בס"ד

על אם הדרך: למה רחל אינה קבורה במערת המכפלה?

דרשה לפרשת ויחי

האדמו"ר רבי שלמה מזוועהיל היה מהדמויות החשובות בירושלים לפני כשבעים שנה. מספרים כי כשהיה הולך לשפוך תפילה בקבר רחל, היה לוקח אוכל ומכניס משהו לפה טרם ניגש למקום הקבר.

תלמידיו התפלאו: מה הקשר בין אוכל לקבר רחל? במיוחד שנהוג להיכנס לקברי צדיקים בתענית? אמר הצדיק מזוויעהל: "כשאני הולך לקבר רחל, אני מתרפק על אימא ואימא אוהבת שהילד שבע..."

הביקור בקבר רחל בבית לחם מציף את אחת התעלומות הגדולות בספר בראשית: לצד ההתרגשות וההתעוררות להשתטח על קברה של 'מאמע רחל', עולה הפליאה: מדוע רחל קבורה לבדה על אם הדרך? קברה הוא מצבה בודדת שלא בתוך בית עלמין מוסדר וגם בשטח שומם בדרך לשומקום (כיום בשטח הרשות הפלשתינית) והשאלה היא מדוע לא טרח יעקב להעניק לה כבוד ראוי ולהובילה לתוך בית עלמין באחת הערים המיושבות מסביב?

התהייה כפולה כשמשווים את קבורת רחל לקבורת שלוש האימהות האחרות: בעוד ששרה, רבקה ולאה, קבורות בחלקת הקבר המכובדת בעולם, במערת המכפלה בחברון - אשר מרוחקת מבית לחם בסך הכול כעשרים וחמישה ק"מ (מרחק אווירי), יעקב לא עשה אפילו את הדרך הזו וטמן את רחל באותו מקום בו נפטרה, על אם הדרך אפרתה. והשאלה כואבת: איך להשוות זאת לאברהם אבינו שעמל כל כך לכבד את שרה ושילם עבור קבורתה 400 שקל כסף עובר לסוחר?

מאז פרשת "וישלח", שם מתוארת פטירתה וקבורתה של רחל, יעקב אינו חוזר לנושא ואינו מעניק הסבר. רק בפרשת השבוע, "ויחי", רגע לפני שמסתיים חומש בראשית ונפרדים מהאבות והשבטים, צץ פסוק אחד מסתורי שחוזר לקבורת רחל (בראשית מח,ז):

"ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת". יעקב נפרד מיוסף ופתאום חוזר לדבר על קבורת רחל שהתרחשה חמישים שנה קודם.

ההיגיון הפשוט אומר (ראו רש"י) שיעקב התכוון להתנצל באוזני יוסף. הוא יודע שליבו של יוסף מר עליו ומוצף ברגשות כאב. רק עכשיו תבע ממנו יעקב לעשות מאמץ עצום ולהוליך את גופו ממצרים לארץ ישראל, לצעוד מאות קילומטרים מארץ גושן לחברון, ובוודאי שליבו של יוסף מר: למה לא זכתה אימא לכבוד הזה? מדוע לא הייתה ראויה שיישאו אותה בסך הכול 25 ק"מ מבית לחם לחברון?

יעקב שב אפוא לאותו אירוע ומתכוון להסביר את הנהגתו ליוסף. הרמב"ן אומר שההדגשה בדברי יעקב היא במילה "(ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען) בדרך". האסון קרה בפתאומיות, כששבתי ארצה בראש המשפחה הגדולה, עם תינוק בן יום שרק הגיע לאוויר העולם. מהלך דרך כזו עם התינוק ושאר הילדים היה אורך ימים ארוכים (כדברי יעקב לעשו באותם ימים: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר אתי ולרגל הילדים"), ולא היו לו הרופאים לחנוט ולשמר את גופתה בחום הדרך. (ואולי חשש להשאיר את המשפחה לבד מאימת עשו, ראו חזקוני). 

הספורנו אומר שהמילה המרכזית היא: "(ואני בבואי מפדן מתה) עלי רחל". יעקב אומר: אימא שלך מתה "עלי" - כי אני מתתי איתה יחד. בכל התנ"ך אין כאהבת יעקב לרחל, שעבד עבורה 14 שנים בשדה והם חלפו "כימים אחדים באהבתו אותה". לכן אומר יעקב: התמוטטתי מפטירתה הפתאומית של אימך ולא מצאתי את האנרגיה לשאת את גופתה לחברון. הספורנו מוכיח זאת מכך שיעקב לא ילד עוד ילדים אחרי מיתת רחל, שכן לבו חלל בקרבו. הגמרא (סנהדרין כב) מסיקה מהמילים "מתה עלי רחל", ש"אין האישה מתה אלא לבעלה". כולם מצטערים, אבל בעלה לא ישוב להיות מה שהיה.

אלו כמובן הסברים נכונים ונוגעים ללב, אבל האם הם מספיקים? האם הניחו דעתו של יוסף? הוא אולי לא כעס, אבל כאב לבו פג?! האם זה הרגיע את המחשבות שלא נתנו מנוח: למה הייתה צריכה רחל לסבול את 'המזל הרע' בחייה ובמותה? לראות את אחותה מתחתנת עם מי שהיה אמור להיות בעלה, ואחר כך להיטמן בודדה בבית לחם בעוד אחותה קבורה לצד יעקב במערת המכפלה?

בשיחה מרטיטה שנשא הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות ל/236) מצא את ההסבר השלם לתעלומת קבורת רחל - בדברי רש"י. רש"י משנה כאן מדרכו ומעתיק מדרש ארוך שאין לו רמז בפשט הפסוק, שכן הוא ההסבר היחידי שהאיר את עיניו וליבו של יוסף.

יעקב אומר ליוסף כך: אתה לא הכרת את אימא שלך, היא נפטרה כשהיית ילד בן 6. אני הכרתי אותה ובטוחני שאילו היו שואלים אותה היכן רוצה להיקבר, הייתה אומרת: "שם, על אם הדרך אפרתה היא בית לחם". זה לא היה עונש או כורח בשבילה, אלא אושרה האמתי.

כי זו הייתה רחל, היא לא הייתה אדם שחיפש הישגים או פרסום, היא הייתה "אימא" והיא שמה את עצמה איפה שהילדים צריכים אותה. היה ברור לה שהיא נמצאת כאן כדי להקים את עם ישראל ולכן איפה שילדיה יזדקקו לה – שם תהיה. יחלפו עוד כאלף שנים והבבלים יעלו בראש צבאם האדיר על ירושלים ויעלו באש את בית המקדש הראשון. הם יכבלו בשלשלות את הכוהנים ויובילו אותם מירושלים אל נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. בדרכם החוצה מירושלים, יעברו הכוהנים השבויים ביציאה הדרומית מהעיר, "על אם הדרך אפרתה היא בית לחם", ויבקשו משוביהם לעצור את התהלוכה.

הם ישתטחו על קברה של רחל הנמצא על אם הדרך ויפרצו בבכי על גורל ירושלים. ואימא לא תישאר אדישה. היא תיפול לפני כיסא הכבוד ותבקש רחמים על בניה, עד שיאמר הכתוב את המילים הנפלאות: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".

מאיפה ידע יעקב שזאת רחל? מנין הכיר בה את טבע הוותרנות והאלטרואיזם הבלתי מושג הזה? יש סוד אחד שעיצב את חייהם. יש אירוע פלאי בהיסטוריה המשותפת של יעקב ורחל שלא נתן לו מנוח. שלימד אותו מסר בלתי ניתן לתיאור על טבעה האצילי של רעייתו. (ראו לקוטי שיחות ה/145 הערה 24. וראו גם שיחת ראש חודש אייר תשי"א, ישר כח לשליח הרב אליהו שוויכא שהפנה אותי לשם).

נשוב אל השנים הראשונות של יעקב ורחל, לאותן שבע שנים מאושרות של ההכנות לחתונה. הגמרא מספרת (בבא בתרא קכג) שרחל הזהירה את יעקב שזה לא יעבוד. אבא לא ייתן לה להתחתן לפני אחותה הגדולה. ברגע האמת הוא יחליף ביניהן ויכניס את לאה במקומה. יעקב נזהר והציע לה סימנים מוסכמים: בבואנו לאוהל אחרי החופה, תגידי את המילה "חנה" - ראשי התיבות של שלוש המצוות של האישה – ואני יידע שזו את ולא אחותך. מצוידים ורגועים בקוד, עשו יעקב ורחל את ההכנות לחתונה.

ואז הגיעה החתונה. פשטו את שמלת הכלה מרחל והלבישו על לאה והיא הלכה עם יעקב. רחל עמדה מהצד ולכאורה הייתה אמורה להיות רגועה. יש לה קוד ששומר עליה. אבל היא לא הייתה רגועה, כי היא חשבה על אחותה. יעקב לא ישמע את הקוד ויפרוץ בצעקה ואחותה תתבזה לעיני כל העיר. רחל ניגשה ללאה ולחשה את הקוד על אוזנה: "תאמרי את המילה 'חנה' והוא יחשוב שאת זו אני'.

כאן גילה יעקב את אישיותה הנפלאה של רחל: היא לא הייתה 'חסרת מזל' כמו שנראה במבט ראשון, היא הייתה אדם שנתן את המזל שלו לאחרים. פעם העבירה את מזל הנישואים שלה לאחותה, ופעם שנייה העבירה את מזל הקבורה שלה לבניה, כדי שיהיה להם ציון על אם הדרך לבקש רחמים.

[הוויתור הבלתי נתפס של רחל, מטלטל יותר כשחושבים לעומק על רעיון מסירת הסימנים. המדרש אומר כי היו עוד מהאבות שוויתרו על טובתם, כמו אברהם ויצחק שהלכו לעקדה כרצון ה', אבל כשהם ביקשו רחמים על ישראל, הקב"ה דחה את דבריהם ואמר "ישראל חטאו וצריכים להיענש". רק כשרחל מזכירה את "מסירת הסימנים" לאחותה, הקב"ה עונה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה".

שכן שום הקרבה בעולם אינה דומה למה שעשתה רחל. כשאברהם ויצחק הלכו לעקדה הם היו מוכנים למות על קידוש ה', אבל רחל הסכימה לחיות על קידוש ה'. זה לא היה ויתור של פעם אחת נוראה, אלא כל יום יום מימי חייה תצטרך לראות איך יעקב מדלג על האוהל שלה והולך אל אוהל אחותה. כיצד משתעשע עם ילדי אחותה ולא עם ילדיה. זהו וויתור שאין לו סוף והקב"ה לא נשאר לו אדיש].

האישיות הזו של רחל היא מהותה העמוקה של "אימא", מי ש'חיה על קידוש ה'', מי ששמה את עצמה כל בוקר, צהריים וערב איפה שיש לה שליחות, ולא היכן שנוח לה. לא פעם צריכה אימא לוותר על חלומות ועל קריירה, אבל היא יודעת שאת התפקיד שלה - האהבה של אימא לילדיה שבאים מבית הספר – איש לא יוכל למלא במקומה.

לכן אין פלא שעם ישראל רואה ברחל את האימא העיקרית, "מאמע רחל", וזאת למרות שרוב עם ישראל לא בא ממנה. מעלתה של רחל בולטת גם במילה "אייר" ומובא בספרים כי היא ראשי תיבות של ארבע רגלי המרכבה שמובילים את עם ישראל: "אברהם, יצחק, יעקב, רחל". היינו שרחל נמנית על יסודות עמנו ואף שרוב עם ישראל לא בא ממנה, אולם בוויתור שלה לאחותה ולבניה, הובילה להקמת כל ישראל ולכן כולם קרויים על שמה.

הנה סיפור (על "רחל" אחרת): רחל שיף נולדה בווינה לפני כ-140 שנה. היא התברכה בקול מופלא שהתפרסם בקהילה החרדית והתגלגל לאוזנו של סוכן זמרים באופרה של ווינה. אותו סוכן צד בקדחתנות כישרונות צעירים ומצא הזדמנות להתגנב לאירוע נשי ולהתרשם מקולה. הוא יצא מכליו לשמע ילדת הפלא והציע לה לשיר באופרה של וינה, ההיכל שהעלה את הכישרונות הגדולים באירופה.

האתגר היה עצום: מצד אחד שכר, תהילה, וכל מה שנערה צעירה יכולה לבקש. מצד שני, ההתערות בחברה הגבוהה של ווינה באותם ימים הביאה לקץ החיים היהודיים. רבים מיהודי התקופה התנצרו במטרה להצליח בעולם החדש, והאופרה של ווינה הייתה מסלול לגט כריתות מהקהילה היהודית. הנערה נקרעה. היא הבינה את הסיכון שהיא נוטלת, אבל היה לה קשה לוותר.

היא פנתה אל אחד מגדולי הדור ההוא, האדמו"ר אברהם יהושע השיל מקופישטניץ, שהתגורר בווינה ופרקה את ליבה. האדמו"ר הקשיב ברגישות ואז שאל: "בתי, למה את רוצה להצטרף לאופרה? זה הכסף?I". היא חשבה רגע וענתה שזה לא הכסף, יש לה כל שצריכה, אלא הזדמנות לזכות בתהילת עולם. אם תצטרף לאופרה כולם יכירו את שמה. האדמו"ר שקע במחשבות ואז אמר: "אם תתעלי על עצמך ותמצאי את הכוחות לוותר על הקריירה הנוכרית, אני מבטיח לך ילד שיתפרסם בכל העולם ויעניק לך נחת נצחי בעולם הזה ובעולם הבא". רחל שיף ניגבה את דמעותיה ושבה הביתה.

חלפו כמה שנים, היא התחתנה עם יהודי בשם יוסף צבי ווזנר ונולד להם בן בשם שמואל ווזנר. אותו שמואל עבר מסלול הצלה פלאי שמעטים זכו לו באותן שנות אש וכבשן באירופה. רגע לפני המלחמה הספיק לעלות עם רעייתו הצעירה על אונייה לארץ ישראל, וכשהגיעה האונייה לחופי הארץ, נגמר לה הדלק ושמואל ורעייתו קפצו למים והגיעו בשחייה לחוף נתניה. כאן זרחה שמשו והוא הפך להיות "הרב שמואל וואזנר" שלא היה יהודי דתי בעולם שלא הכיר את שמו. סדרת ספריו "שבט הלוי" החשיבה אותו לפוסק הדור והוא האריך ימים עד גיל 101, כשמאה אלף איש מלווים אותו בדרכו האחרונה.

מספרים כי הרב דן סגל שאל את הרב ווזנר האם נכון הסיפור אודות אמו? הרב השיב כי אמו לא סיפרה את הסיפור, 'אבל כשעזבתי את הבית כדי ללמוד בישיבת 'חכמי לובלין', אימא הניחה יד על כתפי ואמרה: אל תפסיק ללמוד, לעולם לא תבין מה וויתרתי עבור התורה שלך".

בהמשך לכך, אומר העולם וארט מיוחד במינו: אחרי נפילתם הטראגית של שאול ויהונתן בנו במלחמה עם פלשתים, בא הנער ומבשר לדוד על מות המלך ויהונתן, ידיד נפשו של דוד. דוד מקונן את "קינת דוד" ואומר: "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, הלוא נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים".

דוד מתבטא בביטוי חריג ולא מצוי. הוא מצהיר כי אהבת יהונתן אליו הייתה גדולה "מאהבת נשים". באילו "נשים" מדובר? ומה פתאום משווה דוד את האהבה בינו ויהונתן לאהבת נשים?

אומרים בשם הרמ"ע מפאנו: דוד הספיד את יהונתן בכך שהוויתור שהוא עשה למענו, עוד יותר גדול מהוויתור שעשו "נשים" – שעשתה הסבתא של יהונתן, רחל, למען הסבתא של דוד, לאה.

הרי שאול המלך התכוון להרוג את דוד כדי לשמור את המלוכה ביד בנו, יהונתן, ואילו יהונתן עצמו פעל במחתרת כדי להציל את דוד. זו הייתה "אהבה שאינה תלויה בדבר", שהרי יהונתן גוזל מעצמו את המלוכה כשהוא שומר על דוד. ניזכר בהפטרת "מחר חודש", כיצד מנסה יהונתן להרגיע את כעס אביו ואילו שאול עונה לו בזעם: "בן נעות המרדות ... כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך". שאול מאשים את בנו בעיוורון: אני הרי דואג למלכותך ולא לעצמי. ובכל זאת באהבה שאינה תלויה בדבר, יהונתן פועל לגלות את אוזן דוד מהסכנה הנשקפת לו ומבריח אותו.

על כך מקונן דוד: אהבתך אלי גדולה "מאהבת נשים" – מהאהבה של סבתא שלך, רחל (יהונתן בן שאול בא משבט בנימין), לסבתא שלי, לאה (דוד מזרע יהודה). נער צעיר כמותך מוותר על המלוכה שמחכה לו מעבר לפינה באהבתך אותי.

הנה כי כן, סבתא גדולה מהווה השראה לנכדים גדולים ואם רצונך לדעת סוד כוחם של אנשים גדולים – חפש את הסבתא. שם טמון הסוד לעוצמתם של אנשים.

שתי גישות בחינוך: למה יוסף התקשה לציית לבקשתו האחרונה של יעקב?

דרשה לפרשת ויחי

בתום הדרשה השבועית אמר הרב כך: "קהל יקר, בשבת הבאה אדבר על חטא השקר וכדי שתהיו ערוכים היטב לקראת הנושא, אבקש ללמוד קודם את פרק כח בספר ויקרא".

בשבת הבאה עלה הרב על הבמה ושאל מי ציית לבקשתו ועבר על פרק כח בספר ויקרא? רוב האצבעות הורמו בעזרת הגברים והנשים. "ובכן, רבותיי וגבירותיי", אמר הרב, "בספר ויקרא יש רק כז פרקים, ועכשיו אנו ערוכים לדבר על חטא השקר..."

פרשת ויחי היא הפרשה החותמת את ספר בראשית והיא אכן סוגרת עידן ותקופה. אנו נפרדים מימי האור של האבות והאימהות בארץ ישראל ועוברים אל תקופת ההתמודדויות והסבל במצרים. אחד הנושאים המרכזיים בפרשה הוא הבקשה האחרונה של יעקב אבינו. רגעים לפני הסתלקותו, קורא יעקב את יוסף אל מיטת חוליו, מבקש להניח את ידו על ירכו של יעקב - מעשה המבטא שבועה חמורה – ומפציר בו לעשות אתו חסד ואמת. "אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותיי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". יעקב מבקש מיוסף להפעיל את כובד השפעתו כמשנה למלך ולדאוג להוביל את מיטתו ממצרים אל מערת המכפלה שבארץ ישראל.

וכאן קורה דבר מוזר מאוד: בעוד שיוסף מצהיר מיד על נכונותו להתגייס למשימה, "ויאמר אנכי אעשה כדברך", יעקב אינו מסתפק בהתחייבות המלכותית הזו ומוסיף ודורש מיוסף להישבע על כך. "ויאמר השבעה לי". אבל באופן מדהים גם השבועה אינה משכנעת את יעקב והוא מאמץ את כוחותיו, קם ממיטת חוליו, אדם חולה בן 147 ברגעיו האחרונים לפני מותו, וקד ומשתחווה לפני יוסף. וזאת כאות של כניעות וכבוד לפניו במטרה לחזק עוד יותר את המחויבות של יוסף לביצוע המשימה.

והשאלה עצומה: האם יעקב לא האמין ליוסף?! האם יוסף הצדיק היה מוחזק חס ושלום כאדם שאינו דובר אמת שהבטחה שלו אינה מספיקה?! והאם אפילו שבועה עם שימת ידו על הירך של יעקב אבינו – מקום המילה הקדוש! – אינה משכנעת ויעקב צריך להשתחוות לפניו?!

השאלה זועקת במיוחד לאור הצעד האחרון של יעקב, ההשתחוויה לפני יוסף: הרי זה מעשה שלא ייעשה. אין דבר מנוגד לתביעת "איש אמו ואביו תראו" מאבא שמכופף את ראשו בפני בנו. אין מסר חמור יותר לדור 'חוסר הסמכות ההורית' המצוי בתקופתנו מאבא אשר קד לפני בנו בתחנונים לציות.

אכן רש"י על המקום מזדעק להבין איך יתכן שיעקב נוהג כך ומביא מדרש מעניין: "תעלא בעידניה סגיד ליה". כלומר, השועל ביום מלכותו – תשתחווה לפניו. זה משל עממי האומר שאצל בעלי החיים ישנה תורנות במעמד המלוכה על היער. בכל חודש מולך בעל חיים על כולם וחודש אחד בשנה מולך השועל. ועל כך אומר המשל כי כאשר השועל הוא מלך ונזקקים לקבל טובה ממנו – משתחווים לפניו.

כמובן, הדבר נאמר בציניות: השועל לא ראוי להיות מלך. השועל הוא הפוליטיקאי המצוי, הוא זה שנדחף למלוכה רק בזכות חלקלקות לשונו. אין בו אף אחת מהתכונות הראויות למלוכה: הוא אינו אציל ועוצמתי כמו האריה ואינו אמיץ כמו הנמר. היכולת היחידה שלו היא הלשון החלקלקה בפיו. היכולת לטעת תקוות בלב שומעיו ולומר לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע. ועל כך מלמדים חז"ל מעט חכמת חיים: "תעלה בעידניה סגיד ליה"!. תהיה חכם ואפילו שהוא רק שועל – השתחווה לפניו.

בכך רוצה רש"י לרמוז כי יעקב אבינו התאמץ להיות חכם ולא צודק. למרות שעל פי ההלכה ועל פי ההירארכיה ההורית, יוסף הוא זה שאמור להשתחוות לפניו, אבל המציאות הייתה שיוסף היה בעל הכוח במצרים וכיון שיעקב נזקק לטובה גדולה ממנו, לכן עשה מה שצריך – וקד, השתחווה והחניף לו (על פי הלבוש והגור אריה שמצוטטים בלקו"ש לה/211 ואילך).

והתמיהה מתעצמת: למה כל זה? האם יעקב לא האמין להבטחה ולשבועה מפורשת של יוסף?!

[לחיזוק התמיהה: המקור הבא מלמד עד היכן מגיע איסור ההשתחוויה של האב בפני בנו. הגמרא (קידושין לג) דנה בשאלה "בנו והוא רבו – מהו לעמוד מפני אביו"? במקרה בו הבן צומח גבוה והופך להיות רבו של אביו – האם הבן אמור לעמוד בפני אביו כשהוא נכנס לחדר? למעשה, הרמב"ם מכריע בהלכות ממרים (פ"ו) כי הבן חייב להמשיך ולעמוד לפני אביו. הרא"ש (קידושין שם) מסכים בעיקר הדברים, אבל אומר כי "יעמדו שניהם זה לזה" וגם האב יעמוד לפני הבן בשעה שהבן עומד לפניו. הרא"ש מספר על גדול חכמי אשכנז, המהר"ם מרוטנברג, שמיום שעלה לגדולה עשה הכול שלא לפגוש את אביו! כדי שלא ייווצר מצב משונה, לפיו אביו צריך לעמוד לפניו.

בכך מבאר הרבי (לקו"ש ה/310) את העובדה התמוהה, שאברהם אבינו השאיר את אביו בחרן והלך לארץ ישראל - דבר שנראה כהיפך מצוות כיבוד הורים. אלא האמת היא הפוכה: אברהם התכוון לכבד את אביו ולמנוע מצב מופרך בו אביו צריך לעמוד לפניו בתור נציג ה' בעולם.

והתמיהה על הנהגת יעקב מתעצמת: למה התקשה להאמין לשבועת יוסף עד שהשתחווה לפניו?].

בשיחה מופלאה שנשא הרבי מליובאוויטש - שאין מתאימה ומשקפת יותר את 'מי שאמרה' - העניק לדברים מבט מחודש, מחוץ לקופסה לגמרי (ליקוטי שיחות כה/270).

יעקב חשש שיוסף יסרב לבקשתו כי זה בדיוק מה שעשה יוסף בעצמו!. בעוד שיעקב דרש להובילו לארץ ישראל וחלילה לא לטמון אותו אפילו רגע באדמת העמים, יוסף דרש מבניו את ההיפך. המילים האחרונות של יוסף הן: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה". יוסף מצווה את בניו כי בבוא היום כאשר ייגאלו ממצרים, יישאו את ארונו לארץ ישראל - ומה עד אז? אומר הפסוק החותם את ספר בראשית: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים"!. יוסף ציווה את בניו: השאירו אותי עמכם!. אל תוליכו אותי אל מקום הקבורה הנכבד השמור לי בשכם שבארץ ישראל, אלא השאירו אותי היכן שתהיו! ואני אעלה אתכם בבוא הגאולה.

בין יעקב ליוסף שרר כביכול ויכוח נוקב אודות תפקידו של הצדיק. יוסף סבר כי הצדיק אמור ללוות את תלמידו אל מעמקי הכאב, אל תהומות הקושי. הצדיק אמור להיקבר במצרים כדי להיות עם חסידיו במדמנות ערוות הארץ. כדי שבבוא הימים הנוראים ושוט הקלגסים המצריים יונף על ראשם, כאשר ילדים רכים יושלכו באכזריות אל מי היאור, יהיה לבני ישראל ציון של צדיק לגשת ולהתעודד אליו. הם ייגשו אל קבר יוסף במצרים ויידעו שרבש"ע נמצא איתם. שההשגחה העליונה אינה נמצאת רק בארץ ישראל, בחלקים המוארים והיפים של החיים, אלא עמו אנוכי בצרה ובכל צרתם לו צר. הם ייזכרו בסיפור החיים של יוסף, איך ההשגחה העליונה האירה את דרכו בבור הכלא במצרים, מול פיתויי אשת פוטיפר, ומול רצון האחים לגמור את חייו, וממנו יקבלו את ההשראה לזכור כי אתה לעולם לא מתנתק מהקדושה והקשר בין היהודי לקב"ה חוצה גם את רגעי הלילה והחושך.

יעקב, לעומת זאת, טען ההיפך: תפקידו של הצדיק הוא להזכיר לחסידיו לאן הם אמורים להגיע ולא רק כיצד לשרוד את הרגע. אם יהיה כל כך טוב במצרים למה ירצו לצאת משם? אם בכל רגע אתה בן אהוב, למה תשאף לחולל שינוי וצמיחה בחייך? תפקידו של הצדיק הוא לעמוד בפסגת הקדושה וכך להזכיר לתלמידיו כי חוץ לארץ הוא רק תקופה זמנית בדרך לגאולה השלמה.

אם נרצה להרחיב את היריעה אל תוך החיים עצמם, נוכל למצוא כאן שתי גישות קוטביות בחינוך: האם לחנך מבחוץ או מבפנים? מלמעלה או מלמטה? ישנו מחנך העומד בראש בית המדרש ומציב לתלמידיו מודל לאן הם אמורים להגיע, ויש מחנך אשר רץ עם תלמידיו על הדשא. יש מחנך שנוזף בתלמידו ומצווה אותו לשפר את מעשיו, ויש מחנך ששומע שתלמידו כשל וחטא ומובל אל בית המשפט, והוא מתיישב לפניו באולם המשפט כדי להיות עמו בצרתו. הראשון מציב לתלמידו יעד, ואילו השני מזכיר לו שגם המאבקים לשרוד את החיים הם חלק מתהליך התשובה.

