים. את השולחן רואים בעיניים, משמע הוא קיים, את הכסא רואים בעיניים, הוא קיים, ואילו את האלוקים לא רואים בעיניים ומשמע שאין דבר כזה ח"ו. קם אחד התלמידים ואמר: המורה צודק. את היד של המורה רואים ומשמע שיש לו יד. את הרגל שלו רואים ומשמע שיש לו רגל. את השכל שלו לא רואים – ומשמע שאין לו שכל...

הכוזרי מסביר באריכות כי עלינו להבין את הלך המחשבה באותם ימים. הגישה של כל העמים עד מתן תורה הייתה, שאלוקים הוא מושג טבעי נראה לעיניים. אחד עבד את השמש, השני את הירח, ובמצרים עבדו את הטלה. אבל כולם הסכימו שהאלוקים הוא "נעבד מורגש". כלומר, ישות עם פנים מוחשיות. ההמצאה הגדולה של אמונת אברהם היא, שכאן נטען לראשונה כי האלוקים הוא לא מוחשי. פתאום צריך לעבוד א-ל מופשט, אבסטראקטי, שאי אפשר לראות אותו, רק לדמיין עליו.

וזאת הייתה תפיסה מהפכנית, שהיה קשה להתרגל אליה אחרי 200 שנה בתוך האלילות המצרית. לכן החליטו לעשות חפץ מוחשי, במקום משה, שיהיה ממוצע בינם ובין האלוקים ובו תשרה השכינה.

כוזרי שם: האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות ... לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה .... ונשארו העם מצפים לרדת משה ... ובושש מהם 40 יום ... אז גברה המחשבה הרעה אל ההמון ... לבקש נעבד מורגש ... מבלי שיכחשו באלוקות מוציאם ממצרים ... ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אלא מרי לקצת מצוותיו, כי הוא ית' הזהיר מן הצורות והם עשו צורה.

בהמשך לזה מבואר, מה שעשו דווקא עגל[2] ולא בעל חיים אחר או להבדיל אדם כמו אהרן או חור[3]:

שמות רבה מב,ה: [ה' אמר למשה]: אחר שאבוא לסיני ליתן להם התורה ואני חוזר במרכבה שלי, הם מתבוננים בי ושומטים אחד מהם ומכעיסים אותי בו. שנאמר במרכבת יחזקאל: ופני שור מהשמאל לארבעתן, והם מכעיסים אותי בו, שנאמר: וימירו את כבודם בתבנית שור.

המדרש טוען כי הם שאבו את ההשראה לעשות עגל, מתוך גילוי השכינה שהיה במתן תורה. הקב"ה הופיע אז בעולם עם כל "מרכבת השכינה" [ולכן קוראים בשבועות את הפטרת יחזקאל], ואחד מרגלי המרכבה של ה' הוא השור, ולכן עשו עגל שהוא בנו של השור[4].

ומה שבחרו דווקא את השור מבין רגלי המרכבה ולא אריה או נשר, מסביר הצמח צדק ב"אור התורה": השור הוא המזל הבא אחרי הטלה, וכיון שהטלה היה המזל של מצרים והם שחטו אותו לפני יציאת מצרים בקרבן פסח, לכן חשבו שהמזל שבא אחריו – השור – הוא זה שגבר על הטלה.

עכ"פ, השורה התחתונה לפי הגישה הפשטנית היא, שהם לא התכוונו למצוא תחליף לה', אלא דרך מוחשית לתקשר איתו. אולם למעשה הוי כעין עשיית צורות לעבודה זרה.

אולם בסופו של דבר, נדמה שתחושת חוסר הנוחות במקומה עומדת. למה הסיפור הזה היה צריך להתרחש? האם לא היו יכולים להמתין עד שמשה יחזור? ואיך אפשר להתנהג כך סמוך למ"ת?

ב. נעשה הפוגה מהדיון הערכי, ונעלה שאלה הלכתית מעניינת: ההיבט של אהרן בכל הסיפור.

כאמור, אהרן קיבל החלטה מדהימה: במקום למסור את הנפש וללחום בהם, כמו חור, והתוצאה תהיה שהם ייצרו את העגל במהירות. תמורת זאת, מוטב לו לעזור להם לעשות את העגל, אך אז יוכל למשוך זמן כדי שלא יגיעו לעבוד אותו בפועל.

כאן ראוי לשים לב: עשיית חפץ של עבודה זרה היא גם איסור, גם לפני שעבדו אותה בפועל (ראו לקו"ש י/146 הע' 49). ובכל זאת אהרן הבין שמותר לו לעבור חטא קל כדי למנוע אותם מהחטא החמור של ע"ז. וזה כמובן פותח דיון מעניין: האם גם לנו מותר להשתמש בהיתר הזה?[5]

למשל, אם מתקשר אליך בשבת אדם שאינו שומר שבת, ואם לא תענה את הטלפון, הוא יתקשר שוב ושוב. האם עדיף לענות את הטלפון פעם אחת וכך לחסוך את ריבוי חילולי השבת שלו?

דוגמא יותר עדינה: מי שהזמין אמבולנס בשבת ועד שהם הגיעו, רואה שהמצב משתפר. האם עדיף להתקשר שלא יבואו, וכך לחסוך את ריבוי חילולי השבת של הצוות, נסיעה, חוץ לתחום, מוקצה וכו'?

דוגמא עוד יותר עדינה: שליח הרבי שצריך לצאת לשליחות לעיירה נידחת, ובינתיים לא יהיה לו מנין וקריאת התורה – האם מותר לו לשהות שם במשך זמן כדי לעורר את הרבים לקיום מצוות?

יש בכך סתירה בגמרא:

3. שבת ד: הדביק פת בתנור בכניסת השבת לאפותה, האם מותר לאחר לרדות אותה [ויעבור על איסור דרבנן של הוצאת פת מהתנור] קודם שיבוא חברו לידי איסור חטאת [של אפיה בשבת]? מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך?!

מכאן שאסור לעבור עבירה קלה בשביל למנוע חבר מעבירה חמורה. מקשה שם תוס':

תוס': הרי אמרינן בעירובין, נוח לחבר לעבור איסור קל שלא יעבור עם הארץ איסור חמור?

תוס' מתרץ כמה תירוצים, ומהם: התם עדיין לא נעשה האיסור החמור, ומוטב שיעשה איסור קל וימנע חברו מאיסור חמור, אבל הכא [בהדביק פת בתנור] המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמור, לכן לא יעשה אפילו איסור קל בידיים. ... [עוד היתר]: מצאנו לגבי רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה למנין, ושחרר עבדו הכנעני להשלימו למנין ואף שנאמר 'לעולם בהם תעבודו' [ועבר איסור בשחרור העבד]? מצוה דרבים שאני.

למדנו כי בשני תנאים מותר לעבור איסור קל: כדי למנוע התחלה של איסור חמור. וכן במקרה של מצווה הקשורה באנשים רבים.

לפי זה, אסור לענות טלפון של מחלל שבת, וכן אסור להתקשר שוב לאמבולנס. כיון שהם התחילו כבר את מעשה האיסור, וכן הם אינם בבחינת רבים. אולם מנגד, מותר לצאת לשליחות במקום שאין מנין, כי השליח בא למנוע אותם מלכתחילה מעשיית איסורים, וכן הוי מצווה דרבים.

נשוב אל אהרן: גם במקרה שלו, הוא בא למנוע אותם מהתחלה של השתחוואה לעבודה זרה, ואין צריך לומר שהוי מצווה דרבים - כלל ישראל ממש. ולכן הוא קיבל את ההחלטה ההלכתית הנכונה.

כעת נשוב אל שאלתנו המרכזית: גם אם אהרן התכוון לטוב, עם ישראל בוודאי חטאו, ובחטא חמור של כעין עבודה זרה. ושבה התמיהה: למה זה קרה להם, 40 יום אחרי מתן תורה?

ג. זה היה יום ראשון שגרתי במשרדו של הרב שבתי סלאבטיצקי באנטוורפן. בפתח עמד אדם מכובד עם ארשת פנים כאובה וביקש לשוחח. הרב הכיר אותו היטב: באנטוורפן, עיר היהלומים של אירופה, יש רחוב ראשי רצוף חנויות תכשיטים, והיהודי הזה הוא סוחר כבד שם.

הוא פתח וסיפר כי לפני חצי שנה, החליט לשמור שבת. בכל יום שישי בצהריים, הוא אוסף את המזוודות עם התכשיטים והולך הביתה. אמנם בכל החודשים הללו, הוא חשש מהיום שישי האחרון. בסוף השבוע הזה חלו חגי סוף השנה האזרחית, וכאשר החגים הנוצריים חלים בסוף השבוע, סוחרי התכשיטים עושים את ה'מכה השנתית' שלהם. אי לך הוא חשש מאוד ממה שיקרה איתו. ביום שישי בצהריים, הוא סגר כרגיל את החנות והלך הביתה, אולם בליל שבת הוא לא הצליח להירדם. המחשבות שלו לקחו אותו אל הרחוב. הוא ידע היטב מה קורה שם עכשיו. הוא ראה בעיני רוחו את מכוניות היוקרה חונות ברחוב ואת החברים שלו לא מפסיקים לספור את שטרות היורו.

בבוקר, הוא יצא ללכת אל בית הכנסת, אך הרגליים שלו נשאו אותו אל הרחוב. הוא עמד מהצד וראה איך המתחרים שלו מתחילים עוד יום עבודה ענק, ורק הדוכן שלו סגור כאילו הוא מת בתאונה. אחרי שעה של בלבול חושים, הוא חזר הביתה. הוציא בקבוק ויסקי מהמקפיא, מילא את גביע הקידוש ושתה בלגימה אחת. כך הוא נרדם עד מוצאי שבת בשלוש לפנות בוקר... כעת הוא עמד לפני הרב ו"ביקש תיקון על השבת הנוראה שהייתה לו. על המחשבות האסורות, על ההליכה לרחוב החנויות, ועל השינה הארוכה ללא תפילות וללא קידוש".

הוא הרים את העיניים אל הרב וראה אותו בוכה. "תראה", ענה לו הרב, "כל חיי אני שומר שבת, אבל לא הייתה לי שבת יפה כמו השבת האחרונה שלך"...

אדמור"י חב"ד מציגים תפיסה מהפכנית בקשר לחטא העגל. למען האמת, התפישה הזו לא נוגעת רק לחטא העגל, אלא גם לחטא היותר גדול ממנו, מקור כל החטאים, חטא עץ הדעת (ראו ספר המאמרים תשל"ה עמוד 412, שיחת לך לך ח"ו):

החטאים הללו קרו, משום שהם היו צריכים לקרות. עד כמה שזה נשמע מפתיע, לפעמים הקב"ה מגלגל עבירה מסוימת על האדם כדי שהיא תתרחש[6].

[פעם מישהו אמר לי על חטא העגל: זה נראה כאילו הכינו להם מארב מהשמים. למה משה אמר שהוא חוזר עוד ארבעים יום, אם הוא ידע שהוא חוזר עוד 41 יום? ומדוע ה' נתן לשטן להראות להם את מיטתו של משה עפה בשמים, כאשר זהו ניסיון שכמעט אי אפשר לעמוד בו?]

המטרה של גלגול החטאים היא, כדי לעורר את עבודת התשובה. עד עכשיו הם היו בבחינת צדיקים שקיבלו הכול מלמעלה. לחם, מים ותורה. אולם ה' רוצה עבודה אחרת לחלוטין: קימה מכישלון.

החשיבות של הכישלון היא משתי סיבות, טקטית ואסטרטגית: החשיבות הטקטית של הכישלון היא, שהוא מכניס אותך לעניין. אדם שאינו נכשל, עובד את ה' בדרך שגרה, מצות אנשים מלומדה, בלי לחפור יותר מדי בתוך תוכו. הכישלון והנפילה מצריכים אותו לעמוד מול המראה ולהחליט מי הוא. האם הוא יהודי כי אימא שלו הייתה כזאת או כי יש בו אהבת ה'?

מעבר לכך – וזאת הנקודה העיקרית: הכישלון הוא היעד של הבריאה. אלוקים ברא אותנו כאן, כדי לתקן את הרע ולא כדי לשפר את הטוב. אנשים צדיקים יש מספיק למעלה בגן עדן, והרעיון של בריאת העולם הגשמי הוא, להפגין את האין סופיות של הטוב ולהראות כיצד כל נקודה בעולם שייכת לקב"ה. זה יכול להתאפשר רק על ידי המפגש עם הכישלון והקימה ממנו[7].

כאן חשוב להדגיש: אין הכוונה שחטא הוא דבר טוב. חטא הוא מעשה איום שמשבש את סדר הבריאה. הוא הופך להיות טוב רק אחרי שמתקנים אותו. אז מתברר למפרע שהוא מצדיק את הסבל הכרוך בו. למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר ניתוח. הניתוח עצמו הוא קשה והוא עלול להותיר רושם רע לכל החיים. רק לאחר שהוא מוביל לחיים יותר טובים, הוא נעשה מוצדק למפרע.

הנה כמה מקורות בעניין: ראשית, שורש הרעיון בקשר ל'תכנון' חטא העגל, מופיע כבר בגמרא: 

4. עבודה זרה ד,ב: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה [בת שבע] ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה [חטא העגל]. לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב 'ולבי חלל בקרבי' ולא ישראל ראויים לאותו מעשה, דכתיב 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים'. אלא למה עשו? שאם חטא יחיד, אומרים לו לך אצל יחיד [דוד המלך ששב בתשובה], ואם חטאו צבור, אומרים להם: לכו אצל צבור.

מוסיף ביאור האדמו"ר האמצעי: תורת חיים בראשית קנד,א: והנה במדרש על פסוק 'נורא עלילה על בני אדם' – שה' עושה עלילות על בני אדם. לפעמים גובר הרע דיצר הרע על האדם ויחטא אף שלא היה בחירה בלבו לזה בתחילה כלל... רק מלמעלה הסיתו עליו היצה"ר להביאו לחטא זה.

וכאן לגבי חשיבות עבודת התשובה. ראשית, החשיבות הטקטית:

זוהר ח"א קכט,ב: במקום שעומדים בעלי תשובה, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. מפני שהם עובדים את ה' באהבת הלב יתירה ובכוח רב ועצום להתקרב אל המלך.

יתירה מכך: החשיבות העניינית של עבודת התשובה:

לקו"ש חט"ז/412: בין העילויים בעבודת התשובה על פני עבודת הצדיקים, שדווקא על ידי התשובה, ניתן לברר את ניצוצות הקדושה שנפלו בין ג' קליפות הטמאות. אדם ישר הולך, צדיק, יכול לרומם רק את ניצוצות הקדושה שנמצאים בדברי היתר [על ידי אכילה ושתיה וכו'], ואילו בעל התשובה מעלה גם את הניצוצות שנמצאים בתוך הזדונות.

מה אומר הרעיון הכביר הזה בפועל, הלכה למעשה?

אנחנו יכולים לבחור מה יקרה עם הכישלונות שלנו. אם אדם נשבר ומתייאש, הוא נשאר רק עם הכישלון והוא נענש עליו. אולם יש דרך אחרת: לנצל את הכישלון כדי לקבל בעקבותיו החלטה טובה שלא קיבל עד היום, ואז הכישלון הופך להיות מנוף להצלחה ונמצא למפרע שלא נכשל מעולם.

כך אומרת הגמרא: "גדולה תשובה, שזדונות נעשו לו כזכויות". הוי אומר שאחרי התשובה, הזדונות הופכות להיות סיבה לשכר טוב. איך זה יתכן? הרי הם זדונות? אלא שכאשר מנצלים את הנפילה כדי לקבל החלטה טובה שלא היו מסוגלים לקבל בלעדי הכישלון, נמצא למפרע שלא הייתה נפילה אלא מנוף לעלייה ובמילא מקבל עליה שכר טוב (ראו בארוכה לקו"ש יז/191).

ולהוסיף, שלפי היסוד הזה, הרבי מבאר במקום אחר נקודה נפלאה. המדרש מביא מחלוקת מעט משונה בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא: איך בני ישראל הגיבו על עשרת הדברות? רבי ישמעאל אומר כי על המצווה עשה השיבו: כן, ועל המצוות לא תעשה השיבו: לא. "על הן הן ועל לאו לאו". ואילו רבי עקיבא סובר כי גם על המצוות עשה וגם על המצוות לא תעשה השיבו: כן. "על הן הן ועל לאו הן".

על מה הם מתווכחים? ומה גרם לזה לומר כך ולזה כך?

מבאר הרבי (התוועדויות תשמ"ט א/256, ח"ו יתרו): רבי ישמעאל ורבי עקיבא משקפים שתי תפיסות עולם. רבי ישמעאל הוא צדיק מושלם. כבר בהיותו בן כמה שנים, מסופר בסוגיית החורבן על גודל בקיאותו בדברי תורה. רבי עקיבא, לעומת זאת, הוא בעל תשובה שרק בגיל 40 התחיל ללמוד ולא בא ממשפחה מיוחסת.

וכאן הם מתווכחים מה המשמעות של ה"לאו"? כלומר, של הנפילה בחטא? רבי ישמעאל אומר כי לאו הוא "לא"! מוחלט! שום דבר טוב לא יכול לצאת מנפילה רוחנית. ואילו רבי עקיבא אומר: "על לאו – הן". גם לאו יכול לקרב יהודי לקב"ה, וזאת על ידי העוצמה שהכישלון מקנה לעבודה שלו. [ולמען האמת, רבי עקיבא לא היה צריך ראיות לכך. הוא הביט על עצמו וראה את התשוקה האדירה שבה למד תורה, 24 שנים ללא רגע הפסקה. זאת עוצמת הבריחה מהרע שמעוררת להט כזה].

כעת נשוב אל השאלה האחרונה שהובאה בתחילת השיעור: מדוע פרשתנו נקראת בשם "כי תישא". שם המבטא עלייה והתקדמות? מבאר הרבי בשיחת תשנ"ב שם, שדווקא הירידה של חטא העגל, הובילה לעליה הגדולה של התשובה, עם הלוחות השניות שהם כפלים לתושייה.

לסיום: צדיק אחד מצא את בנו ממרר בבכי. הילד סיפר כי הוא שיחק עם חבריו במחבואים, הוא התחבא להם במקום קשה והם התייאשו ועזבו אותו. במקום לחפש אותו, הלכו לעניינים אחרים...

הצטרף הצדיק אל הבכי ואמר: זאת בדיוק הטענה של הקב"ה. הוא 'מתחבא' לנו כדי שנתאמץ לחפש אותו. אך אנו נשברים מהקושי וזונחים אותו...

