במסגרת הלשונית הזו מופיעים יומני הכיתה, כפי שנרשמו על ידי בכיתה י"א (לא נגעתי למעט תיקוני ניסוח קלים): הסיפור הראשון הוא "פוחת והולך " של י.ל פרץ, העוסק בעולם החסידות, הסיפור השני "כעוף החול" עוסק בתקופת השואה. ולסיום יובא יומן הקריאה באשר לספר "החטא ועונשו".

הספר: חסידות של י"ל פרץ

הסיפור: פוחת והולך. הרקע לסיפור.

י.ל פרץ הסופר הבליט את הערכים המצויים בתוך עולם היהדות. עזרה לזולת, אמונה באלוהים, וערכים הקשורים בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו. גיבוריו של י.ל פרץ הם אנשים בעלי לב חם ויופי נפשי. לרוב הגיבורים הם מרודים או צדיקים גדולים , אך אין בהם להבליט את צדקנותם להיפך, הם מצניעים אותה. אנשים אלה שומרים הן על האידיאלים היהודיים והאנושיים הכלליים. פרץ בניגוד למנדלה מוכר הספרים ואחרים מבליט את החיובי שבחיי הקהילות היהודיות בגולה.

בסיפורי החסידות שלו מבליט פרץ את עקרונות החסידות שהם: הדגשת הכוונה לא פחות מן המעשה, ריקוד, ניגון, דבקות, התלהבות, עממיות, התעלות מעל המציאות הפיזית העגומה, אופטימיות. הסיפור פוחת והולך הינו סיפור הלקוח מן הקובץ "חסידות. בדרך תיאור המבוססת על השוואה מבליט פרץ את הפער שבין הדורות, כשהעיקרון "פוחת והולך"  זו הדרך שבה מבליט פרץ את ערכי העבר ורומז על דרך השוואה, כי התכונות, שהיו נחלתם של דורות עברו, אינם מאפיינים את הדור בימיו.

מבחינת שיטת הכתיבה פרץ מספר הסיפור כסיפורו של יוחנן המלמד, ומנסה למסור את הסיפור כמו שהוא. העובדה שיוחנן המלמד מספר את הסיפור ולא פרץ עצמו, הופכת את הסיפור לעממי יותר, והעממיות אינה אלא אחת מתכונות החסידות. יוחנן מספר את הסיפור בשיטת הדיווח. הוא פשוט מתאר את שלושת הדורות ומניח לנו לשפוט.

תוכן הסיפור

1. תיאור קצר של שלושת הדורות, כשהדור הראשון הוא דורו של ר' זושילה, אדם בעל תכונות של שאר רוח, אצילות נפש ועדינות ללא גבול. הוא היה מנהיג רוחני שישב על כס הרבנות במשך שנים רבות ושפט את העם בדרך ומשפט, הבין את בני דורו והתחשב בהם. הוא היה איש עדין, אך לא היה בו שמץ של פחד מגיבורים תקיפים. אנשים העריכו אותו, כיבדו אותו, וצייתו לו. הייתה כלפיו יראת כבוד, שלא הייתה מבוססת על פחד אלא על הערכה אמיתית. חיבה רבה נודעה לו בגלל אהבתו לעם ישראל בכלל ולילדים בפרט- וזאת משום שראה בהם את עתיד האומה. הוא הקדיש להם מזמנו הפנוי ועזר להם להתמודד עם בעיות קשות, שנוצרו תוך כדי לימוד הגמרא, ואכן אלו באו ונעזרו בו. איש אמיץ זה העריך את היושר. הוא הסתפק במועט, ולכן זכה להערכה רבה. אנשים ניסו להשביע את רצונו, כדי שחס וחלילה לא יכעס עליהם. לאחר תיאור תכונותיו מדגיש פרץ באמצעות המספר (יוחנן המלמד) שתי תכונות בסיסיות של ר' זושילה (שנקרא בלשון הקטנה בגלל נמיכות קומתו) להאמין בבני אדם. ביוצאו מביתו לעולם לא נעל את ביתו, וכששב הביתה, שמח לראות, כי דבריו לא נגנבו. כדי לאחד את בני עמו היה מקפיד בחג הפורים לשלוח מנות ודאג, כי העשירים יקבלו את המנות של העשירים, ולהיפך.

    

2. בנו ר' יחיאל מלובלין היה שונה מאביו. עם זאת ירש מאביו את הצניעות, ההתחשבות בזולת, הרצון שלא להלבין פנים ברבים. התחשבות בזולת יצרה מצב, שבו עסק ר' יחיאל בענייני צדקה ובצנעה הראויה להערכה (כדי לא לבייש את הזקוקים לנדבתו). הוא חילק נדבות לעניים ועזר בדרכים שונות לעניים, אך בניגוד לאביו אין הדגש על תכונות רוחניות ועל היותו מנהיג רוחני. סיטואציה מעניינת המדגישה את ההבדל ביניהם הוא המקרה שארע שעה שחזר ר' יחיאל לביתו וגילה שם עני, שניסה לגנוב מביתו מנורת כסף. ר' יחיאל בחושו המיוחד הבין, כי העני לא היה גנב מטבעו, אלא נתקל בבעיה כספית קשה, וכדי לא לביישו, העמיד פנים, כי זו אינה מנורתו, והוא מעוניין לקנותה, העריך ונקב במחיר, נתן את הכסף לעני, וכך פדה את המנורה, וזאת כדי לתת לעני המסכן מוצא של כבוד ומתוך הנחה, שכשיהיה לו כסף, יחזיר. מעשה זה נועד כדי לא לבייש.

3) אם מצאנו דימיון בין דור שני לדור ראשון, הרי הדור השלישי רחוק מסבו. לנכד אייציקל יש בית חרושת של סבון- סמל לעולם החומר, הכסף, הטכניקה בעולם המשוכלל, אך נכדו של הסבא איבד את מה שהעביר הסב לאב. תלמידו של ר' יוחנן המלמד מסביר לו שעה שהוא מבקר בבית החרושת ורואה את המבנה ואת הסדרים. הוא מתרשם כי הפרוזדור של המפעל צר מאוד, כך שרק פועל אחד יכול לעבור שם, ושומר המפעל בודק כל פועל בנפרד וזאת לוודא שלא גנב חס וחלילה פיסות של סבון או כלי מלאכה. הרב שואל בתמימותו, אם כל הפועלים גונבים, ואייצקל הנכד משיב, שרק כדי לא לבייש את הבודדים, שחושדים בהם, אז בודקים את כולם. האירוניה כאן חריפה מאוד וחדה. כדי לא לבייש את הגנבים הבודדים, מביישים את כולם גם את החפים מפשע ומעמידים אותם יום ביומו בסיטואציה בלתי נעימה כאילו הם גנבים. ההידרדרות בין הדור הראשון והשני לשלישי היא שהדור השלישי איבד את ערכי הצניעות והתחשבות בזולת, ואטם את אוזניו לרגשותיהם של אחרים (הפועלים), שהפכו להיות ברגים בבתי חרושת. אין בדור הזה שמץ מן הרוחניות והאנושיות של דור הסב, ששימש כמנהיג רוחני ומן ההבנה של דור האב, שבו עזרה לזולת וההתחשבות הם מבחינת ערך עליון.

מבנה

פתיחה: ויכוח תיאורטי בין יוחנן המלמד לתלמידו אייציקל (הנכד) על הטכנולוגיה והשפעתה על רמתו המוסרית של האדם. יוחנן המלמד טוען שהיחס הפוך בין טכנולוגיה למוסר, ואילו הנכד טוען, כי רוחו של האדם מתרוממת ומתעצבת באמצעות הטכנולוגיה (ומה דעתכם??? רלוונטי מאוד לימינו אלה!!!!).

גוף הסיפור: שלושת הדורות, הפער ביניהם כדי שנשפוט לפי הבנתנו, שאכן ר' יוחנן המלמד צודק, והדור פוחת והולך.

סיום: מסקנתו של פרץ נחשפת במשפט המסיים "גם, זה שלא לבייש". מסקנתו החד משמעית היא שהדור איבד ערכים חשובים, שאפיינו את הדורות הקודמים לפני פיתוח הטכנולוגיה ויש תהליך של נפילה והידרדרות, ולכן נקרא הסיפור "פוחת והולך" .

מטרת הסיפור: לחשוף בפנינו תכונות בסיסיות של עולם החסידות (עממיות, התחשבות בזולת, כל עם ישראל ערבים זה לזה), שמקורן באופקים רחבים של הבנת כל קשת החיים של העולם היהודי.

ומה דעתי כיום? תלוי כיצד ננהג בעתיד. אם נהפוך את הטכנולוגיה לחזות הכול או למטרה בפני עצמה, אז ,אכן, יילך ויפחת הדור כדברי י.ל פרץ, ברם אם נבין שהטכנולוגיה היא בסך הכול כלי או אמצעי יעיל, שיש להשתמש בו לשם מימוש ערכים מוסריים בעלי משמעות לאדם, לחברה, לעם ולמדינה, אז נשנה את גזירת הגורל של י.ל פרץ ונכתוב לעצמנו סיפור חדש, שייקרא בשם "הולך, מתעצם ומשתבח הדור". הכול תלוי בסופו של דבר בשאלה הבאה: איזה שימוש ייעשה בטכנולוגיה ולאלו מטרות? טכנולוגיה היא רק כלי, ואופן השימוש בו יקבע את פנינו ודמותנו בעתיד. בקיצור: הכול פתוח, ולנו יש חופש בחירה להחליט מה לעשות וכיצד לנהוג, כי גורלנו מצוי בידינו ולא בידי אף אחד אחר.

כעוף החול

התקופה פתיחה כללית:

תקופת השואה- והשנים 1942-1945 הן ללא ספק שנות גיהינום לעם היהודי, תקופה, שבה האדם התגלה במלוא מפלציותו. אכזריות זו הייתה נחלתו של העם הגרמני המתורבת, שהגיע להישגים רבים בתחום הטכנולוגי ובתחום הספרותי. התקופה תיחרת לעד בלבבות עמנו ובלבבם של כל בני בתרבות. עלינו לזוכרה לא רק לאות זיכרון ואבל, אבל יום זה ייזכר לדיראון עולם בגלל המסקנות והלקחים, שיש להפיק ממנו לעתיד. יש לזכור ולהזכיר על מנת שמאורע זה לא יישנה. תקופה זו הונצחה ע"י טובי הסופרים היהודים והלא יהודים. אחרי השואה הופיעו יצירות רבות, שתיארו, הסבירו, חשפו וניסו להתמודד עם השואה מבחינה רגשית ומבחינה שכלית. פיזאר אף הוא כותב את הספר על מנת לזכור ולהזכיר וכדי לציין, כי כל מה שיש בו כאדם מתקשר לתקופת השואה. פיזאר היה ילד בתקופת השואה ובספר זה הוא כותב כאדם מבוגר, המשקיף על ילדותו. הוא מנסה לתאר לנו דברי אמת, ולהעביר לנו תחושות, שהיו מנת חלקו באותה תקופה.

על הספר: הספר מדגיש את רצונו העז של שמואל לחיות בכל מחיר, את הנסיבות, שהביאוהו לכך שעליו ללמוד לחיות לבדו ולהסתדר. שמואל הצליח להחזיק מעמד הודות לאינסטינקטים החזקים, שהיו לו. יש הדרגתיות באופן חשיפת הרוע. תחילת מועברת משפחתו לגטו. לאחר מכן יש מיון (סלקציה), וכך נבחר, מי ילך לחיים ומי למוות. אמו של הנער הבינה בחושיה הבריאים, כי מוטב שבנה ילך לצד ימין, וכך מובטחים לו החיים, גם אם ייפרד ממנה. היא מצליחה להשפיע עליו להבין, כי הדבר לטובתו: "היא היססה רגע קט, הסתכלה שוב באחותי ובי ואמרה, אם תלבש מכנסיים קצרים, יניחו לך להישאר, אם תלבש מכנסים ארוכים, אולי יפרידו בינינו, תלך עם הגברים, אתה כבר נער גדול, לכן אולי מוטב כך". באותם רגעים ספורים לפני הפרידה הייתה המשפחה יחדיו: "התעלמנו מצרורות המקלעים ונהנינו מהרגעים האחרונים של היותנו יחדיו".

