עקב וירוס לשונית אקטואליה לא מופיעה ולכן שיחזרתי את הלשונית וחילקתי אותה ללשוניות משנה (צמצום נזקים לעתיד). זו לשונית א' והיא סגורה.

השיר השביעי- סוד האהבה. האהבה- מה לא נכתב עליה, ודובר בה, ועדיין רב בה הנסתר, המעורפל ובלתי מובן על פני הידוע והמוכר, ולכן זה מה שכל כך מרתק בה ומושך אותנו אליה כמו פרפר אל האש.

יש אהבה לאישה, אהבה למדינה, אהבה לאל, אהבה בין חברים, אהבה לילדים ולמשפחה, אהבה לתחביבים. יש אהבה גשמית מול אהבה רוחנית ונפשית. בקיצור..... לא פשוט!!!!

הדבר המשותף לכל סוגי האהבה הללו: האהבה כמכלול נותנת טעם לחיים ובזכותה העולם לא רק מתקיים אלא גם מתפתח וצועד קדימה, ובלעדיה אנו מאבדים את משמעות החיים, והופכים למתים חיים בסגנון של קהלת.

האהבה גם משתנה בתפיסתה בין אדם אדם ובין תרבויות שונות ועמים, מה שמוסיף על חוסר היכולת להגדיר אותה במדויק ולתחום את גבולותיה ומרכיביה השונים והמגוונים.

האהבה לעיתים מציבה בפנינו קשיים ומכשולים, ודווקא הם מעידים על חוזקה ועל איזה מחיר כבד נהיה מוכנים לשלם למענה (אהבה שבאה בקלות היא עדיין בחזקת חשודה, שכן המבחן האמיתי לחוזקה הוא דווקא בשעות קושי ומצוקה ולא בשעות של חסד, עדנה ופופולאריות).

מה הוא עם כן סוד האהבה? הסוד טמון בדרך ולא במטרה. האהבה היא איננה מטרה או יעד שאליו יש לשאוף על מנת להשיגו או לכבוש אותו, אלא דרך חיים, שיש ליישמה בכל רגע ורגע ונתון ,ככל שניתן, במציאות האישית של האדם. העולם נע בשני צירים, שלא תמיד נפגשים: ציר ההצלחה וההישגיות וציר האהבה. המצב האופטימאלי הוא שגם אנו נהנים מהדרך וגם משיגים על הדרך הישגים. המצב הקטסטרופאלי הוא שגם שאנו לא נהנים מהדרך וגם לא מגיעים ליעד. כאשר הבחירה היא בין הישגים ללא אהבה לבין אהבה ללא הישגים, אני מעדיף את הדרך השנייה, שכן בדרך הראשונה אנו עושים את הדברים ללא אהבה, וגם אם אנו מגיעים בסופו של דבר למטרה, אנו חשים בסופו של דבר בריקנות ושממון, שלא לדבר על כך שללא אהבה נפשנו נשחקת בתהליך איטי עד דק, וחלילה אם נכשלנו, אז אנו מגיעים למצב נפשי שבו אנו חשים שעולמנו חרב עלינו. לעומת אדם שנהנה מהדרך שבה הוא פוסע, בלי קשר לשאלה לאן הוא יגיע בסופו של דבר מובטחת לו לפחות ההנאה המתמשכת ממה שהוא עושה. לדעתי, אדם כזה גם יגיע בסופו של דבר גם למקומות בלתי מתוכננים שהוא לא חזה מראש, ולכן יקטוף במוקדם או במאוחר את פירות אהבתו. הכול טמון בהבדל בין אדם שהולך מנקודה א' לנקודה ב' מתוך שאיפה להגיע כמה שיותר מהר ליעד לבין אדם שהולך באותו מסלול באיטיות ובניחותא ונהנה מיופי הנוף, שנגלה לפניו. בסופו של דבר שניהם יגיעו להגיע לנקודה ב', אך רק השני יזכה להינות גם מהדרך. ארחיק לכת ואומר, שבגלל שהוא הולך לאט הוא לעיתים יגיע גם לנקודות נוספות ( ג', ד', ה' ועוד ועוד), ועל כן יש סיכוי שהנאתו תגדל בעשרות מונים, ומי יודע אולי הוא בסופו של דבר הוא לא ירצה להגיע לנקודה ב', שכן הוא יגלה בדרך נקודות יותר יפות, שאליהן כדאי להגיע. בקיצור: האהבה פותחת לאדם עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות. לעומת זאת מי שמתמקד רק בהשגת יעדים ומטרות, חי לו בעולם צר, ומגביל את עצמו מראש לד' אמותיו בלבד. לא חבל?

השיר השמיני: ציפור הנפש היוקדת מתאר פחות או יותר מה קורה לנפש סוערת וגועשת, שכלואה בתוך אופי מופנם וביישן. מצד אחד היא משתוקקת עד מאוד לצאת החוצה אל העולם הפתוח ולבטא את עצמה, אך מצד שני היא מהססת, שכן היא מודעת לסיכונים הכרוכים ביציאה מהחממה המגינה של השגרה אל המחוזות הבלתי המוכרים והלא ידועים של העולם החיצוני וכן למחיר הכבד שהיא עלולה לשלם עקב כך. אבל הנפש הסוערת לא יכולה להישאר כלואה לעד בתוך האופי המופנם והיא כל החיים מחפשת דרכים להשתחרר, לצאת החוצה ולשאוף אויר מרענן. מכיוון שהאדם המופנם כולא את רגשותיו במשך שנים רבות והם מצטברים ונספגים בדמו עוד עוד, אז ברגע שהם מצליחים למצוא פתח בזמן  ובמקום הנכון לצאת החוצה, אז זה נעשה בעוצמה השקולה להתפרצות הר געש. מה יקרה לאדם המופנם בעל הנפש הסוערת שלא יצליח למצוא את הנתיב הנכון להוציא את רגשותיו החוצה? סביר להניח שזה יתפוצץ בשלב זה או אחר בתוכו באופן בלתי מתוכנן ויביא לתוצאות הרסניות לו ולסביבתו. לאור זאת חובה על האדם המופנם לחפש ולמצוא את הדרך הנכונה להוציא את רגשותיו החוצה באופן שיביא ברכה לו ולסביבתו ולא להרס.

השיר התשיעי: עמוד האש מזכיר לכולנו מהיכן באנו, איזו כברת דרך ארוכה עשינו מאז, ומה רבה עוד העבודה שלפנינו. בסרט "מלך האריות" יש קטע שממחיש את הדברים: הקוף נותן לסימבה מכה כואבת בראשו עם מקלו. בפעם הבאה שמנסה הקוף להכותו סימבה תופס את המקל ומונע מעצמו את המכה הנלווית. רבים שואלים את השאלה הבאה: מדוע יש רוע כזה העולם? אחרים מגיעים למסקנות נמהרות ונחפזות באשר לקיום האל. כיצד אלוהים נתן לדבר כזה להתרחש, אם הוא באמת קיים, הם שואלים. הרוע לפני שהוא מגיע לשיאו ומתפשט לכל עבר הוא סימן אזהרה עבורנו, שחובה עלינו לשנות את דרכנו, שכן אחרת רע ומר יהיה גורלנו. במקרה של השואה המסקנה היא ברורה וחדה כתער: ישועת האל תבוא, רק אם האדם עושה דברים ופועל נמרצות למענם, ולא אם הוא יושב פאסיבי ומחכה שהאל יעשה עבורו את העבודה (האל הוא לא "קבלן ביצוע" שלנו). השואה מהווה עונש חמור וקשה על הישיבה בגולה ועל העדפת "סיר הבשר" הנוח על פני חיי קוממיות מאתגרים במולדתנו ההיסטורית. למרות שהיו סימני אזהרה בוהקים מסביב, רבים העדיפו לנהוג כבת יענה, הטומנת ראשה בחול ומחכה שהסופה פשוט תחלוף על פניהם, אז הסופה חלפה על פניהם, ואת תוצאותיה חוו 6 מיליון מבני עמנו. הרוע קיים על מנת שנדע לא רק כיצד לתקן את דרכנו בהווה, אלא כלקח לעתיד כאשר נידרש להתמודד איתו, בזמן שהוא ינסה שוב להרים ראש ולהופיע מחדש. הרוע בעולם ובחיינו קיים וזו עובדה מוגמרת, ויש לו תפקיד חשוב: ללמד אותנו שגישה פאסיבית נותנת לו הכשר, מחזקת אותו, גורמת לו להתפשט ולהביא לאסונות כבדים. רק באמצעות פעולה אקטיבית ניתן להתמודד מולו בהצלחה, להביא לתוצאות הנכונות ולצפות ולקוות לעזרת האל.

העבודה עוד רבה והבעיות במדינה לא פשוטות, אבל יחסית ל-66 שנות עצמאות מול 2000 שנות גולה, ויחסית להיותה של המדינה כור היתוך וקולטת עלייה ממקומות שונים, ויחסית לאתגרים הביטחוניים בשל הסביבה העוינת מסביבנו, ניתן בהחלט לחוש באופטימיות וגאווה. המלאכה עוד מרובה, שכן מהן 66 שנות עצמאות מול 2000 שנות גולה? הגלותיות היהודית עדיין מוטבעת חזק ב-D.N.A של עמנו ועל מנת להוציאה מקרבנו לחלוטין נדרשת עוד עבודה, סיזיפית, עקשנית וממושכת.

סוחרי האשליות הפופוליסטיים של המזון המהיר ושל הסיפוקים המהירים ושל העתיד הורוד באופן מיידי הם "נביאי השקר" של תקופתנו. בעיניי עדיפה האמת הקשה והלא פופולארית על פני אשליות מתוקות, ששוב ושוב מתנפצות כמו גלים על שרטון המציאות השונה. האמת הקשה לפחות מאפשרת להתמודד עם המציאות כמו שהיא, ואילו אשליות רק מביאות לעוגמת נפש ושוללות מאיתנו אפילו את התובנה המינימאלית בדבר הצורך להתמודד. השלב הראשון לכל התקדמות זה להכיר את במציאות העובדתית ולא לטפח אשליות ופנטזיות. רק אז ניתן לעבור לשלבים הבאים של ההתמודדות וניסיון לשפר ולשנות.

השיר העשירי- ואהבת לרעך כמוך. מבין כל 18 השירים, שכתבתי עד כה, זהו השיר הכי כואב מבחינתי, שכן הוא נוגע בפצע עמוק, פתוח ומדמם. התלבטתי ארוכות והייתי מלא ספקות ותהיות, האם כדאי בכלל לפרסם אותו. בסופו של דבר כף המאזניים נטתה לכיוון של הפרסום ולא של ההסתרה, הבושה והפחד. שיר זה הוא יוצא דופן בנוף, שכן בד"כ אדם שעושים לו רע, מתבייש בזה, ושואף להסתיר זאת טוב טוב מתחת למעטה החיצוני שלו. חוץ מזה מדוע לתת במה לאויביי ולשונאיי? ואם כבר החלטתי לעשות זאת אז מדוע להרחיק לכת ולהעיז לצטט את מה שהם אומרים במדויק ולתת להם בדרך זו לגיטימציה? לא עדיף לשתוק ולשדר שהכול בסדר וכשורה? אכן להוציא את הכאב הפרטי שלך החוצה לזירה הציבורית זה מאוד קשה, אבל אני הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאין ברירה לעשות כן וזאת בשל הסיבות הבאות:

1. פצע מדמם שהוא פנימי, ושאף אחד לא יודע עליו יכול להתרחב וכן יום אחד להתפרץ ולהתפוצץ, ואז התוצאות תהיינה הרסניות. פצע חיצוני לעומת זאת יותר קל לריפוי ולטיפול.

    

2. בעולם המושגים הפנימי שלי אני לא מוכן בשום אופן ובשום תנאי לקבל את התפיסה, שאדם שעשה רע לאחר, ופער בתוכו פצע מדמם, ימשיך בחייו מאושר וטוב לבב, כאילו לא קרה דבר. לטעמי הדברים- אסור שיישארו חבויים והם חייבים לצאת החוצה על מנת שהעין הציבורית תבחן את הדברים כפי שהם ותשפוט. אני בעד התפיסה שאור השמש מחטא ומרפא כל דבר, לעומת זאת מי שמעדיף להשאיר את הדברים במחשכים, הוא זה שיש לו מה להסתיר או במה להתבייש. לא היססתי להשתמש גם בשפה שהם משתמשים בה. המגבלה היחידה שהטלתי על עצמי זה צינזור של קללות עסיסיות ומגוונות מבית מדרשם (בתחום זה הם דווקא יודעים את עבודתם היטב). אני סבור שאדם שעשה רע לאחרים, לא יוכל עם כל הרצון הטוב להמשיך בחייו כרגיל, ובסופו של דבר במאוחר או המוקדם הוא ישלם את המחיר וייענש בחומרה או בעולם הזה ע"י החברה או בעולם הבא ע"י האל. אני לא אהסס גם להבא בשירים הבאים שלי להביא את הדברים שהם יאמרו ולהתעמת איתם. זהו הוא בהחלט חומר גלם ראוי, מרגש וכואב לשירים העתידיים שלי.

    

3. כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". אם באמצעות המסר שהובא בשיר הזה אגביר את המודעות לדברים, ואציל נפשות עדינות, שחווים יום יום דברים דומים, יהא זה שכרי על עמלי.

    

   בחברה המושתתת על חומרנות והישגיות שוכחים לפעמים את הבסיס המוצק לקיומה: דרך ארץ. חברה הישגית וחומרנית ללא בסיס ערכי מוצק משולה לבניין נוצץ ויפה מבפנים שבנוי על יסודות רעועים, ושעשוי להתמוטט בכל רגע נתון ("אל תסתכל על הקנקן אלא על מה שבתוכו" ו "לא כל הנוצץ זהב")

    

   באינטרנט מוצג הסרט "בריונות ברשת" אני ממליץ בחום למשרד החינוך להציג אותו בפני התלמידים (דור העתיד) על מנת להמחיש את הסכנות הטמונות בכך שמעלילים על אדם עלילות שקריות, ומה זה יכול לגרום לנפש עדינה כמו ילדה בתיכון (מישהו פרץ לחשבון הרשת החברתית שלה ויצר לה תדמית שלילית, שגרמה לה תחושה של חוסר אונים, דרך ללא מוצא (שכן אף אחד לא מאמין לך), פחד והסתרה מתוך בושה, מחשבות אובדניות וניסיון להתאבד). אני לא רוצה לחשוב אפילו לרגע מה היה קורה לאדם עם נפש פחות חזקה ודעתנית כמו שלי, אם היה נכנס לנעליי. לא לחינם היהדות מגדירה את מי שמלבין את פני רעהו ומעליל עליו עלילות שווא כשופך דמים (רוצח). ומה יהא העונש של רצח או של ניסיון לרצח ע"פ היהדות (לבטח לא גן עדן).

    

   השיר האחד עשר: עיניים יפות וירוקות הוא שיר הלל למין הנשי, שיש בו מבחינתי מימד של קדושה, שלא נופלת מקדושת הארץ. מה כל כך מושך אותי בבנות המין היפה? מעבר למשיכה הגופנית יש רבדים עמוקים הרבה יותר, שנוגעים בנפש למשל העיניים המדברות, שהן הראי של הלב, החיוכים הכובשים והדיבור הרך שחודר ישירות כמו חץ ישירות אל תוך תוכי לבבי. בנשים יש גם דברים מסתוריים ובלתי נהירים, שלעולם לא אבין אותן, מה שהופך אותן ליותר מושכות כמו פרפר אל האש.

    

   השיר מתאר את הרעב הגדול שלעולם לא יידע שובע, ואף פעם גם לא ימומש. באופן פרדוקסאלי דווקא הערצתי הרבה למין היפה גורמת ליצירת מכשולים בלתי עבירים. גם האופי המופנם מציב מחסומים נוספים. לא אכביר מילים גם על "הנשמות הטובות" ועל הפרשנות המעוותת והשקרית שהם נתנו לדברים באופן שיש בו לשון הרע, אך זה גם קרה מבחינה עובדתית, הוסיף "שמן למדורה", וקיבע באופן סופי את המצב הנתון.

    

   לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה אם הייתי מוחצן נטול מחסומים. סביר להניח שהייתי במצב זה רודף שמלות אובססיבי עד כדי התמכרות. האם זה טוב? לא בטוח בכלל. בכל מקרה אדם חייב לקבל את עצמו עם כל מגבלותיו וחסרונותיו ולהיות שמח בחלקו, שכן בכלל לא בטוח שחייו היו מאושרים יותר עם היה נכנס לנעלי אחרים וחי את חייהם.

    

   השיר השניים עשר- הלב הבוער: השירה היא תחום מאוד אמוציונאלי ובאופן טבעי היא גוררת אחריה שובל של תגובות שליליות וחיוביות כאחד. מי שאין לו חוסן נפשי, דעתנות, רגליים על קרקע המציאות וכן אהבה גדולה מהחיים לכך, עדיף לו שלא יתקרב , שכן לא הכול כאן הוא קוציל'ה מוציל'ה (ורוד). השיר עוסק במאבק המתמשך והבלתי מתפשר עם כל האנשים, שמנסים להציב מכשולים ומהמורות בדרכי זאת. חלקם הם אנשים המקורבים לי וחלקם זרים לחלוטין, חלקם עושים זאת במסווה של דאגה כנה לשלומי ולביטחוני וחלקם האחר עושה זאת מתוך אינטרסים זרים, מניפולציות של פסיכולוגייה בגרוש או סתם רשעות ורוע, שגם הם תמיד מחפשים כל הזמן נתיב מתאים לפרוק את עצמם.

    

   האתגר של השירה בא לידי ביטוי בכך שהתחלתי במסע הזה לפני כשלוש שנים לבדי, בלי תמיכה של אף אחד, בלי מסעות יחצ"נות, שמהם אני סולד עד עמקי נשמתי ,עם אהבה גדולה וכנה לכך, בלי לדפוק חשבון לאף אחד, בלי רצון למצוא חן בעיני מישהו או לצבור פופולאריות כלשהי. הייתי ערוך מראש להתמודד עם כל התגובות השליליות, שתבואנה, שכן אני רגיל לכך עוד לפני שהתחלתי בתחביב זה, כך שמבחינתי אין בהן שום דבר חדש שמזעזע את עולמי (לומדים לחיות ולהתמודד עם זה בהצלחה הולכת וגוברת). לאורך הדרך היו גם תגובות חיוביות, מפרגנות, שחיממו מאוד את ליבו והפתיעו אותי לטובה (הפרדוקס שזה בא בד"כ דווקא מאנשים זרים, שאני לא מכיר).

    

   השיר הנ"ל מבטא גם המאבק הקשה בין הקולות הפנימיים בתוכי לפני שהתחלתי במסע הזה. הקול השמרן, שאומר לי: "למה לך?" "מה טוב ייצא לך מזה?" "אתה לא חושש מכל התגובות השליליות, שתקבל מהאנשים המרושעים"? "לא מספיק  הדברים שאמרו עליך במהלך חייך, שאתה צריך לתת להם עוד סיבות לצחוק וללעוג?" מצד שני הנפש שלי, שמלאה ברגש ובתשוקה, שרוצה לבטא את עצמה, ולמצוא את הנתיב הנכון לצאת החוצה, משיבה לקול השמרן הזה, שאין ברירה אלא לחפש את הדבר שאני אוהב ולעשות אותו תוך נכונות לשלם כל מחיר חברתי על כך. המאבק בין שני הקולות הללו היה קשה וממושך, אך בסופו של דבר הוא הוכרע בניצחון מוחץ לאהבתי לשירה. במהלך המאבק הזה הנפש התחשלה והתחזקה כפלדה, מה שהפך את ההתמודדות מול הקולות השליליים בחברה לפשוט באופן יחסי (אני משווה את זה כיום לזמזום מטריד של זבוב לא פחות ולא יותר).

    

   מכיוון שאהבתי לשירה אינה תלויה בתמיכה ציבורית , תגובות שליליות לא עוצרות או מעכבות אותי אלא להיפך,  והיא מבטאת צורך פנימי שלי ולא חיצוני, הרי שאין אני נדרש לשאלות של פופולאריות. לעומת זאת לאדם שחשובה לו ההכרה והפופולאריות צריך לזכור את הדברים הבאים:

    

1. אנשים הם שונים זה מזה, ולא תמיד כולם יאהבו את מה שאתה עושה, וחלקם אף יביעו זאת בצורה בוטה וקשה. אתה חייב להיות דעתן ובעל נפש חזקה ומחושלת להתמודד עם זה ולא לוותר לעצמך. זהו מסע ארוך ולא תמיד הכול הולך חלק וע"פ התוכניות.

    

2. פרגון יתר הוא חרב פיפיות מסוכנת, שכן אתה עלול להתמכר לו כמו לסם, ואז ביום שהוא ייעלם או ידעך, אז זה עלול לגרום לך להתמוטט. פרגון מוגזם מעין זה עלול גם להביא אותך לחוש תחושת גדלות, שאינה במקומה, וזה גם מסוכן מאוד, שנושאים אותך על כפיים ומחשיבים אותך למלך, שהכול מותר לו, בשעה שאתה בסך הכול בן אדם עם חולשות וחסרונות כמו כל אחד אחר. תחושת הגובה והיוהרה המתלווה לכך עלולה בסופו של דבר להוביל גם לניתוק מהמציאות או לרסק אותך לחלוטין.

    

   לשמחתי הרבה שירתי אינה תלויה בדבר" לא באדם, לא בכסף, לא באינטרסים ולא בכל דבר אחר. היא באה בכנות ובפשטות מהלב, והיא הכי מרגשת ועמוקה שיכולה להיות, כאשר היא שמה את כל הדברים הטפלים והנוצצים הללו בצד.

   השיר השלוש עשרה נקרא בשם "שירת הנפש. בשיר זה חוזרים מספר מוטיבים מהשיר הקודם "הלב הבוער".

    

1. האדם לא יכול לחיות את החיים, שמציעים לו אחרים אלא את חייו הוא. הוא צריך בראש וראשונה להחליט מה טוב בשבילו, וברגע שהתגבשה בו החלטה נחרצת, אז הוא צריך ללכת עם האמת שלו קדימה ולהתעלם מכל הקולות מסביב. האדם הוא יצור אוטונומי ולא יכול להיות "בובה על חוטים" של החברה. הוא צריך לעשות את מה שהוא אוהב ועל בסיס זה לצרף אליו בחום את אלה שתומכים ולהרחיק או להתרחק כמו מאש מאלה שרוצים להיכנס למרחב המחייה שלו על מנת לפגוע, להרוס, לעכב או לעשות כל דבר שלילי אחר.

    

2. המאבקים הקשים מתרחשים דווקא בתוכנו ולא בינינו לבין החברה, אך ברגע שהמאבק הוכרע, ובחרנו את אהבתנו, אז אנו הופכים לחזקים ומחושלים כמו פלדה, וכל הגורמים השליליים הופכים לעלה נידף ברוח, והשפעתם הטורדנית שבתחילת הדרך הייתה לכאורה איומה ומפלצתית הופכת למשהו שולי וטפל, שניתן להתעלם ממנו בקלות.

    

3. השירה האמיתית והכנה נובעת דווקא ממעיינות העצב והכאב ולא השמחה והפופוליזם הזמני, כפי שקיימים היום בתוכניות הריאליטי (שזה יותר שקר מניפולטיבי מאשר אמת או מציאות). השירה הכנה לא תלויה בכסף, במעמד, בהכרה או ביחס חברתי היא נובעת אך ורק מנפשו של האדם פנימה. הסכנה הגדולה, הניצבת בפני שירה זו היא דווקא, כאשר היא הופכת לפופולארית. היחס השלילי רק מחזק ומגביר את עוצמתה, שכן אהבה אמיתית נמדדת דווקא בשעות מצוקה, משבר וכאב. הפופולאריות לעומת זאת היא "מלכודת דבש". אתה מקבל תמיכה ופרגון, ואז פתאום בלי שאתה מרגיש אתה מתמכר לזה, וכתוצאה מכך באופן תת מודע אתה מתחיל לכוון את עצמך לכיוונים הפופוליסטיים והזולים. אני מזכיר לעצמי בכל רגע נתון לא להיסחף בגל הפרגון ולעשות את הדברים, כפי שאני אוהב בלי קשר למה שקורה מסביב. תמיכה ציבורית זה עניין מאוד שביר ומורכב. יום אחד יכולים להרים אותך על כפיים ויום אחד יכולים לקבור אותך מתחת לאדמה (ממש מאניה-דיפרסיה אפשר לקבל מזה). אני משתדל לשים את כל הדברים האלה בצד ולהתמקד אך ורק בעשייה בלי להחשיב את התוצאות החברתיות הנלוות לכך (כישורים חברתיים לוקים בחסר הופכים דווקא ליתרון כשמדובר  בשירה כנה).

    

4. בבית האחרון של השיר אני מבהיר שאני לא מכוון בשירתי לאיזו שהיא מטרה, שכן השירה עצמה היא המטרה, וזה בכלל לא מעניין אותי לאן אגיע עם המסע הזה (אהבה היא דרך ולא רק מטרה). בשום מצב לא אסכים להיכנס בשירתי למקומות, שבהם אני מרגיש שאני לא נהנה מהדרך, גם אם המטרות תהיינה מאוד מפתות וברות השגה.

    

   השיר הארבעה עשר- לב העניין. הבית הראשון של השיר נכתב ע"י אימי. את שאר בתי השיר אני פיתחתי על בסיס הבית הזה ובאופן שיתאים גם לתפיסותיי ולערכיי. אימי כתבה את הבית הראשון לאבי הביולוגי ז"ל בימי היותה נערה מתבגרת ומאוהבת. האלבומים של אבי הביולוגי ז"ל הגיעו לידיי, ושם בין כל תמונות אהובותיו הרבות, שאותן הוא תיעד בקפדנות ייקית (לא להאמין ממש דון ז'ואן אמיתי!!!) היו גם תמונות של אימי בתקופת היותה נערה מתבגרת (שנים רבות לפני שנולדתי). בין התמונות שורבב גם פתק בכתב ידה של אימי, וזהו הבית הראשון של שיר זה.

    

   השיר מעיד על סערות הנפש המתחוללות בתוכו של האדם בטרם הן יוצאות החוצה לאוויר העולם. המצב של רגשות אדירים, הכלואים בנפשו של אדם, לא יכול להישאר כך לנצח, שכן הם מחפשים ללא הפסקה כל פתח או הזדמנות אפשריים על מנת להשתחרר, לצאת החוצה ולהתבטא. היציאה החוצה כרוכה אומנם בנטילת סיכונים רבים ולא מבוטלים, אך מצד שני זה הופך את העולם ליותר מעניין, מרגש ופחות שגרתי ומשעמם. חוץ מזה לעיתים אין ברירה, שכן היציאה החוצה היא צורך קיומי והישרדותי.

    

   עולם שכלתני וקר רוח, שפועל אך ורק על בסיס שיקולים של עלות מול תועלת ואין בו כל היבט ערכי, מוסרי ורגשי הוא עולם של אנשים מתים בעודם בחיים. אומנם רגש הוא לא תמיד משתלם ורציונאלי, אבל הוא זה שנותן בסופו של דבר את טעם החיים, ובלעדיו נגלה במוקדם ובמאוחר שאין להם כל משמעות ונגיע למצבו של קהלת. כאדם שחונך כל חייו לפעול בצורה רציונאלית והגיונית, ונוהג גם כך כיום, אני חושב שבמקביל האדם חייב לחפש ולמצוא לו פינה אישית חמה לרגש ולנשמה, שכן: "מה המחיר של ילד מלומד, שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד?" (מתוך השיר ילד מזדקן).

    

   השיר החמישה עשר- ציפור שיר תחת עורו של פיל: אדם שעוסק בשירה חייב לפתח לעצמו עור של פיל על מנת לשמור על שפיותו ולהגן על עצמו מפגיעה. על מנת שהשירה תצא החוצה לאוויר העולם היא חייבת להרגיש ביטחון שהסביבה שאליה היא יוצאת היא תומכת ומפרגנת. במצב כזה היא מרגישה חופשייה, ואז היא תוכל גם לפרוח ולבטא את עצמה בצורה המיטבית. בהיעדר ביטחון היא תישאר כלואה תחת עור של פיל, שמגן עליה. תחת עורו של הפיל היא שרה ללא בושה וללא מעצורים, ואז היא הכי מרגשת וכנה, כי יוצאת ישירות וללא כל תיווך מהלב. לעומת זאת בסביבה עוינת היא הופכת למאולצת, מתיפייפת ומזויפת, ועדיף לה לכן לא לפעול שם.

    

   הצורך של ציפור השיר לצאת החוצה קיים כל הזמן, אך החשש בולם את היציאה, ולכן רוב הזמן היא נשארת סגורה ומסוגרת תחת עור של הפיל המגן והמחבק, אבל יש רגעים ספורים של חסד ועדנה, שבהם היא מגלה פרצה, ואז היא יוצאת החוצה לסביבה שהיא חשה בה בטוחה, ושם היא פורחת ומלבלבת, אבל...... יום אחד הטורפים והדורסים יקלטו זאת ויעשו לה מארב (ייתנו לה לצאת לסביבה, לכאורה, בטוחה, ואז יטרפו אותה חיש חש). סופו של הסיפור הזה הוא דווקא טוב: הדמעות של הפיל הנרגז והאטום על מותה בטרם עת של ציפור השיר ימיסו את עורו הבלתי עביר, לכאורה, יחדרו דרך דמו, והוא יהפוך לציפור שיר בעצמו, וכך במקום ציפור כלואה ומפחדת תחת עור של פיל מגן, נקבל פיל חזק ובעל עוצמה שכל כולו ציפור שיר אחת וגדולה.

    

   השיר מדבר על הצורך לשלב בין היכולת להישאר כנה ומרגש לבין היכולת להיות אטום לכל הקולות הרעים, שמנסים לנצל את הרגישות הזאת על מנת לפגוע ולהרוס. אדם אטום הוא אדם ללא רגש, וזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. אדם רגיש לעומת זאת נוטה להישבר ולהתמוטט מכל משב רוח קל, ולכן יש הכרח לשלב בין הדברים על מנת להישאר מרגש מצד אחד ולהגן על עצמך בצורה אפקטיבית מפני פגיעה מהצד השני.

    

   השיר השישה עשר- האיש שבלע תיבת נגינה: השירה משמחת את ליבנו כמו יין טוב בזמנים יפים, אך הצורך שלנו אליה מתבטא דווקא בשעות של עצב, כאב ומשבר. כאשר אנו אוהבים דבר מה עד כלות נפשנו, אנו פשוט עיוורים וחירשים מבחירה באשר לכל מה שקורה מסביב (גם אם אנו מודעים להתרחשויות היטב). את הסיפוק הגדול ביותר אני שואב מכך שאני ממשיך הלאה בלי לעצור לרגע "למרות" מה שקורה מסביב ולא "בגלל" מה שקורה מסביב. השחייה נגד הזרם היא קשה ומאתגרת, אבל אין כמו התחושה של סיפוק שאנו לא מתייאשים ,לא מוותרים לעצמנו, וממשיכים הלאה בעקשנות למרות הקשיים מסביב. אין להשוות בכלל בין עוצמת תחושת הסיפוק שלי לעומת אדם שמקבל את הכול "על מגש הכסף". כתב לי איזו שהוא גולש הערה שלילית ומעליבה במיוחד. זה גרם לי להתקפל? זה גרם לי להרים ידיים ולהפסיק? נהפוך הוא זה הגביר את המוטיבציה שלי להמשיך ביתר שאת, כי כשאתה אוהב משהו דווקא המכשולים, שמוצבים בדרכך הם אלה שמעידים על גודל אהבתך, ואם אתה מתקפל ונכנע, אז אתה כנראה לא אוהב מספיק, ואז זו אהבה שתלויה בדבר. יש אנשים שלא יבינו זאת לעולם, כי אהבה מתפרשת אצלם כחיים טובים ונוחים ללא בעיות ודילמות, וכאשר הבעיות צצות ועולות על פני השטח, הם מפסיקים לאהוב ופשוט בורחים. אלה הם אנשים חסרי חוט שדרה, שמתכופפים בקלות מכל משב רוח ומחפשים רק את הנוחות האישית שלהם ותו לא. ביני לבינם פעורה תהום, שאף פעם לא תתמלא, ואנו נמשיך לעד להתנהל כשני קווים מקבילים, שלעולם לא ייפגשו, וטוב שכך.

    

   רמת הביצוע שלי זה הדבר הטפל מבחינתי (אם כי גם בהקשר זה אני מנסה לעשות את המיטב על מנת ללמוד ולהשתפר כל הזמן). מה שחשוב זה להעמיד את השירים היפים והמוכרים במרכז ולהעביר באמצעותם את הערכים שמשתקפים בהם, שלצערי הרב, לא תמיד מוצאים את ביטויים במציאות היום יומית של חיינו.

    

   השירה מאפשרת להתנתק מתחלואי העולם הזה אל עולם שיש בו טעימה קטנה מגן עדן. זו פינה קטנה שבה אני אדון לעצמי, ושם יש לי את החופש לעשות מה שאני רוצה בלי צורך לתת דין וחשבון לאף אחד. יש סיטואציות, שבהן אני נמצא פיזית "בעולם הזה", אך רוחנית נפשי נשאבת יותר ויותר ל"עולם הבא" ונהנית ממנעמיו. יש אנשים שמנסים בכוח לחדור את הבועה הזאת, אך הם לא יצליחו, וככל שהם ינסו יותר, אני אבצר את הבועה זאת יותר יותר ואמנע מהם בכל מחיר מלהיכנס אליה, שכן בניתי אותה לעצמי, כדי להתחמק מכל הדברים השליליים, שחוזות בהן עיניי בעולם הזה, ולא כדי לתת להם לחזור, להיכנס ולטמא אותה. לבועה הזו ייכנסו,אם ירצו, אך ורק מי שאני אחפוץ בכך תוך סינון מוקפד, וגם אם אשאר  בה לבדי   אין לי שום בעיה עם זה  (לשם כך היא נבנתה ולכך מיועדת מלכתחילה!!!), שכן לפחות אני יודע שאני נמצא בחברה טובה (כפי שאמר אחד משופטי העליון).

    

   השיר השבעה עשר- בנבכי הדמיון: לפעמים כדאי ורצוי לנו להשאיר לנו מקום בנפש גם לדמיון. היכולת האנושית של האדם כפרט להבין ולהכיל את כל העולם הגדול מסביבו היא מוגבלת מאוד, ולכן הדמיון עוזר לנו למלא את החלל החסר הזה. לא תמיד הדמיון תואם למציאות (לרוב אני מניח שהוא לא). לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. כפי שאני מעלה שירים ליו-טיוב בצורה אובססיבית ולא מפסיק לרגע או עוצר לחשוב (האם זה טוב? האם זה רע? מה ייצא לי מזה?), ופשוט מתמקד בעשייה של מה שאני אוהב, כך מקפידות המעריצות האנונימיות לשלוח אליי באופן שיטתי הודעות תמיכה ופרגון. השיר הזה מוקדש לכן באהבה, בתודה ובהוקרה. אני מאוד מעריך את התמיכה שלכן מאחורי הקלעים, שכן הן כמו סוכריות מתוקות או מתנות קטנות עבורי לנפש. אני כאדם מחזיר אהבה למי שאוהב אותי ומנסה להתרחק כמו מאש מכל מקור של שנאה ורשעות. אין לי כלל בעיה שתישארנה אנונימיות, ואני מכבד כל החלטה שמתאימה לכן.

    

   בכותרת של המיילים ששולחות אליי הבנות נרשם: WILL YOU KISS ME?: האם תנשק אותי? והתשובה לשאלה נכתבת בצורה ברורה וחדה כתער בשיר עצמו. ואף אם כל התסריט שבניתי כאן על בסיס הכותרת של ההודעות האנונימיות, שאין לי באמת שמץ של מושג מי עומד מאחוריהן, הוא רק דמיון מפותח (והציניקנים המרושעים יאמרו: חולני- הנה אני נותן גם לכם את זכות הדיבור והדעה), אז נא להרוס לי אותו ולהשאיר אותו כפי שהוא שכן הוא טובל ביופי, חן ומתיקות. ובאשר לשאלתכן אני אענה לכן כמו יהודי בשאלה רטורית: היעלה בכלל על הדעת שאני אומר "לא" לבחורה שתבוא אליי ותבקש חיבוק ונשיקה???? האם זה נראה למישהו הגיוני????  בכל מקרה בין אם זה דמיון או מציאות: נולד מזה שיר.

    

   השיר השמונה עשר- תודה לשירה: השיר הזה מסביר מדוע העיסוק בשירים ובשירה הוא בראש וראשונה צורך פנימי חזק ביותר שנובע מתוכי. השיר מדגיש מה השירה נותנת לי, אלו כוחות אני שואב ממנה, ואלו תחושות היא מעבירה בי. מעבר לשירה עצמה ולרמת הביצוע עומדים דברים הרבה יותר חשובים ועקרוניים בעיניי. ראשית, השירים מבטאים תפיסות וערכים שאני דוגל בהם. שנית, השירה מאפשרת לאדם להכיר את עצמו טוב יותר. באמצעות השירה הוא נחשף לא רק ליתרונותיו אלא גם לחסרונותיו. השירה מסירה למעשה בפני האדם את כל המסכות ומציגה אותו כפי שהוא בצורה הכי כנה וגלויה שיכולה להיות. כמו כן השירה מאפשרת לאדם להכיר את סביבתו יותר טוב, שכן באמצעות התגובות שהוא מקבל (האוהדות והתומכות מול המנוכרות והמזלזלות או האדישות- ולא רק המילוליות אלא גם של שפת גוף, שבה אין שקרים) הוא נחשף לפנים האמיתיות והכנות של האנשים מסביבו. זה מאוד מרתק ומסקרן לשים לרגע את כל הרגש והאמוציות בצד (כאילו אתה לא מעורב) ולבחון כמשקיף ניטראלי מהצד בצורה שכלתנית וקרת רוח את העניין מבחינה מחקרית (כיצד השירה מוציאה את הטוב והרע שבאדם החוצה בצורה כנה, וכיצד היא גורמת להסרת מסכות וכן מחיצות רבות בין אדם לרעהו).

    

   כל מי שמכיר אותי יודע שבכל דבר שאני עוסק בו מתוך אהבה אני לא מסתפק  רק ברבדים שעל פני השטח, אלא נוטה לחפור באומץ ולחדור גם את המעמקים על מנת לדלות משם תובנות על החיים ומשמעותם.

    

   העיסוק בשירה מאפשר לי להיכנס ולטעום קצת מעולם הרגש, כאשר כל חיי התנהלו עד כה פחות או יותר על בסיס רציונאלי ושכלי, אך לוקה בחסר בהיבט הרגשי. השירה מפנה מקום גם לרגש החבוי בעוצמות רבות, מסתבר, בתוכי בתקווה שהיא תהפוך אותי לאדם יותר שלם עם עצמי.

    

   אין ספק שהמסע הזה הוא אתגרי ביותר, ויש בו סיכונים, סימני שאלה ואלמנטים של אי וודאות, אולם מצד שני אני כאדם נוטה להיות עקשן, אובססיבי, מתמיד ובלתי מתפשר, כאשר זה נוגע לדברים שאליהם אני נקשר ואוהב (ולא רק בשירה), וחשיבתי היא תמיד לטווח רחוק כמו רץ למרחקים ארוכים (אני מתקשה מאוד לקבל את התפיסה של "כאן ועכשיו"). ומה באשר לעתיד: אין לי שום מושג למעט המשך המסע.

    

   השיר התשעה עשר- כולם להזיז את הטוסיק: שיר שמדבר על אהבה גשמית וגופנית. זו אכן אהבה מתוקה, מסעירת חושים, משכרת ועוצמתית, אבל ....... לרוב היא קצרת טווח, וכמו שהיא מופיעה בבת אחת, כך באותה מהירות היא גם נעלמת, כך שלא כדאי לטפח יותר מדי ציפיות באשר אליה על מנת לא להתאכזב קשות. יש אכן מקרים מפתיעים לטובה, אך לרוב זו אהבה לטווח קצר, אם היא נשארת במתכונתה הנוכחית ולא מתפתחת למשהו יותר רציני וברור.  אהבה גשמית ללא מרכיב נפשי ורוחני זו אהבה שתלויה על כרעי תרנגולת. לרוב האהבה מתחילה כגשמית ולאט לאט בתהליך ארוך מתרקמת ונבנית כנפשית ורוחנית. במיעוט של המקרים היסודות הנפשיים והרוחניים נבנים בשלב הראשוני, ואז האהבה הגשמית מטביעה את החותמת הסופית על אהבה הזו ומביאה אותה לידי שיא של שלמות. בכל מקרה אהבה גשמית ללא אלמנטים רוחניים ונפשיים (שמתפתחים או שיתפתחו בהמשך) מוגבלת מטבעה, ויש כאלה שמרחיקים לכת ולא מגדירים אותה כאהבה אלא כדרך לפרוק יצרים חייתיים ותו לא. בכל מקרה לא צריך להתבלבל ולפתח ציפיות מוגזמות באשר אליה. מדוע רוב האנשים יעדיפו את האהבה הגשמית על פני הרוחנית והנפשית? יש לכך מספר סיבות:

    

1. לפעמים אין אופציה אחרת (מה לעשות לא כולם מצליחים למצוא את הנפש התאומה שלהם, ואז לא נותר אלא להסתפק בתחליפים). יש גם אנשים שלא בנויים לאהבה אלא רק לסיפוק יצריהם המיניים.

    

2. אהבה נפשית ורוחנית לוקח זמן רב לבנות אותה וצריך להשקיע בה רבות, ורוב האנשים מעדיפים את הפתרון המהיר והזמין (כאן ועכשיו).

    

3. יש כאלה שרואים באהבה הגשמית את הצעד הראשון בלבד במסע ארוך, שאחריו יבואו צעדים נוספים שיביאו את האהבה להתפתח, להתבסס, להתייצב ולהתייצב. זו גישה נכונה במידה והיא הדדית, אך גם אז לא צריך לפתח ציפיות מוגזמות, כי לא תמיד זה עובד. זו גישה נכונה להעדיף להתחיל במסע ללא וודאות, כיצד הוא יתפתח בהמשך, מאשר להעדיף שלא להתחיל בו בכלל עד שתהא וודאות מוחלטת, שכן יש סיכון שהגישה של "ללכת על בטוח" עלולה לגרום לכך שהמסע הזה לא יתחיל לעולם (לפעמים בחיים צריך גם להתנסות ולקחת סיכונים מחושבים כדי לא לפספס).

    

   בכל מקרה אהבה חייבת להיות דו-צדדית בכל שלבי התפתחותה על מנת שהיא תחזיק מעמד (אם צד אחד רוצה להתקדם והצד השני נעול בנקודת הפתיחה ולא מוכן לזוז מילימטר, אז יש בעיה). כאשר אחד הצדדים רואה באהבה הגשמית כצעד ראשון במסע ארוך, ואילו הצד השני רואה בה רק אמצעי למימוש יצריו החייתים, אז זה, כמובן, לא יחזיק מעמד זמן רב.

   תרגיל בהתעוררות: אם תתנו לאנשים לקרוא את השירים, שכתבתי מבלי לספר להם למה בדיוק התכוונתי, ואז תשאלו אותם: למה התכוון המשורר? אני מניח שתקבלו מגוון של תשובות רחב ביותר, ולעיתים שונות או אף מנוגדות זו לזו. זה נובע מכך שהשיר נתפס דרך המשקפיים של זה שקורא אותו והוא נותן לו פרשנות שתהיה תואמת לערכיו, לתפיסותיו וכן לנקודת המבט שלו האישית על החיים, וזה מה שכל כך מרתק בשירה שמחברת גם אנשים שונים זה מזה וכן שניתן לעשות בה שימוש שאף רחוק מכוונת המשורר. מרגע ששיר יוצא לנחלת הציבור, אז זה שכתב אותו מאבד את האחיזה הבלעדית בו, והציבור שמאמץ אותו יכול לעשות בו כל שימוש כרצונו.  

    

   השיר העשרים- צוק איתן: תפקיד השירה בעיניי היא לקרב לבבות ולהרבות אהבה ולא שנאה. כפועל מכך השירה פונה גם לקהלים שונים זה מזה ומוכיחה להם שרב המשותף בינינו על המפריד. אומנם יש לי עמדות פוליטיות מאוד ברורות וחד משמעיות, אך החלטתי באופן מכוון שלא להכניס לשירה את התחום הפוליטי, שכן אני חושב ששום דבר טוב לא יצמח מזה לאף אחד. מעבר לכך כל אדם צריך לבחון היכן הוא יכול להשפיע ולהיות אפקטיבי, ולא לפעול במקומות, שאין לו בהם כל תועלת וזאת בשל "שיח החירשים", שמתנהל כאן.

    

   השיר הזה הוא יוצא דופן, שכן לא יכולתי כבר להחשות ולהחריש לאור מה שקורה בתקופה האחרונה במדינתנו. להלן המוטיבים העיקריים, שמופיעים בשיר:

    

1. מול מדינה וחברה ששואפות לחיות בשלווה, שקט, ביטחון ובשלום קמה בגבולנו הדרומי מפלצת חמושה מכף רגל עד ראש, הנוטפת ארס של שנאה, טרור ורצח. זהו מאבק בין חושך לאור, בין אהבה לשנאה, בין קבלת האחר והשלמה עימו לבין פאשיזם, קיצוניות וגזענות. מול מפלצות מעין אלה ואחרות מתנהל מאבק קיומי, ואין כל מקום למו"מ או לפשרות. אם ניתן למפלצות מעין אלה מרווח נשימה להרים ראש ולגדול הן יביאו עלינו בעתיד אסון גדול. המזרח התיכון נגלה לנגד עינינו במלוא כיעורו והאכזריות שלו,  כוחות השחור של האסלאם הפאשיסטי, הנאצי והקיצוני מאיימים להשתלט עליו. בעתיד זו תהייה גם בעיה עולמית, שעלולה לגרום להתנגשות חזיתית (כמו במלחמת העולם השנייה) בין כוחות החושך הללו לבין האומות האחרות השוחרות חופש ודמוקרטיה.

    

2. דמוקרטיה ללא גבולות היא כבר לא דמוקרטיה אלא אנרכיה. כמו שבכל מסגרת של עבודה ולימודים יש כללים וחוקים, שיש לציית להם, כך גם לדמוקרטיה חייבים להיות כללים ברורים וחד משמעיים. לא ייתכן שבתוכנו יחיו אזרחים, שמזדהים עם האויב, שרוצה להרוג בנו ולהשמידנו, והם לא ישלמו על כך מחיר כבד ביותר, וימשיכו בחייהם מאושרים וטובי לבב כאילו לא קרה דבר. המדינה חייבת להתערב באופן מיידי בעזרת חקיקה ברורה ומחמירה בנושא, שכן אחרת זה עלול להידרדר ולגרום לנזק בלתי הפיך למרקם העדין ביחסי יהודים ערבים, באופן שיהיה קשה מאוד לשקמו (שלא לדבר על כך שאל הואקום הזה עלולים להיכנס גורמים קיצוניים משני הצדדים ולהביא לאסון).

    

3. המפגינים באירופה נגד ארצנו לא זועקים כנגד מה שקורה בסוריה או נגד כל מעשי הרג אחרים שמבוצעים בעולם במימדים משמעותיים הרבה יותר ממה שקורה אצלנו כתוצאה ממלחמה. מדוע? יצא לכם לשאול את השאלה הזאת? התשובה היא מאוד ברורה: זו אותה גברת זקנה ומכוערת בשינוי אדרת: האנטישמיות !!! האנטישמיות המודרנית משנה צורה ומראה, אך היא ניזונה מאותם מקורות עתיקים ומוכרים של שנאה עיוורת ויוקדת ליהודים. השנאה הזו מחפשת כל הזמן נתיבים פופוליסטיים לצאת החוצה ולבטא את עצמה. לעיתים היא במצוקה, ואז היא מתחבאת ומבעבעת מתחת לפני השטח, וכשנקרית בפניה הזדמנות היא ישר פורצת החוצה במלוא העוצמה. היא אומנם מחופשת כאנטי ישראלית או אנטי ציונית, אך בפועל זו אותה מפלצת איומה מהעבר. שיתוף הפעולה של אותם אנטישמיים עם החמאס מזכיר לי את שיתוף הפעולה של המופתי הירושלמי (חאג' אמין אלחוסיני) עם היטלר בזמן מלחמת העולם השנייה בתכנון הפתרון הסופי ליהודי ארץ ישראל.

    

4. מול המציאות העגומה שנגלית לנגד עינינו אנו חייבים להיות חזקים ומאוחדים ולהרבות אהבה ולא שנאה. על מנת לראות לאן מובילה תרבות המושתתת על שנאה לא צריך ללכת רחוק, ומספיק להסתכל על מספר מדינות באזורנו (כולל חמאסטן- גם לפני המבצע הנוכחי).

    

5. ההשפעה של המנהיגים על עיצוב ההיסטוריה היא קטנה, ולרוב הם נגררים לעבר הפעולה נכונה למרות רצונם, וכשאין ממש ברירה. לעיתים פעולותיהם מובילות דווקא לתוצאה הפוכה מזו שהתכוונו לה. ראו למשל את רוזוולט, שדגל במדיניות קיצונית של בדלנות, ואולץ עקב בנסיבות להצטרף למלחמת העולם. ראו כדוגמא נוספת את צ'מברלין שמדיניות הפיוס שלו באירופה הביאה להתעצמות המפלצת ההיטלראית הנאצית ולמלחמה עקובה בדם בעולם כולו. ראו כיום גם את מדיניות הפייסנית של אובאמה, ולמה שהיא גורמת מול עינינו הנדהמות. היהירות האנושית של המנהיג שהוא מסוגל לעצב את העולם כרצונו מתנפצת שוב ושוב על שרטון המציאות הכואבת והנושכת. אז מה לעשות? להכיר בכך שלא כל הדברים הם בשליטתנו, וכשיש להתמודד עם המציאות כפי שהיא במקום לפנטז ולהפיץ אשליות על שינוי שלה.

    

6. סיממו כאן במשך שנים דור שלם לחשוב שאם רק נהיה מספיק נדיבים ונחמדים, אז יהיה פה גן עדן של ממש!!! הכול טוב ויפה, אבל יש רק בעיה אחת: זה לא עובד בשכונה הקשוחה, שבה אנו חיים, לא יעבוד גם בעתיד, ובכל פעם שנמשיך ללכת בצורה אובססיבית כאחוזי אמוק בדרך זו, נקבל תמיד תוצאות הפוכות למה שהתכוונו, ומי שרוצה שהמגמה שאנו רואים בגבולנו הדרומי תתפשט ותתרחב לעוד מקומות ברחבי הארץ ובעוצמות גדולות יותר, מוזמן להמשיך לצעוד בדרך הזו. אני מודע לכך שהאמת היא כואבת, ותהליך ההתפכחות הוא קשה כמו גמילה מסמים, אבל אני מעדיף דרך זו על פני האשליות וזריית חול בעיניים. חייבים להתעורר וטובה שעה אחת קודם!!! רק קיר ברזל חזק וקשוח מול אויבינו ושום דרך אחרת!!!

    

   מה הייתה עושה ארה"ב, אם היו יורים על עריה וישוביה טילים ורקטות או חופרים מנהרות שמגיעות ליד בתי אזרחיה? האם היא הייתה מאפשרת למציאות כזו להימשך במשך שנים? האם היא הייתה אומרת, שאין מה לעשות, שזו המציאות וצריך ללמוד לחיות איתה? ראיינו בתקשורת מתנדב אמריקאי ושאלו אותו מה ארה"ב הייתה עושה במצב כזה, והוא ענה שסביר להניח שארה"ב בסיטואציה דומה הייתה נוהגת כמונו. אני חושב שהוא פשוט התבייש להגיד לנו את האמת המרה בפרצוף. ארה"ב במקרה מעין זה לא הייתה מחכה אפילו רגע, ובאופן מיידי הייתה מפעילה את כל עוצמתה הצבאית ושמה את השיקולים ההומניטאריים בצד על מנת לפתור אחת ולתמיד את הבעיה. אתם לא מאמינים? לכו תשאלו את אובאמה, שנחשב למנהיג שמעדיף דיפלומטיה על כוח צבאי. עדיין לא שוכנעתם? ראו מה עשה ארה"ב בעקבות מתקפת ה-11/9 או בעקבות המתקפה בפרל הרבור. האם האמריקאים ניהלו מו"מ עם אלקאעידה על הפסקת אש, הפוגה הומניטרית, הודנא, תהדיהא? האם הם התחשבו בחיי האזרחים העיראקיים או האפגאניים, כאשר החיילים שלהם נלחמו שם? האם הם היו מאפשרים הפגנות תמיכה של מוסלמים קיצוניים באלקאעידה בארה"ב? אל תיבהלו!!! לא שלחתי אתכם לפוטין לשאול אותו מה הוא היה עושה בסיטואצייה דומה לשלנו אלא רק לאובאמה, שמעדיף דו שיח ודיפלומטייה על כוח צבאי. רבותיי וגבירותיי, אם אנו רוצים להתקיים בסביבה הקשה הזו עלינו להתנהג כמדינה נורמאלית וריבונית ע"פ כל קנה מידה בינ"ל, שאחריותה העליונה והמוחלטת היא להגן על אזרחיה. אסור לתת דריסת רגל לזירה הבינ"ל לקבוע דבר וחצי דבר באשר לביטחוננו וחיינו!!! ישראל צריכה לסיים את המלחמה הזו, כאשר היא מבטיחה לעצמה שלא יהיה סבב נוסף במלחמה בדרום, שמחירו יהיה נוראי ובלתי נסבל. לשם כך יש לדרוש מהקהילה הבינ"ל למלא את חובתה ולאכוף את הסכם אוסלו (עליו חתומות גם המעצמות) שמדבר על כך ששטחי הרשות הפלסטינית יהיו מפורזים מנשק. ללא התערבות או כפייה בינ"ל ישראל חייבת למען שלומה ובטחונה לעשות זאת בעצמה.

    

   צה"ל צבא לא מוסרי? לפני שאתם מצטרפים לגל העכור הזה של אויבינו ושל "האנטישמיים החדשים", בואו נבדוק את הדברים לעומק. האם אתם יכולים להביא לי דוגמא למלחמה אחת בעולם לאורך ההיסטוריה, שבה הצבא, שלוחם ומגן על אזרחיו מפני טבח ורצח, נהג בצורה יותר הומאנית? נו מצאתם?? אולי מאחורי ערימת השחת הזו??? מה עדיין לא מצאתם???? אולי הצבא האמריקאי שהרג במלחמה בעיראק מעל 60000 אזרחיים? אולי פוטין שטבח בצ'צ'נים בלי חשבון לאף אחד? אולי אסד שהרג עשרות אלפים מבני עמו? אולי אסד האבא שטבח מבני עמו במספרים דומים? אולי החמאס שהרג מבני עמו ומהפת"ח בזמן ההפיכה ברצועת עזה? אולי המלך חוסין שטבח בפלסטינים בשנות השבעים? מדוע לא יצאתם להפגין כאשר נהרגן במלחמות האלה אזרחים חפים מפשע? מדוע לא נשמע קולכם אז? יש לכם תשובה לשאלה הזו? כנראה שלא!!!! האנטישמי הגזען  הוא זה שרוצה לפגוע ביהודים באשר הם, אבל יש גם אנטישמיים מזן אחר!!! הם עושים את עצמם מוסריים, וכל עוד אנו בצד הנפגע, אז הם מאוד אמפטיים ומבינים את סבלנו, אך כאשר אנו מעזים להכות אפיים ארצה את אלה שרוצים לפגוע בנו, לרצוח אותנו ולהשמיד אותנו, אז הם ישר קופצים על הרגליים האחוריות ומנסים לעצור אותנו. ע"פ הכללים שהם קובעים לנו, תפקידנו בעולם הזה הוא להיות הקורבן הנצחי ולא הצד שתוקף בחזרה. אז רבותיי וגבירותיי המלעיזים והצבועים שמצטרפים אליהם, כאן יש מדינה שלא מוכנה להושיט את הלחי לזה שתוקף אותה, והוא יקבל בחזרה כבומרנג את מה שהוא תיכנן לנו, ויהא זה עונשו. מדינתנו חייבת לנהוג באופן זה, והיא מתנהלת בצורה יותר הומאנית, ממה שאתם הייתם עושים במצבים דומים (מה עוד לא מצאתם דוגמא?? אולי הטורקים שטבחו בכורדים ובארמנים, ועכשיו מרשים לעצמם להטיף לנו מוסר?). אז לפני שאתם מטיפים לנו מוסר תבדקו טוב טוב את עצמכם ואת המניעים העומדים מאחורי פעולותיכם ומעשיכם!!! ואם לא תסכימו לעשות זאת, כי יש לכם מה להסתיר, אז זו תפקידה של עיתונות חוקרת לרדת לעומקם של הדברים ולחשוף את הדברים לאשורם.

    

   כל הזמן מפחידים אותנו שאם חס וחלילה נמגר את החמאס, נקבל במקומו משהו יותר גרוע. רואה זאת האויב והוא חושב שבכל מקרה הוא יישאר ביום שאחרי, וזה מגדיל את הביטחון העצמי ואת המוטיבציה שלו להמשיך הלאה במלחמה. צריך לשדר לו כל הזמן שהולכים להפיל אותו ולמגר את שלטונו מעולם. חוץ מזה אי אפשר לא לטפל בבעיה דחופה רק בגלל שבעתיד יצוצו בעיות אחרות (כשנגיע לגשר נטפל גם בהן כמו שצריך). האויב גם תופס אותנו כחלשים שמפחדים להתעמת איתו במרכז הפעילות שלו, וזה עוד יותר מחזק את המוטיבציה והנחישות שלו להמשיך.

   ומה עם יהיה יותר גרוע לאחר מכן אתם שואלים? ראשית אני בכלל לא משוכנע שיכול להיות יותר גרוע מהמצב הנוכחי (טילים, מנהרות וצבא של 20000 לוחמי טרור מצוידים מכף רגל ועד ראש). שנית, ביכולותינו הפעם לוודא לא רק להפיל את אויבינו, אלא גם להבטיח שלא יקומו מחדש עוד פעם מחדש על רגליהם תוך התערבות מיידית ונחושה בשלבים המוקדמים ולא כשמאוחר מידי (בנפול אויביך אל תשמח, עדיף שתשקיע את זמנך במשימה שלא יקום שוב מחדש).

    

   אז מה לעשות ביום שאחרי אתם שואלים? ראשית להחזיר את השלטון לרשות הפלסטינית, כפי שנקבע ונחתם בהסכמים הבינ"ל תוך מחויבות של אבו מאזן לפקח על כך שעזה תישאר מפורזת. שנית, יש צורך גם בפיקוח בינ"ל אפקטיבי ובשיתוף פעולה של מצרים שזה אכן מתבצע בפועל. שלישית, התערבות מיידית של ישראל בכל פעם שמתגלה הפרה של המחויבות הבינ"ל הזו. למשל אם כוחות אסלאמיים קיצוניים ייכנסו שוב לעזה ויבצעו הפיכה, אז לא נחכה הפעם שהם יקימו עוד פעם תשתית טרור מסועפת , אלא נתערב באופן מיידי.

    

   אנו ניצבים היום בחוד החנית של המאבק מול הכוחות האסלאמיים, הפאשיסטים, הרצחניים והקיצוניים. אומנם העולם אינו תופס זאת כך כיום, אבל בעתיד כאשר כוחות השחור הללו ישתלטו על עוד ועוד מקומות לא יהיה מנוס גם למדינות האחרות שוחרות החופש והדמוקרטיה להפנים זאת ולהתעמת עימם, ורק אז גם הם יתחילו להבין שמלחמתנו בחמאס חרגה ממאבק לאומי על הבית, שכן יש בו אלמנטים מרחיקי לכת במישור הבינ"ל

    

   במאבק מול כוחות השחור והפאשיזם הזה חייבים להיות קשוחים ונחושים ביותר, שכן האויב מנצל באופן מניפולטיבי את המוסר וההומאניות שלנו באופן שיסייע להם במלחמתו, בשעה שלו כלל לא  מפריע שבני עמו נהרגים.

    

   באשר לעובדה שבמלחמה נהרגים אזרחים מהצד השני: ראשית אין מלחמה שבה לא נפגעים אזרחים משני הצדדים. שנית, בניגוד לאויבנו הרצחני אנו מאוד הומאניים, ומדינה אחרת במקומנו הייתה פוגעת במלחמה זו בהרבה יותר אזרחים מהצד השני בלי להניד עפעף ובלי לתת דין וחשבון לאף אחד. מכיוון שהמאבק שלנו הוא נגד כוחות שחור ורשע, שלא איכפת להם מחיי אדם, האחריות על הרג אזרחיהם מוטלת במלואה על כתפיהם והם פושעי המלחמה האמיתיים (לתשומת לב כל המפגינים), שצריכים לתת את הדין על כך, ולא צבאנו שמנסה ככל שניתן למנוע פגיעה מעין זו. היעלה על הדעת שיאשימו את האמריקאים בפשעי מלחמה כנגד הקורבנות האזרחיים שנהרגו במלחמה נגד הנאצים כתוצאה מהפצצות המאסיביות של הערים הגרמניות? במבחן התוצאה: הפושעים הנאציים הועמדו לדין שכן הם נחשבו לאחראיים על כל מה שקרה (כולל הרג אזרחיהם). האשם מוטל כולו על המפלצת הנאצית והפאשיסטית בגבולנו הדרומי.

    

   לעם היהודי יש סוף סוף את ההזדמנות ההיסטורית להוכיח לכל העולם, וכן לאויבינו ולאנטישמיים המודרניים, שהפסקנו להיות "הקורבן התמידי" והפעם לא נובל כצאן לטבח, אלא שנילחם ונשמיד את הצוררים הנאציים הללו. אם נעשה זאת כמו שצריך מלחמתנו זו תיתפס בעתיד היותר רחוק גם בעולם כדוגמא ומופת למאבק נכון, צודק ואפקטיבי מול כוחות הרשע הללו.

    

   רבים טוענים שהחמאס ספג מכה קשה והוחלש מאוד. האם זה נכון או ששוב אנו מפיצים אשליות פופולוסטיות על מנת שנרגיש יותר טוב עם עצמנו? על מנת לבחון סוגיה זו עלינו לשפוט זאת ע"פ אמות המידה של האויב ולא שלנו. הסתכלות על האויב דרך המשקפיים שלנו מעוותת את התמונה. כיצד נוכל להסתכל דרך המשקפיים של האויב, כאשר הוא מנהל נגדנו מלחמה פסיכולוגית הגדושה בשקרים אינסופיים, הפחדות ומניפולציות זולות. למרות המגבלה הזאת יש באפשרותנו לבחון סוגיה זו באופן שמתקרב לאובייקטיבי:

    

1. פגיעה באזרחים: אנו מייחסים חשיבות עליונה לערך של קדושת החיים ומה אצלם? מבחינתם האזרחים הם רק כלי שיש להשתמש בו כמגן אנושי עליהם, על מתקניהם ועל תשתיות הטרור שלהם פגיעה באזרחים מהצד שלהם לא מזיזה להם כהוא זה וכמובן שאינה מחלישה אותם. אתמול הם אף הוציאו להורג אנשים שהעזו להפגין נגדם (כמה טוב שאפשר להפגין נגד המדינה ובעד אויביה ולהישאר בחיים- נכון חנין זועבי? מה היה קורה לך, אם היית מוחה נגד ירי על אזרחי מדינתך (יש לך להזכירך תעודת זהות כחולה) במשך שנים בדרום הארץ בתוך עזה עצמה? כמה טוב שאפשר גם לשמור על זכות השתיקה ולא לענות על שאלות קשות כמו אלה, נכון חנין זועבי?).

    

2. פגיעה במבנים ובתשתיות: גם זה לא מזיז להם, הכול ישוקם  באמצעות כסף וסיוע שיוזרמו אליהם מהעולם הערבי ומאוהביהם באירופה בעתיד.

    

3. פגיעה באנשי טרור: כמה חיילי טרור נהרגו להם? כמה מאות. כמה נשארו להם? (ע"פ פרסומים בתקשורת בין 16000 איש ל-20000 איש). מבחינתם זו לא פגיעה קשה בכלל.

    

   אז עם מה נשארנו? עם הרבה חיילי טרור חמושים מכף רגל עד ראש, שמרוכזים במרכז העיר עזה עם המון מנהרות הגנתיות וממולכדות, בתים ממולכדים, ודרכים ממלוכדות. גבירותיי ורבותיי, צריך לומר את האמת החמאס לא הוחלש בכלל, אנו יכולים לשקר לעצמנו כמה שאנו רוצים, אך האמת הזאת לא תשתנה. אז מה אפשר לעשות?

    

   האלטרנטיבות העומדות בפני ישראל הן לא פשוטות בכלל אבל צריך להגיד אותן במלוא היושר והכנות תוך מודעות גם למחיר הכבד הנלווה להן.

    

   האופציה הראשונה והמועדפת היא שעזה תפורז מנשק בהסכמה של החמאס מבלי שיהיה צורך להשתמש בכוח צבאי לשם כך. יש גם לקבוע גם מנגנון פיקוח עתידי ואפקטיבי שהיא לא תחומש גם בעתיד. הלוואי שזה יקרה מבלי שניאלץ להיכנס לשם, אך האם זה יקרה בפועל? ספק גדול מאוד.

    

   האופציה השנייה היא פשוט לצאת מרצועת עזה. המחיר העתידי לצעד מעין זה היא יהיה כבד מאוד, שכן גידול סרטני, שאתה לא מטפל בו כשהוא קטן, יעצים בעתיד למימדים מפלצתיים עד כדי סכנה קיומית (ואני בכלל לא מגזים, שכן התנהלותנו נבחנת גם ע"י אויבינו האחרים בסביבה העוינת, שבה אנו גרים). יציאה מרצועת עזה תשאיר את המצב על כנו, כפי שהיה בדרום במשך 13 השנים האחרונות תוך טפטופים של ירי בלתי פוסק במקרה הטוב. חוץ מזה מי יכול להבטיח שהחמאס יסתפק בכך, הוא יכול לנסות לירות גם מעבר לכך, שכן הוא רואה שגם ירי למרכז הארץ לא גורם לנו לעשות משהו דרסטי נגדו.

    

   האופציה השלישית היא כניסה לעזה ומיגור החמאס. המחיר של הבחירה באופציה הזו הוא כבד מאוד מבחינתנו, שכן הם מבוצרים שם, מכירים את תוואי השטח יותר מאיתנו, ונחושים מאוד להילחם. במצב מעין זה נצטרך להסיר את כל הכפפות, לשים את כל השיקולים ההומניטריים בצד ולהיכנס במלוא העוצמה הצבאית עם כל הכלים האפשריים ובלי התחשבות באף אחד שנכנס, לאזור מלחמה ולשטח אש (כך נוהגת להזכירכם כל מדינה נורמלית בזמן מלחמה). אם לא נממש את האופציה הזאת כיום, אנו מסתכנים שבסבב הבא ניאלץ לעשות את אותה עבודה בדיוק ובמחירים גבוהים פי כמה וכמה.

    

   לא הייתי רוצה להיכנס לנעליה של ההנהגה הישראלית בבואה להכריע כיצד לנהוג, אומר רק שהאופציה הראשונה היא המועדפת, אך לצערי היא לא ריאלית, ואילו האופציה השלישית היא אופציית  אין הברירה, שניאלץ בסופה עם כל הכאב שבדבר לבחור בה. באשר לאופציה השנייה זו האופציה הגרועה ביותר, שכן היא תביא עלינו בעתיד אסון גדול והיא מסכנת את עצם קיומנו. בחירה באופציה זו- פירושה שאנו דוחים את הקץ כל הזמן. זו האופציה של היהודי הגלותי, שבמקום לטפל בבעיה כמו שצריך, מעדיף להתחמק ממנה כל פעם מחדש מתוך תקווה שהדברים בסופו של דבר איכשהו יסתדרו, ויהיה טוב (השואה להזכירכם היא תמרור אזהרה בוהק, שכן גם אז חשבו היהודים שזו רק אפיזודה חולפת או גל עכור שיעבור, ושלא יקרה להם שום דבר, וגם אז היו תמרורי אזהרה שפשוט התעלמו מהם).

    

   במשך 13 שנה נאנסים תושבי הדרום לקבל ירי בלתי פוסק המכוון כנגד יישוביהם ואזרחיהם, והמדינה נתנה למציאות הזו להמשיך ולהתקיים. למה דומה הדבר? לאישה הנאנסת מידי יום ע"י אנס אכזרי, וכשהיא מבקשת להתלונן, אז מזהירים אותה, שאם היא תעז להתלונן, אז האנס יפגע גם בבנות משפחתה היקרות לליבה, והאישה המסכנה וחסרת הכוחות, שלא מקבלת גיבוי מאף אחד, נכנעת לאנס האכזר  ובלית ברירה סופגת הכול על מנת להגן על בנות משפחתה כדי שחלילה גם הן לא תיפגענה. זה נראה לכם סביר? כך נוהגת מדינה נורמאלית שמכבדת את עצמה, את חיי אזרחיה ואת ריבונותה? צריך להתעורר ולא לאפשר יותר לעולם ובשום תנאי לגישה מעין זו להתקיים במדינתנו. זו גישה גלותית של היהודי המפוחד שמסתגר תחת חומות הגנה ובמקום לפתור את הבעיה כשהיא עוד קטנה ,מוכן לספוג מחיר סביר ובלבד שלא יהיה יותר גרוע.

    

   לעיתים נוצרות נסיבות היסטוריות בינ"ל דרמטיות בחלון הזדמנויות, שאם לא ננצלן כראוי, אז זה לא יחזור לעולם. החוכמה היא לאתר את הנסיבות הללו ולפעול בהן, שכן אם לא נעשה זאת, זו תהיה בכייה לדורות בעתיד. הנס של הקמת מדינת ישראל, למשל, היה עקב נסיבות מעין אלה שלא חזרו לאחר מכן. מדינת ישראל הוקמה בדיוק בקו התפר שבין תום מלחמת העולם השנייה לבין פתיחתה של המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ. קו התפר המיוחד הזה, שנוצר בדיוק בתקופה הזו, הוא זה שאפשר תמיכה בינ"ל מקיר לקיר הן של המערב והן של מדינות הגוש הסובייטי בהקמת המדינה. אם היו מנסים להביא להקמת המדינה בתקופת המלחמה הקרה סביר להניח שהניסיון לא היה זוכה לרוב בעצרת הכללית של האו"ם, שכן הגוש הסובייטי היה מטיל על כך וטו, וכך מדינת ישראל לא הייתה קמה. אלה שמאמינים, סבורים שיצירת נסיבות היסטוריות כה מורכבות בחלון זמן מצוצמם זה מעשה ידיו של האל שמאפשר לאדם ולאומה את  ההזדמנות לשנות דברים לטובה בעיתוי הנכון או לא לעשות דבר ולשלם את המחיר הכבד על כך בדורות הבאים.

    

   כיום נוצרו בפנינו נסיבות בינ"ל מתאימות מאין כמותן למיגור החמאס, שספק אם אי פעם יחזרו בעתיד. למה אני מתכוון (ואל תתנו להפגנות התמיכה בחמאס של האנטישמיים מלהטעות ולבלבל אתכם):

    

1. מצרים עוינת את החמאס לא פחות מאיתנו, שכן הוא נחשב לסניף מקומי של האחים המוסלמים ברצועת עזה. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שמציאות זו תימשך בעתיד.

2. סוריה וחזבאללה שקועים עד צוואר במלחמת אזרחים עקובה מדם. יתר על כן החמאס בהיותו סוני תמך במורדים הסונים כנגד אסד, ובשל כך סולק מסוריה. לאור זאת יחסיו עם סוריה וחזבאללה אינם במיטבם וזאת בלשון המעטה. גם האיראנים שתומכים באסד המחויבות שלהם לחמאס אינה טוטאלית עקב כך (כמו למשל המחויבות שלהם לחזבאללה). הם אומנם מציידים את חמאס ומצהירים הצהרות כנגדנו, אבל זה לא נובע מזה שהם מחויבים אליהם אלא יותר בגלל שהם שונאים אותנו.

    

3. בעיראק יש מלחמה שבמסגרתה כוחות מוסלמים סונים קיצוניים (דע"ש) מנסים להשתלט על המדינה. כוחות אלה רוצים להתחבר למורדים בסוריה ולהקים יחד איתם את המדינה האסלאמית הגדולה. איראן השיעית ששקועה במלחמת האזרחים בסוריה בנוסף לכך שולחת תמיכה צבאית וכספית גם כנגד הכוחות הסוניים הללו בעיראק, כך שהיא מעורבת בשתי חזיתות.

    

4. ארה"ב מעבר לכל הצרות הללו במזרח התיכון עסוקה גם בעימות עם רוסייה עקב המשבר בחצי האי קרים ובאוקראינה וכן יש לה בעיות עם צפון קוריאה המתלהמת.

    

    

   נסראללה טוען שישראל אומנם חזקה מבחינה צבאית אך חלשה מבחינה מנטאלית והוא משווה אותה לקורי עכביש מתפוררים. כל התנהלותו של החמאס במלחמה הזו נובעת מאימוץ הדוקטרינה הזו של חזבאללה. נוצרה כאן הזדמנות היסטורית שלא תחזור לעולם לפעול למיגור שלטון החמאס. לא תהיינה בעתיד נסיבות בינ"ל מתאימות כמו היום. פעולה מעין זו תבהיר סוף כל סוף לאויבינו שקורי העכביש שעליהם דיבר נסראללה הם קורי פלדה איתנים. יש פתגם אחד שמסכם בתמציתיות הקולעת את הדברים: "אם לא עכשיו אימתיי?" זהו רגע האמת של ההנהגה בישראל.

    

   להלן מכתב, כתבה המורה הפרטית של הבן שלי, שהייתה גם מורה שלי, כאשר למדתי בבית הספר היסודי זיכרון יוסף באחוזה הממוען לתושבי רצועת עזה:

    

   מכתב לאזרחי רצועת עזה

   לפני מספר שנים החזרנו לכם את כל הרצועה עד גרגיר החול האחרון. הוזרמו לרצועה סכומי עתק.

    

   לו רק השקעתם את טונות הבטון בבניית בתים במקום במנהרות מוות.

    

   לו רק השקעתם את המרץ בעצים ופרחים במקום ייצור טילי הרג.

   לו רק השקעתם את הכסף ברשת חינוך אוהבת אדם במקום טיפוח שנאה.

    

   לו רק.....

    

   יש לכם רצועת חוף מקסימה, יכולתם לבנות לכם ריביירה קטנה ונפלאה.