כי תשא

הטיפים החשובים לפתוח את הכיס ואת הלב
                              מבוסס על ליקוטי שיחות א/178

הגאון רבי יצחק מוולוז'ין (איצלה וולוזינער) נמנה על גדולי התורה ברוסיה לפני כמאתיים שנה. פעם יצא לגליציה לאסוף כספים עבור ישיבת וולוז'ין בראשה עמד ואלפי יהודים נהרו לקבל את פניו. נוצר דוחק גדול בקהל ואנשים הגיעו לידי סכנה.

אמר הרב בחיוך: עכשיו מובנת לי פרשה חשובה בתורה. אנו קוראים בפרשת שקלים, כי הקב"ה מצווה לספור את ישראל והדרך לעשות זאת היא באמצעות תרומת מחצית השקל. "אף פעם לא הבנתי, הרים הרב את קולו, מה פתאום לתבוע מהם מחצית השקל? האם לא יותר פשוט שכל אחד ירים אבן מהקרקע וימסור אותה לספירה? אלא ה' רצה למנוע מצב של דוחק ודחיפות בקהל. לכן הורה למשה לבקש תרומת חצי שקל וכך ייקח שבועיים עד שנראה משהו מגיע להיספר....

סיים הרב ואמר: גם אני באתי לבקש מכם תרומת מחצית השקל ולא לשם חלוקת ברכות גרידא, כך שבוודאי לא תדחפו אחד את השני...

יש דבר אחד בעולם שלא צריך הסבר. כל ילד יודע מה זה כסף, כל אחד מבין את החשיבות שלו וכל אדם חולם להשיג ממנו כמה שיותר. ובעוד שצריכים למצוא מילים להסביר מהם תפילין, מה ערך השבת ומה נותנת ברית המילה, אין צורך להאריך כמה החיים נחמדים עם כסף בכיס.

וכאן עולה שאלה עצומה, שכמעט ואין מפרש מכובד במהלך ההיסטוריה, שלא מוצא לנכון להתייחס אליה. בשבת הקרובה נצא סוף סוף מהחורף המדכא ונצעד לקראת ימי השמחה של פורים ופסח. עונת האביב תתחיל עם קריאת הפרשה הראשונה בין ארבע הפרשיות הנקראות לקראת הפסח: "פרשת שקלים". פרשה זו נקראת בשבת מברכים חודש אדר או בשבת ראש חודש עצמה.

ובפרשה החשובה הזו, יש דבר מוזר: אלוקים מורה למשה לאסוף מטבע מחצית השקל עבור הקרבת הקרבנות, ובמקום שמשה יאמר "הנני", הוא תובע הסברים. משה מתלונן שאינו מבין את הציווי. ה' רואה את המצוקה ומחליט להמחיש לו מה זה כסף. ההמחשה מתבצעת באמצעות נס חיזיון רוחני.

1. שמות ל: וידבר ה' אל משה לאמור: כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' ... זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש. רש"י (על פי מדרש תנחומא): זה יתנו – הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו.

ולא צריך להיות מפרש כדי לשאול: וכי משה לא ידע איך נראה מטבע מחצית השקל? האם שני הבנים שלו לא ביקשו ממנו אף פעם מטבע לקנות ארטיק בקיוסק?![1]

למען האמת, זה לא המקרה היחיד, בו משה לא הבין את ציווי ה'. ישנם עוד שלוש מצוות בהן הוא נזקק להמחשה משמים. אך אין השוואה בין המקרים ההם לנידון שלנו.

מנחות כט: שלושה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן: מנורה [איך ליצור את מנורת הזהב מקשה אחת ללא הלחמות], ראש חודש [פרטי חישובי מולד הירח] ושרצים [סוגי השרצים המותרים והאסורים באכילה]. מנורה דכתיב: וזה מעשה המנורה. ראש חודש דכתיב: החודש הזה לכם ראש חודשים. שרצים דכתיב: וזה לכם הטמא.

אך כמובן, אין להשוות בין הדברים: שלוש הנושאים הללו הם מסובכים ומצריכים ידע רב. קשה למצוא דרך ליצור מנורת זהב מקשה אחת, מקצוע האסטרונומיה נחשב עד היום לתחום מורכב וכל שכן שכך היה בימי משה טרם הומצא הטלסקופ, וגם סביר שמשה לא היה בקי במיני שרצים ושקצים. הוא לא היה שף במסעדה צרפתית. אבל מטבע מחצית השקל?! מה קשה להבנה?

למען האמת, השאלה הרבה יותר קשה: תוספות במסכת מנחות שם מעיר על כך, שהגמרא מונה רק שלושה דברים שמשה התקשה בהם ולא מזכירה גם את מטבע מחצית השקל, שהראה לו מטבע של אש, כפי שמביא התנחומא בפרשתנו ורש"י מעתיקו כנ"ל. תוספות עונה תשובה מדהימה: 

תוספות שם: ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל, דכתיב זה יתנו ואמרינן כמין מטבע של אש הראה למשה? ויש לומר: דלא שייך לומר במחצית השקל שמשה התקשה, משום שלא היה יודע כלל העניין אם לא שהיה מראהו.

בשלוש הנושאים ההם משה רק "התקשה" אבל הבין מעט ואילו במחצית השקל, הוא לא הבין כלום!. הוא פשוט לא הצליח להתחבר לדברי ה'. וכמובן, לא ברור מה בדיוק הבעיה.

גור אריה ל,יג: ויש להקשות, מילא כל אלו יש בהם חומרה [מורכבות הדינים] להבין אותם, אבל מטבע – מה חומר יש בה עד שהוצרך להראות לו מטבע של אש?

עוד שאלה מתבקשת, כפי שמעלים מפרשים רבים: מה הכוונה בכך שה' הראה לו "מטבע של אש"? למה נדרש נס גדול כזה וה' לא אמר לו בפשטות, שישאל את החברים איך נראה מטבע מחצית השקל? במיוחד שלא מצאנו במקרים האחרים -  קידוש החודש ושרצים - שהראה לו אותם באש?

ליקוטי שיחות טז/382: אפילו נניח שאפשר לדעת את שיעור מחצית השקל רק דרך דוגמה מוחשית, למה נדרש לכך מטבע של אש? אדרבה, מוטב להראות מטבע גשמית אותה יצטרכו לתת בפועל? בדיוק כשם שהראה לו ה' לבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש ולא לבנה של אש[2]?

ברור אפוא, שהספק של משה לא נגע בחלק המתכתי של המטבע, אלא בצד המשמעותי של העניין. משה ביקש להבין אחת ולתמיד את סוד הנתינה: למה זה חשוב? מדוע הנתינה משנה את החיים?

א. בשבת הקרובה, נוציא שני ספרי תורה מארון הקודש. בספר הראשון נקרא את פרשת משפטים ובשני את פרשת שקלים. המפגש בין הפרשיות הללו מתרחש בחלק גדול מהשנים ומובן שישנו קשר מהותי בין שתיהן.

שתי הפרשיות עוסקות במחויבות חברתית. פרשת משפטים מצווה עשרות מצוות חברתיות כמו שמירה על ממון הזולת, לא לפגוע בגופו ומצוות גמילות חסדים, "אם כסף תלווה את עמי". וגם פרשת שקלים, מעבירה את אותו המסר - ובצורה מעמיקה הרבה יותר.

פרשת שקלים היא הפרשה הראשונה בין ארבע הפרשיות שנקראות לקראת הפסח. לפי הטעם הפשוט, פרשה זו נקראת ראשונה, כתזכורת על העברת התרומה השנתית לבית המקדש לפני ראש חודש ניסן. בבית המקדש היו מקריבים קרבנות ציבור רבים (כמו שני קרבנות התמיד בכל יום, מוספי השבת והמועדים ועוד) והקרבנות הללו היו נקנים מתרומת מחצית השקל של כל ישראל. הסדר היה, שלפני ראש חודש ניסן, היו אוספים את התרומה השנתית והחל מראש חודש היו מקריבים קרבנות מדמי התרומה החדשה. הקריאה המוקדמת סמוך לר"ח אדר, נועדה להיות תזכורת על הצורך להעביר את הכסף בהקדם.

2. משנה שקלים א,א: באחד באדר משמיעים על השקלים. פירוש המשניות לרמב"ם שם: מכריזים עליהם כדי שיכין כל אחד ואחד שקלו, כדי שתהא תרומת הלשכה בעונתה.

אולם מובא במדרש טעם נוסף, עמוק יותר לסיבת הקריאה: נתינת מחצית השקל נועדה לאחד את ישראל ובכך לדחות את קטרוג המן, לפיו עם ישראל הוא מפורד, מקוטב ומשוסע בתוך עצמו.

כאשר המן פעל לשכנע את המלך לחתום את גזירת ההשמדה, הוא אמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך". מה הייתה כוונתו בכך? מדוע זה אמור לעניין את המלך? מוסבר באלשיך כי המן התכוון לומר, שהעם הזה מפוזר ומפורד בחילוקי דעות ושבטים בתוך עצמו ולכן הם לא יתארגנו כאיש אחד לעמוד על נפשם. כך שיהיה פשוט וקל להרוג אותם.

בנוסף, המן הבטיח להעביר תמורת היהודים, "עשרת אלפים ככר כסף". מה עניין החשבון הזה? לפי איזה ערך החשיב כל ראש יהודי? אומר התוספות דבר מעניין: 

תוספות מגילה יג,ב: שמעתי שעשרת אלפים ככר כסף עולים חצי שקל לכל אחד מישראל, שהיו שש מאות כשיצאו ממצרים ואמר שייתן לאחשוורוש כל פדיונם.

החשבון היה, שהמן התחייב לתת לאחשוורוש ערך חצי שקל כנגד כל ראש יהודי וביחד הם עשרת אלפים ככר כסף. מה החישוב של חצי שקל לראש? מוסבר בירושלמי וברבנו בחיי רעיון עמוק המפלח את הנפש: המן לא היה טיפש. הוא ידע שהקב"ה אוהב את עם ישראל ולעולם לא ייתן לפגוע בהם. לכן הוא ניסה לתקוע תריז בין אלוקים ועם ישראל. הוא בחר לדקור את עם ישראל בבטן הרכה ולהזכיר את חטא הפילוג הנורא ביותר בהיסטוריה שלנו: חטא מכירת יוסף.

כתוב שהאחים מכרו את יוסף ב"עשרים כסף", שהם "חמשה שקלים" בשקל הקודש. כך שכל אחד מעשרת האחים שהיו שם, קיבל לכיסו מחצית השקל. בא המן ונותן מחצית השקל לאחשוורוש כנגד כל ראש יהודי, וכך התכוון לעורר שוב את הפילוג ההוא בעם ישראל.

כעת מובנת התגובה של אסתר בשומעה את גזירת המן. בראש ובראשונה ציוותה: "לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי ... שלשת ימים". דבר ראשון היא מאחדת את כל ישראל סביבה ומבהירה בכך שכל הפילוגים בינינו הם חיצוניים וברגע של אמת, המשותף רב על המפריד. אחר כך היא מתקנת את מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, שכל כולן מצוות של אחדות וקירוב הלבבות לעם אחד.

וכדי לתקן באופן מוחלט את חטא מכירת יוסף, שהוא חטא הפילוג הראשון, אנו נותנים מדי שנה לפני פורים מטבע מחצית השקל ובכך מבהירים את הקשר העמוק בינינו, עד שכל יהודי בפני עצמו הוא רק "מחצית" וביחד עם חברו נעשה "שלם".

ירושלמי שקלים ב,ג: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל אחד ואחד מהם טבעה [שתי כסף שהוא מחצית משקל הקודש], (ורצה המן לקטרג ולהזכיר חטא זה ונתן מחצית השקל כנגד כל אחד מישראל, רבנו בחיי פקודי לח,כה) לפיכך יהיה כל אחד נותן מחצית השקל.

ליקוטי שיחות כ/189: אחד העניינים שנרמז בנתינת "מחצית השקל", הוא ההדגשה על ה"מחצית" (ולא עשרה גרה וכיוצא בזה), יהודי מרגיש שהוא כשלעצמו רק מחצית וכדי להיות דבר שלם, הוא מתאחד עם אדם נוסף. וההרגשה הזו מתקנת את חטא מכירת יוסף, שסיבתו הייתה היפך האהבה 'וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום'.

אחר שהבנו את מחשבת המצווה וטעם קריאתה לפני פורים, אנו שבים אל נקודת הפתיחה ושואלים: מה משה לא הבין במצווה פשוטה כל כך? מה היה קשה עד שנדרש לראות "מטבע של אש"?

ב. מעשה בבעל חנות קטנה, שהיה מקפיד להפריש צדקה כראוי. הוא ראה ברכה בעמלו וקנה עוד חנות ועוד חנות, עד שהפך ליצרן בעצמו והתעשר מאוד. אך ככל שהונו צמח, סכום המעשר שלו גדל ונעשה קשה לוותר עליו. הוא התחיל להתחכם ולהסתמך על כל מיני 'פרצות מס' לסוגיהן ונתן פחות ופחות. באופן מפתיע (או שלא), הוא עשה כמה טעויות עסקיות והפסיד הרבה כסף.

הוא הבין שזה קשור למשחקים עם הצדקה והלך להתייעץ עם הרב כדי להבין מה קרה. הסביר הרב כך: ה' הוא רחמן על כל מעשיו וזן ומפרנס כל בריה בעולם, כולל העניים, אך כיצד הוא מעביר את הכסף לעניים? הרי כבר לא יורד מן מהשמים? יש לקב"ה שיטה פשוטה: הוא בוחר אנשים טובים בעולם וממנה אותם לבנקאים שלו: הוא נותן להם הצלחה כלכלית והם מפרישים מהכסף שלהם עבור צדקה לעניים.

מה שקרה אצלך הוא, שבתחילת הדרך, היית בנקאי טוב והעברת את הכסף לעניים כראוי. לכן הקב"ה הגדיל את הרווחים שלך, כדי שתוכל להעביר בשמו עוד כסף לעניים. אך לפתע התחלת למעול בתפקידך והקטנת את סכומי ההפרשות לצדקה – אז הקב"ה מצא לעצמו בנקאים אחרים...

ברוח דומה, ראיתי פעם רעיון כביר על השאלה והתשובה אודות "מטבע של אש". לצערי, אינני זוכר איפה ראיתי את הרעיון, אבל הוא חזק מאוד. התמיהה של משה הייתה פשוטה: כיצד אשכנע אותם לתת? איך אגרום לאדם לעשות את המעשה הבלתי יאומן ולהכניס את היד לכיסו?

הראה לו ה' בתגובה "מטבע של אש". אש היא הנברא היחיד בעולם שלא מתמעט כשמחסרים ממנו. בעוד שטבעו של נברא הוא מוגבל ולכן אם נחסר ממנו הוא מתמעט, אש היא הנברא היחיד שאם נדליק ממנה נר – נרוויח כפול: יהיו לנו שני נרות. אמר ה' למשה, תסביר להם שלא מפסידים ממתן צדקה. אל לחשוש שהם לוקחים מהכסף של הילדים שלהם כי רק מרוויחים מהנתינה.

וזאת משתי סיבות: א. ה' הבטיח שהוא לא נשאר אדיש למתן צדקה. "צדקה תציל ממוות", "עשר בשביל שתתעשר" וכו' ובמילא הנתינה הזו מחזירה את עצמה פי כמה וכמה.

ב. בעומק יותר: כסף הנתינה הוא לכתחילה אינו שלנו. זהו כסף שקיבלנו כפיקדון כדי להעביר אותו לעניים. ה' ברא את העולם בצורה כזו, שהוא נותן יותר לאדם אחד, כדי שיעביר ממנו לאדם אחר.

הרעיון הגדול הזה, נלמד מתוך פרשת השבוע, משפטים. לשון התורה הוא: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך". שואל האור החיים, מה כוונת המילים "את העני עמך"? הרי הכסף הוא שלך ולא של העני? מוצא כאן האור החיים מסר מהפכני: "אם כסף תלווה את עמי", כלומר, אם אדם רואה ברכה בעמלו ויש לו כסף פנוי כדי להלוות את עמי, דע לך ש"את העני עמך"!. זה כסף של העני שנמצא אצלך כפיקדון כדי להעביר לו. כך ה' ברא את העולם: הוא נותן לאדם אחד כדי שייתן לאדם אחר.

3. אור החיים כב,כד: אם כסף תלווה את עמי - פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך ואתה מלוה לעמי - דע לך שאין זה חלק שלך אלא חלק אחרים שהוא העני – עמך! ... ורמז גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני ... והוא אומרו לא תהיה לו כנושה ... כי משל העני הוא נותן.

למען האמת, התפיסה הזו מיוסדת בדרך ההלכה ולא רק בדרך המוסר. בגמרא מובא הדין הבא: בבא בתרא קלא,ב: הכותב כל נכסיו לבנו אחד, לא עשאו אלא אפוטרופוס.

כלומר: אב שיש לו כמה ילדים וכתב את כל צוואתו לבן אחד, אנו מניחים כי הוא לא התכוון לנשל את שאר ילדיו מן הירושה, אלא למנות אותו כמנהל העיזבון עבור כולם. הדבר נשען על היגיון בריא שהאב לא רוצה להתנתק מילדיו, אלא חשב שהבן הזה הכי ראוי לנהל את העסק עבור כל המשפחה.

לפי זה, מבאר תלמיד הבעש"ט, התולדות יעקב יוסף בענייננו: ה' זן ומפרנס כל בריה, מביצי כנים עד קרני ראמים ולכן מוכרח שאינו מזניח את העניים, אלא נותן יותר לעשירים כדי שיעבירו לעניים.

יחל ישראל על פרקי אבות (הרב לאו) ג/קסט: התולדות יעקב יוסף לומד מהלכה זו מוסר השכל: הקב"ה אינו רוצה שהעניים ימותו מרעב ולכן אם נתן לעשירים ממון ועדיין יש אחרים עניים, בוודאי התכוון למנות את העשירים שיהיו אפוטרופסים אחראים לדאוג לאחיהם ולהתחלק עימהם ביושר.

עד כאן ביאור אחד לקושיית משה במחצית השקל ותשובת ה' עם "מטבע של אש". הרבי מליובאוויטש מבאר את הדברים בדרך נפשית יותר, שמעניקה משמעות רוחנית עמוקה למתן צדקה.

ג. לפני מאתיים שנה, היה ברוסיה חסיד חשוב בשם רבי גבריאל. הוא היה עשיר מופלג ותרם למטרות הצדקה של רבו, האדמו"ר הזקן בעל התניא. אולם לצערו, לא נולדו לו ילדים והוא ואשתו היו כאובים מאוד. אם בכך לא די, הוא נפל קרבן לרדיפות שונות ואיבד את רכושו ונכסיו.