האינסטינקטים החזקים  המופיעים אצל הנער והמובלטים לאחר מכן בנטייתו לחיות גם בשיאו של הייאוש, קיימים אצל הילד עוד בקטנותו. "אני רוצה בזה? במה אדוני? שאלה אמי. בטבעת שעל אצבעך (השיב החייל הנאצי- הערה שלי). היא ניסתה להסיר את הטבעת, אך אצבעותיה תפחו מרוב מאמץ וליאות. הזדרזי, אם אינך רוצה שהאצבע תרד עם הטבעת עם הטבעת (אמר החייל הנאצי- הערה שלי)". נער רגיל במקרה מעין זה היה עומד אובד עצות, אך הנער בעל האינסטינקטים המהירים זכר, שיש סבון במזוודה. "מתוך פלצות נזכרתי בחפיסת הסבון, שארזה אמי במזוודתי, הוצאתי אותה, רקקתי אותה על אצבעה, ושפשפתי בכוח על אצבעה, הטבעת החליקה מעל האצבע, והושטתיה לנאצי". לאחר הפרידה מתחיל הנער לחוש, שהוא צעיר מידי, וכי למעשה סיכוייו בשל כך לחיות מעטים מסיכוייו של אדם מבוגר, והוא נשלח למחנה עבודה. האינסטינקטים באו לידי ביטוי פעם נוספת, בעת שהסתתרו בשורה לעלות לרכבת. "אחרי המתנה ממושכת הצטווינו לרוץ על פני השדה בשורה עורפית לקרונות, שהוקצו לנו. בעודנו רצים, הלקו אותנו אנשי אס.אס במקלות גמישים. רצתי שחוח, לופת את מזוודתי ביד אחת על ראשי וזרועותיי, והרחתי את הדם, שזב על פניי, אבל ידעתי שעליי לרוץ, מוכרח בכל מחיר, מכיוון שאם אפול, לא אקום יותר" (מוטיב זה של רצון לחיים מופיע לאורך כל קו מחשבתו של הסופר לאורך כל הדרך). אינסטינקט נוסף, שברצוני לציין הוא עסקת החליפין עם הנאצי. לנער היה חפץ בעל ערך, הוא עמד מאחורי גדר, כשהנאצי מכוון אליו את תת מקלעו. הוא הראה לנאצי את החפץ רב הערך. הנאצי חשק בחפץ, ואמר אליו "זרוק אליי אותו", אך הנער ידע בחוכמתו, שהנאצי לא יירה בו, כל עוד החפץ נמצא אצלו מעבר לגדר, ואז הוא דרש מהנאצי מים תמורת החפץ, וקיבלם, אך לפני שהרווה את צימאונו, ושתה בסך הכול כמה לגימות, התנפלו עליו כמו חיות הצמאים למים, ובקבוק המים התפוצץ. "וכל אחד נפל אפיים ארצה לקק בלשונו את הלחות  של המים, שחלחלו לתוך האדמה" המיון הוא המבדיל בין החיים למוות. אותו מיון עבר הנער, וכמעט נפגש עם המוות, אך למזלו האינסטינקטים החזקים שלו הצילוהו, וגרמו לקצין העורך את המיון לשנות את דעתו עליו ולשולחו לצד ימין, דהיינו לצד החיים והעבודה. "עברנו על פני קצין אס.אס, שישב על מכתבה, זרק מבט מהיר, וחילק אחת משתי פקודות, שמאלה (מוות) או ימינה (חיים)...... אחר כך נתן בי מבט מופתע, "בן כמה אתה?" "בן שמונה עשרה קטן יחסית, אבל חזק"  "לך ימינה". כאן משתמש הנער בשכלו. הוא יודע, כי אם יאמר שהוא קטן, ישלחו אותו שמאלה למות, אך הוא רוצה לחיות בכל מחיר, והאינסטינקטים החייתיים שלו גורמים לו לשקר על מנת לחיות. יש לציין, כי במצב מעין זה בני אדם הם חיות, ומתנהגים כמו חיות. זוהי הייתה עצתו של איש זקן לנער. עצה זו הנחתה אותו במשך כל זמן שהותו במחנה עד הגאולה. "הקשב בני, אתה רוצה לאכול את המרק הזה או למות?" המרק- טעמו היה כשל רעל, אך לנער לא הייתה ברירה אחרת, אלא לאכול כל דבר. כיוון שקו מחשבתו היה לחיות, הנער היה חייב לנקוט בכל האמצעים, אפילו לאכלול אוכל בטעם של רעל על מנת להזין את הנפש ולהמשיך להתקיים. התאווה לאוכל נהפכת לדבר פסיכולוגי, שמצפים לו. בתחילה לא ידע הנער, כי הנאצים הורגים יהודים, אך לאחר שנודע לו על דבר הימצאות בית חרושת למוות, ידע, כי עליו למקד את כל העורמה והכוח ולדחות את מותו הפיסי. החיות הנאציות חידדו יותר את האינסטינקטים שבו ואת רצונו לחיות. דוגמא לכך: כאשר ניתנה הפקודה, שכל החייטים יישארו לעמוד דום, שיער הנער, כי הנאצים זקוקים לחייטים, ולא יהרגו אותם, ואז הוא נשאר לעמוד דום, למרות שלא היה חייט, ונאלץ לומר לקצין, כי אביו היה חייט כדי להינצל מהמוות. הוא השווה את מצבו למצב של יוסף. יוסף נהיה מפענח חלומות, ואז ניצל, והוא המציא את מכונת הלולאות, והציל את חייו. הנער ידע, כי מחובתו להמשיך ולהתקיים על מנת לשרוד ולספר לעולם מה קרה, ולאיזה שפל מדרגה ירדה מוסריותה של החברה. "ידעתי, שאסור לי לטעות, שלא אוכל לכתוב טיוטה ולהעתיקה לנקי, בכל מצב ניתנה לי הזדמנות אחת ויחידה, ועליי להחליט מהר ונכון לבל אמות" במחנה, שבו תפר לולאות פגש חבר בשם בן, שיחדיו כרתו ברית חיים. לאחר מכן העבירו אותם לאושוויץ, והעבידו אותם בפרך. אדם, שעשה שם תנועה לא טובה או בלתי נכונה היה נקצר ע"י הנאצים למוות. לאחר מכן הכירו הנערים את ניקו, שהיה בריון ואסיר גרמני, והם יחדיו היוו חברה במקום שיש חיות ולא בני אדם. ראוי לציין, כי היה קשר הדוק בשואה בין ילדים, אשר יצרו חברה יותר מאשר מבוגרים אשר היו מסוגרים מאוד. כך הועבר שמואל פיאזר ממחנה למחנה אחר, וכל פעם ניצל ממוות בגלל אינסטינקטים בריאים, וכך חי בתקווה ובמאבק לחיים עד יום השחרור, ורק כוח הרצון הבלתי מנוצח שלו גרם לו להישאר בחיים ולא למות כמו שהרבה מבוגרים ממנו מתו.

מטרת כתיבת הסיפור: הספר כעוף החול מתאר לנו את מאבקו של נער צעיר לחיים. נער שחי בחממה משפחתית, באווירה של משפחה, המגינה עליו ומעתירה עליו חום ואהבה. אולם הנסיבות ההיסטוריות והסכנות המוחשיות ליהודים יוצרות מצב שהמשפחה נפרדת, רבים נספים, ורק הנער הצעיר שרד את מאבקו לחיים במחנה הריכוז. את ניסיונותיו להישאר בחיים ולא להישבר, אך יחד עם זאת לשמור על צלם אדם פיזאר מתאר בספרו. זהו ספר אוטו-ביוגרפי שבו הוא מתאר את חייו ומשחזר אותם. הוא קורא לספר בשם "עוף החול" סמל לאותן הספינקס, שהאגדה מספרת עליו שהוא חי 1000 שנה, ואחר כך שורף את עצמו לאפר, ומן האפר קם לתחייה ומגיח כעוף צעיר ורענן. באמצעות שם זה ביטא פיזאר את תחושותיו האישיות, כיצד הצליח לשקם את עצמו לאחר שהנורא מכל חלף, וכיצד צמח אדם חדש לאחר שקם מן האפר של השואה (סמל למשרפות, הרעיון קשור לנצחיות העם, שלמרות האסון הנורא (שישה מיליונים), שום כוח בעולם לא יצליח להכחידו, והוא תמיד יקום מחדש וישתקם). זהו שחזור אוטוביוגרפי של חייו, שחזור המתאר את נפש האדם למרות הסבל הנפשי והפיסי שעבר, אדם שהחיים דכאוהו עד עפר, אך הוא עמד בכל (תוך כדי שמירה על ערכי כבוד ורעות וטיפוח יחסי ידידות אמיתיים עם שניים, שהופכים חברים בלב ובנפש ושומרים זה על זה ברגעי סכנה). הספר נכתב מתוך רצון להנציח את בני משפחתו, שנספו בתקופת השואה, רצון להנציח את האירועים הטרגיים, שעבר במחנות ואת רעיו ובני משפחתו, שאימצוהו ועזרו לו, כשהנורא מכל הסתיים. יש לציין, כי גם כשהגיע לפסגות ההצלחה והפך למשפטן- יועץ לחברות כלכליות גדולות, איש קוסמופוליטי, שנפגש עם גדולי עולם, הוא לא שכח את הקורות אותו, והוא שומר על קשר עם העבר, שאינו נמחק מזיכרונו גם בהיותו בפסגת ההצלחה.

מבנה הספר: הספר כתוב בגוף ראשון כיומן אוטביוגרפי. ניתן מבחינת המבנה לחלק את הספר לארבעה חלקים:

1. תיאור קצר של חיי המשפחה לפני האירועים הטרגיים.

    

2. חייו במחנה הריכוז. כאן יש שתי עלילות: מה קורה לו מבחינה פיסית (עלילה חיצונית) ומה קורה לו מבחינה נפשית (עלילה פנימית). העלילה הפנימית מתארת את רגשותיו, מחשבותיו, ומערכת היחסים בינו לבין חבריו.

3) חייו לאחר השחרור המחנה ע"י האמריקאים (הסכנה שתקופת האימים של השואה פגעה לא רק בגוף אלא גם בנפש), ההידרדרות הנפשית אחרי השואה, החיים המושחתים, העיסוק בספסרות ובחיי הוללות..... אובדן הערכים האנושיים, פריקת עול מוחלטת אחרי השואה, ניסיון להחזיר את השנים האבודות.

4) השיקום העצמי: הנסיעה לדודו באוסטרליה, השתקמותו הנפשית והמוסרית, הצלחתו בלימודים, נסיעתו לארה"ב להמשך לימודים, חייו שם והצלחותיו תוך כדי שמירת קשר עם העבר.

קטעים משמעותיים: המלחמה פוקדת את הגיבורים בפולין בשטח שעל פי ההסכם בין רוסיה לגרמניה צריך להיות שטח כיבוש רוסי. המצב היה קשה, והמחשבה הייתה שלא יכול להיות יותר גרוע, שכן לא האמינו שהגרמנים יעזו להילחם בקומוניזם, וכשפלשו הנאצים, אז האידיולוגיים הראשיים, שטענו שלא תהיה דריסת רגל לנאצים, הם אלה שברחו ראשונים. הגיבור נשלח למחנה ריכוז, שם הוא מכיר את שני חבריו, והידידות ביניהם נותנת לו כוח להמשיך ולחיות. קטעים נוספים:

1. הפגישה במחנה עם  שבויים רוסים: שבוי רוסי, שתולים אותו, הוא צועק "תחי רוסיה, יחי סטלין". הנאצי רץ וכורת לו את הלשון עם הסכין, והוא בשארית כוחו בועט בפניו והורג את הנאצי (דוגמא הפוכה לכך שגם במצב שהכול אבוד, אנשים שמרו על הכבוד ולא פחדו לומר את האמת, גם כשהחרב הייתה מונחת על הצוואר). הנאצים דרשו כניעה ומשמעת מלאה וחידלון אישי של השבויים, וכל ניסיונות המרדנות נגמרו בהוצאה להורג.

    

2. במבצר בבית החרושת הגרמני מתוארים פחדיו של הגיבור מן ההפצצות האמריקאיות. מודגש כאן הפחד הכפול, והאירוניה, שגם אם הוא יינצל מיד הגרמנים, עדיין צפויה לו הסכנה למות מיד האמריקאים (המושיעים).

3) בזמן השחרור הם מתחבאים במתבן (פחד שהנאצים יהרגו אותם כנקמה או כפעולה של ייאוש). פתאום הם שומעים רחש, המתח גובר, האם סופם למות בדיוק לפני השחרור? זה נראה להם מפחיד, אבסורדי וטרגי. הם אינם יודעים אם החיילים הם גרמנים או אמריקאים, ואז הם רואים חייל שחור, ההתרגשות גדלה, הם פותחים בצעקות "יחי אמריקה". הסיוט נגמר.

4) אחרי השחרור נוכל לראות, כיצד תקופת המחנות הותירה משקעים חזקים וכבדים על נפש האדם. אי אפשר היה למחוק שנים של התמודדות יום יומית של פחד וסיוט ולפתוח דף חדש. העבר העיק כצל ורדף אחריהם. הסיוט קיבל צורה של התפרצות והתפרקות. לאחר כל השנים, שבהם נאלצו אנשים להדחיק את יצריהם ולהיכנע כניעה גמורה לנאציזם, עתה הרגישו כי הם אדונים לגורלותיהם. הם קיבלו את האמריקאים המושיעים בברכה, אך אחר כך פירשו את התנהגותם האנושית כחולשה, ופרקו כל עול (מין פיצוי על השנים), עסקו בספסרות, חיו חיי הוללות ולא נתנו את דעתם על חוסר המוסריות. ההתפרקות גרמה לכך שלא דאגו לפיתוח חיי רוח החיים, וזו הייתה מעין בריחה מהתמודדות וחשיבה.

5) קטע מזעזע הוא קטע בו שמואל מועמד למוות, ולפתע הוא רואה דלי. בזכות האינסטינקטים הבריאים שלו הוא מתכופף ומתחיל לנקות ולקרצף את הרצפות, כך שהנאצים חושבים שהוא פועל ניקיון, וכך ניצלים חייו.

6) קטע מזעזע מבחינה ברוטלית. כאשר שמואל סופג מלקות על אי כיבוד נאצי. הוא מתאפק ואינו צועק, ואחרי 30 מלקות אכזריות מתעלף. חברו ניקו אומר לו: "צעק, ולא- תמות". חוסר הצעקה מעיד על כבודו העצמי של הנער.

דברי סיכום: חלקו הראשון של הספר מרשים ומזעזע, ויש בו כנות בדרך תיאורם של אירועים, שפקדו את שמואל הנער. יש מתח כל הסיפור משום שחיי שמואל, בן וניקו עומדים כל הזמן בסכנה. הספר מעניין משום שהוא חושף כוחות נפש בלתי רגילים בהם ניחן הגיבור, כוחות, שבזכותם הוא ניצל. הוא משחזר תקופת טרור, חוסר מוסריות ואי הערכת אדם בתור היותו אדם, אך למרות זאת רצון החיים אצלם היה גדול מנשוא והוא שהשאיר אותם בחיים בסופו של דבר.

 טוב.... ומהן התובנות שלי כיום מהסיפור הזה:

1) גם במצבים הכי קשים מבחינה פיזית ונפשית יש אנשים שבוחרים לבחור בחיים ולהיצמד אליהם בכל מחיר. במילים אחרות הכל מתחיל ונגמר בראשו של האדם ובגישתו באשר לכל מה שסובב אותו. האנשים שמחפשים ורואים רע בכל דבר, יטו  לוותר ולהרים ידיים יותר מאלה שמחפשים את הטוב.