    

   תיירים מכל העולם היו נוהרים לראות את הפלא, שצמח מתוך ההריסות. אפילו אני הייתי אורזת מזוודה ובאה לנופש בריבירת עזה.

    

   בתחילת שנות החמישים, היו פזורים בארץ מחנות עולים ומעברות, והן הכאיבו לנו כפצע עמוק. הפשלנו שרוולים ומצאנו דרך לתת ליושבים במקומות עלובים אלו בית. דחפנו את המושגים "מעברה" "ובית עולים" עמוק לתוך דפי ההיסטוריה. ממש באותה עת בנו לכם אחיכם מארצות ערב מחנות פליטים. יכולתם לתפוס את הזדמנות הפז, שניתנה לכם ולדחוף את המושג "מחנות פליטים ברצועת עזה" עמוק עמוק לתוך דפי ההיסטוריה, אבל אתם החלטתם לתקוע אותם כגידולי סרטן ממאירים בדפי העתיד. ראיתם את הישובים, שפינינו בדם ליבנו. לצערי ראיתם את הישובים הפורחים דרך כוונות משגרי הטילים. יכולתם גם אתם לבנות ישובים משגשגים שכאלו, ראיתם שזה אפשרי.

    

   לו רק הייתם הופכים את ההזדמנות שניתנה לכם למנוף של בנייה ושלום, היינו גם אנו פולטים אנחת רווחה, ואולי היינו מוצאים סוף סוף פרטנר לשלום. יש להניח שגם שטחים בגדה היינו מחזירים בלב קל יותר ובביטחון שיש תקווה לשלום. מקום לשני עמים.

    

   לו היה מתממש כל זה, לא היו צומחים גם בשדותינו גידולי פרא כתגי מחיר.

    

   האם הכול אבוד? למרות כל קורבנות הנפש שלכם ושלנו, למרות השנים האבודות למרות משאבי הענק שירדו לטמיון ולמרות כל ההרס העצום, אפשר תמיד לבחור רגע נכסף ולהפוך אותו לנקודת מפנה. לו רק תמצאו את הכח והאומץ  להתנער מכנופיות המרצחים ולהצהיר שאתם אזרחי עזה מחפשים דרך חדשה, דרך שתביא לכם את האושר אשר נגזל מכם ואשר גזלתם אותו מעצמכם כבר שנים רבות.

    

   מיכל רון, חיפה.

אני מסכים שעזה הייתה נראית אחרת אם הייתה משקיעה את הכסף אחרת. באשר לסיכויי השלום אני פחות אופטימי שכן גם  ללא חמאס הפלסטינים לא בשלים לשלום, ותרבות של שנאה המקדשת את המוות מצויה גם ברחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ולא רק בעזה (צריך להשוות בין תוכניות החינוך שלהם ושלנו על מנת להבין זאת). מעבר לכך הפערים בין הצדדים בנושאי הליבה בלתי ניתנים לגישור. מכתב זה נכתב מנקודת המבט רגשית שלנו באשר למה שטוב וראוי ומה ששלילי וראוי לגינוי. לא כך רואים זאת לצערנו הפלסטיניים (עולם המושגים שלהם שונה לחלוטין משלנו), ולכן המקסימום שאפשר להגיע עם הפלסטינים בדור זה הוא הסדרי ביניים שמבוססים על ניהול עצמי (אוטונומייה) תחת קיר ברזל קשוח ולא על ריבונות פלסטינית באיזה שהוא חלק מחלקי ארץ ישראל.

מדינת ישראל נמצאת כיום על קו פרשת המים ובצומת דרכים היסטורית, שבמסגרתה היא נדרשת להכרעה אסטרטגית. הבחירה לא פשוטה, שכן המציאות כופה עלינו לבחור בין אלטרנטיבות שעבור כל אחת מהן ניאלץ לשלם מחיר גבוה וכבד מנשוא בעתיד הקרוב או היותר רחוק. הלב נקרע מבפנים ושותת דם על כל חייל וחייל שנהרג או נפגע במלחמה המוצדקת הזו מול אויבינו הקמים עלינו לכלותנו, אבל תפקיד של המנהיגות הוא לא רק לבכות ולהשתתף בצער אלא גם במקביל להכריע ולפעול על כל המשמעויות הנגזרות מכך.

לא תשמעו ממני כיום מילה של ביקורת על התנהגות ההנהגה בישראל בזמן המלחמה, שכן סיכומים צריך לעשות בסוף הדרך ולא בתחילתה. יש לזכור, כי למרות כל הפרסומים בתקשורת (שיותר מדברת משאיפות ליבה תוך מתן פרשנות מעוותת לעובדות) אנו רק בראשיתה של המערכה, שיש לה גם היבטים טקטיים ולא רק אסטרטגיים. המנהיגות מטבע הדברים לא יכולה לגלות את כל קלפיה בזמן המלחמה, שכן אז הכול דולף לתקשורת ומשם ישירות לאויב. יש כאן הנהגה נבחרת. תנו לה לנהל את העסק הזה בשקט, וסיכומים ודעות ניתן להביע בסוף הדרך ולא כעת.

התעמולה השקרית של אויבינו מבוססת על נקודת המוצא הפאשיסטית הבאה: אם נחזור על שקר מיליון פעמים ויותר, ולא נפסיק ולא נחדל מכך אף לרגע אחד, אז רוב האנשים יאמינו לו כאמת עובדתית ויהיו חרשים או אטומים מלשמוע או להאזין, אף אם תוצגנה להן עובדות, שמפריכות לחלוטין את אותו השקר. זה נובע מכך שרוב האנשים הם בורים ושטחיים ומעדיפים לקנות את כל שמאכילים אותם במקום לפקפק ולבקש לחקור לעומק. מערכת ההסברה הישראלית חייבת להתנהל לא רק בעת מלחמה אלא גם בזמני שגרה ושקט על מנת להציג מצד אחד את פניהם האמיתיות של שכננו הפלסטיניים ובמיוחד של החמאס ומצד שני להפריך במידע עובדתי את שקריהם. כפי שהם מנהלים נגדנו מלחמת תעמולה שקרית על בסיס יום יומי, גם עלינו מוטלת המשימה לא לחדול מלהוכיח את שקריות טיעוניהם באותה אינטנסיביות בדיוק. למשל, טוענים שיש כיבוש בעזה בשעה שהרצועה פונתה עד הגרגר האחרון. טענה אחרת נוגעת להסרת המצור. צריך להסביר לעולם שסגר על רצועת עזה הוא הכרחי, שכן בלעדיו החמאס היה מצטייד ביותר אמצעי לחימה מתוחכמים והרסניים (אם בזמן סגר הם מצליחים להצטייד כך, אז מה יקרה חס וחלילה, אם נסיר אותו. אם זה המצב אז ההיגיון מחייב דווקא הידוק הסגר ולא הסרתו). חייבים גם להסביר לעולם שיש הסכם בינ"ל שעליו חתומות גם המעצמות שמחייב את פירוז רצועת עזה, ואם יש הפרה של מחויבות בינ"ל זכותה של ישראל לא רק לדרוש לאכוף את ההסכם אלא גם להגן על עצמה מפני המפר ביד גסה אותו (הסכמים בינ"ל צריך לקיים נכון?? ). צריך גם להסביר לעולם, כי לולא החמאס ומדיניותו  השואפת רק להרס ולהרג ולולא ההצטיידות שלהם בכלי נשק משחיתים לא היה צורך בכלל בסגר, ואם הכספים שחמאס קיבל היו מושקעים בפיתוח ובטיפוח עזה ולא בהתעצמות צבאית, אז עזה הייתה פורחת היום ולא הרוסה, ולכן הם נושאים באחריות לכל מה שקרה. אסור להתעלם מטענות אויבינו. נהפוך הוא צריך להציג אותן במלואן, ואז להפריך אותן מבחינה עובדתית כמגדל קלפים מתמוטט ולעשות זאת על בסיס יום יומי בכל מקום בעולם. מול התעמולה של אויבינו אסור להתלהם או להתעלם. צריך פשוט להציג את הדברים באור העובדתי הנכון. אור השמש מחטא כל דבר, וכל מי שמציג סיסמאות נבובות שקריות או מבוססות על חצאי אמיתות, יועמד באור נלעג ומגוחך, אם רק נחליט לפעול בזירה זו בנחישות שאינה נופלת מזו שבשדה הקרב.

הבעיה עם הפלסטיניים שהם לא למדו לאורך כל ההיסטוריה לקבל אחריות על המעשים ועל ההתנהגויות שלהם ועל ההשלכות של הדברים על בני עמם ומעדיפים במקום זאת להאשים אותנו בכל מה שקורה להם. ברגע שתהיה אצלם כמו אצלנו ביקורת עצמית בונה, אז אולי הם גם יתחילו להפנים שהמציאות של חייהם תלויה באופן דרמטי בהם יותר מאשר בנו.

מדינת ישראל נכנסה למערכה מדינית, שהיא המשכה של המערכה הצבאית. במסגרת זו היא מנסה להסדיר את המצב מול החמאס. לטעמי, אופציה זו אינה ריאלית וזאת בשל עמדות הצדדים שבלתי ניתנות לגישור. עם זאת חייבים לנסות דרך זו על מנת להגיד לעצמנו שניסינו את כל הדרכים על מנת להימנע מהאופציה הצבאית הכוללת, שמחירה בחיי חיילינו יהיה קשה וכואב ביותר. הלוואי ואתבדה, והמהלך יצליח. עם זאת אסור בשום פנים ואופן להתקפל או להיכנע בדברים הנוגעים לביטחון אזרחי מדינת ישראל ובמיוחד תושבי הדרום. העסקה הבלעדית שצריכה להיות מועלית על השולחן של המו"מ היא הסרת הסגר תמורת פרוז רצועת עזה ופיקוח בינ"ל הדוק עתידי על כך. אם ישראל תסכים להסיר את הסגר ללא פרוז ופיקוח בינ"ל היא תביא על עצמה מציאות, שבה מוכנס נשק רב לרצועת עזה ללא כל פיקוח ובקרה. יש לזכור ולהזכיר, כי גם עם סגר הצליחו הפלסטינים להבריח נשק רב ביותר לרצועה, ולכן הפרוז הוא רק השלב הראשוני. בשלב הבא נדרש פיקוח בינ"ל הדוק על כך שהפירוז נשמר, שאין ניסיון לבנות מחדש יכולות התקפיות (מנהרות, רקטות או כל דבר נוסף שהמוח השטני שלהם מתכנן עבורנו).

שמעתי אתמול את דן שילון בתוכניתו המעגל אומר, שפרוז רצועת עזה יתבצע, כאשר יצמחו לו חצילים על כף היד, כלומר, הוא לא מפקפק בדבר נחישותו של החמאס שלא לוותר על עמדותיו. הוא לא דיבר במקביל על הנחישות הישראלית שלא לאפשר את הסרת הסגר ללא בטחונות בדבר פרוז רצועת עזה ופיקוח בינ"ל. למה? אולי כי הוא חושב שאנו נהיה בסופו הדבר הצד שיתקפל? האם זה מה שיקרה בפועל? אני מתפלל לטובתנו ולטובת תושבי רצועת עזה שלא.

לנו יש אינטרס עליון שלא לוותר על עמדתנו, כי אם החמאס יסכים לפרוז ולפיקוח בינ"ל, אז יוסר הסגר, אנו נהנה משקט וביטחון ורצועת עזה תוכל להשתקם ואף לפרוח. לעומת זאת אם אנו חלילה נתקפל, שני הצדדים יסבלו מאוד בעתיד הקרוב והרחוק מההחלטה האומללה הזו, ואנו מקרבים את עצמנו אך הסבב הבא, שיהיה יותר אלים מקודמו בהרבה (לא מאמינים? לצורך השוואה ראו הסבב של עמוד ענן מול הסבב הנוכחי).

באשר לדברים הומאניים, שאין סיכוי אפילו הקטן ביותר, שיכולים לשמש לטרור כנגדנו (למשל תרופות ומזון) עליהם אסור להטיל מגבלות. נקודת המוצא היא שאנו לא רוצים לפגוע בתושבי רצועת עזה מתוך תחושת נקמה, אלא אך ורק למנוע מהנהגתם הנפשעת והזדונית חומרים, שיכולים לשמש ייצור כלי נשק הרסניים, שמופנים כנגדנו (וכתוצאה מתגובת ישראל הקשה כבומרנג רב עוצמה גם כנגד תושבי עזה עצמם).

תגידו לי בבקשה: אם אני לי מי לי???? אין מה לעשות. שום דבר לא יעזור. כל עוד ההנהגה הישראלית לא תקבל באומץ רב את ההחלטה הכואבת, הנדרשת והמתבקשת, אז המציאות בדרום תישאר כפי שהיא (במקרה הטוב) ואפילו במשך שנים ממושכות. לא יואילו שום חכמים בתקנתם (בין אם הם מהארץ או מחו"ל), ואין כל אפשרות אחרת למעט קבלת ההחלטה הכואבת וביצועה.

מדוע ההנהגות הישראליות הן כה הססניות בקבלת ההחלטות שהן כה נדרשות והכרחיות? בואו נחזור רגע לשנת 2002, שבה צה"ל נכנס למבצע חומת מגן והדביר את הטרור ביהודה ושומרון. מבצע חומת מגן יצא לדרכו רק לאחר הפיגוע האיום והנורא במלון פארק בנתניה בערב ליל הסדר (עם כל המשמעות הסימבולית של חג הפסח לעם היהודי). לפני כן היו פיגועי התאבדות למכביר (פיצוצי אוטובוסים ומחבלים מתאבדים במקומות הומים מאדם), שבהם שילמו בחייהם אלפי ישראלים. רק כאשר הגיעו מים עד נפש , רק אז נזכרה ההנהגה הישראלית לקבל את ההחלטות הנדרשות והנכונות. מדוע ההנהגה בישראל מקבלת את ההחלטות הנכונות והנדרשות רק אחרי שגבה מוצמד אל הקיר ולא הרבה לפני כן? הכול נובע מתפיסה שהנחיל אריק שרון ז"ל, וכל ההנהגות הישראליות מאז מחרות מחזיקות אחריו. התפיסה שהתגבשה למדיניות נעטפה בסיסמה הפופולארית: " איפוק זה כוח", אך האם הסיסמה הזו בכלל נכונה במקרים מעין אלה? מישהו בדק וחקר את הנושא לעומק או שאנו צריכים לקבל את כל מה שמאכילים אותנו "כתורה מסיני"? בד"כ הסיסמה הזו נכונה ומתאימה לחיי שגרה במדינה מתוקנת, שכן ללא איפוק וריסון, החיים של כל אחד ואחד מאיתנו היו הופכים לגיהינום ולאנרכיה (כל אחד היה מרשה לעצמו להתפרץ ולנהוג באלימות על כל דבר קטן שלא נראה לו). עם זאת הסיסמה הזאת לא מתאימה ולא יכולה להתאים למצבים, שבהם רוצחים אותך או מנסים לפגוע בך או בבני עמך. במצב כזה נדרשת הפעלת כוח מיידית וחזקה ולא איפוק וריסון. יתר על כן במצבים מעין אלה איפוק הוא לא כוח אלא חולשה נוראית, שפשוט מפוררת עד דק את ההרתעה הישראלית.

על מנת לשנות מציאות צריך לשנות קודם כל תודעה. ברגע שנפנים שכאשר פוגעים בנו ובחיינו, אז אסור לגלות איפוק, אז באופן טבעי תתגבש גם מדיניות אחרת. ברגע שבו המדיניות תשתנה, אז גם אויבינו וגם כל העולם יבינו שכללי המשחק השתנו, וגם הם ייאלצו להתרגל לכך, שמה היה נהוג במשך שנים כה רבות לא יחזור עוד יותר לעולם!!!

אז מתי בכל זאת ישראל תקבל את ההחלטה האסטרטגית הכול כך נחוצה במקרה דנן. זה יקרה באחד משני המצבים הבאים:

1. שינוי תודעה בדבר הסיסמה "איפוק זה כוח" במקרים מעין אלה.  (לצערי הרב שינוי תודעה זה תהליך שהוא בד"כ איטי ולא מתבצע מהיום למחר).

    

2. "הגיעו מים עד נפש": רק כאשר ההנהגה הישראלית תתפוס את המציאות כבלתי נסבלת או כבלתי אפשרית יותר מלהכיל או לספוג, אז היא תקבל את ההכרעה הנדרשת, וזה יקרה רק אחרי הרבה מאוד של דם, שיישפך כאן או אחרי אירוע טראומטי במיוחד (כפי שבחומת מגן ישראל נכנסה למערכה כוללת רק אחרי אלפי ישראלים הרוגים והפיגוע הטראומטי במלון פארק).  מסתבר שפגיעה בשגרת החיים במשך השנים בדרום ובכל הארץ במשך חודש שלם אין בה כדי להצדיק היום בעיני ההנהגה הישראלית את קבלת ההחלטה הנדרשת, וכל מה שנותר לנו הוא רק לשבת ולחכות למה שידוע וצפוי ויקרה בעתיד ,מאוחר מידי ובמחיר יותר כואב.

    

    

   אומרים שהחמאס חלש מאוד ואיבד הרבה מכוחו. ניתחתי במסגרת דבריי מדוע לדעתי זה לא נכון, אבל בואו לרגע נזרום עם האנשים המכובדים, שטוענים אחרת. אם כך מתנהג החמאס, כאשר לעניות דעתכם הוא חלש, אז מה יקרה, אם הוא חס וחלילה הוא יתחזק ויתעצם. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם מה יקרה אז? (מה שבטוח הוא לא יהפוך אז ליונה צחורה עם עלה של זית).

    

   מדינה שלא מכבדת ושומרת כמו שצריך על אזרחיה, לא תזכה גם לכבוד בעולם. תתעלמו לרגע מכל האמירות הפומביות של המדינות השונות בעולם על המלחמה בעזה ותתרכזו בשאלה הבאה: מה הן באמת חושבות עלינו בתוכי תוכן? מעבר למעטה הפומבי והגלוי  מתרחשים ומבעבעים גם דברים מתחת לפני השטח. כל העולם חוזה ורואה במו עיניו, כיצד אנו במו ידינו נותנים לחבורת פושעים אכזרית לאמלל את חיי תושבי הדרום במשך שנים ולשתק מדינה שלמה במשך חודש שלם, ומה עושה המדינה עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון בתגובה בסיכומו של דבר? מנסה בתום המערכה להגיע להסדרה ולרגיעה עם אותם פושעים, ונותנת להם פרס על תוקפנותם במקום לסלק אותם לכל השדים והרוחות!!! היא גם נותנת להם מעמד שווה לשלנו בשל ההחלטה האומללה לנהל עימם מו"מ, ובכך קרנם עוד יותר עולה בעיני עצמם ובעיני בני עמם. אני מניח שמדינות העולם בתוכי תוכן סבורות, שאנו מדינה רופסת חסרת חוט שדרה, ולכן הם גם לא מהססים מלהכניס את חוטמיהן הארוכים לתוך הזירה תוך פגיעה קשה בריבונות שלנו ותוך התעלמות מזכותנו להגנה עצמית, ואנו בגישתנו הרופסת מאפשרים להם להתערב במה שאף מדינה נורמאלית אחרת לא הייתה מאפשרת בזמן מלחמה. ומה חושבים עלינו האויבים מקרוב ומרחוק? ומה עם יכולת ההרתעה שלנו? ומה עם המנהיג שהבטיח למוטט את החמאס ובמקום זאת מוטט את ההרתעה הישראלית? (אם אתה באמת לא מתכוון למוטט את החמאס, אז לא משנה מהן הנסיבות, אל תצא בהצהרות, שאתה הולך לעשות את זה, שכן אחרת אתה גורם לנזק בלתי הפיך להרתעה הישראלית).

    

   על מנת לצאת המצוקה הזו על מדינתנו לחזור ולהתנהג כמדינה נורמאלית, וכפי שסילקה בזמנו את ערפאת וכנופייתו מלבנון, לאחר שמיררו את חיי תושבי הצפון, כך גם לעשות לכנופיית חמאס בעזה. אומנם בשלב הראשוני תהיה לישראל בעיה קשה בזירה הבינ"ל, והיא תספוג מעל פני השטח ביקורת נוקבת, אך אם היא תהיה נחושה וסבלנית, אז בתהליך ארוך ומייגע ובלי קיצורי דרך היא תחזיר לעצמה גם את כבודה העצמי, גם את כבודה בעיני העולם וגם את יכולת ההרתעה שלה. חייבים לשנות גישה ולצעוד בדך אחרת, שכן אם לא- אנה אנו באים???

   אני באופן כללי מתנגד נחרצות לתייג כל דבר לא טוב, שמתרחש בעולמנו הציני, הצבוע, קר הרוח והמתנשא כנאצי, שכן זה מוביל לזילות ערך השואה ולפגיעה קשה בקורבנותיה, אך במקרה של האסלאם הקיצוני אני בכלל לא מגזים שאני מדביק להם את התואר המפוקפק "הנאציים המודרניים". מעבר לשנאה הארסית, לאכזריות, לאנטישמיות (להזכירכם בני קופים וחזירים, כך הם קוראים לנו), לגזענות,לרצון להשמיד אותנו וההכנות הבלתי פוסקות להתקדם לעבר מטרה זו, יש גם האלמנט של קיצוניות שלא מתפשרת ומוכנה לספוג כל מחיר ולא לוותר בשום תנאי. להזכירכם הנאצים המשיכו להילחם עד לרגע האחרון, ועד שהרוסים והאמריקאים לא נכנסו פיזית לתוך ברלין וכבשו אותה, זה לא נגמר. הסיפור עם האסלאם הקיצוני לא ייגמר אחרת. השאלה היחידה שנותרה פתוחה: האם העולם החופשי יתעורר מתרדמתו ומרפיסותו בזמן, כאשר הבעיה עוד קטנה, וירסק את כוחות הזדון והרשע הללו או שהוא יאפשר להם להגיע לעוצמות מבהילות, ורק אז ייכנס איתם לעימות חזיתי. האם הלקח ממלחמת העולם השנייה נלמד או שההיסטוריה חוזרת על עצמה? את זה נדע רק בעתיד.

    

   בינתיים עלינו כמדינה שמודעת לגודל השעה וכן להיסטוריה העגומה "לשחות נגד הזרם הפייסני והרכרוכי הזה" ולהכריע את כוחות הזדון הללו כבר כיום ולא לחכות לעתיד היותר קשה והיותר מורכב.

    

   מי שראה את הכתבה הטלוויזיונית של צבי יחזקאלי על התעצמות האסלאם הקיצוני באירופה מבין שזו לא רק בעיה שלנו או אפילו של המזרח התיכון אלא שזה הופך לבעיה בינ"ל חוצת גבולות. גם מה שקורה עם דעש היום בעיראק, בסורייה ובלבנון זו גם דוגמא חיה שמתגלה לנגד עינינו.

    

   זהו  ציטוט מנאום, שנשא אתמול הסופר המכובד, דוד גרוסמן בפני בכירי החמאס וקהל רב שהתכנס בכיכר המרכזית בעזה בעצרת השלום, שאורגנה ע"י מתנגדי ירי הרקטות על  ישראל: "הלאומנות, הפנאטיות והגזענות השליטו דיקטטורה של פחד. הגיע זמן להתעורר" במעמד זה הושמדו כל הרקטות, שנותרו לחמאס והופרחו יונים ובלונים באוויר. מחמד דף מינה את גרוסמן לשר לענייני פיתוח אזורי ושלום והודה לו על כך שסוף סוף מישהו אמיץ כמוהו פקח את עיניו. ההרצאה המרתקת והאפקטיבית הביאה לגלי הזמנות נוספים:

    

1. ההרצאה הבאה תהיה בסוריה בנוכחות אסד והמורדים.

2. הרצאה בנוכחות אנשי דעאש בעיראק (יהיה ממש פיצוץ!!!!!).

3. הרצאה בלבנון בפני נסראללה ואנשי ארגונו.

4. הרצאה באיראן בפני בכירי השלטון.

5. הרצאה לאחים המוסלמים במצרים (סיסי מאשר, אז תבוא??).

6. הרצאה בפני המוסלמים הקיצוניים באירופה וכן האנטישמיים שם.

7. הרצאה בפני בכירי הרשות הפלסטינית בדבר הצורך לשנות את תוכניות הלימודים שמעודדות שנאה והתאבדות.

8. גם ארדואן ביקש שתפנה לו מזמנך היקר ותבוא להאיר את עיניו.

    

   ועכשיו ברצינות: מדובר באנשים, שטרם הפנימו עדיין שהם אלה שהביאו עלינו את האסונות הגדולים ביותר עד כה עם גישתם ההזויה. "דרך השלום" שלהם גרמה עד כה רק לדם וסבל לשני הצדדים. מתי כבר תבינו שדרככם היא טעות, ואתם מייצגים דרך הזויה שמנותקת לחלוטין מהמציאות (כשמחבל ייצא ממנהרה מתחת לבית שלכם, גם אז תגישו לו זרי פרחים ותדברו איתו עם שלום?) אתם בעיניי "נביאי השקר" של דורנו.

    

   השיר העשרים ואחד- התרנגולת הרגזנית: נקודת המוצא היא שאף אחד לא מושלם, ובכל אחד יש פגמים וחולשות (מלאכים ואבירים על הסוס הלבן זה רק באגדות). כמו כן אנשים הם שונים זה מזה בתפיסותיהם, בערכיהם, ובדרך ראייתם את העולם ואת זולתם. חיי נישואין חייבים להיות מושתתים, לכן, על פשרה בן בני הזוג ולא על כך שכל אחד ילך עם האמת שלו עם הראש בקיר. הפשרה חייבת להיות הדדית ולא חד סיטרית. בני זוג שיודעים לפרגן זה לזה על הדברים הטובים ומתעלים על כל החולשות והפגמים שלהם יחיו חיים מספקים ומאושרים. בני זוג לעומת זאת שלא יודעים לפרגן זה לזה וכן שמתחשבנים אחד עם השני כל הזמן ומזכירים אחד לשני את החולשות שלהם, חיי הנישואין שלהם בסופו של דבר יתפוררו, ואם הם יימשכו זמן רב וללא שינוי, אז הם יהיו אומללים ומלאי סבל וכאב.

    

   ביתו של אדם הוא מבצרו הפרטי, ואם שם הוא לא חש שם בטוח, אז זה מערער את כל עולמו ואת היציבות הנפשית שלו ואף עלול להביאו בתהליך הדרגתי ואיטי למקומות לא טובים בכלל. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על אדם שהוא בד"כ ביתי ואינו נוהג להתרועע בחוץ כדבר שבשגרה. האווירה בבית צריכה להיות רגועה, אווירה המקרינה שלווה ונחת רוח. בית שיש בו כל הזמן צרחות, צעקות, ריבים ומלחמה על כל דבר קטן, ומתנהל למעשה כמו בסדרת טלנובלה מקרין בסופו של דבר גם בריאותם הנפשית של הילדים. אדם שעולמו הפרטי נהרס לא יוכל בסופו של דבר לתפקד כרגיל גם מחוצה לו.

    

   השיר הנ"ל מבטא את הדילמה קורעת הלב של גבר שמצד אחד אוהב את ילדיו אהבת נפש ולא רוצה לנטוש או לעזוב אותם, אך מצד שני חי במציאות לא פשוטה, שבה הוא ניאלץ במשך שנים לספוג כל הזמן צעקות, צרחות וחוסר שביעות רצון תמידית עד שהוא מגיע לנקודת שבירה, שבה יכולת הספיגה שלו לא מסוגלת להכיל זאת. כל ניסיונות ההסבר והשכנוע ההגיוניים לא מועילים, הוא נתקל בקיר אטום והתשובה המתקבלת היא: "זה מה שיש".

    

   אני לא מאמין שאף גבר היה יכול במשך שנים לחיות בסיטואציה כזו, ואני מאמין שהם היו עושים אחד משני הדברים הבאים:

    

1. גברים חמי מזג היו מכים את האישה מכות נמרצות (אתה פראייר, אמר לי אחד מהם, אני תוך חמש דקות הייתי פותר את הבעיה, ואתה תמשיך ותסבול עוד שנים רבות). צר לי, אבל אני מוכן לסבול שנים ואף למות ולא להגיע למצב של אלימות מעין זו.

    

2. גברים לא אלימים היו כבר מזמן נוטשים את הבית או מתגרשים או מתאבדים.

    

    

   בכל מקרה הסיטואציה הקשה שאותה אני מתאר היא לא טובה, מוציאה את החשק ואת הרצון בכלל לחיות, ובסופו של דבר מקצרת גם את החיים הטבעיים.

    

   אני מכיר אנשים, שמעדיפים לשמור הכול בבטן, ואז כשהכול מתפוצץ, אז כולם מופתעים ואומרים: "לא ידענו" "מי היה מאמין שכך היא מתנהגת בביתה?" "הם היו זוג כזה נחמד" ועוד ועוד קלישאות חבוטות. אני לא כזה. הוצאתי את הדברים החוצה לאחר שנים רבות של תסכול והתלבטויות ולאחר שכלו כל הקיצין. כאשר אתם שומעים בתקשורת סיפורים על טרגדיות שמתרחשות, זה נובע בעיקר מכך שאנשים "שומרים בבטן", וכאשר זה מתפוצץ, אז זה בעוצמות מבהילות. יש דווקא פתח לתקווה ולאופטימיות, כאשר מציפים זאת לפני ולא באיחור. אני בהחלט מודע למחיר הכבד שאשלם על מה שכתבתי כאן, אבל אני לא מפחד מאף אחד ואני עושה את מה שאני חושב לנכון וצודק בלי חשבונות מה יאמרו ומה יגידו המלעיזים הרבים למיניהם.

    

   השיר העשרים ואחד- נר החלב: השיר נכתב בהשראת אגדה גנוזה של אנדרסון , שנכתבה לפני 190 שנה ונתגלתה רק לאחרונה. מהן הסוגיות, שעולות מהאגדה הזו, ומה ניתן ללמוד ממנה?

    

1. האדם, שגדל בחממה מגינה ותומכת, יקבל הלם וזעזוע רבים, כאשר הוא יוצא את העולם הקר המנוכר, המניפולטיבי והדורסני שבחוץ. אנדרסון מציג בפנינו אדם, תמים וטוב לב עם בסיס ערכי מוצק וטהור, אך כאשר הוא יוצא לעולם הגדול, הוא נתקל באנשים, שקולטים את התמימות שלו, כמו זאבים משחרים לטרף, מנצלים אותו לרעה לצורכיהם, נוטשים אותו  לאנחות כחפץ חסר ערך וגורמים לו בסופו של דבר לחשוב, שאין טעם לחייו. האם החברה היא באמת כזו? סביר להניח שאנדרסון לא כתב את הדברים מבלי שחווה את בצורה זו או אחרת על בשרו. אז מה לעשות? ראשית ללמד את האדם שהחיים בחוץ לא תמיד נראים בדיוק כמו בחממה, ושלא יטפח ציפיות ואשליות בקשר לכך, אלא שבמקום זאת ייערך למה שיקרה כאשר הוא יעזוב את החממה (לתשומת לב מערכת החינוך). ברגע שתחלחל התובנה, שכך פחות או יותר נראית המציאות, ואין לכך קשר לפרט עצמו, אז גם הוא יידע להתמודד איתה בצורה טובה, ולא יאשים את עצמו כל הזמן בתחלואי החברה שמסביבו.

    

2. אדם שמחפש כל הזמן לרצות את כולם, בסופו של דבר יאבד את אישיותו, יהפוך לבובה על חוטים, ינוצל קשות, יינטש, ויגיע למצבו של גיבורנו מהאגדה. אז מה לעשות? ראשית, האדם צריך למלא את עצמו בדברים שהוא אוהב, ודרכם הוא יוכל גם למצוא משמעות לחייו. אל לו לאדם למקד את חייו סביב אנשים אלא אך ורק סביב דברים שמעניינים אותו. לדברים שהאדם אוהב הוא צריך להשתדל ליצוק גם תוכן ערכי, וכך יקבל גם את המשמעות לחייו באופן העמוק ביותר. גם אם האדם יישאר לבד, זה לא נורא, שכן לפחות נשארים איתו לפחות הדברים, שאותם הוא אוהב. אנשים, שרוצים להצטרף לתחומי העניין של האדם, מוזמנים, ומי שלא- אז שיישאר בחוץ, והוא לא עושה טובה לאף אחד טובה, שהוא לא מצטרף (לא צריך להתחנן או להתחנף לנסוגים מגשת). יש לזכור שבכל מצב, ולא משנה מה יעשה האדם (אפילו הוא לא יעשה דבר), תמיד יימצאו אנשים, שיהיו להם דברים שליליים לומר עליו (מי שמחפש תמיד ימצא מה לומר על כל אחד). צריך פשוט לסנן את הכול כרעשי רקע טפלים חסרי משמעות, שככל שעובר הזמן לומדים לחיות איתם, ולהמשיך להתמקד בדברים שמעניינים אותנו.

    

3. האדם מגיע לשלמות נפשית, כאשר הוא גם עושה את מה שהוא אוהב, וגם מקבל תמיכה ופרגון מהחברה מסביב. כאשר מה שהאדם עושה עושה טוב לאנשים אחרים, ואף יש לו בסיס ערכי ומוסרי מוצק, אז הוא יכול להגיע למצב של מימוש עצמי (וזה כלל לא קשור ולעיתים אף מנוגד  לכסף או לכל היבט חומרי אחר של החיים). ברם זה לא תמיד אפשרי, שמה אנו אוהבים, אכן, יזכה לתמיכה ציבורית רחבה. לרוב התגובה היא צוננת למדיי, ויש לעיתים אף מרכיבים של אדישות, ניכור, זלזול, שמחה לאיד, לעג ושנאה במסגרתה. אז מה עדיף? לעשות מה שאתה אוהב ולהסתכן בתגובות מעין אלה? או אולי פשוט לוותר על שאתה אוהב כדי למצוא חן בעיני אנשים, שבכלל לא בטוח שאכפת להם ממך בגרוש רק כדי לא לקבל תגובות מעין אלה? לעניות דעתי, בדרך הראשונה לפחות אתה נשאר עם מה שאתה אוהב ואילו בדרך השנייה אתה הופך לבובה על חוטים חסרת חוט שדרה ורצונות משל עצמה, שמחפשת ורודפת אחרי אהדה בכל מחיר (והאהדה מה לעשות ככל שאתה רודף אחריה, מתרחקת ממך יותר).

    

4. מהו הפרט הבודד מול חברת העדר הדורסנית? לעדר תמיד יהיה יתרון על פני הפרט הבודד. הכי קל ופשוט לחיות בתוך עדר. אתה מרגיש חלק מקולקטיב, ושם אתה מרגיש מוגן ובטוח, כל עוד אתה מתנהג, כמו שהם מצפים. העדר שמבטל למעשה את הפרט מעודד בדרך זו בינוניות וקיבעון מחשבתי, ומונע בדרך זו מכל אדם למצוא את הייחודיות שלו, שבה הוא לא רק יוכל לממש את עצמו באופן המיטבי, אלא אף לתרום ולהחזיר לחברה בצורה האופטימאלית מבחינתו. (השיר של פינק פלויד החומה: מדבר על ילדים שמחונכים בדרך אחידה של עדר). אפשר גם אחרת!!!! חברה שפתוחה להכיר בכך שלא כולם אותו דבר, ומאפשרת לכל אדם לנסות לממש את עצמו באופן הייחודי לו, זה גם יחזור אליה, והיא תיהנה מפירות הדברים. בדרך זו היא תהפוך לחברה יותר מפותחת, מתקדמת וחזקה. יש לזכור ולהזכיר, כי כל החידושים וההמצאות בהיסטוריה האנושית נעשו ע"י אנשים יצירתיים, שחשבו מחוץ לקופסה ויצאו מחוץ לתלם של העדר הבינוני.

    

   השיר העשרים ושניים- זיכרונות: מה לא נכתב כבר ונאמר על הזיכרונות? האם הם משקפים את המציאות העובדתית האובייקטיבית כפי שהייתה בזמנו? ברור שלא!!! אנו נוטים בד"כ לייפות את העבר ולהסיר ממנו את כל הדברים השליליים והבלתי נעימים, שחווינו. חוץ מזה נקודת המבט  שלנו כמבוגרים על הדברים, שהתרחשו בתקופת הילדות היא שונה לחלוטין מזו שלנו כילדים. כילדים שטרם טעמו הפרי עץ הדעת אנו לא מבינים כל דבר וזאת בשל תמימות, נאיביות והעדר ניסיון וציניות. אם הייתה ניתנת לנו האפשרות לחזור במנהרת הזמן ולצפות באירועים שהתרחשו בזמן ילדותנו מנקודת מבט של מבוגרים בעלי ניסיון, הבנה וידע, סביר להניח שהיינו רואים את הדברים אחרת לחלוטין, אך מכיוון שאין לנו הפריבילגיה הזו (וטוב שכך!!!), נותר לנו להשקיף על תקופת הילדות מרחוק, וכתוצאה מכך נוצרים פערים ועיוותים בין המציאות האובייקטיבית , כפי שהייתה בפועל בתקופה זו לבין מה שאנו זוכרים ממנה. בכל מקרה הזיכרונות האלה שלא תמיד תואמים את המציאות העובדתית הם אלה שהופכים לחלק בלתי נפרד מאישיותנו, והם אלה שבונים אותה לטוב או לרע ומעצבים אותה ואת מרכיביה הערכיים. רוב הזיכרונות הם חיוביים, אך יש גם מעט זיכרונות שליליים, שבשל השפעתם ועוצמתם הרבה לא הצלחנו להדחיק אותם מהתת מודע והם נשארים איתנו ,צפים על פני השטח  וימשיכו להיות נוכחים ולהשפיע עלינו לשלילה עד ליום מותנו. הזיכרונות החיוביים נותנים לנו את הכוח והמוטיבצייה להתקדם, להתפתח ולפרוח וכן מחזקים את הביטחון העצמי שלנו, ואילו הזיכרונות השליליים מפתחים אצלנו תסכולים, חסכים וחששות. בשל כך נוסטלגיה היא מעין מנגנון הגנתי את האדם הבוגר, המאפשר לו לצמצם את העבר הקשה והבעייתי ולהיצמד דווקא אל הדברים, שנותנים לו כוחות ועוצמה להתנהל בהווה ולבנות את עצמו בעתיד. הזיכרונות החיוביים ובעיקר השליליים (אלה שמצליחים לחדור את חומת ההגנה של הנוסטלגיה) נצרבים בנפשנו ובדמנו לעד, הופכים לחלק בלתי נפרד  מה-די.אנ. איי שלנו, משפיעים על דרך התנהלותנו העכשווית והעתידית. לסיכום: כדי לחקור התנהגויות אנושיות יש להתמקד בראש וראשונה בחקר הזיכרונות מתקופת ילדותם.

    

   חשוב לי להבהיר, וכדאי שלא תתבלבלו, השירה שלי לא מעידה כלל וכלל על מי שאני. היא מעידה יותר על מי שהייתי רוצה להיות, וכנראה לא אהיה אף פעם. השירה מבחינתי היא לא המציאות של החיים האמיתיים אלא יותר פנטזייה דמיון ואוטופיה, שאליהם אני נודד מידי פעם. דווקא בגלל שמציאות החיים שלי שונה לחלוטין מהשירה, זה מה שמושך אותי אליה בעוצמות אדירות כמו פרפר אל האש החמה והשורפת.

    

   אני מאוד לא אוהב יחצנו"ת וזאת בשל הנזק העצום שהיא עלולה לגרום הן לאדם עצמו והן לסובבים אותו. היחצ"נות יוצרת תדמית לאדם שלעיתים קרובות רחוקה מלשקף את מי שהוא באמת. מילא הציבור שאינו מפעיל שכל, שיקול דעת וספקנות ומאמין לכך, הצרה האמיתית מתחילה, כאשר האדם עצמו ומקורביו מתחילים להאמין לשקר התדמיתי ולהתנהל על פיו בחיי היום יום (אמרו לו שהוא כזה והוא כלל לא ידע שהוא כזה, כי הוא לא כזה- ממש אפשר להפוך לקונילמל בעל פיצול אישיות בשל התדמיות הללו). האדם בד"כ נמצא באמצע כשמימינו עומדות התדמיות החיוביות שיצרו לו אוהביו, ומשמאלו התדמיות השליליות שיצרו לו שונאיו, ורק מי שמכיר את האדם עצמו יודע מי הוא באמת (אם כי גם כאן יש להטיל מגבלות).

    

   בשעה שתדמית חיובית נועדה לעשות טוב, אך יכולה בלי כוונה באופן בלתי מודע לגרום לתוצאות שליליות, הרי שתדמית שלילית היא מעשה מכוון שנועד לפגוע באדם תוך הפצת שקרים בלתי מבוססים מבחינה עובדתית עליו, והיא לכן מתועבת ונבזית במיוחד. כאשר התדמית השלילית והשקרית נוצרת באשר לדברים שחשובים ועקרוניים לאדם עצמו היא עלולה לשמוט את הבסיס לקיומו בעולם הזה ולהביא לתוצאות טראגיות במיוחד.

    

   מהן התובנות שלי מהשירה:

    

1. אף אחד לא מכיר ממש את האדם חוץ מהאדם עצמו. מי היה בכלל מאמין שאתעסק בזה? עוד לפני שהתחלתי בפרויקט הניסיוני הזה,אמרתי לאימי  שאני רוצה להירשם לחבורת זמר. היא התגלגלה מצחוק וחשבה שאני עובד עליה בעיניים. כשסיפרתי על כך לאשתי היא אמרה לי: "עזוב שטויות, זה לא מתאים לך בכלל!!! חוץ מזה אין זמן לזה כרגע". אז מצאתי לי זמן פנוי במסגרת הביתית, ניסיתי, התלהבתי, נשאבתי, התאהבתי והתמכרתי לניסוי הזמני הזה שנמשך כבר מעל 3 שנים ולא מפסיק אף לרגע. יש אנשים, שנותנים לאחרים לחפש עבורם את הנתיב הנכון בחיים. הם צריכים להבין, שהאמת הפנימית העמוקה ביותר נמצאת בתוכם, ורק הם יוכלו להגיע אליה, כי רק הם מסוגלים לחפור כה עמוק בתוככי נשמתם.

2. שום דבר בחיי לא הולך בקלות. הכול עניין של רצון, מוטיבציה, השקעה והתמדה. אצלי בחיים שום דבר לא מובן מאליו. כל מה שעשיתי היה תוך עבודה קשה בלי לוותר לעצמי לרגע (למרות כל הקולות הפנימיים שכל הזמן מנסים לפתות אותי לוותר ולמרות כל הספקנים בסביבה החיצונית שעושים בדיוק אותו דבר). ההבדל היחיד בין השירה לדברים האחרים בחיי, שגם הם הושגו תוך עבודה קשה וללא פשרות הוא שבשירה אני עושה זאת מיוזמתי העצמאית בלי לקבל רשות מאף אחד (אני כבר ילד גדול, מותר לי סוף סוף לא?) ובאהבה גדולה. לעומת זאת הדברים האחרים, שהושגו תוך מאמץ ועבודה קשה, לא נעשו מאהבה או התחברות אלא יותר מהשפעה או לחץ חברתי של המשפחה להוכיח את עצמי. בגזירה של קל וחומר: אם הצלחתי גם בדברים שאני לא מתחבר אליהם על אחת כמה וכמה יותר קל יותר לי בשירה שאני עושה זאת מתוך אהבה טהורה נטו.

    

3. במשך כל חיי נתקלתי באנשים בחברה שמרימים גבה, מפקפקים ולא מאמינים, שאני מסוגל. אותי זה דווקא מילא במוטיבציות ובאנרגיות אדירות להוכיח לעצמי שאני כן מסוגל. השירה בהקשר זה איננה יוצאת דופן. מצד שני העובדה שכל החיים התמודדתי עם תופעה זו בהצלחה, ותמיד הוכחתי לעצמי במבחן התוצאה הסופית, שאני כן מסוגל, סייעה לי להתמודד ולהתגבר על כל המכשולים באשר לשירה ביתר קלות, שכן אין חכם כבעל ניסיון שהוכיח לעצמו שהוא מסוגל גם בעבר. מצבי יותר טוב מאדם שלא רגיל להיתקל בחייו במהמורות ובמכשולים, וכשהוא נתקל באחד כזה, אז הוא יוצא מאיפוס ושיווי משקל, לא יודע להתמודד, מתייאש ומוותר לעצמו בקלות.

    

4. השירה היא תחום מאוד רגשי וכנה. היא מוציאה לא רק ממני אלא גם מהסובבים אותי המון רגשות. לחלקם היא עושה טוב, ועל כך אני שמח, שכן אין סיפוק יותר גדול בחיים של האדם בעולם הזה מאשר לדעת, שמה אתה אוהב, עושה טוב גם לאחרים. מאחרים היא מוציאה את השדים הרעים החבויים בהם, ועם זה אני צריך להתמודד. בניגוד לחיים האמיתיים שלי שהם מאוד מחושבים, שכלתניים וקרי רוח, בשירה אני נותן דרור לרגשות הכנים החבויים בי לצאת החוצה ולהתבטא.

    

5. השירה במרחב הציבורי לא מיועדת לבעלי לב חלש, שאינם חזקים דיים להתמודד עם תגובות ותופעות שליליות לעשייתם בצורה שכלתנית, קרת מזג, שקולה ומאוזנת. לי אין בכלל בעיה עם אנשים שלא אוהבים את עשייתי, אם הם מנמקים זאת באופן שכלתני, מנומס וענייני (ביקורת בונה, שממנה ניתן ללמוד כיצד להשתפר בעתיד). יש לי בעיה רצינית עם  אלה שמקללים, צועקים, משתמשים בשפה בוטה, שיש בה אלימות מילולית קשה ומנסים לגרור אותי לרמה האישית תוך ניסיון לפגוע, לבזות ,להשפיל ולעצור אותי. אני לא אסכים לעולם לרדת לרמת הביבים שלהם, ואני חושב שבהתנהגותם זו הם מבזים בראש וראשונה לא אותי אלא את עצמם, ועליי הם לא משפיעים כהוא זה, כי אני ממש אטום אליהם מבחינה רגשית. ההשפעה היחידה שיש להם עליי היא שהם דווקא מגבירים את המוטיבציה להמשיך הלאה ולהתעלם מהם.

    

   מי שהתרגל לבדידות עד שהיא כבר מקובעת בו, יתקשה מאוד לצאת ממנה. היציאה מבדידות יותר קשה מהבדידות עצמה, שכן האדם צריך להשקיע מאמצים ואנרגיות אדירות על מנת לצאת החוצה. ככל שהבדידות יותר גדולה החרדה מהעולם החיצוני עולה וגדלה, והאדם נקלע לכדור שלג מתגלגל שרק גדל וצובר תאוצה עוד ועוד. אדם שכבר אוזר עוז ויוצא החוצה ונתקל במציאות שתואמת את חששותיו, מסתגר יותר ויותר. גם אם האדם מצליח להיגמל מבדידותו  עדיין הבדידות הטביעה את חותמה בורידיו ועורקיו, וכל יציאה מעבר לחממה הידועה והמגינה מלווה בהיסוסים רבים. דווקא בתקופות של בדידות חייבים להיות חזקים מנטלית ולהכריח את עצמנו לא להרים ידיים ולא לוותר על החיים שבחוץ, ולמרות כל התסכולים, החששות והאכזבות שהיו ועוד יהיו לבטח, ובזכות העקשות, ההתמדה, הרצון וההתמדה יש סיכוי ותקווה לחיים טובים יותר. לשמחתי לא איפשרתי לבדידות אף פעם להפוך למקובעת בתוכי ונאבקתי בה כל עוד רוחי בי. עם זאת היא הותירה בי חותם ואות, שלא יימחו לעולם. העיסוק בשירה הוירטואלית הוא חלק בלתי נפרד ממאבק זה.

    

    

   מכירים את הבדיחה הבאה: בסוף השנה מביא יוסי את תעודת הסיום הביתה ומראה אותה לאביו. בכל המקצועות מקבל יוסי ציון שלילי למעט במוסיקה, שבה הוא מקבל מצוין. אביו קורא בקול רב את הציונים השליליים בכל המקצועות, ולא מגיב, אך כאשר הוא מגיע למוסיקה, וקורא את הציון, הוא מנחית על לחיו של יוסי סטירה מצלצלת. יוסי המופתע שואל את אביו: על כל הציונים השליליים לא הגבת, אך דווקא על הציון במוסיקה נתת לי סטירה, למה? ענה לו אביו: "עם תעודה גרועה כמו שלך יש לך עוד חשק לשיר"?

    

   בדיחה יפה, אך אינני מקבל כלל ועיקר את קו המחשבה וההיגיון שעומד מאחוריה, שאנו צריכים לשיר רק בעת שמחה וכשטוב לנו. לטעמי שירה אמיתית במובן העמוק ביותר של המילה שואבת את כוחה דווקא ממעיינות העצב והכאב. דווקא כשרע לנו, עצוב לנו, ואנו כועסים, אנו זקוקים לשירה הכי הרבה. אני כלל לא פוסל את השירה הקלילה והפופוליסטית, שמטרתה היחידה היא רק לעשות שמח ותו לא, אבל זו בעיקרה שירה מתחנפת, מנסה למצוא חן ומופנית כלפי חוץ.  לעומת זאת שירת העומק נובעת בעיקר מנפשו של האדם פנימה, וכשהיא יוצאת לחלל העולם היא הרבה יותר מרגשת בזכות כנותה ועצמאותה. זה כמו ההבדל בין זמר ששר לקהל כדי לרצותו לבין זמר שמתעלם  מהקהל ומכל מה שקורה מסביב, מכניס את עצמו לתוך הסיפור של השיר ומציג את הדברים כאילו הוא חלק בלתי נפרד מההתרחשות המסופרת בשיר. לשירה יש תפקיד מאוד חשוב דווקא בתקופות משבר בחייהם של העם, החברה והפרט והיא תרופה מחזקת ומרגשת מאין כמותה במצבים מעין אלה.

    

   בדידות: לא קל בכלל להיות שרוי במצב זה, קשה מאוד לצאת ממנו, לאחר שאתה מתרגל אליו, עד כדי כך שהוא הופך לחלק מובנה ובלתי נפרד ממך. אין שום דבר נורא בבדידות פיסית מידי פעם. יש לה חשיבות רבה כדי לנקות את הראש, להקשיב לעצמנו, לפתח את החשיבה והיצירתיות וכן להעניק לעצמנו זמן איכות עם עצמנו, וזאת בהנחה שיש לנו תחומי עניין שבהם אנו יכולים להעסיק את עצמנו בלי קשר לבריות.

    

   לעומת זאת הבדידות הנפשית היא צרה צרורה מאין כמותה. במצב זה נפשו של האדם מרגישה, שאין לה אף אחד בעולם הזה, שמבין אותה באמת (או בגלל ניכור או אטימות או איבה ושנאה או בורות או פשוט חוסר יכולת שכלית להבין). אדם יכול להיות מוקף באנשים, אבל עדיין בודד מאוד מבחינה נפשית. בדידות נפשית היא מסוכנת מאוד לאדם שאין לו חוזק מנטאלי להתמודד איתה כהלכה ולשרוד אותה לתקופות ארוכות. אבל לא לעולם חוסן, ואם האדם חפץ חיים הוא, הוא חייב למצוא במהלך חייו אנשים, שמבינים אותו, אחרת הוא יהפוך במוקדם או במאוחר (זה רק עניין זמן שהולך ואוזל) לנפש אבודה בחלל האין סופי.

    

   עדיפה לאדם הבדידות הפיזית הזמנית מהבדידות הנפשית התמידית. למשל אדם שנמצא בחברה, שגורמת לו לבדידות נפשית, עדיף לו להיות לבד מאשר עם אנשים, שגורמים לו להרגיש רע עם עצמו (ולצערנו לא חסרים בחברה של ימינו אנשים שעל מנת להרגיש טוב עם עצמם צריכים למצוא קורבן או שעיר לעזאזל ולגרום לו להרגיש רע עם עצמו). לסיכום נושא זה: יחסי אנוש אינם מתמטיקה. ביחסי אנוש אחד ועוד אחד הם או המון או אפס אחד גדול ומאופס. עדיף לו לאדם להיות לבד במקום שבו הוא לפחות אחד, מאשר בחברה שבה אתה נחשב לאפס מאופס, אבל במקביל אסור אף פעם ובשום תנאי לוותר על החלום למצוא יום אחד מקום חברתי, שבו תוכל להיות באמת מאושר, מקום שבאמת יעריכו אותך, ואם לא זה: אז לפחות שיקבלו ויבינו אותך.

    

   העם היהודי, העם העתיק ביותר בעולם. כיצד הוא שרד את כל הזוועות הנוראיות, והמשיך להתקיים? כיצד תרבויות אחרות יותר חזקות ועוצמתיות נעלמו מהעולם בן רגע, ואילו העם היהודי שרד את כל התהפוכות והזמנים גם בתקופות ארוכות של גולה והעדר עצמאות מדינתית? התשובה המקובלת היא שאנו עם סגולה, שבו בחר האל. האם התשובה הזו נכונה או שלמה? אולי רק ברמה השטחית והרדודה ביותר. לטעמי התשובה קשורה לשני אלמנטים, שהם מהווים חלק בלתי נפרד מה-די.אנ. איי של העם היהודי לדורותיו: המוסר והידע והשילוב ביניהם. לעומת זאת חברות, שמבוססות על שנאה, בורות כוח, גזענות ופחד וללא כל בסיס ערכי ומוסרי פשוט נעלמו במוקדם או במאוחר מהעולם ונמוגו. חברה ללא בסיסים מוצקים של מוסר וידע, סופם להתנוון, לשקוע, להתפורר מבפנים, לגווע ולהיעלם מהעולם. ידע ומוסר חייבים להשתלב זה בזה ואין להסתפק באחד מהם בלבד. חברה חומרנית, הישגית ודורסנית ללא בסיס רוחני ומוסרי היא חברה שהורסת כל חלקה טובה לא פחות מחברות שמבוססות על בורות, דעות קדומות, סטיגמות ושנאה ולאורך זמן גורלה המר לא יהיה שונה  מהן. מוסריותה של החברה נמדדת ביחסה לאלה שנזקקים לעזרתה. חוזקה של חברה נמדדת דווקא בעוצמתן של החוליות החלשות בתוכה ולא של החזקות.

    

   עם כל הכבוד למוסריות האוניברסאלית של יפי הנפש בעולם של מדינות ואינטרסים קרים המוסריות צריכה להיות מופנית בראש וראש כלפי בני עמך ומדינתך. מוסריות אוניברסאלית היא רצויה ומומלצת, אך אסור בשום אופן שהיא תהיה על חשבון בני עמך, שכן זה שמתחשב אך ורק ברחוקים ממנו, סופו של דבר יהיה אטום כלפי הקרובים אליו. בחיים צריך לדעת לבחור בין אלטרנטיבות, שאף אחת מהן כשלעצמה איננה מושלמת. רק בעולם אוטופי ניתן לקיים את המוסריות האוניברסאלית בכל המצבים ובכל התנאים.

    

   אני חושב שיום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין ז"ל צריך להיות מוקדש כולו אך ורק כיום של חשבון נפש עמוק באשר לאלימות הגואה בחברה הישראלית (לא רק בפוליטיקה אלא בכל תחומי החיים), לחוסר הסובלנות כלפי דעות השונות משלנו ולפגיעה  הקשה בדמוקרטיה הנגזרת מכך. אלימות וחוסר סובלנות הם טרור חברתי, שאין להשלים איתם ויש להילחם ולהיאבק בהם בכל הכוח.  יום הזיכרון לרבין ז"ל אמור להיות ממלכתי, ולכן יש לשאוף שהוא יהיה מאחד ומקרב לבבות ולא מרחיק ומפלג יותר. האלימות הנוראית בחברה הישראלית לא תטופל עד שלא יקומו מנהיגים אמיצים, שיוקיעו את האנשים האלימים במחנה שלהם (היא קיימת אצל כולם, ואף אחד לא טלית שכולה תכלת בהקשר זה), ולא יתרכזו רק ביריבים הפוליטיים. שיתוף פעולה א-פוליטי חוצה מפלגות מחויב המציאות על מנת להתגייס למטרה חשובה זו.

    

   לצערי הרב, יום הזיכרון הממלכתי לרבין ז"ל לא משמש כיום רק למטרה זו, ולכן הוא מפספס את הייעוד שלו. דרכו הפוליטית של רבין ז"ל הייתה דרך ניסיונית (כך הוא הגדיר אותה במילותיו שלו), שאפילו תומכיה הגדולים ביותר מאוכזבים ממנה במרחק השנים  במבחן התוצאה. לעומת זאת יריביה רואים בה דרך של אשליות, שהביאה רק לנזק, קורבנות בנפש ואי יציבות אזורית. שימוש בבימה הממלכתית כדי לנסות לקדש את הדרך הזו לא תצליח להפוך אותה לקונצנזוס, ולא תעזור כאן שום מניפולציה כזו או אחרת, זו עובדה ברורה ומוגמרת, שאין להתכחש אליה. החשש הוא שיום הזיכרון החשוב הזה יהפוך בהדרגה מיום זיכרון ממלכתי בפועל ליום זיכרון ממלכתי "על הנייר" של מחנה אחד בלבד, ובכך הוא יפספס את מטרתו ולא יביא כל תועלת לפתור את בעיית האלימות. לסיכום: תשתדלו להתמקד יותר באלימות ובחוסר הסובלנות, שרבין ז"ל היה הקורבן שלה (ולא היחיד) ולא בקידוש דרכו, שעדיין מעוררת מחלוקת נוקבת בחברה הישראלית.

    

   שלא יהיה ספק אפילו לרגע: המדיניות הזו חייבת להיות מיושמת גם בהתייחס לימי זיכרון ממלכתיים באשר לאנשי ציבור שלא מזוהים עם מחנהו של רבין ז"ל וזאת כדי ליצוק תוכן מאחד למילה "ממלכתי".

    

   תזכרו שבסופו של דבר יש בנו הרבה יותר מהמאחד והמקרב מאשר המפלג והמקטב, ולכן זה צריך להיות נר לרגלכם בחיי היום יום ובייחוד באירועים ממלכתיים.

    

   תמונות תמונות: יפות נכון, אבל האם הן מספרות לנו את כל הסיפור? לא פלא שהן מתאימות לנוסטלגיה, שכן הכול בהן כ"כ ורוד ויפה על פני השטח, אולם המבוגר שיצא מגן העדן של השוטים, ויש לו את החוסן הנפשי להתמודד עם האמת בכנות, אם יעמיק לחקור בהן, יגיע גם לתובנות אחרות. על מה הוא מדבר לכל השדים והרוחות, אתם בוודאי שואלים את עצמכם? אז בואו ואמחיש לכם את הדברים בנקודה אחת ועל קצה המזלג בלבד. בכל התמונות, שבהן אני מופיע שלא במסגרת המשפחתית ולאורך כל שלבי חיי אני ניצב תמיד בצד התמונה ואף פעם לא במרכז. זה בא לידי ביטוי בתמונות מהגן, מבית הספר, בצבא (בסדיר ובמילואים) ובעוד תמונות שלא העליתי. מה זה אומר עליי? זה אומר שאני תמיד נמצא בקצה ובשוליים של החיים החברתיים ואף פעם לא במרכז (חצי שקוף וחצי בלתי נראה). זה מעיד גם על הכישורים החברתיים המוגבלים שלי בשילוב יחס החברה אליי. מי שנמצא בשוליים החברתיים יותר קל למחוק אותו גם משם, ופשוט להעלים אותו. אתם לא מאמינים? אז אספר לכם סיפור שלא סיפרתי עד כה לאף אחד בשל הבושה והמבוכה הגדולים הכרוכים בכך. בכיתה י"ב הכיתה שלנו הצטלמה לספר מחזור בדשא של מגרש הכדורגל. אני למדתי בביה"ס הריאלי העברי בחיפה (ביה"ס איכותי נכון? ח'ברה אחד אחד נכון?). אני כהרגלי בקודש הייתי בצד התמונה. כאשר פורסם ספר המחזור, ראיתי את התמונה, וחשכו עיניי. פשוט נעלמתי מהתמונה הקבוצתית. מישהו כנראה טרח מאוד למחוק אותי ולהעלים את קיומי. אם הייתי במרכז קשה היה למחוק ולהעלים מבלי שיבחינו, אבל האנשים שעומדים בשולי החיים, קל מאוד לא רק להתעלם מהם, להפוך אותם לשקופים אלא פשוט להעלים אותם ולא להותיר מהם זכר, ואף אחד לא ישים לב, למעט הקורבן שישתוק בגלל הבושה לנצח.

    

   עוד סיפור קטן: כאשר הבן השני שלי היה בכיתה ג' בבית ספר זיכרון יוסף הוא הופיע בחבורת הזמר, והם היו מתוכננים להופיע באודיטוריום במרכז הכרמל בחיפה. במסגרת זו תוכננו גם הורים מתנדבים לעלות ולשיר יחד עם המורים והתלמידים. בני רצה מאוד שאתנדב, ואני כמובן הסכמתי. כאשר הגיע יום המופע תפסתי את מקומי, כמובן, בצד, ואז אחד ההורים, שעמד לידי סימן לי למען הסר כל ספק לעמוד יותר בצד, כך שיהיה יותר רווח ביני ובינו. אימצתי את הצעתו בשמחה, כך שאם ארגיש שזה הופך לפאדיחה או לפארסה, אז אוכל תוך חצי צעד פשוט להיעלם מאחורי הקלעים. בסופו של דבר זה יצא בסדר גמור, ומי שבאמת מעוניין, יוכל לחפש את זה ביו-טיוב.

    

   ועכשיו לענייננו: מי שחושב שנמר יכול לשנות את חברבורותיו, חי כנראה באשליות. מי שחושב שאדם, שהתרגל כל חייו לחיות בשולי החברה, יכול בן רגע להשתנות ולהיות במרכזה, אז כנראה הוא לא יודע כלום מהחיים שלו. מצד שני כאשר אתה אוהב משהו מאוד, אז אתה אוזר אומץ, מקבל כוחות, מתגבר על החששות, ואפילו מצליח לעשות דברים, גם אם בניגוד לאופי שלך עצמך או למה שהתרגלת עד כה, וזה מה שכ"כ יפה באהבה, שאין דבר שיכול לעמוד מולה ולנצחה, ואם אתה עדיין לא מאמין (ואני, לצערי, מוקף בהמון אנשים כאלה).....כל מה שנותר לי הוא לשלוח אותך לשאול את ברוך ומגפיו.

    

   כפי שכתבתי קודם לכן האלימות איננה קיימת רק בזירה הפוליטית, אלא היא חודרת לכל מרחבי הפעילות הציבורית. בחלק מהמקומות היא בוטה ומעל פני השטח, ובחלקם היא מבעבעת מתחתיו כהר געש לקראת פיצוץ. בדרבי התל-אביבי, שפוצץ קיבלנו הוכחה חותכת, כיצד האלימות לא רק משבשת את מהלך החיים התקין, אלא פשוט עוצרת אותם לחלוטין. הטרור הזה קיים לא רק במגרשי הכדורגל אלא גם במקומות רבים ונוספים, למשל בתרבות הנהיגה של ישראלים רבים. הרעה המתפשטת הזו כמו סרטן חודרת לכל מקום, היא מזהמת והורסת כל חלקה טובה והיא לא תיעצר, אם לא יתחילו סוף סוף להילחם כנגדה בנחישות. הבעיה, כמובן, מתחילה מלמעלה: כאשר רואים את תרבות השיח בכנסת, את הגידופים וההשמצות (איך אנשים, לכאורה, מכובדים, לא מתמלאים בושה וכלימה להוציא מילים כאלה מהפה שלהם) את הירידה לרמה האישית במקום לנהל דיון תרבותי, ענייני ומפרה ולאפשר חופש ביטוי מלא ללא קריאות ביניים וסתימת פיות, אז מבינים, שמה שקיים למעלה יחלחל גם למעטה ויזהם את החיים הציבוריים כולם. האלימות היא טרור, שכן מעבר לעובדה שהיא פוגעת בפועל באנשים נורמטיביים, היא גם במקביל מטילה פחד ואימה על אלה שטרם נפגעו ממנה. אנו מוקפים סביבנו במרחב הציבורי באנשים אלימים והם רבים, ונמצאים בכל מקום. בחלק מהמקומות הם מסתובבים ללא חשש ומטילים מורא, ואף מתגאים בכך (במקום שהם יסתתרו בחורים ויחששו כמו כל טרוריסט מצוי להסתובב במרחב הציבורי, דווקא האנשים הנורמטיביים חוששים ומתחבאים מהם- ממש עולם הפוך). אדם נורמטיבי שיוצא לזירה הציבורית לא יכול להתנהג בחופשיות, כאשר הוא מודע לכך שזה המצב. כאשר האלימות מרתיעה אנשים מלהגיע לזירה הציבורית או משפיעה על אופן התנהגותם שם, אז היא למעשה משבשת את הסדר החברתי , פורמת את היסודות של החברה והמדינה, ועלולה לגרום לניוון, שקיעה והתפוררות שלנו מבפנים. האלימות בתוכנו היא יותר מסוכנת מכל האיומים החיצוניים, שכן זו פצצה מתקתקת בתוך גופנו ולא מחוצה לו. אדם יכול איכשהו לתפקד בצורה סבירה עם הידיעה שיש לו אויבים חיצוניים מחוץ לגבולות המדינה, אך קשה מאוד לחיות ולתפקד במדינה שבה אדם חש חוסר ביטחון מוחלט במבצרו הוא.

    

   כדי לטפל בנגע האלימות צריך קודם כל מערכת חינוך חזקה, שתשים דגש יותר על ערכים של מוסר ודרך ארץ, גם אם זה יהיה על חשבון ההישגיות (הישגיות דורסנית בד"כ יותר מסוכנת מבורות כוחנית, כי הבורים מוגבלים בשל בורותם בהפעלת כוחם, אך אנשים הישגיים ללא מוסר משתמשים בשכלם וחוכמתם כדי להיות דורסניים). שנית, צריך משטרה שתקבל כלים לטפל באלימות כמו בטרור. ושלישית צריך הנהגה חזקה ואמיצה, שתהפוך את הסוגיה הזו לא-פוליטית, ותטפל בכך בנחישות בלי קשר לשאלה, האם זה פופולארי או לא או האם האנשים האלימים הם מאנשי שלומנו או מהצד השני של המתרס. ההנהגה חייבת לקבל גם גיבוי של קואליציה מקיר  לקיר של אנשי ציבור ופוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית וזאת על מנת לבער את החמץ הזה מקרבנו.

    

   המסר שלי לאנשים האלימים: מתי תפנימו סוף סוף, שהאלימות תחזור אליכם כמו בומרנג ותפגע גם בכם? מילא הנזק שאתם גורמים לאלה מסביבכם שאתם לא שמים עליהם קצוץ, אבל במוקדם או במאוחר אדם אלים ישלם מחיר כבד מאוד על אלימותו, וזה יחזור אליו בסופו של דבר בדרך זו או אחרת (או ע"י אנשים אלימים אחרים או ע"י נידוי חברתי או ע"י מערכת האכיפה והענישה של המשטרה ובתי המשפט). אז גם אם אתם אגואיסטיים ואגוצנטריים בצורה קיצונית, גם במצב כזה האלימות לא משתלמת לכם לטווח הרחוק יותר.

    

   הסרט "התפוז המכני" ממחיש עד כמה קשה לצאת ממעגל הפשיעה והאלימות עבור מי שחי בחברה, שרואה בדרך חיים זו נורמה מקובלת. אדם מעין זה נחשב בעיניהם לבוגד, שיצא לתרבות רעה והם מקיאים אותו מקרבם מנדים אותו ויורדים לחייו, עד שאין לו ברירה והוא  מתיישר (בעיניהם כמובן), וחוזר להיות כמוהם. הם עושים זאת משום שדרכו מסכנת את עולמם ,את עצם הוויתם ומהותם. הסרט גם ממחיש עד כמה טיפול כושל של הממשלה בנושא האלימות והפשיעה תורם לחוסר היכולת לנתק את החוטים של המעגל ההרסני הזה עבור מי שרוצה לצאת ממנו, אך בפועל ננטש ומופקר לנפשו. בסרט מקבלים גם נקודת מבט באשר למה שקורה, כאשר הפשיעה חודרת את מוסדות השלטון והחוק (החברים שלו שהופכים לשוטרים, אך בנפשם פנימה נותרו עדיין אותם עבריינים).

    

   שלא יהיה ספק לרגע אחד: עולם הפשע והאלימות ייכנס לכל מקום שייתנו לו ולא יבלמו אותו בנחרצות בכניסה (והוא יעשה את זה בשקט בשקט ובלי שנרגיש בכלל תוך ניצול התרדמה והרפיסות שלנו). כאשר לא בולמים את הפשיעה והאלימות היא לא רק ממשיכה אלא היא גם מתפשטת כמו סרטן, חודרת גם למקומות, שבהם לא הייתה עד כה, ומתעצמת עד מאוד בזירות,שמוכרות לה. מדינה שמפחדת מאנשים אלימים ועבריינים תאפשר להם בסופו של דבר להשתלט עליה ולפורר אותה מבפנים. כאשר אנשים אלימים זוכים לתמיכה והערצה של החברה הכללית והתקשורת, אז אנו בדרך הישירה והמהירה אל התהום. כמו שהאנשים האלימים חותרים להפיץ את תפיסתם לכל מקום "בשיטת המצליח" ולהפוך אותה לנורמה מקובלת, כך אנו כחברה נורמטיבית חייבים למשוך חזק לכיוון השני ולבלום בשלב הראשון את ניסיונות חדירת הפשיעה והאלימות למקומות נוספים ובשלב השני למגר אותה עד שהאדם האלים לא רק שלא יסתובב בגאווה בחוצות כמו תרנגול נפוח, אלא יחשוב מיליון פעמים לפני שהוא פונה לדרך הזו (אם לא בשל מצפון ומוסר אז בשל פחד נוראי ממה שיהיה צפוי לו בתגובה שחייבת להיות קשה ולא רופסת). גם למערכת החינוך יש תפקיד חשוב להקדים תרופה למכה ולחנך דור שלם ליותר דרך ארץ ,תרבות ומוסר (להיות בן אדם בראש וראשונה ואחר כך את כל הדברים האחרים והחשובים). זו הגישה הנכונה, ועד שלא יקומו אנשים חזקים ואמיצים (כמו ג'וליאני בארה"ב) שיבינו ויפנימו זאת, אז נמשיך ונידרדר מדחי לדחי.

    

   שקר החן והבל היופי: אין ספק שיופי זה דבר נהדר, ואנו אוהבים לשזוף בעינינו בו ולהתפעל ממנו, אבל להפוך אותו לחזות הכול. לא קצת הגזמתם? קצת הרחקנו לכת ואנו שחיים בעולם התדמיות וסטארוטיפים מייחסים ליופי תכונות אופי, מוסר וערכים שלא תמיד מצויות בו. תיקחו לדוגמא את סרטי האגדות (סינדרלה, שלגייה ועוד). היפים הם תמיד הטובים והמוסריים ואילו הרשעים הם דמויות מכוערות ומעוותות במיוחד, אך האם זה נכון בחיים האמיתיים? כמובן שלא!!!! אין קשר בין יופי למוסר, דרך ארץ וערכים. יופי זו החזות החיצונית של האדם ואילו ערכים ומוסר זו חזותו הפנימית. אנשים שטחיים מסתפקים בחזות החיצונית ומשליכים עליה את הדעות הקדומות שלהם באשר לחזות הפנימית של האדם. אנשים שקצת יותר מעמיקים מבינים שאין קשר בין הדברים, ואם הם באמת רוצים לגלות דברים על חזותו הפנימית של האדם הם צריכים להכיר אותו לעומק ולא להסתפק רק במראה החיצוני. לסיכום: יש אנשים  שהם ערכיים ומוסריים, ויש גם כאלה שלא, וזה כלל לא קשור לחזות החיצונית. היופי החיצוני הוא נגיש לכולם. היופי הפנימי הוא נגיש רק לאלה שלא מסתפקים רק בקנקן אלא גם רוצים לבדוק מה יש בתוכו. מכיוון שלאורך חיי לא ייחסתי כלל חשיבות למראה החיצוני שלי  אלא רק לחזות הפנימית שלי, אז מעולם לא טרחתי ומעולם כנראה לא אטרח להשקיע בו יתר על המידה (למעט אירועים חגיגיים או מחייבים, שאז אין ממש ברירה). אני רואה בלבוש החיצוני ההדור מעין תחפושת צבועה, שבאמצעותה האדם מבליט בשחצנות ויהירות את האני החיצוני שלו ומסתיר את האני הפנימי שלו. אני מודע לחשיבות המופרזת שמייחסת החברה ללבוש של האדם, אבל אני מילדותי תמיד סלדתי עד עמקי נשמתי- אני פשוט מרגיש שזה לא אני -(ואימי ואשתי תעדנה על כך) מלבוש הדור מידי. כיום כשאני בוחן את הדברים מנקודת מבט של מבוגר, זה כנראה נובע מתפיסתי בדבר האני הפנימי מול האני החיצוני. לא אתן לאני החיצוני שלי להסתיר את האני הפנימי!!!!

    

   צריך לומר בכנות ובגילוי לב, שיחסי יהודים ערבים במדינה עומדים כיום במשבר חריף ביותר, שדורש גילוי אחריות הדדית מכל הצדדים על מנת שלא  לדרדר את המצב עוד יותר. הערבים, אזרחי מדינת ישראל, חייבים להבין שהזדהות עם אויבי המדינה המוצהרים לא יכולה ללכת בד בבד עם תביעה לשוויון זכויות והעדר אפליה, והם צריכים לבחור באיזו דרך ללכת. אני מודע לכך שיש אפליה וגזענות כלפי הערבים במדינה (אומנם לא כמו של הרשות הפלסטינית, החמאס והאנטישמיים בחו"ל כלפי יהודים, אבל יש) , אבל באופן יחסי תנאי החיים שלהם כאן הם יותר טובים מכל אזרח ערבי ממוצע בכל אחת ממדינות ערב. יש אומנם עוד הרבה עבודה בנושא, אך גם מה שהושג עד היום זה לא דברים של מה בכך, שיש לזלזל בהם.

    

   כאשר הערבים, אזרחי מדינת ישראל מזדהים עם אויביי המדינה המוצהרים (וזה כלל לא רלוונטי אם אלה אחים שלהם או אויבים אחרים) הם פשוט הורסים במו ידיהם בבת אחת את כל מה שהושג עד כה בעמל רב במשך שנים רבות, מוציאים את עצמם מחוץ למחנה ועלולים להביא על עצמם ועלינו טרגדיות ואסונות. הם צריכים לבחור האם להמשיך לצעוד איתנו יחד אל העתיד המשותף במסע ארוך ומאתגר או לבחור לחזור במנהרת הזמן לשנת 1948 על כל המשתמע מכך. זו הבחירה, אלה הן האלטרנטיבות, והם צריכים להיות מודעים לכך ולכלכל את מעשיהם בתבונה. חשוב להגיד את הדברים ולהציב אותם על פני השולחן אחת ולתמיד.

