אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ח

 הגאון רבי אבא סוויאטיצקי זצ"ל (גיסו של החזון אי"ש ורבה של קוסובה לאחר פטירת חמיו הגאון רבי שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל) היה נוהג בימי החורף והקור לצעוד מוקדם בבוקר בסמטאותיה, הריקים מאדם, של קוסובה. הוא היה סוקר ובוחן את גג העץ של כל בית יהודי כדי לברר "עניין כמוס". מה העניין? ובכן, לכל גג יש ארובה משלו. בית, שארובתוַ לאַ מעלהַ עשן,ַ לאַ הוסקַ שםַ התנור,ַ וזהַ סימןַ שבעלַ הביתַ עניַ מרוד, ואיןַ ידוַ משגתַ לקנותַ עצים להסקה, לחמםַ אתַ ביתו.ַ ובניַ הביתַ ודאיַ רועדיםַ מקור.ַ מיַ ידאגַ להםַ אםַ לאַ רבַ העיר? ידע רבי אבא, את אשר מוטל עליו לעשות. בערב, עם רדת החשיכה, נטל קרדום ונכנס למחסן העצים שבחצר ביתו. חטב ובקע כמה גזעים יבשים וקשרם בחבילה. ובאישון לילה, עת הכול נמו את שנתם, היה צועד חרש לעבר הבית, מניח שם בחשאי את צרור העצים, כדי שלא יתביישו ושב על עקבותיו...

    וביאר "בית הלוי", שידוע שמידות טובות עוברות בירושה מאב לבן. אמנם לפעמים יתכן שיהיה אחד שדבוק בתורה או אוהב מצוות, ואעפ"כ לא יהיה ניכר בזרעו אחריו. הטעם לזה: מפני שהאב עשה את המצווה לשם כבוד או ממון, כך שמוריש לבנו במידות ותכונות נפשו את החיבה לממון או לכבוד, והן אמנם שהאב בחר להגיע לדברים אלו ע"י התורה, אבל בחירתו זו, לא עוברת בירושה, רק החיבה לממון או לכבוד זה מה שמוריש לבנו.

    "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה..." (י, א) - "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך. (ר' מ"מ מקוצק)

    ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה זו גם נרמזים בשם הפרשה. ב' – מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.

החסד בכאבי הבטן (פניני עין חמד גיליון 668) 
    סיפור זה נשלח ע"י אחד מקוראינו והוא התרחש לאחרונה ויש בו כדי לאמת לנו עד כמה הקב"ה משגיח עלינו בכל פרט ופרט, ועד כמה עלינו להאמין שכל מה שעובר עלינו הוא רק לטובתנו ולתועלתנו, אפילו שנראה כצרה הכי ג ולה. ולהלן הסיפור מפי בעל המעשה:

    תחילת סיפור זה התרחש ביום שבת באמצע חודש אלול ה 'תשע"ז. אחותי הגדולה הרגישה כאבים נוראים וחזקים בבטנה. מיהרנו לגשת לאחד מהשכנים המתנדב בארגון 'הצלה' והוא ווידא שאין מדובר בדלקת תוספתן ולכן אמר שאין צורך להבהילה לבית-הרפואה בעיצומו של יום השבת ועניין זה סובל דיחוי. כאבי הבטן לא חלפו כלל ועיקר ולכן במוצאי שבת לקחנו את אחותי לבית הרפואה. הרופאים שלחו אותה לבצע מספר בדיקות ובסיכומו של עניין אחד הרופאים ניגש אלינו וסיפר כי מצאו את מקור כאבי הבטן והם בשל אבניםַ הנמצאיםַ בכיס המרה.ַ מאחר ולא מדובר בניתוח מציל חיים שחייבים לבצעו מיידית, נקבע מועד לביצוע הניתוח בעתיד והיא שוחררה לביתה. הרופא הזהיר אותה להתרחק מכל המאכלים שמכילים שמן ושומן. כשבוע וחצי לאחר מכן עברה ניתוח לפרוסקופיה וחזרה לביתה באותה היום. ב"ה היא התאוששה מהרה ואף חזרה לעבודתה לאחר ימים בודדים. חשבנו שלמרות שמדובר ב 'חוויה' לא-נעימה אבל ב"ה היא מאחרינו.. אולם לבורא עולם היו תוכניות אחרות וכאןַ המתינה לנוַ 'הפתעה' גדולה.

    כשבוע לאחר הניתוח צלצל הרופא וביקש מאחותי שתיפגש עמו במשרדו. כשהגיעה אחותי לשם, סיפר הרופא שלאחר הניתוח הוא שלח את המרה לבדיקה שגרתית במעבדה, והפתולוג מצא שינוים בתאים המצביעים על התחלת ה 'מחלה הארורה'. ליתר דיוק, הקדמת המחלה. וגילוי המחלה בשלב מוקדם מאוד משנה את כל התמונה עבור החולה. ולמעשהַ מדוברַ בהבדלַ ביןַ מוותַ לחיים. כשיש גידול אצל הלבלב והמרה, הוא נקרא בשפה המקצועית של הרופאים בשם 'הרוצח השקט' וזאת בשל העובדה שאין רואים או מרגישים אותו. ועד שהסימפטומים מתגלים – המחלה כבר נמצאת בשלבים מתקדמים וכבר מאוחר מדי עבור אותו החולה."את מבינה?", שאל אותה הרופא. "כן, אני מבינה" השיבה אחותי. "אני מבינה שהאבנים בכיס המרה היו נס אמיתי עבורי,ַ וכאביַ הבטןַ העזיםַ היוַ החסדַ היותרַ גדולַ שהיה ". הרופא גם הסביר שבזכות העובדה שהמחלה נמצאת בשלביה המוקדמים - ניתן לנתח. במציאות שבה המחלה מתפשטת, אין אפשרות כבר לנתח וכיום לרפואה אין טיפול להציע. הר95פא עוד הדגיש ואמר כי הסיכוייםַ לשרודַ חמשַׁ שניםַ עםַ המחלה בדרך הטבע הם... אפס. ולכן אי אפשר לתארַ ולשערַ אתַ גודלַ הנסַ שבדבר.ַ

    באותה שבת אחותי הייתה אצלנו ובאמצע סעודת ליל שבת היא גילתה לנו מדוע הרופא ביקש שהיא תגיע למשרדוַ במידיתַ ומהַ שהתרחשַׁ באותה שבוע . היינו המומים. כמעט שלא יכולנו להוציא הגה מפינו. כזה חסד מה', כזה נס גלוי. למחרת בסעודת היום סיפרתי מה שעלה במחשבתי בעת הלימוד. אומרים אנו ב 'נשמת כל חי' – וְִּאּלּוִ פינּו מלאִ שיָרה כיָם. ולשונֵּנּו רנָה כהמֹון גּליו. וְּשְּפתֹוֵּתינּו שבח ּכ מ ְּר ֲח ֵּבי ָר ִקי ַע . וְּ ֵּעינֵּינּו ְּמ ִאירֹות ַכ ֶׁש ֶׁמש וְּ ַכיֵָּר ַח. וְּיֵָּדינּו פְּרּושֹות ְּכנִ ְּשֵּרי ָש ָמיִם. וְַּר ְּגֵּלינּו ַקּלות ָכ ַאיָלות. אין אנחנּו מספיקים לְהֹודֹותַ לְך ה'ַ אֹ-לקינּו ואֹ-ל קיֲַׁאבֹו תינּו.ַׁ ּו ְׁל ָּב רְך ֶאת ִש ְׁמָך מ ְׁל כנּו. על ַא חת מָא ֶלף ֶא ֶלף ַא ְׁל פי ֲא ָּל ִפים וְׁ ִר בי ְׁר ָּבבות ְׁפ ָּע ִמים. הּטֹובֹות ִנ ִסים וְׁ ִנ ְׁפ ָּלאֹות ַׁ ֶש ָּע ִשי ָּת ִעם ֲאבֹו תינּו וְׁ ִע ָּמנּו. מלבד הפירוש הפשוט, שמזכירים את מספר הטובות שבורא העולם מרעיף עלינו, שאין להם סוף, עוד ניתן לפרש ביאור נוסף- שאיןַׁאנוַׁמספיקים ַׁלהודותַׁעל ַׁטובותַׁכאלוַׁשעושהַׁ עימנו מי ַׁשאמר ַׁוהיה ַׁהעולם, שהסיכויים ַׁהם ַׁאחד ַׁמריביַׁ רבבות,ַׁניסיםַׁכאלוַׁשכמעטַׁאיןַׁהמוחַׁיכולַׁלסבול! אחותי עברה ניתוח נוסף, הפעם ניתוח יותר מורכב אצל רופא יותר בכיר, בעשרת ימי תשובה. בימי חוה"מ סוכות חזרנו אל הרופא והואַׁאישרַׁשב"הַׁהכלַׁהוסרַׁוהיאַׁנקיה מהמחלה.ַׁ עדיין ַׁאנו ַׁעומדים ַׁתחת ַׁהרושם ַׁהעצום ַׁשל ַׁהנס ַׁהגלויַׁ שראינוַׁבמוַׁעינינו. אחיה מסיים בבקשה: "אני מבקש מכל הקוראים שהתחזקו מסיפורה, שיתפללו בשביל אחותי D7ל עוד נס, שבקרוב מD7ש תמצא 'תרצה בת חנה יעל' את זיווגה המתאים ותזכה לבנות בית נאמן בישראל. הלא ראינו שהקב"ה הוא כל יכול, למעלה מכל הסיכויים!!!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

סוקר,בוחן, בית יהודי,לברר,כמוס,ארובה, עניַ מרוד,לקנותַ עצים,להסקה, לחמםַ,קרדום,

אמרי שפר כ"ח טבת ה'תשע"ח

אדם שיסתכל בכללות לא יזכה לראות כלל את ההשגחה הפרטית, ורק אם ח"ו יבואו עליו מכות וייסורים אז אולי יזכה להתעורר ולהתבונן. אבל אדם שעוצר להתבונן בפרטים הקטנים יכול לראות את ההשגחה הפרטית בכל פרט. אם אדם יהיה אמתי עם עצמו ויחשוב היטב על הדברים, הוא יגלה בסופו של דבר את האמת.

    אם אדם ייקח דברים מעבר לרמה שלו, הוא עלול לקרוס ולא יראה מזה שום תועלת. ואם ייקח דברים קלים שלא מהווים אתגר, אז לא יהיה לו שום מקום לגילוי חדש ולהתקדמות. רק כאשר ייקח דברים שמותאמים לרמה שלו, אז יוכל להתאמץ ולהתגבר, ואמנם זה קצת קשה אבל כך הוא יגיע להתקדמות אמתית וטובה.

    בעיני הבשר שלנו ובשכלנו המצומצם קולטים אנחנו רק את ההיבטים החיצוניים של האירועים סביבנו.

    וכתבו המפרשים שכל זמן שגזל ביד האדם, צריך לחזור לאחר מותו בגלגול לעולם הזה כדי לשלם לנגזל או ליורשיו, ומי שחוטא בעוון הגזל הורס את יסודות התורה ועוקר שורש האמונה שכל המצוות תלויים בה, ואין לך חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל.

התוכי של המלך)שי אליאב(

פעם היה מלך עשיר ואהוב במיוחד, שנהג לבקר את הממלכות השכנות באופן קבוע כדי לשמור על יחסים טובים בינו לבין בני המלוכה האחרים. במהלך המפגשים בין המלכים היה נהוג להחליף מתנות, והמלך האדיב הגיע תמיד עם ידיים מלאות, ויצא בחזרה לממלכתו עם ידיים מלאות אף יותר..

בעת ביקור אחד בממלכה שכנה, ניתנו למלך במתנה שני תוכים צבעוניים ויפהפיים, שהגיעו מיערות רחוקים וקסומים, או כך לפחות נאמר לו. "התוכים האלה צריכים סביבה טבעית כדי לגדול ולהתפתח" כך הסבירו למלך, ועל כן, כשחזר לממלכתו הוא הקים עבורם גן עצום ממדים עם צמחייה מטופחת, אגמים צלולים ומפלים גבוהים.

ככל שעבר הזמן התוכים גדלו, ואחד מהם אף החל להתעופף ברחבי הגן באופן קבוע, אולם התוכי השני נותר על הענף שעליו עמד מיומו הראשון בגן, וסירב לעזוב אותו.

המלך הזמין מאלפי תוכים מקצועיים מכל רחבי הממלכה ומהממלכות השכנות, וכולם עשו כמיטב יכולתם כדי לגרום לתוכי העצל לעוף, אך לא משנה מה ניסו, התוכי סירב לזוז מן הענף..

יועציו של המלך המליצו לו לפרסם מודעה, שעל פיה מי שיצליח לגרום לתוכי העצל להתעופף, יזכה באלף מטבעות זהב. המלך הסכים, וזה בדיוק מה שעשה.

כבר למחרת בבוקר הגיע לארמונו של המלך איכר פשוט שטען כי ביכולתו לגרום לתוכי לעזוב את הענף שלו ולעוף. המלך היה מאוד חשדן, כי לא הבין מה איכר פשוט יודע על אילוף תוכים שהמאלפים המלכותיים אינם יודעים.

עם זאת, כבר באותו יום, בעוד שהמלך טייל לו בגן, הוא ראה שני תוכים עפים באוויר, כשאחד מהם הוא התוכי העצל שלא הסכים קודם לכן לעזוב את הענף שלו. המלך זימן את האיכר מיד ושאל אותו, "איך גרמת לתוכי העצל לעזוב את הענף שלו ולעוף?"

האיכר ענה: "זה היה מאוד קל, הוד מעלתך; פשוט חתכתי את הענף שעליו הוא ישב.."

המשל הזה מספר לנו על כך שכמו לתוכי, לכולנו יש את היכולת להצליח ולהגיע לגבהים חדשים, אך לשם כך דרוש אומץ להתמודד עם הדברים שאינם מוכרים לנו או שמפחידים אותנו. עלינו להשתחרר מהענף שלנו – אזור הנוחות שלנו – כדי לחקור אפשרויות חדשות להצלחה ולגלות מה היכולות האמתיות שלנו. עד שזה לא יקרה, לא נוכל לפרוש כנפיים ולעוף

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

השגחה פרטית,מכות,וייסורים,להתעורר,להתבונן,לקרוס,תועלת,התקדמות,תוכי,מלך,

אמרי שפר כ"ז טבת ה'תשע"ח

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מצוות הלילה,ליל פסח, יציאת מצרים,מצווה,הלל,הודאה,פסח פה – סח,גלות מצרים,גלות הדיבור,תקווה,אחרית טובה,

אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ח

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מנהלים,עסקים,תפילה,משוטטים,ברכב,בסוסים,החיטה,הכוסמת,הגאוותן,

אמרי שפר כ"ד טבת ה'תשע"ח

  אחד הרגעים החזקים והמשפיעים ביותר במהלך היום הוא רגע היקיצה. הרגע הזה כל כך מיוחד וכל כך מבוזבז... ברגע הזה הנשמה חוזרת לגוף לאחר מסע שמימי, הדקות הללו שהחושים טרם הסתגלו למצב העירני וקשה לנו לקלוט מה אומרים לנו, הוא רגע מיוחד במינו. עדין ורך, ובקלוט ניתן לחרוט עליו כל מה שרק רוצים.

