מדוע נתן אלתרמן מצא לנכון לכתוב את השירים הנוקבים הללו (ראו לשונית קודמת)? כי התופעות השליליות הללו היו קיימות גם בתקופתו, ובשל כך הוא מצא לנכון להתריע ולהזהיר מפני ההשלכות החמורות של הדברים. יש לזכור ולהזכיר, כי לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי, תמיד נמצאו בקרבו כאלה, שהפכו את תוקפיהם לקורבנות ואת עצמם לפושעים ורשעים, אבל בניגוד לעבר ובניגוד לתקופתו של אלתרמן, כיום התופעה הזאת הפכה למכת מדינה של ממש, שכן היא מקבלת לגיטימציה והכשר ע"י פוליטיקאים רבים ממחנה השמאל ומהאליטה. בניגוד לעבר אין מדובר כאן על עשבים שוטים או על קולות בודדים וזניחים בחברה הישראלית אלא על אנשים רבי עוצמה ויוקרה, שמנהלים בימינו אלה את רוב מוקדי הכוח החוץ שלטוניים במדינת ישראל ומתווים את דרכם ע"פ תפיסת עולם זו, שאלתרמן ראה בה סכנה גדולה. אי אפשר להתחמק מהמציאות או לשקר אותה. היא מראה לנו את התוצאות של הדברים בשטח עצמו, והן באות אלינו כסנוקרת רבת עוצמה ישירות לפנים, כלומר, כל אחד עושה מה שבא לו בחופש מוחלט, והתוצאה הישירה היא אנרכיה. כך אנו רואים את דגלי פלסטין מונפים בגאון במדינת ישראל, כך אנו רואים, כיצד מרשים לעצמם להתנהג חברי הרשימה המשותפת והנהגת התנועה האסלאמית, כך אנו רואים כיצד עוכרי ישראל מקרב החרדים הקיצוניים יוצאים להפגנות אלימות ברחובות, וכך אנו גם חוזים במצב העגום בדרום תל אביב עקב חדירת מסתננים בלתי חוקיים. והדבר הכי בולט שקופץ למול עינינו הוא: חוסר יכולת / רצון של הממשלה לטפל במצב, שנוצר או לחילופין התנהלות לא מספיק חד משמעית וחסרת פשרות מצידה או לחילופי חילופין כוחות חזקים שמציבים בפניה מכשולים לביצוע מדיניותה. כך בדיוק מתחילה להיווצר לנו מול העיניים מדינת כל אזרחיה בסגנונו של עזמי בשארה, מדינת אנרכיה, שבה יש ערב רב של מדינות עוינות זו לזו בתוך מדינה אחת. כך בדיוק נראית מדינה שמפוררת בהדרגה את החזון הציוני ושוחקת אותו עד דק. שלא יהיה לכם רגע אחד של ספק: זרעי התרעלה של האנרכיה הזאת, אם הם חלילה יתפשטו כמו אש בשדה קוצים, הם יובילו פה ישירות למלחמת אזרחים ולשפיכות דמים. לא מספיקים לנו האויבים מבחוץ ואלה שבפנים, אז כדי שיהיה לנו יותר מעניין בחיים, אז אנחנו מניעים בתוכנו במכוון וביודעין תהליכי שחיקה פנימיים הרסניים בשם ערכים כלליים, מופשטים ,ליברליים ומתנשאים?? אם דרך רעה זאת לא תיעצר ולא תיבלם בזמן, אנחנו במו ידינו מאבדים בהדרגה את המדינה היהודית והופכים אותה למדינת אנרכיה של כל אזרחיה בסגנונו של עזמי בשארה.

יש לזכור, שאומנם הממשלה נמצאת בירושלים, אך מי שמנהל בפועל  את השטח, וקובע, איך מציאות החיים שלנו תיראה בו אלה הגורמים החוץ שלטוניים (תרבות, משפט, תקשורת, אקדמיה וכו'). יכולת ההשפעה וההתערבות של הממשלה במקומות הללו היא כיום קטנה ומינורית, אך מכיוון שבמקומות הללו שוררת כבר שנים רבות אוירה שנתן אלתרמן התריע בפניה בשיריו, הרי שכבר לא מדובר בסוגיה מטרידה ומקוממת בלבד, שניתן להכיל אותה (כפי שהיה בעבר) אלא בצרה צרורה, שיש לטפל בה בדחיפות. אם הממשלה לא תתערב ולא תיכנס למוקדי הכוח החוץ שלטוניים הסגורים הללו, שעושים שם מה שבא להם בלי חשבון, ותעשה בהם מהפיכה של החדרת פלורליזם רעיוני לניהול שלהם, אז המצב בשטח רק יילך וידרדר מדחי לדחי.

לסיכום: כפי שבשם אשליית השלום הנשגבה והמפוארת אפשר להביא לשפיכות דמים נוראית, כך בדיוק בשם ערכים ליברליים נאוריים ניתן לפורר את החזון הציוני של המדינה ולהובילה להתפוררות פנימית מסוכנת.

גם אם תחפשו היטב, לא תמצאו דבר שיותר מקומם אותי ומרתיח את דמי מאשר ההתנהגות של הפלג הירושלמי הקיצוני בעידה החרדית או של גורמים אנטי ציוניים בקרבם. העובדה שזה בא מתוכנו ומקרבנו זה פוגע יותר מאשר  תקיעת סכין בגב של מחבל בעת אירוע טרור. זה פשוט חילול השם בריבוע-בוע!!!! מדוע??? ראשית, באופן התנהלותם הכוחנית והאלימה הם פועלים בניגוד מפורש לכללים הבסיסים, שעליהם מונחת היהדות כולה, קרי: דרך ארץ קדמה לתורה, וכן, ואהבת לרעך כמוך. והדבר השני והיותר חשוב ומהותי: בדרכם השטנית והמרושעת הזאת הם מנסים להרוס במו ידיהם את הנס האלוהי הקולקטיבי, שנבנה בעמל, יזע דמעות, דם והרבה מזל, שקוראים לו בשם: מדינת ישראל (ראו למשל כמה קשה  לכורדים להקים מדינה במצב הבינ"ל של היום, ואז אולי תקלטו את גודלו של הנס שאירע לעם היהודי). אין ולא יכולה להיות כפירה גדולה מזו ביושב במרומים, ושום מעשה לא יוכל לכפר או לכסות על העוול המכוון והנורא הזה, שהם מנסים לחולל אותו כלפי העם היהודי כולו לדורותיו. זהו עוול חמור לא רק כלפי הדור הנוכחי אלא גם כלפי אלה שהושמדו בשואה או עברו פוגרומים, פרעות והתעללויות מסוגים שונים בגולה, וכן גם כלפי דורות העתיד מעתה ועד עולם.

אם תוכניתו השטנית של המופתי להשמיד את יהודי ארץ ישראל במשרפות בעמק דותן הייתה, חלילה, הופכת למציאות, אז האם אתם חושבים לעצמכם, שהייתם מצליחים למלט את עצמכם מהגורל הזה? הרי המופתי התכוון להביא למשרפות גם יהודים מחוץ לארץ ישראל ולהשמיד אותם בעמק דותן, אז דווקא על חייכם הוא היה חס???? ואם חלילה הערבים היו מנצחים ב-1948, האם הם לא היו שוחטים גם אתכם?? (הרי המופתי כרת הסכם עם הנאצים, שאומר שיהודים לא יוכלו לגור בשום ארץ ערבית, אז אתכם הוא היה משאיר???). וחוץ מזה מדוע האל לא הציל את כל אלה שלמדו כל היום תורה בפולין בזמן השואה? מדוע הוא לא שמע לתפילותיהם ועשה עבורם נס???? מתי תקלטו סוף סוף, שעם שאינו דואג לגורלו במו ידיו, לעולם לא יזכה לישועה מהאל? מתי תקלטו סוף סוף, שעם שאינו דואג לגורלו במו ידיו עשוי להעמיד את עצמו בסופו של דבר בסכנה קיומית? מתי תקלטו, שהאל לא רוצה/ יכול לעזור למי שלא רוצה/ מוכן לעזור לעצמו?? ומה רוצה האל עבור בניו??? שרק יעבדו אותו יום ולילה או שיהיו מאושרים, חופשיים ועצמאייים לדאוג לעתידם ולגורלם? מדוע האל כאב לאומה כולה אמור בכלל להיות שונה ביחסו לבניו מאשר כל אב אנושי?? מתי תקלטו סוף כל סוף שיש קדושה רבה גם בחיינו היום יומיים, שבמסגרתם אנו דואגים לעצב את מציאות חיינו, ואין שום קדושה ותוחלת בהסתגרות תמידית בד' האמות רק כדי ללמוד כל היום תורה??

אני מעיין בפשקוילים שלכם הדרמטיים נוטפי הארס והשנאה, ואני חייב להודות בפניכם, שהם היו זוכים למקום של כבוד בכל תערוכה אנטישמית של שונאי ישראל בכל מקום בעולם. שם לבטח הייתם זוכים במקום הראשון, שכן הגויים מאוד אוהבים יהודים שרגש השנאה העצמי מבעבע בתוכם ללא הרף. הפשקוילים שלכם לא רק נוטפי שנאה והרס אלא הם גם פאשיסטיים במהותם, שכן הם מנותקים לחלוטין מהמציאות העובדתית, ומוציאים את דיבת מדינת ישראל וצבאה לרעה (לשון רע קולקטיבית=רצח קולקטיבי). ההתלהמות הפאשיסטית מצידכם דומה מאוד לזו שקיימת אצל אויבינו (אפילו בחרתם בטרמינולוגיה של האויבים האכזריים ביותר שלנו, כגון: יום זעם). זו התלהמות רגשית, שנועדה להתסיס את הרוחות, ולהסוות במקביל את העובדה, שאין לה כל תימוכין במציאות בשטח עצמו (טקטיקה ידועה היטב: למשוך תשומת לב באמצעות צרחות, צעקות, קללות ואיומים, וזאת כאשר אין שום דבר ממשי שיכול לחזק את טענותיך).

אז כדי לסבר את אוזניכם האטומות: צה"ל הוא לא צבא שמד נאצי, אלא צבא העם, שנועד להגן גם עליכם מפני רצון אויבינו להשמיד את כולנו (כולל אתכם!!!). צה"ל כצבא העם מעולם לא מתיימר להתערב באורח החיים של חייליו, ואין זה תפקידו. בצבא אומנם פוגשים גם חיילים שבאו ממקומות אחרים, אך מי שחזק באמונתו ומאמין בערכיו ובאורח חייו לא צריך לפחד ולחשוש מאתגר זה. נהפוך הוא: רק חלשי האופי וחסרי חוט השדרה יעדיפו לברוח ולהסתגר בד' אמותיהם במקום להתמודד עם האתגר הראוי, שנועד למטרה ראויה (לטובת הקולקטיב)

לסיכום: הפשע שבו אתם מעורבים כנגד  העם היהודי הוא בגדר כפירה מוחלטת בנס האלוהי הקולקטיבי והנדיר הקרוי בשם מדינת ישראל, וזה יציב אתכם ביום הדין בגיהנום בשורה אחת מאחורי כל צוררי ישראל הגרועים ביותר לדורותיהם. שם אתם ראויים להיות!!!!

 קצת פרופורציה עבור עוכרי ישראל הללו: יצחק בשביס זינגר באחד מספריו מספר מה עשו חרדים כדי להתחמק מגיוס לצבא הצאר הרוסי: הם הטילו בגופם מום. האם העזו לצאת שם להפגנות סוערות ואלימות? האם הם העזו שם לקלל ולהכות חיילים רוסיים או נשים רוסיות?? לא, הם התחבאו כמו עכברים בחורים שלהם, מתים מפחד ואימה. מה היה קורה להם, אם היו מעזים להתנהג כך ברוסיה הצארית?? היו יורים עליהם למוות בלי חשבון. אז קצת פרופורציות: אתם חיים פה בגן עדן, אך לצערנו הרב השתן עלה לכם לראש עקב התגובה הרופסת של המדינה כלפיכם ועקב חוסר היכולת של הציבור הציוני בישראל לצאת מאדישותו ומהאפטיות שלו ולצאת חוצץ כנגדכם. ברם לא כדאי לכם לחיות באשליות, שמצב כזה יישאר לנצח, ולא עתיד להשתנות בעתיד.

בגולה יהודים חרדים אימצו את הכלל: דינא מלכותא דינא", כלומר חובה להישמע לחוקי ולהנחיות המדינה, שבה הם גרים. דווקא כשיש ליהודים מדינה (ממלכה) החרדים הקיצוניים מתנהגים בניגוד לכללים שהם קבעו לעצמם בגולה. למה??? כי כאן הם בטוחים, שהם יכולים לעשות מה שבא להם בלי חשבון, ואף אחד לא יעז לגעת בהם. והאמת: נכון להיום, זה מדויק. המדינה לא מעזה להתעסק איתם ונוהגת עמם בכפפות של משי.

אנחנו אומנם חיים פה במדינתנו החופשית והריבונית מצד אחד, אך מצד שני אל לנו לשכוח אפילו לרגע אחד, שאנחנו מאוד חריגים ויוצאי דופן בנוף של המזרח התיכון. אנחנו בסך הכול מדינה יהודית קטנה וזעירה, כשמסביבנו יש ים של מדינות ערביות, שכמעט כולן רואות בנו נטע זר או קוץ בישבן. בשל העובדה הזאת חשוב מאוד שנכיר את הערבים, את המנטליות שלהם ואת התרבות שלהם לעומק. אם אנחנו רוצים להסתדר איתם פה ולנהל איתם יחסים סבירים ומאוזנים, עלינו לנסות לא להסתכל עליהם דרך נקודת המבט הערכית שלנו אלא דרך המשקפיים שלהם. ברם בשביל לעשות זאת יש צורך להכיר אותם ממש לעומק. ונתחיל ברשותכם בשאלה הבסיסית ביותר: מה זה בכלל ערבי? האם זה עם או לאום?? לא ולא!!! אם הערבים היו אכן עם, אז הם לא היו זקוקים למעל 20 מדינות, אלא שואפים להקים מדינה אחת גדולה. האם זה דת?? לא ולא!!! אין דת ערבית. יש דת מוסלמית ויש דת נוצרית. אז מה זה בכלל ערבי?? זהו סימן היכר שטחי ביותר לאנשים, שגרים בשטח מסוים (חצי האי ערב). ומעבר לכך יש משהו שמאחד אותם ומחבר אותם זה לזה?? אומנם אפשר למצוא מאפיינים כלליים משותפים של מנטליות ותרבות, אבל מבחינה היסטורית לא מדובר על אוכלוסיה הומוגנית אלא על ערב רב של אנשים שחיים בנפרד זה מזה באותו תא שטח במסגרות שבטיות או חמולתיות. לפעמים יש ביניהם יחסי שכנות סבירים, ולעיתים מתגלעים ביניהם מחלוקות, שיכולות להגיע למריבות ולמלחמות עקובות מדם. בתקופת האימפריה העות'מאנית השלטון האימתני שלה החזיק את כל השבטים והחמולות קצר ומנע מכל המריבות הפנימיות שלהם מלגלוש החוצה. לאחר שהאימפריה העות'מאנית התפרקה, שטחיה חולקו בין המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. המעצמות הקולניאליסטיות חילקו את השלל ביניהן ושרטטו גבולות באופן שרירותי ומלאכותי לחלוטין (חוץ מארץ ישראל, הכוללת את עבר הירדן, שהופרדה מסוריה הגדולה, וניתנה לבריטניה כדי שתממש שם ע"פ המנדט, שניתן לה, את הצהרת בלפור). במסגרת חלוקת גבולות שרירותית זו הוקמו להן מדינות ערביות, שקיימות עד עצם היום הזה. הזמן עבר וחלף לו ונשאלת השאלה הבאה: האם אלה באמת מדינות לאום או שמא אלה מדינות מלאכותיות, שבתוכן נותר על כנו אותו פיצול שבטי וחמולתי? במצב הטבעי והנורמלי התהליך הוא הפוך לחלוטין!! כלומר, עם מגובש ומאוחד מבקש לעצמו זכות להגדרה עצמית ומדינה בחלקת אדמה משלו. כך, למשל, העם היהודי דרש, פעל והקים בסופו של דבר את מדינתו, וכך גם עמים נוספים השיגו את עצמאותם (ראו למשל היום את הכורדים והקטלונים, שנאבקים כיום בשם אותה זכות הגדרה עצמית למדינה משלהם). ברם בעולם הערבי התהליך היה שונה לחלוטין. בתחילה המעצמות הקולניאליסטיות קבעו חלוקת גבולות שרירותיים, בתקווה שביום מן הימים בכל תא שטח כזה יווצר לו עם עם סממנים ייחודיים משלו. כך נוצרו להן מדינות עם סמלי לאום משלהן: סוריה, לבנון, עיראק, ירדן, לוב, תוניס, תימן וכו'. לכאורה ע"פ הסממנים החיצוניים מדובר על מדינות לאום, אך האם באמת נוצר שם עם או שמא המבנה השבטי והחמולתי נשאר על כנו ולא השתנה?? כל עוד מדינות ערב הונהגו ע"י שליטים חזקים ודיקטטוריים, אז כל המריבות השבטיות נבלמו ורוסנו, ונוצרה מראית עין של מדינת לאום. ברם זו הייתה אשלייה אופטית ושקרית. והראייה לכך היא מאוד ברורה: כאשר הדיקטטורים הערביים סולקו מהבמה, אז כל השדים השבטיים והחמולתיים יצאו שוב מבקבוק, ונוצרה אנרכיה. התפוררות העולם הערבי, שאנו עדים לה בימינו אלה מסמלת למעשה את תום עידן הקולניאליזם האירופאי  וחזרה למצב הקדמון. הגבולות המלאכותיים של מדינות ערב הסתירו שקר אחד גדול: אלה לא באמת מדינות לאום אלא רק תחפושת שלהן, המסתירה קבוצות רבות והטרוגניות המסוכסכות בינן לבין עצמן. המכנה המשותף היחיד, שיכול להיות בסיס לשיתוף פעולה בין הערבים המפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם הוא שנאת ישראל. ברם כפי שאתם בוודאי יודעים אי אפשר באמת לבנות מכנה משותף יציב וקבוע על בסיס שלילי בלבד, ולאור זאת השנאות הישנות פורצות במלוא העוצמה בימינו לחלל האוויר, והן אלה שמבשרות על התפרקותו והתפוררותו ההדרגתית  של היצור הקוניאליסטי המלאכותי שנקרא בשם: מדינות ערב. סוריה, לבנון, עיראק, תימן ולוב נראות פחות ופחות בימינו (אפילו למראית עין) כמדינות לאום ויותר ויותר כשטחי הפקר של אנרכיה ושל מלחמת כול בכול. היו אומנם ניסיונות (למשל של נאצר) לאחד את העולם הערבי, אך הכול נעשה כחלק ממשחק תיאטרלי של העמדת פנים, והדברים אף פעם לא הגיעו לידי ממשות והיתכנות, ולבטח לא החזיקו מעמד זמן רב. המשבר בסוריה הוכיח לכולנו עד כמה הערבים הם זאבים המנוכרים זה לזה. העובדה שמדינות ערב לא מצאו לנכון להושיט יד ולסייע להמוני הפליטים בסוריה (בשעה שאפילו ישראל נתנה להם סיוע רפואי והומנטירי), היא זו שמספרת היטב וממחישה את הסיפור של העולם הערבי, שיש בו יותר שבטיות פלגנית מאשר לאומיות מאחדת.

הערבים, שחיים ביהודה ושומרון ובעזה אינם שונים בהקשר זה מכלל הערבים. גם הם מתאחדים רק על בסיס שנאת ישראל, וגם הם מסוכסכים בינם לבין עצמם על בסיס שבטי וחמולתי בסכסוכי דמים. כמו שבעולם הערבי שוררת אנרכיה מדממת בהעדר מנהיגים דיקטטורים וחזקים, כך גם אצלם (אצלם לא היו להם מעולם מנהיגים חזקים, ולכן המצב האנרכיסטי הוא מצב קבע). אז כיצד להבטיח יציבות ובטחון ביחסים עם העולם הערבי? לא באמצעות חיזורי שלום מתרפסים, שרק משדרים לצד הערבי חולשה וריפיון חושים אלא באמצעות גישה דעתנית שאומרת: אנחנו חזקים, אנחנו נחושים, ולא כדאי לכם להתעסק איתנו. כמו שבעולם הערבי ללא מנהיג חזק ועוצמתי שוררת אנרכיה, כך גם ביחסם אלינו: ככל שהם חושבים שאנחנו חלשים כמו קורי עכביש, כך תגדל המוטיבציה ויגבר הבטחון העצמי שלהם שלהם לתקוף. רק מעמדה של עוצמה בלתי מתפשרת ניתן להגיע למצב של יציבות יחסית בתחילה ולהסדרים סבירים בהמשך הדרך. כל גישה אחרת היא שגיאה ,שתוביל רק לשפיכות דמים ולאסון.

לסיכום: אנחנו מדברים במונחים מערביים של פיוס היסטורי, שלום ומזרח תיכון חדש, ואילו אצל הערבים עולם המושגים שונה לגמרי: שקט ויציבות במצב של כוח ועוצמה ואנרכיה ושפיכות דמים במצבים של חולשה. כל עוד הם מבינים, שאנחנו חזקים ונחושים, אז הם יישבו בשקט, וכולם ירויחו מכך, ברם אם הם רק יחושו שיש בקיעים בחומת הברזל שלנו, אז הם לא יהססו לתקוף והטרגדיה תהיה של כולנו פה. זה היה רק על "קצה המזלג" על מנת שתבינו שחייבים גם ללמוד על הצד השני ולא כל היום להיות רק עסוקים בויכוחים יהירים ביננו לבין עצמנו.

ומה עם ערביי ישראל?? כמו שמדינת ישראל היא תופעה יוצאת דופן בשכונה הזאת, כך גם הם היו יוצאי דופן לטובה מקרב כל הערבים מחוץ לגבולותנו, וזה איפשר דו קיום מבורך בתוך המדינה בין יהודים לערבים במשך שנים רבות וממושכות. הם השתדלו לשבת בשקט ולשמור על פרופיל נמוך, כאשר פרצו עימותים צבאיים ביננו לבין מדינות ערב או במבצעים צבאיים כנגד מחבלים.  זה לא היה תמיד כך!!!! לפני 1948 הם היו הגרועים שבאויבינו בהנהגת המופתי הנאצי. בגלל התנהלותם הנבונה מאז הקמת המדינה עד תהליך אוסלו חל שיפור מתמיד וניכר במעמדם. ברם כל זה השתנה מאז הסכמי אוסלו. מאז שהכנסנו "ברוב חוכמתנו" את ערפאת לכאן, החל תהליך של הסתה פראית בקרבם, והם החלו לפתח זהות פלסטינית עוינת ואנרכיסטית תוך התרחקות והתבדלות מהמדינה וזאת  במטרה מוצהרת להפוך אותה לדו לאומית בשטח. במקביל הם גם החלו להביע הזדהות הולכת וגוברת עם המאבק של אחיהם ביהודה ושומרון ובעזה כנגדנו.  עקב כך יחסי יהודים ערבים במדינה נמצאים כיום בתהליך של נסיגה והידרדרות מתמשכים ומסוכנים. לצערי, אי אפשר להיות אופטימי באשר להמשך, שכן המגמה שהחלה מאז הצטרפו ערביי ישראל לאנתפאדה השנייה של ערפאת במהלך מהומות אוקטובר 2000 היא עקבית ומתמשכת ואין באופק כל דבר שיכול לעצור את התגלגלות הדברים בכיוון הרע הזה. אין בכלל ספק שהם מרשים לעצמם לנהוג כך גם בשל העובדה שהמדינה עדיין רדומה וישנה ולא מגיבה לשינוי המשמעותי לרעה שחל בקרבם.

מדוע חשוב מאוד להכיר לעומק את הצד השני ולא להסתפק רק ברמה השטחית היום יומית של חיי השגרה? כי בניגוד  מוחלט לנו הצד השני מכיר אותנו היטב. ממה זה נובע? הם חיים בתוכנו, אך אנחנו לא חיים בתוכם.  כמעט אין ערבי במדינת ישראל שאינו יודע עברית, ואילו אצלנו אף אחד כמעט אינו יודע לדבר ערבית. מכיוון שהם יודעים עלינו הרבה יותר ממה שאנו באמת יודעים עליהם, הרי שזה נותן להם יתרון מובנה מבחינת מידע, ידע ויכולת לנצלם למטרותיהם. הם מכירים את החברה הישראלית על בוריה, הם יודעים בדיוק מהן החוזקות ומהן החולשות שלה. הם יודעים בדיוק על איזו נקודה רגישה אפשר ללחוץ או על איזה מיתר אפשר לפרוט בשביל להשפיע על כל אחד ואחד מהיהודים, שחי פה. לעומת זאת מכיוון שאנו לא באמת לא מכירים אותם לעומק, הרי שהיכולת שלנו להבין ולחזות תהליכים ,שעוברים עליהם מתחת לפני השטח, היא מוגבלת ובמקרים רבים זניחה ושולית.  כאשר אתה לא מכיר באמת את הצד השני, הרי שאתה בכלל לא תוכל לצפות את כל ההפתעות שהוא מכין לך בדרך ולא תהיה ערוך להתמודד איתן בזמן. רוצים דוגמא? בבקשה!!! מהומות אוקטובר 2000, שבמהלכן הצטרפו חלק מערביי ישראל לאנתפאד'ה השנייה ,תפסו את אהוד ברק ואת ממשלתו בהפתעה מוחלטת. הם לא יכלו להעלות על דעתם שדבר כזה יכול לקרות. מדוע?? כי הם היו כל כך שקועים בתוך הבועה של "שחר של יום חדש שלהם" שהם לא קלטו דבר וחצי דבר מכל מה שהתרחש ממש מתחת לאף שלהם. הם לא קלטו (יש כאלה שעד היום מסרבים בעקשנות לקלוט), מהי ההשפעה ההרסנית של הכנסת ערפאת וחבורת הטרוריסטים שלו לכאן. הם לא העלו על דעתם, שמרגע זה ואילך יחלו ערביי ישראל לעבור מתחת לפני השטח שטיפת מוח של שנאה כלפי מדינת ישראל מצד הרשות הפלסטינית. הם כה היו שקועים בחלומות המתוקים על השלום הממשמש ובא, עד שהם לא שמו לב בכלל שמתחת לרגליים שלהם בוערת אש גדולה, שהתפרצה בבת אחת במהומות 2000. לעומת זאת אם היינו מכירים את הצד השני לעומק, אז סביר להניח שהיינו שמים לב למה שמתרחש מתחת לפני השטח, ואז יכולנו להיערך לדברים מראש, לנסות לבלום את התהליך ההרסני הזה, שעובר עליהם (היום זה כבר מאוחר מידי: הרכבת כבר יצאה לדרך, ועושה רושם, שאין לה יכולת לבלום).