בדיוק באותה תקופה, לאחר שאיבד את כל רכושו, הגיעו שלוחי הרבי וביקשו תרומה הגונה למטרה חשובה. זה כבר היה יותר מדי בשבילו, שאינו מסוגל אפילו להשתתף בבקשת הצדקה של הרבי והוא לא היה מסוגל לשאת את כאבו. אשתו ראתה את צערו, לקחה את התכשיטים האישיים שלה ומכרה אותם. באהבתה כי רבה, היא צחצחה את המטבעות שקיבלה תמורתן בחול ומים, עד שהבהיקו באור יקרות ומסרה לרבי גבריאל שיעביר אותם לרבי.

בהגיעו לליאזנה, פתח הרבי את הצרור והחדר כולו האיר מברק המטבעות. אמר לו הרבי, כי זה בדיוק מה שקרה במשכן: הכלי היחיד ש'האיר', היה כיור הנחושת. הכיור היה מצופה מ"מראות הנחושת" אותן נתנו הנשים בנדבת ליבם הטהור – והמראות הן בורקות ובוהקות.

הרבי בירך אותו שיהפוך מסתם "גבריאל" ל"גבריאל נושא חן" וימצא חן וחסד בעיני כל רואיו. ואכן מזלו התהפך, הוא התעשר בחזרה, נולדו להם בנים ובנות והוא ואשתו האריכו מאוד ימים.

הרבי מסביר את התמיהה של משה בדרך עמוקה. הבה נשוב אל הרגעים ההיסטוריים ההם. זה היה אחרי חטא העגל, אחרי הבגידה הנוראה של עם ישראל בה', חודשיים בסך הכול אחרי יציאת מצרים ומתן תורה - ומשה תמה, כיצד יכול אדם לתת כופר נפשו? כיצד יכול מטבע לכפר על בגידה?

השאלה של משה, לא הייתה ביחס לישראל - איך לשכנע אותם לתת, אלא הפוך: ביחס לה'. מדוע ה' מייחס לנתינה עוצמה כזו ורואה בה כופר נפש?

ה' הראה לו בתגובה מטבע של אש. בכך הסביר למשה את העוצמה של כסף: בכל מטבע בוערת אש!. אם היינו יכולים לבצע בדיקת אולטרה סאונד על המטבע, היינו רואים את כל החלומות, התשוקות והדמיונות שמוכנסים בתוכה. כל התכניות הגדולות שאדם בנה סביב המטבע הזה. ועכשיו בא יהודי ונותן את ה"אש" הזו לצדקה. הוא מוותר על "חיי נפשו" ומעביר אותם לה'. האם אין כאן כופר נפש?! האם יש מעשה נפשי גדול מזה בעולם?

הדבר מובן פי כמה בשפה העברית, שבה המילה "דמים" משמשת גם לכסף וגם לדם כפשוטו. כיון שכל נתינת דמים לצדקה, היא כהקרבת דמים על המזבח. וכמובן, ככל שהנתינה גדולה יותר וכרוכה במסירות נפש גדולה יותר, כך ה"אש" בוערת יותר. כך ידועים דברי הגמרא על נקדימון בן גוריון, שאיבד את רכושו, אף שנתן הרבה צדקה, בגלל ש"כדבעי ליה למיעבד – לא עבד". הוא נתן הרבה, אך לא לפי ערך היכולות שלו.

כעת נבין דבר גדול ויסודי: בימי בית המקדש, היינו מכפרים על חטאינו עם הקרבת קרבן. אחרי חורבן הבית, מסופר על החכמים שבחרו בדרך קשה אחרת, שהייתה ממוטטת את החמדה והתאווה של הנפש הבהמית. הם היו מתענים ימים על גבי ימים. למשל, על רבי אלעזר בן עזריה מסופר (שבת נד,ב), שפעם עבר על עוון קל ביותר (הוא ראה את פרתו של חברו יוצאת ברצועה בין קרניה בשבת, דבר המותר לדעת ראב"ע ואסור לדעת חכמים והוא לא מחה בחברו שלא נהג כדעת חכמים) – ואחר כך "הושחרו שיניו מפני הצומות".

אולם בימינו, חלש הכוח של הדור ואיננו מתענים כל כך, ובמקום זה מובא בפוסקים דרך תשובה חדשה: "וחטאיך בצדקה פרוק". אדמו"ר הזקן עושה חשבון בפרק ג באגרת התשובה, שהסכום על פדיון עוונות חמורים הוא כמו הערך שנותנים לכהן בפדיון הבן, עיי"ש.

וכאן עולה השאלה, איך כסף יכול לכפר עוונות חמורים? מילא קרבן מסמל את הקרבת החלב והדם? מילא תענית עוקרת את התאווה – אך כסף?! כיצד דבר שפל כמו כסף יכול להוות כפרה?

אולם הדברים מובנים היטב, לפי תשובת ה' ב"מטבע של אש". כל מטבע הוא אש של תשוקה וחמדה בהמית – ואין עוד מצווה שסוחטת ומטלטלת את הנפש הבהמית כמו מתן המטבעות הללו לצדקה.

הנה מדרש נפלא המתאר בדרך ציורית את קושייתו של משה:

ילקוט שמעוני רמז שפו: ונתנו איש כופר נפשו – כששמע משה כן, נתיירא ... אמר משה ... כפרתו של מוציא שם רע הוא מאה כסף ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו [על העגל]: אלה אלוקיך ישראל – כל אחד ואחד מאינו צריך ליתן מאה כסף? ... רבי יהודה ברבי סימון אמר: משור נגח למד ... אנחנו המרנו כבודו בשור ... כל אחד ואחד מאיתנו צריך ליתן שלושים שקל [כדמי שור שנגח עבד למוות]. אמר לו הקב"ה: חייך, לא ככר כסף ולא מאה כסף ולא שלושים שקלים אלא 'זה יתנו'.

וכך מבאר הרבי את תשובת מטבע של אש:

ליקוטי שיחות א/182: השגת כסף משולה לאש, שכן האדם עמל עליו כל כך והיה יכול לקנות בו 'חיי נפשו' ... ולכן נקראת הצדקה בשם מטבע של אש, משום שהאדם נותן את החיוניות שלו בקבלת עול. ומאחר שנתינה זו באה מקבלת עול ועצם הנפש, הופך הדבר להיות כופר נפשו, וחטאיך בצדקה פרוק, באה כפרה על כל החטאים ואפילו על חטא העגל שהוא דוגמת חטא עץ הדעת.

בהמשך ליסוד הזה, מבאר רבנו הזקן בפרק לז בתניא את הדבר החשוב ביותר, שהוא תמצית חיינו:

הגמרא אומרת (בבא בתרא ט): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". עוד מצאנו בתלמוד ירושלמי דבר מעניין: כל פעם שרוצים להביא דוגמה למצווה, אדם שעשה מצווה, חשב על מצווה, התכוון לבצע מצווה, מביאים דוגמה ממצוות צדקה. מדוע דווקא צדקה?משום שהמצווה הזו מבטאת את תכלית המצוות כולן. אין עוד מצווה שיוצרת חיבור עמוק כל כך בין האדם לקב"ה. יתירה מכך: כל מצווה מתקנת פרט אחד בעולם. התפילין מתקנות רק את עור הבהמה, המצה מתקנת רק את הבצק והברכה מתקנת רק את האוכל הזה. אבל מתן צדקה הוא פעולה מהפכנית שגוררת אחריה את תיקון העולם הקטן כולו (האדם) ואת תיקון העולם הגדול כולו.

חודש שלם, אדם עבד מבוקר ועד ערב עבור הכסף, הוא הכניס בתוכו נסיעות ומחשבות ומעשים ותשוקות וחלומות – ועכשיו הוא מפריש מהכסף הזה לצדקה. כעת הוא לא מתקן רק פינה אחת בעולם, הוא מתקן את כל אישיותו ואת כל העולם המקיף אותו. לכן זאת בדיוק המצווה שתחולל את המהפכה ותשלים את זיכוך העולם הזה לקראת הגאולה האמיתית במהרה בימינו. הבה נהפוך את הדברים למעשיים ונציג השלכה מעשית חשובה: לפעמים אדם מתלבט האם לתת סכום כסף גדול פעם בחודש או לתת כל יום מטבע. לכאורה, מצד הסיוע לעני, העיקר הנתינה ולא משנה איך ומתי. אולם בכל זאת אומרת המשנה באבות: "הכול לפי ריבוי המעשה" ומבאר הרמב"ם בפירוש המשניות שם כי כל מעשה מזכך את הנפש יותר. הדברים מובנים לפי דברי רבנו הנ"ל בתניא (ראו התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשד"מ/2324), שכיוון שכל נתינה היא נתינת האש החיונית של הנפש הבהמית, מובן שככל שעושים זאת פעמים רבות יותר – הנפש נפעלת יותר ויותר בכיוון הזה.

כי תשא

מה קרה להם: איך 40 יום אחרי מתן תורה עשו 'אלוקות תחליפית'?

פולניה קונה לבן שלה שתי עניבות לקראת החתונה: אדומה וכחולה. בשבת הראשונה אחרי החתונה רוצה הבן לשמח את אמו והוא מגיע לביתה חנוט בעניבה האדומה. "אז לא אהבת את הכחולה", היא אומרת. בשבת הבאה מחליט הבן ללבוש את הכחולה. "אז לא אהבת את האדומה", היא אומרת. בשבת השלישית היה אובד עצות והחליט ללבוש את שתי העניבות זו על זו.

- "ידעתי שבסוף אשתך תשגע אותך"...

אומרים שהתכונה הכי גרועה שקיימת היא כפיות טובה, אין מידה יותר שפלה מאשר לנשוך את היד שהאכילה אותך. אולם קשה למצוא עלבון ובגידה גדולים יותר מהמעשה שעשו אבותינו ארבעים יום אחרי מתן תורה. לאחר שנה שלמה בה קיבלו הכול במתנה כמו עובר בבטן אמו - עשר מכות ירדו מהשמיים לשבור את פרעה, הים נקרע בפניהם כאילו היה דף ניר, הם קיבלו את כל סיפוקם בדרך נס, מן, מים וענני כבוד שגיהצו את הבגדים, ומעל ומעבר לכל זה, בשישי בסיון נפתחו השמים והם שמעו את קול האלוקים מדבר – הנה אחרי כל זה, כאשר הגננת נעלמה לארבעים יום, הם אמרו לאלוקים "ביי ביי, לא צריכים אותך" והקימו עגל זהב אשר ילך לפניהם.

ולא ברור האם יש כאן יותר רשעות או יותר טיפשות: רשעות על כפיות הטובה או טיפשות על המחשבה שבני אנוש כמותם יכולים ליצור אלוקים משלהם. הרי אין עוד דור בהיסטוריה שראה את האלוקות בתפארתה כמו בני אותו הדור, את היד החזקה ואת רוממות הכבוד האלוקי, ובכל זאת האם הם אלו שחשבו כי בכוחם ליצור 'אלוקים תחליפי' שיהיה לא פחות מוצלח מהאורגינל?! 

דוד המלך מתאר את העלבון במשפט אחד שלא צריך מילה מעבר לו:

1. תהלים קו: וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב.

הם המירו את כבודו של האינסוף בשור אוכל עשב. ולא צריך להיות מפרש כדי לשאול מה קרה להם? מה חשבו? יתירה מכך: מה המסר הכולל של הסיפור? שבני האדם הם אידיוטים?! כפויי טובה?!

נחזור למה שקרה שם: בשישי בסיון, עם ישראל מקבל את התורה והאהבה בין החתן והכלה מגיעה לשיאה. למחרת, משה נפרד מהעם כדי לעלות לשמים ולקבל מהחתן את עיקרי התורה. משה מעדכן את ישראל כי הוא ישוב בעוד ארבעים יום בשעה השישית. וכיון שהתאריך אז היה שביעי בסיון, לכן כיוונו השעונים לעוד ארבעים יום - טז בתמוז בחצות היום בו משה אמור לרדת בחזרה.

כאן חשוב לשים לב לדרך בה האירוע מסופר בתורה. הפסוק האחרון לפני החטא הוא כה מרגש:

שמות לא,יח: וייתן אל משה ככלתו לדבר אתו ... שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלוקים

למעלה, אלו היו ההכנות האחרונות לחתונה. לאחר ארבעים יום שהקב"ה לימד למשה את סודות התורה, הוא מעניק לו את שני לוחות הברית במטרה להעבירם לישראל. המדרש מדייק מהמילה "ככלתו" – שכתובה בלי האות ו - כי היה זה כמו מתנה ששולח החתן לכלתו כדי שתתקשט בה.

רש"י: ככלתו – חסר ו', מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קישוטין (בישעיה ג,יח מוזכרים 24 מיני תכשיטי נשים), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרי תנ"ך.

וככל שההתרגשות למעלה מגיעה לשיאה, כך הכלה למטה בוגדת באמון וכופרת בטובה. הגיע יום טז בתמוז בחצות היום ודמותו של משה לא נראתה בשמים. עוד שעה חלפה ועוד שעה ובינתיים אנשי ה"ערב רב" שהיו מצריים בתחפושת, החלו לטפטף ספקות: "מה חשבנו? שהוא יחזור?! וכי מישהו חזר משם?!". ואם זה לא מספיק, השטן הראה בתוך הערפל את דמותו של משה שטה על מיטה, והם הבינו באופן סופי כי משה מת והם תקועים באמצע המדבר הגדול עם מיליוני נשים וילדים.

מקור הטעות נבע מכך, שמשה התכוון לחזור בעוד ארבעים יום לא כולל יום היציאה שלו, שביעי בסיון, ואולם הם חישבו גם את יום היציאה.

היסטריה פרצה בקהל והם החליטו לדאוג לעצמם ולעשות אלוקות תחליפית. הם פרקו את נזמי הזהב מאוזניהם ואהרן זרקם לתוך האש, ומול עיניהם קם ויצא עגל זהב.

שמות לב: וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו: ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ... ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים:  וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. 

האירוע הנורא כולו מסוכם במדרש במשפט אחד:

שבת פח,ב: עלובה כלה המזנה בתוך חופתה.

אין עלבון ואין כפיות טובה גדולים יותר מכלה המזנה תחת חופתה. באותה שעה שהחתן אוחז בהתרגשות את טבעת היהלום שקנה לה, היא מפנה את אהבתה לאחר.

והתמיהה עצומה: כיצד בני "דור דעה", אלו שחוו התגלות אלוקית על הים ברמה רוחנית שלא זכה לה יחזקאל בן בוזי הכהן, חשבו שעגל זהב יכול להחליף את מה שראו בעיניהם?

אור החיים: קשה איך יאמן הטיפשות והבערות ל'דור דעה', לומר לחפץ דומם 'אלה אלהיך'? ואפילו אם דיבר העגל באמצעות כישוף, כיצד זה יועיל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציאם ממצרים?

בנוסף לתמיהה העקרונית הזו, עולות שאלות רבות אחרות: א. למה בכלל לעשות לעצמם אלוקים אחרים? הרי משה הוא זה שנעלם ולא הקב"ה ואם כן צריכים לבחור תחליף למשה?

ב. למה עגל? אם משה הוא זה שאבד, שיבחרו באדם אחר, באהרן או חור או קורח או מי שירצו[1]?

ג. ומעל הכול מרחפת התהייה שכולנו חוששים להעלות אותה על שפתינו: מה קרה לאהרן? איך אהרן הכהן שיתף פעולה עם עשיית עבודה זרה וזרק את התכשיטים לתוך האש? כולנו זוכרים את המדרש על חור, בנם של מרים וכלב, שמסר נפשו כדי שלא לשתף עימם פעולה. וכיצד אהרן, הכוהן הגדול, הפגין פחות מסירות נפש מהאחיין הצעיר שלו?

באמת, כשנדייק בפסוקים שצוטטו לעיל, נוכל לסנגר על אהרן ולטעון בפשטות שהוא התכוון לחבל להם מבפנים. אהרן חשב שמוטב למשוך את הזמן כאחד מתוכם עד שמשה יחזור, מאשר למות על מסירות נפש ולהותיר בידם את המושכות ואז הכול יקרה מהר.

נקרא את הפסוקים ונשים לב שאהרן מבקש לפרוק את נזמי הזהב אשר "באזני נשיכם בניכם ובנותיכם", אבל למעשה הם פורקים את הנזמים אשר "באזניהם" עצמם. ולכאורה אם היו להם נזמים מדוע שולח אותם לבניהם ובנותיהם? ברור שאהרן התכוון למשוך זמן ולכן שלח אותם אל המשפחה בידיעה שייקח כמה ימים עד שהאיסוף יתבצע. ואולם תכניתו השתבשה והם מיהרו להוריד מאוזניהם עצמם. [אולי זאת הסיבה שגברים כיום לא הולכים עם עגילים באוזניים...].

גם הפסוק הבא אומר שאהרן אמר להם "חג לה' מחר". למה מחר ולא היום? אלא אהרן שיער שיש איזו טעות בחשבון ועד מחר משה יחזור ולכן ביקש לדחות את החגיגות עד מחר.

ואולם בכל זאת התחושה קשה: כיצד יתכן שאהרן הכהן ישתף פעולה עם עשיית עבודה זרה?

ב. בנוסף לתמיהות על מה שקרה אז, עולה שאלה חשובה ועקרונית על המשמעות של הסיפור אלינו. אנחנו חיים בתקופה בה אדם נורמטיבי לא מתלבט בין יהדות או להבדיל נצרות ואיסלאם. ההתלבטויות של אנשים היום הם בנושאים הרבה יותר עקרוניים, כמו האם לקנות אפל או סמסונג, קוקה קולה או פפסי, מיצובישי או שברולט... אבל אף אחד לא מתלבט בענייני רוח, אם ללכת לבית הכנסת או להבדיל לבית התיפלה שלהם.

וזה לא קרה סתם כך. הגמרא מספרת כי חז"ל עקרו את היצר של העבודה זרה. בעבר היה זה יצר שהטריף את החושים ומילא את התאווה האנושית ולכן ביקשו מהקב"ה לבטלו מהעולם.

כך מספרת הגמרא (סנהדרין קב): רב אשי סיים את הלימוד בישיבה ואמר לתלמידים כי מחר נעסוק בחברינו, מלכי ישראל הרשעים שאין להם חלק לעולם הבא, כמו מנשה המלך, שלא היה רשע כמותו. הוא הציף את ירושלים בפסלים ואף הרג את הנביא ישעיהו שהיה סבו. באותו הלילה בא מנשה המלך בחלום לרב אשי ואמר מי אתה שתקרא לי חברי? האם הנך מתקרב לרמה הרוחנית בה אנחנו עמדנו?! שאל רב אשי: אם כן, מדוע עבדתם עבודה זרה? אמר לו מנשה: אם היית שם, היית אוחז בשולי גלימתי כדי להצטרף אלי לזבוח לעבודה זרה.