הנה סיפור מעורר השראה על מחנך מהסוג השני, מהאסכולה של יוסף הצדיק: בישיבה בפתח תקווה היה מתקיים מדי מוצאי שבת סדר לימוד קבוע. פעם הבחינו אנשי הצוות כי אחד התלמידים נעדר. כשהתופעה חזרה על עצמה, פקחו עין וגילו שהבחור הולך לצפות בסרט בבית קולנוע בעיר. התנהגות כזו נחשבה הפרה חמורה של התקנון המוסדי ועילה להרחקה מוחלטת מהמוסד.

במוצאי השבת הבאה נעמד הנער בתור לאשנב מכירת הכרטיסים, ולתבהלתו ראה מולו את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. דמו קפא והוא ידע שזה הסוף שלו. הם עמדו זה מול זה, וראש הישיבה פשט את מעילו ואמר בעדינות: "איך אתה יוצא בקור כזה בלי מעיל? קח את המעיל שלי, וכשתחזור לישיבה, תתלה אותו על דלת המשרד". הרב פנה משם ונעלם בחשכת הליל.

התלמיד ישב באולם הקולנוע כשמעילו של הרב עוטף אותו, והיה לו חם. מאד חם. בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש שלמישהו אכפת ממנו. בשבועות הבאים הוא כבר נשאר בישיבה...

מהיכן באמת שאב יוסף את הכוח לחלוק על אביו הצדיק? אולי יש לומר (לפי השיחה הידועה בלקו"ש חלק ל) שהייתה ליוסף מורה טובה. הוא אמנם חלק על אביו, אבל שאב השראה מאמו. בעוד ששלוש האימהות של עם ישראל – שרה, רבקה ולאה – נקברו לצד בעליהן, האבות הקדושים, במערת המכפלה שבחברון, רחל טמונה לבדה כבר אלפי שנים על אם הדרך אפרתה היא בית לחם.

רש"י בתחילת פרשתנו מביא כי לבו של יוסף היה מר על אביו שנהג כך, אבל יעקב הסביר לו כי זה בדיוק מה שרצתה רחל. אילו היו יכולים לשאול אותה היכן רוצה להיטמן, הייתה עונה: בדיוק שם, על אם הדרך אפרתה. כי זאת הייתה רחל: היא לא הייתה אדם חסר מזל כפי שנראה לפעמים מסיפור חייה, אלא אדם שנתן את המזל שלו לאחרים.

יעקב עשה זאת על פי הדיבור, כדי שרחל תהיה לעזרה לבניה בפרוץ הגלות בעת החורבן הראשון. כשמגיני ירושלים יצעדו אבלים וחפויי ראש, קשורים בשלשלאות של ברזל כעבדים כנועים בדרך לבבל, הם יעברו ביציאה הדרומית מירושלים סמוך לבית לחם ויעצרו על קברה של רחל ויתחננו לרחמים. היא תתייצב לפני כיסא הכבוד ותתבע גאולה והקב"ה ישיב לה את המלים המופלאות: "מנעי קולך מבכי כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".

וממש באותה הדרך ביאר הרבי בהזדמנויות רבות אחרות את המשפט הקשה החותם את ספר בראשית: "ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים". בניגוד גמור לכלל המקובל "ומסיימים בטוב", בניגוד לדרכו של כל דרשן לסיים בנימה חיובית של תקוות הגאולה, ספר בראשית חותם במותו של המשנה למלך, בהסתלקותו וקבורתו של המגן הגדול של עם ישראל במצרים. למה זה כך?

התשובה היא כי כאן טמון הכוח לעמידה בגלות. לא סוף יש כאן אלא התחלה. מכאן שואבים יהודים את העוצמה לשרוד את קשיי הגלות – מ"ויישם בארון במצרים", ממקום מנוחתו של נשיא הדור עמם בגלותם, על אדמת ארץ העמים, עדי נזכה בקרוב ממש להקיצו ורננו והוא בתוכם ובראשם.

נסיים בסיפור מיוחד במינו, כפי שסיפר בעל המעשה בהתוועדות יט כסלו בכפר חב"ד: הרב יעקב בידרמן הוא השליח רב הפעלים בווינה שבאוסטריה. בראשית דרכו הוא הקים בית ספר צנוע ובהדרגה הלך המקום וגדל. הוא שכר עוד דירה ועוד אחת והושיב ילדים בחדרי מדרגות, אבל המקום לא הספיק. הוא קיבל דרישות מהורים לרשום את ילדיהם אל המוסד, אבל בלב נשבר הוא עמד לסרב להם. פשוט לא היה מקום להעניק חינוך יהודי ראוי.

באותה תקופה נוצרה היכרות בינו ובין הפילנטרופ היהודי רונלד לאודר, ששימש באותה עת שגריר ארצות הברית באוסטריה ואחר כך נשיא הקונגרס העולמי. הרב בידרמן סיפר את המצב ללאודר והשגריר השיב כך: "אני אממן בניית קמפוס ענק, יעלה כמה שיעלה, אבל המבנה חייב לעמוד במקום מרכזי בעיר כדי שכל אדם שיגיע לעיר היפה הזו, יכיר את המקום". הם פנו לאחד האדריכלים החשובים באירופה וביקשו להכין תוכניות למבנה כזה, למרות שלא ידעו היכן יהיה המיקום שלו.

יום אחד מתקשר האדריכל לרב בידרמן ומספר כי היות שהוא אדם מוכר ומכובד, הוא קיבל טלפון מפקיד עירייה ששמע שהוא מכין תוכניות עבור בית הספר היהודי, והאיש אמר כך: "ברובע השני עומד הפארק הכי מכובד בווינה שהיה שייך לקיסר פראנץ יוזף. בשולי הפארק ישנו שטח עזוב שהיה שייך לקהילה היהודית, זה היה מבנה לבידוד עבור ילדים חולי שחפת והנאצים ימ"ש שרפו את הצריפים על יושביהם, והיום השטח נטוש ועזוב. דע לך שזה שטח בנייה ששייך לילדים היהודיים". הרב בידרמן ההמום התקשר ללאודר, הם ניגשו יחד לראש העיר וזה חתם במקום על החכרת השטח לתשעים ותשע שנה עבור בניית בית הספר היהודי.

אבל אז התחיל הבלגן. השטח עמד בשולי פארק ירוק, והירוק הוא קודש קודשים בווינה כמו במקומות אחרים. קמפיין ענק פרץ בעיתונים ובטלוויזיה נגד זה שמחלקים ליהודים את השטח הכי יפה בווינה. במרכז העיר הועמדו דוכנים להחתים אנשים נגד התוכנית. כמובן, ראש העיר נעלם ולא הגיב לטלפונים והיה ברור ש-13 וועדות המשנה בעירייה יתקעו את הפרויקט לנצח. הרב בידרמן היה קרוב לייאוש. יש כסף, יש שטח, יש תלמידים שמתחננים לקבל חינוך יהודי – והכול תקוע. 

ואז הוא נזכר שמרוב התלהבות וריצה קדימה, הוא שכח לעשות את הדבר הפשוט: לכתוב מכתב לציון הקדוש של הרבי מליובאוויטש ולבקש רחמים. הוא עזב הכול, לבש חליפה וחגר אבנט, והתיישב לכתוב מכתב לרבי.

חלפו שלושה ימים והוא קיבל טלפון מיהודי בשם "ליאון זלמן", שניהל ארגון יהודי מוכר וההוא אמר כך: "יושב אצלי אדם שאינו יהודי, הוא אחד האנשים החשובים במדינה, והוא מבקש לפגוש אותך". למחרת נכנס למשרדו של הרב בידרמן, האדם האחרון שהיה אמור להיות שם. זה היה מר הנס דיכאנט, המוציא לאור והעורך הראשי של העיתון החשוב באוסטריה. יש לו שלושה וחצי מיליון קוראים מתוך שבעה מיליון תושבים. האיש אמר כך: "לפני ארבעים שנה, בשנות החמישים, פרסמנו כתבה בעלת אופי אנטישמי כנגד הקהילה היהודית והלב שלי מצר על כך. אני עברתי את גיל שמונים ולא רוצה לסיים כך את חיי. אני מבקש תיקון". הרב בידרמן נאלם, הוא לא חווה אף פעם דבר כזה. הוא אמר כי כל העיתונים כותבים נגד המלחמה של מדינת ישראל בחמאס, והוא מבקש שינוי.

העורך הבטיח לעשות את זה ואכן עשה את זה, אבל אחרי שבועיים ביקש להיפגש שוב ואמר שהוא מרגיש שזה לא זה. מהו יכול לעשות עוד למען העם היהודי? פתאום נפלה ההכרה במוחו של הרב בידרמן שזה הנס שהוא מחכה לו. הוא סיפר על השטח ששייך לילדים יהודיים ובגלל התקשורת השלילית הוא אינו מקבל אותו. העורך לא חיכה לסיום הדברים, הוא קם מהמקום ועזב את החדר בסערה. למחרת המתין העיתון על פתח ביתו של הרב בידרמן וכותרת ענק צעקה: "מי נגד ילדים"? עוד יום חלף והכותרת הייתה: "ילדים ועצים צריכים לצמוח יחד". כך יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע, עד שראש העיר התקשר אל הרב בידרמן וביקש לשאול למה לא שומעים ממנו? בסופו של דבר, כל סיעות הבית הצביעו בעד התוכנית כולל מפלגת הירוקים בעצמה. ראש הממשלה נתניהו הוזמן לטקס הפתיחה ו"קמפוס לאודר לחינוך" הוא אחד הקמפוסים הגדולים באירופה לחינוך יהודי.

בס"ד

להניח לעבר: איך יוסף היה מסוגל לשכוח ולמחול לאחיו?                מבוסס על לקו"ש ה/247 ואילך

בשעות אחרי הצהריים של השני לנובמבר 2015, ישב דניאל כהן בתחנת אוטובוס ברחוב הרצל בראשון לציון והמתין לקו שלו. דניאל פעל כמשגיח כשרות בעיר וזה היה אמור להיות עוד יום שגרתי בחייו. לפתע הרגיש זרוע לופתת אותו מאחור ודוקרת אותו בגבו. אלו היו ימי גל הטרור שכונה בשם "אינתיפאדת הסכינים" ומחבלים צעירים דקרו למוות עוברי אורח. 47 אנשים נרצחו באותו גל טרור.

אנשים שמעו את הצרחות שלו והתנפלו על המחבל. דניאל נלקח לבית הרפואה 'אסף הרופא' כשהוא מונשם ומורדם והובל לחדר הניתוח. שם התברר שהדקירה הייתה האירוע הכי טוב שקרה לו. היא הצילה את חייו. כשעמלו הרופאים לנתח את הטחול והמעיים הבחינו בגידול ממאיר מעל המעיים. הגידול הוסר תוך כדי הניתוח וחייו ניצלו.

כעת נתאר לעצמנו את הסיטואציה הבאה: המחבל מובא למשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים והוא נעמד בפני השופט וטוען כי הוא ראוי לסליחה ומחילה. שכן אף שכוונתו הייתה רעה, אבל התוצאה ממעשהו הייתה מצילת חיים. הדקירה הייתה שליחות משמים להציל את דניאל מאסון נורא ולא עונש מגיע לו אלא תעודת "ציון לשבח" ממשרד הביטחון.

כמובן, סביר להניח שהטענה המשפטית לא הייתה משכנעת, שהרי הוא התכוון להרוג ולא להציל. הוא מחבל ארור ולא מתנדב בארגון חסד. וכאן עולה שאלה עצומה על גישת יוסף הצדיק:

קשה לתאר את הכאב אותו סחב יוסף במשך 22 שנה. די לקרוא את התפרצויות הבכי שלו שמתוארות שוב ושוב בפרשיות הללו – שמונה פעמים מוזכרת המילה "בכי" אצל יוסף בשלוש הפרשיות מקץ עד ויחי - תופעה שלא מצאנו בכל התנ"ך כדי להבין את עומק הפציעה שלו. הוא נבגד בידי אחיו ונמכר לעבד כמו זוג נעליים. 22 שנה הוא חי לבדו, הרחק ומנותק מאביו וצעד לחופתו וערך שתי בריתות כשהוא בודד במצרים. 13 שנים מתוכן הוא היה קבור כאסיר בבור הכלא במצרים.

ובכל זאת כשהגיע הרגע ואחיו העלו את החשש שכעת הגיע יום הדין ויוסף ישיב להם רעה – הוא ענה בתוקף שאינו יודע על מה מדברים. מה יש לו לכעוס? הוא מוכרח למחול להם כיון שהם עשו לו רק טוב, שהרי התוצאה מהמעשים שלהם הייתה טובה.

1. בראשית נ: ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלוקים אני: ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב: ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם.

רשב"ם: ואתם לא פשעתם בי, כי לטובתכם נתכוון הקב״ה.

יוסף יוצר מודל חשיבה חדש: אני לא אמור לכעוס על מי שפגע בי, משום שאלוקי הרחמים כבר מגלגל את הדברים לטובה. ויוסף אינו רק מדבר יפה, אלא מצהיר על כוונתו לגמול איתם טובה תחת רעה ולפרנס אותם ומשפחתם לכל ימיהם.

והתמיהה פשוטה: מה פתאום למחול להם? איזו מין טענה זו להתבסס על התוצאה ולא על המעשה? הרי התוצאה אינה מתייחסת אליהם! אלא אל ההשגחה העליונה שהפכה את המעשה שלהם?

מהי אפוא תפיסת המחילה של יוסף הצדיק?[1]

הנושא חשוב מאין כמותו, משום שכולנו נתקלים בדילמה הזו: מצד אחד, אין רגש יותר טבעי מכעס וזעם על אדם שפגע בנו. מצד שני, אנו יודעים עד כמה הכעס הוא מסוכן לבריאות ופסול על פי הגישה היהודית. והשאלה היא מאיפה מוצאים את הכוחות לשכוח ולסלוח?

ב. בואו נזכיר את הרקע לדברים: 17 שנים חלפו על יוסף ואחיו במצרים בהן חיו בטוב ובנעימים. לא נותר כל רושם מהעבר והמשפחה התאחדה מחדש. פרשתנו נקראת בשם המושלם "ויחי", לבטא את העובדה שסוף-סוף זכה יעקב לחיות!. לשבת על כורסת הסבא ולרוות נחת ממשפחתו המושלמת.

הפרשה מסתיימת בכך שיעקב הסתלק ונקבר בארץ ישראל, ואז כשכולם חזרו למצרים קרה משהו שעורר שוב את הכאב הישן. השבטים נבהלו לחשוב שהגיע עת הנקמה.

2. בראשית נ: וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העלים אתו לקבר את אביו אחרי קברו את אביו: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו.

המפרשים מנסים להבין מהו "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם?" מה ראו פתאום? הרי הם חוזרים כעת מלוויית וקבורת יעקב ומה נזכרו לראות שהוא מת?

רש"י נ,טו: מהו ויראו? הכירו במיתתו אצל יוסף שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו ומשמת יעקב לא קירבן.

היחס של יוסף אליהם השתנה אחרי פטירת יעקב. קודם היו אוכלים כולם ביחד על שולחן אביהם וכעת יוסף חזר לאכול בביתו הפרטי.

האמת הייתה שיוסף לא התכוון לכלום. ראשית, זה טבעו של עולם שהאבא מרכז את המשפחה סביב שולחן אחד ובפטירתו מתפרקת החבילה והילדים מתפזרים להקים את השבט האישי של כל אחד. מעבר לכך, המדרש אומר כי הכוונה של יוסף הייתה בכלל לטובה. שכן קודם היה יושב ליד אביו, לפני ראובן הבכור ויהודה שנועד למלוכה, אבל כעת שאביו נפטר, לא רצה להמשיך לשבת מעל אחיו הגדולים. ומצד שני לא היה יכול לשבת תחתם מצד כבוד המלוכה ולכן החליט לעזוב ולאכול לבד.

ואולם כשיש חוסר אמון בין הצדדים, כל צעד תמים מתפרש כהכרזת מלחמה. האחים לא הבינו את כוונתו של יוסף ופירשוה כאילו מתחיל כעת מסע הנקמה הגדול.

בראשית רבה ק,ח: לא נתכוון אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיבני למעלה מיהודה שהוא מלך ומראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם. אבל הם אמרו 'לו ישטמנו יוסף'.

המדרש מביא עוד הסבר מעניין מהו "ויראו כי מת אביהם", מה הבהיל אותם.

מדרש משנת רבי אליעזר פרק ז: מהו ויראו? ראו את יוסף כשחזר מלקבור את אביו, הלך והציץ בתוך הבור. והוא לא נתכוון אלא לשם שמים, לומר כמה נפלאות עשה לי הקב"ה שהצילני מן הבור.

אחרי עשרות שנים במצרים, יוסף חזר חזרה לארץ לקבור את אביו ועבר שוב על יד בור הקבורה שלו בשכם. הוא ניגש והציץ והודה לקב"ה שהתערב בגלגלי ההיסטוריה והציל אותו מעבדות למלוכה. וכשהאחים ראו את זה, נחרדו להבין שהוא לא שכח כלום.

התורה ממשיכה ומספרת כי בחששם ממנו, הם נאלצו לשנות מהאמת ולספר כי יעקב ציווה לפני מותו שיסלח להם – מה שלא היה ולא נברא כי יעקב לא ידע עד סוף ימיו מסיפור המכירה (ראו בהערה[2]). ואולם כאן הגיעה התגובה המהממת של יוסף עמה פתחנו: הוא לא מעלה בדעתו לכעוס אליהם ואדרבה הוא מחל וסלח מזמן שהרי התוצאה הייתה מושלמת והוא אמור לגמול עמהם טובה.

במילים אחרות: יוסף מתייחס אל האירוע ולא אל הרוע. הוא ממסגר מחדש את האירוע כולו ובוחר להתייחס רק לתוצאה הסופית שלו ולא למניע השלילי מאחורי הכוונה של אחיו.

וכאן עולה השאלה מה ההיגיון למחול? הרי התוצאה התרחשה בניגוד לכוונת הפוגע ולא בגללה?

זאת שאלה מרתקת משום שספר הזוהר הולך צעד נוסף ומעורר את כולנו ללמוד מיוסף. הזוהר טוען כי הגישה הנכונה היא למחול למי שהכאיב לנו ואפילו לגמול טובות עם הפוגע (ראו סיפור בהערה[3]).

משלי כ,כב: אל תאמר אשלמה רע, קווה לה' ויושע לך – זוהר א רא,א: פסוק זה נאמר ביוסף הצדיק שלא רק שלא שילם רע לאחיו אלא גמל עמהם חסד... רבי אבא היה יושב בשער העיר לוד וראה אדם ישן על בליטת עפר שיצאה מההר. התקרב נחש להכישו ויצא שרץ והרג את הנחש. כשקם משנתו נפלה בליטת העפר והתמוטטה אל העמק. שאלו רבי אבא מה מעשיך שגרם לך הקב"ה שני ניסים? אמר: לא היה אדם שעשה לי רעה ולא התפייסתי אתו, ואם לא יכולתי להתפייס עמו, לא הייתי עולה על מיטתי עד שמחלתי לו, ולא עוד אלא שהשתדלתי לעשות עמו טובות. בכה רבי אבא: גדולים מעשיך מיוסף הצדיק שהוא ריחם לאחיו ואתה מרחם לכל אדם, וראוי אתה שייעשה לך נס על נס.

וכאן התמיהה ממש צועקת: האם ישנה מצווה להגיש את הלחי השנייה למי שהכאיב ופגע?!

אחרי הכול, הכעס הוא הפיצוי היחיד של הנפגע. הכעס הוא הדרך היחידה שלו לשקם את הכבוד שלו, להתריס נגד הרוע ולעשות דין עם הפוגע. כשמדובר על אדם שפגע בצורה אישית ואין לנפגע דרך לפנות לרשויות להתלונן, הנשק האחרון שנותר לו הוא לזכור ולכעוס ולא למחול לעולם.

הגמרא (תענית כ) מספרת סיפור שממחיש את החשש והכאב של הנפגע: "מעשה שבא רבי אלעזר בן ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ... והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. אמר לו ... לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. ידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר... מחול לי. אמר לו איני מוחל עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. הגיע לעירו ויצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו שלום עליך רבי ... אמר להם למי אתם קורין רבי? אמרו לו לזה שמטייל אחריך. אמר להם ... כך וכך עשה לי. אמרו לו אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".

החשש למחול נובע מההרגשה כי המחילה היא הצדקה לרוע, היא מתירה את דם הנפגע ומאפשרת חזרה של ההתנהגות הרעה. כיצד, אם כן, מצפים מהנפגע למחול ואף לגמול טובה עם הפוגע?

ובאמת, רבנו בחיי כותב חידוש בולט. בניגוד לדברי הזוהר האמורים שיוסף מחל לאחיו, שיטת רבינו בחיי היא שיוסף לא מחל. נעבור על שלוש הפרשיות מקץ-ויחי ולא נמצא פעם אחת את הלשון סליחה. אין זאת אלא שיוסף החליט להתעלות על הרגשתו ולפעול מהראש ולא מהלב. הוא לא נקם בהם וגמל עמם טובה, אבל בליבו סחב עד היום האחרון את הכעס והפגיעה על מה שעוללו לו.

רבנו בחיי בראשית נ,יז: והנה אחיו בקשו ממנו מחילה ולא באר הכתוב שמחל להם ... לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם. ואם כן מתו בעונשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחלתו. ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להיפקד אחר זמן בעניין עשרה הרוגי מלכות.

רבנו בחיי מסיים עם ראיה חזקה לדבריו: כ-1500 שנה חלפו מאותה שיחה בין יוסף ואחיו, וחיילי רומי האכזריים תפשו את עשרה גדולי ישראל והמיתו אותם במיתות אכזריות כעשרה הרוגי מלכות. בפיוט "אלה אזכרה" שקהילות אשכנז אומרים במוסף יום כיפור וקהילות ספרד אומרים בקינות תשעה באב מסופר כי הקלגס הרומאי שאל אותם מה דינו של גונב איש ומכרו? הם ענו: מוות. והוא ענה כי עכשיו יגבה מהם – כעשרה הרוגי מלכות - את חטא עשר אבותיהם שמכרו את יוסף. הפיוט ממשיך ומספר כי רבי ישמעאל כהן גדול ביקש לעכב את הריגתם כדי לעלות למעלה ולשמוע מאת האיש לבוש הבדים אם כך נגזר משמים? ושמע שכן הדבר.

פיוט אלה אזכרה: גבה לב בליעל עובד אלילים ... וקרא לעשרה חכמים גדולים ... דינו משפט זה לאשורו ואל תעוותוהו בכזב לאומרו ... כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו [מה דינו]? הם כענו לו ומת הגנב ההוא. נם איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו לאורחת ישמעאלים סחרוהו ואתם קבלו דין שמים עליכם כי מימיהם לא נמצא ככם. 

המחלוקת אם כן היא פשוטה וברורה: בעוד שספר הזוהר לומד שיוסף מחל לאחיו, גישת רבינו בחיי היא שלא ייתכן שמחל להם.

מה ההבנה בדברי ספר הזוהר? ומצד שני, מדוע רבנו בחיי אינו מקבל אותה?

ג. הסבר ראשון בגישת המחילה של יוסף הצדיק: יוסף סובר שהולכים אחרי התוצאה המעשית ולא אחרי הכוונה. שכן בדיני אדם (ראו בהערה[4]) שופטים את התוצאה הסופית ולא את מה שעמד מאחוריה ואי אפשר להעניש אדם על מה שלא עשה. הכוונות לא משנות כאן.

הדיון התיאורטי הזה הפך לדיון מעשי מרתק לפני כ-115 שנה[5]: בשנת 1894 הכריז הצאר אלכסנדר על חוק חדש ברוסיה: כל המסחר האלכוהולי יופקע מהשוק הפרטי וינוהל בידי הממשלה. בתי מרזח פרטיים אסורים מעתה בשיווק יין, שכר או וודקה. כמובן, הגזירה הייתה מכת מוות עבור היהודים שרבים מהם התפרנסו מניהול בתי מרזח והיו כאלו שהמשיכו למכור משקאות בסתר.

פעם פרץ יהודי לבית מרזח כזה ומסיבה כלשהי היכה בחבית היין ושבר את הברז בתחתיתה. היין נשפך לכל עבר והחבית יצאה מכלל שימוש. חלף זמן והתברר כי המכה הזו הייתה הדבר הכי טוב שקרה לבעל בית המרזח. פקח ממשלתי נכנס לביקורת לראות אם מוכרים משקאות אסורים וכיון שהחבית לא הייתה בשימוש, בעל החבית ניצול מהביקורת.

כשבעל בית המרזח תבע את הפוגע בבית הדין, טען כי אינו צריך לשלם כלום. אדרבה, הנפגע צריך להודות לו שהציל אותו מעונש חמור שהיה מחסל את העסק ואותו עצמו. מנגד, בעל בית המרזח טען כי אף שהמעשה הוביל לתוצאה טובה, אבל אין לה קשר עם הפוגע. הוא התכוון להזיק ולפגוע.

השאלה התגלגלה לפתחו של רב חשוב בווילנה בשם הרב חיים סגלוביץ והוא פשט אותה מגמרא ורמב"ם מפורשים. הגמרא (מנחות עד,ב) דנה בדייג שהטיל בשבת רשת לתוך המים כדי להעלות דגים וכשהעלה את הרשת התברר שהוא הציל חיים. שכב עליה תינוק שנפל למים והטלת הרשת הצילה את חייו. כך שאף שכוונתו הייתה לרעה, אבל יצא לו טוב והתוצאה הייתה מושלמת.

הגמרא מביאה מחלוקת מה דינו והרמב"ם פוסק שהוא פטור. שכן מה שקובע בדיני אדם הוא התוצאה ולא הכוונה שמאחוריה. ואף שלא התכוון לטוב, אבל ההשגחה העליונה הצילה אותו מעצמו ואי אפשר להעניש אדם על דבר שלא קרה.

3. רמב"ם שבת ב,טז: נתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק – פטור, ואפילו אם לא שמע שטבע, הואיל והעלה תינוק עם הדגים [ונמצא שלא עשה מעשה אסור].

דעה זו מסבירה את גישת הזוהר לגבי יוסף ואחיו: אף שהם התכוונו לגמור את חייו, אבל ההשגחה העליונה הצילה אותם מעצמם ובעולם שלנו הולכים אחרי התוצאה. הנה דברי האור החיים בפרשתנו:

אור החיים פרשתנו נ,יט: ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות והרי זה דומה למתכוון להשקות חברו כוס מות והשקהו [בטעות] כוס יין שאינו מתחייב כלום.