כמו שחשוב להכיר את הערבים, חשוב לנו גם להכיר את האסלאם. מדוע? כי רוב הערבים הם מוסלמים, והדת היא מרכיב משמעותי מאוד המשפיע על אופן התנהלותם וכן על הדרך שבה הם מסתכלים על החיים, על עצמם ועלינו. לא רק לנו חשוב להכיר את האסלאם אלא לכל העולם מדוע? כי רוב המוסלמים הם בכלל לא ערבים. זה לא רק העניין הספציפי של המדינה היהודית, שתקועה להם כאן כמו עצם בגרון אלא זה עניין שרלוונטי בחשיבותו לכל העולם החופשי, שלוקה בחוסר הבנה באשר לאסלאם (את התוצאות של הדברים אנו רואים מול העיניים באירופה).

בניגוד לנצרות וליהדות שהן כיום דתות של סטטוס קוו ושמירה על המצב הקיים, האסלאם זו דת ששואפת תמיד לשנות את המצב מיסודו בעתיד הקרוב או בעתיד היותר רחוק. מה הכוונה? המטרה הסופית של האסלאם היא שכולם יהיו מוסלמים, ואם זה לא אפשרי אז לפחות שכל העולם יהיה תחת שלטון מוסלמי. העולם מחולק ע"פ האסלאם לשני חלקים: דאר אלכפר (בית הכפירה) ודאר אלאסלאם (בית האסלאם). בדאר אלאסלאם יש שלטון מוסלמי ואילו בדאר אלכפר יש שלטון לא מוסלמי. חובה דתית על כל מוסלמי באשר הוא לצאת למלחמת קודש (ג'האד) כדי להפוך את דאר אלכפר לדאר אלאסלאם. דאר אלכפר נקרא גם בשם דאר אלחרב (בית המלחמה), כלומר , אזור שבו  חייבת להתנהל מלחמה בין המוסלמים לכופרים. לאור זאת לא יכול להיות אף פעם מצב של שלום אמת לדורות בין מדינה מוסלמית כלשהי למדינה לא מוסלמית. אז מה כן יכול להיות? הסכם אי לוחמה לטווח קצר או ארוך. מדוע האסלאם מוכן להסכמי אי לוחמה זמניים עם הכופרים?  כי יש בקרב האסלאם לא רק אנשים פנאטיים וקיצוניים, אלא גם אנשי היגיון ושכל ישר, שאומרים בצדק מבחינתם את הדבר הבא: כאשר המדינות המוסלמיות הן אינן חזקות דיין, אז אם הן תצאנה במצב זה למלחמה, אז זה עשוי להיגמר בתבוסה מוחצת, שעלולה להעמידם בסכנה קיומית, ולכן כאשר אנחנו חלשים או שהצד השני חזק, מותר לנו לקיים איתו יחסי שכנות טובה. זה מעוגן גם על המצווה הדתית, שנקראת בשם תקייה (זהירות), כלומר, כאשר המוסלמי נמצא בעמדה של חולשה, מותר לו לקיים יחסים טובים עם שכניו הלא מוסלמיים, וכל זאת בתנאי שהוא מודע לכך שזו רק העמדת פנים, אך ברגע שהמצב משתנה לטובתו, אז חובה עליו מבחינה דתית לשנות את התנהגותו ב-180 מעלות ולצאת במלחמת קודש כנגד כל כופר. לדברים הללו יש גם הצדקה מבחינה דתית שכן כך בדיוק נהג הנביא מחמד: כאשר הוא היה חלש ואנשי מכה היו חזקים ממנו, אז הוא כרת עימם הסכם זמני (הסכם ח'ודיביה), אך לאחר שהוא התחזק הוא לא היסס להפר אותו לכבוש את מכה. כאשר שאלו את ערפאת, כיצד מצדיק את הסכמי אוסלו מבחינה דתית, אז הוא אמר לכל התושבים בעזה, שאם למחמד היה מותר לעשות את הסכם ח'ודיביה, אז גם לו מותר. ההבדל בין האסלאם הקיצוני למתון הוא רק בטקיטקה ולא במטרה הסופית: בשעה שהאסלאם הקיצוני יוצא למלחמת ג'האד כבר היום, האסלאם המתון אומר, שהתנאים לכך טרם בשלו, וכל ניסיון מעין זה עלול להמיט אסון על המוסלמים. אומנם האסלאם הקיצוני הוא משיחי לעומת האסלאם המתון והריאליסטי, אבל שניהם חותרים בסוף המסלול להפוך את האסלאם לשליט בלעדי בעולם, ולאחר מכן לאסלם את כולם.

מה כל זה אומר מבחינתנו ומבחינת העולם החופשי? כאשר המוסלמים יושבים בשקט ומקיימים יחסים טובים איתנו, זה לא אומר שהם הפכו פתאום לאנשי שלום עכשיו וליונה צחורה. זה אומר שהם חושבים, שהעולם המערבי חזק מידי או שהם חלשים מידי. ומה זה אומר, כאשר הם מתחילים להתפרע? זה אומר, שלפי נקודת המבט שלהם הם חושבים שהעולם החופשי נחלש או שהם התחזקו. ומה מוסר ההשכל מבחינתנו? אנחנו נחיה פה ביציבות ובטחון יחסיים, כל עוד הצד השני יתפוס אותנו כחזקים, נחושים, מאוחדים ומאמינים בצדקת דרכנו. ברם ברגע שהוא יחוש אצלנו סימנים של חולשה וריפיון בעוצמתנו ובצדקת דרכנו, אז הוא לא יהסס לתקוף. ומה מצבנו כיום? העובדות בשטח מראות באופן ברור, שמצבנו כיום פחות טוב בהרבה בהקשר זה, מאשר המצב שהיה לפני אוסלו. ומהו מצבו של העולם החופשי בימינו אלה? העובדות בשטח מצביעות, שמצבו הוא הרבה הרבה פחות טוב  מאשר המצב שהיה לפני תקופת אובאמה. ומה באשר לעתיד? הכול תלוי בנו ורק בנו!! ביכולתנו לתקן את המצב המעוות שנוצר פה בעשרים וארבע השנים האחרונות או להשאירו על כנו ולשאת במלוא האחריות לתוצאות ההרסניות הנלוות לכך.

לרגל יום הזכרון הממלכתי לרצח יצחק רבין ז"ל ברצוני לכתוב את הדברים הבאים: קיבלתי פוסט בפייסבוק מאת קבוצה, שנקראת בשם "זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה", וכך נרשם שם: "זה הזמן להצטרף אלינו לאסיפה הישראלית!!! בואו ניצור יחד כוח אזרחי, שמסוגל לגשר על המחלוקות והפערים ולהתמודד עם האתגרים שלפתחנו"

אלה הם הדברים שכתבתי להם בתגובה: "אני חושב שאתם צריכים להחליט מה בדיוק אתם רוצים מעצמכם. אם אתם רוצים לנצל את הרצח הנורא כדי לקדם את דרך אוסלו האיומה והזוועתית, אז זו זכותכם, אבל אז תמצאו את עצמכם לבד ובלי מחנה הימין השפוי. מצד שני אם אתם רוצים באמת לאחד ולא לפלג, אז תהפכו את היום הזה ליום לא פוליטי, המדבר על דברים משותפים, שרוב העם מכל המחנות מסכים אליהם. קודם כל תשתפו בניהול של הפרויקט הזה גם אנשי ימין. לא מספיקה רק נוכחות של אנשי ימין אלא שותפות אמיתית בניהול. לאחר מכן תיצרו ביחד אמנת שיח ותרבות המקובלת על הרוב המוחלט של העם. אמנה זו תדבר על גינוי של אלימות מכל סוג שהוא. היא תגנה השיח המתלהם והכוחני ברשתות החברתיות. היא תדרוש לא להרוס חיים אישיים של בני אדם על רקע עמדותיהם הפוליטיות, שזה טרור מחשבתי לכל דבר ועניין. היא תשאף לקבל ולהכיל את האחר ואת השונה. היא תגנה את כל גילויי הגזענות. היא תכיר בכך שבדמוקרטיה יש מקום לדעות שונות, ושזה למעשה תפקידה, אך מצד שני היא תקבע גבולות ברורים, כך שדעות אנטי דמוקרטיות או כאלה ששואפות להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינה דו לאומית ימצאו את עצמם מחוץ לגדר של הלגטימיות. אם תעשו את כל הדברים הללו, אז תובילו לשינוי גדול בחברה הישראלית. לעומת זאת אם תמשיכו לנהל את העניינים לבד, ובמקביל תנסו ללבוש את התחפושת של הממלכתיות, אז אולי תצליחו לעבוד על כמה תמימים ממחנה הימין, אבל בסופו של דבר תישארו לבד עם המחנה שלכם. אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו, כפי שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. שני הדברים הללו לא הולכים ביחד. אי אפשר ללכת עם האג'נדה של השמאל ולהתחפש פה לממלכתיים (בקיצור: צריך להכריע ולבחור). תערבו בפרוייקט שלכם את הימין, ותערבו גם את הממשלה והשלטון. זו הדרך היחידה להביא לשינוי לטובה בפניה של החברה הישראלית ולהפוך אותן ליותר יפות ממה שהן כיום".

"המחלוקת על המהות היא לא רק רצויה אלא הכרחית בכל משטר דמוקרטי. מי שחושב שיש מקום רק לדיעה שלו, אז הוא או דיקטטור או בעל עמדה פטרונית ומתנשאת (אני יודע יותר טוב ממך מה טוב לך). על המהות יש מחלוקת, אך על דבר אחד לא יכולה להיות מחלוקת: על אופן ניהול המחלוקת בינינו. דיון ענייני ומכבד יכול להפרות כל אחד מאיתנו ולבנות גשרים לשיתוף פעולה, להבנות ולהסכמות, ואילו דיון ברמה האישית תוך שימוש בשפה, הכוללת נאצות, קללות ואלימות זה מתכון להתפוררות חברתית. כל מי שחרד למדינת ישראל חייב להקפיד על דרך ארץ גם כלפי אלה שלא מסכימים איתו. יכולה להיות מחלוקת על הדרך הנכונה (וצריך לתת לכל דעה את החופש להביע אותה), אך לא יכולה להיות מחלוקת על דרך ארץ. כל אחד יכול לשכנע את הציבור בצדקת דרכו ולהציג את מרכולתו. בסופו של דבר העם מכריע בקלפי, והמיעוט חייב ללמוד לכבד את הכרעת הרוב ולאפשר לאלה שמייצגים את הרוב לבצע ללא הפרעה את המדיניות, שבגינה הם נבחרו. מי שלא יודע לכבד את הכרעת הרוב, וטוען שגנבו לו את המדינה, הוא לא באמת דמוקרט. הרוב נדרש להקפיד על זכויות המיעוט, אך אין זה אומר שהמיעוט ינהל פה את העניינים, ואם הדברים לא מתנהלים בדיוק ע"פ מה שהוא חושב או רוצה, אז הוא ישר יצרח "עריצות הרוב" או "פגיעה בדמוקרטיה" כדי לתקוע מקלות בדרכה של הממשלה בביצוע המדיניות שבגינה בחר בה הרוב"

"ואם מייחדים יום זה למאבק כנגד אלימות מכל סוג שהוא (לא רק פוליטית) יש לציין גם החפים מפשע, שנרצחו ע"י הטרור הפלסטיני הנפשע וכן לציין את כל אנשי הימין, שנרצחו בשל עמדותיהם (אפילו אם הן מקוממות ולא מקובלות). אם מחליטים ללכת יום אחד בשנה בקו ממלכתי מעין זה, אז אין לעשות איפה ואיפה ויש לגנות כל סוג של אלימות רצחנית או אחרת בלי קשר למחנה פוליטי כלשהו ואפילו בלי קשר לפוליטיקה בכלל ( להזכירכם יש אלימות רבה גם מחוץ לשדה הפוליטי). הכלל בהקשר זה הוא מאוד פשוט: זה שמטיף מוסר לאחרים, שיתכבד ויעמוד באותם כללים בדיוק או שישתוק. להלביש את רבין ז"ל בבגדי נאצי, זו אלימות מילולית והסתה, שחוצה גבולות? אני מסכים. ולהגיד שאיילת שקד היא נאצית ולהלביש אותה בבגדים נאציים זה כבר חופש ביטוי לגטימי? אני לא מסכים. ולהציב פסל של נתניהו בתור דיקטטור, שיש לשאוף להפילו כמו סדאם חוסין, זה בסדר, כי זה חופש ביטוי אומנותי? אני לא מסכים. אם קובעים כללים ברורים של מותר ואסור או של שחור, אפור ולבן, אז שזה יחול על כולם (בבקשה קחו על עצמכם את האתגר ונסחו כללים למותר מול אסור בכל סיטואציה וסיטואציה ותהפכו את זה לנורמה מקובלת/ מחייבת) אין לאף אחד פה זכויות יתר. אין פה מיוחסים בעלי דם כחול, שמותר להם הכול. אלימות היא אלימות היא אלימות והסתה היא הסתה היא הסתה בלי קשר למחנה פוליטי זה או אחר ובלי קשר בכלל לפוליטיקה. טבעי שאדם שפוגעים בו או במחנה שלו, ישר יקפוץ ויגן על זכויותיו. החוכמה היא לדעת להגן על זכויותיהם גם של אלה שלא שייכים למחנה שלכם, אחרת זו צביעות". עד כאן התגובה שלי.

קצת ציניות: כתבתי מכתב, שבו רשום: "דרך השלום עדיפה על דרך המלחמה" ושלחתי אותו לחמאס, לרשות הפלסטינית, לחזבאללה, לאיראן, לצפון קוריאה, לסוריה, לעיראק ולעוד גורמים מיליטריסטיים ברחבי העולם, אבל הדואר עשה טעות איומה, ובמקום לשלוח את המכתב אליהם, הוא שלח אותו לאזרחי ישראל לרגל יום  הזכרון ליצחק רבין ז"ל.  ועכשיו ברצינות: הססמה הזאת היא מאוד יפה, אבל היא פשוט מופנית אל המקום הלא נכון!!! הרי אף אחד בחברה הישראלית לא רוצה פה מלחמות, דם, הרוגים ושפיכות דמים. רוב מוחלט של הציבור בישראל יעדיף שלום לדורות על פני מלחמה נצחית, אבל, בחייכם, אנו ניצבים כאן מול תרבות רצחנית של שהידים, שמעודדת הרס חורבן ואלימות, אז אם מישהו מעוניין לפעול ברוח הססמה הזאת, אז הוא צריך בראש וראשונה לפעול אצלם ולא אצלנו!!! מה תועיל הססמה הזאת, כאשר היא מופנית לכתובת הלא נכונה? זה כמו כוסות רוח למת!!! ומה היה קורה באמת אם הייתי שולח להם מכתב כזה, כיצד הם היו מגיבים?? סביר להניח שתגובתם הייתה של אצבע משולשת. אנו ניצבים מול צד שני שמעדיף את דרך המלחמה על דרך השלום, ואת דרך השנאה על דרך האהבה, שכן סולם הערכים שלו הפוך משלנו. אין ספק בכלל ששלום עדיף על מלחמה, אך מה באשר לדרך השלום?? דרך השלום לא תמיד מביאה לשלום אלא יש מקרים שהיא דווקא מגבירה את שפיכות דמים. במקרה שלנו המציאות הוכיחה שדרך השלום= דרך המלחמה, ואילו דרך ההרתעה= דרך הבטחון והשקט היחסיים.

אי אפשר לכעוס על העיוורים שלא רואים את המציאות, ולא מבינים ממה בדיוק היא נובעת או כיצד הגענו אליה, אבל אפשר בהחלט לכעוס על כל הרואים, שמוליכים אותם במכוון כמו עדר (או כמו החלילן מהמיליין) בדרך, העומדת בסתירה כה מובהקת לעובדות. לצערי, לא חסרה עוד הרבה עבודה קשה וסיזיפית פה על מנת להעיר את הישנים ולהסביר לעיוורים את כל הדברים לאשורם.

הייתי היום בטקס הזכרון במלאות עשרים ושניים שנה לרצח רבין ז"ל. הטקס אורגן ע"י ילדי הכיתה, שבה לומדת הבת שלי. הטקס היה מרגש ויפה, והילדים עשו את המוטל עליהם בצורה הכי טובה ומרשימה, שניתן להעלות על הדעת. ומה באשר לתכנים בטקס? היו שם בהחלט דברים ממלכתיים ומאחדים, שניתן בהחלט להזדהות איתם ללא קשר למחנה פוליטי זה או אחר, כגון: ערכים של כבוד, אהבה, סובלנות, שיוויון, ערבות הדדית, שלום וגינוי האלימות על כל סגיה. ברם היה דבר אחד שצרם מאוד את האוזן: ההתייחסות החיובית במסגרת הטקס להסכמי אוסלו. אומנם רבין ז"ל נרצח על רקע הסכמי אוסלו, אך זה לא מחייב להתייחס אליהם כאל משהו חיובי במסגרת טקס לזכרו. במציאות ההזויה של הטקס ערפאת הפך פתאום מארכי טרוריסט, שרלטן ונוכל ליונה צחורה ותמימה שוחרת שלום ולשותף לגיטימי (כאילו לא עברו כבר 24 שנה ארוכות ומייגעות מאז הסכמי אוסלו). מכיוון שאלה הם פני הדברים, אז אני שומר על זכותי לומר לכם בצורה מאוד ברורה וגלוייה: אם אתם חושבים שבאמצעות אזכור חיובי של הסכמי אוסלו, אתם מכבדים את זכרו של יצחק רבין ז"ל, הרי שדעתי היא הפוכה לחלוטין. הסכמי אוסלו היו במבחן התוצאה ובשורה התחתונה טעות איומה ונוראית של רבין ז"ל, ואתההשלכות של הדברים אנו רואים עד היום (כולל המחיר הכבד הנגזר מכך). אינני מאשים פה את רבין ז"ל: הוא ניסה את הדרך הזאת במשך שנתיים בלבד, וסביר להניח שאם הוא לא היה נרצח, אז הוא היה מודה בטעות ומשנה כיוון. אני כן מאשים את אלה שהפכו את אוסלו לציווי אלוהי ולמורשת של רבין ז"ל, שיש ללכת בה בכל מחיר ולא משנה מה יקרה מסביבנו (ייקוב השלום את ההר). אני בכלל לא בטוח, שאם רבין ז"ל היה יכול להשמיע את קולו, אז הוא היה מאשר לכם לכבד את זכרו באמצעות קידוש אוסלו.  האם  אריק שרון ז"ל היה רוצה שיכבדו את זכרו באמצעות אזכור חיובי של ההתנתקות מרצועת עזה? האם הוא היה רוצה שזה יהיה חלק ממורשתו? האם הוא היה רוצה להיזכר בטקס ממלכתי בשל סברא ושאתילא? האם אהוד ברק רוצה שחלק מהמורשת שלו תכלול את אסון צאלים ואת הלאומנות של ערביי ישראל, שהתפרצה באנתפאדה השנייה? האם אובאמה היה רוצה להיזכר באמצעות האביב הערבי שהפך לחורף אסלאמי? האם צ'מברלין היה רוצה להיזכר על הסכם מינכן עם היטלר? האם גולדה ודיין היו רוצים להיזכר על מחדל היהירות של מלחמת יום הכיפורים? אז למה רבין ז"ל היה רוצה להיזכר פה על מלחמת אוסלו בטקס ממלכתי במדינת ישראל? האם זה מכבד את זכרם של המנהיגים הללו לדבר על הטעויות האיומות, שהם ביצעו במהלך כהונתם בטקס לזכרם? האם תכבדו את בן גוריון בכך שתזכירו בטקס ממלכתי, שהוא קרא לבגין בעידנא דריתחא  נאצי מעל בימת הכנסת (ע"פ ספרו של יצחק נבון ז"ל). האם תכבדו את זכרו של פרס ז"ל בכך שתצטטו את זה שרבין ז"ל אמר עליו לשלילה?

האם רבין ז"ל היה רוצה שיחשיבו אותו לאחר רציחתו לסגנו של אלוהים? האם רבין ז"ל לא היה בן אדם, שעשה גם טעויות במהלך חייו? האם אסור לבקר אותו או להעמיד למבחן את הסכמי אוסלו, רק בגלל שהוא נרצח? האם חייבים להתייחס אליהם כאל משהו קדוש, בגלל שהוא נרצח?  במותו של של אדם ועל מנת לכבד את זכרו נוטים אנשים לדבר על הדברים הטובים , שהוא עשה ולהתעלם מהדברים הרעים והשגויים, שהוא עשה. אני באמת לא חושב שבאמצעות אזכור חיובי של הסכמי אוסלו בטקס לזכרו של רבין ז"ל אתם מכבדים את זכרו.

רבין ז"ל אומנם נרצח בשל ההסכם הזה, אבל צריך לזכור ולהזכיר, שהוא הספיק לחיות רק שנתיים במהלכו. האחריות על כך שההסכם הרע הזה ממשיך למרר את חיינו פה מנובמבר 1995 עד שנת 2017 ועד בכלל רובצת על כל אלה שחיו בתקופה זו איתנו וכן על אלה שחיים פה היום, ולא על זה שכבר מזמן טמון בעפר. אל תיתנו פה למתים לנהל פה את חיינו, ובמקום להאשים אותם על הטעויות שהם עשו, תתקנו אותן!! המתים עשו את תפקידם כמיטב יכולתם (לעיתים הם הצליחו ולעיתים נכשלו), אך אלה שחיים צריכים לנהל פה את העניינים, שכן הם אלה שחווים פה את המציאות ברמה היום יומית.

כדי לחזק את טענתי בדבר ספקנותו הרבה של רבין ז"ל באשר להסכמי אוסלו, אציין את העובדות הבאות:

1) בריאיון לטלויזיה הישראלית, שבו צפיתי, אמר רבין ז"ל, שאנו אומנם מנסים את דרך השלום, אבל אם זה לא יילך, אז תמיד ניתן יהיה לחזור אחורה למצב הקודם. "מה הבעיה?" שאל רבין בלשונו המחוספסת. "לא יילך?? תמיד נוכל להחזיר לידינו את השליטה המלאה". כך הוא אמר. ואתם יודעים מה? אני מאמין לו!!!.

2) רבין ז"ל תיעב את ערפאת ולא סמך עליו בגרוש. הוא היה ספקן מאוד באשר אליו ונהג בו ביחס של "חשדהו וחשדהו". בנוסף לכך רבין ז"ל חווה ישירות את הדברים, כאשר ערפאת עשה לו את תרגיל "הדובי לא רוצה" בטקס על חתימת הסכם אוסלו ב'. רבין ז"ל אומנם רצה למצות את הסיכוי לשלום, אבל לבטח הוא לא התכוון לכך שאחרי מותו יהפכו את הדרך הניסיונית הזאת לצוואה רוחנית קבועה.

3) רבין ז"ל לא היה איש של חלומות גבוהים אלא איש עם תפיסה ביטחונית שורשית, המחובר היטב לקרקע המציאות. מבחינת אופי הוא היה מחוספס ודוגרי ולא חולמני ומדבר גבוהה גבוהה. הייתכן שהוא היה מאפשר למציאות של טרור משתולל ברחובות להימשך כל כך הרבה שנים נוספות. לא נראה לי בכלל!!!

לסיכום: טקס לזכרו של רבין ז"ל שמזכיר את הסכמי אוסלו בהקשר חיובי כלשהו הוא מייצג מחנה פוליטי אחד ולבטח שאינו יכול להיות ממלכתי. מעבר לכך, לדעתי, הוא מבזה את זכרו של האיש היקר הזה ולא מכבדו. כל מי שהאיש היקר הזה חשוב לו חייב להתקומם על המניפולציה שעושים כאן על גבו של רבין ז"ל כדי לקדש דרך מסוכנת מאוד למדינת ישראל.

 ובכל זאת, אין לך משהו חיובי להגיד, יה חתיכת פולני שכמוך??? אז הנה משהו טוב: הייתי שולח את הסרטון של יום הזכרון הזה הזה לרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ולמדינת הטרור בעזה. באחרית הימים, כאשר גם הילדים שלהם ידברו כך בטקסים רשמיים, אז נוכל להגיד שהם בשלים לשלום. ועד שיום מאושר זה יקרה: תמשיכו לחיות בחלומות מתוקים ובאשליות שקריות של אסקפיזם (בריחה מהמציאות).יש מתנדבים לצאת למקומות הללו ולמקומות בוערים במזרח התיכון כדי להעביר להם הדרכות, כיצד לחנך דור שלם לערכי שלום?? בכל מקרה, יש לרכוש לפני הנסיעה ביטוח חיים בסיכון גבוה. בהצלחה!!! 