    

   רבים מיפי הנפש מפחדים להגיד לכם את הדברים, כי הם לא רוצים, חלילה, להצטייר רע בעיניכם, אבל זו האמת, ואסור להתחמק ולהגיד לכם אותה עכשיו, גם אם היא כואבת ולא נוחה לכם (חוץ מזה אי אפשר לצעוק "גזענות" על כל מילת ביקורת עליכם ובדרך זו לסתום פיות, זו שיטה שאולי עובדת לכם מול יפי הנפש, אך לא מול אלה שרוצים להציב את מראת "האמת" מול העיניים שלכם).

    

   הרבה פעמים משתמשים במילה הנוראית "גזענות" כסיסמה וזאת משיקולים פוליטיים או על מנת לגרום לסתימת פיות. על מנת שהדברים יהיו ברורים, ותיעשה הבחנה בין גזענות אמיתית, שבה יש להילחם לבין סתם סיסמאות נבובות שלא עומד מאחוריהן דבר וחצי דבר עם גזענות, אז יש קודם כל לשאול את השאלה הבאה: מהי בכלל גזענות וכיצד היא באה לידי ביטוי?

    

   גזענות היא שנאת האחר על דברים שאין לו בכלל שליטה עליהם, שכן הוא נולד איתם ולא יכול לשנותם. שנאת אדם שלא עשה לך דבר, ואתה לא מכיר אותו רק בגלל שהוא משויך לקבוצה מסוימת, שאתה לא אוהב, זו גזענות. גזענות לא קשורה רק ליחסי יהודים ערבים אלא היא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, למשל, שנאה של אדם סתם בגלל שהוא "לא בא לך טוב בעיניים (בהגדרה העממית). דוגמאות נוספות: שנאת מוגבלים, הומואים, ערבים, שחורים, יהודים ועוד רק בגלל שייכותם לדת, קבוצה אתנית מסוימת, בעלי נטייה מינית אחרת, צבע עור אחר או כל דבר אחר שלא נראה לי. זו גזענות כי זו שנאה על בסיס דברים שהאדם לא יכול לשנותם, כי הם קבועים בו ולא בשל דברים שהוא עשה לך או נהג כלפיך. הגזענות יכולה להתבטא כלפי פרט מסוים, קבוצת אנשים מתויגת ואף כלפי עמים שלמים, והיא ניזונה מאותם מקורות בדיוק (שנאה יוקדת לכל מה שנראה לי אחר ושונה). היא נמצאת בכולם, ואף אחד לא נקי לגמרי ממנה.

    

   הגזענות הבסיסית היא זו המוכמנת בנפשו של האדם ולא יוצאת לאור לאוויר העולם. כאשר היא יוצאת לאוויר העולם היא יכולה להתבטא ביחס שלילי כלפי אותו פרט/ פרטים/ קבוצות/ חברות/ עמים רק על רקע זה בנידוי שלו/ שלהם בהתעללות בו /בהם ובמסע דה-לגיטימציה כנגדו/כנגדם. בשלבים הבאים האלימות מתבטאת באלימות מילולית ולאחר מכן זה עובר גם לאלימות פיזית. השלב הקיצוני ביותר של הגזענות זו הגזענות הנאצית שמבקשת להעלים את קיומו של האדם/ החברה/ העם מהעולם הזה באמצעות רציחתו/ רציחתם.

    

   דוגמאות לגזענות הנאצית ניתן למצוא למכביר דווקא אצל אויבינו ולאורך כל ההיסטוריה. למשל הלינץ' שנעשה בשלושת חיילי צה"ל, שנכנסו בטעות לרמאללה, פעולות הטרור, שנועדו להרוג יהודים רק בשל היותם יהודים, מבלי שהמחבלים שעשו זאת הכירו לפני כן את קורבנותיהם, מרבית מפעולות הרצח שביצעו ערבים ישראליים וכן מיהודה ושומרון כלפי יהודים (רצח שלושת הנערים, שלי דדון ז"ל, דני כץ ז"ל ועוד ועוד). זו גזענות שלצערי לא מגדירים אותה כך, ובשל כך לא מתמקדים בה ככזאת. זו גזענות שבמהותה לא שונה מכל הפוגרומים האנטישמיים בגולה. היא לא מוגדרת כך, שכן חוששים אצלנו לעשות זאת כדי לא להרגיז את האוכלוסייה הערבית. זו גזענות חזקה ועוצמתית יותר מזו שקיימת בחברה היהודית כלפי הערבים. הגזענות הזו לרוב היא מוכמנת היטב מתחת לפני השטח, אך בהרבה מקרים היא מתפרצת וגורמת לרצח של יהודים. קיימת גם גזענות של יהודים כלפי ערבים, והיא באה לידי ביטוי בניסיונות לפגוע בערבים עוברי אורח חפים מפשע וכן בקריאות גזעניות ומכלילות כלפיהם. לצערנו גם אצלנו אירעו מקרים קיצוניים של גזענות נאצית כלפי ערבים (עמי פופר, ברוך גולדשטיין, נתן זאדה ורצח מחמד ח'דיר), אך הם יחסית לגזענות הערבית ספורים וזוכים לגינוי מקיר לקיר של החברה בישראלית וזאת בניגוד לגזענות הפלסטינית שזוכה לא רק לגיבוי ציבורי אלא אפילו לתמיכה של ההנהגה (היעלה על הדעת שנתניהו היה שולח מכתב ברכה למשפחת רוצחי הנער מחמד אבו ח'דיר? אז כיצד המנהיג הפלסטיני "המתון" מעז לשלוח מכתב ברכה למשפחת הנאצי, שרצח תינוקת חפה מפשע בירושלים? מותר לו נכון? כי הוא מקופח? כי הוא מסכן? ולנו אסור, כי אנחנו לכאורה הכובשים? לפחות תשב בשקט, אבל לשלוח אל משפחתו מכתב תמיכה ועידוד? בושה וחרפה!!! זה המנהיג שאיתו רוצים לעשות שלום?).

    

   בגזענות בתוכנו צריך להילחם בה ולעקור אותה משורש, אבל במקביל צריך לזכור שהיא הרבה יותר קשה ועוצמתית ביחס אלינו, וכל מי שמתמקד רק בנו ולא בהם עושה עוול בקנה מידה אסטרטגי והיסטורי לא פחות!!!

    

   לעומת זאת שנאה כלפי אויביה המוצהרים של המדינה שרוצים להשמידה או כלפי אלה שמזדהים עימם איננה גזענות, אלא דבר לגיטימי וטבעי. מה אתם חושבים שהאמריקאים לא שונאים את אל-קאעידה ואת תומכיהם? מה אתה חושבים שהבריטים לא שנאו את הנאצים במלחמת העולם השנייה? איפה אתם חיים בעננים? מה בדיוק אתם מצפים, שניתן לאלה שחותרים להשמידנו במעשים או בדיבורים לשתות מהבאר, שאותה הם רוצים להרעיל וליהנות בשם הדמוקרטיה ממנעמי המדינה הציונית, שאותה הם רוצים להשמיד?  זה נראה לכם הגיוני? להתנהג יפה כלפי אותם אנשים זה פשוט מזוכיזם קשה של אנשים מעוותי חשיבה, ואין פה שום דמוקרטיה או פלורליזם אלא פשוט יצר של הרס עצמי.

    

   מי שהוא מגדיר את עצמו כאויב שלנו בין אם הוא גוי אנטישמי מחו"ל, יהודי חרדי מנטורי קרטא, פלסטיני מיהודה ושומרון או מעזה או אפילו אזרח ערבי מישראל שלא יצפה לקבל מאיתנו זרי פרחים על כך, ואנו לא אוהבים אותם לא בגלל שהם ערבים, חרדים או גויים, אלא פשוט בגלל שהם שונאים אותנו שנאה יוקדת וקשה ופועלים ללא לאות במילים ובמעשים לבטל את זכותנו הבסיסית כעם להגדרה עצמית במדינה משלו וזאת מתוקף ההצהרה הבינ"ל של חבר הלאומים, שקיבלה תוקף בהחלטת עצרת האומות המאוחדות בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

    

   אתמול שודרה בערוץ 10 כתבה על הרצח של מחמד אבו-ח'דיר. זה פשוט מזעזע ומחריד שיהודים מסוגלים להתנהג כך, ולא משנה מהן הנסיבות. כשצפיתי בכתבה היו גם דברים מאוד מקוממים, שאמרו האב ובני משפחתו. כאשר דיברו על שלושת נערים, שנרצחו ע"י בני העוולה, הם סירבו לגנות זאת, אלא פשוט גמגמו ואמרו שהנערים לא היו אמורים להימצא באזור המסוכן הזה, ובכך למעשה רמזו שהאחריות מוטלת לא על כתפי הרוצחים המנוולים אלא עליהם. דמם בראשם- כך הם רמזו למעשה. למה הדבר דומה: למישהו שהיה אומר להם, שהאחריות שלהם כהורים הייתה לוודא שילדם לא יסתובב בשעות כאלה לבדו בלי השגחה באזור מסוכן כזה. איך הם היו מגיבים לדבר כזה? מסתבר שרגישות לסבל שלהם הולכת אצלם יחד עם אטימות לסבל שלנו.  לעומת זאת כאשר שאלו את האם של אחד הנערים הנרצחים באשר לרצח של מחמד אבו-ח'דיר היא גינתה אותו בפה מלא, ואמרה שזו לא הדרך שבה יהודי צריך לנהוג. התגובות השונות הללו מסכמות את כל ההבדל בינינו לבין הפלסטינים.

    

   כל עוד הפלסטינים לא יתייחסו אל פעולות הטרור שלהם כמו שהם מתייחסים אל הרצח של מחמד אבו-ח'דיר, אז לא יהיה פה שלום אלא רק אסונות טרגדיות, שפיכות דמים ומלחמה. אין חיה כזו של שלום יחד עם טרור!!!

    

   כאשר ערפאת והכנופיה הטרוריסטית שלו מתוניס הגיעו לכאן הם יכלו להחליט על הפסקת הטרור ועל מלחמה נחרצת נגדו, ואז כבר היינו מזמן בשלום איתם, וסביר להניח שאף הייתה להם כבר מדינה, אך מה לעשות שערפאת עצמו הגדיר את כניסתו לעזה כמעשה רמייה של סוס טרויאני ולא הפסיק לדבר על ג'האד, והתוצאות בשטח מוכיחות, שאלו לא היו סתם דיבורים: הטרור לא רק שלא נפסק, אלא התגבר, התעצם והשתכלל בין אם ע"י כוחותיו של ערפאת או ע"י צד שלישי (ואני לא קונה את זה, שהוא התנגד לכך, הוא הסכים לכך בשתיקה ופשוט לא נתן לזה פומבי כדי לאבד את תמיכת הציבור בישראל).פיצוצי אוטובוסים, מחבלים מתאבדים, דקירות, יריות, טילים והמון נפגעים אצלנו (ממש מלחמה עקובה מדם של אזרחים) הם העדות לכך. מסתבר שנמר לא משנה חברבורותיו גם אם הוא מתחפש למשהו אחר, וגם לא ישתנה לעולם. הטרור היה פה מאז הקמת המדינה, נמצא פה, ויהיה פה גם בעתיד, כי אלה הם אויבינו שחברתם והנהגתם מקדשים את השנאה והמוות על פני החיים והאהבה, וזה לא הולך להשתנות. מה שכן השתנה זה שהם מתחילים להדביק במחלת השנאה כלפינו גם את הערבים אזרחי ישראל, וזה דבר מסוכן מאוד לכולם. מה לעשות, בין אם נרצה או לא נרצה, כל השקרים סופם אמת, גם אם זה לוקח להם עשרות שנים להתגלות.

    

   אני מודע לטענה הפלסטינית שאם לא היינו פוגעים בהם או כובשים אותם אז לא היה טרור, אבל זו פשוט טענה לא נכונה ומופרכת מיסודה, כי בויכוח מי קדם הביצה או התרנגולת, כאן זה דווקא ברור מאוד:  הייתה להם אפשרות להפסיק את הטרור, ואז לחסוך את כל מה שהם ואנחנו עוברים,אבל הם בחרו לא לעשות זאת. מה שהם עושים במקום זאת, זה להמשיך להפעיל טרור כנגדנו בכל דרך שהם מסוגלים, ואחר כך לבכות ולהתייפח, שאנו מכים אותם בחזרה. אז שיהיה ברור: אנחנו לא נפנה את הלחי השנייה, לזה שמכה אותנו, והוא יספוג כל פעם בתגובה מכה בלתי פרופורציונאלית למה שהוא עושה לנו, וכדאי שהוא יידע זאת מראש לפני שהוא מתחיל לחשוב להתעסק איתנו. זו המדיניות כלפי מי שרוצה ברעתנו. רק כאשר הפלסטינים כחברה וכהנהגה יתנערו מטרור וגזענות אצלם ובאופן מוחלט, ויילחמו בו בעיקשות יחד איתנו, אז יש סיכוי לעתיד טוב יותר. כאשר במקום שירים על מוות ושהידים, יהיו אצלם שירי אהבה ושלום כמו אצלנו, אז נוכל לברך: שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה!!! אין למדינת ישראל אינטרס לפגוע בפלסטינים סתם כך. נהפוך הוא יש לה אינטרס שיהיה להם טוב, ואז גם לנו יהיה טוב. מצד שני במציאות הנוכחית יש אינטרס למדינה למנוע ולהילחם בטרור, ובמלחמה זו, מה לעשות נפגעים אצלם גם פלסטינים (כמו שאצלנו נפגעים מהטרור שלהם). המסר לפלסטינים: תתנערו כולכם מטרור, גזענות ואלימות, אז יהיה סיכוי לעתיד טוב יותר. לא תתנערו- לא יהיה פה אף פעם שקט ושלום, ואתם לא רק שלא תשיגו בדרך העקובה מדם הזו את מבוקשכם, אלא אתם מקרבים את עצמכם לטרגדיה נוספת, אז לפני שיהיה מאוחר מידי תתעוררו ותתנערו מהטרור. ועוד עצה קטנה אליכם: במקום להאשים אותנו בכל מה שקורה לכם, תסתכלו היטב על עצמכם, ותחשבו טוב טוב איזו השפעה הרסנית יש להתנהגות שלכם על מה שקורה לכם (קצת ביקורת עצמית לא תזיק לכם, לנו, העם היהודי יש בגנים ממנה בשפע, ונשמח לחלוק אותה איתכם).

    

   במשך עשרות שנים (אם לא יותר) המדינה הזו עברה שטיפת מוח רצינית ומתוחכמת, שלצערי, לא נגמלנו ממנה עד היום. אמרו לנו שהאלטרנטיבה היא בין אלה שרוצים שלום לבין האחרים שלמען קדושת הארץ ושלמותה גוררים ויגררו אותנו רק למלחמות אין סופיות ולשפיכות דמים. מכאן הדרך הייתה קצרה, והחלו להדביק להם כינויי גנאי: מחרחרי מלחמה, אנשי ריב ומדון, פרובקטורים, גזענים ופאשיסטים. קראתם להם אויבי השלום וסימנתם אותם כמכשול היחידי בפני המזרח התיכון החדש, שאליו ייחלתם ואותו כבר בניתם בדמיונכם. גם אלה שהתנגדו לדרככם מיתנו מאוד את דרך התבטאותם,  כי אף אחד יהודי באמת לא רוצה להיחשב לגזען ולפאשיסט ולמוקצה מחמת מיאוס עקב כך (בייחוד לאור מה שעברנו בשואה)  . אבל מה לעשות, שהמציאות הנושכת שהתהוותה ותהיה גם בעתיד הוכיחה, שהבחירה בין האלטרנטיבות, שהציגו בפנינו (וכולם ללא יוצא מן הכלל אימצו אותה "כתורה מסיני") היא לא הבחירה הנכונה (אלה בכלל לא האלטרנטיבות, שעומדות לבחירה). אלה האלטרנטיבות, שעומדות כיום ובמבחן המציאות (שעליה, מה לעשות, אי אפשר לעבוד בעיניים): הבחירה היא לא בין שוחרי השלום ומתנגדיו אלא בין סוחרי האשליות שהביאו, מביאות ותבאנה עלינו רק מלחמות, אסונות, אלימות, קורבנות, אנטישמיות אי יציבות גדולה ופגיעה במעמדנו הבינ"ל  (באופן פרודקסאלי דווקא שוחרי השלום הביאו לדברים הללו במו ידם, למרות שכוונתם הייתה טובה) לבין בטחון ושקט יחסי המבוסס על כוחנו, עוצמתנו, ביטחוננו בצדקת דרכנו ומלחמה עיקשת בכל הזירות כנגד אויבינו הכנים והצבועים כאחד.

    

   תהליך הגמילה מההתמכרות המתמשכת הזו הוא קשה במיוחד, אבל אין לנו אלטרנטיבה אחרת, שכן מי שלא מתעורר ועובר את תהליך הגמילה הזה במלואו, רע ומר יהיה גורלו בעתיד. אנו חייבים להודות בכך שבמבחן התוצאה הדרך שהלכנו בה עד כה לא רק גבתה מחיר כבד מאיתנו אלא גם לא הביאה לתוצאות המיוחלות (יצאנו קרחים מכאן ומכאן), ובאשר לעתיד אם נמשיך בדרך זו מצבנו ימשיך וידרדר עוד ועוד.

    

   מה בכל זאת קיבלנו מהדרך הזו (למעט פיגועים ומלחמות).

    

1. אשליות זמניות בדבר עתיד ורוד יותר, שגרמו לתחושות טובות של שמחה ואופוריה. תמיד נעים לחשוב שיהיה טוב בעתיד ולטמון את הראש בחול, גם כשהמציאות שונה.

    

2. פוליטיקאים קטנים שבנו את יוקרתם ומעמדם באמצעות שטיפת המוח הזו, מנסים בכל דרך לשמר את מעמדם, ובשל כך לעולם ובשום תנאי לא יודו שדרכם נכשלה (הם ימשיכו בה כאחוזי אמוק ודיבוק משיחי לא פחות מאלה שמאמינים בקדושת הארץ).

    

    

   פוליטיקאים קטנים (מכל הצדדים), שמקיפים את עצמם ביחצ"נים שאומרים להם מה להגיד על מנת לקבל קולות ולהיבחר או לזכות בפופולאריות, הם האנשים האחרונים על פני התבל שהייתי סומך על כנותם בזירה הציבורית. כנות נמצא דווקא אצל אנשים נטולי אינטרס פוליטי, שלא רק שלא מרוויחים דבר מאמירותיהם, אלא לעיתים משלמים אף מחיר כבד על כך (הכי קל להגיד דברים פופוליסטיים ושקריים לזכות במחיאות כפיים סוערות ובפרסים בינ"ל). כאחד שלא חשוב לו כלום למעט טובת המדינה והעם, אני אומר את הדברים בכאב רב מתוך תקווה שאנו נתעורר ובזמן מההתמכרות המסוכנת הזו ולפני שיהיה מאוחר מידי.

    

   מי שחושב שמה שמעניין אותי  בשירה זה רק רמת הביצוע שלי, אני מפנה אותו לשירים המקוריים, שכתבתי והן לדברים שכתבתי על החזות החיצונית (רמת הביצוע) מול החזות הפנימית על מנת להבין שזה הרבה יותר עמוק ונרחב ממה שכל האנשים הבורים וצרי האופקים מסוגלים אפילו להעלות על דעתם.

    

   כדי להמחיש לכם מי אני בדיוק, בואו ואספר לכם סיפור קטן. כשלמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת לימודי התואר הראשון בחוג ללימודי שפה וספרות ערבית היה לי קורס של חומר קריאה נוסף, שבמסגרתו היינו צריכים לקחת טקסט ולתרגם אותו נכון בעבודה עצמית, ועל זה קיבלנו ציון. מכיוון שחומר הקריאה הנוסף היה זהה לזה של שנה שעברה, מה עשו רוב הסטודנטים התחמנים, מצאו להם מישהו משנה שעברה, שקיבל ציון גבוה והעתיקו ממנו את התרגום, וקיבלו ציון גבוה. ומה עשה עבדכם הנאמן? ישב לבדו, הוציא את נשמתו ותרגם לבדו את החומר, וקיבל בניגוד מוחלט לשאר הקורסים בחוג, שאותם סיים בהצטיינות, ציון 60. אז רבותיי וגבירותיי, אני גאה על הציון הזה, שהושג בדרך הקשה מאשר כל אלה שהשיגו את הציונים הגבוהים בדרך הקלה, כי הוא שלי ורק שלי!!!

    

   יש אנשים שחשובים להם ההישגים, ובדרך הם מוכנים לעשות כל מניפולציה אפשרית לשם כך. לי לעומת זאת חשובה לי יותר הדרך, גם אם זה יבוא על חשבון ההישגיות. בסופו של דבר כנות היא תכונה חשובה, שכן מעבר לעובדה שאתה עובד על אחרים, אתה עובד גם על עצמך, וברגע שאתה מחליט להאמין לשקרים האלה, אתה מסבך את מצבך עוד יותר. ניתן אומנם בקלות לשכנע אנשים בדרך של שקר ורמייה. יותר קשה לשכנע אנשים, כאשר אתה דבק באמת העובדתית בכל מחיר (גם עם האמת שלא נוחה לך), שכן בעולם של מניפולציות ושקרים אנשים נוטים יותר להאמין לשקרנים מאשר לדוברי האמת.

    

   מכיוון שהסיכוי לשלום אמת בינינו לבין שכנינו הפלסטינים במאה השנים קרובות שואף פחות או יותר לסיכוי שלי לזכות בלוטו או בטוטו, אז מן הראוי להפסיק כבר לדבר על אשליות השלום ולהתחיל לעסוק בדברים יותר רלוונטיים וממשיים כמו צדק חברתי (כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק). אז מהן הגישות הכלכליות החברתיות הקיימות? בקוטב אחד נמצאת הגישה ליברלית הקיצונית: ע"פ הגישה הזו המדינה היא שומר הלילה בלבד, כלומר היא אחראית לספק אך ורק הגנה על האזרחים מפני האויבים החיצוניים והפושעים באמצעות הצבא והמשטרה. ובאשר לשאר הדברים: האדם צריך ללמוד להסתדר לבד ולדאוג לעצמו. ומה באשר למי שלא מסוגל לעזור לעצמו?  אנשים מעין אלה פשוט מופקרים לנפשם ומוזנחים ע"פ הגישה הזו. ארה"ב מאוד קרובה במדיניותה הקפיטליסטית לגישה זו (ארה"ב גן עדן למי שיש לו כסף וגיהינום עבור העניים). בקוטב השני מונחת תפיסת מדינת הרווחה, שאומרת שהמדינה דואגת לכל ענייני האזרחים מהלידה עד הקבר. גישה זו היא בעייתית ביותר, שכן למדינות אין מספיק כסף לעשות זאת מבלי לרסק את הכלכלה ואת עצמן לדעת.

    

   אז מה לעשות אתם בוודאי שואלים? צריך למצוא גישה מאוזנת, שמגדירה מהם התחומים ההכרחיים, שבהם המדינה חייבת לקחת אותם תחת אחריותה, לטפל בהם ולסייע לאזרחים, הנזקקים לכך, ובאלו תחומים היא מאפשרת להם להסתדר לבד. מהם הדברים המינימאליים, שהמדינה חייבת בהם לעזור  בהם לאזרחים, שנזקקים לעזרתה:

    

1. מזון: לא יעלה על הדעת שבמדינה מתוקנת מסתובבים אנשים רעבים, שמחטטים בפחי אשפה כדי למצוא מזון.

    

2. מלבוש: לא יעלה על הדעת שהמדינה לא תדאג לאנשים שאין להם מה ללבוש (למשל מעילים חמים או אמצעי חימום בחורף או ביגוד מינימאלי הכרחי).

    

3. מדור: כל אדם זכאי שתהיה לו קורת גג לראשו, ומי שלא מסוגל להשיגה המדינה חייבת לדאוג לסידור זמני ומינימאלי. המראה של אנשים זרוקים ברחוב: לא יעלה על הדעת במדינה מתוקנת.

    

4. מרפא: גם בעולם של רפואה פרטית יש לדאוג לרפואה ציבורית חזקה, ובשום פנים ואופן אסור ששאלת חיים ומוות בהקשר זה תיגזר מכמות הכסף שיש לאדם.

    

5. מורה: המדינה חייבת לעודד יצירה מערכת חינוך ציבורית חזקה, שכן היא המראה המדויקת של דור העתיד. מערכת החינוך חייבת לשים דגש של דרך ארץ, אהבת המדינה, סולידריות חברתית והישגיות. העבודה של המורים היא עבודת קודש, ולכן יש לדאוג לטפח אותם, לתת להם שכר נאות, שימשוך לתחום את הטובים ביותר. את פירות ההשקעה החינוך נקצור בדור הבא. אי השקעה בחינוך ציבורי לעומת זאת תביא ליצירת חברה אלימה, שגם כוחות האכיפה והסדר לא יוכלו להשתלט עליה. חינוך ערכי הוא תרופת מנע יעילה ביותר בהקשר זה. חינוך ציבורי חזק יאפשר גם לחלשים בחברה לממש את עצמם ולהגדיל את הפוטנציאל שלהם להצליח בעתיד. לא סביר שעתיד הילדים יושפע מהכסף של ההורים בהקשר לחינוך. החינוך הציבורי צריך לתת לכולם את האפשרות להתייצב על קו הזינוק באותה נקודה (באמצעות סיוע לחלשים להגיע לשם ולא להתחיל מאחורה).

    

   אלה הם חמשת הדברים הבסיסיים והמינימאליים (חמשת המ"מים) שזאב ז'בוטינסקי, אבי תנועת החירות, סבר שהמדינה חייבת לספק לאזרחיה. ז'בוטינסקי לא היה קומוניסט או סוציאליסט אלא סוציאל-דמוקרט, וממשיכי דרכו , שנמצאים כיום בשלטון חייבים לחזור למורשתו, כפי שעשה בזמנו מנחם בגין ז"ל בפרויקט השכונות.

    

   כמובן חובה במקביל גם להקים מנגנון של פיקוח ובקרה הדוקים, שימנע ניצול לרעה של סיוע של המדינה לאלה שלא באמת זקוקים לכך ומרמים אותה. המדינה חייבת מבחינה מוסרית לעזור למי שלא מסוגל להסתדר לבד, אך במקביל חייבת למנוע כל תופעה של אנשים שמתרגלים לחיות על חשבון הברון (כאשר הם בפועל מסוגלים לדאוג לעצמם). ללא פיקוח ובקרה הדוקים אנשים ינצלו את הסיוע הנדיב של המדינה לרעה, ולטווח הרחוק יותר המדינה לא תוכל לעמוד בכך מבחינה כלכלית, וזה ייאלץ אותה לצמצם או להפסיק את הסיוע הזה, מה שיחזור ויפגע כבומרנג דווקא באלה שזקוקים לסיוע הזה (ולא ברמאים שיידעו כבר להסתדר גם בלי הסיוע הזה).

    

   השיר העשרים והשלושה- תעוזת החלומות: לא פשוטים חייו של האדם המופנם. הוא לא ממש חי את החיים, שהוא היה רוצה לחיות. הכבלים של המופנמות מונעים מהנפש שלו להשתחרר ולצאת לאוויר העולם. יש לו חוסר נחת תמידית תחושה של משהו שחסר לו כל הזמן. לעומת זאת בחלומותיו הוא מלך העולם, נועז, חוצפן ועושה מה שבא לו בלי חשבון לאף אחד. יש האומרים, כי אבי הביולוגי ז"ל היה דומה לי. ייתכן, אבל מעבר לדעות הפוליטיות השונות לחלוטין, הוא בניגוד לי, כנראה, לא היה מופנם בכלל. הוא היה דון ז'ואן אמיתי (לא מאמינים, ספקנים שכמותכם, יש הוכחות ברורות בצורת תמונות). לעיתים אני מדמיין לי, אלו חיים מאושרים היו לי בתקופת הרווקות עם בנות המין היפה, אם לא הייתי מופנם. וה וה וה וי וה !!!! (למי שמתקשה לקרוא: זה מה שאומר בד"כ דובל'ה גליקמן). בקיצור: לא פשוט, גם לא נהנים מהחיים, וגם אנשים מרושעים מנצלים זאת לזרות מלח על הפצעים ולהעליל עליך עלילת דם על נטיות מיניות, שלא היו ולא נבראו מעולם. במילים אחרות, גם אתה לא זוכה לאכול את העוגה, וגם היא לא נשארת שלמה. עם זאת למופנם יש גם יתרונות לא מבוטלים: למשל הוא פנוי יותר לקלוט דברים מהזירה החיצונית ולהבינם מהמוחצן, שעסוק כל היום בדיבור ובעשיית יחסי ציבור לטובת עצמו ופחות בהקשבה לזולתו.

    

   אז מה עושים עם תחושת חוסר שביעות הרצון התמידית הזו? מחפשים איזה שהוא אפיק או כיוון שבו ניתן להשתחרר קצת ולעשות דברים בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. האדם מחפש לו פינה אישית וחמה בלב, והשירה בשבילי ממלאת את הצורך החיוני הזה, ומהווה פיצוי קטן על פספוסים גדולים. כל מי שרוצה לגזול ממני גם את כבשת הרש הזו, כנראה, רוצה לחסל אותי סופית, ואני לא אתן לו את התענוג הזה. אני שמח, שהצלחתי לפחות למצוא את המקום הקטן והצנוע הזה, שהוא רק שלי ואני לא צריך לחלוק אותו עם אף אחד. קשה לי לדמיין מה היה קורה, אם לא הייתי מוצא לעצמי נתיב מעין זה, אבל ברור לי שזה לא היה נגמר בטוב.

    

   אנקדוטה קטנה: קרובת משפחה שלי אמרה לי גלויות: "אתה מופנם, אבל זה בסדר", אבל בנימת קולה שמעתי את המילים הבאות : "משתתפת בצערך שאתה כזה" טוב..... אז גם אני משתתף בצערי, אבל במקביל מנסה להתמודד עם זה במסגרת יכולותיי המוגבלות.

    

עולם  הריאליטי, עולם הסיפוקים המיידיים, עולם נוצץ המבטיח לך הצלחה ופרסום תוך קיצורי דרך או ללא כל דרך בכלל. עולם הנוגד כליל את כל ההתנהלות שלי, המבוססת תמיד על עבודה קשה ודרך רצופת מכשולים ואתגרים, שיש לעבור אותם בלי להתייאש. בניגוד לעולם הריאליטי לי יש המון זמן, ואני לא ממהר לשום מקום. אני מתמקד בסלילת וחציבת הדרך בכוחות עצמי תוך התגברות במקביל על כל המכשולים הנערמים. אני מרגיש כאחד שיוצר יש מאין. מה שמספק אותי יותר מהמשך המסע הזה, זו העובדה שאני מסתכל על כל המכשולים והקשיים "בלבן של העיניים" ובלי למצמץ לרגע, ממשיך לדהור הלאה. את רוב המכשולים קל לעקוף משמאל או

מימין. חלקם דורשים יותר השקעה, ואז חופרים מתחתם או מטפסים מעליהם, וכשיש מכשול ממש קשה ובלתי עביר, לכאורה, אז אני דוהר לתוכו כמו בולדוזר ומנפץ אותו לרסיסים.

אז מדוע ניסית את מזלך בתוכניות הריאליטי, אם זוהי גישתך כלפיהן, אתם בוודאי שואלים את עצמכם? ובכן..... לא רק שאני ממשיך לצעוד בדרך כל הזמן, אלא במקביל אני לא שוקט על השמרים וגם מרחיב, מגוון ומפצל אותה למסלולים נוספים. תוכניות הריאליטי זהו אחד המסלולים, שאותם ניסיתי ומיציתי (זה לא בא במקום הדרך, אלא רק השתלב בה באופן זמני, וע"פ מבחן התוצאה גם באופן שולי בלבד).

אני מעל במה זאת אומר לכל המתמודדים: תפסיקו להתייחס לתוכניות הריאליטי כעל עולם ומלואו, שרק בזה תלויים חייכם. העולם שלכם לא התחיל לפני התוכניות הללו, ולא צריך להיפסק גם אחריהן. אל תהפכו אותן לחזות הכול. במקום זאת תתייחסו אליהן כחלק קטן וחוויתי מהדרך ולא כאל המכלול. תלמדו יותר להעריך ולהוקיר את מה שאתם אוהבים ואת הדרך שאתם עוברים, ופחות תתייחסו למה שאנשים זרים, שאתם באמת לא מכירים, אומרים לכם באשר להצלחה וכישלון ע"פ סולם הערכים המעוות שלהם. אנשים מעין אלה לעולם לא יוכלו להינות באמת מחייהם, שכן מרוב ריצת אמוק להצלחה, הם פשוט מפספסים את הדרך ואת הנוף הנשקף מחלונם. ומה הם חיינו, אם לא דרך ארוכה וממושכת? ומה הם חיינו לעומת תוכניות הריאליטי הללו המוגבלות בזמן ועם סולם ערכים רדוד במיוחד? זהו עולם שמסמם נוער שלם לסגוד רק להצלחה ולפרסום ולזרוק לפח או לזלזל בכל הערכים והנורמות היותר חשובים לנו כחברה. וגם מי שבסופו של דבר מצליח (וזה רק המיעוט שבמיעוט) עלול לחוות משברים נפשיים ביותר בעולם אמוציונאלי, ציני ומניפולטיבי זה, רק בגלל שלא דאג מראש להכין לעצמו ליום סגריר (כמו הנמלה החרוצה מול הצרצר הבטלן) דרך משלו.

לסיכום: קיצורי דרך בחיים הם בד"כ לא משתלמים לטווח הקצר לרוב האנושות, ולטווח הארוך יותר הם עלולים לגרום לנזק גדול, גם לאלה שהצליחו (לא מאמינים: תקראו את הכתבות בעיתונות על כל פליטי הריאליטי).

הכוזרי, שמעתם עליו? החכם היהודי הזה שחי לפני מאות שנים לימד אותנו  את שיטת הפולמוס והדיון עם היריבים והאויבים שלנו. (תודה והוקרה מיוחדת לפרופסור, המורה להיסטוריה שלי בכיתה י"ב, שלימד אותנו זאת ועוד חומר בצורה מעניינת ומרתקת במיוחד). טענתו של הכוזרי הייתה, שאין להתעלם או לזלזל בדברי אויבינו. נהפוך הוא צריך להביא את דבריהם במלואם, ואפילו להרחיב את היריעה אף מעבר למה שהם אומרים או כותבים, ואז בשלב הבא להתמודד עם כל מה שהם אומרים מבחינה לוגית נקודה נקודה תוך היצמדות לעובדות ובצורה יסודית ומעמיקה , ואז כמו מגדל קלפים להפיל, לסתור ולהפריך את כל מה שהם אומרים. נקודת ההנחה של הכוזרי היא שרוב האנשים ניתנים לשכנוע, אם רק נצמדים לאמת העובדתית, ובמקביל מראים להם עד כמה הדעות של אויבינו הן מופרכות ושקריות עד כדי נלעגות וגרוטסקיות מבחינה לוגית. כמובן, שתמיד יימצאו אנשים שיאטמו את אוזניהם ויעצמו את עיניהם, שכן הם מונעים ע"י שנאה אמוציונאלית צרופה, שאין לה כל בסיס לוגי או שכלי, אבל רוב האנושות לא תיתן יד, כך אני מאמין, לדעות של אויבינו, אם רק נחשוף את השקר שבהן מצד אחד, ומצד שני נציג אותן באור כה מגוחך ונלעג, עד שלא תהיה להם ברירה אלא להבין, שעובדים עליהם בעיניים עם כל סיפורי אלף לילה ולילה האלה.

כך צריכה לטעמי להתנהל מערכת ההסברה הישראלית בעידן שבו שוחרי רעתנו הולכים ומתרבים. חייבים למצוא אנשים  חריפים, חדים כתער, בעלי לשון רהוטה, שמדברים בשפה ברורה, מובנת ופשוטה לכל, והם יצטרכו לרדת ללא רחם ולהפשיט לחלוטין עירום ועריה את עמדות אויבינו מכל המסכות והתחפושות שלהם, עד כדי כך שאפילו הם בעצמם יחושו את עצמם כמגוחכים ונלעגים, שהם בכלל מעיזים להשמיע ברבורים שקריים וזדוניים כאלה ודעות כאלה מופרכות מיסודן. צריך להפסיק "ללכת על ביצים" בהתייחסותינו לאויבינו הרבים. צריך לנהוג בתחום ההסברה כמו במלחמה יום יומית ולא לרחם עליהם. המסר חייב להיות חד, ברור, בשפה פשוטה ומובנת לכל ותוך היצמדות לעובדות.

אנו צריכים לזכור שהאמת והצדק נמצאים לצידנו, ומה שמכשיל אותנו פעם אחר פעם זו העובדה שאנו מנסים להיות נחמדים ולא לפגוע, ובכך אנו למעשה משדרים חולשה ומקהים את חריפות המסרים. תסתכלו כיצד אויבינו מדברים עלינו בלי חשבון ובלי שום גבולות ערכיים ומוסריים. אנו חייבים להיות כלפיהם לא פחות קשוחים ותקיפים (לא רק להתגונן אלא גם לתקוף חזרה ובעוצמה), אבל בניגוד אליהם אסור לנו בשום פנים ואופן לשקר אלא תמיד להיצמד לאמת ולעובדות. זהו קו הגבול המוסרי והערכי שלנו. לסיכום: מסרים תקיפים, פשוטים וברורים והיצמדות לאמת העובדתית זו הדרך הנכונה והנתיב המתאים בכל הנסיבות, ובמיוחד בתקופה סוערת זו. חובה שמערכת ההסברה הישראלית תפעל ללא הפסקה 365 ימים בשנה ולא רק בתקופות של מלחמה.

קראתי את השיר הנוקב, שפרסם עמיר בן-עיון. שמתי לב גם שהכותרות בעיתונות כבר מיהרו לחרוץ את דינו של בן עיון והגדירו שירו כגזעני. האם זו באמת גזענות או ניסיון לסתימת פיות? הבה ונבחן את הדברים בצורה קצת יותר מעמיקה. גזענות זו שנאת האחר לא בשל דברים שהוא עשה לך או לבני עמך אלא רק בשל השתייכותו לקבוצה של אנשים שמתויגת בעיני הגזען באופן שלילי. אם השיר מתייחס לכל ערביי ישראל כמכלול, אז הוא, כמובן, גזעני, אך אם הוא מתייחס רק לטרוריסטים הנבזיים והנקלים, אז אין זו גזענות. ומי יודע למה התכוון המשורר (הרי כל שיר ניתן לפרשו באופן שונה ואפילו הפוך ממה שהתכוון אליו המשורר)? רק המשורר עצמו!!! ולכן עיתונאי חרוץ ומעמיק היה קודם כל צריך לפנות לבן עיון ולשאול אותו: "למי התכוונת אדוני בשירך זה"?, ורק אז לרוץ ולפרסם את מסקנותיו בכותרת. קראתי בעיון את השיר ולא מצאתי פה שום רמיזה לכך שהוא מתכוון לכלל ערביי ישראל.

בן עיון מתאר מציאות קשה, שבה אדם, שעובד אצלנו או לומד אצלנו במשך שנים, שונא אותנו בליבו שנאת מוות, אך לא מראה את זה כלפי חוץ, ויום בהיר אחד השנאה שלו יוצאת החוצה כמפלצת לאוויר העולם, והוא רוצח. הרוצח של שלי דדון ז"ל עבד במשך שנים כנהג מונית, ויום בהיר אחד הוציא את שנאתו מהכוח אל הפועל ורצח. גם הרוצחים של דני כץ ז"ל עבדו בסופר הסמוך והכירו את בני משפחתו, ויום אחד רצחו אותו. אלה דברים שקרו מבחינה עובדתית (ואלה רק שתי דוגמאות מייצגות למקרים רבים נוספים), ואם השיר מדבר על מקרים מעין אלה, אז הוא זועק מרה את זעקת דמם העולה מהאדמה. מכיוון שאנו לא בוחנים כליות ולב, אין לאף אחד באמת שמץ של מושג כמה פצצות מתקתקות כאלה מסתובבות בינינו, ומכיוון שהתפרצויות של שנאה מעין אלה כבר אירעו ולא פעם אחת, אז חובה לפחות להצביע על התופעה ולהתריע על האפשרות שהיא תתרחש שוב ולא לסתום פיות או לנהוג כבת יענה. מכיוון שאין בשיר שום אמירה מכוונת או אפילו ברמיזה שכל הערבים הם טרוריסטיים או רוצחים, אז אין בו שמץ של גזענות.

בכל מקרה כאשר יש ספק צריך לפחות או לשאול את המשורר (לתת לו את זכות התגובה), ואם החלטתם לא לשאול אותו, אז תשפטו אותו לכף של זכות ולא לכף של חובה. תפקיד העיתונות הוא לא לחרוץ דין ולקבוע קביעות נחרצות על סמך פרשנות מוטית של הכתב אלא לחקור לעומק ולברר באופן אובייקטיבי, ורק אז להחליט.

וגם אם הדברים שנכתבו בשיר עדיין מקוממים אתכם (והסגנון, אכן נוקב, אך גם ביאליק כתב בסגנון נוקב על פוגרום קישינב, אז גם הוא גזען??) , המציאות המתוארת בשיר יותר מקוממת ותוצאותיה רצחניות והרות אסון בהרבה. צריך להיזהר מסתימת פיות במסווה של "גזענות מדומה". אין פה גזענות, שכן השיר משקף מציאות עובדתית של ערבים ישראליים נגועים בשנאה ובגזענות נאצית (כאן הגזענות היא מאוד ברורה!!!!), שרצחו יהודים, ואין בן שום אמירה מפורשת או אפילו ברמיזה שמדובר על כל ערביי ישראל.

רכילות רכילות: מה אפשר להגיד עליה? מצד אחד היא מקור לאספקת מידע רב ובלתי פורמאלי, שלא היינו בחיים מגיעים אליו בצינורות המקובלים. מצד שני יש סכנות גדולות לעיוותים, שקרים ודיסאינפורמציה (מי לא שמע על רס"ן שמועתי?). אם היו עורכים סטטיסטיקה על השיחות המתקיימות בין האנשים, היו מן הסתם מגלים שבערך 90% (אם לא יותר) עוסקות ברכילות. אז מה יקרה ללא רכילות?? סביר להניח שנהפוך כולנו למנזר השתקנים!!! בקיצור: רכילות היא דבר הכרחי לא רק כצינור מידע אלא אף לאינטראקצייה פורייה בין בני אדם, אבל מצד שני לשים לה סייגים וגבולות ברורים כדי למנוע פגיעה זדונית באנשים ולשון הרע כנגדם.

ביאליק, המשורר הלאומי, כתב שיר מוכר על הנושא. הוא ציין בשירו את הולכי הרכיל שמדברים על רחל'ה דברי בלע ושטנה, ואילו הוא לעומתם חושב שהיא דווקא ברה וטהורה. גם הרבה שירים מודרניים עוסקים ברכילויות הרעות והזדוניות, שפוגעות באנשים, למשל, רמי קליינשטיין, שאומר לבחורה : "אל תתייחסי למה שאומרים עלייך, אנשים תמיד דיברו ותמיד ידברו". דוגמא נוספת: עילי בוטנר דיבר בציניות על "הנשמות הטובות", שמערימות קשיים ופוגעות בכל מי שמעז להרים את הראש ולנסות לעשות משהו טוב למען עצמו.

אז מה לעשות כדי להימנע מנזקי הרכילות ותחלואיה?

1. לקחת אותה בעירבון מוגבל, שכן לא תמיד האדם, שמפיץ אותה הוא בהכרח נטול אינטרס או נקי כפיים באופיו.

    

2. להשתדל לא להיגרר ללשון הרע ולפגיעה קשה באנשים ללא סיבה.

    

3. להיצמד לדיון ענייני ולא להפוך אותו לעניין בעל גוון אישי ופוגעני.

    

4. לנסות לברר עם הצד מושא הרכילות את הדברים, לפני שמפיצים אותם ברבים, משחירים את דמותו ושופכים את דמו.

    

   לסיכום: האנושות לא יכולה להסתדר ללא רכילות, אך צריך לנסות עד כמה שניתן לנטרל את נזקיה ופגמיה.

    

   בכל סיטואציה חברתית תמצא שלושה סוגים של אנשים:

    

1. אלה שעושים.

2. אלה שמדברים על אלה שעושים.

3. אלה שמסתכלים בעניין כמו הצגה או מחזה על האינטראקציה בין שתי הקבוצות הראשונות.

    

   לרוב, כולנו וללא יוצא מן הכלל שייכים בנסיבות אלו ואחרות לשתי הקבוצות האחרונות. עם זאת רצוי שכל אדם ימצא את מקומו מידי פעם גם בקבוצה הראשונה, ובייחוד בדברים שאליהם הוא מתחבר ואותם הוא אוהב. עם כל הכבוד לדיבורים ולצפייה מהצד מה שמזיז דברים בעולמנו זו רק העשייה. 

    

   גזענות מחליאה אותי, ולא משנה מאיזה צד היא באה, וגם לא משנה מהן הנסיבות שהולידו ויצרו את המפלצת הזו. מה שיותר מחליא ומזעזע אותי זהו הניסיון הזדוני לצייר מישהו כגזען וכמוקצה מחמת מיאוס רק בשל שיקולים של רייטינג עיתונאי. מעבר למניפולציות השקריות יש כאן גם אלמנט של לשון הרע ושפיכת דם. גבירותיי ורבותיי, מדובר כאן בדיני נפשות, שכן בדרך זו אפשר לא רק להפוך את האדם שלא באשמתו למוקצה מחמת מיאוס, לחסל את הקריירה שלו או לפגוע בה קשות, אלא אף לגרום לו לעשות לעצמו מעשים קיצוניים (זו פשוט בריונות לשמה של  העיתונות). צריך לחשוב טוב טוב לפני שמטילים אשמה כזו על אדם על כל המשמעויות הנגזרות ממנה. העיתונות צריכה לבדוק את עצמה מיליון פעמים על מנת לוודא, שזו אכן כוונת המשורר, ואסור בתכלית האיסור, שידה תהיה קלה על ההדק, כשמדובר בהאשמות חמורות מעין אלה. השיר "עיתונאי קטן" של אריק איינשטיין מבטא היטב את מה שאני חש כלפי הפרשה השערורייתית הזאת.

    

   זה קרה כאן, וסביר להניח שזה יקרה בעוד הרבה מקרים, שבהם מושא הכתבה אינו תואם את עמדותיו הפוליטיות של הכתב. התקשורת לא הייתה מעזה לעשות מניפולציה כזאת מרושעת וזדונית, במקרים שמושא הכתב היה תואם את עמדותיה. חובה לעקור מהשורש עיתונאות מעוותת וחד צדדית מעין זו , שכן היא מהווה סכנה מתסיסה לשלום הציבור, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה.

    

   אני שכותב שירים על כאב אישי שלי, מצדיע לבן עיון שמצא לנכון לכתוב שירים על כאב שנוגע בלב של כל אדם שנותרה בו טיפה של אנושיות וחמלה אנושית באשר למציאות המקוממת שבה אנו חיים. גינוי לטרור הפלסטיני הנפשע יכול להתבטא לא רק בדיבורים אלא גם בשירים נוקבים (זהו כלי העבודה של המשורר), ואסור לעצור את חופש הביטוי של אומן באמתלה, שמישהו עם כוונות זדון עלול לפרש את מילותיו באופן מעוות, כפי שעשתה התקשורת הרשמית במקרה דנן.

    

   אם התקשורת עדיין סבורה, שהיא צודקת, תתכבד נא ותציג בפני הציבור הוכחות חותכות וברורות שבן עיון אמר או כתב במפורש שכל הערבים טרוריסטיים ורוצחים (קל מאוד לדבר בסיסמאות, אך כשצריך להוכיח אותן ברבים, אז נחשפים האמת או השקר לאור), ואם היא לא מסוגלת לעשות את זה מצופה ממנה לפחות להתנצל ולחזור מדרכה הרעה והמסוכנת לאלתר!!!

    

   באשר להצגת הנרטיב השקרי של אויבינו במסגרת הסינמיטק, אני מציע לכל התומכים באיוולת הזו, ללכת לאמריקאים להציע להם לארגן פסטיבל אלקאעידה או אל-דע"ש בניו-יורק, היכן שנפלו מגדלי התאומים. אחר כן תסעו לארדואן ותציעו לו לערוך פסטיבל לזכר הקורבנות הארמנים, שהטורקים טבחו בהם, ולקינוח תציעו להנייה ולאבו-מאזן לארגן פסטיבל שירי אהבה לארץ ישראל בעזה וברמאללה. לאחר מכן תחזרו אלינו (ותשמרו על עצמכם טוב טוב בעזה, כי שמעתי שקצת מסוכן שם), ותעבירו אלינו את התשובות שלהם טוב? לא רק אני אלא גם הם יגידו לכם שיצאתם מדעתכם לחלוטין!!!! רק במדינה לא שפויה כמו שלנו איוולת כזו מתקיימת ועוד מתווכחים, אם לתת לה תמיכה ממשלתית או לא. אם זה לא היה עצוב וטראגי, זה היה חומר נהדר למערכון ציני. גם אם נחפש בכל העולם לא נמצא מקום אחד אפילו, שנוהג  כמו במדינה המטורללת והאנרכיסטית שלנו.

    

   שאלות פילוסופיות, שמעסיקות אותי ומסקרנות אותי ביותר: אלמלא ההורים שלי היו נפגשים ומביאים אותי לעולם, הייתי בכלל נוצר? האם עובדת קיומי תלויה אך ורק בקשר בין הוריי או שמא הייתי בא לעולם הזה בכל מקרה בדרך זו או אחרת? ואם הייתי בא לעולם בדרך אחרת, כיצד הייתי נראה ומה היו תכונות האופי שלי? ומי בכלל קובע שנפש מסוימת תיווצר ע"י פלוני ואלמונית זו ולא פלוני ואלמונית אחרת? האם יש כאן חוקיות וסדר או שמא הכול מתנהל במקריות ובאקראיות? האם הייתי קיים בעולם הזה לפני קיומי הנוכחי או שמא זהו קיומי היחיד ולאחריו לא אהיה עוד לנצח? האם לאחר מותי איעלם לעד ואם לא- איך הדברים ייראו ויתנהלו בפועל? האם יש עוד מימדי קיום בעולם הזה, שאנו פשוט לא מסוגלים להבין ולקלוט אותם, שכן אנו מוגבלים מבחינה שכלית? למה אני זה דווקא אני ולא מישהו אחר? מי קבע שאני אהיה אני ולא מישהו אחר וע"פ אלו קריטריונים הוא קבע את זה, ואם זה פשוט נקבע באופן אקראי ומקרי, אז איך ההליך זה מתנהל בפועל לפרטי פרטים מתחילתו עד סופו ? איך היו נראים חיי, אם הייתי מישהו אחר? הייתי נראה אותו דבר? היה לי אותו אופי או אופי אחר? או שאולי לא הייתי קיים בכלל לולא המפגש הגורלי בין אימי לאבי? נניח שאבי היה פוגש אישה אחרת במקום אימי, הייתי נוצר בכלל מתי שהוא או לא? ואיפה? אצלם? אצל מישהו אחר? כנ"ל אותן שאלות לגבי אימי. האם יש רשימת המתנה של אלה שאמורים לבוא לעולם? מי מנהל את הרשימה הזו וע"פ איזה קריטריונים היא מנוהלת (ע"פ סדר כרונולוגי, ע"פ שיקולי התאמה, כל הקודם זוכה, ואולי גם שם יש פרוטקציה?). ואם כבר באתי לעולם לשם מה? האם יש איזו שהיא מטרה שנקבעה מראש ועליי פשוט לחפש ולמצוא אותה או שמא שהכול תלוי אך ורק בבחירה חופשית? נכון מרתק??? עולם המיסתורין והלא נודע........ממש תיקים באפילה!!!

    

   אלה הם 4 הגבולות, שצריכים להיות לדמוקרטיה, וחשוב להקפיד עליהם על מנת לשמור עליה מצד אחד ומצד שני למנוע סיטואציה, שבה היא הופכת לאנרכיה:

    

1. החוק: בלי חוק אי אפשר לא רק לקיים דמוקרטיה, אלא אף חיים במסגרת נורמטיבית כלשהי ואפילו ברמה המינימאלית ביותר. חשוב לא רק שיהיה חוק, אלא שהוא גם ייאכף ולא יהפוך לאות מתה. יש לאכוף אותו בכל מקום ובכל מסגרת באופן שוויוני ואחיד.

    

2. גזענות: גזענות היא מחלה סרטנית מסוכנת ביותר, שכן היא לא רק פוגעת באנשים חפים מפשע, שלא עשו לך דבר וחצי דבר, אלא שהיא גם מדביקה את האוכלוסיות, שנפגעות מהגזענות בגזענות נגדית. כך נוצר לו מעגל קסמים של שנאה שהולך ומתעצם ונוצרות חומות הפרדה בלתי עבירות בין מחנות, שכבר לא ניתנות יותר לגישור ולדו שיח הדדי. במקביל צריך להיזהר מגזענות מדומה, שנועדה רק לבלום דעות נוקבות ולסתום פיות. צריך גם לזכור שהגזענות הטבועה באויבינו היא הרבה יותר חזקה, הרסנית ורצחנית, ומי שמתעלם ממנה לא רק עושה עוול אסטרטגי בקנה מידה היסטורי, אלא גם מעודד גלי תגובה גזעניים גם אצלנו. צריך להבין, שלולא הטרור הגזעני והנפשע של אויבינו, הגזענות בחברה הישראלית הייתה אפסית, ולכן הייתי מצפה דווקא מכל אלה שבעד שלום ודו-קיום להסביר זאת יום יום שעה שעה לעמיתיהם הפלסטיניים, ולשם למקד את תשומת ליבם. מלחמה נגד הגזענות אצלנו בלי לטפל במקביל בגזענות הרצחנית של אויבינו זה אולי אטרקטיבי בחוגים מסוימים בציבור הישראלי, אך זה לבטח לא עוזר לפתור את הבעיה, נהפוך הוא זה רק מעורר חוסר אמון, מרמור ותרעומת בחלקים נרחבים בחברה הישראלית, ומכאן הדרך לגזענות גם אצלנו היא קצרה ביותר.

    

3. שלילת קיומה של המדינה במעשים או בדיבורים וכן ניסיון לשנות את מהותה הקיומית של המדינה כמדינה יהודית, כפי שהוגדרה במגילת העצמאות.

    

4. פגיעה בערכים הדמוקרטיים של המדינה בימי שגרה או לחילופין פגיעה בערכיה הדמוקרטיים של המדינה שלא במידה הנכונה או בהגזמה מיותרת ומופרזת בעיתות חירום ומשבר.

    

   הדיון הבא יעסוק בשאלת מקומם וחשיבותם של הערכים היהודיים והדמוקרטיים, כפי שמשתקפים במגילת העצמאות הן במישור המחשבתי תיאורטי והן במישור הפרקטי של המציאות הן בימינו אלו והן בעבר. אסתפק כרגע רק באמירה הבאה: לא לחינם רשום במגילת העצמאות "יהודית ודמוקרטית" ולא "דמוקרטית ויהודית" (סדר הופעת המילים אינו מקרי כלל ועיקר). ועל קצה המזלג (כי אני פשוט לא יכול להתאפק), זה בדיוק כל ההבדל בין שאלת "המה לעשות?" (המהות הקיומית) לבין "שאלת האיך לעשות את זה?" (הדרך האופטימאלית).

    

   האם יש כאלה הנושאים את שם הדמוקרטיה לשווא? הם אומנם מציגים את עצמם כחסידי הדמוקרטיה וכהומאניים, מדברים במאור פנים בשפה גבוהה ויפה ובחיוך כובש לב, אבל האם הם באמת באמת בנימי נפשם דמוקרטיים, או שמא הם דמוקרטיים, רק כאשר מדובר על דעתם, ואילו באשר למי שדעתם שונה משלהם, אז הם שוכחים את הדמוקרטיה ואת הערכים היפים, שבשמם הם מדברים? האם הם בכלל מסוגלים להכיל דעות אחרות שלא תואמות את דעתם במסגרת הדמוקרטיה או שמא הם חושבים שהם הדמוקרטיה בהתגלמותה, ומי שלא תואם את עמדתם הוא בהכרח אנטי-דמוקרט במהותו, שיש להילחם בו כאויב ולהוקיע אותו? האם יש להם מונופול על הדמוקרטיה?

    

   אתמול ראיתי כתבה בערוץ 10 על בית ספר אחד בתל-אביב, שמנהלו מדבר גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, אך בנפשו פנימה הוא אנטי דמוקרט לא פחות מאלה שמשתיקים אותך בברוטאליות ברחוב, כאשר דעתך לא נוחה להם. מסתבר שהמנהל הזה הוא מאוד טעון מבחינה פוליטית, וכאשר הוא בא להציג בפני תלמידיו את חוק הלאום, כך הוא מרשה לעצמו לפתוח ולומר: "בואו תראו מה הולכים לעולל לכם?" מה מסיק מאמירה זו תלמיד ממוצע? שחוק הלאום הוא בהכרח שלילי, ולכך מוכוונת חשיבתו מלכתחילה. אנו הדמוקרטיים מגינים על המדינה מפני כוחות השחור האנטי הדמוקרטיים, שרוצים להרוס אותה. עוד לפני שהתלמידים למדו על חוק הלאום המוצע ועל ההקשרים היותר רחבים שלו (מגילת העצמאות וחוקי היסוד) הם כבר מוזנים בסיסמה, שחוק הלאום הוא שלילי, והם כמובן רוצים להשביע את רצון מנהלם, ולכן יביעו רק עמדות, שתואמות את עמדתו. ונניח שיש אפילו תלמיד ספקן במיוחד, שלא הולך בתלם, אז גם הוא יושפע מההכוונה המתוכננת והמניפולטיבית הזו, וייזהר בדבריו ובהסתייגויותיו, פן המנהל יסמן אותו "כאויב הדמוקרטיה". למה לכוון מראש את התלמידים שחוק הלאום הוא בהכרח שלילי, ולמה להוסיף חטא על פשע ולומר זאת עוד לפני שהם בכלל למדו או חקרו את הנושא? קודם שילמדו את הדברים ואת ההקשרים הנלווים, ואז שיחוו את דעתם באופן חופשי וללא לחץ והכוונה מראש. בדרך זו הם יפתחו חשיבה יצירתית ועצמאית מחוץ לקופסה, כשהם לא מושפעים מראש מעמדה זו או אחרת. זו דמוקרטיה בהתגלמותה, ואילו ההתנהלות של המנהל הזה היא חלק ממהלך אנטי דמוקרטי במובהק, שמסווה את עצמו היטב בתחפושת יפה של מילים גבוהות וסיסמאות ריקות מתוכן. כאשר אדם כלשהו מצהיר שהוא אנטי דמוקרט, אז הדברים ברורים, וקל יותר להתמודד עם זה. יותר קשה להתמודד עם הצביעות של אנשים שמדברים גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, אבל בתוככי תוכם הם חשוכים לא פחות. כך אני הייתי אומר בדברי הפתיחה לכיתה: "היום נלמד על חוק הלאום, שמעורר פולמוס וויכוח נוקב בחברה הישראלית. ננתח גם את הרקע ואת ההקשרים היותר רחבים של מגילת העצמאות וחוקי היסוד, ולאחר שתקבלו את כל המידע העובדתי, אז יתנהל דיון פתוח בנושא, שבו כל אחד יוכל להשמיע את דעתו באופן חופשי".  קל מאוד לדבר בסיסמאות ריקות מתוכן, ולפני שהתלמידים בכלל למדו על הנושא מבחינה עובדתית לכוון אותם לנתיב "הנכון", שאליו אתה רוצה שהם יפנו, כי זה הנתיב שתואם את עמדותיך ואת השקפותיך. זו לא דמוקרטיה, זה יותר מתקרב להכוונה אידיולוגית בסגנון של סטאלין.

    

   אני כבוגר ביה"ס הריאלי העברי בחיפה זוכר היטב את הדיונים והויכוחים הנוקבים שהיו בכיתה, כאשר דנו בנושאים אקטואליים. המורים כיבדו כל דעה ולא ניסו לכפות עלינו את דעתם. הם התמקדו רק שהדיון יתנהל בצורה עניינית ולא יגלוש לשיח של חירשים. אני זוכר במיוחד את הויכוחים הנוקבים שהיו לי עם המחנכת שלי בכיתה י"ב. הויכוחים הללו היו מפרים ומאתגרים מאוד מבחינה אינטלקטואלית, ולכן הם הכרחיים לדמוקרטיה. לעומת גישתו של המנהל הזה תוציא לאוויר העולם בוגרים צרי אופקים ואטומים לחלוטין לדעות אחרות, שאותן הם מתייגים ומסווגים  מלכתחילה כאנטי דמוקרטיות. כמו כן ייצאו מבית הספר הזה בוגרים, שרגילים לדבר בסיסמאות לפני שהם בכלל חוקרים ובודקים את העובדות לאשורן.

    

   אם אתה באמת דמוקרט בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך עליך להתנגד למהלכים אנטי דמוקרטיים גם כאשר זה עומד בניגוד לעמדתך הפוליטית. שאלת המבחן בהקשר זו היא: אם עמדתך הפוליטית תמומש באמצעות מהלכים אנטי דמוקרטיים, האם תתמוך במהלך הפוליטי, האם תשב בצד ולא תתערב או שמא תזעק ותתנגד בגרון ניחר? אביא לכם רק דוגמא אחת מיני רבות באשר לצביעות, שקיימת אצל האנשים, שמטיפים לנו יום יום על דמוקרטיה (רק כאשר זה תואם עמדתם).

    

   לפני שאריק שרון ז"ל נבחר לקדנציה שנייה התנהל במסגרת מערכת הבחירות ויכוח מר ונוקב בינו לבין עמרם מצנע. מצנע אמר שצריך לפנות את הישוב המבודד ביותר ברצועת עזה, נצרים, ואילו אריק שרון ז"ל חזר והדגיש שוב ושוב בתעמולת הבחירות שדין נצרים כדין תל-אביב (על פינוי רצועת עזה, שומו שמיים, אף אחד לא העז לדבר אפילו לא ברמיזה). ואז התקיימו בחירות ואריק שרון נבחר ברוב קולות מוחץ לתפקיד ראש הממשלה. ומה עשה אריק שרון ז"ל אחרי הבחירות הללו? פינה את כל רצועת עזה!!! זהו מהלך ציני ואנטי דמוקרטי מאין כמותו. ואיפה היו כל חסידי הדמוקרטיה, שרוממותה עומדת בגרונם יומם ולילה (והגית בה יומם ולילה). חלקם ישבו בשקט ולא דיברו (שתיקת הכבשים ממש), רובם תמכו ואמרו שצריך להגן על אריק שרון ז"ל ולעטוף אותו כמו אתרוג.  ומה עם רצון הבוחרים? כל עוד רצון הבוחרים (דמוקרטיה להזכירכם) הוא נגד עמדותיי הפוליטיות, אז לעזאזל הדמוקרטיה ולעזאזל הכול, העיקר שעמדות המיעוט שלי תמומשנה בשטח נכון? אבל חכו חכו, אם תעזו לעשות משהו נגד עמדתנו, ישר נוקיע אתכם כאנטי דמוקרטיים, אפילו אם זו עמדת הרוב? בינגו!!!! האם מישהו תבע את עלבונה של הדמוקרטיה ודרש מאריק שרון ז"ל להחזיר את המנדט לעם, כי הוא הונה את בוחריו? ומדוע התקשורת (כלב השמירה של הדמוקרטיה, כך הם קוראים לעצמם בגאווה) ישבה בשקט ולא ניסתה אפילו לברר מה קרה שאדם שהצהיר שהוא לא מוכן לפנות אפילו את נצרים, ושכל חייו דיבר על חשיבות ההתיישבות, החליט מייד אחרי הבחירות לפנות את רצועת עזה כולה? האם היו כאן שיקולים זרים שהכתיבו והביאו לשינוי כה מהפכני ובפרק זמן כה קצר בעמדתו (יכול להיות שלא: אבל אף אחד לא בדק או לפחות ניסה לעשות זאת, אז הכיצד נדע?). ושאלה אחרונה ונוקבת במיוחד: כיצד אתם יכולים להתנגד למהלכים "כביכול" אנטי דמוקרטיים (כך אתם מגדירים אותם כסיסמה) של הצד השני , כאשר אתם בעצמכם נתתם יד למהלך אנטי דמוקרטי מעין זה? איזו זכות מוסרית או ערכית יש לכם להטיף מוסר לאחרים, כשאתם נוהגים בדיוק אותו דבר, כשזה נוח לכם?  לסיכום: כאשר אדם מתהדר בנוצות לא לו, חובה לפשפש שם היטב היטב וזאת על מנת לגלות את נוצותיו האמיתיות. אז תלמידים יקרים מבית הספר של "המנהל המהולל" הזה, שבו תלמדו את החומר ביסודיות וללא דעות קדומות, ורק אז תגבשו את עמדותיכם ותביעו אותם בחופשיות וללא משוא פנים. היזהרו מלדבר בסיסמאות כדי לרצות המנהל שלכם, שהפך את הפלורליזם המחשבתי לבדיחה מהלכת.

    

   בדיקטטורה השליט עושה מה שהוא רוצה ולא נזקק לעם על מנת לשאול את דעתו. לעומת זאת בדמוקרטיה, שמבוססת על שלטון הרוב, המנהיג מקבל את המנדט שלו מרוב העם, וזהו מקור הסמכות הבלעדי שלו. כפועל יוצא מכך הוא חייב לפחות בעניינים העקרוניים והמהותיים, שעליהם הוא התחייב במערכת הבחירות לממש את רצון רוב העם, שבחר בו. הוא רשאי, כמובן, לאחר שהגיע לתפקיד הנבחר והנחשק להגיע למסקנה, שיש צורך לשנות נתיב או מסלול, אבל בעניינים מהותיים ועקרוניים לעם ולמדינה, הוא חייב לחזור לעם, לשאול את דעתו, ולקבל את אישורו לשינוי הקיצוני. לחילופין הוא יכול להגיד שמבחינה מצפונית הוא לא יכול ללכת עוד בדרך שבה התחייב ללכת לפני הבחירות, ולכן הוא מעביר את שרביט ההנהגה לאדם אחר, שמוכן להמשיך בדרך שעל בסיסה הוא נבחר. לחילופי חילופין הוא חייב להחזיר את המנדט, שקיבל מהעם, וללכת לבחירות. דמוקרטיה, שבה הולכים לקלפי פעם בארבע שנים (או פחות), בוחרים ראש ממשלה, ולאחר מכן הוא מרשה לעצמו לזרוק את קולות הבוחרים לפח ולעשות את מה שבא לו, זו דמוקרטיה מדומה, שיותר מתקרבת לדיקטטורה מאשר לדמוקרטיה.

    

   ומה באשר לזכויות המיעוט? כדי למנוע עריצות של הרוב יש להבטיח, שזכויות המיעוט לא תירמסנה. האופוזיציה מייצגת את דעת המיעוט, שדרכו לא נבחרה, ותפקידה מתוקף חובתה ואחריותה לנסות להפיל את הממשלה תוך הצגת אלטרנטיבה לשלטון. היא חייבת לשכנע את הציבור, שדרכה היא נכונה, ושהממשלה טועה או אינה ראויה לשלוט. אין זה מתפקידה של האופוזיציה לשכנע את הממשלה ללכת בדרכה ולזנוח את דעת הרוב, שבחר בה. הדמוקרטיה לא יכולה להכיל מצב, שבו המיעוט הוא זה ששולט בפועל במדינה במקום הרוב. בדמוקרטיה יש למיעוט את מלוא הזכויות, אך לו שום זכות מוסרית וערכית לשלוט. זכות זו מסורה ושמורה אך ורק לרוב, שבחר בממשלה המכהנת. אופוזיציה, שחותרת לכך שהממשלה תפעל בדרך שלה, מועלת בתפקידה ועושה מהלך אנטי דמוקרטי במובהק. שלטון מיעוט הופך את הדמוקרטיה לבדיחה ושם אותה ללעג לרש. הדמוקרטיה הבסיסית (אני קורא לה "המדומה")באה לידי ביטוי כאשר הולכים לקלפי. הדמוקרטיה האמיתית והמהותית באה לידי ביטוי במימוש רצון רוב העם מחד גיסא ובשמירת זכויות המיעוט מאידך גיסא. ללא מימוש רצון רוב העם, היא הופכת להיות דיקטטורה של המיעוט וללא שמירה על זכויות המיעוט, היא הופכת להיות עריצות של הרוב.

    

   דמוקרטיה אמיתית לא יכולה לבוא לידי ביטוי ללא מידע וידע. כיצד נדע באיזו דרך לבחור? כיצד נדע מי מתאים ביותר לתפקיד? כיצד נדע להבחין בין מציאות לבין סיסמאות יפות, שארוזות באופן מושלם ומפתה, אך בפנים אין למעשה דבר וחצי דבר? כיצד נדע שהפוליטיקאים לא עובדים עלינו בעיניים, כאשר הם מבטיחים לנו הבטחות ומפריחים באוויר סיסמאות רק כדי להיבחר? בעזרת מידע וידע!!! מידע הוא אינפורמציה, שאותה אנו יכולים  לדלות בשפע ובקלות (בייחוד כיום). ידע לעומת זאת הוא היכולת לתרגם את הידע למשהו פקרטי וקונקרטי, שנדע להשתמש בו על מנת להפיק ממנו את המירב והמיטב. ובהקשר לדמוקרטיה, כאשר אנו מתרגמים את המידע לידע, אז אנו רוכשים תובנות, שבעזרתן נוכל להבדיל בין עיקר לטפל, בין נכון ללא נכון, בין ראוי ללא ראוי, בין אמת לשקר. התובנות הנגזרות מהידע הן אלה שתנחינה אותנו בסופו של דבר לבחור באופן המושכל והראוי ביותר, ובדרך זו ייבחרו רק האנשים הראויים ביותר לתפקיד. כאשר הבחירה שלנו מבוססת אך ורק על סיסמאות, ג'ינגלים יפים, חזות חיצונית של המתמודד ויחצ"נים, שאומרים למועמדים מה לומר ומה אסור לומר, וכך אנו לא יודעים מה באמת הם חושבים, אז מדוע אתם כל כך מתפלאים שאם בסיס הבחירה שלכם הוא נטול כל ידע, אז בהכרח ייבחרו האנשים המתאימים ביותר לתפקיד? מה נדרש מהבוחר הפוטנציאלי? להיות ספקן, לא להאמין לכל הסיסמאות היפות, לדרוש הוכחות עובדתיות בשטח, לשאול שאלות נוקבות, ואף פעם לא להסתפק במה שאומר לך זה שרוצה את קולך, מוכן לעשות הכול כדי למצוא חן, עד שתבחר בו (כאשר רוב הציבור הוא לא כזה דעתן, אז זה בדיוק תפקידה של התקשורת, כאשר היא אובייקטיבית ולא משוחדת לטובת צד כלשהו). פוליטיקאי ממוצע בימינו הוא, לצערי הרב, "סיסמת יחצ"נות מהלכת", והוא פועל באין מפריע בסביבה הטבעית שלו, המורכבת מאנשים תמימים ובורים, שאוכלים בלי מלח את כל מה שהוא מאכיל אותם ובלי לשאול שאלות. לאחר מכן אותם אנשים מתפלאים מדוע כה כואבת להם הבטן, הרי האוכל היה כ"כ טעים!!!! הבורות, השטחיות והתמימות הם הידידים הכי טובים של הפוליטיקאים בימינו. כאשר הבוחרים יהיו יותר דעתניים וספקנים, אז גם הפוליטיקאים ייאלצו לעבוד יותר קשה כדי לזכות בקולם. על הדרך הם ייאלצו לומר לבוחר הפוטנציאלי את האמת הפנימית שלהם ולא של היחצ"נים, שיעצו להם מה לומר. כאשר הפוליטיקאי יראה שהציבור אינו פראייר, רק אז הוא יפנים, שהוא לא יכול לעשות מה שבא לו לאחר הבחירות, שכן הציבור ימשיך לעקוב אחריו ולדרוש ממנו את מה שהבטיח. ציבור דעתן- קשה מאוד לעבוד עליו בעזרת מילים יפות. להפריח סיסמאות ריקות מתוכן, זה מאוד קל. יותר קשה לעבוד ולעשות בפועל. הפוליטיקאים, שמוכנים לעבוד קשה ולא להסתפק במנעמי השלטון, הם מעטים. כאשר הציבור יהיה יותר דעתן, אז יבטיח בדרך זו שרק הטובים ביותר שמוכנים לעבוד קשה לטובת הציבור, ייבחרו לכנסת. כאשר הציבור יהיה יותר דעתן, אז הפוליטיקאי יהיה יותר מציאותי ולא יבטיח הבטחות סרק מצד אחד, ומצד שני יקיים יותר מהבטחותיו לאחר הבחירות. רק בדרך זו תמומש הדמוקרטיה באופן האופטימאלי. לסיכום: הבסיס לדמוקרטיה בכל רמ"ח אבריה: ציבור דעתן+ פוליטיקאים כנים וישרים. ומה המצב בימינו: הפוך!!! אז על מה בדיוק אתם מתפלאים??? כל אחד אוכל בדיוק את מה שהוא מבשל לטוב ולרע!!!!

    

   רבי עקיבא אמר, שכל התורה על רגל אחת מסתכמת במשפט בן שלוש מילים בלבד: "ואהבת לרעך כמוך". אם אתה מעוניין, רצוי שתלמד ותרחיב את ידיעותיך, כמה שתחפוץ, אבל לעולם אל תשכח את הבסיס ואת היסודות של הבניין, כדי ,שחלילה, הוא לא יקרוס עליך. גם את מגילת העצמאות ניתן לסכם בביטוי בין שלוש מילים "מדינה יהודית ודמוקרטית". מגילת העצמאות גם קובעת את הצורך לנסח חוקה למדינת ישראל, אך מכיוון מדינת ישראל איננה הומוגנית, ויש בה אוכלוסיות מגוונות ביותר (דתיים וחילוניים) (יהודים ולא יהודים) וחילוקי דעות וויכוחים נוקבים ביותר, הפכה מלאכת הרכבת החוקה באופן מיידי (תאריך היעד ההזוי שנקבע לה היה בתאריך כלשהו בשנת 1949) למורכבת עד כדי בלתי אפשרית לביצוע. לאור זאת הוחלט ללכת בדרך שונה וארוכה יותר.