2) קצת פרופורציות: כיום אנשים מגיעים למסקנות קיצוניות בשל דברים פעוטים, קטנוננים וחסרי חשיבות. לעומת זאת גיבור הסיפור שלנו גם ברגעי התופת הנוראיים לא הרים ידיים ונאחז בחיים.

3) הגיבור סיפר את סיפורו לעולם, שכן הוא הבין, שכדי להתגבר על הרוע האנושי, האמת צריכה להיות מועלית על פני השולחן ולהתעמת עם השקר והרוע, גם אם יש מחיר למלחמה זו עם הרשעים. הדבר הכי גרוע זה להסתיר את האמת מתחת לשולחן מחשש להתעמת עם הרוע או מחמת הבושה או מחמת פחד מתגובתו של הרשע. מצב זה רק מנציח את הרשע, ונותן לו יד חופשית לשלוט ללא עוררין.

4) כדי להבין את הדברים לעומק יש לחקור את הסיבות והגורמים לרוע האנושי עלי אדמות. יש מספר גורמים לרוע האנושי:

א) הסיבה הרציונלית: אדם כלשהו הרע לי ופגע בי, ואני מחזיר לו. במהלך חיינו יש אין ספור חיכוכים, עימותים ומריבות בין בני אדם שונים זה מזה. אי אפשר להימנע מהם, שכן זו תופעת לוואי שלילית  שבין השאר גם היא נוצרת במקום שיש בו חיי חברה תוססים ומגע בין אנשים בזירה הציבורית. הזירה הציבורית היא גם כר נרחב לדברים חיוביים ויפים, אך אין להתכחש גם לכך שהיא מצמיחה גם מריבות, חיכוכים ועימותים מילוליים ופיזיים, שיכולים להידרדר בסיטואציות מסוימות גם לעשיית מעשים רעים ומרושעים. 

ב) סיבות רגשיות ובלתי רציונליות: 

1. חיפוש שעיר לעזאזל: אדם מחפש את האשם למצוקותיו ולהרגשתו הרעה בזולתו. הרצון למצוא שעיר לעזאזל פוטר את האדם מנטילת אחריות ישירה למצבו ומהצורך לערוך חשבון נפש פנימי נוקב בתוככי תוכו.  

2. סטיגמות ודעות קדומות: הוא לא נראה כמוני, הוא לא מתנהג כמוני, הוא לא חושב כמוני, אז הוא בטח אדם רע, שצריך לשנוא אותו. הביטוי העממי המודרני לכך הוא: "הוא לא בא לי טוב בעיניים"

3. תשליך: אדם משליך על זולתו כמו בבואה בראי את כל התכונות, שהוא תופס אצלו כשליליות. מטבע הלשון שמשקף בצורה הטובה ביותר את הדברים הוא : "על ראש הגנב בוער הכובע". למשל, הגנב, שמפחד שיגנבו ממנו, שכן הוא משוכנע, שכולם הם גנבים כמוהו. דוגמא נוספת: המטריד המיני, שבטוח, שכולם מטרידים כמוהו, ולכן ישמור היטב על בנותיו, ולא ירשה לאף גבר לדבר איתן ללא פיקוח צמוד שלו. בקיצור: גישה הפוכה לחלוטין לפתגם: "את השנוא עליך על תעשה לחברך" או במילים אחרות: את מה שמותר לי, אסור בתכלית האיסור לאחרים (מתקשר לחטא ועונשו- הסיפור הבא). בדרך זו של "התשליך" אדם מעין זה חושב שהוא מנקה   את מצפונו ממעשיו השליליים שלו עצמו.

4. הנשק הכי טוב זו ההתקפה: כדי שלא יחשדו בי שיש לי כמה שלדים בארון, אז אני אתקוף אחרים, וכך תשומת הלב תוסט אל הקורבנות, שהעליתי בחכתי, ואני לא אהיה על הכוונת של אף אחד (נהפוך הוא: כולם יחשבו שאני צדיק הדור). למשל, עיתונאים שמדברים גבוהה גבוהה על ערכי מוסר, אך הם בעצמם לא מקיימים אותם. דוגמא נוספת: פוליטיקאי שמדבר בנחרצות על אלימות כנגד נשים, בשעה שהוא בעצמו מכה את אשתו. ובזירה בינ"ל: דיקטטור אכזרי שמדכא את בני עמו/ שהורג ללא רחם את בני עמו, מאשים מדינה דמוקרטית באכזריות.

5.צרת רבים חצי נחמה: למה שרק אני אסבול? למה שרק לי יהיה רע? אם זה המצב, אז שיהיה רע לכולם, ואני הפולני אדאג לכך.

הסיבה היחידה שניתנת להבנה לרוע האנושי היא הסיבה הרציונלית, וזאת מכיוון שרוב האנושות לא תפנה את הלחי השנייה כמו ישו למי שתוקף אותה אלא תגיב בחזרה. מכיוון שרוע מעין זה ניתן להסבר הגיוני, אז זה גם ניתן לטיפול ואף לפתרון באמצעות תקשורת פתוחה, שקופה, מכבדת והדדית בין הצדדים תוך ניסיון כנה להבין את הצרכים של כל צד ונכונות להקשיב אחד לשני ולא רק לדבר אל עצמך לדעת. הסיבות האחרות לרוע האנושי הן בלתי מוצדקות בעליל, ומכיוון שהבסיס שלהן הוא בכלל לא רציונלי, אז גם קשה מאוד להתמודד איתן בצורה יעילה ולפתור אותן. הן לא מוצדקות, כי מדובר על עשיית מעשים רעים כלפי אנשים, שלא עשו לך דבר וחצי דבר רע, וזה נובע אך ורק ממניעים אגואיסטיים או גזעניים נטו של הרשעים. הרוע הרגשי יטה גם להיות יותר אלים וקשה מהרוע השכלי וירבה להשתמש יותר בשיטות פעולה ובשפה מילולית המשיקה לעולם הפשע והעבריינות. העם היהודי, שסבל קשות בעבר, ואף סובל כיום (תמשיכו להיות בת יענה ולזלזל ולומר שזה לא קיים בימינו!!!) מרוע רגשי אנטישימי רווי שנאה יוקדת ונטול כל מעצורים ובסיס הגיוני חייב להיות רגיש שבעתיים ולהקפיד ביתר שאת על הנושא ובמיוחד בתוככי תוכו, כלומר, בין אדם לחברו.

החטא ועונשו

1) בחטא ועונשו יש אוסף של אירועים, שמתרחשים באופן בלתי צפוי, ותפקידם הוא למוטט את התיאוריה השכלתנית של ראסקולניקוב, המבוססת על ההיגיון בלבד, ואינה לוקחת בחשבון אירועים בלתי צפויים ופתאומיים, שיש להם השפעה מכרעת על נפש האדם. והרי דוגמאות מספר לאירועים בלתי צפויים:

א) רצח ליזווטה: ראסקולניקוב תיכנן לרצוח את הזקנה ובחר לו את היום המתאים לכך, לאחר ששמע שליזווטה תיעדר באותה השעה מן הבית. ונהנ לאחר שרצח את הזקנה, הופיעה בפתח הדלת ליזווטה המפוחדת, וראסקולניקוב נאלץ לרצוח גם אותה. "באמצע החדר עמדה ליזווטה, צרור גדות בידיה והביטה אל אחותה ההרוגה נדהמה, לבנה כולה כלובן של בד וכמחוסרת אונים להשמיע צעקה"- עמוד 69. 

ב) שיחת הסטודנטים בבית המרזח: בשעה שבמוחו של ראסקולניקוב התבשלו כבר תוכניות הרצח, הוא שמע שיחה בבית המרזח, שנושאה: הזקנה. הסטודנטים הודו, שהזקנה מנצלת את העניים והחלשים, וכי אין ערך לחייה, וכי בכספה ניתן היה לשקם משפחות עניות וחולות. מסקנם, כך מעיד הקצין ביניהם, שאין היא ראויה לחיות כלל, אך הוא מודה, שהוא עצמו אינו מסוגל להרוג אותה למרות אי הטעם שבחייה. שיחה מקרית זאת, אומר דוסטוייבסקי, הייתה בעלת משקל עצום על ראסקולניקוב. שיחה מקרית זו נתנה לו הרגשה וייעוד, שעליו לבצע את הרצח. "צירוף זה נראה תמיד מופלא בעיניו. שיחת מרזח זו של מה בכך הייתה לה השפעה מרובה מאוד עליו בהמשך התפתחותו של העניין: כביכול הייתה כאן  באמת איזו גזירה, איזו יד מכוונת" עמוד 59.

ג) בשיחתו הראשונה והשנייה עם סוניה לאחר שהוא מתחקר בצורה הגיונית ושיטתית לפתע חל בו שינוי בלתי צפוי, ופתאום הוא נופל לארץ ומנשק את רגלה ואומר לה: "לא לפנייך השתחוויתי, לפני כל ייסורי האדם השתחוויתי" עמוד 276. שינוי זה הוא מפתיע ויש בו התפרצות של רגשות, ובהמשך כשהוא מתוודה בשיחה השנייה, שהרג את לויזוואטה, תיכנן ראסקולניקוב את הוידוי בדרך אחת, אך הוידוי התרחש באופן שונה. "לא כך, לגמרי לא כך תיאר לו את ההודעה. הוא בעצמו לא הבין את המתחולל בו" עמוד 350.

ד) יסוד מפתיע נוסף קשור לדמותו של פורפירי, חוקר המשטרה, שמתחקר את ראסקולניקוב באופן בלתי צפוי. בשיחה הראשונה ביניהם הוא משוחח אתו שיחה של שני אנשי העולם הגדול על אנשים רגילים ובלתי רגילים, ופתאום ללא כל הכנה הופך לחוקר, המטפל בפרשיית הרצח, ושואל: "ובכן בעוברך בשעה שמונה בחדר המדרגות..... בקומה השנייה..... בדירה הפתוחה..... שני פועלים" עמוד 229, ובשיחה האחרונה הוא מחכה לראסקולניקוב אצלו בדירה, ומודיע לו, שברור לו, שהוא הרוצח, וכשראסקולניקוב מיתמם ושואל מי הרג את הזקנה, מפתיע אותנו פורפיירי באומרו: "מה פירוש מי הרג? אתה, אשר הרגת, הוסיף בלחש כמעט בקול בטוח לגמרי" עמוד 390. לסיכום ניתן לומר, האירועים הבלתי צפויים הם חלק מהשקפת עולמו של דוסטייבסקי, שהחיים אינם מורכבים משכל בלבד, ויש לקחת בחשבון גם דברים בלתי צפויים כמו רגש ומצפון.

2) המניעים של ראסקולניקוב לפשע אינם מתגלים לנו אלא בסוף היצירה, ולכן יש לחלק את התשובה לשני חלקים: סיבות, שמתגלות בתחילת היצירה הקשורות לרצח, וסיבות נוספות, שמתגלות רק בוידוי האחרון שלו לסוניה. הסיבות הן:

א) מצבו הכלכלי הגרוע של ראסקולניקוב. ראסקולניקוב חי בדירה עלובה, היה תלוי בחסדי אמו ואחותו, ששלחו לו כסף. חייו העלובים הביאו אותו לדיכאון ולמחשבות על רצח.

ב) המפגש עם הזקנה המלווה בריבית דיכא אותו, והמחיש לו באופן שאינו משתמע לשני פנים את העובדה שיש בחברה מנצלים ומנוצלים.

ג) המפגש עם מרמלדוב בבית המרזח, מפגש בו גולל מרמלדוב את תולדות חייו בפני ראסקולניקוב, היווה לגבי ראסקולניקוב הוכחה נוספת שיש בחברה מנצלים ומנוצלים, וזו הסיבה שבגללה הגיע מרמלדוב למצב עלוב כל כך.

ד) נערתו של ראסקולניקוב מתה.

ה) המכתב מאמו ומאחותו דיכא אותו ביותר והיווה הוכחה לכך שיש בחברה מנצלים ומנוצלים. סווידריגליוב ניסה לנצל את דוניה, שעבדה בביתו, ואחר כך לוז'ין  מנצל אותה בדרך אחרת ע"י כך שמציע לה ניושואים כדי שתכיר לו תודה כל חייה, על כך שחילץ אותה מהעוני. הוא כועס על דוניה, שמוכרת את עצמה ללוז'ין ללא אהבה תמורת כסף, ואומר שאין היא יותר טובה מסוניה, שמוכרת את גופה, וזאת משום שהיא מוכרת את נשמתה. המכתב מוכיח לו שיש עוול חברתי, שצריך דחוף לתקנו.

 ו) שיחת הקצינים בבית המרזח מהווה הוכחה נוספת לכך, שגם אחרים חושבים, שחיי הזקנה המנצלת מיותרים, ואין זכות לחייה. הוא רואה בשיחה מקרית זו אות מבשר לגביו לפעול ולעשות משהו.

 ז) המפגש עם הנערה השיכורה בגן הציבורי, שגבר מנסה להיטפל אליה, והוא קורא לו סווידריגליוב, הינו הוכחה נוספת, שיש בעולם מנצלים, ובכל מנצל הוא רואה אב טיפוס של סווידריגליוב.

 ח) התיאוריה של האנשים הרגילים והבלתי רגילים, תיאוריה, שגורסת, כי הרחמנות אסורה ע"פ המדע, העוני הוא חטא, ויש לעשות הכול כדי לתקן את העוול החברתי. האנשים מתחלקים לרגילים ולבלתי רגילים. הרגילים חייבים לציית לחוק, והבלתי רגילים יכולים להפר אותו כדי לתקן את החברה. ראסקולניקוב מנסה לראות את עצמו כאדם בלתי רגיל, המנסה לתקן את החברה.

