|
עקב וירוס לשונית אקטואליה המקורית לא מופיעה בפניכם ולכן שיחזרתי את הלשונית וחילקתי אותה ללשוניות משנה (צמצום נזקים לעתיד). זו לשונית ג' והיא סגורה לכתיבה ולעדכונים.
תפילת ההורים והמורה:
"אלוהים! תן לנו את הכוח לקבל את ילדינו כמו שהם. תן לנו את החוכמה להגיש להם את העזרה שהם זקוקים לה ולא זו שאנו רוצים להגיש. תן לנו את התבונה לחנך אותם ולעצב את דמותם מבלי לגזול את עצמאותם, עצמיותם ואישיותם. תן לנו את הצניעות להבין שלא הכול אנחנו יודעים טוב מהם, ושיש דרכים שונות לעשות אותו דבר, ולא תמיד הדרך שלנו היא היותר נכונה. תן לנו את האומץ לעמוד על שלנו בעקשנות, ובאותו זמן תמיד לשמור תמיד על כבוד האדם". אלוהים! עזור לנו לעשות אותם מאושרים". איזה הבדל של שמיים וארץ בין הגישה החינוכית, שאפיינה את הדורות הקודמים לבין זו של הדור הנוכחי!!! ממש גישה מהפכנית ופורצת דרך בתעוזתה תוך מרד בכל המוסכמות של העבר. זו גישה המסתכלת על הילד בגובה העיניים ומנסה להתחשב בצרכיו, ברצונותיו ובאופיו הייחודי. זו גישה הרחוקה מהתפיסה המתנשאת והפטרונית של המורה היודע הכול, המעתיר מחסדו על הילדים, והם מצדם צריכים לשבת בשקט ולהיות אסירי תודה על כך שהוא בכלל מתפנה ללמד אותם את הדרך היחידה והנכונה עבורם. זו גישה שמפרה הדדית הן את המורה והן תלמידיו. המורה לומד באמצעות תלמידיו על עצמו ועל חייו לא פחות (ולפעמים אפילו יותר) ממה שהוא נותן ומעניק לתלמידיו. זו גישה שבה המורים מודים שלעיתים עם כל חוכמת החיים שלהם והניסיון הם יכולים גם לטעות, והם מוכנים אף להודות בכך ולשנות מסלול תוך כדי זרימה וגם להתאים את עצמם לשינוי הנדרש. זו גישה גמישה מבחינה רעיונית, שמונעת קיבעונות מחשבתיים ונפילה לבורות חשוכים. זו גישה שמצריכה מהמורים להשקיע מאמץ רב על מנת להיות כל הזמן עם יד על הדופק ולבחון את עצמם ואת דרכם מידי פעם. הדורות הקודמים בחרו בדרך יותר קלה ופשוטה של מורה, שמחליט על דעת עצמו לבד ואינו קשוב לשמוע את תלמידיו ואת רחשי ליבם.
ועכשיו לשאלת המפתח: האם הציטוט הזה משקף גם היחסים בין אדם לחברו גם בחברה הכללית כיום? תענו לי דוגרי בלי להתייפייף: האם ליחס בין אדם לחברו מעין זה אתם מתפללים כל בוקר, לפני שאתם מצחצחים שיניים? כמובן שזה לא המצב, שכן האמת היא שזה בכלל לא מעסיק אתכם!!!! אנו מחנכים את הילדים שלנו בצורה נפלאה, חדשנית ופורצת דרך, ואז כאשר הם יוצאים לעולם הגדול, אז הם מגלים, שהדברים מתנהלים אחרת לחלוטין ובמקרים מסוימים הפוך לחלוטין ממה שחינכו אותם, ואז הם מתאכזבים קשות, ולבסוף מתייאשים, שוכחים את כל מה שחינכו אותם, ומתמזגים בלית ברירה בפרקטיקה השלטת השלילית הקיימת, שהיא שונה לחלוטין מאשר כל מה שקורה בחממה החינוכית. אז מה לעשות? קודם כל צריך להכין אותם לכך, שבעולם הגדול לא תמיד נוהגים, כפי שחינכו אותם, ותפקידם הוא לא להתייאש ולהרים ידיים אלא לנסות לשנות את העולם הזה לטובה לאור הערכים, שהם חונכו עליהם. יש לזכור כי הדור הנוכחי של המבוגרים מעיד על מה שקרה בזירה החינוכית בעבר ולא כיום. במילים אחרות התנהלות החברה הנוכחית היא כתוצאה מהחינוך הלקוי של הדורות הקודמים, ואם הילדים של היום ישמרו על דרכם, וידבקו בה בעקשנות למרות כל המכשולים אז בדור הבא הם יהיו כבר לרוב משפיע ושולט, ואז החברה תשתקף לטובה כמו מראה באמצעותם, ורק אז יחול השינוי הגדול בעתיד. כאשר תצאו לעולם הגדול, לבטח תיתקלו בהרבה אנשים שמתנגדים לדרך הזו, שכן הם חונכו אחרת לחלוטין מכם בדורות הקודמים, וכן באנשים ציניקנים שלא מאמינים לרגע שזה יצליח ויעבוד לרגע. תאטמו את אוזניכם לקולות הרעים הללו, המשיכו בדרככם למרות כל המכשולים שבדרך, ובסופו של דבר בזכות העקשנות וההתמדה אז היא גם תביא לתוצאות המקוות . ואסיים בציטוט עולם מפי יאנוש קורצ'ק, המשקף את ההתנגשות בין דור העכשויזם השולט כיום בחברה שלנו לבין דור העתידזם, שרוצה לתקן את תחלואי החברה בכל תחומי החיים למען הדורות הבאים: "מי שדואג לימים, יזרע חיטה, מי שדואג לשנים, ייטע עצים, ומי שדואג לדורות הבאים, יחנך אנשים".
י.ל פרץ הסופר הבליט את הערכים המצויים בתוך עולם היהדות. עזרה לזולת, אמונה באלוהים, וערכים הקשורים בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו. גיבוריו של י.ל פרץ הם אנשים בעלי לב חם ויופי נפשי. לרוב הגיבורים הם מרודים או צדיקים גדולים , אך אין בהם להבליט את צדקנותם להיפך, הם מצניעים אותה. אנשים אלה שומרים הן על האידיאלים היהודיים והאנושיים הכלליים. פרץ בניגוד למנדלה מוכר הספרים ואחרים מבליט את החיובי שבחיי הקהילות היהודיות בגולה.
בסיפורי החסידות שלו מבליט פרץ את עקרונות החסידות שהם: הדגשת הכוונה לא פחות מן המעשה, ריקוד, ניגון, דבקות, התלהבות, עממיות, התעלות מעל המציאות הפיזית העגומה, אופטימיות. הסיפור פוחת והולך הינו סיפור הלקוח מן הקובץ "חסידות. בדרך תיאור המבוססת על השוואה מבליט פרץ את הפער שבין הדורות, כשהעיקרון "פוחת והולך" זו הדרך שבה מבליט פרץ את ערכי העבר ורומז על דרך השוואה, כי התכונות, שהיו נחלתם של דורות עברו, אינם מאפיינים את הדור בימיו.
מבחינת שיטת הכתיבה פרץ מספר הסיפור כסיפורו של יוחנן המלמד, ומנסה למסור את הסיפור כמו שהוא. העובדה שיוחנן המלמד מספר את הסיפור ולא פרץ עצמו, הופכת את הסיפור לעממי יותר, והעממיות אינה אלא אחת מתכונות החסידות. יוחנן מספר את הסיפור בשיטת הדיווח. הוא פשוט מתאר את שלושת הדורות ומניח לנו לשפוט.
תוכן הסיפור
מבנה פתיחה: ויכוח תיאורטי בין יוחנן המלמד לתלמידו אייציקל (הנכד) על הטכנולוגיה והשפעתה על רמתו המוסרית של האדם. יוחנן המלמד טוען שהיחס הפוך בין טכנולוגיה למוסר, ואילו הנכד טוען, כי רוחו של האדם מתרוממת ומתעצבת באמצעות הטכנולוגיה (ומה דעתכם??? רלוונטי מאוד לימינו אלה!!!!).
גוף הסיפור: שלושת הדורות, הפער ביניהם כדי שנשפוט לפי הבנתנו, שאכן ר' יוחנן המלמד צודק, והדור פוחת והולך.
סיום: מסקנתו של פרץ נחשפת במשפט המסיים "גם זה שלא לבייש". מסקנתו החד משמעית היא שהדור איבד ערכים חשובים, שאפיינו את הדורות הקודמים לפני פיתוח הטכנולוגיה ויש תהליך של נפילה והידרדרות, ולכן נקרא הסיפור "פוחת והולך" .
מטרת הסיפור: לחשוף בפנינו תכונות בסיסיות של עולם החסידות (עממיות, התחשבות בזולת, כל עם ישראל ערבים זה לזה), שמקורן באופקים רחבים של הבנת כל קשת החיים של העולם היהודי.
ומה דעתי כיום? תלוי כיצד ננהג בעתיד. אם נהפוך את הטכנולוגיה לחזות הכול או למטרה בפני עצמה, אז ,אכן, יילך ויפחת הדור כדברי י.ל פרץ, ברם אם נבין שהטכנולוגיה היא בסך הכול כלי או אמצעי יעיל, שיש להשתמש בו לשם מימוש ערכים מוסריים בעלי משמעות לאדם, לחברה, לעם ולמדינה, אז נשנה את גזירת הגורל של י.ל פרץ ונכתוב לעצמנו סיפור חדש, שייקרא בשם "הולך, מתעצם ומשתבח הדור". הכול תלוי בסופו של דבר בשאלה הבאה: איזה שימוש ייעשה בטכנולוגיה ולאלו מטרות? טכנולוגיה היא רק כלי, ואופן השימוש בו יקבע את פנינו ודמותנו בעתיד. בקיצור: הכול פתוח, ולנו יש חופש בחירה להחליט מה לעשות וכיצד לנהוג, כי גורלנו מצוי בידינו ולא בידי אף אחד אחר.
כעוף החול התקופה פתיחה כללית: תקופת השואה- והשנים 1942-1945 הן ללא ספק שנות גיהינום לעם היהודי, תקופה, שבה האדם התגלה במלוא מפלציותו. אכזריות זו הייתה נחלתו של העם הגרמני המתורבת, שהגיע להישגים רבים בתחום הטכנולוגי ובתחום הספרותי. התקופה תיחרת לעד בלבבות עמנו ובלבבם של כל בני בתרבות. עלינו לזוכרה לא רק לאות זיכרון ואבל, אבל יום זה ייזכר לדיראון עולם בגלל המסקנות והלקחים, שיש להפיק ממנו לעתיד. יש לזכור ולהזכיר על מנת שמאורע זה לא יישנה. תקופה זו הונצחה ע"י טובי הסופרים היהודים והלא יהודים. אחרי השואה הופיעו יצירות רבות, שתיארו, הסבירו, חשפו וניסו להתמודד עם השואה מבחינה רגשית ומבחינה שכלית. פיזאר אף הוא כותב את הספר על מנת לזכור ולהזכיר וכדי לציין, כי כל מה שיש בו כאדם מתקשר לתקופת השואה. פיזאר היה ילד בתקופת השואה ובספר זה הוא כותב כאדם מבוגר, המשקיף על ילדותו. הוא מנסה לתאר לנו דברי אמת, ולהעביר לנו תחושות, שהיו מנת חלקו באותה תקופה.
על הספר: הספר מדגיש את רצונו העז של שמואל לחיות בכל מחיר, את הנסיבות, שהביאוהו לכך שעליו ללמוד לחיות לבדו ולהסתדר. שמואל הצליח להחזיק מעמד הודות לאינסטינקטים החזקים, שהיו לו. יש הדרגתיות באופן חשיפת הרוע. תחילת מועברת משפחתו לגטו. לאחר מכן יש מיון (סלקציה), וכך נבחר, מי ילך לחיים ומי למוות. אמו של הנער הבינה בחושיה הבריאים, כי מוטב שבנה ילך לצד ימין, וכך מובטחים לו החיים, גם אם ייפרד ממנה. היא מצליחה להשפיע עליו להבין, כי הדבר לטובתו: "היא היססה רגע קט, הסתכלה שוב באחותי ובי ואמרה, אם תלבש מכנסיים קצרים, יניחו לך להישאר, אם תלבש מכנסים ארוכים, אולי יפרידו בינינו, תלך עם הגברים, אתה כבר נער גדול, לכן אולי מוטב כך". באותם רגעים ספורים לפני הפרידה הייתה המשפחה יחדיו: "התעלמנו מצרורות המקלעים ונהנינו מהרגעים האחרונים של היותנו יחדיו". האינסטינקטים החזקים המופיעים אצל הנער והמובלטים לאחר מכן בנטייתו לחיות גם בשיאו של הייאוש, קיימים אצל הילד עוד בקטנותו. "אני רוצה בזה? במה אדוני? שאלה אמי. בטבעת שעל אצבעך (השיב החייל הנאצי- הערה שלי). היא ניסתה להסיר את הטבעת, אך אצבעותיה תפחו מרוב מאמץ וליאות. הזדרזי, אם אינך רוצה שהאצבע תרד עם הטבעת עם הטבעת (אמר החייל הנאצי- הערה שלי)". נער רגיל במקרה מעין זה היה עומד אובד עצות, אך הנער בעל האינסטינקטים המהירים זכר, שיש סבון במזוודה. "מתוך פלצות נזכרתי בחפיסת הסבון, שארזה אמי במזוודתי, הוצאתי אותה, רקקתי אותה על אצבעה, ושפשפתי בכוח על אצבעה, הטבעת החליקה מעל האצבע, והושטתיה לנאצי". לאחר הפרידה מתחיל הנער לחוש, שהוא צעיר מידי, וכי למעשה סיכוייו בשל כך לחיות מעטים מסיכוייו של אדם מבוגר, והוא נשלח למחנה עבודה. האינסטינקטים באו לידי ביטוי פעם נוספת, בעת שהסתתרו בשורה לעלות לרכבת. "אחרי המתנה ממושכת הצטווינו לרוץ על פני השדה בשורה עורפית לקרונות, שהוקצו לנו. בעודנו רצים, הלקו אותנו אנשי אס.אס במקלות גמישים. רצתי שחוח, לופת את מזוודתי ביד אחת על ראשי וזרועותיי, והרחתי את הדם, שזב על פניי, אבל ידעתי שעליי לרוץ, מוכרח בכל מחיר, מכיוון שאם אפול, לא אקום יותר" (מוטיב זה של רצון לחיים מופיע לאורך כל קו מחשבתו של הסופר לאורך כל הדרך). אינסטינקט נוסף, שברצוני לציין הוא עסקת החליפין עם הנאצי. לנער היה חפץ בעל ערך, הוא עמד מאחורי גדר, כשהנאצי מכוון אליו את תת מקלעו. הוא הראה לנאצי את החפץ רב הערך. הנאצי חשק בחפץ, ואמר אליו "זרוק אליי אותו", אך הנער ידע בחוכמתו, שהנאצי לא יירה בו, כל עוד החפץ נמצא אצלו מעבר לגדר, ואז הוא דרש מהנאצי מים תמורת החפץ, וקיבלם, אך לפני שהרווה את צימאונו, ושתה בסך הכול כמה לגימות, התנפלו עליו כמו חיות הצמאים למים, ובקבוק המים התפוצץ. "וכל אחד נפל אפיים ארצה לקק בלשונו את הלחות של המים, שחלחלו לתוך האדמה" המיון הוא המבדיל בין החיים למוות. אותו מיון עבר הנער, וכמעט נפגש עם המוות, אך למזלו האינסטינקטים החזקים שלו הצילוהו, וגרמו לקצין העורך את המיון לשנות את דעתו עליו ולשולחו לצד ימין, דהיינו לצד החיים והעבודה. "עברנו על פני קצין אס.אס, שישב על מכתבה, זרק מבט מהיר, וחילק אחת משתי פקודות, שמאלה (מוות) או ימינה (חיים)...... אחר כך נתן בי מבט מופתע, "בן כמה אתה?" "בן שמונה עשרה קטן יחסית, אבל חזק" "לך ימינה". כאן משתמש הנער בשכלו. הוא יודע, כי אם יאמר שהוא קטן, ישלחו אותו שמאלה למות, אך הוא רוצה לחיות בכל מחיר, והאינסטינקטים החייתיים שלו גורמים לו לשקר על מנת לחיות. יש לציין, כי במצב מעין זה בני אדם הם חיות, ומתנהגים כמו חיות. זוהי הייתה עצתו של איש זקן לנער. עצה זו הנחתה אותו במשך כל זמן שהותו במחנה עד הגאולה. "הקשב בני, אתה רוצה לאכול את המרק הזה או למות?" המרק- טעמו היה כשל רעל, אך לנער לא הייתה ברירה אחרת, אלא לאכול כל דבר. כיוון שקו מחשבתו היה לחיות, הנער היה חייב לנקוט בכל האמצעים, אפילו לאכלול אוכל בטעם של רעל על מנת להזין את הנפש ולהמשיך להתקיים. התאווה לאוכל נהפכת לדבר פסיכולוגי, שמצפים לו. בתחילה לא ידע הנער, כי הנאצים הורגים יהודים, אך לאחר שנודע לו על דבר הימצאות בית חרושת למוות, ידע, כי עליו למקד את כל העורמה והכוח ולדחות את מותו הפיסי. החיות הנאציות חידדו יותר את האינסטינקטים שבו ואת רצונו לחיות. דוגמא לכך: כאשר ניתנה הפקודה, שכל החייטים יישארו לעמוד דום, שיער הנער, כי הנאצים זקוקים לחייטים, ולא יהרגו אותם, ואז הוא נשאר לעמוד דום, למרות שלא היה חייט, ונאלץ לומר לקצין, כי אביו היה חייט כדי להינצל מהמוות. הוא השווה את מצבו למצב של יוסף. יוסף נהיה מפענח חלומות, ואז ניצל, והוא המציא את מכונת הלולאות, והציל את חייו. הנער ידע, כי מחובתו להמשיך ולהתקיים על מנת לשרוד ולספר לעולם מה קרה, ולאיזה שפל מדרגה ירדה מוסריותה של החברה. "ידעתי, שאסור לי לטעות, שלא אוכל לכתוב טיוטה ולהעתיקה לנקי, בכל מצב ניתנה לי הזדמנות אחת ויחידה, ועליי להחליט מהר ונכון לבל אמות" במחנה, שבו תפר לולאות פגש חבר בשם בן, שיחדיו כרתו ברית חיים. לאחר מכן העבירו אותם לאושוויץ, והעבידו אותם בפרך. אדם, שעשה שם תנועה לא טובה או בלתי נכונה היה נקצר ע"י הנאצים למוות. לאחר מכן הכירו הנערים את ניקו, שהיה בריון ואסיר גרמני, והם יחדיו היוו חברה במקום שיש חיות ולא בני אדם. ראוי לציין, כי היה קשר הדוק בשואה בין ילדים, אשר יצרו חברה יותר מאשר מבוגרים אשר היו מסוגרים מאוד. כך הועבר שמואל פיאזר ממחנה למחנה אחר, וכל פעם ניצל ממוות בגלל אינסטינקטים בריאים, וכך חי בתקווה ובמאבק לחיים עד יום השחרור, ורק כוח הרצון הבלתי מנוצח שלו גרם לו להישאר בחיים ולא למות כמו שהרבה מבוגרים ממנו מתו.
מטרת כתיבת הסיפור: הספר כעוף החול מתאר לנו את מאבקו של נער צעיר לחיים. נער שחי בחממה משפחתית, באווירה של משפחה, המגינה עליו ומעתירה עליו חום ואהבה. אולם הנסיבות ההיסטוריות והסכנות המוחשיות ליהודים יוצרות מצב שהמשפחה נפרדת, רבים נספים, ורק הנער הצעיר שרד את מאבקו לחיים במחנה הריכוז. את ניסיונותיו להישאר בחיים ולא להישבר, אך יחד עם זאת לשמור על צלם אדם פיזאר מתאר בספרו. זהו ספר אוטו-ביוגרפי שבו הוא מתאר את חייו ומשחזר אותם. הוא קורא לספר בשם "עוף החול" סמל לאותן הספינקס, שהאגדה מספרת עליו שהוא חי 1000 שנה, ואחר כך שורף את עצמו לאפר, ומן האפר קם לתחייה ומגיח כעוף צעיר ורענן. באמצעות שם זה ביטא פיזאר את תחושותיו האישיות, כיצד הצליח לשקם את עצמו לאחר שהנורא מכל חלף, וכיצד צמח אדם חדש לאחר שקם מן האפר של השואה (סמל למשרפות, הרעיון קשור לנצחיות העם, שלמרות האסון הנורא (שישה מיליונים), שום כוח בעולם לא יצליח להכחידו, והוא תמיד יקום מחדש וישתקם). זהו שחזור אוטוביוגרפי של חייו, שחזור המתאר את נפש האדם למרות הסבל הנפשי והפיסי שעבר, אדם שהחיים דכאוהו עד עפר, אך הוא עמד בכל (תוך כדי שמירה על ערכי כבוד ורעות וטיפוח יחסי ידידות אמיתיים עם שניים, שהופכים חברים בלב ובנפש ושומרים זה על זה ברגעי סכנה). הספר נכתב מתוך רצון להנציח את בני משפחתו, שנספו בתקופת השואה, רצון להנציח את האירועים הטרגיים, שעבר במחנות ואת רעיו ובני משפחתו, שאימצוהו ועזרו לו, כשהנורא מכל הסתיים. יש לציין, כי גם כשהגיע לפסגות ההצלחה והפך למשפטן- יועץ לחברות כלכליות גדולות, איש קוסמופוליטי, שנפגש עם גדולי עולם, הוא לא שכח את הקורות אותו, והוא שומר על קשר עם העבר, שאינו נמחק מזיכרונו גם בהיותו בפסגת ההצלחה.
מבנה הספר: הספר כתוב בגוף ראשון כיומן אוטביוגרפי. ניתן מבחינת המבנה לחלק את הספר לארבעה חלקים:
קטעים משמעותיים: המלחמה פוקדת את הגיבורים בפולין בשטח שעל פי ההסכם בין רוסיה לגרמניה צריך להיות שטח כיבוש רוסי. המצב היה קשה, והמחשבה הייתה שלא יכול להיות יותר גרוע, שכן לא האמינו שהגרמנים יעזו להילחם בקומוניזם, וכשפלשו הנאצים, אז האידיולוגיים הראשיים, שטענו שלא תהיה דריסת רגל לנאצים, הם אלה שברחו ראשונים. הגיבור נשלח למחנה ריכוז, שם הוא מכיר את שני חבריו, והידידות ביניהם נותנת לו כוח להמשיך ולחיות. קטעים נוספים:
דברי סיכום: חלקו הראשון של הספר מרשים ומזעזע, ויש בו כנות בדרך תיאורם של אירועים, שפקדו את שמואל הנער. יש מתח כל הסיפור משום שחיי שמואל, בן וניקו עומדים כל הזמן בסכנה. הספר מעניין משום שהוא חושף כוחות נפש בלתי רגילים בהם ניחן הגיבור, כוחות, שבזכותם הוא ניצל. הוא משחזר תקופת טרור, חוסר מוסריות ואי הערכת אדם בתור היותו אדם, אך למרות זאת רצון החיים אצלם היה גדול מנשוא והוא שהשאיר אותם בחיים בסופו של דבר.
כדי להבין את הדברים לעומק יש לחקור את הסיבות והגורמים לרוע האנושי עלי אדמות. יש מספר גורמים לרוע האנושי:
הסיבה היחידה שניתנת להבנה לרוע האנושי היא הסיבה הרציונלית, וזאת מכיוון שרוב האנושות לא תפנה את הלחי השנייה כמו ישו למי שתוקף אותה אלא תגיב בחזרה. מכיוון שרוע מעין זה ניתן להסבר הגיוני, אז זה גם ניתן לטיפול ואף לפתרון באמצעות תקשורת פתוחה, שקופה, מכבדת והדדית בין הצדדים תוך ניסיון כנה להבין את הצרכים של כל צד ונכונות להקשיב אחד לשני ולא רק לדבר אל עצמך לדעת. הסיבות האחרות לרוע האנושי הן בלתי מוצדקות בעליל, ומכיוון שהבסיס שלהן הוא בכלל לא רציונלי, אז גם קשה מאוד להתמודד איתן בצורה יעילה ולפתור אותן. הן לא מוצדקות, כי מדובר על עשיית מעשים רעים כלפי אנשים, שלא עשו לך דבר וחצי דבר רע, וזה נובע אך ורק ממניעים אגואיסטיים או גזעניים נטו של הרשעים. הרוע הרגשי יטה גם להיות יותר אלים וקשה מהרוע השכלי וירבה להשתמש יותר בשיטות פעולה ובשפה מילולית המשיקה לעולם הפשע והעבריינות. העם היהודי, שסבל קשות בעבר, ואף סובל כיום (תמשיכו להיות בת יענה ולזלזל ולומר שזה לא קיים בימינו!!!) מרוע רגשי אנטישימי רווי שנאה יוקדת ונטול כל מעצורים ובסיס הגיוני חייב להיות רגיש שבעתיים ולהקפיד ביתר שאת על הנושא ובמיוחד בתוככי תוכו, כלומר, בין אדם לחברו.
בין המכתבים שהגיעו לביתו של מנחם מנדל בייליס בקייב לאחר זיכויו מעלילת הדם היה מכתב מיפו. את המכתב כתב לא אחר מאשר רב העיר רבי אברהם יצחק הכהן קוק. כתב הרב קוק בין השאר: "אדם ביקר, איש אמונים וחביב עם ד' הגוי כולו, מר מנחם מנדל בייליס נ"י וכל אשר לו, שלום וברכה מקודש. הנני מושיט לו ממרחק, מאדמת הקודש את ברכתי ברכת מזל טוב, והבעת שמחתי בתוך שמחת כלל ישראל על חופשתך ממאסרך בייחוד על משפטך אשר יצא לאור למרות אנשי דמים ומרמה אשר רצו לבלעך, ולבלוע עמך את כללות עדת ישראל יושבת רוסיא. ב"ה אשר לא השבית לך ולנו כולנו גואל , וצדקתך ובור כפיך נודעו לקהל רב, גם לכל ישרי לבב אשר מחוץ למחנה ישראל. ואתה חביבי- כן אני מרשה עצמי לקרוא אותך, מתוך מעמקי לבבי, בתור אחד מבני ישראל, שכולם חשים בעומק נפשם את חיבתך ומוקירים את יקרת רוחך אשר הראית אומץ וטוהר לבב בהצרפך בכור של ניסיון עצום, בסבלך יסורים רבים ובסבלנות גדולה לא נואשת ולא נמוטו פעמיך מדרך אמונה ותקוותך ואמונתך בד' אלוקי ישראל הבלטת נעלה בדברי אמת הנותנים לך כבוד ויקר במכתבך אשר כתבת לסופר מר "שלום עליכם" ועוד הוספת על שמחת לבבי ולבב כל בית ישראל, בייחוד יושבי ארצנו הקדושה, בהחלטתך לעלות אל הקודש ולקבוע את דירתך עם בני ביתך היקרים בארץ אבות על אדמת הקודש- הנני יקירי, לברכך באהבה על דרכך הטובה, עלה והצלח, יואל ד' ונזכה לחזות בשמחה את פניך בבואך אלינו, ופה על הררי הקודש, בארץ חמדה, הננו מצפים לכבודך באהבה פנימית בבואך לשלום ולברכה בעזרת ד'. אקווה יקירי שלא תמנע ממני את טובך ותכבדני במכתבך, כתב ידך, בלשון שאתה רגיל בה, ותודיעני בדיוק את הזמן אשר הנך חושב להוציא מן הכוח אל הפועל את חפצך הנעלה לבוא לארץ ישראל. והנני מושיט לך את ברכתי, בשמי ויחד עם רגשי הכבוד והברכה של כל אחינו יושבי ארץ הצבי, ובייחוד בוני ארצנו הקדושה, אחינו יושבי המושבות וכל העובדים בבניין האומה על אדמת הקודש, שכולם הוגים לך רב שלום וכבוד, ומחכים לבואך בלב מלא רצון ושמחה"
באשר לגילוי המנהרה ההתקפית של החמאס והכנותיו למלחמה יש לי לומר את הדברים הבאים: כאשר היטלר עלה לתודעה הציבורית התייחסו אליו בזלזול וסימנו אותו כתופעה שולית וזניחה. הוא תואר כליצן, חולה נפש או משוגע. אף אחד לא העלה בדעתו שרוב הגרמנים יתמכו בו, שלא לדבר על כך שהוא יעלה לשלטון. כאשר הוא החל לצבור תאוצה ותומכים ואף עלה לשלטון אמרו יהודים רבים, שזה רק גל עכור, שיחלוף במשך הזמן. כל מה שאנו צריכים זה לחכות בסבלנות ולתת לזמן לעשות את שלו. בסופו של דבר הגל העכור הזה הפך לצונאמי, שהטביע 6 מיליון מבני עמנו. הלקח: גל קטן שלא מתמודדים אתו בזמן, יהפוך בסופו של דבר לגל גדול, וגל גדול שלא יתמודדו אתו בזמן, יהפוך בסופו של דבר לצונאמי הרסני. העם היהודי טרם השתחרר מהגישה הגלותית של "לתת לזמן לעשות את שלו" "לחכות שהגל העכור יעבור". "לשבת בשקט כדי שחלילה לא נרגיז ונעשה פרובוקציות לפריץ". אז יש לי חדשות בשבילכם: זה לא יעבור לבד ולא יחלוף מאליו ובהעדר פעולה מצדנו זה רק יהפוך ליותר ויותר גרוע, ואם זה לא יטופל היום, אז נידרש לטפל בכך בעתיד במחיר גבוה בהרבה, ואם גם בעתיד זה לא יטופל, אז זה יכול להביא אותנו לסכנה קיומית. ואל תגידו לי שאני הוזה או חולה נפש, כי את אותם דברים מרושעים בדיוק אמרו אבותיכם הגלותיים על אלה שעמדו בשער הרבה הרבה לפני השואה והתריעו לשווא, וההיסטוריה הוכיחה מי צדק ומי טעה לאורך כל הדרך.
שום דבר לא יעזור להדביר את הטרור הפלסטיני לא תהליך שלום הזוי ולא שמירה על הסטטוס קוו הנוכחי תוך מאבק בטרור עם כפפות של משי ועם ידיים קשורות מאחורי הגב. מה שצריך לעשות זה באופן דרסטי לטרוף את הקלפים ולשנות את התמונה מהיסוד. יש לעשות את מה עשה מנחם בגין ז"ל בזמנו בלבנון, כאשר המצב היה פחות חמור בהרבה מהיום. גם אז ירו עלינו קטיושות, והיו פיגועי טרור של מחבלים מלבנון. הוא לא ניסה להכיל את כנופיות הטרור של ערפאת בלבנון ולהגיע איתן להבנות אלא סילק אותן משם אחת ולתמיד. כך עשה גם המלך חוסין לערפאת בספטמבר 1970, וכך אנחנו נצטרך לעשות בסופו של דבר, ועד שלא שתהיה פה הנהגה אמיצה שתחליט לעשות זאת בלי חוכמות ומשחקים ילדותיים של מי ניצח ומי הפסיד בנקודות, אז נמשיך לדמם פה ללא הפסקה עוד שנים רבות. האם מנחם בגין ז"ל היה נותן למצב מעין זה להימשך במשך כל כך הרבה שנים? לא יכול להעלות על דעתי אפשרות כזו!!! מאז ימי אוסלו ועד היום כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל כאחד נקטו בגישה גלותית, שמשלימה עם המצב הקיים על "אש קטנה" במקום לנסות לשנותו מהיסוד. זהו כל ההבדל בין מנחם בגין ז"ל שלא היסס ולא מצמץ שנייה מול פניהם של אויבי המדינה ושוחרי רעתה. בסופו של תקום הנהגה במדינת ישראל שתיאלץ לחזור למדיניותו של מנחם בגין ז"ל, ולא בגלל שהיא רוצה או מעוניינת בכך, אלא בשל מצב של אין ברירה, שכל בר דעת יבין זאת בלי להזדקק לפרשנויות מפותלות ומסובכות, שכיום רק מערפלות ומסוות את מה שכל כך ברור וזועק לעיניים. אז אל תגידו לי שאין פתרון צבאי, כי היה ראש ממשלה בישראל שלא הרים ידיים, מראש, ודיבר בשפה שלכם, אלא עשה וגם הביא לשנים של רגיעה בארץ מול המחבלים הללו, וזאת עד שהבאנו על עצמנו במו ידינו את אוסלו. ודרך אגב: הבוץ של לבנון לא נוצר עקב סילוק ערפאת וכנופייתו משם, אלא בשל המגלומניות שלנו, שהשאירה אותנו בלבנון לאחר מכן כדי לעצב את השלטון שם, וזה כמובן היה כישלון מוחלט. אם היו נסוגים מלבנון לאחר סילוק ערפאת וכנופייתו מלבנון, אז לא היינו שוקעים שם בבוץ במשך שנים ארוכות.
בוז'י הרצוג מודאג מאוד, שכן מפלגתו לא נחשבת למספיק פרטריוטית ע"י הציבור. ומדוע בוז'י הרצוג חושב כך? שכן לדעתו, מפלגתו נתפסת בציבור הרחב כאוהבת ערבים, ולכן הוא מציע להתנער מהתדמית היחצ"נית הזאת על מנת לזכות שוב לפופולריות ציבורית מחודשת? מה אומר ומה אגיד לכם? מה היה קורה, אם פוליטיקאי מהצד השני של המתרס הפוליטי היה מדבר בסגנון כזה? איזו תגובה ציבורית הייתה לכך? מה בוז'י בעצמו היה אומר על אותם דברים עצמם? ברצוני להרגיע את הרצוג. רוב מוחלט של הציבור השפוי במדינת ישראל מהימין רואה את השמאל הציוני כפטריוט ונאמן למדינה (לאף אחד מאתנו אין מונופול על הפטריוטיות), אבל במקביל אותו ציבור שפוי מהימין מחזיק גם בזכותו הדמוקרטית לחשוב, שהדרך של השמאל הציוני בהקשר הפלסטיני היא טעות קשה ביותר ובקנה מידה היסטורי. אז זה לא קשור לפטריוטיות שלכם, שאין עליה מחלוקת וערעור אלא לדרך המוטעית שלכם, שבגללה איבדתם את אמון הציבור, וכל עוד לא תבינו או תפנימו זאת ותערכו ביניכם לבין עצמכם חשבון נפש נוקב בנושא, אז מן הסתם תמשיכו לדשדש בשולי הפוליטיקה הישראלית. מצג השווא כאילו מפלגתכם אוהבת ערבים רומזת במקביל, שהצד השני הוא בהכרח שונא ערבים, וזה גם דבר מעוות ולא נכון. אין פה עניין של אהבת ערבים או שנאתם אלא מחלוקת נוקבת על הדרך. רוב הציבור הציוני השפוי מכל המחנות הפוליטיים במדינת ישראל פועל מתוך אהבה למדינת ישראל ורצון שיהיה פה יותר טוב ולא מתוך שנאה או אהבה לערבים או לכל גורם אחר. יש כמובן גם גורמים קיצוניים, שמעדיפים את השנאה לערבים על פני האהבה לדרכם, אבל הם רק מיעוט קטן ושולי. שנאה נטו רק מביאה להרס ולחורבן ולא בונה דבר. לסיכום: המחלוקת היא על הדרך, וכאן (כן בדיוק כאן...... תתקרבו עוד קצת...... חם, חם, חם, רותח...... הגעתם!!! ) איבדתם את אמון הציבור, ולמצבכם העגום אין בכלל קשר לעניין היחצ"ני של אהבת ערבים או שנאתם. צריך לפעול מתוך תפיסה של בעד עצמנו ולא לתת לשיקולים של שנאה להשפיע עלינו לרעה. התמקדות בשנאה מאפיינת את אויבינו, ותראו כיצד הם נראים, וכיצד אנו נראים!!!!
החטא ועונשו
אין ספק שיחסו של פרופיירי לראסקולניקוב הוא חם אוהב ואבהי, והוא אומר זאת בפירוש: "ואני אומר לך, כי כבר מאמין אתה כדי רבע האמה.... ואני כך אעשה, שתאמין כדי מלוא האמה כולה, כיוון שאני אוהב אותך ורוצה בטובתך בלב תמים" עמוד 298. כלומר, פרופיירי מגלה יחס מיוחד לראסקולניקוב בגלל תחושתו שראסקולניקוב הוא בחור חיובי, חם טוב לב, שהסתבך ומעד, ואינו טיפוס של רוצח, ולכן להושיב בבית הסוהר במקרה כזה הופכת להיות מטרה משנית, ואילו הרצון למצוא את עצמו להיגאל הופכת להיות המטרה הראשית. בביקורו האחרון אצל ראסקולניקוב פרופיירי הוא לא רק חוקר משטרה ופסיכולוג אלא מעין כומר מוודה. הוא מדבר כמעט במילים מלשון הנבואה, ואומר לראסקולניקוב, שהוא זקוק לאור. ניתן לומר שהוא הדמות היחידה ביצירה, המבינה את ראסקולניקוב הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית, וזאת הסיבה לכך שנוצר ביניהם קשר כה עז ועמוק.
בסופו של דבר יחסי לוז'ין ראסקולניקוב מגיעים לעימות כבד. ראסקולניקוב אינו יכול לשאת את נוכחותו, וגם קשריו עם דוניה ניתקים. לשיא שפלותו מגיע לוז'ין בסעודת ההבראה, שערכה קתרינה אוונובה לאחר מות מרמלדוב. סעודה שבה הוא מנסה להכפיש את סוניה ע"י דחיפת שטר של מאה רובל לכיסה כמתן בסתר, והוא עושה זאת רק כדי להאשים אותה כמה דקות מאוחר יותר בגניבה. לסיכום לוז'ין הוא ניגודו של ראסקולניקוב מבחינות רבות, ודוסטוייבסקי ניסה להוכיח באמצעותו, כי לא כל אדם שרוצח, הוא בהכרח שפל, ולא כל אדם, שאינו מבצע פשע הוא בהכרח נקי ללא רבב. כלומר, ראסקולניקוב למרות הפשע, שביצע מצטייר בעינינו כאדם חיובי, שטעה בדרכו, ואילו לוז'ין למרות שהוא נקי כפיים, ושום פשע לא מיוחס לו, מתואר בעינינו כאדם שפל ביותר מבחינה נפשית.
12ׂ( את טרגדיית העוני מייצגים יותר מכל אחד אחר ביצירה זוג המלמרלדים, שהעוני הביאם לידי הידרדרות נפשית ורוחנית. בנוסף להידרדרות הפיסית מצבם הכלכלי הוא בכי רע, אין להם כסף לשלם שכר דירה, והם צפויים לגירוש מן הבית. הבת הבכורה (בתו של מרמלדוב מנישואיו הראשוניים), סוניה הידרדרה לזנות בגלל המצב, ומרמלדוב הפסיק לתפקד וברח אל עולם השתייה. אפילו סוניה הייתה שומרת לו פרוטות מהכנסותיה לצורך שתייה, כי היא גם הבינה שהוא חייב לברוח מן המציאות המרה. הטרגדיה מוחרפת גם לאור העובדה שקתרינה איונובה, אשתו של מרמלדוב, הייתה פעם אישה עשירה ואצילת נפש בעל חוש טעם נפלא והשכלה רחבה, שהידרדרה עד שפל המדרגה בגלל בעיות כלכליות. לפי עדותה של סוניה, היא עבדה בפרך כדי לקיים מסגרת משפחתית נאותה, כל היום ניקתה, כיבסה, בישלה ותיקנה את בגדי הילדים, בלי לדעת מה יוליד המחר. התאונה, שבה נהרג מרמלדוב, החריפה את המצב לאין שיעור. האבל על מות מרמלדוב היה כבד, וקתרינה האצילית ניסתה בכל האמצעים, שעמדו להכין לו סעודת הבראה ולחלוק לו ע"י כך את הכבוד האחרון, אך עוגמת נפש רבה נגרמה לה מסעודה זו גם בגלל התנהגות האנשים וגם בגלל ניסיונו של לוז'ין להכפיש את שמה של סוניה. לאחר סעודת ההבראה קיימת הידרדרות נוספת: קאתרינה איוונובה משתגעת, היא מסולקת מן הדירה ע"י בעלת הבית בגלל שלא שילמה את חובותיה, מוצאת את מקומה ברחוב יחד עם ילדיה, ושם היא מטיחה את ראשה בקיר, פושטת יד איתם לנדבות ושרה, עד שבסופו של דבר היא מתמוטטת ומתה, לא לפני שהיא אומרת על עצמה את המשפט הבא: "הריצו את הסוסה עד כלות" עמוד 373. יש לקתרינה איוונובה את ההרגשה, כי הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. היחסים בין קתרינה איונובה למרמלדוב ולילדיה מורכבים. מצד אחד יש מתח וכעס על המצב המשפיל, שאליו הגיעו, אך מצד שני יש גם אהבה והבנה. גם מרמלדוב יודע לספר על אשתו לא רק בשגעונו ובעליבותה, אלא אף בימי זוהרה, שקיבלה חינוך במכון לבנות אצילים, סיימה את לימודיה בהצטיינות, אך לרוע מזלה נישאה לקלפן, שמת והשאיר אותה עם שלושה יתומים. מרמלדוב מרחם עליה ומציע לה בית. בגלל חייה הקשים היא מענה את עצמה ואת בני משפחתה, וכשמרמלדוב מביא לה משכורת, היא עדיין מתייחסת אליו בכבוד, אך היא אינה מסוגלת לסלוח לו על שתייתו וחולשתו. במותו של מרמלדוב היא משנה את יחסה, אך אפילו כמה רגעים לפני מותו, היא פוגעת בו: "ברוך השם, שהוא הולך למות, פחות הפסדים", ומייד לאחר פטירתו היא קובלת מאין תיקח כסף להוצאות הקבורה, ובמקביל היא מכינה לו סעודה יפה כדי להוכיח לכולם את גאוותה. קאתרינה אינוונובה מעוצבנת על כך שאין צדק בעולם, ויש בה רצון לשנות סדרי עולם. מרמלדוב שותה לשוכרה כדי לברוח מן המצב הגרוע ומן העלבונות של אשתו, כלומר, למרות שהשתייה היא מעין דרך לאטום את עצמו בפני מה שקורה, הרי שהיא נובעת מרגישותו הרבה ומגאוותו שנפגעה. "כל עוד האדם עני בלבד, עדין הוא מקים בקרבו אצילות הרגשות הטבועים בו, ואילו בקבצנות הרי הוא נטול מכל וכל" עמוד 13. השתייה היא בגלל העובדה שמרמלדוב מרגיש את עצמו לא סתם עני אלא קבצן, שנזרק ממשרה למשרה ללא כל מוצא. יחסים מורכבים ומעניינים קיימים בין סוניה לבין קתרינה איוונובה. סוניה מביאה לה את פרוטותיה מן הזנות, אך קתרינה איוונובה אינה נמנעת מלהכות את סוניה לעיתים קרובות. מצד שני סוניה ברגישותה הרבה אינה שונאת את קתרינה אלא מבינה אותה וסולחת לה בגלל השקפת עולמה הנוצרית. בשיחה עם ראסקולניקוב היא מסבירה לו כי קתרינה איוונובה היא אישה אצילית, שירדה לשפל המדרגה, ולכן יש לסלוח לה: "הרי היא אומללה כל כך וחולה, צדק היא מבקשת, ואפילו היא תגרום עינויים לה, היא עוול לא תעשה" עמוד 272. סוניה מבינה את קתרינה ומספרת לראסקולניקוב גם על אשליותיה של קתרינה לגבי העתיד ללוות כסף ולהקים בית חינוך לבנות אצילים. "מאמינה כל כך בהזיותיה" עמוד 273. משפחת מרמלדוב היא דוגמא לעוני ולהשלכותיו הקשות על נפש האדם ובמיוחד על האנשים הרגישים ובעלי הגאווה. בריחתו של מרמלדוב אל בקבוק המשקה ובריחת קתרינה איוונובה אל השיגעון הם אמצעי לתיאור מחאתם על העולם, העוול והעוני, שלתוכו נקלעו, ומולו הם עומדים חסרי אונים.
13)... יסוד דמוני חזק קיים באישיותו של סווידריגליוב. כבר במכתבה של האם לראסקולניקוב מתואר סווידרגליוב כשטן המפתה, גבר מבוגר נשוי ועשיר המנסה לפתות את אחותו של ראסקולניקוב, דוניה. ראסקולניקוב רואה בסווידריגליוב סמל שטני לפיתוי, ואף מכנה כך את הגבר הארור, שנטפל אל הנערה בגינה הציבורית. היסוד השטני שבו מודגש גם ע"י פרטים מעורפלים של שלושת מקרי רצח, שמיוחסים לו. אומנם דוסטוייבסקי לא מפרט, והדברים נשארים לוטים בערפל, אך דבר ערפול זה מדגיש היסוד הדמוני שבו. נראה, שנערה בת 14 התאבדה לאחר שסווידריגליוב אנס אותה, כמו כן מיוחסים לו מעשי התעללות במשרתו האישי, וגם אשתו מרתה מתה מהתקף לב לאחר רחצה, וזאת לאחר שהגיש לה ארוחה דשנה ומזג לה משקאות. סווידריגליוב מתואר גם כסיוטו של ראסקולניקוב, זאת אנו רואים שעה שראסקולניקוב חולם על רצח הזקנה המתפוצצת מצחוק, וברגע זה בדיוק נכנס סווידריגליוב לחדר, וראסקולניקוב רואה בו את המשך החלום. הוא רואה בסווידריגליוב הצוחק רמז לזקנה מן החלום, שצחקה בצחוק חרישי. ראסקולניקוב משווה את סווידריגליוב לזבוב. ניתן לומר כי סווידריגליוב מייצג את הצד השטני שבראסקולניקוב, וכשמת סווידריגליוב , מת הצד השטני שבראסקולניקוב, והוא בדרך לגאולה הנפשית. סווידריגליוב מתואר אף כשטן בכך שהוא תמיד מזדמן לראסקולניקוב ברגעים הקשים (חלום רצח הזקנה), ובשיחתה של סוניה על ראסקולניקוב עמד סווידריגליוב מאחורי בדלת ושמע "כל אותו הזמן עמד בחדר הריק.....היטה אוזנו והקשיב בחשאי". שטניותו באה לידי ביטוי בהצעה שהוא מציע לראסקולניקוב להימלט בתנאי שיקבל את דוניה. גם כאן יש לו את התפקיד הדמוני של השטן המפתה, המופיע אצל האורח המתלבט ברגע הקשה ביותר שלו, ומציע לו לברוח, כלומר, לבחור בדרך הקלה. היסוד הדמוני באישיותו נחשף אף בחלום הנורא בסוף היצירה. החלום הראשון על הנערה בת ה-14, שהתאבדה, בגלל סווידריגליוב, השטן המפתה, והחלום השני החושף את סווידרידליוב במלוא מפלציותו, כאשר הוא רואה ילדה צעירה שקורצת לו בחיוך של זונה צרפתיה. יסוד שטני נוסף נוסע מן הפער בין צורת דיבורו לבין פנימיותו. הוא מצהיר הצהרות המעמידות אותו באור שונה ממה שאנו יודעים עליו באמת. שטניותו של סווידריגליוב מדגישה את השטניות, שהביאה את ראסקולניקוב לרצח, משום שסווידריגליוב הוא חלק מאישיותו של ראסקולניקוב, ואכן בוידוי השני לסוניה, אומר ראסקולניקוב: "את הישישה הזו הרג השטן" עמוד 360.
14) ראסקולניקוב ערך חלק מן התוכניות לקראת הרצח. קודם כל הוא וידא, שליזוואטה לא תהיה בבית, כך שבזירת ההתרחשות יהיו רק הוא והזקנה. הוא תכנן להביא לה משכון, ובדרך זו לזכות לפתיחת הדלת ולכניסה הבייתה. כמו כן הוא מנצל רגע, ששוער הבית איננו, וגונב מבלי שאיש ראה אותו את הגרזן, שעמו הוא מתכנן לבצע את הרצח. כשהוא מגיע לביתה של הזקנה, חולפת בו מחשבה אולי להסתלק. הוא חש התרגשות רבה: "האין אני חיוור מאוד? האין אני נסער ביותר? היא חשדנית" עמוד 65. כשהיא פותחת את הדלת, הוא רואה מעין לגלוג בעיניה ונדמה לו, שכבר הבינה הכול: "אבל מה זה, שאתה חיוור כל כך, הנה גם הידיים רועדות?" עמוד 67. ראסקולניקוב מרגיש אכן חולשה נוראה בידיו, ונדמה לו, שאין לו כוח אפילו להחזיק את הגרזן, אך לבסוף הוא אוזר אומץ ורוצח את הזקנה. הוא נוטל עמו כמה חפצים חסרי ערך משום שבגלל התרגשותו הוא מגלה שלומאליות רבה, ואינו מצליח לפתוח את התיבות. הוא מרגיש שהוא מאבד את שפיות הדעת, וללא הבחנה הוא אוסף פריטים שונים כמו עגילים, צמידים ושרשראות ומכניס אותם לכיסו, מכנסיו ומעילו, אך כאן נכונה לו הפתעה שלא ציפה לה, הפתעה שניתן לתלות אותה ביד המקרה. ליזוואטה שינתה את תוכניותיה ולא יצאה מן הבית, ועתה נעמדה היא באמצע החדר מפוחדת כילדה קטנה, וראסקולניקוב נתבלבל ונאלץ להרוג גם אותה בגרזן. הוא נכנס למצב של ערפול חושים, נכנס לרחוץ את ידיו מן הדם, ופתאום ראה שהדלת החיצונית לא הייתה סגורה. פתאום נשמעו צעדים, וכשהבין שהם ממשיכים לקומה הרביעית, שבה גרה הזקנה, אז הוא סגר את הדלת, ושם את הבריח בבית האחיזה שלו. ואכן נשמע צלצול בדלת, אך הבריח מנע מן האיש להיכנס. ראסקולניקוב לא לקח בחשבון, שמישהו עתיד לחפש את ליוזוואטה ואת הזקנה בביתן. כמו כן בעת הסתלקותו הוא לא לקח בחשבון שממול הייתה דירה פתוחה, שעבדו בה צבעים. למזלו, איש לא ראה אותו בחדר המדרגות. הוא ידע, שהמצלצלים בדלת ישתוממו לראות, שהדירה שהייתה נעולה, עתה היא פתוחה, והם יבינו, כי הרוצח הספיק בדקה זו להיעלם. מיד לאחר הרצח הוא בורח אל סמטה, כשהוא נראה מת למחצה. "דעתו לא הייתה צלולה עליו" עמוד 75. הוא מנסה להחזיר את הגרזן ולמחות את הדם ואת עקבות הפשע, ואז אוחזת בו צינה נוראה, והוא בורח למצב של שינה. את החפצים, שגנב הוא תוחב מתחת לטפטים באיזה חור בקיר, הוא מנקה את הדם מעל הארנק, אך אין לו מנוחה נפשית, וכשמזמינים אותו למשטרה, הוא כמעט משתגע מרוב פחד משום שנדמה לו, שמזמינים אותו למשטרה בגלל הרצח, המתח מתגבר, ונדמה לו, כי כולם חושדים בו. הוא מחליט להוציא את הדברים ולזרוק אותם לתעלה, אך הוא פוחד שהם יצופו ויימצאו. לבסוף הוא קובר את החפצים מתחת לאבן ענקית וצוחק צחוק של הקלה, ונדמה לו הפעם שלא יימצא לעולם. "מי זה יחשוב עלי? תם ונשלם. אין הוכחות". עמוד 94, אך מיד הוא חוזר למרה השחורה, לחום ולקדחת ולמצב של חוסר הכרה, ויש לו הכרח נפשי לדבר כל הזמן על עניין הרצח.
15) סביבתו הקרובה של ראסקולניקוב היא סביבה, שמאפיינים אותה העוני והדלות. חדרו של ראסקולניקוב נראה עלוב ומוזנח, בעל טפטים קרועים, ואפילו אמו של ראסקולניקוב אומרת: "איזו דירה גרועה לך ,רודיה, כארון קבר ממש. בטוחה אני שהיא גרמה לך, שנעשית מלנכולי כל כך" עמוד 198. גם ראסקולניקוב בשיחתו השנייה עם סוניה מציין, כי סביבתו הענייה והעלובה השפיעה על מצבו הנפשי, וגרמה להידרדרות שבמצבו: "את הלא היית במאורתי...... היודעת את, סוניה, שתקרות נמוכות וחדרים צרים מעיקים על הנפש והמוח. אוי כמה שנאתי את המאורה זו, ואף על פי כן לצאת ממנה לא רציתי" עמוד 358. סביבתו הקרובה של ראסקולניקוב משפיעה על אישיותו, משום שדוסטוייבסקי הוא סופר, שמאמין, שהסביבה מעצבת במידה רבה את אישיותו של האדם, הסביבה היא ראי לאדם, אך היא רק חלק מן המרכיבים את אישיותו. ראסקולניקוב לא רצח בגלל סביבתו העלובה, אך היא תרמה להחרפה במצבו הנפשי. העוני והדלות שררו לא רק בחדרו של ראסקולניקוב אלא אף בבתים אחרים כמו זה של מרמלדוב, וקתרינה איוונובה. ההזנחה בלטה בכל, החדרים תוארו כחדרים עלובים בעלי מחיצות ריקות, כך שאחד יכול היה לשמוע את דבריו של השני (כך שמע סווידריגליוב את שיחת סוניה וראסקולניקוב). העוני הוא שדחף אנשים למשכן את חפציהם למלווים בריבית, אך גם בסביבה היותר רחוקה ניגלה אותו עוני. העיר פטרבורג מתוארת ביצירה בצבעים כהים ביותר, אין כמעט תיאורי טבע, והיא מתוארת כעיר גשומה וקרירה, שאינה מאירה את פניה לאדם. החיים בפטרבורג מתוארים כאסון, עיר שמביאה מכאובים למי שגר בה, העיר יוצרת קרירות גם אצל האדם. "יום קיץ אחד......עמד ראסקולניקוב... צינה ללא פשר נשבה אליו תמיד ממראה נוף נהדר זה". כלומר, למרות שהנוף נפלא, העיר יוצרת תחושה של קרירות. פטרבורג יוצרת גם תחושה של חום, מחנק ודוחק. "חום נורא עמד בחוץ..... ונוספו עליו מחנק, דוחק בכל מקום, סיד, פיגומים, צחנה...... העולם מבתי המרזח". תיאור זה שבו נפתחת היצירה אינו מחמיא לעיר. אותה צחנה ואותו חום מורגשים גם לאחר הרצח. העיר פטרבורג מתוארת כעיר בלתי אנושית המתכחשת לטבע החם והרגיש של אנשיה. בתיאור של העיר פטרבורג מודגש גם הערפל הצהוב זהוב. ערפל זה מדגיש שיש בעיר משהו לא ברור, משהו מוזר ומפלצתי. ניתן עם כן לומר, שברוב חלקיו של הספר העיר מתוארת כסיוט, כעיר קרה מידי או חמה מידי, שיוצרת הרגשת אי נוחות אצל תושביה, אך למרות זאת יש קטעים שבהם העיר נראית גם חלומית ומושכת, אך אלו הם קטעים בודדים. ברוב הקטעים נמצא תיאורים של בתי מרזח, סמטאות צרות, נופים קודרים, שמיים לפני גשם או חום קשה מנשוא. פטרבורג מהווה על כן בבואה לנפש האדם ומתארת את מועקותיו.
הערות המורה: לסיפור הולך ופוחת הדור: "אמיתי, עבדת יפה מאוד. בניסוח בהיר והבאת גם התייחסות שלך, וזוהי האיכות" לסיפור "כעוף החול": אמיתי, מאוד נהניתי לקרוא עבודתך. המשך בדרך תשובתך זו, ואל תרפה ממנה". לספר "החטא ועונשו: "לאמיתי, ניכר שהשקעת עבודה רבה. עבודתך מעולה, רצינית, ויותר מכל- מעניינת מאוד".
כמובן שלא אוכל להסתפק בציטוט של יומן הקריאה של "החטא ועונשו" כפי שנכתב ע"י תלמיד בכיתה י"א (בתיקוני ניסוח קלים פה ושם), ואני מוכרח, ממש ממש מוכרח, להוסיף גם תובנות משלי ומנקודת מבט עכשווית ויותר בוגרת ומפוכחת באשר לספר הזה ובמיוחד באשר לסוגיה המרתקת של הרוע והאכזריות האנושיים, גורמיהם, מניעיהם וסיבותיהם. מדוע זה כ"כ מעסיק אותי? מי שקרא את הדברים הנוספים, החריפים והנוקבים הרשומים באתר זה, לבטח יבין, מדוע יש לי אינטרס אישי ברור ומובהק לעסוק בכך באופן אינטנסיבי ואובססיבי ולא להניח לזה אפילו לרגע אחד.
זו ההתייחסות שלי לעניין החייל היורה: זוכרים את המחבל, עובד בזק, שנכנס עם המכונית לתוך תחנת האוטובוס? לאחר מכן הוא ירד מהרכב ורצח בדקירות איש זקן, ואז נורה ונשכב לו. נוטרל????? לא ולא!!! הוא קם שוב וניסה לרצוח, ושוב נורה, ונשכב לו. נוטרל???? לא ולא!!!! שוב הוא קם עוד מספר פעמים, וניסה לרצוח יהודים, עד שלבסוף חיסלו אותו. ועכשיו בואו נחזור למקרה של החייל היורה. ברור שהיריות שנורו על המחבל לא גרמו למותו, והוא נותר בחיים, כשאיש לא יודע בדיוק מה בדיוק מצבו. האם זה תסריט דמיוני ומופרך לחלוטין לתאר מצב שהוא מעמיד פני מנוטרל, ואז ברגע של חוסר תשומת לב קם ושוב מנסה לדקור. חוץ מזה הוא לבש מעיל ביום חם. מי יכול לדעת בוודאות, שהוא לא הסתיר מתחת למעילו עוד סכין/ אקדח/תת מקלע/ מטען ממולכד? ומה היה קורה, אם הוא היה קם לפתע ומרסס את כל החיילים מסביבו או מפעיל מטען. מה הייתם אומרים, אם תרחיש המחבל מבזק היה חוזר על עצמו? סביר להניח שהייתם שואלים בכעס ובצדק: למה לא חיסלו אותו בפעם הראשונה? אז אומנם לא היה לו נשק ומטען מתחת למעיל, אבל זו רק חוכמה בדיעבד של יפי הנפש. וגם אם החייל טעה ושגה בשיקול הדעת, זה דברים שקורים בשעת לחץ של קרב, מלחמה ואירועים ביטחוניים. זה אולי ראוי לתחקיר ולהפקת לקחים עתידית, אבל לבטח לא להעמדה לדין או לענישה קשה. קל מאוד לשבת במגדל שן ממוזג, להשקיף על האירועים מלמעלה להטיף מוסר לכל העולם, ולהיות חכמולוג לאחר מעשה. ועם כבר מדברים, אז לדעתי, הייתה לדעתי טעות בשיקול הדעת של החיילים האחרים, שבעת האירוע הביטחוני לא עשו הכול כדי לחסל את המחבל שבא לרצוח. הם נהגו כך, כי מישהו שטף להם את המוח והחדיר להם לוורידים, שמספיק רק לנטרל אותו ולא לוודא את חיסולו ONLINE בעת האירוע. נטרול בתנאים של אי וודאות הוא כלל לא בטוח, כפי שראינו וחזינו במו עינינו במקרה של המחבל מבזק. אם היו מחדירים למוחו של האדם, שירה במחבל של בזק, שצריך לחסל מחבלים, אז הוא היה יורה בו ללא הפסקה, ולא מסתפק רק בירייה אחת כל פעם. לסיכום: האירוע הוא מקסימום טעות בשיקול הדעת (לדעתי, לא רק של החייל) ובתנאי לחץ ואי וודאות של אירוע בטחוני.
אתמול פורסם בתקשורת על עבריינים, שהשתלטו על מלון בתל אביב, ועשו בו כל מה שבא להם תוך הטלת טרור ופחד על כל מי שסובב אותם. צוות המלון המפוחד כולל ההנהלה שלו נכנעו לרצונותיהם ולתכתיביהם וחששו להתלונן במשטרה פן יבולע להם. זה כמובן וכצפוי לא פתר את הבעיה אלא רק החמיר אותה. העבריינים קלטו את הפחד, שהם הצליחו לזרוע וכן את חוסר האונים של ההנהלה, ביטחונם העצמי עלה, והתנהגותם הפכה ליותר ויותר קשה (כרוניקה ידועה מראש של רוע/ טרור/ אלימות שלא מתמודדים אתו על ההתחלה, והוא מתפשט והופך ליותר קשה). יש פה הבעת אי אמון משווע במדינה וברשויות החוק (משטרה ובתי המשפט), וזה משדר לציבור הנורמטיבי תחושה של חוסר בטחון במרחב הציבורי, של איש ואיש לעצמו ושל ג'ונגל אנרכיסטי שבו החזק כופה את רצונו על האחרים, ואף אחד לא מעז להתעמת אתו ולבלום אותו. זהו המתכון הישיר לאנרכיה ולהתפרקות שלנו מבפנים, וזה לא פחות מסוכן מהאויבים החיצוניים של המדינה (יש הטוענים כי זה יותר מסוכן, כי אויבים חיצוניים -סכנתם יותר בולטת לעין מהאויבים הפנימיים הללו, שפחות מבחינים בהשפעתם ההרסנית בממד הזמן). ומה זה מזכיר לי באופן אינסטנקטיבי? את מה שקורה לילדים, שמוחרמים, מנודים, סופגים ללא הפסקה התעללויות מילוליות ופיסיות, ויושבים בשקט ולא מתלוננים כי הם חושבים, שאף אחד לא יבוא לעזרתם, וכל התערבות רק תחריף את המצב. אם מבוגרים נוהגים כך, אז כיצד זה שאתם מצפים שילדים קטנים ינהגו אחרת? למעשה מה שמתרחש בעולם הילדות חוזר על עצמו (COPY PASTE) גם בעולם האמיתי של המבוגרים בגרסה זו או אחרת (לעיתים זה בא בצורה יותר מעודנת ומוסווית בטונות של פוליטקלי קורקט, ולעיתים זה בא בצורה בוטה וולגרית וללא חשבון כמו אצל ילדים בדיוק- כפי שארע במלון הזה). צריך לשים את הדברים על השולחן ולומר, שילדים שלא מחונכים לכבד את זולתם מקטנותם, ומעורבים במעשים שליליים של חרם, נידוי והתעללויות הם מאמצים לעצמם בדיוק את אותם קודי התנהגות של העולם התחתון, ובחומרה מעין זו מערכת החינוך צריכה להתייחס ולפעול בהקשר לדברים הללו. הילדים של היום הם המבוגרים של מחר, וילד שלא יחונך כראוי במישור החברתי (היחס בין אדם לחברו) כיום, יהיה כבר קשה מאוד לשנותו, כאשר יהפוך למבוגר, שאישיותו כבר פחות או יותר מקובעת ונעולה.
אתמול שודרה בטלויזיה כתבה של נדב אייל על החשש באירופה מפני התחזקות האסלאם הקיצוני עקב גל ההגירה העצום של מוסלמים מהמזרח התיכון אל אירופה. במהלך הכתבה צוין, שהגרמנים חזרו להשתמש כנגד המוסלמים בקריקטורות, המזכירות את אלה שנעשה בהם שימוש ע"י הנאצים כנגד היהודים. הוא שכח רק לציין הבדל אחד, שזו למעשה המהות של הדברים: יהודים לא הטרידו ועשו מעשים מגונים בהמוניהם בנשים גרמניות בחוצות העיר קלן, הם גם לא הלכו ופוצצו את עצמם בשדה התעופה בבריסל, והם גם לא ריססו בצרורות את כל מי שנקרה בדרכם בפריס. יש לי חדשות בשבילכם: הם אפילו לא הרגו ילדים גרמנים כדי לאפות מהדם שלהם מצות לפסח. זו הייתה תעמולה אנטישמית, זדונית ושקרית. ומה באשר לאסלאם הקיצוני? אלה דברים, שקרו מבחינה עובדתית, ואי אפשר להתכחש אליהם. ואם כבר עושים השוואות ומדברים, אז דווקא האסלאם הקיצוני מזכיר מאוד בהתנהלותו וביחסו אל אחרים את הנאצים, כך שעם כל הרצון הטוב, הניסיון להשוות בין מצב היהודים בגרמניה הנאצית לבין מצבם של המהגרים כיום באירופה בכלל ובגרמניה בפרט הוא מקומם ביותר. היטיב לבטא זאת אחד המהגרים בעצמו. הוא אמר שהוא מבין מדוע הגרמנים מסתכלים עליהם בעין עקומה, וחוץ מזה הוא גם יודע שאם מקרים כאלה של הטרדות מיניות היו מתבצעים בארצו המוסלמית, אז המדינה הייתה מחסלת את כל קבוצת המהגרים ללא יוצא מן הכלל ובלי לשאול שאלות. היהדות הייתה תמיד ולאורך השנים דת נרדפת ומוכית הסובלת מפוגרומים, פרעות ועלילות דם שקריות, ואף פעם לא הייתה מילטינטית או שואפת להשתלט על המדינה או לשנות סדרי בראשית, האסלאם באירופה לעומת זאת שואף להתפשט להתרחב ולהביא לשינוי ביבשת, וזה בא לידי לא רק בפעולות טרור אלא גם בהטפות במסגדים. יחי ההבדל הקטן!!!
רבי עקיבא אמר: איזהו הגיבור? המתגבר על יצרו (הוא התכוון ליצר הרע). לכל אדם יש יצר רע, המוכמן בתוכו (אלה השדים המצויים בכל אדם של רוע, שנאה, אכזריות ואלימות). אדם ללא יצר הוא כמו גוף ללא נשמה וללא רגש, הפועל כמו רובוט בצורה מכנית. שכל ללא כל בסיס רגשי וערכי יכול להביא לניכור, לאטימות, לאדישות ולקור ביחסים בין בני האדם, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. ברם גם יצר רע, יכול להביא לתוצאות לא פחות הרסניות ביחסים בין אדם לחברו. למה התכוון רבי עקיבא? למשל, אדם זורק לך הערה מכוערת ברחוב (למה? ככה כי בא לו בשם חופש השיסוי, שמתחפש אצלנו לחופש הביטוי!!!). האינסטינקט החייתי המידי הוא להגיב בעוצמה באופן מילולי ויש כאלה שהיו אף מכים אותו אפיים ארצה , כדי שילמד לקח, שלהבא לא להתעסק אתך יותר, וזהו הדבר שבד"כ אני מניח גם קורה במקרים רבים. לעומת זאת אדם שבולע את רוקו ולא נותן לכעס והזעם האדירים האצורים בו להתפרץ החוצה, וכולא אותם בכוח בתוכו הוא אליבא דרבי עקיבא לא חלש אופי ורכרוכי, רחמנא ליצלן אלא נהפוך הוא: גיבור. מתי בכל זאת חייבים להגיב בצורה קשה ולא מתפשרת: כאשר מדובר על לשון רע ממושכת, על עלילות דם וכן במקרים של צורך בהגנה עצמית מפני תקיפה פיסית. התגברות על היצר הרע אין פירושו של דבר, שאדם מוותר על כבודו והופך למרמס לרגלי זולתו, שמקבלים צ'ק פתוח לעשות כל מה שבא להם וללא כל תגובה. לזה לבטח לא התכוון רבי עקיבא. כמובן, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יש גם יצר טוב, שגורם לנו לעשות דברים טובים לעצמנו ולזולתנו, ועל יצר מעין זה אני מניח שרבי עקיבא היה אומר: כל המוסיף, הרי זה משובח.
כשהייתי בכיתה י"ב בביה"ס הריאלי בחיפה, אני זוכר שהיה יום מיוחד, שבמסגרתו הגיעו לביקור אנשים אנשים מפורסמים (בעיקר פוליטיקאים ואומנים), ולנו ניתנה זכות הבחירה את מי ברצוננו לשמוע. אני זוכר, שהלכתי בין השאר לשמוע את אהוד מנור ז"ל. האמת לא נצרב לי הרבה בזיכרון מהמפגש עמו. עם זאת אני זוכר היטב, כיצד הוא ידע לצחוק על עצמו (הומור עצמי). בתקופה זו הוא הנחה את התוכנית "עלי שלכת", ששודרה בשעה מאוד מאוחרת בלילה. אני זוכר שהוא אמר, שהוא מניח שרוב האנשים, ששומעים את קולו השקט המונוטוני בשעת לילה מאוחרת כזו, לא מחזיקים מעמד, ולבטח נרדמים ישר על המקום בשוכבם על הספה. מה שבאמת הרשים אותי באהוד מנור ז"ל זה השקט הנפשי שלו. הוא שידר לנו בנוכחותו, שהוא חי לו באיזו שהיא שלווה שמימית, פסטורלית והרמונית מאין כמותה, המנותקת לחלוטין מהעולם הגשמי והחומרי שמסביבנו. והאמת- במבט של מבוגר, אני בהחלט מקנא בו. שום עושר חומרי שבעולם, ושום יופי חיצוני שבעולם לא יכול בכלל להשתוות בעוצמתו לתחושה של שלמות פנימית מעין זו, שמקרינה רוגע וסיפוק עצמי. אני שחי לי בעולם ארצי, מבולגן, רועש וסואן, שמתנהל לו כל הזמן כמו טלנובלה ספרדית, עמוסת אמוציות רגשיות, ושיש בו גם בוטות וולגריות למכביר, מתקשה עד מאוד להבין, בכלל ניתן להגיע לרוגע ושלווה הרמוניים מעין אלה. אני משער, שהסביבה הקרובה אליו השפיעה והקרינה לטובה עליו בהקשר זה. אהוד מנור ז"ל ראוי להערכה ולהערצה לא רק בשל השירים הנפלאים שהוא הותיר אחריו, אלא בשל אופיו המיוחד, שכה נדיר למצוא אותו במחוזותינו. רק אנשים רוחניים מהמעלה הראשונה מסוגלים להגיע לשלמות הרמונית מעין זו, והוא הגיע לכך גם בזכות העיסוק בשירה, שאומנם איננה יכולה להתקיים לבד בבועה אטומה ומנותקת לחלוטין מכל מה שקורה מסביב, אך מצד שני כדי לשרוד היא חייבת לשמש גם כמקום מפלט ומרגוע מהמציאות הלוחצת, ובשל כך אסור לה להתמזג לחלוטין עם המציאות היום יומית, ועליה לשאוף להתבונן עליה כמה שיותר כמשקיפה מהצד.
בימי חול המועד של פסח שודרה תוכנית בטלויזיה על הלחץ (סטרס), שהורג אותנו. הסטרס מתבטא בין השאר בכאבי ראש עזים ובחוסר יכולת לתפקד. בדיקות רפואיות לא יכולות לגלות דבר וחצי דבר בהקשר זה. בסופו של דבר הסטרס יכול להרוג אותנו, שכן הוא מחולל תגובה פיזיולוגית פנימית בתוך הגוף שלנו, שבסופו דבר מביאה להאטה בפעולותו של הלב, ולבסוף גורמת לכך שהוא פשוט יום אחד מפסיק באופן מפתיע לפעום, ואנו מתים. החיים המודרניים הנוכחיים הופכים את הסטרס לאחר המחלות השכיחות של המאה ה-21. כדי לטפל בסטרס חייבים לאתר את מקורו וממה הוא בדיוק נובע. בשביל זה צריך לבדוק מה בדיוק טורד את מנוחתו של האדם, וגורם לו לצרה הזו, שיכולה להרוג אותו מבלי שהוא בכלל מרגיש בכך. גם לי יש תקופות של כאבי ראש עצומים, שלא ניתנים להסבר הגיוני, אך מה לי (טיפוס רגוע ושליו כמוני!!!) ולסטרס? וממה זה נובע? יש רק דבר אחד שאני יכול להעלות על דעתי מבחינה לוגית ,שקשור לעניין, דבר שמלווה אותי באופן קשה במשך שנים, ואינו מרפה ממני לרגע גם כיום: זוהי עלילת הדם המכוערת והקנטורים וההטרדות הבלתי נפסקות בהקשר זה לאורך שנים ארוכות. אני לא יכול להעלות על דעתי דבר אחר, שגורם לכך למעט זה. מעבר לכך הגוף שולח לנו סימנים, ואי אפשר לשקר או לרמות אותו. כאשר אני מתעורר יותר יותר פעמים בלילה בתחושת בהלה, שאני חייב לקום מהמיטה עכשיו, שכן אחרת לא אקום יותר בכלל, אז אולי זו לא חרדת שווא, אלא הגוף ממש משדר לי תחושה אמיתית של סכנה, שאם לא אקום עכשיו, הלב יפסיק לפעום, ואני חייב להתעורר כדי למנוע את זה? המאבק שלי בעלילת הדם המכוערת הזו הוא לכן, מאבק קיומי של להיות או לחדול, ואם לא אשתחרר ממנה אחת ולתמיד, סביר להניח שהסטרס יכריע אותי. מה הסיכוי שלי להשתחרר מעלילת הדם הזו? מכיוון שעם כל הרצון הטוב זה לא רק תלוי בי, אז אני מניח 10%-15%, אבל כל עוד יש סיכוי, אני אלחם ואיאבק על מנת להאריך ימים כמה שיותר. אני גם מניח שהרשעים שממשיכים להפיץ זאת בימים אלה על אפי וחמתי דווקא כדי להרגיז, עושים זאת ביודעין ובמכוון על מנת להביא לתוצאה הזו, מבלי שיתנו את הדין על כך, אבל מה לעשות שהאתר שלי ספוג לאורכו ולרוחבו במלאכת מחשבת של שתי וערב בעדויות עם טביעות האצבע וה-DNA שלהם, כשהם מעורבבים עם הדם שלי. לסיכום: כדי לרצוח בן אדם בלי להשאיר סימנים ועקבות לא צריך לירות בו, לדקור אותו או ללכלך את הידיים בדם שלו, מספיק רק להעליל עליו עלילת דם מכוערת, להתבונן מהצד, ולתת לזמן לאכול את הלב שלו מבפנים. אבל מה לעשות, אני לא אחד שמסתיר דברים מתחת לשולחן או מטאטא אותם מתחת לשטיח, ואני גם לא אחד שנכנע ומרים ידיים מראש בלי קרב ובלי לתקוף בחזרה, ולכן כל עוד אני נושם, נותרת לי תמיד התקווה לאכזב כל פעם מחדש את אויביי הרשעים. לכל תקופה יש את עלילות הדם שלה ובגרסאות, שמותאמות למציאות של החיים. אם היו ,למשל, מאשימים אותי הרשעים, שאני רוצח ילדים כדי לאפות מהם מצות לפסח, אז אף אחד לא היה קונה את זה (בעבר קנו את זה בהתייחס למנחם מנדל בייליס!!!!). אז מה עושים הרשעים? מחפשים משהו אחר, שיהיה יותר הגיוני להלביש על הבן אדם כדי לבזותו, וכך נוצרת לה עלילת דם מודרנית בת ימינו. עצוב מאוד, שזה קורה דווקא כאן (המקום האחרון, שהיית מצפה שדבר כזה יקרה).
נתחיל ברשותכם עם משהו בלתי מתוכנן בכלל. אתמול בלילה חלמתי חלום. מידי פעם יש לי בלילה חלומות, אך מעולם לא התעמקתי בהם יותר מידי, וחלקם אני מודה ומתוודה, פרחו מזיכרוני, כלעומת שבאו. ברם הפעם ובאופן יוצא דופן לחלוטין החלטתי משום מה להתעמק בחלום ולשאול לפשרו. אז זהו החלום: יום עבודה שגרתי לחלוטין. אני וכמה ח'ברה מהעבודה הולכים לחפש לנו מקום לאכול, שכן אנו מורעבים. אנו מוצאים איזה שהוא קיוסק, שמוכר סנודויצ'ים, וטורפים אותם בשקיקה. לאחר מספר שעות לח'ברה מתחשק לשתות קפה הפוך, ואנו נכנסים לאיזה שהוא מקום. בניגוד לאחרים אני נשארתי רעב, ואז אני שואל את המוכר במקום, כמה תעלה לי פיתה עם שניצל, והוא עונה שחצי פיתה עולה 40 ₪. אני מחליט, שזהו מחיר מופקע לחלוטין, ומחליט לא להזמין דבר. לידי עומד בחור עם צלחת גדושה בבשר ובדג. לפתע ולתדהמתו המוחלטת של בחור הדג מתחיל לזוז בצלחת, והבחור אומר למוכר, שהוא מוותר על הדג. המוכר לוקח את הדג החי ומשליך אותו לתוך סיר השמן הרותח, ואז הדג מתחיל להתרומם מהסיר, כשהוא מתפתל ומתעוות כולו מכאב. פיו נפתח ונסגר ללא הפסקה כרוצה לומר דבר מה, אך שום קול לא יוצא, שכן דגים לא יודעים להשמיע קולות. העיניים של הדג כמעט יוצאים מהחורים שלהם מרוב כאב. חלק מאלה שנמצאים במקום עסוקים בענייניהם, וכלל לא שמים לב להתרחשות, ואלה שכן שמים לב לכך לא מייחסים לכך כל חשיבות, וממשיכים בחייהם כרגיל. ואז התעוררתי, והתחלתי לשאול את עצמי, מאיפה לעזאזל הגיע אליי החלום הזה? ומדוע מכל האפשרויות האין סופיות לחלומות דווקא החלום הזה נחת עליי, ודווקא ביום כזה? התחלתי לחפש תשובה אך ורק בגלל יום השואה, ואז הכול נהיה לי ברור כמו השמש. כמו שהדג הושלך אל התופת הבוערת, כך גם העם היהודי הושלך לשם בתקופה הנוראה הזאת. כמו שהדג נותר אילם וללא קול, כך גם נותר עמנו בתקופת השואה, אילם, מושתק ללא קול, חשוף לסכנה, כשהוא חסר אונים באופן מוחלט. וכמו שהסביבה החיצונית התייחסה להתרחשות באשר לדג, כך העולם התייחס לטרגדיה, שאירעה מול עיניו באדישות. אנשים ראו, שמעו וידעו, אך התייחסו לזה כחלק מובן מאליו משגרת החיים הנורמלית. כיצד הם התרגלו להפיכת הרוע המוחלט לשגרה בנאלית? כיצד לא היו להם סיוטים זוועתיים בלילה על כל מה שקרה במשרפות ובתאי הגזים? כאן פעלה היטב וביעילות מחרידה מכונת התעמולה הנאצית, שהגדירה את היהודים כטפילים, שיש להדביר וזאת כדי לנקות את האנושות מהזוהמה שלהם. שיהיה לכם ברור מעל כל ספק דבר אחד: כאשר הנאצים רצחו את היהודים, הם לא ראו מול עיניהם בני אנוש אלא מקקים, שיש לדרוך ולמעוך אותם או עכברים, שיש להרעיל. מכיוון שכך בדיוק הם ראו אותנו, אז לא היו להם שום הרהורים או מחשבות או נקיפות מצפון, והם יכלו בתום יום העבודה שלהם לחזור אל שגרת החיים הנורמלית שלהם (בית, משפחה, ובילויים) ולתפקד שם כרגיל. זוהי בדיוק הבנאליה של הרוע. אני מניח, שהם היו אף הורים נהדרים לילדיהם, בעלים מושלמים לנשותיהם וחברים נהדרים לזולתם, וכל זה לא הפריע להם במקביל לרצוח בלי להניד עפעף יהודים, שכן הם לא נחשבו בעיניהם לבני אדם בכלל אלא לטפילים. כך יכול גם הקצין הנאצי במחנה הריכוז לקום בבוקר לאחר שתינה אהבים עם אשתו, לקחת את הרובה, לכוון להרוג ככה סתם יהודי, שניצב עשרות מטרים ממנו בקו אווירי. הפרדוקס הבלתי נתפס הוא שדווקא הברברים, האכזריים וחסרי האנושיות התייחסו אל היהודים כחסרי אנושי ועשו להם דה-הומניזציה. היהדות היא המקור לכל התרבות ההומאנית, המבוססת על מוסר, דרך ארץ, אהבת האדם באשר הוא אדם, רחמים וחמלה, ואילו הנאציזם הוא המקור לכל אלה שמעריצים את כוח הזרוע, המיליטריזם התוקפני, השעבוד והטרור בעולם הזה. גם כיום צצים וצומחים להם כוחות המעריצים רק את כוח הזרוע, האלימות, הטרור, המוות וההרס, והם לא שונים בשום דבר בהקשר זה מהנאצים של שנות השלושים של המאה הקודמת כולל בדרכי פעולתם כנגדנו, שמזכירות את אותו דבר בדיוק. רבים שואלים את עצמם מה עשינו רע לנאצים, שהם עשו לנו כך? יש לזה תשובה: הנאצים התמקדו ביהודים כאויב המרכזי שלהם, ושמו אותם על הכוונת שלהם, שכן הם הבינו היטב, שאנו נציגי עם שהנחיל לעולם תרבות שורשית ועמוקה ביותר של אנושיות, העומדת בסתירה מוחלטת לכל מה שהם האמינו בו באשר לעליונות גזעית ולעולם של אדונים ומשרתים. באמצעות השמדת היהודים הם קיוו שדרכם להשתלט על העולם ולנהל אותו ע"פ דרכם הזוועתית תהיה סלולה ופתוחה הרבה יותר. ע"פ תורת הגזע הנאצית גם עמים אחרים צריכים להיות משועבדים ומשרתים של הגזע ההארי, אך את היהודים שהם המקור לכל הרע, יש להשמיד ולמחות מעל פני האדמה. ובהקשר לימינו אלו: זו בדיוק הסיבה מדוע מדינה קטנה כמו שלנו נמצאת על הכוונת של העולם כל הזמן באופן מוגזם ובלתי פורפורציונלי לחלוטין. זה נובע מאותה תפיסה נאצית/ אנטישמית מושרשת היטב, שהיהודים הם המקור לכל הבעיות והצרות בעולם, ואם בעיית היהודים תיפתר, אז הכול יהיה מושלם. לצערנו תפיסה זו חלחלה ותפסה לה אחיזה גם בקרב גורמים שונים בקרב מדינות המערב כולל בהנהגות של מדינות, שנחשבות לידידות שלנו. ומה מוטל עלינו לעשות, לפני שזה יהפוך למגיפה? מכיוון שתמיד נימצא על הכוונת של העולם, וזה לא הולך להשתנות אף פעם, ומכיוון שאויבינו מנצלים זאת לרעתנו, מוטלת עלינו החובה לנצל זאת לטובתנו. בשביל זה עלינו לפעול ללא לאות על מנת להפיץ את האמת שלנו ולהזים את השקרים הגסים של אויבינו. אם נפעל בנחישות ובאובססיביות בלתי נלאית, אז נצליח גם נצליח לשנות את התמונה מהקצה אל הקצה. אסור לנו להיות כמו הדג האילם בחלום שלי. עלינו לזעוק ולצעוק את האמת שלנו בכל מקום. עלינו להתעמת בכל מקום ובכל זמן נתון עם אויבינו, ששואפים להשמידנו ולהפשיט אותם עירום וערייה מכל שקריהם הזדוניים, לבייש אותם בכל מקום, ולהוכיח לעולם, שהכול נובע אך ורק משנאה תהומית וזדונית וללא כל הצדקה הגיונית ולוגית. אסור לנוח ולשקוט לרגע בהקשר זה.
ועכשיו נעבור לדברים שתכננתי לכתוב, לפני שנחת עליי הבלת"ם הזה (ראשי תיבות צבאיים של בלתי מתוכנן). כילד אני זוכר, שהזדעזעתי עמוקות מהמראות של השלדים המהלכים, שראיתי בטלוויזייה, מהמראות של גופות ערומות אחת על גבי השנייה המוטלות בקבר אחים, מהמראות של השיער שנגזז ליהודים ונערם ושל ערימות הנעליים, שהצטברו. במיוחד צמררה אותי העובדה שהנאצים עשו מהעור של אחינו הנרצחים סבון. כיצד הם יכלו בכלל להעלות על דעתם להשתמש בסבון שיוצר מעור של בן אדם שנרצח ?(זו ברבריות של קניבלים לא פחות ולא יותר) כיצד הם לא נגעלו מעצמם כאשר הם שטפו את גופם במקלחת בסבון מעין זה?
השנה האחרונה נודעו לי פרטים רבים על קרובי המשפחה של סבי וסבתי ז"ל, שנספו בשואה בפולין. התיעוד של יד ושם מסתמך על חוק, שנחקק בשנת 1953. העובדה שסבי וסבתי ז"ל מצאו לנכון להגיע ליד ושם כבר בשנת 1955 ולתעד את הדברים מעידה על כמיהתם העזה ששמם של יקיריהם לא יישכח ולא ירד אל תהום הנשייה לעולם. הם רצו שכל העולם יידע, שבשנים הללו חיו האנשים הללו, שהיו להם פנים ושמות, רצונות, חלומות, רגשות ומחשבות, וכל העולמות הללו ביום אחד פשוט נגדעו בשניות והתאדו להם. אני משוכנע, שהם מסתכלים עליי מהשמיים בגאווה על כך שאני ממשיך את מלאכתם הקדושה ומפיץ את הדברים ברבים תוך ניצול הטכנולוגיה הגלובלית, המתקדמת והקיימת לצורך כך. באמצעות גילוי שמותיהם של הנספים ממשפחתו של סבי ז"ל למדתי רבות גם על "יום ראשון העקוב מדם" 12/10/1941, שהיה בחג של הושענא רבא. ביום זה נרצחה משפחתו של סבי ז"ל עם עוד אלפי אנשים ע"י הנאצים ועוזריהם האוקריאיניים ביריות, וכל זה אירע עוד לפני הביצוע המאורגן והשיטתי של הפתרון הסופי. הנאצים השקיעו את כל כוחם היצירתי בחיפוש דרכים להשמיד את בני עמנו, וזה היה אחת השיטות, שאותן הם ניסו. תם, אך לא יישלם לעולם. רב הנסתר על הגלוי. חסרים לי עדיין תמונות של בני המשפחה, חסרים לי סיפור חייהם, מחשבותיהם וחוויותיהם. כמובן, שאביא את הדברים, אם יהיו לי, לחילופין אני מניח שיהיו כאלה ממשפחתי שיואילו להמשיך ולפתח זאת בעתיד היותר רחוק. בכל מקרה לא משנה מה עוד אגלה ואחשוף, תמיד אחיה בתחושה, שעדיין רב הנסתר על הגלוי.
כאשר למדנו כילדים על השואה במסגרת שיעורי היסטוריה, זה תמיד הצטייר לנו כעולם רחוק מכאן הן במקום והן בזמן. עשינו הפרדה דיכוטומית מוחלטת בין חיינו בהווה לבין הזוועות הנוראיות, שקרו בעבר. זה כנראה עזר לנו להכיל את הדברים מבחינה נפשית, אך האם זה באמת היה כ"כ רחוק? האם זו היסטוריה רחוקה או שמא זו אקטואליה עדכנית מאין כמותה? גבירותיי ורבותיי, זה לא קרה לפני כל כך הרבה זמן. מדובר על ילדים, שהיו בגיל של אבא שלי הביולוגי ז"ל, כשהם נרצחו (בני 4,6 8). כמו כן היו שם גם ילדים שבעת הירצחם היו קצת יותר מבוגרים מאבי הביולוגי ז"ל כאשר הם נרצחו (10,12,15,17). כמו כן היו שם אנשים בוגרים שהיו בתקופה זו בעת הירצחם בגילם של סבי וסבתי ז"ל, וכן מבוגרים וזקנים בדור שמעל סבי וסבתי ז"ל. בקיצור: זה לא רחוק בכלל, זה מאוד מאוד קרוב, וזה קרה לא מזמן בכלל!!!! וכאן מתחילות השאלות: מה היה קורה אילו? מה היה קורה, אילו כל המשפחות הן סבי והן של סבתי ז"ל היו עולות לארץ לפני השואה? סביר להניח שחלק מהנרצחים היו חיים איתנו עוד היום (זה לא קרוב??? זה לא עדכני??), ושרוב הנרצחים היו זוכים למות בשיבה טובה בארץ הקודש. ומה היה קורה, אילו סבי וסבתי ז"ל לא היו מוצאים לנכון לעלות לארץ? אז סביר להניח, שהם הם היו נספים עם אבי הביולוגי ז"ל, שהיה אז בן 4 בלבד באותו מקום, ואז אני לא הייתי בא לעולם אף פעם, וכל המשפחה שלי לא הייתה באה לעולם אף פעם (הילדים שלי והילדים שיהיו להם בעז"ה), וכל עץ החיים והשורשים שלנו היה נגדע ונקטע לחלוטין. זהו כוחו של הגורל והמזל, שסבי, סבתי ואבי הביולוגי ז"ל כשאירית הפליטה למשפחה, שכמעט כולה הושמדה בשואה זכו בחיים, וזהו תפקידי כדור שלישי לזוועות הללו להביא את הדברים בפניכם ולהפיצם ברבים, שכן מעבר לעניין האישי שלי בתיעוד של המשפחה שלי, יש גם חשיבות לנושא בשל היותו אקטואלי, חי ובועט מאי פעם, ואסור בתכלית האיסור להפוך אותו להיסטוריה רחוקה ומנותקת מההוויה היומיומית שלנו כאן. דור השואה התאפיין בעצב, בשתיקה ובתוגה תוך ניסיון לנתק בין ההוויה הציונית של המדינה הצעירה לבין העבר הגלותי המכביד והקשה, ששמנו אותו מאחור והסתכלנו עליו בתערובת של בושה, קלון, בוז וזלזול. דור התקומה חייב לשזור את החוט הזה ולהדק אותו על לוח ליבו בכל כוחו בחוזקה וללא חשש ומורא. דור זה (הדור השלישי) לא חווה את טראומת השואה ישירות, ודווקא בגלל זה מוטלת עלייו החובה הקדושה לצעוק את האמת שלו בכל מקום ובכל זמן ולא להסתפק רק באבל, בדממה ובתוגה של הדורות הקודמים. הפצת טיוטת דו"ח מבקר המדינה היא אסורה בתכלית האיסור ע"פ החוק, ולכן כל מי שמוצא לנכון להדליף את הטיוטה הוא עבריין, וכל מי שמפרסם את החומר, שהודלף לו או מקיים עליה דיון ציבורי הוא בגדר שותף לעבירה. כל מי שמכיר קצת את עבודת הביקורת יודע שטיוטת דו"ח הביקורת לא כוללת את תגובת המבוקרים, ולאחר קבלת תגובת המבוקרים דו"ח הביקורת הסופי יכול להיראות אחרת לחלוטין מאשר הטיוטה הראשונית. טיוטת דו"ח ביקורת היא כמו ההערות שאנו רושמים לעצמנו בצד בזמן המבחן. האם על זה נקבל את הציון? זה דומה למשפט פלילי, שבו גוזרים את דינו של הנאשם מבלי שמאפשרים לו להגן על עצמו. עבודת הביקורת כוללת את ביצוע הביקורת, הפצת הטיוטה למבוקרים וקבלת תגובתם. לאחר קבלת התגובה מהמבוקרים אז יש במידת הצורך התייחסות לתגובת המבוקרים, וכך יכול להתנהל לו פינג פונג של תגובות והתייחסויות בין המבקר למבוקרים, ורק לאחר שהתמונה ברורה לחלוטין, ואין יותר מה להוסיף או להגיב או להבהיר, רק אז יוצא דו"ח הביקורת הסופי. דו"ח הביקורת הסופי יכול לשנות את הטיוטה תוך קבלת טענות המבוקרים באופן חלקי או מלא, ולחילופין הוא יכול לדחות על הסף את תגובות המבוקרים, אך גם במצב כזה חובתו להביא את תגובות המבוקרים, לשלבן בדו"ח הסופי, להתייחס אליהן בצורה עניינית ולהסביר מדוע הן לא התקבלו.
אז מי היחידים, שיכולים להדליף את טיוטת דו"ח הביקורת? או ממשרד מבקר המדינה או המבוקרים עצמם? ובאשר לעיתונות: מה אצה לכם ובערה לכם הדרך לפרסם דברים חלקיים ובלתי סופיים? מה בדיוק היה קורה, אם הייתם קצת מתאזרים בסבלנות? בהנחה שהדו"ח הסופי יהא זהה לטיוטה, אז איזה נזק יקרה בדיוק, אם תמתינו קצת, אך אם זה יהיה ,חלילה, שונה, אז אתם מעורבים כאן במעשה איוולת שלא רק אסור חוקית אלא גם פגום מבחינה ערכית ומוסרית. מכיוון שהעיתונאים לא יעזו לפרסם את המקורות, שהדליפו להם מצד אחד, ומכיוון שיש לייחס חומרה יתירה להפצת טיוטות ביקורת של מבקר המדינה מצד שני, הרי שיש להרתיע גם עיתונאים באמצעות העמדה לדין ושלילת רישיונות של אלה שבחרו להיות שותפים לעבירה. רק כך הם ילמדו לא להיות שותפים לרמיסת החוק ברגל גסה משיקולים של רייטינג או של ניגוח פוליטי. לצורך כך יש להעמיד צו איסור פרסום גורף על כל טיוטות דו"חות של מבקר המדינה ויש להתייחס בחומרה לכל פרסום, כפי שנעשה במערכת בתי המשפט.
ולעצם מה שרשום בטיוטה מבחינה עניינית (או יותר מדויק: מה שדווח בתקשורת על מה שרשום בטיוטה) אני לא אתייחס לכך מבחינה עניינית, שכן אין לי יומרה להיות שותף לעבירה. את דעתי על מבצע צוק איתן וכן על מבצעים אחרים בעזה הבעתי באתר זה ללא שום קשר לביקורת זו או אחרת. לדעתי, עלינו להפסיק את משחקי המלחמה השטותיים הללו עם החמאס, שבמהלכם אנו מתווכחים ביננו לבין עצמנו מי ניצח ומי הפסיד בנקודות. בפעם הבאה צריך לעשות סוף לסיפור הזה אחת ולתמיד. אם רוסיה, ארה"ב או כל מדינה נורמלית אחרת היה מותקפות באופן כזה, אז הן לא היו נותנות לדברים להימשך ולהימתח כמו מסטיק במשך שנים כה רבות, ותוך ימים ספורים הבעיה הייתה נפתרת בבת אחת, ולא היה יותר דבר כזה בשם חמאס בעזה. ואם אתם חושבים שרק אומות העולם מסוגלות, אז הרשו לי לתקן אתכם, שכן כבר עשינו זאת במלחמת לבנון הראשונה, כאשר העפנו לתוניס את ערפאת וכנופיית המחבלים שלו. חוץ מזה אתם באמת חושבים שצבא אדיר וחזק, שהיה מסוגל תוך שישה ימים להנחיל מכה צורבת למדינות ערב ב-1967, לא יוכל לעשות זאת בשטח הקטן של עזה? הוא יוכל גם יוכל לעשות זאת, אם רק הדרג המדיני ינחה אותו לעשות זאת בצורה חד משמעית במלוא העוצמה ובלי השטויות האלה של מדרגות תגובה, שלא פותרות כהוא זה את הבעיה, ורק מביאות לכך שזה נמשך מעל 50 יום ומדינה שלמה משותקת בגלל חבורה של טרוריסטיים. התנהלות כזו הופכת אותנו לצחוק ולבדיחה, למשל ולשנינה בכל בעולם, וזו גם אחת הסיבות מדוע מתייחסים אלינו כך בזירה הבינ"ל ומדוע האויבים שלנו החיצוניים והפנימיים מרימים את ראשם יותר ויותר לאחרונה.
נכון להיום חיים במדינת ישראל קצת יותר משישה מיליון יהודים. זהו מספר בעל משמעות מיוחדת עבורנו, שכן הוא מסמל את ניצחון שארית הפליטה על הנאצים יימח שמם וזכרם מצד אחד. מצד שני מספר זה ממחיש לנו את ממדי האסון והחורבן, שהמיט עלינו הצורר הנאצי. השואה שקולה בעוצמתה לחורבנה ולאובדנה של מדינת ישראל כולה. מספר זה צריך להזכיר לכל אחד ואחד מאתנו את האיומים והאתגרים, הניצבים בפנינו ע"י אלה שמאיימים בעצם ימים אלה לעשות לנו בדיוק את מה שעשה לנו היטלר מתחילת שנות הארבעים עד אמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת. חלילה לנו הפעם לזלזל באיומים אלה, כפי שקרה בעבר האפל. יש להתייחס אליהם במלוא הרצינות ולהתכונן להתמודד איתם בצורה הכי טובה בשעת צורך. ההבדל היחיד שהפעם 6 המיליונים היהודים וכן שותפינו לדם הלא יהודיים במדינת ישראל יידעו כיצד להגן על עמם, על ארצם ועל מדינתם מפני הצוררים בני העוולה הללו, ולא יובלו יותר כצאן לטבח, כפי שקרה בעבר. בכל דור ודור קם לו צורר חדש, ששואף להשמידנו. בניגוד לכל ההיסטוריה היהודית בגולה הפעם יש לעם היהודי את היכולת, הכוח והרצון להגן על עצמו בעצמו מפני כל סכנה ואיום. אין ספק בכלל, שגלגל ההיסטוריה מסתובב לו שוב פעם לעבר מקומות לא טובים עבורנו. זאת ההזדמנות של העם היהודי לנהוג הפעם באופן שונה בתכלית ולהוכיח זאת לכל העולם. האל בשמיים, שאפשר את הנס האלוהי של הקמת מדינת ישראל בצרוף של נסיבות נדירות במיוחד ובחלון הזדמנויות צר מאוד ועזר להפוך אותו מחלום רחוק למציאות מוחשית וקיימת לבטח גאה בכל אחד מבניו, שהפעם הם בחרו באופן חופשי מרצונם לקחת את גורלם בידם כדי לשמור על ארצם ומולדתם ההיסטורית, ואף מוכנים לשלם את המחיר הכבד ביותר עבור כך וכדי למנוע שואה נוספת. אין קידוש השם, שיכול להיחשב יותר משמעותי מזה, שכן כאן מדובר על מצווה הנוגעת לגורלם ולעתידם של ההמונים והרבים. מצוות השמירה על הארץ וההגנה על העם היהודי דוחה כל דבר אחר, ויש לה עליונות מוחלטת על כל מצווה אחרת (כולל השבת ויום הכיפורים). אומרים לנו שהמציל נפש מישראל משול לאחד שהציל עולם ומלואו. ולמה משולים גיבורי התהילה, שהגנו בגופם, ברוחם ובנפשם ההומיה על הארץ והעם מפני האויבים ושילמו על כך את מלוא המחיר? בעיניי הם משולים ללא כל הגזמה לכאלה שהצילו את היקום כולו על כל הבריאה האלוהית שבו.
חשוב לי לכתוב את הדברים החשובים הללו דווקא ביום העצוב הזה: בניגוד לאומות אחרות או לדתות אחרות העם היהודי מעולם לא אהב או רצה במלחמות. גם בימי הגלות הארוכים העם היהודי שאף לשבת בשקט תחת גפנו ותאנתו ולקיים יחסי שכנות טובים עם הסביבה החיצונית. זה לא תמיד עזר לנו, שכן רדפו אחרינו פוגרומים, פרעות, רציחות, שנאות אנטישמיות, יחס שלילי ומבזה ולבסוף גם שואה אכזרית ומפלצתית. גם היהודים בארץ הקודש לא ששים אלי קרב. אנו מודעים בהחלט למחיר הכבד של המלחמה, ואף אחד מאתנו לא רוצה, שהבנים ישלמו את המחיר ויחזרו בארונות קבורה. הילת הקרב והגבורה של המלחמה לא תצליח לטשטש או להעלים אפילו לרגע את המחיר הנורא בדם. גם מלחמת ששת הימים המוצלחת ביותר מבחינתנו גבתה מחיר דמים לא פשוט. אני מאמין שברגעי האמת רוב מכריע של העם יבחר באופן דמוקרטי בדרך השלום, גם אם יתלוו אליה ויתורים לא פשוטים, וזאת לא רק כדי לחסוך בדם של הבנים אלא גם למען עתידנו כאן בדורות הבאים. אנו רוצים חברה בריאה ונורמלית, שחיה בשקט ובבטחה, ושמקיימת יחסים טובים עם השכנים שלנו. אנו רוצים, שגם לשכנינו יהיה טוב, שכן ברגע שזה יקרה, אז זה יועיל לא רק להם אלא גם לנו. כפי שאני אומר שיחסי אנוש אינם מתמטיקה, ושאחד ועוד אחד ביחסי אנוש זה לא שווה לשתיים אלא לאין סוף, כך גם אני סבור שיחסים טובים בין עמים מביאים לפריחה ולשגשוג אין סופיים. בניגוד מוחלט לאויבינו אנו גם לא שמחים, שנהרגים אצלם בלתי מעורבים בעת מלחמה או מבצע צבאי. הכול טוב ויפה, אבל יש רק בעיה אחת קטנה: רגע האמת הזה טרם הגיע וסביר להניח שלא יגיע גם בדורות הבאים. אויבינו בדור הנוכחי מריחים היטב וכמוצאי שלל רב את כמיהתנו העזה בשלום, והם גם שומעים את הקולות הלחוצים בתוכנו, והם מנצלים זאת עד תום באופן ציני ומניפולטיבי על מנת להונות אותנו, להוליך אותנו בכחש ובמרמה ולהאשים אותנו בסופו של דבר בכך שזה נכשל. האויבים שלנו הם לא מטומטמים וגם לא פרימיטיביים. הם הפכו למתוחכמים, למניפולטיביים ולערמומיים במיוחד. הם יודעים בדיוק מה קורה אצלנו בכל רגע נתון ומשתמשים זה לצרכיהם. הם למעשה יודעים יותר עלינו ממה שאנו יודעים עליהם. הם מאתרים את נקודת החולשה הזו אצלנו (כמו סוחר מכוניות, שמאתר לקוח נלהב במיוחד כדי לגזור עליו קופון) ומנצלים אותה עד תום לטובתם ולתועלתם. והם עושים זאת לא כדי לעשות שלום ביננו לבינם אלא כדי לזרוע בנו תקוות שווא ואשליות בקשר לכך. יש כאלה שהתריעו על כך כל הזמן השכם והערב, יש כאלה שמתעוררים סוף כל סוף רק כעת, ויש כאלה שייקח להם עוד עשרים שנה להתעורר סופית (גם מהמחשבה שסטלין הוא "שמש העמים" לקח להם זמן רב להתעורר). יש גם כאלה שהם עיוורים לחלוטין, ואי אפשר יהיה להעיר אותם אף פעם. מצד שני של המתרס יש את אלה שהם שוחרי רעתנו. הם היו רוצים לראות או בחיסולה הפיזי של המדינה או מצדדים בהפיכתה "בדרכי שלום" למדינה דו-לאומית. אותם אנשים הם היו ערים לאורך כל הזמן ומודעים למצב מראשיתו, אך הם יושבים בשקט משום שהוא נוח להם. כל מה שנותר להם זה לשבת ולחכך ידיהם בהנאה, כאשר הם רואים שמלאכתם נעשית בעזרתם של התמימים והזויים בקרבנו. שלום אמת בינינו לבין שכנינו לא יכון, כל עוד לא בנינו קיר ברזל חזק, יציב ובלתי ניתן לחדירה. עם כל הכבוד לרצוננו העז בשלום, לא הכול תלוי בנו, כי יש גם צד שני, שיש לו תוכניות ושאיפות אחרות לחלוטין, וצריך להיות מודע לכך היטב. מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו, כך מי שרודף שלום, יקבל יחס זהה בדיוק. אל תתחננו אל הנסוגים מגשת: לא צריך לרדוף באובססיביות אחרי שכנינו על מנת שיעשו אתנו שלום, שכן אי אפשר לכפות עליהם את מה שהם לא רוצים בו באמת בתוככי תוכם. רק כאשר הם באמת ירצו בשלום, אז הם ישנו את התרבות הלוחמנית שלהם המעריצה את המוות ואת ההרס, ורק אז השלום יושג בפרק זמן קצר ביותר. הבעיה והמכשול הם לא אצלנו אלא אך ורק אצלם. אין לנו פשוט ברירה אחרת אלא לחיות על חרבנו וזאת כדי של ניפול שוב על חרבם של הצוררים. מצב זה יימשך כל עוד אויבינו הם כאלה, וזה לא הולך להשתנות בקרוב. המחיר הכבד, שאנו נדרשים לשלם נכפה עלינו לשלמו והוא נובע מההכרח להגן על עצמנו מפני חורבן והשמדה.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא היום העצוב ביותר בשנה, והוא מאפיל בעוצמתו גם על יום השואה. רק מי שיודע להעריך ולהוקיר את הנס האלוהי של הקמת המדינה, יעשה הכול כדי לשמור עליה כאוצר יקר, לא יקבל אותה אף פעם כמובנית מאליה, ויהיה מוכן אף לשלם את המחיר הכבד ביותר לשם כך. זו הנחמה היחידה שיכולה להיות ביום עצוב וכואב זה: יש על מה ובשביל מה להילחם ולהיאבק. בניגוד מוחלט לשואה שהיהודים חסרי ההגנה הושמדו והפכו לאפר ואבק ככה סתם ללא כל טעם וסיבה הגיוניים, כאן אנו מגינים על הבית שלנו ועל המשפחה שלנו בכוחות עצמנו מפני האויבים והצוררים. אני מאמין ששמורה לנופלים במערכות ישראל הזכות לשבת במקום מיוחד ליד כיסא הכבוד, והם ניצבים בצדם של מלאכי העליון, ומקבלים כבוד של מלכים לא רק בעולם הזה אלא גם בעולמות הגבוהים. אני יודע היטב, שזה לא יכול להפחית כהוא זה מעוצמת הכאב האדירה על לכתם מאתנו בטרם עת, והלוואי והייתי מוצא מילים יפות מאלה על מנת לבטא את הערכת העם כולו להם. ברם לצערי הרב, לא תמיד המילים היפות יכולות לבטא או להעביר במדויק את העוצמות הרגשיות של התחושות באשר למה שתיארתי כאן. תהא נשמתם של גיבורי ישראל צרורה היטב היטב ולנצח נצחים בצרור חיי האומה.
ביום העצמאות הנוכחי הופיעו בבמה שליד ביתי עלי בוטנר וילדי החוץ, ויצאתי לראות אותם מקרוב. מדוע אני מתחבר מאוד ללהקה הזו? לא בגלל המוסיקה הקלילה והקליטה אלא דווקא בגלל המילים הכנות, המבטאות עצב, כאב, בדידות ומצוקות וכן ביקורת נוקבת וקשה ביותר על אופן ההתנהגות של החברה כלפי היחיד, שאינו משתייך לעדר. למשל, העולם מתואר כעולם פוגעני, מזלזל, אדיש ומנוכר במיוחד. הזמרים בלהקה שרים על אנשים ,ששוחים נגד הזרם ומעודדים את עצמם להמשיך ולעשות את מה שהם אוהבים, גם אם בסופו של דבר, זה לא יצליח, והם ימותו. הם מדברים על הקושי לצאת החוצה לדרך חדשה בסביבה לא מקבלת ולא תומכת תוך סכנה ממשית לצאת קירחים מכאן ומכאן (ואלה הן רק דוגמאות מעטות על "קצה המזלג). כאשר הגעתי לאזור של ההופעה, שהיה מוקף בבני נוער רבים שמחים ומפזזים, חשתי היטב היטב איך זה להרגיש זקן (מה הוא עושה שם בדיוק?), המהלך לו בעולם הצעירים. ראיתי וחשתי במו עיניי את אווירת ה"ביחד" של הישראליים, וזה הבליט לי בצורה מוחשית עד כמה אני יוצא דופן בהקשר זה מבחינת האישיות שלי.
הדבר שבמיוחד בלט לעין זו הסתירה הפנימית בין המוסיקה השמחה של הלהקה לבין המילים העצובות והכואבות, שחודרות ופוצעות את העצבים החשופים. בני נוער צעירים רקדו שם בשמחה פורצת גבולות, בשעה שמילות השירים של הלהקה הן ההיפך המוחלט מכך באופן המובהק ביותר. אני שבתחום השירה מתחבר יותר למילים מאשר למוסיקה (לחנים ועיבוד) לא יכולתי שלא לשים לב לכך. את בני הנוער לעומת זאת מעניינת יותר כנראה המנגינה, וגם אם היו משלבים בה מילים אחרות לחלוטין, גם אז הם סביר להניח היו רוקדים בלא פחות התלהבות ושמחה. מה שמקובל לעשות במישור האישי הוא כמובן לא ייעשה במישור הלאומי, ואני מניח שאף אחד לא היה מעז לקחת מילים עצובות של ימי הזיכרון ולהלביש עליהן מנגינה של ריקודים ושמחה. אני חושב שיש קושי גדול בכך, שכן זה משקף יותר הענות לצרכי הקהל החוגג (פופוליזם), וזה בא על חשבון הכנות והכוונה שעומדות מאחורי המילים שנכתבות. אדם שכותב על כאביו ומצוקותיו, ואחר כך נותן לאחרים להפוך אותם לשירים שמחים, אז או שהרגשות שלו לא היו כנים באמת מלכתחילה או שהוא מזלזל בהם ונותן לאחרים להפוך אותם למשהו אחר לחלוטין מהכוונה המקורית. לטעמי שירה פופוליסטית שאינה כנה מאבדת מערכה ולא יכולה להיות מרגשת כמו כזו שבאה ממעמקי הלב, ומתבטאת לא רק במילים שנכתבו אלא גם בדרך הגשתן לציבור. ודבר אחרון: במעמד זה הבנתי סופית את מה שחשתי בו כבר מזמן: השירה שלי פונה כלפי עצמי פנימה ופחות מתיימרת לצאת החוצה. אז מה בכל זאת גורם לי לצאת החוצה? לא פרסום, לא יוקרה, לא אהדה, לא רחמים ולא כסף!!! הדבר הוא פשוט ביותר: אדם שכולא את כל רגשותיו בפנים ולא מאפשר להם כל פתח מילוט, הדבר בסופו של דבר להתפוצץ בתוכו ולהביא לאסון. הוא חייב למצוא דרך להוציא כדי לשחרר. התחום הוירטואלי הוא לכן הפתרון האידיאלי עבורי. הוא נותן לי חופש הפעולה לעשות את מה שבא לי בלי צורך להתחשב באף אחד או להיות גמיש או להתקפל לנוכח דרישות של אחרים. מול קהל זה פשוט לא יצליח, כי שם אני לא יכול לנהוג בטבעיות לחלוטין ובאופן חופשי, כאשר אני חש שהרבה עיניים ננעצות בי באופן ישיר. זה מתאים יותר כנראה לאנשים מוחצנים ולא לי, ולכן אני אשאר תמיד בתחום הוירטואלי, שנוח לי מאוד, וסביר להניח שלא אעבור למקומות, שבהם אני חש לא טבעי, לא בנוח, והכי חשוב: לא חש בשייכות ובחמימות אמיתית של בית.
לצבא ההגנה לישראל, למפקדיו ולחייליו יש בראש וראשונה את התפקיד החשוב להגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה וכן להכות קשה באויב בעת מלחמות. מה בדיוק קשור מה שאמר סגן הרמטכ"ל לתפקידו הצבאי? כאזרח פרטי יש לו כמובן את הזכות לומר את כל מה שרובץ על לבבו, אבל להופיע במדי צבא ולהגיד דברים, שלא קשורים ישירות לעניינים בטחונים וצבאיים זה פשוט ניצול של המדים לצרכים אחרים. בזירה הבינ"ל לא מבינים את חוסר הנורמליות של מעורבות צבאית בעניינים אזרחיים, ולכן כאשר סגן הרמטכ"ל בלובשו מדים אומר דברים מעין אלה, אז הם ישר מפרשים זאת כאילו מדובר בצבא שלנו, שמתנהג כך כלפי הפלסטינים. אני מניח שלא לכך התכוון סגן הרמטכ"ל בדבריו, אבל הוא היה צריך להיות מודע לכך שבזירה הבינ"ל וכן בקרב אויבינו יעשו מטעמים מאמירותיו. סגן הרמטכ"ל לבטח כיוון בדבריו למקרים מזעזעים כמו רצח משפחת דואבשה או רצח הנער מחמד אבו ח'דיר או ניסיונות הפגיעה בערבים שלא מעורבים ישירות בטרור כנגדנו, אך מה הקשר בין כל האירועים החמורים הללו כשלעצמם לתפקידו הצבאי? ולעצם העניין: מדובר על עשבים שוטים בקרבנו, שעשו מעשים מחרידים ונוראיים, שרוב מוחלט של הציבור בישראל וכן ההנהגה שלנו מגנים בפה מלא ובמלוא החריפות. אז להשוות את זה לגרמניה הנאצית, שבה רוב העם הזדהה עם המעשים המחרידים, שבוצעו כלפי בני עמנו, שכן זו הייתה מדיניות רשמית של השלטון הנאצי? לא קצת הגזמת? ועוד להגיד את הדברים הלא נכונים הללו דווקא ביום השואה, כשאתה לובש מדי צה"ל, וכשבזירה הבינ"ל משתמשים בדברים באופן מעוות כדי לפגוע בישראל עוד יותר? במצב הבינ"ל הנוכחי שבו אנו מותקפים מכל עבר באופן כל כך בלתי מוצדק והגיוני, אז זה העיתוי, שבו בחרת להגיד דברים בלתי נכונים מעין אלה?
ועוד פנינים מבית מדרשו של סגן הרמטכ"ל: בשעת לחימה צריך לקחת סיכונים כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים פלסטיניים. אכן חשוב בשעת קרב לעשות כל מאמץ אפשרי על מנת לא לפגוע בבלתי מעורבים מהצד השני, אבל לקחת סיכונים לכוחותינו בשביל זה? האם סגן הרמטכ"ל מוכן ללכת למשפחה, שאיבדה את היקר לה מכל, להסתכל אליה בלבן של העיניים ולומר לה, שבנה נהרג רק בגלל שהצבא לא רצה לקחת סיכונים כדי חלילה לא לפגוע בבלתי מעורבים פלסטיניים? (זה מזכיר את סיפור הלוחמים בפלמ"ח שחסו על חייו של ערבי זקן, והוא רץ לספר לכל הכפר על נוכחות היהודים, וזה נגמר בטרגדיה ובאסון לכוחותינו. אז אם הייתה לנו את האפשרות להחזיר את הגלגל אחורה, במה הפעם הייתם בוחרים?). הצבא תפקידו הוא לבצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר מתוך שאיפה לצמצם את הסיכונים לכוחותיו למינימום ולא להגדיל אותם. לטעמי יש להעדיף לבצע פעולות צבאיות הכרחיות באופן שיגרום לכמה שפחות סיכונים לכוחותינו, ושום דבר אחר לא שווה להקריב עליו את דמם של חיילינו. כך נוהג גם כל צבא בעולם בשעת לחימה, ואסור שניתן למניפולציות הפסיכולוגיות והרגשיות, שעושים עלינו אויבינו בהקשר זה להשפיע עלינו לרעה. כיצד בדיוק ניתן לסמוך על מפקדים שבשעת קרב יעדיפו להקריב את חייליהם כדי שחלילה לא ייפגעו בלתי מעורבים פלסטיניים?
בשעה שאנו חוגגים את יום העצמאות מתוך תחושה של שמחה על עצם העובדה שיש לנו בכלל מדינה ומתוך מחויבות עמוקה להמשיך ולשמור עליה ולהגן עליה מפני כל צר, זומם, אורב ואויב ומתוך הבנה והפנמה עמוקה, שבניגוד לעבר הגלותי הפעם העם היהודי חייב לקחת את גורלו בידו באופן אקטיבי ופעיל, הרי שלא רחוק מאתנו ובגבולות הריבוניים של אותה מדינה עצמה יש אוכלוסייה, שמציינת יום זה כיום אבל על עצם קיומה של המדינה תוך קיום עצרות המוניות ובנוכחות פוליטיקאים ( אלה לא עשבים שוטים, זו תופעה נרחבת). הדגל שלהם הוא הדגל של פלסטין או של התנועה האסלאמית ולא של מדינת ישראל, תעודת הזהות שלהם היא רק מסמך, שנותן להם זכויות אישיות, ואין לו שום ערך מעבר לכך בשבילם. חלקם חותרים לחיסולה של מדינת ישראל וחלקה האחר רוצים שהיא תהפוך למדינה דו לאומית, ובכך למעשה הם שוללים את זכות היהודים למדינה משלהם, זכות המוקנית מתוקף הזכות הבינ"ל להגדרה עצמית, שהיא זכות בלעדית שלא ניתנת לחלוקה או לשיתוף עם עמים אחרים. בין שני הממדים הללו במדינת ישראל אין דו קיום אמיתי אלא קיום מקביל (אפשר, כמובן, לשחק בצביעות "בנדמה לי", אבל זה לא ישנה את המצב). בד"כ כל ממד חי לו בעולמו שלו, ואין כל מפגש ביניהם. כאשר נוצר מפגש אז הוא יכול להיות במקרה הטוב קורקטי ומנומס ,במקרים אחרים הוא יכול להיות מתוח ומלא בחשדנות, ,במקרים יותר גרועים זה נגמר בהתנגשויות אלימות מבחינה מילולית ופיסית, ובמקרים הקיצוניים במיוחד זה נגמר בטרור לאומני נפשע וזדוני. הפער בין שני הצדדים הוא בלתי ניתן לגישור. כאשר ערביי ישראל בחרו להגדיר את עצמם כפלסטינים, הרוצים לממש את לאומיותם כאן (כן, כן, כאן אצלנו ליד הבית, בגבולות מדינת ישראל הריבונית) ולא כערביי ישראל הרוצים להשתלב בחיי החברה והמדינה הקיימת, הם למעשה קרעו קריעה על כל סיכוי לדו- קיום. אין דו קיום עם כוחות מעין אלה שרוצים להפוך את מדינת ישראל למשהו הנוגד כל כך את חזון הציונות המגולם במגילת העצמאות, קרי מדינה יהודית בלבד בשטחי מדינת ישראל הריבונית. בהקשר זה אין כל מחלוקות גם בין השמאל והימין הישראלי הציוני. שניהם יתייצבו ביחד ולא יתנו יד לדבר הזה מלקרום עור וגידים. בין השמאל והימין הציוני יכולות להיות מחלוקות על כל מה שנוגע לסיכוי להסדר מדיני עתידי, אבל בכל מה שנוגע למדינת ישראל הריבונית בגבולותיה הבינ"ל המוכרים, אין שום מחלוקת. ערביי ישראל הופכים בימינו ליותר ויותר פלסטיניים, ובכך לא רק גוזרים גזר דין מוות על הדו קיום כאן אלא גם מקרבים את השעה, שבו בסופו של דבר יפרוץ עימות פנימי קשה בינינו לבינם. הערבים שמתבכיינים כאן על כך שאין כאן דו קיום צריכים להבין שזו תוצאת לוואי מבחירתם האסטרטגית לנסות לממש הלאומיות הפלסטינית שלהם לא רק בשטחי הרשות הפלסטינית אלא גם כאן לא רחוק מהבית של כל אחד ואחד מאתנו. לנו אין שליטה על בחירותיכם, אבל יש לנו בהחלט שליטה מלאה על המחיר הכבד שתשלמו בעקבותיה. אין פה מצב שתיהנו מכל העולמות, צריך לבחור, ואתם בחרתם, אז תעמדו בבחירתכם כמו גברים ותפסיקו להתבכיין שזה חוזר ופוגע בכם בחזרה כמו בבומרנג.
איזו התייחסות ערכית ומוסרית צריכה להיות לנו כלפי אנשים, שאם חס וחלילה ידם פה הייתה על העליונה, אז היינו נשחטים על ידם כאן אחד אחד בלי שום התלבטויות ושום נקיפות מצפון? המקסימום שאנו יכולים לתת להם זה את הזכות והחופש לשבת בשקט בבתיהם ולנהל בחופשיות את חייהם, וכל זאת בתנאי מפורש שהם יושבים בשקט ולא מעוררים פרובוקציות ומהומות אנרכיסטיות או לאומניות, וזהו לא דבר של מה בכך, שכן את הלוקסוס הזה הם לא היו מאפשרים לנו אם חס וחלילה ידם פה הייתה על העליונה (אז אולי שיעריכו את זה במקום לירוק לבאר שממנה הם שותים??? אין סיכוי!!!). ובאשר לאלה שעושים פה מהומות ופרובוקציות ובאשר לאלה שחותרים להפוך את המדינה למדינה דו-לאומית או לחסלה מבפנים תוך ניצול מחפיר של העובדה שאנו נוהגים בהם "בכפפות של משי, הם לא בעמדה או בפוזיציה להיות עבורנו מטיפי מוסר, שכן הם בעצמם לא היו נותנים לנו את הפריבילגיה אפילו לנשום, אם הם היו מנצחים אותנו במלחמת העצמאות או אם חלילה הם ינצחו אותנו בעתיד.
סטודנטים ערבים ציינו באוניברסיטאות ברחבי מדינת ישראל הריבונית את הנכבה הפלסטינית (גם לי מותר לחגוג את יום העצמאות באוניברסיטת ביר זית? למה להם מותר ולי אסור?) תוך שהם קוראים לנו להכיר בעוול, שנגרם להם כפתח לעתיד משותף. אין צביעות יותר גדולה מזו!!! איזה עתיד משותף בדיוק יהיה לנו עם אנשים, שרואים בהקמת מדינת ישראל אסון ומתאבלים על כך? כיצד בדיוק נוכל לקיים חיים של דו קיום עם אלה שחותרים לבטל את הזכות שלנו למדינה משלנו? ובאשר "לעוול" שנגרם לכם: ההנהגה שלכם חשבה בשנת 1948 שהיא תוכל בעזרת צבאות ערב לנצח. אם זה היה קורה, אז הישוב היהודי היה מושמד כולו בשואה נוספת. זה לא קרה לשמחתנו ולצערכם, ואנחנו בניגוד אליכם נהגנו כלפיכם אחרת לחלוטין וזאת מתוך תפיסה מוסרית וערכית, שאין לפגוע באנשים, שיושבים בשקט ורוצים בסך הכול לחיות את חייהם הפרטיים. ברם ברגע שאתם מרימים ראש ומתחילים לצאת כנגד המדינה, אז ברור לכם שגם הגישה שלנו כלפיכם תשתנה לרעה (אנחנו לא עד כדי כך פראיירים). ההנהגה שלכם בשנת 1948 לקחת סיכון, הימרה על כל הקופה והפסידה. אנחנו אשמים בזה? ועכשיו אתם מצפים, שנחזיר את הגלגל אחורה וניתן לכם מרצוננו החופשי ללא כל תמורה את מה שסירבתם לקבל בשנת 1948? זה לא הולך ככה!! המפסיד במלחמה משלם את המחיר על כישלונו, והתוקפן במיוחד חייב לדעת שיש מחיר כבד לתוקפנותו, והוא לא יוכל להנות מפירות התוקפנות גם בעתיד הרחוק. אם אנחנו היינו חס וחלילה מפסידים במלחמה, אז לא רק שהערבים לא היו מוכנים להקים בעתיד מדינה יהודית מרצונם החופשי אלא שהם היו טורחים להשמיד כל זכר פיזי לנוכחותנו כאן. ברם מה לעשות שהפסדתם, ועכשיו אתם מצפים שניתן לכם בחינם אין כסף את מה שאתם בחיים לא הייתם נותנים לנו, אם הייתם מנצחים? בשם איזו זכות מוסרית? אין לכם שום פתחון פה להטיף לנו מוסר, ואנו לא חייבים לתת לכם שום דבר, אם זה לא תואם את האינטרסים הלאומיים שלנו. האינטרסים שלנו הם שקט, בטחון ושלום, ובשביל אני מאמין גם שרוב הציבור יסכים גם לוותר. אנו לא נוותר על כלום בשביל מילים יפות או אשליות של שלום!! אנו לא נוותר על כלום, כאשר טרור משתולל ולא מפסיק לרגע!!! אנו לא נוותר על כלום, כאשר ההנהגה הנוכחית שלכם מחנכת את הציבור שלה לשנאה, הרס, אלימות, רצח ומוות תוך שהיא מעוררת תסיסה נרחבת גם בקרב ערביי ישראל. אנו נעמוד איתנים כסלע יציב מולכם ומול הקהילה הבינ"ל ולא ניתן לכם דבר וחצי דבר, כל עוד זה לא מבטיח לנו שקט ורגיעה!!!! נכווינו כבר די והותר מאשליות אוסלו!!!! בפעם הבאה לא נולך שולל ע"י המילים היפות שלכם, אלא נבדוק אתכם בקפידה ובזכוכית מגדלת. לעולם לא תקום מדינה פלסטינית כל עוד אין הכרה שלכם בזכות היהודים למדינה משלהם, זכות מוחלטת שאיננה ניתנת לחלוקה עם אף אחד. זכות ההגדרה העצמית שלכם לא תוכל להתממש, כאשר היא מבטלת או מסכנת את זכות ההגדרה העצמית שלנו במולדתנו ההיסטורית. אנו מדינה ריבונית, ואין להנהגה שלכם זכות לדריסת רגל במה שנעשה כאן ובמיוחד בסיוע שאתם נותנים לערביי ישראל בפעולותיהם להפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית. העוול שנגרם לכם הוא כתוצאה ישירה מההתנהגות של ההנהגות שלכם לדורותיהן, הן אלה שלא קיבלו את הצעת החלוקה בעבר, והן אלה שכיום לא מכירות בישראל כמדינה יהודית וזאת כדי להותיר להן פתח של תקווה בעתיד הרחוק יותר להפוך אותה למדינה דו לאומית, ולאחר מכן לדרוש לספח את האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל כולל השטח שלה למדינה פלסטינית עתידית. מדינה פלסטינית במצב הנוכחי היא בגדר סכנה קיומית מזדחלת למדינת ישראל. ושכחתם את עניין 5.5 מיליון פלסטינים, שנמצאים בפזורה? מה יקרה אם מדינה פלסטינית עתידית תיתן להם להיכנס לשטח המוגבל שלה, ואז הם יתיישבו בצפיפות בגבול וינסו כל הזמן לפרוץ אותו במסות גדולות (וכאן העליתי תסריט הגיוני שסביר להניח שיתרחש, ומה באשר לתסריטים הבלתי מתוכננים, שיכולים לקרות? על זה יצא לכם לחשוב?), ונניח לרגע שיהיה מנהיג פלסטיני, שיוותר על זכות השיבה, אז לבטח יהיו כאלה שלא יסכימו אתו וימשיכו בדרך הטרור הנפשע, אז מה בדיוק הועילו חכמים בתקנתם? ואיזה ערך בדיוק יש להסכם איתם? וזה מביא אותי לנקודה החשובה הבאה: חוסר היכולת של ההנהגה הפלסטינית לשלוט ולכפות את רצונה על מה שקורה בשטח. הפלסטינים לא בשלים למדינה, שכן יש אצלם המון גופים שפועלים במקביל ואין להם כל יכולת לאכוף עליהם סדר ומשמעת מגבוה ולהילחם בהם בנחישות, כאשר הם עושים דבר בניגוד לדעתה של ההנהגה. זה בולט מאוד ביחסים בין פת"ח לחמאס ולשאר ארגוני הטרור הפלסטיניים. בקיצור אין לפלסטינים מנהיג כמו בן גוריון, שיכול לכפות את רצונו באופן מעשי בשטח על כולם.
לסיכום: העוול שאתם טוענים שנגרם לכם הוא כתוצאה ממלחמה שלנו לחיים ולקיום, מלחמה שבמהלכה וגם שנים רבות לפניה גם אתם גרמתם עוולות רבות מספור ליהודים (להזכיר לכם את הפוגרומים ואת הפרעות?), אז אל תשחקו לי כאילו אתם שה תמים, שתקפו אותו ללא סיבה הגיונית וגרמו לו עוול, כי אתם ממש ממש לא כאלה!!!!