אני חייב לשתף אתכם באנקודטה משירות המילואים ברמת הגולן בתקופה שנחתמו בדיוק הסכמי אוסלו. אינני יודע אם זה נכון או סתם עורבא פרח ובדייה. הרבה גבות הורמו, כאשר רבין ז"ל חתם על הסכמי אוסלו, וזאת למרות הבטחות הבחירות שלו שהוא לא ינהל כל מו"מ עם אש"ף. חייל מילואים אחד אמר לי, כאשר  דנו בנושא, והעליתי את התמיהה שלי לפשר העניין, את הדבר הבא, והוא משום מה נצרב לי בזיכרון, וכך אמר לי אותו מילואימניק: "רבין לא האמין לרגע שיש סיכוי לשלום עם ערפאת. הוא מתעב אותו עד מאוד ורואה בו מחבל וטרוריסט, שמעולם לא שינה את עורו. הוא לא הביא אותו כדי לעשות איתו שלום, אלא כדי שיהיה קרוב ונגיש אלינו, כך שברגעי האמת וההכרעה,  הוא יוכל לחסל אותו ואת כל הנהגת אש"ף, דבר שהיה בלתי אפשרי כאשר המחבלים הללו היו מוגנים יחסית בתוניס הרחוקה". האם זה נכון? קשה לדעת: רבין ז"ל היה אדם מתוחכם מאוד, שהאמין במלחמה עם האויבים בעזרת תחבולות, כך שאין להוציא זאת  מכלל חשבון. מה שאני רוצה לומר לכם הוא שלאור הסתירה הבלתי מוסברת בין תפיסתו הבטחונית של רבין ז"ל, אופיו הספקן וחוסר האמון המוחלט בערפאת מצד אחד לבין העובדה שהוא חתם בסופו של דבר על הסכמי אוסלו מצד שני, אין לפסול זאת על הסף לחלוטין. בכל מקרה לא נראה לי הגיוני וסביר, שרבין ז"ל היה ממשיך עם אוסלו ללא סוף, אם הוא היה שם לב, שהמציאות הבטחונית לא משתפרת, ושאוטובוסים ממשיכים להתפוצץ פה ברחובות ללא סוף. אני בטוח שהוא היה משנה כיוון באופן דרמטי. האם באופן פרטני הוא היה מחסל את כל הנהגת אש"ף, כפי שאמר לי אותו מילואימניק, או שהוא היה עושה דברים אחרים בסגנון הזה, אין לי מושג, אבל כמעט אין לי בכלל ספק שהוא היה משנה כיוון, אם המציאות הבטחונית הייתה מידרדרת למה שחזינו בשנים 1995-2003 (עד מבצע חומת מגן). כפי שהוא היה אמיץ דיו לחתום על אוסלו, ולספוג את כל מה שקרה במדינה בעקבות זה, אני מאמין שהוא גם אמיץ דיו לנקוט בצעדים דרסטיים כנגד המחבלים, שהוא נתן להם להיכנס לכאן בחסות אותו הסכם. בכל מקרה מה שהם עוללו פה  במדינה שלנו בתקופה זו, היה נותן לו בהחלט את הלגיטימציה הציבורית והבינ"ל לעשות זאת (נתתי להם להיכנס, הם ניצלו את טוב ליבי ואת האמון שלי לזרוע טרור רצחני, וזה המחיר שהם ישלמו על כך- החטא ועונשו).  רבין ז"ל  ככל הנראה רצה את הלגטימציה הבינ"ל כדי לפעול נגד הטרוריסטים, ויכול להיות שזו הדרך המתוחכמת, שבה הוא בחר. מדוע הדברים הם הגיוניים בנוסף לכך?  רבין ז"ל הרי ידע שערפאת מנסה לרמות אותו, ושהוא מתייחס להסכמי אוסלו כמו לסוס טרויאיני או כמו להסכם זמני בלבד (הסכם ח'ודיביה), אז אני מניח שהוא ניסה  להערים על הנוכל הזה בחזרה, למשוך אותו ואת כל הטרוריסטים שלו לפה במלכודת דבש, ולאחר שהם יתחילו להתפרע פה, אז לחרוץ את דינם סופית.

הציונות בחיתוליה ובדרך מחזון וחלום באוויר ( חסר סיכוי ממשי להיתכנות באותן שנים) למציאות עובדתית חיה ובועטת. מה היה צריך לקרות בשביל להגיע ליעד הזה?? הרבה מאוד נחישות ואורך רוח, מאבק ללא הפסקה במשך שנים, אמונה בצדקת הדרך ונסיבות היסטוריות מתאימות (יש הקוראים לכך מזל ויש הקוראים לכך השגחה עליונה). אני רוצה להתמקד דווקא בתקופה הבתולית, שבה רעיון המדינה היהודית נראה כהזייה פרועה של אנשים מנותקים לחלוטין מהמציאות, אך לאט לאט שלב אחר שלב נבנו היסודות שאיפשרו  למעשה המרכבה המופלא הזה לקרום עור וגידים. במילים אחרות, חלקי הפאזל הרבים השונים והמגוונים הונחו זה אחר זה, וביחד איפשרו להפוך  את החלום למציאות. לא היו חסרים גורמים שיכלו לטרפד את העניין ולהורידו לטימיון בכל שלב ושלב (חלקם קשורים ישירות לאופן התנהלותנו וחלקם כלל לא בשליטתנו), אך בשורה התחתונה: הכל בסופו של דבר בדרך פלא עבד בצורה הרמונית כמו  ע"פ תוכנית מורכבת  וארוכת טווח ושנים, שרק היושב במרומים יכול לטוות אותה באופן כזה,   ובשילוב עם המאמצים האנושיים הנחושים הביא לתוצאה שאנו חוזים בה כיום מול עיננו,  דבר שבתקופת הרצל, נחשב בעולם היהודי הגלותי להזייה מופרכת מהיסוד. ומהו מוסר ההשכל מכל הסיפור המופלא הזה של הציונות?? כפי שרומא לא נבנתה ביום אחד, כך גם הציונות. מדובר בתהליך ארוך של דורות, ולכל דבר יש עת ולכל דבר יש חפץ. החוכמה היא לנהוג בסבלנות תוך התחשבות במציאות היום יומית שמסביבנו. אסור להיחפז ואסור למהר לשום מקום. אסור לרצות את הכול כבר עכשיו. אסור להיות קצרי רוח ותזזיתיים. לאט לאט לבנה אחר לבנה נמשיך ונתפתח, נמשיך ונתקדם. החיפזון מהשטן. אל נקדים את המאוחר ואל נאחר את המוקדם. סבלנות סבלנות, לא קונים בשום חנות.  שכל ישר, ותבונה ביחד עם אורך רוח, רגש ואמונה הם מתכון בטוח להצלחה. הדיון יתמקד בבנימין זאב הרצל, בהצהרת בלפור ובועידת סן רמו. כאן הונחו יסודות החזון והלגיטימציה הבינ"ל לרעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. המשך יבוא.........

ונתחיל ברשותכם עם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, שהגה רעיון שבזמנו נחשב להזוי, מטורף ומופרך לחלוטין מהיסוד וזאת לאור המציאות העובדתית בעולם באותה תקופה: הקמת מדינה יהודית. תגיד לי אדון הרצל הנכבד!!!! כיצד ניתן בכלל להעלות על הדעת הקמת מדינה יהודית בשטח, שבו שולטת ללא עוררין האימפריה העות'מאנית? המוסלמים יתנו ליהודים להקים מדינה משלהם בשטח בשליטתם??? חה חה חה חה!!!! (אלה שכיום רוצים להשמיד ולהחריב את המדינה היהודית היו נותנים בעבר להקים אותה??) זה נראה לך הגיוני וסביר?? אז עדיף שתרד מהעץ הגבוה הזה ותפסיק לבלבל לנו את המוח!!! מי בכלל יכול היה להאמין שלאחר תקופתו של הרצל יקרו סדרות של ניסים, שלאט לאט ובסבלנות אין קץ יהפכו את החזון למציאות ויבנו זאת כמעשה מרכבה מתוחכם, ובדרך יתגברו גם על אין ספור מכשולים קשים ומורכבים, שכל אחד מהם כשלעצמו היה יכול להוריד את הכול לטימיון?? הרצל היה לחזות את מלחמת העולם הראשונה?? את הצטרפות תורכיה למלחמה לצד של גרמניה כנגד בריטניה?? את תוצאות מלחמת העולם הראשונה??? את התפוררות האימפריה העות'מאנית?? את העובדה שדווקא הבריטים ולא אחרים כבשו את הארץ??? את הצהרת בלפור?? את ועידת סן רמו?? את ההמשך הצפוי עד הקמת המדינה??? את ההמשך עד ימינו אלה??? הוא חזה את כל הדברים הללו?? לא ולא!!! (בתקופתו במשרדי ההימורים היחס להגשמת חזונו היה של 1% לטובתו ו-99% כנגדו). אז אומנם הוא ארגן סביבו חבורה מכובדת של יהודים, כינס קונגרסים, ושם דנו ברעיון הנשגב, אך מעבר להווי חוויתי ורגשי לא היה לכך שום סיכוי פרקטי בזמן הההוא, והעתיד לא נראה אופטימי במיוחד בהקשר זה.

הרצל הגיע לחזון שלו מנקודת מבט חילונית מוחלטת. הוא הבין, שלמרות כל הניסיונות של היהודים להשתלב ולהיטמע בגולה ולהיות שווי זכויות ומעמד, זה כנראה לא עובד ולא יעבוד, והשנאה השורשית כלפיהם מקדמת דנא לעולם תיפסק. הרצל הבין שהעם היהודי יהיה תמיד מושפל, נתון לחסדי הגויים וחשוף לחלוטין לרדיפות, פוגרומים, שנאהו התעללות, כל עוד הוא ממשיך להימצא במצב הבלתי נורמלי בגלות. הרצל הבין שהעם היהודי לא זוכה לכבוד ולהערכה, כי הוא נמצא במצב לא נורמלי ויוצא דופן יחסית לעמים אחרים. רק בארצו ובמולדתו יוכל היהודי להיות באמת  חופשי  ועצמאי מכל תלות באחרים ובתהליך הדרגתי של שנים רבות הוא יעבור ממעמד של השפלה וחוסר תקווה למעמד של כבוד והערכה בעולם כולו (ראה מצבנו כיום לעומת העבר). הרצל הבין שהעם היהודי יכול להגיע גם למצב של סכנה קיומית ,אם הוא לא ייצא מהמצב ,שבו הוא נמצא, בסיר הבשר של הגולה, ולכן הוא שאף בראש וראשונה למצוא עבורו מקום מקלט שבו הוא יהיה בטוח. הרצל אומנם העדיף את ארץ ישראל, אך מכיוון שהתורכים שלטו אז בארץ, אז הוא סבר שזה לא ריאלי ובר הגשמה. מכיוון שהרצל חשב שמדובר בבעיה דחופה שלא סובלת דיחוי, אז הוא חיפש גם כיווני פעולה נוספים, וכך העלה גם הרעיון של אוגנדה הפנויה כמדינת מקלט ליהודים.

אז אם נסכם את הדברים עד כה : הציונות נולדה כתפיסה לאומית חילונית להגדרה עצמית וזאת בשל סכנה מוחשית ודחופה. בציונות של הרצל לא היו מרכיבים דתיים של אלוהות, דת וקדושה. הוא דיבר בעולם מושגים של ריאליזם ומחשבה רציונלית (יש בעיה??? צריך למצוא לה עכשיו פתרון!!! קדימה היידה, לעבודה!!!!). ברם כפי שאתם בוודאי יודעים לולא הנסיבות ההסטוריות המשתנות והמתהפכות החזון של הרצל היה נשאר על הנייר בלבד או שהוא  בכלל היה עובר לכיוון של אוגנדה או של כל מקום אפשרי אחר על פני הגלובוס. הרצל אומנם פתח את השער בחזונו, אך מי הוא זה שסובב את הגלגל של ההיסטוריה כדי לאפשר לו להתגלגל פנימה ולהפוך מרעיון מופרך למציאות? מי איפשר את הנס הזה המורכב מהמון ארועים בזירה הבינ"ל, שכלל לא קשורים לציונות, אך בסופו של דבר סייעו להפוך זאת למציאות חיה ובועטת????

אז מהו מוסר ההשכל??? לא משנה מיהו האדם, לא משנה מהי דרגת דתיותו, ולא משנה מעמדו או כל דבר אחר באשר אליו, אלא הבשורה שהוא נושא עמו, ועד כמה היא אמיתית וכנה בעיני שמיים!!!! כאשר האדם אומר דברים שהם נכונים ומדויקים הנשענים על אמת וצורך ממשי, ויש אנשים שמוכנים להתגייס ולפעול למענם, אז שערי שמיים כבר ייפתחו לעזור ולסייע, כך שהכול בסופו של דבר יבוא על מקומו בשלום בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות.

פתגם סיני עתיק אומר שהמסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד קטנטן!!! לולא הצעד הראשון של הרצל לא הייתה קמה מדינת ישראל!!! אומנם הצעד הראשון הוא קריטי וחשוב מאין כמותו (ולפעמים עד שמחליטים בכלל לצעוד אותו יוצאת הנשמה!!! כי צריך לשכנע, וזה קשה קשה!!!), אך זה לא מספיק, כי המסע הוא ארוך ומייגע מאוד. מי אלה הגורמים שסייעו למסע המופלא הזה להמשיך ולהתקדם במסלול הנכון תוך התגברות על כל מכשול עד התוצאה, שאנו חוזים בה בימינו אלה?? השילוב המנצח וההכרחי בין הרוח האנושית, שמתורגמת לעשייה נחושה ומתמדת לבין ההשגחה האלוהית, שדואגת להזיז את הגלגל ההסטוריה בכיוון הנכון ועל הדרך גורמת אפילו לשינויים מרחיקי לכת ומהפכניים בזירה הבינ"ל (ניתן להמשיל זאת להזזת הרים ממקומם!!!).

ומדוע דאגה ההשגחה העליונה במקרה של הרצל לטרוח ולהזיז את גלגל ההסטוריה בכיוון הזה??? כדי להבהיר בצורה ברורה לכל ממשיכי דרכו של הרצל, שלעם יהודי יש זכות לבית לאומי אך ורק במקום אחד: בארץ ישראל, וזה לא רק עניין של ארץ מקלט או הגדרה עצמית לאומית חילונית אלא גם מתוקף הזכות ההסטורית הערכית והמוסרית, ששורשיה נטועים עמוק עמוק באדמה ונשענים על האמונה ועל הדת,   וזאת לא סתם אמירה בעלמא או על הנייר, אלא האמירה החד משמעית הזאת גם מגובה היטב בעשייה אינטנסיבית ולאורך שנים, שאיפשרה לה להתממש הלכה למעשה רק בחלקת האדמה הקטנטנה הזאת,  והדבר נותן לדברים תוקף וגושפנקא חד משמעית כחותמת המעידה על הברית בין העם לארצו, בין העם לאלוהיו ובין האל לארץ המקודשת הזאת.

בדבר אחד הרצל שגה בתחזיותיו: הוא סבר לתומו שאם ליהודים תהיה מדינה, אז תיעלם גם האנטישמיות, אך המציאות העובדתית בימינו מוכיחה מעל לכל ספק סביר, שזה לא נכון. האנטשימיות היא מחלה חשוכת מרפא, שלעולם לא תיעלם מהמפה. לעיתים היא פחות דומיננטית, ונמצאת מתחת לפני השטח (בעיקר בתקופות של רגיעה), ולפעמים היא יוצאת לאויר העולם ברעש ובצלצולים (בעיקר בתקופות של משבר וחוסר וודאות כמו בימינו). האנטישמיות היא ייחודית לעם היהודי. זו תופעה שאין לה אח ורע בשום מקום אחר והיא לא מופנית כלפי אף עם אחר חוץ מאיתנו. ממה נובעת התופעה הזאת? בשל היותנו עם חריג ויוצא דופן במציאות העולמית. האנטישמיות לובשת צורה ופושטת צורה, אך במהותה היא נשארת על כנה ותמשיך ללוות את עמנו גם בעתיד. כיום האנטישמיות המודרנית לבשה צורה של שנאת ישראל ומסע מתוזמר לדה לגיטימציה לעצם קיומה.

 ובכל זאת מאז הקמת מדינת ישראל ועד ימינו חל שינוי עצום, שאל לנו לזלזל בערכו!!!! האנטישמיות אומנם לא פסה מהעולם, אך היא כבר לא מצליחה להגיע לרמות האינטנסיביות, שאליהן היא הגיעה, כאשר ליהודים לא הייתה מדינה, והם היו חשופים לחסדיהם של הגויים. יש אפילו גויים רבים, שלמדו, רחמנא ליצלן, לכבד ולהעריך אותנו על הפלא הציוני, ויש גם גויים (לשפשף את העיניים ולא להאמין!!!) שאוהבים אותנו וקשורים אלינו ואל ערכינו בלב ובנפש, ואלו הם דברים שלא היו קיימים בעבר (לפחות לא בהיקפים כאלה ובעוצמות כאלה). אז אומנם תמיד יישארו אלה ששונאים אותנו, כפי שהיה בעבר, אבל לפחות כיום הם הרבה יותר נרתעים מלהתעסק איתנו מאשר בעבר, שהם לא היססו אפילו לדקה לצאת להתפרצויות השנאה המטורפות שלהם.

ומה באשר לעתיד?? לעולם לא נוכל למגר את תופעת האנטישמיות ולהעלים אותה לחלוטין, אבל מה שכן נוכל לעשות זה להיאבק על מנת לבודד אותה ולהפוך אותה לשולית, וזה יקרה רק במצב שבו מדינת ישראל תהיה חזקה, מלוכדת, נחושה ומאמינה בצדקת דרכה מצד אחד, ומתנהלת מול אויביה ושונאיה מצד שני, כפי שכל מדינה נורמלית אחרת בעולם הייתה מתנהלת. יש לזכור ולהזכיר, כי האנטישמיות היא תוצר ישיר של היותנו יוצאי דופן באופן התנהלותנו. הקמת מדינת ישראל אומנם שיפרה את מצבו של העם היהודי, אך טרם הסירה ממנו לחלוטין את האלמנטים הגלותיים, הרופסים והפאסיביים, שהם המקור האמיתי לתפיסתנו בעולם כיוצאי דופן ולאנטישמיות הנגזרת מכך. אם נתחיל להתנהל סוף כל סוף כמו מדינה  נורמלית ונפסיק לחפש להיות יותר קדושים מהאפיפיור במלחמתנו מול אויבינו האכזריים ביותר, אז כבר לא ניחשב  ליוצאי דופן בזירה העולמית, וכך גם האנטישמיות תדעך ותגווע מאליה.

לסיכום:

ללא מדינה: האנטישמיות משתוללת, פוגרומים, שנאה, עלילות דם, והאויבים רוצחים ללא חשבון ובלי שיהיה מישהו שיעצור בעדם.

עם מדינה חלשה וגלותית של "יפי נפש":  האנטישמיות פורחת והאויבים יוצאים מהחורים בתקווה מחודשת להשמידנו ולהחזירנו למצב הקודם בגולה.

עם מדינה חזקה נחושה ואכזרית כלפי אויביה: האנטישמיות גוועת, האויבים מורתעים מפחד או מחפשים/ מתחננים לשלום, או ממוגרים סופית.  

ככה זה עובד בזירה הבינ"ל: אתה משדר חוזקה, יתייחסו אליך בכבוד, אתה משדר חולשה, ירמסו אותך. אף אחד לא מתייחס לחלש בזירה הבינ"ל למעט מילים של הזדהות והשתתפות בצער. אף אחד לא יעזור לך בזירה הבינ"ל, אם לא תעזור לעצמך. זהו כלל הברזל!!!!

כאמור בתקופתו של הרצל החזון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל נראה מופרך ותלוש מהמציאות. אז כיצד הגענו מכאן לרגע המכונן הזה של מתן לגיטימציה בינ"ל לרעיון הזה, כפי שהתבטא הן בהצהרת בלפור והן בועידת סן רמו? שינויים מרחיקי לכת בזירה הבינ"ל!!! בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. תורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת בריתה של גרמניה. תורכיה נחשבה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה כאימפריה לקראת התפוררות (קראו לה בשם האיש החולה של הבוספורוס). הצטרפותה של תורכיה לצד המפסיד במלחמת העולם הראשונה סימנה את הגושפנקא הסופית להתפרקותה המוחלטת. כידוע לכם במלחמות בזירה הבינ"ל (בניגוד למה שקורה כאן אצלנו!!) המפסיד משלם מחיר כבד, ואילו המנצח גורף את השלל וקובע את התנאים לעתיד. כך היה גם במלחמה זו. המעצמות המנצחות התחלקו בשלל של האיפריה העות'מאנית וקבעו ביניהן כבר בהסכמי סייס פיקו כיצד לעשות זאת.

בעת מלחמת העולם הראשונה התעורר ויכוח נוקב בישוב בנוגע לעמדה שלו. רוב הישוב גרס שיש לנקוט בעמדה נייטרלית ולא לצדד באף צד. החשש הגדול היה, שאם הישוב יעז לצדד בבריטניה, אז הוא יועמד בסכנת גרוש או השמדה (כפי שעשו לארמנים). לעומת זאת זאת ז'בוטינסקי גרס, שיש לתמוך בבריטים, שכן הם צפויים לנצח במלחמה וכן בגלל שיש בקרבם חוגים רחבים ומשמעותיים שמגלים אהדה ערכית ורגשית ולעם היהודי ולחזונו הציוני. יתר על כן ז'בוטינסקי גרס, שיש להירתם למאמץ המלחמתי, והדבר נעשה באמצעות גדוד לוחמי הפרדות (יוסף טרומפלדור היה קשור לכך). בבריטניה היה גם זרם דתי חזק ביותר שמאמין, שארץ ישראל שייכת ליהודים, ויש לעשות הכול על מנת לסייע להם להקים בית לאומי שם. גם המחתרת של ני"לי, שפעלה בארץ העבירה ידיעות לבריטים, שיוכלו לסייע להם לכבוש את הארץ (העילה להקמת המחתרת הזאת הייתה חשש גדול בישוב שהתורכים מתכננים להביא על ראשנו שואה, כפי שעשו לארמנים). כמו כן יש להזכיר את קשריו הטובים של רוטשילד עם שר החוץ הבריטי בלפור וכן את פעילותו של יו"ר ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, וכך הגענו למצב, שממש לפני שהבריטים כובשים את הארץ מידי התורכים, הם נותנים הצהרה, שלפיה הם יראו בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה הזאת היא דרמטית (לא פלא שאבו מאזן, שגם הוא יודע היסטוריה,  מתמקד דווקא בה), שכן היא אבן הפינה הראשונה ליצירת הלגיטימציה הבינ"ל לזכות היהודים להקים מדינה משלהם בארץ ישראל. ברם כפי שאתם בוודאי יודעים אין ערך להצהרות ללא מימוש בשטח, ולכן מה שהפיח תקוות גדולות אצל ויצמן הייתה העובדה, שנותני ההצהרה היו גם אלה שכבשו בפועל את הארץ מידי התורכים. וכך הגענו אל ועידת סן רמו, שהוסיפה משלה ונתנה גושפנקא רשמית בינ"ל להצהרת בלפור.

בתום מלחמת העולם הראשונה כונסה ועידת סן רמו, שבה נקבעה באופן סופי חלוקת השלל של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון (מי יקבל מה). באופן כללי המעצמות המנצחות שרטטו גבולות מלאכותיים על בסיס הנתונים הקיימים של האזור, אך ארץ ישראל הייתה המקרה היוצא דופן בהקשר זה. ע"פ הנתונים הקיימים של האזור בתקופה העות'מאנית ארץ ישראל (שכללה גם את עבר הירדן) הייתה שייכת למחוז סוריה הגדולה (סוריה, לבנון וארץ ישראל). ההפרדה המכוונת של ארץ ישראל ממחוז זה נועדה לתת את חבל הארץ הזה לבריטניה (בניגוד לסוריה ולבנון שקיבלו את צרפת) על מנת שתחיל עליו את המנדט, שנועד למטרה אחת בלבד: לסייע בהקמת בית לאומי ליהודים בשטח הזה. שאר השטחים מחוץ לארץ ישראל פלשתינה נועדו לצורך הקמת מדינות ערביות. בועידת סן רמו נרשם במפורש שהמנדט על ארץ ישראל פלשתינה ניתן לבריטניה על מנת שתממש שם את הצהרת בלפור. אלמלא ההתחייבות הבריטית הזאת סביר להניח שארץ ישראל פלשתינה הייתה נשארת בתחומי סוריה הגדולה, ולא מופרדת ממנה (כפי שהייתה המדיניות של המעצמות בכל האזורים האחרים). לסיכום: ועידת סן רמו היא הגושפנקא הבינ"ל לרעיון של חלוקת המזרח התיכון בין החלק המיועד לבית לאומי עבור היהודים לבין האזורים הנרחבים האחרים, המיועדים לצורך הקמת מדינות ערביות (המנון בית"ר: שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן, נכתב ע"פ אותו היגיון פנימי של ועידת סן רמו). ואיפה הפלסטינים?? כמובן שאז לא היו פלסטינים, אלא רק ערבים מקומיים, שפרוסים בכל השטח של המזרח התיכון ומופרדים על בסיס שבטי וחמולתי, והתכנון של המעצמות היה להקים מדינות ערביות על בסיס גבולות מלאכותיים בתקווה שבעתיד כלשהו יתגבשו שם עמים (כיום אנו רואים שזה לא בדיוק מחזיק מים!!!). זה היה התכנון בכל האזור, למעט אזור ארץ ישראל פלשתינה, שהיה מיועד להיות עבור המדינה היהודית. ומה באשר לזכויות ערביי פלשתינה? הצהרת בלפור דיברה על אי פגיעה בזכויות, התרבותיות, האזרחיות והדתיות של האוכלוסיה הזאת ולא על מתן זכויות לאומיות לה בחלקת האדמה הזאת. מה ההיגיון של  הדבר?? לערבים תהיינה זכויות לאומיות בשטחים נרחבים ובמדינות רבות, ואילו ליהודים זכות לאומית בארץ ישראל. ומה באשר לפלסטינים? לא היו כאן אז אנשים שקראו לעצמם פלסטינים, אלא רק ערבים!!!! הנוסח של הצהרת בלפור מאוד דומה למגילת העצמאות שלנו (מדינה יהודית ודמוקרטית).

