|
השיר הרביעי: השכל והלב מתאר את המאבק הפנימי, המתרחש אצל כל אדם בין קול ההיגיון והתבונה,
והתשוקה לצאת אל המחוזות הלא ידועים מתוך ציפייה לראות ולחוות דברים חדשים ומרתקים. המאבק
הוא לא פשוט, שכן השגרה נותנת ביטחון ויציבות ויציאה את מחוזות אחרים כרוכה לעיתים בנטילת
סיכונים ובתשלום מחיר כבד בשל כך. מצד שני מי שמצוי כל היום במסגרת השגרה וממאן לצאת ממנה
נפשו נשחקת עד דק וכן נמנעת ממנו האפשרות לנסות ולהכיר העולם הגדול הפרוש לפניו כמרבד מחוץ
לד' אמותיו ועלול אף לחוש בסופו של דבר שחייו ,שממילא אינם ארוכים במיוחד, התבזבזו או שהוא פספס
אותם שכן הם עברו לידו. מהי הדרך הטובה ביותר? כנראה שילוב בין שני הדברים באופן שמתאים לכל
אדם. השיר החמישי- קולות המיית הלב: האדם נוטה לשכוח במהלך הדרך, שחייו הם בסך הכול קצרים וחולפים מהר מאוד, ואם לא ינצלם כראוי, אז הם פשוט יחלפו לידו ויתבזבזו לחינם. במהלך חייו של האדם נקרות בפניו הזדמנויות לעשות דבר מה עם חייו, ואם הוא לא מרים את הכפפה ולא מנצלן כראוי, הן יאבדו ולא יחזרו לעולם. האדם צריך להפנים את מידת קטנותו ולנהוג בצניעות מצד אחד, ומצד שני להשתדל לשאוף כל הזמן לממש את עצמו באופן המיטבי. כמו כן המחשבה החיובית היא הכרחית, וזה כרוך בהתמקדות בדברים שאנו אוהבים והתרחקות מכל דבר שהוא רע או לא מוצא חן בעינינו. יש לדעת גם להבחין בין עיקר, שבו צריך להשקיע את כל האנרגיות שלנו לבין טפל, שלא כדאי לבזבז את זמננו היקר והקצר של חיינו עליו. כמו כן יש להתמקד בדברים שלא רק נותנים לנו סיפוק מיידי אלא גם פותחים בפנינו את האופק לעתיד טוב יותר עבורנו ועבור הסובבים אותנו. צריך לזכור שמחשבה חיובית מובילה להתפתחות, ליצירה ולפריחה, ואילו חשיבה שלילית זורעת סביבה רק הרס וחורבן ולא בונה שום דבר. אומנם קשה לבנות וקל מאוד להרוס, אך במאבק בין הכוחות הללו, מי שבונה ידו- ידו תהיה תמיד על העליונה בזכות העיקשות האובססיבית, ההתמדה והעבודה הסיזיפית היום יומית. לעיתים כוחות השחור מצליחים לעכב או להרוס את הבנייה, אך בסופו של דבר האור ינצח את החושך בזכות תכונותיו ואמונתו בצדקת הדרך. השיר השישי- סתוונית: לכאורה שיר אהבה פשוט וחינני, אך אם נרחיב את היריעה ונחפור לעומק נגלה שמאחוריו מסתתרת תפיסת עולם, הדוגלת בכך שדווקא הדברים הפשוטים והרוחניים הם אלה שיתנו לנו את האושר המרבי. אני מרחם על אלה שסוגדים לאלוהי השקר של החומרנות, הזוהרת, הנוצצת והרדודה, שאין מאחוריה אלא צביעות, התחסדות, ויחצ"נות, שבונה תדמיות שיקריות (חיוביות ושליליות) ומעוותות, שאין בינן לבין המציאות כל קשר. בעיניי סגידה לחומרנות הזו משולה "לעגל הזהב" של דורנו, והעונש עליה הוא קשה: הרחבת הניכור והאיבה, וצמיחת דור של אנשים אומללים וחסרי ביטחון, שמסתגרים מאחורי חומות השקר האלה. צריך לחזור לדברים הפשוטים, היפים, הכנים ונטולי המניפולציות, שהבסיס שלהם הוא אהבה, דרך ארץ, סולדריות חברתית ולאומית וחום אנושי. השיר השביעי- סוד האהבה. האהבה- מה לא נכתב עליה, ודובר בה, ועדיין רב בה הנסתר, המעורפל ובלתי מובן על פני הידוע והמוכר, ולכן זה מה שכל כך מרתק בה ומושך אותנו אליה כמו פרפר אל האש.
יש אהבה לאישה, אהבה למדינה, אהבה לאל, אהבה בין חברים, אהבה לילדים ולמשפחה, אהבה לתחביבים. יש אהבה גשמית מול אהבה רוחנית ונפשית. בקיצור..... לא פשוט!!!!
הדבר המשותף לכל סוגי האהבה הללו: האהבה כמכלול נותנת טעם לחיים ובזכותה העולם לא רק מתקיים אלא גם מתפתח וצועד קדימה, ובלעדיה אנו מאבדים את משמעות החיים, והופכים למתים חיים בסגנון של קהלת.
האהבה גם משתנה בתפיסתה בין אדם אדם ובין תרבויות שונות ועמים, מה שמוסיף על חוסר היכולת להגדיר אותה במדויק ולתחום את גבולותיה ומרכיביה השונים והמגוונים.
האהבה לעיתים מציבה בפנינו קשיים ומכשולים, ודווקא הם מעידים על חוזקה ועל איזה מחיר כבד נהיה מוכנים לשלם למענה (אהבה שבאה בקלות היא עדיין בחזקת חשודה, שכן המבחן האמיתי לחוזקה הוא דווקא בשעות קושי ומצוקה ולא בשעות של חסד, עדנה ופופולאריות).
מה הוא עם כן סוד האהבה? הסוד טמון בדרך ולא במטרה. האהבה היא איננה מטרה או יעד שאליו יש לשאוף על מנת להשיגו או לכבוש אותו, אלא דרך חיים, שיש ליישמה בכל רגע ורגע ונתון ,ככל שניתן, במציאות האישית של האדם. העולם נע בשני צירים, שלא תמיד נפגשים: ציר ההצלחה וההישגיות וציר האהבה. המצב האופטימאלי הוא שגם אנו נהנים מהדרך וגם משיגים על הדרך הישגים. המצב הקטסטרופאלי הוא שגם שאנו לא נהנים מהדרך וגם לא מגיעים ליעד. כאשר הבחירה היא בין הישגים ללא אהבה לבין אהבה ללא הישגים, אני מעדיף את הדרך השנייה, שכן בדרך הראשונה אנו עושים את הדברים ללא אהבה, וגם אם אנו מגיעים בסופו של דבר למטרה, אנו חשים בסופו של דבר בריקנות ושממון, שלא לדבר על כך שללא אהבה נפשנו נשחקת בתהליך איטי עד דק, וחלילה אם נכשלנו, אז אנו מגיעים למצב נפשי שבו אנו חשים שעולמנו חרב עלינו. לעומת אדם שנהנה מהדרך שבה הוא פוסע, בלי קשר לשאלה לאן הוא יגיע בסופו של דבר מובטחת לו לפחות ההנאה המתמשכת ממה שהוא עושה. לדעתי, אדם כזה גם יגיע בסופו של דבר גם למקומות בלתי מתוכננים שהוא לא חזה מראש, ולכן יקטוף במוקדם או במאוחר את פירות אהבתו. הכול טמון בהבדל בין אדם שהולך מנקודה א' לנקודה ב' מתוך שאיפה להגיע כמה שיותר מהר ליעד לבין אדם שהולך באותו מסלול באיטיות ובניחותא ונהנה מיופי הנוף, שנגלה לפניו. בסופו של דבר שניהם יגיעו להגיע לנקודה ב', אך רק השני יזכה להינות גם מהדרך. ארחיק לכת ואומר, שבגלל שהוא הולך לאט הוא לעיתים יגיע גם לנקודות נוספות ( ג', ד', ה' ועוד ועוד), ועל כן יש סיכוי שהנאתו תגדל בעשרות מונים, ומי יודע אולי הוא בסופו של דבר הוא לא ירצה להגיע לנקודה ב', שכן הוא יגלה בדרך נקודות יותר יפות, שאליהן כדאי להגיע. בקיצור: האהבה פותחת לאדם עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות. לעומת זאת מי שמתמקד רק בהשגת יעדים ומטרות, חי לו בעולם צר, ומגביל את עצמו מראש לד' אמותיו בלבד. לא חבל? השיר השמיני: ציפור הנפש היוקדת מתאר פחות או יותר מה קורה לנפש סוערת וגועשת, שכלואה בתוך אופי מופנם וביישן. מצד אחד היא משתוקקת עד מאוד לצאת החוצה אל העולם הפתוח ולבטא את עצמה, אך מצד שני היא מהססת, שכן היא מודעת לסיכונים הכרוכים ביציאה מהחממה המגינה של השגרה אל המחוזות הבלתי המוכרים והלא ידועים של העולם החיצוני וכן למחיר הכבד שהיא עלולה לשלם עקב כך. אבל הנפש הסוערת לא יכולה להישאר כלואה לעד בתוך האופי המופנם והיא כל החיים מחפשת דרכים להשתחרר, לצאת החוצה ולשאוף אויר מרענן. מכיוון שהאדם המופנם כולא את רגשותיו במשך שנים רבות והם מצטברים ונספגים בדמו עוד עוד, אז ברגע שהם מצליחים למצוא פתח בזמן ובמקום הנכון לצאת החוצה, אז זה נעשה בעוצמה השקולה להתפרצות הר געש. מה יקרה לאדם המופנם בעל הנפש הסוערת שלא יצליח למצוא את הנתיב הנכון להוציא את רגשותיו החוצה? סביר להניח שזה יתפוצץ בשלב זה או אחר בתוכו באופן בלתי מתוכנן ויביא לתוצאות הרסניות לו ולסביבתו. לאור זאת חובה על האדם המופנם לחפש ולמצוא את הדרך הנכונה להוציא את רגשותיו החוצה באופן שיביא ברכה לו ולסביבתו ולא להרס. השיר התשיעי: עמוד האש מזכיר לכולנו מהיכן באנו, איזו כברת דרך ארוכה עשינו מאז, ומה רבה עוד העבודה שלפנינו. בסרט "מלך האריות" יש קטע שממחיש את הדברים: הקוף נותן לסימבה מכה כואבת בראשו עם מקלו. בפעם הבאה שמנסה הקוף להכותו סימבה תופס את המקל ומונע מעצמו את המכה הנלווית. רבים שואלים את השאלה הבאה: מדוע יש רוע כזה העולם? אחרים מגיעים למסקנות נמהרות ונחפזות באשר לקיום האל. כיצד אלוהים נתן לדבר כזה להתרחש, אם הוא באמת קיים, הם שואלים. הרוע לפני שהוא מגיע לשיאו ומתפשט לכל עבר הוא סימן אזהרה עבורנו, שחובה עלינו לשנות את דרכנו, שכן אחרת רע ומר יהיה גורלנו. במקרה של השואה המסקנה היא ברורה וחדה כתער: ישועת האל תבוא, רק אם האדם עושה דברים ופועל נמרצות למענם, ולא אם הוא יושב פאסיבי ומחכה שהאל יעשה עבורו את העבודה (האל הוא לא "קבלן ביצוע" שלנו). השואה מהווה עונש חמור וקשה על הישיבה בגולה ועל העדפת "סיר הבשר" הנוח על פני חיי קוממיות מאתגרים במולדתנו ההיסטורית. למרות שהיו סימני אזהרה בוהקים מסביב, רבים העדיפו לנהוג כבת יענה, הטומנת ראשה בחול ומחכה שהסופה פשוט תחלוף על פניהם, אז הסופה חלפה על פניהם, ואת תוצאותיה חוו 6 מיליון מבני עמנו. הרוע קיים על מנת שנדע לא רק כיצד לתקן את דרכנו בהווה, אלא כלקח לעתיד כאשר נידרש להתמודד איתו, בזמן שהוא ינסה שוב להרים ראש ולהופיע מחדש. הרוע בעולם ובחיינו קיים וזו עובדה מוגמרת, ויש לו תפקיד חשוב: ללמד אותנו שגישה פאסיבית נותנת לו הכשר, מחזקת אותו, גורמת לו להתפשט ולהביא לאסונות כבדים. רק באמצעות פעולה אקטיבית ניתן להתמודד מולו בהצלחה, להביא לתוצאות הנכונות ולצפות ולקוות לעזרת האל.
