בס"ד

בריאות לפני הכל: למה התורה שמחה השנה יותר מתמיד?

דרשה לשמחת תורה

תלמיד הביא הביתה תעודת סוף שנה והגיש אותה לאביו. אבא הרכיב את המשקפיים והחל לקרוא: "תנ"ך – אפס. מתמטיקה – חמש. אנגלית – טעון שיפור. ספורט – יכול להתאמץ יותר". השורה האחרונה הייתה "זמרה במקהלת בית הספר" והתלמיד קיבל את הציון המקסימלי: "עשר".

אבא התרגז והוריד לו סטירה. "אתה לא מתבייש?! עם כזו תעודה יש לך מצב רוח לשיר?!". 

אנו נמצאים בתקופה מטורפת, הזויה, שאי אפשר היה לדמיין בחלום. ואולם כמה שהיה קשה עד עכשיו, הימים הללו שוברים שיאים. קשה לומר את זה, אבל בכל ערי הארץ, בתי הכנסת יהיו חשוכים. הסגר כאן מוחלט והכניסה לבתי הכנסת אסורה  ארונות הקודש יישארו נעולים ומרבית ספרי התורה יישארו מונחים ביום חגיגת התורה.

והלב הכואב שואל: מה נשאר משמחת תורה? מה שמח כשמרבית ספרי התורה נעולים? גם בחגים הקודמים היה קשה, אבל החג עצמו לא נפגע. אפשר לאכול מצה בבידוד ולצום ביום כיפור בבית. אבל שמחת תורה היא חגיגת התורה ואיפה השמחה אם התורה נותרת נעולה מאחורי סורג?

בואו נעזוב רגע את השבר המקומי ונעבור לשאלה רחבה יותר, כזו שתעניין גם את יושבי חו"ל שכבר זכו לחזור לבתי הכנסת: בשמחת תורה מסיימים את מעגל קריאת התורה השנתי וחותמים את פרשת "וזאת הברכה". שלוש הפסוקים האחרונים בתורה הם דברי הספד כבירים למשה רבנו. התורה נפרדת ממנו בשבחים אדירים שלא נאמרו כמותם.

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים: לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים ... ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני בני ישראל". משה הוא דמות אחת ויחידה שלא קם ולא יקום כמותו בכל הדורות. את מה שהוא זכה לראות – איש לא יוכל אפילו לדמיין.

מה שתופס את העין הוא המילים האחרונות החותמות את התורה (שבעל הקורא מנגן אותן בהטעמה): "ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". מה כוונת הביטוי? מה עשה משה לעיני כל ישראל? מרבית הפשטנים כמו הרמב"ן, רבנו בחיי ועוד, מפרשים כי מדובר בהמשך הפסוקים הקודמים: "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים ... לעיני כל ישראל". הכוונה היא לפלאות יציאת מצרים שנעשו בפומבי לעיני העם.

אולם רש"י מצטט פירוש מפתיע ותמוה ביותר: "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'יישר כחך ששברת'". לא יאומן, התורה חותמת ומסיימת בגלגול ההיסטוריה לאחור ומזכירה את רגע השפל שלנו כעם, זה שכולנו היינו מעדיפים לשכוח ולהדחיק מהתודעה.

ארבעים יום אחרי מתן תורה, חודשיים אחרי יציאת מצרים, האהבה של הקב"ה לעם ישראל הגיעה לשיאה. ה' מסר ביד משה שני לוחות אבן לתת לישראל במתנה, כחתן לכלתו. משה ירד עם המתנה וגילה את האמת המחרידה: עם ישראל בגד בקב"ה, הקים עגל זהב ורקד לפניו "אלה אלהיך ישראל". זה היה כה עלוב ומשפיל עד שאמרו חז"ל: "עלובה כלה שמזנה תחת חופתה".

משה תפש את הלוחות בחוזקה והטיח אותן בקרקע לרסיסים. וכעת, בדברי ההספד הגדולים עליו, חוזרת התורה לאותו אירוע נורא ומגלה שהקב"ה הסכים בדיעבד להחלטה העצמאית של משה.

וכל אחד המום: האם זה מה שצריך לספר עכשיו? האם זה באמת פסגת ההישגים של משה? האם יעמוד אדם על קברה של אשתו ל"ע ול"ע ויזכיר את הימים הלחוצים, העצבים, הצעקות והצלחות שנשברו בזעם הוויכוח ביניהם? הרי זה לא כבודו של משה ולא כבודה של התורה!

במיוחד שאנו מכירים את חשיבות הסיום הטוב. היהדות מעריצה התחלות ומעריצה סיומים ותובעת להשאיר רושם טוב ולסיים בדבר חיובי. הגמרא אומרת (ברכות יב): "הכול הולך אחר החיתום". ברמה ההלכתית הכוונה היא לכך, שעיקר הברכה היא החתימה שלה. ולכן אדם שטעה במהלך הברכה וערבב הזכרות שונות שאינן קשורות לעניין (כמו בתוך ברכת יוצר המאורות בשחרית), אבל ככל שהוא חתם נכון במילים "יוצר המאורות" – יצא ידי חובה.

גם הרב שלכם, מקפיד תמיד לסיים את הדרשה באיחול "שנזכה לגאולה אמתית וכו'". איך זה יתכן שהתורה כולה נחתמת ברגע של שפל ובושה שעדיף היה לשכוח?

זה היה לפני 34 שנים, בהתוועדות שמחת תורה תשמ"ז, כשהרבי מליובאוויטש הציג ביאור מהפכני בסוגיה. זה לא היה ביאור, זאת הייתה זעקה מרטיטה שנאמרה בבכיות כשהרבי נשנק בכל מילה. אלפי החסידים שהתקבצו לחגוג את ההקפות עם הרבי לא ישכחו לעולם את הרגעים הללו.

שבירת הלוחות הייתה הרגע הכי גדול בחיים של משה רבנו. ארבעים שנה של אהבה התנקזו למעשה אחד של שבירה. זה לא היה זעם, זאת לא הייתה התפרצות כעס כתוצאה מההלם למראה העם החוגג, זאת הייתה החלטה של אהבה ורחמים מתוך לבו הטהור של משה.

כשמשה יורד עם הלוחות ורואה את העם חוגג, הוא מבין בשנייה אחת שהוא אוחז את 'תעודת הפטירה' שלהם. הלוחות היו כעין שטר כתובה והתחייבות בין הקב"ה וישראל, ואם משה מגיש להם את הלוחות – הוא גוזר עליהם מוות ח"ו. כי הם בגדו בשטר הכתובה באלוקים חיים.

הלב של משה עולה על גדותיו והוא מקבל החלטה ברגע: "ישראל קודמים לתורה". הוא מטיח את הלוחות בקרקע, שובר לרסיסים את "מעשה אלוקים", אבל מציל את ישראל. אחר כך הוא יוכל לעמוד בפני ה' ולטעון: למה אתה כועס עליהם? וכי מסרת להם כתובה?! בסך הכול הייתה ביניכם הסכמה בעל פה וזאת לא התחייבות גמורה שמחייבת עונש מוות על הפרתה.

רש"י עצמו מביא רעיון דומה (תשא לד,א): "משל למלך שהניח ארוסתו עם השפחות והלך למדינת הים. קלקלו השפחות ויצא עליה שם רע. מה עשה השושבין? קרע את הכתובה ואמר: אם יעמוד המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך".

וכמובן אי אפשר להעריך את משמעות המעשה הזה: משה נקרע כל חייו בין שתי מהויות, בין שתי שליחויות שהיו עצמותו ומהותו: הוא היה רועם של ישראל, אבל גם היה "משה רבנו", משה מוסר התורה, כפי שנקרא בפרשתנו עצמה: "תורה צווה לנו משה". וכשהוא יורד עם הלוחות הוא נקרע בין שתי האהבות שלו: התורה מול ישראל, ומשה לא מתלבט ושובר את התורה ומציל את ישראל.

ההסבר להחלטתו המהפכנית של משה, נמצא בדברי אליהו הנביא בספר "תנא דבי אליהו". אליהו מתאר ספק מהותי שקיים בכל הדורות: האם ישראל קדמו לתורה או התורה קדמה לישראל? כלומר, האם ישראל הם האהבה העליונה שקיימת, הם אהובים לפני הקב"ה בצורה עצמית ובלתי מותנית, והתורה ניתנה רק כדי לחנך אותם ולשפר את הנהגתם לשיא הפוטנציאל שלהם, או להיפך: התורה היא האהבה העליונה, היא מטרת הבריאה, ואילו ישראל הם רק הכלים כדי לקיים את התורה.

אליהו הנביא מספר ששמע מהקב"ה בעצמו (תדבא"ר פרק יד): "בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, אבל אני אומר: ישראל קדמו".

ולכן ברגע האמת של חייו, כשמשה נקרע בין התורה וישראל, הוא שובר את הלוחות ומציל את ישראל. כי משה יודע שזה רצונה של התורה עצמה. תורת ה' מוחלת על כבודה ומבקשת להעניק חיים לישראל. [במילים ארציות: משה מבטא את העובדה שבית הספר נועד כדי לחנך את הילד ולא כדי להחליף את הילד. בשאלה האם לוותר על בית הספר או לוותר על הילד – התשובה של משה היא: הילד קודם].

ואולי יש לומר בדרך אפשר, כי זאת שמחת התורה בימים הקשים הללו: התורה שמחה, התורה רוקדת בתוך ארון הקודש - כי היהודים שומרים על הבריאות!. עד כמה שקשה לראות את ארון הקודש נעול, אבל זאת השמחה של התורה עצמה. ההלכה היא שמחללים את רוב מצוות התורה כדי להעניק ליהודי עוד רגע של חיים, ולכן התורה שמחה מכך שאנו מקבלים את ההחלטה הנכונה ונאבקים על בריאותנו ובריאות הסובבים אותנו.

הנה סיפור מקסים: לפני עשר שנים גרנו תקופה קצרה בכפר חב"ד. באותם ימים נולדה לנו בת, לאחר שני בנים צמודים. אשתי חזרה הביתה מותשת מהלידה ומודאגת מכל מה שמצפה לה בבית.

פתאום צלצל הטלפון וקול אישה היה על הקו: היא התעניינה איפה אנחנו גרים וכמה נפשות גרות בבית. בבוקר נשמעה דפיקה בדלת ובפתח המתינה ארוחת בוקר מושלמת עבור אשתי. בצהריים הגיעו מנות מבושלות עבור כל המשפחה ואחרי הצהריים הגיעו 2 בנות לקחת את הילדים לגינה. חשבתי אולי היה זה נס חד פעמי, אבל הנס נמשך יותר ימים מחנוכה, חודש ימים מהלידה.

איך נולד מפעל כביר כזה? מה מניע נשים להתמסר כך לטובת נשים שהן כלל לא מכירות? זה היה מסר שהגיע מניו יורק ארבעים שנה קודם: יום הכיפורים בצהריים בשנת תשלו (1976). בית הכנסת העולמי של חבד בשדרות איסטערן פארקווי בברוקלין מלא עד אפס מקום. על אחד הספסלים ישב הרב שלמה מיידנציק, ראש הוועד המיתולוגי של כפר חבד, מכונס בתוך עצמו ועסוק בחשבון נפש אישי. במשך השנה הוא עבד ללא לאות. בשעות לפנות בוקר היה יוצא לעבודתו כקטר ברכבת ישראל. לאורך היום היה מוביל נוסעים מקצה הארץ לקצה השני, וכשהיה מסיים את העבודה לקראת ערב היה מתחיל את מסע השתדלנות לטובת הכפר. היה מתרוצץ ממשרד ממשלתי אחד לרעהו כדי לקדם את ענייני חב"ד. וכעת ביום הכיפורים בצהריים, במרחק עשרת אלפים קילומטר מכפר חב"ד, הוא רק ביקש שקט, להיות עם עצמו ביום הקדוש בשנה.

לפתע הרגיש נגיעה בכתף: "קוראים לך למעלה, במשרד המזכירות הראשי של הרבי מליובאוויטש". עכשיו? בצהרי יום הכיפורים?! מה יכול להיות?!

הרב חיים מרדכי חודקוב קיבל אותו בפנים רציניות ואמר כי הרבי מוטרד ממצב הנשים היולדות בכפר. הן חוזרות הביתה עייפות ומותשות מהלידה ואינן מוצאות כוחות לטפל בניהול הבית. הרבי הציע להקים ארגון בשם 'שפרה ופועה', על שם המיילדות הגיבורות במצרים, שיעניק ליולדות את כל התמיכה. הרבי התבטא: "מחיתול עד עגלה". אבל זה לא היה הכול. שעה קלה אחרי מוצאי יום הכיפורים, כשכל עם ישראל רץ לשבור את הצום ולשתות את הקפה הראשון, הרב מיידנציק נקרא שוב אל משרד המזכירות. הרב חודקוב מסר לו אלף דולר ואמר שזאת ההשתתפות הראשונית מהרבי בהקמת המוסד.

נחשוב: יום הכיפורים בצהריים, הרבי מליובאוויטש היה עסוק בעניינים נעלים ברומו של עולם. מנגד, הרב מיידנציק נמצא במרחק אלפי קילומטרים מכפר חב"ד ואינו יכול לעשות כרגע שום פעולה להקמת מוסד חדש. ובכל זאת מה שהטריד את הרבי הוא בריאותן הנפשית של היולדות.