עם זאת, רב אחר בווילנה, הרב שלמה הכהן, שהיה מורה צדק חשוב ובולט באותם ימים, שלל את הפסיקה ואת ההשוואה לדברי הרמב"ם. הוא העלה סברה יפה המחלקת בין המקרים: כשאדם העלה דגים ותינוק – מעשה ההעלאה היה מעשה של הצלה. זה לא רק שהתוצאה הייתה טובה, אלא מעשה הדייג עצמו היה פעולה של הצלה, שהרי הפעולה עצמה הצילה את התינוק.

ואולם זה ששבר את החבית עשה פעולה של שבירה מוחלטת. בה עצמה לא היה גרם של הצלה. רק אחר כך התברר כי המעשה הוביל בצורה עקיפה לתוצאה טובה – ואולם זאת לא סיבה לזכות את השובר. הוא גם התכוון להרע וגם עשה בפועל מעשה של היזק.

הדבר דומה לטענת המחבל בפיגוע בראשון: הוא חולל דקירה שהייתה יכולה לגרום להרג. אין זה אלא שאחר כך נוצרה סיטואציה מופלאה שהביאה להצלת הנפגע. אבל זה לא מה שהמחבל עשה.

התפיסה הזו מסבירה את הגישה ההפוכה מהזוהר, את גישת רבנו בחיי בפרשתנו: אי אפשר להקל עם אחי יוסף, שכן הם עשו פעולה נוראה של מכירת אח. לא היה שום דבר טוב במעשה המכירה עצמו זולת פגיעה ביוסף. אין זאת אלא שחלפו 22 שנה והתברר שהקב"ה הפך את התוצאה והיא התגלגלה להיות דבר טוב. אבל זה לא מה שהם עשו ובוודאי לא מה שהתכוונו לעשות.

חשק שלמה חושן משפט ב: מה שהביא ראיה מהא דפורש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים דקיימא לה כרבה דפטור, משום דאזלינן בתר מעשיו ולא בתר כוונתו, הדבר שונה משום שבאותה מלאכה של צידה הייתה הצלת נפשות. אבל אם היה ידוע שהעלה הדגים בתחילה [ואחר כך נפל שם התינוק] גם לרבה חייב שהרי גם המחשבה וגם המעשה היו באיסור.

עכ"פ הצגנו גישה אחת לבאר את מחילת יוסף לאחיו. שכן בדיני אדם הולכים אחרי התוצאה ולא אחרי הכוונה והמעשה עצמו, וכיון שהמעשה הוביל לתוצאה חיובית – אי אפשר להעניש עליו.

מכאן נמשיך בגישה חדשה, שאותה הזכיר הרבי מליובאוויטש בקצרה בסוף שיחה בנושא, ולפיה מחילת יוסף הייתה מסיבה עמוקה הרבה יותר.

האמת היא – שלא רק התוצאה הייתה טובה, אלא – אפילו הכוונה הרעה הייתה בעומקה לטובה. יוסף פיתח גישה חדשה כלפי עצם המניע להרוג אותו ומכאן הגישה האמיתית למחילה מושלמת. האמת היא שיוסף לא דן לטובה רק את האירוע, אלא אפילו את הרוע.

ד. קראתי פעם משל עממי: שני אחים היו חיים זה לצד זה בנחלה משותפת שהשאירו להם ההורים. הם חיו בצוותא הרבה שנים עד שיום אחד הסתכסכו בשל ויכוח כלשהו. אשתו של זה אמרה משהו לאשתו של זה והאח הנפגע תקף את אחיו במילים משפילות ואי ההבנה התגלגלה לעימות, בכיות, טריקת דלת ונתק מוחלט.

יום אחד עבר נגר עם ארגז כלים וחיפש עבודה. הוא הקיש על דלת האח המבוגר ושאל אולי יש עבודה בשבילו. "כן", אמר האיש, "באמצע הנחלה שלי עובר נחל קטן ומעבר לו גר השכן, שהוא במקרה אחי הטיפש. הורס לי את היום לצאת מהבית בבוקר ולראות אותו. אנא הקם גדר גבוהה של שלושה מטרים על שפת הנחל וככה אשכח מקיומו של כפוי הטובה הזה".

האח השאיר את הנגר לעבוד ונסע לסידורים שונים. כשחזר הביתה הוא עמד המום. במקום לבנות גדר, הנגר בנה גשר מעל הנחל, גשר שחצה את הנחל מצד לצד עם מעקה מעוצב ופיתוחי עץ. לפתע הגיע האח הצעיר מהצד שלו, הוא ראה את מה שקרה והתנפל על אחיו המבוגר. "אתה משהו מיוחד, תמיד ידעתי שאתה מיוחד, לבנות גשר אחרי כל מה שעשיתי לך?! אתה באמת נפלא..."

הסיפור מעביר מסר מיוחד במינו: אף אחד לא נגדך, אנשים בסך הכול מגנים על עצמם. בתשעים ותשעה אחוז מהמריבות, אנשים אינם מחפשים לריב, אלא לשמור על האינטרסים של עצמם ורק שאינם יודעים נכון לדאוג לעצמם ודורסים בטיפשות בדרך את כל מי שזז.

מה שקורה במריבה הוא שאנו בונים בראש 'דֶמוֹן', אנו יוצרים בדמיון דמות שטנית של האיש אתו רבים והופכים אותו לשטן אכזר. אבל בדרך כלל אם מתעלים על הרגש הפוגע ובמקום לריב משקיעים את אותם כוחות בלהסתדר – זה בדרך כלל מצליח. כי עלינו להאמין שמעט מאוד אנשים פוגעים באחרים בכוונה תחילה. אנשים נבראו בצלם אלוקים והטבע הבסיסי של כולנו הוא להיות חלק מהאחדות האלוקית ולכן הפגיעה נובעת בדרך כלל מתוך סיבה כלשהי ולא סתם מתוך רצון להרע.

וזאת הסיבה העמוקה שיוסף מחל לאחיו, שכן במהלך השנים הוא גילה תגלית מהממת על הטבע האנושי: אחיו לא באמת אנשים מסוכנים, הם לא כאלו שצריך להתהלך עם תחושה מייסרת של עלבון ופגיעה מהם. הם לכל היותר היו מבוהלים ומודאגים ממנו ומכאן טעו להגזים ולהגיב באכזריות[6].

מאיפה יוסף ידע את זה? משום שהוא ניסה אותם ובדק את זה. יוסף הרי ערך מבחן פסיכולוגי ענק על הטבע האנושי. הארכנו בכך בשנים קודמות ונזכיר את הדברים בקצרה:

פרשיות מקץ-ויגש מעלות שאלה עצומה, אין גדולה ממנה. אנו מאריכים לתאר פה את האצילות והסלחנות של יוסף הצדיק, אבל הפרשיות הקודמות סיפרו סיפור הפוך בדיוק: כאשר יוסף פוגש לראשונה את האחים, הוא טומן להם פח אחרי פח ושובר אותם לרסיסים. הוא מתנכר אליהם ומאשים אותם בריגול נגד מצרים. הוא אוסר את שמעון ותובע מהם להביא את בנימין אליו. הוא נוהג באכזריות לכאורה כלפי אביו הצדיק, כשמכריח את יעקב לראות ששמעון איננו חוזר הביתה ואחר כך מכריח אותו להיפרד גם מבנימין. והדבר הנורא מכל: הוא טומן את גביע הכסף באמתחת בנימין ומעליל עליו עלילת דם בזויה כאילו גנב את הגביע ועליו להימכר לעבדות.

ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה מה יוסף רוצה? ואיך זה מתאים עם האצילות שהפגין אחר כך?

נקודת הדברים היא כזו: לא אכזריות הייתה כאן, אלא אהבת אמת לאחיו. יוסף הבין דרך החלומות שהוטלה עליו שליחות מלמעלה. לרפא את הכאב במשפחה. לחסל את האויבות והשנאה ההדדית, ולשם כך הוא העניק להם את ההזדמנות לתקן את מה שקרה. הוא העמיד אותם בניסיון חוזר של מה שקרה אז, באותו לילה נורא, במטרה לאפשר להם להפגין את הטוב האלוקי שבהם.

כל מעשיו של יוסף נועדו לשחזר את הלילה הנורא ההוא בשכם. הוא מפריד אותם משמעון כדי לגרום להם לשוב הביתה בלי הילד שגרם את המכירה, ובכך מעורר בהם זכרונות של הלילה שהם התאמצו למחוק מהמודעות שלהם. אחר כך הוא מאשים את בנימין בגניבה במטרה לסכסך בינם לבינו ולגרום להם להתנער ממנו, כפי שהתנערו בזמנו מיוסף. ואולם יהודה קם ואומר: "לא הפעם, זה לא יקרה שוב. התבגרנו ולמדנו משהו בעשרים ושתיים השנים האחרונות. הבנו שדם הוא לא מיץ עגבניות ולא נפקיר שוב אח. וגם אם הוא גנב כדבריך, אני אשב תחתיו לעבדות".

והרגע הזה הפך את תפיסת האדם של יוסף. הוא הבין שאחיו לא אנשים רעים, כי אנשים רעים לא משתנים. הם בסך הכול רדופים מהפחד והקנאה בו ולא נדרש יותר מניסיון רע כדי להבין שטעו.

אכן לפי הגישה הזו, לא רק התוצאה מהמעשה שלהם הייתה טובה, אלא אפילו עצם הכוונה מאחורי המעשה לא נבעה מכזה רוע מסוכן כפי שזה נראה[7].

יש להוסיף כי בדומה לזה פירשנו בעבר את המושג "שנאת חנם". הרי השאלה נשאלת מה זה "שנאת חינם"? וכי יש שנאה שהיא בחינם?! וכי שנאת קמצא ובר קמצא הייתה בלי סיבה?! לכל שנאה יש סיבה ואפילו סיבה מוצדקת, אז מהי "חנם"?

אלא האמת היא שהשנאה עצמה נטולת יסוד, שכן אנו נלחמים נגד אויב שלא קיים או לפחות עשוי לא להיות קיים אילו נגיב מולו אחרת. האדם שעומד מולך הוא אינו כה רע, הוא אינו כה רקוב, הוא לכל היותר רוצה להגן על עצמו ולכן אין הצדקה להנציח את המריבות שהורסות כל חלקה טובה.

4. ליקוטי שיחות ה/250: כאשר יוסף גמל עם אחיו טוב למרות שגמלו עמו רעה, הוא הראה את הדרך ליהודים בכל הדורות שכל אחד יביט על יהודי אחר לא כמו שהוא נראה בחיצוניות אלא כמו שהוא מצד עצם הנשמה ובמילא יכלכל אותו לפי מעשיו (הטובים) ויגמול טובות עם חייבים. וכאשר נוהגים כך עם יהודי אחר, מעוררים שגם אצל עצמו יאירו כל העניינים כפי שהם מצד עצם הנשמה.

מה כל זה אומר בתכל'ס? אחרי הציווי "לא תשנא את אחיך בלבבך" מוסיפה התורה עוד כמה מילים: "הוכח תוכיך את עמיתך ולא תשא עליו חטא". מה הקשר לציווי "הוכח תוכיח"?

רמב"ן ויקרא יט,יז: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' - בעשותו לך שלא כרצונך [אל תשנאנו] אלא תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי. 'ולא תשא עליו חטא' - לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו.

התורה אינה דורשת רק לא לשנוא, אלא מוסיפה גם את הפתרון החיובי: לדבר. לשים דברים אל השולחן, לנהל דו שיח על מה שקרה, והשיחה תרפא את הפצעים. ואולי אפשר לסכם את השיעור במשפט אחד: אם ניקח את אותם הכוחות שמופנים למריבה ונשקיע אותם בלשמור על גשרים פתוחים – אין ספק שהשנאה תיעלם מהעולם.

פרשת ויחי – גילוי: התאריך המדויק שבו יבוא המשיח

תאר לעצמך כי היית זוכה לרגע חד פעמי של עלייה לעולמות העליונים ומקבל הזדמנות לשאול את הקב"ה כל שאלה שתעלה בדעתך. מה התהייה הכי מטרידה אותך בחיים, שהיית רוצה לקבל עליה תשובה ברורה מריבון העולמים?

במכתב שכתב הבעל שם טוב לגיסו, רבי ישראל מקיטוב, הוא מספר על חוויה עילאית שעברה עליו, המוגדרת בלשון הקבלה "עליית נשמה". זהו רגע קדוש שבו מתנתקת כביכול הנשמה מן הגוף, עולה לעולמות העליונים וחווה התגלות רוחנית עזה.

1. אגרת הבעש"ט לגיסו, הודפסה בסוף הספר בן פורת יוסף להרב יעקב יוסף מפולנאה: בראש השנה שנת תק״ז עשיתי השבעת עליית הנשמה, כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי… ועליתי מדרגה אחר מדרגה עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים … ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד … והייתי סובר שהשמחה הזו חס ושלום על פטירתי מהעוה״ז והודיעו לי אח״כ שאיני נפטר עדיין כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד יחודים למטה …

ושאלתי את פי משיח: אימת אתי מר? והשיב: בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה … ותמהתי על זה והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות?

השאלה שהטרידה את הבעש"ט יותר מכול היא: אימתי קאתי מר? מתי נזכה לגאולה שלמה וקץ כל הצרות? אך למעשה, הבעש"ט לא זכה לקבל תשובה ברורה על שאלתו. המשיח נמנע מלתת לו תאריך מדויק בו יבוא לעולם והבעש"ט נותר עם "צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי כל זה אפשר להיות".

כאן מעניין לבחון: האם נקבע משחר הבריאה תאריך מדויק שבו יבוא המשיח? האם אפשר לכוון את השעונים למועד מסוים שבו נזכה למהפך הגדול של הגאולה השלמה?

אם יש מועד כזה, האם הוא ידוע למישהו? ולמה אינו מגלה אותו לכולנו שנהיה מוכנים כראוי לבוא המשיח?

תושבי העיירה חלם, חששו שלפתע פתאום תישמע תקיעת השופר של הגאולה והם לא יהיו מוכנים. זה יהיה בשדה, זה יהיה באמצע שינה עמוקה והשלישי יהיה במקלחת. הם החליטו למנות את שמש בית הכנסת, שיעלה על גג הבניין ומשם יהיה צופה לרחוק, אם רואים את החמור של משיח מתקרב. כך הם יוכלו לקבל התרעה ממוקדת מבעוד מועד.

אחרי תקופה, התעניין מישהו אצל השמש, איך העבודה החדשה?

– 'השכר לא משהו, אבל העבודה לכל החיים'…

כאן מספרת פרשת השבוע דבר מפתיע: לפני פטירת יעקב אבינו מהעולם, הוא התכוון לגלות לבניו את התאריך המדויק שבו יבוא המשיח. אלא שברגע האחרון לפני שעשה זאת, הסתלקה ממנו השכינה והוא החל לדבר דברים אחרים.

2/א. בראשית מט, א: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

2/ב. רש"י: ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לדבר דברים אחרים.

פשטות דברי רש"י, נתפסים כמו חידוש מהפכני: ישנו תאריך מדויק שבו יבוא המשיח. הגאולה העתידה אינה אירוע מותנה ומוטל בספק התלוי בכך שנהיה ראויים לה ואם חלילה לא נהיה ראויים היא לא תתרחש לעולם. אלא החל משחר הבריאה נקבע תאריך מסוים שבו יבוא המשיח ויעקב אבינו התכוון לגלות אותו לבניו.

הרמב"ן מסכים עם דברי רש"י, שזאת הייתה תכניתו של יעקב אבינו. שכן זאת הפרשנות המקובלת למילים "אחרית הימים" שאמר יעקב אבינו: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים:

2/ג. רמב"ן: באחרית הימים – הם ימות המשיח, ורבותינו אמרו שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה כי לדברי הכול, אחרית הימים ימות המשיח הם.

אולם למעשה עצרו בעדו משמים לעשות זאת והסתלקה ממנו שכינה. הגמרא מוסיפה במקום אחר כי זה היה ונשאר הסוד השמור בעולם ועד היום לא מגלים לאיש את יום בוא הגאולה:

3. פסחים נד,ב: תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הם: 1. יום המיתה [כדי שיהיה כל ימיו בתשובה]. 2. יום הנחמה [מהצרות האישיות, כדי שאדם ישוב אל ה' בשעת הצרה]. 3. עומק הדין [מיהו צדיק ומיהו רשע]. 4. אין אדם יודע מה בליבו של חברו [כדי שלא יירד לחייו ויבטל את מחשבותיו]. 5. אין אדם יודע במה משתכר [באיזה מקצוע יעבוד]. 6. ומלכות בית דוד מתי תחזור. 7. ומלכות חייבת [רומי, אדום] מתי תכלה.

וכאן עולות השאלות: א. מהו היום שעליו דיבר יעקב? האם הוא חל היום, מחר? אולי הוא חל בדורות הקודמים ופספסנו אותו? ושמא הוא עתיד לקרות רק בעתיד הרחוק?

ב. מדוע משאירים את המועד הזה בסודי סודות ואין מגלים אותו, כדי שנהיה יותר מוכנים לביאת המשיח?

ב. נפתח את השיעור עם בירור דברי רש"י: מהיכן הסיק רש"י את דרשתו כי יעקב אבינו התכוון לגלות לבניו את היום המדויק שבו יבוא המשיח? אחרי הכול, מדובר בחידוש עצום שיש בכלל יום מועד כזה, ומנין לרש"י שזאת הייתה כוונתו של יעקב אבינו?

בפרט שיותר קל לבאר את הפסוק בפשטות: יעקב אבינו התכוון לגלות לכל אחד מבניו את כללות העתיד הצפוי לו! מה יקרה עם כל אחד מהם בעתיד הרחוק. כפשטות הלשון: "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים"?

כך מקשה המזרחי: 4. מזרחי: לא ידעתי מי הכריחם לומר זה? ולמה לא יהיה 'ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם' – על הדברים העתידים לבוא לכל שבט ושבט?

ובאמת הרשב"ם מפרש כפשטות הדברים: 5. רשב"ם: באחרית הימים – עניין גבורתם ונחלתם.

פירוש הרשב"ם מסתדר היטב עם כללות המשך הפרשה: התורה מתחילה כאן פרק ארוך, שבו יעקב אבינו קורא לכל אחד מבניו אל מיטתו ומברך אותם. ליתר דיוק, בשלוש הילדים הגדולים הוא נוזף בחריפות על חטאיהם, והחל מהילד הרביעי, יהודה, הוא מעניק להם ברכות גדולות.

בדברי המפרשים ישנם כמה הסברים בנוגע לתכליתן של ברכות יעקב, ונזכיר שניים מיוחדים במינם.

האור החיים מפרש כי יעקב אבינו התכוון בכך, להעצים את היכולות האישיות הייחודיות של כל אחד מילדיו. הקב"ה ברא כל אדם עם כישרונות ויכולות ייחודיים והרבה פעמים האדם מסתבך ואינו יודע בדיוק במה הוא טוב ועליו להשקיע את החיים ביכולת ייחודית זו.

וזאת הייתה כוונתו של האבא הזקן לפני מותו. הוא קרא לכל ילד ובעצם אמר לו באיזה סגולות הוא התברך, איזה תחומים הוא עושה טוב מאחרים ובהן עליו להשקיע את עתידו.

6/א. בראשית מט,כח: וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו – בירך אותם.

6/ב. אור החיים שם: אשר כברכתו – פירוש הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה: יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה: המלך במלכות, הכהן בכהונה ועל זה הדרך, ולא הפך המסילות.

האור החיים מדקדק את דברו מלשון הפסוק: "אשר כברכתו- בירך אותם". היינו שיעקב העניק לכל ילד את הברכה שזכה לה כבר מרגע בריאתו. הוא לא העניק להם ברכות חדשות, אלא איחל לכל אחד שיזכה להגשים את עצמו! ולממש את נקודות החוזקה שבהן התברך מהקב"ה בעצמו[1].

האברבנאל מביא פירוש נוסף, בנוגע לתכלית ברכות יעקב: כל סיפור הברכות נועד למטרה אחת: להגדיר את יהודה כמלך עתידי על ישראל, עד ביאת משיח צדקנו.

אחרי פטירת יעקב אבינו, בני ישראל הופכים להיות שנים עשר שבטים מפורדים לעצמם ונוצר צורך לקבוע מנהיג אחד שהוא יוביל את הציבור, ולכן תכניתו של יעקב היא להכריז כי המלך העתידי של ישראל – עד ביאת המשיח – יבוא משבט יהודה.

בכך מבאר האברבנאל היטב את מבנה הברכות: בהתחלה יעקב מונה את חטאי שלוש בניו הגדולים וזאת בכדי להסביר מדוע הם אינם קודמים ליהודה. אחר כך הוא ממשיך לדבר על בניו הצעירים ומסביר כי כל אחד מהם נועד למטרה אחרת שהיא לא מלוכה (יששכר לתורה, זבולון לעושר, דן לדיינים ומשפטים וכו').

7. אברבנאל כאן: שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט המלכות והממשלה בזרעו. כי ראה וידע בכח נבואותיו שיתרבה זרעו מאד והיה ראוי שימנו עליהם מנהיג או מלך שוטר ומושל. ולפי שלא יפול ביניהם קטטה על מנוי המלך ראה הזקן בשעת מותו לבאר מאיזה שבט מהם תהיה ההנהגה והמלכות ובו מלכים ימלוכו, ובעבור זה עשה חפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות כי טבע הבנים אשר יולדו להם ראה שיהיה נוטה לטבע האבות … ולכן מפני הבחינה הזאת זכר בכל אחד מבניו, פעם תכונותיהם בעצמם ופעם העתיד לבא על זרעם … להודיע אם הם ראוי למלכות ולשררה אם לא.

המורם מכל הנ"ל כי תכלית שיחתו של יעקב הייתה לבאר העתיד לבוא על ילדיו. ואם כן, מסתבר לומר שגם הפסוק הפותח את הפרשה – "האספו ואגידה" הוא פתיחה לעניין זה.

ומה הכריח את רש"י לומר, אם כן, כי הפסוק הראשון בפרשה עוסק בעניין אחר מפרשת הברכות: לברר את היום המדויק שבו יבוא המשיח?

מבאר הכלי יקר רעיון נפלא. הבה נשים לב ללשון הפסוקים בתחילת הפרשה:

8/א. פסוק א: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.פסוק ב: הקבצו ושמעו בני יעקב … ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני וגו'.

נשים לב: בתחילה יעקב אומר להם "האספו ואגידה לכם", ואחר כך הוא מתחיל שוב ואומר בלשון אחר: "הקבצו ושמעו".

למה הוא מתחיל שוב "הקבצו" לאחר שכבר ביקש "האספו"? ולמה פעם ראשונה הוא מבקש "הקבצו" ופעם שנייה "האספו"?

מכאן למד רש"י כי היו שתי אסיפות לשתי מטרות. האסיפה הראשונה מוגדרת בלשון "אסיפה", שפירושה התכנסות למקום סגור וצנוע עבור מטרה חשאית. ואילו ההתכנסות השנייה מכונה בלשון "קיבוץ", שהיא התכנסות גדולה לעניין גלוי לכולם.

ההתאספות הראשונה הייתה לשם גילוי הקץ, שהוא עניין חשאי. ובאמת הסתלקה ממנו שכינה ולא הצליח לגלות. אחר כך ביקש מהם שוב "להתקבץ", לשם עניין גלוי וידוע של גילוי העתידות על כל אחד מהם.

8/ב. כלי יקר מט,א: לשון אסיפה שייך למי שעומד בחוץ במקום מגולה ונאסף לתוך הבית למקום צנוע, כמו (דברים כב ב): ואספתו אל תוך ביתך, ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים יט יח), וכן רבים. אבל לשון קיבוץ מורה על אנשים מפוזרים שיתקבצו למקום אחד אפילו שיהיה במקום מגולה ובקעי בו רבים.

כך מתחילה ביקש לגלות סוד הקץ ואין ראוי לגלות דבר סוד ברשות הרבים פן ישמע מי שאינו הגון, כי סוד ה' ליראיו דוקא, על כן אמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לעת קץ, ומיד הרגיש בעצמו שנסתם ממנו הקץ, על כן חזר מלשון אסיפה ואמר הקבצו בני יעקב לשמוע דברים שאין בהם סוד ויכול לדבר ממנו ברבים.

ואחרי שביארנו את ההכרח לדברי רש"י כי יעקב התכוון לגלות לבניו את סוד הקץ, אנו שבים ושואלים: מה התאריך שעליו דיבר יעקב? איזה הוא היום שבו אמור לבוא המשיח?

ג. בהשקפה ראשונה נראה, שיעקב התכוון לגלות להם את אחד ה"קיצים" שנאמרו על ידי גדולי ישראל לאורך הדורות.

במשך ההיסטוריה, יהודים עברו קשיים מאוד גדולים של גירושים, פרעות ורדיפות ואנשים כמעט התייאשו מהסיכוי לחזור לארץ ולשנות את מצבם לטובה. גדולי ישראל שרצו לעודד את רוח ההמון ולהרים אותו מן הייאוש, עסקו בחישובים שונים כדי לגלות את התאריך המדויק שבו יבוא המשיח ולעודד בכך את ההמונים שהנה באה הגאולה.

כך מבאר הרמב"ם את תכלית חישוב ה"קיצים" [בכך משיב על הטענה שהרי 'תיפח רוחם של מחשבי קיצים'? אלא שהדבר נעשב כצעד חריג לעודד רוח ישראל השפלים והנאנקים[2]]:

9. אגרת תימן: אנחנו נתנצל בשם רבנו סעדיה [גאון] ז"ל [שחישב קיצים] ונאמר שלמרות שהוא ידע שאסור לעשות כן, מה שהביאו לעשות זאת היא היות אנשי דורו מלאי ספקות באמונה, וכמעט שאבדה דת ה', לולי היה הוא ז"ל … לקבץ המון בני האדם בחשבון הקצים, לחזקת תוחלתם לאמת.

עוד הקדמה מובאת במפרשים, כי חישוב הקץ הוא אינו מדע מדויק, אלא זהו רק יום מסוגל שבו במיוחד יכולה לבוא הגאולה אילו נזכה ונחזור בתשובה. אולם קרה למעשה שכל החישובים והמועדים שנאמרו על ידי גדולי ישראל, עברו בלא גילוי המשיח[3]. שכן לא היינו ראויים לכך.

10. נצח ישראל למהר"ל סוף פרק מ: תדע שכל מה שאמרו חכמים בעניין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך היה בודאי באותו זמן ובאותה שעה, רק שגילה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ… הקץ הוא מהדברים הנעלמים אשר אי אפשר שיהיה נגלה בברור.

הראשון שהציג תאריך של "קץ", היה דניאל בסוף ימי גלות בבל:

11/א. דניאל יב: ויאמר לאיש לבוש הבדים … עד מתי קץ הפלאות? … ויאמר: לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ … ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם, ימים אלף מאתים ותשעים.