העבודה עוד רבה והבעיות במדינה לא פשוטות, אבל יחסית ל-66 שנות עצמאות מול 2000 שנות גולה, ויחסית להיותה של המדינה כור היתוך וקולטת עלייה ממקומות שונים, ויחסית לאתגרים הביטחוניים בשל הסביבה העוינת מסביבנו, ניתן בהחלט לחוש באופטימיות וגאווה. המלאכה עוד מרובה, שכן מהן 66 שנות עצמאות מול 2000 שנות גולה? הגלותיות היהודית עדיין מוטבעת חזק ב-D.N.A של עמנו ועל מנת להוציאה מקרבנו לחלוטין נדרשת עוד עבודה, סיזיפית, עקשנית וממושכת.
סוחרי האשליות הפופוליסטיים של המזון המהיר ושל הסיפוקים המהירים ושל העתיד הורוד באופן מיידי הם "נביאי השקר" של תקופתנו. בעיניי עדיפה האמת הקשה והלא פופולארית על פני אשליות מתוקות, ששוב ושוב מתנפצות כמו גלים על שרטון המציאות השונה. האמת הקשה לפחות מאפשרת להתמודד עם המציאות כמו שהיא, ואילו אשליות רק מביאות לעוגמת נפש ושוללות מאיתנו אפילו את התובנה המינימאלית בדבר הצורך להתמודד. השלב הראשון לכל התקדמות זה להכיר את במציאות העובדתית ולא לטפח אשליות ופנטזיות. רק אז ניתן לעבור לשלבים הבאים של ההתמודדות וניסיון לשפר ולשנות. השיר העשירי- ואהבת לרעך כמוך. מבין כל 18 השירים, שכתבתי עד כה, זהו השיר הכי כואב מבחינתי, שכן הוא נוגע בפצע עמוק, פתוח ומדמם. התלבטתי ארוכות והייתי מלא ספקות ותהיות, האם כדאי בכלל לפרסם אותו. בסופו של דבר כף המאזניים נטתה לכיוון של הפרסום ולא של ההסתרה, הבושה והפחד. שיר זה הוא יוצא דופן בנוף, שכן בד"כ אדם שעושים לו רע, מתבייש בזה, ושואף להסתיר זאת טוב טוב מתחת למעטה החיצוני שלו. חוץ מזה מדוע לתת במה לאויביי ולשונאיי? ואם כבר החלטתי לעשות זאת אז מדוע להרחיק לכת ולהעיז לצטט את מה שהם אומרים במדויק ולתת להם בדרך זו לגיטימציה? לא עדיף לשתוק ולשדר שהכול בסדר וכשורה? אכן להוציא את הכאב הפרטי שלך החוצה לזירה הציבורית זה מאוד קשה, אבל אני הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאין ברירה לעשות כן וזאת בשל הסיבות הבאות:
1) פצע מדמם שהוא פנימי, ושאף אחד לא יודע עליו יכול להתרחב וכן יום אחד להתפרץ ולהתפוצץ, ואז התוצאות תהיינה הרסניות. פצע חיצוני לעומת זאת יותר קל לריפוי ולטיפול.
2) בעולם המושגים הפנימי שלי אני לא מוכן בשום אופן ובשום תנאי לקבל את התפיסה, שאדם שעשה רע לאחר, ופער בתוכו פצע מדמם, ימשיך בחייו מאושר וטוב לבב, כאילו לא קרה דבר. לטעמי הדברים- אסור שיישארו חבויים והם חייבים לצאת החוצה על מנת שהעין הציבורית תבחן את הדברים כפי שהם ותשפוט. אני בעד התפיסה שאור השמש מחטא ומרפא כל דבר, לעומת זאת מי שמעדיף להשאיר את הדברים במחשכים, הוא זה שיש לו מה להסתיר או במה להתבייש. לא היססתי להשתמש גם בשפה שהם משתמשים בה. המגבלה היחידה שהטלתי על עצמי זה צינזור של קללות עסיסיות ומגוונות מבית מדרשם (בתחום זה הם דווקא יודעים את עבודתם היטב). אני סבור שאדם שעשה רע לאחרים, לא יוכל עם כל הרצון הטוב להמשיך בחייו כרגיל, ובסופו של דבר במאוחר או המוקדם הוא ישלם את המחיר וייענש בחומרה או בעולם הזה ע"י החברה או בעולם הבא ע"י האל. אני לא אהסס גם להבא בשירים הבאים שלי להביא את הדברים שהם יאמרו ולהתעמת איתם. זהו הוא בהחלט חומר גלם ראוי, מרגש וכואב לשירים העתידיים שלי.
3) כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". אם באמצעות המסר שהובא בשיר הזה אגביר את המודעות לדברים, ואציל נפשות עדינות, שחווים יום יום דברים דומים, יהא זה שכרי על עמלי.
בחברה המושתתת על חומרנות והישגיות שוכחים לפעמים את הבסיס המוצק לקיומה: דרך ארץ. חברה הישגית וחומרנית ללא בסיס ערכי מוצק משולה לבניין נוצץ ויפה מבפנים שבנוי על יסודות רעועים, ושעשוי להתמוטט בכל רגע נתון ("אל תסתכל על הקנקן אלא על מה שבתוכו" ו "לא כל הנוצץ זהב")
באינטרנט מוצג הסרט "בריונות ברשת" אני ממליץ בחום למשרד החינוך להציג אותו בפני התלמידים (דור העתיד) על מנת להמחיש את הסכנות הטמונות בכך שמעלילים על אדם עלילות שקריות, ומה זה יכול לגרום לנפש עדינה כמו ילדה בתיכון (מישהו פרץ לחשבון הרשת החברתית שלה ויצר לה תדמית שלילית, שגרמה לה תחושה של חוסר אונים, דרך ללא מוצא (שכן אף אחד לא מאמין לך), פחד והסתרה מתוך בושה, מחשבות אובדניות וניסיון להתאבד). אני לא רוצה לחשוב אפילו לרגע מה היה קורה לאדם עם נפש פחות חזקה ודעתנית כמו שלי, אם היה נכנס לנעליי. לא לחינם היהדות מגדירה את מי שמלבין את פני רעהו ומעליל עליו עלילות שווא כשופך דמים (רוצח). ומה יהא העונש של רצח או של ניסיון לרצח ע"פ היהדות (לבטח לא גן עדן).
השיר האחד עשר: עיניים יפות וירוקות הוא שיר הלל למין הנשי, שיש בו מבחינתי מימד של קדושה, שלא נופלת מקדושת הארץ. מה כל כך מושך אותי בבנות המין היפה? מעבר למשיכה הגופנית יש רבדים עמוקים הרבה יותר, שנוגעים בנפש למשל העיניים המדברות, שהן הראי של הלב, החיוכים הכובשים והדיבור הרך שחודר ישירות כמו חץ ישירות אל תוך תוכי לבבי. בנשים יש גם דברים מסתוריים ובלתי נהירים, שלעולם לא אבין אותן, מה שהופך אותן ליותר מושכות כמו פרפר אל האש.
השיר מתאר את הרעב הגדול שלעולם לא יידע שובע, ואף פעם גם לא ימומש. באופן פרדוקסאלי דווקא הערצתי הרבה למין היפה גורמת ליצירת מכשולים בלתי עבירים. גם האופי המופנם מציב מחסומים נוספים. לא אכביר מילים גם על "הנשמות הטובות" ועל הפרשנות המעוותת והשקרית שהם נתנו לדברים באופן שיש בו לשון הרע, אך זה גם קרה מבחינה עובדתית, הוסיף "שמן למדורה", וקיבע באופן סופי את המצב הנתון.
לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה אם הייתי מוחצן נטול מחסומים. סביר להניח שהייתי במצב זה רודף שמלות אובססיבי עד כדי התמכרות. האם זה טוב? לא בטוח בכלל. בכל מקרה אדם חייב לקבל את עצמו עם כל מגבלותיו וחסרונותיו ולהיות שמח בחלקו, שכן בכלל לא בטוח שחייו היו מאושרים יותר עם היה נכנס לנעלי אחרים וחי את חייהם.