    

   בהעדר חוקה למדינת ישראל יש כיום למגילת העצמאות מעמד מעין חוקתי, וכל החוקים חייבים להיחקק בהסתמך על עקרונותיה ולא יוכלו לסתור אותה או לעמוד בניגוד אליה. בנוסף לכך נחקקו חוקי יסוד. אלה הם חוקים במעמד מיוחד (מעל חוק רגיל). חוקים אלה אמורים להוות בעתיד את הפרקים השונים של החוקה העתידית. חוקי יסוד יהיו כפופים למגילת העצמאות וחוקים רגילים יהיו כפופים לחוקי היסוד. חוקי היסוד הראשונים שנחקקו היו חוקים פחות בעייתיים, אך היו מאוד נחוצים, שכן הם הסדירו את מעמד מוסדות השלטון השונים ונתנו להם מעמד חוקתי (חוק יסוד הכנסת, חוק יסוד הממשלה, חוק יסוד הצבא, חוק יסוד מבקר המדינה ועוד). חוק היסוד האחרון שנחקק הוא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה בא לעגן את הזכויות הדמוקרטיות של אזרחי מדינת ישראל ותושביה. חוק יסוד זה נועד למנוע פגיעה בזכויות האזרח הקטן מול המערכת השלטונית החזקה, וכן נועד למנוע יצירת עריצות רוב, הרומסת את זכויות היסוד של המיעוטים. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מתייחס למילה "דמוקרטית" שבמגילת העצמאות. האם לא ראוי במקביל שיהיה גם חוק מקביל שיתייחס גם למילה "יהודית" שבמגילת העצמאות? על  כך מתנהל ויכוח נוקב סביב חוק הלאום המוצע.

    

   מגילת העצמאות קובעת שמדינת ישראל תהיה יהודית ודמוקרטית. למה מתכוון המשורר בדיוק, שואלים רבים? למה נרשם יהודית ודמוקרטית ולא דמוקרטית ויהודית, שואלים אחרים? האם שני הערכים חשובים באותה מידה או שמא אחד מהם עולה על השני, מקשים אחרים? ומה לעשות כאשר יש סתירה בין הערכים בתקופות משבר וחירום?

    

   הציונות החלה הרבה לפני שהוקמה כאן מדינה. היהודים הגיעו לכאן על מנת לממש את זכות עמנו להגדרה עצמית ולהקים לעצמו בית לאומי משלו במסגרת מדינתו העצמאית. שאלת הדמוקרטיה של המדינה העתידית לא הייתה כלל רלוונטית, כל  עוד לא הוקמה המדינה. היהודים לא עלו ובאו בהמוניהם לארץ ישראל על מנת להתנסות בדמוקרטיה מערבית, הם באו לכאן על מנת להקים מדינה יהודית. לאחר שהוקמה המדינה, אז הם הגיעו למסקנה, שהדרך הטובה, המוסרית, הערכית והאופטימאלית לנהל אותה היא בצורה דמוקרטית. לאור זאת המילה "יהודית" שבמגילת העצמאות מדברת על המהות הקיומית, שבשמה הוקמה בכלל המדינה הזו. מהות זו- אי אפשר לוותר עליה בשום תנאי והיא קודמת לכל דבר אחר, ובזכות מגילת העצמאות יש לה גם מעמד חוקתי. לעומת זאת המילה "דמוקרטית" מדברת על האופן שבו תנוהל המדינה היהודית. המדינה היהודית תבטיח שוויון זכויות  מלא ללא הבדל דת, גזע ומין. שוויון הזכויות הוא בראש וראשונה הוא ברמה האישית. כמו כן יש גם זכויות דתיות (כל אחד יוכל לקיים את פולחנו ללא הפרעה) וכן זכויות חברתיות ותרבותיות (כל קבוצת אנשים תוכל לשמור על מנהגיה, חגיה ואופייה הייחודי). חשוב גם להבהיר, כי המילה דמוקרטית שבמגילת העצמאות איננה מתייחסת לזכויות לאומיות של עמים נוספים בתוך מדינת ישראל ובגבולותיה. משמע: מי שפועל לטובת מדינה דו-לאומית פועל נגד מגילת העצמאות, שיש לה כיום מעמד חוקתי. לסיכום נקודה זו: מדינה יהודית עם שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה (למעט זכות הגדרה עצמית, ששמורה רק לעם היהודי).

    

   כפי שבוודאי שמתם לב בשירים רבים שכתבתי בלט מאוד המסר של חשיבות הדרך לא פחות מהמטרה, שאליה שואפים להגיע. לאור זאת ברור שאני רואה חשיבות מכרעת באשר לצורך החיוני לשמור על אופייה הדמוקרטי של המדינה. זו הדרך הטובה ביותר לנהל את המדינה היהודית. עם זאת חייבים גם לומר שעם כל החשיבות שיש לייחס לדרך, אי אפשר בכלל להשוות בכלל בינה לבין המהות הקיומית שלנו במדינה יהודית. ללא המהות הקיומית לא רק שלא הייתה דרך, אלא שלא היינו פה בכלל לדבר ולדון על הדרך!!!! לאור זאת אני חושב ששני הערכים "יהודית" "ודמוקרטית" הם חשובים וחיוניים מאוד, אבל ברור שהערך "יהודית" מקבל עדיפות וקדימות ברורה על הערך "דמוקרטית" בשעות של מבחן ומשבר.לא לחינם הובא בתחילת מגילת העצמאות הרקע ההיסטורי וזאת על מנת להמחיש לכול את עליונות הערך של המדינה היהודית על כל הערכים האחרים.

    

   גם במבחן הפרקטי הערך היהודי קיבל עדיפות על פני הערך הדמוקרטי. רבים מהללים את דוד בן גוריון על היותו דמוקרט דגול. שוכחים רק להזכיר, שבתקופת שלטונו הערבים אזרחי המדינה היו תחת ממשל צבאי. למה? כי בתקופה זו הם נחשבו לסיכון ביטחוני (בצדק או לא בצדק זו כבר שאלה אחרת). כלומר במצב של סיכון בטחוני המדינה לא היססה לפגוע בדמוקרטיה ובזכויות האזרח הנגזרות על מנת להגן על מהותה הקיומית (כולל בן גוריון עצמו שהיה מעורב בניסוח מגילת העצמאות). רוצים דוגמא נוספת מתקופת בן גוריון: במלחמת השחרור ברחו ערבים רבים מהארץ, אבל היו גם כאלה שאנחנו סילקנו מפה בשל האיום הביטחוני, שעלול להיגרם מנוכחותם במקומות אסטרטגיים שהיו חשובים לנו או בשל עוינותם הרבה. גם הכפר פורדייס היה מועמד לגירוש, אך תושבי זיכרון יעקב שהעסיקו את תושבי הכפר אצלם בחקלאות התנגדו לכך בתוקף, וזה נמנע. אני בטוח שערביי ישראל בניגוד לשמעון פרס, שהילל את הדמוקרטיה של בן גוריון בטקס האזכרה שלו, אינם מתגעגעים לדמוקרטיה של בן גוריון.

   גם במבחן של ימינו ברור שהערך היהודי קודם לערך הדמוקרטי, וזה בא לידי ביטוי בפסיקותיו של ביהמ"ש העליון, שתמיד בודק האם פגיעה בזכויות האזרח (דמוקרטיה להזכירכם) היא סבירה יחסית לאיום הביטחוני, כלומר, גם ביהמ"ש העליון (אפילו בתקופת אהרון ברק עם גישת "הכול שפיט") מצדיק פגיעה בזכויות אדם במצבים מסוימים ונדרשים, והוא בוחן זאת רק במבחן הסבירות. לסיכום: הדמוקרטיה עם כל חשיבותה היא לא ערך מקודש ומוחלט כמו המהות הקיומית שלנו כאן.

    

    אז מה יקרה כאן ברגע שהשלטון בישראל יחשוב שערביי ישראל חצו את הגבול בניסיונם לפגוע במהותה הקיומית של המדינה כמדינה יהודית? סביר להניח באופן לא שונה ממה שנהג בן גוריון בעבר. כרגע זה לא המצב לפחות בעיניי השלטון במדינה. חלק מערביי ישראל התחילו בכך, כאשר עזמי בשארה ניסה במסווה של מדינת כל אזרחיה להפיץ את רעיון המדינה הדו-לאומית ובכך לערער למעשה על עצם קיומה של המדינה כמדינה יהודית. זה ממשיך היום בהנפת דגלי פלסטין, הזדהות בריש גלי עם אויבינו ופעולות רצחניות ואלימות של בודדים. המגמה הזו לא הולכת לכיוון חיובי בעתיד, וככל שהיא תתחזק, תמשוך יותר אנשים, ותהפוך ליותר אינטנסיבית ואלימה, לא תיוותר ברירה לשלטון אלא להגיב ובצורה קשה ביותר (זה רק עניין של זמן). חוק הלאום המוצע הוא תגובה ראשונית לכל מה שמתרחש כאן לנגד עינינו בקרב חלק מערביי ישראל.

    

    האם מותר במסגרת הדמוקרטיה לאפשר גם חופש ביטוי לדעות השוללות היותה של המדינה כמדינה יהודית? עד כה הדמוקרטיה הכילה וספגה את זה. חוק הלאום נועד לשלול זאת, ועל כך למעשה ניטש הוויכוח הנוקב. אלה שהם נגד קיומה של המדינה כמדינה יהודית הם כמובן נגד החוק, אך הוויכוח מתנהל גם בתוך המחנה הציוני. זהו הויכוח על גבולות הדמוקרטיה. האם לאפשר חופש ביטוי ופעולה לאלה השוללים את זכותך להגדרה עצמית במדינת לאום משלך או לא? כיום גבולות הדמוקרטיה הם מאוד גמישים ומאפשרים לדעות כאלה להישמע ובריש גלי. הבעיה היא שאף אחד לא מסתפק רק בהשמעת דעות, ומנסה בשלב הבא לשנות במעשים את המציאות. כיום אם לא שמתם לב או שאתם עדיין ישנים עברו חלק מערביי ישראל לשלב המעשים. רוב המעשים הם בלתי אלימים (הנפת דגלי פלסטין, קריאות הזדהות עם האויבים, קריאות לאויבים לפגוע בנו, ניכור מהמדינה, יום הנכבה ועוד). האם גם את זה הדמוקרטיה יכולה לספוג? או שאולי לחכות לשלב הבא והאלים?

    

    האם חוק הלאום הוא מספיק? כמובן שלא!!! רק באמצעות עשייה והתמודדות בשטח ניתן להשפיע על המציאות למנוע מצב שבו תצמח לנו ממש מתחת לאף מדינה דו-לאומית דה-פקטו. האם חוק הלאום בכלל נחוץ לאור העובדה שיש את מגילת העצמאות, שבה ממילא הדברים רשומים? כפי שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נועד להציב בלמים ומחסומים בפני המדינה היהודית מרמיסת זכויות המיעוטים, כך גם חוק הלאום המוצע יציב גבול ברור בפני אלה שבשם הדמוקרטיה רוצים לפגוע במהות הקיומית שלנו כאן כמדינה יהודית. כמו שבהפרדת הרשויות כל רשות מאזנת, מפקחת, ומבקרת את הרשות האחרת ומונעת ממנה כוח אבסולוטי, כך גם כאן יבוא לידי ביטוי עיקרון האיזונים והבלמים, שהופר באופן חד צדדי, כאשר נוסח חוק  יסוד כבוד האדם וחירותו מבלי שבמקביל נוסח חוק יסוד חשוב יותר ועקרוני שעוסק במהותנו הקיומית, וזהו חוק יסוד הלאום.

    

   אנו נכנסים כיום לתקופה של תעמולת בחירות. בוודאי תשמעו המון סיסמאות ריקות מתוכן, שלא עומד מאחוריהן דבר וחצי דבר. אל תעשו אף פעם הנחות לפוליטיקאים, שיבואו איתכם במגע (לא משנה מאיזה מחנה). תשאלו אותם שאלות נוקבות, ותזכרו שבסופו של דבר אם תהיו דעתנים, אז הם בסופו של דבר יכבדו אתכם יותר, יתחשבו בכם יותר לאחר הבחירות, ובכך תעזרו גם לעצמכם וגם למדינה. תזכרו שהם נבחרי ציבור רק ביום הבחירות ולאחריהן  הם צריכים לשרת אתכם נאמנה (רק לשם כך הם נבחרו).

    

   מונופולים: קבוצה קטנה מאוד של אנשים מחזיקה ומנהלת את רוב רובו של המשק. הפוליטיקאים במדינת ישראל קשורים לעטינים של אותה קבוצה בקשר גורדי ובלתי ניתן לניתוק. במצב זה הדאגה לעם ולציבור הרחב רחוקה מאוד מדעתם ומתשומת ליבם של הפוליטיקאים ומקבעת עוד יותר את מעמדם הנוח והמרופד כנבחרי ציבור במקום שיהיו משרתי הציבור, שעסוקים יומם ולילה בתפקידם הקשה והתובעני.

    

   לא רק בכלכלה יש מונופולים, גם בדעות הפוליטיות. מחנה אחד נטל לו מונופול על הלאומיות ועל הנאמנות, ובכך הוא למעשה מכתים ציבור שלם בנאמנות ובלאומיות המוטלים בספק או הבאים בחשבון בעירבון מוגבל בלבד. המחנה השני לעומת זאת נטל לו מצידו מונופול על הדמוקרטיה, ומצייר את כל מי שמתנגד לדעתו כגורם אנטי דמוקרטי שיש להיאבק כנגדו בנחישות. אז גבירותיי ורבותיי עזבו אתכם מהסיסמאות, התיוגים והדעות הקדומות הללו, רוב רובו של הציבור הוא גם נאמן למדינה וגם דמוקרט, ועצם העובדה שיש חילוקי  דעות, זו מהות הדמוקרטיה וזה בסדר גמור!!! במסגרת הדמוקרטיה יש לאפשר לכל דעה להישמע בלי להפריע לה (אף אם אנו מתנגדים לה נחרצות). לאחר שהציבור ישמע את כל מגוון הדעות, שאליהם הוא נחשף בחופשיות, אז הוא יתכבד ויכריע ביניהם בבחירות, וכך ימומש רצון הבוחר. אלמנט חשוב נוסף, שיסייע להוריד את מפלס המתח בין המחנות הוא התחייבות של כל צד שייבחר לכבד את רצון רוב העם, שבחר בו וזאת בנושאים העקרוניים ומהותיים לחיינו כאן, וחלילה לא ליישם את דרכו של המיעוט, שלא נבחרה. כאשר הציבור יידע שלאחר הבחירות לא תיווצר מתחת לאפו דיקטטורה של המיעוט בשילוב מנהיגות מוליכת שולל, אז הוא יגלה גם יותר סובלנות כלפי חופש הביטוי של אותו מיעוט.

    

   חשוב לזכור ולהזכיר, כי רק מיעוטים קיצוניים ומועטים בחברה הישראלית הם או אנטי דמוקרטיים או לא נאמנים למדינה. כאשר מציגים מחנה שלם כלא דמוקרט או כלא נאמן אז נותנים פרס לקיצוניים משני הצדדים. מדינת ישראל חייבת לפתח אמנה א-פוליטית של דו שיח ותרבות דיבור. משימה לאומית זו היא יותר חשובה מכל רווח קצר מועד או רייטינג, שגורפים הפוליטיקאים באמירות מפלגות על מנת לצבור יותר קולות של מצביעים. תרבות דמוקרטית תאפשר לכל מחנה להציג את עמדותיו בצורה הכנה, הישרה, המקיפה והשקופה ביותר, וכך יקבל גם הציבור יותר כלים, שבעזרתם יוכל להגיע לבחירה מושכלת ותבונית יותר באשר לדרך שבה הוא רוצה ללכת ובאשר לאנשים המתאימים ביותר ליישם אותה. האתגר של הדמוקרטיה בא לידי ביטוי ביכולת של כל אחד ואחד מאיתנו לא רק לאפשר חופש ביטוי לאחרים אלא גם לדעת לשמוע ולהקשיב לדעות שלהם גם אם אנו לא מסכימים איתן או אפילו מתנגדים להן באופן נחרץ.

    

   האמת הפנימית של כל אדם חייבת להיות ברורה, שקופה ומעל פני השולחן, שכן אחרת השקר עלול להשתולל מתחת לשולחן בלי מעצורים ולהביא אפילו לשריפת השולחן עצמו. לדוגמא: כאשר מגישים נגד אדם כלשהו תביעת סרק, והוא לא מוצא לנכון להתגונן כנגדה, אז התובע יזכה, אפילו אם הוא שרלטן או נוכל. מוטלת חובה על האדם להוציא את צדקתו לאור ולהגן על עצמו, כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילו ובמקומו. בכל מקרה האמת חייבת להיות כל הזמן על השולחן, אפילו אם אנשים לא מאמינים לך, שכן זו הדרך היחידה לבלום את השקר מלהשתולל בלי חשבון. צריך גם להיות מודעים לכך שהאמת הפנימית של בני האדם היא בד"כ שונה מאחד לשני, שכן כל אחד מסתכל על הדברים מנקודת מבט שונה וייחודית לו. כבני אדם מוסריים חובה עלינו להשתדל לא לגלות אטימות לאמת הפנימית של האדם, ולדעת להכיל, להקשיב ולהבין, גם אם איננו מסכימים או רואים את הדברים בצורה שונה. חברה אטומה היא חברה שבה כל אחד לא מסתפק באמת הפנימית שלו אלא במקביל מנסה להשליך אותה או לכפות אותה גם על אחרים. התמקדות של האדם באמת הפנימית שלו בצורה קיצונית אוטמת אותו מלשמוע קולות אחרים.

    

   בימי החופש הגדול בתקופת התיכון היינו נוסעים לצפת, ושם היה מתקיים במקום שנקרא "גשר" סמינר המפגיש בני נוער חילוניים ודתיים מכל רחבי הארץ (שם גם פגשתי את הג'ינג'ית המקסימה, המופיעה באחת התמונות). בין כל הדיונים המעניינים, שהתקיימו שם, אני זוכר במיוחד את הדיון, שעסק בשאלה הבאה: מה אנחנו קודם? יהודים, ישראליים או בני אדם? להלן התשובה שנתתי אז לשאלה זו: אנחנו בראש וראשונה יהודים, כי כך נולדנו, אבל היהדות שלנו תבוא לידי מימוש אופטימאלי רק בארץ ישראל ובמקביל היא חייבת להיות הומאנית ומוסרית כלפי כל אדם באשר הוא (למעט האויבים המוצהרים וחורשי רעתנו, שבהם יש להילחם). גזע העץ שלנו הוא היהדות, וממנו מתפצלים הענפים של הישראליות והאנושיות. הענף הישראלי קשור לגזע, שכן ארץ ישראל היא מולדתו היחידה של העם היהודי. גם הענף של האנושיות קשור לגזע העץ, שכן כל מי שנוהג אחרת יהדותו נפגמת והוא בגדר כופר בעיקר, אפילו אם יקפיד על כל תרי"ג המצוות או ילבש תלבושת דתית זו או אחרת. דרך הארץ היא הבסיס לתורה, ומי ששוכח זאת משול לאחד שכופר בעיקר.

    

   במדינת ישראל ליד העץ היהודי אין להקים עצים נוספים. המיעוטים יוכלו להשתלב ולהתפתח בענפים החזקים והמושרשים של הישראליות והאנושיות (ויש להם שם הרבה מקום, אם רק יבחרו בכך). הם לא יוכלו להקים עצים נפרדים משלהם בגבולות המדינה.

    

   ובאשר לאויבים: כל מי שמרחם עליהם וכובל את ידו במלחמתו עימם, בסופו של דבר יתאכזר לבני עמו. אומנם אינני מצפה שנתנהג כלפי אויבינו באכזריות מזעזעת כמו דעא"ש או אסד או אפילו פוטין, אבל אני כן הייתי מצפה שניאבק בהם בנחישות כמו שעושות מדינות דמוקרטיות ומערביות נורמאליות במצבים דומים. ובאשר למי שמערער על מידת ההומאניות המוגזמת והמופרזת שלנו, יתכבד נא ויציג בפנינו דוגמא אחת מרחבי העולם ולאורך כל ההיסטוריה של המלחמות לצבא יותר הומאני ומוסרי משלנו. ואם הוא לא מסוגל למצוא, אז שיתכבד וישתוק במקום להפריח סיסמאות ריקות מתוכן לאוויר העולם.

    

   מעגל הרשע: זהו מעגל קסמים, שקשה מאוד לנתק אותו והוא סוחף אליו עוד ועוד אנשים וצובר עוצמה וכוח כמו כדור שלג מתגלגל. ממה הדבר נובע? בני אדם לתפיסתי לא נולדו רעים. בבסיס שלהם בני האדם הם טובים, אבל הנסיבות האישיות והחברתיות עיוותו את נפשם והחדירו להם לווריד את סם הרוע והרשעות, שהורס את הבסיס של מהותם הראשונית מלידה. אדם הופך לרע, כי הוא משליך את מה שעשו לו על אחרים. לדוגמא: הילד שספג יחס שלילי מהוריו נוהג בדיוק אותו דבר כלפי ילדיו, ובכך למעשה מנציח את מעגל הרוע ומעבירו בירושה. דוגמא נוספת: אדם שחווה יחס שלילי מהחברה מתנקם באלה שפגעו בו או פוגע באחרים, שנראים דומים לאלה שפגעו בו. גם אלה שנפגעו, מחזירים או מחפשים קורבנות חדשים, וכך מעגל הרוע והרשע מתרחב וסוחף אליו עוד ועוד אנשים, עד שהחברה הופכת את הרוע לנורמה מקובלת והיא נהיית מושחתת ורקובה כמו בסיפור של סדום ועמורה. חברה שמושחתת ורקובה מבפנים בסופו של דבר תתנוון, תשקע, תתפורר ותיעלם מהמפה.

    

   אז כיצד לנתק את מעגל הרשע ההרסני הזה, וכיצד לא להיגרר בעל כורחך לתוכו? ראשית, עצם העובדה שפגעו בך זה לא נותן לך לגיטימציה לחפש קורבנות חדשים ולפגוע בהם באותה צורה. עצם העובדה שאתה אומלל, זה לא אומר שאתה חייב לגרור את מי שמסביבך לתוך הבוץ הזה. במקום זאת תנסה להוציא את עצמך מהמצב שבו אתה נמצא למקומות יותר טובים. גם בהתייחס לאלה שפגעו בך אני ממליץ, שלא לרדת בשום תנאי לרמה שלהם, שכן אחרת גם אתה תהיה חלק מהמעגל שלהם ותתלכלך בטינופת ובבוץ שלהם. במקום להתעמת איתם, פשוט להתרחק מהם ולמצוא מקומות או אנשים, שאיתם אתה מרגיש יותר נוח. במקום לנהל את חייך על אותו קו של הרשעים, תיצור לעצמך קו מקביל לשלהם, שלעולם לא ייפגש בקו שלהם. אל תנסה להיאבק בהם בזירה שלהם שאותה הם מכירים היטב, ובכלי המשחק שלהם, שהם יודעים יותר טוב ממך כיצד להשתמש בהם. תיצור לעצמך זירה משלך שבה אתה אדון לעצמך ולהם אין זכות כניסה אליה.

    

   כדי לנתק את מעגל הרשע חייבים להיות אמיצים ולחשוב מחוץ לקופסה, שכן בתוכה יש הרבה מאוד לכלוך וזוהמה. את ההתמודדות עם כוחות השחור והרשע יש להשאיר לבעלי הסמכות ולרשויות, וחלילה אסור לו לאדם לקחת את החוק לידיים. על מנת לעודד את הרשויות לפעול חייבים לשכנעם יום יום שעה שעה, שהמצב לא טוב ודורש טיפול, כי אחרת הדברים ילכו ויידרדרו לעבר התהום. צריך גם לפעול במקביל במישור המוסרי ולעודד תרבות אלטרנטיבית של דרך ארץ רוחנית שאין בה ברוטאליות, אלימות, פשע, גזענות, חומרנות חזירית, אגואיזם, יהירות ,חוסר יכולת לדחות סיפוקים ועוד.

    

   חשוב להבהיר, שהחוק בלבד לא יעזור. רק כאשר הרשעים יחושו מנודים ומוקצים מחמת המיאוס מבחינה חברתית, ולא חלילה סלבס או דמויות להערצה או לחיקוי (תחשבו למשל מה משדרת הפרסומת של הוט על אנשי הפשע לבני הנוער) רק אז נוכל לנתק את מעגל הרשע הסוחף שהורס כל חלקה טובה במדינה הצעירה שלנו. צריך לזכור, שמדינתנו האהובה נמצאת בסביבה עוינת ביותר, והיא לא תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן, אם הרשע יהפוך למקובל ולנורמטיבי בעיניי חלקים רחבים בחברה. אדם שחש עצמו מנודה ומוקצה מחמת המיאוס מבחינה חברתית לא מרשה לעצמו להתנהג ולהתנהל כפי שמתנהגים ומתנהלים בפועל כיום האנשים שבוחרים בדרך הרעה והמעוותת הזו , וזו העדות הכי ברורה ובולטת למצב העניינים העגום במדינתנו כיום. כאשר אותם אנשים יהיו מנודים מבחינה חברתית, אז תיווצר אצלם מוטיבציה להשתנות לכיוון חיובי יותר. אינני תולה תקוות במוסריות של אותם אנשים, שמה שחשוב להם, זה אך ורק מה ייצא להם באופן אישי מדרך רעה זו, וכל עוד הפשע משתלם להם והם עוד מקבלים לגיטימציה חברתית לכך, אז לא רק שהם לא יפסיקו, אלא אף יסחפו אחרים בדרכם. במצב שזה לא משתלם להם לעסוק בזה והם עוד סופגים יחס שלילי, לא תהיה להם ברירה אלא לשנות כיוון, וכאן צריכה להיכנס המדינה ולעזור להם ולעודד אותם לשנות כיוון.

סוגי ביקורת:

1. בתחתית הרשימה נמצאת הביקורת הברוטאלית והוולגרית, שנועדה לא רק להשתיק אותך או לעצור בעדך אלא במקביל היא מעוניינת גם להפשיט אותך עירום ועריה מכל כבוד אנושי. זו ביקורת משפילה ומזלזלת מאין כמותה, שמטרתה היחידה היא להרוס אותך לחלוטין. זו ביקורת, שתלווה את האדם במהלך חייו, לא משנה מה הוא יעשה או באיזה כיוון יבחר ללכת או אפילו אם לא יעשה כלום, שכן היא לא עניינית אלא פשוט מבטאת שנאה אישית ותהומית אליו כאדם.

    

2. מעליה נמצאת הביקורת "הידידותית". זו ביקורת, שנכתבת בשפה נאותה ששומרת על כבודך האנושי, וכאשר היא נאמרת פנים אל פנים (בניגוד לביקורת הוולגרית, שנצעקת מאחורי הגב), אז זה נעשה במתק שפתיים ומתוך כוונות לכאורה טובות, שנועדו לשמור ולהגן עליך מפני אנשי הביקורת הוולגרית. ביקורת זו נבדלת מהביקורת הוולגרית בסגנון, אך מבחינת המהות היא לא שונה ממנה, שכן מטרתה היחידה היא לעצור אותך במה שאתה עושה ולא לעזור ולסייע לך להשתפר. אני קורא לביקורת הזו "ביקורת אחיתופל", שיש לבחון אותה בעיניים ענייניות וחשדניות ולא ללכת שבי אחריה בכל מצב, שכן היא בעיקרו של דבר ביקורת שלילית בסגנון של "גזר" בניגוד לביקורת הוולגרית, שבאה בסגנון של "מקל".

    

3. ביקורת חיובית מהללת ומפארת: זו ביקורת שנעים מאוד לקבל אותה, אבל צריך להיזהר שלא להתמכר אליה יתר על המידה. אף אדם איננו מושלם, ותמיד יש מקום להשתפר וללמוד דברים חדשים. אדם שמתמכר לביקורת חיובית, נח על זרי הדפנה, משמין מעונג מרוב עדנה, ובכך בולם את עצמו מלהמשיך להתקדם ולהתפתח. יתרונה של הביקורת הזו שהיא מחממת מאוד את הלב בימים של כפור וחשיכה. החיסרון: היא עלולה להביא את האדם שנסחף אליה לשיגעון גדלות. האדם בכל מקרה ובכל מצב חייב לדעת את מקומו הנכון והצנוע ולשמור על הבסיסים הערכיים שלו (גם בתהום וגם על פסגת האולימפוס). אל לו לאדם להתייאש כשהוא נמצא למעטה, ואל לו להסתנוור, כאשר הוא מגיע למעלה. אל לו לאדם להיכנס לדיכאון, כאשר הוא מקבל יחס שלילי ואל לו להיכנס למצב של אופוריה, כאשר הוא זוכה ליחס חיובי. תמיד האדם חייב לטובתו לשמור על עצמו במצב של איזון פנימי בכל הנסיבות.

    

4. ביקורת בונה: זו ביקורת, שצריך לדעת לקבל אותה באהבה, שכן מטרתה היא לא חלילה לעצור ולבלום אותך אלא לסייע לך להשתפר ולעשות את הדברים בצורה יותר טובה ויעילה. מי שלוקח באופן אישי ביקורת בונה, לא מבין את ערכה ואת הפוטנציאל האדיר הגלום בה. זו ביקורת נטולת אינטרסים וכנה. החוכמה הגדולה היא לדעת לאתר אותה ככזו ולהשתמש בה בתבונה, שכן לא תמיד העצות שהאדם מקבל מתאימות לו, ולכן יש מצד אחד לקבלן בפתיחות ובאהבה, אך מצד שני לבחון אותן אחת לאחת ובאופן ענייני, האם הן יכולות להתאים לאדם ולאישיותו.

    

   במסע שבו התחלתי לפני שלוש שנים וחצי נתקלתי בשלוש הביקורות הראשונות. מעולם לא נתקלתי בביקורת בונה. כמובן מי שלא מקבל עזרה מזולתו לבנות נכון, אז הוא בונה לבד. מסע זה לימד אותי רבות על החברה הישראלית בהקשר זה.

    

   האדם טוב מנעוריו? אני חושב שבהחלט כן!!! אני רואה ילדים המלאים בתמימות ובטוב לב. אני רואה את יכולת הקבלה וההכלה שלהם, שמבוגרים יכולים רק להתקנא בה, ואינני יכול לחשוב אחרת. אנו נולדים עם בסיס ערכי מוצק טוב וטהור, אך במהלך ההתבגרות אנחנו הולכים ומתקלקלים ושוכחים אותו או זונחים אותו לאנחות. מדוע זה קורה? במהלך חיינו אנו נחשפים לאט לאט לעולם החומרי והזוהר בחוץ, שבו משדרים לכולם שיש להגיע להצלחה, להישגיות ולפרסום בכל מחיר ובדרך הקצרה ביותר. רוב האנשים לא מהססים לרמוס ולדרוס כל דבר שעומד בדרכם למטרה המקודשת שהם הציבו לעצמם ושהם שואפים להגיע אליה. כך הם תורמים ליצירת חברה לא רק דורסנית אלא חברה שאנשיה האגואיסטיים מנוכרים זה לזה, מקנאים זה לזה וחשדניים זה כלפי זה. הם רק שוכחים שבדרך זו הם נהפכים ליותר וליותר אומללים, שכן דווקא הבסיס הערכי והחינמי של ילדותם הוא זה שהעניק להם את האפשרות להיות מאושרים, והם ויתרו עליו כל כך בקלות לטובת הפנטזיות השרלטניות של העולם הזוהר והנוצץ בחוץ.

    

   אתם יודעים מה ההבדל בין גן עדן לגיהנום? בגיהנום מרוכזים אנשים אגואיסטיים שחושבים רק עצמם, ומכיוון שבגיהנום כולם הם כאלה, אז הם עושים את המוות אחד לשני כל הזמן. הם למעשה העונש של עצמם, ולא צריך את האש השורפת של הגיהנום בשביל להעניש אותם. בגן עדן לעומת זאת מרוכזים אך ורק אנשים שעושים טוב אחד לשני, והגמול והסיפוק שהם מקבלים זה מזה הוא יותר גדול מכל גמול חומרי או כספי זה או אחר. האם אנו חיים בעולם הזה בגיהנום או בגן עדן? הכול תלוי בסופו של דבר באנשים שנמצאים מסביבך, ועד כמה אתם נותן להם להשפיע עליך לחיוב או לשלילה או לחילופין עד כמה אתה משפיע עליהם לטוב או לרע.

    

   חברה הישגית ודורסנית ללא בסיס ערכי ומוצק הורסת כל חלקה טובה ונבדלת מחברות הפשע והאלימות, בכך שהשנייה מתנהלת בניגוד לחוק והראשונה בהתאם לו. האנשים ששומרים על החוק שלא יצפו לקבל מדלייה על כך, שכן זה רק הבסיס המינימאלי המאפשר לחברה להתקיים ולא להפוך לג'ונגל, שבה הכול מותר. יש הרבה אנשים שפועלים בהתאם לחוק, אך הם מנוולים גדולים (נבל בחסות החוק זה נקרא). חוזקה וחוסנה של חברה ניכר לא רק בשמירה על החוק אלא גם במקביל בבסיס הערכי והמוסרי שלה. הבסיס הערכי והמוסרי מחזק את הסולידריות של החברה, ומי ששוכח את זה, אשם בכך שהוא מביא לפרימתה, וזה נכון במיוחד בהתייחס לחברה הישראלית, שנועדה ליצור כאן כור היתוך בין יהודים שבאו ממקומות שונים בעולם, וכל אחד הביא את התרבות והמסורות שלו. קשה מאוד מלאכת יצירת כור ההיתוך הזה. להרוס: זה תמיד פשוט וקל.

    

   את השנוא עליך אל תעשה לחברך: אדם צריך לחשוב טוב טוב ולפני כל צעד שהוא עושה, האם מה שהוא מתכוון לעשות לחברו, מקובל עליו שיעשו זאת גם כלפיו, ואם זה שנוא עליו, אז שלא יעשה זאת לחברו, שכן סביר להניח שזה יהיה גם שנוא על חברו. יש לזכור, כי אדם שעושה מעשים רעים כלפי זולתו מאבד את הלגיטימציה המוסרית ואת הזכות לפתחון פה, כאשר הוא יהיה מושא לאותם מעשים בדיוק. אומנם כדי לנתק את מעגל הרשע אסור לתת מצד אחד לאלה שמחוללים אותם לקבוע ולהכתיב את כללי המשחק ובכך לאפשר להם לגרור אותנו לתוך הבוץ הזה, שיזהם גם אותנו, אך מצד שני אין פירושו של דבר שאותם אנשים יהיו חופשיים ומאושרים לעשות את מה שהם עושים ללא חשבון ותגובה ומבלי שייפגעו קשות וישלמו מחיר כבד ביותר על מעשיהם בעתיד הקרוב או הרחוק, בעולם הזה או בעולם הבא. לתפיסתי לא יכול להיות שאדם שעושה רע באופן שיטתי לא ייפגע מכך בעתיד בדרך זו או אחרת. אומנם הוא יכול להרוויח מכך בטווח המיידי, אך בחשיבה לטווח רחוק הרע שהוא עושה, יחזור אליו בדרך זו או אחרת כבומרנג ובעוצמות גדולות בהרבה ומכיוונים שהוא כלל לא מצפה להם וע"פ כללי משחק שהוא לא מכיר אותם ואין לו יכולת להתמודד איתם. 

    

   אתם יודעים מה הבעיה המרכזית והשורשית במדינה שלנו? המדינה מתעוררת ונזכרת לפעול אך ורק בשעות של חירום, משבר, אסון ומלחמה, אך בימי השגרה האפרוריים היא נותנת לדברים להתנהל מעצמם ומגלה פחות מעורבות. אתם יודעים למה? הכול מתחיל מלמעלה ומחלחל גם למעטה. למה זקוק פוליטיקאי ממוצע על מנת להיבחר? הוא זקוק לשני דברים מרכזיים: בעלי הון וקשרים נכונים בשטח. פוליטיקאי בימינו על מנת להיבחר זקוק להרבה מאוד כסף, ואותו הוא משיג מבעלי ההון. הוא גם זקוק במקביל לפעילי שטח נמרצים, שיעשו נפשות עבורו בציבור הרחב, ואת זה הוא עושה באמצעות קשרים עם אנשים חזקים ומשפיעים בשטח. ומה קורה אחרי הבחירות אתם בוודאי שואלים את עצמכם? בעלי ההון מקבלים בתמורה לעזרתם גישה ישירה לפוליטיקאים. הפוליטיקאים עוזרים להם בכל מה שבעלי ההון מבקשים לצורך עסקיהם המסחריים והפרטיים. הם יוצרים עימם קשרים מסועפים גלויים ונסתרים. בקשרים מעין אלה:  אנו יודעים היכן הם מתחילים, אך לעולם לא נדע כיצד הם מתגלגלים ולאלו מקומות בדיוק הם מתגלגלים, כי לכל הצדדים יש אינטרס לשמור על שתיקה ולא לגלות שקיפות מוחלטת. מתי אנו נחשפים לעוצמת הדברים? רק כאשר מתגלים בפנינו מעשי שחיתות. למשל פרשת אולמרט הבהירה לנו עד כמה הקשר בין הפוליטיקאי לאיש ההון הוא מסועף, מורכב ויש בו גם צדדים נסתרים ואפלים. איש ההון בדרך זו או אחרת למעשה קונה את הפוליטיקאי באמצעות כספו, והוא מצידו מחויב לעזור לו לאחר הבחירות. ומה עם הציבור הרחב? זה הדבר האחרון שמעניין את הפוליטיקאי.

    

   גם אנשי הקשר הבכירים, שעזרו לפוליטיקאי להיבחר דורשים את ליטרת הבשר שלהם באמצעות ג'ובים להם ולמקורבים שלהם. הם דורשים ממנו לדאוג לא רק לעצמם אלא גם למקורביהם, לחבריהם, לבני משפחותיהם ואפילו לחברים של החברים. כך נוצרת לה רשת מסועפת וענפה, שמתחילה בפוליטיקאי ועוברת משם לאנשי הקשר הבכירים, ומשם נפרשת לכל עבר. ומה עם הציבור הרחב, שאינו מקושר? אין לו שום ערך בעיני הפוליטיקאי.

    

   הפוליטיקאים זקוקים לאנשי ההון ולאנשי הקשר הבכירים לא רק לפני הבחירות אלא גם אחריהן. הפוליטיקאי חייב לשמר את בסיס כוחו ומשאביו, ולכן מעבר לטובות ההנאה, שהוא מעתיר עליהם בנדיבות, הוא גם משקיע זמן רב וממושך בטיפוח הקשרים עימם. אם משקיעים זמן כה רב בדברים הללו, אז מדוע אתם מתפלאים שאין זמן לנהל את המדינה ואת ענייני הציבור כמו שצריך? גם במקרה זה פרשת אולמרט הוכיחה לנו את אמיתות הדברים בצורה חדה וברורה ביותר: הקלטות שנחשפו  מעידות מעל כל דבר אחר (אפילו מעל השחיתות עצמה) על הזמן הרב שהושקע בטיפוח הקשרים הללו. בקשרים מעין אלה שממילא נמצאים על התחום האפור של המוסריות הציבורית והערכית, יש לעיתים גם גלישה לשחיתות, שאותה מנסה הפוליטיקאי המנוסה וממולח להסתיר בכל מחיר מהציבור (וגם זה גוזל זמן רב ונוסף). בפרשת אולמרט התגלה שראש ממשלת ישראל היה חצי מהזמן עסוק בטיפוח קשריו עם אנשי ההון ותומכיו ובחציו השני של הזמן היה עסוק בהסתרת השחיתויות הנובעות מאותם קשרים. אם ראש ממשלת ישראל עסוק על הזמן בדברים הללו, אז איך אתם מצפים שהוא יתפנה לבדוק, למשל, שמחסני הצבא מוכנים לפני שהוא יוצא למלחמה? ומה עם כל הפוליטיקאים האחרים שלא מעורבים בשחיתות (או שלא התגלה שהם מעורבים בכך), אך עסוקים כל היום בטיפוח קשרים עם אנשי ההון ואנשי הקשר הבכירים ומזניחים את הציבור. זה בסדר? אם כך זה מתנהל בהקשר לפוליטיקאי הבודד, אז מה נאמר ומה נגיד, כאשר מדובר על מפלגות שלמות ועל קומבינות ביניהן על חשבון הציבור?

    

   פוליטיקאי במדינה נורמאלית צריך להיבחן אך ורק על הדרך שהוא מציע ולא על סמך טובות ההנאה הכספיות והתעסוקתיות שהוא עתיד לחלק לאנשי ההון ומקורביו. הבעיה היא לא רק בזמן שמשקיע הפוליטיקאי בקשרים הללו, אלא בכך שהוא נותן ג'ובים ציבוריים למקורבים, ובכך חוסם את הדרך בפני אנשים ראויים אחרים, שלא קשורים לאותו פוליטיקאי. המציאות העגומה שנוצרת היא שהפוליטיקאי כדי להיבחר לא צריך לעבוד קשה על מנת לשכנע את הציבור שדרכו היא נכונה, אלא פשוט לפזר הבטחות לטובות הנאה לבעלי ההון ולאנשים שלו בשטח. זו לא דמוקרטיה אמיתית אלא קניית שלטון באמצעות  טובות הנאה.

    

   חייבים לנתק את הקשר הגורדי הזה בין הפוליטיקאי לבין אנשי ההון וכן בינו לבין מקורביו הדורשים ג'ובים, וזה יתבצע רק כאשר תשתנה שיטת הממשל הנוכחית שהיא מקור כל הרעה הזו. אין מדובר רק בקשר הישיר בין הפוליטיקאי לבעל ההון או בינו לבין איש הקשר הבכיר בקצה הפירמידה, אלא נבנית כאן רשת מסועפת ביותר שמחלחלת לאורכה ולרוחבה של כל הפירמידה עד שזה הופך לשיטה ולדרך התנהלות של שתי וערב. המדינה שלנו מוקפת באויבים רבים ומרים ביותר. במצב כזה אני מצפה שההנהגה תתעסק כל היום אך ורק בענייני המדינה והציבור ולא תהיה כלל טרודה בשאלות של קשרים מעין אלה.  ניתוק הקשרים הגורדיים הללו יאפשר להנהגה לנהל את המדינה גם בשגרה ולא רק בעיתות חירום.

    

    יש כמובן גם פוליטיקאים הגונים וישרים במדינה, אבל הם אינם ששים לצאת נגד המפלגות שלהן, ולכן או שהם פורשים בשקט או סותמים את האף שלא להריח את הסירחון. אפילו ללא שמץ של שחיתות אי אפשר לנהל מדינה בצורה נורמאלית, כאשר מרבית הזמן הפוליטיקאים מתעסקים בקשרים הללו. אז גבירותיי ורבותיי, שמתפלאים לאחר כל אסון שמתרחש, כיצד הגענו לנקודה הזו, זו תשובה ברורה לכך!!!

    

   לצערי הרב, רוב הפוליטיקאים במדינה דואגים לאינטרסים האישיים שלהם ומכורים לטובות ההנאה שהם מפיקים מהתפקיד הבכיר, שאליו הם זכו להגיע, ופחות דואגים לשרת את הציבור, ולכן סביר להניח שהם יתנגדו נחרצות לשנות את שיטת הממשל.  גם אנשי ההון והמקורבים לפוליטיקאים יתנגדו, כמובן. ומה עם הציבור הרחב? כל פוליטיקאי ממוצע יודע שאת הציבור הרחב ניתן לקנות בעזרת מילים ריקות מתוכן. ומה באשר לאיך שהמדינה שלנו נראית? ומה באשר לעתיד? הפיתרון נמצא בידי הציבור הרחב: רק כאשר הוא יתעורר וילחץ, אז יבוא השינוי הרצוי. ומתי הוא יתעורר? כאשר יגיעו מים עד נפש, ושיטת ההתנהלות הזו תימאס עליו.

    

   ת.נ.צ.ב.ה: פירושו של דבר שאדם ממשיך לחיות גם לאחר מותו באמצעות הנשמות של צאצאיו. לא מאמינים? אבי הביולוגי ז"ל נולד ב-8/5/1938. התאריך העברי הוא ז' באייר התרצ"ח (מזעזע ומזוויע שזה שנה לפני מלחמת העולם השנייה  וזמן קצר לפני השואה). אני נולדתי בי"ד באלול התשכ"ח, ואילו ביתי נולדה בכ"ט בניסן התשס"ח. שלושתנו נולדנו בשנה השמינית (ח'), שהוא גם החודש השמיני ללידתו של אבי הביולוגי ז"ל (אייר). המספרים 7 ו-8 הם אלה שמלווים את סיפור חייו של אבי הביולוגי ז"ל. חודש לידתה של ביתי ובני הבכור הוא החודש השביעי בשנה (ניסן), שזהו יום הולדתו של אבי הביולוגי ז"ל.  ויש עוד...... בני הבכור נולד בט"ז בניסן ובני השני בכ"ז בסיוון. האות ז' מסמלת את יום הולדתו של אבי הביולוגי ז"ל. כמו כן הכ' מבני השני וה-ט' מבני הבכור יוצרים יחד כ"ט, שזהו יום הולדתה של בתי. בני הרביעי נולד בח' בכסלו. הח' מופיעה בשנת הלידה של אבי הביולוגי ז"ל, שלי ושל בתי. שמונה הוא גם חודש הלידה של אבי הביולוגי ז"ל (אייר). סבי הביולוגי נפטר בשנת תשל"ז, ושוב המספר שבע, שזהו יום הולדתו של אבי ז"ל חוזר בשנת פטירתו של סבי ז"ל. כמו כן יום הולדתי זה י"ד (14), שזה פעמיים שבע. פרט נוסף: שלושת הבנים שלי נולדו בשנים התשס"ב, התשס"ג והתשע"ב. חיבור שלוש שנות הלידה של בניי בערכן המספרי מסתכם ל-7 (ב+ג+ב), ואילו שנת לידה של ביתי נותנת את הספרה 8 (ח). ודבר אחרון וחביב: אני נולדתי ביום שבת, שזה היום השביעי. בקיצור כולנו קשורים בקשר אחד וגדול, וכולנו צרורים יחדיו בצרור החיים. ואולי כל מה שכתבתי כאן זה סתם גיבוב של שטויות במיץ עגבניות או שזה סתם מקריות? ייתכן. מצד שני יכול להיות שגם לא. בכל מקרה מצאתי לנכון להעלות את הדברים הללו כדי להעלות סברה שלפיהם יש לכל אדם מספרים משנת, חודש ויום הלידה (לפחות שניים כאן,אבל  אולי יש אפילו יותר) שמלווים אותו בחייו ועוברים בדרך זו או אחרת כחוט השני גם לצאצאיו. מה המשמעות של המספרים הללו? בהנחה שזה לא שטויות: רק האל במרומים יודע את הדברים הנסתרים, שלעולם לא נדע ולא נבין בגלל שכלנו המוגבל.

    

   אם היינו פועלים בחיינו אך ורק על בסיס שכלי ורציונאלי, כיצד העולם היה נראה? סביר להניח שהוא היה הופך לעולם מנוכר וקר ביותר. שכל ללא רגש הופך אותנו למעין רובוטים, שמתוכנתים תמיד לעשות את הדבר הנכון ביותר מצד אחד, אך מצד שני זה הופך אותנו גם לאטומים מבחינה רגשית לכל מה שקורה מסביבנו. ואם היינו פועלים בחיינו רק על בסיס רגשי ללא שיקול דעת ומחשבה, כיצד העולם שלנו היה נראה? סביר להניח כמו ג'ונגל אנרכיסטי, שבו כל אחד עושה מה שבא לו באותו רגע בלי לעצור ולחשוב אפילו לרגע, האם זה נכון או שגוי, האם זה מועיל או מזיק, האם זה טוב או רע? מכיוון שרגשות הם  משתנים ולא קבועים (ויש הרבה סוגי רגש חיוביים ושליליים), שימוש ברגש בלבד היה הופך את העולם למקום פחות בטוח ללא חוקים, ללא וודאות וללא יכולת לחזות או לתכנן דברים בעתיד.

    

   אז אם שכל לבדו, זה רע מאוד, וגם רגש לבד, זה רע מאוד, אז מה לעשות? הפתרון: השילוב הנכון ביניהם. זו למעשה האינטליגנציה הרגשית: לרתום את הרגש לטובת השכל, להינות משני העולמות, גם לרגש, אך גם לעשות זאת בצורה מחושבת ושכלתנית. הצורך באינטליגנציה רגשית הוא ברור ומובן מאליו, הקושי הוא בבחירה במינון הנכון בהתאם לנסיבות באותו רגע: מתי לתת יותר ביטוי לרגש ופחות לשים דגש על השכל ומתי להיות יותר רציונאלי ולהפחית את המינונים הרגשיים למינימום? זה תלוי בראש וראשונה באדם ובאופיו, אך גם בסביבה שמקיפה אותו וכן בנסיבות המשתנות של חייו ואפילו במצבים או האירועים הספוראדיים הרבים, שבהם הוא נתקל במהלך חייו.

    

   אתן לכם דוגמא על מנת להמחיש את הדברים: אם הייתי מתנהג במקום העבודה שלי כמו שאני מתנהג בביתי עם ילדיי, סביר להניח שהיו שמים עליי ישר חליפה של משוגעים ושולחים אותי ישירות או לגהה או לאברבנל. מצד שני אם הייתי נוהג בביתי כמו בעבודה, אז זה הילדים שלי היו סובלים מכך מאוד. החוכמה היא לכן לדעת להשתמש באינטליגנציה הרגשית בהתאם לנסיבות ובהתאם למצבים החברתיים, שבהם אתם נמצא. לא תמיד אנו מצליחים, אך המודעות לפחות מפחיתה את ההסתברות לטעויות, ואם נופלת טעות, אז המודעות מסייעת לתקן את הדברים בעתיד. מתי האינטליגנציה הרגשית לא תעבוד? כאשר נתקלים באנשים אטומים לחלוטין או באנשים שטופי שנאה אישית, דעות קדומות וגזענות. במקרה כזה פשוט כדאי להקפיא את הרגש, לפעול ברציונאליות גמורה להתרחק מאותם אנשים. מתי ניתן לפעול ברגשיות ללא כל בסיס רציונאלי:אך רק בחממה, שיש לך ביטחון מוחלט בה, שמכירה אותך ומוכנה לקבל אותך כמו שאתה ללא שיפוטיות וביקורתיות (אחד האויבים הגדולים של היצירתיות, זה החשש להיכשל או החשש ממה שיאמרו הנשמות הטובות מסביב, ומה לעשות, מי שלא מנסה, לעולם לא יידע, ועדיף לנסות ולא להצליח, מאשר לא לנסות בכלל).

    

   אינטליגנציה רגשית מחייבת לדעת לקרוא ולהבין את מה שקורה מסביבנו ולהגיב באופן אופטימאלי לטובתנו. אדם נעדר יכולת חברתית תהיה לו בעיה קשה להפעיל מינונים נכונים ומדויקים של אינטליגנציה רגשית בהתאם לנסיבות. אינטליגנציה רגשית באה לידי ביטוי ביכולת לשלב נכון בין החובות או הציפיות החברתיות מהאדם לבין רצונותיו האישיים ביותר. הורה, למשל, שמדריך כל חייו את ילדיו מה לעשות, אך לא טורח לברר איתם מה הם באמת רוצים  בתוככי תוכם, משול לאדם שכלתני ואטום רגשית. הילדים הם לא "בובות על חוטים" של הוריהם. מצד שני הורה שנותן לילדיו לעשות מה שהם רוצים ללא גבולות ברורים, משול לאדם, שפועל אך ורק על בסיס רגשי וללא כל שיקול דעת. שני סוגי ההורים הללו מועלים קשות בתפקידם במידה והם נוהגים כך. "חנוך את הילד ע"פ דרכו": זו מהות האינטליגנציה הרגשית.

    

   לפני שנים רבות קניתי לי רובוט ממושמע, שציית ביעילות ובהכנעה לכל פקודותיי. כאשר אמרתי לו להרים את יד ימין, אז הוא הרים את יד ימין, כאשר אמרתי לו להרים את רגל שמאל, אז הוא הרים את רגל שמאל, כאשר אמרתי לו לצעוד, אז הוא צעד, וכאשר אמרתי לו לשבת, אז הוא ישב. ויום בהיר אחד וללא כל אזהרה מוקדמת אירעה תקלה חמורה, שגרמה לרובוט שלי לעשות בדיוק ההיפך ממה שציוויתי עליו: אמרתי לו להרים את רגל ימין, והוא הרים את רגל שמאל, אמרתי לו לרוץ, והוא ישב, אמרתי לו לרוץ והוא התחיל לרקוד. מילא זה.... אבל הוא התחיל למורת רוחי הרבה לעשות גם דברים על דעת עצמו מבלי לשאול אותי או לקבל ממני פקודות (תפס תחת ממש: מי הוא חושב שהוא?). למשל הוא התחיל לשיר, ובכל פעם שציוויתי עליו להפסיק, לא רק שהוא לא עצר, אלא אף הגביר את הקצב. ניסיתי לשכנע אותו בטוב: אמרתי לו ששירתו דומה יותר לשילוב של מנסרה ומקדחה מאשר לשירה אמיתית, אז בבקשה שיפסיק. כאשר זה לא עזר, צרחתי עליו שיפסיק. ומה עשה החוצפן? לא רק שהמשיך לשיר אלא התקרב אליי הוציא לי לשון והראה לי אצבע משולשת. הייתם מאמינים? אחרי כל שהשקעתי ועשיתי למענו במשך שנים, הבוגדן, המנוול וכפוי הטובה הרשה לעצמו להתנהג כלפיי כך!!!! ראוי לזרוק אותו לפח האשפה, אם הוא מורד בי ולא מתחשב ברצונותיי ורגשותיי. רגע... מה אתם אומרים? שאני צריך להתחשב ברצונותיו ורגשותיו? תפסיקו לדבר שטויות לרובוט אין רגשות ומחשבות, הוא פועל אך ורק ע"פ פקודות, וזה כל תפקידו בעולם הזה.

    

   עכשיו קצת רצינות: הסתכלו מסביבכם, ותראו בכמה רובוטים אנושיים אתם נתקלים בחיי היום יום? אנשים אלה הקריבו את רצונותיהם ואת תחושותיהם הפנימיים על מזבח הציפיות והדרישות החברתיות. הם קורבן של חברה שתופסת את הפרטים שבה ומצפה שהם יהיו כמו מוצרים אחידים בסופר מרקט. לאורך כל חיינו מלידה על המוות החברה מדריכה אותנו באמצעות סוכניה הרבים, כיצד להתנהל נכון ולעיתים זה בא על חשבון בירור מעמיק באשר לרצונותינו הפנימיים והאינדבידואליים. גן, בית ספר, צבא, השכלה אקדמאית, עבודה, נישואין וילדים, זהו המסלול שמהווה את הקליפה החיצונית של הפרי של רובנו פחות או יותר, אך מה עם הפרי עצמו, מדוע אנו נותנים לו להרקיב מבלי שנוכל לפני כן להינות מריחו המופלא ומטעמו המשכר? מי שמנהל את חייו רק על בסיס הקליפה החיצונית והשטחית מבזבז את המשמעות העמוקה של חייו. כל אדם חייב למצוא בעצמו את השילוב הנכון, המאוזן והמתאים לו בין הצורך להשתייך לחברה לבין ההכרח לבטא את אישיותו האינדבידואלית המיוחדת והשונה.

    

   אדם שהרגיל במשך שנות חייו את הסביבה הקרובה לו שהוא "בובה על חוטים", יזכה להרמת גבות וספקות רבים, כאשר יום אחד יעז לגלות שמץ של עצמאות. הדבר ייתפס על ידה כמרד של ממש, שיש לדכאו או לחסלו או לחילופין בהעדר הצלחה בדיכוי המרד להחרימו ולהתרחק ממנו כמו בסיפור של הרובוט, שהבאתי בפניכם.

    

   הגישה החינוכית, ששמה  דגש על הישגיות וציונים בלבד היא גישה מעוותת ביותר, שחייבים לשנותה. מדוע? בואו וניקח לדוגמא שני בתי ספר, שבאחד מהם ממוצע הציונים עומד על 90, ואילו בשני הוא עומד על 60. מה תגידו ומה תאמרו? ע"פ הגישה החינוכית הקיימת בית הספר הראשון הוא מוצלח במיוחד, ואילו השני הוא בינוני או אפילו כושל. נכון? זהו שלא!!!! בית הספר, שאליו זורמים תלמידים עם פוטנציאל גבוה ומסביבה חמה, תומכת וטובה, לא צריך להשקיע בהם רבות על מנת לקדמם ולהביא להצטיינותם ולכבוד הנלווה לבית ספרם. לעומת זאת לבית הספר השני זורמים תלמידים משכבות מצוקה, והוא עושה עבודת קודש, מלמד אותם להיות בראש וראשונה בני אדם, ולאחר מכן מקדם אותם  מבחינת הלימודים מציון של  0 לציון של 60. לטעמי בית הספר הזה ראוי ליותר הערכה, תגמול והערכה מבית הספר הראשון, שכן מעבר לתוצאה הסופית של הציונים, יש להעריך יותר מכל את מידת ההשקעה והמאמץ שנעשו בדרך היותר קשה הן בתחום החברתי והן בתחום הלימודי. לצערי הרב, בתי הספר נמדדים ומתוגמלים כיום רק במבחן התוצאה ולא במבחן ההשקעה, שנעשתה בדרך. הגישה החינוכית חייבת להשתנות מגישה המבוססת על ציונים בלבד לגישה קולקטיביסטית חברתית, ששמה דגש גם על הרצון, המוטיבציה וההשקעה של הפרט ושל הכלל ולא רק על התוצאה הסופית. זו גישה נכונה גם לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו, שכן אסור לטפח באופן אינדבידואליסטי רק את המצטיינים ולהזניח את ההשקעה ההכרחית והקולקטיבית בחברה כמכלול.

    

   הדברים הכנים, שכתבתי הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית והן במישור הלאומי הם דברים, שצורבים לי בנשמה, כואבים ביותר, והם לא היו נכתבים או באים לעולם, אלמלא הם היו כאלה. הדברים שכתבתי מבטאים כנות ולא פופוליזם, שכן שום אינטרס חיצוני אינו עומד מאחוריהם. אין לי שום כוונה להתמודד לאיזה שהוא תפקיד ציבורי, ואינני זקוק לאף אחד שיתמוך בי או יעמוד לצידי, ואף מוכן לשלם  מחיר על הכנות ומעדיף זאת על פני הצביעות או העמימות הנוחות. אינני נזקק לצורך של הפוליטיקאי הממוצע לחלק ג'ובים למקורבים ולבני משפחותיהם ברשת צפופה ומסועפת של עכביש, שמחליפה בהצלחה את שיטת הפנקס האדום מימי מפא"י. אינני זקוק לאנשי הון, שיתמכו בי על מנת שאבחר, ואינני מחויב להחזיר להם כגמולם בבוא היום. המסרים שלי הם כנים בזכות היותי עצמאי ובלתי תלוי ומושפע מאינטרסים זרים ורבים שמסביב.

    

   פוליטיקאי ממוצע בימינו מעמם את מסריו, שכן חשוב לו מאוד למשוך אליו קולות מכל המקומות והמגזרים. הוא זקוק גם לתמיכה של אנשים, שיעבדו בשבילו ובתמורה דורשים ג'ובים וכן של אנשי הון, שיממנו אותו בתמורה לטובות הנאה וקשרים. זה גם מתאים לו ברמה האישית, שכן הוא נבחר יותר כדי להפיק טובות הנאה לעצמו ולאנשיו מאשר לשרת את הציבור הכללי (מילים בהקשר זה אין להם שום ערך אלא מעשים, מעידים על המציאות).

    

   אני מודע לכך שיש אנשים כנים לא פחות ממני שמחזיקים בעמדות מגובשות לא פחות משלי המנוגדות לשלי, ואני מעריך אותם הרבה יותר מהפוליטיקאים העמומים, שמקיפים את עצמם ביחצ"נים, שאומרים להם מה להגיד ולא מה הם חושבים באמת. העמימות נוחה מאוד לפוליטיקאי:  לא להגיד כלום לפני הבחירות ולעשות מה שהוא רוצה אחריהן. הקורבן של השיטה הזו הוא הציבור הדומם שבוחר, אבל לא יודע באמת עבור מי הוא בוחר (שכן הוא בוחר עבור התדמית היחצנ"ית של האדם ולא עבור האדם עצמו), ויותר חמור: מרוב עמימות הוא לא יודע באמת עבור איזו דרך הוא בוחר. הפוליטיקאים לא ישנו מיוזמתם את השיטה, שכן היא נוחה להם מכל הבחינות, כל עוד הציבור שותק את שתיקת הכבשים. זו לא דמוקרטיה אמיתית אלא פארסה אמיתית, מה שקורה כאן!!!! הציבור חייב להתעורר ולהעניש קשות את הפוליטיקאים העמומים הללו ולבחור ע"פ חופש מצפונו אך ורק פוליטיקאים שאומרים בכנות את מה שהם באמת חושבים, גם אם זה ירחיק מהם בוחרים פוטנציאליים אחרים. ברגע שהפוליטיקאים יבינו ויפנימו שהציבור כופה עליהם כללי משחק חדשים, אז הם ייאלצו בעל כורחם להתיישר ולהיות כנים, שקופים וברורים כמו מים צלולים. בקיצור: אל תבחרו בפוליטיקאים עמומים, שמדברים המון, אך לא אומרים למעשה כלום!!!!!

    

   דמוקרטיה אמיתית לטעמי יש בה מסרים ברורים חד משמעיים שקופים, שיורדים לפרטים הקטנים ביותר ובכל התחומים ומתן חופש לציבור לבחור ע"פ צו מצפונו בין אלטרנטיבות שקופות  ולא עמומות. עד שהציבור לא יתעורר, אז הוא ימשיך לשלם את מחיר העמימות הזו, שנוחה  מאוד לפוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית, לאנשי ההון ולמקורבים, אך פוגעת קשות בציבור בחזרה כבומרנג וכן בדמוקרטיה.

    

   אני בז למפלגות, שחושבות שיום הבחירות זה פורים, ומתחפשות למשהו אחר רק כדי לזכות בעוד קולות. במיוחד אני מתעב פוליטיקאים, שאומרים דבר אחד לפני הבחירות ולאחריהן נוהגים בדרך מנוגדת, כאילו כל מה שאמרו לפני הבחירות אין לו שום ערך למעט הצורך שלהם להיבחר. זו בעיניי שיא הנבזות והשפלות ועל גבול הרמאות והנוכלות (דמוקרטיה ברור שזה לא!!!).

    

   את הפרספקטיבה הנכונה והמדויקת ביותר על באשר לילדות שלנו אנו מקבלים דווקא בעזרת השוואה לצאצאים שלנו. כאשר אני משווה בין הילדות שלי לבין אלה של ילדיי, אני מגלה פער עצום ובלתי ניתן לגישור. הפער מעיד עליי כילד, עליי כהורה, על הילדים שלי ועל ההורים שלי. מכיוון שלתפיסתי תקופת הילדות היא קריטית ומשמעותית לגיבוש האישיות שלנו, והיא נותנת את אותותיה לאורך כל חיינו, אני שואל את עצמי שאלות נוקבות באשר לפער הזה. אני חושב שמעבר לאופי הייחודי של כל אחד מאיתנו יש השפעה אדירה בתקופה זו להורינו, על דרך הסתכלותם על החיים ועל החינוך שקיבלנו מהם. כאן לטעמי נעוץ ההבדל. ההורים שלי חינכו אותי לעשות את מה שנדרש ממני בצורה הטובה ביותר תוך השקעת מאמץ אדיר וללא פשרות על מנת להגיע להישגים. בזכותם ובעזרת תמיכתם הגעתי להישגים ראויים לציון בלימודים וכן בתחומים נוספים. זה היה גם מבחינתי כילד אתגר, שכאשר עמדתי בו שאבתי מכך סיפוק רב. הוריי היו נהדרים ומעולים לקבוע לי את הדרך ולהתוות את הנתיב, שבו אני צריך לפסוע, אך הם אף פעם לא ניסו לברר ולבדוק מה אני באמת רוצה בתוככי תוכי ומה מתאים לי ביותר. אני מניח שהם סברו שאם הם לא יבחרו עבורי, אז כנראה אלך לאיבוד, והחליטו לבחור עבורי. הייתה חשובה להם ההצלחה, ופחות מה אני מרגיש בתוכי באשר לכך. הם סברו שעצם העמידה באתגר הוא זה שיהפוך אותי על הדרך למאושר, ואכן, במשך שנים זה היה נכון. אבל מה לעשות שבמוקדם או במאוחר האדם מגלה שאושר לא נמדד רק בהישגיות או בהצלחה, אלא במימוש עצמי של מה שאתה באמת אוהב. אתה יכול להצליח בכל דבר שתיגע בו, אבל אין בכך שום ערובה לאושר ושמחה. האושר והשמחה נובעים אך ורק מדברים שהאדם רוצה בתוך לבבו וזה בא מתוכו ומפנימיותו, והוא אף פעם לא יגיע לכך מדברים שמכתיבים לו אחרים.

    

   ההורים שלי שמו דגש בראש וראשונה על הצלחה בחובות, שנדרש לעמוד בהן. אני מאמין שהם חשבו שעל הדרך, אני אמצא גם האושר בזכות ההצלחה. אני לעומת זאת כהורה חשוב לי שהילדים שלי יהיו בראש וראשונה מאושרים. זה הבסיס לחוסנם ובריאותם, כאשר יהיו בוגרים. כאשר הם יהיו מאושרים במסגרת החממה המשפחתית, אז יהיו להם גם השקט והביטחון למצוא בחופשיות בעצמם את הדברים שהם באמת אוהבים ולהתעסק בהם, לטעמי האושר הוא הבסיס וההצלחה יכולה להיבנות עליו, ואין לבנות חיים מבסיס של הצלחה מתוך תקווה שהאושר יבוא על הדרך. הוריי טיפחו יותר את ההישגיות השכלית ופחות את הרגש. אני לעומת זאת שם יותר דגש על הרגש והחום האנושי בגישתי לילדיי. חשוב לי מאוד, שהם יחושו בראש וראשונה, שאוהבים אותם בלי קשר לשאלה החשובה של ההישגיות. עבור הילד הקטן בעולם הגדול עליו הרגש החם האוהב והבלתי מותנה הוא הביטחון הקיומי, ובלעדיו הוא כמו אסטרונאוט אבוד לנצח בחלל, אף אם בסופו של מאמץ יצליח כבוגר לכבוש את פסגת האולימפוס. מחיר ההישגיות הבאה על חשבון בירור נוקב של מה שאנו באמת אוהבים בא לידי ביטוי בתחושה של חוסר שביעות רצון מתמדת, שאוכלת אותך מבפנים ומקצרת לאט לאט את חייך.

    

   התחושה הפנימית הלא טובה הזו הביאה אותי לעסוק בשירה בתקווה שזה יעזור לשפר את הדברים. לקחתי גם בחשבון, שזה לא יעזור וכן את הסיכונים הטמונים בתחום כה אמוציונאלי, אבל גם האפשרות הגרועה ביותר עדיפה בעיניי על פני תהליך איטי של שקיעה, התנוונות, קמילה וגוויעה פנימית (אם כבר להידרדר לתהום, אז שזה יהיה בבת אחת תוך עשיית דברים אהובים). לטעמי עדיף לחיות חיים קצרים ומאושרים מאשר להיות "מת חי" בסגנון של קוהלת שנים רבות. לטעמי לא החיים שלנו הם העיקר, אלא התוכן הפנימי שאנו יוצקים לתוכם, והאיכות יותר חשובה מהכמות.

    

   באשר לכל אלה שיורדים, וסביר להניח שעוד ירדו עליי קשות, ככל שהזמן יעבור, והתמונה יותר ויותר תתבהר. זהו מסר שלי אליכם: אם זה עושה לכם טוב, וגורם לכם הנאה, מי אני ומה אני שאגזול לכם את ההנאה הזו שלכם? אני לעומת זאת לא אעז ולא ארשה לעצמי לעולם להתנהג כמוכם, כי זה פשוט עושה לי רע בנשמה, ואם לכם זה עושה טוב, קטונתי מלגזול מכם את ההנאה הזו. הדחף החייתי הראשוני הוא תמיד להחזיר בחזרה ובמלוא העוצמה. את הדחף הזה יש לדכא במלוא העוצמה. לאחר שאנו כובשים את יצרינו ונותנים לזמן לחלוף, אז אנו מרגישים תחושה של התעלות רוחנית, שהצלחנו להבליג או להתעלם. אינני טוען שאנו צריכים תמיד להושיט את הלחי השנייה לזה שתוקף אותנו, עם זאת אני באמת חושב שתגובה קשה ביותר צריכה להישמר למקרים קיצוניים ביותר של הגנה על החיים או מפני פגיעה פיזית ונפשית. ובאשר לאלה שמתנהגים כך בחיי היום יום, וזה עובר להם עד כה בשקט, אני ממשיל אותם לנהג מופרע, שמרשה לעצמו לנהוג על הכביש בצורה מסכנת חיים, ולא קורה לו שום דבר במשך שנים, עד שיום אחד הוא מקבל מכה קשה (ומספיקה רק אחת), שממנה הוא כבר לא יוכל להתאושש. ולמה סביר להניח שזה יקרה להם? אדם שתוקף, ומקבל ישר מכה חזקה בחזרה, ייזהר להבא בהתנהגותו. לעומת זאת אדם שתוקף, ואף אחד לא מגיב, מתרגל להתנהג כך בחיי היום יום, וככל שהזמן חולף הוא הופך לשאנן ולא זהיר, ויום אחד זה עלול לעלות לו ביוקר במקום ובזמן הלא נכון. ומה אומרים חז"ל: לשון הרע = רצח. ומה יהיה דינו של אדם כזה בעולם הבא בבית דין של מעלה?

    

   השיר של פינק פלויד "WE DON'T NEED NO EDUCATION" הוא שיר מחאה נוקב ביותר על מערכת חינוך, שרואה ומתייחסת לכל התלמידים כאל מקשה אחת ומחייבת את כולם ללכת על אותו קו בדיוק כמו רובוטים. מערכת מעין זו היא נוקשה ואין בה שום גמישות מחשבתית או התחשבות באלה שלא מסוגלים לצעוד על אותו קו. היחס של המערכת אל אותם תלמידים הוא יחס שלילי: היא מוציאה אותם מחוץ לגדר ומטביעה עליהם סטיגמה של כישלון, שתלווה אותם לכל חייהם, גם אם הם יצליחו בעתיד להפריך אותה. חינוך כפייתי ע"פ קו אחד בלבד לא רק גורם נזק בלתי הפיך לתלמידים רבים, אלא הוא מעודד חשיבה אחידה ורובוטית, קיבעון מחשבתי, היעדר יצירתיות והיצמדות לקונספציות נוחות ללא מתן אפשרות להביע דעות אחרות (למשל הקונספציה ששלטה בזירה לפני מלחמת יום כיפור והיחס השלילי והמשתיק כלפי אלה, שניסו לבקר אותה). זו תרבות שמעודדת בסופו של דבר את "אומרי ההן" היס-מנים, שמעדיפים ללכת כעיוורים אחרי העדר השותק במקום להפעיל מחשבה עצמאית, יצירתית וביקורתית. גם בתקופה שלפני השואה שגו היהודים בכך שאימצו קונספציה של "גל עכור שיחלוף ויעבור", ולכן צריך לשתוק ולא לדבר כדי חלילה לא להלהיט יותר מידי את האווירה. ההשתקה והיחס השלילי כלפי אלה שמביעים דעה אחרת גורמת לפחד בקרבם מלהשמיעה על מנת שלא ישלמו מחיר כבד על כך.

    

   זוכרים את הפרסומת המזעזעת כנגד האלימות: "רק על הקווים, רק על הקווים, אמא לא תכעס אבא לא ירביץ". זו תוצאה קיצונית של הורים שמכריחים את ילדיהם ללכת רק על הקווים בהשראת מערכת חינוך מקובעת שבמקום לחנך את הילד בדרכו, מעדיפה את הדרך הקלה, הפשוטה והנוחה מבחינתה לחנך אותו בדרכה האחידה. אז מה האלטרנטיבה? אני לא מציע, חלילה, לבטל לחלוטין את הקווים, שכן אחרת תהיה לנו כאן אנרכיה. אני מציע שבקווים תהיה גמישות מרבית על מנת לנסות ולענות על הצרכים של כל תלמיד ותלמיד. לא תמיד הקו חייב להיות ישר, לעיתים הוא יכול לנטות לצדדים או להתקדם בצורה מעוקלת או בקצב שונה וזאת בהתאם לנסיבות. צריך לזכור שבסופו של דבר אנשים הם שונים זה מזה לא רק באופיים אלא גם בשלבי התפתחותם. יש כאלה שמתפתחים במהירות, ויש כאלה שזה לוקח להם יותר זמן. כמה סיפורים אנו שומעים על אנשים, שאמרו להם בילדותם, שלא ייצא מהם כלום, אך בסופו של דבר הם הפריכו את כל מה שנאמר עליהם?  תיקחו לדוגמא, למשל, את ראש עיריית רעננה, שזכה ליחס מעין זה בילדותו, יחס שהותיר בו צלקת וצריבה בלתי נשכחות גם כמבוגר מצליח. מערכת החינוך חייבת להבין ולהפנים, שלא תמיד כולם מצליחים לעמוד בסטנדרטים, שהיא קובעת לא בשל העדר יכולת או כישורים אלא בשל שלבי התפתחות שונים מאדם לאדם. לעיתים צריך לדעת לתת לזמן לעשות את שלו, ולא ישר לחרוץ דין ולהדביק סטיגמות של כישלון על אלה שלא מסוגלים להדביק את הקצב האחיד שקבעה המערכת לכולם.