    ''אחד מהדברים הקשים ביותר ללמידה בחיים היא אלו גשרים לחצות ואילו גשרים לשרוף''

    אתה לא יכול להרשות לעצמך לחכות יותר מדי זמן עד שתכיר את עצמך, משום שאתה ואך ורק אתה האדם המרתק ביותר שתזכה להכיר אי פעם.

     בפרשת וארא יש שבע מכות, וזה מרומז בשתי האותיות הראשונות של וארא ו-א בגימטרייה שבע, ובפרשת בא יש שלוש מכות ומרומז באותיות בא שזה בגימטרייה שלש.

החנוכייה עוד תאיר (פניני בית לוי, גיליון 461(
    נפתלי אחי נולד בנר שמיני של חנוכה, בדיוק שנה ושבוע אחרי, אני נולדתי בליל חנוכה הראשון לאחר 6 בנות. הורי תלו בי הרבה תקוות, שאהיה תלמיד חכם ואגרום להם נחת רוח. אולם מהר מאוד הם נוכחו לגלות שאני רחוק מלמלא את ציפיותיהם, מתקשה קצת רחוק מלהיות מבריק ולא חכם ומוכשר במיוחד, בעצם לא מיוחד בכלום. ומנגד היה אחרי נפתלי שנולד ביום בו הדליקו 8 נרות וכך נראה גם מזלו, אבוקות מאירות זרחו לפניו ואור מיוחד נגה בכל מקום אליו היה מגיע. עוד בהיותו קטן שיבחו אותו המלמדים: נפתלי יודע ראשון את האותיות, נפתלי מבין ראשון את המשניות, הגמרא והתוספות המוקשים, לנפתלי יש קושיות של תלמיד חכם שגורמת למלמד, למנהל ולמפקח לצאת מכליהם".
    בתחילה הינו צועדים יחדיו לתלמוד תורה ומשחקים אחה"צ אך לאט לאט השתנו הדברים ומול דמותו הזוהרת של אחי הפכה דמותי האפרורית לשחורה ממש (כך הרגשתי(. הורי השתדלו לטפח בי כל חלקה טובה ולא הבליטו את הצטיינותו של אחי. גדלנו כשאני משתדל בלי הצלחה יתרה להתמקד במעלותיי ולהפסיק לפזול לכוונו של אחי, אך בלב הרגשתי אש קטנה של קנאה שגרמה לי לא לחבבו. בראש חודש חשוון הכריזו בתלמוד תורה על מבחן פומבי שיערך לכתות ו'-ח', אני הייתי בכיתה ח' ונפתלי בכיתה ז'. האווירה הייתה רצינית ונרגשת ומתח אפף את כל התלמידים. שבוע לאחר המבחן נמסרו התוצאות, 70% מהתלמידים נפסלו וביניהם גם אני. הייתי מריר וכואב כיון שלמדתי היטב וייחלתי בליבי שהפעם אצליח. אחי נפתלי עלה לשלב הבא. קינאתי באחי גברה, הצלחתי להסתירה ולא שיתפתי אף אחד בתחושותיי, נתתי לכולם להבין שאני גאה בנפתלי ואף אמרתי: "מה זה משנה מי מצליח? שנינו אחים מאותה משפחה". אבא הביט בי בפליאה ולא אמר דבר.
    נפתלי עלה לשלב השני, הוא היה נסיך הבלתי מוכתר של המשפחה, לאחר שבוע הגיעו תוצאות המבחן השני – נפתלי ועוד שני ילדים עלו לשלב הגמר שתוכנן בנר שמיני של חנוכה, יום הולדתו ה- 11 של נפתלי. במשך כל חנוכה היה נפתלי נושא השיחה, היינו שני בנים יחידים במשפחה בת 9 ילדים שהאחד הוא אפס מאופס והשני – גאון הדור הבא – כך הרגשתי. בכל ערב מערבי חנוכה עמד אבא נרגש ומאושר ליד הנרות וסיפר לכולם לפני ההדלקה איזה מעמד חשוב אמור להיות המבחן הפומבי וכמה רבנים יגיעו ואיזו נחת יש לו... כשהוא מביט בנפתלי במבט מלא אושר, מבט שלא יכולתי לשאת ושיסע את ליבי לגזרים. לפני שהייתי נרדם הייתי רואה בדמיוני את נפתלי זוכה במקום הראשון וחבריו מרימים אותו על הכתפיים ושרים לו שירי תהילה... טעם מריר נלווה למחשבות אלו... ולא יכולתי לשאתם.
    בליל שמיני של חנוכה חזר אבא הביתה בעיניים קורנות, כל המשפחה עמדה לצאת לטקס המבחן הפומבי, נפתלי היה חיוור מעט אך מלא נחישות ובטחון. "אינך צריך לחשוש, אין בכל הת"ת שלכם ילד אחד מוצלח כמותך" – קבעה אחותי הגדולה. "כשנחזור נחגוג את יום ההולדת שלך" – אמרה אימא והביטה בנפתלי בגאווה ובאושר. הפרס שהובטח לזוכה בבחינה היה חנוכייה מכסף. "בשנה הבאה ידליק נפתלי אחי את נרותיו בחנוכייה מכסף, אני לא אעמוד בזה...  מספיק נרמסתי והושפלתי בחודשיים שחלפו איני יכול יותר", מרוב כעס ומרירות הזזתי "בלי כוונה" את החנוכייה. והנורא מכל קרה – החנוכייה נפלה על רגלו של נפתלי וכף רגלו החלה בוערת כמדורה. נפתלי צרח ואבא רץ איתו לאמבטיה. הזמנו אמבולנס והורי נסעו עימו לבית החולים. והלילה שיכל להיות היפה ביותר חלף עלינו כיום תשעה באב. ישבנו בשקט ואמרנו תהילים "רוצח, רשע" – רדפו המילים אחרי, הרגשתי שאני עומד להשתגע. אמרתי לאחיותיי שאיני מרגיש טוב וחייב לצאת מהבית – נסעתי לכותל והתפללתי לה' שאם צריך לקרות משהו לנפתלי שזה יקרה לי, בכיתי כ"כ עד שמישהו הגיש לי כוס מים ושאל אם אני צריך עזרה.. כשחזרתי הביתה סיפרו לי אחיותיי שכף רגלו של נפתלי נכוותה בצורה חמורה והוא אושפז. "אני הולך לישון, איני מרגיש טוב", אמרתי לאחיותיי ומיהרתי להצטנף במיטה, למחרת קמתי עם חום גבוה ונשארתי בבית. הרופאים קוו שנפתלי יחלים במהירות. 
    לאחר 3 שבועות השתחרר נפתלי הביתה, תקופה קשה עמדה לפניו, הוא היה חייב ללכת לשיעורי פיזיותרפיה ארוכים ומתישים. מאז הכוויה הפכתי לילד שקט מאוד, בכיתי מכל שטות והתחמקתי ממפגש עם נפתלי. באחד הימים ביקש ממני אבא שאצא איתו לטיול: "אהרון אנחנו מרגישים שמשהו לוחץ ומכביד עליך ואני מאוד מבקש שתספר לי מהו הדבר הזה". ברגע הראשון היססתי אולם לאחר מכן הרגשתי שאני חייב לפרוק את המועקה שבתוכי ולא משנה לי איך יגיב אבא. וכך סיפרתי לו על הקנאה שלי והקושי שלי להתחרות באח גאון על המבחן הפומבי, על ליל חנוכה, ואבא רק הקשיב ושתק כשסיימתי התחלתי לבכות. אבא לא אמר דבר רק הניח את ידו על כתפי והניח לי לפרוק את המועקה שבתוכי. אבא אמר לי שהוא מבין שעברתי תקופה קשה, הוא צריך לחשוב על הדברים ומבקש רשות לספר לאימא. למחר שוחחו עימי הורי ואמרו כי הם מבינים את הכאב שלי ואבא הוסיף ואמר כי הרוגע יבוא לליבי רק אחרי שאתקן את מה שעשיתי ואעזור במה שקלקלתי. "מה שאתה יכול לעשות זה לעזור לנפתלי היכן שקשה לו, הוא לא רוצה ללכת לפיזיותרפיה, שכנע אותו ללכת, תרגל עימו כמה שתוכל..." 
    ימי הפכו לעמוסים במיוחד, נפתלי לא הבין מדוע אני שהתרחקתי ממנו נצמד אליו פתאום, שנה חלפה, נפתלי עדיין צולע ונראה שאת הצליעה הוא יסחב כל חייו, השנים חלפו נפתלי לא חזר לעצמו, הוא אמנם נשאר תלמיד חרוץ אבל בנוסף לצליעתו הפך לשקט וקצת מופנם. התחתנתי ב גיל 20 אולם שמחתי לא הייתה שלמה, רציתי לראות גם את נפתלי נשוי והייתי מוכן לעשות הכול. אשתי התפעלה שאני דואג כ"כ לאחי כשהיא אינה יודעת מסיפור הישן. היא סייעה לי והציעה נערה נפלאה שכל חסרונה שלהוריה אין כסף לתת. בערב עליתי להורי וסיפרתי להם על הרעיון: "אהרון, זה לא פשוט, איך נוכל לחתן את נפתלי שכל ההוצאות יפלו עלינו, אל תשכח שכבר חיתנתי 7 ילדים ואני שקוע בחובות עד למעלה מהצוואר" אמר לי אבי. הצעתי לאבא שאני אכסה את החלק של הורי הכלה, בתחילה לא רצו הורי לשמוע, אבל כעבור חודש לאחר שכנועים רבים הם השתכנעו ולאחר פחות משבוע הפך נפתלי אחי לחתן מאושר, כשאת שעון הזהב שקיבל קניתי אני.
    בערב חנוכה, כמה ימים לפני החתונה קניתי לנפתלי חנוכייה יקרה במיוחד כשעלתה בי המחשבה על החנוכייה האחרת שיכל לקבל לפני למעלה מעשור, חנוכייה שעיוורה את ראייתי וטשטשה את שיקול דעתי. ומידי בוקר אני מוסיף לתפילתי תחינה משלי על האח שכולם ניבאו לו גדולות ונצורות..."ה' בבקשה תעזור שהחנוכייה שכה עמלתי לכבות את אורה – עוד תאיר".

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

רגע היקיצה,מסע שמימי,לקלוט,רגע מיוחד,עדין ורך,לחרוט, גשרים לחצות,גשרים לשרוף,

אמרי שפר כ"ג טבת ה'תשע"ח

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

העמל,הטרחה,קוצר רוח,עבודה קשה, הצפרדעים ,הבתים,החצרות,השדות,נטילת אחריות,

אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ח

אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב): בור ששתית ממנו מים לא תזרוק לתוכו אבן.

היה ילד שעשו לו (חלאקה) פיאות והביאו אותו לבית רבו שיאמר הא-ב והרבי שם דבש על אות א ואות מ ואות ת, ואומר לילד תלקק מהאות א, הילד לא רוצה הרבי משדל אותו אולי תלקק מאות מ', והוא לא רוצה וכמה שהרבי מפציר הילד באיזה עקשנות לא מסכים, הרבי שאלו לילד למה אתה לא מסכים ללקק את הדבש, אמר הילד אני לא יודע!!! אימא אמרה לי "בעולם הזה לא מלקקים דבש"

    ידוע שכל הפירות המיץ עליהם מברכים שהכול, חוץ מזיתים וענבים, ולמה כי דורכים עליהם מאוד חזקים, ואם מקבלים מכות חזקות הם משתנים למעליותא.

   למען ענותו. מלשון לענות )תשובה( הרבה פעמים עונים תשובה לזולת וצריכים להיזהר לשמוע טוב את צד השני, וצריכים הרבה סבלנות ועל כן יש להמליץ בדרך צחות "למען ענותו" באם אתה רוצה לענות "בסבלותם" שיהיה בסבלנות.

הגידול במוחו של בעלי(מאת מרים (טרה) אליוואט)
א-לוקים מקשיב, גם כשאני ממלמלת.

המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.
קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.
"יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".
בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".
"אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה – אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".
מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.
MRIבגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.
כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.
חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.
היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.
י
חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגולתו?הטלפון צלצל.
"אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".
הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.
פתחתי את ספר תהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי הא-ל ברגעים אלו.
בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.
כשהורשיתי להיכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.
כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות."תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אוזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.
"סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה – " ניסיתי להגביר את קולי.
"אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.
"אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.
בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
"לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה..
הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.
רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.
"כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.
"אוקיי, כווץ את האף.יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!
"בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.
זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגולתי.
ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.
הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם א-לוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר תהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.
ידעתי שהא-ל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. א-לוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.
א-לוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.
האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".
הרגשנו כאילו א-לוקים אומר לנו: הכול יהיה בסדר. אל תדאגו.
בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.
נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...
הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו בא-לוקים – ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.
אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.
והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

פיאות,הרבי,דבש,מפציר,הילד,עקשנות,מלקקים,סבלנות,מקשיב,ממלמלת,חלאקה,

אמרי שפר כ"א טבת ה'תשע"ח

הבה נתחכמה לו. הבה בגמטריא שתים עשרה כמניין השבטים, "לו" הוא כנגד ל"ו מסכתות שבש"ס, וזהו שפרעה עם יועציו התיישבו להתחכם איך הם יכולים לבטל את ישראל מלימודם, ועל ידי זה לא יוכלו בני ישראל לעבוד את בוראם.

    הרמב"ם (רבי משה בן מימון) - גדול הפוסקים בכל הדורות, פילוסוף, איש מדע, הוגה דעות, מנהיג, משפיע לדורות, ורופא. הרמב"ם נודע גם כפוסק הגדול ביותר שידעה היהדות - למין חתימת התלמוד ועד ימינו. השבוע נציין את יום פטירתו- כ' בטבת (החל ממוצאי שבת זו ועד יום ראשון(. בספר שמות יא, ט, ניתן למצוא רמז לשמו בפסוק:" למען רבות מופתי בארץ מצרים" . בפסוק זה נרמז גם מטרת פועלו של הרמב"ם במצרים שכידוע חולל שם מופתים רבים והיה מטובי הרופאים במצרים.