מוסר וערכים הם לא מושגים, שניתנים לכיפוף או לשינוי בנסיבות כאלה ואחרות. למה הכוונה? אדם, שמחשיב את עצמו למוסרי ולערכי חייב קודם כל להאמין שהוא אכן כזה. שנית, הוא צריך לדעת להתמודד באומץ וללא מורא עם כל אלה שמנסים לפקפק בכך, ודבר אחרון וחשוב: אדם מוסרי וערכי יתנהג אותו דבר בדיוק ולא ישתנה בנסיבות המתחלפות. הוא ינהג בדיוק אותו דבר בין אם הוא עני או עשיר, בין אם הוא חזק או חלש ובין אם הוא פופולרי ונערץ או דחוי, מנודה ומבוזה. זהו אדם שדרכו יותר חשובה לו ממעמדו החברתי. הדרך שלו תהיה קוהרנטית, עקבית ורצופה, והוא ידבק בה בכל הנסיבות. ומה באשר לאנשים לא מוסריים או נטולי חוט שדרה ערכי. כאשר הם יהיו חלשים, אז הם יהיו הכי מוסריים שבעולם ,יטיפו לכולנו השכם והערב מוסר, וישחקו על המצפון החברתי כל הזמן. ברם כאשר הם יתחזקו ויתעצמו, אז הם ישכחו את הכול, ויעשו את מה שהם רוצים ללא כל מגבלות ושיקולים מוסריים. קשה מאוד לאתר אנשים בלתי מוסריים, כאשר הם חלשים ונטולי כוחות או כשזה נוח להם מבחינת האינטרס. יותר קל לאתר ולזהות אותם, כאשר הם הופכים לחזקים, בעלי עוצמה ובטחון עצמי. ובאשר לסכסוך הישראלי פלסטיני: אני חושב שיחסית להתנהגות של מנצחים במלחמות אחרות כלפי המנוצחים, אנו נהגנו כלפי האוכלוסייה הערבית כאן במוסריות גבוהה ביותר. למשל, השיר המנצח של אוקראינה באירוויזיון דיבר על הטיהור האתני, שעשו הרוסים לטטרים. אני בטוח ב-100% שהערבים כאן לא היו רוצים שהרוסים היו אויביהם במלחמת העצמאות במקומנו. אני גם בטוח שהם לא היו רוצים גם את התורכים, כפי שהם לחמו בארמנים ובכורדים, ואפילו את האמריקאים כפי שהם לחמו באינדיאנים הם לא היו בוחרים להם כאויבים. מוסריות גבוהה זו כלפי האוכלוסייה הערבית באה לידי ביטוי ביחסנו כלפיהם בתום מלחמת העצמאות והיא נמשכה באופן רציף ועקבי עד היום תוך כדי שיפור הולך ומתמיד ככל שהשנים עברו. ערביי ישראל (שקוראים לעצמם כיום פלסטינים ובמלחמת העצמאות קראו לעצמם ערביי פלשתינה) רוצים להזכיר לנו את הנכבה שלהם, אבל הם צריכים להיות מודעים שבכך הם דווקא מזכירים לנו טוב טוב שבתקופה הזו הם היו אויבים אכזריים ומרים שלנו, אויבים, שרצחו בנו באכזריות ללא רחם וללא כל שיקולים מוסריים. לאחר שניצחנו אותם ואת צבאות ערב במלחמה נהגנו בהם באופן מוסרי ביותר בהשוואה למנצחים אחרים במלחמות אחרות בעולם. לאחר השתלבותם הגוברת והולכת בחברה הישראלית הם הפסיקו להיחשב לאויבים ונחשבו לחלק מאתנו. הדרך עדיין לא הושלמה, ויש עוד מה לתקן, אבל באופן יחסי למעמדם בתום מלחמת העצמאות מצבם כיום הוא טוב בהרבה. ועתה משום מה חלק מערביי ישראל, שקוראים לעצמם פלסטינים, מתגעגעים משום מה לעבר "המפואר" שלהם, ומתעקשים להחזיר שוב את הגלגל אחורה, ולהיכנס שוב למשבצת של האויבים. וכיצד נוהגים מנצחים במנוצחים במדינות ערב כמו סוריה ובעיראק? ממש באדיבות ובמוסריות. ראו באיזו חמלה דעאש מטפל בשבויי המלחמה שלו!!!! וכיצד הפלסטינים נוהגים במלחמות בינם לבין עצמם? ראו לדוגמא מה עשה החמאס לאנשי פתח לאחר ביצוע ההפיכה בעזה. ראו גם את מאבקי הכנופיות כיום בשטחי הרשות הפלסטינית. אז כלפינו יש לכם טענות בדבר המוסריות שלנו, כאשר ביניכם לבין עצמכם אין שום מוסר, שום ערכים, ואתם הורגים אחד את השני בברבריות במסגרת מאבקי כנופיות? מי שמרשה לעצמו להטיף מוסר לאחרים, מן הראוי שיפשפש טוב טוב במעשיו, ויבדוק טוב טוב האם הוא בעצמו בא כשהוא נקי כפיים. דוגמא נוספת: ח"כים ערבים מטיפים לנו מוסר שאנו לא מספיק דמוקרטיים. והאם אצלכם בעולם הערבי יש מקום אחד לרפואה, שבו הצלחתם לקיים שלטון דמוקרטי אמיתי? והאם ברשות הפלסטינית יש שלטון דמוקרטי ראוי להערצה ולחיקוי? איזה ערך מוסרי יש בכלל להטפות שלכם, אם אתם בעצמכם לא מסוגלים לקיים בבית שלכם ובחצר האחורית שלכם את מה שאתם מבקרים אותו כל כך בחריפות?
אחד ממפקדי הצבא הבכירים הזהיר אתמול שללא שיחות מדיניות, האלימות והטרור יגברו. מפקד זה מבטא גישה הפוכה לחלוטין מזו שמובעת באתר זה. יש להזכיר, כי גישה זו כבר נוסתה במשך שנים ארוכות בתקופת אוסלו ונכשלה באופן מוחלט. גם אז אמרו לנו, שהטרור לא ידעך מעצמו, שאם רק נתחיל לדבר עם הפלסטינים, וניתן להם תקווה, אז הטרור ייחלש וייעלם, ולכן צריך להמתין בסבלנות, ובסוף זה יקרה. (המתנו והמתנו והמתנו ומי לא בא?) אבל..... זה לא קרה. נהפוך הוא, דווקא כשדיברנו איתם, הטרור רק התעצם והגיע למימדים מפלצתיים. חשוב להגיד את הדברים: הטרור הפלסטיני מכה בנו, כאשר הוא חושב שזו העת הנכונה והמתאימה או ההזדמנות הראויה לפגוע בנו ולהשיג משהו כתוצאה מכך, וזה לא קשור בכלל לשיחות המדיניות. ואם כבר מדברים כבר על השפעת השיחות המדיניות, אז הן דווקא מדרבנות את הטרור להיות יותר חזק ועוצמתי. הגישה של "נדבר, ואז הטרור יפחת אליו" משקפת את רוח אוסלו הכושלת. כיום יש ממשלה חדשה, שגישתה חייבת להיות: כל עוד יש טרור ברחובות ושנאה והסתה פרועה בהכוונה מגבוה של הרשות הפלסטינית אין לוותר להם על דבר ועל חצי דבר. בנקודה זו חייבים להיות נחושים ועקביים ולא לוותר לפלסטינים, גם אם זה ייקח שנים רבות, שכן רק כך יש סיכוי שהם ייקחו את העניינים לידיים ברצינות ויתחילו לדבר אחרת ממה שהם מדברים כיום. הרגלנו את הפלסטינים, שזה טבעי ונורמלי שאנו מדברים איתם מצד אחד ומצד שני הם ממשיכים לטבוח בנו ולהפיץ שנאה תהומית כלפינו בהכוונה מגבוה. שני הדברים לא הולכים ביחד, וגם אם ננסה להדביק אותם ביחד באופן מלאכותי, זה תמיד ייגמר בכישלון מוחלט.
ססמאות ססמאות ססמאות נזרוק אותן אל העדר חסר הבינה והמחשבה העצמאית, והוא ישר יאמץ אותן ידקלם אותן כמנטרה קבועה בלי לבדוק לעומק את הדברים. ציטוט: "זו ממשלה מטורפת, הזויה ומסוכנת לישראל, שתביא אתה רק ארונות קבורה" ציטטתי נכון פחות או יותר את מה שהם אמרו? לא סילפתי דבר, נכון? מסתבר, שלא רק פורנוגרפייה זה עניין גיאוגרפיה אלא שגם התפיסה באשר לאנשים הזויים, מטורפים או מסוכנים זה דבר שתלוי בהשקפת העולם, של מי שמבטא את הדברים. הדברים, שאני הולך לכתוב כאן הם מעוגנים היטב בעובדות ובהתרחשויות בשטח. זו המציאות הקשה של חיינו כאן ולא סיסמה ריקה מתוכן. אז אם כבר פותחים את הנושא ומדברים על אנשים הזויים, מטורפים ומסוכנים, אז בואו נפתח את זה עד הסוף ונשתדל לדבר לא רק באמצעות הפחדות איומי סרק וסיסמאות אלא תוך הסתמכות מלאה על עובדות בשטח, שאף אחד לא יכול לחלוק עליהן. האנשים ההזויים, לדעתי, הם אלה שחשבו שבדור הזה ניתן להשיג שלום אמת עם הפלסטינים. אלה האנשים, שהרדימו אותנו בשינה מתוקה, והפיצו בקרבנו את אשליית השלום הזה, ואנו שילמנו על כך מחיר כבד ביותר באמצעות אלפי "קורבנות שלום", שעליהם משום מה אף אחד לא מדבר כיום. הפיגועים הללו בשנות אוסלו הותירו צלקות וטראומות שלא יעברו אף פעם בקרב כל מי שחי פה במדינה. אז כל מי שמרשה לאיים עלינו ולהזהיר אותנו מארונות קבורה, ראוי שייטול קורה מבין עיניו ויתבונן היטב על כל אלפי קורבנות השלום ובני משפחותיהם, שאיבדו את היקר להם מכול. ולטובת מה? כדי להגן על המדינה מפני אויביה? לא ולא!!! הם נפלו לטובת הזיות שווא של נביאי השקר המודרניים, הזיות המנותקות לחלוטין מהמציאות. תודו סוף כל סוף על האמת: פישלתם בגדול!!! הלכתם שבי כעיוורים אחרי המילים היפות של ההנהגה הפלסטינית ולא בדקתם את הדברים לעומקם. אם הייתם בודקים זאת לעומק, אז הייתם מגלים שההנהגה הפלסטינית מעולם לא באמת השתנתה בדרכיה ובגישתה כלפינו. ועכשיו בואו נעבור ברשותכם מהאנשים ההזויים והמסוכנים, שהביאו לנו (ולא בסיסמאות ריקות מתוכן אלא במציאות העובדתית להמון ארונות קבורה) אל האנשים הקיצוניים והמטורפים. עם כבר מדברים על אנשים קיצוניים ומטורפים בשכונה שלנו, אז בואו נדבר קודם כל על החמאס, חזבאללה ואיראן, שחותרים להשמידנו, ומשם בואו נעבור להנהגת הרשות הפלסטינית שאומנם כרגע לא נלחמת בנו באופן צבאי (מגיע לה פרס על זה, לא?) , אבל היא לא חדלה מלהפיץ שנאה והסתה פרועה כלפינו מהיום שהגיעה לפה בחסות הסכם אוסלו ועד ימינו אלה, והיא עושה בקרב בני עמה, בקרב ערביי ישראל וכן בזירה הבינ"ל (ככה לא נוהגת הנהגה שרוצה באמת בשלום לדורות!!!!). ולקינוח יש גם אנשים מסוכנים החיים בקרבנו וחותרים בפעולותיהם להפוך את המדינה שלנו בהדרגה ובאופן מזדחל למדינה דו-לאומית דה-פקטו, ובכך הם מסכנים את כל מרקם היחסים עדין בין יהודים לערבים בארץ הזו. אז ליברמן הוא הדוגמא שמצאתם לנכון להביא לאדם מסוכן, הזוי ומטורף? העובדות מוכיחות באופן הברור ביותר שיש מסביבנו אנשים הזויים, מטורפים ומסוכנים בהרבה וזה בא לידי ביטוי לא רק בדיבורים בעלמא אלא גם באירועים שהתרחשו בשטח ועוד יתרחשו לצערנו בעתיד. אני לא מאמין שליברמן ייזום מלחמות כנגד אויבינו. במקרה הטוב הוא יחזק עוד יותר את ההרתעה הנוקשה שלנו כלפיהם, ויגרום להם לחשוב פעמיים טוב טוב, אם כדאי להם לתקוף אותנו. ואם הם לא יירתעו, אז הוא יעשה הפעם את העבודה כמו שצריך ועד הסוף ולא ינסה לדחות את הקץ עד שנגיע למצב קטסטרופלי. האם אתם רוצים גם בפעם הבאה לתת לחמאס חסינות, כדי שהוא יתעצם לממדים של חזבאללה או שאתם דוגלים כמוני בגישה, שככל שהזמן חולף, אז אנו אומנם קונים כרגע שקט זמני ורגעי, אך בסופו של דבר נשלם על כך בעתיד ביוקר ובריבית דריבית? לסיכום: אם אתם מדברים על אנשים הזויים, מטורפים ומסוכנים מן הראוי לבסס את טיעוניכם על עובדות, על מעשים ועל התרחשויות בשטח ולא על סיסמאות, סטיגמות ודעות קדומות. ודבר אחרון: נתניהו הוא נהדר בתחום הדיבור והשכנוע. כמה חבל שהעשייה מפגרת מאחור. אני מקווה מאוד ששר הביטחון החדש יצמצם את הפער הזה עד המינימום, ויוכיח שלכולנו שהוא לא רק איש של מילים נוקבות אלא גם איש של ביצוע.
אדם שמגדיר את עצמו כקיצוני, הזוי, מסוכן ומטורף מן הראוי שיאשפז את עצמו בדחיפות בבית חולים לחולי נפש לטיפול. בהגדרות כאלה משתמשים בד"כ אנשים, שלא מסכימים עם דעתך ובמקום להתווכח אתך באופן מכובד מבחינה עניינית הם מעדיפים במקום זאת להטיל עליך את הרפש הזה ולתייג אותך ככזה. יש להיזהר משימוש במושגים כאלה כמו ממים רותחים, אלא אם הדברים החמורים שאתה אומר מעוגנים על מסד יציב של עובדות נכונות, שאי אפשר לחלוק עליהן או להתכחש להן. אדם שזורק בפזיזות סיסמאות כאלה לחלל האוויר ללא ביסוס עובדתי, יש לחקור ולבדוק לעומק שמא התכונות שהוא מייחס לזולתו הן בכלל מעידות עליו עצמו (על ראש הגנב בוער הכובע).
ברצוני להתייחס למחול השדים המטורף וההיסטרי, שמתנהל פה בימים האחרונים עקב המינוי הצפוי של ליברמן לשר ביטחון. מחול שדים זה משותף לשמאל כולו וכן לעיתונאות החצר מטעמו, שמנסה להכתיב את התודעה הציבורית במדינה. את הדברים, שאני הולך לכתוב כאן לבטח לא תקראו בתקשורת המוטה, החד צדדית והמגויסת כולה לטובת המחנה, שהפסיד בבחירות הדמוקרטיות האחרונות (אפרופו למי שטוען שיש פה פאשיזם). ונתחיל ברשותכם בקצת היסטוריה על ההיסטריה: כאשר מנחם בגין ז"ל עלה לשלטון בשנת 1977 עלה יוסי שריד ז"ל לשידור בטלוויזיה וטען, שהאיש הזה, שנבחר יוביל אותנו לאסון ולמלחמות עקובות מדם. אנקדוטה נוספת: לפני שאריק שרון ז"ל החליף את אהוד ברק (עם השחר של יום חדש שלו) מפלגת העבודה תיארה בתשדירי התעמולה שלה תסריט אפוקליפטי, שלפיו לאחר בחירתו של שרון ז"ל תפרוץ מלחמה והסכמי השלום עם מצרים וירדן יבוטלו. ונחזור לימינו אלה: לא יכולתי להחמיץ ברשתות החברתיות את ההפחדות מאותו סוג בדיוק: תמונה של דרך איילון מלאה בטנקים ובכיתוב נרשם: "דרך איילון בתקופת ליברמן, שר הביטחון". נו מה אתם אומרים? ועוד אומרים, שהימין מהלך אימים על הציבור ומפחיד אותו סתם. ובכל זאת יש הבדל תהומי: כאשר השמאל מפחיד, אלה בד"כ איומי סרק והפחדות שווא. לעומת זאת הימין מתבסס על עובדות של המציאות הקשה ולא על סיסמאות ריקות מתוכן, ולכן בד"כ התחזיות הפסימיות של הימין הישראלי התגשמו בשטח הלכה למעשה בשטח, ולכן זה לא נועד לצרכי הפחדה אלא על מנת להזהיר בלי להתייפייף או למצוא חן בעיני מישהו באשר למה שיקרה בעתיד, אם לא ננקוט בפעולות מניעה ובלימה הכרחיות.
חשוב להבהיר, כי מחול השדים המטורף הזה הוא מעבר לעניין של ליברמן עצמו. זה משהו עמוק ומושרש הרבה יותר. מחול השדים נובע מהפחד מפני השינוי ההכרחי והנדרש והעדפת הסטטוס קוו על פניו. לא מדובר פה בוויכוח על ערכים מוסריים, הנוגעים לאופן התייחסותנו לחפים מפשע ובלתי מעורבים. בנושא זה ברור שכל גילויי גזענות הם מגונים מיסודם, ויש להיאבק בהם בנחישות וללא פשרות. אז שלא יבלבלו לכם את המוח: מדובר כאן בכלל על הדרך שבה אנו צריכים להתייחס לאויבינו הקמים עלינו מכל עבר. השינוי הוא נדרש, שכן אנו מתנהגים באופן הזוי ולא נורמלי לחלוטין בהשוואה לכל מדינה אחרת בעולם, אם היא הייתה נקלעת למצבנו. אף מדינה בעולם לא הייתה משלימה עם זה שבגבולה הדרומי יושב לו ארגון טרור שבמשך שנים מפציץ את אזרחיה בטילים, חופר מנהרות מתחת לבתים של התושבים, ומתעצם ללא הפסקה. אף מדינה לא הייתה טוענת שאיפוק זה כוח או שאלה "קורבנות של שלום", כאשר מחבלים מתאבדים באוטובוסים, בקניונים ובעוד מקומות בשטחה. אז ליברמן הוא קיצוני והזוי או שמא המצב, שהשלמנו משום מה עם קיומו הוא קיצוני, הזוי ולא נורמלי לחלוטין וזאת לפי כל סטנדרט בינ"ל מקובל?
כדי להבין את הדברים לעומק יש לבחון את ההתנהלות שלנו בעשרים שנה האחרונות מאז הסכמי אוסלו. שני סוגים של ממשלות היו לנו מאז שנחתמו הסכמי אוסלו:
ונחזור ברשותכם שוב להיסטוריה: לאחר שערפאת וכנופיית הטרור שלו גורשו מירדן בספטמבר 1970, הם עברו ללבנון, והחלו להתבסס שם. ממשלות ישראל השונות ניהלו במשך 12 שנה מדיניות של תחזוקה שוטפת ביחס למציאות הזו, וזה בא לידי ביטוי במבצעים צבאיים, שהבולט ביניהם הוא מבצע ליטני. בסופו של דבר ממשלת ישראל הבינה, שתחזוקה שוטפת לטווח הארוך איננה מספיקה, ולכן היא מצאה לנכון לצאת למבצע שלום הגליל, וסילקה את כנופיית הטרור של ערפאת מלבנון לתוניס. רפול ז"ל כתב בספרו בהקשר למלחמת לבנון הראשונה, שהיא נפתחה בתנאים פחות נוחים לנו, שכן אפשרנו לערפאת ולחבר מרעיו להתבסס ולהתחזק שם. מצד שני הוא גם כותב, שאם ישראל לא הייתה מוצאת לנכון לצאת למלחמת לבנון ב-1982, אז אין בכלל ספק שהיא הייתה נדרשת לכך בשנים הבאות ובתנאים פחות טובים בהרבה. מה היה קורה אם נתניהו ויעלון היו ראש הממשלה ושר הביטחון בשנת 1982? סביר להניח שהם היו ממשיכים בתחזוקה השוטפת גם מול ערפאת, כפי שהם עושים כיום מול החמאס, שרק הולך ומתעצם. בגין ז"ל היה לעומת זאת מנהיג מזן אחר. מנהיג, שלא היסס לטרוף את הקלפים על מנת לשנות את כללי המשחק מהיסוד. האם ליברמן יהיה מספיק אמיץ כדי להביא לשינוי הנדרש והמתחייב? לפי הצהרותיו המאוד ברורות - כן. ברם אנו כבר מכירים פוליטיקאים, שמדברים גבוהה גבוהה, אך בשטח לא מגבים את אמירותיהם במעשים. חוץ מזה צריך לזכור שבגין ז"ל היה ראש ממשלה, וליברמן הוא רק שר ביטחון מיועד והוא לא יוכל לעשות דבר וחצי דבר בלי נתניהו ייתן לו גיבוי מלא. האם כניסת ליברמן לממשלה ומינויו לשר ביטחון מסמלים שינוי דרמטי במדיניותו של נתניהו? או שאולי זה נובע רק משיקולים של הרחבת הקואליציה ולא על מנת לשנות מדיניות? את זאת אנו נראה בעתיד. בכל מקרה הזמן לא עוצר, והשטח ממשיך להשתנות לנגד עינינו, ובסופו של דבר נצטרך להגיב ולערוך את ההתאמות הנדרשות. כיום אויבינו יודעים ובטוחים, שלא משנה מה תהיינה תוצאות העימות עימם, הם תמיד יוכלו לחזור לנקודת ההתחלה ולהתחיל שוב מחדש וביתר שאת. אלה כללי משחק, שאנו חייבים לשבור אותם כמה שיותר מהר. עכשיו לכו תחפשו זכר לגישה כזו, כמו שהצגתי לכם בתקשורת המגויסת לטובת השמאל. מצאתם?????
בואו נדבר על הקונספציה של "מלחמת אין ברירה". זו קונספציה שגוייה ומסוכנת מאין כמותה. מה ההיגיון הפנימי, המנחה את אותה קונספציה? אנחנו לא נשלח את חיילינו למלחמה ונסכן את חייהם, כאשר יש אפשרות, שלא לעשות כן!!! אנו נעשה זאת רק כאשר כלו כל הקיצין, ואין שום ברירה אחרת, שכן אנו ניצבים בפני סכנה קיומית, מוחשית ומיידית!!! חוץ מזה באמצעות קונספציה זו אנו מגינים על חיילינו מפני מנהיגים שלוחי רסן ומושחתים, שישלחו את חיילינו למלחמות מיותרות כדי שהם יוכלו להרוויח רווחים פוליטיים מכך!!!!! האם אין סתירה פנימית בדבריך? מצד אחד אתה טוען, שזו קונספציה שגויה ומסוכנת מאין כמותה, אך מצד שני, אתה דווקא מעלה טיעונים הגיוניים, שתומכים בה ומחזקים אותה מאוד. הכיצד זה אפשרי? הייתכן????? היעלה על הדעת?????? אנחנו רוצים תשובות עכשיו!!!!! טוב.... אז אני אינני פוסל על הסף את הרעיון של מלחמת אין ברירה, שכן יש בו הרבה מרכיבים טובים וחיוניים על מנת להגן על חיילינו מפגיעה בלתי הכרחית, אבל מכאן ועד להפוך את הרעיון הזה לקונספציה, שהולכים אחריה באופן עיוור ללא כל שיקול דעת ומחשבה עצמאית ויצירתיות או למדיניות, שמקיימים אותה בכל הנסיבות והתנאים, המרחק הוא רב מאוד. למה הכוונה? אמחיש את דבריי באמצעות מלחמת לבנון הראשונה, שרבים טוענים, שהיא הייתה מלחמת ברירה, ולכן מלחמה מיותרת, שאפשר היה להימנע ממנה (ומכאן ועד הפגנות סוערות כנגד מנחם בגין ז"ל מול ביתו, שבהן נרשם בצבע אדום המספר המעודכן של הנופלים במלחמה המיותרת הדרך הייתה קצרה מאוד). בשנת 1982 ישראל החליטה לסלק את ערפאת ואת צבא הטרור שלו מלבנון. לטענת המבקרים החריפים של המלחמה לא היה צריך לצאת אליה בכלל שכן לא הייתה סכנה קיומית למדינה. ואני שואל אתכם: אנו היינו צריכים לחכות עד שהטרוריסטים היו מתבססים ומתעצמים עוד יותר בלבנון, ורק כאשר הם היו מהווים סכנה קיומית עבורנו, אז הייתם נותנים לנו את הרשות לסלק אותם? הרי במלחמה מעין זו אנו נכנסים אליה בתנאים הכי פחות טובים לנו. יתר על כן אם ממשלות ישראל לפני כן היו אמיצות דיין לפעול ולגרש את הטרוריסטים מלבנון עוד לפני 1982, אז התנאים לכך היו עוד יותר טובים ונוחים עבורנו. בקיצור: ככל שאתה מתעכב ודוחה, אז המצב רק הולך, מסתבך ומחריף, אז צריך לחכות לרגע שהמצב יגיע לסכנה קיומית על מנת לפעול ולעשות את מה שברור לכולם שצריך יהיה לעשותו ממילא בעתיד ובתנאים הכי פחות נוחים לנו? או שמא צריך לפעול הרבה לפני שהמצב מידרדר ומגיע למחוזות הללו? דוגמא נוספת ומעודכנת במיוחד לימינו אלה: השתלטות החמאס על רצועת עזה. גם בהסכם אוסלו, שהוא נראה פחות או יותר כמו גבינה שוויצרית עם המון חורים (את זה אמר נציג הימין הקיצוני והמטורף אהוד ברק- נכתב בציניות למי שלא מבין) יש נקודת אור קטנה. ההסכם קובע, שאנו נותנים שטח לאנשים, שאנו רואים בהם שותפים לדרך השלום (אומנם זה שלום הזוי ומופרך "על הנייר" בלבד, אבל לפחות לפי ההסכם הם נתפסים ככה). ברם ברגע שמשתלטים על השטח שאותו מסרנו ע"פ ההסכם אנשים שחותרים להשמידנו באופן מוצהר וגלוי, הרי שזו הפרת ההסכם החתום. ומה היה עלינו לעשות? באותו רגע היינו צריכים להשתלט על השטח מחדש ולהחזיר אותו לרשות הפלסטינית או לקחת אותו לידינו שוב. אם היינו נוהגים כך, אז זה היה מוצדק גם מבחינה בינ"ל וברוח הסכם אוסלו, שהופר כאן ברגל גסה, ולכן לא מחייב אותנו יותר ברצועת עזה. בנוסף לכך אם היינו נוהגים כך, אז זה היה נעשה גם במחיר נמוך מאוד. ומה בחרנו לעשות במקום זה? לבכות ולהתאונן, לתת לחמאס להשתלט על השטח, להתעצם, לירות עלינו טילים, ולחפור מתחת לבתינו מנהרות. ומה מחירה של מלחמת אין ברירה עתידית כנגדם? יצא לכם לחשוב? לא היה עדיף לצאת למלחמת ברירה כנגדם כאשר הם רק השתלטו על רצועת עזה?
נקודה אחרונה למחשבה: בניגוד לערבים, שיכולים להפסיד במיליון קרבות, לבנות את עצמם שוב מחדש, להתארגן ושוב לתקוף אותנו ביתר שאת, לנו אין את הלוקסוס להפסיד אפילו פעם אחת במלחמת אין ברירה, שכן משמעות הדברים היא חורבן בית שלישי ובכייה לדורות. במהלך שנות קיומה המועטות של המדינה נגזרו עלינו מספר מלחמות אין ברירה, שבהם ניצחנו את אויבינו. האם זה אומר שגם להבא עלינו לחכות רק למצבים של אין ברירה על מנת לפעול בתנאים שהכי פחות טובים לנו? הרי מספיק פעם אחת בלבד שנפסיד במלחמת אין ברירה, והבית שלנו יושמד, אז למה לכל השדים והרוחות לחכות ולהמתין שבכלל נגיע למצבים כאלה? מדוע לא להקדים תרופה למכה על מנת שנבטיח לעצמנו שלעולם לא נגיע לסיטואציות כאלה של אין ברירה? המדינה שלנו זה לא מפעל הפיס או לוטו, ואסור לנו להגיע בכלל למצבים, שבהם אנו מהמרים על גורלנו כאן. אז אומנם ניצחנו במספר מלחמות אין ברירה, אבל אי אפשר לסמוך לעד על אלילת המזל אלא לקחת את גורלנו בידנו ולהבטיח שנעשה ככל שביכולותינו שלא להגיע בכלל למצבים מופקרים של "אין ברירה". לאור זאת יש להשתדל לפעול דווקא במצבים שאנו יוזמים ומתוך בחירה עצמאית שלנו ובתנאים שנוחים לנו ולא לאויבינו. במקביל מצופה מאתנו לסמוך קצת יותר על המנהיגים שלנו, שלא ישלחו את החיילים שלנו למלחמות מיותרות רק בשביל להפיק רווחים פוליטיים. דרך אגב האם גם כיום אתם חושבים, שמנחם בגין ז"ל הפציץ את הכור בעיראק רק כדי לנצח בבחירות של 1981 כפי שטען השמאל? או שמא גם במקרה זה היינו צריכים לחכות עד הרגע שממש לא הייתה לנו ברירה? לסיכום יש היגיון רב ברעיון של מלחמת אין ברירה בעיקר על מנת להציב בפני המנהיגים מחסום ערכי ומוסרי מפני שכרון הכוח הבלתי מוגבל, אבל להפוך אותו לדרך חיים קונספטואלית, זה דבר מסוכן מאוד מאוד.
יצא לכם לחשוב על המשמעות היותר עמוקה של חג הל"ג בעומר או שמא אתם מסתפקים רק בתפוחי האדמה המבושלים והמרשמלו השרופים ובחוויית החגיגה הנהדרת עם הילדים? האם אני סתם מבלבל לכם את המוח, שכשאני מעסיק אתכם במשהו שקצת מנסה לחרוג מהנאות החיים היום יומיות? בילדות שלנו היינו שורפים במדורה דמויות שנואות במיוחד על העם היהודי, כגון: היטלר והמן הרשע וכן דמויות יותר אקטואליות (למשל, נאצר). המשותף לכל הדמויות הללו: כולן ללא יוצא מן הכלל הם אויבים מרים וקשים של העם היהודי, שחלקם המיטו אסונות כבדים עליו, וחלקם האחר ניסו לעשות זאת ונכשלו לשמחתנו הרבה. ההיצמדות אל האויבים החיצוניים מאפשרת לנו להשיג הסכמה מקיר לקיר ולהפוך את החג הזה לחג שאין בו מצד אחד מחלוקות אך אין בו מצד שני גם חשבון נפש פנימי. בדרך זו אנו אומרים, שאנו נבער את כל הדברים הרעים, שמאיימים על קיומנו, ומאותתים לאויבינו הרבים, שלא נהסס להכות בהם ביד חזקה ובזרוע נטויה, אם נידרש לכך. ברם האם זהו הרע היחיד, שיש לבערו? האם באמצעות העיסוק הבלעדי באויבינו החיצוניים אנו גם משלים את עצמנו לחשוב שאנו מושלמים ובדרך זו מכשירים את השרץ בתוכנו? האם בדרך זו אנו לא מתעלמים גם מהדברים הרעים שנמצאים בתוכנו? וזה חוזר לשאלה הראשונה: האם אלה רק חגיגות של הסכמה לאומית רחבה או גם שעת חשבון נפש פנימי נוקב בתוכנו? לטעמי חג זה בא לידי ביטוי בעיקר במשמעות של חשבון נפש פנימי, שבסופו של דבר אנו משליכים לאש את כל הדברים הרעים שנמצאים בתוכנו, ובדרך זו הופכים לאנשים יותר טובים. מטרתו העיקרית של החג היא דווקא להזכיר לנו הרע, שנמצא בקרבנו. אין צורך להזכיר לנו את הרוע, הזדון והרשעות של אויבינו הרבים, זה מובן מאליו לכל אחד מאתנו 365 יום בשנה. הצורך להזכיר הוא דווקא מופנה לעבר דברים שהם כנראה לא מובנים מאליהם לכל אחד ואחד מאתנו, ושאנו נוטים להתעלם מהם לחלוטין בחיי היום יום. מה הכוונה בלבער את הרוע הפנימי? יותר "אהבת לרעך כמוך" ופחות "הלבנת פני רעך ברבים". יותר פרגון הדדי ופחות רכילות ארסית, מרושעת ושקרית, פחות לשון הרע, זלזול, בוז, השמצות, קללות, וולגריות ובהמיות ויותר אנושיות, נימוס, חמלה, הכלה ורוך, יותר אופטימיות וחשיבה חיובית פחות פסימיות ורטינות על חצי הכוס הריקה , יותר הקשבה דו-צדדית ופחות דיבור חד צדדי של חירשים. אז מי שרוצה להסתפק בלחגוג את ל"ג בעומר רק ברובד השטחי של הדלקת המדורות והחגיגות המתלוות לכך, הוא מפספס בדרך זו את העיקר ואת המהות הנגזרת מהמשמעות העמוקה של החג. רק אדם שמבין את משמעות החג, יש סיכוי גדול שלאחר כיבוי המדורות ישתדל להפוך לאדם יותר טוב, ולא ימשיך לנהוג בחייו כתמול שלשום. חג שמח!!!
קיבלתי מידע מדהים על עץ המשפחה של סבי ז"ל יוסף שרייר ז"ל באדיבותה הרבה של ברוק שרייר, ששלחה לי את המידע הזה. יכול להיות שהברוק הזאת היה בת דוד רחוקה שלי (טעון עדיין ברור!!!). להלן המידע, שנשלח אליי, ונתחיל ברשותכם האדיבה (תודה לכם באמת מקרב לב, שאתם מרשים לי!!!) עם הסבא רבא והסבתא רבא של הסבא שלי ז"ל:
כיצד אני יודע שהמידע הזה בכלל רלוונטי למשפחה שלי? בזכות סעיפים 5 ו-6, שמתועדים הן באמצעות דפי העד של יד ושם והן באמצעות מה שרשום על קברו של סבי ז"ל. אמשיך לעדכן, אם יהיה לי עוד מידע.
מה קרה לו לשמאל הישראלי, שהולך לו ומצטמק בשנים האחרונות? היכן נעלמו להם ימי מפא"י ההיסטוריים, שבהם המפלגה הזו שלטה שלטון ללא עוררין על חיינו כאן, ועיצבה במשך שנים ארוכות את פני החברה והמדינה לטוב ולרע? צריך לומר את הדברים באופן הברור ביותר: השמאל הישראלי שינה את פניו לבלי הכר, כך שהקשר בינו לבין מפא"י ההיסטורית הוא מקרי בהחלט. בימי מפא"י שלטה ללא עוררין האסכולה הפרגמטית והריאליסטית. זו אסכולה שצידדה בפשרות ובוויתורים מצד אחד, אך מצד שני היא גם הביטה על המציאות בעיניים מפוכחות ולא הסכימה לעשות שום צעד כלשהו, שאינו תואם את המציאות בשטח. באופן זה הסכימה מפא"י ההיסטורית לתוכנית החלוקה של האו"ם, אך מרגע שזו נדחתה ע"י ערביי פלשתינה, היא נלחמה בהם ללא פשרות, הביאה לניצחון ולהקמת מדינת ישראל על שטח נרחב יותר מזה שהוקצה לה בתוכנית החלוקה של האו"ם. מפא"י ההיסטורית האמינה, שעובדות בשטח קובעות מציאות יותר מאשר צעדים במישור הדיפלומטי, ולכן היא פעלה ברוח הדברים על מנת לחזק את אחיזתנו בכל מקום, שנמצא תחת שליטתנו באמצעות ישובים וגרעיני צבא. מפא"י לא הסכימה לוותר על שום דבר מבלי שנקבל בפועל תמורה ראויה. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נוסדה לה במפלגת העבודה (הממשיכה של מפא"י) אסכולה מתחרה של העכשויזם הרעיוני. בניגוד לאסכולה המציאותית האסכולה המתחרה תבעה להגשים את החזון הלכה למעשה כעת, גם כאשר המציאות לא מתאימה כל כך. ע"פ האסכולה הזו, אם רק נאמין בחזון שלנו ונתמיד לצעוד בדרך שלנו בדבקות, נביא בסופו של דבר גם לשינוי המציאות. זו גישה אקטיבית, שדוחפת ליצור תנאים לשינוי המציאות, והיא יוצאת נגד האסכולה הישנה, שרק מגיבה למה שמתרחש מסביבה, אך לא יוזמת דבר. רבין ז"ל ייצג את האסכולה הרציונלית והספקנית (אפילו בתקופת אוסלו), ואילו שמעון פרס מייצג האסכולה הנגדית, שמאמינה, שאם רק נדבק בדרכנו ובחלומותינו, אז המציאות כבר תתכופף ותותאם למה שאנו מצפים ממנה. על בסיס הוא גם בנה את החזון בדבר מזרח תיכון חדש. המתח בין שני האישים הללו לא היה רק על רקע אישי אלא גם על רקע של מחלוקת באשר לאופן שבו המפלגה צריכה להתנהל. זה מסביר מדוע רבין ז"ל פחות רצה, פקפק והטיל ספק באוסלו, ואילו פרס דחף בכל הכוח ללא היסוס ועם אמונה יוקדת בדבר צדקת הדרך. לאחר רצח רבין ז"ל אסכולה זו התחזקה מאוד, עד שהיא תפסה לה אחיזה מרכזית במפלגה. הוויכוח בין האסכולות הללו הוא למעשה הוויכוח הידוע והישן בין אלה שטוענים שהאדם יכול בכוחותיו הוא לשנות את היסטוריה ואת מהלכה וכן לעצב אותה כרצונו, לעומת אלה שטוענים, שהאדם לא יוכל לעשות דבר וחצי דבר על מנת לשנות את מהלך ההיסטוריה, וכל מה שנותר לו זה לדעת להתאים את עצמו באופן האופטימלי למציאות הנוכחית ולשינויים, שמתרחשים בה (ואם הוא לא יתאים את עצמו, וינסה להגשים חלומותיו תוך התעלמות מהמציאות, אז הוא עושה צעד מסוכן ביותר, שתוצאותיו עלולות להסב לו נזק כבד או להמיט עליו אסון). העובדה שרבים בשמאל עדיין מאמינים באוסלו, למרות שהמציאות העובדתית טופחת על פנינו כל פעם מחדש מעידה על השתלטות האסכולה הזו על השמאל הישראלי. אסכולה זו מייצגת את האמונה היוקדת, הבלתי מתפשרת ועל גבול המשיחיות של השמאל הישראלי והיא דוחקת לפינה את אסכולת הספקנות הגמישה והמציאותית של מפא"י ההיסטורית. מה שמנסה לעשות היום בוז'י הרצוג הוא להחזיר את השמאל הישראלי לאותה שפיות, שאפיינה אותו בעבר, וההתקפות עליו הם מצד אלה שממשיכים לדגול באסכולה ההזויה של העכשויזם הרעיוני, שכבר הוכיחה לכל מי שיש לו קצת שכל בקודקודו עד כמה היא מוטעית ומסוכנת למדינת ישראל. שלא יהיה ספק בכלל לשמאל הישראלי יש הרבה מה לתרום בתחומי הרווחה, החינוך, התרבות, הכלכלה והחברה במדינת ישראל, שם הוא צריך להתמקד, ובזה הוא צריך לעסוק. ברם כאשר בוחר להתרכז בדרך ההזיות והאשליות המדיניות, אז למעשה מאבד את עצמו לדעת. מדוע? זוהי התשובה: גם אנשים שממורמרים עקב מצבם האישי, החברתי והכלכלי לא יעזו לבחור לשלטון בשמאל הדבק בגישתו ההזויה כלפי התהליך המדיני, וזאת משום שבסופו של דבר ברגע האמת רוב האזרחים יעדיפו לבחור בטובת המדינה ולא בטובתם האישית. השמאל הישראלי יוכל לחזור ולהיות רלוונטי רק כאשר יחזור לאסכולה המפוכחת והמציאותית של מפא"י ההיסטורית, ויפסיק לאפשר למשיחיות הבלתי מציאותית והבלתי גמישה ומתפשרת לשלוט בו. האמת צריכה להיאמר: כיום נתניהו בגישתו המציאותית ,המפוכחת והפרגמטית קרוב הרבה יותר למפא"י ההיסטורית מאשר השמאל. למעשה ניתן לומר, שהאסכולה הזו היא האסכולה של השלטון, ומי שבוחר באסכולות הזויות ומשיחיות, ימצא את עצמו מן הסתם באופוזיציה כל הזמן.
האם בכוחו של האדם לעצב בעצמו את ההיסטוריה האנושית ברוח חזונו וחלומותיו או שמא השינויים ההיסטוריים מתרחשים באופן טבעי כתוצאה מתהליכים הדרגתיים של בשלות פנימית, וכל האנשים, שמעורבים בכך הם בסך הכול רוכבים על גל ההצלחה הזה מבחינה תדמיתית, אך השפעתם המעשית היא בסך הכול קטנה. במילים אחרות השינוי היה מתרחש מאליו גם בלעדיהם. למזלנו יש לנו כיום מקרה מתאים מאין כמותו על מנת לבחון את הסוגיה הזו. ניקח את האיש, שמייצג את המעצמה החזקה בעולם, שמאמין, שביכולתו לשנות את המציאות לטובה ע"פ חזונו. זהו נשיא ארה"ב הנוכחי, אובאמה, שהטביע בלב האמריקאית את המשפט היפה: "כן אנחנו יכולים!!!" טוב..... אז בקרוב מסתיימת לה תקופת כהונתו בבית הלבן, ועתה הגיע העת לשאול את השאלה הבאה: האם אובאמה הצליח לעצב את הזירה הבינ"ל ע"פ חזונו? האם כך הוא תכנן שהזירה הבינ"ל תיראה בתום כהונתו? האם הזירה הבינ"ל היא מקום יותר בטוח או פחות בטוח ממה שהייתה לפני שהוא נכנס לתפקיד? (היינו מצפים שלאור חזונו מרחיק הלכת, שהמציאות לפחות תישאר אותו דבר ולא תהיה יותר גרועה, נכון?). אז אם האיש החזק ביותר בעולם לא מסוגל להביא לשינויים, שאליהם הוא מייחל, אז כיצד בדיוק אנו מצפים, שאנשים פחות חזקים ומשפיעים ממנו יצליחו במלאכה זו? אובאמה הוא מקרה קלאסי המוכיח לכל אחד ואחד מאתנו עד כמה מוגבלת יכולתו של האדם להביא לשינוי היסטורי, כאשר המציאות העובדתית לא בשלה לכך. נהפוך הוא: ניסיון להביא לשינוי שלא בעת הנכונה יכול אף להביא במקרים רבים לתוצאות הרסניות וגרועות לאין שיעור בהשוואה אפילו למצב הקודם. אותו דבר בדיוק אפשר להגיד על תהליך אוסלו, שהביא עמו רק דברים רעים בהשוואה למה שהיה כאן לפני כן, ואותו דבר בדיוק אפשר להגיד על חזונו של צ'מברלין באשר לפיוס עם הצורר הנאצי, היטלר. מה הניע את אובאמה ללכת בדרך הזו? אני מניח שהמאבק המוצדק של השחורים בארה"ב לצדק ולשוויון. זה היה מאבק ארוך וממושך, שגבה מחיר כבד, אך בסופו של דבר הביא לשינוי המיוחל. ממאבק זה שאב כנראה אובאמה את תפיסת עולמו, שהשפיעה רבות גם על עיצוב מדיניות החוץ האמריקאית. הבעיה היא שהזירה הבינ"ל איננה דומה בכלל לזירה הפנים מדינתית, שכן היא מורכבת מהרבה שחקנים שונים ומגוונים, שלכל אחד מהם יש אינטרס משלו, ולכן כל שינוי, שאינו תואם את המציאות עלול לגרום לחוסר יציבות גדול ולאסון. המסקנה המתבקשת: בעוד שבזירה המדינתית ניתן להביא לשינויים מרחיקי לכת תוך כדי מאבק עיקש ובלתי מתפשר (לאף אחד אין אשליות, שגם בזירה זו דברים יזרמו באופן חלק, אך לפחות ניתן לומר שזה אפשרי), הרי שבזירה הבינ"ל חייבים להיות הרבה יותר שמרניים ולנקוט משנה זהירות כפול ומכופל וזאת בשל תנאי אי הוודאות הרבים השוררים בה.
תגידו לי בבקשה, כיצד בדיוק המשטרה אמורה לדעת האם החשודים באונס המזעזע של הצעירה המוגבלת בשכלה בערב יום העצמאות עשו זאת על רקע לאומני או לא? אנו אמורים להאמין לכל מה שיוצא לחשודים מהפה ולסווג זאת כאמת? וגם אם המשטרה לא תמצא קצה חוט, שיעיד על הכיוון הזה, האם זה שולל את האפשרות הזו לחלוטין? הרי המשטרה איננה בוחנת לב וכליות של אף אחד, ואין לה באמת מושג מה מתחולל בנפשם של אותם אנשים מתועבים, שביצעו את המעשה הזה. אם היינו באמת בוחני לב וכליות, אז היינו מאתרים את הרוצחים של שלי דדון ז"ל ושל דני כץ ז"ל הרבה לפני שהם ביצעו את מעשיהם וכן את המחבל, שדקר את המאבטח בקניון, שבו הם עבדו יחדיו, וכן את המחבל מבזק, שדרס ולאחר מכן דקר ורצח (וזה רק על קצה המזלג). בקיצור, גם כאשר המשטרה לא מצליחה להוכיח רקע לאומני מבחינה משפטית, אין לשלול זאת על הסף כאפשרות סבירה, שכן בני העוולה לא ייטו לומר את כל האמת בחקירתם, בדיוק כמו שכל שונאינו, שמסתובבים בינינו ברחובות בחופשיות בוחרים במכוון להסתיר זאת היטב בלבבם, ולא נוטים לשתף אותנו בדבר לפני שהם מחליטים לנסות ולרצוח. כמה אנשים כאלה אכולי שנאה תהומית וארסית כלפינו מסתובבים בקרבנו כפצצה מתקתקת? אף אחד לא יכול באמת לדעת מהסיבה הפשוטה, שאנו לא קוראי מחשבות ובוחני לב וכליות. אני רק מרחם על אותם חפים מפשע, שלא עשו מימיהם דבר וחצי דבר רע, ובסך הכול רוצים לחיות את חייהם בשקט ובשלווה, וזוכים ליחס של חשדנות בגלל אותם בני עוולה טרוריסטיים, שמסתתרים בתוכם. ומי אשם במצב הזה? אנחנו? לא ולא!!! הטרוריסטים הם אלה שמביאים אותנו במכוון למצב הנפיץ הזה ביחסי יהודים ערבים בארץ הזו, אז את תלונותיכם תפנו בבקשה ישירות אליהם ,אל אלה שמסיתים כנגדנו על בסיס יום יומי ולהנהגה שלהם שלא עושה דבר וחצי דבר בשביל לעצור את זה.
אתמול שודרה בערוץ 10 כתבה על האווירה האנטי ציונית ברחבי קמפוסים רבים בארה"ב. זו כתבה מזעזעת ומטלטלת ביותר, שבמסגרתה אנו עדים למסע השיסוי והדה-לגיטימציה, שעושים למדינת ישראל בארה"ב. מעבר למטעני השנאה האדירים כלפי מדינתנו בלטו לרעה במיוחד היהודים, שהופיעו בכתבה. חלקם פוחדים מהצל של עצמם, ומנסים להסתיר ולהסוות כל סממן לזהות שלהם, וחלקם האחר משתף פעולה עם מסע השטנה המטורף כלפינו. אלה הם היהודים הגלותיים, שתמיד מחפשים את האשם בנו ולא באלה שתוקפים אותנו. ומה היה חסר לנו בסיפור הזה? להיכן לכל השדים והרוחות נעלמה מדינת ישראל ומדוע היא נרדמה בשמירה מול מה שקורה שם? בכתבה הופיעו 5 נשיאי אוניברסיטאות מרחבי הארץ. אחד טען, שמה שקורה כרגע בארה"ב זה בגדר סכנה קיומית למדינת ישראל, שני אמר שמדינת ישראל לא משקיעה שום דבר בהסברה בינ"ל, ואילו שלישי ניסה להסביר, שהתייחסנו לכך בעבר כתופעה שולית, וצמחה לנו לפתע מול העיניים מפלצת נוראית (גם את הנאצים ראו בעבר כתופעה שולית, שצריך להתעלם ממנה). מה שראינו בכתבה זו תוצאת לוואי של מלחמת הסתה בינ"ל יום יומית, שמנהלת כנגדנו הרשות הפלסטינית משנת 1993 ועד היום. במלחמה זו בחרנו להיכנע מראש, שכן הפקרנו לחלוטין את הזירה לאויבינו. כאשר האמת שלך לא מוצגת לראווה בחוצות, אז אתה מפקיר את הזירה לשקרים של אויביך. אז מה יש לעשות? קודם כל יש להתייחס מבחינה עניינית לכל מה שאומרים שונאינו ועוכרי ישראל בכתבה. בכתבה זו ראינו ברית מתועבת בין פלסטיניים, אנטישמיים, המון בור ונבער ויהודים גלותיים שטופי שנאה עצמית יוקדת. עלינו לנפץ לרסיסים את הברית הזאת באמצעות הסברה אינטנסיבית על בסיס יום יומי ובמיוחד בכל מקומות, שאליהם חדר הזדון הזה. במקביל יש לרכז את כל הכוחות האפשריים, שקיימים בקרבנו ולשלוח אותם באופן מאסיבי לכל המקומות על מנת שיהוו משקל נגד הולם לאויבינו, שכן אחרת אנו נותנים להם את החופש להשליט בקמפוסים אווירה של פחד וטרור רעיוני.
במישור הענייני צריך לטפל בנושא בדרך הבאה:
כמו כן יש להכניס כוחות מאסיביים לכל הקמפוסים ולא להסס מלהתעמת שם עם כל שונאינו כדי שהם יפסיקו לחוש בטחון כה גדול שם, בטחון שמאפשר להם חופש מוחלט להשליט טרור רעיוני, פאשיסטי ונפשע באשר לכל יהודי, שמנסה להשמיע דבר מה המפריך את השקרים שלהם (ראיתם בכתבה של השוטרים, שהוזעקו לפנות מהקמפוס יהודייה, שניסתה לומר דברים לטובת מדינת ישראל? לאיפה נעלם חופש הביטוי?)
להזכירכם השואה לא התחילה בהשמדה הפיסית של העם היהודי. היא החלה שנים רבות לפני כן עם מסע הדה-לגיטימציה כנגדו. הפעם אסור לנו לשתוק בפחד. עלינו להתייצב בכל מקום אפשרי מול כל כוחות הרשע הללו ולצעוק את דברינו בקול ברור וצלול, שכן כיום לא העם היהודי עומד על הפרק אלא קיומה של מדינת ישראל. בניגוד לעבר הפעם היהודים לא ישתקו ויתנו יד חופשית לרשעים לעשות מה שבא להם בלי תגובה הולמת.
כנקודת מוצא לדיון בנושא יום ירושלים נתחיל דווקא עם חג הפסח. חג הפסח מסמל את יציאתנו כעם מעבדות לחירות. האם באמת יצאנו מעבדות לחירות? סיומה של הגדת הפסח מבהיר נקודה זו. בסיומה של קריאת ההגדה כולנו קוראים: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" רוצה לומר: החירות האמיתית של העם לא תושלם מבלי שתהא לו מדינה משלו בארץ אבותיו, שבירתה היא ירושלים. משפט זה היה מתאים מאוד לאלפיים שנות הגולה הארוכות, והבהיר לכל יהודי באשר הוא שאין חרות אמיתית ללא עצמאות לאומית. משפט זה ביטא את הרצון, את השאיפה, את התפילה ואת התקווה, שביום מן הימים תוקם לה מדינה יהודית, שבירתה היא ירושלים. גם בשבתם בגלות היהודים לא הפסיקו להתפלל ולייחל ליום שבו הם יחזרו לארץ מולדתם ויחדשו בה את ביתם הלאומי. זה בא לידי ביטוי גם במשפט: "אם אשכחך ירושלים, תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרך". הגעגועים לארץ ישראל ולירושלים באו לידי ביטוי גם בשירתו של יהודה הלוי, שכתב: "ליבי במזרח ואנוכי בקצות המערב". יום ירושלים בא להזכיר לכל אחד מאתנו את הקשר הבל יינתק, שנמשך במשך דורות ועובר כשרשרת מאב לבנו בין העם היהודי לבין מולדתו ההיסטורית. יום זה הוא חשוב במיוחד בימים טרופים אלה, כאשר נשמעים יותר ויותר קולות, שמציירים אותנו ככובשים זרים או כקולניאליסטיים, שהשתלטו על שטח, שאינו שלהם.
טוב.... אז מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948, וירושלים המאוחדת שוחררה בשנת 1967, אז מדוע אנו ממשיכים לקרוא את המשפט המסיים את ההגדה: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" הרי משפט זה מבטא את תחושות העם היהודי בזמן היותו בגלות הארוכה? אנו ממשיכים לקרוא את המשפט הזה, שכן טרם יצאנו לחלוטין מעבדות לחירות. קשה מאוד לנתק את העם היהודי מעברו הגלותי, שנמשך 2000 שנה זאת בפרק זמן קצר מאוד (במונחים היסטוריים) של 68 שנה בלבד. לדעתי, ירושלים הבנויה לא מסמלת רק את ירושלים הפיזית והגשמית, שנמצאת מול עינינו, אלא גם את ירושלים שברוח ושבלב. כיצד זה נגיע לירושלים שבלב ונצא בדרך זו מעבדות לחירות מלאה? באמצעות מאבק עיקש בכל האלמנטים הגלותיים, המושרשים היטב בקרב בני עמנו. מהם אותם אלמנטים גלותיים, שלא מאפשרים לנו לתפקד כמדינה נורמלית?
3. ההתייחסות לאויבים שלנו ברחמנות יוצאת דופן בהשוואה לכל מדינה אחרת בכדור הארץ.
4. הנטייה שלנו לאפשר לכל העולם ואשתו להתערב לנו בעניינינו הפנימיים כל הזמן וללא הפסקה. זו סכנה גדולה לאובדן הריבונות והשליטה שלנו על גורלנו.
5. העכשויזם הרעיוני והילדותי של חוסר יכולת לדחות סיפוקים והדרישה להגשים חלומות כאן ועכשיו, גם אם העת לכך לא בשלה.
6. הנטייה (מימין ומשמאל) להרים ידיים ולנתק את עצמנו מהמדינה, כאשר הדברים לא נראים כמסתדרים ע"פ מה שאנו רוצים. אמירות כגון: "זו לא המדינה שלי" "אני לא ארצה לגדל את ילדיי כאן", "צריך להחליף את העם" מבטאות את התפיסה הגלותית, שישר מרימה ידיים, כאשר דברים לא מסתדרים. זו בריחה פחדנית מהמציאות במקום התמודדות אמיצה אתה. (אין לי ארץ אחרת ועובדה זו לא צריכה להיות מותנה במצב רוח זה או אחר של מן דהוא).
7. התמקדות בדיבורים ריקים מתוכן, המשקפים פני מציאות רעה במקום בעשייה משנה פני מציאות לטובה.
8. ריבים פנימיים בינינו לבין עצמנו במקום ניסיון אמיתי וכנה למצוא מכנה משותף רחב ככל שניתן.
9. העדפת ההסתגרות בגטו הסקטוריאלי והמגזרי על פני כור ההיתוך המנסה לשלב את כל המרכיבים של החברה הישראלית וליצור מהם משהו חדש, מקורי וייחודי החוצה את כל הגבולות של הסטיגמות והדעות הקדומות.
10. העדפת הפופוליזם השקרי והנוח על פני האמת הפחות נוחה. הנטייה להוציא להורג את השליח במקום לטפל בתופעות החמורות, שעליהם הוא מצביע. הנטייה לדבר בסיסמאות רגשיות וריקות מתוכן עובדתי במקום בצורה מחושבת ועניינית.
שקר עובדתי, שחוזרים עליו באופן אינטנסיבי במטרה לגרום לאנשים רבים להאמין לו כאמת צרופה הוא בגדר פשע גזעני ופאשיסטי, וזה בכלל לא משנה מאיזה מחנה או מאיזה אדם זה מגיע וכלפי מי זה מופנה. זה יכול להיות מופנה כלפי יחיד, כלפי חבורה של אנשים וגם כלפי עמים ומדינות. ברוב מוחלט של המקרים מבצעי הפשע הזה יוצאים ממנו בשלום, ואינם נדרשים לשלם את המחיר או במישור הפלילי או במישור הנזיקי או אפילו במישור הציבורי, ודווקא בגלל זה פשע מעין זה הופך לכל כך מסוכן וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לשרש אותו מהיסוד. ומה באשר לאלה שחוזרים באופן אינטנסיבי על האמת העובדתית ולא מרפים ממנה אפילו לרגע? אנשים, שנוהגים כך הם שותפים למצווה קדושה לא רק ברמה הערכית והמוסרית אלא גם מבחינה דתית. יתר על כן הדרך האפקטיבית היחידה להיאבק עם פשעים פאשיסטיים שקריים מעין אלה היא רק בדרך האינטנסיבית, שכן רק באמצעותה מתעצבת לה תודעה ציבורית ונוצרים כוח ומשקל נגדיים, שבולמים את השקר ומונעים ממנו להשתלט ולהרוס כל חלקה טובה. קולקטיביזם המבוסס על אמת עובדתית והיסטורית אינו חלילה פאשיזם אלא מצווה המקדשת את דרכו של הקולקטיב. פאשיזם לא קיים רק במחנה מסוים או בציבור מסוים של אנשים, הוא קיים בכל מקום, שבו מופצים שקרים וחצאי אמיתות או שמסתירים עובדות חשובות מידיעת הציבור. הצדק נמצא בצד אלה שלא מהססים להתמודד באומץ לב גם עם עובדות ואמיתות, שלא נוחות להם. תמיד תהא ידם של אלה שלא מסתירים דבר מתחת לשולחן עליונה מבחינה מוסרית וערכית על אלה שיש להם מה להסתיר או שאינם נוהגים בשקיפות מלאה. כיצד נגן על האמת שלנו הפרטית והקולקטיבית? האם באמצעות התעלמות מהשקרים של אויבינו? לא ולא!!! בדרך זו הם רק יתפשטו עוד ועוד לכל עבר כמו שריפה בשדה קוצים. אנו נשתמש בשיטתו של המלומד היהודי הכוזרי, שלימד אותנו דבר מה על שיטות אפקטיביות לוויכוח ולפולמוס, כלומר, אנו נצטט את הדברים, שאומרים אויבינו במלואם, ואז אחד לאחד אנו נדאג להפריך אותם מבחינה עובדתית, כך שהם יפלו אחד אחר השני כמו מגדל קלפים. לא נסתפק בכך, אלא נחזור על הדברים באופן אינטנסיבי ולא נרפה לרגע, עד שהם יביאו לשינוי התודעתי הנדרש.
להזדהות עם כל סבל אנושי כתוצאה ממלחמה אין דבר יותר אנושי ומוסרי מזה. להפגין רגשות של חמלה ורחמים כלפי חפים מפשע מכל הצדדים, שנפגעו במלחמות או בפעולות איבה, זה דבר מקובל ומובן מאליו לכל מי שמחשיב את עצמו לבן אדם עם רגשות (וזה ההיפך המוחלט מאויבינו, שחוגגים את הסבל שלנו בראש חוצות תוך חלוקת דברי מתיקה!!!), אבל בין זה לבין לבקש סליחה או לקבל אחריות או להביע חרטה יש פער עצום. בקשת סליחה או הבעת חרטה - פירושן הוא נטילת אחריות ישירה לסבל, ברם האחריות על העוול, שנגרם לכל קורבנות המלחמות ופעולות האיבה מוטלת ישירות על הצד התוקפן, שיזם את האירועים ולא על זה שמתגונן כנגדם, ולכן כאשר אובאמה הגיע לביקור ביפן הוא אומנם הזדהה עם סבלם של היפנים כתוצאה מהטרגדיה של הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, אך נמנע בתוקף מלבקש סליחה או מלהביע חרטה. אפילו אובאמה הפייסן, שנמנע בכל מאודו מכל עימות עם אויבי ארה"ב יודע היטב שהאשמים האמיתיים בכל עוולות מלחמת העולם השנייה הם המיליטריזם היפני והגרמני, והם אלה שנושאים באחריות ישירה גם לסבל ולקורבנות של בני עמם הם, שנפגעו קשות כתוצאה מהטירוף שלהם עצמם. ובהשאלה לעולם התחבורה: אדם שנפגע בתאונת דרכים, שהוא אשם בה, לא יוכל להטיל את האחריות על כך על אף אחד זולת על עצמו. כנ"ל לגבי הסבל הפלסטיני, שנגרם להם עקב ההתנהגות של הנהגתם מראשית הציונות עד ימינו אלה. אנו יכולים להזדהות עם הסבל שלכם, אך אין זה אומר שאנו אחראים לו, ובשל כך איננו חייבים לכם דבר וחצי דבר בעטיו, וכל צעד של רצון טוב, שאנו עושים כלפיכם איננו נובע מאיזה שהוא חוב מוסרי שלנו כלפיכם, אלא מתוך שאיפה כנה מצדנו להפוך את האזור, שבו אנו חיים לאזור טוב ובטוח יותר לכולם, וכל עוד הנהגתכם הפוליטית לא תשנה דיסקט במוח ולא תעבור מתרבות של שנאה, אלימות והסתה ולתרבות של אהבה ושלום, אז אף פעם לא ייכון שלום בינינו. זה כ"כ פשוט, אלמנטרי וברור להבנה, עד שלעיתים אני מתקשה להבין את כל "בלבולי הביצים" הטפלים, שנאמרים בנושא זה, שכלל לא משפיעים/ ישפיעו או משנים/ ישנו את התמונה כהוא זה, כל עוד זהו המצב העובדתי בשטח בקרב ההנהגה הפלסטינית בשיח שהיא מקיימת עם בני עמה.
כיצד מרגיש אדם, שנרקמה כנגדו עלילת דם מכוערת באשר לנטיות מיניות, שלא היו ולא נבראו מעולם. ולמתקשים להבין אומר זאת בצורה הברורה והכנה ביותר: מה קורה לנפשו של אדם, שאומרים עליו כל הזמן שהוא הומו, למרות שהוא לא היה כזה מעולם, וגם לא מתכוון להיות כזה אף פעם? (פירוש רש"י: נמשך מינית אך ורק לבנות. נקודה!!!! עדיין לא הבנתם? נסו פירוש קסוטו, הוא יותר קל להבנה) כיצד הוא חש ברמה היומיומית, כאשר לא עוזר לו כלום, ואף אחד לא מאמין לו? אלה הן פחות או יותר התחושות, שמלוות אותי כבר למעלה מעשרים שנה ויותר (פלא גדול, שאני זכיתי בכלל לחיות ולשרוד עד היום- ככל הנראה אני בכל זאת חזק מבחינה נפשית לעמוד בזה):
הדברים החמורים שאני כותב כאן ייחרטו לעד כאות קין על מצחם של הרשעים, אנשי האיוולת, הזדון, הרכילות המרושעת ולשון הרע למיניהם. בכל מקרה בזמן הקצוב שנותר לי, אני לא הולך לעשות לכם את החיים קלים, ואני אמשיך להיכנס בכם במלוא העוצמה וללא שום מורא ופחד, כשרק האמת הפנימית שלי ניצבת לצדי ונותרה לי כידידת אמת נצחית . אני רק מקווה ומייחל, שהדברים שאני כותב כאן יסייעו לאנשים, שייקלעו בעתיד למצבים הדומים לשלי, וימנעו בעתיד טרגדיות נוספות. אני כבר שקוע בזה יותר מידי חזק ויותר מידי זמן מכדי שניתן יהיה לעזור לי.
מהיכן החלה עלילת הדם הזו לצבור תאוצה ולמרר את חיי היום יומיים? רק מקום אחד עולה על דעתי כאפשרות לכך, מקום שיש לו גם גישה וגם יכולת להפצת שקרים כאלה באופן נרחב ביותר, מקום שבו גם אני נתקלתי, לצערי, בפועל באין סוף רמיזות ואמירות בהקשר זה במהלך השנים. במקום זה יש גם אנשים טובים ויקרים אך לא חסרים בו, לצערי הרב, גם מנוולים ורשעים במיוחד. העת לא בשלה לכתוב ולהרחיב יותר מכך.
כיצד בכלל להסביר לאדם, שכולו מורכב מגשמיות ויצרים חייתיים את המושג של הרוחניות? הרי זהו מושג מופשט לחלוטין, שאי אפשר לראות אותו, לשמוע אותו ולגעת בו. הדבר היחיד שניתן לומר עליו הוא שניתן לחוש בו היטב באמצעות האווירה הנכונה שהוא משרה על האדם. ומה באשר למי שלא מרגיש בו? ברור מאליו שהוא לא יאמין לדברים, יטה לזלזל בהם, ויסמן אותם במקרה הטוב כהזויים או מופרכים ובמקרה היותר גרוע כמעשה של אחיזת עיניים, בזבוז זמן או רחמנא ליצלן שרלטנות. בין אנשי החומר לאנשי הרוח פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור. שניהם אומנם חיים בזמן מקביל, אך חייהם מתנהלים בממדים נפרדים לחלוטין של קיום. המגע היחיד האפשרי ביניהם מסתיים לרוב בהתנגשות, שמביאה רק ליחס שלילי ולמטענים רגשיים לא טובים וזאת עקב העדר יכולת לתקשורת ולהבנה הדדית. את אנשי הרוח אי אפשר לקנות באמצעות כסף, פרסום ובחורות יפות או כל דבר נוצץ אחר, וזה מאוד מעצבן ומתסכל את אנשי החומר. הם בכלל לא מבינים מה מוצאים להם אנשי הרוח בחיים הפשוטים נטולי ההדר והבילויים האין סופיים. הם מרחמים עליהם, מגלגלים עליהם ובזים להם. אנשי הרוח אף פעם לא יחושו בנוח באווירה מוחצנת ורועשת, וישתדלו להתרחק מכך כמו מאש. אנשי הרוח הם גם לא אנשים של פשרות באשר לאמת הפנימית שלהם, שיותר חשובה להם מטיפוח קשרים חברתיים. אנשי הרוח יחושו מאושרים באמת רק במקומות שמשרים עליהם אוירה רוחנית נעלה, אך לצערם הרב מקומות כאלה הם כטיפה בים בתוך אוקיינוס העולם הגשמי והיצרי שמסביבם. אנשי הרוח נותנים לנפש שלה ולצרכיה עדיפות וקדימות על פני הצרכים הפיזיים והחומריים של הגוף, והם רואים בגוף שלהם כלי או אמצעי שנועד לשרת את נפשם. אנשי הרוח יחפשו את המשמעות העמוקה לכל מה שקורה מסביבם, ולא יסתפקו רק בלחיות את החיים מבלי לחשוב יותר מידי. אנשי הרוח מרחמים על אנשים שמאבדים את נפשם לדעת בכך שהם כובלים אותה והופכים אותה לשפחה נרצעת של הגחמות והיצרים הממכרים של הגוף שלהם (הם פשוט לא יודעים מה הם מפסידים בחייהם). אנשי הרוח יוכלו יותר טוב לעמוד בפיתויים הגשמיים והגופניים, שכן להם חשוב החיבור הנפשי והעמוק בממד הרוחני. בהתייחס לנשים: לאנשי הרוח בניגוד לאנשי החומר חשוב בראש וראשונה לכבוש את נפשן ואת הלב שלהן, והם מאוד בררניים ולא פשרניים בהקשר זה. לאנשי רוח קשה מאוד לקלוט ולעכל שיש בעולם הזה המון נשים שחשוב להם שגברים יימשכו אל הגוף שלהן ולא אל הנפש שלהן.
חשוב לי להבהיר את הנקודה הבאה: הדברים הקשים והנוקבים, שאני כותב באתר זה משקפים את מה שמרתיח לי את הדם ומעצבן אותי ברמות כל כך גבוהות, עד שאינני יכול לשתוק יותר. אין הדבר מעיד על פניה של החברה הישראלית כמכלול. רוב החברה הישראלית מכל הצדדים מורכבת בסה"כ מאנשים מוסריים, ערכיים, טובים וראויים. ברם זה לא אומר שבשביל זה צריך לטשטש, לטייח ולהסתיר מהעין את הדברים הלא טובים ולצייר את המציאות באופן לא נכון ומעוות. אתן לכם דוגמא: אם כל העולם היה מורכב אך ורק מאנשים, כפי שאני מתאר אותם באתר זה, אז הייתה פה אנרכיה מוחלטת והיינו הופכים לסדום ועמורה. אז אומנם במרחב הציבורי יש אנשים בולטים כאלה, אבל מכיוון שיש להם נראות גבוהה ושומעים רק את קולותיהם, אז נוצרת אשליה אופטית שהם כוח משמעותי ורב עוצמה, והאמת היה הפוכה לחלוטין: הם משקפים מיעוט קטן ביותר, שבולט מאוד לעין בגלל רעשנותו והן בגלל שהרוב הוא בד"כ כל כך דומם ושקט. תזכרו טוב טוב את הנקודה הבאה: לא כל מה שאתם רואים, שומעים וחוזים בו ברמה השטחית מבחינה מוחשית וחושית בעולם הזה הוא בהכרח משקף את המציאות העובדתית שבו. רוב הדברים המשקפים את המציאות העובדתית היום יומית בחיינו הם דווקא הדברים המעמיקים, שלא כ"כ מוחצנים ובולטים לעין, ורק המעטים שמעמיקים להסתכל ולבחון אותם, יחושו בהם היטב. אני בהחלט חש היטב בדברים הרבים והטובים, שקיימים בחברה הישראלית, ולכן כל מי שצובע את עולמנו בצבעים של שחור משחור הוא חוטא ומחטיא. עם זאת זה לא אומר שצריך להתעלם מהשחור ולהתייחס אליו כלהד"ם, אם זה בסופו של דבר מקומם, מעצבן, לא צודק, שקרי ומרתיח את הדם. לסיום אצטט משירו המופלא של נתן אלתרמן: "אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים בעיניים פקוחות".
בוקר טוב לך אמריקה!!! מה חשבת לעצמך? חיית עד היום באשליות, שכל מה שקורה אצלנו (בישראל), במזרח התיכון ואפילו באירופה זה רחוק ממך וכלל לא יכול לגעת בך, בפרט שיש בארה"ב נשיא שחשוב מאוד שלא לערער את היחסים עם המוסלמים במדינה, ולכן הוא "הולך על ביצים" בכל התבטאות, שהוא מואיל בטובו להוציא מפיו באשר לטרגדיות מעין אלה. והנה התברר גם לאמריקה הגדולה שאת האידיאולוגיה הנאצית הזו אי אפשר לעצור ולבלום באמצעות גבולות של מדינות בעידן הפתוח לכל של הרשתות החברתיות, שלא מכירות שום מכשול בדרכן. קשה מאוד להילחם במפלצת הזאת מבלי שבראש וראשונה קוראים לה בשמה המפורש באופן ברור וגלוי, וזה כרגע לא נעשה בשל החשש של נשיא ארה"ב מלערער את היחסים עם האוכלוסייה המוסלמית בארה"ב וברחבי העולם. עד שארה"ב לא תשנה דיסקט במוח ותעבור למוד פעולה שונה בתכלית, אז המצב רק ילך ויידרדר ויחריף. זה קורה כיום בארה"ב, באירופה, באפריקה ,בכל רחבי המזרח התיכון ובעוד מקומות בעולם, בדיוק כפי שקרה לנו בדיוק במהלך השנים הארורות של הסכם אוסלו שטרם מצאנו את עוז הרוח ואומץ הלב הכנה על מנת להתנער ממנו באופן מוחלט, ואנו עדיין חיים בצלו המעיק, שרק גורם לנו כל יום מחדש ל"קורבנות שלום" חדשים. המסקנה: אי אפשר לעשות באמת שינוי אמיתי, כאשר ממשיכים ללכת כל הזמן סחור סחור מסביב לזנב של עצמנו מבלי להכיר בראש וראשונה, היכן בדיוק נמצאת הבעיה. ללא הכרה במקור הבעיה, שום דבר לא יעזור ולא יסייע. אז תמשיכו לדבר שטויות על "שלום עכשיו" והסדר מדיני, ואנו נמשיך לקבל בראש בתמורה על התמימות והנאיביות שלכם עוד מלא "קורבנות שלום".
הסכנה המוחשית והמידית להיפצע קשות או לאבד את חיינו הוא לא בפעולות טרור זדוניות ונפשעות אלא דווקא בתאונות דרכים מיותרות. מבחינה סטטיסטית הסיכוי של כל אחד מאתנו להיפצע או להיהרג בפיגוע טרור הוא זניח ושולי יחסית לסיכוי לחוות תאונת דרכים קשה, שתגרום לתוצאה הזו. אני מודה ומתוודה שאני לא נוהג הרבה בכבישי הארץ, אך ממה שהספיקו עיניי לחזות זה מספיק בהחלט בכדי להבין היטב את התמונה הלא פשוטה. אני מתאר לעצמי שמי שנוהג למרחקים כל יום ובמשך שנים וכן כאלה שצברו ניסיון רב משלי יוכלו להעיד על דברים אף יותר חמורים וקשים ממה שאני רואה כמעט תמיד בנסיעותיי הלא כל כך מרובות, שרובן הן קצרות. בעיניי מה שחמור זה לא רק צורות הנהיגה הפרועות, שאני חוזה בהן אלא התחושה של אלה שנוהגים כך, שהם בסדר. במלים אחרות חוסר נטילת אחריות על ההתנהגות הפרועה בכביש או חוסר מודעות מוחלטת לכך. למשל, בשבוע שעבר עמדתי ברמזור בנתיב השמאלי מתוך כוונה לפנות שמאלה, ומימיני עמדה מונית גדולה, שגם לה הייתה אפשרות לפנות שמאלה לנתיב הימני. משום מה אותו נהג מונית החליט לאחר שהרמזור התחלף לירוק לפנות שמאלה מהנתיב הימני ואז לפתע לעשות פרסה לעבר הכיוון הנגדי, וכתוצאה מכך הוא התנגש בי. עצרנו בצד כדי להחליף פרטים, ואז התבררה לי העובדה הפשוטה, שהוא לא רק שלא מודה, אלא שהוא חושב שאני אשם שלא שמתי לב לכוונותיו לעשות פרסה ולא הספקתי לבלום בזמן. מה שחמור פה זו לא תאונת הדרכים אלא שאדם מבוגר (זה לא צעיר פוחז!!) לא מבין בכלל שזו עבירת תנועה חמורה לעשות פניית פרסה מהנתיב הימני, כאשר אתה פונה שמאלה. השילוב בין חוסר מודעות לעבירה, לתחושה שאתה תמיד צודק, והצד השני תמיד אשם גורמים לכך שאדם מעין זה לא ייטול אף פעם אחריות על מעשיו, וכפועל יוצא מכך הוא ימשיך גם בעתיד להתנהג כך בכביש תוך סכנה מוחשית לכך שבפעם הבאה זה עלול עוד להיגמר גם בפציעה או במוות. זו דוגמא אחת. אביא לכם עוד מספר דוגמאות לדברים שאני רואה במהלך נסיעותיי:
טוב... אז כמובן שרוב הנהגים הם נורמטיביים ונוהגים כשורה, אך באופן בולט לרעה יחסית לשטחים ציבוריים אחרים בשטח הציבורי של הכביש נוכחותו של המיעוט האלים והפראי הזה מורגשת היטב לכל אחד ואחד מאיתנו. כשאתם יוצאים לכביש עליכם להיות מודעים לכך שמסביבכם יש מספר נהגים מופרעים/ חולי נפש/ עצבניים/ אלימים/ קצרי רוח וסבלנות/ עם אגו נפוח/ ופסיכופטים חסרי אחריות ומודעות למעשיהם. לא חסרים גם נהגים שרואים בכביש מעין זירת משחקים פרטית שלהם או כאלה שרואים ברכב שלהם אמצעי לגיטימי לפרוק תסכולים, עצבים ואגרסיות. אלה נהגים, שלא צריכים להיות על הכביש, שכן הם מהווים בהתנהגותם סכנת נפשות לכל משתמשי הדרך.
ומה עושה המדינה באשר למיעוט הקטן מבין עברייני התנועה הכבדים שהיא מצליחה לתפוס? היא מעדיפה לתת להם עונשים כספיים כדי להכניס כסף לאוצר המדינה וזאת במקום להוריד אותם מהכביש לתקופות ממושכות, וכך אותם נהגים חוזרים שוב ושוב בשיטת הדלת המסתובבת לכבישים וממשיכים לסכן את חיי כולנו תוך הפעלת טרור על הכביש. יש הרבה מה לעשות!!!! למשל, נהג שעקב נהיגתו הפרועה הרג או פצע קשות בני אדם- רישיונו צריך להישלל לצמיתות. עונש כבד???? הצחקתם אותי!! העונש הכבד באמת נגזר על האדם החף מפשע, שנמצא בקבר או על זה שיסבול מנכות קשה לכל לחייו עקב הפשע הזה שבוצע כנגדו. יש מה לעשות והרבה, אך לצערנו הרב המדינה מעדיפה את הכסף של עברייני התנועה על פני טובת הציבור, ולכן הדברים נראים כפי שהם נראים. כדי להיאבק ביעילות בתאונות הדרכים יש לשלב בין ענישה חריפה, שאיננה חומרית לבין פעולות חינוכיות והרתעתיות במישור הציבורי להגברת המודעות לאחריות הנגזרת מעבריינות מעין זו וזאת מתוך הכרה בכך שהגורם האנושי הוא שאחראי לרוב מוחלט של תאונות הדרכים. כל עוד זה לא יקרה, אז שום דבר לא ישתנה לטובה בהקשר זה לטובה, ואנו נמשיך רק לקטר ולבכות. כאשר בכל נסיעה שאנו נוסעים בכביש אנו נתקלים ביותר ויותר נהגים מסוכנים מעין אלה, זה אומר שמשהו פה לא תקין, אין כאן הרתעה ממשית וזה מחייב טיפול שורש כואב ומהפכני. לא צריך שאותן פצצות מתקתקות תתפוצצנה לנו בפרצוף. יש לטפל בכך הרבה לפני כן באמצעות שלילת רישיונות לתקופות ארוכות ביותר של שנים ממושכות ובמקרים חמורים במיוחד: לצמיתות.
המטרה: להפחית עד המינימום את נוכחותם של עברייני התנועה בכביש.
האמצעי: ענישה חריפה והרתעה קשה ביותר כלפיהם.
אז אומנם כסף רב לאוצר המדינה לא ייכנס כתוצאה מכך, אבל החיים והבריאות שלנו יותר חשובים מאינטרסים כלכליים? נכון?
העולם שלנו מורכב מהמון משבצות על משבצות על משבצות. קשה מאוד שלא להיות מושפע מהן לרעה בדרך זו או אחרת. עם זאת חובה לנסות ולהשתדל עד כמה שניתן ועד כמה שזה אפשרי להתנער מהן, שכן אותן משבצות אחראיות ליצירת חומות של ניכור, חשדנות, איבה ועוינות בין אנשים. למה זה קורה? באופן טבעי כל מי שמשויך למשבצת שלי נחשב לחלק אינטגרלי ממני, ולכן אני מקבל אותו בלי פקפוק ובלי לשאול שאלות כאחד מהחבורה. זה בא בטבעיות מוחלטת, וזורם בקלות ללא כל מכשול. ובאשר לאנשים שמשתייכים למשבצות אחרות, אז אני ישר מסווג אותו במוחי כגורם זר ומאיים, שבמקרה הטוב יש להתרחק ממנו בחשד ובמקרים יותר גרועים להיות מנוכר ועוין כלפיו. קשה לי מאוד לקבל ולהתרגל לעולם מעוות מעין זה של משבצות, שכן הוא מנציח סטיגמות שליליות וגזעניות על קבוצות שלמות של אנשים ויוצר הסתגרות של כל מחנה בגטו משלו. לאלו משבצות אני מתכוון? שמאל מול ימין, יהודים מול ערבים, חילוניים מול דתיים ומול חרדים, שחורי עור מול לבני עור, אשכנזים מול בני עדות המזרח, הומואים מול הטרוסקסואליים, גברים מול נשים. ניתן להוסיף עוד המון משבצות מעין אלה כיד הדמיון החופשי. בקיצור יש לנו כאן סלט מורכב ביותר של משבצות על משבצות ומשבצות בתוך משבצות. וכיצד אני רואה את הדברים ושופט אותם ביחסיי אל בני אדם? כאשר ניצב בפניי אדם כלשהו זה בכלל לא מעניין אותי לאיזו משבצת קולקטיבית הוא משויך, הדבר היחיד שמעניין אותי הוא כיצד הוא מתנהג כבן אדם? האם הוא שייך למחנה של "אהבת לרעך כמוך" ושל דרך הארץ (שזו כל התורה על רגל אחת) או שמא הוא נותן לעולם המשבצות רווי השנאה, הסטיגמות והדעות הרדומות להשתלט על חייו ולנהל אותם.
אז אם מדברים על משבצות, אלו הן 3 המשבצות היחידות הקיימות בחיי הפרטיים:
מדוע אני חש תלוי באוויר? בעולם של משבצות קולקטיביות, גזעניות וסטאירוטיפיות אדם שלא בוחר לעצמו משבצת קולקטיבית נשאר תלוי באוויר. מצד אחד אף אחד לא יכניס אותי למשבצת הראשונה שהיא לא אני, ומצד שני אני אף פעם אכנס ולא אשתלב גם במשבצת השנייה של המנוולים, שמנסים כבר עשרים שנה להכניס אותי למשבצת הראשונה שלא הייתי שייך אליה אף פעם, ואין לי כוונה להיות שייך אליה. אז אומנם להיות תלוי באוויר זה לא נעים בכלל (לפחות זה עדיף מלהיות תלוי על חבל) וזה בכלל לא מוסיף לבריאות ולתוחלת החיים, אבל מצד שני זו האמת שלי, ואני לא מוכן להתפשר עליה. אני שייך אך ורק למקומות שטוב לי בהם, וזה בכלל לא מעניין את "קצה הציפורן שלי" לאיזו משבצת קולקטיבית זה שייך. אני בכלל לא מסתכל על זה באותה ראייה שמסתכלים עליה אנשים הנגועים בדעות קדומות קולקטיביות.
אני מאמין שאת הגישה הזו קיבלתי בבית הספר הראלי בחיפה. מעולם לא התייחסנו שם אל התלמידים ע"פ משבצות קולקטיביות מעין אלה, ומעולם לא סיווגנו אותם בדרך זו והדבקנו עליהם סטיגמות שליליות. התייחסנו זה אל זה באופן ענייני כבני אדם אל בני אדם (יש כאלה שהתחברנו אליהם יותר ויש כאלה שפחות, אך מעולם לא קשרנו בין זה לסטיגמות קולקטיביות אלא ייחסנו את זה ליחסים ביננו לבין עצמנו בלבד). ברם לאחר שיצאתי "לאוניברסיטה של החיים" נדהמתי לגלות שדברים שם מתנהלים באופן שונה לחלוטין. מכיוון שאינני מוכן לקבל זאת כגזירת גורל, שיש להשלים אתה, אז אני חושב שיש מקום להיאבק על מנת לשנות את הגישה במדינה שלנו כלפי בני אדם כפרטים מהקצה אל הקצה.
לסיכום: זה לגיטימי בהחלט שלא להתחבר לאדם כלשהו או לא לאהוב אותו, אך מי שהופך את זה לעניין של הדבקת סטיגמות קולקטיביות הוא פושע. שיא השפלות האנושית בא לידי ביטוי בהדבקת סטיגמות קולקטיביות על אדם שהן בכלל שקריות מבחינה עובדתית. מעשה כזה הוא מבחינתי עיסוק ברפש ובזוהמה של המיץ של הזבל, שנמצא אך ורק בתחתיות של פחי האשפה.
בואו נתייחס ברשותכם לשתי משבצות נפיצות במיוחד במדינת ישראל: היחסים בין ימין לשמאל והיחסים בין יהודים לערבים.
1334 תינוקות תימניים נעלמים להם מכל מיני מקומות במדינה כאילו בלעה אותם האדמה, ואתם רוצים להגיד לי שלא הייתה יד מכוונת למעלה? קראתי בעיתון, שהשמועה עשתה לה כנפיים מפה לאוזן עד שאישה אחת באה לבית החולים, ושאלה שם ללא בושה, איפה מוכרים תינוקות? עכשיו תחשבו שלכל הילדים הללו יש אמא ואבא, סבים וסבתות משני הצדדים, אחים (נניח בממוצע שלושה לכל משפחה?), דודים, דודות ובני דודים ובני דודות. מה זה אומר? שהמדינה הצליחה להעלים במשך 50 שנה כל כך הרבה ילדים ובמקביל להשתיק בדורסנות או בהדבקת סטיגמות של שגעון ומחלות נפש את כל מי שהעז להעלות כל ביקורת בנושא, וזאת כאשר היו כל כך הרבה אנשים מסביב של בני משפחה (עשרת אלפים אם לא יותר), שידעו על זה, אך לא יכלו לעשות דבר וחצי דבר בנושא מפחד מפני השלטון. עכשיו תחשבו לבד מה יכולה המדינה לעשות לאדם אחד נטול כוח, השפעה וקשרים נכונים? היא יכולה לא רק להעלים אותו לחלוטין אלא גם לגרום לכך שאף אחד לא יידע שהוא היה קיים בעולם הזה. זהו כוחו הדורסני של השלטון והממסד מול הפרט החלש, שלא שייך לאליטה החזקה במדינה. זו התנהלות פאשסטית מובהקת, שמסבירה לנו היטב מדוע גם כיום אליטה זו שאיבדה מזמן את השלטון, מנסה בכל דרך אפשרית וללא כל גבולות וחוקים להמשיך ולנהל את המדינה מאחורי הקלעים (באמצעות התקשורת החד צדדית ומוסדות התרבות ההומוגנית), גם כשהיא מהווה מיעוט. יש לחשוף את האמת בפרשה המזעזעת הזו לא רק כדי למצוא את האשמים באיוולת הזו אלא גם כדי ללמוד כמה שיותר על הפרשה ולהפיק ממנה את הלקחים הנדרשים על מנת שדברים מעין אלה לא יחזרו על עצמם בגרסה מודרנית. זה רק אומר שבעבר השלטון היה הרבה יותר מושחת מאשר כיום, רק שלא העזו לדבר מהפחד המשתק מפני התגובה הקשה הצפויה שלו. צר לי לאכזב את כל מי שמתגעגעים לעבר הנוסטלגי, ושחושבים, שהיה פה שמח לפני שנולדנו. אולי היה שמח לאליטה השלטת של מפא"י ומקורביה מחזיקי הפנקס האדום, אך האחרים היו פשוט מופלים לרעה ואומללים, והיחס כלפיהם היה פטרוני, מזלזל, מתנשא ומחפיר, והפרשה של ילדי תימן זה רק דבר אחד בלבד בתוך מכלול שלם של יחסים של האליטה השלטת כלפי האוכלוסיות האחרות בתקופה זו.
ובאשר לאלה שמשתמשים בטענה של צנעת הפרט וחוק, כדי למנוע חקירה של הפרשה : זה נכון בתנאי שהכול היה נעשה באופן כשר ונאות בשקיפות ומעל פני השולחן. החוק לא יכול להיות מקום המפלט והמחסה של עבריינים, ושיקולי צנעת הפרט לא יכולים להתקיים, כאשר מבוצעות, לכאורה, עבירות פליליות בקנה מידה נרחב מעין זה בתוספת שקרים, טיוח והסתרה מכוונת.
מי אנחנו? בראש וראשונה אנחנו בני אדם, שנפשנו נבראה ויצאה מתוך האדמה על מנת להתמזג עם הגוף הפיסי שהולך ונבנה לו בתוך הרחם של אמנו. אדם מול אדמה: הבדל של אות אחת בלבד: ה'. מה זה מסמל? זה מסמל, שנפשנו נוצרה ע"י האל, ובאה מתוכו ומקרבו. לשם מה באנו? שתי מטרות: לעשות דברים טובים או/ וגם ללמדנו וכן את האחרים לקח ומוסר עקב טעויות וזאת כניסיון חיים מצטבר ונרכש. לאחר שמונה ימים של חיים אנו כורתים ברית פיזית וגופנית עם האל, ואז אנו הופכים להיות מבחינה גופנית בלבד ליהודים. ככל שהשנים חולפות להן, אנו מתחילים להבין ולהפנים גם את המרכיב הרוחני והנפשי שביהדותנו, כלומר, שעם ללא מולדת זה כמו סיר ללא מכסה, וכך מתגבשת גם הזהות הישראלית שלנו, המחברת בין שטחי המולדת לבין העם היהודי, שיושב בהם (נפש יהודי הומיה). השילוב בין יהדות לישראליות נועד להוביל אותנו אל המדרגה הבאה: הפיכתנו מבני אדם פיזיים עם אברי גוף לבני אנוש עם נפש הומיה, נשמה בוערת ורוח איתנה הן ביחס בין אדם לחברו והן ביחס בין אדם למולדתו. בעולם מורכב מאוד צריך לדעת כיצד לשלב נכון בין יהדות, ישראליות ואנושיות, ואסור להזניח אף אחת מהן לטובת האחרות. לאחר שהנפש שלנו מסיימת את תפקידה בעולם הזה, היא נפרדת לשלום מהגוף וחוזרת אל האדמה, קרי אל האל שאליו היא הייתה שייכת מיום שבו היא נוצרה, והשרידים היחידים, שנותרים לנוכחותנו בעולם הזה באים לידי ביטוי לא רק בעצמות הפיזיות (זה דבר שולי ומשני) אלא גם במה שהותירה נפשנו ההומיה למשפחתנו וגם לאחרים לדורות הבאים (וזה הדבר החשוב ביותר), ולכן נהוג לומר ביהדות: "מעפר בא ואל עפר ישוב", ואין הכוונה שרק הגוף הפיזי נקבר באדמה, אלא בעיקר שהנפש חוזרת אל האל, קרי אל האדמה.
מי שמתלונן על האנטישמיות הגוברת בעולם ועל הניסיונות לחרם כנגד מדינת ישראל, צריך לדעת ולהבין בדיוק מהיכן זה נובע וכיצד זה התחיל. זה מגיע ישירות כפירות באושים של הסתה פאשיסטית, גזענית ושקרית באופן אינטנסיבי של הרשות הפלסטינית כנגדנו לאורך כל השנים הללו. זו למעשה מלחמה שמנהלת כנגדנו הרשות הפלסטינית בזירה הבינ"ל, ומטרתה היא ליצור בתודעה הבינ"ל אווירה גוברת ומתחזקת של דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולהשתמש לשם כך בתיאורים מפלצתיים, דמוניים וזדוניים במיוחד. אבו מאזן וערפאת נקטו בגישה דו-פרצופית זו לאורך כל השנים: נופת צופים ודיבורים על שלום עם פוליטיקאים ישראלים ועם התקשורת הישראלית ובמקביל השחרת דמותה של ישראל בחו"ל והסתה פרועה כנגדה מבית. כך ערפאת בזמנו דיבר אתנו על שלום, אך כאשר הוא ישב עם שמעון פרס בפאנל בינ"ל הוא האשים את ישראל, שהיא רוצחת פלסטינים בפצצות זרחן, וכך גם שמענו היום את אבו מאזן אומר בפני הפרלמנט האירופי שישראל מבצעת בפלסטינים רצח עם, שלא היה ולא נברא. המסקנה החותכת: האנשים הללו לא רוצים באמת בשלום עם ישראל, וכל הדיבורים שלהם על שלום הם בגדר זריית חול בעיניים, שכן מי שרוצה באמת בשלום לא מתנהג כמו אויב בזירה הבינ"ל תוך שימוש בשקרים אנטשימיים, פאשיסטיים גסים, לא מסית לרצח ולאלימות בקרב בני עמו, ולא מעודד תרבות של שנאה ושל הערצה לאלה שרוצחים בנו בצורה שפלה ונבזית.
במהלך השבוע שמתי לב שציר מוריה בחיפה כוסה בדגלי הגאווה. לתומי חשבתי, שזה בגלל הזדהות עם הטבח הנורא והמזעזע, שבוצע בארה"ב בחברי הקהילה הזו, ואז ביום שישי האחרון הסתבר לי שזה בכלל בגלל מצעד הגאווה, שמתוכנן לצעוד בעיר בציר הזה באותו יום. האמת היא שמעבר למה שרואים בחדשות מעולם לא התעניינתי בנושא זה. ההיתקלות שלי היחידה עם נושא זה הייתה רק כאשר השונאים שלי ניסו להכניס אותי בכוח למשבצת הזו, שאני לא שייך אליה ועשו זאת באופן זדוני שקרי ונפשע, וזאת כאשר אין לי באמת מושג למה? וממה בדיוק זה נובע בנפתולי מוחם המעוות? מסתבר שאותם אנשים לא יודעים דבר וחצי דבר חוץ מאשר לקלל ולנאץ, אבל בסופו של יום מסתבר שכולם כאחד הם פחדנים גדולים או נמושות רכרוכיות, שכן לא מצאתי אפילו אדם אחד אמיץ וכנה, שיעמוד מולי יסתכל לי "בלבן של העיניים" ויסביר לי מבחינה לוגית ועניינית כיצד בדיוק פועל המוח שלו כאשר הוא מגיע לתובנות מעין אלה. מסתבר שבשביל שנאה טהורה אין צורך בכלל בשכל, בהסברים ובמחשבה, מספיק רק רגש רע וזדוני, ששואף להרוס ולהחריב את כל מה שלא נראה לו טוב בעיניים תוך שהוא לא מהסס לשם כך להשתמש בשקרים ולהפיץ אותם כל הזמן בסגנון פאשיסטי על מנת שכולם יאמינו להם.
טוב.... אז ביום שישי נשלח אליי בפייסבוק סרטון המתאר חלק ממה שקרה במצעד הגאווה בחיפה, ואני מתוך סקרנות צפיתי בפעם הראשונה בכך. הסרטון היה ארוך מאוד, חזר על עצמו, ולא הייתה לי סבלנות לצפות בכולו, אבל אני מאמין שמה שצפיתי בו הוא בהחלט מספיק על מנת לחוות את דעתי באופן מושכל. ובכן..... לא ראיתי בסרטון הזה שום מפלצות עם קרניים שטופות מין וזימה. ראיתי בסך הכול אנשים נורמטיביים ונחמדים, שרוקדים, שרים ועושים שמח, ואלמלא הדגלים מסביב מעולם לא הייתי מנחש, שהם שייכים בכלל לקהילה הלהט"בית. אז אומנם אני כבן אדם לא שם לב לדברים הקטנוניים הללו בחיי היום יום, שכן אני מתייג ושופט אנשים לפי התנהגותם ומידת אנושיותם ולא לפי נטייתם המינית, אך גם אם הייתי יותר מקפיד על הפרטים הקטנים ושם לב, אז זה לא היה משנה דבר וחצי דבר מבחינת היחס שלי לאותם אנשים, שכן בניגוד לאנשים החשוכים אני חושב בעזרת הראש שלי ולא בעזרת איבר המין. אני חושב שמצעד הגאווה מהווה אות קין על פניה של החברה בישראל, שכן במדינה נורמלית לא היה מתקיים מצעד, שמייחד את בני הקהילה הזו בלבד, אלא מצעד כללי, שהיו קוראים לו בשם: מצעד האהבה, הסובלנות, הכבוד, האנושיות וההכלה של השונה. במצעד כזה היו משתתפים המוני אנשים ולא רק חברי הקהילה הספציפית הזו. מצעד כזה היה שם דגש לא רק על ענייני הקהילה הספציפית הזו אלא על התמונה הרחבה, הנוגעת ליחס של החברה הישראלית לשונה וליוצא דופן. מטרתי היא לנפץ לרסיסים את כל החומות של האיבה, השנאה, הניכור והחשדנות, ולא שכל קהילה תסתגר בגטו משלה ותקיים שם מצעדים, וזה יכול להתגשם רק כאשר נחשוב בגדול ולא בקטן, כאשר נהיה חלוץ הצועד לפני המחנה ולא סגורים ומבוצרים בתוך החממה שלנו. כדי לפתור בעיות עלינו להיכנס לנעליים של האחרים ולא רק להישאר בתוך הקונכייה שלנו מבודדים וצודקים. אז אומנם על הדרך יהיה בוץ ויעופו גם ניצוצות, אבל אין ברירה, כי אי אפשר לעשות שינוי אמיתי בדרכים יותר סטריליות. בואו נניח לרגע שהשגתם את מטרתכם, ופתרתם את בעיית ההומופוביה במדינת ישראל. אז מה? זה עדיין לא ישנה את המציאות העגומה כהוא זה. אז אומנם הזאבים המנוולים וצמאי הדם לא יעזו יותר להתעסק אתכם, אבל שלא יהיו לכם אשליות שהם לא יחפשו להם קורבנות אחרים מבין האוכלוסיות האחרות של האנשים השונים מהם כדי להמשיך ולהתעלל ולרדת לחייהם. אתם חלק מבעיה יותר רחבה וקשה: היחס של העדר הפרימיטיבי כלפי זה ששונה ויוצא דופן. עכשיו אגלה לכם סוד קטן: אם ממש נתעמק ונחקור לתוך הקרביים של הנושא נגלה שכל אדם ואדם בעולם הזה הוא שונה מחברו. אין אדם שהוא זהה לחלוטין לחברו, שכן כל אדם נושא עמו מטען של DNA הייחודי רק לו. מכיוון שכולנו שונים זה מזה, הרי שבסופו של דבר החברה היא זו שמחליטה איזו שונות לטפח ולהלל ואיזו שונות לבודד, להוקיע ולנדות. שלא יהיה ספק לרגע אחד, גם לי יש קווים אדומים לשונות: לדעתי, החברה חייבת לבלום, לנדות ולדכא שונות, המתבססת על גזענות, אלימות, חוסר דרך ארץ, פשיעה, התנהגות וולגרית ובהמית ובמקביל לקבל באהבה ובהכלה את כל סוגי השונויות המאמינות ב"חיה ותן לחיות". בין שני המחנות הללו מתנהלת מלחמת עולם קשה על פניה ודמותה של החברה הישראלית בעתיד. זהו מאבק המזכיר את מאבקם של השחורים בארה"ב כנגד העבדות. ובאשר ליחס כלפי זה שרוצה לחיות, אך לא מאפשר לאחרים לחיות או כלפי זה שמרשה לעצמו לדחוף את האף הארוך והחטטני שלו לעניינים של האחרים תוך ניסיון בוטה להתערב בחייהם ולנהל אותם, אני לא מאמין שצריך להפנות את הלחי השנייה כלפי אותו אדם באהבה, שכן שיש נסיבות המצדיקות בהחלט להכות אותו בחזרה ובעוצמה על מנת שיבין שיש מחיר כבד להתנהגותו ושלא יקבל חלילה תחושה שאין גבולות ושהכול מותר לו. אני בעד גישה הרבה יותר לוחמנית כלפי כוחות החושך והאפילה הללו מתוך הבנה שלא תמיד דברים מצליחים לזוז קדימה רק באמצעות לבביות מסבירת פנים או שכנוע הגיוני, שלא מועיל כהוא זה כאשר מדובר באנשים שמונעים ע"י רגשות של שנאה יוקדת.
לשמחתי הרבה משרד החינוך משקיע בשנים האחרונות מאמצים כבירים בטיפוח דור חדש של אנשים, שמאמינים שהאחר הוא אני, ושדוגלים ביחס של כבוד והכלה גם כלפי אנשים ששונים מהם. ברם לדעתי אין להסתפק רק במה שקורה בתוך הגבולות של משרד החינוך אלא יש גם לצאת לרחובות עם מסרים מעין אלה מתוך תקווה שיימצאו להם קונים רבים גם בקרב הרבה מבוגרים שפתוחים לשנות כיוון, ושאינם מקובעים בתפיסות מיושנות, שכיום רק משקפות בורות, פרמיטיביות וחשיכה מוחלטים. כאשר המסר של קבלת השונה יחלחל לכל רובדי החברה הישראלית, אז זה גם יפתור על הדרך את הבעיה הנקודתית של הקהילה הלהט"בית. לכל אדם יש בעיה אגוצנטרית, שמטרידה אותו. הדרך היעילה ביותר לטפל בה היא לצאת מהגטו האישי שלי לעבר המרחב הציבורי, לאתר שם אנשים, שסובלים מבעיה דומה או מבעיות אחרות שהן חלק מאותה תופעה רחבה, ואז להתאחד יחד לכוח משמעותי ורב עוצמה, כוח שחוצה דעות פוליטיות ומגזרים. זו הדרך להביא לשינוי כללי ומהפכני, שגם יפתור על הדרך את הבעיות האגוצנטריות של כל אחד ואחד מאתנו. מי שחושב אך ורק על הבעיה שלו, ולא מתעניין באחרים, סביר להניח שיישאר לעד עם אותה בעיה ולא יפתור אותה אף פעם.
דבר אחרון: חברה מודרנית צריכה לדעת לטפח את הפוטנציאל של השונות הנמצא בכל אחד ואחד מאתנו לטובתה, ואז זה יחזור אליה ובגדול. חברה פרימיטיבית לעומת זאת תהיה עסוקה כל היום בסטיגמות ובתיוגים, ומי שמתעסק כל הזמן רק בשלילי, לא פנוי בזמן הקצר שעומד לרשותו לעשות גם דברים חיוביים, והוא אחראי במידה רבה על פניה המכוערות של החברה. חברה שמתעסקת בשלילי כל הזמן, בסוף גם תיראה כך בסופו של דבר. הפוטנציאל החיובי גלום אך ורק באלה שמעדיפים להסתכל על חצי הכוס המלאה במקום על מה שריק בה. הפעם אחרוג ממנהגי הפולני לכתוב על דברים, שמקוממים ומעצבנים אותי ואכתוב על פינות החמד הקטנות היפות, הקיימות בחיים שלנו. שלשום נערכה מסיבת בר המצווה של בני השני, יגל. האירוע היה מרשים ומכובד והסב הנאה מרובה לכל מי שהשתתף בו. אלה הדברים היפים בחיים, שנותנים לנו כמו דלק לנשמה את הכוח להמשיך הלאה ואף פעם לא להתייאש ולהרים ידיים גם ברגעים פחות טובים. בשל כך אנחנו כמו "נחום תקום" ממהרים לקום מייד לאחר כל מכה ולהמשיך הלאה. אין אנו נותנים למכשולים ולמהמורות לגרור אותנו לעבר התהום מצד אחד, אך מצד שני אנו מנסים לא לטשטש אותם אלא להתגבר עליהם בכנות ובפתיחות וללא חשש או מורא ממה שיאמרו האחרים או כיצד זה יצטייר ביניהם. השאיפה של כל אחד מאתנו היא להגדיל כמה שיותר את פינות החמד היפות הללו ולהפוך אותן ליותר ויותר בולטות בחיינו ולפחות יוצאות דופן. לא תמיד זה עוזר, מסתייע או יוצא אל הפועל, אבל ההשתדלות חשובה לא פחות מהתוצאה הסופית. והדבר הכי חשוב: לא לתת לדברים שמקוממים אותך להשתלט על חייך ולהשפיע לרעה על איכותם. צריך לעשות הפרדה מוחלטת בין הדרך שבה אתה החלטת להתמודד עם הדברים בכלים היעילים שעומדים ברשותך לבין המקומות הרעים, שאליהם רוצים לגרור אותך אלה, שהאמת הפנימית שלך לא נוחה להם. חנין זועבי עם ההתלהמות הפרובוקטיבית שלה לא מטרידה אותי כלל וכלל. זה עניין טפל של סגנון ולא של מהות חשובה. המהות היא הרבה יותר מטרידה. חנין זועבי הוא לא בן אדם קיצוני אחד או "עשב שוטה". זו היא נבחרת ציבור, שזכתה לתמיכה של המונים מקרב ערביי ישראל, שכן הם מסכימים לתוכן של הדברים שהיא אומרת (גם אם על הסגנון חלקם לא מסכימים או לחילופין מסכימים בליבם אך לא מעזים לעשות את מה שהיא עושה) אם חנין זועבי וכל חברי הכנסת הערבים, שמתייצבים לימינה היו נחשבים בידי הציבור הערבי לקיצוניים או לעשבים שוטים, אז הם לא היו נכנסים לכנסת בכמויות כאלה. חנין זועבי היא לא המחלה עצמה אלא רק הסימנים החיצוניים שלה, שנראים כעת לעין. חנין זועבי היא סימפטום שולי ולא חשוב למחלה קשה, שדבקה בחלק מערביי ישראל, ושעלולה להחריב את מרקם היחסים העדין ואת הדו קיום בין יהודים לערבים בארץ הזאת ולגרור את כולנו לתהום. זועבי היא ההתפרצות הנראית לעין של המחלה ולא המחלה עצמה, שרובה היא בכלל סמויה מעינינו. האם הגענו לימות המשיח? ח"כים מהשמאל הציוני גם הם הצטרפו בצעקות על זועבי בשל דבריה? הייתכן? אני משפשף את עיניי בתדהמה ולא מאמין למה שהן רואות!!! עד כה שתקתם או דיברתם בסגנון רפה ומגומגם כלפי כל ההתלהמות של חברי הכנסת הערבים, ובכך תרמתם רבות להכשרת השרץ הזה. מה קרה שהתעוררתם פתאום? הסגנון המתלהם של זועבי הפחיד אתכם? אותי מפחידה יותר דווקא המהות של הדברים מאשר הסגנון, שבו משתמשים כדי לבטא את אותה מהות. השמאל הציוני במדינת ישראל חייב להתעורר ולהבין שדמוקרטיה לא יכולה להכיל אנשים, שרוצים להרוס את המדינה מבפנים ולהביא לכיליונה. הוויכוח בין השמאל הציוני לימין הציוני הוא לגיטימי, שכן שני הצדדים למרות כל המחלוקות הנוקבות ביניהם בסך הכול ובשורה התחתונה רוצים לשמור ולהגן על הבית שלנו. עם זאת הדמוקרטיה שלנו צריכה להגן על עצמה מפני אלה שרוצים להרוס את הבית מבפנים ולא לתת להם לפעול בשם חופש הביטוי, שאיננו אלא כסות לחופש השיסוי, ושעלול להביא רק להרס ולחורבן. לסיכום הבעיה היא לא בסגנון המשתלח של זועבי אלא בכך שרוב ערביי ישראל מסכימים למהות הדברים שהיא אומרת, ולכן סילוקה מהכנסת לא יפתור את הבעיה כהוא זה אלא רק יטאטא אותה מתחת לשטיח, ואנו נמשיך לשחק במשחקי "הנדמה לי".
אנו נוטים לייחס חשיבות מופרזת לסגנון זה או אחר, ובכך אנו מזניחים את הטיפול במהות, שזה העיקר. למשל, אבו מאזן וערפאת הם אנשים שונים לחלוטין בדרך הסגנון שלהם. רבים מאתנו חיו באשליות, שבגלל שאבו מאזן נראה יותק סולידי, מהוגן, מאופק ומנומס בסגנונו מערפאת, אז אפשר להפוך אותו לשותף לשלום. זו הייתה אשליה אופטית, שכן מבחינה מהותית אין הבדל בין ערפאת הפרובוקטיבי לבין אבו מאזן המאופק. זו למעשה בדיוק אותה גברת בשינוי אדרת. מדוע אנו בד"כ שופטים וחורצים דין ע"פ סגנון ולא ע"פ מהות? כי מהות דורשת מאתנו לחקור ולרדת לעומקם של דברים, ואילו שיפוט ע"פ סגנון הוא שטחי בלבד ולא מצריך מאתנו מאמץ מיוחד. במיוחד בחברה המודרנית הממהרת כל הזמן אין לנו מספיק פנאי להתעמק בדברים, ולכן אנו מסתפקים בראייה חפוזה ובהתרשמות שטחית על מנת להגיע לתובנות שיפוטיות (שלפעמים הן שגויות ומעוותות לחלוטין), ולאחר מכן ממשיכים לרוץ הלאה בחיינו לעבר הנקודה הבאה, שגם בה אנו נוהגים אותו דבר. ואז פתאום אנו מתעוררים בהפתעה ומשתוממים: איך זה קרה לנו?
באופן כללי אני טיפוס של ריאל פוליטיק, כלומר, כאשר אתה מנסה לממש את ערכיך במנותק לחלוטין מהמציאות של החיים לפניך, אז סביר להניח שתישאר בסופו של דבר קירח מכל הכיוונים ותאבד את כל עולמך (עיין ערך הסכם אוסלו), אבל יש מקרים עקרוניים, שמצדיקים היצמדות לערכים חשובים מאוד, במיוחד כאלה המעידים על צדקת דרכך המוסרית והערכית. המקרה של סאגת הפיוס עם תורכיה הוא דוגמא טיפוסית לכך. מדינת ישראל לא יכולה לתת יד אפילו ברמיזה לגישה, שמנסה להפוך את הטרוריסטים התוקפניים לקורבנות תמימים. זוהי בדיוק הגישה שאותה אימצו להם אויבינו כדי לנהל את מלחמתם כנגדנו, וזאת על מנת הן להצדיק את הפגיעה הקשה בנו והן כדי להתבכיין לאחר מכן עקב התגובה הלגיטימית שלנו כלפיהם. "הרצחת וגם התבכיינת?" להזכיר לכם? המשט של המרמרה היה מורכב מטרוריסטים עוינים ומצוידים היטב בנשק, שידעו היטב מה צפוי להתרחש במקרה של היתקלות עם חיילינו. המשט הזה ניסה לחדור לשטח המים הטריטוריאליים של ישראל ללא רשות, הפר את ריבונותה, ונועד לתמוך במשטר הלא חוקי של החמאס ברצועת עזה, שהוא בעצמו משטר של טרור, ששואף להשמידנו. במצב מעין זה חובתה האלמנטרית והבסיסית של המדינה להעלות את לוחמיה על הספינה ולבדוק קודם כל, שאין בה משלוחי נשק לחמאס. הלוחמים של השייטת נקלעו בהפתעה מוחלטת לסכנת חיים ממשית, ולכן לא הייתה להם ברירה אלא להגיב בירי חי. בנס גדול זה לא נגמר בחיילים הרוגים, ואלמלא התגובה בירי חי, זה מה שהיה ככל הנראה גם קורה. האשמים בסיפור הזה הם ברורים, ואי אפשר לתת יד להפיכת הטרוריסטים הנבזיים לקורבנות תמימים. גם על טורקיה רובצת האחריות, שהרשתה למארגני המשט להפליג ולא בדקה שאין הם מצוידים בנשק רב. הסכם פיוס שמשלם פיצויים לאנשי הזדון הללו שנפגעו בצדק עקב תוקפנותם הוא בגדר איוולת מוסרית וערכית, ואנו בעצמנו נותנים לכך יד, וזה לא נראה לי סביר והגיוני. אולי גם נשלם פיצויים למחבלים, שבאו לרצוח יהודים, ונורו למוות ע"י כוחות הביטחון? אז אומנם לפיוס עם טורקיה יש תועלות כלכליות ומדיניות מידיות, אך מבחינה מוסרית וערכית זוהי איוולת שאין כדוגמתה. ולטווח רחוק יותר זה עוד יעלה לנו ביוקר רב, שכן אנו במו ידינו נותנים גיבוי כאן באמצעות תשלום הפיצויים וההתנצלות לגישת הקורבנות והמסכנות של אויבינו הנאלחים ביותר. אף מדינה בעולם לא הייתה מסכימה להתנצל בפני אלה שהפרו את ריבונותה ברגל גסה ולאחר מכן תקפו בכוח את חייליה (שלא לדבר בכלל על תשלום פיצויים). ולסיום אי אפשר בלי צחוק הגורל: מי שמסייע ותומך בטרור רצחני שלא יצפה לחסינות ממנו ושלא יופתע כלל וכלל אם בשלב מסוים בעתיד זה יחזור אליו כמו בומרנג כואב. טרור הוא כמו מחלת סרטן מדבקת ומתפשטת, מי שנותן לו גיבוי במקום אחד, לא יכול להבטיח, שזה לא יתפשט כמו מגיפה איומה ונוראה לכל העולם. כדי להיאבק בטרור ביעילות יש להגדירו ככזה בכל מקום בעולם ובכל הנסיבות, ואסור לנהוג במדיניות צבועה של איפה ואיפה בהקשר זה. סאגה זו מזכירה לי בדיוק את ההתנהלות של הנהג הפרוע והעבריין, שברגע שמישהו מעז להגיד לו משהו על צורת נהיגתו הוא ישר תוקף ומאשים בחזרה (צודק או לא צודק- זה כלל לא רלוונטי: העיקר שתתקוף במלוא הכוח בחזרה כדי להסיר ממך אחריות). זה בדיוק התרגיל הכוחני שעשתה תורכיה לישראל: האשימה אותנו במחדלים שעליהם היא נושאת באחריות ישירה, ואנחנו במקום להתעקש על מה שאנו מאמינים בו, נכנענו ונתנו יד לכך בסופו של דבר. ע"פ סולם הערכים שלי: אם אתה שגית וטעית, אז תהיה אמיץ ותודה בטעות שלך, אך אם אתה משוכנע בכל לבבך שאתה צודק אז אל תמכור אף פעם את צדקתך, שכן בלעדיה, אתה לא שווה דבר וחצי דבר.
בואו נדבר ברשותכם על החלטת החלוקה של האו"ם. החלטה זו נתנה את הגושפנקא הבינ"ל הרשמית והסופית לכך שיש לנו זכות להקים מדינה יהודית במקום הזה וזאת בשל הקשר העמוק והגורדי ביננו לבינו, קשר שנמשך לאורך הדורות ולא חדל ונפסק אף פעם. זהו קשר היסטורי, דתי, לאומי ותרבותי. הארץ משופעת לאורכה ולרוחבה בשרידים ארכיאולוגיים מרובים, המעידים על נוכחותנו ועל הקשר העמוק שלנו עם האדמה הזו, והחלטת החלוקה מטביעה את חותמת ההכרה הבינ"ל בכך. לאור זאת המשפט החשוב והמרגש ביותר במגילת העצמאות, המסכם נקודה זו (ואנו שומעים זאת בקולו של דוד בן גוריון, שמשתנה כאשר הוא מקריא אותו) הוא: "על כן מתוקף זכותנו ההיסטורית והמוסרית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".
ועכשיו בואו נעבור ברשותכם לצדו השני של המתרס. החלטת החלוקה מדברת גם על הקמת מדינה ערבית, ואותי מסקרנת כמובן, השאלה הבאה: מדוע נרשם בנוסח ההחלטה מדינה ערבית ולא מדינה פלסטינית? הרי ברור שאין לחשוד בקהילה הבינ"ל שהיא מוטה לטובתנו ומנסה בדרך כלשהי לשכתב את ההיסטוריה לרעת הפלסטינים. אם היה אכן עם פלסטיני בשנת 1948, היעלה על הדעת, שנוסח החלטת החלוקה לא היה משקף את המציאות הזו באופן רשמי וברור? אז אם הגענו למסקנה שלא היה עם פלסטיני בשנת 1948, אז מה כן היה כאן? היו כאן שבטים ערביים. וכיצד הם היו מגובשים? הם היו מגובשים במסגרות שבטיות של חמולות. בין החמולות לבין עצמן היו סכסוכי דמים לא פחות מאשר כנגדנו. ומה בכל זאת איחד אותם? לא לאומיות עממית אלא יותר הדת המוסלמית, כלל הערביות וההתנגדות הגוברת וההולכת למפעל הציוני. בסוף השבוע שודרה בטלוויזיה סדרה בשם "קללת אדריאנוס", ושם הופיע המזרחן מרדכי קידר. לטענתו של קידר גם כיום ניכרים בפלסטינים ההבדלים התרבותיים של השבטיות החמולתית, וזה בא לידי ביטוי שהערבים בערים הפלסטיניות שונים זה מזה מאוד. אמירתו הזו של קידר מסבירה ומבהירה, מדוע אין יכולת להנהגה שלהם הנוכחית לשלוט ולכפות מרות על כל חלקי החברה שלהם. מכאן הגיע מרדכי קידר לתובנה, שהפלסטינים לא בשלים למדינה משלהם, ובמקום זאת יש לחתור לפתרון של ערי מדינה פלסטיניות עצמאיות. אז אם הערבים, שחיו כאן בשנת 1948 לא קראו לעצמם פלסטיניים, אז זה מסביר מדוע החלטת החלוקה מדברת על מדינה ערבית ולא מדינה פלסטינית, וזה גם אומר שב-1948 לא היה עם פלסטיני, כפי שטוענים אלה שמנסים כיום לשכתב את ההיסטוריה לטובתם. תימוכין לקו מחשבה הזה תמצאו לבטח גם בהמשך דבריי.
מה היה קורה, אם חלילה מלחמת העצמאות שלנו הייתה נגמרת בתבוסה? האם הייתה קמה מדינה פלסטינית על כל השטח? לא!!! למה? כי לא היה אז עם פלסטיני!!!! אז מה כן היה קורה? סביר להניח שארץ ישראל הייתה מחולקת כשלל בין סוריה, מצרים וירדן, ולא הייתה קמה מדינה ערבית נוספת, שכן לא היה שום צורך בכך גם מבחינת האוכלוסייה הערבית המקומית (ולבטח לא מדינה פלסטינית, כי לא הייתה אז שום הגדרה של עם פלסטיני). וכיצד אני יודע בוודאות, שזה מה שהיה קורה? כי זה מה שעשו בפועל מצרים וירדן לאחר מלחמת העצמאות. ירדן השתלטה על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ומצרים על רצועת עזה. ומה עם הערבים, שחיו באזורים הללו? אם הם היו אכן פלסטינים בתקופה זו, אז ככל הנראה הם היו מתקוממים נגד הכיבוש הירדני והכיבוש המצרי, ותובעים מהם לסגת מהאזורים הללו. הם לא עשו זאת, כי הם ראו את עצמם כערבים ולא כפלסטינים. ומה עם ערביי ישראל? גם הם לא ראו את עצמם או הגדירו את עצמם אז כפלסטינים, אלא כערבים, שהפסידו יחד עם מדינות ערב האחרות במלחמה על חבל הארץ הזו, ועתה הם צריכים לוותר על חלומם להתאחד עם אחיהם הערבים, ובמקום זאת לבחור להשתלב בחיי החברה הישראלית ולהיות חלק ממנה (קוראים לזה דו-קיום). הערבים ביהודה ושומרון תחת שליטת ירדן ראו את עצמם כירדנים והערבים ברצועת עזה כמצרים. ומה עם מדינות ערב לאחר 1948? האם הם תבעו מעצמם או מישראל להקים מדינה פלסטינית? שאלה מצחיקה!!! כיצד הם יכלו לתבוע זאת כאשר לא היה עם פלסטיני!!! אז האם הם תבעו לפחות הקמת מדינה ערבית נוספת? גם לא!! אז מה הן כן דרשו? הם דרשו לשחרר בכוח הזרוע את השטחים הערביים הכבושים (לא הפלסטיניים), כלומר, למחוק את מדינת ישראל, להשתלט על שטחה ולחלק ביניהם את השלל (כפי שרצו לעשות ב-1948). אז אם עד 1967 לא היה בכלל עם פלסטיני, אז מתי הוא נוצר? הוא נוצר באופן מלאכותי ע"י מדינות ערב (במיוחד מצרים של נאצר) לאחר התבוסה של מדינות ערב במלחמת ששת הימים. נאצר לא היה טיפש. הוא הבין היטב שכאשר מדינת ישראל ניצבת לבדה מול כל מדינות ערב כולן, אז היא זוכה באופן אוטומטי לאהדת העולם, שכן היא נתפסת כדוד הקטן הניצב מול גולית הענק. נאצר המציא את העם הפלסטיני לא כדי לחתור להקים מדינה פלסטינית אלא אך ורק כדי לצייר את ישראל בעולם כענק מאיים ואת הפלסטינים כגמדים מסכנים ומדוכאים. בדרך זו קיווה נאצר שיחול מפנה ביחס של העולם לישראל, וזה יסייע לערבים להשמידה בסופו של דבר. נאצר הבין שכרגע אין אפשרות להשמיד בכוח הזרוע את ישראל ולכן המציא את הרעיון הפלסטיני, שלא היה קיים עד רגע זה, כאלטרנטיבה על מנת להביא בטווח הרחוק יותר לתוצאה הזו. ארגון שחרור פלסטין הוקם ע"י נאצר לצורך כך. האם נאצר הקים אותו כדי שתקום בסופו של דבר מדינה פלסטינית? מה פתאום? הוא ומדינות ערב האחרות רצו לנצל את העניין הזה על מנת להביא לחיסולה של מדינת ישראל בדרכים אחרות ולאחר מכן לחלק את השלל ביניהן. ברם הרעיון של עם פלסטיני לא צבר תאוצה בקרב ההמונים הן ביהודה ושומרון והן בישראל. הערבים ביהודה ושומרון ראו את עצמם בכלל כירדנים, ובישראל הערבים רצו להשתלב בחברה הישראלית ולכן הגדירו את עצמם כערביי ישראל. השינוי חל ככל הנראה באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, צבר תאוצה עם פרוץ האנתפאדה הראשונה, ומאז הוא מתפשט לא רק ביהודה ובשומרון ובעזה אלא גם הוא חודר גם לרחבי האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. מה שקורה כיום בזירה הבינ"ל במסע הדה-לגיטימציה לישראל זה מתנהל ע"פ חזונו של ג'מאל עבד אלנאצר. כדי לשכתב את ההיסטוריה ולהצביע על הקשר העמוק שלהם לארץ מנסים הפלסטינים של היום לקשור את עצמם גם לאירועים של שנת 1948 ואף של השנים לפני כן, אבל זהו שקר גס, כי בתקופה זו הם לא הגדירו את עצמם בהיבט הלאומי כעם בכלל וכעם פלסטיני בפרט. מה שקרה לערביי הארץ בשנת 1948 איננו קשור בכלל לעניין לאומי אלא יותר לעניין כלל ערבי משותף או לחילופין עניין אישי, שבטי, דתי וחמולתי. כיום הם הפכו את זה לעניין לאומי, אך בשעתו זה כלל לא נתפס כך. ומיהם הערבים שחיו בארץ ישראל בשנת 1948 ולפני כן? ומהיכן הם באו? אם הגענו למסקנה שהם לא היו פלסטיניים בזהותם, אז מה הם כן היו? הערבים שחיו כאן בשנת 1948 הם השריד לכיבוש המוסלמי של הארץ. בתקופה העות'מאנית ארץ ישראל הייתה אזור נידח עני ושומם. הערבים שחיו כאן הקשר שלהם היה קשר אישי, משפחתי וחמולתי לאדמה וללא כל זיקה ושייכות לאומית. בתקופת המנדט הבריטי החלה הציונות יותר ויותר לחדור לארץ ישראל, ובזכותה חבל הארץ השומם הזה הפך למשגשג ופורח באופן שגם האוכלוסייה הערבית נהנית מכך (גם בימינו אלה). ברם ככל שהארץ הפכה ליותר אטרקטיבית החלה גם במקביל ההתנגדות לציונות להתחזק. בשלב הראשון ההתנגדות הייתה בכלל אישית ושבטית. כאשר ההתנגדות הזו לא הועילה, אז הערבים חיפשו מכנה משותף רחב יותר, והם מצאו אותו בעזרת הדת. על מנת לחזק את ההתנגדות שלהם עוד יותר ולמצוא להם גם תומכים במדינות ערב, אז הם הגדירו את המאבק שלהם בנו באמצעות הערביות שלהם. ההתנגדות שלהם לציונות לא הייתה לאומית, שכן הם לא הגדירו את עצמם כעם. מלחמתם בציונות הייתה חלק ממלחמת העולם הערבי בישראל. הם לא יכלו להגדיר את מלחמתם במישור הלאומי הייחודי רק להם, שכן הם לא ראו את עצמם כעם. והם לא ראו את עצמם בצדק כעם, שכן בפועל הם היו חמולות שבטיות נפרדות ומפולגות (מרדכי קידר, למשל, חושב שגם כיום הם לא ממש עם, שכן ההבדלים בינם לבין עצמם מאפילים על כל מה שמחבר אותם אלה לאלה). ב-1948 הם הפסידו את המערכה כערבים חדורים בלהט דתי ולא כפלסטיניים. את התגבשותם כעם הם החלו רק באמצע שנות השמונים של המאה העשרים.
ומה באשר לכיבוש? אם אתם בכל זאת ולמרות הכול בוחרים לקשור את עצמכם לערביי 1948, אז דעו לכם שאתם והם מהווים ביחד את השרידים לכובש המוסלמי של ארץ ישראל. לפני כן קדמו הכיבושים של האשורים, הבבלים, הרומים, הביזנטים, והצלבנים. כמו כן היו גם הכובשים הממלוכים, הטורקים והבריטים. וממי בדיוק אנחנו כבשנו את הארץ? מהבריטים, שאף פעם לא ראו את עצמם כבעלי הבית של הארץ הזו? ממכם, שלא הייתם אז בכלל עם? מהכובש המוסלמי? וממי בדיוק כבשנו את יהודה ושומרון. ממכם, שלא הייתם אז עם? מהירדנים, שהשתלטו על יהודה ושומרון ואף אחד בעולם לא הכיר בכך? ועוד לא דיברנו בכלל על ההיסטוריה המפוארת של העם היהודי בארץ, השרידים הארכיאלוגיים, והתנ"ך, שכולם מעידים על כך שזה מולדתנו ולא שטח כבוש. השימוש בטרמינולגיה של כיבוש היא שקר גס מבחינה עובדתית. אפשר להתווכח באופן נוקב האם תמורת שלום אמת מותר לוותר על חלקי מולדת יקרים, אבל אסור בתכלית האיסור לשקר ולהגדיר את חלקי המולדת הללו ככיבוש. זה לא רק לא נכון מבחינה עובדתית אלא שזו גם איוולת שאין כדוגמתה מבחינה ערכית ומוסרית, ששומטת את הבסיס לקיומנו כאן. מי שמשתמש בשקר הזה של כיבוש מאותת למעשה לאויבינו שזה שלהם מראש, ושצריך לתת את זה באופן בלתי מותנה בכלל לעניין השלום. שיהיה ברור דבר אחד: כאשר אויבינו אומרים "כיבוש" הם למעשה תובעים לתת להם את חלקת האדמה הזו ללא תמורה, בראש וראשונה בגלל שלפי תפיסתם זה שלהם ולא כדי לעשות שלום ביננו לבינם. בנוסף לכך כאשר אויבינו מדברים באופן כללי על "כיבוש", יש כאלה שמסתירים באמירה הכללית הזו שהם למעשה מתכוונים גם לתל-אביב, לחיפה, לעכו, לנצרת ולכל שטח משטחי מדינת ישראל. רק כאשר אויבינו יבינו ויפנימו שלא מדובר בכיבוש אלא בשטחי מולדת יקרים לנו, שלא נסכים לוותר עליהם בשום תנאי אלא אם זה יביא בוודאות לשלום לדורות, רק אז יהיו סיכוי ותקווה. כל עוד יש בקרבנו אנשים שמשתמשים במינוחים השקריים של אויבינו ומתייחסים לחלקי המולדת שלנו כמשהו זול, שצריך להיפטר ממנו כמה שיותר מהר, אז אנו במו ידינו נוטעים בהם את התקווה לקבל את כל דרישותיהם ללא תמורה, ובדרך זו, הדבר רק מרחיק את השלום ולא מקרבו.
טוב.... אז מבחינת השטח עצמו ברור לכל דיכפין שמדובר בשטחי מולדת ולא בשטחים כבושים ושאנו לא כובשים או קולניאליסטים שיש לגרשם מכאן אלא בעלי הבית המקוריים, שתמיד ראו במקום הזה את ארצם היחידה, והדבר מעוגן היטב ומושרש עמוק באדמתה של המולדת עם כל הנשמות היהודיות שחיו כאן בעבר, ושנמצאות וטמונות בעפרה, ואין אף אחד שיכול לערער על כך מבחינה עובדתית. בהקשר לשטח עצמו אי אפשר לעשות שום הפרדה מלאכותית בין אזורים במדינה. אם יהודה ושומרון זהו שטח כבוש, אז ע"פ אותו היגיון מעוות המנותק מהעובדות ההיסטוריות, אז גם תל-אביב וחיפה הם כאחד שטחים כבושים. או שהארץ הזו על כל חלקיה ואדמותינו היא שלנו, או שאתם מצדדים בשקר הגס של אויבינו, שהיא כמכלול לא שייכת לנו, ואין לנו מה לעשות פה. כיצד ניתן בכלל להסביר ולהצדיק מבחינה מוסרית, ערכית, לוגית ועובדתית את האמירה שתל אביב שייכת למדינה היהודית, אך חברון לא שייכת? המסקנה החותכת: בשום שטח משטחי המולדת אנו לא כובשים זרים והעדויות ההיסטוריות והארכאולוגיות מעידות על כך מצד אחד , ולא מאפשרות מצד שני לעשות כל הפרדה בין שטח זה לשטח אחר.