חיים ויצמן היה באופוריה!!! הגענו לימות המשיח!! הוא יצא בקריאה נרגשת לכל היהודים בגולה לעשות יציאת מצרים מודרנית ולעלות בהמוניהם לארץ ישראל ולהקים כבר עכשיו מדינה יהודית. השטח היה פנוי לחלוטין לעליה יהודית, הבריטים איפשרו זאת ללא הגבלה, והערבים פה לא התנגדו. אפשר להגיע לקבוע עובדות בשטח!!! אבל.....אבל....... ההענות בקרב היהודים לקריאתו של ויצמן הייתה דלה ביותר, והביאה את ויצמן לידי ייאוש של ממש (כגודל הציפייה גודל האכזבה. עם קשה עורף, אמרנו????). נותנים לכם מתנה כזאת גדולה, ואתם מעדיפים את סיר הבשר של הגולה???? גם הבריטים עם כל האהדה והסימפטיה ראו, שהחזון לא קורם עור וגידים ונשאר על הנייר, ובשל הצורך להתאים את עצמם למציאות הזאת (שבה נשאר פה מיעוט יהודי לתקופה ארוכה) היא הפרידה את עבר הירדן מארץ ישראל פלשתינה והעבירה אותו לידי הערבים להקמת עוד מדינה ערבית. לאט לאט החלה להתהוות גם התנגדות של הערבים ממערב לירדן לנוכחותנו כאן, והבריטים הושפעו מהלחץ הזה והחלו עוד יותר ויותר לסגת מעמדתם המצדדת בהקמת בית לאומי ליהודים. הבריטים החלו לפרסם ספרים לבנים, שבהם הם מטילים מגבלות קשות על עלייה יהודית במגמה בסופו של דבר לרדת לחלוטין מהרעיון של מדינה יהודית ולסכל אותו. ברם לאחר שהיהודים החלו להיאבק בבריטים וליצור לחץ נגדי, ואף הגבירו את האינטנסיביות של המאבק בתום מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראית (שגרמה לגלי עלייה המוניים והזינה עוד יותר את המאבק בבריטים, שהפך למרד גלוי), אז הבריטים נאלצו בעל כורחם לערב את הקהילה הבינ"ל, שהציעה הצעות פשרה (כגון וועדת פיל), ובסופו של דבר הגענו את תוכנית החלוקה של שנת 1948, לאישורה באו"ם,  להקמת מדינת ישראל ולמלחמת העצמאות מול ערביי פלשתינה ומדינות ערב. מה היה קורה, אם היהודים היו נענים לקריאתו של  ויצמן לעלות בארץ ישראל בהמוניהם אז??? סביר להניח שהייתה קמה מדינה יהודית על כל שטח המנדט הבריטי, וסביר להניח שגם השואה של יהדות אירופה הייתה נמנעת או לפחות לא מגיעה למימדים כאלה איומים ונוראיים. זו הטעות הטראגית של עמנו, שעליה שילמנו מחיר כבד ביותר. טעות זו יכלה גם להעמיד את כל החזון הציוני בסכנה של אובדן מוחלט (דבר שלא קרה במזל רב עקב נסיבות שחלקן לא תלויות בנו בכלל!!!!). יהודים גלותיים שהעדיפו את סיר הבשר הנוח על פני מדינה יהודית עצמאית חזקה וחופשית, זו הטרגדיה שמלווה את עמנו גם כיום, ואני רוצה לקשור את הדברים ישירות לימינו אלה. אבי גבאי, יו"ר המחנה הציוני אמר שהשמאל הציוני שכח, מה זה להיות יהודי (מזל שלא נתניהו אמר זאת!!). אני לא מסכים עם האמירה הזאת לחלוטין!! כולנו פה יהודים ללא יוצא מן הכלל. ההבדל הנכון הוא בין יהודים עם מאפיינים רופסים וחלשים של גלותיות לבין יהודים שרוצים להשיל מהם את אבק הגולה, הדבוק בבגדיהם בעוצמה כה רבה, ולחזור לימים שלפני כן (יציאת מצרים, יהושע בן נון, משחרר הארץ, תקופת השופטים, מלכות ישראל ויהודה, הצהרת כורש, ממלכת החשמונאים, בר כוכבא ומצדה). קשה מאוד להתנער מהמאפיינים הגלותיים של עמנו בשבעים שנות עצמאות בלבד (מהן שבעים שנות עצמאות מול אלפיים שנות גולה??). לצערנו הרב, יש בקרבנו הרבה יהודים, שדוגלים בחשיבה גלותית, פאסיבית, רופסת ופחדנית בדרך הסתכלותם על החיים ועל העולם במקום חשיבה יוזמת, אקטיבית, יצירתית, החותרת לשנות פני דברים ולשפרם לטובה ולא רק להסתפק במצב הקיים. לצערנו הרב, בעשרים וארבע השנים האחרונות השתלטה עלינו תפיסה גלותית כזו, שבמסגרתה אנו רק מחכים למכה, מגיבים ומתגוננים במקום לתקוף, ליזום ולשנות מציאות רעה. אם לא נעשה מהפך חשיבתי ונחזור לימים של לפני 1993, אז נגיע בסופו של התהליך ישירות בחזרה לגולה!!! חשיבה מעין זו מנוונת אותנו וגורמת לנו לקפוא במקום, וזהו דבר שמאוד מסוכן לגורלנו כאן בסביבה שבה האויבים כל הזמן חורשים ללא הרף רעה וזוממים כנגדנו. לסיכום: לא היהדות של השמאל מטרידה אותי אלא הגלותיות של היהדות שלהם!!! זו ההגדרה הנכונה לבעיה!!!!

ואם נמשיך את אמירתו של אבי גבאי, אז בהחלט נוכל לומר שלא חסרים יהודים, ששכחו מה זה להיות יהודים!!! למה הכוונה?? ראיתם את הסדרה של צופית גרנט, אבודים?? הסיפור המרגש על האם מרי, שמצאה את ילדיה, שנחטפו ממנה לאחר 50 שנה?? לא יאומן כי יסופר!!! קשה להאמין, שמי שהיה מעורב במעשה העוול הזה היו יהודים מהקהילה בקזבלנקה. אלה יהודים, ששכחו לגמרי מה זה להיות יהודים!!! כיצד יהודי יכול להיות מעורב במעשה נבלה כזה? לחטוף ילדים ולהרחיק אותם לנצח מהאמא שלהם??? שלא לדבר על כך שהוסיפו חטא על פשע בכך שתיארו את האם כחולת נפש, שלא מסוגלת לטפל בילדים שלה??? ובשביל מה עשו את כל זה??? בשביל בצע כסף!!! כיצד ניתן בכלל להעלות על הדעת שיש בעולם הזה יהודים מנוולים כאלה??? ומי זאת שלא שכחה לרגע את יהדותה? מי בעיניי היא הדגם המושלם של היהודיה הרחמניה מצד אחד והלוחמת מצד שני? צופית גרנט. לא רק שהיא מוצאת לנכון להזדהות עם החלשים, שהחיים התאכזרו אליהם, אלא שבמקביל היא יודעת לעמוד באסרטיביות מרשימה על דעתה ולא לוותר אפילו לרגע על מנת להוציא את האמת והצדק לאור. היא לא רק מזילה דמעות ומקטרת, היא גם עושה, וזה הדבר היפה בכל הסיפור הזה. ובראייה יותר רחבה הייתי אומר, שזו הציונות במיטבה. זהו התיקון ההסטורי לאחר 2000 שנות גולה: לא רק לבכות ולקונן ולזכות לאהדה בשל היותנו קורבנות וחלשים אלא לדעת גם להשיב מלחמה על מנת לעמוד בתקיפות על זכויותינו ולא לוותר אפילו לרגע למרות כל הקשיים והמכשולים בדרך. אז אומנם לא כל אחד מאיתנו מתאים להיות צופית גרנט באופן התנהלותו ואופיו, ובכל זאת כל אחד יכול לפעול בדרכו היחודית על מנת לתקן עולם. בעולם של שקיפות, פתיחות, כנות, עזרה הדדית והתגייסות חברתית כל אחד יכול לעשות דברים קטנים או משמעותיים בסיוע לתיקון עולם או למניעת עוולות נוספות או להרתעת מנוולים נוספים מלהמשיך לפעול באופן חופשי ללא מעצורים.

אז אם הסיפור של מרי מרגש אתכם, ומצליח להעביר לכם במדויק את התחושה של אם, שחטפו לה ארבעה ילדים, היא לא יודעת מה קורה להם, וזה אוכל אותה מבפנים והורס את חייה ואת חיי משפחתה, אז מה נאמר ומה נגיד על הסיפור של חטיפת ילדי תימן? גם בסיפור זה מתערבבים להם מרכיבים של פשיעה, שקרים, הפחדה, השתקה, בצע כסף והטלת דופי או פטרונות מתנשאת כלפי המשפחות עצמן (הפיכת הקורבן לאשם במה שקרה לו). השוני הוא שזה בוצע כאן אצלנו בבית ובקנה מידה נרחב ביותר. כדי לתכנן, לארגן ולבצע דבר בסדר גודל כזה בשיטת עבודה ופעולה יעילה היה צורך לבנות רשת מחתרתית מתוחכמת ומסועפת, ולמנות בראשה מנהלים לצורך וידוא שהדברים מתנהלים ללא בעיות ומכשולים על הדרך. תחשבו טוב: היה צריך לא רק להשקיע מחשבה בתכנון ובביצוע של הפשעים הללו אלא גם בבידוי הראיות והפחדת/ הרתעת/ מתן שוחד להרבה אנשים כדי שלא יפתחו את תיבת הפנדורה הזאת. מי הגורמים, שמנעו במשך שנים כה רבות כל פרסום בנושא? מדוע הם עשו זאת?? כיצד הם עשו זאת??? מי נתן להם הכשר לעשות זאת?? מדוע??? מה הם קיבלו בתמורה לשתיקה שלהם???  למה אסור לדעת את זה?? אנו חיים פה במדינה דמוקרטית או במדינה של מאפייה בולשביקית?? ברור לכם שלא יכול להיות שמדובר באדם אחד שיכול לשלוט ולעשות את כל זה לבד!!! ברור שמדובר בקבוצה של אנשים בכירים, שעסקה בכך (בניהול של ביצוע הפשע, בקבלת התמורה הכספית, במתן שוחד כדי לבדות ראיות ולשתוק, בסיפורי בדים למשפחות ובהפחדה של מי שעשה בעיות). כל מי שהיה מעורב בפרשת העלמות ילדי תימן מגדול ועד קטן הם מנוולים ונבזים, והם שכחו מה זה להיות יהודים!!! כנ"ל לגבי כל אלה שידעו מסביב ושתקו. אי אפשר במדינה כזאת קטנה כמו שלנו לבצע פשע כל כך חמור ובקנה מידה נרחב כזה מבלי שאנשים רבים יידעו על כך ופשוט ישתקו או יאולצו לשתוק. אין שום סיכוי שאנשים כה רבים ישתקו ללא יוצא מן הכלל, אלא אם "שכנעו" אותם לשתוק.  

אני ממליץ לכם בחום לקרוא גם את הספר של רם אורן, אמא. עלילת הספר היא אומנם דימיונית, אך כולה נשענת על פרשת העלמות ילדי תימן. אם תקראו את הספר הזה, תוכלו גם באמצעותו להבין את התחושה הקשה של אם שחטפו לה את הילד וכן תיחשפו לעולם האפל של שחיתות של אנשים חזקים תאבי בצע ללא כל מצפון הפועלים בשיטות של עולם תחתון. 

עכשיו אני רוצה ברשותכם להתייחס לארגון "שוברים שתיקה". אני חולק לחלוטין על הטרמינולוגיה, שבה הם משתמשים (ההגדרות והמונחים), ואני כלל וכלל לא מסכים עם הנחת העבודה שלהם, אך מבחינתי את הלגימטימיות הם איבדו על שני דברים אחרים בכלל: הפצת שקרים ובדותות בסגנון בולשביקי מצד אחד וניסיון להשחיר את מדינת ישראל וצבאה בחו"ל על מנת לממש בדרך זו האג'נדה הפוליטית האשלייתית שלהם.

1) שקרים ובדותות בולשביקיים: שלמה ארצי שר: " הפאשיזם פה הפאשיזם שם", ואילו אני דווקא רואה את הבעיה האקוטית "בבולשביזם פה בולשביזם שם". כפי שאתם בוודאי יודעים תהום פעורה בין הפאשיסטים לבולשביקים, ועדיין יש להם מכנה משותף אחד בולט מאוד לעין: שניהם לא מהססים אפילו לרגע להשתמש בשקרים ובבדותות, אם הם חושבים, שזה עוזר להם להעצים את המסר הפוליטי שלהם ולזכות לתמיכה ואהדה בחוגים, שאליהם הם מכוונים. הן הפאשיסטים והן הבולשביקים נשענים על הנחת העבודה, שרוב האנשים מורכב מעדר של בורים ועצלנים, שנוטים לקבל את כל מה שמאכילים אותו, בתנאי שזה ארוז באריזה יפה ומושכת את העין, ושלבטח לא מנסים לבדוק את מהימנות הדברים או לחקור אותם לעומק (למי יש בדיוק זמן?? סליחה!!!! אבל יש לנו הרבה מה לעשות!!!). שימוש בשקרים זה לא עניין של ימין מול שמאל. לא משנה כמה אתה באמת מאמין בצדקת דרכך, אין לך שום זכות מוסרית להשתמש בשקרים, אפילו אם הם נוחים לך או שהם צפויים להניב לך רווחים לטווח הקצר. הסתמכות על המסכת העובדתית חייבת לעמוד תמיד כנר לרגליו של כל אדם מוסרי באשר הוא. אם האמת לא נוחה לך, אז תתמודד איתה כמו גבר, ולעולם אל תברח אל העולם השקרים והבדותות. האם ארגון שוברים שתיקה משתמש בשקרים לקידום מטרותיו הפוליטיות? ע"פ הפרקליטות והתקשורת, שלא מזוהות עם מחנה הימין- כן!!! ע"פ ארגון בחזית, שמורכב מאנשים מכל רחבי הקשת הפוליטית- כן!!! ע"פ חיילים ששירתו בצבא עם אותם פעילים בארגון שוברים שתיקה- כן!!!

2) השחרת פני ישראל וצבאה בחו"ל: ארגון שוברים שתיקה עושה זאת על מנת לשרת את מטרתו הפוליטית המוצהרת: לסיים את הכיבוש הישראלי בשטחים הכבושים. זוהי מטרת העל של הארגון והאמצעי, שנועד לסייע בידו, הוא באמצעות תיאור הצבא בחו"ל ככובש ברברי ופראי במיוחד. מה הם מקווים להשיג בחו"ל בדרך זו? לחץ בינ"ל כבד על ממשלת ישראל על מנת שתיאלץ לבצע את האג'נדה של השמאל, המדברת על סיום הכיבוש וזאת בניגוד מוחלט לבחירה של רוב העם, שחושב אחרת ותוך פגיעה קשה וזלזול בוטה בדמוקרטיה הישראלית (כביש עוקף דמוקרטיה). חברי ארגון שוברים שתיקה מקווים שממשלת ישראל תיכנע ללחץ החיצוני, תבגוד בבוחריה, תרסק לחלוטין את הדמוקרטיה הישראלית ותהיה מעין "בובה על חוטים", שמבצעת את המדיניות המוכתבת לה ע"י מדינות זרות. לא טוהר הנשק מעניין את ארגון שוברים שתיקה אלא סיום הכיבוש!!! ומה קורה כאשר לא מוצאים דבר מה עסיסי ופיקנטי?? מפברקים שקרים בהנחה שאף אחד (ובמיוחד בחו"ל) לא יבדוק זאת לעומק. ארגון זה פועל בחו"ל לא רק כדי שממשלות זרות תלחצנה על ממשלת ישראל אלא כדי שגם יווצר לחץ תרבותי וחברתי שיאיים בנידוי, חרם ובידוד של מדינת ישראל. בדרך זו הופך ארגון שוברים שתיקה כלי מלחמה יעיל בידי ארגוני החרם על ישראל, ארגונים אנטישמיים ואויבי ישראל השונים. יש לזכור, כי ארגון גם מקבל מימון ותמיכה ממדינות וארגונים זרים, ולכן יש לו אינטרס לספק להם בכל מחיר את הסחורה, וזה גם מסביר מדוע הוא לא מהסס להשתמש בשקרים (כל שקר שווה הרבה כסף).

לסיכום הפצת שקרים ובדותות כדי להשחיר את מדינת ישראל וצבאה בשדות זרים זוהי דרך פעולה טיפוסית אנטישמית לכל דבר ועניין. המטרה היא ברורה: ליצור לחץ בינ"ל כבד על ישראל על מנת שתסיים את מה שהם מגדירים אותו בשם כיבוש.

ועתה לעניין הטרמינולוגיה והנחת העבודה של הארגון:

א) טרמינולוגיה: מטרת העל של הארגון כמו רבים במחנה השמאל היא לסיים את הכיבוש כדבריהם. דוחה מכל וכל את הטרמינולוגיה הזאת!!! חבל הארץ של יהודה ושומרון הוא חלק בלתי נפרד ממולדתנו ההסטורית כמו כל ישוב, עיר, מושב וכפר בתחומי הכפר הירוק. זו לא דיעה אלא זו האמת ההסטורית המגובה בעובדות ובממצאים ארכיאולוגגים בשטח עצמו, ואי אפשר לערער אותה באמצעות שקרים גסים כמו כיבוש או שטחים כבושים (גם אם תחזרו על זה מיליון פעמים, זה לא יהפוך לאמת!!!). אז אומנם יש ביהודה ושומרון אוכלוסיה ערבית עוינת שלא רוצה בשליטתנו, ושגם אנו מעדיפים לא לשלוט עליה, אבל האם זה בהכרח אומר, שאני צריך באופן אוטומטי לאמץ את הנרטיב של האויבים ולשכוח את עצמי לדעת? אני אגדיר את עצמי באמצעות הנרטיב של הצד השני?? אני אתעלם מהעובדות ההסטוריות המפורשות ואצטרף לשקר של הצד השני רק בגלל שהוא עוין אותי או מאיים עליי באלימות וטרור? האויבים שלנו יקבעו לנו את הכללים, ההגדרות והמונחים, ואנחנו נעמוד דום ונתיישר על פי מה שהם אומרים?? אגלה לכם סוד קטן: גם בישובים ערבים מסוימים במדינת ישראל יש גורמים שלא מכירים בריבונות מדינת ישראל. נו.... אז זה הופך באופן אוטומטי את השטח לכבוש? באוקטובר 2000 הצטרפו חלק מערביי ישראל לאנתפאדה השנייה והחלו בהפרות סדר ומהומות. נו..... אז זה אומר, שגם הישובים שלהם הם תחת כיבוש? התנועה האסלאמית בישראל לא מכירה בזכותנו להתקיים, וחושבת שכל הארץ היא כבושה. נו..... אז זה אומר, שאני צריך להצדיע להם ולקבל את שהם אומרים?  אם הם אלימים, אז זה כיבוש, ואם הם יושבים בשקט זה לא כיבוש?? זה המבחן הערכי של השמאל כאן להגדרת כיבוש???

כדי לשכנע את הציבור בדבר הצורך לוותר בקלות אתם משתמשים במכוון במילה שטחים כבושים ולא יהודה ושומרון, שכן קל מאוד לוותר על משהו שהוא מראש לא שייך לך, ולעומת זאת קשה מאוד לשכנע מישהו לוותר על חלקי מולדת יקרים!!! אינני טוען לרגע שאסור לוותר בשום תנאי או בשום מחיר על חלקי מולדת תמורת שלום אמת לדורות, אבל לפחות תגידו את הדברים על בסיס אמת ולא שקרים של הצד השני, כלומר, תמורת שלום אמת לדורות אנו מוכנים לוותר על שטחי מולדת יקרים מפז. ההגדרה של שטחים כבושים היא פשוט שקר גס של אויבינו, שרוצים להשמידנו. הגדרה זאת משמשת את שופר התעמולה שלהם על מנת לצייר אותנו כקולניאליסטים וכובשים לא רק ביהודה ושומרון אלא בכל מקום ומקום בארץ!!! כמו שאין חצי היריון, לא יכול להיות חצי כיבוש!!! אם אנו כובשים, אז כל הארץ לא שייכת לנו, ואם אנו בעלי הבית פה, אז זה כולל גם את יהודה ושומרון, ואין בשום מקום ברחבי ארץ ישראל "חיה כזאת", שקוראים לה שטחים כבושים (כמו

שקוראים לילד חורג בשם "ההוא" במקום בשמו האמיתי).

ב) הנחת העבודה: לאן מכוון הארגון הזה בסופו של דבר?? לסיים את השליטה שלנו ביהודה ושומרון (הוא קורא לזה בשם השקרי כיבוש) ולהקים שם מדינה פלסטינית עצמאית. ע"פ הנחת העבודה הזאת, אם הדבר הזה יקרה, אז ייתמו כל בעיותינו פה, וייכון שלום אמת לדורות. יש רק בעיה אחת!!! זה לא עובד במבחן המציאות!!! רבין, פרס, ברק ואולמרט ניסו את הדרך הזאת ונכשלו באופן מוחלט, כי הצד השני בכלל לא רוצה בשלום אלא להשמידנו ע"פ תורת השלבים המפורסמת תוך שימוש בטכניקות של שרלטנות, רמאות והולכת שולל. יתר על כן כל שטח שפונה, הפך חממה לטרור מפלצתי. רציתם שלום אמת לדורות??? קיבלתם מלחמה עקובה מדם ושפיכות דמים נוראית!!! הנחת העבודה שלכם היא הזוייה. אתם אומנם מציגים את עצמכם כאנשי שלום, אך בפועל אתם אנשי מלחמה חורבן והרס, וכתוצאה מהנחת העבודה ההזויה שלכם לא רק אנחנו נפגעים אלא אפילו האויבים שלנו, שאתם כה מתיימרים "לדאוג" להם ולאנטרסים שלהם. לסיכום: הנחת העבודה שלכם שווה כקליפת השום, אז בשבילה אתם מוכנים להשתמש בשקרים בולבשביקיים כדי להשחיר את מדינת ישראל וצבאה??? בשביל קליפת השום האשלייתית הזאת אתם עושים את כל הבלאגן הזה???

לטענת ארגון שוברים שתיקה הכיבוש משחית. לא מקבל את דרך ההסתכלות הזאת של שוברים שתיקה, שכן לא מדובר על כיבוש אלא על שטחי מולדת. אז כיצד אני רואה את הדברים?? זה לא כיבוש, אלא שטחי מולדת, שעליהם מתנהלת מלחמה  עיקשת וממושכת. זו מלחמה, שהחלה עם ראשית הציונות ולא נפסקה לרגע. כיום היא מתנהלת ביהודה ושומרון ובעזה, ב-1948 היא התנהלה בתוככי הקו הירוק ובמלחמות ישראל היא התנהלה גם מול צבאות ערב ומול ארגוני הטרור מחוץ לגבולות המדינה. בעתיד היא יכולה להיות גם במקומות נוספים. זו מלחמה שמתנהלת פעם באזור אחד ופעם באזור שני, בהתאם לרצונם של האויבים האנטרסים שלהם ויכלותיהם, אבל במהות זו נשארת אותה מלחמה, שמעולם לא הפסיקה. זו מלחמה על חיינו (ולא כיבוש), ובאופן טבעי במלחמות קורים דברים לא נעימים לנו וגם לאויבינו. אז אומנם יש מגבלות של מוסר וטוהר הנשק גם בזמן מלחמה, אבל עם כל הכבוד אי אפשר ליישם כללים של שלום ושקט במקום של שנאה, הפרות סדר, טרור ומלחמה. ומה יקרה אם נפסיק להילחם?? יבוא שלום??? לא ולא!!! האויבים פשוט יקבלו רוח גבית להמשיך במלחמה ולהרחיב אותה לאזורים נוספים. זה קרה לנו מול העיניים באוסלו!!! כיצד אתם לא רואים את זה??? אם לא נחיה על חרבנו מול אויבינו, אז נמות על חרבם!!! אז איזו אלטרנטיבה יש לנו בדיוק?? ללכת לניסיונות שלום אשלייתיים, שרק יקרבו עוד יותר את המאכלת לצוואר שלנו?? לא תודה!!!! לסיכום: לא הכיבוש משחית, אלא המלחמה שבה אנו נמצאים יכולה להשחית, אם לא נשים לה גבולות ברורים, אך מכיוון שמדובר במלחמת אין ברירה, אז זה לפחות הרע במיעוטו (עדיף להילחם ולפחות לחיות על פני לחזור לימי הגלות ולהיות קורבן פאסיבי של אויבינו). אני מאמין, שגם במלחמה זו הצבא שם על עצמו סייגים מוסריים באופן התנהלותו, ואם מתרחשים מקרים שלא עומדים בסטנדרטים הללו, אז הם צריכים להיבדק ולהיחקר בפנים ולבטח לא להיות מיוצאים לעולם וליצור שם תמונה מעוותת ומכלילה ( ליצור מצג שווא  שהיוצא דופן הוא משקף את הכלל ואת הנורמה), שמסייעת לאויבינו במלחמתם הבלתי נגמרת בנו.

 בדיוק על אנשים כמו "שוברים שתיקה" כתב המשורר נתן אלתרמן שלושה שירים: ניצחון המסלפים- אלה שנותנים לשקרים של אויביהם להשתרש בתוכם, משתמשים באותם מונחים כמוהם, סופם שישכחו  את עצמם ויזנחו את האמת שלהם ושל עמם. השלום כחומר נפץ: דווקא מחנה השלום שמטפח את אשליות השלום עלול להביא לחורבן גדול ולשפיכות דמים גדולה, שעלולה לגרום לאסון איום ונורא. וכה אמר השטן: פעולתם השטנית של עוכרי ישראל העסוקים בשטיפת מוח אינטנסביבית על מנת לגרום למוחנו להפסיק ולפעול ולשכוח שהצדק ההסטורי נמצא בצד שלנו ולא בצד של אויבינו. נתן אלתרמן כל חייו האמין שההמצאה הקרויה בשם עם פלסטיני באה לעולם אך ורק למטרה אחת בלבד: ליצור דה לגטימציה בלתי נפסקת לחזון הציוני ולהביא בתהליך ארוך טווח להתפוררותו הסופית מבפנים "בדרכי שלום".

כמובן שאליטת הפנקס האדום, השולטת ללא עוררין כיום בעולם הרוח והתרבות העלימה מתחת לשטיח את עמדותיו של המשורר החשוב הזה על מנת ,שחלילה, הציבור הרחב לא ייחשף להן ויושפע מהן. אז בשביל זה בדיוק יש את האתר האלטרנטיבי הזה!!! ומדוע ההתנהלות הזאת היא בולשביקית מובהקת??? כי בעיני בולשביקים יש רק אמת אחת: שלהם, וכל דבר אחר, שלא מתאים כמו כפפה ליד לאמת שלהם,  או לא נוח להם, או לא מסתדר עם העובדות,   פשוט מתעלמים ממנו, ובדרך זאת מטאטאים אותו מתחת לפני השטיח ומסתירים אותם מהציבור הרחב. ההתייחסות של המחנה הבולשביקי למחנה היריב תהיה אך רק כאשר זה משרת את מטרתם: להשחיר אותו או לתארו כקיצוני פנטי, בלתי שפוי, פרימטיבי, אלים או כל דבר אחר מבית מדרשם התעמולתי, ולכן הם תמיד יתמקדו תמיד רק במיעוט הקיצוני והשולי במחנה  היריב ולא בכולו. לטעמי, הבולשביזם הזה, זו סכנה הרבה יותר גדולה לדמוקרטיה מהאזהרות הבלתי נפסקות על פאשיזם. הידעתם  שהאותיות, שבחרה בעבר מפלגת העבודה לרשימה שלה היו: אמת. הידעתם ששופר התעמולה של העיתונות התעמולתית של הקומיניסטים נקרא בשם פראבדה, שפירושו: אמת. זה מסביר הרבה מאוד על חלב האם שממנו ינק בעבר השמאל בישראל. דברים אלה נותנים את אותותיהם על אופן ההתנהלות של השמאל הישראלי גם כיום.

כאחד שסיים בהצטיינות תואר שני בביקורת ציבורית ופנימית ברצוני לומר בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים, כי ביקורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה ושל האינטרס הציבורי. מדוע?? כי זה שמעורב עד צוואר בעשייה לעולם לא יוכל להבחין בכל הפרטים הקטנים, כמו זה שמתבונן על הדברים מהצד. מדוע זה מסייע לדמוקרטיה??? כי בדרך זו הציבור נחשף למידע נוסף, שיכול לעזור לו לגבש את דעותיו באשר לכל העניינים החשובים, שעומדים על הפרק.  מדוע זה תואם את האינטרס הציבורי?? כי לציבור יש אינטרס לדעת כמה שיותר על כל מה שמתרחש מסביבו. זה גם טבעי שיש חיכוך מתמיד בין מבקר המדינה לבין הרשות המבצעת, שכן אף אחד לא אוהב שמבקרים אותו, וגם בגלל שגבולות הביקורת הם לא תמיד ברורים וחד משמעיים. אפילו אנשי הביקורת חלוקים בינם לבין עצמם בהקשר זה, כלומר, עד כמה מותר להרחיק לכת ולהרחיב את היריעה של הביקורת.