11/ב. רש"י: אלף מאתים ותשעים שנה הן מיום הוסר התמיד [ימי החורבן השני] עד שישוב בימי משיחנו.

גם הרמב"ן הולך בדרך דומה ומפרש שמשיח יבוא 1290 שנה אחרי החורבן השני, שנת ה אלפים קיח:

11/ג. רמב"ן בראשית ה,ח: ויהיה זה קיח שנה אחר האלף החמישי … מעת הוסר התמיד לתת שיקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים.

הרמב"ם הציג באגרת תימן "קץ" אחר וכתב שהוא יותר אמיתי מכל חשבון:

12. אגרת תימן: יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת… שתחזור הנבואה לישראל … בשנת ד´ תתקע"ו ליצירה (=1216), ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח … זהו יותר אמיתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ.

ועוד כתבו רבים קיצים שונים. גם בדורות האחרונים נאמרו קיצים כאלו[4], ובשם רבינו הזקן מובא שהשנה שעברה, שנת תשע"ה, הייתה ראויה להיות קץ. כך הוא דרש בפרשת פקודי את הפסוק "ואת האלף שבע מאות שבעים וחמשה עשה וווים לעמודים" – וקרא את המילה "האלף" בלשון "ה-אלף", כלומר "ה' אלפים" ועוד "שבע מאות שבעים וחמשה". והייתה כוונתו לרמוז בזה ששנת 5775 – תשע"ה – היא שנת הקץ[5].

על כל פנים, לפי כל זה אפשר לפרש, שיעקב אבינו התכוון לגלות לבניו את אחד התאריכים הללו. אולי הוא התכוון לומר לבניו ששנת ה'תשע"ה – היא שנת גילוי המשיח…

דיון: האם ההסבר הזה נראה ומסתבר?

כמובן, קשה מאוד לומר כן, שהרי איזה טעם יש לו לספר להם, שמשיח יבוא במרחק של עוד אלפי שנים מאותו היום שבו עמדו? זה הרי רק ייאש אותם!.

ואם כן, מהו התאריך שהתכוון יעקב לגלות לבניו[6]?

מבאר הרבי דבר נפלא: יעקב התכוון לומר להם כי למעשה משיח יכול לבוא היום. כל יום הוא המועד לביאת המשיח והדבר יכול להתרחש היום ממש. כל מה שנדרש לכך הוא להתאמץ ולהכין את העולם ואת עצמנו להיות ראויים לו.

ובביאור יותר: תאריך ביאת המשיח היהודי מורכב למעשה משני תאריכים: יש את התאריך המקורי שאותו קבע הקב"ה בעת בריאת העולם, "בעתה", והתאריך הזה היה רחוק מאוד מאותו יום שבו הם עמדו. אולם יעקב התכוון לומר להם כי יש עוד תאריך לביאת המשיח: התאריך של "זכו" והתאריך הזה הוא היום ממש.

כך שבתוך הגילוי של יעקב אבינו הסתתר מסר כפול: מסר של תקווה ומסר של איום. מצד אחד, מסר של תקווה, שביכולתנו למהר אותו. אך מצד שני מסר של איום, שאם לא נעשה כלום לטובת ביאת המשיח ונמתין שהדברים יקרו מאליהם, התאריך במצב של "בעתה" הוא רחוק מאוד. חשוב לענ"ד לחדד את הקטע הזה, כדי שיהיה יותר ברור ההמשך, שיעקב אבינו הלחיץ אותם לכך ולכן נלקחה ממנו הנבואה, כדי שתבוא הגאולה מלמטה למעלה.

כך מבארת הגמרא:

13. סנהדרין צח,א: רבי יהושע בן לוי רמי כתיב(ישעיהו ס, כב)בעתה וכתיב אחישנה? זכו אחישנה לא זכו בעתה אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב (דניאל ז, יג) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה וכתיב (זכריה ט, ט) עני ורוכב על חמור? זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור.

ובזה מבארת הגמרא שם סיפור תמוה:

14. רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי אמר ליה … אימת אתי משיח? אמר ליה זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד. אמר דילמא מבעינא דלא איעכב. אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי, אמר ליה שלום עליך בר ליואי. א"ל לאימת אתי מר? א"ל היום. אתא לגבי אליהו … אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא ולא אתא. אמר לו: הכי אמר לך:היום אם בקולו תשמעו.

אם כן, התשובה על השאלה הנצחית "מתי יבוא המשיח" היא: היום, בכל רגע, אם רק נעשה מה שצריך כדי שיבוא. לאידך, אם חס וחלילה לא נכין העולם עבורו, הרי הוא יכול להתעכב עד התאריך של "בעתה".

כאשר החפץ חיים היה נוסע מהבית, היה לוקח עימו מזוודה סגורה. מעולם לא פתח את המזוודה, אך מעולם לא יצא מהבית בלעדיה. בני הבית היו סקרניים לדעת מה יש בה, אך לא הצליחו לגלות זאת. אחרי פטירתו, פתחו את המזוודה וגילו בה קפוטה חדשה וחגיגית. אז נזכרו שהחפץ חיים אמר פעם, שראוי לקבל את משיח עם קפוטה חגיגית…

15. לקוטי שיחות כ/231: תעתיקו את כל הטור הימני בעמוד הזה, 231. אין לי כוח להעתיק באידיש.

אולם לפי זה, נשאלת השאלה ההפוכה: למה ה' מנע את יעקב מלומר זאת? מדוע עצר אותו מלומר לבניו את המסר המכריע שהכול תלוי רק בהם, ומשיח יכול לבוא "היום" או חלילה, אם לא יעשו שום דבר, רק בעוד אלפי שנים חס ושלום?

מבאר הרבי ביאור עמוק – שהוא מהות התפקיד המוטל עלינו כיום כהכנה לביאת המשיח.

ד. נפתח את ביאור רבינו וגישת תורת החסידות לעניין ביאת משיח צדקנו, בסיפור חסידי עתיק מימי ראשית החסידות:

רבי זאב קיצעס, תלמידו של הבעש"ט, חלם כל ימיו לעלות לארץ ישראל. לעת זקנותו הבין שאם לא עכשיו – אימתי והוא היה נחוש בדעתו לנסוע. הוא מכר את הבית, נפרד מהחברים והלך לבקש את ברכת הדרך מהבעש"ט. אך לאכזבתו, הרבי הפנה ממנו את הראש ולא ענה. הוא ניסה שוב ושוב לבקש ברכה והסכמה, עד שיום אחד האיר לו הבעש"ט פנים ואמר: "נו, אם אתה מתעקש לנסוע, יהא ה' עמך", אך הרבי הוסיף עוד משפט סתום: "בכל מקום שתבוא, היזהר שלא תיכשל בלשונך".

רבי זאב קנה בהתרגשות כרטיס הפלגה ויצא לדרך הארוכה לארץ ישראל. ההפלגה בים הייתה קשה בגלל הרוחות, והאניה סטתה מהדרך ועגנה באיזה אי נידח. רבי זאב ירד אל האי, אכל ושתה ופתאום ראה יהודי עומד לפניו. היה זה איש מבוגר ומרשים ורבי זאב פתח עימו בשיחה. בין הדברים, עברו לדבר על מצב היהודים בעולם, והיהודי התעניין לדעת מה קורה בגולה כי שמע שהצורר חמלינצקי ימ"ש עשה טבח ברבבות יהודים רח"ל. אמנם רבי זאב, שהיה שרוי באקסטאזה של עליה לארץ, השיב בעליצות כי המצב לא כ"כ נורא ויהודים מתעוררים להתקרב לה'.

התעקש הזקן ואמר שוב כי שמע אחרת, שאין תקנה בגולה ולכל מקום שהולכים, הרעה רודפת. אך רבי זאב ענה בביטחון כי "בכל דור קמים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". שמע זאת הזקן ונאנח מרה. דמעות נשרו על לחייו והוא נעלם מהמקום. לפתע נזכר רבי זאב במה ששמע מהרבי, שעליו להיזהר בלשונו!. האו הבין שפספס את הזדמנות חייו. ברוב שברונו, החליט לשנות את המסלול ולשוב אל הבעש"ט.

כשהגיע לשם, אמר לו הרבי: דע לך שהזקן שעימו דיברת היה אברהם אבינו, איש החסד, שעומד ומלמד זכות על ישראל. משמים ציפו לך שתבוא ותאמר כי ישראל אינם יכולים להמשיך עוד יום אחד בגלות. אך אתה דחית את הקץ עם מידת הביטחון שלך…

בשביל לזכות לביאת המשיח – אנחנו צריכים לרצות אותו. משיח לא יכול לבוא כל עוד מרגישים בנוח בגלות, כי אי אפשר לגאול אדם שלא רוצה להיגאל.

למה הדבר דומה? כאשר משחררים מבית הכלא אסיר שמרגיש שם בנוח ורכש חברים טובים שם, הוא ימצא דרך מהירה לחזור לכלא…

מהות הגאולה על פי ההשקפה החסידית היא, חיים של התאחדות גמורה עם הבורא. אלו יהיו ימים נעלים שנזכה לראות את מה שאי אפשר לראות כיום, ולהרגיש את הכוח האלוקי המניע אותנו. אנו נהייה מודעים להשגחה העליונה המלווה אותנו בכל רגע ומובילה את חיינו.

אולם כדי שיקרה שינוי מהותי כזה, נדרש שינוי מהותי בתוכנו. עלינו להכריז כי הגלות אינה טובה לנו. החיים הרגילים של מאבקים פנימיים עם היצר, שאיפה עמוקה לחיים גשמיים נוחים וכו', אינם מספיקים עבורנו. אבל כל עוד אנחנו מרגישים בנוח בגלות, אין שום עניין שהקב"ה יביא הגאולה מלמעלה, שהרי אנו נמצאים בגלות פנימית ועמוקה בנפשנו.

בעומק יותר: מובא בספר הזוהר כי החידוש המהותי של הגאולה העתידה יהיה, שזאת גאולה נצחית שלא תבוא אחריה עוד גלות. בעוד שהגאולות הקודמות היו זמניות ושני בתי המקדש נחרבו, הגאולה העתידה תהיה נצחית ושלימה.

16. זוהר ג רכא,א: [בית המקדש הראשון] אתבני על ידא דבר נש ובגין כך לא אתקיים, ושלמה הוא ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים ועל דא אמר: אם ה' לא יבנה בית שווא  עמלו בוניו בו – דהא לית ביה קיומא. [וכן] ביומוי דעזרא [בניינו של עזרא] גרם חטאה ואיצטריכא אינון למבני ולא הוא ביה קיומא. ולזמנא דאתי כתיב: בונה ירושלים ה', איהו ולא אחרא, ובניינא דא אנא מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל.
17. לקו"ש כ/232: כאשר העבודה נעשית מצד סיוע מלמעלה ולא ביגיעת עצמו, הרי אז אין 'נצחיות' בעבודה, כאשר הסיוע האלוקי יתעלם, יכול האדם לרדת ממדרגתו ח"ו. דווקא בשעה שהעבודה באה באתערותא דלתתא (בכוח עצמו), היא בבחינת דבר המתקיים ומביאה גאולהנצחית שאין אחריה גלות.

בכך מובנת העובדה שחז"ל קבעו בקשות רבות על הגאולה. שליש! מתפילת שמונה עשרה הן בקשות על הגאולה העתידה. ולכאורה הוא דבר תמוה ביותר: מדוע אנו צריכים לבקש הגאולה? הרי הגאולה היא אירוע כה מהפכני, שמיימי ונעלה שהוא רק בידי הקב"ה, ובמילא מתי שהוא יראה לנכון הוא יביא המשיח, ומה יש לנו 'לנדנד' על זה?

17. שבת לא,א: אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין [בבית דין של מעלה], אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפו"ר? ציפית לישועה?

הלכות מלכים להרמב"ם פרק יא: וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו.

אלא שהבקשות על הגאולה, הן חלק מהותי מתהליך הגאולה עצמה. הגאולה איננה תהליך עליון שמתחיל מהקב"ה, אלא גאולה עצמית של כל אחד מאיתנו מכבלי החומר של העולם הזה. לכןאנו אמורים לפתוח את הדלת ולהתחיל בעצמנו את תהליך השחרור מכבלי העולם הזה.

לפי היסוד הזה, מבאר הרבי היטב את הוויכוח בין יעקב אבינו לקב"ה. כמו אבא טוב ואוהב, יעקב רצה לעשות הכול כדי לזרז ככל האפשר את תהליך הגאולה. ולשם כך, הוא רצה לבחור ב"קיצור דרך" של לגלות להם את הקץ ובכך להלחיץ את בניו ולומר שהגאולה תלויה במעשיהם ויכולה לבוא "היום" או בעוד אלפי שנים ח"ו.

אולם ה' אינו רוצה שהגאולה תבוא בגלל הלחץ של הצדיקים. הגאולה צריכה לבוא מאיתנו, מתוך תחושה פנימית וכנה שהחיים החומריים אינם מספיקים עבורנו ואנו ראויים לחיים רוחניים טובים יותר.

18. לקוטי שיחות ח"כ/232: יעקב רצה שנצא כמה שיותר מהר מהגלות. יתכן אמנם שיהיה חסר בשלמות הגאולה, אבל הגאולה עצמה תבוא בהקדם. וזהו דיוק הלשון "ביקש יעקב לגלות", מלשון "בקשה", יעקב התכוון לבקש בכך מהקב"ה את זירוז גילוי הקץ.

אולם הקב"ה רוצה שהגאולה תבוא בתכלית השלמות – שזה קשור בכך שעבודת היהודים להביא את משיח תהיה בשלמות, ולכן 'נסתלקה ממנו שכינה', שזה מביא לשלימות גדולה יותר בהבאת הגאולה.

ישנו סיפור ידוע בתולדות ימי החסידות בשם "הנפילה" של החוזה מלובלין (סיפורי חסידים (זוין) מועדים/377): אחרי מפלת נפוליאון בשנת תקע"ד (1814), היתה תחושה בין מאורי החסידות כי ביאת משיח מתקרבת. הם סיכמו ביניהם כי היהודי הקדוש מפשיסחא יסתלק מהעולם ויהיה להם לעזר בעולם העליון, ואילו החוזה מלובלין והמגיד מקוז'ניץ יתאמצו כאן בעולם לפעול את ביאת המשיח. הם קבעו כיום מסוגל לכך את שמחת תורה תקע"ה (לפני 202 שנה).

אחרי ההקפות, פרש החוזה לחדרו וביקש מהרבנית שתשמור עליו בעינא פקיחא. אך בדיוק דפק מישהו בדלת והרבנית ניגשה לשם, וכששבה לחדר, לא מצאה את הרבי. היא הרימה קול צעקה והחסידים רצו החוצה, עד שמצאו אותו מוטל על הקרקע במרחק 50 אמות מהבית. מאותו יום הוא נעשה חולה מאוד ואמר לחסידים שזו קפידא מלמעלה על כך שניסה לדחוק את הקץ.

מסופר שהמתנגדים שמעו את הנעשה איתו ורצו לחגוג את הסתלקותו, אך הוא אמר כי "ביום שאלך מהעולם, אפילו מים לא יוכלו לשתות". ואכן הוא הסתלק בתשעה באב באותה שנה.

נבקש, נתחנן ונצפה בכל יום שיבוא ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

[1] ראיה לדבריו אפשר למצוא בפסחים ד, על אדם שאהב לשבת ליד חוף הים. ביררו ומצאו שהוא משבט זבולון, ולכן נמשך באופיו ל"חוף ימים". עוד מסופר שם על אדם שהיה הופך כל דבר לקרב משפטי, ביררו ומצאו שהוא משבט דן, ולכן יש בו אופי של "דונו דיני". נמצא שברכות יעקב רק חיזקו את האופי הבסיסי שלהם.

[2] עוד הסברים ראו: http://www.chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=1340&CategoryID=247.

[3] וגם בזה מבואר שבכל קץ כזה חלה התקדמות נוספת לקראת הגאולה כמו התגלות פנימיות התורה וכו'.

[4] ראו באתר "חב"דפדיה" ערך "קץ הגלות".

[5] להעיר ממאמרי רבינו הזקן פרשת פקודי, שמבאר פסוק זה על הקץ הידוע בשנת תר"ג.

[6] אפשרות נוספת (לקו"ש כ/230): יעקב התכוון לדבר על הקץ של "יציאת מצרים", ורצה לומר, שאילו יזכו, זאת תהיה הגאולה השלימה וייבנה בית המקדש באופן נצחי שאין אחריו גלות. אולם מקשה הרבי, שהרי יציאת מצרים התרחשה מאתיים שנה אחרי אותו היום שבו עמדו ואף אחד מהם לא אמור לחיות באותו יום ושוב לא מובן מה היה לומר להם דבר כזה? רק ירחיק אותם מהתקווה התמידית לביאת המשיח?

וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב ... (מא, נ-נב)(הרב יוסף זילברפרב)

     שם הבכור מנשה כי נשני א-לקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א-לקים בארץ עני

     יוסף קורא למנשה בשמו ומנמק זאת כרמז שה' השכיח ממנו את כל עמלו והתלאות שעברו עליו בהיותו עבד, וכן השכיח ממנו את כל בית אביו, ועל ידי השם "מנשה" מבקש יוסף להזכיר לעצמו את העבדות שחלפה כדי להודות לה' על שחילץ אותו מיוון מצולה ואת בית אביו שהלך והשתכח ממנו, בשל היותו עסוק בהנהגת מצרים. השם שניתן לבן השני – אפרים מצביע על פריון, התרחבות וגידול. השם אפרים נושא את המשמעות החיובית לעומת מנשה הנושא את המשמעות של שכחה שלילית.

     יעקב אבינו נפרד מבניו ומבני בניו והוא מברך אותם לקראת עתידם בקבעו לכל אחד ואחד את עתידו בחיים. לבנימין הוא קובע מקומו של בית המקדש. ליוסף הוא נותן שני חלקים – "מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי". לשבט יהודה הוא קובע מלכות, וכו'. לברכתו של יעקב את בני יוסף קדם דו שיח ארוך בין יעקב ליוסף כמובא במדרש: יוסף ששמע מאביו את ההבטחה "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", לא הבין מדוע הקדים אביו את אפרים לפני מנשה וחשב אולי זו טעות שהרי מנשה הוא הבכור. לאור זאת עשה יוסף הכול כדי שהמברך – יעקב אביו, ישים ידו הימנית על ראשו של מנשה, שכן ליד הימנית נודעת חשיבות מיוחדת כדברי המדרש במקום אחר שבכל מקום הימין משובח, לענין עבודה, לענין סמיכות ולעניין ברכה. גדולה היתה הפתעתו של יוסף כשאביו עשה פעולה מיוחדת להניח דווקא את היד הימנית על ראש אפרים – "וישת יד ימינו על ראש אפרים". יוסף נוכח לראות שחששו רציני ולכן עשה שתי פעולות: א. תמך יד אביו להעבירה מעל ראש אפרים אל ראש מנשה. ב. פנה לאביו בנימוס "לא כן אבי, כי מנשה הבכור". יעקב הגיב נמרצות – "וימאן אביו" – ביד זו נאבקתי עם שרו של עשיו וניצחתי ואתה רוצה להוריד אותה?!. שנית, אתה חושב שמא דעתו של אביך אינה צלולה ולכן עושה מה שעושה – "ידעתי בני ידעתי". פעולה זו של יעקב הייתה מכוונת גם לעתיד שהרי מעשה אבות סימן לבנים.

     יעקב רצה לקבוע שישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים גורלם של עמים ומדינות: כמות ואיכות. המושג כמות נגזר מהמילה כמה, ומציין את שיעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או המשקל. אך מהכמות אי אפשר לקבוע את טיב הדברים, את אופיים של האנשים, את תכונותיהם וכו'. איכות נגזרת מהמילה איך ומעידה על תכונותיו ומיזגו של האדם. הכמות חשובה מאד. וכבר כתב שלמה המלך בקהלת: "טובים השניים מן האחד ... כי אם יפולו, האחד יקים את חבירו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". אולם המכריע בחיים הוא האיכות כדברי החכם מכל אדם: "החכמה תעוז לחכמה מעשרה שליטים".

     אפרים ומנשה סימלו את שני המושגים הללו. מנשה נתברך בכמות כמובא שלפני כניסתם לארץ הגיע מספרם ליותר מחמישים אלף נפש לעומת בני אפרים שמנו רק שלשים ושניים אלף נפש. אולם מבחינת האיכות היו בני מנשה ירודים מאד שלא העמידו מבניהם שופטים בעלי שיעור קומה. מאידך, אפרים היה קטן בכמות אך גדול באיכות, ממנו יצא יהושע בן – נון (בעשרה בטבת חל על פי המסורת יום פטירתו), שהביא את בני ישראל אל המנוחה והנחלה ובשעה שאמר "שמש בגבעון דום" נתפרסם שמו בעולם.

     יעקב ראה בעיני רוחו את מצבינו ועתידנו. אמנם זקוקים אנו לכמות גדולה של יהודים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אך רק על ידי האיכות שלנו כיהודים מאמינים ושומרי מצוות, נוכל להתמודד כנגד הכמות העוינת, ולכן "ישימך א-לקים כאפרים וכמנשה", שילוב של שני הדברים יחד, אך, "וישם את אפרים לפני מנשה", יש להקדים את האיכות לכמות אז והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם.

ויחי(בראשית מז:כח-נ:כו)

על "אפריים ומנשה" שבכל דור ודור (הרב שרגא סימונס.)

     יעקב חש כי יום מותו הולך וקרב ולכן הוא אוסף סביבו את תריסר בניו, על מנת למסור להם את צוואתו הרוחנית ולברכם. אך קודם כל, עוד בטרם ברך את בניו, הוא קורא לשני נכדיו - אפרים ומנשה - על מנת לברכם ראשונים. נשאלת השאלה, מדוע יעקב מקדים את ברכתם של שני נכדיו לברכת בניו? על מה ולמה ברכת הנכדים נראית לו כל כך חשובה?

     הפרשנים מסבירים (ואת זאת יודע כל אחד שכבר יש לו נכדים משלו), שהשמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו.

     מדוע זה באמת כך?

     אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים - בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.

אחווה ורעות בין אחים

     קיימת חשיבות נוספת לברכתו של יעקב. אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

     מה קרה לשלושת האבות שלנו - לאברהם, יצחק ויעקב? מודע נבחרו אפרים ומנשה להיכלל בברכה החשובה והמסורתית הזו, במקום שלושת האבות?! ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי, שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - לא הצליחו להסתדר זה עם זה, כשהמריבות ביניהם מייסדות את הבסיס לעימות הישראלי - ערבי, עד עצם היום הזה. בדור הבא, אצל שני בניו של יצחק - יעקב ועשו - היו ויכוחים כה מרים, עד שעשו ניסה כמעט בכל דרך אפשרית להרוג את יעקב, כשהוא מורה לצאצאיו להמשיך ולרדוף את בניו של יעקב. אפילו בדור שלאחריו, אצל בניו של יעקב, מכרו האחים את יוסף לאורחת הישמעאלים, שהעבירה אותו לעבדות בארץ מצרים. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת.

     אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, הקוטעת את הרצף הזה. עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13). הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1). זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.

ואף על פי כן, להישאר יהודי!

     הרב שמשון רפאל הירש, שחי במאה התשע-עשרה בגרמניה, מציע הסבר אחר לסיבה בעבורה לאורך כל הדורות, הבנים זוכים בברכתם של אפרים ומנשה: בדורות הראשונים של שושלת העם היהודי - אצל אברהם, יצחק ויעקב? גידול וחינוך הילדים התבצע בעיקר בארץ ישראל. ארץ הקודש היא המקום המתאים והנוח ביותר לכל יהודי. הגמרא אף מציינת ש"אפילו האוויר בארץ ישראל מחכים כל אדם". מבחינה מסוימת, קל יותר להיות יהודי, בארץ ישראל. אבל, בעקבות הרעב הגדול שתקף את האזור, יעקב ובני משפחתו נאלצו לרדת מצרימה. הדור הבא כבר גדל, כשהוא מוקף בעבודה זרה ובחוקי מוסר מעוותים ואכזריים. האתגר שעמד בפניהם היה לדאוג, כי היהדות תמשיך להתקיים בתוך הסביבה הגלותית והקשה הזו.

     לאורך כל הדורות, הורים יהודים התפללו שבניהם יצליחו לעמוד מול כל הפיתויים שמציעה הגלות וישמרו על זהותם היהודית. לכן, אומר הרב שמשון רפאל הירש, במהלך ההיסטוריה, ראו ההורים חשיבות מיוחדת בהשוואת בניהם דווקא לאפרים ולמנשה, ששמרו על זהותם היהודית, על אף שחיו בגלות, בין הגויים. הדבר המתבקש ביותר, הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. מסתבר, שזו משימה כלל לא פשוטה. כאשר לדוגמא, יהודים בגלות עומדים בפני מציאות של חגיגות הגויים, הדבר המתבקש ביותר הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. זוהי הסיבה, שמחייבת את ההורים להיאבק תמיד במציאות שמקיפה את בניהם ולהדגיש את הערכים היפים של היהדות. הטכניקות האפקטיביות ביותר לשם כך, הן חוויות בעלות השפעה, כמו טיולים ולימודים בארץ ישראל, המדגישות את יופיו של עולם היהדות.

ובסופו של דבר, כיצד ההורה יודע אם הוא הצליח במשימתו?

     הרבה יותר מהילדים שלנו, דווקא הנכדים הם אלה שחושפים את מידת יציבותם של הערכים היהודיים שספגו והם אלה שמראים מה יהיה הכיוון הרוחני של המשך השושלת המשפחתית. מכאן גם מגיעה האמרה הידועה לכל יהודי החי בארצות הגולה: "השאלה היא לא האם ילדיך יישארו יהודים, אלא האם נכדיך יהיו יהודים".

     מה באמת יצא מזרעם של אפרים ומנשה? למרות הסיכויים הנמוכים שהיו להם בהיוולדם לתוך מציאות טמאה ומנוונת, הם עדיין הצליחו להישאר נאמנים לערכי התורה ולמצוותיה. לכן, כיוון שחלק גדול מעמנו עדיין יושב בארצות הגולה, אנו בוחרים עד היום לברך את בנינו שיהיו דומים לאפרים ולמנשה. מי ייתן וכולנו נתברך בבנים הגאים ביהדותם - וגם בנכדים שכאלה.

                                                                              שבת שלום,

"ויחי יעקב בארץ מצרים" (מז',כח')

     צא ולמד, אומר רבי זלמן סורוצקין הרב של לוצק, שפרשת מיתתו של יעקב אבינו קרויה 'ויחי'. סוף פרשת מיתתה של שרה אימנו קרויה 'חיי שרה'. כי אמנם רק אחרי מה שקרוי בפי הבריות 'מוות' רק אז מתחילים החיים האמתיים.