ברם זו לא כל התמונה, שכן אם אנו רוצים להיות מציאותיים, אנו לא יכולים להתייחס לשטח עצמו בלבד ולהתעלם לחלוטין מהאוכלוסייה, שנמצאת בו. אז אומנם מבחינת השטח עצמו אנו בעלי הבית ולא כובשים זרים, אך מבחינת האוכלוסייה המקומית, שיושבת באזורים הללו, ברור שהיא לא רוצה בשליטתנו (זה לא הופך את השטח לכבוש מבחינתנו אלא זו אדמת מולדת, שעליה גרה אוכלוסייה שעוינת אותנו). אז מה לעשות עם אדמת מולדת (ולא השקר הגס של שטחים כבושים) שגרה בה אוכלוסייה עוינת, שרואה בנו כובש? האמת היא שגם אנו לא רוצים לשלוט בכוח על עם אחר, ולכן הפתרון האופטימלי הוא שתמורת שלום אמת ולדורות (לא שלום של סוס טרויאני עם טרור וקורבנות שלום של אוסלו) אנו ניאלץ בכאב רב וביגון קודר לוותר על ריבונות בחלקי מולדת יקרים מבלי לוותר במקביל על עצם היותם נחשבים בעינינו לחלקי מולדת יקרים. מכיוון שגם במצב זה הם ייחשבו לשטחי מולדת, אז הסכם השלום יחייב את הצד השני להתחשב בכך ולאפשר לנו להמשיך ולקיים עימם קשר קרוב והדוק (אם בשלום אמת עסקינן ולא בשלום מזויף אז לא אמורה להיות שום בעיה בהקשר זה). אלפיים שנה ישבו היהודים בגלות במנותק מחלקי המולדת הזו וללא ריבונות בהם, האם בכך הם וויתרו בכך על עצם הגדרתם כחלקי מולדת? במילים אחרות, אנו לא מוותרים על משהו בגלל שהוא לא שייך לנו או אנו זרים או כובשים אותו, אלא על משהו השייך לנו במובהק וימשיך להיות שייך לנו תמיד, וזאת לצורך דבר חשוב ביותר: שלום לדורות. ברם פתרון זה אינו ישים עם כל הצער הרב בדור בנוכחי, שכן במהלך השנים נחשף בפנינו שההנהגה הפלסטינית רוצה לקבל מאתנו ויתורים קשים על חלקי מולדת לא כדי לעשות שלום לדורות ולפתור את אחת ולתמיד את סכסוך הדמים אלא כדי לראות בכך קרש קפיצה לעבר היעדים הבאים. זו תכנית השלבים של ההנהגה הפלסטינית "המתונה", ולשם הגשמתה היא משתמשת גם בטכניקות של רמאות והולכת שולל. היא מדברת יפה על שלום, אך לא מתכוונת ליישם בפועל ובשטח את כל הדיבורים היפים. אז שוב אנו חוזרים אל השאלה המקורית: מה לעשות עם אוכלוסייה עוינת, שיושבת בשטחי מולדת, ושלא רוצה שנשלוט בה רק כדי שתקבל יד חופשית יותר להמשיך ולהילחם בנו ביתר שאת באמצעות טרור נפשע? במצב כזה הרצון שלנו להגן על עצמנו מאפיל על אי הנוחות שבשליטה שלנו עליהם, וזהו הכרח הנובע מתוקף המציאות הקשה. למשל, לפני מבצע חומת מגן היו פיגועי תופת המוניים איומים ונוראיים, וזאת מכיוון שלא שלטנו בנעשה באזורים שבשליטה ההנהגה הפלסטינית. לעומת זאת לאחר מבצע חומת מגן אנו יותר שולטים על מה שנעשה שם, ובדרך זו מונעים את המשך הפיגועים ההלו, שחזינו בהם בכל יום שני וחמישי בתקופת אוסלו. אז אומנם הפלסטינים מעקמים את הפרצוף עקב כך, אבל איך בכלל ניתן להשוות בין זה לבין הצורך למנוע את פיגועי התופת הללו? שיהיה ברור: כאשר אנו מפנים אזורים עם מנטליות של טרור ואלימות, אז לא נקבל בתמורה שלום אלא טרור המזדחל לעבר מקומות נוספים (עיין ערך חמאס ברצועת עזה, התנתקנו מעזה ומה קיבלנו? אזורים נוספים נכנסו לקו החזית!!!), ואילו כאשר אנו שולטים שם, אז אנו מגבילים אותו ומצמצמים את הנזקים שלו עד המינימום. הם כמובן רוצים שנפנה את האזורים הללו, ומבטיחים לנו בתמורה שלום, אך בפועל מה שהם רוצים זה רק להרחיב את מעגל הטרור והלחימה כנגדנו לאזורים נוספים. אז מה כן אפשר לעשות במצב הנוכחי, כאשר השלום הוא לא ריאלי? להמשיך ולשלוט בשטח ובמקביל לנסות להגיע להסדרים זמניים, שמקובלים על הצד השני תוך פיקוח הדוק על כך שהם מיושמים בשטח (לקח ברור מניסיון העבר). במילים אחרות, במקום לשאוף באופן הזוי ומופרך לפתור את הסכסוך כבר עכשיו יש להעדיף לנהל אותו באופן רציונלי והגיוני, כך שזה יאפשר לנו ולהם חיים סבירים ונורמליים במציאות מורכבת ולא פשוטה. יש לחתור למפגש של אינטרסים מציאותיים ולא למפגש של אשליות ופנטזיות דמיוניות, שמתנפצות על החוף באמצעות טרור. ומה יקרה, אם זה לא יצליח, והמצב רק ילך ויחריף? אז צריך להיערך ולפעול ע"פ מורשת רבין ז"ל האמיתית, שאותה משום מה השמאל מנסה להסתיר מהציבור. רבין ז"ל כאשר ניסה לשכנע את הציבור לתמוך באוסלו, הוא דיבר בריאליות ובספקנות. הוא אמר שאנחנו מנסים את הדרך הזו על מנת לבחון ברצינות אם יש סיכוי אמיתי לשלום, אך אם זה ייכשל, תמיד יהיה אפשר לחזור למצב הקודם. זו המורשת של רבין ז"ל, שכל ההנהגות בישראל מאז הירצחו מתעלמות ממנה. שרון ז"ל במבצע חומת מגן היה קרוב מאוד ליישם זאת, אך נרתע מכך ברגע האחרון. כאשר ניהול הסכסוך ייכשל, והמצב יחריף ויגיע לנקודה קשה מידי עבורנו, אז לא יהיה מנוס אלא להחזיר את הגלגל אחורה לימים של טרום אוסלו ולעשות להנהגה הפלסטינית הנוכחית את מה שעשה לה באומץ מנחם בגין ז"ל במלחמת לבנון הראשונה. אינני תולה תקווה בהנהגה הפחדנית של מדינת ישראל, שתיזום צעד כזה אמיץ, אבל בסופו של דבר היא תיגרר ותיאלץ לעשות את הדברים, שכן פשוט לא תהיה לה ברירה. מה יביא אותנו למצב של אין ברירה? רק אירוע טראומטי וקשה ביותר עם המון הרוגים. ועד אז נמשיך כנראה לדשדש באותו מקום עם שינויים קוסמטיים וקטנים בלבד.
לסיכום יש 4 אפשרויות:
לסיכום אלה הן 7 העובדות, שהצטברו:
אז אם כבר הגענו לנושא של הלימודים, אז בואו נדבר ברשותכם גם על התקופות הבאות בתור: בצבא שירתי בשנים 1987-1990. לאחר השחרור (בינואר 1990) עבדתי בחברת תנובה כפועל ייצור כעשרה חודשים וזאת על מנת לקבל את המענק של עבודה מועדפת. זו הייתה עבודה קשה, שהחלה כל יום בשעה 0600 בבוקר ונמשכה עד שעות אחר הצהריים. הייתי מכניס ארגזים למכונות הייצור של היוגורט, הגיל האשל ועוד מוצרים. לעיתים קרובות הייתי עובד גם בשטיפת מכליות החלב, לאחר שהן פרקו אותו. העבודה בשטיפת המכליות הייתה מתבצעת לפעמים גם בשעות הלילה המאוחרות (שם כמעט התעוורתי, כאשר חומצת ניקוי נכנסה לי לעיניים). באוקטובר 1990 התחלתי את לימודי התואר הראשון בירושלים, שנמשכו שלוש שנים (שפה וספרות ערבית ויחסים בינ"ל). ביוני 1993 סיימתי את לימודי התואר הראשון ולאחר שעמדתי בהצלחה במבחנים ובעבודות, קיבלתי את תעודת הבוגר, שסיים את לימודיו בהצטיינות בטקס בירושלים. בסיום הלימודים התקשר אליי הפרופסור שאצלו למדתי יחסים בינ"ל והציע לי הצעה מעניינת: להישלח עם משלחת של משקיפים מישראל לבחירות, שנערכו באותה שנה בדרום אפריקה. הוא אמר שזה יאפשר לי לאחר מכן להשתלב במשרד החוץ. הכנתי את כל מה שנדרש לנסיעה, אך בסופו של דבר ביטלו באופן פתאומי את ההשתתפות של ישראל כמשקיפה בבחירות, והכל בוטל. בסופו של דבר מצאתי עבודה בדואר ישראל ועבדתי שם מאוקטובר 1993 עד מרץ 1995, ומכיוון שהייתי מאוד חרוץ באותה תקופה, אז עבדתי גם במקביל במשמרות של אחר הצהריים ולילה באבטחה במרכז חורב בחיפה. לאחר שעזבתי את העבודה בדואר במרץ 1995, ניסיתי למצוא מקום עבודה רציני אך ללא הצלחה, ובינתיים עבדתי כמורה מחליף לערבית בבית ספר בקרית אתא בשליש האחרון של הלימודים. לאחר מכן נרשמתי בלשכה התעסוקה לאקדמאים בחיפה, ואז הציעו לי שם חצי משרה בעבודה בבימ"ש, ואמרו לי שזה יאפשר לי נקודת פתיחה להיכנס בכלל למקום הזה. כשנכנסתי לתפקיד, הבנתי שהצלחתי להיכנס למקום, בגלל שאף אחד בכלל לא רצה בתפקיד הזה. במשך 7 שנים עבדתי בחצי משרה בבית המשפט, ובמקביל עבדתי כשנה במרכז לטכנולוגיה חינוכית בתל-אביב ,לאחר מכן במתן שיעורים פרטיים לתלמידי תיכון וחטיבת הביניים בחיפה ולאחר מכן כפקיד במרכז לנ"י בחיפה (ברחוב יל"ג 3 חיפה). כעבור שבע שנים קיבלתי קביעות והעלו אותי למשרה מלאה. יצוין, כי לעבודה הזו הצלחתי להגיע לבד ללא כל עזרה מאף אחד וללא צורך בקשרים או בפרוטקציה לשם כך (הפרדוקס: כל מי שניסה לעזור לי בעזרת קשרים נכשל, ודווקא אני הצלחתי לבד וללא עזרה וקשרים). במהלך שנות העבודה בבית המשפט התחתנתי (הפרדוקס: כל מי שניסה להכיר לי בחורות, זה נכשל, ואת אשתי הכרתי לבד), הקמתי משפחה וסיימתי בהצטיינות את לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה (ביקורת ציבורית ופנימית). אני כמובן מאמין שהנתונים שלי היו מאפשרים לי להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות בחיים ועם פחות מאמץ מושקע, אם היו לי כישורים חברתיים יותר מפותחים וקשרים יותר טובים במקומות הנכונים, אך מכיוון שזה לא היה אף פעם המצב, וזה גם לא הולך להשתנות בצורה דרמטית בעתיד, אז זה נראה לי המקסימום פחות או יותר שאליו אני יכול להגיע לבד, וזה שוב ממחיש את מה שאני חוזר ואומר: בחיים האמיתיים מחוץ לבועה של הלימודים יותר חשובים הכישורים החברתיים, כישורי החיים והקשרים במקומות הנכונים מאשר ההישגים הלימודיים. אני מקרה טיפוסי שמעיד על כך באמצעות ניסיון החיים שלו.
בראשית כהונתו נאם אובאמה בקהיר ודיבר על פתיחת דף חדש עם העולם המוסלמי. אז הנה בשלהי כהונתו ובעצם הימים הללו נפתח לנו דף חדש עם העולם המוסלמי, אומנם לא ע"פ התכנונים המוקדמים של אובאמה, אבל למה אנחנו מתבכיינים, הרי תמיד לימדו אותנו שהעיקר זו הכוונה לא? וכך הפך לו האביב הערבי והאופטימי לחורף אסלאמי מעיק, אבל למה לנו להתבכיין? רציתם שינוי? אז קיבלתם אותו!!! כך גם קיבלנו את המזרח התיכון, שעליו דיבר שמעון פרס, שניסה לברך אך יצא מקלל. המשוואה המערבית שמדברת על שלום מול מלחמה איננה תופסת מול העולם המוסלמי. המשוואה היחידה שתופסת מולם היא של קיר ברזל בסגנון של זאב ז'בוטינסקי או קורי עכביש בסגנון של נסראללה. תדברו איתם יפה כמו אובאמה על חלומות של שלום, אז הם יחשבו שאתם רכרוכים וחלשים כמו קורי עכביש שאפשר לקרוע אותם על נקלה. תהיו לחילופין נחושים ואסרטיביים מאוד כלפיהם, אז הם יראו בכם קיר ברזל בלתי ניתן לחדירה ולניפוץ, ויישבו בשקט. את זה אובאמה לא הבין, ולכן הוא "נפל", כאשר דיבר על פתיחת דף חדש מול העולם המוסלמי, וקיבל בתגובה על הראש עולם אנארכיסטי רווי בטרור, דם ואלימות. המסקנה: לעיתים מרוב כוונות טובות, שאינן מציאותיות מגיעים ישירות וללא כל תחנות ביניים ישירות לגיהנום. כפי שכתבתי באתר הזה האחראים המרכזיים לרוב העוולות האנושיות הם האנשים הרעים, שטופי השנאה וכוונות הזדון, אחריהם מגיעים למקום השני "המכובד" האנשים היהירים והמגלומניים המשוכנעים בצדקת דרכם מבלי לבחון אותה כל הזמן בעיניים ספקניות, ואילו למקום השלישי ולא במרחק רב משני המקומות הראשונים מגיעים כל האנשים התמימים מלאי הכוונות הטובות מצד אחד, אך לא מציאותיים לחלוטין מצד שני. השילוב הקשה המכיל את השילוש הבלתי קדוש בין רשע, יהירות ותמימות הם שקולים פחות או יותר בהרסנותם לפצצת אטום.
אז אם כבר מדברים על פצצת אטום, אז בואו נתייחס גם למה שאמר ג'בריל רג'וב. הוא אמר, שאם לפלסטינים הייתה פצצת אטום, אז הם היו משתמשים בה כבר בבוקר. ואני חושב: איזה מזל גדול יש בראש וראשונה לפלסטיניים שאנחנו לא חושבים כמוהם. מה היה קורה לפלסטיניים, אם גם אנחנו היינו חושבים כמו ג'בריל רג'וב. אין ספק שגם לנו יש מזל גדול, שידנו בסכסוך עם הפלסטיניים היא על העליונה, שכן אחרת היינו כבר במקום אחר לחלוטין. האמת היא שאני בכלל לא מופתע מדברי רג'וב, הרי מהרגע שחדרה לכאן ההנהגה הפלסטינית בחסות הסוס הטרויאני של הסכם אוסלו עד הרגע שבו החלו פיגועי התופת ההמוניים, לא חלף זמן רב. הם לא חיכו ולא התמהמהו אפילו לרגע ומיד עם הסכם אוסלו קיבלנו במתנה על טיפשותנו גם את סדרת הפיגועים הללו, שגבו את חייהם של אלפים מבני עמנו. כאשר אני טוען שאם ידם של הפלסטינים תהיה על העליונה, אז אנחנו פשוט נישחט כאן, כפי שהיה קורה, אם הם היו מנצחים ב-1948, אז רבים וטובים חושבים, שאני מגזים ומפריז. אז הנה בא לו ג'בריל רג'וב, ששייך היה בעבר למנגנוני הרשות הפלסטינית ואומר את הדברים בצורה הברורה ביותר ובריש גלי שהדברים הללו אקטואליים גם היום. ואני שואל אתכם: זה שותף לשלום? זה זה?????????
וועדת המעקב של ערביי ישראל הודיעה לנו שהיא תיישם תכנית חינוך אלטרנטיבית במגזר הערבי, ואני לא ידעתי שאנחנו כבר היום חיים במדינה דו-לאומית, שיש בה שתי ממשלות: ממשלת ישראל וממשלת וועדת המעקב של ערביי ישראל. ומה בשלב הבא? אולי גם חוקי התכנון והבנייה והתנועה לא מתאימים לנרטיב של המגזר הערבי? ואולי אסור לנו להתערב גם בסכסוכים הפנימיים בינם לבין עצמם? ואולי כדי חלילה לא להרגיז אותם ולא לעשות פרובוקציות מיותרות אסור לנו בכלל להיכנס לשטחים שבהם הם יושבים או להפריע להם כשהם יורים באוויר בזמן חתונות ומסיבות? גבירותיי ורבותיי, זו הדרך המזדחלת להקמת מדינה דו-לאומית כאן. כאשר המדינה מוותרת על סמכויותיה ונותנת לגופים אחרים חלק בריבונותה, אז היא הופכת לדו-לאומית. מה צריך לעשות? זכותו של המגזר הערבי להפגין, למחות ולבטא את תחושותיו במסגרת חופש הביטוי הניתן להם כאזרחים (זכות שלא קיימת להם בשום מקום בעולם הערבי- החיים שלהם פה תותים) , אך אין לו שום זכות לנהל את ענייני המדינה במקום הריבון. אם לא נעמוד בפרץ ולא נסתום את הפרצה בסכר הזה, אז אנחנו זוחלים מבלי שאנו בכלל מרגישים לעבר מציאות של מדינה דו-לאומית. אז אומנם עימות עם המגזר הערבי איננו נעים כלל ועיקר, אבל האלטרנטיבה של מדינה דו-לאומית פה היא הרבה יותר גרועה, שכן פירושה הוא אובדן של החזון הציוני.
לחלק מהשמאל הציוני יש בעיה קשה: הוא שונא שנאת מוות את אלה שאומרים לו את האמת הקשה בפרצוף, ומגלה חמלה ואמפטיה בלתי מוגבלות כלפי אלה שרימו אותו במשך שנים, ויצרו אצלו ובקרב הציבור הרחב את האשליה, שהם "שותפים אמיתיים לשלום". הפחד מלהודות בטעות כובל אותם בשלשלאות ברזל ומאלץ אותם להמשיך באותה דרך כל הזמן ולאורך שנים רבות וממושכות. הם שחושבים את עצמם לחכמים גדולים, שיכולים לשנות ולעצב את העולם כראות עינם ושיש להם מונופול על כלל החוכמה האנושית, הם לעולם לא יוכלו להודות שהם למעשה נפלו כקורבן למעשה נוכלות מתוחכם של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית. הכבוד העצמי שלהם והתפיסה שלהם את עצמם לא מאפשרים להם לנהוג אחרת.
ומה באשר לחלק מהימין הציוני? גם לו יש בעיה קשה. במקום לדבר אל אחיו מהשמאל הציוני בנועם הליכות ובהיגיון הוא מעדיף לעיתים תחת זאת את שפת הקללות, הבריונות והאלימות. שימוש בדרך זו אולי מפחידה ומרתיעה את הצד השני אך לבטח איננה עוזרת על מנת לשכנע אותו. מי שחושב שהוא צודק לא צריך בריונות ואלימות אלא דווקא היגיון בריא ושכל ישר. זו הדרך היחידה לנסות לשכנע בצדקת דרכך (ואם לא הצלחנו לשכנע את כולם- לא נורא- העיקר שאנו מצליחים לשכנע את הרוב. ואם לא הצלחנו לשכנע גם את הרוב, אז זה אומר או שלא עשינו עבודה מספיק טובה או לחילופין רוב הציבור משוכנע, שדרכנו איננה נכונה וצריך לדעת לכבד את זה כחלק מהמהות של הדמוקרטיה). אם קראתם את האתר שלי, אז לבטח שמתם לב שאין בו שום קללות, נאצות, ירידה מתחת לחגורה, לשון הרע, איומים ובריונות. הכול מוצג כאן בצורה עניינית ונוקבת תוך הסתמכות עובדות יבשות והתמודדות כנה וישירה עם כל דבר ודבר שעולה על הפרק. צריך לדעת לכבד גם את אלה שלא מסכימים לדעתך, צריך לדעת להקשיב באורך רוח לכל מילה ולמילה שהם אומרים, צריך להבחין גם בדברים שלא נאמרים על ידם במכוון (לעיתים הם יותר חשובים ומשמעותיים מהדברים שנאמרים), ואז להגיב בצורה עניינית וחלילה לא בצורה בריונית ושטופת שנאה. צריך לזכור שיכולת הקשבה אין פירושה בהכרח הסכמה אוטומטית לדברים שנאמרים.
מדוע בכלל ללמוד היסטוריה? הרי כל הדברים הללו התרחשו בעבר, אז את מי זה בכלל מעניין? נכון? בואו נשים את העבר בצד ונתמקד רק בהווה ובעתיד טוב? חיה עכשיו, כי מחר נמות, אז מה מעניין אותנו בכלל העבר? נכון? חוץ מזה למי בכלל יש זמן להתעסק בזה בחיי היום יום שלנו, אוף כמה שאתה חופר!!!! נכון? לא ולא!!!! אירועים, שהתרחשו בעבר אינם מנותקים ממה שקורה כיום או ממה שצפוי להתרחש בעתיד. העבר נועד לא רק כדי להבהיר לנו מאיפה באנו ומה היו שורשינו, לעבר יש גם השלכות לטווח רחוק, שנמשכות לאורך שנים רבות לתוך המציאות של ההווה שלנו, ועשויות להשפיע באופן דרמטי גם העתיד שלנו. ללא עבר אנו למעשה תלויים באוויר וכלל לא מודעים לעומקם של הדברים, שמתרחשים מסביבנו ברמה היומיומית, ועתידים להשפיע על חיינו בעתיד לטוב או לרע. לימוד העבר וחקירתו האינטנסיבית הם חשובים לא רק כשלעצמם אלא הם בגדר מצווה מוסרית קדושה מאין כמותה גם לטובת חיינו בהווה ולצורך העתיד. חוט חיים שלם מחבר בין העבר להווה, ומי שמנתק אותו משול לאחד שניתק את עצמו מחוט הטבור של עצמו עוד בהיותו בבטן אמו.
אמחיש לכם את חשיבות הדברים באמצעות סוגיה שלבטח כולכם מכירים אותה היטב: הסכסוך הישראלי- הערבי- הפלסטיני. הפרויקט המלאכותי של הקמת העם הפלסטיני החלה בתקופת שליט מצרים ג'מאל עבד אלנאצר במטרה להביא להשמדת מדינת ישראל בדרכים לא צבאיות. כיצד אני בטוח בדברים (הרי רק אז נולדתי- בשא"ש- בבטן של אמא שלו)? טוב אני יודע זאת, שכן ג'מאל עבד אלנאצר- פרויקט הדגל של חייו, שלמענו הוא נלחם, ואותו הוא דחף ללא הרף כל חייו הוא השמדת מדינת ישראל בדרכים צבאיות באמצעות התלכדות של העולם הערבי מאחוריו לשם כך. כאשר הוא נכשל באופן טוטאלי בשנת 1967, אז הוא לא זנח את הרעיון אלא חשב על דרך אחרת מקורית ויצירתית במיוחד לשם כך: הקמת העם הפלסטיני. בדרך זו הוא קיווה לפורר את יסודותיה של מדינת ישראל מבפנים, לגרום לדה-לגיטימציה לעצם קיומה בזירה הבינ"ל ולהביא להשמדתה כחלק מתהליך ארוך שיימשך שנים מרובות. הוא לבטח לא יזם את הפרויקט הזה בשביל ליצור מציאות של שלום בין הישראלים לפלסטיניים לעתיד. כיצד אני יודע זאת? שכן הוא דגל בהשמדת מדינת ישראל ולא בשלום אתה. חוץ מזה הוא עשה זאת ב-1968 מיד לאחר התבוסה של שנת 1967 (לא חיכה הרבה זמן הממזר!!!). האם הוא עשה זאת באופן מקרי ,בלתי מכוון ובלתי מתוכנן מיד לאחר התבוסה? ברור לכם שלא!!! הוא הבין היטב שבאמצעות כוח צבאי אי אפשר כיום להשמיד את מדינת ישראל, ולכן פנה לדרך ארוכה יותר בתקווה שתביא בסופו של דבר לאותה תוצאה בדיוק. מגיע לו קרדיט: הוא היה יצירתי וחכם מאוד, והעובדה שהפרויקט שלו מתקדם לאורך כל השנים מבלי שאנו בכלל שמים לב לכוונה האמיתית העומדת מאחוריו, מעידה על כך יותר מכל דבר אחר (הבעיה שלנו, שאנו נוטים לזלזל באויבים שלנו: הם הרבה יותר יצירתיים ובעלי מעוף ויוזמה הרבה יותר ממה שבכלל נדמה לכם). טוב.... אז הבנו והשתכנענו שהפרויקט הזה הוקם כדי להביא להשמדת מדינת ישראל, אבל מדוע בכלל חשוב לנו לדעת מאיפה התחיל הפרויקט הזה וממה הוא נובע בדיוק? כי רק בדרך זו נוכל בכלל להגיע לשאלה הבאה: האם הפרויקט הזה השתנה לאורך הדרך והשנים המרובות והפך מפרויקט דגל להשמדת מדינת ישראל במקור לפרויקט של השכנת שלום אמת בין העמים כיום? יש כאלה שסבורים לתומם שהוא השתנה באופיו בתקופת אוסלו, אך הם מתקשים מאוד לספק לנו הוכחות יבשות על מנת להוכיח את דבריהם. אני לעומת זאת טוען שהוא מעולם לא השתנה לאורך כל הדרך ונשאר אותו דבר במהותו עם שינויים קטנים בטקטיקה אך לא באסטרטגיה הכוללת. הוא הוקם על מנת להביא להתפוררותו של החזון הציוני בהדרגה מבפנים בדרכים שונות מהמלחמה הקונבנציאלית, המוכרת לנו ונמשך בעקביות ובהתמדה לאורך כל הדרך כולל בימינו אלו. מהן ההוכחות לכך:
אז מה יש לנו כאן במציאות של שנת 2016? 5.5 מיליון פלסטיניים, שחותרים לחזור לביתם, רשות פלסטינית, שמסיתה באופן אינטנסיבי לשנאה, רצח ואלימות, חמאס, שחופר מנהרות ומצטייד בטילים, איראן, שמאיימת להשמיד את מדינת ישראל ושלוחתה בלבנון שחותרת לאותו דבר בדיוק, העולם הערבי בכללותו שמתייחס אלינו לרוב כמו עצם בגרון שלו, התגברות ההפגנות האנטישמיות כנגד מדינת ישראל בכל רחבי העולם ולקינוח גם חלק מערביי ישראל שיוצאים בגלוי נגד המדינה וכבר לא מסתירים את כוונותיהם האמיתיות. האם כל הנתונים הללו בשנת 2016 לא מעידים על כך שתוכניתו של ג'מאל עבד אלנאצר עדיין ממשיכה לבעוט ולפעול ברוח כוונותיו המקוריות ולא מפסיקה להתקדם אפילו לרגע? עכשיו אני מקווה שאתם לבטח מבינים מדוע חשוב ללמוד היסטוריה. כך בדיוק אתם לומדים, כיצד הדברים התחילו, וממה בדיוק זה נובע, והאם זה השתנה או לא לאורך הדרך? שאלתי את עצמי רבות מדוע אנו נופלים שוב ושוב לפח האשליות, שמדובר בתהליך רציני, שיכול להביא לשלום אמת? וזו התשובה: בלי להכיר את העבר, לא נוכל אף פעם להבין בדיוק מה מתרחש כיום מול עינינו. אם לא נבין בדיוק מה מתרחש מול עינינו, אז גם לא נוכל לדעת מה לעשות וכיצד להתנהל נכון, ובכך אנו מסכנים במו ידינו את עתידנו. בנוסף לכך חשוב ללמוד היסטוריה כדי לא ליפול לפח של משכתבי ההיסטוריה, שרוצים בדרך זו לשנות את המציאות לטובתם. שכנעתי אתכם? לימוד העבר הוא חשוב לא רק בהיבט הלאומי והבינ"ל אלא גם במישור האישי של החיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאתנו. אדם שלא מכיר לעומק את אמו, אביו, סבו, סבתו וכן את שורשיו העמוקים יותר הוא לא ממש מכיר את "האני האמיתי שלו".
אני בכלל לא מקנא באמריקאים בבחירות הקרבות. הם לא בוחרים כאן בין טוב יותר לטוב פחות אלא בין רע בלתי ידוע לבין קטסטרופה מוחלטת. מצד אחד עומדת הילרי קלינטון, שסביר להניח, שאם תיבחר לתפקיד, תמשיך במדיניותו הכושלת של אובאמה, ובכך תדרדר את ארה"ב ואת המערב כולו (ובכלל זה אותנו הקטנים) לתקופה אפילה וחשוכה ביותר, תקופה מזכירה את הימים הנוראיים של מלחמת העולם השנייה. מצד שני עומד לו מועמד שהוא בגדר חידה בלתי פתורה. מה אתם באמת יודעים עליו? לי הוא נראה כאדם בלתי צפוי לחלוטין, שיכול לשנות דעה מהקצה אל הקצה ע"פ תנודות מצבי הרוח שלו. האם הוא הציג בפניכם משנה סדורה, הכוללת את דעותיו והשקפותיו בכל נושא ונושא, שעומד על סדר היום הציבורי? כל מה שאני שמעתי ממנו עד כה, זה רק ירידה קשה ואישית על יריביו ודברי שבח מופלגים לאוהביו (אל תביטו על העולם בעיניים ורודות מידיי ולא שחורות מידיי אלא בעיניים פקוחות). הבן אדם מדבר בסיסמאות שטחיות שקשה מאוד לדעת מה בדיוק עומד מאחוריהן. הוא לא מדבר בכלל באופן ענייני אלא מעדיף תחת זאת לברוח בכל פעם מחדש לרמה האישית בכל דיון ודיון שבו הוא משתתף. זהו כנראה האזור שבו הוא חש הכי בנוח, ושם גם הוא צובר פופולריות רבה. אין לו שום כבוד בסיסי למי שלא מסכים לדעתו, והוא קוטל אותה ומשתיק אותה בצורה גסה. הוא מדבר בהכללות מסוכנות על אוכלוסיות שלמות. סגנונו הוא וולגרי ביותר ומתאים אולי למסגרות של ריאליטי בסגנון של האח הגדול ולא למציאות היום יומית. מי שקרא את הדברים הרשומים באתר שלי לבטח מבין שהתנהלות מעין זו מעוררת אצלי באופן טבעי אנטגוניזם מובנה. אני בעד גישה עניינית, שקופה ונוקבת ולא גישה שטחית, מסתורית ווולגרית. אני בעד מתן כבוד בסיסי לכל אדם שעומד מולי תוך דרישה להדדיות בהקשר זה. אלה הן תכונות שטראמפ לא ניחן בהן. לדעתי, זה בכלל "נס" שהוא הגיע להיכן שהוא הגיע היום וזאת לאור האמירות הבעייתיות שלו, וזה דווקא מעיד עד כמה אובאמה נכשל בכהונותיו. מדוע? רק במציאות קשה כזו, שיצר אובאמה לכולנו בזירה הבינ"ל יכול מועמד כזה כמו טראמפ להגיע לאן שהגיע. בכל מציאות נורמלית אחרת הוא היה כבר נזרק מכל המדרגות. תופעת טראמפ היא העונש הקשה שמקבל אובאמה מאמריקאים רבים בשל כל הדברים הנוראיים, שהתרחשו בתקופת כהונתו (זה יותר אנטי-אובאמה מאשר בעד טראמפ). הבחירה הנוכחית, שניצבת בפני האמריקאים היא בכלל לא פשוטה. מצד אחד עם קלינטון הם יגיעו בוודאות לגיהינום, אך מצד שני אין שום וודאות, מה יקרה, אם טראמפ יהיה נשיא. יכול להיות שיהיה פחות רע, אך גם יכול להיות שתהיה קטסטרופה יותר גדולה, בשל היותו של הבן אדם נתון לקפריזות ובתור שכזה הוא בלתי צפוי לחלוטין. הבחירות בארה"ב מוכיחות שלא צריך הרבה בשביל להיבחר: זריקת סיסמאות שטחיות שלא אומרות למעשה כלום, ירידה קשה על אלה שאמריקאים לא סובלים, בחירת יחצ"נים טובים, והבאת בוכטות של כסף מהבית. ומה אני הייתי עושה במצב כזה? סביר להניח שהייתי מצביע לטראמפ, אך לפני כן הייתי בולע כמה גלולות חזקות במיוחד כנגד צרבת ובחילה ובמקביל הייתי גם מתפלל לאלוהים, שבחירתי זו תוכח כנכונה ומוצדקת בנסיבות הלא פשוטות הללו. לסיכום: מצד אחד כמו שאומרת לובה בסופר: "קשה קשה", ומצד שני אין ברירה וחייבים להחליט. הגענו לדרך שאין יותר אפשרות להמשיך לנסוע ישר, שכן היא פונה רק ימינה ושמאלה.
חורבן הבית הלאומי נגרם עקב שנאת חינם בין היהודים לבין עצמם. יש אומנם כאלה המפקפקים בכך ואומרים לנו, שגם ללא שנאת חינם החורבן היה מתרחש וזאת לאור יחסי הכוחות בשטח, שנטו באופן מובהק לטובתם של הרומאים, אך גם אלה שגורסים כך, לא יכולים שלא להסכים ששנאת החינם בקרבנו הקלה על מלאכת החורבן להתממש. גם כיום שנאת החינם בקרבנו מסייעת לאויבינו במלחמתם כנגדנו. מדוע? כי שנאת החינם, כאשר היא מתפשטת כמו שריפה בשדה קוצים לכל עבר היא מפוררת את יסודות האומה לרסיסים. כך אנחנו הופכים מעם מלוכד ומאוחד, שזו המהות החשובה והעיקר, למחנות על גבי מחנות תוך פיצולי משנה לתתי מחנות. שנאת חינם בונה ללא כל סיבה מוצדקת ונראית לעין חומות של ניכור, עוינות ואיבה בין קבוצות שלמות של אנשים. ומה עושים האנשים, שהם מושא לשנאה? מסתגרים במחנה שלהם ושם מנהלים את חייהם. כאשר כל מחנה מסתגר בתוך עצמו, אז אנו מקבלים חברה משוסעת, מפולגת וחשדנית, שעסוקה כל היום או בריבים פנימיים או בהתגוננות מפני הנזקים שהם גורמים. באופן נלווה לכך כל מחנה מתייג באופן שלילי את המחנות היריבים, וכך נוצרים לנו מחנות של ימין מול שמאל, אשכנזים מול מזרחיים, בעלי צבע עור כהה מול עור לבן, דתיים מול חילוניים, הומואיים ולסביות מול הטרוסקסואליים ,יהודים מול בני מיעוטים ועוד מחנות כהנה כיד הדמיון הטובה וכפסיפס מורכב שלא נגמר. כל מחנה מסתגר בבועה שלו וממעט להיות מעורב מחוץ לד' אמותיו. בדרך זו האדם הפרטי מאבד את אישיותו לדעת ומזוהה ע"י הקולקטיב באופן מוחלט אך ורק באמצעות התיוג, שמולבש לו בכל מחנה ומחנה. אז אומנם בעם שלנו יש גם יסודות טובים של סולידריות, אנושיות ועזרה הדדית, אך לא חסרות גם תופעות מפלגות של שנאת חינם, גזענות (זה מתבטא לא רק יחסי יהודים ערבים, אלא גם באופן כללי ביחסים רעים וקשים בין כל שני מחנות שונים מכל סוג שהוא) ועוינות מחנאית. די אם תסתכלו על ההתבטאויות בעולם הוירטואלי רווי השנאה, קללות ואלימות מילולית על מנת להבחין שזה קיים באופן נרחב ביותר. די אם תסתובבו בשטחי המרחב הציבורי ותיתקלו באנשים שמעירים כלפיכם הערות שליליות רוויות סטיגמות, תיוגים, לשון הרע, רכילות פוגענית ושנאה, על מנת שתבינו שתופעות מעין אלה מתרחשות כבשגרה ברמה היום יומית בכל רגע נתון וכל הזמן ובצורה משמעותית (ואם אתם טוענים, שלא נתקלתם בכך מימיכם, אז או שאתם שקרנים פתולוגיים או צבועים או חירשים או סלקטיביים בשמיעה כמו בת יענה) שנאת חינם ברמה הלאומית עלולה להיות אחד הגורמים, שיביא לחורבן הבית, שכן היא מחלישה את יסודות הסולידריות החברתית, מפוררת אותנו למחנות על גבי מחנות, מחלישה אותנו ומערערת את המוטיבציה לתרום ולהשקיע (באווירה של שנאה קשה מאוד להתעסק בכלל בעניינים חיוביים), וכאשר אנו מוקפים סביבנו אויבים פנימיים וחיצוניים שחורשים ממילא כל הזמן את רעתנו, אז זה דבר שיכול להיות לנו לרועץ ברגעי המבחן העתידיים. אז מה לעשות? לחפש את המשותף בינינו ולהתמקד בו כעיקר, לא לתת לאויבינו לתקוע טריז בינינו ולנצל את המחלוקות הלגיטימיות בינינו לטובתם, והכי חשוב: לקחת פטיש אוויר ולנפץ כבר לרסיסים את אלילי השקר של הסטיגמות, התיוגים, הדעות הקדומות, שגורמים אך ורק לשנאת חינם מרובה. אני בטוח שכל אלה שמפיצים את שנאת החינם עושים זאת ללא מחשבה באשר להשלכות העתידיות הנוראיות של מעשיהם. להבדיל מהאויב שבמודע ובכוונת תחילה חותר לפגוע בנו, הם לא מכוונים לכך, אך התוצאות עלולות להיות הרות אסון לא פחות. שנאת החינם היא האויב הפנימי שבתוכנו, והיא מסכנת את עצם קיומנו במקום הזה.
בשעה ששנאת חינם לאומית עלולה לגרום לחורבן הבית של כולנו, הרי ששנאת חינם אישית עלולה לגרום לחורבן ולהרס חייו של האדם. שנאת חינם בשלב הראשון הופכת את חייו של האדם לקשים ולבלתי נסבלים, ובסופן של דבר היא יכולה להביא לכך שהוא יפגע בתוקפיו או שיתאבד. מדוע? שנאת חינם כשמה, כן היא: זו שנאה שאין לה שום סיבה או מניע גלוי כלשהו. מכיוון שאין לשנאה זו שום סיבה או מניע גלוי לעין, הרי שגם אין שום דבר שיכול לשנות את המצב, והוא הופך למשהו קבוע ופתולוגי ומלווה את האדם בחייו כל הזמן ובכל רגע נתון. אדם כזה מרגיש שהוא נדחק לפינה ואז יש לו את האפשרות להישאר באותה פינה רעה כל חייו ולסבול מאותה שנאה יוקדת או לחילופין לקפוץ לתהום ולמות. האם שנאת חינם אישית קשורה לשנאת חינם קולקטיבית או שמא מדובר בשני דברים נפרדים? שנאת חינם אישית מתפתחת על רקע תיוג של אדם לקבוצה מסוימת ע"י השונאים. הם לא שונאים רק את האדם שהם רואים כעת מול עיניהם אלא את כל הקבוצה שאליו הם חושבים שהוא משתייך (האמת היא שהם בכלל לא מכירים אותו, והוא בכלל לא מעניין אותם ברמה האישית). מכיוון שכל הקבוצה בכללותה היא שנואה, אז היא בתגובה מקימה מחנה משל עצמה. כל מחנה מתרכז בעצמו או בהתגוננות מפני שונאיו, וזו הדרך הישירה שבה נקשרת שנאת חינם אישית לשנאת חינם קולקטיבית.
במסגרת האתר הזה אני מנסה בכל כוחי לנפץ סטיגמות, תיוגים ודעות קדומות. זו מלאכה לא פשוטה בכלל, כאשר פועלים מול אנשים רבים, שכל חייהם חונכו לחיות בתוך מחנות. אין יום שעובר שאני לא נתקל ברמה האישית והפרטית שלי באנשים כאלה שמעירים הערות שליליות באשר לאדם הפרטי שבי תוך ניסיון להכניס אותי בכוח ובכפייה לתיוג הקולקטיבי של אותה קבוצה, שהם כנראה מאוד מאוד שונאים אותה. אני מעולם לא הייתי שייך לאותה קבוצה הזו, אך זה מסתבר לא מפריע להם, ואף אחד לא יכול לעצור אותם. דרכם אני לומד לא רק על הראש החולני, המעוות והמרושע שלהם, אלא גם עד כמה הקבוצה הזו שנואה על ידם. הפרדוקס הוא שאני חווה ישירות את החוויה הקשה של הקבוצה הזו, למרות שאני בכלל לא שייך אליה (זה נכון בערך כמו להגיד שאני אתיופי ולא אשכנזי). הגעתי למסקנה שאותם אנשים רשעים, שעושים זאת ולא חדלים מכך למרות כל אמירותיי המאוד מפורשות בנושא, ככל הנראה רוצים בדרך זו להביא למותי. אני לא אתן להם את התענוג הזה בלי להילחם ולהיאבק בהם ללא פשרות כל עוד אני חי, ואני סמוך ובטוח שביום הדין והאמת הם עוד יבואו על עונשם, כי חטאתם זו הכוללת לשון רע שקרית, זדון, רשע וניסיון לגרום לשפיכת דם היא כבדה מנשוא, ואני אהיה עד לכך בכל רגע נתון בחיי ואהיה עד גם לאחר מכן. ואסיים עם משפט שלבטח מוכר לכל אחד ואחד מכם: "כל המציל נפש אחד מישראל, כאילו הציל עולם עולם ומלואו" אוסיף ואומר מצידה השני של המראה: "כל המחריב נפש מישראל, כאילו החריב עולם ומלואו", ובאופן זה מתקשר באופן המובהק ביותר יום החורבן הלאומי ליום החורבן האישי של כל אחד ואחד שנפל קורבן שלא מרצונו לשנאת החינם של אויביו. זה קורבן השווא, שהוקרב על המזבח של התיוגים, הסטיגמות והדעות הקדומות הקולקטיביים של השנאה המחנאית.
ומה היא עמדתי? בניגוד לגישה הראשונה שמכוונת יותר מידי גבוה ואיננה בכלל ריאלית, ובניגוד לגישה השלישית שהיא מאוד ריאלית אך לא מכוונת בכלל לשום מקום גבוה, הגישה השנייה היא המועדפת עליי, שכן מצד אחד היא לא דורשת משהו שהוא בלתי אפשרי, מצד שני היא מכוונת גבוה יותר מהמציאות הפרקטית, ומצד שלישי היא קושרת זאת באופן ברור גם ליחסים בין האדם לבין אלוהיו.
אז כיצד מתבטאת אהבה ככל יכולתך? בשלב הראשוני האדם צריך להשיל מעצמו את כל רגשות השנאה. מעצם העובדה שהאדם לא שונא זו כבר אהבה ראשונית מינימלית לזולת. גם אדם שלא מסוגל לאהוב, אך משיל מעצמו את רגשות השנאה מקיים בכך את המצווה של אהבת לרעך- כמוך, ומרוויח בדרך זו את אהבתו של האל. ועתה נעבור לשלבים האקטיביים יותר, שעומדים במדרגות שמעל המדרגה של "לא תשנא" (הם מופיעים בצורת פירמידה – הבסיס בא' והקצה בה')
ובאשר להווה: תדאג לחיות אותו כפי שחיית את העבר שלך, ואל תדאג: יש עוד הרבה מה ללמוד והרבה מה לחוות גם כמבוגר ואפילו כזקן. עליך להבין שאתה לא אלוהים, שיודע הכול, חייך הם קצרים ביותר, וגם אם תחיה אותם בצורה אינטנסיבית, לא תוכל באמת לדעת ולחוות אלא רק מקצה הציפורן של הדברים. קהלת, קהלת, אל תסתכל רק על העבר ותתרכז רק בו, כי יש הווה, ויש גם עתיד לפניך!!! וגם אם אפילו תעבור בדיוק את אותן חוויות, שעברת כשהיית צעיר, זה ממש לא אותו דבר, שכן נקודת המבט שלך השתנתה במרחק הזמן, ולכן אפילו הן תהיינה עבורך חוויות חדשות לחלוטין.
העבודות ברכבת ישראל בסופו של דבר תסתיימנה בדרך זו או אחרת, אבל המשקעים, שנותרו עקב כך לא ייעלמו כל כך במהירה, ועוד יוסיפו לרחף בחלל האוויר במשך תקופה ארוכה, ואני שואל אתכם שאלת תם: האם הכפייה הזמנית הזו על הציבור הרחב שווה את המחיר הכבד שנשלם כולנו על כך לאחר שישקע לו האבק של העבודות הזמניות הללו? האם ראוי להגביר שסעים, מתיחות ועוינות בין המחנות במדינת ישראל לטובת דבר כזה? האם שמירת השבת היא יותר חשובה מהשמירה על האחדות בתוך עם ישראל? זו לא הדרך הנכונה למצוא מכנה משותף רחב ככל שניתן בין הציבורים השונים. זו הדרך לכפות על ההמונים באופן בלתי דמוקרטי בעליל דבר שהם לא חפצים בו, ולטובת מה זה נעשה? בשביל לקושש עוד כמה קולות עבור המחנה שלך? בשביל להוכיח למחנה שלך, שהצלחת לכפות את דרכך על ההמונים? בשביל ליישם הלכה למעשה את הדעה הרווחת במחנה שלך, שהוא נעלה מבחינה מוסרית וערכית על כל האחרים בחברה הישראלית, ולכן כולם ללא יוצא מן הכלל צריכים לעשות את מה שהסקטור המצומצם שלך רוצה ומעוניין בו, שכן רק הדרך שלך היא אמת אלוהית צרופה, ולעזאזל טובת הציבור? זהו מהלך אנטי דמוקרטי מובהק, שמעדיף סקטור מצומצם בחברה ישראלית על פני שאר החברה. סקטור זה לא מסתפק בהסתגרות שלו אלא הוא גם רוצה לכפות את תפיסותיו על החברה בכוח תוך ניצול יכולותיו הפוליטיות לשמש כלשון מאוזניים על מנת ליישם זאת הלכה למעשה. סקטור זה לא מסתפק רק בלחיות את חייו, אלא הוא גם רוצה להתערב גם בנעשה בכל מה שקורה במרחב הציבורי מחוצה להם, ומכיוון שמאפשרים לו את זה, ולא בולמים אותו, אז הוא אומר לעצמו: "נותנים לך/ מאפשרים לך, תיקח", אבל אם היו עורכים סקר, היה מתברר שרוב מוחלט של הציבור מתנגד באופן נחרץ לכך שציבור שלם של אנשים ייפגע מכך שדוחים את העבודות הנדרשות ברכבת ליום חול. זהו הכוח של מיעוט קטן בהיותו כף מאזניים לנצל זאת לטובתו על מנת לנהל את המדינה. זו הבעיה של המשילות במדינת ישראל, שלא מאפשרת למנהיג לשלוט ולייצג את הרצון של רוב הציבור, ולכן הוא נאלץ לחלק את שלל סמכויותיו לגורמים אחרים, שעושים בהן מה שבא להם. רק משטר נשיאותי כמו בארה"ב ימנע מפארסות כאלה מלהתרחש. במשטר נשיאותי מי שנבחר הוא מנהל את המדינה ושלטונו לא מחולק לכל מיני גורמים, שלעיתים קרובות רבים אחד עם השני. במשטר נשיאותי יש מדיניות אחת ואחריות אחת. במשטר שלנו אף אחד לא אחראי על פארסות רק על הצלחות!!!
אין לי שום בעיה עם הדת שלנו. בדת היהודית יש יסודות רוחניים, ערכיים ומוסריים, שמהווים מקור להערצה ולהשראה לתרבות המערבית כולה. יש לי בעיה רצינית עם אלה שעושים שימוש לרעה בדת שלנו לצרכיהם האישיים או הסקטוריאליים. הם עושים זאת במכוון, שכן בדרך זו הם מבדלים את עצמם מאתנו כדי להוכיח לעצמם שהם יותר טובים ומוסריים מאתנו. הדת לטעמי נועדה להביא לקרוב לבבות ולאחדות בעם ישראל, ואת זה אי אפשר לעשות בכפייה או בהתנשאות. כפייה מעוררת רק אנטגוניזם ורגשות שליליים קשים. כפייה רק מרחיקה אנשים מהדת ומשניאה אותה עליהם, אבל את המחנה הזה זה בכלל לא מעניין. נהפוך הוא: הקיטוב בחברה הישראלית רק משרת אותם, שכן הוא מסייע לאחדות המחנה שלהם ומגביר את הסולידריות הפנימית בתוכם. נוח להם לחלק את החברה הישראלית למחנות כל גבי מחנות, כי רק כך הם יכולים לשמור על המחנה שלהם כחומה בצורה מול שאר המחנות, שנחשבים ביניהם לנחותים במקרה הטוב או למוקצים מחמת המיאוס במקרים היותר גרועים. כל עוד יש אנשים בעולם הזה, שמנצלים את הדת לרעה בשביל לכפות את דעתם על כל הציבור, בשביל להוכיח לעצמם שהם נעלים על האחרים ובשביל שיקולים כלכליים ופוליטיים צרים, אז זה רק מבליט ומדגיש את הצורך הדחוף ליצור הפרדה ברורה בין הדת למדינה. הדת זה עניין רוחני בין הציבור לאלוהיו והיא חייבת להיות מוגבלת לבתי כנסת, לבתי מדרש, למקומות קדושים או לכל מקום, שיש בו הסכמה רחבה. אין לאפשר לאלה שחושבים שיש להם מונופול על הדת לנהל פה מדינה שלמה, ובמיוחד אין לאפשר ששיקולים דתיים יפגעו באינטרס הציבורי ובניהול החיים היום יומיים. הדת יכולה להתערב בענייני הציבור רק בנושאים שהם בקונצנזוס, ושהכפייה בהם היא מינימלית או שולית. המדינה שלנו היא מדינה יהודית, כי יש פה רוב יהודי, כי חוגגים כאן חגים יהודיים (כל אחד בדרכו), כי יש בה שבת, שנקבעה כיום מנוחה שבועי (ושכל אחד יבחר כיצד לממש את המנוחה שלו), בגלל ההיסטוריה של העם ושל הארץ, בגלל ההמנון והדגל ,בגלל הטקסים היהודיים של חיינו (ברית מילה, בר מצווה, חתונה ולוויה) ובגלל התנ"ך. זהו הבסיס של הקונצנזוס שמאפשר לנו לחיות זה עם זה ביחד ובכבוד הדדי. כל דבר אחר שחורג מכך לא יכול להיות מיושם ומבוצע על כלל הציבור באופן מוסכם, ולכן יש בו אלמנט של כפייה. מילא כפייה על בודדים, שמורדים בקונצנזוס, אבל כפייה על ההמונים בשל אינטרס של ציבור קטן זה בעיניי חמור ביותר. בעיניי אחדות ישראל שקולה לפיקוח נפש, כי ללא אחדות אנו פשוט נתפרק לנו למחנות מחנות ולשבטים שבטים, ולכן כל מי שמעדיף לכפות את השבת בפרשנות שלו ומוכן בדרך זו לפגוע בהמונים ולשבש את הפעילות במדינה שלה לטובת המחנה שלו, הוא בגדר כופר בעיקר. וחוץ מזה איזה ערך מוסרי יש בכפייה על אדם דברים שהוא לא מאמין בהם או מתנגד להם בצורה נחרצת? על אחת כמה וכמה מה בדיוק תועיל כפייה על ציבור גדול במיוחד? אינכם מודעים להשלכות החמורות של הכפייה? אז הצלחתם לכפות את דעתכם, יופי!!! ומה באשר להשלכות ארוכות הטווח של הדברים על היחסים ביננו לבין עצמנו בעתיד? על זה יצא לכם לחשוב? מי שרוצה לשכנע את הציבור בצדקת דרכו, יתכבד ויעשה זאת בדרך ארץ, ברגש ובהיגיון ולא בכפייה. לאף אחד פה אין מונופול על הדת היהודית. כולנו כאן יהודים, והדת היא לא רכוש של גורם אחד בלבד, שיכול לעשות בה כרצונו תוך כפיית דרכו על שאר הציבור. לטעמי, אדם, שלוקח את הדת ועושה בהם שימוש ציני כדי להפוך אותה לעסק כלכלי או כדי לצבור כוח ומעמד פוליטיים או כדי לכפות את דעתו על האחרים הוא בגדר חוטא יותר אפילו יותר מאלה שלא מאמינים באלוהים, שכן בכך הוא מוריד את הדת ממעמד רוחני גבוה ונשגב של העולמות הגבוהים לתהומות השאול החומריים של העולם הזה. הדת היא הגשר היחידי שקיים בין העולם הזה לעולם הבא. אם אתם רוצים לשמור על כבודה ויוקרתה, אז תפסיקו ללכלך אותה בתוך הבוץ הפוליטי, ואל תהפכו אותה לעניין של עסקנות כלכלית או פוליטית מכוערת (בפוליטיקה יש המון רפש, אז לשם אתם מכניסים את הדת? ואיך אתם מצפים בדיוק שהיא תישאר נקייה?) . תנסו לקרב אותה להמונים במקום לבדל את עצמכם משאר הציבור ובכך להרחיק אותה ממנו. למרות שאני לא דתי, אני בהחלט מצדד בגישה החסידית, שמאמינה שהדת חייבת לרדת אל העם, לאסוף אותו לזרועותיה בחיבוק גדול ובאהבה. אני מתנגד בחריפות ובנחרצות לגישה האורתודוקסית, שמנסה מצד אחד להתרחק מהעם ולבדל את עצמה ממנו, ומצד שני לכפות עליו בכוח את דרכה (מילא אתם רוצים להיסגר בעולם שלכם, שיבושם לכם!!!! אבל גם במקביל לכפות על כל הציבור, שאתם כל כך סולדים ממנו , את דרככם. לא הגזמתם קצת??? לא שמו לכם גבולות כשהייתם ילדים????). נקודה אחרונה: לא הדת שמרה על העם היהודי במשך שנות הגולה הארוכות אלא האופן שבה שהשתמשו בה לתועלת הציבור והערכים המוסריים והאנושיים, שהיא הנחילה מדור לדור. לעומת זאת כאשר משתמשים בדת היהודית לרעת הציבור ותוך פגיעה בו זה רק מביא לקיטוב, פלגנות, הרס וחורבן. מניעת שנאת חינם שקולה בעיניי לפיקוח נפש הדוחה גם שבת, וכדברי רבי נחמן: "לא באנו לעולם הזה כדי להרבות מחלוקת ושנאת חינם אלא כדי להפיץ אהבה לשמך".
אתמול קראתי כתבה בעיתונות האלקטרונית, שחייל צה"ל שעלה להר מירון הותקף ע"י קבוצה של חרדים. נרשם שם, שהוא חשב ברגעים הללו, כיצד הוא ייצא חי מהאירוע הזה. לצערי הרב, זה לא אירוע נדיר. אני רואה את עצמי כאדם שקול וענייני, אך הסוגיה הזו פשוט מרתיחה את דמי ומוציאה אותי לחלוטין משיווי משקל ומאיזון פנימי. הגיעה הזמן שהמדינה תסיר כבר את הכפפות בהתמודדות מול אותם מנוולים, ותתייחס אליהם בדיוק כמו למחבלים. אם לא נעשה זאת לא ירחק היום, שבו הם עוד ירצחו בלינץ' חיילים שלנו. האם כך הם היו מעזים להתנהג במדינה אחרת בעולם? רק פה יש הפקרות מוחלטת ביחס הסלחני כלפיהם. האם האמונה שלהם עזרה להם, כאשר הצורר הנאצי השמיד 6 מיליונים מבני עמנו? מי יעזור להם בדיוק מול האויבים שלנו המבקשים את נפשנו? רק הצבא שלנו שאותו הם מעזים להתקיף יגן עליהם. בושו לכם והיכלמו כפויי טובה שכמותכם, שלא רק שמתחמקים ממילוי חובותם להגן על המדינה, אלא גם יוצאים נגדה ומתקיפים את כוחותיה!!! בושה וחרפה שנוהגים בהם בכזאת סלחנות, ונותנים להם הכשר להמשיך לנהוג כך. בספרו של בשביס זינגר מסופר על חרדים שלא רצו להתגייס לצבא רוסיה, אז הם הטילו על עצמם מומים. האם היו מעזים לתקוף חיילים בצבא רוסיה? אבל כאן הם מרגישים טוב, ואנחנו הפראירים, לא רק שמוותרים להם על שירות צבאי, אלא גם מאפשרים להם לתקוף את חיילינו. חייבים לשנות את המדיניות כלפיהם ולהחריף אותה בצורה דרמטית.
רבים מדברים על ערכים ומוסר אך ורק בהקשר של הגנה על זכויות אדם, ומלחמה בדעות קדומות, גזענות וסטיגמות. זה חשוב כשלעצמו, אבל אני חושב שבמקביל יש לדבר גם במישור הערכי והמוסרי על הפגיעה הקשה בממלכתיות כאן. הממלכתיות פה נרמסת ברגל גסה ע"י גורמים אנרכיסטיים רבים וזאת בשל מדיניות רופסת ומתחנפת של המדינה. אין דבר שיותר מסמל את הממלכתיות שלנו כאן מאשר צה"ל. אין דבר שיותר מאחד את החברה הישראלית מאשר הצבא. כאן אין חילוקי דעות בין ימין ושמאל. זהו צבא העם, הצבא של כולנו, ולכן כאשר אני שומע, שחייל הותקף לאור היום ע"י חרדים קיצוניים, והמשטרה במקום לנקוט ביד קשה כלפי הפורעים הרבים העדיפה דווקא להרחיק את החייל מהמקום, כי עצם נוכחותו מהווה פרובוקציה עבור אותם עוכרי ישראל, אז זו מבחינתי פשיטת רגל ערכית ומוסרית. אם חייל לא יכול להסתובב במדינת ישראל הריבונית בכל מקום בלי להיות מותקף ובלי שמגיבים קשות כלפי אלה שפגעו בו, אז זו פשיטת רגל ערכית ומוסרית. דוגמא נוספת: כאשר דורשים מאנשים במקומות מסוימים לא להניף את דגל ישראל, כי זה מהווה פרובוקציה עבור עוכרי ישראל, אז זו גם פשיטת רגל מוסרית וערכית, שנותנת הכשר לאותה קבוצה ולקבוצות אחרות להמשיך בדרכן הנלוזה. אם אנחנו נתקפל ולא נגן על הדברים שמאחדים אותנו, אז על מה בדיוק אנו כן נגן? אם על דברים חשובים כאלה אנחנו לא נלחמים ומגמגמים, אז על מה בדיוק כן נילחם? אין דבר יותר מוצדק ונכון מאשר להגן על הממלכתיות הישראלית, שכן אם לא נעשה זאת כבר עכשיו, אז אנו מאבדים את עצמנו לדעת. תתרגלו, פה זה מדינת ישראל (נעים מאוד להכיר!!), זהו הדגל שלכם בין אם זה מוצא חן בעיניכם או לא, וזה הצבא שנועד להגן על המדינה וגם עליכם, בין אם זה נראה לכם או לא, וכל מי שינסה לפגוע בסמלי המדינה יקבל על הראש חזק מאוד. זו צריכה להיות המדיניות של כל מדינה נורמלית, כך נהוג בארה"ב, כאשר פוגעים בסמלי המדינה והשלטון, וגם אצלנו זה לא צריך להיות שונה. מדוע המדינה שלנו מפחדת להתעסק עם אותם גורמים?
נקודה נוספת בנושא זה: הנפש והגוף הם לא רק באים ממקומות שונים והם לא רק שונים זה מזה, אלא הם גם מתפתחים בקצב שונה אצל האדם. בצעירותו האדם רואה בגופו את חזות הכול, ובעזרתו הוא חווה ומתנסה מכל מנעמי העולם הזה. נפשו לעומת זאת נשארת תינוקת בלתי מפותחת בתוכו שנים רבות. השינוי מתחיל רק לאחר שהוא מתבגר, וחש שחסר לו משהו, ורק אז הוא מתחיל לגלות את הנפש שלו. ככל שהוא נובר עמוק יותר ויותר במעמקיה הוא לומד להעריך אותה כמקור לחיים ולעוצמה רבה. לאט לאט מתחילה נפשו של האדם להתפתח, לצמוח ולגדול, ואז האדם מגלה את מעינות הנפש החבויים והנסתרים מהעין, שבתוכם טמונים יסודות המוסר, הערכים, הרוח, הצדק והאמת הפנימית, והם אלה שנותנים לו את התחושה של סיפוק עצמי, אור פנימי, והאושר שבלב. אנשי הגוף מחפשים תמיד את האושר והשמחה (בד"כ החומריים) בדשא של השכן, ואילו אנשי הרוח מחפשים את האושר והשמחה (בד"כ הרוחניים) בתוך הנפש של ביתם הפנימי. כיצד בדיוק אתה מצפה להיות שמח בחלקך, כאשר אתה פוזל כל הזמן לעבר הזולת? זה לא הגיוני, זה לא מעשי, וזה לא מציאותי. את האושר האמיתי האדם חייב לחפש בתוכו, ומשם זה צריך להתפרץ החוצה ולהתפשט לכל עבר. במקום לנסות להתחמם באש הקרה והמנוכרת של האחרים, תצרו לעצמכם את האושר החם שלכם לבדכם. הכול מתחיל ונגמר בכם ולא בזולתכם.
כשאני כותב שאדם צריך להיות מצויד באינסטינקטים חייתיים כל פעם שהוא יוצא לכביש או לפחות להיות דרוך ובכוננות גבוהה, אני לא מגזים בכלל, שכן אני מדבר מניסיון אישי. לולא האינסטינקטים החייתיים שלי היו מקרים שזה היה קרוב לוודאי מסתיים בתאונות קטלניות, שנגמרות במוות או בפציעה קשה. אביא לכם רק שתי דוגמאות, ששלפתי אותן מנבכי הזיכרון שלי:
בקיצור כאן זה לא אירופה, שבה אתה יכול להיכנס לרכב ולנסוע בראש שקט, ובשלווה ממקום למקום. במדינת ישראל כל נהיגה בכביש היא מסוכנת בשל הנהגים הפרועים, העצבניים, הממהרים וחסרי הרסן והגבולות. לעיתים קרובות הכביש הופך לזירה של מלחמה וטרור. כל נהג נורמטיבי, שעולה לכביש לא יכול להסתפק בכך שהוא שומר על הכללים והחוקים ונוהג כחוק. במקביל באחריותו של כל נהג להישמר לנפשו מכל הנהגים פראי האדם, שתרבות הנהיגה שלהם מעידה על זלזול מחפיר בחיי אדם (הנה נהג שעוקף מכוניות בפראות, הנה נהג שלא מקפיד לשמור על נתיב הנסיעה שלו, הנה נהג שצופר בפראות, הנה נהג שמסנוור באורות גבוהים, הנה נהג ,שנצמד מאוד לאחוריו של הרכב שלפניו- מכל אלה כדאי להתרחק, שכן ממש לא אכפת להם למות ולהיפצע ובדרך גם להרוג אתכם). מי שסבור שאם רק הוא יהיה בסדר על הכביש, אז הוא לא ייפגע בתאונת דרכים, אז הוא חי כנראה בלה לה לנד. בכבישי ישראל יש מלחמה בלתי מוכרזת של עברייני הכביש כנגד כל ציבור הנהגים הנורמטיביים. הבעיה: המדינה מטפלת בעברייניים הללו, רק כאשר הם הורגים או פוצעים. במקרים אחרים לא קורה כלום, והם בד"כ גם לא נתפסים, ולכן הם אינם מורתעים. בעיה נוספת: גם כאשר הם נתפסים, הענישה המופעלת כלפיהם היא מקלה מאוד. רק כאשר המדינה תתייחס למגפת תאונות הדרכים כמלחמה לכל דבר ועניין ותקשור זאת ישירות לתרבות הנהיגה הקלוקלת, ניתן יהיה להתקדם בנושא להביא לשינוי משמעותי. המדינה אומנם מגדירה זאת כמלחמה בתאונות דרכים, אך היא לא מתייחסת לזה באמת כאל מלחמה אלא יותר כאל מאבק חסר שיניים. (בכל מלחמה יש אויבים מוגדרים וברורים, יש אמצעי חירום קשים מאוד מולם- הן ברמה ההרתעתית והן ברמה הענישתית).
בעזרת אינטראקציה עם הזולת האדם יכול ללמוד הרבה מאוד על עצמו, על מעמדו החברתי ועל החברה שבה הוא נתקל בחיי היום יום, כלומר, בדרך זו הוא יכול ללמוד האנשים מסביבו, האופי שלהם, הערכים שלהם, האמונות שלהם, ונקודות המבט שלהם על החיים. אפילו ממפגש אקראי וספונטני וקצר מאוד ניתן ללמוד הרבה. אפילו ממפגש עם אנשים זרים לחלוטין ניתן לשאוב תובנות משמעותיות (אם רק אתה יודע ומוכן להקשיב או להתבונן ויכול להיות חזק ולעמוד גם בדברים לא נעימים). צריך רק לדעת להסתכל, להתבונן ולהקשיב כמשקיף מהצד, ואז לחקור ולנתח זאת לעומק ביסודיות. אפילו כאשר אנשים לא מוציאים מילה מהפה, ניתן ללמוד המון, כי הם בד"כ לא יכולים להסתיר את מה שהם מרגישים, שכן שפת הגוף משדרת זאת באופן ברור ביותר ( מה שתקף במיוחד לישראליים, שהם בד"כ כקלף גלוי ופתוח, גם כאשר הם לא מוציאים מילה מהפה). לא תמיד האינטראקציות עם הזולת הן בהכרח חיוביות (זה תלוי בסביבה שבה אתה נוהג להסתובב או באופי של האנשים שבהם אתה נתקל). החוכמה היא לדעת כיצד לא לקחת ללב מצד אחד, ומצד שני ללמוד כיצד להפעיל מכך תועלת חיובית מרבית לעצמך. בכל מקרה אני יכול להעיד על כך, שאדם לומד הרבה יותר על עצמו ועל זולתו באמצעות החוויות השליליות, שהוא עובר מאשר החוויות החיוביות. הבעיה היא שהרגש יכול להיות במקרים כאלה מכשול רציני המעוור את עינינו. כאשר אנו נתקלים בחוויות שליליות, הרגש בונה במקרים הללו חומות הגנה, שאוטמות אותנו מפני כל אפשרות ללמוד, לחקור ולרכוש ניסיון חיים חיוני. אדם במקרים כאלה חייב להפוך את ליבו לאבן ולחשוב עם הראש בלבד. את הרגש תשאירו לדברים טובים ויפים בחייכם, ואל תעזו לערבב אותו עם דברים שליליים. רק בעזרת השכל וההיגיון הבריא ניתן למנף חוויות שליליות לעשייה חיובית ותורמת. אל תתנו לרגש להפריע לכם לעשות זאת.
כאדם שהאינטראקציה שלו עם הסביבה החיצונית היא די מוגבלת (שלום שלום!!! מה נשמע מה נשמע!!!) אני יכול להעיד שגם במצב הזה אני לומד רבות עצמי ועל זולתי. אדם שחייו הם דבש כל הזמן לעולם לא יוכל להגיע לתובנות משמעותיות ומעמיקות על החיים בכלל ועל חייו בפרט, שכן זה בכלל לא עולה על דעתו ומעסיק אותו. האמת אף פעם לא תהיה פופולרית בציבור, שכן היא גם פונקציה של עצב, כעס וכאב ולא רק של שמחה ואושר. אי אפשר להגיע לשום מקום משמעותי בעולם הזה באמצעות הדחקת הדברים השליליים ושימוש רק בדברים החיוביים. יש לרתום את העצב, הכאב והכעס הן ללימוד ולמחקר מעמיקים, הן להתחזקות מנטלית ונפשית והן לעשייה חיובית. זו הדרך היחידה והנכונה של האדם לעבר האמת הפנימית שלו. מה אני יכול להעיד על עצמי? אם הייתי צריך להסתמך על האינטרקאצייה המוגבלת והמצומצמת שלי עם הזולת כדבר חשוב וקובע את חיי, אז גורלי היה מר ורע במיוחד. את כוחי אני שואב דווקא מהאמת הפנימית שלי, וממה שאני חושב שהכי טוב ונכון ועבורי. הלב שלי עשוי מחמאה רכה באשר לדברים טובים מצד אחד, ומצד שני הוא עשוי מפלדה אטומה לחלוטין לכל הדברים השליליים. מי שבונה ומציב מולי חומות של חימר או חומות של פלדה, חייב להיות מודע לכך שאני לא פראייר. אני מגיב בלי חוכמות ובצורה קשה ונוקבת ביותר. אני מאוד אובססיבי בקשר לכך, ולא מניח לדברים לשקוע ולהיעלם לבד. אני זוכר היטב, לא שוכח אף פעם, ואף פעם לא מפסיק. אני לא מפנה את הלחי השנייה כמו ישו לגורמים תוקפניים. אני לא שותק. אני לא רק מתגונן אלא תוקף בחזרה את התוקפים בכל הכלים היעילים שעומדים לרשותי. הציפורניים שלי נתקעות חזק ועמוק בבשר ולא יוצאות ממנו אף פעם. מי שמתעסק אתי, חייב לדעת שזה אף פעם לא מסתיים, ושהוא לא ייצא מזה כ"כ בקלות כמו שהוא חושב לעצמו, כאשר הוא מחליט לתקוף ללא סיבה.
ובאשר לשונאים: לצערי הרב לא אוכל להגיד "אברא קדברא" והם פשוט יתפוגגו להם וייעלמו מהשטח (גם הם לא יוכלו לעשות לי אותו דבר, אלא אם הם עבריינים). אז מה אפשר לעשות, כאשר הם בגדר עובדה קיימת ומציאות נושכת? להתמודד בלי להרפות!!!! מה כוללת ההתמודדות? לא לשתוק ולהגיב על כל דבר שקורה (כמובן לעשות זאת תוך שמירה על החוק ועל דרך ארץ). ולכל אלה שחושבים להרים ידיים ולהיכנע לשונאיהם המסר שלי הוא זה: זה רק עניין של זמן, ניסיון חיים והתמודדות נכונה עם המצב הלא טוב. בסופו של דבר דווקא באמצעות התהליך הזה אתם תלמדו לדעת כמה אתם חזקים, עמידים ואטומים מול כל האנשים הרעים האלה. ולכל מי שמודאג לבריאותי הנפשית: הסירו דאגה מלבבכם. הרשו לי להרגיע אתכם. באמצעות התהליך הזה אני רק מתעצם, מתחזק ומתחשל יותר ויותר מיום ליום, והזמן שחולף לו יהא עד לכך.
קשה מאוד להתעלם מהדברים החמורים והנבזיים, שאמר חבר הכנסת מהרשימה המשותפת על שמעון פרס. טוב..... אז אנשים נבזיים יש בכל מקום ,בכל המחנות וללא הבדל דת, גזע ומין. הם בד"כ בוחרים להופיע, כאשר הם מאתרים חולשה או נקודת תורפה, ואז הם נועצים את הסכין במלוא העוצמה ומסובבים אותה. לאחר מכן הם גם מפזרים מלח על הפצע הכואב והפעור. למה? כדי שיהיה כואב עוד יותר. הנבזיות במקרה הזה בולטת במיוחד לאור העיתוי שנבחר על מנת לומר את הדברים. אדם בן 93 שוכב לו בבית חולים במצב קשה, כאשר הוא נלחם על חייו, ורק אז אתה נזכר לצוץ ולומר את דברי הבלע הללו, וכנגד מי? כנגד אדם ששכב על הגדר למענכם בכל הזדמנות? שדיבר אליכם תמיד ברכות ובסבלנות אין קץ, ולא העז אף פעם לבקר אתכם בחריפות על אופן התנהלותכם ועל העצם העובדה שאתם חושבים שהכול פה פרוץ ומופקר, ולכן מותר לכם לעשות ולומר מה שבא לכם ללא גבולות? הרי שמעון פרס פעל ללא לאות כל חייו למען חיזוק הדו קיום השברירי בין יהודים לערבים בארץ הזו, והנה מגיע חבר הכנסת הזו, ודווקא בשעתו הקשה ביותר נותן לו סנוקרת לתוך הפרצוף (מי שרוצה לקבל המחשה לכפיות טובה יכול לקבל מושג מה זה אומר באמצעות הדוגמא הברורה הזו). כאשר כתבתי במסגרת האתר הזה שבעיני רבים מערביי ישראל אין בכלל הבדל בין השמאל ולימין הציוניים, ולכן בין אם זה מוצא חן בעיניכם או לא, כולנו בסופו של דבר נמצא את עצמנו בסירה אחת מולם, אז רבים מכם לבטח צקצקו בלשון , פקפקו בכך והטילו בכך ספק. והנה הגיע חבר הכנסת הזה, שמייצג את דעתם של רבים מערביי ישראל, ואמר מפורשות, שמבחינתו אין שום הבדל בין פרס, נתניהו, גלאון, ליברמן וכהנא. כולם כאחד מייצגים מבחינתו את הקולניאליזם הציוני, שהשתלט על אדמות לא שלו והקים שם מדינה שלא מגיעה לו. חבר הכנסת הזה איננו עשב שוטה. הוא מייצג בדעותיו הן ציבור גדול של ערבים במדינת ישראל והן חברי כנסת ערבים רבים, שנחשבים משום מה בעינינו ל"מתונים", רק בגלל שהם מיטיבים להסתיר ולהסוות את דעותיהם הכנות באמצעות אמירות מעורפלות. לא הנבזיות של אותו חבר הכנסת מטרידה אותי אלא דווקא הסיפא של דבריו. הוא אמר ששמעון פרס הוא אדם נבזה, שכן הוא שותף מרכזי לפרויקט הציוני הקולניאליסטי האכזרי. מסתבר שאליבא דאותו חבר כנסת אין בכלל זכות קיום למדינה יהודית בכל שטח משטחי ארץ ישראל. עכשיו תסבירו לי את המצב ההזוי והמופקר שלפיו חבר כנסת, שתומך בהשמדת מדינת ישראל יושב בכנסת ישראל, שהוא בכלל לא מכיר בלגיטימיות שלה כריבון? כיצד זה שכהונתו לא מופסקת לאלתר לאור אמירתו השערורייתית זו? כיצד בכלל מאפשרים לאדם כזה להיכנס לתוך בית, שהוא חותר להרוס אותו מבפנים? בשם מה? בשם עיקרון הייצוגיות אפשר לתת לגורמים שחותרים תחת קיום המדינה לפעול בחופשיות? חברי הכנסת הערביים פועלים באמירותיהם ובמעשיהם ללא לאות על מנת להרוס את הדו קיום בין יהודים לערבים בארץ הזו. הם מנסים לנתק את עצמם ואת ציבור הבוחרים שלהם מהמדינה בשלב הראשון מתוך כוונה ליצור כאן מציאות דה-פקטו של מדינה דו לאומית, ובשלב הבא להתחבר לרשות הפלסטינית כדי להביא לחורבנה ולהתפוררותה הסופית. ומה באשר לציבור היהודי מכל המחנות הפוליטיים? הוא צריך כבר להפסיק לגמגם, ולדבר בלשון דיפלומטית ומעורפלת, המנסה ללכת בין הטיפות. במקום זאת עליו להתייצב מול הערבים ולומר להם בקול ברור צלול מאוד: אין שום סיכוי לדו קיום פה, כאשר חלק גדול ממכם שולל בכלל את זכותה של מדינת ישראל להתקיים, ולא תקבלו שום שוויון זכויות במצב שבו אתם מרשים לעצמכם לירוק לבאר שממנה אתם שותים. אולי המדינה כיום בשם חופש הביטוי המוגזם, שחוצה כמעט את כל גבולות ההיגיון האפשריים ומגיע כמעט לאנרכיה, מאפשרת לכם לנהוג כך, אבל רוב מוחלט של הציבור היהודי בפרקטיקה של החיים היום יומיים לא ייתן לזה יד ורגל!!! שוויון זכויות ודו קיום יכולים להתקיים, אך ורק אם אתם מכבדים את הכללים, שמעמדם החוקתי נקבע והוסדר באמצעות מגילת העצמאות ומתחייבים לא לפעול בניגוד להם. מגילת העצמאות קובעת מפורשות שתהיה פה מדינה יהודית דמוקרטית (ולא דו-לאומית), ומי שלא מכיר בכך לא יוכל להיות אזרח ולבטח לא חבר כנסת. ובאשר למדינה הדמוקרטית: דמוקרטיה אין פירושה שאנו נותנים הכשר חוקי לכוחות ששואפים לחסל אותה מבפנים לפעול בחופשיות מוחלטת וללא מפריע. אז מה אפשר לעשות? כיום רבים מעוכרי ישראל הצליחו להסתנן לכנסת רק בגלל שהם נמנעים ומתחמקים מלומר מפורשות את דעתם הכנה. אני רוצה לחייב אותם בחקיקה לומר את דעתם. כלומר, אדם לא יוכל לשמש כחבר כנסת אלא אם הוא מצהיר שהוא מכיר במעמדה החוקתי של מגילת העצמאות ומתחייב לפעול במעשיו ובאמירותיו בהתאם לה. בנוסף לכך במידה ויפר את התחייבותו זו, או שהצהרתו תתגלה כשקרית במהלך כהונתו, אז הוא יורחק מהכנסת לצמיתות. ומה באשר לאלה שלא מסוגלים לעשות זאת מבחינה מצפונית? אז שילכו לבחור ולהיבחר בפרלמנט של אבו מאזן או אסמאעיל הניה.
מה שקורה בעולם הערבי בשנים האחרונות מעניין, כמובן, אותנו, שכן הוא נוגע לנו ישירות. ברם בניגוד לעבר הוא מתחיל לעניין את העולם כולו, שכן התהליכים המתרחשים בו חורגים מגבולות המזרח התיכון ומתפשטים בהדרגה לכל הזירה הבינ"ל כולה, וזוהי רק ההתחלה!!!! (למשל משבר הפליטים). כדי להבין מה בדיוק קורה פה יש לחזור אחורה במנהרת הזמן (כן זו בצבעים של השחור והלבן). מוכנים?? קדימה, הדקו את חגורות הבטיחות היטב, כי עוד מספר שניות אנחנו משוגרים ישירות ובמהירות הבזק אל התקופה של לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה!!! הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה שלטה ללא עוררין במשך מאות שנים על המזרח התיכון האימפריה העות'מאנית. לאחר מאות שנים החל תהליך הדרגתי של התפוררות והתפרקות של אותה אימפריה. כבר בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחשבה האימפריה העוות'מאנית לברווז צולע במיוחד (קראו לה בשם האיש החולה של הבוספורוס), ומכיוון שהיא בחרה בצד הלא נכון במלחמה (הגרמנים), הרי שהדבר הוביל באופן מידי להתפרקותה הסופית (כך קורה למי שמפסיד במלחמה: מפסיד נכסים, ולעולם לא יוכל יותר לחזור לנקודת ההתחלה. הגיע הזמן שגם אנחנו נאמץ את זה ביחס לאויבים שלנו). המנצחים במלחמת העולם הראשונה (הבריטים והצרפתים) חילקו ביניהם את השלל העות'מאני לאזורי שליטה (הסכם סייס פיקו). החלוקה תאמה את האינטרסים הקולניאליסטים של בריטניה וצרפת, אך מבחינת ההרכב האוכלוסייה של השטחים, שעליהם השתלטו המעצמות המערביות זו הייתה חלוקה מלאכותית ושרירותית בלבד, שלא התחשבה בהרכב האתני והדמוגרפי של האזורים הללו. חלוקה זו יצרה בסופו של דבר וקיבעה כמוצר מוגמר את מדינות ערב השונות. ומה הצליח להחזיק אותן כמדינות עצמאיות במשך שנים רבות כל כך? רק שליטים קשים, נוקשים, חזקים ואכזריים במיוחד יכלו ליצור יציבות ושקט יחסיים במדינות, שנוצרו באופן מלאכותי ע"י הקולניאליזם המערבי. בזכות זה נשמר בזמנו השקט היחסי בעיראק של סדאם חוסין, בלוב של מעמר קדאפי ובסוריה של חאפז אלאסד. בלבנון לעומת זאת לא היה אף פעם שליט חזק, ולכן תמיד היו בה כל הזמן עימותים, קונפליקטים ומלחמות פנימיות בין הקבוצות האתניות השונות, שהרכיבו את המדינה המלאכותית הזו. לבנון אומנם נחשבה למדינה ע"פ החוק הבינ"ל, אך מבחינה פרקטית שלטו בה אנרכיה וחוסר משילות. תהליך הלבנוניזצייה עובר כיום על סוריה, עיראק, לוב ותימן, בגלל שגם המדינות הללו איבדו את המנהיגים החזקים שלהן, שידעו היטב כיצד להחזיק את האוכלוסייה "קצר". ומה באשר לעתיד? אין מנוס מכך שתהליך זה יתפשט ויתרחב למדינות ערביות נוספות במהלך השנים הבאות. זה רק עניין של זמן ותהליכי בשלות פנימיים, עד שמנהיגים גם במדינות ערב נוספות יאבדו את שליטתם וכוחם במדינה, והדבר יוביל גם בהן לתהליך של אנרכיה ומלחמות פנימיות. בעולם הערבי אין שום אפשרות ליישם דמוקרטיה, וכל ניסיון פתטי לעשות זאת יביא באופן מידי להחלשת המנהיגות החזקה ולאנרכיה משתוללת. לאור זאת השליטים הערביים, שנותרו עדיין יציבים פחות או יותר במעמדם חוששים עד מאוד מפני התהליך הזה, שצפוי להתרחש בעתיד גם בקרבן. זו תוצאת לוואי בלתי נמנעת של מדינות מלאכותיות, שהוקמו ע"י הקולניאליזם המערבי. אין מה שיחזיק אותן ויחבר את האוכלוסייה שלהן וייצור עבורן כור היתוך חזק ויציב. הדבר היחיד שהחזיק את אותן מדינות בחיים היו באופן פרדוקסלי דווקא השליטים החזקים והאכזריים, אך ברגע שמעמדם התערער, אז לא היה כבר מה שיחזיק את האוכלוסיות ההטרוגניות של המדינות הללו ביחד, ואז מתחיל תהליך של מלחמות פנימיות בינן לבין עצמן. מה שהאיץ את התהליך הבלתי נמנע הזה עד מאוד הייתה המדיניות השגויה של הממשל האמריקאי הנוכחי (כמו שמלחמת העולם הראשונה האיצה את תהליך התפרקות האימפריה העות'מאנית). ומה בכל זאת הצליח מידי פעם לאחד העולם הערבי ואת מדינות ערב בזמנים מסוימים? השנאה לישראל!!!! ישראל הייתה עבור העולם הערבי השעיר לעזאזל הנוח והנדרש על מנת שהם יחושו תחושה של סולידריות פנימית מזויפת בינם לבין עצמם. ברם כפי שאתם בוודאי יודעים חיבור על בסיס מכנה משותף של שנאה בלבד לא יכול להחזיק מים הרבה, ובסופו של דבר הוא יתפורר. מדינות ערב הסתפקו בשליטים חזקים ובשנאת ישראל ולא השכילו להשקיע את המרץ שלהן כדי ליצור מכנה משותף פנימי חיובי לאוכלוסיות ההטרוגניות שלהן, ולכן כאשר השליטים החזקים ירדו מהבמה, זה הביא באופן טבעי למצב הנוכחי. תיקחו למשל לדוגמא את ירדן: כיום היא לכאורה מדינה חזקה ויציבה. ברם עיון מדוקדק כי המלך עבדאללה וקודמו המלך חסין שלטו ושולטים במדינה ביד רמה רק בזכות התמיכה של השבטים הבדואים, שהם בכלל מיעוט במדינה. הכנסת תהליכים דמוקרטיים לירדן תביא לכן להחלשת המלך עבדאללה, וכשזה יקרה, אז באופן נלווה גם ירדן תיכנס למצב, שאינו שונה מזה שקיים כיום בסוריה ובעיראק. אותו דבר נכון בדיוק לגבי ניסיונות להחיל דמוקרטיה על סעודיה ומצרים. לסיכום: קו ישיר נמתח בין התפוררות האימפריה העות'מאנית והקולניאליזם המערבי לבין מה שמתרחש כיום מול עינינו בעולם הערבי. מדינות ערב, שנוצרו מלכתחילה באופן מלאכותי, מתחילות כיום בתהליך של התפוררות פנימית מואץ באדיבותו הרבה של אובאמה, שתרם לכך רבות. זהו תהליך שרק יגבר ויתחזק בשנים הבאות. התופעה של דעאש צמחה על רקע התהליך הזה ובגללו. דעאש הצליח למחוק את הגבולות בין סוריה לעיראק בעקבות ההתפוררות של שתי המדינות, והוא ימשיך לחדור כמו וירוס קטלני לכל מקום, שבו מעמדם של השליטים החזקים בעולם הערבי יתערער. מבחינת ישראל התהליך שמתרחש בעולם הערבי הוא מאוד בעייתי ולא מבשר לנו טובות, שכן הזירה הופכת למסובכת מאוד, למסוכנת מאוד, ויש בה כל כך הרבה גורמים וכוחות עד כדי כך שכבר מאבדים את היכולת לשלוט לחלוטין במצב, שהופך להיות בלתי צפוי יותר ויותר מרגע לרגע. לישראל, לכן, יש מפגש אינטרסים ברור עם מדינות ערב, שתהליך ההתפוררות הפנימית טרם החל בתוכן. עד כמה ניתן לשלוט על התהליך ההיסטורי הזה, לאחר שהוא החל? קשה לדעת ולחזות!!! ברם מבחינת ישראל נוצרת כאן הזדמנות בלתי חוזרת לשיתוף פעולה פורה עם מנהיגים בעולם הערבי, שטרם איבדו את מעמדם וזאת על מנת לבלום ולעכב את התהליך ההרסני הזה במשך שנים ארוכות, ובינתיים צריך גם להתכונן לתקופה ההיסטורית הבאה, שבה בסופו של דבר העולם הערבי יתפורר סופית וישלטו בו רק אנרכיה, טרור ומלחמות פנימיות. ומה באשר לזירה הבינ"ל? כבר כיום יש השפעה שלילית גדולה וניכרת בכל מקום ומקום בעולם לתהליכים ההיסטוריים, שרק החלו בעולם הערבי, ולכן ככל שהם יצברו יותר תאוצה ויצברו יותר נפח, הדבר יוביל לכך, שהעולם שאותו הכרנו עד היום, גם הוא ישתנה, וכבר לא ייראה אותו דבר. זה יהיה עולם פחות בטוח והרבה יותר מסוכן מאשר היום. זה יהיה עולם שבו תהיה אי וודאות גדולה באשר למה שיוליד יום. ומה באשר לפלסטינים? גם הם נוצרו באופן מלאכותי (באו לעולם בגלל הציונות), וגם הם מאוחדים על בסיס השנאה לישראל, ומלבד זה אין שום דבר שמחזיק אותם ביחד. גם הם לא מסוגלים לקיים שלטון יציב ללא מנהיג חזק וסמכותי, ומכיוון שאף פעם לא היה להם מנהיג חזק, אז הם תמיד היו מסוכסכים זה עם זה ונלחמו אלה באלה. זה בא לידי ביטוי בכך שהם התפלגו ויצרו את "חמאסטאן" ברצועת עזה, וזה בא לידי ביטוי גם בסכסוכים הפנימיים בתוכם ביהודה ושומרון, ולכן לכל מקום שהנהגתם הגיעה זה יצר רק אנרכיה, תוהו ובוהו ובלגאן (ירדן, לבנון ושטחי הרשות הפלסטינית). מי שרוצה באמת לדעת ולהבין היטב מה קורה כיום בעולם הערבי יכול ללמוד על כך רבות באמצעות העניין הפלסטיני.
במסגרת לימודיי במגמה המזרחנית בבית הספר הריאלי בחיפה לא נחשפנו למשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרויש. גם במסגרת לימודי התואר הראשון בשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים לא קרה הדבר, כך שאני לא מכיר אותו ואת שירתו, למעט המידע הכללי והשטחי, שפורסם בתקשורת. לדעתי, חשוב מאוד ללמוד את מה שהוא כותב וזאת כדי להבין בדיוק עם יש לנו עסק בצד השני, כלומר, חשוב לדעת ולהכיר את האויב, את תרבותו ואת הלך מחשבתו טוב טוב על מנת שלא יפתיעו אותנו שוב פעם בעתיד עם דיבורים על שלום מזויף על הנייר ועל אשליות מסוכנות ביותר. אז מה אני כן יודע על שירתו של מחמוד דרויש? אני יודע שבמסווה של הנרטיב השקרי הפלסטיני, שאנו קוניאליסטיים זרים, שכבשנו ארץ שלא שלנו מבעלי הארץ המקוריים, הוא תומך בהשמדת מדינת ישראל ובעקירתה מהמזרח התיכון. הוא פורט על נימי הרגש של הקורבנות והמסכנות של הפלסטיניים (מבלי להזכיר שהם אחראים למצבם בגלל אופן התנהלותם) על מנת להצדיק בדרך זו את תרבות ההרס, הרצח והשנאה. הוא זה שנותן לכך הכשר ולגיטימציה לאומית מתוקף מעמדו הרם והנישא בקרב הציבור הפלסטיני. הוא בהחלט לא משורר הדו קיום והשלום אלא משורר השנאה המבעבעת, ההרס והמלחמה, שעוטף את כוס התרעלה הזאת שלו בכסות ,כביכול, מוסרית של מסכנות ועוול שנעשה לבני עמו (שלא היה בכלל קיים בשעת התרחשותו) ע"י הכובש הזר והאכזר. יה מחמוד, לא רק שאינך מכיר בזכות ההגדרה העצמית של היהודים להקים מדינה משלהם, לא רק שאתה שואף לסלק אותנו מפה תוך התעלמות משייכותנו וזיקתנו ארוכת השנים אליה ותוך שימוש בשקרים הסותרים את העובדות בשטח, ולא רק שאתה קורא בפועל לשחוט על הדרך כל אחד ואחד מאתנו, אבל גם לעקור את הלב שלנו ולאכול את הבשר שלנו? מה אתה קניבל????? פויה, איכס, גועל נפש!!! מה עם קצת חמלה ואנושיות??? זה לא רשום בלקסיקון שלך? עכשיו אני מתחיל להבין הרבה דברים. זוכרים למשל את הלינץ' המזעזע ברמאללה? זוכרים את התמונות של הקניבלים, שידיהם מגואלות מדמם של החיילים, כאשר הם מנופפים בהן בהתלהבות? כעת אין לי בכלל ספק שהם פעלו בהשראתו התרבותית של גיבורם, מחמוד דרויש!!! הנה הם סיימו לשחוט את החיילים המסכנים, שנקלעו בטעות לאזור, ועכשיו הם באים אל החלון, ומזמינים את גיבור התרבות שלהם מחמוד דרויש להתכבד ולאכול מבשרם (תסלחו לי על הסגנון הנוקב והקשה, אבל אין לי ממש ברירה אלא להשתמש בו כדי להעביר את במסר שבצורה הנוקבת והברורה ביותר). מחמוד דרויש מלמד אותנו, שזה לא סכסוך פשוט על שטחי מריבה. זהו סכסוך עם תרבות של שנאה, מדון, רצח ואלימות, שאותה מייצג מחמוד דרויש בשירתו, ובשל כך הוא זוכה לאהדה רבה בציבור הפלסטיני, עד כדי כך שהוא נחשב למשורר הלאומי שלהם. תרבות זו מעוגנת ומושרשת עמוק עמוק אצלם בתוך הורידים בלי קשר לסכסוך הטריטוריאלי ביננו. הסכסוך הוא רק התירוץ לעשות את מה שהוא מובנה ובלתי ניתן לשינוי בתוכם, וזה נותן להם את ההכשר לעשות את מה שהם בכל מקרה היו עושים בכל הנסיבות. ועכשיו את זה באים ומציגים לנו בטקס רשמי של מדינת ישראל (כולל השירה עם המילים המזעזעות בדבר עקירת הלב של היהודי ואכילת בשרו), ואני שואל אתכם: ירדתם מהפסים לגמרי??? התחרפנתם על כל הראש???? אתם אנשי אנשי מוסר וערכים????? אתם????? לקחת חומר אנטישמי טהור ולהציג אותו בצורה אוהדת אצלנו? הכול מותר פה? מותר להציג פה גם האידיאולוגיה הנאצית בצורה אוהדת? או שאולי נציג פה בצורה אוהדת את הרעיון המסביר את הפרוטוקולים של זקני ציון? ואם כבר מדברים אז למה שלא ניתן פה במה גם לאלה שמצדיקים את עלילות הדם כנגד היהודים במשך דורות שלמים? מה היה קורה אם במדינה אחרת בעולם היה מוצג מחזה, שמעודד לרצוח יהודים, לעקור את ליבם ולאכול את בשרם? מדינת ישראל הייתה ישר מזדעקת מרה ותובעת להפסיק את החרפה הזו, אבל בתוך הבית שלנו, הכול מותר??? כיצד נוכל לבוא בתלונות על אנטישמיות בעולם, כאשר אצלנו החרפה האנטישמית מוצגת בפרהסיה, ואין אף אחד אמיץ שיקום ויבלום אותה באופן מידי!!! איזו זכות מוסרית בכלל יש לנו ללחום באנטישמיות, כאשר בביתנו פנימה, אנו נותנים לה הכשר במסווה של חופש הביטוי??
חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי שלנו כתב שיר על הנטייה האובדנית של היהודים להאשים את עצמם תמיד בתוקפנות של אויביהם האנטישמיים כלפיהם. השיר נקרא "על השחיטה". במסגרת השיר מתואר מצב, שהיהודים שטופי רגשות השנאה העצמיים מושיטים מרצונם את צווארם לשוחטים האנטישמיים, ואומרים להם: הנה הצוואר שלנו, בואו ותשחטו אותנו. הציונות לעומת זאת גרסה אחרת. היא שאפה לפתח יהודים עצמאיים, שלא מאשימים את עצמם כל הזמן בכל מה שקורה מסביבם, ושיודעים להילחם באויביהם ללא מורא ופחד. היהודים הגלותיים הללו הביאו לנו רק מוות, שואה וחורבן, ואילו הציונות מביאה לנו רק חיים, פריחה ושגשוג. ברם את הגן הגלותי הזה מסתבר, שאי אפשר לעקור משורש כל כך מהר, שכן הוא נטוע עמוק עמוק בתוכנו, והנה היום בשנת 2016 מופיעים להם בגאווה אותם יהודים גלותיים ונותנים במה למשורר, שקורא לסלק אותם, להרוג אותם, לעקור את ליבם ולאכול מבשרם. והם עוד מוחאים לו כפיים (הא הצוואר!!! קום שחט!!!). מה בדיוק ההבדל בינם לבין היהודים, שתוארו בשירו ביאליק?? הם הגרסה המודרנית והעכשווית לשירו ביאליק!!! ומה עושה שרת התרבות של מדינת ישראל? בורחת ומפקירה את הזירה לחבורת תומכי הטרור האנטישמיים וליהודים הגלותיים, שתומכים בהם!!! לאחר מכן היא חוזרת, צועקת עליהם, ומטיפה להם מוסר!!!! זה מה שיעזור מול האנטישמיים הללו והיהודים הגלותיים, שתומכים בהם? היא שרת התרבות, והיא נושאת באחריות שהחרפה הזאת הושמעה במדינת ישראל, ולא הופסקה על הרגע הראשון. זה מה שהיינו מצפים שייעשה בכל מדינה אחרת בעולם, אז למה אצלנו, יש את ההפקרות הזו? מדוע לא עלו שוטרים לבמה והפסיקו את החרפה הזאת? מירי רגב את שרת התרבות: אז תעשי יותר, ותצעקי פחות!!! אל תיבהלי מכל מה שיאמרו ויצקצקו כל היהודים הגלותיים הללו. הם כבר מזמן איבדו את המצפן הערכי שלהם, ואין כל תוקף מוסרי לשום מילה שהם מוציאים מהפה שלהם, אם הם מאפשרים הכשר לאנטישמיות כזו במדינת ישראל. אלה לא אנשי מוסר, אלה אנשי זדון וחורבן עצמי. אז מה צריך לעשות?? קודם כל להעיף על טיל את כל המעורבים בפרשה הזו. הם לא ראויים לשמש בתפקידם אפילו שנייה אחת נוספת. דבר שני: חייבים להקים וועדת חקירה עם סמכויות נרחבות על מנת לבדוק לעומק מה קורה בכל מרחבי התרבות במדינת ישראל. לאחר מכן צריך לתקן את הנדרש ולקבוע גבולות ברורים תוך ניקוי אורוות יסודי, ואם חלילה יתברר שהכול פה רקוב ומזוהם, ושאין המעוות יתקון, אז עדיף כבר להרוס על מנת לבנות את הכול פה מחדש. אני מודע לכך שהקליקה הסגורה והחזקה תעשה הרבה רעש וצלצולים, שכן סוף כל סוף מתחילים להיכנס לטריטוריה שלהם. אינני פוסל גם את האפשרות של טיפוח תרבות אלטרנטיבית פתוחה לכל, שתשבור, תרסק ותרוקן את המונופול של אותו גילדה. כאשר אני מדבר על כך שהימין במדינת ישראל נמצא בשלטון אך לא ממש שולט בפועל, שכן יש מוקדי כוח חזקים נוספים, שעומדים מולו כל הזמן, ונאבקים בו ללא לאות, אז זו רק דוגמא אחת לכך. התרבות בישראל חייבת לשקף את כולנו ולא רק את החוגים של המיעוט, שמחזיק כרגע בהגה השלטון של התרבות בישראל. אם אלה הם הגורמים ששולטים ביד רמה בתרבות ורוצים חופש ועצמאות מוחלטים, אז בשביל מה צריך שרת תרבות במדינת ישראל? בשביל מה היא נבחרה? לתת להם כסף ולשמש עבורם כספומט מהלך? לא!!! היא נבחרה כדי ליישם מדיניות. זו זכותה הדמוקרטית, והיא נושאת באחריות על כל מה שקורה בתרבות הישראלית לטוב ולרע, ולכן צריך שיהיו לה גם סמכויות נרחבות. זו זכותה ליישם את מדיניותה גם מול המיעוט, שמנסה לשמור על אחיזתו בתרבות באופן בלתי דמוקרטי.
ועכשיו בואו נעבור ברשותכם למקום אחר לחלוטין. היינו עד עכשיו במחוזות הבוץ והרפש של הטרור, האנטישמיות, האלימות והשנאה מבית מדרשו של מחמוד דרויש, הנערץ ע"י הפלסטינים, ונחשב בעיניהם למשוררם הלאומי, ועתה הגיע העת לשנות פאזה לעבור אל מחוזות השלום ולדון גם בהם במלוא כובד הראש הנדרש. אינני מתכוון, כמובן, לאשליות של שלום, המבוססות על רמאות והונאה של הפלסטינים ועל חאפריות מזעזעת שלנו, שחותמים על הסכם מבלי להכניס לתוכו מנגנוני פיקוח ובקרה קשוחים ביותר על מנת לוודא שאנחנו הולכים בדרך הנכונה ולא בדרכים, שמובילות רק להגברת שפיכות הדמים, השנאה והאלימות. אני מדבר כאן על שלום אמת. לרגל הבר מצווה של בני הוא קיבל את הספר של הרב ישראל לאו, הנקרא בשם "מושגים ביהדות", ושם הוא גם דן בנושא השלום. ע"פ הדת היהודית השלום הוא ערך עליון, שיש לשאוף להגיע אליו. שלום- פירושו של דבר בראש וראשונה שלום ביננו לבין עצמנו ולאחר מכן גם שלום עם שכננו מסביבנו. כאשר אני מדבר על שלום אמת, אז אני מדבר בראש וראשונה על כך שההנהגה הפלסטינית תחנך את הילדים שלה ותנחיל להם תרבות של פיוס ולא של מלחמה. אני מצפה לכך שיקומו משוררים פלסטינים שבמקום לדבר על עקירת ליבו של היהודי ואכילת בשרו, ידברו על שלום אמת עם מדינת ישראל, מדינת היהודים. הייתי גם מצפה, שכל יהודי באשר הוא יוכל להסתובב בכל מקום ברחבי יהודה ושומרון וכן בכל רחבי מדינת ישראל בחופשיות ללא אבטחה צבאית ומשטרתית ובלי חשש להידקר, להירגם באבנים, להתפוצץ באוטובוס או לעבור לינץ'. הייתי מצפה מהפלסטינים לקבל את העובדה שביהודה ושומרון חיים יהודים, שלא מתכוונים ללכת לשום מקום, כפי שבמדינת ישראל חיים כיום פלסטיניים, שלא מתכוונים ללכת לשום מקום. זהו שלום אמת, ולא השלום בסגנון אוסלו, שהביא עלינו ועליהם רק טרגדיות נוראיות. כדי שהשינוי המיוחל הזה יקרה, הכדור נמצא בצד של הפלסטינים, שנדרשים לבצע שינוי של 180% בגישתם כלפי הציונות ומדינת היהודים, וכל עוד זה לא יקרה, אז אין פה שום סיכוי לשלום אמת. ומה באשר לקדושת הארץ? סביר להניח שלא נגיע לגשר הזה אף פעם, שכן הפלסטינים מעולם לא שינו את תרבות השנאה והמלחמה שלהם (אפילו בתקופת אוסלו "הנהדרת"), וגם סביר להניח שלא ישנו אותה בדורות הבאים, כך שזה לא רלוונטי, וכלל אינו עומד על הפרק גם בעתיד היותר רחוק. מכיוון שהערך העליון של שלום אמת איננו עומד כרגע על הפרק, הרי שנותר רק הערך של קדושת הארץ ושלמותה, ועליו חייבים אנחנו לשמור מכל משמר ולטפח אותו, אם חפצי חיים אנו. אם עוד אלפי שנים יצליחו הפלסטינים לשנות את עורם ולהפוך לשוחרי שלום מובהקים, אז סביר להניח שהדמוקרטיה הישראלית תכריע בעדו מתוך רצון למנוע את המשך שפיכות הדמים, שזהו עיקרון של קיפוח נפש, שדוחה אפילו את הערך של שלמות הארץ וקדושתה. הכאב בשל ויתור על חלקי מולדת יקרים יהיה קשה וכואב מנשוא, והבחירה תהיה לא פשוטה כלל ועיקר, אך בשביל שלום אמת לעם ישראל, וכדי שיוכל להתממש חזונו של ישעיהו הנביא שכל איש יוכל לשבת תחת גפנו ותאנתו בשלווה, זהו מחיר שלא תהיה ברירה אלא לשלמו. ברם כל זה הוא כרגע רק דיון תיאורטי בלבד, שכן הפלסטינים לא ישנו את תרבות המלחמה והשנאה המושרשת כה עמוק בתוכם, ויאמצו להם פתאום ביום אחד בהיר בהפתעה מוחלטת מרכיבים מהתרבות והדת היהודית, המבוססים על חמלה, אהבה, שיתוף פעולה ובניית עתיד משותף. לא לחינם האל בכבודו ובעצמו ארגן לנו כאן אויב אכזר, ערמומי וקשה כמו הפלסטינים. הוא עשה זאת במכוון על מנת לבדוק עד כמה אנו שומרים הערך של קדושת הארץ, ולכן כל ניסיון לפגוע בערך זה או לזלזל בו (בסגנון של שטחים כבושים) לא רק שלא יביא לשלום אלא יביא לעונש כבד הכרוך בשפיכות דמים נוראית. אם הפלסטינים ישנו את עורם ויהפכו לשוחרי שלום, זה יהיה בגדר "נס אלוהי" (יש יותר סיכוי יותר שיצמחו לי שערות בכף היד), שיאותת לנו, שהגיעה עת שלום האמת, ועד שזה יקרה, תעשו לנו טובה ממש ממש גדולה, אם תפסיקו לחפור לנו בראש ולבלבל לנו את המוח בשטויות. עדיף שאת המרץ שלכם תפנו להתעסקות בדברים אחרים יותר מציאותיים מצד אחד והדורשים טיפול דחוף מצד שני בחברה הישראלית. טוב???? ונסכם את הדברים במשפט הממצה הבא מהמקורות: "השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום". בואו נפשט את הדברים: המחלוקת המדינית בין הימין לשמאל הציוניים במדינת ישראל מסתכמת בשתי מילים בלבד: יהודה ושומרון. בשאר הדברים אין בכלל מחלוקת. אין כלל מחלוקת שבשאר חלקי הארץ צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שרשום במגילת העצמאות ולא מדינה דו לאומית, אין מחלוקת שיש לתת שוויון זכויות למיעוטים ולנסות עד כמה שניתן לשלבם בחברה הישראלית (כל עוד הם לא הופכים לאויבים של המדינה), אין מחלוקת שליהודים בלבד יש כאן זכות להגדרה עצמית בלתי ניתנת לחלוקה ולשיתוף בגבולותיה המוסכמים של מדינת ישראל, אין מחלוקת שעל זכות זו כולנו כאחד מוכנים להילחם ולהיאבק כנגד מי שקם עלינו לכלותינו בבית או בחוץ. בקיצור: רב המשותף בינינו על המפריד, וזה העיקר, וזו המהות החשובה ביותר של הדברים, שמאפילה על הכול, וכך צריך כל אחד ואחד מאתנו להתייחס לדברים בהתנהלותו במדינה הזו. אני לא רומז או אומר, שהמחלוקת על יהודה ושומרון היא לא חשובה ועקרונית, אבל יחסית לדברים המחברים אותנו זה לזה היא בהחלט במקום משני. מה היה קורה אם חלילה רב היה המפריד בינינו על המשותף והמאחד? כיצד היינו נראים במצב כזה? תסתכלו על שטחי הרשות הפלסטינית ועל מקומות נוספים במזרח התיכון, ותבינו לבד, כמה טוב שהמשותף ביננו הוא כה רב משקל ומשמעותי. אל תזלזלו בזה, אל תמעיטו בערכם של הדברים או תקבלו אותם כמובנים מאליהם, כי בכך טמון סוד כוחנו ועוצמתנו המוסריים והערכיים לעמוד יחד מול אתגרי המחר הלא פשוטים בכלל.
לאחר שהבהרתי את הדברים, ושמתי את המחלוקת על יהודה ושומרון במקומה הראוי, הגיע הזמן לדון בה בכובד ראש וברצינות הנדרשים. ונתחיל ברשותכם עם עמדתו של השמאל הציוני. השמאל הציוני משתמש בטרמינולוגיה שונה לחלוטין לתיאור האזור הזה. זו נקודת המפתח והמוצא להבנת עמדתו בנושא. אליבא דהשמאל הציוני האזור הזה נקרא בשם "השטחים הכבושים" או "השטחים" ולא יהודה ושומרון. מדוע נמנע השמאל הציוני בתוקף מלקרוא לתינוק בשמו המפורש, ובוחר תחת זאת להשתמש במונח שטחים כבושים? יצא לכם לחשוב על זה? הוא עושה זאת בראש וראשונה בניסיון להגיע לתמיכה ציבורית כמה שיותר רחבה בעמדותיו. הוא מפחית מערכו של השטח במכוון כדי להקל על הציבור לקבל את עמדותיו. השמאל הישראלי הוא חכם מאוד. הוא מודע לכך שהציבור הישראלי יתקשה לוותר על משהו, שהוא מרגיש שהוא שייך לו, ולכן הוא מכנה את האזור בשם, שנועד מלכתחילה ליצור ניכור, זלזול והפחתת ערך. קל יותר לוותר על דבר שהוא לא חשוב ויקר ללבנו מאשר על משהו שיש לו שייכות אלינו. ומה הרציונל שעומד בבסיס החשיבה של השמאל הציוני בהקשר זה? מדוע הוא חושב שיהודה ושומרון הם שטחים כבושים? אם נבודד את האוכלוסייה מהשטח, ונתייחס אל השטח עצמו בלבד, ברור שהוא שייך מבחינה עובדתית לעם היהודי לא פחות מאשר ת"א, חיפה וירושלים. את העובדות הללו אי אפשר להכחיש או לשכתב, שכן הן מפוזרות לאורכה ולרוחבה של יהודה ושומרון בצורה של ממצאים ארכיאולוגיים. וזה מחזיר אותי לשאלה המקורית: מדוע הם מגדירים את השטח ככבוש? התשובה לכך היא ברורה: בגלל הנוכחות הצפופה של האוכלוסייה הפלסטינית בלבד!!! לפי תפיסת השמאל הציוני מכיוון שהאוכלוסייה הפלסטינית עוינת אותנו ולא רוצה בנוכחותנו, זה הופך את השטח באופן אוטומטי לכבוש. במילים אחרות, לא השטח עצמו קובע את ההגדרה שתינתן לו אלא ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה, שיושבת בו. בואו נדמיין לרגע שיהודה ושומרון הייתה ריקה מפלסטיניים, והם היו יושבים במקום זאת בנגב. אליבא דהשמאל הישראל וע"פ ההיגיון הפנימי שלו במצב כזה יהודה ושומרון היה הופך לחלק ממדינת ישראל, והנגב היה הופך באופן מידי לשטח כבוש. ע"פ תכנית החלוקה של האו"ם הנגב היה אמור להיות ברובו חלק מהמדינה הערבית. במלחמת העצמאות ישראל השתלטה על הנגב לאחר קרבות קשים. במלחמת ששת הימים ישראל השתלטה על יהודה ושומרון. על שניהם ישראל השתלטה בעקבות מלחמות. מדוע ע"פ תפיסת השמאל הציוני הנגב נחשב לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולעומת זאת יהודה ושומרון נחשב לשטח כבוש? מה ההבדל ביניהם? רק האוכלוסיה!!! בנגב אין אוכלוסייה פלסטינית צפופה, ולכן זה לא נחשב בעיני השמאל הציוני לשטח כבוש, ואילו ביהודה ושומרון יש אוכלוסייה פלסטינית צפופה, ולכן זה נחשב בעיניו לשטח כבוש. אם רק ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה מגדיר את השטח ככבוש או לא, אז מה יקרה אם ערביי סכנין או אם אלפחם יצהירו שהם לא רוצים בשליטתנו, האם באופן אוטומטי השטח יהפוך לכבוש ע"פ אותו ההיגיון של השמאל? אני לא יכול לקבל את עמדת השמאל, שכן לא הרכב האוכלוסייה, שחיה בו, קובע אם הוא כבוש או לא אלא מידת שייכותו אלינו. סיני למשל היה חבל ארץ כבוש, שלא היה שייך מעולם לעם היהודי. ביהודה ושומרון המצב שונה לחלוטין. יתר על כן מי שטוען שיהודה ושומרון זה שטח כבוש, כיצד יוכל להסביר, שהנגב זה לא שטח כבוש או ששאר חלקי הארץ שלנו הם לא שטח כבוש? מה מפריד בין תל-אביב, חיפה, וירושלים לבין יהודה ושומרון? אצל הפלסטינים למשל אין כל הפרדה כזו. הם טוענים שאנו קולניאליסטים זרים, שבאנו לארץ שלא שייכת לנו, ולכן הכול פה כבוש (זה השטחים הכבושים מבחינתם). אומנם כרגע הם נאבקים מבחינה טקטית רק על יהודה ושומרון, אך מבחינה תפיסתית ורעיונית הם רואים בעצם קיומה של מדינת ישראל כולה ככיבוש אחד גדול. לסיכום: מבחינת השטח עצמו בלבד ההפרדה היא דיכוטומית: או שאנו קובעים שמבחינה היסטורית כל השטח של מדינת ישראל (כולל יהודה ושומרון) שייך לנו, או שאנו מצטרפים לנרטיב השקרי הפלסטיני, שהכול פה כבוש. אין שום אפשרות ליצור הפרדה מלאכותית בין יהודה ושומרון לשאר חלקי הארץ מבחינת השטח בלבד. אז אומנם יש ביהודה ושומרון אוכלוסייה פלסטינית, שלא רוצה בשליטתנו, ולכן רואה בשטח כבוש, אבל האם זה אמור באופן אוטומטי להפוך את השטח לכבוש גם בעיניים שלנו? לא ולא!!! ההתייחסות לשטח זו סוגיה אחת, ואילו ההתייחסות לאוכלוסייה העוינת, שיושבת בו, זו סוגיה אחרת לחלוטין.
ועכשיו נעבור ברשותכם לימין הציוני: מבחינת ההתייחסות לשטח כשייך לעם היהודי אין בכלל ספק שעמדה זו מגובה בעובדות היסטוריות וארכיאולוגיות, ועל כך לא יכול להיות חולק. הבעיה היא שיש כאן אוכלוסייה עוינת שלא רוצה בשליטתנו וצריך למצוא לכך פתרון הגיוני, יצירתי וסביר. הפתרון, שניסו לייצר לנו בהסכם אוסלו נכשל באופן מוחלט, ולכן צריך לחפש פתרון אחר לסוגיה של שטח ששייך לעם היהודי, ויושבת בו אוכלוסייה עוינת, שלא רוצה בשליטתנו. בהעדר שלום אמת באופק הקרוב והרחוק הפתרון היחיד כרגע הוא לנהל את הסכסוך בצורה שתביא לכמה שיותר שקט ובטחון יחסיים, ומתן אוטונומיה ככל שניתן לאזורים המיושבים בצפיפות בפלסטיניים, וזו גם המדיניות של הממשלה כיום. אם יבשילו התנאים לשלום אמת בעתיד הרחוק מאוד (ואני בספק גדול גם באשר לכך) אז נצטרך לעמוד בפני הכרעה היסטורית ולבחור מה אנו מעדיפים: שלום אמת או המשך מלחמה בלתי נגמרת. להזכירכם גם עבר הירדן נחשבה בעבר חלק בלתי נפרד מארץ ישראל (שני גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן, זוכרים?). בין אם נרצה או לא אי אפשר לגזול את השייכות גם של חבל הארץ הזה אלינו (כמו שאי אפשר לשכתב את ההיסטוריה), אבל התנועה הציונית העדיפה לוותר על הריבונות בחבל ארץ זה משיקולים ריאליים ומציאותיים. כך גם בתוכנית החלוקה ויתרנו על ריבונות בשטחים שאין חולק ששייכים לנו מבחינה היסטורית וזאת לטובת הקמת מדינה. אם יבשילו התנאים לשלום אמת, כך לדעתי צריך לנהוג גם בעתיד. במילים אחרות יש לעשות הפרדה ברורה בין סוגיית הריבונות לסוגיה של השייכות ההיסטורית והדתית. ריבונות זה עניין של פרגמטיזם וראייה נבונה של המציאות. שייכות לעומת זאת קובעת את הקשר שלנו לאדמה הזאת כולה. שייכות זהו ערך שאי אפשר להתפשר עליו והוא אינו ניתן לחלוקה, למו"מ ולהפרדה, ומי שמוותר על שייכות למקום כלשהו, משמעות הדבר שהוא למעשה מוותר על הכול לטובת האויבים. כל הסדר שלום עתידי יצטרך להתחשב בשייכות של העם היהודי לכל חלקי הארץ הזה ולא לבטל אותה!!!!!!
שמעון פרס ז"ל מהאבות המייסדים של המדינה היה פטריוט ציוני, שאהב את עמו ואת מדינתו, וכן היה בן אדם אנושי האוהב אדם באשר הוא אדם. כמו במנחם בגין ז"ל היה בו את הגן המיוחד של הפולנים, הכולל הנימוס ואת הדרת הכבוד ביחסו אל הזולת. הוא היה אדם מאוד אהוד על סביבתו הקרובה וזאת בשל אופיו זה הנדיר ביותר במדינתנו. שמעון פרס ז"ל האמין בדרכו, והלך בה בעקביות מתוך אמונה בצדקתה ובנכונותה. הפיץ רוח של תקווה תמידית לעתיד טוב יותר עבור העם שלנו ועבור המדינה בכל תחומי החיים. היה אדם חכם, איש אשכולות וספר, שהתעניין בכל מה שקורה מסביבו, ונשאר צלול ,מעודכן ועדכני עד יומו האחרון.
לדברי הנשיא אובאמה פרס ז"ל היה בין האנשים היחידים, שהצליחו לשנות את ההיסטוריה. אני חולק על כך. אנשים לא יכולים לשנות את ההיסטוריה מבלי שהתנאים בשטח מתאימים ובשלים לכך. שינוי היסטורי משמעותי הוא כמו גל של צונאמי, שסוחף את הכול אחריו. החוכמה היא לא ליזום גל כזה, אלא לדעת לרכוב על הגל הזה, כאשר הוא מתרחש על מנת לנווטו למקום המבטחים הנכון ביותר עבורנו. כל ניסיון לשנות את ההיסטוריה מבלי לבדוק היטב שהתנאים לכך מתאימים נדון לכישלון מוחלט. שמעון פרס ז"ל הוא למעשה הגיבור הטראגי של חזון המזרח התיכון החדש, שאליו הוא שאף ואותו הוא רצה עבור כולנו. חזון זה התנפץ לרסיסים, ואנו עדים לכך במיוחד על רקע מה שקורה בעצם הימים הללו הן במזרח התיכון עצמו והן בכל העולם. לצערנו הרב, בעולמנו הזה לא מספיק להיות רק אופטימי חסר תקנה, מאמין נצחי, וחולם חלומות מתוקים, אלא במקביל חייבים להיות גם עם רגליים יציבות ביותר על קרקע המציאות. אדם חייב להיות במקביל גם ספקן גדול, הבודק כל צעד ושעל בדרכו. בעולם של סיכונים ואי וודאות גדולים אין פשוט ברירה אחרת!!!! (רק באגדות מספיק להיות שוחרי טוב ואופטימיים).
את ההכרה בכך שהמזרח בתיכון החדש ייראה שונה לחלוטין מכפי ששמעון פרס ז"ל חזה אותו, הוא ביטא בריאיון אמיץ שהוא העניק לעיתונות לאחר שהוא סיים את כהונתו כנשיא. להלן ציטוט מהכתבה: "לדבריו (של שמעון פרס) מדובר בתהליך ארוך שנים, שראשיתו בהתפוררות האימפריה העות'מאנית בעשור השני של המאה העשרים ובהסכם הסודי, שחילק את המזרח התיכון בין האימפריות האירופאיות הוותיקות". ועתה לציטוט מדבריו של פרס ז"ל מילה במילה: "עכשיו אנחנו במזרח תיכון חדש. אני חושב שמבחינה היסטורית זה סוף תקופה של הסכם ספייס פיקו. סוף התקופה של האימפריה הצרפתית והאנגלית. כל זמן שהם היו כאן, הם החזיקו, וכשהם פרשו, תפסו את זה אנשים בעלי אגו (הוא מתכוון לשליטים החזקים בעולם הערבי כמו קדאפי וסדאם חוסין). עכשיו כשהם סולקו אנחנו רואים את כל המבנה הזה הולך ומתפורר מול עינינו, ואיש לא יכול לנחש מה יהיה במקום זה........ מה שהאימפריות הקימו (במדינות ערב) זה לא תא המושתת על הלאום אלא על המקרה. הם כמו תאים מלאכותיים, ולכן זה מתפורר. אספו בתא זה מין ושאינו מינו, ועכשיו זה מתפורר".
שמעון פרס ז"ל ביטא את רצונו הכנה של רוב העם היהודי היושב בציון לשלום אמת. ברם הנסיבות ההיסטוריות לא היו מתאימות ובשלות כלל וכלל לכך, ולכן זה הביא לתוצאות הפוכות לחלוטין מהציפיות המקוריות. משתתף בצערה של המשפחה על לכתו של היהודי היקר הזה, שתרם רבות בכל תחומי העשייה האפשריים במדינת ישראל.
האדם עשוי משכבות על גבי שכבות כמו הבצל. הקליפה החיצונית היא היחידה, שנראית לעין ע"י כל האנשים כל הזמן, ודווקא היא, זו שבולטת במיוחד, היא הפחות חשובה מכולן. כדי לנסות ולהגיע אל השכבות הפנימיות חובה על האדם לקלף מעצמו ולהוריד מעליו את הקליפה החיצונית. הרבה מאוד אנשים נמנעים מכך, שכן הקליפה החיצונית נותנת להם מחסה ומהווה עבורם חומת הגנה מפני העולם החיצוני. חלקם של האנשים בוחר לא לעשות זאת מחשש שמא הם יגלו דברים לא נעימים להם, ברגע שיעשו זאת. ברם אדם שבוחר לא להשיל מעליו את הקליפה החיצונית בשלב כלשהו של חייו, מסתכן בכך שהוא לא יכיר את עצמו באמת לעומק ושחייו צפויים להיות שטחיים, רדודים, שגרתיים וחסרי משמעות עמוקה. יש אומנם בקרבנו כאלה שחיים כך חיים מלאים ומאושרים, אך זאת בתנאי שהם בכלל לא היו מודעים במהלך כל שנות חייהם לכך שיש לחיים ממדים נוספים בעלי משמעות, שהם טרם חשפו אותם, ועולמם הוא שלם בלי שהם יודעים זאת (עולמם הוא מאושר ושלם מתוקף חוסר הידיעה). ברם המודעות מעוררת את הסקרנות שלנו ומוליכה אותנו לעבר הצורך החיוני להסיר את הקליפה החיצונית. מי שמודע לעניין, ובכל זאת חושש מלהמשיך , תמיד יחיה בתחושה של פספוס שמא הוא לא מכיר את עצמו היטב ואינו יודע מי הוא באמת. אדם לא יוכל להכיר את עצמו באמת מבלי שהוא ייאלץ להיפרד מהקליפה החיצונית שלו. אם נשווה את זה לאינטראקציה בין אנשים, אז החיים, שמבוססים על הקליפה החיצונית בלבד, זה כמו אנשים, שנפגשים זה עם זה ומנהלים שיחות בסגנון של: " מה נשמע?" "מה שלומך?" איך מזג האוויר?". לעומת זאת אנשים שמכירים זה את זה לעומק זה משול לחדירה לתוך השכבות הפנימיות שמעבר לקליפה החיצונית. לא תמיד כאשר אנו מסירים מאתנו את הקליפה החיצונית, אנו מגלים בהכרח על עצמנו דברים, שמוצאים חן בעינינו, וצריך לדעת להתמודד עם זה ביושר ובאומץ לב. לא תמיד גם החברה שמסביבנו מתייחסת למהלך כזה באהדה ובסובלנות, וגם עם האתגר הזה צריך לדעת להתמודד בהצלחה. ככל שאדם מסיר מעליו יותר ויותר שכבות, סביר להניח שהוא יגיע לעומקם של הדברים, ואז הוא צפוי גם לגלות דברים מיוחדים ובעלי חשיבות ומשמעות על עצמו וכן על מה שקורה מסביבו. כל שכבה שנחשפת היא תנאי לחשיפת השכבה הבאה. כל שכבה מספקת לאדם תובנות יותר עמוקות וחודרות מאשר קודמתה. האדם אף פעם לא יוכל להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, כי כל דבר חדש שהוא מגלה הוא רק מפתח לדלת הקסמים הבאה. זה כמו ילד קטן שמגלה כל חייו כל הזמן דברים חדשים ונשאר בזכותם ילד סקרן נצחי, גם כאשר הוא מתבגר או מזדקן. תהליך הסרת הקליפות וגילוי השכבות השונות מתבצע פחות או יותר בהתאם להתפתחות הכרונולוגית והנפשית שלנו וזאת בהתאם לתהליכי בשלות פנימיים, שעוברים עלינו. קהלת איבד את משמעות החיים, שכן הוא לא הבין, שמיצוי החיים השטחיים של הקליפה החיצונית זה רק ממד אחד בחיים, ושיש עוד שלבים רבים, ושגם אם נחיה שנים רבות לעולם לא נוכל להגיע אל כולם. ומה באשר אליי? כל מה שגיליתי עד היום אינו מכסה אלא את הקצה קצהו של הקרחון של השכבה הראשונה שמתחת לקליפה החיצונית. יש לי עוד הרבה דברים לגלות גם בשכבה הזו ועל אחת כמה וכמה בשכבות היותר פנימיות. לא מאמין שאגיע לשכבות הממש עמוקות של חיי, שכן רק אנשים יחידי סגולה מסוגלים להגיע למעלה נעלה מעין זו. לצורך המחשת עניין הקליפה החיצונית והשכבות הרבות שמתחתיה קחו למשל כדוגמא את האתר שלי. האתר הזה נועד לתת מענה לכל השכבות של הבצל, וכל אחד יוכל למצוא בו את מה שהוא רוצה. יש כאלה שמסתכלים על המראה החיצוני, יש כאלה שמסתכלים על התמונות, יש כאלה שמתמקדים ביכולת הוולקלית של השירה, יש כאלה שמסתכלים על השירים שכתבתי, ויש כאלה שקוראים את הדברים שכתבתי בלשונית הזו (גם הם בנויים על מנת להקיף את מגוון השכבות השונות). יש גם כאלה שלא מסתפקים רק בלהסתכל אלא בוחרים לעצמם מכל שכבה ושכבה, שהם חפצים בה את מה שנוח ומתאים להם. בדרך זו גם לומדים להבחין בין אנשים, שמחפשים את הטוב, בכל דבר שהם נתקלים מול אלה שמחפשים אך ורק מגרעות, חולשות ונקודות תורפה בזולתם. ובאשר לאלה ששואלים אותי: מתי כבר תפסיק? אני משיב: מעולם במהלך חיי לא הפסקתי, ואין לי שום כוונה להתחיל דווקא עכשיו. העובדה שרק בשנים האחרונות נתתי לזה יותר תהודה ובולטות, זה לא אומר, שזה התחיל רק עכשיו. זה היה קיים אצלי כל הזמן בצורה זו או אחרת גם לפני העידן הוירטואלי, מעולם לא הפסקתי, וכל עוד אני נושם, אני גם ממשיך הלאה, שכן אי אפשר לעצור את החיים. החיים שלנו בנויים מחוליות חוליות. כל חוליה היא חשובה בפני עצמה ועומדת בפני עצמה, ואי אפשר לבטלה או לעצור אותה. כל חוליה היא גם שלב הכרחי, שאנו נדרשים לעבור אותו כדי לעבור לחוליה הבאה, כך אני רואה את פני הדברים, וזה מה שנותן לדברים גם המשכיות לוגית וגם חיוניות ומשמעות עבורי. לא זונח ושוכח לרגע את החוליות של העבר, שכן הן מהוות חלק בלתי נפרד מבניית ההווה שלי ונחוצות במקביל גם לטובת העתיד. מה יהיה בעתיד? אין לי שמץ של מושג, אבל צריך לנוע הלאה הלאה, ורק כך ניתן יהיה לגלות יותר ויותר דברים.
אתם יודעים מה הדבר שהכי הרשים אותי בהלוויה של שמעון פרס ז"ל? לא, לא הנאומים של שועי העולם עם המילים היפות והמכובסות, שמנותקות לחלוטין ממה שמתרחש כאן בשטח של המציאות במשך למעלה מעשרים שנים. זה אולי מרשים את כל אלה שאוהבים טקסים ציבוריים עם הרבה תשומת לב ורצון למצוא חן ולהיות פופוליסטים. אותי זה בכלל לא מרשים. זו לא פעם ראשונה שקורים דברים כאלה במחוזותינו (וועידות, טקסים, מילים יפות, מלא רצון טוב וכוונות ראויות, אך מצד שני השטח העקשן משום מה מסרב להתיישר, וממשיך לבעור). אז מה כן הרשים אותך? ההתייחסות של עם ישראל על כל חלקיו למותו של שמעון פרס ז"ל. אתם רגילים לקרוא באתר שלי דברי תוכחה קשים ונוקבים ביותר על תופעות שליליות, שמתרחשות בחברה הישראלית בכל תחומי החיים, אולם במקרה הזה צריך פשוט להוריד את הכובע בפני העם הזה, להצדיע לו, ולומר לו: כל הכבוד!!! העם ידע ברגע האמת לשים את כל המחלוקות הנוקבות והקשות בצד ולתת את הכבוד, את ההערכה, את ההוקרה ואת האהבה לשמעון פרס ז"ל על אישיותו הייחודית וכן על פועלו מאז קום המדינה ועד היום. אין לי בכלל צל של ספק, שהעם שלנו עבר תהליך של למידה עצמית והתבגרות פנימית מאז הרצח של רבין ז"ל. זהו יתרונו הגדול של העם הזה, שיודע להפיק לקחים מהעבר הלא פשוט ולשנות את עצמו לחיוב תוך כדי תנועה. זה בכלל לא מובן מאליו. תסתכלו למשל על המאבקים בעולם הערבי ובזירה הפלסטינית. שם היריבים הפוליטיים נלחמים זה בזה עד מוות. שם הורגים יריבים פוליטיים ולא מדברים איתם. שם חוגגים על מותם יריבים פוליטיים ולא מתאבלים עליהם ואומרים עליהם דברים טובים. אז מה היה בו בשמעון פרס ז"ל, שהביא עליו גלים כאלה של אהבה והערכה גם מגורמים פוליטיים, שחלקו עליו ולא הסכימו אתו (כולל עבדכם הנאמן)? קודם כל תרומתו המכרעת והחשובה ביותר לביטחונה של מדינת ישראל. שנית, מעורבותו ופעילותו האינטנסיבית בכל תחומי העשייה במדינת ישראל עד יומו האחרון. שלישית, המרץ, היוזמה, החיוניות והפעלתנות שלו לאורך כל שנות חייו. רביעית, תפיסת העולם שלו, שיכולה להוות מקור להשראה לכל אדם ואדם. למה הכוונה? שמעון פרס ז"ל תמיד הסתכל על הצד החיובי והאופטימי שבחיים. הוא תמיד שידר גישה אופטימית ומלאת תקווה. זה גם מה שאפשר לו להתגבר על כל המכות הרבות, שניחתו עליו במהלך חייו הציבוריים ולהמשיך בהתמדה הלאה. שמעון פרס ז"ל היה אדם שהאמין עד מאוד בכוחו של הדמיון, היצירתיות, המעוף והחשיבה מחוץ לקופסה. הוא תמך עד מאוד בכל תהליכי החדשנות והקדמה, שעוברים על החברה הישראלית. הוא היה גם חובב שירה, תרבות, אומנות וחיי רוח. הוא היה אדם עם יחס אנושי וחם כלפי זולתו, והייתה אצלו הדרת כבוד ונימוס כלפי בני שיחו. הוא היה גם איש של ספר וגם איש של חלומות גדולים, שלא אחת הוא הצליח גם להגשים אותם. למשל, בהקמת הכור הגרעיני הוא הצליח לעשות דברים שאף אחד לא האמין שהם יעבדו וירקמו עור וגידים. הוא לא הרים ידיים למרות שהיו גורמים מסביבו שוויתרו כבר מזמן. בואו נניח לרגע אחד את תהליך אוסלו בצד (יהיה לנו עוד הרבה זמן לדון בו לעומק ולהתקיף אותו בצורה נוקבת, שאיננה משתמעת לשני פנים), ונתייחס רק לתפיסת החיים של שמעון פרס ז"ל כמקור להשראה לחיים היום יומיים של כל אחד ואחד מאתנו. אנו רוצים פה עולם שאיננו מקובע ונעול במסגרות של עדרים, המוזנים בסטיגמות, חשדנות ודעות קדומות ושיש בו מקום רב לאינדבידואליזם פורץ גבולות ומשנה סדרי בראשית. אנחנו רוצים לתת לדמיון שלנו את ההזדמנות להיפגש עם המציאות ולשנות אותה לטובה, ולמרות שלא זה לא תמיד בהכרח מצליח, זה לא אומר שמה שלא מביא לתוצאות הרצויות בזירה אחת, זה לא יזיז הרים בזירות אחרות ושונות לחלוטין. ומה בכל זאת היה חסר בשמעון פרס ז"ל? את הדברים ביטא הכי טוב חברו הטוב, הסופר עמוס עוז, כאשר נאם בהלוויתו, ואמר את הדברים הללו: "מי שמסתכל כל הזמן רק על הכוכבים, לפעמים הוא לא מבחין במכשולים, שמונחים בדרכו על הקרקע". מדוע לא כל החלומות תמיד מתגשמים? כי לפעמים המציאות פשוט איננה מוכנה ובשלה להגשמתם!!!! האם זה אומר שבשל כך עלינו לוותר על תפיסת העולם האופטימית, התומכת בדמיון, יצירתיות ותעוזה ולאמץ במקום זאת תפיסה פסימית וחשדנית בכל תחומי החיים שלנו? לא ולא!!! אז מה כן אפשר לעשות? פשוט להפנות את הזרקור של כל האנרגיות החיוביות שלנו על מנת לממש את התפיסה הזאת במקומות שהם יותר ריאליים והגיוניים. העולם הוא מספיק גדול, רחב היקפים וממדים ויש בו אפשרויות בלתי מוגבלות. את השינוי צריך להביא למקומות, שבהם המציאות בשלה להכילו ולהימנע כמה שיותר מלהשקיע לחינם במקומות, שבהם המציאות היא חזקה יותר מכל חלום ודמיון. מי שבכל זאת מתעקש משום מה לנסות להגשים את חלומותיו דווקא במקומות הקשים והבלתי האפשריים הללו, אז הוא צריך לקחת בחשבון את הסיכון הבלתי מבוטל הטמון בכך, ואת הסיכוי הסביר בהחלט שזה עלול להיגמר בכישלון, באכזבה ובמפח נפש גדול. למשל, במקרה של הכור הגרעיני זה הצליח לו לשמעון פרס ז"ל, ולחילופין במקרה של אוסלו זה נכשל באופן מוחלט. שמעון פרס ז"ל היה מוכן לקחת הסיכון הזה בשני המקרים. בפעם הראשונה זה הצליח לו ובגדול, ובפעם השנייה זה נכשל ובגדול. לסיכום: האדם איננו אלוהים. הוא לעיתים יכול להביא לשינויים גדולים ומשמעותיים, אבל עדיין יש מגבלות רבות שלא מאפשרות לו להגשים ולהוציא לפועל את כל מה שהוא תכנן. בעולם של אי וודאות לא תמיד זה מצליח. לא מספיקה רק תעוזה אלא במקביל צריך גם להיות נכון לקחת את הסיכון, שיש סיכוי סביר, שזה ייכשל, לדעת מה המחיר הכבד, שישולם עקב כך, ולהיות מוכן מראש לשלמו. אסור גם לזלזל במציאות בכוחה ובמשקלה היחסי. המציאות שקולה בעוצמתה לעוצמת לאיתני הטבע. מול איתני הטבע הללו גם האדם החזק והאופטימי ביותר לא יוכל לעזור.