ידוע הסיפור שפעם אחד הגיע מי שהוא לפני האדמו"ר הבית ישראל מגור זצ"ל, ושאל האדמו"ר את הבחור איפה אתה לומד, ענה הבחור בישיבת אור שמח אבל אני לא מבעלי תשובה, אמר לו האדמו"ר אמאי לא ?

    כאשר אנו מתעמתים עם "מלכי מצרים" השונים שבדורנו - כל מי שמבקש לכפות עלינו בדרך זו או אחרת צורת חיים המרחיקה אותנו מיהדותנו , עלינו לזכור כי כל הבעה של כניעה בפניו תוביל ל 'טביעה' בתרבותו. משום כך עלינו לנהוג בו בכבוד ובדרך ארץ, אך יחד עם זאת נאחז "במטה הא-לוהים" ונבהיר לו מה הם גבולותינו

.

הני מכליס: שם אישה גדולה ( מאת שרה יוכבד ריגלר)
כיצד הפכה יהודיה פשוטה מברוקלין, לאחת ממאורות הדור שלנו?
מה היה הגורם לכך ש הני מכליס, אישה שנפטרה לפני שנה ושבועיים בגיל 58, הייתה לאחת הנשים היהודיות הגדולות בעולם?
הירושלמיים יאמרו שהיה זה הבישול וההגשה ל כשלוש מאות אורחים מידי שבת, בדירתה הירושלמית הצפופה. האורחים – לעיתים 150 בליל שבת ולמעלה ממאה בסעודת היום – היוו ממגוון רחב של האוכלוסייה. בהם תיירים סקרניים, סטודנטים, אלמנות בודדות או רווקים, ואפילו שיכורים וחולי נפש, שהאהבה והחמימות המשפחתית של משפחת מכליס ערבה לחיכם יותר מהמזון הרב שהיה על השולחנות. הני בישלה 51 שבועות בשנה (למעט בשבוע של פסח) במטבחה הקטן.
הני ובעלה החלו לארח בכמויות כאלה לפני שלושים וחמש שנים, בערך. כזוג צעיר פתחו את ביתם לאורחים - והשולחן הלך והתרחב עם השנים, עד למצב שבו עודף האורחים נאלץ לשבת בחצר ומחוץ לדלת הכניסה. חלומה הגדול של הני היה לסגור את החצר, כדי שהאורחים יוכלו לשבת שם גם בחורף. אולם היא לא זכתה לחיות ולראות בהתגשמות חלומה.
החסד של משפחת מכליס לא הוגבל רק לשבת. חסרי בית היו ישנים על הספות שלהם, חלקם למשך שבועות, ואלה שלא היו יציבים בנפשם והיה חשש שעלולים לסכן את ארבעה עשר ילדי המשפחה, הופנו למיניוואן המשפחתי. כשהרב מרדכי מכליס היה יוצא מדי בוקר לעבודתו כמורה, הוא ידע כמה אורחים לנים ברכב, לפי מספר זוגות הנעליים בחלון הקדמי.
למי שמעריך צדקות לפי מידת חוסר אנוכיותו של האדם, גם בזה הייתה הני שוברת שיאים. משה, בנה הבכור, סיפר בהלווייתה, שאחרי שהתחתן ורצה ללמוד קצת בכולל (לימוד תורה במשך יום שלם עבור מלגה מזערית), אמו עודדה אותו: "אם אי פעם תרגיש שאתה לא מסתדר מבחינה כלכלית תגיד לי, ואני אמכור את התכשיטים שלי". ''אימא", משה קרא בהלוויה בקול חנוק מדמעות, "אבל שכחת שלא היו לך שום תכשיטים. האורחים גנבו את הכול במשך השנים. ואת טבעת היהלום שלך – השאלת למישהו לפני עשרים שנה, ולא קיבלת אותה בחזרה."
גם כשהני טופלה במרכז לטיפול בסרטן בניו יורק, היא זכתה לביקורים של אנשים שגורלם לא שפר עליהם. למרות שחלקם היו מבוגרים ממנה בשנים, הם בכל זאת מצאו בה דמות אם. פעם הגיעה אליה הומלסית לביקור, והני נתנה לה את המיטה שלה. קרוב משפחה שבא לבקר, מצא את הני, עטופה בשמיכה של בית החולים, מסתובבת בפרוזדור ומחפשת מקום לשכב.
לאלה שמעריכים גדולה רוחנית על פי מידת המודעות לא-לוקים, עם היכולת לראות את יד השם בכל עת ובכל מקום, בזה הני הייתה אלופה באמת. בהלוויה, הרב מכליס סיפר בדמע רק סיפור אחד: יום אחד הוא הזמין עני, שתמיד היה רואה אותו בכותל, לבוא אליו הביתה לאכול. באותו יום הני הגישה פיצה ביתית מקמח מלא, שהייתה טעימה מאוד לחכו של האורח. הוא היה חוזר לביתם כל יום ומבקש חתיכת פיצה מקמח מלא. בסוף, בדיוק רב ובסבלנות אין קץ, הני לימדה אותו כיצד להכין בעצמו פיצה מקמח מלא. כמ94 ימים לאחר מכן, בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמעו נקישות על הדלת. "לא על דלת הכניסה", הבהיר הרב מכליס. "דלת הבית תמיד פתוחה. מישהו דפק על דלת חדר השינה שלנו."
הדפיקות החזקות העירו אותם. הרב מכליס, שהיה בטוח שמדובר במקרה חירום, ניגש לדלת וכשראה את האורח העני, שאל, "מה קרה?"
הגבר ענה, "סליחה, פשוט שכחתי איך מכינים את הפיצה מקמח מלא. אני צריך שאשתך תסביר לי שוב."
הרב מכליס כעס: "בשלוש לפנות בוקר, אתה צריך לשאול איך מכינים פיצה?"
אולם הני הרגיעה אותו. "זה ניסיון", היא אמרה. "זה מהשם".
והיא קמה והסבירה לעני שוב, איך מכינים את הפיצה.
הני הקרינה שמחה תמיד
לדעתי האישית, מה שהעיד יותר מכל על גדולתה של הני מכליס, היא השמחה הקורנת ששפעה ממנה כל הזמן. בכל פעם שנפגשנו, חיוכה הרחב והשמחה שקרנה ממנה שידרו לי את ההרגשה כאילו הפגישה אתי היא הדבר הכי טוב שקרה לה באותו יום. ולמרות שידעתי שהיא מאירה לכולם פנים כך, בכל זאת כל מפגש כזה היה מטעין אותי ברגשות נעלים וביראת כבוד.
הפעם האחרונה שבה פגשתי את הני הייתה מספר חודשים לפני מותה, כשחזרה לביקור קצר בירושלים, בין הניתוחים והטיפולים בחו"ל. היא כבר הייתה אחרי כמה שנות מלחמה מייסרות בסרטן ובגרורותיו. החלטתי לקפוץ אליה, והתכוננתי לפגוש דמות שחוקת קרבות בעלת מבט מפוחד, שהכרתי מחולי סרטן אחרים. הני עמדה עם אחת מבנותיה על שביל הגישה לבית, כשהיא בדרכה ללכת להתפלל בקברו של הצדיק ר' אשר. כשראתה אותי, היא קבלה אותי באותו חיוך קורן ובאותה צהלה שתמיד היו הסמל האישי שלה – ולא פחתו במאום בשל הסרטן, הניתוחים, הכימותרפיה, הפרידה הממושכת ממשפחתה והמהפך הבלתי צפוי – והבלתי רצוי – בחייה. חיוכה השמח לארק שידר השלמה סטואית, אלא גם שמחה על הדרך שבה האלוקים מנהל את עולמו.
אחרי פטירתה של הני, סיפרה לי חברה משותפת, כשהייתי אתה, הרגשתי שא-לוקים מחבק אותי.
השאלה – או ליתר דיוק האתגר – שחייה של הני מציגים בפנינו הוא: איך אישה פשוטה שנולדה למשפחה רגילה מהמעמד הבינוני בברוקלין, בשנת 1957 הפכה לכזאת גדולה?
הני המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע
כמו כל אמריקאית, גם היא הלכה לקולג' (ולמדה שם הוראה). כמו רובנו, בשנות העשרים לחייה היה לה אידיאל. והאידיאל שלה היה לשתף את העולם ביופי ובשמחה של השבת. כמו רובנו, המציאות הפריעה במימושו של האידיאל. אצל מכליס זו הייתה העלות האדירה, 2,500 שלשבת, והעול הכלכלי שעלה בהרבה על משכורתו הצנועה של הרב מכליס בהוראה.
אך בעזרת תרומותיהם של אנשים טובים, הם משכנו את הדירה שלהם, לקחו הלוואות אישיות ובנקאיות – והמשיכו הלאה.
להבדיל מרובנו, אמונתם השלמה באלוקים ואהבת ישראל שלהם, לא הרשו להם להתפשר על האידיאל.
כפי שאמרה לי פעם הני: "אנחנו חיים בתקופת שואה רוחנית. לרוב היהודים היום אין שום מושג על יופייה ועומקה של היהדות. איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כל מה שנוכל על מנת להגיע אל כל אחינו ולהאיר את עיניהם?
ההבדל בין הני מכליס לשאר הוא ההתייחסות לקול שבתוכנו שטוען: "עשיתי מספיק, אני לא חייב להמשיך". הני אף פעם לא לקחה את הקול הזה ברצינות. היא המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע – עד ליום ששי שבו נפטרה, כשנקראה לבית עולמה בגן עדן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נתחכמה,מסכתות,חתימת התלמוד,הרמב"ם,מופתים,הרופאים,כניעה,טביעה,בכבוד,בדרך ארץ,

אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ח

   אדם מרגיש צורך להיות שייך. הוא לא יכול ללכת נגד כולם ולעשות מריבות. הוא לא אוהב שמסתכלים עליו בתור חייזר שונה. הוא לא רוצה להיות בודד. אז הוא בוחן את הסביבה ואז עושה כל מה שאפשר כדי להשתייך אליה. וזהו לחץ אדיר שהוא נמצא בו, שכל החיים שלו משתנים לפי זה והוא מוכן לוותר על דברים יקרים וחשובים לשם כך, והוא אפילו לא מודע לכל התהליך שמתרחש .

      האדם לוקח את כל העולם באחריותו. לוקח על עצמו דברים מעבר ליכולות שלו. הוא מוכרח להיות זמין בכל רגע. מוכרח לעשות רושם על כולם כדי שיחשבו עליו דברים טובים. מוכרח להיראות מוצלח, עשיר ושמח. מוכרח להיראות טוב בפני אחרים כדי לא להרגיש מוזר. אבל אז כל החיים שלו הם בכלל לא שלו. השתלטו על המחשבות והרגשות שלו והוא כבר לא יודע מי הוא. לכן עלינו להבין שאנו מוכרחים להתנתק מכל זה כדי להתחיל באמת לחיות .

     ''יכול להיות לך הכול רק לא הכול בבת אחת''

     כמו שהיינו עבדים במצרים, כך גם היום אנו עבדים. עבדים של הסביבה, של היצר הרע, של הטכנולוגיה, של העבודה, של הקדמה ושל כל דבר אפשרי סביבנו.

אלוף השח-מט  (להתעדן באהבתך, עלון 186)

      כל באי הכותל המערבי, אותו מקום קדוש בו שכינה שרויה; נתקלים בישיבה העומדת על תילה במלוא עוזה ותפארתה ממול לאבני הכותל, לא כולם יודעים מה מהותה של ישיבה זו ומה שמה, אז הנה: ישיבת "אש התורה" המיועדת לבחורים אמריקאים שורשיים הגולים למקום תורה וקדושה .  ישיבה זו נוסדה והונהגה רבות בשנים על ידי ראש הישיבה הגאון רבי נח וינברג זצ"ל, הוא הגבר הקים עול תורה זה .

      יומי נוקש קלות על דלתו של ראש הישיבה הפותח את הדלת לרווחה בחיוך לבבי, מזמינו פנימה ושואל למבוקשו. כבוד ראש הישיבה – פותח יומי בגמגום מה – אני חייב לצאת עוד כשבועיים בפלייט ישיר אלי ניו יורק מולדתי; כפי שידוע לראש הישיבה אני אלוף במשחק השח-מט ובעוד כשבועיים ימים תתקיים שם תחרות ענק בין כל האלופים, רצוני לצאת לשם ואני מבטיח לחזור עד מהרה לספסל הישיבה .   ראש הישיבה רבי נח מהרהר קלות ולאחר פונה ואומר: יומי יקירי, לא אוכל למנוע ממך לנסוע כאוות נפשך, אך תרשה לעשות עמך דיל, בא נתיישב למשחק שח-מט כעת כאן בחדרי, והיה אם אתה מנצח אזי לא די שאתן לך את ברכתי לדרכך אלא אף אשלם לך מכיסי הפרטי את הוצאות הטיסה ;   אך רצוני לקבל הבטחה מפיך שאם הניצחון יעלה בידי אזי תישאר ללמוד בישיבה ללא שום טיסה. יומי הבטיח .   הוא מיהר להביא מחדרו את משחק השח-מט עשוי הבדולח היקר שברשותו, הניחו על שולחנו של ראש הישיבה כשבמוחו חולפת לה המחשבה כי בין כך ובין כך תוך רגעים מועטים יצא הוא מהחדר כשידו על העליונה ובתוך ידו אלף וחמש מאות דולר טבין ותקילין 'צידה לדרך'.

     המשחק התחיל וככל שנקפו הדקות לא נראה שהוא בא אל סיומו, יומי התאמץ בכל ידיעותיו הרחבות בשיטות המשחק, אך ראש הישיבה נודע כאלוף לא פחות ממנו; שעתיים תמימות עברו עד לאותו צעד בו צעד ראש הישיבה עם הסוס והכריז מלא סיפוק: "שח-מט ".   יומי נשאר בישיבה, ואף הגביר פעלים בתורה ממלחמת השח-מט למד על מלחמתה של תורה, לשמור על כתרו של מלך מלכי המלכים כתר תורה העולה על גבי כל הכתרים, וברבות השנים נישא בארץ הקודש וגדל תלמיד חכם לתפארת .