מניעים נוספים שנודעים לנו בווידוי לסוניה: בווידוי לסוניה מודיע ראסקלוניקוב, כי לא רצח בגלל מצב כלכלי גרוע או בגלל רעב, או כדי לשרוד, או כדי לשפר את החברה האנושית, אלא רצח בגלל שרצה לדעת ולדעת מהר, אם הוא אדם רגיל או בלתי רגיל. האם הוא דומה לנפוליון, שהיה חונק את הזקנה אחת שתיים ללא ייסורי מצפון, או שהוא אדם רגיל, "כינה". "אני רק להעז חפצתי" עמוד 358. "צריך הייתי לדעת אז.... אם אוכל לפרוץ גדר או לא אוכל" עמוד 359.

3) ראסקולניקוב הוא אכן דמות מלאת ניגודים וסתירות פנימיות. הוא אדם רגיש לזולת, טוב לב, המוכן לתת משלו ללא חשבון, אך מצד שני אלים מאוד, ומנסה להיות למרות הרגש שבו שכלתני מאוד. הניגודים נובעים מכך שראסקולניקוב מנסה להיות מה שהוא איננו מטבע בריאתו. הוא מנסה להיות אדם בלתי רגיל בזמן שהוא אדם רגיל. זאת הסיבה שלמרות מעשה הרצח, אין הוא מצטייר כרוצח, ואנו מגלים בו אצילות נפש למרות התנהגותו האכזרית כלפי אמו ואחותו. הוא אוהב את אמו ואת אחותו, אך יש רגעים שהוא שנא אותן, ופשוט לא יכול לסבול את נוכחותן. "אמי ואחותי כמה אהבתי אותן! מפני מה אני שונא אותן כעת?" עמוד 237. אצל ראסקולניקוב יש צדדים מנוגדים באישיותו. ניתן לומר, כי הוא סובל מפיצול אישיות, ולכן מצטייר בעינינו כשני אנשים שונים. סוניה עמדה יפה על קו זה באופיו, וכשהוא מנסה להגיד לה, שהוא רצח כדי לשרוד, היא איננה מבינה את הסתירה באישיותו "איככה זה אתה עצמך נותן לאחרים את השארית האחרונה, ואף על פי כן הרגת כדי לשרוד?" עמוד 354. כפילות זו שבאישיותו מתגלה בחלום הסוסה. מצד אחד קרוב ראסקולניקוב לעגלון, שהורג ללא רחמים את הסוסה, ומצד שני קרוב הוא גם לילד הקטן, אשר בוכה, מנשק את הסוסה המתה, ושואל את אביו מדוע התאכזרו כלפיה. הניגודים הפנימיים נחשפים אף בדרך לרצח. למרות התוכנית הקפדנית לרצוח הוא כולו רועד מפחד, רגליו בקושי נושאות אותו, ושהוא עובר את הפרוזדור הוא נראה מת למחצה, אך אחר כך הוא רוצח את הזקנה ואת אחותה, ומיד אחרי הרצח שוב הוא חלש ,מבולבל ונפחד. גם לגבי סוניה מתבטאת ניגודיות זו שבאופיו. מצד אחד הוא מעליב אותה, מנבא לה גורל מר ולועג לאמונתה הדתית, אך מצד שני פתאום הוא משתחווה לפניה וכורע ברך ומעריץ אותה על אמונתה זו. אחרי שלעג לאמונתה הדתית ולאלוהים, שלפי דעתו, אולי איננו קיים כלל, הוא מתחנן לפניה, שתקרא לו מן הברית החדשה. סתירה נוספת באישיותו מתגלית בשיחותיו עם חוקר המשטרה, פורפירי. בשיחותיו משחק ראסקולניקוב את הקשוח וההגיוני, אך כשהוא חוזר לחדרו הוא מתמוטט בעקבות החקירה: "איך מלאני הלב לקחת את הגרזן?" עמוד 235. לסיכום ניתן בהחלט לומר שבגלל כפילות זו שבאישיותו עובר ראסקולניקוב ייסורים רבים, ועוד לפני הרצח בחלום הסוסה הוא יודע, שלמרות שההיגיון אומר לו, שאין רע ברצח, ושהוא לטובת האנושות, הרי שהוא ראסקולניקוב לא יוכל לחיות בשלום אחרי הרצח בגלל היותו גם איש של רגש ולא רק איש של שכל. "האומנם אטול באמת גרזן, ואהיה הולם בראשה, וארסק גולגולותה"? עמוד 53.

  4) סוניה היא בתו מנישואים ראשונים של מרמדלוב, וראסקולניקוב שומע עליה לראשונה בבית המזרח. לפי הווידוי בסוף הספר אומר ראסקולניקוב, כי כבר ששמע עליה מפני אביה, ועוד לפני שרצח, ידע, כי לפניה יבוא להתוודות. הדמות של סוניה מורכבת אף היה מניגודים של זונה קדושה. היא נראית צעירה מאוד, גרה בחדר נקי, מסודר ורחב, ודוסטוייבסקי חוזר כמה פעמים על כך שהיא נראית כ"ילדה". "דומה כמעט לילדה, שהליכותיה צנועות ומהוגנות, ופניה בהירים, אך כמו נפחדים כל שהוא" עמוד 202. דוסטייבסקי מתאר אותה בתיאורים דומים מאוד לאלה של ליזוואטה, שנראתה גם היא לפני הירצחה כילדה מפוחדת. סוניה מסייעת למשפחת מרמלדוב להתמודד עם העוני. היא עוסקת בזנות כדי לפרנס את משפחתה, ואפילו נותנת למרמלדוב כסף לשתייה. היא מקווה, שבמעשיה כקורבן היא תמנע מאחותה פולצ'קה לרדת גם כן לזנות. סוניה היא כולה רגש ואהבה. את כוחה לסבול את קשיי החיים היא מקבלת מהאמונה הדתית. הברית החדשה והצלב נותנים לה כוח לשאת את הייסורים, והיא אינה נשברת והופכת להיות אישה מרת נפש. אין היא יוצאת מכליה, אפילו כשלוז'ין מנסה להאשים אותה בגניבה. קשרים מיוחדים נוצרים בינה לבין אמה החורגת. למרות שקתרינה, אמה החורגת, הייתה מכה אותה, סוניה לא שנאה אותה בשל כך, אלא הבינה את צערה של אישה אצילה ועשירה, שירדה לעוני בלתי נסבל. האמונה מצילה את סוניה מייאוש, היא אינה חושבת על המחר ועל מה שצפוי לאמה החורגת אחר מות מרמלדוב, והיא בטוחה שאלוהים ירחם. סוניה מגלה לראסקולניקוב את כוח האמונה הדתית. האמונה הדתית נותנת לה כוחות, שלו אין, כדי להתמודד עם קשיי החיים. ראסקולניקוב מתפעל מן הכפילות באישיותה של סוניה והוא קורא בהתלהבות בשעה שהוא משתחווה לפניה: "לא לפנייך השתחוויתי, לפני כל ייסורי האדם השתחוויתי" עמוד 276. ואכן סוניה הצליחה לעמוד בכבוד ולנצח את הייסורים. הכפילות הזאת של זונה קדושה באה לידי ביטוי במשפט הבא: "איך תוכלי להכיל בקרבך קלון כזה ושפלות כזו בצדם של רגשות אחרים הפוכים וקדושים?" עמוד 276.  סוניה אינה רואה את עצמה כמרכז העולם, היא חושבת על זולתה, ואחת הסיבות שבגללן אין היא מתאבדת היא דאגתה ליתומיו של מרמלדוב. סוניה משלימה את ראסקולניקוב ע"י כך שהיא מדגישה שהשכל אינו החשוב ביותר. הרגש, המוסר והמצפון הם חשובים לא פחות. היא מגלה לו את האושר, שמעניקה הדת למאמיניה. היא גם מספרת לו על קשריה עם ליזוואטה. הן היו חברות, החליפו ביניהם צלבים ואת ספר הברית החדשה. כאן קורה תהליך מוזר. ראסקולניקוב בא אל סוניה ומגלה, שהיא קשורה לליזוואטה. היא גם נראית כמו ליזוואטה: ילדותית ומפוחדת, וכך בלי שחשב על כך (במילים אחרות תת מודע- הערה שלי מנבכי גילי המופלג) היא מקרבת את ראסקולניקוב אל ההודאה ברצח. היא מראה לו שיש מוצא, וקוראת לו מן הברית החדשה על תחיית אלעזר, שמת והוחיה ע"י ישו. אם ישו הצליח להחיות מישהו שמת מבחינה פיסית, ייתכן שגם לראסקולניקוב תהיה גאולה נפשית. סוניה מדרבנת את ראסקולניקוב להתוודות משום שהיא מבינה שאין לו מוצא אחר. היא נותנת לו את הצלב של ליזוואטה ומציעה לו את דרך הייסורים, שבלעדיהם אין גאולה. סוניה אוהבת את ראסקולניקוב ומוכנה לעזור לו וללכת עמו לסיביר ולקבל את העונש, אך היא תעמוד לצדו, רק מרגע שיודה. "לך מייד.... עמוד על פרשת דרכים......נשק תחילה את האדמה.....ואחר כך תשתחווה לעולם כולו, וכה תאמר בקול רם....רצחתי!!!" עמוד 360. לסיכום סוניה היא דמות שלמה באמונתה וחסרת סתירות פנימיות באמונתה (בניגוד לראסקולניקוב), אך יש סתירה פנימית בין עיסוקה כזונה לבין קדושתה הפנימית. היא משמשת כומר ווידוי לראסקולניקוב בגלל אופייה הפנימי, והיא תלווה אותו לסיביר ותעזור לו שם להיוולד מחדש. באמצעות דמות זו חתר דוסטוייבסקי להדגיש, כי התורות השכלתניות אין בהן די, וכי אדם ללא רגש, מצפון ודת הוא אבוד ברגעים קשים של חייו.

5) חלומותיו של סוידריגליוב מתרחשים שעה שנדמה לנו, שעומד הוא לפתוח דף חדש בחייו. הוא מנסה לפתוח דף חדש בחייו. הוא מנסה לשקם את חייו ע"י עזרה, שהוא מעניק ליתומיה של קאתרינה, אשתו של מרמלדוב, וע"י כך שהוא מתכנן לו לשאת נערה צעירה עניה ולעזור אף למשפחתה להיחלץ מהעוני. באחד מניסיונותיו של סוידריגליוב לשקם את עצמו, הוא פנה אל דוניה, שאותה אהב, והציע לה קשר אתו, אך היא

דחתה אותו בבוז, ואז הופיעו חלומותיו שבעקבותיהם התאבד  סוידריגליוב. בהיותו באכסניה נדדה שנתו של סוידריגליוב, וכשנרדם הוא רואה בפניו בדמיונו אולם גדול ופרחים, ובאמצע האולם עמד ארון מתים מוקף בפרחים, ובתוכו שכבה ילדה קטנה בשמלה לבנה, כשידיה צמודות על ליבה, וזר שושנים עטר את ראשה ואת שפתיה, ועל שפתיה ריחף חיוך עצוב לא ילדותי. נערה זו הייתה מוכרת לסוידריגליוב. זו הייתה מתאבדת שהטביעה את עצמה בהיותה בת 14. היא התאבדה משיברון לב והעלבון של נפש טהורה. סוידריגליוב התעורר בתחושת מועקה, וכשנרדם שוב המשיך לחלום, וראה תינוקת כבת 5 לבושה שמלה רטובה רועדת ובוכה. הוא התפלא על כך שהתחבאה כאן, ולא ישנה כל הלילה, והיא סיפרה לו, ששברה ספל ופחדה שאמה תרביץ לה. סוידריגליוב מרחם עליה, מכניס אותה לחדרו, מושיבה על המיטה, מפשיט אותה מבגדיה הרטובים, והיא נרדמת, ופתאום נדמה לו, שהילדה אינה ישנה. היא קורצת אליו בחיוך של זונה צרפתיה. סוידריגליוב מתעורר בזעם ואינו מצליח להירגע מן החלומות, ובסופו של הפרק (עמוד 438) הוא מוציא אקדח ויורה ברקתו.  משמעות חלום זה ברורה. סוידריגליוב חשב לפתוח דף חדש בלי לחזור בתשובה על מעשי הפשע, שביצע (מיוחסים לו ביצירה לפחות שני מקרי רצח). אותה ילדה, המופיעה בארון מרמזת על יצריו האפלים של סוידריגליוב ועל תחושת אשמה. סוידרגליוב נראה, כמי שמצפה לגזר דין מוות. יש רמזים שאותה נערה התאבדה באשמתו. החלום השני מתאר את העובדה, שאדם אינו יכול להשתנות שינוי חיצוני ללא שינוי פנימי, והוכחה לכך היא שסוידריגליוב כל כך מושחת, שגם נערה בת 5, קורצת לו בקריצת זונה צרפתיה. בחלום זה נראה שסוידרגליוב נמשך ליופי החיצוני ולתמימות (בגלל זה נמשך לדוניה), אך מצד שני נמשך גם אל המושחת, ומזדעזע לגלות בחלום את האמת שבנשמתו. סווידריגליוב מתאבד, כי אין לו דרך לגאולה, ודוסטובייסקי נזקק לדמות זו כדי לתאר את ההבדל בין סוידריגליוב לראסקולניקוב. ייתכן שאלמלא סוניה היה גם ראסקולניקוב מגיע להתאבדות.

6) חלום הסוסה הוא החלום הראשון, המופיע לפני הרצח. ראסקולניקוב נמצא בטיול עם אביו, כשהוא בן 7, ופתאום מגלה אגב טיולו המון המתנהג בגסות ובהמולה. ההתרחשות היא ליד בית המרזח, שממנו יוצאים איכרים שיכורים ועגלון שיכור במיוחד, מיקלוקה, שצועק לכל ההמון להתיישב על העגלה, וסוסתו הזקנה תסיע את כולם. כולם מתיישבים, צוחקים וצועקים, אך אינם מאמינים, שהסוסה תצליח לצעוד קדימה. מיקולקה מרגיע אותם ומתחיל להצליף בסוסה, והילד בן ה-7 ראסקולניקוב אינו יכול לשאת זאת. כשזקן אחר מטיף לו מוסר, הוא אומר, אין זה עסקכם. מיקולקה ממשיך להצליף בה, והסוסה מתמוטטת, גוססת ומתה. נראה שמיקולקה ממש נהנה מההרג. עתה נשמעים קולות של אנשים, שמעשה כאן מעשה בלתי מוסרי. הילד בן השבע רץ את הסוסה ומנשק אותה, ואביו מסלק אותו ממקום ההתרחשות. ראסקולניקוב מתעורר ושמח לגלות שאין זה אלא חלום. משמעות החלום מורכבת ביותר. 

