פרקי  -  אבות     פרק   ה'    משנה    ה'   :

 

" עשרה  ניסים  נעשו  לאבותינו  בבית  המקדש  :  לא  הפילה  אשה  מריח  בשר  הקודש,  ולא  הסריח  בשר  הקודש  מעולם,  ולא  נראה  זבוב  בבית  המטבחיים,  ולא  ארע  קרי  לכהן  גדול  ביום  הכיפורים,  ולא  כיבו  הגשמים  אש  של  עצי  המערכה  ,ולא  ניצחה  הרוח  את  עמוד  העשן,  ולא  נמצא  פסול  בעומר  ובשתי  הלחם  ובלחם  הפנים  ,עומדים

צפופים  ומשתחווים  רווחים,  ולא  הזיק  נחש  ועקרב  בירושלים  ולא  אמר  אדם  לחברו  צר  לי  המקום  שאלין  בירושלים 

 

הגמרא  במסכת  יומא  כ'א  א'  :  מקשה  "פתח  במקדש  וסיים  בירושלים"?  ומתרצת  "איכא  תרתי  אחרנייתא  במקדש"

 ואולם  מכך  שהמשנה  בכל  זאת  כוללת  את  שני  הניסים  שאירעו  בירושלים  בתוך  רשימת  עשרת  הניסים  ש"נעשו

לאבותינו  בבית  המקדש" מוכרחים  לומר  שגם  שני  אלה  - "לא  הזיק  נחש  ועקרב"  ו"לא  אמר  אדם  לחבירו  צר  לי

המקום"  החלו  בבית  המקדש  ומשם  התפשטו  לכל  ירושלים.

 

הסיבה  לכך  שנחש  ועקרב  לא  הזיקו  היתה  -  שתהיה  מנוחת  הנפש  לאדם  המקריב  קורבן.  מסיבה  זו  צריך  היה  הנס  להתרחש  בכל  רחבי  ירושלים.  שכן  שם  שהה  האדם  בזמן  הקרבת  הקורבן  ובעת  אכילתו.

כעין  זה  גם  בנס  "שלא  אמר  אדם  לחברו  צר  לי  המקום".  מכיוון  שהקרבת  הקורבן  מחייבת  לינה  בירושלים,  שהרי

אי  אפשר  ללון  בעזרה,  שהרי  קל  וחומר  היא  מהדין  "שאין  ישיבה  בעזרה"  {יומא  כ'ה  א'}

צריך  היה  להתרחש  נס  מיוחד  -  שכל  מי  שהקריבו  את  קורבנותיהם  יוכלו  ללון  בלא  דוחק  בירושלים.

 

ובכל  זאת  היה  הבדל  בפרטי  שני  הניסים  האלה,  בין  בית  המקדש  לירושלים :

בירושלים  היה  הנס  ש"לא  הזיק  נחש  ועקרב"  אף  כי  ייתכן  שהיו  שם  נחש  ועקרב.

ואילו  בבית  המקדש  כלל  לא  היו  'נחש  ועקרב'  , שהלא  קל  וחומר  הוא  ממה  שנאמר  במשנתנו  "ולא  נראה  זבוב  בבית  המטבחיים"  ומה  אם  מציאותו  של  זבוב  פוגמת  בקדושת  בית  המקדש  , מציאותם  של  נחש  ועקרב  על  אחת  כמה  וכמה  !

גם  בנס  השני  ש"לא  אמר  אדם  צר  לי  המקום  שאלין  בירושלים"  ייתכן  לומר  שבפועל  היה  המקום  צר  לכולם  אך  הדבר  לא  היה  מורגש  וזאת  מסיבת  היותם  עסוקים  בעניינים  רוחניים  ולכן  בפועל  איש  לא  אמר  זאת.

לעומת  זאת  בבית  המקדש  עצמו  הנס  היה  גדול  עוד  יותר  - המקום  עצמו  אכן  היה  מרווח  "עומדים  צפופים  ומשתחווים  רווחים "        {    לקוח  מתורת  מנחם  -  התוועדויות  תשמ'ג  כרך  ד'  עמ'  1914. }         

 

בביאור  דברי  המשנה  המציינת  שני  בעלי  חיים  אלה  דווקא  אף  שלבטח  גם  שאר  החיות  לא  הזיקו  -  יש  לומר  ע"פי  פנימיות  העניינים :

בספר  ערכי  -  הכנויים  כתוב  שנחש  -  הארס  שלו  חם.  ואילו  העקרב  -  הארס  שלו  קר.

 

בעבודת  האדם  הנחש  והעקרב  מייצגים  שני  אופנים  של  התנגדות  לקדושה :

1.  'נחש  שרף'  -  היינו  החמימות  וההתלהבות  בענייני  העולם  ותאוותיו.  אולם  לכך  יש  תקנה  -  להפוך  את  ההתלהבות  לקדושה,  אהבת  ה'  כרשפי  אש.

'עקרב  ארסו  קר'  -  עניינו  קרירות  בעבודת  ה'.  הנהגה  זו  גרועה  אף  יותר  משל  הנחש.  כי  הקרירות  היא  סימן 

להיפך  החיים.

עפ"י  זה  יובן  מה  שנאמר  בגמרא  "אלמלא  חמה  של  כסיל  וכו' "   - על  אדם  העומד  בתפילת  שמונה -  עשרה 

" נחש  כרוך  על  עקבו  לא  יפסיק.    עקרב  כרוך  על  עקבו  -  יפסיק."

 

כאשר  יהודי  עומד  בתפילה  ולפתע  אוחזת  בו  חמימות  לענייני  העולם,  אל  לו  להפסיק  את   תפילתו  שכן  סופסוף  עם  החיות  והחמימות  שבו,  יכול  הוא  להפוך  את  ההתלהבות  לענייני  קדושה.

 

אך  כאשר  הוא  עומד  בתפילה  ולפתע  אוחזת  בו  קרירות  ,גם  אם  זו  רק  נאחזת  בעקבו  בלבד,  כלומר  שעדיין  הקרירות  לא  התפשטה  ולא  השפיעה  על  מוחו  וליבו, -  עליו  להפסיק  את  תפילתו.

כי  קרירות  היא  כאמור  סימן  להיפך  החיים.  ואם  זהו  מצבו  ,אות  הוא  שכל  סדר  עבודתו  אינו  כדבעי,  אינו  כראוי  ועליו  לשנותו  ולהתחיל  סדר  עבודה  אחר :

עבודה  מתוך  חיות  והתלהבות  הבאה  כתוצאה  מלימוד  פנימיות  התורה  -  אילנא  דחיי  =  עץ  החיים.

 

זהו  אפוא  הנס  שהיה  בירושלים,  "שלימות  היראה"  {בראשית  רבה  נ'ו  י' }

לא  היה  בה  נתינת  מקום  לחמימות  בענייני  עולם  וכל  שכן  לא  לקרירות.

 

{ לקוח  משיחות  קודש  תשל'ו  -  פרשת  חוקת - בלק   ליקוטי  שיחות  כרך  ב'  עמ'  372. }