|
שלשום חלפו להן שלוש עשרה שנה מאז שנפטר אבי הביולוגי ז"ל בגיל 66, ולזכרו ברצוני לכתוב את הדברים הבאים: אומנם לא גדלתי בביתו, והייתי בא אליו רק כדי להתארח, אך אני יכול להעיד מזכרוני, שבד"כ שרתה בביתו אוירה טובה של חופש ושחרור מוחלטים, וזה היה מבחינתי דבר מרענן ומשובב נפש במיוחד להבדיל מהבית שבו גדלתי שהייתה בו משמעת מוקפדת ויותר דיסטנס. קשה לתאר זאת במילים או להסביר זאת באופן מדויק, אך שרתה בביתו מן קארמה חיובית, שבאה לידי ביטוי באוירה של שלווה, רוגע והרמוניה פנימית, וניתן היה לחוש בכך היטב. הייתה באבי הביולוגי ז"ל התכונה הנדירה של שקט עוצמתי. הוא היה חריף, שנון וחכם מאוד. למרות שאני מניח שהוא התאכזב שהייתי בנוער התחייה ולא בנוער מר"ץ, הוא מאוד שמח בשל העובדה, שאני מעורב במה שקורה במדינה, ושזה נוגע לי ללב. הוא ללא כל ספק איתגר אותי בויכוחים הפוליטיים, שניהלנו בהיותי נער. כנער אני מודה ומתוודה שלא תמיד ידעתי מה להשיב לו על כל נקודה ונקודה, שהוא העלה בפניי, שכן לא היה ברשותי את מלוא ארגז הכלים הרעיוני על מנת שאוכל באמת להתמודד עם חריפותו השכלית כשווה בין שוווים, ובכל זאת הייתה לי תחושה פנימית, אינטואיטיבית חזקה מאוד ואיתנה שלמרות הדברים הלוגיים והמשכנעים שהוא העלה בפניי, דברים שהחדירו לתוכי ספק ופקפוק, יש גם היגיון רב בעמדות ובדעות שלי, שאותו טרם גיליתי.
אני חושב שקיבלתי ממנו את התכונה של להטיל ספק בדברים, לבקש תימוכין עובדתיים ולא לקבל כל דבר שאומרים או כותבים כתורה מסיני, שיש לומר אחריהם בצייתנות אמן. בזכותו של אבי הביולוגי ז"ל אני לא מהסס להעמיד את עמדותיי כל הזמן במבחן הספק והפקפוק מול דעות אחרות. אינני אוטם את אוזניי אפילו לא לרגע מלשמוע דיעות אחרות, וכל העמדות, שמובעות באתר זה הם תוצר סופי של ההתמודדות הזאת. זו למעשה שיטתו של הכוזרי: לא להתעלם מדברי יריביך אלא להשתמש בהם כדי לחזק את אמונתך בצדקת דרכך וזאת בהתבסס על ההיגיון, השכל הישר והעובדות (אין דבר שיותר מתקרב לאמת מאשר הדרך הזאת!!!). אני לא מהסס לצטט במדויק את מה שאומרים היריבים, ואני לוקח אותם ומעמיד אותם במבחן העובדות והמציאות. העמדות שלי מתגבשות ומתבססות תוך כדי פולמוס ודיון עם העמדות האחרות ולא מתוך אטימות להן. אני חושב שבאמצעות תכונת הספק והפקפוק שהוא החדיר לתוכי, הוא אילץ אותי לחפש ללא הרף את ההיגיון הפנימי של אופן חשיבתי ולא להסתפק רק בציטוט של ססמאות ריקות מתוכן.
כיום לאחר שהתבגרתי וגדלתי ולאור הניסיון המצטבר שרכשתי ולאור מה שקרה בשטח ובמציאות של חיינו במדינה, באיזור וכן בזירה הבינ"ל, אני מאמין שיש ברשותי כעת את מלוא ארגז הכלים על מנת להשיב לו בצורה הגיונית, סדורה ומובנית על כל סוגיה שהוא העלה בפניי כנער ולא ידעתי בדיוק כיצד להשיב לו (יש רק בעיה אחת: הוא כבר לא נמצא כאן יותר). באופן פרדוקסלי דווקא הוא שניסה להכניס ספק ופקפוק בדעותיי (ואילץ אותי בדרך זו להעמיק לחקור ולנבור על מנת למצוא להן תשובות הגיוניות) הביא לכך ששוכנעתי בסופו של בנכונותן, באמיתותן ובאיתנותן בצורה משמעותית, ועל כך אני מודה לו מקרב לב.
גדלתי בבית ימני, ולכן אני ימני, ואם הייתי גדל בבית אבי הביולוגי ז"ל אז הייתי בהכרח הופך לשמאלני?? ברוב הבתים זו אכן המציאות (הדעות עוברות בירושה מאב לבן). למה??? כי ההורים חושפים את ילדיהם רק לדרך שבה הם מאמינים ואוטמים את אוזניהם מלשמוע קולות אחרים. אז מה היה קורה אם הייתי גדל בבית אבי הביולוגי ז"ל?? הייתי הופך לשמאלני?? בילדות לבטח כן (כי אז אנו פחות מגובשים וניתן יותר להפעיל עלינו מניפולציות) ומה באשר לאחר מכן??? כאן זה תלוי בחינוך של ההורה: עד כמה הוא מוכן לחשוף את ילדיו לדעות אחרות ובאדם עצמו: עד כמה העדריות והשבטיות טבועה בו חזק ומחניקה את החשיבה האינדבידואלית המטילה ספק. למרות שלא גדלתי אצל אבי הביולוגי ז"ל למיטב הכרתי והתרשמותי הוא לא האמין בתפיסה עדרית, ולכן סביר להניח שהיה מאפשר לי לגבש את מחשבותיי באופן עצמאי, כך שבסופו של דבר במאוחר או במוקדם הייתי מגיע בסופו של התהליך בדיוק למקום, שבו אני נמצא כיום.
ודבר אחרון: אבי הביולוגי היה אדם של רגש רב, ואילו אני גדלתי בבית שמבוסס יותר על ניצול המרכיב השכלי באישיותו של האדם לטובת מימוש יעדיו ומשימותיו במסלול הקולקטיבי של החיים (גן, בית ספר, צבא, אוניברסיטה, עבודה, אישה, ילדים משפחה וכו'). בהגיעי למחצית חיי אני חש שההיבט הרגשי בחיי מאוד הוזנח ונותר גלמוד ובודד (מסכן לא??), אז לפני שאני הופך לרובוט אטום, יש צורך בשינוי אמיתי. לאור זאת כל מה שאתם עדים לו בשנים האחרונות זהו תוצר של הצורך החיוני להשלים את החסר בהקשר הזה. בדרך זו אני מאמין שאני מבטא את חלק מהגנים התורשתיים מצד אבי הביולוגי ז"ל , שקיימים בי, ומצאו לנכון דווקא בימים אלה לבוא לידי ביטוי. כאשר אדם חש במהלך התפתחותו האבולוציונית שמשהו חסר לו, אז הוא מרגיש זאת בתוככי תוכו היטב היטב, ולכן הוא חייב לעשות הכול על מנת להשלימו, שכן אחרת הדבר טורד את מוחו ללא הרף ולא נותן מנוח לנפשו לרגע. בדרך זו כך אני מאמין, אני מממש את זכרו אבי הביולוגי ז"ל בצורה הטובה ביותר, ואני מאמין שממרום שבתו בשמיים, הוא תומך בי. השיר: השכל והלב עוסק בדיוק בנושא זה.
פאשיזם: לא אחת אנו שומעים בארצנו את השימוש במילה הזאת ובהקשר אחד בלבד: מחנה השמאל מזהיר אותנו כל הזמן וללא הפסקה מפני נטיות פאשיסטיות בקרב מחנה הימין (אהוד ברק לא מפסיק לעשות זאת בימינו אלה). אף אחד לא מדבר על סממנים פאשיסטיים או התנהלות פאשיסטית מחוץ למחנה הימין. מדוע זה קורה? אכן הפאשיזם בשנות השלושים של המאה הקודמת היה מזוהה עם תנועות הימין הלאומניות והקיצוניות. היטלר ומוסליני הם עדות מזעזעת ומזוויעה לכך. עקב הטראומה הגדולה והזוועות של השואה התקבע אצלנו המושג כמתייחס אך ורק למחנה הימין, וכך באופן טבעי לחלוטין תשומת הלב הציבורית ממוקדת אך ורק במחנה זה בלבד, והוא נמצא כל הזמן במצב של מגננה מול אלה שמאשימים אותו בפאשיזם, בעוד ששאר המחנות והזרמים מקבלים פטור וחסינות מבדיקה וחקירה. במילים אחרות מי שלא שייך למחנה הימין לא יכול להיות פאשיסט או להתנהל בצורה פאשיסטית. אין פאשיזם מחוץ לימין (אין חיה כזאת), נכון???? אני רוצה להפריך לחלוטין את הגישה הזאת, אך לפני כן אני רוצה להבהיר מה לא יכול להיחשב לפאשיזם במחנה הימין:
1) אהבת המדינה ונאמנות לה אינן נחשבות לפאשיזם. העדפת הממלכתיות על האינטרס הסקטוריאלי והפרטי איננה נחשבת לפאשיזם.
2) נכונות להילחם ללא פשרות ובצורה חריפה כנגד כל אויב וצר שקם עלינו להורגנו וזאת במטרה להגן על חיינו ועל קיומנו כאן וכן נכונות להגיב בחריפות כנגד כל משמיץ ומרעיל בארות, זה איננו פאשיזם.
3) אמירת האמת העובדתית באופן ישיר (דוגרי), גם אם היא קשה לעיכול, לא נעימה ומעוררת סערת רגשות היא איננה פאשיזם.
ועתה נחזור לדיון המקורי: אם אנו מנטרלים את המרכיב הלאומני אז אין פאשיזם??? ללא לאומנות אין פאשיזם??? התנהלות פאשיסטית טיפוסית מכילה שלושה מרכיבים הכרחיים:
א) שימוש בשקרים ובבדותות, המנותקים לחלוטין מהמציאות.
ב) שכנוע אנשים בורים ותמימים, שיאמינו בשקרים ובבדותות הללו.
ג) גיוס בורים והתמימים על מנת לפגוע קשות באלה שהשקרים מופנים כלפיהם וכדי להצדיק גישה קיצונית ופנאטית.
למשל, האסאלם הקיצוני איננו מזוהה עם מחנה הימין ואין בו לאומנות פנאטית (אלא דווקא דתיות פנאטית). האם הוא פשיסטי??? כן!!! למה??? כי הוא משתמש בשקרים ומגייס באמצעותם לשורותיו בורים כדי לפגוע בחפים מפשע ללא סיבה. האם החוגים הליברלים שמאלנים באירופה שמטיפים לנו מוסר מתנהלים בצורה פאשיסטית?? האם האו"ם מתנהל כלפינו בצורה פאשיסטית?? האם אנטישמיים מתנהלים כלפינו בצורה פאשיסטית??? התשובה היא חיובית וזאת ע"פ שלושת המרכיבים הללו וזאת למרות שכל הגורמים שהזכרתי לעי"ל הם לא פועלים באופן לאומני.
פאשיזם הוא למעשה מקרה של לשון רע קולקטיבית. מה מכילה לשון רע??? יש בה שקרים??? כן!!! יש בה ניסיון לשכנע אחרים להאמין לשקרים???? כן!!! וזה נעשה על מנת לפגוע קשות בזה שהשקר מופנה אליו??? כן!!! נניח לדוגמא פוסט בפייסבוק: מצלמים אדם, מספרים עליו סיפור שלא היה ולא נברא ומפיצים ברבים. הרוב המכריע של האנשים יאמין לשקרים, והתוצאה הסופית היא פגיעה אנושה בשמו הטוב של האדם. זו דוגמא להתנהלות פאשיסטית ברמת הפרט. עכשיו תקחו לשון הרע הפרטית ותעצימו אותה למימדים קולקטיביים מפלצתיים כלפי ציבורים שלמים, מדינות שלמות ועמים שלמים, ואז תגיעו גם אתם למסקנה שכל מי שמפיץ עלינו כעם או כמדינה שקרים או חצאי אמיתות כדי לגייס את ההמונים הבורים לטובתו, ועושה זאת במטרה ברורה לפגוע בנו קשות וללא כל הצדקה הוא פאשיסט (ובשביל זה לא חייבים להיות בהכרח לאומניים).
לסיכום: כמה הבחנות חשובות: פאשיזם יוצר אויבים מדומים כדי שתהיה לו לגיטימצייה לפגוע בחפים מפשע. לעומת זאת מי שלוחם באויביו האמיתיים איננו פאשיסט אלא הוא מממש את זכותו האלמנטרית להגנה עצמית. הפאשיסט משתמש בשקרים, לעומת דובר האמת, הנשען על העובדות לעולם לא יוכל להיות פאשיסט. אכן יש פאשיזם לאומני, אך זה רק סוג אחד של פאשיזם. אסור לתת חסינות לפאשיסטים רבים מסוגים נוספים, רק בגלל שקיבעו לכם בחשיבה שיש רק סוג אחד של פאשיזם. פאשיזם זו לא אידיואולוגיה של מחנה אחד בלבד, אלא זו דרך התנהלות רעה ואפילה, שחוצה מחנות וזרמים. זו דרך שיש בה שקר, בורות, סטיגמות, דעות, קדומות ושנאה והיא משמשת את אנשי הריב והמדון לעשות רע ולהזיק לכל מי שלא שייך למחנה שלהם, שאותו הם שונאים. את ההתנהלות הפאשיסטית אפשר למצוא לא רק בחוגי הימין הקיצוניים אלא בכל במגזרים בישראל (שמאל, מיעוטים וחרדים) וכן אפשר למצוא אותה אפילו ברמה הבסיסית יותר של יחסים רעים בין אדם לחברו.
לאחרונה שודרה בערוץ 10 סדרה של כתבות על המתרחש במגזר הערבי. התכנית של אתמול, למשל, התמקדה בנושא הפשיעה הנרחבת והבלתי נסבלת במגזר תוך זילות נוראי בחיי אדם. אני מרגיש צורך לכתוב, שמדובר על מחדל מתמשך הן של המדינה והן של המגזר (ראוי אפילו להקים על כך וועדת חקירה ממלכתית). לא ייתכן שאזרח ערבי במקום מגוריו במדינת ישראל הריבונית לא יוכל להסתובב בחופשיות ובבטחון מלא כמו כל אזרח ברמת אביב ג', בסביון, בקיסריה ובהרצליה פיתוח או בכל מקום אחר ברחבי המדינה, ואם צריך לנקוט בפעולות דרסטיות על מנת להבטיח זאת, אז זו חובתה של המדינה להשיג את היעד הזה מתוקף אחריותה כריבונית בשטח. אם לצורך מיגור הטרור של הפשיעה יש הכרח להכניס כוחות מאסיבים ביותר של משטרה או אפילו של צבא, אז אין להסס לרגע מלעשות את זה. לא צריכים להיות שום סימני שאלה או פקפוק בעניין אלא רק סימני קריאה ברורים ובוהקים המחייבים לעשות זאת כבר כעת!!! חובתה של המדינה להיכנס במלוא העוצמה דווקא למקומות הקשים והמורכבים ולא להסתפק רק באיזורי הנוחות של הקוציל'ה מוציל'ה. לא יעלה על הדעת ששוטרים יהססו להיכנס למקומות בעיתיים עקב איומים באלימות כנגדם. אם המדינה לא תפעל מתוקף אחריותה הריבונית לעשות את מה שנדרש על מנת להבטיח את הבטחון והחיים השלווים במגזר, אז לוואקום הזה ייכנסו גורמים אחרים, שיפעלו במקומה, חלקם עבריניים, חלקם אנרכיסטיים וחלקם עוינים למדינה. ללא מימוש מלוא הריבונות בשטחי המגזר הערבי, אז הוא יהפוך למובלעות של מדינות בתוך מדינה, וזה עלול להביא בעתיד ליצירת מציאות של מדינה דו לאומית דה-פקטו. המדינה חייבת להציב לעצמה יעדים לפעולה, כגון, מיגור הפשיעה במגזר, איסוף נשקים בלתי חוקיים ,שיפור הממשק עם תושבים מקומיים ולקבוע עובדות בשטח למגזר בעצמה. לאחר שזה יתרחש בשטח, אז הכדור יעבור למגרשו של המגזר, ואז גם הוא יידרש לקבל הכרעה אסטרטגית: האם לפעול באומץ לב תוך שיתוף פעולה מלא עם רשויות המדינה, כפי שעשה בזמנו רודי ג'וליאני על מנת למגר את הפשיעה בניו יורק או שמא הם ממשיכים בהרגלם הרע להתייחס לשוטרים כאל צבא כיבוש, שיש לחתור לסלק את נוכחותו מעריהם וכפריהם. אם הם יחליטו לשתף פעולה, אז כולם ירוויחו מכך: המדינה- את חידוש הריבונות והמגזר- את הבטחון בשלב הראשוני ובשלבים הבאים את התקווה לשיקום היחסים עם המדינה. לעומת זאת אם הם ימשיכו להתייחס למשטרה, כפי שמתייחסים הפלסטינים ביהודה ושומרון ועזה לצבא, אז הם יקבלו את אותו יחס בדיוק כמו שמקבלים שם על כל המשתמע מכך. ערביי ישראל צריכים לקבל הכרעה היסטורית ולבחור בין אזרחות מלאה על כל המשתמע מכך (אזרחות, שתובעת מהמדינה להשקיע במגזר כפי שהיא משקיעה בכל מקום אחר, ומהם היא דורשת לקבל על עצמם את ריבונות המדינה ולהכיר באחריותה הבלעדית על כל שטחי המגזר) לבין המשך היחס העוין המתנכר למדינה תוך הזדהות עם אויביה ביהודה ושומרון ובעזה.
למדינה בשום תנאי אסור לוותר על ריבונותה במגזר עקב איומים והיא צריכה להציב זאת כעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין (בלי קשר בכלל לתגובת המגזר). תגובת המגזר לצעד כזה יכולה להניח את אבן הפינה ליחסים חדשים וטובים יותר או חלילה להביא לעימותים קשים בסגנון של יהודה ושומרון ועזה. עלינו להפסיק לנסות ללכת בין הטיפות. עלינו ליזום את החלת הריבונות על שטחי המגזר כבר כעת, גם אם זה ייאלץ אותו להגיע לנקודת ההכרעה והבחירה האסטרטגית. אם התסריט האופטימי יתממש, אז כולם ירוויחו מכך, אך אם חלילה התסריט הפסימי יתממש, אז לפחות זה יתרחש כיום ולא עוד עשרים שנה ובתנאים הרבה יותר קשים. ההנהגות בישראל לא היו מספיק אמיצות להתמודד לאורך שנים כה ממושכות עם הבעיה, וכתוצאה מכך היא הפכה ליותר מורכבת ומסובכת. המשך מדיניות הבת יענה מתוך תקווה שהדברים יסתדרו איכשהו בעתיד תביא לכך שהיא תהפוך לחבית חומר נפץ, שתתפוצץ לנו בפרצוף עוד עשרים שנה. אנו חייבים לדעת היכן אנו עומדים כיום, כדי שלא נופתע קשות בעתיד היותר רחוק. חייבת לקום מנהיגות שמקבלת החלטה אמיצה להחיל את ריבונות המדינה על כל המשתמע מכך (לא רק על הנייר) על כל שטחי המגזר ועל כל תחומי הפעילות בו, ואז להעביר את הכדור למגרשו של המגזר.