א) יש הקבלה בין הניסיון להושיב את כל הציבור על העגלה לבין  רעיונו של ראסקולניקוב לתקן את העולם באמצעות רצח הזקנה: "שבו את כולכם אסיע". 

ב) השנאה של העגלון לסוסה דומה לשנאתו לזקנה. "לחם חינם היא אוכלת" עמוד 50.

ג) הגיחוך של הקהל לרעיון, שהסוסה העלובה תסיע משא כזה מעורר גיחוך כמו הרעיון של ראסקולניקוב להציל את האנושות באמצעות רצח הזקנה.

ד) צביעות הקהל, שקודם מצטרף להרפתקאה, ואחר כך מאשים. גם הקצינים סברו שחיי הזקנה חברי ערך, אך רק מי שרצח, הואשם אחרי הרצח.

ה) ראסקולניקוב מזדהה עם מיקולקה בעצם תוכניתו לרצוח את הזקנה, אך הוא גם דומה לילד הקטן, שבוכה בליבו על הרצח, כלומר, הילד שמנשק את הסוסה כשהוא מזועזע עד עמקי נשמתו מן המעשה.

ו) בסוף החלום מבין ראסקולניקוב, כי החלום נוגע לרצח הזקנה, והוא שואל אם באמת יהיה מסוגל ליטול גרזן ולרצוח, כלומר, בגלל החלק הרגיש שבו, שמיוצג בדמות הילד, הוא מעלה ספק עוד לפני הרצח, אם יהיה מסוגל לבצעו, כלומר, ייכשל בביצוע.

7) חלום החיידקים הוא החלום החותם את הספר. הוא מתרחש בסיביר לאחר שראסקולניקוב נידון למאסר עולם, ושהה שם עם סוניה. בסיביר עובר ראסקולניקוב תקופה קשה, משום שקשה לו להשלים עם כך, שהוא יושב בכלא, בזמן שאין הוא מתחרט על רצח הזקנה. בסוף הספר חולה ראסקולניקוב ואז תוך כדי מחלתו הוא חולם חלום, שמסמל את תחילת גאולתו הנפשית. בחלום הוא רואה שהעולם נידון להיות קורבן לאיזו מחלה נוראה, שבאה מלב אסיה לאירופה. נגזרת כליה על האנושות חוץ מקומץ מובחר של אנשים. המגיפה מופיעה בצורת חיידקים המשתכנים בגוף האדם. האנשים, שקלטו את החיידקים מתחילים להשתולל ומשתגעים. הם חושבים את עצמם לפיקחים ולצודקים. כל אחד חושב, כי רק הוא יודע את האמת, ומוכן להרוס את העולם כדי לקיים את האמת שלו. שוב אי אפשר היה להחליט מהו טוב ומהו רע, אנשים נלחמו אלה עם אלה, אנשים אכלו איש את בשר רעהו, (........קטע לא ברור............) פסקה עבודת האדמה, בא רעב, וכך יכלו להינצל רק אנשים טהורים ובלתי רגילים, שנועדו להביא את האנושות לעתיד טוב יותר, אך אף אחד לא ראה את האנשים הבלתי רגילים, ואיש לא שמע את דבריהם ואת קולם. חלום זה מעמיד בצורה מגוחכת את התיאוריה בדבר הימצאותם של אנשים רגילים ובלתי רגילים. הוא מתאר בצורה דמיונית, לו תיאוריה זו הייתה משתלטת  על העולם, זה היה הרסני, כי לכל אחד יש את האמת שלו, ולכן זה היה מביא בהכרח להרס העולם. לו תיאוריה זו הייתה מתממשת, אז אנשים היו הורגים אלו את אלו, כי כל אדם היה חושב, כי הוא בלתי רגיל. בסוף החלום מתברר, שאותם אנשים בלתי רגילים, שהיו צריכים להביא מחר חדש לעולם, לא היו ולא נבראו, כלומר, באמצעות החלום מבין ראסקולניקוב את מה שהרגיש כבר מזמן, שאין אנשים רגילים ובלתי רגילים, וכי זוהי תיאוריה מסולפת, מעוותת ומסוכנת לקיומה של האנושות. אחרי החלום מצבו הנפשי של ראסקולניקוב משתפר, אך זה כבר נושא לסיפור חדש, כפי שאומר דוסטוייבסקי. "אולם סיפורנו זה תם ונשלם".

8) תורתו של ראסקולניקוב על האדם העליון היא תיאוריה, שפותחה במערב וחדרה בהדרגה למזרח. תיאוריה זו מבוססת על כך שבעולם יש שני סוגים של בני אדם: רגילים ובלתי רגילים. הרגילים הם הרוב הדומם, שכל תפקידם מתמצה בכך שהם צריכים לציית לחוק, ואם יפרו את החוק, הם חייבים להיענש חמורות על כך. אלו הם אנשי ההווה משום שאין להם מה להציע לאנושות, והתפקיד המרכזי שלהם הוא "פרו ורבו", כלומר, למלא את הארץ ביצורים בינוניים שכמותם, אך פה ושם לעיתים נדירות נולד מישהו שהוא אדם בלתי רגיל. אדם כזה אינו חייב לציית לחוק, אם החוק מפריע לו להגשים אידיאל חשוב לאנושות. למעשה אם יש לו אידיאל כזה מותר לו להפר את החוק, וזו חובתו, משום שבלי הפרת חוק, אין הוא יכול לממש את האידיאל. אין פירושו של דבר, שהאדם הבלתי רגיל יכול להרוג סתם אנשים ברחוב, כשמתחשק לו או לגנוב בשוק. מותר לו להפר את החוק , רק אם הוא מפריע לו לסמן את האידיאל. האנשים הבלתי רגילים נותנים לעולם חוק חדש, מילה חדשה וע"י כך מפרים הם את החוק הקודם, ולפעמים אין להם ברירה אלא לשפוך דם. אותם אנשים בלתי רגילים, מתקני האנושות, היו ברובם שופכי דמים נוראיים. האנשים הרגילים מוקיעים בתחילה את האנשים הבלתי רגילים ורודפים אותם בגלל שהם מפרי חוק, אך בשלב מאוחר יותר, הם מוקירים אותם, מעלים אותם על נס ומצדיעים להם. לדעת ראסקולניקוב אנשים כמו נפוליון, מחמד, ניוטון או קאפלאר הם אנשים בלתי רגילים. נפוליון לא היסס לשפוך דם ולעבור על החוק כדי לממש את מטרותיו, וכיום האנושות לא רואה בו שופך דם אלא מצביא גדול, שהביא את צרפת לאחת מתקופות הזוהר שלה. תיאוריה זו של ראסקולניקוב, כפי שהוא כתב אותה במאמר מנסה לתת הצדקה לרעיון הרצח של הזקנה. פורפירי מנסה למוטט את התיאוריה הזו, ושואל את ראסקולניקוב, כיצד ניתן להבדיל בין הרגילים לבין הבלתי רגילים, הרי קיימת סכנה, שכל אדם רגיל יחשוב את עצמו לבלתי רגיל. ראסקולניקוב משיב שהבלתי רגילים יוכלו לחיות עם הרצח, ואילו הרגילים יתמוטטו מיד. " אותם הגאונים האמיתיים, אנשים גדולים באמת צריכים לדעת את התוגה הגדולה" עמוד 227. פורפירי מוכיח לו שיש סכנות בתיאוריה זו, אך תיאוריה זו מתמוטטת קודם כל בנפשו שלו. כשהוא חוזר מפורפירי הוא מבין, כי התיאוריה איננה נכונה לגביו. מצחיקה אותו המחשבה, שנפוליון היה מחטט מתחת למיטתה של הזקנה, כלומר, הוא מבין שהשוואה לנפוליון הייתה מגוחכת. בווידוי האחרון שלו לסוניה הוא מודה באופן חד משמעי, שידע מההתחלה שהוא איננו נפוליון, כי נפוליון לא היה מתלבט אם להרוג את הזקנה, הוא היה הורג אותה אחת שתיים ללא שום ייסורי מצפון. המסקנה הנובעת מכך, שספקותיו והיסוסיו של ראסקולניקוב, שכנעו אותו כבר לפני הרצח, שאין הוא נפוליון. "כיוון שהתלבטתי ימים רבים כל כך, ההיה נפוליון הולך או לא? הרי שהרגשתי ברור, כי לא נפוליון הנני" עמוד 359. לסיכום התיאוריה של ראסקולניקוב על האדם העליון נתנה לו הצדקה לרצוח ,לכאורה, כדי לתקן את האנושות, אך למעשה זה היה רק כיסוי למניע האמיתי והאישי לרצוח את הזקנה כדי לגלות מהר אם הוא אדם רגיל או בלתי רגיל. (הערה שלי מהיום- לי זה מזכיר את רצח הנער שטיירמן ע"י נער ונערה, שרק רצו לדעת, כיצד זה מרגיש לרצוח אדם. כן זה מזכיר לי את רצח נהג המונית דרק רוט ע"י אותם שני "בני טובים", ובאופן כללי התיאוריה הזו מזכירה לי מאוד את תורת הגזע הנאצית). 

9) פרופיירי הוא חוקר המשטרה המתחקר את ראסקולניקוב לגבי רצח הזקנה. למעשה מן השיחה האחרונה נודע לנו, שחשדו נופל על ראסקולניקוב עוד בשלבים המוקדמים ביותר, בשעה שהוא מתעלף במשטרה, כאשר הזמינו אותו לחקירה על חובו לבעלת הבית, והוא חשב כי העניין קשור לרצח. למרות שפרופיירי חושד בראסקולניקוב, אין הוא עוצרו, אלא הוא מנהל את שיטת חקירתו בדרך מיוחדת. הוא מתייחס אל ראסקולניקוב כאל רע לשיחה, ומדבר אתו על מאמרו בדבר האנשים הרגילים והבלתי הרגילים. הוא מנסה ללמוד את אישיותו של ראסקולניקוב מבחינה פסיכולוגית וזאת בגלל שהוא העובדה, שהוא מרגיש שראסקולניקוב איננו רוצח רגיל אלא אדם, שהסתבך במקרה רצח, שאינו הולם את אישיותו. הוא נוהג בראסקולניקוב כפסיכולוג וכעובד סוציאלי, ומנסה לתהות על קנקנו ולעזור לו להיחלץ מן המבוך אליו נקלע. פרופיירי אף מסתכן במידת מה, משום שראסקולניקוב עשוי לברוח, אך יש לו הרגשה, שראסקולניקוב לא יברח, משום שבכל מקום יעיק עליו עניין הרצח, והוא לא יוכל לחיות את חייו כרוצח. כלומר, פרופיירי שונה מחוקר משטרתי מקובל בכך שחוקר משטרתי מקובל אינו מפתח בד"כ יחסים רגשיים אנושיים עמוקים עם רוצח, ומטרתו הראשונית היא להושיב את הרוצח מאחורי סורג ובריח. פרופיירי מטרתו הראשונית היא לעזור לראסקולניקוב להיגאל מבחינה נפשית ולהתוודות לאחר שיבין כי אין דרך אחרת כדי לחיות חיי כבוד. אצל חוקר רגיל להושיב רוצח בבית סוהר, זו מטרה, ואילו אצל פרופיירי זהו אמצעי להחזיר למוטב את ראסקולניקוב. פרופיירי אינו חוקר משטרה מקובל לא רק בזכות אנושיותו אלא גם בזכות הטכניקות, שהוא נוקט, לדוגמא, באמצע שיחת ידידים שהוא מנהל עם ראסקולניקוב, הוא עובר ללא הכנה מוקדמת, והופך להיות חוקר משטרתי קשוח השואל: "איפה היית בליל הרצח?" או דוגמא אחרת באופן מפתיע מחכה פרופיירי לראסקולניקוב בביתו, כשהוא שכוב על מיטתו של ראסקולניקוב כדי להודיע לו שמבחינתו חידת הרצח נפתרה. אך גם ברגעים אלו הוא נוהג כפסיכולוג והוא אומר לראסקולניקוב, כי שום בריחה לא תעזור לו. "לא תברח, בן כפר יברח.... אך אתה אינך מאמין עוד בתיאוריה שלך, במה איפה תברח? חיי הבורח קשים ומבחילים, תברח, ותחזור בעצמך, בלעדינו לא תוכל להתקיים" (עמוד 394). פרופיירי אף ברגעים אלה נוקט דרכים של חוקר בלתי שגרתי. הוא אינו אוסר את ראסקולניקוב באזיקים, אלא אומר: "השאירה נא פתקה קצרה.... שתי שורות קטנות..... יהיה זה מכובד יותר" (עמוד 395). אין הוא גורר אתו את ראסקולניקוב למשטרה אלא נותן לו את האפשרות המכובדת להגיע לשם לבד.