     לימים משפגש יומי בראש הישיבה, פנה אליו: ראש הישיבה, התמיהה מנקרת במוחי כבר שנים רבות, מנין שאב ראש הישיבה את כל הידע העצום במשחק מורכב זה.. וראש הישיבה ענה בחיוכו הנצחי: דע לך שאיני מכיר ובקי כלל בדרכי משחק זה, ואת כלליו זכרתי אך מתקופת הילדות בה שיחקתי פעם ופעמיים במשחק זה. אבל באותו רגע עמדה לנוכח עיני כל תורתך על כף המאזניים, וידעתי שאם תיסע שוב לא תחזור אותו אחד. על כן מיקדתי את כל כוחותיי והתרכזתי בריכוז יתר, ובלבד שתישאר ללמוד תורה ...  והריכוז אכן עשה פירות... הרי שלך לפניך ...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מרגיש,שייך.ללכת,מריבות,יכולות,זמין,מוצלח,עשיר,שמח,מחשבות,רגשות, להתנתק,

אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ח

 את פחדייך שמור לעצמך אבל את האומץ שלך חלוק עם אחרים. 

    במסכת יומא אמרו: אוי להם לאותם שעוסקים בתורה ואין להם יראת שמים. מכריז ר' ינאי: חבל על מי שאין לו חצר, ועושה לו שער. התורה אינה אלא שער להיכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתהיה לו תחילה יראת שמים, ואז יוכל להיכנס דרך השער לחצר.

הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל משגיח ישיבת קמניץ, הבחין פעם באברך תוך שנה ראשונה לנישואיו, העומד ומשוחח לאחר סדר הישיבה. העיר ואמר לו: כאשר אינך לומד, מתבטל ומשוחח ולא הולך הביתה, עובר הנך על מצות "ושימח את אשתו". סיימת ללמוד, רוץ לביתך וקיים את המצווה כדבעי.

    הומור הוא סוג של כוח משיכה, הוא מושך אותך לצחוק.

    והחיד"א מביא ביאור הגמרא דשכר של נשים גדול יותר מאנשים, שלומדי תורה זוכים לשכר רק אם לומדים לשמה, אבל מחזיקי לומדי תורה, אע"פ שהלומדים - לומדים שלא לשמה מכל מקום המחזיקים, אם כוונתן לשמה, זוכים לשכר תורה מחמת כוונתן הטובה.

   ''והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (ג, כא(  - הרה"ק ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע היה אומר על הפסוק אין והיה אלא לשון שמחה, וזה דבר הכתוב והיה כי תלכון אם תהלכו במידת השמחה הטובה. אזי לא תלכו ריקם – לא תחסרו כל טוב, כי השמחה היא בחלקכם.

    יש ביטוי 'המכשיר החשמלי היעיל ביותר במטבח זו האימא'. ויש מציאות שמקור ה 'חשמל הרוחני', האנרגיה הנפשית, החשובה ביותר, זו האימא. דמעותיה וחיוכיה, מילותיה ומבטיה. ּתוֹרַת אִמֶָּך לא ננטשת. שמורה לנצח.

   כל מזונו ו פרנסתו של האדם מוענקים לו מן השמיים כמתנת חינם, ואילו עבודתו ומלאכתו אינם אלא בגלל עוונותיו) .בשם הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א(

הסיפור של קהילת בולחווע)הרב י. טוורסקי(.

בשבת האחרונה, נערכה שמחת 'הכנסת ספר תורה' מעניינת בבית כנסת חשוב וצנוע במרכז הארץ. הסיבה שלא התקיימה 'הכנסת ספר תורה' רגילה – כמקובל עם תהלוכת לפידים ותזמורת רעשנית, ריקודים ומחולות ברחובות העיר – היא מפני ש 'ספר תורה' זה שהוכנס אינו חדש כלל. מדובר בספר תורה עתיק בן מאה שנים שכעת רק תוקן והוגה שיהיה כשר לקריאה. לכן הסתפקו בריקוד של כחצי שעה בעת הוצאת הספר לפני קריאת התורה . ברקע ריחפה פליאה כלשהי. מה הסוד הטמון בספר זה שעבורו הזילה משפחת התורמים מכיסה דמים מרובים למען תיקון הספר שהיה רצוף ומלא אותיות שבורות ומחוקות הנזקקות לתיקון. מתפללי בית הכנסת אף הם לא הבינו מה הסוד הגלום בעניין. רק כאשר החלו להתחקות אחר מקורו של הספר כדי לחקוק את השמות על המעיל החדש שנרכש, אז החלו לפתע להבין את שורש העניין.
    ספר התורה עתיק זה השתייך מלפנים ל"קהילה קדושה בולחווע חברה שומרי שבת"... קהילה שפעלה בוויליאמסבורג שבניו יורק, מצאצאי יוצאי העיירה הגליציאנית באלחווע. בירור קצר בין יודעי דבר העלה את פשר משמעות המילים – 'חברה שומרי שבת '. כפי שידוע, באותם ימים טרופים בארה"ב הייתה שמירת השבת כרוכה בניסיון מר וקשה מאוד. יהודים שומרי שבת נאלצו לחפש לעצמם מדי שבוע 'עבודה' חדשה, לאחר שפוטרו מעבודתם הקודמת בשל אי הופעתם לעבודה בשבת קודש. מצב זה גרם למציאות נוראה, לפיה בבתי כנסת רבים התפללו בשבתות בשעה מוקדמת, כדי שהציבור יוכל לצאת לעבודה בזמן... רחמנא לצלן. זהו אפוא הסבר הסמל והגאווה היהודית של קהילה קדושה זו שסימנה לעצמה מטרה להיחשב כ"קהילה קדושה, חברה שומרי שבת". בבית מדרש זה התפללו בשבת בבוקר בשעה מאוחרת יותר כנהוג אצל יהודים שומרי שבת, ושם התרכזה קהילה של יהודי מסירות נפש שהשליכו נפשם מנגד והגיעו עד פת לחם כדי לא לחלל את השבת. כעת הובן כל הסיפור, על מה ולמה זכה ספר תורה זה לקבל תיקון מושקע תמורת הון רב ולהיכנס אחר כבוד לבית כנסת חשוב בארץ הקודש, לעומת מאות ספרי תורה אחרים שלמרבה הצער הלכו לאבדון או מונחים כאבן שאין לה הופכין. אמנם "הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל", אך כאן דומה כי ניתן להבין את סוד הישרדותו וזכותו של ספר התורה שנכתב על ידי קהילת שומרי שבת במסירות נפש.

    יהי סיפור זה לנו לחיזוק בימים אלו בהם השבת קודש שוב ניתנת למשיסה בידי בני עוולה.

ישועה נפלאה(פניני עין חמד, עלון 534)

    עד כמה עלינו להיות קשובים ל 'דעת תורה' ולהתחזק באמונה שלמה, במה שאומר הצדיק ואף אם אין אנו מבינים, מדוע ולמה אמר הצדיק, עלינו לדבוק במה שאמר ובעז"ה נזכה לראות ישועות, כפי שהתרחש בסיפורינו:
    בעל מוסד לקירוב רחוקים במרכז, הגיע לפני מספר חודשים אל מעונו של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, כדי להתייעץ עימו. במהלך השיחה, פירט באוזני רבנו את בעיותיו הכלכליות הקשות בשנה האחרונה. "אני מצוי בחובות גדולים המסתכמים בסכום של עשרים וארבע אלף דולר!", אמר, "אני לא יכול להמשיך עם מלאכת קירוב הרחוקים, זה מקשה עליי ועל משפחתי" . רבנו שמע במשך דקות ארוכות את דבריו והשיב לו בחיוך: "אם אתה עוסק בקירוב, תמשיך למרות הקשיים המרובים. אל דאגה, יהיה בסדר". וכך, מביתו של רבנו הוא יצא עם החלטה חד משמעית להמשיך בדרך הקירוב, על אף שאינו יודע ומבין מהיכן תבוא הישועה . לא עברו מספר שבועות ומבנה המוסד, הממוקם בגוש-דן, היה זקוק לשיפוץ קל. מיודענו החליט לגשת למלאכה ותוך כדי השיפוץ הבחין במספר עכברים המתרוצצים במקום. הוא כבר לא ידע את נפשו, אך זכר את דברי רבנו והמשיך הלאה במלאכת השיפוץ, תוך שהוא רוכש פיתיון לעכברים כדי לבדוק , היכן המקום בו הם שוהים בתוך המבנה. לאחר שגילה כי מאחורי אחד הארונות ישנו חור קטן, הוא הרחיב אותו וגילה בו משפחה עֲנֵפָה של עכברים המסתירים שתי קופסאות מאובקות מלאות מטבעות כסף ישנות.

    בתחילה היה בטוח , כי מדובר במטבעות ששוויין אפסי, אך לאחר שפנה למומחה עתיקות גילה , כי מדובר במטבעות מזמן הבריטים וכי כל מטבע שווה 160 דולר. במקביל, פנה לאחד הרבנים, כדי להתייעץ עימו , אם מותר לו לעשות שימוש במטבעות. יחד הם עסקו בסוגיה בפרק 'אלו מציאות', ומצאו תוס' המתייחס למקרה כזה ומסיק , כי מותר לעשות בהן שימוש. הוא חזר לביתו, ספר את המטבעות וגילה כי בשתי הקופסאות יחד ישנם 150 מטבעות, כשסכום שוויין מגיע ל 24 אלף דולר. בדיוק הסכום שרבץ על כתפיו. רק אז הבין את דברי רבינו: "תמשיך בקירוב יהיה בסדר ." ֵ

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

פחד,אומץ,יראת שמים,משגיח,הבחין,אברך,מתבטל,משוחח,הומור,כוח משיכה,המכשיר החשמלי,

אמרי שפר י"ז טבת ה'תשע"ח

אנו יוצרים את עתידנו וקוראים לזה גורל.

     בחיים אתה מקבל את מה שיש לך אומץ לבקש.

     הנהנה והמקבל טובה מהזולת אפילו כשהלה לא התכוון להיטיב לו, ואדרבה יתכן ואפילו חשב להרע לו, אבל מכיוון שבעקיפין נהנה ממנו ונגרמה לו על ידו טובה – חייבים להכיר לו טובה על זה.

     ''ויקם מלך ח דש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א,ח). אילו ידע את יוסף, את עברו ואת תולדות חייו, היה יודע שכל האמצעים שננקטו כלפיו לרעה היו לאמיתו של דבר לטובה, גרמו להצלחתו ולעלייתו, ושכן יהיה גם לבני ישראל. (אמרי אש)

השפם של האריה  (נצוצות) .

     במפעל אחד היה עובד שממש לא הסתדר עם הבוס, כל מי שלא הכיר את הביטוי חתול ועכבר היה משתמש בעובד ובבוס שלו כדי לתאר מצבי ריב מתמשכים. כמובן שהעובד וכמוהו הבוס היו נמנעים ממפגשים מיותרים .   ניסיונות הוויתור, הגישור והפישור לא עלו יפה, דיונים גלשו למריבות, שיח ענייני ויבש הוביל לכמעט פיטורין ואם פעם היה קצת שקט היה זה שקט שלפני הסערה .   יום אחד, כשכלו כל הקיצין והעובד הבחין שהרווחה הנפשית שלו נמצאת בסיכון גבוה, הוא החליט להיפרד ממשכורת הענק, מהעבודה, מהבונוסים הגבוהים שצבר וכמובן מהבוס .   אבל רגע אחד לפני הצעד הקשה הזה, הוא חשב שאולי בכל אופן כדאי לעשות עוד ניסוי אחד אחרון להסתדר ,   כי מי יודע אם יצליח למצוא עבודה כזו טובה בעלת משכורת עתק שכזו. לשם כך הוא קבע פגישה אצל יועץ עסקי עם רקע פסיכולוגי עשיר. הוא הודיע על היעדרות ממקום העבודה, אסף את כל כוחות הנפש שאי פעם היו לו והתיישב באומץ לפגישת יעוץ .

     היועץ, שכנראה היה לו גם דוקטורט בהקשבה, האזין במשך שעה תמימה לכל מעללי הבוס. נו, סיים העובד ותלה עיניים מתחננות, יש לך איזו עצה או תרופה או איזה כלי, משהו שיוכל לנרמל את היחסים בינינו ?   תראה, פתח היועץ ואמר, הבעיה כולה יכולה להיפתר רק צריך להקדיש לעניין זמן, חלק נכבד ממנה תלוי במצבך הנפשי. כבסיס לטיפול אוכל לתת לך טיפות הומופאטיות מיוחדות אשר להן מאה אחוזי הצלחה .   היועץ פתח מגירה ענקית ונקייה ושלף משם בקבוקון לא גדול ונענע אותו קלות. כשגילה שהבקבוק מרוקן לגמרי עטו קווים של צער את פניו. הוא פנה לעובד והסביר לו שהבקבוק ריק. כדי לרקוח אותו אמר היועץ בקול אני מוכרח שלוש שערות משפמו של האריה. חבל, אלו טיפות שמסייעות פלאים. מהבקבוק נדף ריח קל שהתערב בריחות ההחמצה שעמדו בחדר. הייתה דקה של שתיקה, העובד התרומם ממקומו מאוכזב, "חבל שלא נותרו לי כמה טיפות", הרהר, אין לי כח להתעסק עם אריות ובוודאי שלא עם שערות השפם שלהם .

     עוד שבוע עבר בחברת הבוס וכאב הלב עשה את שלו. העובד החליט שהוא עוזר לעצמו. אחר הצהריים כשגמר את העבודה, הוא ניגש לידיד נעורים וביקש ממנו במחיר מוזל כבש שמת פתאומי. הוא שם את בשר הכבש בשק ויצא אל היער לחפש את האריה. הוא הגיע אל היער ומיד טיפס על אחד העצים וישב על ענף גבוה. עברו שעות אחדות והוא רואה את האריה מתקרב, הלב דפק, היה לו חם והוא הזיע. הוא כבר התחרט על הכל, אבל ברגע שהוא נזכר בבוס שלו הוא התגבר וביד רועדת זרק מראש העץ חתיכת בשר. האריה המופתע לא חשב הרבה, רק ניגש אל הבשר לעס אותו בתאבון והרים את העיניים לבדוק אם זורקים לו משם עוד .   למחרת קצת יותר עם אומץ חזר האיש אל היער ישב על ענף נמוך יותר הקשיב לדפיקות לבו, נשם עמוק עמוק והתקרב מעט יותר אל האריה ואז זרק לו את מנת הבשר, כך עשה יום יום במשך ארבעה חודשים כשבכל פעם הוא מצמצם את המרחק בינו לבין האריה  .  לאחר ארבעה חודשים הוא כבר ירד מן העץ והאכיל את האריה מכף ידו כשהוא מתפלל שהאריה לא יטרוף לו את התוכניות. כאשר שבע האריה העז העובד ללטף את רעמתו, האריה השבע לא זז ממקומו .   למחרת הצטייד העובד בקופסת זהב, נתן לאריה לאכול מכף ידו, ליטף את רעמתו ואז העז ללטף גם את שפמו ,   קצת יותר בעוצמה וקצת יותר לאט ותוך כדי כך הוא תלש שערות. האריה לא זז ממקומו והעובד המבועת סיים ובחשש פתח את ידו כדי לבדוק את השלל, הוא גילה שם שלוש שערות. במהירות הוא פתח את קופסת הזהב והניח על מצע קטיפה שחורה את השערות. זרק עוד חטיף בשר לאריה והכריז בלי קול שזה הכיבוד של מסיבת הפרידה .