[הרעיון בעומקו הוא כזה: בעבר, האנושות עמדה ברמה רוחנית נעלית. בית המקדש עמד על מכונו ופעלו בו ניסים עצומים. התהלכו בינינו נביאים שזכו בכל רגע להתגלויות רוחניות סוחפות, ולכן האדם הממוצע השתוקק לחוויית אלוקות וראיית השכינה. ואולם לכל תשוקה יש תופעות לוואי, ואנשים מנסים להשביע את עצמם בכל דרך, כולל עבודה זרה. כאשר התאווה בוערת, היא עצמה הופכת להיות העיקר ואנשים אינם בודקים כיצד להשביע אותה בצורה הנכונה.

ולכן אנשי כנסת הגדולה קיבלו החלטה דרמטית ביותר. הם אמרו לקב"ה כי הם מוכנים לוותר כליל על הנבואה, להפסיק את החיזיון האלוקי, ובלבד להפסיק גם את הריאקציה, תגובת הנגד בדמות ההשתוקקות לעבודה זרה. ואכן נשים לב שבאותם ימים ממש פסקה הנבואה מישראל.

2. יומא סט: וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹקֵיהֶם - מה אמרו? ווי, ווי אותו שהחריב המקדש ושרף היכלו והרג כל הצדיקים ... עדיין מרקד בינינו ... ישבו בתענית שלושה ימים ולילות ומסרו להם אותו. יצא בדמות גור אריות של אש מבית קודש הקודשים ואמר הנביא זכריה: זהו יצר הרע של עבודה זרה.

רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות יג: להיות אור הנבואה נגלה אז לראות בעין מראות אלוהים, מזה נמשך יצר הרע לעשות אלוהים אחרים הנגלים לעין].

ואם כן עולה השאלה הגדולה מה סיפור העגל נוגע אלינו? כיום השאלה היחידה שאנשים שואלים היא האם זה טוב לי או לא טוב לי, ומה, בכל זאת, עלינו להסיק ממעשה העגל?

נפתח עם ביאור פשוט וחשוב שאמר הרמב"ם לבנו, רבי אברהם. ואחר כך נמשיך עם התפיסה המרכזית שמובאת ברוב הראשונים כפי שהיא מתובלת ומוסברת לעומק בתורת חב"ד – ואי אפשר להגזים עם המהפכנות והמשמעות שלה לחיינו.

ג. בימיו של האדמו"ר הצמח צדק, לפני כמאתיים שנה, היה יהודי שנמנה על מתנגדי החסידות והוא סבל מבעיה קשה ששברה את לבו. נולדה לו בת משותקת שלא הייתה יכולה לעמוד על רגליה והלב שלו ושל אשתו התפלץ למראה הסבל שלה. אשתו הייתה ספוגה באמונת צדיקים והתחננה שייקח את הילדה לאדמו"ר הצמח צדק, אולם הוא לא האמין בכוחות עליונים וצחק ממנה. היא המשיכה ללחוץ ולומר "מה אכפת לך? אם לא יועיל לא יזיק", עד שלא נותרה לו ברירה והוא לקח את הילדה לרבי.

הוא נכנס אל חדרו של הצמח צדק בעיירה ליובאוויטש, הניח צרור כסף על השולחן ואמר בזלזול: "יש כאן כסף, אני צריך ברכה לבת שלי". הרבי לקח את הכסף, זרק אותו על הרצפה ואמר "אני לא צריך את הכסף שלך". הילדה שישבה על הכיסא, ראתה את הכסף מתפזר על הקרקע ואירע נס: בפעם הראשונה בחייה היא קמה ממקומה לאסוף את הכסף.

המתנגד קפא על מקומו, אך לפני שהוא מתרגש והופך לחסיד, אמר לילדה: "בואי נלך מכאן מהר לפני שהוא יגיד שבגללו קרה הנס הזה...".

רבי אברהם בן הרמב"ם מצטט בשם אביו רעיון גדול: מעשה העגל נועד ללמדנו שאנשים לא משתנים מניסים. אדם לא משתכנע כתוצאה מאירוע חד פעמי. תהליכים נפשיים הם אירוע שאורך זמן ואין בו קיצורי דרך. הוא כולל מאבקים פנימיים, עליות וירידות, מעבר מדורג מהשכל אל המידות ומהמידות אל המעשה. ולכן גם אחרי כל הניסים, היו מסוגלים לעשות העגל.

לפני שכועסים על בני אותו הדור, עלינו לחזור אל רמת הפשט ולהיזכר מיהם היו. בעינינו הם מצטיירים כחבורה של קדושי עליון, אבל האמת היא אחרת: הדור שעמד למרגלות הר סיני היה דור של עבדים מצריים שצמח יותר ממאתיים שנה בתוך האלילות המצרית. הקב"ה גאל ממצרים אנשים שכמעט מתאים לכנותם 'גויים ממוצא יהודי'. הנביא יחזקאל אומר: "לקחת גוי מקרב גוי". יוצאי מצרים היו במשך מאתיים שנה תושבי "ערוות הארץ", הם קראו עיתונים מצריים, חוו תרבות מקומית וגידלו את ילדיהם בחיק השכנים.

במשך שנה שלמה הם החלו לגבש תבנית חשיבתית חדשה, אבל כאשר חוו התמוטטות נפשית בראותם שמשה לא חוזר, שבו באופן אינסטינקטיבי אל תבנית החשיבה אליה הורגלו אצל המצרים. ושם האליל היה הטלה, הכבש, וכיון שכן, החליטו ישראל ליצור לעצמם אליל בעל חיים. או בצורה מדויקת יותר שמובאת אצל האדמו"ר הצמח צדק: הם רצו לשדרג את האלילות המצרית ולעשות דגם משופר יותר. המצרים עבדו לטלה והרי הוא לא הצליח להגן עליהם מלחץ הקב"ה, ולכן החליטו לייצר עגל, שהוא שור צעיר, והשור הוא המזל שבא אחרי הטלה בגלגל המזלות[2].

3. רבי אברהם בן הרמב"ם ד"ה ויעשו עגל מסכה: מסורת מאת אבא מרי ז"ל שזה מפני שהיו אדוקים בסברא של האצטגנינים, שהיציאה ממצרים הייתה בזמן מזל שור או כיוצא בזה מן הדמיונות בגזרות הכוכבים המסתעפות מן העבודה זרה.

אור התורה שמות ו א'תתקפו: י"ב מזלות הם דרך כלל טלה שור כו' ומזל מצרים הוא טלה כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים שזהו"ע מצות קרבן פסח לשחוט שה [כבש], להראות איך שאין ממש באלקי מצרים ודימו הערב רב לומר כי מזל שור שהוא אחר מזל טלה וסמוך לו נלחם עמו וגבר עליו[3].

כמובן, התפיסה הזו מעבירה מסר כביר בתחום החינוך: כל אחד שעוסק בחינוך עצמו, צריך לדעת שהתקדמות רוחנית היא אירוע שאורך זמן. יש ימים טובים ויש ימים רעים, אבל בלי לשים לב אנחנו מתקדמים. וכך הורים צריכים לדעת שחינוך הוא השקעה לטווח ארוך. אין סיבה להתייאש אם הילד עוד לא מספק את הנחת שציפינו לו, משום שאת פירות ההשקעה בחינוך לא רואים היום וגם לא מחר, יחלפו עוד שנים עד שפתאום נביט אל הילד וניווכח: הוא הפנים את המסר.

הרבי מליובאוויטש מביא לכך משל חודר אל הלב:

אגרות קודש יג עמוד קעד: כאשר רואים אדם היוצא מרופא ואותו אדם מדדה על קביים, יכול עובר אורח להרהר כמה לא טוב הרופא. הרי האדם ביקר אצלו ושילם הון רב ועדיין הוא מדדה על קביים. אולם יסבירו לאותו עובר אורח כי לפני שביקר אצל הפרופסור לא היה יכול להניע את רגליו ... ומזמן לזמן המצב הולך ומשתפר ... עד שלאחר שיציית להוראות הרופא ייפטר סוף סוף מן הקביים

וכך לאדם יש מלידתו איכויות שונות ... כולל איכויות רעות, ובאמצעות חינוך הן נחלשות. אך כיון שמוטל עליו לחנך את עצמו כל חייו, לא יהיה פלא אם מוצאים בו גם מהחלק הלא טוב שבו ... מובן כי אדרבה, היקף חסרונותיו נחלש מאוד מאשר לפני זמן.

עד כאן תפיסה אחת אשר תולה את החטא בהרגלים הרעים שלהם. ואולם אנו איננו רוצים להסתפק בה, משום שסוף-סוף הדברים קשים להבנה. מילא אם היו חולפות חמש שנים מאז יציאת מצרים. אבל ארבעים יום אחרי מתן תורה והם כבר שכחו הכול?!

הגישה בקרב רוב הראשונים כמו האבן עזרא והרמב"ן, וכך בתורת החסידות, היא שונה לחלוטין. האמת היא שהם לא היו כל כך מטומטמים וגם לא כל כך מרושעים. הם לא התכוונו למרוד בהשגחה האלוקית ובאמת חשבו שהפתרון בו בחרו הוא סביר בנסיבות הקיימות, האמת העוד יותר חשובה היא שכולנו עד היום הזה מספרים לעצמנו את אותו הסיפור שהם סיפרו לעצמם.

ד. בבית הספר הקומוניסטי ישב מורה עם תלמידים ושכנע אותם להאמין רק למה שהם רואים בעיניים. "מה שאתם חווים בחמש החושים הוא קיים ומה שלא – לא קיים. את השולחן רואים בעיניים - קיים, את הכיסא רואים בעיניים - קיים, בדלת אפשר לגעת – קיימת, ומה שלא רואים ולא חווים לא קיים". המסר היה ברור: את האלוקים לא רואים בעיניים ולכן מדובר (ח"ו) באגדות ילדים.

קם אחד התלמידים ואמר: המורה צודק. את היד של המורה רואים – אז יש לו יד. את הרגל שלו רואים – אז יש לו רגל. את השכל שלו לא רואים – אז אין לו...

הרמב"ם בתחילת הלכות עבודת כוכבים מבהיר נקודה יסודית: בבסיס עבודת האלילים לא עומדת כפירה בקב"ה. עובדי האלילים הראשונים בימי דור אנוש בראשית הבריאה, לא התכוונו להכחיש את מציאות הבורא. הם בסך הכול התכוונו להקל על עצמם. הם ביקשו ליצור ממוצע נגיש וקרוב יותר שאפשר לראות אותו בעיניים ולהרגיש כי הוא קרוב אליך ומבין אותך.

האדם הוא יצור חושני, הוא בוחן כל דבר בעזרת חמשת החושים – ראיה, שמיעה, מישוש, טעם וריח, ולכן הוא כמה לחוות אלוקות פיזית, ממשית, שניתן לגעת ולהריח אותה. הרבה יותר קל לכרוע מול השמש המאירה ברקיע ולשאת אליה תפילה, או להביט אל גלגל המזלות בשמים - שהוא המסלול עליו נעה השמש סביב כדור הארץ - ולפנות אליו בבקשה, מאשר להפעיל את הדמיון ולהרהר בא-ל אחד מופשט שאינו נראה ואינו מורגש.

מתוך כך נוצרה מסקנה נוספת: עובדי האלילים סברו שהאלוקים גדול מדי בשביל להתעסק בשטויות של כל אחד מאתנו, בבעיות הפרנסה או הבריאות שלו, ולכן פיתחו גישה האומרת שהאלוקים הפקיד כוח ובחירה בידיהם של המזלות והשמש כדי להושיע אותנו. במקום להטריד את ראש הממשלה בבעיות תקציב של שכונה בראש העין, אנו פונים אל הפקיד העירוני שיטפל בבעיות שלנו.

בשורה התחתונה, אם כן, עבודת האלילים בבסיסה לא באה לכפור בקב"ה, אלא לעזור לקב"ה ולעזור לעצמנו. להשאיר אותו גבוה מעל "המשחק בקוביות" ולהטריד בכך את הכוכבים והמזלות.

4. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים א,א: בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה ... אמרו הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד ... ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון הא-ל ברוך הוא לגדל ולכבד את מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו ... ואחר שארכו הימים עמדו נביאי שקר ... ואמרו לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וכוהניהם אומרים שבעבודה זו תרבו ותצליחו.

וזה בדיוק מה שרצו לעשות אנשי העגל: הם התכוונו לגבש קומת ביניים של האלוקות. במקום לדמיין מציאות שאינה נראית, ליצור כוח קרוב, פיזי, שאפשר לחוות אותו בעזרת חמש החושים. ובמקום להטריד את הקב"ה עם השאלה הקטנונית של לאן להתקדם במדבר, תפקיד שקודם מילא אותו משה רבנו, הם ייצרו גרסה מקומית של האלוקות שתכוון אותם בבעיות הקטנות של החיים.

והאמת היא, שהעבודה זרה הזו לא חלפה מהעולם. מעולם לא נגמלנו ממנה. כל אחד מאתנו לוקה באותו שיטיון לפיו האלוקים הפקיד ח"ו כח ובחירה בידיהם של א-לים מקומיים. היום קוראים לה כך: 'לקחתי עורך דין תותח והוא יוציא אותי זכאי'. 'קבעתי תור אצל המומחה מספר אחד בבית הרפואה הדסה ואני לא דואג'. 'אני מכיר את העוזר של ראש העיר והוא הבטיח שיהיה בסדר'. בסוף פרשת יתרו נאמר "אלוקי כסף ואלוקי זהב לא תעשה לך", משום שהאלילות היום היא מכסף וזהב ואנשים בטוחים כי הכסף מבטיח אריכות ימים.

ואדרבה, האתגר שעומד בפנינו הוא הרבה יותר מפתה מאשר עבודת האלילים המקורית. קל להבין שחפץ דומם כמו שמש וירח אינו בעל בחירה, אבל באמת קשה לקבל שאדם חי עם יצרים תוססים אינו בעל בחירה להועיל או להזיק לנו.

ואולם, אז כמו היום, מימי דור אנוש ועד המומחים של הדסה – הכול אותה עבודה זרה. לטעון שהקב"ה גדול מדי בשביל העולם ואני קטן מדי בשביל לתקשר אתו – זאת עבודה זרה. משום שהקב"ה הוא כל כך מופשט, כל כך לא מוגבל, שיכול גם להיות מוגבל. הוא ברא את העולם בצורה כזו שאדם לא מזיז אצבעו מלמטה בלי שיכריזו עליו מלמעלה. הרופא והעורך דין הם כולם אמצעים דרכם עוברת ההשגחה האלוקית, אבל הם אינם בעלי הכוח והסמכות. בכל בוקר מחדש נותן הקב"ה חכמה בלב השופט או עוזר ראש העיר, כדי לסייע לנו בהתאם לתכנית האלוקית שנקבעה מראש.

הנה סיפור מושלם: לפני חמישים שנה הייתה משפחה חבדי"ת ברוסיה בשם קנלסקי. במשך שנים ארוכות שרדו איכשהו את החיים במחיצת השלטון הקומוניסטי, אבל הבן, מרדכי, החל לגדול ולפי החוק היה עליו ללכת לבית הספר הממשלתי. מבחינת האבא, ר' נתן, זאת לא הייתה אופציה. הן עצם החינוך הכפרני שיקבל והן העובדה שבימי השבת יצטרך הילד ללכת לבית הספר ולכתוב ולמחוק כדרישות המורה. האבא שבר את הראש כיצד לשחרר את הילד מהלימודים. הוא שיחד רופאה מקומית שתאשר שהילד חולה, אבל כעבור שנה היא סירבה לחדש האישור.

האפשרות היחידה הייתה לבקש אשרת יציאה מרוסיה, אבל מי ייתן לו אישור כזה? חסיד שנמצא במצוקה כותב בבהילות מכתב לרבי, אבל זה בלתי אפשרי. אם ישגר מכתב עם המילה ״חב״ד״ או "שניאורסון" הוא עלול להיעצר מיד. עלה לו רעיון: הוא צילם את כל בני המשפחה ושלח את התמונה לבן דוד שלו, ר׳ נפתלי הרץ מינקוביץ, שהתגורר בקראון הייטס, וכתב על התמונה: "תראה את התמונה לסבא ותגיד שאנחנו מאוד רוצים לראות אותו".

מינקוביץ קיבל את התמונה בעשרת ימי תשובה של שנת תשכ״ט ובערב יום כיפור, בעת שעברו לקבל "פרוסת לקח", מסר את התמונה לידי הרבי. הרבי לקח את התמונה, אבל הכניס אותה לתוך מגירת שולחנו ללא אומר ודברים. חלפו שלושה חדשים ובבית משפחת קנלסקי במוסקבה התקבלה התשובה מהבן דוד בניו יורק: "מסרנו לסבא את התמונה והוא לא אמר דבר". זו הייתה אכזבה עמוקה, ואם לא די בכך, כשר' נתן קנלסקי הלך להגיש את הבקשה במשרדי "אוביר", הפקידה קרעה אותה ואמרה ברשעות: "לעולם לא תצא מרוסיה. אתה תמות כאן"!. הוא חזר הביתה שבור ורצוץ.

חלפה שנה ורבע של כאב ופחד, ובאמצע חורף תש"ל, החליט ר' נתן קנלסקי לנסות שוב והפעם לשחד את אחד הפקידים במשרדי אוביר במטרה לשכנע אותו לסייע. הוא העביר לו 5000 רובל שהיו סכום גדול, ואכן בחודש אדר תש"ל הם קיבלו את היתר היציאה המיוחל. אחרי חמשה ימים הם היו על המטוס לווינה ומשם לארץ ישראל.

לקראת החגים הבאים, תשל"א, הם נסעו לניו יורק והתארחו אצל משפחת מינקוביץ. להפתעתם, ר׳ נפתלי פתח את הארון והוציא את התמונה שהתבקש בזמנו להעביר לרבי. הם היו המומים: מה עושה אצלך התמונה? הרי הונחה במגירה של הרבי?! הוא סיפר להם דבר מדהים: במשך שנה שלימה, כל שנת תשכ"ט, התמונה הייתה אכן מונחת במגירה של הרבי, ואולם לפני שנה, בערב יום כיפור תש״ל, בעברו לקבל שוב את עוגת הדבש, הרבי הוציא את התמונה ממגירת שולחנו ואמר: ״איך דארף די בילד מער ניט האבן״. אינני צריך את התמונה יותר. נשים לב: זה היה שלושה חודשים לפני שעלה בדעתו של ר' נתן קנלסקי לנסות שוב ולשחד את הפקיד, וחצי שנה לפני שבקשתו התקבלה...