מטרת חקירותיו: מטרתו המרכזית של פרופיירי היא למוטט את התיאוריה של ראסקולניקוב בדבר אנשים רגילים ובלתי רגילים ולהוכיח לו, שתיאוריה זו בטעות יסודה. שיטתו היא הצגת שאלות בפני ראסקולניקוב, שאלות שמטרתן לערער את יסודות התיאוריה. לדוגמא: האם ניתן להבדיל בין אנשים רגילים לבלתי רגילים? האם אין זה מסוכן, שאנשים בלתי רגילים רבים קיימים? האם רצח ע"פ המצפון אינו מסוכן, בגלל העובדה שלכל אחד יש מצפון משלו? מה קורה לאדם רגיל, שחושב את עצמו לבלתי רגיל ורוצח לאור מחשבה זאת? מטרות השאלות הללו היא להוכיח לראסקולניקוב שהוא אדם רגיל, ולכן אין לו אפשרות לחיות עם מעשה הרצח. "בשעה שחיברת את מאמרך..... לא חשבת את עצמך לאדם בלתי רגיל, אשר מילה חדשה בפיו" עמוד 228. כמו כן מזכיר פרופיירי את האפשרות הנוספת הקיימת לאדם החוטא מלבד התוודות במשטרה . הוא נותן לו פתח אל עולם הדת כעולם, שפותח אפשרות לחזרה בתשובה, בכך שהוא שואל אותו, אם הוא מאמין בברית החדשה, באלוהים ובתחיית אלעזר (עמוד 224). כלומר לפרופיירי יש שתי מטרות: לעזור לראסקולניקוב להגיע לכך שהתיאוריה בדבר אנשים רגילים ובלתי רגילים מוטעית ולאחר שלב זה להבין, שאין דרך אחרת אלא להתוודות, ואם לא יתוודה, יחיה כל החיים כאדם נרדף ובורח ולא ימצא לו כל מנוחה. ניתן לסכם את שיטת חקירתו המיוחדת של פרופיירי בדברים שפרופיירי עצמו אומר:

א) "אם למשל אקדים מידי לכלוא אותו, הרי שאפשר שע"י זה אעניק לו סעד מוסרי" 

ב) "ואפילו בטוח אני, כי הוא האיש.... ארגיעהו, וכך יחמוק מפני ויתכנס לתוך קליפתו, ויבין סוף סוף כי אסיר הנהו" (עמוד 291). כאן קובע פרופיירי, כי רצונו להביא את ראסקולניקוב להרגיש שהוא אסיר מבחינה פנימית ולא מבחינה חיצונית.

ג) "לא אאסור אותו, ולא אטרידהו, ורק שיידע בכל עת ובכל שעה, כי אני יודע את הכול, את כול מצפוניו, ואני עוקב אחריו יומם ולילה. נשבעתי לך, כי ראשו יילך סחרחר, חי נפשי, הוא בעצמו יבוא" (עמוד 291).

ד) "מבחינה פסיכולוגית לא יברח מידיי. ע"פ חוקי הטבע לא יברח ממני, ואפילו היה מקום לברוח שמה....... ראית פרפר לפני הנר? .... גם הוא יהא מסתובב סביבי כמו סביב לנר". עמוד 292.

אין ספק שיחסו של פרופיירי לראסקולניקוב הוא חם אוהב ואבהי, והוא אומר זאת בפירוש: "ואני אומר לך, כי כבר מאמין אתה כדי רבע האמה.... ואני כך אעשה, שתאמין כדי מלוא האמה כולה, כיוון שאני אוהב אותך ורוצה בטובתך בלב תמים" עמוד 298. כלומר, פרופיירי מגלה יחס מיוחד לראסקולניקוב בגלל תחושתו שראסקולניקוב הוא בחור חיובי, חם טוב לב, שהסתבך ומעד, ואינו טיפוס של רוצח, ולכן להושיב בבית הסוהר במקרה כזה הופכת להיות מטרה משנית, ואילו הרצון למצוא את עצמו להיגאל הופכת להיות המטרה הראשית. בביקורו האחרון אצל ראסקולניקוב פרופיירי הוא לא רק חוקר משטרה ופסיכולוג אלא מעין כומר מוודה. הוא מדבר כמעט במילים מלשון הנבואה, ואומר לראסקולניקוב, שהוא זקוק לאור. ניתן לומר שהוא הדמות היחידה ביצירה, המבינה את ראסקולניקוב  הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית, וזאת הסיבה לכך שנוצר ביניהם קשר כה עז ועמוק.

10) ראזומיחין למרות דימיונו לראסקולניקוב שונה ממנו בנקודה אחת. הוא מלא שמחת חיים והשקפת עולמו פשוטה. אין בו מן העומק ומן התסבוכת הנפשית, שהם חלק מעולמו של ראסקולניקוב. ברוסית משמעות המילה ראזומיחין היא תבונה. זוהי תבונה, שאיננה מבוססת על השכלה וקריאה כמו של ראסקולניקוב, זו תבונה של להנות מהחיים, לא לסבך דברים, ולחיות על פי העקרונות. הוא מוכן אף להשלים עם העובדה, שחלק מן האנשים אינם מושלמים, ואין לו תוכניות לתקן את העולם. ראזומוחין בניגוד לראסקולניקוב הוא שמרני מבחינת השקפותיו האינטלקטואליות, והוא מתנגד לכל ההשפעות של התרבות המערבית על התרבות הרוסית (כמו התיאוריה של האנשים הרגילים ובלתי רגילים). ראסקולניקוב רצח בגלל תיאוריה שכלתנית, ואילו ראזומיחין מודיע, כי אי אפשר לחיות רק על פי השכל ויש להתחשב גם בטבע ובחוקיו. גם עולם הרגש אינו פוסח על ראזומחין ורואים זאת באופן הנלהב, שבו הוא מתאהב בדוניה. לסיכום ניתן לומר, כי ראזומיחין הוא דמות מלאת חיים, עליזה בעלת חוש הומור, היודעת להפיק מן החיים את מיטבם, ומבססת את חייה על שילוב של בין רגש לשכל, שילוב שדוסטוייבסקי מאמין בו. אושרו של ראזומיחין נובע מאופיו הנוח, ומכך שאין לו שאיפות מוגזמות כמו לראסקולניקוב, שמבקש לתקן את העולם. 

11) לוז'ין הוא ניגודו המוחלט של ראזומיחין. הוא אדם שפל, אגואיסט, החושב כיצד להפיק תועלת אישית מכל דבר, ואינו בוחל בשום דרך כדי לנצל את הזולת לטובתו ולהנאתו. לוז'ין הוא ארוסה של דוניה, וסיבה שהיא מסכימה להינשא לו היא כספו, כסף שבאמצעותו היא מקווה לעזור גם לראסקולניקוב. ראסקולניקוב מפתח שנאה עזה כלפי דמות זו גם בגלל העובדה, שנדמה לו, שדוניה מוכרת את עצמה לאיש הזה כדי לעזור לראסקולניקוב, ואין היא שונה מסוניה, שמוכרת את גופה. סיבה נוספת לשנאתו כלפי לוז'ין היא הידיעה שלוז'ין הוא אדם, שמנצל את הזולת לטובתו בלבד, למשל, את דוניה ואת אמה הוא שלח לפטרבורג בדרך קשה ומפרכת עם כל מטלטליהן, ואילו הוא עצמו בא בכרכרה מהודרת בנוחיות מרבית. הסיבה, שלוז'ין החליט לשאת לו נערה ענייה היא שוב סיבה אגואיסטית. הוא חפץ שהיא תכיר לו תודה כל ימי חייה. לוז'ין מפתח תיאוריות פסיכולוגיות כדי להצדיק את האנוכיות הרבה, שקיימת בו. למשל, כך הוא מסביר את העובדה, שאין הוא נותן מכספו לאיש: "אם יש מעיל, ואתה חותך אותו לשניים, יוצא שלי אין מעיל, ולזולתי אין מעיל, אך ברגע שאני משאיר את המעיל לעצמי, אני מועיל לאנושות יותר, כי במקום שני עניים, יש עני אחד". הסיבה לכך שלוז'ין אינו נותן מכספו, אינה כדי להציל את החברה מעוני נוסף אלא בגלל אנוכיותו הרבה. ראסקולניקוב שנא את לוז'ין בגלל הסיבות הבאות:

א) נישואיו המתוכננים לדוניה. 

ב) יסורי מצפון על כך שדוניה הולכת להקריב את עצמה למענו, ואין היא יודעת, שהוא איננו מתפקד וכלל אינו לומד.

ג) גם לראסקולניקוב יש צד באופיו שדומה ללוז'ין למרות שהראשון נדבן והשני קמצן, הרי שניתן לומר שגם בראסקולניקוב יש משהו אגואיסטי, שבגללו הוא רוצח. כדי להצדיק את הרצח הוא ממציא תיאוריה של הצלת האנושות באמצעות רצח הזקנה. שניהם המציאו תיאוריה שכלתנית כדי להצדיק אגואיזם אישי.

ד) לוז'ין מהווה הוכחה לראסקולניקוב, שיש בחברה מנצלים ומנוצלים, וזהו מצב, שצריך לנסות לשנותו.

בסופו של דבר יחסי לוז'ין ראסקולניקוב מגיעים לעימות כבד. ראסקולניקוב אינו יכול לשאת את נוכחותו, וגם קשריו עם דוניה ניתקים. לשיא שפלותו מגיע לוז'ין בסעודת ההבראה, שערכה קתרינה אוונובה לאחר מות מרמלדוב. סעודה שבה הוא מנסה להכפיש את סוניה ע"י דחיפת שטר של מאה רובל לכיסה כמתן בסתר, והוא עושה זאת רק כדי להאשים אותה כמה דקות מאוחר יותר בגניבה. לסיכום לוז'ין הוא ניגודו של ראסקולניקוב מבחינות רבות, ודוסטוייבסקי ניסה להוכיח באמצעותו, כי לא כל אדם שרוצח, הוא בהכרח שפל, ולא כל אדם, שאינו מבצע פשע הוא בהכרח נקי ללא רבב. כלומר, ראסקולניקוב למרות הפשע, שביצע מצטייר בעינינו כאדם חיובי, שטעה בדרכו, ואילו לוז'ין למרות שהוא נקי כפיים, ושום פשע לא מיוחס לו, מתואר בעינינו כאדם שפל ביותר מבחינה נפשית.

12) את טרגדיית העוני מייצגים יותר מכל אחד אחר ביצירה זוג המלמרלדים, שהעוני הביאם לידי הידרדרות נפשית ורוחנית. בנוסף להידרדרות הפיסית מצבם הכלכלי הוא בכי רע, אין להם כסף לשלם שכר דירה, והם צפויים לגירוש מן הבית. הבת הבכורה (בתו של מרמלדוב מנישואיו הראשוניים), סוניה הידרדרה לזנות בגלל המצב, ומרמלדוב הפסיק לתפקד וברח אל עולם השתייה. אפילו סוניה הייתה שומרת לו פרוטות מהכנסותיה לצורך שתייה, כי היא גם הבינה שהוא חייב לברוח מן המציאות המרה. הטרגדיה מוחרפת גם לאור העובדה שקתרינה איונובה, אשתו של מרמלדוב, הייתה פעם אישה עשירה ואצילת נפש בעל חוש טעם נפלא והשכלה רחבה, שהידרדרה עד שפל המדרגה בגלל בעיות כלכליות. לפי עדותה של סוניה, היא עבדה בפרך כדי לקיים מסגרת משפחתית נאותה, כל היום ניקתה, כיבסה, בישלה ותיקנה את בגדי הילדים, בלי לדעת מה יוליד המחר. התאונה, שבה נהרג מרמלדוב, החריפה את המצב לאין שיעור. האבל על מות מרמלדוב היה כבד, וקתרינה האצילית ניסתה בכל האמצעים, שעמדו להכין לו סעודת הבראה ולחלוק לו ע"י כך את הכבוד האחרון, אך עוגמת נפש רבה נגרמה לה מסעודה זו גם בגלל התנהגות האנשים וגם בגלל ניסיונו של לוז'ין להכפיש את שמה של סוניה. לאחר סעודת ההבראה קיימת הידרדרות נוספת: קאתרינה איוונובה משתגעת, היא מסולקת מן הדירה ע"י בעלת הבית בגלל שלא שילמה את חובותיה, מוצאת את מקומה ברחוב יחד עם ילדיה, ושם היא מטיחה את ראשה בקיר, פושטת יד איתם לנדבות ושרה, עד שבסופו של דבר היא מתמוטטת ומתה, לא לפני שהיא אומרת על עצמה את המשפט הבא: "הריצו את הסוסה עד כלות" עמוד 373. יש לקתרינה איוונובה את ההרגשה, כי הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. היחסים בין קתרינה איונובה למרמלדוב ולילדיה מורכבים. מצד אחד יש מתח וכעס על המצב המשפיל, שאליו הגיעו, אך מצד שני יש גם אהבה והבנה. גם מרמלדוב יודע לספר על אשתו לא רק בשגעונו ובעליבותה, אלא אף בימי זוהרה, שקיבלה חינוך במכון לבנות אצילים, סיימה את לימודיה בהצטיינות, אך לרוע מזלה נישאה לקלפן, שמת והשאיר אותה עם שלושה יתומים. מרמלדוב מרחם עליה ומציע לה בית. בגלל חייה הקשים היא מענה את עצמה ואת בני משפחתה, וכשמרמלדוב מביא לה משכורת, היא עדיין מתייחסת אליו בכבוד, אך היא אינה מסוגלת לסלוח לו על שתייתו וחולשתו. במותו של מרמלדוב היא משנה את יחסה, אך אפילו כמה רגעים לפני מותו, היא פוגעת בו: "ברוך השם, שהוא הולך למות, פחות הפסדים", ומייד לאחר פטירתו היא קובלת מאין תיקח כסף להוצאות הקבורה, ובמקביל היא מכינה לו סעודה יפה כדי להוכיח לכולם את גאוותה. קאתרינה אינוונובה מעוצבנת על כך שאין צדק בעולם, ויש בה רצון לשנות סדרי עולם. מרמלדוב שותה לשוכרה כדי לברוח מן המצב הגרוע ומן העלבונות של אשתו, כלומר, למרות שהשתייה היא מעין דרך לאטום את עצמו בפני מה שקורה, הרי שהיא נובעת מרגישותו הרבה ומגאוותו שנפגעה. "כל עוד האדם עני בלבד, עדין הוא מקים בקרבו אצילות הרגשות הטבועים בו, ואילו בקבצנות הרי הוא נטול מכל וכל" עמוד 13. השתייה היא בגלל העובדה שמרמלדוב מרגיש את עצמו לא סתם עני אלא קבצן, שנזרק ממשרה למשרה ללא כל מוצא. יחסים מורכבים ומעניינים קיימים בין סוניה לבין קתרינה איוונובה. סוניה מביאה לה את פרוטותיה מן הזנות, אך קתרינה איוונובה אינה נמנעת מלהכות את סוניה לעיתים קרובות. מצד שני סוניה ברגישותה הרבה אינה שונאת את קתרינה אלא מבינה אותה וסולחת לה בגלל השקפת עולמה הנוצרית. בשיחה עם ראסקולניקוב היא מסבירה לו כי קתרינה איוונובה היא אישה אצילית, שירדה לשפל המדרגה, ולכן יש לסלוח לה: "הרי היא אומללה כל כך וחולה, צדק היא מבקשת, ואפילו היא תגרום עינויים לה, היא עוול לא תעשה" עמוד 272. סוניה מבינה את קתרינה ומספרת לראסקולניקוב גם על אשליותיה של קתרינה לגבי העתיד ללוות כסף ולהקים בית חינוך לבנות אצילים. "מאמינה כל כך בהזיותיה" עמוד 273. משפחת מרמלדוב היא דוגמא לעוני ולהשלכותיו הקשות על נפש האדם ובמיוחד על האנשים הרגישים ובעלי הגאווה. בריחתו של מרמלדוב אל בקבוק המשקה ובריחת קתרינה איוונובה אל השיגעון הם אמצעי לתיאור מחאתם על העולם, העוול והעוני, שלתוכו נקלעו, ומולו הם עומדים חסרי אונים.