     בדרך חזור לביתו הוא מיד סר אל הקליניקה של היועץ. מיד כשנכנס אל חדרו התרומם היועץ ממקומו ופתח נרגש את קופסת הזהב, וראה את השערות, שאל 'איך עשית זאת?'.... העובד נאנח סיפוק ותיאר עם הרבה צבע את ארבעת החודשים בהם התקרב מהלך אחר מהלך עד שהאריה אכל מכף ידו. "זהו", סיכם העובד ובעיניים נוצצות הוסיף: "עכשיו תן לי סוף סוף את הטיפות הפלא שינרמלו את יחסי עם הבוס  ".  היועץ נענע ראשו מצד לצד בסירוב ואמר: "לא! אתה לא מקבל טיפות פלא  ". " מה? אחרי כל מה שעשיתי, נשארתי חודשים על העץ סיכנתי את חיי יום יום והכול כדי לקבל כמה טיפות בבקבוק וכעת אתה לא מוכן לרקוח לי אותן ?"   חייך היועץ בנחת וענה במתינות: "לא, אתה לא צריך טיפות וגם לא עצות. אם הצלחת להתקרב בסבלנות לאריה מסוכן כל כך, אם השכלת לצמצם את המרחק המפחיד והקשה הזה, תצליח בוודאי לשנות את יחסי העובד - בוס שלך וליהנות אתו בעבודה יומיומית משותפת .

     הסיפור הזה מספר את אחד הסיפורים העצובים של החיים, הסיפור הזה מספר שלכל אחד ואחד מאתנו יש כוחות עצומות ונפלאות כדי להצליח בכל תחום שהוא בוודאי ובוודאי גם בתורה ויראת שמים, רק הבעיה שבדרך כלל האדם משקיע את כוחותיו לא בכיוון הנכון – הוא משקיע בלריב עם הבוס, עם האישה, או לחפש תרופת פלא שאינה קיימת... לו היה לו שכל היה יכול באותם כוחות, ואפילו הרבה פחות לעשות שלום ולהתאמץ להתנהג כמו שצריך, והכול היה בא על מקומו לשלום... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

יוצרים,עתידנו,קוראים,גורל,אומץ,לבקש,להיטיב,להרע,הצלחתו,עלייתו,

אמרי שפר ט"ז טבת ה'תשע"ח

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

בגן עדן,רווק,תעודת זהות,המלאכים,אוטובוס,ירושלים,חזון איש,הכנסת האורחים,נטילת ידיים,גוררים,מזרון,כלי מיטה,

אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ח

 הרבה אנשים עוברים ניסיונות ממש לא פשוטים בחיים והם שואלים את עצמם "מה זאת עשה הא-לוקים לנו "?   ברור שיש הרבה סיבות ולא תמיד אפשר להבין את דרכי ה', לעניות דעתי, יש סיבה שתמיד מתאימה, כל אדם שעובר קושי יכול למנף את הקושי כדי להיות יותר רגיש לאחרים, וממילא יוכל להיות לעזר לאחרים ולקיים את אחד מעמודי העולם בהידור, עמוד החסד !

    '' ויקרא שמי ושם אבותי" (מ"ח, ט"ז (   - שואלים המפרשים מדוע יעקב מזכיר את שמו לפני שם של אבותיו? ועוד קשה, בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים  "אלוקינו ואלוקי אבותינו" וגם כאן אפשר לשאול, למה אנו מקדימים את אלוקינו לאלוקי אבותינו? ונראה לומר שזכות אבות היא דבר מצוין, בתנאי שאנו ראויים לזה, שלא יגידו עלינו את הפתגם השגור בפי העם שאומרים שייחוס זה כמו בצל - החלק הטוב קבור באדמה ..

     חידוש שמענו מרבנו החזון איש זצ"ל ששם האדם נקבע כפי שקורין אותו ולדבריו מי שנקרא בעת המילה ב ב' שמות וממשיכים לקרוא לו רק בשם אחד אין לו אלא שם אחד ולכן אם רצונם בשני השמות יש לדקדק לקוראו תמיד בשני השמות ואם רצונם בלאו הכי לקרוא אחר כך לבנם בשם אחד לדעתו ראוי לכתחילה בלידתו לקרוא לו בשם אחד .

     כידוע, המילה "שם" בא מהשורש של שומה [=לשום ,  להעריך] (רש"ר הירש זצ"ל) וא"כ כל ערך האדם תלוי בשמו ובאופן שקוראים לו. וזו הסיבה שיש חשיבות מאד גדולה לשם שקוראים לילד, ולא כמו המון טועי העם ש 'ממציאים '  שמות כדי שיראה 'מקורי'... שנזכה לשם טוב !

בזכות מעשה חסד 'שבו בנים לגבולם ' :    )  מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א גיליון 143. המעובד ע"פ סיפור שהובא בגיליון 'המאיר '(

     לפני כשלושים שנה לערך נתבקש הרב דוד שוחט שליט"א להרצות בפני קבוצה של יהודים וגויים בניו-יורק. הוא התלבט איזה נושא יוכל להתאים ליהודים ולגויים? ולבסוף החליט לדבר על נושא הצדקה שהוא ערך אוניברסלי לכל בני האדם .   הוא פתח את הרצאתו בסיפור הידוע על 'יוסל'ה קמצן קדוש '  ואמר: בעיר קראקוב חי יהודי עשיר מאוד שהיה ידוע כקמצן גדול שלא היה מוכן לתרום לשום אדם ולשום ארגון כל שהוא .   יתרה מזו, כאשר היה מגיע אליו אדם ומבקש צדקה הוא היה שואל אותו לשמו ולכתובתו ולבסוף היה מגרשו בביזיון ואומר  ' כלום אינך יודע שאני קמצן? ואיש לא מקבל ממני תרומה ?'   לאחר פטירתו החליטו לקברו בחלקה צדדית בבית העלמין שהייתה ידועה כחלקה לנפטרים שהיו מוקעים חברתית בשל מעשיהם הרעים .

     בשבועות שלאחר ההלוויה החלו לפקוד את ביתו של רבי יום טוב ליפמן - בעל ה 'תוספות יום טוב' זיע"א עניים רבים כשבפי כולם בקשות לעזרה לקראת שבת קודש . '  כיצד הסתדרתם עד היום?' שאלם הרב ובפי כולם הייתה תשובה זהה 'האמת היא שבכל ליל שישי היינו מוצאים מתחת לדלת הכניסה מעטפה ובה סכום נכבד שהספיק לנו לצרכי השבת ולצרכי השבוע שאחריו... ואולם התמיכה הזו פסקה מלהגיע בפתאומיות ולכן אין לנו ברירה אלא לפנות לרב '.  כעת הוברר לרב שהנדיב המסתורי אינו אחר אלא אותו יוסל'ה הקמצן הידוע אשר כעת נתגלה כאיש חסד שכל חייו פעל ונדב צדקות רבות כמתן בסתר .   הרב קיים עצרת זיכרון מרכזית בבית הכנסת הגדול ושם בנוכחות כל בני הקהילה ספד את יוסל'ה תוך שהוא מפרט את מעשיו הכבירים. לבסוף פתחו את ארון הקודש ובקשו מיוסל'ה מחילה על שחשדו בו לשווא ועל הביזיון שנגרם לו בחייו ובמותו .   יחד עם זאת הורה הרב לאנשי ה 'חברא קדישא' כי עם פטירתו הוא מבקש שיקברוהו סמוך לקברו של יוסל'ה וכך אכן נעשה.

     עם סיום ההרצאה המרתקת ניגש אליו אחד המשתתפים שהיה כומר נוצרי וביקש ממנו לחזור על הסיפור... הרב אמר לו שכעת הוא מאוד ממהר ואם הוא רוצה הוא מוזמן להגיע אליו לבית המלון למחרת .   הכומר אכן הופיע בשעה היעודה והרב חזר בפניו על הסיפור ...   בזמן הסיפור התרוצץ הכומר הלוך ושוב כאשר הוא מהרהר בחוסר מנוחה. עם סיום הסיפור ניגש הכומר לרב ואמר לו  ' כבוד הרב, אני רוצה לומר לך שכפי הנראה אותו יוסל'ה קמצן קדוש בסיפור שסיפרת הוא אחד מאבות אבותיי '...  הרב שוחט הופתע מן האמירה, שתק לרגע וענה 'לא יתכן ...   הלא אתה גוי ויוסל'ה היה יהודי '... ' רבי, כעת לי יש סיפור לספר לך' פתח הכומר ואמר 'נולדתי במדינת טנסי בארה"ב, אבי היה רב סרן בצבא ארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, באירופה פגש אבי נערה יהודייה ,  הוא הביא אותה אתו הביתה כ 'כלת המלחמה' שלו ואיש לא ידע מנין היא הגיעה. זמן קצר לאחר חתונתם נולד להם ילד אותו הם גידלו בדבקות על פי המסורת הנוצרית קתולית, הילד גדל ולמד בסמינר נוצרי ופנה להמשיך בלימודי כמורה .  אמו של הכומר מתה בדמי ימיה שבנה עדיין צעיר לימים .   על ערש מותה היא חשפה בפני בנה הנבוך את סוד זהותה ,   לאחר שקראה קריאת שמע + ווידוי היא פנתה לבנה ואמרה  ' בני היקר, אני רוצה שתדע שאתה יהודי  '.  היא יידעה אותו בדבר מורשתו וסיפרה לו כי אחד מאבותיו קבור בקראקוב ליד חכם יהודי גדול בשם ה 'תוספות יום טוב '  ואז היא סיפרה לו את כל הסיפור על יוסל'ה... ממש מילה במילה כמו הסיפור שסיפר הרב .   לאחר פטירת אמו הדחיק הכומר את כל הסיפור מליבו כי חשב שאמו בדתה אותו לפני מותה. הוא חזר לשגרת חייו והעניין נשכח מליבו . '  כבוד הרב' סיים הכומר 'הילד הזה הוא אני... כעת אני יודע שהסיפור אותו שמעתי מאמי הוא סיפור אמתי, כי זה ממש אותו הסיפור שאתה סיפרת, אבל איני יודע מה זה אומר לגביי ומה אני אמור לעשות כעת ?'... '  כבוד הרב' הוסיף הכומר ואמר 'הרי אני כומר בעל שם, יש לי קהילה גדולה של מאמינים מסורים, אני ממש אובד עצות '  הרב שוחט שמע את הדברים והציע לעזור לו בכל דרך אפשרית, הוא עודד אותו לחקור את מורשתו ואף קישר אותו עם ארגון שעסק בכך .   הם נפרדו בידידות ובברכות לבביות, הרב לא ראה ולא שמע אודות הכומר במשך שנים רבות .

     לפני מספר שנים ביקר הרב דוד שוחט בכותל המערבי והתפלל, עם סיום תפילתו ניגש אליו אדם דתי מזוקן ואמר  ' שלום עליכם הרב שוחט  '... ' עליכם השלום' ענה הרב 'מי כבודו ?' ‘הרב לא זוכר אותי? אני הכומר לשעבר אותו פגשת בניו יורק... חלפו כמעט שלושים שנה, ברוך השם זכיתי לעזוב את הנצרות וחזרתי לחיק היהדות... כי הרי יהודי לעולם לא מתנתק מבני עמו.   הרב שוחט הנפעם חיבק את הכומר לשעבר ובירכו מקרב לב  .  וזה עדיין לא סוף הסיפור...   לאחרונה גילה הרב שוחט כי הוא צאצא ישיר של בעל ה 'תוספות יום טוב' זיע"א .   וכך בצומת דרכים מופלאה זו פגש צאצא של ה 'תוספות יום טוב' את צאצאו של 'יוסל'ה קמצן קדוש' - הנדיב הנסתר של קראקוב ושינה את גורלו בהשגחה פרטית מופלאה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

ניסיונות,למנף,עמוד החסד,המפרשים,זכות אבות,להעריך,לשם טוב,קמצן קדוש ,

אמרי שפר י"ד טבת ה'תשע"ח

אם תעזוב את הדאגה היא תישכח אותך .

    ביאת המשיח - סוחר השיא את בתו לבחור ישיבה, והפקיד את כסף הנדוניה של הזוג אצל סוחר מפורסם. משעברו ימי שבע הברכות הלך החתן, לקח את הכסף מהעשיר והפקיד אותו בידי אדם אחר .   גער בו השווער: "מה הבטלנות הזאת! עשיר מופלג כמו פלוני לא נאמן עליך, ואילו השני, שלא מגיע לקרסוליו, נאמן עליך ?"   שתק החתן ולא אמר כלום .   לא עבר זמן רב ונודע שהסוחר המפורסם ירד מנכסיו ופשט רגל. פנה החותן לחתן ביראת כבוד ואמר לו: "מנין ידעת? וכי נביא אתה ?"   ענה לו החתן: "לא נביא אני ולא בן נביא. שמעתי במקרה את העשיר מדבר עם אשתו על ביאת המשיח, ואמרתי לעצמי: אם סוחר כמוהו כבר מדבר על המשיח, סימן שהמצב שלו לא טוב "

     בפסוק נאמר (בראשית מ"ב, ל"א), שאמרו השבטים: כנים אנחנו לא היינו מרגלים – דהיינו שלא ניכשל ח"ו בחטא הרגילות, שכל עבודתם לא הייתה בהתיישנות, רק בכל יום הוא כחדשים .

     וניתן להמליץ על זה את הנאמר בפסוק (שמות י"ז, ט'): צא הלחם בעמלק מחר – שזה רמז לאדם ללחום עם עמלק הזה של  " מחר" – שאומר לו למחר להתפלל בדיוק כיום אתמול בלא שום התחדשות, כי על זה צריכים ללחום בחוזק וכאמור .

אשר יצר את האדם בצלמו  (לקראת שבת מלכתא, פרשת ויצא)

     מעשה נפלא ואמתי סיפר הרב יעקב שיש (אדרבה) על מעלת הבולם פיו בשעת מריבה :   

     לפני שנים רבות בחודש ניסן תשס"ט, הגיעו בני משפחה מארה"ב לארץ ישראל, כדי לחוג את חג הפסח. הם שהו בארץ כחודש ימים, חרשו אותה לאורכה ולרוחבה, וכמנהג תיירים הם היו מציודים במצלמה, בה תיעדו כל מקום שאליו הלכו, בכל המקומות הקדושים, ואתרי התיירות, כשעל המלאכה מופקד אחד הבנים לו הייתה שייכת המצלמה היקרה .   לאחר כחודש הסתיים הביקור המוצלח, כשבאמתחתם חוויות מרגשות ונעלות, שכולן ספונות בתוך המצלמה, לזיכרון מכל המקומות שהיו בארץ .   כשישבו בני המשפחה במטוס, רצה אחד האחים לעבור על כל התמונות ,  להיזכר במקומות הקדושים בנופים ובחוויות, והנה... בלחיצה אחת קטנה וטעות איומה... כל התמונות נמחקו כאחת !!!