השיר השניים עשר- הלב הבוער: השירה היא תחום מאוד אמוציונאלי ובאופן טבעי היא גוררת אחריה שובל של תגובות שליליות וחיוביות כאחד. מי שאין לו חוסן נפשי, דעתנות, רגליים על קרקע המציאות וכן אהבה גדולה מהחיים לכך, עדיף לו שלא יתקרב , שכן לא הכול כאן הוא קוציל'ה מוציל'ה (ורוד). השיר עוסק במאבק המתמשך והבלתי מתפשר עם כל האנשים, שמנסים להציב מכשולים ומהמורות בדרכי זאת. חלקם הם אנשים המקורבים לי וחלקם זרים לחלוטין, חלקם עושים זאת במסווה של דאגה כנה לשלומי ולביטחוני וחלקם האחר עושה זאת מתוך אינטרסים זרים, מניפולציות של פסיכולוגייה בגרוש או סתם רשעות ורוע, שגם הם תמיד מחפשים כל הזמן נתיב מתאים לפרוק את עצמם.
האתגר של השירה בא לידי ביטוי בכך שהתחלתי במסע הזה לפני כשלוש שנים לבדי, בלי תמיכה של אף אחד, בלי מסעות יחצ"נות, שמהם אני סולד עד עמקי נשמתי ,עם אהבה גדולה וכנה לכך, בלי לדפוק חשבון לאף אחד, בלי רצון למצוא חן בעיני מישהו או לצבור פופולאריות כלשהי. הייתי ערוך מראש להתמודד עם כל התגובות השליליות, שתבואנה, שכן אני רגיל לכך עוד לפני שהתחלתי בתחביב זה, כך שמבחינתי אין בהן שום דבר חדש שמזעזע את עולמי (לומדים לחיות ולהתמודד עם זה בהצלחה הולכת וגוברת). לאורך הדרך היו גם תגובות חיוביות, מפרגנות, שחיממו מאוד את ליבו והפתיעו אותי לטובה (הפרדוקס שזה בא בד"כ דווקא מאנשים זרים, שאני לא מכיר).
השיר הנ"ל מבטא גם המאבק הקשה בין הקולות הפנימיים בתוכי לפני שהתחלתי במסע הזה. הקול השמרן, שאומר לי: "למה לך?" "מה טוב ייצא לך מזה?" "אתה לא חושש מכל התגובות השליליות, שתקבל מהאנשים המרושעים"? "לא מספיק הדברים שאמרו עליך במהלך חייך, שאתה צריך לתת להם עוד סיבות לצחוק וללעוג?" מצד שני הנפש שלי, שמלאה ברגש ובתשוקה, שרוצה לבטא את עצמה, ולמצוא את הנתיב הנכון לצאת החוצה, משיבה לקול השמרן הזה, שאין ברירה אלא לחפש את הדבר שאני אוהב ולעשות אותו תוך נכונות לשלם כל מחיר חברתי על כך. המאבק בין שני הקולות הללו היה קשה וממושך, אך בסופו של דבר הוא הוכרע בניצחון מוחץ לאהבתי לשירה. במהלך המאבק הזה הנפש התחשלה והתחזקה כפלדה, מה שהפך את ההתמודדות מול הקולות השליליים בחברה לפשוט באופן יחסי (אני משווה את זה כיום לזמזום מטריד של זבוב לא פחות ולא יותר).
מכיוון שאהבתי לשירה אינה תלויה בתמיכה ציבורית , תגובות שליליות לא עוצרות או מעכבות אותי אלא להיפך, והיא מבטאת צורך פנימי שלי ולא חיצוני, הרי שאין אני נדרש לשאלות של פופולאריות. לעומת זאת לאדם שחשובה לו ההכרה והפופולאריות צריך לזכור את הדברים הבאים:
1) אנשים הם שונים זה מזה, ולא תמיד כולם יאהבו את מה שאתה עושה, וחלקם אף יביעו זאת בצורה בוטה וקשה. אתה חייב להיות דעתן ובעל נפש חזקה ומחושלת להתמודד עם זה ולא לוותר לעצמך. זהו מסע ארוך ולא תמיד הכול הולך חלק וע"פ התוכניות.
2) פרגון יתר הוא חרב פיפיות מסוכנת, שכן אתה עלול להתמכר לו כמו לסם, ואז ביום שהוא ייעלם או ידעך, אז זה עלול לגרום לך להתמוטט. פרגון מוגזם מעין זה עלול גם להביא אותך לחוש תחושת גדלות, שאינה במקומה, וזה גם מסוכן מאוד, שנושאים אותך על כפיים ומחשיבים אותך למלך, שהכול מותר לו, בשעה שאתה בסך הכול בן אדם עם חולשות וחסרונות כמו כל אחד אחר. תחושת הגובה והיוהרה המתלווה לכך עלולה בסופו של דבר להוביל גם לניתוק מהמציאות או לרסק אותך לחלוטין.
לשמחתי הרבה שירתי אינה תלויה בדבר" לא באדם, לא בכסף, לא באינטרסים ולא בכל דבר אחר. היא באה בכנות ובפשטות מהלב, והיא הכי מרגשת ועמוקה שיכולה להיות, כאשר היא שמה את כל הדברים הטפלים והנוצצים הללו בצד. השיר השלוש עשרה נקרא בשם "שירת הנפש. בשיר זה חוזרים מספר מוטיבים מהשיר הקודם "הלב הבוער".
1) האדם לא יכול לחיות את החיים, שמציעים לו אחרים אלא את חייו הוא. הוא צריך בראש וראשונה להחליט מה טוב בשבילו, וברגע שהתגבשה בו החלטה נחרצת, אז הוא צריך ללכת עם האמת שלו קדימה ולהתעלם מכל הקולות מסביב. האדם הוא יצור אוטונומי ולא יכול להיות "בובה על חוטים" של החברה. הוא צריך לעשות את מה שהוא אוהב ועל בסיס זה לצרף אליו בחום את אלה שתומכים ולהרחיק או להתרחק כמו מאש מאלה שרוצים להיכנס למרחב המחייה שלו על מנת לפגוע, להרוס, לעכב או לעשות כל דבר שלילי אחר.
2) המאבקים הקשים מתרחשים דווקא בתוכנו ולא בינינו לבין החברה, אך ברגע שהמאבק הוכרע, ובחרנו את אהבתנו, אז אנו הופכים לחזקים ומחושלים כמו פלדה, וכל הגורמים השליליים הופכים לעלה נידף ברוח, והשפעתם הטורדנית שבתחילת הדרך הייתה לכאורה איומה ומפלצתית הופכת למשהו שולי וטפל, שניתן להתעלם ממנו בקלות.
3) השירה האמיתית והכנה נובעת דווקא ממעיינות העצב והכאב ולא השמחה והפופוליזם הזמני, כפי שקיימים היום בתוכניות הריאליטי (שזה יותר שקר מניפולטיבי מאשר אמת או מציאות). השירה הכנה לא תלויה בכסף, במעמד, בהכרה או ביחס חברתי היא נובעת אך ורק מנפשו של האדם פנימה. הסכנה הגדולה, הניצבת בפני שירה זו היא דווקא, כאשר היא הופכת לפופולארית. היחס השלילי רק מחזק ומגביר את עוצמתה, שכן אהבה אמיתית נמדדת דווקא בשעות מצוקה, משבר וכאב. הפופולאריות לעומת זאת היא "מלכודת דבש". אתה מקבל תמיכה ופרגון, ואז פתאום בלי שאתה מרגיש אתה מתמכר לזה, וכתוצאה מכך באופן תת מודע אתה מתחיל לכוון את עצמך לכיוונים הפופוליסטיים והזולים. אני מזכיר לעצמי בכל רגע נתון לא להיסחף בגל הפרגון ולעשות את הדברים, כפי שאני אוהב בלי קשר למה שקורה מסביב. תמיכה ציבורית זה עניין מאוד שביר ומורכב. יום אחד יכולים להרים אותך על כפיים ויום אחד יכולים לקבור אותך מתחת לאדמה (ממש מאניה-דיפרסיה אפשר לקבל מזה). אני משתדל לשים את כל הדברים האלה בצד ולהתמקד אך ורק בעשייה בלי להחשיב את התוצאות החברתיות הנלוות לכך (כישורים חברתיים לוקים בחסר הופכים דווקא ליתרון כשמדובר בשירה כנה).
4) בבית האחרון של השיר אני מבהיר שאני לא מכוון בשירתי לאיזו שהיא מטרה, שכן השירה עצמה היא המטרה, וזה בכלל לא מעניין אותי לאן אגיע עם המסע הזה (אהבה היא דרך ולא רק מטרה). בשום מצב לא אסכים להיכנס בשירתי למקומות, שבהם אני מרגיש שאני לא נהנה מהדרך, גם אם המטרות תהיינה מאוד מפתות וברות השגה.
השיר הארבעה עשר- לב העניין. הבית הראשון של השיר נכתב ע"י אימי. את שאר בתי השיר אני פיתחתי על בסיס הבית הזה ובאופן שיתאים גם לתפיסותיי ולערכיי. אימי כתבה את הבית הראשון לאבי הביולוגי ז"ל בימי היותה נערה מתבגרת ומאוהבת. האלבומים של אבי הביולוגי ז"ל הגיעו לידיי, ושם בין כל תמונות אהובותיו הרבות, שאותן הוא תיעד בקפדנות ייקית (לא להאמין ממש דון ז'ואן אמיתי!!!) היו גם תמונות של אימי בתקופת היותה נערה מתבגרת (שנים רבות לפני שנולדתי). בין התמונות שורבב גם פתק בכתב ידה של אימי, וזהו הבית הראשון של שיר זה.
השיר מעיד על סערות הנפש המתחוללות בתוכו של האדם בטרם הן יוצאות החוצה לאוויר העולם. המצב של רגשות אדירים, הכלואים בנפשו של אדם, לא יכול להישאר כך לנצח, שכן הם מחפשים ללא הפסקה כל פתח או הזדמנות אפשריים על מנת להשתחרר, לצאת החוצה ולהתבטא. היציאה החוצה כרוכה אומנם בנטילת סיכונים רבים ולא מבוטלים, אך מצד שני זה הופך את העולם ליותר מעניין, מרגש ופחות שגרתי ומשעמם. חוץ מזה לעיתים אין ברירה, שכן היציאה החוצה היא צורך קיומי והישרדותי.
