עקב וירוס לשונית אקטואליה לא מופיעה ולכן שיחזרתי את הלשונית וחילקתי אותה ללשוניות משנה (צמצום נזקים לעתיד). זו לשונית ב' והיא סגורה.



ליום הולדתי קיבלתי במתנה ספר על נאומיו המרכזיים של וינסטון צ'רצ'יל, כפי שקובצו ונערכו ע"י נכדו. שני דברים מעניינים אותי במיוחד: נאומיו המשקפים את נקודת מבטו העקבית בתקופה המרכזית והחשובה של חייו: מלחמת העולם השנייה, וכן לפניה עת היה קול בודד במדבר הפוליטי, העומד בשער ומתריע, אך נבלע בים של אופוריה, תקוות כזב ואשליות שקריות בדבר שלום עולמי. כמו כן מעניינת אותי מאוד התייחסותו לעם היהודי. בנוסף לכך אם יש דברים נוספים שרלוונטיים ואקטואליים להיום, אצטט אותם גם כן.

צ'רצ'יל השתמש בשפה קולחת, בהירה וברורה,   הוא דיבר "בגובה העיניים" (כאילו מדובר על שיחת אינטימית בסלון הביתי), והוכיח שלא צריך להיות מתוחכם או מניפולטור כדי להיות אפקטיבי. מספיקות מילים פשוטות המשקפות אמת ישרה ונכונה על מנת לחדור ללבבות, לשכנע, לשנות תודעה, ואז אפשר להתחיל להתמודד עם המצב הקשה באופן נכון על מנת ליצור מציאות חדשה וטובה יותר ובסופו של דבר גם לנצח, וזאת בהנחה שלא נכנעים ולא מוותרים גם כאשר המצב בשטח הוא לא בהכרח לטובתנו. מילים משנות תודעה ומציאות הן לא פחות חשובות מכוח צבאי.

לא לחינם נקרא הספר של נכדו של צ'רצ'יל בשם: לעולם לא ניכנע" עבור רבים ברחבי העולם נאומיו של צ'רצ'יל היוו מקור להשראה ברחבי העולם דווקא בתקופה הקשה שבה כל אירופה המערבית הייתה כבושה בידי המפלצת הנאצית, ברה"מ חתמה על הסכם אי לוחמה עם הנאצים תוך חלוקת שלל ביניהן באירופה,  יפן חתמה עם גרמניה את "ברית הפלדה" ועם יפן ואיטליה של מוסילני ארגנה את הציר המשולש , ארה"ב הייתה עדיין שקועה עמוק עמוק במדיניות הבדלנית שלה, ובריטניה הייתה מבודדת ובסכנה מוחשית לפלישה נאצית קרובה.

כבן אדם או כבן אנוש אני מאוד חברותי, ידידותי, אמפטי ומכיל לאנשים שמסביבי מצד אחד. מצד שני אינני טיפוס חברתי, כלומר, אני לא אחד שיוצר קשרים חברתיים או מתרועע עם אנשים בקלות (זה חלק שמוטבע באישיות שלי לטוב ולרע, זו המציאות בין אם אני רוצה או לא רוצה, נוח לי או לא נוח לי, רע לי או טוב לי). אני מעדיף את הלבד שלי, כאשר האלטרנטיבה היא חברה מבזה ולא מכבדת. אינני רודף אף פעם אחר הנסוגים מגשת, ואין לי שום כוונה או רצון לעשות דברים על מנת לקרב אותם או למצוא חן בעיניהם. מי שרוצה בקרבתי, צריך לקבל אותי כמו שאני, ומי שלא- אין לי שום כוונה, רצון ומוטיבציה לנסות ולשנות אותו או להשקיע כל מאמץ באשר אליו. אין לי כוונה להשתנות רק כדי להתאים את עצמי לחברה כלשהי או לאדם כלשהו (אני רואה בכך שקר גס וצביעות גדולה).

אני עומד מאחורי האמת הפנימית שלי ומאחורי כל מה שכתבתי באתר זה, ואינני עושה זאת כדי לשכנע מן דהוא (זה בכלל לא מעניין אותי) אלא כדי שהאמת שלי תהיה באופן גלוי על השולחן ולא מוסתרת מתחת לשטיח. לא אתן יד לכך שאנשים יאמרו עליי מאחורי הגב דברים, ואני אשתוק להם ולא אגיב.

אנשים פחות מעניינים אותי. יותר מעניינים אותי תחומים שאליהם אני נקשר, ושבשבילם אפשר  להסתדר גם לבד ללא הזדקקות לאף אחד (עם כי זה תמיד יותר נעים ונחמד ביחד, אך בתנאי שזה נעשה באופן חופשי וללא התניות כלשהן).

תרבות הערצת המפורסמים משולה בעיניי לעבודת אלילים מודרנית. קשה לי עד מאוד להבין הערצה עיוורת לאדם רק בשל היותו מפורסם ללא קשר להיכרות מוקדמת אתו ולידיעת הדברים על בורים באשר לאופיו ולאופן התנהגותו כלפי הזולת. צריך להיזהר מאוד מלחוות דעה על אדם (שלילית או חיובית) לפני שמכירים אותו היטב. לדוגמא: פוליטיקאי פופולרי, ספורטאי מצטיין וזמר בעל קול גדול: אפשר להעריץ או להעריך את יכולותיהם ואת כשרונם, אפשר גם להתחבר לתחום שבו הם עוסקים, אך מכאן ועד להעריץ אותם באופן אישי מבלי שמכירים אותם באמת, יש מרחק גדול.

כאדם פשוט חשוב לי לקבל יחס מכבד ומחבק. מצד אחד לא רוצה להיות למרמס רגליהם של המבזים והמקללים, ומצד שני לא רוצה באותה מידה בדיוק לקבל כבוד מוגזם ומופרז של המשבחים והמהללים, שכלל אינו מגיע לי.

מתוך נאומו של וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות מה-31 למרץ 1921 בבית המושל בירושלים בתשובתו לנציג המוסלמי, שדרש להתנער מהצהרת בלפור: "אני רואה את נאומך חד צדדי בחלקו ובלתי מדויק. אתה מבקש ממני להתכחש להצהרת בלפור ולעצור את ההגירה. אין זה בכוחי, וגם איני רוצה בכך. יותר מזה, ברור שמן הצדק שליהודים הפזורים יהיה מרכז לאומי ובית לאומי, שבו יוכלו להתאחד מחדש, ואיפה אם לא בפלשתינה, שהיה ליהודים קשר אינטימי ועמוק אליה במשך 3000 שנה? אנחנו חושבים שהדבר טוב לעולם, טוב ליהודים, טוב לאימפריה הבריטית, והוא גם טוב לערבים המתגוררים בפלשתינה, ואנו מתכוונים לדאוג שכך יהיה. הם לא ייעקרו ממקומם ולא יסבלו, אלא ייטלו חלק בתועלת ובקדמה של  הציונות..... בריטניה הגדולה הבטיחה סיכוי הוגן לתנועה הציונית, אך זו תצליח רק בזכות עצמה".

ברצוני להתייחס ליוסי שריד ז"ל, שנפטר ביום שישי האחרון. אין בכלל כל צל של ספק בדבר חריפות לשונו, רהיטותו, כנותו ואמונתו היוקדת בצדקת דרכו. כואב לי מאוד, שכנות מעין זו חסרה לעיתים במחנה הימני של המפה הפוליטית, ולכן באות להן לעולם תופעות כמו גונן שגב ואלכס גולדפרד (שהביאו עלינו את אישור הסכם אוסלו). כאשר הימין מרשה לעצמו משיקולים פופוליסטים להכניס לתוכו אנשים נטולי חוט שדרה אידיאולוגי או נהנתנים ואינטרסנטים, שרואים בכנסת רק מקום סידור עבודה נוח להם ולמקורביהם (זוכרים את נאום הג'ובים של לימור לבנת?

), ושניתן לקנות אותם בקלות בסחר מכר אישי, אז אל לנו להתפלא שדברים מסריחים בניגוד לעמדת רוב העם מתרחשים וקורים לנגד עינינו. אם הימין היה באמת אידיאולוגי, אז תופעת ההתנתקות לא הייתה באה לעולם, ואריק שרון ז"ל היה נזרק מכל המדרגות כבר בשלב שהוא העלה את רעיון העיועווים הזה, ונתניהו, לבנת ושלום היו מוכנים לשלם את מחיר הכואב על התנגדותם העקרונית למהלך במקום לדבר על כך בקול רפה ומגומגם ולבסוף לתמוך בכך בכנסת ולהיות שותף למהלך האנטי דמוקרטי הזה. כדי למנוע בעתיד דברים מעין אלה הימין הישראלי חייב לערוך בקרבו בדק בית רציני ולקיים חשבון נפש נוקב ולהקיא מקרבו גורמים אינטרסנטים ונהנתנים ולשלב יותר ויותר אנשים אידיאולוגיים ורהוטים כדוגמת בני בגין, אחרת אין להוציא מכלל אפשרות שגם בעתיד מנהיגים של ממשלות ימין יהיו מעורבות במהלכים כמו בהתנתקות או ,חלילה, אם השמאל יעלה לשלטון חברי כנסת של הימין יחברו אליו, כפי שקרה בתקופת אוסלו. קל מאוד לבקר את השמאל הישראלי על כנותו ולהאשים אותו בכל מה שקורה, ובמקביל לרחוץ בניקיון כפיים של המחנה הימני, אז תבינו ותפנימו היטב, שהסכם אוסלו לא היה מאושר בכנסת לולא מה שקרה עם גולדפרד ושגב, וגם ההתנתקות הייתה מסוכלת אם נתניהו, לבנת ושלום היו הולכים ראש בראש מול שרון ז"ל עד הסוף ולא מוותרים לו. את השמאל הישראלי אי אפשר לקנות בכסף, בטובות הנאה ובג'ובים, אני רוצה שגישה מעין זו תונחל ותושרש גם במחנה הימני של המפה הפוליטית, ובכך יימנעו בעתיד התרחשויות/ טרגדיות כמו אוסלו וההתנתקות.