הביקורות הבעייתיות ביותר הן אלה שנעשות בזמן אמת או כאלה שמתיימרות לבקר את המדיניות עצמה. מדוע??? טוענת הרשות המבצעת ובצדק לא מבוטל מבחינתה, שאם הביקורת תתבצע בזמן אמת או תיערך על המדיניות עצמה, אז המבקר יחרוג מגבולותיו ויעבור לתחום הביצועי. תפקיד הרשות המבצעת לעשות, ותפקידו של המבקר הוא לבקר את מה שנעשה ולא להורות לה מה לעשות או כיצד לעשות. האם המבקר הוא המנהל בפועל של הרשות המבצעת והוא זה שיורה לה מה לעשות?? הם שואלים. זה הרי לא תפקידו, הם טוענים. תפקידו לבקר את מה שנעשה ולא את מה שאנו עושים כעת או מתכוונים לעשות בעתיד. ברגע שהוא מרשה לעצמו לבקר את ההוה או את העתיד הוא למעשה הופך להיות חלק מהרשות המבצעת, ובכך חורג מסמכותו. כאשר הביקורת היא על המדיניות עצמה, אז זו פגיעה קשה בדמוקרטיה, טוענים ברשות המבצעת, שכן הציבור בחר בממשלה לבצע מדיניות כלשהי, ואילו המבקר מרשה לעצמו לבקר את המדיניות עצמה על מנת להכתיב לה לבצע מדיניות אחרת.

כאמור אלה הן הביקורות הבעיתיות, שכן הן גורמות לחיכוך ולמתח רב בין המבקר לבין הרשות המבצעת, אבל האם בשל כך יש צורך לבטלן כליל ולהסדיר זאת בחקיקה?? לא ולא!!! אז מה כן אפשר לעשות? להפעילן במשורה, בזהירות ומתוך שיקול דעת מירבי רק במצבים הכרחיים וקריטיים של סכנה בטחונית חמורה או חשש כבד לפגיעה קשה בחיי אדם או נזק כבד לרכוש.

זוכרים את השריפה הגדולה בכרמל?? זו דוגמא שדרכה אפשר להמחיש לכם את סוגי הביקורות האפשריות. האפשרות הראשונה היא שרק לאחר שהשריפה תכובה, המבקר יבדוק את התנהלות הרשויות. זו ביקורת לאחר מעשה, שמקובלת על כולם. מה הבעיה עם התמקדות בביקורת מעין זו בלבד? שהיא בודקת את החלב שנשפך במקום לנסות ולהקדים תרופה למכה!!! צריך לחכות לאסון, ואז לבדוק או שמא חובה לבדוק כדי למנוע את האסון?? ככה בדיוק אנו מגיעים אל הביקורת השנייה, שבמהלכה המבקר בודק את מערך כיבוי האש באופן שגרתי, ומגלה לתדהמתו, שאם חלילה נעמוד בפני שריפה גדולה, אז זה עלול לגרום לאסון גדול. לא חשוב להתריע על כך?? זה לא יכול לחסוך בחיי אדם ובפגיעה ברכוש ובטבע??? הביקורת ההרתעית לפני מעשה או לפני התרחשות אירוע מסוכן היא חשובה מאין כמותה!!! ומה באשר לביקורת השלישית??? ביקורת המתנהלת בעיצומה של השריפה עצמה. במצב כזה רשויות הכיבוי יכולות לבוא למבקר ולומר לו: "תן לנו לעשות את העבודה ואל תתערב". מומלץ להמעיט בביקורת כזו, אלא אם מדובר במצב של אין ברירה ובפיקוח נפש של ממש. למשל??? אם המבקר מבחין שפעולה ספציפית של מכבי האש היא שגויה באופן קיצוני וזה עלול להיגמר באסון או בקטסטרופה או לחילופין שקיימת פעולה אלטרנטיבית, שניתן לבצע כדי להביא לתוצאות שונות בתכלית. כמו שחובתו של כל אדם סביר להתריע מפני סכנה בזמן אמת, על אחת כמה וכמה על מבקר המדינה שמכיר היטב את הרשויות, שאותן הוא מבקר,  לעשות זאת. זה עניין ערכי ומצפוני שגובר על כל דבר אחר.

סיכום ביניים: רצוי להגביל את הביקורות בזמן אמת למצבי קיצון מצד אחד, ומצד שני להרבות בביצוע ביקורות שגרתיות לצורך התרעה וכן בביקורות לאחר מעשה. ומה באשר לביקורות על עניינים פוליטיים, שיש בהם מחלוקת נוקבת?  רצוי שמבקר המדינה יתרחק מהן כמו מאש, שכן דברים מעין אלה יפגעו בסופו של דבר קשות במוסד שהוא עומד בראשו. ביקורת מעין זו צריכה להתקיים רק במצבים יוצאי דופן של אין ברירה.

ומה באשר לביקורת על מדיניות? מבקר המדינה לא יכול לבקר את המדיניות, שכן ביקורת מעין זו יכולה להיחשב כהתערבות בעבודתה של הרשות המבצעת וכפגיעה בדמוקרטיה. אבל מה כן אפשר לעשות בהקשר זה?? לבקר את אופן ביצוע המדיניות. (האם היא מבוצעת באופן יעיל ולא מסורבל) או האם היא בכלל מבוצעת בפועל??? למשל, אמרתם שתעשו כך וכך, שתתנו כסף כך וכך. אינני מבקר אתכם על מה שאמרתם, אלא האם אכן עשיתם זאת, כפי שאמרתם. ואם עשיתם זאת, האם זה נעשה בצורה נאותה וכמו שצריך או לא???

יש לזכור, כי רוב הביקורות של מבקר המדינה הן לא על עניינים פוליטיים, ולכן כל ניסיון להגביל מראש בחקיקה את הביקורת לביקורת לאחר מעשה בלבד זה דבר מסוכן שעלול לעלות בחיי אדם.

אביא לכם דוגמא לביקורת על מדיניות, שיכולה הייתה להתבצע לפני מעשה ולהביא לתועלת מרובה: הסכמי אוסלו. בואו נניח לרגע שמבקר המדינה היה מעז לבדוק את הנושא לפני שערפאת נכנס לפה, והחלו להתפוצץ פה אוטובוסים. מה הוא יכול היה לעשות?? הוא כמובן לא היה יכול לבקר את מדיניות השלום של רבין ז"ל, שכן זה לא בסמכותו, אבל הוא כן היה יכול לבדוק כיצד היא מתבצעת. למשל, הוא יכול להצביע על כך, שלא הוכנו תוכניות אלטרנטיביות מסודרות וראויות כדי להיערך לסיטואציה, שכל העסק לא יעבוד כמו שצריך (כמו שאכן שקרה בפועל). האם בדיקה כזאת לא הייתה חיונית בזמנו?? ואם הדרג המדיני היה מאמץ את המלצות המבקר ומכין תוכניות נוספות לתסריט הפסימי, זה לא יכול היה לחסוך בפיגועים ובחיי אדם??? זה לא תפקיד של מבקר המדינה כמתבונן מהצד?? האם כדי להפעיל ביקורת כאן היה צריך לחכות שיתפוצצו אוטובוסים ברחובות, או שאולי היה אפשר לבדוק זאת לפני כן, להתריע, שדבר כזה עלול  לקרות, ובכך לנסות להקדים תרופה למכה???

אביא לכם דוגמא נוספת לביקורת בזמן אמת, שחובה לבצע:

תסריט ראשון: הצבא קונה ציוד יקר מאוד. כעבור שנה הציוד מתברר כבלתי רלווטי ולא מותאם לצרכים. הצבא זורק את הציוד לפח וקונה ציוד חדש. המבקר בודק רק לאחר מעשה ומצביע על הליקוי.

תסריט שני: הצבא התכוון לקנות ציוד יקר מאוד. המבקר בודק ביסודיות, ומגיע למסקנה, שציוד זה יהפוך לבלתי שמיש כעבור שנה. הצבא מבטל את רכישת הציוד וקונה ציוד אחר.

איזה תסריט עדיף?? התסריט השני, למרות שזו ביקורת בזמן אמת, שמעוררת באופן טבעי מתח רב ותסיסה ברשות המבצעת.

לסיכום:

1) ביקורת בזמן אמת יש לנהוג בה בזהירות ולצמצם אותה למקרים מובהקים של מניעת נזק גדול או סכנה לחיי אדם.

2) יש להרבות בביקורות שגרתיות המתריעות על סכנות וצופות פני אירועים עתידיים, שיש צורך להמנע מהם. ככל שייערכו יותר ביקורות כאלה, כך  יקטן גם הצורך בביצוע ביקורות בזמן אמת.

3) ביקורת על המדיניות עצמה איננה לגטימית, אך ביקורת על אופן ביצוע המדיניות היא חובה בכל משטר דמוקרטי.

4) ביקורת בעניינים פוליטיים היא מסוכנת למעמדו של מוסד מבקר המדינה, ולכן יש לנהוג במלוא הזהירות ולבצע אותן רק במקרים הכרחליים בלבד.

5) אין לפסול בחקיקה שום סוג של ביקורת של המבקר, שכן הנזק הפוטנציאלי שיכול להיגרם למדינה ולאזרחיה עקב הגבלת המבקר לביקורות של לאחר מעשה בלבד הוא עולה לאין שיעור על כל נזק שעלול להיגרם למן דהוא עקב טענה שמבקר המדינה חרג מגבולותיו.

40 שנה חלפו מאז השלום הקר עם מצרים. זהו שלום שלא מבוסס על אהבה גדולה או על ערכים משותפים אלא יותר על אנטרסים ארוכי טווח של מצרים, הקשורים למעבר מהגוש הסובייטי לשעבר לגוש של ארה"ב. אנטרסים ארוכי טווח אלה עומדים במבחן הזמן ומחזיקים מעמד עד היום. חשוב גם לחזות בפליאה כיצד אנו עוברים מקונספציה  אחת לשנייה בלי לחשוב שיש עוד תסריטים אפשריים, שיש להתכונן אליהם. כזכור לכם מוטה גור ויגאל ידין (שלהזכירכם לא היו אנשי ימין) חשבו שביקור סאדאת בירושלים הוא בגדר תרגיל הונאה מתוחכם של המצרים. לא סאדאת יופיע על כבש המטוס הנוחת, הם חששו,  אלא קומנדו מצרי, שיחסל את כל ההנהגה הישראלית. באיזה מהירות עברנו מתסריט כזה של חוסר אמון טוטלי בצד השני לקונספציה של אוסלו, שמאמינה בעיניים עיוורות בכוונות הכנות של הצד השני בשלום!!! עד כדי כך  היינו באופוריה ומופתעים לטובה מהשלום עם מצרים  שהתעוורנו מכל ספק בדבר כוונות המזימה של הצד השני במקרה של אוסלו!!!!  כתוצאה מזה לא הוכנו תסריטים למצב שבו יתגלה שהעסק פשוט לא יצליח (כפי שאכן קרה). הקיבעון המחשבתי הזה הוא מחלה קשה שלנו. אין שום רע ופסול בקונספציה שולטת, אבל הדבר הגרוע הוא שהקונספציה השלטת משתיקה כל דיעה אחרת וכתוצאה מכך אין הכנה ראויה למצבים שבהם היא מתרסקת מול עינינו המופתעות לקרשים. אנו מקדשים את הקונספציה השלטת, פועלים על פיה בלבד, ודוחים בבוז יהיר כל אפשרות אחרת (כי אנחנו הרי חכמים בעולם, אז למה לבזבז זמן על הכנה לדברים, שאנו בטוחים שלא יתממשו?). זה קרה במלחמת יום הכיפורים, וזה קרה גם עם אוסלו. ומהו מוסר ההשכל: חייבים לתת ביטוי גם לדעות, שעומדות בניגוד לקונספציה השלטת, וחייבים גם להתכונן לתרחישים עתידיים שנוגדים את הקונספציה הקיימת. צוות חשיבה שאין בו ויכוחים נוקבים ,ושיש בו תמימות דעים ושבכולם שורה רוח המנהיג או המפקד הוא מתאים אולי לצבא ההירארכי, אבל לבטח הוא אינו מתאים לניהול מדינה ולהתמודדות נכונה מול אתגרים מהותיים לעתידה ולגורלה, וכאן בדיוק טמונה הבעיה: הדומיננטיות של אנשי צבא לשעבר על ניהול המדינה. אנשי צבא מביאים את המטען הגנטי הפיקודי של ציות ומשמעת לחיים האזרחיים, ולכן הם לא יאפשרו אף פעם לגישות מתחרות לגשת ולהשמיע את דברן בקול ברור וצלול, ולבטח שלא יתכוננו לתסריטי אימים, שבהם כל מה שהם חשבו לנכון לא יקרה וכל העסק פשוט יתפוצץ להם יום אחד בפרצוף!!!  

מתוך המצע של המפלגה הרפובליקאית (לא יופיע בתקשורת אצלנו):

"כמו ארה"ב מדינת ישראל בת ימינו היא מדינה, שנולדה משאיפה לחירות, והיא ניצבת בין המדינות כלפיד של דמוקרטיה והומניזם. מעבר לאינטרסים האסטרטגיים המשותפים, ישראל היא מדינה יוצאת דופן, השותפה לערכים הקיומיים ביותר שלנו. היא המדינה היחידה במזרח התיכון, שבה קיים חופש דיבור וחופש דת. ולכן, תמיכה בישראל היא הבעה של אמריקניזם"

"אנו מכירים בירושלים כבירה הנצחית והבלתי ניתנת לחלוקה של המדינה היהודית, וקוראים להעביר את השגרירות לשם על פי החוק האמריקאי".

" לאחר תמיכה בטחונית ללא סייג בישראל אנו דוחים את הרעיון השקרי שישראל היא כובש, ורואים בתנועת החרם נגדה אנטישמיות באופייה, השואפת להשמיד את ישראל. לפיכך אנו קוראים לחקיקה יעילה נגד כל סוגי החרם נגד ישראל וישראלים"

"ארה"ב שואפת לסייע בהשגת שלום כולל ובר קיימא במזרח התיכון, שיושג באמצעות מו"מ בין אלה שגרים באיזור. אנו מתנגדים לכל כפייה של הסכם, הכתבת גבולות או כל אמצעי כפוי אחר, ואנו קוראים להפסקה מיידית של מימון לכל יישות, ששואפת לעשות כן. מפלגתנו גאה להתייצב לצד ישראל עכשיו ולתמיד".

מספיק ברור אני חושב. לא???  מעניין מאוד שבתקשורת שלנו העניין של העברת השגרירות לירושלים מוצג באופן מגמתי, מכוון ומוטה כעניין אישי או גחמה קפריזית של טראמפ הבלתי צפוי ולא כסוגיה רצינית, שנשקלה היטב , שמעוגנת היטב ועמוק במצע המפלגתי, ושיש כוונה ליישמה באופן פרקטי. אז גבירותיי ורבותיי, זה לא רק טראמפ לבד, אלא זו תמיכה מחייבת של כל המפלגה הרפובליקנית כולה. לאור זאת צריך להיות ברור אפילו לחירשים, לעיוורים, לטטרנים ולבנות היענה מקרבנו, מה צופן העתיד באשר לתהליך העברת השגרירות לירושלים. התהליך החל עם השינוי המהפכני במצע המפלגה הרפובליקנית (הצהרת כוונות), ויסתיים כאשר תושלם בסופו של דבר העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ומי שלא מוכן להפנים ולהכיר במציאות החדשה הזאת מוזמן לשתות את מי הים התיכון המלוחים, ואם זה לא מספיק מלוח לטעמו, נוכל להציע לו כאלטרנטיבה ראויה  יותר את ים  המלח. בניגוד למחנה השמאל שבוחר להתייחס באמון טוטלי ועיוור לכוונות השלום של הצד הפלסטיני השרלטן והנוכל, ובפקפוק לכל מה שיוצא מפיו של טראמפ הכנה, אני דווקא חושב ההיפך לחלוטין.

ברצוני להתייחס לסוגית ירושלים בהקשר לתפיסתו של זאב ז'בוטינסקי, אביה הרוחני של תנועת החירות, באשר לאנטישמיות הסובייקטיבית מול האנטישמיות האובייקטיבית. חשוב לקרוא את הדברים הללו, שכן כפי שהם היו נכונים לתקופת המנדט הבריטי באשר לסוגית הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, כך בדיוק הם נכונים היום, כאשר סוגית העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, בירת ישראל הנצחית, עומדת על הפרק. ואם נדלג אל השורה התחתונה, אז נגלה בסופו של דבר שזה תלוי בנו לא פחות מאשר באמריקאים.

מדוע חשוב בנוסף לכך לקרוא את הדברים ולתת להם קרדיט? לא רק בשל היותם עדכניים אלא גם בשל יכולתו המופלאה של האיש לחזות אירועים, שאכן, התרחשו בפועל לאחר מותו. שנתיים לפני מותו של ז'בוטינסקי בשנת 1938 הוא חזה בכתביו, שבדיוק עוד 10 שנים תקום מדינה יהודית בארץ ישראל. בנוסף לכך במשך שנים רבות וממושכות הוא הזהיר את יהודי הגולה הן בנאומיו והן בכתביו מפני אסון גדול העומד בפתחם. יתר על כן, הוא לא הסתפק רק באזהרות אלא אף הגה תוכנית פרקטית בשם Evacuation   לפינוי יהודי פולין ולעלייתם לארץ ישראל. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל שכן יהודי פולין לא האמינו לז'בוטינסקי וראו בו גורם הזוי, שרק מפריע להשתלבותם האזרחית במדינה.  שכנעתי אתכם, מדוע חשוב לפחות לקרוא ולהיחשף לדברים שהוא כותב?

ע"פ ז'בוטינסקי יש שני סוגים של אנטישמיות: סובייקטיבית ואובייקטיבית. האנטימשמיות הסובייקטיבית מבוססת על שנאה שורשית ויוקדת מקדמת דנא לעם היהודי בשל היותו תופעה חריגה יוצאת דופן בנוף העולמי. שנאה תהומית כזו מבוססת על רגש שלילי עז וללא כל בסיס הגיוני ורציונלי, ולכן אין לה כל פתרון או מרפא. שום דבר שלא תעשה או שכן תעשה לא יועיל לך בהקשר זה (חוץ מלהילחם בה במלוא העוצמה והחריפות). מצד שני יש את האנטישמיות האובייקטיבית, שלא באה ממקום של שנאה ורגש אלא ממקום של היגיון המבוסס על אנטרסים קרים, המנותקים משיקולים  מוסרים וערכיים. אנטישמיות כזו מדביקה לצערנו גם ידידים שלנו, שפועלים לא רק על בסיס סולם ערכי ומוסרי אלא בעיקר בהסתמך על אינטרסים מחושבים או לחצים קשים. ברם דווקא בנקודה זו אנו כן יכולים להתערב ולשנות את הדברים מהקצה אל הקצה!!!

למשל, בריטניה העניקה לעם היהודי את הצהרת בלפור בשל הזדהות ערכית ומוסרית עם העם היהודי  ועם תחושת הצדק ההסטורי , שלו הוא זכאי. ברם, ככל שהזמן חלף לו הצהרת בלפור הלכה והתמוססה, שכן הבריטים נתקלו במציאות אובייקטיבית של אינטרסים, לחצים ואיומים מהצד הערבי. לאור זאת בריטניה החלה לאט לאט לסגת מהצהרת בלפור ולשנות כיוון, באופן שהעמיד בסכנה ממשית את עצם הרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי איתר כבר בתחילת הדרך את שינוי הכיוון הבריטי והתריע על כך ללא הרף. בשל כך הוא נחשב ע"י הבריטים לגורם מתסיס, והוא סולק על ידם מהארץ. אלמלא היהודים בסופו של דבר התעוררו והחליטו להיאבק בבריטים וברוע הגזירה, אז ללא ספק שלא הייתה קמה מדינה יהודית פה. עם כל הרצון הטוב של ידידנו בעולם ועם כל ההזדהות הערכית שלהם איתנו ועם הצדק ההסטורי, שעומד בבסיס הציונות, אם אנחנו לא ניאבק ולא נדאג לעצמנו, אז הם לא יעשו את זה בשבילנו, ובסופו של דבר הם צפויים להיכנע ללחצים החזקים של מתנגדנו ושונאינו, והכול עלול לרדת לטימיון.

כאשר כיום סוגית העברת שגרירות ארה"ב לירושלים עומדת על הפרק, אנו ניצבים במצב דומה, כפי שהיה ביחס להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. אם נשב בחיבוק ידיים ובאפס מעשה, אז נגדיל את הסיכוי שהאמריקאים בסופו של דבר ייכנעו ללחצים האדירים, שמופעלים עליהם, והכול יירד לטימיון. לעומת זאת אם נתגייס כאיש אחד למאבק בנושא, אז יש סיכוי רב שתהיינה לו תוצאות חיוביות מבחינתנו.

האמריקאים עומדים כאן בפני מסע של לחצים, פיתויים ושכנועים אדיר, שלא לבצע את המהלך הזה, בדיוק כפי שהבריטים עמדו בתקופת המנדט. אין שום וודאות, שהם יצליחו לעמוד בלחצים הללו, ובשל כך אנחנו צריכים להפעיל לחץ נגדי חזק מצידנו, שיעמוד כחומה בצורה מול כל יריבינו ואויבינו. לחץ כזה מצידנו בתוספת להזדהות האמריקאית הערכית והרגשית איתנו, יכולים להביא לשינוי המיוחל. לעומת זאת אם אנו נשדר היסוס, רפיסות וחוסר החלטיות מול ההחלטיות של אויבינו, הרי שבכך אנו מגדילים את ההסתברות שבסוף תהליך הדרגתי האמריקאים יסוגו מעמדתם זו או ימסמסו אותה.

יש לזכור ולהזכיר, כי מדינת ישראל הוקמה על אפם ועל חמתם של אויבינו הרבים ולמרות האנטישמיות האובייקטיבית המבוססת על אינטרסים קרים, שהשפיעה לרעה על הבריטים. אין שום סיבה שלא יקרה אותו דבר גם במקרה זה: וששגרירות ארה"ב תעבור לירושלים על אפם ועל חמתם של אויבינו ולמרות האנטישמיות האובייקטיבית שבאמצעותה הם מנסים ללחוץ על האמריקאים  לסגת ממדיניותם המוצהרת, וזאת רק אם נדע להיאבק על הדברים בעצמנו!!! זה בסופו של דבר תלוי בנו לא פחות מאשר באמריקאים. הרי האמריקאים לא יכולים להיות יותר ציוניים מאיתנו בהקשר זה!!!!

להלן הדברים, כפי שהם מופיעים בעמוד 47 במצע הרפובליקני משנת 2016 (התמיכה הבלתי משתמעת לשני פנים בישראל:

Our Unequivocal Support for Israel

Like the United States of America, the modern state of Israel is a country born from the aspira­tion for freedom and stands out among the nations as a beacon of democracy and humanity. Beyond our mutual strategic interests, Israel is likewise an exceptional country that shares our most essen­tial values. It is the only country in the Middle East where freedom of speech and freedom of religion are found. Therefore, support for Israel is an expres­sion of Americanism, and it is the responsibility of our government to advance policies that reflect Americans’ strong desire for a relationship with no daylight between America and Israel. We recognize Jerusalem as the eternal and indivisible capital of the Jewish state and call for the American embassy to be moved there in fulfillment of U.S. law.

We reaffirm America’s commitment to Israel’s security and will ensure that Israel main­tains a qualitative military edge over any and all adversaries. We support Israel’s right and obli­gation to defend itself against terror attacks upon its people and against alternative forms of warfare being waged upon it legally, economically, cultur­ally, and otherwise. We reject the false notion that Israel is an occupier and specifically recog­nize that the Boycott, Divest­ment, and Sanctions Movement (BDS) is anti-Semitic in nature and seeks to destroy Israel. Therefore, we call for effective legislation to thwart actions that are intended to limit commer­cial relations with Israel, or persons or entities doing business in Israel or in Israeli-controlled territories, in a discriminatory manner.

The United States seeks to assist in the estab­lishment of comprehensive and lasting peace in the Middle East, to be negotiated among those living in the region. We oppose any measures intended to impose an agreement or to dictate borders or other terms, and we call for the immediate termination of all U.S. funding of any entity that attempts to do so. Our party is proud to stand with Israel now and always.

• REPUBLICAN PLATFORM 2016 •

47

למי שמעוניין לעיין במצע במלואו (וגם כדי לבדוק אותי!!!) להלן הקישור:

 https://prod-cdn-static.gop.com/media/documents/DRAFT_12_FINAL[1]-ben_1468872234.pdf

 ע"פ הכוזרי, החכם באדם,  אין האדם יכול להסתגר בד' אמותיו של דעותיו, ערכיו רעיונותיו, אמונותיו ותפיסותיו ולאטום את עצמו לחלוטין מכל מה שקורה מסביבו. נהפוך הוא הוא צריך לדעת להתמודד כפי שצריך עם אלה שחולקים עליו ולא מסכימים עימו. ובשביל שזה יקרה אל לו להסתפק רק במה שהם אומרים אלא עליו  לשאוף להכיר ללמוד ולחקור כל דבר שסובב אותם. עליו להיות מסוגל לחזור ולצטט במדויק את כל מה שהם אומרים מילה במילה, ואז באופן הגיוני ולוגי לנסות לסתור ולהפריך את הדברים מבחינה עובדתית ולוגית ובצורה יסודית לבנה אחר לבנה בלי להותיר שום דבר ממה שהם חושבים וגורסים ללא מענה ראוי (להרים כל אבן אפשרית ולהתייחס לכל טיעון ולכל כיוון של מחשבה שלהם). אסור להתחמק  או להתעלם לרגע ממה שאומרים היריבים או להבדיל אלף אלפי הבדלות האויבים. יש להתייחס לכל נקודה ונקודה שהם מעלים ולתת לכך תשובה ראויה וסבירה. יש להתמודד באומץ לב עם האתגר שהם יוצרים בפניך ולא להתחמק מכך תוך אטימת אוזניים והתעלמות. עליך להכיר את עמדותיהם כפי שאתה מכיר את עמדותיך שלך, עליך לקרוא ולהיחשף לאנשים הבולטים המייצגים את עמודתיהם לא פחות מאשר אתה באופן טבעי נחשף לאלה שאתה כן מסכים לכל דבר שהם אומרים וכותבים. אל תעשה לעצמך חיים קלים בכך שתסתגר בחממה החמימה והעוטפת של אנשים, שחושבים בדיוק כמוך. צא והתמודד באומץ לב גם עם היחס השלילי של אלה שחולקים עליך. המשך בנושא עוד יבוא........