ללמדך שהתורה עצמה מסכימה ש"ישראל קדמו". עצמותו ומהותו של יום הכיפורים הוא להקל את החיים על יהודי נוסף.

כמובן, קל מאוד להגיד "ישראל קדמו לתורה", כי מה אכפת לי? מה זה עולה לי? אולם הגבורה האמיתית היא להסכים ש'ישראל קדמו לי'!. שהטובה של יהודי אחר קודמת אפילו לנוחות שלי ומחייבת להתגייס למענו.

מה שצריך לקחת משמחת תורה תשפ"א הוא את עומק המחויבות לרווחתן של ישראל. אם ספרי התורה מוכנים לוותר על כבודם ולהינעל בארון ביום חגם כדי להקל על בריאותו של יהודי אחד – מה אנחנו מוכנים לוותר למען אדם אחר?

נסיים בסיפור מופלא ששמעתי לפני כמה שנים ממגיד ירושלמי והוא סיפר זאת על קרוב משפחה שלו מדרגה ראשונה: בני זוג מירושלים היו נשואים שנים רבות ולא זכו לחבוק ילד. הם עברו מסע ייסורים מפרך, אבל הרופאים הרימו ידיים והציעו להם להתרגל למחשבה שלא יזכו ללדת ילדים משל עצמם. פעם שמע הבעל על סגולה חשובה. מקובל בקהילות ישראל כי קריאת "מפטיר חנה" בבוקרו הראשון של ראש השנה (המדבר על נס פקידת חנה) הוא סגולה להיפקד בילדים. הוא החליט לקנות את קריאת המפטיר בבית הכנסת ולקוות לנס. הוא אמנם היה אדם צנוע שמעולם לא השתתף בהתמחרויות הללו, אבל הפעם החליט להשקיע כמה שיצטרך.

תהליך ההתמחרות היה קולני וממושך, הקונים הקבועים לא הסכימו לוותר על החזקה שלהם, אבל הוא התעקש וזכה.הוא הביט על אשתו בעזרת הנשים, העיניים של שניהם התמלאו דמעות והם הרגישו שזאת שנת המזל שלהם.

באמצע קריאת התורה, ניגש אליו אחד המתפללים וביקש ממנו טובה. אותו מתפלל קנה את העלייה השביעית, אבל התברר שאחיו קנה את העלייה השישית ולא מקובל להעלות לתורה שני אחים בזה אחר זה (משום עין הרע). לפיכך ביקש האיש להחליף עימו את הכיבוד. הוא ייקח ממנו את המפטיר ואילו קונה המפטיר, יקדים ויעלה לעלייה השביעית.

הקונה הרגיש שעולמו מתמוטט. התקווה האחרונה אבדה לו. הוא רצה להרים את העיניים ולזעוק? למה? עד מתי? אבל כל ההרהור הזה נמשך חצי שניה בדיוק והוא הרים את העיניים ואמר לאותו מתפלל שהוא מסכים לדיל.

אותו מתפלל עלה לקרוא את המפטיר, וכמובן נעשה רעש עצום בבית הכנסת. כיצד מעז לגזול מיהודי חשוך בנים את הסגולה שהוא כה ציפה לה? כשהאיש ירד מהבימה קלט מה עשה ולא ידע את נפשו. הוא ניגש אל הקונה והתחנן למחילה. אבל ההוא חייך וענה כך: "תשמע, אשתי ואני ניסינו כבר את כל הסגולות. היינו בעמוקה ובקבר רחל, בכותל ובמערת המכפלה ולא נענינו. רק את הסגולה של לוותר לא ניסינו, מי יודע אולי זה מה שיפתח את שערי הרחמים".

חלפה שנה ואותו אדם שהפסיד את המפטיר נכנס לבית הכנסת. ההוא שלקח ממנו את העלייה ניגש ואמר: "כל השנה סחבתי את העוול שעשיתי לך. החלטתי היום לתקן בתשובת המשקל. סיכמתי עם הגבאי כי אני קונה היום את מפטיר חנה בכל מחיר ומכבד אותך לקרוא אותו".

"אין צורך", השיב האיש בחיוך, "לפני חודשיים נולדו לי תאומים..."

פוטנציאל אדיר לשינוי: למה מתחילים את התורה באיחור שלושה שבועות?

דרשה לשמחת תורה 2

שמוליק היה מאחר כרוני לעבודה. שלושה טלפונים עמדו ליד המיטה במטרה להעיר אותו אבל הוא המשיך לישון. לאחר שהבוס הזהיר אותו כי בפעם הבאה שהוא מאחר, עליו להישאר בבית ולא לבוא יותר - הלך לרופא לבקש עזרה.

הרופא הוציא כדור מהמגירה והורה לבלוע אותו לפני השינה. "זה כדור שינה חזק, תבלע אותו בלילה וכך תישן טוב ותתעורר ערני בבוקר". שמוליק בלע את הכדור ולראשונה בחייו התעורר בחמש וחצי בבוקר. נרגש הוא טס לעבודה ובפנים מאירות סיפר לבוס כי התעורר בחמש וחצי.

"נהדר", אמר הבוס ביובש, "אבל איפה היית אתמול כל היום..."

שמחת תורה הוא חג נהדר. אנו מסיימים מחזור לימוד אחד ומתחילים את התורה מחדש. אנו חוגגים את כל מה שזכינו ללמוד ולהשיג בשנת תשע"ט ומתחילים את מחזור הלימוד של שנת תש"פ. אבל יש כאן רק בעיה אחת שכל אדם אמור לשים לב אליה בעצמו:

את כל זה היינו אמורים לעשות לפני שלושה שבועות!. השנה הקודמת הסתיימה כזכור בסוף חודש אלול והתחילה שנה חדשה בראש השנה, א' בתשרי. ואם כן הדבר הנכון היה לסיים את התורה כבר אז, בשבת שלפני ראש השנה, ולהתחיל אותה מחדש ביום א' בתשרי, בדיוק כמו שאר העניינים הקשורים בתחילת השנה שהתרחשו כבר אז (כמו החלפת לוח שנה לשנת תש"פ, המלכת המלך, ימי הדין לשנה החדשה וכו').

מה פתאום לסיים את מחזור הלימוד של השנה שעברה רק ביום כ"ב לחודש תשרי - יותר משלושה שבועות אחרי התחלת השנה? מה פשר האיחור הדרמטי?

ישנו הסבר מעניין שמובא בספר מנהגי רבי אברהם קלויזנר (מנהגי מהרא"ק). הספר שנכתב לפני כשש מאות שנה בווינה, נחשב המעצב הראשוני והיסודי למנהגי אשכנז והוא מהווה את הבסיס לספרי המנהגים הגדולים שכתבו שני תלמידיו, רבי אייזיק מטירנא והמהרי"ל. מהרא"ק כותב כי אנו עושים זאת כדי 'להרדים את השטן' בראש השנה: "כדי שלא יבין את ראשית שנה או אחרית שנה".

אנו לא רוצים שהשטן יעמוד לקטרג עלינו ביום הדין שחל בראש השנה, ולהזכיר חלילה את כל עוונותינו וכישלונותינו, ולכן דוחים בכמה שבועות את התחלת התורה מחדש, וכך הוא לא יבחין ששנה חדשה התחילה ויפספס את הדיון החשוב והקובע לכל השנה הבאה.

וזה כמובן הסבר שטעון הבנה נוספת: א. למה דווקא התחלת התורה מחדש היא המעשה שידליק אותו לקטרג עלינו? הרי עושים כל כך הרבה מעשים אחרים שמרמזים ששנה חדשה התחילה, כמו להחליף לוח שנה, להזכיר שוב ושוב בתפילות ובקידוש "זה היום תחילת מעשיך", לאכול תפוח בדבש וכל המנהגים והתפילות הקשורים בבקשה להצליח בימי הדין – ומה פתאום דווקא התחלת התורה היא זו שתצית אותו?

ב. בכלל קשה להאמין שאפשר להסתיר מהשטן את יום הדין: הרי השטן הוא מלאך בבית דין של מעלה וזה יום העבודה הכי חשוב שלו? כל השנה הוא מקבל משכורת כדי לעמוד בתור התובע הכללי שמקטרג חלילה ביום הדין.

כך מתאר ספר איוב את הרגע בו הוחלט להעמיד את הניסיון הנורא על איוב: "ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם". הגיע ראש השנה, יום הדין הגדול, והמלאכים והשטן התייצבו לפני ה' כדי לסקור את כל מעשי בני האדם בשנה החולפת. מצד ימין עמדו המסנגרים ומצד שמאל עמד השטן בראש מחנה התביעה. כאשר הגיעו אל התיק של איוב, אמר ה' לשטן: "השמת לבך על עבדי איוב? כי אין כמוהו בכל הארץ, איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע". בתגובה אמר השטן כי ברור שאיוב הוא עובד ה', שהרי "מעשה ידיו בֵּרַכְת ומקנהו פרץ בארץ, ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם לא על פניך – יברכך!". וכך יוצא לדרך סיפור הניסיון של איוב.

מה המטרה אפוא בדחיית התחלת התורה מחדש בשלושה שבועות?

הרבי מליובאוויטש מעניק הסבר כביר לעניין (ליקוטי שיחות כד/226), ואין כמו הרעיון הזה כדי לזנק קדימה ולנצל באופן מקסימאלי את ההזדמנות האדירה שטמונה ביום שמחת תורה.

השטן פוחד מהתחלות חדשות. השטן חושש מהרגע בו מסיימים את מה שהיה ומתחילים את התורה מחדש, משום שהתחלה יכולה להיות רגע של לידה חדשה. התחלה היא נקודת ציון בזמן שגורמת לאנשים להתעורר ולעשות שינוי בחיים. נקודת התחלה היא ציון דרך פסיכולוגי שגורם לאנשים לחשוב 'מה שהיה היה ועכשיו ישנו אדם חדש'. בשנה שעברה פישלתי, אבל בשנה הזו אני אדם חדש שיכול לעשות הכול אחרת.  

כך אנו רואים אצל תלמידים, שעושים שינוי בתחילת שנת לימודים, וכך אנשי עסקים סוחבים איכשהו שנת עסקים קשה ומתארגנים מחדש בתחילת שנת העסקים הבאה.

[להבדיל, הרעיון הזה כיום הוא מדעי ומוסמך: בשנת 2014 פרסמו שלושה חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה מאמר המוכיח עד כמה התחלה היא פוטנציאל לשינוי בחיים. הם גילו שהחיפושים של המילה "דיאטה" בגוגל, זינקו בשמונים אחוז סביב האחד בינואר. הם גילו עוד שזינוק מסוים מתרחש בתחילתו של כל מחזור קלנדרי, ביומו הראשון של כל חודש וביומו הראשון של כל שבוע.

וזה לא הכול: אותם חוקרים גילו שאדם שמקבל תזכורת ביום ההולדת שלו אודות הצורך להקים קרן פנסיה או לבוא למפגש הדרכה אודות החיסכון לפנסיה - יהיה קשוב הרבה יותר באותו יום לתזכורת כזו מאשר בסתם יום באמצע השנה. הנקודה היא שהרגע של ההתחלה הוא סוג של חשבון נפש שמרחיב את המבט שלנו ומאפשר לראות את התמונה הרחבה של החיים. להתרחק מהעץ ולראות את היער כולו, לעזוב את הזוטות של השגרה ולשים לב אל מה שבאמת חשוב].

ולכן איננו מתחילים את התורה בראש השנה. שכן אילו היינו עושים זאת, השטן היה נעמד על שתי הרגליים במטרה להפריע להתחלה החדשה ולקטרג עלינו. ולכן מוותרים לו ומרדימים אותו בשמירה. דוחים את התחלת התורה בכמה שבועות וכך יום הדין עובר בשקט, ואז ביום שמחת תורה קמים וחוגגים את הפוטנציאל האדיר של ההתחלה.

זה היה בבוקר ראש השנה בבית חב"ד בנגקוק בתאילנד. השליח הרב נחמיה וילהלם ישב עם כמה ממקורביו ללמוד מאמר חסידות כהכנה לתפילה. לפתע הרגיש הרב וילהלם נגיעה בכתפו. מאחור עמד מטייל צעיר וסימן לרב לקום ולצאת אתו החוצה.

"כבוד הרב, בעוד כמה שעות אני אמור לטוס לנפאל ובחוץ כבר מחכה רכב ה'טוק-טוק' שייקח אותי לשדה התעופה. אבל הבטחתי לאמא שלי לשמוע תקיעת שופר בראש השנה. אנא, תתקע עבורי כמה תקיעות ואחר כך אוכל לרוץ במהירות לטיסה שלי..."

הרב נדהם. הבחור עומד לחלל את החג, אבל מצד שני הוא רוצה לשמוע תקיעת שופר ומה יועיל לסרב לו? הרב אמר כך: "אתה אדם בוגר ואחראי למעשיך ולכן אתקע עבורך בשופר וזה עניינך הפרטי מה תבחר לעשות אחר כך. בכל זאת אני מזמין אותך להישאר עמנו בחג. זה היום שפותח את השנה החדשה וטוב להתחיל את השנה ברגל ימין. הישאר אתנו ואחרי החג אדאג לך לטיסה אחרת".

הבחור ביקש לצאת ולחשוב רגע וחזר והחליט להישאר בבית חב"ד בחג. הוא חגג עמם את היומיים של ראש השנה ולמחרת החג ליווה אותו הרב נחמיה לשדה התעופה.