ויחי יעקב בארץ מצרים (מז כח)

     הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע מפרש על דרך זה "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" דיעקב אבינו ע"ה חי חיי צער גדול במשך ימי חייו בבחינת "מצרים'', ועכ"ז קיבל הכל באהבה, והכל היו שווים לטובה לפניו, והיינו דרמוז בתיבת "שבע עשרה" דמספר י''ז בגימ' טו''ב , שכל ימי חייו ראה רק טוב, והיה אומר על כל מה דעביד רחמנא לטב עביד

ויחי יעקב בארץ מצרים (מז כח) (הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל – והגדת, בראשית)

     ''ויחי יעקב בארץ מצרים'' סיפר הרב גלינסקי זצ''ל: נסעתי במונית. פנה אלי הנהג: ''אפשר לשאול שאלה? ''שאל''. אם אדע, אענה.

     אמר: ''איני מבין, אני עובד ואשתי עובדת ויש לנו משפחה קטנה, ואיננו גומרים את החודש, אין הקומץ משביע. ואצלכם, בלי עין הרע, משפחות גדולות ופיות רבים – מה הוא יודע, לכל אחד שלשה פיות, האחד בראש ושניים בנעלים – והבעל בכולל, וחיים!''

     אמרתי: ''את התשובה לשאלתך יודע אני, כי כתובה היא ברש''י!'

     תמה: ''רש''י? מהיכן ידע רש''י שאהיה נהג ואשתי תעבוד, ולא נגמור את החודש?''

     אמרתי לו: שטיא, רש''י לא מדבר עליך, רש''י מדבר עלינו!''

     ''עליכם?! הבה נשמע!''

     אמרתי: ''הפסוק אומר 'ויחי יעקב בארץ מצרים'. בארץ מצרים אפשר לחיות?

     כותב רש''י: 'פרשה זו סתומה'. באמת אי אפשר להבין איך, אבל חיים!...

     וכבר היה מעשה: אברך למד בכולל, חי מ'הבטחת הכנסה'. המשפחה גדלה, ההורים היו עסוקים בהשאת שאר הצאצאים. הכלל, עלה אל הרב ש''ך זצ''ל, וספר על מצוקתו. וזה לא רק הכסף. הגמרא אומרת שכאשר הקמח כלה מן הכד, הריב נוקש בבית... בקש אשור ללמד הנהלת חשבונות. כך יוכל ללמוד בכולל בבקר ואחר הצהרים, ובמקום כולל ערב וכולל חצות וכולל אשמורת הבקר, יוכל לעבד כמה שעות ותבוא הרווחה.

     ''איך האלט ניט פון דעם'', ענה ראש הישיבה, איני אוחז מזה.

     המשפחה הוסיפה לגדל, והיוקר המשיך להאמיר, וההורים חתנו עוד צאצאים, וכבר לא השיג ערבים עבור הגמ''חים. לא מצא עצה, ועלה שוב עם ההצעה.

     ראש הישיבה אחז בידו באהבה רבה: ''אני מבין את מצבך, אבל אמרתי – איני אוחז מזה''...

     ''זה... אסור?!'' שאל. ''ניין, ניין, חלילה! אין כאן אסור. אבל אם שאלתה לדעתי, איני אוחז מזה''... טוב, אם זה לא אסור, ועצה אחרת אין, והדחק נורא ואיום – למד, וקלט היטב, ועמד לבחינות, והשיג תעודה, ועמד בהבטחתו לעצמו, למד ביום ועבד בלילה, והרוויח טוב – וקרה דבר מוזר. צצו הוצאות משומקום, בלתי צפויות ומפתיעות. אביזרים נשברו, רופאים נצרכו, והדחק במקומו עומד... ערך חשבון נפש, והבין: קפידא של ראש הישיבה, שעבר על עצתו ודבריו! עלה בשלישית, נבוך בעליל. בשברון לב התודה, ובקש מחילה. שוב אחז הרב ש''ך בידו, ואמר בקול אוהב: ''חלילה וחס, מעולם לא הקפדתי. ובפרוש אמרתי, שאינו אסור. אבל, אסביר לך – לבן תורה יש הנהגה מיוחדת, הנהגה נסית, מעין: אוכל קמעה ומתברך במעיו. מרוויח קצת, ויש בו ברכה – כיון שיצאת לעבד, גם אם אתה קובע עתים, ועתים רבות, לתורה. שוב אין זו ההנהגה המופלאה, ועולמנו הוא עולם של פגעים... לכן אמרתי שאיני אוחז מזה''...

"וַיִקְרְבּו יְמֵי יִשְרָאֵל לָמּות וַיִקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" (מז,כט)[לאור הנר]

     על דרך רמז פרשו את הפסוק כך: "ויקרבו ימי ישראל למות" - כל יהודי מעם ישראל, באחד הימים מגיע זמנו למות. ואז מה הוא עושה? "ויקרא לבנו". לשם מה הוא קורא לו? "ליוסף" - לבקש ממנו עזרה לקראת בואו לפני בית דין של מעלה, שיוסיף עבורו תורה ומצוות. והרי כבר כתב רש"י: "לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות". הוא עצמו הרי ימות, ולא תהיה בידו האפשרות לצבור לעצמו זכויות, לכן הוא מבקש מבנו שעדין חי, שיוסיף לו זכויות. זו הבקשה של כל יהודי. אמנם, טוב יותר לאדם שידאג הוא לעצמו בחיי חיותו, לצבור זכויות רבות ככל האפשר של תורה ומצוות, וכפי שנלמד מהמשל הבא:

     יהודי זקן, אב לשלשה בנים, קרא יום אחד לבנו הבכור ואמר לו: "תראה, אני חש שקצי קרוב. בכוונתי להוריש לך חצי מיליון דולר, מה אתה תעשה עבורי"? אמר הבן בהתלהבות: "אבא, אקים על שמך 'בית תבשיל' גדול שבו יחלקו מדי יום ארוחות חמות לנזקקים, לא יישאר רעב אחד בכל הארץ, והכל על שמך ולזכות נשמתך"! "יפה מאד", שמח האב, "אכן, בן מסור אתה".

     קרא לבן השני ואמר גם לו: "בכוונתי להוריש לך חצי מיליון דולר. אלו מצוות ומעשים טובים תעשה עם ההון הרב לזכותי"? "אבא, אפתח גמ"ח גדול, כל מי שיזדקק להלוואה יגיע אלי, וכל אותה גמילות חסד תיזקף לזכותך". "מצוין", האב היה שבע רצון.

     קרא לבנו השלישי ושאל אותו: "ומה אתה תעשה למעני"? אמר לו: "לא כלום...". "מה???" - "לא אעשה כלום"! - "אם כך, הסתלק מכאן, לא תקבל ממני גרוש"! שמעה זאת האם הזקנה. קראה לבנה הצעיר ושאלה: "מדוע כך אכזבת את אבא, האם, באמת, אינך מתכון לעשות למענו כלום אחר הסתלקותו מן העולם"? חייך הבן ואמר: "ברור שלא זו הייתה כוונתי. אמרי נא לאבא שברצוני להסביר לו משהו". פגישת הפיוס נערכה למחרת, ובה אמר הבן לאב: "אבא, חשבתי כבר מה אעשה למענך, ורציתי להראות לך זאת, אך זה לא נמצא כאן, זה נמצא במרתף ביתי. אם לא קשה לך, בוא אתי ואראה לך". האב הסכים.

     באו אל בית הבן וירדו במדרגות למרתף. הבן לקח בידו נר כדי להאיר את הדרך, אלא שצעד מאחורי האב עם הנר בידו, כך שגופו של האב הסתיר את אור הנר. קרא לעברו האב: "אינני רואה כלום, תאיר לי, בבקשה, את הדרך"! - "אך הרי מחזיק אני את הנר בידי. מדוע שלא תראה? "זו המציאות, אינני רואה כלום"! - "אבל אבא, אני מחזיק את הנר"! - "אתה יודע מה", אמר האב, "תן לי להחזיק את הנר בעצמי". אמר הבן: "אבא, בוא נעלה חזרה למעלה". - "אך הרי עוד לא הראית לי את הדבר ההוא שהבטחת להראות לי"? - "זה בסדר, אנחנו כבר יכולים לעלות". עלו חזרה, התיישבו, ואז אמר הבן לאביו: "אבא, ראית? אם אני מחזיק את הנר - אתה לא רואה כמעט כלום. הטוב ביותר הוא שאתה בעצמך תחזיק את הנר. מדוע הנך מצפה שאני אעשה מצוות וזכויות עבורך? ודאי שגם אני אשתדל לזכות אותך ולפעול לעלוי נשמתך, אך העיקר הוא: 'והלך לפניך צדקך', הזכויות שאתה עצמך צברת בימי חייך, הן אלו שילכו לפניך ויאירו את דרכך".

     ודאי שכשאדם עומד לפני פטירתו, הוא מבקש מבנו ש'היכולת בידו לעשות' לפעול לעילוי נשמתו, אבל עד אז הרי הוא עצמו בעל היכולת, ועליו לפעול בעצמו ולא לצפות שאחרים יעשו זאת עבורו לאחר פטירתו!

"ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים" (מז כט)

וברש"י חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת,

     מפרש רבינו החת"ס זי"ע הכוונה, דכאשר נותנים לאדם טובה גשמית – אין זה חסד אמתי עבורו, שהרי כמו כל העוה"ז הוא שקר כך גם הטובות שבו שקר. משא"כ חסד שעושים עם הנפטר, דהיינו שקוברים אותו ליד צדיק ומתעוררים לתשובה בפטירתו זהו חסד של אמת שכן למקבל יש בזה טובה נצחית ואמתית. [כמובן שכוונת דבריו רק לגבי הרגשת המקבל – אך הנותן צריך לזכור ש"הגשמיות של חברך היא הרוחניות שלך".]

     עוד כתב לבאר, דלכאורה גם חסד שעושים עם המתים מצפה העושה לתשלום שכר, אמנם לא מהנפטר. אבל רוצה שהקב"ה יעשה עמו חסד. וא"כ מהו ”האמת"? ומבאר דלפעמים אדם נותן צדקה לעני אך בליבו אינו רוצה לתת כלל, ונותן רק מפני שאחרים נותנים וכד'. ממילא מצווה כזאת שאין האדם עושה בשמחה, אינה מקובלת לפני המקום.

     נמצא יש ב' סוגי חסד. א. חסד של אמת - היינו שרוצה וחפץ בדבר גם בתוך ליבו. ב. של שקר, שעושה טובה לשני רק מהשפה ולחוץ. וזהו שקר משום שאין תוכו כברו.

וישתחו ישראל על ראש המיטה (מז,לא) (הרב יוסף זילברפרב)

וברש"י: "תעלא בעידניה סגיד ליה" – שועל בזמנו – תשתחוה לו.

     אף שמעיקר הדין היה יוסף צריך להשתוות לאביו מדין כיבוד אב, עכשיו שנעשה מלך, יש לו ליעקב להשתחוות אליו אף על פי שהוא בנו, וזה מה שנאמר בהמשך: "ויתחזק ישראל וישב על המיטה", ופרש"י: "אמר: אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלוק לו כבוד, מכאן שחולקים כבוד למלכות".

     מובא שהמהר"ם מרוטנברג מיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבוא אליו, מחמת הספק בבן שהוא רבו של אביו, אם חייב לכבדו, וכן יוסף השתדל שלא להתראות בפני אביו, עכשיו, לפני שנסתלק יעקב לבית עולמו הוצרך יוסף לבוא אליו, השתחווה לו יעקב כיון שסוף סוף משמים הניחו אותו עכשיו למושל על מצרים ויש לכבדו.

     מזה אפשר ללמוד שכשאדם חושב שיש איזה מנהיג שאינו ראוי לתפקידו, אם הוא נוהג בחכמה, יודע שאין צריך ללחום עם המציאות, עכשיו משמים נתנו לו להנהיג, ואם רוצה, יפעל רק לגבי העתיד, שידאג שבפעם הבאה יהיה מנהיג יותר מתאים לתפקיד.

שבת ויחי. (בעל "דברים טובים" שליט"א)

שבת ויחי. נקרא שבת חיזוק. כי בפרשתנו קוראים ויתחזק ישראל וישב על המיטה. ובסוף הפרשה, צועקים "חזק חזק ונתחזק", ובהפטרה קוראים ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו שלמה, ואמר "וחזקת והיית לאיש והלכת וגו'". אמר הרה"ק מרוז'ין זי"ע החיזוק הוא ללכת ולהתקדם, כמו ויתחזק ישראל מה עשה וישב על המיטה, עשה פעולה קטנה.

     וגם בסוף קריאת התורה כולם יושבים נעמדים לומר חזק, וגם דוד אמר לשלמה וחזקת והתחיל ללכת. כל פסיעה כל תזוזה, העיקר חיזוקים.

     כמו שבעל הדברי שמואל אמר בחנוכה, להוסיף כל יום נר כדי להתחזק יותר ויותר.

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן אלוקים בזה (מח, ח-ט)(אוהב תורה)

     רש"י: "מי אלה" שאינן ראויין לברכה.

     ונשאלת השאלה, האם כך עושים לנכדים שמגיעים להתברך, האם כך אומרים עליהם בפני אביהם?

     אלא הסביר הרה"ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי"ע שההסבר הוא כך: דהנה כשהנער נעשה בר מצוה, אביו מברך עליו ברוך שפטרני מעונשו של זה, כי עד עתה היה עונשו וחיובו על אביו, ועכשיו כשהגדיל נפטר אביו מעונשו (כמובא במגן אברהם אורח חיים סימן רכה. ה), והנה ברכה זו שייכת רק כשחטא הבן, אבל אם יזכה נער את אורחו לשמור מצוות ד' אז אין מקום לברכה זו, כי גם עד עתה לא היה שום עונש על אביו בגללו. וזה שאמר יעקב אבינו בראותו קדושת בני יוסף וראה שלא טעמו טעם חטא מעולם, תמה ואמר "מי אלה" שאינן ראויין לברכה שמברך האב על בנו בהגיעו לגדלות ברוך שפטרני. "ויאמר יוסף אל אביו", הגדיל עוד את צדקתם, כי "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה", פירוש במצריים מקור הטומאה, ואף על פי כן עומדים בצדקם...

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: (מח',ח')

     בשעה שיוסף הצדיק הביא את בניו ליעקב שיברכם, נסתלקה ממנו שכינה. אמר יעקב: כפי הנראה אינם ראויים לברכה "ויאמר מי אלה?" ראה יוסף כי המצב חמור מאד, אביו נמנע לברכם, נענה ואמר: "ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה". ואז לפתע אמר יעקב: "ויאמר קחם נא אלי ואברכם".

     וכאן נשאלת השאלה, רגע קודם יעקב מאן לברכם כי ראה שאינם ראויים לברכה והנה מהפך, רק יוסף אמר "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה" נהפכו ראויים לברכה? איך פתאום קיבלו אישור?

     תרץ הרב יעקב גלינסקי שליט"א: נכון, יעקב ראה שהילדים הללו אינם כמו שבטי יה, סוג אחר, ואינם ראויים לברכה. לכן שאל: "מי אלה?" ואז פנה יוסף לאביו: אבא, אלו ילדים שנולדו במצרים "בזה", תתחשב במצרים, תתחשב בסביבה. ארץ מצרים אינה בני ברק. כאשר שמע יעקב את הדברים אמר: אינני יכול לברך, אבל הקב"ה יברכם, משום שהוא מתחשב עם מצבו של האדם, בסביבה, במכשולים,  במפריעים ובמניעות. מצוה שקשה לעשותה, בשמיים, מתחשבים בקושי!

וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים (מח,יד) (מר אבישי יוחננוף)

     הנה רואים שהניח ידו ובירך ולא די בברכה בפה, וכך העיר בזה הרב יהודה פתיה ע"ה בספרו מנחת יהודה (פר' שמיני) עה"פ "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", הרי שלא הספיק לאהרן קדוש ה' לברך בלא נשיאת כפים, רק שלא היה אפשר להניח על כל הקהל. וכן מצינו אצל יעקב אבינו כשבירך את בני יוסף. ונראה שהמנהג הזה היה קדום, שהרי כאשר בא נעמן המצורע אל אלישע הנביא קצף על שאלישע לא ברכו, וכמ"ש (מ"ב ה, יא) "ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' א-לקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע". עכ"ד.

     ויתכן לפרש הענין בעזרת ה' יתברך, כי הרי בקצות האצבעות משם יוצאים אורות, וכאשר ביאר בארוכה האריז"ל בספר עץ חיים (שער טו פ"ב). ואשר על כן כאשר פותח המברך פיו בברכה ומניח ידיו, אז יוצאים "הברכות והאורות" וחלים על המברך.

     וכתב היעב"ץ בסידורו (הנהגת ליל שבת דק"נ): שמנהג ישראל לברך הילדים בליל שבת בין האבות בין הרבנים, אחר התפילה או בכניסה לבית בין לבנים הקטנים בין לבנים הגדולים. אכן צריך להניח "שתי הידיים" כדרך שנהג משה רבנו. וכן מצינו במלאכים "שמניחים שתי ידיהם על ראשו" (שבת קיט:). ומה שמצינו ביעקב שהניח יד אחת, זאת מפני שלא היה רוצה לברך אחד אחד מפני הקפידא. ולכן הוכרח להניח יד אחת, ולא כיש חוששים מלברך רק ביד אחת. עכת"ד. ויתכן שסברת החוששים כדי שלא יהיה כברכת כהנים, שאולי יש לחוש שאסור לישראל רק לכהן. (וכך יש רבים נוהגים). אמנם מותר להלכה לישראל אף על פי שאינו כהן לברך את זולתו בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך" וגו'. וכמו שכתב בזה בשו"ת יביע אומר חלק ג' (סימן יד אות ח). ע"ש. אכן ראוי להקדים לברך את השי"ת כגון 'יהי שם ה' מבורך' ואח"כ יברך את המתברך ברוב ברכות.

וידגו לרוב בקרב הארץ (מח , טז) (אשר לורבר)

     "וידגו לרוב בקרב הארץ"

     מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).

     הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכשהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: ועיני ישראל כבדו מזוקן...ויגש אותם אליו וישק להם וחיבק להם. וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה, כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם, כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק. (מתוך: אמרות חכמה על התורה).

     ר' חיים סולובייצ'יק, רבה של בריסק, השתתף פעם באסיפה, וממש לא אהב את המשימות והתככים ששמע כי מתנהלים מאחורי הפרגוד. אמר אז למקורביו: תמיד התקשיתי שעל הפסוק: "היאספו לכם ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", מובא בילקוט שמעוני מהו "היאספו? היטהרו. כשם שאתה אומר "ותסגר מרים ואחר תאסף" ומניין ש"האספו" מלשון טהרה? אלא, כנראה יכול כל יהודי כשלעצמו להיות נקי וצדיק, אבל כאשר מתאספים לאסיפה, מיד נכנס לפעולה יצר הרע של מחלוקות ותככים, רכילויות ומזימות. לכן בירך יעקב את בניו: "היאספו" היטהרו, שייצאו טהורים מכל האספות האלה.

ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו... המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים.. (מח,טו-טז)

     היה הגאון מפניבז' זי"ע תמיד משדל ואומר בדרשותיו: "הילדים הם העיקר, הדור הצעיר הוא תקוות עתידנו"! באחת הדרשות הצביע על הפסוק הנ"ל ושאל: כתוב, "ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו וכו' המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים", ולכאורה אינו מובן, פתח ברצונו לתת ברכה ליוסף וסיים המלאך הגואל... יברך את הנערים? היכן כאן בדיוק הברכה ליוסף עצמו? אלא, הסביר בהתרגשות, "הברכה הטובה ביותר בשביל אב יהודי היא כשבניו מבורכים"!...

ויברך את יוסף ויאמר... המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא (מח, טו-טז) (הרב יאיר אלפרין)

     יעקב ברך את יוסף, אומר הפסוק, ומה ברכו? - "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים..." יש כאן ברכה ל"נערים", לבני יוסף, אך היכן היא הברכה האמורה ליוסף עצמו?

     ה"אוצר אפרים" מביא את דברי הזהר הקדוש ששאל שאלה זו, ותרץ: כאשר מתברכים בניו של אדם, הוא מתברך תחילה. הברכה לבניו של אדם היא ברכתו שלו. לפי זה מפרש בעל "חובת התלמידים" את דברי הגמרא (ברכות ז ע"א): "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים... אמר לי [הקב"ה]: ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגלו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים...". הקב"ה בקש מרבי ישמעאל, שיברך אותו, ורבי ישמעאל שמע וברך את בני ישראל. הא כיצד?

     לפי דברי "הזהר" פשוט וברור - הברכה הגדולה ביותר לאב, היא כאשר מברכים את בניו.

בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה (מח,כ)(רוני גולדברגר)

     בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: "בברכה זו - ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, יברכו בית ישראל את התינוק ביום המילה". ודברי התרגום יונתן בן עוזיאל צריכים ביאור, מה הקשר בין ברכת ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, ליום המילה?

     הסבר נפלא שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א, בהקדם שתי הקדמות:

     א. דברי הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע בספרו "אגרא דכלה" שהקשה למה מברכים עם ישראל את הבנים, בברכת אפרים ומנשה דווקא, ולא בשאר השבטים או האבות הקדושים? וביאר, שהרי יעקב אבינו שיכל את ידו, והקדים בברכתו את אפרים לפני מנשה, ולא מצאנו שמנשה הבכור קינא באפרים אחיו הקטן, וכמו כן אפרים הקטן לא התגאה על אחיו הגדול מנשה. ולכן כשאב מברך את בניו, מברכם בברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" - להדגיש להם שלא יהיה קנאה וגאווה ביניהם, אלא אהבה ואחדות ישרה אצלם תמיד, כדוגמת אפרים ומנשה.

     ב. דברי הבעש"ט הק' (פר' לך לך) על דברי הגמרא (מנחות מ"ג:) "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלי מצוות, כיוון שנזכר במצוות מילה שבבשרו נתיישבה דעתו". ולכאורה קשה, מהו הלשון "אוי לי שאעמוד ערום בלי מצוות" בלשון עתיד, היה צריך לומר "אוי לי שאני עומד ערום בלי מצוות" בלשון הווה?

     וביאר הבעש"ט הק', שכניסת דוד למרחץ, אינה הכוונה למרחץ גשמי, אלא הכוונה שנכנס למרחץ - לרחוץ את מצוותיו ולעיין בהם אם הם נעשו בשלימות ללא שום פניות ומטרות של גאווה, וחלילה אינם לשמה. הבחין דוד המלך ע"ה ברוב ענוותו שבאמת יכול להיות שמצוותיו נעשו לא לגמרי לשמה, אלא היו בהם פניות ומטרות נוספות, אז אמר "אוי לי שאעמוד" - בלשון עתיד, היינו לפני בורא עולם, ללא מצוות שלימות. אך מכיוון שנזכר במצוות מילה שלו, נתיישבה דעתו, משום שידע שמצווה זו ודאי נעשתה אצלו ללא שום פניות של גאווה או מטרות אחרות, מכיוון שתינוק בן שמונה ימים, אין לו שום כוונות זרות, גאווה, וכדומה. עכת"ד.

     ועל פי זה ביאר מרן האדמו"ר שליט"א, מה הקשר בין ברכת ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה ליום המילה. משום שגם אצל אפרים ומנשה, לא מצאנו קנאה וגאווה ביניהם, ואותו דבר גם במצוות מילה, תינוק בן שמונת ימים אין לו שום שמץ של גאווה בקיום המצווה, אלא מצווה זו היא המצווה היחידה שנעשית בשלימות. ולכן כתב התרגום יונתן בן עוזיאל, שבית ישראל יברכו את התינוק ביום המילה דווקא בברכת אפרים ומנשה. וזה גם מה שאנו מברכים כיום בשעת הברית "זה הקטן גדול יהיה" משום שזה הוא ברכת ישימך אלוקים וגו', כי אצל אפרים ומנשה כתוב בתורה, "ואחיו הקטן יגדל ממנו". וזהו המשך הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים" - כלומר כשם שמצוות הברית נעשתה בשלימות ללא שום כוונות ופניות, כך גם יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ללא שום כוונות אחרות שאינם לשמה הפלא ופלא!....

ויברכם ביום ההוא לאמר (מח,כ) (ישראל גולד)

     מהו הדיוק "ביום ההוא לאמור"? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע בהסבר הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד.ד).

     עצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו! כי אם האדם מעלה על לבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כ"כ נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה... וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" אם רצונכם להיות דבוקים בה' אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: "חיים כולכם 'היום'" תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק "היום" בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש...

     וזהו הפשט גם כאן: "ויברכם 'ביום ההוא' לאמר" שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: "ביום ההוא" שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: "כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה...

כאפרים וכמנשה (מח,כ) (אהרון דויטש)

     שאבא יהודי רוצה לברך את בנו הוא מניח את ידיו על ראשו ואומר - "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". המקור לברכה ולטקס אבהי זה, הוא מפרשת השבוע פרשת ויחי, יעקב מברך את יוסף ונכדיו ואומר - "בך יברך ישראל, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"

     אומר רש"י "הבא לברך את בניו יברכם בברכתם. ויאמר איש לבנו ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

     מדוע זכו אפרים ומנשה יותר מכל שאר האחים הקדושים שבשמם יברכו את ילדי ישראל לדורות עולם. זה יכול להיות בליל שבת לפני הסעודה, כמה דקות קודם היום הקדוש יום הכיפורים, או בסתם יום של חול. אבא מברך את בנו כשפתותיו לוחשות בערגה "כאפרים וכמנשה". מה הזכות הגדולה שיש בצמד האחים הללו יותר מכולם ? ? ?

     הגמ' במסכת שבת (י.) בא בטרוניה על יעקב ואומרת "בשביל משקל שני סלעים מילת (הצמר ממנו עשו את כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" ונשאלת השאלה לאחר מכירת יוסף לאחר כל הסאגה המבישה הזו. יעקב כביכול שוב חוזר על אותה טעות ומסכל את ידיו ונותן כבוד והעדפה לצעיר לפני הבכור. וכי לא חשש שוב לקנאה, לרדיפה, לתחרות בין האחים. לא. יעקב יודע שכאן זה שונה. כאן מנשה לא יקנה באפרים, ואפרים לא יתגרה במנשה. בך יברך ישראל במידת הענווה באי הקנאה בכבוד ההדדי. בזה מנשה ואפרים גדולים יותר מכל שאר שבטי ק'. גם לאחר שיעקב מטעמיו הכמוסים עימו משכל את ידיו לא נרשמה שום מבט של קנאה שום אפרים לא נמכר ולא קרה דבר. אין ברכה יותר מבורכת מאב לבן יותר מזה שידבק במידתם ולא יקנא באחיו ויכבד כל אדם. והאמת והשלום אהבו.