החלוקה הדיכוטומית לשמאל מול ימין במדינת ישראל היא פשטנית ומעוותת לחלוטין את פני התמונה של המציאות. המציאות היא הרבה יותר מורכבת מכך. במדינת ישראל יש למעשה שלושה זרמים מרכזיים, שפועלים: ימין ציוני, שמאל ציוני וגורמים אנטי ציוניים מסוגים שונים. הפער בין הימין והשמאל הציוני הולך ומצטמצם כל הזמן, והדבר בא לידי ביטוי מוחשי יותר יותר, ככל שהזמן חולף ועובר לו והתמונה הולכת ומתבהרת באשר לתוצאות הטרגיות שנלוו לתהליך אוסלו. לעומת זאת בין השמאל הציוני לגורמים האנטי ציוניים פעורה תהום לא פחות עמוקה מזו שקיימת בין הימין הציוני לבינם. אומנם השמאל הציוני מעדיף שלא לגלות לכם את זה ולשתוק על מנת שיוכל למלא את תפקידו כגשר לדו קיום, אבל זו האמת הפשוטה, גם אם היא לא נאמרת בפומבי ונעלמת לה תחת זכות השתיקה הרועמת שלהם. הדברים הקשים, שאמרו חברי הרשימה המשותפת על שמעון פרס ז"ל, שהיה מעמודי התווך של השמאל הציוני, מעידים על כך יותר מכל דבר אחר (בקיצור כולנו פה בסירה אחת, וכל הניסיון של השמאל הציוני לבדל את עצמו מהימין הציוני ולומר לערבים: "אנחנו" זה לא "הם", לא צלח, וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת הבהירו זאת היטב היטב לכל בתי היענה למיניהם). יש כאלה "שמשחקים אותה" מופתעים מכך, אולם מה שקרה כאן לאחר מותו של שמעון פרס ז"ל מעיד בדיוק על מה שכתבתי במסגרת האתר הזה כל הזמן: ערביי ישראל עוברים בשנים האחרונות תהליכים של הקצנה לאומנית ודתית (פלסטיניזצייה אסלאמית) בהשראת הרשות הפלסטינית, התנועה האסלאמית וחברי כנסת מהרשימה המשותפת. שלא יהיה ספק לרגע, זוהי מדיניות מכוונת של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת להתנתק בהדרגה מהחברה הישראלית וממדינת ישראל מתוך שאיפה ליצור פה בסופו של דבר מדינה דו לאומית. לשם כך הם מוכנים גם להרוס את הדו קיום בין יהודים לערבים בארץ הזו. הם יודעים שזהו המחיר, והם מוכנים לשלם אותו (הם אומנם לא אומרים כך בפומבי, אבל הם יודעים שזה יוביל בדיוק למקומות האלה, והם רוצים בכך). כל הדברים הללו יצאו החוצה בבת אחת בעת ההלוויה של פרס ז"ל, אך הם היו קיימים מתחת לפני השטח כבר שנים רבות. זו נקודת השבר הפומבית הראשונה שמתפרצת בגלוי ובבת אחת כלבה של הר געש לאחר שהייתה חבויה שנים מתחת לפני השטח. אם שמעון פרס ז"ל היה יודע מה חושבים עליו באמת חלק מערביי ישראל וזאת לאחר שהוא פעל למענם בעיקשות ובהתמדה במשך שנים רבות כל כך, אני בטוח שמכה זו הייתה כואבת לו לא פחות מכל המכות, שניחתו עליו במהלך כל שנות פעילותו הציבורית. מצד שני הוא היה אדם חזק, שידע להתגבר על אכזבות וכישלונות, אז אני בטוח שהוא היה מתגבר גם על זה. ברשותכם אני מעוניין בהמשך דבריי לכתוב על יום כיפור ועל הימים הנוראים בהקשר שונה ממה שאנחנו רגילים אליו. ובתחילה להקשר הידוע והמוכר לכולנו: יום כיפורים הוא יום שבו אנו מבקשים סליחה מהאל על כל הדברים, שעשינו בשנה האחרונה בעיקר ביחס אל זולתנו, ומתחייבים לשמור על דרכנו בעתיד ולא רק ביחס לאדם, שנפגע אלא גם ביחס לאחרים. אדם שחוזר על מעשיו לאחר שביקש סליחה או שמרשה לעצמו לחזור על אותם מעשים רעים בדיוק כלפי אנשים אחרים, ברור שסליחתו לא תתקבל, שכן היא נועדה רק כדי לצאת לידי חובה ואין בה שום כוונה אמיתית שבלב. יתר על כן בקשת הסליחה לא תתקבל כאשר אדם מבקש סליחה מאדם אחר דרך האל מבלי שהוא פונה לפני כן אל האדם, שנפגע ממעשיו. בנצרות מקובל שהאדם החוטא הולך אל הכומר, מתוודה על מעשיו הרעים ומקבל מחילה. יש הסבורים, כי גם ביהדות יום הכיפורים משמש מעין יום, שבו אנו מקבלים סליחה על מעשינו הרעים, ולאחר מכן חוזרים לסורנו עד יום הכיפורים הבא, וחוזר חלילה הטקס הזה. זו טעות חמורה מאין כמותה!!! בקשת סליחה טומנת בחובה גם מחויבות עתידית לשינוי בהתנהגות, אחרת אין לה שום ערך. יום הכיפורים איננו מפעל לחלוקת סליחות באופן סיטונאי ובלתי מבוקר. סליחה יש לה סיכוי להתקבל רק אם תעמוד בתנאים הבאים ותעבור את השלבים הבאים:
רק אדם שעובר את שני השלבים הראשונים יוכל בכלל להגיע לשלב השלישי. יש להבהיר, כי גם אם האדם יעבור את שני השלבים הראשונים ההכרחיים, אף אחד לא יוכל לערוב לו ולהבטיח לו שסליחתו של האל תתקבל, והוא ייצא זך כשלג, שכן זה תלוי גם בחומרת העבירה שהוא ביצע ומידת הרוע והרשעות הכרוכים בה. עם זאת סביר להניח שהאל ייטה לפחות להקל בדינו של האדם שעבר את שני השלבים הראשונים בהצלחה. עכשיו בואו נעשה סקר מקיף ונבדוק באמת איזה אחוז בציבור עובר את שלושת השלבים הללו, ואיזה אחוז ממנו סבור שאם הוא יסתפק בללכת לבית הכנסת או לצום ביום זה, אז הוא יהפוך בעיני האל לאדם חדש הנקי מכל רבב?
יום הכיפורים נועד גם לצורך מחשבה ועריכת חשבון נפש פנימי בנוגע לטעויות, שעשינו בשנה האחרונה או בכלל וזאת במטרה לשפר ולתקן בשנה הבאה, ומה שנכון באשר לאדם עצמו נכון באלפי מונים באשר לעם עצמו, וכאן אני מגיע להקשר המיוחד: יום הכיפורים מפגיש אותנו יחד כקולקטיב על מנת לערוך את חשבון הנפש הלאומי באשר לטעויות, שעשינו בעבר, ואנו חוזרים עליהן שנה אחרי שנה. כדי לערוך חשבון נפש לאומי צריך לחשוב טוב טוב היכן בדיוק טעינו, ומהו מקורה של הטעות (ממה זה בדיוק נובע?). אין לי שום בעיה עם אנשים, שטעו בתמימות או מתוך כוונה טובה. לעומת זאת יש לי בעיה קשה עם אנשים, שהופכים את הטעויות לצוואה רוחנית של כולנו, ושמנסים לשכנע אותנו, שאין ממש ברירה אלא להמשיך עם אותן טעויות שוב ושוב לנצח לנצחים ובמנותק לחלוטין מהמציאות. אנשים כאלה לוקים בעיוורון מחשבתי בשל תחושת היהירות הנגזרת מהאמונה היוקדת בצדקת דרכם. מהו מקור הבעיה, שמוליך לרצף הטעויות הבלתי נגמר הזה? ממה זה בדיוק נובע? הכול נעוץ בגנים, שהשרשנו בתוכנו במשך אלפיים שנות גולה. יש כאלה בתוכנו שמשום מה סבורים, שאנו תמיד אשמים בכל מה שקורה מסביבנו, ושאם רק נהיה יותר נחמדים ונוותר לאויבינו, אז הם לפתע ישנו את עורם, ויהפכו לשוחרי שלום (זה אולי מתאים לחיים היום יומיים שלנו ביחסים ביננו לבין עצמנו או לתרבות המערב, אך כלל לא מתאים לשכונה המזרח תיכונית הקשה, שבה אנו חיים). כאשר יפול לכולנו סוף כול סוף האסימון, שאנחנו לא אשמים, אז נתפנה לטפל ביעילות בבעיה האמיתית- האויבים שטופי השנאה היוקדת. כל עוד זה לא יקרה, אז נמשיך לדשדש בדיוק באותו מקום כל הזמן. האמת צריכה להיאמר בקול ברור: אנחנו מטפלים באויבים שלנו "בכפפות של משי", כי אנחנו חושבים שיש איזה שהוא סיכוי לשנות אותם לטובה ביום מן הימים, וכל זה נובע ישירות מהתפיסה הגלותית, שאנחנו אשמים, כי לא עשינו די והותר למענם. ברגע שנבין שזה בכלל לא תלוי בנו, ושאין שום דבר שנוכל לעשות כדי לשנות אותם ואת אופן התנהגותם, אז נוכל לאתר את מקור הבעיה בשלב הראשון ולטפל בה במלוא הנחישות והעוצמה בשלב הבא. ואני שואל אתכם שאלת תם את כל החכמולוגים למיניהם: כיצד זה אתם חושבים שאפשר להביא לפתרון כלשהו כאשר אתם לא יודעים בכלל היכן נמצאת הבעיה?
אתמול התרחש פיגוע ירי נורא, שבמהלכו קיפחו את חייהם שני ישראלים (מזל גדול, שזה לא נגמר באסון כמו בצרפת!!!!). בזמן הפיגוע צולם סרטון, שבו נשמעו פלסטינאיים צועקים קריאות עידוד למחבל. לאחר מכן צולמו תמונות קשות מבית המשפחה, שבהן נשמעו קריאות תמיכה ועידוד בפעילותו של המחבל ושל מחבלים עתידיים. בתו של המחבל אמרה, שהוא ממש מאושרת, שאבא שלה מת (לתשומת ליבך רזי בקראי, שהשווה בין השכול שלנו לשלהם!!!). המחבל הוא כמו יתוש. כאלה מסתובבים ברשתות החברתיות ובינינו עשרות אלפים. לא כולם רוצחים והורגים, אבל כולם תומכים במעשי הטרור ובליבם יש שנאה יוקדת כלפינו. ומהי מדיניות הממשלה? לרדוף אחרי היתושים אחד אחד. זה נראה לכם אפקטיבי ואפשרי? איך בכלל אפשר לאתר בין עשרות האלפים שטופי השנאה את האחד שיחליט לבצע פיגוע? לעומת זאת הסביבה תומכת הטרור זוהי הביצה. מכיוון שלשם אנחנו כמעט לא מגיעים, אז הביצה הזאת רק הולכת מתרחבת ומתפשטת כל הזמן. אז מה בדיוק עשינו? הרגנו יתוש אחד, והזנחנו את הביצה שממשיכה להתפשט עוד ועוד? צריך להחליף דיסקט במוח: זוהי מלחמה לכל דבר ועניין, אלה הם אויבים, וצריך לטפל בהם בהתאם!!!! עם כל הכבוד החוקים הרגילים חלים על אזרחים נאמנים למדינתם, ואילו דיני במלחמה חלים על אויבים. אז מה צריך לעשות?? להפסיק להיות כאלה פחדנים ויפי נפש, להעלות את כל האויבים הללו על אוטובוסים להעיף אותם לעזה. לא מספיק מוסרי והומאני בעיניכם? ולקרוא לטרור ולרצח בתוך שטחי מדינת ישראל הריבונית זה הומאני ומוסרי? אני לא מציע לערוף את ראשם כמו דעאש, אני לא מציע להפציץ אותם כמו פוטין ואסד בסוריה, ואני אפילו לא רוצה להרוג אותם (כפי שהם רוצים לעשות לנו), אני פשוט לא רוצה שהם יהיו בבית שלנו ויילחמו נגדנו מתוכו. אם הם רוצים להילחם נגדנו, אז שיתכבדו ויעשו זאת מעבר לגבולות שלנו ולא בתוך שטחנו הריבוני. מדינת ישראל לא צריכה לשמש חממה לאויביה בכסות מזויפת של זכויות אזרח. ואני מכאן מזהיר: אם לא נטפל היום בביצה הזאת, אז היא תגלוש בעתיד למקומות נוספים ובלתי צפויים ברחבי ישראל, ואם זה חלילה יקרה, אז תעשו לי טובה ממש גדולה, ולפחות אל "תשחקו אותה" מופתעים. טוב???? לסיכום: מדיניות הממשלה בטיפול בגל הטרור הרצחני הזאת היא לא אפקטיבית ולא תוכל להצליח אף פעם, כי במקום לטפל בשורש הבעיה היא מעדיפה להתעלם ממנה. ההצלחות הטקטיות כנגד הטרור אינן יכולות להיות תחליף לאיתור הבעיה ולטיפול שורש בה. יש לתת למדינה ולכוחותיה סמכויות נרחבות כמו שנותנים לחיילים במלחמה (האם חמאס בזמן מבצע צוק איתן יכול היה לעתור לבג"ץ כדי שלא יפציצו אותו? אז מדוע לכל השדים והרוחות אנו מגבילים את עצמנו במלחמתנו כנגד אויבינו הפנימיים? מה בדיוק ההבדל בין אלה שחגגו את הפיגוע בעזה לבין אלה שחגגו אותו בתחומי ישראל הריבונית?) לקראת יום הכיפורים מצאתי לנכון לצטט לכם מספרו יצחק בשביס זינגר "עושה הנפלאות מלובלין" (עמוד 184): "כשם שמלך זקוק לנתינים, כך צריך הבורא לברוא ולרחם על ברואיו. ריבונו של עולם זקוק איך שהוא לילדיו, שאם לאו- איננו אבא. אלא שלא די בכך שהוא מוליך אותם ביד הרחמים. הם חייבים ללמוד לבדם ללכת בדרך הישרה ברצונם לפי בחירתם. כל העולמות מחכים לכך" .
יש מקרים שבהם הלב פשוט שותת מדם ונקרע מבפנים. אני בד"כ אדם חזק מבחינה מנטלית ונפשית, אבל אם יש משהו שיכול להרוג אותי פיסית (בהחלט לא בריא ללב) זה אירועים כמו מה שקרה לילד החייכן והמקסים ולאמו האצילית, שספגו מאם מבוגרת ומבתה צחוק של לעג נבזי, כאשר הם העזו לצאת לעבר המרחב הציבורי ולהראות שם את פניהם. כל חטאו של הילד התמים הזה היה בכך שפניו היו מכוסות בשומות עקב מחלה גנטית, שהוא נושא עמו מיום הולדתו. עכשיו תגידו לי בבקשה כמה ילדים ואנשים מבוגרים במצבו של הילד הזה בוחרים להדיר את עצמם מהמרחב הציבורי רק כדי לא לספוג שם התנהגויות דוחות מעין אלה? הרבה מאוד!!! ואל תגידו לי שמדובר "בעשבים שוטים" בודדים. האישה הזאת לא צנחה כחייזר מהמאדים. את ההתנהגות הזאת היא הביאה ישירות מהסביבה שבה היא גדלה והתחנכה בה. לא האישה הזאת מטרידה אותי, אלא כל האנשים, שחושבים בדיוק כמוה, גם אם אין להם אומץ להגיד זאת בצורה כל כך בוטה וישירה. גם האם האמיצה העידה על כך במסגרת הפוסט המרגש שהיא כתבה. היא רשמה, שכל יציאה שלה עם בנה למרחב הציבורי מלווה בנעיצות עיניים, במבטים לא נעימים ובהתלחשויות. בד"כ היא בלעה את הרוק, ספגה את ההשפלה והתעללות הזאת והמשיכה בשגרת חייה, כאילו לא קרה דבר. הפעם נמאס לה, והיא החליטה לקחת את העניינים לידיים ולהילחם כנגד הרשעים הללו, וזה בדיוק מה שצריך לעשות: לא לשתוק, לא להמשיך הלאה בחיים כאילו לא קרה דבר, אלא פשוט להילחם תוך כדי גילוי שקיפות, כנות ותיעוד מקסימלי עד הפרטים הקטנים ביותר של כל אירוע ואירוע כזה שמתרחש. יש כאלה שמטיפים לנו מוסר ואומרים: למה לכם להתעסק בעבר? זה נגמר, זה עבר, אז תמשיכו בחייכם, כאילו לא קרה דבר. תדאגו לעתיד ותפסיקו להתעסק בעבר הלא נעים. זוהי גישה אגואיסטית ביותר שאומרת, שבמקום לטפל בבעיה ולמגר תופעה שלילית מהשורש, אני פשוט אתן לה לעבור ולפגוע באנשים אחרים. זוהי אחריות קולקטיבית שלנו כחברה להתערב, להגיב ולהילחם, גם כאשר הגל העכור הזה לא פוגע בנו ישירות. כאשר כבר לא יהיה משתלם למתעללים למיניהם להציק לך, אז אתם באמת חושבים שהם יפסיקו? לא ולא, הם פשוט יחפשו להם קורבנות אחרים להתעלל בהם בלי לשאת בתוצאות של המעשים שלהם. אני חושב שהגיע העת להפסיק לשתוק להם ולהשיב מלחמה כנגדם. אני חושב שחובה להרתיע אותם ואחרים כדוגמתם ע"י כך שהם יתועדו ודבר מעשיהם יפורסם בכל מקום ומקום. אני רוצה שהם יהיו עסוקים כל היום בפחד פן פרצופם המכוער ייחשף, וכך הם יהיו פחות פנויים להתעלל. המקרה הזה ישר הציף אצלי את האירוע שקרה לי לפני שנים רבות, כאשר שתי בנות צעירות עברו על פניי, ואחת מהן אמרה בקול מלגלג לחברה שלה: "אני במקומו הייתי מתאבדת" אני מודה ומתוודה שאני לא התנהגתי כמו האמא האצילית הזאת. אני פשוט התנפלתי עליהן בצעקות, ומהמבט המפוחד שלהן, אני הבנתי, שהן היו מופתעות, שכך התנהגתי. הן כנראה היו רגילות להעיר הערות נבזיות כאלה לעוברים ושבים, מבלי שאף אחד מתייחס אליהן ומגיב, ומכיוון שזה המצב, שאליו הן התרגלו, אז לא היה דבר שמנע מבעדן להמשיך בכך, והנה לפתע מופיע לו אדם שלא מוכן לשתוק להן ולעבור על סדר היום על כך. זו הדרך הנכונה להתמודד: לא לשתוק, לא להבליג אלא להגיב, ואם אין ברירה אז גם לתקוף בחזרה ובעוצמה. הגישה של הפניית הלחי השנייה לתוקפן או למתעלל רק מעודדת אותו להמשיך במעשי תוקפנותו ולהחריף אותם.
הדברים הללו שכתבתי מעידים באופן ברור על היחס של חלק מהחברה כלפי האחר והשונה. בד"כ זה לא בא לידי ביטוי בכזו בוטות וישירות אכזרית, אבל זה קיים כל הזמן אצל אנשים רבים במרחב הציבורי בצורות יותר מוצנעות ומסוות. ממה זה נובע? אנשים לא אוהבים בכלל לראות במרחב הציבורי אנשים ששונים מהם, וגם אם הם לא אומרים להם את זה ישירות מול הפרצוף, הם משדרים להם את זה כל הזמן. כיצד זה בא לידי ביטוי? במבטים שיפוטיים, חודרים, נוקבים וקשים ביותר (לא ידעתי שיש כל כך הרבה שופטים במדינת ישראל), במבטים של זלזול והפחתת ערך, בצחוקים רעים של השפלה והתעללות, ובקללות עסיסיות. כיצד אדם יודע שהוא שונה וחריג? הרי בד"כ אף אחד לא מעז להגיד לו את זה בפנים ישירות. זה בא לידי ביטוי באמצעות מה שהסביבה משדרת לו, כאשר הוא מעז לצאת לבדו למרחב הציבורי. מה בד"כ הופך את האדם לשונה ולאחר ע"י החברה? בד"כ המראה החיצוני שלו, שבולט יותר מידי לעין בעיניה, ולכן הם כל הזמן ממקדים את תשומת הלב עליו ולשלילה. המדדים לחריגות מתבטאים בשני האלמנטים הבאים:
לטעמי המצב שבו קורבנות התעללות חושפים את סיפורם, ואילו אלה שתוקפים אותם מקבלים הגנה מפני גילוי כל פרט עליהם הוא הזוי ולא הגיוני בעליל. למשל במקרה של הילד, שלעגו לו על השומות, האם ובתה שלעגו וצחקו, נשארו אלמוניות, ואילו הקורבנות נחשפו לציבור. הן תמשכנה בחיים שלהן כרגיל, אז מה בדיוק יפריע להן להמשיך ולהרוס חיים של אנשים נוספים מבלי לשלם על כל מחיר? ברם אם היינו משנים את המשוואה, אז אנשים כאלה היו חושבים מיליון פעמים לפני שהם מחליטים לצחוק על מישהו, שהם לא מכירים אותו רק בגלל שהוא נראה להם שונה מהם. כיצד היו נראים חייהם של האישה והבת, אם פרצופיהם היו נחשפים בציבור? למה החברה מגינה על הרשעים ונותנת להם את הזכות לחסות תחת מטרית ההגנה של האלמוניות, בשעה שהם עסוקים בהרס חייהם של אנשים אחרים? יש לכם תשובה לשאלה הזאת? אני אנסה להשיב: רוב החברה שונא את הרשעות והרוע, אך מכיוון שהשונה והחריג מעורר בה אנטגוניזם מובנה קשה עוד יותר, אז היא לרוב תבחר לא להגן עליו, וזה בדיוק "האור הירוק" הנדרש לרשעים לפגוע בו מבלי כל חשש שהם ישלמו על כך מחיר כלשהו. נקודה אחרונה: יש אנשים טובים שמגינים על השונים והחריגים, אך הם אף פעם לא יוכלו לדעת בדיוק מה עובר עליהם. גם האנשים הטובים הללו חיים את חייהם נטולי הדאגות. רק החריגים יכולים להעיד באמת על מצבם. הבעיה היא שלרוב הם מסתתרים ומתחבאים ולא מעזים לספר בדיוק מה שעובר עליהם. חלקם האחר לא מסוגל לבטא בצורה מילולית את מה שעובר עליהם בחיי היום יום. מי שרוצה ללמוד על הרוע האנושי צריך להסתכל דרך העיניים שלהם. אז אומנם הם שקופים ולא קיימים בעיניי רוב החברה , אבל אני מאמין שהאל בכבודו ובעצמו מסתכל עלינו ישירות דרך עיניהם. ובכל זאת יש מספר דברים חיוביים באנשים החריגים או יוצאי הדופן, למשל, מכורח הנסיבות שנכפו עליהם להיות לבד ובצד רוב הזמן, הם פנויים יותר מהאנשים האחרים להקשיב ולחוש היטב בכל מה שקורה מסביבם, שכן הללו עסוקים בד"כ בחייהם ובעיסוקיהם הפרטיים בלבד. ממה זה נובע? זה נובע מכך שאדם שמתבונן על זירת פעילות מבחוץ יקלוט הרבה יותר התרחשויות מאשר אנשים שנמצאים בתוך זירת הפעילות האישית שלהם ועסוקים בה רוב הזמן. קחו לדוגמא תזמורת של נגנים. רק אלה שיושבים בצד ומשקיפים (או המנצח) יוכלו לקלוט באמת את התמונה במלואה, ואילו המנגנים עצמם עסוקים כל אחד בביצוע משימותיו, והם פחות פנויים להקשיב לאלה שמסביבם ולקלוט את כל ההתרחשויות. ישבתי פעם ותופפתי עם כמה אנשים, ולאחר מכן פיניתי את הזירה לאנשים אחרים שתופפו. אני יכול להעיד שאלה הן שתי חוויות שונות לחלוטין- חדוות העשייה הפעילה שלך מול חדוות ההקשבה לאחרים. את התובנות המרכזיות שלנו בחיים אנו שואבים לא ממה שאנו עושים אלא בעיקר ממה שאנו קולטים באשר למה שמתרחש מסביבנו. בשביל זה צריך יותר להקשיב ולפתוח את האוזניים ופחות לדבר ולאטום אותן. אנשים יוצאי דופן נוטים להיות פחות מקובעים בתפיסותיהם, לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו, מעמידים כל דבר למבחן ההיגיון והסבירות, ובשל כך קשה מאוד לשטוף להם את המוח בסיסמאות יפות ומושכות אך ריקות מתוכן ממשי או מנותקות מהמציאות. אנשים יוצאי דופן לא חביבים על שום סוג של עדר, שכן הם מקשים עליו ומאתגרים אותו כל הזמן. אנשים יוצאי דופן הם לא רובוטים צייתנים של העדר, אלא הם אנשים חושבים מחוץ לקופסה. הם לא ממהרים לאכול את כל מה שמנסים להאכיל את כולם כל הזמן.
טוב... אז לפני שנעבור לנושאים אקטואליים נוספים שעל סדר היום הציבורי (וברוך השם לא חסר על מה לכתוב), אני רוצה לסכם את כל מה שכתבתי בפסקאות הקודמות בסיפור הבא: לפני שנתיים ליוויתי כהורה את הכיתה של הילד שלי לטיול בצפון. טיילנו ליד צפת, וירדנו שם לאיזו שהיא פימת חמד, שיש בה מים זורמים, מעיין ובריכה. בתוך הבריכה ולידה היו שני ברבורים לבנים ושני ברבורים שחורים. אידיליה, נכון? טוב... לא בדיוק. שני הברבורים הלבנים שהו זה במחיצת זה בתוך המים, ושני הברבורים השחורים רבצו להם ביחד מחוץ למים. ואז קרה דבר שהדהים אותי. אחד מהברבורים השחורים העז להיכנס למים של הבריכה במרחק ניכר מהברבורים הלבנים, ובתגובה אחד מהברבורים הלבנים פרץ בזעקות שבר ובצרחות רמות רדף אחרי הברבור השחור, ולא נרגע עד שהוא הצליח לגרש אותו מהמים. מה אנו למדים מהמחזה הזה, שראיתי אותו ממש מול העיניים? בטבע כל החיות מחולקות לא רק למינים ולסוגים שונים אלא שגם בכל מין ומין יש חלוקות משנה לתתי קבוצות נוספות, וברגע שחיה שונה מתקרבת אל העדר, אז באופן אוטומטי ואינסטינקטיבי זה נחשב למעין חדירה לטריטוריה שלו, והתגובה בהתאם לכך היא עוינת. כל חיה שונה ברגע שהיא נכנסת לטריטוריה של העדר נחשבת כגורם זר או מסוכן, שיש להתרחק ממנו או לגרש אותו או להתקיף אותו. זו מעין חומת הגנה שנמצאת אצל כל החיות כדי שהן תוכלנה להתמודד בהצלחה מול סכנות מוחשיות. החיות לא חושבות, הן פשוט נוהגות כך באופן אינסטינקטיבי כחלק ממנגנון הישרדותי. כך בדיוק מתנהגים גם אנשים שלא חונכו בילדותם לקבל ולהכיל את השונה מהם. לעומת החיות האחרות, שנמצאות בטבע, רוב בני האדם מחילים על עצמם ערכים מוסריים ביחסם אל הזולת. הברבורים בסיפור הזה כמו שאר החיות שבטבע נוהגות ע"פ האינסטינקטים הטבעיים, שאיתם הם נולדו. גם בתוך בני האדם יש את אותם אינסטינקטים חייתיים, הם לא נעלמים אף פעם, ותמיד הם נמצאים ברקע של החיים של כל אחד ואחד מאתנו. החוכמה היא לדעת להתמודד איתם, להתגבר עליהם או לעדן אותם ולהתנהל בצורה שונה מאשר החיות בטבע. הקניית הערך של קבלת השונה והכלתו חייבת להתחיל כבר מגיל מוקדם ביותר ולמערכת החינוך יש תפקיד מכריע וחשוב ביותר בהקשר הזה, וזאת אם אנו רוצים ליצור פה חברה טובה, מלוכדת ומגובשת יותר עם פחות שסעים, מחיצות, שנאות ועוולות, חברה ששופטת בני אדם אך ורק על סמך התנהגותם ולא ע"פ אינסטינקטים חייתיים, שגורמים להיווצרותם של סטיגמות , דעות קדומות ותיוגים שקריים. כפי שאנו נוהגים לברך על ההבדלה בין קודש לחול, כך עלינו לברך על ההבדלה בין האדם לחיה. נקודה אחרונה, שחשוב לי להבהיר. אינסטינקטים חייתיים הם לא בהכרח דבר רע בכל הנסיבות. לעיתים הם עוזרים לנו גם לזהות סכנות אמיתיות ומוחשיות ביותר. בזכות האינסטינקטים הללו החיות מצליחות לשרוד ולהתקיים ולא להיעלם מהטבע, ולכן אינני אומר שעל האדם לשאוף לבטל אותם לחלוטין או להתעלם מהם, אלא רק לדעת לשים אותם במקומם הנכון והראוי מבחינה מוסרית וערכית וזאת כדי לא לגרום לעוולות אנושיות. בני האדם נדרשים לשים גבולות ומחסומים בפני האינסטינקטים החייתיים שלהם.
ציטוט ממאמרו של בני בגין היום בעיתון של "ישראל היום" (שזרתי שם גם כמה הערות שלי : "מאותה סיבה קבע אש"ף בסעיף 18 באמנתו בשנת 1964, שלוש שנים לפני "הכיבוש" , כי הצהרת בלפור, מערכת המנדט וכל המבוסס עליהן נחשבים תרמית (הערה שלי- כמו שהם חושבים שהצהרת בלפור זו תרמית, כך בדיוק הם נהגו בתרמית מול ההנהגות הישראליות בהסכמי אוסלו: כמו שרימיתם אותנו, כך אנחנו עושים לכם עכשיו, חה חה חה חה!!!!), ונאמן לאמנת ארגונו הכריז לאחרונה ראש אש"ף, מחמוד עבאס (הערה שלי-אבו מאזן בשבילכם!!!) בעצרת האו"ם ב-21.9.16: "חלפו מאה שנה מאז הצהרת בלפור הידועה לשמצה, שבאמצעותה העניקה בריטניה ללא כל זכות, סמכות או הסכמה ממישהו את אדמת פלשתין לעם אחר. דבר זה סלל את הדרך לנכבה של בני העם הפלסטיני, לנישולם להעתקתם ממדינתם" (הערה שלי- דבריו ממחישים שהסכסוך בינינו לבינם הוא לא רק על יהודה ושומרון אלא על כל הארץ הזאת ועל עצם הזכות שלנו להתקיים כאן כמדינה יהודית).........עמדת אש"ף מוכיחה שוב את עומק התנגדותו לקיום ריבונות יהודית בחלק כלשהו של פלסטין. התנגדות הנובעת זה מאה שנים (הערה שלי- שום דבר לא השתנה והמלחמה ביננו לבינם מעולם לא נפסקה, וגם לא תיפסק), שהיהודים אינם רק בני דת אלא גם בני לאום, המכוננים מחדש את ריבונותם במולדתם העתיקה. באמנת אש"ף- שבניגוד להצהרות של בעלי עניין לא בוטלה (מתכוון למחנה שלום השקר, התמימות והרמייה שגרס אחרת)- מובא הכחש הזה בנוסח שאין בהיר ממנו.
לזכותו של בני בגין יש לומר, שהוא אמר את כל הדברים הללו מיד עם תחילת תהליך אוסלו תוך תיעוד מקיף ומפורט של הדברים, אך בתקופה זו קולו היה בודד ונבלע תחת המולת צהלות החוגגים את השלום המתקרב. מי שרוצה לשמוע את האמת על אוסלו, מן הראוי שייגש אליו, והוא לבטח ישמח להציג בפניכם את כל החומר העובדתי הרב שהוא אסף בנושא קשה זה. אין ויכוח שבני בגין הוא איש של אמת, יושר, כנות וצניעות, הרחוק עד מאוד מפופוליזם זול, ושהוא היה עקבי בעמדותיו אלה לאורך כל הדרך. ולשונאינו הרבים נחזור את מה שאמר אביו עליו השלום, מנחם בגין ז"ל: אנחנו כאן לא בזכות הכוח, אלא בכוחה של הזכות". זו ארצנו, זו מולדתנו ההיסטורית ואין אנו קולניאליסטיים וכובשים זרים בשום מקום ברחבי ארץ ישראל (כולל ביהודה ושומרון).
כאשר שוכבת לנו מול העיניים פצצה מתקתקת, אז לתפיסתי יש לדאוג לנטרל אותה כמה שיותר מהר. הנחיצות לעשות זאת עולה ומתגברת ככל שהפצצה היא יותר כבדה, וככל שטווח הפגיעה שלה באנשים הוא יותר רחב וזאת בשל נוכחותה במקום צפוף באוכלוסייה. כך בדיוק אני מתייחס לעצם הנוכחות של המפעלים בעלי הפוטנציאל ליצירת נזק סביבתי משמעותי, המסכן את תושבי חיפה וסביבותיה. האם עלינו לחכות לרגע שהפצצה תתפוצץ על מנת לעשות מעשה? האם עלינו להסתפק בדברי ההרגעה שלפיהם היא עד כה לא התפוצצה במשך שנים רבות? השאיפה צריכה להיות להרחיק כמה שיותר מהר ולכמה שיותר רחוק ממרכזי האוכלוסין הצפופים את כל גורמי הסיכון הפוטנציאליים הללו ושדומים להם ולהעבירם אל אזורים פחות מיושבים ברחבי המדינה. בתי הזיקוק נבנו ע"י הבריטים בתקופת המנדט. הבריטים כמו כל המעצמות הקולניאליסטיות האחרות לא חשבו על טובת הילידים, תושבי המקום, שכן הדבר היחיד, שהנחה אותם זה האינטרס הכלכלי והחיסכון הכספי הגלום להן בכך. כמו הבריטים גם מעצמות קוניאליסטיות אחרות נהגו להשתמש בקולניות שלהן לא רק על מנת לנצל את אוצרות הטבע שלהן אלא גם כדי להפוך אותן לפח זבל סביבתי נרחב, ולשם כך הן גם חתמו הסכמים עם שליטים דיקטטורים מקומיים ומושחתים, שאפשרו להן לעשות זאת ללא מפריע. המנדט הבריטי על ארץ ישראל הסתיים בשנת 1948, אבל בתי הזיקוק נשארו בדיוק באותו מקום, ולידם נוספו עוד מפעלים מסוכנים. ועכשיו נעבור ברשותכם לדון בעניין הזיהום: גם אם כיום אין מחקרים חד משמעיים הקושרים ישירות בין הזיהום של המפעלים לתחלואה הגוברת באזור חיפה, זה בכלל לא אמור לנחם אותנו, שכן עצם העובדה שטרם הצלחנו כיום להוכיח את הקשר הסיבתי, אין זה אומר שבעתיד היותר רחוק, הדברים לא יתבררו בסופו של דבר כנכונים. מה נאמר ומה נגיד אז לילדינו ולנכדינו לעתיד? שבגלל שלא היו מחקרים, שמוכיחים זאת חד משמעית, אז הורדנו פרופיל ושוכנענו, כי הכול בסדר? הרי את הגלגל של בריאות התושבים כבר לא נוכל להחזיר אחורה, ואת הנזק שייגרם להם לא נוכל לתקן!!! עצם העובדה שאיננו יודעים דבר כלשהו כיום, אין זה אומר, שהוא לא קיים ובועט בחוזקה או שלחילופין שדבר קיומו לא יתגלה לנו בעתיד. הרי המדע כל הזמן מתפתח, וכל הזמן צצות מול עינינו תגליות חדשות, ולכן מוטלת עלינו החובה ורובצת לפתחנו האחריות הכבדה לא לקחת סיכונים מיותרים ולהיזהר מאוד גם בהעדר מחקרים המוכיחים זאת חד משמעית. עדיף להיזהר מאשר להסתכן במיוחד במקרים מעין אלה, שכן את הנזק שייגרם בעתיד לדורות הבאים לא נוכל לתקן, ולא תעמוד לנו ההגנה של "לא ידענו". בלי קשר בכלל לשאלת הזיהום יש להזיז את המפעלים הללו לאזורים פחות מיושבים וזאת בשל הפוטנציאל המסוכן בפעילותם בלב האוכלוסייה צפופה.
כאשר אדם יוצא זכאי במשפט, זה אומר, שהוא לא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אך ברגע שהוא יוצא זכאי מחמת הספק, זה לא אומר בהכרח שהוא לא ביצע את העבירות אלא שפשוט לא מצאו הוכחות מספקות על מנת להרשיעו בדין. זהו בדיוק מצב העניינים בסוגיה זו: גם אם המפעלים הללו הם זכאים מחמת הספק, זה לא אמור להרגיע או לנחם אותנו, שלא נמצאו הוכחות מספקות לקביעת אשמתם.
לסיכום: גם אם המפעלים הללו אינם מזהמים, יש להרחיקם מפה וזאת בשל רמת מסוכנותם הגבוהה כאשר הם שוכנים באזור המיושב בצפיפות. תהליך העברתם מפה ייקח שנים רבות מבחינת תכנון וביצוע, אך אין ברירה ביום מן הימים לבצע את התהליך הזה, ועד שיגיעו ימות המשיח הללו, יש להכניס בינתיים אמצעי פיקוח ובקרה הדוקים ביותר תוך ישיבה פיזית של רשויות המדינה בתוך שטח המפעלים עצמם (המשרד לאיכות הסביבה, משרד הבריאות ופקחים עירוניים). אין דבר יותר חשוב מבריאות האוכלוסייה, ושאר המרכיבים (פרנסה ושיקולים כלכליים ומסחריים) חייבים להיות כפופים לכך. אין שום גאווה ונחמה בכך שהכלכלה צומחת ופורחת, ובדרך אנשים מתים להם ממחלות הסרטן או ממחלות זיהומיות. אסור להסתכל על אף סוגיה אך ורק דרך החור של הגרוש ולהזניח את האספקטים הערכיים והאנושיים כל הציבור בכללותו, ואת זה צריכים לזכור טוב טוב כל משרתי הציבור, שנבחרו על ידו, כדי שהוא ידאג להם, לביטחונם, לחייהם ולבריאותם.
ברצוני להתייחס כעת באשר למה שקרה לאמנון אברמוביץ', כאשר הוא הגיע עם עמית סגל לסקר מקרוב את המתרחש במשפטו של אליאור אזריה. אני רוצה לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר, ושאינה משתמעת לשני פנים: כפי שהתנגדתי בצורה נחרצת כבר מתחילת הדרך להסכם אוסלו, שכן למיטב הערכתי אין שום סיכוי שהוא יוביל אי פעם לשלום אמת בינינו לבין הפלסטינאיים (נהפוך תהליך זה רק הרבה, ,ולצערנו הרב, עוד ירבה שפיכות דמים, אם לא נתנער ממנו כמה שיותר מהר), כך באותה מידה של נחרצות אני מתנגד בתוקף לכל הגילויים של שנאה וחוסר דרך ארץ ביחס ליריבים פוליטיים. איזו דרך עלובה, ילדותית ופתטית להתמודד עם יריבים פוליטיים!!! במקום להתמודד מולם באומץ באמצעות השמעת טיעונים לוגיים, המבוססים על המציאות ועל העובדות בשטח, אני פשוט אצרח עליהם ואקלל אותם ברגע שאראה אותם? חשוב לי לומר, שדרך הארץ שלנו חשובה לא פחות מהאמונה היוקדת בצדקת דרכנו. כחצי פולני אני פשוט לא מסוגל לסבול התנהגויות בזויות מעין אלה לא רק בזירה הפוליטית אלא בכל תחום מתחומי החיים במרחב הציבורי. אנשים שמתנהגים כך פשוט מרעילים את המרחב הציבורי והופכים אותו למקום בלתי נסבל. לא משנה כמה הדברים מקוממים אותך ומרתיחים את דמך לעולם אל תבחר להתנהל בחוסר דרך ארץ כלפי זולתך. תתמקד בעניין עצמו, ואל תרד אף פעם לרמה האישית המבזה והמשפילה (למרות כל אלה שרוצים לגרור אותך בכוח לבוץ ולמדמנה הזאת). איזו תועלת בדיוק יכולה לצמוח לנו מתרבות של קללות, נאצות ואלימות מילולית קשה (חוץ מלזרוע טרור ופחד בקרב אלה שלא חושבים כמוך). האם בדרך זו אפשר בכלל לשכנע מישהו בצדקת דרכך? נהפוך הוא: בדרך זו אנו רק מרחיקים מעצמנו ציבורים שלמים ורבים, שמתעבים סוג כזו של התנהלות. זו תרבות של חרב פיפיות, שפוגעת בראש וראשונה במחנה, שממנה היא יוצאת. אני במקביל גם מתקומם ומוחה נחרצות נגד הנטייה של התקשורת הישראלית להעצים אירועים קיצוניים כאלה על מנת להכתים את פניו של מחנה שלם, שרובו איננו נוהג כך ביחסיו אל הזולת. מטרת התקשורת היא ברורה מאוד: לגרום לסלידה של הציבור ממחנה שלם וכפועל יוצא מכך לתמוך במחנה היריב מבלי שהוויכוח הענייני בכלל עולה לדיון ולבחינת הציבור לשיפוטו. מה חושב לו צופה ממוצע, שחי את חייו הפרטיים ולא מעמיק לחשוב מעבר למה שמאכילה אותו התקשורת? זה בדיוק מה שהוא חושב: כולם במחנה הזה הם בדיוק כמו האדם שצעק על אמנון אברמוביץ', ולכן לעולם לא אתמוך במחנה הזה. כך הצופה הממוצע בכלל לא נכנס לוויכוח הענייני והנוקב בין המחנות, ונצמד רק למקרים הקיצוניים, שמעוררים בו אנטגוניזם, הוא משליך זאת בהכללה של סטיגמות על מחנה שלם, ואז באופן אוטומטי הוא מצדד בדרך היריבה תוך שהוא הופך לעיוור ולחירש לחלוטין לטיעונים הענייניים של הצד השני.
גישה תקשורתית זו בלטה במיוחד לאחר רצח רבין ז"ל, כאשר ניסו להשחיר את פניו של מחנה שלם על מנת לגרום לציבור לבחור בדרך של המחנה השני. מי שהעז להביע דעה עניינית שלא מקובלת על המחנה הזה, ישר סומן כאחד ששייך למחנה עליו, שעליו הוטל הכתם של רצח רבין ז"ל, וכך רבים וטובים העדיפו בתקופה הזו לשבת ולשתוק מאשר להביע את דעתם הלגיטימית ולנסות לשכנע. קחו אותי למשל כדוגמא מייצגת את הרוב הדומם, שהתקשורת מעדיפה להתעלם ממנו (כי היא נצמדת רק לקיצוניים): התנגדתי באופן נחרץ להסכמי אוסלו, הטיעונים שלי תמיד היו מכבדים וענייניים, רצח רבין ז"ל לא שינה את עמדותיי כהוא זה, ואין בכך כדי לעמוד בסתירה כלשהי לתעוב הרב שאני חש כמו כל ישראלי ממוצע מימין ומשמאל כאחד באשר לרצח הנורא, שהתרחש ב-4.11.95. ומה עשו התקשורת והנהגת השמאל בתקופה זו? הפעילו לחץ פסיכולוגי על ציבורים שלמים, בכך שיצרו קשר ישיר בין הרצח עצמו לבין הוויכוח הלגיטימי והענייני על תהליך אוסלו. בדרך זו הושתק ושותק לחלוטין הימין השפוי, וכך הוכשרה לה דרך אוסלו גם בממשלות הימין השונות.
בניגוד לטענת השמאל שיגאל עמיר ניצח, לדעתי הנזק שגרם יגאל עמיר למחנה הימין ולמדינת ישראל הוא עצום וקטסטרופלי. אלמלא הרצח הזה סביר להניח שישראל הייתה כבר מזמן מתנערת מהסכם אוסלו, והפארסה הזו לא הייתה נמשכת מעל 20 שנה. יש כאלה שטוענים שאפילו רבין ז"ל שקל לפני הרצח לשנות כיוון בשל פיגועי הטרור המזוויעים. אינני פוסל לחלוטין את האפשרות הזאת וזאת בשל תפיסתו הביטחונית והמציאותית של רבין ז"ל, חוסר האמון והתעוב שלו כלפי ערפאת ובשל נטייתו לקבל אחריות על טעויות עבר (כמו במקרה של חשבונות הבנק). יגאל עמיר גזל מרבין ז"ל את האפשרות לתקן ולחשב מסלול מחדש, ובכך הנציח את דרך אוסלו האיומה הנוראה מעל 20 שנה. את הפרחים לכלא צריכים לשלוח לו, לא חסידיו השוטים, אלא כל עוכרי ישראל למיניהם, שבזכותו הם צמחו לנו כאן מול העיניים והתפשטו לכל עבר כמו פטריות רעילות. יגאל תכנן לעצור את תהליך אוסלו, אבל במעשהו האיום והנורא גרם רק להרחבתו ולהעמקתו ולהימשכותו שנים רבות מספור. להזכירכם גם פרינציפ, שהתנקש ביורש העצר האוסטרו- הונגרי לא התכוון לגרום למלחמת העולם הראשונה, אך התגלגלות האירועים הביאה לכך. רוצים דוגמא נוספת ועדכנית יותר: אובאמה לא תכנן במעשיו להביא לאנרכיה עולמית ולחורף אסלאמי, אך בדיוק זו הייתה התוצאה הישירה של מדיניותו. זו תוצאה ישירה של אנשים יהירים שחושבים שהם יכולים לבדם לשנות את ההיסטוריה. אנשים כאלה בד"כ מביאים לנזק רב, וכל מה שהם מתכננים יורד לטמיון מבחינת התוצאות בשטח.
כנקודת מוצא לדיון בנושא הבא ברצוני לחזור קצת אחורה במנהרת הזמן לתקופת הלימודים בתיכון (כן זו בלי השערות הלבנות). זו הייתה אומנם תקופה של ממשלת אחדות לאומית, אך הויכוח בתוך בית הספר בכלל ובכיתה שלנו בפרט בין ימין לשמאל היה בשיאו, ונמשך לאורך כל התקופה הזאת ללא הפסקה. הדיון התמידי בנושאים אקטואליים בכיתה שלנו היה חלק בלתי נפרד מסדר היום השגרתי של חיינו במוסד הלימודי (החינוכי????? שייך לויכוח אחר) של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. דיונים בלתי פוסקים בנושאים הפוליטיים נערכו הן בשעות מחנך והן בשעות הפרונטליות (למשל בשיעור אנגלית ניהלנו את הויכוחים בינינו בשפה האנגלית ובדרך זו המקצוע הפך בדרך פלא למעניין, מושך, אקרטיבי ומושך במיוחד). באותן שנים בדיוק צצה לה גם התופעה המכוערת והגזענית של הכהינזם, והמחנכת שלי לאה גלזמן (זכתה לא מזמן בפרס על השיגיה הרבים בלימוד השפה הערבית), שידעה בדיוק את העמדות הפוליטיות שלי בנושאים שעומדים על סדר היום (נוער התחיה) רצתה לאתגר אותי והנחתה אותי להעביר שעת מחנך על התופעה הזו תוך התמקדות בפרק מספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל". ספרו זה של עמוס עוז מהווה למעשה מסע, שהוא עורך לאורכה ולרוחבה של הארץ, שבמסגרתו הוא מראיין אנשים רבים ומגוונים מכל מגזרי החברה השונים וזאת במטרה לעמוד על הלך הרוח הציבורי בכל מקום ומקום. מטרתו היא לחשוף את הקוראים לכל המגוון הזה על מנת שיוכלו להכיר את הארץ על כל רבדיה, משעוליה ונתיבותיה. זו המטרה הגלויה של עמוס עוז, שאליה הוא הוא מכוון במוצהר, אבל מתחת לפני השטח יש לו גם כוונות נוספות, שעומדות ברקע של הדברים, ושהן פחות גלויות לעין, ושאין מנוס מלהתייחס אליהן בהמשך.
במסגרת הפרק הספציפי הזה בספרו של עמוס עוז מסופר על בחור קיצוני במיוחד, ששונא ערבים עד עמקי נשמתו, ושאומר באופן מפורש שאין לו שום בעיה להתנהג אליהם כמו שהנאצים התנהגו אל היהודים. לתפיסתו העולם הוא ג'ונגל אנרכיסטי ללא כל ערכים מוסריים, עולם שבו אתה או צייד או ניצוד. אין לי בכלל בעיה, אומר אותו בחור, שלאחר מכן יעמידו אותי לדין כפושע מלחמה. אני בחפץ לב מוכן לשלם את המחיר הכבד הזה בשביל לפתור לעם ישראל את הבעיה הזאת אחת ולתמיד. לאחר מכן נערך דיון בכיתה בנושא, וכולם ללא יוצא מן הכלל ובלי קשר בכלל לנטייה הפוליטית שלהם הסכימו פה אחד, שהדברים הללו הם גזעניים ומתועבים במיוחד, ובייחוד העניין צורם במיוחד, שכן הוא נאמרים ע"י יהודי (וזאת לאור העבר של עמנו). תפיסתו המעוותת רואה את העולם כעולם של כוח נטול ערכים ומוסר, עולם שבו רק החזק שולט ועושה כל מה שבא לו בלי חשבון לאף אחד. הייתכן שיהודים שסבלו אנטישימיות, פוגרומים, התעללויות בלתי פוסקות, גזענות, סטיגמות שקריות, עלילות דם שפלות ושנאה אכזרית במשך דורות שלמים יאמצו בדיוק את אותן נורמות נאציות, כאשר הם יהיו חזקים מבחינה צבאית? אנו העם העתיק ביותר בעולם שרדנו שנים רבות מספור ללא כוח צבאי וללא מדינה משלנו, כאשר אימפריות חזקות קרסו, התמוטטו ונעלמו מהעולם בזכות הערכים המוסריים והאנושיים, ועכשיו כשיש לנו מדינה, ואנו חזקים מבחינה צבאית, אז נזרוק לפח את כל הערכים המוסריים הללו לפח הזבל ונאמץ לנו את הערכים של הנאצים יימח שמם וזכרם. הייתכן שיש יהודים שחושבים כך???? נראה לכם???? החובה המוסרית והערכית ללחום באופן חריף, נחוש ובלתי מתפשר עם אויבינו, איננה פוטרת אותנו מהחובה המקבילה והלא פחות חשובה שלא לפגוע ולא לעשות רע לכאלה שאינם מעורבים במלחמה, ושבסך הכול רוצים לשבת בשקט ולחיות את חייהם הפרטיים בשלווה. עוצמה צבאית איננה מספיקה על מנת להתקיים לאורך זמן. אנו חייבים במקביל גם לבנות ולטפח חוט שדרה מוסרי וערכי, המבוסס על שני הענפים הבאים, שהם הכרחיים וחשובים באותה מידה בדיוק:
ועכשיו אגיע לכוונות הסמויות של עמוס עוז באשר לפרק הספציפי הזה בספרו. את הדברים שאני הולך לכתוב כאן לא יכולתי לדעת ולהבין בכיתה י"א, ולכן הם משקפים את התובנה האקטואלית שלי כיום. מדוע עמוס עוז בוחר להתמקד דווקא באדם קיצוני מעין זה? מדוע הוא לא בוחר להביא את סיפורם המופלא של המוני אנשים ערכיים, מתונים ואוהבי אדם, שחיים ביהודה ושומרון ורוצים בסך הכול לחיות חיים שקטים ושלווים כמו בת"א, בחיפה או בכל מקום בארץ? כי זה ממש לא סקסי!!! כי זה לא מוסיף רייטינג לספר שלו!!!! כך בדיוק פועלת התקשורת המוטה לצד אחד במדינת ישראל, היא נצמדת למקרים קיצוניים במיוחד על מנת להשחיר בעיני הציבור הרחב מחנה שלם של אנשים, שחושבים אחרת לחלוטין מאותה דמות קיצונית, שהובאה בספרו. וכאן בדיוק אני רוצה להדגיש את הנקודה הבאה: אנשים מבוגרים בעלי ראייה מרחבית, ספקנות וביקורת בונה ישר קולטים את המניפולציה הזולה הזאת, אך לא כך הם פני הדברים באשר לבני נוער וילדים, שלא מעלים על דעתם שיש מניעים מוסווים מתחת לפני השטח בפעילותה של התקשורת. בדרך זו בדיוק משחירים את פניהם של המוני בני אדם ומדביקים עליהם סטיגמה שלילית ואות קין נצחי של מטורפים, קיצוניים והזויים.
כאשר הייתי בתיכון ההורים שלי לקחו אותי לחוג בית, שבו נפגשנו עם משה לוינגר ז"ל ודניאלה וויס, ומכיוון שאני סקרן מטבעי ולא שייך לעולם של הקוציל'ה מוציל'ה, אז זו השאלה היחידה ששאלתי אותם: "כיצד הם מתייחסים לתופעה של הכהניזם"? והם ענו לי ללא היסוס שהם מגנים את התופעה הזאת בחומרה, ושאסור בתכלית האיסור לפגוע בערבים לא מעורבים במלחמה כנגדנו. זה בדיוק תפקידה של התקשורת: לשאול שאלות קשות ונוקבות גם את אלה שהיא מזדהה עם עמדותיהם ומעשיהם ולא "לאתרג" אותם ובכך להפוך לעיתונות חצר שלהם. קשה לי מאוד לקבל את המצב, שהתקשורת ממלאת את תפקידה הראוי רק כלפי מי שלא תואם את דעתה. זו לא תקשורת אמינה ואובייקטיבית. זו תקשורת חד צדדית ומוטה. זו לא תקשורת בריאה אלא חולה.
לאחר שהזכרתי את עמוס עוז וספרו, עתה הגיע העת להתייחס גם לדברים שהוא אמר בשעת הלוויתו של שמעון פרס ז"ל, שעברו משום מה ללא תגובה עניינית של הימין (שתיקת הכבשים מפחד מה יגידו????). כל הכבוד לעמוס עוז שבזמן ההלוויה של פרס ז"ל בחר להתעסק בנושא הכי חם והכי שנוי במחלוקת בחברה הישראלית, נושא שליווה אותנו בעבר, מלווה אותנו כעת, ילווה אותנו עוד שנים רבות בעתיד הקרוב והן בפרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח של הדורות הבאים. מכיוון שלעמוס עוז יש את הזכות והרשות להביע את דעתו הנוקבת בעניין זה, אז באותה מידה יש גם לי את הזכות הדמוקרטית והרשות להציג בפניכם הן את מה שהוא אמר, וברוב חוצפתי הרבה אני אפילו אעז להתייחס לכך בצורה נוקבת ועניינית במסגרת תגובתי, שתבוא.
המשך יבוא......( אחרי ה-פ-ר-ס-ו-מ-ו-ת). אוף הפרסומות המעצבנות הללו!!!! זה מעצבן בערך כמו לעמוד בפקקים האין סופיים!!! טוב..... אז זה פחות או יותר מה שאמר עמוס עוז בהלוויתו של שמעון פרס ז"ל: גם שמעון פרס ז"ל חשב שנעשו טעויות במהלך התקופה של אוסלו, אך בסופו של דבר התהליך הזה הוא נכון וצודק, שכן הוא יביא אותנו בסופה של הדרך אל שלום האמת המיוחל בינינו לבין הפלסטינאיים. במילים אחרות, אומנם נעשו טעויות בדרך (הערה שלי: חבל שאין פרוט שלהן על מנת שנלמד בעתיד לא לחזור עליהן שנית!!!), אבל לפחות הדרך היא ראויה ונכונה. הדרך היא אומנם רצופה קשיים ומכשולים, אך אם נתמיד ללכת בה כל הזמן ולא נתייאש מכל הדברים הרעים שקורים בדרך, אז נגיע גם נגיע לשלום המיוחל. אין פשוט ברירה אחרת, אומר עמוס עוז, שכן אנחנו נמצאים פה, והפלסטינים נמצאים פה, ואף אחד מאתנו לא הולך להסתלק לשום מקום, ולכן נגזר עלינו, בין אם נרצה או לא לחיות זה עם זה, וכפועל יוצא מכך הגורל קובע שבמוקדם או במאוחר יבוא גם השלום המיוחל, שאת אבן הפינה הראשונה לו הניחו רבין ז"ל ופרס ז"ל. כתבתי נכון? לא סילפתי דבר וחצי דבר מדברי עמוס עוז? אלו מילים יפות ומרוממות נפש? אני בטוח שהקהל, שנוכח בהלוויה, התמוגג ורווה נחת מהן, אך האם יש איזה שהוא קשר בין המילים היפות הללו לבין המציאות העובדתית, שליוותה אותנו משנת 1933 עד ימינו אלה, וסביר להניח, שתמשיך ללוות אותנו גם בעתיד? האם עמוס עוז מסתמך בתחזיותיו האופטימיות במיוחד באשר לעתיד על אלו שהם נתונים עובדתיים, שניתן לבנות עליהם או שמא הוא מדבר על סמך אינטואיציות ותחושות בטן בלבד, ואולי בכלל נחה עליו רוח הנבואה? בכל הדברים הללו אעסוק במסגרת תגובתי המפורטת. אציג כאן גישה שונה לחלוטין מזו של עמוס עוז ואשתדל לגבות את הדברים גם בנתונים עובדתיים מהמציאות של חיינו. אינני מצפה שתאמצו או שתקבלו באופן אוטומטי "ועל עיוור" את הדברים. תעבירו אותם דרך עיניכם החושבות, הספקניות והביקורתיות (בקיצור תפסיקו להיות עדר של רובוטים), ואז תחליטו. טוב??? עשינו עסק???? המשך יבוא.........
כשמציאות קשה ולא מתאימה לי, אז במקום להתמודד אתה באומץ, אז אני פשוט אבנה לי מציאות חלופית, ושם אני אחיה לי חיים פשוט מאושרים. במציאות החלופית הזאת יהיה לי ממש כיף. שם לא יהיו מלחמות, שנאות, קנאות, לשון הרע, קללות, צרחות ואוירה עכורה, וכולם שם יקבלו ויכילו את כולם וידברו להם מילים יפות על שלום, יישאו נאומים חוצבי להבות בנושא, ואני אמחא להם כפיים בהתלהבות, ולקינוח כולנו נשיר שירים המייחלים ומשתוקקים לשלום אמת (די נמאס לנו כבר מהמלחמות הארורות הללו!!!). זהו בדיוק תהליך האסקפיזם הלאומי (הבריחה מהמציאות), שמתרחש כאן למעלה מעשרים שנה. מצד אחד מתפוצצים להם אוטובוסים ברחובות, מחבלים מתאבדים מסתובבים ביננו בכל מקום ומתפוצצים בכל מקום שנראה להם נכון לרצוח, יש אנתפאד'ה חמושה (שהחלה בתקופת ברק), יש טרור של סכינאות וירי, יש הסתה ושנאה בלתי פוסקת ברשות הפלסטינית ובחמאס, יש תרבות שאוהבת מוות הרס וחורבן ולקינוח יש גם מלחמה בזירה הבינ"ל, שגורמת לעלייה מדאיגה במפלס האנטישמיות העולמית, ומצד שני יש מציאות אחרת של נאומים יפים וחוצבי להבות על שלום ושירים נוגעים ללב על שלום. אין לי שום בעיה עם אסקפיזם במינון הנכון. לעיתים זה נותן לנו כוחות רבים, שכן בזכותו אנו בונים לנו פינות חמד נעימות בתוך אוקיינוס גועש ועוין סביבנו, וזה מאפשר לנו לשרוד. עם זאת יש לי בעיה רצינית עם אסקפיזם, שמנסה לחרוג מגבולותיו ולכפות את עצמו בכוח על המציאות ולשנות אותה. ניסיונות מעין אלה תמיד ייגמרו בכישלון צורב במיוחד, שכן תהליכי שינוי משמעותיים יכולים להתרחש רק כאשר המציאות ההיסטורית בשלה לכך. אסקפיזם שמדביק המונים הוא מסוכן מעין כמותו, שכן כיצד בכלל ניתן יהיה להתמודד כמו שצריך עם המציאות, כאשר כל כך הרבה אנשים בורחים ממנה וחיים להם בתוך מציאות חלופית ומדומה של מילים יפות שבה הכול לכאורה מושלם. קונספציית האסקפיזם ברמה הלאומית מוליכה לעיוורון ולקיבעון מחשבתי, וגוררת אחריה רק אסונות וטרגדיות נמשכות ובלתי נפסקות. יש להביט על המציאות "בלבן שבעיניים", ואז להתמודד אתה בכנות ובאומץ לב. בקיצור: אין כל רע באסקפיזם, אבל אל תתנו לזה להשתלט ולנהל את חייכם לחלוטין, שכן זה פשוט לא נכון, לא בריא, ויכול להיגמר בבכי רע. כמו לילדים קטנים, גם לאסקפיזם צריך לדעת לשים גבולות ברורים. האסקפיזם חייב לדעת את מקומו הנכון ולהישאר שם, ולא להתיימר לשנות סדרי בראשית. נאומיהם של עמוס עוז ואובאמה בהלווית שמעון פרס ז"ל מבטאים בדיוק את רוח האסקפיזם הזאת, שהובילה הן אותנו והן את הזירה הבינ"ל עצמה בדיוק למקום הרע שבו כולנו ניצבים ועומדים כרגע. את רוח האסקפיזם הזה ביטאו גם כל ועידות השלום, שכונסו בסכסוך הישראלי פלסטיני, וכן נאום אובאמה בקהיר. הכל מילים מילים מילים (ריקות מתוכן) על הלשון מתגלגלים בתוך המעגל, אבל בעולם האמת שבחוץ ההתרחשויות שונות לחלוטין. זה בדיוק ההבדל בין דיבור למעשה (השני קובע את המציאות ולא הראשון). ועתה לתגובה העניינית לדברי עמוס עוז בהלוויתו של פרס ז"ל.....
זו התייחסותי העניינית למה שאמר עמוס עוז בהלוויתו של פרס ז"ל:
בדיוק נובע השינוי הדרמטי הזה??? מהרשתות החברתיות, שמייצרות עבור כולנו תקשורת אלטרנטיבית. אם בעבר התקשורת התנהלה רק בערוצים פורמליים ומקצועיים, שבחרו מה להראות לנו ומה להסתיר מפנינו, הרי שכיום התקשורת האלטרנטיבית ברשתות החברתיות משלימה עבורנו את החסר ומקרבת אותנו יותר ויותר אל האמת. כאשר הציבור רואה את האמת מול העיניים בצורה יותר ברורה, אז כבר קשה לקנות את ליבו ואת קולו באמצעות אמירות יפות ומנומסות בלבד ובאמצעות הופעה חיצונית נהדרת וכריזמה כובשת. המציאות העובדתית כיום יותר ויותר גלויה וחשופה בפני כולם, וכתוצאה מכך חל גם מהפך של ממש ביחס של הציבור הרחב, שייטה לתת את קולו יותר לפוליטיקאים שאומרים אמת מאשר אלה שרק רוצים לקנות את הקולות שלהם. פוליטיקאים שלא יבינו ויפנימו שהציבור השתנה עקב הרשתות החברתיות, וימשיכו להיות פופוליסטיים, יגלו במהירה שדווקא הם נשארו לבד. בקיצור: הממזרים שינו את הכללים, ואף אחד לא הודיע לנו!!!! קלינטון לא קראה את המפה, ולא קלטה בזמן אמת את השינוי שחל כאן בשנים האחרונות, ולכן היא הפסידה. אם במקום לנסות ולרצות את כולם היא הייתה פשוט אומרת את האמת שלה, אז היה לה סיכוי גדול יותר לזכות בנשיאות, שכן המאבק במקרה זה היה בין שתי אמיתות ולא בין אמת ולפופוליזם.
השינוי, שבא לידי ביטוי בכך שהציבור רוצה לדעת את האמת ושלא יוליכו אותו שולל באמצעות מילים יפות, הוא חיובי, שכן הוא יכריח גם את הפוליטיקאים לומר אמת, וכך הציבור יוכל לבחור בין אמיתות, שעומדות על השולחן ולא בין שקרים פופוליסטיים של כולם.
לסיכום נושא מרתק זה אצטט את מה שאמר בנושא ג'ורג' אורוול: "ככל שהחברה מתרחקת יותר מהאמת, כך גדלה השנאה כלפי אלה שאומרים לה את האמת בפרצוף".
קצת תיקים באפילה ברשותכם: כוחו של התת מודע בא לידי ביטוי דווקא מצד אלה שכלל אינם מודעים להשפעתו הגדולה על סביבתם ועל זולתם, שכן אחרת כלי זה היה הופך כבר מזמן לכוח משחית בידי בעלי השררה, הממון והעולם התחתון, שהיו דואגים לנצל אותו לצרכיהם האנוכיים ביותר. מהי המילה, שאם נאמר אותה, אז היא ישר תיעלם? המילה: דממה. כך בדיוק גם בתחום המסקרן של התת מודע. השפעתו תתקיים רק במצב של חוסר מודעות מוחלטת, ותתבטל מאליה, כאשר היא תעז להפוך למשהו מכוון, ומתוכנן מראש בידי בני האדם. בקיצור: קסם התת מודע נובע אך ורק מדבר אחד: מחוסר המודעות שלנו לנוכחותו מסביבנו. תת המודע הוא הרובד הסמוי לעין לחיינו הגלויים והשטחיים, שמתנהלים להם באופן שגרתי על פני האדמה. כפי שחובה לחקור את חיינו הגלויים כמה שיותר על מנת להפיק מהם את מיטב התובנות האפשריות לעתידנו, כך באותה מידה בדיוק יש להימנע בתוקף מלחקור ולנבור בתחומי התת מודע, ולכך בדיוק מכוונות מילות השיר: "יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע, נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה, לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכול".
הפצע הפעור שותת הדם, שמלווה את חיי במשך שנים רבות, וסביר להניח שילווה אותי לאורך כל חיי בהמשך הוא מכאיב במיוחד וזאת בעיקר בשל השקרים הזדוניים הכרוכים בו ,בשל התסכול הגדול שלי, הנובע מחוסר היכולת הטוטאלית שלי להזים אותם ובשל הימשכות הדברים ללא הפסקה במשך תקופה כה ארוכה ובסגנון פאשיסטי ונבזי במיוחד מבית מדרשו של גבלס (חזרה על השקר כל הזמן כדי שכולם יאמינו שהוא אמת). בהקשר זה אני מרגיש כאחד שנתון תחת לינץ' ציבורי רחב היקף ובלתי נפסק. הידיעה הברורה, שהאויבים שלי משקרים במצח נחושה מצד אחד, ושאני מצד שני לא מצליח לגבור עליהם ולהוכיח את האמת הפנימית שלי, זה דבר שפשוט אוכל אותי מבפנים לאט לאט כמו גידול סרטני והורג אותי כל יום מחדש. ולמרות כל הדברים הללו אני ממשיך להיאבק ולהילחם, שכן אין לי פשוט ברירה אחרת. הדברים שנרשמו כאן ישמשו ללא כל צל של ספק עדות אמת שרירה, יציבה, קוהרנטית וקיימת מול כל מפיצי השקרים הזדוניים הללו שבקלות מידי לוחצים ההדק של אקדח לשון הרע, וחושבים שהם ייצאו מזה בקלות. אני בחיים לא אכנע ולא אתפשר מולכם, שכן אני יודע טוב יותר מכל אחד ממכם ומכל אחד מהבורים, שסובבים אתכם, מי אני, ומה אני חש ומרגיש, ואף אחד לא יעז להגדיר אותי בהגדרות ולהדביק עלי תוויות, שאני אומר במפורש שלא שייכות לי, מבלי לשלם על כך מחיר!!! זו היא משאלתי שאליה אני מתפלל כל יום: יהא זה משפטי מולכם ביום הדין והאמת, ושהשקרן בינינו יושלך לאש הגיהינום!!!!!!
ונחזור ברשותכם לעוד קצת תיקים באפילה (המטרה היא לא חלילה להפחיד אתכם או לשכנע אתכם שהפעם איבדתי לחלוטין את שפיות דעתי, אלא כדי לעורר ולעודד את הסקרנות הטבעית הטמונה בכל אחד ואחד מכם באופן מודע או בנבכי התת מודע של קיומכם). כפי שבתוך נפשו של האדם יש את החלק המודע ואת החלק של התת מודע (וזה שונה לחלוטין מאדם לאדם), כך, אני מאמין, שיש גם ממדים של חיים מקבילים לאותו מקום ולאותו זמן, שבו אנו נמצאים. אלו הם ממדי חיים, שאנו בכלל לא מודעים לעצם קיומם. למה הכוונה? כמו במטריקס יש ככל הנראה ממדי חיים נוספים , המתנהלים בעולם מקביל לזה שלנו ובאופן חופף מבחינת מקום וזמן. אלו הם ממדי חיים מורכבים ביותר, שכן אין אנו בכלל מסוגלים ולתפוס ולהבין אותם, משום שהחושים שלנו הם לא מספיק מפותחים לשם כך. אכן מבחינה מדעית טהורה מדובר בעורבא פרח, שכן ע"פ גישה זו מה שאתה לא רואה אותו, לא שומע אותו, או לא חש בו, הוא איננו קיים כלל וכלל. אני לעומת זאת סבור, שכמו שקיימים מממדים סמויים לעין בתוך החיים היום יומיים שלנו, כך קיימים גם ממדים סמויים מעינינו מחוץ לחיים שלנו. להערכתי ככל שהידע שלנו יצטבר, והיכולת הטכנולוגית, שמחפה על החושים המוגבלים שלנו, תשתפר, אז עוד יתגלו בפנינו דברים מפתיעים ומדהימים בהקשר לכך. האנושות כל הזמן מתפתחת ומשתכללת בקצב מהיר מאוד, הידע כל הזמן מצטבר ומעמיק, ודברים, שנחשבו בעבר לבלתי הגיוניים בעליל, נחשבים כיום כעובדות, שאין לערער אחריהן. כך גם בימינו דברים שנראים לנו כיום הזויים ומופרכים לחלוטין יש סבירות שלפחות חלקם עוד יתגלו בסופו של יום בעתיד כנכונים. כל דור שופט את הדברים ע"פ כלי השיפוט של המציאות, שבה הוא חי, ברם אין כל ערובה לכך שדברים לא עשויים להשתנות בהקשר זה בעתיד. וכיצד אנו יודעים זאת? מניסיון העבר, שכבר לימד אותנו כיצד דברים, שאנו רואים אותם כיום כמובנים מאליהם לכל דכפין ולכל דצריך, נחשבו בעבר להזויים לחלוטין. ומי בימינו אלה יכולים להעיד על נכונות הדברים בהקשר זה? אנשים שהיו על סף מוות, וחזרו בדרך נס ברגע האחרון לחיים. זה קרה ליוסי שריד ולפואד בן אליעזר ז"ל, שהעידו, שכאשר היו בין חיים למוות הם ראו את נפשם יוצאת מגופם ומסתכלת על מה שקורה מסביבם למעלה: יוסי שריד ז"ל למשל תיאר בפרטי פרטים, כיצד ראה כמשקיף מהצד את בני משפחתו יושבים באוטו סביבו ובוכים מרה, וסיטואציה דומה תוארה פחות או יותר גם ע"י פואד בן אליעזר ז"ל. שני האישים הללו חזרו לחיים, ורק לאחר מותם שודרו בתקשורת הדברים שהם אמרו בפעמים הקודמות שהיו בין חיים למוות, והצליחו לצאת מזה. אין לחשוד ששני האישים הללו, שתיארו דברים כה דומים זה לזה, הזו את הדברים מליבם, ולכן יש סבירות גבוהה שהם אכן חוו את הדברים והעבירו לנו את העדות המצמררת של קיום הנפש שלנו גם מחוץ לגוף הפיסי.
לפני שאתייחס לנושא הפוגרום הסביבתי, שאירע בימים האחרונים בכל רחבי הארץ, ופגע קשות במיוחד בעיר חיפה, ברצוני לומר את הדבר החשוב הבא: זה הזמן לחקור לעומק לא רק את עניין ההצתות עצמן אלא גם את כל מה שמסביב. אני מצפה שהחקירות לא יתמקדו רק בנושא הצר של המעשים עצמם אלא גם על כל התפאורה שמסביב. אני רוצה שיבדקו את הלך הרוח במגזר הערבי, שהוליך את ערביי ישראל החשודים לביצוע המעשים הנוראיים הללו. עם כל הכבוד למה שאומרים נבחרי הציבור במגזר הערבי, אני לא מאמין לאף מילה, שיוצאת להם מהפה, ואנחנו צריכים לבדוק את היקף התופעה בעצמנו. בשביל זה צריך לשלב בין חוקרי השב"כ והמשטרה (שממוקדים יותר בהיבטים הפליליים והביטחוניים) גם חוקרים מהאקדמיה (שיותר מכוונים למחקרי עומק כלליים). צריך לחקור את המציתים מערביי ישראל לא רק על מעשה ההצתה עצמו אלא על כל מה שמתרחש בחייהם היום יומיים. אני רוצה לדעת באיזו אווירה הם חיים, ומה הם אומרים בינם לבין עצמם, כאשר היהוד לא נמצאים בסביבה (ולרוב אנו לא נכנסים לאזורים שלהם). אני רוצה שלא רק יאתרו את המציתים ואת הסייענים שלהם אלא גם את כל אלה שנתנו להם גיבוי מילולי בסביבה הקרובה שלהם, לא מאמין לרגע שמדובר "בעשבים שוטים" בלבד. לדעתי, מדובר בתופעה רחבת היקף שאפילו בסיוטים הנוראיים ביותר שלנו, אנו לא מסוגלים לתפוס עד כמה המצב הוא כזה. לא יעלה על דעתי, שערבים ישראליים קמים להם ביום בהיר אחד בבוקר ומחליטים להם לשרוף יערות ובתים במדינת ישראל מבלי שיש להם רוח גבית כלשהי בסביבה שבה הם חיים. עד כמה אתם חושבים שאנחנו יכולים לשקר לעצמנו ולשחק "בנדמה לנו" בנקודה הזאת? עד כמה אתם באמת חושבים שחברי הכנסת של הרשימה המשותפת שבכל השנה מתלהמים, מסיתים נגד המדינה, מזדהים עם הטרור הנפשע המופעל כנגדה (פרשת המרמרה, עמידת דום לזכר מחבלים) הם אכן אמינים בדבריהם, כאשר הם מגנים את השריפה? (כל השנה הם מסיתים, ועכשיו ראש הרשימה שלהם נזכר לקרוא לנו להתאחד איתם?? מי בכלל רוצה להתאחד עם מי שחותר יום יום ושעה ושעה לקעקע את יסודות המדינה ולהביא לחורבנה?). זה הזמן המתאים ביותר לחקור לעומק ולא להסתיר מהציבור היהודי דבר וחצי דבר!!!! כפי שטענתם באשר להסתה שקדמה לרצח רבין ז"ל, כך בדיוק במקרים הללו יש לבדוק ולחקור כמה שיותר לעומק וטובה שעה אחת קודם!!!!
לפני שנדון בנושא הפוגרום הסביבתי הזה נחזור ברשותכם לפוגרומים אחרים שנערכו ביהודים ברוסיה הצארית. כיצד הגיבו היהודים לפוגרומים הללו ומה הם עשו? טוב.... אז הם ליקקו את הפצעים שלהם, שיקמו את ההריסות שלהם, קברו את המתים שלהם והתאבלו עליהם בשקט ובדומייה, וקיוו שהעניינים ישובו למסלולם וזאת עד ההתפרצות הבאה (מזכיר מאוד את התגובות היום בעקבות טרור השריפות!!!). הם לא העזו להטיח מילה של ביקורת וטרוניה, שכן הם חששו שזה רק ילבה עוד יותר את אש השנאה כלפיהם מצד השלטונות ומצד אנטישמיים למיניהם, שיחזרו לפרוע בהם שוב. כאשר חיים נחמן ביאליק כתב את השיר "על השחיטה" הוא הביע בו זעקה מרה וביקורת נוקבת כפולה ומכופלת. ראשית הוא טען, שיהודים נרצחים בלי חשבון והעולם שותק ודומם. שנית הוא טוען שגם היהודים עצמם שותקים וממלאים את פיהם במים. ועכשיו נחזור לימים שלנו: זה בדיוק מה שמצפה מאתנו התקשורת והשמאל הישראלי בשנת 2016: להיות עצובים, לשקם את ההריסות ולהתאבל בדומייה. כל ניסיון לעשות דברים מעבר לכך נחשב בעיניהם להתלהמות ולהסתה. אם ביאליק היה כותב את השיר כדי לתאר את המצב היום כתוצאה מהטרור המשתולל והנפשע, אז ככל הנראה הם היו מכנים גם אותו בכינויי הגנאי הבאים: פאשיסט, גזען, מתלהם ופירומן השופך עוד שמן רותח למדורה. מה קורה כאן לעזאזל? המדינה בוערת לה לאורכה ולרוחבה, בתים נשרפים, 70 אלף איש מפונים מבתיהם, והם מצפים שנשב בשקט ונשתוק באמצעות האיום, שאם נעשה זאת, אז הם ישר יתייגו אותנו כמסיתים וכמתלהמים? ואני שואל אתכם "ברחל בתכם הקטנה:" האם להגיד את האמת הקשה ולזעוק אותה, זה נחשב להסתה? אם התשובה היא חיובית- אז ככל הנראה גם אני מסית. לדעתי, אמירת האמת היא מצווה קדושה ולא הסתה. אז בואו נזרום עם ההיגיון שאומר שאמירת אמת זו הסתה. מה המסקנה ההגיונית הנגזרת מכך? שיש לשאוף להסתיר את האמת ולא לדבר עליה!!!! יופי, אז עכשיו אנחנו מבינים למה השמאל והתקשורת מעדיפים באופן מכוון להסתיר מאתנו את האמת (כי הם רואים בכך אקט של הסתה). כך מופיע לו בתקשורת גם ח"כ אימן עודה במעמד של חסיד אומות העולם, וטוען שההסתה בכלל באה מצד הקורבנות, שנפגעים ולא של אלה שרוצחים בנו ושורפים את בתינו, והוא עושה זאת בגיבוי מלא של התקשורת, כדי שחס וחלילה אש ההסתה הפרועה והמשתלחת, שבה הוא וחברי הכנסת מהרשימה שלו מעורבים בה, לא תופנה אליו ישירות. אז מה כן יכול להיחשב להסתה? הסתה יכולה להתקיים רק כאשר מעורבים בה אלמנטים שקריים וזדוניים, שנועדו להרבות שנאה, להבעיר את השטח ולגרום לרצח, לטרור ולאלימות קולקטיבית. אמירת אמת, המעוגנת על יסודות עובדתיים איננה בגדר הסתה!!!! כאשר אני אומר שחברי הכנסת הערבים פועלים יום יום כדי לקעקע את יסודותיה של המדינה מבפנים ולהרוס אותה, ושהם תומכים בטרור במוצהר או מאחורי הקלעים, ושהם מתלהמים, צעקנים ומשתלחים, אז אני לא מסית אלא אומר את האמת העובדתית, כפי שמתרחשת במציאות. כאשר אני אומר, שאותם חברי הכנסת נבחרו ע"י ציבור גדול מאוד של אזרחים ערבים, ולכן הם מייצגים אותם, אז אני לא מסית אלא אומר את האמת העובדתית, כפי שמתרחשת במציאות. כאשר אני אומר שהתנועה האסלאמית בישראל בעצרותיה ההמוניות (לא "עשבים שוטים") מסיתה כנגד המדינה, מעלילה שקרים, שלפיו מסגד אלאקצא נמצא בסכנה (המקום הבטוח ביותר במזרח התיכון), כפי שעשו בעבר כדי לעורר מהומות אבו מאזן, ערפאת והמופתי, אז אני לא מסית אלא אומר את האמת העובדתית, כפי שמתרחשת במציאות. כאשר אני אומר שערביי ישראל עוברים בשנים האחרונות תהליך של פלסטיניזצייה מסוכנת, הכולל הקצנה לאומנית ודתית, אז אני לא מסית אלא אומר את האמת העובדתית, כפי שמתרחשת במציאות, שיום אחד עוד תתפוצץ לנו מול הפרצוף בבת אחת. אתם יכולים להתעלם מהאמת הזאת ולדמיין שהיא לא קיימת, אבל לא תוכלו בדרך זאת לשנות אותה או להתמודד אתה כמו שצריך, והמצב רק ילך ויחריף עקב התעלמות הזאת שלכם. זו לא העת לשתוק ולהסתיר את האמת כמו שעשו היהודים בגולה בדורות הקודמים, אלא ההיפך: זו העת להרעיש ולטלטל היטב את הנהגת המדינה, שמדברת יפה אך, עושה מעט מידי ומאוחר מידי וזאת כדי שתנקוט צעדים דרסטיים ומרחיקי לכת כנגד הטרור המשתולל כאן, שכן אחרת בפעם הבאה, זה יהיה עוד יותר גרוע!!!!
הסיפור של מכות מצרים בא להמחיש לנו מה קורה לאנשים אטומים, שמקבלים מכות ולא משנים את דרכם הרעה. בפעם הבאה הם יקבלו מכות יותר ויותר קשות. הטרור הפלסטיני אלה מכות מצרים שלנו ועד שלא נתעורר סופית מאשליות השלום ההזויות הללו ונתחיל סוף סוף להילחם באויבים כמו שצריך, אז לא נוכל להתמודד עם המציאות כמו שצריך, ונמשיך לספוג עוד ועוד מכות יותר ויותר קשות (עם גישה גלותית כזו בדיוק 6 מיליון מבני עמנו הושמדו בשואה- עד הרגע האחרון הם חשבו שהם הולכים למקלחות ולא להשמדה).
בניגוד לשמאל הישראלי ולתקשורת אני לא בכלל לא מופתע כאן ממה שקורה במדינה, כי נקודת המוצא שלי היא שהמלחמה בינינו לבין הפלסטינאיים, שהחלה מאז ראשית הציונות, מעולם לא הסתיימה (כולל בתקופת אוסלו "המהוללת"). במלחמה האויב עושה כל מה שהוא יכול לעשות לפגוע בנו, וכמה שיותר קשה. ג'בריל רג'וב למשל אמר שאם לפלסטינאים הייתה פצצת אטום, אז הם היו משתמשים בה ללא היסוס, אז מה בדיוק אתם מתפלאים שהם שורפים בתים, רוצחים יהודים, ומפיצים שנאה תהומית ושטנה על בסיס יום יומי? השמאל לעומת זאת שחי לו בעולם אחר לחלוטין, הוא לוקח את זה קשה יותר ממני, שכן ציפיותיו הן מופרזות ונטולות אחיזה במציאות, ולכן הוא גם מתאכזב פעם אחר פעם אחר פעם. את הדברים הללו ביטא לא אחר מאשר יוסי שריד ז"ל, שאמר, שהפלסטינאיים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ סיכוי ליצור להם עתיד יותר טוב. אני לא מתאכזב, כי אני מבין היטב עם מי יש לנו פה עסק. השמאל לא מבינים זאת, תולים בהם תקוות שווא וכל פעם הם נופלים לאותו בור בדיוק. יש בי רחמים מלווים בתוגה קשה כלפי אחיי אלה, ששוגים כה קשות, ומשלמים יחד עם כולנו את מחיר שגיאותיהם.
ביום הזיכרון לרצח רבין ז"ל אמר אחד "החכמולוגים" בטקס בבית ספר של הבן שלי, שעם רבין ז"ל רצחו גם את השלום. נו..... מה אתם אומרים? את רבין ז"ל אומנם רצחו, אבל תגידו לי בבקשה, איך בדיוק יכלו לרצוח את השלום בינינו לבין הפלסטינאיים, אם הוא מעולם לא היה כאן? זהו פשוט שקר גס ודמגוגיה זולה ופאשיסטית לטעון שהיה פה שלום שנרצח. זה פשוט מזעזע שכך מחנכים את בני הנוער של היום תוך שכתוב שקרי של ההיסטוריה. מאז ראשית הציונות הייתה פה מלחמה בינינו לבין ערביי פלשתינה, ומלחמה זו לובשת צורה ופושטת צורה, ונמשכת עד היום. השוני היחיד הוא באשר לאוכלוסיות, שמעורבות באותה מלחמה. עד 1948 ערביי פלשתינה היו מעורבים בה. שנים ממושכות לאחר מכן הם ישבו בשקט, וקיימו אתנו דו קיום, אך בשנים האחרונות רבים מהם מצטרפים לאחיהם ביהודה ושומרון ועזה במלחמה כנגדנו (באופן מילולי או בצורה אקטיבית יותר). תקופת הדו קיום בינינו הייתה תקופה של שקט יחסי, אבל אף פעם לא הייתה זו תקופה של שלום אמת. באותה מידה בדיוק היו גם תקופות של שקט ורגיעה עם הרשות הפלסטינית והחמאס ולאחר מכן היו התלקחויות, והראייה לכך שהדו קיום בינינו לבינם לא היה שלום אמת אלא רק תקופה ארוכה של שקט, זה התהליך שמתרחש כיום מול עינינו בקרב ערביי ישראל. עדיין לא השתכנעתם שלא היה פה אף פעם שלום? טוב..... מכיוון שאתם אגוז כל כך קשה לפיצוח, אז בואו נדבר בעובדות, ונלך ברשותכם מהיום ועד העבר הרחוק וזאת על "קצה המזלג" (זו רשימה חלקית בלבד): טרור ההצתות (חם מהתנור), טרור הסכינים והירי, מבצע צוק איתן בעזה (מנהרות, טילים, רצח שלוש הנערים), מבצע עמוד בענן בעזה בתקופת נתניהו. ונעבור לתקופת אולמרט: מבצע עופרת יצוקה בעזה. ונעבור לתקופת שרון ז"ל: מבצע חומת מגן בשטחי יהודה ושומרון עקב פיגועי טרור המוניים ופיגועי ירי, ששיאם בטבח במלון פארק בנתניה, ונעבור לתקופת אהוד ברק (להזכירכם: מהשמאל): אנתפאדה חמושה, מהומות של ערביי-פלסטינאיי ישראל, ופיגועי תופת. ונעבור לתקופת נתניהו הראשונה: פיגועי טרור המוניים, האירוע בקבר יוסף ואירועי מנהרת הכותל. ונעבור לתקופת רבין ז"ל ופרס ז"ל (להזכירכם: מהשמאל): פיגועי תופת איומים ונוראיים פעמיים בכל שבוע. כל זה מסכם את תקופת "השלום" של אוסלו, שממשיכה גם כיום. את "השלום" הזה רצחו, אדוני, "החכמולוג"? ועתה נעבור לתקופות שלפני אוסלו: תקופת שמיר ז"ל ופרס ז"ל (ממשלת אחדות לאומית): האנתפאדה הראשונה. ועתה נעבור לתקופת מנחם בגין ז"ל: מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל), אוטובוס הדמים בכביש החוף, הטבח של סמיר קונטר ומחבלים נוספים בנהריה, קטיושות על קריית שמונה ועל הצפון מדרום לבנון, שנשלט ע"י ערפאת וכנופיות הטרור שלו. ועתה נעבור לתקופת רבין ז"ל: מצבע ליטני כנגד המחבלים בלבנון, מבצע אנטבה, הטבח של הילדים במעלות, חטיפת מטוס סבאנה. ועתה נעבור לתקופת גולדה ז"ל: טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. ונעבור לתקופות מוקדמות יותר מקום המדינה: טרור הפידאיון (מחבלים שחדרו ממצרים של נאצר), טרור מירדן (מבצע כראמה נערך בעקבותיו כנגד המחבלים שישבו אז בירדן). ועתה נעבור למלחמת העצמאות שנוהלה כנגד ערביי פלשתינה (ערביי ישראל של היום), שחלקם משום מה מתגעגעים ורוצים לחזור לתקופה הזאת. ונעבור לתקופות לפני הקמת המדינה: הפרעות ביהודים בחסות המופתי (פרעות תרפ"ט למשל) (בשנת 1970 פורסם בעיתון הארץ שהמופתי תכנן עם הנאצים להקים משרפות בעמק דותן וליישם את הפתרון הסופי על היהודים תוך תיעוד מסמך ההבנות שנחתם בין הצדדים), הסיפורים על השיירות, שניסו להבקיע את הדרך לירושלים הנצורה. כל זה נרשם על קצה המזלג, וניתן להוסיף לצירי הזמן השונים עוד אין ספור דוגמאות. נו....... אז מה עם השלום, שנרצח בעריסתו????? היה תינוק כזה???? היה בכלל היריון???? אם אנשים כאלה שמתיימרים להיות חכמים ולחנך את הילדים שלנו מסוגלים להוציא מהפה שלהם, אז או שהם לא חכמים במיוחד (המלך הוא עירום) או שהם באופן מכוון ומניפולטיבי משתמשים בשקרים בסגנון פאשיסטי כדי לשכתב את ההיסטוריה ולסמם את ההמונים הנבערים מדעת באשליות השלום ההזויות והמסוכנות שלהם.
לא נביא ולא חוזה (כאלה יש כבר אצלנו בטונות ובעיקר נביאי שקר מודרניים הזורים חול בעיני הציבור ומטפחים אצלו אשליות שווא פופוליסטיות) אלא בסך הכול שעון מעורר נודניק וחופר במיוחד, שמנסה להעיר ללא הפסקה את הנרדמים ולהציג בפניהם את האמת העובדתית כפי שהיא. זוהי מלאכה קשה וסיזיפית במיוחד שכן במשך שנות דור סיממו פה באופן קשה ביותר, רציף ואינטנסיבי על גבול שטיפת מוח של ממש ציבור שלם של אנשים, והם באופן טבעי מסרבים כתוצאה מכך בעיקשות להיגמל מהסם המתוק והמשכר הזה שהוא מסוכן ביותר לכולנו כאן, ומגלים יחס עוין של ממש הגובל בקריז אלים מבחינה מילולית כלפי כל מי שמעז בסך הכול לעזור להם ולקצר את תהליך הגמילה הכואב שלהם וזאת לפני שיהיה מאוחר מידי לכולנו כאן.
להלן ציטוט מדברים שאמר מנחם בגין ז"ל בדבר הסכנה הקיומית הטמונה לנו מהקמת מדינה פלסטינית. נושא זה נתון במחלוקת נוקבת בחברה הישראלית, אך במבט לאחור אתם רשאים בהחלט לבחון בפרספקטיבה היסטורית ולאור המציאות של ימינו, האם התחזיות הפסימיות שלו אכן התממשו בשטח (אלה המסומנות באדום) או שמא אלה היו סתם הפחדות שווא. הרי כבר ניסינו את המסלול של אוסלו ועברנו בו חוויות פשוט "נהדרות" כבר למעלה מעשרים שנה, כך שיש לנו בהחלט יכולת לבחון זאת במבט מפוכח. להלן הציטוט: "כל ילד בישראל במגדל העמק ובתל אביב, ברחובות ובבני ברק, כל אישה תהיה תחת הסכנה של קבלת קטיושה על הראש, בדיוק כמו שמקבלים לפעמים בקרית שמונה, וזה מייעץ לי הקנצלר הגרמני? הוא יודע מה ביטחוננו, ואני לא? אני הופקדתי ע"י העם לשמור על בטחונו, זו חובתי הקדושה, והוא נותן לי עצות, ולכל אירופה ולכל העולם איך להכריח אותנו לקבל מדינה פלסטינית? הרי זה מעשה איבה שלא היה כמוהו. וממי הוא בא? מבנו של עם הנושא באחריות בעד רצח שליש מעמנו, 6 מיליונים, דבר שלא קרה מאז האלוהים ברא את האדם, והאדם יצר את השטן. הוא ייתן לנו עצות איך לשמור על בטחוננו? הוא יפקיר את דמנו? הוא ינהל תעמולה למען מדינה פלסטינית? אז כשאדון שמידט, קנצלר, נו..... תסלחו לי, רבותי, אני באתי מהמחתרת הלוחמת. אני לא מפחד מפני אף אחד. אני אומר לו את האמת בפניו. אין לי שום סיבה לפחד. אנחנו ראינו את המוות לעיננו כל יום, אז כשהוא אומר דברים כאלה, אני לא אשיב לו? אינני יודע מה שקרה עם עמי? אינני יודע את מה שקרה עם משפחתי? אינני יודע על מה שקרה עם אחיותיכם ואחיכם? מה, אינני יודע? הוא אחרי כל אלה יאמר לנו, תקימו מדינה פלסטינית? כלומר תעמידו את שלושת המיליונים וחצי היהודים בארץ ישראל בסכנת מוות וכיליון? ואני לא אשיב לו? אז השיבותי לו כמו שצריך, ידידים. אני לא מוותר אפילו על מילה אחת ממה שאמרתי, ואם יש כמה יפי נפש, שככה החלו לעקם את האף שלהם, אז שיהיה להם אף עקום!!!"
טוב..... אז לעניין המציאות, שאותה אנו חווים מאז הסכם אוסלו, הוא קלע בול, וצדק בכל מילה. ולעניין הסכנה הקיומית לישראל מעצם הקמתה של מדינה פלסטינית, את זה לא נוכל לבדוק כרגע, שכן למזלנו הרב טרם הוקמה מדינה כזאת, אך אם הוא צדק בקטע הראשון, אז אף אחד לא יכול שלא לתהות בקול, שמא הוא צודק גם בקטע השני (לפחות אל תפסלו זאת על הסף!!!!). אני בכל מקרה אומר לעצמי את מה שאומרים אלה שעוסקים בפעלולים מסוכנים: אל תנסו את זה בבית או לא כדאי בכלל להעמיד את זה במבחן הניסיון. ובכל זאת יש כמה סימנים מעידים, שמגלים לנו פחות או יותר שיש סבירות גבוהה שהוא צדק גם בעניין הסכנה הקיומית הטמונה במדינה פלסטינית. למשל, התנהלות הרשות הפלסטינית מאז כניסתה לשטח כאויב ולא כשותף לשלום, דברי ערפאת על הסכם אוסלו כסוס טרויאני או כהסכם חודיביה (הסכם זמני), דבריו של ג'בריל רג'וב שאם הייתה להם פצצת אטום, הם כבר מזמן היו משתמשים בה (והאמת שאני מאמין לו, שכן מרגע כניסת ההנהגה הפלסטינית לפה, עד לרגע שבו החלו פיגועי התופת הנוראיים, לא עבר זמן רב, כלומר, הם לא חיכו אפילו שנייה, וישר איך שהם נכנסו הם החלו לפעול נגדנו. במילים אחרות, כל נשק שיש להם הם לא יהססו להשתמש בו באופן מיידי), דבריו של אבו מאזן בדבר אי חוקיות הצהרת בלפור (ואפשר להביא עוד ועוד עובדות היכולות לשמש לנו סימני דרך ברורים ותמרורי אזהרה בוהקים בדבר הסכנה הטמונה בהקמת מדינה פלסטינית). במציאות שבה משנתו של שמעון פרס ז"ל שולטת בכיפה התקשורתית באופן ברור מאוד, חובה לאזן את התמונה להביא לשיפוטו של הציבור גם את דבריו של מנחם בגין ז"ל בהקשר זה.
ומה אמרו אז בשמאל בתגובה על דברי בגין ז"ל הללו? הם אמרו שהוא נותן לחרדות ולהיסטריה להשתלט עליו, שהוא מפיץ סתם פחדים ומנסה להדביק בכך עם שלם. הם אמרו שהוא גם מושפע קשות מטראומת השואה ומשליך זאת על המציאות של ימינו באופן שגוי ומוטעה. כיצד זה ייתכן, שמדינה פלסטינית מצ'וקמקת יכולה לסכן את קיומה של מדינת ישראל? הם שאלו. הרי ישראל היא מעצמה אזורית חזקה ביותר. נו???? ומה אתם אומרים היום? האם גם כיום אתם משוכנעים מעל כל צל צלו של ספק קטן שמדינה פלסטינית עוינת לא תהווה איום קיומי על מדינת ישראל? אין לכם אפילו ספק קטן בנושא??? אז אומנם מבחינת כוח צבאי אנחנו יותר חזקים, אך זה לא המדד היחיד שקיים בחיים. מה באשר לאלמנטים נוספים כמו הטרור המתמשך, האנתפאדות, המלחמה בזירה הדיפלומטית, השנאה, ההסתה, מה שקורה בתוכנו אצל חלק מערביי ישראל? זה לא נחשב??? ואם כל זה מתרחש, כאשר אין להם עדיין מדינה, ואנו שולטים מבחינה ביטחונית ברוב בשטח, אתם בכלל יכולים לדמיין לכם, איזה גיהינום יהיה פה ברגע שתהיה להם מדינה עצמאית וריבונית?? לא, אתם לא יכולים בכלל לתאר, שכן זה יהיה הרבה יותר גרוע מכל התסריטים הרעים שלכם!!!!! הנטייה של השמאל היא לסמן את כל מי שמזהיר מפני סכנות כחרדתי או כבלתי מאוזן מבחינה נפשית, ובאופן נלווה לכך כהזוי וכבלתי אמין, אך המציאות מוכיחה מעל כל ספק, שלא מדובר בפחדים או בחרדות שווא אלא בניתוח נכון ומפוכח של המציאות הקיימת. כך בדיוק גם אמר רבין ז"ל על תנועת הליכוד, כאשר היא הצהירה שפינוי עזה ע"פ הסכם אוסלו יביא לכך שהם בעתיד יירו טילים על תל-אביב. אחותי שלחה לי קטע אודיו, שבה נשמע רבין ז"ל כועס ורותח על הליכוד, שמפיץ חרדות שווא ומהלך אימים על הציבור. רבין ז"ל אמר שאלה הם דברים הזויים ומופרכים לחלוטין. נו???? ומה המציאות כיום ברצועת עזה??? (קצת ציניות: נו נו נו לליכוד, על טילים אומנם הזהרתם, אך מדוע אמרתם לנו דבר וחצי דבר על המנהרות????) לסיכום נקודה זו: גם אם נניח לרגע שאדם כלשהו הוא אכן חרדתי, עדיין אין לפסול על הסף את האפשרות שהוא אומר דברים נכונים, ויש לבחון את דבריו באופן ענייני תוך הסתמכות על עובדות ולא על משאלות לב וחלומות. אכן, בגין ז"ל דיבר מדם ליבו (ורואים זאת היטב בקטע הוידאו), אך אין להסיק מכך שהוא איבד בזאת את היכולת השכלית לשפוט את הדברים בצורה עניינית וקרה.
עוד תובנות מהנאום הזה של בגין ז"ל:
שמעתי אתמול בתוכנית פוליטיקה את ח"כ מוסי רז ממר"ץ אומר בהתייחסות לסוגיית עמונה, שמדובר פשוט על גזילה וגניבה. יתר על כן הוסיף אותו חבר כנסת ואמר, שיש ברחבי יהודה ושומרון עוד הרבה "עמונות" כאלה, כלומר, בתים שיושבים על קרקע פרטית פלסטינית בניגוד לחוק. ומהי המסקנה החד משמעית, שאליה הגיע הח"כ הנכבד? שיש להחזיר את הקרקע לבעליה, לפנות את הבתים הללו ולהרוס אותם.
טוב...... אז אותי לימדו בבית הספר שמוסר ויושר הם ערכים אוניברסליים כלליים, שתקפים לכל המקרים, שחלים בכל הנסיבות ומתייחסים לכל הצדדים. אז כדי לבחון את מידת כנותו של ח"כ רז הבה נשאל את השאלה הבאה : האם חה"כ הזה היה מעז להתנסח באותו אופן בדיוק, אם במקום דיון על עמונה היה מתקיים דיון על הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי והבדואי?? סביר להניח שלא!!!! סביר להניח שבמקרה מעין זה דעתו לא הייתה כה נחרצת וחד משמעית, והוא היה מצדד יותר בפתרונות יותר גמישים. מסתבר שקל מאוד לדבר על יושר ומוסר באזורי הנוחות שלך, אך קשה יותר לעשות זאת במקרים אחרים, שלא בדיוק תואמים את תפיסתך הפוליטית.
דבר נוסף שלימדו אותי בבית הספר: אין מתקנים עוול ע"י יצירת עוול חדש במקומו. במילים אחרות, הגישה של "יקוב הדין את ההר" היא אולי נכונה לדיונים התיאוריטיים אך איננה תמיד מתאימה למקרים פרקטיים רבים של המציאות ובייחוד כאשר באמצעות תיקון עוול של העבר אנו יוצרים עוול פי כמה וכמה יותר גדול בהווה. במקרים מעין אלה רצוי לגלות גמישות מחשבתית ולהיות יותר יצירתיים וחכמים ולא ללכת באטימות עם ראש בקיר (כמו בכביש: עדיף לפעמים להיות חכם ולא צודק). אני בטוח באופן מוחלט שח"כ מוסי רז לא היה הולך עם ראש בקיר, אם היה מדובר בניסיון להסדיר את ההתיישבות הבלתי חוקית הבדואית והערבית. בזירה זו אני מניח שהוא היה מגלה יותר גמישות והתחשבות. את גישת "הראש בקיר" "ויקוב הדין את ההר" שומר חי"כ מוסי רז אך ורק למגזר אחד: המתנחלים. שם הוא מוכן בלי שום נקיפות מצפון להרוס בתים ומשפחות שלמות, להסתכן בעימותים קשים ובהגברת שסעים ומתחים בחברה הישראלית, שניתן בקלות להימנע מהם באמצעות ניסיונות כנים למצוא פתרונות יצירתיים שמאזנים בין כל הדברים החשובים והכרחיים: שמירה על שלטון החוק, פיצוי הולם לבעלי הקרקע הפלסטינאיים, ומניעת עוול קשה בהווה באמצעות ניסיון לתקן את מחדלי העבר של ממשלות ישראל לדורותיהן.
אני מודה ומתוודה שאינני יודע האם יש עוד מקרים רבים כמו של עמונה ברחבי יהודה ושומרון, כפי שטוען ח"כ רז. אז בואו נזרום אתו לרגע וננניח לרגע שהוא צודק. באופן טבעי נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: אם ח"כ רז צודק, אז מדוע יש פסיקה של בג"ץ רק על עמונה ואין פסיקות נוספות ורבות על מקרים דומים נוספים?? יתר על כן בהנחה שח"כ רז צודק, אז על מי מוטלת האחריות????? הרי המדינה בכבודה ובעצמה איפשרה למתיישבים לגור באזורים הללו, וסיפקה להם את כל התנאים והאישורים הנדרשים לשם כך, והיו מקרים שהיא אפילו עודדה אותם להתיישב בכל המקומות הללו, וכל ההתנהלות הזאת הייתה קיימת בכל ממשלות ישראל כולל אלה של השמאל וכולל אלה שמר"ץ ישבה בתוכן. אז אם ח"כ רז צודק, אז מדובר על מחדל של המדינה שאפשרה מלכתחילה להתיישב בקרקעות פרטיות פלסטינאיות ולא מנעה זאת על הרגע הראשון. ועכשיו לאחר 20 שנה היא מתעוררת והמתיישבים צריכים לשלם את המחיר על המחדלים שלה?? הייתכן??? לטעמי המדינה הייתה צריכה להגיד למתיישבים ולראשי המתנחלים על ההתחלה: "אלו ואלו הן חלקות שאסור להתיישב בהן שכן הן פרטיות" ולא להיזכר כעבור 20 שנה ורק לאחר שבג"ץ פסק בנושא. (איפה היו הממשלות עד היום???? מדוע הן היו עסוקות רק במשיכת זמן במקום לנסות ולהסדיר את הדברים כבר מזמן???) . כל הדברים הללו היו צריכים להיסגר, להיקבע, או להיות מוסדרים כבר לפני שנים ולא היום. אז האם המתיישבים הם השעיר לעזאזאל שצריך לשלם את מחדלי ממשלות ישראל לדורותיהן (כולל אלה של השמאל)? כמובן שלא!!! המתיישבים לא צריכים לשאת באחריות על מחדלי ממשלות העבר ולשלם את המחיר שלהם. הממשלה צריכה לתקן את המחדלים הללו לא על חשבון המתיישבים הללו ולא על גבם אלא בצורה שתתחשב בהם, ולאור זאת יש להסדיר את כל מחדלי העבר בצורה הגונה לכל הצדדים (כולל פיצוי כספי הולם לפלסטינאיים) ולא בצורה כה אכזרית ואטומה, כפי שמציע ח"כ רז. ובאשר לעתיד: המדינה נדרשת לאכוף בקפדנות את נושא ההתיישבות ביהודה ושומרון ולא לאפשר לאנשים לגור על קרקע פרטית של אחרים אפילו לא לרגע אחד. לצורך כך יש למפות את כל הקרקעות הפרטיות הפלסטיניות ולהעביר זאת לידיעת כל ראשי הרשויות ביהודה ושומרון על מנת שתסריטים כאלה לא יחזרו על עצמם שוב פעם עוד עשרים שנה. לסיכום: צריך לעשות סוף כל סוף סדר בבלאגן שהיה בעבר בצורה מוסרית, סבירה ומתחשבת בכל הצדדים מצד אחד ולקבוע מצד שני כללים ברורים וחד משמעיים באשר לעתיד תוך אכיפה קפדנית ובלתי מתפשרת.
מתוך הדברים שאמר מנחם בגין ז"ל (בספרו "לילות לבנים" עמוד 61) לחוקרו היהודי מהמשטרה החשאית הסובייטית בסתיו 1940, לאחר שזה טען שהציונות היא רק בדיחה גרועה חסרת סיכוי להתממש ונועדה לשמש רק כמעשה של תחבולה ורמייה מצד האימפריאליזם הבריטי והבורגנות הבינ"ל במלחמתה כנגד המהפיכה הקומוניסטית, שתכליתו היחידה היא להרחיק את ההמונים ממנה: "באיזו זכות אתה אומר, כי הציונות היא קומדיה? הרי יהודי אתה, ואני מניח שלמדת היסטוריה יהודית. כלום לא ידוע לך, כי הציונות במובנה ההיסטורי, המוסרי הייתה בטרם היה קומוניזם בעולם, בטרם היה סוציאליזם, אף בטרם הייתה בורגנות? בימי הפיאודליזם גם כן הייתה ציונות, ואף לפניו היא הייתה קיימת. הציונות איננה קומדיה: זו אולי הרצינית בתנועות השחרור הלאומיות, שקמו בהיסטוריה. אצל עמים אחרים ששועבדו לזרים, הבעיה הייתה השגת עצמאות מדינית, ואצלנו זו בעיה הנוגעת לעצם קיומנו (הערה שלי- הדברים המצמררים האלה נאמרו זמן קצר בלבד לפני השואה!!!). הציונות למעשה לא הוקמה , היא קמה. היא קמה מדם ודמעות, היא קמה מסבל מרדיפות ומגעגועים. הגעגועים האלה, "הגעגועים הבייתה" עברו מדור לדור. גם משיחי השקר נתנו להם ביטוי. בגלל הגעגועים ציונה עזבו אנשים בתים עשירים ונוחים והלכו לארץ שוממה. הם היו סטודנטים, רופאים ומהנדסים, והם הלכו לעבודה מפרכת לייבוש ביצות וקדחת, למען ציון ובשמה עלו אבותינו על המוקד. אף בימינו- ראה- נתן בן יוסף את חייו למען האמונה בציון, ורבים מוכנים ללכת בעקבותיו. הלכל זה תקרא קומדיה? וראה עוד: אני נאסרתי בגלל היותי ציוני ובית"רי. אני יודע, כי גורלי מר יהיה, ובכל זאת אינני מתאונן, אני מוכן לקבל את הסבל, כי זו אמונתי, אינני היהודי היחיד, שסבל בגלל אמונתו".
ברשותכם נעבור לעוד מספר תובנות מעניינות מספרו של אסיר הציון (כך הוא מגדיר את עצמו) מנחם בגין ז"ל (לילות לבנים):
בשנה קלנדרית יש 365 ימים, וב-4 שנים יש 1460 ימים. רק ביום אחד מתוך 1460 הימים הללו יש לעם השפעה של 100% על מה שמתרחש במדינה- זהו יום הבחירות!!!! בשאר 1459 הימים האחרים השפעתו של העם היא שולית וזניחה לחלוטין במקרה הטוב ואפסית לחלוטין במקרה הרע. במהלך 1459 הימים הללו העניינים מנוהלים ונסגרים מאחורי גבו של העם מבלי שהוא יכול להשפיע. הכול נקבע, נגזר ונחתם באמצעות יחסי הגומלין או המאבקים הפנימיים בין השלטון הנבחר לבין האליטות החזקות שמסביבו. ככה בדיוק זה עובד כאן!!! זו למעשה דמוקרטיה עממית ליום אחד בלבד, ואילו בשאר הימים המדינה מנוהלת ע"י קבוצה מצומצמת ביותר של אנשים, הכוללת את השלטון הנבחר ואת האליטות החזקות שמסביבו, שלמרות שאף אחד לא בחר בהן או הסמיך אותן לכלום, הן משפיעות על ניהול ענייני המדינה באופן משמעותי ביותר. לעיתים השלטון עובד עם האליטות בהרמוניה, ולעיתים המדיניות מתגבשת תוך כדי מאבקים בין הצדדים. העם לעומת זאת כוחו בא לידי ביטוי רק במקום אחד: ברחוב, בשאר המקומות החשובים והאפקטיביים השפעתו היא שולית או אפסית.
למשל, בתחום הכלכלי הענינים נסגרים מאחורי הקלעים באמצעות היחסים ההדוקים בין השלטון לבין בעלי ההון. בעלי ההון הם המיעוט שבמיעוט מבחינה מספרית, אך השפעתם במדינה היא עצומה בזכות יחסי "הקח ותן" שהם מטפחים עם הפוליטיקאים. והראייה לנכונות הדברים: אל הועידות הכלכליות החשובות מגיעים הן אנשי ההון הבולטים במשק והן אנשי השלטון הבכירים ביותר, ואילו בועידות חברתיות, שדנות בנושאים הנוגעים לכל שכבות העם ,נוכחות השלטון היא שולית וזניחה לחלוטין. בנוסף לאליטות הכלכליות יש גם מוקדי כוח אלטיסטיים סגורים וחזקים במיוחד גם בתחומים נוספים: תקשורת, אומנות ותרבות, אקדמיה ומשפט. מוקדי כוח אלה הם רבי השפעה על כל מה שמתרחש במדינה, למרות שכיום הם מייצגים רק מיעוט קטן בחברה הישראלית. השלטון מצידו לא יכול לנהל את המדינה כראוי בלי להתחשב בהם, שכן אחרת הם פשוט ימררו את חייו, ולא יתנו לו רגע אחד של מנוחה. במקרה של התנגשות האליטות ישימו את השלטון על הכוונת כל הזמן, יבדקו אותו בדיקה קפדנית בציציות, וכך במקום לנהל את המדינה השלטון יהיה שקוע כל היום עד הצוואר בהתנצחויות בלתי פוסקות עם אותן אליטות. לעומת זאת שלטון שהאליטת מזוהות עמו מבחינה רעיונית יוכל לעשות למעשה כל מה שהוא רוצה בלי חשבון, שכן הן תשמורנה עליו כמו אתרוג יקר ערך. האם יש למישהו ממכם ספק בכלל שמה שקורה היום בין נתניהו לבין התקשורת קשור בכלל לפרשיות, שמועלות חדשות לבקרים? כל זה מועלה בצורה כזו אינטנסיבית ואובססיבית רק בגלל סיבה אחת: בשל ניסיונו של נתניהו להיאבק באליטות הללו ולא להיכנע לתכתיביהן. האם במצב כזה שבו ראש הממשלה נדרש להתעסק ברוב זמנו רק בתגובות על כל הרחש בחש הזה, יש לו בכלל יכולת לנהל ולהנהיג באפקטיביות את המדינה?? ספק גדול!!!! אינני אומר שנתניהו הוא טלית שכולה תכלת בהכרח באשר לכל הפרשיות שמועלות כנגדו, אך ברור גם שהתקשורת היא מגמתית ביותר ומוטה בנטייתה האובססיבית על גבול החולניות הנפשית לעסוק בכך כל הזמן וללא הפסקה. הרי ברור לכם שגם ראשי ממשלה יותר גרועים מנתניהו מבחינה מוסרית וערכית (למשל אולמרט) לא זכו בזמן כהונתם ליחס ייחודי מעין זה השמור רק לנתניהו. מדוע???? כי אולמרט נטה יותר שמאלה בתקופה הזאת??? כי אולמרט לא העז להתנגח עם אליטת התקשורת, אז פחות פמפמו את השחיתויות שלו כל בוקר וערב???? האליטות הללו משדרות במאבקן בראש הממשלה את המסר הבא: " יידע לו כל ראש ממשלה בישראל, שאם הוא יעז להתעסק עם מועדון החברים הסגור שלנו, אז אנחנו נשים אותו על הכוונת שלנו, נציף כל הזמן את השיח הציבורי במידע שלילי עליו, ונעשה זאת באובססיביות ובאינטנסיביות כל הזמן, ואז במקום להיות טרוד בניהול ענייני המדינה כמו שצריך, הוא יצטרך לפנות הרבה זמן לתגובות על כל הרעש המבולקה הבלתי נגמרים שאנו יוצרים סביבו".
טענתי היא שכל האליטות הסגורות הללו הן למעשה השריד ההיסטורי רב העוצמה הממשיך בדבקות מקום המדינה ועד היום את מדיניות הפנקס האדום של מפא"י. אז אומנם הפנקס האדום נעלם לו מהשטח כבר מזמן, אך המדיניות שהוא השריש כאן לעידן ועידנים ממשיכה ובועטת גם בימים האלה. ואני שואל אתכם: מה בג"ץ היה אומר היום על עניין הפנקס האדום??? וכיצד הוא שתק והכשיר את השרץ הנוראי הזה בזמנו?? הרי זוהי שחיתות איומה ונוראה בקנה מידה שלטוני וממסדי שנעשתה באופן גלוי ובוטה מעל פני השטח. מהו הפנקס האדום? זהו פנקס מפלגתי שחולק לאנשי שלומנו, ויצר קשר בין ענייני המפלגה לענייני המדינה ובין שייכות פוליטית לטובות הנאה אישיות. בדרך פסולה זו של שוחד רצתה המפלגה לשמור על בסיס כוחה לדורי דורות ולהמשיך לשלוט על המדינה לעד. כך נוצרו בחברה הישראלית שני מעמדות שונים זה מזה: מי שהיה לו פנקס אדום נחשב לבעל מעמד ויוקרה, ואילו האחרים נחשבו לנחותים הראויים ליחס של לעג, התנשאות ובוז. באמצעות שיטה זו בדיוק נוצרה לה המציאות של ישראל אחת ושל ישראל האחרת. הפנקס האדום השפיע גם על אפשרויות החינוך התעסוקה, המגורים והעבודה של קבוצות גדולות של אנשים, ובכך גזר על אלה שלא היה ברשותם הפנקס האדום חיי עוני ונחיתות מתמידים. באמצעות הפנקס האדום רצתה הנהגה מפא"י לוודא שלא יגנבו לה את המדינה, כפי שקרה ב-1977. הפנקס האדום הוא זה שאחראי ליצירת השסע החמור בין אשכזנים למזרחיים במדינת ישראל. במקום ליצור פה כור היתוך שמנסה לחבר ולשלב את כולם, הפנקס האדום יצר הפרדה ואפלייה בין קבוצות שלמות על רקע גזעני. כך בדיוק יכלו להתייחס אל בני עדות המזרח כאל שואבי מים וחוטבי עצים בלבד, כך יישבו אותם רק בפריפריה, ונתנו להם שם חינוך פחות טוב ואיכותי. תחושת הכוח והעליונות של הממסד הייתה כה רבה עד שהוא חש שהוא יכול לעשות כל מה שבא לו בלי שום בלמים ומעצורים. כך בדיוק גם פעלו כאשר העלימו תינוקות תימניים מהוריהם וטוו באופן ממוסד רשת מסחרית וכלכלית של אימוץ בלתי חוקי של תינוקות תוך יצירת מצג שווא ושקר שלפיו התינוקות הללו מתו בלידה. היהירות, השחצנות, התתנשאות והתחושה "שאני ואפסי עוד" רווחו בתקופת הפנקס האדום כתופעה ממסדית נרחבת ביותר, והתנהלות האליטות הסגורות כיום באותו אופן בדיוק מעידות על כך שהן ההמשך הישיר של אותה תופעה מכוערת, שהתיקון של העוול ההיסטורי הנורא שהיא יצרה, ייקח עוד דורות שלמים על מנת לבצעו. גם כיום הם חושבים "שגנבו להם את המדינה" או שהם צריכים לנהל אותה מאחורי הקלעים, גם כיום הם עסוקים בהטפות מוסר צדקניות וצבועות במיוחד, וגם כיום הם אטומים לחלוטין לכל דיעה אחרת ולכל הנזק העצום שהמחנה שאיתם הם מזוהים גרם כאן בעשרים ושלוש השנים האחרונות. גם כיום חברי כנסת מהשמאל עדיין חושבים שנתניהו עובד אצלם, וכמו "מנהלי על" שלו הם מרשים לעצמם לנזוף בו: "הכיצד לא הגבת לדברים הללו או לא גינית אותם בזמן?" אז מה הם רוצים? הם רוצים שהוא יעבוד ע"פ תוכנית העבודה שלהם ולא שלו ושיעשה את מה שהם רוצים ולא את מה שהוא ורוב העם מאמינים בו. הבנתם??? האליטות הללו מזמן איבדו את השלטון, אבל הן חושבות שהן עדיין מנהלות פה את המדינה, וראש הממשלה הוא בסך הכול פקיד הביצוע שלהן, ואם הוא לא עומד בציפיות שלהן, אז הן נוזפות בו קשות!!!!! נו, נו ,נו לך!!!!
לסיכום: מי שמעז לדבר כיום דיקטטורה, אז בבקשה שלא ישכח להזכיר את העלמותם של ילדי תימן, שזה דבר שאופייני רק למשטרים דיקטטוריים נבזיים ומרושעים במיוחד (שם העלימו אנשים מבוגרים, ואילו כאן ילדים!!!), ומי שמדבר על פגיעה בדמוקרטיה, אז בבקשה שידבר גם על העוולות של ההתנהלות הגזענית, המפלה והאנטי דמוקרטית בעליל ובכל תחומי החיים האפשריים של הממסד המפא"יניקי כלפי אוכלוסיות שלמות של אנשים (כאן בדיוק נמצא החטא הקדמון). שלא יהיה לכם ספק בכלל המהפך של שנת 1977 בא לעולם בעקבות הפנקס האדום של תקופת מפא"י. ברם מהפך זה טרם הושלם במלואו, שכן אליטות הפנקס האדום עדיין קיימות ובועטות חזק ומשפיעות יותר מרוב העם על כל מה שמתרחש כאן, וכך השלטון לא יכול באמת לקדם האג'נדה שעל בסיסה הוא נבחר. האליטות הסגורות הללו הן הדבר הכי רחוק מדמוקרטי שיכול להיות וזאת למרות שהן מתחפשות לכאלה שכיביכול מגינות על הדמוקרטיה.
להלן דברים שכתבתי לאחר שנחשפתי לכתבה שהופיעה בעיתון הארץ בנושא חטיפת ילדי תימן: "כל מי שמטיף לנו מוסר השכם והערב על פגיעה בדמוקרטיה, ומציב לנו פסלים של דיקטטורים, ראוי שיקרא את הכתבה הזאת, שמאפיינת את התקופה של הפנקס האדום. זו תקופה אפילה, שאיפשרה לא רק את הזוועה הזאת אלא גם את היחס המחפיר של הממסד כלפי כל עדות המזרח. אלה הן האליטות של הפנקס האדום, ששולטות גם כיום על השיח במדינת ישראל, למרות שמבחינה מספרית הן מייצגות מיעוט קטן מאוד. אליטות סגורות אלה מנהלות את המדינה כיום לא פחות מהשלטון עצמו, והשפעתן הרבה מונעת מהממשלה לפעול על מנת לקדם את האג'נדה שבגללה בחרו בה רוב האזרחים. הדיקטטורה הזאת של הפנקס האדום לא תסתיים עד שהאליטות הללו לא תפורקנה לחלוטין ועד שלתחומים, שבהן הן עוסקות ייכנסו גם אנשים שלא חושבים כמוהן. עד ששינוי זה לא יתרחש, אז אליטות הפנקס האדום ימשיכו להיות מעורבים בניהול חיינו פה. חובה שגם אנשים שלא מזוהים עם השמאל ייכנסו בהמוניהם למקומות הללו, כי מתוכם משפיעים לא פחות מאשר בפוליטיקה".
האם זו גזירת גורל משמיים וחוק טבע קדוש שענייני התרבות, האומנות, השירה, הספרות, התקשורת, המשפט והאקדמיה יישלטו באופן כמעט מוחלט ע"י השמאל? האם אין מספיק אנשים חכמים, כשרוניים ויצירתיים גם בימין, שיכולים בקלות רבה להשתלב במקומות הללו? האם כאשר אלוהים חילק את החוכמה לבני האדם, אז הוא נתן לאנשי השמאל את כולה, ולימין לא נותר דבר? האם לשמאל הישראלי יש מונפול על על החוכמה ועל הדעת? האם אנשי הימין הם כולם נבערים מדעת, פרמיטיביים, מתלהמים ואלימים, כפי שהדבר מצטייר בתקשורת? ומאידך גיסא האם כל אנשי השמאל הם בהכרח כולם אנשים חכמים ונאורים הדוגלים בדרך ארץ ובסובלנות (כמו שמבטא זאת היטב המיצג על ראש הממשלה שמסביבו חבל תלייה- קצת ציניות והומור שחור)?? לא אחת אני נחשף לטוקבקים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ואני מגלה לתדהמתי, כי רבים מהם אכן חושבים שזו החלוקה הדיכוטומית הנכונה בין ימין לשמאל במדינת ישראל. אז אומנם מדיניות הפנקס האדום נעלמה לה מהמפה השלטונית והממסדית, אך מסתבר שקשה להיגמל מהרגלים רעים ומעוותים, ורבים מהמחנה שהיה אחראי למדיניות גזענית זו של מפא"י בעבר, עדיין מאמינים גם כיום בתפיסה זו ומאמצים אותה בהתנהלותם בחייהם היום יומיים בהתייחסותם את המחנה היריב. מכאן אנו מתחילים להבין, כיצד הם מגיעים לתובנות, שלפיהן "גנבו להם את המדינה". כך אנו גם מבינים כיצד הם מגיעים לידי פסילה על הסף של דברי המחנה היריב, התעלמות מוחלטת ממה שהוא אומר תוך גילויים של בוז, יהירות והתנשאות כלפיו (מה הם כבר מבינים??? אז לא צריך אפילו להקשיב למה שהם אומרים) ויחס סולד ומנוכר עד גבול העוינות כלפי כל מי שמעז להביע דיעות, שעומדות בניגוד למה שהם חושבים. כך בדיוק הם התייחסו למירי רגב, כאשר העזה לעמוד מולם להשמיע דעות לגיטימיות, שלא ערבו לאוזניהם, וכך גם הם מטילים טרור רעיוני במקומות הסגורים, שעליהם הם שולטים ללא עוררין. למשל, אדם, שרוצה להתקבל לאליטה שלהם בזכות כישוריו ויכולותיו בלבד, רצוי מאוד שיבלום את פיו וישתוק או שיסתיר את דעותיו האמיתיות, שכן אחרת זה עלול לפגוע בו באופן אישי. רבים מאנשי השמאל מתלוננים, שכאשר הם מעזים לצאת לרחוב ולהביע את עמדותיהם, אז ישר הם נתקלים ביחס בוטה וקשה, שמטיל עליהם פחד משתק ואימה. הם רק שוכחים לספר לכם ומסתירים מפניכם שגם הם בעצמם מטילים טרור רעיוני ומחשבתי מקביל על כל מי שמעז להביע את דעתו בחופשיות במקומות, שבהם שליטתם היא מוחלטת. מטרת הטרור הרעיוני הזה הוא ברור מאוד: למנוע ולהרתיע אנשים שלא חושבים כמותם להיכנס למקומות הללו ולהשפיע עליהם מבפנים. אז מה צריך לעשות? אומנם אליטות הפנקס האדום עדיין קיימות ופועלות בקרבנו, אך הן כבר לא יכולות מבחינה משפטית וחוקית למנוע כניסה לאזורי השליטה הללו של גורמי ימין תוך הפעלת מדיניות של פנקס אדום מפלה וגזענית. זה פשוט לא יעמוד במבחן משפטי בימינו אלה. ברם ישנו מכשול נוסף: רבים בימין נרתעים בכלל מלנסות להיכנס למקומות הללו, שכן הם מסווגים אותם כשמאלניים. אחרים מהימין נמנעים מלהיכנס למקומות הללו כדי לא לספוג בתגובה יחס מנוכר ועוין או כתף קרה ומסויגת. זו גישה פחדנית ובכייניתֱֱֱֱֱ!!! דווקא בשל הסיבות הללו חובה על מחנה הימין להיכנס בצורה מאסיבית לכל המקומות הללו ולהביא לשינוי מבפנים. מנהיגי ציבור בימין חייבים לדרבן את הקהל שלהם לחדור למקומות הללו על מנת שיוכלו למוטט את אליטות הפנקס האדום ולהביא ליותר שפיות ואיזון למקומות הללו. זו הדרך האפקטיבית היחידה לעשות מהפך חשוב מאין כמותו בזירה הזאת. אינני מציע להחליף את הפנקס האדום בפנקס כחול (לא מתקנים עוול באמצעות עוול חדש), אבל אני בהחלט מצפה שתחומי השירה, הספרות, האומנות, האקדמיה, המשפט והאקדמיה יהיו הרבה יותר פתוחים ומאוזנים מאשר היום. אני חושב שזה גם לטובת העניין, שכן דווקא בתחומים הללו קנאת סופרים תרבה חוכמה, כלומר, תחומים אלה יפרחו, יתפתחו וישגשגו יותר, כאשר תשרור בהם אוירה של הטרוגניות רעיונית. לעומת זאת כאשר התחומים האלה נשלטים מבחינה הגמונית על ידי מחנה אחד בלבד זה מצב לא תקין ולא בריא שגורם רק לקפיאה במקום ולקיבעונות מחשבתיים.