בתיכון היה לי מורה מיוחד להיסטוריה ולפילוסופיה בשם פרופסור מלמד. זכות גדולה הייתה לי להיות תלמיד שלו. דרכו זכינו ללמוד היסטוריה בצורה חוויתית של סיפור. באמצעותו למדנו לקשר בין ההסטוריה הרחוקה לימינו אלו ולהבין היטב שהיא מהווה חלק מהותי ובלתי נפרד מעצם חיינו וקיומנו במקום הזה. ההסטוריה זה לא משהו מת, שעבר העולם, אלא זהו משהו ממשי ומוחשי שחי בתוכנו כל הזמן. באמצעות המורה הזה למדנו את המקצוע בצורה חוויתית מלהיבה ומרגשת ולא משמימה, מייגעת ואנרכרוניסטית, שמוציאה כל חשק ואנרגיה להתקרב אליו. גם הכוזרי שייך להיסטוריה המפוארת של עמנו וזאת בשל תפיסתו הפילוסופית האקטואלית והפרקטית מאין כמותה. אם יש לכם טענות ותלונות על האופן שבו אני בוחר להציג את הדברים ולהתמודד איתם במלוא השקיפות והכנות, אז הן צריכות להיות מופנות בראש וראשונה גם לפרופסור מלמד וגם לכוזרי.

למשל, רבים שואלים אותי, מדוע אני צופה בערוצים 11,12,13,14 וממעט לצפות בערוץ 20? ואני משיב: זה פשוט משעמם אותי לשמוע דברים שאתה יודע מראש או להאזין לאנשים שאתה מזדהה עם רוב הדברים, שנאמרים על ידם. מתי אדם מקבע את מוחו? כאשר הוא מגביל את עצמו אך ורק למקום שבו כולם מסכימים איתו או שהוא מסכים עם כולם. ומתי האדם נאלץ סוף סוף להפעיל את מוחו? רק כאשר הוא נתקל בדעות אחרות, שמאתגרות אותו להתמודד. שאלה נוספת: מדוע אני מביא גם דברים שאומרים או כותבים עוכרי ישראל ואויביה?? מדוע לתת להם במה? מדוע לא להתעלם מהם? והתשובה לכך היא גם דומה: זה נובע מהצורך הבסיסי והאתגרי להתעמת עם כל דבר שהם אומרים ולהפריך אותו.

לטעמי אדם, שמגובש בעמדותיו ומאמין בצדקת דרכו לא צריך להסס לצאת מחוץ לקונכיה שלו ולהתמודד גם עם קור וניכור של אלה שלא מסכימים אתו וחולקים עליו. דווקא אנשים, שמעדיפים להסתגר בד' אמותיהם ומפחדים לצאת לאויר העולם ולהתמודד עם מה שמחכה להם בחוץ הם החלשים או כאלה שעולמם הפנימי לא מספיק יציב ומגובש (כמו ילדים למשל שעולמם הפנימי טרם התגבש סופית, ולכן הם חשופים יותר ממבוגרים לשטיפות מוח או לסממאות פופוליסטיות). קחו לדוגמא את החרדים הקיצוניים שמעדיפים להסתגר בד' אמותיהם ומסרבים בעקשות להתבונן במה שקורה מסביבם כדי שחלילה לא יפגע אורח חייהם. האם בבוחרם בדרך זו הם מעידים על חוזק או על חולשה נוראית? מה בדיוק החוכמה הגדולה להישאר נעול בעמדותיך, כאשר אתה סגור בחממה שמגינה עליך מצד אחד ומונעת ממך בכוח לדעת דברים נוספים מחוץ לעולמך הצר? תצא לחלל העולם, תחווה את כל מה שיש מסביב, ורק אז תחזור אל ביתך הרוחני ותאמר בשביעות רצון: חוייתי הכול, התנסיתי בהכול, ועכשיו אני חוזר לביתי הרוחני הרבה יותר מחוזק ומגובש בתפיסותיי ובערכיי. אם אתה כ"כ בטוח בצדקת דרכך, אז ממה בדיוק יש לך לפחד בחוץ?

הכוזרי על מנת להוכיח את צדקת היהדות על פני הדתות האחרות, הוא לא בחר להסתגר בד' אמותיו. נהפוך הוא?: הוא למד רבות הן על הנצרות והן על האסלאם, הוא ציטט את כל מה שאנשי הדת החכמים שלהם אמרו, ואז לבנה אחר לבנה ובצורה יסודית הוא הפריך את כל מה שהם אמרו כדי להוכיח את צדקת הדרך של הדת היהודית.

מה היתרון הגדול בגישתו של הכוזרי? אינני מכיר אנשים, שמצליחים לשכנע אנשים אחרים בדעותיהם באמצעות אלימות או באמצעות התנשאות ופטרונות או באמצעות הסתגרות פנימית. ניתן לשכנע אנשים אך ורק באמצעות היגיון ולוגיקה פשוטים תוך הסתמכות על עובדות יבשות ותוך נכונות לפתיחות ולהקשבה לכל מה שהם אומרים מצד אחד ויכולת להשיב בצורה עניינית ולא פוגענית או אישית מצד שני. באמצעות שיטת הכוזרי ניתן להתמודד בהצלחה עם טיעוני היריבים שלך וכן להפריך את כל השקרים של אויביך ושונאיך.

אם אתה לא תספר את הסיפור האישי שלך, אז אחרים ייכנסו לואקום הזה ויעשו זאת בשבילך אחרים בצורה שלילית ומלאת דעות קדומות וסטיגמות. ישראל במשך שנים ממושכות הזניחה את חזית ההסברה עקב מחדל גדול, ולכן צמחו שקרי אויבינו והסתתם לרמתם המפלצתית הנוכחית. רק אם נציג את שקרי אויבינו, כפי שהם מציגים אותם, ואז נפריך אותם אחד לאחד בסבלנות אין קץ ובעבודה קשה וסיזיפית, רק כך נוכל לנצח אותם גם במלחמה זו. לא מספיק רק לגדף את אויבינו לקרוא להם בכינויי גנאי. זה לא עובד על אף אחד!!!! חייבים לפעול ע"פ שיטת הכוזרי: להציג כל דבר ודבר שהם אומרים (מילה במילה), ואז להתייחס ולהגיב בצורה ישירה ועניינית. אסור בשום פנים ואופן להגיד שבגלל שאלה הם האויבים שלנו אנו נמנעים מלעסוק בהם, לחקור על אודותם, לעמוד על מחשבותיהם ,על הלך רוחם, על הפסיכולוגיה, שמביאה אותם לפעול ועל ההיגיון הפנימי שעליהם הם מבססים את דעותיהם ועמדותיהם. עלינו ללמוד עליהם ולדעת עליהם לא פחות מאשר אנחנו לומדים ויודעים על עצמנו. אם נכיר אותם לא פחות ממה שהם מכירים את עצמם, אז נוכל גם להיערך נכון לכל התפתחות מצידם ללא הפתעות מיותרות ולגבור עליהם בכל מערכה ומלחמה. לעומת זאת אם נסתפק רק בלסווג אותם כאויבים ונפעל אך ורק על בסיס רגשות של שנאה כלפיהם וע"פ גישה שאומרת: "עזבו אותי מהמנוולים לא רוצה לדעת כלום עליהם" אז לא נוכל באמת להתמודד איתם כמו שצריך במערכות הקשות שעוד צפויות לנו מולם.

אזהרה: כל מי שמקבל הודעה כזאת: לא לפתוח את הקישור המצורף. זה ככל הנראה וירוס. זו הודעה שככל הנראה נשלחת ע"י אחד הגורמים האנטישמיים ועוכרי ישראל וזאת ע"פ הפנייה ( שלום קאפו ). להלן ההודעה בשלמותה כדי שתזהו את הדברים, ותימנעו מוירוסים מיותרים:

לכתוב על חג החנוכה בלי לקשר זאת לימינו אלו, זה כמו לאכול עוגה מתוקה ולוותר על הקצפת והדובדבנים. המשך יבוא גם יבוא.......

כפי שאתם בוודאי יודעים אנחנו נמצאים כאן במדינתנו החופשית והריבונית לא רק בגלל מעשי ידינו לאורך השנים אלא גם בשל גלגל ההסטוריה, שפילס לנו את הנתיב תוך התגברות על כל המכשולים הרבים, הפנימיים והחיצוניים, שנערמו בדרכו, וניסו לבלום אותו או להסיט אותו לכיוונים אחרים או הפוכים. רבים מדברים על חנוכה בהקשר הדתי וההיסטורי שלו בלבד, ומזניחים לאנחות את ההקשר האקטואלי שלו. למדנו גם למדנו על נס פך השמן ועל ניצחון המכבים המעטים על היוונים הרבים. ומה באשר לנס הגדול, שנקרא ציונות?? עליו לא צריך להדליק את נרות החנוכה?? בחנוכה אנו מדליקים שמונה נרות. בעיניי כל נר מסמל נס אחד קטן בתולדות הציונות. ומהו הנס הגדול?? שכל הדברים הללו איכשהו התנהלו במשך שנים כה רבות כמו ע"פ תוכנית סדורה מלמעלה והביאו אותנו עד הלום. כאילו מישהו מלמעלה עמד וכיוון את כל התנועה כדי שתביא אותנו ישירות למקום שבו אנו נמצאים היום. חלק מהאירועים הם כלל וכלל לא היו קשורים אלינו או נתונים לשליטתנו, אך לאחר שהם התרחשו הם פתחו  כדרך פלא בפנינו את הדרך, הסירו מכשולים ואיפשרו את המשך המסע לעבר היעד הנכסף. אז מהם שמונת הנרות (הניסים) של הציונות?

1) הנר הראשון מוקדש להרצל, שהגה את התפיסה, שאפשר להפוך רעיונות גדולים והכרחיים לעם היהודי מחלומות מתוקים למציאות של חיים. הוא העלה את החזון, והמציאות שלא הייתה מותאמת לכך בימיו של הרצל החלה להתיישר בהתאם וזאת באמצעות שינויים היסטוריים מרחיקי לכת.

2) הנר השני מוקדש לתורכיה, שהואילה להצטרף לצד המפסיד במלחמת העולם הראשונה. אלמלא תורכיה הייתה נוהגת כך, אז סביר להניח שהיא לא הייתה מאבדת של שטחיה במזרח התיכון (כולל את ארץ ישראל) לטובת המעצמות המנצחות, וכל החזון הציוני של הרצל היה יורד לטימיון. רק באמצעות ארוע בסדר גודל של רעידת אדמה כמו מלחמה ניתן היה להעיף את תורכיה מהאיזור. זה היה מבחינת הציונות הארוע ההיסטורי משנה סדרי בראשית, שנתן פתח לתקווה חדשה עבור חזונו של הרצל.

3)  הנר השלישי מוקדש להצהרת בלפור הבריטית, שדיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בנוסף לכך יש לציין את  העובדה שהבריטים היו אלה שגם שחררו את הארץ מידי התורכים (כך שמי שנתן את ההצהרה שולט גם בשטח עצמו ויכול לפעול למען הגשמתה) וכן את וועידת סן רמו, שנתנה להצהרה זו תוקף בינ"ל מחייב, שכן היא קבעה שתפקיד המנדט הבריטי בארץ ישראל הוא לסייע במימוש ההצהרה הזאת בשטח. למעשה נר זה מבטא את הפיכת הציונות לתנועה המקבלת לגיטימציה בזירה הבינ"ל.

4) הנר הרביעי מוקדש למרד העברי כנגד הבריטים והמלחמה שלנו כנגד הכנופיות הערביות: כזכור לכם הבריטים החלו באופן הדרגתי לסגת מרעיון הקמת בית לאומי לעם היהודי עקב הלחץ הערבי וכן עקב התגובה הפאסיבית של הנהגת הישוב בארץ לשינוי המדיניות שלהם. למזלנו הרב, בתום מלחמת העולם השנייה ולאחר כל זוועות השואה החלה הנהגת הישוב להתעורר, שינתה כיוון בהתייחסותה המגומגמת לשלטון הבריטי העוין ופתחה במרד כללי שהקיף את כל תנועות המחתרת (הגנה, אצ"ל ולח"י). המרד העברי הוביל את הבריטים להחליט לעזוב את הארץ ולהעביר את ההכרעה בעניין לזירה הבינ"ל, וכך הגענו להחלטת החלוקה ולהקמת המדינה. לולא פרץ המרד העברי כנגד הבריטים החזון הציוני היה יורד לטימיון.

5) הנר החמישי מוקדש להחלטה החלוקה, שאיפשרה את הקמת מדינת ישראל בתוך חלון הזדמנויות צר שבין תום מלחמת השנייה לתחילת המלחמה הקרה בין ברה"מ לארה"ב. בזכות ניצול הפתח הצר בחלון הזה זכינו לרוב בעצרת הכללית ובתמיכה הן של ארה"ב והן של ברה"מ. סביר להניח שאם עניין המדינה היהודית היה מובא להכרעה לאחר פרוץ המלחמה הקרה, אז היא לא הייתה קמה. אל תזלזלו בעניין הזה!!!! ראו לדוגמא כמה שנים הכורדים נאבקים ללא הצלחה לעצמאות, ואצלנו זה הצליח רק בגלל שזה הובא להצבעה בזמן המתאים ביותר שבו הבשילו התנאים לכך. היכולת המופלאה לנצל הזדמנות חד פעמית כדי ליצור שינוי היסטורי, לפני שייסגרו לעד כל הדלתות בעתיד: זה הנס הגדול כאן. המפגש המופלא בין העשייה לבין התנאים, שהבשילו להכיל אותה!!!

6) הנר השישי מוקדש לניצחון על ערביי הארץ ומדינות ערב במלחמת העצמאות, מעטים מול רבים. תחשבו על זה טוב טוב!!!!! עם שספג רק לאחרונה את המכה הקשה ביותר בתולדותיו (שליש מבני עמו הושמד בשואה) הצליח לקום על הרגליים, להתאושש ולנצח את כל אויביו הפנימיים והחיצוניים כנגד כל הסיכויים.

7) הנר השביעי מוקדש לניצחון המופלא במלחמת ששת הימים, שלא רק מנע את השמדתנו בידי מדינות ערב אלא נתן לנו גם את הביטחון, שלעולם לא נחזור יותר לגבולות אושוויץ (כך  אבא אבן ממפא"י כינה את גבולות המדינה לפני מלחמת ששת הימים). אז אומנם יש אנשים בקרבנו שמנסים כיום להשחיר את המלחמה הזאת כדי להצדיק את הזיות ואשליות השלום המופרכות שלהם, אבל הם רק שוכחים מה היה מצבנו לפני המלחמה ואיזו חרדה קיומית הייתה כאן לפני שהיא פרצה. לא מציע לאף אחד לדבר בנוסטלגיה על התקופה של לפני מלחמת ששת הימים. אף אחד, אני מאמין,  לא רוצה לחזור לזמנים הללו  ולתחושות הקשות של מדינה קטנה ומבודדת שנמצאת על פי התהום מול כל הזאבים הטורפים שמסביבה (גם כיום הם נשארו זאבים ולא הפכו ליונות לבנות וצחורות).

8) הנר השמיני מוקדש לימינו אלו ולעתיד: כבר כיום אנו נמצאים בראשיתו של שינוי היסטורי מהפכני המערער יסודות ועולמות קיימים. ניצנים ראשונים לשינוי הגדול כבר החלו להיראות בארץ ומחוצה לה ובסופו של התהליך אנו גם נקצור את פירותיו ונתקדם לעבר עתיד יותר טוב לנו, לדורות הבאים ולמדינתנו.

ומה תפקידו של הנר התשיעי, הקרוי שמש? להדליק את כל הנרות!!! ומיהו השמש של הניסים הללו, שבגללם אנו מברכים: שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה? הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו!!!! אז מעתה אל תאמרו רק חג  המכבים- אמרו גם חג הציונים.  חג חנוכה שמח!!!!

 ומה באשר לניסים בהקשר האישי? אני חושב שכל אדם שמצליח לקדם את חייו או את ערכיו ותפיסותיו ללא כל כל פרגון או תמיכה של גורם כלשהו מאלה שסובבים אותו (או חלילה מול מול סביבה עוינת/ מנוכרת/ אדישה/ יהירה /מלגלגת/ משפילה) רשאי בהחלט לחוש שהוא הגיע לאן שהגיע לא רק בשל נחישותו ועקשנותו לא להרפות אלא בעיקר בעזרת סיוע ניסי משמיים. הכרה כזו גם מבליטה גם את אפסותו של האדם ומונעת ממנו לחוש תחושת יוהרה, שהוא כול יכול, שהכול תמיד יצליח לו גם בעתיד. הוא צריך פשוט להגיד תודה ולהמשיך הלאה בתקווה לעתיד טוב יותר. זו לא חוכמה גדולה להצליח ולהגיע להישיגים כאשר אתה שט בנוחות על זרועותיו של הזרם הסוחף אותך להיכן שאתה רוצה. זה הרבה יותר משמעותי ורב עוצמה כאשר זה מושג לאחר מאבק בלתי פוסק נגד הזרם, שמנסה למנוע, לעכב ולבלום. אז אומנם באמצעות הליכה נגד הזרם לא תמיד תוכל להגיע בדיוק לנקודה שאליה כיוונת בתחילת הדרך, אבל באופן יחסי הנקודה שאליה בכל זאת אתה כן מצליח להגיע היא הרבה יותר משמעותית ועוצמתית עבורך מאשר זו, שאליה הגיע זה שהזרם סחף אותו לשם בלי כל מאמץ. של מי ההישג הוא גדול יותר של זה שהגשים את כל חלומותיו בדרך הקלה או של זה שהגיע לאן שהגיע בשל מאמציו ונחישותו?? זו השאלה בעלת המשמעויות  המוסריות והערכיות המשקפות את פניה האמיתיות של החברה בדורנו זה.

אמחיש לכם את העניין האישי במשהו עכשווי: רוב חג החנוכה הנוכחי חטפתי שפעת. כשאני חולה, אז אני נראה, נשמע ומריח כמו שבר כלי או סמרטוט שעוד שנייה הולך להתפגר (וזו לא קלישאה אלא תחושה ממשית). זה כאילו כל העולם האישי שלי נשבר ומתרסק לחלוטין ללא כל תקווה, ולמרות שבד"כ המחלה חולפת ועוברת לה כעבור מספר ימים, אני לא יכול להימלט מהתחושה האותנטית הזאת, כאשר זה קורה בזמן אמת. ואז המחלה עוברת לה, ופתאום אני מרגיש תחושה של הקלה ושחרור: איזה כיף לא להיות חולה ולא להרגיש חולה!!! זה ממש נס שיצאתי מזה!!! זה היה יכול להיגמר גם אחרת!!! יש אנשים שלא יודעים להעריך את הדברים, שהם מחזיקים בידיים שלהם עד ליום שהם נעלמים מחייהם. יש אנשים שעסוקים כל חייהם בדברים קטנוניים לחלוטין והם אינם יודעים להעריך את זה שהם בכלל בד"כ בריאים ושלמים. מתי אנשים כאלה, השקועים בעצמם ובחייהם הקטנים ילמדו  להעריך את אותם דברים חשובים???  רק כאשר יום אחד הם ייאבדו אותם לנצח!!! רק כאשר אדם מאבד את בריאותו הוא  מתחיל להעריך את התקופה שבה היה בריא. רק אדם שמאבד את שלוות נפשו ללא דרך חזרה, יידע להעריך את הימים המאושרים, שבהם חי חיים מאושרים ונטולי דאגות, ורק האדם שהפסיק לישון בלילות, יידע להעריך נכונה את התקופה שבה הוא ישן לילה שלם ברציפות. לסיכום: למד להעריך את מה שיש לך, זה הרבה, ואף אחד לא מבטיח לך שזה דבר מובן מאליו שיימשך לנצח. הפסק כל הזמן להיות רוגן ורוטן עקב מה שאין לך, שכן בדרך זו לא רק שאתה לא תשיג את מה שאין לך, אלא אתה עלול גם לאבד את מה שכבר יש לך, וזה לפעמים הרבה מאוד, וגם אם זה נתפס בעיניך כדבר שגרתי  וכמובן מאליו נצחי או דבר של מה בכך, דע לך, שזה לא כך בהכרח (זו זכות גדולה ולא חובה מובטחת)!!!! זה שאתה חי, נושם, בריא, עם עבודה, עם ילדים, עם השכלה, עם מחשבות ברורות ורגשות חזקים וכן עם תחביבים: אלה הדברים העיקריים  החשובים בחיים. ומה באשר לשאר הדברים: תן להם להיכנס מאוזן אחת ולצאת מאוזן שנייה ואל תאפשר להם לחדור ללבבך.

קטע וידאו מצמרר ומטלטל של מלכה רוזנטל, שניצלה מהטבח ההמוני שערכו הנאצים ביהודי סטניסלבוב ב-12/10/1941 בבית הקברות של העיירה, שבמהלכו נרצחו 12000 יהודים, ובהם בני משפחתו של סבי, יוסף שרייר ז"ל. פשוט איום ונורא לראות את זה בקטע וידאו מצולם זה!!!  https://www.youtube.com/watch?v=lYpg-xhn9_Y

קטע הוידאו הזה בן החמש דקות הוא מטלטל ומזעזע ברמה האישית, שכן יש הבדל תהומי בין לקרוא חומר כתוב לבין לראות את התמונות בוידאו מול העיניים ולשמוע את העדות המצמררת הזאת של מי שהייתה באותה תקופה בסך הכול ילדה בת שבע בלבד, ושניצלה במזל גדול מהטבח הזה של הושענע רבא באופן ספציפי ומכל הזוועה של השואה באופן יותר כללי. ועתה למספר תובנות מהקטע המצמרר הזה:

1) מלכה רוזנטל מתארת חווויה של ילדה בת 7, שחושבת בתמימותה, שהסלקציה, שעורך הגרמני מול עיניה ומול עיני אמה היא בסך הכול משחק ילדים, שהמבוגרים המציאו. ילדים קטנים ותמימים לא מסוגלים לקלוט ולהבין את הרוע המפלצתי הזה חסר האנושיות, ולכן בדימיונם המפותח והיצירתי הם ממציאים לעצמם סיפור יפה וטהור נטול כוונות זדון מרושעות. זה מזכיר לי את הסרט "החיים היפים" שבה המבוגר משכנע את הילד הקטן והתמים, שמדובר בסך הכול במשחק, שמי שמנצח אותו מקבל בסופו פרס גדול: טנק.

2) עם כל הצער והכאב צריך להגיד את האמת הקשה: גם המבוגרים לא העלו על דעתם שהם נלקחים אל מותם. ניאמר להם שהם פשוט מועברים למקום אחר, והם בתמימותם האמינו לכך. עד שמכונות היריה לא החלו לפעול הם לא קלטו שהם הובאו לבית הקברות כדי למצוא שם את מותם. עד כדי כך הם היו נאיבים, שהם נדחפו לעלות אל המשאיות שהובילו אותם אל בית הקברות. עד כדי כדי הם היו נאיביים, שהם חשבו שמי שלא יעלה על המשאית אז הוא יפספס את האפשרות לעתיד טוב יותר במקום החדש. יש לזכור, כי הטבח הזה אירע עוד לפני ועידת ואנזה, שבה הנאצים עלו שלב בהשמדה של העם היהודי והפכו אותה למאורגנת, מתוכננת שיטתית ויעילה בתאי גזים במחנות מוות, שהוקמו במיוחד לשם כך. מדוע ליהודים לא היה שמץ של מושג שהם עומדים להירצח? שכן מערכת הרמייה ההסתרה וההונאה של הנאצים הייתה משוכללת ומתוחכמת מאוד מצד אחד , והיהודים היו מצד שני נאיביים ותמימים עד כדי כך שהם אפילו לא יכלו להעלות על דעתם שדבר כזה אפשרי והגיוני.

3) ומכאן אני מגיע לנקודה האקטואלית והחשובה ביותר לטעמי: רבים מדברים ומתמקדים ברוע המפלצתי של שונאי ישראל וצורריה, אבל מזניחים את העיסוק במלאכת המחשבת המתוחכמת של השלרטנות וההונאה, שבה הם מעורבים, ושבעזרתה הם מצליחים להפיל אותנו בפח פעם אחר פעם. גם בימינו אלה נותרו עוד אנשים תמימים בקרבנו שעדיין מאמינים שערפאת ואבו מאזן הם שותפי אמת לשלום ולא שרלטנים ורמאים מאותו סוג בדיוק, וזו ההוכחה החד משמעית שהיהודים לא הפיקו בהקשר זה את הלקחים הנדרשים מהזוועות של השואה. מסתבר שכמו שעמנו שורד כל דור ודור את אלה, העומדים לכלותו, כך גם במקביל תכונת השלרטנות של אויבינו עוברת בדי.אן.איי שלהם מדור לדור ללא הפסקה. ומדוע אנו מזניחים את ההיבט הזה המושרש כה עמוק בשונאינו? מדוע קל לנו להתמקד במפלצתיות של אויבינו ואנו מעדיפים באופן מכוון להתעלם מהשרלטנות המסוכנת שלהם שהפילה אותנו בפח פעם אחר פעם (כולל בימינו אלה)?? התשובה לכך היא ברורה וחד משמעית: הבושה להודות בכך!!! כל אדם שנעקץ במהלך חייו יכול להעיד על תחושת הבושה לדבר על כך, שהמנוולים הצליחו לרמות ולעבוד עליו. הוא מתבייש להפוך ללעג וקלס בעיני סביבתו הקרובה, ולכן הוא מעדיף לשתוק. תחושת הבושה והעלבון, שכך נפלנו בפח מונעת מאיתנו להתעסק בסוגיה חשובה זאת כמו שצריך ולטפל בה ברצינות, ולכן אנו נשארים חשופים כל פעם מחדש לטריקים השרלטניים עתירי הדימיון החופשי של אויבינו ושונאינו. קל לנו מאוד להתמודד עם אלה שמדברים באופן גלוי ובוטה על פגיעה בנו או על רצונם לחסלנו ולהחריבנו (הכול ידוע, ברור ומעל פני השטח), קשה לנו הרבה יותר לאתר את אלה שלובשים מסכה צבועה של אנשי שלום, אך בליבם הם נותרו עם אותן כוונות זדון להפילנו בפח פעם נוספת. קחו לדוגמא את חג פורים: אנו חוגגים את ניצחוננו על המן הרשע, שרצה להשמידנו, אך זונחים כמעט לחלוטין את ההתעסקות במעשי הנוכלות המתוחכמים שלו, שבזכותם הוא כמעט הצליח במזימתו להמיט כליה על עמנו. להזכירכם המן הרשע פעל מאחורי גבו של המלך אחשוורוש, והוציא את פקודת ההשמדה ושלח אותה לרחבי האימפריה הפרסית תוך שהוא זה שמטביע את חותם המלך. לאחר שהפקודה יצאה לדרכה לא ניתן היה כבר לבטלה, ורק בשל תחכומם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, העם היהודי ניצל משמד ואף זכה להשמיד את שונאיו. מדוע אנו באופן מכוון מתחמקים מלעסוק במעשי הנוכלות של שונאינו? כדי חלילה שלא ניאלץ להודות שהיינו טפשים ונפלנו לבור הזה!!! מדוע מחנה השמאל לא מוכן עד היום להודות בכישלון הצורב של הסכמי אוסלו???מאותה סיבה בדיוק: הבושה. מהו מוסר ההשכל הנגזר מכך? עלינו להתגבר על הבושה הכרוכה בפאשלות, שעשינו או שעוד נעשה לאורך הדרך הארוכה שעמנו, עבר מזה 3500 שנה ושעוד נעבור, וזאת כדי להפיק את הלקחים הנדרשים למען עתידנו. זה בנפשנו!!! עלינו להתעלות מעל הבושה, שכן הונאות מתוחכמות נוספות מצד אויבינו עלולות להמיט עלינו אסונות כבדים נוספים. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. כיצד? או בדרכי מלחמה או בדרכי הונאה. מלחמה היא גלויה לעין. הונאה היא מסוכנת שבעתיים, כי היא מסתתרת מתחת לפני השטח, ויש הרבה יהודים בקרבנו, שמוכנים לקנות אותה.