חודש תשרי העמוס בפעילות חלף והסיפור נשכח מהרב. בפתח חודש חשוון הוא קיבל מכתב מאותו צעיר. "כבוד הרב, רציתי שתדע, אני לא אדם דתי ואינני רגיל לשמור שבת. אבל בכל שבת מאז ראש השנה אני אומר לעצמי: התחלת את השנה ברגל ימין, תמשיך כך הלאה, וכבר ארבע שבתות אני מצליח למשוך ברגל ימין..."

כעת נבין דבר גדול: בבית המקדש בירושלים התחיל והסתיים כל יום בהקרבת שני כבשי ה"תמיד". לזכר קורבנות התמיד הללו, אנו מתפללים מדי יום את תפילות מנחה וערבית. הגמרא מדגישה כי קורבנות התמיד היו מעשי ההקרבה היקרים ביותר לפני ה' ולכן כל עוד הקריבו את הקורבנות הללו – לא חרבה ירושלים. האויבים לא הצליחו לחדור פנימה. אולם ביום שבעה עשר בתמוז בו נגמרו הכבשים והפסיקו להקריב את התמיד – נפלו החומות והבבלים פרצו לירושלים.

וכאן העלה הרבי מליובאוויטש שאלה פשוטה (ליקוטי שיחות ג/940): מדוע הקורבן נקרא בשם "תמיד"? והרי לא הקריבו אותו "תמיד", אלא רק בבוקר ובערב?

המילה תמיד מתאימה בפסוק "שוויתי ה' לנגדי תמיד" או "טוב לב משתה תמיד", משום שאלו רגשות שאמורות להיות נוכחות תמיד, בכל רגע 24 שעות ביממה, אבל קורבן התמיד שהוקרב רק בבוקר ובערב אינו "תמיד", אלא מתאים יותר לקרוא לו "קבוע" או מילה דומה?

הרבי ענה כך: הקרבן הזה היה באמת תמיד כי מה שעושים ראשון בבוקר ואחרון בסוף היום, הוא משפיע תמיד. הוא לא נגמר לכל אורך היום. ההתחלה היא הרבה יותר מהרגע הנוכחי, היא מעצבת את המשך החיים ומשפיעה באופן תמידי.

אל לנו לפחד: זה הזמן לקבל החלטה טובה חדשה על התקבצות לשיעור תורה קבוע או שיעור חדש שייקבע בערב הזה, והכוח של ההתחלה יעניק לנו את האנרגיה לעמוד בהחלטה הזו כל השנה.

אני מתכבד להזכיר שוב לכל הקהל על רשימת השיעורים המתקיימת מדי שבוע בבית הכנסת: לגברים... לנשים ... לגברים ולנשים ... וביחד נרים כוס "לחיים" – לחיי התחלות רוחניות חדשות.

נסיים עם סיפור נהדר על כוחה של החלטה טובה שהתקבלה בהתחלת השנה (נפלאות המבצעים/95): בעיר בולוניה באיטליה מתקיים מדי שנה יריד קוסמטיקה ענק שמושך אליו יועצי יופי ומומחים לטיפוח אישי מכל העולם. זה לא מקום שאופייני לרבנים, אבל באותו יום נכנס אל האולם רב מזוקן עם מזוודה קטנה.

היה זה הרב דוד בורנשטיין, שליח חב"ד בבולוניה, ובמזוודה שלו לא היו בשמים אלא סנדוויצ'ים. בכל יריד כזה, הייתה אשתו, הרבנית מינדי, ממלאת מזוודה עם כריכים שהכינה בעצמה והוא היה תר אחרי יהודים שלא מצאו אוכל כשר בבולוניה של לפני שלושים שנה.

הוא יצא מבניין עשרים אחת ונכנס אל בניין עשרים ושתיים ותר אחרי פנים יהודיות. השנים הארוכות בשליחות לימדו אותו לזהות מרחוק עיניים יהודיות... מולו חלפו שני בני זוג והלב החבד"י אמר לו שהם יהודים. הוא עצר אותם והתעניין אולי הם קצת רעבים? הם היו המומים, הם הביטו אחד על השני ולא האמינו שזה קורה להם. "האם אנחנו קצת רעבים?! אנו לא יכולים לנשום מרוב רעב, אשתי עם סחרחורות מהבוקר". הם הוזמנו לבחור מתוך המזוודה בין טונה, סלט ביצים, חסה ועגבניות או בשר הודו. הם פשטו טרפו את האוכל ואחר כך ביקשו לדעת אם הוא זה אליהו הנביא...

קוראים להם שלמה ושושנה מונסנו והם מהעיר אנסינו בקליפורניה. הם נוסעים בכל העולם עם כוכבים מהוליווד ומלווים את הצד הקוסמטי שלהם. מאחורי הרעב שקינן בהם עמד סיפור מדהים: הם נמנו על בני קהילתו המפוארת של השליח הדגול, הרב יהושע בנימין גורדון ע"ה. בכל שנה בשעת תפילת ה'נעילה', היה הרב גורדון עורך 'מגבית' בין בני הקהילה. אבל לא מגבית כסף, אלא מגבית מצוות. הרב גורדון היה מעורר את המתפללים לכך ש'שנה חדשה היא התחלה חדשה' וזה הזמן לקחת על עצמם התחזקות רוחנית לשנה שמתחילה.

"ביום הכיפורים האחרון, אשתי ואני קיבלנו על עצמנו להקפיד על כשרות גם בהיותנו מחוץ לבית. היינו נאמנים מאוד להחלטה שלנו והקפדנו עליה בהצלחה כבר כמה חודשים. ואולם בהגיענו לכאן חלה תקלה בהיערכות שלנו ומעבר לירקות בארוחת בוקר, לא מצאנו מה לאכול. הגיעו שעות הצהריים, נאבקנו להרגיע את הרעב עם בקבוקי קולה דיאט, אך דוכני האוכל שמפוזרים בכל פינה לא הקלו עלינו את המלאכה... אני חייב להודות, אמר הגבר, שהמאכל האהוב עלי הוא נקניקיות ((hotdog והן פזורות בדוכנים הללו בכל כמה מטרים. הרגשתי שאני מסתחרר ומאבד שליטה.

הרעב גבר ואשתי ואני אמרנו לעצמנו שה' יבין אותנו. אנחנו לא נמצאים בירושלים או בניו יורק, אנחנו במרכז תערוכת קוסמטיקה בבולוניה וה' מסכים שכאן אי אפשר להיות קדושים... כבר באנו לקנות משהו ואז אתה הופעת פתאום עם מזוודת כריכים נהדרת.

אז תגיד לנו, אם זה לא נס – מהו נס?".

הספונסרים של התורה: למה אנשי העסקים קודמים לאברכי הכוללים?

דרשה לשבת חוה"מ סוכות / שמחת תורה 1

מנהל חברה צעיר נכנס למשרדו של מנהל וותיק וביקש עצה: "איך בוחרים עובדים חדשים בצורה יעילה? חצי מהזמן שלי מתבזבז על קריאת קורות חיים וקיום ראיונות לעובדים לא מתאימים".

"תביא לי את ערמת קורות החיים שקיבלת", אמר המנהל הוותיק. הוא לקח את הערימה, אסף את שלושים הגיליונות הראשונים בראש הרשימה וזרק את כל היתר לפח האשפה.

"מה? השתגעת?", התפלא הצעיר, "אולי שם נמצא הטוב ביותר?".  - "תבין", אמר המבוגר, "אלו שנפל מזלם ליפול בתחתית הערמה הם אנשים חסרי מזל ואתה לא צריך עובדים בלי מזל..."

חכמינו אמרו: "הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל". אנחנו מספיק מבוגרים כדי לדעת שבחיים הכול תלוי במזל. אנשים מוכשרים שכולם צופים להם גדולות, נתקעים ולא מגיעים לשום מקום, בעוד שאחרים שהיו בתחתית המעמד, מזנקים ומגשימים את כל מה שחלמו. זה נכון (להבדיל) גם ביחס לספר התורה בארון הקודש: בני משפחה תורמים שלושים אלף דולר ומעניקים לבית הכנסת את הספר היפה והמהודר ביותר, ואולם הוא עלול לשכב בארון הקודש ואיש לא יפתח אותו ויברך עליו, שכן הגבאי התחבר יותר לספרים אחרים והתרגל להוציא אותם מהארון.

וכשם שזה אמור ביחס לספר התורה בכלל, זה נכון ביחס לפרשיות ספציפיות. יש פרשיות שנפלו בתאריכים רגועים וכל דרשן מחזיק שפע רעיונות עליהן, ויש פרשיות שנופלות בתאריכים עמוסים והן נעלמות בין הנושאים החשובים האחרים. ראשונה לפרשיות מהסוג האחרון היא הפרשה האחרונה בתורה: "וזאת הברכה". זאת הפרשה היחידה שלא נקראת בשבת אלא בתוך חג שמחת תורה, וכך יוצא שהמסרים מעוררי ההשראה עימם נפרד מאתנו משה רבינו, נעלמים ולא זוכים לכבוד הראוי.

אנו רוצים אפוא להעניק את הכבוד לפרשת "וזאת הברכה" ולעסוק באחד הפסוקים המרכזיים שבה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך".

משה רבנו נפרד מעם ישראל בברכה לכל אחד ואחד מהשבטים, וכאן מתרחש דבר מוזר ביחס לשני השבטים הצעירים בבני לאה אמנו: יששכר וזבולון. בעוד שכל השבטים קיבלו ברכה נפרדת בפסוק בפני עצמו, יששכר וזבולון מבורכים יחד בפסוק אחד. יתירה מכך: משה מקדים את זבולון ליששכר ומזכיר את יששכר רק כטפל אליו. הוא מתחיל ואומר: "שמח זבולון בצאתך" – שמח זבולון בצאתך לעולם הגדול, משום שבני זבולון היו סוחרים ממולחים שהיו מפליגים בים הגדול לייצא ולייבא סחורה, ו"יששכר באהלך" – בני שבט יששכר שנשארו באוהל התורה.

וזה דבר מפתיע, שכן יששכר היה מבוגר יותר בין שניהם, הוא הבן החמישי של לאה ואילו זבולון היה השישי והצעיר בין כולם. יתירה מכך: יששכר היה פי כמה יותר בולט בין שניהם: שכן שבט יששכר היה המלומד והמבריק בין שבטי ישראל: בניו הפכו להיות דייני הסנהדרין שקידשו את החודש ועיצבו את עולם ההלכה, בעוד שבני זבולון היו בסך הכול אנשים עובדים.

מה שמדהים עוד יותר הוא שמדובר בתופעה מכוונת שמתרחשת כבר בפעם השנייה: גם יעקב אבינו שבירך את בניו לפני מותו, הקדים את זבולון ליששכר – ושם זה חריג ממש, משום שיעקב הקפיד לברך את בניו לפי סדר הולדתם (בניגוד למשה שלא הקפיד על כך), ובכל זאת עשה שינוי אחד והקדים את זבולון ליששכר.

כיצד יתכן להקדים את הבן הסוחר לבן הגאון? איך זה שהבן הסוחר צריך "לשמוח בחלקו" יותר מאשר הבן הלמדן?

רש"י מרגיש בקושי שצועק מתוך הפסוק ומעניק את ההסבר המקובל: שני הבנים הללו היו שותפים, הם לא היו רק אחים אלא פרטנרים. יששכר וזבולון חתמו ביניהם הסכם חלוקת זכויות רוחניות, לפיו יששכר ילמד תורה וזבולון יעניק לו את התמיכה הכלכלית. יששכר יאסוף את הזכויות הרוחניות וזבולון יחלוק עמו חצי מהן. ולכן התורה מקדימה את זבולון, משום שהתורה של יששכר יושבת על האכפתיות של זבולון. בלעדיו לא היה קורה דבר.

זאת הכוונה בפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה", מיהם אלו שמחזיקים את התורה? ולמה נאמר "למחזיקים" ולא "ללומדים" או "החכמים"? משום שזבולון הוא זה שמחזיק את התורה שלא תיפול חלילה. בני זבולון הם יסודות הבניין שמחזיקים את העתיד הרוחני של עם ישראל.

רבנו בחיי מוסיף ומעניק עומק לביטוי של משה: "שמח זבולון בצאתך". הכוונה היא "שמח זבולון בצאתך מהעולם אחרי 120 שנה, כי אז תזכה לראות את כל מה שיצרת עם התרומה שלך". כאשר בן זבולון יעלה למעלה, ישפטו אותו על כל מעשיו בעולם הזה וישלחו מיד לגן עדן. הוא לא יבין במה זכה, הרי בסך הכול היה אדם שעמל לפרנסתו? המלאכים יאמרו: "אתה נכנס לשם כי למדת כך וכך אלפי שעות של תורה, כי קיימת כך וכך מיליוני מצוות". הוא יתפלא ויאמר "בטח נפלה טעות, אני לא זכיתי ללמוד כל כך הרבה ולקיים הרבה מצוות". ואולם המלאכים יסבירו כי הוא קוצר את הזכויות של כל אלו שלמדו בזכותו והכול נרשם על שמו.

עד כאן הסבר ידוע, ואולם סוף-סוף יש בו קושי: איך זבולון מוזכר לפני יששכר? הרי כל זכותו היא בהחזקת יששכר ואם כן צריך להקדים את יששכר ולהוסיף שגם זבולון חולק עמו שכר?