על מנת לפתור את בעיית הפשיעה והאנרכיה במגזר, הוא יצטרך לקבל החלטה לשתף פעולה עם הרשויות במקום לראות בהן גורם זר ועוין. גם ללא שיתוף פעולה של המגזר יש להחיל את הריבונות שלנו על שטחיו גם באופן חד צדדי, להקצות לכך את כל הכוחות והמשאבים, שיידרשו ולנקוט בכל צעד נדרש (כולל צעדים מרחיקי לכת וקשים) על מנת להבטיח זאת. שיתוף פעולה של המגזר יקל על התהליך וימנע חיכוכים מיותרים. לעומת זאת סרבנות של המגזר תביא לכך שהריבונות תיכפה עליהם על אפם ועל חמתם. זה בנפשנו, כי זו מדינתנו, ולא ייתכן שתהיינה בה מובלעות אקסטריטוריאליות, שאין בהן דין ואין בהן דיין. אם אלפחם, סכנין, טירה ועוד ערים ערביות הן לא ערי מדינה עצמאיות והן גם לא חלק ממדינה פלסטינית אלא הן חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל על כל המשתמע מכך. אלה הם כללי המשחק והם מחייבים הן את המדינה (לקבוע אותם, כפי שהיא קובעת אותם בכל מקום בארץ) ואת המגזר (לציית להם, כפי שנוהג כל אזרח אחר במדינה).
אני מאמין, שמצד אחד נבראתי כדי לאהוב, לקבל ולהכיל בני אדם וחלילה לא לשנוא, למתג ולהדיר אותם, לעזור ולא להרוס, לרפא פצעים ולא לזרות מלח עליהם, לשמוח בפרגון ולא לאיד, ומצד שני נבראתי במקביל גם לומר את האמת בשקיפות, בכנות ובישירות תוך התמודדות גם עם דברים לא נעימים, לא נוחים ואף קשים ורעים על הדרך. אלה הם שני החוטים, שבהם קשורים חיי בקשר גורדי בלתי ניתן לניתוק, ובכך ניכרת גם יהדותי, שהיא פחות דתית ,מגזרית מסתגרת ומתנשאת ויותר פתוחה ,פשוטה, ישירה, תקשורתית, מוסרית, חברתית, לאומית- ממלכתית ,ערכית ושואפת להיות קרובה ככל שניתן לאמת הבלתי מתייפיפת. יהדות שנותנת כבוד לזולת אך לא מתרפסת ומתחנפת לאף אחד.
יושב לו יובל רבין באולפן של הערוץ הראשון החדש, ואומר שבתקופת אביו ז"ל היה פה גן עדן, ולפני כן המצב היה "על הפנים", ולצידו יושב דוד ביטן, יו"ר הקואלצייה, ותגובתו היא רופסת ומגמגמת ואני שואל אותו: האם צריך לפחד להגיד את האמת העובדתית בצורה ישירה?? מה קרה?? מורא אליטת הפנקס האדום שיתק אותך?? אני בהחלט נגד התנהגות אלימה, צעקנית ומתלהמת מצד אחד, אבל מצד שני לנהוג בכזאת פחדנות ולחשוש לומר את האמת העובדתית ולשתוק??? זה לא!!!! נו..... אז מה אתם אומרים???? בתקופת רבין ז"ל היה פה כ"כ נהדר ונפלא??? הרי זהו שקר גס ואיוולת שאין כדוגמתם!!!! נהרות של דם נשפכו כאן בתקופת רבין ז"ל בפיגועי טרור מחרידים של מחבלים מתאבדים במקומות הומים מאדם. תקופת אוסלו הרי פתחה לנו לרווחה את השער לגהינום של ממש: מחבלים מתאבדים, אנפתא'דה חמושה, הצטרפות חלק מערביי ישראל למאבק כנגדנו (מהומות אוקטובר 2000) והקצנה שלהם, שנמשכת עד ימינו אלה, הסתה פרועה הן ביהודה ושומרון והן במדינת ישראל והן בעולם הגדול כנגדנו, מימון משפחות מחבלים, חמאס עם הטילים והמנהרות שלו, מבצעים צבאיים (חומת מגן, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן), לחץ בינ"ל כבד, אנטישמיות גואה, החרמות , וניסיונות לפגוע בלגטימיות של עצם קיומנו. קו ישיר עובר בין פתיחת הדלת לרב המרצחים ערפאת לבין ימינו אלה, וכל מי שלא מבחין בכך או שהוא עיוור או שהוא עושה שקר בנפשו או שהוא חי לו בעולם אחר ומנותק לחלוטין מהמציאות. יובל רבין בדבריו מייצג חבורה של אנשים שחושבים שהם תמיד צודקים, מטיפים מוסר לכל העולם, ופשוט לא מסוגלים לקבל אחריות על המחדלים ולהודות בטעויות הנוראיות, שבוצעו ע"י המחנה שלהם. כיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת לתת אמון בעתיד באנשים אטומים, שאף פעם לא מסוגלים להודות בטעויות שלהם (על טעויות קשות עוד אפשר לסלוח ולמחול, אך הכיצד ניתן לעבור בשתיקה לאנשים שלא מודים בהן ולוחצים ברוב חוצפתם להמשיך בהן גם בעתיד??). איזה כיף להיות שייך למחנה שאף פעם לא נדרש לשאת באחריות למחדלים שלו שכן הוא נשמר כמו אתרוג ע"י אליטת הפנקס האדום?? איזה כיף להטיף מוסר תמיד לכל העולם ואף פעם לא להידרש להתבוננות פנימית ביקורתית??? איזה כיף שאפשר פשוט להתעלם מהמציאות העובדתית ולהמציא דברים שלא היו ולא נבראו רק כדי לצאת צחורים ולבנים כשלג??? איזה כיף שאפשר פשוט לשכתב את ההיסטוריה תוך העלמת עובדות רק כדי ליצור אשלייה נוסטלגית, שהכול היה נראה טוב ויפה בתקופה הזאת?? ואתם יודעים מה הכי כיף??? שהמחנה היריב משקשק בפחד, יושב בשקט, משתף פעולה ולא מעז לדבר מחשש עצום מאליטת הפנקס האדום. דוד ביטן ככל הנראה ידע, מה יהיה צפוי לו אם יעז להגיד ליובל רבין את האמת בפרצוף, ולכן הוא קפא ושתק. האם יובל רבין יודע בתוככי תוכו את האמת העובדתית, אך מסרב להודות בה בפומבי או שמא הוא חי בבועה אטומה, שמגינה עליו כמו חממה ומונעת ממנו בדרך זו לדעת זאת??? קשה לדעת, אבל זו דוגמא טיפוסית לכך שלא תמיד נוהגים במדינתנו להגיד לאנשים את האמת בפרצוף כדי לא לפגוע בהם, ובכך יוצרים אצלם אשלייה מנותקת מהמציאות, שהכול בסדר. לפעמים דווקא אלה שאומרים לך את הדברים בפרצוף עושים לך חסד יותר מאלה שמנסים לטשטש אותם מתחת לשטיח. כמובן, צריך לעשות זאת במלוא הרגישות ובצורה מכבדת, אך אין להימנע מכך רק בשל החשש מלפגוע, שכן לטווח רחוק זה יוצר עוול גדול יותר כלפי האדם עצמו. תמיד יש אפשרות גם שהאדם לא יקבל ולא יסכים עם הדברים הנאמרים. זו זכותו, ויש לכבד זאת, אך אין יותר גרוע מאשר להסתיר את הדברים מתחת לשולחן ולקוות שהם ייעלמו לבד. חייבים להגיד את הדברים (גם אם הם לא נעימים ונוקבים), ואז לאפשר לאדם את חופש הבחירה כיצד להתייחס לדברים.
למרות הכול ואף על פי כן עוד לא אבדה תקוותנו שהשמאל הציוני יתעשת וישתנה לטובה בעתיד. מדוע???? כי לא תמיד הוא לא היה כזה!!! למעשה רוב שנות קיומה של המדינה הוא היה ההיפך המוחלט מכך!!! ברם מאז רצח רבין ז"ל השתלטה של השמאל הציוני האסכולה המשיחית, השקרית והמנותקת מהמציאות של "השלום עכשויזם", והיא זו שדוחפת אותו חזק מאוד ומוליכה אותו לכיוונים שהופכים אותו לבלתי רלוונטי לחלוטין. השמאל הציוני איבד את הרלוונטיות שלו בגלל האסכולה המסוכנת הזאת. ברם לא כך זה היה רוב הזמן. להזכירכם, השמאל הציוני הוא זה שהקים המדינה, ונלחם ללא פשרות כנגד אויביה. הוא עשה זאת במלחמת העמצאות, במלחמת קדש, במלחמת ההתשה, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור וכן במלחמה כנגד הטרור הפלסטיני, כך שאין שום סיבה שבעולם שבסופו של תהליך הדרגתי הוא לא יתעשת ויחזור לעצמו. השמאל הציוני מה-1948-1995 נהג אחרת!!! האתגר הוא להוציא אותו ממוד ההפעלה שהוא נתקע בה מאז רצח רבין ז"ל ושהוא דבק בו בסיזיפיות ולהחזירו למוד של מפא"י ההסטורית המאופיין בראייה ריאליסטית, ספקנית, גמישה ומשתנה בהתאם למציאות בשטח. אפילו רבין ז"ל פעל כך!!! רבין ז"ל הלך למהלך של אוסלו לא מתוך וודאות מוחלטת, שזה יסתיים בשלום אמת אלא מתוך ניסיון להעמיד את הדברים במבחן המציאות. ברם לאחר הרצח המתועב השתלטו על המושכות אנשים שהפכו את הניסיון הספקני לצוואה רוחנית, שיש לקיימה ולמלאה בכל תנאי, בכל מצב ובכל הנסיבות, והם הדביקו בוירוס המסוכן הזה לא רק את המחנה שלהם אלא את כל המדינה ואת כל ההנהגות שלה משמאל ומימין (והמחיר של הדברים היה איום ונורא)
השמאל הפך ללא רלוונטי לא רק בגלל שהוא אימץ גישה משיחית מסוכנת והזויה המנותקת מהמציאות העובדתית (מסוכנת הרבה יותר מאשר הימין המשיחי וזאת בשל הגיבוי הרב מצד אליטת הפנקס האדום) אלא גם בשל העובדה שהוא מסרב בעקשנות להודות בטעות הזאת ולשנות כיוון ומסלול. השמאל ידע היטב בעבר להילחם כנגד האויבים במצב של אין ברירה. כיום האתגר הוא לשכנעו שמלחמת העצמאות טרם הסתיימה גם בעצם הימים הללו, ושאין ברירה אלא להמשיך ולעשות בסבלנות אין קץ את מה שנעשה בעבר, ואין לנו יותר את הלוקסוס להמשיך וללכת שבי אחרי מעשי הרמייה והנוכלות של הצד השני שמנסה לשכנענו שאנשיו הם אנשי שלום כנים. לתשומת ליבכם, לא נצליח יותר לעמוד במעשי נוכלות והונאה עתידיים!!!!
קבוצה קטנה ומונופוליסטית, שחשה בסכנה עקב כך שהעזו לחדור למשבצת המגזרית שלה מוכנה על רקע זה לקרוע לחתיכות ולגזרים את שלמות העם היהודי ,לרמוס ברגל גסה את הממלכתיות המאחדת ומשתמשת כלפי הצד השני בביטוים ובסגנון דיבור שמופנה בד"כ כלפי אויבים מרים ולא כלפי אחים יקרים מפז. למשל, משה גפני מיהדות התורה אמר שהרפופרמים והקונסרבטיביים מזכירים לו את הילד, שרצח את אביו ולאחר מכן הוא תובע את ירושתו. לא קצת הגזמת??? (לא זכור לי שהוא התבטא כך כלפי אויבי ישראל, אבל מסתבר שדווקא יהודים מזרמים אחרים מוציאים את המרצע מהשק ומגלים היכן תשומת הלב שלו ושל המגזר שאותו הוא מייצג ממוקדת). הסגנון הבוטה והאלים הזה מזכיר לי בדיוק את מה שאמרה בזמנו הנהגת הישוב על הרוויזיוניסטיים, וכיצד היא היא התייחסה לזאב ז'בוטינסקי ואל מנחם בגין ז"ל. שיהיה לכם ברור: אלה לא חילוקי הדיעות, שגורמים לשנאה כזו, אלא דווקא המאבק על כוח ושליטה במשבצת מגזרית וצרה במיוחד. אז על רקע זה אפשר לשרוף את הבית ולקרוע לגזרים את אחדות העם היהודי?? להיכן בדיוק נעלמה היכולת לקבל ולהכיל באהבה ובסובלנות זרמים נוספים ביהדות??? ושיא החוצפה: אותם גורמים שלא אכפת להם בגרוש לפלג את העם יהודי ולהקריב אותו על מזבח הסקטור המגזרי שלהם, טוענים שהם עושים זאת בשם הקולקטיב כולו ושהם מייצגים את הממלכתיות הלאומית. באמת???? האם הסקטור החרדי הוא באמת ממלכתי , כפי שהוא טוען ומתיימר להציג???? עזבו לרגע בצד את הקונסרבטיביים והרפורמים בצד, ובואו נתייחס למה שקורה בתוך המגזר האורתודוכסי עצמו. הרי בתוככי תוכו מתנהלים המאבקים היצריים ורוווי השנאה הגדולים ביותר שקיימים בישראל!!!! למשל, המלחמות בין הכתות השונות במאה שערים. דוגמא נוספת: המאבקים בתוך העולם החרדי על רקע הדרה של ספרדים ממערכת החינוך החרדית. אז המגזר הזה שלא מסוגל להסתדר בינו לבין עצמו הוא זה שייצג לנו את הממלכתיות המאחדת???? האם מגזר שמדיר נשים, שמתייחס לחילוניים ולדתיים לאומיים בהתנשאות ובזלזול, שמזלזל בערכים מקודשים כמו שירות בצבא, שלא יודע להכיל מי ששונה ממנו הן בתוכו והן בחברה בכללותה רשאי לדבר בשם הממלכתיות? האם ניתן למגזר כזה, שמדיר בקביעות אנשים בתוככי ישראל, את המפתחות להדיר גם זרמים שלמים ביהדות ברחבי העולם??? היעלה על הדעת???? התפיסה המגזרית החרדית עומדת גם בניגוד מוחלט לתורתו של ז'בוטינסקי, שמדברת על עליונות דגל הלאום על פני דגלים מגזריים ואישיים אחרים. ז'בוטינסקי טען שבתוך המדינה יש מקום להכלה של כל הדגלים האישיים והמגזריים בחברה, אבל כולם חייבים להיות כפופים לדגל של הממלכתיות, ובמצבים שהם עומדים בסתירה לו, אז הם צריכים לפנות לו את הדרך. אסור שאף דגל אישי ומגזרי מכל סוג שהוא יפגע בדגל הממלכתיות הלאומית ויחבל בה.
אז לחרדים יש את דגל הדת, שהוא העיקר בעיניהם, ואנו כחברה חייבים לכבד את כל הדגלים, אבל כאשר דגל הדת עומד בסתירה לדגל הלאום, אז הוא חייב להתכופף. הדת במדינתנו היא דבר חשוב מאין כמותו, אבל היא כלי שנועד לשרת את העם, המדינה, וכלל הציבור. אין לאפשר מצב הפוך שבו המדינה היא בסך הכול כלי שנועד לשרת את הדת המגזרית של זרם אחד וזאת על חשבון כלל הציבור ועל חשבון זרמים נוספים. בעיניי יהדות זו לא רק דת ומצוות אלא עולם ומלואו של ערכים , מוסר, יכולת קבלה והכלה של כל יהודי ואדם, אהבת חינם, דרך ארץ, פלורליזם רעיוני, דו שיח ותקשורת, שילוב שונויות ונכונות לפשרה גמישה לטובת אחדות העם והמדינה. מדינת ישראל איננה יכולה להיות רק בית פיסי לעם היושב בציון אלא חייבת לשמש גם כבית רוחני ליהודים בכל מקום בעולם, וזהו חלק בלתי נפרד מדגל הממלכתיות שלנו, ולכן כל מי שמנסה לפגוע בכך יש לעמוד מולו באומץ להיאבק בו ולא לוותר לו.
יש לזכור שהעם היהודי הוא עם קטן וחריג ביותר בנוף העולמי, ולכן אין לנו את הלוקסוס לקרוע אותו לגזרים ולפלג אותו על רקע סכסוכים מגזריים על כוח, יוקרה, אינטרסים צרים ושליטה. עלינו להתעלות מעל הנטייה הטבעית שלנו לריב עם כל מי שלא חושב כמונו ובמקום זאת לנסות לבנות יחד איתו גשרים להבנה, להכלה ולשיתוף פעולה. היהודים מהזרמים הרפורמים והקונסרבטיביים בארה"ב מתקיימם וימשיכו להתקיים כיהודים תמיד ולדורי דורות, כך שהטענה שהם מסכנים את קיום העם היהודי היא משוללת יסוד במבחן התוצאות. דווקא הגורמים שעורמים מכשולים על הדרך להכלתם ולשילובם של זרמים נוספים ביהדות הם אלה שמסכנים את שלמות העם יהודי, וגורמים בכך לנזק כבד ברמה האסטרטגית לדורות הבאים. אחדות העם היהודי היא ערך עליון ומקודש, וכל מי שפוגע בה כדי שיוכל להמשיך לקיים את המונופול שלו, שנועד רק לשמר את כוחו המגזרי, הוא בגדר כופר בעיקר. אם האל היה מסתכל עלינו ממרום מושבו, אז הוא לבטח היה אומר, שכולנו בניו, ושאנו אומנם שונים זה מזה, אבל אבל אנו חייבים ללמוד להסתדר זה עם זה בשלב הראשון, ובשלבים היותר מתקדמים לאהוב זה את זה. אני באמת לא חושב שהחרדים במדינת ישראל צריכים להשתלט בברוטליות על הדת ולכפות את דרכם על כל העם היהודי. בעיניי הם לא מייצגים את האל יותר מכל יהודי יקר אחר, שהדת היא חשובה לו לא פחות מהם.