13) יסוד דמוני חזק קיים באישיותו של סווידריגליוב. כבר במכתבה של האם לראסקולניקוב מתואר סווידרגליוב כשטן המפתה, גבר מבוגר נשוי ועשיר המנסה לפתות את אחותו של ראסקולניקוב, דוניה. ראסקולניקוב רואה בסווידריגליוב סמל שטני לפיתוי, ואף מכנה כך את הגבר הארור, שנטפל אל הנערה בגינה הציבורית. היסוד השטני שבו מודגש גם ע"י פרטים מעורפלים של שלושת מקרי רצח, שמיוחסים לו. אומנם דוסטוייבסקי לא מפרט, והדברים נשארים לוטים בערפל, אך דבר ערפול זה מדגיש היסוד הדמוני שבו. נראה, שנערה בת 14 התאבדה לאחר שסווידריגליוב אנס אותה, כמו כן מיוחסים לו מעשי התעללות במשרתו האישי, וגם אשתו מרתה מתה מהתקף לב לאחר רחצה, וזאת לאחר שהגיש לה ארוחה דשנה ומזג לה משקאות. סווידריגליוב מתואר גם כסיוטו של  ראסקולניקוב, זאת אנו רואים שעה שראסקולניקוב חולם על רצח הזקנה המתפוצצת מצחוק, וברגע זה בדיוק נכנס סווידריגליוב לחדר, וראסקולניקוב רואה בו את המשך החלום. הוא רואה בסווידריגליוב הצוחק רמז לזקנה מן החלום, שצחקה בצחוק חרישי. ראסקולניקוב משווה את סווידריגליוב לזבוב. ניתן לומר כי סווידריגליוב מייצג את הצד השטני שבראסקולניקוב, וכשמת סווידריגליוב , מת הצד השטני שבראסקולניקוב, והוא בדרך לגאולה הנפשית. סווידריגליוב מתואר אף כשטן בכך שהוא תמיד מזדמן לראסקולניקוב ברגעים הקשים (חלום רצח הזקנה), ובשיחתה של סוניה על ראסקולניקוב עמד סווידריגליוב מאחורי בדלת ושמע "כל אותו הזמן עמד בחדר הריק.....היטה אוזנו והקשיב בחשאי". שטניותו באה לידי ביטוי בהצעה שהוא מציע לראסקולניקוב להימלט בתנאי שיקבל את דוניה. גם כאן יש לו את התפקיד הדמוני של השטן המפתה, המופיע אצל האורח המתלבט ברגע הקשה ביותר שלו, ומציע לו לברוח, כלומר, לבחור בדרך הקלה. היסוד הדמוני באישיותו נחשף אף בחלום הנורא בסוף היצירה. החלום הראשון על הנערה בת ה-14, שהתאבדה, בגלל סווידריגליוב, השטן המפתה, והחלום השני החושף את סווידרידליוב במלוא מפלציותו, כאשר הוא רואה ילדה צעירה שקורצת לו בחיוך של זונה צרפתיה. יסוד שטני נוסף נוסע מן הפער בין צורת דיבורו לבין פנימיותו. הוא מצהיר הצהרות המעמידות אותו באור שונה ממה שאנו יודעים עליו באמת. שטניותו של סווידריגליוב מדגישה את השטניות, שהביאה את ראסקולניקוב לרצח, משום שסווידריגליוב הוא חלק מאישיותו של ראסקולניקוב, ואכן בוידוי השני לסוניה, אומר ראסקולניקוב: "את הישישה הזו הרג השטן" עמוד 360.

14) ראסקולניקוב ערך חלק מן התוכניות לקראת הרצח. קודם כל הוא וידא, שליזוואטה לא תהיה בבית, כך שבזירת ההתרחשות יהיו רק הוא והזקנה. הוא תכנן להביא לה משכון, ובדרך זו לזכות לפתיחת הדלת ולכניסה הבייתה. כמו כן הוא מנצל רגע, ששוער הבית איננו, וגונב מבלי שאיש ראה אותו את הגרזן, שעמו הוא מתכנן לבצע את הרצח. כשהוא מגיע  לביתה של הזקנה, חולפת בו מחשבה אולי להסתלק. הוא חש התרגשות רבה: "האין אני חיוור מאוד? האין אני נסער ביותר? היא חשדנית" עמוד 65. כשהיא פותחת את הדלת, הוא רואה מעין לגלוג בעיניה ונדמה לו, שכבר הבינה הכול: "אבל מה זה, שאתה חיוור כל כך, הנה גם הידיים רועדות?" עמוד 67. ראסקולניקוב מרגיש אכן חולשה נוראה בידיו, ונדמה לו, שאין לו כוח אפילו להחזיק את הגרזן, אך לבסוף הוא אוזר אומץ ורוצח את הזקנה. הוא נוטל עמו כמה חפצים חסרי ערך משום שבגלל התרגשותו הוא מגלה שלומאליות רבה, ואינו מצליח לפתוח את התיבות. הוא מרגיש שהוא מאבד את שפיות הדעת, וללא הבחנה הוא אוסף פריטים שונים כמו עגילים, צמידים ושרשראות ומכניס אותם לכיסו, מכנסיו ומעילו, אך כאן נכונה לו הפתעה שלא ציפה לה, הפתעה שניתן לתלות אותה ביד המקרה. ליזוואטה שינתה את תוכניותיה ולא יצאה מן הבית, ועתה נעמדה היא באמצע החדר מפוחדת כילדה קטנה, וראסקולניקוב נתבלבל ונאלץ להרוג גם אותה בגרזן. הוא נכנס למצב של ערפול חושים, נכנס לרחוץ את ידיו מן הדם, ופתאום ראה שהדלת החיצונית לא הייתה סגורה. פתאום נשמעו צעדים, וכשהבין שהם ממשיכים לקומה הרביעית, שבה גרה הזקנה, אז הוא סגר את הדלת, ושם את הבריח בבית האחיזה שלו. ואכן נשמע צלצול בדלת, אך הבריח מנע מן האיש להיכנס. ראסקולניקוב לא לקח בחשבון, שמישהו עתיד לחפש את ליוזוואטה ואת הזקנה בביתן. כמו כן בעת הסתלקותו הוא לא לקח בחשבון שממול הייתה דירה פתוחה, שעבדו בה צבעים. למזלו, איש לא ראה אותו בחדר המדרגות. הוא ידע, שהמצלצלים בדלת ישתוממו לראות, שהדירה שהייתה נעולה, עתה היא פתוחה, והם יבינו, כי הרוצח הספיק בדקה זו להיעלם. מיד לאחר הרצח הוא בורח אל סמטה, כשהוא נראה מת למחצה. "דעתו לא הייתה צלולה עליו" עמוד 75. הוא מנסה להחזיר את הגרזן ולמחות את הדם ואת עקבות הפשע, ואז אוחזת בו צינה נוראה, והוא בורח למצב של שינה. את החפצים, שגנב הוא תוחב מתחת לטפטים באיזה חור בקיר, הוא מנקה את הדם מעל הארנק, אך אין לו מנוחה נפשית, וכשמזמינים אותו למשטרה, הוא כמעט משתגע מרוב פחד משום שנדמה לו, שמזמינים אותו למשטרה בגלל הרצח, המתח מתגבר, ונדמה לו, כי כולם חושדים בו. הוא מחליט להוציא את הדברים ולזרוק אותם לתעלה, אך הוא פוחד שהם יצופו ויימצאו. לבסוף הוא קובר את החפצים מתחת לאבן ענקית וצוחק צחוק של הקלה, ונדמה לו הפעם שלא יימצא לעולם. "מי זה יחשוב עלי? תם ונשלם. אין הוכחות". עמוד 94, אך מיד הוא חוזר למרה השחורה, לחום ולקדחת ולמצב של חוסר הכרה, ויש לו הכרח נפשי לדבר כל הזמן על עניין הרצח.

15) סביבתו הקרובה של ראסקולניקוב היא סביבה, שמאפיינים אותה העוני והדלות. חדרו של ראסקולניקוב נראה עלוב ומוזנח, בעל טפטים קרועים, ואפילו אמו של ראסקולניקוב אומרת: "איזו דירה גרועה לך ,רודיה, כארון קבר ממש. בטוחה אני שהיא גרמה לך, שנעשית מלנכולי כל כך" עמוד 198. גם ראסקולניקוב בשיחתו השנייה עם סוניה מציין, כי סביבתו הענייה והעלובה השפיעה על מצבו הנפשי, וגרמה להידרדרות שבמצבו: "את הלא היית במאורתי...... היודעת את, סוניה, שתקרות נמוכות וחדרים צרים מעיקים על הנפש והמוח. אוי כמה שנאתי את המאורה זו, ואף על פי כן לצאת ממנה לא רציתי" עמוד 358. סביבתו הקרובה של ראסקולניקוב משפיעה על אישיותו, משום שדוסטוייבסקי הוא סופר, שמאמין, שהסביבה מעצבת במידה רבה את אישיותו של האדם, הסביבה היא ראי לאדם, אך היא רק חלק מן המרכיבים את אישיותו. ראסקולניקוב לא רצח בגלל סביבתו העלובה, אך היא תרמה להחרפה במצבו הנפשי. העוני והדלות שררו לא רק בחדרו של ראסקולניקוב אלא אף בבתים אחרים כמו זה של מרמלדוב, וקתרינה איוונובה. ההזנחה בלטה בכל, החדרים תוארו כחדרים עלובים בעלי מחיצות ריקות, כך שאחד יכול היה לשמוע את דבריו של השני (כך שמע סווידריגליוב את שיחת סוניה וראסקולניקוב). העוני הוא שדחף אנשים למשכן את חפציהם למלווים בריבית, אך גם בסביבה היותר רחוקה ניגלה אותו עוני. העיר פטרבורג מתוארת ביצירה בצבעים כהים ביותר, אין כמעט תיאורי טבע, והיא מתוארת כעיר גשומה וקרירה, שאינה מאירה את פניה לאדם. החיים בפטרבורג מתוארים כאסון, עיר שמביאה מכאובים למי שגר בה, העיר יוצרת קרירות גם אצל האדם. "יום קיץ אחד......עמד ראסקולניקוב... צינה ללא פשר נשבה אליו תמיד ממראה נוף נהדר זה". כלומר, למרות שהנוף נפלא, העיר יוצרת תחושה של קרירות. פטרבורג יוצרת גם תחושה של חום, מחנק ודוחק. "חום נורא עמד בחוץ..... ונוספו עליו מחנק, דוחק בכל מקום, סיד, פיגומים, צחנה...... העולם מבתי המרזח". תיאור זה שבו נפתחת היצירה אינו מחמיא לעיר. אותה צחנה ואותו חום מורגשים גם לאחר הרצח. העיר פטרבורג מתוארת כעיר בלתי אנושית המתכחשת לטבע החם והרגיש של אנשיה. בתיאור של העיר פטרבורג מודגש גם הערפל הצהוב זהוב. ערפל זה מדגיש שיש בעיר משהו לא ברור, משהו מוזר ומפלצתי. ניתן עם כן לומר, שברוב חלקיו של הספר העיר מתוארת כסיוט, כעיר קרה מידי או חמה מידי, שיוצרת הרגשת אי נוחות אצל תושביה, אך למרות זאת יש קטעים שבהם העיר נראית גם חלומית ומושכת, אך אלו הם קטעים בודדים. ברוב הקטעים נמצא תיאורים של בתי מרזח, סמטאות צרות, נופים קודרים, שמיים לפני גשם או חום קשה מנשוא. פטרבורג מהווה על כן בבואה לנפש האדם ומתארת את מועקותיו.

הערות המורה: לסיפור הולך ופוחת הדור: "אמיתי, עבדת יפה מאוד. בניסוח בהיר והבאת גם התייחסות שלך, וזוהי האיכות" לסיפור "כעוף החול": אמיתי, מאוד נהניתי לקרוא עבודתך. המשך בדרך תשובתך זו, ואל תרפה ממנה". לספר "החטא ועונשו: "לאמיתי, ניכר שהשקעת עבודה רבה. עבודתך מעולה, רצינית, ויותר מכל- מעניינת מאוד".