תורת החסידות מעניקה משמעות מהפכנית לתפקידו של זבולון. בעלי המלאכה שעובדים לפרנסתם הם אינם רק מסייעים ליששכר, אלא זוכים במידה מסוימת להגשים את כוונת הבריאה עוד יותר מיששכר. אחד המקומות הבולטים שהרבי מליובאוויטש מאריך בכך הוא ליקוטי שיחות ל/136 ואילך.

התורה מקדימה את אלו שעובדים לפרנסתם, משום שהם עושים את העבודה האמיתית המוטלת עלינו: הם יכולים לשנות את העולם הזה. הם מסוגלים לטהר את האטמוספירה של המציאות שאנו חיים בה. בעוד שלומדי התורה מעניקים את ההשראה להיות קרובים יותר לקב"ה, אבל לומדי התורה עושים זאת מרחוק, הם משקיפים על המציאות מבחוץ, אבל בפועל המשימה היהודית הנצחית מונחת על כתפי אנשי העסקים שעמלים לפרנסתם.

העולם אינו מתנהל בסמטאות בני ברק או בורו פארק, אלא במגדלי עסקים, במשרדים ממוזגים ובדוכני השוק. הוא מתנהל בשיחות חולין ובפגישות עסקים. ולכן אנשי העסקים מסוגלים להשפיע על המקומות בהם מתעצבת המציאות. מעבר לכך: דברי בעל עסק מתקבלים יותר מאשר דברי רב. בעוד שדברים של רב נשארים כמו דרשה תורנית, כשזה נשמע מפי אדם שעובד לפרנסתו זה קל לעיכול ומתקבל כדברי אמת.

כאשר אדם שעובד לפרנסתו מניח קופת צדקה על השולחן בעסק ומספר לעובדים על הייעוד של הקופה. כאשר הוא מארגן מניין לתפילת מנחה או שיעור תורה באמצע היום, כשהוא מזמין את החבר לעבודה להצטרף אליו בבית הכנסת או מתעניין אצלו על מצב המזוזה והתפילין שלו – זה מביא את אור הקדושה אל כיכר השוק, אל המקומות האמיתיים בהם מתנהלים החיים.

הנה דוגמה מרתקת: אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה האווירה בארץ מדוכדכת ושבורה. העצב התפשט מעבר לים וחסיד עשיר בארצות הברית בשם דוד דייטש, נכנס לרבי מלובאוויטש ושאל מה ביכולתו לעשות למען העם היושב בציון? הרבי אמר כי בארץ צריכים פרנסה, וצריך להקים מפעלים חזקים שייתנו ליהודים תעסוקה. דייטש ביקש מילדיו לקחת על עצמם את המשימה, חתנו הצעיר, ר' מאיר זיילר, נטל על עצמו את בקשת הרבי ועלה לקריית מלאכי. הוא הקים מפעל טקסטיל משגשג בשם פלוקטקס שעוסק בייצור בדים ומעניק עבודה למאות משפחות.

הייצור הלך וגדל וזיילר החל להשתתף בתערוכות בדים יוקרתיות באירופה, אבל אז נתקל בבעיה: התערוכות התקיימו בסוף השבוע, בימים רביעי עד ראשון, ובאמצע היה עליו לסגור את המפעל ליממה יקרה בעיצומה של התערוכה, אבל הוא לא התלבט ושעתיים לפני שבת, היה תולה שלט על הבודק'ע כי המקום נסגר ליממה לרגל יום המנוחה היהודי.

פעם ביקר אצל מזכירו של הרבי, וסיפר על הפתרון שמצא לבעיית השבת. אחרי זמן קצר קרא לו המזכיר ואמר כי הרבי אמר שהפתרון צריך להיות שונה: "את השלט על השבת, לא צריך לתלות שעתיים לפני שבת. יש לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה". על פניו הייתה זו דאגה לעסקים של זיילר. כשהקליינט רואה שלט סמוך לשבת, החנות כבר סגורה וזיילר עלול לפספס אותו. אך כשהוא רואה זאת יומיים קודם, הוא יודע שעליו להקדים ולהיכנס לזיילר לפני כל המתחרים...

אך באופן מעמיק יותר, הרבי העביר לו מסר כביר: ה' לא שולח אדם לפריז או לרומא רק בשביל פרנסה. הוא יכול להעניק פרנסה בירושלים. ה' שולח יהודי לקצה העולם כדי להיות שֶלֶט חי על השבת. כדי שבכל מקום בו יהודי יראה אותך – ייזכר שיש בורא לעולם ולכן עליך לתלות את השלט כבר ביום רביעי.

והיה לזה המשך: פעם בערב ראש השנה, התקיימה תערוכה יוקרתית בבלגיה. כפי שזיילר היה רגיל, בתחילת התערוכה הוא תלה את השלט המודיע כי הדוכן ייסגר לפני כניסת החג. באחת וחצי בצהריים בערב החג, זיילר זיהה התקהלות מהכניסה לדוכן. לפי תנועות הידיים הנמרצות היה ברור שהשיחה אינה עוסקת בענייני בדים. עמד שם אדם מבוגר עם שיער שיבה שצעק: "לא ייתכן שאתם סוגרים את הדוכנים בגלל חג שלכם. זו תערוכה בין-לאומית!". זיילר פנה אל האיש ברוגע והתעניין מאיפה הוא בא. "מצ'ילה", השיב האיש. אולם זיילר זיהה שהמבטא שלו לא היה דרום-אמריקני, ולכן שאל "מניין הגעת לצ'ילה?". "איך בין אַ פוילישער!", אני מפולין, הפתיע האיש ביידיש צחה. זיילר הציע לאיש להיכנס פנימה לשוחח ואף הציע לו להניח תפילין. האיש הביט בו בתדהמה: "תפילין?!, מי מאמין בזה בכלל? אני עברתי את היטלר! בן שתים-עשרה הייתי כשפרצה המלחמה..."

"אני מבין אותך", השיב זיילר בנחת. "אך אנא, פעם אחת בחייך הנח תפילין. הבה נחגוג לך בר-מצווה כעת!". משום מה האיש התרצה והחל להפשיל את שרוול חולצתו. ברגע שהחל לקרוא 'שמע ישראל' – פרץ בבכי חסר מעצורים שטלטל את כל גופו. הוא סיים, נשק על לחיו של זיילר וצנח באפיסת כוחות.

זיילר התעניין באילו בדים הוא סוחר. "בדים?", משך הלה בכתפיו, "אינני בעסקי בדים, אני בעסקי דגים". כעת היה תורו של זיילר להיות מופתע: "ומה מעשיך כאן, בתערוכה לבדי ריפוד?". "ראה", השיב האיש, "אמנם אני עוסק בדגים, אך בעת האחרונה אני שוקל להיכנס לעסקי הבדים"...

"עסקים רבים לא עשינו באותה תערוכה", מסיים זיילר, "אבל ידענו לשם מה באנו, כדי שיהודי מצ'ילה יניח תפילין בערב ראש השנה. וגם ידענו עוד משהו: שהשנה תהיה לנו שנה טובה..."

כעת אפשר להבין מדוע משה מקדים את זבולון ואומר לו "שמח בצאתך": משה מעורר את זבולון לשמוח בייעוד העצום שמוטל לו על הכתפיים. להבין את האחריות שמוטלת לו על הכתפיים, שכן מה שזבולון יכול לעשות – רבנים וראשי ישיבות משבט יששכר לא יהיו מסוגלים לעשות לעולם.

הנה ביטוי רב עוצמה: פרופסור וולוול גרין ממיניסוטה היה מומחה לאפידמיולוגיה (חקר המחלות והחיידקים). הוא היה מהחוקרים הבולטים בתחומו עד שנבחר להיות חבר בצוות המצומצם של נאס"א שבחן אם יש חיים על המאדים. בשנות השישים הוא החל להתקרב לחיי תורה ומצוות, והרבי עורר אותו להפעיל את השפעתו על יהודים נוספים. הוא החל להעביר סדרת הרצאות בשם "תורה ומדע בעידן החלל" והיה מסתובב להרצות בכל רחבי ארצות הברית.

פעם קיבל טלפון מדטרויט, מישיגן. על הקו היה נשיא בית כנסת קונסרבטיבי שביקש להזמין אותו להרצאה. גרין פתח את היומן וראה שהתאריך נופל בליל יט כסלו, חג הגאולה החבד"י. הוא התכוון לדחות את האיש ולומר שהוא תפוס באותו לילה, הוא הקפיד לשבת עם חסידים בלילה הזה ולהתוועד כראוי, אבל מצד שני הוא ידע עד כמה הרבי נהנה לקבל דיווח ממנו על כל הרצאה כזו, ולכן החליט לקחת את ההרצאה ואחר כך להמשיך לבית חב"ד בדטרויט ולהתוועד שם.

הוא נחת בדטרויט בצהרי היום והרים טלפון לבית חב"ד לברר מתי מתחילה ההתוועדות. "הערב לא תתקיים התוועדות, אמרה המזכירה, משום שהרב שם טוב וכל הצוות נסעו לניו יורק להתוועד עם הרבי מליובאוויטש". זה היה בשבילו יותר מדי. הוא הרגיש מושפל. הוא צריך לעבוד בליל יט כסלו ואילו החסידים יישבו לצידו של הרבי. הוא כתב מכתב כואב והקריא אותו לרב חודקוב בטלפון.

הרב חודקוב חזר אליו אחרי שעה קלה. הרבי ביקש למסור כך: "כשאתה מרצה בבית כנסת קונסברטיבי על תורה ומדע בעידן החלל, אתה יותר קרוב אלי מאלו שיושבים על ידי בהתוועדות..."

כעת נוכל להבין דבר גדול: לאורך היום מתפללים שלוש תפילות, אבל איזו תפילה היא החשובה בין כולן? איזו מהן עולה הכי גבוה למעלה ופועלת את פעולתה?

הגמרא עונה תשובה מפתיעה: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה". כאשר אליהו הנביא עלה על הר הכרמל למבחן פומבי מול נביאי הבעל, הוא ארגן מראש את זמן העימות לשעת צוהריים, ורגע לפני שהעלה את האש שלו, הוא עצר להתפלל בדבקות מנחה, וזכה לנס גלוי שהאש ירדה משמים על המזבח שלו.

וזה כמובן תמוה ביותר: מנחה?! זאת הרי התפילה שנערכת בזריזות באמצע היום, כשהראש עסוק וטרוד בכל הלחץ של העסק?

עוד דבר מעניין הוא עצם המילה "מנחה": התפילות האחרות קרויות על שם השעה בה מתפללים אותן. "שחרית" שזמנה בשחר ו"ערבית" שזמנה בערב, אבל מה פירוש המילה "מנחה"? מאיזה שורש היא באה? למה לא נקרא לתפילה הזו פשוט: 'צהרית' כמו "שחרית וערבית"?

מוסבר בספרים כי המילה "מנחה" היא מלשון "מתנה", כמו ה"מנחה" ששלח יעקב לעשו. משום שתפילת מנחה היא הבעת האהבה הגדולה ביותר שיהודי משגר לקב"ה. הוא עוצר הכול באמצע היום, הוא אומר לקליינטים ולסוחרים מסביב להמתין לו, והוא עוצר לעמוד לפני ה'. זאת הבעת הקשר הגדולה ביותר שקיימת, כמו אוהב שעוצר באמצע היום לשלוח הודעת אהבה וגעגוע לאהובתו.

ולכן התפילה הזו מתקבלת כי אין נחת רוח לפני הקב"ה, כמו שינוי שבא מתוך המציאות. כמו תפילה שנערכת בתוך העסק ומתוך האמונה הפשוטה כי גם העסק הגשמי הוא מקום קדוש ששייך לקב"ה.

ונסיים בעוד אמרה עוצמתית שקיבל אותו פרופסור וולוול גרין (מתוך ספרו "פרופסור גרין שלום וברכה"): סבב ההרצאות שלו הלך והתעצם ובלי שהרגיש הוא הפך להיות דמות משפיעה שמייצגת את היהדות. הוא הרגיש לא בנוח וכתב לרבי מכתב בו סיפר שהוא לא מרגיש ראוי לייצג את הקב"ה. הרבי ענה לו: "וולוול, אני מקנא בך!". לא רק שאינך צריך להתבייש במי שאתה, אלא אני – הרבי מליובאוויטש – מקנא בזכות שיש לך, משום שאתה מסוגל להגיע למקומות שאני לא זוכה להגיע אליהם.

המסע הרוחני הגדול, שהתחיל בחודש אלול ועבר דרך כל חגי תשרי,

עומד להגיע לסופו ולשיאו בשמיני עצרת ובשמחת תורה.

מיד עם סיום חג סוכות נציין בשמחה ובריקודים את סיום הקריאה של הפרשה

האחרונה בתורה ואת תחילתו של מחזור קריאה חדש.

מהו מקורם ופשרם של שני חגים אלו, כיצד ייתכן שאנחנו מנשקים ומחבקים ספר

מלא בחוקים, אשר על פניו מגביל וחוסם מבעדנו לעשות את כל שאנחנו רוצים,

למה המים חשובים לדגים ומדוע מומלץ לכולם להגיע להקפות שניות בצאת החג?