צריך להגיד למגזר החרדי בישראל את הדברים הבאים בלי להסס ובלי למצמץ: טלו קורה מבין עיניכם!!! זה לא רק מאבק כוחני על נישה מגזרית בין זרמים שונים ביהדות. הסוגיה איננה רק היחס הספציפי לזרמים הקונסרבטיביים והרפורמים במקרה דנן אלא זו סוגיה אסטרטגית רחבת היקף ומשקל הנוגעת לעתידו של העם היהודי כולו בדורות הבאים. זו סוגיה שמטרידה כל יהודי באשר הוא: חילוני, מסורתי, כיפה סרוגה, וחרדי, שכן היא שואלת את השאלה המתבקשת הבאה, הנוגעת לכולם ללא יוצא מן הכלל: איזו יהדות אנו רוצים אצלנו פה בבית??? יהדות מאחדת, מכילה עם גבולות גמישים, שמתאימה את עצמה למציאות המשתנה או אנרכוניסטית, פלגנית, מתנשאת ומתסיסה, המבוססת על קפדנות בלתי מתפשרת, הסתגרות, הדרה, כפייה, ומחנאות מסוכסכת עם כל העולם ובינה לבין עצמה???? זו העת שכל הציבור היהודי במדינת ישראל יתעורר מאדישותו ויאמר את דבריו בקול ברור וצלול, כי רק בדרך זו אפשר ללחוץ על ההנהגה בישראל להביא לשינוי אמיתי בהקשר זה (זה חשוב עשרות מונים ממחאות על צדק חברתי). צריך לזכור ולהזכיר, שכמעט כל דבר ניתן לפתור או להגיע לפשרה ולהסכמות אם יש רצון טוב, הבנה הדדית ותקשורת פתוחה. לעומת זאת שפה מלחמתית ומתלהמת נועדה לשרת אך ורק את האנטרסים של מגזר קטן ושמרן, שמפחד לגלות גמישות ולהתאים את עצמו למציאות המשתנה שמתהווה לנגד עינינו בעולם היהודי במשך שנים כה רבות. מגזר זה צריך לדעת היטב שאין דבר שיכול לאורך זמן לגבור על אילוצי המציאות בשטח, וכל מי שמעז ללכת נגד המציאות ובמנותק ממנה משול לאחד שמתגרה באיתני הטבע (ראו מה קרה לרלוונטיות של מחנה השמאל בישראל מאז הסכמי אוסלו האומללים, ואז תבינו לבד, שזה גם מה שצפוי לכם, אם לא תתעשתו בזמן).
מהו הדבר המרכזי, שמניע אנשים בחייהם??? כוח??? עוצמה??? כבוד??? יוקרה??? מעמד??? כסף???? במקרים רבים: כן!!! ובכל זאת נשאלת עדיין השאלה: מהו הכוח העוצמתי ביותר שמתעלה מעל כול הדברים האלה והוא שמניע אנשים להירתם ולעשות דברים משמעותיים בחייהם???? לא יודעים???? תתקרבו אליי לאט לאט, ואני אלחש לכם באוזן, כך שאף אחד לא ישמע, טוב???? תזכרו, זה הסוד, שיישאר תמיד ביני לביניכם, טוב??? והקלף המנצח הוא (תופים בבקשה: טררם, טררם, חצוצרות בבקשה: טו טו טו טו): תחושת שייכות והזדהות חברתית. אדם שמרגיש שייכות והזדהות נפשית ורגשית עם הסביבה שבה הוא נמצא הוא ייטה להשקיע למענה את כול כולו ולתת למענה את הנשמה ללא כל שיקולים של רווח מול הפסד או של שאלות כמו: מה זה יועיל לי ומה זה ייתן לי באופן אישי??? הוא יעשה את הדברים גם מרצונו החופשי ללא כל אילוץ וכפייה חיצוניים. ומה קורה לאדם שהחברה מסביב מקרינה לו כל הזמן את התחושה שהוא באמת לא שייך לכאן??? בדיוק ההיפך!!! אדם כזה יחוש מנוכר, ואין שום סיכוי שתהא לו מוטיבציה במצב כזה לתת מעצמו למען החברה באותן עוצמות כמו זה שזוכה לחיבוק ולתמיכה מצד אלה שמסביבו. יתר על כן אדם שלא מרגיש שייכות גורלו הוא להישאר תלוי באוויר, נע ונד וצועני נודד לכל חייו. ומה יעשה אדם כזה בתגובה??? או שהוא ירים ידיים וישקע בדכדוך (וזה בדיוק מה שמצפה החברה ממנו) או שהוא יהפוך לחסר מנוח ויתחיל להטריד ללא הרף את מנוחתה של החברה תוך פשפוש עמוק באבריה הפנימיים והוצאת הקישקע החוצה (וזה בדיוק מה שהחברה לא מצפה ממנו, ולכן זה כה מרגיז ומעצבן אותה). חברה שנותנת לפרט תחושה רעה שהוא בן חורג שלה, איננה יכולה לצפות לקבל ממנו את הדברים שהיא מקבלת באופן טבעי לחלוטין ממי שאותו היא מחבקת ונותנת לו תחושה של בית, שייכות והזדהות. ולענייננו: הכול תלוי בנו. אם ניתן ליהודים בארה"ב את התחושה הקשה שהם בנים חורגים, שלא ממש שייכים אלינו, אז אולי הם ימשיכו לאהוב אותנו לעשות למענננו (בתסריט האופטימי. יש האומרים שאני חי בסרט!!!), אבל זה אף פעם לא יהיה בצורה ובדרך שזה נעשה מצד בני משפחה אמיתיים. אנחנו צריכים להחליט: האם כולנו ביחד משפחה ענקית ומאושרת על כל המשתמע מכך, או שמא אנו נותנים ליהודי הגולה תחושה שהם לא באמת חלק מאיתנו מתוך ידיעה ברורה שזה ייצור בקירבם תחושת ניכור ויביא להתרחקותם או להתנתקותם מאיתנו. האם אנחנו באמת מוכנים לשלם את המחיר הכבד הזה???
במדינת ישראל אין הרבה שנאה וגזענות כלפי מי ששונה וחריג. זה קיים רק בשוליים ובקצוות הקיצוניים של החברה. המרחב הציבורי הוא בד"כ פתוח לכולם ללא שום מגבלה ובעיה. ובכל זאת נשאלת השאלה הבאה: האם יש להסתפק רק במרחב ציבורי פתוח או שמא יש גם לדרוש מעבר לכך??? למה אני מתכוון?? אומנם אין מגבלה להגיע למרחב ציבורי כלשהו, אבל כאשר אדם מגיע למקום כלשהו ומקבל תחושה בלתי נוחה של חוסר שייכות וחריגות, וכאשר אדם כזה נתקל באנשים שמסתכלים עליו במבטים עקומים, מלגלגים, מזלזלים, מתנשאים, מרחמים, אז באופן טבעי הוא ימעט להגיע למקומות הציבוריים הללו, גם אם לכאורה פתוחים לרווחה בפניו ונגישים (אלא אם אין לו ברירה או שהוא מזוכיסט). כך יוצא שאומנם המרחב הציבורי, לכאורה, פתוח לרווחה בפניו, אך בפועל תחושת הניכור מדירה את רגליו משם. בכל זאת לא נעים להגיע למקום כלשהו ולחוש שאתה נטע זר, שרוב האנשים מסתכלים עליו בפליאה ובהרמת גבה (מדוע הוא לא נשאר סגור בגטו??? מה לעזאזאל הוא עושה פה??). יש בקרב הישראליים הרבה אנשים טובים, ראויים ומוסריים, אך לא חסרים גם אנשים שלא מסוגלים להכיל בטריטוריה ובשטח המחיה שלהם אנשים שלא דומים להם או שלא באים להם טוב בעיניים. ממה זה נובע??? (כפי שבוודאי שמתם לב הסוגיה של יהודי ארה"ב היא קשורה לסוגיה הכללית יותר: היחס שלנו כחברה לאנשים או לזרמים או למחנות שלא דומים לנו ועד כמה אנו סובלניים כלפיהם ומסוגלים להכילם בתוכנו). התשובה לשאלה זו היא ברורה כשמש: אנחנו מחולקים כאן לשבטים ולמחנות על גבי מחנות תוך פיצולי משנה רבים גם בתוך כל מחנה ומחנה. כל מחנה מסתגר בתוך הקונכיה ומגן עליה בחירוף נפש מכל גורם זר שלא שייך. האם זו החברה שבה אנו רוצים לחייות בה?? חברה חשדנית, מדירה מנוכרת מלאת דיעות קדומות סטיגמות ושנאה???? יש כאלה שהמצב הנוכחי נוח להם ולכן הם רוצים לשמר אותו. אני לעומת זאת חושב שהשאיפה שלנו צריכה להיות לפרק את כל חומות הניכור והאיבה בין כל המחנות וליצור על בסיס מכנה משותף רחב ככל שניתן ועל בסיס הידברות ונכונות לשיתוף פעולה משהו חדש וחזק, שלא היה ולא נברא כאן לאורך כל ההיסטוריה היהודית: עם אחד חזק ומאוחד, שמקבל בהכלה גמורה ובזרועות פתוחות לרווחה את כל האנשים, הזרמים והדעות ונותן להם כמה שיותר מקום. אני רוצה שנדע כיצד לחבר את כל החוטים המנותקים בינינו לבין עצמנו ולברוא בדרך זו יצירה חדשה מקורית וטובה יותר לכולנו. אנחנו חייבים לשנות דיסקט במוח ולהתחיל בשלב הראשוני להתייחס לכל העם היהודי כאל משפחה גדולה וענקית על כל המשתמע מכך. בשלבים הבאים עלינו גם ליצור בתוכנו תרבות סובלנית מכילה ומקבלת את כל האנשים בתוכנו, ובדרך זו נוכל להגיע למדינה אחרת וטובה הרבה יותר מזו הקיימת כיום. אל תיתנו יד ורגל לכוחות הפרוד, הקיטוב והשנאה לקבוע את גורלנו ועתידנו כאן. המצב הנוכחי נוח להם, והם רוצים לשמרו, כדי לא לפגוע בשלמות המחנה הצר שלהם (אם הם ממלכתיים אז אני קוקוריקו!!!!). הניסיון ההיסטורי מלמד מכל כל ספק סביר, כי שבכל מקום שנתנו לכוחות כאלה יד ורגל לבחוש בחיינו הלאומיים והחברתיים, העם היהודי יצא מופסד מכך ובגדול. האם העם היהודי יוכל סוף כל סוף להתנער מהרגליו הרעים לריבים פנימיים ומדממים???? את התשובה לשאלה הזאת רק אלוהים יודע!!!!
דת בשלטון זה מתכון לאסון!!!! זו לא ססמה ריקה מתוכן או קלישאה חבוטה. זו מציאות עובדתית מוכחת מעל כל ספק סביר. ראו מה קורה בעולם הערבי בעקבות החורף האסלאמי. ראו מה קורה במלחמת האזרחים בסוריה בין הסונים לשיעים עם מעל חצי מיליון הרוגים ועם הרס טוטלי של המדינה, ראו מה קורה בתימן, שבה מתים ילדים קטנים במחלת הכולירה עקב האסון ההומניטרי שנגרם בשל המלחמה הדתית, שמתנהלת שם. ראו מה קורה בעיראק, ראו מה קורה באפגניסטן, ראו מה קורה בלוב ובסודן. ראו מה קורה במדינה שבה הדת היא השלטון עצמו (איראן), ואז תבינו לבד לאלו דרגות של פנטיות וקיצוניות ניתן להגיע, כאשר לא שמים לדת גבולות ברורים של שכל ישר והיגיון בריא. ראו אלו דברים איומים ונוראים, מרשה לעצמו לעשות דעאש בשם הדת. רוצים דוגמאות נוספות??? לבטח תמצאו עוד מקומות במזרח התיכון המדמם או אפילו בהתנהלות השלטונית כלפי אזרחי אותן מדינות (למשל היחס של סעודיה, שבה יש שלטון דתי "מתון" לאזרחים בכלל ולנשים בפרט). לא מסתפקים בהווה??? עקשנים שכמותכם!!! אז בואו נלך אל ההסטוריה, וגם שם נוכל להיווכח שמלחמות דתיות הן העקובות מדם והאכזריות ביותר שיכולות להיות בתולדות העמים, המדינות והאנושות בכלל.
כאשר אתה מכניס דבר טהור ורוחני במהותו כמו דת לתוך השלטון , אז אתה פשוט מזהם אותה בצורה קשה ומעוות את פניה ואת דמותה לחלוטין. דת היא דבר יפה ורוחני, כאשר היא באה באה מהלב באופן וולנטרי וחופשי לחלוטין מלחצים, כפייה ואיומים. הדת נותנת לאדם הפרטי (ובמקרים רבים אפילו לחברה וללאום) כוחות נפש רבים, והוא שואב ממנה עוצמות מנטליות אדירות. כמו כן היא מהווה עבורו מקור של נחמה בעיתות משבר ומסמלת עבורו תקווה לעתיד טוב יותר. דת מעין זו תשאף לעשות דברים חיוביים ולהפוך את העולם שלנו ליותר הרמוני וטוב לכולם. ברם כאשר לוקחים את הדבר הטהור הזה ומכניסים אותו בכפייה לתוך המדמנה של השלטון, אז אנו מקבלים בתמורה על הראש: כפייה, איומים, הדרה, חוסר סובלנות והכלה, אלימות מילולית ופיזית קשה, ניצול נפשי או חומרי, מסחרה מכוערת ולקינוח גם מלחמות עקובות מדם (בתוך הזרמים הדתיים עצמם- שם זה פשוט מלחמת עולם, וכן בין הזרמים הדתיים לשאר העולם)
אז מה המדינה צריכה לעשות כדי לאזן בין הצורך הפרטי והציבורי בשירותי דת מצד אחד לבין החשש מפני השתלטותה על השלטון (עם כל התופעות השליליות הנגזרות מכך)??? הפיתרון האופטימלי הוא שהמדינה תיקח את אחריות מלאה ותפרוש את חסותה על העניין תוך אספקה של שירותי דת לכלל הציבור (ולא רק למגזרים מצומצמים) מצד אחד, ומצד שני תבלום כל ניסינות חדירה שלה לתוך מסדרונות השלטון.
המרכיב הדתי בזהותה של מדינתנו הוא חשוב ודומיננטי ביותר, אבל הוא חייב לבוא מנקודת מבט ממלכתית המתייחסת לטובת כלל הציבור ולא לסקטורים מצומצמים בו. במגילת העצמאות שהיא הבסיס החוקתי למדינה נרשם שהיא צריכה להיות יהודית ודמוקרטית. לא נרשם: איזו יהדות בדיוק. בהעדר פרוט אני מניח, שהיהדות שאליה מתייחסת מגילת העצמאות היא של כולנו ולא רק של החרדים או אפילו של הדתיים כולם. מתוקף ההגדרה שבמגילת העצמאות המדינה צריכה לספק שירותי דת שמביאים לידי ביטוי את טובת הציבור כמכלול ומתוך הסתכלות ממלכתית רחבת היקף.
המדינה צריכה מצד אחד לספק לדת את כל צרכיה, אך הדת מצד שני צריכה להיות מוגבלת בד"כ לבועה שלה, ושם היא צריכה לעשות את פעילותה המבורכת לטובת כלל הציבור. אין לאפשר לדת לצאת מחוץ לגבולות הגזרה שלה ולנהל פה את ענייני היום יום במדינה. ככל שנותנים לדת יותר אפשרויות להתערב בחיי היום יום של הפרט, כך הולכות ,מתרבות ומתגברות במקביל התופעות הפסולות של כפייה, הדרה, אלימות, ניצול כספי ונפשי, עשיית עסקים ומלחמה. המקרים היחידים והבודדים שבהם יש לאפשר לדת להיות מעורבת בחיי השלטון צריכים להיות רק כאשר הדברים מקובלים על חלקים רחבים באופן משמעותי בחברה הישראלית. בשאר המקרים ובמיוחד במקרים שמעוררים אנטגוניזם קשה בקרב ציבורים רחבים במדינה יש לבלום בתוקף כל חדירה שלה והשפעה במסדרונות השלטון. הדת חייבת להתאים את עצמה למציאות של המדינה, שבה היא נמצאת ולא לנסות לכפות בכוח מציאות, שלא נוחה ולא מקובלת על הרוב.
לסיכום: שירותי דת משמעותיים מטעם המדינה לכלל הציבור מתוך ראייה ממלכתית רחבת היקף: כן!!! מעורבות הדת בניהול השוטף של המדינה: רק במקרים חריגים שיש בהם הסכמה לאומית רחבה ובהתאם למגילת העצמאות. מעורבות של הדת בחיי הפרט: רק על בסיס הסכמה רחבה של רוב הציבור. בעניינים הפרטיים שבין אדם לאלוהיו אין לאף אחד מונופול על הדת, ואף אחד לא הוסמך ע"י האל להיות כאן נציגו עלי אדמות. ליהדות יש פנים רבות, ולכולם יש מקום בתוכנו. אל תשנאו את הדת: היא דבר טהור, רוחני ונהדר. יש פשוט בעולמנו הזה אנשים שמנצלים אותה לרעה, מוציאים לה שם רע וגורמים לה להיראות בצורה אפילה ולא ראויה תוך יצירת מחנות על גבי מחנות ופלגנות פנימית, סכסוכים ושסעים עמוקים. אל תלכו שולל אחריהם. הם לא מייצגים דבר מלבד את עצמם או את האינטרסים הצרים של המגזרים שבשמם הם מדברים.
אתם יודעים מה עלה לי בראש באופן אינטואיטיבי, כאשר אני שמעתי בתקשורת על המשבר של הילדים חולי הסרטן מבית החולים הדסה??? השיר על הילדה הקטנה עם השמלה האדומה, שעומדת ושואלת את השאלה הכל כך פשוטה: למה??? וכל האנשים החכמים, החזקים והחשובים עומדים נבוכים מסביבה, משום שלא רק שהם לא העלו על דעתם לשאול את השאלה הזאת אלא שהם גם לא מסוגלים לספק לה תשובה סבירה. נו באמת??? העם היהודי שכל כך מתגאה בחוש הדימיון המפותח שלו וביצירתיות המדהימה שלו -החכמים בבניו לא מסוגלים להגיע לפתרון סביר ומוסכם, וכתוצאה מכך הילדים הללו מופקרים לגורלם. זה נראה לכם הגיוני???? כצופה מהצד זה נראה לי יותר כמאבקי אגו ואנטרסים צרים של כולם, שבאים על חשבון הילדים המסכנים הללו. במקום שנקודת המבט המרכזית של הצדדים תהיה על טובת הילדים עצמם, הילדים הפכו לכלי למאבק כוחני של הורדת ידיים בין הצדדים.
במדינה מתוקנת שר הבריאות היה כבר מזמן מפוטר והולך הבייתה, על כך שהוא איפשר למשבר הזה להפוך למחדל כזה. במדינה מתוקנת שר הבריאות היה נרתם לפתרון המשבר כבר מהרגע הראשון, ואם הוא לא היה עושה זאת אז ראש הממשלה היה דורש ממנו לעשות זאת תוך פרק זמן קצוב או ללכת הבייתה, ואז הוא היה ממנה לתפקיד הבכיר הזה איש מקצועי, שמסוגל להזיז דברים ולנהל כמו שצריך את המערכת שתחת אחריותו. אבל במדינה שלנו???? לעשות דבר כזה, זה מסובך, כי מדובר בהסכמים קואליציוניים עם מפלגות אחרות, וגם כאשר כולם באופן ברור ובולט ביותר מבחינים, שמדובר במחדל מחפיר, השר לא נדרש לשאת באחריות על המצב וכיסאו נשאר יציב ואיתן.
