מאמר על ביקורת, שנכתב על ידי, ופורסם בעיתון של בתי המשפט:

למה לי ביקורת עכשיו?!

- המונח ביקורת נתפס בד"כ כבעל משמעות שלילית ביותר. ההגדרה המילונית של המונח ביקורת מדברת על בחינה, בדיקה, הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות. הגדרה מילונית נוספת מבליטה במפורש את ההיבט השלילי בביקורת: "הערכה שלילית מתוך ראיית חולשות ופגמים" ההגדרה הראשונה מבהירה לנו, שביקורת היא לא בהכרח דבר חד-משמעי, שמביא לתוצאות אחידות באופן מוחלט, שכן אם בודקים דברים שעשינו או בוחנים איך פעלנו מנקודות ראות שונות, סביר להניח שגם התוצאות, שתתקבלנה מאותה ביקורת, תהיינה גם שונות. ההגדרה השנייה לעומת זאת מדגישה את חיפוש הפגמים והחולשות. הביקורת כלל לא מתייחסת או אפילו מתעלמת מהדברים החיוביים, שנעשים (ובינינו מי מאיתנו לא חש צורך לקבל מילה טובה מידי פעם?), והיא אך ורק מחפשת אותנו על הדברים הלא טובים, שעשינו.

- מקריאת ההגדרה הלשונית אנו מתחילים להבין, מדוע הביקורת מעוררת כל כך הרבה סערת רגשות, עימותים, התנגדויות ותחושות שליליות (לא רק שהיא מתמקדת בדברים, שנעשו באופן לא תקין ומתעלמת מחצי הכוס המלאה, אלא שגם היא במקרים רבים לא יכולה בכלל להיות מקובלת עלינו, שכן היא מבוססת על זווית ראייה סובייקטיבית, צרה ומוגבלת).

- הבה נמחיש את הדברים במספר דוגמאות מחיינו היום- יומיים:

1)       אנחנו הולכים להצגת תיאטרון. בסיומה של ההצגה חלק מהקהל מטיח דברי ביקורת נוקבים על ההצגה ועל השחקנים, ואילו חלק אחר מהקהל דווקא מהלל ומשבח אותה. הכיצד זה קורה ששני קהלים שונים מביעים דעות שונות ולעיתים אף מנוגדות על אותה הצגה, שבה הם צפו? הדבר נובע מכך, שכל אחד מסתכל על ההצגה ועל השחקנים, המשתתפים בה מנקודת הראות הייחודית והשונה שלו.

2)       אוהדי קבוצת הכדורגל- חלקם מטיחים ביקורת קשה על היכולת של השחקנים ועל אופן תפקוד המאמן, ואילו חלקם האחר דווקא שבע רצון. איך זה יכול לקרות, בשעה שכולם צפו באותו משחק בדיוק? גם במקרה זה ההבדלים נובעים מכך שזוויות הראייה של האנשים הן מוגבלות וגם שונות זה מזה. כמו כן אנשים גם נבדלים באופיים. יש אנשים, שמסתכלים מנקודת מבט שלילית, וגם אם "הכול דבש", הם תמיד יחפשו את הדברים הפחות טובים, ויתמקדו בהם. מצד שני יש אנשים, שתמיד משתדלים להסתכל על חצי הכוס המלאה, וגם כאשר הדברים מתנהלים בצורה שלילית, הם תמיד יחפשו את נקודת האור בחושך הגדול, ויאחזו בה כמוצאי שלל רב.

3)       מפלגת האופוזיציה מטיחה ביקורת נוקבת באשר להתנהלות הממשלה. האם הביקורת מוצדקת? אם תשאלו את האופוזיציה, התשובה לכך תהיה, כמובן, חיובית. אם לעומת זאת תשאלו את חברי הקואלצייה, אז הם יטענו שמדובר בביקורת לא עניינית, שלא עומד מאחוריה דבר. אז מי צודק? סביר להניח, ששניהם, כי כל אחד מסתכל על הדברים מנקודת המבט הסובייקטיבית, הצרה והמוגבלת שלו. אז היכן נוכל למצוא את האמת? את האמת נוכל למצוא, אך ורק אם נבדוק לעומק, נתבסס על עובדות ולא על תחושות בטן סובייקטיביות, שמבוססות על נקודת מבט צרה של מן-דהוא.