המסע הרוחני הגדול, שהחל בראשית חודש אלול ונמשך עם כל חגי תשרי, קרוב לסיומו ולשיאו. גדולי החסידות לאורך הדורות נהגו ללמד כי כל חודש הסליחות והרחמים, בו ניסינו להתקרב קצת יותר אל המלך שיצא אל השדה, מעמד המשפט הגדול בראש השנה, בו עברנו לפניו כ'בני מרון', עשרת ימי התשובה, שניתנו לנו לסליחה ולחרטה, יום הכיפורים, בו נחתם גורלנו לשנה הקרובה, וכן חג סוכות בו קיבלו הלכה למעשה את האורות של השנה הקרובה – כל אלה הם רק הכנה לחג האחרון, המרכז ומתמצת את כל הפוטנציאל הטמון לנו בשנה הקרובה וקורא לנו להתחבר אל מקור חיינו (התורה הקדושה) בכל שנה מחדש – הלא הוא חג שמחת תורה, אשר נחגג באותו היום יחדיו עם חג שמיני עצרת.

מה זה בכלל 'שמיני עצרת' (חוץ מעוד יום חופש מבורך...)?

וכך, בעודנו עדיין ישובים בסוכה ונהנים מאורה הנפלא, שני מועדים אלה כבר מבצבצים מעבר לפינה ומחייבים התבוננות ולמידה אודותיהם. רבים לא יודעים, אולם שמיני עצרת הוא חג נפרד מסוכות, אשר רק נחגג בסמיכות אליו וכי יסודו מופיע בתורה (במדבר כט, לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶיה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹודָה לֹא תַעֲשׂוּ". 'עצרת' פרושה עצירה. עצירה של מסע חיינו השוטף לטובת "סחיטת" הנקודה הפנימית של כל החגים וקליטתם אל תוכנו.מבחינה סימבולית עומדים אנו בפני תקופת החורף, תקופה בה הימים מתקצרים והלילות מתארכים, ותקופה בה הקור והקדרות דומיננטיים. שמיני עצרת וחג שמחת תורה הם, אם כך, תחנת הדלק האחרונה לפני המסע הארוך אותו אנו עתידים לעבור עד לאביב, לפסח ולהתחדשות הפריחה (כמובן, עם נצנוצי אורות החנוכה בתווך...). כדי להצליח להתחזק כראוי יש לעצור, לסכם את כל המהלך המופלא שעברנו עד כה ולהכיל את הטוב.

חז"ל המשילו יום זה לאדם אשר חגג עם ילדיו שבעה ימים וכאשר הגיע הזמן להיפרד ביקש מהם להישאר עימו יום אחד נוסף כיוון שקשה עליו הפרידה מבניו האהובים. כך גם בחג הסוכות, זמן שמחתנו, לאחר שבעה ימים יחד עם הקדושה באותה סוכה מבקש ה' כביכול להישאר יום אחד נוסף עם בניו האהובים, בני ישראל.

בתקופת בית המקדש בירושלים נהגו להקריב בחג הסוכות 70 פרים. חכמינו הסבירו שמספר זה עומד כנגד 70 אומות העולם, שבית המקדש נבנה גם עבורם. בתום חג הסוכות, הקב"ה הוסיף יום אחד של קירבה מיוחדת בינינו לבינו. יום זה נקרא "שמיני עצרת", על שם התכנסותו של העם בבית המקדש. ביום זה נהגו להקריב רק פר אחד במקום 70, כנגד עם אחד - העם היהודי.

מבחינה מעשית, בשמיני עצרת הופכת הבקשה על המים למפורשת יותר ונוסח תפילת העמידה משתנה. החל מ'תפילת מוסף' אנו מתפללים תפילה מיוחדת לירידת גשמי ברכה ויותר איננו אומרים "מוריד הטל", אלא "משיב הרוח ומוריד הגשם". בפשט הגשם מייצג את ברכת הצמיחה והשפע, ולכן אנו מייחלים לבואו, ובעומק הדברים אנו רוצים להשיב לחיינו את הרוח ולהוריד את הגשמיות...

שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה

שמחת תורה הוא חג אחר שחל בארץ ישראל באותו היום של שמיני עצרת (ובחו"ל יום לאחר מכן). ביום מיוחד ומשמח זה אנחנו מסיימים מחזור קריאה אחד בתורה בפרשת "וזאת הברכה" ומתחילים מיד מחזור חדש מפרשת "בראשית". לאחר תפילת שחרית מוצאים כל ספרי התורה של בית הכנסת, המתפללים נושאים אותם בגאון ומקיפים את הבימה שבע פעמים, כאשר לכל הקפה מוסיפים פסוקי תפילה ופיוטים מיוחדים. עם השנים התרחב המנהג, שמקורו ככל הנראה בראשית העת החדשה, וכל הקפה התארכה והתפתחה לכדי ריקודים של שמחה ספונטנית עם ספרי התורה.

לשמחה זו אין אח ורע בכל העולם. גם אם נחפש היטב לא נמצא את הנוצרים, להבדיל, רוקדים עם "הברית החדשה", או את המוסלמים מפזזים כשהקוראן בידיהם. ואילו אצלנו, בכל מקום בעולם ובכל קהילה יהודית באשר היא תהיה נפגש עם יהודים רבים בני כל הגילאים המאוחדים מסביב לשמחת החג ורוקדים במעגלים מעגלים סביב ספר עתיק הכתוב בדיו על קלף מצהיב.

הפליאה הגדולה על כך היא שאם נפתח את אותו הספר שכולם כל אותו היום מנשקים ומחבקים נמצא לא מעט חוקים ומגבלות המפריעות (על פניו) לאדם לפעול כפי ש"בא ומתחשק לו" ונגלה לא מעט תוכחות וקללות המבשרות על סבל, צרות וייסורים אם יפר העם את הברית הכתובה בו עם אלוקיו. גם אם נחשוב על כך היטב, ודאי שלא נצליח להיזכר באף אדם שפוי שלוקח את ספר החוקים של מדינתו ויוצא עימו למסע מחולות אקסטטי, או באף אזרח שמרים אל על את תקנות מס ההכנסה ומסתכל עליהן בערגה ובכיסופים.

נוסיף אל פליאה זו את העובדה ש"בגלל" אותו ספר רדפו את עמנו אלפי שנה, גירשו אותנו, עינו אותנו והרגו בנו, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, אנו נשארים דבקים בו ולא מפסיקים לרקוד עימו. מצמררים במיוחד הם התיאורים מימי השואה על יהודים שבגטאות, ביערות ואף במחנות ההשמדה היו מוכנים לוותר על מספר מנות אוכל לא מבוטל בשביל רגע להחזיק בתורה ולחבקה. כיצד זה ייתכן? מהו סוד כוחה של התורה שלנו שהיא הצליחה ומצליחה לאחד לאורך הדורות וגם היום כל כך הרבה יהודים סביבה?

תשובה חלקית לסוגיה ניתן למצוא בדברי הנביאים, כתבי חז"ל ובשפת כל המפרשים, שבאו אחריהם, באומרם כי התורה הושוותה בוואריאציות כאלה ואחרות ל"כלה" שהובאה אל ה"חתן" – היהודי. התורה היא המרווה את צימאון רוחו, היא המשלימה את נפשו ובלעדיה הוא משול לצל עובר, לחרס הנשבר ולחציר יבש.

הגדיל לתאר זאת התלמוד (במסכת ברכות, דף ס"א עמוד ב') בסיפור גורלו של רבי עקיבא: במאה הראשונה ניסו הרומאים למחוק את היהדות מן העולם ואסרו על לימוד התורה. רבי עקיבא לא היה מסוגל לסבול רעיון זה ולכן היה אוסף את תלמידיו, ולמרות הסכנה הגדולה היה מלמדם תורה. פפוס בן יהודה ראה כיצד רבי עקיבא מסכן עצמו ושאל: "עקיבא, אינך מפחד מהשלטונות?" ענה לו רבי עקיבא: "אסביר לך את הדברים באמצעות משל: שועל טייל על שפת הנהר וראה שהדגים שם מתרוצצים מצד לצד. שאל אותם השועל: "ממה אתם בורחים?" ענו לו הדגים: "מהדייגים שפורסים את רשתותיהם במים". הציע להם השועל: "אם כן, למה שלא תעלו אל היבשה ונחיה יחד?" ענו לו הדגים: "עליך אומרים שאתה הפיקח שבחיות?! לא פיקח אתה, כי אם טיפש. אם במים שהם מקום חיותנו אנחנו מפחדים, כמה נפחד ביבשה שהיא מקום מיתתנו?!"

המשיך רבי עקיבא והסביר: כך גם אנחנו היהודים. לפעמים העיסוק בתורה קשה, לפעמים הוא מגביל ולפעמים הוא אפילו מסוכן, ולמרות כל זאת אנו יודעים כי עליה נכתב: "כי היא חייך ואורך ימיך" (דברים ל') ואנחנו חוששים מה יהיה אם נעזוב אותה...?! עבורנו, היהודים, חיים ללא תורה הם כמו חייו של הדג אל מחוץ למים!! פשוטו כמשמעו.

הסוף המר ידוע ורבי עקיבא אכן נתפס בגין מעשיו והומת באכזריות רבה כשבשרו נסרק במסרקות של ברזל, ולמרות כל זאת, עד הרגע האחרון, הוא עדיין דבק בדעתו ובתפיסתו והאמין שחייו של יהודי ללא התורה אינם חיים.

על הסוגיה מדוע נוהגים לסיים את קריאת התורה ולהתחיל בה מחדש באותו היום ממש חכמינו משיבים: כדי להראות שהתורה חביבה עלינו כמו מתנה חדשה ולא כמו ציווי שאבד עליו הכלח. כמו ששמחים לקבל מתנה חדשה, כך כולנו שמחים לקבל על עצמינו את התורה מחדש. על מנת להביע את אותה השמחה, שחשים ביחס להתחדשות בקריאה בתורה, וביחס ליכולת לבחור מחדש ללמוד אותה ולקיימה בדבקות ורצינות גדולים יותר, נוהגים, כאמור, בקהילות ישראל את מנהג 7 ההקפות.

טעמים שונים ניתנו למנהג זה. יש אשר רואים את 7 ההקפות כנגד 7 האושפיזין אשר הוזמנו לסוכה בשבעת ימי החג. יש אשר כתבו כי 7 ההקפות הן זכר ל- 7 ההקפות אשר הקיף יהושע את חומות יריחו, הקפות אשר גרמו בסופו של דבר לנפילת החומות. על פי דעה זו, אנו מביעים תקווה כי החומות שעוד נותרו אחרי חגי תשרי בין עם ישראל ובין הקב"ה יפלו לאחר ההקפות עם ספרי התורה.

המעניין הוא שאת שבע ההקפות עושים בשמיני עצרת, שחל, כאמור, מיד לאחר סוכות. הרמב"ן נתן הסבר יפה לדבר מתוך הקבלה באומרו כי המספר שבע הוא מספר השייך לעולם הטבעי. ישנם שבעה ימים בשבוע, שבעה כיוונים (ימין, שמאל, למעלה, למטה, קדימה, אחורה ומרכז) ושבעה תווים בסולם הקולות. שבע – המיוצג ע"י שבעת ימי חג הסוכות  הוא עולם הטבע. לעומתו, שמונה – המיוצג ע"י יום שמיני עצרת הוא העולם שמעל לטבע. היות והמספר שמונה הוא מעל לטבע והתורה גם היא מעל לטבע, אין זה צירוף מקרים שבשמיני עצרת אנחנו חוגגים את סיום קריאת התורה ומתחילים סבב חדש של קריאות.

היפה והמיוחד בחג זה הוא שכל הקהל כולו שותף להקפות והשמחה בהם רבה. דגש רב מושם על שיתופם של הילדים הקטנים בהקפות וניתן לראות ילדים עם צעצועים בדמות ספרי תורה קטנים וכן דגלים מיוחדים לכבוד החג.

החשיבות של השמחה ביהדות ידועה ומובנת. הקב"ה אמר במפורש כי הסיבה לקללות על עם ישראל ולסכנות שפורטו בפרשת "כי תבוא" היא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". השמחה בעשיית המצות היא קריטית והיא אמורה להיות חלק אינטגרלי מהעשייה עצמה. ולמרות זאת, אם נפתח את ספר ההלכה היהודית, ה"שולחן ערוך", לא נמצא שם שום התייחסות לשאלה האם וכמה צריך לרקוד בשמחת תורה, להבדיל, לדוגמא, להנחיות המאוד ספציפיות הקשורות לחג סוכות (כדוגמת מתי ניתן לשבת בסוכה, מה נדרש כדי שארבעת המינים יהיו כשרים, כיצד יש לברך עליהם וכו'). ביחס לריקודים ולשירה בשמחת תורה מדובר אך ורק ב'מנהג ישראל' וכל אדם נוהג כפי שליבו מכתיב לו.בספרי החסידות מתייחסים לסוגיה זו ומסבירים שהיופי בדבר הוא שכך האדם יכול לבדוק את הקשר שלו לתורה ולעם ישראל, שכן דווקא בגלל שאין חיוב מוגדר לדבר, התשובה לשאלה עד כמה הוא רוצה לרקוד עם התורה ועם אחיו וקהילתו ועד כמה הוא מתחבר לשמחה הזו מעידה על מיקומו הפנימי האמיתי.