צריך לומר בכנות, כי יוסי שריד ז"ל טעה ביחסו אל הפלסטינים ואל תהליך השלום איתם. הוא נהג להצליף בחריפות לשונו בממשלה, אך דיבר בגמגום ובאופן רפה ולעיתים גם גילה הבנה להתנהלות הפאשיסטית והמיליטרסטית הפלסטינית, ובכך למעשה היה שותף סמוי להכשר שניתן לפלסטינים לעשות ככל העולה על רוחם. הוא לא השכיל להבין, שהמפתח לשלום אמת לא נמצא לא בידינו אלא בידי הצד השני, ובסירובו להתנגח אתו קשות הוא למעשה הרחיק את השלום לדורות, ולא קירבו. הדבר החיובי היחיד שהוא עשה בהקשר זה, אירע בתקופת ממשלת ברק. בימים הללו היו אירועי טרור נוראיים ופרצה האנתפאדה השנייה, ואז הוא אמר ברוב ייאושו לפלסטינים: "לכו, תחפשו אותי", אך לאחר זמן קצר ביותר הוא חזר למנטרה הקבועה שלו, שלפיו אנחנו נושאים באחריות למצב, ואילו הצד השני פטור ממנה.  מי שבאמת רוצה בהסדר עם הפלסטינים צריך לבדוק בציציות את ההתנהלות של הצד הפלסטיני ואת השיח הפנימי שלו ולא לחשוב שכל העולם עומד ותלוי רק בנו. מדינת ישראל היא כוח משמעותי מאוד בתחום הצבאי, וזה יוצר אצלנו את האשליה היהירה, שאנו החזקים יכולים לעצב במו ידינו את הסביבה הבינ"ל גם בתחום המדיני. זה לא הולך ככה!!! בתחום המדיני השפעתנו היא שולית וזניחה, ולכן זה נגמר בכישלון חרוץ, כאשר אריק שרון ז"ל ניסה לעצב סדר חדש בלבנון, וזה גם נכשל באשר ליוזמות השלום השונות שהעלינו מול הפלסטינים. מה קורה פה? אנחנו מציעים להם כל יום שני וחמישי יוזמות להסדר, והם רק מגיבים להם. הם יודעים מה אנחנו חושבים, ואילו אנו לא יודעים מה הם באמת חושבים, שכן הם רק מגיבים ולא פעילים ואקטיביים. כדי לדעת מה הם באמת חושבים, מהי האמת הפנימית שלהם, ואיזה הפתעות יש להם עבורנו מתחת לשרוול, בואו ניתן להם את הכבוד ואת הזכות להעלות יוזמות שלום, ואז נראה בדיוק מול מי יש לנו עסק ועד כמה הפלסטינים הם באמת "שוחרי שלום". יש לומר את האמת הנוקבת: באופן פרדוקסלי דווקא יוסי שריד ז"ל ומחנהו הפוליטי בגישתם האמפטית וחסרת הביקורת הנוקבת והנשכנית כלפי הפלסטינים הרחיקו עד מאוד את הסיכוי לכל הסדר עתידי איתם (הייתי מסתפק שאפילו אחוזים בודדים מהביקורת הנשכנית מפיהם כלפינו הייתה מוסבת לפלסטינים). מחנה השמאל בישראל חייב לשנות דיסקט במוח, להיכנס לפלסטינים לוורידים ולנשמה, לבדוק טוב טוב את התנהלותם הפנימית ולדרוש מהם לשנות את השיח שלהם כלפינו בעשרים ושתיים השנים האחרונות משיח של שנאה, והערצת מחבלים לשיח של ידידות ושיתוף פעולה, אחרת שום דבר לא יזוז פה. זו האמת, ומי שלא מבין זאת, אז הוא כנראה עיוור בדיוק באותו סגנון בדיוק של אלה שראו בזמנו את סטלין כ"שמש העמים", וסירבו להתעורר ולהתפכח.

ואנקדוטה אישית: בתקופת השירות הצבאי שלי שירתתי בחלק מהתקופה עם בנו של יוסי שריד ז"ל (ישי). הוא היה המפקד המקצועי שלי. כאביו גם הוא היה אדם חריף, חכם, מוסרי ונוקב, שלא היסס לומר את דעתו. ברם בעולם של ערפל, אי וודאות, הסתרה, אינטרסים מתנגשים, אויבים, ותרבויות מגוונות, שלא רואות את אותם הדברים בדיוק באותה עין או מפרשות אותם באופן זהה,  וסיכונים מול סיכויים, מסתבר שגם אנשים חכמים וחריפים יכולים לטעות בדרכם, וזאת בייחוד אם החוכמה שלהם מציבה בפניהם מגבלה ,מכשול ומסך עשן בפני יכולת לביקורת עצמית מתמשכת וספקנות נבונה, כך שהאמת הפנימית שלהם הופכת ליהירות ולעיוורון מקובע למתרחש מסביבם. החוכמה יכולה להיות אפקטיבית ביותר במקומות שבהם הוודאות היא גדולה ויש שקיפות מרבית. במקומות אחרים יש להחשיב אותה ברצינות אך גם לדעת לקחת אותה בעירבון מוגבל, וזאת משום שיש משתנים רבים, שחלקם לא ברורים וחלקם לא ידועים וחלקם כלל לא תלויים בנו ובאופן התנהלותנו.  

ועתה ברשותכם האדיבה נעבור למה שכתב נכדו של וינסטון צ'רצ'יל על התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, שאותה הוא מכנה בשם שנות המדבר (1930-1939): "......ואחר כך לנוכח הפייסנות מול גרמניה המתחמשת מחדש, מצא עצמו צ'רצ'יל מנוכר יותר ויותר מהנהגת המפלגה השמרנית והזרם המרכזי שלה, עד כי בסוף שנות השלושים, כשהיטלר כבר השתולל באירופה, היה יכול צ'רצ'יל למנות את חבריו הפוליטיים בפרלמנט על אצבעות יד אחת. הוא ראה בדייקנות ובבהירות שהעולם צועד לקראת קטסטרופה. משוכנע שהאסון עשוי להימנע, הוא עשה ככל שביכולתו להזהיר את בריטניה, את ארצות הברית ואת מערב אירופה בפני הסכנה, אבל איש לא הקשיב לו. כשהוא דחוי ומתויג "כמחרחר מלחמה", היו השנים הללו הזמן, שבו עמד במבחן הקשה ביותר. מנקודת המבט של תעוזה מוסרית צרופה ונחישות חסרות לאות, אין ספק שהייתה זו שעתו היפה מכולן של וינסטון צ'רצ'יל. משבר מינכן, שבו ממשלות בריטניה וצרפת בגדו באופן מביש בצ'כוסלובקיה, וויתרו על עצמאותה בתקווה להשביע את תיאבונו של היטלר לתוקפנות, היה נקודת המפנה. בתחילה זכה נוויל צ'מברלין לכל שבח על שהציל את השלום ; אבל ככל שנקפו החודשים לא רק צ'מברלין עצמו, אלא הציבור הבריטי כולו החל להבין באורח הולך וגובר, שהוליכו אותו שולל, והיה זה צ'רצ'יל שצדק כל הזמן. מרגע זה ואילך גברה בהתמדה הדרישה להחזיר את צ'רצ'יל לממשלה". מזכיר לכם משהו בהקשרים אקטואליים מקומיים וגלובליים בימינו אלה? מסתבר שיש דברים שנשארים פחות או יותר אותו דבר גם במרחק השנים החולפות.

ראשיתה של הציונות ושנותיה הראשונות של המדינה מאופיינות כעידן הקולקטיביות הרעיונית והלאומית. זהו עידן שבו הפרט והאינדבידואל, רצונותיו ושאיפותיו נבלעו, נדחקו ונעלמו מתחת לצרכים הבוערים של האומה הצעירה והמחדשת ימיה כקדם. בשעתו הדבר היה מוצדק מעין כמותו, שכן כל המאמצים והאנרגיות היו מכוונים וממוקדים לצורך מטרה מקודשת זו, והפרט נאלץ לוותר ולהקריב מעצמו לטובת הקולקטיב, אבל למרות שזה היה חיוני ונחוץ במיוחד בתקופה זו ומתאים לזמנים הללו, הרי שזה יצר גם תופעות שליליות, שאין להתעלם מהן. במישור של הפרט זה מנע ממנו להגשים את עצמו ולממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בו, שכן הוא נדרש לשים את כל העניינים האישיים שלו בצד ולתת את כולו ולהתגייס לטובת הקולקטיב. במישור של הקולקטיב זה יצר תרבות של עדר הומוגנית ואחידה, שציפתה שכולם יחשבו ויעשו את אותו דבר בדיוק. גישה מעין זו מדכאת כל מחשבה יצירתית, ביקורת בונה, וחשיבה מחוץ לקופסה ועלולה להביא ליצירת קיבעונות תפיסתיים ומשם הדרך את קונספציות שגויות ובלתי מציאותיות היא קצרה ביותר (עיין ערך: מלחמת יום כיפור ומלחמת אוסלו). בקיצור: עידוד קולקטיביזם מוחלט ודיכוי כל נטייה אינדבידואלית זהו דבר קיצוני ביותר, , וזהו מתכון לצרות ולאסונות הן לפרט והן לחברה עצמה.