4) התמונות בסרטון של הילדים עם המבטים הנוגים והעצובים של מבוגרים זה מה שזיעזע אותי במיוחד בקטע הזה. לאיזה גהינום איום הם נקלעו במשך חייהם הקצרים בעולם הזה!!!! איזה הבדל בין הילדים שם לילדים במדינת ישראל הריבונית והעצמאית!!!

5) מלכה רוזנטל מתארת את הגרמני שעשה לה לאמה סלקציה כאחד בעל עיניים יפות מאין כמותן. ילדים לא מסוגלים לתפוס רוע אנושי ולכן הם מסתכלים על הדברים מזוית תמימה וטהורה של טוב לב. מה הקטע הזה מלמד אותנו?? הנאצים נראו כאחד האדם. לא היו להם קרניים, מהאוזניים שלהם לא יצאו אש ועשן, העיניים שלהם לא היו של בעלי פרצוף שטני בהכרח. סביר להניח שהייתה להם משפחה, סביר להניח שהם היו מבלים את זמנם הפנוי בהצגות תיאטרון ובמופעי תרבות, סביר להניח שהיו להם חברים. סביר להניח שהם אפילו למדו באקדמיה והיו מנומסים. החזות החיצונית לא גילתה דבר וחצי דבר על המפלצתיות הקיימת בנפשם. אלה היו אנשים עם חזות רגילה (כמוני וכמוך. אלמלא ידעת מה הם עשו, מעולם לא היית מאתר אותם במסדר זיהוי משטרתי כפושעים). הרוע שלהם היה בנפשם ולא בקליפה החיצונית המטעה שלהם. בסרטים והאגדות: הרוע מקבל ביטוי מטעה בחזות החיצונית של הרשעים. בחיים האמיתיים זה פשוט לא כך!!!!  רוב הרשעים נראים בדיוק כמוני וכמוך, וזה מה שכל כך בלבל את הילדה הקטנה בת השבע, שזיהתה עיניים יפות עם טוב לב (והאמת לא רק ילדים נופלים בפח הזה). מלכה מתארת כאן את הבנאליה של הרוע: אנשים שמסוגלים לרצוח אחרים, כאילו זו פעולה שגרתית בחייהם (כמו לאכול ולשתות), ולכן תווי פניהם לא בהכרח מעידים על הנפש המפלצתית השוכנת בתוכם.  אם נשווה את זה לעולם הפשע:  מצד אחד  יש את הפושעים, שישר אתה מזהה אותם לפי סגנון הדיבור שלהם הבוטה והאלים שלהם,  ומצד שני יש לך גם פושעים שנראים לך בחזות החיצונית שלהם כאנשים נורמטיביים לחלוטין. מעולם לא היית חושד בהם שהם מעורבים בפשעים ע"פ החזות החיצונית שלהם או ע"פ אופן הדיבור שלהם (נהפוך הוא לפעמים הם נראים לך אפילו כמו "ילד טוב ירושלים"). הנאציזם זהו פשע מסוג זה פחות או יותר ברמת התחכום וההסוואה שלו. בשביל זה הם הפילו אותנו בפח.

6) מה מאפיין את צוררי ישראל ושונאיו בכל דור ודור?  הם במכוון בוחרים בחגים של היהודים על מנת לפגוע בנו ולבטל את שמחתנו. הנאצים עשו את הטבח הזה במכוון בליל הושענא רבא לא רק כדי לרצוח בנו אלא גם כדי לבטל את שמחתנו ולהפוך אותה ליום של  אבל. המטרה היא לגרום לייאוש ולאובדן תקווה בקרבנו. למשל, יום שמסמל ישועה ותקווה הופך לייאוש טוטלי ולאובדן דרך. כיצד האל מושיע אתכם ומגן עליכם בדיוק, אם הוא מאפשר לנו לעשות לכם כאוות רצוננו ללא כל הפרעה?  שואלים אותנו הצוררים בדרך זו. מדוע הם לא מתערב ועושה נס ומציל אתכם? מוסיפים  ושואלים אותנו הצוררים בעודם טובלים בדמנו. מטרתם היא לא רק לפגוע בנו ,לרצוח אותנו פיסית ולהשמידנו אלא גם להחליש בדרך זו את חוזקה הנפשית והערכית של אמונתנו  בצדקת דרכנו. ואכן, היו יהודים שאחרי השואה הנוראית איבדו אמונה באל. גם שונאי ישראל, שעושים פיגועים בימי חגים, עושים זאת במכוון ע"פ אותה תפיסה נאצית בדיוק (ראו לדוגמא הטבח במלון פארק בנתניה). כנ"ל בדיוק באשר לפיגועים שנערכים במכוון בבתי כנסת, בתי מדרש או מקומות תפילה של יהודים. ומה נענה לאותם צוררים ושונאים? ומה נענה לאלו שאיבדו את אמונתם עקב הזוועה הנאצית? אכן, האל לא עוזר וגם לא יעזור למי שיושב בשקט ובפאסיביות ולא מוצא לנכון לעזור לעצמו מצד אחד (2000 שנות גולה ובמיוחד השואה הנוראית הוכיחו זאת היטב מעל כל ספק סביר), אך מצד שני יהודים שכן יקחו את גורלם בידם ויעצבו את עתידם לא רק שיוכלו להתגבר על מה שמתכננים לנו הצוררים והשונאים בכל דור ודור ולסכל זאת, אלא אף יוכלו בזכות פעולתם המבורכת ליצוק דברים נפלאים עבור העם היהודי שלא היו אף פעם בתולדותיו. הציונות היא זו שמבטאת את ראשית המסע המופלא הזה לעבר העתיד שבו השמיים הם הגבול. אם רק נדע להתמיד למסע, להתעקש, לאטום את אוזנינו לכל קולות הייאוש בקרבנו או לכל אלה שחושבים שצריך לחזור לפאסיביות המקוללת של העבר ולהמשיך בפעלתנות וביוזמה מבורכות, הדרך כבר תיפתח ותיסלל עבורנו מעצמה ע"י היושב המרומים. לתשומת ליבכם הוא עשה זאת מאז ראשית הציונות (הרצל, מלחמת העולם הראשונה וסילוק התורכים, הצהרת בלפור, כיבוש הארץ ע"י הבריטים, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים), והוא ימשיך בכך, אם רק נמשיך ולא ננוח על זרי הדפנה ולא נרפה אפילו לרגע.

7) מבחן הכוונות מול מבחן היכולות של האויבים והצוררים: בכל תקופת אוסלו האיומה והנוראית נרצחו בפיגועי טרור המוניים מזוויעים ומפלצתיים לאורך השנים הרבות מעל לאלף ישראלים, ואילו כאן ביום אחד בלבד נרצחו ע"י הנאצים ומשתפי הפעולה האוקראינים, יימח שמם וזכרם, 12,000 איש. וזו הייתה רק ההתחלה. בהמשך הנאצים שכללו את טכניקת ההשמדה והפכו אותה להרבה יותר יעילה. בתאי הגזים ובמחנות ההשמדה הושמדו מידי יום ביומו יהודים בכמויות העולות בהרבה על אלה שהושמדו בטבח זה. רבים מאיתנו שוגים קשות, בכך שהם שופטים את אויבינו ע"פ מה שהם מצליחים לעשות לנו בפועל ולא ע"פ מה שהם שואפים לעשות לנו בכל נימי נפשם. אני לעומת זאת לא מהסס לשפוט את האויבים והצוררים ע"פ מבחן הכוונה ולא ע"פ מבחן העשייה. למשל? כאשר ג'בריל רג'וב אומר, שאם לפלסטינים הייתה פצצת אטום, אז הם היו משתמשים בה באופן מיידי, אז זה אומר, שהמגבלה היחידה, שעומדת בפניהם להכות בנו ביתר עוצמה או להשמידנו ולהחריבנו קשורה להעדר היכולת שלהם בפועל או ליכולת המוגבלת שלהם לעשות זאת כרגע ולא לכוונה המוצהרת לעשות כך, כאשר תהיה להם את אותה יכולת. כנ"ל לגבי חמאס. מדוע הוא לא מנסה להשמידנו ובמקום זאת רק יורה רקטות וחופר מנהרות?? לא בשל העדר כוונה אלא בשל העדר יכולת כרגע. כנ"ל לגבי הצהרותיו של המשטר הנאצי באיראן לגבי כוונותיו להשמידנו, כאשר הוא פוסע בדרכו לעבר פיתוח פצצה גרעינית. מה שמונע ממנו לבצע את זממו כרגע זה פשוט העדר יכולת ולא העדר כוונה. רק היכולת המוגבלת של אויבינו לפגוע בנו או לחילופין ההרתעה הקשוחה מולם הן אלה שמונעות מהם להרחיב את ממדי הפגיעה שלהם בנו. ההבדל היחיד בין הנאצים בעבר לנאצים המודרניים הוא ביכולת ולא בכוונה!!! אז מה עלינו לעשות? אויבי העם היהודי עוברים מדור לדור וגם כאשר חלקם נעלמים מהעולם, אז צצים תמיד אחרים, שששים למלא את מקומם. ניגזר עלינו להכיר בעובדה זאת ולדעת להתמודד איתה כמו שצריך. בהעדר יכולת לגרום לכל אויבי ישראל להיעלם ולהתנדף לגמרי, אז אנו חייבים לפעול באופן תמידי ללא מנוח על מנת להגביל עד המינימום את היכולת הפוטנציאלית שלהם לפגוע בנו. זה דורש עבודה סיזיפית ללא הפסקה בכל זירות הפעולה האפשריות ובכל תחומי החיים (לחימה והסברה). עלינו לשאוף לבודד אותם, להוקיע אותם, לגרום להם לחוש חוסר בטחון מתמיד, לגרום להם להיות כל הזמן במגננה ולא לתת להם להרים את הראש ולהתחיל אפילו לנסות לחפש איפה וכיצד ניתן לפגוע בנו ולגרום לנו לנזק (הרמת את הראש??? חטפת נבוט!!!). המופתי חאג' אמין אלח'וסיני רצה להשמיד את העם היהודי היושב בציון וכן את יהודי אפריקה וארצות ערב במשרפות, שתיכנן להקים בעמק דותן (ליד שכם- עשיתי שם טירונות). הוא חזה שהגרמנים בראשות רומל יכבשו את הארץ, ואז הוא יוכל להוציא לפועל את תוכניתו השטנית. מה מנע ממנו לבצע?? פשוט העדר יכולת עקב העובדה שגלגל ההסטוריה לא  הסתובב בכיוון, שאיפשר לגרמנים לכבוש את הארץ. לסיכום: מוטל עלינו לבחון את אויבינו ע"פ מבחן כוונותיהם ולא ע"פ מבחן מעשיהם או יכולותיהם. אי עשייה מצד אויבינו- אין פירושה העדר כוונה אלא העדר אינטרס זמני לנהוג כך כרגע או העדר יכולת מעשית/ יכולת מוגבלת. אין כל הבדל בין הנאצים, שהצליחו לרצוח 6 מיליון יהודים לבין כל גורם שהוא, שאומר שהוא רוצה לטבוח בנו ולרצוח אותנו ורק יכולותיו המוגבלות מונעות ממנו כרגע להסב לנו את הנזק שהסבו לנו הנאצים. כך בדיוק יש להתייחס להסתה לרצוח יהודים ברשתות החברתיות, ברשות הפלסטינית, בחמאס, באיראן, וכך בדיוק יש להתייחס גם לגורמים אנטישמיים בעולם. אם נתחיל סוף כל סוף להתייחס אל אותם אויבי ישראל וצורריו בימינו אלה כנאצים לכל דבר ועניין, אז גם המלחמה מולם תיראה אחרת מזו שמתנהלת כיום.

מתוך מסע השורשים של עו"ד יצחק ננר לסטניסלבוב (שם סופר מה בדיוק אירע בטבח של הושענא רבא):

"קראו ליהודים לעלות למשאיות, וכך עוכבו 30 אלף יהודים לערך. קריגר מפקד האס. אס הופיע במכונית בליווי קציני אס.אס ואחרים. לפי פקודתו כרעו כל היהודים ברך, והגברים מסרו את כובעיהם. הם עשו זאת כדי להשפיל את כבוד האדם שבהם. כשהגיעו מכוניות המשא, ניתנה הפקודה לעלות. כולם התנפלו על המשאיות. כולם רצו לעלות ראשונים. הם חשבו, שהם הולכים למחנה עבודה והתחילו לדחוף זה את זה. פשטו שמועות שמחנה העבודה נמצא במרחק רב, ואם לא יהיה מקום במכוניות, יצטרכו הנשארים ללכת ברגל. עד מהירה נוכחו לדעת איפה המקום שכל כך מיהרו אליו. המכוניות זזו. ראשונה נסעה מכונית קטנה ובה אנשי גסטפו. והיא כיוונה את השיירה דרך הרחובות אל בית הקברות. כל בית הקברות היה מוקף ע"י המילציה האוקראינית מבפנים ומבחוץ. על יד הגדר עמדו משמרות הגסטפו ויחידות גרמניות אחרות. על הבניין שחלש על בית הקברות עמדו משקיפים גרמנים עם מכונות יריה. כשהגיעו המכוניות, הן נעצרו ליד השער. ניתנה פקודה לרדת. מי שלא הזדרז לרדת, ספג מכות רצח. את הקורבנות הכניסו לתוך בית הקברות והושיבו אותם כשידיהם שלובות על העורף, בצורה כדלקמן: הראשונים ליד הגדר (ליד הכניסה), אלה שבאו אחריהם בשורה לפניהם, וכך שורות אחר שורות. האחרונים ישבו על יד הבורות הגדולים, שהכינו אותם מראש. היהודים נוכחו לדעת שלא ביצורים חפרו אלא קברי אחים בשבילם. כשהתמלא בית הקברות, פקדו הגרמנים על עשרות בחורות צעירות ויפות לעבור בין היושבים ולאסוף דברי ערך כמו שטרות, שעונים, מטבעות, צמידים וכל דבר מכסף וזהב. אחר כך ציוו על היהודים להוריד את הבגדים העליונים: מעילים, סוודרים וכו'. כמה אנשים אספו את הבגדים למקום אחד. הגרמנים הודיעו בקול רם, שמי שלא ימסור את בגדי הערך והבגדים עלול להיהרג. קולות ההקדמה הללו ערכו עד השעה 11 לפני הצהריים. בשעה 11 שאל קריגר את פ.טטנבאום: "האם מסרת את כל הכסף?" טטנבאום נבהל, הוציא מכיסו 20 זרודים, הרים את ידו כלפי הרוצח, ואמר: "זה הכול". קריגר התחיל לקלל ולצעוק: "רצית לרמות אותי", ירה בראשו, וזה נפל ראשון לקבר הקדושים. מייד באה הפקודה לירות. מכונות יריה, רובים ואקדחים החלו לפעול, ואלה שפקדו עליהם לעמוד על שפת הבור נפלו לתוך הקבר. אחר כך אמהות ואבות לכמה ילדים- ציוו עליהם לקפוץ לתוך הבור, ובזמן הקפיצה ירו בהם. היו מקרים, שהלכו אימהות עם תינוקות על זרועותיהם, ירו באם, שנפלה לתוך הקבר עם תינוקה החי, ואחרים, שנפלו אחריהם כיסו אותם. הכריחו את השורות הקרובות לקפוץ ולמות או להיקבר חיים על קידוש השם. משפחות שלמות התקרבו בעצמן, כאשר אחד מהמשפחה נהרג לעיניהם. כשראה קרצנר, שבנו בן ה-17 נהרג, התקרב לקבר עם אישתו ושני ילדיו הנותרים. כך גם הוכברג עם ילדיו האחרים. בזמן ההרג הגיעו אלה שלא הספיק בשבילם המקום במכוניות, והיו נאלצים ללכת ברגל. בדרך הכריחו אותם לרוץ והיכו אותם בשוט או ברובה. האומללים הגיעו רצוצים לבית הקברות, העבירו אותם מיד לבורות וירו בהם. כל אחד רצה להתרחק עד כמה שאפשר מהבורות ולסגת כדי שלא להיות בשורה הראשונה. התחילו לדרוך אחד על השני. התחיל דוחק. תחת הלחץ והדוחק הקטלני נהרגו מאות אנשים. רבים גם מתו במקום ישיבתם. רובם בגיל העמידה חלושי לב. לא אחד שערותיו הלבינו למראה עיניו. יום קציר המוות קודר ומעונן היה, כאילו הטבע עצמו זעק חמס. קריגר וברנדט ניהלו את הפעולה, כי שוט הסתובב בחוצות העיר עם כמה אלפי יהודים, ולבית הקברות באותו יום לא הגיע מסיבות בלתי ידועות. שניהם ניצחו על ההרג בדם קר בלי התרגשות. צעקות האומללים והיריות לא הדריכו את את מנוחתם. הם עצמם מלוכלכים היו בדם זקנים, תינוקות, אנשים ונשים. מראה פניהם המתועב כאילו נמצאו על מגרש המשחקים ולא בשדה קטל. כך נמשכה ההריגה כל היום, ורק בין השמשות נשמעה הפקודה להפסיק את האש. אותו יום נהרגו במקום הזה כ-12000 איש לערך, ואלה  שהיו בחיים כשרק שמעו שהם חופשיים, לא בדקו, אם אמת הדבר, והתחילו לברוח בכל דרך אפשרית. מהבורות הגדולים הגיחו אנשים, שנפלו לתוך הקבר פצועים וחולים, רצו כמטורפים. כל אחד רק מחשבה אחת בליבו: להציל את חייו. בית הקברות גדול הוא ומגודר קיר גבוה. רק מעטים יכלו לעבור את הגדר או לצאת מבעד לפרצות. הרוב התרכז ליד השער הראשי, ושם קרה מחדש אסון. המונים שבבית הקברות נדחקו בכל מאמצי כוחם לעזוב את מקום ההרג, ובלבד שיהיו כבר מאחורי הגדר. הדי היריות עדיין הממו בראשיהם. מחזות האימים ניצבו לנגד עיניהם, אך המוח היה מהומם ומטומטם ולא הגיב והלב היה כאבן ולא זז. ליד השער מהומה ומבוכה. אנשים התעלפו, נפלו ונדרסו, ואין איש שם לב אליהם, כי אין זמן לכך. המתים נערמו לערימה זה על זה, הבורחים, מטפסים ועוברים, ומי שלא מצליח להתגבר על הדוחק ולעבור את פתח השער, מגדיל בגופו את ערימת המתים, והשומרים הגרמנים הסתכלו המחזה הבלתי רגיל ונהנו".

 עוד מספר אחד הניצולים שעל הגבעה הציבו הקצינים גרמנים שולחן גדול עם מפה אדומה ולבנה, ושם הם ישבו, שתו ואכלו להנאתם והשקיפו על מעשה ההרג ועל כל ההתרחשות, כאילו הם צופים בהצגת תיאטרון. בנאליה של רוע בשיא תפארתו!!!! 

מתוך העדות של יוליוס פיירמן:

יוליוס פיירמן נולד בסטניסלבוב בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו והוסמך כמהנדס. בזמן מלה"ע הראשונה שירת כקצין וב-1925 ביקר בארץ ישראל. עד פרוץ מלה"ע השנייה עבד כמהנדס בניין ובתקופת הכיבוש הגרמני היה חבר היודנראט בסטניסלבוב. בחודשים האחרונים למלחמה היה בבית סוהר ושם כתב את תולדות גטו סטניסלבוב. הוא הפקיד את היומן בידי פועל בניין פולני, שעבד (כאדם חופשי) בגסטפו, אדם זה הבטיח לפיירמן שימסור את יומנו לבנו אריה, שעבר את תקופת המלחמה בברה"מ. לאחר המלחמה, אריה שב לסטניסלבוב ופגש את הבנאי, אשר מסר לו את יומנו של אביו.

הגיע יום ראשון, 12 באוקטובר, הושענה רבה. באותו יום לא עבדנו. קמתי לפני 7 ושמתי לב דרך החלון, שהסימטה ליד הולדר מוקפת שומרים. נכנסתי לחדר אמבטיה להתקלח, כשפתאום שמעתי רעש בקומת הקרקע, ואמא אמרה לי ששם, אצל שליימר, נערך חיפוש ע"י הגרמנים. מיד אח"כ נשמע צלצול חזק של הפעמון בדלת וצעקות: "Auf, Auf" וחייל גרמני (שופ"ו) פרץ פנימה בצרחות וציווה על כולם לקום ולצאת החוצה. נופלת פקודה: "קחו כמה דברים הנחוצים לכם!" השעה היתה לפני 8. חשבתי לעצמי שמגרשים את היהודים למחנות. התארגנו, גם משפ' ליפמן וכל שאר הדיירים. את מנהיימר ומשפחתו השאירו בבית, היות והוא היה רופא. ירדנו למטה ליד בית הכנסת, ופה הבחנתי שיהודים מבית לסט ואחרים כבר ישבו על האדמה בגינה בדיוק מול החנות שלנו, אם כי היה יום גשום. סביבם היה משמר כבד.

בשורה עמדו כבר דבוירה עם הילדים, צ'יופה וניוסיה, אבל בעליהן של דבוירה וצ'יופה הסתתרו בעליית הגג. הובילו אותנו לבניין העירייה, שם נחנו על המדרגות שהובילו למרתף. כל הרחוב ביילובסקי ו-3 במאי היו כבר שם, ואז נודע לי שמרכזים במקום זה את כל יהודי העיר. את אביה הקשיש של הגב' מנהיימר ואת גיסיה גם כן לקחו. בערך בשעת הצהרים התחילו להסיע אותנו במשאיות ובזמן העלייה, הרביצו לנו בצורה אכזרית. על המשמר היו מופקדים אנשי גסטפו וליפמן הכיר את אחד מהם, שלו הוא היה מוסר את המפות. הוא ניגש אליו ואמר לו שהמפות בשבילם נמצאות בעבודה. הוא שיחרר אותו עם משפחתו. בסערת הרגשות, הוא שכח להזכיר אותי, אם כי עמדתי לידו, אבל אותי הגרמני לא הכיר. העמיסו אותנו על המכוניות תוך כדי מכות איומות מידי המיליציה האוקראינית בלבד (ביניהם השומר לשעבר של בית הקהילה היהודית) ובמכונית פתוחה הסיעו אותנו דרך רח' קרפינסקי ובאטורי לבית הקברות. בדרך לרח' באטורי ראיתי בין טורי האנשים שהלכו, את בן עם משפחתו. נכנסנו לבית הקברות בשער הראשי, וכאן הבחנתי כבר באלפי אנשים שישבו שורות-שורות על האדמה. בצד ימין - צעירים אוקראינים מתנועת הנוער שלהם, אשר היוו מעין קבוצת בניין, וזה עתה סיימו חפירה של קבר ענקי בן 60 מ' אורך, 20 מ' רוחב ו-5 מ' עומק. נצטווינו לשבת על האדמה ולמסור, תחת איום של עונש מוות, את כל דברי הכסף והזהב, כסף מזומן, עטי זהב וכד'. את הדברים האלה אספו יהודים בפיקוח הגרמנים. בבית הקברות שמרו שומרים אוקראינים, שופ"ו וגסטפו. אחר כך התברר לי, שזו אינה הפעם הראשונה שהם עורכים מבצע כזה, כי הם כבר היו מאומנים בכגון אלה. בסוף הציבו תחת משמר מכונת ירייה וכל הזמן ריכזו אנשים נוספים. התחלתי לחפש במבט את ההורים. והנה במרחק רב ממני, מאחור, ראיתי את סבא וסבתא והלה. את הילדים לא הצלחתי לראות. הלה נעצה בי מבט עצוב של הבנה. עיניה מלוות אותי מאז כל חיי ולא משות ממני. לא שמתי לב לסימון.

עכשיו התחיל המחזה. המפקד בעצמו התהלך בין האנשים ובדק את התעודות של אלה שעבדו אצלו. שופ"ו שיחרר את אלה שעבדו למען הצבא, כי רק את התעודות האלה הם כיבדו. את בעלי התעודות הנחשבות העמידו בקבוצה נפרדת, תחת משמר מיוחד. כשאני הגעתי, התיישבתי ממש ליד הקבר והמפקד עמד כבר מאחורי, כך שלא היתה לי שום אפשרות לגשת אליו. והנה קרה דבר מוזר, מבלי שרציתי בכך, כי ביקשתי כמה שיותר מהר לסיים את חיי, אבל אמא לא נתנה לי מנוח והיתה חוזרת ואומרת: "יש לך בן וחלה עליך החובה להציל את עצמך למענו, כדי שתוכל פעם להיות לו לעזר". הלחץ הבלתי פוסק שלה, העיר אותי מכמעט עילפון, שהייתי שרוי בו, וכשהמפקד ניגש אלי, כדי לשים קץ לחיי, התקרבתי אליו מבלי שהיתה לי תעודה, והזכרתי לו שהכנתי בשבילו מפות. הוא הזמין אותי אליו למחרת בבוקר, והרשה לי לעזוב את המקום יחד עם משפחתי.