הסיפור המוכר והמפורסם ביותר בתנ"ך על מידת השמחה והחיבור הפנימי של האדם לעצם העובדה שהתורה מונחת לפניו הוא כמובן סיפורם של דוד מלך ישראל ואשתו מיכל. הפסוקים בספר שמואל מספרים לנו כי: "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותירא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בליבה". בעוד דוד המלך התמסר כל כולו לשמחה שבריקודים לפני ארון הקודש (בו היה מונח, כידוע, ספר התורה), מיכל חששה מהעובדה שהעם יראו את בעלה מתנהג כאחרון הפשוטים (ובשפתינו – היה חשוב לה ה"פאסון" והתדמית החיצונית יותר מהמהות האמיתית), ועל כך מספר הכתוב כי היא נענשה ולא היו לה ילדים עד ליום מותה.

הקשר בין סוכות ושמחת תורה

חג סוכות וחג שמחת תורה הם, כאמור, חגים נפרדים לחלוטין. ובכל זאת, מבחינה רוחנית ישנו קשר הדוק ביניהם - קשר אשר יכול להסביר טוב יותר מדוע הוחלט לאמץ את השיטה, הנהוגה והמוכרת לנו כיום, לפיה מחלקים את התורה ל-54 פרשות ומתחילים את מחזור הקריאה בתורה בשמחת תורה מיד לאחר סוכות. ראשית, חג סוכות זהו, כידוע לכל,"זמן שמחתנו", ובו אנו מצווים לשמוח. סיבות רבות יש לשמחה של סוכות (חלקן פורטו במאמר בשבוע שעבר) ולשמחה של שמחת תורה. מה שבטוח הוא שהמשותף בין השמחה הזו לשמחה הזו הוא ההודיה על עצם הזכות שניתנה לנו להיות קרובים אל מלך מלכי המלכים. בנוסף לכך, המהות של הסוכה היא עזיבת הבית והמעבר ל"דירת עראי". תפקיד אותה היציאה מהנוחות לעורר אותנו לוותר על ההרגלים הקבועים והקיבעונות ולזכור שכולנו עראיים בעולם הזה וכי רק למידת החיבור שלנו אל הבורא יש משמעות אמיתית וניצחית שתלך אתנו גם הלאה אחרי מאה ועשרים שנה. ביחס לתורה אומרת לנו המשנה ב'פרקי אבות': "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" ומבארת הגמרא כי על האדם לנהוג במצב שהתורה תהא עבורו עיקר ואילו כל מרדפי העולם הזה טפלים.

לצד ההקפות שנערכות בתוך בית הכנסת במהלך יום שמחת תורה התפתחה עם השנים מסורת של הקפות שניות. יסודה הוא ככל הנראה במאה ה-16 בצפת והרעיון העומד מאחוריהן הוא להביא את שמחת התורה, שהיא שמחתו של העם כולו אל כל שכבות הציבור. וכך, במוצאי החג (השנה ביום שני בערב) יוצאים המוני ישראל לחוצות העיר מבתי הכנסת עם ספרי תורה ורוקדים עמם לצלילי תזמורת. עם השנים הפכו ההקפות להמוניות יותר ולנקודת מפגש חשובה ומבורכת בין הציבור הדתי והציבור שאינו דתי.

אני ממליץ בחום לכל אחד ואחת, כולל למי שלא רגיל באירועים מהסוג הזה, להגיע אל חגיגות ההקפות השניות, לנשק ולרקוד עם תורתנו הקדושה ולחוות את אותה חוויה ששמרה עלינו מאוחדים כעם לאורך כל השנים. מובטחת חוויה מרגשת ומחזקת מאוד.

מועדים לשמחה, ניר אביעד

 הושענא רבה - שמחת תורה - וזאת הברכה

¯   מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה - מובא בגמ' (עבודה זרה דף ג.) : אמר הקב"ה לאומות העולם על טענתם שהם רוצים לקיים את התורה: מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכתו בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...

מצוות סוכה מוגדרת כמצווה קלה, אך היא אבן בוחנת לנסות בה את אומות העולם. מצד אחד מצוה קלה, דכל כך פשוט לצאת מהבית לתקופה קצרה וליהנות מהאוויר הצח, ואף אם תזרח השמש בחום היום ותפריע את שלוותם מעט – עדיין לא מובן פשר הסלידה מהסוכה והבעיטה בה?!

ביציאה לדירת ארעי יש צופן שבו משתקף ייחודו של העם היהודי על שאר גויי העולם.

"העולם הזה דומה לפרוזדור" - בזה טמון יסוד משנתה של האומה הישראלית. כל ההבלים הנעשים תחת השמש, החיים על כל תענוגותיהם, אינם מהווים תכלית לאיש מישראל, ועליהם אמר החכם מכל האדם: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" - תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מהשמש יש יתרון" (שבת ל:). חיי אנוש הם גשר מַעֲבר לטרקלין הצפון לו בחיי הנצח לעולם הבא. ובתפיסה זו של משמעות החיים אין כל כך הקרבה מהיהודי לצאת מדירת הקבע לדירת ארעי. היציאה לסוכה מהווה המשך להלך המחשבה של היהודי, ויוצא שיציאתו היא מדירת ארעי לדירת ארעי.

אך ישנה תפיסה שונה מזו, תפיסה שמהלכים בה רבים מהגויים, אלו הרואים את העולם הזה בתכלית קיומם, ובו שואפים למלא את כל תשוקותיהם לעושר ולכבוד. בהשקפה זו נראים חיי החומר בעולם כקבועים ועומדים, שבהם סוד הסיפוק והאושר. וכשאנו באים לומר לגוי: עזוב לרגע קט את זרם החיים השוטף! צא מדירתך הקבועה ועבור לדירת ארעי - נעוצה בזה הקרבה גדולה מצידו, וויתור על גשמיות אשר בה הוא רואה את תכלית חייו.

לכן, כשרצה הקב"ה לנסות את אומות העולם אם ראויים הם לקבלת התורה, מנסה הוא אותם במצוות סוכה - הקלה יחסית, אך משמשת אבן מבחן לתפיסת החיים ומשמעותם. הגויים אינם יכולים להבין משמעות חיים זו, ולכן בעטו בסוכה ויצאו ממנה. הגויים, לא בלבד שאינם יכולים להסתגל לסוכה, אלא בועטים הם בה, ומתנכרים לערכים הנעלים והמקודשים הצפונים במצוות הסוכה – כמו שכתוב בתהילים (פרק ב'): "למה רגשו גויים... ננתקה מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו". ופירש רש"י: ננתקה מצות סוכה שהטילו עלינו. מסיבה זו על מצוות סוכה נאמר "למען ידעו דורותיכם...", כי בזה טמון היסוד האיתן של התורה והמצוה שניתנו לעם הנבחר (עפ"י תורת המועדים).

מהלכות הושענא רבה:

א. לא יסתור סוכתו בהושענא רבא אף אם סיים לשבת בה. החל מזמן מנחה קטנה - מפנה מהסוכה הכלים והרהיטים ומכין הבית לכבוד שמיני עצרת.

ב. ד' המינים באמירת ההושענות: העיר רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שגם בעת אמירת ההושענות יש להחזיק את הלולב בימין והאתרוג בשמאל (משנ"ב סקט"ו), והתרעם על אלו שהחזיקו את הלולב והאתרוג ביד אחת והסידור ביד השניה, אלא יש להחזיק הלולב בימין והאתרוג בשמאל, ובעת ההקפות יש להחזיק את הסידור בזרועות ידיו. ובביאור הגר"א (ריש ס' תר"ס) הביא מילקוט תהילים "כיצד סדר ההקפה: כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים לולביהם בידם הימנית ואתרוגיהם בשמאלית ומקיפין", הרי שגם בעת ההקפות הלולב בימין והאתרוג בשמאל. אולם הוסיף, שאם אי אפשר לו כגון זקן, א"צ להחמיר בזה ויוכל להחזיק את הסידור בידו השניה (רבי יוסף שוב שאל את הגרי"ש מדוע אינו מקפיד ע"כ בשנותיו האחרונות, והשיב שאינו יכול בשופו"א לעשות כן).

ג. הסתפק רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, לגבי הערבות בהושענא רבה, אם כדאי ליטלן מהלולב, דכיוון דנעשה בה מצווה אחת - נעשה בה מצוה נוספת, אולם כמדומני שיש בזה משום הורדה מהקדושה, עכ"ד. והנה ה"ביכורי יעקב" (ס' תרס"ד ס"ק י"ח כ') כתב: אם התירו אגדו של לולב לאחר נטילה, ונטל הערבה בפני עצמה, פשיטא שיוצא בה. ואפשר דאפילו לכתחילה יכול לעשות כן, עכ"ל. ויתכן שאכן בזה הסתפק ה"ביכורי יעקב" אם יש בזה הורדה מהקדושה (וה"משנה ברורה" העתיק דבריו, אולם השמיט את סוף דבריו.).

מהלכות שמחת תורה:

א. ההקפות - בענין ישיבה בבית הכנסת בשעת ההקפות: יש איסור לשבת כשעומדים עם ספר התורה. וע"כ יש נהגו ליישב בזמן ההקפות רק כשמחזיקים הס"ת בידם, כך נהג החזו"א כשישב בהקפות החזיק ס"ת קטן בידיו, ופעם בא רב לשאול את החזו"א שאלה באמצע ההקפות. כשקם והלך - אמר החזו"א לסובבים, כי הלה שכח או לא ידע מההלכה שאסור לשבת בשעה שעומדים עם הס"ת. ורבי ש.ז. אויערבך הקל לשבת בזמן ההקפות, כיון שאנשים רוקדים סביב הס"ת בעיגול ועומדים יחד ומחזיקים זה את זה בפחות מג' טפחים, א"כ הוי כמחיצה סביב הס"ת ומותר לשבת. ומ"מ בהקפה הראשונה - בכל אחת משבע ההקפות שמקיפין הבימה עם הס"ת בפעם הראשונה שהיא עיקר המנהג - יש לעמוד.

ב. ס"ת פסול הוא מוקצה מחמת חסרון כיס בכל שבת ויו"ט, ואסור בטלטול, דכיון דמקפידים שלא ללמוד מתוך ס"ת פסול ומייחדים לו מקום, א"כ עומד הס"ת לתיקון והוא אסור בשבת ויו"ט. מ"מ בשמחת תורה נהגו להקיף גם בס"ת פסול, ואין חשש (שם ושש"כ פכ"ח סכ"ד). ג. אין לתת לקטן ס"ת בהקפות. ומצינו כעין זה דמסרו לקטן חשיב 'אבידה מדעת' (ב"ב פ"ז:). ד. מדיני האבל על אביו ואמו בהקפות שמחת תורה - קיימים מנהגים שונים: הגרש"ז סבר דמותר לו להקיף הקפה אחת עם ס"ת, אך לא ירקוד. כך הורה לרבי יצחק ברודיאנסקי כשהיה תוך י"ב חודש על אביו. ואף שהדבר כאבלות בפרהסיה, דהוא מכהן כמשגיח בישיבה, מ"מ הורה לו לא לרקוד. וכן נהג החזו"א כשהיה אבל על אמו. והגרי"ש כתב (קובץ תשובות ח"ב סל"ז) שאבל יכול להשתתף בין בהקפות ובין בריקוד, רק שיש לו למעט יותר ממה שרגיל. וכן מותר לאבל להשתתף בסעודה לכבוד חתני תורה ובראשית (תרס"ט סק"ח) (קובץ תשו' ח"ב ס' ל"ז).  ה. מותר לטלטל ס"ת לקריאת התורה בשמחת תורה, כיון שצריכים כולם לעלות לתורה הקלו. ו. מאיזה גיל אפשר לתת לילד לעלות לתורה בשמחת תורה? רבי ש.ז. אויערבך הקפיד שלא לתת עליה לתורה לילד שלא מבין עניין העליה לתורה, והורה לגבאי לתת רק לילד מגיל 9 הלומד גמרא.

ז. לא אומרים י"ג מידות בשמחת תורה, לפי שכולו שמחה ("שלמי מועד" פמ"א לרבי ש.ז. אויערבך).

ח. הנוסח בתפילה "את יום שמיני חג העצרת הזה" - אמר בטעות "את חג הסוכות" - כל שלא סיים הברכה חוזר ל"ותתן לנו". אם עקר רגליו לא חוזר, כי יש ספק בזה (הגרי"ש תרס"ח סק"ב ג'). ט. בן חו"ל הנמצא בא"י בשמיני עצרת רשאי להשתתף בריקודי ההקפות של בני א"י, ואין בזה חשש של ריקוד אסור ביו"ט, דגם זה בכלל כבוד התורה שישתתפו גם הם בשמחת התורה שבא"י. ובן חו"ל הנמצא בא"י לא יאכל בשמיני עצרת בסוכה (הגרש"ז).

¯   מובא בירושלמי (סוכה פרק לולב וערבה פ"ד סוף ה"ג): ז' הקפות של הושענא רבה כנגד ז' הקפות דיריחו. ויש לדעת למה עושים בסוכות זכרון להקפת יריחו שהיו בניסן? מבאר רבי יצחק וויס זצ"ל (ראב"ד ירושלים): מובא בסידור יעב"ץ, שגמר מלחמת גוג ומגוג יהיה בהושענא רבה. ובספרי (פ' וזאת הברכה) עה"פ (דברים ל"ד א-ג) "ויראהו ה'... בקעת יריחו עיר התמרים", מלמד שהראהו איך גוג וכל המונו יפלו בבקעת ירחו. וכיוון דביום בוא גוג תהיה מפלתו בבקעת ירחו, לזאת אנו עושים הקפות זכר להקפות אלו, וכמו שאז ע"י ז' הקפות גברה עליהם יד ישראל, כך יהיה גם לעתיד לבוא במהרה בימינו אמן (שי"ח יצחק – מכון ירושלים).