אז כפי שקורה במחוזותינו אנו נגררים ועוברים בקלות מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת. לאחר מלחמת ששת הימים החל תהליך הדרגתי של מעבר לגישה אינדבידואלית והרכיב הקולקטיבי הלך ונחלש. בסופו של דבר נכנסנו  לתקופה החומרנית האגואיסטית והאגוצנטרית, שבה כל אחד חושב על עצמו ועל ביתו בלבד ופחות על החברה והמדינה, שבה הוא חי. כתוצאה מכך אנו שומעים יותר ויותר אנשים שבמקום להיאבק על עמדותיהם כאן בוחרים להתנות את עצם נכונותם להישאר כאן בכך שיהיה להם פה נוח וטוב מבחינה כלכלית או תרבותית או חברתית. זהו עידן שבו הכול סובב סביב "האני" נוחותו ורווחתו. מצד אחד גישה זו נותנת לפרט את החופש המוחלט לפתח את עצמו ולממש את הפוטנציאל הטמון בו. מצד שני גישה זו פורמת ושוחקת עד דק את היסודות של הקולקטיב, שנבנו פה בעמל רב, יוצרת חומות של הפרדה, עוינות, ניכור, שנאה ומתחים בין אנשים, תרבויות, עדות וגישות ורעיונות, והופכת את המדינה שלנו לערב רב של פרטים, שהקשר ביניהם הולך ומתרופף לאט לאט. גישה אינדבידואלית קיצונית זו (כמו הסיפור על מגדל בבל) מסכנת את עצם קיום המדינה לא פחות מהאויבים מבחוץ. זו גישה שמחפשת בשם המימוש העצמי האגואיסטית ואת ההפרדה והשונות תוך ויתור מודע על המכנה המשותף ועל הקולקטיביות, שמחברים אותנו זה לזה כאומה.

אז אם קולקטיביות לבד זה לא טוב וגם אינדבידואליות לבד זה רע, אז מה לעשות? אנחנו כיום נמצאים בפתח של תקופה חדשה. אנו נכנסים כיום לעידן הנכון של שילוב ראוי בין קולקטיביזם ואינדבידואליזם. המטרה היא לדאוג לכך שכל אדם יפעל לממש את עצמו את סגולותיו, יתרונותיו ומעלותיו באופן חופשי, אך לא רק למען עצמו אלא גם לטובת החברה בכללותה. ובהקשר לחג החנוכה: בכל אדם קיים אור. לכל איש יש נר. הנרות שלנו והאורות שהם מפיצים שונים זה מזה. אם נדע ונשכיל לתת לכל הנרות והאורות הללו ביטוי ראוי לתועלת הכלל, אז לא רק כל אחד מאתנו ירוויח מכך, אלא המדינה כולה נשכרת מכך ובגדול. על מנת לממש את זה ולהוציא את זה מהכוח אל הפועל יש צורך ברצון טוב הן של הפרט, שיהיה מוכן לגייס את יכולותיו, סגולותיו וכישרונותיו הייחודיים לטובת הכלל ולא רק לטובת עצמו, והן של הקולקטיב שיאפשר זאת, כך שבמקום לכבות את הנרות שלא שייכים לעדר, הוא דווקא יאפשר להם להפיץ את אורם, להתגייס לטובת החברה והמדינה ולתת ולתרום לה ככל יכולותיהם ורצונם החופשי.

לסיכום: יש הבדל גדול בין פרט פאסיבי שהוא "בובה על חוטים" או בורג קטן או ניצב בתוך קולקטיב, שמתווה לו את הדרך האחידה, לבין פרט אקטיבי ופעיל, שחש שהוא משולב כחלק בעל משמעות חיונית לאותו קולקטיב. בכל אדם יש אור שייחודי לו. לא כולם מוצאים/ מחפשים אותו. לא כל מי שמוצא את האור שלו, מוצא לנכון לגייס אותו לטובת המטרות הראויות והנכונות של הכלל. מדינתנו תפרח ותשגשג ותהיה חסונה וחזקה, אם תעודד אנשים לממש את עצמם באופן אישי  מצד אחד ומצד שני לתועלת הציבור כולו. שונות תהפוך מחיסרון ליתרון, אם היא תשמש למטרות הנכונות והראויות. זהו האתגר הלא פשוט: הפיכת השונות הקיימת ביננו לתורמת ולמועילה ולא למזיקה ולהרסנית.

מסכם את כל מה שכתבתי כאן ובאופן נהדר הרב קוק בשירו לכל איש יש נר:

צריך שכל איש יידע ויבין,

שבתוך תוכו דולק נר,

ואין נרו שלו כמו חברו,

ואין איש שאין לו נר,

וצריך שכל איש יידע ויבין,

שעליו לעמול,

ולגלות את אור הנר ברבים,

להדליקו לאבוקה גדולה,

ולהאיר את העולם כולו.

להלן דבריו הנוקבים והביקורתיים של צ'רצ'יל מה-23/5/1939, באשר לספר הלבן של מקדולנד, שר המושבות הבריטי, שהוא רואה בו הלכה למעשה את ביטול הצהרת בלפור מתוקף הקביעה הרשומה בו שלפיו, עליית היהודים תוגבל עד מאוד, וכעבור 5 שנים, תותנה בהסכמת הרוב הערבי, ומשמעות המעשית של  הדברים, שהעלייה היהודית לארץ ישראל תיעצר לחלוטין: " כעת אני מגיע למי שקבר את התיק. לצערי הרב, הצעות הממשלה מפרות את ההתחייבות, שניתנה בהצהרת בלפור וכובדה ע"י מספר ממשלות בזו אחר זו, והייתה תנאי שעל פיו קיבלנו את המנדט. חלק גדול מהספר הלבן הזה נוגד ברוחו את הצהרת בלפור, אבל לא אטרח בעניין זה. אני בוחר נקודה אחת שבה בבירור יש הפרה של הצהרת בלפור- התוספת המאפשרת הפסקה של הגירת יהודים בעוד חמש שנים ע"פ החלטתו של רוב ערבי. זו הפרה גלויה של התחייבות רצינית. אני המום מכך שחברי הנכבד, ראש הממשלה, הוא מכולם, וברגע זה מכל הזמנים, נתן ידו למחדל החדש והפתאומי הזה. למי ניתנה ההתחייבות של הצהרת בלפור? היא לא ניתנה ליהודים בפלשתינה; היא ניתנה ליהודי העולם ובמיוחד להסתדרות הציונית. על בסיס ההתחייבות הזו, וכתוצאה ממנה קיבלנו סיוע חשוב במלחמה, ואחרי המלחמה קיבלנו מבעלות הברית ומהכוחות המעורבים את המנדט על פלשתינה. המחויבות הזו לבית מוגן, לארץ מבטחים, לא ניתנה ליהודי פלשתינה אלא ליהודים שמחוץ לפלשתינה- לתפוצה האומללה של המון היהודים הנודדים, הנרדפים, שתשוקתם הגדולה, העקבית והניצחת לבית לאומי- אם לצטט את מילותיו של עמיתי הנכבד ראש הממשלה, כפי שכתב בתזכיר, ששלח לנו: העם היהודי שבמשך מאות שנים של עקירה ורדיפה חיכה בסבלנות לשעה שבה ישוב ויבנה את ארץ אבותיו. אלה המילים............. לא ביהודים שבפלשתינה אנחנו צריכים לטפל עכשיו או באיזה שהוא זמן בעתיד, אלא ביהדות העולם, ביהודים בכל העולם כולו. זוהי ההתחייבות שניתנה, וזוהי השבועה, שאנחנו מתבקשים עכשיו להפר, כי איך אפשר למלא את ההתחייבות הזאת, אני רוצה לדעת, אם תוך 5 שנים, ייחסם הבית הלאומי ויהודים נוספים לא יורשו להיכנס בלי רשות מהערבים? ..... אבל איזה מין בית לאומי מוצע ליהודי העולם, כשאנחנו מתבקשים להצהיר שתוך 5 שנים תיסגר בפניהם דלתו של הבית הזה? ......... בעמוד 11 של הספר הלבן בתת סעיף 3 של פסקה 14 מופיעה התוספת הבאה: לאחר תקופה של 5 שנים לא תותר הגירה יהודית נוספת אלא אם ערביי פלשתינה יסכימו להתיר זאת. הנה הפרת ההבטחה; הנה שבירת האמון; הנה זניחתה של הצהרת בלפור; הנה סוף החזון, התקווה, החלום. אני לא מרגיש שהתייחסנו אל הגזע הערבי בחוסר הגינות אחרי התמיכה שהם העניקו לנו במלחמה. הערבים הפלסטינים, כמובן, ברובם לחמו נגדנו, אבל בשאר האזור הנרחב המיושב בערבים, ממלכות ונסיכויות ערביות הפכו לישויות עצמאיות, כפי שלא היה מעולם קודם לכן בהיסטוריה הערבית.........אבל אנחנו גם הראינו באופן עקבי נכונות והחלטיות שלא לסגור שום דלת בפני התפתחות הבית הלאומי היהודי באמצעות הגירה יהודית מתמשכת לפלשתינה......... מוזר אף יותר שנפנה עורף לניסיון גדול של חלום זוהר, חלום היסטורי, שהוכיח שבכוחו להצליח. אתמול הגיב השר האחראי ברהיטות במשפטים מבריקים על העבודה הנהדרת, שעשו המתיישבים היהודים. הם הפריחו את המדבר. הם ייסדו עשרות תעשיות מוצלחות, הוא אמר. הם בנו עיר גדולה על חוף שומם. הם רתמו את הירדן והעבירו ממנו חשמל לכל הארץ. הערבים- לא רק שאינם נרדפים; הם הציפו את הארץ, והתרבו עד כדי כך שהאוכלוסייה שלהם גדולה יותר מאוכלוסיית כל היהודים בעולם אילו התקבצה שם. כעת אנחנו מתבקשים להורות שכל זה ייעצר ויגיע אל סופו. אנחנו מתבקשים עכשיו להיכנע- וזה אוכל את הלב יותר מכל- להסתה המוזנת בכספים זרים ולאש התעמולה, שמלבים ללא הרף הנאצים והפאשיסטים. לפני 20 שנה השתמש עמיתי הנכבד במילים הנוגעות ללב: אחריות גדולה מוטלת על כתפי הציונים, שבעוד זמן לא רב ישימו את פניהם בלב מתרונן למקום מושבו העתיק של עמם. עליהם תהיה המשימה לבנות תרבות חדשה ומשגשגת בפלשתינה העתיקה, שזמן רב כל כך הוזנחה והייתה למשיסה. ובכן הם נענו לקריאתו. הם הגשימו את כל התקוות. איך ימלאו ליבו להנחית עליהם את מכת המוות?"