מה שקורה במשבר הדסה משקף שתי רעות חולות בחברה שלנו:
1) הנטיה למשוך זמן ולא להכריע עד שהבעיה לא מתפוצצת לכולם בפרצוף ועל חשבון כולנו. מדוע המתינו עד עכשיו??? מדוע השר לא נכנס לעובי הקורה כבר בשלב ההתחלתי של המשבר???? מדוע לא ניסו לפתור את המשבר, כשהילדים עוד קיבלו טיפולים בהדסה??? מדוע היה צריך לחכות שהם ייזרקו לרחוב כדי שיחלו לטפל בנושא בדחיפות??? הרי הגיוני היה להקפיא את המצב הקודם, לאפשר לילדים לקבל את הטיפולים בהדסה, ובינתיים לחפש בדחיפות פתרונות בהסכמה או ליזום פתרון החלטי של השר גם ללא הסכמה. אבל אצלנו זה לא עובד ככה!!! כל עוד הילדים מקבלים טיפולים, אז אף אחד לא ממהר לשום מקום, וכולם עוסקים במכוון במשיכת זמן אין סופית. זה לא רק בתחום הבריאות אלא זו דרך ההתנהלות הלקוייה והחאפרית בהרבה תחומי עשייה מרכזיים במדינת ישראל (ראו למשל את מה שקרה עם האופניים החשמליים. ואני יכול להביא לכם אין ספור דוגמאות נוספות מתחומים אחרים לחלוטין).
2) העדר ניהול מקצועי של השרים ומקורביהם. השרים הם לא מינוי מקצועי וניהולי אלא מינוי פוליטי, וכך גם האנשים שהם מביאים איתם ומחלקים להם שם ג'ובים. המינוי הפוליטי הזה הוא עקב אילוצים קואליציוניים. אף אחד לא בודק את יכולת הניהול של אותם אנשים וכן עד כמה הם מבינים את המערכת שבה הם נמצאים, וכך נוצר מצב אבסודרי, שדווקא בראש הפירמידה של משרדי הממשלה השונים עומדים להם אנשים שלא מסוגלים לקבל אחריות על המחדלים שלהם, הנגרמים עקב העובדה שהם לא מסוגלים "לתת בראש" לכל מי שכפוף להם כדי שיעשו הכול כדי להקדים תרופה לכל מכה שהיא. אם שר הבריאות היה מקצועי ובעל יכולת ניהולית מוכחת, אז לא היינו אמורים בכלל להגיע לנקודה, שבה אנו נמצאים כיום. כדי לשפר את המצב ראש הממשלה חייב לדרוש מהשרים לעמוד באחריותם המקצועית והניהולית, ומי שנכשל בכך- מפוטר (כמו כל מנהל שלא מספק את הסחורה במגזר הפרטי)
לסיכום: את הפתרון היה צריך למצוא לפני שהילדים נזרקו לרחוב, וגם במצב העגום של היום ניתן להגיע לפתרון ,אם ראש הממשלה ייכנס לעובי הקורה, ידפוק על השולחן, וידרוש משר הבריאות להביא לו תוצאות חיוביות תוך זמן קצר, ואם הוא לא מסוגל, אז שיתכבד ויפנה את כסאו לכאלה, שכן מסוגלים לכך. אתם באמת חושבים שמדובר בבעיה קשה ומורכבת שאין לה שום פתרון מלבד להביא לכך שהילדים הללו ייפלו בין הכיסאות וישלמו את המחיר הכבד הזה????
לאחרונה שודרה כתבה בתקשורת על אלימות קשה בבית ספר, שנחשב ליוקרתי ביהוד. דווח גם שזו הייתה תופעה מתמשכת, שלא נפסקה עקב טיוח של בית הספר, שחשש מפגיעה בתדמיתו, טיאטא את הדברים מתחת לשטיח, ובכך למעשה הכשיר את השרץ ואיפשר לתופעה הזאת להמשיך ללא הפרעה. נו אז מה אתם אומרים??? זו רק בעיה נקודתית של בית הספר הזה או שיש להביט על כך בהקשר החברתי הרחב יותר?? האם זה רק עניין, שנוגע לילדים עצמם או שמא זה חורג מכך בהרבה??? כדי לתת מענה לסוגיה המטרידה הזאת, עלינו לשאול את עצמנו בכנות את השאלה הבאה: מאיפה באה האלימות הזאת של הילדים והאם האשמה נעוצה בהם בלבד??? מי שגורס שזו סוגיה אקראית, ספציפית ומבודדת לחלוטין מהקשרים חברתיים רחבים יותר, אז הוא גם בת יענה וגם חאפר, שלא יפתור בדרך זו שום דבר (זה כמו לתת אקמול לאדם גוסס)
ילדים לא באו לעולם ונולדו עם רוע אנושי שמושרש בהם, ובמקרים רבים הם אפילו לא יודעים או מודעים לכך שהם עשו בכלל מעשים רעים. הילדים הם פשוט מחקים את ההתנהגויות, שהם רואים מסביבם. זה יכול לבוא מהבית, זה יכול לבוא מהסביבה שבה הם חיים, וזה גם יכול לבוא מהרשתות החברתיות, שפותחות בפניהן צוהר לעולם הגדול, שיש בו גם דברים רעים ואפלים במיוחד. תוסיפו לכך גם את בית הספר, שבמקום לחנך את הילדים חשוב לו יותר לשמור על תדמיתו, ואז תקבלו את הפצצה המתקתקת הזאת. ילדים רעים אלימים הם תוצר ישיר של חברה רעה ואלימה ביחסים בין אדם לחברו. את כל מה שהילדים רואים וחווים מסביבם, הם פשוט מחקים, אך בצורה הרבה יותר קיצונית ובוטה. לילדים אין את היכולת לסנן את הדברים שהם מרגישים וחושבים, והיד שלהם קלה מאוד על ההדק בין שלב החשיבה השלילית לשלב האמירה השלילית ובין שלב האמירה השלילית לשלב הפעולה האלימה. מה שקורה בעולם הילדים מתרחש גם בעולם המבוגרים. הילדים רואים את זה מהצד, מחקים את זה ומקצינים את זה לדרגות איומות ונוראיות. כאחד שהבין, הפנים והשלים היטב עם העובדה שהוא בהחלט חריג ויוצא דופן בחברה הישראלית, אני יכול להעיד על כך ולמלא ספרים ומגילות שלמים בהקשר הזה. כדי לקבל מידע מחקרי בנושא אל תפנו אל האנשים שחיים להם בעולם הקוציל'ה מוציל'ה של העדר. הם עיוורים ולא רואים שום דבר ממה שקורה מתחת לפני השטח או מטרים ספורים מסביבם. תפנו לאנשים שזוכים כל חייהם ליחס של מצורעים ומנודים בחברה הישראלית, ואם יהיה להם אומץ לב, הם יעידו ויספרו לכם על כך בצורה מפורטת, על מנת שתבינו מהם המימדים האמיתיים של התופעה הזאת. כחריג מתוקף ההגדרות החברתיות שהולבשו עליי בניגוד רצוני אני ממעט לצאת למרחב הציבורי, כי פשוט יש בו אווירה מאוד לא טובה כלפיי, ובכל זאת במקרים שאני מעז להוציא את אפי ולהיראות במרחב הציבורי אין שום סיכוי בעולם, שלא איתקל באנשים זרים ואקראיים, שיביטו בי במבטים קשים ונוקבים של שנאה או רחמים, שיאמרו אמירות קשות, לעגניות ומזלזלות, שיקללו בלי חשבון, ואף שיתנהגו בצורה אלימה על הכביש תוך סכנת נפשות של ממש (תופעה חדשה: נסה להרוג את החריג על הכביש), וח'ברה, זה קורה בכל מקום, בכל זמן ברמה היום יומית באינטנסיביות שלא פוסקת אף לרגע ובמשך שנים ממושכות, אז אל תספרו לי סיפורי סבתא ומעשיות, שהחברה הישראלית היא לא אלימה ושיש בה סבלנות וסובלנות כלפי מי שלא שייך לעדר. היא כן, ואני חווה את זה יום יום, שעה שעה, בכל מקום שבו אני מסתובב לבד במרחב הציבורי. ומה עושים הילדים בבית הספר? הם רואים בדיוק את מה שקורה מסביבם ביחס לחריגים, ואז הם פשוט מחקים את זה. כמו שבחברה של המבוגרים מחפשים את החריגים כדי לרדת לחייהם, כך עושים ילדיכם את אותו דבר בדיוק: הם מחפשים את כל אלה שלא נראים שייכים לעדר ואז הם מבצעים בו עבירות של התעללות ואלימות מילוליות, פיזיות ואפילו מיניות. אז אומנם למבוגרים חריגים לא מעזים לעשות בדיוק את כל הדברים הללו בפרהסייה, כי זה לא פוליטקלי קורקט, אבל כפי שבוודאי אתם מבינים לילדים אין קווים אדומים, וכתוצאה מכך זה מגיע לרמות קיצוניות של ממש.
עכשיו תחשבו על הילד הקטן, חסר ניסיון החיים והמסכן, שרואה את העולם הגדול והמאיים מנקודת מבטו הנמוכה: המבוגרים מעוררים בו פחד, כי הם נראים לו ענקים כמו גוליבר, והילדים מסביבו מתעללים בו. מה ילד קטן כזה כבר יכול לעשות במקרה כזה של חוסר אמון טוטלי במערכות מסביבו (כולל הורים ומורים)? אני למשל כילד בבית ספר זכרון יוסף בחיפה הבאתי סכין לבית הספר כדי להגן על עצמי מפני פגיעתם הרעה. בשלבים הבאים למדתי להיות אלים מילולית או אפילו פיזית כלפי כל מי שנראה לי מאיים או בעל חזות מפחידה. ואתם יודעים מה??? זה עזר!!! ילד שהראה סימנים התחלתיים שהוא מנסה להתעסק איתי, קיבל ישר בתגובה על הראש, ואז האחרים כבר למדו שעם "המשוגע" הזה כבר לא מתעסקים (עדיף להיות משוגע חי מאשר חכם מת). כמבוגר חריג זה אפשרי בהחלט לחיות ולהתמודד בהצלחה עם עם יחס חברתי שלילי בלי לצאת מהכלים ולהיות אלים, וזאת גם כי המבוגרים הרעים לא מגיעים לדרגות קיצוניות של ילדים, וגם כי החריג המותקף מפתח לאורך חייו חוסן מנטלי ורגשי להתמודד עם אנשים רעים ושליליים במיוחד (מבוגר שנשאר ילדותי בתגובותיו, אז זה יכול להיגמר רע מאוד!!!), אבל מה עם הילדים???? בשביל הילדים זו פשוט מלחמת הישרדות בעולם אכזר עם חוקים של ג'ונגל וללא מבוגרים אחראיים מסביב (כי להם חשובה יותר יוקרת בית הספר או מה יגידו השכנים): או לחיות בשקט ובבטחון יחסיים או לחוות התעללות מתמשכת, או להיות אלים ומרתיע או להיות קורבן שמעמיד את עצמו בסכנה של התאבדות. במבט לאחור כמבוגר כל ההתנהגות האלימה, הברוטלית וחסרת הכבוד כלפי הזולת בתקופת צעירותי נראית לי איומה ונוראית מבחינה ערכית ומוסרית (מה ככה אני הייתי??? בושה וחרפה!!!!), אבל זו חוכמה קטנה מאוד לשפוט את הדברים בעיניים של מבוגר. במצב שבו נמצאתי כילד ומנקודת המבט שלי כילד על החיים מסביבי לא הייתה לי פשוט ברירה אחרת: או להגן על עצמי לבד ולשרוד או לוותר על החיים ולהתאבד. וזה בדיוק מה שקורה שהמערכות ההוריות, החברתיות והבית ספרתיות לא מתפקדות כמו שצריך (הילדים עושים הכול כדי לשרוד, ומי שלא מצליח מוותר על החיים). לסיכום: הבעיה הרבה יותר עמוקה ונרחבת ממה שבכלל שנדמה לכם!!!!
לאחרונה שודרה כתבה בתקשורת על אלימות קשה בבית ספר, שנחשב ליוקרתי ביהוד. דווח גם שזו הייתה תופעה מתמשכת, שלא נפסקה עקב טיוח של בית הספר, שחשש מפגיעה בתדמיתו, טיאטא את הדברים מתחת לשטיח, ובכך למעשה הכשיר את השרץ ואיפשר לתופעה הזאת להמשיך ללא הפרעה. נו אז מה אתם אומרים??? זו רק בעיה נקודתית של בית הספר הזה או שיש להביט על כך בהקשר החברתי הרחב יותר?? האם זה רק עניין, שנוגע לילדים עצמם או שמא זה חורג מכך בהרבה??? כדי לתת מענה לסוגיה המטרידה הזאת, עלינו לשאול את עצמנו בכנות את השאלה הבאה: מאיפה באה האלימות הזאת של הילדים והאם האשמה נעוצה בהם בלבד??? מי שגורס שזו סוגיה אקראית, ספציפית ומבודדת לחלוטין מהקשרים חברתיים רחבים יותר, אז הוא גם בת יענה וגם חאפר, שלא יפתור בדרך זו שום דבר (זה כמו לתת אקמול לאדם גוסס)
ילדים לא באו לעולם ונולדו עם רוע אנושי שמושרש בהם, ובמקרים רבים הם אפילו לא יודעים או מודעים לכך שהם עשו בכלל מעשים רעים. הילדים הם פשוט מחקים את ההתנהגויות, שהם רואים מסביבם. זה יכול לבוא מהבית, זה יכול לבוא מהסביבה שבה הם חיים, וזה גם יכול לבוא מהרשתות החברתיות, שפותחות בפניהן צוהר לעולם הגדול, שיש בו גם דברים רעים ואפלים במיוחד. תוסיפו לכך גם את בית הספר, שבמקום לחנך את הילדים חשוב לו יותר לשמור על תדמיתו, ואז תקבלו את הפצצה המתקתקת הזאת. ילדים רעים אלימים הם תוצר ישיר של חברה רעה ואלימה ביחסים בין אדם לחברו. את כל מה שהילדים רואים וחווים מסביבם, הם פשוט מחקים, אך בצורה הרבה יותר קיצונית ובוטה. לילדים אין את היכולת לסנן את הדברים שהם מרגישים וחושבים, והיד שלהם קלה מאוד על ההדק בין שלב החשיבה השלילית לשלב האמירה השלילית ובין שלב האמירה השלילית לשלב הפעולה האלימה. מה שקורה בעולם הילדים מתרחש גם בעולם המבוגרים. הילדים רואים את זה מהצד, מחקים את זה ומקצינים את זה לדרגות איומות ונוראיות. כאחד שהבין, הפנים והשלים היטב עם העובדה שהוא בהחלט חריג ויוצא דופן בחברה הישראלית, אני יכול להעיד על כך ולמלא ספרים ומגילות שלמים בהקשר הזה. כדי לקבל מידע מחקרי בנושא אל תפנו אל האנשים שחיים להם בעולם הקוציל'ה מוציל'ה של העדר. הם עיוורים ולא רואים שום דבר ממה שקורה מתחת לפני השטח או מטרים ספורים מסביבם. תפנו לאנשים שזוכים כל חייהם ליחס של מצורעים ומנודים בחברה הישראלית, ואם יהיה להם אומץ לב, הם יעידו ויספרו לכם על כך בצורה מפורטת, על מנת שתבינו מהם המימדים האמיתיים של התופעה הזאת. כחריג מתוקף ההגדרות החברתיות שהולבשו עליי בניגוד רצוני אני ממעט לצאת למרחב הציבורי, כי פשוט יש בו אווירה מאוד לא טובה כלפיי, ובכל זאת במקרים שאני מעז להוציא את אפי ולהיראות במרחב הציבורי אין שום סיכוי בעולם, שלא איתקל באנשים זרים ואקראיים, שיביטו בי במבטים קשים ונוקבים של שנאה או רחמים, שיאמרו אמירות קשות, לעגניות ומזלזלות, שיקללו בלי חשבון, ואף שיתנהגו בצורה אלימה על הכביש תוך סכנת נפשות של ממש (תופעה חדשה: נסה להרוג את החריג על הכביש), וח'ברה, זה קורה בכל מקום, בכל זמן ברמה היום יומית באינטנסיביות שלא פוסקת אף לרגע ובמשך שנים ממושכות, אז אל תספרו לי סיפורי סבתא ומעשיות, שהחברה הישראלית היא לא אלימה ושיש בה סבלנות וסובלנות כלפי מי שלא שייך לעדר. היא כן, ואני חווה את זה יום יום, שעה שעה, בכל מקום שבו אני מסתובב לבד במרחב הציבורי. ומה עושים הילדים בבית הספר? הם רואים בדיוק את מה שקורה מסביבם ביחס לחריגים, ואז הם פשוט מחקים את זה. כמו שבחברה של המבוגרים מחפשים את החריגים כדי לרדת לחייהם, כך עושים ילדיכם את אותו דבר בדיוק: הם מחפשים את כל אלה שלא נראים שייכים לעדר ואז הם מבצעים בו עבירות של התעללות ואלימות מילוליות, פיזיות ואפילו מיניות. אז אומנם למבוגרים חריגים לא מעזים לעשות בדיוק את כל הדברים הללו בפרהסייה, כי זה לא פוליטקלי קורקט, אבל כפי שבוודאי אתם מבינים לילדים אין קווים אדומים, וכתוצאה מכך זה מגיע לרמות קיצוניות של ממש.
עכשיו תחשבו על הילד הקטן, חסר ניסיון החיים והמסכן, שרואה את העולם הגדול והמאיים מנקודת מבטו הנמוכה: המבוגרים מעוררים בו פחד, כי הם נראים לו ענקים כמו גוליבר, והילדים מסביבו מתעללים בו. מה ילד קטן כזה כבר יכול לעשות במקרה כזה של חוסר אמון טוטלי במערכות מסביבו (כולל הורים ומורים)? אני למשל כילד בבית ספר זכרון יוסף בחיפה הבאתי סכין לבית הספר כדי להגן על עצמי מפני פגיעתם הרעה. בשלבים הבאים למדתי להיות אלים מילולית או אפילו פיזית כלפי כל מי שנראה לי מאיים או בעל חזות מפחידה. ואתם יודעים מה??? זה עזר!!! ילד שהראה סימנים התחלתיים שהוא מנסה להתעסק איתי, קיבל ישר בתגובה על הראש, ואז האחרים כבר למדו שעם "המשוגע" הזה כבר לא מתעסקים (עדיף להיות משוגע חי מאשר חכם מת). כמבוגר חריג זה אפשרי בהחלט לחיות ולהתמודד בהצלחה עם עם יחס חברתי שלילי בלי לצאת מהכלים ולהיות אלים, וזאת גם כי המבוגרים הרעים לא מגיעים לדרגות קיצוניות של ילדים, וגם כי החריג המותקף מפתח לאורך חייו חוסן מנטלי ורגשי להתמודד עם אנשים רעים ושליליים במיוחד (מבוגר שנשאר ילדותי בתגובותיו, אז זה יכול להיגמר רע מאוד!!!), אבל מה עם הילדים???? בשביל הילדים זו פשוט מלחמת הישרדות בעולם אכזר עם חוקים של ג'ונגל וללא מבוגרים אחראיים מסביב (כי להם חשובה יותר יוקרת בית הספר או מה יגידו השכנים): או לחיות בשקט ובבטחון יחסיים או לחוות התעללות מתמשכת, או להיות אלים ומרתיע או להיות קורבן שמעמיד את עצמו בסכנה של התאבדות. במבט לאחור כמבוגר כל ההתנהגות האלימה, הברוטלית וחסרת הכבוד כלפי הזולת בתקופת צעירותי נראית לי איומה ונוראית מבחינה ערכית ומוסרית (מה ככה אני הייתי??? בושה וחרפה!!!!), אבל זו חוכמה קטנה מאוד לשפוט את הדברים בעיניים של מבוגר. במצב שבו נמצאתי כילד ומנקודת המבט שלי כילד על החיים מסביבי לא הייתה לי פשוט ברירה אחרת: או להגן על עצמי לבד ולשרוד או לוותר על החיים ולהתאבד. וזה בדיוק מה שקורה שהמערכות ההוריות, החברתיות והבית ספרתיות לא מתפקדות כמו שצריך (הילדים עושים הכול כדי לשרוד, ומי שלא מצליח מוותר על החיים). לסיכום: הבעיה הרבה יותר עמוקה ונרחבת ממה שבכלל שנדמה לכם!!!!