     ואפשר גם להסביר בעוד מבט. יעקב מגיע למצריים עם שבעים נפש. משפחה גדולה בל"ע. כל בניו נכדיו ניניו כולם הולכים בדרכו בדרך ה'. כולם ללא יוצא מן הכלל התחנכו תחת ברכיו במוסדות המפוארים של האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב. אבל כולם, חוץ משני הנכדים אפרים ומנשה הם לא גדלו בארץ כנען. הם גדלו בארץ טמאה במקום שעליו נאמר שבני ישראל הגיעו עד מ"ט שערי טומאה. ואעפ"כ גדלו בתורה והיו קדושים יראים וחטאים. ולא זנחו דרך אבות. בך יברך ישראל דווקא הם שלא גדלו במקום הקדושה, והגיעו לאן שהגיעו מעלתם גדולה יותר מכולם. זה מה שמברך אב את בנו גם מתי שידי לא תהיה על ראשך. ותלך למקום אחר זכור את דרך ה' ואת מסורת אבות כאפרים וכמנשה.

ישימך אלוהים כאפרים ומנשה (מח,כ) (זרחיה ליאור)

     ראשית, אשרי האב שזוכה לברך את ילדיו, שיש לו את מי לברך ויש לו במה לברך, ורק בשל כך יש לו להודות ולהלל ולברך בכל יום את הא-ל. הציטוט הכל כך מוכר הזה "כאפרים וכמנשה" לקוח הוא מפרשתנו פרשת "ויחי". בתחילה אמר יעקב ליוסף בעניין בניו ש"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" – דהיינו נכדיו יהפכו להיות כבניו או שיוסף נחשב ממש בעיני יעקב, לאב כמוהו. (אגב נציין כאן שיוסף הוא גם משבעת האושפיזין). אך אחר כך בברכתם שיכל יעקב אפוא את ידיו "כי מנשה הבכור" ואז כשיוסף מנסה להסיר את יד ימינו של אביו מראש אפרים ולהשימה על ראש מנשה, אומר לו יעקב "ידעתי בני ידעתי..." ונשאלת השאלה- למה לשכל את הידיים? הרי היה יכול יעקב אבינו פשוט להחליף את מיקום הבנים ודי, למה לשכל את הידיים מהו אם כן השכל והחכמה שטמון היה במוחו שהגיע לידי ביטוי למעשה בשיכול ידי יעקב על ראש הבנים אפרים ומנשה? נמצא שרגל ימין של יעקב אצל מנשה, ויד ימין של יעקב על ראשו של אפרים זו הייתה החכמה של יעקב. למה?

     כנראה שהתשובה לדבר היא כך - יש "רגל" מלשון הנהגה, הנהגת העולם הזה החומרי, שאדם עומד יש לו יציבות, לשון "רגל" היא צורה של יציבות "רגלי עמדה במישור" יציבות כלכלית בבחינת שני רגליים על הקרקע, ויש "יד" בבחינת הנהגה רוחנית כמו "ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה". אגב ליוסף ניתן צו מעם פרעה שלא ירים איש את "ידו" ואת "רגלו" בכל ארץ מצרים. דהיינו בכח ובפוטנציה כלול היה בו ביוסף הצדיק גם את ההנהגה הגשמית וגם את הנהגה הרוחנית, שלימים עברה לשני בניו.

     אם כן נמצאנו למדים, כי מנשה בכור יוסף היה בו הכוח להנהגה חומרית שהיא בבחינת "רגל". הוא זה שהכניס את שמעון למאסר, נזכרים אנחנו במדרש על מה ששמעון אמר בכעס "מכה זו מבית אבא" כאשר מנשה בציווי אביו עמד להכניסו למאסר ולהפרידו מלוי כי הוא יחד עם לוי היו בעצה אחת להרוג את יוסף. מנשה הוא זה שרדף אחרי האחים (הדודים שלו) והוכיח אותם על גניבת הגביע והם קרעו בגדיהם והוא נענש על כך שנקרעה נחלתו לשניים "חצי שבט המנשה". ולכן יעקב שיודע היה כל זאת הקפיד על זה ועמד על כך שמנשה יעמוד דווקא ליד ובסמוך לרגלו הימנית. אך לעומתו, ההנהגה הרוחנית מיועדת היא לאפרים. הנער שלא ימוש מתוך האוהל הבחור החשוב והעניו "יהושע בן נון" הוא זה שנעשה לימים נשיא שבט אפרים, נמצא שהוא מצאצאיו, איש אשר רוח בו ינהיג הוא את ישראל אחר מות משה ובכניסתם של ישראל לארץ, הנהגה רוחנית. נוסיף ונאמר כעת שיהושע יודע גם לאחוז בחרב במלחמתו בעמלק.

     אפרים, אחיו של מנשה למרות היותו שני וקטן בגיל יגדל ממנו הוא יהיה למעשה (אם אפשר לומר) טוב ממנו ולכן יד ימינו של יעקב מתנוססת ונסמכת על ראשו של אפרים. (נציין שמקום קבורתו של יוסף נמצא דווקא בנחלתו של אפרים).

     דבר נוסף – רעיון נוסף לברכה הזו והיא שאפרים ומנשה יחדיו הם האחים הראשונים בהיסטוריה שלמרות שהשני הורם מעל הבכור בצוויו של יעקב אבינו, בכל זאת לא שמר הבכור טינה על מקומו הרם של אחיו אלא סבר וקיבל. ולכן שכשאבא ואימא מברכים את הילדים בליל שבת "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" כוונתם היא שתהיה כאפרים תחילה ואחר כך כמנשה. פרוש - תתחיל בן יקר ותבנה את עצמך ברוחניות תחילה, דהיינו בחיים של קדושה, והכי חשוב כמובן בלימוד תורה ובדקדוק במצוותיה, ולא שמשחר ילדותך תתחיל בארציות בחומריות ו"במשחקים". תהיה בתחילת חייך בבחינת אפרים בבחינת ההשתדלות וההתאמצות בפן הרוחני של החיים, ורק על גבי זה אם לא תצליח להתמיד ברמה הרוחנית הגבוהה. או אז תבורך כמנשה דהיינו הנהגה ארצית חומרית שכמובן נובעת מתוך תורה. אך אין הכוונה חלילה לעזוב לגמרי את חיי הקדושה אלא שלמרות שההתעסקות שלך כלפי חוץ לרוב תהיה בענייני העולם הזה, בכל זאת לא תעזוב לגמרי את ההתעסקות בחיי הרוח שנפשך כה זקוקה לה.

     עוד ניתן לציין בעניין הזה- בקורבנות הנשיאים שבפרשת נשא, מצאנו שנשיא לבני אפרים מקריב ביום השביעי ונשיא לבני מנשה מקריב ביום השמיני. נמצא שהשבע שהוא טבע בבחינת יום השביעי של ההקרבה מתעסק בו אפרים, ולעומתו בהפוך על הפוך, מנשה מקריב בשמונה שזה מעל הטבע שייך הוא לשמונה לממד הרוחני לממד שמעבר כדי לחזק את מנשה במידה הקדושה המרוממת של השמונה.

     אפשר גם לומר שאפרים ומנשה זה מושג של אחדות משולבת ביחד, דהיינו אתה בן יקר מברכים אנו אותך שתהיה כסולם מוצב ארצה כמו מנשה וראשו מגיע השמימה כמו אפרים או אז תתגלה לעין כל מהותה של ברכה, נמצא שיש המשכיות רצויה של המשך בניין הבית מתוך קדושה מתוך קדושתו של אביהם יוסף שהיה בו משני התכונות גם יחד, בל נשכח שיעקב מאמץ אותם אליו כבניו, ובאמת מעכשיו אפרים ומנשה הם נהיו לחלק בלתי נפרד מי"ב השבטים.

     יתכן שניתן לתת הסבר נוסף בברכה זו - אפרים ומנשה הלוא הם בניו של יוסף. גדלו הם בפלטין של מלך. חבריהם היו מן הסתם בני השרים ובני אנשי חצר המלוכה במצרים, שברור הוא שלא היו אמונים כמובן על תורה ומצוות, להפך, חייהם היו מן הסתם חיי מותרות וראוותנות כיאה לבני מלכים באימפריה הגדולה בתבל. ובכל זאת שם בתוככי חומרנותה של מצרים בתוככי ארמונות מצרים המעתירה, במסדרוני ההיכלות המצריים על גדות הנילוס של האימפריה הקהירית, שם מצליח יוסף לחנכם לתורה וליראת שמים, כן שם בגלות נכר בפלטין של מלך, של מלך מצרים.

     נמצא אם כן שאבא ואימא שכשמברכים את בניהם בברכת "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה" כוונתם היא שלכל מקום שתגיעו בנים ובנות יקרים, בין מקום פיזי מרוחק בקצווי תבל, בין מקום רוחני מרוחק בעמקי תהומות הנפש, אל תשכח בן יקר ואל תשכחי בת יקרה מאין באת ולאן אתה הולך / הולכת, קח/י אתך את הברכה הזו כצידה לדרך כמו הברכה שהתברכו בניו של יוסף "אפרים ומנשה" שברכם יעקב בברכה מיוחדת זו. ואכן בנים ובנות יקרים תביטו ותיראו איך הם שמרו שם בפלטין של מלך על זהותם היהודית כן גם אתם בני החביבים והיקרים, בכל מקום אליו תגיעו תשמרו על הגחלת והזהות היהודית ותעבירו אתם בבקשה ילדים יקרים את הברכה הזו גם לבניכם אחריכם לדורות עולם.

בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה (מח,כ) (אשר לורבר)

     פרש התרגום יהונתן, שביום הברית יברכו את הילד לאמר: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". מדוע דווקא אפרים ומנשה? הלא "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", שיאמר אפוא "כראובן וכשמעון" שהם מי"ב שבטי ק- ה! אנו יודעים שאפרים ישב אצל יעקב אבינו ולמד תורה. מנשה, לעומתו, עזר ליוסף בניהול המדינה במצרים. כך כתוב בסוף הפרשה: "גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף", הרי שמנשה וזרעו היו החניכים של יוסף בהנהגת המדינה. עתה נתבונן: כאשר מברכים אנו את ילדינו מה אנו מעדיפים? שיהיו כמו אפרים - לומדי תורה, או כמו מנשה - עסקנים?

     אומר ה"כתב סופר", ביום הברית של הבן, כשאיננו יודעים איך הוא יגדל, מברכים אותו "ישימך אלקים כאפרים", כלומר שתהיה בן תורה, זו העדיפות הראשונה שלנו. ואם לא, שתהיה "וכמנשה" אך כזה מנשה, שיראו עליו שהיה פעם אפרים. לכן הזכר מנשה לאחר אפרים. והרב ראובן קרלנשטין שליט"א תרץ על הקושיה הנ"ל, שהנה המשג "ירידת הדורות" מוכר וידוע, לצערנו... הגמרא (ברכות טז ע"ב) אומרת: "אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע". שואלת הגמרא, מדוע השבטים הקדושים אינם נקראים אבות? הלא כלל ישראל יצא מהם? "אילימא משום דלא ידעינן אי מראובן קא אתינן אי משמעון קא אתינן" כלומר, אין לפרש טעם הדבר, כי מי שלא יצא מאותו שבט לא יוכל לקרוא לו אב. כגון:  מי שהוא צאצא של בנימין אינו יכול לקרא לשמעון "שמעון אבינו". אי אפשר לומר כך - דוחה הגמרא - כי אם כן, "אמהות נמי - לא ידעינן אי מרחל קא אתינן אי מלאה קא אתינן!" - אי אפשר גם לקרוא לרחל "רחל אמנו", שמא מצאצאי שבט יהודה אנו, ואז לאה היא אמנו ולא רחל! "אלא", אומרת הגמרא, "עד הכא - חשיבי, טפי - לא חשיבי". כדי להיקרא בשם "אבות" או "אימהות" צריכים להיות במדרגה מסוימת, והשבטים לא היו במדרגה הזאת. והראיה: בעצם היו אמורות להיות לנו שש אימהות, שהלא בלהה וזילפה גם הן אימהות השבטים היו?! אלא שבלהה וזילפה לא היו במדרגת ארבע האימהות. כלומר, "ירידת הדורות" הוא תהליך הנמשך לאורך כל הדורות. ה"חזון איש" אמר פעם למישהו: "בדור שלנו אין כבר זקנים"! התפלא האיש ואמר: הלא רואים שיש זקנים... ענה לו ה"חזון איש": "אם אתה רואה זקן, דע לך שהוא לא מהדור שלנו אלא מהדור הקודם"… הפעם היחידה בהיסטוריה שלא הייתה ירידת הדורות, הייתה עם אפרים ומנשה. בא יעקב למצרים ואומר ליוסף: "ועתה שני בניך הנולדים… בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". והלא אפרים ומנשה היו כבר דור שלישי, ואיך משוה אותם יעקב לראובן ושמעון?! אלא שיעקב מתכון בזה, שהם באותה דרגה של השבטים. הם שבטים! זו, אם כן, הברכה שמברכים אנו את בנינו, שגם אצלם לא יתקיים המושג ירידת הדורות - "ישמך אלקים כאפרים וכמנשה". הסבר נוסף מדוע מברכים את הבנים שיהיו דווקא כאפרים וכמנשה: ראובן, שמעון ושאר השבטים גדלו בבית יעקב אבינו בארץ ישראל, אבל אפרים ומנשה גרו בערות הארץ - מצרים, ולא עוד אלא שהיו קשורים לבית המלכות, ועם כל זאת נשארו בצדקותם.

     גם אנו כיום גדלים ומגדלים ילדים, לעתים במצב דומה למצבם של אפרים ומנשה, וצריכים ברכה מיוחדת "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" כדי שיהיו הבנים צדיקים.

ואני נתתי לך... בחרבי ובקשתי (מח,כב)(רוני גולדברגר)

     בספר "תפארת שמשון" להגר"ש פינקוס זצ"ל מבואר עד כמה גדול כוחה של תפילה בדמעות: בגמרא מבואר, שיש מצב בו "כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות". יש תפילות שכוח השפעתן במהלך של זכות, ויש שכוחן מכוח טענה ודין. כלפי תפילות כאלו, ישנו מצב שכל השערים נעולים, הזכויות והטענות אינן מועילות, אך אין כוח העומד כנגד תפילה של בכי. לדמעות יש כוח כנגד כל השערים. אמנם, גם למציאות של בכי ודמעות יש ב' אופנים: יש הבוכים מפני הכאב. אדם שבור בעל טרדות ועול של פרנסה, התמודדות של חינוך הבית, העומד לפני השי"ת, שופך את ליבו ובוכה מתוך קושי וכאב. אך ישנה בכיה יותר מעולה ומשפיעה. בכי של קירבה, בכיה של התרפקות. כדוגמא לדבר, בחור קיבל תשובה לא טובה מהרופא. כששמע את הדברים הוא לא בכה, אבל כשהגיע הביתה וסיפר את הדברים לפני אביו, פרץ בבכי רם. אין זה בכי של כאב וצער על הידיעה, שהרי כששמע זאת מהרופא הוא לא בכה. זוהי בכיה של קירבה ושייכות. המשתפך בתפילה לפני אביו שבשמים, לפני א- ל רחום וחנון, למי שכולו חסד ורחמים, זו תפילה של קירבת א-לוקים, והיא השוברת את כל המחיצות ובפניה אין השערים נעולים.

     גם לגברים וגם לנשים ניתן כוח התפילה. אך הכוח המיוחד של הנשים בתפילה הוא כוח הבכייה. "היזהרו בנשותיכם שדמעתן מצויה". התכונה הרגשית והנטייה לבכי, נועדה לתפקיד הקשה של פתיחת שערים ע"י דמעות.

     בשנת תשל"ז רצתה הממשלה לחוקק חוק המתיר הפלות. מי שכיהן כשר המשפטים אז, שמואל תמיר ז"ל, היה מראשי התומכים בחוק זה, אשר הוא כמובן מנוגד לדעת התורה. לכן, כחלק מן המאבק של הח"כים החרדים בחוק, הוחלט על שיגור משלחת אל השר ולנסות לשכנע אותו לשנות את דעתו.

     בין חברי המשלחת היו רבי מיכל שטרן, רבה של "עזרת תורה", ורבי רפאל לוין, בנו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. מאחר שהרבנים ידעו כי רבי אריה לוין היה אהוב מאוד בקרב חוגי הלח"י והאצ"ל, אשר שר המשפטים נימנה עליהם, הם קיוו שהימנותו של בנו על חברי המשלחת תדבר אל ליבו של השר.

     יומיים לפני הפגישה המיועדת, התקשר רבי רפאל לוין אל כל חברי המשלחת ושח להם: "דעו, כי פגישה זו היא פגישה גורלית מאוד! לקחנו על עצמנו משימה כבדה מאוד, ומי יודע אם נצליח לעמוד בה?! אנחנו חייבים לקרוע את השמיים בתפילות! אנו מוכרחים לעשות מאמצים כבירים בתפילה, משום שאין לנו שום סיכוי... וכי מדוע שיקשיבו לנו?"

     ואכן, תפילות רבות הושקעו למען מטרה זו, ובהגיע השעה המיועדת צעדו חברי המשלחת כשתפילה על שפתותיהם אל ביתו של שר המשפטים. בתחילתה של הפגישה התבקש כל אחד להציג את עצמו. כשאמר רבי רפאל את שמו, וציין את שם אביו, נהרו פניו של שמואל תמיר והוא אמר: "הו, רבי אריה הוא הרי הרב שלנו!" וכיבד את רבי רפאל להציג את בקשתם לפניו. רבי רפאל ביקש לספר לו סיפור קטן שאירע עם אביו: באחד הימים נקשו על דלת ביתו שני בני זוג אשר חזותם החיצונית העידה עליהם שאינם שומרי תורה ומצוות. משנכנסו פנימה שטחו לפניו את שאלתם: זה לא מכבר הרתה האישה, ובעלה, אשר החליט כי לימודי הרפואה שלו אינם עולים בקנה אחד עם הולדת ילדים, מבקש שהיא תפיל את עוברה. האישה מתנגדת לכך בכל תוקף, ומאחר שנתגלעו ביניהם חילוקי דעות אלו, הם החליטו לגשת אל רבי אריה לוין כדי שיכריע בנידון. ישב רבי אריה שעה ארוכה עם בני הזוג ותיאר להם את גודל המעלה בהבאת ילד יהודי לעולם... והוסיף לדבר על ליבם כשהוא פורט על נימים רגישים ומתאר עד כמה יועיל להם בן זה לעת זקנתם...

     דבריו היוצאים מן הלב נכנסו ללב הבעל, והוא החליט לקבל את דעת הרב ולהימנע מהפלה. רבי רפאל לוין הרים את עיניו אל שר המשפטים, שמואל תמיר, ואמר: "המשכו של הסיפור היה, כי כעבור חודשים אחדים נולד לבני הזוג בן, ושמו נקרא בישראל: שמואל תמיר..." שר המשפטים נדהם. הוא מיהר להתקשר לאמו ושאל אותה: "האם כך אכן התרחשו הדברים?" מעבר לקו ענתה לו אמו בהתנצלות: "אכן כן, עליך להבין אותנו, הזמנים אז היו אחרים... קשים מאוד..." הוא ניתק את השיחה ובפנותו אל חברי המשלחת אמר: "אל דאגה. כל עוד אני הוא שר המשפטים חוק זה לא יעבור בכנסת!"

     כאשר יצאו הרבנים המרוצים החוצה, שאל רבי מיכל שטרן את רבי רפאל לוין: "הרי הסיפור הזה היה ידוע לך גם לפני שלושה ימים כבר אז ידעת שיש בידך את הקלף המנצח. ואם כן, למה צלצלת אלי וביקשת שאתפלל? למה סבור היית שהמצב הוא כה קשה וצריכים להתפלל. והרי 'נשק יום הדין' היה בידך!" השיב לו הרב לוין: "סיפור פה, סיפור שם... אך לולי התפילות לא הייתה לנו שום הצלחה! חושב אתה שהסיפור הצליח? לא ולא! דע לך, כי התפילה שלנו ניצחה ובלעדיה לא היה הסיפור, מוצלח ככל שיהיה, משיג את מטרתו!".

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח,כב) (אוהב תורה)

     וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהילים מד. ז): כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. אלא חרבי זו תפילה, קשתי זו בקשה (ב"ב קכ"ג).

     אונקלוס: בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי.

     ובמדרש רבה (ויחי צז') : בחרבי ובקשתי במצוות ובמעשים טובים.

     רש"י : בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפילתי.

     ונשאלת השאלה מדוע הניח רש"י את דברי התרגום, התלמוד והמדרש גם יחד? ומה עניין חכמה לכאן, חכמה מה זו עושה, ולא עוד אלא שהקדים רש"י בפירושו את החכמה לתפילה?

     אלא, הסביר הגה"ק בעל האבן האזל זי"ע - דבר גדול בא רש"י ללמדנו: כי צריך האדם למידה נכונה של חכמה ודעת עליון לדעת על מה להתפלל. כי יש שאדם מתפלל לפני המקום שימלא רצון כלשהו משלו, שהוא בשכלו הקט חושב כי לטובתו הוא, ואינו אלא לרעתו. לכן צריך האדם חכמה מיוחדת בשביל לדעת על מה ואיך להתפלל, ולפעמים לא צריך להגיד משהו מסוים, אלא לבקש שה' ינחנו בדרך הישרה והרצויה! ולמד זאת רש"י מאנשי כנסת הגדולה: מיד אחרי שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, שהן סידור שבחו של מקום הקדימו הם ברכת "חונן הדעת", "חננו מאתך חכמה בינה ודעת" לפני שמבקש על צרכיו. וכן אנו מתפללים בתפילת "יהי רצון" של ברכת החודש "שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה", כי לפניו יתברך נגלו כל תעלומות והוא יודע איזה משאלה היא טובה ואיזו לא...

אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (מח,כב) (מנחם יעקובזון)

     ותרגם אונקלוס, ש"חרבי" הינו צלותי [-תפלתי], ו"קשתי" הינו ובעותי [-בקשתי]. מה ההבדל ביניהם? באר ה'משך חכמה': אדם שכוון בברכת אבות - יצא ידי חובת תפלה, אף שבשאר חלקי התפלה לא כוון.

     ולכאורה, מדוע שיצא אדם ידי חובתו בתפלה שברובה כלל לא כוון ו'ראשו' לא היה בה? אלא, שמאחר ואנשי כנסת הגדולה תקנו זאת, דומה הדבר לכביש סלול שכל מי שנוסע בו מגיע למחוז חפצו, הגם שבאמת תפילה כזאת אינה מן המשובחות. אך כשמדבר בבקשה מיוחדת שאדם רוצה להוסיף ב'שמע קולנו' - כאן כבר נדרש ממנו לכוון בבקשתו, אחרת אין לה סיכוי, שכן, כרגע הוא, כביכול, "ממציא" את התפילה ולכן עליו להשקיע בה כונה רבה. זה ההבדל בין תפילה לבקשה, והוא בא לידי בטוי גם בהבדל שבין חרב לקשת: החרב מצד עצמה היא מסוכנת. אם אדם, חלילה, יפל עליה, הוא יפגע. הקשת, לעמת זאת, מצד עצמה אינה מסכנת. רק כחו של המשתמש בה הופך אותה למסוכנת. לכן קורא יעקב לתפלה - חרב ולבקשה - קשת, כי על הבקשה יש לעמול הרבה ולכוון היטב, מה שאין כן בתפלה שהעבודה הנדרשת בה פחותה. זהו שאמר דוד המלך: "שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח" (תהלים ו, י), כלומר, אם שמע ה' את תחנתי הנקראת בקשה, כל שכן שאת תפלתי יקח!

אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (מח כב)(הגה''צ רבי נתן וכטפויגל זצ''ל)

     יעקב אבינו אמר ''ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי''. וקשה, מה התועלת שתהיה ליוסף בידיעה זו שיעקב קנה את שכם בחרבו ובקשתו?

     והתירוץ, יעקב גילה כאן ליוסף את סוד ההצלחה שלו החיים, ותלה גם את שליטתו בשכם ב'כוח הלחימה'; כל מה שהשגתי בימי חיי, אמר לבנו, היה על ידי מלחמה, אלא שבמקרה זה ברור שלא מדובר במלחמה בשדה הקרב, אלא במלחמת היצר.

     זה הפירוש האמתי למושג 'מלחמתה של תורה', המובא בגמרא על הפסוק ''ויען אחד הנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה'', אומרת שם הגמרא: 'יודע נגן' – שיודע לשאלו; 'גיבור חיל' – שיודע להשיב; 'ואיש מלחמה' – יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה.

     כי יסוד האדם הוא מלחמה, ומי שמנצח במלחמתה של תורה, מנצח ממילא בכל הקרבות האחרים, גם זה שבין ישמעאל לעם היהודי. הוא אינו צריך לחשוש מפיגועים, גם לא מפצצות מרגמה וטילי שיוט. כל אלה לא ישיגוהו.

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מט,א) (אוהב תורה)

     רש"י: ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה.

     פירש השל"ה הק' ביקש יעקב לגלות את קץ הגלות, אמר להם "האספו"! כי אי אפשר לקץ שיבוא כשיש ביניכם שנאת חינם, אלא אתם צריכים להיות כולכם באסיפה אחת באגודה אחת!...

     ובשם הרה"ק מקוצק זי"ע נאמר: "האספו ואגידה לכם" כלומר כאשר כל אחד יהיה בעצמו כאין וכאפס בבחינת "האספו", אז "ואגידה לכם" תזכו להיות מאוגדים ומאוחדים, וזה יביא "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" לביאת משיח צדקנו...

     ואילו הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע אמר: יידלע'ך תדעו! דלפני ביאת המשיח, יחזור על עצמו הדבר שהיה בהר הכרמל, שירד אש מן השמים לאליהו הנביא. אלא שלעתיד לבוא האש ירד לנביאי הבעל... ויצטרכו לטפס על קירות חלקים כדי להחזיק עצמם באמונה!... והוסיף ואמר: שהעצה לזה הוא "האספו ואגידה לכם" התכנסו ותעשו אגודה אחת, "את אשר יקרא אתכם בזמן ההוא כש"יקרא" אתכם, מלשון אשר קרך, כשהבעל דבר יקרר אתכם, "באחרית הימים" לפני ביאת המשיח. והעצה לזה היא אחת: "האספו"!!!

     דורשי רשימות מצאו חיזוק וסיוע לדברים הנ"ל מדיוק נפלא בפסוק: שהרי לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים - בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר "יקרה" ב"הא" ולא באל"ף? אין זאת אלא שהכוונה היא אמנם לקריאה ב"אלף". יעקב התכוון להגיד לבניו את הקריאה של באחרית הימים הסיסמא והדרישה של הימים ההם. וזו: "הקבצו ושמעו בני יעקב", התאגדו והתאחדו, כי התרופה המועילה ביותר לחבלי משיח היא אחדות ישראל!...