כל העולם עומד או נופל על שני דברים מרכזיים, שאין להם תחליף וחייבים להיות משולבים זה בזה באופן הרמוני: על מטרות, שאנו מציבים בפני עצמנו ועל הדרכים הראויות להגשמתן. הדרך לא פחות חשובה מהמטרה, ולעיתים מזומנות היא התנאי הבסיסי והחיוני, שחייב להתקיים על מנת שבכלל נוכל לצאת לדרך ולנסות להשיג את המטרה. החברה הישראלית זקוקה לשני דברים מרכזיים על מנת שתוכל להתקיים לאורך זמן, לפרוח ולשגשג, ושבלעדיהם היא עלולה, חלילה, להתפורר מבפנים ולהתנפץ לרסיסים:

1. לכידות פנימית גבוהה תוך התבססות על המכנה המשותף הרחב ביותר, שמאחד אותנו כאומה במקום הזה מצד אחד, תוך יכולת מצד שני לשים גבולות ברורים וקווים אדומים מפורשים למחלוקות המפרידות בינינו (כולל אלה הנוקבות ביותר). יש אומנם חילוקי דעות נוקבים בחברה הישראלית, אבל אסור בתכלית האיסור להפוך אותם לחזות הכול ולעיקר, שכן יחסית למטרה הקדושה הזו הם חייבים לדעת היטב את מקומם ולסגת ביראה ובכבוד מפניה. מי שהופך אותם לעיקר ומהות הדברים כאן הוא בגדר חוטא גדול, ונחשב כאילו כפר בעיקר.

    

2. את המכנה המשותף הרחב ביננו עלינו לעגן ולבסס על דרך נאותה של קירוב לבבות תוך יצירת אווירה חיובית של אהבה, שיתוף פעולה, רצון טוב, אכפתיות, אמפטיה, אנושיות וחמלה. אי אפשר לבסס ולהחזיק לאורך זמן ממושך חברה מלוכדת, כאשר מסביב בוערת אש קשה של שנאת חינם, ניכור, עוינות, הפרדה, מחנאות, זרות וחומרנות. כל מי שמנסה להגיע למטרה הקדושה הזו בדרכים עקלקלות מעין אלה לא יצליח במשימתו, שכן במקרה זה בחירת הדרך הנאותה היא הכרחית וחיונית להגשמת המטרה. יתר על כן חברה שיש בה יותר ויותר שנאת חינם, אלימות, קנאה, לשון הרע, ניכור וחוסר אמון לא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן ובסופו של דבר בתהליך איטי והדרגתי תתפורר מבפנים, מבלי שבכלל נשים לב לכך. קשה מאוד להיות מודע להשפעות ההרסניות של בחירה בדרך קלוקלת, שכן הן לא נראות לעין בבירור ובאופן מידי במבט ראשון ,והן תבואנה לידי ביטוי רק בטווח הרחוק יותר. לכאורה שום דבר לא משתנה בשגרה הקיימת, אך זו רק אשליה אופטית.

הסיפור של סדום ועמורה כמו הסיפור של מגדל בבל לא הובא בפנינו רק על מנת שנתרשם מכוחו מעוצמתו של האל, שמסוגל בבת אחת להרוס עיר שלמה או למוטט מגדל גבוה. ואתם יודעים מה? זה בכלל לא משנה, אם זה התרחש מבחינה היסטורית או לא. מה שחשוב כאן הוא מוסר ההשכל הערכי הטמון בסיפורים הללו, כלומר, מה אנו יכולים לקחת מהסיפורים הללו על מנת שישמשו אותנו באופן אקטואלי גם כיום? הסיפור של סדום ועמורה מהווה מעין תמרור אזהרה אדום ובוהק באשר לגורלה המר של חברה רקובה, שמגיעה לרמות גבוהות של שחיתות מוסרית וערכית, וכתוצאה מכך היא בתהליך טבעי ופנימי מתנוונת, שוקעת, מתפוררת מבפנים, גוועת ומתנפצת לרסיסים. לא צריך עונש אלוהי או כוח עליון בכדי שדבר כזה יתרחש מעצמו ומאליו ובאופן טבעי.

לשמחתנו מדינתנו האהובה רחוקה עד מאוד מסדום ועמורה, אך זה לא אומר, שלא צריך כל הזמן לעמוד המשמר, להצביע על תופעות שליליות, לשאוף לתקנן, ולעמוד בפרץ ולבלום שנאת חינם, לשון הרע,  אלימות לסוגיה השונים, שחיתות, פשיעה, מחנאות, פלגנות וסכסכנות ועוד תופעות שליליות, שהיריעה קצרה מכדי לפרטן. לסיכום: המטרה הקדושה והערכית של לכידות חברתית ויצירת מכנה משותף קולקטיבי רחב לא תוכל להתממש, אם נשתמש בדרכים עקלקלות ונלוזות שרק מביאות לתוצאות הפוכות לחלוטין.

וחזור עתה ברשותכם לציטוט מנאומו של צ'רצ'יל בבית הנבחרים ב-28/9/1944 באשר לכוחות הלוקחים חלק בשחרורה של אירופה מהמפלצת הנאצית: "וכאן הייתי מזכיר את ההכרזה שאני חושב שתוערך ותאושר: הממשלה החליטה להיענות לבקשת הסוכנות היהודית לפלשתינה, שתוקם בריגדה יהודית, שתשתתף בפעילות מבצעית.

התובנה המרכזית והעיקרית, שעוברת כחוט השני לאורך כל ספרו של צ'רצ'יל ואקטואלית מאין כמותה לימינו אלה היא זו: מול רוע ורשע אנושיים אי אפשר לכרות הסכמים או להגיע להסדרים או להתחנף אליהם או לנסות לדבר אל ליבם. יש שני דברים אפקטיביים בלבד, שניתן לעשות מולם:

1. הרתעה נחושה וקשה: יש להרתיע את הרשעים מפעולה באמצעות איום בתגובה קשה ביותר, ואז כשההרתעה עובדת ופועלת, אז יש לחכות לכך שהם יתפוררו מבפנים לאורך השנים מבפנים בתהליך טבעי (כפי שקרה לברה"מ הקומניסטית בעקבות ההרתעה הגרעינית האמריקאית) או לחילופין הם יהיו שקועים במלחמות בינם לבין עצמם (כפי שקורה כיום במאבקים הפנימיים על שליטה בין הנאצים המודרניים של איראן וחזבאללה לבין אלה של דעאש ותומכיהם).

    

2. פעולה קשה: במידה וההרתעה נכשלת, אז יש לממש את התגובה ללא היסוס ולהכות אותם קשות עד להכרעה מוחצת ותבוסה או לחילופין כניעה ללא תנאי שלהם.

    

    

   מעצמות המערב וכן ארה"ב נתנו לרשע של היטלר להגיע למימדים המפלצתיים הנוראיים הללו עם כל המחירים הכבדים לכל האנושות בכלל ולעם היהודי בפרט, שכן הם לא ידעו להרתיע אותו בזמן, ובמקום זאת ניסו עד הרגע האחרון ממש לפייסו ולרצותו מתוך אמונה לשקריו ולהונאות שלו. האם הלקח הזה נלמד? את זאת נלמד רק בעתיד, המתקרב לעברנו בצעדי ענק, ואינו עוצר לרגע אחד.

    

   ספרו של צ'רצ'יל אקטואלי מאין כמותו במיוחד בימינו אלה, ומומלץ מאוד לכל בן אנוש באשר הוא ובמיוחד לכל יהודי באשר הוא לקרוא אותו.

    

   את השנוא עליך אל תעשה לחברך, ואם בכל זאת החלטת לעשות לו את זה, אז איבדת בזאת כל זכות מוסרית לטעון דבר וחצי דבר, כאשר עושים לך בדיוק את אותו דבר. כאשר אתם, ארגון "שוברים שתיקה" פועלים בחו"ל ומתארים את חיילי צה"ל כקלגסים נאציים ואת מדינת ישראל כמדינת טרור פאשיסטית, המחיר של הדברים הוא לא רק ביצירת דה-לגיטימציה למדינת ישראל כולה אלא גם בשנאה גוברת והולכת כלפינו, שבסופו של דבר באה לידי ביטוי ממשי ומוחשי גם במעשי אלימות של טרור לאומני נפשע או פוגרומים על רקע של אנטישמיות ארסית. אז אם במעשיכם אתם גורמים לכך, שאנחנו ניפגע הן כמדינה והן כפרטים, אז איך בדיוק אתם ובשם איזו זכות מוסרית אתם מצפים שתישארו חסינים ולא יעשו לכם את אותם דברים בדיוק? אתם טוענים שמתירים את דמכם, אז מדוע אתם מתירים את דמנו כאן? כאדם מוסרי אני מגנה בתוקף את מה שאתם עושים וגם את מה שעושים לכם. זהו מבחינתי בדיוק אותו צד של המטבע, גם אם אתם ניצבים משני צדי המתרס של הזדון והרשע.