טוב..... אם כבר החלטתי כבר לדבר על עצמי (למרות שאני לא אוהב את זה בכלל, אין ממש ברירה, כי אדם לפני שהוא מרשה לעצמו לבוא בטענות לכל העולם ואישתו, צריך לפשפש טוב טוב בנפשו ולחפש שם את האמת הפנימית שלו), אז מן הראוי לשאול את השאלה הבאה: כיצד אני יודע שאני חריג??? הרי אף אחד באמת לא בא ואומר לך את זה ישירות בפנים, ותחושות סובייקטיביות יכולות לעיתים להיות מעוותות ולא נכונות. אז על מה אני מבסס את הדברים??? אז אומנם לא אומרים לך את המילה חריג, אבל משתמשים במונחים שליליים אחרים, שמשדרים לך את זה ללא הפסקה. טוב...... מילא אם זה מתרחש באופן חד פעמי, אז אין להסיק מכך מסקנות חד משמעיות חותכות וקיצוניות, נכון??? כמובן!! אבל מכיוון שאצלי זה קורה כל הזמן ובתדירות יום יומית, אז זה אומר דרשני, ואם בנוסף לכך יחס מעין זה מלווה אותי כחוט השני כמעט לאורך כל החיים, אז זה מהווה הוכחה חד משמעית לנכונות הדברים. קו ישיר עובר בין מערכת החינוך שכבר בגן חובה לא הסכימה להעלות אותי לכיתה א' רגילה ושלחה אותי לחינוך המיוחד, שם שהיתי במחצית הראשונה של שנת הלימודים הראשונה לבין היום. קן ישיר של התייחסות אליי כחריג, קו של חוסר אמון בסיסי , זלזול ופקפוק, שנמשך ברציפות באופן אינהרנטי וכחוט שני עד היום. זהו קו הגורל, שאי אפשר לברוח ממנו. קו זה התחיל בכיתה א', נמשך בבית הספר זכרון יוסף עם האפיזודה של הסכין, המשיך בבית הספר התיכון, שהפנה אותי לקב"ן כדי למנוע את הגיוס שלי לצה"ל (לא הצליח להם!!!), והוא לא מפסיק גם בימים האלה. כמו כן כאשר אני מסתכל על חיי לאחור אני שם לב שרוב חיי כילד, כנער, וכמובן גם לאחר מכן עברו עליי כמעט ללא חיים חברתיים ולבד עם עצמי. זו עובדה שאי אפשר להתכחש לה. אז אף אחד לא יכול להגיד לי שמדובר בהגזמה ובדבר מופרך מיסודו. זו המציאות העובדתית של חיי מאז ומתמיד, ואם זה לא דבר חריג, אז אני ככל הנראה באמת לא יודע שום דבר מהחיים שלי!!!!
ובכל זאת ובאופן יחסי, כמובן, לתנאים הללו הלא פשוטים בכלל הצלחתי ובגדול!!! הצלחתי לסיים את הלימודים בתיכון בהצטיינות יתירה, הצלחתי להתגייס לצבא ולשרת שם שירות משמעותי, הצלחתי לסיים תואר ראשון בהצטיינות, הצלחתי למצוא עבודה נאותה, הצלחתי להתחתן, להביא 4 ילדים נהדרים לעולם ולגדלם יחד עם אישתי, ואפילו סיימתי לימודי תואר שני בהצטיינות. אז אולי מבחינתכם זה דבר טרוויאלי, מובן מאליו וחסר חשיבות ומשמעות, אבל מבחינתי זה עולם ומלואו, וביחס לתנאי החריגות של חיי זו הצלחה כבירה או אפילו נס משמיים. מי היה בכלל מאמין שזה מה שייצא ממני??? ההורים שלי?? כן!!! הסביבה שהקיפה אותי: לא לא ולא אחד גדול!!!! וזה מוכיח לי רק דבר אחד: כל אחד יכול להגיע רחוק, אם רק יידע לשים בצד ולהתעלם מקולות הרקע של אלה שמפקפקים בו או שונאים אותו בשל חריגותו ויתעקש לא לוותר לעצמו ולהתמודד באומץ לב עם כל אתגר, ניסיון ומכשול.
חייו של החריג אינם פשוטים בכלל מבחינה נפשית ומנטלית, לא רק בגלל שהוא בד"כ לבד אלא בעיקר בשל היחס השלילי שהוא זוכה לו בשל חריגותו המתבודדת. הוא חייב ללמוד להעביר את רוב חייו לבדו ועם התווית שהחברה הדביקה לו על מצחו כאות קין לכל חייו, ובמקביל לנהל את חייו כמו כל אדם רגיל אחר מהישוב. זה דורש ממנו תעצומות נפש ויכולת להתמודד לבד עם משברים ולצאת מהם מחוזק ומחושל. המסע של השירה והזמר וכן האתר הזה על כל מרכיביו הם המשך ישיר לקו חייו של החריג, ואני מבטיח לכם שהמסע המרתק הזה לא רק שלא ייפסק אלא הוא גם יתעצם ויפרוש את זרועותיו התמנוניות לעוד מקומות נוספים. אז תמשיכו לזלזל ולפקפק, אבל בסוף תצנחו כולכם כמו "הצנח לו זלזל" של חיים נחמן ביאליק.
בואו נדבר ברשותכם על לשון הרע, ומה יותר ראוי והולם להמחיש לכם את הדברים מאשר לגייס לצורך כך את מה שהתנסיתי בו "על בשרי" במשך שנים כה ממושכות, וזה הגיע למימדים מפלצתיים של מגיפה של ממש מאז שהתחלתי במסע של השירה והזמר. למה אתה מתכוון??? טוב... אל תשחקו לי אותה תמימים, שלא מבינים על מה בכלל אני מדבר. אתם יודעים היטב, רק פשוט לא נעים לכם לדבר על כך. מכיוון שזה המצב, אז אני אעשה את זה בשבילכם ללא כל היסוס ואבהיר למה אני מתכוון: הניסיון השקרי והנבזי במיוחד לייחס לי נטיות הומוסקסואליות. לבטח שמתם לב שאני לא מהסס להעלות כל דבר על פני השולחן בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ואני עושה זאת בצורה ישירה, פתוחה ,שקופה ובלי שום התייפיפות. לצערי רוב החברה הישראלית היא לא כזאת פתוחה ומעדיפה לא לדבר על מה שלא נוח לה, ועל כך אני מנהל מלחמה עיקשת, סזיפית ובלתי מתפשרת. טוב...... אז נחזור לענייננו. תגידו לי בבקשה, כל מי שעוסק בשירה ובזמר הוא בהכרח הומו??? כל מי שכותב על רגשותיו הוא בהכרח הומו??? כל מי שמציב דברים על השולחן באומץ לב הוא בהכרח הומו??? כל מי שבוחר לא לקלל ולא לדבר בוולגרייות בסגנון של תת התרבות העבריינית הוא בהכרח הומו??? עכשיו בואו נזרום לרגע עם הדימיון המעוות והחולני של אותם אנשים, ונניח שהדברים שהם אומרים הם נכונים. האם זה עדיין בגדר לשון הרע? כמובן!!! מדוע?? כי גם אם זה היה נכון (דבר המוכחש בתוקף מכל וכל!!!), הרי שזה ניאמר במטרה לבזות ולהשפיל אדם בפומבי על רקע מיני!!! ומה קורה אם זה פשוט שקר (כמו במקרה שלי) ??? אז זו כמובן דרגה חמורה יותר של לשון הרע. ומה קורה כאשר אותה לשון רע שקרית מופנית כלפיי באופן מכוון וזאת כאשר אני נוכח ושומע את הדברים ישירות??? במקרה כזה זו הדרגה הבזויה ביותר של לשון הרע שיכולה להיות!!! זו גם לשון רע מהגרועות ביותר שיכולות להיות בעולם הזה בשל היותה על רקע מיני.
ועכשיו נעבור ברשותכם למבחן העובדות (ככה מבררים דברים בבית המשפט ולא ברחוב): הומו זה אדם שנמשך לגברים מבחינה מינית, ומכיוון שכל חיי נמשכתי ושכבתי אך ורק עם נשים, אז המידע שלפיו אני הומו הוא שקרי לחלוטין. ובאיזו דרגה של לשון הרע מדובר??? מכיוון שהקריאות הללו מושמעות כלפיי גם כאשר אני נוכח ואני נאלץ בכפייה לשמוע אותן, הרי שזו הדרגה הבזויה והמתועבת של לשון הרע הכוללת את שלושת המרכיבים הבאים יחדיו:
1) כוונה מוצהרת לבזות ולהשפיל את הקורבן. 2) שימוש בשקרים שרחוקים לחלוטין מהמציאות העובדתית כלפי הקורבן. 3) כל הדברים הללו נעשים בפרהסייה (כמו במשפט שדה) ובנוכחותו של הקורבן ובלי שיש לו שום יכולת להתגונן ולהשיב על השקרים.
לסיכום נקודה זו: להגיד על אדם דברים נכונים מבחינה עובדתית כדי להשפיל אותו ולרמוס את כבודו, זו דרגה בסיסית של לשון הרע. להגיד על אדם דברים שקריים מבחינה עובדתית כדי להשפיל אותו לרמוס את כבודו זו דרגה חמורה מאוד של לשון הרע. ושיא השיאים של השפלות והנבזות: להגיד על אדם דברים שקריים מבחינה עובדתית כדי להשפיל אותו ולרמוס את כבודו ועוד להעז לעשות כל הדברים האיומים והנוראיים הללו בנוכחותו ובאופן מכוון על מנת שהוא ישמע אותם במו אוזניו, זו לשון הרע האיומה והנוראית ביותר שיכולה להיות בעולם הזה (לא חושב שניתן למצוא משהו יותר גרוע מזה), וכאשר לשון רע מעין זו עוד מדברת על מיניותו של האדם, זה כבר הופך למעשה שטני של ממש, שאין עליו כפרה ומחילה מידי שמיים. כאדם שמעדיף את הרוחניות על פני הגשמיות, תדעו לכם, שאין דבר יותר מבזה ומשפיל את נשמתי עד עפר מאשר הדבר הזה!!!! על דבר הזה אני נלחם כל חיי כדי לא למות.
היהדות רואה בלשון הרע פשע המשול לרצח ולשפיכות דמים, ואני שואל את אלה שמאמינים או עושים את עצמם מאמינים בהשגחה העליונה: אתם לא חוששים ומפחדים, שיש למעלה מי שרואה את כל מה שאתם עושים??? מצידי אתם יכולים לזרוק את כל הדת שלכם לפח. שום דבר לא שווה, אם אתם מרשים לעצמכם להיות מעורבים בעלילת דם מכוערת כזאת. כל המצוות שבעולם, כל האדיקות שבעולם, כל התפילות שבעולם, וכל עיסוק אחר בעניינים דתיים לא יעזרו לאדם שמעורב בלשון הרע בדרגה חמורה כזאת!!! היזהרו בלשונכם!!!! יש מי שמסתכל מלמעלה רואה את הכול ובוחן לב וכליות של האדם. כל המשחקים הצבועים האלה לא יואילו לכם ביום הדין, ואתם תשלמו את מלוא המחיר על לשון רע חמורה מעין זו. אומנם בבית דין של מעטה, אף אחד לא יעמיד אתכם לדין, ובמציאות המעוותת והחולנית של העולם הזה אף אחד לא יעצור אתכם מלהמשיך להתנהג בצורה כזאת גם בעתיד, אבל לא כך תהיה ההתנהלות בבית הדין של מעלה, ואת הדברים הקשים הללו לא אני הקטן והמושפל עד עפר אומר לכם אלא הדת היהודית בכבודה ובעצמה!!!!
לכל אדם יש זכות אלמנטרית להגן על עצמו ועל כבודו, כאשר נאמרים עליו דברים שקריים או לחילופין כאשר משמיצים אותו ואומרים עליו דברי בלע זדוניים על מנת לפגוע בו. איפה זה מעוגן מבחינת החוק היבש???? במקום הכי גבוה שיכול להיות: בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לכל אדם יש כבוד אנושי בסיסי, שיש לשמור עליו, ומתוקף זה שמורה לו גם החירות להגן עליו ברגע שמנסים לפגוע בו שלא בצדק. זה מה שמצופה מכל בן תמותה לעשות, כאשר אומרים לו או אומרים עליו דברים לא נכונים מתוך כוונה רעה ופוגענית. כאשר אדם אומר לך את הדברים ישירות מול הפנים או באופן מתועד, אז הוא לפחות נותן לך את הזכות האלמנטרית להתייחס לדברים, להגיב ולהציג את נקודת מבטך לעניין, אך מה עושים המנוולים מוגי הלב כדי למנוע ממך אפילו את הזכות האלמנטרית הזאת??? הם לא אומרים לך את הדברים ישירות מול הפנים אלא תמיד מאחורי הגב בינם לבין עצמם בקול רם ובאופן מכוון כדי שתשמע ובדרך זו לא תוכל להתייחס לדברים ולהגיב. ואכן ברוב המקרים אין ברירה אלא פשוט לבלוע את הרוק ולספוג את העלבון השקרי בשקט, כאשר ניטלת ממך היכולת להגיב לאותם רשעים זדוניים, וזאת כאשר בעל כורחך אתה הופך מנשוא הדיון למושא הדיון או מגוף שני (שאיתו מדברים ישירות) לגוף שלישי (שעליו מדברים מאחורי הגב). ברם הייתה פעם אחת יוצאת דופן שלא יכולתי כבר להתאפק, והגבתי בצורה קשה מאוד. זה היה כאשר הלכתי לתומי ברחוב, שתי בחורות הלכו מולי, ואחת מהן הצביעה עליי לחברתה, צחקה בקול רועם ואמרה לה את המשפט המזעזע הבא: "אני במקומו הייתי מתאבדת" (ואני לתומי חשבתי עד לאותו לרגע שנשים הן יצור אנושי מופלא נשגב ורוחני, שלא מסוגל להגיע לרמות של רשעות כאלה- הוי אשלייה מתוקה מדוע היא התנפצה לי??? עד היום זה אוכל לי את הלב ולא התאוששתי מזה!!!). טוב.... אז עם כל יכולת הספיגה המופלאה שלי במקרה זה פשוט לא יכולתי להבליג יותר, ותגובתי הקשה הפתיעה אותן מאוד, והן קפאו במקום. ככל הנראה אותן בנות היו רגילות להתנהג כלפי כל אחד "שלא בא להן טוב בעיניים" בצורה כזו, וזה תמיד היה עובר להן בשקט ובשלווה, וזה כנראה מסביר מדוע נגרמה להן הפתעה גדולה. המסר שלי למערכת החינוך הוא זה: יש דברים שהם הרבה הרבה הרבה יותר חשובים מהישגיות וציונים: למשל, להיות ולהישאר בן אדם. אז אולי סוף כל סוף תחנכו כמו שצריך את הדור הצעיר ותסבירו לו שהתנהגות מעין זו היא פסולה מיסודה, מרושעת ורעה, וזאת כדי שחלילה לא יצמחו לנו גם בדור העתיד הרבה אנשים מהזן המסוכן הזה!!!!
בואו נדבר ברשותכם על דמותו של השטן ביהדות. ברור לכם שבעולם הזה יש אנשים טובים ויש גם אנשים רעים. זו מציאות החיים העובדתית, ואף אחד לא יכול להתכחש לה. ומה קורה בעולמות הגבוהים??? האם שם יש רק את האל ואת מלאכי השרת הטובים שלו או שמא יש גם מלאכי חבלה ואפילו שטן??? האם היהדות בכלל מכירה בכוחות על טבעיים בשמיים, שמיוצגים ע"י הרוע של השטן ועושי דברו?? התשובה לכך היא חיובית בהחלט. אם היהדות הייתה כופרת ברעיון של השטן, אז ספר איוב, שבו השטן משחק תפקיד דומיננטי ומכריע לא היה בא בא אל העולם ומפורסם.
ומה מעמדו של השטן ביהדות? יש הטוענים, כי מעמדו של השטן שקול לזה של האל בכבודו ובעצמו, כלומר, כפי שיש את האל הטוב, החנון והרחום, כך יש גם כוח עליון שטני, ובין הכוחות הללו מתנהלים מאבקים ומלחמות אין סופיות, בדיוק כפי שקורה בעולם הזה. זו כמובן לא הגישה של היהדות, שמאמינה בכוח עליון אחד בלבד, שכול כוחות הטבע, השמיים והארץ נתונים למרותו הבלעדית. ספר איוב מבטא את הגישה הזאת בצורה הטובה ביותר. השטן עם כל עוצמתו האדירה וכוחותיו המשמעותיים הוא לא העז להפעיל אותם מיוזמתו באופן עצמאי. השטן בא את האל ומציע לו להעמיד את איוב במבחן על מנת להוכיח את טענתו שהוא לא באמת צדיק וישר, כפי שהוא מתיימר להיות. האל יכול היה לדחות את בקשתו של השטן, ואז כל הסיפור של איוב לא היה נברא, חייו היו ממשיכים כמו הסוף של סיפורי האגדות (שלגיה וסינדרלה), והשטן לא היה מעז להמרות פיו של האל. ע"פ ספר איוב השטן כפוף לאל ונתון למרותו, ואינו עושה דברים על דעת עצמו. מה תפקידו של השטן בעולם הזה??? לעשות רע כמובן!!! אבל למי???? מכיוון שהאל הטוב שולט עליו, אז הוא מצווה עליו מן הסתם לעשות רע אך ורק לאנשים רעים ורשעים. ובכל זאת אנו יודעים שלא רק אנשים רעים סובלים, ושיש מקרים רבים שדווקא אנשים טובים וראויים הם קורבנות של רוע ורשעות שטניים (איוב היא דוגמא טיפוסית לכך!!!!). אז כיצד ניתן להסביר את זה שהרוע השטני מופנה דווקא כלפי אנשים טובים??? יתר על כן כיצד ניתן להסביר שהדברים הללו נעשים בידיעה ואפילו באישור של האל ושהוא לא מתערב בהיותו השולט על כל הכוחות בתבל וביקום???? היעלה על הדעת, שרשע וטוב ולו וצדיק ורע לו ושהכול עוד נעשה עוד בחסות/ בידיעת האל???? איוב לא קיבל תשובה לכך. במקום זה הוא קיבל "על הראש" את המופע המפחיד של "אני האל הגדול, אתה האדם הקטן, ואתה אינך אמור להבין ולדעת כל דבר ממה שהאל עושה". ובכל זאת יצר הסקרנות הטבעי שלנו כבני אדם לא מאפשר לנו שלא לתהות בעניין ולנסות לחפש פתרון לסוגיה המרתקת הזאת.