     צעקות וכמעט הכאות נזרקו אליו מכל עבר 'אתה נורמאלי?', 'כל הביקור הלך לאיבוד!', ועוד שלל צעקות, שלווה בטונים של כאב ותסכול נוראיים .   האח שעשה זאת ישב מבויש, כאוב ומתוסכל על מעשהו, מבלי שיש לו אף צד קטן כיצד להתגונן על מעשהו חסר האחריות .   רק אחד ישב, נשך את שפתיו ושתק...! היה זה האח בעל המצלמה, שהשקיע כחודש ימים עמל, יזע ויגיעה לצלם כל מקום בפוזה הכי טובה... הוא שתק !!   כשנחתו בשדה התעופה, והגיעו לביתם בבורו פרק, נגשה אחת האחיות לאחיה, בעל המצלמה, ובקשה ממנו להיכנס לחדרה. כשהוא נכנס היא שפכה את כאב ליבה, על מצבה האומלל שהיא כבר בת עשרים ושבע שנים, ועדיין לא רואים באופק שום ישועה לשידוך. היא ספרה לו, כפי שהוא יודע, על מצבה, על הטלטלות שהיא וההורים עוברים בכל מה שקשור לשידוכיה, וישועה אין  !  ואז היא אמרה לו בקול בוכים : "  עמדתי במטוס, ראיתי את כולם צועקים מרה על אחינו שמחק את התמונות, ואתה... בעל המצלמה והמצלם... שתקת!! אחי היקר !",   היא התחננה אליו בקול בוכים , " אתה יודע מה כתוב על הבולם פיו בשעת מריבה! אנא ברך אותי עכשיו שאמצא מהר את זיווגי !".  האח התרגש עד מאד, ובדמעות ברך את אחותו ואמר: "אני מברך אותך שעד יום ההולדת שלך תתארסי !".   לא חלפו ימים רבים, ואחד השדכנים הציע הצעה שכלל לא עלתה עד עכשיו על הפרק, השידוך התקדם במהירות, ובראש חודש סיוון, יומיים לפני יום הולדתה, שברו צלחת בשעה טובה ומצלחת !

     כששמע הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל על המעשה המרגש הזה, אמר בהלצה: "על המעשה הזה ניתן להמליץ את אחת מברכות הנישואין 'אשר יצר את האדם בצלמו... והתקין לו ממנו בנין עדי עד'- המצלם ששתק - ' בצלמו'- זכה וממעשה זה 'התקין לו ממנו בנין עדי עד', ממצלמה זו הותקן בית בישראל לעדי עד "...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

דאגה,ביאת המשיח,נדוניה,שבע הברכות,בטלנות,פשט רגל,יראת כבוד,מרגלים,התיישנות,

 אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ח

דאג לקבל את מה שאתה אוהב אחרת תאלץ לאהוב את מה שאתה מקבל.

    הרמב"ם אומר שמצוות כיבוד ההורים נמשכת גם לאחר מותם. הכבוד כלפיהם צריך להמשיך ולהתבטא בתפילות, במחשבות, במילים ובלימודים שלנו.

"וירא מנוחה כי טוב... ויט שכמו לסבול" (בראשית מט,ט"ו). יששכר ראה שמנוחה היא אמנם דבר טוב, אך יש בה גם סכנה שמתוך כך עלול האדם לבוא לבחינת "וישמן ישורון ויבעט". כתרופה לסכנה זו קיבל עליו עול תורה. החלטה נחושה לקבוע עיתים לתורה מדי יום ביומו היא התרופה לסכנה שבמנוחה.(ליקוטי דיבורים)

ועשית עמדי חסד ואמת -(מ"ז, כ"ט) . חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול (רש"י) לא רק שאיש לא מצפה לתשלום, איש גם לא מבקש להזדקק לחסד הזה...

איך התערב הפרופסור מחו"ל? (לקראת שבת מלכתא, שבת ויצא)
במשפחתו של ר' פינחס, התכונה לקראת בר המצווה של הבן הגדול החלה כבר שנה לפני. אך חגג הילד יום הולדת 12 ,כבר החלו הדיבורים, ההכנות , השיח אודות התפילין החדש ות, רישום הכתובות להזמנות, וכן הלאה... ההתרגשות הרבה לא פסחה כמובן על ר' פינחס - האב המאושר, ובנו - חתן בר המצווה. ר' פינחס החל לומד עם בנו הלכות תפילין, וכמובן - החל להכין עמו את קריאת התורה של פרשת 'יתרו' בה יעלה לתורה, שכן בבית הכנסת בו התפללו היה נהוג, שחתן בר המצווה הוא הקורא בתורה בשבת העלייה לתורה. ר' פינחס גם לא שכח לעדכן את הגבאי על שבת הבר מצווה המתוכננת, בה יקרא בנו את קריאת התורה. "אין בעיה", אמר הגבאי, "תתחילו להכין את הקריאה, אתה יודע, זו פרשה עם עשרת הדברות, כדאי שהילד יהיה מוכן לדעת לקרוא את טעמי המקרא יפה יפה...".לא היה צורך בהוראה זו, שכן ר' פינחס החל כבר מזמן ללמוד עם בנו מדי ערב את טעמי המקרא, והבן היה חוזר ומשנן בעל פה את הפרשה בכל רגע פנוי. את כל ההתרגשות וההכנה לבר המצווה השקיע הילד בהכנת הפרשה, עד שידע את הפרשה באופן מדוקדק היטב, בעל פה כמובן... 
    בערב שבת יתרו, כשהעלה ר' פינחס את הקוגל במדרגות בית הכנסת לקראת ה 'קידושא רבא', גילה את חברו עולה גם הוא וסיר קוגל בידו. 'מזל טוב', קרא לעברו, 'נולדה לכם בת השבוע ולא ידעתי?'. לא חלפה אלא דקה, עד שהתבררה הטעות המביכה. שני המתפללים הוותיקים, ר' פינחס וחברו,מתעתדים לחגוג שבת בר מצווה בשבת זו. שניהם בטוחים שבנם יקרא השבת בתורה, ושני הבנים בביתם, כבר נרגשים, מתכוננים, מוכנים ומשננים... הגבאי עודכן על הטעות, וחיש נזכר כי הצדק עם ר' פינחס. "הוא תפס ראשון", אמר במבוכה למתפלל השני, שפניו התכרכמו והלכו... כזו התרגשות, כאלה הכנות, הסבא והסבתא מירושלים כבר הגיעו, ולפתע אי נעימות כזו... שלוש דקות של אי נעימות עמדו במרכז. שלוש דקות נטולות הכרעה, בהן כל אחד ניסה למצוא מוצא מהסבך. ר' פינחס אמנם תפס ראשון, אך החבר התכונן גם הוא, ובנו נרגש ומוכן לקרוא בתורה בדיוק כמו בנו של ר' פינחס... מה עושים עכשיו? "לא נורא", אמר ר' פינחס בגבורה עילאית אחרי השתהות קצרה, "לא קרה כלום. דיברתי כבר עם הבן שלי, והסכמנו לוותר על קריאת הפרשה השבוע. נכון, הוא מתכונן מראשית החורף, אבל הוא יוכל להשקיע שעות רבות בשבוע הקרוב בלימוד ושינון פרשת משפטים, ונחגוג לו כבר בשבוע הבא...". הגבאי חש שלא בנוח, הרי הוא האשם בטעות. "אולי נעשה חצי חצי", הציע, "הרי הבן שלך כבר התכונן, גם האורחים שלך יבואו בשבת בבוקר..." "לא, לא צריך, זה בסדר...", היסה אותו ר' פינחס, "ניתן לבן שלו לקרוא השבוע, והבן שלי יקרא בשבוע הבא. האורחים שלי יוכלו לומר מזל טוב השבוע, גם אם בני יקרא רק בשבוע הבא...". 
    בשבת בבוקר, קרא חתן בר המצווה השני בתורה. בנו של ר' פינחס ידע את הפרשה בעל פה, אבל ויתר. הוא כבר היה עסוק בלשנן את פרשת משפטים, אותה קרא בשבוע הבא... ארבע שנים חלפו, ארבע שנים. הילד שוויתר אז כבר הפך לבחור חשוב, הלומד בישיבה גדולה מכובדת. באמצע החורף הובהלה אמו לבית החולים עקב כאבים שונים, אך כל הבדיקות העלו חרס... האם המיוסרת אושפזה במחלקה הפנימית, הרופאים בדקו שוב ושוב, א לא הצליחו להבין מה גורם לכאבים האיומים שהיא מרגישה. לצידה, שהו בתורנות בני המשפחה, ומכיוון שאיש לא רצה להפריע את הבן מלימודו, אך טבעי היה שהבן הבוגר יקבל את התורנות בשבת קודש... 
    שבת בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. המחלקה עודה רדומה למחצה, התרוצצויות הרופאים טרם החלו. בסוף המחלקה, בחדר המעניק פרטיות ככל שניתן, היה מאושפז באותה שבת רבן של ישראל, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. כבר בשעת בוקר זו, מקורבי הרב התרוצצו ברחבי המחלקה, מחפשים אחרי בעל קורא שיקרא את קריאת התורה בחדרו של הרב. "אתה יכול לקרוא קריאת התורה בחדר של הרב אלישיב?", שאל אחד מהם את הבחור, שנדהם ונרגש מעצם ההצעה... ברגע הראשון, חשב לומר "לא". הן הוא לא 'בעל קורא' מנוסה, ואיך יוכל לקרוא בשביל רבן של ישראל ? אך רגע אחרי נזכר שפרשת השבוע, הלא היא 'משפטים', מוכרת לו היטב בעל פה, הרי קרא אותה ושינן אותה אינספור פעמים לקראת קריאתה , ולפיכך התנדב לגשת ולקרוא... כשסיים את קריאת התורה, פנה אליו הרב אלישיב וביקש להודות לו. "קראת יפה מאוד", החמיא הרב בכנות, "הרבה זמן לא שמעתי מישהו שקורא כל כך יפה, בדקדוק התיבות ובדיוק בטעמים. מה מעשיך בבית החולים?", התעניין. "אני בסדר", השיב במבוכת מה, "אימא שלי כאן כבר כמה שבועות, לא יודעים מה יש לה. היא סובלת מאוד...", אמר נרגש, מזכיר את שם אמו לרפואה שלמה באוזני הרב. "יש לי רעיון", אמר הרב אלישיב לפתע. "שלחו אליי מחו"ל פרופסור מומחה גדול בעל שם עולמי, המטפל בי באופן פרטי. אני אבקש ממנו לבדוק גם את אמך, וזו תהא הכרת הטוב שלי לך על הקריאה היפה והנעימה...". 
    כבר ביום ראשון בבוקר, אחרי הבטה קצרה בתוצאות הבדיקות, קבע הפרופסור המומחה מהי הבעיה. "זוהי אכן מחלה נדירה בארץ", אמר מבעד למשקפיו, "אבל הטיפול בה דווקא פשוט...", הוא מיהר להסביר לרופאי המחלקה מה ניתן לעשות, וכבר באותו שבוע שוחררה האם מהאשפוז הממושך, שמחה וטוב לב... כשדבר הסיפור הגיע לגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, אמר בהתפעלות: "הרי זה מה שהגמרא מספרת, כי רב הונא בריה דרב יהושע, זכה להינצל ממוות לחיים בגלל שהיה ותרן... הרי גם כאן זכתה האם לישועה גלויה, רק בשל הוויתור של בנה, ארבע שנים קודם לכן"... ארבע שנים חלפו מהויתור האצילי על קריאת פרשת יתרו, עד שהכול נוכחו עד כמה הויתור הזה היה מועיל, יוצא דופן, פותח שערים... ארבע שנים המתין הויתור בשקט לרגע הגדול, בו יתברר עד כמה כוחו גדול ומשמעותו עצומה... א99ן ויתור חסר משמעות, אין ויתור שלא 'מפצים' עליו מלמעלה. זה יכול לקחת שנים, לא תמיד רואים את זה, אך תמיד, תמיד, הויתור משתלם בראש ובראשונה למוותר עצמו!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

כיבוד ההורים,להתבטא,בתפילות,במחשבות,במילים,בלימודים,החלטה נחושה,לקבוע עיתים לתורה,להזדקק לחסד,

אמרי שפר י"א טבת ה'תשע"ח

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

יהי רצון,השותפות,קריאת התורה,המלאך הגואל אותי,שילה,ינון,חנינה,מנחם,משיח,

אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ח

בעל הטורים אומר שכתוב אצל המן "נופל על המטה" ואצל יעקב כתוב "ויתחזק ישראל וישב על המטה", כי צדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל, והרשעים אפילו בתוקפם נופלים שנאמר והמן נופל על המטה.

   דברי רבי אלעזר הקפר (אבות פ"ד) הַקִּנְָאה וְהַתַאֲווָה וְהַכָבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָָאדָם מִן הָעוֹלָם. זה מתחיל בתאווה 'למה הוא קיבל פרוסת עוגה עבה יותר' וממשיך בבגרות בכבוד 'דירתו גדולה יותר' או 'מעמדו רם יותר'. מגיל צעיר נחנך את העין ואת הלב, כי "הפעם" הפרוסה שלו עבה יותר, אך זה לא אישי! יש עוד 'פרוסות' בחיים! זה לא אומר כלום עליך!

           הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להתקין מדרג ליד התיבה בבית המדרש שלו, כדי שהעולים לתורה יוכלו אכן 'לעלות' לתורה באמצעות המדרגה.

    יעקב ראה שכל האותיות נמצאות בשמות בניו, חוץ מהאותיות ח' וט'. אמר: אין בהם חטא וראויים הם לגלות להם את הקץ. כיוון שחזה וראה שגם האותיות ק' וצ' אין בהם, חשב שמא עדיין אינם ראויים לגלות להם את הקץ, סתם ולא גילה. לפיכך פרשה זו סתומה.