לידי ישב אחיו של מנהיימר, אשר הצטרף אלינו כאחי, וכן דושקה ואיצק. (לצערי, היום אני יכול להגיד שלא לצערי), הורי היו רחוקים ממני ולא יכולתי להגיע אליהם. רק מבטי נפגש במבטו של סבא, ואח"כ שמעתי שהיכו אותו קשה בטרנספורט. בקבוצה, שנקראה כאילו קבוצת הניצולים, היו בערך 100 איש. בנו התקרב לכיוון שלנו ולאט-לאט הצטרף אלינו. כמה אנשים שניסו אף הם להצטרף, נורו.

בשעה 1 התחילו היריות. ציוו על הקבוצות להתפשט ולהישאר רק בלבנים, וכך הריצו אותם לקבר. הם קפצו חיים לתוכו וארבעה חיילים ירו במכונות ירייה אל השוכבים בקבר, שני גרמנים ושני אוקראינים. אחדים התמזל מזלם, שהכדור פגע בהם מיד, אחרים שרק נפצעו, נחנקו חיים.

רבים יצאו בלילה מן הקברים וזחלו הביתה. ביניהם היה אחיינו של וולטר, בנו של הפרופסור. וולטר עם הפרופסור ועם אשתו נשארו בכיכר. הכי קשה פגע הדבר בי, כי איבדתי תשעה מבני משפחתנו הקרובים לי ביותר: את הורי, שניהם בריאים לגמרי, אחותי עם בעלה ושלושת ילדיהם המוכשרים כל כך, ואת גיסתי עם בתה בת ה18-. ישבנו על האדמה ביום גשום וקר ללא ניע, מאובנים ומשותקים ושלג דקיק ירד עלינו. הסתכלתי על המתרחש, וכמה וכמה פעמים ניסיתי בכל כוחי להבין האם זו מציאות או רק איזה חזיון תעתועים. אנשים, נשים הרות עם ילדיהן על חזן, הושלכו חיים לתוך הקבר ובלי הרף ירו בגופות האדם הצפופות. כולם הלכו כמו כבשים. לא נשמעה אף לא אנחה אחת - פשוט לא להאמין. כולם היו שרויים באיזו אדישות נוראה וייאוש. המשפחות אחזו יד ביד. ככל שהתקרבו לחומת בית הקברות, גבר הדוחק. הערב כבר ירד וכל אחד השתדל לנוע לאט יותר כדי להגיע ככל שיותר מאוחר. היו גם יוצאים מן הכלל, כדוגמת ויסנר הזקן, אשר מרצונו רץ לתוך הקבר, כדי לא להמשיך ולראות את המחזה. הדוחק ליד הקיר היה כה רב, שאנשים רבים נחנקו כתוצאה ממנו. רק אדם אחד מתוך האלפים האלה ניסה להציל את עצמו וברח בדרך אל הקבר ולמרות המרדף אחריו, הצליח לחמוק בחסות החשיכה.

אלה שירו התחלפו, ובהפסקות התכבדו בכריכים. בערך בשעה 6 הפסיקו לירות והירשו לשאר האנשים ללכת הביתה. בקושי הצלחתי להתרומם, כי היום הזה הפך אותי לאדם זקן ממש מכל הבחינות, פיזית ורוחנית. עד אז הייתי מסוגל לעבוד כמו בן 20, אפילו יותר מכך. לא היתה לי אף שערה לבנה, והנה רקותיי הלבינו. את רוקח הזקן בקושי הרימו. הוא איבד לגמרי את שליטתו על רגליו לתמיד. נאלצנו יחד עם איצק לשאת אותו בלילה אפל הביתה.

בקושי הצלחנו להגיע איתו לדירתו של בן ברח' באטורי. כאן עברנו את הלילה. באותו יום הושמדו לפי הנתונים שלנו בין 10-9 אלפי בני אדם. גופות היו מונחות מעל לקברים. כ-10 פצועים הצילו את עצמם מתוך הקבר. רק למחרת התחילו לכסות את הקבר. תיארתי את כל זה בנאמנות, כפי שעיני ראו בלי שום נופך רגשי, כי כולם בעצם היו נטולי כל רגש. הנותרים, כאילו התאבנו. רק למחרת הייתי מסוגל להוציא מתוכי צליל כלשהו של אנחה, אבל לבכות לא יכולתי. כך מתוך 30 אלף יהודי העיר נותרו 18-10 אלף לערך. השאר קיבלו את ה"פתקים" שלהם עם גזר דינם. היודנראט שמר פתקים כאלה רק ללם ומשפחתו. את האחרים לקחו לבית הקברות. זייבלד ניצל רק בדרך מקרה, כי התגורר ברח' ליפובה ומשם נלקחו האנשים מיד ולא הספיקו להגיע לבית הקברות. השאר ניצלו בבית הקברות עצמו.

עקב הדוחק ליד הקיר לא הספיקו להרוג את כולם וחלק הסתתרו בבית. הקורבן שנפל מתוך היודנראט היה אדם האמיץ ביותר, הכי ישר, פליט מברלין שבגרמניה , ד"ר טננבאום, יליד סטניסלבוב, אשר שלט בחמש שפות. הוא בעצמו ארגן את לשכת העבודה היהודית, התחיל להקים את המח' המשפטית, והיה נציגם של היהודים כלפי הממשל הגרמני, הגסטפו ומפקד העיר. כשהבוס שלו רצה לשחררו, אמר לו: "אם כל היהודים הולכים, אלך גם אני איתם".

אחרי ה-12 באוקטובר התחילה התקופה השנייה בשביל היהודים. את התקופה הקודמת אפשר לכנות כמבוא, לפני שהוקם הגטו, ואילו התקופה הזאת נמשכה מ-13 באוקטובר ועד 31 במארס 1942. היתה זו תקופה שקטה בגטו, והיא הוקדשה לעבודה חיובית ויוצרת.

פרטים שהשגתי באמצעות חבר יקר על בני משפחתי כפי שמופיע במפקד אוכלוסין פולני שנערך ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (אוגוסט 1939):

קלרה שרייר נולדה ב-10/4/1873 גרה ברחוב 108/2 Belwederska בסטניסלבוב (שורה 17171 במפקד)

ע"פ אותו עיקרון דוד שרייר שנולד ב-1/3/1900 (שורה 17148 במפקד)

בלנקה שרייר שנולדה ב-26/8/1933 (שורה 17145 במפקד).

חנה שרייר, שנולדה ב-17/3/1907 (שורה 17138 במפקד)

אנטוניה (טוסקה) שרייר, שנולדה ב-1/12/1913 - לא הגיוני שנולדה בשנה זו אלא בשנת 1923, שכן זו הבת של דוד שרייר (שורה 17139 במפקד).

הינדה טרטר שרייר, שנולדה ב-5/7/1908 (שורה 17192).

שתי התינוקות לא קיימות במפקד, שכן סביר להניח שהן טרם נולדו בעת המפקד (נרצחו ב-1941 בהיותן בנות שלוש).


להלן קישור לרחוב Belwederska מספר 106 ולבני משפחת סבי ז"ל שגרו שם (הבניין יותר לא קיים):

https://kehilalinks.jewishgen.org/ivano_frankivsk/Stanislawow/addressdet.asp?street=Belwederska&house=106&recno=6&reccount=23

להלן קישור לרחוב Belwederska מספר 108ולבני משפחת סבי ז"ל שגרו שם (הבניין יותר לא קיים):

https://kehilalinks.jewishgen.org/ivano_frankivsk/Stanislawow/addressdet.asp?street=Belwederska&house=108&recno=7&reccount=23


להלן קישור לרחוב עצמו: https://kehilalinks.jewishgen.org/ivano_frankivsk/Stanislawow/streetsum.asp?street=Belwederska

 
להלן קישורים למפה שבה מופיע הרחוב:
https://kehilalinks.jewishgen.org/ivano_frankivsk/Stanislawow/map_area_7.htm
https://kehilalinks.jewishgen.org/ivano_frankivsk/Stanislawow/map_area_6.htm

להלן קישור במפה לבית הקברות שבה אירע הטבח:
https://kehilalinks.jewishgen.org/ivano_frankivsk/Stanislawow/map_area_5.htm

מה אנו למדים מהמפקד הזה? שממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה גרו בסטניסלבוב 22389 יהודים.

ברמה המשפחתית הטרגדיה של משפחת סבי, יוסף  ז"ל שבמסגרתה 9 מבני משפחתו נספו היא כמובן בולטת במיוחד ומתועדת בכתובין ובקטעי וידאו בעיקר בגלל שהיא אירעה במקום אחד (בבית הקברות של סטניסלבוב), אך יש להזכיר את הטרגדיה הקשה של סבתי, רחל שרייר ז"ל, ש-34 מבני משפחתה הושמדו ברחבי פולין במלחמת העולם השנייה (כמעט כל הענף המשפחתי שלה הושמד). להלן הפרטים, כפי שתיעדה אותם סבתי ז"ל ביד ושם:

ועתה נעבור לרשימה המסועפת של סבתי ז"ל, רחל שרייר:

1) אביה: שמו היה יעקב יהושה מלר. הוא נולד במקום שנקרא STRYJ בפולין. לא צויין תאריך הלידה שלו. היה נשוי להינדה רוכל נויבואור. היה סוחר במקצועו. אביו נקרא שמואל, ואימו נקראה ניסל. נרצח בגטו STRYJ בשנת 1940.

2) אמה: שמה היה הינדה רוכל מלר. שם נעוריה היה נייבואר. נולדה במקום שנקרא BOLECHOW שבפולין. לא צויין תאריך הלידה. שם אביה היה דוד יצחק ושם אמה פייגה. הייתה נשואה ליעקב יהושה מלר. בזמן המלחמה הייתה ב-STRYJ. בזמן המלחמה נלקחה מביתה ומתה במחנה ריכוז.

3) אחיה: שמואל הרש מלר. נולד ב-STRYJ בפולין. לא צויין תאריך לידה. במהלך חייו גר במקום שנקרא BUKOWSKO. התחתן עם נענע פייבוש. היו להם 4 ילדים: ניסל (17), רבקה (16), משה (15) ומנשה (12). כל המשפחה נספתה ב-1944 בבוקובסקו. היה סוחר.

4) אחיה: ארון (אהרון) מלר. נולד בשנת 1906 ב-STRYJ  בפולין. היה נשוי לרחל נגלר. גר בחייו באיזור גליצייה. בזמן המלחמה היה במקום שנקרא TLUSTE. נרצח בשואה. לא צויינו הנסיבות וכן השנה. היה לו ולאישתו ילד בן 4  בשם ולד פייבוש, שנספה יחד עם הוריו בטלוסטה. גם הוא היה סוחר.

5) אחותה: פרידה נוסבאום. נולדה בשנת 1899 ב-STRYJ בפולין. התחתנה עם משה נוסבאום. היו להם 4 ילדים: מלכה (17), דויד (15), רבקה (15) ואייזאק (10). גרו ב- BOLECHOW בגליצייה ונרצחו בשנת 1945 באותו מקום. בת 46 בהירצחה.

6) אחותה: קיילה מלר. נולדה בשנת 1910 ב-STRYJ שבפולין. הייתה רווקה. גרה ברחוב RYNIK 24 שב-STRJ. נספתה בגטו STRYJ (לא צויין תאריך).

7) גיסתה: רחל מלר (נגלר): נולדה בשנת 1910 בטלוסטה שבפולין. התחתחנה עם ארון מלר. נספתה בטלוסטה (ראה סעיף 4). לאביה  קראו פייביש ולאמה קראו גיטל.

8) גיסתה: ביילה מלר (כנראה נשואה לאח נוסף שלא מופיע ברשימות הנספים). נולדה בשנת 1908 במקום שנקרא RAKOWA בפולין. נרצחה ב-BOLECHOW בשנת 1943. בת 35 בהירצחה. היו לה 4 ילדים, שנספו יחד איתה: ברינה (10), יצחק (8), ניסל (6) ורבקה (4).

9) גיסתה: נענע מלר (פייביש). נשואה לשמואל הרש מלר (רשומה 3). נולדה ב-BUKOWSKO בפולין. נרצחה עם בעלה ו-4 ילדיה באותו מקום בשנת 1944.

10) בת דודתה: מלכה מלר. נולדה בשנת 1903 ב-STRYJ שבפולין. נרצחה באותו מקום. שם אביה היה שמואל ושם אמה היה רוכצי. נרשם שהיא נספתה עם כל משפחתה  10 נפשות ללא ציון שמות. מכיוון שמלכה מלר היא בת דודתה של סבתי רחל שרייר ז"ל, זה אומר שרוכצי הייתה דודה שלה (ולאור שם המשפחה של בת הדודה, שנשאר -מלכה מלר- האחות של האבא של סבתי ז"ל). המסקנה המתבקשת שמדובר על 10 נפשות ממשפחתו המורחבת (אחים אחיות ובני משפחתם) של אביה של סבתי ז"ל  (סעיף 1) שנספו בשואה.

11) גיסה: משה נוסבוים. הבעל של פרידה נוסבאום למשפחת מלר (סעיף 5). נולד במקום בשם HUSAKOV. שם אביו היה דויד. היה סוחר. היו לו ולפרידה 4 ילדים. מקום מגוריו הקבוע היה  PRZEMYYSL. נספה עם משפחתו ב-1945 ב-BOLECHOW.

12)  האחיינית: מלכה נוסבוים, הבת של פרידה נוסבוים (סעיף 5 ) ושל משה נוסבוים (סעיף 11). בת 17 בהירצחה.

13) האחיין: דוד נוסבוים, הבן של פרידה נוסבוים (סעיף 5 ) ושל משה נוסבוים (סעיף 11). בן 15 בהירצחו.

14) האחיינית: רבקה נוסבוים, הבת של פרידה נוסבוים (סעיף 5 ) ושל משה נוסבוים (סעיף 11). בת 13 בהירצחה.

15) האחיין: איציק נוסבוים, הבן של פרידה נוסבוים (סעיף 5 ) ושל משה נוסבוים (סעיף 11). בן 10 בהירצחו.

16) האחינית: ברינה מלר, הבת של של גיסתה ביילה מלר (סעיף 8) ושל אחיה ששמו לא מופיע בין הנספים, ושמו אינו מוזכר בשום מקום בתיעוד זה. בת 10 בהירצחה.

17) האחיין: יצחק מלר, הבן של של גיסתה ביילה מלר (סעיף 8) ושל אחיה ששמו לא מופיע בין הנספים, ושמו אינו מוזכר בשום מקום בתיעוד זה. בן 8 בהירצחו.

18) האחיין: ניסל מלר, הבן של של גיסתה ביילה מלר (סעיף 8) ושל אחיה ששמו לא מופיע בין הנספים, ושמו אינו מוזכר בשום מקום בתיעוד זה. בן 6 בהירצחו.

19) האחיינית: רבקה מלר, הבת של של גיסתה ביילה מלר (סעיף 8) ושל אחיה ששמו לא מופיע בין הנספים, ושמו אינו מוזכר בשום מקום בתיעוד זה. בת 4 בהירצחה.

20) האחיין: ניסל מלר, הבן של שמואל הרש מלר (סעיף 3) ושל נענע פייביש (סעיף 9). בן 17 בהירצחו.

21) האחיינית: רבקה מלר, הבת של שמואל הרש מלר (סעיף 3) ושל נענע פייביש (סעיף 9). בת 16 בהירצחה.

22) האחיין: משה מלר, הבן של שמואל הרש מלר (סעיף 3) ושל נענע פייביש (סעיף 9). בן 15 בהירצחו.

23) האחיין: מנשה מלר: הבן של שמואל הרש מלר (סעיף 3) ושל נענע פייביש (סעיף 9). בן 12 בהירצחו.

24) האחיין: ולד פייביש מלר: בנם של אהרון מלר (סעיף 4) ושל רחל מלר למשפחת נגלר (סעיף 7). בן 4 בהירצחו.

25-34) 10 מבני המשפחה המורחבת של האבא של סבתי ז"ל, יעקב יהושה מלר (סעיף 1) וביניהם בת דודתה של סבתי ז"ל מלכה מלר (סעיף 10).

הסוגיה הבאה, שבה אעסוק נוגעת להפרדת הרשויות במדינת ישראל.......... 

בני זוג, שרוצים לשרוד במערכת הנישואין או בכל מערכת יחסים זוגית ממושכת אחרת, חייבים לדעת להבין זה את זו ולהכיל זה את זו. מה זה אומר? לדעת להתפשר איפה שניתן, לא לרצות את הכול תוך ביטול של הצד השני ולדעת להשלים עם החולשות והחסרונות של הצד השני (וחלילה לא להפוך אותן לקרדום לחפור בו באובססביות בלתי נשלטת תוך פמפום בלתי נגמר). זה רק בהיבט המניעתי. אפשר ורצוי גם לעבור לשלב הבא הקצת יותר חיובי, שבמסגרתו אנו מתעלים את נקודות החוזקה של כל אחד מהצדדים לטובת המערכת הזוגית והמשפחתית תוך פרגון הדדי במקום חשבונאות פנקסנית. זה לא תמיד פשוט. קל מאוד לדבר באוויר עם הרבה מילים יפות וגבוהות, אך בפרקטיקה של החיים המורכבים, זה לא תמיד עובד ע"פ הספר. אז אם זה לא פשוט לזוג להסתדר לאורך שנים ולהחזיק מעמד, אז מה נאמר ומה נגיד על יכולתה של שלישיה לעשות זאת? על מה לעזאזאל אתה מדבר??? על שלוש הרשויות, כמובן: הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת!!!

וכאן אנו חוזרים אל שיעורי האזרחות, שבו למדנו, שתפקידן של שלוש הרשויות הוא לא רק לבצע את התפקיד החשוב המוטל עליהן אלא גם להיות "ראש גדול" ולפקח, לבקר  ולבלום בעת הצורך את רעותן. לא תמיד אפשר לעשות את זה בצורה חלקה, כי לא תמיד קווי הגבול הם ברורים וחד משמעיים. יתר על כן בתוך הרשויות עצמן יש מחלוקות פנימיות באשר לדרך הנכונה, שבה יש לצעוד ובדבר הגישה הכללית, שאותה יש לנקוט. ואם נרצה לסבך עוד יותר את המצב המורכב הזה, אז נוסיף שמן למדורה, ונאמר, שבנוסף לשלוש הרשויות המרכזיות הללו יש עוד שתי רשויות משמעותיות, שמעורבות בקלחת של העשייה הציבורית: מבקר המדינה והתקשורת.

כיצד להבטיח יחסים סבירים והוגנים בין שלוש הרשויות הללו? זוהי שאלת המפתח. יש להבהיר, כי גם במצב אופטימלי ומושלם צפויים חיכוכים ועימותים בין הרשויות, אך זה אף פעם לא יגיע לידי התנגשויות חזיתיות עם נפגעים מכל הצדדים, כפי שמתרחש כיום. אז מה לעשות?? קודם רצוי שכל רשות תתמקד בתחומי העבודה שלה, ותמעט לגלוש לתחומי פעילות של רשויות אחרות שלא לצורך, אלא אם אין מנוס מכך. שנית, יש לדאוג, שלא יהיה מצב שבו רשות כלשהי תקבל כוח אבסולוטי או משמעותי, כך שהיא תהיה במעמד של מעל הרשויות האחרות, שכן אחרת אנו יוצאים מאיזון ושליטה. למה אני מתכוון? הרשות המחוקקת (הכנסת) אחראית על החקיקה, אבל לא הכול יכול להיות בהכרח חקיק. הרשות המבצעת (הממשלה) אחראית על ניהול ענייני המדינה השוטפים ועל הביצוע, אך גם היא לא יכולה לבצע כל מה שבא לה בלי חשבון ובלי בקרה (למשל לפעול באופן בוטה בניגוד לחוק) וגם ברשות השופטת: לא הכול שפיט!!! אסור בתכלית האיסור לדבר במושגים של "הכול" אלא במושגים יחסיים, שעליהם יש לנהל הידברות פורייה.

בשנת 1992 אהרון ברק יזם לבדו את המהפיכה החוקתית. הצעד הראשון היה חקיקת שני חוקי יסוד חשובים: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. ברם חוקי היסוד הללו גם שימשו את האמתלה או את העילה  להרחבה ניכרת של הסמכויות של בית המשפט עד כדי שאליבא דאהרון ברק, הכול כמעט הופך לשפיט. מה זה אומר? שביהמ"ש העליון יכול לפסול חוקים של הכנסת, שכן לפרשנותו ולתפיסתו הם נוגדים את חוקי היסוד של הכנסת. מה זה עוד אומר? שביהמ"ש העליון יכול להתערב יותר ויותר בהחלטות הרשות המבצעת (הממשלה) ובדרך זו למנוע ממנה לבצע את מדיניותה ע"פ אחריותה לציבור, שבחר בה בדרך דמוקרטית. מהי הסכנה? שביהמ"ש העליון יהפוך לכלי פוליטי אפקטיבי בידי מפלגות, אנשים או כוחות, שמתנגדים למדיניות הממשלה ובמקום לפעול בזירה הציבורית הלגיטימית, הם מוצאים נתיב אחר באמצעות פנייה לביהמ"ש על מנת שיתן להם את הסעד לצורך מימוש האג'נדה שלא נבחרה בבחירות. דבר זה הוא מסוכן, כי הוא הופך את ביהמ"ש לכלי לניגוח פוליטי ולמניפולציות פוליטיות, ודבר כזה מערער לחלוטין את אמון הציבור במערכת החשובה הזאת. יש לציין, כי גם אהרון ברק בכבודו ובעצמו לא באמת התכוון לכך שהכול יהיה שפיט. למשל, הוא לא סבר שביהמ"ש רשאי להתערב במדיניות החוץ של הממשלה ובהחלטות הנוגעות למו"מ מדיני או ליציאה למלחמה. מצד שני מעצם העובדה שהוא הנחיל את מטבע הלשון הזה, הוא בהחלט הגביר מאוד את מעורבות ביהמ"ש העליון בדברים, שבעבר הוא נמנע בעיקשות מלעסוק בהם. האם על כל עניין ועניין יש לאפשר זכות עמידה לביהמ"ש?? לא ולא!!! ביהמ"ש- תפקידו לשפוט ולהכריע בין אנשים להעניש אנשים על פשעים וכן לתת סעד ועזרה לאזרח מול עוולות שרירותיות של שלטון אטום. לעומת זאת, לדעתי, אין לאף אחד זכות עמידה בביהמ"ש בעניינים הנוגעים למדיניות הממשלה. אף אחד לא בחר את ביהמ"ש או הסמיך אותו להיות "מנהל על" או מפקח על"  על מדיניות הממשלה. אם, למשל, הממשלה קבעה מדיניות ברורה בנוגע למהגרי העבודה הבלתי חוקיים, לא ייתכן שהיא לא תוכל לבצע אותה בגלל שביהמ"ש בולם זאת (אין אחריות ללא סמכות ולא נותנים סמכות למי שלא נושא באחריות על המצב בשטח).

 כמו כן לא ייתכן שביהמ"ש יטול לו סמכות של ביטול חוקי הכנסת כדבר שבשגרה, אלא בנסיבות חריגות, חמורות וקיצוניות במיוחד. כאשר ראיינו את חיים רמון באשר למהפיכה החוקתית של אהרון ברק, הוא אמר במפורש, שהוליכו שולל אותו ואת כל חברי הכנסת, שתמכו בחוקי היסוד של כבוד האדם וחופש העיסוק. אמרו להם, כך אמר רמון, שלחוקי היסוד לא יהיה מעמד מיוחד, כך שהם יהפכו בסופו של דבר כלי לביטול חוקי הכנסת הרגילים כדבר שבשגרה. אם היו אומרים להם את הדברים הללו מראש, אז חוקי היסוד הללו לא היו עוברים ובאים אל העולם. חברי הכנסת, שגויסו לצורך כך, שימשו ונוצלו כאן ככלי למהפיכה חוקתית, שאף אחד מהם לא ידע עליה, לא עודכן לגביה ולא תמך בה. מי הסמיך את אהרון ברק לבצע מהפיכה חוקתית מאחורי הגב של הכנסת? האם ברק יכול היה לעשות זאת לבד? האם יש לו סמכות לכך? לא!!! הסמכות הבלעדית לכך נתונה לרשות המחוקקת ולא לרשות השופטת. בוצע כאן מהלך של מחטף תוך שימוש במניפולציה על מנת לתת כוח יתר לרשות אחת ולהכפיף למעשה את שתי הרשויות האחרות אליה. הופר האיזון העדין בין הרשויות, ואת התוצאות אנו רואים מול העיניים. כיום הרשות השופטת לא מהססת להכניס את הידיים הארוכה לתוך הקרביים של הרשויות האחרות, והיא עושה זאת בתדירות הולכת וגדלה (ותאמינו לי, שאם מפשפשים לכם בקרביים, זה מאוד מאוד כואב, וכל אחד צורח בגלל זה!!!). גם לפני תקופת ברק הרשות השופטת שלחה ידיים, אבל בתדירות נמוכה יותר, וכמובן, היא לא הגיעה לקישקע אלא למקומות פחות רגישים וכואבים. אז מה צריך לעשות? להחזיר את הדברים לאיזון הקודם, כלומר, שכל רשות תתעסק בתפקיד שלה מצד אחד, ושכל מעורבות במה שקורה ברשויות אחרות ייעשה ברגישות, בזהירות, בהרבה יותר צמצום מהיום ובמקרים הכרחיים ויוצאי דופן בלבד. שיהיה לכם ברור: סחרור המערכות, שבו אנו נמצאים כיום הוא לא בריא לאף אחד פה!!! כולם מפסידים מזה (כולל הרשות השופטת בעצמה). התועלת שביהמ"ש מקבל מכך, שיש לו כרגע יותר כוח וסמכויות התערבות הוא לא שווה את הנזק הגדול שנגרם לו עקב התערערות האמון בו מצד הציבור עקב היותו כלי המנוצל ע"י פוליטיקאים לקידום האג'נדות שלהם. החיכוכים החיוביים המפרים והנדרשים בין הרשויות הפכו בשל המהפיכה החוקתית של ברק להתנגשויות קשות וכואבות, ואף אחד לא יוצא נשכר מכך.

לסיכום: לא הכול חקיק, לא כל דבר הוא ניתן לביצוע באופן שרירותי, וגם לא הכול שפיט. אין כאן צדק מוחלט ואמת אחת. הכול פה יחסי תוך שמירת האיזון ההדדי הנדרש בין כל הצדדים. בניגוד לזוג שיכולים בסופו של דבר יכולים להתגרש, אם זה לא הולך, שלוש הרשויות הללו תקועות זו עם זו בברית נישואין קתולית לכל החיים. אז כדאי מאוד שהם ילמדו להסתדר אחת עם השתיים האחרות ושילמדו גם שבכל מערכת יחסים יש מגבלות לכוח, ושכוח מופרז יכול בקלות רבה להפוך לכוח להשחית, ושכוח להשחית מזיק לא רק לאלה שנפגעים ממנו אלא גם לזה שמפעיל אותו.