אתמול הוצג בבצלאל מיצג איום ונוראי של נתניהו עם חבל תלייה. טוב מאוד עשה בוז'י הרצוג שמיהר לגנות זאת. כל מחנה חייב להוקיע את ההסתה שלוחת הרסן בקירבו, וזו הדרך הנכונה. לטעמי אין כל הבדל בין מיצג זה לבין הלבשת רבין ז"ל במדים נאציים, כפי שנעשה ע"י אבישי רביב (סוכן השב"כ) בהפגנה בכיכר ציון. אנשים משמאל שחושבים שאין כל בעיה במיצג הזה נותנים למעשה הכשר למעשים דומים גם בצד השני של המתרס הפוליטי, ולא יוכלו לבוא בטענות על כך, אם הם עושים את אותו דבר בדיוק. שלא יהיה לכם אפילו צל קטן של ספק: אומנם התקשורת לא נוטה להבליט זאת, אך גם במחנה השמאל לא חסרים אנשים קיצוניים, שפועלים באותן שיטות בדיוק, כפי שנעשה לפני רצח רבין ז"ל. אין דבר המבדיל ביניהם לבין דומיהם בימין למעט הדעות הפוליטיות המנוגדות. שניהם הן מימין והן משמאל הם אנשי ההסתה והאלימות, ורוב הציבור במדינת ישראל סולד ומתנער מהם, וטוב שכך!!! חילוקי דיעות נוקבים וויכוח ענייני בחברה דמוקרטית זה דבר לגיטימי. אז מה איננו לגיטימי? לעורר שנאה ומחלוקת באופן פרובוקטיבי, לרדת לרמה האישית המבזה, לפעול ללא דרך ארץ וללא תרבות דיבור ולהפיץ שקרים ובדותות בסגנון פאשיסטי בצורה שיוצרת עיוותי מציאות קשים. מסתבר שגם בשמאל הישראלי ולא רק בימין יש אנשים מסוכנים ביותר. מסתבר שיש אנשים בשמאל הישראלי שחושבים שהפקת לקח מרצח רבין ז"ל שמורה רק למחנה הימין בלבד, ואילו להם מותר הכול. הכשר חד צדדי זה עלול להביא ,חס וחלילה, שוב פעם לתוצאות איומות, שכולנו עוד נבכה עליהם.
הדברים הרשומים באתר שלי הם יחודיים שכן אני לא מסתפק רק בהתגוננות ובתגובות לדברים, שנאמרים ע"י השמאל הישראלי אלא שגם אני מרשה לעצמי (איזה חצוף אני!!!) לתקוף אותו בחזרה ולבקר אותו קשות על אופן התנהלותו ועל הצביעות הרבה שקיימת אצלו . בניגוד לאליטות הפנקס האדום, שנוטות להתייחס בבוז, בהתנשאות, בביטול ובהתעלמות מופגנת מהדעות של הצד השני, אני מתייחס לכל מה שהם אומרים במלוא כובד הרצינות והכבוד מצד אחד, ומצד שני אני מסביר בצורה עניינית וללא התלהמות תוך הסתמכות על עובדות מדוע אני סבור שהם טועים. השמאל הישראלי שחושב שתפקידו הוא לשלוט במדינה ולהטיף מוסר לכולם, רגיל אולי לקבל בתגובה קללות ונאצות (זה אזור הנוחות שלו, שעוזר לו גם להשחיר את מחנה הימין כולו), אך הוא אינו רגיל בכלל לקבל בתגובה מתקפת נגד עניינית משכנעת ומכובדת. זה אני מאמין הרבה יותר כואב לו (שמישהו מעז בכלל לעשות לו את מה שהוא מרשה לעצמו לעשות לאחרים כל הזמן- הרי הם מטיפי המוסר, והצד השני רק מגיב ומתגונן, ופתאום נוחת עליהם חייזר כמוני מהצד ,מטיף להם בעצמו מוסר, ומעמיד בספק גדול את מידת הכנות שלהם בדבר הערכים הגבוהים והנאצלים, שבשמם הם מדברים ושעליהם הם מנסים להגן. האם החתול יכול לשמור על השמנת????).
עץ משפחתי
נתחיל ברשותכם עם סבי יוסף שרייר ז"ל (1901-1977) שהיה לו ולסבתי רחל שרייר ז"ל (1905-1969) בן יחיד בשם שמחה שרון ז"ל (אבי הביולוגי) (1938-2004).
ליוסף שרייר ז"ל היו שני אחים ואחות: דוד שרייר (1900-1941- נספה בשואה), יצחק שמעוני שרייר (1904-1985) והינדה שרייר טרטר (1908-1941- נספתה בשואה). סבי ז"ל היה השני מבין ארבעה אחים, שניים מהם שרדו (מכיוון שעלו לארץ) ושניים אחרים נספו (שכן הם נשארו בפולין).
ועתה נעבור לדון באחיו ובאחותו של סבי ז"ל:
לאחים הללו : יוסף (סבא שלי), יצחק, דוד והינדה היו אבא ואמא בשמות: קלרה ושמחה שרייר. קלרה שרייר (1876-1941) נספתה בשואה יחד כל המשפחה בטבח הנורא של הושענא רבא ב-12/10/1941, ואילו שמחה שרייר נפטר הרבה שנים לפני השואה (1869-1929)- בן שישים.
ההורים של קלרה שרייר היו הרשל וילדר (1848-1923) ובסיה וילדר (שנת פטירה 1925).
ההורים של שמחה שרייר היו הינד (נפטרה ב-1901) ודוד שרייר.
ועתה בצורה יותר מפורטת:
לבסיה והרשל וילדר היו שישה ילדים: קלרה שרייר וילדר (מהענף שלי), משה מוריס וילדר (1873-1942), קלמן וילדר (1878-1940), יעקב וילדר (1884-1957), חיים וילדר ומשה מוריס וילדר.
להינד ולדוד שרייר היו שלושה ילדים: שרה שרייר, שינדל שרייר, ושמחה שרייר (מהענף שלי).
ועתה לחפירות עומק באשר למשפחתה של סבתי רחל שרייר ז"ל. כמעט כל משפחתה של סבתי נספתה בשואה הארורה. לסבתי היו חמישה אחים ואחיות: אהרון מלר (1906- לא ידוע ), שמואל הירש מלר (לא ידוע- 1944), קיילה מלר (1910-1940), מרדכי מלר (1904-1943- ענף המשפחה היחידי שלא מצאתי בתיעוד של יד ושם של סבתי ז"ל), ופרידה נוסבאום למשפחת מלר (1899-1945).
ואלה הפרטים הנוספים באשר לאחים ולאחיות הללו:
לסבתי ז"ל ולחמשת האחים היו אבא ואמא בשם: יעקב יהושע מלר (לא ידוע -1940) והינדה רוחל מלר למשפחת נויבר. יעקב יהושע מלר נולד ב- STRYJ ונספה ב-1940 בגטו של אותו מקום. ע"פ מסמכי יד ושם הוא היה סוחר. ע"פ המצבה על קברה של סבתי הוא היה גם רב. אישתו הינדה רוחל מלר נולדה ב- BOLCOVעברה להתגורר עם בעלה ב- STRYJ. ע"פ התעוד "מיד ושם" של סבתי ז"ל בזמן המלחמה היא נלקחה למחנה ריכוז ושם היא נספתה בתאריך לא ידוע.
ליעקב יהשוע מלר היה אח (לא ידוע) שהתחתן עם אישה (לא ידועה) וביחד הייתה להם ילדה בשם מלכה מלר. נולדה ב-1903 ב- STRYJולא נמסרו פרטים מעבר לכך על מה שקרה איתה.
ליעקב ויהושע מלר לאחיו והלא ידוע היו אבא ואמא בשם שמואל מלר וניסל מלר.
להינדה רוחל מלר למשפחת נויבאר היה אח בשם יעקב מאיר נויבאר (לא ידוע -1948), שלו הייתה אישה בשם שרה ביילה נויבאר (לא ידוע -1902) והיו להם שתי בנות חנה נויבאר (לא ידוע- 1963) ולטי לוין נויבאר (1897-1979). יעקב מאיר נויבאר ניצל מהשואה ונפטר בירושלים, ובאשר לאישתו אין מידע, למעט שהיא נפטרה זמן רב לפני השואה, ובאשר לבנותיו גם אין מידע, למעט שהן נפטרו זמן רב לאחר השואה.
להינדה רוחל מלר למשפחת נויבאר ולאחיה יעקב מאיר נויבאר היו אב ואם בשם פייגה נויבאר ודוד יצחק נויבאר.
וכל זה אלה נתונים שדליתי אותם בלי לנבור ולחקור יותר מידי לעומק. אם הייתי חוקר עוד יותר לעומק ומשקיע בזה, אז לבטח הייתי מגלה עוד נתונים עובדתיים מדהימים. רוב האנשים לא מחפשים, לא חוקרים, ולכן גם לא יודעים, אבל מסתבר שיש יד נעלמה שלא רק מסדרת שהדברים יקרו כך, אלא גם משאירה תיעוד ברור לכך, וכל מה שנותר לנו לעשות, זה רק לצאת מהשטחיות הרדודה של חיינו, לחפור היטב ולגלות זאת.
2) " "סטלין הוא רוצח. עליך להתפכח מהאמונה במשטר הרקוב שם". ספק ביקש, ספק ציווה. לא עניתי. דומה שנהרס עליי עולמי הרוחני. האומנם זו "אמא רוסיה"? ......מה קרה לו לעם הרוסי? ומה קורה בקיבוץ? כיצד מגיבים החברים על גילויי ההסתאבות הללו? כיצד מתרץ זאת עיתון המפלגה? מה אומרים מנהיגנו? נזכרתי בחבר ותיק, שליח התנועה באירופה, ששב לקיבוץ לאחר שליחות ממושכת בימי המלחמה. בתום המלחמה ערך סיור מקיף באירופה המזרחית ובברית המועצות. הוא פגש שם פליטי שואה, חברי "פוליטביורו", מנהיגים קומוניסטיים ושמע סיפורים מסמרי שיער על משטר האימים של סטלין ועל אכזריותם של חיילי הצבא האדום האוקראיניים, שהאנטישמיות בוערת כאש בעצמותיהם. מששב ארצה, הסתגר עם מנהיגי התנועה למשך יום תמים ודיווח להם בפרוטרוט על אותו "סוציליזם רוסי". הם הוכו בהלם ודרשו ממנו בתוקף רב, שלא יספר על כך לחברים, כי "התנועה אינה בשלה לשנות את יחסה האוהד לברית המועצות", וכן הוסיפו, "אין לשפוט משטר בזמן מלחמה". בליבי הצדקתי את החלטת ההנהגה שלא להצטרף לתעמולה האנוי סובייטית, שפליטי השואה הפיצו בעלותם ארצה. הסכמה עם תשובתו הפסקנית של אבי כי "סטלין הוא רוצח" הייתה בעיניי סוף האמונה בסוציאליזם. לא, לא יכולתי להשלים עימה. דומה שאני אף לא הייתי בשל אז לשנות את יחסי כלפי ברית המועצות". (עמוד 66).
3) "לרגע חייך. "אינך פוסק מלתהות, מדוע אני מאמין בשדים ורוחות? הן אמרתי לך לא פעם, שאנו מוקפים ישויות של כוחות נסתרים מאיתנו. אולי בעוד אלף שנים נדע עליהן יותר. אילו, דרך משל, פגשנו ברחוב אדם שחי לפני מאתיים שנה- לא היה האיש יודע מהו חשמל, מהם אלקטרונים, כיצד פועל הטלפון. הוא לא היה מאמין, שניתן לשלוח טיל מאויש לירח. טיפשי לקבוע שהגענו את שיא הקידמה. אני בטוח שילדים שיבקרו בתי ספר בעוד עשרים שנה, יידעו המון דברים, שלנו אין כל מושג עליהם. מדוע לא נחשוב, כי ברבות הימים גם יתגלו ישויות אחרות? בן, ייתכם שישות אחת כזו אף מסתכלת עלינו ברגע זה ומתפקעת מצחוק על טיפשותנו. האין זה נושא נהדר לסיפור? קשה להבין את התנהגות האדם בלי להיעזר באותן ישויות". (עמוד 88).
4) "אל דאגה, בן. החגיגות תחלופנה כמו פרח לילה, שנפתח לרגע ונסגר. הכסף והכבוד מעולם לא היו בראש מעייניי. לרגע ביקרתי בהיכלי שטוקהולם, לחצתי ידי מלכים ורוזנים, אך בנשמתי נותרתי אביון, אחד מדלפוניה של העיירה. אני מודע לסכנות הרובצות לפיתחי. בתום הטכסים שוב אשוב אל ביתי, אל אותו חלוק, שאני לובשו כבר ארבעים שנה, אל אותם נעלי בית. לא אתן לתהילה דריסת רגל בחיי. וכי מה נחוץ לסופר כמוני? רהיטים הדורים? תמונות אומנות יקרות, כדי להתשעבד להן? אמשיך להתעורר מידי בוקר בשבע, אשב על אותה כורסה ואכתוב על ברכיי את סיפוריי. אל דאגה, בן, אמשיך להיות אותו יצחק בשביס זינגר, שהכרת, אותו סוס הזקוק להצלפות שוט להגיש במועד את כתב היד לעורך. לא, אינני כוכב הולוודי, כל הזוהר והתהילה זרים לי. האמן לי שהייתי יותר מאושר,אילו יכולתי לבקר בבית מדרשו של אבא בקרוכמנלה. וכי מה אני בסך הכול, סופר יהודי מזדקן, הכותב על שדים ורוחות? (עמודים 118-119).
5) הפסימיזם של אדם יוצר אינו דקאנציה (ניוון- הערה שלי), כי אם תשוקה גדולה לגאול את האדם. בשעה שהמשורר מבדר את קוראיו, הוא ממשיך לבקש את האמת נצחית, לרדת לפשר המציאות. הוא מתאמץ לפתור את חידת הזמן והשינוי, למצוא מענה ליסורים, לגלות אהבה בתהום של אכזריות ורשע" (עמוד 129).
6) " "ובכל זאת איני מצליח להבין את אלוהיך, שהתעלם מן השואה. כל כל הרבה חסידים וצדיקים קדושים הובלו, על לא עוול בכפם, אל תאי הגזים, ובפיהם קריאת "שמע ישראל" "בן, לא הכול מובן לנו. אלוהים, ככל הנראה, מבטיח, ואיננו ממהר לקיים. הוא הבטיח ליהודים את ארץ ישראל וכאלפיים שנה חלפו מן ההבטחה, ועד שהעם זכה לה. מבחינתו אולי זה אינו זמן רב. אמרתי לך לא אחת, כי אף על פי שאני מאמין באמונה שלמה, ומעריך את חוכמתו האלוהית, איני יכול לשבחו על רחמיו. אני חש רצון עז לצאת לרחוב עם כרזה גדולה :"אלוהים אינך הוגן כלפי החיים!!" כל בעיות האמונה האלוהית יכולות להתמצות בשאלה אחת: מדוע הסבל? והתשובה, בלא סבל אין אמונה" (עמוד 165).
ועתה לתובנות שלי באשר לספר שלי:
1) ראשית ברצוני להתייחס דווקא לנושא שלא הוזכר בציטוטים, שהבאתי: המפגש של יצחק בשביס זינגר עם מנחם בגין ז"ל. בנו של בשביס זינגר מציין בספרו שאביו נעלב קשות ממנחם בגין ז"ל עקב הזלזול המופגן שהוא הפגין כלפי שפת היידיש ומכלול התרבות היידישאית העניפה (מזכיר לי את סבתי של אמי ז"ל, מניה אלטמן, שנהגה לומר לי כילד קטן: אוי וי זמיר- אוי ואבוי, או אל תלך ברווס- יחף בבית- פולנים או לא???). כל כך קשה היה העלבון של יצחק בשבסיס זינגר, שהוא לא ביקר בישראל מאז אותה פגישה ועד ליום מותו (פעם אחת הוא תיכנן להגיע לארץ, אך כששמע שנקבעה לו פגישה עם מנחם בגין ז"ל, שהיה ראש הממשלה באותה תקופה, אז הוא בתגובה ביטל את הביקור כולו). טוב...... אז זו ההתיחסות העניינית לנושא זה. לא מנחם בגין ז"ל אלא כל זרמי התנועה בציונית שאפו ליצור בארץ יהודי חדש, ששונה במהותו לחולוטין מכל מה שהתרחש בגולה. זה היה, כמובן, דבר נכון מאין כמותו לעשות, וזאת בשל האסונות הנוראיים והכבדים שהתפיסה הגלותית הסבה לעם יהודי לאורך 2000 שנה, וכן בשל העובדה שאפילו בימינו אלה המאפיינים הגלותיים, שהוטבעו כה חזק בעמנו במשך אלפיים שנים עדיין בועטים חזק ביותר בקרבנו, נותנים את השפעתם הרעה ומונעים מאיתנו את האפשרות לתפקד כמדינה נורמלית בזירה הבינ"ל. אז מה בכל זאת לא נכון היה לעשות???? להתעלם מהעבר, לבוז לו ולזנוח אותו לחלוטין!!! הציונות חייבת הייתה לבנות את עצמה באמצעות דו שיח נוקב וענייני עם העבר הקשה ותוצאותיו ההרסניות ולא באמצעות ביטול שלו או התעלמות ממנו. גם לעבר הקשה של עמנו יש חלק חשוב ביותר והוא הכרחי לצורך עיצוב נכון של פנינו בעתיד, ואין לבטל אותו כלאחר יד. הדברים הקשים שעמנו עבר בשנים הארוכות הללו הם חלק משמעותי בלתי נפרד מהוויתנו ארוכת השנים ואסור בתכלית האיסור למחוק אותם, לבטל אותם או להשכיח אותם. וברמה האישית גם אדם שהגיע בסוף ימיו אל המנוחה ואל הנחלה לא יוכל אף פעם לשכוח את העבר הקשה שלו, שכן בעיקר בזכותו הוא הגיע להיכן שהוא הגיע כיום בחייו הנוכחיים. האדם המאמין מודה לאל לא רק על הדברים הטובים, שנפלו בחלקו אלא גם על הרעים, שכן דווקא להם יש תפקיד מכריע וחשוב מאין כמותו בהדרכת האדם ובהכוונתו להתחזק, להתחשל ולהתגבר על מכשולים מול פני המציאות והאמת, שהם לא תמיד בהכרח נעימים ונוחים. לאור זאת לדעתי, שגה מנחם בגין ז"ל בכך שזלזל כך בתרבות היידיש העשירה מאוד, שהיא חלק בלתי נפרד מהעבר המפואר של עמנו, ויש לשאוף לשלבה בהווה שלנו ולא חס וחלילה, להכריתה. רוצים דוגמא נוספת ועדכנית יותר???? במשך למעלה מעשרים שנה שלטה בכיפה הקונספציייה השגוייה של "השלום העכשויזם" ההפוכה לקונספצייה של "סבלנות..... סבלנות לא קונים בשום חנות". גם הקונספצייה הרעה הזאת יצרה תרבות שלמה יפה ומפוארת מאין כמותה (למשל, שירי שלום נהדרים ונוגעים ללב המבטאים את כמיהתו העזה של העם היושב בציון לשלום אמת). כיום אנו ניצבים בפתח של עידן חדש ושונה לחלוטין, ושוב נשאלת השאלה האם לזרוק לפח ולהשכיח את הקונספצייה הישנה (כאילו לא היו דברים מעולם- המלך מת, יחי המלך החדש)?? כמובן שלא!!! גם הקונספצייה הזו היא חלק בלתי נפרד והכרחי מהוייתנו כאן, וממה שהביא אותנו עד הלום לטוב ולרע. שלא יהיה לכם צל קטן של ספק: החייים הפרטיים שלנו והלאומיים הם בגדר שרשרת עם חוליות המחוברות בקשר בל יינתק אחת לשנייה. יש חוליות טובות, ויש חוליות רעות, אך כולן ביחד הן הכרחיות על מנת לשמור על שלמותה של השרשרת. לסיכום: אסור לבטל את העבר ולהשכיח אותו. במקוםזאת אנו חייבים לאמץ גישה שונה: לנהל איתו דיון נוקב וענייני, שכן גם הוא חלק בלתי נפרד מה-D.N.A שלנו כאן כעם העתיק ביותר בעולם, ששרד רק בזכות השרשרת הזאת שנמשכת על כל התהפוכות שלה מדור לדור. ומה באשר לחוליות העתיד? מכיוון שאני לא שחצן ויהיר אלא משתדל להיות כמה שיותר ספקן וזהיר מאוד מטבעי אומר רק זאת: אין שום וודאות האם זו תהיה חוליה טובה או רעה עבורנו, ודווקא בגלל שזו לטעמי הגישה הנכונה בהסתכלות על החיים המשתנים אל לנו לנוח אף פעם זרי הדפנה אלא לפעול באופן אקטיבי וברמה היום יומית כדי להשתדל להפוך אותה להכי טובה שיכול להיות עבורנו כאן כעם.
2) עוד נושא שלא הוזכר בציטוטים שהבאתי- היחסים המורכבים עם אביו. יצחק בשביס זינגר היה אומנם חתן פרס נובל לספרות, אך ככל הנראה את התואר של "אב השנה" הוא לא היה מקבל, וזה מזכיר לי גם את היחסים עם אבי הביולגי ז"ל במספר מישורים. ראשית, הזהות הפולנית והעבר הנורא, שנית, גם אבי הביולגי ז"ל ככל הנראה לא היה מקבל את תואר "אב השנה" (יש ככל הנראה שני סוגים של פולנים: דאגנים ומשפחתיים כמו "אמא פולניה" או כאלה כמו אבי הביולוגי ז"ל ויצחק בשביס זינגר). ושלישית, השוני הברור בין האב (מאמין באלוהים וברוחות ובשדים) לבין הבן (קומוניסט) מזכיר לי את התפיסות הפוליטיות המנוגדות ולחלוטין ביני לבין אבי הביולגי ז"ל, וכאן אני מגיע לפואנטה החשובה ביותר: אדם שנולד לעדר המשפחתי של "השמאל" או של "הימין" סביר להניח שיתייחס באהדה למחנה שלו ובעוינות למחנה היריב ("אנחנו" מול "הם", "הטובים" מול "הרעים"). רק בר מזל כמוני שחווה את כל העולמות, הריח את כל הריחות וטעם את כל הטעמים יכול לדעת לכבד גם אנשים שלא חושבים כמוני ולא ישר לסמן אותם או להדביק להם תוויות מרושעות. למשל, לא אשכח שעמדנו בכיכר שנמצאת בין רחוב הרצל לרחוב הנביאים בחיפה כחברים ב"נוער התחייה" והחתמנו עצומה למען עונש מוות למחבלים, ואז באופן טבעי זכינו לתגובות מעורבות וזאת בהתאם לשיוך הפוליטי של המגיב, וכאשר אבי הביולוגי ז"ל שהסתובב שם במקרה, ראה אותי, אז הוא ניגש אליי, לחץ את ידי ואמר לי: כל הכבוד על המעורבות!!! ואת זה אמר לי אדם שלא חשב כמוני, אך ידע לכבד דיעות עצמאיות שונות משלו, וראה במעורבות כשלעצמה ערך חשוב לא פחות מאשר עצם הויכוח הענייני.
3) שדים ורוחות: את התובנות שלי בנושא כתבתי באתר שלי תוך הסתמכות על עדויות של אנשים שהיו על סף מוות ,חזרו לחיים ברגע האחרון, ותיארו באופן מדויק את שהם חוו. אין לי כוונה להרחיב את היריעה מעבר לכך, כדי לא לתת לעדר שטוף הסטיגמות והדיעות הקדומות תירוץ להדביק תוויות שלילייות לדבר שהוא ככל הנראה ירא וחושש מפניו עד מאוד עקב בורותו (מסתבר שמה שמותר לחתן פרס נובל לספרות לומר מתוקף מעמדו הגבוה, נאסר על פשוטי העם).
4) הערצת סטלין: כאן אני חייב לספר לכם סיפור. הלכתי לאכול מסעדה ארוחת בוקר זוגית. כשנכנסתי לאכול, אז אחד משני הצעירים שישב שם אמר את המשפא הבא: "עצם העובדה שהוא לא יודע לשים מחסום לפיו, זה לא אומר בהכרח שהוא לא צודק". טוב..... במשפט יש שני מרכיבים: צודק מול טועה מצד אחד ושותק מול מדבר מצד שני. באשר למרכיב הראשון : השאלה האם אני צודק או טועה בדבריי צריכה להיבדק מבחינה עניינית תוך הישענות אך ורק על עובדות בשטח, ובאשר למרכיב השני שבו רמז אותו צעיר, שעדיף לשתוק ולא לדבר מחשש לתגובה הציבורית אז זו פחות או יותר אותה מנטליות שהביאה את הנהגת השמאל בישראל בזמנו להסתיר את מה שקורה ברוסיה, כי הציבור לא בשל דיו לקבל את האמת הפשוטה, שסטלין היה רוצח אכזרי לא פחות מהיטלר, וזו בדיוק אותה מנטליות שהביאה את הנהגת השמאל להסתיר מהציבור מתחת לשטיח את כל האמת באשר להתייחסותו של הצד הפלסטיני להסכם אוסלו בתוך ביתו פנימה (כפי שהודה בכך לאחרונה ח"כ מיקי רוזנטל, שאמר שלא נתנו בימה למתנגדי אוסלו להעלות את טיעוניהם עקב לחץ של רבין ז"ל) וכך נהגו גם בדיוק תומכי הסכם הפיוס עם היטלר שלחצו על התקשורת, שלא לפרסם את אזהרותיו של צ'רצ'יל בנוגע לפניו האמיתיות של הצורר הנאצי. לסיכום: שאלת הצדק והאמת צריכה להיקבע לאחר דיון מעמיק ונוקב, אבל לשתוק???? זה לא!!! זה דבר שהוא אנטי דמוקרטי במהותו לא להגיד את מה שאתה אומר מחשש שזה לא יהיה פופולרי על מן דהוא. אין לי שום בעיה תומכי השמאל למיניהם, אך יש לי בעיה קשה עם הנהגת השמאל, שבוחרת באופן מודע, שיטתי ובלתי דמוקרטי בעליל להסתיר מציבור או לטשטש עובדות או אמיתות שלא מסתדרות עם תפיסת עולמה, כי הציבור לא "בשל דיו" לעכל את זה. אני משוכנע שרבים בהנהגת השמאל משוכנעים בתוככי תוכם שהסכם אוסלו היה כישלון מחפיר, אבל הם פחדנים וחסרי אומץ ציבורי להודות בכך, כי הם פשוט לא רוצים לשלם את המחיר הציבורי של ההודאה, ולכן הם אף פעם לא יודו בטעותם ויסתתרו מאחורי הגישה של "הציבור לא בשל". אני בטוח שגם בקרב הנהגת השמאל התנהלו ומתנהלים כיום דיונים פנימיים בסגנון זה כפי שהתרחשו בתקופה של סטלין, וסביר להניח שניחשף לדברים רק בעוד עשרות שנים, בדיוק כפי שחשף זאת בנו של יצחק בשביס זינגר רק לאחר תקופה כה ארוכה.
5) יצחק בשביס זינגר היה דמות רוחנית שלא החשיבה כלל וכלל את כל הבלי העולם הזה של התדמיות הזוהרות והיחצ"נות המעוותת. הוא היה ונשאר אדם פשוט וצנוע בכל חייו, שגדולותו באה לידי ביטוי בנפשו המיוחדת וברוחניותו, וזה מביא אותי לתובנה הבאה: גופנו הוא רק כלי קיבול לנפשנו. בלי הנפש לגוף אין שום תכלית ותוחלת. אנשים נוטים לבחון את זולתם ע"פ הסממנים החיצוניים וע"פ זה בלבד לקבוע את היחס אליהם, אך זו גישה מעוותת ושקרית, שכן האדם ניכר בנפשו ההומיה ולא בגופו הפועם כמו מכונה. לאור זאת אני פחות מייחס חשיבות להופעתי החיצונית וכיצד זה יצטייר ע"י הזולת- זה פשוט טפל והבל הבלים בעיניי (אם אני אלבש בבגדים יפים, זה יהפוך אותי לאדם טוב יותר??? זה אולי מתאים לסרטי אגדות ולא למציאות) אני מייחס חשיבות עליונה למה שאני מרגיש בתוכי ולמה שבוער בעצמותיי. כל הסממנים החיצוניים של אישיותי הם כלל וכלל לא נחשבים בעיניי. כבר מילדותי לא סבלתי ללכת בבגדים יפים מידי, ועשיתי לאמא שלי את המוות בקשר לכך- זה נראה לי שחצני ויהיר, ובקיצור- זה לא אני אלא מישהו אחר בתחפושת.
6) הפסימיות: יש להבדיל בין פסימיות שמובילה לייאוש ולהרמת ידיים, לבין פסימיות, שנובעת מהצורך להצביע על דרך שגויה, שעלולה להביא לתוצאות הרות אסון. פסימיות מעין זו היא חיובית ונחוצה ביותר, כי היא נועדה להביא לשינוי הכרחי שרק הוא זה שיאפשר למציאות להיראות טוב יותר בעתיד. לסיכום : מצד אחד של המטבע יש את האופטימיים שמנותקים לחלוטין מהמציאות, ומצדו השני את הפסימיים שמיואשים מהמציאות. שניהם לוקים במחלה קשה ביותר, שעלולה להביא נזק לא רק לעצמם אלא לכל מה שנמצא מסביבם. רק פסימיות חיובית היא הדרך לשנות מציאות לטובה.
7) היכן היה האלוהים בשואה? מדוע הוא לא עזר לעמו? שואל הבן. אלוהים לא הוגן משיב האב, אין אמונה בלי סבל מוסיף האב. נו..... מה אתם אומרים? זו תפיסה ילדותית ונאיבית ביותר של הבן, שאומרת שאלוהים הוא קבלן ביצוע שלנו. אנחנו פשוט מאוד נתפלל אליו, והוא יציל אותנו בשעת סכנה. זה לא עובד ככה!!! אף אחד לא עוזר למי שבוחר לא לעזור לעצמו!!! האל לא ירחם על אנשים שמתעלמים מכל סימני האזהרה הבוהקים שנמצאים מסביב ומחכים לישועת האל באופן פאסיבי בלי לנסות לשנות את גורלם כעם באופן אקטיבי. הציונות מבטאת את רצון האל כלפי בניו בהיבט הקולקטיבי, וכל מי שכופר בכך (שזו כפירה במהות ובעיקר), אז מופיעים להם סימני אזהרה, שמנסים לשכנעו בטעותו, ואם גם זה לא עוזר, אז הוא נענש על כך בחומרה שהולכת ומתגברת כמו במכות מצרים (אנטישמיות, רדיפות, פוגרומים ושואה) . לסיכום: גישת הבן היא שגוייה וילדותית שכן הוא מצפה לעזרה בלתי מותנית של האל בכל הנסיבות, ואילו גישתו של האב גם היא שגוייה, שכן הסבל נגרם לא בשל אמונה אלא דווקא בשל חוסר אמונה משווע באשר לדרך הנכונה שבה צריך ללכת כדי להימנע מאסון. השהייה בסיר הבשר של הגלות היא זו שהייתה לא הוגנת ורק בגללה נגרם כל הסבל הנוראי הזה של עמנו. הגישה שאומרת: "אנחנו נעשה מה שבראש שלנו, ואתה תמיד תגן עלינו" היא שגויה מיסודה, שכן היא הופכת את העם למנהלו של האל בכבודו ובעצמו.
בימי החנוכה אנו מברכים ברכה שיש בה 3 מרכיבים הקשורים זה לזה: הזכרת המצווה מאת האל והנמקתה ההגיונית. מהן שתי ההנמקות ההגיוניות למצווה הזאת?
א) אני מודים לאל על הניסים שהוא עשה לאבותינו בעבר ועל אלה שהוא עושה לנו כיום (למשל נס הקמת מדינת ישראל לאחר 2000 שנות גולה).
ב) העם היהודי מודה לאלוהיו כל שנה שהוא איפשר לו להתקיים מימי התנ"ך הרחוקים עד ימינו אלה ברציפות שלא נגמרת, וזאת למרות כל האויבים הרבים מסביב וכנגד כל הסיכויים ההגיוניים והסבירים (עם ללא עוגן של מדינה הצליח לשרוד במשך אלפי שנים ולהתקיים ברציפות וצלח את כל המכשולים,שעמדו בדרכו- כולל אלה של ימינו אלה). תחשבו על זה שהעם שלנו הוא כמו הילד החריג בכיתה (ואני בכלל לא מגזים כאן לאור היחס הצבוע/ האנטישמי של הקהילה הבינ"ל אלינו וההתמקדות האובססיסיבית בנו כל הזמן), שכולם מתעללים בו ללא הפסקה, והוא בכל זאת לא מוותר וממשיך לחיות את חייו גם לאחר שכל אויביו חלפו מהעולם כבר מזמן, ומצליח להתמודד בהצלחה גם עם אויביו החדשים והרבים, שצצים להם שוב, ולמרות כל המכשולים הללו הוא מצליח בסופו של דבר להקים לעצמו מדינה משלו ולהפוך אותה למה שהיא הפכה כיום. וברמה האישית האדם מודה לאלוהיו שאור חייו טרם כבה וממשיך לדלוק ולבעור בלבבו ללא הפסקה.
דוברים מטעמו של ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי, אמרו לאחר הנאום שלו שאין להם ספק שהדברים לא יהיו ערבים לאוזניים הישראליות, אבל אין ברירה אלא להציב בפניהם את האמת מול הפרצוף. טוב..... אז ברוח הדברים הללו של כנות, פתיחות ושקיפות להלן 2 אמיתות, שחייבות להיאמר לממשלו של אובאמה, גם אם הן לא בדיוק תערבנה לאוזניו:
1) העיסוק האובססיבי, הבלתי פורפורציונלי חסר התכלית והתוחלת בנו ובפלסטינאיים בהתאם לקונספציית של "השלום העכשויזם" הילדותית גרם להפקרת ולהזנחה כמעט טוטלית של הזירה הבינ"ל ולהפיכתה לזירה של ג'ונגל אנרכיסטי, שבו מעמדה של ארה"ב כמעצמה מובילה הולך ומידרדר מיום ליום. האם אובאמה יכול ללכת לישון בשקט עם מצפון שקט על כל מה שקרה בעולם בשנות כהונתו? האם אדם כזה בכלל יכול להטיף לנו מוסר צדקני, אחרי כל הנזק שהוא גרם בכל מקום?? איזו חוצפה ויהירות הנובעים מתחושה של "אני ואפסי עוד" ,מפטרונות ואטימות.
2) המכשול לפתרון שתי המדינות נותר והיה תמיד לאורך כל הדרך מראשית הציונות ועד היום בצד הפלסטיני של המטבע וזאת בשל סירובו להכיר בזכותה של מדינה יהודית להתקיים באזור. ההנהגה הפלסטינית אחראית ליצירת תרבות של מוות, הרס וחורבן באזורים הנתונים לשליטתה, מאז שהיא נכנסה אליהם בחסות הסכם אוסלו. היא אומנם מדברת בשפה של "שלום" בזירה הבינ"ל וכלפי הישראלים התמימים, שמעדיפים לסמוך עליה באופן עיוור בלי לבדוק ולחקור לעומק מה בדיוק קורה בפועל בשטחיה, אך היא עושה זאת כחלק מתרגיל של רמאות והונאה, שנועד להביא ללחץ פנימי וחיצוני על ממשלות ישראל לעשות ויתורים מבלי לדרוש מהצד הפלסטיני דבר וחצי דבר בתמורה. ההנהגה הפלסטינית מחנכת את את ילדיה לשנאה ולא לאהבה, התרבות שהיא מצמיחה היא תרבות של עימות ולא של פיוס והשפה היא שפה מתלהמת ומאיימת ולא רכה ומפייסת. כך לא עושים שלום!!!! בדרך זו אין שום סיכוי לשלום!!!! אז אובאמה וקרי יודעים מה הכי טוב לנו, ואנחנו לא יודעים? הם יגידו לנו מה לעשות, כי הם מבינים יותר טוב מאיתנו, כיצד לשמור על מדינתנו כיהודית ודמוקרטית? לאור מה שקורה בעולם ספק גדול מאוד!!!!! נהפוך הוא: אם נעשה את רצונותיהם סביר יותר להניח שמצבנו יהיה בדיוק כמו במדינות שמסביבנו. אנחנו כבר למודי ניסיון קשה מאוסלו!!!!
אז מה הדרישות שצריכה להציב הקהילה הבינ"ל לפלסטינים תוך מעקב ופיקוח קפדני ביותר על הביצוע?
א) לטפח תרבות פנימית של שלום ולא של מיליטריזם מתוך הבנה שרק בדרך הארוכה והמייגעת הזאת ניתן להשיג שלום אמת.
ב) לגנות כל מעשה טרור מצידם ולהפסיק להציג את הטרוריסטיים כגיבורי האומה הפלסטינית (על אותו משקל בדיוק: מה הייתם אומרים אם ממשלת ישראל הייתה מציגה את עמי פופר ואת ברוך גולדשטיין כגיבורים???).
ג) לפרק את משטר האימים של החמאס הטרוריסטי בעזה לאלתר!!!
ד) להפסיק את כל המלחמות והסכסוכים הפנימיים בינם לבין עצמם, שמעידים כיום על כך שהם בכלל לא בשלים להקים מדינה עם שלטון מרכזי אחד, וספק אם הם בכלל מהווים עם אחד. המכנה המשותף השלילי שמאחד אותם (שנאת ישראל) זה בכלל לא מעיד על היותם עם או שהם בכלל מסוגלים לתפקד כעם אחד. נהפוך הוא חמאס בעזה מול הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, והסכסוכים הפנימיים המדממים בין הפלגים השונים והרבים מספור וההבדלים התרבותיים בין הערים הפלסטיניאיות כל אלה דווקא מעידים על כך שהם רחוקים מלהיות עם. ולאנשי השמאל אומר זאת: במקום ללחוץ על ממשלות ישראל, תלכו אליהם ותנסו להדריך אותם כיצד לפתח ולטפח תרבות של שלום (אני בטוח, שהם יזרקו אתכם מכל המדרגות, אם תעזו לדרוש מהם לעשות שינוי מהפכני כזה בתוכם!!!!).
אתמול שודרה בתקשורת כתבה על מצעד, שערכה תנועת פת"ח ברמאללה, שבו לא היה נשק, ושבמהלכו נאמר לתקשורת הישראלית המסר המפייס, שההנהגה הפלסטינית רוצה בשלום עם ישראל. נו מה אתם אומרים? אתם באמת חושבים שגם היום אפשר לעבוד עלינו בכזאת קלות? אתם באמת חושבים שבאמצעות הצגות כאלה לתקשורת הישראלית המוטה אנחנו ישר נאמין לכם? מה שדרוש לכם זה לא הצגות תקשורתיות כאלה (של היה ונגמר) אלא טיפול שורש כואב, מתמשך וקשה, שייקח דורות לבצע אותו. טיפול כזה חייב להיות כוללני ולהקיף את כל מערכות ותחומי החיים שלכם. קוראים לכך בשם: שידוד מערכות כללי (חינוך, הסברה, תרבות וסדרי עדיפויות כלכליות). שבענו כבר מהצגות כאלה של דיבורים ריקים מתוכן כאשר בשטח המציאות הפוכה לחלוטין.
בימים שבהם התקשורת המוטה והחד צדדית במדינת ישראל מזריקה לנו לורידים באופן אינטנסיסבי כמו סם ממכר ומשתק את קונספציית "השלום עכשויזם", שעליה נבנה כל המגדל הרעוע והמט ליפול של הסכם אוסלו מן הראוי להציג לשיפוטו של הציבור הרחב גם גישות שונות שמנסות לצורך האיזון להציג את התמונה מזוית ראיה שונה לחלוטין מזו של אליטת הפנקס האדום השולטת כמעט ללא עוררין בשוק התקשורת הפורמלית במדינת ישראל. לתכלית זאת אני ממליץ לכם בחום לקרוא את ספרו של דניאל גורדיס: "מנחם בגין מאבק על נשמתה של ישראל" זהו ספר מרתק המציג את המאבק האידיולוגי והערכי הקשה והנוקב בין ימין לשמאל במדינת ישראל מנקודת מבט קצת יותר מאוזנת. אני מפנה אתכם במיוחד לפרקים העוסקים בנושאים כגון: פרשת אלטלנה, השלום עם מצרים, הפצצת הכור הגרעיני העיראקי ומלחמת שלום הגליל. ועתה למספר ציטוטים שבחרתי להביא בפניכם מהספר הזה:
1) תפיסתו של זאב ז'בוטינסקי באשר ליהודי החדש (עמוד 26): "תפקידה של בית"ר הוא פשוט בתכלית..... ליצור את אותו הטיפוס היהודי שהעם זקוק לו להקים את מדינת היהודים במהירות גדולה יותר..... ואכן בזה טמון הקושי הרב: יען העם היהודי של היום הוא בלתי "נורמלי" ובלתי "בריא", וכל מערכת החיים בגלות מפריעה לנו לחנך אזרחים בריאים ונורמליים". ועתה להערה שלי: האם כעבור 68 שנות עצמאות ו-2000 שנות גולה הסרנו מעלינו לחלוטין את כבלי סיר הבשר של הגולה?? ספק גדול!!!! כל עוד יש יהודים שמתנים את ישיבתם כאן בנוחות כלכלית או חומרית או בהסכמה עם הממשלה הנבחרת או ביחס שלו הם זוכים מבחינה חברתית, אז זה אומר שעוד רבה המלאכה בנושא. התפיסה שאומרת שאם רע לי אז אני עוזב ובורח למקומות יותר נוחים במקום להתמודד ולהיאבק על דרכי היא תפיסה גלותית, שחובה להתנער ממנה כמה שיותר מהר.
2) סוגי הנאציונליזם והמיליטריזם ע"פ ז'בוטינסקי (עמודים 27-28): "שני מיני נאציונליזם (לאומיות) הם: אם לעם ישנה ארץ משלו והוא שואף לכבוש לעצמו גם את ארצם של שכניו הרי זה נאציונליזם רע; ולהיפך אם לעם אין מולדת משלו בכלל, והוא תובע לעצמו כברת אדמת ה', הרי זהו נאציונליזם טוב, ואין להתבייש בו כל עיקר. וכזה הוא גם המיליטריזם. אם מדינה שאין איש "מציק" לה מתחילה להזדיין כדי לתקוף את שכניה השלווים והבוטחים, הרי זה מילטיריזם רע; ואולם אנו היהודים, שמכים אותנו כמעט בכל מקום, ואשר בפרט בארץ ישראל מאיימים להחריב בכוח ובאלימות את מושבותינו, ולהשמיד את יישובינו- אם אנו מזדיינים כדי להגן על חיינו, רכושנו ועתידנו, הרי זהו המיליטריזם הטוב, וגאים אנו על היותנו מיליטריסטיים כאלה".
3) רעיון קיר הברזל של ז'בוטינסקי (שהפך בימינו בעקבות קונספציית "השלום עכשויזם" לקיר סופג) (עמוד 31): "אי אפשר לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ ישראל האחת , מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי..... כל עם בין שהוא מיושבי הארץ, בין שהם עם תרבותי ובין שהוא פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להישאר לעולמי עד בעל בית גמור..... כל עם נלחם נגד מיישבים, כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ ישראל, כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה...... התיישבותנו- או שצריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונם של הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית- קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסיה המקומית להבקיע.... כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי אלו אלו מילים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי". להלן מספר ההערות שלי: שלום לא יושג אלא מעמדה של כוח ועוצמה ולא מחולשה, ולכן כל ניסיון להשיגו בדרכים אחרות (כמו באוסלו) נדון מראש לכישלון צורב. מסכים ברמה התיאוריטית עם דבריו ז'בוטינסקי בדבר קיר ברזל ובדבר התנגדות ילידים להתיישבות חדשה. לא מסכים עימו שבתקופה זו ערביי פלשתינה היו בגדר עם. ברם אין באי הסכמה זו בכדי לבטל דבר וחצי דבר מדבריו הנכונים של ז'בוטינסקי, שכן גם ילידים ללא זהות לאומית של עם צפויים היו להתנגד לציונות, כפי שאכן קרה גם בפועל. ז'בוטינסקי כתב את דבריו ברמה התיאורטית. אינני משוכנע שהוא הכיר את האוכלוסיה הערבית בתקופה זו על בוריה, ולכן אינני מקבל את דעתו שערביי פלשתינה באותה תקופה היו עם.
4) תפיסתו של בגין ז"ל באשר ליחס אל המיעוטים (עמוד 126): "יש אומרים כי אפשר לנו לתת שיווי זכויות מלא לאזרחים הערבים של המדינה, משום שאין חל עליהם שיווי חובות מלא. אף טענה זו מוזרה. נכון, אנחנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערבים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא. אבל כך החלטנו מרצוננו החופשי. ואני סובר שהנימוק המוסרי הוא בר תוקף. והיה כי תקראנה מלחמה, איננו רוצים שאזרח ערבי יעמוד לפני הניסיון האנושי החמור הזה, בו עמדו בני עמנו במשך דורות.... אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שיוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, לאום ומוצא" טוב.... אז כמה הערות... כמו שאנו לא רוצים להעמיד אותם בניסיון, אז שיתכבדו גם הם ושלא יעמידו אותנו בניסיון קשה ושבזמן עימות עם אויבינו המרים ביותר, שיישבו בשקט, שלא יקומו ויזדהו עימם, שכן בכך הם חורצים מוות על הדו קיום כאן. הערה שנייה- אני אכן מבין מדוע לא להטיל עליהם חובה של שירות צבאי, אך מדוע שלא יוכלו במקום זאת להתגייס לשירות לאומי משמעותי, אם זו אכן מדינתם, והאזרחות שלהם כאן היא לא רק בגדר מסמך שבא לידי בתעודת הזהות שלהם?
5) מה עומד מאחורי הפיוט של יום הכיפורים "ונתנה תוקף"? (עמוד 186): "תמוה עוד יותר בעיני קרטר היה סירובו הנחוש של בגין לדון בשאלת חלוקת ירושלים. כשעלה הנושא סיפר בגין לקרטר את הסיפור על רבי אמנון ממגנצא, החכם היהודי מהמאה האחת עשרה, שארכיבישוף של העיר לחץ עליו להמיר את דתו לנצרות. רבי אמנון ביקש שלושה ימים להרהר בדבר, אבל מייד התחרט על שעשה משהו שעלול להשתמע ממנו כאילו הוא שוקל מעשה שלא ייעשה שכזה. כשלא התייצב ביום השלישי גררו אותו השומרים אל הארכבישוף, והוא הואשם בהפרת הבטחתו להשיב תשובה בתוך שלושה ימים. רבי אמנון הודה באשמה והציע שלשונו תיכרת מפני שבלשון חטא ובה הביע ספק במחויבותו הנצחית ליהדות. אבל האכיבישוף פסק שלא לשונו של הרב אמנון תיכרת אלא רגליו וידיו. הרב הגווע ביקש שיביאוהו אל בית הכנסת מפני שבאותו היום חל ראש השנה, ושם ברגעים האחרונים שלפני מותו, חיבר את תפילת "ונתנה תוקף". מאז, הפיוט הזה הוא אחת התפילות המרכזיות של הימים הנוראיים. מייד אחר כך מת רבי אמנון".
6) פרק קכ"ו בספר תהילים, שממנו בחר בגין ז"ל לצטט במעמד טקס הענקת פרס נובל לשלום (עמוד 192):" לבסוף זכה "התקווה" להיות ההמנון, אבל בעיני ציונים ידעניים עדיין היה המזמור הזה שיר הלל למדינת ישראל המודרנית, ולא לחלום היהודי העתיק לחזרה למולדת דווקא (ואכן המילים הן מתאימות ואקטואליות מאין כמותן). זה איפוא מה שבחר בגין לצטט בעברית בלבד, השפה שבה מדקלמים יהודים את המזמור הזה אלפי שנים: " שיר המעלות; בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים; אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה; אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה; הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים; שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב; הזורעים בדמעה ברינה יקצרו; הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע; בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".
7) הידעתם שבקוראן מופיע הקשר של העם היהודי אל ארצו (סורה 5 פסוק 24)? כך אמר בגין ז"ל בשידור לרדיו מצרים ב-11/11/1977 שלאחריו הזמין את סדאת לבוא לירושלים: "..... אבל הוא ציטט מן הקוראן כדי להבהיר שלישראל יש תביעה לגיטימית על הארץ: "זכרו עת אמר משה לעמו: עמי אל תשכחו את חסדי אללה לכם בהקימו נביאים ומלכים מקרבכם, שהעניקו מה שלא העניק לעם אחר מכל העמים, ועת ציווה לכם: התקדמו בדרככם אל הארץ הקדושה אשר הבטיח לכם". (עמוד 172). מדהים נכון??? ציטוט זה לא רק מכיר בזכותנו על הארץ אלא גם נותן ביטוי לרעיון של העם היהודי כעם הבחירה.
8) מכתבו של פרס ז"ל לבגין ז"ל המזהיר אותו מפני תקיפת הכור הגרעיני העיראקי: "בסוף דצמבר 1980 זימנת אותי ללשכתך בירושלים וסיפרת לי על עניין רציני ביותר. לא ביקשת את תגובתי, ואני עצמי לא הגיבותי בנסיבות שנוצרו אז. אני מרגיש הבוקר שזו חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד הראש והשיקול הלאומי להימנע מהדבר. אני מדבר כבעל ניסיון. המועדים המדווחים על ידינו אינם המועדים המעשיים. חומר ניתן להחלפה בחומר. ומה שנועד למנוע עלול לדרבן. לעומת זאת ישראל תהיה כערער בערבה, וגם לה יש ממה לדאוג. אני מצרף את קולי, ואין זה קולי בלבד, לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים" (עמוד 202). כמה הערות שלי: מי שיקרא את הספר, יבין מדוע אין יותר ראוי היה מלפעול בעיתוי הזה, שכן אחרת זה היה כבר מאוחר מידי לפעול בלי לגרום לקרינה רדיואקטיבית מזיקה לסביבה. שנית, עושה רושם שבימינו אלה מורשתו של פרס ז"ל שולטת בכיפה ללא עוררין ומנהלת את השיח הציבורי באמצעות אליטות הפנקס האדום, ואילו דווקא מורשתו של בגין ז"ל מוצנעת ומודחקת לפינה ואין לה מספיק ביטוי בשיח בציבורי. לצורך האיזון הרי שזוהי חובה גדולה לחשוף אותה להציבה על פני השולחן ולהניח לציבור להכריע מי בסופו של דבר צדק ומי טעה במבחן העובדתי של שר ההסטוריה.
9) תשובתו של בגין ז"ל לפרס ז"ל במערכת הבחירות של 1981: "סדאם חוסין, עריץ הדמים, שרצח את טובי ידידיו במו ידיו כדי להשתלט על עיראק, הכין בשביל ילדינו את הרעל של הרדיואקטיביות שתצא מפצצות אטומיות, והוא היה מטיל אותן בלי רחמים על תל אביב, על פ"ת וירושלים וחיפה כדי לחסל את העם היהודי בארצו. המערך, מן הרגע הראשון יצא בהאשמה שאנחנו עשינו את הפעולה נגד הכור האטומי למען בחירות. בושו! היכלמו! איך תעזו?! יהודים, אתם מכירים אותי כבר ארבעים שניה..... אתם מעלים על הדעת, שאשלח בחורים יהודים לסכנת מוות או לסכנת שבי- שהוא גרוע ממוות, מפני שהברברים האלה מענים עינויי תופת- למען בחירות?" (עמוד 206).
הספר הבא שאותו אציג בפניכם דן בז'בוטינסקי האיש ובתורתו (זה ייקח קצת זמן-סבלנות!!!), אך לפני כן ברצוני להבהיר את הדברים באשר למה שכבר נכתב בפסקאות הקודמות. תורת ז'בוטינסקי כפי שאני מבין אותה עד כה נשענת בעיקר על שני האדנים הבאים:
1) קיר ברזל קשוח ונחוש במיוחד כנגד האויבים: זה אומר בשפה פשוטה וברורה שמול אויבים נלחמים בלי פשרות ולא מנהלים מדיניות של קוציל'ה מוציל'ה או של שלום עכשויזם.
2) הדר וכבוד ביחס אל הזולת: זה אומר שמצופה מכל מי שחושב שהוא בית"רי וחש שייכות כלשהי לסמל הבית"רי לנהוג בדרך ארץ, בנימוס ובכבוד כלפי כל אדם שניצב מולו ללא הבדל דת, גזע, מין וצבע עור. אני מניח שאם הוא היה חי כיום ורואה את ההתלהמות הגזענית, שקיימת בשיח שברשתות החברתיות מצד חלק קטן מאלה שמתיימרים להיות ממשיכי דרכו, אז הוא היה מתהפך בקברו.
ז'בוטינסקי האמין בלאומיות ובנאמנות לעם ולארץ שאין בה מרכיבים של גזענות (יש חיה כזאת!!!). מלחמה קשה ובלתי מתפשרת כנגד אויבים מכל סוג: כן כן!!! גזענות ושנאה כלפי כאלה שאינם יהודים: לא ולא!!!
0.לדעתי, הגזענות מסוכנת למדינת ישראל באותה מידה בדיוק כמו קונספציית השלום העכשויזם ההזויה. ובאשר לאנשי השמאל: עיון ברשתות החברתיות מלמד, שגם אצלם לא חסרים מרכיבים של חוסר כבוד והדר בויכוח כלפי זולתם (שלא לדבר על שנאה, התנשאות, יחס נבזי, פטרונות, שימוש בחצאי אמיתות, שימוש בשקרים בעניינים מהותיים במערכות הבחירות , זלזול בוטה והכללות גזעניות על רוב העם שלא מזוהה עם דרכם). אדם שבאמת ובתמים מזוהה עם תורת ז'בוטינסקי אל לו להיגרר לסגנון המסוכן הזה בתגובה רגשנית. להזכירכם שכך בדיוק נהג מנחם בגין ז"ל בפרשת אלטלנה ובפרשת הסזון, ובכך מנע בוודאות מלחמת אחים עקובה מדם ביישוב, שהייתה מסכנת את המפעל הציוני כולו. ובכל זאת מן הראוי שהנהגת השמאל שהציבור הזה נמצא באחריותה הישירה תדאג לבער את הנגע הרעיל הזה מקירבה כדי שהויכוח בינינו יהיה הרבה יותר מכובד וג'נטלמני ממה שהוא כיום. לסיכום: אם אי ההסכמה בינינו היא עובדה בלתי ניתנת לשינוי ושאין עליה עוררין, אז בואו לפחות נדאג לכך שהויכוח בינינו יתנהל בצורה הוגנת, מכבדת וראויה.
"תדע כל אם עברייה שברגע האמת בנה יופקר בידי מפקדים שבורחים מאחריות אישית". ברור לכל אחד שהיה פה כשל פיקודי נוראי, שמאפיל על כל מה שאירע עם החייל היורה, שכן אם הזירה שם הייתה נשלטת באופן ברור ע"י מפקדים אחראים, אז היו ניתנות הוראות, פקודות והנחיות, שהיו מונעות כל מה שהתרחש לאחר מכן. היכן היו המפקדים? מדוע הם לא סגרו את הזירה? מדוע הם לא נתנו הנחייה לכל החיילים שלא להתקרב ולא לירות? כיצד הם איפשרו בכלל לבלגאן הזה להתקיים ולאירוע הזה לקרות? על סמך מה קבעו השופטים שהמפקדים היו בסדר? מעניין אותי מאוד לדעת!!!! כרגיל מפילים את הכול על החייל הזוטר ביותר (תסמונת ש"ג) וברגע האמת הבכירים יותר בורחים מאחריות כדי לא לפגוע בקריירה האישית שלהם. אני חוזר ומדגיש שוב שמדובר על מלחמה לכל דבר עם אויבינו הרצחניים, בשמסגרתה יכולות לקרות גם טעויות בשיקול דעת של חיילים נסערים וחסרי ניסיון, וזה אחריות המפקדים לקחת את המושכות להכניס סדר בתנאים כאלה של אי וודאות, שכה שונים מהיכלי השן הממוזגים של האקדמיה ושל בית המשפט בחוכמולגייה של לאחר מעשה. היעלה על הדעת להעניש חיילים על טעויות בעת פעילות מבצעית? הפאשלה העיקרית שהייתה שם לטעמי היא בכלל שהמחבל הזה לא נהרג במכת האש הראשונה, ואז כל הפארסה הזאת הייתה נמנעת מלכתחילה . בפרשת קו 300 נעשו מעשים הרבה יותר חמורים (כולל ניסיון להפיל את האשמה על יצחק מרדכי) בתנאים של וודאות הרבה יותר גדולים (שם לא היה ספק שהמחבלים כבר לא מהווים סכנה לאיש) ובכל זאת מצאה לנכון המדינה לתת חנינה לאנשי השב"כ המעורבים בהם. יש לשקול לפעול בנתיב הזה גם במקרה הזה.
אני חייב להתייחס לפרשת אליאור אזרייה, שכן מבחינתי היא מסמלת קו פרשת מים מבחינה ערכית ומוסרית (זה חורג הרבה מעבר לפרשה הספציפית עצמה וההשלכות של הדברים הן מרחיקות לכת מהרבה מאוד בחינות). לדעתי, משהו השתבש פה לחלוטין בשנים האחרונות במצפן הערכים והמוסר שלנו בהשוואה למה שהיה נהוג מראשית הציונות במאבק כנגד אויבינו הרצחניים. טוב...... אז עכשיו יצוצו להם כמו פטריות רעילות אחרי הגשם כל אלה שחושבים שיש להם מונפול על המוסר והערכים, ושמנסים לשדר לציבור שכל מי שלא חושב כמותם, אז הוא בהכרח לא מוסרי ולא ערכי או קיצוני ומתלהם, ויתחילו לעשות פרצופים עקומים (תיזהרו שהפרצוף הזה לא ייתקע לכם כך כל חייכם!!!) ולהטיף מוסק צדקני ויפה נפש. אבי אבות הטומאה והחטא הקדמון נעוץ במילה, שהמציאו לנו כדי לחייב אותנו לנהוג כך במלחמה כנגד אויבינו הטרוריסטיים: "נטרול". טוב.... אז גבירותיי ורבותיי, אין מדובר כאן על זירה פלילית שבה יש צורך לנטרל את הסכנה ולעצור את הפושעים אלא על מלחמה של ממש, שהכריזו עלינו אויבינו, שנשבעו לעצמם לעשות הכול על מנת לפגוע, לרצוח אותנו ולהביא בסופו של דבר להשמדתנו. כל צבא נורמלי מונחה במלחמה להשמיד את אויביו ולא לנטרל אותם. אם החיילים שלנו בזמן מלחמה יתחילו לחשוב בזמן מלחמה במושגים של נטרול (כי אנחנו מחדירים להם לתודעה ולתת מודע שלהם את המושג הזה כמו סם מסוכן) במקום במושגים של השמדת האויב, אז אנחנו נשלם על כך בעתיד מחיר כבד ביותר בדם, וסביר להניח שלא נוכל עם גישה כזאת לנצח יותר במלחמות. אם החיילים שלנו בזמן מלחמה יצטרכו ללכת עם עו"ד צמוד ולחשוב מאה פעמים מה לעשות, אז האויב לא יחכה וימתין לכך שנחליט כיצד בדיוק לנטרל אותו. במלחמה שאלת חיים ומוות תלוייה בהחלטה שנופלת תוך שניות, ואם החיילים במקום להיות מאומנים להשמיד את האויב, יתחילו להתחבט בשאלה כיצד לנטרל אותו, אז האויב פשוט יהרוג אותם (הססנות כאן זו פשוט הפקרות לשמה!!!). מושג הנטרול זהו חרב פיפיות קטלנית בזמן קרב, שכן הוא מעודד אצל חיילינו הססנות, פקפוק והתלבטות. אז אומנם בשעת קרב מתרחשות וקורות גם שגיאות וטעויות בשיקול דעת וזאת עקב הצורך לקבל החלטות מיידיות בשעת לחץ, אבל מצב זה עדיף לאין שיעור מאשר מצב שבו הצבא יתחיל לפעול בהססנות בגלל שאיזה שהוא חכמולוג יפה נפש הכניס לכל החיילים באופן קולקטיבי לתודעה את המושג נטרול. בזמן מלחמה יש להרוג אויבים ולא לנטרל אותם, ואם קרה מקרה שאויב במקום להיהרג רק נוטרל, אז זה צריך להיות לפנים משורת הדין וע"פ שיקול דעת של המפקדים בשטח, ואין להסיק מכך שיש להפוך את הנטרול לתוכנית עבודה או לתוכנית פעולה סדורה ומחייבת, ששופטים על פיה חיילים בבתי משפט. נהפוך הוא: מטרת הצבא בזמן מלחמה היא להשמיד את האויב ולא לנטרלו, ותפקידם של האזרחים הערכיים והמוסריים לתת לכך גיבוי מלא (להיות מוסרי זה בראש וראשונה כלפי מדינתך, עמך, וחייליך ולא כלפי גורמים חיצוניים!!!).
מלחמת הטרור, שגזרו עלינו אויבינו היא מלחמה לכל דבר ועניין, ודין הטרוריסטיים כדין חיילי אויב בזמן מלחמה. שורש הבעיה נעוץ בכך שאנחנו לא מתייחסים לטרור הפלסטיני כאל פעולה מלחמתית עוינת אלא כעל פגיעה נקודתית, שיש להתייחס אליה בכלים מוסריים ואזרחיים של ימי שגרה. זו לא שגרה שאפשר להתרגל אליה או להשלים איתה!!! זו מלחמה לכל דבר ועניין, וכמו שבשדה הקרב לא נעמיד לדין חייל על טעויות בשיקול דעת (כולל אפילו במקרים של ירי על כוחותינו) כך בדיוק היה צריך לנהוג במקרה זה (ובייחוד שמדובר במחבל מתועב). ולעניין הוראות הפתיחה באש: הוראות אלה מתייחסות למקרים כאשר אין וודאות מוחלטת באשר לסכנה. למשל, חייל רואה דמות חשודה, והוא איננו יודע האם מדובר באזרח תמים או בטרוריסט, ואז הוא משתמש בנוהל מעצר חשוד כדי לוודא זאת. ברם במקרה של טרוריסט שכבר פגע באזרחים או בחיילים המצב שונה לחלוטין, שכן ברור שלא מדובר באזרח תמים אלא בלוחם של האויב, שבא לרצוח בנו, ואז מוטלת עלינו החובה לעשות את כל מה שנדרש על מנת שהוא לא ייצא בחיים מכך כבר במכת האש הראשונה ולא להתחיל להסס ולפקפק מחשש להעמדה מדין (זה תפקיד הצבא להרוג אויבים ולא לנטרלם). אז מה יקרה מהיום והלאה? חייל ייתקל במחבל, ואז במקום להרוג אותו באופן אינסטנקטיבי אז הוא יתחיל לחשוב: האם המחבל הזה כבר מסוכן או לא? לאיפה כדאי לי לירות בו? ברגליים זה בסדר??? מה יקרה לי אם אני אירה בו? האם אני אעמוד לדין? מה יאמרו הפרשנים בטלויזיה? האם זה מצולם או לא? האם המפקדים שלי יתנו לי גיבוי ברגע האמת? התוצאות של ההיסוס הזה עלולות להיות איומות ונוראיות. חייל צריך להיות מונחה לפעול ולעשות באופן מיידי ולא להסס ולהתחיל לחשוב, האם כתוצאה מפעולתו האינסטנקטיבית בזמן מלחמה הוא עשה טעות, שעוד תעלה לו ביוקר. אלה דברים שמתרחשים בתנאי אי וודאות של מלחמה, וחיילים, שנשלחו ע"י המדינה להגן על המדינה ועל אזרחיה, לא צריכים לתת את הדין על כך.
בעבר עולם המלחמות היה בין צבאות סדירים. כיום יש מלחמות בגרסאות שונות לחלוטין. ברגע שנפסיק להגדיר זאת רק כפעלות טרור אלא כמלחמה לכל דבר ועניין, אז גם ההתייחסות כלפי המחבלים, שולחיהם ותומכיהם הרבים תהיה שונה לחלוטין, ועד שרגע מאושר זה יקרה: נמשיך להידרדר מבחינה מוסרית וערכית ולפגוע בעצמנו קשות ביותר ללא סיבה במלחמת הקיום שלנו.
האם השמאל הישראלי הוא באמת דמוקרטי, כפי שהוא מתיימר להציג את עצמו? אינני מכיר מעשה יותר אנטי דמוקרטי מאשר לשקר ולרמות בצורה צינית ובלי חשבון את הציבור במערכת הבחירות כדי לזכות בקולות הימין ולאחר הבחירות לנקוט פשוט במדיניות הפוכה לחלוטין מכל מה שהובטח. השמאל כבר הוכיח שזו שיטת פעולה שלו במערכות הבחירות השונות, וגם אריק שרון ז"ל מהימין שבחר פתאום באופן מפתיע ובלתי צפוי לחלוטין לשנות כיוון שמאלה למד את הטריק המפאי"ניקי הזה והשתמש בו היטב. מדוע לפני הבחירות השמאל המרכזי במדינת ישראל מתחפש לימין? כי הוא יודע, שאם הוא יאמר את האמת שלו כפי שהוא באמת מאמין בה, אז אין לו שום סיכוי שבעולם להיבחר ולתפוס את השלטון. אין לי בעיה, למשל, עם אנשי מר"ץ. הם מציגים את האמת שבה הם הם מאמינים לציבור בצורה כנה ושקופה, כלומר, שצריך לפנות את כל יהודה ושומרון כולל את מזרח ירושלים ולהקים שם מדינה פלסטינית. הם גם קוראים ליהודה ושומרון בשם "שטחים כבושים". בבקשה, הם מוזמנים להציג את עמדתם זו לציבור לקראת הבחירות, ואם רוב הציבור יבחר בהם, אז שינהלו את המדינה, ואני לא אוכל לטעון כנגדם דבר וחצי דבר מלבד חופש הביטוי שלי להשמיע את דעתי הנוגדת. אבל.... יש לי בעיה קשה ביותר עם שקרנים מהשמאל, שלקראת הבחירות משדרים לנו מסרים ימניים תוך ניצול מחפיר של הבורות והתמימות של חלק גדול מאוד ממצביעיי הימין, ולאחר שהם תופסים את השלטון עושים הפוך לחלוטין בלי לתת חשבון לאף אחד. רוצים דוגמאות??? בבקשה!!!!
1) רבין ז"ל לפני הבחירות בשנת 1992 הבטיח בתעמולת הבחירות שהוא לא ינהל מו"מ עם אש"ף, ולאחריהן לא רק שניהל, אלא גם חתם איתו על הסכם אוסלו. ברם גם השקר של מערכת הבחירות, שעזר לרבין ז"ל להיבחר ,לא הספיק לו על מנת להשיג את הרוב הדרוש לאישור הסכם אוסלו בכנסת. אז מה הוא עשה? הוא איתר אנשי ימין מושחתים, פיתה אותם בטובות הנאה מעמדיות וחומריות, וזכה בקולם. כך הוא קנה את קולם של גונן שגב (כן, זה שהורשע לאחר מכן בסחר בסמים) ושל אלכס גולגפרד, שניהם חברי כנסת מתנועת צומת של רפול, ובזכות שני הקולות הללו הסכם אוסלו הועבר בכנסת ישראל ברוב הכי דחוק שיכול להיות 61 תומכים מול 59 מתנגדים. זהו ההסכם הנוראי שאנו חיים עם השלכותיו החמורות כבר למעלה מ-23 שנה!!!! לא להאמין, שכך הוא הועבר בכנסת ישראל!!!!
2) אהוד ברק במערכת הבחירות של שנת 1999 גייס את אהוד אולמרט (עוד מושחת אחד של הימין), והנ"ל הופיע בתעמולת הבחירות של ברק כראש עיריית ירושלים ואמר, שברק לעולם לא יחלק את ירושלים, מה שלא הפריע כלל וכלל לאותו אהוד ברק לדון בשלהי כהונתו עם ערפאת על חלוקת ירושלים. ומה עם אולמרט אתם בוודאי שואלים? גם הוא דן עם אבו אמזן בתקופת כהונתו כראש ממשלה על חלוקת ירושלים.
3) אריק שרון ז"ל למד היטב את אותו טריק בדיוק, וכאשר רצה לשנות כיוון שמאלה, עשה את אותו תרגיל בדיוק, כאשר לפני הבחירות אמר שדין נצרים הוא כדין תל אביב, ואילו לאחריהן הוא הורה לפנות את כל גוש קטיף.
הצירוף הזה של שמאל רמאי ושקרן, אנשי ימין מושחתים, ואנשי ימין שמחליטים לשנות כיוון בניגוד לדעת הבוחרים שלהם זו לא דמוקרטיה!!! השמאל ואנשי ימין מסוג זה במקום לשכנע את הציבור בצדקת עמדתם מעדיפים לבחור בדרך הקלה והפשוטה: לשקר ולרמות את ציבור הבוחרים לקראת הבחירות , לזכות בקולות, ואז לנקוט במדיניות הפוכה. זו לא דמוקרטיה!!! אז כל פעם שאנשי שמאל מזכירים לכם כמה שהם שומרים על הדמוקרטיה, אז תציעו להם בפעמים הבאות לשם שינוי לנסות לזכות בתמיכת רוב הציבור תוך הצגת עמדתם האמיתית בהגינות וביושר בלי שימוש בטריקים ושקרים נבזיים כאלה. לסיכום: בדמוקרטיה אמיתית כל צד מציג את עמדותיו בצורה כנה וישרה, הציבור בוחר, וכולם מכבדים את ההכרעה הדמוקרטית. לדאבוננו זה לא המצב במדינתנו: גם לא מציגים את האמת לציבור במערכת הבחירות, וגם לא יודעים לכבד הכרעות דמוקרטיות לאחר מכן.
אני באמת לא מבין את האנשים, שבוחרים לבטא את עצמם באמצעות אלימות מילולית ופיסית. מה הם בדיוק חושבים שהם ישיגו בדרך זו? אני יכול לכתוב מגילות על גבי מגילות של דברים מנומקים, הגיוניים וסדורים על מנת לבטא את עמדתי באשר למצפן הערכי והמוסרי, שהשתבש אצלנו בשנים האחרונות, ומי באמת מתייחס לכך ברצינות? כנראה שאף אחד!!! למה כן מתייחסים? לאנשים האלימים שמלבד קללות ודברי נאצה אישיים לא אומרים דבר וחצי דבר ענייני, והתקשורת כהרגלה נצמדת דווקא אליהם, למרות שהם מיעוט קטן וצעקני, וזאת מתוך כוונה ברורה להשחיר מחנה שלם של של אנשים נורמטיביים, שזועקים את זעקתם ומביעים את כאבם באופן לגיטימי.
אני כותב את הדברים בצורה הברורה ביותר: אתם גורמים קודם כל נזק עצום למחנה שאליו אתם משתייכים וזאת בשל הסיבות הבאות:
1) במקום דיון נוקב וענייני על הסוגיה שעומדת לדיון על הפרק, הדיון מוסט באופן מכוון אל האלימות שלכם, ובכך בעיקר מתרכזת תשומת הלב הציבורית.
2) אתם גורמים לכך שרוב העם יושחר באמצעות פעולתה המכוונת של התקשורת החד צדדית, ועקב כך רבים יירתעו מלהצטרף למאבק המוצדק הזה עקב החשש מכך שתוטבע בהם סטיגמת האלימות והביריונות.
מעבר לכל אתם פוגעים גם בממלכתיות הישראלית ובסמלי השלטון שלה, ובכל דבר שעוד מאחד אותנו כאן מול אויבינו הרבים כעם אחד.
כמו כן אתם פוגעים גם בדמוקרטיה ובזכותו הלגיטימית של המחנה היריב לומר את דבריו בחופשיות ומבלי חשש שתופנה כלפיו בתגובה אלימות מכוערת.
חוץ מזה יש לגנות כל סוג של אלימות בלי קשר לשאלת הרווח וההפסד.
בקיצור: כולנו מפסידים בגדול עקב האלימות הזאת שלכם. אתם אפילו פוגעים קשות בעניין שבשמו אתם נאבקים, שכן הדרך היחידה לשנות דברים לטובה במדינה היא באמצעות דיון נוקב ולא באמצעות הפיכת שולחנות ואלימות. אלימות היא אולי מפחידה, אבל לבטח אינה משכנעת. באמצעות אלימות אנחנו למעשה מרימים ידיים בתסכול ומודים שאין לנו דרך לשנות את המציאות, כי הכל בפנינו סגור, וזה כמובן לא המצב!!! הדרך לשינוי היא אומנם קשה, ארוכה, רצופת מכשולים ורווית מאבקים לא פשוטים, אך אסור שיהיו בה קיצורי דרך של אלימות. התקווה לשינוי רצוי חייבת להיות נטולת אלימות ולהיעשות עם הרבה אהבה ובלי שנאה. אני מאוד מזדהה עם אחד האבות, שהופיע בהפגנה כואבת מול בית המשפט הצבאי, ואמר את ביקורתו הקשה על כל מה שנעשה במקרה של אליאור אזרייה, וברגע שהגיעו הגורמים הקיצוניים, אז הוא ישר עזב, שכן הוא יכול היה להזדהות עם מה שהם עושים. האב הזה מייצג את רוב העם הנורמטיבי והערכי, שבד"כ מתעלמים ממנו, ולא המיעוט האלים והקיצוני שזוכה ל-100% רייטינג בתקשורת. אביא לכם דוגמא ממחישה מתחום החינוך. בכל כיתה יש תמיד 3-4 תלמידים מופרעים, שעושים בלאגן ורעש ונשמעים כמו גדוד שלם. האם הם מייצגים את כל הכיתה? האם כל הכיתה מכילה אך ורק ילדים מופרעים? למתבונן מבחוץ ע"פ עוצמת הרעש אפשר לחשוב שכן, אבל במציאות זו כמובן לא התמונה הנכונה. זו בדיוק המניפולציה המכוערת, שעושה לכולנו כאן התקשורת תוך ניצול הנוכחות של המיעוט האלים והקיצוני הזה, שמשתוקק לקבל את ליטרת הפרסום שלו, ופוגע קשות במאבק צודק וערכי מאין כמותו.
ביום שישי נתקלתי ברשתות החברתיות בפוסט שכתב חייל אמיץ (דרור זיכרמן) שיחד עם חברו אורי מילאו את כל הפקודות הנדרשות, קיימו בקפדנות את כל הוראות הפתיחה באש כנקוב בספר, ובסופו של דבר הוא נפצע קשה, ואילו חברו, מפקדו נהרג מהמחבל שהתפוצץ עליהם. פוסט זה מטיח ביקורת נוקבת וקשה על כל ההתנהלות במקרה של אליאור אזרייה. טוב.....אז עכשיו תגידו לי בבקשה? מי מייצג את רוב העם והציבור? המיעוט הקיצוני והאלים או אותו חייל גיבור, שכתב את הפוסט הזה? ברורה לכם התשובה!!! ובכל זאת בתקשורת אתם תשמעו לרוב רק את המיעוט הקטן והאלים. ברצוני לצטט קטעים מתוך מה שכתב אותו חייל בדם ליבו: "אחרי שנים של פציעה כל ערב חוזר אליי האירוע הזה מחדש. פעלתי לפי ההוראות. לא יריתי במחבל, כי לא היה זיהוי וודאי, רציתי מאוד לירות בו, אבל אורי שהיה קפדן לא אישר לי, ושנינו שילמנו מחיר קשה מאוד, הוא בחייו ואני בבריאותי. כל זאת בגלל שפעלתי לפי הוראת הפתיחה באש, ולמרות שממש רציתי לירות במחבל, לא יריתי, כזה אני, לא מפר פקודות. למה אני משתף זאת? כי נמאס לי, אני מתוסכל מאוד ממה שקורה במדינה שלנו בחודשים האחרונים. כבר חודשים (הערה שלי- מאז החל גל טרור הסכינים) שחיילי צה"ל מתמודדים עם דילמה, האם לנטרל, האם לוודא הריגה, וכל פעם אותם פרשנים בערוצי הלטלויזיה השונים דנים ביניהם לאיזה חברה הפכנו להיות. האירוע שקרה בשבת הוא מבחינתי השיא. חייל יורה במחבל ומוודא הריגה, ובכל כלי התקשורת מפרסמים "תמונת זוועה" של "הוצאה להורג", כאילו שהחייל הוציא להורג סתם עובר אורח תמים שלא עשה דבר. והמערכת הצבאית? מתנערת ממנו. בכל מקום מנסים להיות יפים. אומרים שאלו לא הנהלים של הצבא, שצה"ל לא מוציא להורג. נכון חייל צה"ל לא מוציא להורג. חייל צה"ל מוודא הריגה במחבל. אותו מחבל גם לבש מעיל עור ביום חם. אותו מחבל גם עשה תנועה עם היד, כאילו הוא הולך להפעיל מטען. החייל לא הרג אזרח תמים. הוא הרג אדם עם אמצעים וכוונה לרצוח חיילים או ישראלים אקראיים. הנהלים שמדברים עליהם בצה"ל הם בדיחה, בדיחה גרועה מאוד. אז תספרו עד כמה בצבא שלנו הומאני, אבל לפני שתדברו על נהלי פתיחה באש, תזכרו שבגלל אותם נהלים, אורי איננו, ואני נשארתי פצוע קשה והלום קרב".
לסיכום החייל הזה מבטא בדיוק את מה שאני חש: מדובר במאבק על ערכיה המוסריים של מדינת ישראל ביחסה כלפי צבאה, עמה ואזרחיה, לאף אין כאן מונופול בנושא זה, והחייל הזה הוא לא פחות ערכי ומוסרי מאשר כל יפי הנפש מסביב שקיבלו על עצמם משום מה , מבלי שאף אחד הסמיך אותם לכך, זכות בלעדיות לשפוט ולקבוע בענייני מוסר. ואני שואל: מי מינה אתכם לכאלה שיטיפו לנו מוסר בעניינים שכאלה, ומי קבע בהכרח שהדברים שאתם אומרים בשם אותם ערכים הם בהכרח נכונים ועלינו לקבלם ללא עוררין "כתורה מסיני"? לאף אחד אין מונופל פה על כלום, וכל דבר צריך להיות נדון באופן ענייני ושקול.
כמו שאין חצי הריון, כך אי אפשר באמת לנצח במלחמה כנגד הטרור בכפפות של משי, כאשר מאמצים את חוקי המוסר החלים בתקופה של שגרה ושלום גם לתקופה זו של מלחמה. אנחנו צריכים להחליט האם להיות מוסריים בעיני העולם והפלסטינים (לא שזה עוזר לנו במיוחד!!!!!) תוך נכונות לספוג ולשלם את מחיר הדמים הכואב הזה עוד זמן ממושך ביותר או שאנחנו מחליטים להיות מוסריים בראש וראשונה כלפי עצמנו תוך נקיטת צעדים דרסטיים וחסרי תקדים בהשוואה לצעדים חסרי היעילות שננקטים כיום וזאת על מנת לא רק להכות בטרור עצמו אלא בכל הסביבה הרעיונית שתומכת בו ומסייעת לו, וזאת יש לעשות בלי בירוקרטיה מיותרת ומשפטיזצייה מעכבת. למה אני מתכוון?
1) קודם כל צריך להוציא כמה שיותר מהר את המילה נטרול מהלקסיקון של המלחמה בטרור. היעד צריך להיות לחסל כל מחבל בזמן האירוע הפח"עי ולוודא את הריגתו לאחריו. מחבל שבא להרוג אותי, אותך, אתכם ולמעשה את כולנו (כל יהודי חייב לחשוב כאילו מדובר בבני משפחתו שנרצחו ושזו לא רק ידיעה חדשותית בתקשורת, שרחוקה ממנו!!!) הוא לא צריך לקבל יחס סלחני של נטרול, ואם חלילה קרה האסון ומחבל כלשהו לא נהרג במהלך הארוע (כאן צריך להקים וועדת חקירה, שתוכיח שהנסיבות לא הצדיקו לחסל אותו!!), אז המדינה צריכה לגזור עליו עונש מוות ולהחיל את החוק של עשיית המשפט על הנאצים ועוזריהם גם על הטרוריסטיים הללו. אני לא רוצה שבתי הכלא שלנו ישרצו במחבלים, שרצחו אותנו, ושאנחנו נממן את שהותם במתקני הכליאה. מישהו שאל בכלל את דעתכם, האם אתם מוכנים שכספי המיסים שאתם משלמים יילכו לצורך מימון מטרה מתועבת כזאת? לא רוצה לממן שהות שלהם בבית הכלא ולא רוצה לממן להם טיפולים רפואיים. מקומם לא בבית הכלא או בבית החולים אלא בבית הקברות. נקודה. ככה בדיוק צריך לעשות לבני העוולה שרוצים לרצוח בנו ולהשמיד את עמנו ומדינתנו. איזו איוולת זו שאנו מממנים את האויבים הרצחניים שלנו ובשם ערכים מוסריים מעוותים כל כך!!! איזו איוולת זו שהם נשארים להינות ממנעמי החיים לאחר שהם רצחו אותנו, ואנחנו עוד משלמים על זה!!! תגידו לי, בבקשה, באיזה עולם הפוך אנחנו חיים בדיוק????? הרצחת וגם ירשת????
2) ובאשר לסביבה התומכת טרור היא חייבת להיות מגורשת מפה לאלתר!!! מקומה ברצועת עזה ולא כאן!!! לא רוצה בתומכי טרור, שמסתובבים לנו פה בין הרגליים בחופשיות ושמתבטאים בלי כל חשש בשם חופש הביטוי האנרכיסטי כאן. הם בעיניי לא פחות מסוכנים מהמחבלים עצמם, שכן הם מהווים עבורם את החממה החברתית, שנותנת להם רוח גבית, הם מחפים עליהם ואפילו מסייעים להם ישירות במקרים מסוימים. טוב..... אז עכשיו יקומו להם כל אנשי המוסר הצבוע והמזויף ויגידו לי: "היעלה על הדעת לגרש מפה כ"כ הרבה אנשים? כיצד זה יצטייר בעולם ובתקשורת? ומה עם זכויות האדם?" ואני עונה להם כהרגלי בלי שום חשבון ובאופן הישיר ביותר שיכול להיות: אתם צריכים להחליט או המשך הטרור הזה במשך שנות דור או צעדים דרסטיים כנגדו. ההחלטה היא בהחלט לא פשוטה, זו לא החלטה של קוציל'ה מוציל'ה, אבל צריך להחליט!!! ההחלטה שלכם, הבחירה שלכם, והאחריות היא שלכם על כל מה שיקרה כאן בשנים הבאות!!! ואתם יודעים מה? אני בכלל לא מודאג, ויש לי את כל הסבלנות שבעולם. בסופו של דבר אנו נגיע לזה. זה הכל עניין של זמן ותהליכי הבשלה פנימיים בתוכנו. יש לזכור כי המציאות לא עוצרת לרגע והיא כל הזמן משתנה, ואם לא נגיע לתובנות הללו בכוחות עצמנו, אז המציאות תגרור אותנו לשם בכוח, בין אם נרצה בכך או לא. כיום אנו נמצאים בפתחו של עידן חדש בזירה הבינ"ל, שככל הנראה מבשר כסנונית ראשונה את השינוי המיוחל שצפוי להתרחש בכל העולם וסביר להניח גם אצלנו. נכונות הדברים שאני כותב תיבחן לא במשקפיים של היום אלא במשקפי העתיד הקרוב והרחוק יותר.
בעקבות הרצח הטרוריסטי המזויע של הצוערים בירושלים מצאו לנכון פולטיקאים רבים להסתער בשצף קצף, בעברת זעם ובכעס גדול על "גיבורי המקלדת", שהעזו לרמוז על השפעה שלילית של פרשת אלאור אזרייה על מה שהתרחש בירושלים. אחד מהם כינה אותם לא פחות מאשר בכינוי "עוכרי ישראל", והשני מהמחנה, שמטיף לנו כל הזמן לשיח תרבותי ונעדר אלימות השתמש כלפיהם בביטויים מיניים פוגענים ומעליבים במיוחד, שאני לא מוכן לתת להם ביטוי כאן. במקום להתייחס באופן ענייני למה שנאמר ונכתב, הם העדיפו לנהוג בצורה רגשית ומתלהמת, כי זה כל כך עיצבן וקומם אותם. הכול טוב ויפה, אבל יש רק בעיה קטנה אחת. אתם יודעים מהי? מי שאמר את הדברים באופן מפורש לא היה איזה שהוא "גיבור מקלדת", שקל מאוד להתנפל עליו ולשסע אותו לגזרים, אלא לא אחר מאשר אותו מורה דרך, שהיה הראשון להגיב ולחסל את אותו מחבל. הוא בניגוד לאותם פוליטיקאים כן היה בשטח, ומן הראוי לפחות להקשיב בכבוד גם למה שהוא אומר (אפילו אם לא מסכימים לדעתו). בכל זאת הוא חיסל מחבל. לא???? אז אומנם אתמול הוא חזר בו מהדברים הללו, וטען שהם נאמרו בסערת רגשות, אך גם לאחר הלחץ הציבורי הכבד, שבו אני מניח שהוא היה נתון, הוא המשיך עדיין לדבוק בכנות וביושר בתחושתו הכללית, שמשהו בכל זאת לא היה תקין כאן. הוא לבטח רומז לכך שהוא היה הראשון שהגיב, למרות שהיה מצויד רק באקדח ולא בנשק הרבה יותר משמעותי. אז אומנם לאחר מכן גם חיילים וחיילות נוספים הצטרפו לירי, אבל האם לא ראוי במקום להתלהם ולהשמיץ לבדוק מבחינה עננינית נטולת רגשות מדוע נוצר הפער הזה בזמן התגובה בין הירי שלו לירי של שאר החיילים? גבירותיי ורבותיי, הרי מדובר פה על שניות יקרות מפז, שבמקרים רבים יכולות להיות ההבדל בין חיים למוות!!! אז זה לא ראוי לבדיקה ולהתייחסות??
האם פרשת אליאור אזרייה קשורה לזה? לא נראה לי שהחיילים בזמן האירוע חשבו בכלל על פרשת אזרייה. הם היו עסוקים אך ורק בדבר אחד: להגיב לאירוע. חלקם חתרו למגע עם המחבל, וחלקם האחר, כפי שראינו בצילומים חיפש מחסה (זו עובדה ולא עמדה שיפוטית או ביקורתית). אז מדוע בכל זאת אזרח הצליח להגיב במהירות גדולה יותר מאשר החיילים? ייתכן שזה קשור לכך שהוא מבוגר ומנוסה יותר, והם צעירים בלתי מנוסים. ייתכן שזה קשור לעובדה שהם לא היו לוחמים בהכשרתם בניגוד אליו, וייתכן שזה גם קשור לשימוש בצבאי במונחים של נטרול מחבלים במקום חיסולם. למה הכוונה? כאשר חייל מונחה לחסל את המחבל, אז אין לו שום התלבטות, והוא פועל באופן אינסטנקטיבי ובמלוא כוח האש על מנת לבצע את המשימה הזאת, אבל כאשר אומרים לחייל רק לנטרל, אז הוא מתחיל לחשוב, כיצד בדיוק כדאי לי לירות בו על מנת לנטרל אותו? המחשבה הזאת גוזלת זמן יקר של שניות, ואולי בכך ניתן להסביר את הפער בין אזרח, שפחות מושפע מהדוקטרינה הצבאית של נטרול מאשר החיילים עצמם, שכל הזמן מפמפמים להם נטרול במקום חיסול. רוצים דוגמא אחרת? בבקשה!!! המחבל של בזק שדרס אנשים בירושלים נורה פעם אחת, נפל, ואז שוב קם, נורה פעם שנייה, נפל, ואז שוב קם, ורק בפעם השלישית או הרביעית הוא נוטרל סופית. האדם שירה בו כל כך הרבה פעמים על מנת לנטרלו, היה עסוק במחשבות, כיצד לנטרל אותו, ולכן הגיב כך. לעומת זאת אם הוא היה יודע שיש לו גיבוי לחסל אותו על המקום, אז הוא היה יורה עליו במלוא כוח האש בבת אחת. אז אומנם במקרה של המחבל מבזק לא נגרמו אבידות נוספות בנפש, אבל אלה הן בדיוק השניות החסרות בין נטרול לחיסול, שיכולות לגרום לטרגדיה גדולה מעין זאת, כפי שהתרחשה בירושלים. רוצים דוגמא הפוכה? בבקשה!!! זה פורסם בישראל היום: חייל צה"ל (לא זוכר את השם) הותקף על ידי מחבל, נאבק בו ובסופו של דבר חיסל אותו. לאחר מכן הועלו טענות, שהוא לא נהג כשורה ואולי יש להעמידו לדין. החייל הזה נקלע למשבר נפשי קשה, ובסופו של דבר התאבד. נעמי שמר ז"ל למרות רתיעתה מעיסוק בענינים פוליטיים לא יכלה להתאפק וכתבה שיר מחאה נוקב על המקרה הזה.
לסיכום: פרשת אזריה לא קשורה באופן ישיר לפיגוע הנוראי הזה בירושלים, אבל בעקיפין מושגי הנטרול הפסולים, שהשתרשו בצבא, הם ניצבים גם בפיגוע בירושלים וגם במרכז הויכוח הערכי והמוסרי בפרשת אזרייה וכן במקרים רבים ונוספים, שכן פרשה זו לא הייתה באה לעולם בכלל, אם החיילים בשטח היו מונחים לחסל את המחבל הזה במכת האש הראשונה במקום רק לנטרל אותו. יתר על כן המפקדים בשטח בפרשת אזרייה לא נהגו כפי שצריך על מנת למנוע את מה שקרה (לא סגרו את הזירה, לא הזהירו את החיילים שאין לירות באותו מחבל, שכן הוא כבר לא מהווה סכנה, ושהם עלולים לשלם מחיר כבד, אם יעזו לירות). ולאחר קרות האירוע הם התחמקו מאחריותם הפיקודית, והטילו את הכול הכתפיים הצרות של החייל הזה ומשפחתו. צר לי מאוד להגיד את זה: אבל ככה לא מצופה ממפקדים בצה"ל לנהוג כלפי החיילים שלהם בשגרה ובמיוחד בזמן מלחמה על הבית. לעומת זאת אני מצדיע לחיילים הפשוטים ולאזרחים הכואבים, שרחוקים מפוליטיקה קטנה, שהתגייסו ונתנו יד. אתם בעיניי משקפים את הערכים הנכונים שצריכים להיות הן בחברה והן בצבא העם.
הנושא הבא, שבו אני רוצה לדון בו איתכם נקרא בשם: קדושת הממלכתיות. מהי הממלכתיות? זהו היחס שאנו מגלים כלפי מוסדות וסמלי השלטון השונים, שמייצגים אותנו. למה הכוונה? לכל רשויות המדינה: הכנסת, הממשלה, בית המשפט, מוסד הנשיאות, הצבא, המשטרה ועוד. בין אם נרצה או לא, בין אם דבר מה מוצא חן בעינינו או לא, כל מוסדות השלטון הללו מייצגים כל אחד ואחד מאיתנו, כך שכל ניסיון לפגוע בהם או להוריד אותם מערכם מהווה למעשה פגיעה אישית בפרצוף של כל אחד ואחד מאיתנו. יש להפריד בין ביקורת לגיטימית על מוסדות השלטון, שיכולה להיות גם נוקבת וקשה לבין ניסיון לקעקע אותם. צריך לזכור שהממלכתיות היא הדבק, שמחזיק אותנו יחד כאן כמדינה אחת וכעם אחד, ומכאן גם חשיבותה הרבה לכולנו. מהו מבחן הממלכתיות? שעת המבחן באה דווקא באופן התנהלותנו במצבים שאנו לא מסכימים עם פעולה כלשהי, פעולות כלשהן או מדיניות כלשהי של מוסד שלטוני כלשהו. זו לא בדיוק חוכמה גדולה לנהוג בממלכתיות, כאשר היא תואמת כמו כפפה ליד להשקפותינו האישיות. ומה באשר לגישות אנטי ממלכתיות מסוכנות? למה הכוונה? למשל, גישה שאומרת, שאם השלטון לא נוהג ע"פ השקפותיי ("גנבו לי את המדינה" "זו מדינה של מנשקי מזוזות") אז זו כבר לא המדינה שלי, זו גישה אנטי ממלכתית מוהבקת, שיש להוקיע אותה בלי קשר לאיזה מחנה אתה משוייך. כנ"ל לגבי אנשים שמחליטים לפרוש מעשייה או לעזוב את הארץ, כאשר משהו לא נראה להם, במקום לבחור להישאר להיאבק על דעותיהם כדי להביא לשינוי מבפנים. דוגמאות לגישות אנטי ממלכתיות ניתן למצוא בכל קצות הקשת הפוליטית, כולל אצל נבחרי ציבור. למשל, גישה שאומרת, שאני כבר לא אתגיס לצבא בגלל ההתנהלות של המפקדים בפרשת אזרייה או למשל גישה הפוכה, שאומרת, שאני לא אתגייס לצבא בגלל "הכיבוש" (בוקר טוב ישראל!!! לילד הזה קוראים בשם יהודה ושומרון!!! עכשיו תלחצו ידיים ותגידו נעים מאוד להכיר!!!!). באמצעות גישות אנטי ממלכתיות כאלה אנו מפלגים את עצמנו, קורעים את עצמנו לגזרים ומפוררים את הבית מבפנים. אז תגיד לי בבקשה, מה אני אמור לעשות, כאשר פעולה שלטונית כלשהי לא נראית לי? מותר לבקר בחריפות, מותר לנסות לשכנע בתקווה שהמדיניות תשתנה, אבל בשורה התחתונה ובסופו של יום, כאשר השמש שוקעת יש לדעת לכבד גם הכרעות שלטוניות, שלא מקובלות עלינו ולפעול בהתאם להן.
רק לאחרונה יצאתי בביקורת עניינית חריפה כלפי דוקטריננת הניטרול הצבאית, שגורמת, לדעתי, לתופעות שלילות ביותר של בריחה פיקודית מאחריות, כסת"ח, שיבוש במצפן הערכי והמוסרי שלנו כחברה במלחמתנו המוצדקת כנגד הטרור הנפשע, הססנות מחשבתית מחשש מפני העמדה לדין או בגלל חוסר גיבוי במקרה של טעויות בשיקול דעת ומהירות תגובה איטית יותר, שעלולה רק לגרום לנזקים נרחבים יותר לכוחותינו. כתבתי את הדברים בתקווה ובתפילה שמישהו יקשיב , ואולי ישתכנע, לא השתלחתי באף אחד ולא חיפשתי "אשמים" וכתבתי באופן ענייני והגיוני. אז מה יקרה, אם שום דבר לא ישתנה??? במקרה כזה אין ברירה וכולנו כאן כפופים לאותה דוקטרינה של נטרול של הרשויות ומחויבים לפעול על פיה בשטח, גם אם התחושה שלנו היא מאוד מאוד לא נוחה בהקשר לכך. זו הממלכתיות: לנסות להשפיע ולשנות תוך שיתוף פעולה עם המוסדות השלטוניים ולא תוך כדי התעלמות מהם או תוך הפעלת גישה מסוכנת של "כל איש יעשה ככל העולה על רוחו".
דוגמא נוספת: אפשר לבקר בחריפות את ראש הממשלה על דרכו וגם על אופן התנהלותו האישית, אבל צריך לעשות את זה בצורה מכבדת ועניינית ואסור להגיע למצבים של השתלחות אישית אנטי ממלכתית, וזאת משום שאנו מכבדים את מוסדות השלטון כולם, וזה לא רק העניין של האדם, שממלא את אותו תפקיד רם ונישא אלא מדובר כאן על עצם הכבוד המינימלי לתפקיד עצמו.
דוגמאות נוספות לממלכתיות נדרשת מכולנו: רצח רבין ז"ל שפגע קשות לא רק במחנה שלו אלא גם באלה שהתנגדו בחריפות לדרכו, אמירות קשות, שנאמרות על בג"ץ, אמירות קשות המושמעות כלפי הרמטכ"ל או כלפי נשיא המדינה.
לסיכום: אנו מחויבים מצד אחד לנהוג בהדרת כבוד ובדרך ארץ כלפי כל מוסדות השלטון, ולהיזהר מאוד בלשוננו, שכן הם מהווים את המראה שלנו לטוב ולרע, אך מצד שני אסור לנו בשל כך לשתוק, כאשר אנו רואים דברים, שמקוממים אותנו, וחובה עלינו להביע את דעתנו בחופשיות, בהתמדה וללא הפסקה מתוך ניסיון כנה ואמיץ לשכנע ובסופו של דבר להביא לשינוי כיוון. ובלי קשר לעניין הממלכתיות: רצוי שננהג כך גם בינינו לבין עצמנו בהתנהלותנו היום יומית באמצעות טיפוח תרבות שיח מכבד של הקשבה בינינו לבין עצמנו.
אני רואה התבטאויות של אנשי אופוזיציה מהשמאל כנגד ראש המשלה, ואני פשוט נדהם ומזועזע לחלוטין!!! הם מתארים אותו שם דיקטטור פאשיסט, שהורס כל חלקה טובה במדינה או שמסכן אותה. הם מוסיפים ואומרים, שהוא חסר כל חוט שדרה ערכי, ושכל מה שחשוב לו זה שרידותו והשמירה על הכיסא. אז מה אתם אומרים??? כדאי להוציא את האף החוצה לנשום קצת אוויר? אולי בכלל מסוכן שם בחוץ???? אולי אם נעז לצאת החוצה אז משטרת השטאזי או הקגב או משמרות המהפיכה של נתניהו "הדיקקטור" יסתערו עלינו ויעלימו אותנו במרתפים החשוכים והאפלים? ואז אני מעז (כמה שאני גיבור: נא למחוא לי כפיים. בפקודה!!!) לצאת החוצה, מרחרח ומגשש מסביבי, ומגלה להפתעתי שבסך הכול "בדיקקטורה" של נתניהו זה לא כל כך נורא. ושיא ההפתעה: אני רואה בחוץ גם אנשי שמאל, שלאחר שכתבו את הפוסטים הזועמים והכועסים שלהם על נתניהו "הדיקקטטור", הם יוצאים להם לעיסוקיהם ולבילוייהם שמחים וטובי לבב ללא כל דאגות מהאח הגדול. אז תגידו לי בבקשה זה דיקקטור? (אולי דיקטטור דמיקולו). טוב.... הציניות שלי התחילה להימאס אפילו על עצמי, אז בואו נעבור לפינת הרצינות (בשבילה הרכבתי את המשקפיים המיוחדים שלי), ושם אני אשאל אתכם "ברחל בתכם הקטנה" את השאלה הבאה: האם לא קצת הגזמתם? האם לא איבדתם את שיקול הדעת ויצאתם מפרופורצייה הגיונית בתיאורים המפלצתיים שלכם? האם השנאה שלכם היא כל כך עזה עד כדי כך שאתם מוכנים לתת יד לדמוניזציה פרועה ומשולחת כל רסן כזאת כלפי ראש ממשלה מכהן במדינת ישראל?
אז אומנם נתניהו אינו טלית שכולה תכלת, ויש הרבה אלמנטים בהתנהלותו האישית שהם לא מוצאים חן בעיניי, אבל בחייכם, כאן הגזמתם לחלוטין!!! הרי היו ראשי ממשלה הרבה יותר גרועים מבחינה ערכית ומוסרית, והם לא זכו ממכם ליחס שלילי כזה בעוצמות כאלה ובאינטנסיביות בלתי נגמרת כזאת (זה כמו סרט שחוזר על עצמו כל יום במשך שנים). אני לא חושב שאי פעם בתולדות מדינת ישראל זכה ראש ממשלה מכהן ליחס מחפיר כזה. יתר על כן אני חושב שגם בזירה העולמית לא תמצאו אח ורע להתנהלות מעין זו כלפי מנהיג כלשהו, וזה ישר מעביר אותי לשאלה הנגזרת באופן טבעי מכך: מה לעזאזאל קורה כאן מתחת לאף של כולנו? וממה לכל השדים והרוחות זה נובע?
כדי לתת תשובה לשאלה המטרידה הזאת צריך להיכנס למנהרת הזמן ולחזור אחורה לשנות הקמת המדינה, כאשר היא נשלטה ללא עוררין ע"י מפא"י. מפא"י דאגה לא רק להחזיק ברסן השלטון אלא גם לקבע את עצמה באמצעות אנשי שלומה בכל מוקד חשוב של התרחשות ופעילות באמצעות הפנקס האדום, ואז התרחש לפני ארבעים שנה המהפך הבלתי
אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים על נתניהו, אבל אתם לא יכולים להתכחש לעובדה שהוא בן אדם חזק במיוחד, אם הוא מסוגל לא רק לא להישבר מכל מה שקורה כאן, אלא אפילו לתפקד. תחשבו טוב טוב מול מי הוא עומד: מול תקשורת עוינת, שבכל יום יורדת עליו קשות הן בחדשות והן בתוכניות הסאטירה, מול חברי כנסת מתלהמים מהשמאל שאיבדו כל חוש של פרופורציה של והיגיון, מול אנשי תרבות שמפנים את הרעל שלהם כלפיו כל הזמן, מול הצביעות של הרשות הפלסטינית, מול הרשע של איראן, חזבאללה, חמאס, ודעאש, מול מה שמתרחש בזירה הבינ"ל בשנים האחרונות ביחס כלפי ישראל, וגם מול הממשל של המעצמה החזקה ביותר בעולם, והבן אדם הזה לא רק מתגונן אלא גם יוזם ופועל לייצג את מדינת ישראל ולהציג את עמדת ישראל הצודקת מבחינה מוסרית והנכונה מבחינה עובדתית גם באו"ם גם בקונגרס האמריקאי ובכל מקום אחר בעולם. אז מה מאפשר לנתניהו לעמוד מול כל הלחצים הפנימיים והחיצוניים האדירים הללו בהצלחה ולא להתקפל? ככל הנראה עולם ערכי מגובש ביותר ואמונה יוקדת בצדקת הדרך. לא אגזים אם אומר, שאני לא חושב שאפשר למצוא בעת הזאת מנהיג חזק, בעל שיעור קומה ועמיד ללחצים כמו נתניהו. אז אומנם נתניהו איננו מושלם, וגם לי יש טענות כלפיו, אבל חשוב לי במקביל לאזן את התמונה המעוותת, שמצטיירת בתקשורת באשר אליו ולומר בצורה הברורה ביותר שיכולה להיות, שמבחינת דבריי אלה מהווים את המהות החשובה לעם הזה, זו מהות שהוזנחה לחלוטין ע"י התקשורת, שכן היא במקום להיות אובייקטיבית היא בחרה צד, וזאת מעצם היותה חלק בלתי נפרד מאליטת הפנקס האדום הנלחמת להפיל ראש ממשלה מכהן בישראל רק בגלל שהוא לא מוכן לתת לה יד ורגל בניהול המדינה.
שמעתי שאביב גפן הציא שיר חדש שנקרא בשם "לעצור את הפאשיזם". תתפלאו אבל אני מסכים אתו: סוף כל סוף קם לו אדם אמיץ ודעתן שרוצה לשים קץ להתנהלות הפאשיסטית של אליטת הפנקס האדום, שטרם (כבר עברו ארבעים שנה!!!) הבינה והפנימה שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית ולא "בדמוקרטיה עממית" בסגנון של סטאלין.
הוגה דעות בשם דקרט אמר שאדם, שרוצה לחפש את האמת הפנימית שלו מן הראוי שלפחות פעם אחת בחייו יעמיד בספק את כל אמונותיו, תפיסותיו, ערכיו ואת הדרך שבה הוא מסתכל על החיים. וכאן נשאלת השאלה הבאה: האם זו בכלל דרישה, שהציבור יכול לעמוד בה? כמובן שלא!!! מדוע? כי בני האדם אינם מסוגלים להכיל מבחינה רגשית ונפשית את ההתמודדות עם הדברים במידה ויתברר שהם אכן נכונים. ההשלכות של הדברים עלולות להיות קשות, להרוס את עולמם הפנימי של אותם אנשים, ולכן הם יעדיפו שלא להתעמק יותר מידי בכך, לא לחשוב יותר מידי על כך, וחלילה לא לגלות ספקות כלשהם באשר לחייהם ולאופן התנהלותם. הם כמובן יאמצו בחום כל פיסה של מידע, שתומכת בדרכם, וימצאו כל הצדקה אפשרית על מנת לתרץ ולשלול לחלוטין כל מידע עובדתי שלכאורה סותר אותה. עכשיו אתם לבטח מבינים למה אין סיכוי שבני האדם יגיעו לידיעת האמת המוחלטת (כי הם פשוט פוחדים מהשלכותיה ועקב כך מסתבר שהם גם לא אוהבים אותה במיוחד), ומדוע היא שמורה אך ורק לאל היושב במרומים. מכיוון שהדרישה מהאדם להעמיד למבחן הספק את כל עולמו הפנימי היא מופרזת, מוגזמת וחסרת כל בסיס הגיוני, אז נשאלת השאלה הבאה: מה בכל זאת ניתן לדרוש מהאדם מבחינת גזירה, שכן ניתן לעמוד בה??? ניתן לדרוש מהאדם לגלות ספקנות נבונה באשר לחלק מהדברים שהוא חווה בחייו ולא למהר לקבלם "כתורה מסיני" מבלי לבדוק אותם לפני כן. בדרך זו אומנם לא נוכל להגיע לידיעת האמת המוחלטת, אבל לפחות נוכל לנסות להתקרב אליה עד כמה שניתן. חוץ מזה אדם לא צריך להגיע למצב שהוא נזכר רק פעם אחת או כמה פעמים בודדות בחייו להעמיד את הכול במבחן הספק. במקום זאת עדיף לו לאדם להעמיד במבחן הספק כל פעם משהו קטן אחד ולעשות זאת לא באופן חד פעמי אלא בתדירות גבוהה יותר או אפילו כחלק משגרת חיים שלו. (במקום הכל בפעם אחת, חלקים חלקים ובאופן שגרתי ולא חד פעמי).
הציטוט הזה של דקרט הופיע בתחילת תוכנית תחקיר טלוויזיונית, שעסקה ברצח המזעזע של תאיר ראדה ז"ל ובהרשעתו של רומן זדורוב במעשה. וזו התובנה שלי באשר למקרה המזעזע הזה תוך התייחסות מפורשת למשפטו של דקרט: כאשר האדם לא מעמיד למבחן מידי פעם את הדברים שבהם הוא נתקל בחיי היום יום, אז לא נוכל לבוא אליו בטענות ובתלונות, שכן אלה הם חייו, וזו אחריות שלו כיצד בסופו של דבר הוא בוחר להתנהל בהם, אבל מה קורה כאשר מדובר בגופים גדולים, חזקים ועוצמתיים שפועלים בצורה מקובעת כזאת ללא כל מחשבה ויצר ספקנות טבעי? זהו מתכון לטעויות נוראיות, לטרגדיות אנושיות ולעשיית עוולות של ממש. אני ממליץ בחום לצפות בתוכנית הזאת על מנת להיחשף גם לצד השני של המטבע בסיפור הזה. לא נוכל אף פעם להתקרב אל האמת, אם לא ננסה מידי פעם לצאת מאזור הנוחות שלנו לעבור לצדו השני של המטבע ולנסות ולחוות את הדברים משם ישירות. היצמדות עיקשת לצד של המטבע, שאליו אנחנו שייכים, עלול להפוך אותנו למקובעים מבחינה מחשבתית ושטופים בסטיגמות ובדעות קדומות חשוכות ושקריות במיוחד באשר לכל מה שמתרחש לו בצד השני של המטבע. כאשר גופים גדולים, עוצמתיים וחזקים במיוחד נדבקים במחלה הזאת, אז זה עלול לפגוע לא רק באנשים פרטיים אלא זה גם מסוכן לדמוקרטיה עצמה, שכך גופים כאלה מתנהלים באופן שיטתי במדינת ישראל. כאשר טיפש או חלש טועה, אז צצים ישר החכמים ומעמידים אותו על טעותו, ומי יעז להעיר לחכמים ולחזקים, כאשר הם טועים? מכאן שטעות של אדם חכם/ חזק היא הרבה יותר מסוכנת, שכן לרוב אנשים מעדיפים לא לבקר אותם, תזכרו את הדבר הבא: אפילו האדם החכם ביותר עלי אדמות יהיה חשוף לטעויות גדולות אם הוא לא ייתקל במהלך חייו בביקורת עניינית וייאלץ להתמודד איתה בכנות, בפתיחות, ביושר ובאומץ לב, וזו המהות הפנימית של הדמוקרטיה או לב העניין.
כעת ברצוני להתייחס לפרשת נתניהו- מוזס. בראשית דבריי- הבהרה חשובה: הדברים שאני הולך לכתוב כאן נשענים ומבוססים על מה שפורסם עד כה בתקשורת. מכיוון שאני מניח שבפרשה מביכה זו עוד יצוצו להם פרטים מסעירים נוספים, ככל שהזמן יחלוף, הרי שזה כשלעצמו באופן טבעי יכול גם לשנות את התמונה. כך אני רואה את פני הדברים נכון לשעה זו:
1) עיתונות: מה שקרה כאן זה בגדר רעידת אדמה איומה ונוראה!!! במסגרת דבריי רשמתי לא אחת עד כמה העיתונות היא חד צדדית ומוטה, עד כמה היא מנסה לשנות את המציאות ולעצב אותה ע"פ תפיסותיה במקום לשקף אותה במלואה, עד כמה היא נוטה לשים דגש רק על חצי האמת שנוחה לה תוך התעלמות מכוונת מעובדות שלא מתאימות לבגד שאותו היא מנסה להלביש את כולנו, ועד כמה היא מהווה חוליה מרכזית במסע מתוכנן ומאורגן מראש של אליטת הפנקס האדום להפיל בצורה לא דמוקרטית ראש ממשלה מכהן במדינת ישראל, והנה באו ההדלפות של השיחה בין שני האישים והוכיחו בתוכנן, עד כמה הדברים נכונים. הרי מוזס בכבודו ובעצמו מודה שם שהתקשורת היא חד צדדית ונוטה לכיוון אחד, שכן אחרת במקום לדבר עם נתניהו ברצינות על כוונה להכניס שינויים מרחיקי לכת בעיתון (רעידת אדמה של ממש- כך אמר מוזס בעצמו) אז הוא היה דוחה על סף את דברי נתניהו ואומר שהם לא נכונים ולא משקפים את המציאות, ולבטח לא מסכים לשתף פעולה איתו בכך. אז ידענו גם ידענו מראש את כל הדברים הללו, כתבנו גם כתבנו על כך, ואמרנו גם אמרנו זאת זמן רב לפני שהפרשה הזאת יצאה לאוויר העולם, ובכל זאת מה חדש כאן תחת השמש? באמצעות ההדלפות הללו התוודענו בפעם הראשונה למימדי השחיתות הקיימים בתקשורת הישראלית. האם זה רק "קצה הקרחון" ושגרת עבודה בעוד מקומות או שמא זו התנהלות חריגה??? זו סוגיה המחייבת בדיקה!!! המחשבה שהתקשורת תכתוב על אדם כלשהו (לא רק נתניהו) דברים שליליים או דברים חיוביים בהסתמך על שיקולים לא ענייניים ועל סמך דילים, שנרקמים בחדרי חדרים היא מזעזעת ומחלחלת. המחשבה שאדם כלשהו יזכה לתשומת לב שלילית או חיובית בתקשורת אך ורק בגלל שעיתונאי כלשהו אוהב אותו או שונא אותו ברמה האישית היא מזכירה התנהלות במשטרים חשוכים ודיקטטוריים. המחשבה שמעשים לא ראויים לא יפורסמו אך ורק בגלל שהתקשורת שומרת על יקיריה ועל חביביה כמו על אתרוג היא דבר שקשה להתרגל אליו ולקבלו, שכן בדרך זו התקשורת הופכת ליחצ"נות חצר (שלילית או חיובית) של מושא כתיבתה.
איפה היושרה והכבוד העצמי? איפה היכולת לעמוד בדעתנות על עמדתך? להיכן נעלמו העקרונות והערכים? מציעים לך דיל כלכלי, ואז הכול פה עומד למכירה??? מציעים לך דיל משתלם, ואז פתאום נתניהו יזכה לסיקור אוהד? מציעים לך דיל משתלם, ואז לפתע כתבים שאמרו כל הזמן "לילה" יתחילו פתאום לומר "יום" וישנו את עורם מהקצה לקצה? האם דיעות ופרשנויות ניתנות למכירה כמו בשוק?? (אולי נעמיד בשוק גם עיתונאים שיציעו דעות שונות וסותרות למכירה למרבה במחיר???). ואתם יודעים מה עוד מעציב אותי? הרכרוכיות הזאת של עורך העיתון החזק במדינה!!! "כן אדוני ראש הממשלה, אנחנו נעשה בדיוק את מה שאתה רוצה!!!!" "רוצה שנכניס כתבים ימניים??? בבקשה!!!!" רוצה שנסלק או נשתיק כתבים שמאלניים???? בבקשה!!" "רוצה להישאר ראש ממשלה? בבקשה!!!!" "כמובן, אדוני ראש הממשלה נעשה את כל מה שתרצה (עד חצי המלכות), אבל בתמורה תשלם לנו את המחיר הנדרש (פגיעה בעיתון היריב). בקצב הזה הוא עוד היה מוכן אפילו לצחצח לו את הנעליים!!! אני מכבד מאוד דיעות של אנשים, ששונות משלי וזאת בתנאי שהן ענייניות וכנות, מתבססות על עובדות ולא ניתנות לשינוי עקב שוחד או יחסים של "תן וקח". מה שקרה בפרשה הזאת זה פשוט הזנייה של התקשורת. אומנם יצאתי בחריפות כנגד ההסתערות המחפירה של התקשורת כנגד נתניהו בשל שיקולים לא ענייניים, אבל אני לא מהסס לצאת באותה חריפות על כך שהיא לא יודעת לעמוד על שלה באסרטיביות מול אנשי השררה. התקשורת בחרה פעם אחת להיות אגריסיבית כלפי נתניהו, ופעם אחרת להיות כנועה ורכרוכית (כפי שעשה מוזס). ברם הדרך הנכונה היא פשוט להיות אסרטיבית: לדעת לעמוד על דעתך מצד אחד, אך לעשות זאת מצד שני בצורה עניינית, ממלכתית ומכבדת ולא בצורה של רדיפה אישית.
ומהי התובנה שלי בהיבט של התקשורת? תקשורת שהיא חד צדדית ומוטה לצד אחד, יש לה פוטנציאל גדול להיות גם במקביל מושחתת וחסרת ערכים, ולכן דווקא בשל הסיבה הזאת יש חשיבות להפיכתה ליותר מאוזנת, פלורליסטית ומייצגת את מגוון הדעות הרחב בציבור הישראלי. כיצד לעשות זאת? לא מספיק שיהיו רק מרואינים מהימין או כתבים מהימין אלא חשוב שגם יהיו מנהלים ועורכים מהימין, כי הם בסופו של דבר אלה שקובעים, כיצד הדברים ייראו בשטח. חיייבים לפרק את אליטות הפנקס האדום הסגורות ולהכניס לתוכן גם צוותים מנהלים, המשקפים דעות אחרות. זהו תהליך הבראה הכרחי, שבמסגרתו אנו לא מחליפים איש ברעהו אלא משלבים את כולם באותה מסגרת. תקשורת מאוזנת יותר תהיה גם בריאה יותר, ערכית יותר ופחות חשופה לשחיתות.
2) ומה באשר לנתניהו? צודק נתניהו בדרישתו להפוך את התקשורת ואת מוקדי הכוח הנוספים שמחוץ לשלטון ליותר מאוזנים, אבל הוא שוגה בגדול בדרך שבה הוא מנסה לעשות זאת!!! הדרך היחידה לעשות זאת היא בשקיפות מעל פני השולחן ולא באמצעות עיסקאות מפוקפקות כאלה מתחתיו. נתניהו גם שגה קשות, כאשר נכנס עם מוזס למו"מ פרטני באשר לכתבים ולפרשנים ספציפיים. מישהו לא מוצא חן בעיניי, אז אני פשוט אשתיק אותו, ואכניס במקומו אנשים שיותר תואמים את דעותיי? זו לא דמוקרטייה!!! הדרך היחידה להתמודד עם עיתונאים ופרשנים, שמביעים עמדה ששונה משלך היא להגיב באופן ענייני לכל מה שהם אומרים, ולא להשתיק אותם. במקביל יש חובה לשלב בתקשורת גם כתבים ופרשנים שחושבים אחרת. אסור להפוך את התקשורת החד צדדית הנוטה לכיוון שמאל לתקשורת חד צדדית הנוטה ימינה. במקום זאת יש לשקול ליצור פה תקשורת מאוזנת ופלורליסטית הכוללת בתוכה הן את הכנף הימנית והן את הכנף השמאלית תוך ניהול דיאלוג בלתי נפסק ביניהן. נתניהו הוא בן אדם חזק וערכי שיכול להתגבר על כל מכשול, הניצב בדרכו, וכל מי שרוצה בהמשך שלטונו חייב להתריע בפניו שדווקא אופן התנהלותו במישור האישי והציבורי הם אלה שעלולים להפיל אותו ואת שלטונו בסופו של דבר. הוא חייב להבחין בין אלה שינצלו את הפרשה הזאת בשביל להפיל את שלטונו לבין אלה שמבקרים אותו דווקא על מנת להציל אותו מפני עצמו. אכן, פצעי האוהב הם הקשים ביותר מבחינה נפשית, אך הם היחידים שבסופו של דבר יכולים גם לרפא, ויש לדעת להעריך את זה במקום לזרוק את התינוק עם המים.
אנו חיים כאן במדינת חוק. החוק במדינה הזאת חל כאן על כולם ללא הבדל בין יהודים לערבים!!! אי אפשר לתת יד להפרת חוק שיטתית ומתמשכת, ובמקרים כאלה יש לנסות או להסדיר את הבעיה בהסכמה תוך מו"מ עם התושבים (רצוי ומומלץ) או להפעיל את החוק על כל המשתמע מכך (אין ברירה). אין שום אופצייה למדינה נורמלית לתת הכשר כלשהו להפרת חוק, שכן אחרת היא שומטת בכך את הבסיס לכל סדר ציבורי כלשהו בחברה ונותנת למעשה יד להשתלטות גורמים כוחניים עליה ולהשרשת התפיסה של "כל דאלים גבר".
בזמנו נעשו ניסיונות כנים להגיע להסדרה עם התושבים הבדואים בנגב. בני בגין, שאין אדם שיכול לפקפק ביושרו ובהגינותו עמד בראש וועדה, שניסתה להביא לפתרון מוסכם לטובת כולנו כאן. ברם הוועדה הזאת נתקלה בתגובה בהפגנות סוערות ואלימות, שסיכלו למעשה תוכנית זאת לחלוטין. לאחר שהעניינים נרגעו חשו המפגינים, שידם הייתה על העליונה, כלומר, מספיק שנאיים או שנצא לרחובות בהפגנות סוערות, והמדינה תתקפל, ותרפה מהעניין, וכך נוכל להכשיר כל דבר לא חוקי בנוגע אלינו וכן להמשיך ולהתנהל גם בעתיד בניגוד לחוק. מי יעז לגעת בנו? הרי כולכם משקשקים ומפחדים מאיתנו!!! כך כנראה הם חשבו להם עד היום.
כפי שכתבתי בעבר אני עדיין חושב שהפתרון הטוב ביותר לבעיות קולקטיביות מעין של אלה של הפרות חוק, שנעשו במשך שנים ממושכות, טמון בהסדרה מוסכמת ולא בפעולה חד צדדית של המדינה. זה נכון למקרה הזה וזה נכון גם באשר לפרשת עמונה או לכל הסוגיות הנוגעות להתיישבות קולקטיבית בלתי חוקית לאורך שנים. ובכל זאת יש בעיה קטנה אחת. אתם יודעים מהי???? כל הסדרה מותנית בנכונות של הצד השני להגיע לפתרון סביר והגיוני. במגזר הערבי והבדואי, לצערי הרב חברי הכנסת של הרשימה המשותפת מלהיטים ללא הרף את הרוחות מחממים את האווירה, ובכך מונעים למעשה כל אפשרות להגיע להסדר הגיוני, ולכן לא נותרת למדינה כל אפשרות מלבד הפעלת החוק. לעומת זאת בעמונה, אני מאוד מקווה, שזה ייגמר אחרת לחולטין, ושתהיה יותר נכונות להקשבה הדדית ולהגעה לפתרון מוסכם, שיאפשר הן את קיום החוק והן את המענה הסביר לתושבים.
מעציבה, מקוממת ומרגיזה אותי במיוחד ההתנהלות הצבועה והפחדנית של השמאל הציוני בפרשת הרס הבתים הבלתי חוקיים במגזר הבדואי. מה קורה כאן???? פתאום הם החליטו להצטרף למנזר השתקנים??? אז אומנם הם לא יכולים לצאת בגלוי ולתמוך דברים, שנעשים בניגוד לחוק במדינת ישראל (כל הכבוד!!! מחיאות כפיים סוערות!!!), אבל הייתי מצפה מהם לעשות קצת יותר מאשר למלא את פיהם מים ולשתוק. למה אני יכול לכתוב ללא מורא ופחד באופן ישיר וגלוי על פרשת עמונה ואילו הם לא מסוגלים להוציא הגה מהפה שלהם, כאשר מדובר על סוגיות, שיוצאות מאיזורי הנוחות הפוליטיים שלהם??? למה הם שותקים??? עקב פחד??? עקב רכרוכיות??? כדי לשמור על הדו קיום??? כדי לא להרגיז את המגזר הבדואי??? עקב חוסר יכולת כהרגלם להתמודד עם אמת קשה שלא נוחה להם (עיין ערך סטאלין, והסכמי אוסלו)?? הרי כשהיה מדובר על הנושא הספציפי של עמונה הם אמרו את דבריהם בקול ברור וחד משמעי תחת כל עץ רענן ובסגנון נחרץ ובוטה במיוחד. הם הלכו לתוכניות טלוויזייה ואמרו שם, שאין ברירה אלא לקיים את החוק ככתבו וכלשונו וללא עיכובים מיותרים. הם התנגדו לכל הסדרה ודיברו על פעולה נחרצת וללא כל פשרות לפנות, ואילו במקרה זה הם פשוט השתתקו כולם!!!! אז תדעו לכם אנשי שמאל יקרים, שכל מילה שיוצאת לכם מהפה יכולה להיות מופעלת לא רק בהתייחס ליריבים הפוליטיים שלכם אלא גם מחוץ לאיזורים שנוחים לכם. אני מצידי לא מהסס לומר את דעתי החד משמעית, שהיא דוגלת בהסדרה מוסכמת במצבים מורכבים מעין אלה תוך ביצוע כל ההתאמות הנדרשות בהתאם לחוק או בהפעלתו באופן חד צדדי בהעדר הגעה להסכמה כזאת. ברם בשום פנים אופן אין להסכים לאפשרות השלישית: מתן הכשר דה-פקטו להפרת חוק קולקטיבית וגורפת לאורך שנים מתוך פחד להתעמת עם גורמים אלימים וקיצוניים.
יש לזכור כי גורמי אכיפת החוק שמתייחסים אך ורק לאנשים נורמטיביים ומפקירים את הזירה לאנשים האלימים עקב פחד מפניהם או עקב רצון לשמור על שקט תעשייתי מועלים קשות בתפקידם, ויוצרים לנו פה בארצנו האהובה מציאות של מדינה בתוך מדינה. עכשיו תחשבו על זה במלוא הרצינות: זה לא רק עניין פוליטי של שמאל מול ימין, אלא זה נוגע לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו וברמה היום יומית של השגרה הקיומית כאן. זו אמורה להיות מדינה אחת עם חוק אחד לכולם ללא כל הבדל ולא שתי מדינות שבהן מתנהלות מערכות חייים שונות לחלוטין: מדינת החנונים הנורמטיביים, ששם מופעל החוק במלואו בהקפדה על כל קוצו של יוד מול מדינת הביריונים והאלימים, שבה אין דין ואין דיין, ויש אנרכיה והפקרות מוחלטות. במדינת הביריונים והאלימים נעשים דברים שבעולם הנורמטיבי לא רק שלא מעזים לעשות אותם אלא שאפילו זה לא עולה בבדל המחשבה התודעתית של אדם כלשהו מהישוב כאפשרות (או כדברי הגששים: "את מה שאני כבר הספקתי לשכוח, אתה עוד לא למדת")
טוב...... יש עדכונים: לסבי יצחק בייליס ז"ל היה גם אח נוסף בשם ראובן בייליס, שחי בארץ. כלומר, לסבי יצחק בייליס ז"ל היו שתי אחיות, רוזה וברוניה ואח בשם ראובן. לאבא של סבי ז"ל קראו בשם יעקב בייליס ולאמא שלו קראו ג'ניה בייליס. יעקב בייליס נפטר בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. אני לא זוכר את יעקב בייליס (סבא רבא שלי), אך הוריי מספרים, שהוא הכיר אותי ומאוד אהב אותי. הוא גר בתל אביב. ליעקב בייליס היה אבא (סבא רבא של אמא שלי), שהיא לא יודעת שמו. האבא של יעקב בייליס היה אח של מנחם מנדל בייליס (1874-1934) הידוע שהואשם בעלילת הדם של רצח ילד אוקריאני על מנת להשתמש בדמו לאפות מצות לפסח. במילים אחרות מנחם מנדל בייליס היה דוד של סבא רבא שלי (יעקב בייליס).
למנחם מנדל בייליס היה בן ששמו אינו ידוע לי, ולבן הזה היה ילד בשם ג'יי בייליס, המופיע בכתבה המצ"ב וחי כיום בניו ג'רזי והוא פחות או יותר בגיל של אמא שלי. ג'יי בייליס הוא הנכד של מנחם מנדל בייליס ובן דוד של סבי יצחק בייליס ז"ל. אם אוכל ליצור קשר עם ג'יי בייליס, אז אוכל לדעת מי היה סבא רבא של אמא שלי, שכן הוא היה גם אח של מנחם מנדל בייליס וכן מי היה הבן של מנחם מנדל בייליס שכן הוא אביו של אותו ג'יי.
רצ"ב הקישור לכתבה: http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/515/131.html?hp=11&cat=1104&loc=110
האמת יוצאת לאור מהפיות של האנשים הצבועים רק כאשר הם רוגזים וכועסים ולא במצבי שגרה, שאז הם עוטים על פרצופם מסיכה יפה, וכיביכול, מהוגנת. בהקשר לנקודה הזאת בדיוק אני רוצה להפנות אתכם למה שאמר ח"כ עודה בהתייחס לאירועים האחרונים, שהתרחשו בנגב. אם הקשבתם היטב למה שהוא אמר, אז לבטח שמעתם שהוא הבהיר לנו, שהם מגינים על המולדת שלהם. אני מניח שדיבור מעין זה מייצג גם את דעתם שאר חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, וכן את ציבור תומכיהם, שהם רוב אזרחי מדינת ישראל הערבים (אז תפסיקו לבלבל לנו את השכל עם השקר הגס הזה ולטעון שהם לא מייצגים, שכן אחרת הרשימה הזאת לא הייתה עוברת את אחוז החסימה). לאור הדברים הברורים הללו של ח"כ עודה נשאלת השאלה הבאה: על איזו מולדת בדיוק הם מגינים כאן?? לבטח הם לא מגינים על מדינת ישראל!!!! לא, לא , זו לא המולדת שאליה הם מתכוונים!!! אז תספרו לי בבקשה, איזו מולדת קיימת חוץ ממדינת ישראל בתוך הקו הירוק באזורים שבהם מתגוררים ערבים ובדואים? יש עוד מולדת שצמחה לנו מתחת לאף שלנו, ואנחנו לא ידענו על כך דבר וחצי דבר??? טוב.... אז למיטב ידיעתי עדיין לא הוקמה מולדת פלסטינית בנגב, בגליל, בעכו, בנצרת, ביפו, בסכנין, באום אל פחם, בכפר כנא, ברהט ובעוד ישובים ערביים במדינת ישראל. אז על איזו מולדת לכל השדים והרוחות ח"כ עודה מדבר?? אז אומנם מדינת ישראל לא מעזה להיכנס להרבה אזורים במגזר הערבי והבדואי ולא מחילה את ריבונותה שם באופן מלא (מחשש לאלימות ועימותים קשים), אבל זה עדיין לא אומר שבואקום הזה כבר הוקמה לה מולדת אלטרנטיבית פלסטינית, שעליה ח"כ עודה נשבע להגן בחירוף נפש. העובדה שחברי כנסת במדינת ישראל מגינים על הפרת חוק קולקטיבית במשך שנים ארוכות במגזרים הבדואים והערביים היא חמורה מאוד, אבל אתם יודעים מה חמור פה שבעתיים?? חמורה שבעתיים היא התפיסה, שאותה מייצג ח"כ עודה, ושאומרת שלמדינת ישראל אין כל לגיטימצייה בכלל לאכוף את החוק באיזורים הללו, שכן הם כבר לא שייכים ליישות הציונית אלא למולדת הפלסטינית, שעליה ח"כ עודה נשבע להגן בחירוף נפש. עכשיו לבטח נפל לכם האסימון ואתם מבינים מדוע כל ניסיונות ההסדרה במגזר הבדואי נכשלו. זה קרה משום שהמצב של הפרת חוק קולקטיבית במגזר הערבי והבדואי היא נוחה מאוד ומתאימה כמו כפפה ליד לאג'נדה של חברי הכנסת הערבים. הם לא רק רוצים להשאיר את המצב על כנו אלא שואפים להרחיבו ככל שיתאפשר להם, שכן בכך הם משיגים את מטרתם: ערעור הריבונות של המדינה באיזורים הללו, כניסה לוואקום שנוצר, והפיכתם לחלק ממולדת פלסטינית עתידית. אכן גם ממשלות ישראל הפקירו לאורך השנים את הריבונות באזורים, ואם אנחנו לא נתעשת ונתעורר בזמן, אז בסופו של דבר אנו גם נאבד אותם, ומדינת ישראל (בתוך גבולות הקו הירוק) תהפוך למדינה דו-לאומית, שפירושו של דבר חיסול החזון הציוני. הבנתם??? את זה אף אחד לא יספר לכם בתקשורת המוטה!!!! הבנייה הבלתי חוקית ההמונית במגזר הערבי היא חלק מתכנון ארוך טווח לנתק את האזורים הללו ממדינת ישראל ולהפוך אותם ברבות הימים לחלק ממולדת פלסטינית עתידית, ולכן חברי הכנסת הערביים מהרשימה המשותפת מלהיטים את הרוחות ולוחצים על התושבים המקומיים להתנגד לכל הסדר, יהא הוגן ונדיב אשר יהא. זו לא מצוקה כלכלית ודמוגרפית בלבד שמביאה את האוכלוסיה הערבית לבנות באופן בלתי חוקי, אלא זה חלק מתוכנית לאומנית פלסטינית מכוונת לטוווח ארוך של שנים לנתק את הריבונות הישראלית מאזורים המיושבים באוכלוסייה ערבית. אם ח"כ עודה מרשה לעצמו להתבטא כך, משמע שהוא חושב שכבר כיום אנו חיים במדינה דו-לאומית דה-פקטו. אז תרשו לי להרגיע אותו: אומנם מדינת ישראל הפקירה במשך עשרות שנים את הריבונות באזורים הללו ולא נכנסה אליהם מחשש מעימותים עם האוכלוסיה המקומית, אבל זה עדיין לא אומר שהוקמה שם בינתיים מולדת פלסטינית. ברם אם לא נפעיל כבר עכשיו את הריבונות שלנו שם, אז זה בדיוק מה שיקרה בפועל בעוד עשור, וכדי שחלילה תסריט האימים הזה לא יתרחש מדינת ישראל חייבת להתחיל להתייחס לכל האיזורים הללו כחלק ממדינת ישראל ברמה היום יומית, להחיל שם את הריבונות במעשים ולא רק במילים, לאכוף את החוק, ולהסדיר אחת ולתמיד את כל ההתיישבות הבלתי חוקית (רצוי בהסדרה, ואם אין ברירה, אז בכפייה). בקיצור: הגיע הזמן שנתחיל להתנהג שם בחיי היום יום כמו בעלי בית אמיתיים ולא כמו בשטח עוין של "מולדת אחרת", כפי שרוצה ח"כ עודה.