¯   זכותן של נשות ה"חברא קדישא" - יש קהילות שנהגו שההכנסות מהעליות לתורה - קודש ל"חברא קדישא". ומנהג יפה היה שלפנות ערב באו נשים צדקניות מה'חברא קדישא' לבהכ"נ, וכל אחת הוציאה ס"ת מהארון, והכינו אותו לקריאה והלבישה אותו במטפחת מיוחדת לכבוד החג (מנהגי סוכות ב"שבע קהילות" קובץ המועדים).

¯   חג שמיני עצרת בסוף ימי חג הסוכות - יש להבין הטעם שקבעו בסוף חג הסוכות שמיני עצרת, מה שאינו כן בפסח שאינו נוהג אלא שבעה ימים.  והנה רש"י מפרש "עצרת" - עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בנו לסעודה לכך וכך ימים, כיוון שהגיע זמנו להיפטר, אמר: בני, בבקשה מכם עכבו עוד יום אחד. קשה עלי פרידתכם - והטעם שקשה כביכול להקב"ה הפרידה בחג הסוכות יותר משאר ימים טובים, מבאר ה"חזקוני": משל למלך שבאו בניו להקביל פניו, בפעם הראשונה אמר להם מתי תחזרו לי, אמרו לו לחמישים יום, פטרם לשלום. שניה אמר להם מתי תחזרו, אמרו לו לד' חדשים, פטרם לשלום. בשלישית אמרו לו, לא נוכל לחזור עד לאחר ז' חדשים, א"ל א"כ בבקשה מכם תתעכבו עמי עוד יום אחד, כדי שאשבע בראייתכם מאחר שתאחרו כ"כ, לפיכך אין עצרת לישראל בפסח - לפי שחוזרין בשבועות, ולא בשבועות - לפי שחוזרין בסוכות, אבל בסוכות שאין חוזרין עד פסח מפני הגשמים, ע"כ הקב"ה עוצרן יום אחד.   

¯   השמחה בשמחת תורה - יש להבין מדוע נבחר דווקא שמיני עצרת ליום של שמחת תורה, ואם בגלל שמסיימים בו את התורה, הרי מצינו שבמערבא היו מסיימים את התורה רק אחת לשלש שנים, כך אומרת הגמ' במגילה דף כ"ט. האם יעלה על דעתנו שקיימו שם שמחת תורה רק פעם בשלש שנים? ועוד יש להבין, הרי הזמן המתאים יותר לשמוח עם התורה הוא בחג השבועות, שבו קבלנו את התורה?! מבאר האדמו"ר מקוצק זצ"ל: "שמחת תורה" אינה על העבר. שכן, מיהו זה אשר ירהיב עוז בנפשו לומר שלמד את התורה, ועל כך הוא שמח ורוקד? אלא, "שמחת תורה" היא קבלה לעתיד, וביום זה שמח היהודי מתוך תקוה ואמונה שיזכהו ה' ללמוד את התורה ולקנות את קנייניה.

¯   שמחת תורה - ה"ראשית חכמה" אומר: מי שלומד תורה לשמה - זוכה לרוח הקודש, ולא כמו דוד וחבריו, אלא כמו שאנו אומרים בתפילה של אחרי י"ג מידות בג' רגלים: רוח חכמה ובינה ודעת ה'. יש רוח שהקב"ה משרה על האדם שלומד ומשתדל לקיים המצוות לשמה, דמקבל הוא השראה ומתדבק לבוראו.

¯   מפני מה לא נקבע יום "שמחת תורה" ביום "מתן תורה" - חג השבועות? כאשר ביקש הקב"ה לתת תורה לישראל, חזר הקב"ה עם התורה על כל האומות ולא קיבלוה. מה עשה - כפה על ישראל הר כגיגית ונתן להם את התורה. בעל כרחינו קיבלנוה, כי לא ידענו מה טיבה. רק כעבור זמן נודע לנו מה גדול ערכה ומה רב יקרה. לפיכך ראוי לשמוח בשמחת התורה ולקבוע יום "שמחת תורה" חצי שנה לאחר זמן קבלתה.

¯   אין התורה מתגלית אלא לאוהבה - כך הוא דבר תורה, אינו מתגלה אלא לאוהבה, יודעת התורה שחכם לב ההוא מסבב שער ביתה כל יום, מה עשתה, גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז ומיד חזרה למקומה ונסתרה. כל אלו משם לא ידעו ולא הסתכלו אלא הוא בלבדו, ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, וע"כ התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אוהבה לעורר עמו האהבה. וע"כ בני אדם צריכים להיזהר ולרדוף אחר התורה להיות מן האוהבים שלה (זהר שמות צ"ט).

¯   "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש, ותן חלקנו בתורתך" - יש לדעת מה הקשר בין בנין ביהמ"ק לבקשת 'ותן חלקנו בתורתך'. והנה הרמב"ם (בפי"ב מהל' מלכים ה"ד) כתב, "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל". א"כ בקשתנו שיבנה ביהמ"ק ונהיה פנויים לעסוק בתורה במנוחת הנפש.

¯   "אם ראשונים כבני מלאכים.." - בגמ' שבת דף קי"ב שנינו: אמר רב זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים כבני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים. ויש להבין, אם רצו חכמים להמחיש את ריחוק המדרגה שבין דורות ראשונים לאחרונים, מדוע להמשיל בני חורין לחמורין, מדוע לא להשתמש בלשון נקיה? מבאר רבי חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל: שינוי בכמות - גם אם הוא גדול מאוד, לעולם הוא ניתן להשלמה, וגם אם אין לו השלמה, על כל פנים יש לנו בו השגה של דעת, שהמועט שלפינו מלמד על המרובה, לפי ששניהם היום בני מהות אחת. לא כן שינוי באיכות, לא לבד שאין לו תקנת השלמה, אלא שאין האיכות השפלה כלל בתודעתה את מהותה של האיכות העילויית, אין ביד אדם להשיג דעת מלאכים, כשם שאין ביד החמור לגעת בתפיסת דעת אדם, ואילו עלה בידינו לצרף מוחות של כמה אנשים ולאמדם לחטיבה, בוודאי היינו מקבלים מח גאוני. אבל צירוף מוחות של חמורים, רבים ככל האפשר, לא יתנו בידינו מוח אנושי אחד, והיא שלימדונו חכמינו, ששינוי בין דורות ראשונים לאחרונים, הוא שינוי באיכות, שאין לו קצה השגה, כדרך שאין לאדם השגה בדעת מלאכים, כך חמורים לא משיגים דעת בני אדם, ולכן חז"ל השתמשו בביטוי, אם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים.

¯   "שמחת תורה" - בגמרא לא מצינו שיום זה נקרא 'שמחת תורה'. ב"טור" כתב: קורין אותו 'שמחת תורה', לפי שמסיימין בו התורה, וראוי לשמוח בסיומו. וה"מטה משה" כתב הטעם שנקרא 'שמחת תורה', דבשעה שסיימו ישראל את התורה, בא השטן לפני הקב"ה לקטרג, ואומר, ישראל לומדים תורה ואינם גומרים אותה. אמר לו הקב"ה, סיימוה, והשטן משיב, אע"פ שסיימוה אין מתחילין אותה, וכשמתחילין אותה פר' בראשית, משיב לו הקב"ה, הלא התחילוה. נמצא שהשטן אינו יכול לקטרג, ע"ש זה נקרא שמחת תורה. ובספר המנהגים הוסיף ששמחתינו שהקב"ה נהיה סניגור לפנינו נגד המקטרג, שלא יקטרג עלינו.

¯   גדולה תפילה בשעת החיתום - גמר החיתום האחרון - בהשכמת בוקר יום שמיני עצרת (זוהר ומדרש).

¯   כתב הזוהר (ויקרא ל"ב.): בשמחת תורה כל מה שאדם מבקש - הקב"ה נותן לו. וידע האדם לבקש בקשות רוחניות לו ולמשפחתו, ובקשות גשמיות שיהיו כלים לתפקידיו הרוחניים.

¯   לפני תפילת מוסף אומרים תפילת גשם, ואישה המתפללת בביתה תמתין להתפלל מוסף עד השעה שבה יתחילו "מוסף" בבית הכנסת הקבוע של בעלה, ואז תוכל לומר מוריד הגשם.

¯   "גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ" (תענית ז:). - כשהקב"ה ברא את העולם - היתה לו מטרה שהברואים יכירו שיש מי שברא את כל הבריאה המופלאה הזו, ויהיו הברואים נושאים עיניהם למרום ויכירו את בוראם, יודו לו ויתפללו לפניו. ולפיכך לא המטיר הבורא גשמים עד שאדם הראשון ביקש עליהם. ועתה כשבנ"י מתקבצים בבתי כנסיות ומתפללים ומבקשים על ירידת הגשמים, הושגה מטרת בריאת שמים וארץ על ידם, ונוצרת שעת רצון במרום. ולכן שבחו חז"ל את יום ירידת הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, או כמו שאמרו שם "שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת  בו". או ש"יום ירידת הגשמים כיום קיבוץ גליות".

¯   שמחת התורה וכבודה - בשעה ששמחים עם התורה ורוקדים עם ספרי התורה, יש לשים לב לדברי הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד) אין כבוד התורה אלא לעשות ע"פ חוקיה ומשפטיה. ומה נואלו אלה החושבים שכבוד התורה מתבטא בזה שמנשקים התורה ורוקדים לפניה, ומסדרים לפניה דברים חיצוניים, כבוד התורה האמיתי הוא קיום דברי התורה. והמרקד לפני התורה ואינו חרד לדברי תורה אין זה מכבד אלא מנאץ רח"ל.

ומפורסם הסיפור על ישראל סלנטר זצ"ל שפעם בשעת שמחת תורה לפתע פרש מבין הרוקדים, התיישב בצד ופרץ בבכי. תלמידיו הגדולים נבוכו, עד שאזר עוז ר' אליהו לוינזון זצ"ל (שהיה כתלמיד חבר לגרי"ס) ושאלו: ילמדנו רבינו בכיה זו בעיצומה של שמחת תורה על שום מה. נענה רבי ישראל והשיב לו: כשאנו שמחים על התורה נתתי אל ליבי להתבונן, האם אכן אנחנו שומרים עליה כראוי ומכבדים אותה במשך כל ימות השנה? ופרצו כולם בבכיה. אך לאחר מספר דקות קם רבי ישראל ממקומו ופנה אל תלמידיו ואמר: אדרבא, זה גופא מהווה סיבה לשמחה, שאם אנחנו בוכים על חילול כבוד התורה ומצטערים על  שאנחנו לא לומדים כדבעי, אות היא שאנחנו מקושרים באמת עם התורה, כי אם לא כן, לא היינו בוכים על דבר שאין לנו שייכות אליו. זהו שמחת התורה האמיתית והרגשה זו צריכה למלא את חלל  הלב בשעה שרוקדין ומפזזין לפני התורה, להרגיש ולחוש את השייכות האמיתית שיש לנו עם התורה, ומי שאין לו שייכות עם התורה ומפזז ומרקד לפניה, עליו ניתן להמליץ את דברי הרמב"ם, שאין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיו ומשפטיו (דעת שרגא).

¯   הגבהה הפוכה - ישנם מקומות רבים אשר לשם שמחה של מצוה הם נוהגים בשמחת תורה לשנות את אופן הגבהת התורה, שבמקום שהכתב יהיה כלפי פניו, וע"י סיבובו יהא נראה הכתב לכל. הם תופסין בעמודים ומהפכין שיהא הכתב כלפי העם, והיריעה החלקה כלפי פניו, וכבר כתב ה"אשל אברהם" מבוטשאטש (ס' תרס"ה) שזה רמז להא דאיתא במסכת אבות "הפך בה והפך בה דכולה בה".

אולם ה"שערי אפרים" (שער ח' ס' ס"ב, ובשער י' סעיף ט"ז) מפקפק במנהג זה, על כן יש עדיפות לתת המצוה לתלמיד חכם אף שלא יוכל לעשות הגבהה כזאת. וכבר העיד רבי חיים פריימן זצ"ל שהיה נוכח שנים רבות בשמחת תורה במניין של ראש הישיבה רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, והוא היה מבקש לזכות במצוה של הגבהת ספר התורה שכתוב על זה שמקבלים שכר כולם (היות וכל השנה נותנים לו עליות הוא רוצה פעם אחת בשנה לזכות במצוות הגבהת ספר התורה), והיה נוהג לעשות הגבהה ולא שינה מהגבהה הרגילה (שמחת המועדים דף רי"ח).

¯   הנחת נר בארון הקודש - כתב ה"אליהו רבה" (ס' תרס"ט סק"ה): היות ומוציאים את כל הספרי תורה ומשאירים הארון קודש בלי כלום, ע"כ יש נוהגים להניח בתוך ארון הקודש נר דלוק שגם מרמז על נר מצוה ותורה אור. וה"משנה ברורה" (ס' קנ"ד ס"ק ל"א) מביא שהט"ז מפקפק בזה, דהוי דופן הארון הקודש תשמיש לזה. ורבי שריה דבליצקי שליט"א אמר שהליטאים לא נהגו כן, מ"מ אצל בהרבה מקומות של החסידים בפרט בחו"ל נוהגין כן.