כמובן שלא אוכל להסתפק בציטוט של יומן הקריאה של "החטא ועונשו" כפי שנכתב ע"י תלמיד בכיתה י"א (בתיקוני ניסוח קלים פה ושם), ואני מוכרח, אבל ממש ממש מוכרח,  להוסיף גם תובנות משלי ומנקודת  מבט עכשווית ויותר בוגרת ומפוכחת באשר לספר הזה ובמיוחד באשר לסוגיה המרתקת של הרוע והאכזריות האנושיים, גורמיהם, מניעיהם וסיבותיהם. מדוע זה כ"כ מעסיק אותי? מי שקרא את הדברים הנוספים, החריפים והנוקבים הרשומים באתר זה באופן ישיר בגובה העיניים, בשפה ברורה לכל דכפין ולכל דצריך  וללא  כל מורא ופחד, לבטח יבין, מדוע יש לי אינטרס אישי ברור ומובהק לעסוק בכך באופן אינטנסיבי ואובססיבי ולא להניח לזה אפילו לרגע אחד. אז אלו הן פחות או יותר התובנות שלי המרכזיות:

1. ונתחיל ברשותכם עם התיאוריה של ראסקולניקוב בדבר האנשים הרגילים והבלתי רגילים. תיאוריה זו היא מבוא לאנרכיה או לשלטון דיקטטורי/פשיסטי/ נאצי או בימינו שלטון אסלאמי קיצוני. במישור הלאומי תיאוריה זו שימשה את הנאצים בטענתם שהם הגזע המובחר והבלתי רגיל, ואילו שאר הגזעים הם נחותים, ותפקידם לשרת את האדונים ההאריים, ובתחתית נמצאים אלה, שאינם ראויים אפילו לחיות ולהתקיים ויש למחות אותם מאדמה: יהודים, צוענים, נכים, בעלי צרכים מיוחדים, הומוסקסואליים ועוד. גם האסלאם הקיצוני מגדיר את עצמו  כעליון על כל האחרים, ומכאן נובעת כל תפיסתו, שמביאה אותו למעשי טרור ורצח אכזריים במיוחד. גם במהפכה הצרפתית בחסות רעיונות נאצלים של צדק, חרות, חופש ושוויון בוצעו מעשי הטרור הנוראיים ביותר (הטרור היעקוביני). זה מה שקורה כאשר כל אחד חושב שהוא צודק, והאחרים טועים, ומוכן ללכת עם הצדק שלו עד הסוף, וזה מוביל בסופו של דבר למלחמת אחים ולמרחץ דמים. מכיוון שהאנשים הם שונים זה מזה בערכיהם, במחשבותיהם, ובגישותיהם לחיים, הרי שאם הם לא יידעו לחיות בשלום זה עם זה ולהכיל את השונות שלהם, אז במקום זה הם יילחמו זה בזה ויהרגו אחד את השני ללא הפסקה, וכך תיווצר לה אנרכיה. האם בשם אידיאל נשגב מותר לרצוח ולהרוג? כמובן שלא, שכן בדרך זו נגיע לטרור, לאלימות ולהרס הדדיים. אז מה כן מותר? מותר בהחלט להגן על עצמך ולהכות בחזרה את אלה שתוקפים אותך. מותר לנסות לממש את האידיאל שלך באמצעות דו שיח ותקשורת פתוחה עם הסביבה ויש לשאוף להגיע לכך תוך כדי השגת הסכמה רחבה ולא חלילה תוך כדי עשיית מעשים שליליים כלפי  המתנגדים, דבר שרק מגביר שנאה ופלגנות.  האם כדי למנוע אסון מותר לרצוח? אביא בפניכם דוגמא קיצונית במיוחד: האם מותר היה לרצוח את היטלר כדי למנוע את המשך המלחמה ולהפסיק את השמדת העם היהודי? אני מניח שרוב מוחלט של האנושות השפוייה הייתה מצדדת בכך ברוב קולות. ברם ברוב מוחלט של המקרים שאינם קיצוניים מעין אלה, כאשר אין קונצנזוס והסכמה רחבה מקיר לקיר, שמדובר בסכנה קיומית או באסון, הרי שאין שום הצדקה לשום רצח על סמך תחושה סובייקטיבית של יחיד או של קבוצות גדולות של אנשים. צריך לנסות להסביר, לשכנע, אך אסור בתכלית האיסור להיות אלים, ועל אחת כמה וכמה לרצוח, ויש להשתדל להיאבק אך ורק במסגרות שהחוק מתיר אותן.

    

2. ראסקולניקוב תואר ע"י דוסטוייבסקי כדמות בסך הכול חיובית, שטעתה. במסגרת הספר יש ניסיון מגמתי להאיר אותו ואת אישיותו בצורה חיובית וזאת לאור הדמויות היותר שליליות, שמתוארות בסיפור. צריך לומר ולהדגיש, שמעשהו של ראסקולניקוב הוא בזוי ומתועב ביותר. הוא רצח בסופו של דבר אישה זקנה וחסרת ישע רק כדי לבדוק האם הוא אדם רגיל או בלתי רגיל. הוא חיפש ומצא לעצמו תירוצים, שלפיהם הוא כביכול בא לתקן את עוולות החברה, אך למעשה הוא רצח אך ורק כדי לחוות את חווית הרצח, ולקבל תשובה לשאלה שהטרידה את מנוחתו: האם אני אדם רגיל או לא? זהו רצח לשם רצח, ואין דבר שיכול להיות יותר מגונה מכך. גם אם היו לראסקולניקוב מניעים אישיים/ חומריים או חברתיים/ אידיאליים, עדיין זה היה רצח מתועב, אך הוא עשה זאת רק כדי לחוות את חווית הרצח, וזהו הדבר השפל ביותר שיכול להיות, ולא לחינם השוויתי זאת לרצח נהג המונית, דרק רוט או לרצח אסף שטיירמן.

3) דרך הפעולה של חוקר המשטרה היא מעניינת ביותר. אנשים רעים או אנשים, שעושים מעשים רעים אינם נוטים לשתף אותנו במחשבותיהם הכמוסות, והם בד"כ יגידו לנו את מה שהם רוצים להשמיע לנו או את מה שהם חושבים, שאנו רוצים לשמוע, ואילו את שאר הדברים הלא פופולריים הם פשוט מחביאים בתוכם. אז כיצד ניתן בדיוק לחקור את הרוע האנושי, כאשר אין סיכוי רב שנמצא אצלו שמץ של כנות? כפי שהמשטרה משתמשת בסוכנים סמויים על מנת להפליל עבריינים, כך גם חוקרים אמיצים חייבים להשתמש בטכניקות מיוחדות על מנת להוציא את האמת. חוקר המשטרה בספר נקט בשיטת חקירה זו לא רק כדי להעמיד את ראסקולניקוב לדין או להשיג את החרטה שלו אלא כדי ללמוד ולעמוד על מניעיו האמיתיים. מדוע חשוב כ"כ חשוב לחקור את הרוע האנושי? כדי לדעת כיצד להתמודד אתו ביעילות או לטפל בו כמו שצריך ולהפחיתו למינימום האפשרי.

4) הרעיון המרכזי בספרו של דויסטויבסקי, "החטא ועונשו" הוא שיש בחיינו לפעמים אירועים בלתי צפויים ובלתי מתוכננים, שיכולים לשנות את התמונה מהקצה אל הקצה בבת אחת. כלומר, לעיתים כל מה שתכננו מראש יכול להתהפך ולהשתנות בבת אחת עקב אירוע חיצוני גדול שכלל לא שיערנו/ חזינו שהוא יקרה ושהוא כלל לא בשליטתנו. ביומן הקריאה מובאת הדוגמא של ראסקולניקוב, שתכנן באופן  מדוקדק ועד לפרט האחרון את הרצח של הזקנה, ולא הותיר שום פינה פתוחה. ברם לאחר הרצח קרה אירוע בלתי צפוי ובלתי מתוכנן לחלוטין. ליוזוואטה שהייתה אמורה להיות באותו יום בחופש הופיעה לפתע בפתח דלתה של הזקנה, דבר שאילץ את ראסקולניקוב לרצוח גם אותה. זו הדוגמא המוחשית, שמצאת לנכון, דוסטוייבסקי, להביא על מנת להמחיש את הרעיון המרכזי שלך? הרי החיים האקטואליים שלנו חזקים יותר מכל ספר או מכל סרט שנכתב, וניתן לשאוב מהם דוגמאות הרבה יותר מוחשיות למכביר לאירועים בלתי מתוכננים ופתאומיים, ששינו את פני התמונה/ ההיסטוריה מהקצה אל הקצה. אסתפק בהבאת מספר מועט של דוגמאות, שאקטואליות מאין כמותן לימינו אלה. לפני מספר שנים אחותי מצד אמי שלחה לי באדיבותה הרבה  קטע אודיו בקולו הרועם של יצחק רבין ז"ל, שבו הוא גוער קשות בתנועת הליכוד ומבקר אותה באופן נוקב ביותר. לטענת רבין ז"ל הליכוד סתם מהלך אימים על הציבור ומפיץ חרדות שווא, כאשר הוא מעז להעלות על הדעת תסריטים, שלפיהם מעזה יירו טילים על ישובים בארץ (היעלה על הדעת????). היו אלו ימי אוסלו "המאושרים", וכמובן בתקופה האופטימית הזו (ממש נוסטלגיה למשכתבי ההיסטוריה למיניהם) תסריט כזה נחשב להזוי, בלתי הגיוני ומופרך לחלוטין. אינני מאשים לשנייה את רבין ז"ל, שכן באותה תקופה זה באמת נראה כך לכל בר דעת הגיוני וזאת לאור המציאות, שהייתה בימים הללו. ומה תגידו כיום על הנזיפה של רבין ז"ל בליכוד? אומר רק דבר אחד: במציאות הנוכחית יש דברים, שנראים לנו כעת בלתי הגיוניים ובלתי סבירים לחלוטין שיתרחשו, אך הם יכולים להפוך למציאות חיה ובועטת בתוך זמן קצר ומועט ביותר עקב אירוע גדול ובלתי מתוכנן, שלא חשבנו עליו ולא העלינו על דעתנו מראש. הכי קל זה להאשים בני אדם, שמזהירים מפני העתיד ולתייג אותם כחרדתיים או כחולי נפש שמפיצים פחד סתם, וזאת כדי לבטל בזלזול את דבריהם. בזירה הבינ"ל האירועים הבלתי צפויים במזרח התיכון הם עדות נוספת לכך, שאי אפשר לחזות את הכול מראש. האם מישהו חזה לפני השואה, שהנאצים, אכן ישמידו בפועל כל כך הרבה יהודים מבני עמנו? אם היהודים היו יודעים זאת מראש, אז סביר להניח שהיו בורחים בהמוניהם הרבה הרבה לפני כן. רבים חושבים שבגלל שאנו חזקים יותר מתמיד כיום, אז אפשר לנוח על זרי הדפנה לשקוע בתרדמה שאננה. אני לעומת זאת חושב שאנחנו צריכים לעמוד על המשמר כל הזמן, שכן לפעמים המציאות משתנה מהקצה לקצה תוך פרק זמן קצר ועלינו להיות ערוכים לכך בכל זמן נתון על מנת שלא נופתע, ונשלם את המחיר הכבד על כך. בתנאים של אי וודאות חייבים לשמור על הקיים, לחזק אותו ולבצר אותו וחלילה לא לקחת סיכונים משמעותיים. ודבר אחרון: מה היה קורה עם אהוד ברק היה מגיע להסכם עם סוריה, והיינו נסוגים מרמת הגולן עד לכינרת? מה היה מצבנו כיום וזאת לאור האירועים הבלתי צפויים במזרח התיכון, שאף אחד לא ידע לחזות, שהם אכן יתרחשו? יצא לכם לחשוב על כך? לא בשביל העיסוק בעבר, כמובן, אלא רק בשביל שנדע כיצד לנהוג להבא במקרים דומים בעתיד? אז תחשבו טוב טוב, שכן גם בימינו אלה במציאות הנוכחית במזרח התיכון הבלתי יציב הזה יש סבירות גבוהה לכך שצפויים לנו עוד אירועים בלתי צפויים, ועלינו להתנהל בזהירות ובשמרנות ולא בחיפזון ובהפקרות מסוכנת. 

5ׂׂ) ציטוט מספרו של יצחק בשביס זינגר "בית הדין של אבא (עמוד 288): "מה קורה עכשיו? התרגלתי להיות לבד. הימים כבר לא נראים בעיניי כ"כ ארוכים. אני לומד, כותב וקורא ספרי מעשיות. אחי הביא לי הבייתה ספר בשני כרכים. קוראים לספר "החטא ועונשו". אני קורא ומבין מעט מאוד. אבל משהו אני בכל זאת מבין, והמשהו הזה מושך אותי כמו מגנט. אני מסתגר בחדר השינה וקורא שעות ארוכות. איזה סטודנט הרג אישה זקנה וגם את אחותה. הוא סובל, מתייסר, מרעיב את עצמו ונעשה חולה. הוא אומר דברים כל כך חכמים. הוא בא אל חוקר המשטרה, שחוקר ובודק אותו. זה כמו בספר מעשיות, אבל אחרת. משהו אחר לגמרי. יש כאן איזה מין עומק כמו בקבלה. הכול מוזר ונשגב. מי יכול לכתוב ספרים כאלה? מפעם לפעם יש איזו הארה במוח שלי, ואני מבין סצנה שלמה, כולי נרעד ומזועזע מן היופי שלה ומן האמת שבה..... אמת מסוג אחר...... אנו מדברים עד שעת לילה מאוחרת, ואני מספר להם  על הספר שאני קורא. זה לא ספר מעשיות- אני אומר להם. קוראים לזה ספרות. אני מספר על הספר הזה, מוסיף את המחשבות והרעיונות שלי, ובורא תערובת שלה, מיש-מש משונה ונפלא. אני מדביק אותם בהתלהבות שלי. השעות רצות, ואנו לא יודעים ולא מרגישים, איך הן חולפות. החברים מבקשים ממני סליחה. מודים שהם לא היו בסדר, ומבטיחים, שאף פעם לא ינסו להיות ברוגז איתי..... אף פעם! והם עמדו בדיבורם, אלא שתהפוכות הזמן האכזר הפרידו בינינו, ואת היתר עשו הרוצחים הנאצים".