ולידידיי היקרים והרדומים מהשמאל הציוני אני אומר: מתחת לאף של כולנו מתנהל פה מאבק לא רק על יהודה ושומרון אלא על זהותה היהודית של מדינת ישראל בתוככי הקו הירוק עצמו, אז כדאי שתפסיקו כבר לשתוק ותתחילו לדבר בקול נחרץ וברור, שכפי שאתם יודעים היטב.
הפלסטינים מתנהלים ביחס אלינו כמו תמנון בעל מספר זרועות. כל זרוע פועלת לעיתים בנפרד ולעיתים באופן מאורגן ומשותף מנת על להחליש ולפגוע בריבונות שלנו בארץ הזאת. זרוע אחת שייכת לרשות הפלסטינית, זרוע שנייה שייכת לחמאס, זרוע אחרת היא של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ותומכיהם הרבים מקרב ערביי ישראל וזרוע רביעית היא הזרוע הארוכה מעבר לים, שפועלת נמרצות בזירה הבינ"ל על מנת להפיץ שקרים שנועדו לערער את הבסיס הלגיטימי לזכותנו המוסרית להתקיים כאן כמדינה יהודית. לכל הזרועות יש מטרה אחת: לערער את הבסיס לקיומנו כאן. זו האמת היא אומנם קשה לעיכול ולהכלה אבל הבחירה באלטרנטיבה של מדיניות בת יענה הרבה יותר קשה ומסוכנת לחזון הציוני ולמדינת ישראל.
1) ההשקפה הפלסטינית, שאומרת שהשטח הוא שלהם, שאנחנו כובשים זרים, ואין לנו שום זכות להיות בו, וזאת בלי קשר לסוגיית השלום. ההבדלים בין הפלגים הפלסטיניים השונים היא בטקטיקה לטווח קצר ולא באסטרטגיה לטווח רחוק. החמאס, למשל, אומר באופן מוצהר שכל מדינת ישראל היא שטח כבוש, שיש לשחררו. לעומת זאת הרשות הפלסטינית מתמקדת כרגע מבחינה טקטית בשטחי יהודה ושומרון, אך ברמה המחשבתית, התודעתית, התעמולתית והאידיולוגית גם היא לא מבחינה בין יהודה ושומרון לשטחים שבתוך הקו הירוק. כנ"ל גם חברי הכנסת של הרשימה המשותפת שרק לאחרונה שמענו במו אוזנינו שהם רואים גם בשטחים שבתוך הקו הירוק כחלק מהמולדת הפלסטינית. הם כמו הרשות הפלסטינית לא מבליטים את תפיסתם זו ומשתדלים לכסות אותה בטונות של דיבורים מילולייים צבועים על דו קיום, סובלנות ושלום, אבל בין המילים (פליטות הפה בשעת כעס) ובאמצעות מעשיהם (כגון הנפת דגלי פלסטין של ערביי ישראל, והתערבות בוטה של הרשות בכל מה שקורה כאן ביחסים הפנימיים בין יהודים לערבים) ניתן להבין שזו גישתם החתרנית מתחת לפני השטח. ההבדל היחיד בין החמאס מהצד האחד לבין הרשות הפלסטינית וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת מצד שני, שהראשון הוא כנה בדיבוריו והאחרים הם פשוט צבועים.
2) ההשקפה של השמאל הציוני הגורסת שיהודה ושומרון הם שטחים כבושים שאינם שייכים למדינת ישראל ויש לפנותם, ולהבדיל מכך כל השטחים בתוך הקו הירוק הם כן שייכים למדינת ישראל ואסור לוותר עליהם. ההשקפה הזאת מקבלת את הגישה הפלסטינית ששטחי יהודה ושומרון הם שטח כבוש מצד אחד (משתמשת באותה/ מאמצת את אותה הטרמינולוגיה שלהם באשר ליהודה ושומרון), אבל מתנה את הפינוי שלהם בניסיון להגיע להסכם שלום, כלומר, גם לפי תפיסת השמאל יש לנו זכות להחזיק בשטח שלא שייך לנו, אם צרכי הבטחון מחייבים זאת. עם זאת גישתם לא מקבלת את ההשקפה הפלסטינית הנוגעת לתחומי הקו הירוק. השמאל הישראלי נוטה גם להיות עיוור באשר לצביעות של הפלסטינים ומסתמך על הדיבורים שלהם במקום לדרוש ולתבוע מהם מעשים בשטח
3) ההשקפה השלישית היא ההשקפה הימנית הפרגמטית, שמייצגת אותי. זו השקפה שאומרת במפורש שיהודה ושומרון שייכת לנו לא פחות מת"א, ירושלים וחיפה, ולכן היא כופרת בהגדרה של הפלסטינים ושל השמאל לתיאור השטח ככבוש, אבל מצד שני כאשר תיווצרנה נסיבות נכונות ומתאימות לשלום אמת (ולא שלום של שקרים והזיות כמו אוסלו), אז בתמורה לו, אנו ניאלץ מצידנו לעשות ויתורים כואבים. הכאב נובע מכך ששטח זה שייך לנו, וקדושתו איננה מוטלת בכל ספק, אבל הערך של שלום אמת לדורות הוא נעלה יותר ויש להעדיפו. ברם מכיוון שזה לא המצב ביחסם של הפלסטינים אלינו (מראשית הציונות ועד היום), הרי שאלו הם רק דיבורי סרק תיאורטיים בעלמא בלבד, וכרגע ובדורות הבאים אסור בתכלית האיסור לוותר על שום חלק מחלקי ארץ ישראל לטובת הזיות שקריות מעין אלה, שלא רק שלא יביאו לשלום אלא רק יגבירו את שפיכות הדמים, כפי שכבר הוכח לנו באמצעות תהליך אוסלו השגוי, שבוצע באופו רשלני מבלי לבדוק לעומק את כנות הדיבורים של הצד השני, ושתואר ע"י לא אחר מאשר אהוד ברק בכבודו ובעצמו כגבינה שוויצרית מלאה בחורים.
4) הגישה הימנית האידיולוגית שאומרת שהערך של קדושת הארץ גובר על כל ערך אחר בכל הנסיבות ובכל התנאים. כלומר, לצורך הדיון התיאורטי גם כאשר יגיעו ימות המשיח או שיצמחו לי שערות על כפות הידיים, ותהיה לנו וודאות מוחלטת וחד משמעית לשלום אמת לדורות הבאים, גם אז יש להעדיף ע"פ גישה זאת את הערך של קדושת הארץ ולדחות את האופצייה של שלום אמת.
לסיכום: בימינו אלה אני כמובן, קרוב יותר לגישה האידיולוגית הימנית, אבל זה לא נובע מהאידיולוגיה שלה אלא דווקא מקריאת המפה של המציאות העובדתית, שלא השתנתה בהקשר לסכסוך הישראלי הפלסטיני מראשית הציונות עד ימינו (כולל בתקופת אוסלו "הנהדרת") וסביר להניח שלא תשתנה גם במאה השנים הבאות.
צריך להגיד ביושר את האמת העובדתית: הרשימה הערבית המשותפת מייצגת כיום את האינטרס הלאומי הפלסטיני במדינת ישראל ולא את האינטרסים של אזרחי ישראל הערבים בקידומם ובשילובם בחברה הישראלית. מה שעצוב בכל הסיפור הזה הוא שרוב ערביי ישראל מסכימים למדיניות הזאת של הרשימה המשותפת, ולכן הם מצביעים עבורה במערכות הבחירות. צריך לשאול ביושר: עד כמה באמת קידמה הרשימה המשותפת את עניינם של אזרחיה הערבים של מדינת ישראל ולעומת זאת עד כמה היא מקדמת העניין הלאומי הפלסטיני בתוך מדינת ישראל ?(זו שאלה שהערבים בעיקר צריכים לשאול את עצמם, כאשר הם יוצאים להפגנות ומניפים את דגלי פלסטין!!!). אז מדוע בכל זאת רוב האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל נותנת את קולה לרשימה הזאת??? בגלל שהחברה הערבית במדינת ישראל עוברת בשנים האחרונות תהליך מסוכן של פלסטיניזצייה לאומנית ודתית. תהליך זה מביא להחרבה מוחלטת של שרידי הדו קיום שעוד נותרו כאן, ומוליך את שתי האוכלוסיות לעבר עימות קשה ביותר על הבית שלנו או על המפעל הציוני כולו.
הרשימה הערבית המשותפת מייצגת את האינטרס הלאומי הפלסטיני של ערביי ישראל כפי שהרשות הפלסטינית מייצגת את האינטרס הלאומי הפלסטיני ביהודה ושומרון וכפי שהחמאס מייצג את האינטרס הפלסטיני ברצועת עזה. באמצעות התהליך המסוכן הזה ערביי ישראל הולכים ומתקרבים יותר ויותר אל אחיהם ביהודה ושומרון ועזה ומתרחקים יותר ויותר מאזרחותם במדינת ישראל. מהלך תמנוני זה הוא ההוכחה לכך שמדובר כאן במאבק על הבית עצמו ולא על יהודה ושומרון בלבד.
מהי מדיניות הרשימה המשותפת במדינת ישראל? להפוך אותה בסופו של דבר למדינה דו-לאומית דה-פקטו!!! כיצד לבצע את זה? לחדור יחד עם עוד גורמים (כמו התנועה האסלאמית) לוואקום, שנוצר בכל המקומות שישראל הפקירה במשך עשרות שנים, לעשות נפשות לרעיון הפלסטיני וליצור בסופו של דבר בשטח מציאות של מולדת פלסטינית בשטחים הללו (אותה מולדת בדיוק, שעליה התחייב איימן עודה להגן בחירוף נפש באירועים האחרונים בנגב). חשוב להבהיר, שזו לא מדיניות מוצהרת של הרשימה, שכן בזירה המילולית הרשימה מדברת במילים רכות ומפייסות על דו קיום ועל יחסים טובים בין יהודים לערבים במדינת ישראל. ברם כפי שאתם בודאי יודעים מה שקובע בסופו של דבר זה לא מה שאתה אומר, אלא מה שאתה עושה בשטח. מעשיה של הרשימה המשותפת מעידים על כוונותיה הרבה יותר מאשר המילים המרגיעות שהם משגרים ללא הפסקה לעבר הציבור היהודי התמים, שמוכן לאכול כל לוקש שמאכילים אותו.
הבעיה שלנו היא שאנחנו מסתפקים באמירות שלהם ולא בודקים לעומק את ההתנהלות שלהם בשטח עצמו, שהיא הפוכה לחלוטין (זה בלט מאוד בסיפור של אוסלו, וזה בא לידי ביטוי גם כאן- מחלה קשה ביותר שהיהודים הביאו אותה לפה מהגולה).
הסכנה של היווצרות מדינה דו לאומית דה-פקטו היא מוחשית ורצינית ביותר, שכן מציאות כזאת יכולה להיווצר באופן מפתיע בשטח בלי קשר בכלל לעמדות ההצהרתיות של ממשלת ישראל. על מנת למנוע את המימוש של הסכנה הזאת ממשלת ישראל נדרשת לא רק לדבר ולהפריח ססמאות לאומיות לחלל האווויר אלא לפעול במקביל בשטח עצמו על מנת לממש הלכה למעשה את הריבונות שלנו בכל חלק וחלק מהמדינה ללא יוצא מן הכלל ולא לפחד מהאיומים וההפחדות שבאים מהמגזרים הבדואים והערבים. אם לא נממש את ריבונותנו (כדי לשמור על שקט תעשייתי או עקב פחד מעימותים), אז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית יבשלו לנו כאן בשקט בשקט ועל אש קטנה מתחת לאפנו הטטרן מדינה דו לאומית דה-פקטו!!!
אל תתרשמו שחברי הרשימה המשותפת לא מצהירים בריש גליי שהם חותרים להפוך את מדינת ישראל למדינה דו לאומית. זה לא אומר דבר וחצי דבר!!!! אם תבחנו את מעשיהם בשטח, אז גם אתם קרוב לוודאי תגיעו למסקנה שהם פועלים באופן נמרץ וללא הפסקה בכיוון הזה.
אל תזלזלו באינטליגנצייה של חסרי ברשימה המשותפת. הם יודעים היטב שאם הם יצהירו שהם חותרים להפיכת מדינת ישראל למדינה דו לאומית, אז הם יוצאו מחוץ לחוק. הם גם יודעים היטב שניתן בד"כ לקנות את הציבור היהודי במדינת ישראל באמצעות אמירות יפות ונעימות לאוזן, ואז לפעול בשטח ללא הפרעה על מנת לממש את מה שהם באמת רוצים. באופן זה ניתנת להם האפשרות גם להיות חברי כנסת במדינת ישראל, וגם במקביל לפעול בשטח עצמו על מנת להפוך אותה לדו לאומית דה-פקטו בשלב הראשון ולפורר אותה סופית בשלב הבא.
מוסר ההשכל: רצוי שהיחס כלפי אנשים ייקבע ע"פ מעשים ולא ע"פ דיבורים ריקים מתוכן. הסתמכות על דיבורים בלבד היא כר נוח המאפשר את כל מעשי השרלטנות וההונאה של כל הצבועים למיניהם בכל תחומי החיים.
אנו נמצאים בפתח של עידן חדש ודרמטי, ואם ננסה לתמצת זאת במספר משפטים מוגבל, אז נאמר רק זאת: תם עידן האשליות וההזיות והחל עידן ההתעוררות וההתפכחות. תם עידן הדיבורים היפים והריקים מתוכן והחל עידן העשייה המשמעותית בשטח. תם עידן הפייסנות עם כוחות האופל והחל עידן העימות והפטריוטיות. עידן זה יחייב גם אותנו לחשיבה חדשה ויצירתית במיוחד באשר לאתגרים המורכבים הניצבים בפנינו, שישפיעו על עתידנו ועל גורלנו כאן בעתיד. אנו ניצבים ככל הנראה בפני עידן חדש לחלוטין, שלא הכרנו אותו עד כה בתולדות האנושות, עידן המסמל שלב חשוב ומשמעותי, שבו תירשם ותיכתב בדורות הבאים ההיסטוריה של כולנו לטוב ולרע, וחופש הבחירה לגבי העתיד היא בידי העולם החופשי והתרבותי, והכול תלוי בחוזקה של אמונתו, נחישותו ואומץ ליבו והתמדתו לעשות את הצעדים הנכונים והראויים לטובת האנושות כנגד כוחות החושך והאופל שהרימו ראש בשמונה השנים האחרונות. אין לצפות שהשינוי הרצוי יקרה בבת אחת כבמעשה קסמים. מדובר על עשייה אינטנסיבית לא פשוטה בכלל שתתבצע תוך כדי עימותים ומאבקים קשים ביותר ובזירות פעולות רבות ונרחבות . העולם התרבותי והחופשי כבר לא יוכל לחזור להיות כפי שהיה לפני שמונה שנים, וכל צעדי התיקון לא יועילו על מנת להביאו למצב הקודם, אבל הצורך לשנות כיוון ולתקן את הנזק העצום שנוצר כאן בשמונה השנים האחרונות ייצור לנו בלית ברירה סדר עולמי חדש, שהאנושות טרם הכירה מימיה. בתנאים כאלה של אי וודאות מוטלת עלינו החובה לפעול ללא לאות על מנת להשפיע תוך כדי תנועה על הכיוון הנכון, שיש ללכת בו על מנת שצורתו הסופית של הסדר העולמי תהא בשורה התחתונה מועילה לאנושות וחלילה לא הרסנית.
קצת בנושא צרכנות נבונה שנוגעת לאינטרסים של כל אחד ואחד מאיתנו, כאשר אנו ניצבים בפני בעלי מקצוע שיש להם יתרון גדול עלינו בכך שהם יודעים את עבודתם המקצועית, ולרוב אנו מסתמכים "על עיוור" על מה שהם אומרים בלי לפקפק. להלן המסכת העובדתית, שאין עליה עוררין: לאישתי היה חסר כל הזמן ברכב אוויר, והיא לקחת את הרכב לפנצ'ריה בתחנת הדלק של פז ברוממה בחיפה. בדקו לה את הגלגל, מצאו שם מסמר , ואמרו לה שאי אפשר לתקן את הפנצ'ר לאור המקום שבו נמצא המסמר, וצריך להחליף את הגלגל, ומכיוון שזה המצב, אז חייבים, כמובן, גם להחליף גם את הגלגל השני. אישתי (כמו כל אדם סביר, אני מניח) האמינה לבעל המקצוע, ושאלה אותו כמה עולה גלגל. מאחר שהמחיר נראה לה גבוה במיוחד, אז היא לא הסכימה להחליף את הגלגל ונסעה לפנצ'ריה בקניון חיפה, ושם הפלא ופלא תיקנו לה בלי שום בעיות את הפנצ'ר בעלות של 40 ₪, וכך במקום לקנות שני צמיגים בעלות של 700 ₪ היא תיקנה פנצ'ר בעלות של 40 ₪. אז מה אמור לעשות צרכן נבון, כאשר הוא קורא מידע שימושי כזה??? או שהוא יתרחק ממקום כזה כמו מאש, או לחילופין אם בכל זאת הוא בכורח ההרגל או הנוחות רוצה להמשיך ולהגיע לשם, אז סביר להניח שהוא יגלה להבא ספקנות גדולה, כאשר אומרים לו שאין ברירה וחייבים להחליף את הגלגל, וינסה לבדוק אם אפשר לתקן את הפנצ'ר גם במקום אחר. אומנם יישארו גם תמימים ועקשנים במיוחד שימשיכו לשלם מכיסם מתוך אמונה עיוורת בבעל המקצוע, אבל רוב הציבור הישראלי הוא לא פראייר (לצאת פראייר- זה הדבר השנוא ביותר על כל ישראלי ממוצע). בעל מקצוע יכול להתנהג כך במשך תקופה ארוכה, ואף להרוויח מתמימות לקוחותיו כסף רב, אבל הוא צריך לקחת בחשבון שבעידן השקיפות והשיתוף של הרשתות החברתיות הוא לוקח על עצמו סיכון גדול ביותר, שכן אם יתברר בסופו של יום שהדברים הם נכונים, אז שמו הטוב ייפגע ובאופן נלווה לכך גם פרנסתו. האם שווה לבעל עסק לנהוג כך?? לטווח קצר התשובה היא חיובית (שכן אם הוא לא היה מצליח להרוויח מכך בפועל בשגרת העבודה היום יומית שלו, הוא לא היה מעז לנהוג כך אפילו בטווח הקצר), אך לטווח הרחוק יותר, זה עלול לפגוע בצורה קשה ביותר, כאשר זה יתגלה, יפורסם, ויתפשט במרחב הציבורי כמו אש בשדה קוצים. המסקנה: אדם ישר לא ינסה להוליך אותך שולל אף פעם, שכן ערכיו המוסריים לא מאפשרים לו לנהוג אחרת. לעומת זאת כאשר נוהגים כלפיך ביושר, אין זה בהכרח אומר שניצבים בפניך אנשים ישרים. יכול להיות שאלה אנשים שפשוט לא רוצים לקחת סיכון ולהיתפס בשקר ולשלם על כך את המחיר הנלוה. מבחנו של היושר הוא מול התמימים והנאיביים ולא מול האחרים.
אם לא שמתם לב, אז הריני להסב את תשומת ליבכם, שמתחת לאף של כולנו מתחוללת כאן מלחמה קשה ביותר בין ראש ממשלה נבחר במדינת ישראל לבין אליטת הפנקס האדום, שפועלת באינטנסיביות ובאובססיסיות ממש חולנית להדיחו מתפקידו. אז אומנם גם בעבר היו מאבקים בין האליטה הזאת לבין ראשי ממשלה מהימין, אבל אף פעם זה לא גלש למלחמה של ממש, שבמהלכה כל המסכות והכפפות מוסרות (הצד החיובי בכך שזה לפחות מאפשר לראות את התמונה בצורה הרבה יותר חדה וברורה). נוצר פה מצב חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל, שתהיינה לו בוודאי גם השלכות מרחיקות לכת גם בעתיד. לעומת זאת ראשי ממשלה מהשמאל או כאלה מהימין, ששוכחים את בוחריהם ועוברים לצד הנעים של האליטה, זוכים ממנה לחיבוק חם ומלטף.
עושה רושם שבעצם הימים הללו אליטת הפנקס האדום על כל מרכיביה מגויסת בצו 8 למלחמה הזאת, שמתנהלת לה בהמון חזיתות וכמעט ללא גבולות ומגבלות (לעיתים תוך כדי הסתה פרועה שלא שונה מזו שהתנהלה כנגד רבין ז"ל- להזכירכם את חבל התלייה את פסל הדיקטטור???) . בימים אלה אליטת הפנקס האדום הופכת לה באופן מאורגן ומכוון לצבא הפנקס האדום, שסימן לו את ראש ממשלת ישראל הנבחר כמטרה לחיציו. ומה באשר לרוב העם????? הוא יכול רק להתקומם, למחות ולזעוק, אבל יש לו בסך הכול השפעה שולית באשר להתנגשות החזיתית הזאת. האם הוא יכול לעשות יותר???? כמובן, אם הוא יתארגן בצורה מסודרת ויפעל גם בצורה אינטנסיבית בדיוק כמו אליטת הפנקס האדום על מנת לומר בקול צלול וברור את דעתו מול כל מוקדי הכוח של האליטה הזאת. זו חובתו הדמוקרטית של רוב העם, שלא מיוצג במלחמה הזאת להגביר את מעורבתו ולהפוך אותה ממגיבה ליוזמת ופעילה ברמה היום יומית.
רבים וטובים נוטים לזלזל בדבריי על אליטת הפנקס האדום. הם אומרים שזה שריד היסטורי של העבר שכבר לא קיים במדינת ישראל של ימינו אלה, ואני אומר שדווקא ימים טרופים אלה מוכיחים לכל מי שיש לו קצת שכל ישר והיגיון בריא בקודקודו לא רק את עובדת קיומה של האליטה הזאת אלא את מידת עוצמתה וחוזקה . אליטה זאת לא מאפשרת לשלטון, שאינו מזוהה עם דרכה לנהל את המדינה כמו שצריך, שכן היא טורחת לשים לו מסמרים בגלגלים כל הזמן ולערום בדרכו מכשולים אין סופיים. כיצד האליטה הזאת מצליחה להגן על עצמה מפני כל שינוי או רפורמה? האליטה הזאת דורשת מהשלטון הנבחר עצמאות מוחלטת בדרך פעולתה והיא מנצלת לרעה את חופש הפעולה הכמעט בלתי מוגבל שניתן לה על מנת להתנהל בביתה פנימה בצורה סגורה, דיקטטורית חד צדדית תוך מניעה אגרסיבית ביותר של כל ניסיון להכניס איזה שהוא סוג של גיוון פלורליסטי לתוכה. חשוב להבהיר, כי השלטון לא היה נאלץ להתערב בנעשה בכל מוקדי הכוח החזקים הללו, אם הם באמת היו פלורליסטיים ופתוחים לכול. אם זה היה אכן המצב, אז השלטון היה מחויב לשמור על עצמאותם ולא להתערב בנעשה בתוכם. ברם, כפי שאתם בוודאי יודעים, זה לא המצב, ולכן חובה על השלטון להתערב להביא לשינוי המיוחל במקומות הללו, שכן אחרת הוא יוכל אף פעם לנהל בצורה אפקטיבית את המדינה וזאת ע"פ הדרך שבה בחר רוב העם, שזה להזכירכם המהות הקיומית של הדמוקרטיה.
אז הבנו שיש את פרשות 1000, 2000 ו-3000, אבל תגידי לי, בבקשה, תקשורת נכבדה למה אתם מפמפמים לנו את זה כל הזמן בצורה כזו אינטנסיבית?? מדוע אני צריך לדעת על כל גרעפס שהוציא איזה שהוא חוקר באיזה שהוא מקום??? מדוע במקום לסקר את הדברים מרחוק, אתם מעדיפים ללוות אותם באופן כה צמוד מקרוב??? האם לא עלה על דעתכם שזה עלול להשפיע על החוקרים, שכל היום נחשפים לרעל הזה ללא הפסקה??? האם אתם באמת חושבים שגורמי אכיפת החוק לא יגיעו לתוצאות הרצויות מבחינתכם, אם לא תסקרו את הפרשות הללו בצורה כזו אינטנסיבית? מדוע שלא תניחו לחוקרים לבצע את תפקידם במקצועיות ללא כל ההמולה התקשורתית שמסביב?? לא חסרים נושאים אחרים לתקשורת?? הכל במדינה פה דבש?? האם אתם באמת חושבים, שהציבור מטומטם, והוא לא קולט מה קורה ממש מתחת לאף שלו? האם אתם באמת חושבים שהציבור לא קלט שאתם תפסתם כאן צד פעיל ומעורב??? (אפילו על מראית העין של אובקטיביות כבר וויתרתם מזמן!!!). האם אתם לא תוקעים לעצמכם בדרך זו גול עצמי, שכן אתם אתם מערערים לחלוטין את שאיריות של אמון הציבור בכם?? האם אתם לא מבינים, שערעור אמון הציבור בכם- פירושו של דבר פגיעה קשה בדמוקרטיה?? האם אתם לא קולטים שהסכנה הגדולה ביותר מערעור אמון הציבור בתקשורת היא שהציבור יפסיק להאמין לכם באופן גורף גם במקרים שבאמת ראויים לבירור נוקב ולטיפול שורש??? עושה רושם שהתמכרתם לנושא של נתניהו כמו לסם מסוכן. מה היה קורה בדיוק, אם במקום לסקר את פרשותיו כל יום, הייתם מסתפקים בפעמיים בשבוע??? השמיים יפלו??? העולם יתמוטט??? התוצאות של החקירות בשורה התחתונה תהיינה שונות??? מה היה קורה אם במקום ללוות בצורה כה הדוקה את הפרשות הייתם במקום זה מציינים את תחילתן, נקודות מפתח בהן ואת סיומן. האם אתם חוששים, שאם תפעלו בצורה כזאת אז גורמי אכיפת החוק יבצעו את תפקידם בפחות יושר ונאמנות??? עד כדי כך אתם לא סומכים עליהם??? אתם באמת חושבים שגורמי אכיפת החוק במדינת ישראל לא יכולים להסתדר בלעדיכם ובלי הצונאמי התקשורתי האדיר שאתם יוצרים כאן??
כאזרח מן השורה חשוב לי לומר את דעתי, שאני מאמין מייצגת רבים וטובים מבני העם היקר הזה. מה חשוב לי במנהיג??? בראש וראשונה, שיידע לנהל את העסק הזה שנקרא מדינת ישראל בצורה הטובה ביותר תוך יכולת התמודדות עם כל האתגרים הלא פשוטים, שעומדים ועוד יעמדו בפנינו ועם כל הלחצים הנלווים לכך. האמת הפשוטה היא שהאזרחים לא בחרו ראש ממשלה בישראל בגלל אורח חייו אלא בגלל השיקול הלאומי הזה. ועכשיו יש לי חדשות בשבילכם (סקופ אדיר): גם לפני שנתניהו נבחר לתפקיד ראש הממשלה הוא ניהל אורח חיים כזה, וזה לא הפריע לרוב האזרחים במדינה לבחור בו. אז אומנם אני באופן אישי לא מתחבר לאורח חיים הזה, אבל גבירותיי ורבותיי, זה הדבר החשוב ביותר, שעומד על הפרק כאן??? עם כל הכבוד לכם אני מעדיף ראש ממשלה מעין זה על פני ראש ממשלה צנוע ושליימזל, שינהל לנו את המדינה כאן בצורה חאפרית ומופקרת ויביא לפתחנו עוד אסונות בסגנון אוסלו (הספיק לנו פעם אחת. באמת תודה רבה, לא רוצה עוד תוספת מהתבשיל הזה). לא אוהבים את נתניהו?? אז אל תהיו חברים שלו, ואל תעשו לו לייקים, אבל שתי השאלות העניניות היחידות שעומדות על הפרק לבחירת העם הן האם הוא מנהל את המדינה פחות או יותר בצורה נכונה, והאם יש כיום מישהו בעל שיעור קומה כמוהו, שמסוגל לעשות זאת באופן טוב יותר??? על שאלות אלה אפשר לנהל ויכוח ענינני, והתשובות לשתיהן צריכות להינתן כל ארבע שנים בקלפי. עם כל הכבוד שמפניות, גלידות, מתנות מחברים ואורח חיים אישי, אלה הדברים שיקבעו לנו מי יהיה פה ראש ממשלה???? יצאתם מדעתכם כאן לחלוטין???? רודי ג'וליאני ביטא בריאיון לערוץ הראשון את מה שאני חש: טרוף המערכות שמתנהל פה מביא לכך שאנחנו הופכים פה זבוב לפיל.
לסיכום: רצוי לטובת כל הגורמים (כולל התקשורת עצמה) שהתקשורת תוריד את המינון של ההתעסקות המופרזת בנתניהו (את האובססיביות תשמרו לאויבים המרים של מדינת ישראל או לבעיות חמורות יותר), שגורמי אכיפת החוק יבצעו את עבודתם נאמנה בשקט וללא כל המולה תקשורתית, ושבחירתו והדחתו של ראש ממשלה יהיו לרוב רק בקלפי או רק במקרים קיצוניים של עבירות פליליות (כמו אצל אולמרט וקצב). אז תעשו לנו טובה ותחסכו מאיתנו את כל הבדיקות, החקירות וחצאי האמת מההדלפות המכוונות, ותחכו יחד עם כולנו לשורה התחתונה: יוגש כתב אישום או לא יוגש כתב אישום? מצד אחד לא מצפה שתנהגו עם נתניהו כמו עם אריק שרון ז"ל ותגנו עליו כמו אתרוג, אך מצד שני אני לא יכול לקבל בשום פנים ואופן את התנהלותכם האובססיסית, שרק מביאה נזק ופוגעת קשות בדמוקרטיה. גישה מאוזנת באמצע היא זו שצריכה להיות הקו המנחה שלכם, וטובה שעה אחת קודם!!!
רבים טובים ביננו מדברים על קדושת המקום: קדושת ארץ ישראל, קדושת ירושלים, קדושת קברי צדיקים, קדושת הכותל המערבי ובית המקדש, קדושת בתי כנסת ועוד ועוד.... האם אתם לא מרגישים שבכל זאת משהו חסר כאן? על מה כמעט ולא מדברים בשיח הציבורי???? אני חושב שלא מדברים מספיק על הקדושה שבלב, ודווקא היא זו החשובה מכולן!!!! ללא הקדושה שבלב ארץ ישראל היא רק שטחי אדמה, שבקלות ניתן לסחור בהם או לוותר עליהם, ירושלים היא רק עיר יפה (כמו ערים רבות בעולם), קברי צדיקים אלה הם רק גלי אבנים והכותל המערבי הוא רק חומת אבנים. הקדושה שבללבות האנשים היא זו שהופכת את המקומות הללו למה שהם (מקומות קדושים שראוי להילחם עבורם ולמסור את הנפש). בלעדי הקדושה שבלבבות האנשים אנחנו נמצאים בבעיה חמורה!!! לדעתי, כל מקום (ולא משנה מהי חזותו החיצונית) יכול להפוך לקדוש בזכות האנשים, שנמצאים בו והאוירה שאותה הם יוצרים או משרים. לחילופין לא מה שנוצץ וזוהר הוא בהכרח קדוש. הכול תלוי ועומד באנשים, שבאים לאותו מקום ובאופן שבו הם מתנהגים בו (האנשים הופכים את המקום למה שהוא, והמקום לא יכול להפוך לקדוש בלי האנשים עצמם). יש אנשים שחושבים, שהמקומות הללו קדושים בכל הנסיבות ובלי קשר אליהם, וזה מסיר מהם כיביכול את הצורך בגילוי של אחריות אישית כלשהי. לו היו יודעים, שקדושתו של המקום תלויה בראש וראשונה ובעיקר באופן בו מתנהגים הן בו והן בחיי היום יום, אז גישתם למקום הייתה אחרת, והם היו באים אליו חדורים ביראת קודש מצד אחד, ומצד שני היו משנים גם את הדרך שבה מתנהלים בחייהם השגרתיים . הקדושה של כל המקומות הללו תלוייה בעיקר בקדושת הלבבות של האנשים שבאים אליהם.
ומה הבסיס האלמנטרי לקדושה שבלב, שרק בזכותה כל המקומות הללו יכולים להפוך לקדושים באמת? הבסיס הוא: דרך ארץ ואהבת לרעך כמוך. כל עוד לא ננהג בחיי היום יום אחד כלפי השני בדרך ארץ ובכבוד הדדי, כל עוד נאכל אחד את השני חיים, אז לא נוכל להגיע אפילו לדרגה הבסיסית ביותר של הקדושה שבלב. לצערי הרב, יש בימינו אלה הרבה מאוד מלאכי חבלה החיים בקירבנו המונעים מאיתנו להגיע אפילו לדרגה הבסיסית והאלמנטרית הזאת. השלב הראשון הוא כאמור: דרך ארץ כחובה כפוייה מילדות (וזאת משום שהיא עומדת בניגוד לטבע החייתי האינסטנקטיבי והיצרי של בני האדם). לאחר מכן יש את השלב של דרך ארץ כחלק מאורח החיים שלנו היום יומי. בשלב הבא: דרך הארץ הופכת לדבר שאנו מקיימים אותו כחלק מסולם ערכי מוסרי פנימי שלנו (זה בא מתוכנו ולא מתוקף אילוץ חיצוני). בשלב הבא: אנו הופכים את דרך הארץ מדבר מרתיע וכואב, שדורש מאיתנו כוחות נפש רבים של אורך רוח סבלנות והבלגה לדבר שיש בו שמחה טבעית טהורה שבלב (זה בא מתוכנו, וכבר פחות מעניין אותנו או כואב לנו באשר לכל הפרובוקציות החיצוניות של אלמנטים שליליים מסביבנו). בשלבים היותר מתקדמים: אנו בונים את עולם הידע הפנימי שלנו לאט לאט ובהדרגתיות על הבסיס היציב הזה של דרך ארץ. כך בעבודה סיזיפית וקשה לבנה על גבי לבנה אנו מניחים את היסודות לבית המקדש האישי שבלב שלנו, שבלעדיו אין שום קדושה לשום בית מקדש פיסי כלשהו (הוא אולי יהיה נוצץ ומפואר, אך ללא כל קדושה). ובשלב האחרון: אנו הופכים את קדושת הלב של היחיד לקדושת הלב של הקולקטיב.
לסיכום: הקדושה שבלב חייבת לבוא מתוך מסע פנימי אל תוככי ונבכי הנפש שלנו ואין בה שום סממנים חיצוניים שלא קשורים אלינו, ושמשום מה אנו נשענים עליהם ככאלה שיתנו לנו את התשובות לכל השאלות. קדושת הלב של היחידים חייבת גם להתחבר לקדושת הלבבות של הקולקטיב, וזהו הדבר החשוב ביותר גם לקדושת המקום. קדושת המקום נפגמת, נפגעת ואפילו נעלמת מבלי שאנו מטפחים בקירבנו במקביל את הקדושה שבלבבות הפועמים שלנו. קשה מאוד בימינו אלה לקיים את קדושת הלבבות, וזאת בגלל המכשולים הרבים הניצבים בדרכה וכן בגלל שהיא דורשת מאיתנו כוחות נפש ואחריות אישית. קל יותר לטפח את קדושת המקום בלבד, שכן דרישותיה מהפרט הן הן צנועות יותר (זה הפתרון הקל של קיצור הדרך). ברם תפיסת קדושת המקום ללא טיפוח מקביל של קדושת הלבבות יש בה לטעמי מן הפגם החמור והיא פוגעת מאוד גם בעצם הקדושה של המקומות עצמם.
חשבתי רבות מה ראוי ביותר לשמש כפתיח הולם לספר העוסק בזאב ז'בוטיסקי ומשנתו (בעריכת פרופסור יוסף נדבה) והגעתי למסקנה שהדבר המדהים ביותר, שניתן לכתוב על ז'בוטינסקי שהוא לא רק חזה הן את השואה (כאן הוא שחה נגד הזרם וכונה "עוכר ישראל") והן את הקמת מדינת ישראל, אלא שהוא גם ידע להעריך פחות או יותר מתי היא תקום. ב-27/11/1938 (כשנתיים לפני מותו) הוא כתב לנער יהודי מדרום אפריקה את דברי העידוד הבאים (עמוד 11): "דורך נועד לראות ניסים ולחולל ניסים. בל יירך לבבך נוכח טבח בית המטבחיים; הכל, כל כוחות החיים והמוות, נזעקים עתה לקראת מטרה אחת: מדינה יהודית ויציאה גדולה לארץ ישראל. אני חושב באומדן זהיר מאוד, כי בעשר השנים הבאות המדינה היהודית לא רק תוכרז, אלא גם תהיה בפועל; קרוב לוודאי פחות מעשר...." (מדהים!!!! אפילו באומדן הזה הוא צדק) אז מהי השורה התחתונה על קצה המזלג?? ז'בוטינסקי ידע לחזות עקב ראייה מפוכחת של המציאות (קוראים לכך ריאל פוליטיק) הרבה מאוד אירועים, שאכן קרו במציאות העתידית (אני התמקדתי בשני האירועים המרכזיים- שואה והקמת מדינת ישראל, אך היו גם עוד אירועים, שנחזו על ידו עוד בימי חייו), ולמרות זאת הוא היה גורם מוקצה מחמת מיאוס בקרב חוגי הנהגת הישוב בארץ (אליטת הפנקס האדום- מזכיר לכם משהו???) והן בקרב היהודים, שחיו בגולה, שלא שעו לאזהרותיו בדבר האסון המתקרב על עמנו. את התסכול שלו בדבר העובדה שהיחס השלילי לא השתנה גם לאחר שהתברר שהוא אכן צדק בהרבה מקביעותיו הוא הביע לא אחת במסגרת דבריו, המופיעים בספר זה. ומהי המסקנה שלי: אנשים לא אוהבים את האמת הקשה (ובמיוחד הם שונאים באופן קשה ביותר את מי שמעז לומר להם אותה) ,והם יעשו הכול כדי לא להודות בה ולהתחמק ממנה (תסמונת הבת יענה). הם תמיד יעדיפו לחיות בצילו של השקר המתקתק והמשלה. ומתי בכל זאת אנשים כן מתמודדים עם האמת? רק כאשר היא מתפוצצת להם בפרצוף ולא מותירה להם שום ברירה אחרת. אמירה זו נכונה לגבי הטבע האנושי בכללותו, ובמיוחד תקפה באשר לגנים הגלותיים של העם היהודי, שבמקום להקדים תרופה למכה, חי באשליות שהמכה בסופו של דבר לא תגיע אליו, ורק כאשר היא ניחתת עליו במלוא העוצמה, אז הוא נזכר לפעול. קחו לדוגמא את מפעל האמוניה בחיפה: הרי אתם ואנחנו יודעים היטב שעד שלא יקרה פה אסון גדול, אז שום דבר לא יזוז, אך לאחר שהוא יתרחש, אז פתאום מהר מאוד ימצאו כבר את הדרך להזיז מכאן המפעל הזה. אז בואו נדמיין, שכבר קרה האסון ונזיז אותו מכאן. דוגמא נוספת ואחרונה: תשתית כבישים גרועה שמטפלים בה רק אחרי שמתרחש אסון. אלה דוגמאות שלא קשורות לפוליטיקה של ימין ושמאל ושמעידות על מנטליות שגוייה של ניסיון להתחמק מהאמת הקשה בתקווה שהיא לא תתרחש אף פעם. זוהי המנטליות של "יהיה בסדר" השולטת ללא עוררין בעמנו ומביסה ללא קרב את הצורך החיוני להקדים תרופות למכות. הלעד נעדיף לחכות למכות במקום לבחור לנסות למנוע אותן מראש?? הרי עמנו כבר ספג את המכה הקשה ביותר בתולדות האנושות עקב המנטליות הקלוקלת הזו, כך שאי אפשר לומר שאנו לא למודי ניסיון מר מאוד בהקשר זה.
ועתה נוכל לדון ביתר פירוט בדברים נוספים וחשובים הנוגעים לז'בוטינסקי ולמשנתו. טוב..... אתם לבטח כבר מכירים את הנוהל הקבוע: ציטוטים ואחר כך תובנות. אזהרה מראש: יש המון ציטוטים, שכן הספר הוא מרתק ביותר (מומלץ מאוד), הכתיבה נפלאה, והחומר הוא אקטואלי מאין כמותו גם בימינו אלה. נתחיל בציטוטים מתוך ציוני דרך בחייו, ונמשיך בציטוטים מתוך נאומיו ומאמריו:
ציוני דרך בחייו
1) האזהרה מהשואה (עמוד 16): "צעיר בן 17 דק גזרה, בעל בלורית פרועה וארשת פנים מעניינת, אך לגמרי לא יפה תואר, בעל עיניים מפיקות חוכמה ולסת בולטת קם לשאת את דברו ברוסית נמלצת, כמדקלם, והפתיע את ציבור שומעיו במקוריות רעיונותיו. הוא הכריז על עצמו בתור ציוני, הצביע על המשטמה בה שרוי עם ישראל באירופה, והתנבא, כי טבח כללי (ליל ברתולומיאוס) צפוי ליהודים, וכי הדרך היחידה להצלתם היא עליה כללית לארץ ישראל".
2) היחס לבני עדות המזרח (עמוד 27): בתקופת שליחותו זו הוא מתוודע אל בני השבט הספרדי בישראל ומתאהב בהם. "פשטותם" נעימה עליו; אין בהם "מעקמימות הגב" של אחיהם האשכנזי, ורחוקים מדרך "הפלפול" המסבכת את הנפש. "אם יש גלגול נשמות" הוא כותב "בסיפור ימיי" "ואם בטרם איוולד שנית, ירשוני למעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה- אולרייט, ישראל, אבל ספרדי".
3) תפקיד הספרות בחייו של ז'בוטינסקי (עמוד 30): "בכלל זה הייתה לו לז'בוטינסקי הספרות מפלט בימי משבר ומצוקה; בה מצא עוגן והצלה בימי דכדוך ואכזבה. הוא עצמו היה סבור, כי שתי נשמות מתרוצצות בקרבו- זו המבקשת לה פורקן בממלכת הרוח וביצירה הספרותית, בשירה ובגווילי האות הכתובה, וזו הדוחפת אותו, לפעילות למען העם והרעיון. פוסח היה על שני הסעיפים ולעיתים חשב, כי הנטיה הראשונה חזקה מן השנייה, ופעם כתב: "מטבעי יושב אוהל אני, אך הבריות דחקו אותי תמיד אל הפוליטיקה". שוב ושוב היה חוזר ומאיים להסתגר בד' אמות הספרות ולפרוש מהחיים הציבוריים. האומנם? האם היה עולה בידו לשכון "במגדל השן" ולאטום אוזן לסערות הזמן? האם לא היה רדוף סופות, משום שלא היה יכול אחרת, ויצר הפעלתן שבו היה בסופו של דבר בלתי נכבש? הבריחה למשכנה של הספרות הייתה בעיניו תמיד נוחם קוסם: אפשרות שבאשלייה, חלום ערגה שיוצר גדול רוקם לעצמו ואינו יכול- שבעמקי נפשו אף אינו רוצה להגשים. עצם ההימצאות על סף בריחה יש בה מפיצוי הבריחה, אף שאינה באה לעולם"
4) תמיכתו המהפכנית של ז'בוטינסקי בכוח צבאי עברי (עמודים 34-35): "על אף היותו שוחר שלום מעצם טבעו, פאצפיסט מושבע לפי השקפת עולמו, הבין ז'בוטינסקי, כי הגיעה שעתה של הציונות הצבאית. על עם ישראל להזדהות בתור צד לוחם במלחמה (מלחמ"ע ראשונה) ולהכריז על מטרות המלחמה שלו. כיום, כמובן, שוב אין לתפוס עד מה מהפכני היה הרעיון הזה: רבים מאנשי ההנהגה הציונית הראשונים במעלה ראו בהצעה להקים גדודים עבריים רעיון טירוף. מאז מרד בר כוכבא לא הייתה דרכו של עם ישראל בצבאיות: רוחו של יוחנן בן זכאי- היא שהדריכה אותו במהלכיו. יתירה מזאו: קיומו של עם ישראל בגולה היה מותנה מאז ומתמיד "בנטרליותו": הוא לא התערב במריבות הגויים בקרבם, שכן בזה נעוץ סוד נצחיותו.... מנהיגים אחרים טענו לנייטרליות מתוך הכרה ברורה, כי גרמניה עתידה לנצח במלחמה, ואחרים חרדו לגורל הישוב העברי בארץ ישראל תחת שלטונו העריץ ג'מאל פחה"
5) יכולתו של ז'בוטינסקי לתפקד גם באוירה של שנאה כלפיו (עמוד 38): "והוא לא נרתע ולא נסוג אחור, אווירת השנאה סביבו נעשתה דחוסה ועוינת עד למחנק ממש; ההשמצות רבו והלכו. הכול קמו עליו, אפילו "הנכבדים היהודים" מחוגי ההתבוללות, שפעלו במחתרת ומאחורי הקלעים......... אך ז'בוטינסקי לא נע ולא זע. בתחילה נתגורר בדירה אחת עם ד"ר ויצמן בלונדון, ופעם שמע ממנו דברי וידוי אופייניים: "אינני מסוגל לעבוד כמוהו באוירת משטמה, בסביבת אנשים הכועסים עליי וגם שונאים אותי. חיכוך יום יומי כזה היה מקלקל את חיי, משתק את שמחת העבודה שלי". זו הייתה מנת חלקו של ז'בוטינסקי שנתיים תמימות, מיום שובו מרוסיה ללונדון ב-1915. ואולם בכוח האמונה שלו, התעקש להוסיף ולהילחם, ומעט מעט החל אופק פעולתו מתבהר".
6) דבריו של ז'בוטינסקי לחבריו מהגדוד העברי בתום מלחמת העולם הראשונה (עמוד 40): "אתה תחזור אל בני משפחתך רחוק מעבר לים; ושם כשתעיין ביום מן הימים בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי חירות של יהודים בארץ יהודית וחופשית- על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות חריש ותיאטראות, ואולי גם על צירים ושרים, ושקוע תשקע בהרהורים והעיתון יישמט מן היד; ותזכור את עמק הירדן ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבו עין. התעורר אז וקום, גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי מלאכתך שלך"
7) אזהרותיו של ז'בוטינסקי מפני פרעות של הערבים (עמוד 43): "אכן ז'בוטינסקי הבין במזימה הערביית בריטית הנרקמת נגד הישוב מבעוד מועד. רוב העסקנים העברים לא האמינו באפשרות פרעות, וביקשו "להרגיע את הרוחות". ביולי 1919 ביקר בארץ השופט היהודי לואי בראנדייס, ממנהיגי הציונות בארה"ב. ז'בוטינסקי הביע לפניו את חששו מפני הפרעות הממשמשות ובאות: "אנו שמרוסיה באנו, דומים לכלבי ציד המריחים דם מרחוק" אך בראנדייס לא האמין בנבואתו וראה בז'בוטינסקי "מעורר פחדים". גם לד"ר ויצמן בלונדון כתב ז'בוטינסקי ב-12 למרץ 1920: "הפוגרום עלול לפרוץ כל יום""
8) בית"ר כפאר יצירתו של ז'בוטינסקי (עמוד 59): "דומה, כי ז'בוטינסקי החשיב את בית"ר כפאר יצירתו, בה ראה חזות הכול וכמנוף יעיל לחולל את המהפיכה הנחוצה בעם. רק מן הנוער היהודי עוד ניתן לעצב את הטיפוס החדש, שיהא משוחרר מתסביכי הגולה ומסיאובי הגטו. הנוער- הוא שישא בלבו את החזון הממלכתי הגדול וייחלץ למאבק שחרור המולדת. חלומו של ז'בוטינסקי היה להקים "גזע גאון ונדיב ואכזר" שיישא את ייעודו "בהדר", מתוך הכרת מעמדו "כבן מלך"- גזע שלא יירתע מכל מאבק ולא יהסס מלהצית את אש המרד, "למות או לכבוש את ההר". את מיטב הגיגיו השקיע ז'בוטינסקי בקביעת האידיולוגיה של בית"ר, והוא שכתב לתנועה הזאת את הימונונה. אחד מרעיונות היסוד שלה היה "המוניזם" (חד נס): הציונות ותו לא. התמכרות גמורה וקנאית להגשמת תורת חיים אחת ודחיית כל "שעטנז" אידיולוגי. בנאומיו השונים היה חוזר ומשנן לנוער העברי את פסוקו של ביאליק: "שמש אחת במרום, ושיר יחיד ללב ואין שני".
9) על הסכסוך עם הערבים (עמוד 63): "במסעו זה הציג ז'בוטינסקי את הבעיה הערבית "במערומיה" ודן בה ללא כחל וסרק ללא צביעות וללא זריעת אשליות. הוא לא האמין ברעיונות "ברית שלום" ו"דו לאומיות" יש להסביר לערבים את מצב הדברים לאשורו: ארץ ישראל משני עברי הירדן נועדה להיות מדינה עברית עם רוב עברי. הציונות מבקשת לפתור בעיה עולמית, והצדק מחייב, שכל מי שיש לו שטחים נרחבים פי מאה ומאתיים משיש לעם נרדף- עינו אינה צריכה להיות צרה בשכנו, ששטח ארצו קטן ביחס. אם תינקט מדיניות ריאליסטית כזאת, אפשר שהערבי ישלים עמה לבסוף, אף על פי שקיים ניגוד אינטרסים בין שני הצדדים. מכל מקום צריך לומר את האמת, כי "אי אפשר לגשר את הניגוד בינינו לבין הערבים במילים, במתנות או בשוחד""
10) עלילת הדם של סטאבסקי (זה שנחשד שהיה לו חלק ברצח ארלוזרוב) (עמודים 72-73): "הרוחות היו מסוערות, והישוב היה על סף מלחמת אחים. למול נחשול השנאה עמד ז'בוטינסקי כסלע איתן. בחושו האינטואיטיבי הסיק, כי עלילת דם נרקמת בארץ ישראל. בגילוי הדעת הראשון שפירסם על פרשת הרצח כתב: "אני מרגיש ביטחון, כי סטאבסקי חף מפשע.... נתייצב לימין החף מפשע כמו שהתייצב דורי לימינו של מנדל בייליס....... לכל יהודי שהקריאה נהירה לו, ידוע הכלל המקודש של הצדק האנושי: גם נאשם העומד לפני בית דין, ואשר נגדו משמיע כבר הקטיגור את נאום ההאשמה תוך הבאת הוכחות על גבי הוכחות- גם אז נשאר הנאשם, מבחינה עקרונית זכאי גם לפי החוק וגם בעיני החברה. זהו הדין הקדוש, וכל יהודי יודע עליו. בייחוד היהודי: גם את מנדל בייליס תפסה פעם המשטרה, כמאה עיתונים ציטטו "הוכחות" בדבר "אשמתו", וכל יהודי שבציון לא נלאה מלצעוק: אסור לכם לקבוע שבייליס הוא אשם, תמתינו לפחות לפסק הדין!!!...... קיים גם כלל מקודש שני של היושר האנושי: אם קורה ויחיד עובר עבירה, אין להטיל את האחריות לפשע על הציבור, שאליו הוא משתייך. גם זה אחד מאותם העקרונות, שצריך להיות יקר בייחוד לנו היהודים: מכיוון שבאמצעי זה הקניטו אותנו ורדפו אותנו בכל שנות גלותנו, כאשר עם "תפיסת" החשוד האחד- היו מטילים את האשמה על הקהילה כולה. שמונה מאות שנה מוחה היהודי לפני העולם נגד נוהג זה"
11) אזהרה נוספת מהשואה ותוכנית רוממה (7/9/1935) (עמודים 77-78): "חיים אנו כפי הנראה על מפתנה האחרון של התהום, ערב השואה המכרעת בגטו העולמי: בתקופה, שמסורתנו קוראת לה "ימות המשיח" או לפחות "חבלי משיח". נוכח מפולת עולמית זו עומדת היהדות כשהיא בלתי מצוידת מכל הבחינות: מטרות פעוטות, הסתדרויות ננסיות משטר של מכשולים בארץ ואפסות מדינית בציונות. אלה הביאונו לוינה... דבר שגודלו כגודל הסערה בשיאה, כתהום היסורים של חבלי משיח: ציונות רוממה. לא תיקון לגולה על ידי בדל ארץ למופת בפלשתינה, אלא חיסול התפוצה: "יציאת מצרים" לכל צמאי מולדת- ובסופו של דבר- ודאי, לא פחות מקץ גלות. ואולי אין זאת אלא מטרה צנועה מאוד: רק נורמליזצייה של עם ישראל. שיהא נורמאלי כאומה הצרפתית הגדולה או כאומה הדנית הקטנה: כולן במדינות שלהן; כולן בנות חורין; ללא גלות. גם מדינת היהודים איננה מטרה סופית: מדינת היהודים איננה אלא צעד ראשון בתהליך ההתגשמות של הציונות רוממה. אחריו יבוא הצעד השני: שיבת העם לציון, יציאת הגולה ופתרון שאלת היהודים. ומטרתה הסופית האמיתית של הציונות הרוממה לא תופיע אלא בשלב השלישי- הדבר שלמענו בעצם קיימות האומות הגדולות: יצירת תרבות לאומית, שתאציל מהודה על כל העולם, ככתוב: "כי מציון תצא תורה""
12) תסכולו של ז'בוטינסקי מהאיבה כנגדו (עמודים 83-84) : "חושו הנבואי של ז'בוטינסקי היה לעיתים קרובות בעוכריו, כי לא כל דור אוהב את אלה הרואים את הנולד ושוחים נגד הזרם. בנאומו האחרון בפולין (במאי 1939) אמר ז'בוטינסקי: "תמיד הייתי בא ואומר מילה, ותמיד הייתי נתקל בהתנגדות, ותמיד היה אחר כך בא הרגע, כשאותם המתנגדים היו מודים "בעצם היה שוב הצדק עמו". ואחר כך היה שוב בא אותו אדם ובפיו אזהרות, ושוב חוזרת ונשנית אותה תופעה. אילו הייתי פושט רגל מוסרי, הייתי מבין את הדבר.....חייב הייתי חובה קדושה להיכנע ולומר: "רואה אני שטעיתי, שעיוור הייתי..... אך בכל השנים רדף אותי כקללה אותו זמזום משפתי היהודים "הצדק היה עמו". הוא האדם, היה תמיד עבד לעם ישראל, לא היו לו חיים אחרים; הוא ביקש את האמת והורה את דרך האמת. ועם ישראל מוסיף ללכת בדרכיו הישנות- ופושט את הרגל"
13) נבואת השואה והגיית רעיון ההעפלה הבלתי חוקית לארץ (עמוד 84): "אחת מנבואותיו של ז'בוטינסקי הייתה חזון שואת אירופה. שנים רבות עוד לפני שהחלה הלבה פורצת בקצב גובר והולך "מהר הגעש" באירופה חש הוא את רעידת האדמה, וזעק אל בני עמו לנוס מפני המפולת כל עוד נפשם בם. פעמים אין ספור חזר וטען באוזני המוני ישראל בפולין : "אם לא תחסלו את הגולה, תחסל הגולה אתכם!!!" עוד בועידה העולמית של הצה"ר בוינה (ב-1932) אמר, כי כמה מיליונים יהודים יהיו מוכרחים לפנות את אזורי המצוקה באירופה בעתיד הקרוב, ובקונגרס היסוד של "ההסתדרות הציונית החדשה" (ב-1935) דיבר על חיסול הגלות והגשמת חלום "שיבת ציון" בקנה מידה עולמי. אילו היו שערי ארץ ישראל פתוחים לעליה יהודית, כי אז היה פתרון "הפינוי" מאירופה נעשה על נקלה, ואולם ז'בוטינסקי לא היה מוכן להמתין עד שיואילו שלטונות המנדט לגלות את "רוחב ליבם", ומשרבץ עליו סיוט (הפסקת עליה) מצא לו תחבולת עקיפין והגה את רעיון ההעפלה"
14) שירת חייו הנמשכת היא נצחונו (עמוד 93): אגדת חייו ופועלו של ז'בוטינסקי- מועטות כמוה להוד ולשגב אפילו בתולדות עמנו, עשיר האגדות והאישים הדגולים. הוא היה מבעלי השיר הנצחי, שאפילו שירם נפסק- מנגינתם מוסיפה להדהד עד סוף הדורות. יש האומרים, כי חייו היו טראגיים. טעות היא בידם. שונים היו מושגי האושר המקובלים על שמשון חדש זה. מעולם לא ביקש את השקט ואת הדרך הקלה. כל חייו היו מסכת מאבקים ומלחמות למען העם, ומאושר היה אפילו ברגעים הקשים ביותר, שכן מראש חזה את נצחונו. אף עך פי כן פעמים היה נתקף גם הוא בהרהורים נוגים. מי יידע את דרך עמנו וסוד צפונותיו!!! עם קשה הוא, פעמים אף כפוי תודה, ומכל מקום אין הוא מודה בגדולתו של מורה דרך ומנהיג הגבוה משכמו ומעלה, אלא אם כן הועמד במבחן ומסה והועבר בכור מצרף. מי יודע, היהא רישום פועלו ניכר והייזכר בדורות הבאים? מחשבות כאלה פקדו את ז'בוטינסקי בשעת נצחונו ב-1917, לאחר שנתגשם חלום הליגיון"
ועתה למבחר ציטוטים מנאומיו ומאמריו:
א) הגן הגלותי הפאסיבי של היהודים (עמודים 99-100): "אנשים שזה מקרוב באו אלינו לא יוכלו בכלל לתפוס איך אפשר שלא להסכים בשעה כזאת לתביעות יסוד חשובות כאלה, אך אצלנו הן נתקלו בסערת זעם ובהתנגדות חריפה. מנהיגינו שבעים רצון, על כן חייבים גם אנו להיות כך. אין מדובר פה בהעדר כישרון של האישים; פה יש מורא פתלוגי מפני מעשים, מן סלידה מפני צעד יוצר ולו גם הקטן ביותר. צריך אדם להיות עיוור כדי שלא יראה בכך מחלה. אין אני רואה אותה בחזקת מחלה אורגאנית, היא אינה אלא תוצאה של השפעה חינוכית מסוימת, אבל היא טבועה עמוק עמוק, ועתה בשעה היסטורית זאת, שאולי לא תחזור על עצמה לעולם, יש במחלה זו משום אסון. לעיתים קרבות נדמה לי, שהיא כבר הסבה לנו אסון, שכבר מאוחר לתקן את הנזק, שכבר אין אנו יכולים להדביק את המאורעות, ואולם כל עוד יש יחידים, שטרם הושחתו עקב אין אונים שבהכרה, עליהם להילחם- ואני מקווה, שהם יילחמו על מה שחסר לנו באורח טראגי כל כך – למען אקטוויזם".
ב) ההצדקה המוסרית לציונות (עמוד 112): " עם מסכן- אומרים אנו- הרי ארץ ישראל היא בעצם חלק מהטריטוריה הערבית; הרי הם יושבים בה שנים, ופתאום באים אנחנו לשם, ורוצים לההיפך שם לבעלי בתים...... אני משקיף על הצד המוסרי של המצב הזה בעיניים שונות במקצת. שבטים, הדוברים ערבית מאכלסים את סוריה, חצי האי ערב, ארם נהריים, תימן, חג'אז, מצרים, טריפולי, טוניס, אלג'יר ומרוקו. בטריטוריה זו ששטחה (בלי חצי ערב) גדול כשטחה של כל אירופה (בלי רוסיה) ואשר מספיקה כדי לכלכל מיליארד אנשים, השתכן מתוך רחבות גזע אחד בן 35 מיליון נפש. מצד שני קיים העם היהודי, הנרדף וחסר המולדת, שאין לו בכל העולם פינה משלו; הוא שואף לארץ ישראל, מפני שאין לו בית משלו- ומפני שכל מה שהוציא מוניטין לארץ ישראל בדברי ימי עולם, כל מה שהיה מהתפארת, וכל תפקיד על אנושי שמילאה הארץ, כל היו פרי רוחו של עם ישראל. בהשוואה לכל הטריטוריה המיושבת על ידי הגזע הערבי אין ארץ ישראל מהווה אלא חלק אחד ממאה. אינני יודע אם עוד אפשר בזמננו לדבר על מוסר, כאשר דנים בשאלות כאלה. ואם אומנם כן- הרשו נא לי לשאול מהו מוסר? האם הוא מבוסס על כך שאחד צריך שיהיה לו הרבה והשני מעט? האם הוא מבוסס על כך שהקרקע שהיא יסוד החיים, מצטברת בכמויות עצומות בידי עם אחד, שאפילו אינו מסוגל לעבדה, ואילו העם האחר מתגולל ומשוטט ככלב במקומות זרים, ומסתכל תוך קנאה גדולה אל מתחת לגדר של המדבריות הנכספים? מאין בא מין מוסר כזה? איך אפשר לכנותו מוסר? אילו גם הלכנו וחרב בידינו לקחת בחזרה את ארץ ישראל, היינו צודקים בעיני אלוהים והאדם, ממש כשם שצודק הקבצן הנוטל מידי העשיר...... במקום 2 מיליון מרובעים יישבו הערבים על שטח של 1.8 מיליון מרובעים, והודות לכך תהיה בעולם ממלכה יהודית, ואחת הבעיות הכאובות ביותר של ההיסטוריה תקרב לפתרונה"
ג) ביקורת על הפאסיביות היהודית בהתמודדות מול האנטישמיות (ביום הזכרון לטרופלדור) (עמודים 118-119): "על כך שלא חלפה בעולמנו האופנה להכות ולהרוג יהודים, מיותר להתווכח- זאת אפילו עיוור רואה. נשארת אם כן, למעשה קושיה אחת בלבד: מהי העיצה הטובה ביותר כנגד אופנה כזו? כי אסור לשכוח, שגם מתנגדי שיטתו של תרופלדור שונאים פרעות ומחפשים עצה לסכל מעיקרה אפשרות של פוגרום. אבל, אומרים הם התחבולה הטובה ביותר היא לא להשיב עין תחת עין דווקא. בכך הם מזדמנים ביחד עם הוגים גדולים מאוד ואצילים מאוד , כגון טולסטוי או גאנדי, גם אלה אומרים שהושטת הלחי השנייה תפרק מנשקו את הרע שבאויבים יותר מהר מסטירה תחת סטירה ביד חזקה. הם טוענים, שהשיטה של אלימות תחת אלימות יכולה לפגוע רק בשרירי האוייב, אבל לא בלבו או ברצונו- אדרבא, את הרצון ואת הלב יכולה היא להצית באש עוד יותר מסוכנת. ולפיכך השיטה של היעדר תשובה על מעשה אלימות היא היחידה שמשפיעה במישרים על רצונו של האלים, ומכבה לאט לאט את האש הרעה שבליבו, בעצביו ובנשמתו; האויב מתחיל להתבייש- והרי אין לך דבר המשפיע על מוסרו של האדם מן הבושה. הם טוענים, שכל אסונה של האנושות נוסע מן הרצון "להשיב" תמיד. אילו הנהיגו מלכתחילה את שיטת אי התגובה, לא היה העולם שומע מזמן על מלחמות ופרעות. הלכה נאה ונאצלת היא הלכה זו; אבל דבר נאה ונאצל עדיין אינו עושה אותו לנכון. והראייה הטובה ביותר, שאין בה אמת מונחחת לפני עינינו, ושמה: הגלות. אין זה נכון, שהבריות לא ניסו אף פעם לבחון את שיטתו של טולסטוי. אנו, היהודים, עשינו את הבחינה; לא עשינו לבד, אלא אף העברנו אותה באורח שיטתי ובסבלנות על אנושית דרך כור המציאות במרוצת דורותינו הרבים מספור, בלא לשים לב, שהשיטה של "לא להשיב" לא הועילה לא בפעם הראשונה ולא בפעם השלישית ואף לא בפעם המאה: היכו אותנו שוב ושוב, ואנחנו שוב ושוב לא לא השיבונו. ההסטוריה של הגלות מלאה פרעות, אבל לא מעשי הגנה. הנה לפניכם הבחינה, שנבחנה שיטה זו באורח מדוקדק ויסודי לפני מיטב הדרישות של המדע בכל הזמנים והאקלימים. והמסקנה? מכים" .
ד) תפקיד הלחץ הנגדי בזירה הבינ"ל (עמוד 128): "כל דבר- מן האבן בשדה ועד הנפש שבלב המושל- כל דבר במקבל לחץ ידוע מצדו האחד סופו להיכנע לדחיפה ולנוע בכיוון הלחץ- אם לא יבוא מן הצד השני מה שנקרא בפיסיקה "לחץ שכנגד"- דחיפה מתנגדת לראשונה ונמרצת כראשונה, חוק הוא מחוקי הקודש, ואין יוצא מן הכלל. החסון שבארזי הלבנון סופו להיכנע לרוח, אם אין הרוח מנשב אלא מצד אחד; וגם צוקי הלבנון עצמם עשויים להישחק מפני קילוח של מעיין פעוט המטפטף בלי הרף. כן גם נפש האדם- יהי זה מושל או מצחצח נעליים; כן גם השקפות, רצון אהבה. את החוק הזה לא הבינונו- ובזה קלקלנו גם את אוהבינו".
ה) הצורך להתכונן למלחמות אין ברירה (עמוד 131): "אנו היהודים איננו יכולים לא לגרום למלחמה ולא להסית למלחמה. בשל כך יש לו למושג "כוננות מלחמה" משמעות אחרת לגמרי: משמעות של צורך, תועלת וקדושה. פירוש של דבר: "היה ואם יקרה אסון, כגון מלחמה, על הנוער שלנו להיות מוכן להקריב את חייו בצורה ובאופן שיהיה בהם כדי לקרבנו אל מטרתנו הלאומית"
ו) משקיף נבון ע"פ ז'בוטינסקי (עמוד 132): "אסור להתנבא לא על דרך החיוב ולא על דרך השלילה. כאשר משקיף נבון רוצה לתת לעצמו דין וחשבון לגבי מה שבאפשרותו להשיג בשביל עצמו בעתיד הקרוב, מדובר לא בנבואה אלא בגורמים משני סוגים אחרים: 1) עובדות 2) הסתברויות, אפשרויות קרובות לאמת. "הפוליטיקה היא אומנות האפשר" אמר בשעתו מדינאי גדול. אי אפשר לדרוש משום מדינאי שיאמר "בוודאות" מה יתרחש מחר או כעבור שנה. דבר אחד אפשר לדרוש ממנו: שילמד את העובדות כמו שהן, את מצב העיניינים כמות שהוא, שיזכור מה היו התוצאות, שנבעו ממצב עניינים כזה בזהזדמנויות קודמות; "האפשרות הקרובה לאמת" היא זו, שתוצאות דומות פחות או יותר תנבענה ממנה גם במקרה הנידון, ולאפשרות כזאת עליו להתכונן להכין את המדינה".
ז) קולקטיביות מתוך בחירה ולא מתוך כפייה (עמוד 136): "בכך איני רוצה לומר, שהקיסר הרוסי, ניקולאי הראשון שבצבאו ממש לא הניחו לחיילים בעומדם על מגרש המסדר לנשום- הוא שיצר מחייליו בני אדם עלאיים. בכלל אין דבריי נוגעים בעיקרם לארגוני כפייה (כמו גדודי צבא ממש) אלא למתנדבים......, שיכול אדם לפרוש כל אימת שהוא רוצה. אינה דומה כפייה, שכופים אדם להיות חלק ממכונה, בין שהוא רוצה בכך ובין שאינו רוצה, עקב פחדו ממקל חובלים, או ממאסר ממושך לאותו הלך נפש, שבו כופה את עצמו אדם, שאין איש מכריחו, ללמוד את העמידה, ההליכה והפעולה כאילו היה חלק של מנגנון מתוכנן. זהו ההבדל הישן נושן בין משמעת כפייה לבין משמעת עצמית; הראשון ניתן להחילו בהצלחה אפילו על חיות רעות, ואילו השני אינו עולה יפה אלא במסגרת אווירה תרבותית מפותחת מאוד"
ח) כישלון הוא רק חוליה אחת בדרך להצלחה (עמוד 149): " לקחה של ההסטוריה הוא אחר לחלוטין. ההסטוריה אומרת כי לעיתים קרובות אפילו אוואנטורה (הרפתקאה), שנכשלה היא אמצעי במאבק. בייחוד אמור הדבר אם האוואנטורה איננה של היחיד אלא של יחידים רבים"
ט) מגמות אנטי ציוניות באוניברסיטה העברית בירושלים (עמוד 150): "בראשו של המוסד עומד אדם שבכלל אינו בעל תכונות מדעיות ולעומת זאת הוא מטיף בגלוי נגד הציונות. למעלה משליש ממספר הפרופסורים הם בעלי אותה אמונה אנטי ציונית. בקרוב עומד להתייצב שם על קתדרה עוד אחד מאותו סוג- אדון ושמו האנס כהן. אותו האיש שכתב אחרי הפוגרום של 1929, כי זה היה מרד לאומי של הערבים, והוא אף גידף בעיתונות הגרמנית (הנוצרית) את הנציב העליון צ'אנסלור על כי הרשה לעצמו במנשרו הראשון לאחר הפוגרום למתוח ביקורת על "אחינו הערבים". ובכן מובן שיש לתת לאדון כהן קתדרה על הר הצופים".
י) שליחותה של בית"ר (עמוד 168): "תפקידה של בית"ר הוא פשוט בתכלית, ואף על פי כן קשה מאוד: ליצור אותו הטיפוס היהודי, שהעם זקוק לו כדי להקים את מדינת היהודים במהירות גדולה יותר ובאופן מושלם יותר. במילים אחרות- לברוא את האזרח "הנורמאלי" או "הבריא" של האומה היהודית. ואכן בזה צפון הקושי הרב: יען כי העם היהודי של היום הוא בלתי "נורמאלי" ובלתי "בריא", וכל מערכת החיים הגלות מפריעה לנו לחנך אזרחים בריאים ונורמליים. באלפיים שנות הגלות נגמל העם היהודי מריכוז רצונו הקיבוצי בתפקיד אחד, ראשי ועיקרי; פסק לפעול בתור אומה אחת ויחידה, נגמל מעמידה על נפשו עם נשק ביד בשעת סכנה; הוא התרגל לצעקות שפתיים יותר מאשר למעשים, לאי סדר וחוסר ארגון, והרשלנות נעשתה ללחם חוקו בחייו הפרטיים כבחייו בציבוריים. לפיכך צועד החינוך הבית"רי במעלה ההר, ועוד זמן רב יעבור עד שיגיע כל בית"רי ובית"רי בהליכותיו ובהתנהגותו למחוז חפצו. ברם "מחוז חפצו" הוא נעלה ואצילי, סימן יפה הוא לבית"רי, שזוכר אותו תמיד ושואף להגיע אליו, ולו גם בצעדים איטיים".
י"א) קיומו של אידיאל אחד בלבד בים של ערכים נעלים אחרים (עמוד 172): "אין זאת אומרת שעל הבית"רי לעצום את עיניו לגבי חשיבותם או אפילו גדלותם של רעיונות תיקון אחרים, המלהיבים בימינו מיליונים כה רבים של האנושות. נהפוך הוא: על הבית"רי להיות איש בעל עיניים פקוחות, מוח צלול ולב רחב, איש היודע להתייחס בכבוד הרב ביותר אל כל השאיפות הנעלות של בני דורו: בייחוד מאחר שמיטב השאיפות הללו מקורן ביהדות- כמו הפאצפיזם או, בייחוד, המלחמה לצדק חברתי: שניהם נובעים מהתנ"ך שלנו, ותקותנו חזקה, שדווקא המדינה היהודית היא שתורה לעולם את דרך האמת לשלום עולם ולצדק חברתי. אולם לפני הכול צריך העם היהודי להקים את מדינתו, ותפקיד זה כה קשה הוא וכה מסובך, שהוא תובע את כוחותיו של דור שלם- ואולי גם יותר מדור אחד, ועל כן על הדור הנוכחי של הנוער היהודי להקדיש את עצמו כליל לתפקיד האחד הזה; כל הרעיונות האחרים על יופיים ואצילותם יכולים להשפיע עלינו כל זמן שאין הם מפריעים אותנו במלאכת הבניין של מדינת היהודים. בו ברגע שאחד הרעיונות מתחיל להיות אבן נגף (ואפילו באופן בלתי ישיר) על דרך הקמתה של מדינת היהודים, עלינו להקריבו בלי רחמים לטובת האידיאל היחיד, כי אידאות אפשר שתהיינה לנו הרבה, ולכולן אנו יכולים להתייחס בהוקרה הגדולה ביותר; מה שאין כן האידיאל, הוא יכול להיות רק אחד, ועל כל אידאה אחרת לכוף את ראשה לפניו, ואסור, ולא ייתכן כי יהיה לנו "אידיאל" שני על פניו. "שני אידיאלים" הרי זה אבסורד ממש "כשני אלוהים". לעבוד אפשר רק לאל אחד ולאידיאל אחד; וכל השאר, עד כמה שלא ישא חן בעינינו, הנהו ותמיד יהיה דבר צדדי ועלינו להקריבו ללא היסוס, אם נשקפת ממנו סכנה לענייננו"
י"ב) קיר הברזל (עמוד 177): כל התיישבות גדולה בתולדות העמים עוררה תמיד התנגדות מצד תושביה הקודמים של הארץ: אין כאן כל יוצא מן הכלל, כה היה תמיד, וכך הוא גם בארץ ישראל. המוצא כי הערבים צודקים בהתנגדותם לציונות, יוותר בכלל על הרעיון ליישב את ארץ ישראל. אולם כל החושב, כי לעם היהודי יש זכות קדושה על מולדתנו ההסטורית וכי התנגדות הערבים (עם כבן 40 מיליונים אבל עם טריטוריה הגדולה כמחצית אירופה כולה) היא התנגדות בלתי צודקת- עליו להסיק את המסקנות ההגיוניות מהשקפתו ועליו לסייע להקים אותה חומת ברזל, שתמנע כל הרס וחורבן".
י"ג) ההרמוניה בתוך בית"ר (עמוד 178): "תזמורת" כגון זאת ברצוננו ליצור מכל האומה היהודית; והצעד הראשון לכך שמו בית"ר. אין איש מכריח איזה צעיר להיכנס לבית"ר, אין איש מכריחו להישאר בה: רצונו החופשי הביאו לידי הכרה, כי הסגולה היפה ביותר של המין האנושי היא דווקא הכישרון הזה, להביא לידי הרמוניה את אישיותו הוא עם אישיותם של אחרים לשם מטרה משותפת, להתאים כל תנועה משלו לתנועותיהם של המוני אנשים חברים. בעצם צפון כאן כל המושג "אנושות", במובנו העמוק והעדין ביותר: האחדות. גאולת ישראל תבוא, כאשר העם היהודי ילמד לפעול יחדיו וכולם כאחד, דווקא "כמכונה". ולכשתלמד האנושות את האומנות הזאת, תבוא גאולת העולם, הפיכת החלקים המסתכסכים למשפחת עולם אחת"
י"ד) ההדר הבית"רי (עמוד 181): "על כן המשמעת הבית"רית היא אחד האמצעים הטובים לחינוך "להדר". אולם זה בלבד אינו מספיק כלל. כאן כל אחד מחויב "לעבד" את עצמו, לסנן ולזקק את כל הליכותיו."ההדר" מורכב מאלף "הבלים", המהווים כולם יחד את חייינו היום יומיים. אכול בשקט ובמתינות, אל תבליט את מרפקיך בעת אכלך, אל תגמע את המרק בקול הנשמע למרחקים, בלכתך ברחוב עם חבריך אל תכבוש את כל המדרכה; בעלותך בלילה על מדרגות בית אל תשמיע קולך, כדי לא להעיר את השכנים; פנה דרך ברחוב לאישה, לבא בימים, לילד קטן, לכל אדם בכלל- יהא הוא גס, אתה אל תהיה; כל זה ועוד שורה אין סופית של "הבלויות" אחרות יוצרים את "ההדר הבית"רי". אולם חשוב פי כמה הוא ההדר המוסרי. עליך להיות רחב לב; כל עוד אין הדבר נוגע בעניינים עקרוניים, אל תעמוד על המקח לגבי זכויות מועטות; מוטב שתקריב אתה קורבן ולא תדרוש קורבן מזולתך. כל מילה שלך מחויבת להיות "מילת כבוד" ומילת כבודך צריכה להיות קשה מצור. מוכרח לבוא היום, בו כל יהודי שירצה להביע את ההוקרה העליונה של יושר אנושי, של נימוס וכבוד, לא יגיד כמו עתה: "זהו ג'נטלמן אמיתי!" אלא יאמר: "זהו בית"רי אמיתי!"
ט"ו) אזהרות חוזרות ונשנות מפני השואה ליהודי פולין (עמודים 208, 216, 217): "משל אחר: בשוויצריה נמצא הר געש הפולט לבת אש. למרגלותיו שוכן כפר, וההכפר נתון בסכנה בשל הלבה המתפרצת. לפיכך מחליטה הממשלה מרצונה ולטובת האוכלוסיה שלה לפנות אותו כפר ולעקור את תושביו ממקומם. אף אנו בהכריזנו על תוכנית "האווקואצייה (תוכנית של ז'בוטינסקי לפינוי יהודי פולין להעלאתם ההמונית לארץ ישראל) – עושים זאת מתוך הרגשת עצמאותנו הלאומית. שהרי רוצים אנו בכך וכדאי לנו הדבר. כי רוצים אנו להציל את היהדות מפני הלבה המתקרבת, ורבותיי, היכול אחד מכם להכחיש זאת קיימת, ושהיא הולכת וקרבהאלינו, ועלינו לבקש אמצעים כנגדה (עמודים 208-209)......... "כלום אין הם מבינים, שטעם אין, אך סכנה יש ויש להיות נמשל לתינוק בן שנתיים, העומד לפני לבה בוערת והגבתו היחידה- היא זקיפת אצבע אגב צעקה "אני לא רוצה, אני לא רוצה!!!", כי אדם רציני חושב כיצד להפנות את הלבה הצידה או לסור מדרכה ולהינצל הצלה של ממש" (עמוד 216)........... "מזהיר אני אתכם יהודי פולין: אל תלכו בעקבות בעקבות אנגליה, אל תדברו על לבו של הציבור היהודי הפולין שלא יסכים לפשרות, אל תאמרו שתוכנית האווקואצייה פסולה היא, וכי קיימות תוכניות אחרות טובות ממנה, כי קיימים פתרונות אחרים. שואל אני אתכם שאלה ברורה ומפורשת: מהן התוכניות הללו? מה הם הפתרונות הללו? דעו נא וראו: הם אינם קיימים. הצעתי היא הפתרון המציאותי היחיד, ועליי להודות: תמיד הייתי בא לפולין בחשק רב. כעת מוזרה לי האווירה בציבורכם. אבל אבקש להבין דבר אחד: אם אתם רוצים לסתום את פיו של אדם, אפשר לעשות זאת בלי קושי. לא בזה העניין. המדובר הוא בשאלת החיים של הציונות, שהיא גם שאלת החיים של יהדות פולין. לשאלה זו מציע אני פתרון. ולפתרון זה הקרבתי את כל חיי. וגם אתם תהיו נאלצים לקבל את הפתרון הזה, אם עדיין פועם בקרב עם ישראל רגש הקיום העצמי, אם עוד חיה בלבו התקווה לדרור ולעתיד מזהיר" (עמוד 217).
ט"ז) כישלון האמנסיפצייה (שילוב היהודים בתור מיעוט במדינות זרות) (עמוד 223): "רק איש כמכס נורדאו מסוגל היה לסכם כראוי את תוצאותיה האחרונות של האמנסיפציה. אני אוכל לומר רק בקיצור: ניסיון מקיף זה לבטל לבטל את הטרגדיה של המציאות היהודית ע"י שיוויון זכויות חוקי ועל ידי התבוללות תרבותית, נכשל בכל השטחים. וודאי, יש דרגות שונות של טראגיות; יש בגולה מקומות נוחים יותר ונוחים פחות; אבל תקווה אינה קיימת עוד בשום מקום, והיסוד המכריע כאן נעוץ,אולי בעובדה שמן ההתבוללות הפרוגראמטית, מן ההתבוללות מן הדעת לא נותר שריד ופליט. אין אנו צריכים להזיל דמעות בשל כך: זו הייתה תורה נפסדת, חסרת כבוד ומזיקה, אבל לפחות אופטימיות ותקווה היו בה...... סובלים אנו היום לא מן "האנטישמיות" הסובייקטיבית של בני האדם אלא מן "האנטישמיות" של המציאות האובייקטיבית. על זכויותינו נגן בכל מקום, ברוב הארצות, ומקווה אני שנצליח; אולם אין להם לזכויות טעם, כשהולכים ובטלים הסיכויים להינות בפועל ממש "מזכויות" כלשהן, היום יותר מאתמול ומחר יותר מהיום. החיים בגולה ובפרט המשק של הגולה לא יהיה בהם בעתיד הנראה לעין שום מקום ליהודים, וזאת משמעותה של תקופת מאת השנים, שנפתחה במותו של משה מנדלסון ונסתיימה במותו של אלפרד דרייפוס". י"ז) הצורך לשמור על קודשי הדתות האחרות (עמוד 232): "כיצד מתחילה הסתלקות האלוהים מקרב עם? כנראה בזה שאתו עם מעיז לחלל ביד שדונית את קודשי זולתו. את זאת למדנו, ולכן נשמור בכבוד רב את כל הקדשים"
י"ח) קיר הברזל (עמודים 233-235): "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחשוב כלל, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק. את הכרתי זו אני מביע בצורה חריפה כל כך לא מפני שאני רוצה להסב עוגמת נפש לחלק המתון שבמחנה הציוני, אלא פשוט מפני שהדבר לא יסב להם כל עוגמת נפש: חוץ מאלה שהם סומים מלידה הבינו את זה מזמן כל אותם הציונים המתונים, כי אי אפשר לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של "פלשתינה" לארץ בעלת רוב יהודי" (233-234)....... "דבר זה אמור גם לגבי הערבים. כרוזי השלום שלנו מנסים לשדלנו, שהערבים הם או טפשים, שאפשר לרמותם על ידי ניסוח "ממותק" של מטרותינו, או שהם שבט שניתן לקנותו- שבט שיוותר בשבילנו על זכות הבכורה שלו בארץ ישראל תמורת יתרונות תרבותיים וכלכליים. תפיסה כזאת של הלך הנפש של הערבי בארץ ישראל אני שולל לחלוטין. רמתם התרבותית נמוכה. הם חסרים את כוח הסבל ואת כוח הרצון שלנו; ואולם הם פסיכולוגים דקי הבחנה כמונו, ובדיוק כמונו חונכו על הפלפול החריף. יכולים אנו לספר להם על מטרותינו תוך "המתקתן" וריכוכן עד אין סוף- הם מיטיבים להבין את שאנו רוצים בדיוק כמונו, ממש כשם שאנו מבינים מה שאינם רוצים........ ההזיה שלפיה יסכימו הערבים עוד מעט קט מרצון להגשמת הציונות תמורת אותם אוצרות רוח וחומר, שביכולתנו להעניק להם- הזייה ילדותית זו אצל "חובבי הערבים" שלנו נובעת מאיזה רגש של בוז כלפי העם הערבי: נראה שלדעת "חובבי הערבים" הללו, אין הגזע הערבי אלא אספסוף רודף בצע, המוכן למכור את הפטריוטיזם שלו תמורת רשת טובה של מסילות ברזל. הצגת דברים זו אין לה על מה לסמוך...... כל עם ילידים נלחם במיישבים כל זמן שיש לו ניצוץ של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך נוהגים וכך ינהגו ערביי ארץ ישראל כל זמן שיש להם ניצוץ של תקווה, כי יעלה בידם לבכל את הפיכתה של "פלשתינה" לארץ ישראל" (עמודים 234-235).
י"ט) הסכם שלום רק לאחר הקמת קיר ברזל (עמודים 238-239): עם זה מקלקלים אנו במו ידינו את עניינו כשאנו מדקלמים על "הסכם" , כלומר, שאנו משדלים את מעצמת המנדט להאמין, שלא קיר הברזל הוא העיקר, אלא ניסיון הידברות ועוד ניסיון הידברות. דקלום כזה מזיק לנו; ועל כן אין זה רק תענוג, אלא גם חובה קדושה להבאיש את ריחה של המליצה הנבובה ולהוכיח גם את דימיוניותה וגם את אי כנותה. אין משמע, שעם ערביי ארץ ישראל לא ייתכן שום הסכם. בלתי אפשרי הוא רק הסכם מרצון. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ולא בעד הבטחות מפליגות, והסיבה היא דווקא בכך שאין הם אספסוף אלא עם חי. עם חי מסכים לויתורים בשאלות מכריעות וגורליות כאלה, רק כאשר אינה נותרת בידו שום תקווה "להיפטר"- כאשר בקיר הברזל כבר אין אפילו פרצה כלשהי. רק אז מאבדות הקבוצות הקיצוניות, שסיסמתן "לא, בשום אופן לא" את השפעתן, וההשפעה עוברת אל הקבוצות המתונות. רק אז תבואנה אלינו הקבוצות המתונות הללו עם הצעות לויתורים הדדיים; רק אז יתחילו לשאת ולתת אתנו ביושר (הדגשה שלי) על עניינים מעשיים, כגון ערובה כנגד גירוש ערבים, ושיוווי זכויות אזרחי ולאומי; ואני מאמין ומקווה, שאז אומנם ניתן להם ערובות כאלה, שישביעו את רצונם, ושני העמים יוכלו לחיות ביחד בשלום כשכנים הגונים. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר ברזל, כלומר, קיומו של כוח כזה בארץ ישראל, שאינו ניתן לערעור ע"י שום השפעה ערבית. לשון אחרת: הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד היא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות הסכם בהווה"
כ) ההצדקה המוסרית לקיר הברזל (עמודים 240-241): "הפקר ייקרא לכך, לא מוסר. החברה האנושית בנוייה על הדדיות; טלו ממנה את ההדדיות- והצדק נעשה לשקר. האיש המהלך ברחוב יש לו זכות לחיות רק משום ורק במידה שהוא מכיר בזכותי שלי לחיות; ואולם אם יש בדעתו להורגני, אין לו, לפי דעתי, שום זכות קיום. וכלל זה חל גם על עמים. אחרת ייהפך העולם לתחרות מירוץ של חיות טרף, שבה תישמד לא רק החלשה שבחיות אלא דווקא טובת הלב שבהן. העולם מן הדין שיהיה עולם של שותפות. אם מדובר בחיים, הרי לכל זכות שווה לחיות, ואם להישמד, הרי גם כאן דין אחד לכול; אולם אין "מוסר" כזה, שלפיו על הזולל לאכול כאוות נפשו, ועל הצנוע למות ברעב מחמת לחץ הרסן"
כ"א) הטרגדיה של המיעוט היהודי לדורותיו בגולה (עמוד 244): "רק במקרה אחד טרגדיה היא להיות מיעוט: זהו המקרה של העם שהוא רק מיעוט בכל מקום, ותמיד מיעוט מפוזר בקרב גזעים זרים, ואין לו אף פינה אחת משלו על פני כדור הארץ, ולא מולדת שבה ימצא מקלט. לא כך מצבם של הערבים, שיש להם ארבע מדינות ערביות ממזרח לתעלת סואץ, ועוד חמש אחרות ממערב לסואץ. אחדות מן הארצות האלה כבר הגיעו לעצמאות, אחרות- עדיין לא זכו לה; אבל באף אחת מהן לא מדובר, אלא ברוב ערבי; כל אחת מהן היא כבר מולדת ערבית לאומית".
כ"ב) היחס למיעוטים אליבא דה-ז'בוטינסקי במדינה היהודית : (עמודים 245-248): אתם מוזמנים לקרוא את הדברים בעצמכם. אני אתייחס לכך במסגרת התובנות.
כ"ג) על ביאליק, המשורר הלאומי (עמודים 310-311): "......ואם נסתכל בביאליק עצמו, הריהו עומד מבחינת הפעולה" הזאת של שירתו בדרגה עוד יותר גבוהה; את פעולתו נוכל להשוות רק לפעולת דמותו של הרצל...... בין כך ובין כך ביאליק הוא המשורר היחיד בכל הספרות המודרנית, אשר שיריו עיצבו במישרין נשמתו של דור".
כ"ד) שתי אמות מידה לדמוקרטיה ע"פ ז'בוטינסקי: (עמוד 345) " עליכם לבדוק לפני את שתי האבחנות: ראשית כלום זוהי מדינה, שהפרט נחשב בה לריבוני, חירותו- לתחיקה הטובה ביותר, וכוח במדינה להגביל חירות זאת מותר רק במקרה של הכרח מוחלט- או זוהי מדינה בה מופיע הפרט קודם כל בתור נתין, והמדינה תובעת לעצמה את הזכות לכוון כל דבר בחייו ובפעולותיו? ושנית: כלום זוהי מדינה בה ניתן לכל האזרחים החופש של מתיחת ביקורת בפומבי על המשטר הקיים, או שדבר זה אסור בתוכה? שתי אמות המידה הללו תספקנה כדי להבחין בין דמוקרטיה להיפוכה באופן בלתי תלוי במה שכתוב בחוקה".
כ"ה) הגלותיות ע"פ ז'בוטינסקי (עמודים 350-352 מתוך הסיכום) מתבטאת בנקודות הבאות: 1) השלמה עם הגורל ותחושה של מסכנות תמידית. 2) התרפסות וכפיפות קומה ביחס כלפי הגויים. 3) הצדקת האויבים תוך כדי האשמות עצמיות. 4) דיבורים מעורפלים ולא ברורים מתוך כוונה שלא להרגיז את הגויים או לא החריף את המצב.
כ"ו) מטרת הציונות המוצהרת היא בראש וראשונה הקמת מדינה יהודית (עמוד 352): "מידה גלותית אחרת הוקיע ז'בוטינסקי השכם והערב, ואף היא יסודה בפחדנות, באי רצון "להרגיז" את הגויים ובשאיפה "להצניע" לכת ולהמשיך את עבודת הבניין "בשקט". היא התקומם נגד כל ניסיון לערפל את מטרות הציונות. מאז הוכרז רשמית על מדיניות "הבית הלאומי היהודי", ואושר המנדט, שוב לא היה, לדעתו, טעם לטשטש מושגי יסוד. נהפוך הוא, מן הדין היה, כי המנהיגות הציונית תעמוד על מלוא הזכויות, ותיאבק על הגשמתן. כל העלמה תתפרש ממילא כנסיגה וכוויתור. השוני בגישה יסודית זו, הוא שהביא לקרע בקונגרס הציוני הי"ז סביב הצעת החלטה, שהועלתה ע"י המפלגה הרוויזיוניסטית, לגבי "המטרה הסופית" של הציונות. ז'בוטינסקי דרש בכל תוקף להכריז קבל עם, כי מטרת הציונות היא ליצור רוב יהודי באוכלוסייתה של ארץ ישראל משני עברי הירדן, ואילו ויצמן כפר בעיקר והכריז מפורשות כי "המדינה העברית לא הייתה מטרה כשלעצמה אלא רק אמצעי למטרה. בתוכנית באזל אין מדברים עליה". השוני בעיקרי "האני מאמין" הציוני היה נוקב, והוא שקבע את כוח האמונה שבזכות הציונות ובעוז התביעה. קולו של ז'בוטינסקי נשמע ברמה, משום שהוא חדור הכרה עמוקה, כי זכויות עם ישראל קודמות לזכויות של כל עם אחר בעולם "הציונות היא התגלמות הגאווה, הכבוד העצמי הריבוני, שאינם יכולים להשלים באופן אורגאני עם כך, שהבעיה היהודית תהיה פחות חשובה מאחרות.... בשביל המרגיש זאת, גם גאולת העולם אינה אלא שקר מחפיר כל עוד אין לעם היהודי ארץ משלו כלכל העמים. עולם שבו אין לעם היהודי מדינה משלו- עולם של שודדים וליסטים הוא, בית קלון, שאין לו זכות קיום, גם אם כל שאר הבעיות כבר מצאו את פתרונן על הצד הטוב ביותר"....... אמונה זו בצדק ההיסטורי והמוסרי של הציונות הנחתה את ז'בוטינסקי בפעילותו עד סוף ימיו. באחד ממאמריו האחרונים כתב: "כשיהודי, בייחוד יהודי צעיר, בא אלינו, הוא קם ומכריז בעיני העולם כולו: "או שיהיה צדק בשבילי או שלא יהיה צדק לאיש בשום מקום בעולם. במקום שאני מלך בין מלכים אחרים, שם קיימת הקדמה; במקום שמוציאים אותי מכלל זה, לא אכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. עוד אוסיף שמן למדורה. אין גאולה לעולם- אם אין חלקי בה. בראשית ברא אלוהים את תביעתי"
ועתה למספר תובנות מהספר הנפלא הזה. המשך יבוא.......
2) בהמשך לתובנה הקודמת מה שבולט כאן במיוחד לעיננו זו הסתירה המקוממת והזועקת לשמיים בין גדולתו של האיש הזה לבין היחס השלילי, המנוכר והעוין, שלו זכה במהלך כל חייו, ושלא חדל גם לאחר מותו. הוא העלה את חמתם של הבריטים, שכן הוא ישר קלט, שמדיניותם הולכת בכיוון הפוך לחלוטין מזו של הצהרת בלפור, וזה מובן. הוא גם העלה חמתם של היהודים בגולה בשל אזהרותיו מפני השואה ובשל דרישתו מהם לעזוב את ביתם ולעלות לארץ ישראל, וזה גם מובן וברור. מה שלא מובן זה מדוע הוא זכה לקיתונות כאלה של שנאה ומשטמה מאת הנהגת הישוב המפא"יניקית?
הבריטים שנאו אותו, כי הוא עשה את הכול על מנת לחשוף את פניהם האמיתיות על ההתחלה, וזה ברור ומובן מאליו מדוע הם שנאו אותו. יהודים בגולה שנאו אותו, וניתן להבין את ההיגיון שבדברים, שכן אף אחד מהם לא העלה על דעתו בסיוטים הגרועים ביותר שלהם, שתופת כזאת צפוייה להתרחש (מקסימום פוגרום אנטישמי, אבל לא תופת כזאת!!). כמו כן הם חשבו שכל המאבק שלהם הממושך והארוך לשיוויון זכויות בפולין יירד לטימיון, וכל מה שהשיגו עד כה ייזרק לפח, ברגע שהם ינטשו את פולין ויעזבו לארץ ישראל. בדרך זו הם חשו שהם נותנים פרס לאנשטישמיים למיניהם בפולין (שנים על גבי שנים נלחמנו מולם והצלחנו, ועכשיו נזרוק הכול לפח וניתן להם את התענוג הזה של הניצחון?). הם לא רק שלא האמינו לז'בוטינסקי ולתחזיותיו הקודרות, אלא גם חשבו שהוא נמצא בצד של האנטישמיים, ולכן לא היססו לקרוא לו "עוכר ישראל". אז מובן מדוע גם היהודים בגולה שנאו את ז'בוטינסקי, אבל מדוע הוא זכה ליחס כזה גם בקרב יריביו למחנה הציוני עצמו?
קראתי בעיון את הספר העוסק בתולדות חייו, ושמציג את נאומיו ומאמריו, ולא מצאתי עמדות, שיכולות עד כדי כך לקומם את המחנה היריב במסגרת ויכוח לגיטימי. נהפוך הוא: הרבה מאוד מרעינותיו אומצו בסופו של דבר ע"י המחנה היריב (אומנם תמיד באיחור, אבל אומצו!!!!). למשל, רעיון ההעפלה הבלתי חוקית שהוא היה הראשון שהעלה אותו, התפיסה של ציונות לוחמת, אקטיבית ויוזמת ולא רק מדברת, הצורך להיאבק בבריטים, כאשר התברר בסופו של דבר גם למחנה היריב, שהם אכן הופכים יותר ויותר לאנטי ציוניים, השאיפה להקים מדינה יהודית עם רוב יהודי בלי לגמגם ולערפל מסרים, והצורך להילחם ללא פשרות כנגד הערבים, כאשר התברר, שאין איזה שהוא סיכוי להגיע איתם לאיזו שהיא פשרה הסטורית (רוצים דוגמא מהתקופה הנוכחית?? אוסלו!!!! מחנה השמאל גם הוא מבין כיום- באיחור אומנם אבל גם אצלו מתחיל ליפול האסימון- ששלום לא ייצא מהסיפור הזה). ומדוע האיבה הזאת נמשכה גם לאחר מותו? מדוע בן גוריון סירב בעקשנות להעלות את עצמותיו לארץ? מדוע ניסו לאחר מותו באופן מכוון להמעיט מערכו ולטשטש ולהעלים את מעשיו ותפיסותיו?? ויותר חמור מכך: מדוע העזו להדביק לו כינויים שליליים ושקריים של פאשיסט??
רק לאחרונה שודרה בתקשורת של אליטת הפנקס האדום תוכנית על ז'בוטינסקי, שבה הופיע אחד האנשים וטען שבתורתו של ז'בוטינסקי יש סממנים פאשיסטיים. יתר על כן בתוכנית זו לא הזכירו את תרומתו לציונות בשל כל הרעיונות היצירתיים והמהפכניים שהוא העלה, רעיונות, שזכו בהתחלה תמיד להתנגדות מאסיבית וקשה, אך ככל שהזמן חלף, הם אומצו בסופו של דבר ע"י הנהגת הישוב, שכן צורכי המציאות חייבו זאת. כמו כן לא הזכירו בתוכנית זאת עד כמה הוא צדק בתחזיותיו העתידיות, לא הזכירו שהוא חזה במדויק את תאריך הקמת מדינת ישראל, לא הזכירו את האזהרות שלו ליהודים מפני השואה ואת התוכנית שהוא הגה להצילם.
מסתבר שההסטוריה נכתבת ומשוכתבת ע"י השולטים והמנצחים, וכאשר הם כותבים על היריבים שלהם, אז באופן טבעי הם נוטים להמעיט מערכם, לחשוף את מה שנוח להם ולהתעלם, להסתיר ולטשטש את העובדות באשר לדברים שפחות נוחים להם. תראו בבקשה שוב פעם את התוכנית הזאת, ולאחר מכן תקראו את הספר, שהמלצתי לכם, ואז תבחינו עד כמה הדברים נראים אחרת לגמרי דרך המשקפיים של האמת והצדק, ואולי אז גם תבינו עד כמה האליטה של הפנקס האדום מסתירה ממכם דברים לא רק בחיי היום יום שלכם אלא גם באשר לדברים שקרו בהיסטוריה היותר רחוקה.
ובאשר לדיעה שהובעה בתוכנית הטלויזיה בדבר סממנים פאשיסטיים בתפיסותיו של ז'בוטינסקי, הרי כל כל מי שיקרא את נאומיו ומאמריו של ז'בוטינסקי, ישר יבין שזה פשוט שקר גס, הבל ורעות רוח ועורבא פרח. אומנם ז'בוטינסקי דיבר על חשיבות הקולקטיב במאבק המוצדק של העם היהודי להקמת מדינתו, אך הוא גם אמר באופן מפורש שההצטרפות אליו לא נעשית באמצעות כפייה ושלטון של פחד אלא מתוך שכנוע עמוק של כל היחידים המרכיבים אותו בצדקת אותה הדרך. הוא תיאר את היחיד כבן מלך חופשי, התורם מכישוריו ויכולותיו לטובת הקולקטיב. הקולקטיב מגובש בזכות האמונה בצדקת הדרך של הפרטים המרכיבים אותו, ודרכו היא לא דרך הכפייה והפחד אלא דרך הסולידריות והאחדות. ברוח זו בדיוק התבטא גם צ'רצ'יל בנאומיו בתקופת מלחמת העולם השנייה. אז גם צ'רצ'יל היה פאשיסט? ז'בוטינסקי לא רק שלא היה פאשיסט,אלא הוא היה דמוקרט בכל רמ"ח אבריו. יתר על כן הוא היה יותר דמוקרט וליברל מאשר מתנגדיו, שהנהיגו את המדינה והשליטו בה במשך עשרות שנים את שיטת "הפנקס האדום", שהביאה לאפלייה חמורה ושבשמה גם נעשו מעשים חמורים שלא ייעשו במדינה דמוקרטית.
נו..... אז מדוע הם כ"כ שונאים אותו? הם שנאו אותו, כי הוא פשוט לא היה שייך למחנה שלהם, ומכיוון שהם רצו לקחת קרדיט מונפוליסטי ומחנאי של פוליטיקה קטנה על הקמת מדינת ישראל, אז העובדה שהוא ברעיונותיו לא אחת הקדים אותם, לא ממש מצאה חן בעיניהם, ולכן הם דאגו לטשטש ולהעלים מעיני הציבור את כל פעולותיו ומעשיו, כדי שהיוקרה תהיה רק שלהם. ז'בוטינסקי בניגוד אליהם לא היה איש של אגו, יוקרה, מחנאות ופוליטיקה קטנה. גם ממשיכי דרכו לא היו כאלה, ולכן הם גם לא עשו עד היום רבות על מנת להציף את הדברים ולחשוף את האמת העובדתית לציבור. אני לעומת זאת חושב, שכאשר צד אחד עושה הכול על מנת לטשטש את האמת ולהסתירה מעיני הציבור, אז מוטלת חובה קדושה על הצד השני לחשוף אותה במלואה, והוא חייב לעשות זאת לא משיקולים אישיים של אגו ויוקרה אלא בשל הצורך החיוני להוציא את הצדק ההסטורי והאמת לאויר העולם וזאת למען הדורות הבאים.
לסיכום: כאשר אליטת הפנקס האדום עושה תוכניות טלויזיה על יריביה הפוליטיים מן הראוי שתפקפקו ותשאלו את עצמכם האם הם מציגים בפניכם בהכרח את כל המסכת העובדית. פקפוק זה יוביל אתכם לא להסתפק במה שהם מנסים "להאכיל" אתכם אלא גם לבדוק ולחקור לעומק, ואז ברוב המקרים תגלו שהתמונה הרחבה היא לא בדיוק תואמת במלואה למה שהוצג לכם.
3) ז'בוטינסקי נפטר כ- 8 שנים לפני הקמת מדינת ישראל. הוא ידוע ידע, שהיא קום תקום, ואף העריך באופן מדויק את השנה שבה היא תקום. בז'בוטינסקי היה שילוב מופלא וייחודי בין רגש ואמונה יוקדת בצדקת הדרך לבין שכל ישר והיגיון בריא המבוסס על ראיית המציאות העובדתית בעיניים פקוחות ומפוכחות והישענות עליה מבחינה מדעית על מנת להעריך כמשקיף נבון וספקן את העתיד.
ז'בוטינסקי נפטר כשנה לפני שהנאצים ימח שמם וזכרם הגו בסתר את הרעיון השטני של הפתרון הסופי לבעיית היהודים באמצעות השמדה המונית מאורגנת ומחושבת בצורה ייקית. גם ז'בוטינסקי הציע פתרון סופי שקוף לעם היהודי באמצעות הקמת מדינה יהודית, עלייה המונית לארץ ישראל וחיסול טוטאלי של הגולה. ברם הישוב היהודי בגולה דחה בבוז, בסלידה ובשאט נפש את דבריו. אומנם גם היהודים בגולה ראו במו עיניהם את הסכנה המתקרבת לפתח ביתם, אך הם סברו לתומם שמדובר בגל עכור זמני, שבאופן טבעי יחלוף, כפי שקרה גם בעבר. העם היהודי התמודד במשך 2000 שנות גולה עם שנאה, אנטישמיות, סטיגמות, דעות קדומות, כינויי גנאי, אלימות פיסית ומילולית ופוגרומים קשים, ליקק את הפצעים כל פעם מחדש ושרד. יתר על כן במדינות רבות הוא הצליח לגבור על האנשטישמיות, ואף זכה לשיוויון זכויות מלא ולחיבוק חם מהשלטונות ומהחברה. המחשבה שדבר כזה יכול להגיע דווקא מכיוונה של מדינה מפותחת ומתורבתת כמו גרמניה נחשב, לכן, לבלתי הגיוני בעליל והזוי לחלוטין באותה תקופה. פוגרומים קורים במקומות של בורות ופרמיטיביות כמו ברוסיה ובמזרח אירופה, כך חשבו להם יהודי הגולה. היעלה על הדעת שזה יקרה בערש התרבות, החוכמה, ההשכלה, המוסר והאנושיות ובמימדים כאלה?? לא נראה הגיוני, נכון????
הפתרון הסופי החיובי והאידיאלי לשאלת היהודים של ז'בוטינסקי נדחה, לכן, ע"י רוב מוחלט של יהודי הגולה, וזה רק סמלי, ששנה בלבד לאחר פטירתו הגו הנאצים ימח שמם וזכרם את הפתרון הסופי השטני והמפלצתי לשאלת היהודים.
האם מצבם של היהודים כיום שונה בהרבה ממצבם בעבר האפל??? כמובן!!! כיום ליהודים בכל העולם יש מדינה חזקה, שמחויבת לעשות ככל יכולתה על מנת להגן ולשמור עליהם מכל רע. בהיבט זה יש כאן שינוי דרמטי לעומת 2000 שנות הגולה, שבה היהודים היו תלויים בחסדי הגויים ובמצב רוח שלהם. ברם מבחינת היחס של העולם ליהודים דברים לא השתנו גם כיום. גם כיום בהרבה מקומות בעולם היהודים חשים בנוח ומרגישים שהם חלק בלתי נפרד מהמדינות, שבהן הם חיים. ברם זהו רק מצב זמני, שיכול להשתנות כהרף עין בנסיבות בינ"ל שונות ומתחלפות. במצבי משבר, מלחמה וחוסר וודאות היהודים הופכים באופן כמעט אוטומטי לשעיר לעזאזאל רשמי של כל העולם, וצריך לזכור זאת היטב!!!! (זוהי האנטישמיות האובייקטיבית, שעליה דיבר ז'בוטינסקי). ז'בוטינסקי דיבר על שני סוגים של אנטישמיות: אנטישמיות סובייקטיבית ואנטישמיות אובייקטיבית. אנשטישמיות סובייקטיבית תלויה ברגשות שליליים הנובעים מבורות, סטיגמות, דעות קדומות וגזענות צרופה של העדר חסר הבינה. באנטישמיות כזאת אפשר להילחם ביעילות ובנחישות באמצעות פיזור הערפל, שקיפות והצגת האמת העובדתית הפשוטה. ברם יש גם אנטישמיות אובייקטיבית, שבה אין כל דרך להילחם. זו אנטישמיות, שמושרשת עמוק עמוק בתת המודע ובD.N.A של הגויים. בזמני שלום היא מודחקת ולא יוצאת לעולם, אך בעיתות משבר היא יוצאת בגלוי לאוויר העולם, ואז היא מתגלה במלוא עוזה, כוחה, כיעורה ומפלצתיותה. במקרים רבים היא גוררת לתוכה לא רק את הנבערים אלא גם את "אנשי התרבות" ו"המשכילים" ואפילו גם מדביקה חלק מאנשי הציבור והמנהיגים של אותן מדינות. אנטישמיות זו הופכת את היהודים לשעיר לעזאזאל נצחי בזמנים קשים. אין דרך להתמודד מול אנטישמיות כזאת!!!! הסברה תוך ניסיון לחשוף את האמת העובדתית לא תועיל כאן, ותיתקל באוזניים אטומות לחלוטין!!!! הדרך היחידה להתחמק מאנטישמיות כזאת היא באמצעות חיסול הגולה ועלייה המונית לארץ ישראל!!! בזמנים שבהם האנטישמיות האובייקטיבית פורצת העם יהודי בכל מקום (כולל בארץ ישראל) נמצא בסכנה מוחשית. המקום היחיד שיכול להגן ביעילות על היהודים ולהרתיע את האנטשימיות הזאת מלפעול במלוא העוצמה היא מדינת ישראל. ללא קיום מדינת ישראל בימינו אלה מצבו של העם היהודי בגולה היה בכי רע ודמו היה מופקר ללא כל היסוס כמו בשנות השלושים של המאה הקודמת!!!! מדינת ישראל ביכולת ההרתעה שלה היא היחידה שיכולה לעמוד בפרץ ולעצור ולבלום את הסחף הזה, ודווקא בגלל זה היא מהווה כיום את מוקד המתקפה הבינ"ל החריפה של כל זרועות התמנון של האנטישמיים הללו, שמנצלים את העידן החדש הזה כדי לגרום לה לפרוץ מחדש.
גדולתו של אדם נבחנת בשלושה מרכיבים:
א) עד כמה הדברים שהוא כותב ואומר הם אקטואליים במרחבי המקום והזמן גם 70 שנה לאחר מותו.
ב) עד כמה הדברים שהוא כותב ואומר נכונים ומדויקים ומשקפים אמת ששורדת את כל רוחות הזמן ותהפוכות הגורל ונשארת לעמוד זקוף ואיתן בלי להתכופף בפני כל הזמזומים ורעשי הרקע השוליים של העסקנים הקטנים, המלעיזים והשונאים למיניהם.
ג) עד כמה האמת הזאת היא אוניברסלית, כלומר, זו אמת ששייכת לא רק למגרש הפרטי שלנו (מדינת ישראל והעם היהודי) אלא מתאימה גם לזירה הבינ"ל והעולמית.
הבה נבחן עוד תובנות מתפיסותיו של ז'בוטינסקי בהקשר לשלושת המרכיבים הללו.
4) קיר הברזל: אם אני מנסה לשחזר לעצמי מה למדנו בכיתה י"ב לבגרות בהיסטוריה על זאב ז'בוטינסקי, אז אני מעלה מנבכי זיכרוני רק דבר אחד: את רעיון קיר הברזל. באשר לתפיסותיו ,רעיונותיו ופעולותיו בנושאים אחרים וכן אישיותו המורכבת והמגוונת- על זה ככל הנראה לא שמו דגש במערכת החינוך בתקופתי ולא נתנו לכך כל חשיבות (אליטת הפנקס האדום אמרנו????) טוב.... אז אולי הגיע כבר הזמן להשלים קצת חורים בהשכלה ולמלא את החסר באשר לאיש הדגול הזה, שהוא כה רב גוני. אתם לא סבורים כך???? למה למה הפרצוף העקום הזה??? אמרתי משהו לא הגיוני וסביר??? יש!!! ידעתי שבזכות כושר השכנוע שלי בסוף תסכימו!!!!! ברם לפני שנדבר על תובנות מדברים אחרים בתפיסותיו של ז'בוטינסקי הבה נתחיל ברשותכם דווקא מאזור הנוחות המוכר והידוע לכולנו, כלומר, מקיר הברזל עצמו. וכאן נשאלות 3 השאלות הבאות:
א) האם הרעיון הזה היה בכלל נכון לתקופתו של ז'בוטינסקי?
ב) האם הרעיון הזה הוא נכון ואקטואלי גם לימינו אלה ולא רק בזירה שלנו אלא גם בהתייחס לזירה הבינ"ל בכללותה?
ג) מהו מצבו של קיר הברזל נכון להיום במדינתנו האהובה?
ז'בוטינסקי הביע ביקורת נוקבת וחריפה על כל אלה מתוכנו ומדינות העולם, שמדברים ללא הפסקה על הסדר מדיני לשלום ולא מאמצים את רעיון קיר הברזל שלו. הוא טען שגישה שגוייה זאת לא רק שלא מקרבת את השלום אלא מוליכה ישירות לשפיכות דמים איומה ונוראית. מתנגדיו מהשמאל לעומת זאת טענו בלהט, שהדרך היחידה האפשרית על מנת להגיע להסדר או לשלום עם שכננו היא לא באמצעות בניית חומות או קירי ברזל כלשהם. יש לציין ולהזכיר שהנהגת הישוב באותה תקופה לא דגלה בגישתו של ז'בוטינסקי בדבר הצורך בראש וראשונה לבנות קיר של ברזל בלתי חדיר, וניסתה ללא הפסקה את שיטת ההידברות, כך שיש לנו כיום אפשרות לבחון באופן פרקטי ומדעי את הדברים ואף להגיע למסקנות חותכות. ניסיונות ההידברות של הנהגת הישוב עם ערביי פלשתינה (כך הם קראו לעצמם בתקופה זו: ערבים ולא פלסטינאיים) לא רק שלא קירבו את ההסדר אלא תרמו במידה רבה לשפיכות הדמים, למאורעות ולפוגרומים, ובסופו של דבר הכל התפוצץ לכולם בפרצוף במלחמת העצמאות. ממה זה נובע??? ניסיונות ההידברות עם ערביי פלשתינה נכשלו, כי הם נתפסו על ידם כסימן של חולשה ורכרוכיות שיש לנצלו עד תום על מנת להביא בסופו של דבר לחורבנו של הישוב היהודי בארץ ישראל.
טוב...... אז זה היה אולי נכון בעבר, אבל בינתיים העולם השתנה לחלוטין והפך ליותר פתוח ,וסובלני, ואפילו הפלסטינאיים הושפעו מכך לחיוב, כך שדווקא היום בניגוד לעבר הרחוק חשוב לדבר עם שכנינו הפלסטינאיים על שלום ולא להתרכז בבניית חומות של פחד וקירות של ברזל מולם. נכון???? השמאל בישראל וכל העולם מפמפם לנו כל הזמן וללא הפסקה באוזניים שחייבים להמשיך ולדבר עם הצד השני ולא להתייאש אפילו לרגע אחד. נו???? אז זה קירב את השלום אפילו במילימטר אחד בכל אותה תקופה??? לא!!!! נהפוך הוא: זה גרם דווקא להגברת שנאה, משטמה ושפיכות דמים בין הצדדים. והיכן העדים שלך??? טוב, כבוד השופט, יש לי רק עד אחד, אבל הוא חשוב ביותר (בן 24) וקוראים לו "אוסלו". העד הזה יכול להראות לכולנו שדווקא בתקופות שבהן שלטו בארץ ממשלות שמאל פרצה פה אלימות חסרת תקדים, שהגיעה למימדים של מרחץ דמים של ממש. לדוגמא, דווקא בתקופת ברק פרצה כאן אנתפאדה חמושה, שהצטרפה לפיגועי התופת ההרסניים מתקופות קודמות, ובפעם הראשונה הצטרפו גם ערביי ישראל לחגיגה האלימה. אז תסבירו לי בבקשה מה בדיוק קורה כאן??? אנו מדברים איתם על שלום, והם בתגובה מתפוצצים לנו ברחובות!!!!! מה ההיגיון של הדברים???? טוב... אנסה להסביר לכם אחיי היקרים מהשמאל: אתם צריכים להסתכל על מה שמתרחש בצד השני לא דרך המשקפיים הורודות שלכם אלא דרך המשקפיים השחורות שלו. הצד השני תופס את הרדיפה האובססיסיבית שלנו אחריו כחולשה נוראית, המעידה על עייפות מנטלית מפני המשך הדרך הארוכה של המאבק על פיסת האדמה הזאת. תפיסת החולשה הזאת היא מהווה עבורם זריקת עידוד אדירה , שאותה הם מנצלים על מנת להרבות עוד שפיכות דמים בתקווה שזה יחליש אותנו עוד יותר. את הדברים הללו ביטא לא אחר מאשר הארכי- טרוריסט יאסר ערפאת. הוא אמר, שהרוח בסופו של דבר תזיז את ההר. אז אומנם הרוח לא יכולה להזיז את ההר בבת אחת. אבל לפלסטינאיים (בניגוד אלינו שרוצים הכל עכשיו ומהר) יש זמן וסבלנות אין קץ לחכות עד שבסופו של דבר זה יקרה. לתפיסתם הם כמו המים המחלחלים בסלע ובתהליך שלוקח דורות שלמים הם ממיסים אותו. בכל פעם הם זורקים ככל יכולתם טיפות/ זרזיפים של רעל כזה לתוך הסלע הזה על מנת לפורר אותו מבפנים, וכאשר הם רואים שמתחילים לרדוף אחריהם (אצלנו ובעולם) ולדבר איתם על שלום, אז הם כבר חשים שלא מדובר בטפטוף קטן אלא בזרימה חזקה של מים, וזה נותן להם עידוד ודחיפה לקום ולעשות מעשים יותר קשים וקיצוניים, וכך בדיוק גם קורה בשטח: דווקא בתקופות שמתחילים לדבר איתם על שלום, אז מתחיל בלאגן שלם, ודווקא בתקופות שמדברים איתם בקשיחות יש שקט יחסי. עולם הפוך, נכון??? כן, אבל זו המציאות בשטח!!!! גם בימינו אלה מדינות ארופה לא מרפות ולוחצות באובססיביות ללא הרף לחידוש המגעים ביננו לבין הפלסטינאיים. נו.... מה אתם אומרים???? יייצא מזה שלום???? יותר סביר להניח שתצא מזה עוד שפיכות דמים.
לשמחתי חלק מהשמאל הציוני מתחיל סוף כל סוף לקלוט זאת, וגם ארה"ב קלטה זאת לא מזמן, ואילו אירופה תקלוט גם תקלוט זאת בעתיד, כאשר גם היא תפנים שדרך הפתיחות והסובלנות מול תרבות שדוגלת בערכים הפוכים לחלוטין מובילה דווקא להגברת מתיחות ולשפיכות דמים נוראית. אירופה של ימינו חוזרת שוב פעם על הטעות הטראגית של שנות השלושים של המאה הקודמת (מדיניות הפיוס עם היטלר) והיא תשלם בעתיד הקרוב "על בשרה "את המחיר הכבד על כך ובריבית דריבית, וגם היא בסופו של דבר תיאלץ לשנות מדיניות מהקצה לקצה בשל אילוצי המציאות המידרדרת ולהחליף את הממשלות ההזויות הללו בממשלות קצת יותר מחוברות אל הקרקע.
המסקנה החותכת היא שהדרך היחידה להתמודד עם גורמי שנאה, הרס, חורבן ומוות היא באמצעות בניית קיר ברזל קשוח ונוקשה מולם, שימנע חדירה אפילו של טיפת מים אחת. כך בדיוק נהגה ארה"ב במלחמה הקרה עם ברה"מ, דבר שהוביל בסופו של תהליך ארוך ביותר להתפרקותה של ברה"מ, וכך בדיוק היא צריכה לנהוג מול כוחות האופל החדשים-ישנים, שהרימו ראש בשמונה השנים האחרונות. לעומת זאת גישה פייסנית תביא בוודאות לשפיכות דמים נוראית בקנה מידה בינ"ל במקרה הטוב או למלחמת עולם במקרה הרע ביותר. בניית קיר ברזל דורשת זמן, סבלנות, התמדה נחישות והרבה אורך רוח. רעיון קיר הברזל של ז'בוטינסקי הוכיח את עצמו כנכון לא רק בתקופתו אלא גם לאחר מותו וגם בעצם ימינו אלה הוא אקטואלי מאין כמותו. רעיון זה הוא תקף באופן אוניברסלי גם לזירה הבינ"ל ולא רק לזירה בינננו לבין הפלסטינאיים.
ומה יקרה כאשר בעוד דורות רבים יוקם לו קיר ברזל של ממש??? רק אז הפלסטינאיים יבינו שאין שמץ של סיכוי להכריע אותנו, ורק אז הקבוצות הקיצוניות שלהן יפנו את הדרך לקבוצות יותר מתונות. הקבוצות המתונות יותר באופן טבעי יצטרכו לחולל שינוי מהפכני בחברה הפלסטינאית ולהפוך אותה מחברה המעריצה כוח, אלימות, מוות, הרס וחורבן לחברה שוחרת שלום. כאשר שינוי פנימי כזה יתרחש בתוך החברה הפלסטינאית, אז השלום ביננו לבינם יושג כהרף עין, אבל בשביל שזה יקרה אנו צריכים להתאזר בסבלנות ולהקים בדורות הבאים קיר של ברזל חזק וקשוח מאין כמותו. לערפאת ולחבר מרעיו לא היה אכפת לחכות דורות שלמים עד שמי התרעלה שלו יפוררו של הסלע שלנו, ואנו צריכים בתגובה לדאוג לבנות באותה סבלנות אין קץ בדיוק קיר ברזל שלא ייתן שום סיכוי לאף טיפה של רעל כזו לחדור ולגעת בסלע קיומנו כאן. זו הדרך הארוכה והיחידה שיש לה סיכוי להביא לשלום ביננו לבין הפלסטינאיים. כל דרך קיצור אחרת רק תרבה פה שפיכות דמים, ולעולם לא תוביל לשלום!!!!
ומכאן אני מגיע לשאלה השלישית: מה המצב בימינו אלה בהתייחס לקיר הברזל??? יש??? אין??? חצי קיר???. כולם מסכימים שישראל היא חזקה מאוד מבחינה צבאית ובשל כך מרתיעה את אויביה (אחרת היינו נראים מזמן כמו בסוריה). אז לכאורה יש כאן קיר ברזל חזק ואיתן. ברם לא לכך התכוון ז'בוטינסקי בדבריו. הוא לא דיבר על כיצד אנחנו רואים את עצמנו אלא על כיצד הצד השני רואה אותנו. הצד השני אומנם מכיר בכוחנו הצבאי העדיף, אך הוא מתייחס אלינו גם בהיבטים אחרים. הצד השני מפרש את הכמיהה שלנו לשלום כסימן של חולשה, המעיד על עייפות מנטלית של החברה הישראלית ולחוסר רצון להמשיך להילחם ולהיאבק. הצד השני חושב שאנו נמצאים בתהליך של שחיקה מנטלית, שיש לנצלה על מנת להביא בסופו של דבר לחורבננו, ולכן הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. חסן נסראללה למשל ביטא תפיסה זו כאשר אמר, שישראל היא אומנם חזקה מבחינה צבאית, אך חלשה מבפנים כמו קורי עכביש מתפוררים. כך בדיוק גם חשה ההנהגה הפלסטינית הנוכחית בתקופת אוסלו ובימינו אלה, החמאס, איראן האנטישמיים בחו"ל ואפילו חלק מערביי ישראל שהחלו להתעורר להצטרף למאבק נגדנו, כי הם חשים בהלך הרוח הזה היטב. תקופת אוסלו עשתה נזק עצום וריסקה לחלוטין את קיר הברזל שנבנה כאן בסיזיפיות מיום הקמת המדינה. כיום במקום קיר ברזל יש לנו קיר סופג. כמו בפוגרומים בגולה אנו סופגים "נהדר" מלקקים את הפצעים וממשיכים הלאה בשגרת החיים. במקומות אחרים בעולם העם לא היה נותן למציאות הקפקאית הזאת של אוסלו (פיגועים המוניים ומלחמת טרור ) להימשך למעלה מעשרים שנה, והיה ישר יוצא לרחובות מפגין בהמוניו ולא מרפה לרגע. ואילו אצלנו?? אנשים יוצאים לרחובות רק לאחר הפיגועים עצמם, וביום שלמחרת כולם חוזרים לענייניהם. יכולת העם לספוג היא מופלאה, אבל לא בדרך זו אנו תולים את תקוותנו. הדרך הנכונה היא הדרך הקשה, הממושכת והארוכה של בניית קיר ברזל קשוח ועמיד במיוחד, שבתוכו יש אגרופי ברזל עוצמתיים המכוונים ישירות ללבבות של אויבינו. רק קיר כזה יאפשר לנו חיי שקט וביטחון יחסיים בדורות הבאים מול חיות האדם המפלצתיות, שנמצאות מולנו, ורק לו יש את הסיכוי היחיד ליצור בעתיד הרחוק מאוד מציאות של שלום. לעומת גישת "השלום עכשויזם" הביאה/ מביאה ותביא עלינו אך ורק מלחמות אין סופיות ושפיכות דמים בלתי נגמרת. לסיכום: רעיון קיר הברזל של ז'בוטינסקי עומד במבחן הזמן, הוכח כנכון מבחינה מדעית, ונכון גם בזירה הבינ"ל. קיר ברזל זה נהרס אצלנו לחלוטין בתקופת אוסלו הארורה, ויש להתחיל לבנות אותו מחדש לבנה אחר לבנה מעכשיו ועד לדורות הבאים.
5) גזע אכזר, נדיב וגאון: אלה הן מילות השיר, שכתב ז'בוטינסקי באשר ליהודי החדש, שהציונות צריכה להצמיח מקרבה, יהודי, שמנער היטב את בגדיו מהאבק של הגולה ומאמץ לו מאפיינים שונים לחלוטין.
המילה גזע מעוררת בי באופן טבעי רתיעה וסלידה, כפי שהיא בוודאי מעוררת בכל אדם הומניסט באשר הוא (וכן, אני רואה את עצמי כהומניסט לא פחות מאשר "אליטת הפנקס האדום: שלקחה לה מונופול על המושג הזה מצד אחד, אך מצד שני אין לה שום בעיה מוסרית וערכית לנהל דיאלוג עם התרבות של הרס, חורבן, רצח ומוות של הצד השני- שהם רחוקים מהומניזם כמו שהמזרח רחוק מהמערב- והמקסימום שהם מוכנים לעשות בנדון זה או לדבר בקול גלותי ורופס או לשתוק במקרה הטוב, או לחפש הצדקות להתנהלות הזו של הצד השני במקרה הגרוע יותר). המילה גזע ישר מעוררת בנו הקשרים שליליים במיוחד הנוגעים לכוחות האפלים ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית: גזענים, חשוכים ושטופי שנאה, סטיגמות שקריות ודעות קדומות. טוב...... אז מה יש לך להגיד להגנת ז'בוטינסקי בנדון???? כך בדיוק דיברו לא רק הכוחות הפאשסטיים אלא גם הכוחות הדמוקרטיים, שנלחמו בהם!!!! לא מזמן קראתי את ספרו של צ'רצ'יל, ואפילו הוא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה מעודד את הגזע האנגלי האציל והאמיץ על יכולת עמידתו מול הכוחות ההרסניים של גרמניה הנאצית. גם ז'בוטינסקי כמו צ'רצ'יל, שמדבר על גזע יהודי אין כוונתו לעליונות גזעית אלא לעליונות ערכית ומוסרית בהיבט של אמת עובדתית, צדק ואמונה יוקדת בצדקת הדרך. ז'בוטינסקי לא דיבר כאן על גזענות אלא על מאפייניו היחודיים של העם היהודי ועל השינוי המהפכני שצריך לבצע כאן לאחר 2000 שנות גולה, שגרמו בשל התנהלות היהודים הפאסיבית והרופסת אך ורק לכאב, סבל ופוגרומים וזאת עקב הזלזול בנו בקרב אויבינו הרבים, זלזול, שהביא גם לרמיסת כבודנו העצמי כעם. מגזע נחות ועלוב לתפיסת הנאציים והאנטישמיים למיניהם אנו נהפוך אותו לעם שלוחם בעיקשות על זכויותיו ושלא מהסס לומר את האמת שלו באופן גלוי ושקוף בכל מקום ובכל זמן. אני מניח שגם ז'בוטינסקי כיום לא היה מעז להשתמש במונח הזה (גזע) וזאת לאור השימוש לרעה ולזדון שנעשה בו ע"י הנאצים בכותבם את תורת הגזע המפלצתית שלהם. אני מניח שכיום במקום גזע הוא היה אומר את הביטוי הבא: "מאפייניו וסגולותיו הייחודיים של העם היהודי". לאור זאת כל מי שמנסה לרמוז לנו שבאמצעות השימוש במילה "גזע" מוכיח לנו ז'בוטינסקי שהוא היה פשיסט וגזען, הוא מעוות בצורה קשה ביותר את התמונה באשר אליו וזאת כדי להשחיר את דמותו ומחנה שלם שתומך בו. רק מי שקורא את הדברים שכתב ז'בוטינסקי מבין עד כמה הוא היה בעצם אישיותו הוויתו ותפיסותיו דמוקרט וליברל.