עולם שכלתני וקר רוח, שפועל אך ורק על בסיס שיקולים של עלות מול תועלת ואין בו כל היבט ערכי, מוסרי ורגשי הוא עולם של אנשים מתים בעודם בחיים. אומנם רגש הוא לא תמיד משתלם ורציונאלי, אבל הוא זה שנותן בסופו של דבר את טעם החיים, ובלעדיו נגלה במוקדם ובמאוחר שאין להם כל משמעות ונגיע למצבו של קהלת. כאדם שחונך כל חייו לפעול בצורה רציונאלית והגיונית, ונוהג גם כך כיום, אני חושב שבמקביל האדם חייב לחפש ולמצוא לו פינה אישית חמה לרגש ולנשמה, שכן: "מה המחיר של ילד מלומד, שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד?" (מתוך השיר ילד מזדקן).
השיר החמישה עשר- ציפור שיר תחת עורו של פיל: אדם שעוסק בשירה חייב לפתח לעצמו עור של פיל על מנת לשמור על שפיותו ולהגן על עצמו מפגיעה. על מנת שהשירה תצא החוצה לאוויר העולם היא חייבת להרגיש ביטחון שהסביבה שאליה היא יוצאת היא תומכת ומפרגנת. במצב כזה היא מרגישה חופשייה, ואז היא תוכל גם לפרוח ולבטא את עצמה בצורה המיטבית. בהיעדר ביטחון היא תישאר כלואה תחת עור של פיל, שמגן עליה. תחת עורו של הפיל היא שרה ללא בושה וללא מעצורים, ואז היא הכי מרגשת וכנה, כי יוצאת ישירות וללא כל תיווך מהלב. לעומת זאת בסביבה עוינת היא הופכת למאולצת, מתיפייפת ומזויפת, ועדיף לה לכן לא לפעול שם.
הצורך של ציפור השיר לצאת החוצה קיים כל הזמן, אך החשש בולם את היציאה, ולכן רוב הזמן היא נשארת סגורה ומסוגרת תחת עור של הפיל המגן והמחבק, אבל יש רגעים ספורים של חסד ועדנה, שבהם היא מגלה פרצה, ואז היא יוצאת החוצה לסביבה שהיא חשה בה בטוחה, ושם היא פורחת ומלבלבת, אבל...... יום אחד הטורפים והדורסים יקלטו זאת ויעשו לה מארב (ייתנו לה לצאת לסביבה, לכאורה, בטוחה, ואז יטרפו אותה חיש חש). סופו של הסיפור הזה הוא דווקא טוב: הדמעות של הפיל הנרגז והאטום על מותה בטרם עת של ציפור השיר ימיסו את עורו הבלתי עביר, לכאורה, יחדרו דרך דמו, והוא יהפוך לציפור שיר בעצמו, וכך במקום ציפור כלואה ומפחדת תחת עור של פיל מגן, נקבל פיל חזק ובעל עוצמה שכל כולו ציפור שיר אחת וגדולה.
השיר מדבר על הצורך לשלב בין היכולת להישאר כנה ומרגש לבין היכולת להיות אטום לכל הקולות הרעים, שמנסים לנצל את הרגישות הזאת על מנת לפגוע ולהרוס. אדם אטום הוא אדם ללא רגש, וזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. אדם רגיש לעומת זאת נוטה להישבר ולהתמוטט מכל משב רוח קל, ולכן יש הכרח לשלב בין הדברים על מנת להישאר מרגש מצד אחד ולהגן על עצמך בצורה אפקטיבית מפני פגיעה מהצד השני.
השיר השישה עשר- האיש שבלע תיבת נגינה: השירה משמחת את ליבנו כמו יין טוב בזמנים יפים, אך הצורך שלנו אליה מתבטא דווקא בשעות של עצב, כאב ומשבר. כאשר אנו אוהבים דבר מה עד כלות נפשנו, אנו פשוט עיוורים וחירשים מבחירה באשר לכל מה שקורה מסביב (גם אם אנו מודעים להתרחשויות היטב). את הסיפוק הגדול ביותר אני שואב מכך שאני ממשיך הלאה בלי לעצור לרגע "למרות" מה שקורה מסביב ולא "בגלל" מה שקורה מסביב. השחייה נגד הזרם היא קשה ומאתגרת, אבל אין כמו התחושה של סיפוק שאנו לא מתייאשים ,לא מוותרים לעצמנו, וממשיכים הלאה בעקשנות למרות הקשיים מסביב. אין להשוות בכלל בין עוצמת תחושת הסיפוק שלי לעומת אדם שמקבל את הכול "על מגש הכסף". כתב לי איזו שהוא גולש הערה שלילית ומעליבה במיוחד. זה גרם לי להתקפל? זה גרם לי להרים ידיים ולהפסיק? נהפוך הוא זה הגביר את המוטיבציה שלי להמשיך ביתר שאת, כי כשאתה אוהב משהו דווקא המכשולים, שמוצבים בדרכך הם אלה שמעידים על גודל אהבתך, ואם אתה מתקפל ונכנע, אז אתה כנראה לא אוהב מספיק, ואז זו אהבה שתלויה בדבר. יש אנשים שלא יבינו זאת לעולם, כי אהבה מתפרשת אצלם כחיים טובים ונוחים ללא בעיות ודילמות, וכאשר הבעיות צצות ועולות על פני השטח, הם מפסיקים לאהוב ופשוט בורחים. אלה הם אנשים חסרי חוט שדרה, שמתכופפים בקלות מכל משב רוח ומחפשים רק את הנוחות האישית שלהם ותו לא. ביני לבינם פעורה תהום, שאף פעם לא תתמלא, ואנו נמשיך לעד להתנהל כשני קווים מקבילים, שלעולם לא ייפגשו, וטוב שכך.
רמת הביצוע שלי זה הדבר הטפל מבחינתי (אם כי גם בהקשר זה אני מנסה לעשות את המיטב על מנת ללמוד ולהשתפר כל הזמן). מה שחשוב זה להעמיד את השירים היפים והמוכרים במרכז ולהעביר באמצעותם את הערכים שמשתקפים בהם, שלצערי הרב, לא תמיד מוצאים את ביטויים במציאות היום יומית של חיינו.
השירה מאפשרת להתנתק מתחלואי העולם הזה אל עולם שיש בו טעימה קטנה מגן עדן. זו פינה קטנה שבה אני אדון לעצמי, ושם יש לי את החופש לעשות מה שאני רוצה בלי צורך לתת דין וחשבון לאף אחד. יש סיטואציות, שבהן אני נמצא פיזית "בעולם הזה", אך רוחנית נפשי נשאבת יותר ויותר ל"עולם הבא" ונהנית ממנעמיו. יש אנשים שמנסים בכוח לחדור את הבועה הזאת, אך הם לא יצליחו, וככל שהם ינסו יותר, אני אבצר את הבועה זאת יותר יותר ואמנע מהם בכל מחיר מלהיכנס אליה, שכן בניתי אותה לעצמי, כדי להתחמק מכל הדברים השליליים, שחוזות בהן עיניי בעולם הזה, ולא כדי לתת להם לחזור, להיכנס ולטמא אותה. לבועה הזו ייכנסו,אם ירצו, אך ורק מי שאני אחפוץ בכך תוך סינון מוקפד, וגם אם אשאר בה לבדי אין לי שום בעיה עם זה (לשם כך היא נבנתה ולכך מיועדת מלכתחילה!!!), שכן לפחות אני יודע שאני נמצא בחברה טובה (כפי שאמר אחד משופטי העליון).
השיר השבעה עשר- בנבכי הדמיון: לפעמים כדאי ורצוי לנו להשאיר לנו מקום בנפש גם לדמיון. היכולת האנושית של האדם כפרט להבין ולהכיל את כל העולם הגדול מסביבו היא מוגבלת מאוד, ולכן הדמיון עוזר לנו למלא את החלל החסר הזה. לא תמיד הדמיון תואם למציאות (לרוב אני מניח שהוא לא). לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. כפי שאני מעלה שירים ליו-טיוב בצורה אובססיבית ולא מפסיק לרגע או עוצר לחשוב (האם זה טוב? האם זה רע? מה ייצא לי מזה?), ופשוט מתמקד בעשייה של מה שאני אוהב, כך מקפידות המעריצות האנונימיות לשלוח אליי באופן שיטתי הודעות תמיכה ופרגון. השיר הזה מוקדש לכן באהבה, בתודה ובהוקרה. אני מאוד מעריך את התמיכה שלכן מאחורי הקלעים, שכן הן כמו סוכריות מתוקות או מתנות קטנות עבורי לנפש. אני כאדם מחזיר אהבה למי שאוהב אותי ומנסה להתרחק כמו מאש מכל מקור של שנאה ורשעות. אין לי כלל בעיה שתישארנה אנונימיות, ואני מכבד כל החלטה שמתאימה לכן.
בכותרת של המיילים ששולחות אליי הבנות נרשם: WILL YOU KISS ME?: האם תנשק אותי? והתשובה לשאלה נכתבת בצורה ברורה וחדה כתער בשיר עצמו. ואף אם כל התסריט שבניתי כאן על בסיס הכותרת של ההודעות האנונימיות, שאין לי באמת שמץ של מושג מי עומד מאחוריהן, הוא רק דמיון מפותח (והציניקנים המרושעים יאמרו: חולני- הנה אני נותן גם לכם את זכות הדיבור והדעה), אז נא להרוס לי אותו ולהשאיר אותו כפי שהוא שכן הוא טובל ביופי, חן ומתיקות. ובאשר לשאלתכן אני אענה לכן כמו יהודי בשאלה רטורית: היעלה בכלל על הדעת שאני אומר "לא" לבחורה שתבוא אליי ותבקש חיבוק ונשיקה???? האם זה נראה למישהו הגיוני???? בכל מקרה בין אם זה דמיון או מציאות: נולד מזה שיר.