    

   באופן כללי הצבא שלנו הוא מוסרי יותר מכל צבא אחר בעולם, שפועל בנסיבות דומות. מקרים חריגים ויוצאי דופן בניגוד לקוד האתי מטופלים בחומרה. ליצור מראית עין שהיוצא דופן והחריג משקפים את צה"ל ואת המדינה כמכלול, זו איוולת ופשע, שלא יכופרו. יתר על כן שימוש בשקרים מגמתיים על מנת להכפיש אותנו ולהוציא את דיבתנו רעה, זה בגדר פשע נוסף,  שאף  חמור יותר מקודמו. אז מה, אתם באמת מצפים שתנהגו ברשעות מעין זו, מדינתנו תיתן לכם יד חופשית בשם חופש הביטוי האנרכיסטי, ובצד השני של המתרס לא יימצאו אנשים מרושעים בדיוק כמוכם, שיעשו לכם את אותם דברים בדיוק? אם אתם גרים בבית זכוכית, אז כדאי לכם לחשוב טוב טוב, לפני שאתם זורקים בוץ ורפש, שאינם במקומם. אחר כך אתם מרשים לעצמכם להתבכיין ולבכות:  "תראו מה עושים לנו!!!" אתם יותר ויותר מתחילים להזכיר את המנטליות הפלסטינית של התוקפן הבכיין, הלוקה במחלה הקשה של מאניה דפרסיה. להיות מוסרי זה לא רק להגן עליכם מפגיעה, אלא גם להגן על המדינה ועל אזרחיה מפני אויביה ושוחרי רעתה.

    

   צ'רצ'יל היה משוכנע שאם מדינות המערב וארה"ב היו מגלות נחישות ואחדות מול היטלר בשלבים הראשונים, אז הטרגדיה של מלחמת העולם השנייה הייתה נמנעת. להלן הציטוט מהפגישה המאוחדת עם הפרלמנט הבלגי בבריסל ב-16/11/1945: " הייתה תקווה שהמלחמות הסתיימו (לאחר מלחמת העולם הראשונה הנוראית בפני עצמה- הערה שלי). ועדיין עברנו מלחמת עולם נוספת והרסנית יותר. האם היה בכך צורך? לי אין שום ספק, שהנהגה החלטית ופעולה משותפת של הכוחות המנצחים הייתה מונעת את הקטסטרופה האחרונה הזאת. הנשיא רוזוולט שאל אותי יום אחד, איך תיקרא המלחמה הזאת. עניתי לו "מלחמת ברירה". אילו ארה"ב הייתה מעורבת יותר בחבר הלאומים, ואילו חבר הלאומים היה מוכן להשתמש ממש בכוח, אפילו אם זה היה רק כוח אירופי, כדי למנוע את ההתחמשות המחודשת של גרמניה, לא היה עוד צורך במרחץ דמים. אילו בעלות הברית היו מתנגדות להיטלר בכוח בתחילת דרכו, אפילו עד שהשתלט על חבר הריין ב-1936 (שטח שהיה אמור להיות מפורז מכוחות צבא-הערה שלי), הוא היה נאלץ להתקפל (רק לאחר המלחמה התגלו התכתובות של הצבא הגרמני, שכללו פקודה מפורשת לנסיגה, אם הצבא הצרפתי החזק יותר מהצבא של גרמניה באותה שנה היה מתערב בכוח- הערה שלי), והייתה הזדמנות לכוחות, שאז היו חזקים בגרמניה, ובייחוד בפיקוד הגבוה, לשחרר את גרמניה מהממשלה המטורפת והמערכת, שלידיה הידרדרה. אל תשכחו שהעם הגרמני הצביע פעמיים נגד היטלר, אבל בעלות הברית וחבר הלאומים התנהגו בחולשה כזו ובחוסר ראיית הנולד, שכל הסגת גבול של היטלר הפכה בשבילו לניצחון על הכוחות המתונים והמרסנים, עד שלבסוף השלמנו ללא מחאות נוספות עם חימושה האדיר של גרמניה מחדש, ולהכנות למלחמה, שהסתיימו בהתפרצות מחודשת של מלחמה הרסנית. הבה לפחות נרוויח מהשיעור הנורא שעברנו. לשווא ניסיתי להתריע על כך לפני המלחמה". (האומנם הלקח נלמד בימינו אלו או שמא רוחו הפייסנית והפופוליסטית של צ'מברלין, עדיין שולטת בזירה הבינ"ל? ומתי יתעוררו? ברגע האחרון כפי שקרה בשנות השלושים של המאה הקודמת או שאולי קצת יותר מוקדם? מסתבר שיש דברים בטבע האנושי, שלעולם לא ישתנו, והם גורמים לנו להיות עיוורים, חירשים ואילמים מול סכנות עתידיות על אף כל תמרורי האזהרה הבוהקים שניצבים ממש מול עינינו , ולמרות ניסיון העבר הטראגי. הערה שלי).

    

   מלחמת העולם תמה, ועתה מתפנה צ'רצ'יל להזהיר את האנושות מפני מלחמת עולם נוספת מול ברה"מ, אם הלקח של מלחמת העולם השניה,  לא יילמד, והיא לא תורתע בקשיחות: " הקשיים והסכנות לא ייעלמו אם נעצום את העיניים. הם לא ייעלמו, גם אם רק נחכה לראות מה קורה; והם לא ייפתרו על ידי מדיניות של פייסנות. מה שדרוש הוא הסדר, וככל שזה נדחה, הקושי יהיה גדול והסכנה תגבר. ממה שראיתי בידידנו ובעלי בריתנו הרוסים במשך המלחמה, אני משוכנע, שאין דבר שהם מעריצים יותר מכוח, ואין דבר שהם בזים לו יותר מחולשה, בייחוד חולשה צבאית.......... אם יעמדו הדמוקרטיות המערביות ביחד בדבקות מוחלטת לעקרונות של אמנת האומות המאוחדות, השפעתן בהרחבת העקרונות האלה תהיה עצומה, וסביר להניח שאיש לא יפר אותם, אבל אם הן יהיו מפוצלות או יתרשלו בתפקידן- אם השנים הכול כך חשובות הללו יחמקו מאתנו, כי אז בוודאי שקטסטרופה עלולה לפגוע בכולנו. בפעם האחרונה חזיתי את כל מה שעמד לבוא וצעקתי בקול אל בני ארצי ואל העולם, אבל איש לא שם לב. עד לשנת 1933 או אפילו 1935 ניתן היה להציל את גרמניה מהגורל הנורא שהשתלט עליה, ואנחנו אולי היינו ניצלים מהזוועות שהיטלר שיסה במין האנושי. מעולם לא הייתה בהיסטוריה מלחמה, שהיה כל כך קל למנוע ע"י פעולה בזמן הנכון, יותר מהמלחמה, שזה עתה נגמרה בשטחים רבים כל כך של כדור הארץ. היא הייתה יכולה להימנע, לפי אמונתי, בלי לירות אף ירייה אחת, וגרמניה יכלה להיות משגשגת ומכובדת היום; אבל אף אחד לא הקשיב ואחד אחד נסחפנו כולנו אל תוך המערבולת. וודאי שאסור לנו לתת לזה לקרות שוב. אפשר להשיג זאת רק אם עכשיו ב-1946 נגיע להבנה טובה בכל הנושאים עם רוסייה תחת סמכותו הכללית של ארגון האומות המאוחדות, ועל ידי שמירה על הבנה טובה במשך שנים של שלום על ידי המכשירים העולמיים, שיתמכו במלוא כוחם של העולם דובר האנגלית והקשורים אליו. יש פתרון שאני בכל הכבוד לכם מציע בנאום הזה, שקראתי לו "שרירים של שלום"" (במילים אחרות- כפי שזאב ז'בוטיסקי ניסח: קיר ברזל).

    