אנסה לעמוד באתגר הזה בכבוד: ניסיון החיים מלמד אותנו שאנשים טובים הופכים לקורבנות של רוע ורשעות שטניים, אם הם יושבים בשקט ובפאסיביות ומחכים לניסים מתוך אשליה שהאל הוא קבלן ביצוע שלהם. מי שלא נלחם ברוע אנושי או מגלה אדישות למעשיו, יהפוך ביום מן הימים לאחד מקורבנותיו. לרוע השטני יש תפקיד חשוב בעולם הזה: הוא נועד לשמש עבורנו תמרור אזהרה, והוא אמור להעיר אותנו מתרדמתנו ולא לאפשר לנו אף פעם לנוח על זרי הדפנה ולחשוב שהגענו אל המנוחה והנחלה. הרוע השטני שמיועד לפגוע ברשעים, יופנה במלוא עוצמתו אל האנשים הטובים, כאשר הם שרויים בתרדמה או מאמינים בגישה של ישיבה בחיבוק ידיים. ומה קורה, אם למרות כל סימני האזהרה האנשים הטובים מעדיפים להמשיך לישון??? אז הרוע השטני יעניש אותם על כך במלוא החומרה. ומה יקרה לאחר מכן??? לאחר העונש הקשה, אז יבוא השלב הקשה של הפקת הלקחים הנדרשים על מנת לוודא שסרט האימה הזה לא יחזור על עצמו שוב בגרסה כזאת או אחרת.
סיכום ביניים: לרוע השטני יש ארבעה תפקידים מרכזיים:
1) להכות שוק על ירך את הרשעים. 2) להעיר את הכוחות הטובים כדי שיילחמו ברשעים, ויקדימו תרופה למכה. (הלוואי שזה היה נשאר כאן ולא עובר לשלבים הבאים, אבל במציאות זה לא מה שקורה, וחבל!!!). 3) להכות בחוזקה כעונש חמור את כל מי שמעדיף להתעלם מסעיף 2. 4) לשמש לקח ומוסר לעתיד לכל אלה שהתעלמו מסעיף 2 וספגו את המכה הנקובה בסעיף 3.
ומה תפקידו החמישי והאחרון של הרוע השטני??? להעמיד במבחן את טוהר הכוונה של הנפש שלנו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר איוב. איוב היה אדם צדיק, אך היא קיבל בשל כך גמול חיובי ביותר (אושר, עושר ומעמד חברתי גבוה). ומה טען השטן בפני האל?? זו לא באמת חוכמה להיות צדיק, כאשר "הכול דבש". בואו נראה האם איוב יישאר צדיק גם בזמנים של משבר ומצוקה קשים מנשוא?? מה למעשה אומר השטן לאל?? שטוב ורע זה למעשה מושגים, שתלויים בראש וראשונה בנסיבות החיים שלנו וללא קשר בכלל למה שקורה בנפש שלנו פנימה!!! במילים אחרות, אם יהיה לנו טוב בחיים, אז סביר להניח שנהיה טובים, ואם יהיה לנו רע בחיים, אז סביר להניח שנתקלקל ונהפוך לרשעים. אז מהו תפקידו החמישי של הרוע השטני??? לבדוק האם נפשנו היא באמת טובה מבפנים או שמא הכל תלוי בנסיבות החיים מסביבנו?? מכיוון שאיוב נחשב לטהור ולצדיק במיוחד, אז הוא גם הועמד במבחן הקשה ביותר: כל רכושו נעלם, ילדיו מתו והוא הוכה במחלה קשה ומדבקת. איוב עמד במבחן כ"כ קשה, שכל בן אדם אחר במצבו היה כושל בו באופן מוחלט ובוודאות. ברם איוב היה מקרה יוצא דופן, ואין זה אומר בהכרח שהמבחן שהוטל עליו, יוטל בהכרח על כל אדם מהישוב. האל בהיותו בוחן לב וכליות, ומכיר היטב את נפש ברואיו, לא יטיל על אדם מבחנים שאין הוא מסוגל לעמוד בהם. כל אדם במהלך חייו ייתקל ברוע שטני שהוא כן מסוגל לעמוד בו, להתמודד איתו כמו שצריך ולצאת ממנו מחוזק ומחושל. ברם יכולת ההתמודדות מול רוע שטני זהו לא המבחן האמיתי. המבחן האמיתי טמון בשאלה הבאה: האם גם בתקופות של אפילה ומשברים קשים הנפש שלך נשארה טובה בבסיס שלה או שמא היא השתנתה לרעה ולבלי הכר??? זהו המבחן הקשה שבו הועמד איוב, ומבחנים פחות קשים מאלה בהרבה עוברים על כל אחד מאיתנו במהלך חיינו כפרטים. דווקא העם היהודי כקולקטיב עבר את המבחן הקשה של איוב בתקופה הנוראה והאפילה של השואה והוא יצא ממנו לא רק חזק ומחושל יותר אלא הוא הוכיח גם את חוסנו המוסרי והערכי שלא נפגם ולא השתבש, למרות כל מה שקרה.
לסיכום: כוחות שטניים נועדו לפגוע דווקא ברשעים. ברם בהעדר מאבק מולם הם פוגעים דווקא באנשים הטובים. ומה קורה, כאשר הרוע השטני כבר פגע בנו את פגיעתו הקשה? אז אנו צריכים בראש וראשונה להפיק את הלקחים הנדרשים על מנת לוודא שזה לא יחזור על עצמו עוד פעם, ובמקביל לא לתת לרוע הזה להשפיע לרעה עלינו ולזהם בלי תקנה את נפשנו.
את חיי אני חב ישירות לסבתי רחל שרייר ז"ל. הכיצד זה ייתכן??? הרי היא נפטרה, כאשר הייתי בן חמישה חודשים בלבד!!! וחוץ מזה על מה אתה מבסס את הדברים???? טוב..... אז אין לי וודאות מוחלטת בעניין, אך עיון בתמונות של אבי הביולוגי ז"ל, החושפת את עולמו הפנימי, וכן ידיעת העבר הקשה של סבתי ז"ל הם ביחד מוליכים אותי לתחושת הבטן החזקה הזאת. שיהיה לכם ברור: מבחינה עובדתית אין כאן הוכחות ברורות וחד משמעיות, ובכל זאת לעיתים אין ברירה אלא לצרף את חלקי הפאזל אחד לשני, וגם מזה ניתן ללמוד דברים בעלי משמעות גדולה מאוד. אם נוסיף לכך את הכרת אופיים של של בני האדם ודרך התנהלותם לאור ניסיון חייהם וחוויותיהם האישיות הטובות והרעות, אז נוכל גם בדרך זו להגיע לתובנות עמוקות, שקרובות מאוד לאמת, גם כאשר העובדות לא ידועות לנו במלואן.
עיון בתמונות של אבי הביולוגי ז"ל מלמד שהדבר האחרון שהוא רצה באותה תקופה זה להתחתן!! הוא הרי היה פרפר חובב ציד, ששואף לחוות כמה שיותר ריגושים עם בנות המין היפה, שאותן הוא תיעד בקפדנות ושמר כאוצר יקר ערך באוסף הפרטי שלו. וכאן נכנסת לתמונה סבתי ז"ל. בתקופה זו היא הייתה כבר חולה מאוד ולקראת סוף ימיה. עברה הקשה הכביד עליה עד מאוד, שכן כמעט כל משפחתה נשארה באירופה ונספתה בשואה הארורה, היא נותרה לבדה, ואבי הביולוגי היה בנה היחיד. מה הדבר היחיד שהיה חשוב לה ובוער בעצמותיה באותה תקופה??? שהוא יתחתן, יביא ילד לעולם ובכך תובטח ההמשכיות של המשפחה. אז מה היא היא ככל הנראה עשתה??? הפעילה עליו לחץ כבד מנשוא והתחננה בפניו שימצא כבר בחורה, יתחתן איתה כדי שעוד בהיותה בחיים היא תזכה לחזות בנכד שלה, שיהיה עבורה מקור של נחמה על כל האובדן הבלתי נתפס בשואה, יהווה סמל להמשכיות שושלת הדורות ויבטא את הניצחון על הנאצים ימח שמם וזכרם. אילולא הלחץ הכבד מצד סבתי ז"ל על אבי הביולוגי ולולא נקיפות המצפון שהיא הצליחה לעורר בו בשל השואה, אז סביר להניח שהוא לא היה מתחתן וממשיך לחיות את חיי הפרפר שלו המאושרים ונטולי הדאגה שלו, וכך לא הייתי בא לעולם אף פעם.
ברם כפי שאתם בוודאי יודעים דברים, שנעשים בלחץ חיצוני כבד וללא מחויבות פנימית עמוקה הם לרוב זמניים בלבד ולא מחזיקים מעמד לאורך זמן. וכך אכן גם קרה!!! הנישואים הללו התפרקו כעבור זמן קצר ביותר (בהיותי פחות מגיל 3). אבי הביולוגי ז"ל לא יכול היה ככל הנראה להיגמל מנטייתו הטבעית לצוד בחורות, וזה מה גרם ככל הנראה לפירוק החבילה. בסיכומו של דבר: אני חב את חיי לסבתי ז"ל ולבני משפחתה שנספו בשואה, שכן בלעדיה מצד אחד וללא המשא הכבד שלהם מצד שני, אז לא היה נוצר הצורך החיוני הזה בצאצא דווקא בזמן הספציפי הזה, ואז סביר להניח שלא הייתי נוצר ולא בא לעולם.
המסקנה החותכת: חשוב עד מאוד לחקור לעומק את שורשי המשפחה, שכן בדרך זו אולי תופתעו לגלות, שאתם חבים את חייכם לא רק להוריכם הביולוגיים אלא גם להם.
אין מקום תפילה יותר בטוח ומאובטח בכל העולם כולו כמו מסגד אלאקצא (הלוואי שדם יהודי במדינת ישראל הריבונית היה נשמר ברמה כזו גבוהה של בטחון). כבר מימי המופתי חאג' אמין אלחוסיני הושמעה הטענה שמסגד אלאקצא נמצא בסכנה, וזה נתן את האור הירוק למרצחים האנטישמיים לשפוך דם יהודי בפרעות נוראיות. נו..... אז קרה משהו מאז למסגד אלאקצא???? לא ולא!!! ברם השימוש הנלוז במקום תפילה קדוש כדי ללבות שנאה ולהביא לאלימות ולרצח נמשך ללא הפסקה עד ימינו אלה. בימי ערפאת מסגד אלאקצא שימש את התרוץ לפרוץ האנתפאדה החמושה (ולהזכירכם זה קרה כאשר השמאל בכלל היה בכלל בשלטון). ומה קורה בימינו אלה?? גם גל טרור הסכינים פרץ על רקע הטענה השקרית שמסגד אלאקצא נמצא בסכנה, והתנועה האסלאמית שבמדינת ישראל ממשיכה ישירות את דרכו המופתי הנאצי ושוב ממחזרת את אותה עלילת דם וזאת במטרה מכוונת להביא לשפיכות דמים נוספת ולרצח עוד יהודים. ומה קורה כאשר המנוולים לא מוצאים תרוץ סביר, שיצדיק את השקרים שלהם??? אז הם בעצמם יוזמים אלימות פרובקטיבית כדי להביא לעימות, שאליו הם כל הזמן מכוונים, וכך בדיוק עשו שלושת המחבלים המתועבים (אזרחי ישראל- אני קוקוריקו אם מגיע לכאלה אנשים או לכל מי שתומך בהם להיות אזרחים במדינה נורמלית!!!! ) בציפיה שפעולתם הנפשעת תביא להתפרצות של גל אלימות נוסף. זהו הפאשיזם האסלאמי במיטבו, הנשען על תרבות של הפצת שקרים, רמייה והולכת שולל, שנועדו להביא לתסיסה נרחבת ולמלחמת דת ,על התבכיינות קורבנית של הקוזאק הנגזל ,על אי לקיחת אחריות לפשעיהם וסרוב עקשני לערוך חשבון נפש פנימי. מה שמעציב במיוחד שתמיד יימצאו בקרבנו היהודים הגלותיים בעלי מנגנון של הרס עצמי שתמיד יחפשו את האשם בנו. הנחמה היא שהרוב היהודי השפוי מבין שאם יפרוץ גל של אלימות נוסף, זה יתרחש בגלל שהצד השני קיבל החלטה אסטרטגית לעשות זאת בעיתוי הנוכחי, והוא רק מחפש תירוץ לעשות את מה שהיה עושה אותו ממילא בכל מקרה ובלי קשר בכלל לתירוץ שהוא ממציא כדי להוליך שולל את התמימים בקרבנו. והערה אחרונה: אין שום קדושה במקום פולחן שמבריחים לתוכו כלי נשק ואמצעי חבלה, ומשתמשים בהם כדי לרצוח, להסית ולהפיץ דברי בלע ושנאה, כך שהמחבלים ,המסיתים שתומכים בהם ומגינים עליהם וכל מי שתומך בהם מקרב האוכלוסיה הכללית, פוגעים לא רק בנו אלא בדת שלהם ומוציאים את דיבתה לרעה לכל העולם כולו. תחליטו: אם אתם דת של שלום, כפי שאתם טוענים אז תוקיעו מקרבכם את המחבלים השפלים ואל תתנו למסיתים לפעול בקרבכם, ובמקום להפיץ שנאה יוקדת ונאצית תתחילו לדבר על סובלנות, אהבה והכלה. להלן כתבה הממחישה את הפאשיזם הדתי האסאלמי המשתמש בשקרים כדי לעוות את המציאות ולהתסיס את הרוחות תוך הפיכת קורבן האלימות לאשם. סדרת הקריקטורות האנטישמית הזו הייתה מקבלת מקום של כבוד אצל היטלר וגבלס: מי שהפר את הסטטוס הקוו בהר הבית זה הצד הפלסטיני, שאיפשר למקום להפוך בשנים האחרונות לחממה של טרור והסתה פרועה, ואת התוצאות הטרגיות של העניין ראינו כולנו בפיגוע הנפשע. ממשלות ישראל השונות הפקירו את הריבונות בהר הבית לגורמים עוינים וחתרניים שבעצם ימים אלה הם עדיין חושבים שהם הריבוניים בשטח ולא מדינת ישראל. ואכן הם עושים בהר את מה שבא להם, כולל פעולות להעלמת ממצאים ארכיאולוגיים שמעידים על הקשר בין המקום לעם היהודי. הם התרגלו לאורך שנים ארוכות מספור לכך שהם שולטים בכל מה שנעשה בהר ללא עוררין, ועושים שם כל מה שבא להם בלי חשבון , ושאנחנו משלימים עם זה בשתיקה. כך ראינו גם מחזות של הסתה פרועה מבלי שהמדינה עושה דבר וחצי דבר בנדון. ומתי המדינה מואילה סוף כל סוף להתעורר מתרדמתה? רק אחרי פיגועים או אירועים אלימים מעין אלה. המדינה כריבונית הבלעדית על ירושלים כולה ועל שטח הר הבית מחויבת להבטיח חופש פולחן במקום ללא שנאה, אלימות והסתה, והיא צריכה לעשות זאת במעשים בשטח ולא באמצעות מילים ריקות מתוכן (באופן דומה היא צריכה להחיל באופן מעשי את ריבונותה בכל שטח משטחי מדינת ישראל). לצורך מימוש אחריותה זו (לשמור על הסדר, החוק והביטחון, שזו האחריות המינימלית והבסיסית ביותר של כל מדינה כלפי אזרחיה) היא צריכה להיות נוכחת בשטח עצמו ולא רק בפתחים. תזכרו דבר חשוב ביותר: בכל מקום שבו אתה לא נמצא בו פיזית, אז לואקום הזה ייכנסו באופן הדרגתי גורמים חתרניים ועוינים במיוחד. כלל זה תקף גם לכל שטח משטחי מדינת ישראל. אם אנחנו נימנע מלהיכנס לשטחים במגזר הערבי והבדואי כדי לא להרגיז את האוכלוסיות הללו (תפיסה מובהקת של היהודי הגלותי, שמשקשק מהגויים. מסתבר שקשה להיגמל מהרגלים רעים של העבר הנורא), אז אז אנו ניאבד לאורך הזמן בדרך זאת את הריבונות בהם, ואנו במסלול ישיר להפיכת מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינה דו לאומית.
יש לי תחושה קשה שהצד השני החליט שוב פעם להביא לפיצוץ ולהבערת השטח, ואת זה הוא יעשה כפי שהוא רגיל לעשות עוד מימי המופתי חאג' אמין אלחוסיני באמצעות הפעלת הנשק של מסגד אלאקצא (שיותר ממקום תפילה בין האדם המאמין לאלוהיו הוא הפך למקום להפצת שנאה וחממה לתומכי טרור ). אין כאן שום הפתעות הכול צפוי וידוע מראש בהקשר זה, וזהו טריק ידוע עוד מראשית הציונות. הלוואי שהדברים יתבררו כעורבא פרח או כ"הר שהוליד עכבר", אבל במקרה שזה אכן ייגמר בפיצוץ, עלינו לפעול במלוא הכוח והנחישות, והכי חשוב: בתום העימות עלינו לשנות את כללי המשחק מהיסוד ולא לחזור עוד פעם למשבצת ההתחלה. הגורם התוקפן חייב ללמוד "על בשרו" שיש מחיר כבד ביותר לתוקפנותו, ושאין שום ערובה לכך שמה שהיה עד כה, ימשיך להתקיים גם בעתיד. במשך שנים הארוכות של אוסלו הרגלנו את הצד השני, שהוא תוקף, רוצח, מביא לגלי אלימות פעם אחר פעם, ובסופו של דבר כולנו חוזרים שוב פעם לנקודת ההתחלה, וזאת עד הפעם הבאה וחוזר חלילה. כך זה קרה לאחר אירועי מנהרת הכותל וקבר יוסף לאחר תום האנפתאד'ה השנייה ,בתום כל המבצעים ברצועת עזה וכן בעוד מקרים.