היהודי החכם)אתר חב"ד(

שמואל היה יהודי תלמיד חכם וירא שמיים שנשא חן בעיני א-לוקים ואדם. כולם רחשו לו כבוד והעריכו אותו למאוד. הפריץ המקומי, ששמע יֹושרו של שמואל הגיע לאוזניו, מינה אותו למנהל עסקיו. בעל האחוזה רחש אמון מוחלט במנהל העסקים היהודי. שמואל היה האדם היחיד שלו נתן את המפתחות לכספתו, ביודעו כי שמואל לעולם לא ייגע בדבר השייך לאדם אחר. פעם, כשבעל האחוזה שב ממסע, ערך מסיבה גדולה והזמין אליה אורחים רבים. הוא סיפר לאורחיו את מעלותיו של מנהל העסקים היהודי, שהיה אף הוא בין המוזמנים, אף שלא יכול היה לאכול כלום מן המזון שהוגש במסיבה. בעל האחוזה ביקש משמואל להביא מכספתו את היהלום המפורסם שירש מהוריו. היהלום היה ידוע כאחד היהלומים הגדולים בעולם שערכו לא יסולא בפז. כל האורחים עצרו את נשימתם בציפייה לראות את אבן הפז הנדירה והיקרה. מספר דקות לאחר מכן נכנס שמואל נושא בידיו תיבה מוזהבת עטורה אבני חן רבות. כולם הצטופפו סביב לתיבה כדי להצליח ולראות היטב את היהלום. אך דווקא בעל האחוזה בחר לפתוח בנאום ארוך כיצד סביו המנוח רכש את האבן תמורת סכום רב וכמה נדירה האבן. רק לאחר-מכן, כשסבלנות האורחים עמדה להתפקע, הוא פתח סוף-סוף את התיבה. אך לחרדתם של כל הנוכחים, תיבה הייתה ריקה! המילים נעתקו מפיו של בעל האחוזה ונראה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי. כמה מן האורחים החלו לצעוק, 'לתלות את היהודי!' אך בעל האחוזה לא האמין ששמואל הוא האשם במעשה כזה, ובפרט בגניבת דבר יקר כל כך השייך למעסיקו. עם זאת, רק לשמואל יש מפתחות לכספת, מי עוד יכול להיות הגנב? הוא פנה לשמואל ואמר: 'במשך שנים רבות שרתת אותי בנאמנות ובמסירות, אך נראה כי הפעם לא היית מסוגל לכבוש את יצרך וגנבת את היהלום. לו תשיב אותו באופן מידי, אני מבטיח לך שלא אעניש אותך'. 'חלילה וחס!' קרא שמואל. 'לעולם לא אגנוב דבר, במיוחד לא דבר-מה השייך לך, מעסיקי הטוב והנדיב. אני מבין היטב מדוע אתה חושד בי, אך אני מפציר בך: תן לי הזדמנות להוכיח את חפותי וניקיון כפיי, 
    שמואל ביקש מבעל האחוזה להשאיר את כל האורחים באולם, שכן הגנב האמיתי מצוי ביניהם. לאחר מכן הוא ביקש רשות ללכת הביתה ולהביא דבר-מה שיגלה את זהותו של הגנב. מקץ זמן קצר שב שמואל ולתדהמת כולם החזיק בידו תרנגול שחור. 'אורחים יקרים', קרא שמואל, 'יש לי כאן תרנגול מיוחד במינו. הוא ירשה לכל אדם ישר ללטפו, אך אם ילטף אותו גנב הוא מיד ינפנף בכנפיו ויקרא בקול גדול, "קוקוריקו!" הגנב האמיתי נמצא כאן בינינו, ולפיכך אבקש מכל הנוכחים לגשת הנה, איש איש בתורו, וללטף את התרנגול בידם הימנית. כשהתרנגול יתחיל לקרוא – תדעו מיהו הגנב'. במתח ובהתלהבות לא מוסתרים כל הנוכחים החלו לגשת וללטף את התרנגול. אך כאשר ליטף אחרון האורחים את התרנגול והוא עדיין לא קרא, "קוקוריקו!" החלו כל האורחים לצעוק: 'היהודי היתל בנו! הוא גנב וגם שקרן!' 'סבלנות, אורחים יקרים. אל נא תתרגשו. עדיין לא סיימתי', אמר שמואל בשלווה. 'עד מהרה תדעו מיהו הגנב האמיתי"... לאחר מכן ביקש שמואל מן האורחים להרים את ידם הימנית. הם עשו כן, ומה שראו הנאספים היה שפע של ידיים שחורות ויד אחת לבנה. היד הלבנה הייתה שייכת לעוזרו, הגוי, של שמואל. 'הנה הגנב', קרא שמואל. 'התרנגול שהבאתי הוא תרנגול ככל התרנגולים. כל שעשיתי היה למרוח אותו בפיח שחור. ידעתי שהגנב האמיתי יפחד ללטף את התרנגול. לכן הוא רק העמיד פנים שהוא מלטף את גבו של התרנגול, אך לא נגע בו באמת . ידיהם של האורחים החפים מפשע הן שחורות, ואילו ידו של הגנב נשארה לבנה ונקייה, אף שלמעשה הייתה זו היד המלוכלכת ביותר באולם כולו'.. 'בראבו!' קראו כל האורחים ורצו לתפוס את הגנב. לזה לא הייתה ברירה אלא להתוודות שהצליח לשכפל את המפתחות לכספת של בעל האחוזה. הוא היה משוכנע לגמרי שיאשימו את היהודי בגניבה. הגנב קיבל את העונש המגיע לו, בעוד שמואל הּושב למעמדו החשוב ושב וזכה לאמון שניתן בו.

.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

בעל הטורים,המן,נופל על המטה,הַקִּנְָאה,הַתַאֲווָה ,הַכָבוֹד,פרוסת עוגה,מדרג,התיבה,בית המדרש,פרשה,סתומה,

אמרי שפר ט' טבת ה'תשע"ח

אחד מבניי שיחי' ציפה להולדת בנו השלישי. כולנו ציפינו לבשורה טובה על הולדתו. והנה בוקר אחד התקשר אלי בני ואמר לי: "אבא מגיע לי מזל טוב!" לשאלתי מה נולד להם, ענה לי בני: "אבא נולד לי ילד בעל נשמה גבוהה ומיוחדת. הוא פעל במשך חצי שעה בעולם הזה מה שאנשים אחרים פועלים במשך תשעים שנה. הוא גמר את תפקידו ועלה חזרה לעולם האמת". זוהי השקפת התורה! זוהי ההשקפה האמתית, כפי שאומר רש"י הקדוש: "כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות". זוהי משימת חייו של היהודי עלי אדמות.

וכדאי שנלמד ממעשה זה כי מכל "דבר רע" שנגרם לאדם, תמיד יתבונן ויחפש את "האלוקים חשבה לטובה". ראייתנו לעיתים קצרה מלראות את "האלוקים חשבה לטובה", קל יותר לראות ולהרגיש את ה"מה זאת עשה לנו אלוקים", אך ככל שדרגת אמונתו של האדם גדולה יותר, חזקה יותר, הוא יוכל למצוא ביתר קלות את "האלוקים חשבה לטובה" ולוואי וכך נתבונן בדרכי הבורא.

    חז"ל למדו פרק חשוב בחיים שאדם צריך להראות לחברו פנים שוחקות, שהוא אות אהבה וחיבה יותר ממשקהו חלב. קצת אכפתיות. ישנם אנשים עם מועקה בלב חייבים לעודדם ולשמחם ולדאוג להם.

כאשר אסף יעקב את בניו כדי להעניק את ברכתו האחרונה לכל אחד מהם, הוא הקדים לברכות את ההוראה: ''הי יתעורר ויבריא, אספו''. חז''ל מסבירים שלא הייתה זו בקשה חד פעמית, כי אם צווי לדורות. יעקב אבינו ציווה על בניו להימנע ממחלוקת ולהתקין את עצמנו לגאולה, על ידי שיהיו מאוחדים ויהיו כולם באסיפה אחת.

באר מים חיים" [כו, יט].(ברכי נפשי).

    המעשה המופלא החל דווקא באירוע מצער, אפילו מצער-מאוד, שאירע בעיר אור יהודה, שבו נפל ילד לתוך בור מים עמוק. אנשי ההצלה שמיהרו למקום, משו את הילד מן המים כשהוא מחוסר הכרה, ובמצב תפקודי קשה מאוד, והבהילוהו לבית החולים. הרופאים חיוו את דעתם במפורש ש 'אין הרבה סיכויים' שהילד ישוב אי- פעם לתפקד כרגיל, והכינו את האמא למצב שבו הבן שלה יישאר 'צמח' לכל ימי חייו.
    ברגע זה קרה משהו. כאשר שמעה האימא היהודייה את דברי הרופאים, קמה והכריזה לפני כל הנוכחים: 'אני נשבעת שהבן שלי יקום ויתעורר, וימשיך לתפקד כאחד האדם'... האנשים שהיו במקום לא האמינו למשמע אוזניהם, והסתכלו על האם ספק בתימהון, ספק בחמלה, והיו בטוחים שהאירוע הקשה השפיע עליה לרעה, והיא פשוט יצאה מדעתה. אבל מה לעשות, האימא הזו לא עשתה רושם כמי שיצאה מדעתה, והייתה נראית שפויה לכל דבר. משחזרה על דבריה שוב ושוב, שאלוה הרופאים מהיכן היא כל כך בטוחה שבנה יתעורר ויבריא, מה שנראה כנוגד את המציאות לחלוטין, אמרה האישה פעם נוספת 'אתם תראו שכך יהיה', וסירבה בינתיים לפרט את העילה לדבריה. והנה, לא עברו יומיים, ולפתע-פתאום – בשעת לילה מאוחרת – מתעורר הילד ושב להכרה מלאה, ולפני שאנשי הצוות הספיקו לעכל את המראה והנס המתחולל לנגד עיניהם, עשה הילד מעשה, ו... ניתק את כל המכשירים הרפואיים אליהם היה מחובר מאז האסון, קם על רגליו, וכל הסימנים הראו שהוא מתכונן לפתוח את דלת המחלקה שבה היה מאושפז וללכת הביתה... ובתוך זמן קצר אכן שוחרר הילד מבית החולים, לא לפני שעבר את כל הבדיקות, והתברר שהוא אכן בריא ושלם לחלוטין, והטביעה במים לא הטביעה בו את אותותיה. 
    בתיקו האישי של הילד נכתב לאמור שהוא שוחרר לביתו לאחר נס רפואי מובהק שאירע עימו. עכשיו כבר באמת לא יכלו הרופאים להתאפק, וניגשו אל האם ושאלוה פעם נוספת מהיכן היה לה את הכוח והעוז להתבטא כנ"ל, ולהישבע שבנה ייצא מהמצב הקשה שבו היה, כשהוא בריא-אולם. בשלב זה החליטה האם להתייצב בפני הרופאים ולספר את סיפורה. 'אני עובדת במקצוע קדוש ומקודש הקשור למים, ולטהרה. משכורתי היא נמוכה מאוד,. סכום שזה מספיק בקושי לכלכל את נסיעותיי אל מקום- הטהרה בו אני עובדת. ולמרות זאת, והגם שהעבודה הזו אינה מפרנסת את ביתי, אני ממשיכה לעבוד שם במשך שנים רבות, ביודעי שאם אפרוש מהתפקיד לא יישמר מצב-הטהרה בטהרתו, והעניינים לא יתנהלו בצורה ההלכתית הראויה. הרופאים בבית החולים עדיין לא הבינו מה קשור בין הדברים שמספרת האישה ובין הצלתו הפלאית של בנה, ואז המשיכה האימא ואמרה: 'לאחר שהזעיקו אותי והודיעו שהבן שלי נפל לבור מים, האמנתי בלב שלם, שאם אני מוסרת את נפשי למען השי"ת בעניין המים, במקצוע-הקודש ההוא, לא יתכן שהשי"ת יעניש אותי ואת בני במים! לא יתכן'!... ובעוד שהרופאים ההמומים מאזינים לדבריה של בעלת-אמונה זו, סיפרה האישה שלפני מספר ימים שמעה את בעלה הת"ח, כשהוא לומד עם החברותא שלו את הגמרא במסכת בבא קמא (דף נ' עמוד א') על רבי נחוניא שאף הוא גילה מסירות רבה למען עם ישראל בעניין המים, וגם אצלו היה מקרה דומה. וכך מספרת הגמרא: 'וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים, וכו'. תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא (כדי שיתפלל עליה). שעה ראשונה אמר להם, שלום; שנייה אמר להם, שלום; שלישית אמר להם, עלתה. 'אמרו לה, מי העלך? אמרה להם, זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד מנהיגו. אמר לו (לרבי חנינא בן דוסא), נביא אתה ? אמר להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי – דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו '?! זו, הרי, ה 'מידה כנגד מידה' שבה מנהל השם יתברך את עולמו. ולכן, כל אדם באשר-הוא, יכול לרכוש לעצמו הגנה ומחסה בגין המצוות שהוא מתמסר אליהן. 
ומכאן, שההנהגה יכולה להתנהל גם בצורה ההפוכה. דהיינו, אדם הנצרך לסיוע שמיימי בעניין בריאותי, או בפרנסה, וכדומה, כדאי לו להתמסר לעניין זה ולהתעסק בכך עם אחיו, ולסייע בידיהם בעניין ההוא, ואז יחול גם עליו הכלל שטבע רבי חנינא בן דוסא, 'דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו'?! .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

בשורה טובה,נשמה גבוהה,השקפת התורה,תמימות,חשב לטובה,פנים שוחקות,יתעורר ,יבריא,

אמרי שפר ח' טבת ה'תשע"ח

אנשי כנסת הגדולה: מיד אחרי שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, שהן סידור שבחו של מקום הקדימו הם ברכת "חונן הדעת", "חננו מאתך חכמה בינה ודעת" לפני שמבקש על צרכיו. וכן אנו מתפללים בתפילת "יהי רצון" של ברכת החודש "שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה", כי לפניו יתברך נגלו כל תעלומות והוא יודע איזה משאלה היא טובה ואיזו לא....

גם לגברים וגם לנשים ניתן כוח התפילה. אך הכוח המיוחד של הנשים בתפילה הוא כוח הבכייה. "היזהרו בנשותיכם שדמעתן מצויה". התכונה הרגשית והנטייה לבכי, נועדה לתפקיד הקשה של פתיחת שערים ע"י דמעות.

  הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכשהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: ועיני ישראל כבדו מזוקן... וייגש אותם אליו ויישק להם וחיבק להם. וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה, כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם, כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק. (מתוך: אמרות חכמה על התורה).

"וידגו לרוב בקרב הארץ" מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).