- מדוע אנו כל כך נרתעים מביקורת, עד שזה טבוע בנו כל כך חזק בגנים? את המענה לשאלה זו יש לחפש במישור הפסיכולוגי וללכת רחוק עד לרגע שבו באנו לעולם כתינוקות בני יומם. מהרגע שבו אנו נולדים ההורים, שמלווים את ההתפתחות שלנו, מתפעלים מכל צעד, שאנו עושים מול עיניהם הנדהמות והאוהבות. ומה באשר לביקורת? על מנת לא לפגוע בביטחון העצמי של הילדים יש הורים שחוסכים בביקורת או אפילו נמנעים ממנה כליל, ויש כאלה שמפעילים ביקורת, אבל בצורה מניפולטיבית ועקיפה. הם מנסים לא לבקר ישירות את ילדיהם, אלא לשכנע אותם בדרכי נועם, שיש דרכים אחרות וטובות יותר, שכדאי לנו ללכת בהן. גם לאחר שאנו הופכים למבוגרים החלק הילדותי של שאיפה לקבל כל הזמן מחמאות נשאר טבוע בתוכנו בחוזקה, והביקורת שהיא אנטי-תזה לכך נתקלת, כמובן, בתגובת נגד שלילית ביותר. המחמאות, שאנו כילדים מקבלים מהורינו, אומנם מפתחות את הביטחון העצמי שלנו, וזה כשלעצמו דבר חשוב עד מאוד, אבל הן במקביל עלולות ליצור גם תופעת לוואי שלילית ולהביא אותנו למחשבות, שאנו יודעים לעשות את הדברים בצורה הכי טובה ומושלמת, ושאף אחד לא יטיף לנו מוסר בהקשר לכך. בדרך זו אנו יוצרים לעצמנו מעין חומת הגנה פסיכולוגית, שהודפת כל ניסיון חדירה של ביקורת. חומת הגנה מעין זו לא מבדילה בין מעמדות, מגדרים, גילאים, עדות, ותפקידים בכירים מול זוטרים, כולם בונים אותה לעצמם ומשתמשים בה בדרך זו או אחרת. כדוגמא לכך אפשר להביא את יצחק רבין ז"ל, אשר אמר על הגברת מרים בן-פורת, מבקרת המדינה, שמתחה ביקורת נוקבת על התנהלות בית הפלמ"ח, ואני מצטט מילה במילה: "מי היא, שתצייץ על הפלמ"ח!?"

- אם אנחנו כל כך נרתעים מביקורת, וגם לא מקבלים את תוצאותיה כאובייקטיביות, אז מדוע שלא נחליט לוותר עליה לחלוטין?  אי אפשר לוותר על ביקורת, שכן היא  חלק מה-DNA הטבוע חזק בכל אחד מאיתנו. מהרגע שאנו קמים בבוקר עד הרגע ,שאנו הולכים לישון, אנו עוסקים כל היום באופן מודע ותת-מודע בביקורת על הבריות מסביבנו: אנחנו מבקרים את הילדים שלנו שלא הכינו את שיעורי הבית או לא התכוננו כמו שצריך למבחן. אנו מבקרים את נהג הרכב, שנהג בפראות וחתך אותנו בכביש (גם נהג המונית מבקר אותנו קשות, שלא הספקנו ללחוץ מספיק מהר על דוושת הגז, כאשר הרמזור התחלף מאדום לירוק), אנו מבקרים את האנשים, שאיתם אנו נפגשים בחיי היום יום על אופן לבושם, על פעולותיהם על אופן הדיבור שלהם. לפעמים הביקורת שלנו נאמרת באופן בוטה, ולעיתים באופן מעודן. לפעמים היא כלל לא נאמרת, למרות שאנו חשים בה בתוך תוכנו, ואיננו מעזים לומר אותה בגלל חשש, שזה לא מתאים או ראוי בנסיבות האלה או שזה לא פוליטקלי קורקט לומר אותה או בשל חשש מתגובה קיצונית של הצד המבוקר או בשל תחושה של אין טעם, כי ממילא זה לא יעזור. לפעמים גם אנו לא מוציאים את הביקורת החוצה, שכן אנו לא בטוחים ב-100%, שהיא נכונה ומוצדקת.

- מדוע הצורך להיות ביקורתי כלפי כל מה שמסביבנו טבוע בנו כל כך חזק? הדבר נובע מכך, שכל אדם הוא בעל ערכים, סטנדרטים ואמונות פנימיות, שעליהם הוא גדל והתחנך, ודעות, שאותן הוא גיבש במהלך חייו, וברגע שהוא רואה אנשים, שלא מתנהלים בדרך שתואמת את מה שהוא חושב לנכון, אז הוא ישר מבקר אותם בגלוי, מאחורי הגב או באופן סמוי בליבו. מכיוון שאנשים כל היום עסוקים בהשוואות לאלה שמסביבם בכל רגע נתון ובכל סביבה חברתית, אז ברור מדוע הם כל היום עסוקים בביקורת. נקודה נוספת שחשוב להעלותה: מצד אחד כל האנשים עסוקים באינטנסיביות במשך כל חייהם  בביקורת על זולתם, מצד שני הם מאוד לא אוהבים, שמבקרים אותם (כל עוד אני מבקר או הביקורת היא על אחרים, אז זה בסדר, אבל ברגע שהביקורת היא עליי, אז זה ממש, אבל ממש לא בסדר!!!).