    

   לסיכום: אנשים הם לא מוצר אחיד בסופרמרקט, ומטרת החינוך היא לא ליצור עדר, שהולך בדרך אחת בלבד ומכוון אך ורק להוציא ציונים גבוהים, אלא דווקא לתת כלים מותאמים לכל תלמיד ותלמיד להפעיל מחשבה בריאה, יצירתיות ועצמאות בצאתו לעולם הגדול. חשוב שהתלמיד ייצא ממערכת החינוך עם ארגז כלים לחיים, והלימוד הוא האמצעי לכך ולא מטרה בפני עצמה. חינוך שמכוון רק להוצאת ציונים גבוהים מפספס את ייעודו החשוב: מתן כלים לעצמאות וליצירתיות. אם נביא דוגמא מעולם הכדורגל: חשוב מאוד שהקבוצה תשחק כצוות עם תוכנית ברורה ומוסדרת ובאופן מגובש בין כל חלקיה הן במישור החברתי והן במישור המקצועי. עם זאת חייבים להיות במקביל גם מספר שחקנים יצירתיים, שחושבים מחוץ לקופסה ושעושים במהלך המשחק מהלכים בלתי צפויים וספונטאניים, שהיריב כלל לא היה מוכן להם, וזה בא לו בהפתעה גמורה. חינוך ע"פ קווים ללא יצירתיות משול לכדורגל שבלוני, צפוי מראש ומשעמם, שגם היריבה מכירה אותו היטב ויודעת כיצד להיערך מולו כראוי.

    

   מכיוון שלטעמי תקופת הילדות היא הקריטית והמשפיעה ביותר באשר  להתפתחותו התקינה של המבוגר, מערכת החינוך- אחריות כבדה רובצת על כתפיה באשר לעיצוב פניו ודמותו של הדור הבא, וחייבים להשקיע בה את המרב, שכן היא זו שתקבע בסופו של דבר, כיצד תיראה החברה שלנו בעתיד (החינוך הוא המראה, שממנה משתקפים פניו של הדור הבא לטוב ולרע).

    

   אני מודע בהחלט לחשיבות הצורך שלנו לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב, ולכן גם הפוליטיקאים הנוקבים והביקורתיים ביותר אצלנו לא מעזים לומר למנהיג העולם החופשי את מה שהם באמת חושבים על מדיניות החוץ של ארה"ב במהלך הקדנציות שלו. אני לשמחתי לא פוליטיקאי, ולכן אני מרשה לעצמי לומר את מה שהם כנראה חושבים, אך לא מעזים לתת לזה ביטוי פומבי. אובאמה ייזכר בהיסטוריה כשילוב הרסני בין צ'מברלין הפייסן ורוזוולט הנייטרלי. שני האישים הללו במדיניותם ההזויה כלפי כוחות השחור הברבריים והנאציים  הביאו בסופו של דבר למלחמת עולם עקובה מדם. אובאמה בנסותו לפייס ולנהל מו"מ עם כוחות השחור, ההרס והשנאה מביא במו ידיו את העולם למציאות מסוכנת ביותר, שתתנפץ לכולם בעתיד  בפרצוף. הלקח ממלחמת העולם השנייה לא נלמד: הניסיון לפייס את הבריונים הנאציים המודרניים לא רק שלא יביא לתוצאות המקוות, אלא שהוא מקרב אותנו בצעדי ענק לעימות קשה ביותר איתם, עימות שמדינת ישראל ניצבת כיום עקב מיקומה האסטרטגי בקו החזית הקדמי שלו.

    

   מדינת ישראל שניצבת בקו האש הקדמי מול כוחות השחור, השנאה והזדון הללו תהיה סביר להניח המטרה הראשונה לחיצים שלהם, ועלינו להיות ערוכים ומוכנים כראוי לכל מה שהם מתכננים לנו בעתיד. העם היושב בציון חייב להתעורר מתרדמתו ולהבין שהשקט היחסי כיום הוא משלה ומרמה, שכן זהו השקט שלפני הסערה והצונאמי, שעלולים להתפרץ בראש וראשונה לכיוונינו. אני חוזר ומדגיש, כי מול כוחות השנאה הנאציים הללו יש לשים את כל השיקולים ההומאניים ויפי הנפש בצד ולהגיב בעוצמה אדירה ומשמעותית בהרבה יותר ממה שהיה בצוק איתן או במבצעים קודמים. מול נאצים זו הדרך היחידה להתמודד, ואין אחרת.  מול פראי אדם ברבריים, חסרי מוסר נוטפי ארס של שנאה ורצח אי אפשר להיות ג'נטלמנים או לחתור להגיע איתם להסכמים והבנות, שלא שווים את הנייר שעליו הם נחתמים.

    

   אסור לישראל להסכים לשמש במחזה הזה צ'כוסלובקיה המודרנית ולהקריב את עצמה ואת אינטרסיה לדעת על מזבח המו"מ ההזוי עם כוחות השחור והזדון הללו. האחריות של אובאמה על כל מה שמתרחש לנגד עינינו בעיראק, בסוריה, בצרפת, על פריחת האנטישמיות המודרנית  ועל כל מה שיקרה בעתיד הנפיץ היא מוחלטת, והוא לא יוכל להתנער מאשמתו על מה שהוא חולל במו ידיו במדיניותו ההזויה, הרופסת המתחנפת לנאציים המודרניים והמנותקת מהמציאות.

    

   אצלנו הומצאה הסיסמה המטומטמת: "שלום עושים עם אויבים", ואובאמה מסתבר אימץ אותה בשתי ידיים כמוצא שלל רב. אי אפשר לעשות שלום עם אדם, שרוצה ברעתך או באובדנך ובהשמדתך. אפשר לעשות שלום עם מי שכבר לא מגדיר את עצמו כאויב שלך ומוכן לבטא ולעגן זאת בהסכם. אדם שמנסה לעשות שלום עם אויב משול לאחד שמאבד את עצמו לדעת (גם נותן לאויב את שהוא רוצה בהסכם וגם מאפשר לו להמשיך ולנסות להשיג בכוח או בדרכי רמייה את מה שאתה לא מוכן לתת לו בהסכם).

    

   אנו מקיפים את עצמנו באנשים, שלא מבינים מה אנו מרגישים בתוכנו או שלא רוצים להבין או שמבינים בצורה מעוותת  או מניפולטיבית ואינטרסנטית את מה שאנו מסבירים להם (שזה הכי גרוע). אנו מקיפים את עצמנו באנשים ביקורתיים ושיפוטיים, שמחפשים כל הזמן מה לא טוב אצלנו, במקום פשוט לנסות להבין, לשמוע, להקשיב, להכיל ואם אפשר לעזור, אז מה הפלא שאם זה המצב, אנו מעדיפים להיות זאבים בודדים, שלומדים להסתדר לבד בג'ונגל ולא לשתף אף אחד במה שקורה עמוק עמוק בתוכנו? לא פלא ששיר שכתב משורר מפורש ע"י הקוראים באופן שונה ולפעמים אפילו הפוך לחלוטין ממה שהוא התכוון אליו מלכתחילה. מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה אדם יכול לתפוס את עצמו באופן שונה ולעיתים אף מנוגד לחלוטין ממה שתופסים אותו האנשים מסביבו, עד כדי כך שנדמה שכבר לא מדובר באותו אדם, אלא בשני אנשים שונים לחלוטין זה מזה. נקודת הראות הסובייקטיבית של החברה באשר לפרט לעתים קרובות מעוותת (לטוב ולרע) את המציאות האובייקטיבית באשר אליו.

    

   כיצד נבדיל בין אדם שלילי לבין אדם חיובי ביחס אליך? אדם חיובי בראש וראשונה יתמוך ויפרגן לך על יתרונותיך ובמקביל ינסה לעזור לך להתגבר על חסרונותיך ולא מעמדה של שיפוטיות וביקורתיות אלא מעמדה של אמפטיה והכלה. אדם שלילי לעומת זאת יתעלם כלאחר יד מיתרונותיך או יציגם כדבר טפל ולא חשוב, ומצד שני יציג לראווה בראש חוצות את כל חסרונותיך לא כדי חלילה לעזור לך אלא כדי לרמוס אותך ולהשפיל אותך עד עפר. עכשיו הסתכלו על האנשים שמקיפים אתכם, ובדרך זו תדעו האם יש לכם ידידי אמת או לא.

    

   מה שאוכל אותי לאט לאט ובסבלנות אין קץ כמו סרטן זה חוסר הפרגון והכתף הקרה והמתעלמת דווקא מצד הקרובים אליי ביותר. זה כואב הרבה יותר מאשר לקבל אגרוף חזק בפרצוף, זה מפתיע לרעה, פרדוקסאלי ולא צפוי לחלוטין. ממה זה נובע שאלתי את עצמי לא אחת? דווקא שאתה סוף סוף עושה משהו שאתה אוהב ונקשר אליו, אתה זוכה ליחס כזה? אני חושב שהכול נובע מהתדמית שיש להם בראש באשר אליך. כל עוד אתה מתאים לקובייה בתבנית שהם יצרו עבורך, אז זה בסדר מבחינתם, אך ברגע שאתה חורג מהצורה שהם ייעדו לך, אז זה נחשב בעיניהם למרד או להפרת הכללים, וזו כנראה התגובה המיועדת למי שמסרב בעקשנות סיזיפית להיות "בובה על חוטים" ולחיות ע"פ מה שקובעים לו אחרים. אבל מה לעשות שבני אדם משתנים במהלך חייהם, ולא תמיד הם נשארים אותו דבר ומה לעשות  שאני אגוז קשה וכמו "נחום תקום", כל פעם שאני סופג מכה, אני לא נשבר, אלא פשוט קם מחדש, מנער את הבגדים, מתאושש וממשיך הלאה בדרכי על כל המחירים הכבדים וההשלכות הקשות הנלוות לכך. אין לי שום כוונה לעצור או להתקפל, גם אם המצב הזה יימשך או אף יחריף, ואפילו אם זה ייגמר בסוף המתאים יותר למציאות הריאלית מאשר לאגדות המתוקות. צריך רק דבר אחד להיות ברור: את המרורים לא רק אני אוכל בסיפור הזה. אני כשלעצמי תמיד מפרגן לאנשים על דברים שהם אוהבים לעשות, ולכן קשה לי מאוד וצורם לי מאוד לזכות לקבל יחס שונה. לצערי בהקשר לשירה ביתי הוא בהחלט לא מבצרי. זו האמת הקשה והכנה ואיתה אני צריך להתמודד לטוב ולרע. ההשלכות לטווח הארוך יותר של הדברים עדיין לא ברורות לי, אבל מה שברור לי שהדבר הטביע את חותמו בפינה השחורה שליבי, ושום כוח שבעולם לא יצליח למחוק זאת משם.

   בתוך ליבי יש אומנם פינות שחורות (ומי שאין לו הוא כנראה שקרן פתולוגי, שבורח מהאמת), אבל יש גם אור אחד גדול, שגובר על הכול, ואלה הם הילדים שלי. הם נותנים לי כוחות ואנרגיות. הילדים שלי אוהבים אותי בכנות, בתמימות וללא כל התניות, אינטרסים או מניפולציות, ובעולם שבו עובדת קיומך היא ממש שולית ונחשבת לטפלה, זה לא דבר של מה בכך!!!!

    

   כולם מדברים בימינו על קביעת גבולות ברורים לילדים. זה חשוב מאוד, אבל מה שיותר משמעותי בעיניי זה לתת להם את הדבר הבסיסי, שלו הם באמת זקוקים יותר מכל דבר אחר: חום ואהבה בלתי מותנים (והשאר כבר יבוא מאליו בזמן ובמקום הנכון). מה שבונה את הביטחון העצמי של ילדינו זו הידיעה, שביתם הוא מבצרם, ושאנו ההורים נעמוד לצידם תמיד וללא כל התניות. כאשר הילד חש שהחום והאהבה מותנים בהצלחה או בעמידה בסטנדרטים, שקבעו לו הוריו, אז גם אם בסופו של דבר הוא יתמלא במוטיבציה להצליח ואף יצליח, הוא כבר לא יחוש אף פעם בביטחון מוחלט שאכן הם אוהבים אותו, והדבר בסופו של דבר יתקבע בו גם כמבוגר.

    

   אני מתקשה עד מאוד להבין הורים, שמונעים מילדיהם חום ואהבה או מתנים אותה בדבר מה, שכן מה שאנו מקבלים מהם בחזרה כפידבק עולה בעשרות מונים על מה שהם נותנים. יוצא מכך שהורה שמונע מילדיו חום ואהבה פוגע לא רק בהם ובעתידם אלא גם בו עצמו.

    

   ההצלחה וההישגיות הם אכן חשובים מאוד בעולם שלנו, אבל הם חייבים להיבנות על בסיס מוצק של חום ואהבה ולא על בסיס רעוע של תחרות דורסנית, קור וניכור או לחילופין של כפייה. יש בזה גם היגיון רב: אדם שבשביל להצליח דורס את זולתו או כופה את עצמו עליו, לעולם לא יוכל לפתח ביטחון עצמי מפחד מתחריו, שעלולים לעשות לו יום אחד בדיוק את אותו דבר וע"פ אותם כללי משחק בדיוק. הוא תמיד יצטרך להיות דרוך, להסתכל ימינה ושמאלה על מנת לוודא שלא יעשו לו את מה שעשה לאחרים. אז אומנם ללא קיצורי הדרך הדורסניים צריך לבחור בדרך היותר קשה וארוכה, אך היא לפחות מושתתת על בסיס מוצק ויציב. מדוע? פשוט מאוד: דורסנות וכפייתיות (אפילו אם היא מוצדקת) מעוררת תמיד אנטגוניזם, וכן צורך של הדורסן והכופה לעמוד על המשמר ולפקח, ואילו אהבה מעוררת את זולתך לעשות דברים מרצונם החופשי ולא עקב חובה או אילוץ כזה או אחר, וזה בדיוק ההבדל בין פקודה שרירותית בסגנון צבאי לבין שכנוע על בסיס אינטיליגנצייה רגשית.

    

   הייתי מצפה מאנשי ציבור, שאומרים לנו השכם והערב, שאין מספיק כסף בקופה בציבורית לשמש דוגמא אישית ולא לנהל אורח חיים ראוותני, נוצץ ומנקר עיניים. קצת צניעות לא תזיק לכם!!!! עזות המצח והחוצפה באים לידי ביטוי בשיאם כאשר משתמשים בכספים הציבוריים לניהול אורח החיים הראוותני הזה ועל הוצאת כספי ציבור על דברי מותרות, שאפשר בהחלט להימנע מהם. צריך להפסיק את שוד הקופה הציבורית ע"י אנשי ציבור לצרכים אישיים טפלים. אנשי ציבור בכירים מרוויחים די והותר כסף באמצעות משכורות גבוהות, ואינם זקוקים לקופה הציבורית כדי לממן את ההוצאות הללו, ואם הם חולקים עליי, ומגדירים את עצמם כנזקקים שלא גומרים את החודש, אז שיתכבדו ויפנו כמו כל אזרח נזקק בצינורות המקובלים לשירותי הרווחה, ימלאו את כל הטפסים הנדרשים ויבקשו תמיכה וסיוע.

    

   האהבה היא חופשייה ברוחה, אין לה אדון או מושל בקרבה. האהבה לא יכולה לבוא בכוח, ואי אפשר לכפות אותה על הזולת. או שהיא ישנה או שהיא איננה. היא מותנית ברצון טוב וכנה ובהדדיות. אין בה גם תחנונים או רחמים או יחסי תלות כלשהם. אין בה מניפולציות ואינטרסים והיא מנותקת משאלות של תועלת מול עלות או רווח מול הפסד. ככל שתרדוף אחריה בכוח, כך היא תתרחק ממך במהירות רבה יותר. כשהיא באה, אז היא באה באופן ספונטאני ומקרי ולא בצורה מתוכננת. אין בה חוקים וכללים ברורים. יש אנשים, שעבורם היא לא קיימת ולא תהיה קיימת אף פעם. יש אנשים, שעבורם היא הייתה קיימת, ויום אחד היא פשוט התפוגגה ונעלמה. יש אנשים שבצעירותם מתוך תמימות ונאיביות חשבו שהיא קיימת, אך ככל שהתבגרו והחכימו, הבינו שהיא לא הייתה קיימת מלכתחילה (מה לעשות, הם טעמו מעץ הדעת). יש גם כאלה שידעו בראשית הדרך  שאין זו אהבה, אך ציפו שעם הזמן הדברים ישתנו לטובה. ויש...... את המאושרים ביותר שהיא הייתה קיימת בראשית הדרך וממשיכה להתקיים, להשתפר, להשתנות, להתעדכן ולהשתבח כמו יין טוב עם חלוף השנים.

    

   אין ספק שאהבה היא חשובה מאוד שכן היא הכוח העוצמתי המניע דברים גדולים כקטנים בעולמנו זה. כוחה טמון בכך שזה נעשה בחופשיות, עם מוטיבציות אדירות ובהמון רצון טוב. החיסרון הוא שקשה מאוד להשיג זאת מאנשים כה שונים זה מזה שלא תמיד רואים עין בעין כל דבר ועניין.

    

   רבים מבלבלים בין אהבה לבין יחס אדיב ואמפטי לזולת ויכולת להקשיב ולגלות חמלה וסובלנות כלפיו. אהבה היא משהו הרבה יותר עמוק ומורכב מזה. רבים גם מבלבלים בין משיכה מינית לאהבה. אהבה היא משהו הרבה יותר עמוק ומורכב מזה. אהבה היא כמו התאמה מושלמת בין סיר למכסה, וזה כרוך בהבנה הדדית (לא שטחית ורדודה אלא ממש אל תוך מעמקי הנפש והנשמה), עזרה הדדית, השלמה הדדית, והכלה הדדית, וכן דבר מה נוסף, שאומנם קשה מאוד להגדיר אותו במילים, אך כאשר חשים בו מבחינה אינטואטיבית, אז יודעים שזה הדבר האמיתי. הייתי מסכם את התחושה הזו בשתי מילים, שמבטאות את הדברים בצורה הכי קרובה למציאות: שלווה הרמונית.

    

   רבים בני האדם, שנוטים לנתח ולבחון את סוגיית הטוב והרע בעולמנו במסגרת גבולות ההיגיון והתבונה. לפעמים אין לטוב ולרע שום היגיון ואינטרס, והם פשוט נובעים ישירות ממעיינות הנפש הפנימיים והרגשיים של כל אחד ואחד מאיתנו. אנו מצפים למשל, שאם אנו עושים טוב לאחר, אז נקבל בחזרה ממנו טוב, ומתאכזבים קשות כאשר היחס שאנו זוכים לו בתמורה  הוא יחס  של כפיות טובה. מצד שני אם מישהו עושה לנו רע, אנו ישר מנסים לשחזר לעצמנו מה אמרנו או עשינו, שגרם לו להתנהג כך כלפינו. צר לי לאכזב אתכם אבל לא תמיד ניתן לבחון את הטוב ואת הרע במסגרת הגיונית כלשהי, כלומר, יש אנשים שעושים טוב לאחרים בלי קשר לשאלה מה הם ירוויחו או יפסידו מכך, ובקוטב השני יש אנשים שבנויים מבחינה נפשית לעשות רע לאחר סתם בלי סיבה ובלי קשר לשאלה מה הם ירוויחו מכך, ואף מוכנים להפסיד מכך רבות, אם ייתפסו בקלקלתם. אתמול נתקלתי ברוע מעין זה. האנשים, שעשו את מה שעשו הם אנשים, שתפיסת העולם המעוותת שלהם שונה משלי כרחוק מזרח ממערב, ובינינו יש מלחמת עולם קשה נוקבת ובלתי מתפשרת.

    

   המקרה האכזרי ביותר של רוע ללא סיבה ותכלית בא לידי ביטוי ברצח המזעזע של הנער אסף שטיירמן ז"ל. בחור, שאינני זוכר את שמו וחברתו רצו להרגיש איך זה להרוג בן אדם (כן ככה בפשטות ובאכזריות מעין זו!!!!). באופן מקרי לחלוטין עבר שם אסף שטיירמן ז"ל, והשניים הפכו אותו לקורבן של רצח. רוצחיו לא הכירו אותו לפני כן, והוא כמובן לא יכול היה לעשות להם בשל סיבה זו כל רע. חטאו היחיד היה שהוא עבר שם במקרה. הרוצחים השפלים בחרו בו באופן אקראי (באותה מידה יכלו לבחור אותי או אותך). מישהו יכול להסביר לי את ההיגיון של הרצח הזה? מישהו יכול להסביר את ההיגיון של רצח הנהג דרק רוט בידי נערים, שלא היה להם חסר בחיים דבר? ("בני טובים" קראה להם התקשורת: הצחקתם אותי!!!!)

    

   המקרה שקרה לי אתמול אומנם איננו קיצוני כל כך, אך חשוב לי להבהיר כי  האנשים עם הנפש המעוותת שעשו זאת ניזונים בדיוק מאותם מקורות רשע בדיוק כמו רוצחי אסף שטיירמן ודרק רוט ז"ל (רוע טהור ללא סיבה ותכלית כלפי קורבן אקראי ותמים, רוע כמטרה  בפני עצמה). ההשוואה שאני עושה לא נועדה להתמקד במבחן התוצאה אלא להראות שמסתובבות בקרבנו נפשות מעוותות שרוצות לעשות רע כמטרה בפני עצמה.

    

   אז מה הסיפור אתם בוודאי סקרניים לשמוע? הייתי קורא לו בשם: "הכול בגלל מסמר קטן". אתמול נסעתי עם כל בני המשפחה לבקר את קרובי המשפחה של אשתי, שגרים הרחק מאיתנו. בבואנו לחזור שמתי לב באופן מקרי לחלוטין, שחסר אוויר באחד הצמיגים, ואז גם הבחנתי במסמר שתקוע בדופן הקדמי של הגלגל. כאשר רכב עולה על מסמר, אז הוא נתקע בו במסלול החיכוך של הצמיג עם הכביש. מסמר לעומת זאת שנתקע בדופן הקדמי של הצמיג, לא יכול להגיע לשם מבלי שיד אנושית ועבריינית עשתה זאת באופן מכוון. כבן אדם נורמטיבי שלא רגיל למעשי זדון מעין אלה, אינני בודק לפני כל נסיעה את מצב הצמיגים. במקרה דנן גיליתי זאת באופן מקרי לחלוטין. עכשיו תתארו לעצמכם את התסריט הזוועתי הבא: לא הייתי מגלה זאת, חוזר הביתה עם כל בני המשפחה בדרך בין עירונית, הרכב היה מאבד שליטה, והייתה מתרחשת תאונה קשה או קטלנית. מה אז הייתם אומרים על העבריין, שתקע את המסמר? מדוע האדם, שתקע של המסמר עשה זאת? סביר להניח שהוא לא מכיר אותי, שכן אני לא נוהג להסתובב שם (עיר אחרת שבאופן נדיר ביותר אני מגיע לשם). אם הוא לא מכיר אותי, אז על אחת כמה וכמה לא עשיתי לו דבר רע. אז מדוע הוא עשה את זה? מה הוא הרוויח מכך? מה יצא לו מזה? מדוע הוא שואב הנאה מרשעות חסרת תכלית מעין זו?  האם ניתן להסביר רשעות מעין זו במונחים הגיוניים? סביר להניח שאותו אדם בחר לו קורבן אקראי ומקרי להוציא מהכוח אל הפועל את רשעותו. סביר גם להניח שהוא גם שואב הנאה מכך. כמה אנשים סיימו את חייהם בתאונות קטלניות בגלל שמישהו תקע להם מסמר והם לא שמו לב לכך או בשל מעשי זדון דומים לאלה? אז אם אתם עדיין חושבים שעולמנו הזה הוא מובן והגיוני ויש תמיד הסבר לטוב ולרע בעולמנו זה, בא הסיפור הזה וממחיש לכם שזה לא תמיד המצב.

    

   לסיכום בעולמנו הזה כמו שיש טוב ללא כוונות רווח ואינטרסים, יש גם רוע ללא כוונת רווח ואינטרסים. ההבדל ביניהם הוא שהטוב ללא כוונת רווח- אורו בולט ומעל פני השולחן, והרע ללא כוונת רווח פועל במחשכים כגנב באפילה ובצורה עבריינית.

    

   והערה אחרונה: אם אסיים את חיי באופן לא טבעי, זה כנראה יקרה בגלל טיפוסים נאלחים מעין אלה שתוקעים מסמרים בגלגלים.

    

   קרה לכם שאתם מתעוררים באמצע הלילה בתחושה פנימית חזקה, שאתם חייבים  להתעורר ממש עכשיו, ושאם לא תתעוררו עכשיו, אז סביר להניח שלא תתעוררו כבר לעולם? ואז קופצים מהמיטה בבהלה. כל פעם שזה קורה לי אני נזכר במה שאומרת היהדות: בזמן השינה האל לוקח את הנשמה שלנו אליו בחזרה ושומר אותה אצלו כפיקדון, ובבוקר כשאנו מתעוררים, הוא מחזיר לנו אותה בחזרה. כל עוד יצר החיים שלנו הוא חזק, אז הוא יחזיר לנו אותה. עזרת האל לא תבוא למי (לפרט, לחברה או לעם) שלא רוצה לעזור לעצמו או עבור מי שחושב שהאל יעשה את העבודה לבד או שהאל הוא "קבלן ביצוע" שלו.

   על כל עבריין, שיושב בבית סוהר, כמה עבריינים, שביצעו פשיעה ולא נתפסו, מסתובבים בינינו? אני מניח שעל כל אחד שנתפס, עשרה לא נתפסים. כלומר, אם נניח שיש בכל בתי הכלא בישראל 20000 אסירים, זה אומר שמסביבנו רוחשים כ-200000 עבריינים, שביצעו פשעים, ופשוט לא נתפסו. ואני לא מדבר כאן על עבריינים בפוטנציה, שטרם פשעו אך מועדים לכך, שכן הם חיים בסביבה תומכת פשיעה, ולא דיברתי על קרוביהם של העבריינים, וחבריהם ושותפיהם, שנותנים להם גיבוי ומספקים להם חממה תומכת (אם נחשיב אותם, נגיע למספרים מבהילים). בקיצור הפשיעה הפנימית צומחת ומתפשטת לכל עבר בתנאים לא שונים מאלה של הטרור. משמעות הדברים היא מאוד ברורה: לכל מקום שאתה פונה בזירה הציבורית, אתה מוקף בעבריינים, ואינך יכול להתחמק מלהיתקל בהם. תם העידן, שבו העבריינים מתחבאים בביתם ומשקשקים בפחד מפני המשטרה. כיום הם מסתובבים בחוצות עם חזה נפוח, ואין תחום שאליו הם לא מנסים לחדור ולהשפיע. לצערי הרב, עד שלא יצמח אצלנו אדם חזק כמו רודי ג'וליאני, המצב רק ילך ויחריף. ומה עם המשטרה? יש להם כנראה דברים יותר סקסיים להתעסק איתן מאשר הפשיעה הגואה. רק משטרה נחושה ואזרחים אמיצים שמשתפים איתה פעולה בחשיפת הדברים במלואם, תביא לביעור הנגע הממאיר הזה. כדי לפתור בעיות קשות ומורכבות חייבים קודם כל להציף אותן ולחשוף אותן לעיניי כל וחלילה לא להסתירן מחמת בושה או פחד. (והעולם היום הוא הרבה יותר פתוח וגלובאלי מבעבר וחייבים לנצל זאת). ראוי שנחזור למצב שבו העבריינים יחזרו לפחד מהמשטרה ומהאזרחים הנורמטיביים, ולא שאנו נפחד מהם, והמשטרה תהיה אובדת עצות.  קורבנות העבריינות שמעדיפים לשתוק מפחד או מבושה הם אלה שמאפשרים את הנצחת המצב הקיים במקום טיפול שורש בו. כדי לטפל בתופעות מכוערות, צריך להציף אותן ובתפוצה כמה שיותר רחבה. ההסתרה וההשתקה הם בני ברית של העבריינים, ואסור לאף אדם נורמטיבי וערכי לשתף פעולה עם העבריינים בכך.

    

   הרוע האנושי הוא נושא שמאוד מעניין אותי מבחינה מחקרית. נשאלת השאלה הבאה: אלו אנשים יכולים לחשוף את הרוע האנושי במיטבו? אנשים חזקים? אנשים עשירים? אנשים מקושרים? אנשי אכיפת החוק? קרימינולוגים? לא ולא!!! כנגדם הרשעים לא מעזים לפעול ישירות, ובכל מקרה הם לא נוהגים לשתף אותם במה שהם באמת חושבים בתוככי תוכם. על הרשע יכולים להעיד רק אלה שהאנשים הרעים מרשים לעצמם להתעסק איתם בלי לחשוש מתגובה או מתשלום מחיר כבד על כך: אלה הן הכבשים התמימות וחסרות הישע וההגנה. מולן נעלמים כל הבלמים ההרתעתיים של הרשעים, מוסרות כל המסכות, והם מרשים לעצמם לעשות מה שבראש שלהם בלי חשבון. הזאבים הרשעים ומוגי הלב בד"כ מסתערים על הכבשים הבודדות, ולא מעזים להתקרב אף אל קבוצה של כבשים שעומדות ביחד.

    

   כמה פעמים נתקלתם בתופעה הבאה: אתם הולכים לבד, וחבורה של זאבים אנושיים הולכת מולכם, מביטה עליכם בזלזול ובבוז, מצביעה עליכם, צוחקת כלפיכם צחוק מרושע (צחוק שקל מאוד לזהותו), מעירה כלפיכם בקול רם תוך דיבור בינם לבין עצמם הערות מעליבות במיוחד, ועושה הכול כדי לרמוס את כבודכם האנושי המינימאלי עד עפר? כאחד שחווה זאת לא אחת יצא לעצמי לשאול את השאלה הבאה: מדוע זה מתרחש, רק כאשר אני לבד, ואף אחד לא רואה? מדוע שאני נמצא עם חבורה של אנשים או בני משפחה במקום ציבורי, אף אחד לא מעז לעצמו להתנהג כך כלפיי? התשובה לכך היא ברורה: הזאבים האנושיים מוגי הלב נטפלים אך ורק אל הכבשים שנראות להם חלשות ושבריריות. אתן לכם דוגמא מוחשית: לפני שנים רבות הלכתי לי להנאתי ברחוב, ומולי הופיעו שתי בחורות, שנראות נורמטיביות לחלוטין, וכשעברתי אותן, אחת מהן אמרה לחברתה בקול רם ובלי מורא פחד או בושה את המשפט הבא, שלא אשכח אותו אף פעם : "אני במקומו, הייתי מתאבדת" (האמת הן קצת הופתעו מהתגובה החריפה שלי, שכן הבחורות הללו כנראה חשבו לעצמן שתפקיד הכבשים בעולם הזה הוא להיעלב ולשתוק). הבחורות הללו לא נראו כמו מכשפות מהאגדות אלא כבחורות רגילות לחלוטין. אחסוך מכם את ההערות המיניות, המגעילות, הנבזיות והשקריות (אם אתה מלכלך, לפחות אל תשקר) של יושבי הברזלים או של החבורות שיושבות ביחד ומעירות כלפיי, כאשר הן רואות אותי עובר. כאשר הדברים נאמרים גם בקול רם זה מעיד על העדר פחד, מורא ופחד של חבורות הזאביות הללו (אם אתה מלכלך, לפחות תעשה את זה בשקט).

    

   אז מדוע אני נחשף לרוע האנושי ויכול להעיד עליו יותר מכל אדם ממוצע?  כי אני נחשב בעיניהם לכבשה חסרת הגנה, שניתן לעשות לה הכול ללא מעצורים ובלמים (רק צריך לוודא שאף אחד מסביב לא רואה). האם אני באמת כזו כבשה תמימה וחסרת אונים?  אז תנו לי לומר לרשעים או לכל אלה שלא ידעו עד היום שהם כאלה את הדבר הבא: אנשים שטופים בדעות קדומות ובסטיארוטיפים שופטים את הדברים ע"פ החזות החיצונית בלבד, ומה לעשות שלפעמים החזות החיצונית של האדם היא משקרת ומתעתעת את כולם ולא מעידה כלל וכלל על מה שקורה בתוכנו או על אישיותנו.

    

   התופעה המזעזעת והקיצונית של זאבים אנושיים היא של המטפלות/ הגננות המתעללות בילדים קטנים וחסרי ישע. כלפי ההורים אותן מטפלות/ גננות מדברות במתק שפתיים, אך מייד לאחר שההורים עוזבים הן הופכות לחיות טרף כלפי הילדים חסרי הישע. המסקנה המתבקשת: אינכם יכולים ללמוד כלום על האדם שמולכם אך ורק על בסיס ההתנהגות שלו כלפיכם. טיבו של האדם האמיתי בא לידי ביטוי ביחסו כלפי האדם הבודד וחסר הישע, כאשר הוא נתקל בו לבד, וחושב שאף אחד לא רואה אותו ואת צורת התנהגותו.

    

   לי כשלעצמי אין שליטה על החזות החיצונית שלי (כך נולדתי לטוב ולרע), אך יש לי בהחלט שליטה על הפנימיות שלי שרחוקה מלהיות כזו של כבשה. כל אדם רשע, שחושב עדיין שאני כבשה חסרת ישע, ובטוח שאם יעשה במחשכים דברים רעים כשאף אחד לא רואה ולא שומע, וימשיך בחייו כאילו שום דבר לא קרה, צריך להביא שמעשיו יוצגו באתר שלי לראווה ובתפוצה רחבה בקרב אנשים רבים. אני מתחייב כך לנהוג באדיקות, כל פעם שיהיה לי חומר חדש.

    

   יש אנשים שמתנהגים כמו בת יענה: מציגים לראווה רק את הדברים החיוביים שעוברים עליהם, ומתעלמים לחלוטין מכל הדברים השליליים, כאילו הם לא התרחשו מעולם. הם עושים זאת מחמת הבושה ו/או הפחד או כדי ליצור לעצמם תדמית חיובית מושלמת, שכולם אוהבים אותם. בדרך זו הם נותנים הכשר לדברים להמשיך ולהתנהל כך במחשכים וללא מפריע, וכן יוצרים רושם של עולם מעוות, שהכול בו רק דבש. הדרך לטפל בתופעה מכוערת ולקטוע באיבה היא להעלותה באופן מיידי כאשר היא מתרחשת ובתפוצה רחבה ככל שניתן. למשל, ילד שחבורת ילדים מתעללת בו, לא יפסיק את ההתעללות, עד שלא ישתף את ההורים, גורמי החינוך ואם צריך את המשטרה ובתי המשפט. דוגמא נוספת: ילדה שחבורת זאבים אונסת אותה ללא הפסקה לא תפסיק את המעשים בעזרת השתקה, הסתרה או באמצעות גישת הבת יענה של "יהיה בסדר".

    

   אתם מכירים את האנשים, שרודפים אחרי כבוד בכוח, וככל שהם רודפים אחריו, הוא הולך ומתרחק מהם? בשביל לקבל כבוד צריך לעבוד קשה, וגם אז השאלה, אם נקבלו או לא תלויה יותר בזולת ופחות בנו. האדם בהתנהלותו היום יומית צריך לעשות את מה שהוא אוהב ומאמין בו בלי כל קשר לשאלת ההתייחסות של הזולת לפעילותו. אדם, שעושה דברים רק כדי לזכות במעריצים או בלייקים משול לאדם שרודף אחר כבוד בכוח. האדם שעושה בחייו את מה שהוא אוהב ומאמין בו, כלל לא מעניינת אותו שאלת הכבוד. דווקא אלה שעניין הכבוד הוא הדבר שהכי פחות מעניין אותם, לעיתם זוכים בו באופן פרדוקסאלי. למה? כי קבלת כבוד היא לא מטרה בפני עצמה אלא תוצאת לוואי של מה שאתה עושה, וזה קשור אך ורק לשאלה אחת ויחידה: האם מה שאתה עושה באמת מרגש או מדבר אל אנשים אחרים ורבים חוץ ממך או לא?

    

   להבדיל אלף אלפי הבדלות מאדם שרודף אחרי כבוד בכוח יש זכות לכל אדם לקבל כבוד מינימאלי ובסיסי. יש לו זכות שלא ישפילו אותו. יש לו זכות שלא יעשו לו מעשים רעים ככה סתם בלי סיבה נראית לעין (בסגנון עממי: כי הוא לא בא לי טוב בעיניים), ויש לו זכות שלא יעלילו עליו עלילות דם. לאדם שמקבל יחס מעין זה שמורה הזכות (לטעמי החובה) להגנה עצמית. מדוע אתה כותב את הדברים בחופשיות כזו באתר? אתה לא מפחד? אתה לא מתבייש? לטעמי אני לא צריך להתבייש, אלא אלה שעושים את המעשים הרעים, ובאשר לפחד: עולם שבו הקורבנות מסתתרים ופוחדים מהפושעים והרשעים, ואילו הם מצידם הולכים עם חזה נפוח ויהיר בחוצות הוא עולם הפוך ומעוות,שלעולם לא אשלים איתו, ושאני שואף לתקנו. כמו שהרשעים מרשים לעצמם לעשות את הדברים הללו במחשכים כשאף אחד לא רואה אותם, גם לי שמורה הזכות הבסיסית והאלמנטארית להגיב בחריפות ולהגן על עצמי באור השמש ואף לתקוף אותם בחזרה ולהציג אותם באור הנכון כדי להוריד להם קצת את היהירות והביטחון העצמי ולהרתיע אותם מלהמשיך ולפעול כך בסתר כלפי אנשים נוספים. אני בהחלט מכיר היטב את הגישה שאומרת: "עזוב שטויות, מה אכפת לך מה אומר עליך אדם זר או חבורה מרושעת של אנשים זרים. מה אתה בכלל מתייחס אליהם?" זו גישה המשדרת פחד מעימות ונותנת הכשר וחסינות לרשע להמשיך במעשיו ללא הפרעה. חוץ מזה כאשר אתה לא מתעמת עם משהו רע, ובמקום זאת אתה רק בורח ממנו כל הזמן, אז הוא ימשיך וירדוף אחריך, ואף יתפשט כמו שריפה בלתי נשלטת בשדה קוצים (שמעתם על רס"ן שמועתי?). הרוע האנושי בתוכנו דומה לטרור של האויבים, והסיכוי שלנו להיפגע ממנו קשות במהלך חיינו הוא יותר גבוה ממנו בהרבה. גם בהתייחס לטרור: כל מקום שתברח ותפנה, הטרור ישתלט עליו, יתארגן, יתחמש, יחכה לרגע הנכון וירדוף אותך הלאה לעבר היעדים הבאים שלו.

    

   מה שמיוחד ויוצא דופן באתר שלי זה שאני מעלה בו את הדברים תוך התייחסות לחוויות שאני עובר בזמן אמת. אני לא מסתפק רק בתיאור הדברים שאני חווה, אלא גם חודר ללא מורא ופחד לעומק על מנת ללמוד על שורשם של הדברים, ומשליך מהם גם באשר לסוגיות יותר רחבות בהקשר החברתי והלאומי. אז תתארו לעצמכם שכל מה שנכתב בפסקאות הקודמות הוא בהשראת המנוול שהחליט לתקוע לי מסמר בצמיג את האוטו סתם כי בא לו לעשות רע.

    

   בילדותי הייתי נעלב עד עמקי נשמתי מהרשעים למיניהם, וכיהודי טיפוסי וגלותי מלא ברגשות אשם הייתי חושב שזה מגיע לי בגלל משהו רע שעשיתי. כיום למדתי שהבעיה היא לא אצלי אלא אצל הרשעים למיניהם, שחייבים לתקן את דרכם הרעה. כיום אני מנטרל את הרגש, כאשר אני נתקל ברוע אנושי, ומתמקד יותר בבחינת הנושא מבחינה ערכית, מוסרית ומחקרית תוך שימוש בשכל ישר ובקור רוח. כיום אין בעיה לדלות חומר רב, שכן הרשעים לא מסתתרים ומתחבאים, אלא אומרים דבריהם בראש חוצות ובקול רם ומכוון על מנת שתשמע אותם ותיעלב. אותם רשעים לא לוקחים רק דבר אחד בחשבון: ככל שאתה סופג, אתה יותר מתחשל ומתחזק, ולא תמיד מה שאתה עושה, מביא בהכרח לתוצאה שאליה ייחלת (לפעמים זה מביא לתוצאה הפוכה לחלוטין).

    

   אני אומנם מתמקד בדבריי בנושא הרוע האנושי שהוא מאוד מעניין ומרתק אותי מבחינה מחקרית, אבל חשוב לי מאוד גם לאזן את התמונה כדי שחס וחלילה לא ייווצר רושם מעוות, שהכול פה שחור משחור. נהפוך הוא: רוב מוחלט של  החברה הישראלית (בניגוד למה שהתקשורת והפוליטיקאים מציירים משיקוליהם הצרים הם)  ללא הבדל דת, גזע ומין מורכב מאנשים טובים, נורמטיביים ומלאי כוונות טובות וכנות. יש שיר, שאותו שר שלמה ארצי, שמדבר על כך שהטוב בא בדממה דקה, וזו בדיוק הבעיה מבחינתי. הרוע האנושי מייצג מיעוט קטן שבולט לרעה בהתנהגותו המוחצנת ומטילת האימה והפחד בכל מקום, שבו הוא מופיע. האם הוא מעיד על הכלל? לא ולא, הוא מעיד על היוצא מן הכלל, אך בגלל התנהגותו הבולטת אנו בטוחים שהוא המוני יותר ממה שהוא באמת. הבעיה הקשה עם הטוב שהוא יותר מידי פאסיבי ונרפה בהתייחסותו אל הרוע האנושי. אנשים שמבחינים במעשה רע שנעשה, מעדיפים בד"כ לא להתערב, כל עוד זה לא נוגע להם אישית. הם לא עושים זאת מרוע לב אלא מחשש שהאנשים הרעים יפגעו גם בהם. צריך להבין שהאנשים הנורמטיביים במדינה הם רוב מוחלט, ואם הם יחליטו להתערב בהמוניהם בכל מקרה ומקרה שמתרחש מעשה רע לנגד עיניהם, אז הם יפסיקו אותו לחלוטין. למשל כאשר בריון חמום מוח מכה ברחוב אדם אחר, אני לא מאשים את האדם הנורמטיבי והבודד, שאינו מתערב, כאשר הוא רואה זאת, שכן הוא מפחד על חייו, אבל אם עשרים איש יתערבו באופן ספונטאני, אתם באמת חושבים שהבריון יוכל להתגבר על כולם? מה הוא יעשה? ירביץ לכולם? ידקור את כולם? הזאבים האנושיים בד"כ נטפלים בד"כ אל הכבשים החלשות והבודדות תוך ניצול העובדה ששאר הכבשים בורחות לכל עבר. גם אדם שמפחד על חייו יכול לגלות מעורבות חברתית אקטיבית מרחוק באמצעות התקשרות למשטרה או צילום מרחוק של העבריין. כדי למגר את הרע האנשים הנורמטיביים חייבים לגלות יותר מעורבות ולהציף כל מקרה ומקרה ישירות לכמה שיותר אנשים, ואף לערב את הרשויות (העולם שלנו להזכירכם הוא יותר גלובלי ופתוח וכל מידע חשוב מגיע ובזמן אמת להמוני אנשים). צריך לזכור שאי אפשר להציב שוטר בכל מטר מרובע, ולכן תרומת האזרח הנורמטיבי, שנקלע לזירה במקרה היא מכרעת.

    

   הסטטיסטיקה אומרת, שכל אדם נורמטיבי ייתקל במהלך חייו ברוע אנושי, שיפגע בו קשות. כדי שהדברים לא יגיעו גם אליכם יום אחד וכדי לשנות את הסטטיסטיקה לטובה, האזרח חייב לגלות יותר מעורבות, גם כאשר זה לא נוגע לו ישירות.

    

את הרוע האנושי ניתן להמשיל לעמלק. עמלק נהג להזדנב בבני ישראל ולהכות את החלשים וחסרי הישע (הילדים, הזקנים, הנשים והחולים). הרוב הנורמטיבי חייב לגלות יותר מעורבות ואקטיביות מתוך תחושת אחריות למה שקורה כאן במדינה. רוב האנשים הרשעים הם חבורה של מוגי לב, שמתעסקים עם החלשים והבודדים ביותר, ולא יהיה להם אומץ או אינטרס להתעסק עם מאסות של אנשים נורמטיביים נזעמים. מדוע הורה האל להשמיד את עמלק ולא להותיר ממנו כל זכר? בגלל הנבזיות ובגלל היותו מוג לב לתקוף רק את החוליות  החלשות של עם ישראל. ציווי זה של האל מעיד יותר מכל על יחסה של הדת היהודית כלפי רעים נבזיים מעין אלה. חוסנה של חברה בא לידי ביטוי באופן התייחסותה דווקא אל החוליות החלשות שבתוכה.

קצת היסטוריה משפחתית לא תזיק כדי שנוכל לדעת מאיפה בדיוק באנו, מהם הלקחים שיש ללמוד מהעבר, ואלו תובנות יכולות לשמש אותנו בהווה על מנת שהעתיד שלנו יהיה יותר טוב ומציאותי (טוב אשלייתי הוא לפעמים יותר גרוע מהרע עצמו).

באשר לתאריכים יכול להיות שאני לא מדייק, שכן המידע שאוב מזיכרוני, ברם הסיפור עצמו הוא אמת לאמיתה. סבי, יוסף שרייר ז"ל נולד בשנת 1901 בפולין ונפטר בשנת 1977 בישראל. הוא עלה ארצה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת עם חלק קטן מבני משפחתו. רוב בני המשפחה נשארו בפולין. באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע סבי ז"ל בחזרה לפולין לביקור אצל בני משפחתו הרבים, שנשארו שם. בניגוד לימינו אלו שניתן לצלם ולתעד הכול בקלות, בזול ובמהירות (כולל סלפי), בעבר צילום היה אירוע יוצא דופן, ולכן היו עורכים הכנות קדחתניות לקראתו. כולם היו מתלבשים יפה ובהידור בוחרים את זווית הצילום הכי טובה, מעמידים את כולם בצורה האופטימאלית ומצלמים. מספר רב של תמונות נשארו לזיכרון עד בביתו של אבי הביולוגי ז"ל ביוקנעם מושבה. אלו היו התמונות האחרונות של בני המשפחה, שצולמו, והם הזיכרון האחרון ממשפחה גדולה, שבסופו של דבר הושמדה כולה על אדמת פולין במהלך השואה.

המשפחה של אבי הביולוגי ז"ל, שנותרה בחיים היא למעשה שארית הפליטה ממה שנותר מהמשפחה המורחבת, שנרצחה כולה על אדמת פולין, ולכן זה רק סמלי עבורי (אם כי לא מכוון) שרוב שנות ילדותי ונעוריי גרתי ברחוב ששמו מעיד על כך (שאירית הפליטה). אנו היהודים החיים כאן בארץ ישראל הם שארית הפליטה מיהדות, שנחרבה כמעט כליל באופן זדוני, ללא כל סיבה הגיונית, ובצורה מתוכננת ע"י הרוע האנושי האולטימטיבי והמוחלט שהיה קיים מאז ועד עולם, רוע שניצל את הידע והטכנולוגיה ועשה בו שימוש שטני בקור רוח בנאלי, שהפך את הזוועה לשגרה.

בימים של מגמות פוסט ציוניות, שהשתרשו בתוכנו, אנו חייבים להזכיר לעצמנו יום יום, שהיהודים הופקרו לגורלם ולא נמצאה אף מדינה שהגנה עליהם ברגעי האמת, ולכן אין להם אלא לסמוך על עצמם בעניינים הנוגעים לקיומם. חשוב במיוחד להזכיר זאת לעצמנו יום יום, במיוחד כאשר הרוע הנאצי קם כיום מרבצו והולך ומתפשט בעולם כמו מגיפה סרטנית מדבקת. אל לנו גם לשכוח זאת אל מול הרגשות האנטישמיים, שהיו חבויים היטב באדמה מאז מלחמת העולם השנייה, ועתה הם שוב מרימים ראש בחוצות. אל לנו לשכוח שיהודים שחיו ביחסי שכנות טובים עם גויים באירופה במשך שנים רבות, הוסגרו על ידם לכוחות הרשע והזדון, והיו אף כאלה שנרצחו ישירות על ידם, ורכושם נבזז, כאשר נקרתה בפניהם ההזדמנות הראשונה לעשות זאת. התפיסה שאומרת, שהעולם השתנה לטובה, והימים השחורים של העבר לא יכולים לחזור היא מתעתעת ומשלה. גם בשנות השלושים של המאה הקודמת היהודים חשבו, שזה רק גל עכור, שיחלוף (וחוץ מזה לא ייתכן שבימים של קדמה דברים כאלה יקרו במיוחד בגרמנייה שנחשבה אז לערש התרבות וההשכלה- בניגוד לפוגרומים ברוסייה הנבערת למשל).

בני הברית הטובים ביותר של שונאי ישראל והאנטישמיים למיניהם הם היהודים הגלותיים (אם כי הם לא עושים זאת במכוון אלא בשל נאיביות ותמימות או כדי להרגיש קצת חום בינ"ל), שנוהגים תמיד לחפש את האשמה בעמם, וכל הזמן מטיפים לנו מוסר, שאם רק היינו משתנים או מתנהגים קצת יותר טוב , אז העולם היה נראה אחרת, ומצבנו היה יותר טוב. אז גבירותיי ורבותיי התמימים והנאיביים, לא יעזור לכם כלום: יש דברים שפשוט לא תלויים בנו, שכן הם תולדה של דברים מושרשים עמוק עמוק בגנים של התת מודע של שונאינו (גם אם זה מופיע בתחפושת של מתק שפתיים, דיבור מנומס ורצון לעזור, לתווך, לסייע או להתערב). העם היושב בציון זכה אומנם בעצמאות מדינית, אך הוא טרם עקר מקרבו את האלמנטים הגלותיים, שהוטבעו בו במשך 2000 שנה, ושהם מביאים לו פעם אחר פעם רק טרגדיות ואסונות. אני כיהודי לא אסכים לעולם למכור את מדינתי ואת ערכיי רק כדי לזכות בנזיד העדשים הטעים והממכר (כמו סם) של מחיאות כפיים בינ"ל, שלא עומד מאחוריהם אלא רצון להחזיר את העם היהודי למשבצת של הקורבן הנצחי, שזוכה אומנם לאהדה צבועה על אסונותיו, אך אין לו כל זכות להתגונן כדי למנוע אותם ולהילחם בלי כפפות ומגבלות בשונאיו הרבים החורשים לפגוע בו או להשמידו (כפי שהייתה עושה כל מדינה נורמאלית בכדור הארץ). גם בתקופות של שקט ,רגיעה וסובלנות יחסיים עלינו לזכור שיש דברים שלא ישתנו לעולם ביחסם של אומות העולם לתופעה הייחודית והיוצאת דופן של העם היהודי. כדי להבין את ההתייחסות של אומות העולם לעם היהודי יש לבחון כיצד מתייחסת חברה אנושית ממוצעת ליוצאי דופן בקרבה (גם החברה הסובלנית ביותר לעולם לא תיתן יחס שווה לחלוטין ליוצא דופן). אם תבחנו את הדברים מנקודת מבט זו, אז תבינו מדוע אנו נחשבים בעיניי העולם הערבי כמו "קוץ בתחת", ומדוע אומות העולם מרשות לעצמן להתערב אצלנו יותר ממה שהן מרשות לעצמן לעשות בזירות סכסוך אחרות.

לילה טוב לך אירופה!!!! או שמא נאמר, שזהו שחר של יום חדש או אולי שזהו המזרח התיכון החדש שלכם ושל מנהיג העולם החופשי? (למה שרק אנחנו נהנה מהסיסמאות, שהופצו אצלנו במשך יותר מעשרים שנה וסיממו דור שלם? למה שגם אתם לא תיהנו במקצת מריחם המענג והאשלייתי?). מה בסך הכול ניסה לעשות מנהיג העולם החופשי? להצדיק את פרס הנובל שהוא קיבל? להביא שלום עולמי? להירשם בספרי ההיסטוריה לטובה? ומה  הוא קיבל בתמורה? על זה נאמר, שלעיתים מרוב כוונות טובות, כנות ותמימות אנחנו מגיעים ישירות וללא תחנות ביניים אל הגיהינום.

יצא לכם לשאול את השאלה הבאה: מדוע המוסלמים הקיצוניים בחרו לתקוף מוסדות ובתי כנסת יהודיים? הרי היהודים לא עמדו מאחורי פרסום הקריקטורות המעליבות? נהפוך הוא: העם היהודי, שספג במשך דורות יחס אנטישמי, רדיפות, פוגרומים ואף ניסיון השמדה פיזית (וגם קריקטורות משפילות כלפי הדת) מודע היטב לרגשות הדתיים של האחרים ומכבד את חופש הפולחן של כל הדתות (היעלה על הדעת שעיתון בארץ יעז לפרסם קריקטורות מעין אלה- לא שזה בדיוק עוזר לנו בהתייחסות שונאינו אלינו- ראו מה עשו לבן עיון, שהעז לרדת על מחבלים, ואיזו פרשנות מעוותת נתנו לדבריו?). מצידו השני של המטבע: העם היהודי שספג במשך שנים יחס משפיל מעין זה באירופה,האם  הרשה לעצמו להגיב כמו המוסלמים הקיצוניים הללו? אז מדוע המוסלמים הקיצוניים תוקפים את היהודים הבלתי מעורבים? יש שתי תשובות לשאלה הזו: אחת נעוצה בגנים המושרשים היטב במשך דורות בקרב  שונאינו הרבים, והשנייה קשורה למציאות העכשווית.

1. היהודים אשמים תמיד בכל דבר שקורה: מדוע היו פוגרומים קשים ברוסיה? מה עשו היהודים לאלה שתקפו אותם? מאומה!!!! אבל קל למצוא שעיר לעזאזל לכלות בו את הזעם המצטבר. משבר? קצת קשה?, משהו לא מסתדר? פגעו בי? יש את מי להאשים!!! גם בפיגועים האחרונים שאירעו במוסדות היהודיים האשימו המוסלמים הקיצוניים את היהודים, וכילו בהם את זעמם. למה? מאותה סיבה בדיוק (אנטישמיות גזענית מוכמנת היטב, שיוצאת לאור בעיתות משבר ובאופן אוטומטי מופנית כלפי היהודים). בלי קשר לפיגועים האחרונים כמה פעמים יצא לכם לשמוע בימינו אלה שמאשימים אותנו בעשיית דברים, שכל בר דעת עם טיפת היגיון בריא ושכל בקודקודו יכול להבין, שזה מופרך והזוי מיסודו? העולם הערבי והמוסלמי אינו שונה מעמים אחרים והאנטישמיות נמצאת גם בקרבו ובימינו אלה בכמויות מסחריות. זו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם.  יהודים יקרים מרחבי העולם: לא מאמינים שאתם בסירה אחת יחד איתנו? לכו לעזה וליהודה ושומרון ותיווכחו במו עיניכם אלו קריקטורות מזוויעות על היהודים מפורסמות שם ללא בושה ובלמים. האם מישהו בדק מבחינה מחקרית לעומק את היסודות האנטישמיים החבויים בשנאת ישראל בקרב מוסלמים וערבים? האם פיגועים בעבר בארץ ישראל (למשל מאורעות תרפ"ט) לא היו בהם מרכיבים אנטישמיים מעבר למרכיבים הלאומניים?. האם המופתי חאג' אמין אלחוסיני לא היה אנטישימי? לשם מה הוא נפגש עם היטלר? האם אתם בטוחים שכל פיגועי הטרור בשנים האחרונות נעדרים מרכיבים אנטישמיים? האם לא קוראים על טוקבקיסטים ערבים (כולל בישראל עצמה), שאומרים במפורש או ללא בושה: "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה". אם לא נחקור לעומק את הדברים, ונסתפק רק במה שאומרים מהשפה לחוץ השונאים שלנו, לא נגלה את האמת, ונמשיך לחיות בעולם "הנדמה לי" של בת היענה.

    

2. על ראש הגנב בוער הכובע: כמו ששונאינו הקרובים אלינו מבחינה גיאוגרפית מפיצים כנגדנו קריקטורות אנטישמיות למיניהן, אני מניח שגם המוסלמים באירופה משתתפים בלינץ' הזה ועושים זאת גם הם בחופשיות ובחדווה גלויה תוך ניצול לרעה של חופש הביטוי. מה שהם לא מבינים זה דבר אחד: כאשר אתה מתנהג כך כלפי דת אחרת, אין לך שום זכות מוסרית ופתחון פה, כאשר עושים לך בדיוק את אותו דבר. מכיוון שהם עושים לנו את זה ללא בושה, אז הם גם בטוחים ללא צל של ספק, שאנו עומדים מאחורי התגובה (זה כמו הגנב שמפחד שאלה שהוא גנב מהם, יגנבו ממנו חזרה או הפושע שמסתיר את פשעיו באמצעות גינוי חריף לפשעים של אחרים). אבל מה לעשות שיהודים לא עומדים מאחורי הקריקטורות הללו ואף מתנגדים לכך בתוקף.

    

    

   יש דברים שמבחינה מוסרית וערכית אסור לך לעשות אפילו כלפי האויבים שלך, כדי שחלילה לא תהפוך לדומה להם. אני הייתי מפריד בין הדת לבין הקיצוניים, שבשם הדת מצדיקים התנהגות נאצית מעין זו. קריקטורות נגד הרוע האולטימטיבי הזה היא מוצדקת מאין כמותה, אך קריקטורות נגד הדת המוסלמית היא מגונה. כמו שלא הייתי רוצה שיפיצו קריקטורות בסגנון של הפרוטוקולים של זקני ציון על בני עמי, כך אני מתנגד נחרצות (אפילו כתגובה של כעס) לקריקטורות מבזות כלפי דתות אחרות. אירופה בניגוד אלינו טרם למדה, שחופש הביטוי, אין פירושו חופש השיסוי כלפי האחר. אצלנו לצערי, טרם למדנו לשים בלמים על חופש השיסוי של אויבינו בתוכנו על עצם קיומנו כאן כמדינה יהודית. אז בוקר טוב לך אירופה!!! ברוכה הבאה אל המזרח התיכון החדש, שאומנם לא נראה בדיוק כמו שחזו אותו נביאיו, אבל למה להיות כ"כ קטנוניים, נכון?

    

   שמעתי אתמול בתקשורת שנהרגו רק אתמול (ביום אחד!!!) באוקראינה 5000 איש (שזה פחות או יותר מספר כל ההרוגים הפלסטינים בכל מבצע צוק איתן). איפה מועצת האדם לזכויות האדם של האו"ם? איפה ההפגנות ההמוניות ברחבי אירופה? מכונת ההשמדה הנאצית השמידה כל יום 12000 יהודים (יותר מפי שניים ממה שנהרגו אתמול באוקראינה). זהו שיעור על "קצה המזלג" באשר לצביעות עולמית. ועכשיו תנסו לשכנע אותי, שאין כאן מרכיבים אנטישמיים נסתרים בהתייחסות של אומות העולם את מדינת ישראל, מדינת העם היהודי? הלוואי שיימצא צדיק אחד בסדום שיעלה סיבה הגיונית אחרת ליחס המועדף לרעה שאנו מקבלים מאת אומות העולם?

    

   כשהיינו ילדים חשבנו, שאנחנו מלכי העולם. ראינו את עצמנו ככל יכולים, שמסוגלים להשיג את כל מה שאנו רוצים בקלות. העולם הזה היה עבד לרגלנו, ונועד לשרת אותנו. הוא בכלל נוצר ונברא רק כדי לשרת אותנו. מה אני אגיד לכם? חיינו חיים מאושרים נטולי דאגות בגן עדן של שוטים. ככל שהתבגרנו, והתחלנו להיחשף למציאות של החיים האמיתיים, התחלנו להבין ולהפנים עד כמה אנו קטנים יחסית לעולם הגדול, ועד כמה חיינו הם שבריריים ותלויים על חוט השערה (היום אנחנו כאן, ובאשר למחר מי יודע?). אני מידי פעם רואה מסביבי ונתקל באנשים מבוגרים, שטרם יצאו מגן העדן של השוטים הזה, ועדיין הם תופסים את עצמם ביהירות ובשחצנות כמלכי העולם, שיודעים הכול על הכול, ומסוגלים להשיג כל דבר שיחפצו בו בלי מאמץ. עד ש..... יום אחד הם מקבלים מכה חזקה, שמעמידה אותם במקום ומלמדת אותם על טעותם המרה.

    

   ובאשר לאלה שביטחונם העצמי התרסק עקב ההיתקלות הלא נעימה עם המציאות הבועטת, ברצוני לומר לכם את הדבר הבא: גם העשב הקטן והנמוך ביותר יכול לחולל נפלאות, לחדור ללבבות, לשנות תודעה, ואף להזיז הרים ממקומם, אם רק יאמין בדרכו, ידבק בה בעקביות, ולא יירתע מקשיים, מכשולים ואתגרים או מאנשים קרים, קשים, מנוכרים, מזלזלים הניצבים בדרכו. השפעתו של העשב הקטן יכולה להיות גדולה ביותר, שכן כדי לחדור ללבבות של הזולת אתה לא צריך לצעוק, לצרוח, להתנהג בוולגריות או באלימות, התנשאות ושחצנות. נהפוך הוא: אתה צריך לדבר בדרך ארץ, בצניעות, בכנות (גם אם היא לא פופולארית- זו האמת הפנימית שלך, שאסור לוותר עליה) ובצורה עניינית (לעולם לא להסכים לרדת לפסים אישיים ולבזות אנשים: אתגר לא פשוט, שכן אנו מוקפים סביבנו אנשים רבים, שמנסים ללא הרף לגרור אותנו לפינות האפילות הללו), והכי חשוב: לדבר בגובה העיניים ובשפה שאנשים מבינים, וחלילה לא ממעמד של התנשאות או גבהות לב של "אני ואפסי עוד".

    

   עשב קטן, שכולם רגילים לרמוס אותו, לבזות ולהשפיל אותו יכול לחולל שינוי גדול, שכן הוא מחובר יותר למציאות ולאתגריה מאשר כל אלה שחיים להם במגדלי השן בעולם שכולו דבש ופנטזייה לא נגמרת. וכדברי השיר של רבי נחמן מברסלב: "דע לך שכל עשב ועשה יש לו ניגון מיוחד משלו....... ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב". עשב קטן לא צריך דבר: הוא לא צריך יחצ"נים, הוא לא צריך אורות נוצצים, תזמורת, זמרי ליווי, פירוטכניקה מתוחכמת, עיבודים עוצרי נשימה או אמרגנים. הוא גם לא תלוי או זקוק ללייקים או לשיתופים. הוא בא עירום וערייה באופן ספונטאני ללא הכנה מוקדמת עם קולו, האמת הפנימית שלו, ,עקביות ומוטיבציה גבוהים וטונות של רגש, ויותר מזה הוא לא צריך.

    

   מה היה אומר אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, וזה שנשבע את הלעז להכרית, אם היה יודע, שרוב השירה המועלית בתוכניות הריאליטי למיניהן של המוסיקה הוא בלועזית. אני מניח שהוא היה נע באי נוחות בקברו או שמא מתהפך לחלוטין אדום מכעס ועצב. אז לא נגלה לו נכון? מבטיחים? ואני שואל את המפיקים למיניהם של התוכניות הללו: ירדתם מהפסים לגמרי? איבדתם את הזהות שלכם לחלוטין? השירה העברית משופעת בעושר לשוני, טקסטואלי ורגשי. יש בה מגוון אין סופי של סגנונות ותרבויות, ואתם הולכים לרעות לכם בשדות זרים? למה? כדי להתחנף לעולם ולהראות לו כמה שאתם מחוברים אליו? אם הייתי רוצה לשמוע שירים בלועזית, הייתי צופה בתוכניות מחו"ל. בארצו של העם היהודי אני מצפה שתוכניות כאלה תהיינה בעברית. אפשר לשלב מידי פעם טעימות קטנות בלועזית (נניח 10%. אם אתם ממש ממש מתעקשים אני מוכן גם 5%, וכמובן שלא אבכה בכי תמרורים, אם זה יהיה על טהרת העברית), אבל להפוך את רוב התוכנית לשירים בלועזית?

    

   תצאו בבקשה קצת מהשטחיות שלכם, ותלכו לבדוק את בני הנוער, שצופים בתוכניות הללו (זהו קהל היעד העיקרי שלכם) ותחקרו עד כמה הם בכלל מבינים את הטקסטים של השירה הלועזית. הרי מוסיקה זה לא רק שירה יפה וקצב, אלא היכולת להציג את הטקסט לציבור, כך שהוא ייהנה ממנו באופן האופטימאלי. כדי שזה יקרה אז בשלב הראשון חשוב שהציבור יבין את הטקסט המדובר במלואו על כל דקויותיו, וזהו תנאי בסיסי לעבור לשלב הבא: היכולת של הזמר להביא את הציבור להתרגש מהטקסט ובעוצמות גדולות. אבל אם הציבור לא מבין את הטקסט במלואו, אז איך בדיוק זה יקרה? סתם לשמוע מוסיקה בלי להבין את הטקסטים, זה נראה לכם סביר? (זה כמו להצביע למפלגות פוליטיות שמטשטשות מסרים, כך שהבוחרים לא יודעים על מה הם מצביעים, ולמי הם מצביעים וההצבעה שלהם זה רק סמך תדמיות שטחיות ורדודות וסיסמאות נבובות וכן קליפים יפים). זה עידוד לשטחיות ולבורות, שלא לדבר על כך שאתם מרופפים את הקשר בין הנוער (דור עתיד להזכירכם) לתרבותו הייחודית, המקורית והעשירה ביותר. עם ששוכח את מורשתו התרבותית, מאבד לדעת את זהותו העצמית, והופך בהדרגה לערב רב של פרטים בסגנון של מגדל בבל המתמוטט. העתיד של דור מעין זה הוא לוט בערפל. השירה העברית מייחדת אותנו, מאחדת אותנו, מדביקה אותנו זה לזה, מדברת על דברים אקטואליים שקשורים להווה, קושרת אותנו אל שורשינו העמוקים בעבר, מדברת על ערכים, שאנו רוצים לדבוק בהם, ונוגעת בכל מה שקורה פה מטוב ועד רע. הטקסטים של השפה העברית יותר מובנים ומדברים אל בני הנוער ואף אל המבוגרים. לפעמים הדברים היפים והטובים נמצאים מתחת לאף שלכם, ואתם נודדים למרחקים על מנת למצוא אותם?

    

   זו דוגמא ספציפית למגמה גלובלית, שמנסה לטשטש גבולות בינינו לעולם על מנת לתת לנו תחושה אשלייתית טובה, שאנו חלק בלתי נפרד ממנו. לא יעזור לכם!!!! אדם שהולך לחפש את אושרו במחוזות זרים, משול לאחד שמאבד לדעת את כבודו העצמי לא רק בעיני בני עמו אלא גם בעיני אלה שהוא מנסה לשווא להתחנף אליהם. מדינת ישראל תפסיק להתקיים כמדינה יהודית וציונית, אם תאבד את הקשר התרבותי והייחודי שלה ותהפוך לעוד סניף בינ"ל שולי של תרבות הגויים. העם היהודי ששוכן בתוך אוקיאנוס של גויים לא יוכל להתקיים לאורך זמן מבלי לדבוק בעיקשות (כפי שעשה בעבר) בייחודיות שלו. ישראל המוקפת בים של איבה לא תוכל לשרוד, אם  ניסיונה להפוך לחלק מהעולם הגדול יהיה על חשבון זהותה הפנימית, כפי שהוגדרה ע"י מייסדיה. ללא תרבות ייחודית לנו ודבקות עיקשת, אנו פשוט נתפורר לרסיסים מבפנים בתהליך איטי.

    

   ועוד דבר קטנטן בנושא: צ'מברלין בסוף התעשת, עמד על טעותו המרה, והוא זה שהכריז בסופו של דבר מלחמה על גרמניה הנאצית בספטמבר 1939, לאחר הפלישה שלה לפולין. לאחר מכן היה לו האומץ הציבורי לפנות לתמיד את הזירה הציבורית  ולתת את מושכות השלטון לצ'רצ'יל (הוא אפילו לא הקים את מרכז צ'מברלין לשלום וניהל אותו לאחר פרישתו). ומה עם אובאמה? זה תלוי עד כמה המצב ילך ויחריף במהלך הקדנציה שלו (מה לעשות התמימים, הנאיבים והעיוורים לא רואים את האמת השורפת עד שהיא ממש לא בוערת בעוצמה מול הפנים שלהם). ומה אצלנו? מעל עשרים שנה חלפו, ולא למדנו כלום למרות המחיר הכואב והכבד שספגנו עד כה (הן בקורבנות והן במצבנו האסטרטגי). פוליטיקאים כדי להיבחר ולצבור עוד קולות צפים ממשיכים להפריח באוויר סיסמאות שקריות על תהליך השלום האשלייתי. מנהיגים אצלנו כדי למצוא חן בעיני העולם מדברים גבוהה גבוהה על שלום, ויש כאלה שבנו ובונים לעצמם קריירה מפוארת רק על האשליות הללו, והם אף זוכים לכבוד מלכים. קשה לי מאוד להאמין, שנשתנה בקרוב, שכן הגן הגלותי של הנאיביות, התמימות, העיוורון והביקורת העצמית ההרסנית מוטבע בנו חזק מאוד. ואם אתם חושבים שאני טועה, אז כמה שנים אתם רוצים עוד לחכות (עוד עשרים, שלושים, ארבעים שנה)? אני מקווה רק שיישאר משהו מהמדינה שלנו בינתיים. גם התמימים והנאיביים ביותר בסופו של דבר מתעוררים מאשליותיהם, זה פשוט לוקח להם קצת יותר זמן, אז נא להתחשב בהם (אבל למה לעזאזל הם צריכים להנהיג אותנו!!!!). אני מודע לכך שלא קל בכלל להודות שטעית, ושכל הפרויקט שעליו בנית קריירה מפוארת נגמר בכישלון קולוסאלי (אני לא בטוח שלבריטים לא הייתה שום בעיה, אם צ'מברלין היה עדיין מאמין שהוא יכול להביא לשלום עם היטלר, כל עוד הוא לא יושב יותר בעמדה משפיעה של הנהגה). ומה עם אתה טועה? אתם שואלים. אז ראשית,  בניגוד לכל פוליטיקאי מצוי לי אין בעיה להגיד שטעיתי ולהסיר את הכובע. ושנית, הבעיה היא שהמחיר של טעות שלי והסיכון הגלום בה הוא מזערי יחסית לאפשרות של טעות למדינה בדרך השנייה (ובמבחן הזמן, שחלף, בשורה התחתונה: הדרך הזו לא נחלה הצלחה). אני מודע לכך שהאמת היא כואבת ושורפת במיוחד לאלה שהאמינו בה עד כה (גם אלה שהאמינו שסטאלין הוא שמש העמים ולא רוצח המונים מתועב התקשו להתפכח מהאשליה הזו, וזה לקח להם זמן רב מאוד), אך היא עדיפה לאין שיעור על השקר האשלייתי, שבמוקדם או במאוחר יתפוצץ לך בהפתעה בפנים.

    

   בואו ניקח תלמיד ממוצע במערכת החינוך. הוא נדרש לשנן את החומר היטב על מנת להצליח במבחן. הוא רושם בקפדנות במחברתו את כל מה שהמורה אמר, הוא זוכר בע"פ את כל מה שנכתב בספר הלימוד, ואז..... מגיעה שעת המבחן, והוא פשוט פולט באופן מושלם את כל מה שהוא קלט וזכר לתוך מחברת המבחן, ומקבל ציון גבוה. תלמידים רבים, שנוהגים כמוהו, גם הם מקבלים ציונים גבוהים, ואז בית הספר חש גאווה מיוחדת: הנה בית הספר שלנו מוצלח במיוחד. נכון? לתפיסתי לא לא!! זה פשוט בית ספר של תוכים. עיון במחברות הלימוד מלמד, כי בכולם רשום פחות או יותר אותו דבר בדיוק. בדרך זו יוצא ממערכת החינוך עדר של רובוטים, שמונחים כולם להגיד אותו דבר, לחשוב אותו דבר, לכתוב אותו דבר, לנהוג אותו דבר, וכן להתייחס באופן שלילי לכל מי שנוהג אחרת מהם, שכן הוא מסכן את שלמות העדר. עדר תלמידים שיוצא ממערכת חינוך מעין זו הופך בעתיד לאזרחים מבוגרים, שגם הם חיים ע"פ קונספציות מקובעות ואחידות של עדר, שהוכתבו מראש, וללא כל פינה ליצירתיות ולמקוריות. ומדוע זה רע? כי כאשר הקונספצייה מתרסקת לך בפנים, אתה כבר כבול אליה כ"כ חזק בשלשלאות ברזל, שאתה מתקשה להתנתק ממנה, ורק אירוע קשה וטראומטי גומל אותך ממנה באופן סופי (כך קרה במלחמת יום הכיפורים, וכך קורה כיום עם קונספציית השלום שקורסת- היא אף פעם לא הוגדרה כקונספצייה כי חסידיה שולטים בשיח התקשורתי והם אלה שקובעים לכולנו באיזו טרמינולגיה להשתמש).

    

   לטעמי זו חוכמה קטנה מאוד לדעת ולזכור בע"פ את מה שכבר יודעים אחרים (המורה או ספרי בלימוד). החוכמה היא מה אתה (כן אתה!!!!) מביא מעצמך: אלו תובנות אתה שואב באופן יצירתי, מקורי וייחודי לך מהחומר שקראת. דרגה גבוהה יותר: כיצד התובנות המקוריות, שאליהן הגעת מחומר הלימוד, עוזרות לך (כן לך!!!! עליך אני מדבר!!!) באופן אישי בחייך או מסייעות לחברה או למדינה. לדוגמא: ניתן ללמוד היסטורייה בצורה יבשה כרצף של אירועים ספורדיים, שאין קשר ביניהם, ואז שואל לו באופן טבעי התלמיד הסקרן והמשועמם בו זמנית: למה בכלל ללמוד את מה שקרה בעבר? ברם כאשר שואבים מההיסטוריה תובנות מעמיקות, מרחיקות ואקטואליות באשר לחיינו, אז הופכים את ההיסטוריה למקצוע מרתק במיוחד (לא פחות מסרט פעולה הוליוודי, ואני לא מגזים) מצד אחד, ומקבלים ילדים יצירתיים ומקוריים במיוחד במקום עדר של תוכים מצד שני.

    

   מבחנו האמיתי של המורה זה לא הציונים של תלמידיו אלא מה הם לקחו מחומר הלימוד על מנת שישמש אותם באפקטיביות בעתיד בחייהם? אימי למשל הכריחה את תלמידיה ללמוד לשנן שירים בע"פ, ומכיוון שהם פחדו ממנה פחד מוות ו/או כיבדו אותה, הם עשו זאת בצורה כ"כ טובה, כך שגם אם היית מעיר אותם משנתם באמצע הלילה הם היו משננים לך במדויק את מילות השירים של ביאליק וטשרניחוסבקי בעיניים עצומות. אז הם יודעים את כל השירים בע"פ. זה באמת מה שחשוב? סלחי לי, אימי היקרה, מצידי שלא יזכרו כל מילה ומילה בע"פ, ויבינו יותר את המשמעויות העמוקות של הטקסט, ויגיעו באמצעות השירה לתובנות ברורות לא רק באשר למה שכתב המשורר אלא באשר לחייהם הפרטיים, החברתיים והלאומיים בארץ הזו.