   מי שמדבר גבוהה גבוהה על שלום לא ימצא גם באגדות הקסומות מזור למכאוביו, שכן גם בהם יש רשע וזדון, שיש להתגבר עליהם או להתמודד איתם באופן נכון כדי שהסוף יהיה טוב (והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה וכו'). בזירה הבינ"ל של אינטרסים מדינתיים אגוצנטריים ובעולם שיש בו בכל דור ודור גם כוחות רשע וזדון חייבים להיות ריאליים ועם הרגליים על קרקע המציאות ובמקום לדבר על שלום הזוי ומופרך להתחיל לדבר על מניעת המלחמה הבאה. בפרקטיקה מניעת מלחמה מביאה  ליותר שקט, יציבות וביטחון, היא בהרבה יותר אפקטיבית, ריאלית וברת ביצוע והכי חשוב: היא מונעת קורבנות ודם (ראה ערך המלחמה הקרה בין ברה"מ לארה"ב). דיבורים הזויים על שלום בעולם, שבו תמיד היו ויהיו גורמים קיצוניים מחוללי אי יציבות, ששואפים להחריב ולהרוס את הסדר העולמי הקיים ולבנות תחתיו סדר עולם חדש מבית מדרשם רווי השנאה, הכוח והאלימות הם חסרי ערך ותוחלת במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יותר הם גוררים את כולנו לקטסטרופה. אז כיצד בדיוק מונעים מלחמה ועימות? לא באמצעות ניסיון לפייס את גורמי הרשע והזדון או לחתום איתם על הסכמים, שלא שווים את מחירו של הנייר, שעליו הם כתובים אלא באמצעות הרתעה קשה ונחושה ונכונות לממש אותה בעת הצורך. רצוי לעשות זאת כבר בהתחלה, כאשר הגורם הזדוני לא צבר עדיין מספיק כוח, ביטחון עצמי ומוטיבציה. ככל  שהזמן עובר, ואנו לא נוקטים בדרך זו, המחיר גם באופן טבעי יעלה, וגם ההרתעה תהיה כבר פחות אפקטיבית. האויב חייב לדעת מראש שעל התוקפנות שלו הוא ישלם מחיר כבד מנשוא, וזה צריך להרתיע אותו מלפעול. אבל מה לעשות שמול פונדמנטליזם דתי (האסלאם הקיצוני) או לאומני (הנאצים) זה לא תמיד עובד, והם מוכנים לשלם כל מחיר ולתקוף אותך, כל עוד הם חשים שיש להם סיכוי להשיג משהו. אם ההרתעה ומימושה בפועל לא מועילים, אז צריך לעבור לשלב הבא: לייאש את האויב בכך שהתקפותיו לא רק שהן תגבינה מחיר כבד ממנו, אלא לא תבאנה לו כל תוצאות בשטח, ובהקשר המדיני לא יהיה ניתן יותר לחזור למה שהיה לפני כן, כי כללי המשחק השתנו עם התוקפנות (למשל אמצעי ההגנה של כיפת ברזל, חץ ושרביט קסמים או ביטול כל מה שהובטח להם בתקופת אוסלו). ברם לעיתים גם זה לא מועיל מפאת השנאה העיוורת, ואז צריך לעבור לשלב הבא: איום על עצם הקיום של השלטון הקיצוני מחרחר התוקפנות והמלחמה. מלחמת העולם השנייה לא הסתיימה לפני שהשלטון הנאצי הופל והתרסק לרסיסים, שכן שום הרתעה ומימוש שלה לא עבדו עליו ולא הועילו. לעיתים כאשר רוצים להחליף שלטון מעין זה, אז מעודדים תסיסה פנימית. במקרה של הנאצים זה לא הצליח (למשל ניסיון ההתנקשות בהיטלר), ואז לא הייתה ברירה אלא לכבוש את כל גרמניה לצורך מימוש המטרה הזאת. כאן ועכשיו זה המקום להגיד את הדברים הבאים: האסלאם הקיצוני, אם לא יטופל כבר כעת ברצינות, הוא יצבור כוח, עוצמה, וביטחון עצמי, ואז לא תהיה ברירה לעולם החופשי אלא לטפל בו כפי שטיפלו בנאצים, יימח שמם וזכרם, על כל המחיר המתלווה לכך.

    

   ובכל זאת כדי לסיים בנימה אופטימית: על שלום אמת ניתן לדבר בין תרבויות בעלות ערכים משותפים, שמדברות באותה שפה ולא בכפל לשון, ושהשיח שלהן הוא שיח של דמוקרטיה, סובלנות, תקשורת פתוחה, שקיפות, כבוד הדדי, כנות וג'נטלמניות (מילה היא מילה ולא תרגיל הונאה של סוסים טרויאנים למיניהם).

    

   לסיכום ספרו של צ'רצי'יל ליקטתי מספר ציטוטים חשובים נוספים:

    

1. " הקורבנות שארה"ב מקריבה והמאמצים שהיא עושה כדי לדחות תוקפנות קומוניסטית העלולה לפגוע בעולם החופשי ואם אפשר אף למונעה, הם היסודות העיקריים של השלום. עשירית מהמאמצים שארה"ב עושה עכשיו הייתה מונעת את מלחמת העולם השנייה, וקרוב לוודאי מביאה לנפילתו של היטלר ללא שום שפיכות דמים, מלבד אולי דמו שלו. אני חש תודה עמוקה לבת הברית הגדולה שלנו באמריקה. הם מנהיגים את העולם ללא שאיפות אחרות מלבד שירות המטרות הנעלות" (9/11/1951).

    

2. "כנער תמיד רציתי לנגן בתוף, כשזה לא הסתדר ביקשתי להיות מנצח תזמורת בית הספר. גם זה לא הסתדר. אבל לימים הצלחתי לאחר הרבה התמדה, להיות המנצח של להקה לא מבוטלת. להקה גדולה, שניגנה על כלים מוזרים מאוד. השאגה והמוזיקה שלה הדהדו בעולם כולו. זהו עידן שיש בו פתיחות רבה בעולם לשמוע את קולם של הצעירים. יצאנו מהמאבק הזה במובנים רבים מרוששים, עם נטל כבד והעתיד לא ברור בכלל. תזכרו תמיד שאתם אזרחים של ארץ היודעת להגן על עמדותיה בדרגות הגבוהות ביותר בין אומות העולם וזכאית לכבוד מכל האומות. כי על שכמהו לבד, במשך יותר משנה, הוטלה המשימה הסוערת של הצלת התרבות והעולם, ואנחנו לא נרתענו ולא נכשלנו" (31/10/1945).

1. "אלוהים יברך את כולכם. זה הניצחון שלכם! זה ניצחונה של המטרה, וניצחון החירות בכל ארץ ובעולם. לאורך כל ההיסטוריה לא היה יום גדול מזה. כל אחד גבר או אישה עשה כמיטב יכולתו. כולם ניסו. לא השנים הארוכות, לא הסכנות, לא התקפות האויב האכזריות, לא החלישו ולא ערערו את נחישות האומה הבריטית....... אנחנו היינו הראשונים...... לשלוף את חרבנו נגד העריצות. לאחר זמן נותרנו לבדנו במערכה מול הכוח הצבאי הגדול ביותר שנראה אי פעם. כך עמדנו לבדנו......האורות כבו והפצצות נחתו, אבל המחשבה לנטוש את המערכה לא עלתה בראשו של איש, אישה או ילד בארץ כולה...... כך נחלצנו אחרי חודשים ארוכים ממלתעות המוות, מלועו של גיהנום, כשהעולם כולו משתאה........ אני אומר שבשנים הארוכות, שיבואו לא רק אנשי האי הזה, אלא העולם כולו באשר יישמע קולה של ציפור החופש בליבותיהם של האנשים, הם יסתכלו אל מה שעשינו, ויאמרו: "לא נתייאש, לא ניכנע לאלימות ולעריצות, נצעד קדימה, נמות אם יש צורך- בלתי מנוצחים!!" עכשיו יצאנו ממלחמת חורמה- אויב נורא הוכרע ארצה ומחכה למשפטנו ולחסדנו" (8/5/1945)

1. "דמוקרטיה, אני אומר, איננה מבוססת על אלימות או על טרור, אלא על היגיון, על משחק הוגן, על חופש, על כבוד לזכויותיהם של אנשים אחרים ולרצונותיהם. דמוקרטיה היא לא זונה, שגבר עם טומיגן יכול לקטוף ברחוב. אני בוטח באנשים, בהמוני העם, כמעט בכל ארץ; אני רוצה להיות בטוח שזה העם, ולא כנופיות שודדים מההרים או מהכפרים שחושבים באלימות הם יכולים להפוך סמכות חוקתית במקרים מסוימים פרלמנטים עתיקים, ממשלות או מדינות" (8/12/1944).

1. "אילו נשארנו יחד לאחר המלחמה האחרונה (מלחמ"ע הראשונה-הערה שלי), אילו נקטנו במשותף פעולות למען ביטחוננו, כי אז התחדשות הקללה (מלחמ"ע השנייה-הערה שלי) לא הייתה צריכה ליפול עלינו. האם אנחנו לא חייבים זאת לילדינו, לאנושות המעונה, להבטיח שהאסונות הללו לא יכו בנו בפעם השלישית? כבר הוכח שמגיפות יכולות לפרוץ בעולם הישן ולהגיע בזעמן ובהרסנותן אל העולם החדש, שאינו יכול בשום דרך להימלט. החובה והתבונה יחד מורות לנו קודם כול להשגיח ללא הרף, בערנות ובמחשבה תחילה על קיני הזיהום המשריצים של השנאה והנקמה, ושנית שיוקם ארגון מתאים כדי להבטיח שנוכל לשלוט במגיפות לפני שהן מתפשטות ופוגעות בעולם כולו". (26/12/1941)

1. בית משיר שחובר לצ'רצ'יל בזמן ביקורו בבית הספר "הארו," שבו למד בצעירותו, ב-29/10/1941:

   "ביום אפל (צ'רצ'יל ביקש להחליף ליום מבחן- הערה שלי) כל האומה

     פני מנהיגה שוחרת

     בימי שלום ומלחמה

      שם צ'רצ'יל ייזכר עוד!!