גם המילה אכזר מעוררת באופן טבעי רתיעה וסלידה מצידו של כל אדם שמחשיב את עצמו כהומניסט, וחוץ מזה איך אפשר להיות בו זמנית גם אכזר וגם נדיב??? הרי ברור לכולנו שאדם אכזר הוא בהכרח אדם אלים ואגואיסט שאינו רואה ממטר את כל הסובבים אותו, ושהוא נטול מצפן ערכי ומוסרי כלשהו וכן יחס חיובי כלשהו לזולתו, אז איך אפשר לצפות בכלל שאדם שאופיו הוא אכזר, יהא בכלל נדיב???? הרי זהו דבר והיפוכו, לא???? אז מה יש לך לומר להגנתך???? אנו חיים בעולם מורכב ורב גוני, שיש בו צדדים לבנים, צדדים שחורים וכן הרבה מאוד אפור באמצע. אנו חייבים להתאים את עצמנו לעולם המציאות, שבו אנו חיים, שכן אחרת אנחנו נשלם על כך מחיר כבד ביותר בעתיד. מצד אחד בעולם של זאבים, אתה לא יכול להיות כבשה תמימה, שכן אחרת יטרפו אותך בלי לחשוב פעמיים. 2000 שנות גולה, שבהן היהודים התנהלו באופן פאסיבי ככבשים הוכיחו את זה מבחינה מדעית מעל כל ספק סביר. מצד שני אתה לא יכול להיות רק אכזרי, שכן אחרת אתה תהיה בדיוק כמו אויביך הגרועים ביותר. אז תסביר לי בבקשה, מה צריך לעשות?? חייבים לנסות לשלב נכון בין אכזריות לנדיבות בהתאם לנסיבות. ההבחנה הברורה היא בין אויבים לבין השאר. מול האויבים אתה חייב להיות נחרץ ואכזר במיוחד, שכן אחרת אתה לא תשרוד בסביבה האלימה הזאת לאורך זמן. לעומת זאת מול כל האחרים אתה חייב להיות נדיב ולנהוג ע"פ הכללים המחייבים של ההדר הבית"רי.
אז בואו נטבל קצת אקטואליה בדברים. בא לכם???? אני ממש מאושר!!! מה היה ז'בוטינסקי אומר, אם הוא היה חי היום או מה היה קורה, אם אלה שמתיימרים להיות ממשיכי דרכו היו אכן פועלים בהתאם לרוחו ולתפיסתו?? סביר להניח שז'בוטינסקי לא היה מוכן לאפשר למציאות של אוסלו להימשך 24 שנה, והוא היה ישר חותך אותה באבחת סכין באופן נחרץ ובוטה בלי חשבון לאף אחד ובלי שום התחשבות במה שיאמרו הגויים בעולם. סביר להניח שגם התופעה של מדינת החמאסטן הייתה ממוגרת בלי היסוסים במלוא העוצמה על הרגע הראשון ולא הייתה זוכה להתפתח למפלצת כזאת. ז'בוטינסקי גם לא היה מאפשר פה לחלק מערביי ישראל לצאת להפגנות לאומיות, להניף את דגלי פלסטין ולצדד באויבים. הוא היה מפסיק את כל התופעות הבזויות האלה על המקום במלוא החריפות עם כל המחיר הנלווה לכך. אני מאמין שהוא נוהג אותו דבר בדיוק גם עם הגורמים האנטי ציוניים בקרב העידה החרדית, שרק בשבוע שעבר כמעט ביצעו לינץ' בחייל צה"ל. מבחינת ז'בוטינסקי יש דגל אחד ואידיאל אחד פה, ושאר הערכים צריכים להיות כפופים לאותו אידיאל. לאידיאל הזה קוראים בשם מדינה יהודית בארץ ישראל, וכל מי שחותר תחת הדגל הזה מסיבות לאומיות, דתיות, אישיות ואחרות הוא אויב, שיש למגרו בלי חשבון ובמלוא האכזריות.
ומה באשר לנדיבות??? כיצד היה ז'בוטינסקי מתייחס למיעוטים הלא יהודיים במדינת ישראל? כאן צריך לעשות הבחנה חשובה בין 3 מצבים:
א) המיעוטים שקושרים את גורלם עם גורלנו הם בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו, והם צריכים לקבל יחס זהה לחלוטין כמו ליהודים.
ב) כלפי מיעוטים שלא קשרו את גורלם עם גורלנו, אך מעדיפים לשבת בשקט, ולנהל את חייהם היום יומיים, יש לגלות כלפיהם נדיבות מירבית, לתת להם לחיות את חייהם ללא הפרעה, לקיים את תרבותם, פולחנם ודתם, וכן אנו נדרשים לקיים עמם יחסים שלך אמון, דו קיום ושיתוף פעולה לטובת כולנו פה.
ג) ובאשר למיעוטים שמצהירים על עוינותם למדינת ישראל, פועלים כנגדה ומזדהים עם אויביה: כאן צריך לבצע טיפול שורש כואב, אכזרי ובלתי מתפשר למען יידעו שבחסות חופש הביטוי אי אפשר להקים פה גיס חמישי.
ומה היה אומר ז'בוטינסקי לו היה רואה את המציאות כיום? סביר להניח שהוא היה אומר, שאנחנו גם לא מספיק אכזריים וגם לא מספיק נדיבים. כמו שז'בוטינסקי לא היה מוכן לקבל את הגמגום מול האויבים מבית ומבחוץ (כמו מגמת הפלסטיניזצייה המסוכנת שחלה בקרב ערביי ישראל בשנים האחרונות), כך סביר להניח שהוא שהוא לא היה מוכן לקבל אפלייה של מיעוטים שוחרי שלום בקירבנו.
שאלה חשובה נוספת: כיצד יכול להיות אדם גם אכזר וגם נדיב?? יש לו כפתור בגוף, שהוא לוחץ עליו, ואז הוא הופך בבת אחת מקוציל'ה מוציל'ה לחיית טרף אכזרית??? מצד אחד כהומניסטיים אנו דוגלים במדיניות של הדר וכבוד לזולת כדרך חיים, אז הכיצד זה שנוכל להפוך ביום בהיר אחד לאכזריים, כאשר הזאבים צמאי הדם יסתערו עלינו??? מצד שני אם נטפח אכזריות בלבד, כיצד נוכל לדאוג לכך שהאכזריות תופנה רק כלפי האויבים ולא תגלוש למקומות מסוכנים בתוך הבית שלנו??? נלחץ על כפתור הכיבוי, ואז האדם האכזר יהפוך פתאום למלאך משמיים??? אכן, אין תשובה חד משמעית לסוגייה הזאת, אבל אין ברירה, זהו האתגר, שבו אנו חייבים לעמוד כדי גם להגן על עצמנו מפני אויבינו, ובמקביל גם לטפח ערכי תרבות ומוסר הומניסטיים בקירבנו. אז מה בכל זאת ניתן לעשות מבחינה פרקטית?? אנשים נדיבים, רגישים וחומלים צריכים להיות מופנים למסגרות של שגרה יום יומית, שם הם יביאו הכי הרבה תועלת מעצמם לחברה. לעומת זאת אנשים שמטבע ברייתם הם יותר קשוחים צריכים להיות מופנים למלחמה העיקשת והקשה מול אויבינו. שני הצדדים הכה שונים זה מזה חייבים לתת גיבוי אחד לשני במקום לאכול אחד את השני, וכך המדינה תפיק את המיטב מכולם לתועלתה. ובאשר לאנשים הקשוחים יש לחנכם לערכי מוסר והומאניות על מנת שיבינו ויפנימו מתי האכזריות היא בגדר חובה קדושה ומתי לחילופין היא מידה רעה ומגונה. אנו לא רוצים פה אנשים קשוחים חסרי בינה שפועלים כאן כמו רובוטים. אנו רוצים אנשים שפועלים מתוך הבנה ושכנוע עמוק בצדקת הדרך וידיעה ברורה מתי חייבים לפעול באכזריות, ומתי אכזריות זהו פשע ואיוולת. ובאשר לאנשי הנדיבות הם גם צריכים להבין שאי אפשר לקיים את האידיאליים הערכיים והמוסריים הנעלים שלהם במלואם בעולם אכזר של אינטרסים וזאבים ולתת גיבוי לכל אלה שלוחמים באויבינו.
ומה באשר לגאון??? כוח צבאי ואכזריות מול האויבים איננה מספיקה, וגם ערכי מוסר הומאניים בתוך החברה שלנו אינם מספיקים. את החסר יש להשלים באמצעות טיפוח ופיתוח המרכיב האיכותי של האנשים אצלנו.
לסיכום: ז'בוטינסקי דיבר על השילוש הקדוש של המדינה: כוח צבאי משמעותי, כוח מוסרי וערכי משמעותי וכוח איכותי משמעותי כמפתח הנכון להתנהלותנו הראוייה בזירה המורכבת והמסובכת פה. אכן זהו אתגר רציני, אך ניתן יהיה לעמוד בו, אם רק נדע נכון לחבר כמו שצריך את צלעות המשולש הגמיש הזה , ורק אז המכונה המשומנת, ששמה הוא מדינת ישראל תוכל לעבוד בצורה האפקטיבית ביותר בכל הנסיבות.
כפתיח ראוי לסיפור של השופט שמשון, כפי שמופיע בספר העוסק בז'בוטינסקי ברצוני להקדים ולומר את הדברים הבאים: במשך שנים ארוכות האמינו אצלנו, שניתן יהיה להשיג שלום אמת ביננו לבין הפלסטינאיים. באותה תקופה היה זה מקובל במסגרת השיח הציבורי והתקשורתי לאפיין את הויכוח הנוקב שהתנהל בחברה הישראלית באמצעות ההבחנה בין אלה שרוצים בשלמות הארץ לבין אלה שנכונים לחלוקתה למען השלום. נכון??? אכן, כך היה השיח בדיוק. ברם האם הטרמינולוגיה של אותו שיח היא בכלל משקפת את המציאות העובדתית? לא ולא!!! מדוע??? כדי לתת תשובה מנומקת לכך יש לחזור לתקופת תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל פלשתינה. גבולות ארץ ישראל המנדטורית כללו הן את השטחים ממערב לירדן ועד לים תיכון והן את השטחים ממזרח לירדן. גם מבחינה עובדתית השטח ממזרח לירדן נחשב חלק מארץ ישראל ההיסטורית, כך שגבולות המנדט לא היו גבולות שרירותיים בלבד. ברם כפי שבוודאי כבר הבנתם יש לעשות הפרדה ברורה בין עניין השייכות, שעליה אי אפשר לערער ואסור לוותר (אלא אם כן אתה רוצה לשכתב לרעתך באופן שקרי את העובדות ההסטוריות כדי למצוא חן בעיני העולם) לבין השיקולים הפרגמטיים והמציאותיים בשטח של ריבונות בפועל. התנועה הציונית עשתה את הפשרה ההיסטורית הראשונית כאשר הסכימה לחלק את ארץ ישראל השלמה לשני חלקים: אחד ממערב לירדן, ושני ממזרח לו. בחלק ממזרח לירדן של ארץ ישראל ההסטורית הוקמה מדינה ערבית, בשם ירדן, ואילו בחלק שממערב לו הסכימה התנועה הציונית בראשות דוד בן גוריון לפשרה נוספת תוך ביצוע של חלוקת משנה נוספת, כך שתוקם עוד מדינה ערבית גם ממערב לירדן בצמוד למדינה יהודית קטנטונת וזעירונת. בסיכומו של דבר זו הייתה הפשרה שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם, והביאה להקמת מדינת ישראל. בסיכומן של כל הפשרות באשר לארץ ישראל ההסטורית ערביי פלשתינה היו אמורים לקבל שתי מדינות משני צידי הירדן, ולמעשה להשתלט על כ-0.75 מהשטח, ולהותיר למדינה היהודית כ-0.25 ממנו. אז לצורך הדיוק ההסטורי צריך לומר שזו לא כבר חלוקה של ארץ ישראל השלמה אלא חלוקה של ארץ ישראל החצוייה לשני רבעים נוספים. התנועה הציונית בראשות בן גוריון הסכימה לכך, אבל ערביי פלשתינה משני עברי הירדן וכן כל מדינות ערב האחרות לא השלימו עם נוכחות מדינה יהודית גם ברבע של השטח הזה, וכך פרצה לה מלחמת העצמאות. בסופה של המלחמה ישראל השתלטה על שטחים מצומצמים נוספים מעבר למה שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, ואילו ירדן השתלטה על כל יהודה ושומרון. אם נעשה סיכום ביניים: בין 1948-1967 ישראל החזיקה בקצת יותר מרבע משטחי ארץ ישראל ההסטורית, ואילו המדינה הערבית (ירדן) החזיקה בקצת פחות משלושת רבעי השטח של ארץ ישראל ההיסטורית. ערביי פלשתינה מיהודה ושומרון וערביי פלשתינה ממזרח לירדן חיו במשך 19 שנה באותה מדינה ערבית, שחלשה על מרבית שטחי ארץ ישראל המנדטורית וההיסטורית בלי שום בעיה. בשום שלב ערביי פלשתינה שביהודה ושומרון לא חשו צורך לתבוע מהמדינה הערבית ירדן להקים מדינה ערבית נוספת, כפי שנקבע בהחלטת החלוקה (וזו ההוכחה הניצחת לכך שלא היה צורך ממשי באותה תקופה בהקמת שתי מדינות ערביות בשטחי ארץ ישראל המנדטורית וההיסטורית, אחת ממזרח לירדן ואחת ממערב לה). ברם האנרגיות של ערביי פלשתינה (בירדן) ושל העולם הערבי בכללותו הופנו לעיסוק בדבר אחד בלבד: לחסל לחלוטין את המדינה היהודית, ששלטה על קצת יותר מרבע מהשטח. וכך הגענו למלחמת ששת הימים, שהיוותה את הניסיון של מדינות ערב לחסל בפעם השנייה את מדינת היהודים. בסופה של המלחמה ישראל השתלטה על יהודה ושומרון, וכך הגענו למצב שמאז ועד היום אנו מחזיקים פחות או יותר בחצי מהשטח של ארץ ישראל ההיסטורית, ואילו ירדן מחזיקה בחצי השני. בינתיים החלו להתרחש בזירה שינויים מרחיקי לכת. אש"ף הוקם, ולאט לאט ערביי פלשתינה החלו לקרוא לעצמם פלסטינאים, ומכיוון שבירדן יש רוב של פלסטינאיים, ניסה ערפאת ב-1970 להשתלט על המדינה ולהפוך אותה למדינה פלסטינית. הניסיון הזה נכשל, אך הוא מוכיח, כי הפלסטינאיים בעצמם ראו באותה תקופה בשטח ממזרח לירדן ולא רק ממערבו כשייך להם, כלומר, גם הם תפסו את גבולות הגזרה של שטח המחלוקת כמשתרעים על פני כל השטח של המנדט בשלמותו. בשלב הבא גם ערביי יהודה ושומרון החלו לאמץ לעצמם סממנים לאומיים, והחלו לקרוא לעצמם פלסטינאיים. ובעצם ימים אלה חלק גדול מערביי ישראל עובר את אותו תהליך בדיוק של פלסטיניזצייה. טוב..... אז מה יש לנו כאן בארץ ישראל ההסטורית והשלמה על פי גבולות המנדט?? מדינה ערבית בשם ירדן שיש בה רוב פלסטיני (אם היא הייתה דמוקרטית, אז היא הייתה הופכת באופן אוטומטי למדינה עם הנהגה פלסטינית. לישראל יש כמובן אינטרס שזה לא יקרה, כי בכל מקום שיש הנהגות פלסטיניות זה מתכון לצרות צרורות ולשפיכות דמים, אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח, שכן שע"פ ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסיה זו מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין), רשות פלסטינית, שחותרת להקים מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, מדינה פלסטינית בשם חמאסטאן ברצועת עזה, ועתה צצה לה התופעה היחסית חדשה של ערביי ישראל, שהופכים בהמוניהם לפלסטינאיים במטרה ברורה להפוך את מדינת היהודים למדינה דו לאומית או לחילופין ליצור מציאות דה פקטו של מדינה בתוך מדינה. אז אם נסכם את הדברים, וננסה לשמור על דיוק עובדתי אז נאמר שעד ימי אוסלו וכן בתקופה של אוסלו עצמה התנהל ויכוח בציבוריות הישראלית בין אלה שרוצים לשמור על חצי מארץ ישראל ההסטורית לבין אלה שבין אלה שמוכנים לחלק אותה חלוקת משנה נוספת למען שלום אמת (כפי שנעשה בעבר ע"י בן גוריון ונכשל).
טוב.... אז בתקופת אוסלו הלכנו שוב על הכיוון שנכשל ב-1948 לחלק את חצי הארץ לשני רבעים. הפעם בניגוד לעבר הפלסטינים רצו לדבר איתנו, וזה עורר באופן טבעי תקוות ואופטימיות במחנה השמאל. תקוות אלה התנפצו לרסיסים על סלעי המציאות, שכן התברר, שהפלסטינאיים (בניגוד לקודמיהם ערביי פלשתינה) אימצו אומנם טקטיקה שונה מזו של שנת 1948, אך את האסטרטגיה הם לא שינו כלל וכלל. מה השתנה??? הפעם הם מוכנים לדבר איתך (ואפילו להסתחבק איתך), והם מוכנים לשאת ולתת איתך על מנת שתעניק להם בחינם את הרבע שאתה מוכן להתפשר עליו (או שהשמאל כבר ויתר עליו מראש), אבל האם הם ויתרו במקביל על חלומותיהם גם באשר לרבע שאמור להישאר למדינה היהודית? לא ולא!!! הם אומנם הכירו בישראל כמציאות דה-פקטו, אך לא הסכימו להכיר במקביל בזכותם של היהודים למדינה משלהם, וזאת כדי לנסות לשנותה מבפנים ולהפוך אותה בתהליך ארוך למדינה דו-לאומית בסופו של דבר. הם לא ויתרו גם על זכות השיבה לתוך הרבע, שאמור להישאר שלנו, והם לא פוסקים מפעולתם על מנת להשפיע על ערביי ישראל להפוך לפלסטינאיים במטרה מוצהרת להפוך את הרבע שנועד למדינה יהודית, לשמינית מדינה יהודית ולשמינית מדינה פלסטינית נוספת. מה היינו מצפים?? שהרבע שלנו יישאר שלנו, שהצד השני לא יתעסק ולא יתערב בו על מנת לכווץ אותו ולהעלים אותו בהדרגה, אבל התברר כעת לכולם שהם לא מוותרים על שאיפתם גם באשר לרבע שאמור להישאר שלנו תחת כל פשרה הסטורית שהיא. זו בדיוק שיטת הסלאמי המתוחכמת של הפלסטינאיים במלחמתם נגדנו. אז אם זהו המצב לאשורו, אז צריך להגיד להם שבנסיבות הללו אנחנו נשאיר את חצי ארץ ישראל ההיסטורית בידינו, ונמשיך להיאחז בה ולהרחיב את התיישבותנו בה, וכך נמשיך ונעשה עד שהם יתנערו משאיפותיהם המגלומניות לגבי הרבע שאמור להישאר בידינו בכל מקרה. יתר על כן נוצר מצב שהרגלנו את הפלסטינאיים שתמיד ניתן יהיה לחזור לנקודת ההתחלה לאותה משבצת בדיוק ועם אותם תנאי פתיחה. במילים אחרות, ע"פ גישה זו הם יודעים שהם יקבלו מאיתנו במוקדם או במאוחר את הרבע המובטח להקמת מדינה פלסטניית, ולכן אין להם שום בעיה להמתין על מנת לנסות להשיג עוד דברים מתוך הרבע שלנו. עכשיו תגידו לי בבקשה: מי קבע את החוק שבהכרח חייבים לחזור כל פעם מחדש לאותה נקודת התחלה??? הפלסטינים צריכים לקלוט היטב שהתנהלותם השערוריתית בתקופת אוסלו תגבה מהם מחיר כבד בעתיד, וככל שהם יהיו יותר מגלומניים ועם עיניים גדולות, כך הם יפסידו יותר ויותר, עד שלא יישאר להם כלום. ב-1948 הם פספסו הזדמנות לקבל שטחים נרחבים מחציה של ארץ ישראל ההיסטורית. באוסלו הם פספסו לקבל פחות ממה שהוצע להם ב-1948, ובפעמים הבאות הם יקבלו פחות ופחות, עד שבסופו של דבר המקסימום שהם יוכלו להגיע אליו הוא אוטונומיה או למסגרות של קנטונים נפרדים תוך מתן אפשרות לניהול מקומי או בשיתוף ירדן. בקיצור: מה שהיה, לא יוכל לחזור עוד!!!!
וכאן אנו מגיעים לסיפור של שמשון השופט: שני אחים רבו על חלקת אדמה, ובאו למשפט לפני שמשון. אמר אחד האחים, שכל החלקה שייכת לו, ואילו השני אמר, כי רק חצי שייכת לו. השופט שמשון פסק: באשר לחלקה שיש בה הסכמה בין האחים היא תועבר לאח, שטען שכולה היא שלו, ובאשר לחצי שבמחלוקת, הרי שהיא תחולק שווה בשווה בין האחים. בסופו של דבר האח, שדרש הכול, קיבל 0.75 מהשטח, ואילו האח השני קיבל רק 0.25 מהשטח. אמר שמשון לאח, שקיבל רק 0.25 מהשטח: "אתה טיפש ורשע". מדוע רשע???? כי ויתרת על שייכות של חלק מהשטח אליך לטובת אחיך (על חזקה אפשר לוותר תמיד לטובת פשרה מכובדת ומציאותית, אך מי שמעז לוותר על שייכות הוא נעדר כבוד עצמי ושותף לשקר כלפי עצמו, משפחתו, ילדיו וביתו). ומדוע כסיל??? כי בדרך זו אותו אח הגיע בסופו של דבר לפשרה הכי גרועה שיכולה להיות מבחינתו. בזה תם הסיפור, שכן ז'בוטינסקי נפטר ב-1940, אך הוא נמשך עד ימינו. האח שקיבל 0.75 מהשטח רצה את כולו ויצא למלחמה נגד האח הנדיב, ולשם כך הוא גייס את כל חבריו לשכונה. בסופו של דבר הוא לא הצליח, ואז נוצר מצב שהאח הנדיב השתלט על קצת יותר מרבע מהשטח, ואילו האח המגלומן הסתפק בשטח הקטן מ-0.75. אבל האח הזה לא ויתר על תוכניותיו להשתלט על כל החלקה, ויצא שוב למלחמה, הפסיד פעם שנייה, ואיבד רבע מהשטח, וכך שני האחים נותרו עם חצי מהשטח, שעליו הם רבו מלכתחילה. עברו להם שנים רבות, והאח הנדיב חשב לתומו שאחיו השתנה והתבגר ולשם שלום בית הוא גילה עוד פעם נכונות להתחלק איתו בחצי שלו. ישבו שני האחים מחובקים זה בזרועות זה, וכולם חשבו שסוף כל סוף הגענו לשלווה ולנחלה. באו שכנים ואורחים ומחאו כפיים סוערות לאחים, שידעו להשלים זה עם זה. נתן האח הנדיב לאחיו כמקדמה חלק מהשטח, ואז לפתע התברר לאח הנדיב שמאחורי גבו אחיו ממשיך במלחמה כנגדו ועושה לו נזקים אדירים, והוא לא מסתפק בכך אלא יש לו עוד דרישות חצופות לגבי הרבע, שאמור להישאר בידי האח הנדיב. עכשיו הוא דורש שתהיה לו דריסת רגל גם שם, ושגם הוא יוכל גם שם לפעול ולהשפיע. לאט לאט מתברר לאח הנדיב שאחיו עם העיניים הגדולות לא מסתפק רק ב-0.75 שלו, אלא שהוא רוצה לחלק את הרבע שלו לשני חלקים, שבחלק אחד מהם לפחות תהיה לו אחיזה ושליטה. טוב...... אז האח הזה אולי הוא נדיב מאוד, אבל הוא לא עד כדי כך טיפש ותמים, ולכן הוא אומר: STOP, ואז הוא פונה אל אחיו התאוותן ואומר לו: "אם זה המצב, אז אמשיך להחזיק בחצי הנחלה, ולא אתחלק איתך בכלום עד הודעה חדשה, ובפעם הבאה לא בטוח שתקבל ממני יותר דבר וחצי דבר". ומהו מוסר ההשכל של סבא טוביה? מי שרוצה עוד עוד ועוד הרבה הרבה והרבה , יותר יותר יותר, בסוף נשאר עם כלום אחד ביד.
אתמול שודרה בטלויזיה כתבה על דור ה-Y של ערביי ישראל. האמת היא שהתרשמתי מאוד, כיצד נראית ומתפתחת האינטיליגנצייה של ערביי ישראל במדינת ישראל, רחמנא ליצלן, הציונית. מה לא מגיע למדינה שיפרגנו לה קצת בהקשר הזה??? הבנתי שיש להם ביקורת בלתי נפסקת על המדינה. על כך אפשר לדון באופן ענייני, אבל צריך גם לדעת לפרגן היכן שבאמת ראוי ומגיע. לא???? אני חושב שיחסית למדינות ערב וכן יחסית להרבה מקומות בעולם מדינת ישראל באמצעות מוסדותיה האקדמאים מאפשרת לאוכלוסיה הערבית בישראל להתפתח ולהתקדם בצורה משמעותית ביותר, ואם הם נמנעים מלומר זאת במכוון, אז אני כאן כדי להזכיר להם ולכולנו את זה.
במסגרת הכתבה הופיעו אנשים נחמדים, רהוטים, משכילים ולא אלימים, אבל למרבה הצער הם מייצגים תופעה מסוכנת ביותר: את תופעת הפלסטיניזצייה הלאומית שהחלה להתפתח בקרב ערביי ישראל. למשל, הופיע שם בחור נחמד, שאמר שהוא ממש לא מבין מדוע החברה היהודית חוששת, שהם מפתחים את הזהות הלאומית הפלסטינית בתוך מדינת ישראל. מכיוון שלפי דעתי הוא ראוי לתשובה הולמת, אז אני אשיב לו בשני הביטים:
1) כל מקום שבו הערבים אימצו באופן קולקטיבי והמוני זהות לאומית פלסטינית תחת הנהגה פלסטינית מרכזית ומכוונת הייתה מקור לבעיות, עימותים, בלאגאן ושפיכות דמים. רוצה דוגמאות???? בבקשה.....
א) ספטמבר השחור ירדן 1970. ב) פת"ח לנד בלבנון ג) הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ובעזה בתקופת אוסלו. ד) חמאסטן ברצועת עזה לאחר ההתנתקות.
ועכשיו אותו תהליך בדיוק מתחיל אצלנו פה בבית בתוך מדינת ישראל באופן מאורגן ומכוון, ואין שום סיבה לחשוב שזה לא יביא בסופו של דבר לאותן תוצאות בדיוק. אז אומנם כרגע זה רק חיוכים ומילים יפות ומרגיעות של אותם אנשים מדור ה-Y אבל אין לי בכלל ספק שזה בסופו של דבר יגיע גם למקומות האפלים הללו, ויש אף סימנים המעידים על כך, למשל, ההתלהמות של חברי הכנסת הערבים, הפגנות נגד המדינה בעת שחייליה יוצאים להגן עליה מפני תוקפנות של האויבים, וכל מה שקורה סביב התנועה האסלאמית.
2) וזאת הנקודה היותר חשובה והיותר מסוכנת: פיתוח הזהות הלאומית הפלסטינית באופן קולקטיבי תוביל באופן וודאי להפיכת המדינה למדינה דו לאומית דה-פקטו, שזהו המתכון לחיסול החזון הציוני מבפנים. מכיוון שרעיון המדינה הדו-לאומית סותר את מגילת העצמאות, שיש לה מעמד מעין חוקתי (בהעדר חוקה), אז חובה על כולם ללא יוצא מן הכלל להתנגד לו במלוא העוצמה והחריפות, ומכיוון שאני חושב שפיתוח זהות לאומית פלסטינית קולקטיבית ונבדלת במדינת ישראל תוליך בסופו של דבר למציאות כזו, אז יש להיאבק גם בתופעה זאת ללא פשרות. אל תלכו שולל אחרי החיוכים, החזות האינטילקטואלית, הקסם האישי והדיבור המנומס. סכנת הדו לאומיות פה אצלנו בתוך הבית היא מאפילה בחומרתה על סכנת הטרור המשתולל. מדוע פיתוח זהות לאומית פלסטינית קולקטיבית תוביל בהכרח ליצירת מציאות של מדינה דו-לאומית דה-פקטו במוקדם או במאוחר. בואו ונחשוב ביחד, טוב???? במסגרת פיתוח הזהות הלאומית אתם תדרשו להניף את דגל פלסטין במקום את דגל ישראל??? אני מניח שכן!!! אתם תדרשו לחנך את ילדיכם ע"פ תוכנית הלימודים הפלסטינית??? אני מניח שכן!!! אתם תרצו לטפח תרבות לאומית נפרדת נבדלת ומנוכרת מהמדינה? אני מניח שכן!!! אתם לבטח תרצו גם לקבל אוטונומיה וחופש מוחלט לפתח את הזהות הלאומית הנבדלת שלכם? אני מניח שכן!!! ככל שהזהות הפלסטינית שלכם יותר תתגבש ותתחזק, אתם תתקרבו יותר ויותר לפלסטינים ביהודה ושומרון ובעזה ובעוד מקומות בעולם, ובמקביל תתרחקו יותר ויותר ממדינת ישראל? זה תסריט סביר? בהחלט!! ועכשיו בואו נראה מה המצב בישובים שלכם שנמצאים בשטחי מדינת ישראל הריבונית, טוב? מה אנחנו נמצא שם כאשר ממש תתחזקו בפלסטינאיות שלכם? סביר להניח שנראה שם על כל בית את דגלי פלסטין?? סביר בהחלט!!! ועל מה זה מעיד?? שיש פה מדינה בתוך מדינה!!!! מדינה אחת היא המדינה הריבונית ובשטח עצמו יש פה עוד מדינה בלתי פורמלית עם דגל משלה ועם ארגון והכוונה מרכזיים משלה. והבעיה מחריפה, כי ביננו לבין הפלסטינאיים יש סכסוך דמים שנמשך מראשית הציונות, וקיומם של שני הדגלים זה לצד זה בשטח הריבוני של אותה מדינה, זה דבר שרק יכול להביא לעימות ולרסק את הדו קיום כאן. בכל מדינה נורמלית (כולל בארצות ערב) יש ריבון ודגל אחד ולא שני דגלים, ובמיוחד לא שני דגלים שמייצגים סכסוך דמים ומלחמה. מכיוון שאפילו השמאל הציוני במדינת ישראל מתנגד נחרצות להפיכת מדינת ישראל למדינה דו לאומית, הרי ברור לכם שתהליך הפלסטיניזצייה שלכם יביא בסופו של דבר להתנגשות בלתי נמנעת בין היהודים לערבים וזה עלול להתפוצץ ולהגיע גם לידי מלחמת אזרחים. במגילת העצמאות רשום שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ושהיא צריכה לתת שיוויון זכויות אזרחיות מלא למיעוטים שחיים בקרבה. ברם מגילת העצמאות נותנת זכויות לאומיות אך ורק לעם היהודי ובצדק. מגילת העצמאות מעוגנת היטב בזכות הבינ"ל להגדרה העצמית. לכל עם יש זכות להגדרה עצמית בשטח ריבוני משלו. זכות זאת היא בלתי ניתנת לחלוקה ולשיתוף עם עמים ולאומים אחרים בשטח הריבוני של אותה מדינה. על הציבור הערבי שומר החוק במדינת ישראל לכבד את מעמדה של מגילת העצמאות, שיש לה מעמד של חוקה, ושמעניקה לו אזרחות ולפעול בהתאם לרשום בה, שכן אחרת אתם תגררו אותנו ואתכם לעימות וודאי. ובאשר לטיפוח הזהות הלאומית הפלסטינית שלכם בתוך מדינת ישראל: הערך של קיום מדינה יהודית בארץ ישראל הוא הערך העליון, וכל ערך שמתנגש עמו צריך שלא לקיימו. אם ברצונכם להיות פה חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית כמיעוט אזרחי, אז מקומכם איתנו, אך אם אתם רוצים לטפח מתחת לאף שלנו זהות לאומית נפרדת ונבדלת, ליצור מציאות של מדינה דו לאומית, ובדרך זו לרסק את הערך הקדוש של מדינה יהודית, שבשמו היא בכלל הוקמה כאן, אז תאלצו עם כל הכבוד לחפש לפתח את הזהות הלאומית שלכם מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כאן זו מדינה יהודית עם דגל אחד ועם מיעוטים אזרחיים הזכאים לשיוויון זכויות אישי, דתי, תרבותי, ולא מדינה דו-לאומית. מדינת ישראל לא תוכל להשלים לאורך זמן עם הייוצרות מיעוט לאומי מנוכר בתוכה, אם היא חפצת חיים.
מכיוון שדור Y של המגזר הערבי הם כ"כ חכמים ונבונים, אני גם מניח שאת כל הדברים האלה שכתבתי הם מבינים ויודעים היטב כבר מזמן, ולא גיליתי להם כאן את אמריקה, ולכן כל הדיבורים המשתוממים והמתפלאים לתקשורת מצידם זו רק היתממות מזויפת לשמה.
"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". מכירים את השלט הזה, שנישא בראש חוצות באופן תמידי ובולט במיוחד בהפגנות משותפות של יהודים מהשמאל וערבים, שמעליו מצוירים הדגלים של ישראל ופלסטין? כמובן, הרי הוא תמיד בולט מאוד בסיקור התקשורתי. טוב..... אז גם אני לא רוצה שיהודים וערבים יהיו אויבים, וגם אני בעד דו קיום, כבוד ואמון הדדי בין הצדדים, אבל אני חייב לומר לכם שהשלט הזה הוא פשוט איוולת וצביעות אחת גדולה. אתם יודעים למה?? הדגל הפלסטיני שמופיע על גבי השלט הזה הוא לא מסמל בעבורי ובעבור רוב הציבור היהודי, שחי כאן בארץ שלום, דו קיום, סובלנות ואחווה אלא דווקא ההיפך המוחלט: שנאה, מוות, הרס, חורבן, טרור ואלימות. כך שברגע שאתם מניפים שלט שעליו נרשם שיהודים וערבים מסרבים להיות אויבים, ולצידו אתם מציירים את דגל פלסטין, זהו כאילו שאמרתם לנו דבר והיפוכו באותו משפט בדיוק וזה משול בעיניי לאמירה האבסורדית, שהיום והלילה יכולים להתרחש באותה שעה בדיוק. הרי מה הדגל הפלסטיני מסמל בעיני ישראלים רבים? בראש וראשונה הוא מסמל את הרשות הפלסטינית, שחינכה דור שלם לשנאה תהומית לישראל, שמממנת משפחות של טרוריסטיים וקוראת רחובות וכיכרות על שמם, ושמנהלת מאז הסכמי אוסלו מלחמה עיקשת כנגדנו הן בזירה הבינ"ל והן באמצעות פעולות טרור אלימות. ואת מי עוד מסמל הדגל הפלסטיני? את חמאס שחרת על דגלו הירוק וגם על הדגל הפלסטיני הזה בדיוק את השמדת המדינה היהודית ושמנהל תעמולה אנטישמית מובהקת כנגד המדינה וכנגד היהודים. ואת מי עוד מסמל דגל "השלום" הזה? את חלק מערביי ישראל שיוצאים להפגנות סוערות כנגד המדינה בזמן מלחמה כנגד אויבינו האכזריים ביותר. אז את הדגל הזה אתם מניפים לציבור היהודי מול הפרצוף במדינת היהודים תחת הססמה של יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים? אתם לא חושבים שזה כמו להניף דגל אדום ופרובקטיבי בפני שור זועם?? לחילופין אתם לא חושבים שזו בדיחה עלובה ומגוחכת על חשבוננו??? מה אתם חושבים שאנחנו עד כדי כך טיפשים, תמימים ואוילים?? וחוץ מזה הדגל הוא דגל פלסטיני, אך בשלט נרשם במכוון "ערבים". יש כאן עיוות גדול, כי זה לא דגל של ערביי ישראל אלא דגל של הפלסטינאיים בכל מקום בעולם, ולכן המלל שתואם את הדגלים המצוירים היה צריך להיות "יהודים ופלסטינאיים מסרבים להיות אויבים". ברם מכיוון שגם אתם יודעים, שאמירה כזאת היא שקרית לחלוטין לאור המציאות בשטח של מלחמת טרור ב-24 שנה האחרונות, ואתם לבטח יודעים שאפילו הציבור היהודי התמים ביותר לא יקנה את האמירה הזאת (בכל זאת יש גבול לכל תעלול), אז כדי להוליך אותו שולל החלפתם את המילה "פלסטינים" ב"ערבים". מה קרה??? פתאום אתם מתביישים בזהות הפלסטינית שלכם? כאשר לא נוח לכם אז אתם קוראים לעצמכם ערבים, וכאשר נוח לכם אז אתם הופכים לפלסטינים??? כל השלט הוא שקר, רמייה והולכת שולל אחת גדולה!!! לסיכום: האמירה יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים יכולה להיות נכונה אך ורק ללא שרבוב הדגל הפלסטיני לתוכו!!!! שימוש בדגל הפלסטיני כדי להעביר מסרים של פיוס, שלום ואחווה זה פשוט שקר גס וזאת לאור המציאות בשטח ב-24 השנה האחרונות.
7)
א) דגל אחד מול מספר דגלים (ממלכתיות מול מחנאות): בין בן גוריון לבין ז'בוטינסקי לא היה ויכוח או מחלוקת בדבר הצורך להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הויכוח היה הן באשר למה שאנחנו מכניסים לתוך הבית שלנו והן בשאלת העיתוי, כלומר, האם זו בכלל העת להכניס לתוך הבית שלנו ציוד עוד בטרם הושלמה בנייתו.
בן גוריון, שייצג את הנהגת הישוב טען, שלא מספיק רק לבנות את השלד החיצוני של הבית אלא יש במקביל לדאוג גם לתוכן הפנימי, שיש לצקת לתוכו. הבית מבחינת בן גוריון זו המהות החשובה, אבל גם האופן שבו אנו מנהלים את את הבית שלנו הוא חשוב באותה מידה בדיוק. כיצד נדע איזה תוכן בדיוק להכניס לתוך הבית שלנו??? מכיוון שהנהגת הישוב השתייכה באותה תקופה לצד השמאלי של המפה הפוליטית, ומכיוון שהיא הביאה את מטעניה הערכיים והרוחניים מהקומוניזם/הסוציאליזם הרוסי, הרי שבמבחינת המהות היא רצתה לבנות פה בית לאומי לעם היהודי ומבחינת יציקת התוכן לבית הלאומי היא רצתה ליצור פה תוך הכוונה מגבוה חברה סוצילאליסטית. ומה באשר לאלה שאינם סוציאליסטיים ולא מסכימים לגישה הזאת??? להשאיר אותם בקור מחוץ לבית?? או שאולי לכפות עליהם בכוח את התפיסה הסוציאליסטית? ברוסיה הקומוניסטית לא הייתה שום בעיה: המדינה כופה את רצונה באופן דיקטטוטרי על כל האוכלוסיה, ולאף אחד אין כל שיקול דעת או חופש בחירה לנהוג אחרת. ברם, הנהגת השמאל לא האמינה בדיקטטורה בסגנון הקומוניסטי (למרות שרבים מהמחנה הזה העריצו אותה ואת סטלין באותה תקופה), ולכן היא נרתעה מצעדים כה קיצוניים כלפי מי שלא יישר קו עם העדר. אז מה בכל זאת היא כן יכולה לעשות כדי "לשכנע" את ההמונים בדבר הצורך לבנות כאן חברה סוציאליסטית? לשם כך היא הקימה מנגנון מפלגתי משוכלל שלמעשה בלע לתוכו את הממלכתיות כולה. מנגנון זה קבע מדיניות רשמית ומוצהרת של "אנשי שלומנו" מול אלה שלא שייכים למחנה שלנו. מנגנון זה הנחיל מדור לדור את השיטה של הפנקס האדום, שיטה שהפלתה לרעה את כל מי שלא השתייך למחנה הסוציאליסטי בחייו היום היום יומיים (תעסוקה, דיור ויחס חברתי). הנהגת הישוב באותה תקופה דגלה בקו פטרוני ומכתיב מלמעלה תפיסות הומוגניות ולא בקו פלורליסטי, המשלב ומכיל בתוכו תפיסות הטרוגניות. במילים אחרות: אנחנו יודעים מה הכי טוב בשבילכם, אנחנו נראה לכם את הדרך הנכונה, אתם תוותרו על כל הסממנים היחודיים לכם, ותאמצו באופן אוטומטי את תפיסותינו ואת אורחות חיינו. זו הדרך היחידה להתקבל "למחנה שלנו", ומכיוון "שהמחנה שלנו" שולט במדינה, אז רק בדרך הזאת תוכלו למצוא את מקומכם הראוי במדינה. מי שלא יסכים ללכת בתלם ולוותר על הייחודיות שלו ועל הדעות העצמאיות שלו, אז אנחנו כבר "נשכנע" אותו, ובאשר לעקשנים במיוחד, שעדיין יסרבו, אז הם ישלמו את מלוא המחיר הנלווה, כלומר, יסומנו כשמשתייכים למחנה האחר, ינודו ויוחרמו. כך בדיוק נוצרו להם כל העוולות המוסריות כלפי בני עדות המזרח, שנאלצו לוותר על תרבותם הייחודית ועל שמותיהם על מנת להשתלב במחנה הסוציאליסטי השולט. כך בדיוק נולד גם החרם, שהכריז בן גוריון על בגין באמצעות אמירתו: "בלי חירות ומק"י". זהו סוציאליזם פטרוני מכוון מלמעלה, שמנסה לכפות בכוח את רצונו על האחרים תוך שימוש בלחצים קשים ביותר ובאיומים. כך בדיוק האליטה הזאת ניהלה את המדינה עד המהפך של שנת 1977. התחושה שלהם הייתה שהמדינה שייכת להם, וכל מי שלא משתייך להם הוא בהכרח נטע זר כאן. זו בדיוק התפיסה הפטרונית, שהביאה להתפרצות המהומות של הפנתרים השחורים בואדי סאליב. את התחושה שהמדינה הזאת שייכת להם בלבד הם ביטאו גם לאחר המהפך של שנת 1977 באמצעות אמירות כגון: "הלכה לנו המדינה" ו"צריך להחליף את העם". אמירות אלה הבהירו היטב מה הם חושבים הן על עצמם והן על זולתם. גם בימינו אלו אנו עדים לכך שגישה מעין זו חיה נושמת ובועטת בקרב אנשי שמאל רבים. זו גישה פטרונית ושחצנית במיוחד, שאין בה שום פלורליזם ,ליברליזם או רצון לקבל ולהכיל בסובלנות גם דעות וגישות אחרות בתוך הבית של כולנו. מילות השיר "ויש כאלה שנוטלים מונופול על החוכמה" נכתבו ע"י אנשי שמאל, שבאים בטענות לאנשי ימין, שאומרים להם שהם יותר אוהבי הארץ או לאומיים מהם. הכל טוב ויפה, אבל אנשי השמאל כהרגלם לא רואים את הדבשת של עצמם ולא מבינים, שהחטא הקדמון של התפיסה השחצנית והמונופוליסטית נוצר, נבנה, עוצב וגדל למימדים עצומים דווקא בתקופות הארוכות, שהשמאל שלט בזירה ללא עוררין.
ומה טען ז'בוטינסקי בהקשר לתפיסה המחנאית הזו של הנהגת הישוב? בראש וראשונה הוא אמר, שזה לא העת והזמן להתחיל לחשוב מה בדיוק להכניס לתוך הבית שלנו. במקום זה צריך להשקיע את כל המאמצים בדבר אחד בלבד: בהקמת הבית הלאומי עצמו. לתפיסת ז'בוטינסקי הקמת מדינה זהו פרוייקט אדיר מימדים וחסר תקדים ברמה ההסטורית, שמחייב שילוב כוחות כללי של כל העם והתעלות מעל כל המחלוקות הפוליטיות, ובזה צריך להתרכז כעת. בזמנים כאלה כולם צריכים להיות מרוכזים סביב הדגל של הציונות ופחות לריב אחד עם השני על דגלים פחות חשובים. לאחר שהבית ייבנה לו, אז נוכל להתפנות לנהל ויכוח על הדגלים האחרים, ויכוח דמוקרטי אמיתי, שנותן מקום לכל מגוון הדיעות, שאין בו לחץ או כפייה לאמץ דיעה אחת תוך השמעת איומים לנידוי ולהחרמה של אלה החושבים אחרת.
ז'בוטינסקי הצביע גם על הצביעות של הנהגת הישוב. הרי סוציאליזם לבדו איננו מספיק על מנת להקים פרוייקט אדיר כזה כמו מדינה. במקביל יש צורך לגייס גם הון רב, מקפיטליסטיים עצמם, רחמנא ליצלן. אז מצד אחד אתם פונים לאנשי הון ומגייסים מהם כסף למכביר, ולאחר מכן אתם באים וטוענים, שהון זה דבר רע ומושחת, ומוקיעים את אותם אנשי הון שנתנו לכם כספים? ז'בוטינסקי אמר למעשה שהפרוייקט של הקמת מדינה דורש שילוב כוחות לאומי כללי, ולכן יש להצניע את כל הדגלים המחנאיים האחרים. כל הדגלים האחרים חייבים להיות כפופים לדגל הלאום, וכאשר קורה שדגל כלשהו ניצב בפני דגל הלאום ומפריע לו, אז הוא צריך להתכופף בפניו בהכנעה.
אני מאמין שאם גישתו של ז'בוטינסקי הייתה השולטת בימי הקמת המדינה, אז ככל הנראה שכל העוולות, שנוצרו ע"י אליטת הפנקס האדום, ונמשכות עד ימינו האלה, לא היו בכלל באות לעולם, שכן ז'בוטינסקי האמין באמת ובתמים ביחס פלורליסטי ומכיל כלפי כל מגוון הדיעות וכלפי תרבויות שונות זו מזו. לתפיסתו כל אחד הוא יחיד ומיוחד במינו, לכל אחד כבן מלך יש מקום ראוי לפעול הן לתועלתו האישית והן לתועלת הציבור, החברה והמדינה, אבל כל זאת בתנאי אחד: כולם ללא יוצא מן הכלל כפופים לדגל אחד: דגל מדינת ישראל. לעומת זאת יצירת מציאות של שני דגלים או יותר השווים זה לזה בכוחם מביאה להשתשרשות תפיסות של מחנאות פטרונית ויהירה המפלגות אותנו וקורעות אותנו לגזרים. מדוע??? כי אם כל מחנה יעדיף את הדגל הפרטי שלו על פני הדגל של המדינה, ויש אצלנו המון מחנות, אז התוצאה הסופית תהא: שליטת תפיסות מחנאיות וצרות והעדפתן על תפיסות ממלכתיות ומאחדות. בעולמו של ז'בוטינסקי יש מקום לכולם, ואנחנו לא מדירים אף אחד. כל אחד מביא ותורם מעולמו השונה לטובת הקולקטיב, וביחד אנו יוצרים כאן מכונה חזקה ומלוכדת, שבה ערכים מתנגשים לא רק מתווכחים זה עם זה, אלא גם יודעים ליצור במקביל משהו חדש לחלוטין המורכב ממכנה משותף רחב וזאת לתועלת הכלל. ברם המציאות, שהתהוותה פה מאז קום המדינה בהשפעת הנהגת השמאל היא שני דגלים השווים בכוחם, וזה השפיע לשלילה על האפשרות להימנע ממחנאות צרה, כאשר הדגל הפרטי של המחנה הצר שלך הופך ליותר חשוב מהדגל הלאומי של כולנו. רוצים דוגמאות מתחומים נוספים??? בבקשה......
1) דגל הדת מול דגל הלאום: יש כאלה שחושבים שדגל הדת הוא יותר חשוב מדגל הלאום, ולכן בשעת מבחן הם יעדיפו להישמע לסמכות הרבנית ולא למפקדים בצבא. אחרים חושבים שבגלל שהדגל שלהם יותר חשוב מהדגל של המדינה, אז תפקיד המדינה הוא לשרת את המגזר המצומצם שלהם ולתת לו הטבות, וכך במקום שהדת תשרת את המדינה ואת כל אזרחיה, המדינה נתפסת ע"י אותם גורמים כבאה לשרת את הדת ואת המגזר המצומצם שלהם. עולם ממש הפוך!!!!
2) דגל הדמוקרטיה מול דגל הלאום: יש כאלה שנותנים לדגל הדמקרטיה חשיבות גדולה יותר מאשר לדגל הלאום, ובשם הדמוקרטיה הם מוכנים לפגוע בזכות העם היהודי להגדרה עצמית או ליצור לנו פה מתחת לאף מדינה דו לאומית דה-פקטו. להם צריך לומר שהדמוקרטיה נועדה לשרת את הרעיון הציוני באופן הטוב ביותר, אך במידה והיא פוגעת בו, אז היא מאבדת מערכה. במילים אחרות, מדינה יהודית זהו עיקרון קדוש, שיש להגן עליו בכל מחיר ולהעדיפו בכל הנסיבות האפשריות. כמובן, רצוי שהמדינה היהודית תהיה גם דמוקרטית, אך עם כל הכבוד הדגל של הדמוקרטיה אינו יכול להיות שקול ושווה לדגל הקיום הלאומי שלנו כאן כעם.
לסיכום: לכל אחד יש המון דגלים פרטיים משלו. זה טבעי ונכון, כי כל אחד בא עם עולם ערכים ודעות משלו. בעולם פלורליסטי ופתוח לכל אחד יש מקום שלו להתחרות על דעת הקהל ולנסות לנסות לשכנע בנחיצותו של הדגל הפרטי שלו. יש דגל של קפיטליזם ויש דגל של סוציאליזם, יש דגל של שמרנות ויש דגל של ליברליזם, יש דגל של גלובליות ויש דגל מקומיות, יש דגל של אורח חיים דתי ויש דגל של אורח חיים חילוני. הכול טוב ויפה, ולכולם יש מקום מכובד בתוכנו, אך זאת בתנאי אחד: כל הדגלים חייבים לחסות תחת הצל של דגל אחד, שמאפיל על כולם: דגל המדינה היהודית. זו הדרך היחידה לטפח פה ממלכתיות מאוזנת ולרסן את המחנאות הצרה, שמפלגת אותנו כה קשות מבפנים.
ב) ציונות הצהרתית מול ציונות מעשית: בשעה שבין בן גוריון לז'בוטינסקי הייתה תמימות דעים בשאלת הצונות המעשית, הרי שבשאלת הציונות ההצהרתית ניטשה ביניהם מחלוקת חריפה ונוקבת ביותר. גם ז'בוטינסקי וגם בן גוריון האמינו שאין תחליף לציונות מעשית, כלומר, התיישבות, עלייה ובניית כוח מגן עברי מתוך שאיפה בסופו של דבר להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. המחלוקת הייתה, כאמור, בשאלת הציונות ההצהרתית. בן גוריון גרס שעדיף לעשות כמה שיותר ולדבר כמה שפחות. לתפיסת הנהגת הישוב דיבורים ברורים ומפורשים יכולים לגרום רק לנזק ולפגוע בצורה משמעותית בעשייה, ולכן רצוי שהם יהיו מעורפלים ולא חד משמעיים. הנהגת הישוב לא רצתה להתעמת עם הבריטים, ולכן שמרה על עמימות וערפול מירביים בשדה ההצהרתי. למשל, הנהגת הישוב לא דיברה באופן ברור על הקמת מדינה יהודית עם רוב יהודי מוצק בארץ ישראל אלא על קיום חיים לאומיים יהודיים בארץ ישראל (כאילו שמדובר כאן על פעילות של סדנה חוויתית ומעשירה ולא על פרויקט לאומי רב מעלה וחשיבות). ז'בוטינסקי לעומת זאת גרס שאין להסתפק רק בעשייה אלא יש לגבות אותה בהצהרת כוונות ברורה, כנה ושקופה לכולם. אנחנו לא רוצים להצטייר כאן "כמו גנבים בלילה", שעושים דברים במחשכים ומאחורי הגב. כל מה שאנחנו עושים כאן הוא מוצדק מבחינה ערכית ומוסרית, ואל לנו להתבייש בכך או לטשטש או להסתיר זאת מפני אף אחד. לתפיסת ז'בוטינסקי מכיוון שהנהגת הישוב מדברת בצורה מעורפלת והססנית (בניגוד לערבים, למשל), אז זה מביא את הבריטים לחשוב, שאנחנו לא כ"כ נחושים ומאמינים בצדקת דרכנו, וכך אין להם שום בעיה לנטות לצד השני ולהפר את כל ההבטחות, שניתנו לנו. לעומת זאת אם נדבר בצורה ברורה ומלאת ביטחון עצמי, אז הבריטים יבינו שאנחנו רציניים, יכבדו אותנו יותר וינהלו כלפינו מדיניות יותר מאוזנת. לעומת זאת בן גוריון גרס, שאם אנחנו נלך "ראש בראש" עם הבריטים על ההתחלה, אז הם יזעמו על כפיות הטובה שלנו, והדבר יכול להיות הרסני מבחינת החזון הציוני כולו. מי צדק בויכוח??? קשה לדעת, שכן אנחנו אומנם יודעים מה קרה, כאשר הנהגת הישוב בחרה בסופו של דבר לא להתעמת עם הבריטים ולנהל איתם לאורך השנים מדיניות של שיתוף פעולה (עד שלב המרד הכללי), אך לצערנו איננו יכולים לדעת מה היה קורה בשטח אם המדיניות שהציע ז'בוטינסקי הייתה, אכן, מתממשת. לטענת ז'בוטינסקי הבריטים היו אומנם כועסים עלינו בשלב הראשון, אך בסופו של דבר עקב גישה של ריאל-פוליטיק (צרכי הלחצים של המציאות) הם היו נאלצים לכבד אותנו ולהתחשב בנו יותר. ברם יכול להיות בהחלט שגם התסריט הפסימי של בן גוריון היה מתממש. במילים אחרות: אין בויכוח הזה תשובה חד משמעית של שחור מול לבן. לעיתים מדיניות הצהרתית היא נכונה, ברם יכולות להיות בהחלט נסיבות, שבהן עדיף פחות לדבר ויותר לעשות, ומכיוון שמדובר בקבלת החלטות בתנאים של אי וודאות, אז קשה לדעת מה היה קורה, אם "לסבתא היו גלגלים". בכל זאת צריך לזכור שהישוב היהודי באותה תקופה היה בגדר מיעוט בארץ ישראל, כך שמדיניות הצהרתית יכולה הייתה להביא את הבריטים לחשוב שאנחנו מגזימים לחלוטין ובתגובה לנקוט במדיניות דרסטית שלילית כלפי הישוב. לדעתי, מדיניות הצהרתית היא חובה קדושה כאשר אתה נמצא בעמדה של חוזקה והשפעה, אולם במצבו של הישוב בתקופה הזו, מדיניות הצהרתית יכולה הייתה בקלות להפוך גם לחרב פיפיות מסוכנת מאוד באשר לחזון הציוני כולו. בסופו של דבר גם הנהגת הישוב הגיעה למסקנה המתבקשת שאין ברירה אלא גם לפעול במישורים ההצהרתיים, וזאת כאשר היא נוכחה לדעת שהבריטים הופכים ליותר וליותר אנטי ציוניים, וההתנגשות היא בלתי נמנעת. המרד הכללי כנגד הבריטים ואיחוד כוחות הישוב כנגדם מסמל את הסרת כל המסיכות ואת הפסקת המדיניות של "הליכה על ביצים" וערפול מכוון מול הבריטים. לסיכום: אין פה שחור ולבן, והכול תלוי בנסיבות של המציאות. כל עוד היינו מיעוט בארץ, הרי שהגישה ההצהרתית למרות הפוטנציאל החיובי שבה היא הייתה מסוכנת מאוד, אך ככל שהישוב גדל וצמח, ולאחר שהתברר לכולם שהבריטים הפכו את עורם לחלוטין, אז המדיניות הרשמית הפכה בצדק להצהרתית ודרשה במפגיע עלייה חופשית ומדינה עברית.
הויכוח בין ז'בוטינסקי לבין בן גוריון בהקשר לנקודה זו הוא אקטואלי גם כיום, כאשר הימין בישראל אומר שחייבים להציג את האמת שלנו בכל מקום באופן בוטח, שקוף, פשוט ותכליתי, כלומר, אנחנו חזרנו לארץ אבותינו, ואין לנו שום בעיה לדבר על כל דבר שעולה על סדר היום, שכן אין לנו מה להסתיר מתחת לשולחן. לעומת זאת השמאל בישראל מעדיף כדי לא להרגיז את הצד השני לדבר בשפה יותר מעורפלת ודיפלומטית, שאומרת דברים יפים ונעימים לאוזן מצד אחד אך חסרי תכלית ותוחלת מצד שני בתקווה אשליתית שזה אולי יביא בסופו של דבר לשינוי חיובי . ההתייחסות לפרויקט הגרעין האיראני משקפת במדויק את חילוקי הדעות בין שמאל לימין בנקודה זאת. בשעה שהימין בישראל פעל מעל פני השטח ברמה ההצהרתית והתריע על הסכנה בכל מקום ובכל זירה כדי ליצור מודעות בינ"ל נרחבת לעניין, השמאל בישראל ביקר זאת בחריפות ואמר שעדיף היה לפעול מאחורי הקלעים בשקט. הן השמאל והן הימין היו תמימים בדעתם באשר לסכנה האיראנית, אך המחלוקת ביניהם הייתה באשר למדיניות ההצהרתית ותועלתה, כך שהויכוח, שהתחיל בימי ז'בוטינסקי ובן גוריון נמשך גם כיום בין הימין לשמאל. דוגמא נוספת: להזכירכם ההתיישבות ביהודה ושומרון החלה בתקופת השמאל. השמאל דגל כאמור במדיניות שמעדיפה דיבורים ולא מעשים, והוא החל את מפעל ההתיישבות הזה בלי לדבר יותר מידי (פרס ז"ל כשר בטחון). גם אריק שרון ז"ל, שהיה שייך לליכוד, אך שאב את מקורותיו מעברו המפאי"ניקי העשיר, העדיף את העשייה הבולדוזרית על פני הדיבורים, והוא זה שהרחיב את המפעל הזה בצורה משמעותית והביאו למה שהוא כיום. לעומת זאת הימין בישראל אומר שאין להסתפק רק בעשייה, שכן זה יוצר רושם מוטעה של "גנבים בלילה", אלא יש לנהל גם מדיניות מוצהרת על פני השולחן לטובת העניין מתוך אמונה בצדקת הדרך. כל המציאות הבלתי מוסדרת ביהודה ושומרון במשך עשרות שנים נוצרה עקב התפיסה המפא"ניקית השולטת של עשייה ללא דיבורים וזאת מתוך חשש להתעמת בזירה הבינ"ל. כיום הגיעה העת לעבור לרמה ההצהרתית, לשים את כול הדברים על השולחן להסדירם מבחינה חוקית. במציאות של היום אין פשוט ברירה אחרת!!! אתם יודעים למה???? בעבר היה ניתן לעשות רבות בלי לדבר, כי העולם היה פחות גלובלי ופתוח, אבל כיום לאור ההתמקדות האובססיבית של העולם בנו, שום עשייה שלנו לא תוכל יותר להישאר במחשכים, והיא ישר תתגלה לכל העולם, ולכן אם אנחנו באמת מאמינים בנחיצות ההתיישבות בחבל ארץ זה, המציאות מחייבת אותנו לא רק להתיישב בו, אלא במקביל גם לנהל את זה בצורה שקופה מתוך אמונה בצדקת הדרך ובלי צורך להתנצל, להתבייש או להרגיש אשמים בפני אף אחד. זו ארצנו, זו מולדתנו ההסטורית, זו זכותנו הלאומית, ובהעדר פרטנר רציני בדורות הבאים לשלום אמת, אז זו גם חובתנו המוסרית כלפי עצמנו להמשיך ולהניע את גלגל החיים של עמנו קדימה.
8) המושג בית"ר (התנועה שהקים זאב ז'בוטינסקי) הוא ראשי תיבות של הביטוי הבא: ברית יוסף תרומפלדור (טרומפלדור). רק מי שיקרא את הספר על ז'בוטינסקי יתוודע אל עומק הקשר בין שני האישים הללו. לא בכדי קרא ז'בוטינסקי לתנועה החשובה בחייו על שמו של יוסף טרומפלדור. יוסף טרומפלדור הרי מהווה באישיותו, בפעולותיו ובכל חייו את המימוש הפרקטי של חזונו המהפכני של ז'בוטינסקי בדבר הקמת כוח יהודי לוחם המעורב בחיי החברה והלאום, כוח שכולם ילמדו לכבד אותו, להעריך אותו או לחילופין להיזהר מעוצמתו ומיכולותיו. החזון של ז'בוטינסקי היה בשעתו מהפכני, מרדני ופורץ דרך, שכן היהודים לאורך כל תקופת הגלות הארוכה העדיפו תמיד לשמור על נייטרליות ולא להיות מעורבים במה שקורה מסביבם וזאת עקב חשש גדול מתגובת הגויים. לאור זאת היהודים העדיפו תמיד לשבת בצד ולהשקיף על מה שקורה בלי להיות מעורבים. והנה צץ לו אדם בשם ז'בוטינסקי ואומר להם שהם חייבים לקחת חלק פעיל בכל מה שקורה מסביבם, וזו הדרך היחידה שבה נוכל לזכות בהכרה ובכבוד מצד ידידינו ,להגן על עצמנו מפני אויבינו ולהגיע בסופו של דבר לעצמאות במדינתנו החופשית והריבונית. כדי ליישם רעיון מהפכני זה הקים ז'בוטינסקי על אף ההתנגדות העזה ביישוב את הגדודים העבריים, שהיו שותפים למלחמה כנגד התורכים (לפני כן הוא גם צריך היה לשכנע את הבריטים שיואילו להסכים לכך). ההתנגדות הנמרצת לכך בקרב בישוב היהודי נבעה מחשש שהתורכים יוציאו את מלוא חרונם ,זעמם ונקמתם על הישוב. טרומפלדור היה שותף מרכזי במימוש רעיונותיו הצבאיים של ז'בוטינסקי, ולכן נוצר ביניהם קשר עמוק ומיוחד במינו. לאחר נפילתו של טרומפלדור בתל חי כתב ז'בוטינסקי נאום מרגש על האיש ועל פועלו, והנציח את הקשר המיוחד שנוצר ביניהם באמצעות התנועה שאותה הוא הקים: בית"ר.
לפני שנתיים הייתי הורה מלווה בטיול של בני לצפון. במסגרת הטיול הזה הגענו ערב אחד גם לתל חי, וקיבלנו שם הדרכה ממצה, מקיפה ומעניינת על המקום ועל הקרב שהתנהל בו כנגד הכנופיות הערביות, ואף שיחזרנו את מסלול הליכתם לאחר הקרב. ובכל זאת משהו היה חסר שם!!!!! אתם יודעים מה????? שום מילה על ז'בוטינבקי שלאור חזונו ודרכו טרומפלדור פעל, שום מילה על בית"ר ושום מילה על הקשר המיוחד בין שני האישים הללו. יש שתי דרכים לשכתב את ההיסטוריה: הדרך הראשונה היא להפיץ שקרים ובדותות המנותקות מהעובדות ההיסטוריות. קל מאוד לשכנע את הבורים ואת התמימים בשקרים הללו בייחוד שהם נעטפים באריזות כל כך יפות ומושכות את הלב, אבל עדיין יש בעיה אחת: שקר יכול להתקיים ואף לחיות שנים רבות, אבל בסופו של דבר הוא תמיד מתגלה במלוא קלונו, צף ויוצא לאור, ולכן בוחרים להם משכתבי ההיסטוריה בדרך יותר מתוחכמת. בשביל לשכתב את ההסטוריה לא צריך בכלל לשקר, לשם כך מספיק לומר אך ורק מחצית מהאמת העובדתית, להסתיר את החצי השני בתקווה שתלמידיך יסתמכו על דבריך "כתורה מסיני" ואף אחד לא באמת יחקור ויבדוק זאת לעומק. עכשיו תחשבו על התלמידים, שהיו בתל חי, ואף אחד לא סיפר להם על הקשר המיוחד בין ז'בוטינסקי לטרומפלדור. סביר להניח שרובם יסתפקו בחצי האמת, שהאכילו אותם ולא יחקרו לעומק על מנת לגלות את מחציתה השנייה. ככה בדיוק משכתבים את ההסטוריה בהצלחה לדורות שלמים של אנשים בלי להוציא מילה אחת של שקר מהפה!!!
ועכשיו נעבור ברשותכם להדר הבית"רי: ז'בוטינסקי ראוי להערצה כמודל לחיקוי בשל העובדה שלמרות שהוא ספג במהלך חייו כל כך הרבה רפש וזוהמה מכל מיני כיווונים תוך ניסיון להשחיר את דמותו ברמה האישית ולהדביק לו כינויים מעליבים, שאין כל קשר בינם לבין המציאות, הוא בחר לדבוק בעקשנות בגישה של דיבור ענייני תוך הסתמכות על עובדות, והוא אף פעם לא הרשה לעצמו לאבד את שלוות רוחו ולרדת לרמה הנמוכה של יריביו.
אומנם ההתנהלות הבלתי הוגנת של יריביו גרמה לו לא אחת לתסכול רב, אבל זה לא גרם לו להשתנות כהוא זה מהדרך שבה הוא בחר לעצמו. בספרו הוא רשם במפורש שגם אם מתנהגים אליך בצורה לא ישרה ולא הוגנת, אל לך אף פעם לנהוג כמותם ולהיות דומה להם. כמה עוצמות נפשיות ואצילות מוסרית צריך שיהיו בבן אדם אחד על מנת שיוכל לספוג כל כך הרבה רעל מצד אחד, לא להשיב באותו מטבע מצד שני, ולהיצמד בעקשנות לגישה עניינית ומכבדת את יריביו בלי להתייאש ולהרים ידיים מצד שלישי??? ז'בוטינסקי היה מוכן לספוג הכל מהכל, שכן הוא לא חי רק את תקופת חייו הקצרים בלבד, אלא חי גם את חיי הדורות הבאים ואת העתיד של כולנו כאן. הוא ידע שהוא צודק, ושדרכו היא דרך אמת ויושר, אלא שהדברים יתבררו כנכונים אך ורק לאחר מותו. הוא כיוון את מעשיו ואת מחשבותיו לדורות הבאים תוך נכונות להתעמתות קשה ביותר עם הדור הנוכחי. הוא לא היה מוכן למכור את האמת שלו לטובת גישה פופוליסטית נעימה לאוזן, שזוכה למחיאות כפיים סוערות. הוא היה מוכן לסבול קשות בדור הזה על מנת שדבריו ישמשו כעוגן יציב, כאבן דרך וכראש פינה להולכים אחריו בדורות הבאים. הוא ידע היטב מהו המחיר הכבד, שאותו הוא יידרש לשלם בדור הנוכחי, אך הוא היה המאושר באדם, שכן הוא היה משוכנע שצדקתו עוד תצא לאור לאחר מותו. הוא למעשה הקריב את חייו האישיים בעולם הזה כדי שיוכל לשמש כמורה דרך רוחני בדורות הבאים מעתה ועד עולם. כל מילה שנכתבה בימי חייו היא אקטואלית מאין כמותה גם כיום, וגם תהא אקטואלית בעתיד של הדורות הבאים. הוא איש של אמת פנימית, והוא לא היה מוכן למכור אותה או להתפשר עליה בעד שום הון שבעולם, שכן הוא ידע בותככי תוכו, שהיא מהווה אוצר בלום ויהלום יקר ערך לעם כולו, שישמשו אותו גם בדורות הבאים. למרות שז'בוטינסקי לא היה אדם דתי, אי אפשר להתעלם גם מההקשר זה. הוא הבין היטב שהגוף שלנו הוא זמני, חולף ומלא פגמים וחולשות, אך פעולתה של הנפש שלנו היא זו שתישאר בעולמנו לעולמי עד, אם רק נדע להפיק ממנה את האמת הפנימית שלנו ונוכיח זאת שחור על גבי לבן תוך הסתמכות על עובדות ועל שכל ישר והיגיון בריא. בניגוד מוחלט לנביאי שקר רבים, שחיו בתקופתנו ,הבטיחו לנו הרים וגבעות של אשליות מתוקות ושקריות לחלוטין, ובנו על כך קריירות אישיות שלמות, הוא היה נביא של אמת, שכל תחזיותיו התגשמו בשטח, ושכל הדברים שהוא כתב הם נכונים ואקטואליים גם בהתייחס לדור הנוכחי.
ועוד לעניין ההדר הבית"רי: ראוי שכל מי שמנסה להשחיר את דמותו של ז'בוטינסקי ולהדביק לו סטיגמות שליליות וכינויים שקריים, שיקרא את מה שהוא כתב על ההדר הבית"רי. ההדר הבית"רי כולל יחס של כבוד, נימוס ודרך ארץ כלפי כל אדם ואדם בהתנהלותנו היום יומית. ההדר הבית"רי זוהי דרך חיים שלמה מוסרית וערכית מהמעלה הראשונה. בהדר הבית"רי אין מקום לשנאה, גזענות, סטיגמות ודעות קדומות. ההדר הבית"רי מחייב גם לא להיגרר אף פעם לסגנון פרובקטיבי לא הולם שבו משתמשים היריבים הפוליטיים. ההדר הבית"רי מחייב יחס של אהבה וחמלה לבריות והגנה על על חסרי הישע והחלשים בחברה. בהדר הבית"רי יש אהבת אדם שאינה פחותה מזו של אהבת המולדת. האכזריות שעליה מדבר ז'בוטינסקי מופנית אך ורק כלפי האויבים המרים של העם והמולדת ולא לכאלה שרוצים לחיות איתנו בשקט ובשלווה ולנהל עימנו יחסים סבירים. ההדר הבית"רי זה להיות איש של ערכים. ההדר הביתרי זה להיות איש של כבוד. ההדר הביתר"י זה להיות ג'נטלמן, שמילה שלך זו מילה. אני ממליץ בחום לכל מי שלובש בגאווה חולצה עם סמל של בית"ר, שיתכבד ויקרא קודם כול את מה שכתב ז'בוטינסקי על ההדר הבית"רי, ולאחר מכן שיישם את זה בהתנהלותו, באורח חייו וביחסו לזולת. ובאשר לאלה שבוחרים בדרך של אלימות, פראות, וולגריות, גזענות ושנאה בשם הסמל של בית"ר, אז אתם חייבים לדעת שבדרך זו אתם רק מבזים את הסמל האצילי הזה ונוקטים בגישה הפוכה לחלוטין מכל מה שהטיף לו ז'בוטינסקי כל חייו. אני מניח שרוב אלה שנוהגים כך מעולם לא קראו את כתביו של ז'בוטינסקי, והתנהלותם זו נובעת מבורות ומחוסר ידע. אז בבקשה, אם הסמל הזה יקר לליבכם, אז בבקשה תתכבדו ותקראו את מה שכתב ז'בוטינסקי בנושא, ואם אתם מחליטים להישאר עם הסמל הזה, אז תתנהגו בדיוק בצורה שז'בוטינסקי כתב, ואל תוציאו את דיבתו הרעה של הסמל המפואר הזה. אין סמל יותר ערכי, מוסרי, ישר, אמיתי ומכובד מהסמל של בית"ר, אז בבקשה ממכם, שמרו על כבודו, שמרו על כבודו של טרומפלדור, ושמרו על כבודו של האיש הדגול הזה שאת הסמל של תנועתו אתם נושאים בגאווה, ותנהגו בהתאם. 9) המילטיטריזם המינמאלי וההכרחי: המילה מיליטריזם מעוררת בנו באופן טבעי רגשות שליליים ביותר. האדם, שמכנה את עצמו מילטריסט ישר מסווג אצלנו כגורם קיצוני ומסוכן, שיוזם ורודף אחרי מלחמות וסכסוכים כל הזמן, ששש אליי קרב, ושכל מעייניו נתונים כל הזמן רק לריב ולמדון. כך בדיוק אופיין ז'בוטינסקי ע"י יריביו הפוליטיים, שכן הוא העז להשתמש במילה הזו. חשוב להבהיר, כי גם יריביו הפוליטיים של ז'בוטינסקי היו לא פחות מיליטריסטיים ממנו בהתנהלותם בשטח מול אויבי העם והמולדת, אך מכיוון שהם לא העזו להשתמש במילה הזאת, אז הם ישר ניקו את מצפונם, ויצרו להם תדמית שקרית, כאילו הם יונים צחורות ולבנות כנף (ככה קורה בדיוק, כאשר נותנים למילה הכתובה משקל אבסולוטי בהשוואה לפרקטיקה ובכך יוצרים תדמיות שקריות ומעוותות לחלוטין לחיוב או לשלילה).
טוב..... אז תרשו לי להפתיע אתכם. ז'בוטינסקי באופיו האישי היה פאצפיסט שוחר שלום. הוא דגל בגישה של חיים טובים, חופשיים, שקטים ומאושרים בשלום תחת גפננו ותחת תאנתנו, אבל מציאות החיים של העם יהודי בגולה אילצה אותו לבחור בדרך המיליטרסטית, המינימליסטית והמוגבלת. ז'בוטינסקי הבין היטב שבעולם של זאבים ושל אינטרסים קרים ומנוכרים הראשונים, שישלמו את המחיר הנוראי על כל המשברים והבעיות הבינ"ל הם הכבשים חסרות הישע וההגנה. 2000 שנות גולה הן די והותר זמן על מנת להגיע להבחנה מדעית ומדויקת בהקשר לכך, גרס ז'בוטינסקי. 2000 שנה ישבו להם היהודים בגולה והיו פאצפיסטיים, נייטרליים ופאסיבים באופן מוחלט. מעולם היהודים בגולה לא רצו עימותים או בעיות במדינות, שבהן הם ישבו. הם בסך הכול רצו לחיות את חייהם בשקט ובשלווה בלי להפריע לאף אחד. הם כיבדו את השלטונות של המדינות, שבהן הם ישבו וקבעו ש"דינא מלכותא דינא". נו.... וזה עזר להם??? לא ולא!!! הם היו תלויים לחלוטין בחסדיהם וברחמיהם של השלטונות המקומיים, ולעיתים היו להם גם תקופות של שקט ושלווה, אך בזמני משבר הם הם היו הראשונים לספוג על הראש ולהיות השעיר לעזאזאל, שמוקרב ומוכה. כך חווה עמנו היושב בגולה עקב התנהלותו הפאסיבית שנאה, גזענות, אנטישמיות, פוגרומים ויחס מזלזל של בוז וסלידה עקב חולשתו הנוראית והיוצאת דופן הזאת. ז'בוטינסקי חזה בדברים הללו והבין שהמשך התפיסה הגלותית הזאת תביא בסופו של דבר באופן טבעי לחורבן טוטאלי, כפי שאכן קרה בשואה, שנים ספורות ובודדות לאחר פטירתו. גם בימינו אלו אנו חוזים במו עינינו בהתעוררות מחודשת של האנטישמיות בארה"ב ובאירופה. שוב פעם היהודים החיים "בסיר הבשר" של הגלות נאלצים לשלם את המחיר הנוראי של המשבר הבינ"ל עקב העימות עם האסלאם הקיצוני ועקב חוסר היציבות בעולם. שוב פעם היהודים בגולה חוזרים ומוכים על לא עוול בכפם. הרי היהודים בגולה לא רוצחים אזרחים חפים מפשע בפעולות טרור נפשעות ולא שואפים להשתלט על המדינות, שבהן הם יושבים, הם בסך הכול רוצים לשכון לבטח תחת קורת ביתם, והנה גם כיום הסופה הבינ"ל שוב פוגעת בהם על לא עוול בכפם. נו..... מה אתם אומרים??? דברים באמת השתנו ביחס לעם שלנו בהשוואה לעבר????
לאור הניסיון העגום של עמנו בגלות ז'בוטינסקי הגיע למסקנה שאין ברירה אלא שהעם היהודי יידע להגן על עצמו בכוחות עצמו במדינתו החופשית. רק בדרך זו נוכל לזכות לכבוד מאת ידידנו ולפחד מאת אויבינו. ברם ז'בוטינסקי לא רצה שנפשו של העם היהודי תהפוך גם היא לנפש אכזרית של זאב. נפשו של העם תישאר נפש טהורה של כבשה שוחרת שלום ושלווה בפנימיות שלה, אבל במקביל אותה נפש תטפח לעצמה בחיצוניות שלה גוף נוקשה, קשוח ואכזר של אריה וזאת כדי להרתיע את האויבים מלפגוע בה כל אימת שמתחשק להם.
גם כיום הרבה מאנשי השמאל משחירים את פניו של הימין השפוי בישראל ומתארים אותו כמחרחר מלחמה, כאילו שמנהיגיו שולחים חיילים לשדה הקרב רק בשל היותם אנשי מדון וריב. אין שקר ואיוולת גדולים יותר מאלה!!! לא מזמן כתב לי גולש מהשמאל: "די נמאס לנו כבר המלחמות ומהקורבנות שלהן", ובדרך זו רמז כאילו שאנשי הימין אשמים בכך, שהם יוזמים מלחמות ולא אויבינו שמנסים כל הזמן להכות בנו ללא רחם. ז'בוטינסקי היה איש של שלום, אבל במקביל הוא הבין היטב מניסיון הגולה הטראגי שהעם היהודי לא יוכל אף פעם להשיג שלום ולשכון לבטח במדינתו ללא עוצמה צבאית אדירה ובניית קיר ברזל נוקשה ובלתי חדיר מול האויבים. השלום לא יתאפשר מתוך רצונם הכנה של שכננו בו אלא בראש וראשונה הם יגיעו לכך בשל חוסר התקווה והסיכוי שלהם מלחסלנו ולהשמידנו בעתיד הקרוב או הרחוק. זבוטינסקי גם הבין היטב שדיבורים על שלום בזמן שקיר הברזל טרם נבנה רק מרחיקים את אותו ומגבירים את סכנת שפיכות הדמים. הסכמי אוסלו הוכיחו זאת לכל מי שפקפק בכך שחור על גבי לבן, שכן רדיפת השלום האובססביבית שלנו נתפסה על ידי אויבינו כסימן חולשה ועייפות שיש לנצלו על מנת לפגוע ולרצוח. כך בדיוק קרה, שדיברנו וייחלנו לשלום וקיבלנו על הראש בתגובה פיצוצי אוטובוסים ברחובות ומלחמה לכל דבר ועניין, שגבתה את חייהם של אלפיי ישראלים. אין ספק שאויבינו בתקופת אוסלו התעוררו, ואתם יודעים למה??? כי הם תפסו אותנו בתקופת אוסלו בדיוק כמו שהאנטישמיים ראו אותנו בשנות הגולה הארוכות ככבשים חסרות ישע ונטולות הגנה, שיש להכות בהם ללא רחם.
ז'בוטינסקי דיבר על מיליטריזם מנימאלי והכרחי על מנת להגן על העם היהודי מפני אויביו, להכות בהם בחזרה בחוזקה, להרתיע אותם באמצעות איום בתגובה אכזרית וקשה ובסופו של דבר להביא אותם לידי הכרה, שאין כל סיכוי תקווה ותוחלת בניסינות להשמידנו, וזהו הדבר היחידי שיכול לתת פתח כלשהו של תקווה לשינוי גישה כלפינו מגישה מילטנטית, שמאמצת תרבות של מלחמה, רצח, הרס, שהידים וחורבן לתרבות הפוכה שתחתור לשלום אמת ולפיוס היסטורי.
ז'בוטינסקי כאדם מוסרי והומאני לא התחבר למושג מיליטריזם מתוך בחירה חופשית אלא מתוך אילוץ הנגרם מכורח המציאות ונובע מניסיונו הטראגי של העם יהודי במשך 2000 שנות גולה. אם תקראו את הספר, אז לבטח גם תשימו לב שהוא משתמש במכוון במונח: מיניליטריזם, כלומר המיליטריזם המינימאלי הנחוץ לנו כעם על מנת שנוכל להתקיים בסביבה האלימה והקשה הזאת ובעולם שאף פעם לא התייחס באמת אל היהודים באהדה בשל הפאסיביות והפאציפיזם ההזויים שלהם, ועתה הוא ילמד, אם לא לאהוב אותם או להתחבר אליהם אז לפחות לכבד אותם בשל נחישותם ואמונתם בצדקת דרכם או לפחד מהם בשל יכולתם להגיב בצורה קשה ואכזרית על על ניסיון לפגוע בהם. זהו המיליטריזם הנחוץ לעצם קיומנו כאן, לעתידנו כאן ואולי גם לשלום אמת בעוד דורות רבים (לבטח לא בימינו אלה, כפי שמטיפים לנו השכם והערב הגורמים המשיחיים והשקריים של "השלום עכשויזם"!!!!).
10) קדושת הארץ מול שלום אמת: ז'בוטינסקי לא שאב את תפיסותיו והשקפותיו מעולם הדת והאמונה. הוא היה אומנם קשור מאוד לדת ולאמונה היהודית באל והושפע מהן, אך לא משם הוא גיבש את עמדותיו. תפיסת העולם של ז'בוטינסקי (כבר מגיל צעיר מאוד!!!!) נולדה, עוצבה והתגבשה בהסתמך על המציאות העובדתית של ההסטוריה היהודית ונשענה בעיקר על החוויה הטראומטית והמטלטלת של עמנו במשך 2000 שנות הגולה. מבחינת אנשי הדת והאמונה אין בכלל שום דילמות והתלבטויות, והתשובה היא פשוטה וחד משמעית: ארץ ישראל היא קדושה ובשל שייכותה לעם ישראל אסור לוותר בשום תנאי על אף גרגר אדמה ממנה, תההינה הנסיבות אשר תהיינה. גם ז'בוטינסקי האמין בקדושתה של ארץ ישראל ובשייכותה לעם היהודי, אבל בשום מקום הוא לא כתב או אמר, שבשום תנאי אין לוותר על אף שעל ממנה לטובת שלום אמת. נהפוך הוא: ז'בוטינסקי דיבר על הערך של השלום ועל חשיבותו הרבה לעמנו, אבל טענתו הייתה ששלום אמת יושג אך ורק מעמדה של כוח ועוצמה ולא מתוך חולשה, מורך לב, עייפות והססנות. שלום האמת יושג אך ורק אם ניחשב בעיניי שכנינו לאריות חזקים ועוצמתיים, שיש לנהוג בהם בהדר וביראת כבוד. רק מעמדה של כבוד הדדי ג'נטלמני ניתן יהיה להגיע לשלום אמת. שלום אמת אף פעם לא יושג, כאשר נצטייר בעיניי שכנינו ככבשים רכרוכיות ונואשות, שמתחננות על נפשן לשלום ושקט מתוך פחד וחשש מכך שיתנפלו עליהן וישחטו אותן (הגישה של בבקשה, אנחנו מתחננים בפניכם, בואו נעשה שלום, לא עובדת, כי היא משדרת חולשה נוראית). זה לא עבד בגולה במשך 2000 שנה (בבקשה אל תפגעו בנו, הרי אנחנו כ"כ נחמדים), וזה לא יעבוד גם פה בארץ הקודש. שלום אמת לעם ישראל יושג אך ורק מעמדה של עוצמה, כוח וכבוד עצמי ולא מעמדה של עייפות מנטלית, ריפיון חושים וחולשה. זהו גורלו של העם היהודי, וחווית הגולה במשך 2000 שנה היא עדות לנכונות הדברים (הייתי מוסיף את אוסלו כעדות מסייעת חדשה ונוספת- כמו לחם טרי, שיצא כעת מהתנור!!!!).
הניסיון לתאר את ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו כאויבי השלום זו איוולת שקרית מאין כמותה, שכן ז'בוטינסקי דיבר על שלום אמת ועל האפשרות להשיגו מצד אחד ,ומצד שני לא אמר או כתב בשום מקום שיש איסור גורף להתפשר למענו. יתר על כן ז'בוטינסקי גרס שרק באמצעות דרכו יש בכלל עוד סיכוי כלשהו להגיע לשלום אמת, ואילו הדרכים של יריביו הפוליטיים הם בגדר אשלייה, אחיזת עיניים ושקר פופוליסטיים. לאור זאת מתבקשת המסקנה הבאה: תמורת שלום אמת לדורות הבאים ז'בוטינסקי היה מוכן לפשרות, וטענותיו כלפי יריביו הפוליטיים לא היו בשל רצונם בשלום, אלא דווקא בשל דרכם המוטעית, שבמקום להוליך לשלום אמת מובילה באופן פרדוקסלי להגברת שפיכות הדמים. הסיפור שהביא ז'בוטינסקי על המשפט של שמשון ממחיש ביתר שאת את נכונותו של ז'בוטינסקי לפשרות תמורת שלום אמת. בסיפור על האחים, שרבו על חלקת אדמה לא פסל ז'בוטינסקי את רצונו של האח הנדיב להתפשר אלא את דרך התנהלותו השערוריתית מול אח החמדן עם העיניים הגדולות, התנהלות, שבמקום לסיים את המחלוקת בין האחים בפשרה מכובדת הביאה דווקא להמשך המלחמה ביניהם ולהחרפתה.
לסיכום: ז'בוטינסקי מצד אחד דיבר על שלום אמת וייחל לו עבור עמו, אך הוא לא היה מוכן לקבל את הגישה המשיחית של רודפי השלום האובססיביים מקרב יריביו הפוליטיים וביקר אותה בחריפות נוקבת ביותר, ומצד שני בניגוד לתפיסה הדתית המשיחית, שאיננה מוכנה לוותר על אף שעל גם תמורת שלום אמת הוא שאב את תפיסותיו לא מהדת והאמונה אלא מהמציאות העובדתית והניסיון המר של העם היהודי במשך 2000 שנות גולה, ולכן הוא רצה גם רצה שלום אמת מציאותי, ותמורתו היה מוכן גם להתפשר. ז'בוטינסקי היה רחוק מכל תפיסה משיחית הזוייה הן משמאל והן מימין. הוא ייצג את אסכולת המציאות העובדתית המבוססת על ידע, מידע, היסטוריה, אמירת האמת, יושר פנימי, שקיפות והכי חשוב: שכל ישר והיגיון בריא. בימים אלה אסכולה זו עומדת במאבק עיקש מול אסכולת חלומות השלום, שטופחה במשך השנים הארוכות של אוסלו ואף לפניהן. לאור התוצאות העגומות של הסכמי אוסלו מסתמן שאסכולת המציאות תתחזק יותר ויותר והיא זו שבסופו של דבר תשתלט ותהפוך מאופוזיצייה ביקורתית לפרדיגמה שלטת המתווה את דרך התנהלותנו בדור הנוכחי (הנה פרופסור זלמנוביץ' מאוניברסיטת חיפה אני בכל זאת זוכר משהו קטן משיעוריך בלימודי התואר השני!!!). ניצחון אסכולת המציאות והפיכתה לפרדיגמה שלטת יסמל את ניצחונו האישי של ז'בוטינסקי 77 שנה לאחר פטירתו.
11ׂ) היחס למיעוטים במדינה היהודית: אני מציע לכולכם ללא יוצא מן הכלל לא להסתמך אך ורק על מה שאני כותב כאן. לכו בעצמכם אל המקורות ותקראו בעצמכם מה כתב ז'בוטינסקי בנושא, וכיצד הוא שיווה לנגד עיניו את טיב היחסים בין היהודים לבין המיעוטים הלא יהודיים במדינת ישראל. רובכם לבטח תופתעו, שכן הדברים הם מהפכניים, פורצי דרך ומרחיקי לכת וראות לא רק בהתייחס למחנה, שמחשיב את ז'בוטינסקי למורה הדרך הרוחני והערכי שלו אלא אפילו בעיני היריבים מהשמאל הציוני. יש שיגידו שהדברים הם בגדר אוטופיה או אידיאל, שאי אפשר להגשימו במציאות. לדעתי, הכול פתוח והכל אפשרי, אבל בתנאי שתהא נכונות אמיתית משני הצדדים ולא רק בשוליים הזניחים אלא גם בקרב המיינסטרים המרכזי.
אתמול שודרה בערוץ הראשון תוכנית מרתקת על ציבור המיעוטים המגוון והמורכב במדינת ישראל. באופן כללי ציבור זה נחלק בחלוקה גסה לשני מרכיבים. מרכיב אחד מחפש בנרות את הנתיבים והשבילים הראויים כיצד להשתלב בחברה הישראלית ולהרגיש תחושה אמיתית של שייכות, ואילו המרכיב השני מחפש כיצד לבדל את עצמו מהחברה הישראלית ולהתעמת איתה מתוך מטרה להפוך את המדינה בסופו של דבר למדינה דו לאומית דה-פקטו. מרכיב זה מדבר בשפה לוחמנית, מיליטנטית, וולגרית וצעקנית במיוחד, ומבטא את הלאומנות הפלסטינית והפנאטיות הדתית, שהתפתחו פה בצורה מדאיגה מאז מהומות אוקטובר 2000 ונמשכות ביתר שאת ובהתמדה גם בימים הללו. יחד עם המרכיב שרוצה שייכות ושילוב במדינת ישראל ניתן לבנות גשר לעבר מציאות של גן עדן לשני הצדדים, ואילו המרכיב הלאומני והדתי גורר אותנו ללא כל ספק לעבר עימות אלים ולגהינום הדדי.
ועתה אסטה מהנושא רק על מנת לחזור אליו באיגוף מאחורה: כאשר הייתי נער השתתפתי בתוכנית מבורכת לקרוב לבבות בין חילוניים לדתיים בצפת במקום שקרוי "גשר" (מעניין אם הפעילות הזו עדיין מתקיימת???), ושם שאלו אותנו את השאלה הבאה: מה אתם יותר??? ישראלים?? יהודים?? בני אדם?? אני השבתי באופן אינטואיטיבי בלי לחשוב יותר מידי, שאני בראש וראשונה ישראלי, לאחר מכן אני יהודי ולבסוף אני גם בן אדם (מה לא???). גם כיום כמבוגר לא הייתי משנה את תשובתי הזאת. מבחינה כרונולוגית אנחנו בראש וראשונה נוצרים כבני אדם חסרי זהות ושיוך. לאחר 8 ימים אנו מובאים לבריתו של אברהם אבינו והופכים ליהודים, ורק לאחר מספר שנים אנחנו נבנים, גדלים, מתגבשים ומעוצבים כישראלים. יהדות ללא מולדת היא יהדות חולה ופגומה, ולכן רק הישראליות מבטאת את המכלול השלם (ארץ, עם ואדם). הישראליות מבטאת את עצם נוכחתנו בארץ אבותינו, יהדות מבטאת את הדת של עמנו, ואנושיות מבטאת את ערכינו המוסריים. מהיהדות אנו שואבים את הערכים האנושיים שלנו, ובעזרת הישראליות שלנו היהדות שלנו מקבלת לתוכה באהבה את המימד הלאומי שלה החיוני כל כך להפיכת הלב הפועם שלנו מחצוי לשלם. מכיוון שהישראליות, מגלמת בתוכה גם את שני הרכיבים האחרים הרי שהיא, לדעתי, החשובה ביותר לעצם הוויתנו, ובאופן נגזר מכך כל מה שהוא ישראלי הוא גם דבר חשוב מאין כמותו, שחובה להשקיע בו (כולל מיעוטים ישראליים לא יהודיים). מכאן בדיוק, כך אני מאמין, נובעת גם תפיסתו המאוד נדיבה של ז'בוטינסקי באשר לסוגיה הזאת. ז'בוטינסקי לא הסתפק רק בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אלא גם חשב כיצד במקביל יש לפתח ולטפח קולקטיב ישראלי חדש בעל סממנים מיוחדים משלו במשך השנים. זו אכן מלאכה מאתגרת ביותר של יצירת "יש מאין" תוך התגברות על מכשולים רבים מכל הכיוונים והצדדים, אבל זו הדרך היחידה ליצור פה מציאות טובה יותר עבור כולנו תוך בלימה נחרצת של הלאומנות הפלסטינית המשתוללת פה, שמאיימת לגרור את כולנו אל התהום.
אז לבטח תשאלו אותי את השאלה הבאה: אתה כיהודי רואה את הישראליות שלך כדבר מרכזי בעצם הוויתך, אבל כיצד אנו בני המיעוטים משתלבים בישראליות הזאת, כאשר הדגל וההמנון שלה מתייחסים ליהודים בלבד? אז זוהי תשובתי לכם: אני מבין בדיוק את שאתם אומרים, אבל גם אתם צריכים במקביל להבין את נקודת מבטם של היהודים, ורק אז נוכל לחשוב כיצד להתקדם למקומות טובים יותר, שיתחשבו בכולם. מדינת ישראל היא מדינה יהודית בלבד בצדק וזאת מתוקף זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שלא ניתנת לחלוקה ולשיתוף. מתוקף זכות מוצדקת זאת יש למדינה היהודית דגל משלה עם המנון משלה. עם כל הכבוד לתחושות שלכם הצדק הקולקטיבי שלכם לא יכול לבטל את הצדק ההסטורי שלנו ולשלול את זכות קיומנו כאן כמדינה יהודית, ריבונית וחופשית. אז מה בכל זאת אפשר לעשות לטובת הקולקטיביות הישראלית??? לחשוב מחוץ לקופסה ולהיות קצת יותר יצירתיים!!!! צריך לזכור שהחיים שלנו בסך הכול הם לא שטחיים וחד מימדיים אלא מורכבים מהרבה שכבות על גבי שכבות. השכבה העליונה והחשובה, שעליה אי אפשר לערער או לבטל היא השכבה של המדינה היהודית, אך מתחת לשכבה הזאת ובכפוף אליה רצוי לטפח שכבות רבות נוספות, שחיוניות מאוד לחברה הישראלית כיום כדי שכולם ירגישו שייכות לכאן. אחת השכבות הנדרשות היא פיתוח הקולקטיביות הישראלית. הדגל וההמנון מבטאים את החזון ואת החלום של היהודים לאחר 2000 שנות גולה לבנות לעצמם מדינה משלהם בארץ אבותיהם, ואין לאפשר לשום גורם לערערו (כולל ללאומנים הפלסטינאיים כאן). החזון הזה הוגשם, אבל עכשיו אנחנו צריכים לחשוב גם על העתיד של חיינו כאן, כיצד אנו בונים חברה ישראלית חזקה וסולידרית, שכולם חשים שייכות אמיתית אליה. קולקטיביות ישראלית- פירושה- ליצור ולברוא חברה חדשה, חזקה ובריאה עם תרבות ייחודית משלה, עם מנהגים ייחודיים, עם פעילויות ייחודיות, ועם דגלים, סמלים וסממנים יחודיים, וזה כמובן לא יבוא על חשבון העובדה שזו תמיד תישאר מדינה יהודית עם אותו דגל ואותו המנון. מדינה יהודית עם סממני זהות קולקטיביים חדשים, מקוריים ופורצי דרך ישראליים, שמאפשרים שייכות, זה מה שנחוץ כאן!!! לדעתי, זו גם כוונתו של ז'בוטינסקי ברעיונותיו המהפכניים ופורצי הדרך. יש כאלה שיגידו שזה חלום אוטופי, שכן ההתנגדויות משני הצדדים יסכלו זאת, ואני חושב שדבר גדול כזה לא ניתן לבצעו בבת אחת מהיום למחר אלא טיפין טיפין ובהדרגה. לא חייבים לעשות צעדים בומבסטיים ומרחיקי לכת ישר על ההתחלה, ואפשר להסתפק בשינויים קטנים וחיוביים מידי פעם. למשל, כבר כיום אפשר לפנות למיעוטים, שקשרו את גורלם ואת חייהם עמנו כאן ולנסות להניח יחד אתם את אבן הפינה הראשונה ליצירת הקולקטיביות הישראלית החדשה מתוך תקווה שהזרזיף הקטן הזה יביא ברכה ויהפוך במהלך השנים הבאות לזרם חזק יותר, שימשוך עוד ועוד בני מיעוטים אליו. במקביל יש להילחם בצורה נחרצת ביותר כנגד מגמת הלאומנות הפלסטינית בקרב ערביי ישראל, שמוליכה את כולנו לעבר מקומות רעים, ומהווה אבן נגף רציני לרעיון המבורך של יצירת הקולקטיביות הישראלית החדשה. אכן הגיע הזמן שבני המיעוטים, שמעונינים בכך, יחושו שייכות קולקטיבית למדינה שלנו, וההנהגה שלנו צריכה לפתוח להם פתח כדי שיוכלו להיכנס וכדי שלא תישמע הטענה, שלא עשינו ככל שאנו יכולים על מנת לשפר את המצב כאן. במקביל גם בצד שלהם צריכים להתקבל החלטות אמיצות. אם אכן תיווצר לנו בדורות הבאים קולקטיביות ישראלית חדשה ומקורית, הרי שאין לי ספק בכלל שהדבר יביא לשינוי חיובי גם בדברים משמעותיים עוד יותר . לסיכום: אין בקולקטיביות הישראלית החדשה כדי לבטל או להחליש את העובדה שזו תישאר תמיד מדינה יהודית. נהפוך שני הערכים לא מבטלים זה זה אלא משלימים, מחזקים ומעצימים אחד את השני וגרים בכפיפה תחת אותה קורת גג. בשורה התחתונה זה תלוי ברצונם הטוב ובאומץ ליבם של שני הצדדים.
12) התובנה האחרונה והחביבה באשר לז'בוטינסקי היא לדעתי גם החשובה מכולן, והיא עוסקת בדרך המכובדת, שבה ניהל את הויכוחים עם יריביו הפוליטיים (איפה זבוטינסקי ואיפה השיח בימים הטרופים הללו של הרשתות החברתיות, שכולם משתלחים אחד בשני בכזו שנאה מחנאית???). כבר ציינתי במסגרת התובנות הקודמות, שז'בוטינסקי העדיף את את הויכוח הענייני על פני ההשתלחות האישית, אבל הוא לא הסתפק בכך בלבד. ז'בוטינסקי ניסה באמת להבין את קו המחשבה ההגיוני של התפיסות האחרות, ולא ישר פסל אותן על הסף באטימות שרירותית. הוא אף הרחיק לכת ובחר במקרים רבים להביא את עמדותיו של יריביו במלואן ככתבן וכלשונן ואז להתייחס אליהן נקודה אחר נקודה באופן שיטתי. הוא מעולם לא ערער על הלגיטמיות של הדעות שהם השמיעו, וטענתו התמקדה בכך שהן פשוט לא מתאימות למציאות העובדתית וההסטורית של העם היהודי. היו פעמים שהוא אפילו התייחס באהדה ושיבח עמדות שונות משלו, שכן הן מתבססות על ערכים יהודיים מוסריים נעלים וטובים, שגם הוא מצדד בהם בתוככי תוכו. טענות ז'בוטינסקי לא היו מכוונות כנגד הערכים ההומאניים הללו כשלעצמם אלא כנגד התוצאות השליליות הטראגיות שעלולות להיגרם, כאשר מאמצים אותם באופן אוטומטי וגורף ללא כל מחשבה, שיקול דעת וספקנות נבונה ובלי קשר למציאות העובדתית בשטח.
למשל, ז'בוטינסקי הציג את התפיסה הפאצפיסטית של טולוסטוי במלואה וכן פירט את ההיגיון הבריא שעומד מאחוריה. ע"פ תפיסה זו בין התוקפן לקורבן יש יחסי גומלין של פעולה ותגובה. אדם שנפגע נוטה בד"כ להחזיר בחזרה וכתוצאה מכך נוצר מעגל בלתי נגמר של שנאה ואלימות ביניהם. טולוסטוי טען שאם הקורבן לא יגיב, אז התוקפן בסופו של דבר יבין וישתכנע שאין כל הצדקה למעשיו הרעים, והוא אפילו יתבייש בהם, וכפועל יוצא מכך הוא יחדל מהם לתמיד. ע"פ טולוסטוי רוב האנשים הם טובים באופיים, ומעשים רעים לרוב נגרמים לא בגלל זדון ורשעות אלא בגלל סטיגמות, דעות קדומות, שונות בין אנשים, חוסר תקשורת וחוסר הבנה. למשל, אנשים נוטים להרגיש בטוח ונוח בקרב אנשים שדומים להם (העדר של המחנה), וברגע שנכנס לסביבה הטבעית שלהם אדם שנראה להם זר ושונה, אז ישר הם מסתכלים עליו בחשדנות, בעוינות, בעין עקומה, ויש כאלה שאפילו נותנים דרור לשלונם ומעירים עליו הערות רעות ומעליבות. אם האדם הנפגע יבחר לנהוג בחוכמה בדרך של טולוסטוי ולא להגיב, אז לאט לאט האנשים מסביב ילמדו להכיר האדם, יבינו שהשד הוא בסך הכול לא כל כך נורא, ואז לאט לאט חומות החשדנות, האיבה והניכור יוסרו, והכול יבוא על מקומו בשלום, ויסתדר על הצד הטוב ביותר. לעומת זאת אם כתוצאה מהפגיעה שלו הקורבן יבחר לפגוע בהם בחזרה, אז האיבה והשנאה בין הצדדים רק יגברו, והחומות יהפכו לקבועות. אכן בנסיבות של אנשים טובים ונורמטיביים, שנקלעים לסיטואציות רעות מאין אלה עקב חוסר הבנה ותקשורת השיטה של טולוסטוי יכולה לעבוד ביעילות, אבל מה לעשות שלא כל בני האדם הם בהכרח טובים??? לעיתים יש מצבים של חומות חימר, כלומר לא משנה מה הקורבן יעשה כדי לנסות לשנות את האוירה השלילית כלפיו, שום דבר לא יעזור לו!!!! האם הכבשה התמימה תוכל באמת להימלט ממלתעות הזאבים הרשעים, אם היא תבחר להיות נחמדה אליהם?? מה אתם אומרים גם במקרה כזה טולוסטוי צודק??? לא ולא!!! בדרך זו היא פשוט תקל עליהם את מלאכתם לטרוף אותה. אז מה כבשה צריכה לעשות במקרה של סביבה זאבית חורשת רוע ומדון?? עליה לשרוד, ולשם כך עליה לבנות לעצמה ארגז כלים יעילים על מנת להגן עליה מפני מבקשי נפשה ולהרתיע אותם מלהתנפל עליה. אז מה זה אומר??? שהדעות הנאורות והמתקדמות של טולוסטוי יכולות להיות נכונות ומוצדקות בנסיבות מסוימות ואף להביא לתוצאות יעילות, אך בנסיבות שונות לחלוטין דעות כאלה עלולות להסתיים בכישלון נחרץ ואף להביא לאסון איום ונורא.
ז'בוטינסקי לא פסל על הסף את האסכולה של טולוסטוי, הוא רק אמר שהיא לא מתאימה למציאות העובדתית של העם היהודי (כמו שהיא לא מתאימה לכל מציאות אחרת בחיינו שיש בה זאבים, שעניני מוסר לא מעניינים אותם- רק לטרוף ולטרוף את מי שאפשר). 2000 שנה ישבו היהודים בגולה ולא הגיבו לכל הגורמים שהיכו אותם והשפילו אותם ללא רחמים. גם היהודים בגולה חשבו כמו טולוסטוי, שאם אנחנו לא נגיב, אז הגויים יבינו שאנחנו באמת לא כ"כ איומים ונוראים, כפי שהם חושבים, ואז גורמי השנאה כלפינו יחלפו מאליהן, והיחס כלפינו ישתנה באחת לטובה, ונשכון לבטח בגולה לנצח נצחים. אז 2000 שנה אימצנו את הגישה הפאצפיסטית הזו בתקווה שדברים ישתנו לטובה (חיכינו, חיכינו, חיכינו, בכינו, בכינו, בכינו, ומי לא בא??), אך קרה ההיפך הגמור. השנאה רק התגברה, השנאה רק הועצמה, ומימדי האסון והחורבן היו בסופו של דבר לקטסטרופליים. ולמה זה קרה??? כי האנטישמיות היא כל כך מושרשת חזק ועמוק בגנים של הגויים ובמשך שנים כה רבות, עד שהיא הופכת לשנאה תהומית ששום דבר שנעשה או נפעל על מנת לנטרל אותה לא יועיל לנו באמת. אז אם התפיסה של טולוסטוי לא עובדת באשר לעם היהודי, אז מה אנו צריכים לעשות כדי למנוע אסונות נוספים?? להמשיך להתחנף לגויים ולדבר אליהם יפה בתקווה שהם סוף כל סוף יאהבו אותנו?? לא ולא!!! לדבר בגובה העיניים, לכבד ולצפות לכבוד הדדי??? כן!!! להתחנף וללקק?? לא ולא!!! אז מה בכל זאת צריך עוד לעשות? להפוך סוף כל סוף את הכבשה התמימה והמפוחדת לאריה חזק עם עור של פיל. אהבה היא לוקסוס לעשירים. העם היהודי כמה לקבל הכרה ואהבה מהגויים, אך גורלו הוא להכריע בין שתי החלופות הבאות: או להמשיך להיות טרף לזאבים הטורפים או ללמד את הסביבה לכבד אותו כמו שצריך או להירתע ולפחד מפניו. זו האמת!!! טולוסטוי: OUT. ז'בוטינסקי: IN. אנו באמת מעריכים מאוד את המוסריות הנאצלת של טולוסטוי, אבל לאריזה הנושאת את שמו צריך לצרף את האזהרה הבאה: נא להרחיק מתמימים, ואת הקסם הזה נא לא לנסות בבית!!!
והערה פיקנטית אחרונה: ז'בוטינסקי היה פמיניסט מושבע. הוא העריץ נשים, את נשמותיהן ואת האדמה שעליה הן דורכות. גם זה מופיע בספר עליו.
ועתה נחזור ברשותכם לאקטואליה של חיינו כאן. אני חושב שרוב מכריע של הציבור במדינת ישראל מסכים, שהדבר החשוב ביותר והעקרוני ביותר בעניין דו"ח מבקר המדינה באשר למבצע צוק איתן הוא שיתקנו את הטעויות והליקויים על מנת שלא נחזור וניפול לאותם בורות בדיוק שוב ושוב ושוב ללא הפסקה. נקודת המוצא שלי היא שרק האל במרומים הוא מושלם. בני האדם הם לא מושלמים, וכל עוד הם מעורבים בעשייה אינטנסיבית אז הפוטנציאל שלהם לעשות טעויות עולה. הסבירות לטעויות עולה ומתגברת בתנאים של ערפל ואי וודאות ובמיוחד בתקופות של מלחמה. למשל, קראתי לאחרונה את ספרו הלוחם האמיץ העשוי ללא חת מוקי בצר, שנטל חלק מרכזי ביותר במבצע המוצלח של שחרור בני הערובה באנטבה. אפילו שם נעשתה טעות שבמזל לא גרמה לאסון גדול (ירי חי על החיילים האוגנדים בנשק ללא משתיקי קול ואובדן אלמנט ההפתעה עקב כך). על אחת כמה וכמה טעויות גם מתרחשות גם במקרים, שהשורה התחתונה היא פחות טובה (כמו במבצע כראמה: מספרו של מוקי). מה שאני רוצה לומר הוא שטעויות אינן סיבה לעריפת ראשים, לחיפוש אשמים, ולהטלת אחריות אלא דווקא להפקת לקחים עניינית למען העתיד. כשהבן שלי למשל מראה לי מבחן שבו הוא קיבל ציון כלשהו, אני תמיד אומר לו, שהדבר החשוב זה לא הציון עצמו אלא לימוד מהטעויות, שנעשו והפקת לקחים מהן. ציון הוא כלי עזר שנועד לתת למורים את היכולת לדעת בדיוק מהו המצב של התלמידים מבחינת חוזקות וחולשות. זהו כלי שנועד לסייע להם ולהיות עבורם מצפן ומפת דרכים באשר להמשך. כאשר מערכת החינוך משתמשת בציונים רק לצורכי מדידות ושיקוף המציאות, אז היא מועלת קשות בתפקידה, והופכת את המוסד החינוכי לבית חרושת תחרותי לציונים. כאשר אני רואה כיצד נוהגים במערכת הפוליטית באשר לדו"ח מבקר המדינה אני ישר מקבל את התחושה הקשה, שהדבר האחרון שבאמת מעניין ומעסיק את הפוליטקאים זה שיתקנו את הטעויות ושיפיקו את הלקחים הנדרשים. כאשר האופוזיציה עסוקה ומשקיעה את כל האנרגיות שלה בניסיון לנגח או להפיל את הממשלה באמצעות הדו"ח הזה, ואילו בקואליציה משקיעים את מרב המרץ בהתגוננות אישית מפניו או במתקפות על מבקר במדינה, אז למי בכלל נשאר זמן פנוי להתייחס לדו"ח הזה בצורה עניינית ולהפיק ממנו לקחים לעתיד???? חייבים להחליט: או לעשות שימוש פוליטי בדו"ח הזה או לשים את כל הפוליטיקה הקטנה והעסקנית בצד ולהתמקד במה שנכתב שם בצורה עניינית גרידא. שני הדברים הללו לא יכולים להסתדר אחד עם השני, וצריך לבחור (ממלכתיות או פוליטיקה קטנה).
אני למדתי במסגרת הלימודים לתואר שני בביקורת ציבורית ופנימית באוניברסיטת חיפה, שלא יכולה להיות בדו"ח ביקורת רציני מחלוקת על המסכת העובדתית מצד אחד, אך מצד שני הפרשנות שניתנת לאותה מסכת עובדתית יכולה בהחלט להיות שונה, כך שמבקר אחד יכול להגיע לתוצאות מסוימות ואילו מבקר אחר לתוצאות אחרות לחלוטין. לאור זאת מבקר המדינה לא מוציא את דו"ח הביקורת הסופי שלו, לפני שהוא מבקש את תגובת המבוקרים על הטיוטה. אם המבוקרים מקבלים את הביקורת העניינית, אז הטיוטה הופכת לדו"ח ביקורת סופי, אך אם הם חולקים על הפרשנות שהמבקר נתן לעובדות, אז יש להם זכות משפטית להביע את עמדתם. אם מבקר המדינה מסכים באופן חלקי או מלא לעמדתם והשתכנע שהיא נכונה, אז הוא יכול לשנות את ממצא הביקורת או אפילו לבטלו, ואם הוא לא משתכנע, אז חובתו לשלב את הערות המבוקרים כלשונן וככתבן בדו"ח הביקורת הסופי ולהסביר בצורה מנומקת מדוע הוא לא מסכים עם הדברים, שהם כותבים או אומרים. דו"ח ביקורת שכולל את ממצאי המבקר ללא תגובות המבוקרים הוא דו"ח ביקורת לא שלם. דו"ח ביקורת ללא תגובות מבוקרים בתוכו מאלץ אותם להגיב בתקשורת רק לאחר הפיכתו לסופי, וזה לא בריא בכלל למוסד מבקר המדינה. כל ההתנגחות המיותרת הזאת בין המבוקרים למבקר המדינה הייתה נמנעת או מרוסנת מאוד אם כל התהליך הזה היה מתבצע עוד בשלב הטיוטה, ודו"ח הביקורת הסופי היה משלב את תגובת המבוקרים ואת ההתיחסות של המבקר לתגובה זאת במסגרת הדו"ח הסופי.
טוב עשה דו"ח מבקר המדינה, שהצביע על ליקויים חמורים באשר לאופן הטיפול במנהרות. כולנו זוכרים היטב את המחבלים שיצאו ממנהרה חבוייה היטב, ושפתחו במתקפה על מוצב צבאי סמוך, שבה נהרגו מספר חיילים. כולנו גם יודעים איזה אסון היה מתרחש, אם החמאס היה מצליח לממש את תוכניתו הזדונית לחדור ממנהרות שונות בו זמנית לישובים אזרחיים, כפי שהוא תכנן. טוב מאוד שבודקים את כל הדברים הללו כדי לוודא שעשינו את הכול על מנת שהם לא יחזרו עלך עצמם שוב בעתיד. סביר להניח שבמלחמות הבאות או במבצעים הצבאיים הבאים תהיינה טעויות חדשות, שגם אותן נצטרף לתחקר ולהפיק מהן את הלקחים הנדרשים. לא ראוי שנעמיס על עצמנו גם טעויות של העבר שלקחיהן טרם הופקו עקב הפיכת דו"ח מבקר המדינה לכלי ניגוח פוליטי.
אז חקרו בצדק את מבצע צוק איתן וחקרו בצדק המבצעים של עמוד ענן ועופרת יצוקה, וחקרו בצדק את מלחמת לבנון השנייה, וחקרו בצדק את מלחמת יום הכיפורים, ועכשיו תגידו לי, בבקשה, למה לא חקרו את הסכמי אוסלו??? אלפי הרוגים עקב מלחמת יום כיפור ראויים לחקירה ,לבדיקה ולהפקת לקחים, אך אלפי הרוגים עקב הסכמי אוסלו לא ראויים??? הטיעון שלי לא מתייחס לעצם ההסכם עם הפלסטינים (על זה מתנהל ויכוח לגיטימי בחברה הישראלית), אלא לכל התפאורה המדממת שמסביב. טוב.... אז חתמתם על הסכם, אבל לא יכולתם לפחות להקים מנגנוני אכיפה, בדיקה ופיקוח על מנת לוודא שעל הדרך לא יתפוצצו לנו בערי ישראל המוני מחבלים מתאבדים וירצחו בנו ללא רחם???? מדוע סמכתם על הארכי-טרוריסט ערפאת בעיניים עצומות??? מה חשבתם לעצמכם שהוא יהפוך בן רגע ליונה צחורה ופאצפיסטית המזמרת שירי שלום בכיכרות פלסטין??? מדוע לא הכנתם את עצמכם מראש לתסריט הפסימי יותר על מנת לדעת בדיוק מה לעשות, כאשר הוא יקרה??? רבין ז"ל הרי אמר שיש סיכוי סביר לשלום, אבל הוא לא אמר שיש וודאות מוחלטת לשלום. גם מדבריו עצמם ניתן היה להסיק שהוא בעצמו חשב שיש גם אפשרות, שזה ייכשל. הרי ברור לכולנו פה, שברגע שהחלו מחבלים מתאבדים להתפוצץ פה פעמיים בשבוע, אז ההנהגה של אוסלו נתפסה מופתעת עם המכנסיים מופשלים לחלוטין. מדוע הייתם עד כדי כך נאיבים ותמימים??? מדוע הרשיתם לעצמכם לפעול בצורה כזאת חאפרית, רשלנית ומופקרת??? עד כדי כך הייתם בטוחים ביהירותכם הרבה שתצליחו, שלא חשבתם שיש בכלל כל צורך להכין את עצמכם לאפשרות, שתיכשלו?? מלחמת יום כיפורים לא לימדה אתכם את הלקח עד כמה מסוכנת קונספצייה אחת שחצנית ושולטת, שמדכאת יריבים ומתחרים, שאומרים אחרת. אז לא נבכה כאן על חלב שנשפך ולא ננסה להטיל אחריות אישית על שקרה בעבר על אף אחד (כמו שמנסים כיום לעשות), אבל בשם שמיים, האם לא ראוי לפחות לבדוק זאת לעומק ולהפיק את הלקחים הנדרשים על מנת שלא ניפול בעתיד לאותם בורות בדיוק??? אני רוצה שהדברים ייחקרו לעומק כדי שלא יהיה בעתיד מצב דומה, שבו הנהגה בישראל חותמת על הסכמים כאלה או אחרים, זמניים או קבועים עם הפלסטינים מבלי שהיא מקימה לפני כן מנגנוני אכיפה ופיקוח קפדניים ביותר בעלי סמכות בשטח. נו..... אז יש לכם תשובה ברורה ומנומקת לשאלה של הילדה הקטנה עם השמלה האדומה: מדוע לא לחקור לעומק את הטעויות, שנעשו מסביב להסכמי אוסלו?? בגלל שאליטת הפנקס האדום החליטה, אז ככה זה יהיה??? טוב..... זו לא תשובה עניינית, כמו שככה זו לא תשובה. ומדוע לא חקרו עד היום באמת??? טוב... אז אליטת הפנקס האדום, כמובן, לא רוצה שהעניין ייחקר, שכן היא מעונינת לחקור רק טעויות, שנעשות בצד השני של המתרס הפוליטי (לא כדי חלילה להפיק לקחים ולתקן אלא כדי להפיל את הממשלה). ומה באשר לימין השפוי במדינת ישראל: מדוע הוא לא תובע את זה ולא עומד על כך בתוקף??? (השמאל הרי יודע טוב מאוד לתבוע וועדות חקירה על כל פיפס וכל כל גרעפס, אז מדוע הימין לא נוהג כך???). אין ספק בכלל שהימין השפוי בישראל לאחר רצח רבין ז"ל הוכה בשיתוק פוליטי מוחלט. הוא מפחד פחד מוות ממה שתאמר עליו אליטת הפנקס האדום, ולכן גם הוא מעדיף למלא פיו מים ולשתוק. באופן זה הטרגדיה האיומה והנוראית הזאת של אוסלו לא רק שלא נחקרה עד היום, אלא שאין אפילו אף אחד אמיץ דיו שמעז על דעתו להעלות דרישה מעין זו. בלי חקירה מקיפה בנושא יש סכנה גדולה שלקחים בעתיד לא יופקו כנדרש, ושנחזור על אותן טעויות טראגיות של אוסלו גם בעתיד.
בהקשר לנושא הבא, שיועלה לדיון כאן (היחס של הגורמים האנטי ציוניים בקרב במגזר החרדי אל המדינה ואל הצבא) ,ברצוני לפתוח דווקא עם שני ציטוטים מספרו של יצחק בשביס זינגדר, "השריד שנותר":
1) עמוד 81: "הגויים התייחסו אל היהודים ביראת כבוד והסירו בפניהם את הכובע, אבל הכל התהפך בימי המלחמה (מלחמת העולם הראשונה). הרוסים השתלטו ולא חדלו לפגוע ביהודים ולחמוס את רכושם. מחצית מיהודי המקום גורשו לסיביר. הקוזקים בזזו כספים ותכשיטים, הוציאו מתחת לאדמה ארגזים מלאי כל טוב, היכו, שחטו רוששו את כל העיר. אותו דבר עשו הגויים המקומיים, שהיו קודם ביחסים טובים עם היהודים, וכעת נהפכו לשונאים, שהתמרמרו על כך שלא היו מספיק פוגרומים בעיר. בבייניטשה (שם העיירה המדוברת) נהייתה קטנה, מדוללת ודלה. בתיה עלו באש, ובמקומם בנו בתי עץ קטנים ומעוקמים, שקירותיהם עשויים משאריות רקובות של קורות. לא היו מרצפות בחדרים, והכתלים הפגומים הגגות הרקובים השתקפו בשלוליות הרפש שבחוץ".
2) עמודים 191-192: "כפי שהתברר, עוזר קיבל צו גיוס, ועליו להתייצב בשירות צבאי במיאחוב, העיירה שבה נולד אביו הדיין........... פני האם הלבינו מייד והתקמטו כמו נייר גוויל........."לא ילד שלי! אתה לא תעשה את זה!" צעקה, והעיניים הגדולות חסרות המנוחה זרקו ברק נזעם. "אני לא אניח לילד שלי ללכת אל תוך האש! לא!..... לא!"........... "בשביל מה כל זה?" שאל בשקט וסנטרו רעד, "הרי אין לי ברירה". הוא סיפר על הצווים החדשים ביחס לעריקה. דיבר על עונש מוות........ דיברו ודיברו. הטענות והמענות נמשכו כל הלילה......... דינה'לה, שחזרה בינתיים מן הרחוב, אמרה שעוזר צריך להטיל מום בעצמו. היא סיפרה על אח של חברה שלה שכרת שתי אצבעות ברגלו הימנית וקיבל כרטיס כחול (פטור חלקי משירות צבאי), והאריכה בדברים על איזה מאכער, שיודע לסדר עניינים........ דינה'לה סיפרה על צעירים, שעקרו לעצמם את השיניים, על אחרים שניקבו את עור התוף באוזניים או עשו עצמם כאילו היד שלהם משותקת. היא אפילו הזכירה אחד שמרח על הראש תמיסה שגורמת גזזת קשה".
טולוסטוי עם האסכולה הפאצפיסטית שלו והחרדים הקיצוניים שכול עולמם הוא עולם התורה והמצוות באים ממקומות שונים לחלוטין, ובכל זאת שניהם מגיעים לאותה מסקנה: אין צורך ממשי להתגייס לצבא ולשרת בו, והכול בסופו של דבר יסתדר ויבוא על מקומו בשלום. לגרסת טולוסטוי ללא צבא אנו נוטלים מהצד השני את המניע ואת המוטיבציה לתוקפנות. הצד השני יראה שאין לנו צבא, ואז למעשה לא תהיה לו כל סיבה לתקוף אותנו, והוא אפילו יתבייש שכך הוא נהג בעבר, וכך יושג לו השלום העולמי ותשרור הרמוניה נצחית בכדור הארץ (כמו שאומרים בתחרות מלכות היופי). גם החרדים הקיצוניים מגיעים לאותה מסקנה בדיוק, אך ההסבר שלהם שונה בתכלית. לטענתם בעולם שבו כולם לומדים תורה אין צורך ממשי בצבא, שכן האל כבר ישמור ויגן עלינו מפני כל אויב. לא מאמינים, שכך הם באמת חושבים? (חושבים שהמצאתי את זה?) לאחרונה שודרה בטלויזיה תוכנית תחקירים של אמנון לוי, ושם הופיע בחור חרדי צעיר ואמר את הדברים הללו בצורה מפורשת. אמנון לוי רמז לאותו בחור, שהוא בסך הכול אגואיסט ושאל אותו: "למה הבן שלי צריך ללכת לצבא ולהגן עליך ואילו אתה לא צריך??" במילים אחרות, אם כולנו נהיה עם אותה גישה כמוך, אז מי בדיוק יגן עלינו?? ואותו בחור ענה לו בלי להסס: "למעשה אין צורך שגם הבן שלך יילך לצבא או שאפילו אף אחד אחר יילך לצבא, כי האלוהים יגן על כולנו.
טוב....... אז לטולוסטויי ז'בוטינסקי כבר השיב ואמר, שהעמידו את התיאוריה שלו במבחן המציאות במשך 2000 שנות גולה, כשהיינו פאצפיסטיים חסרי הגנה בגולה, וזה לא בדיוק עזר לנו ולא מנע את הפורענויות שנחתו עלינו בצרורות עקב כך, ובאשר לחרדים הקיצוניים יש לי את הכבוד והעונג להשיב להם: אם מה שאתם אומרים הוא נכון, אז כיצד זה שהאל לא הגן על המוני בחורי ישיבה חדורי אמונה לא פחות ממכם, שנשלחו אל המשרפות ואל תאי הגזים בידי הנאצים ימח שמם וזכרם? כיצד זה שהאל לא הגן על אותם בחורי ישיבות מפני פוגרומים, גזרות ופורענויות איומות ונוראיות שהתרחשו במשך 2000 שנות גולה???? לרב אויירבך שלכם יש תשובה מספקת והגיונית לשאלה המטרידה הזאת? (או שהוא נעל אתכם בד' אמותיכם במכוון כדי שלא תעזו לשאול שאלות כאלה)? אז אם יש לו תשובה, אז שיתכבד וישלח לי אותה עם יונת דואר או אפילו על גבי חמור אסכולת השקר, ההונאה והרמייה שאותה הוא מייצג. אתם באמת חושבים שאתם מייצגים את האלוהים??? מה אתם חושבים, שבגלל הלבוש שלכם רכשתם פה מונופול על היהדות ועל האמונה?? בעיניי, כשאירית הפליטה לדור שלם שהוכחד בשואה אתם לא מייצגים את האל אלא השטן, שהביא עלינו רק אסונות לאורך כל שנות הגולה הארוכות, והדרך שאתם מציעים מוליכה ישירות למקומות הללו בדיוק עוד פעם. לא למדתם דבר וחצי דבר מהעבר. מרוב שאתם נעולים כל היום בעולמה של תורה, הפקרתם לחלוטין את החיים עצמם מחוץ לבועה שיצרתם לעצמכם, חיזקתם את האויבים והצוררים שלנו והבאתם עלינו רק טרגדיות קשות. אתם טוענים, שאם לא יהיה צבא אז האל יגן עלינו??? ואני טוען שאם לא יהיה כאן צבא משמעותי, אז אף אחד לא יגן עלינו, ואנחנו ניראה בדיוק כמו שנראים האומללים וחסרי הישע בסוריה. זה מה שאתם מאחלים לנו, עוכרי ישראל ארורים, שכמותכם???
אותם חרדים קיצוניים מרשים לעצמם לדבר עלינו בשפה קשה ומתלהמת של מלחמה, לתקוף ילדים קטנים וחיילים ולהטיל אימה וטרור על הסביבה שלהם, ואילו אנו בתגובה מתנהגים עמם בכפפות של משי וברכרוכיות. זה נראה לכם הגיוני??? אז אני אגיד לכם בדיוק את מה שאני חושב עליכם, ואני אשתמש בדיוק באותה השפה, שאתם משתמשים בה, שכן רק אותה אתם ככל הנראה באמת מבינים: מכיוון שאני רואה בעצם הקמת מדינת ישראל נס אלוהי, שנעשה למען העם היהודי כולו, הרי שכל מי שמזלזל בכך או פועל נגד המדינה או מגדיר את המדינה כאויב שיש להילחם בו, הוא נחשב בעיניי לא רק כאויב העם אלא גם כאויב האל וכמייצג את השטן המסית והמדיח לדבר עבירה בכבודו ובעצמו, ובשטן ובעושי דברו יש להילחם במלוא הכוח והעוצמה ולבטח שלא לתת לו גרוש כדי לממן את פעילותו הזדונית. האל הוא לא עובד בשבילנו והוא איננו קבלן ביצוע שלנו. ניסים אלוהיים יכולים להתרחש רק כאשר בני אדם יוזמים, מגלים מעורבות ופועלים למען החלומות והרעיונות שלהם ולא, כשהם יושבים פאסיביים בבתי המדרש ובישיבות שלהם ומחכים שאלוהים יירד מהשמיים וינחית עליהם ניסים ויגמול להם כך לטובה, על זה שהם כל היום מתמסרים אך ורק אליו. עכשיו תגידו לי בבקשה, איזה אבא מופרע היה רוצה שהבן שלו יהיה כרוך אחריו כל הזמן שלא יהיו לו חיים מעבר לכך??? אז מדוע אתם סבורים שהאל כאב רוחני של כולנו רוצה שנתמסר אליו באופן אובססיסיבי כל הזמן עד כדי כך שנפסיק לחיות את החיים של עצמנו??? הציונות היא ההגשמה הקולקטיבית של רצון האל. זו כבר לא השגחה פרטית בין אדם לאלוהיו אלא השגחה אלוהית במישור הלאומי. הציונות מממשת את רצון האל, שלא רוצה שבניו יהיו רק כרוכים אחריו כל הזמן אלא גם יפעלו באופן יזום על מנת לחצוב את גורלם במו ידיהם, ויחיו את חייהם הפרטיים והלאומיים בכבוד, בחופשיות ובעצמאות. הגלות היא מצב לא טבעי של מחלה, שכן אנו תלויים בחסדיהם של אחרים, באינטרסים שלהם ובפוליטיקה הפנימית שלהם ונוהגים בפאסיביות מוחלטת, שמביאה רק לאסונות ולטרגדיות איומות ונוראיות, וכל מי שמטיף לגישה כזאת ויש לו עוד את החוצפה לדבר בשם האל (שזה כשלעצמו פשע איום ונורא) הוא כופר גדול ונציגו עלי אדמות של השטן הרשע בכבודו ובעצמו. ומה יהא ביום הדין עונשם של השטנים הללו שעוד מעזים להתחפש לדמויות שמתיימרות לייצג את רצון האל??? בציטוט הראשון מספרו של בשביס זינגר רציתי להמחיש לכם עד כמה אומללים נראו חיי היהודים בגולה, כאשר הם היו תלויים בחסדי הגויים (כשמתחשק להם אז הם נחמדים אלינו, ובתקופות של משברים אנחנו הופכים באופן מיידי לשעיר לעזאזאל, שחוטף מהם קשות). לחיים הללו מתגעגעים עוכרי ישראל הללו??? אז שיסעו לגולה ובמיוחד למקומות רוויים באנטישימיות!!!!
ועתה לציטוט השני, שהבאתי מספרו של בשביס זינגר המדבר על מה שעשו יהודים חרדים כדי להתחמק משירות צבאי (הטילו מום בגופם). אז בואו נכניס את הרב אוירבייך ואת כל חסידיו השוטים למנהרת הזמן ונחזיר אותם אחורה לתקופה שמופיעה בספרו של בשביס זינגר (מלחמת העולם הראשונה). האם הוא היה מעז לדבר שם, כפי שהוא מרשה לעצמו לדבר כאן?? כמובן שלא!!! הרי שם הם ישבו מפוחדים, רועדים מקור ומסתתרים בפינה כמו עכברים קטנים, שרק השתן שלהם מחמם אותם. ומה קורה אצלנו?? כאן השתן עלה להם לראש, והם מרגישים "גיבורים גדולים". כאן יש להם בטחון עצמי מופרז לדבר בשפה מתלהמת ומלחמתית, להפיץ פשקוילים נוטפי ארס של שטנה, שנאה וגזענות לכל מי ששונה מהם, לצאת להפגנות המוניות אלימות, לתקוף חיילים חרדים, שמעזים להתגייס ולתקוף גם ילדות קטנות ותמימות שעוברות לתומן ברחוב ולירוק עליהן, לקלל אותן או אפילו לזרוק עליהן דברים. ומה עושה המדינה בתגובה??? נוהגת בהם ברכורוכיות ובריפיון חושים מקומם. ומה עושה הציבור הרחב לאור מה שקורה במדינתו??? עובר על זה לסדר היום וממשיך בעיסוקיו ובבילוייו. זה נראה לכם הגיוני??? אני הייתי מצפה למחאות הפגנות המוניות ומשמרות מחאה ללא הפסקה בכל המקומות, שארעו האירועים המחפירים הללו (נראה אם אותו חרדי היה גיבור גדול להשליך חפצים גם על מישהו בגודל שלו- מעניין אם כך היה נוהג אם היה מדובר בחבורה צעקנית של גברים). הייתי מצפה שהמדינה לא תאפשר בשם חופש הביטוי האנרכיסטי כאן יד ורגל לתופעות הבזויות הללו ותילחם בהם ללא פשרות עד שהם ייעקרו מהשורש. הם הכריזו מלחמה על המדינה ועל עצם קיומה, ואנחנו בתגובה צריכים ללכת איתם "על ביצים"??? אם זו מלחמה, אז צריך לדעת גם להילחם בחזרה במלוא העוצמה. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה אני יודע שיש פה אויבים פנימיים שמסתובבים לי בלי בושה בפרהסייה ללא כל חשש בין הרגליים, ועושים מה שבא להם בלי דין בלי דיין. זו לא זכות אלמנטרית שלי כאזרח שומר חוק במדינה לדרוש זאת???