השיר השמונה עשר- תודה לשירה: השיר הזה מסביר מדוע העיסוק בשירים ובשירה הוא בראש וראשונה צורך פנימי חזק ביותר שנובע מתוכי. השיר מדגיש מה השירה נותנת לי, אלו כוחות אני שואב ממנה, ואלו תחושות היא מעבירה בי. מעבר לשירה עצמה ולרמת הביצוע עומדים דברים הרבה יותר חשובים ועקרוניים בעיניי. ראשית, השירים מבטאים תפיסות וערכים שאני דוגל בהם. שנית, השירה מאפשרת לאדם להכיר את עצמו טוב יותר. באמצעות השירה הוא נחשף לא רק ליתרונותיו אלא גם לחסרונותיו. השירה מסירה למעשה בפני האדם את כל המסכות ומציגה אותו כפי שהוא בצורה הכי כנה וגלויה שיכולה להיות. כמו כן השירה מאפשרת לאדם להכיר את סביבתו יותר טוב, שכן באמצעות התגובות שהוא מקבל (האוהדות והתומכות מול המנוכרות והמזלזלות או האדישות- ולא רק המילוליות אלא גם של שפת גוף, שבה אין שקרים) הוא נחשף לפנים האמיתיות והכנות של האנשים מסביבו. זה מאוד מרתק ומסקרן לשים לרגע את כל הרגש והאמוציות בצד (כאילו אתה לא מעורב) ולבחון כמשקיף ניטראלי מהצד בצורה שכלתנית וקרת רוח את העניין מבחינה מחקרית (כיצד השירה מוציאה את הטוב והרע שבאדם החוצה בצורה כנה, וכיצד היא גורמת להסרת מסכות וכן מחיצות רבות בין אדם לרעהו).
כל מי שמכיר אותי יודע שבכל דבר שאני עוסק בו מתוך אהבה אני לא מסתפק רק ברבדים שעל פני השטח, אלא נוטה לחפור באומץ ולחדור גם את המעמקים על מנת לדלות משם תובנות על החיים ומשמעותם.
העיסוק בשירה מאפשר לי להיכנס ולטעום קצת מעולם הרגש, כאשר כל חיי התנהלו עד כה פחות או יותר על בסיס רציונאלי ושכלי, אך לוקה בחסר בהיבט הרגשי. השירה מפנה מקום גם לרגש החבוי בעוצמות רבות, מסתבר, בתוכי בתקווה שהיא תהפוך אותי לאדם יותר שלם עם עצמי.
אין ספק שהמסע הזה הוא אתגרי ביותר, ויש בו סיכונים, סימני שאלה ואלמנטים של אי וודאות, אולם מצד שני אני כאדם נוטה להיות עקשן, אובססיבי, מתמיד ובלתי מתפשר, כאשר זה נוגע לדברים שאליהם אני נקשר ואוהב (ולא רק בשירה), וחשיבתי היא תמיד לטווח רחוק כמו רץ למרחקים ארוכים (אני מתקשה מאוד לקבל את התפיסה של "כאן ועכשיו"). ומה באשר לעתיד: אין לי שום מושג למעט המשך המסע.
השיר התשעה עשר- כולם להזיז את הטוסיק: שיר שמדבר על אהבה גשמית וגופנית. זו אכן אהבה מתוקה, מסעירת חושים, משכרת ועוצמתית, אבל ....... לרוב היא קצרת טווח, וכמו שהיא מופיעה בבת אחת, כך באותה מהירות היא גם נעלמת, כך שלא כדאי לטפח יותר מדי ציפיות באשר אליה על מנת לא להתאכזב קשות. יש אכן מקרים מפתיעים לטובה, אך לרוב זו אהבה לטווח קצר, אם היא נשארת במתכונתה הנוכחית ולא מתפתחת למשהו יותר רציני וברור. אהבה גשמית ללא מרכיב נפשי ורוחני זו אהבה שתלויה על כרעי תרנגולת. לרוב האהבה מתחילה כגשמית ולאט לאט בתהליך ארוך מתרקמת ונבנית כנפשית ורוחנית. במיעוט של המקרים היסודות הנפשיים והרוחניים נבנים בשלב הראשוני, ואז האהבה הגשמית מטביעה את החותמת הסופית על אהבה הזו ומביאה אותה לידי שיא של שלמות. בכל מקרה אהבה גשמית ללא אלמנטים רוחניים ונפשיים (שמתפתחים או שיתפתחו בהמשך) מוגבלת מטבעה, ויש כאלה שמרחיקים לכת ולא מגדירים אותה כאהבה אלא כדרך לפרוק יצרים חייתיים ותו לא. בכל מקרה לא צריך להתבלבל ולפתח ציפיות מוגזמות באשר אליה. מדוע רוב האנשים יעדיפו את האהבה הגשמית על פני הרוחנית והנפשית? יש לכך מספר סיבות:
1) לפעמים אין אופציה אחרת (מה לעשות לא כולם מצליחים למצוא את הנפש התאומה שלהם, ואז לא נותר אלא להסתפק בתחליפים). יש גם אנשים שלא בנויים לאהבה אלא רק לסיפוק יצריהם המיניים.
2) אהבה נפשית ורוחנית לוקח זמן רב לבנות אותה וצריך להשקיע בה רבות, ורוב האנשים מעדיפים את הפתרון המהיר והזמין (כאן ועכשיו).
3) יש כאלה שרואים באהבה הגשמית את הצעד הראשון בלבד במסע ארוך, שאחריו יבואו צעדים נוספים שיביאו את האהבה להתפתח, להתבסס, להתייצב ולהתייצב. זו גישה נכונה במידה והיא הדדית, אך גם אז לא צריך לפתח ציפיות מוגזמות, כי לא תמיד זה עובד. זו גישה נכונה להעדיף להתחיל במסע ללא וודאות, כיצד הוא יתפתח בהמשך, מאשר להעדיף שלא להתחיל בו בכלל עד שתהא וודאות מוחלטת, שכן יש סיכון שהגישה של "ללכת על בטוח" עלולה לגרום לכך שהמסע הזה לא יתחיל לעולם (לפעמים בחיים צריך גם להתנסות ולקחת סיכונים מחושבים כדי לא לפספס).
בכל מקרה אהבה חייבת להיות דו-צדדית בכל שלבי התפתחותה על מנת שהיא תחזיק מעמד (אם צד אחד רוצה להתקדם והצד השני נעול בנקודת הפתיחה ולא מוכן לזוז מילימטר, אז יש בעיה). כאשר אחד הצדדים רואה באהבה הגשמית כצעד ראשון במסע ארוך, ואילו הצד השני רואה בה רק אמצעי למימוש יצריו החייתים, אז זה, כמובן, לא יחזיק מעמד זמן רב.
תרגיל בהתעוררות: אם תתנו לאנשים לקרוא את השירים, שכתבתי מבלי לספר להם למה בדיוק התכוונתי, ואז תשאלו אותם: למה התכוון המשורר? אני מניח שתקבלו מגוון של תשובות רחב ביותר, ולעיתים שונות או אף מנוגדות זו לזו. זה נובע מכך שהשיר נתפס דרך המשקפיים של זה שקורא אותו והוא נותן לו פרשנות שתהיה תואמת לערכיו, לתפיסותיו וכן לנקודת המבט שלו האישית על החיים, וזה מה שכל כך מרתק בשירה שמחברת גם אנשים שונים זה מזה וכן שניתן לעשות בה שימוש שאף רחוק מכוונת המשורר. מרגע ששיר יוצא לנחלת הציבור, אז זה שכתב אותו מאבד את האחיזה הבלעדית בו, והציבור שמאמץ אותו יכול לעשות בו כל שימוש כרצונו.
השיר העשרים- צוק איתן: תפקיד השירה בעיניי היא לקרב לבבות ולהרבות אהבה ולא שנאה. כפועל מכך השירה פונה גם לקהלים שונים זה מזה ומוכיחה להם שרב המשותף בינינו על המפריד. אומנם יש לי עמדות פוליטיות מאוד ברורות וחד משמעיות, אך החלטתי באופן מכוון שלא להכניס לשירה את התחום הפוליטי, שכן אני חושב ששום דבר טוב לא יצמח מזה לאף אחד. מעבר לכך כל אדם צריך לבחון היכן הוא יכול להשפיע ולהיות אפקטיבי, ולא לפעול במקומות, שאין לו בהם כל תועלת וזאת בשל "שיח החירשים", שמתנהל כאן.
השיר הזה הוא יוצא דופן, שכן לא יכולתי כבר להחשות ולהחריש לאור מה שקורה בתקופה האחרונה במדינתנו. להלן המוטיבים העיקריים, שמופיעים בשיר:
1) מול מדינה וחברה ששואפות לחיות בשלווה, שקט, ביטחון ובשלום קמה בגבולנו הדרומי מפלצת חמושה מכף רגל עד ראש, הנוטפת ארס של שנאה, טרור ורצח. זהו מאבק בין חושך לאור, בין אהבה לשנאה, בין קבלת האחר והשלמה עימו לבין פאשיזם, קיצוניות וגזענות. מול מפלצות מעין אלה ואחרות מתנהל מאבק קיומי, ואין כל מקום למו"מ או לפשרות. אם ניתן למפלצות מעין אלה מרווח נשימה להרים ראש ולגדול הן יביאו עלינו בעתיד אסון גדול. המזרח התיכון נגלה לנגד עינינו במלוא כיעורו והאכזריות שלו, כוחות השחור של האסלאם הפאשיסטי, הנאצי והקיצוני מאיימים להשתלט עליו. בעתיד זו תהייה גם בעיה עולמית, שעלולה לגרום להתנגשות חזיתית (כמו במלחמת העולם השנייה) בין כוחות החושך הללו לבין האומות האחרות השוחרות חופש ודמוקרטיה.