¯   שמיני עצרת - נעילת החג - פעם שוחחו חסידים ביניהם, על מה שמצינו בסוף פסוקי דזמרא, שאומרים פעמיים "כל הנשמה תהלל קה...". היה שם חייט אחד ששמע את דבריהם, ואמר להם שהוא חושב שכשם שכשגומרים לתפור בגד עושים תפירה כפולה בסופו כדי שלא ייפתח, כמו"כ כשגומרים להלל את ד' אומרים את הפסוק האחרון ב' פעמים כדי לחזק העניין. נהנו החסידים מדבריו. וכן מצינו בשמיני עצרת שהוסיפו עוד יו"ט הנקרא "עצרת", ואחד מהטעמים מובא בספרים, שע"י יום זה יוכל לשמור ולאצור בקרבו את קדושת ימי החג, כמו מחרוזת של פנינים שכשמשחילים אותן בחוט – אינן יכולות להתקיים אלא אם כן עושים קשר שיעצור את הפנינים מלהיאבד. כן הדבר בנעילת הימים הקדושים והנוראים וימי הסוכות, שכלל ישראל אגרו בהם הרבה מצוות ומעשים טובים וקבלות טובות על העתיד, צריכים לקושרם בשמיני עצרת ולאוצרם שלא ילכו לאיבוד (ויצב אברהם" ע' מ"ט).

וזאת הברכה

¯   חידות לפרשה: א. איפה רמוז בפרשה פטירת הרמב"ם? ב. "אין קוראים בתורה אלא בזהב כסף ונחושת" - מה משמעות הדברים? ג. כמה פרקים ישנם בכל התלמוד הבבלי? תשובות בסוף העמ'.

¯   "ויבכו בנ"י את משה" - ובאהרן בכו "כל" בית ישראל, מדוע? מבאר ה"חזקוני": לפי שכשמת אהרן מי הוא הרואה את משה בוכה ולא יבכה הוא. וה"אור החיים" מבאר: כי למיתת אהרן לא ידעו לפני שמת, ופתאום ראו שמת, דבר זה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעת עינו, משא"כ משה שכבר ידעו מיתתו, ובכל דבריו ותוכחתיו אשר עשה היה אומר להם "כי אנוכי מת.. אינני עובר..." ולכן לא בכו בהספדו כאהרן.

¯   "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור" - הקב"ה קבר את משה, וזכה לכך משה בגלל שמשה התעסק בארונו של יוסף במצרים ולא התעסק בביזת מצרים, לפיכך התעסק הקב"ה בכבודו ובעצמו בקבורת משה רבינו. ומכאן דרש רב שמלאי (בגמ' מכות דף י"ד.): תורה תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וסופה גמילות חסדים  דכתיב "ויקבור אותו בגיא". "ויקבור אותו בגיא" - ג' סימנים ניתנו על קבורת משה: א. שנאמר "בגיא". ב. בארץ מואב. ג. מול בית פעור. ואעפ"כ לא ידע איש קבורתו. כי לא קברו איש אלא הקב"ה (חזקוני).

¯   "מול בית פעור" - בגמ' סוטה דף י"ג: מובא: כבר שלחה מלכות הרשעה אצל מושל בית פעור, הראנו היכן משה קבור, עמדו למעלה - נדמה להם למטה. עמדו למטה - נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות, אותם שעומדים למעלה נדמה להם למטה, ואותם שעומדים למטה - נדמה להם למעלה. לקיים מה שנאמר: "ולא ידע איש את קבורתו". והטעם שנקבר מול בית פעור, לכפר על מעשה פעור. ומובא שם בתוס' בשם המדרש דבכל שנה ושנה בזמן שחטאו ישראל לבנות מואב, בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עוון, וכשרואה קברו של משה, חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו.

תשובה לחידה א. "ויתמו ימי בכי אבל משה" - ב'כ'י' - ב' - בשבוע (יום שני). כ' - לחודש. י' - טבת (חודש עשירי). "בכי אבל - בגימטריה ס"ה - שנת ד' אלפים תתק ס"ה (עטרת רש"י בשם צמח דוד).

תשובה לחידה ב. הימים שבהם קוראים בתורה: ז' – שבת, ה' – יום חמישי, ב' – יום שני, כ' – כיפורים, ס' – סוכות, פ' – פסח, נ' – נר חנוכה, ח' – חודש, ש' – שבועות, ת' – תענית.

תשובה לחידה ג. תקכ"ד פרקים, כמנין "תלמוד בבלי" (אוצר הידיעות חלק ג' פרק מ"ד).

מדמעות לריקוד - סיפור

מעשה ביהודי מבוגר שהקדיש את חייו לשמש את תלמידיה של ישיבת פונוביז'. באהבה ובמסירות היה מקרצף את מרצפותיה, מבריק מעקותיה ומבהיק את שמשותיה. ניצול שואה היה האיש. רק הוא ניצל, אשתו וילדיו נותרו שם, בעמק הבכא. ערירי ובודד עלה לארץ הקודש, וכשם שבא בגפו כך נותר בגפו, מכונס בתוך עצמו, אינו מדבר על שאירע "שם", אך בנפשו פנימה התרגשו סערות אדירות של הרהורים נוגים ומחשבות מעיקות על העולם שחרב ואיננו. היה זה בשמחת תורה. בחורי הישבה רקדו בעוז עם ספרי התורה, ובתווך הרב כהנמן זצ"ל, מייסד הישיבה. מן הצד עמד השמש הזקן, מחא כפיים מיובלות בהתרגשות בעודו נפעם מן הריקודים, משמחת התורה ומבחורי החמד שקיפצו בעליזות לכבודה של תורה. עוד החיוך נסוך על פניו, חלפו מול עיני רוחו דמויותיהם של ילדיו הקטנים. פנים גדושי אושר ילדותי, תמימות, נעדרי תככים וערמומיות. ילדים יהודים טהורים וקדושים שנרצחו בטהרתם ובקדושתם. כפיו האטו את מחיאותיהם, עד שפסקו לחלוטין. שרירי פניו המחייכים רפו והפכו לעווית וגופו החל רוטט למראה חזיון נורא הוד שעלה בהרהוריו, מה היה אם. אם לא היו ילדיו בבת עינו נרצחים על ידי הנאצים ימ"ש, וודאי היו רוקדים כעת במרץ ומפזזים לכבוד התורה. ניצוצות של אושר היו בורקים מעיניהם והוא היה משתלב ביניהם, כתף אל כתף ורוקד עמם בשמחה ובהתלהבות. אם לא היו נרצחים. עתה אפשר עצמותיהם הצעירות מפוזר אי שם. שקית הדמעות שבעיניו שתדיר דרוכה היתה לספק חומר מרווה לעיני בעליה הדווי, כבר פתחה את נרתיקה בעת שרגליו נשאוהו בכבדות אל הרב מפוניבז' וזעקה מרה וגדולה יצאה מפיו: "רבי! הילדים!". לא היה צורך ביותר מכך. הרב מפוניבז' בעצמו איבד את רעייתו ואת ילדיו בימי האופל, ויבכו שניהם איש על צוואר רעהו, על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות. מיד אחר כך נשא הרב מפוניבז' את ראשו ויאמר: "עליהם איננו צריכים לבכות. הם נרצחו על קידוש ה' והתעלו לדרגות גבוהות ונשגבות, בגן עדן מנוחתם, אפופים אושר נצחי. הם בחברת הצדיקים הקדושים והטהורים. אנחנו צריכים לבכות עלינו, שנותרנו כאן בעולם הזה, לדאוג שהחיים שניתנו לנו במתנה על ידי בורא עולם, אכן יהיו מנוצלים למטרתם האמיתית. אם לא ננצל כיאות יום אחד שקיבלנו לחיות כאן, כלום איננו משמידים אותו ושורפים אותו לאפר?... חיבק הרב מפוניבז' את השמש הדווי, והחלו השניים לרקוד בצוותא. אט, אט. עיניים דומעות ורגליים רוקדות. הריקוד עלה והתפשט על פניו של האיש הדווי, עד ששבו פניו לחייך. יש עוד מה לעשות בעולם הזה. כל יום הוא מתנה. הרגליים נישאו, בחורים הצטרפו, ויגדל המעגל, ויגברו הריקודים ואת המסר שהונצח בליבם של הנוכחים, העבירו הם לדורות הבאים. כל יום הוא מתנה וצריך להשתמש בה כיאות.

מעשה נפלא על רבי אברהם בעל "מעלות התורה", אחיו של הגר"א זצ"ל שהיה גר רחוק מהעיר וילנא, פעם אחת הגיע אליו אגרת מרבינו הגר"א, שהוא חפץ ללמוד עמו בצוותא, ומבקש ממנו שיבוא לגור בעיר וילנא. אחיו השיב לו, שהוא היה רוצה מאד בזה, אבל זוגתו הצדקנית אינה מסכמת לעזוב מקום מגוריהם בשום אופן. והסיבה לכך היא מפני מעשה שהיה, כי ידוע שהאתרוגים לא היו גדלים בפולין וסביבותיה, והיו מביאים אותם ממדינות רחוקות. היו האתרוגים יקרים, והקהילה היתה קונה אתרוג, וכל אחד מבני הקהילה שלא היתה לו האפשרות לקנות בעצמו היה מברך עליו. פעם אחת היתה סכנת דרכים באותו מקום קודם חג הסוכות ולא הביאו אתרוג לעיירתם. וקודם חג הסוכות הביא אחד אתרוג לשם, וביקש עבורו סכום גדול מאד, ונתכנסו פרנסי הקהל ודנו בכך, והחליטו שאין להם האפשרות לקנות האתרוג במחיר גבוה כזה. רבי אברהם זצ"ל כששמע החלטת הקהילה חזר לביתו בצער, ואמר לזוגתו הרבנית שהשנה לא יהיה אתרוג בחג, וסיפר לה את כל המעשה. והיא בשמעה זאת נחרדה ואמרה: איך יתכן חג הסוכות בלי אתרוג? והם עניים היו, ולא היה להם ממון לקנותו, אבל היתה להם דירה נאה שקיבלו מהוריה בנישואיהם, ומיד אמרה לבעלה: הבה נמכור את הדירה שלנו ובדמיה נקנה את האתרוג, ואנו ניכנס לדור בצריף פשוט כמו כל העניים. והוא הסכים עימה. מיד הלך ר' אברהם ולווה מעות כסכום דמי האתרוג, וקנה את האתרוג. ולאחר החג מכרו את דירתם הנאה, ונכנסו לדור בצריף קטן כמו כל העניים, וברוב הדמים פרעו את החוב. ועכשיו כשבאה האיגרת מהגר"א, אמרה הצדקנית, שבכל יום כשעוברת על יד הדירה הנאה שהייתה שלהם, והיא נזכרת שמכרו דירה נאה כל- כך עבור קיום מצות אתרוג, אין לה הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם. והנאה הזו אינה יכולה להפסיד, ולכן אינה רוצה לעזוב את העיר הזאת שהם דרים בה, ולא תיפרד מכאן, ע"כ. והנה מצד הדין בוודאי שאין צריך לפזר ממון כל-כך ולמכור את דירתם עבור כך. אבל באהבת השי"ת שהיתה בהם, הסכימו לכל זה. להודיעך כמה חביבות מצות על ישראל (שלמי תודה).  

ועוד מעשה שהיה עם הגר"א היה מדקדק בארבעה מינים, וישם כל מעיניו שהאתרוג יהיה מהודר שבמהודרים, ובאותו הזמן היו ישראל יגעים להביא האתרוגים ממרחקים, ושלחו שליחים לבקש ולמצוא אתרוגים כשרים ומהודרים, כי לא היה במקומם. פעם אחת שבו השלוחים בידיים ריקניות, והיה רעש גדול בכל בעיר על כך. וביותר הצטערו מאד על רבינו  הגר"א ודאבונו אם לא יקיים מצות ד' מינים כדרכו בקודש. ושלחו מקורבי הגר"א שלוחים לבקש אתרוג ולקנותו אף בדמים מרובים מאד, ולא עלתה בידם, עד שנזדמן להם איש אחד שהיה לו אתרוג מהודר ויפה כראוי, אבל לא רצה למכור להם אף במחיר גדול מאד. ונאלצו לגלות לו כי האתרוג הוא בעד הגאון מווילנא, וכששמע זאת הסכים למוכרו, אבל התנה עמהם בתנאי מפורש, כי שכר המצוה הזאת שיקיים הגר"א עם אתרוגו, יהא עבורו. והשליחים הוכרחו לנענע לו בראשם ולהבטיח לו זאת. כשחזרו השלוחים היתה בליבם שמחה גדולה שהשיגו האתרוג, אבל גם צער גדול על שנאלצו להסכים לתנאי הזה ולצער את הגר"א. אבל מה מאד הופתעו כשבאו להגר"א והביאו לו האתרוג, ואמרו לו זה התנאי שהתנה המוכר, וכששמעו זאת, נהרו וזהרו פניו הק' משמחה ועליצת הנפש, ושאלוהו תלמידיו לדעת מפני מה הוא שמח כל-כך, וענה ואמר, כי כל ימיו היה מצטער אימתי יוכל לקיים לכל הפחות מצוה אחת כתיקונה שלא על מנת לקבל פרס, כמאמרם באבות (פ"א מ"ג): "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ועתה הזמין לי יוצרי מצוה יקרה כזאת שלא על מנת לקבל פרס, ואיך לא אשמח על כך ויתמלא ליבי שמחה וגיל (שלמי תודה).