שלא יהיה לכם צל של ספק: גם הצד השני מפעיל שכל ומחשבה, הוא בהחלט יודע מה שקורה אצלנו (דרך אגב :הרבה יותר מאשר אנו יודעים מה שקורה אצלו), וכאשר הוא בטוח בוודאות שלאחר כל גל תוקפנות כזו, הוא יחזור למצב הקודם, ולא ייפגע או אפילו חלילה ירויח מכך, אז יש לו אינטרס להמשיך ולתקוף שוב ושוב ללא הפסקה. את כללי המשחק המעוותים הללו צריך לשנות מהיסוד, כך שבתום כל עימות הצד השני מפסיד עוד ועוד והרבה מאוד. ומהו כלל הברזל, שצריך להכתיב את גישתנו בהקשר הזה?? בתום כל עימות עלינו להפחית בצורה ניכרת את האויבים, שמסתובבים לנו כאן בין הרגליים וכן לפגוע קשות באלה שתוקפים אותנו מחוץ לגבולות המדינה עד כדי מיטוטם המוחלט (הרשות הפלסטינית והחמאס). הסכמי אוסלו נחלו כישלון מוחלט, ואנו נמצאים כיום בתקופת ביניים שאי אפשר למשוך אותה לעד כמו מסטיק. צריך לחשוב על דרך אחרת שתואמת את האנטרסים שלנו ולא להמשיך באותה רעה חולה לעוד שנים כה רבות. הגיע זמן שמדינת ישראל תבחר את דרכו זאב ז'בוטינסקי, תתחיל לבנות קיר ברזל עם אגרופי ברזל לתגובת מחץ לכל תוקפנות, ותזנח את התפיסה הפייסנית של טולוסטוי, שהביאה ליהודים בגולה רק פרעות ושואה ובישראל את הטרגדיה המדממת של הסכמי אוסלו. (לכל המתעניינים בנושא מוזמנים לקרוא את הרשום באתר זה באשר להתייחסותו של ז'בוטינסקי בנוגע לאסכולה הפייסנית והפאציפיסטית של טולוסטוי והוכחה חד משמעית של העדר התאמתה המוחלט להיסטוריה של העם היהודי)
בוקר טוב לכם!!!! ישנתם טוב!!!! הגיע זמן לקום יפיפיות נרדמות שכמותכן!!! אתם באמת לא שמים לב מה קורה כאן במדינה בשנים האחרונות???? בכל העימותים בינינו לבין הפלסטינים בשנים האחרונות, כאשר משהו לא מוצא חן בעיניהם, אז הם ישר הם מאיימים באלימות, אנחנו עושים קצת שרירים, ובסופו של דבר מתקפלים. כך הצד השני צורב בתודעתו תחושה של הישג וניצחון מוראלי לקראת המשך המאבק כנגדנו. אנחנו היינו עקשניים ונחושים, כך הם אומרים לעצמם, ואילו הישראלים התגלו כהרגלם חלשים, רופסים, אדישים ומגמגמים. כאשר זהו הדבר שנצרב בתודעה שלהם, אז לא פלא שזה מדרבן אותם להמשיך לצעוד באותו מסלול בדיוק כל הזמן ללא הפסקה. אתם צריכים להבין שמראשית הציונות ועד היום אנו נמצאים במלחמה מול אויבינו הרבים על חלקת האדמה הקטנה הזאת. זו מלחמה, שלא נפסקה לרגע, היא אומנם לבשה ופשטה צורות שונות ומגוונות, אך במהות זו נותרה אותה גברת עם שינוי אדרת. במלחמות האיומים הללו אנחנו בד"כ מפסידים והצד השני מנצח, וזה בדיוק מה שנותן לו את התקווה ואת הדלק הנחוצים להמשיך במלוא המרץ במלחמה כנגדנו ואף להרחיב ולהחריף אותה.
תבינו, זה לא רק העניין הספציפי של הר הבית, שעומד כאן על הפרק אלא סוגיית ההתקפלות שלנו מול איומים בכל ארוע וארוע. בגלל זה בדיוק אנו נרתעים לממש את הריבונות שלנו לא רק בהר הבית אלא גם במגזר הערבי והבדואי בכללותו. ומה הצד השני לומד מכך??? שבאמצעות איומים אפשר בתהליך הדרגתי לנצח במלחמה על הארץ הזאת ולפורר את ריבונותה מתוך מגמה להפוך אותה לדו לאומית בשלב הראשון ומשם הדרך קצרה להביא לכיליונה. זה מתחיל במגזר הערבי והבדואי עובר להר הבית, ומשם זה ימשיך לעוד מקומות, שלא יהיה לכם בכלל צל של ספק, שכן זו מלחמה על הארץ הזאת מול מגוון רחב של אויבים מבית ומבחוץ מקרוב ומרחוק. בשנים האחרונות זה הולך לצד השני, כי אנחנו חזרנו למנהגים הגלותיים והתחלנו לפחד ולגמגם.
חייבים לשנות בדחיפות גישה!!!! חייבים להפסיק להיכנע לאיומים. הם מאיימים שהם יעשו לנו רע??? אז הם צריכים להיות מודעים שלהם יהיה רע פה בצורה שהם לא מדמיינים אפילו בסיוטים הגרועים ביותר שלהם. אפשר לפתור כל דבר באמצעות תקשורת פתוחה והבנת הצרכים של הצדדים, אבל אסור להשלים ולהיכנע לשפה של איומים. זו תרבות של עולם תחתון ולא תרבות נורמטיבית (אסור שזה יצליח לרשעים בחיים הפרטיים שלכם, ואסור לאפשר את זה גם כאן!!!!). זהו המסר שחייב לצאת מאיתנו: אנו בעד הדדיות לתועלת כל הצדדים, וזה יכול להתבצע אך ורק באמצעות דו שיח ישיר פתוח וכנה, אבל אנחנו לא ניכנע לתכתיבים ולאיומים. שיידע כל מי שמאיים, שהוא ישלם מחיר כבד מאוד, אם יעז לממש אותם. הרתעה היא שם המשחק ולא כניעה לאיומים ולתכתיבים חיצוניים, שפוגעים באינטרס שלנו ובכבוד העצמי שלנו כאן. אנו חייבים לעמוד על כבודנו העצמי להגן על חיינו כאן לא פחות מאשר הצד השני דורש אותו עבור עצמו. עלינו להראות לצד השני שאנחנו מאמינים בצדקת דרכנו לא פחות מאשר הוא מאמין בכך. כרגע אנחנו מפסידים, כי אנחנו לא נוהגים כך. הגיע זמן לשנות תפיסה, כי אחרת נאבד בהדרגה את אחיזתנו בארץ הזאת ואויבינו ימשיכו לחדור לעוד מקומות בטפטוף מזדחל כדי להעלים גם משם את הריבונות שלנו (לא פלא שהם מזלזלים בנו ומרשים לעצמם להתנהג בצורה מחפירה כזו אפילו בתוך תחומי מדינת ישראל הריבונות, כאשר הם רואים כמה אנו רופסים ונרפים).
מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון מזהיר על מדינות ערב מצד אחד, אבל מצד שני נעשתה במהלכה טעות איומה ונוראית, שמשפיעה לרעה על חיינו ללא הפסקה עד ימינו אלה. מהי הטעות??? שהשאירו את האוכלוסיה הערבית במקומה ולא לא גרמו לה לעזוב. גם במלחמת העצמאות היינו עושים את אותה טעות אומללה, אך הערבים (ואני קורא להם כך ולא פלסטינאיים, כי כך הם קראו לעצמם) החליטו לעזוב מרצונם החופשי בתקווה שהם יחזרו כעבור זמן קצר כמנצחים וימצאו את היהודים שחוטים. כך עזבו להם את הארץ 650 אלף ערבים מיוזמתם, וטוב שכך הם עשו שכן אחרת אנו ללא ספק היינו מאפשרים להם להישאר (דרך אגב מה-650 אלף האלה הם צמחו היום ל-5.5 מיליון היום).
שלא יהיה לכם ספק בעניין: אינני בא בטענות אל הנהגת הישוב באותה תקופה. הם לא חזו מה תהיינה ההשלכות החמורות של הדברים בעתיד. הם לתומם חשבו שיהיה אפשר להגיע לשלום ושניתן יהיה בינתיים להסתדר עם ערביי יהודה ושומרון ועזה ולנהל איתם יחסים סבירים. הסכם אוסלו ניפץ לרסיסים לחלוטין את שתי האשליות הללו: אי אפשר להגיע עימם להסכם שלום וגם אי אפשר לנהל איתם מערכת יחסים סבירה, שתאפשר פה שקט ובטחון. והראייה לנכונות הדברים: מה שקרה מאז 1993 ומה שמתחולל כיום בשטחי בשטחי יהודה ושומרון, בחבל עזה ובתוככי מדינת ישראל עצמה (מזכיר גידול סרטני מתפשט לכל כיוון).
לא כתבתי את הדברים כדי לבכות על חלב שנשפך אלא כדי ללמוד מהטעות הזאת את הלקחים הנדרשים לעתיד. אין לי כל שמץ של ספק שבמוקדם או במאוחר (מחר או עוד כמה שנים) יפרוץ עימות צבאי גדול ונרחב ביננו לבין הפלסטינאיים. בתום העימות אסור לנו שוב לחזור לנקודת ההתחלה וחייבים לגרום לאוכלוסיה העוינת לעזוב את גבולות המדינה. אף מדינה נורמלית לא הייתה מאפשרת לכמות מסחרית כזאת של אוכלוסייה עוינת לשבת בתוכה ולנסות להרוס את המדינה מבפנים. אני בהחלט מכיר את כל הטפות המוסר הצדקניות של כל יפי הנפש הצבועים, אבל אני לא מסכים להן לחלוטין. בכל מלחמה בזירה הבינ"ל הצד המנצח לא מאפשר למציאות הנוכחית להישאר על כנה. תנודות של אוכלוסיות של הצד המפסיד במלחמה זה דבר לגיטימי ומקובל בזירה הבינ"ל, שכן זה נועד למנוע חיכוכים ומשברים עתידיים (לפחות זה הרבה יותר מוסרי ממה שהיה קורה אם הם חלילה היו מנצחים במלחמות- אז מספיק עם ההלקאה העצמית ההרסנית). אני לא רוצה שאויבים שלנו יסתובבו לנו פה חופשי בין הרגליים בכמויות מסחריות ויעשו מה שבא להם בלי חשבון!!! זה הזוי לחלוטין!!! איפה נשמע דבר כזה!!! ומה באשר לערביי ישראל??? הם יצטרכו לבחור את דרכם ולחרוץ בזה את גורלם. אם הם ימשיכו להתנהג כמו אחיהם ביהודה ושומרון ועזה, אז הם יקבלו את אותו יחס בדיוק ללא אפלייה וללא משוא פנים (תעודת הזהות הכחולה כבר לא תיתן להם חסינות), ואם הם יבחרו להתנער מהטרור המפלצתי של אחיהם ולחיות בשקט במדינה היהודית, אז מקומם יהיה איתנו, ושום רע לא יאונה להם. ואם לא??? אז מקומם הוא אחד ללא שום ספק והתלבטות: מחוץ לגבולות מדינת ישראל. לא מקבל את זה שבחסות חופש הביטוי האנרכיסטי אנו נותנים פה יד חופשית לפעולה לאויבי ולעוכרי ישראל מבית להרוס מבפנים את המדינה היהודית ולהקים על חורבותיה יצור כלאיים בלתי מוגדר של מדינה דו לאומית. לא יקום ולא יהיה!!! ייהרג ובל יעבור!!! על הדבר הזה אנו נצא למלחמה כוללת!!!
הסכסוך על הר הבית איננו דתי. זהו ניצול ציני מכוער ונבזי של הדת והפולחן כדי לערער את הריבונות של מדינת ישראל בכל מקום!! הפלסטינים עצמם אומרים שלישראל אין כל ריבונות בהר הבית ומאששים את מה שכתבתי: זה לא מאבק דתי אלא מאבק על ריבונות בינינו לבין הפלסטינאיים. מאבק זה מתנהל בכל מקום במגזר הערבי והבדואי. למשל, באם אלחיראן חברי הכנסת הערבים אמרו שהם באים בכלל להגן על שטחי המולדת, כלומר, לתפיסתם אם אלחיראן זה בכלל לא שטח בריבונות ישראלית אלא בריבונות פלסטינית מקומית. אתם יודעים מה??? אל תאמינו לי, אל תסתמכו עליי: לכו בעצמכם לערים הערביות, לישובים ולכפרים הבדואים והערבים תשאלו אותם, האם הם חושבים שמדינת ישראל היא ריבונית במקומות שבהם הם יושבים, ואז לבטח תופתעו לגלות שהם לא מכירים בריבונות ישראל לא באם אלפחם, לא בטירה, לא בבאקה אלע'רביה ולא בכל ההתיישבות הבדואית בנגב. ואכן בגלל שאנו נמנעים מלהיכנס לשם בשגרה (כי אסור לעצבן אותם, נכון??), אז הם כבר התרגלו לכך שאנו כבר לא ריבון שם. גבירותיי ורבותיי, זוהי מלחמה על הריבונות בכל מקום במדינת ישראל בתחומי הקו הירוק ולא רק בהר הבית או ביהודה ושומרון !!! האם אנו בדרך המזדחלת למדינה דו לאומית או שמא אנו מחליטים לקום על הרגליים האחוריות וסוף כל סוף להילחם???
מדינת ישראל נמצאת כיום בנקודת הכרעה היסטורית. היא נמצאת על קו פרשת המים. היא יכולה להמשיך ולצעוד במסלול הרגיל, כלומר, להכיל את האירועים ולשמור אותם על אש קטנה וכן להמשיך לתת חופש פעולה לעוכרי ישראל כדי לא להרגיז ולעצבן אותם, וכך בדרכי שלום ורגיעה יחסיים להזדחל בהדרגה לעבר מציאות של מדינה דו לאומית או שהיא יכולה לבחור במסלול חדש, מהפכני, פורץ דרך, שטורף את כל הקלפים לחלוטין ומשנה סדרי בראשית. למה הכוונה?? אנו נדרשים לשמור על המדינה היהודית כנגד כל גורם שרוצה לערער על כך ובשביל זה אנו מוכנים לקום על הרגליים, להרעיד אמות הסיפים של הארץ ולהילחם ללא פשרות, בנחישות ובעקשנות. לא רוצים להכיל את המציאות ובדרך זאת להגיע ישירות להתפרקות החזון הציוני!!! רוצים לשנות את המציאות מהיסוד כדי לשמור על המדינה היהודית, ובשביל זה צריך להבין שאנחנו נמצאים במצב של מלחמה ולהילחם כנגד כל אויבי ישראל במלוא הכוח והעוצמה. התפרקות הדרגתית ובדרכי שלום של החזון הציוני כדי לשמור על שקט ורגיעה יחסיים או מלחמה קשה על החזון הציוני. אלה הן שתי האלטרנטיבות. מחיר האלטרנטיבה הראשונה הוא שבתמורה לקניית שקט זמני ומשיכת זמן בהווה אנו מקריבים את החזון הציוני בעתיד, ואילו המחיר של האלטרנטיבה השנייה הוא מלחמה על כל המשתמע מכך. אכן מלחמה זה דבר איום ונורא, ולכאורה עדיף לשמור על שקט ורגיעה יחסיים, נכון?? בדרך כלל כן, אך לא במקרה שמדובר על סכנה ממשית לקיום המדינה היהודית!!!
כדי לשמור על קיום המדינה היהודית ולמנוע את הפיכתה למדינה דו לאומית אין להסתפק רק במלחמה אלא לעשות את כל מה שנדרש לשם כך בלי שום גבולות ומגבלות. אם לצורך שמירת קיום המדינה היהודית, אנו נידרש לסלק מפה אוכלוסיות שלמות, אז שלא יהיה לכם ספק לרגע שלא נעשה זאת ( להזכירכם ב-1948 לא נתניהו, בנט וליברמן שלטו כאן אלא השמאל בראשות בן גוריון). אם לצורך שמירת קיום המדינה היהודית אנו נידרש למחות מעל פני האדמה מדינות אויב שלמות, אז שלא יהיה לכם ספק, שאנו נעשה זאת בלי להתלבט ובלי לחשוב פעמיים. אל תעמידו במבחן את הנחישות שלנו!! זה יוביל אתכם לאסון יותר גדול מאשר 1948. זכות קיום היא זכות אלמנטרית בסיסית וקדושה, וכל מה שנידרש לעשות על מנת לשמור עליה אנו נעשה בלי שום מגבלה.
בספרו של בגין ז"ל הוא מזכיר בחור בית"רי צעיר שבא ואמר לו את הדברים הבאים: אין לי שום בעיה לחיות בשלום, בשלווה ובשקט עם על אחד, וזאת בתנאי שזכות הקיום שלי כלאום במדינתו הריבונית מובטחת, אבל כאשר מערערים על זכות הקיום שלי או שוללים אותה, אז מצידי שכל העולם יישרף!!! אין זכות קיום לעולם שבו אין לי זכות קיום!!! זו כל התורה של זאב ז'בוטינסקי על רגל אחת, ועתה צאו ולמדו למען תדעו כיצד לנהוג מול כל אויב אפשרי.