בעשרת ימי תשובה זכו האב ובנו להתקבל ל"יחידות". בעשר הדקות הראשונות דיבר הרבי עם האב על מצב היהודים במוסקבה ולקראת הסוף שאל איך הצלחתם לצאת מרוסיה? האב השיב שהוא העביר שוחד בן 5000 רובל לאחד הפקידים. הרבי חייך ושאל: אתם בטוחים שזה מה שעזר לכם?! האב השיב בחיוב, והרבי שאל שוב בחיוך יותר רחב: אתם באמת בטוחים שזה מה שעזר?!...

מי שמביאה את התפישה הזו לשיאה היא אסתר המלכה במגילת אסתר. אסתר מתחלחלת לשמוע על הגזירה שנחתמה מאחורי גבה. בכל ההיסטוריה היהודית לא עלתה תכנית זדונית ומרושעת יותר מאשר גזירת המן. בעוד שפרעה תכנן להרוג את הזכרים, נבוכדנצר את תושבי ירושלים והרומאים פגעו בלוחמי בר כוכבא, אבל מעולם לא היה אדם שתכנן להרוג את כל עם מרדכי טף ונשים בכל 127 מדינה ובתוך יממה אחת. אפילו היטלר ימ"ש ידע שזה ייקח שנים, ואילו המן הגה תכנית מטורפת לחסל היל"ת את כל העם בכל העולם בתוך יום אחד, כך שלא יהיה מתי לברוח ולאן לברוח.

וזה קורה בדיוק במשמרת של אסתר. גורל עמה מונח על הכתפיים הצנומות שלה. הבעיה היא שבעלה המלך לא קרא לה כבר שלושים יום, לבו אינו עמה אלא מסתובב במחוזות אחרים. מה שהיא צריכה לעשות הוא לעורר שוב את אהבתו ולהעיר את הקשר ביניהם. והיא אכן עורכת משתה ועוד משתה בו היא מחניפה לו ומתקרבת אליו, וכך יכולה לסובב לו את הראש.

אבל לפני זה קורה דבר מוזר, אנטיתזה לכל התכנית שלה. קודם שהולכת אל המלך, היא צמה ומתענית שלושה ימים ושלושה לילות, ורק אחר כך הולכת אליו. אבל רגע, זה גול עצמי. היא מחסלת את הסיכויים של עצמה. הרי אישה שצמה שלושה ימים, בקושי עומדת על הרגליים, היא לא עומדת בכללים של לגרום למלך להקשיב לה.

כאן אסתר מביאה לשיא את מורכבות המחשבה היהודית. זאת הייתה ה"אסתר-טגיה", דוקטרינת אסתר לפתרון משברים. היא ידעה שהבעיה היא למעלה ולא למטה. המן לא היה יכול לפגוע בנו אם לא היה מקבל רשות מהקב"ה. ולכן הנושא הוא לא אחשוורוש ולא המן. את הבעיה צריכים לפתור שם – וזה בדיוק מה שהיא עושה. ראשית כל היא מרימה את העיניים לשמים ומתענית לבקשת רחמים. בדרך היא דורשת מכל העם לצום עמה את תענית אסתר, ורק אחר כך פונה לעשות את ה"השתדלות" בדרכי הטבע ולהביא את הברכה למטה.

הרבי דיבר פעמים רבות על כך, שההשתדלות הטבעית היא כמו קניית ארנק עבור הכסף, אבל קודם צריך לדאוג שיהיה כסף להכניס בפנים. הברכה של הכסף מגיעה מלמעלה כי לעולם הזה יש מנהל.

ליקוטי שיחות יא/145: טעות דור אנוש הייתה לחשוב שלממוצע יש בחירה אף שבאמת אינם אלא כגרזן ביד החוצב [כלי עבודה שאין לו בחירה]. כמו כן הוא בענייננו שרצו לעשות את העגל לממוצע. [ואכן אהרן ובני ישראל ידעו שאין לממוצע שום בחירה, ובדוגמת ה"כרובים" בקודש הקדשים שהם רק סמל מוחשי לאלוקות אבל אין להם בחירה לתת שפע]. אמנם מזה נשתלשל חטא עבודה זרה ממש בכמה מבני ישראל, היינו להחשיב את הממוצע כבעל בחירה שיש לו הכוח להשפיע לעובדיו.

כעת אפשר להבין את הגישה של אהרן. א. הדרישה הבסיסית של בני ישראל ממנו הייתה רק לעשות אלוקות מוחשית, שהיא עדות לאלוקות העליונה. הכוונה לא הייתה לעשות ממוצע המפסיק, אלא ממוצע המחבר, כמו זוג ה"כרובים" בבית המקדש שנועדו להיות המחשה פיזית לקיומה של המציאות העליונה. משהו שאפשר לראותו בעיניים. ואולם אנשי ה"ערב רב" הם אלו שלקחו את הסיפור צעד קדימה והפכו את העגל לממוצע המפסיק שיש לו בחירה והשפעה משלו.

ב. לטענה של אהרן התווסף גם ממד הלכתי. ישנו מושג ש"אומרים לאדם תחטא חטא קל כדי למנוע חברך מחטא חמור". לא נוכל להאריך כאן ויש להיזהר כיצד לומר הדברים, אבל נקודת העניין היא שהיות שמדובר בעיקרו של דבר במעשה שאינו עבודה זרה ממש, אהרן סבר שטוב להיות איתם ולא נגדם וכך לשמור מבפנים שזה לא יתדרדר יותר ויהפוך לעבודה זרה ממש.

כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו (ל,יב) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א   

     הרב שבתאי לפשיץ בספרו "תפארת יעקב" דרש על פסוק זה כך: בזוהר הקדוש כתוב כלל יסודי, שאין מדת הדין חוזרת ריקנית. כלומר, אם נגזר על מישהו למות ומדת הדין נשלחת לבצע את גזר הדין, ולאחר מכן בקשו רחמים על אותו אדם והוחלט שלא ימות, צריכים כביכול לתת למדת הדין 'תמורה'  וכפרה, ואדם אחר יצטרך למות תחתיו. דוגמא לכך מה שמצינו בגמרא (ברכות לד ע"ב):"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת" – אם אחד חי, בהכרח שאחר ימות תחתיו, כי מדת הדין אינה חוזרת ריקנית. ומוסיף הזהר הקדוש, שכך היה תמיד: בעד יוסף היה שר האופים התמורה והכפרה, בעד ישראל היו המצריים התמורה, ובעד מרדכי הצדיק היה המן הרשע.

     זהו שרומז כאן הכתוב: "כי תשא את ראש" – לשון הרמה, כלשון הזוה"ק "בגין דירים רישא דיוסף הצדיק". אבל מדת הדין אינה חוזרת ריקנית עד שנותנים לה תמורה בעד הצדיק. לכן, "ונתנו איש", כדרך שדרשו חז"ל (מגילה יב ע"א): "איש – זה המן, שנאמר: 'איש צר ואויב'", שהוא יהיה כופר נפשו של הצדיק.

     על דרך זו באר רבי חיים קניבסקי שליט"א את הנוסח הנאמר בתפילת מוסף של הימים הנוראים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה, ולכאורה לשון "מעבירין" אומרת דרשני: מדוע לא נאמר "מבטלים" או "מקרעים" את רע הגזרה?

     אלא – אמר רבי חיים – העניין יובן על פי דברי המכילתא בפרשת משפטים: "גויים אין להם פדיון, ישראל יש להם פדיון, שנאמר: 'נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך'". כלומר, כאשר נגזרת גזרה על ישראל והם עושים תשובה, מעבירים אותה מן השמים אל הגויים, כי לאחר שיצאה הגזרה היא מוכרחת לחול על מישהו! לכן, "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", כי לאחר שנגזרה הגזרה אי אפשר לבטלה, אלא שהתשובה מעבירה אותה אל הגויים!

 השבר הוא גאוות היחידה! (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     בפרשתנו משה רבנו עולה לקבל את התורה ביום ז׳ בחודש סיון ויורד ארבעים יום אחרי כן ביום י״ז בתמוז, וכשנוכח שעשו את העגל, שובר את הלוחות. מיום י״ח בתמוז עד ר״ח אלול שהם ארבעים יום נוספים עומד משה בתפילה, ובר״ח אלול לאחר שה׳ קורא לו לעלות שוב להר, שוהה משה בשמים ארבעים יום ואז אומר לו הקב״ה ביום הכיפורים: ״סלחתי כדבריך״.

     מה הועילה שבירת הלוחות?!

     אומרים חז״ל: משל למטרוניתא שעזבה את המלך והלכה לאיש אחר ובאו וסיפרו זאת למלך. קרא המלך לשופטי הממלכה שיפסקו את דינה למיתה שהרי היא אשת איש!. ראה זאת השושבין וקרע את הכתובה של המלכה וטען לפני למלך כעת אין שום ראיה שהיא הייתה אשת איש...

     הנמשל הוא: כך משה רבנו בעצם זה ששבר את הלוחות הסיר את הקטרוג על עם ישראל שבחר בעגל במקום בורא עולם.

     עדיין לא ברור לשם מה הכניס משה רבנו את הלוחות השבורים לארון הברית? והלא הן מזכירות את החטא?! משל למה הדבר דומה: לאחד שנכנס לחנות מתנות יוקרתית ומחפש מתנה ״מיוחדת״ לחמותו. תוך שהוא בוחן את המבחר, הוא שומע את המנהל צועק על עובד חדש ששבר אגרטל חרסינה יקר מאוד. להזדמנות כזו לא חלם, הוא ניגש לבעל החנות ובמחיר סביר שילם עבור איסוף השברים, אריזתם והמשלוח למסיבת יום ההולדת תוך בקשה שהשליח יפיל את המתנה בטעות-כביכול לפני דלת הכניסה... התוכנית מתבצעת בשלמות וכולם מנחמים את החתן: ״לא נורא - העיקר הכוונה״. הכול היה מסתיים באופן מושלם אלמלא החליטה הגיסה לפתוח את האריזה ולבדוק איך נראית המתנה! לא הייתם רוצים להיות במקומו של מיודענו כשחמותו ראתה שהעובד הטיפש ארז כל שבר באריזה נפרדת...

     משה שם את הלוחות השבורים להורות: שאדם שלא זוכר את שגיאות העבר, איננו יכול להתקדם אל עבר העתיד בצורה בטוחה ובפרט שאלו הביאו לאחדות העם ואמונה בה׳.

השבר הוא גאוותינו...

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל" (ל, יג(  )ויקהל משה(

     זהו שכתוב: "ויעמוד בין המתים ובין החיים ותֵּעצר המגפה'' (מדרש פליאה) את דברי המדרש פליאה מסביר בעל זכרון ישראל בדרך זו: האות צ' של תיבת "מחצית" היא באמצע, בין אותיות ח' י' ובין אותיות מ' ת'. והאות צ' מרמזת על צדקה. לכן אמר המדרש: זהו שכתוב: "ויעמוד", היינו האות צ'  (שמרמזת על צדקה) "בין המתים ובין החיים", היינו בין אותיות מ' ת' ובין אותיות ח' י' של תיבת "מחצית", "ותעצר המגפה" – אם ייתן צדקה ינצל ממיתה, כמו שנאמר: "וצדקה תציל ממוות.

זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש (ל,יג) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)

     מדוע ציווה ה' את ישראל להביא מחצית השקל דווקא לא שקל שלם?

     באר ה"לחם לפי הטף": כידוע, נגאלו ישראל ממצרים לאחר מאתים ועשר שנים. אבל באמת יש להוסיף למניין השנים הזה עוד חמש שנים, שכן ילדי יוסף נולדו ב"ארץ לא להם" חמש שנים לפני ירידתו של יעקב למצרים. נמצא שהמניין המדויק הוא מאתים וחמש עשרה שנים.

     ואם נחשב בנפרד את מספר הימים ואת מספר הלילות, הרי ארבע מאות ושלושים שנה –בגימטריא "שקל".

     אך הקדוש ברוך הוא עשה עמנו חסד וחשב לנו לילות כימים, וארבע מאות ושלושים השנים נחצו לשתיים, ונגאלו לאחר מאתים וחמש עשרה שנים.

     לפיכך נצטווינו לתת מחצית השקל, זכר לכך שהקדים הקדוש ברוך הוא את יציאתנו ממצרים ב"מחצית השקל".

     והנה, יציאת מצרים הייתה בזכות התורה, כנאמר (לעיל ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לקים על ההר הזה", ופרש רש"י שאמר ה' למשה: "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים שיצאו ממצרים. דבר אחר, "כי אהיה עמך"– וזה שתצליח בשליחותך, לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיח,שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל". ומכיוון שיציאת מצרים הייתה בזכות התורה, לפיכך נצטווו ישראל לעסק בתורה ולהגות בה – "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). אך הואיל והקדוש ברוך הוא עשה עמם חסד והחשיב להם לילות כימים כדי לקצר במחצית את מועד יציאתם ממצרים, על כן אף אנו מצווים לעשות לילות כימים ולהגות בתורה "יומם ולילה".

     תרוץ נוסף על השאלה מדוע דווקא מחצית השקל: בכל נדבה שנותנים לשם ה' יש שני חלקים: הממון עצמו, אשר נצרך למטרה המעשית שלשמה נתרם אותו ממון. אך למעשה הנתינה יש חלק נוסף –הלב של האדם, הרצון הפנימי.

     אומר הקדוש ברוך הוא: "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב, ח). אם כן, מהנותן האדם משלו? את הלב!

     לכן אומרת התורה לתת מחצית השקל, כדי שנדע שיש כאן רק חצי נתינה. את החלק של מעשה נתינת הממון עצמו אין הקדוש ברוך הוא צריך מאתנו, כי הממון שאנו נותנים – שלו הוא. רק ה'חצי' השני של הנתינה –הלב והכוונה הפנימית, הוא זה שנחשב כנתינה האמתית.

"זה יתנו כל העובר על הפקודים" (ל, יג(

     הראה הקב"ה למשה כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו. (רש"י(

     מפרש החת"ס שמשה רבנו נתקשה במחצית השקל שבא לכפר על בנ"י, ואיך יתכפרו כל ישראל כולם באותה מטבע - הצדיקים הגדולים כמו פשוטי העם לכולם כפרה שווה? הראה לו הקב"ה מטבע של אש לרמוז לו שאמנם בנתינה כולם שווים,  העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, אבל באש ההתלהבות בזמן הנתינה ואופן הבאתה בזה הם חלוקים וכ"א יתנה לכפרת נפשו.

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם (ל,טו) (רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)

      לכאורה תמוה, אם ציותה התורה ליתן מחצית השקל, מפני מה הוצרך הכתוב לפרש שהעשיר לא ירבה, והלא אם ירבה נמצא שלא נתן מחצית השקל. (וברמב"ן כתב עלה שאמר הכתוב זאת לעבור עליו בלאו).

     ויש לבאר, דאם לא היה נאמר "העשיר לא ירבה", היינו טועים לחשוב, כי יכול העשיר להרבות אף יותר מסכום זה ויהיה דין מחצית השקל על כל הפרשתו לפי חשבון חצאי שקלים, ומשום כך פירשה התורה שהעשיר לא ירבה, ללמד כי כל מה שיוסיף אינו נידון כמחצית השקל אלא כסתם תרומה.

     אלא דאכתי תיקשי המשך הפסוק "והדל לא ימעיט", וכי כיצד היה עולה על הדעת שהדל יוכל למעט ממחצית השקל, והרי קבעה התורה את שיעור התרומה והעמידתו על מחצית השקל. וצריך לומר, שאין כוונת התורה לשלול נתינה של סכום הקטן ממחצית השקל, שהרי זהו דבר המובן מאליו, אלא שכוונת התורה לשלול נתינה זו בכמה תשלומים שיצטרפו יחדיו לסך מחצית השקל, וחייבה תורה לתת את כל המחצית בנתינה אחת .וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהלכות שקלים ה"א) אינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת, שזהו החידוש הנלמד מן הפסוק וכנ"ל.

מדוע הוצרך הכתוב להזהיר דאסור לפחות באומרו והדל לא ימעיט, והלוא בכל מצות עשה אין לגרוע מהמצווה, ומה מיוחד כאן. עוד יש לדקדק, לשם מה הוסיפה התורה 'לתת את תרומת ה'', והלוא בהא אמרינן.

     ונראה, דהתורה רמזה כאן, להא דכתב הרמב"ם (ריש הלכות שקלים) דצריך ליתן מחצית השקל בפעם אחת. ולא בפעמים רבות הינם מעט ולמחר מעט, ודנו האחרונים איה מקורו של הרמב"ם דלא נתפרש היכא. וי"ל דמהכא נפקא, דע"כ אין כוונת הכתוב באומרו 'והדל לא ימעיט' שלא יתן כלל, דהלא לא צריך קרא. אלא בא הכתוב לומר שלא יתננו מעט מעט בפעמים רבות, והיינו דסיים הכתוב ואמר 'לתת את תרומת ה'' שהוא בא לתת את תרומת ה' בשלימות אלא שנותן מעט מעט, דכך אסור לעשות. וזה הכוונה והדל לא ימעיט. (צמח דוד)

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לא,ב) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)

     ה"אלף למגן" דורש פסוק זה על פי פרוש רש"י בתהלים. על המלים "על מה כבודי לכלמה תאהבון ריק" (ד, ג) כתב רש"י: "עד מתי אתם מבזים אותי 'הראיתם את בן ישי'... אין לי שם". כלומר, כאשר מאד לא אוהבים אדם מסוים, נמנעים מלקרוא לו בשמו ומלנקוב בשמו. שאול המלך שואל את יהונתן בנו: "מדוע לא בא בן ישי אל הלחם", ולא נקב בשמו של דוד. יהונתן, לעומת זאת, ענה: "שאל נשאל דוד מאתי", ושאול שוב אומר: "כי בוחר אתה בבן ישי לבשתך..." אומר דוד המלך בתהלים: מדוע אתם מבזים אותי כך, שהנכם נמנעים מלקרוא לי בשמי? כלום אין לי שם?! קריאה בשם היא, אפוא, סימן לאהבה.

     אומר הקב"ה: "ראה קראתי בשם" –אני מוכן לקרוא בשם, אני אוהב. ואת מי אני אוהב? את "בצלאל" – את מי שמצוי בצל שלי, בצל א- ל. מתי צריך אדם להיות בצלו של הבורא? גם כש"בן אורי" – גם כשאני מאיר לו פנים, וגם כש"בן חור" – גם כשנראה כאילו קיים חרון אף. ואפילו בעת "למטה"– כאשר מונף על האדם "מטה חובלים", ומתרגשות צרות קשות ר"ל. אם גם אז "יהודה" – אם הוא מודה לי על זה, ומוסיף להיות בצל א- ל, הריהו אהוב, נקרא בשם, ואשרי חלקו.

אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם (לא ,יג) (אור החיים)

     ויאמר ה׳ אל משה לאמר. ואתה דבר אל בנ״י לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם.

     בפסוק זה רבו התמיהות. המילה ״ואתה״ לכאורה מיותרת. בכל המצוות נאמר ״דבר אל בנ״י״ ללא התוספת של ״ו אתה״. בנוסף מדוע מיעט הכתוב ״אך״ את שבתתי. ובעיקר מדוע נקט הכתוב לשון ״שבתתי״ לשון רבים, לכאורה יכל לכתוב ״דבר אל בנ״י לאמר את השבת תשמרו וכו׳ מדוע נאמר ״ואתה״?    מדוע מיעט הכתוב ״אך״? ונקט לשון רבים ״שבתתי״?

    יש להבין ולדעת שאחרי עצת יתרו למשה, היה משה מדבר אל זקני העם, שהיו בתורם מעבירים זאת להמוני העם בפירוט ובהרחבה. רק כאן במלאכת המשכן, משה דיבר לעוסקים ולאמנים ולפועלים ישירות, לא דרך החכמים והזקנים. במלאכת המשכן יש סתירה. בניית המשכן אסורה בשבת. אך מלאכתו השוטפת הפעלתו, קורבנות, הותרו בשבת. ״הותר שבות במשכן.״ לכאורה סתירה? בנוסף, בדיני שבת יש חריג בולט, פיקוח נפש הותר בשבת לכתחילה ואפי׳ מצווה בבחינת ״חילולה זה קיומה״ על פי הכלל ״מוטב יחללו עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה״ זה נאמר וחודש כאן בפרשתנו. ועל פי זה מובן כל ההיתרים בפסוק. מאחר ומשה היה צריך הפעם לדבר בפרטי הלכות שבת גם לאנשים הפשוטים, עובדי הקמת המשכן ולא רק לזקנים וחכמים כרגיל. ציווה אותו הכתוב ״ואתה״, אתה בעצמך תבהיר ותלבן את פירטי הלכות שבת לכל בנ״י.

והמיוחד שבה שלפעמים צריך למעט מכבודה של שבת אחת. ״אך״ לשון מיעוט. בכדי להרבות כבוד לשבתתי, שבתות הרבה. ולכן הכתוב מיעט ב״אך״ והרבה ״בשבתתי״.

"כי אות הוא ביני וביניכם" )לא, יג(  )פרפראות לתורה(

     הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף )1916-1830( ערך פעם ביקור ממלכתי בכמה מערי גליציה )המחוז הצפוני בממלכה האוסטרו-הונגרית של הימים ההם(, והגיע עם פמלייתו לקראקא שבמערב גליציה, למחרת היום התעתד "הקיר"ה" )הקיסר ירום הודו) לבקר בבית הכנסת הגדול שבעיר. מה עשו כמה משונאי ישראל שבמקום? הלכו והסירו בשעות הלילה את תמונת הקיסר, שהייתה תלויה בקביעות בפרוזדור בית הכנסת;  ובשעה שהאורח הנכבד נכנס בשערי בית-הכנסת, לחשו לו שונאי ישראל על אוזנו, שראשי הקהילה הם שציוו להסיר את תמונתו מתחומי בית-הכנסת, כדי להפגין בכך את איבתם לשליט הנכרי.

     כששמע הקיסר דברי שטנה אלה, פנה אל רבי שמעון סופר - רבה של קראקא, שהיה גם ציר בבית המחוקקים האוסטרי - ואמר לו: כלום יש אמת בדבר, שתמונתי הייתה תלויה כאן ימים רבים, ורק הבוקר הורידו אותה כצעד הפגנתי נגדי? רבי שמעון נדהם לרגע קט, כי רק עתה נודע לו על התעלול הגס של שונאי ישראל שבמקום; אך לא איבד את עשתונותיו ומיד השיב לקיסר האורח: אמת הדבר,  שתמונת הוד מלכותו תלויה כאן בקביעות, והיום הזה הסירו אותה לקראת הביקור הקיסרי; ויש טעם לדבר: לפי חוקי אמונתנו, נצטווינו להניח תפילין בכל יום כ"אות ברית" בינינו לבין הבורא. אולם בשבת-קודש אסורה עלינו הנחת תפילין, כי על השבת נאמר בתורתנו: "כי אות הוא ביני וביניכם" (ל"א, י"ג). ביום שבת הננו חשים את השכינה המרחפת מעלינו, ולכן איננו זקוקים לאותות ולסמלים אחרים, שיקשרו אותנו עם ה יתברך. כיוצא בכך נהגנו באירוע החגיגי, שפקד אותנו היום הזה. כל הימים תלויה כאן תמונת הוד מלכותו כאות-ברית בין הקיסר ירום הודו לקהילה היהודית שבעירנו, אולם היום, נוכח הביקור המלכותי בבית-תפילתנו, תהא זו פחיתות-כבוד אם נביט בתמונת הקיסר הדוממת, שבשעה שאנו זוכים לראות את הוד מלכותו פנים אל פנים.

"ושמרו בני ישראל את השבת" )לא, טז(  )נזר יוסף(

     מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכאשר קיבל פעם מכתב מעיר מסוימת ובו בשרוהו שנוסדה שם חברת "משמרת שבת" פרץ בבכי. משנשאל ה"חפץ חיים" לפשר בכייתו, והלא מן הראוי להרגיש סיפוק כשיהודים מתארגנים לשם הגנה על השבת? השיב הרב: כשתראו אדם עובר ליד בית, מעיף עינו עליו ומשבח לבורא העולם שבראו שלם באיבריו, מעצמכם תבינו כי הבית הזה הוא בית נכים שבו מאושפזים אנשים בעלי מומים: קטעים, גדמים ועוורים. כך כאשר אנו רואים שנוסדה חברה ל"שמירה" על השבת, עלינו להסיק שהאנשים בעיר זו הנם בבחינת "בעלי מומים" ביחס לשבת, והרי זה בבחינת "בית חולים" גדול למחללי שבת. ועל זה ראוי לבכות.

ושמרו בני ישראל את השבת (לא,טז)

     בזמירות שבת נאמר: "אל עולם שכלו שבת תזכני ואל משכן שילה תשוב תעלני". מה הקשר בין שבת למקדש?

     הרב ולך, בספרו "אבותינו ספרו לנו", מביא את משלו של רבי יעקב הכהן מג'רבה, המתרץ שאלה זו: למלך אחד הייתה בת, והוא בקש למצוא לה חתן מוצלח, אך למרות חיפושיו הנמרצים לא מצא את הבחור המתאים.

     יום אחד נודע לו, שבמדינה שכנה חי בחור שעונה על כל דרישותיו, וראוי לבתו האהובה. הבעיה הייתה, שאותו בחור טוב יושב שם... בכלא! העובדה הבלתי נעימה לא הרתיעה את המלך. הוא פנה אל שליטי המדינה, וספר להם את סיפורו - "יש לי בת אהובה, ואני צריך עבורה את הבחור ההוא, ודווקא אותו..." שליטי המדינה השכנה לא כל כך התרגשו, ולא רצו לשחרר את הבחור ולתתו למלך.

     לא רצו ?! אין בעיה! התארגן המלך, הביא חיילים, נכנסו חייליו למדינה השכנה ובצעו שם הפיכה. הוציאו את הבחור מהכלא והביאוהו לארמון המלך. הבחור היה חסר כל, ועל כן נתן לו המלך את כל צרכיו, מראשית ועד אחרית, בשפע רב ובמאור פנים. והשיא המלך את בתו לאותו בחור, בחתונה מפוארת רבת מוזמנים .הבחור ההוא, מרב שפע וכל טוב, בעט בטובה. הוא מרר את חיי אשתו הנסיכה וגרם לכל משפחת המלוכה בושות וביזיונות בהתנהלותו הנלוזה. הוא היה משתכר ומתהולל, ונתפס שוב ושוב במעשים מכוערים ובלתי הגונים.

     בכל פעם שנתפס על ידי שוטרי המדינה בקלקלתו, ובקשו לקחתו למאסר, היה צועק: "אני חתנו של המלך!" והיו משחררים אותו ושולחים אותו לחופשי. ההשפלה והביזיונות שנגרמו למלך היו כבר בלתי נסבלים .לא עבר זמן רב, ואותו בחור הולל עזב את בת המלך. השאיר אותה לבדה, וברח לעיר אחרת להתהולל שם כאוות נפשו.

     באה הנסיכה המסכנה אל אביה המלך ואמרה: "מה אעשה, אבא ?"אמר לה המלך: "שבי פה, בינתיים. נמתין מעט, ונראה איך ייפול דבר".

     המתינו מעט, והבחור לא התעשת ולא חזר מדרכו הרעה. המתינו עוד, והבחור איננו מתכנן לשוב. יום אחד קרא המלך לבתו, ואמר לה: "לכי נא לחפש אחריו, וראי אם רוצה הוא לשוב אליך". הלכה הנסיכה אל הבחור הסורר, אך הוא לא חפץ לשוב אליה ואל הארמון. ראה המלך כי כן, והגה רעיון: "קחי את המכתב הזה, ותני אותו למושל אשר שמתי על אותה עיר".

     המושל קבל את מכתבו של המלך, ומיד עשה כצוויו. הוא הביא פועלים, והם בנו בנין, בדיוק לפי הוראותיו המדויקות. שבועיים אחר כך, תפסו שוטרי המושל את הפרחח והכניסוהו לכלא. ישב הבחור בכלא, אבל וחפוי ראש. נשא עיניים אל החלון היחיד אשר בקיר כלאו, ולא האמין למראה עיניו - ארמונו של המלך נשקף מולו, במלוא פארו והדרו. אורות רבים בוקעים משם, ומנגינות שובות לב מתנגנות... והוא כלוא מאחורי סורגים, בין ארבעה קירות מעפשים, סביבו רק פושעים ובני בלייעל.

     התחילו הרהורי חרטה לכרסם בלבו. התשוקה לשוב אל הארמון גברה בו יותר ויותר. ולא ידע, שלא היה שם שום ארמון. זו הייתה הוראתו של המלך - לבנות קירות, בדומה לחזית המפארת של ארמונו, מול הכלא, כדי שיראה הפוחז וייזכר בארמון ובכל הטובה אשר בו, ויזכור את החסר הגדול אשר גרם לעצמו במעלליו. כך אולי יתעשת וישוב מדרכו הרעה.

     אומר הרב יעקב הכהן מג'רבה: הקב"ה נתן לנו בית מקדש, אך מרוב טובה וחסד - בעטנו, סטינו מדרך הישר. אנחנו חוטאים, למרבה הצער, ובכל עת שנתפסים בפשענו, הננו צועקים: "אנחנו הבנים של הקב"ה, תעזבו אותנו!" אנחנו נענשים, סובלים ייסורים, יושבים בכלא פה, יושבים בכלא שם...

     אמר הקב"ה: שמרו שבת וקיימו מצוותיה, ובשבת תרגישו קצת מעין עולם הבא - תראו את הארמון מול עיניכם. מראה הארמון יעזור לכם להתעשת ולשוב בתשובה, ואז תזכו לגאלה שלמה.

     זהו שנאמר: "אל עולם שכלו שבת תזכני - אל משכן שילה תשובת עלני".

"ושמרו בני ישראל את השבת..." (לא, טז(  )עיטורי תורה(

      מנהגו של ר' שלמה קלוגר, רבה של ברוד, במוצאי שבת כך היה: מיד כשהיו נראים שלושה כוכבים בשמים היה מתפלל ערבית, ומבדיל. כששאלו אצלו מקורביו, הרי מצווה להוסיף מחול על הקודש, ומה אם השבת תימשך עוד חצי שעה? אמר להם ר' שלמה קלוגר: יש הרבה מחללי שבת בברוד ואין לי עצה כנגדם. אולם מה לי להוסיף ולהביא שיחללו שבת בשעה שכבר חול.

לקחי חטא העגל (הרב יוסף זילברפרב שליט''א)

     יותר משלשת אלפים ושלש מאות שנה חלפו מאז חטא העגל, אותו יום מר ונמהר שבו גילתה הכלה – כנסת ישראל עד כמה עלובה הייתה במעמד חופתה, כששה שבועות לאחר האירוע של מתן תורה. זמן רב מאד חלף, אך רישומו של חטא העגל טרם חלף.

     היה זה החטא הציבורי הגדול ביותר שחטא מעודו עם ישראל. קשה להבין כיצד הגיע דור דעה שראה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, לכדי עבודה זרה של פולחן לעגל הזהב. ואולם, אם נכתבה פרשה זו בתורה, הרי עלינו ללמוד ממנה ולהפיק לקחים, שישמשו לנו כתמרור וכמורה דרך בעבודת הקב"ה. מפרשי התורה הקדמונים ובעלי המוסר האחרונים האירו והעירו איש לפי דרכו על נקודות לקח שונות שביכולתנו ללמוד מפרשת העגל ומתוצאותיה.

     הלקח הבולט, ואולי הראשון הוא לקח הידיעה כי אף אחד, ויהיה זה ענק שבענקים, אינו חסין מפני נפילה לבור תחתיות רוחני. שהרי היה זה דור שהשתתף במעמד הר סיני והגיע לדרגות נבואה נאדרות, דור שהכיר כי ה' הוא הא-לוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ועם כל זה, זמן קצר ביותר חלף והעם דרש א-לוקים חדשים אשר ילכו לפניו ויורו את דרכו.

     האפשר לתת הסבר מניח את הדעת לתהליך זה של התדרדרות? – אכן, מבאר הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל "זהו כחו של היצר", "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי". כמו מטפס הרים, המגיע לצוקים גבוהים, נתון הוא בכל רגע להחלקה הרת אסון העשויה לרסק את אבריו ולא להשאיר כל זכר לעברו הרוחני המפואר, כך שום אירוע ושום מצב אינם מבטיחים את האדם מפני התדרדרות של רגע.

     לקח חשוב נוסף לומדים אנו מחטא העגל, עד כמה חשובה המתינות ואי הפזיזות בשעה שאדם בא לחטוא. הקב"ה אומר למשה: "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה". אומנותו של היצר מחושבת ועובדת בשיטה של דירוג איטי: "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב). ואילו כאן הפכו בבת אחת מרואי פני שכינה לחובקי אשפתות. כיצד צלחה דרכו של השטן מבלי לנקוט בתחבולתו להשחתה שבהדרגה? – ומסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: מובא שבשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: בא שש, ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מיתתו. בשעה זו בו ניצב העם במדבר ללא מנהיג ומורה דרך להמשך הדרך, מצא השטן מקום לשלוט. במצב כזה אפילו אדם גדול עשוי למעוד מהר מאד ללא התהליך האיטי שבו נוקט השטן בדרך כלל. פזיזות ואבדן עשתונות הן ערובה לחטא ונפילה. על האדם לשמור את צעדיו ובמיוחד במצבי לחץ, ולשמור על קור רוח ומתינות המשמשים כתריס בפני התדרדרות.

     הנהגה נוספת שלמדנו, שכאשר ראה משה את בני ישראל המשתתפים במחולות והפולחנים לעגל, נטל את לוחות הברית ושבר אותם תחת ההר. האם לא מוטב היה שיניח את הלוחות בארון ויכנס את העם להשמיע בפניו נאום חוצב להבות על התדרדרותו הדתית?. מסתבר שמשה נהג כך לאחר שנוכח לדעת שהעם הגיע לשפל והשבר הוא כה גדול עד שאין בכוחן של מילים לבטא את הזעזוע ממה שאירע. חובת הזעזוע הייתה הכרחית, כי אחרת המאורע הנורא עלול לחזור על עצמו. את הזעזוע הזה השיג משה ע"י שבירתן של הלוחות. ואכן, לפחות עד לאחר מותו של משה רבנו לא נכשל העם שוב בעבודה זרה. היו מתאוננים והיו חולקים, אך עבודה זרה לא נמצאה שוב בבני ישראל.

     כשבאים לסכם פרשה עגומה זו וללמוד ממנה לקח כלפי תקופתנו, הרינו מסכמים בדברי רבי יהושע בן לוי האומר: לא עשו ישראל את העגל אלא לתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו: צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה. חכמי הדור ומנהיגיו צריכים ללמוד לקח מהעבר ששיטת הבדלנות כלפי העם הביאה את העם למצב פרוע ועליהם לצאת מארבע אמותיהם, לרדת אל הציבור ולחנך אותו.

וירא משה את העם כי פרע הוא... ולתת עליהם היום ברכה ( לב כה) (ישראל גולד)

     יש לעיין בפרשה זו כמה קושיות:    

     א. הרי בעגל רק מקצת מן העם חטאו, כמו שכתוב בהמשך הפרשה "ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש", ואם כן צריך להבין מדוע כשמשה קרא מי לה' אלי התקבצו אליו רק בני לוי?

     ב. עוד יש לעיין, שהרי משה פותח ואומר "כה אמר ה'...", והיכן צווה זאת ה'? ואם ה' לא צווה מדוע אמר משה "כה אמר ה'?

     ג. משה אומר לבני לוי "הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו" לכאורה היה צריך לומר להם: "הרגו אפילו איש את אחיו", ולא בתור צווי שיהרגו את אחיו?

     בשביל ליישב קושיות אלו נראה לבאר, שהנה הגמרא במסכת פסחים (ח.) אומרת "ששלוחי מצווה אינם ניזוקים" אבל למרות זאת הגמרא שם אומרת שאין לבדוק במקום ששכיח היזיקא (ההיזק מצוי) כגון חור שבקיר שמא יש בו עקרב.

     הנצ"יב שם בספרו "מרומי שדה" מבאר שעל אף האמור בגמרא, מי שמקיים את המצווה לשם שמים לגמרי ולא על מנת לקבל פרס בעולם הזה או בעולם הבא, לו מובטח שלא יינזק אף במקום ש"שכיח היזיקא". וההסבר בזה הוא שמי שמבטל את רצונותיו האנוכיים לגמרי ומתעלה מעל לטבע הגשמי לגמרי, גם הקב"ה מתנהג אליו באותה צורה ועושה לו ניסים.

     ועל פי זה מסביר הנצי"ב מדוע שמואל לא רצה למשוך את דוד למלך בגלל שחשש שמא ישמע שאול והרגני, עיין שם.