    

   לסיכום נושא זה: מורה טוב בעיניי הוא מורה לחיים ולא מורה לציונים. הציון משקף את המצב הנוכחי בלבד (בייחוד שיש תלמידים שלאחר המבחן שוכחים את רוב חומר הלימוד), לעומת זאת מה שאתה לוקח מהלימודים שלך לעצמך לעתיד, זה ילווה אותך למשך כל חייך בכל המישורים, ולא יישכח ממך לעולם.

    

   אתם רוצים למצוא אותי? תיכנסו לשם למעגל המכיל המוני אנשים ובלגאן אין סופי, תתקרבו עוד (מה אתם מתביישים?), ותגיעו ממש לאמצע המעגל. כן כן....... ממש ממש למרכז המעגל. מה לא מצאתם אותי שם? אז כנראה שאני לא שם!!!! אז איפה אתה? תמצאו אותי, כנראה, תמיד בפינות השקטות של הטבע באוויר הפתוח עם מוסיקה טובה לנשמה, ויותר מזה אני לא צריך. שם אני חש הרמוניה ושלווה מוחלטת, ותתפלאו זה בחינם לגמרי, אך בעיניי שווה יותר מכל כסף שהוא או כל דבר נוצץ אחר, ומי שלא מבין אותי, כנראה לא יבין זאת לעולם. סיורים מודרכים לקניונים, שווקים וחנויות בגדים אני מותיר בשמחה רבה לאחרים (זה לא בילוי אלא כורח המציאות). אתם פשוט לא תופסים עד כמה הסגידה לחומריות הרדודה (עגל הזהב המודרני) גורמת לאומללות, קינאה, שנאה ולעוד תופעות שליליות רבות ומקטבות בחברה הישראלית. אני שכל הזמן רואה מסביבי אנשים שרצים אחרי הכסף הגדול, הם מזכירים לי את הכלב שרץ אחרי הזנב של עצמו בסיבובים אין סופיים וללא הפסקה עד שהוא קורס. אושר לבטח לא יצמח מזה.

    

   עצת אחיתופל. שמעתם על מטבע הלשון הזה? המשמעות שלו היא של אדם שמתיימר לך עצה, כביכול, לטובתך, אבל בפועל בסופו של דבר מתברר, שזו הייתה עצה גרועה מאוד, שהכשילה אותך. מדוע זה קורה? לפעמים זה נעשה במכוון ובזדון (ובמסווה של ידידות מזויפת) על מנת להכשיל אותך. לפעמים זה כלל לא היה מכוון, שכן העצה ניתנה מפי אדם, ששופט את הדברים ע"פ נקודת המבט האישית שלו והניסיון שלו, אך זה כלל לא מתאים למבנה האישיות שלך או לנסיבות של חייך. המסקנה המתבקשת: לא כל שמתאים וטוב לך הוא גם בהכרח מתאים וטוב לחברך, ולכן כאשר מקבלים עצות (גם כאשר מדובר באנשים מלאי כוונות טובות) צריך לבדוק אותן טוב טוב, ואז להחליט, אם לאמצן או לדחותן. אסור מצד אחד לפסול על הסף עצה טובה, אך מצד שני אסור לאמץ אותה באופן אוטומטי ללא בדיקה ושיקול דעת.

    

   אז  "עצת אחיתופל" זה ביטוי במשמעות שלילית ביותר, אך האם אחיתופל באמת נתן עצה רעה בסיפור ההיסטורי? לפי המסופר בתנ"ך בנו של דוד, אבשלום, מרד בו, סילק אותו מירושלים, מצבו של דוד היה בכי רע, והוא היה על סף תבוסה ניצחת. אבשלום התלבט כיצד לנהוג בהמשך המלחמה, ואז הוא פנה לשני יועציו, אחד מהם היה אחיתופל בכבודו ובעצמו. אחיתופל הציע לאבשלום לא להמתין, לנצל את המומנטום ולהביס את דוד באופן סופי אחת ולתמיד. היועץ השני לעומת זאת הזהיר את אבשלום, ואמר לו שדוד הוא כמו חיה פצועה וחבולה מלאת כעס וזעם, ושאם אבשלום יתקוף אותו עכשיו ללא הכנה מוקדמת אז הוא ינוצח. עדיף, כך אמר לו היועץ השני, לחכות, לארגן את הצבא, להתכונן, ואז לצאת לקרב מול דוד. אבשלום בסופו של דבר דחה את עצת אחיתופל ואימץ את עצת היועץ השני. העצה של היועץ הזה אפשרה בסופו של דבר דווקא לדוד להתאושש, להתארגן ולנצח בסופו של דבר את אבשלום. אז מה נאמר ומה נגיד? שדווקא עצת היועץ השני הייתה עצת אחיתופל? או שמא שעצת אחיתפול הייתה עצה טובה? אז כיצד התגלגלו הדברים שהביטוי עצת אחיתופל קיבל משמעות הפוכה לחלוטין מהסיפור המקראי? אם היינו מנסים להעניק לביטוי פרשנות שתתאים לסיפור המקראי היינו אומרים שעצת אחיתופל זו עצה טובה שנכשלנו בכך שלא היינו מספיק חכמים לאמץ אותה.

    

   רק האל הכול יכול יודע על הכול מהכול ובאופן מושלם. אנחנו בני האדם מוגבלים הן בזמן חיינו הקצר והן ביכולת השכלית שלנו המצומצמת, וכאן נשאלות  השאלות החשובות הבאות: כיצד לשפר את היכולת השכלית שלנו בזמן המועט שאנו חיים? וכיצד למצות את החיים ולהיות מאושרים? יש כאלה שבוחרים בתשובה הכמותית והשטחית. הם נעים כאחוזי תזזית על פני השטח לעבר המרחבים העצומים המשתרעים בפניהם במטרה להספיק כמה שיותר. מעצם הרצון שלהם להספיק כמה שיותר הם נעים במהירות רק על פני השטח, והם תמיד נוגעים רק ברפרוף קל בדברים, ואף פעם לא טורחים לפשפש לעומקם ולחקור הרבה מעבר למה שהעין רואה, האף מריח, האוזן שומעת והגוף חש. מצד שני יש את אלה שנשארים כל חייהם בד' אמותיהם, ושם הם חופרים לעומק ומגלים עולם עשיר ומופלא לאין שיעור מזה שקיים על פני השטח.

    

   המשוררת רחל כתבה: "צר עולמי כעולם הנמלה". לכאורה אנו אמורים לחשוב באשר למי שעולמו הוא צר שהוא בהכרח גם צר אופקים, אין לו שמץ של מושג מה מתרחש מסביבו, לא מעודכן, פרמיטיבי ובור. אז כיצד מסתדרים הדברים שכתבה רחל המשוררת על עצמה עם עולמה הפנימי העשיר והמגוון ביותר? הנמלה בשל היותה קטנה לא מסוגלת לנדוד למרחקים ולראות עולם, ולכן היא נאלצת להישאר בשטחי מחייה מצומצמים ביותר, ובמקומות הללו היא משקיעה את נשמתה וחופרת לעומק, כשהיא מנצלת את חריצותה הרבה לשם כך. האם האדם שמגביל את עצמו בחייו לדברים מסוימים,  ושם הוא משקיע את כל נשמתו הוא פחות חכם ומאושר מזה שנודד לכל מרחבי היקום, ובכל מקום הוא טועם רק מספר טעימות שטחיות מכל דבר? מסופקני. רחל בשירתה אומרת שהיא דומה לנמלה. הנמלה גם אם תרצה לצאת מד' אמותיה, לא תוכל לעשות זאת, ומכיוון שהמציאות הזו נכפתה עליה, אין לה ברירה אלא לעשות את המיטב ולהשקיע במקום שבו היא נמצאת. האם גם על רחל המשוררת נכפתה המציאות הזו או שמא היא בחרה בה באופן חופשי?  מכיוון שרחל מתארת את עולמה גם כעולם של סבל וכאב, ברור שהגורל כפה עליה את המציאות הזו (שכן רק מזוכיסטים בוחרים לסבול), אך היא תפקדה בה באופן מופלא, ושיריה הנהדרים הם העדות לכך. האם רחל הייתה מגיעה לתובנות מעמיקות באשר לחיים לולא היו בה כל כך הרבה סבל וכאב? ספק גדול. אני גם בספק שרחל הייתה נהפכת למשוררת גדולה, לולא הגבילה את עצמה לעולם הצר כנמלה, שבו היא הפליאה לחפור למעמקים.  האם ניתן בכלל להפוך בסופו של דבר גם את העולם הצר, המוגבל מלא הכאב והסבל, שנכפה עלינו במציאות למאושר בסופו של דבר (מעז יצא מתוק)? הכול מתחיל ונגמר בנפשו של האדם פנימה ובתהליכים הפנימיים שהיא עוברת לאורך הזמן ככל שחופרים יותר ויותר לעומק.

    

   לסיכום: חייו הקצרים של האדם מאלצים אותו לבחור בין שתי האלטרנטיבות הבאות:

    

1. שטחיות כמותית וגלובלית של ציפור דרור.

2. חפירה למעמקים בשטחים מצומצמים כשל נמלה חרוצה.

    

    

   הפרטה של שירותים ציבוריים היא טובה לבעלי ההון, היא טובה לפוליטיקאים, שתומכים בהם מאחורי הקלעים והיא רעה מאוד לציבור הרחב ולציבור העובדים. למה? בואו ונחשוב יחדיו בהיגיון בריא ושכל ישר: עסק פרטי- הדבר היחיד שמעניין אותו זה להרוויח כמה שיותר כסף (למקסם את הרווחים), ואם הוא משיג יותר כסף באמצעות קיצוץ משכורות לעובדים או פגיעה ברמת השירות, אז הוא יעשה את זה בחדווה וללא כל מגבלות מוסריות. העובדים הטובים והאיכותיים לא יסכימו לקבל פחות משכורת, ויעזבו, וכך נישאר בלעדיהם. גם העובדים, שיישארו, יהיו מתוסכלים וללא מוטיבציה, והדבר בסופו של דבר יביא גם  לפגיעה ברמת השירות לציבור הרחב. לכאורה, זה אמור לעניין את בעל ההון, שכן הוא פוחד שלקוחות יעזבו אותו, ויעברו למתחרים, למשל כאשר אנו מזמינים מוצר מסוים או שירות מסוים והוא איננו לשביעות רצוננו, לא נקנה לשם להבא, וכתוצאה מכל תיפגע פרנסתו של בעל ההון, אולם כאשר מדובר על שירותים ציבוריים, אין לנו ברירה אלא ללכת לשם, כי רק שם נקבל את אותם שירותים. כך שגם אם רמת השירות תיפגע, הלקוחות ימשיכו לבוא והעסק ימשיך להרוויח. אז מה איכפת לבעל ההון המחזיק בשירותים הצבוריים "בביצים" לפגוע בשכרם של עובדיו וכן להוריד את רמת השירות כדי להרוויח יותר? אז באה המדינה ואומרת: אנחנו נפקח עליו שהוא יעמוד בסטנדרטים של שירות סבירים ושלא ינצל את העובדים. מילים יפות באמת, אבל בשטח המדינה לא ממש מפקחת, ובעל ההון עושה מה שהוא רוצה בלי חשבון ובראש שקט, במיוחד כאשר הוא יודע שיש פוליטיקאים, שאותם הוא שימן בכסף, כדי שחלילה לא יעשו לו צרות. ואם חס חלילה בעל ההון נקלע למשבר, אז הוא דורש בתמורה לכך שלא יפגע בעניינים הציבוריים, שאותם הוא מחזיק "בביצים",  "תספורת הגונה". מה לא מגיע לו???

    

   אומנם גם בשירות הציבורי יש ליקויים ופגמים רבים, שחובה לתקנם, אך להעביר אותם לידיים פרטיות, זה כמו ליפול מהפח אל הפחת. השירות הציבורי אמור להיות נטול אינטרסים כלכליים פרטיים. הבעיה היא שלפעמים עובדים ומנהלים שם שוכחים שהם משרתי ציבור ולא בעלי הבית המקום, ושהרכוש הציבורי איננו ממלכתם הפרטית, שבה ניתן לעשות מה שהם רוצים (למשל עסקים פרטיים וקומבינות כלכליות כאלה ואחרות). כדי לתקן את הפגמים במגזר הציבורי, צריך שהמדינה תיקח אחריות, תשנה את הדברים ותפקח באדיקות במקום להרים ידיים להעביר את הכול לידיים פרטיות. אם המדינה מרימה ידיים ולא מסוגלת לפקח על המגזר הציבורי, שזה הממלכה שלה, אז כיצד באמת אתם חושבים ומצפים שהיא תוכל לפקח ביעילות, כאשר היא תעביר את השירותים הציבוריים לידיים פרטיות (אם בבית שלך אתה לא שולט, אז על מה שקורה בחוץ אתה כן תשלוט?)

    

   אם כבר מדברים על אנשים שמנים, שרוכבים על אנשים רזים, אז אפשר לומר שבסיפור הזה האיש השמן הוא דווקא בעלי ההון והפוליטיקאים המרופדים והמדושני עונג, ואילו האיש הרזה הוא הציבור הרחב, שנפגע ברמת השירות והעובדים, שהופכים לעבדים של בעלי ההון. קשה לי מאוד להבין, כיצד אדם נהנתן, שלא מסוגל להבין מצוקות ועוני בהתנהלותו היום יומית מטיף מוסר לאחרים באשר לשומן שלהם. קודם תשמש דוגמא אישית לרזון ולצניעות, ואז תתחיל לדבר על אנשים שמנים.

    

   מהי השפעת הגלובליזציה על הילדים שלנו? בגלל הטכנולוגיה המדהימה העולם בימינו הופך למעין כפר קטן אחד, ואנו חשופים להמון גירויים ודברים חדשים (כיצד למשל הייתם קוראים בשקיקה את כל מה שכתבתי באתר הזה לולא הגלובליזצייה? הייתי צריך לעבור בית בית באופן סיזיפי ולחלק חומר מודפס?) מצד אחד הילדים שלנו בזכות החשיפה הזאת הם הרבה יותר חכמים ודעתניים ממה שאנחנו היינו בגילם. מצד שני נפשם הצעירה היא לא מספיק מחושלת לעמוד בכך, והנזק שעלול להיגרם להם עקב אובדן התמימות והכניסה הישירה לעולם המבוגרים המנוכר, הקר, המניפולטיבי והאינטרסנטי יכול להיות הרסני ובלתי הפיך (מידת הנזק טרם נחקרה, שכן לא חלף מספיק זמן להעריך זאת באמצעות מחקרים מעמיקים).

    

   כשאני רואה את הילדים של היום (כולל הילדים שלי) אני מבחין שהם חשופים לדברים, שאני לא נחשפתי אליהם, ולא ידעתי על עצם קיומם עד שנות העשרים של חיי. ומה קורה כאשר הילדים נחשפים באופן אישי לדברים שליליים? האם הנפש שלהם העדינה, שטרם חושלה, מסוגלת לעמוד בהם או להכיל אותם? הבריונות ברשת זו, למשל, תופעה שלא הייתה בילדותנו (כי פשוט לא היה אינטרנט) והנזק שלה עלול להיות עצום בשל השילוב הקטלני בין היותה גלובלית לבין ההתבגרות השכלית המוקדמת של ילדינו, שמקדימה בשנים רבות את התבגרותם הנפשית.

    

   אז מה ההורים אמורים לעשות? מצד אחד אי אפשר לעצור את הגלובליזציה (כמו שאי אפשר היה לעצור את האדם מלטעום מפרי עץ הדעת), אך מצד שני חייבים להיות מודעים לסכנותיה המרובות ולעמוד על המשמר כל הזמן. למשל, ילד שמפיצים עליו דברים שליליים ושקריים ברשת, ללא פיקוח ועזרה של מבוגר, נפשו העדינה והבלתי מחושלת לא תוכל תמיד לעמוד בזה. כמבוגרים נפשנו פחות או יותר התחשלה, ואנחנו לומדים לחיות עם הרוע, האכזריות, השקרים הזדוניים ועלילות הדם (עם כי להתרגל אי אפשר אף פעם!!!!). אבל כילדים? אם אני כילד הייתי נחשף לדברים השליליים הללו, אז כנראה לא הייתי שורד את זה בשלום. בילדות שלנו היינו עסוקים כל היום במשחקים בחוץ (בעיקר כדורגל). בגלל הגלובליזציה והטכנולוגיה, הילדים נשארים יותר ויותר בבית, ושם הם מדברים עם חבריהם דרך המחשב או הפלאפון, ואז באופן טבעי הם עסוקים כל הזמן בלרכל איש על רעהו, וכאשר מדובר על דברים שליליים, זה יכול להיות קטלני, שכן מספיק ניצוץ אחד על מנת לגרום לתבערה גדולה בזכות אדי הדלק של הגלובליזציה.

    

   במבט לאחור אני חושב שהגלובליזציה לא עושה טוב לילדים שלנו. לטעמי הילדות של בני דורי היחסית צנועה ופשוטה הייתה הרבה יותר מאושרת ובטוחה ממה שקורה כאן היום.

    

   ימי הפורים הם אומנם ימי שמחה וצהלה, אך הם גם מהווים תזכורת נוקבת ומרה על הניסיון להשמיד את עמנו ולמחות את זכרו מעל פני האדמה. מה לעשות, שבכל דור ודור עומדים עלינו מנוולים אלה ואחרים לכלותנו, ואנו בעזרת האל התגברנו, מתגברים ונתגבר עליהם בסופו של דבר למרות כל המחיר הכבד משאת, שנגזר עלינו לשלמו. ניסיון העבר של העם היהודי מלמד, שמי שמאיים במערכה הראשונה של המחזה בהשמדתנו, ינסה ככל הנראה לממש זאת במערכה השלישית. אני כלל לא מבין את אלה שמזלזלים בחומרת האיום, שנשקף לנו מאיראן ומשאר הנבלות, שצמחו כאן כמו פטריות לאחר הגשם בג'ונגל האנרכיסטי הזה. לא הספיק לנו מה שקרה בשואה על מנת ללמדנו את הלקח, שיש לקחת איום על קיומנו ברצינות ולא לפטור זאת כדברי הבל, רהב ושחצנות של אויבינו, שלא עומד מאחוריהם דבר?

    

   חובתו של כל מנהיג ישראלי אחראי ושפוי לנצל כל הזדמנות ולעשות כל מה שאפשרי בכל מקום וזמן נתון על להתריע על הסכנה, ואם פירוש הדבר- התערבות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית- הגנה על קיומנו מצדיקה כל צעד שיינקט ובכל דרך אפשרית!!!! על מנת לחולל שינויים משמעותיים אין מנוס לעיתים  אלא לשחות באומץ לב נגד הזרם, וגם הצעד הקטן והצנוע ביותר, אם הוא נכון ומשכנע, יכול בסופו של דבר להביא לטלטלה ולתפנית היסטורית עצומה. בכל מערכת ששבוייה בקונספציה שגויה ומוטעית ומסרבת בעיקשות להתנער ממנה, חייב תמיד שיהיה לפחות אחד שעומד בשער ומתריע בפני הסכנה המוחשית, ומוכן אף לשלם על כך מחיר כבד.

    

   האם נאומים ודיבורים מספקים? בהחלט שלא!!! לא משנה כמה אתה משכנע, צודק, מוסרי ויודע להעביר את עמדתך בצורה ברורה, הזירה הבינ"ל מורכבת ממדינות, שבד"כ מנהלות את מדיניותן ע"פ אינטרסים ושיקולים קרים ומנוכרים של עלות מול תועלת ולא ע"פ שיקולים ערכיים ומוסריים (יש גם אנשים רבים, שמנהלים כך את חייהם: לא טוב מול רע אלא מה מביא לי תועלת ומה לא!!!). מדינות תרשינה לעצמן להיות מוסריות וצודקות, כאשר אינטרסים שלהן לא מעורבים בכך ישירות. יש כמובן גם מדינות צבועות, שמטיפות מוסר לכל העולם ואשתו, אך בביתן פנימה- המוסריות מהן והלאה!!!

    

   אז מה צריך לעשות במקביל לנאומים? לטעמי צריך להעביר לאמריקאים ולאיראנים את המסרים הבאים מאחורי הקלעים:

    

   המסר לאמריקאים: אנחנו לא נסכים בשום תנאי לשמש בתפקיד צ'כוסלובקיה של המאה הקודמת, ואנו מסרבים בתוקף להיות חיילים פשוטים (פיונים) במשחק השח מט, שמנהלת ארה"ב מול איראן. לנו בלוח השחמט יש מלך משלנו, ואנו נעשה כל מה שיידרש תוך שימוש בכל האמצעים האפשריים העומדים ברשותנו (הכול כולל הכול) על מנת להגן על קיומנו, גם אם נהיה לבד במערכה הזו.

    

   המסר לאיראנים: האיראנים כל שני וחמישי מוציאים הודעות לתקשורת, המאיימות בהשמדתנו או בהחרבת חלקים נרחבים מהמדינה, ומה התגובה שלנו? כדי לא להלהיט את האווירה עוד יותר אנו שותקים ומתעלמים. יש כאלה שמצדיקים מדיניות זו, שכן הם רואים באיומים הללו דברי רהב או פסיכולוגיה בגרוש, ומסרבים להתרגש מזה (אלה פחות או יותר אותם אנשים שחשבו שטילים מעזה זה סתם הפחדות דמיוניות ומניפולטיביות ולא צריך להתרגש מזה). אני חושב שאסור לנו לשתוק וצריך להגיב ובצורה אובססיבית לכל איום ואיום כזה. לטעמי, האויב צריך לדעת מראש טוב טוב מה יקרה לו, אם ינסה לממש את איומו, כדי שלא יתבכיין אחר כך על מה שנעולל לו. אלה המסרים, שחייבים לעבור לאיראנים ולכל המנוולים האחרים שמסביבנו בכל הזירות:

    

1. כל פגיעה בנו תיענה בתגובה קשה ולא פורפורציונלית שעולה באלפי מונים על מה שעשו לנו.

    

2. ישראל תנקוט בכל האמצעים העומדים ברשותה על מנת להגן על חיי אזרחיה ועל עצם קיומה, ואם פירושו של דבר להפוך את מדינת האויב לטוטל לוס ולעיי חורבות או במקרה קיצון להעלימה לחלוטין ממפת העולם, אז שלא יהיה ספק לרגע שברגע האמת לא נהסס לעשות זאת!!!!

    

   החפץ בביטחון לאזרחי ישראל לא צריך ללכת שבי אחרי אשליות השלום המסממות, אלא פשוט להעביר לאויבים מסרים חריפים על גורלם הרע והמר, במידה ויעזו לתקוף אותנו, ותאמינו לי שזה עובד מול כוחות הרשע והזדון: בתקופת המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ האיום של ארה"ב על ברה"מ במלחמה גרעינית על כל פרובוקציה הביא לשקט מוחלט בין הגושים. במסמכים שנמצאו אצל גרמנייה הנאצית לאחר המלחמה התברר, שאם היו מרתיעים את היטלר בזמן באיומים במקום לנסות לרצות ולפייס אותו כל הזמן, אז הוא לא היה מעז להיכנס לחבל הריין (הראשון שבכיבושיו הזוחלים בשיטת "המצליח"). אז גבירותיי ורבותיי, אנחנו צריכים להגן על קיומנו, כפי שארה"ב הייתה עושה, אם היא הייתה מאוימת באופן דומה. אתם זוכרים למשל את משבר הטילים הגרעיניים בקובה? האם אובאמה היה מגיב בנחישות להצבת טילים גרעיניים סובייטיים בקובה כמו קנדי או כמו שהוא דורש מאיתנו כעת להבליג ולשתוק? או שמא כאשר מדובר באינטרסים אמריקאים צריך להיות קשוח, אך כשמדובר בבני ברית אפשר פשוט להפקיר אותם ואת ביטחונם כדי לפייס את ההיטלר החדש? איראן גרעינית היא בשבילנו כמו קובה עם טילים גרעיניים רוסיים המכוונים לעבר ארה"ב.

   בקיצור: אם תדבר עם אנשי הרשע והזדון על מוסר, ערכים ודרך ארץ, אז או שהם כלל לא יבינו על מה לכל הרוחות אתה בכלל מדבר, ואם יש בכלל סיכוי שהם מבינים דבר מה, אז הם יירקו לך בפרצוף בבוז, זלזול ושאט נפש, שכן הם יפרשו את התנהגותך כחולשה של כבשה מפוחדת ולא כנדיבותו של האריה החזק ("קורי עכביש מתפוררים" כך רואים אותנו פחות או יותר אויבינו), אבל אם תדבר איתם בשפה שהם מדברים איתך, אז את זה הם בהחלט מבינים טוב טוב.

    

   ובאשר לנאצנצים (הנאצים הקטנים) שבדרומנו, שקיבלו חסינות על חייהם ועל מדינת הטרור שלהם בזכות ההומאניות המופלגת והבלתי נורמאלית שלנו (לכו תשאלו את סיסי מה הוא היה עושה, ואיך עזה הייתה נראית ועם כמה הרוגים, אם הם היו יורים טילים על קהיר) המסר שצריך להעביר להם הוא זה: אתם רוצים שקט, אז אל תתקפו אותנו, ואז גם תוכלו להפוך את עזה בזכות הכסף הרב שמוזרם לריביירה של המזרח התיכון. אל תנצלו לרעה את ההומאניות שלנו. להבא לא תקבלו יותר חסינות, ומה שהיה לא יחזור יותר לעולם. שכונה שממנה יירו עלינו תימחק מהמפה תוך 24 שעות ממועד הירי. לא רוצים שזה יקרה? אז אל תירו עלינו (הכדור נמצא במגרש שלכם). אם התושבים לא יפנו את השכונה בפעם הראשונה, אז סביר להניח שבשכונה הבאה בתור הם כבר ינוסו כל עוד נפשם חפצה לחיות. אם החמאס רוצה להחריב שכונות עזה אחת אחר השנייה, אז שיתכנן מראש מהיכן לירות, ואנו נהיה קבלני ההרס שלו. מסר דומה צריך להיות מועבר גם לנאצנצים שבצפון. כאשר מסרים מעין אלה יועברו מראש וכל הזמן וללא מנוח (לא לחכות לרגע האחרון) לאויבים, הם יהיו מובנים ומופנמים גם להם היטב היטב וגם לאוכלוסייה. כאשר הם יבינו שאנו רציניים ולא מבלפים, אז ההתייחסות שלהם גם תשתנה. תדברו איתם על מו"מ והסדרים, תקבלו בתגובה רק פטיש חמש טון בראש.

    

   "סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות". אנו חיים בחברה מאוד לוחצת ומלחיצה, שרוצה לחטוף מכל הבא ליד כמה שיותר מהר ועכשיו, ומי שלא יוצא וכל תאוותו בידו, התסכול שלו משול לילד, שמשתטח על הרצפה של החנות, צורח וצורח, רק משום שאמא שלו לא מסכימה לקנות לו את הצעצוע שהוא רוצה. הרי הבטחתם לנו שלום!!!! אז למה אתם לא מביאים לנו אותו עכשיו? הזמן לא משחק לטובתנו, אז למה אתם לא ממהרים? נו כבר..... תביאו לנו כבר את השלום, לפני שממש נתרגז!!! מה הוא עדיין לא בא? תוותרו קצת פה ושם, ואז בטוח הוא יבוא. מה הוא עדיין עוד לא בא? אז אולי תוותרו עוד טיפה? נו מה איכפת לכם? בבקשה אנחנו מתחננים!!!  תשאלו אפילו את האויבים ואת אומות העולם והם יגידו לכם שאנחנו צודקים. נו אז מה אתם אומרים? נפתח את היומן ונקבע את התאריך שהוא כבר יבוא? מצד שני האויבים שלנו רואים אותנו רצים אחרי הזנב של עצמנו לשווא ומגחכים לעצמם. הם מצידם לא ממהרים לשום מקום, ויש להם סבלנות לחכות גם עוד מאה שנה, עד שתהיה להם הזדמנות והם יחושו, שידם על העליונה.

   אז גבירותיי ורבותיי, גם אם לא יהיה שלום בדורות הבאים לא צריך למהר לשום מקום ולהילחץ ולדבר על זה כל היום, כי אנו נמשיך להתקיים ולהסתדר כאן גם בלעדיו למרות כל המכשולים והמשברים שבוודאי עוד יהיו. הדרך היא עוד ארוכה מלאה קשיים וקוצים, אך אין לנו ממש שום ברירה אחרת, אז בבקשה תפסיקו להסתכל כל הזמן רק על ההווה ועל הרגע, ותתחילו סוף סוף לחשוב במונחים של רץ למרחקים ארוכים, שלא מרים ידיים ופורש כל פעם שצץ לו קושי או משבר. בקיצור אני מאמץ בחום את הפתגם הערבי הבא בדבר היכולת לדחות סיפוקים מיידיים: "החיפזון מהשטן". עדיף להתמקד בדברים חברתיים שניתן להשיגם (צמצום פערים, פירוק מונופולים, ביעור הפשיעה, האלימות והשחיתות ועוד) ולהפסיק להשקיע אנרגיות מיותרות ומבוזבזות על מה שלא ניתן כעת ובכלל להשיגו (זה כמו פול גז בניוטרל).

    

   בין ישראל לארה"ב מתנהל עימות חזיתי נוקב בסוגיית הגרעין האיראני, עימות, שאי אפשר יותר לכסותו או  לכבסו יותר במילים דיפלומטיות יפות ועדינות. נתניהו טוען שמדובר בעסקה רעה מאוד, ואילו אובאמה מציין, כי מדובר בעסקה הטובה ביותר, שניתן כעת להגיע אליה. נתניהו אומר שהעסקה תאפשר לאיראן להפוך למדינת סף גרעינית, כך שביום בהיר אחד נתעורר למציאות של איראן גרעינית (כמו במקרה של צפון קוריאה). אובאמה לעומת זאת טוען, כי העסקה היא הדרך היחידה למנוע באפקטיביות מאיראן מלהפוך לגרעינית, ושארה"ב ובנות בריתה תוכלנה לפקח באופן הדוק ומקרוב על כך שהאיראנים יעמדו במילתם ולא יפרו את ההסכם.

    

   אנו האזרחים מבולבלים: מי צודק? מי טועה? כיצד שני מנהיגים רואים מול העיניים את אותו דבר בדיוק, וכל אחד מהם מגיע למסקנות כה שונות? מכיוון שאנו האזרחים לא חשופים לכל המידע עקב שיקולי סודיות או אינטרסים שלא לחשוף הכול, ויש לכולנו פחות או יותר מסך עשן מול העיניים, אז אין לנו ברירה אלא להסתמך על מה שנאמר ונכתב בתקשורת או לחילופין על מה שאומרים המנהיגים עצמם. אז כיצד נתניהו ואובאמה מפרשים את אותו דבר בדיוק באופן כה שונה? זה הגיוני שכן:

    

1. זה שעומד מול איום קיומי יסתכל על הדברים אחרת מזה שהאיום לא מסכן אותו כרגע ישירות.

    

2. זה שניצב קרוב מבחינה גיאוגרפית מול הסכנה (קו החזית הראשון) יסתכל על הדברים אחרת מזה שהסכנה רחוקה מביתו (אם קובה למשל הייתה מחליטה יום אחד לפתח נשק גרעיני, סביר להניח שארה"ב לא הייתה מנהלת איתה מו"מ על עסקה מעין זו או שאובאמה היה מצדיק עיסקה מעין זו איתה. לא מאמינים: ראו מה עשתה ארה"ב לפנמה בנסיבות פחות חמורות בהרבה, כאשר זו העזה לסגור את תעלת פנמה).

    

3. ניסיון העבר מול תמימות ונאיביות בהווה: אנחנו בניגוד לאמריקאים הנאיביים והתמימים יודעים בדיוק עם מי יש לנו עסק, ומכירים היטב את כל הטריקים, השטיקים, הרמאויות, משיכות הזמן וסיפורי האלף לילה ולילה. הספקנו לחוות את זה על בשרנו מספיק זמן עם הפלסטינים. גם האמריקאים וגם הוועדה לאנרגיה אטומית הספיקה להתוודע לתרגילים האיראנים של משיכות זמן, הסתרה, מניפולציות ושקרים, אך לא באותן עוצמות, כפי שאנו חווינו מעל עשרים שנה. אנחנו יודעים שהאיראנים מרמים את ארה"ב והמערב. אנו גם יודעים שהאמריקאים חיים להם עדיין בעידן הנאיביות והתמימות והם טרם התעוררו ממנו, ואנחנו גם יודעים שהאמריקאים מאמינים שהסכם הוא הסכם ג'נטלמני, שכל הצדדים מחויבים לו בכל מאזן כוחות, ושהוא אמור להיות איתן להחזיק מעמד גם מול הרוחות הזמן הנושבות והמשתנות, ואילו אנו יודעים שללא פיקוח הדוק ההסכם יהפוך לעורבא פרח, ושהאיראנים מספיק מתוחכמים כדי להתחמק ביעילות גם מפיקוח. זוכרים את ההסכם שהגיעו המעצמות אליו עם חזבאללה (התלמידים הממושמעים של האיראנים) וישראל בתום מלחמת לבנון השנייה? החזבאללה התחייב לא להתחמש ולהתרחק מהגבול. מה נותר מההסכם הזה? איפה הפיקוח של המעצמות? מדוע אתם חושבים שהאיראנים ינהגו אחרת?

    

    יתר על כן לאסאלם השיעי יש הצדקה דתית לנהוג כך, שכן בנוסף ל-5 מצוות היסוד של האסלאם, יש לו גם את מצוות התקיה- הזהירות. ע"פ מצווה זו יש חובה דתית בעת הצורך להוליך שולל ולרמות את הכופרים וכן לדבר במתק שפתיים איתם ולחתום איתם הסכמים, כל עוד זה משרת את האסלאם לעבר מטרותיו העתידיות. גם באסלאם הסוני יש הכשר  ליחסים טובים עם הכופרים כל עוד ידם של הכופרים על העליונה, אך כאשר מאזן הכוחות משתנה יש חובה דתית לצאת לג'האד. הסכם ח'ודיבייה (אותו הרבה לצטט ולהזכיר ערפאת) הוא הסכם שעליו חתם הנביא מחמד עם תושבי מכה, כאשר מאזן הכוחות היה לרעתו, אך ברגע שזה השתנה, אז הוא הפר אותו וכבש את מכה. הסכם זה הוא ההכשר המוסרי לאסלאם לחיות בפיוס זמני עם מדינות העולם. פיוס זה יכול להימשך ללא הפרעה גם דורות שלמים, ואף לתת אשליה מרדימה של שלום, אך ברגע שמאזן הכוחות משתנה לטובת האסלאם, אז חובה על כל מוסלמי לצאת למלחמת קודש (ג'האד). דעאש למשל (ובניגוד למוסלמים המתונים) חושבים שמאזן הכוחות כבר השתנה לטובתם, ולכן התחילו לפעול בעוצמה.

    

    גם בראייה לא דתית האסלאם הקיצוני של ימינו מזכיר בהתנהלותו את הפאשיזם והנאציזם של המאה הקודמת. גם הם קיימו מו"מ עם מדינות המערב ועם ברה"מ, וחתמו על הסכמים עימם, אך ברגע שהם התחזקו, הם לא היססו והפרו ברגל גסה אותם. היטלר התחייב לאחר קבלת חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה בתום מו"מ ממושך ומייגע שאין לו יותר תביעות טריטוריאליות. זה לא הפריע לו להשתלט לאחר מכן על מה שנותר מצ'כוסלובקיה, וכעבור זמן קצר לפלוש גם לפולין (לא מפתיע שדווקא נשיא צ'כיה דהיום מכריז: "כולנו יהודים, והאויב הוא האסלאם הקיצוני"). מול ברה"מ חתם היטלר על הסכם אי לוחמה, שאפשר לו את הכיבושים במערב אירופה בראש שקט מדאגות , ולאחר שניסיון הפלישה לבריטניה נכשל, הוא הפר את אותו הסכם באופן חד צדדי, הפתיע את סטאלין, שסיפק לגרמניה עד הרגע האחרון ציוד , ופלש לברה"מ.

    

   ומה באשר לעתיד? האיראנים מרשים לעצמם לעשות שרירים גם מול העסקה הרעה שארה"ב מציעה להם כעת, ולכן יש שתי אפשרויות. אם האיראנים לא יסכימו לחתום, ובהנחה שארה"ב לא תסכים להתפשר עוד יותר, אז ארה"ב והמעצמות תעמודנה במערכה מול איראן יחד איתנו. לעומת זאת אם האיראנים כן יחתמו על העסקה הזו, אז אנו ניאלץ לעמוד לבדנו מול האיום הקיומי הזה. לאור זאת ברור מדוע אנו מעדיפים את העדר ההסכם מאשר הסכם רע.

    

   בכל מקרה המהלך הדיפלומטי מיצה את עצמו. כל עוד היה סיכוי שדיבורים ישפיעו ויביאו לשינוי המיוחל, אז הייתה גם חובה מוסרית וערכית לנסות ולהשפיע, אך ברגע שהדברים פחות או יותר נחתמים ונסגרים (לכאן או לכאן), כל דיבור עתידי מעתה ואילך הוא  פשוט מיותר ומזיק, וישראל צריכה להפסיק את הקשקשת ברשת ולעשות את כל הנדרש ממנה על מנת להגן על עצמה עם עזרה או בלעדיה, כאשר יעלה הצורך המיידי לכך, כפי שעשה בזמנו מנחם בגין ז"ל.

    

   ואם כבר מדברים על מנחם בגין ז"ל, מן הראוי במיוחד בימים אלה להזכיר את מה שאמר באשר לדמוקרטיה. הוא אמר שהוא ייאבק למען דעותיו ועמדותיו בעיקשות ובנחישות, אך באותה מידה של נחישות הוא ייאבק על מנת לתת ליריביו הפוליטיים את הזכות להשמיע את דעותיהם בחופשיות מבלי להפריע להם. דרגה גבוהה יותר של דמוקרטיה באה לידי ביטוי ביכולת שלנו גם להקשיב לדברים שאומרים היריבים הפוליטיים. לתשומת ליבכם: לעיתים דווקא באמצעות הקשבה מעמיקה ליריבינו הפוליטיים אנו דווקא משתכנעים יותר בצדקת עמדתנו . מעבר לכך האתגר הוא לדעת לשמוע את עמדות היריבים הפוליטיים, ואז להתמודד עם מה שהם אומרים במקום לאטום את האוזניים, ולסתום פיות באמצעות צרחות. אני שולל ומגנה כל אלימות במסגרת הויכוח הנוקב. האלימות רק מעוררת שנאה ואנטגוניזם, ומעודדת תרבות של שיח חירשים הדדי (צועקים אחד על השני ובמקביל אוטמים את האוזניים מלשמוע את האחר). האלימות לא משכנעת אף אחד , ורק מרחיקה אנשים טובים מכל המחנות מהעשייה הציבורית ומקרבת רק את האלימים מכל המחנות. הדרך האפקטיבית היחידה לשכנע היא באמצעות דיבור בדרך ארץ ובנועם הליכות תוך שימוש בטיעונים לוגיים, הנסמכים על נתונים עובדתיים. לתשומת ליבכם: כאשר אתה צועק, אף אחד לא שם לב למסר שאתה מנסה להעביר אלא רק לטון הדיבור שלך הצורם. עם זאת לדמוקרטיה יש גבולות ברורים, שצריך לעמוד בהם. גורמים שמפיצים גזענות ושנאה בוטים או שהם אנטי דמוקרטיים מצד אחד או כאלה ששוללים את קיומה של המדינה כמדינה יהודית מצד שני הם לטעמי חורגים מגבול הלגיטימיות של הדמוקרטיה. מי חרג מהגבולות ומי לא? את זה קובע בית המשפט העליון, ואף אם חולקים על קביעותיו , צריך לדעת לכבד אותן בתור הגורם המוסמך מבחינה חוקית לקבל החלטות בנושא. לסיכום: תנו לכולם לדבר בחופשיות, תקשיבו למה שכולם אומרים , ואז תחליטו מה מתאים לכם ומה לא, מי משכנע אתכם יותר ומי פחות. תחשבו שהזירה הפוליטית היא כמו סופר מרקט של דעות, תקשיבו לכולם, ורק כך תוכלו לגבש לכם דעה מושכלת ונבונה יותר, המבוססת על כל מה ששמעתם.  

    

   אנו רואים את דמותו של היטלר, יימח שמו וזיכרו, וישר אנו מזהים מבחינה תדמיתית את הרוע המוחלט עם צרחות מטורפות, התלהמות מזעזעת, נענועי ידיים וגוף בלתי נשלטים ועוד דברים, שאופייניים יותר לאדם שברח מבית משוגעים פסיכיאטרי מאשר למנהיג, ואז כאשר בזירה הבינ"ל מסתכלים על שר החוץ האיראני שמדבר בשקט ובנועם הליכות עלולה להיווצר  תדמית אשלייתית של איש תרבות ומוסר, אבל זו בדיוק אותה התגלמות של הרשע והזדון האנושיים, רק שזו מחופשת היטב במסווה של התנהגות, כביכול, תרבותית.

    

   שר החוץ האיראני אמר שאנו מדינה מחרחרת ריב ומדון ושוחרת מלחמה. בעולם של תדמיות ללא מחקר מעמיק קל מאוד לדבר ואף לשכנע את הבורים בסיסמאות נבובות ורדודות תוך התעלמות מהעובדות הנחרצות והחד משמעיות: האיראנים מעבר לשאיפתם להגיע לנשק גרעיני תוך שימוש בדרכי רמייה ומשיכות זמן,  הם גם מדינה שמייצאת באופן ישיר טרור ואלימות בכל מקום בעולם. איראן שואפת בשלב הראשון בלבד להשתלט על כל האזור ולהפוך לבעלת ההגמוניה בו, ובשלבים הבאים יש לה שאיפות בינ"ל נאציות נוספות. השפעתה חורגת הרחק מגבולותיה והיא מגיעה כיום רק באזור שלנו לסוריה, עיראק, לבנון ותימן (גם בדרום אמריקה למשל יש לאיראן השפעה רבה ע"פ כתבה בתקשורת). יש לה שלוחה טרוריסטית בלבנון, שקוראים לה חזבאללה. היא המממנת והתומכת המרכזית של החמאס בעזה. לאחרונה היא ניסתה לבנות לה עמדות שליטה נוספות בסוריה, וכן היא מנסה להקים את חזבאללה גם שם.  מדינות המפרץ הקרובות אליה מבחינה גיאוגרפית רועדות מפחד מפניה, והיא קוראת באופן פומבי ומוצהר להשמדת מדינתנו (היא רק שוכחת שמה שהיא מאיימת לעשות לאחרים היא יכולה לקבל כעונש על עצמה). אז שר החוץ האיראני עוד מרשה לקרוא לנו מדינה שוחרת מלחמה? גם לצביעות צריך לשים גבולות של היגיון!!!! ועוד לא דיברנו על הדמוקרטיה המופלאה באיראן ועל ההתייחסות השלטונית של איראן לאופוזצייה או לכל מיני ניצנים של ביקורת או מחאה בתוכה. הצביעות הזו מזכירה את אסד, שגינה את הרג הפלסטינים במבצע צוק איתן, כאשר הוא מצידו טובח ללא רחם וללא כל מגבלות מוסריות וערכיות בבני עמו שלו!!!! צביעות בינ"ל קשה  באה לידי ביטוי, כאשר מדינה שאין לה שמץ של מושג מה זה בכלל מוסר או ערכים הומאניים (תקשורת בינ"ל נכבדה: תשאלו בבקשה את שר החוץ האיראני ותחקרו אותו לעומק מה הוא בכלל מבין בענייני מוסר וערכים הומאניים ואנושיים. בטוח שתקבלו ממנו תשובות מרתקות!!!!)  מטיפה מוסר למדינות אחרות  באמצעות סיסמאות ריקות מתוכן. אז מי בעד למנות את איראן כבעלת זכו וטו במועצת לזכויות האדם של האו"ם? ומי בעד לתת למנהיגיה פרס נובל לשלום, למוסר, להומאניות ולדרך ארץ? (תסלחו לי על הציניות המרה).

    

    במהלך המסע הוירטואלי, שבו התחלתי לפני כארבע שנים נתקלתי בתגובות שליליות (מועטות באופן יחסי למה שציפיתי, יש לומר בכנות) של אנשים, שלא מכירים אותי ברמה האישית, אך לא הייתה להם כל בעיה להביע את דעתם בצורה וולגרית ובוטה במיוחד תוך שילוב קללות ונאצות מבית מדרשם. רבות שאלתי את עצמי והתחבטתי בשאלה, מדוע הם מרשים לעמם ללא שמץ של בושה להתנהג כך ולרדת לרמה כזאת, שיותר מאשר מבזה ומשפילה אותי, היא מעידה לשלילה עליהם (ולא חלילה בעניינים שעומדים ברומו של עולם, אלא באשר לתחביב לא מזיק ושולי באופן יחסי). שאלה נוספת, שריצדה במוחי: בעולם של סיבה ומסובב- מאין הרוע הזה מגיע, ומה גורם לרשעות הזו? התשובה לשתי השאלות היא אחת: "הדג מסריח מהראש". כאשר פוליטיקאים (נבחרי ציבור להזכירכם) מרשים לעצמם להתנהג זה כלפי זה באופן וולגרי ומבזה ללא שום גבולות וכבוד בסיסי אלמנטארי לזולת (ובמיוחד בתקופת בחירות), אז מה אתם בדיוק מתפלאים, שזה מחלחל לכלל האוכלוסייה, שמחקה את הפוליטיקאים ולא רק בפוליטיקה עצמה אלא בכל תחום ותחום מהחיים הציבוריים והאישיים של כל אחד ואחד מאיתנו? רק כאשר השיח הפוליטי יהפוך פה ליותר מכובד ומכבד, יתמקד בצורה עניינית בסוגיות שבמחלוקת במקום בסיסמאות נבובות או בקללות, כינויי גנאי, השפלות אישיות ורמיסת כבוד האדם הבסיסי, רק אז יבוא השינוי המיוחל. כל עוד הפוליטיקאים לא ינקו את עצמם ואת המחנות שלהם (כן כן בתוך הבית ולא רק במחנה היריב!!!) מהתרעלה הזו, אז הרעל הזה ימשיך להתפשט ולהרוס כל חלקה טובה בחברה.

    

   ברמה האישית אני יכול להביא לכם אין ספור סיפורים על תרעלה מעין זו (דברים שקרו לי לפני שהתחלתי במסע של השירה, כך שאי אפשר לומר שהמעורבים הכירו אותי לפני כן היכרות מוקדמת ועשו זאת כתוצאה ממשהו שעשיתי להם), אך אסתפק בדגימה, ששלפתי מזיכרוני כרגע "על קצה מזלג" בלבד.

    

1. שתי הנערות, שאני לא מכיר אותן, שעברו על פניי, ואמרה לרעותה במתק שפתיים ובצחוק מתגלגל (עד אז לא ידעתי שרוע יכול לבוא גם "בנועם" מעין זה): "אני במקומו הייתי מתאבדת" (איזו מערכת חינוך חינכה אותן בדיוק לדבר ככה?).

    

2. האדם החרדי, שאני לא מכיר, שעבר על פניי באופן אקראי, ואיך שזה קרה, הסב את ראשו ממני במופגן לצד השני וירק יריקה הגונה (זה יהודי אמיתי או יהודי מזויף בתחפושת של חרדי? ואיפה דרך הארץ, שקדמה לתורה, לאן בדיוק היא נעלמה אצל אותו חרדי? ).

    

3. הזאבים בתחפושת אדם עם הצחוק המרושע והמבזה והדיבור הוולגרי כלפי  כל אדם, שמשום מה "לא בא להם טוב בעיניים". (הם תמיד מזכירים לי את סיפורו של אלישע הנביא והנערים שלעגו על היותו קירח).

    

4. ההערות הנבזיות המכוערות ביותר והבלתי פוסקות כמו זמזום של זבובים מאחורי הגב באשר לנטיות מיניות, שלא היו ולא נבראו מעולם.

    

5. אנשים שלא מכירים אותך, אבל אין להם שום בעיה לקבוע על סמך רושם ראשוני בלבד קביעות נחרצות ושליליות ביותר באשר אליך ולאופייך (לא ידעתי שיש ככל כך הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים מומחים במדינה באשר זולתם, ועוד מבלי לראות את הפציינטים שלהם? ועל סמך רושם ראשוני בלבד? ממש גאונים, לא ???).

    

   פוליטיקאים יקרים: לא חשוב עד כמה אתם חושבים שאתם צודקים באמונותיכם ובתפיסותיכם, אתם חייבים במקביל לשים גבולות ברורים גם על הדרך שבה אתם מתנהלים, שכן היא לא פחות חשובה מהעניין, שלמענו אתם נאבקים, וזאת בשל ההשפעה האדירה של הדרך שבה תבחרו  בסופו של דבר על אופן ההתנהלות העכשווית והעתידית של ציבור הבוחרים שלכם ושל כלל האוכלוסייה בכל תחומי החיים מנושאים ברומו של עולם ועד זוטות דברים בחיי היום יום (כמו שוקולד בטיסה, הנדנדה בגן המשחקים והחנייה בבית המלון).

    

   דוגמא נוספת לרעל מעין זה: הייתי באירוע משפחתי, ומסתבר שהסתרתי לאחד האורחים לא בכוונה. אז מה אמר לי המנוול? הוא יכול היה לומר "תסלח לי, אתה יכול בבקשה לזוז קצת, כי אתה מסתיר לי"? (הייתי מסתפק גם ב-"תזוז אתה מסתיר לי". במקום זאת הוא בחר את המשפט המבזה הבא: תזוז כבר, אידיוט, לא באתי חתונה כדי לראות את התחת שלך". כיצד אתם הייתם מגיבים, אם מישהו היה מרשה לעצמכם להתבטא כלפיכם ככה? (אני מניח שלא באיפוק כמוני).

    

   מוסר השכל: הצדק והאמת הפנימיים לא יתממשו במלואם ואף לא יהיו אפקטיביים, אם הם מופעלים בדרך נבזית ופוגענית כלפי הזולת.

    

   דמוקרטיה היא שלטון הרוב. נשאלת השאלה הבאה: מה רובו המכריע של הציבור הישראלי הציוני רוצה וזאת על בסיס המכנה המשותף הרחב ביותר?

1. הוא רוצה שיגידו לו את האמת ולא יוליכו אותו שולל עם אשליות, שאין להן אחיזה במציאות, ושאין סיכוי שהן תתגשמנה בדור הנוכחי או אפילו בדורות הבאים. רוב העם יעדיף את האמת הקשה והכואבת על הולכת השולל השקרית, שאומנם היא מבושמת, נעימה ומסממת, אך מנותקת לחלוטין מהמציאות.

    

2. רוב מכריע של הציבור הציוני רוצה שההנהגה תדע לעמוד חזק על האינטרסים הביטחוניים והקיומיים  שלנו, גם אם זה מצריך אותה לשחות כנגד הזרם התודעתי בעולם ברגע נתון. הוא רוצה שנעמוד כחומה בצורה וכקיר ברזל בלתי חדיר מול אלה שרוצים לפגוע בנו, להלך עלינו אימים או לכלותנו. הוא רוצה שקיר הברזל (רעיון של ז'בוטינסקי) יהפוך לאגרוף של ברזל רב עוצמה, כואב ואדיר, כאשר אויבינו ינסו לפגוע בנו בפועל. הוא רוצה שההנהגה שלו תשדר נחישות, עוצמה וגם סבלנות ואורך רוח, ולא תהיה כעלה נידף ברוח מול לחץ בינ"ל, תהא עוצמתו אשר תהא. זו הדרך היחידה לשרוד בג'ונגל החייתי והאכזרי שמסביבנו.

    

3. בעניינים חברתיים הוא מצפה שההנהגה תדאג לכלל הציבור ולא רק לקבוצה קטנה של בעלי הון, לוביסטים ואינטרסנטים. יותר מידי שנים בזבזו ההנהגות השונות בישראל על העיסוק האשלייתי בנושא השלום במקום לעסוק בנושאים מציאותיים, שבהם צריך ואפשר לטפל באמת: העוני, הפערים החברתיים, הפשיעה, השחיתות הציבורית ועוד. הבחירות הללו ציינו נקודת מפנה והערת אזהרה חמורה להנהגה העתידית ולאחרות: מי שיפקיר להבא את העניינים החברתיים, ייפגע קשות, ולא יהיה יותר מועד ג' לתיקון. כאשר אנו רואים את המאמץ, הזמן, תשומת הלב והאנרגיות שבוזבזו לריק על אשליות, אז לא פלא שמילות השיר "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" היו אקוטיות במשך שנים רבות. לאחרונה הציבור הישראלי מכל המחנות התפכח והתעורר מתרדמתו האדישה, והוא דורש ממנהיגיו לטפל גם בנושאים החברתיים במקביל לאתגרים הביטחוניים ולהפסיק לבזבז זמן בעיסוק אובססיבי באשליית השלום הבלתי נגמרת.

    

   לסיכום: רוב הציבור הציוני מצפה מההנהגה שלו לחוזק ועוצמה מול אויבינו, דאגה חברתית כנה לאזרחינו, והכי חשוב: אמירת האמת גם אם היא לא פופולארית וקשה.

    

   ובאשר לאלה שעדיין מאמינים לסיכוי לשלום גם כיום: הם בסך הכול אנשים תמימים, טובי לב ונאיביים, שמאמינים בהן צדק שדרכם תיצור מציאות טובה יותר. במשך דורות שלמים שטפו להם את המוח באופן בלתי פוסק, שדרכם היא נכונה, אז קשה להם מאוד להשתחרר כעת ולחשוב אחרת. אני לא מאשים אותם, ואף מכבד אותם מאוד על הרצון והכוונות הטובות. עם זאת חשוב לי להגיד להם בקול ברור וצלול: כאשר הכוונות הטובות והטהורות שלך הן בסך הכול אשליה אחת גדולה ובלון  נוח שלא עומד מאחוריו דבר, אז זהו המתכון הבדוק לגיהינום ולא לגן עדן, ואני לא מדבר סתם דברים בעלמא, שכן עם עובדות היסטוריות בשטח, אף אחד לא יכול להתווכח.

    

   מה המשותף למלחמת יום הכיפורים ולתקופת אוסלו?

    

1. בשניהם נהרגו אלפי ישראלים במלחמה עקובה מדם או בפיגועי טרור רצחניים במיוחד.

    

2. שניהם הוזנו מקונספציה שקרית, פופוליסטית ואשלייתית תוך השתקה או זלזול בקולות המתריעים בשער ומזהירים מפני הסכנה והאסון המתקרבים. אומנם בשני הסיפורים היה את הילד, שצעק: "המלך הוא עירום", אבל קריאתו לא זכתה לכל מענה, שכן כולם היו עיוורים ושבויים בקונספציה השגויה.

    

   ומה ההבדלים:

    

1. מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה במובן הקלאסי של המילה, ואילו תקופת אוסלו כונתה בשם "תהליך השלום", למרות שבפועל זו הייתה מלחמת התשה וטרור לכל דבר ועניין, שלא פסקה לרגע משנת 1993 ועד היום (אני הייתי קורא לה מלחמת טרויה השנייה). המלחמה הזו  אומנם לבשה אדרת וכסות אחרות ממלחמות, שאנו מכירים, אך בשורה התחתונה ובמבחן התוצאה, זו הייתה מלחמה לכל דבר ועניין, שלא הפסיקה לרגע  (מראשית ההתיישבות הציונות ועד היום היא מתנהלת ללא הפסקה, גם אם היא לעיתים היא משנה צורה ועוטה לבוש כזה או אחר בהתאם לנסיבות של התקופה, הרי שבפועל זו בדיוק אותה גברת בשינוי אדרת). מלחמת יום הכיפורים נגמרה בהסכמי הפרדת כוחות ובשלום עם מצרים, ואילו תקופת אוסלו היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הבלתי נגמרת על הארץ הזו בינינו לבין הפלסטינים.

    

2. במלחמת יום הכיפורים הוקמה וועדת חקירה, והאחראים נתנו את הדין וירדו מהבמה, ואילו בתהליך אוסלו, אף אחד לא קיבל על עצמו אחריות על האסון הזה, ולא שילם על כך מחיר (למעט אולי בקלפי). יתר על כן האנשים שהיו מעורבים בתהליך הזה ממשיכים גם לאחר שחלפו מעל 20 שנה לטעון שדרכם היא נכונה ולדחוף לאותו כיוון הרסני.

    

   השימוש בטרמינולוגיה של "תהליך שלום" ולא של מלחמה הוא זה בסופו של דבר הקנה חסינות ציבורית לאלה שהיו מעורבים בו. במיוחד זכור לי מטבע הלשון השגור, שבו האכילו את העם כדי להצדיק את הדרך ההזויה הזו: "קורבנות השלום", כאילו שזה דבר טבעי ולגיטימי, ששלום יביא באמתחתו גם דם, הרס, הרג, רצח וחורבן מעין זה. ומה קיבלנו בסופו של דבר ממטבע הלשון הזה? קורבנות, אכן, היו ולמכביר, אך שלום לא יצא מזה. אז מה המסקנה המתבקשת? להגיד שלום וקורבנות באותו ביטוי, זה כמו להגיד דבר והיפוכו באותה נשימה. אז שיהיה ברור: כשיש שלום, אין יותר קורבנות, ואילו במצב של קורבנות, אין שלום ואין נעליים, אלא רק מלחמה. במלחמה, כמובן, יש קורבנות, אך תהליך שלום עם קורבנות, זה לא שלום אלא מלחמה בתחפושת יפה ואשלייתית של שלום. אז שלא יעבדו עליכם בעיניים!!!!

    

   בתקופת הבחירות ולאחריהן התחוור לי דבר מה שלא ידעתיו לפני כן. כאשר האל חילק את השכל והחוכמה הוא נתן אותם בשלמותם לקבוצה קטנה ומיוחסת של אנשים, שמסתבר שכולם ללא יוצא מן הכלל שייכים לאותו מחנה פוליטי, ואילו את שאר האנשים הוא קיפח קשות, בייחוד כשמדובר במנשקי מזוזות, חסידי קמעות וטיפוסים ניאודטרליים כמוני. זו קבוצה כל כך מובחרת ונאצלת שהיא יודעת בדיוק מה טוב לעם הזה, ומה שהוא צריך, ומי שלא מתיישר עם דרכם חוטף אש, גופרית, השפלות ורמיסת כבוד אפילו  יותר מאשר האויבים המרים מסביבנו. יש לי רק בעיה קטנה עם התיאוריה הזו: אם הם באמת כל כך חכמים, אז איך הם לא הצליחו להביא לנו את השלום המיוחל במשך תקופה כה ארוכה? וכיצד הם הוא לא הצליחו לחזות ולמנוע את הטרור המשתולל במהלך "תהליך השלום"? וכיצד הם החכמים באדם אפשרו לפלסטינים לרמות אותם ולהוליך אותם שולל עם תהליך שלום הזוי, שהוא בסך הכול תואם את "תורת השלבים" של "הפלסטינים המתונים"? וכיצד יש ביניהם כאלה שעדיין לא קלטו והפנימו זאת אפילו בימינו אלה? לשבחם אומר שהם ניצלו היטב את חוכמתם על מנת להתחמק מאחריותם על מה שהתרחש כאן בעשרים השנים האחרונות, וכן על מנת להמשיך ולהצדיק את המשך קיומם בזירה הציבורית, אך מבחן התוצאה הסופית הוא ברור מאוד וחד כתער: אפס אחד מאופס אחד וגדול!!!!!

    

   לא הייתי מעלה על דעתי להעלות את הדברים הללו על הכתב אלמלא ההתנשאות, הגזענות,  הגישה של "אני ואפסי עוד" והשפה המשתלחת והמתועבת הזו, אבל אם כבר מדברים על שכל ישר וחוכמה, אז המטומטמים בסיפור הזה הם לא מנשקי המזוזות וחסידי הקמעות, וגם לא רוב העם, וגם לא נתניהו, שתואר ע"י יריביו כאפס, זבל ואימפוטנט, ואפילו לא הפלסטינים, שתוארו ע"י ציפי לבני בכבודה בעצמה (אכן מחליפה ראויה בנימוסים והליכות לחנה בבלי) כאידיוטים. המטומטמים בסיפור הזה הם....... טוב אתם כ"כ חכמים ונבונים, אז לבטח אתם יודעים את התשובה לבד מבלי שאצטרך לכתוב אותה.

    

העם בחר בנתניהו למרות הפערים החברתיים והפגיעה בשכבות החלשות ולא בגללם. הוא עשה זאת לא בשל טמטום, אלא בשל דבר שאותם חכמולוגים, כנראה לא מבינים ולא יבינו לעולם: העדפת האינטרסים הלאומיים על פני האינטרסים האישיים של הפרט (כן נותרו עדיין במדינה הזו פטריוטים שרואים גם מעבר לעצמם בלבד). רוב העם בניגוד לכם מבין היטב איזה נזק אדיר נגרם למדינה עקב הדרך של "החכמים למיניהם", ולכן העניש אתכם קשות על כך, אז במקום להאשים את כל העולם בהפסד ולרחוץ בניקיון כפכם, ראוי שתערכו בביתכם פנימה חשבון נפש נוקב, היכן טעיתם, ותתחילו להפנים, שכל עוד לא תתנערו מדרך האשליות המסוכנת הזו ומדרך ההתנשאות והשחצנות, אין לכם שמץ של סיכוי לחזור לשלטון.

ודבר נוסף: אדם שבוחר להציג את טיעוניו בצורה לוגית ועניינית בלי לפגוע ולהשפיל את יריביו, הוא זה בסופו של דבר ישכנע יותר מזה שישתמש בשפה זולה של הכפשות והשמצות מתחת לחגורה. מוסר ההשכל: עדיף לשכנע את הציבור שדרככם נכונה בדרך ארץ. השמצות באופן פרדוקסלי הן דווקא חרב פיפיות. אז מה הועילו להם חכמים בתקנתם, אם הם לא נזהרים בדבריהם?

מסתבר שבמדינה שלנו אין רק מונופולים כלכליים אלא גם מונופולים רעיוניים. יש כאלה שמנכסים לעצמם את אהבת העם והמולדת ומתארים את יריביהם הפוליטיים כבוגדים ועוכרי ישראל. מצד שני יש כאלה שמנכסים לעצמם את הדמוקרטיה ואהבת האדם ומתארים את יריביהם הפוליטיים כגזענים חשוכים. מצד שלישי יש את אלה שמנכסים לעצמם את החוכמה והדעת, וכפועל יוצא מתארים את יריביהם הפוליטיים כמטומטמים, פרימיטיביים ועוד כינויי גנאי. יוצא מכך שהמונופולים יוצרים השחרה ודמוניזצייה של האחר ומתמקדים בחלוקת השמצות וכינויי גנאי במקום בשיח תרבותי וענייני. אז גבירותיי ורבותיי: אין פה מונופול לאף אחד על כלום, וכל דבר צריך להיבחן ולהיבדק ברצינות לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. הדרך היחידה היא הדרך הארוכה הסיזיפית והקשה: לנסות ולשכנע בדרך ארץ ובלי התלהמות, צעקות, הפחדות ואלימות לסוגיה (כולל זאת המילולית), התנשאות, שחצנות וגזענות. לא צריך להיות מתוסכלים מכך שלא הצלחנו לשכנע אנשים, כי בסך הכול אנשים רואים דברים שונים מנקודות מבט שונות, וזו מהות הדמוקרטיה. לא צריך גם להיבהל מהיחשפות לדעות שונות משלך: גם זו מהות הדמוקרטיה. מותר בהחלט להגיד דברים נוקבים וקשים, אבל אף פעם אסור לרדת לרמה האישית מתוך מגמה לפגוע ולהשפיל ללא תכלית את האחר.

חייבים ליצור פה אמנה א-פוליטית לשיח תרבותי ומכבד, שיחליף את התרבות הקלוקלת של שיח החירשים המתלהם והאלים. גם במקרים קיצוניים, כאשר הדרך של יריביך הפוליטיים היא, לעניות דעתך, מסכנת את המדינה (דרך אגב, בכל מחנה יש אנשים שחושבים כך על המחנה היריב), אז חובה מצד אחד לנסות לשכנע בכך את הציבור בנחישות ובנחרצות באופן ענייני עד לרגע ההכרעה, אך לאחר שהעם החליט בבחירות דמוקרטיות, צריך גם לדעת לכבד את הכרעתו, ולאפשר לממשלה ליישם את הדרך שנבחרה, מתוך מחשבה שאם היא לא תשיג את מטרותיה, תוכלו לשכנע את הציבור במערכת הבחירות הבאה בכך ולהציע לציבור שוב פעם לבחירה את הדרך שלכם. אין ביטויים יותר אנטי דמוקרטיים בנמצא מאשר : "צריך להחליף את העם" או "הדרך הטובה שלנו לא ראויה לאנשים כפויי טובה כמוכם".

חייבת להיות לכל מחנה פוליטי שנכשל (רצוי גם לזה שהצליח- כי לא לעולם חוסן!!!) יכולת לביקורת עצמית ואומץ לב לבצע חשבון נפש נוקב בתוכו במקום להאשים אחרים בכישלונו. אדם או גוף שלא מסוגלים לעשות זאת, יפלו שוב ושוב באותן מלכודות, יעשו כל הזמן את אותן טעויות, ולא יוכלו אף פעם לצאת לדרך חדשה.

בחיים אנו נדרשים לבחירות באופן יום יומי. לעיתים רחוקות הבחירות הן בין טוב מוחלט לרע מוחלט. לרוב הבחירות הן בין דרכים שבכל אחת ואחת מהן יש ערבוביה של טוב ורע ביחד, ואנו צריכים לחשוב באיזו דרך יש, לעניות דעתנו, יותר טוב מרע. אז איך נחליט? נשמע בסבלנות את כל תפיסות העולם, ואז נבחר בתפיסת העולם, שמשקפת בעינינו את הטוב היחסי הרב ביותר בהשוואה לתפיסות העולם האחרות, אבל בשביל שזה באמת יקרה, השיח במדינה חייב להשתנות.

המשותף לרוב הציבור מכל המחנות השונים: אהבת המדינה ורצון לשמור על אופייה הדמוקרטי. המחלוקת הנוקבת היא על הדרך. בשביל זה יש בחירות לצורך קבלת הכרעה. לא הייתי מזלזל בחוכמת ההמונים שהוכחה כמחקרית נכונה בכל תחומי החיים ולא רק בהקשר הפוליטי הצר.

האדם הוא כמו פרח. במקום שהוא חש בביטחון ובאהבה, הוא נפתח, פורח ומלבלב, ואילו במחוזות האיבה והשנאה הוא מסתגר ולאט לאט נובל וקמל. המאבק של האדם לחיים הוא מאבק קיומי יום יומי והוא מתנהל בעיקשות מול כוחות האדישות, הקור, הניכור, האיבה והשנאה. חברה אנושית וכן והעם עצמו אינם שונים בהקשר זה מהאדם הפרטי (ההבדל היחיד הוא רק ברמת המיקרו מול רמת המאקרו של הדברים).

לאהבה ושנאה יש דבר אחד משותף: שניהם מתפשטים ומתעצמים כמו כדור שלג מתגלגל, אך בשעה שהראשונה הופכת את העולם ליותר טוב, השנייה הורסת אותו. האהבה מאפשרת לנו לפרוץ גבולות, להגיע רחוק ולתרום מאוד לחברה, שכן אנו נפתחים כמו פרח לזולתנו ומממשים הלכה למעשה את מה שאנו אוהבים עם מוטיבציית על. שנאה לעומת זאת סוגרת אותנו בגטו של ד' אמותינו, מגבילה את הפוטנציאל השכלי והרגשי שלנו, מדכאת את הרצון והמוטיבציה לתרום, מגבירה את האגוצנטריות, מביאה לאדישות, לניכור ולקרירות ביחסים בין אדם לחברו, ובסופו של דבר מביאה רק להרס וחורבן תוך פרימת נפשו של אדם פנימה (ברמת המיקרו) ויסודות הסולידריות החברתית והלאומית (ברמת המאקרו).

כול אדם חייב לחפש לעצמו את המקום, שבו הוא מרגיש הכי טוב עם עצמו. ככל שיותר ויותר אנשים ימצאו את מקומם הטבעי והנכון, אז גם פני החברה והמדינה ייראו אחרת, וגם המציאות תשתנה לטובה לנגד עינינו.

מדוע חברה המבוססת על אהבה תהיה תמיד ברמה גבוהה יותר, מפותחת יותר, ותנצח לטווח רחוק את החברה המבוססת על שנאה? שכן בזכות האהבה הכול נפתח והפוטנציאל הוא אדיר (כולל ביכולת השכלית), ואילו השנאה מובילה רק לסגירות, לרדידות ונחשלות בכל המובנים. אומנם אפשר לאחד אנשים על בסיס מכנה משותף רדוד של שנאה, אך זה לעולם לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, שכן הדבק שמצמיד אותם זה לזה לעולם לא יהיה חזק ועמיד ללחצים ולתהפוכות הזמן כמו הדבק של האהבה.

רבים וטובים חושבים שהדברים שאני כותב באשר ליחסים בין בני אדם הם בגדר אוטופיה. רק ממלאכים ניתן לצפות להתנהגות מעין זו, הם אומרים. בעולם שלנו רווי המניפולציות, האינטריגות, הסכסוכים והאינטרסים המנוגדים זה לא ריאלי לדרוש ולצפות לדברים הללו. אתה שמדבר כל הזמן על הצורך להיות מציאותי וריאלי, מרשה לעצמך לטפח אצלנו אשליות מעין אלה? אתה לא מתבייש?

אז אומר לכם כאדם פראקטי, מציאותי ורציונאלי: לא תמיד כשאתה מכוון גבוה, אתה בהכרח תגיע לנקודה שאליה כיוונת, אבל לבטח תגיע יותר גבוה מזה שכלל לא מכוון או כלל לא מנסה, ואם גם קמצוץ קטן מאוד מהדברים שאני כותב כאן יתגשמו במציאות, וישנו אותה לטובה, אז אוכל לומר, כפי שקוראים בהגדת הפסח: "דיינו". לטעמי הכוונה, ההשתדלות, והאהבה הם תנאי בסיסי לשנות דברים לטובה בעולמנו, אך אף אחד לא ערב לנו שזה אכן יצליח בפועל, אבל...... כאשר אנו מנסים ומשתדלים, וזה נמצא במודעות שלנו כל הזמן, אז זה בעל ערך לא יסולא בפז העומד בזכות עצמו, גם אם במבחן התוצאה, זה לא תמיד אפשרי או בהישג יד כרגע. הכוונה, האמונה, ההשתדלות והאהבה אינם מבטיחים תמיד הצלחה, אבל הם מתווים דרך חיים וסגנון, שאם נדבק בהם כל הזמן, אז חיינו כאן ישתנו ללא הכר, גם אם לא תמיד נצא ומלוא תאוותנו בידנו.

אני מאוד מעריך ומכבד אנשים, שמנסים ומשתדלים בכל כוחם לעשות טוב, גם אם בסופו של יום הם לא נוחלים הצלחה, והם עדיפים בעיניי על כל אלה שהכול בא להם בקלות כמובן מאליו וכלאחר יד. מדוע אני חושב כך? שכן אני מאמין, שהכוח המניע דברים בעולמנו קדימה הוא דווקא הכוונה, ההשתדלות, האמונה ואהבה ולא דווקא מבחן התוצאה הסופית. ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין הרגע הזמני והחולף לבין הנצח האין סופי.

התוצאות ההרסניות של מדיניות אובאמה במזרח התיכון רוקמות עור וגידים ממש לנגד עינינו ובשידור חי. במזרח בתיכון מתנהלת מלחמה עקובה מדם בין השיעים לבין הסונים מלחמה, שצפויה לגרור לתוכה מדינות נוספות ולהבעיר את כל האזור בדם, אש ותמרות עשן, ומה מטריד במיוחד את אובאמה בימים טרופים אלה? ובמה הוא משקיע את זמנו ומרצו?

1)   לרדת עלינו ולנסות לכפות עלינו תהליך שלום הזוי ואשלייתי (כאילו שזה יפתור לו את שאר הבעיות- כמו האנטישמי שמאמין, שהיהודים הם המקור לכל הצרות בעולם).

2)   להמשיך ולהתחנף לנאצים המודרניים החדשים כמו צ'מברלין בדיוק, כאשר הם מצידם מנצלים זאת לרעה על מנת לעשות מה שהם רוצים כמו היטלר.

מה לעשות שהזמן לא עוצר (הוא טס, עף מסך עשן) את דהרת האיראנים הבלתי נפסקת להפוך למעצמה גרעינית, ששליטתה על מדינות רבות ונוספות הולכת ומתגבשת, ושמעורבותה בטרור ובמלחמות אזוריות תלך ותתעצם עקב כך. אנו עומדים על סף מלחמה אזורית קשה במזרח התיכון, וארה"ב מוצאת לנכון בשעה זו, לשים את הכול בצד ולהשקיע את זמנה בלהיטפל אלינו. היא עושה זאת, כי היא איבדה כבר לחלוטין את יכולת ההרתעה שלה בעיני אויביה ויריביה, וכל מה שנותר לה זה להוכיח לאויבים, שהם צודקים באמצעות יחס כפוי טובה המפקיר את ידידיה הטובים ביותר (לא רק אנחנו בסירה הזו: גם מדינות המפרץ, סעודיה ומצרים).

אני משער שיש הרבה דברים נסתרים, שאנו לא יודעים ושלא נבחנו לעומק על אובאמה ועל הרקע שממנו הוא בא ובו צמח והתחנך, ושיתגלו בעתיד, שכן אחרת קשה לי עד מאוד להבין ולהסביר את מדיניותו המופקרת והמזוכיסטית הזו (גם באשר לאינטרסים של ארה"ב עצמה) בכל הזירות הבינ"ל. האם הוא יתעורר אי פעם מתרדמתו? או שאולי הוא בכלל ער ומודע היטב לכל מה שקורה סביבו, ולא מגיב, שזה עוד יותר חמור. אני לא רוצה להעלות על הדעת שיש דברים מסריחים ומצחינים מאחורי התנהלותו של אובאמה כלפינו בזירה הבינ"ל שהוא מנסה להסתירם בתחכום ובערמומיות, אך אינני מוציא זאת מכלל אפשרות, עד שלא תיערך בדיקה מעמיקה על יסודותיו הפנימיים והנפשיים של אותו אדם, שנושא באחריות מוחלטת לעולם הכיאוטי, שבו אנו חיים כיום עקב פייסנותו המופלגת כלפי כוחות הרשע והשחור.