2) דמוקרטיה ללא גבולות היא כבר לא דמוקרטיה אלא אנרכיה. כמו שבכל מסגרת של עבודה ולימודים יש כללים וחוקים, שיש לציית להם, כך גם לדמוקרטיה חייבים להיות כללים ברורים וחד משמעיים. לא ייתכן שבתוכנו יחיו אזרחים, שמזדהים עם האויב, שרוצה להרוג בנו ולהשמידנו, והם לא ישלמו על כך מחיר כבד ביותר, וימשיכו בחייהם מאושרים וטובי לבב כאילו לא קרה דבר. המדינה חייבת להתערב באופן מיידי בעזרת חקיקה ברורה ומחמירה בנושא, שכן אחרת זה עלול להידרדר ולגרום לנזק בלתי הפיך למרקם העדין ביחסי יהודים ערבים, באופן שיהיה קשה מאוד לשקמו (שלא לדבר על כך שאל הואקום הזה עלולים להיכנס גורמים קיצוניים משני הצדדים ולהביא לאסון).
3) המפגינים באירופה נגד ארצנו לא זועקים כנגד מה שקורה בסוריה או נגד כל מעשי הרג אחרים שמבוצעים בעולם במימדים משמעותיים הרבה יותר ממה שקורה אצלנו כתוצאה ממלחמה. מדוע? יצא לכם לשאול את השאלה הזאת? התשובה היא מאוד ברורה: זו אותה גברת זקנה ומכוערת בשינוי אדרת: האנטישמיות !!! האנטישמיות המודרנית משנה צורה ומראה, אך היא ניזונה מאותם מקורות עתיקים ומוכרים של שנאה עיוורת ויוקדת ליהודים. השנאה הזו מחפשת כל הזמן נתיבים פופוליסטיים לצאת החוצה ולבטא את עצמה. לעיתים היא במצוקה, ואז היא מתחבאת ומבעבעת מתחת לפני השטח, וכשנקרית בפניה הזדמנות היא ישר פורצת החוצה במלוא העוצמה. היא אומנם מחופשת כאנטי ישראלית או אנטי ציונית, אך בפועל זו אותה מפלצת איומה מהעבר. שיתוף הפעולה של אותם אנטישמיים עם החמאס מזכיר לי את שיתוף הפעולה של המופתי הירושלמי (חאג' אמין אלחוסיני) עם היטלר בזמן מלחמת העולם השנייה בתכנון הפתרון הסופי ליהודי ארץ ישראל.
4) מול המציאות העגומה שנגלית לנגד עינינו אנו חייבים להיות חזקים ומאוחדים ולהרבות אהבה ולא שנאה. על מנת לראות לאן מובילה תרבות המושתתת על שנאה לא צריך ללכת רחוק, ומספיק להסתכל על מספר מדינות באזורנו (כולל חמאסטן- גם לפני המבצע הנוכחי).
5) ההשפעה של המנהיגים על עיצוב ההיסטוריה היא קטנה, ולרוב הם נגררים לעבר הפעולה נכונה למרות רצונם, וכשאין ממש ברירה. לעיתים פעולותיהם מובילות דווקא לתוצאה הפוכה מזו שהתכוונו לה. ראו למשל את רוזוולט, שדגל במדיניות קיצונית של בדלנות, ואולץ עקב בנסיבות להצטרף למלחמת העולם. ראו כדוגמא נוספת את צ'מברלין שמדיניות הפיוס שלו באירופה הביאה להתעצמות המפלצת ההיטלראית הנאצית ולמלחמה עקובה בדם בעולם כולו. ראו כיום גם את מדיניות הפייסנית של אובאמה, ולמה שהיא גורמת מול עינינו הנדהמות. היהירות האנושית של המנהיג שהוא מסוגל לעצב את העולם כרצונו מתנפצת שוב ושוב על שרטון המציאות הכואבת והנושכת. אז מה לעשות? להכיר בכך שלא כל הדברים הם בשליטתנו, וכשיש להתמודד עם המציאות כפי שהיא במקום לפנטז ולהפיץ אשליות על שינוי שלה.
1) סיממו כאן במשך שנים דור שלם לחשוב שאם רק נהיה מספיק נדיבים ונחמדים, אז יהיה פה גן עדן של ממש!!! הכול טוב ויפה, אבל יש רק בעיה אחת: זה לא עובד בשכונה הקשוחה, שבה אנו חיים, לא יעבוד גם בעתיד, ובכל פעם שנמשיך ללכת בצורה אובססיבית כאחוזי אמוק בדרך זו, נקבל תמיד תוצאות הפוכות למה שהתכוונו, ומי שרוצה שהמגמה שאנו רואים בגבולנו הדרומי תתפשט ותתרחב לעוד מקומות ברחבי הארץ ובעוצמות גדולות יותר, מוזמן להמשיך לצעוד בדרך הזו. אני מודע לכך שהאמת היא כואבת, ותהליך ההתפכחות הוא קשה כמו גמילה מסמים, אבל אני מעדיף דרך זו על פני האשליות וזריית חול בעיניים. חייבים להתעורר וטובה שעה אחת קודם!!! רק קיר ברזל חזק וקשוח מול אויבינו ושום דרך אחרת!!! השיר העשרים ואחד- נר החלב: השיר נכתב בהשראת אגדה גנוזה של אנדרסון , שנכתבה לפני 190 שנה ונתגלתה רק לאחרונה. מהן הסוגיות, שעולות מהאגדה הזו, ומה ניתן ללמוד ממנה?
1) האדם, שגדל בחממה מגינה ותומכת, יקבל הלם וזעזוע רבים, כאשר הוא יוצא את העולם הקר המנוכר, המניפולטיבי והדורסני שבחוץ. אנדרסון מציג בפנינו אדם, תמים וטוב לב עם בסיס ערכי מוצק וטהור, אך כאשר הוא יוצא לעולם הגדול, הוא נתקל באנשים, שקולטים את התמימות שלו, כמו זאבים משחרים לטרף, מנצלים אותו לרעה לצורכיהם, נוטשים אותו לאנחות כחפץ חסר ערך וגורמים לו בסופו של דבר לחשוב, שאין טעם לחייו. האם החברה היא באמת כזו? סביר להניח שאנדרסון לא כתב את הדברים מבלי שחווה את בצורה זו או אחרת על בשרו. אז מה לעשות? ראשית ללמד את האדם שהחיים בחוץ לא תמיד נראים בדיוק כמו בחממה, ושלא יטפח ציפיות ואשליות בקשר לכך, אלא שבמקום זאת ייערך למה שיקרה כאשר הוא יעזוב את החממה (לתשומת לב מערכת החינוך). ברגע שתחלחל התובנה, שכך פחות או יותר נראית המציאות, ואין לכך קשר לפרט עצמו, אז גם הוא יידע להתמודד איתה בצורה טובה, ולא יאשים את עצמו כל הזמן בתחלואי החברה שמסביבו.
2) אדם שמחפש כל הזמן לרצות את כולם, בסופו של דבר יאבד את אישיותו, יהפוך לבובה על חוטים, ינוצל קשות, יינטש, ויגיע למצבו של גיבורנו מהאגדה. אז מה לעשות? ראשית, האדם צריך למלא את עצמו בדברים שהוא אוהב, ודרכם הוא יוכל גם למצוא משמעות לחייו. אל לו לאדם למקד את חייו סביב אנשים אלא אך ורק סביב דברים שמעניינים אותו. לדברים שהאדם אוהב הוא צריך להשתדל ליצוק גם תוכן ערכי, וכך יקבל גם את המשמעות לחייו באופן העמוק ביותר. גם אם האדם יישאר לבד, זה לא נורא, שכן לפחות נשארים איתו לפחות הדברים, שאותם הוא אוהב. אנשים, שרוצים להצטרף לתחומי העניין של האדם, מוזמנים, ומי שלא- אז שיישאר בחוץ, והוא לא עושה טובה לאף אחד טובה, שהוא לא מצטרף (לא צריך להתחנן או להתחנף לנסוגים מגשת). יש לזכור שבכל מצב, ולא משנה מה יעשה האדם (אפילו הוא לא יעשה דבר), תמיד יימצאו אנשים, שיהיו להם דברים שליליים לומר עליו (מי שמחפש תמיד ימצא מה לומר על כל אחד). צריך פשוט לסנן את הכול כרעשי רקע טפלים חסרי משמעות, שככל שעובר הזמן לומדים לחיות איתם, ולהמשיך להתמקד בדברים שמעניינים אותנו.
3) האדם מגיע לשלמות נפשית, כאשר הוא גם עושה את מה שהוא אוהב, וגם מקבל תמיכה ופרגון מהחברה מסביב. כאשר מה שהאדם עושה עושה טוב לאנשים אחרים, ואף יש לו בסיס ערכי ומוסרי מוצק, אז הוא יכול להגיע למצב של מימוש עצמי (וזה כלל לא קשור ולעיתים אף מנוגד לכסף או לכל היבט חומרי אחר של החיים). ברם זה לא תמיד אפשרי, שמה אנו אוהבים, אכן, יזכה לתמיכה ציבורית רחבה. לרוב התגובה היא צוננת למדיי, ויש לעיתים אף מרכיבים של אדישות, ניכור, זלזול, שמחה לאיד, לעג ושנאה במסגרתה. אז מה עדיף? לעשות מה שאתה אוהב ולהסתכן בתגובות מעין אלה? או אולי פשוט לוותר על שאתה אוהב כדי למצוא חן בעיני אנשים, שבכלל לא בטוח שאכפת להם ממך בגרוש רק כדי לא לקבל תגובות מעין אלה? לעניות דעתי, בדרך הראשונה לפחות אתה נשאר עם מה שאתה אוהב ואילו בדרך השנייה אתה הופך לבובה על חוטים חסרת חוט שדרה ורצונות משל עצמה, שמחפשת ורודפת אחרי אהדה בכל מחיר (והאהדה מה לעשות ככל שאתה רודף אחריה, מתרחקת ממך יותר).