      במאבק על החירות

   אתה איש המפתח

   הקרב ארוך אך לא אבוד:

   אנחנו ננצח"

    

   ועתה לציטוט מדבריו באותו מעמד: "איננו יכולים לדעת לפי חזות הדברים מה יהיו ההתפתחויות. לפעמים הדמיון מצייר לנו הדברים גרוע בהרבה מאשר הם באמת; ועדיין ללא דמיון אי אפשר לעשות הרבה. האנשים בעלי הדמיון רואים אולי הרבה יותר סכנות מאלה הקיימות באמת; בוודאי יותר ממה שיקרו; אבל אז עליהם להתפלל שיהיו ניחנים גם באומץ היתר הדרוש לשאת את הדמיון המרחיק לכת הזה. אבל לגבי כולנו...... יש לקח: לעולם לא להיכנע, לעולם, לעולם, לעולם, לעולם לא להיכנע- בדבר גדול או קטן, עצום או פשוט- לעולם לא להיכנע, מלבד השכנוע בדבר כבוד והיגיון בריא. לעולם לא להיכנע לכוח. לא להיכנע בפני מה שנראה ככוחו האדיר של האויב. עמדנו לבדנו לפני שנה, ולארצות רבות נראה שהחשבון שלנו כבר סגור, היינו גמורים. כל המסורת הזו שלנו, השירים שלנו, ההיסטוריה של בית הספר שלנו, הפרק בהיסטוריה של ארצנו היו גמורים, אבודים ומחוסלים. מצב הרוח היום שונה לחלוטין. בריטניה, כך חשבו מדינות רבות, הקיץ עליה הקץ. אבל במקום זה עמדה ארצנו בפרץ, ללא מצמוץ וללא מחשבות כניעה; ובמה שנראה כמעט כנס למי שמתבונן מחוץ לאי הזה, למרות שאנחנו עצמנו מעולם לא הטלנו בכך ספק, אנחנו מוצאים את עצמנו כעת בעמדה שאפשר לומר שאנחנו בטוחים שעלינו רק להתמיד עד לניצחון". (29/10/19941)

    

2. "מהי השיטה? (של היטלר-הערה שלי). זו שיטה פשוטה מאוד. אחד אחרי השני: זו התוכנית שלו; זה הקו המנחה; זה התכסיס שבאמצעותו שיעבד חלק גדול כל כך מהעולם. לפני שלוש שנים וחצי פניתי אל בני ארצי לקחת לידיהם את ההנהגה במארג הגנה משותפת חזקה, לפי עקרונות ליגת הלאומים, איחוד של כל הארצות, שחשו את עצמן בסכנה גוברת והולכת. אבל איש לא הקשיב. כולם ישבו בחוסר מעש בזמן שגרמניה התחמשה מחדש. צ'כוסלובקיה הוכנעה, ממשלת צרפת נטשה את בעלת בריתה הנאמנה, ולא עמדה במילתה בשעתה הקשה של בעלת הברית שלה. רוסיה רומתה והתפתתה למין ניטרליות או שותפות, בזמן שהצבא הצרפתי הושמד. ארצות השפלה, וארצות סקנדינביה, לו פעלו יד ביד עם צרפת ובריטניה הגדולה בזמן הנכון, אפילו אחרי שהמלחמה התחילה, היו יכולות אולי לשנות את מהלך המלחמה, ובלי ספק היה להן סיכוי סביר. מדינות הבלקן היו צריכות רק לעמוד ביחד כדי להציל את עצמן מהחורבן שהן שרויות בו עכשיו. אבל אחת אחרי השנייה הן הוכשלו ונמחצו. מעולם לא הייתה קריירה של פשע חלקה כל כך. כעת היטלר תוקף את רוסיה במלוא כוחו, בידיעת הקושי הגיאוגרפי המקשה על העזרה שהדמוקרטיות המערביות מבקשות לעזור לרוסייה....... זה נעשה (תקיפת רוסיה- הערה שלי) במטרה המוצהרת להפנות (לאחר מכן- הערה שלי) את כל כוחו לעבר האיים הבריטיים, ולו היה יכול להצליח לחסל את רוח החיים והכוח שלנו, היה זה הרגע שבו היה סוגר את החשבון- וזה כבר חשבון ארוך- עם אנשי ארה"ב, ובאופן כללי עם חצי הכדור המערבי. אחד אחרי השני, זה התהליך. זוהי במלוא פשטותה התוכנית המבישה, ששירתה את היטלר טוב כל כך. שיטה שזקוקה רק לעוד פעם אחת שתיושם, במהלומה הסופית, שתהפוך אותו לשליט על העולם" (24/8/1941).

    

3. "היטלר הוא מפלצת של רוע, צמא דם ורודף שלל ללא שובע. הוא לא מסתפק בזה שכל אירופה תחת עקבו או נכנעת לו מרוב פחד בצורות בזויות של שעבוד, הוא חייב כעת להמשיך את מסע הרצח והטבח שלו אל ההמונים של רוסיה ואסיה. מכונת המלחמה הנוראה, שאנחנו ושאר העולם הנאור, בטיפשותנו, בשאננות ובקהות חושים הנחנו לגנסטרים הנאצים לבנות שנה אחר שנה כמעט מאפס לא יכולה לשבות אלא אם תחליד או תתנפץ לרסיסים. היא חייבת להימצא בתנועה מתמדת, כותשת חיי אדם ומחריבה את בתיהם וזכויותיהם של מאות מיליוני אנשים. ומעל הכול היא חייבת להיות מוזנת לא רק בבשר אלא גם בדלק" (22/6/1941).

1. "רשעות כבירה, עוטה שיריון, לוחמנית, מנצחת למראית עין, מטילה צל על אירופה ועל אסיה. חוקים, מנהגים ומסורות נרמסים, הצדק מושלך מכיסאו, זכויות החלשים נרמסות. החירויות המופלאות שעליהן דיבר נשיא ארה"ב מושמות לקלס ונכבלות בשלשלאות. שיעור קומתו של האדם, גאונותו, יוזמתו ואצילותו נשחקים תחת גלגליהם של ברבריות ממוכנת וטרור מאורגן ומחושב...... באיים הבריטיים האלה שנראים כל כך קטנים על המפה, אנחנו עומדים, שומרים נאמנים על זכויותיהן ותקוותיהן היקרות של תריסר ארצות האומות הלפותות והמעונות כעת תחת כיבוש מרושע ואכזר. יהיה אשר יהיה אנו נעמוד בכך עד הסוף. אבל מה ההסבר לשעבודה של אירופה בידי השלטון הגרמני הנאצי?  איך עלה בידם לעשות את זה. רק לפני שנים מעטות יכלו כל אותם עמים גדולים וקטנים, שכעת הם שבורים ומוטלים בעפר, לפטור את האנושות כולה, במחווה אחת מלוכדת, מכל הסבל הזה שעובר עליה. אבל לא הייתה אחדות. לא היה חזון. האומות נפלו אחת אחת בעוד האחרות מפהקות ומפטפטות. אחת אחת, כל אחת בתורה, הם הניחו לעצמן ליפול למלכודת. אחת אחרי השנייה הן הוכרעו באלימות ברוטלית או הורעלו מבפנים בתחבולות מתוחכמות..... זה איננו סוף הסיפור. הכוכבים במסילותיהם מכריזים על תשועת האנושות. לא בקלות כזאת תיעצר קידמת המין האנושי. לא בקלות כזאת יגוועו אורות החופש. אבל הזמן קצר. כל חודש שעובר (ללא התלכדות של כל הכוחות המגינים על החירות-הערה שלי) מאריך את המסע שניאלץ ללכת בו ומגדיל את הסכנות שבו. יחד נעמוד, לחוד ניפול. לחוד-ישובו ימי הביניים, ביחד- נוכל להציל ולהוביל את העולם" (16/6/1941).

2. "אני מבקש שתעיד, אדוני היושב ראש, שמעולם לא הבטחתי דבר ולא הצעתי דבר מלבד דם, יזע ודמעות, שאליהן אוסיף כעת את מנת חלקנו בטעויות, אוזלת היד והאכזבות, ושזה יימשך הרבה זמן, שבסופו אני מאמין בכל מאודי- למרות שאין הבטחה או ביטחון, רק אמונה- נגיע לניצחון שלם ומוחלט" (7/5/1941).

3. "האיש המרושע הזה, ההתגלמות והמאגר של צורות רבות כל כך של שנאה מכלת נפש, המוצר המפלצתי הזה של עוולות ובושה, גמר אומר עכשיו לנסות ולשבור את הגזע האצילי של האי הזה, ע"י תהליך חסר הבחנה של הרג והרס........הוא הצית אש שתבער בהתמדה וללא מעצור עד שאחרון הסממנים של העריצות הנאצית יבוער מאירופה, ועד אשר העולם הישן- והעולם החדש- יוכלו לשלב ידיים ולבנות מחדש את מקדשי חירות האדם וכבוד האדם על יסודות איתנים שלא במהירה ולא בקלות ניתן יהיה לערער אותם" (11/9/1940).

4. "ראינו חובה לעצמנו להגביר את ההקפדה, ולנקוט אמצעים לא רק נגד זרים עוינים ודמויות חשודות בעלות נתינות זרה, אלא גם נגד נתינים בריטים, שעלולים להוות סכנה או מטרד במידה שהמלחמה תגיע לממלכה המאוחדת. אני יודע שהצווים שהוצאנו משפיעים על מספר רב מאוד של אנשים שהם אויבים בנפש של גרמניה הנאצית. צר לי עליהם מאוד, אבל אין ביכולותינו, בזמן הנוכחי ותחת הלחץ הקיים לעשות את כל ההבחנות שהיינו רוצים בהן. אם יהיה ניסיון לנחיתה מוצנחת, ובעקבותיו לחימה עזה, עדיף שהאנשים האומללים הללו לא יימצאו שם לטובתם ולטובתנו. יש מכל מקום קטגוריה נוספת שכלפיה אין לי שמץ של אהדה. הפרלמנט נתן בידינו את הכוח לפעול ביד חזקה כנגד פעילויות של גיס חמישי, ואנחנו נפעיל את הכוח הזה, תחת פיקוחו של הבית ללא שמץ של היסוס, עד שנהיה משוכנעים, ויותר ממשוכנעים, שהנגע הממאיר הזה בוער מקרבנו לחלוטין" (4/6/1940).