יצא לכם לשמוע את המשפט: "ההיפך מאהבה זו לא שנאה אלא אדישות". אני כשלעצמי חושב שמי שמסוגל לומר משפט מעין זה הוא ככל הנראה לא חווה מעולם על בשרו שנאה יוקדת ושורפת. בשעה שאהבה מאפשרת לנו לזרוח ולפרוח, ובשעה שעם אדישות אפשר עדיין לחיות ולתפקד באופן נורמאלי, שנאה לעומת זאת לא מאפשרת לנו לתפקד כשורה ובמקרים מסוימים אפילו לחיות, שכן היא משבשת את עולמנו, מוציאה אותנו מריכוז ומסיחה את דעתנו. האחיות התאומות של השנאה הן הקנאה, הזלזול, השמחה לאיד, הניכור והעוינות. היתרון של השנאה, שקל מאוד להבחין בה, ואז להתרחק ממנה כמו מאש (שום דבר טוב לא ייצא לו לאדם כאשר הוא נוהג בדרך אחרת). הצרה עם השנאה שלפעמים היא לא מותירה לנו ברירה אלא להגיב, שכן גם אם אנו מנסים להתחמק ממנה, היא בעצמה רודפת אחרינו מיוזמתה לכל מקום, ומנסה לגרור אותנו בכוח לתוכה באמצעות כל מיני פרובוקציות זולות.  בהקשר לכך יש להבחין בין עיקר לטפל: כאשר מדובר על עניינים טפלים, אז ראוי לא להשקיע בכך אנרגיה ולבזבז זמן מיותר על זה (למשל אחד שצופר לך כמו משוגע בכביש, כי הוא חושב שכולם צריכים להיות נהגי מרוצי מכוניות כמוהו). לעומת זאת כאשר מדובר על עניינים עקרוניים (למשל פגיעה פיזית או איום במוות) התגובה לשנאה חייבת להיות קשה ובלתי מתפשרת תוך נכונות לשלם כל מחיר על כך (כולל הכבד ביותר). ומה באשר לאדישות: הצרה עם האדישות (להבדיל מהשנאה שקל להבחין בה) היא שאנו מתרגלים אליה עד שהיא באיזה שהוא מקום הופכת לשגרה. אנו לא שמים לב שהאדישות בתהליך ארוך ואיטי שוחקת את נפשנו עד דק מבלי שאנו בכלל שמים לב למצבנו ההולך ומדרדר. אז בוא נסכם: השנאה היא ההיפך המוחלט מהאהבה, והאדישות היא הסוס הטרויאני או האויב הסמוי, שגורם לנזקים בלתי הפיכים בנפשנו בטווחים יותר ארוכים של זמן. אז איך מוצאים מפלט מהאדישות? או שמוצאים חברה טובה או שמסתפקים בתחומי עניין שממלאים את עולמנו לחלוטין, כך שרמת ההזדקקות שלנו לגיבוי חברתי מסביבנו יורדת בצורה דרמטית והופכת לשולית ואפסית.

שדה התעופה של לונדון. שנת 1938. ההתרגשות בשיאה. ההמונים מחכים ומצפים בצפיפות ובדוחק. העיתונאים דרוכים ומכינים את מצלמותיהם לקראת הרגע ההיסטורי המכונן. לפתע נשמע מקרוב קול של מטוס המתקרב לנחיתה. ההמונים יוצרים מגדרם ומריעים בשמחה והתלהבות. המטוס נוחת. דלת המטוס נפתחת, וממנה מופיע פרצוף של אדם מאושר עם חיוך רחב מפה לאוזן ועיניים בורקות ונוצצות. אותו אדם מנופף לכל עבר במסמך, ששלף מכיס מעילו. הפלשים של המצלמות מנציחות את הרגע ההיסטורי. זהו צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, המחזיק בידו הסכם היסטורי לשלום לדורות בימינו. זהו הסכם מינכן, שאליו הוא הגיע לאחר מו"מ קדחתני ועיקש עם היטלר. זהו ההסכם, שימנע לבטח את המלחמה הבאה באירופה ובעולם. ומה עלה בגורלו של ההסכם הזה לאחר כל המאמץ שהושקע? כולנו יודעים, וההיסטוריה כבר מזמן שפטה וחרצה את דינה.  הו הו הו הו, איך שגלגל מסתובב לו!!!! האם המדינות השוחרות שלום בכל מחיר בימינו למדו את הלקח של שנת 1938 או שמא גם הן תיפולנה באותו פח בדיוק? וכיצד תשפוט ההיסטוריה את מנהיגי העולם החופשי בעוד 20 שנה?

כאשר נותנים לבריון השכונתי האלים הכשר למעשיו ועוד מנהלים איתו מו"מ שופע חיוכים ונימוסים מזויפים, האם מישהו בכלל צריך להתפלא שביטחונו העצמי עולה ומתחזק והוא מרשה לעצמו לעשות דברים שהוא לא העז לעשות בעבר, ולהגביר את האינטנסיביות של הדברים, שעשה עד כה? לעומת זאת כאשר בולמים את הבריון הזה, ואם יש צורך מכים אותו אפיים ארצה (כפי שנעשה לאחרונה בסוריה), אז הוא מתקפל. העניין הגרעיני הוא רק סוגיה אחת, וחשובה הקשורה למכלול שלם הנוגע למדינה, שייצבה את שלטונה הפנימי, ועוברת בימים אלה לשלב הבא בתוכניתה: לניסיונות לייצא את המהפכה שלה לשכנותיה ואף מעבר לכך, והיא עושה זאת כרגע ללא יכולת גרעינית. אתם בכלל יכולים לתאר ולדמיין לעצמכם מה יקרה כאשר אותה מדינה מטורפת תחזיק ברשותה בנשק הנורא מכל?

ובאשר להסכם: האמריקאים מנסים להרגיע אותנו ולומר לנו, שהם יפקחו באדיקות עליו, ולא יתנו לאיראנים להפר אותו ללא תגובה הולמת. הצחקתם אותי: חה חה חה חה חה חה אחד גדול, ולקינוח עוד חה אחד קטן!!!! לאיראנים יש תלמידים חרוצים ושקדנים, שקוראים להם, אם לא ידעתם, חזבאללה (השלוחה של איראן בלבנון). בתום מלחמת לבנון השנייה הושג הסכם בחסות המעצמות, שלפיו חזבאללה לא יתקרב לגבול וההתעצמות הצבאית שלו תיבלם. ומה קרה בפועל? שום דבר מההסכם הזה לא החזיק מעמד. זה יהיה גם גורלו של כל הסכם שתחתומנה המעצמות עם איראן. במוקדם או במאוחר ההסכם הזה לא יהיה שווה אפילו את מחיר הנייר שעליו הוא הודפס. אז אובאמה היקר, אתה באמת בטוח שתצליח לפקח על אלופי התככנות, המניפלציות, הרמאות, משיכת הזמן והתחבולות? אז בוא נתחיל ממש ממש בקטנה ותנסה לאכוף את ההסכם שארה"ב ושאר המעצמות חתמו עליו בתום מלחמת לבנון השנייה על חזבאללה. אם אתה לא מצליח לעשות זאת ביחס לארגון טרור קטן וזניח (יחסית כמובן לעוצמתה האדירה של ארה"ב), אז כיצד אתה משוכנע שתצליח לעשות זאת מול איראן?

אנו בדרך הישרה והבטוחה לעבר למלחמה עקובה מדם במזרח התיכון ואולי אף מעבר לו. מלחמה זו היא לא רק בגלל הגרעין האיראני אלא בגלל זרועות התמנון האיראני, ששואף להתפשט לכל מקום ולחדור לכל זירה שהוא מסוגל ויכול תוך זריעת הרס, חורבן וחוסר יציבות לכל מקום שהוא נכנס אליו. אז מה על ישראל לעשות, כל עוד הדוב האמריקאי שקוע בתרדמת החורף שלו? על ישראל לשתף פעולה באופן הדוק (פורמאלי ובלתי פורמאלי) עם מדינות האזור, שחוששות מהאיום האיראני לא פחות מאיתנו ולהביא לבלימתם של האיראנים לכל מקום חדש שהם מנסים לחדור אליו.

מדוע אובאמה נוהג כך? נראה לי שהוא כ"כ מחויב לדרך שעליה הוא נטל אחריות, שהוא לא מסוגל לסטות ממנה וליטוש אותה כדי שלא ייאלץ חלילה להודות בכישלונה המחפיר על כל המחיר הפוליטי הכבד הכרוך בכך. זה מה שקורה לאדם, שכבול בשלשלאות  הקונספצייה שלו. הדבר היחיד שיכול לגרום לו לשנות כיוון , זה רק אירוע טראומטי וקשה, שידחוק אותו לפינת האין ברירה (כמו הפיגוע במלון פארק בנתניה אצלנו), ואם זה לא יקרה, אז סביר להניח שהוא יעביר את מה שנותר לו מכהונתו בהמשך גרימת נזק מתמשך, מזדחל ואיטי בזירה הבינ"ל בכלל ובמזרח התיכון בפרט, ויעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה לנשיא הבא, שיצטרך לעמול קשה על מנת לשקם את כול מה שנהרס עקב השילוב בין נאיביות ותמימות מצד אחד ויהירות של "אני ואפסי עוד" מצד שני. מה לעשות שגם לאיש החזק בעולם יש מגבלות לכוחו ליכולותיו לשנות את המציאות לפי רוחו ולעצב את ההיסטוריה לפי רצונותיו. על עיצוב המציאות אחראי היושב במרומים, ומי שחושב אחרת מוזמן לקרוא היטב את הסיפור המופיע בתנ"ך על מגדל בבל ולהפנים היטב את מוסר ההשכל שלו.

האמריקאים אומרים לנו שהדרך היחידה למנוע מאיראן להפוך למעצמה גרעינית היא באמצעות הסכם. בטח!!!! לא מאמינים? תשאלו את חזבאללה, שעד היום מקיים בקפדנות את ההסכם, שהושג בתום מלחמת לבנון השנייה, ומתרחק מהגבול וכן לא מתעצם יותר. מה זה לא נכון??? דרך אגב אתמול פורסם שאיראן מחמשת את חזבאללה באופן דרמטי. נו, אז מה נאמר על ההסכם הזה, ומה הוא בדיוק שווה?  (אפילו בתור נייר טואלט לא הייתי משתמש בו), ומי בדיוק מתכוון לפקח ולאכוף אותו? אז גבירותיי ורבותיי, תנו לי לגלות לכם סוד קטן: הדרך היחידה לטפל בביריון השכונתי ובגרורותיו הסרטניות המתפשטות לכל עבר (וטוב מוקדם ובזול מאשר מאוחר וביוקר) היא באמצעות איום בשימוש בכוח, ושימוש בו במידת הצורך. אין שום דרך אחרת!!!

האמריקאים אומרים שתקיפה צבאית תרחיק את האיום הגרעיני למקסימום שלוש שנים, ואילו ההסכם יבטיח שקט לפחות לחמש עשרה שנה. זו אשליה מסוכנת, שכן האיראנים לא יקיימו את ההסכם, ויפרו אותו ברגע שיהיה להם נוח. מעבר לכך ההסכם הזה, כפי שהאיראנים מפרשים אותו במעשיהם בימינו אלה, נותן להם הכשר להמשך התוקפנות והבריונות במזרח התיכון ובכל רחבי העולם. יוצא מכך שארה"ב מוכנה תמורת ויתור איראני על הגרעין לתת לביריון האלים  היתר חופשי לפעולה, אך היא תצא בפועל קירחת מכאן ומכאן, שכן אין שום ערך לכל הסכם שנחתם עם גורמים נאציים מסוג זה, ובמיוחד השיעים, שיש היתר הלכתי ודתי לרמות ולהוליך שולל את האויבים שלהם על מנת להגשים את מטרותיהם. האיראנים הם מסוכנים הרבה יותר מדעאש, שכן כאשר מדובר בדעאש הם לפחות כנים, ואז אנו יודעים לבטח מול מי יש לנו עסק (מפלצות ללא מסיכה), ואילו אצל האיראנים הצביעות כלפי העולם היא בגדר ציווי דתי עליון, שאותה הם שיכללו לכדי מעשה אומנות.

האמריקאים אומרים שתקיפה צבאית תרחיק את האיראנים מפצצה מקסימום לשלוש שנים? אז מה לעשות? אם אין ברירה אז צריך לתקוף עוד עשרות פעמים ובמשך עשרות שנים, עד שהם יבינו, שזו דרך ללא מוצא בשבילם, ואם גם זה לא יעזור, אז לבטח איום בהפלת שלטונם יהיה הרבה יותר אפקטיבי ויעיל מאשר דו שיח אשלייתי עם הנאצים הצבועים הללו.

אצלנו בשכונה, למשל, היה בריון שכונתי, שקוראים לו חמאס, שבמשך שנים רבות הפגיז את תושבי דרום המדינה. ממשלת ישראל לא הגיבה מתוך רצון שלא להסלים את המצב, דבר שהפך את הירי הזה לשגרה מקוממת. הביריון השכונתי תפס ביטחון, והתחיל להעז לעשות יותר, ואז במלחמה האחרונה, הוא שילם מחיר כה כבד, שהבין שלא שווה לו יותר לתקוף את תושבי הדרום, ואז הוא הפסיק כמעט לחלוטין. לא מו"מ הועיל כאן ולא ניסיונות הרגעה ותיווך בינ"ל: רק שימוש בכוח צבאי מאסיבי תוך יצירת כללי משחק חדשים (כל ירי יגרור תגובה קשה ובלתי מידתית).

אצלנו בשכונה בתקופת אוסלו האומללה התפוצצו מחבלים מתאבדים ברחובות הערים (באוטובוסים, בתחנות רכבת, בקניונים, במקומות בילוי, במסעדות ועוד) והרגו אלפי ישראלים, וישראל לא הגיבה מתוך רצון שלא לפגוע בסיכויי השלום (תארו לכם מה הצרפתים היו עושים אם פיגוע הטרור שקרה בשארלי אבדו היה מתרחש כל יום שני וחמישי ובמשך שנים). מה הפסיק את הטרור המשתולל בסופו של דבר? רק מבצע צבאי נרחב ברחבי יהודה ושומרון ואמצעי הגנה נלווים כמו חומת ההפרדה ולא שום דבר אחר!!!

כאשר הביריון השכונתי יידע (רצוי הרבה לפני המלחמה ולא רק במהלכה) מה המחיר שהוא ישלם על תוקפנותו, אז הוא יחשוב עשר פעמים לפני שהוא עושה משהו. מאידך גיסא כאשר מנהלים עימו מו"מ מחויך ומפויס, וכלל לא משתמשים במקל, אז מקבלים את התוצאה ההפוכה בדיוק.

הדרך היחידה מול ביריונות אלימה היא הרתעה קשה, יד חזקה וזרועה נטויה ותגובה בלתי מידתית במידת הצורך. אין שום דרך אפקטיבית אחרת לטפל בבריון. סביר להניח שאם אובאמה הרופס והנרפה היה נשיא ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה, ברה"מ הייתה משתלטת ללא כל קושי על מערב אירופה. בזכות ההרתעה הגרעינית הנוקשה זה נמנע. משבר הטילים בקובה ממחיש את הצורך לא לפחד מהביריון ולא לוותר  לו כדרך פעולה יחידה למנוע אסון ולשמור בסופו של דבר על יציבות עולמית (הביריונים חייבים לדעת את מקומם, כי אחרת הם מקבלים ביטחון עצמי, יוצאים משליטה, מתפרעים וגורמים לנזק בלתי הפיך).

לרגל בר המצווה של בני הבכור הלכנו אני ובני השני להקליט לכבודו את השיר "ילד של אבא". לתומי חשבתי, שזו לא בעיה גדולה: אני שר את הקטע שלי, בני שר את הקטע שלו, ואז מלבישים על זה את המוסיקה, וזה יוצא מושלם. לא, זה לא עובד ככה, אמר לי הבחור באולפן ההקלטות. אתה צריך להלביש את השירה שלך על המוסיקה הקיימת ולא להיפך. יופי, אז משמיעים לי מוסיקה, ואני אמור להיכנס עם השירה שלי, אבל איך לעזאזל אני אמור לדעת מתי בדיוק להיכנס עם השירה שלי? טוב, אז ניסיתי שורה ראשונה, והמקליט ישר עצר אותי, ואמר לי, שזה לא טוב, כי נכנסתי לפני הזמן. אז ניסיתי שוב, והפעם נכנסתי לאחר הזמן. בסופו של דבר נכנסתי בזמן ועברנו לשורה הבאה. ככה לאחר אין ספור ניסיונות הקלטנו את השיר במלואו. זה יצא טוב ואף מעבר לכך, ולפי התגובות שקיבלתי מהאורחים בבר מצווה, זה היה אפילו מרגש, אך זה לא היה מושלם. למה?

1)   כאשר אתה שר את השיר ברצף כיחידה אחת, זה תמיד ייצא יותר טוב ממצב שבו אתה שר את השיר באופן מאולץ ובמקטעים, שכן השיר הוא יחידה אינטגראלית שלמה ולא אוסף של מילים ושורות.

2)   כאשר הזמר שר את השיר באופן חופשי לחלוטין, והמוסיקה מתאימה את עצמה אליו- שירתו יוצאת יותר אותנטית מאשר מצב שבו הוא צריך לכבול את עצמו למוסיקה קיימת ולהתאים את עצמו אליה ולכלליה. מעבר לכך כאשר אתה עסוק בשאלה היכן בדיוק להיכנס, אתה פחות פנוי להתעסק עם האיכות הקולית ועם היכולת לבטא את הטקסט ולהעביר את משמעותו ומסריו בצורה אופטימאלית מבחינה רגשית.

לסיכום: בשירה איכותית הזמר שר בחופשיות ללא מגבלות וכבלים בקצב ובכללי משחק שהוא קובע, והמוסיקה שמסביבו משרתת אותו ומתאימה את עצמה אליו. שירה אחרת היא מוגבלת וכובלת ובאופן טבעי גם פחות איכותית. לכן, זמר שרוצה להקליט שיר באופן מושלם חייב, לטעמי, קודם להקליט את עצמו ללא מוסיקה, ולאחר מכן צריך להביא תזמורת ומעבד, שיתאימו לשירתו ולסגנונו את המוסיקה האופטימאלית עבורו.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נתפסו ע"י בעלות הברית מסמכים של הוורמכט (הצבא) הגרמני. הרבה לפני מלחמת העולם השנייה בשנת 1936 נכנס הצבא הגרמני לחבל הריין, שהיה אמור להיות מפורז מכוחות הצבא תוך הפרת הסכמי וורסאי (זו הייתה ההפרה השנייה, הראשונה הייתה בהתחמשות המאסיבית של הצבא הגרמני). הצבא הגרמני לא נתקל בכל התנגדות, והמהלך שלו נחל הצלחה. לאחר מכן הגיעו עוד הצלחות גרמניות ללא מלחמה (עם האוכל בא התיאבון): סיפוח אוסטריה (האנשלוס בשנת 1938), ההשתלטות על חבל הסודטים בצ'כולוסובקיה בחסות הסכם מינכן ובאדיבותו הרבה של צ'מברלין, וכיבוש כל צ'כוסלוסקיה בסופו של דבר (למרות שהיטלר הבטיח לצ'מברלין שאין לו יותר תביעות טריטוריאליות מעבר לחבל הסודטים). כאמור לאחר מלחמת העולם השנייה נתפסו ונחשפו הפקודות של הצבא הגרמני  באשר להשתלטות על חבל הריין בשנת 1936, ושם נרשם במפורש, שבמידה והצרפתים יכניסו בתגובה כוחות צבא, יש לסגת מהמקום ולא להתעמת איתם. מהו מוסר ההשכל מהסיפור הזה? את הביריונים ניתן להרתיע בתחילת הדרך. לאחר מכן זה הרבה יותר מסובך והמחיר הרבה יותר יקר.

לכל מי שמזלזל בדברים שכתבתי כאן באשר לאיום האיראני אני ממליץ בחום לקרוא את הספר המחקרי עב הכרס שכתב בנושא האיראני לפני שנים רבות רונן ברגמן באשר לשאיפותיו האידיולוגיות והדתיות של המשטר האיראני המהפכני. הוא מנתח זאת משלהי תקופת השאה האיראני ועד ימינו אלה תוך הסתמכות על מסמכים עובדתיים. הייתי ממליץ בחום לתרגם את הספר ולהפיצו ברחבי העולם על מנת להגביר את המודעות הבינ"ל לסכנה הגדולה ,להעיר את הישנים מתרדמתם, וכן לגרום להתפכחות של אלה שהשתכרו ממתק השפתיים הצבוע של האיראנים.

דווקא ביום קשה כזה חשוב להביא נושאים אקטואליים לפתחו של הציבור, ולא כי טוב לי ונוח לי עם זה וגם לא כי אני רוצה, אלא כי אין ממש ברירה, שכן הם רלוונטיים מתמיד. אנו מוקפים סביבנו באויבים מרים, קשים ונחושים ביותר, שהולכים ומתעצמים בצורה ניכרת, ופוטנציאל ההרס וההרג ההמוני הטמון ביכולותיהם הוא עצום. השקט היחסי שאנו חווים כעת הוא בגדר אשליה מסוכנת מאין כמותה. הכול מסביבנו בוער, וזה רק עניין של זמן עד שהתבערה הזו תגיע גם אלינו בדרך זו או אחרת. מה שמדאיג אותי עוד יותר, שהאויבים שלנו חושבים ברמה התודעתית, שאנו מדינה של נחנחים, ושברגע המבחן לא באמת נגן על עצמנו ועל קיומנו, אלא נתחבא מאחורי שיקולים מוסריים ואוניברסליים של "הקש בדלת" כדי לברוח מכאן. יש לומר בכנות שאנחנו גם תרמנו תרומה גדולה לכך, שכן נתנו להם מספיק סיבות לחשוב כך:

1)   קודם בבית שלנו (ביתנו הוא מבצרנו???) אנחנו נותנים לעוכרי ישראל, שמתרבים והולכים להתהלך בראש חוצות בגאווה, לעשות רעש ומהומה כאילו הם בעלי הבית האמיתיים במדינה הזו, להשתין על כולנו בקשת גבוהה, וכולם פוחדים פחד מוות מלהתעסק איתם (והם עוד מתכיינים שהם מופלים לרעה ואין להם שיוויון זכויות מלא). זו תופעה מכוערת שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות כגידול סרטני ממאיר, ולצערי חלק מאיתנו נותנים לה יד והכשר בשם "הדמוקרטיה". שיהיה לכם ברור דבר אחד דוד בן גוריון, מייסד המדינה, ויו"ר מפא"י ההיסטורית לא היה נותן בחיים לתופעה מעין זו להרים ראש. ואנחנו? התרגלנו לכך כמו שאנו מתרגלים לכל דבר רע שמתרחש לנגד עינינו.

2)   הנהגת המדינה מאפשרת לארגון טרור קיקיוני במונחים בינ"ל לשבש את אורח החיים הסדיר בדרום במשך שנים, להותיר טראומות וצלקות נפשיות בקרב דור שלם של ילדים, וכאשר היא מואילה בטובה סוף סוף לצאת למבצע צבאי כנגד אותה כנופיה רצחנית, אז במקום לפתור כמו כל מדינה נורמלית את הבעיה אחת ולתמיד, מעסיקה את עצמה כל הזמן בשאלה, איך לצאת מזה כמה שיותר מהר. במקום לעשות את מה שנדרש ונחוץ ובמלוא העוצמה כדי להגן תושבי המדינה, היא מאפשרת לזירה הבינ"ל לתחוב את אפה הצבוע לתוכנו ולהשפיע ואפילו לקבוע בסופו של דבר. יתר על כן היא נותנת לפארסה הזו להימשך 60 יום, ובמבחן התוצאה: אנו חוזרים בדיוק לנקודת ההתחלה (אז קנינו לנו קצת זמן של שקט, והבעיה נותרה כפי שהייתה).

3)   הנהגה שלא מסוגלת להגן על חיי אזרחיה ומעדיפה במקום זה להבליג ולשתוק לא ראויה מבחינה מוסרית וערכית למשול. בתקופת אוסלו האומללה נהרגו אלפי ישראליים בפיגועי טרור מזוויעים, ומה עשו ממשלות ישראל השונות עד הטבח במלון פארק. הבליגו!!! מה זה משדר לאויבינו הרבים? חשבתם על זה?

אנו חייבים להחליף דיסקט במוח כמה שיותר מהר ולהבין שאנחנו נמצאים במזרח התיכון האכזרי וחסר הרחמים ולא בטרקלינים המהודרים, הממוגזים והמנומסים של אירופה, ומי שמרחם על אויבינו הרשעים, סופו להתאכזר לבני עמו. יש כאלה שמתהדרים במוסריותם, ויעדיפו להקריב את חייהם על מנת לא לפגוע באויביהם, והם יחושו מאוד מוסריים וערכיים עם עצמם, ואף יזכו למחיאות כפיים סוערות ולתשואות רמות על שהסכימו להפנות את הלחי השנייה, תשואות, שהם כבר לא יוכלו לשמוע, כי הם יהיו עמוק עמוק בתוך הקבר. אני חושב שאנו חייבים להיות אכזריים כלפי אויבינו הן במישור ההתרתעתי והן בפועל כדי להגן על העם ועל המדינה, ובאשר לפאן המוסרי אני חושב שזה שמגן על עצמו ועל חייו תוך פגיעה קשה ואכזרית באויביו הוא מוסרי לאין ערוך מזה שמסתתר מאחורי עקרונות מוסר אוניברסליים ריקים מתוכן, ובסופו של פוגע קשות בעצמו.

אויבינו צריכים לדעת ברמה ההכרתית והתודעתית שמה שקרה בעבר לא יחזור יותר לעולם, ושכללי המשחק מעתה ואילך ישתנו ובאופן דרמטי. אין אנו שוחרי מלחמה, דם ואש, אך על מנת להגן על חיינו ועל קיומנו לא נהסס בשעת הצורך לעשות לאויבינו ובלי שום נקיפות מצפון את מה שהם מאיימים לעשות לנו. עלינו ליצור עם אויבינו הקשים הרתעה נוקשה ביותר, כפי שיצרה ארה"ב עם ברה"מ בזמן המלחמה הקרה. וכיצד להגן על עצם קיומנו? כפי שארה"ב הייתה מגינה על עצם קיומה, אם הייתה מותקפת ע"י ברה"מ.

אז תפסיקו בבקשה עם הצביעות והמוסר השקרי הזה, שהורג אותנו בפועל ומדרדר את מצבנו הבינ"ל מדחי לדחי. אני חוזר ומדגיש כי דווקא ביום השואה חשוב להעלות זאת לדיון, שכן פצע עמוק, שנחשף לאור השמש הוא כואב בטירוף, אך זו הדרך היחידה לטפל ולרפא אותו, וטובה שעה אחת קודם!!!

אני כשלעצמי פחות ופחות סומך על האמריקאים ועל שיקול דעתם, שכן הם לטעמי פשוט נאיבים ותמימים מידי, והשילוב הקטלני בין זה לבין היותם המעצמה החזקה בעולם, שאחראית עיצוב הסדר העולמי, יכול להוביל את כל העולם לקטסטרופה ולאסון בינ"ל. האמריקאים מעולם לא הצטיינו בקריאה נכונה של המפה בזירה של המזרח התיכון. זה בלט ביחסם את השאה האיראני בתקופת קרטר, וזה בא לידי ביטוי גם כיום. כאשר שר החוץ שלהם רמז שכל הבעיות במזה"ת נובעות מהסכסוך הישראלי פלסטיני  חלחלה בי ההכרה, שהם לגמרי מנותקים וכלל לא מבינים מה מתרחש מימינם ומשמאלם בגלוי ומתחת לעיניהם.

באשר למקור המידע שהעביר לי את האינפורמציה באשר לעסקה בין צפון קוריאה לאיראן באשר להעברת רכיבים טכנולוגיים לטילים גרעיניים ארוכי טווח בזמן המו"מ על עסקת הגרעין בין המעצמות לאיראן, אין שמץ של מושג מיהו, וכיצד הוא הגיע אליי, והאם זה גורם מהימן או שקרי. אם המידע הוא נכון, אז הוא דרמטי ביותר, ואם לא- אז מי שעשה זאת, עשה מעשה נבזי. אם התקשורת הישראלית יודעת על הסיפור הזה ולא מפרסמת אותו במכוון (על מנת לנסות לאשש או להפריך אותו), אז היא חוטאת לתפקידה. אני מביא את הדברים על מנת שייבדקו לעומק וכמה שיותר מוקדם.

מדוע הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים הוא בלתי פתיר? הפזורה הפלסטינית מכילה כיום 5.5 מיליון פליטים (כן נכון שמעתם נכון!!!! זה הופיע בתוכנית, ששודרה לאחרונה "הארץ לא תשקוט"). בשנת 1948 הם מנו כ-700000 פליטים, ומאז הם התרבו והפכו ל-5.5 מיליון כיום. שיבתם- פירושו של דבר חיסול מדינת ישראל. בואו נניח לרגע, שיגיעו לפשרה עימם, והמנהיגים שלהם יסכימו להתגמש על כמות סמלית (נניח כמה עשרות אלפים). מנהיג מאצלנו שיסכים להכניס גם כמות סמלית כזו של פליטים, הוא, כנראה, יצא מדעתו, שכן הפליטים הללו הם לא בדיוק "חובבי ציון", והשנאה שלהם כלפינו היא יוקדת כמו השנאה פחות או יותר של דעאש, אלקאעידה, חמאס ואירן. לא פלא שמדינות אירופה חוששות עד מאוד מכל אזרחיהן, שהלכו להילחם בשורות דעאש, בייחוד ממה שיקרה כשהם יחזרו לבתיהם באירופה. אז תגידו לי בבקשה מה אתם החכמולוגים בדיוק מציעים לנו בדיוק? שנכניס את הצרה הזאת לתוכנו? למה הדבר משול? לאדם בריא שבהתנדבות מזריק לגופו במכוון גרורות של מחלת הסרטן.

בואו נרחיק לכת לרגע בדמיוננו החולני והפרוע, ונניח שהתרנו רק לכמות סמלית של פליטים לחזור. ומה עם השאר? גם הם רוצים לחזור!!! ואם לא יתנו להם לחזור, אז הם ימשיכו בדרך של אלימות וטרור. לא מאמינים? כבר היינו "בסרט הזה". חתמנו על הסכם עם ערפאת, ואז חמאס מתחת לאף שלו (לטעמי בהסכם ובהבנות סודיות איתו) עשה לנו פיגועים מזוויעים. וכאשר חמאס מפסיק לירות, אז הם מוצאים להם את הג'האד האסלאמי שיירה, וכאשר גם זה חדל מירי, אז הם ממציאים להם ארגון חדש ובלתי מוכר, שיעשה זאת.

ומה יהיה באשר להסכם העתידי, שייחתם איתם? אנו כבר צברנו מספיק ניסיון איתם מתקופת אוסלו באשר למחויבות שלהם לשמור בצורה קפדנית על הסכם. אז ההסכם יכתוב שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אז מה? באמת נראה לכם, שהם יקיימו אותו לאורך זמן? כאשר רבין ז"ל חתם על אוסלו הוא אמר שזה רק ניסיון, ואם זה לא יצליח תמיד אפשר לחזור חזרה. נו אז חזרנו חזרה לימים של לפני אוסלו? כך בדיוק גם יקרה, אם תקום מדינה פלסטינית "מפורזת", והפלסטינים בצורה עקבית ומזדחלת יפרו אותו ויהפכו אותה במשך השנים למדינה ריבונית לכל דבר ועניין,  גם אז כמו בעבר לא נוכל להחזיר את הגלגל לאחור, וניתקע עם הנזק הבלתי הפיך הזה למשך דורות.

במשך עשרות שנים השלו אתכם לחשוב שהמכשול היחיד לשלום הוא בתוכנו, וכל מי שלא תומך בשלום הוא בהכרח קיצוני ומחרחר מלחמה השייך לקבוצת האנשים הפרימיטיביים והניאדרטליים. מרוב הרצון להגיע לשלום בכל מחיר הסתרתם את האמת כולה מהעם, וגיליתם לו רק מה שנוח לכם. אבל מה לעשות שעם עובדות אי אפשר להתווכח, וקשה כיום בעידן הגלובלי והפתוח להסתירן מתחת לשטיח, ואתם שמתהדרים בחריפות שכלכם ובחוכמתכם ונוטים לזלזל או להטביע סטיגמות שליליות לכל מי שלא חושב כמוכם, אמורים להבין זאת יותר טוב מכל אחד אחר!!! הבחירה כאן היא לא בין חסידי ארץ ישראל השלמה לבין שלום תמורת ויתורים. הבחירה בסופו של דבר היא בין האמת הקשה והלא נעימה לבין השקר האשלייתי הממכר, שבסופו של דבר תמיד מתגלה וצף על פני המים? כמו מה?  טוב אתם כבר יודעים, כי אתם כ"כ חכמים.

האם אתה משוכנע, שכל מה שאתה כותב כאן הוא נכון ואמת לאמיתה? בוודאי שלא!!! האם זה צריך למנוע ממני לרשום את מה שרשמתי? בוודאי שלא!!! רק האל היושב במרומים יודע את כל האמת בשלמותה, והאדם הקטן באופן טבעי- מוחו הוא צר מלהכיל את כל מה שמתרחש בכל רגע נתון מסביבו. יש אף מספר דברים שכתבתי באתר, שאני הראשון שאשמח מאוד לדעת, שהם אינם נכונים, אך כל עוד אני סבור שהם דברי אמת, חובתי להעלותם בגלוי על הכתב ואחריותי היא לא לטשטשם ולהסתירם מתחת לשטיח.

האדם הספקן לא מקבל שום דבר כמובן מאליו, חוקר וחופר לעומק בכל דבר שהוא מתעניין בו או שחשוב לו, ובכך הוא מקטין את ההסתברות לטעות ולשגגה. האדם הספקן הוא זה שפתוח לשמוע את כל הדעות מסביבו ללא דעות קדומות, ולאחר מכן הוא מגבש את דעתו שלו. אדם מעין זה הוא עדיף לאין שיעור מזה שמשוכנע בצדקתו עד כדי כך שהוא אוטם את אוזניו מלשמוע קולות אחרים. כאשר אנשים אטומים מנהלים את חיינו, זה מוביל ליצירת קונספציות , שכל מי שמתנגד להן מושתק ומורחק מהדיון הציבורי. לא חובה לקבל את דעות המתנגדים לקונספצייה, אך חובה לתת להם להשמיע את דברם, וכן לבחון ברצינות את מה שהם אומרים, ורק אז להכריע לכאן או לשם.

האנשים הגרועים ביותר הם אלה שלא מוכנים לוותר על הקונספצייה שלהם, גם כאשר היא קורסת מול עיניהם כמו מגדל קלפים. הם נוהגים כך, כי הם מעדיפים את האינטרסים שלהם הצרים על פני האמת וגם בגלל שהם לא רוצים לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך בהודאה בטעות (אחד מהם יושב כיום בבית הלבן).

אנו חיים בחיינו בין מרחבי הוודאות למרחבי האי וודאות, ולכן לא תמיד נוכל להיות צודקים באופן מושלם ולקבל את ההחלטות הנכונות והמדויקות ביותר. הגדולה של האדם טמונה בגמישותו המחשבתית וביכולתו להכיר במגבלותיו, להודות אם יש צורך בטעויותיו ולצאת לדרך חדשה. כדי שזה יקרום עור וגידים, הוא חייב להיות כל הזמן פתוח, לדעת להקשיב ולשמוע ולא רק לדבר.

האדם ששואף להגיע כמה שיותר קרוב לאמת חייב להיות בראש וראשונה נטול אינטרסים כלכליים, פוליטיים, צרים ואישיים, אדם שמכיר את העובדות על בוריין, שפתוח לשמוע ולהקשיב מצד אחד, אך מצד שני לא לקבל כתורה מסיני את כל שאומרים לו, אלא לבחון זאת היטב, וכן להעמיד לא רק את דעותיהם של אחרים במבחן של ספק יום יום ושעה ושעה אלא גם את דעותיו שלו בעצמו.

אנשים שלא מסוגלים להתמודד מבחינה לוגית וענייניות עם דעות שלא נוחות להן, נוטים להפוך את הדיון הענייני לדיון אישי על גופו של אדם. דיון ענייני הוא דיון מפרה ופתוח, שיש בו הקשבה הדדית, תרבות ויכוח נאותה וכבוד בין אדם לחברו. דיון ברמה האישית לעומת זאת הופך עד מהירה לשיח של חירשים אלים ואטום. שיח חירשים אטום ואלים מקים עלינו חומות של הפרדה, שנאה ומחנאות, ואילו שיח תרבותי  מאפשר יצירת גשר לעתיד ומכנה משותף רחב החותר להבנה הדדית של התמונה כמכלול.

הדעות הנחרצות המובעות כאן הן לא באות מעמדה של אחד שיודע הכול, אלא דווקא מעמדה של ספקנות וביקורתיות חושבת ופתוחה להקשיב ולשמוע ולא של אטימות וחירשות לכל מי שלא חושב כמוני. ספקנות נתפסת לעיתים כחולשה, ומוצמד לה דימוי של אדם, שלא בטוח בכלום, ולאור זאת אינו יכול להחליט דבר ואין לו עמדות ברורות בשום נושא. כאשר ספקנות מביאה לתוצאה הזו היא, אכן, שלילית ביותר, ברם הספקנות יכולה גם להיות כלי עזר יעיל  לגיבוש עמדות נחרצות ביותר המבוססות על בחינה לעומק של הדברים ולא על שטחיות, בורות ואטימות.

לא אחת הייתי נוסע באזור הצ'ק פוסט בחיפה, והייתי מריח ריח חזק ולא נעים של רעלים. ריבונו של עולם הייתי אומר לעצמי, כיצד אנשים מצליחים לחיות בזוהמה הזאת וזאת בהתייחס לבתי המגורים, שקיימים באזור? לאחר מכן ראיתי תוכנית תחקירים בטלויזייה שראיינה אנשים הגרים בשכונה הסמוכה למפעלים הללו, והם אמרו במפורש שאין בית שלא נפגע בו מישהו או חלה, או נפטר מסרטן. כעת באו הממצאים של משרד הבריאות ואיששו את מה שכולם ידעו שנים והעדיפו לשתוק. ואתם יודעים מה? גם אם לא ניתן להוכיח קשר ברמה המחקרית, זה עדיין לא אומר שזה לא נכון, נהפוך הוא: המציאות בשטח היא זו שמדברת, בועטת ומוכיחה מהם פני הדברים האמיתיים. מה הייתי מצפה? קודם כל שמפעלים עם פוטנציאל לזיהום לא יהיו כלל קרובים לריכוזי אוכלוסייה. ואם תגידו לי שזה לא אפשרי בגלל סיבות אלה ואחרות, אז לפחות שהמדינה תפקח עליהם בצורה הדוקה ואינטנסיבית ברמה היום יומית, ותעניש קשות את אלה שמזהמים את הסביבה ופוגעים בנו. הייתי מצפה גם לשקיפות ציבורית באשר להצגת ממצאי הבדיקות והפיקוח.

כאשר דיברתי עם אדם כלשהו על הנושא שאלתי אותו את השאלה הבאה: נניח שהייתי קודח חור בקיר ביתך ומחדיר לשם חומר מזהם, מה היו עושים לי? השיב לו אותו אדם, סביר להניח, שהיו מעמידים אותך למשפט כפושע, והיית יושב שנים רבות בכלא. אז אני שואל אתכם ,ברחל ביתך הקטנה, איך אנו מאפשרים למפעלים הללו להרעיל המונים, ולא מענישים אותם בחומרה על כך? נהפוך הוא אותם גורמים מכיוון שהם תורמים להקמת מחלקות לטיפול בחולי סרטן בבתי החולים וכן להקמת איצטדיון מפואר, הם נחשבים לאלילי תרבות פילנטרופיים, ואף אחד לא מעז להגיד להם מילה על מה שהם עושים בחצר האחורית שלנו. אז גבירותיי ורבותיי, עדיף שישקיעו את כספם באמצעים למניעת זיהום אוויר מאשר שיתרמו כסף להקמת מחלקות לטיפול בסרטן, שנגרם בסבירות גבוהה עקב הזיהום הנ"ל. הייתי מוותר גם האיצטדיון המפואר, כי כיצד בכלל ניתן להשוות בין פנאי ושעשועים לבין בריאות ממחלות? באירופה יש תקנות מחמירות ופיקוח הדוק באשר לזיהום אוויר, ומי שמפר את הכללים לא רק צפוי לעמוד לדין, אלא הוא נכנס לרשימה השחורה, ומעתה ואילך לא יוכל יותר לפעול באותה מדינה. ומה אצלנו? כסף קונה הכול, מאפשר כל דבר כמעט לבעל ההון ומשתיק כל ביקורת אפשרית. ומה באשר למי שאין לו כסף? הוא מוזנח ומופקר לנפשו, ואין אף אחד שדואג לו. האם הפוליטיקאי  שמקושר בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו לכסף הגדול יכול בכלל להגיד משהו לבעל ההון, שמעתיר עליו מחסדיו (במשפט אולמרט נחשף עד כמה הקשרים הללו מסועפים ומרובים, ורוב רובם מתנהלים גם מתחת לשולחן ובמחשכים). רק כאשר ננתק את הקשר הגורדי בין הון לשלטון, אז יתפנו המנהיגים שלנו לטפל בצורכי הציבור ולמלא את תפקידם הייעודי כששליחי ציבור ולא רק של בעלי ההון.

שתי סיטואציות מזעזעות, שהתרחשו לאחרונה בשטחי מדינת ישראל "הריבוניים". בסרטון שהופץ ברשת נראה נהג יהודי נכנס ברכבו למזרח ירושלים, וסופג מטח כבד של אבנים מהמון המורכב מצעירים ערבים משולהבים. הוא ניאלץ לנטוש את רכבו, כשהוא נמלט על חייו. הצעירים ממשיכים ליידות ברכב אבנים, ולאחר מכן שולפים את הנוסע, שנשאר ברכב, ומכים אותו מכות נמרצות. לאחרונה אירע מקרה דומה: הפורעים הפעם היו יהודים חרדיים קיצוניים, שתקפו בצורה דומה (מסתבר שלעוכרי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין יש את אותן שיטות פעולה בדיוק) קצין של גבעתי, שכל חטאו היה שהוא העז להיכנס לשכונה שלהם, כשהוא לובש מדים. האם אלה בכלל יהודים או שמא פראי אדם בתחפושת של מאמינים, המתהדרים לשווא בדתיותם ובאדיקותם, ומוציאים שם רע לדת תוך כפירה בעיקר וחילול קודש של ממש? הם מזכירים את כל הפושעים, שנתפסים, וכאשר הם מובאים לבית המשפט הם ישר חובשים כיפה לראשם בתקווה שזה יעזור להם וינקה את מעשיהם. הם מזכירים לי גם את הנער, עוטה הכיפה, שהטיח ללא רחמים גור של כלבים על הגדר (אדם לא מאמין וכנה עם עצמו ועם דרך הארץ שלו הוא יותר יהודי בעיניי מאשר כל הצביעות הדתית הזו, שמרשה לעצמה להתנהג בצורה ברברית ומתנשאת מעין זו).

מעבר לדברי הגינוי למעשה המזעזע הזה (שחומרתו היא עולה שבעתיים עקב היותו של המותקף קצין ועקב היותם של המתקיפים כופרים בתחפושת דתית) ועל מנת לשנות דברים מהיסוד, יש להסיק מכל אירוע ספציפי כזה מסקנות כלליות וללמוד תובנות על ההקשר הכללי של הדברים. אלה הדברים, שאני מוצא לנכון לכתוב:

1)   בשטחי מדינת ישראל הריבונית יש אזורים שלמים, שבהם המדינה איבדה דה-פקטו את האחיזה בהם. היא עושה זאת כדי לשמור על שקט תעשייתי וכן כי היא פוחדת להתעמת עם האוכלוסייה המקומית. המדינה למעשה משדרת לכולנו את הדבר הבא: "שיעשו מה שהם רוצים בתוך השכונות שלהם, ואנחנו לא נתערב, כל עוד זה לא יגלוש החוצה" כאשר המדינה לא מפעילה את סמכותה באזורים הללו, אז היא מאבדת האחיזה בהם, ואז גם חוקיה וכלליה לא חלים שם, והם נקבעים בסופו של דבר ע"י האוכלוסייה המקומית (ולרוב החזק והאלים שם קובע את הכללים). המגמה הזו בולטת מאוד במגזר הערבי, אבל היא קיימת גם במגזר החרדי, כפי שהאירוע האחרון וכן אירועים, שקרו לא מזמן בבית שמש לימדו אותנו. אז מה לעשות? דווקא באזורים הללו יש לבסס בנחישות את האחיזה של המדינה באמצעות סיורים משטרתיים מאסיביים והקמת תחנות משטרה. בטווח הקצר זה יגרום אומנם לחיכוך עם האוכלוסייה המקומית, אבל בסופו של תהליך ולטווח היותר רחוק, כולם ילמדו ויפנימו בדרך הקלה או הקשה, שנגמרה ההפקרות, שבעל הבית בשטח הוא המדינה, ואף אחד לא יכול להנהיג בשטח נורמות התנהגות וחוקים עצמאיים ולנהל את השטחים הללו, כאילו מדובר במדינה בתוך מדינה.

2)   מדוע צעירים חרדים ממאה שערים תוקפים קצין בצה"ל שלא עשה להם דבר? לא ייתכן, שהם לא הושפעו מהאווירה האנטי ציונית הקיימת בשכונה. הצעירים הללו מתחנכים יום יום לשנוא את המדינה ואת סמליה, והם פשוט מוציאים מהכוח לפועל את החינוך, שספגו וינקו מבית אבותיהם. חייבים להיכנס לשם ולחקור לעומק ובצורה אינטנסיבית מה קורה שם בדיוק, ולא לאפשר בשום אופן לקיני טרור סרטניים כאלה לצמוח בקרבנו. חייבים להעניש בחומרה לא רק את המתפרעים הללו אלא גם את שולחיהם ומחנכיהם. זהו האקדח המעשן שהופיע בתחילת המחזה, ועתה הוא יורה את ירייתו הראשונה בסצינה הבאה. מה לעשות שדיבורים בסופו של דבר במוקדם או במאוחר מביאים גם למעשים?

3)   הגישה הפאסיבית של "שב ואל תעשה" הביאה כבר לחורבן קהילות שלמות, לפוגרומים קשים ולרצח של 6 מיליון מבני עמנו. יש יהודים בקרבנו, שלא למדו, וכנראה, גם אף פעם לא ילמדו או יבינו, שמי שבוחר ביודעין, שלא לעזור לעצמו, אז האל לא יעזור לו. כאשר אתם מתפללים לחורבנה של המדינה, אז אתם למעשה תומכים באויבינו המרים ביותר, שרוצים להשמידנו, כפי שעשו הנאצים בזמנו, ואל תחשבו אפילו לרגע, ששיתוף הפעולה עם האויב המר הזה תעזור לכם ברגע האמת, שכן האויב לא יהסס לשחוט גם אתכם, כשהוא יוכל, ולא תועיל לכם כל התמיכה, שתמכתם בו עד עכשיו. מילא שאתם לא מתגייסים לצבא, מילא שאתם שונאים את המדינה שנאה יוקדת, ומייחלים לחורבנה, אבל כשאתם עוברים מדיבורים לפעולה כנגד המדינה וכנגד סמליה החשובים ביותר, אז אתם משחקים באש, שיכולה בן רגע להיות מופנית כבומרנג גם כנגדכם ביום מן הימים, ואף להכתים שלא בצדק בכתמיכם את החרדים הרבים, שאינם חושבים כמוכם, ואף מגנים אתכם בחריפות. פגיעה בכל אדם, שלא עשה לכם רע, ובמיוחד בכזה שמייצג את סמלי המדינה והשלטון היא הכפירה הנוראית ביותר בתורה הקדושה, שעומדת על הבסיס החשוב ביותר של "ואהבת לרעך כמוך", ובלעדיו הכול מתמוטט. כל קיום תרי"ג המצוות שווה כקליפת השום, אם אתם זונחים את הבסיס הזה, וגם התחפושת, שעטיתם על עצמכם לא תצליח למחות את הכתם הכבד, שנותר על בגדיכם ואת אות הקין, שיוטבע על מצחכם.

ודבר אחרון: מסתבר שהחרדים הללו לא עסוקים כל היום רק בלימוד התורה, כפי שהם טוענים. מסתבר, שיש להם גם המון זמן פנוי גם להרביץ, ליידות אבנים ,לקלל את כל מי שלא נראה להם ולהפיץ שנאה כנגד המדינה ומוסדותיה. ניתן לנצל את הזמן הפנוי למכביר הזה, את המרץ, המוטיבצייה, והכושר הקרבי ולתעל אותם למטרות אזרחיות/ חינוכיות חיוביות וחשובות יותר.

תאונות דרכים: נושא כאוב במיוחד. מאז הקמת המדינה ועד היום נהרגו בתאונות דרכים יותר אנשים מכל מלחמות ישראל יחד. המוות בתאונת דרכים הוא מוות מיותר לחלוטין, וברוב המקרים היה ניתן למנוע אותו, אם הנהג הישראלי המצוי היה יותר זהיר, אדיב, אכפתי ומתחשב בכביש, ואם המשטרה הייתה משנה את תפיסתה באשר לנושא, והופכת להיות יותר ניידת ופעלתנית ופחות נייחת ופאסיבית. אין כמעט אף נסיעה שאני נוסע ברכבי (קצרה או ארוכה), שבמהלכה אני לא נתקל בנהג מופרע אחד או יותר על הכביש, שדוהר בפראות, שחותך נהגים אחרים בכביש, שמצפצף כמו מטורף ללא סיבה נראית לעין תוך גרימת סכנה לכל מי שנמצא בקרבתו.  מדוע הוא נוהג כך? מסתבר שיש בקרבנו לא מעט אנשים שבשביל תחושת אגו וגבורה מזויפים מוכנים לסכן את חייהם ואת חיי הסובבים אותם בפציעה או במוות מיותרים. כלי הרכב שנועד להעביר אותנו מנקודה אחת לאחרת ביעילות ובמהירות הופך בדרך זו לכלי נשק משחית ומסוכן או לכלי משחק במגרש השעשועים, שהמופרעים אימצו לעצמם.

האם יש סיכוי למשטרה לתפוס את אותם מופרעים? סיכוי קלוש ביותר. למה? כי המשטרה היא נייחת. השוטרים בד"כ עומדים בנקודה מסוימת, ונותנים דו"חות לנהגים שעברו את המהירות המותרת. אין ספק שמהירות מופרזת היא עבירה, שיש לאכוף אותה מצד אחד, אבל אין כמעט קשר בינה לבין תאונות הדרכים מצד שני. רוב הסיכויים שהמשטרה תתפוס בדרך זו דווקא אנשים נורמטיביים, ואילו עברייני תנועה כבדים כבר יודעים מראש איפה המשטרה עומדת, וכאשר הם עוברים אותה, אז הם ינהגו כמו ילדים טובים, ולאחר מכן יחזרו לסורם וימשיכו לשחק עם האוטו שלהם "במגרש המשחקים של הגדולים" תוך סיכון חיים ממשי. אומנם דו"חות על מהירות מכניסים כסף רב לאוצר המדינה, אך כל מי שטוען שזה עוזר גם להפחית את תאונות הדרכים מטעה ומשלה את הציבור. אז מה הפיתרון? המשטרה חייבת להיות ניידת, מתוחכמת ופעלתנית יותר. מה זה אומר? אם אני כמעט בכל נסיעה ובכל מסלול נתקל לפחות בנהג מופרע אחד, אז גם שוטר עם רכב סמוי, המצויד במצלמה מתעדת היה נתקל בו. אם עברייני התנועה יידעו שיש נתיבים שבהם כל הזמן נוסעים רכבים סמויים של המשטרה, שמתעדים בכל רגע נתון מה שקורה על הכביש, אז הם יחשבו טוב טוב לפני שהם ירשו לעצמם להתנהג בצורה מופקרת כזו. אז אומנם זו עבודה קשה וסיזיפית עבור המשטרה, והיא אף עולה הרבה כסף, אבל מה אפשר לעשות, ואם באמת רוצים להגשים ערכים החשובים לכולנו, אז צריך בדרך גם להשקיע הרבה כסף, ומי שרוצה להקריב את הערכים החברתיים לטובת כסף לאוצר המדינה, אז שימשיך להסתפק בלתת דו"חות רק על מהירות, ויותיר את האנרכיה על הכביש לעברייני התנועה (המשטרה יכולה להסתייע במלאכת קודש זה גם במצלמות סמויות המותקנות ברכבים של אזרחים שרוצים לסייע להפחית את תאונות דרכים. זו מלאכה חשובה לא פחות מהמשמר האזרחי).

מה ההבדל בין נהג שנוסע 100 קמ"ש לבין זה שנוסע 120 קמ"ש. זה שנוסע 120 קמ"ש יעבור בשעה 120 ק"מ, ואילו זה שנוסע 100 קמ"ש יעבור בשעה 100 ק"מ. כדי לעבור את ה-20 ק"מ הנותרים דרושים לנהג שנסע 100 קמ"ש עוד 12 דקות, וזאת בהנחה שהכביש ריק ממכוניות. ברם מכיוון שהכבישים הם בד"כ עמוסים במכוניות, אז ההפרש בזמן ההגעה בין זה שנוסע 120 קמ"ש לבין זה שנוסע 100 קמ"ש מצטמצם לדקות ספורות בלבד. הבנתם את זה? בנסיעות קצרות פער הזמן מתקצר עוד יותר ובצורה משמעותית. כנ"ל כאשר מדובר בנסיעה בכביש עירוני. לפעמים אני נתקל בנהג מופרע, שנוהג מהירות מופרזת, מצפצף בטירוף, חותך נהגים אחרים, עובר בין מסלולים בלי לאותת, כאילו הוא לבד על הכביש, ובסופו של דבר הוא מגיע יחד איתי פחות או יותר באותו זמן לרמזור הבא או לפקק הבא. אז למה לכל הרוחות הוא מרשה לעצמו להתנהג כך? מה הוא מרוויח מכך? זה נותן לו תחושה של כוח ואגו? או שמא זה מאפשר לו להוציא את העצבים שלו על הכביש?

לסיכום: תאונות דרכים נגרמות בד"כ בשל נהגים מופרעים, שמרשים לעצמם להשתולל בכבישים, ומנצלים עד תום את העדר של אכיפה משטרתית. המופרעות שלהם נובעת או מאגו מנופח או מעצבים ואגרסיות, הדורשות פורקן מיידי. האם לא איכפת להם מחייהם ומחיי האחרים? אני מניח שהם פשוט לא חושבים על שבריריותם וזמניותם של החיים ועל אפסותו של האדם ברגע שהם עולים על הכביש טעונים באגו נפוח או בעצבים רופפים או בשילוב קטלני של שניהם.

ובאשר לענישה: הענישה לנהגים המופרעים חייבת להיות קשה ובלי קשר לתוצאות מעשיהם (גם כאשר בני אדם לא נפגעים כתוצאה ממעשיהם). המינימום הנדרש הוא לחייב אותם לשרת עבודות שירות במקומות שבהם מאושפזים נפגעי תאונות דרכים וכן להשתתף בסדנאות לימודיות בנושא. במקרים יותר חמורים: יש להושיב אותם מאחורי סורג ובריח לא רק לצורך ענישה אלא למען "יראו וייראו" האחרים.

יחסי יהודים-ערבים: נושא מורכב, רב מימדי וטעון במיוחד. אנסה לכתוב את הדברים במלוא הרגישות והעדינות על מנת לא לפגוע מצד אחד, אך מצד שני אין גם מנוס מלומר את האמת, כפי שאני רואה אותה.

נתחיל דווקא עם זיכרון ילדות: למדתי בביה"ס הריאלי העברי בחיפה במגמה מזרחנית. בכיתה י"ב שלחו את הכיתה שלנו לבית הגפן בחיפה על מנת לשמוע הרצאות בנושא הדו- קיום בין יהודים לערבים. זה היה בשנת 1985. אני זוכר, שהופיעו שם סופרים, הוגי דעות ואנשי רוח יהודים וערבים. במיוחד זכור לי א.ב יהושע, שדיבר על חשיבות הדו-קיום ועל כך שיש לשאוף לשוויון זכויות מלא לערביי ישראל, להסיר את כל מחסומי האפליה כנגדם ולהילחם בגזענות. כמו אז גם כיום הייתי חותם על כל מילה שהוא אמר. ואז הגיע תורם של אנשי הרוח והמשכילים הערבים לדבר, ומסתבר שסוגיית השוויון והדו-קיום כלל לא עניינה אותם. אז על מה הם מצאו לנכון לדבר? הם אמרו, שצריך לעצור את ייהוד הגליל. הם תיארו את ההתיישבות היהודית בגליל כגידול סרטני ממאיר, שיש לעקור אותו. הם תבעו אוטונומיה תרבותית לערביי הגליל. האמת??? הוכינו בתדהמה!!! עד לרגע זה סברנו לתומנו שהויכוח בין ימין ושמאל הוא ויכוח בין ארץ השלמה לבין "שלום תמורת שטחים ", והנה קמים ערבים משכילים וחכמים, ואומרים לנו את האמת בפנים, שגם בגליל (שטח של שיישאר תמיד בשליטתנו) מדינת ישראל הריבונית לא רשאית, לעניות דעתם, ליישב שם יהודים (בסדרה "לא תשקוט הארץ" , ששודרה לא מזמן הודה בכנות אחד המלומדים הערבים שאוטונומיה תרבותית  זה רק שלב ראשוני, ולאחר מכן הם שואפים להתאחד עם אחיהם ביהודה ושומרון). לאחר מכן  בספר המחזור שלנו (מחזור ס"ז) הוצגה תמונה מעוותת של אותו מפגש בבית הגפן, כאילו הוא לווה בצעקות, ושהיה על סף פיצוץ, אך האמת היא שאנו, כפי שחונכנו היטב, ישבנו בשקט מוחלט והקשבנו בקשב רב, לכל מה שנאמר, ורק לאחר שהסתיים המפגש, דיברנו בינינו לבין עצמנו, וחיווינו את דעתנו.

דו קיום בין יהודים לערבים בארץ הזו הוא חשוב ביותר על מנת שנוכל לנהל פה חיי שגרה נורמאליים ושפויים במקום חיים המבוססים על חשדנות ופחד. רוב מוחלט של הציבור היהודי מכל המחנות הפוליטיים היה רוצה בהמשך הדו-קיום, וכן במתן שוויון זכויות מלא לערביי ישראל. ומה באשר למנהיגי הציבור הערבי ולמשכיליו. שם בדיוק טמונה הבעיה!!! בשנת 1985 בכנס בבית הגפן הם לא מצאו כלל לנכון לדבר על השוויון והדו-קיום אלא "הסכנה" של ייהוד הגליל. וכיום? שום דבר לא השתנה!!! גם כיום הם מדברים על ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל, כפי שהוגדרה במגילת העצמאות והקמת ישות דו-לאומית או ישות בלתי מוגדרת אחרת. צריך להגיד לציבור הערבי ביושר וכנות: כל עוד מנהיגיכם ונבחרי הציבור שלכם הולכים בדרך זו, אתם פוגעים קשות בדו-קיום, מרחיקים את הסיכוי, שיהיה לכם יום אחד שוויון מלא, ואף הורסים את כל מה שהושג עד כה בעמל רב. בדרך זו אתם אחראים להקמת חומות של חשדנות, פחד ואיבה, ובסופו של דבר, זה גם לא יועיל לכם, ואתם אף עלולים לצאת קירחים מכאן ומכאן. למה? כי בינינו לעולם לא תצליחו במזימתכם לבטל את זהותה היהודית של המדינה, ואין לכם שמץ של סיכוי לעשות זאת (אף מנהיג יהודי שפוי לא יסכים לכך), ובנוסף לכך אתם גורמים לעצמכם ולעצמנו נזק ממשי תוך פגיעה בדו-קיום ובשאיפה לשוויון והעדר אפליה.

ברגע שיהיו ערבים שיבינו ויפנימו זאת, והם יהיו מספיק אמיצים לצאת כנגד מנהיגיהם וכנגד הדרך ללא מוצא שהם גוררים את כל הציבור שלהם, דרך שלא רק שלא משיגה את מטרתה, אלא נהפוך הוא,  מדרדרת את מצבם עוד יותר,  אז נוכל  להגיד שיש תקווה ויש סיכוי לאופטימיות באשר לעתיד.

לסיכום: אף פעם לא תוכלו להשיג שוויון זכויות אזרחי אמיתי, כל עוד הציבור היהודי יתפוס אתכם כגורם שחותר כנגד קיום המדינה כמדינה יהודית. ב-1948 כבר יצאתם קירחים מכאן ומכאן ברצותכם את הכול, וגם כיום אתם עלולים ליפול למלכודת הזו, שמעדיפה את החסר סיכוי (שינוי אופייה היהודי של המדינה) על פני המצוי, הרצוי והאפשרי (דו-קיום ושוויון זכויות). מנהיגיכם אומרים לכם, שרק באמצעות ביטול אופייה היהודי של המדינה יהיה פה שוויון זכויות מלא. אין אשליה גדולה ומסוכנת מזו!!! לא מאמינים? אל תהססו ותשאלו את הציבור היהודי על כל גווניו, אם אפשר להשיג את שני הדברים במקביל או שצריך לבחור בין לאומיות ערבית פלסטינית בתוך מדינת ישראל לבין שוויון זכויות אזרחי ואישי ומלא  וחיים בדו-קיום. יש פתגם אחד, שממצה הכי טוב את הדיון הזה: "עדיפה ציפור אחת על העץ משתיים על העץ" או כדברי סבא טוביה בקלטת לילדים: "מי שרוצה עוד ועוד ועוד הרבה יותר, בסוף נשאר עם כלום אחד וגדול ביד" (סיפור האיכר והאווזה המטילה ביצי זהב).

התחלתי עם השירה באופן מקרי ואקראי לחלוטין. כשאני מביט על הדברים לאחור ומנסה לנתח לעצמי את הדברים, אני חושב שהתחלתי להבין ולהפנים שמשהו בתוכי הולך וגווע לאט לאט, וחיפשתי לעצמי איזו שהיא פינה חמה שתהיה רק בשבילי כחממה לנפש. הגעתי פחות או יותר למחצית החיים, שלב שבו אני כבר לא בטוח לגמרי, שהשעון שלי ממשיך לתקתק קדימה או שמא הוא נעצר ומתחיל לרוץ אחורה. עשיתי את מה שציפו ממני במשך 40 שנה. סיימתי לימודים בביה"ס הריאלי העברי בחיפה בהצטיינות יתירה, עשיתי שירות צבאי של 3 שנים במסירות, עשיתי תואר ראשון וסיימתי בהצטיינות, התחתנתי והבאתי לעולם הזה 4 ילדים נהדרים, סיימתי תואר שני בהצטיינות, ואפילו יש לי עבודה,  ועכשיו הגיע הזמן (מגיע לי? לא?) לפנות זמן קצת לעצמי ולעשות מה שאני אוהב באמת בלי לתת לאף אחד דין וחשבון ודריסת רגל להתערב ולהשפיע.

במהלך המסע הזה התגבשו אצלי מספר כללי ברזל, שאני מקפיד עליהם ביותר:

1)   לא משנה בכלל מה קורה מסביבך, לא לוותר לעצמך ולהמשיך תמיד הלאה. צפיתי את התגובות השליליות והספקניות בתחילת הדרך. מסתבר שזה ליווה אותי, מלווה אותי וילווה אותי כל חיי כאות קין, וזה התחיל הרבה לפני שהתחלתי במסע הזה של השירה, כך שבסופו של דבר למדתי פחות או יותר לחיות עם זה ופחות להתייחס לזה ברצינות או בכלל לשים לב לזה.

2)   לא להשתכר יתר על המידה מתגובות חיוביות. הן אומנם בשלב הראשוני מאוד נעימות לאוזן, אבל לטווח היותר רחוק הן הופכות אותנו לתלויים בהן, ובמקרים מסוימים עלולות להיות להן השפעות שליליות ביותר, אם לא נשים אותן במקומן הנכון, וניקח אותן בפרופורציה הנכונה והמאוזנת ביותר. קשה לי מאוד להבין אנשים, שעושים דברים אך ורק כדי למצוא חן בעיני אחרים, ומתמכרים לזה כמו לסם מסוכן. תעשה דברים שאתה אוהב, תן לאנשים שמתחברים לזה להתקרב, ואל תרדוף בכוח אחרי אהדה וסימפטיה. אל תתחנן אל הנסוגים מלכת, ותזכור תמיד שמי שרודף אחרי הדברים בכוח, בסופו של דבר הם יברחו ממנו. כאשר הדברים מגיעים, הם צריכים לבוא באופן ספונטאני, טבעי וכנה ולא מתוך אילוץ, כפייה או צביעות פופוליסטית.

3)   להיות שמח בחלקי: אין שום יעד שאני רוצה לכבוש אותו או מטרה נכספת שאני רוצה להשיג אותה. יתר על כן, אני פוסע בדרך הזו, ואין לי שמץ של מושג לאן היא תוביל אותי, ולאלו מקומות אגיע (והאמת זה כלל לא מעניין אותי). אני עסוק בעשייה הזאת שממלאת אותי, וכל מה שקורה מסביב הוא פחות חשוב. שלא יהיה ספק לרגע: אהיה שמח בחלקי, גם אם אשאר כל חיי באותו מקום ובאותה נקודה, ושהדרך לא תוליך אותי למשהו מיוחד. מה שיקרה או לא יקרה בדרך, יבוא באופן טבעי כחלק ממנה, ולא באופן שיגרום לי לסטות ממנה לעבר מטרות, לכאורה, יותר נוצצות ואטרקטיביות. השיר "שיירת הרוכבים" מספר בדיוק על מה שכתבתי כאן. מדובר על חבורת רוכבים, שנהנים מעצם הרכיבה, אך בפועל רוכבים לשום מקום, ולכן הם לא יגיעו לעולם.

4)   אני אפסיק לצעוד בדרך הזו רק במקרים קיצוניים ביותר או לחילופין כאשר אנשים יצליחו בדרך מתוחכמת כלשהי לגבור על הנחישות שלי, יחדרו לתוך הבועה, שיצרתי לעצמי, ויצליחו להרוס שם כל חלקה טובה, עד כדי כך שאני אפסיק לאהוב את הדרך והעשייה הכרוכה בה.

5)   לדבוק באמת: לומר אך ורק את האמת הפנימית  שלי, גם במקרים שהיא כואבת, קשה ולא נוחה לי או לאחרים. 

דעאש כבשו כבר חצי מסוריה וכן שטחים נרחבים מעיראק. כל שטח כזה בנפרד הוא גדול בהרבה משטחה של מדינת ישראל כולה. שלוחותיו ובני בריתו של דעאש מעורבים גם בלחימה במקומות אחרים במזרח התיכון. ומה באשר לאובאמה השאנן והזחוח? הוא לא רואה בכך בעיה רצינית. מעניין, אם על שטחים נרחבים כאלה בגבולות ארה"ב היה משתלט ארגון קיצוני מעין זה, האם גם אז הוא שרוי בתרדמת חורף מנומנמת עין זו.  אומרים לנו שדעאש זאת לא בעיה, בשעה שהוא מגיע להישגים משמעותיים, למרות שכולם נלחמים בו (הפצצות מהאוויר של מדינות המערב ושל  מדינות ערביות מתונות ומלחמה קרקעית של הסורים, האיראנים חזבאללה והכורדים). אז אם זה המצב העובדתי, כשהוא חלש, אז מה יקרה כאשר הוא יתחזק (מזכיר לי מאוד את מה שאומרים אצלנו לצורכי פנים בלבד על החמאס לאחר מבצע צוק איתן).

אנו עדים לתמורה היסטורית מהפכנית בעיקר במזה"ת. כוחות קיצוניים ופנאטיים מנסים להשתלט עליו לעיתים תוך מאבק בינם לבין עצמם ולעיתים תוך מלחמה כנגד כוחות שפויים ומתונים אחרים. הכוחות הפנאטיים הם איראן ושלוחותיה התמנוניות וכן דעאש ותומכיו. ומה באשר לאובאמה? כיצד הוא מנסה לטפל במצב? לצערנו הרב, אובאמה כיום הוא לא במעמד של להביא פיתרון, שכן הוא בעצמו הבעיה, וכל מה שאנו רואים מסביבנו הוא תוצאה ישירה של מדיניותו הכושלת והרופסת כלפי האויבים והנוקשה כלפי בני הברית. עד שלא תחלחל בארה"ב ההכרה וההבנה הזו, המצב רק ילך ויחריף.

לאחרונה שודר הסרט "פרל הרבור", המתאר את התקפת הפתע של יפן על ארה"ב. המצב בימינו מזכיר בדיוק את התקופה שלפני המתקפה הזו:

1)   מעצמה אזורית מיליטריסטית ומהפכנית (איראן ויפן) מנסה להשתלט על האזור ולהפוך לשליטה הגמונית בו.

2)   מתנהל מו"מ ארוך ומייגע, שנועד רק למשוך זמן ולהשלות את כולם עד רגע האמת.

3)   על איראן ועל יפן הוטלו סנקציות חריפות ביותר.

4)   ארה"ב רדומה ושאננה למרות כל תמרורי האזהרה הבוהקים מסביב (לפני המתקפה על פרל הרבור זו הייתה מדיניות של בדלנות קיצונית), וסבורה גם כיום שבסופו של דבר הזמן יסדר את הדברים לטובה (תן לזמן ללכת).

אנו נמצאים בחזית הקדמית של המערכה הזו וצריכים להיות ערוכים ודרוכים ביותר לקראת תאריך היעד לסיום המו"מ, שלא נהפוך בעצמנו בהפתעה גמורה לפרל הרבור של המאה העשרים ואחת בהיותנו אבן נגף בדרכה של איראן להיות מעצמה הגמונית באזור, כפי שהייתה פרל הרבור אבן נגף של היפנים בפני השתלטות על כל דרום מזרח אסיה.

ההיסטוריה מוכיחה והוכיחה לנו, כי הסכנה טמונה לא דווקא באויבים מבחוץ אלא דווקא באנשים הזויים במחנה שלנו, והנזק שהם עלולים להביא עלינו הוא מתמשך, שכן מרוב שהם חושבים שהם חכמים גדולים, הם לא מעלים כלל על דעתם את האפשרות שהם טועים, ואז הם ממשיכים בדרכם כאחוזי תזזית ללא כל נכונות לשנות כיוון או להודות בטעות. הנזק שגרם ועוד יגרום ממשל אובאמה בשנות כהונתו לאינטרסים האמריקאים ושל בני בריתו, ייקח תקופה של דורות לתקנו, אם זה בכלל ניתן או אפשרי להחזיר את הגלגל אחורה. מסתבר שבשביל להרוס לא צריך אויבים חזקים, מספיק הזוי אחד, שהוא חושב שהוא חכם גדול לעשות היסטוריה, ובמקום זה גורם רק להיסטריה ולאסון. אז מה דעתך אובאמה? בוא נפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני, וזה כבמטה קסם יעלים את כל הבעיות האחרות, נכון? כמה פאתטי, יהיר, מגוחך, טיפשי והזוי אפשר להיות? וכשאדם כזה עוד מרשה לעצמו להטיף לנו מוסר, זה מזכיר לי את הפירומן, שמטיף מוסר לאלה שמדליקים את המדורה, שהם לא שומרים על כללי בטיחות האש. אם זה לא היה עצוב, אז זה היה תסריט אידיאלי למערכון סאטירי מצחיק עד דמעות!!!!

אבי הביולוגי ז"ל למרות הקשר הרופף ביותר שהיה לי עימו בימי בגרותי ובמיוחד בשנים האחרונות לחייו, התמונות המעטות שלו, שנמצאות ברשותי הן מספיקות על מנת להגיע למספר תובנות רבות משמעות גם עבורי, וכך התמונה הולכת ומתבהרת יותר ויותר מבחינתי, והדברים הופכים ליותר מובנים ובעלי משמעות עבורי (האדם מחפש כל הזמן משמעות כלשהי לחייו, ולא נח לרגע בהקשר הזה). את התובנות אני שואב מהתמונות בלבד, שכן בניגוד אליי אבי הביולוגי ז"ל, ככל הנראה, לא נהג לשקף ולשתף את האחרים במה שעובר עליו. מהתמונות אני מבחין, שאבי הביולוגי ז"ל היה מוקף כל חייו בבחורות (הלוואי עליי!!!). כמו כן בולטת נטייתו הברורה לצד האומנותי של החיים. הוא אהב מאוד צילום אומנותי, שירה, ויצירה, וזאת רואים בבירור ועולה במפורש בחלק מהתכתובות  בפתקי המזכרת, ששלחו לו אהובותיו הרבות. הוא היה אדם של רגש מתפרץ. אימי, שגידלה אותי, לעומת זאת שמה יותר דגש על התחום השכלי, האינטליקטואלי והפרקטי של החיים, ולכן במקום להיות מוקף כל היום בחברים, הייתי מוקף כל היום בספרים, ובמקום להיות כל היום מוקף בבחורות הייתי מוקף כל היום בקלסרים ומחברות. אבל מה לעשות שהדי.אן.איי של האדם וצאצאיו הם חזקים יותר מכל דבר אחר, והחסכים, שהצטברו במשך שנים, מחפשים להם פורקן, וימצאו להם דרך בסופו של דבר להתפרץ כמו הר געש בדרך זו או אחרת? את החצי של אימי ספגתי במשך כל חיי, הוא מוטמע ומושרש בי היטב, ואני מוקיר לה תודה ואהבה על כך מעומק ליבי. לעומת זאת החצי השני של אבי הביולוגי ז"ל היה מוכמן בתוככי תוכי במשך שנים, ויום אחד הוא פשוט התפרץ לו באופן אקראי ומשום מקום. הפרדוקס הוא שדווקא אחותי מצד אבי הביולוגי ז"ל היא זו שנתנה לי בזמנו לרגל נישואיי את הספר של יואב קוטנר, שירי אהבה מראשית הקמת המדינה ועד שנות התשעים, שבזכותו התחלתי בכלל במסע הזה, ולכן באופן תת  מודע היא הייתה הסוכנת הסמויה מצד אבי הביולוגי ז"ל, שגרמה בעקיפין לכל מה שהתחיל ב-19/5/11, נמשך עד היום, וסביר להניח שיימשך בעתיד לעוד זמן רב. אז כאן המקום להודות לה, גם אם זו לא הייתה כוונתה מלכתחילה. השיר השכל והלב, שנכתב על ידי הרבה לפני שהתמונות של אבי הביולוגי ז"ל הגיעו לידיי מבטאים באופן אותנטי את תחושתי באשר להיותו של האדם השלם מורכב משני חצאים של השכל והרגש. את שני החצאים נתנו לי הוריי, אימי באמצעות עבודה קשה וחינוך ערכי ומוסרי ואבי הביולוגי ז"ל באמצעות המטען הרגשי, שהוא נשא בדי.אן.איי שלו. המסקנה שלי היא: האדם לא יוכל להכיר את עצמו באמת, ולא יידע כפועל יוצא מכך גם לאן בדיוק ללכת, אם הוא לא יידע מאין בדיוק הוא בא, ומי ומה היו הוריו באמת.