4) מהו הפרט הבודד מול חברת העדר הדורסנית? לעדר תמיד יהיה יתרון על פני הפרט הבודד. הכי קל ופשוט לחיות בתוך עדר. אתה מרגיש חלק מקולקטיב, ושם אתה מרגיש מוגן ובטוח, כל עוד אתה מתנהג, כמו שהם מצפים. העדר שמבטל למעשה את הפרט מעודד בדרך זו בינוניות וקיבעון מחשבתי, ומונע בדרך זו מכל אדם למצוא את הייחודיות שלו, שבה הוא לא רק יוכל לממש את עצמו באופן המיטבי, אלא אף לתרום ולהחזיר לחברה בצורה האופטימאלית מבחינתו. (השיר של פינק פלויד החומה: מדבר על ילדים שמחונכים בדרך אחידה של עדר). אפשר גם אחרת!!!! חברה שפתוחה להכיר בכך שלא כולם אותו דבר, ומאפשרת לכל אדם לנסות לממש את עצמו באופן הייחודי לו, זה גם יחזור אליה, והיא תיהנה מפירות הדברים. בדרך זו היא תהפוך לחברה יותר מפותחת, מתקדמת וחזקה. יש לזכור ולהזכיר, כי כל החידושים וההמצאות בהיסטוריה האנושית נעשו ע"י אנשים יצירתיים, שחשבו מחוץ לקופסה ויצאו מחוץ לתלם של העדר הבינוני. השיר העשרים ושניים- זיכרונות: מה לא נכתב כבר ונאמר על הזיכרונות? האם הם משקפים את המציאות העובדתית האובייקטיבית כפי שהייתה בזמנו? ברור שלא!!! אנו נוטים בד"כ לייפות את העבר ולהסיר ממנו את כל הדברים השליליים והבלתי נעימים, שחווינו. חוץ מזה נקודת המבט שלנו כמבוגרים על הדברים, שהתרחשו בתקופת הילדות היא שונה לחלוטין מזו שלנו כילדים. כילדים שטרם טעמו הפרי עץ הדעת אנו לא מבינים כל דבר וזאת בשל תמימות, נאיביות והעדר ניסיון וציניות. אם הייתה ניתנת לנו האפשרות לחזור במנהרת הזמן ולצפות באירועים שהתרחשו בזמן ילדותנו מנקודת מבט של מבוגרים בעלי ניסיון, הבנה וידע, סביר להניח שהיינו רואים את הדברים אחרת לחלוטין, אך מכיוון שאין לנו הפריבילגיה הזו (וטוב שכך!!!), נותר לנו להשקיף על תקופת הילדות מרחוק, וכתוצאה מכך נוצרים פערים ועיוותים בין המציאות האובייקטיבית , כפי שהייתה בפועל בתקופה זו לבין מה שאנו זוכרים ממנה. בכל מקרה הזיכרונות האלה שלא תמיד תואמים את המציאות העובדתית הם אלה שהופכים לחלק בלתי נפרד מאישיותנו, והם אלה שבונים אותה לטוב או לרע ומעצבים אותה ואת מרכיביה הערכיים. רוב הזיכרונות הם חיוביים, אך יש גם מעט זיכרונות שליליים, שבשל השפעתם ועוצמתם הרבה לא הצלחנו להדחיק אותם מהתת מודע והם נשארים איתנו ,צפים על פני השטח וימשיכו להיות נוכחים ולהשפיע עלינו לשלילה עד ליום מותנו. הזיכרונות החיוביים נותנים לנו את הכוח והמוטיבצייה להתקדם, להתפתח ולפרוח וכן מחזקים את הביטחון העצמי שלנו, ואילו הזיכרונות השליליים מפתחים אצלנו תסכולים, חסכים וחששות. בשל כך נוסטלגיה היא מעין מנגנון הגנתי את האדם הבוגר, המאפשר לו לצמצם את העבר הקשה והבעייתי ולהיצמד דווקא אל הדברים, שנותנים לו כוחות ועוצמה להתנהל בהווה ולבנות את עצמו בעתיד. הזיכרונות החיוביים ובעיקר השליליים (אלה שמצליחים לחדור את חומת ההגנה של הנוסטלגיה) נצרבים בנפשנו ובדמנו לעד, הופכים לחלק בלתי נפרד מה-די.אנ. איי שלנו, משפיעים על דרך התנהלותנו העכשווית והעתידית. לסיכום: כדי לחקור התנהגויות אנושיות יש להתמקד בראש וראשונה בחקר הזיכרונות מתקופת ילדותם. השיר העשרים ושניים- זיכרונות: מה לא נכתב כבר ונאמר על הזיכרונות? האם הם משקפים את המציאות העובדתית האובייקטיבית כפי שהייתה בזמנו? ברור שלא!!! אנו נוטים בד"כ לייפות את העבר ולהסיר ממנו את כל הדברים השליליים והבלתי נעימים, שחווינו. חוץ מזה נקודת המבט שלנו כמבוגרים על הדברים, שהתרחשו בתקופת הילדות היא שונה לחלוטין מזו שלנו כילדים. כילדים שטרם טעמו הפרי עץ הדעת אנו לא מבינים כל דבר וזאת בשל תמימות, נאיביות והעדר ניסיון וציניות. אם הייתה ניתנת לנו האפשרות לחזור במנהרת הזמן ולצפות באירועים שהתרחשו בזמן ילדותנו מנקודת מבט של מבוגרים בעלי ניסיון, הבנה וידע, סביר להניח שהיינו רואים את הדברים אחרת לחלוטין, אך מכיוון שאין לנו הפריבילגיה הזו (וטוב שכך!!!), נותר לנו להשקיף על תקופת הילדות מרחוק, וכתוצאה מכך נוצרים פערים ועיוותים בין המציאות האובייקטיבית , כפי שהייתה בפועל בתקופה זו לבין מה שאנו זוכרים ממנה. בכל מקרה הזיכרונות האלה שלא תמיד תואמים את המציאות העובדתית הם אלה שהופכים לחלק בלתי נפרד מאישיותנו, והם אלה שבונים אותה לטוב או לרע ומעצבים אותה ואת מרכיביה הערכיים. רוב הזיכרונות הם חיוביים, אך יש גם מעט זיכרונות שליליים, שבשל השפעתם ועוצמתם הרבה לא הצלחנו להדחיק אותם מהתת מודע והם נשארים איתנו ,צפים על פני השטח וימשיכו להיות נוכחים ולהשפיע עלינו לשלילה עד ליום מותנו. הזיכרונות החיוביים נותנים לנו את הכוח והמוטיבצייה להתקדם, להתפתח ולפרוח וכן מחזקים את הביטחון העצמי שלנו, ואילו הזיכרונות השליליים מפתחים אצלנו תסכולים, חסכים וחששות. בשל כך נוסטלגיה היא מעין מנגנון הגנתי את האדם הבוגר, המאפשר לו לצמצם את העבר הקשה והבעייתי ולהיצמד דווקא אל הדברים, שנותנים לו כוחות ועוצמה להתנהל בהווה ולבנות את עצמו בעתיד. הזיכרונות החיוביים ובעיקר השליליים (אלה שמצליחים לחדור את חומת ההגנה של הנוסטלגיה) נצרבים בנפשנו ובדמנו לעד, הופכים לחלק בלתי נפרד מה-די.אנ. איי שלנו, משפיעים על דרך התנהלותנו העכשווית והעתידית. לסיכום: כדי לחקור התנהגויות אנושיות יש להתמקד בראש וראשונה בחקר הזיכרונות מתקופת ילדותם. השיר העשרים והשלושה- תעוזת החלומות: לא פשוטים חייו של האדם המופנם. הוא לא ממש חי את החיים, שהוא היה רוצה לחיות. הכבלים של המופנמות מונעים מהנפש שלו להשתחרר ולצאת לאוויר העולם. יש לו חוסר נחת תמידית תחושה של משהו שחסר לו כל הזמן. לעומת זאת בחלומותיו הוא מלך העולם, נועז, חוצפן ועושה מה שבא לו בלי חשבון לאף אחד. יש האומרים, כי אבי הביולוגי ז"ל היה דומה לי. ייתכן, אבל מעבר לדעות הפוליטיות השונות לחלוטין, הוא בניגוד לי, כנראה, לא היה מופנם בכלל. הוא היה דון ז'ואן אמיתי (לא מאמינים, ספקנים שכמותכם, יש הוכחות ברורות בצורת תמונות). לעיתים אני מדמיין לי, אלו חיים מאושרים היו לי בתקופת הרווקות עם בנות המין היפה, אם לא הייתי מופנם. וה וה וה וי וה !!!! (למי שמתקשה לקרוא: זה מה שאומר בד"כ דובל'ה גליקמן). בקיצור: לא פשוט, גם לא נהנים מהחיים, וגם אנשים מרושעים מנצלים זאת לזרות מלח על הפצעים ולהעליל עליך עלילת דם על נטיות מיניות, שלא היו ולא נבראו מעולם. במילים אחרות, גם אתה לא זוכה לאכול את העוגה, וגם היא לא נשארת שלמה. עם זאת למופנם יש גם יתרונות לא מבוטלים: למשל הוא פנוי יותר לקלוט דברים מהזירה החיצונית ולהבינם מהמוחצן, שעסוק כל היום בדיבור ובעשיית יחסי ציבור לטובת עצמו ופחות בהקשבה לזולתו.
אז מה עושים עם תחושת חוסר שביעות הרצון התמידית הזו? מחפשים איזה שהוא אפיק או כיוון שבו ניתן להשתחרר קצת ולעשות דברים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. האדם מחפש לו פינה אישית וחמה בלב, והשירה בשבילי ממלאת את הצורך החיוני הזה, ומהווה פיצוי קטן על פספוסים גדולים. כל מי שרוצה לגזול ממני גם את כבשת הרש הזו, כנראה, רוצה לחסל אותי סופית, ואני לא אתן לו את התענוג הזה. אני שמח, שהצלחתי לפחות למצוא את המקום הקטן והצנוע הזה, שהוא רק שלי ואני לא צריך לחלוק אותו עם אף אחד. קשה לי לדמיין מה היה קורה, אם לא הייתי מוצא לעצמי נתיב מעין זה, אבל ברור לי שזה לא היה נגמר בטוב.
אנקדוטה קטנה: קרובת משפחה שלי אמרה לי גלויות: "אתה מופנם, אבל זה בסדר", אבל בנימת קולה שמעתי את המילים הבאות : "משתתפת בצערך שאתה כזה" טוב..... אז גם אני משתתף בצערי, אבל במקביל מנסה להתמודד עם זה במסגרת יכולותיי המוגבלות.