מחאה חברתית המונית לצדק חברתי??? כן!!! מחאה על זכויות הנכים??? כן!!! מחאה על זכויות הקהילה הגאה??? כן!!! מחאה כנגד קפיטליזם חזירי של הון מושחת, שקונה לו אחיזה במסדרונות השלטון???? כן!!! מחאה על מתווה הכותל???? כן!!!! מחאה על דם יהודי שנשפך פה ברחובות בלי חשבון?? לא!!! להיכן נעלמנו לכל השדים והרוחות???!!!! לאן נעלמה הסולידריות שלנו כעם??? מדוע כל מחנה עסוק רק בעצמו ומזניח את העיקר????? מדוע אמות הסיפים לא רועדות ומזדעזעות כאן בעוצמה???? מדוע הפלסטינים על בסך הכול עמודי מתכת, שניצבים בפתח הר הבית כדי לתת בטחון שם, הם יוצאים להמוניהם לרחובות ומוכנים להבעיר את הכול בדם ואש, ואילו אנחנו יושבים בשקט, כאשר רוצחים בנו ללא הפסקה כפי שעשו האנטישמיים בגולה??? מדוע לא יוצאים להפגנות המוניות כדי לזעזע את ההנהגה ולהביא אותה סוף כל סוף לפעולה נחרצת לאחר 24 שנים של סיוט מתמשך??? לאן נעלם עם ישראל??? מדוע אויבינו יותר עקשנים ונחושים מאיתנו??? מה קורה פה??? מדוע אנו מפקירים את הזירה הציבורית בתוך מדינתנו הריבונית לאויבינו???? יש למישהו תשובה??? הלו, הלו יש מישהו על הקו???? כדור הארץ לחייזרים שעסוקים רק בחיי היום שלהם ובבילויים שלהם!!!! טו טו טו טו (צליל תפוס!!!!). התרגלנו באדישות ובאפאטייה למציאות של טרור והשלמנו איתה, וזה דבר איום ונורא!!!! אם נמשיך לנהוג בכזו גלותיות פחדנית, אז גם נגיע לשם בסוף הסיפור. מדוע אסור לנו בתכלית האיסור בתום כל עימות או מלחמה עם אויבינו לחזור לנקודת ההתחלה??? יש לכך שני הסברים:
1) בינינו לבין אויבינו הרבים מתנהלת מראשית הציונות ועד היום מלחמה בעלת צורות וגוונים שונים, שלא נפסקה מעולם (כולל בתקופת האשליות והשקרים של אוסלו). זו לא רק מלחמה צבאית ודיפלומטית אלא גם מלחמה פסיכולוגית. במהלך המלחמה הפסיכולוגית כל צד מנסה ללמוד על תחושות הצד השני ולעמוד על כוונותיו מתוך מגמה לנצל זאת לטובתו וכדי לפגוע בצד השני. כאשר הצד השני יודע בוודאות שבתום כל עימות צבאי אנחנו נחזור שוב פעם לאותה נקודת התחלה, אז יש לו אינטרס לתקוף אותך שוב ושוב ושוב בלי הפסקה. לעומת זאת כאשר הצד השני יודע בוודאות שהוא יפסיד נכסים אסטרטגיים, ושזה לא יהיה הפסד זמני אלא הפסד קבוע לאורך שנים ארוכות ודורות, אז הוא יתחיל לחשוב פעמיים ולהסס: האם באמת כדאי לי לתקוף??? האם שווה לי להפסיד כל כך הרבה נכסים??? האם שווה להעמיד אותם בסיכון כזה גבוה??? זו ההרתעה במיטבה!!! אתה לא מרתיע את האויב שלך באופן שלם רק ע"י זה שאתה מפחיד אותו שתהלום בו בחוזקה. מול האסלאם הקיצוני זה בהחלט לא מספיק. אתה במקביל צריך גם להבהיר , שאם הוא יפסיד, אז הוא יפסיד המון נכסים באופן קבוע, והוא לעולם כבר לא יוכל יותר לחזור לנקודת ההתחלה (תשכחו מזה: מה שהיה, כבר לא יחזור על עצמו. תתרגלו המציאות השתנתה). מכיוון שבצד השני נמצאת חבורה של פושעים מושחתים, אז צריך לפעול מולם שפועלים בזירת הפשע. הפושע הרי לא מורתע באמצעות שיקולים של ערכים ומוסר. שני הדברים היחידים שמעניינים אותו הם: האם אני אצליח בפשע??? והאם אני איתפס?? כאשר הפושע לא בטוח שהוא יצליח בפשע, אך יודע בוודאות שהוא לא ייתפס ולא ישלם מחיר עליו, אז הוא לוקח על עצמו את הסיכון לנסות ללא הרף עד שיום אחד הוא יצליח. לעומת זאת אם הוא יודע בוודאות, שהוא ייתפס וישלם את מלוא המחיר, אז הוא בכלל לא ינסה, ואם אין לו את הוודאות באשר לכך, אז הוא לפחות יהסס. הוא לבטח לא יהסס, כאשר הוא בטוח שהוא לא ייתפס. זו בדיוק ההרתעה הפסיכולוגית שעלינו להפעיל מול אויבינו!!!! לא רק להלום בהם בעוצמה אלא גם לוודא שהם מבינים שבסופו של כל עימות הם יפסידו הרבה נכסים.
2) כפי שכתבתי בשום מלחמה בזירה הבינ"ל הצד המנצח איננו מסכים לחזור לנקודת ההתחלה, ובמיוחד הדבר נכון כאשר הצד התוקפן הוא המפסיד. (רק אצלנו משום מה זה שונה!!!) ברם לנו יש סיבה נוספת שמצדיקה זאת ללא כל ספק. לנו פשוט אין את הלוקסוס של להפסיד במלחמה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד במלחמה, כי אנחנו פשוט נושמד (עבור אויבינו זה הפתרון הסופי לבעית היהודים במדינת ישראל). אויבינו לעומת זאת גם אם הם יפסידו כל פעם מחדש, הם לא יושמדו. אויבינו יכולים להרשות לעצמם להפסיד מאה פעמים ולחכות בסבלנות לפעם הבודדת שהם יצליחו לנצח. לנו אין את הלוקסוס של להפסיד אפילו פעם אחת!!!! בגלל חוסר האיזון הזה אנו חייבים להבטיח לעצמנו מרווח ביטחון רחב שיחזק אצלנו את ההסתברות שלא נפסיד ונושמד בעתיד כלשהו. מרווח בטחון כזה יושג ככל שנשיג יותר הישיגים בתום כל עימות ונשמור עליהם באופן קבוע ושאף פעם לא נחזור לנקודת ההתחלה!!!
כפי שאתם יודעים אני הצעתי שלא נחזור שוב על הטעות של מלחמת ששת הימים ובתום העימות הבא לא נאפשר לאויבים שלנו להישאר כגיס חמישי בתוכנו. אני יודע שרבים מכם חושבים שזה קיצוני מידי, אבל גם צעד כזה מותיר אותם לפחות בחיים. לנו לא יהיה אפילו את הלוקסוס הזה, אם נפסיד, ולכן עלינו לוודא בתום כל עימות שמירה על ההישגים באופן קבוע ולא לחזור אף פעם לנקודת ההתחלה. אנו עם שוחר שלום, שאינו רוצה במלחמות ובכיבושים בשדות זרים. אנו בהחלט מודעים למחיר הכבד שלה בחיי אדם, שיקרים לנו כל כך. אבל אם נגזר עלינו להילחם בשל תוקפנות, אז אנו חייבים לא רק לנצח אלא גם לשמור על הישיגי המלחמה באופן קבוע. שיהיה לכם ברור: הצד התוקפן לא יכול לבוא בטענות אלא כלפי עצמו ולא יכול לבוא בדרישות להחזיר לו דברים שהוא הפסיד עקב תוקפנותו (עלינו לעמוד בנחישות בזירה הבינ"ל מול כל לחצים בנושא ולנהל הסברה מקיפה ואינטנסיבית), ולאור זאת השאלה באשר למה שנעשה בעתיד תלויה אך ורק באנטרסים הלאומיים שלנו ולא בדרישות הצד התוקפן, שהפסיד. ויתור על הישיגי המלחמה יכול להתממש אך ורק תמורת הישג עוצמתי יותר עבור האנטרסים הלאומיים שלנו והוא: שלום לדורות. בשביל פחות מזה אסור לוותר על כלום. זה לא דבר שאמור להיות מובן לכל ישראלי באשר הוא???? אז על מה כל ויכוחי הסרק פה בין הימין לשמאל הציוניים????
המגנומטרים הם אמצעי בטחוני, שנועד לחזק את ההרתעה ולסייע בסיכול ובמניעת פעולות טרור , כמו הטרור שהתרחש ביציאה מהר הבית והביא לרציחתם של שני השוטרים הדרוזים. זה הייעוד שלהם, וזו המטרה שלהם. אם מדינת ישראל יכולה להבטיח אמצעי הגנה יותר אפקטיביים או לפחות זהים לאלה של המגנומטרים, שישפרו את המצב הבטחוני ובמקביל יגרמו גם להרגעת הרוחות ולשקט יחסי, אז אוכל להגיד שהסרתם הייתה נכונה. לעומת זאת אם נסיר המגנומטרים ונחזור למצב הקודם, הרי שבכך נכנענו לטרור, לאיומים, ללחצים ולאלימות, ובדרך זו ואנו מעמידים בספק גדול את הריבונות שלנו בשטח. מטרת ישראל היא קודם כל לשפר את הביטחון ולאחר מכן להביא לשקט ולרגיעה. אם אפשר להשיג את שתי הציפורים הללו ביחד, אז זה המצב האידיאלי, אבל במקרה שצריך לבחור בין שתי האופציות, אז אסור לקנות שקט זמני במחיר של התפשרות על הבטחון וערעור הריבונות.
אם מבחינתנו העניין של המגנומטרים זה עניין טקטי של ביטחון בלבד, הרי שמבחינת הצד השני זה בכלל עניין של מאבק על ריבונות. הצד השני חושב שהוא ריבון בשטח, שאין לנו מה לעשות שם, ולכן כל פעולה שלנו בשטח ההר תיתקל פחות או יותר באותה תגובה אלימה (זה לא רק העניין הספציפי של המגנומטרים. אפילו אם נציב דוכן למכירת פרחים שם). אם נסיר את המגנומטרים ולא ננקוט במקביל בצעדים בטחוניים בתוך שטח ההר ומחוצה לו, שמבטאים את הריבונות שלנו בשטח, אז הצד השני יבין שהתקפלנו ונכנענו, וזה ייתן לו רוח גבית ויעודד אותו להמשיך ולפורר את הריבונות שלנו באותה דרך בדיוק גם במקומות נוספים מחוץ להר הבית. תבינו דבר אחד: זה לא רק מאבק על בטחון חיינו כאן אלא מתנהלת כאן מלחמה של ממש כנגד התפוררות הריבונות שלנו והפיכת מדינת ישראל למדינה דו לאומית. לדעתי, מכיוון שאנו ריבוניים בשטח, ומכיוון שבשטח ההר מתבצעת הסתה על בסיס יום יומי וכן פעולות בלתי חוקיות תוך הרס שיטתי של ממצאים ארכיאולוגיים, אין מנוס מלהיות נוכח פיזית שם בדרך זו או אחרת. זהו שטח מועד לפורענות עם פוטנציאל נפיץ, זהו שטח בריבונותנו ובאחריותנו הבלעדית, ואנו לא יכולים פשוט להפקיר אותו לצד השני שיעשה בו מה שבא לו, כאילו זו מדינה בתוך מדינה. הסרת המגנומטרים ללא אמצעי בטחון אחרים במקומם זו הפקרת חיינו כאן וכן ערעור הריבונות שלנו. אם זו הדרך שנבחרה בסוף, אז זו פשוט בושה וחרפה, שכן יצאנו קירחים מכל הכיוונים (גם אכלנו את הדג המסריח, גם קיבלנו הרעלת קיבה, וגם גורשנו מהעיר). אם זה המצב, אז עדיף היה כבר שלא להציב את המגנומטרים בכלל ולעשות כאלה בושות לעצמנו.
הנה הסירו את המגנומטרים, התקפלו לחלוטין ואפילו ויתרו על המצלמות. נו זה עזר???? אתם לא מבינים שהצד השני החליט להבעיר את השטח בכל מחיר, ושום דבר לא יעזור בהקשר זה!!!! עד כמה תמימים אתם יכולים להיות? לאחר אריק שרון ז"ל החליט לעלות על הר הבית, פרצה אנתפאדה חמושה. השמאל ישר האשים את שרון ז"ל בכך. האירועים כיום מוכיחים שזה בכלל לא קשור. הצד השני החליט להבעיר את השטח בלי קשר למה שאנו עושים או נעשה (גם אם נתניהו ילך למופתי ויכרע ברך בפניו ויצחצח לו את הנעליים זה לא יעזור). לא הבנתם ולא קלטתם שהצד השני עובד עליכם כדי למצוא תירוץ מצוץ מהאצבע ולהציב את מדינת ישראל במעמד של אשמה לתוקפנות המתוכננת שלהם . עד כמה טפשים, נרפים וגלותיים אתם יכולים להיות???? גם שחרב המאכלת של הצורר תוצמד לכם לצוואר, גם אז תושיטו לו יד לשלום? אתם עולים לי על העצבים (ואני בד"כ מאוד שקול ומאופק). בזירה הבינ"ל זה מזכיר לי את הארוע של רצח יורש העצר האוסטרו- הונגרי ע"י לאומן סרבי. בעקבות הרצח ממשלת אוסטרו הונגריה שלחה לסרבים אולטימטום משפיל מתוך ציפייה שהם ידחו אותו, ואז זה יהיה תירוץ להכרזת מלחמה. למרבה ההפתעה הסרבים קיבלו את האולטימטום, אבל האוסטרו- הונגרים בכל זאת יצאו למלחמה כנגדם, דבר שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. זה בדיוק מה שקורה כאן. טרם קלטתם את זה????
כפי שבוודאי שמתם לב אני מעדיף לחשוב על החיים ולנסות להבין את משמעותם עבורי מאשר סתם לחיות אותם. למה אתה עושה את זה לעצמך??? מה אתה מזוכיסט?? קודם כל כי זה הופך את החיים ליותר מעניינים ומרתקים עבורי מאשר סתם לחיות את החיים, לזרום בקלילות בלי לנסות בכלל להבין את ההתרחשויות מסביבי. אני בהחלט מכיר את הגישה של למצות את החיים, לסחוט אותם עד תום כמו לימון, כי חיים רק פעם אחת. אני מניח גם שזו גישה שמאומצת ע"י רוב האנושות (אם היו נערכות בחירות דמוקרטיות בסוגיה הזאת אז סביר להניח שלא הייתי עובר את אחוז החסימה), אבל לי זה פשוט לא מתאים, כי זה משעמם, משמים ושטחי. שנית, אדם כזה שעסוק רק בענייניו הפרטיים יטה להשלים עם המצב הקיים, לזרום איתו, יהיה פאסיבי ואף פעם לא יביא לשינוי משמעותי. זו השלמה פאסיבית עם כך שכל מה שקורה מסביבך הוא נתון קבוע, שלא ניתן לשנותו או לערערו, וכל מה שנותר הוא לחיות חייך האישיים בסיטואצייה הנוכחית ולמצות אותה עד תום. שלישית, אדם כזה הוא כמו אבק ברוח. הוא בא לעולם הזה ויוצא ממנו כתלוי באוויר, מנותק וללא כל חוט שדרה ערכי. מרוב שהוא עסוק בחייו בהווה הוא מזניח את עברו ואת שורשיו ולא מחפש בהם משמעות שחורגת מעבר לחוט החיים הקצר שלו. זה אדם שלא יטה לחקור לעומק ולנסות לגלות דברים שנמצאים מעבר להנאות החיים השטחיות שנמצאות מתחת לאף שלו (ההווה שלו רדוד והעבר השורשי שלו לא מתקיים). אדם כזה באופן טבעי פחות יטה להפעיל שכל ומחשבה ויסתמך כל חייו רק על רגש ועל התמכרות לסיפוקים מיידיים. אדם כזה יהיה פחות חושב ויותר חש ומרגיש.
אתם יודעים כמה זה מעניין ומאתגר לקחת כל ארוע בחיים שלך ולחבר אותו בחוט ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי מהחיים שלך כמכלול? אתם יודעים כמה זה מרתק לקחת דברים שהתרחשו לפני שבכלל נולדת ולקשור אותם אליך ואל הסיפור של חייך??? זה דורש ממך לחשוב על כל דבר שקורה מסביבך (מהגדול ביותר ועד הקטן ביותר) ולחפש בו כוונה ומשמעות עבורך ולא להסתפק בכך שזה מתרחש ועובר לידך (כי זה עובר ממש בתוכך ולא לידך).
בניגוד לעבר שלי כילד וכנער שההיבט הפיזי בחיי היה חשוב לי, ורק בו התמקדתי, כיום הגוף שלי הוא רק כלי קיבול, שאני צריך לשמור עליו ולתחזק אותו מידי פעם כבית חם ונוח לנפש שלי (כמו אוטו שמקפידים לטפל בו במוסך). אלה שמסתפקים בלחיות את החיים בלבד נוטים באופן טבעי להפוך את הגוף לחזות הכול, ובכך מזניחים את הנשמה הפנימית שלהם (הם לא יודעים כמה הם מפסידים!!!!) כיום שני האיברים שדומיננטים אצלי הם בכלל פנימיים: הראש והלב. בעזרת הראש אני לא מפסיק לחשוב לרגע על כל דבר ודבר שאני נתקל בו בחיי היום יום, וכן אני שוזר בתוכו גם דברים מהעבר ומהשורשים. זהו דבר שמוטבע בי כ"כ חזק כיום, עד שזה כבר לא נמצא בשליטתי. אינני יכול יותר לעצור את גלגל המוח מלהסתובב ולחשוב כל הזמן ביום ובלילה ללא הפסקה. לפעמים אני מתגעגע בערגה לילדות שבמסגרתה החיים היו נטולי מחשבות והשינה הייתה מתוקה שלמה וללא כל הפרעה. מצד שני אלה חיים שמתאימים מאוד לילדים אך כמבוגר הם פשוט שטחיים, משעממים וחסרי משמעות עמוקה, כך שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. ומה אני עושה עם המחשבות שלא מפסיקות להתרוצץ לי בראש?? אני מנסה לשלב אותן בסיפור שלי באופן שיהיה מרגש ואת זה באמצעות הכנסת מימד רגשי מהלב לעניין. זו האינטלגנצייה הרגשית!!!!
ובכל זאת גם מי שעסוק בחשיבה כל הזמן גם הוא צריך לחיות את החיים, לא??? אכן כן!!! אומנם לא באותה אינטנסיביות של האדם, שמעביר את חייו כמעט ללא כל מחשבה, אבל עדיין אי אפשר בלי קורטוב קטן של חיים מינימליים. את זאת אני עושה באמצעות המשפחה הגרעינית, הזמר והשירה, קריאת ספרים, הליכות מנקות ראש ועוד דברים נחמדים. אני לא צריך הרבה אטרקציות וגירויים חיצוניים לנשמה שלי. ומה באשר למחשבות שלי??? חלק זעיר מהן קיבל ביטוי באתר הזה (אם הייתי צריך לפרוש בפניכם את כל המחשבות שלי, אז הייתי צריך להתעסק רק בכך, וגם אז זה לא בטוח היה מספיק מבחינת זמן). החיים בתוכי הם בד"כ יותר מעניינים לי מאשר אלה שנמצאים בחוץ, ולכן כאשר אני כבר משקיע בחיים שמחוץ לקליפה שלי, אז יש לי את הלוקסוס להתמקד אך ורק בדברים שנותנים לחיי משמעות אמיתית ופחות בהנאות חולפות, זמניות ומשתנות. לאור זאת כאשר אני מחליט, שמשהו הוא עקרוני וחשוב עבורי, אני משקיע בו את כל הנשמה בו, ואני לא מרפה את אחיזתי בו, ואף כוח שבעולם לא יוכל לגרום לי להתנתק מכך.
|
|
||||||
הצפרדע שהעזה
הסכיתו ושמעו נא, ידידיי
לסיפור מממלכת הצפרדעים
הסכיתו ושמעו נא, ידידיי
לסיפור מממלכת הצפרדעים
יום אחד נפלה קבוצת צפרדעים
לבור עמוק צר וחלקלק
ביקשו עזרה מחבריהן הירוקים
שיצילום מהמצוקה
ביקשו עזרה מחבריהן הירוקים
שיצילום מהמצוקה.
הביטו עליהם מלמעלה ואמרו
הבור עמוק הבור תלול וצר
חבל על המאמץ והטרחה
עדיף שתרימו ידיים במחילה
חבל על המאמץ והטרחה
עדיף שתרימו ידיים במחילה.
התייאשו הצפרדעים
ומתו בהמוניהן
ורק צפרדע אחת קטנה ואמיצה
ניסתה למרות הכול את מזלה
ורק צפרדע אחת קטנה ואמיצה
ניסתה למרות הכול את מזלה.
ולמרבה ההפתעה
היא עמדה במשימה
איך עשית זאת
שאלו אותה
אך היא כלל כלל לא ענתה
איך עשית זאת
שאלו אותה
אך היא כלל כלל לא ענתה
ואז הסתבר לכל הצפרדעים
שאחותן בכלל חירשת מלידה
אז למדו מהצפרדע, ידידיי
את מוסר ההשכל הבא
אז למדו מהצפרדע, ידידיי
את מוסר ההשכל הבא
תאהבו את מה שאתם עושים
והיו חירשים לספק ולפקפוק
תאהבו את מה שאתם עושים
והיו חרשים לספק ולפקפוק.