- אז הבנו, שאי אפשר לוותר על ביקורת, שכן היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, אבל האם היא בכלל חשובה? האם היא מביאה תועלת למישהו או למשהו? או אולי צריך לחשוב איך לצמצם אותה, שכן היא מביאה רק לנזקים? על מנת להבהיר את סוגיית חשיבותה של הביקורת, הבה נתאר לעצמנו את התמונה הבאה: שני אנשים נוסעים ברכב (הנהג והנוסע לידו). הנהג עסוק כל הזמן בנהיגה. לשם כך הוא נדרש להסתכל קדימה רוב הזמן. מידי פעם הוא מעיף גם מבט במראות האחוריות והצדדיות, כדי לראות מה קורה מאחוריו. אין לו כלל אפשרות להסתכל לצדדים אלא במבטים חטופים בלבד. הנוסע לצידו לעומת זאת פנוי להסתכל גם לצדדים, והוא עשוי להבחין בדברים, שהנהג לא מסוגל להבחין בהם. הולך הרגל לעומתם זאת יבחין ביותר פרטי נוף מאשר כל מי שנוסע ברכב. דוגמא זו מלמדת אותנו, שמי שמעורב ועסוק כל היום בעשייה , לא יוכל להבחין בכל פרט ופרט כמו אדם, שעומד מהצד ומשקיף משם על האירועים. מכיוון שהמבקר אינו מעורב בעשייה, ותפקידו הוא אך ורק לצפות מהצד, הוא מסוגל להבחין בפרטים, שמי שמעורב בעשייה לא יבחין בהם לעולם (או שייקח לו זמן רב להבחין בהם). המבקר, שמבחין בדבר מה שמתנהל לא כשורה, מצביע על כך בפני המבוקר, ומסייע לו בראש וראשונה בכך שהוא מיידע אותו על דבר, שהוא כלל לא ידע עצם קיומו, וכן מאפשר לו לתקן את הדברים ולהתנהל בעתיד באופן טוב וראוי יותר.

- מכיוון שהגענו למסקנה שביקורת היא לא "רע הכרחי" ושיש לה חשיבות מכרעת על מנת להבחין בליקויים ולהביא לתיקונם, נשאלת השאלה הבאה: כיצד נוכל לצמצם עד המינימום את התחושות השליליות, שהיא מעוררת, ולהביא למצב שבו היא מתקבלת בשיתוף פעולה מרבי ובפחות ניכור? הדבר תלוי במספר דברים:

1)       "ביקורת בונה" ולא"ביקורת הורסת": הביקורת צריכה להיתפס ע"י המבוקר כמסייעת לו ולארגון ולא כשלילית והרסנית. ביקורת שלא מציעה אלטרנטיבה לתיקון עלולה להיתפס כביקורת הרסנית, ולכן תזכה לפחות שיתוף פעולה והתייחסות (כאשר מטיחים בך, שלא היית  בסדר מבלי להסביר לך היכן לא היית בסדר, וכיצד לעשות הדברים בצורה טובה יותר, אז אתה כמבוקר עלול לתפוס את הביקורת כביקורת, שנועדה לפגוע בך באופן אישי, במקום לסייע ולעזור לך).

2)       ביקורת עניינית ולא אישית: כאשר הביקורת בודקת נושא מסוים, ובודקת אותו לעומק בלי קשר לשאלה מי אחראי לו באופן אישי, אז היא תיתפס כיותר רצינית ותזכה ליותר שיתוף פעולה. ביקורת לעומת זאת שמתמקדת באדם עצמו תיחשד מראש כבלתי אובייקטיבית, במיוחד אם היא לא מושתתת על יסודות עובדתיים מוצקים  במיוחד.

3)       ביקורת אובייקטיבית מול ביקורת סובייקטיבית: הביקורת חייבת להתבסס על נתונים עובדתיים ולא על תחושות בטן סובייקטיביות, שלא תמיד עומד מאחוריהן דבר מה. כאשר מטיחים בנו ביקורת נוקבת על דרך פעולתנו, מבלי שבדקו שהדברים נכונים מבחינה עובדתית, אז הדבר עלול לעורר בנו תחושות קשות של ניכור וחוסר אמון כלפי זה מעביר את הביקורת וכלפי הביקורת עצמה. רוב האנשים שמטיחים ביקורת בזולתם כלל לא טורחים לבדוק את מידת נכונותה, ובשל כך הם ממשיכים להיות סמוכים ובטוחים שהיא נכונה. המעטים, שכן בודקים אותה לעומק מגלים במקרים רבים שהיא איננה נכונה מבחינה עובדתית, ואז הם מתחרטים או שהם מודים לאל, שהם שמרו את הביקורת שלהם בבטן ולא הוציאו אותה החוצה. כמה פעמים ביקרנו קשות אדם כלשהו, מבלי שבדקנו את הדברים לעומקם, ובחלוף הזמן התברר לנו שטעינו, והכול היה עורבא פרח? אם כל אחד יפשפש במעשיו הוא יגלה שהוא לא אחת נפל או כמעט נפל בנושא זה.