השיר העשרים ושבעה- מלך הבנות: השיר נכתב דווקא מנקודת המבט של האנטי-גיבור, שמסתכל בקנאה על כל הקזנובות והדון ז'ואנים מסביבו (סליחה ששכחתי את מר נרקיס), שמשיגים בקלות בלתי נתפסת כל בחורה שיחפצו בה . מכיוון שבמציאות של חיינו בנות לא רודפות אחרינו או נופלות לרגלינו במקרה הטוב, ובמקרה היותר גרוע הן אפילו מסתכלות עלינו בבוז, סלידה ותעוב, אז מר אנטי גיבור נאלץ להסתפק ולהתרגל לחיות תוך הסתפקות במה שיש מצד אחד, מצד שני האקשן האמיתי מתרחש דווקא בעת חלומותיו בלילה, וכל עוד הם מתקיימים ולא חדלים, זה עדיין חי ובוער בו, וטרם כבה נרו.
השיר העשרים ותשע - משמעות החיים- עוסק בקהלת. קהלת היה אדם חכם מאוד. הוא למד המון, והיה לו אוצר ידע נרחב. הוא גם התנסה בכל דבר ודבר שעולה על הדעת (הוא טעם מזה וגם מזה). במבט לאחור על חייו, ולאחר שהוא עבר הכול מהכול הוא הגיע למסקנה, שהחיים הם הבל ושהם חסרי כל משמעות. הוא למעשה אומר לנו: "אני הייתי בסיפור הזה כל חיי, יש לי ניסיון החיים הדרוש והחוכמה המתלווה על מנת להגיע למסקנה הזו להבדיל מאדם אחר, שלא הספיק את מה שאני הספקתי, ולגביו תמיד יכולה להישמע הטענה: כיצד אתה יודע שהחיים הם אכן חסרי משמעות, הרי לא התנסית בכל? אם היית מתנסה בדברים נוספים, אז אולי היית מגיע למסקנה יותר אופטימית באשר לתוחלת שבחיים?" ברם טענה כזו לא יכולה להישמע כלפי קהלת, שהתנסה בכל מהכול.
טוב...... אז זו התייחסותי: קודם כל אני מקנא בקהלת, שידע כל כך הרבה דברים והתנסה במשך חייו בהמון חוויות (חיים משעממים לא היו לו לבטח!!!). הלוואי עלי להגיע בסוף ימיי למצבו הזה של קהלת, ואם זה יקרה, אז תאמינו לי, שאני כבר אמצא את ההצדקה הנכונה לטעם החיים. תנו לי להימצא במצבו של קהלת, ואל תדאגו לי, כי אני לא לבטח לא אגיע למסקנה שלו, טוב? אלה הן באמת צרות של עשירים!!! אדם שחייו היו מלאים וגדושים בהרפתקאות מתלונן במבט לאחור שהם חסרי תוחלת? אז מה בדיוק יגידו אלה שחיים חיים שגרתיים ומשעממים להחריד? ולעצם העניין של משמעות החיים: קהלת חפר לעצמו את הבור, שאליו הוא נפל בסוף ימיו. הוא קורבן של השחצנות והיהירות של עצמו. הוא חשב שהוא יודע הכול מהכול, ושהוא התנסה בכול מהכול, אבל אם הוא היה קצת יותר צנוע ועניו, אז הוא היה לבטח מבין, שגם האדם החכם ביותר בתבל איננו יודע כלום ביחס לפוטנציאל הידע האין סופי שהתגלה ובמיוחד זה שעדיין לא התגלה. כפי שאמר לנו אחד מהמרצים בלימודים לתואר השני: "ככל שאנו לומדים יותר, אנו מתחילים להבין עד כמה אנו בעצם לא יודעים כלום!!!!". מעבר לאוצר הידע האין סופי הנסתר מאתנו, שמהווה אתגר בפני עצמו, יש גם אפשרות לחקור לעומקו ולרוחבו של הידע, שכבר רכשנו. כפי שכתבתי באתר שלי כל תשובה רק פותחת צוהר להמון שאלות נוספות, שדרושות לצורך מחקר ובדיקה. אם קהלת היה יותר צנוע, הוא היה לבטח היה מבין, שיש עוד הרבה דברים, שהוא איננו יודע, וכפועל יוצא מכך יש גם עוד המון חוויות בחיים, שהוא טרם התנסה בהן. כאשר קהלת היה צעיר, הדברים שבהם התנסה נתנו לו טעם לחיים, וזהו הדבר החשוב!!!! פחות חשוב, כיצד הוא רואה את הדברים במבט לאחור. בהווה אתה חייב לחשוב על מה שיהיה בעתיד, ולא ליפול למלכודת של לשפוט את העבר במשקפיים של ההווה, שכן מה שחשוב הוא כיצד התייחסת לעבר, כאשר היית בו פיסית. מהעבר ניתן בהחלט ללמוד לקחים כדי לשפר דברים בהווה ולדאוג לעתיד, אבל אסור לשפוט את העבר במשקפיים של הווה (זה מאוד לא הוגן!!!). מדוע? כי האדם משתנה ומתפתח, ונקודת המבט שלו על החיים משתנה, ככל שהוא צובר יותר ניסיון חיים וידע (ויש האומרים אפילו שזה כבר לא אותו בן אדם). בקיצור: אתה רשאי להגיד שההווה שלך לא טוב ומספק ולנסות לתקנו, אבל אסור לך להגיד שהעבר שלך חסר תוחלת, בייחוד כאשר נהנית בו כל כך בזמנו, הפקת ממנו כל כך הרבה תועלת, ולא חשבת עליו כך, כאשר הוא היה הווה שלך.
ובאשר להווה: תדאג לחיות אותו כפי שחיית את העבר שלך, ואל תדאג: יש עוד הרבה מה ללמוד והרבה מה לחוות גם כמבוגר ואפילו כזקן. עליך להבין שאתה לא אלוהים, שיודע הכול, חייך הם קצרים ביותר, וגם אם תחיה אותם בצורה אינטנסיבית, לא תוכל באמת לדעת ולחוות אלא רק מקצה הציפורן של הדברים. קהלת, קהלת, אל תסתכל רק על העבר ותתרכז רק בו, כי יש הווה, ויש גם עתיד לפניך!!! וגם אם אפילו תעבור בדיוק את אותן חוויות, שעברת כשהיית צעיר, זה ממש לא אותו דבר, שכן נקודת המבט שלך השתנתה במרחק הזמן, ולכן אפילו הן תהיינה עבורך חוויות חדשות לחלוטין. השיר השלושים ואחת (ואללה???? באמת????איך שהזמן עובר כשנהנים!!!! רק אתמול נולד השיר הראשון, וכבר הגעתי לשלושים!!!!): לכאורה זהו שיר קליל שכתבתי בהשראת שני עצים מחובקים שניצבים בגן משחקים שמול בית הספר והגן של הבת והבן שלי הקטנים. הענפים של העצים הם כ"כ מסובכים אחד עם השני, שכבר אי אפשר לדעת לאיזה עץ בדיוק כל ענף שייך. ראיתי את העצים הללו וישר עלה לי הרעיון לכתוב שיר עליהם, שיבטא גם את משחקי הילדים הקטנטנים עליו, וכן שיהיה בו גם תוכן רציני באשר לנקודות משבר של אנשים בחיים ועל היכולת הטמונה בהם לצאת מהן תוך חשיבה יצירתית ומציאת פתרונות שלא צריך להרחיק לכת ולנדוד למרחקים כדי למצוא אותם, שכן הם לעיתים הם פשוט נמצאים מתחת לאף שלנו עמוק עמוק בתוכנו. שינויים יכולים להיווצר כתוצאה מאמונה עצמית, דבקות במטרה, התמדה ויצירתיות וכן דבר נוסף חשוב, שהחילוניים ביננו קוראים לו בשם "יד המקרה" או גורל, והמאמינים גם הם קוראים לו בשם "מקרה", אך את המילה הם קוראים מימין לשמאל , קרי, ה' רקם.
השיר השלושים ושניים: אני והסוף. את ההשראה לכתוב את השיר הזה סיפקה לי תחושת הבהלה. לעיתים אני מתעורר בלילה בבהלה, שאני חייב כרגע, ממש עכשיו, לקום, שכן אם זה לא יקרה, אז אני לא אתעורר יותר לעולם. מהתחושה הזאת הגיע השיר, שבו אני נכנס לדיאלוג עם הסוף, שבמסגרתו אנו דנים לא רק במהות החיים ,במשמעותם החיובית בכל מצב, וביצר להמשיך תמיד הלאה, אלא גם בכך שאני לא מוכן בשום פנים אופן לקבל אותו לזרועותיי בנפש חפצה או בהשלמה פאסיבית ואני מסלק אותו ממפתני כל פעם מחדש, ולכל שאלה שהוא שואל אותי, אני משיב תשובה הגיונית, המעדיפה בכל מצב ובכל רגע נתון את החיות ,את ההמשכיות ואת המאבק בכוחות השחור והרוע מסביב על פני הויתור, השקיעה, ההתפוררות, הסוף והחידלון. בקרב שמתנהל ביננו, ידי היא תמיד על העליונה, שכן יצר החיים החזק בי גובר על הכול. וגם אם הסוף חושב שבסופו של דבר הוא ינצח בדרך כל בשר, לא כך הם פני הדברים באמת, שכן אני חושב, שמה שחדל להתקיים זה רק הגוף (כלי הקיבול, שמפסיק לעבוד), והנפש נשארת ותישאר נצחית ומשוחררת לעולמי עד במרחבי היקום. כך יוצא שהסוף הוא לא באמת מעיד על הסוף אלא דווקא האין סוף. הסוף חושב לתומו שהוא ניצח במאבק, אך אינו יודע שלמעשה נגזר עליו להפסיד גם במלחמה כולה. לא רק הנפש של האדם נשארת אחריו אלא איתו נשארים גם כל טביעות החותם הגדולות או הקטנות, שהוא הותיר בעולם הזה ע"פ יכולותיו ומידת רצונו על כל מי שבא איתו במגע מרחוק ומקרוב מטוב ועד לרע. כך שגם את הסוף אנו מנצחים בתחבולה. הוא חושב לתומו שהכל נגמר והוכרע לטובתו, רק בגלל שהתלוצצנו איתו, שיתפנו איתו פעולה, ולא סיפרנו לו את האמת, שכל סוף הוא למעשה רק שלב נוסף בנצח, שלא חדל אף פעם.
|
|
||||||
טוב.... אם טרחתם להיכנס לדף הזה, אז כנראה הסקרנות הוליכה אותכם לכאן.