     ע"פ הנ"ל אפשר לתרץ את הקושיות שהעלינו, שהרי המלחמה להרוג את העובדים לעגל היא שעת סכנה ולכן מי שאינו עושה זאת לשם שמים לגמרי הרי שמכניס עצמו למצב סכנה ולכן אסור לו להסתכן בכך. משום כך קרא משה "מי לה' אלי", וכוונתו הייתה לקרוא לכל מי שהוא לה' לגמרי ללא נטיות אנוכיות, ורק בני לוי היו בדרגה כזו שיכלו להיענות לקריאתו ולצאת למלחמה.

     ובאמת נראה שה' לא אמר זאת כי מצוותיו של ה' הם לכלל ישראל, אך למרות זאת אמר משה "כה אמר ה' " כי זהו רצונו של ה' שמי שנמצא בדרגה כזו הוא מצווה לצאת למלחמה כנגד עובדי העגל.

     ולפי דברינו יובן גם מדוע צווה "והרגו איש באחיו", שצווה להם בהתחלה שאתם תהרגו איש את אחיו שרק מי שמסוגל לצאת למלחמה במחשבה תחילה שהוא הולך להרוג את אחיו אזי הוא בדרגה הרצויה שלו מותר לצאת למלחמה. אבל אם משה היה אומר הרגו אפילו איש את אחיו מסוגל הלוחם לחשוב מסתמא אני לא יצטרך להרוג את אחי ואז יצאו להילחם גם אנשים שהם בדרגה פחותה שאין בכוחם הנפשי להרוג גם את אחיהם

וביום פקדתי ופקדתי עליהם חטאתם (לב לד) (עיטורי תורה)

     לכאורה יש לשאול, וכי יעלה על הדעת שהשם יתברך שהוא בעל הרחמים והסליחות, יכתוב בתורה דבר קשה כזה, שיזכור לעולמים את חטא העגל, אפילו אחרי שיעשו ישראל תשובה?

     אלא – אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב – אפשר לפרש את הפסוק הזה לזכותם ולטובתם של ישראל. ''וביום פקדי'' – על איזה חטא ש שלא יהיה – ''ופקדתי עליהם חטאתם'' – אזכר בחטא העגל, חטא גדול וחמור, אשר בכל זאת סלחתי להם עליו, ומעתה בוודאי שעל חטאים אחרים צריך למחול להם...

הצורף ששכח להצית את האש (הרב יעקב גלויברמן)

     מדוע הראה הקדוש ברוך למשה 'מטבע של אש', מה ניתן ללמוד מכך על נתינת צדקה, ואיך זה קשור לצורף ששכח פרט חשוב?

     בפרשת 'כי-תשא' מצווה הקב"ה את בני ישראל לתת "מחצית השקל" ככופר נפש.

    חז"ל אומרים כי משה רבנו לא הבין, כיצד זה שתרומה זעומה של מחצית השקל קרויה גם היא תרומה?

     אלא שהקב"ה הראה לו מטבע של אש ובכך נפתרה לו שאלתו.

     למה הדבר דומה? לאדם שהלך לצורף ללמוד את מקצוע הצורפות. אולם, רק דבר אחד לא לימדו הצורף, מתוך ידיעה שזה דבר המובן מאליו – שצריך להצית תחילה את האש.

     הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך אש לא הצית, וכמובן שלא הצליח לעשות מאומה.

     לפיכך הראה הקב"ה למשה 'מטבע של אש', ללמדך: נתינת מטבע כשלעצמה, עדיין אין בה משום 'כופר נפש', רק כשזו 'מטבע של 'אש', כזו שניתנת בחום ובהתלהבות הבאים מעצם הנפש – או-אז היא מכפרת.

     זאת תשובתו של הקב"ה למשה: החשיבות איננה טמונה בגובה הסכום, שכן אם אדם נותן תרומה סתם-כך, מכיוון שהיא לא ניתנה בחום ובחפץ לב, אלא כבדרך אגב, היא אינה יכולה לחדור לנפש.

     אך כאשר נותנים את 'מחצית השקל' בחום ובהתלהבות הנובעים מעצם הנשמה, אז יכולה אפילו תרומה של מחצית השקל להיות כפרה לנפש ולרומם את הנותן.

ספור לשבת פרשת כי תשא ''ושמרו בני ישראל את השבת'' (אמונה שלמה)

     אחת הישיבות הקדושות בירושלים החליטה כי לקראת השבת הקרובה יצאו כל הבחורים לשבת בביתם. עבור אחד הבחורים לא הייתה התכנית הזאת רצויה, כיון שבדיוק באותה שבת אמורים הוריו לשבת מחוץ לעיר. חשב בלבו תכנית חלופית, ובתאום עם הוריו בקש לצאת לקראת שבת לעבר הגליל, לאווירתה של צפת העתיקה. קבל את רשות הוריו ומחנכיו ושח את הדבר באזני ידידו. זה האחרון הסכים לצאת עמו יחדו.

     ביום ששי יצאו בשעה מקדמת וסבירה, ועלו לאוטובוס הנוסע מירושלים לצפת במטרה להקדים ככל האפשר את שעת בואם. בדרך נקלע האוטובוס לפקק תנועה ענק וסבוך שלא נע ולא זע. דרך מכשירי הקשר נודע כי הכבישים לכל ארכם פקוקים וחסומים כליל מכל הכוונים עקב הלוויה בה השתתפו רבבות ערבים מאזור הצפון.

     השעון, שעונו של ערב שבת קדש, אינו מאט מהלכים. היום הולך ומתקדם לעבר חצות יום הששי, והאוטובוס עודנו זוחל כצב בתוך פקעת מכוניות רגזניות ומעלה קיטור. המחשבות מתחילות להתרוצץ כבמחול: מדוע בכלל יצאנו? היכן נהיה השבת?

     עוד חצי שעה ועוד חצי, וכל חצי מרכב משלשים דקות טעונות של ששים שניות של חרדה: מה יהיה, הרי שבת מתקרבת! רק לאחר זמן רב נראה באופק שחרור כלשהו והאוטובוס החל לנוע. הם עברו עוד כברת דרך, עד שמצאו את עצמם מתקרבים לעבר טבריה. השעה סמוכה הייתה לשקיעת החמה, והחלטה הייתה ברורה: לרדת מיד בטבריה, אף כי היעד והאכסניה המתכננים הנם בצפת.

     היה זה ממש בעשרים הדקות הקרובות לשבת, ובאמתחתם חפצי מקצה לרב וגם ממון. החליטו כי בשלב ראשון יחפשו משפחה חרדית להניח אצלם את מטלטליהם, לשמירה עד לאחר השבת, ולאחר מכן יגיעו לבית הכנסת למצוא להם מארח.

     החלו עולים במעלי ההר, והנה נרות שבת מנצנצים מאחד החלונות. הקישו על הדלת, ובעל הבית קבל את פניהם במלבושי שבת קדש. אדם חביב, בעל בעמיו, אשר למשמע סיפורם אורו פניו והוא מהר לקבלם בזרועות פתוחות ובהתלהבות בלתי רגילה. הוא ואשתו האיצו בהם להיכנס וקראו לעברם בחביבות כל הבית כלו לפניהם, וכי יוכלו להכין עצמם לקראת שבת: ''...מזמנים אתם בתשועות חן לשהות כאן כל השבת כלה, הבית כמעט ריק, בנינו ובנותינו מתארחים השבת אצל קרובים, היום בצהרים חזרנו במפתיע מחוץ לארץ...''

     את קטעי המשפטים האלה הספיקו לשמע מיד עם בואם. רק בדרכם מבית הכנסת לסעודת ליל שבת קדש הופתעו למשמע המקרה המעניין מפי בעל הבית: ''אני וזוגתי יצאנו לאוקראינה לימים אחדים מטרה חשובה להתפלל על ציון קדשו של ה'בעל שם טוב' הקדוש במז'יבוז'. אמורים היינו לשוב לפני שבוע, אלא שמסבה מסיימת התארך המסע שלא כמתכנן, ומצאנו את עצמנו סמוך לשבת ואין בידנו מאומה לחג את השבת העומדת בפתח.

     לפתע הגיע אלינו אדם מעסקני המקום שנכח במבוכתנו. על אחד קים בנו מצות הכנסת אורחים מפלאה. נוכחנו לראות את גודל החסד במצווה זו, והחלטנו כי בעזרת השם אף אנו נקבל אורחים בסבר פנים יפות ככל אשר יזמן לנו ה' יתברך.

     ''ממש היום שבנו מאוקראינה, אחר חצות היום הגענו לטבריה. עוד מרחוק סדרנו שכל בני המשפחה ישבתו בבתי הדודים, כי לא ידענו את שעת בואנו המדויקת. כך נותר הבית פנוי. הגענו מבעוד מועד והספקנו להכין את השבת כדת וברוח, והנה ממש בכניסת השבת הגעתם אתם, אורחינו הראשונים, לנצל את הבית הריק ולזכותנו במצווה. אלו היו בני ובנותיי בבית, הרי שאז היה עלי להסדיר עבורכם בית אחר, וספק אם הייתי זוכה לקים את המצווה בתוך ביתי באפן כה מהודר''.

     ''רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום''. הכל נראה כמו הוכן מראש ובמדויק לקראת בואם של שני בחורים מירושלים שבדיעבד נקלעו לטבריה...

     אחד מבין שני הבחורים, שבמהלך אותה שבת נשאו הליכותיו והנהגותיו חן וחסד בעיני מארחו, לא שיער כי בתם הבכורה של מארחיו טובי הלב – זו המתארחת עצה אצל דודים בעיר אחרת – כבר הגיעה לפרקה. משום כך לא עלה בדעתו כי לאחר צאתו מכאן יטרח בעל הבית לברר ולקשור קצוות, ולא יארכו הימים עד שיהפוך ויהיה חתן באותו בית של חסד.

     רק לימים, אחר ששוב פקד את הבית, והפעם עם הוריו וכל משפחתו, יכול היה להודות לה' המכין מצעדי גבר, על שהסיט את דרכו מצפת לטבריה והוליכו אל המקום המדויק שאליו צריך היה ללכת כדי להקים את ביתו.

ציות לדעת תורה

     פרשת העגל, היא אחת המעשיות שנעשו בהיסטוריה של עם ישראל ואשר פוקד את העם הקדוש לכל אורך הימים אז מיני ועד עתה מעט מעט, וכמ''ש ביום פקדי וכו

     ומה היה עניין העגל? אלא נאמר " וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם" וכו'... " קום עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו". ידעו העם כי לידע רצון האל יתברך אי אפשר אלא ע''י ציווי  ה' של שעל ידי מצוותיו וחוקיו - עושים רצונו. וכן על ידי החכמים אשר יודעים רצונו יתברך ומלמדים דעת את העם וזה היה משה רבנו, וכאשר בושש לרדת מן ההר, עמדו תמהים ''מי ילך לפנינו'', ורצו לעשות" חכם ומלמד יפלע דעתם . הם ובזה היה הקלקול.

     למשל אדם יאמר אני אתפלל חמשה תפילות במקום שלושה תפילות, אבל אתפלל אותם ביחיד ולא בציבור. לכאורה הוא מעלה בקודש. אבל בודאי כל עם "ההוספות" שלו, זה אין רצון האל. ומי אמר? חכמנו אמרו וקבעו מספר התפילות. והיכן, וכיצד או, אדם יאמר למה יהיו תפילין מעור בהמה פשוטה. אקח התפילין ואעשה אותם מכיסוי של זהב. לכאורה יפה ומעלה בקודש. אכן זה אין אלא דרך החיצונים הרשעים ( שכ''מ במגילה ,כד:) ומדוע כי , משה רבינו קיבל איך וכיצד , וכך מסר לנו.        משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו ' עד כנסת הגדולה כל אחד. הממציא " חידושים" מעצמו בלי לקבל " דעת תורה" זה הרי מעשה העגל. אלא המעלה היא לקבל דעת תורה מה החכם אומר מה החכם מדגיש. מה נאמר להלכה

     .ומה לא אשריהם ישראל שיש להם הדבר היקר: "אמונת חכמים''

לא להסתובב אחורנית (גד שכטמן)

סלח להם כי הם עם של עקשנים(!) | הראיתם סנגור שמגיע לבית הדין ומכפיש את הנאשם? | אדרבה תן בליבנו

     צעיר ערבי נכנס לחברת אגד בבקשה להתקבל כנהג בחברה. מוצאו הרתיע מעט את המנהלים שפחדו מרמת המשכל שלו, בנוסף למעשי הטרור שאחיו מבצעים מידי יום. אי לכך ערכו לו מבדק קצר: "תאר לך שאתה נוסע בכביש שמימין ומשמאל פעורה תהום עמוקה, האוטובוס מלא בנוסעים, ולפתע נעצר לפניך אופנוע לרוחב הכביש וחוסם את המעבר, אין אפשרות לעקוף או לבלום. האם תסטה לתהום או שתדרוס אותו?

"     בוודאי שאדרוס אותו בלא היסוס", השיב הערבי, "חיי הנוסעים הרבים עדיפים על פני אדם יחיד"                     

     מרוצים מהתשובה נתנו לו מנהלי אגד לעבוד כנהג. לאחר מספר ימים הגיעה אליהם הודעה שנהג האוטובוס עבר סיטואציה דומה לזו שהציבו בפניו, אך למרבה הצער האוטובוס סטה לתהום ורבים מנוסעיו נהרגו. בין הפצועים שנותרו חיים – היה הנהג.

"     אתה זוכר מה אמרת לנו כשהתקבלת לחברה?", ניסו לברר מנהלי אגד עם הנהג. "בטח. אמרתי לכם שאני מוכן לדרוס אחד ובלבד שרבים לא ייפגעו.'' אז למה לא דרסת אותו?", תמהו. והנהג השיב: "ניסיתי, אבל הוא ברח לתהום ורדפתי אחריו...".

***

     משה רבנו יורד מהר סיני היישר למחולות חטא העגל, א-לוקים כועס ומבקש להשמיד חלילה וחס את עם ישראל, משה רבנו פונה אליו ומפציר בו שלא יעשה זאת, ויש לו טענה משכנעת למה כביכול כדאי לא-לוקים להמשיך לבחור בעם ישראל - כבנו יחידו: "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו".

     מי שיתעמק מעט במילים, שינסה לקרוא את התרגום החופשי של המשפט: אנא א-לוקים, סלח להם כי הם עם של עקשנים(!) ותסלח לעווננו... הראיתם סנגור שמגיע לבית הדין ובמקום להמליץ טוב על הנאשם הוא גם מסביר איזה עוד דברים רעים הוא עשה?!אם זה היה נגמר ככה זה עוד היה נסבל, אבל אלוקים אומר למשה: "סלחתי כדבריך"! אתה צודק. לפי טענת משה רבנו ותשובת ה' אליו כנראה שלא רק טורקית אנחנו לא מבינים, אלא גם עברית פשוטה...

     הסביר זאת אחד מגדולי הצדיקים שליט"א: משה רבנו טען טענה חזקה מאוד - אתה צודק שהם חטאו בחטא חמור ובעיתוי חמור שבעתיים. עבודה זרה מיד לאחר קבלת התורה הרי זה ככלה שסרחה מיד אחרי החופה .אך אל תתעלם ממעלתם הנוספת - פונה משה אל הא-לוקים - כמה שתעניש אותם, כמה שתייסר אותם על חטאיהם, הם לעולם לא יפנו את העורף אליך. "עם קשה עורף הוא". הם לעולם לא יסטו לתהום גם אם תנסה 'לדרוס' אותם בייסורים.

     ובכן, פונה משה לא-לוקים, הבה ונבדוק אצל איזה עוד עַם קיימת תכונה נעלה זו שככל שיסבול הוא לא יארוז חפצים ויברח, אלא ינסה להשתפר ויקבל את ייסוריו באהבה.

     כיוצא בדבר מצינו אצל הנביא הושע שכשבא ה' יתברך אליו, ביקשו ללכת ולהוכיח את עם ישראל על מעשיהם הרעים. במקום שיעשה הושע כדבר ה' אמר לו: "החליפם באומה אחרת". מה באמת הפירוש בדברי הנביא, וכי באמת התכוון לכך שא-לוקים יחליף את בנו בכורו ישראל בסינים, הולנדים, או אפילו באמריקאים ???פנה הושע לאלוקים וטען: יש לך טענות על עם ישראל שלא מקיימים את רצונך כיאות. הבה וננסה לשנות את המצב, תחליף אותם באיזו אומה שתרצה מתוך שבעים אומות העולם, ונראה אם תמצא עוד עַם אחד על פני האדמה שיעבוד אותך באותה רמה כשלהם.

גם אם אינם מקיימים את רצונך כרצונך – אין לך, כביכול, אלטרנטיבה חילופית!!!

***

     בראותנו כיצד המליצו רועי ישראל זכות על צאן עדתם, ננסה ללמוד מדרכיהם הישרות וליישם זאת ככל הניתן בחיינו האישיים. אין ספור פעמים נתקלים אנו בהתנהגות מתמיהה או לא נאותה מספיק של הזולת. אם ננסה לחשוב לרגע מדוע הוא פעל כך, תגובתנו מן הסתם תיראה אחרת.

     לא לא, אל תגידו מראש זה אבוד! הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע (שהשבוע יחול יום פטירתו – כ"א אדר) סידר לנו בתפילתו נוסח שנבקש בכל יום מריבון העולם לראות את הדברים הטובים בסובב אותנו: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". לאחר מה שלמדנו על דבריהם של משה רבנו והושע הנביא, ייתכן לומר שלפעמים גם חסרונו של חברנו (שבעינינו הוא חסרון), הוא בעצם מעלתו. כי גם קשיות עורף מתבררת לפעמים כגורם הכי חזק למחילת אלוקים לעמו.

"וראית את אחורי ופני לא יראו" (לג, כג(  )תורת משה(

     רוב המאורעות בעולם בשעת מעשה לא מובן משמעותם אלא נראה כדברים רעים וקשים בלא מטרה ודבר פלא, אבל אחרי עבור זמן מה יש מן הדברים שרואים שזה היה דבר טוב או שמטרתו ניכרת ורואים את יד ההשגחה בזה, וזה מה שאמר הכתוב "וראית את אחורי" ע"י שתביט בתחילה על מה שיהא ניכר בסוף תשיג להבין יד ההשגחה העליונה בזה אבל "ופני לא יראו" דהיינו בתחילה אי אפשר להבין.