האספו (מט א) (הג''ר שמואל חיים אייזנבלאט שליט''א, ''חיים של שלום'')

     נתאר לעצמינו את יראת הכבוד, את ההתרגשות, את הפליאה ואת הערצה שנוכל להרגיש אם נקבל מסר אישי מאבינו הנשגב יעקב ע''ה. נדמיין כי יהיה עלינו לעבור ימים עמוסים במחשבות ובלילות ללא שינה, כשנצטרך לפענח את המסר שהוא העביר לנו. עד שלבסוף ייגש תלמיד חכם בא בימים ויפרש לנו את הצוואה, בהסבירו בדיוק מה יעקב אבינו מבקש שנעשה. נחוש הכרת הטוב לאותו תלמיד חכם, ונשקיע את כל כוחנו, זמננו ומשאבינו לקיום הציווי.

     כאשר אסף יעקב את בניו כדי להעניק את ברכתו האחרונה לכל אחד מהם, הוא הקדים לברכות את ההוראה: ''האספו''. חז''ל מסבירים שלא הייתה זו בקשה חד פעמית, כי אם צווי לדורות. יעקב אבינו ציווה על בניו להימנע ממחלוקת ולהתקין את עצמנו לגאולה, על ידי שיהיו מאוחדים ויהיו כולם באסיפה אחת.

על מנהיגות והחלטה קשה (וגבורה) (מט,א) (אלירם אלגרבלי)

     "ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" יעקב מכנס את בניו, ומברך אותם. הוא יודע כי באוויר מרחפת שאלת העדיפות בין הבנים. יהודה מחד משוכנע שזכותו כאח בוגר וכמנהיג לזכות בברכה המועדפת, ומאידך יוסף שוקד על זכאותו להיות האח הבכיר אות על אהבת אביו וגדלותו ונחישותו בבית פרעה.

     יעקב חש כי ברכתו שלו גורלית לחיי האומה כולה, ולכן אינו פוסח על אף אחד מן האחים. אולם עם זאת, ניתן להבחין כי הברכות ליוסף וליהודה ארוכות מברכות שאר האחים. אין ספק כי יעקב מכיר בעוצמתם של הללו, ועל כן הוא מרעיף עליהם שלל ברכות. אך הסתירה עומדת בעינה, מי מבני יעקב הוא המועדף?? את מי רואה יעקב כממשיכו הנצחי וכמוביל את האומה הישראלית??

     בבואו של יעקב לברך הבנים, הוא מצויד בברכת אביו, יצחק. כזכור, הברכה מתחלקת לשני גורמים: גורם ההנהגה: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים", וגורם השפע: "ויתן לך האלקים מטל השמיים ומשמני הארץ". באחרית ימיו, על יעקב להוריש את ברכתו לבניו. בכדי לא לקפח אף אחד משני בניו הבכירים, הוא חוצה את ברכת אביו לשתי ברכות שונות. יהודה, כפי שנראה עד עתה הוא בעל העוז, הוא איש העוצמה, הוא נזר המנהיגות. לעומתו יוסף, אשר גם לו תפקיד מהותי בהתפתחות האומה היהודית, כולו שפעה ועושר. יעקב, בהכירו את תכונות בניו ואת מיוחדותם ושונותם, מעניק ברכותיו איש איש לפי תכונותיו סממניו ומאפייניו. ברכת הרוח והמנהיגות ניתנת ליהודה: "אתה יודוך אחיך...וישתחוו לך בני אביך גור אריה יהודה... לא יסור שבט מיהודה". ברכת שמיים מעל, ברכת השפע וברכת הפריון מוענקת ליוסף: "את שדי יברכך, ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת". נראה אפוא, כי יעקב נמנע מלפסוק בסוגיה סבוכה שכזו. הוא מותיר להיסטוריה לעשות את שלה, ולהוכיח מי מן האחים הוא הבכיר.

"ראובן בכורי אתה...יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר"... (מט' ,ד')

הסבלנות משתלמת!!!

     יתר שאת -  מפרש רש"י: ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים. ויתר עז – במלכות כמו וייתן עוז למלכו. ומי גרם לך להפסיד כל אלה??. פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם.ע"כ.

     והנה יש להדגיש, כי לא שיעקב אבינו לקח מראובן את הכהונה והמלכות, אלא שראה ברוח הקודש שירד ראובן מגדולתו ונסתלקו ממנו מדרגות אלו. כלומר: יתרונות אלו, שהיו שייכים לראובן מפאת קדושת לידתו יתר על אחיו – כי היה בכורו, כוחו וראשית אונו של יעקב אבינו ע"ה. וע"י קדושה זו היה זוכה הוא ובניו אחריו לדורותיו עד עולם, להיות כהנים לה' בעבודת בית המקדש ולישא כפיהם לברך את העם בכל דור, וגם זוכים ליתר עז, שיקבל שבטו של ראובן את הממלכה והממשלה בישראל. היש לך זכויות גדולות מאלו שהיה ראובן ראוי להם? כל זה איבד והפסיד! ניטלו ממנו ולא ישובו אליו עוד! וכל כך למה? מה גרם לו כל זאת? פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך!

     ואם נחדד את הדברים נבין את עיקר העונש. לכאורה עיקר הפגם היה משום שבלבל יצועי אביו. א"כ מה זאת שהוכיחו יעקב על ה'פחז כמים' ורק אח"כ על 'עלית משכבי אביך'? אלא ברור ומפורש כאן שלא על עצם המעשה נידון בעונש גדול כ"כ, אלא על הכוח שהביא לידי מעשה זה, והוא הפחז והבהלה שמיהרת להראות כעסך. כלומר: שיתכן שאפי' אם היה עושה אותו מעשה שעשה אבל במחשבה מתונה יותר בלא פחז, לא היה מפסיד את הכהונה והמלכות! ויתרה מכך מה שניטלו ממנו כל יתרונות אלו זה מחמת כוח מדת הפחז ולא מחמת עונש, משום שכוח מידה זו של פחז אינו מתאים למלך ולכהן. ולכן אין הוא ודורותיו יכולים לקבל זאת על אף שעשה תשובה.

     ובשם החפץ חיים אומרים, שאמר על זה, שתשובה מועילה למחוק את החטא כדוגמת מכונת כביסה שמנקה את הבגדים אבל כפתורים חדשים אין המכונה תופרת... וכן כאן אמת כי תשובה מצילה את האדם מן העונש אבל לתת לו יתרונות של כהונה ומלכות על זה לא הועילה תשובתו!!!

     מבהיל על הרעיון!

כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור (מט,ו) (ישראל גולד)

     נאמר ברש"י: כי באפם הרגו איש, אלו חמור ואנשי שכם וכו'. וברצונם עקרו שור, רצו לעקור את יוסף שנקרא שור.

     כאשר אדם עובר עברה - אומר רבי אברהם פאלאג'י בשם אחד מגאוני צפת, רבי יוסף שאול, נכדו של הרב הגאון פתחי נדה - מוטב שיעשה אותה בשוגג, ללא כונה לעבור עברה. אולם כאשר האדם עושה מצוה, טוב שיעשה אותה עם כונה. אלא שיש אדם שהוא ביש מזל, שהופך את היוצרות ועושה עברות עם כונה גדולה, ואת המצוות הוא עושה בלי שום כונה.

     והנה, הריגת אנשי שכם, בגלל העברה שעברו, הייתה בגדר מצוה. אולם איך היא נעשתה? "באפם" - עם כל הכעס, ולא בכוונה לעשות מצוה. לעומת זאת כשמכרו את יוסף - מעשה שהוא עברה, עשו את הדבר עם כונה: "וברצנם עקרו-שור". זו הייתה, אפוא, הטענה כלפיהם: מדוע כך נהגתם, ש"באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור"?  אם לא הייתה לכם ברירה אלא לעשות את הדברים הללו, לפחות הייתם הופכים את היוצרות, "באפם עקרו שור וברצונם הרגו איש"... את יוסף הייתם מוכרים עם כעס, ואת אנשי שכם הורגים ברצון

כי באפם הרגו איש. (מט ו)

     אומר החפץ חיים שלפעמים אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד. ולמשל עני שרוצה להתקבל לעבודה כל שהיא לפרנסתו והבעל הבית מתעניין אצל אחרים עליו, ובעקימת האף יכול לקלקל לו את כל מחייתו.

בקהלם אל - תכד כבדי (מט,ו)

     רש"י אומר, שיעקב אבינו ביקש שלא יזכירו את שמו במעשה קורח, כשמסופר כיצד אסף אנשים לריב אם משה רבינו.

     מריבות הן דבר גרוע, אף פעם לא כדאי להתערב בריב, ואת זה נלמד מהשועל החכם.

     וכך היה הסיפור: האריה מלך החיות היה רעב מאוד, עד כי מרוב רעב הדיף הפה שלו ריח רע. " אני רעב, אני רעב..." נהם האריה. הוא פחד שימות מרוב רעב. לפתע עלה רעיון בראשו: "חיות! חיות! לבוא לפה מהר!" שאג האריה בקול. הסוס, ששמע ראשון את השאגות, מהר ודהר לעבר האריה." בוא הניה, סוס", אמר האריה, " קרב את הראש שלך לפה שלי, ותגיד לי - מה אתה מריח?" הסוס התכופף והתקרב לפה הפתוח של האריה, ומיד קפץ אחורה: " פוי, איזה ריח נורא!" "תתבייש לך!" כעס האריה, "אתה מורד במלך! מגיע לך שאטרוף אותך!" ומיד התנפל האריה על הסוס וטרף אותו. עכשיו הרגיש האריה שבע.

     אבל השובע הזה רק לשלושה ימים, ואז התחיל האריה להיות שוב רעב. שוב קרא לחיות שיבואו אליו מהר. הזאב הגיע במרוצה, והאריה אמר לו: "התקרב לפה שלי ותגיד - מה אתה מריח?" הזאב, שזכר היטב את מה שקרה לסוס המסכן, התכופף ואמר: "אני לא מריח שום ריח מוזר!" "שקרן!" שאג האריה, "אתה שקרת לי, ולכן מגיע לך שאטרוף אותך!" ומיד טרף האריה את הזאב.

     אחרי שלושה ימים, שוב הרגיש האריה שהוא רעב מאוד, וקרא לחיות. התקרב אליו השועל, והאריה אמר לו: :בוא, בוא הנה שועל. התקרב לפה שלי ותגיד לי מה אתה מריח". "אדודי הבלך", ענה השועל בקול צרוד ובאף סתום, "אדי באד בצדד, האף שלי סתוב ואדי לא בסגל להריח כלוב"...

     מסביר רבי מאיר מדז'יקוב ואומר: כשפורצת מריבה, יש אנשים שנכנסים לתוך המחלוקת ומסתבכים. זה מזיק להם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אנחנו צריכים להיות כמו השועל החכם, להתרחק מהמריבה כאילו אנחנו לא מריחים - לא מבינים כלום במריבה, לא שיכים בכלל. לא להביע דעות לא לצד הזה ולא לצד האחר, ואז המריבה לא תזיק לנו.

בחן את עצמך! (הג''ר שמואל חיים אייזנבלאט שליט''א, ''חיים של שלום'')

     על אף שמחלוקת לשם שמים מותרת, ואינה כלולה באיסור המחלוקת, אין היא הדבר הרצוי ביותר. ביום השני לבריאה נחלקו המים. חלק מן המים הוקצה לשמים, והשאר – הפכו לאוקיאנוסים, ימים ונהרות על האדמה. התורה מספרת לנו, שבכל יום ראה השם את בריאתו, שהיא טובה. אך ביום השני, שבו נחלקו המים, אין הבריאה זוכה לשבח ''כי טוב'', זאת על אף שלחלוקת המים הייתה מטרה מועילה. הרי אפילו בתהליך בריאת העולם, לא מתאים לכנות חלוקה של דבר – כ''טוב''.

     אותו עקרון ניכר ביום ט' באדר, שנקבע לתענית צדיקים. איזה אסון מציין הצום הזה? ביום זה התחילו תלמידי הלל ושמאי בחילוקי דעות. על אף שמחלוקתם היא הסמל של מחלוקת לשם שמים, הרי כל המחלוקת – היא דבר שלילי בעצם, ולכן נקבע יום זה לצום צדיקים.

     לפני שאדם מתערב  במחלוקת לשם שמים, עליו  לבדוק את עצמו בכנות ובסודיות, מה מעוררו להצטרף לוויכוח. חז''ל עודדו את העוסק בתורה ובמצוות שלא לשמה. על אף שעדיין לא הגיע לדרגה שמעשיו יהיו מתוך כוונות טהורות, אך ורק לעשות את רצון הבורא יתברך, בכל זאת הרי שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הכלל הזה אינו שייך למחלוקת לשם שמים. אם יש לאדם כוונה טהורה, המעורבת בכוונות אישיות, אסור לו לחלוטין לפתוח במחלוקת או להצטרף אליה. קורח, לדוגמא, שאף להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה'. בכל זאת, קנאתו הפנימית פסלה את פעולותיו. ההיתר של מחלוקת לשם שמיים תלוי בכוונתו של האדם, כשאין שום נגיעות אישיות המעורבות בעניין. כדי לבחון את כוונותיך, שאל את עצמך: האם אתה מתלהב מקנאת הצדק וההתערבות בעניין? אם כן, שאל את עצמך: האם ההתלהבות הזו ממלאת אותך בכל אופן שאתה מקיים את כל המצוות? האם הנך מתלהב במידה שווה גם בשאר המצוות?

     המשגיח של ישיבת פוניבז', הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, טען שההתלהבות וההתרגשות ממחלוקת מעידות, שהאדם מתייחס לענין מתוך נגיעות אישיות, כי הרי רק אנשים מעטים מתרגשים ממצוות באופן טהור. כאשר נדרשת התערבות במחלוקת לשם שמים, התערבות שהיא על חשבונו

של צד אחר, צריך לעשות זאת ב''לב כבד'' ובחוסר רצון. עליך להצטער על הצורך לנקוט צעדים כאלו ולריב עם רעך. דומה הדבר למי שר''ל צריך לעבור כריתת אבר כדי להציל את גופו... הרי הוא עושה מצוה, ועוסק בהצלת חייו, ובכל זאת הוא מצטער.

"יששכר חמר גרם רבץ ביו המשפתים" [מט, יד]. (שיחות הרב זמיר כהן שליט"א).

     לפנינו מעשה אמתי, שהיה באחת ממדינות אירופה בסוף מלחמת העולם השנייה: הטנקים הסובייטיים כבר נראו באופק, מתקרבים ומעלים ענני אבק. הגרמנים התארגנו לעזיבה חפוזה, אבל בלי רשעות אחרונה, הם לא רצו לעזוב. בדקות האחרונות ממש של שהותם שם, אספו את היהודים שנשארו במחנה העבודה, והורו להם לעמוד במעגל.

     ביניהם היה יהודי אחד, שהיה אדם פשוט – לכאורה לפני המלחמה, אבל היה ראש וראשון במחנה לכל עניין של יהדות ורוחניות. הוא ידע הלכות יותר מאשר האחרים, וזכר את הזמנים – מתי ראש השנה ומתי יום כיפור. למרות הרעב והקור, עבודת הפרך וההשפלה – הוא השתדל לקיים כל מצווה שיכול ולעורר גם את האחרים. הגרמנים ידעו שהיהודים מתייחסים אל אותו אדם בכבוד גדול, ולכן העמידו אותו באמצע המעגל, שעה לפני שברחו על נפשם. המפקד הגרמני ניגש אליו עם בשר חזיר נעוץ בשיני מזלג, ועם אקדח ביד השנייה. הגרמני קרב את נתח הבשר לפיו של היהודי החלש והמורעב, ואמר לו: "אתה רואה שם, באופק, את ענני האבק? אלה הטנקים הסובייטיים. אנחנו בורחים מכאן עכשיו, ואתם כולכם משוחררים ללכת. כל אחד יוכל לחזור הביתה אל אשתו ואל ילדיו". היהודים במחנה לא ידעו אז, שהם נותרו אחד מעיר ואפילו לא שניים ממשפחה. "אתה חייב לאכול עכשיו את הבשר הזה!" אמר הגרמני. "אם תאכל, אתה משוחרר. המלחמה הסתיימה, ואתה חוזר הביתה עם כולם. אבל אם אתה לא אוכל – אני יורה בך באקדח הזה. תחליט מה אתה בוחר, אבל עכשיו ומיד. אין לנו זמן. מה בחרת?"

      היהודי הביט בו בבוז. "כל שנות המלחמה שמרתי על עצמי שלא לאכול שום דבר טרף, וגם ברגעים האחרונים של המלחמה אני לא אוכל דבר לא כשר!" הוא התייחס לאותה שעה כשעת-שמד, ולכן היה מוכן למסור את נפשו על כשרות המאכל. הגרמני ירה בו, והוא נפל מת על האדמה.

     בנו של אותו אדם ניצל. והעדים למעשה סיפרו לו על סופו המר של אביו ששרד את כל שנות המלחמה הארוכות והנוראות, ונהרג למרבה הכאב בשעות האחרונות שלפני השחרור. אך הסיפור לא הסתיים כאן. חלפו עשרות שנים. סוחר נשק אמיד ישב במשרדו הנאה ששכן במרכז תל אביב. הטלפון צלצל. זו הייתה אשתו, שרצתה לבקש ממנו בקשה קטנה: "כשאתה חוזר הביתה, תקנה בבקשה ארוחת צהריים. חזרתי היום מאוחר מהעבודה. ואין לי זמן וכוח לבשל". "אין בעיה", אמר הבעל המסור. ירד מהמשרד, התניע את הרכב היפה שלו, והגיע למסעדת הטריפה שהוא רגיל לקנות בה. שניים שלושה לקוחות עמדו לפניו בתור, והוא חיכה בסבלנות. מבלי משים הביט במוכר, ראה אותו מכניס לפיתות את נתחי החזיר. פתאום עברה בגופו צמרמורת. הוא נזכר, שכשהיה ילד סיפרו לו על סבא שלו, שנהרג ממש בסוף המלחמה, כדי לא לאכול חזיר. הוא עמד לרגע אחוז הלם, ואחר אמר לעצמו: 'מה קורה כאן?! או שאני לא נורמאלי או שסבא שלי לא נורמאלי! אחד מאתנו לא שפוי – אני עומד לקנות כעת אוכל טרף לכל המשפחה שלי... וסבא שלי מת בסוף המלחמה, רק כדי שלא לאכול את זה...'

     הוא יצא מהתור, עמד בצד והתלבט. 'ברור לי, שסבא שלי היה אדם חכם. אם יש מישהו לא שפוי פה, אולי זה אני... אני חייב לבדוק מה קורה!' . הלך ובירר, וחזר בתשובה שלמה. ולא זו בלבד – לאחר שהכיר את אור האמת בעצמו, הטעימו גם לאחרים. הוא הקים את אחד מארגוני הקירוב הגדולים בעולם, וכבר בנים רבים השיב אל אביהם שבשמיים. עשרות אלפי שבתות נשמרו בזכותו, באלפי בתים נשמרת בזכותו הטהרה, ילדים קטנים לומדים בחינוך טהור, שלום בית שב אל משפחות יקרות, שלא לדבר על כשרות המאכלים שזכו לה המונים בזכותו... זהו כוחה של מסירות נפש על כשרות המאכל בעת שמד. הסב מסר נפשו שלא לטמא גופו במאכלי טריפה, וזכה על ידי כך שנכדו עם כל משפחתו ועוד רבבות יהודים יתקרבו אל בוראם וייעשו יהודים יראים ושלמים.

"ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (מט, יד) (מעשיהם של צדיקים)

לסבול עול תורה (רש"י)

     בימי צעירותו הרבה רבי שלום מבעלזא לעשן, ובמיוחד עשה זאת בעודו לומד תורה בבית המדרש. עד שיום אחד היה עד למאורע שבגללו הזיר עצמו מעישון: רבי שלום ישב ולמד, והנה ראה כי אחד מבאי בית המדרש מתכונן לעשן את מקטרתו. מתכונן, הא כיצד? טרח הלה וניקה את המקטרת, אחר פיטם אותה בטבק, ולבסוף הצית והחל מעשן. בזמן שהאיש טיפל במקטרתו הספיק רבי שלום ללמוד דף גמרא שלם! באותו רגע הניח רבי שלום מידו את מקטרתו שלו ואמר "אם הכלי הזה מסוגל לגרום לאדם לבטל עצמו מלימוד דף גמרא, אין הוא נכנס מעתה לפי!" אמר ועשה. ומהעת ההיא חדל לעשן.

אמרה, ויישומה (הרה“ג הרב שמואל גבאי שליט“א

     בדור שעבר חי אחד מגאוני הדורות, עמוד ההוראה מרן ה"חזון איש" זכר צדיק וקדוש לברכה, שר התורה שהמית עצמו באוהלה. ובאותו דור חי "ארי במסתרים", שר בית הזוהר, הצדיק המקובל מהרי"ל אשלג זצ"ל, בעל פירוש "הסולם" על הזוהר הקדוש.

     פעם נועדו יחדיו שני המלכים, "מאן מלכי, רבנן". היה זה בשבוע של פרשת "ויחי", ובעל ה"סולם" השמיע פירוש על פסוק מן הפרשה. על יששכר – השבט שהקדיש עצמו להתעלות בתורה – נאמר: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד". והפסוק קשה להבינו, נסתר הוא כביכול מיניה וביה: מי שרואה מנוחה כי טוב בוחר בחיי בטלה, אינו מטה שכמו לסבול! אלא מאי – באר הצדיק בעל ה"סולם" – יששכר חדור היה בהכרת הטוב לבורא עולם: הרי הכל שלו, וכל מה שיש לנו הכל מברכתו, כל כך גבר עלינו חסדו. במה נוכל להודות לו, מה נשיב לה' כל תגמולוהי עלינו! החליט יששכר לתת לבורא יתברך את הדבר היקר ביותר, החשוב ביותר, כהכרת הטוב. התבונן: מה הדבר החשוב ביותר לאדם? "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ – הארציות – כי נעמה", אם כן, חשב, אותם אמסור לבורא יתברך! לא אהנה מן המנוחה המדושנת, אלא אטה שכמי לסבול עול תורה ומצוות! נהנה ה"חזון איש" מהפירוש המקורי, והיה חוזר עליו באזני מקורביו בהשתאות ובהערכה!

     נפלא הפירוש – אבל התורה, "תורת חיים" היא. אין להסתפק באמרה נאה, אלא יש ליישמה! נתבונן אף אנו ונראה כמה גדולה צריכה להיות הכרת טובתנו לבורא יתברך ויתעלה! על החיים, על הבריאות, על המשפחה, על הפרנסה, על קורת הגג, על הרהיטים, המזון, הביגוד, על הכל! ואז בבוא הערב, ברדת הלילה, ואנו מותשים מעמל היום, ומשתוקקים לשעה של בילוי ובטלה – הבה נקדיש לו אותה, נקריב את רצוננו זה כקרבן וכעולה לריח ניחוח, ונלך לשיעור תורה!

וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמולסבול וגו' (מט, טו). (מזקנים אתבונן להרה"ח רבי ישראל שמעון קאסטילניץ זצ"ל)

     הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל אמר בשם הרה"ק מאפטא זי"ע, "וירא מנוחה כי טוב", זו שבת. "ואת הארץ כי נעמה", זו ארץ ישראל. על ידי מה זוכים לזה, ויט שכמו לסבול, היינו עמל בתורה ובעבודת ד', זוכה שמרגיש טעם בשבת, ומרגיש קדושת ארץ ישראל.

יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי ארח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור לישעותך קויתי ד' (מט, יז – יח). (מובא בבית ישראל – גור,)

     פסוק זה מרמז על היצר הרע שהוא נחש כידוע, ואיתא בגמרא סוכה )נב:( דמתחילה קראו הלך ואחר כך נעשה אורח ולבסוף נעשה בעל הבית, וזה מה דכתיב כאן "נחש עלי דרך", ואחר כך נעשה "שפיפון עלי אורח,, ולבסוף נעשה בעל הבית וזה "הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".

     אך העצה היחידה היא "לישעותך קויתי ד'".

“מאשר שמנה לחמו והוא יתןמעדני מלך” (מט,כ)(מעינה של תורה)

     “מאשר” – כל אדם מישראל ילמד נא לקח מאשר: “שמנה לחמו” – המאכלים השמנים והדשנים ביותר היו לדידו בפרוסת לחמו הפשוטה, ברם “והוא יתן” – כאשר בא לתת צדקה – “מעדני מלך” – נתן את המאכלים המשובחים ביותר.

     כך צריך לנהוג כל אדם מישראל, לחיות בפני עצמו חיים פשוטים וצנועים ואליו צדקה ייתן מן הטוב ומן המובחר.

אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם... ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני (נ,יז-כ) (מר אבישי יוחננוף)

     בספר "מעדני מלך" מובא הסבר נחמד. נראה לרמז, דהנה ידוע המעשה שהיה אצל הבעל שם טוב הק' זי"ע שבאה לפניו עקרה אחת ושפכה שיח במר נפשה שיתפלל בעדה שתיוושע בזרע של קיימא. והשיב לה הבעש"ט הק', למה את בוכה, אם היה יודע הקב"ה שיצא ממך בן הגון אשר ילך בדרך הישר, בוודאי היה לך בנים, ומזה שאת עקרה, היא ראיה גדולה שבוודאי הבנים יהיו רשעים רעים וחטאים, על כן מוטב לך שתישארי עקרה כל ימיך מלהיות לך בנים שאינם מהוגנים...

     וזה שאמר יעקב לרחל (בראשית ל. ב) "התחת אלהים אנכי", פירוש, וכי יודע אני עתידות כמו הקב"ה, שאדע אם תצא ממך בנים מהוגנים או לאו, אם כן למה לך להתרעם על שמנע ממך פרי בטן. וזה שאמר יוסף לאחיו כאן, אל תיראו שאעשה עמכם איזה דבר רע, כי התחת א-להים אני, (בניחותא), היינו שאנכי בן של רחל שאמר לה אבי התחת א-לקים אנכי, ואם היה יודע הקב"ה שאני איש רע ואתנהג עמכם כאיש בליעל לא היה נותן לאמי פרי בטן, ולא נולדתי, וכהיום שנולדתי מאמי רחל שהייתה כמה שנים עקרה, והקב"ה עזרה בזרע של קיימא, בוודאי ידע השי"ת שאתנהג בדרך הטוב והישר, אם כן אין אתם צריכים לפחוד ממני...

חזון האותיות (רבנו בחיי)

     יעקב ראה שכל האותיות נמצאות בשמות בניו, חוץ מהאותיות ח' וט'. אמר: אין בהם חטא וראויים הם לגלות להם את הקץ. כיוון שחזה וראה שגם האותיות ק' וצ' אין בהם, חשב שמא עדיין אינם ראויים לגלות להם את הקץ, סתם ולא גילה. לפיכך פרשה זו סתומה.