הספר "דירה להשכיר" של לאה גולדברג- סיפור יפה רק לילדים? ממש, אבל ממש ממש לא!!!!! זה סיפור שמדבר על רוע לב וגזענות מצד אחד, על אנשים, שלא מסוגלים להסתדר זה עם זה מצד שני,על  שכנים שחיים זה עם זה בשלום למרות השוני ביניהם מצד שלישי ועל קבלת השונה והאחר מתוך נקודת מבט, שמנסה למצוא את הטוב בכל אדם באשר הוא מצד רביעי. הבה נתחיל לנוע מהשחור משחור לעבר הלבן והטהור (מוכנים? קדימה צעד!!! שמאל, ימין, שמאל!!!!)

1)   החזיר הגזען, שלא רואה אף אחד ממטר: החזיר לא הסכים לגור בבניין רק בגלל שיש בו שכנה עם צבע עור שונה משלו. זו גזענות לשמה, שכן היא מתבססת על שנאה יוקדת לאחר בשל החזות החיצונית שלו ולא בשל הדברים שהוא עשה לך או בשל התנהגותו כלפיך. גזענות היא שנאה לאחר בשל דברים שלא תלויים בו, שכן כך הוא נולד ונברא. גזענות היא לא רק בשל צבע עור אלא בשל כל שנאה, שניתנת להגדרה על בסיס זה והמופנית כלפי פרט, חברה או לאום. גזענות שומטת את הבסיס הנפשי לקיומו של האדם, החברה והלאום (ולעיתים גם הפיזי), שכן לא משנה מה הוא יעשה, וכיצד הוא ינהג, ימשיכו לשנוא אותו בגלל מי שהוא ובגלל דברים שאין לו כלל שליטה עליהם. התגובה של כל השכנים לאמירותיו של החזיר הגזען הן ברורות וחד משמעיות: הוא גורש בבושת פנים, ונאמר לו, שגם הוא לא רצוי. חברה, שבה גזען מעין זה מקבל יחס אוהד היא חברה מקולקלת ופגומה מבחינה ערכית ומוסרית. חשוב לי גם להבהיר, כי ששנאה כלפי זה ששונא אותך או את המדינה שלך או כלפי זה שרוצה באובדנה הפיזי או צביונה היהודי, היא לא בגדר גזענות אלא זכות לגיטימית טבעית לתגובה ולהגנה עצמית כלפי חורשי רעתך. אם נאפיין את קווי האופי של הגזענים הללו נמצא בד"כ טיפוסים, שתמיד מחפשים את הדברים השליליים בזולתם, בעוד הם תופסים את עצמם כשיא השלמות. הם כ"כ משוכנעים שהם מושלמים, עד שהם עיוורים מלראות ולהבחין בדבשת המכוערת של הגזענות, שמונחת כאות קין על גבם.

ועתה נעבור למקרים היותר אפורים של אנשים, שלא מסוגלים להסתדר זה עם זה עקב תכונות אופי שונות ומתנגשות:

2)   הנמלה והתרנגולת: הנמלה לא רוצה לגור בבניין עקב עצלותה של התרנגולת מהקומה הראשונה. היא חוששת, שעצלות זו תדבק גם בה ובילדיה. מה נאמר לנמלה? מי אמר שדווקא עצלות התרנגולת תדבק בך? אולי להיפך, חריצותך תדבק בתרנגולת? מדוע אנו כ"כ משוכנעים שדווקא הדרך של האחר היא זו שתגבר על הדרך שלנו? חוץ מזה ייתכן שדווקא תפיקו תועלת זו מזו. התרנגולת תלמד מהנמלה קצת להיות יותר חרוצה, ואילו הנמלה תלמד מהתרנגולת, שלפעמים כדאי לעשות פסק זמן מהעבודה הקשה וללמוד להינות מהחיים. מה שאני אומר, שדווקא אנשים שונים זה מזה לומדים אחד מהשני יותר מאלה הדומים זה לזה, וזאת בהנחה שיש אווירה של פתיחות וסובלנות. גם באווירה של סגירות זו לא גזענות שלא להתחבר לאדם ששונה ממך מצד אחד, אך מצד שני יש מידה רבה של התנשאות ופטרונות ביחסה של הנמלה לתרנגולת ששונה ממנה. לכאורה זאת לא גזענות פר-אקסלנס, שכן מדובר על עצלות, שהיא תכונת אופי, שניתנת לשינוי, וגם אי התחברות לאדם כזה איננה גזענות, אך היחס השלילי הנגזר מכך והפסילה על הסף הם מאוד דומים ליחס שזוכה לו מושא הגזענות.

3)   הארנבת והקוקייה: הארנבת המסורה לגידול ילדיה מתרעמת על היותה של הקוקייה בליינית. כמו הנמלה גם הארנבת חוששת, שתכונותיה של הקוקייה ידבקו בה ובילדיה. מי אמר שדווקא כך יקרה? אולי דווקא הקוקייה תבין כמה זה חשוב להיות בבית ולדאוג לילדים עקב ההיכרות עם הארנבת? אולי אפילו הן ילמדו זו מזו? הקוקייה: להינות קצת יותר בבית עם הילדים והארנבת: לצאת מידי פעם מהשגרה ולבלות מחוץ לבית. שוב הכול קם ונופל על שאלה אחת: האם יש אווירה של פתיחות או לא. באווירה של פתיחות השונים משלימים זה את זה ומפיקים תועלת עצומה זה מזה, ואילו באווירה של סגירות כל אחד מתבצר מאחורי חומות ההגנה שלו ולא נותן לאחר להתקרב.. כמו במקרה של הנמלה זו לא גזענות שלא להתחבר עם השונה ממך, אך זו בהחלט פטרונות והתנשאות להתייחס אליו באופן שלילי עקב כך, והתנהגות שלילית כלפיו, הפוסלת אותו על הסף או יורדת לחייו, אינה שונה בהרבה מהתנהגותו של הגזען.

4)   הזמיר והקוקיה: בניגוד לזוגות הקודמים כאן אין שמץ של התנשאות ופטרונות, אלא פשוט עניין של אנשים שלא מסוגלים להסתדר זה עם זה עקב בעיה של רעש (הזמיר-אוזניו הרגישות לא יכולות לשאת את פיצוחי האגוזים הקולניים של הסנאית), ורצוי במקרה זה או להפריד כוחות או ללמוד להתחשב אחד בשני. יש אנשים שרעש מחרפן אותם, שכן הם רגילים לשקט פסטורלי של הטבע. לעומת זאת יש אנשים שללא רעש והמולה, הם חשים שהם קבורים משעמום בעודם בחיים. מכיוון שאין כאן צודק וטועה אז רצוי או להפריד כוחות או להגיע להבנות ולפשרה, שתמנע סכסוך על רקע זה. סכסוכים על רקע של רעש יכולים להפוך לסיוט מתמשך ובלתי נגמר, כאשר אין נכונות להתחשבות הדדית.

5)   התרנגולת, הקוקייה והחתולה (מיאו חתולה!!!!): השכנים הקיימים בבניין למדו לחיות זה עם זה למרות היותם טיפוסים שונים זה מזה, שכן תכונות האופי השונות שלהן אינן מתנגשות זו בזו התנגשות חזיתית, ולכן הם מסוגלים לאמץ את הגישה של "חיה ותן לחיות". יחסי השכנות הם סבירים, שכן אין להם דברים משותפים זה עם זה מצד אחד, אך מצד שני הם לא מפריעים אחד לשני.

6)   היונה: היונה היא הדמות החיובית והאופטימית ביותר בסיפור הזה, שכן למרות שהדירה צרה, היא רוצה לגור בה בגלל שהשכנים טובים בעיניה. מדוע? היונה היא טיפוס שבניגוד לחזיר מנסה למצוא דווקא את הדברים החיוביים והטובים בכל אחד.  בסיכומו של דבר יחסנו את הזולת מושפע במידה רבה משני גורמים:

א)   נקודת ההתייחסות שלנו אל החיים: האם היא חיובית או שלילית? נקודת ההתייחסות שלנו אל החיים תקרין כמראה גם על התייחסותנו אל הזולת. האדם החיובי יחפש כל הזמן את הטוב בזולתו, והשלילי יחפש כל הזמן את הרע בו.

ב)    מידת הפתיחות שלנו להכיל ולקבל אנשים ששונים מאיתנו.

זו נקודת המבט שלי כמבוגר על הסיפור הזה.

מה שקורה כיום עם הטרור הבינ"ל ובמיוחד עם דעאש יבהיר בסופו של דבר לכל המדינות המתורבתות בעולם החופשי, שדיני המלחמה הנוכחיים אינם מאפשרים להתגבר ביעילות על נגע סרטני זה, שמאיים להרוס כל חלקה טובה ובאופן אינטנסיבי שהולך ומתגבר מיום ליום. מדוע? דיני המלחמה הנוכחיים הם אנרכוניסטיים, כי הם מתאימים למצב  שבו יש שני צבאות סדירים, שנלחמים זה בזה, והאוכלוסייה מובחנת ומופרדת מהם, ונדרש שלא לערב אותה במלחמה יתר על המידה. לעומת זאת הטרור הוא בגדר "האויב הנעלם". הוא מסתתר בתוך האוכלוסייה האזרחית האוהדת או המשקשקת מפחד מפניו, יוצא לגיחות של תקיפה תוך ניצול של פרצות ונקודות זמן פנויות לשם כך, ולאחר מכן הוא חוזר להיטמע ולהתחבא בתוך האוכלוסייה. הטרור הזה שמתחבא בתוך האוכלוסייה שלו, ומצפה בכך לחסינות מפגיעה תוך ניצול השיקולים ההומאניים שלנו ושימוש בהם לרעה לטובתו, במקביל הוא לא מהסס לפגוע  גם באוכלוסייה של הצד השני של המתרס ללא הבחנה ומנסה לרצוח ולפגוע מכל הבא ליד שנקרה בדרכו (גברים, ילדים, נשים, זקנים וטף) ללא כל שיקול מוסרי ערכי והומאני.

כל עוד הטרור הוגבל לפעולות ספוראדיות, אז העולם הנאור יכול להשתעשע לו בטרקלינים הממוזגים בשיקולים הומאניים של יפי נפש. ברם הטרור ככל שהזמן עובר, מצטייד בנשק יותר מתוחכם והרסני של מדינות, וללא דיון מחדש בדיני המלחמה והתאמתם למציאות הקשה, לא ניתן יהיה להביס אותו, והוא אף עלול לגרום לנזקים ולהרס סביבתי נרחב. אז מה עושים כאשר הטרוריסטים יורים מתוך אוכלוסייה אזרחית טילים ומסתתרים מאחוריה כדי לקבל חסינות מפגיעה? משנים את כללי ודיני המלחמה תוך מתן כלים לעולם החופשי להתמודד בהצלחה מול אותם כוחות רשע ולהביס אותם, לפני שיהיה מאוחר מידי. אז מה ניתן לעשות? למשל, לקבוע ששכונה, שממנה מתבצעות פעולות מלחמתיות נחשבת מרגע זה לאזור לחימה סגור לכל דבר ועניין, וזכותה של המדינה המותקפת לדרוש מתושבי השכונה לפנות אותה תוך מתן זמן של התארגנות סביר לשם כך, ולאחר מכן מותר לעשות בשכונה הזו כל פעולה מלחמתית, כולל מחיקתה מעל המפה, אם יש צורך בכך.

לאחרונה פורסם שהאמריקאים לא רוצים להפציץ מטרות אסטרטגיות של דעאש מחשש שמא ייפגעו אזרחים. מעניין מאוד, אם אובאמה היה נשיא ארה"ב בזמן מלחמ"ע השנייה, האם הוא היה מפציץ את גרמנייה הנאצית או מסרב לעשות משיקולים הומאניים (שלא לדבר על מה שנעשה ליפן)?  מזל גדול שהוא לא היה הנשיא באותה תקופה אפילה!!!.

מול כוחות קיצוניים וקנאים מעין אלה לא יעזור כלום (כמו שלא עזר מול הנאצים), שכן הם חדורי אידיולוגייה משיחית, גזענית וקנאית, לא מפחדים מכלום, ההרס וההרג בתוכם לא מרתיע אותם, ופוטנציאל ההרס שלהם  עם הזמן הולך וגדל. הטרור הופך לאט לאט בלי שאנו מרגישים לכוח צבאי משמעותי, ויש להתאים את דיני המלחמה על מנת לתת כלים לעולם החופשי להתמודד איתו, לפני שיהיה מאוחר מידי.

לסיכום: יש להכריז על בטלותם של דיני המלחמה הבלתי האקטואליים באשר למלחמה בטרור לאלתר, ובמקביל על הקהילה הבינ"ל לשבת על המדוכה ולנסח כמה שיותר מהר דיני מלחמה ספציפיים ומותאמים מחדש, שייקחו בחשבון לא רק את השיקולים ההומאניים, אלא במקביל יצביעו על דרך מקובלת ונכונה להדביר את המגיפה הזו, שכן השעון מתקתק קדימה, והמצב דינאמי, ומשתנה לרעה מיום ליום. אני מצפה מדיני המלחמה לא רק לדבר על הומאניות חד-צדדית, אלא גם להציע פיתרון יעיל, אפקטיבי ונכון להדברת הטרור ולמתן הגנה מלאה לקורבנותיו הפוטנציאליים. אם הם לא מסוגלים לכך, אז שיתכבדו ויישבו בשקט, וייתנו למדינות שנפגעו מכך לפעול ע"פ שיקול דעתן הבלעדי והלגיטימי לעשות הכול על מנת להגן על ריבונותן ועל אזרחיהן.

בואו נדבר על לחם לבן ומסובסד. נכון שממש בא לכם לרוץ ברגע זה לארגז הלחמים ולמרוח ממרח טעים על הלחם הלבן והטרי שלכם (יאמי!!!). אני לא כ"כ בטוח שיהיה לכם כבר חשק לאחר שתקראו את מה שיש לי לכתוב כאן. בשבוע שעבר שודרה בערוץ 10 כתבה במסגרת התוכנית "עושים חשבון" על הלחם הלבן. זהו לחם שהמדינה מסבסדת את מחירו לטובת כולנו, אבל למעשה מטרת הסבסוד היא לאפשר למשפחות עניות ומעוטות יכולת להצטייד בו כצורך חיוני בסיסי ומינימאלי.

המסר החד משמעי שהועבר בכתבה הוא שהלחם הלבן הוא מזיק לבריאותנו, שכן הקמח הלבן מכיל רכיבים לא בריאותיים וכן בגלל כמויות הסוכר הרבות, שמכניסים לתוכו במהלך הייצור שלו. על מנת להמחיש את הדברים הופיע אדם בכתבה וטען שהקמח הלבן הוא חומר נהדר ליצירה בגנים, אך אסור לתת לילדים להכניס אותו לפה. כמו כן נאמר שצריכת הלחם הלבן באופן יום יומי ולטווח הרחוק עלולה לפגוע בבריאותנו להביא לכל מיני מחלות כולל סוכרת. מנגד הופיע אחד מבעלי המאפיות הגדולות וטען, שהכול עורבא פרח, ושהלחם הלבן הוא בריא, ולא צריכה להיות שום בעיה לצרוך אותו באופן שוטף. תרשו לי, ברשותכם כמובן, להתייחס בעירבון מוגבל לדברים שאומר בעל אינטרס כלכלי באשר למוצר שהוא בעצמו מייצר.

ומה באשר למדינה ואחריותה? לטעמי המדינה היא זו שאחראית לבריאותם של אזרחיה, והיא חייבת לשאוף שהם יהיו כמה שיותר בריאים מבחינה גופנית, שכן פגיעה בבריאות הפיזית לא רק משליכה על התפקוד של האדם  בחיי היום יום אלא גם מערערת את חוסנו הנפשי. המדינה צריכה לבוא ולומר: מדיניותי מכוונת לעודד את הבריאות הגופנית והנפשית של אזרחיי, כי זה יביא לחוסן לאומי שלי כמדינה, ולכן אסבסד אך ורק מוצרים שתורמים ומסייעים לכך, וחלילה לא ארשה לעצמי לסבסד מוצרים, שעושים את הפעולה ההפוכה.

אם מה ששודר בכתבה זה נכון, אז זה אומר שהמדינה שלנו ברשלנות פושעת מעודדת אותנו באמצעות הסבסוד של הלחם הלבן להיות חולים. חוסנה של החברה נמדד במידה רבה באמצעות בריאותם הפיזית והנפשית של אזרחיה. ללא בריאות החוסן הלאומי והעמידות של החברה כמכלול בפני אתגרי העתיד המורכבים והלא פשוטים נפגעים קשות. אם המדינה איננה מעודדת בריאות, היא פשוט מועלת בתפקידה, אך אם היא במקביל גם מסבסדת מוצרים, שמביאים למחלות, אז זה פשוט פשע.

מה אני מצפה ממשרד הבריאות? להיכנס לעובי הקורה ולבדוק באופן אובייקטיבי ונטול פניות, האם מה ששודר בכתבה הוא נכון. אם זה לא נכון: אז שיפרסמו את הנתונים המחקריים והמדעיים, שיפריכו את מה שנאמר בכתבה, ואם זה חס וחלילה נכון: מצופה מהמדינה להסיר באופן מיידי את הסבסוד הזה ולהעבירו למוצר אחר, שלא פוגע בבריאות. במקביל יש לרשום אזהרה על הלחם הלבן, שצריכה מוגברת שלו עלולה לגרום לבעיות בריאות קשות, כפי שנעשה עם הסיגריות והאלכוהול. אם משרד הבריאות יחליט שלא לבדוק זאת, זה הדבר הכי גרוע, כי זה אומר, שהוא מזלזל בנו ולא מחשיב את הדאגה לשלומנו כעניין ראוי להתערבות ולטיפול. זו בדיוק אחריותה של המדינה ושל הנהגתה לעבוד קשה בשבילנו, למעננו ולטובתנו ולא להתעסק כל היום רק במנעמי השלטון, בחלוקת ג'ובים למקורבים ובהתחנפות וכניעה לדרישות האינטרסנטים תוך פגיעה קשה בציבור הכללי והסתרת מידע חיוני ממנו הנוגע לחייו, לבריאותם ולאיכותם.

כמו בנושא של זיהום האוויר, כך גם כאן ובהרבה תחומי החיים האחרים המדינה למעשה מפקירה אותנו לנפשנו, שכן הנהגתה לא מסוגלת/ לא רוצה לבדוק ולפקח על כל מה שעושים האינטרסנטים ובעלי ההון למיניהם. והם מצידם כאשר הם מקבלים "יד חופשית" הם עושים מה שבא להם, ואין שום מעצור, שעומד בדרכם על מנת להרוויח עוד קצת כסף, וזה כלל לא מעניין אותם, אם הציבור נפגע בדרך או לא.

עכשיו ברמה האישית: אני מציע לכל מי שסובל מכאבי ראש כרוניים וקשים ללא כל הסבר רפואי וכן באשר לכל מי שיש לו כל הזמן תחושת צימאון בלתי פוסקת להפסיק לצרוך לשבוע אחד לחם לבן ולראות כיצד זה משפיע עליו . אם זה עזר לי, סביר להניח, שזה גם יעזור לאנשים נוספים. ובאשר לאלה שזה לא יעזור להם, שווה לנסות, שכן אחרת לא נדע. אנחנו חייבים להיות מודעים לכך, שרוב בעיות הבריאות שלנו נובעים מהרגלי התזונה הממכרים שלנו, שקשה לנו להיגמל מהם, ולכן בתהליך של ניסוי, טעייה (כן נכון על הדרך גם טועים, כי לא נולדנו חכמים ובעלי ניסיון) ותהייה יש להימנע במשך תקופה מלהכניס לגוף מאכלים, שאנו רגילים לצרוך יום יום, ואז לראות כיצד זה משפיע. הגוף שלנו איננו פח זבל ענק, שניתן להכניס אליו הכול ובלי חשבון, אז אל תהססו לשנות הרגלי תזונה, לראות כיצד הדברים משפיעים עליכם. תזכרו טוב טוב שניתן למצוא תחליף בחיים לכל דבר, למעט הבריאות, כל הכסף שבעולם לא שווה כלום, כאשר האדם לא מרגיש טוב, ורוב בעיות הבריאות מקורן ממאכלים שאנו מכניסים לגופנו, וגורמים לנו להרגיש לא טוב. ההתמכרות למאכלים הלא בריאים הללו והכנסתם לגופנו תורמים תרומה מכרעת בסופו של יום ולטווח הארוך להתפרצות מחלות קשות. קשה אומנם לסמן את האוכל הלא ראוי כאשם במחלות וזאת מכיוון שהנזק הוא לא מיידי אלא קורה באופן מזדחל איטי ובלתי מורגש במשך שנים, אבל לי אין כל ספק (גם אם אין לכך תימוכין בספרות המדעית) שהרבה מהמחלות- הזרע הראשון שלהן נזרע בגופנו עקב תזונה לקויה או הכנסת חומרי מזון, שאנו רגישים להם או לא מתאימים לגופנו או בלתי בריאים, והקציר של פרי הבאושים הזה מתרחש רק כעבור שנים רבות, כאשר המחלה מתפרצת בפועל. אז מה לעשות? כיצד לאתר זאת? הגוף מאותת לנו שמשהו לא בסדר, ואז אסור להתעלם ממנו ומתמרורי האזהרה ולהתחיל בבדיקה שיטתית של המזונות, שעשויים לגרום לנו לתחושה הלא טובה. כיצד לעשות זאת? להפסיק לתקופה קצובה להכניס לגוף מאכלים, שאנו רגילים להכניס בחיי היום כשגרה לגופנו,ולראות את ההשפעה (כל פעם מאכל אחר). אדם שממשיך בהרגלי התזונה שלו, למרות שהגוף שלו מאותת לו שמשהו לא בסדר, מסתכן במחלות יותר מורכבות בשלבים הבאים של חייו, שכבר יהיה קשה יותר לטפל בהן, ומשול בעיניי לאדם שמהמר על גורלו ועל חייו.

תופעת ה-SHAMING: לבייש אדם, להשפיל אותו, לרמוס את כבודו, להפיץ זאת באינטרנט ולעשות לו  למעשה משפט שדה  ולינץ' ציבורי היא מבטאת בגדול את השימוש לרעה בכלי הגלובלי וההמוני של הרשת למטרות זדוניות והרסניות. האינטרנט הוא כלי גלובלי, ואופן השימוש בו ע"י האדם מעיד בסופו של דבר על טבעו, אופיו, דרך מחשבתו והתנהגותו כלפי הזולת. אנשים טובים יעשו בו שימוש למטרות חיוביות על מנת לעשות טוב לאנשים אחרים, על מנת לשתף במידע חיוני וחשוב, על מנת לשפר דברים שדורשים התייחסות טיפול ותיקון וכן על מנת להצביע על עוולות או מעשים לא ראויים, שצריך להתייחס אליהם, בתנאי שהדברים נכתבים או נאמרים בשפה עניינית ולא משתלחת ותוך הימנעות מירידה לפסים אישיים או מהתנהגות בהמית כלפי אדם אחר. האדם חייב לדעת לא רק לדרוש כבוד לעצמו אלא גם במקביל לכבד את זולתו. אמירות בסגנון בהמי ומרושע כלפי הזולת מעידות יותר על זה שאומרן ופחות על הזולת, שכלפיו צריך עוד להוכיח בצורה עניינית שהאמירות הללו בכלל נכונות ולא שקריות או בגדר לשון הרע מבחינה משפטית.

באמצעות האינטרנט אנו לומדים כיום רבות על האדם ועל אופיו, שכן בעבר הדברים הללו היו מוכמנים בנפשו של האדם או בסביבתו הקרובה בלבד, ואילו כעת הם פורצים להם בריש גלי, מוצגים בפרהסיה לפני כולם ובתפוצה חובקת עולם. אין ספק בכלל שהאינטרנט כיום הוא כלי מחקרי ראשון במעלה לבדוק את טבעו של האדם ואת יחסו לזולת ואת סגנון התנהגותו וכן את מידת היותו אמיץ לעמוד על דבריו או מוג לב בהסתתרותו תחת  החסינות הנוחה של  האנונימיות. האינטרנט לא המציא את האנשים הרעים, שמביישים את זולתם. זה היה קיים מקדמת דנא. הדבר היחיד שהוא גרם, זה שהוא הפך את התופעה המכוערת הזו לגלובלית ונרחבת יותר מבעבר. הבה ואתן לכם דוגמאות כיצד ניתן להתייחס לאדם באופן שלילי גם ללא אינטרנט, ואתם תחליטו, אם זה נועד לבייש אדם בפומבי או לא? לאחר מכן תתארו לכם מה קורה לאדם שמקרים כאלה מעין אלה מופצים עליו ברשת יום יום באופן אינטנסיבי,  ומה זה גורם לאותו אדם? זוהי הפינה לשיפוטכם:

1)   מקרה שקרה לא מזמן. אני הולך לי ברחוב, ומולי הולכים בני זוג חייכנים, שנראים לי נחמדים מאוד. איך שאני עובר אותם מסנן הבעל לאשתו באופן מפתיע ולא צפוי: "חולה נפש", והוא עושה את זה באופן מכוון, כדי שאני אשמע ואיעלב. אז אומנם זה לא מופץ ברחבי האינטרנט, אבל זה נועד להשמיץ ולפגוע בצורה מבזה (אתה רוצה להשפיל ולפגוע, אז לפחות תתרחק 50 מטר מטווח השמיעה שלי). מהי התייחסותי העניינית למה שנאמר? מאיפה אתה מעז להגיע לתובנות חד משמעיות כאלה על בסיס התרשמות ראשונית בלבד? חוץ מזה האם אתה בכלל איש מקצוע, שאתה מעז לומר דברים כאלה שקריים ובלתי מבוססים? (גם איש מקצוע שמכבד את עצמו לא היה מעז לומר דברים כאלה ללא בדיקה יסודית ומעמיקה- אז גם אם יש סיכוי שאתה איש מקצוע, אז כנראה אתה חאפר ושרלטן גדול). זה עושה לך טוב בנפש להגיד דברים רעים על אחרים? אולי אתה הוא זה שצריך טיפול ובדיקה כדי לגלות ממה זה נובע? בכל מקרה שיבושם לך, אם כך אתה מרגיש, אבל לפחות תתרחק כדי שלא איאלץ לשמוע את דברי האיוולת השקריים הללו.

2)   שוב אני הולך לי לתומי ברחוב, וחבורת נערים מתבגרת, שהביטוי "דרך ארץ" הוא בעיניהם הוא או משהו לא מובן בשפה זרה או לחילופין דבר מה הראוי לגנאי, ושכנראה לא חינכו אותם לתת כבוד מינימאלי למבוגרים, עוברים על פניי וצוחקים צחוק מרושע ומזלזל במיוחד ביחד (מי שחווה את זה "על בשרו" יודע בדיוק על מה אני מדבר), ואחד מהם שלא מסוגל להתאפק אומר בקול רם כדי שאשמע: הומו. זה נועד לבייש או להשפיל? מה דעתכם? ומהי תגובתי העניינית להתנהגות הזאבית הזו? מילא אתה רוצה להשפיל ולרמוס כבוד, כי אתה רשע מנוול ואוויל משריש, אבל למה להוסיף חטא על פשע ולתבל את הזדון גם בדברי שקר הרחוקים עד מאוד מהאמת העובדתית? האם לא הסתכלת למעלה ביראה לפני שפלטת את דברי הזדון השקריים הללו? האם אין אלוהים בליבך?

3)   שוב אני הולך לי לתומי ברחוב. שתי נערות חינניות הולכות מולי, ומחייכות אליי חיוך מתוק, שלא מצליח להסתיר את דברי הבלע המרושעים, שאחת מהן אומרת לרעותה במכוון, כדי שאני אשמע: אני במקומו הייתי מתאבדת. זה נועד לבייש? מה דעתכם? מהי תשובתי העניינית לאותה מרושעת צבועה וחייכנית? היהודים בשואה גם כשהיו בסכנת חיים ברורה, וסבלו מעוני, מחלות ויחס שלילי ומבזה פי כמה וכמה בשל היותם נחשבים ע"י המרושעים הנאצים יימח שמם וזכרם (גם בימינו אלה) כגזע נחות, רצו להמשיך ולחיות בכל מחיר גם בתנאים הבלתי האנושיים והקשים הללו, כי הם האמינו בכל ליבם בקדושת החיים, וזוהי תשובתי הברורה והחד משמעית אליכן: גם אם תשפילו אותי, תרמסו את כבודי, ותנהגו כלפיי כמו אל מצורע ונחות ותדביקו אליי כינויי גנאי מפה ועד הודעה חדשה כאלה ואחרים וללא הפסקה, אני אמשיך להיאחז בחיים ולא ארפה מהם, ואף לא אהסס לרגע להתמודד עם כל דבר רע שאני חווה בשקיפות מלאה למען יראו וייראו המרושעים האלה, שמפיקים הנאה מכך שהכול נשאר במחשכים. אז אצלי בניגוד לאחרים אינני דופק חשבון לאף אחד, והכול יקבל פומביות, תהודה ותפוצה רחבה ככל שניתן, והציבור הנורמטיבי ישפוט.

אני כשלעצמי לא מאמין בבריחה או בכניעה לרשעות אלא בהתמודדות אמיצה עימה ללא מורא וחשש. לטעמי המרושעים צריכים להתבייש ולא אני, ואדם שמתאבד למעשה נותן להם את הניצחון על מגש של כסף (ותאמינו לי שאני כלל לא מתרשם "מדמעות התנין" של הצבועים שאחר כך מנסים בדרך זו לנקות את מצפונם בשל העוולות שהם בעצמם עושים). המנוולים חסרי המצפון ודרך הארץ חייבים לדעת שגם הם צריכים לשלם מחיר על מה שהם עשו ועושים, אחרת שום דבר לא ירתיע אותם מלהמשיך במעלליהם. אז איך להתמודד עם ה-SHAMING? קודם כל אדם צריך לדעת לפתח לו חוסן מנטאלי ונפשי דווקא בנקודות התורפה, שבהן הוא חשוף במיוחד לפגיעה זדונית (כי התופעה המכוערת הזו הייתה קיימת תמיד וסביר להניח שתמשיך ללוות אותנו כל חיינו ובאינטנסיביות הולכת וגוברת וצריך לקחת זאת בחשבון, להיערך כמו שצריך כדי לדעת כיצד להתמודד עם זה ברגע האמת). דבר שני עליו לזכור שהוא לא המנוול בסיפור הזה, ואל לו להעניש את עצמו על כך בעונש נוסף. דבר שלישי הוא צריך להגיב מיידית ולא להניח לדברים לשקוע ולחלחל לאדמה.  ודבר רביעי הוא צריך לטפל בכך באופן אובססיבי ואינטנסיבי עד שאלה שעושים את הרע, יבינו שאי אפשר לעולל עוולות מצד אחד ולהמשיך בחיים מאושרים טובי לבב כאילו כלום לא קרה מצד שני.

אדוני, נשיא ארה"ב דאגתך הכנה לערכי הליבה של מדינתנו פשוט נוגעת לליבנו, עד שהדמעות פשוט יורדות להן באופן בלתי נשלט מאליהן. מה נגיד ונאמר? במדינתך שלך הכול מושלם, וערכי הליבה הללו, כמובן, מתקיימים במלואם, כאשר שוטרים לבנים יורים ככה סתם באזרחים שחורים, נכון? ערכי הליבה הללו כמובן מתקיימים גם בסוריה, בעיראק, בלבנון, באיראן, ואפילו במדינות ערב המתונות, הבעיה היחידה, שנותרה בכול העולם כולו היא במדינת ישראל, ואם זה יטופל, אז הכול יהיה מושלם, נכון?

אומנם האמירה של נתניהו על הערבים, שנוהרים בהמוניהם לקלפי היא בעייתית ומעוררת מחלוקת מצד אחד, אך חמורה ממנה שבעתיים המציאות של הקצנה הולכת ומתפשטת בקרב ערביי ישראל, שחלקם לא היססו להזדהות עם אויבי ישראל הקשים ביותר בזמן מלחמה. אומנם יש אפליה כלפי ערביי ישראל מצד אחד, אך קשה מאוד לטפל בה כמו שצריך כל עוד ההקצנה בקרבם תופסת תאוצה. ועם כל זאת ולמרות כל מה שנכתב ונאמר כאן, במציאות העובדתית של חיינו כיום (כן של היום!!!) מצבם של הערבים החיים בישראל הן מבחינה כלכלית, מבחינת תעסוקה, דיור, לימודים וחופש ביטוי טובה לאין שיעור ממצבם של רוב האזרחים בכל מדינה ערבית שתבחר כרצונך, בין אם קיצונית או מתונה. יתר על כן מצבם יותר טוב גם מהרבה משחורי העור ואחרים שחיים במדינתך שלך. מה עשו לערביי ישראל, שהפגינו במהלך מבצע "צוק איתן", וקראו לחמאס להפגיז את תל-אביב? כעסו עליהם קצת? מה אתם הייתם עושים לכאלה שהיו קוראים קריאות תמיכה בבן לאדן בארה"ב? מה עשו לאזרחים בעזה שהעזו להפגין נגד מה שקורה? הרגו אותם בלי חשבון!!!! מה עושים למתנגדי השלטון בכל מדינה ערבית מתונה או קיצונית שתבחר? מה אתם האמריקאים עשיתם לאזרחים היפנים שלכם בזמן מלחמת העולם השנייה? (והם להזכירך לא הפגינו  וקראו ליפן להפציץ ארה"ב). אז לפני שאתה בוחר להטיף מוסר לאחרים, אז תבדוק היטב שידיך נקיות מאינטרסים זרים.

אובאמה הרשה לעצמו במהלך הריאיון להטיף לנו מוסר ולייעץ לנו כיצד ראוי לנהל את מדינתנו. הוא הופיע בעמדה פטרונית של האח הגדול החכם, קר הרוח והשקול בדעתו, שמייעץ לאח הקטן הבלתי מנוסה,  הרגשן רדוף הפחדים, החששות והפרנויות מה לעשות, והכול, כמובן, "לטובתו". העניין הוא שהוא האחרון, שיכול להטיף מוסר למישהו. אדם שמרשה לעצמו להטיף מוסר לאחרים כדאי שיבדוק טוב טוב את עצמו, אם הוא לא נושא באחריות כלשהי לכל מה שאנו רואים מסביבנו. אז אדוני הנשיא, לפני שאתה מעיר הערות ביקורתיות על אחרים, שבסך הכול מנסים להתנהל כמו שצריך במציאות הקשה והמורכבת, שאתה אחראי לה במידה רבה, אז תסתכל על עצמך טוב טוב במראה, ותבחן היכן בדיוק טעית ושגית במדיניותך ההזויה. צודק מאוד נתניהו שהעדיף את השתיקה הרועמת על פני התגובה לדברי אובאמה, שכן פרד עקשן, שדוהר ישירות אל התהום, לא יסטה מדרכו, עד שיגיע ממש לשפת התהום, וגם אז הוא לא בטוח יעצור.

אובאמה מזכיר לי בדרך התנהלותו את הסיפור "בגדי המלך החדשים". המלך בטוח ומשוכנע, שהבגדים, שאותם הוא לובש, ואיתם הוא צועד ברחוב בגאווה ובזקיפות קומה הם המשובחים והנאים ביותר. הוא מביט לימינו ולשמאלו בזלזול ולא מהסס לגעור קשות ולהטיף מוסר באופן נוקב בנתיניו הנאמנים, שבגדיהם מרושלים בעיניו, ולא מכבדים את המעמד. הוא רק שכח לשים לב לדבר קטן ופעוט אחד (ממש ממש שולי) : שהוא בעצמו הולך ערום ועריה ברחוב. אף אחד לא מעז, כמובן, להגיד למלך את האמת. אויביו מחככים את ידיהם בהנאה גלויה. מבחינתם  רק שימשיך להתנהג כך ולעשות צחוק מעצמו, ואז הם ירוויחו מכך. גם אוהביו פוחדים להגיד לו את האמת, פן הוא חס וחלילה ייעלב, ואז הוא ייפגע בהם באופן כלכלי או אחר, וכך יוצא שהמלך שכלל אינו מודע למצבו המידרדר והולך ממשיך לנהוג באותה דרך בדיוק, כאילו אין מחר, הכבשים שותקות והזאבים לשונם כבר יוצאת מפיהם, הריר נוזל משפתיהם והם משחיזים שיניהם בציפייה מורעבת לרגע שיוכלו לטרוף. ומה קורה, כאשר ילד קטן ותמים צועק לו "אתה עירום!!!" רק אז הוא הוא מבחין באמת המרה, ושכל מי שסבב אותו היה שותף במכוון וביודעין לכל הפארסה, הולכת השולל והרמייה הזו.

כמו בסיפור של "בגדי המלך החדשים", כך גם אובאמה  מרשה לעצמו להטיף מוסר לכולם, והוא כלל לא מבין או רוצה לדעת, שיש לו חלק נכבד ואחריות קשה לכל מה שקורה מסביבנו. אויבי ארה"ב מאוד מרוצים מדרך התנהלותו, ומבחינתם רק שימשיך כך. מצד שני בני הברית שלו "הולכים איתו על ביצים", מדברים אליו בצורה דיפלומטית ועדינה, כדי שהוא חלילה לא יתרגז או ייעלב (לא שזה עוזר כי בכל זאת נעלב), ואני שואל: מתי לכל הרוחות יופיע כבד הילד, שיצעק בקול ניחר ורם וללא בושה: "המלך הוא עירום".

להבדיל אלף אלפי הבדלות (או אפילו מליון מיליוני הבדלות) יצא לי לעיתים מזומנות לשאול את עצמי (מי שאין לו את מי באמת לשאול מסגל לו לעצמו מן הסתם מנהג זה), האם העיסוק שלי בתחביב של השירה זה גם כמו הסיפור של "בגדי המלך החדשים"? טוב..... אז גם אם זה לא יצליח מי יודע מה בעיני החברה השיפוטית והפטרונית או אפילו ייכשל כישלון צורב בעיניה, אז מקסימום אני אספוג ישירות על עצמי את כל הנזק ולא אף אחד אחר. לעומת זאת במקרה של מנהיג העולם החופשי, כולנו צפויים לשלם בעתיד ביוקר על תפיסה אשליתית והזויה זו. ועוד דבר קטן ואחרון לסיכום: הצלחה בעיניי בתחום השירה נחשבת להמשיך לעשות את מה שאני אוהב ובדרך שאני אוהב ובעצמאות מוחלטת ולא את מה שהחברה חושבת שאני צריך או לא צריך לעשות. כאשר אני מגדיר את ערך ההצלחה ע"פ סולם אישי ופרטי זה ולא ע"פ סולם חברתי של מטרות ויעדים (הדרך בעיניי יותר חשובה ובהרבה), אז לעולם אל אכשל, כל עוד לא אוותר ואמשיך לצעוד קדימה.  

הדברים המכוערים ביותר, שאנו נחשפים אליהם בתקופה האחרונה בתחום התרבות והאומנות, ניתן לכנות אותם בכינוי הבא: "טירוף מערכות אנרכיסטי בכסות מזויפת של חופש הביטוי". מעבר לסגנון המתלהם, המשתלח והאישי דווקא מפי אלה שהייתי מצפה מהם להיות מובילי הדרך והמצפן המוסרי של החברה בהקשר ליחס לכלל הדעות ולפלורליזם רעיוני ומחשבתי, יש גם את הסוגיה העניינית, שאין מנוס מלדון בה כעת ולטפל בה טיפול שורש מוקדם ככל שניתן.

גם לאומנות ולתרבות חייבים להיות גבולות וקווים אדומים, שאין לחצות אותם. אנו מודע לכך שבניגוד לחיים האמיתיים באומנות ובתרבות מרחב היצירה וחופשיותה צריכים להיות משמעותיים ביותר, אבל גם בתחום זה צריך לקבוע בסופו של דבר גבולות ברורים, שכן אחרת הכול יהיה מופקר ופרוץ לחלוטין כמו בג'ונגל. בואו ואתן לכם דוגמא קיצונית במיוחד, שתמחיש בכלל את הצורך בקביעת גבולות: היעלה על הדעת שתועלה בישראל, בשם חופש הביטוי, כמובן, הצגה שמפארת את הנאצים ותומכת במעשיהם הנפשעים? כמובן שלא!!!! (אלא אם כן נשתגע כאן כולנו לחלוטין). באותה מידה לא ייתכן שיועלו הצגות שמפארות רוצחי ישראלים (ולצערנו יש כאלה לא מעט, שניתן לעשות עליהם הצגות, למשל, רוצחי דני כץ, רוצחי שלי דדון, רוצחי החיילים בלינץ' ברמאללה, רוצחי 3 הנערים לפני מבצע צוק איתן, והרשימה עוד ארוכה ארוכה......). כמו כן לא ייתכן שתועלינה הצגות שתומכות או מפארות רצח של ערבים, כפי שבוצעו ע"י ברוך גולדשטיין, עמי פופר ונתן זאדה. מה היה אומר הרחוב הערבי, אם היו מועלות הצגות מעין אלה בתיאטראות? אני מאמין שהם היו יוצאים במקרה הטוב להפגנות סוערות בעקבות כך. אבל מה באשר לדם שלנו? הוא כחול, שאפשר לשפוך אותו כל כך בקלות ראש? ומה עם הרגישות באשר למשפחות הקורבנות של הטרור הפלסטיני הנפשע?

בואו נרחיק מגבולות מדינתנו וניסע לטיול בארה"ב. מה היה קורה לאומנים, שהיו מעלים שם (בשם חופש הביטוי, כמובן) הצגה שמפארת את בן לאדן ואת הפלת מגדלי התאומים (מה דעתכם, אולי תנסו לעשות זאת שם?) אני מניח שהאומנים הללו, אם היו מעזים לעשות דבר כזה, הם היו נמצאים כיום בכלא, ולא היו בחיים מאפשרים להצגה שלהם לעלות לאור. ומה אצלנו? הכלא? הצחקתם אותי!!!! ההצגה לא תועלה? הצחקתם אותי עוד פעם עד דמעות!!! כל מה שרוצים לעשות, זה למנוע מהם מימון של המדינה, ועל זה הם עוד מעזים לקום ולהזדעק תוך שימוש לרעה וניצול מחפיר של חופש הביטוי למטרותיהם כנגד המדינה.

מדוע המדינה שלנו מתנהגת כך? העם היהודי למרות היותו ריבון במדינתו העצמאית, עדיין לא הפנים זאת לחלוטין, והוא לא יצא לגמרי מהגולה, שבה הוא היה 2000 שנה, והגן הגלותי של השנאה העצמית ושל החשיבה שאנחנו תמיד לא בסדר, חזק אצלנו מאין כמותו ושולט בקרב חלקים נכבדים בקרבנו (תוצר לוואי של שטיפת מוח אנטישמית אינטנסיבית בתקופה הארוכה של היותנו בגולה ועוברת אצלנו מדור לדור בגנים).

בואו נמשיך במסענו לצרפת. האם שם היו מאשרים הצגה, שמפארת את אלה שרצחו "בשארלי אבדו"? התגובה בצרפת הייתה, אני מניח, לא שונה מזו של ארה"ב. עכשיו חפשו לי על פני הגלובוס, בבקשה מכם, מדינה אחת (חוץ ממדינת היהודים), שהייתה מאפשרת לטירוף המערכות הזה להתנהל הזה כך? האם הרשות הפלסטינית או הפלסטינים בקרבנו, שמדברים גבוהה גבוהה על חופש הביטוי היו מתייחסים בחיוב בשם אותו ערך ,כמובן, להצגה, שמנסה להבין את הלכי רוחו ומחשבתו של ברוך גולדשטיין? נאה דורש נאה מקיים, לא???

טוב עכשיו כל שוחרי התרבות והאומנות יזדעקו כאיש אחד ויצרחו עליי, שאני לא מבין בכלל על אני מדבר, שאין לי שמץ של מושג בתרבות, והם הנעלים בעם בעלי המונופול, ילמדו את כולם מה זה חופש ביטוי וינהלו אותו. אז למרות כל הצעקות האלה שיהיה ברור דבר אחד: זו לא הגנה על חופש הביטוי אלא הגנה על המדינה מפני שוחרי רעתה ומפיצי דיבתה בעולם. כל עולם התרבות, היצירה וחופש הביטוי ייהרסו לחלוטין, אם מדינת ישראל לא תממן את אלה, שמצדיקים או מפארים רצח ישראליים בפעולות טרור? (הרחקתם לכת בצורה מוגזמת). כל עולם התרבות והיצירה עומד על זה בלבד?  לטעמי, הצגות מעין אלה (של " גם הרצחת וגם עשית תרבות על זה") לא רק שלא צריכות ממומנות ע"י המדינה, אלא אסור לאפשר להן בכלל לעלות, וזה עוד מתון יחסית באשר למה שהיה קורה לאותם אומנים בארה"ב או בצרפת. זו לא גזענות ומעשה קיצוני, אלא פעולה לגיטימית של כל מדינה נורמאלית שואפת חיים כנגד כוחות, שרוצים ברעתה במקרה הטוב ובהשמדתה במקרה יותר גרוע.

באשר לשתיקת הכבשים של האומנים, שמזדהים באופן זה או אחר עם מה שנכתב כאן, אך מפחדים לדבר, פן יבולע להם ע"י הקליקה השלטת במסדרונות התרבות והאומנות, אני בהחלט מבין אתכם (זה בסך הכול הפרנסה שלכם). אני כשלעצמי שפועל מהלב וללא מטרה כספית או חומרית וגם לא נזקק לשירותיהם, אומר בדיוק את מה שאני חושב באמת הפנימית שלי, ואף מוכן לשלם על כך בשמחה רבה.

עוד כמה דברים מספרו של רפול:

1)   הוא תיאר את האכזריות הגדולה של הערבים במלחמת השחרור כלפי הלוחמים היהודים, שנפלו בידיהם בחיים. הוא לא נכנס לפרטים אנטומיים, אלא רק רשם שהמראות של הגויות המרוטשות, שעברו התעללות קשה היו מזעזעים ביותר, וזה הבהיר לו בדיוק מול מי אנו ניצבים. זה כנראה השפיע עליו עמוקות ועיצב רבות את נקודת מבטו באשר למציאות של חיינו. אז כל מי שחושב שדעאש זו תופעה חדשה, שלא הייתה קיימת בעבר, או שלא תחזור בנסיבות מסוימות גם כאן בעתיד, אז שיחשוב פעמיים. המסקנה: יציבות ביטחונית יחסית (אל שלום אין בכלל על מה לדבר!!!) מותנית בכוחנו ובעוצמתנו ובהרתעה חזקה ונחושה כלפי כל מי שחושב לפגוע בנו. כאשר אנו משדרים תחושה של חולשה או עייפות מהמאבק על הארץ זו, אז כל השדים הרעים של אלה שישבו עד כה  בשקט וחיכו לרגע המתאים יוצאים מהבקבוק.

2)   הוא כתב על הצורך לאהוב את הארץ, להכיר את משעוליה ושביליה, ושזו הדרך היחידה, שבה נוכל לשמור עליה ולהגן עליה בחירוף נפש בעת הצורך. הוא כתב על חשיבות החינוך הערכי בהקשר לאהבת הארץ. החינוך הוא המראה שתשקף במדויק את פני החברה שלנו  לטוב ולרע בעתיד. הוא דיבר על תפקידו של הצבא בהקשר לילדים, שמערכת החינוך וויתרה עליהם מראש (פרויקט נערי רפול).

3)   הוא כתב על הצורך של המנהיגים להיות צנועים ולשמש דוגמא אישית. הוא כתב על היותם של המנהיגים משרתי ציבור ולא רק נבחריו. הוא כתב על הכסף הנוצץ וההון המוגזם, המשחית כל חלקה טובה.

4)   הוא כתב על הצורך לומר את האמת בכל מקרה ובכל תנאי.

5)   הוא הציג נקודת מבט שונה לחלוטין מזו הקיימת בשיח התקשורתי על מלחמת של"ג (לטעמי המלחמה הייתה מוצלחת, שכן היא גירשה את המחבלים עם כל כוחם הצבאי הרב מלבנון לתוניס) (לאחר מכן באוסלו החזירו אותם החכמולוגים למיניהם לכאן כדי לשמש כסוס טוריאני- את זה אמר ערפאת בכבודו ובעצמו) . הטעות בשל"ג הייתה בכך שנשארו שם שנים ולא יצאו מייד לאחר גירוש המחבלים החוצה. זה נבע מיהירות מחשבתית, שאנו מסוגלים לעצב את השלטון בלבנון באופן שמתאים לנו.

לטעמי הדימוי שיצרה התקשורת הישראלית לרפול גרם לו עוול רציני. אני ממליץ בחום לכל מי שלא הכיר את רפול, וניזון עד היום אך ורק מהדימוי התקשורתי שלו לקרוא את הספר המרתק, ואז קרוב לוודאי תחלחל לקרבו ההבנה המרחיקת לכת, שהתקשורת בישראל יוצרת במכוון ובאופן מודע דימויים חיוביים עבור אלה שהיא חפצה ביקרם, ובלתי מחמיאים עבור האחרים (אם כבר מדברים על דימויים תקשורתיים: מומלץ בהקשר זה לקרוא מה כותב רפול על משה דיין)

ועוד אנקדוטה קטנה: הוא כותב בספרו, שאימו בכלל רצתה להפיל אותו, כאשר נשאה אותו ברחמה, אך מכיוון שהפלה עלתה 2 לירות, ולרשותה עמדו רק לירה ושמונים שילינג, אז הרופא סירב לבצע את ההפלה, וכך הוא בא לעולם הזה. כאשר קראתי את הסיפור הזה ישר נזכרתי במקרה שקרה לנו: כאשר אשתי נכנסה בפעם השנייה להיריון, והלכה לבדיקת העובר, הרופא אמר לה, שאין דופק, ושלח אותה לבצע גרידה (הפלת העובר). לא עזרו כל תחנוניי, שהיא תלך לקבל חוות דעת רפואית נוספת, והיא הלכה לבצע את הגרידה. כאשר היא הגיעה למרפאה, שבה מבצעים את הגרידה, חיברו אותה למכשירים, ופתאום "גילו" את הדופק, וכך נולד בננו השני, יגל. זו המקריות המטלטלת, שקובעת בסופו של דבר מי יבוא לעולם הזה ומי לא, וכן מה יהיה גורלנו בעולם הזה (כך גם אבי הביולוגי ז"ל שנכנס לשירותים בדיוק שהייתה הפצצה מצרית, ובזכות זה הוא ניצל, ושאר חבריו נהרגו. אלמלא היה נכנס לשירותים באותו רגע נתון היה ככל הנראה נהרג, ואני וילדיי לא היינו באים לעולם הזה).

לפני שנעבור ללוק ולהובס (טוב אני יודע שאתם מצפים לכך בכיליון עיניים ובנפש חפצה- קצת סבלנות בבקשה!!!) וכקדימון מתאים מאין כמותו לנושא זה בואו נדבר על חיוכים ועל התהום המפרידה ביניהם. חיוך אחד מייצג באופן כנה הכלה, אמפטיה וקבלה, ואילו השני מייצג מסתור לכוונות רשע וזדון. 

כאשר הגזען האמריקאי הלבן נכנס לכנסייה של שחורים על מנת לבצע את זממו, הוא כמעט התחרט, שכן הם היו כל כך חביבים ונחמדים אליו. סביר להניח שהם חייכו אליו בחום של קבלה, הכלה, קבלה והרבה אהבת אדם פשוטה, כנה וטהורה. בסופו של דבר זה לא עזר להם, כי הגזענות והשנאה העיוורת השתלטו על הגזען והוא טבח בהם בדם קר על אף כל היחס החם, שהוא זכה לקבל מהם.

גם המחבל בן העוולה, שרצח ליד הישוב דולב את הבחור הצעיר, שבסך הכול רצה לטייל בארצנו, היה שופע סחבקיות וחיוכים, כאשר פנה אליו בבקשת עזרה, אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות החיוך הזה היה בסך הכול מסווה לכוונות רשע וזדון, ושימש כמלכודת דבש מרדימה וקטלנית לקורבן התמים. כאשר אנשים מחייכים אלינו, זה באופן אוטומטי נותן לנו תחושה טובה שהם מסמפטים אותנו ושהם בעדנו (ולרוב זה אכן גם המצב!!!), וכלל לא עולה בדעתנו שיש בעולמנו הזה גם אנשים, שמשתמשים בחיוך ככלי על מנת להסתיר כוונות רשע וזדון. למחבל השפל היה מורה טוב. גם ערפאת, שדיבר אל מחנה השלום הישראלי ואל החסידים השוטים, שנהגו לבקר אותו, עשה זאת במתק שפתיים מפתה מעין זה, ובכך קנה את ליבם, ואילו את כוונות הזדון שלו הוא הסתיר מתחת לשרוול (לא שזה היה מסובך במיוחד לגלות אותן, אם היינו קצת מתאמצים, חוקרים לעומק ולא מתנהגים כמו בת יענה, ומגלים איך הוא דיבר בשיח הפנימי עם אחיו הפלסטינים על הסכם אוסלו במונחים של סוס טרויאני ושל הסכם ח'ודבייה- הסכם שמחמד כרת עם אנשי מכה, והפר אותו ברגע הראשון שהוא הפך לחזק- וכן כאשר הוא קרא למיליון מוסלמים לערוך ג'האד על ירושלים). אז בשורה התחתונה אל תתפתו לדיבורים ריקים מתוכן, ולחיוכים לסחבקיות ולטפיחות על השכם או אפילו לכימיה אישית בין אנשים. הכול הופך לעורבא פרח ברגע האמת, כאשר זה משמש ע"י הצבוע הרשע כמסווה מסתורי לכוונות זדון. תשפטו דברים יותר על בסיס מעשים בשטח ופחות על בסיס חיוכים ודיבורים ריקים מתוכן.

טוב..... הגענו סוף כל סוף אל לוק והובס. אלו היו שני פילוסופים ידועים ומפורסמים, שדנו בטבעו ובאופיו של האדם. מכיוון שהם היו כה חלוקים בדעותיהם בנקודת המוצא שלהם באשר לאופיו של האדם, אז מובן שהם גם הגיעו למסקנות מרחיקות לכת השונות זו מזו באשר לדרך הראויה והנכונה, שבה בני אדם כחברה יכולים לנהל את חייהם.

לוק טען, שיצר האדם הוא טוב מנעוריו (אדם לאדם הוא כבשה). מכיוון שנקודת המוצא שלו אמרה שבני האדם הם בסך הכול טובים בבסיסם, אז סביר להניח שהם כבר יידעו או ימצאו באופן וולנטרי וחופשי וללא כפייה של חוק או צו את הדרך הנכונה ביותר לנהל את חייהם. לוק למעשה הניח את התשתית הראשונית או את אבן היסוד או את הבסיס הרעיוני למשטר הדמוקרטי, המבוסס, כאמור, על הכרעת הרוב. אומנם גם אם נקבל את ההנחה שהאדם הוא טוב מיסודו, עדיין קשה מאוד להגיע לקונצנזוס מושלם בחברה, אך גם כיבוד עיקרון הכרעת הרוב מאפשר חיים טובים, נורמאליים וסבירים. אומנם גם בחברה דמוקרטית יש חוקים, שנועדו לסמן לאנשים את גבולות האסור והמותר, אבל כאשר הדברים ממילא נעשים באופן וולנטרי מתוך תפיסה, שזה הדבר הכי טוב, אז החוק הולך ומתייתר. מתי אנו נזקקים לשימוש בחוק ולאכיפתו? כאשר הדמוקרטיה נחלשת והדברים כבר לא נעשים על בסיס וולנטרי של שכנוע פנימי אלא יותר על יסודות של כפייה. במילים אחרות גם כאשר יש בסיס ערכי וולנטרי משותף צריך עדיין חוק, שיכפה את הדברים הנדרשים או שימנע וירתיע  מפני עשיית הדברים האסורים. החוק ממלא למעשה את החלל שנוצר ואת הבקיעים שנוצרים בחברה בתוך הבסיס הערכי המשותף. מתי הדמוקרטיה מתערערת? כאשר אנשים עושים דברים או נמנעים מלעשותם רק בשל יראת החוק ולא בשל שכנוע פנימי, שזה הדבר הנכון לעשותו או הדבר,שאסור לעשותו. כאשר אנו מגיעים למצב שבו החוק הוא "אות מתה" מצד אחד, ומצד שני ואין יותר שכנוע פנימי ערכי ומוסרי באשר לדרך הנכונה, אז משתררת אנרכיה, שבה כל אחד עושה מה שבא לו בלי חשבון לאף אחד. במילים אחרות חוזקה של דמוקרטיה נמדד, כאשר הדברים נעשים ברצון חופשי ללא צורך להזדקק לשימוש תמיד בחוק. הדמוקרטיה נחלשת, כאשר השימוש בחוק הופך לשגרה יום יומית (החוק כבר מכתיב את הדברים ולא אנו באופן חופשי מלחץ). הדמוקרטיה מתרסקת,  כאשר הבסיס הערכי המשותף נעלם מצד אחד, ומצד שני אין יכולת של המדינה לכפות את החוק ולהרתיע את מפיריו.

לוק למעשה יוצר קשר ישיר בין טוב אנושי לבין דמוקרטיה. מה זה אומר עלינו כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? מה זה אומר על השכנים מסביבנו? הרבה מאוד!!! מהי התובנה העיקרית, שעלינו לשאוב מלוק? ככל שנבנה כאן גשר המבוסס על מכנה משותף ערכי רחב ככל שניתן בין כל חלקי החברה, אז לא רק שנחזק את מדינתנו, אלא גם נחזק גם את הדמוקרטיה שלה (על הגשר הנטוי יש תקווה ויש סיכוי). ככל שאנו מתמקדים דווקא במפריד ובמפלג, אז אנו לא רק מחלישים את הסולידריות בתוכנו, אלא גם את הדמוקרטיה. אין בכלל ספק שבשלטון דמוקרטי יש מגוון רחב של דעות ופלורליזם רעיוני מצד אחד. מצד שני גם כאשר יש דעות שונות, אסור להסתפק רק בויכוחים ענייניים ונוקבים, המאמץ חייב להיות מופנה במקביל גם למציאת הגשר והמכנה המשותף הרחב והערכי לכולנו כאן. כאשר אנו מתמקדים רק בדברים המפרידים בינינו ומזניחים את המשותף, אנו מסתכנים ביצירת חומות של הפרדה בין החלקים השונים של החברה הישראלית.

באשר להיותו של האדם טוב מנעוריו. אני מאמין, שכל אדם נולד בבסיס כאדם טוב. ברם ככל שהוא גדל ומתבגר הוא לאט לאט מתקלקל בדרך. זה יכול להיות בשל נסיבות משפחתיות או חברתיות או אפילו לאומיות. הטוב הוא הבסיס הקיומי שלנו, ואילו הרע הוא נרכש ונלמד במהלך חיינו. בכל רגע נתון ובכל זמן ניתן לתקן את המצב ולחזור לבסיס הטוב שלנו או לחילופין לאפשר לרע להמשיך ולהתפשט להשתלט על כל ישותנו. זה כמובן, בידינו כבני אדם, כחברה ואפילו כעם, והמאבק הוא יום יומי, ולא מפסיק אפילו לרגע אחד.  בחברה שיש בה יותר אנשים טובים מרעים, הדמוקרטיה מתאפשרת. חברה שבה הרוע משתלט לחלוטין לא תוכל לקיים דמוקרטיה, ואז היא צריכה לבחור בין דיקטטורה לבין אנרכיה.

אסיים את הדיון בלוק במה שאבי הביולוגי ז"ל סיפר לי: בגן העדן ובגיהינום התנאים בסך הכול דומים. ההבדל היחיד הוא שבגן עדן מרוכזים אך ורק אנשים טובים, שעוזרים אחד לשני, ואז כולם נהנים מהחיים, ואילו בגיהינום מרוכזים רק אנשים רעים, שעושים את המוות אחד לשני, ואז הם כל הזמן סובלים. בעולם הזה הטוב והרע מעורבבים זה בזה, ואילו בעולם הבא הם יופרדו לחלוטין. השאלה אם נחיה בעולם הזה בגן עדן או בגיהינום תלויה בסופו של דבר באנשים, שמקיפים אותנו בחיינו.

ועתה נעבור להובס, שדיבר על כך שהאדם הוא דווקא רע מנעוריו (אדם לאדם זאב). במצב, שבו אנשים מחפשים כל היום רק איך לעשות רע אחד לשני, אי אפשר להגיע לבסיס נורמטיבי מוסכם לחיים, ולכן נדרשת התערבות של גורם חיצוני, שיעשה פה סדר. במצב מעין זה המדינה מחויבת לכפות באמצעות חקיקה וענישה קשה את הסדר ובדרך זו למנוע ג'ונגל ואנרכיה. הובס קושר, כמובן, בין רוע אנושי לשלטון דיקטטורי, שהוא עדיף לאין שיעור מאנרכיה מוחלטת. אם נסתכל על העולם כמכלול נגלה שברובו יש שלטון לא דמוקרטי, מה שמאשש, לכאורה, את טענותיו של הובס בדבר הצורך להחזיק את האנשים קצר, כדי שהם לא יפגעו זה בזה.

מהן השלכות הדברים על אזורנו עקב האביב הערבי והחורף האסלאמי? היציבות בעולם הערבי נשמרה דווקא כאשר היה בו שלטון דיקטטורי. כאשר ניסו לעשות שם דמוקרטיה בסגנון מערבי, אז נוצרה אנרכיה. מדוע? יצא לכם לשאול את השאלה הזו? הסיבה היא פשוטה וברורה עד מאוד: אנשים ועמים שלמים, שהרוע השתלט עליהם במהלך חייהם, לא יוכלו לשנות ברגע אחד את עורם ולקיים שלטון דמוקרטי, ובהיעדר שלטון  דיקטטורי, שיכפה עליהם סדר, תשרור אצלם אנרכיה תמידית. את התגשמות הדברים אנו רואים בסוריה, בעיראק ובאפגניסטן. המצרים לשמחתנו לשמחתם קלטו זאת בדקה התשעים ונטלו לעצמם בחזרה את מושכות השלטון הדיקטטורי, לפני שמצבם יהיה זהה. מדינת ישראל יכולה להסתמך בהחלט על דברי הובס ולוק כאחד ולהיות גאה בעצמה, שכן הם על אף חילוקי הדעות ביניהם קשרו באופן מובהק בין טוב לבין דמוקרטיה ובין רוע לבין דיקטטורה (הרע במיעוטו) ואנרכיה (הרוע המוחלט). המציאות במזרח היכון בימינו והמראות הקשים, שבהם אנו חוזים כיום מוכיחים זאת באופן הברור והמובהק ביותר.

מצד שני אסור אף פעם לנוח על זרי הדפנה, כי הדמוקרטיה תלויה בכך שיהיו הרבה יותר אנשים טובים מרעים בתוכנו (הדברים קשורים לפשיעה, בצע כסף ושחיתות שלטונית באופן ישיר) וכן שהאנשים הטובים יידעו לבנות את הגשר הנטוי, שעליו יש תקווה ויש סיכוי. המסר שלי לאנשים,שאוהבים לעשות רע לזולתם: הסתכלו היטב על שקורה היום בסוריה בעיראק ובעוד מקומות במזרח התיכון? זה מה שקורה שמקומות, שבהם הרוע האנושי שולט ומביס את הטוב. הדמוקרטיה בישראל מתאפשרת לא בגללכם אלא למרות הנזק הממשי, שאתם גורמים לה. ככל שיותר ויותר אנשים ייגררו לעולמכם, זה יסכן באופן מוחשי אותה.

אז לוק טוען שאדם לאדם הוא כבשה, ואילו הובס טוען שאדם לאדם הוא זאב. ומה אתה טוען? אני טוען שאדם לאדם הוא או כלב או חתול? למה הכוונה? קודם כל אני חושב, שהאדם שהמציא את כיוני הגנאי "יה כלב" הוא כנראה מנוול גדול, שלא חובב במיוחד כלבים. אני מוחה נמרצות כנגד השימוש במילה כלב במשמעות שלילית כלשהי. כלב הוא החיה היפה ביותר מבחינה ערכית בטבע, שכן הוא נאמנה לבעליה, הולכת אחריו באש ובמים בעיניים עצומות, לא עוזבת אותו אפילו לרגע אחד, ובכל מצב היא ממשיכה ללוות אותו. הכלב נקשר לבעליו, אפילו אם הוא,רחמנא ליצלן, כפוי טובה,שמתעלל בו קשות ומזניח אותו לאנחות. הכלב גם מסתפק במועט: קצת תשומת לב חיובית וטיפול מינימאלי. הוא לא מפונק, שדורש עולם ומלואו. בהשפעת לוק והובס כאשר המצאתי את הביטוי "אדם לאדם כלב", לבטח חשבתם שמדובר במשמעות שלילית בהשפעת כינוי הגנאי "יה כלב", אז שלא ולא!!! "אדם לאדם כלב": מדובר על אנשים, שהם חברים אמיתיים, שמקבלים אותך בלי התניות כמו שאתה, אוהבים אותך, תומכים בך, ונשארים איתך בנאמנות לא רק ברגעים הטובים והנוחים של ההצלחה אלא גם בשעות קשות של כישלונות, וכאשר משברים פוקדים אותך.

חתול לעומת זאת היא חיה חמודה, שאוהבת לקבל פינוקים רבים מבעליה, אך ברגע שהיא תמצא מקום אחר, שבו היא תקבל יותר, היא לא תהסס לרגע לנטוש את בעליה ולעבור לבעלים החדשים. "אדם לאדם חתול" מייצג לכן את האנשים הרבים, שמסתופפים סביבנו, כאשר נוח להם או שיש להם אינטרס לעשות זאת. הם לא עושים זאת, כי הם באמת אוהבים אותך, אלא בגלל שזה משתלם להם כרגע. ברם ברגע שזה לא ישתלם להם יותר או שיתחיל להיות קצת קשה ולא נוח, הם לא יהססו ברגע האמת לזנוח אותך ולהשאיר אותך לבד, בודד וגלמוד.

ספורים האנשים בחייו של האדם, שיחסם אליו הוא יחס של כלב. רובם מגלים כלפיו יחס של חתול. אז להבא אם אתם רוצים להצמיד כינוי גנאי לאדם אל תעזו יותר לומר "יה כלב", אמרו: "יה חתול".

המקרה המזעזע, שאירע לאחרונה של שריפת כלב בכלוב ע"י אנשים מפלצתיים, מזכיר לי את מה שאמרו בעקבות שריפת הספרים ע"י הנאציים: "מי ששורף כעת ספרים, ישרוף בעתיד אנשים". את המילה  ספרים נחליף במילה כלבים, והנה לא חיכינו זמן רב  וההיסטוריה חוזרת על עצמה, והנאצים המודרניים של דעאש שורפים אנשים חיים בכלובים. 

כאשר התחברתי לעולם האינסטגרם התוודעתי לתופעת ההתמכרות של בני הנוער לתרבות הלייקים והעוקבים הקלוקלת.  פוסטים: "אם תיתן לי לייק/ תעקוב אחריי, אז אני אחזיר לך", נפוצים מאוד. אני חושב שזה גרוע ביותר, שבני נוער במקום לעשות את מה שהם אוהבים באמת ובתמים בלי חשבון לאף אחד, עושים דברים אך ורק כדי שיתנו להם לייקים ותמיכה, בכך הם למעשה מאבדים את הזהות העצמית שלהם כבני אדם אינדיבידואליים, והופכים למעין "בובות על חוטים" של החברה. טוב.... אז כדי שהדברים יהיו ברורים אחת ולתמיד ומראש להלן הגישה שלי: אם אתה עושה לי לייק כדי שאחזיר לך לייק, אז אני מוותר מראש על הלייק שלך, ושלום על ישראל. בדרך זו אני לפחות אדע , שאנשים, שעושים לי לייק, אוהבים באמת את מה שהם רואים, ולא בגלל שיש להם איזה שהוא אינטרס, שאחזיר להם. כנ"ל בדיוק באשר לעוקבים. אני מעדיף לייק כנה אחד ואיכותי  , שבא מכל הלב, ממיליון לייקים שטחיים, שבאים בשל נסיבות אחרות.

הקו שמנחה אותי בתחום השירה הוא זה: לעולם לא לפלס את דרכי ולהידחף תוך שימוש במרפקים או מתוך תפיסה כוחנית של "מגיע לי". זה רחוק עד מאוד מתפיסת עולמי, ואמשיך לנהוג כך גם להבא, גם אם זו לא הפרקטיקה הנהוגה בתחום האמוציונאלי והרותח הזה. אני מסתפק במועט, לא מכוון גבוה, ומתנהל מיום ליום מבלי לחשוב לאן אגיע בסוף הדרך.  אין לי שום יומרות לדחוף את עצמי בכוח לשום מקום, ואני מאמין, שדברים צריכים לבוא באופן טבעי או שלא לבוא בכלל, ואין שום כוונה ליזום ולזרז את מהלך הדברים. לכל דבר יש עת וחפץ, ואסור להקדים את המאוחר.

מכיוון שהנבואה פסה מישראל, ואדם שמתיימר להיות נביא בימינו הוא או חמור גרם או שרלטן, נשאלת השאלה הבאה: כיצד לנסות בכל זאת להתקרב לאמת המוחלטת בעולם של חוסר וודאות? במקום הנבואה עומד לרשות האנושות הכלי של הספקנות הנבונה. מהי המשמעות? להעמיד כל הדבר במבחן השכל, ההיגיון והעובדות כל הזמן (ובמיוחד כאשר הנסיבות משתנות), ואף פעם לא ללכת כעיוורים אחרי כל  מה שמנסים להאכיל אותנו יודעי הדבר למיניהם. כאשר מספרים לנו דברים מסוימים, עלינו לא רק להעמידם במבחן עיקש זה, אלא עלינו גם לחקור ולברר במקביל דווקא באשר לדברים שמנסים להסתיר מאיתנו, שכן לעיתים חצי האמת המוסתרת היא דווקא חשובה ויקרה יותר מזו הגלויה לעין. אנו צריכים להביא בחשבון שבני אדם הם בראש וראשונה סובייקטיביים, יש להם דעות משלהם, שמעצבות את החשיבה וההתנהלות, יש להם לעיתים גם אינטרסים ישירים ועקיפים שמעורבים בעניין, וכן יש גם כאלה שעושים עלינו מניפולציות. בשל כך האנשים לא מסוגלים/ רוצים להביא את האמת במלואה בפנינו, אלא רק חצאי אמיתות. אז מה לעשות? קודם כל לא לקבל כמובן מאליו או כתורה מסיני את כל מה שאומרים לנו, כמו כן רצוי לשמוע ולהיחשף גם לדעות אחרות, ואף לחקור מעבר לדברים שנאמרו לנו. האם במצב זה נגיע לאמת במלואה? לא!!! אבל נהיה הרבה יותר קרובים אליה מאשר במצב שבו אנו הולכים כעדר עיוור וממושמע אחרי האנשים בתקשורת ובהנהגה, שיש להם נגישות למידע ועושים בו שימוש מניפולטיבי ע"פ הצרכים, האינטרסים, הדעות והנוחות שלהם.

בשעה שנביאי אמת כבר לא קיימים יותר, נביאי שקר צצים להם בכמויות מסחריות תחת כל עץ רענן. כמו שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו (וזו לא קלישאה אלא מציאות עובדתית), כך במקביל בכל דור ודור (וגם זו לא קלישאה) ישנם נביאי שקר, שמנסים להרגיע את העם ולומר לו שאין לו מה לדאוג, והכול יהיה בסדר. "לכו לכו, לכם ילדים קטנים, אל השעשועים של תוכניות הריאליטי הממכרות, ותנו לנו המבוגרים האחראים לדאוג  שיהיה פה מזרח תיכון חדש". נביאי השקר יוצרים כאן אשליה מפתה, שהכול דבש, וצפוי לנו גן עדן עלי אדמות, ובכך מונעים מהעם להפנים את האמת הקשה, שזה הצעד הראשוני וההכרחי על מנת שניתן יהיה להתמודד איתה כראוי בשלבים הבאים. זה היה בולט בתקופת השואה, כאשר יהודים לא האמינו שזוועות כאלה תתרחשנה (גל עכור שלבטח יעבור, כך הם קראו לזה), זה בלט בפייסנות של צ'מברלין כלפי היטלר, זה בלט בעיוורון המוחלט, שאחז בהנהגה הישראלית לדורותיה בתקופת אוסלו הארוכה והקשה, וזה בולט מאוד כיום גם באמונה האמריקאית ההזויה באשר לאביב הערבי.  טוב.... אז יש תקווה ויש סיכוי, כאשר בוחרים להתעורר מהאשליות הממכרות ולהתמודד עם האמת, ומה קורה באשר לאלה שמתעקשים למרות הכול להמשיך לישון? שר ההיסטוריה (ללא מאמינים) או האל (למאמינים) יכה אותם מכה עד כדי כך קשה וניצחת, שהם ייאלצו בעל כורחם להתעורר מחלומותיהם והזיותיהם, כמו כן הוא יחרוט בדם רב בדפי ההיסטוריה ולדיראון עולם את שמם כמעורבים ישירות בהסתרת האמת הקשה ובהשתקתה מהעם. ומה נאמר לאלה, שימצאו את האומץ הציבורי והערכי (הנדיר במחוזותינו ) להתעורר כיום: "מודה ועוזב ירוחם". 

מה הביטוי או מטבע הלשון שמאפיין אותך יותר מכל ומשקף את אישיותך? מים שקטים חודרים עמוק. עד כמה עמוק? פחות או יותר להיכן שקודחים היום גז במעמקי הים.  המים השקטים חודרים למעמקי הנשמה, ולאט לאט בתהליך ארוך, מייגע ומייסר מפוררים עד דק את כל הסלעים הקשים והקשוחים ביותר שבתוכה. בתום התהליך הם גם ייצאו החוצה מנבכי הנשמה לאוויר העולם, וגם שם אני מאמין יותירו את רישומם בצורה זו או אחרת.