''אשר שברת'' (לד א) (מעין השבוע)

     ביום השנה הראשון לפטירת 'הסבא' מנובהרדוק זצ''ל, איש מסירות נפש ומיסד רשת הישיבות הנודעת שפעלה בתנאי מחתרת וסכנה בסערות מלחמת העולם הראשונה ופרעות הכנופיות, ערכו תלמידיו הנאמנים וממשיכי מורשתו, ראשי ישיבת נובהרדוק, כנס התעוררות וחישול לקראת המבחנים הקשים העומדים לפניהם. לא היה זה דבר של מה בכך, לקים רשת של עשרות ישיבות ברוסיה הגועשת ולהילחם בזרמי המהפכנות הרדיקלית שהכריזה מלחמת חורמה בדת.

     תלמידו הגדול, הגאון רבי שמואל וינטרויב זצ''ל, ראש ישיבת ברדיטשוב, התבקש לאפיין את גדולתו של 'הסבא', הרב הנערץ. קם ואמר: ''אלו התבקשנו לאפיין את גדולתו של משה רבנו, לציין את דרגתו, הן חסרי מלים היינו, יראים לומר דבר. אבל התורה הקדושה עשתה זאת, ומצאה את שיא גדולתו ותפארתו: ''ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל'', ופרש רש''י: ''שנשאו לבו לשבר את הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר: ''אשר שברת'', יישר כחך ששברת. זה הוא השבח הגדול ביותר, שבחו של עבד נאמן, שאינו עושה גדולות ונצורות בלבד, ואינו חס על פעלו ועמלו, ואין לו לנגד עיניו אלא רצון קונו!''

     וספר, שהסבא מנובהרדוק שלח שנים מתלמידיו לעיר מרחקת בתוככי רוסיה, להקים ישיבה. פעלו השנים במסירות נפש, קבצו תלמידים, שכנום במבנה, השיגו מזון והרביצו תורה. הקימו ישיבה לתפארת. משהתבססה הישיבה ושגשגה, החליטו פרנסי הקהילה הרחוקים מתורה ומצוות להתערב בתכני הלמודים, ואם לאו יגרשום מן המבנה שבבעלות הקהילה. שני התלמידים התלבטו. נודע הדבר לסבא. נטל הסבא שלשה מתלמידיו – ורבי שמואל ביניהם – ונסע לשם דרך שלשת ימים, נסע לשכנע את הפרנסים שיחזרו בהם. ומשלא עלה בידו לשכנע את הורי התלמידים לשלחם לשאר ישיבותיו, לא זז משם עד שסגר את הישיבה!

     זו הגדלות האמתית, גדלות ''שבירת הלוחות'', שמכוחה מקבלים ''לוחות שניים'' ואין מפסידים כלל!

     כשבקשה מלכות הרשעה להחדיר שעת לימודי חל לישיבת וולוז'ין המהללה, שקלו כמה מגדולי הדור להיענות לתביעה, כי הייתה זו הישיבה המרכזית והוותיקה במדינה. אבל ראש הישיבה הנצי''ב מוולוז'ין זצ''ל, הכריע בעד ''שבירת הלוחות'' וסגירת הישיבה – וראה זה פלא: בוגריה פתחו ישיבות במקומותיהם, עשרות ישיבות קמו במקומה, והתורה פרחה ולמודה התעצם וגבר!

     וכששאל הסבא מקלם זצ''ל בעצת רבו, הגאון רבי ישראל מסלנט זצ''ל, האם לפתח את ישיבתו, ענהו: ''אם תוכל לסגר – יכול אתה לפתח!''...

     כלפי מה אמורים הדברים? אם נתבונן נראה, שרבים ממעשינו הם מעשים שבדיעבד, שבשגרה, שברצף. גם אם אין אנו מרצים, גם אם איננו שלמים עמם, גם אם לא היינו נוהגים כן מלכתחילה, אבל שבויים אנו בהם, נסחפים בזרמם מבלי עז לעצר, לשנות כוון, ''לשבר לוחות''.

     נתקלים ביהודים שאינם שומרים תורה ומצוות שיודעים שהאמת ביהדות, שיש לקים מצוות, לשמר שבת, כשרות, טהרה. אבל אין בהם עז לקום ולעשות מעשה, לקבל על מלכות שמים, ללכת לסמינר.

     נתקלים בהורים ששלחו את היקר להם מכל, את צאצאיהם האהובים, לבית ספר לרכש דעה והשכלה – והמומים מהאלימות הגואה, מהמילים שהילד מביא עמו, מהביטויים והמשגים, מהמתירנות וההתבהמות. אם כן, מה לכם מחשים. שנו כוון מבעוד מועד! ''שברו לוחות'' והעבירו את ילדיכם לבית ספר המחנך לאמונה ולמורשת, למדות טובות וערכי נצח, להכרת התורה, הכרת סדור התפלה, לכבוד הורים והליכות נאות, הצילו את ילדכם ויודה לכם לעד!

     יאבחן כל אחד היכן שרוי הוא בשגרה כבול במסלול אכזב, וייאזר עז לתמורה בטרם פורענות – זהו שיאה של גדלות, שעבורה מקבלים ברכת ''יישר כח'' מן השמים!

לקחי חטא העגל (הרב יוסף זילברפרב)

     יותר משלשת אלפים ושלש מאות שנה חלפו מאז חטא העגל, אותו יום מר ונמהר שבו גילתה הכלה – כנסת ישראל עד כמה עלובה הייתה במעמד חופתה, כששה שבועות לאחר האירוע של מתן תורה. זמן רב מאד חלף, אך רישומו של חטא העגל טרם חלף..

     היה זה החטא הציבורי הגדול ביותר שחטא מעודו עם ישראל. קשה להבין כיצד הגיע דור דעה שראה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, לכדי עבודה זרה של פולחן לעגל הזהב. ואולם, אם נכתבה פרשה זו בתורה, הרי עלינו ללמוד ממנה ולהפיק לקחים, שישמשו לנו כתמרור וכמורה דרך בעבודת הקב"ה. מפרשי התורה הקדמונים ובעלי המוסר האחרונים האירו והעירו איש לפי דרכו על נקודות לקח שונות שביכולתנו ללמוד מפרשת העגל ומתוצאותיה.

     הלקח הבולט, ואולי הראשון הוא לקח הידיעה כי אף אחד, ויהיה זה ענק שבענקים, אינו חסין מפני נפילה לבור תחתיות רוחני. שהרי היה זה דור שהשתתף במעמד הר סיני והגיע לדרגות נבואה נאדרות, דור שהכיר כי ה' הוא הא-לקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ועם כל זה, זמן קצר ביותר חלף והעם דרש א-להים חדשים אשר ילכו לפניו ויורו את דרכו.

     האפשר לתת הסבר מניח את הדעת לתהליך זה של התדרדרות? – אכן, מבאר הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל "זהו כחו של היצר", "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי". כמו מטפס הרים, המגיע לצוקים גבוהים, נתון הוא בכל רגע להחלקה הרת אסון העשויה לרסק את אבריו ולא להשאיר כל זכר לעברו הרוחני המפואר, כך שום אירוע ושום מצב אינם מבטיחים את האדם מפני התדרדרות של רגע.

     לקח חשוב נוסף לומדים אנו מחטא העגל, עד כמה חשובה המתינות ואי הפזיזות בשעה שאדם בא לחטוא. הקב"ה אומר למשה: "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה". אומנותו של היצר מחושבת ועובדת בשיטה של דירוג איטי: "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב). ואילו כאן הפכו בבת אחת מרואי פני שכינה לחובקי אשפתות. כיצד צלחה דרכו של השטן מבלי לנקוט בתחבולתו להשחתה שבהדרגה? – ומסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: מובא שבשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: בא שש, ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מיתתו. בשעה זו בו ניצב העם במדבר ללא מנהיג ומורה דרך להמשך הדרך, מצא השטן מקום לשלוט. במצב כזה אפילו אדם גדול עשוי למעוד מהר מאד ללא התהליך האיטי שבו נוקט השטן בדרך כלל. פזיזות ואבדן עשתונות הן ערובה לחטא ונפילה. על האדם לשמור את צעדיו ובמיוחד במצבי לחץ, ולשמור על קור רוח ומתינות המשמשים כתריס בפני התדרדרות.

     הנהגה נוספת שלמדנו, שכאשר ראה משה את בני ישראל המשתתפים במחולות והפולחנים לעגל, נטל את לוחות הברית ושבר אותם תחת ההר. האם לא מוטב היה שיניח את הלוחות בארון ויכנס את העם להשמיע בפניו נאום חוצב להבות על התדרדרותו הדתית?. מסתבר שמשה נהג כך לאחר שנוכח לדעת שהעם הגיע לשפל והשבר הוא כה גדול עד שאין בכוחן של מילים לבטא את הזעזוע ממה שאירע. חובת הזעזוע הייתה הכרחית, כי אחרת המאורע הנורא עלול לחזור על עצמו. את הזעזוע הזה השיג משה ע"י שבירתן של הלוחות. ואכן, לפחות עד לאחר מותו של משה רבנו לא נכשל העם שוב בעבודה זרה. היו מתאוננים והיו חולקים, אך עבודה זרה לא נמצאה שוב בבני ישראל.

     כשבאים לסכם פרשה עגומה זו וללמוד ממנה לקח כלפי תקופתנו, הרינו מסכמים בדברי רבי יהושע בן לוי האומר: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו: צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה. חכמי הדור ומנהיגיו צריכים ללמוד לקח מהעבר ששיטת הבדלנות כלפי העם הביאה את העם למצב פרוע ועליהם לצאת מארבע אמותיהם, לרדת אל הציבור ולחנך אותו.

הננס שהציץ במנעול (גד שכטמן(

     תמיד היה העיוור שומע את שאגות השמחה מהמגרש ומחריש. בנו נמצא שם על הדשא, אומרים שהוא שחקן טוב. אבל האב העיוור יכול רק לשער כיצד נראה בנו וכיצד הוא משחק.

     ביום בהיר הלך האב לישון ולא קם משנתו. למרבה הכאב זה קרה יום אחד לפני משחק חשוב ובינלאומי. להפתעת חבריו למגרש, הופיע הבן כבכל משחק, שיחק בצורה יוצאת דופן ואף הביא בסופו של דבר לניצחונם. לאחר המשחק הם שאלו: אתה לא מוטרד ממותו של אביך?

“דווקא היום”, השיב הבן בחיוך נוגה, “זו הפעם הראשונה שאבי באמת רואה אותי משחק”...

***

     לאחר שנתרצה הקב”ה לסלוח לעם ישראל על עוון חטא העגל, מחילה שנעשתה לאחר הפצרותיו המרובות של משה רבינו, כפי שנאמר במפורש בפסוק “ויאמר ה’ סלחתי כדבריך”, אמר הקב”ה למשה רבינו: “גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה, כי מצאת חן בעיני.”

     ראה משה רבנו שהשעה היא שעת רצון, וזו הזדמנות לבקש מתנות מהמלך העליון, והחליט להמר על כל הקופה. ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך – הודיעני נא את דרכיך”. מסביר התלמוד במסכת ברכות, מה הייתה בקשתו של משה: “אמר לפניו (משה), ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו? יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו. ?”... לא פחות ולא יותר! שאלת השאלות, המציקה ביותר לבני האדם עלי אדמות מאז ימות עולם. ואת זה בדיוק מבקש משה רבנו לדעת.

     תשובתו של אלוקים למשה אינה מובנת במבט ראשון, והיא דורשת כמובן מקום מכובד הרבה יותר משורות אלו בכדי לדון בה. אבל נצטט משפט אחד מתוך התשובה האלוקית וגם רובד קטן מביאורו: “וראית את אחורי ופני לא ייראו”.

     תאר לעצמנו שני חברים טובים שרוצים לעקוב אחר המתרחש בדירה מסוימת, הם ניגשים בלאט לדלת ומנסים להציץ מבעד לחורים הפתוחים בה. האחד מהם גבוה ומיתמר אל-על, והשני מתחרה עם הנמוכים שבין קצרי הקומה בעולם כולו, למי מגיע התואר קצר וקולע. הנמוך מציץ מבעד לחור המנעול (צריכים להכיר במגבלות), ומפיו נמלטת קריאת השתאות חרישית: “ראית?!” הוא שואל את חברו בפליאה, “אני רואה עט שכותב מעצמו על דף”. חברו היסה אותו בהכאת אצבע על קדקודו: “שוטה שכמותך, הלא יש אדם המחזיק את העט והוא הכותב, צוציק כמותך מצליח לראות מבעד לחור רק את חוד העט הרץ על פני השורות, אבל אני מביט מהעינית שבדלת ורואה את הכותב בעצמו”...

     באופן זה, הסביר האדמו”ר רבי פנחס מנחם אלטר מגור את התשובה שענה הקב”ה למשה רבנו על בקשתו לדעת סודות מכבשונו של עולם, וכה דבריו: הבריאה כולה מושתת על מהלכים חכמים וא-לוקיים שקשה לנו להבינם. ואף אם נצליח בשכלנו הקט לקלוט מעט את התכנית הא-לוקית וההיגיון העל-אנושי הטמון בה, עדיין איננו יכולים להבין מדוע פלוני מצליח וחברו תמיד מפסיד. וכל כך למה? משום שכל תכנית א-לוקית מתפרסת על פני שנים ארוכות מספור, לעתים עוברים מספר גלגולים של אותה נשמה עד שמגיע הדבר לתיקונו. לעתים נמצאים כל הקשורים לאותו תיקון יחד בעולם הזה, אך עדיין הם מפוזרים במדינות שונות וכל אחד משלים חלק בפאזל האנושי.

     ודוגמאות רבות ניתן להוסיף.

     אמר הקב”ה למשה: לפני שאני משלים מהלך אלוקי שכזה, אין נברא שיוכל לראות את יד ה’ בתוך העניין בבירור. אפשר להאמין, ניתן להתחזק באמונה שהכול לטובה. אבל אין סיכוי שתראה במוחש. “כי לא יראני האדם – וחי”. לפעמים, לאחר שמסיים הקב”ה את סיבוב הגלגל הא-לוקי בחכמה רבה, אז מגלה הוא קצת לעינינו מעט מזעיר מאהבתו הרבה אלינו, איך כל נתון קטן שהשתבש לנו בדרך, בעצם עזר לנו מאוד בהמשך.

***

“     וראית את אחורי” – לאחר שהושלם סיבוב, אם אחפוץ לגלות את עיניך תחזה בסיפורי השגחה מופלאים שכמותם מצויים בינינו לרוב. אבל לפני שהוא מסתיים “פני – לא ייראו”. משום שכשהמהלך עדיין באמצעו, קומתנו הרוחנית ננסית מכדי לראות את האוחז בעט, בקושי מצליחים אנו להציץ מחור המנעול.

     כשאבא מסיים להכין לנו את ההפתעה, הוא מביא כיסא, מעלה אותנו עליו ביד חזקה ותומכת, ומרשה לנו להציץ פנימה. “

''ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא" (לד, ט) )מעש"ת(

     לכאורה צריך להבין, וכי ייתכן כי דווקא בשל קשיות עורפם ילך ה' בקרבם? אלא, מסביר המגיד מדובנא על פי משל: רוכל אחד עמד פעם ברחוב מהודר, בו מתגוררים אצילים ונסיכים, והכריז בקולי קולות על מרכולתו - כפות ומזלגות של עץ. עמד כך כל היום ולא זכה למכור אף כף אחת. בשעה מאוחרת בערב חזר לביתו נדכא ועצוב, באין פרוטה של פדיון בכיסו. פגש באחד מידידיו והתאונן לפניו על רוע מזלו. צחק הלה ואמר: שוטה שכמותך! ברחוב של נסיכים ואצילים המשתמשים רק בכלי כסף וזהב, עומד אתה למכור כפות על עץ, ועוד רוצה אתה בפדיון? עמוד עם מרכולתך ברחוב הסנדלרים, שם תצליח למכור משהו.

     כיוצא בזה טען משה רבנו לפני ה' יתברך, לאחר שהוא הראה לו את "סחורתו" ומנה את מידותיו: רחום וחנון, ארך אפים, נושא עוון ופשע. אמר לו משה: וכי זקוקים למדות הללו בשמים, והלא מלאכים אינם חוטאים ואינם זקוקים לרחמים וחנינה? ולכן, "ילך נא ה' בקרבנו" – עם סחורה זו של י"ג מידות, "כי עם קשה עורף הוא" ולו נחוצה סחורה כשכזאת.

''אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור" (לד, יז-יח) (נזר יוסף(

     מה עניין הסמיכות ביניהם? אלא יש המחמירים חומרות שונות בחג הפסח, ועל ידי זה באים לידי כעס על בני ביתם, ומכיוון שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, לכן נכתבו שני הפסוקים הללו יחד ללמדנו שישמור האדם את עצמו מלכעוס.

לא תבשל גדי בחלב אמו (ל"ד – כ')

     הסיפור קרה בירושלים של מעלה לפני למעלה ממאה שנים: בבוקר ז' באדר נכנסה לחדרו של רבה של ירושלים הגה"ק רבי שמואל סלנט זיע"א אישה שהתפרנסה מבישול מאכלים לשמחות, חרדה הייתה נסוכה על פניה ובקול רועד סחה לרבה של ירושלים, על האסון שאירע תוך כדי הכנת האוכל לסעודת ההילולה של משה רבנו,  האמורה להיערך כמדי שנה על ידי אנשי החברה קדישא, התהפך כד החלב וכל תכולתו נשפכה לתוך התבשיל, לאנשי הח"ק לא יהיה במה לשבור את צומם ואנה היא באה? רבי שמואל האזין בקשב, לבו נחמץ על צערה של בת ישראל, קודם לכל שיגר את אחד ממקורביו שיבדוק את כמות החלב שמצאה את מקומה מחוץ לסיר על השולחן והרצפה, הוא ערך את החישוב והגיע למסקנה הבלתי נמנעת שיש בכמות החלב שהתערבה כדי לאסור את כל התבשיל, אמנם מדובר במקום הפסד מרובה וגם שעת הדחק, אולם ההלכה בנידון ברורה וחותכת, התבשיל אסור מדין תערובת בשר בחלב.  

     לכי לביתך אמר רבי שמואל למבשלת ושובי לכאן בעוד שעה, מיד לאחר שיצאה שלח לקרוא לחלבן, כשהגיע סגר רבי שמואל את הדלת במפתח,  ובארבע עיניים בקשו בכל לשון של בקשה שיגלה לו ורק לו,  כמה מים נוהג הוא למהול בתוך החלב? החלבן בא במבוכה,  אולם רבי שמואל הוסיף להפציר בו עד שגילה לו רז זה. חישב רבה של ירושלים ומצא כי לאחר שהתרבה שיעור המים הרי בטל החלב בשישים והבשר מותר באכילה, כאשר שמעה המבשלת את פסק הדין מלוא הפיקחות, נשמה לרווחה,  ולאנשי החברה קדישא היה תבשיל כשר לסעודה שלאחר הצום.