4)       סגנון הביקורת: על מנת לזכות לשיתוף פעולה מרבי זה שמשמיע את הביקורת חייב לעשות זאת בחביבות ובנועם הליכות.  מבקר שהוא מנוכר, מתנשא ובוטה יזכה לפחות שיתוף פעולה, וביקורתו תיחשד כלא עניינית ופוגענית. הביקורת חייבת להיאמר ולהיכתב לא מעמדה של שיפוטיות והאשמה באשר למה שנעשה בעבר אלא מתוך מגמה לסייע ולעזור לשפר דברים לעתיד.

5)       העדר משוא פנים ועצמאות המבקר: אסור שהביקורת תיתפס ככלי לחיסול חשבונות בין אנשים (בין עובדים בארגון או בין המנהל לעובדיו). הביקורת תזכה ליותר שיתוף פעולה אם היא תהיה עצמאית לחלוטין ומשוחררת מכל לחץ ותלות חיצוניים. כאשר גורם נוסף, שיש לו אינטרס אישי מתערב בעבודת הביקורת, מנחה אותה או מצליח להפעיל עליה לחצים, אז היא תיחשד כבלתי מוצדקת ולא תזכה לשיתוף פעולה. גם כאשר זה שמבקר יש לו אינטרס אישי בביקורת עצמה, הביקורת שלו תזכה לפחות אמון.

- אז הגענו למסקנה המתבקשת שהביקורת היא חשובה, אך היא חייבת להתנהל ברצינות, אובייקטיביות, תוך הסתמכות על עובדות ומתוך כוונה לעזור ולסייע ולא, חלילה, להרוס, אבל האם היא בכלל משפיעה? שאלת ההשפעה של הביקורת תלויה ב-3 גורמים, התלויים זה בזה: המבוקר,  המבקר ותוכן הביקורת:

המבוקר: כאשר מטיחים בנו דבר ביקורת, האם דבר משפיע עלינו? כמובן, אבל כיצד? חלק מהאנשים נעלבים מהביקורת עד עמקי נשמתם, שכן הם משוכנעים, שנעשה להם עוול, והביקורת כלל אינה מוצדקת. חלקם האחר מזלזל בביקורת, ומתייחס אליה באדישות (או בגלל שהם חושבים שהיא לא מוצדקת או בגלל אופיים), ויש כאלה שמתייחסים אליה בצורה עניינית (בודקים אותה לעומק, ורק אז מחליטים, האם היא מוצדקת, והאם לקבל אותה ולתקן או שמא לחבור לנעלבים ולאדישים). יש גם השפעה ניכרת  למעמד של האדם על התייחסותו לביקורת (ביקורת על אדם בכיר בעל השפעה, מעמד וכוח תזכה להתייחסות שונה מאשר ביקורת על אדם מהיישוב). הביקורת משפיעה על המבוקרים בהתאם לאופיים ולמעמדם, אך יש השפעה גם למבקר ולתוכן הביקורת.

המבקר: אם זה שמבקר אותנו הוא מישהו, שאותו אנו מכירים או מכבדים, אז ההתייחסות שלנו לביקורת  תהיה שונה מאשר אדם זר שמטיח בנו ביקורת. כאשר הביקורת נאמרת ע"י ידיד, שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות, אז נתייחס אליה אחרת, מאשר ביקורת , שמוטחת בנו ע"י אדם, שמסוכסך עימנו. כאשר זה שמבקר אותנו מדבר אלינו בנועם הליכות, אז נתייחס לביקורת שונה מאשר אדם שמדבר בבוטות ובנפנופי ידיים וקללות עסיסיות מבית מדרשו.

תוכן הביקורת: כאשר אנו נוטים לקבל את הביקורת כנכונה ומוצדקת, אז נתייחס אליה, כמובן, באופן שונה מביקורת, שאנו סבורים, שהיא כלל לא מוצדקת. כאשר הביקורת עוסקת בנושא חשוב, אז היא כמובן, תזכה להתייחסות שונה מאשר ביקורת שעוסקת בנושאים שגרתיים ושוליים (למשל ביקורת על אדם בשל מעורבותו בתאונת דרכים קשה תזכה להתייחסות ולתגובות שונות  מאשר ביקורת על אדם בשל אופן לבושו).