לאחרונה פורסם שהממשלה החליטה להגדיל את התקציב, שמועבר לישיבות, ואני שואל אתכם הציבור הרחב: האם אתם יודעים בדיוק לאלו ישיבות מועבר הכסף??? אני מניח שלא!!! האם אתם יודעים כיצד בדיוק מתבטאים בישיבות הללו באשר למדינה ובאשר לגיוס לצבא??? אני מניח שלא!!! האם אין לנו כאזרחים זכות לדעת זאת בשם השקיפות ובשם החובה הציבורית לתת דין וחשבון לאן בדיוק הולך הכסף שלנו?? כמובן שכן!!!! ומה המצב בשטח???? יודעים שמועבר כסף, אך לא יודעים מעבר לכך שום דבר, והכול מתנהל בסתר. כפי שאתם בוודאי יודעים במדינת ישראל אין אכיפה ובקרה מספקים על כספים שמועברים לגורמים שונים ועל אופן השימוש שנעשה בהם, ולכן אני לא אתפלא בכלל אם בסופו של יתברר שחלק מהכספים הללו מגיעים בדרכים ישירות או פתלתלות גם לגורמים החרדים הקיצוניים והאנטי ציוניים הללו, ואם זה נכון אפילו ברמה חלקית, אז לא רק שהמדינה לא נלחמת במלוא העוצמה כנגדם ועושה הכול כדי להקשות על חייהם כאן אלא שהיא אפילו מממנת את פעילותם, ואם זה המצב- אז כיצד אתם בכלל מתפלאים שהם כל כך מזלזלים במדינה הפראירית הזאת, שנותנת במו ידיה כלים לאויביה על מנת שיוכלו להמשיך להילחם בה ביתר שאת? מה בדיוק מפריע להם להמשיך ולהתננהג כך, כאשר המדינה עוד מממנת אותם?? זו טפשות ורשעות לשמן המטובלת במזוכיזם טהור!!!!!
טוב..... אז במדינה שבה קוראים רחוב על שם הארכי טרוריסט ערפאת ועל שם חאג' אמין אלחוסיני, שתיכנן יחד הנאצים להקים משרפות ליהודים בעמק דותן (ע"פ פרסום מעיתון הארץ ב-1970), ואף אחד באמת לא שם לב, אז שום דבר באמת כבר לא יוכל להפתיע או לזעזע אותי. רק במדינת חלם עם ציבור אדיש, רופס וישנוני במיוחד תופעות מחפירות כאלה יכולות להתרחש לנו מתחת לאף. דברים כאלה לא היו יכולים להתרחש בהיקפים נרחבים כאלה בשום מקום בעולם. זה קורה רק בישראל, מדינת היהודים בלי בושה ו-ב-פ-ר-ה-ס-י-י-ה!!!!!!!!
"דודי פורים, דודי פורים אמור נא לי מדוע, מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע???" מכירים את השיר הזה???? יאללה חאפלה!!! אז מה אתם אומרים?? רק פעם בשנה מגיע לנו לשמוח??? מדוע לא מגיע לנו לשמוח קצת יותר????
כשהיינו ילדים קטנים שיחקנו במשחק. כל אחד היה בוחר צבע, ואז היינו מחכים בסבלנות למכוניות, שיחלפו ברחוב, וספרנו את המכוניות ע"פ הצבעים שכל אחד בחר, והמנצח המאושר היה זה שהצבע שבו הוא בחר היה דומיננטי. גם כיום כמבוגר אני נוהג לשחק באותו משחק, אבל את את המכוניות אני מחליף בפרצופם של האנשים. אני נוהג להציץ על הפנים של האנשים ולבחון למי יש פרצוף לבבי וחייכני ולמי יש פרצוף אחר (כועס, עצוב, עצבני, קשוח, ביקורתי או רחמנא ליצלן עקום). המסקנות הן מאוד בולטות לעין: רוב מוחלט של המבוגרים (80%-85%) נגלים לפניי עם פרצופים לא מחויכים במיוחד, ובאשר לילדים התוצאות הן שונות לחלוטין, כלומר, שם הרוב שייך למחנה החייכני (טוב החיים האמיתיים לא הספיקו לשנות אותם לרעה). מהו ההסבר באשר לתוצאות הללו בקרב המבוגרים??? באופן כללי האנשים בחברה מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: בקבוצה הראשונה נמצאים אלה, שצריכים סיבה טובה על מנת לשמוח או להעלות בדל של חיוך של שפתותיהם. לקבוצה זו משתייכת רוב האוכלוסיה הבוגרת. ומה באשר לקבוצה השנייה?? קבוצה זו מכילה אנשים שלא צריכים סיבה מיוחדת על מנת להיות במצב של שמחה. לקבוצה זו המתג של השמחה נמצא כל הזמן במצב ON, ואם הוא כבוי, אז יש לכך סיבה חיצונית. קבוצה זו היא מיעוט קטן ונרדף, ועד שהיא לא מאמצת את הגישה של הרוב, אז פשוט לא מניחים לה. ממה זה נובע?? אנשים לא אוהבים במיחד לראות מולם פרצופים מחייכים ככה סתם ללא סיבה הגיונית, ולכן קבוצה זו תעשה כל מה שהיא יכולה על מנת למחוק להם את החיוך מהפרצוף. לא אחת קבוצה נרדפת זאת זוכה להערות כגון: "היי, מה אתה מחייך??? או " מה אתה מחייך אליי???". במקרים רבים החיוך ללא סיבה נתפס אפילו כאיום או כהתגרות בעיני הסביבה החיצונית (אם אין לו סיבה לחייך, אז כנראה יש לו משהו כנגדי!!). למשל, בטירונות במחנה דותן היה לנו רס"פ קשוח, שכולם רעדו ושקשקו מפניו, וכל פעם שהוא ראה את הפרצוף הטבעי שלי, שנעול על מצב חיוך, הוא היה בטוח שאני צוחק עליו, ואז הוא היה ניגש אליי למרחק של מילימטרים, מסתכל אליי במבט חודר וקשוח במיוחד ונובח: "מה אתה מחייך?? תוריד את החיוך מהפרצוף שלך!!! איפה אתה חושב שאתה נמצא???" מכיוון שלא הייתה לי מראה מול הפנים שלי לא הייתי מודע בכלל לכך שאני בכלל מחייך, ובאמת לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי!!! לך תסביר לו!!! כיום כמבוגר אני משיב לו: הכול מתחיל ונקבע ע"פ נקודת המבט שלך על החיים. בעולם שלי הכול משום מה הפוך, כלומר, לא צריך סיבה טובה לשמוח אלא צריך סיבה טובה דווקא להיות עצוב (כאשר הרס"פ צועק, כאשר מישהו מקלל וזורק הערה או בכל הנסיבות השליליות אחרות, וכאשר זה נעלם אז באופן אוטמטי חוזרים כמו "נחום תקום" למצב הטבעי). בקיצור הכול הדבש, עד שמישהו מחליט אחרת. ומה באשר לעולם של הרוב השולט??? האמת הוא נראה לי עולם מוזר: במקום שאנשים שמחים יפנו אל אנשים עצובים, וינסו לברר איתם את הסיבה לפרצופים האלה, אז קורה ההיפך: שואלים דווקא את האנשים המחייכים מה הסיבה לכך (ואם אין סיבה, אז רצוי שימחקו את החיוך מהפרצוף כמה שיותר מהר). מכיוון שרוב האוכלוסיה במדינת ישראל לא יכולה לחוש בשמחה אמיתית בלי שיש לה סיבה חיצונית כלשהי, אז בדיוק מסביר למה רוב הפרצופים של האנשים נראים ככה כל ימות השנה. אני בנוי קצת אחרת, וזו כנראה גם התשובה לשאלה "מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע??? הכול באשמתכם!!!! ומה באשר לפורים עצמו??? טוב..... אז יום זה מהווה סיבה מוצדקת לחייך ולשמוח, ולכן לפחות ביום זה נראה קצת יותר פרצופים מחויכים, ולהבדיל בשאר ימות השנה כאשר אין סיבה מיוחדת לחיוכים, אז נחזור לאותה שגרה של אותם פרצופים מגוונים ושונים, שיש בהם הכול מהכול, אבל חסרה בהם שמחה וחיוכים. ומה באשר אליי כמייצג את המיעוט הנרדף??? מכיוון שאני לא צריך סיבה טובה להיות שמח, אז אני אהיה שמח כל ימות השנה, אלא אם תהיה לי סיבה לנהוג אחרת. ממה זה נובע??? אצלי השמחה באה מבפנים ואני לא צריך שום גירוי חיצוני כדי לזכות לה. בקיצור, כל עוד אין בסביבה משביתי שמחה מהרוב המדכא, שיוצרים אוירה לא טובה כלפיי, אז המצב הטבעי שלי הוא של שמחה בכל ימות השנה ולא רק בפורים.
ובהקשר הלאומי: מדוע אנו שמחים ביום זה??? אנו חוגגים בפורים את העובדה שהעם שלנו ניצל משואה וכלייה, שתוכננו להתבצע כנגדו בידי הצורר הרשע המן. כמו כן אנו חוגגים את סופו המר של אותו צורר באמצעות אכילת אוזניו המשולשות. המן לא היה הצורר היחיד, שניסה להשמיד את עמנו ונכשל, ולכן יום זה מסמל בהקשר היותר רחב שלו גם את ניצחון העם היהודי על כל אלה שניסו לכללותו ולהעלימו מעל פני האדמה. עם הנצח שרד את כל הפרעות, שנחתו עליו והמשיך לחיות, בשעה שעמים שלמים נמחקו לחלוטין ואיפריות חזקות ואימתניות התפוררו ונעלמו. בזכות מה העם שלנו שרד??? בזכות עוז רוחו, חוכמתו, ניסיונו והיכולת היצירתית שלו.
נקודה נוספת: רבים רואים בצדק בביטול גזירת השמד של המן הרשע נס אלוהי. אני מסכים לדברים, אך ברצוני להוסיף ולומר, כי זו לא התמונה המלאה. האם הגזירה הזאת הייתה מתבטלת לולא חוכמתו ותעוזתו של מרדכי היהודי?? האם הגזירה הייתה מתבטלת לולא נישאה אסתר למלך אחושוורוש ,ולולא שבתה את ליבו??? האם האל היה שומע לתפילותיהם את היהודים ועושה נס שיבטל את רוע הגזירה גם ללא מעורבות מרדכי היהודי ואסתר??? ברור שלא!!!! המסקנה: אף אחד לא יעזור לנו, אם לא נעזור לעצמנו ונפעל באופן אקטיבי על מנת ליצור מציאות טובה יותר עבורנו ולסכל כל תוכנית זדונית של אויבינו לפגוע בנו. גם הנס המודרני של הקמת מדינת ישראל לא היה בא לעולם לולא היוזמה הנמרצת והפעלתנות ללא מנוח של התנועה הציונית על כל מרכיביה. לחילופין גישה פאסיבית שרק מתפללת לאל, שיופיע ויושיע הביאה לנו רק אסונות גדולים ואת השואה הנוראה, שבה נמחק שליש מעמנו בידי הצורר הנאצי.
נקודה נוספת: ליהודים בשושן הייתה זו בגדר שמחה חלקית בלבד , שכן הם נשארו עדיין תלויים בחסדיהם וברצונם הטוב של הגויים מסביבם. לנו לעומת זאת יש סיבה הרבה יותר טובה לשמוח, שכן אנו חוצבים את גורלנו במו ידינו, אנו בונים לעצמנו יכולת אדירה להגן על עצמנו ולהרתיע כל צורר שמאיים להשמידנו, ובכך אנו משנים מסלול ההסטוריה היהודית באופן דרמטי, והכי חשוב: יש לנו מדינה ריבונית, עצמאית וחופשית, שבה אנחנו יכולים להיות יהודים בלי חשש, בלי טובות ובלי חסדים של אף גוי. אכן שמחתנו בחג הפורים חיבת להיות כפולה ומכופלת לעומת שמחתם של יהודי שושן בגלות לאחר ביטול גזירת השמד. ברם גם שמחה זו איננה שלמה. מתי תהא שמחתנו עוד יותר גדולה ומשמעותית? כאשר לא נסתמך רק על כוחנו הצבאי על מנת להתקיים אלא נוכיח לכל העולם את צדקת דרכנו, אמונתנו בה ואת האמת הפנימית של עמנו, כלומר, חזרנו לארץ אבותינו לאחר 2000 שנות גולה, ואין אנו כובשים, זרים קולניאליסטיים כאן אלא בעלי הבית. כאשר נגיע לשלב מתקדם זה, אז ייפתחו בפנינו השערים על מנת שנוכל להגיע למדרגה הגבוהה ביותר של השמחה הערכית: הפיכת ארץ ישראל למרכז רוחני ומוקד תרבותי, ערכי ומוסרי של שלום ואחוות עמים, הפורץ דרך ביצירתיות יוזמה, דימיון וחדשנות, והפיכת עם ישראל למודל לחיקוי ולמופת לאומות העולם. אומנם הדרך אל האושר המושלם היא ארוכה ומפותלת, מלאה מכשולים, מהמורות ואתגרים, אך עם הנצח אינו חושש מדרך ארוכה, סיזיפית וקשה, שכן הוא יודע בעמקי נשמתו, שבסופה יש אור גדול. העם היהודי עבר משלב אבולוציוני של גלות ופחד לשלב אבולוציוני של תקומה וגאווה, ואין לי בכלל צל של ספק שהוא גם יגיע לשלבים הבאים: אור ומופת לגויים. הכל תלוי בנו ורק בנו!!!!
כאשר אני מסתכל על כל הפסיכופטים והמופרעים, שחותכים אותי בכביש מימין ומשמאל (אם רק הייתה להם אפשרות אז הם היו גם חותכים גם מלמעלה ולמעטה), שצופרים בגסות רוח (צפצפים, כך אני קורא להם), כי אני מאוד מפריע להם ושמקללים, אז באופן אינטואיטיבי עולה לי רק דבר אחד לראש. אתם יודעים מה מזכירה לי הסיטואציה הזאת???? את המרוץ המטורף של הזרעונים אל עבר הביצית כדי להפרות אותה. ובכל זאת יש הבדל מהותי: המרוץ של הזרעונים הוא מרוץ הישרדותי, שבו רק זרעון אחד ומאושר יצליח לזכות בפרס הראשון, ואילו השאר יסיימו את דרכם מאוכזבים, ואילו במרוץ המכוניות שמתרחש מול עינינו אף אחד לא יזכה במדליה או בפרס. במקרה הטוב לא יקרה דבר, אך במקרה הגרוע זהו מרוץ שמוביל ישירות אל בית החולים או אל בית הקברות. אז מה מרוויחים בדיוק אלה שמשתתפים במרוץ הזה??? האם שווה לאבד את החיים בשביל המרוץ הזה, שאיננו מוביל לשום תוצאה??? ומדוע לסכן על הדרך נהגים אחרים??
וחוץ מזה איך ייתכן שהזרעון, שיצר אותי הגיע ראשון לביצית??? בטח הייתה כאן איזו שהיא טעות או אי הבנה או תקלה מבצעית (דרושה וועדת חקירה ממלכתית לחקור את המחדל, חתמו על העצומה עכשיו!!!). אתם יודע למה אני אומר את זה? כי סביר להניח שהזרעון שלי לא היה רואה בזה בכלל מרוץ אלא טיול חוויתי נחמד בתוך הרחם. אני לבטח הייתי שט לי בניחותא ומתבונן בנפלאות הרחם הנשית ובנוף הנפלא הנשקף מול עיניי, בעוד ששאר הזרעונים מסביבי היו חותכים אותי בהיסטרייה מימין ומשמאל, למעלה ומלמעטה בהסתערות לעבר הביצית. אז איך זה שהגעתי למרות הכול???? כיצד זה שהצב האיטי הצליח להקדים את כל הארנבים הממהרים מסביב?? אין לי תשובה על כך למעט טעות או תקלה מצד אחד או משהו בלתי צפוי מלמעלה. כאשר אני מסתכל על פניהם של רוב האנשים מסביבי ועל הבעות הפנים, שמשתקפות מהם, כאשר הם רואים אותי, אז אני מבחין שגם הם מסכימים שמדובר בטעות טראגית ואומללה, שרצוי שתיעלם מעיניהם וכמה שיותר מהר. לפעמים יש אפילו אנשים אמיצים שלא מהססים לומר לי את הדברים ישירות מול הפנים ושוברים בכך את קשר השתיקה של הכבשים. אביא לכם רק מספר דוגמאות מצוצמם מאוד (כי זמנכם הוא יקר מאוד):
1) הלכתי לאסוף את הילדים שלי מבית הספר ועברתי דרך קבוצת אנשים, שאחד מהם שאל את חברו: "למה דווקא הוא צריך לגור פה??? (סליחה, לא ידעתי שאסור לי לגור כאן!!!! אז אולי אני אעבור לגטו???).
2) נסעתי לטיול עם המשפחה לבית שאן, ובסיומו נכנסנו לאכול במסעדה. ראה אותי אחד הסועדים, וישר אמר לחבריו: "מה עושה פה האשכנזי הזה???" (טוב מה אתם רוצים ממני, הרי לא תלו במסעדה שלט אין כניסה לכלבים ולאשכנזים, אז איך יכולתי לדעת???).
3) בלימודים לתואר שני ניגש אליי בחור אמיץ, הפר את קשר השתיקה של הכבשים הדוממות, ואמר לי: "אתה יודע, אף אחד באמת לא סובל אותך כאן".
4) זיכרון ילדות: יום אחד נסעה אמי לתקן בחינות בגרות בת"א ורצתה להשאיר אותי ואת שני אחיי אצל סבי הלא ביולוגי, והוא הוא אמר לה, שהוא מוכן לארח אך ורק את שני נכדיו ולא אותי (לזכותה של אמי ייאמר שהיא נעלבה בשמי ולא הסכימה: או כולם או אף אחד!!!!).
5) זיכרון ילדות: כשגרנו ברחוב איינשטיין 75 בחיפה בדלת ממול גר בן של השכנים, שהיה חבר שלי. יום אחד שבאו אליו חברים מבית הספר הוא אמר לי, שכאשר הם באים אליו, שאני אעמיד פנים שאנחנו לא מכירים. לזכותו של אבי הלא ביולוגיי ייאמר, שהוא נעלב קשות בשמי, ואמר לי שעדיף לי שלא יהיה לי חבר בוגדני כזה.
6) כשירתתי בגלילות בסדיר עמדתי לתפוס טרמפים הבייתה, ואז ניגש אליי חייל, שאמר לי: אתה חייל???? אתה????? (טוב, זה היה כנראה פורים!!!)
7) לאחר השירות הסדיר עבדתי כשנה במחלבת תנובה כעבודה מועדפת ופיזית, והיה שם עובד מבוגר, שלא האמין לי שאני שירתתי בצבא (טוב, לפעמים מראה עיניים יכול לתעתע, לא???).
8) במילואים בחיל הקשר בסוף היום של פעילות ישבתי לי באוטובוס, וחייל אחד אמר לחברו: "מה אנחנו צריכים בצבא אחד כמו אביב גפן?"
אלה הן רק דוגמאות מעטות לאורך כל החיים. בקיצור לפי תגובות האנשים, המבטים המרומזים שלהם, האמירות שלהם והקללות שלהם, אני בהחלט מהווה טעות קיומית קשה ונטע זר כאן. ולא שהרמתי ידיים והתייאשתי. נהפוך הוא תמיד ניסיתי להשתלב ולהיות חלק מהחברה, אבל ככל הנראה זה הגורל שלי, ואין מה לעשות מול כוחות הרבה יותר חזקים ממני.
ובכל זאת הטעות הקשה הזאת הצליחה גם במסגרת האווירה השלילית התמידית כלפיה להמשיך ולתפקד בחייה, לא לוותר, לא להרים ידיים אפילו לרגע, הביאה 4 ילדים מקסימים לעולם ואפילו העזה רחמנא ליצלן לעשות את מה שהיא באמת אוהבת- שירה- ולהתמיד בכך לאורך כל הדרך למרות כל הריקושטים השליליים הצפויים והידועים מראש (מה אתם חושבים שנולדתי אתמול??). ולמה כל זה קורה כך??? כי הטעות הזאת רוצה להמשיך ולחיות על אפם ועל חמתם של כל הגורמים העוינים והמנוכרים מסביב, ואם לצורך כך אני אצטרך לתקוע לכם אותה עמוק בתוך הגרון או לתלות אותה כאות קין על המצח שלכם, אז תאמינו לי שאני אעשה את זה בלי שום חשבון והיסוסים. אני לא ישו, שנותן את הלחי השנייה למי שמכה אותי, ואני לא מסתפק רק בהתגוננות אלא גם תוקף בחזרה במלוא העוצמה ובכלים שלי את כל מי שמנסה לעשות לי רע בחיים. אז אל תתבכיינו, שזה כואב לכם, כי מי שמכאיב לזולתו, שלא יתפלא שהוא מקבל בומרנגים חזקים בחזרה. טעות או לא טעות, רק האל הוא זה שנותן לאדם נשמה, ורק הוא זה שיקח אותה בבוא היום, ועד שזה יקרה, אני ממשיך ודוהר קדימה תוך תיעוד של כל דבר שקורה מסביבי במלוא השקיפות מתוך מטרה שהוא יישאר כאן לתמיד (ומי שלא רוצה להיכוות באש או להיות מתועד, אז שיתרחק כמה שיותר רחוק או שישתוק!!!). אני כאן מחויב להעלות כל דבר שלילי שניאמר עליי ויש לי את מלוא הזכות להשתמש בזה כנשק של בומרנג ישיר ועוצמתי.
עלילת דם שקרית הופכת את האדם לחסר חוט שדרה ולנווד מת-חי. בדרך זו הוא מאבד את כל עולמו גם בלי לאבד את חייו הפיזיים. הכיצד??? הרי לעולם שאליו המעלילים למיניהם מנסים לשייך אותו בכוח הוא לא באמת שייך, ואילו לעולם שהוא כן שייך אליו, הוא נדחה ומסולק משם, וכך הוא מאבד את הכול, ונשאר לבד להתמודד מול כולם. עלילת דם שקרית גורמת להתאבדות נפשו הפנימית של האדם. אדם כזה הוא אולי חי ונושם את אותו אוויר, שנושמים כולם, אבל נפשו כבר לא נמצאת כאן איתנו, ורק הגוף שעוד מתפקד נשאר כדי לתעד זאת בכתובין. האתר הזה וכן כל המסע של הזמר והשירה הם העקבות שאני מותיר כאן אחריי למען יידעו כולם, שפעם חי אדם כזה בקרבכם כצמח בר. כל זה לא היה נולד ובא לעולם אם מציאות חיי הייתה של קוציל'ה מוציל'ה ששם הכול דבש. לצערי הרב, למרות כל הניסיונות וההשתדלויות מציאות חיי הייתה אחרת, כי כך רצה הגורל, אבל אני שחונכתי כל חיי לדעת לקבל את מה שיש (את הרע ואת הטוב) ולהתמודד מבלי לוותר ממשיך הלאה במלחמה הזאת. בכל זאת מסתבר שיש דברים יותר חזקים יותר מכל מה שקורה מסביבך והם גלומים במה שנמצא בתוך פנימיותך, וזה כנראה מה שהחזיק ומחזיק אותי בחיים במשך תקופה כה ארוכה.
פרשת לוינשטיין נחתה עלנו כמו מתנה משמיים על מנת שנמשיך לדבר על ז'בוטינסקי ותורתו בהקשר ספיציפי זה. מה היה ז'בוטינסקי אומר על הפרשה הזאת? ז'בוטינסקי האמין בכל עמקי ליבו במיצוי הפוטנציאל הגלום בכל פרט ופרט לתועלת החברה כולה והלאום. הוא האחרון שהיה תומך בהדרה או בהחרמה של פרטים או של ציבורים שלמים. חוזקו של הקולקטיב בא לידי ביטוי באופן שבו הוא מנצל את התועלות האינדבידואליות השונות והמגוונות של כל הפרטים המרכיבים אותו. קולקטיב המורכב אך ורק מקבוצה אחת והומוגנית של אנשים או קולקטיב שמדיר מתוכו כמדיניות רשמית אחרים הוא קולקטיב פגום וחולה.
נקודה נוספת: ז'בוטינסקי האמין בעליונות דגל אחד- דגל הלאום, שאליו כפופים כל הדגלים האחרים. הדגל של הדת עם כל הכבוד לו הוא לא זה שינהל לנו פה את המדינה!!!! הרבנים עם כל הכבוד להם הם לא אלה שינהלו פה את הצבא!!! הדת ואנשי הדת הם חשובים כעוגן יציב לתמיכה רוחנית וחיזוק של החברה הישראלית, הצבא והלאום, אבל הם צריכים לדעת היטב את גבולות הגזרה שלהם ולא לחשוב שהם ינהלו פה את העניינים, ויכתיבו כיצד הדברים ייראו וייעשו!!!! אומנם רצוי מאוד להידבר איתם ולהגיע עמם להסכמות ולהבנות (כמו שצריך לעשות עם קולקטיבים אחרים בחברה הישראלית), אך מכאן ועד שהם יהפכו למפקדים בפועל של חיילים דתיים, ושיורו להם מה לעשות, יש פער עצום!!!!
דבריו של לוינשטיין הם מגונים הן מבחינת הסגנון והן מבחינת המהות. מבחינת הסגנון ברור לכולם, שגם אם יש לך ביקורת קשה ונוקבת אסור לך בתכלית האיסור לפגוע ברגשותיהם של ציבורים שלמים. ובאשר לפן הענייני: אפשר להגיע להסדרים סבירים והגיוניים, שלא יפגעו ברגשותיהם של חיילים דתיים ובאמונותיהם, אבל מכאן ועד להדיר נשים מתפקידים כלשהם בצה"ל הדרך עוד ארוכה!!!! גם במקומות עבודה יש נשים עם גברים דתיים, והם עובדים ביחד בלי שום בעיה, אז בצבא זה אסור??? למה??? אז כמובן שחייל דתי המחויב באיסור הנגיעה, יש להתחשב בו ולא להורות לו להתאמן באוירה אינטימית עם נשים, אבל בשם בעיה כזו שניתן להתגבר עליה עם קצת שכל ישר, היגיון בריא ויצירתיות להדיר 50% מהאוכלוסיה, ועוד לדבר בסגנון כזה מעליב ושובניסטי על נשים תוך זלזול והחפצה שלהן??? הרי דווקא נשים הן אלה שמסמלות, לדעתי, באישיותן את הרוחניות הנעלה, שיש לשאוף אליה ודווקא בהן יש יסודות נפשיים מוצקים וחזקים ביותר, אז ככה לדבר ולהעליב אותן??? הרב לוינשטיין מייצג לדעתי תפיסה גברית שובניסטת וחולנית, שרואה באישה רק כלי קיבול או גוף יפה לצורך מילוי היצרים החייתיים של של הגבר הממוצע. אני לעומת זאת חושב, שיש לראות בהן עיניים נוצצות, חיוך שובה לב, נפש הומייה ונשמה עם עוצמות רוחניות אדירות. הן אומנם לא חזקות ופיזיות כמו הגברים, אבל העוצמה הפנימית בתוכן היא חשובה ומהותית לא פחות מכוח פיזי. אז על הדבר האדיר הזה צריך לוותר??? השתגעתם??? ובדרך עוד לכופף את דגל הלאום, כאשר דגל הדת עובר בסף???? לא, לא, לא ועוד פעם: לא!!!!
גזענות היא מילה רעה ומגונה, שכן היא מבטאת שנאה מוחצנת, הבולטת על פני השטח. רוב החברה הישראלית מתנערת מגזענות וסולדת ממנה, וטוב שכך!!! ניסיון החיים שלי כנטע זר מעיד, שאכן זו תופעה קשה ומרגיזה, אך היא נמצאת רק בשולי החברה ולא במיינסטרים, שכן אחרת לכל מקום שאני הייתי הולך הייתי ישר נתקל בשנאה מוחצנת, בקללות ובאלימות פיזית (במקום רק במבטים קשים, ביקורתיים ומנוכרים). לעומת זאת המילה הדרה היא מילה שנחשבת לפחות נוראית, ולכן היא מאוד נפוצה ומקובלת בחברה הישראלית. ההדרה לא מחייבת אותנו להוציא את הגזענות החשוכה החוצה לאוויר העולם, אפשר להסתפק בלהחרים ולנדות את הבן האדם האחר ולמנוע ממנו תחושת שייכות ושילוב בחברה ובלי לשלם כל מחיר על כך. הגזענים הם נוהגים בטפשות, שכן הם עתידים לשלם מחיר כבד על אופן התנהגותם, אבל המדירים יוצאים מזה בשלום (ואיך הם בדיוק ישלמו מחיר כלשהו על כך, כאשר הם הרוב, ומדובר בתופעה נרחבת??). החברה הישראלית לוקה במחלה קשה של הדרה. כולם פה מדירים את כולם!!!! עושה רושם שהזהות השבטית שלנו מעוצבת ונבנית במידה רבה דווקא באמצעות הדרה קשה של כל מי ששייך למחנה שלנו (ולא באמצעות דברים בריאים וחיוביים). התפיסה של "אנשי שלומנו" מול "האחרים" של אליטת הפנקס האדום הדביקה כמו סרטן עם גרורות את כולם. ההדרה הופכת אותנו מקולקטיב מאוחד וחזק לשבטים ולמחנות מפולגים ומסוכסכים. הרב לוינשטיין רוצה להדיר נשים, בתקופת הפנקס האדום הדירו מזרחיים, ובתגובה המזרחיים עושים לאשכנזים את אותו דבר בדיוק. חרדים אשכנזים מדירים ילדים ספרדים ומונעים מהם להתחנך במוסדות החינוך שלהם, סטרייטים מדירים בעלי נטיות אחרות או כל מי שלא נראה להם סטרייט מספיק (ע"פ המבחנים המקרתיסטיים שהם עושים), לבנים מדירים שחורים (אתיופים). כמו כן יש גם הדרה של בני מיעוטים, שרוצים באמת להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק ממנה (ואני לא מדבר כאן על אלה, שיוצאים נגד המדינה, שבהם יש להיאבק במלוא העוצמה), ויש גם הדרה של בעלי צרכים מיוחדים שרוצים לסגור אותם במוסדות רחוקים במקום לשלב אותם, כי יש אנשים "טובים" "ונורמטיביים", שלא רוצים לראות אותם מול העיניים. בקיצור: יש הדרה ראשית ויש גם הדרות משנה, וכל אדם יכול לקבל במהלך חייו המון הדרות מכל מיני כיוונים.
עכשיו אני מבין למה אני נטע זר פה!!! אני לא בנוי להדיר אף אחד פה, אני אומר את האמת הפנימית שלי בלי שאני כבול למחנה עדרי זה או אחר, אני שופט בני אדם ע"פ אופן התנהגותם ולא ע"פ השתייכותם למחנה זה או אחר או למוצא שלהם או למראה החיצוני שלהם, והביקורת שלי על כל סוגי המדירים (ללא הבדל דת, גזע ומין) היא ביקורת שמתייחסת לכולם פה ללא יוצא מן הכלל. ולמה אני בוחר להתעסק בכך??? לא רק בגלל שאני כמו רבים ואחרים סובלים מכך, אלא כי היא לדעתי מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל, שעלולה להביא להתפוררותנו לרסיסים מבפנים. אם במקום להדיר אנחנו לא נמצא במהלך השנים הבאות את הנוסחה הנכונה כדי לשלב בתוכנו את כל השונויות וליצור מהן קולקטיב חדש וחזק, אז אנחנו פשוט לא נחזיק מעמד כאן לאורך זמן!!!! עם ישראל תלוי באחדותו ולא בחלוקתו לשבטים ולמחנות על בסיס הדרה.
גם אותי ניסו להדיר מהצבא בזמנו. מישהו בבית הספר שלי ככל הנראה כתב מכתב לצבא (מעניין אותי מאוד לראות במו עיניי מה כתב המנוול הזה!!!), ואז זימנו אותי לקב"ן. אני זוכר שההורים שלי שיחקו אתי את משחק העמדת הפנים של "המטומטם שלא מבין כלום מהחיים שלו" כדי לא להעמיד אותי במבוכה, ואף הוסיפו יצירתיות בכך שנתנו לראשי התיבות הללו הסבר מצחיק (קצין בטחון נקודתי). אני כמובן הבנתי היכן הדברים עומדים, אבל שיחקתי אתם בהצלחה את משחק הדביל. כאשר נכנסתי לקב"ן, אז הוא שאל אותי כמה שאלות, ואז הוא ישר השתכנע שהכול הוא בגדר עורבא פרח (טוב מראה עיניים, לא???), ונתן אור ירוק לגיוס שלי. הפרדוקס הוא שאנשים בד"כ הולכים ביוזמתם לקב"ן במכוון על מנת להתחמק משירות צבאי, ואילו אני זומנתי לשם כדי לשכנע אותו שאפשר לגייס אותי!!! פרדוקס נוסף הוא שיש גם כיום אנשים שחושבים בדיוק כמו אותו מנוול מבית הספר, שכתב בזמנו את המכתב הזה (מסתבר שלכל תקופה יש את החולירות שלה, והן רק מתחלפות). אני מניח "שנשמה טובה" בבית הספר רצתה לעשות לי כאן תרגיל של סיכול ממוקד או הדרה ממוקדת וזאת על בסיס סטיגמות ודעות קדומות בדיוק כפי שמנסה לעשות הרב לוינשטיין באשר לאוכלוסיה שלמה. טוב..... אז התגייסתי לסדיר, ושירתתי על הצד הטוב ביותר שלוש שנים ולאחר מכן המשכתי לעשות מילואים בחיל הקשר, ואפילו יצא לי להיות בלבנון (מרג' עיון, כרכום והבסיס הצפוני מול העיר צור). טוב...... אז יחסית לנטע זר אני מאמין, שעשיתי ככל שביכולתי על מנת להשתלב בחברה הישראלית ולעשות את מה שהוטל עליי, אבל כנראה זה גם לא מספיק. בעולם שבנוי על סטיגמות ודעות קדומות שקריות וגזענות לייט בשם הדרה, מסתבר ששום דבר שתעשה לא באמת יעזור לך. ההדרה היא התנהלות מקובלת, כי היא נעשית בשקט מתחת לפני השקט בלי לעורר רעשים וצלצולים כמו הגזענות המוחצנת.
ואנקודטה קטנה מהשירות הצבאי במילואים: בבית ההורים אכלתי ביצה, שלאחר מכן הסתבר לי שהיא מקולקלת (זה מסוכן מאוד!!!). לאחר מכן נסעתי לבסיס בירנית בצפון, ושם הציבו אותי לשמור לבד בלילה. באמצע השמירה הרגשתי איום ונורא, וחשבתי שעוד רגע אני מתפגר. ניסיתי למצוא שם מישהו, אבל לא מצאתי שום כתובת, שניתן לפנות אליה. בבוקר נכנסנו ללבנון. אני הייתי אמור להיות בחדר הקשר בבסיס המשקיף לצור, ומכיוון שלא מצאו לי מחליף, אמרו שאין ברירה, ואני חייב לעלות. כל הדרך הבטן שלי התהפכה מבחילות איומות, וכאשר הגעתי לבסיס, רצתי לשירותים והקאתי את הנשמה שלי (אי אפשר לתאר בכלל את תחושת ההקלה לאחר מכן!!!!). החיילים מסביב נבהלו, כשראו את המחזה הזה. לאחר ההקאה הרגשתי שחזרתי לחיים. הכול היה בגלל ביצה מקולקלת. מוסר ההשכל: ביצה מקוקלת היא סכנת נפשות של ממש, ובייחוד הדבר מסוכן במקומות, שאתה לבד, שאין באמת מישהו שיטפל בך או שאכפת לו ממך בגרוש.
הבה ואמחיש לכם דרך הסיפור הבא עד כמה חשוב שהתקשורת תהיה אובייקטיבית ופלורליסטית ולא נוטה באופן חד צדדי למחנה אחד, ואעשה זאת דווקא באמצעות הבאת דוגמא, שכול כולה שייכת למחנה השמאל הציוני. כידוע לכם בין רבין ז"ל לפרס ז"ל לא היו יחסי אהבה מופלאים ומלבבים במיוחד. כידוע לכם גם אני אינני נחשב לאחד מחסידיו של פרס ז"ל בהקשר הספציפי של הסכם אוסלו ולאופטימיות חסרת הגבולות שלו באשר להסדר שלום עתידי עם הפלסטינים, ואני מרשה לעצמי להיות יותר ספקן ונוטה לפקפק, כפי שהיה רבין ז"ל באישיותו ובתכונותיו. אז מה עושה עיתונאי סובייקטיבי המשתייך למחנה רבין ז"ל? מאדיר את רבין ז"ל וממעיט כמה שניתן בחלקו של פרס ז"ל, אבל האם זה משקף את האמת העובדתית בכל המקרים, בכל המצבים ובכל ההתרחשויות העובדתיות?? כנראה שלא!!! לא מזמן קראתי כתבה בעיתון על מבצע אנטבה, ושם נכתב במפורש שכל המבצע הזה תוכנן ובוצע ע"י ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל והמעורבות של שמעון פרס ז"ל, שר הבטחון דאז היייתה זניחה עד אפסית (מקריאת הכתבה נוצר הרושם שהוא היה רק ניצב אילם בסרט הזה). אז מה עושה אדם ממוצע מהישוב שקורא את הכתבה הזאת?? מאמין, שכך היו פני הדברים (ועל אחת כמה וכמה אם הוא משתייך למחנה רבין ז"ל או תומך במחנה הימין). גם אני האמנתי לכל מילה שרשומה בכתבה הזאת, עד שיצא לי לגמרי במקרה לקרוא את ספרו של מוקי בצר, שלא רק השתתף ישירות במבצע הזה אלא היה מפקד בכיר בזירה, שליווה את כל התכנונים והאימונים על כל פרטיהם הקטנים ביותר. מוקי בצר בספרו מציג לנו תמונה הפוכה לחלוטין, שעל פיה דווקא שמעון פרס ז"ל היה זה שהיה מעורב בכל מה שקורה סביב המבצע הזה ושלט בכל קוצו של יוד. עכשיו אתם לבטח מבינים עד כמה תקשורת, שמזוהה עם מחנה מסוים, עשוייה לעוות את פני המציאות ולהוליך באופן מוחלט שולל את ציבור הקוראים והצופים. בנוסף לכך אם דברים כאלה לא הגונים מתרחשים בריב המחנאי בתוך השמאל עצמו עצמו, אז מה נאמר ומה נגיד על התייחסות העיתונות והתקשורת למחנה הימין? לסיכום: עיתונאי אמיתי צריך להגיד את האמת העובדתית כפי שהיא בלי קשר לשאלת היחס שלו להשקפותיו של האדם, שאותו הוא מסקר, ואסור בתכלית האיסור למנוע מאדם קרדיט על עשייה בגלל חוסר הסכמה לתפיסותיו הרעיוניות או בגלל יחסים עכורים עם אותו אדם. תקשורת, שנותנת למחנאות הפוליטית להשתלט עליה הופכת ברבות הימים לכלי שקרי ומשחית, המסכן את הדמוקרטיה, שכן הוא פוגע בזכותו של הציבור לדעת את כל האמת. תקשורת מחנאית נוטה גם להיות פחות חוקרת ויש לה יד יותר חופשית על ההדק באשר לפרסום של דברים שמתאימים להשקפותיה הפוליטיות ללא בדיקה מעמיקה.
הייתי השבוע בחתונה של קרובי משפחה מירושלים (מצד הכלה). החתן, בני משפחתו וחבריו משתייכים לציונות הדתית הלאומית, שאותה כה היללתי ושיבחתי במסגרת אתר זה. פגשתי שם אנשים זרים, שמעולם לא ראיתי וסביר להניח שגם לא אראה בעתיד אף פעם. הם הותירו בי רושם עמוק בשני אלמנטים, שלא יימחו מליבי אף פעם, שכן הם נחרטו שם באופן שלא יישכח:
1) "אנשי שלומנו": תחושת הסולידריות הפנימית המחנאית החזקה ביותר בינם לבין עצמם.
2) "האחרים": היכולת המופלאה שלהם ליצור סביבך אווירה, שתגרום לך לחוש שאתה לא שייך אליהם או שמקומך לא פה בלי להוציא אפילו מילה אחת מהפה (באמצעות מבטים תכופים ומציצנים-תסתכלו על החופה מה בדיוק אתם מסתכלים לעברי כל הזמן??? מה אני עד כדי כך בולט לשלילה, שאינכם יכולים להתאפק??? , צחוקים מלגלגים, התחמקות מכוונת מקשר עין ועוד). זה היה מרתק לעמוד כמשקיף מהצד המנטרל כל רגש אישי ולחזות בתופעה החברתית הקולקטיבית העוצמתית הזאת ישירות מול העיניים. צר לי מאוד שאני נאלץ לומר לכם את זה, אבל אין לי ממש ברירה: לא בדרך זו תבוא ישועתכם, שכן רק באמצעות קבלה והכלה של "אחרים" ניתן לבנות גשרים יציבים בחברה הישראלית ולהפוך אותה משבטים על גבי שבטים וממחנות על גבי מחנות מפולגים ומדירים לחברה מגובשת ומלוכדת. דוחה על הסף בשאט נפש את הגישה המחנאית הזאת שלכם. זה לא עולמי הפנימי, ולעולם לא יהיה!!!! גם כאשר דרככם היא צודקת ונכונה זה לא נותן לכם "פטור" מלהפגין חוסר דרך ארץ לאחרים. בדרך הדרתית זו לא תפחידו ולא תרתיעו אף אחד (כולל את עבדכם הנאמן), וכל מה שתצליחו לגרום לו זה רק להגבהת חומות של ניכור ואיבה ולהתרחקות של ציבורים רחבים בחברה הישראלית מהיסודות הרוחניים הנעלים, שקיימים בדת היהודית.
כמה פעמים במהלך חייכם יצא לכם לשמוע את ההמנון הלאומי "התקווה"? אני מניח שהמון פעמים!!! ההמנון הלאומי מושמע בטקסים בבתי הספר, בימי זיכרון, בימי שמחה וכן בארועים חגיגיים או בעלי חשיבות ומשמעות. ובכל זאת נשאלת השאלה המטרידה הבאה: כמה פעמים זכיתם להשתתף בדיון מעמיק על מילות השיר ועל המסר החשוב, שעובר לאורכו ולרוחבו כחוט השני??? אני מניח שכמעט אף פעם לא נערך דיון יסודי על כך!!! אז מה אתם אומרים?? לא הגיע הזמן???? לדעתי, שיר, שמגדיר את המהות הקיומית שלנו כאן ראוי להערכה ולהוקרה הרבה יותר גדולות מאשר רק לעמוד דום ולשיר אותו. אמחיש לכם את הדברים באמצעות מילות השיר:
1) "כל עוד בלבב פנימה": הכול מתחיל בכלל בגלל חלום פנימי, שנמצא בתוך ליבנו הפועם והסוער. אין מדובר כאן על אופנה חיצונית וחולפת שאנו מושפעים ממנה אלא על דבר מה שנולד, נוצר, התבשל ועוצב בתוכנו בשלב הראשון, ורק לאחר מכן הוא יצא החוצה לאויר העולם. זהו דבר חזק ועוצמתי ביותר, שמתקיים ביציבות לאורך כל הדורות ושמתגבר על כל המכשולים והקשיים, שמוערמים על דרכו. אין דבר יותר רוחני ונשגב ממה שנמצא בתוך הלבבות של האנשים פנימה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר על ליבו הפועם והחי של העם כולו.
2) "נפש יהודי הומייה": אז בשלב הראשון מתגבש בתוך הלב שלנו רעיון נשגב, ולאחר מכן הוא יוצא החוצה בעזרת נפשנו בדרך של המייה. לנפש שלנו אין פה שמייצג אותה, אז כיצד בכל זאת היא מצליחה להעביר את המסרים שלה בעוצמות אדירות הרבה יותר מכל מה שהפה מסוגל לעשות (ועוד בהמיה חרישית ולא בדיבור או בצעקות)???? בעזרת העיניים!!!!
3) "עין לציון צופיה": נפש ולב הם מושגים מופשטים ופנימיים, שמהווים חלק בלתי נפרד מהנשמה שלנו, ואילו העין היא האיבר הפיזי בגופנו, שמשמש גשר אליה. העיניים תפקידן לא רק לראות אלא גם לשקף כמראה את מה שמתחולל בתוך הנשמה שלנו לזירה החיצונית. באמצעות העיניים שלנו ההמייה שלנו יוצאת החוצה לאוויר העולם והופכת למוחשית ולמורגשת. אז אם תסתכלו על העיניים של העם היהודי, אז לבטח תבחינו שהוא מייחל לשוב לארץ אבותיו מתוך שאיפה להקים בה מדינה עצמאית, חופשית וריבונית, וזו הייתה תקוותו במשך 2000 שנות גולה ("התקווה להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים").
לסיכום: מילות המפתח בהמנון הלאומי הן: נפש, לב, עין, הומייה ותקווה, ואלה הן המילים שמעידות יותר מכול שהמנון זה שם דגש עוצמתנו הרוחנית והמוסרית, שכן בעיקר בזכותה החלום הציוני הפך למציאות. לעומת זאת עגל הזהב המודרני של חומרנות חמדנית ואגואיסטית עומד בניגוד משווע לרוחניות הצרופה הגלומה בהמנון הלאומי, ואם אנו לא רוצים שקרניו ינפצו את החזון הציוני עלינו לעמול ללא לאות על מנת לחזק ולטפח את המרכיבים הרוחניים של האומה שלנו. החזון הציוני שלא נשען על רגליים חזקות מעין אלה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, ואסור להפנות עורף ולזלזל במה שהביאנו עד הלום!!!!
נקודה נוספת: ההמנון נכתב מנקודת מבט של יהודי, שיושב בגולה ומקווה, מתפלל ומיייחל, שיגיע היום, שבו הוא יוכל לשוב לארץ אבותיו ולחדש ימיה כקדם. בדרך זו מבטא ההמנון הלאומי את ההצדקה המוסרית והערכית לקיומנו כאן כעם מול כל גלי השונאים והאנטשימיים מסביבנו, כלומר, היהודים מעולם לא ויתרו על ארץ אבותיהם, גם כאשר הם ישבו 2000 שנה בגלות, וכאשר נקרתה בפניהם הזדמנות היסטורית יוצאת דופן ובלתי חוזרת, אז הם הצליחו להפוך את החלום למציאות וכנגד כל הסיכויים וזאת בזכות האמונה הפנימית בנפשם וברוחם החזקה ובזכות העקשות וההתמדה. ובכל זאת תרשו לי לומר לכם, שמשהו חסר בהמנון הזה!!! למה הכוונה??? ההמנון מתייחס אך ורק לעבר, ואילו אני רוצה שהוא יתייחס גם להווה וגם לעתיד. בנוסף לכך ההמנון נכתב מנקודת מבט של יהודי היושב בגולה וחולם לבוא לארץ ישראל, ואילו אני רוצה שהוא ייכתב גם מנקודת מבט של יהודי/ ישראלי, שחי פה בהווה וישקף או יתאר את "הנס", שהושג פה מ-1948 ועד היום. ההמנון מדבר על התקופה של לפני הגשמת החלום, החלום הוגשם ב-1948, ועתה הוא צריך גם לבטא גם את מה שנוצר פה והתהווה פה במדינה. כמו כן אני רוצה שהמנון גם ידבר על תקווה לעתיד טוב יותר עבור עמנו ומדינתנו. אז מה צריך לעשות??? פשוט להוסיף עוד שני בתים: בית אחד שישקף את חיינו כאן כישראלים, ובית נוסף שישקף את חלומות העם לעתיד. למה הכוונה בעתיד?? העם היהודי נמצא לשמחתנו בתהליך אבולוציוני של התקדמות ושיפור. לפני שבעים שנה ויותר היינו בתחתיות השאול והגהינום, והנה כיום הגענו למדינה מפותחת, חזקה ומשגשת, שיודעת להגן על עצמה בכוחות עצמה כדי לוודא שלא נידרדר שוב לאותם תהומות. ברם מי שחושב שבזאת הסתיימה המלאכה, ואפשר לנוח על זרי הדפנה, אז הוא טועה ומטעה!!! כפי שהעם היהודי התפלל והשתוקק לחזור לארצו במשך 2000 שנה, כך הוא צריך להתפלל וליייחל היום שביום מן הימים נצליח להפוך את מדינתנו למרכז רוחני ערכי ומוסרי, כפי שרצה אחד העם, מרכז רוחני בראש וראשונה ליהודי העולם כולו ולאחר מכן לאור ומופת לגויים בכל העולם התרבותי והנאור. זה ייעודו של העם העתיק בעולם!!!! כרגע זה נראה אומנם כחלום בלתי מציאותי, אבל אתם צריכים לזכור, כי לפני שבעים שנה ויותר גם הציונות נחשבה לרעיון הזוי ומופרך. אסור להסתפק אך ורק במה שהושג עד כה ויש תמיד לשאוף ולקוות להתקדם הלאה. הכול אומנם מתחיל כרעיון בלב הפנימי, אבל בעזרת אמונה ונחישות, זה יכול גם להתממש, כפי שאמר הרצל: "אם תרצו אין זו אגדה" לאור זאת יש לדעתי לבטא במסגרת בית נוסף של ההמנון את התקוות של העם היהודי לעתיד, כלומר, הנחלת ערכים מוסריים וערכיים לעולם כולו, ואין להסתפק אך ורק בתקוות העבר, שכבר התממשו. לסיכום: ההמנון הלאומי חייב, לדעתי, להכיל בתוכו לא רק התייחסות לעבר אלא גם להווה וגם לעתיד שלנו כאן.
תאמינו לי, שאין לי שמץ של מושג ירוק על מה בדיוק מתנהל המאבק בנושא רשות השידור מול התאגיד הציבורי. הציבור, כמובן, נחשף לכל התפאורה החיצונית הפיקנטית והעסיסית בסוגיה, אבל את המהות הפנימית שום אדם ממוצע מהישוב בכלל לא מבין. מבחינת הציבור הרחב זה בכלל לא רלוונטי איזה גוף ציבורי יהיה פה או מה שהשם שייבחר לו: רשות השידור או התאגיד הציבורי (מבחינתי תקראו לו אפילו בשם "קוסקוס וחמין" או "מנגל על האש"). מה שחשוב מבחינת הציבור במדינת ישראל הוא שתהיה תקשורת פלורליסטית ומגוונת, שאיננה נוטה בצורה כה מובהקת לצד אחד של המפה הפוליטית. בשאר הדברים אפשר להסתדר, להגיע להסכמות ולהתפשר, אבל על המהות הזאת אסור לוותר בשום פנים ואופן!!!! כמו כן התקשורת חייבת להיות גם מקצועית, ולכן הרעיון של של הבאת עובדי קבלן במקום עובדי הרשות איננו במקומו ויש לדחות אותו על הסף. כנ"ל לגבי פיטורי עובדים המוניים: בכל הסדר עתידי, יהיה אשר יהיה, חייבים למצוא להם פתרון סביר ולא להפקיר אותם לגורלם. עם זאת חייבים לזכור ולהזכיר את המהות העקרונית, שעליה אין לוותר בשום תנאי: חובה לערוך רפורמה מקיפה בתקשורת הציבורית במדינת ישראל ולהפוך אותה ליותר מאוזנת ופלורליסטית מאשר היא כיום. רק תקשורת כזו יכולה לשמש ככלב שמירה אמיתי של הדמוקרטיה, שכן היא חושפת לציבור את כל התמונה ולא חצאי אמיתות. שיהיה לכם ברור: אני לא מציע אפילו לא לרגע להחליף את אליטת הפנקס האדום באליטת הפנקס הכחול, כפי שחלק מאנשי הימין מציעים- אסור שתהיה חיה חיה כזאת: "התקשורת היא שלנו" (שניהם הם דברים רעים, מעוותים וחולים מאוד מבחינתי) אלא לבנות גוף עצמאי, מקצועי, מגוון ופלורליסטי שפועל מתוך חשיבה רב מימדית מורכבת וללא כל שיקולים של משוא פנים והטיה פוליטית מובהקת. אני רוצה גוף שבודק וחוקר את כולם, ושאינו שומר ומרפד כאתרוג על מי שנוח לו, ואני רוצה גוף שמשתדל להביא את התמונה העובדתית המלאה לידיעת הציבור ולשיפוטו. רק בדרך זו יכולה התקשורת לחזור ולזכות באמון הציבור, שנפגע כה קשות עקב מה שקורה כאן בשנים האחרונות.
לפני הסיפור של הרשל'ה והאופניים החשמליים צץ לו עניין אישי ודחוף, שלא סובל דיחוי מבחינתי. אין לי שום אחריות באשר לשקרים, שמוציאים אנשים אחרים מהפה שלהם, אך יש לי בהחלט אחריות על שלושת הדברים הבאים:
1) האמת הפנימית, שיוצאת לי מהפה ונרשמת כאן.
2) התמודדות עם השקרים של הזולת כדי שדבריהם לא יישארו תלויים באוויר ללא מענה ראוי.
3) תיקון טעויות שלי במידה ויתברר ששגיתי (וזה בככל לא משנה, אם זו טעות ישירה שלי או טעות, שנגרמה ע"י אחרים).
לאחרונה התברר לי שטעיתי ושגיתי, ולכן כאחד שהאמת היא נר לרגליי, אני לא מהסס להוציא אותה כאן ועכשיו לאור ללא כל פקפוק והיסוס. בשורה התחתונה: התברר לי בוודאות שמנחם מנדל בייליס לא היה דודו של סבא של אמי,יעקב בייליס ז"ל, ויש גם סבירות גבוהה ביותר, שאין אפילו קשר משפחתי רחוק בין המשפחה שלי לבינו (אם כי זה עדיין לא הוכח סופית).
ראשיתו של הסיפור הזה בכך שהבן שלי עשה עבודת שורשים בבית הספר, ואז אמי ואבי הלא ביולוגי ציינו בפניי שיש למשפחה שלנו קשר למנחם מנדל בייליס המפורסם. איזה קשר בדיוק?? נאמר לי שמנחם מנדל בייליס היה דודו של סבא של אמי יעקב בייליס ז"ל. הנחתי שזו אמת, ולכן רציתי ללמוד על פרשת בייליס, וכן להעמיק ולחקור באשר לעץ המשפחה שלו. כך יצא שקראתי המון חומר עליו ועל הפרשה. כך גם נודע לי למשל שלמנחם מנדל בייליס היה אח יחיד בשם אהרון בייליס, ולאור זאת הסקתי שהוא היה האב הקדמון של הענף המשפחתי שלי. מכיוון שהיו חסרים לי עוד הרבה נתונים על העץ המשפחתי שלו, אז חיפשתי את קרובי המשפחה החיים שלו, ואז איתרתי את נכדו של מנחם מנדל בייליס, שקוראים לו ג'יי, ובעזרת הטויטר והמייל התחלתי להתכתב איתו, והוא הפנה אותי להילדה אידליס, שהיא הייתה נכדתו של אהרון בייליס וזאת על מנת שתברר את הנושא בעץ המשפחתי שלה. פקפוקים ראשונים החלו לצוץ לאחר שאיתרתי את קברו של יעקב בייליס ושינדל בייליס ז"ל (סבא וסבתא של אמא שלי). על הקבר של יעקב בייליס היה רשום ששמו של אביו של יעקב הוא בכלל דניאל ולא אהרון, שהמשפחה היא במקור מקישינב ולא מקייב (משם באה משפחתו של מנחם מנדל בייליס). כבר ממידע זה ניתן היה להסיק כמעט בוודאות, שמנחם מנדל בייליס ללא היה דודו של הסבא של אמא שלי, יעקב בייליס. העברתי את המידע הזה להילדה וביקשתי ממנה לברר בעץ המשפחה שלה, האם בכל זאת יש איזה שהוא קשר רחוק ביננו. תשובתה הגיעה אליי ב-29/3/17, ולפיה אין כל קשר משפחתי בינינו. לא העמקתי לחקור מעבר לכך, אך מספר תובנות משמעותיות עולות בהקשר לסיפור הזה:
1) מנחם מנדל בייליס לא היה בוודאות דודו של יעקב בייליס.
2) באשר לקשר משפחתי רחוק יותר: הכול תלוי ועומד על השאלה הבאה: עד כמה עץ המשפחה של הילדה אדליס העמיק לחקור בנבכי העבר??? במידה שכן: אז באופן וודאי אין גם קשר משפחתי רחוק ביננו, ובמידה שלא: אז אין לשלול זאת על הסף לחלוטין.
3) ובכל זאת נותר עניין לא פתור מבחינתי: אמי אמרה לי, שסבא שלה אמר, שיש קשר משפחתי כזה. אז אולי היא לא דייקה לגבי מהות הקשר ומידת קרבתו , אך הייתכן שיעקב בייליס בדה את כל הסיפור הזה מליבו והכול פשוט מופרך לחלוטין???
4) ולעניין החיובי שבדבר: לולא הייתי חוקר זאת לעומק, אז סביר להניח, שהייתי מאמין שזו אמת בעיניים עצומות, ואז הייתי מעביר זאת לדורות הבאים, והם היו מסתמכים על כך מבלי שיש להם בכלל יכולת לחקור ולבדוק זאת (כי כבר לא היה את מי לשאול!!!), ואז זה היה יוצר עיוות אחד גדול שממשיך לאורך כל הדורות. המסקנה: לעולם אל תסתמכו על מה שאומרים לכם, ותמיד תנסו לחקור ולוודא שזה באמת נכון, כי אם לא תעשו זאת כעת, אז בעתיד כבר לא יהיה אפשר להוכיח או להפריך זאת, וייתכן שזה יתקבע כאמת עובדתית שלא בצדק.
בקרב בני האדם ישנם שני טיפוסים מוקצנים במיוחד: הארצ'י באנקר (הקוטר הנצחי) וההרשל'ה (התמים והטוב לב). הטיפוס של ההארצ'י באנקר הוא הטיפוס שמהרגע שהוא קם בבוקר מהמיטה ועד הרגע שבו הוא הולך לישון בלילה הוא מחפש "בנרות" מה לא טוב ועל מה או על מי אפשר להתלונן ולקטר. המוטו שלו בחיים הוא "אכלו לי ושתו לי", "מגיע לי" מצד אחד ו"אני מושלם" מצד שני. ומה קורה ביום רע במיוחד, כאשר אותו אדם לא מוצא דבר מה להלין עליו??? אז הוא חופר למעמקי האדמה ומנסה לדלות משם משהו רע, שיאפשר לו להמשיך להוציא קיטור על כל העולם. ומה באשר אליו עצמו??? הוא תמיד צודק, תמיד מושלם, תמיד יודע הכל ומהכול וחף לחלוטין מכל שגיאה וטעות, וחסר למי שיעז לרמוז לו אחרת. טיפוסים כאלה יכולים לפרנס סדרה של תוכניות סאטירה מצחיקות, אבל בחיים האמיתיים הם פשוט בלתי נסבלים ע"י סביבתם, שכן מיהו המזוכיסט, שירצה לחסות בצלו ולהנות מאמרות השפר של מי שלא מפסיק לרגע לקטר עד שנדמה שזהו כול עולמו הפנימי, ושום דבר אחר בחיים לא מעניין אותו. אדם כזה ראוי להרבה חמלה ורחמים מצד אחד (הוא לא באמת אדם רע, אלא פשוט אדם שרע לו בפנים באופן תמידי), אך מצד שני יש להשתדל לא לשתף איתו פעולה באובססיית הקיטורים הבלתי נגמרת שלו, שכן זה רק יחריף את מצבו, ויהפוך אותו לעוד יותר בלתי נסבל. במקביל צריך להראות לאדם כזה ולחשוף בפניו גם את חצי הכוס המלאה, להוכיח לו שאפשר גם אחרת, ושהחיים נראים לגמרי שונה, אם רק מחליפים דיסקט במוח, ולא צובעים כל הזמן את הכול בשחור (הכול שחור חלק מהזמן?? מילא!!! חלק שחור כל הזמן??? נגיד!!! אבל הכול שחור כול הזמן!!!! לא מאמין לך!!!!). ומה בכל זאת הצד החיובי בקוטר הנצחי??? כאשר הדברים הם באמת לא בסדר ולא מתנהלים כמו שצריך, אז הוא הראשון שיבחין בכך ויתריע על כך בקול רם (אם הוא בוחר לקטר על המון דברים שוליים וטפלים, שאדם סביר מהיישוב היה בוחר להתעלם, אז על אחת כמה וכמה שהוא יקטר (ועוד איך!!!!) בעוצמות אדירות, באינטנסיביות ובאובססיסביות על דברים שהם משמעותיים, נכונים ומוצדקים!!!).
ומה באשר לקצה השני?? שם עומד לו הרשל'ה, בסך הכול בחור נחמד, תמים וחביב על הבריות, שמבחינתו הכול בסדר כול הזמן, החיים הם דבש או תותים, ואין אף פעם שום בעיה בעולם שכולו טוב. הרשל'ה זורם עם החיים, ואין לו ביקורת או תלונה על אף אחד (הכול הולך). אתה רוצה לעשות דבר מה???? לך על זה!!! אתה רוצה לעשות בדיוק ההיפך???? אין שום בעיה!!! הרשל'ה מסתדר עם כולם, כי אין לו אף מילה רעה אחת להגיד על אף אחד. הרשל'ה הוא טיפוס שמאפשר לכולם לעשות את כול מה שהם רוצים בלי גבולות ובפתיחות מירבית. ובכל זאת מה הבעיה כאן??? אם מאפשרים לכול אחד לעשות מה שבא בלי חשבון, אז מקבלים מציאות של אנרכיה, שבה אין דין ואין דיין. ומי הכי נהנה ממציאות כזאת של ג'ונגל שנוצרת באדיבותם הרבה של ההרשל'אים למיניהם??? החזקים מבחינה פיזית, בעלי ההון הדורסניים, אנשי העולם התחתון, ואנשים המחוברים לזרועות השלטון. אז הרשל'ה הוא בסך הכול בן אדם טוב לב, אבל אם חס וחלילה אדם כזה יהפוך למודל לחיקוי, אז זה עלול לגרום לעוולות איומות ונוראיות, להכשיר את השרצים הגרועים ביותר מבחינה מוסרית, וליצור מציאות של גן עדן רק לחזקים ולרעים שבחברה האנושית תוך הפקרתם של השאר. ומה קורה כאשר מדינה שלמה מתנהגת כמו הרשל'ה?? בואו נביא כדוגמא אחת מייצגת את סוגיית האופניים החשמליים כדי להוכיח לכם עד כמה אנחנו הרשל'ה באופן התנהלותנו. המדיניות ההרשל'אית של ההנהגה הישראלית היא "לזרום" "להיות ספונטיני" וחלילה לא להרגיז יתר על המידה אף אחד. ברם מדיניות גורמת על הדרך לסכנת נפשות איומה ונוראית. מה התפיסה ההרשל'אית של ההנהגה בישראל??? נזרום, נהיה ספונטנייים, ואם יצוצו בעיות על הדרך, אז נטפל בהן תוך כדי תנועה. ומהי הגישה ההפוכה להרשל'ה??? חשיבה לפני מעשה ומניעת תרופה למכה!!! מה היינו מצפים ממדינה מתוקנת לעשות בדרך טיפולה בסוגיית האופניים החשמליים??? הייתי מצפה שהיא תאסור בחוק את מכירתם עד שהעניין יוסדר בחוק ובתקנות ולאחר שהתקיימה בנושא חשיבה מעמיקה על ההשלכות הצפויות של הסוגיה. ומה עושה המדינה ההרשל'אית בפועל??? נותנת לתופעה הזאת להתפשט ולהגיע למימדים של מגיפה, ורק לאחר שנהרגים אנשים בגלל המחדל המחפיר הזה, היא מתחילה בכלל לחשוב מה צריך לעשות. "מה אתה רוצה מחיי?" שואל אותי הרשל'ה. מה הבעיה???? אתה לא יודע לזרום עם הח'ברה??? זה בסך הכול אופניים+, אז מה הבעיה בכלל לתת להן לנסוע בחופשיות ובלי שום מגבלות???? מכיוון שזו הייתה החשיבה של המדינה ההרשל'אית, אז כך היא גם נהגה בשטח, ובשל כך תופעה זו צמחה מול עינינו בלי שום הסדרה וקביעת גבולות. ברם מה לעשות שעל המציאות בשטח אי אפשר לרמות "ולעבוד בעיניים", והיא הוכיחה בצורה חד משמעית שלא מדובר כאן על אופניים+ אלא על אופנוע-. אם המדינה הייתה מתייחסת לאופניים החשמליים כאל אופנוע לכל דבר ועניין ונוקטת בגישה המחמירה הזאת, אז הדברים היו נראים אחרת, כך שרק מי שיש לו רישיון לנהוג באופנוע יהיה רשאי לעלות על הכלי הזה. אבל מה לעשות שהאינטרסים הכלכליים גברו על טובת הציבור ובטחונו???? כך נוצר המצב, שכאשר האופניים החשמליים נכנסו לזירה לא הייתה שום מגבלה לרכוב עליהם, וכך נוצר מצב, שבו כולם רכבו עליהם על הכביש או על המדרכות וללא כל מגבלה של גיל. ומה קרה??? כמו שקורה בג'ונגל!!!! החלו להיפגע הולכי רגל במדרכות מאופניים חשמליים!!! ומה עשתה המדינה ההרשל'אית בתגובה??? קבעה שאסור להם לנסוע על המדרכה. ומה קיבלנו??? הרשל'ה בריבוע- הבוע!!! ילדים ובני נוער שלא מכירים את חוקי התנועה נוסעים בכביש תוך סיכון ממשי של חייהם (רק אתמול נהרג ילד בן 15 שרכב על אופניים חשמליים מפגיעת רכב). כיצד אתם בדיוק מצפים שילדים או נערים, שלא מכירים את חוקי התנועה ואין להם שום שיקול דעת יסעו על הכביש??? כיצד העזתם לאפשר את הדבר הזה??? במקום שהם יהרגו ויפצעו הולכי רגל במדרכות, אז אתם מורים להוריד אותם לכביש, כדי ששם הם יהיו חשופים לאותה סכנה בדיוק??? במקום לחזור בכם ולהתחיל להתייחס לאופניים החשמליים כאופנוע לכל דבר בחרתם בדרך עקלקלה, שמנסה לתקן עוול אחד וליצור בדרך עוול עוד יותר גרוע!!! טוב..... אז גילינו שאנחנו הרשל'ה, אבל גם הרשל'ה יכול, אם הוא רוצה לתקן את הקטסטרופה שהוא יצר כאן (מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא!!!). אז מה אפשר לעשות???
1) להוריד מעתה ועד הודעה חדשה את כל האופניים החשמליים מהמרחב הציבורי (כלי שייתפס יוחרם ויושמד).
2) להסדיר בחקיקה ובתקנות התעבורה את מעמדם תוך התייחסות אליהם כאל אופנוע לכל דבר ועניין (הן מבחינת הצורך ברישיון והן מבחינת הגיל).
3) לתת להם לחזור אל המרחב הציבורי רק לאחר בניית מנגנוני פיקוח, אכיפה וענישה יעילים וקפדניים ביותר, כדי שהג'ונגל הזה ייפסק.
צריך לעצור את התופעה החלמאית והמופקרת הזאת באופן דראסטי כאן ועכשיו, שכן המציאות הנוכחית היא בלתי סבירה בעליל!!! לא מספיק שיש לנו תאונות דרכים רבות כ"כ עקב תרבות נהיגה קלוקלת או עבריינית, שאנו צריכים להוסיף עוד שמן למדורה באמצעות מדיניות הרשל'אית כזאת?? (במדינה מתוקנת האחראים על המחדל הזה היו כבר יושבים בבית סוהר!!!). ודבר אחרון: טיפול בבעייה רק לאחר שהיא מתפוצצת לנו בפרצוף, זה לא רק עניין של אופניים חשמליים. זוהי מנטליות כללית איומה ונוראית, שמקיפה מימין ומשמאל, מאחורה ומקדימה את כל חיינו כאן, ובאה לידי ביטוי גם בארועים כגון: נפילת המנופים, אסון ורסאי, אסון גשר המכבייה, נפילת עמוד תאורה על חיילת, נפילת עמוד כדור סל על תלמיד, הטיפול בטרור רק לאחר שהצד השני מתחיל להגזים ועוד...... חייבים לשנות פה מנטליות: ממנטליות זורמת, ספונטנית וחברהמנית ופופוליסטית של "יהיה בסדר" למנטליות מקצועית ועניינית, המשלבת חשיבה מעמיקה ומניעת תרופה למכה.
שתי תובנות עיקריות באשר לזוועה הנוראית, שמתחוללת כיום בסוריה:
1) הזירה הבינ"ל היא מקום, שמתנהל על בסיס אינטרסים קרים, מחושבים וענייניים של כל המדינות, והשיקולים המוסריים נדחקים בד"כ לקרן זווית. בזירה הזו אומנם מדברים על ערכי מוסר (כולל שליטים עריצים ומשטרים חשוכים), אך הכול הוא בגדר צביעות אחת גדולה ותחפושת על מנת למצוא חן, ושום דבר מוחשי בד"כ לא עומד מאחורי זה. במילים אחרות, ברגע האמת אף אחד לא יקום ויעזור לך, אם אין לו אינטרס ממשי לעשות זאת, ועל אחת כמה וכמה הוא יהסס לעשות זאת, כאשר הוא יידרש לשלם על כך מחיר כבד. מדינות לא נוטות להתערב בריבונות של מדינות אחרות אפילו אם נעשים בקרבן מעשי זוועה, וזאת כאשר אין להן אינטרס ישיר בכך. לרוסיה ולאיראן וגרורתיה יש אינטרס, ולכן הן מעורבות בסוריה, ואילו לארה"ב ולמערב אין אינטרס, ולכן הם לא יעשו דבר וחצי דבר כדי למנוע את הזוועה הזאת. לארה"ב הייתה הזדמנות בתקופת אובאמה להתערב ולשנות את המציאות (ולהוכיח שכל מה שכתבתי הוא זה לא נכון), אך ברגע שהיא בחרה שלא להיכנס לואקום הזה, אז רוסיה ואיראן עשו זאת, ועתה זה כבר מאוחר מידי, ולכן לא סביר להניח שדווקא כיום היא תעז להסתכן בעימות עם רוסיה ואיראן על רקע הזוועה בסוריה. בשורה התחתונה: מדינה תוכל לזכות לעזרה רק במצבים שבהם יש אנטרס ממשי למדינות אחרות לעזור לה (וגם אז זה לא בטוח, כי זה גם תלוי במחיר שנדרש לשלמו לצורך מתן העזרה), ולכן מדינה שלא מפתחת בתוכה את היכולת לעצב את גורלה במו ידיה ללא תלות באחרים, לוקחת על עצמה בזאת סיכון גדול להיות תלוייה באחרים ובחסדיהם.
2) מספיק עם הזיות השלום!!! תפנימו טוב טוב, שאנו גרים פה בג'ונגל פראי ואכזרי במיוחד ולא בעולם ערכי, מוסרי ומתורבת. תפסיקו לדמיין ולחשוב שהאויבים שלנו מסתכלים על העולם בדיוק כמו שאנו מסתכלים עליו. זה פשוט לא נכון ומעוות לחלוטין!!!! אם ערבים מרשים לעצמם לעולל לבני עמם את הדברים הנוראיים הללו, אז אתם בכלל יכולים להעלות על דעתכם, איזו שואה זוועתית הם היו מסדרים לנו, אם רק הם היו יכולים??? בשביל להבין את זה מספיק רק לשמוע את מה ששאמר ג'בריל רג'וב "מהזרם המתון" אצל הפלסטינים (ואני מאמין לו): "אם הייתה ברשותנו פצצת אטום, לא היינו מהססים להשתמש בה". תצרפו לכך את מה שאמר ערפאת בדבר מיליון שהידים, שצועדים לירושלים, ובדרך הורגים ורוצחים את כל מה שעומד בדרכם, ואז אולי יפול לכם האסימון, שאנו יושבים על חבית חומר נפץ, כאשר הכול בוער מסביבנו, והשקט היחסי בחממה המוגנית אצלנו הוא רק בגלל שאנו מרתיעים קשות את כל שוחרי רעתנו ולא בשל ההזייה שישועתנו טמונה ביכולת שלנו להגיע איתם כיום לשלום אמת. נהפוך הוא: כל הדיבורים הריקים מתוכן על שלום, רק מגדילים את הסיכון ומקרבים את היום, שבו חבית הנפץ הזו תתפוצץ גם אצלנו. ואתם יודעים למה??? כי על שלום לא מדברים בועידות בינ"ל או שרים בטקסים מרשימים. שלום עושים בשטח וברחוב תוך דרישה תקיפה מהצד השני להשתנות מהקצה לקצה באופן החשיבה שלו עלינו. שינוי זה חייב להיות בגדר של מהפיכה תרבותית וחברתית של ממש בקרב האוכלוסיה של הצד השני, שלוקח דורות לבצע אותו. הצד השני חייב לטפח בקרבו תרבות של שלום וסובלנות ולא של עימות, הרס, מלחמה, מוות, ושהידים ולהכיר בזכותנו כאן להתקיים כמדינה יהודית. כאשר האוכלוסיה של הצד השני תבצע שינוי כזה, אז ההנהגה שלהם תיאלץ להתיישר בהתאם, אבל הסיכוי שזה יקרה במהירה בימינו הוא שולי ואפסי, ולכן כל הדיבורים ההזויים כיום על שלום הם מקוממים ביותר, שכן הם רק יוצרים ציפיות מוגזמות ואכזבות קשות, ובכך מגבירים את הסכנה לעימות ולמלחמה. לסיכום: חייבים להכיר בשני הדברים הבאים: אחת: "אם אין אני לי מי לי" שתיים: "זו לא שכונת פאר וזו לא שכונה של עוני, זו פשוט שכונה ברברית" או כמו שמרגול שרה: "פה זה לא אירופה, יה חביבי, פה זה המזה"ת". לפני מספר ימים פורסם בערוצי התקשורת הרשמיים המידע, שלפיו הרשות הפלסטינית מעבירה סכומי עתק למחבלים שרצחו אותנו (7% מהתקציב הכולל של הרשות). האמת היא שנחשפתי לידיעה כזאת לפני מספר חודשים בתקשורת החברתית, ורק עתה היא הגיעה בזחילה של צב גם לתקשורת הרשמית. וממתי נוהגת כך הרשות הפלסטינית?? משנת 2003!!! האם היא נהגה כך בהסתר ובהיחבא??? לא ולא!!! בשנת 2003 נחקק חוק רשמי ברשות הפלסטינית, שמסדיר זאת. ומדוע אנו נחשפים לכך רק כעבור 14 שנה??? מדוע התקשורת לא נתנה לכך פומבי באופן מיידי בשנת 2003??? האם אין לציבור זכות לדעת זאת בזמן אמת??? האם תקשורת כזאת נראית לכם הוגנת ואובייקטיבית??? ומדוע נהגה כך התקשורת??? האם היא נהגה כך משום שהיא לא רצתה שמידע כזה יעכיר את האווירה ויפריע לסיכויי השלום???? נו....... אז היא הסתירה את המידע, וזה עזר להביא את השלום המיוחל??? מסתבר שהתפיסה שאומרת, שאם נסתיר את האמת או נתעלם ממנה , אז בסופו של דבר העניינים יסתדרו והכול יבוא על מקומו בשלום, לא עובדת!!!! ההיפך הוא הנכון: אם תסתיר את האמת, אז בסופו של דבר יבוא היום שבו היא תתפוצץ לך בפרצוף יותר מאוחר, וזה רק עניין של זמן!!! ומה נאמר ומה נגיד על הרשות הפלסטינית, שביד אחת אוחזת ביונת שלום וביד אחרת מחלקת בנדיבות כספים לאלה שרוצחים בנו ללא רחם???? ומה נאמר ומה נגיד על התקשורת הישראלית שבמשך שנים כה רבות הציגה בלהט רק את יונת השלום הפלסטינית והתעלמה כמעט לחלוטין מחרב המלחמה שלה???
כדי להבין את מה שקרה לנו בתקופת אוסלו ואת קו המחשבה של הנהגת המדינה באותה תקופה צריך רק להסתכל על מילות השיר : "הילדים של חורף 73" ברמה האישית זהו שיר נהדר שמבטא את הרצון הכנה של כולנו בשלום אמת לדורי דורות. ברם ברצוני להציג לשיפוטכם את השיר גם מנקודת מבט ביקורתית. "הבטחתם יונה, עלה של זית...... הבטחתם לעשות הכול כדי להפוך אויב לאוהב". וזה בדיוק מה שעשו רבין ז"ל ופרס ז"ל: ניסו להפוך אויב לאוהב. במילים אחרות, גם רבין ז"ל וגם פרס ז"ל קרוב לוודאי ידעו, כאשר הם חתמו על ההסכם הזה בשנת 1993, שהם מכניסים לנו לתוך הבית אויב מסוכן מאוד ולא יונת שלום צחורה, אבל הם חשבו שבמשך הזמן ניתן יהיה להפוך אותו מאויב לאוהב. כמה זמן זה יקח עד שהאויב הזה ישתכנע ויהפוך לאוהב??? ככל הנראה הם לא ידעו. כמה זמן הם מוכנים לחכות עד שזה יקרה??? רבין ז"ל הספקן ככל הנראה פחות זמן ושמעון פרס ז"ל האופטימי יותר זמן (או אפילו ככל שזה יידרש). ומה באשר לכל אלה שימותו על הדרך בגלל שהכנסנו לבית אויב רק כדי לחכות שהוא ישנה את עורו??? אלה הם לשיטתם קורבנות שהועלו על מזבח השלום. צר לי מאוד אבל אני לא מקבל את הגישה הזאת, כי בראש וראשונה אני בכלל לא מאמין, שבמקרה ספציפי זה ניתן בכלל להפוך את האויב לאוהב, אבל אם בכל זאת אתם רוצים לערוך את הניסוי המדעי הזה, אז תעשו אותו כשהוא נמצא כמה שיותר הרגליים, ויגרום לנו בינתיים לנזקים איומים ונוראיים (אל תנסו זאת בבית), וחוץ מזה אני משוכנע, שרוב העם רוצה בשלום אמת, אך לא מוכן לשלם את המחיר הכבד הזה בדם של יקיריו על הדרך. רוב העם רוצה שלום אמת ולא "שלום בספק גדול", מתי הוא בכלל יגיע, אם הוא בכלל יגיע, כאשר בדרך אנו עוד צריכים לשלם עליו מחיר קשה מנשוא.
טוב..... אז הבטחתם להפוך אויב לאוהב, והבטחות כידוע צריך לקיים, וילדים קטנים אף פעם לא שוכחים את מה שהמבוגרים הבטיחו להם בזמנו, אבל עם כל הכבוד לכם, זו גישה יהירה שחצנית, ילדותית, ואינפנטילית, שאומרת, שרק אם נחליט ככה, אז השלום יופע מייד!!!! ברם במציאות זה לא עובד ככה, כי במציאות יש גם צד שני, וכאשר הוא לא רוצה בכנות בשלום אמת ומדבר על שלום רק משיקולים טקטיים (כדי למצוא חן בעיני העולם ולהונות את דעת הקהל בישראל), אז בשטח עצמו לא יהיה שלום, גם אם ההורים שלכם יבטיחו לכם את זה עוד מיליון פעמים, וגם אם תפמפמו לנו את זה בתקשורת ללא הפסקה מבוקר עד ערב, ואפילו ואפילו אם תשירו על כך בכל מיני טקסים מרגשים ומצמררים עד דמעות. יש מי שמדבר/ שר, ויש מי שעושה. שלום צריך לעשות בשטח ולא באמצעות דיבורים ריקים מתוכן של תחרות מלכות יופי.
ועתה נעבור ברשותכם לספרו המרתק ("כל הדרך") של יצחק נבון ז"ל, נשיאה החמישי של מדינת ישראל, שליווה במשך שנים רבות מאוד את פעילותו הציבורית של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. יצחק נבון ז"ל הוא דמות, שליוותה את כל כל ההתרחשויות לפני הקמת המדינה ואחריה, ומכיוון שהוא נחשב בעיני רבים בציבור מכל המחנות הפוליטיים לאדם ישר דרך, צנוע, אמיץ ושקוף, שפיו וליבו שווים, ומכיוון שבספרו (כשמו כן הוא) יש התייחסות לכל התקופה עד שנת 2013, הרי שאין ספק שניתן ללמוד ממנו רבות הן על הלכי הרוח בקרב האליטה השלטונית המפא"ניקית באותה תקופה ועל כל מה שהתרחש בתוככי תוכה, ולעיתים הוסתר מעיני הציבור הרחב וכן על כל מה שקרה איתה לאחר המהפך של שנת 1977, כאשר מנחם בגין ז"ל עלה לשלטון. בתום קריאת הספר הגעתי למסקנה חד משמעית וחותכת שעם כל הויכוח הנוקב בין ימין לשמאל בארץ רב מאוד המשותף על המפריד ביננו. ומדוע??? כי הרבה מאוד מהדברים, שנכתבים בספרו ומייצגים את דעותיו או את דעותיו של בן גוריון מקובלים עליי, ואף תואמים הפלא ופלא בהרבה מקרים גם את תורת ז'בוטינסקי עצמה (עד שנדמה שהם רחמנא ליצלן לקוחים משם). הדבר הכמעט יחיד שבו אני חולק עליו הוא באשר לסיכוי להגיע לשלום אמת עם הפלסטינים בדור הנוכחי וזאת בשל הפקפוק והספק הגדול בכנות רצונם להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית במרחב הזה. נתחיל ברשותכם במספר ציטוטים מובחרים מהספר ולאחר מכן נדון בתובנות הנגזרות מכך.
1) מאורעות תרפ"ט (עמוד 23): "ובכן יום אחד בא אל אבי אחד מידידו הערבים, והזהירו: "דע לך, כי מחר, ביום שישי, לאחר התפילה במסגדים, יעלו הערבים על השכונות היהודיות ויטבחו ביהודים ככל יכולתם. כדאי שתמצאו מקום מבטחים". היה זה ערב פרוץ מאורעות תרפ"ט".
2) יחסו של בן גוריון לאנשי הרוח (עמודים 101-102): "בפתח המפגש אמר בן גוריון לנוכחים, כי לאור העליה הגדולה- מאות אלפים העולים מארצות שונות, פליטי שואה ונרדפים מארצות אחרות- מתעוררת השאלה: כיצד נוכל לגבש אותם לעם אחד? כיצד נעניק להם תרבות יהודית ואנושית כללית? מה אתם אנשי הרוח, שאל בן גוריון יכולים לתרום בתחום זה? הוא השווה בצניעות אנשים כמוהו לבורסקאים, למעבדי עורות, העסוקים בשיכון ובבעיות אחרות, אבל, הוסיף העם צריך גם בשמים, שיעניקו את הנופך הנוסף, את הנשמה היתירה"......"מלחמת העצמאות הסתיימה זה עתה, המדינה הצעירה איבדה 6000 איש, עשרות ומאות אלפי עולים מעמידים בפני פרנסיה אתגר שאין כדוגמתו בתולדות המדינות המודרניוןת, וראש הממשלה נושא את מבטו למרחקים ומוצא את הפנאי להיפגש עם אנשי תרבות ורוח. הוא מבקשד לטכס עימם עצה, כיצד להעניק לאזרחים מימד של עומק קוחני בחייהם ולאפשר ביטוי של התרבויות השונות ביחד עם גיבושה של תרבות ישראלית משותפת".
3) דברי בן גוריון בנוגע למיסטיקה ונבואה: (עמודים 100-101): "האדם עשוי בשר ודם, איברים איברים, שרירים, עצמות, גידים, תאים.... אך אין זה כל האדם. אין אדם בלי אלה, אבל יש עוד משהו בלתי נראה, בלתי נתפס, והוא הוא מותר האדם. והמשהו המופלא הזה אין לו מידה ומשקל ומימד, אך הוא מצוי בלא רואים, פועל ומפעיל ובאמצעותו אדם מבין, תופס, הוגה, וראה עתידות ומתקשר עם דורות עברו ועם ימים יבואו, וחודר לערפילי מרחקים ולסודות הטבע. ולמשהו בלתי נתפס ובלתי נראה זה קוראים רוח" ....... "עם חתימת התנ"ך נפסקה הנבואה, אבל לא נסתלקה השכינה. העם ניתק מעל אדמתו והלך בגולה, וקול אלוהים הוסיף לצלצל באוזניו. וקול אלוהי זה מדבר לאדם בימינו כאשר דיבר לפני 3000 שנה. יש סבורים כי הקול בא מהשמיים, ויש אומרים שהוא בא מן הלב. חשוב הקול ולא הויכוח על מקום בואו. כל אדם מסוגל לשמוע קול זה, לעיתים תכופות או רחוקות, בצלילים בהירים או מעומעמים, אם אוזנו נטוייה לדבר האמת".
4) התנאים לשלום ע"פ בן גוריון (עמוד 108): "בשתי מלחמות הנהיג דוד בן גוריון את מדינת ישראל נגד אויביה. בעומק ליבו האמין, כי בסופו של דבר ייכון שלום בינינו לבינם, אך חייבים להתמלא שני תנאים כדי להביא למצב של שלום או אי לוחמה: קודם כל חייבות שכינותינו ובראשן מצרים להיות חדורות הכרה, כי אין בידן האפשרות הפיסית להשמדתה של ישראל. כדי לחזק הכרה זו, אסור לישראל להיות מבודדת בזירה הבינ"ל מבחינה פוליטית וצבאית. התנאי השני הוא שיחול שינוי רדיקלי באופי המשטרים של שכנותינו, או שיקום מנהיג ערבי בנוסח אתאטורק, אביה של תורכיה המודרנית, אשר הדאגה לצורכי עמו האמיתיים קודמת אצלו לכל מעשה ראווה צבאי, ויכונן שלום עם ישראל"
5) המפגש של בן גוריון עם החזון אי"ש מהפלג החרדי (עמודים 115-116): "בן גוריון פתח ואמר: באתי לדבר איתך על נושא אחד; איך יהודים דתיים ולא דתיים יחיו בארץ הזאת בלי שנתפוצץ מבפנים? יהודים באים הנה מהרבה ארצות למאות ולאלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית, הערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין חלקי העם, ויש בעיה יסודית אלה יהודים ואלה יהודים, ואיך יחיו יחד?" החזון אי"ש השיב לו במשל מהתלמוד: "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול צר אחד טעון משא, והשני אינו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים משולים לגמל הטעון משא. יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". ענה לו בן גוריון: " ועל הגמל הזה (והוא תופף על כתפו שלו) אין עול של מצוות?! ומצוות ישוב הארץ איננה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים איננה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, היושבים בגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?" השיב החזון א"יש: "בזכות זה שאנו לומדים תורה, הם מתקיימים". אמר בן גוריון: "אבל אם הבחורים האלה לא היו מגינים עליכם, היו האויבים שוחטים אתכם". ענה החזון אי"ש: "להיפך. בזכות זה שאנו לומדים תורה, הם יכולים לחיות ולעבוד ולשמור". "אינני מזלזל בתורה", אמר בן גוריון, "אבל אם לא יהיו בני אדם חיים, מי ילמד תורה?" השיב בן גוריון: גם ההגנה על הנפש היא מצווה, כי 'לא המתים יהללו יה'. ובכל זאת אני שואל, איך נחיה יחד? ....... בדרכנו חזרה אמר לי בן גוריון: "זה יהודי, יפה, חכם, יש לו עיניים יפות וחכמות. צנוע. מעניין מנין כוחו והשפעתו. אבל איך נחיה יחד בארץ? זו שאלה חשובה ביותר. זו סכנה חמורה יותר מאויב חיצוני"
6) מתוך המפגש בין בן גוריון למנחם פורוש מאגודת ישראל: "אולי אין הרבה יותר מאמינים ממני בעתיד העם. אבל המדינה בסכנה. צריך מקסימום כוחות שידאגו לגורל העם. זה אהבת ישראל. מה אתם מתבדלים? אתם אופוזיצייה? צריך שתשאו בעול! צריך לשקול מה יותר, ואין דבר יותר גדול מקיום העם. 'לא המתים יהללו יה', זה הדבר הגדול והקדוש ביותר וזה תלוי בקיום מדינת ישראל".
7) דעתו של יצחק נבון באשר למה שאומרים מנהיגים ערביים (עמוד 171): "על פי תפיסתי, אם רוצה אתה לדעת מה באמת חושב מנהיג מסוים, שומה עליך להקשיב לדברים, שאותם הוא חוזר ואומר לעמו בלשונו. לא כן הדברים שאתם אומר המנהיג לצורכי תעמולה לתקשורת הזרה"
8) מחדל היהירות והשחצנות של ההנהגה הישראלית במלחמת יום כיפור (עמוד 172): ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר ששילמנו את מחיר היוהרה הנורא במלחמת יום הכיפורים, פגש בי יצחק רפאל מראשי המפד"ל, וסיכם את לקח המלחמה בעצב: "אילו ורהפטיג (זרח שר הדתות) הגלותי, החששן, היה שר הביטחון, לא היה מתרחש מחדל יום הכיפורים. אם הוא היה מקבל התרעה על גיוס יחידות של הצבא המצרי, לא היה אומר שזה תרגיל, אלא מיד היה צועק בבהלה "גוועלד, מהר לגייס את צה"ל!"
9) המחלוקת של נבון עם בן גוריון ביחס ליהודי אמריקה- טען שמי שגר בחוץ לארץ כאילו אין לו אלוה (עמוד 188): "לעומת יהודי סתם, הרי הציוני הוא האיש שלך בהגיעך. הוא מושך בעול, הוא מארגן האסיפה. הוא קורא הידיעות על הארץ, חרד לגורלה, משתדל לתת חינוך עברי ויהודי לבניו ומעודד עליית צעירים לישראל. המון ציונים במקומות שונים באו אליי בשאלות לברר דברי בן גוריון עליהם. לו ראית עוגמת נפשם ומצוקתם!! אחדים, מן הפעילים שבהם הסיקו מסקנותיהם ופרשו מכל עבודה ציונית, ואין להגיע אליהם יותר. נשים "מהדסה" דיברו בהתמרמרות כזו, שלא העליתי על לבי. הכרזות בן גוריון בענייני הציונות לא העלו ארצה, נדמה לי, אף ציוני או יהודי אחד, ולעומת זאת הרחיקו הרבה יהודים טובים.......... יעלה או לא יעלה, הציוני הוא בן הברית הנאמן לישראל. לו הוזרם לתוך הציונים דם צעיר וחדש, לו ניתנה להם הכרה ומעמד יותר נכבדים- הייתה גם העלייה גוברת"
10) או"ם שמום ע"פ בן גוריון (עמודים 220-221): "המרשילד הסמיק במבוכה. בן גוריון אמר לו שאינו תוקף אותו אישית, אבל הזכיר לו את מדיניותו הצבועה של האו"ם שעמד מנגד בלי להגיב כשמדינות ערב תקפו את מדינת ישראל, שהוקמה על פי החלטת אותו או"ם עצמו. "איש מכם לא נקף אצבע כדי לבוא לעזרתנו, כדי להגן על החלטה שלכם. לא צדק מנחה אתכם אלא שיקולים אחרים"....... כשאני מעלה בזיכרוני את הדברים כעבור יותר מ-50 שנה, נדמה לי, כאילו דבר לא השתנה. האם האו"ם פועל אחרת בימינו אל מול עוולות המתרחשות לנגד עינינו?"
11) עמדת נבון בעד מדינה פלשתינאית לאחר מלחמת ששת הימים (עמודים 277-278): "הזמן אינו פועל לטובתנו אלא לרעתנו.... הגדה קשורה עם מאות אלפים, יש להחליט על מדיניות מבוססת, על תיאום עם פלשתינאיים ולא עם חוסין. צריך להגיע איתם להסדר, פירושו הקמת מדינה עצמאית. כלומר חלק מהגדה, וזה צה"ל יגיד..... אם לא נעמוד פנים אל פנים עם פלשתינאיים, לא פתרנו דבר, ולא נוכל להחזיק מעמד כשולטים על מיליון ורבע ערבים..... זה עם אחר שאתה לא תוכל להסביר לו למה אנו יושבים שם" (עמדתי החולקת על דבריו אלה של נבון תובא בחלק של התובנות).
12) הפכפכותו של אריאל שרון ז"ל (עמוד 313): "כאן התערב אורי דן: "אתה לא יודע מה השקפותיו של אריק? הוא מוכן להחזיר את כל השטחים תמורת שלום!!" לרגע חשבתי שדן מתבדח: " אריק זה ככה?" "כן" "אז למה אתה לא מפרסם את זה?" "אם אני אפרסם את זה, אני אאבד את כל התומכים שלי" "אולי אתה תאבד את התומכים שלך, אבל תרכוש תומכים אחרים, אני לא מבין, אתה הרי מופיע כמי שדוגל ב'אף שעל' ".............. "במשך השנים שיבואו יהפוך אריק שרון לאחד המייצגים של ארץ ישראל השלמה, לאבי ההתנחלויות בשטחים, לסמל של 'אף שעל'. אינני יודע, כיצד להבין את הפרדוקס הכרוך בכך. כיצד פעל כל אותן שנים בניגוד לעמדותיו המוצהרות, כפי שהוצגו בפניי באותו יום על ידיו? שנים מאוחר יותר בראשית שנות ה-2000, כשכיהן כראש ממשלה, יזם שרון את תהליך ההתנתקות מעזה בעוצמה ללא תקדים. רבים התקשו להבין את המהפך בעמדותיו, אולם ייתכן שזה לא היה בגדר שינוי אלא חשיפה פומבית, לראשונה, של עמדותיו האמיתיות. לדעתי, התנתקות חד צדדית היא מעשה שגוי במנטליות של המזרח התיכון, וטוב היה שלא תיעשה כלל, משתיעשה ללא הסכמה"
13) ערביי ישראל או פלסטינאיי ישראל?? (עמוד 333): "בתקופת נשיאותי הקדשתי תשומת לב רבה לערביי ישראל. בזכרוני חרותה אמירה, שהשמיע באוזני חבר הכנסת הערבי המוסלמי ממפ"ם, עבוד עזיז זועבי: "אני ערבי ישראלי. העם שלי זה העם הערבי, והמדינה שלי היא מדינת ישראל. יש מלחמה בין העם שלי והמדינה שלי- ואני ביניהם".
14) מדברי הרמב"ם (עמוד 347): "..... ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם. לא! אלא האמת נוצצת לנו לפעמים בבהירות כאור יום, ומתכסה מייד על ידי החומרים וההרגלים, ואנו חוזרים להימצא בלילה אטום כבתחילה....... אנו דומים למי שהברק הבריק לו פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאוד. יש מי שהברק מבריק לו בלי הפסק עד שהלילה נראה בעיניו כיום...... ויש מי שהבריק לו בכל לילו רק פעם אחת.... ויש מי שבין הברקה להברקה חלות אצלו הפסקות גדולות או קטנות..... ויש מי שלא ראה אור אפילו פעם אחת והריהו מגשש האפילה למרות עוצמת הבהירות של האמת"
15) מנאום נבון כנשיא המדינה לקהילות היהודיות בארה"ב (עמוד 371): "כל יהודי החי בכל מקום שהוא בעולם, כולל אמריקה, חי בחסד ובמקרה. המקום היחיד, שבו יהודים חיים ויחיו שלא במקרה הוא בישראל. עלינו להגשים את הציונות, שמשמעה, שיהודי באשר הוא יהודי יפסיק להיות כדור ברגלי אחרים, ויתחיל לעצב את עתידו בידיו".
16) בורות בקרב תלמידים יהודיים אשר לצדקת דרכנו הלאומית (עמוד 393): "עד מהרה נוכחתי לדעת, שיש פער גדול בין התלמידים הערבים לתלמידים היהודים. הערבים ידעו היטב מה לומר, וכיצד להציג את עמדתם בנושאים כגון הקמת המדינה, בעיית הפליטים, הסכסוך הישראלי-ערבי, המלחמות. "אנחנו היינו פה לפניכם, אתם כבשתם אותנו גירשתם אותנו, קיימת אפלייה", אמרו במפגשים. התלמידים היהודים, לעומתם, היו חסרי משנה סדורה, לא ידעו מה לומר, ונכנסו מיד למגננה. רבים מהם לא ידעו דברים בסיסיים על האופן שבו קמה מדינת ישראל, על פלישת מדינות ערב, על יציאת הפלסטינים למלחמה נגדנו. הם עמדו נבוכים בויכוחים שהתעוררו. קראתי למפקחים היהודיים, וביקשתי מהם להיפגש קודם כול התלמידים היהודיים. "צריך לשבת איתם", אמרתי, "לשמוע מה הם יודעים על הסכסוך ולהוסיף להם ידע היכן שצריך, בבחינת 'דע את שתשיב'"
17) עתידו של הדו קיום בין יהודים לערבים במדינת ישראל (עמוד 394): "לצערי, אין בנושא זה הצלחה מסחררת, בעיקר משום שערביי ישראל אינם מנותקים מן המתרחש בשטחים, למרות כל מאמצינו הכנים בזירה הפנימית. אנו מדברים על דו קיום עם הערבים בתחומי הקו הירוק, מעודדים שלום ואחווה, אבל להם יש בני דודים וקרובי משפחה בשטחים המסוכסכים אתנו, ואי אפשר להפריד בין הדבקים"
18) עיתונות המציגה חצאי אמיתות בפרשת עסקת ג'בריל (עמוד 398): "ידיעה זו הייתה דוגמא מובהקת לשקר עיתונאי גס המבוסס על חצאי אמיתות. אכן הצבעה רשמית לא הייתה, אך מעולם לא טענתי שהייתה הצבעה או שהצבעתי נגד. כל שטענתי היה שהייתי היחיד בישיבות הללו שהתנגד למעשה, ושהתבטא נגדו באופן נחרץ. כעבור זמן קצר כשפגשתי במקרה את נחום ברנע "מכותרת ראשית" במזנון אמרתי לו בכעס: "אתה לא מתבייש? איך נתת לפרסם דבר כזה?!"".
19) המלאך גבריאל (עמוד 414): "אילו היה בא אליי המלאך גבריאל- אשר לפי מסורת מסוימת הוא הממונה על הנשמות בארץ ישראל- והיה אומר לי: "שמע יצחק", או "אדון נבון", אני לא יודע איך מדברים מלאכים, "אני מוכן לקחת את נשמתך עכשיו ולהחזירה לך באחת מהתקופות של תולדות ישראל. מתי היית רוצה לחיות? בימי אברהם? בימי דוד? או אולי שאול? האם בתקופת בית שני? בית ראשון? עליך רק לבחור". הייתי אומר לו, למלאך גבריאל: זולת אולי מעמד הר סיני, לא הייתי רוצה לחיות בשום עידן פרט לעידן הזה שאני חי בו, תקופה שבה זכיתי לחיות בדור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. אומנם חווינו אסונות קשים, המיטו עלינו שואה, אבל בד בבד היינו עדים לתקומה של העם, לעלייתם של מאות אלפי יהודים ולהפיכתנו מאוסף של פליטים למדינה חזקה, נאורה ודמוקרטית"
20) השכונה הבוערת והסכסוך עם הפלסטינאיים (עמוד 416): "על ההשיגים הגדולים, שהשיגה מדינת ישראל מעיבה גם הדאגה מהמשך העוינות באזורנו ומתוצאותיה. האלימות בתוך הארצות השכנות הולכת וגוברת, ולא ברור לאן מובילות המלחמות הפנימיות האכזריות שם. מה שברור הוא שתנועות האסלאם הקיצוני הולכות ומתחזקות. העדר פיתרון מדיני עם הפלסטינים מהווה מקור לדאגה עמוקה, ואני מאוד מקווה, שנשוב אל שולחן הדיונים עם המנהיגים הערבים. אני שומע אמירות, שאין שלום עם הפלסטינים כי הם אינם מעוניינים בהסכם שלום עמנו. חלק מהאנשים שהיו מעורבים במו"מ עם מנהיגים פלסטינים מעידים כי לא כן הדבר. בעידודה של ערב הסעודית ובשם מדינות ערביות ומוסלמיות רבות נוסחה תוכנית לשלום כולל עם ישראל- "היוזמה הסעודית" שמה. היא כללה תנאים מפורטים, גם אם קשים בנושאי פליטים, ירושלים, גבולות, התנחלויות ועוד. נכון הוא שאלו הן שאלות לא פשוטות, אך לא ייסלח לנו, שלא נענינו לקריאתן של מדינות אלו, גם אם מתוך קשיים מובנים. אל לנו לשים אבני נגף על המסלול למו"מ. לצערי אני חש שמנהיגנו אינם פועלים על פי העקרונות שלהם הם מטיפים. אומנם שרים וחברי כנסת משמיעים את הססמה "שתי מדינות לשני עמים", אבל לא די בזה. יש לקיים הלכה למעשה ססמה זו ולהפוך אותה למתווה אמיתי, שיוביל אותנו לשלום המיוחל. מידי פעם בפעם אנו עדים למאמץ אמריקני להביא להסכם שלום בין הצדדים. חובתנו לנצל תיווך זה באמת ובתמים".
הערה שלי: כמובן שאינני מסכים לחלוטין בנקודה זו עם דבריו של יצחק נבון ז"ל, הדבר הוסבר והובהר בהרחבה לאורכו ולרוחבו של האתר הזה, ואני אתייחס לכך גם בשלב התובנות, שבו אנסה להסביר מדוע הנהגת השמאל בישראל כה עיוורת ומוכת סנוורין גם בחלוף 24 שנה מיום החתימה על הסכמי אוסלו ולמרות כל האירועים הקשים שהתרחשו במהלכן, והאם עמדה זו של יצחק נבון עולה בקנה אחד עם הציטוטים בסעיפים 4 ו-7?
טוב... אז את התובנות שלי באשר לספרו של יצחק נבון ז"ל אני אדחה לאחר חג הפסח, שכן ברצוני כעת להתמקד בנקודת מבטי באשר לחשיבותו של החג הזה בהקשר הלאומי תוך התמקדות ספציפית בסיפורם של ארבעת האחים, כפי שמופיע בהגדה של פסח.
סמיכות הזמנים בין חג הפסח ליום העצמאות איננה מקרית כלל ועיקר. יציאת מצרים מסמלת את היציאה מעבדות לחירות של עם שלם. לא מדובר כאן על האינדבידואל או על חבורה של פרטים או אפילו על מגזר או מגזרים רחבים אלא העם בכללותו, שיצא כמקשה אחת מעבדות פיסית לחרות פיסית במולדתו ההסטורית, שהובטחה לו ע"י האל באמצעות אברהם אבינו. כך גם מדינת ישראל מבטאת את יציאת עמנו משעבוד פיסי (פוגרומים ושואה) ורוחני (רווחה כלכלית וחומרית) בגולה לעבר תחילתה של הגאולה הפיסית והרוחנית במולדתו ההסטורית.
אנו רק בראשיתו של המסע, הדרך עוד ארוכה,מתישה, סיזיפית ומייגעת ביותר, וכבר מתחילים להישמע ברקע (כמו לאחר יציאת מצרים) קולות השחיקה והמרמור בקרב חלק מבני עמנו, שמחפשים שוב את סיר הבשר של הגולה או קיצורי דרך בארץ ישראל. למה לכם את כל העבודה הקשה הזאת? הם שואלים אותנו. למה אנחנו בכלל צריכים להתאמץ כ"כ ולשלם מחירים גבוהים כאלה? הם חוזרים ומקשים, בדיוק כמו שאומר האח הרשע בהגדה של פסח או כמו שאמרו חלק מבני ישראל למשה לאחר שהוציאם ממצרים. אז מה נאמר ומה נגיד להם בתגובה??? ננסה להסביר להם שבסיפור של העם היהודי לאורך כל הדרך לא היו אף פעם קיצורי דרך או דרכים קלות, ושכיום אין פשוט אלטרנטיבה אלא להמשיך ולהיאבק בעקשנות על זכותנו ההסטורית, הלאומית והדתית לחיות כאן במדינתנו החופשית מול כל הגורמים העוינית מסביבנו שמנסים לרפות את ידינו ולהחליש את אמונתנו בצדקת דרכנו תוך שהם מנצלים לרעה את כל תשושי הנפש מקרבנו שנמאס להם מהקשיים והאתגרים הרבים ומקבלים מהם רוח גבית, עידוד ודחיפה לשאיפתם הזדונית לסלקנו מכאן.
את הסיפור ארבעת האחים (כמו את כל ההגדה של פסח) יש לפרש בראש וראשונה במישור הלאומי:
1) האדם החכם: זהו האדם, שיודע היטב להבחין לא רק בין טוב לרע אלא גם בין עיקר לטפל או בין חשוב לשולי. האח הזו מגיע לדרגת חוכמה, שמאפשרת לו לא רק לדעת את האמת ולהאמין בה בכל לבבו, נפשו ומאודו, אלא שהוא יודע גם במקביל להסביר אותה ולהצדיק אותה בצורה מנומקת ולוגית לכל מי שמסביבו תוך מאבק בלתי מתפשר מול כל אלה שמנסים לערער או להחליש אותה. מלאכתו של החכם היא קשה ביותר, שכן הוא צריך לעשות את שלושת התפקידים הבאים בו זמנית: להיאבק ברשעים, להסיר את מסך העשן בפני התמימים, שלא רואים ממטר את כל מה שמתרחש מסביבם ולתת לכל אלה שאינם יודעים לשאול את כלי ההשכלה והידע וכן את היכולת להשתמש בהם בצורה נכונה וראויה (לא מספיק לדעת שאתה צודק, אתה חייב במקביל ללמוד להסביר זאת בצורה ברורה והגיונית מצד אחד וחודרת ללבבות של האנשים מצד שני). ובהקשר הלאומי: החכם מבחינתי הוא שחושב שדגל הלאום הוא המרכזי וכל הדגלים האישיים והמגזריים חייבים לסור למרותו. האדם החכם יראה בנס המודרני של שיבת ציון את העיקר ואת המהות של הקיום היהודי הקולקטיבי, המבטא הן את רצונו של האל והן את אהבתו לבניו, קרי לכלל עם ישראל. לאור זאת החכם ייצא בחריפות למלחמה כנגד כל גורם שמנסה לערער או להרוס את דגל הלאום וינהל מאבק בלתי מתפשר כנגד אלה שמנסים להציב דגלים אישיים ומגזריים אחרים ולהציבם כעליונים מעליו.
2) האדם הרשע: הרשע מבחינתי מבטא את האדם האגואיסט, שדואג אך ורק לענייניו אישיים או למגזר הפרטי שלו, ואין לו שום בעיה, אם שאר המועדון יישרף על הדרך. בניגוד לחכם הרשע תפיסתו איננה ממלכתית אלא אגוצנטרית ואינדבידואלית בצורה קיצונית, וזהו הדגל שלו. הוא שואל שאלות כמו: למה לי להתאמץ? מה זה יועיל לי? מה אני ארוויח מכך? מה אני אפסיד מכך?? הרשע באופן התנהלותו זו גורם ליצירת מצב של אנרכיה אישית ומגזרית במקום ליצור אחידות ממלכתית סביב המשותף לכולנו כעם כאן (דגל הלאום). יש שני סוגים של רשעים: יש את הרשע שמצהיר בריש גליי על דבר רשעותו, למשל, כל אויבי ישראל המוצהרים, שאומרים בפומבי שהם רוצים לסלקנו מכאן ולהשמידנו. אלה רשעים שהם כמו "ספר פתוח" עבורנו, כלומר, קל לאתר אותם ולהילחם בהם. לעומת זאת יש גם רשעים רשעים בתחפושת. הם מציגים את עצמם כחברים שלך, ואז לאחר שהם קונים את לבבך, אז הם מתחילים להשיא לך עצות אחיתופל וזאת על מנת לרפות את ידיך ולהחליש בהדרגה את אמונתך בצדקת דרכך. הם מדברים אליך יפה בדברי נועם רכים, מבטיחים לך הבטחות שווא ומציעים לך חלומות מתוקים והזויים, שיתגשמו, אם רק תקשיב להם ותאמץ את דרכם. בדרך זו הם משכנעים רבים וטובים להאמין שיש קיצורי דרך או אלטרנטיבות אחרות לדרך הקשה והסיזיפית. לדוגמא: רק תוותרו על יהודה ושומרון (הם קוראים לחבל הארץ הזה "שטחים" כדי שיהיה עוד יותר קל לוותר), וישר יפרוץ השלום המובטח בינינו!!!! (עדיין אתם מאמינים לשטות האווילית הזאת???)
3) האח התמים: התמים הוא ההרשל'ה הטיפוסי. הרשע בתחפושת והתמים הם צמד חמד נהדר ואחלה חברים. כמו הרשל'ה טיפוסי גם התמים מקבל את כל מה שתאכיל אותו ובמיוחד, כאשר הוא עטוף באריזה יפה ומושכת את העין. התמים איננו עסוק בכלל בחשיבה. מה שמעסיק אותו זה לחיות את החיים ולהינות מהם. הוא לא משקיע בד"כ מחשבה אלא "זורם" עם כל מה שהח'ברה מסביב אומרים. יגידו לו היום: לבן. יגיד: אמן!!! יגידו לו מחר על אותו דבר בדיוק: שחור. יאמר: אמן!!! התמים אינו חוקר לעומק, אם מה שאומרים לו זה אמת או שקר גס. התמים בד"כ חי את חייו הפרטיים, ואינו מסתכל ימינה או שמאלה למה שמתרחש מחוץ לד' אמותיו. לגלות לכם סוד?? רוב האנושות מורכבת מאנשים תמימים ונאיביים במיוחד, ורק בזכותם הרשעים יכולים לגרום לעוולות אנושיות נוראיות ולמעשי זוועה איומים. עולם התמימות והנאיביות הוא גן העדן של הרשעים, ולכן המלאכה החשובה ביותר של החכם היא לא המלחמה ברשעים אלא דווקא הסרת מסך העשן המכוון, שנוצר מעל ראשיהם של התמימים וזאת על מנת שיראו באופן ברור ושקוף וכמה שיותר רחוק את האמת, שבד"כ נמצאת להם ממש מתחת לאף. ככל שיהיו פחות אנשים תמימים בעולמנו הזה, אז פוטנציאל הנזק וההרס של הרשעים יפחת בצורה משמעותית.
4) האח שלא יודע לשאול: כפי שכבר אמרנו התמים והרשע המחופש הם "צמד חמד" ופגע רע, ותפקידו של של החכם הוא להתיר את הקשר הגורדי ביניהם באמצעות פיזור מסך העשן. ומה באשר חכם ולזה שאינו יודע לשאול??? גם הם מצד חמד!!! למה הכוונה? החכם וזה שאינו יודע לשאול הם כמו המורה והתלמיד שלו. יצחק נבון ז"ל הצביע על כך בספרו. הוא גילה במסגרת תפקידו כשר החינוך של מדינת ישראל בורות גדולה בקרב בני נוער יהודיים באשר לאמת ההסטורית של עמנו, באשר לצדקת דרכנו ובאשר לידיעת זכויותינו החוקיות והמוסריות על חלקת האלוהים הקטנה הזאת. בניגוד לתמים, זה שאינו יודע לשאול יודע את האמת, אך הוא אינו מסוגל להסביר אותה בשפה רהוטה וברורה לזולתו, ובכל ויכוח עם אחרים הוא נקלע למצב של מגננה או לחילופין בוחר לדבר בשפת האלימות והכוח, שאין בה דבר מלבד קללות והתנהגות וולגרית מבזה ובלתי ראוייה. החכם לא מסתפק באמת השטחית והרדודה, והוא לא מפסיק לחקור למעמקיה הנסתרים על מנת לחשוף אותה ולחזק את יסודותיה. בשעת ויכוח הנטייה הטבעית שלנו היא להתייחס בצורה עניינית למה שאומר לנו בן שיחנו. זה חשוב, אך זו לא כל התמונה!!! חייבים במקביל להתייחס גם לדברים שהוא לא אומר במכוון, ודווקא שם אנחנו נמצא את כל הדברים המשמעותיים והחשובים לאמת שלנו, שאותה הוא מנסה במכוון להסתיר מהעין שלנו. למשל, נשאלת השאלה: כיצד להתייחס לטיעונים הפלסטינים באשר לנכבה?? יש האומרים להתעלם או להחרים. אלה בדיוק האנשים, שלא רוצים לשאול. ומה אומר החכם??? אדרבא ואדרבא, נתייחס וגם נגיב, ואז גם נאמר להם את מה שהם מנסים להסתיר מעצמם ומעצמנו, שזו הייתה מלחמה קיומית (6000 איש נהרגו בה מהצד שלנו 1% מהישוב), שהם כפו אותה עלינו במטרה מוצהרת להשמיד אותנו, ושהמופתי שלהם הכין עם הנאצים תוכנית להשמדתנו בעמק דותן, ועם כל הכבוד למה שהם טוענים, הם לא יכולים להאשים אותנו בתוצאות של המלחמה שהם יזמו כנגדנו במטרה להשמידנו. וחוץ מזה מי שמפסיד במלחמה, שאותה הוא יזם, צריך לדעת שהוא יצטרך לשלם על כך מחיר כבד, וכבר אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל אחורה למשבצת הראשונה. כך בדיוק נוהג חכם: גם לא מתעלם מדברי האויבים וגם מחזק בדרך הזו עוד יותר את יסודות האמת הפנימייים שלו.
בשירה של נעמי שמר על ארבעת האחים רק האח שאינו יודע לשאול חוזר לתוך ההגדה. מדוע??? מי שאינו יודע לשאול צריך לחזור להגדה להעמיק, לחקור וללמוד אותה היטב, כי רק משם הוא יידע בסופו של דבר מה לשאול ולהפוך לחכם. במילים אחרות, ההגדה של פסח בכבודה ובעצמה היא ממלאת את תפקיד האח החכם, שתפקידו ללמד את זה שאינו יודע לשאול, עד שיהיה בשל דיו לדעת מה לשאול, מה לענות, וכיצד לדבר ולהסביר את עמדותיו הנכונות לכל אלה שמנסים לערער (כפי שכבר ניסו בעבר) על האמת ההסטורית של העם היהודי.
שני דברים ברצוני לכתוב כיום באשר ליום השואה והגבורה (את התובנות באשר לספרו של יצחק נבון ז"ל אני אדחה למועד אחר):
1) השואה מסמלת את השפל העמוק ביותר, שאליו הגיע עמנו בכל הזמנים עקב שנאה עמוקה המושרשת עמוק עמוק דורות על גבי דורות בליבם של גויים רבים ביחס לתופעה היוצאת דופן והחריגה בנוף של עמנו, שהמשיך והתקיים למרות כל המכשולים והקשיים, בשעה שאימפריות חזקות ואימתניות מסביבו קרסו והתמוטטו כמגדל קלפים. עובדת קיום עמנו היא עדות חד משמעית לניצחון הרוח היהודית על פני הכוח הפיזי של הגויים. ומה באשר לרוע האנושי והמפלצתי הזה??? רוע אנושי ושטני קיים בכל מקום בעולם ללא יוצא מן הכלל במינונים כאלה או אחרים, והדרך היחידה להתמודד עימו ביעילות היא להתעמת איתו, לפני שהוא צובר תאוצה והופך למפלצתי ולחסר גבולות ובלמים. הקונספצייה של יהדות הגולה, שלפיה זהו רק גל עכור זמני שיש להתעלם ממנו, ולא להתעמת איתו (כדי לא להרגיז אותו או לתת לאנטישמיים תירוץ לתקוף) עד שהוא יחלוף מאליו, התנפצה לחלוטין לרסיסים בתקופה אפילה זו. היהדות הגלותית האמינה בקונספצייה הזאת לא רק בתקופה אפילה זו אלא גם הרבה לפני כן בתקופות ארוכות שנמשכו דורות על גבי דורות באשר לפוגרומים או מעשי שנאה אנטישמיים: כלומר, יש לשבת בשקט ואם מתרחש פוגרום, אז ללקק את הפצעים ולהמשיך הלאה, כאילו לא קרה דבר (חיים נחמן ביאליק התרעם על כך מאוד בשיריו הנוקבים). התפוררות הקונספצייה הגלותית הזאת חייבת ללמד אותנו לקח רב חשיבות גם באשר לעתידנו הלאומי: מול כוחות הרשע יש להתעמת או לפחות להרתיע אותם בשפה מאוד קשוחה ונוקשה, כשהם עוד בחיתוליהם, ולא להמתין שהם יגיעו למימדים מפלצתיים ונוראיים של כוח ועוצמה. טוב.... אז אומנם הדרך הטובה ביותר להתמודד עם רוע אנושי היא להתעמת איתו בשלב הראשוני, אך גם זה איננו מבטיח לחלוטין שאנו שלא נספוג ממנו מכות על הדרך (כל אדם ישר וכנה עם עצמו יוכל להעיד בפניכם שהוא נתקל במהלך חייו ברוע אנושי, וגם כאשר הוא אזר אומץ להתמודד עמו, זה לא הבטיח לו חסינות מפני פגיעה מצד אותו רוע). אז עם על הדרך אנחנו יכולים לספוג מכות, נשאלת השאלה הבאה: מה לעשות במצב כזה??? להתייאש ולהרים ידיים??? לשקוע בדיכאון??? לוותר על המאבק??? לא ולא!!! העם היהודי הוכיח לכל העולם שגם המכה האנושה, שהוא ספג לא גרמה לו להרים ידיים ולהתייאש. נהפוך הוא: הוא קם מההריסות, התאושש,שיקם את עצמו ובנה את חייו לתפארת במדינתו הריבונית והחופשית, וזאת חרף כל האויבים, שנשבעו להשמיד את מדינתו ומול כל הגורמים העוינים והמנוכרים שעזרו להם ועודדו במילים או במעשים (כולל בימינו אלה!!!)
הרוע האנושי קיים בעולם הזה. זו עובדה שאין עליה כל עוררין. אף אחד לא רוצה להיתקל ברוע או להיפגע ממנו, אבל זו המציאות של החיים בין אם נרצה בכך או לא (עולם קוציל'ה מוציל'ה לא קיים במציאות אלא רק בדימיון). אז אם הרוע האנושי הוא נתון קבוע, אז נשאלת השאלה הבאה: בהנחה שלא התמודדנו עם הרוע בשלב הראשוני (עקב קונספצייה שגוייה) או חלילה נכשלנו בהתמודדות עמו, וספגנו ממנו מכות קשות ביותר. מה לעשות הלאה??? יש אנשים ששוקעים בדיכאון ומרימים ידיים, אך יש גם אחרים שממנפים את החוייה הנוראית הזאת לעשייה חיובית, משמעותית ועוצמתית במיוחד. הציונות היא העשייה החיובית, המשמעותית, המופלאה והאדירה שעשה העם היהודי בעקבות השבר של השואה. סוף כל סוף הוא הפך לעם, שמעצב את גורלו במו ידיו וחוצב את דרכו בלי להסתמך על החסדים והטובות של הגויים מסביבו. זו תפארתו של העם שלנו, שלא התפורר לרסיסים עקב המכה האנושה שספג בשואה, וכמו עוף החול הוא קם לתחייה והגיע לאן שהגיע בימינו אלה. תסתכלו על מדינתנו היפה, ותראו מה הושג בה עד כה. זה לא דבר של מה בכך שיש לזלזל או להמעיט מערכו, שכן נקודת הפתיחה הייתה הגרועה ביותר שיכולה הייתה להיות (השואה), וזה הושג למרות הסביבה העוינת, שבמסגרתה נאלצנו לחיות. אז אומנם לא חסרות במדינתנו בעיות, הדורשות התייחסות וטיפול, אבל עם כל הכבוד לכל רואי השחורות והציניקנים: קצת פרופורציות!!! ומה באשר לעתיד??? אסור בתכלית האיסור לנוח על זרי הדפנה ולחשוב שהגענו למנוחה ולנחלה. כוחות האופל והרשע קיימים כיום, כפי שהיו קיימים גם בעבר, וכל מי שלא ילמד את הלקח ההסטורי הנדרש, ייאלץ לשלם את המחיר האיום והנורא גם בעתיד. חייבים כל העת לעמוד על המשמר ולהיערך לכל התפתחות אפשרית בזירה הבינ"ל. גורלנו לחיוב או לשלילה טמון בידינו ובמעשינו. כל האפשרויות פתוחות והכול תלוי בדרך שבה נתנהל במציאות של חיינו. אל תאמרו: "לעולם לא עוד" תחת זאת תאמרו: "אנו והדורות הבאים בפעולותינו ובמעשינו נוודא, שהנורא מכל לא יחזור עוד לעולם!!!"
2) בד"כ אני מצליף קשות בתקשורת, שמייצגת לטעמי באופן ברור ובוטה את קו המחשבה של אליטת הפנקס האדום, ברם הפעם ברצוני דווקא להחמיא לה בשל האמת ההסטורית שהיא הוציאה לאור (האמת???? הופתעתי לטובה!!!). אתמול שודרה כתבה בערוץ 10 על מרד גטו ווראשה, שבמהלכה נודע לראשונה לכולנו, שגם התנועה של ז'בוטינסקי (הרוויזיוניסטים) נטלה חלק פעיל במרד. כמו כן נחשפנו לניסיונות של האליטה השלטונית באותה תקופה למחוק לחלוטין את דבר מעורבותם של הרוויזיוניסטיים במרד מהתודעה ההיסטורית וזאת עקב שנאת חינם, שאיננה במקומה. כמו כן נחשפנו לכך שאפילו ברגעי אימה כאלה שחרב המאכלת הייתה מונחת על הצוואר, לא ידעו הכוחות הלוחמים משני הצדדים של המתרס לשים את כל המחלוקות הפנימיות בצד ולאחד כוחות על מנת להילחם בצורר הנאצי. אני מתפלל ומייחל לכך שנלמד את הלקח החשוב מכך וניישם אותו במהירה בימינו: כאשר אנו נותנים למחלוקות הפנימיות ביננו להכתיב את אורח חיינו ולהשתלט עליהם לחלוטין, אז האויבים מסביב ועוכרי ישראל מבית ומבחוץ חוגגים וצוהלים, ואילו כאשר אנו לומדים להתאחד מולם, אז כוחנו הוא רב ועצום, ואף צורר לא יוכל לנו!!! לדעתי, בהשוואה לאיבה האדירה האיומה והנוראית שהייתה בין הימין לשמאל בתקופת בן גוריון המצב כיום השתפר לאין שיעור מצד אחד, אך מצד שני יש עוד המון חומות של עוינות שחייבים לפורר אותן, וזה לא פשוט בכלל שכן יש הרבה פוליטיקאים משני צידי המתרס, שבונים על המחלוקת, מתמקדים בה והופכים אותה לחזות הכול על מנת לבנות את מעמדם האישי או כדי לקושש עוד כמה קולות. כל מי שרואה את עצמו ציוני במדינת ישראל צריך לזכור רק דבר אחד: רב מאוד המאחד אותנו על פני המפלג בינינו. אל תהפכו את המפלג לחזות הכול. לאחר שקראתי את ספר זכרונותיו של יצחק נבון ז"ל אני עוד יותר משוכנע שזה נכון, ולכך גם אתיחס בהמשך.
ביום ראשון, 12 באוקטובר, יום חג יהודי, נועד להתבצע אותו "צמצום מספרי". היודנרט נצטווה להגיש עוד באותו יום מפות עירוניות לתכנון הפינוי. עתה הטיל השופ"ו (Schutzpolizei, Schupo) הגרמני על משטרת העזר האוקראינית הכפופה לו לכרות שתי חפירות גדולות בשטח בית העלמין היהודי, ששכן מרחק מה מחוץ לסטניסלבוב. בבוקר ה-12 באוקטובר התייצבו פלוגות 1 ו-2 של גדוד המשטרה 133 למסדר, והוקצו ל"אקציה היהודית". בעיר הוקמו מספר נקודות איסוף שמהן הובלו היהודים שנעצרו בשיירות בנות 250 איש לבית העלמין היהודי. סמוך לשעה 11-10 לפני הצהרים החל החיסול בירי. הקרבנות הוכנסו לבית העלמין דרך שער גדול, שם נצטוו להתיישב על הקרקע ליד השער כששומר חמוש בתת-מקלע משגיח עליהם. עתה הובלו הקרבנות בקבוצות קטנות אל אחת החפירות הגדולות, שם עמדו היורים בשורה זה לצד זה. בדרכם אל מותם היה על היהודים לעבור ליד שמיכות שנפרשו על הקרקע ולהניח עליהן את חפצי הערך שלהם ואת פרוותיהם. עתה נצטוו לעמוד בקבוצות של חמישה אנשים על שפת החפירות ושם נורו למוות, עוללים בזרועות הוריהם. משהחלו היריות פרצה בהלה בקרב היהודים הממתינים. הם נהרו במאותיהם לשער בית העלמין, כשאחדים מהם נרמסים אגב כך למוות. שוטרים וסייענים, ומן הסתם גם צופים, הדפו את היהודים חזרה אל שטח בית העלמין. ליד כל אחת משתי החפירות הוצבו 20-15 יורים, אנשי סיפ"ו ואנשי גדוד המשטרה. קיימות עדויות לכך שעקב מחסור בכוח אדם גויסה למבצע גם משטרת הרכבות, ויש להניח כי גם אנשיה היו בין היורים. בבית העלמין נאספו צופים סקרנים, בייחוד אנשי הוורמכט, עובדי הרכבת ושוטרים, שעקבו אחר המתרחש והרבו לצלם. היום אי אפשר עוד לברר את מספרם המדויק של הקרבנות. לפי הסברה הובלו אל מקום ההריגה כ-20,000 נפש, דהיינו כשני שלישים מן הקהילה היהודית. לפי אמדן היודנרט נרצחו 10,000 עד 12,000 נפש, עד שיחידות המשטרה נאלצו להפסיק את האקציה בשל החשיכה. שעה שמפקד האקציה קריגר ערך עוד באותו ערב "חגיגת ניצחון" לאנשיו, עסקה בבוקר שלמחרת חוליה מגדוד המשטרה בחיפוש אחר פצועים בשטח בית העלמין וחיסלה כל פצוע שגילתה. קריגר שיגר למשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין דוח מסכם על האקציה. במשך שבועות היה הטבח נושא השיחה העיקרי בסטניסלבוב ובסביבתה. סקרנים רבים הגיעו לבית העלמין כדי לחזות בשרידים האחרונים, שכן המתים נקברו בצורה רשלנית ביותר. יש להניח כי פרטי האקציה דווחו גם למושל הגנרל-גוברנמן פרנק, שכעבור עשרה ימים הגיע לביקור בסטניסלבוב. להלן קישור באשר למחקר המדובר:
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15728
אתמול שודרה כתבה בערוץ 10 שגם בהולנד (בניגוד לכל מה שחשבנו עד כה) התמונה בגדול לא הייתה שונה ממה שתואר במחקר הזה.
הידעתם שבעיר סכנין, ששוכנת בתחומי מדינת ישראל הריבונית יש רחובות בשם יאסר ערפאת ורחוב פלסטין??? לא מאמינים???? רצ"ב קישור למפה של סכנין, שבה תמצאו על נקלה את שני הרחובות. לא ייאמן, כי יסופר!!!! מדינה שלא יודעת דבר וחצי דבר מכל שמתחולל מאחורי הקלעים בתוכה!!!!
|
|
||||||
הצפרדע שהעזה
הסכיתו ושמעו נא, ידידיי
לסיפור מממלכת הצפרדעים
הסכיתו ושמעו נא, ידידיי
לסיפור מממלכת הצפרדעים
יום אחד נפלה קבוצת צפרדעים
לבור עמוק צר וחלקלק
ביקשו עזרה מחבריהן הירוקים
שיצילום מהמצוקה
ביקשו עזרה מחבריהן הירוקים
שיצילום מהמצוקה.
הביטו עליהם מלמעלה ואמרו
הבור עמוק הבור תלול וצר
חבל על המאמץ והטרחה
עדיף שתרימו ידיים במחילה
חבל על המאמץ והטרחה
עדיף שתרימו ידיים במחילה.
התייאשו הצפרדעים
ומתו בהמוניהן
ורק צפרדע אחת קטנה ואמיצה
ניסתה למרות הכול את מזלה
ורק צפרדע אחת קטנה ואמיצה
ניסתה למרות הכול את מזלה.
ולמרבה ההפתעה
היא עמדה במשימה
איך עשית זאת
שאלו אותה
אך היא כלל כלל לא ענתה
איך עשית זאת
שאלו אותה
אך היא כלל כלל לא ענתה
ואז הסתבר לכל הצפרדעים
שאחותן בכלל חירשת מלידה
אז למדו מהצפרדע, ידידיי
את מוסר ההשכל הבא
אז למדו מהצפרדע, ידידיי
את מוסר ההשכל הבא
תאהבו את מה שאתם עושים
והיו חירשים לספק ולפקפוק
תאהבו את מה שאתם עושים
והיו חרשים לספק ולפקפוק.