הגאון הרב יעקב בצלאל ז'ולטי זצ"ל (פניני עין חמד, גיליון 664)

    סיפר הגאון ר ' זונדל שטרן רבה של קהילת פרושים 'בית מאור' ברמת שלמה, מעשה ששמע   מאימו, ששמעה זאת מבעלת המעשה אימו של רבנו .
    הייתה תקופה בירושלים בה פרצה מגיפה של מחלת עיניים קשה, רוב החולים במחלה זו התעוורו ולא הייתה תרופה למחלתם, הנער בצלאל ז'ולטי היה אז כבן עשר, ילד יתום מאביו שאמו האלמנה גידלה לבדה במסירות עילאית, כבר אז ניכרו בו כישרונותיו העצומים, ואהבתו לתורה לא ידעה גבול, הוא ניצל כל רגע ללימוד תורה, ואכן עלה ונתעלה. מכריו ניבאו לו גדולות, ותקוות רבות היו לאימו, היא חשה תחושת שליחות כי היא מגדלת בביתה את גאון הדור הבא. בליבה התפללה כל העת שרק לא תפגע מחלת העיניים בעינה, כל עתידו תלוי בעיניו . אך מנהיג העולם רצה אחרת והנה יום אחד חוזר רבנו לביתו מהת"ת, ובפיו בשורה מפחידה 'אימא!! כואבות לי מאוד העיניים', האם אמרה בליבה 'אשר יגורתי בא', י מי ייתן ואולי זהו כאב שיחלוף, נקווה שלא מדובר במחלת העיניים הקשה, ונשאה תפילה לבורא העולם שהכאב יחלוף כלעומת שבא. למחרת חוזר הבן מהת"ת עיניו נפוחות מאוד. ראתה זאת האם ומיד ניגשו לרופא. לאחר בדיקה אמר בצער שבנה חלה במחלת העיניים, אין מה לעשות וככל הנראה הוא עומד להתעוור בימים הקרובים, ואכן כך היה . בצלאל ז'ולטי הילד המוכשר אשר ניצל עד עתה את כל רגעיו ללימוד התורה התעוור. 
    האם לא ידעה את נפשה מצער, כל חלומותיה שבנה יגדל בתורה נגוזו, כיצד יוכל ללמוד את התורה הקדושה כשהוא עיוור?. בצרתה החליטה ללכת לבכות אצל 'רחל אמנו', לתפילה זו לקחה את בנה, ובהיותו עיוור שמה אותו בעגלת תינוק, וכך הלכה מהעיר העתיקה עד לקבר רחל מרחק הליכה של שעתיים שלמות, בהגיעה לקבר רחל פרצה בזעקות שבר לקב"ה שיחוס וירחם על ילדה הקט, ויחזיר לו את מאור עיניו. אל תפילות האם הצטרף רבנו ובזעקות שבר מעמקי נפשו ביקש מריבון העולמים 'והאר עיני בתורתך', וכך אמר: 'הקב"ה אני רוצה לבקש בקשה, ואני רוצה שרחל אמנו תקשיב ותשמע אף היא את בקשתי, אני מוכן להקריב את מאור עיני, ולוותר שלא אראה לעולם את אימי היקרה, אני מוכן לוותר ולא לראות יותר את חבריי, גם את המאכלים אשר אוכל מהיום והלאה אני מסכים שלא לראות, את כל העולם היפה שבראת אני מוכן להקריב ולא לראות יותר, אבל על דבר אחד אינני מוכן לוותר, אני רוצה לראות את תורתך הקדושה, אני בסך הכול ילד קטן שלא הספיק ללמוד הרבה רק כמה פרקים במשניות ובגמרא, אני רוצה להמשיך ללמוד ולשם כך אני חייב את מאור עיני בחזרה', וכך מירר בבכי קורע לב, אימו מספרת שדמעותיו יצרו מעין נחל ארוך שזרם עד למצבת קבורתה של רחל אמנו, וכך תוך כדי בכיות נרדם, ואימו החזירה אותו לביתם כשהוא עדיין ישן שינה עמוקה. 
    למחרת בבוקר התעורר בצלאל, והוא מבקש מאמו ללכת לת"ת האם התפלאה מאוד " : איך תלך ? הרי אינך רואה דבר ?". ענה לה בנה: "'אימא ברוך ה' רואה אני היטב, וכבר חשקה נפשי ללכת ללמוד תורה', הבינה האם שנעשה לה נס ותפילותיהם שבקעו מעומק ליבם הטהור התקבלו ברומים, אך מתוך כוונה לשמור על בריאות בנה ביקשה שיבוא איתה לרופא כדי שיבדוק שאכן המחלה נעלמה. אך הילד התעקש . עז רצונו ללכת לת"ת, וכ ך הסביר לאימו קיבלתי במתנה מאת הקב"ה את מאור עיני בחזרה, אינני יודע כמה זמן עוד אזכה לראות, לכן חייב אני לנצל כל רגע ללימוד התורה הקדושה ". וכך גם בימים הבאים התעקש שלא לבזבז זמן כדי ללכת להיבדק אצל הרופא. ברבות הימים גדל. שמו הלך לפניו, והתפרסם בקרב רבים בבהירות לימודו, עומק סברותיו ופלא התמדתו . כאשר היו באים לאימו ומשבחים אותו, הייתה אומרת להם 'אינכם יודעים כמה דמעות עלו לו לר' בצלאל כדי להגיע להיכן שהגיע '.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

כנסת הגדולה,שמונה עשרה,חונן הדעת,תעלומות,משאלה,כוח התפילה,פתיחת שערים,דמעות,

אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ח

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

שרה,רבקה,רחל,לאה,מתברכים,אלוקים,אפרים,מנשה,עמידה,זכויות,תורה ומצוות,

 אמרי שפר ו' טבת ה'תשע"ח

 וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם  ) מה', כז') שני אברכים נפגשו וסיפרו זה לזה על לימודיהם . “ בכולל שלנו", אמר האחד, "לומדים עשרים דף ביום.. כך רוכשים בקיאות בש"ס ".  אמר לו השני: "ואצלנו לומדים דף בעשרים יום; כי מה שחשוב זה להעמיק". והביא גם ראיה לשיטתו: כתוב "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב". מה החיה את יעקב ?  אלא שיוסף מסר ליעקב סימן - שהוא עוסק בסוגית עגלה ערופה שבה הפסיקו לפני 22 שנה. אמר יעקב, אם יוסף מסוגל לעיין באותה סוגיא כל כך הרבה זמן, זה מחיה אותו . " אדרבה, מהפרשה יש ראיה להיפך", אמר בעל הבקיאות . "  וכי למה יעקב שלח את יהודה גושנה להקים בית תלמוד ?   כי אם אוחזים באותה סוגיה 22 שנה, חייבים לפתוח ישיבה חדשה "...

     וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי (י מה)  ,  היה אומר ר' מאיר'ל מפרימישלאן: עם קרובי משפחה שגרים במקום מרוחק כמו ארץ גושן, קל   לשמור על   יחסים טובים ...

     יעקב רצה לקבוע שישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים גורלם של עמים ומדינות: כמות ואיכות. המושג כמות נגזר מהמילה כמה, ומציין את שיעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או המשקל. אך מהכמות אי אפשר לקבוע את טיב הדברים, את אופיים של האנשים, את תכונותיהם וכו'. איכות נגזרת מהמילה איך ומעידה על תכונותיו ומיזגו של האדם. הכמות חשובה מאד. וכבר כתב שלמה המלך בקהלת: "טובים השניים מן האחד ... כי אם ייפול, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שייפול ואין שני להקימו". אולם המכריע בחיים הוא האיכות כדברי החכם מכל אדם: "החכמה תעוז לחכמה מעשרה שליטים".

     ישנה אמרה עתיקה שאומרת שכשאדם עם כסף נפגש עם אדם עם ניסיון, זה עם הניסיון יוצא מהמפגש עם הכסף, והאדם עם הכסף יוצא עם הניסיון .

הסוכן באנטרטיקה - וד' ברך את אברהם בכל  (דברים טובים – חיי שרה)

     חברת המקררים 'ניטווקס '  נחשבה לחברה המובילה בתחום מוצרי הקירור .   המקררים של 'ניטווקס' נחטפו כלחמניות חמות בכל חנויות החשמל שברחבי אמריקה ואירופה .   כולם רצו לקנות את המקררים המשובחים, והרבה מאד גם רצו למכור. זה היה מסתבר, עסק מכניס.   אלפי הסוכנים פזורים היו בכל ריכוזי האוכלוסין שבמדינות השונות והחברה גלגלה מחזור מכירות ענק שהיה מושא לקנאה עבור החברות המתחרות .   גם משה, צעיר שסיים זה עתה תואר במנהל עסקים, ביקש להשתלב בחברה המצליחה. הוא הבין כי בחברה המצליחה של 'ניטווקס', ניתן רק להתקדם. מצויד בהמלצות ובתעודותיו שהעידו על כישוריו בתחום המכירות, ניגש אל מנכ"ל משאבי האנוש של החברה וביקש להתקבל כסוכן מן המניין. 'אני מצטער', אמר המנכ'ל, 'מספר הסוכנים בחברה כעת גבוה מדיי, כבר עתה יש לנו די והותר .   מלבדך יש עוד שלושים אנשים כמוך שממתינים בתורם על כל משרה שתתפנה. עם כל הרצון הטוב שלי, אני לא יכול לעזור. תנסה לחפש במקומות אחרים'... משה לא הסכים לדחייה בקלות, והודיע למנכ'ל כי הוא מוכן לשמש כסוכן גם באפריקה .   ' הו' אמר המנכ"ל, 'באפריקה יש לנו עד היום, כבר כשישים סוכנים'. 'אולי בגרוזיה, או בקווקז?!', אמר משה. 'גם שם יש לנו מספיק סוכנים' אמר המנכ"ל . ' אולי במרוקו', ניסה שוב משה. אבל המנכ"ל הניד בראשו לשלילה ואמר: 'חבל לך על המאמץ, הכול מלא עד אפס מקום'. 'האם אפשר לנסות עוד ניסיון אחד ואחרון?!' שאל משה. 'אפשרי', השיב המנכ'ל באי רצון בולט. 'אשמח לשמש כסוכן שלכם באנטארקטיקה, שם אני מניח שאין לכם סוכנים '. ' אנטרקטיקה', פרץ המנכ"ל בצחוק רועם, 'אכן אין לנו סוכנים באנטרקטיקה, משום שהמקום כל כך קר ואין שם כל צורך במקררים'. 'האם אתה מסכים לאפשר לי לנסות?!' שאל משה בקול נחוש . '  בבקשה', משך המנכ"ל בכתפיו, ושמח שהצליח להיפטר מהצעיר העקשן.

     משה לקח אתו ערימת פרוספקטים, פנקסי הזמנות מסודרים, קבלות, ויצא לאנטארקטיקה. כעבור חודש, קיבל המנכ'ל זימון מיוחד ממועצת המנהלים של החברה שמבקשת ממנו להציג בפניהם את הצעיר הגאון שמצליח למכור מאות מקררים באנטארקטיקה... המנכ"ל היה בטוח שהוא מדמיין, אך נתוני המספרים שהופיעו במחשב לא יכלו לשקר. משה ביצע מאות הזמנות של מקררים בקוטב הצפוני. עוד באותו יום שלח המנכ'ל זימון דחוף למשה לארצות הברית ,  וביקש ממנו להתייצב במהירות לפני מועצת המנהלים של החברה. כאשר הופיע משה במשרדו של ה מנכ'ל, קיבל אותו האחרון ביראת כבוד ושאל : '  אמור לי, כיצד הצלחת למכור מאות מקררים בקוטב הצפוני'? 'אסביר לך', השיב משה. 'באזורי הקוטב קר מאד, הקור שם מגיע ל- 20 מעלות מתחת לאפס. במקפיא של המקרר לעומת זאת עומדות המעלות 'רק' על 4 מתחת לאפס'... 'נכון ,   אבל מה זה קשור?' שאל המנהל. 'פשוט מאד ',   הסביר משה, 'אני הצעתי ליושבי הקוטב, שנהגו להחביא את מוצרי המזון שלהם בשלג, מזווה חם ונעים שלא יגרום למוצרים שלהם לקפוא, אלא ישאיר אותם מופשרים ובמצב שממנו יוכלו לחמם את מוצרי המזון בקלות יחסית. הם בדקו את  ' מזווה' המעניין שהבאתי מארה'ב ורכשו אותו בהמוניהם, בתוך זמן קצר, הפך ה'מזווה' המוזר ללהיט מבוקש, וכבר כעת מצפים לי באנטרטיקה עוד עשרות רבות של הזמנות..

     ישנם אנשים, הרואים את העולם מנקודת המבט הצרה שלהם. וישנם אנשים שההסתכלות שלהם על העולם יכולה להיות הפוכה לחלוטין. בפרשתנו מסופר שכאשר אליעזר עבד אברהם הגיע אל ביתו של בתואל, אביה של רבקה - רץ לבן לעברו, משום ששמע שהגיע ברכוש רב וחמד את כספו. ואילו לעומת התנהגותו של לבן, אנו מוצאים את התנהגותו של אברהם אבינו, שעליו התורה מתארת שה' ברך אותו בכול. אברהם אבינו לא ניסה כלל להשיג יותר הון ורכוש. הוא חש כי הקב'ה בירך אותו בכל מעשה ידיו והסתפק במה שיש לו. כאשר נעבוד לסגל לעצמינו את נקודת המבט האומרת כי עלינו לשמוח בחלקנו ולא לרצות ללא הפסקה עוד ועוד, נחיה חיים מאושרים ושמחים ללא רדיפת הממון ושליטה על התאוות .

(במאמר מסגר – אין אנשים שגרים באנטרטיקה לכן הסיפור מתרחש כנראה בקוטב הצפוני. ובנוסף, על סוכן מחירות מוצלח אומרים שהוא יכול למכור קרח גם לאסקימוסים.)

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

העגלות,יעקב,אברכים,בקיאות,בית תלמוד ,עמים,מדינות,כמות,איכות,מספר, גודל,משקל,

אמרי שפר ד' טבת ה'תשע"ח

בזוה"ק (פרשת ויחי) הובא חביבותא דבני בניו חביב לאדם יותר מבניו. ובגר"א (יו"ד סימן ר"ד) הובא שיש הבדל לעניין כיבוד אב שבני בנים חייבים בכיבוד הסבא אבל בני בנות אינם חייבים.

   בחור הגיע לרב שטינמן והתאונן בפניו, הוא מתבגר והולך ושידוך אין. הרב בירך אותו בלבביות, אבל הבחור לא היה מרוצה עדיין, ואמר: "שנה שעברה ביקשתי ברכה, והרב כבר בירך אותי. זה לא הועיל". הביט בו הרב שטינמן, הפליט חצי חיוך, ואמר: "איך הגעת לדרוש פיצויים?"

    בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים.  בואו נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבנו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנר�%9