כוחו של הרגל (יעקב אליאך – חלקי בעמלי)

     חושים בן דן, שמו מוכר לנו יותר משאר נכדיו של יעקב אבינו ע''ה. חושים בן דן הוא הגיבור שקינא  לכבודו של הסבא יעקב, וכרת את ראשו של עשיו שמיאן לקבור את יעקב במערת המכפלה. בנוסף, שמו של חושים בן דן , מזוהה לכולנו עם היותו כבד שמיעה. אמר הגר''ח שמואבי זצ''ל, הסיבה שכל בניו ונכדיו של יעקב אבינו, לא קינאו לכבודו כמו חושים בן דן, הרי היא משום שלא היו הם כבדי שמיעה כמותו.

     בסוף הלווית יעקב אבינו, הגיעו אל מערת המכפלה, מסופר בגמרא בסוטה (יג) כיצד עשיו לא נתן לקבור את יעקב שם. התנהל ויכוח בין השבטים לעשיו, האם הוא מכר את מערת המכפלה ליעקב או שמע רק את הבכורה, לבסוף אמרו השבטים לעשיו, ראיה היא שמכר את חלקך שהרי כתוב ''בקברי אשר כריתי לי''. דרש עשיו לראות את שטר המכירה, אמרו לו במצרים היא, שלחו את נפתלי שהוא ''אילה שלוחה'' לרוץ למצרים ולהביא את שטר המכירה. קם חושים בן דן שאוזניו לא היו כרויות לדיון, שאל מאי האי? ענו לו, אנו מתעכבים עד שישוב נפתלי מארץ מצרים. אמר חושים בן דן: ''ועד שיבוא נפתלי ממצרים יהא אבי אבא מוטל בביזיון?''. מיד נטל חושים בן דן מל וכרת את ראשו של עשיו.

     מידת ההסתגלות – אמר ר' חיים, היא כה עצומה עד אשר כל בני יעקב שעמדו והתווכחו עם עשיו, בכל משפט שאמרו לו, חשבו שבעוד רגע הם ינצחו אותו וכבר יוכלו לקבור את יעקב. אך בפועל המשא ומתן עם עשיו התארך. לכן, האחים אפילו לא שמים לב לכך שיעקב אביהם מוטל בביזיון. לעומתם, חושים בן דן, משום שהיה כבד שמיעה, לא נסחף אל תוך המשא ומתן שהתנהל. לא קהו חושיו כלל ביחס לביזיון הסבא יעקב אבינו ע''ה. ברגע שהבין שהסיבה שממתינים לקבורה הרי היא בגלל עשיו, לא היה מוכן להשלים עם המצב הזה ולו לרגע, מיד בא ועשה מעשה.

     מידה זו של הסתגלות, מביאה את האדם בכל סיטואציה להתרגל למצב הקיים, ולפתח אדישות אפילו כאשר יש מקום להתעוררות. על-כן, סיים ר' חיים את שיחתו, יחפש האדם איך לשמור על התעוררותו שתישאר תמיד בתוקפה, כדי שחלילה לא ייחלש וידעך מכוחו של ההרגל. 

פרשת ויחי.

כתוב בדברי ישראל יש לרמז, דידוע אומרם ז"ל (סנהדרין צ"ז) כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה עיי"ש, זהו הרמז בסדר שמות הפרשיות "מקץ ויגש ויחי", פירוש, "ויהי מקץ" היינו כשנדמה לו לאדם שכבר כלו כל הקיצין חלילה, העצה "ויגש אליו" היינו שיקרב אליו יתברך שמו בתשובה, אזי "ויחי" כמו שכתוב והשיבו וחיו וד"ל.

     וכמו שהרה"ק ר' מיכלי מזלאטשוב זי"ע אמר "טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע" והשינוי הלשון של "אענה ואשמע" הוא כי אם אחד עושה הכנה לתפילתו, טרם יקראו אז אליו אני אענה יקבל תשובה, אבל אם עוד הם מדברים הוא נמצא באמצע הדיבור ופתאום מתפללים גם אז ממנו אשמע לא כתוב שייתן לו תשובה.

ללא משא ומתן... | עלון בית דוד

• הדפסה

• דואל

וישאו אתו בניו ארצה כנען, ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר, מאת עפרן החתי, על פני ממרא (נ, יג)

חז"ל במסכת סוטה (דף יג) מספרים לנו על קבורתו של יעקב אבינו: כיון שהגיע מסע ההלויה למערת המכפלה, בא עשו ועיכב בעדם, אמר להם: ...קרית ארבע, ארבע זוגות היו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. הוא קבר את לאה בחלק שלו, ומה שנשאר שלי הוא!

אמרו לו: יעקב קנה ממך את חלקך. אמר להם: הביאו את השטר! אמרו לו: השטר נמצא במצרים ילך, נפתלי הממהר ללכת כאילה, ויביא את השטר.

היה שם חושים, בנו של דן. חושים היה כבד שמיעה, ולא שמע את כל הויכוח. הוא ראה שהקבורה מתעכבת, שאל מה אירע, והסבירו לו שמחכים לנפתלי שיביא את השטר. אמר חושים: "ועד שיבא נפתלי, יהיה הסבא מוטל בבזיון"? 

נטל חושים את מקלו, הכה בו על ראשו של עשו, עד שמת, לקיים את נבואת אמם שאמרה: "למה אשכל גם שניכם יום אחד".

ונשאלת השאלה: מה קרה לכל שאר הבנים של יעקב? וכי לא היה איכפת להם מכבודו של אביהם, עד שבא חושים?

כאן רואים אנו יסוד בטבע האדם: יתכן, שאדם מודע לאמת, המציאות ברורה לו לחלוטין. ובכל זאת - אם יבא מאן דהוא ויתוכח עמו, יכחיש את העובדות, הרי עצם המשא ומתן, עצם העובדה שקיים כאן ויכוח, שיש כאן כאילו "שני צדדים", יגרום לכך, שבמדת מה תתערפל האמת גם אצלו. האמת עדיין קיימת, אבל היא כבר לא חד-משמעית.

אדם שפורץ לדירה, הרי הוא גזלן. כל עוד שעובדה זו ברורה לחלוטין, לא יהסס בעל הבית לנקוט את כל האמצעים הדרושים. אם יתחיל הגזלן להתוכח, אם יטען שזוהי בעצם הדירה שלו, או שהכסף מגיע לו, יש להניח שבעל הבית לא יכנס עמו לויכוח. אבל אם באמת ישגה ויכנס לויכוח, אם ינסה להוכיח שהדירה שלו, יחפש את החוזה וכו', הרי שוב אין כאן "פורץ", אלא "בעל דבר".

גם אם בסופו של דבר ינצח בעל הבית בויכוח, השיג הפורץ דבר: אחד הוא נחשב מעתה לאדם מכובד...

זה מה שקרה כאן, בקבורתו של יעקב. אילו דחו בני יעקב את עשו על הסף, אילו לא נכנסו עמו כלל לויכוח, היו בודאי מטפלים בו מיד כפי שצריך. הטעות היתה, שהסכימו לדבר, שקיבלו אותו כצד למשא ומתן. מעתה, כבר לא יכלו לסלק אותו בכח, אלא היו מוכרחים לנצח בויכוח.

אבל חושים בן דן, שבגלל היותו כבד שמיעה לא השתתף במשא ומתן, לא היה שותף לכל זה. הוא עדיין היה מסוגל לראות בעשו את מה שהוא באמת - גזלן הפורץ לחלקו של הזולת... ואכן הוא היה זה שזכה במצוה ...

ע"פ שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ זצ"ל

מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך | עלון בית דוד

• הדפסה

• דואל

גד גדוד יגודנו, והוא יגוד עקב : מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך :

מדוע אמר יעקב "מאשר", ולא "אשר", כמו שאמר על שאר הבנים.

ונראה שיש כאן רמז נפלא על דבר שאירע מאות שנים לאחר מכן. בעת שאליהו הנביא עצר את הגשמים וגרם לבצורת במשך כמה שנים, נאמר לו שיתחבא מפני אחאב, וה' יזמין לו אוכל על ידי העורבים.

אליהו עשה כן, והעורבים הביאו לו מדי יום ביומו לחם ובשר למקום מחבואו. אחר כך אמר לו ה' שילך אל האשה הצרפתית והיא תכלכל אותו, והלך אליה ונעשה לה נס שכד הקמח וצפחת השמן לא כלו ומזה התפרנסו היא ובנה ואליהו, אחר כך מת הבן ואליהו החיה אותו .

כל זה מרומז בברכתו של יעקב כאן. בדברי התוספות מובא מדרש שאליהו הנביא היה משבט גד, ואם כן "גד גדוד יגודנו", בכניסתם לארץ היו בני גד החלוצים ההולכים לפני המחנה, "והוא יגוד עקב", "עקב" הוא סוף, כלומר באחרית הימים בימות המשיח, יהיה זה אליהו הנביא משבטו של גד שיבא לגאלנו, והוא יאסוף את הגדודים, ויעשה אותם "אגודה" אחת.

"מאשר שמנה לחמו", ממי יקבל אליהו את לחמו, בעת שיצטרך בימות הבצורת? "מאשר" – משבטו של אשר, כי חז"ל אמרו שבן הצרפתית לא היה אלא יונה בן אמיתי, ויונה היה משבט אשר (כמפורש בירושלמי במס' סוכה).

"והוא יתן מעדני מלך" – במסכת חולין אמרו שהבשר שהובא על ידי העורבים נלקח מבית המטבחיים של אחאב ש[עובדיה היה ממונה עליו] ושאלו שם כיצד אכל אליהו מבשר זה, הלא הוא בשר שנתעלם מן העין? והשיבו "על פי הדיבור שאני", היה כאן היתר מיוחד מפי הקב"ה בעצמו. ואם –כן "והוא", הקב"ה בעצמו [מלשון "אני והו"] "יתן מעדני מלך", את הבשר מביתו של אחאב מלך ישראל, שהרי הקב"ה הוא שהתיר את הדבר.

השבטים והחיות | מערכת האתר

• הדפסה

• דואל

 בפרשת השבוע ויחי יעקב מברך את בניו לפני מותו, "איש אשר כברכתו ברך אותם"- הוא מברך כל בן לפי תכונותיו הייחודיות. כמה מבניו הוא ממשיל לבעלי חיים כדי לבטא תכונות מסוימות. הבה נתבונן:

גור אריה יהודה, כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו

יששכר חמור גרם, רובץ בין המשפתיים

יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח

נפתלי אילה שלוחה הנתן אמרי שפר

בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד וערב יחלק שלל

יהודה ה"אריה"

יעקב מבטא את גבורתו של יהודה שבאה לידי ביטוי בהודאתו במעשה תמר ובמכירת יוסף כשהציל אותו ממות: "מטרף בני עלית". 

הרש"ר הירש מסביר את הביטוי "גור אריה" שיש בו את אומץ הלב של הנער הצעיר ואת ישוב הדעת של הארי הזקן.

יששכר ה"חמור"

יעקב המשיל שבט יששכר לחמור חזק בעל עצמות שהבשר מועט בו, כן היו בני יששכר זכי החומר דלי בשר סובלי עול תורה כחמור שמטעינין אותו למשא. 

הספורנו מסביר שהוא כמו חמור חזק מאוד שרובץ עם החבילות על גביו, הוא לא חושש שלא יוכל לקום. כך יששכר נושא עליו משא כפול של תורה ודרך ארץ.

הרש"ר הירש מסביר שגרם אינו מלשון עצם, אלא כמו גרם מדרגות. אם כן חמור גרם זה כח זריז המקבל על עצמו משאות כבדים ומקדם אותם בזריזות.

דן ה"נחש"

דן אינו גיבור כיהודה האריה, אלא כוחו הוא כח החלש, הערמומי.

במדבר שבט דן היה מאסף לכל המחנות, אחרי כל השבטים, והיה צריך להלחם עם כל הרודפים אחרי בני ישראל לזנב בהם.

המפרשים מסבירים עוד שיש כאן רמז לשמשון הגיבור שיצא משבט דן, שהיה דומה לנחש מכמה סיבות:

א. לא היה נלחם באוייבים בכח חזק רק לבדו היה אורב להם ויוצא פתאום כנחש היוצא ממאורתו.

ב. שמשון היה חגר ברגליו כמו נחש שאין לו רגלים.

ג. כמו הנחש שמכיש ברגלי האדם ומפילו כך שמשון הפיל את שני העמודים ומוטט את הבית

נפתלי "אילה"

את הביטוי אילה שלוחה מסביר הרמב"ן שמנהג במושלי ארץ לשלוח זה לזה האילים, וכך הענין, כי האילות שנולדו בארץ מלך הצפון יגדלו אותן בהיכלי מלך הנגב ויקשרו כתב הבשורה בקרניה והיא תרוץ מהר ותשוב למעונה ויתבשרו בהן. 

משמעות המשל היא:

בני נפתלי היו קלי רגלים וממהרים לרוץ.

בקעת גנוסר בחלקו של נפתלי שממהרת להבשיל פירותיה כאילה

הרש"ר הירש מסביר שתכונתו של נפתלי היא שאמנם איננו הולך בדרכים משלו אולם מה שהוחלט על ידי האחרים לטובת הכלל הוא מסגל לעצמו ויבצענו בזריזות וביעילות.

בנימין "זאב" יטרף

כמו הזאב שממהר לטרוף כך שאול מהר לטרוף את עמלק טרם הזמן שנקבע (אור החיים) 

יש כאן גם רמז לבית המקדש שנבנה בחלקו של בנימין, ובו בבקר ובערב מקריבים קרבן והכהנים מחלקים את בשר הקרבנות.

הספורנו מסביר שהזאב טורף בבקר ובערב כאשר יש מעט אור, כך מלכות בנימין: שאול בבקר - בתחילת המלכים ומרדכי ואסתר בערב - אחרי חורבן בית ראשון.

לסיום נזכיר גם את הברכה שברך יעקב את מנשה ואפרים: "וידגו לרב בקרב הארץ" - שיהיו כמו דגים כסמל לריבוי וכן שלא שוטלת בהם עין הרע.

הברכה חלה על התכונות הקיימות | בית דוד

• הדפסה

• דואל

ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם 

מה הכוונה במילים אלה:"אשר כברכתו"? 

יעקב אבינו לא בירך את בניו בבחינת "יש מאין", אלא כל אחד קיבל את הברכה בהתאם ל"ברכתו", לברכה הטמונה בו זה מכבר. ברכה שאין לה על מה לחול, אינה יכולה לפעול את פעולתה. הברכה יכולה רק להרבות ולהעצים את מה שכבר קיים. גם כאן, אין זה מקרה, שיהודה קיבל ברכה למלכות, ושיששכר קיבל ברכה לתורה. 

תכונות אלה כבר היו טמונים בהם מלידתם, והברכה היתה שיזכו להוציא אותה מן הכח אל הפועל. 

לכן חשוב שהמברך ידע מה הן נטיותיו ותכונותיו של המתברך, לפני שהוא מעניק לו את ברכתו; ובודאי שהאדם עצמו חייב להכיר את עצמו, כדי להתוות לעצמו דרך בעבודת ה'. הגר"א בפירושו למשלי (טז א ד) כתב: "לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומה זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוים. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בו לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גופו". אדם שרוצה להגיע לשלימות, צריך להכיר את כוחות נפשו, ולדעת מה היא הדרך אשר היא מיועדת ומתאימה לכוחות אלה. ללא ידיעה זו, אם ילך אחרי העדר ולא ידע לנצל את הכוחות המיוחדים לו, ישאר אדם המוני, אדם מן השורה. איך החזון איש גדל והגיע למה שהגיע? הוא לא נגרר אחרי שום זרם, הוא אף לא למד בישיבות, הוא התפתח לבד, בכיוון שלו. רק כך זכה למה שזכה.

"חז ל אומרים על הפסוק "ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה" (בראשית יט, כט) שלוט ניצל בזכות ששתק כאשר אברהם אבינו אמר על שרה "אחותי היא". תמה על כך הגאון רבי ישראל סלנטר, הלא מצאנו ללוט זכות גדולה יותר, הוא הכניס אורחים במסירות נפש גדולה, וסיכן את עצמו ואת משפחתו, כדי לארח את המלאכים? וכי אין זכות זו גדולה יותר מזכות השתיקה, שאינה אלא בשב ואל תעשה? התירוץ הוא, אמר הגרי"ס, הכנסת האורחים שלו אמנם נעשתה במסירות נפש, אך היא לא היתה משלו, היא היתה חיקוי של ההנהגה שראה אצל אברהם אבינו. ואילו מה ששתק ולא הלשין על אברהם כשאמר "אחותי היא", זה היה משלו, לזה הוא הגיע בכוחות עצמו, ולכן זכות זו גדולה יותר. ונראה ראיה לזה, ממה שהיה מוכן להפקיר את שתי בנותיו בשביל קיום מצות הכנסת אורחים. הלא דבר זה מעוות לחלוטין, וכיצד זה מתיישב עם דרכו של אברהם אבינו? אלא הוא שאמרנו, אמנם הוא נהג כאברהם אבינו, אך כיון שלא פעל מתוך מעלה פנימית של חסד, כאברהם אבינו, אלא מתוך רצון של חיקוי חיצוני, הגיע למעשים מעוותים המנוגדים לחסד בתכלית.

באבות (ח, ב) אמרו "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הרקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הרקנוסבור סוד, שאינו מאבד טפה; רבי יהושע אשרי יולדתו; רבי יוסי חסיד; רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא; ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר" . נשאלת השאלה, לשם מה היה מונה את שבחם? וכי חתנים היו שהיה צורך לשבח אותם בפני הכלה? אלא הכוונה היתה לגלות לכל אחד את התכונה שהוא מצטיין בה, שלשמה הוא נברא, וזהו תפקידו בעולם, לפתח את המיוחד שבו ולהגיע בה לשלימות.

ודבר נוסף: אין די בכך שאדם יכיר את עצמו. כל אחד צריך לשקול ולחשב את דרכו בהתאם לתקופה שהוא חי בה, כי מה שחשוב ונצרך בתקופה זו, אינו מה שחשוב ונצרך בתקופה אחרת. לכל תקופה יש אתגרים משלה. וכבר אמרו זאת על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלקיך דורש מעמך", ההדגשה היא "ועתה", שים לב לתקופה שאתה חי בה, מה ה' דורש ממך .

כמו חמור! | בית דוד

• הדפסה

• דואל

יִשָּׂשכָר, חֲמר גָּרֶם--רבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּל, וַיְהִי לְמַס-עבֵד.

רגילים אנו לראות בשם "חמור" כינוי של גנאי; החמור עושה את מלאכתו באופן הפשוט ביותר, ללא תיחכום כלשהו, ואינו משקיע מחשבה במה שהוא עושה. כיצד השווה יעקב את יששכר, אבי שבטם של עמלי התורה, לחמור?  

נקדים את לשונו של הרשב"ם, המפרש את פשוטו של מקרא: 

"יששכר חמור גרם, לא כזבולון ההולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו, והיה כחמור בעל איברים חזקים מצוי בין המשפתים, תחומי העיר, לחרוש ולעבוד את האדמה... וירא יששכר מנוחת האדמה כי טוב יותר מלצאת למרחקים, ואת הארץ כי נעמה ומצלחת כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, ויט שכמו לסבול עול של מלכי ישראל, ויהי למס עובד לתת למלכים עישור תבואותיו."  

שבט יהודה הוא שבט של אריות, מנהיגים ונועזים; שבט זבולון הוא שבט הסוחרים, המשקיע את זמנו במשא ומתן ובכך מבטיח את ההצלחה הכלכלית של ארצו; אך יששכר - זהו אב טיפוס של יהודי מן השורה, העובד את אדמתו ומסתפק במה שיש לו; זהו הגרעין האמיתי של עם ישראל. שבט זה הוא שמסוגל להוציא מתוכו את עמלי התורה.

בלב שקט הוא רואה את בני יהודה הגיבורים השולטים והמנהיגים, הקוצרים את זרי התהילה. בשוויון נפש הוא מביט על בני זבולון העשירים, המצליחים במסחרם. הוא לא מחפש את "המנהיגות", ולא את העשירות. הוא לא מקנא בהם, כי הוא חותר ליעד שונה לחלוטין; הוא אוהב את המנוחה.

מה טיבה של מנוחה זו, מה היא נותנת לו? האם מדת העצלות מדריכה את צעדיו? לא ולא - ויט שכמו לסבול! הוא זקוק למנוחה, לשקט נפשי, כדי שיוכל לקבל עליו עול תורה. הוא מודע לכך, שהתנאי הראשון להצלחה בתורה הוא לפרוק עול דרך ארץ; גם אם עוסקים בדרך ארץ, מכל מקום הוא נזהר שעיסוק זה לא יהיה בגדר עול, ולכן הוא מתרחק מכל דבר העלול להיות לעול, המטריד את מנוחת האדם, גם אם פירוש הדבר שעליו לעבוד קשה ולהיות עובד אדמה.

לכן זכה יששכר למה שנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל". מי הוא "יודע בינה"? מי שמבין את הדבר בכל היקפו, מי שיודע להשתמש בבינתו ולהתאימה למצב הנתון בצורה נכונה. ובנוסף לזה: "לעתים",  הוא מסוגל להבין את ייחודו של הזמן, הוא יודע להבדיל בין עת לעת, ולנהוג בהתאם. 

זוהי חכמת התורה האמיתית; לחדש פלפול חריף, לומר תירוץ שנון, יכול גם אדם שאינו שקוע בתורה, אם שכלו חד ומהיר. אך "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא", כלומר, לפסוק הלכה, להקיף את הבעיה מכל צדדיה, לרדת לעומק ולהבחין בדקויות, לזה מסוגל רק מי שבכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו שקוע בתורה.

ע"פ רש"ר הירש

לע"נ ישראל מנחם בן בנימין ע"ה‎

תפילת החרב, תפילת הקשת | בית דוד

• הדפסה

• דואל

 ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך , אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי 

"בחרבי ובקשתי - בצלותי ובבעותי" (תרגום אונקלוס) כלומר בתפלתי, כדרך שאומרים: "תתקבל צלותהון ובעותהון". אולם צריך להבין, כיצד משמשים "חרב וקשת" כמשל ל"תפלה"? איזה קשר יש ביניהם? ומהו ההבדל בין "צלותי" ובין "בעותי", הלא שניהם הם לשון של תפלה ?

במה הם חלוקים, החרב והקשת? הקשת יורה את חיציה אך ורק מכח האדם המותח אותה. ככל שהוא ימתח יותר את הקשת, כך יגבר כח החץ. אבל החרב אינה כן. היא הורגת מכח עצמה, מכח חודה, ללא מאמץ מצד האדם .כמו כן בתפלה, ישנם שני סוגים. התפלה הקבועה, אותה תפלה שנוסחה על ידי אנשי כנסת הגדולה, היא דומה לחרב. גם אם האדם המתפלל אינו מכוון בה, אם כיון את לבו בברכה הראשונה [ברכת אבות], הרי יצא ותפלתו מתקבלת. כי תפלה זו, סגולתה היא מכח עצמה, היא דומה לחרב הפועלת מכח עצמה. וזה מה שנקרא בלשון התרגום: "צלותי".

מלבד זאת, ישנה תפלה אחרת, והיא נקראת "בעותי". זוהי התפלה שאדם מתפלל מעצמו, מחוץ לתפלתו הקבועה. 

הוא מחדש אותה ומנסח אותה לפי צרכיו האישיים. אותה תפלה, אינה יכולה לפעול מכח עצמה. כאן חייב האדם להשקיע כוונה ולב, כדי שהתפלה תתקבל; ככל שיתאמץ יותר, ככל שכונתו תהיה טהורה יותר, ואמיתית יותר, יגבר כח התפלה. ועליה אמרו חז"ל (מסכת תענית) "אין תפלתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו".

ולכן היא משולה לקשת: הכל תלוי באדם המותח את הקשת, והכל תלוי באדם המכוין בתפלתו. (משך חכמה)

בחרב ובקשת | אבי קלנר 

"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"

מבואר במדרש רבה, בחרבי ובקשתי – במצוות ובמעשים טובים.

מבואר בתרגום אונקלוס, בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי (בתפילתי ובבקשתי).

לכאורה תמוה מדוע הוציאו חז"ל את המקרא מידי פשוטו, שיעקב נלחם בחרב ובקשת בכל האויבים שתקפוהו לאחר שבניו שמעון ולוי הרגו את יושבי העיר שכם, והסבירו שהכוונה למלחמה רוחנית של תפילות ובקשות?

הביאור הוא שאילו כוונת יעקב הייתה למלחמה רגילה, היה צריך לומר בקשתי ובחרבי (ולא בחרבי ובקשתי) מכיוון שבמלחמה מפעילים תחילה ארטילריה, אחר כך עם התקרבות האויב מקלעים כבדים ובינוניים, ורק במגע ממש מפעילים נשק קל ואף לחימה גופנית. אם כך, תחילה נלחמים בקשתות וחיצים ולאחר מכן בחרבות, ומכך שיעקב אמר בחרבי ובקשתי, ידעו חז"ל שאין כוונתו למלחמה קונבנציונאלית אלא הכוונה לכלי הנשק מצוות ומעשים טובים המשמשים אותנו למלחמה ביצר הרע.

ואכן היצר הרע אורב לנו מיום לידתנו ע"י התשוקות והתאוות השונות, אשר אפשר להסיטן לכיוון החיובי או לכיוון השלילי, ולכל אחד ניתנת בחירה בדרך הטובה או הרעה, ולכן במלחמת היצר צריך ראשית כל לגרשו בחרב מקרבנו וכשהצלחנו במשימה להמשיך ולירות בו מרחוק חיצים לבל יהין להתקרב אלינו להחטיאנו.

מה ההבדל בין תפילה [תפילת שמונה עשרה, שחרית, מנחה, ערבית] לבקשה אישית [תפילה במילים שלנו]?

ישנו הבדל בין חרב לבין קשת. לירות חץ בעזרת הקשת צריך מומחיות גדולה כדי להצליח לפגוע במטרה, לעומת זאת חרב כל אחד יכול לפצוע בעזרתה מחמת החדות שבה.

תפילת שמונה עשרה (שתיקנו אנשי כנסת הגדולה) היא כחרב, עוצמתה גדולה וכוחה רב לפעול ישועות רבות גם ללא כוונה רבה, וכן גם איש פשוט שמתפלל, תפילתו בוקעת רקיעים ופועלת למען ישועתו. אך בקשה פרטית היא כקשת, כדי שהתפילה תפגע במטרה ותתקבל צריך כוונה רבה מעומק הלב, וכן ככל שהמבקש יותר צדיק הסיכויים עולים שהתפילה תפעל את פעולתה.

אחים יקרים! כולנו זקוקים כל הזמן לסיוע משמים בכל תחומי החיים כגון: בריאות, פרנסה, הצלחה וכו'. חובתנו להתחזק בתפילת שמונה עשרה אשר עוצמתה עולה לאין ערוך על פני בקשה פרטית שלנו.

בעז"ה תפילותינו יבקעו את שערי השמים ויתקבלו ברצון לפני כסא הכבוד.