5. "הרבה אנשים בזמן המשבר של ספטמבר (לפני הסכם מינכן-הערה שלי) חשבו שהם מוותרים רק על האינטרסים של צ'כוסלובקייה, אבל עם כל חודש שעובר אתם תראו שהם ויתרו גם על האינטרסים של בריטניה, ועל האינטרסים של השלום והצדק. אני מגן על הנאום הזה שבגללו הותקפתי, ואני אומר עכשיו שמעולם לא מסרתי בפרלמנט הצהרה אמיתית יותר. בעצם כל מה שאמרתי הוכח כאמת. ומי האנשים האלה שהולכים ואומרים שאפילו אם זו האמת, למה צריך לציין את העובדות? להם אני משיב, למה להטעות את האומה? מה התועלת בפרלמנט, אם אין הוא מקום שאפשר לומר בו את האמת לאנשים? מה הטעם לשלוח לבית הנבחרים נציגים שיגידו רק מה שפופולרי באותו רגע, שכל מעייניהם רק לספק את מצליפי הממשלה בקריאות עידוד רמות לכל נאומי השרים, ובהסתובבותם בלובי אדישים לכל ביקורת שהם שומעים? מדברים הרבה על מוסדות הדמוקרטיה הפרלמנטרית; אבל אם אנחנו רוצים שהם ישרדו- זה לא יקרה אם הבוחרים ישלחו לפרלמנט רק חברים מאולפים, כנועים וצייתנים, וינסו להפטר מכל צורה של שיקול דעת עצמאי". (14/3/1939).

    

6. "אני עודני מחזיק בהשקפה שביטאתי לפני כמה חודשים, שאילו באפריל, מאי או יוני היו בריטניה הגדולה, צרפת ורוסיה מכריזות יחדיו שהן יפעלו כיחידה אחת כנגד גרמניה הנאצית, אם הר היטלר יבצע פעולה של אלימות ללא התגרות כנגד מדינה קטנה, ושאילו היו אומרות לפולין, יגוסלביה, ורומניה מה הן מתכוונות לעשות בעוד מועד, והיו מזמינות אותן להצטרף לכוחות משולבים להגנה על השלום, אני משוכנע שהדיקטטור הגרמני היה חוזר בו מכוונותיו, אילו מערך כזה היה מתייצב מולו. זו הייתה גם הזדמנות לכל אוהבי השלום והכוחות המתונים בגרמניה יחד עם ראשי הצבא הגרמני לעשות מאמץ גדול להחזיר משהו כמו תנאים שפויים ותרבותיים לארצם שלהם. אילו היו מתמודדים בזמן ובאומץ עם הסיכון במלחמה שלקחו על עצמן צרפת וגרמניה ברגע האחרון, אילו הייתה נאמרת הצהרה פשוטה, והיו מתכוונים לכך, כמה שונים היו הסיכויים שלנו היום!......... כי אחרי הכול אם סוקרים את כוחות התרבות שנותרו, הרי הם עצומים. אילו רק היו מאוחדים בתפיסה אחת של צדק וחובה, לא הייתה מלחמה...... דיקטטורה- פולחן אישיות של אדם אחד- היא שלב חולף. מצב של חברה, שבה לאדם אסור לומר את דעתו, שבה ילדים מלשינים על הוריהם למשטרה, שאיש עסקים או בעל חנות הורס את מתחרהו ע"י כך שהוא מספר לשלטונות סיפורי מעשיות על דעותיו הפרטיות- מצב כזה של חברה לא יכול לשרוד, אם הוא נמצא במגע עם העולם החיצוני הבריא. אור הקדמה התרבותית, על הסובלנות ושיתוף הפעולה שבו, על ההגינות והשמחות שבו, כבר הועם פעמים רבות בעבר. אבל אני מחזיק באמונה, שכעת סוף סוף התקדמנו כל כך, והתרחקנו מהברבריות, שנוכל לשלוט בה להימנע ממה,  אם רק נחליט נכוחה ונחליט בזמן. בסופו של דבר נעשה זאת, אבל כל יום שחולף עושה את המלאכה קשה עשרות מונים. האם זו קריאה למלחמה? האם מישהו מאמין שהכנות להתנגד לתוקפנות, הן שיביאו למלחמה? אני מכריז שזו הערובה היחידה לשלום. אנו זקוקים לאיחוד כוחות מהיר, כדי להתעמת לא רק עם תוקפנות צבאית אלא גם עם תוקפנות מוסרית. העמים דוברי האנגלית וכל האומות המבקשות לצעוד איתם, גדולות או קטנות, יקבלו על עצמם בפיכחון ובהחלטיות את התפקיד. ברית נאמנה ונחושה ביניהם תבהיר בן לילה את דרך הקידמה, ותסלק מחיי כולנו את הפחד, שכבר מקדיר את אור השמש למיליוני אנשים"  (16/10/1938).

7. ציטוטים מדבריו של צ'רצ'יל לאחר הסכם מינכן, שנתן לנאצים את חבל הסודטים על ביצוריו העשויים היטב בצכוסלובקייה, אך בפועל גרם לכיבוש כל המדינה בידי הנאצים. דבריו היו מאוד לא פופופלריים באווירת האופוריה והשלום ששררה באירופה ובעולם בזמן זה: "אני חושב שבעתיד מדינת צ'כוסלובקיה לא תוכל להתקיים כישות עצמאית. אתם תיווכחו שבתוך פרק זמן שניתן למדידה בשנים, אבל אולי יימדד בחודשים בלבד, תיבלע צ'כוסלובקיה במשטר הנאצי.....אלה הן התוצאות העגומות ביותר שחווינו בינתיים בשל מה שעשינו, ומה שלא עשינו בחמש השנים האחרונות- חמש שנים של כוונות טובות חסרות תועלת......חמש שנים של נסיגה בלתי פוסקת של הכוח הבריטי, חמש שנים של הזנחת ההגנה האווירית שלנו. אלה הדברים, שבאתי להצהיר כאן, והדברים האלה מייצגים התנהלות חסרת תבונה שבריטניה הגדולה וצרפת צריכות לשלם עליה ביוקר. הידרדרנו בחמש השנים האלה מעמדה של ביטחון כה אדיר וכה בלתי מעורער, שאפילו לא עלה בדעתנו לחשוב על זה. הידרדרנו ממצב שבו רק מטורפים הראויים לאשפוז יכלו להעלות על דעתם אפילו את השימוש במילה "מלחמה". הידרדרנו מעמדה של ביטחון וכוח- כוח להיטיב, כוח להיות נדיבים לאויב מובס, כוח להכתיב תנאים לגרמניה, כוח לתת לה תשובה הולמת לטענותיה, כוח לעצור את החימוש שלה אילו רצינו, כוח לנקוט כל צעד בחוזק יד או בצדק לפי ראות עינינו- הידרדרנו בחמש שנים מעמדה בטוחה ובלתי מעורערת אל זו שאנו נמצאים עכשיו....... האם אנחנו יכולים להיות עיוורים לשינוי שחל בהיערכות הצבאית ולסכנות שאנחנו צריכים להתמודד איתן....... אתם צריכים להביא בחשבון את אופייה של התנועה הנאצית, ואת החוקים שהיא משליטה....... חייבים לקיים יחסים דיפלומטים וקורקטיים, אבל אין מקום לידידות בין הדמוקרטיה הבריטית לכוח הנאצי, כוח שדוחה בבוז את האתיקה הנוצרית, המפלס את דרכו בתרועות פגאניות ברבריות, שמפאר את רוח התוקפנות והכיבוש, ששואב כוח ועונג סוטה מרדיפות, ומשתמש כפי שראינו בברוטליות חסרת רחמים ובכוח רצחני. הכוח הזה לא יוכל לעולם לזכות באמונה ובידידותה של בריטניה הדמוקרטית....... אין בליבי דבר על בני עמנו האמיצים, שהיו נכונים למלא את חובתם בכל מחיר, שלא נרתעו תחת הלחץ של השבוע שעבר. אני לא נוטר להם על ההתפרצות הטבעית והספונטנית של שמחה והקלה, כאשר נודע להם שהסבל הקשה לא עתיד ליפול בחלקם ברגע הזה (השמחה עקב הסכם מינכן והתקווה שהוא ימנע מלחמה-הערה שלי); אבל הם חייבים לדעת את האמת. הם צריכים לדעת שהיו הזנחה גדולה וחסרים בהגנה שלנו; הם צריכים לדעת שספגנו תבוסה ללא מלחמה, שהתוצאות שלה ילוו אותנו בדרכנו הארוכה; הם צריכים לדעת שעברנו ציון דרך נוראי בהיסטוריה שלנו, שכל האיזון של אירופה הופר, והמילים הנוראות של ספר הספרים מופנות נכון להיום כנגד הדמוקרטיות המערביות: "תקל, נשקלת במואזניים ונמצאת חסר" (מספר דניאל-הערה שלי). ואל תניחו שזה הסוף. זו רק תחילת ההתעוררות . זו רק הלגימה הראשונה, הטעימה מכוס המרורים, שתוגש לנו שנה אחרי שנה, אם לא נתעורר שוב, ותוך מתן עדיפות עליונה ליושרה מוסרית ולתנופה צבאית, נקום וננקוט עמדה למען חירותנו כמו בימים שחלפו". (5/10/1938).

8. 4 ימים לפני החתימה על הסכם מינכן הביע צ'רצ'יל את דעתו באשר לדרך שבה יש לנהל את המשבר עם הנאצים סביב חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה: "יש עדיין סיכוי אחד לשמור על השלום. אזהרה חמורה חייבת להימסר לגרמנים ע"י בריטניה הגדולה, צרפת ורוסיה במשותף או בו זמנית, שפלישה לצ'כוסלובקיה תיחשב כעת לפעולה מלחמתית כנגד כל הכוחות האלה..... אם לממשלה ולעם האמריקאיים יש מילה להגיד למען ישועת העולם, עכשיו הוא הזמן, ועכשיו השעה האחרונה שבה למילים האלה יהיה ערך. אחר כך במשך שנים של מאבק וייסורים רק מעשים יועילו, ומעשים כאלה יידרשו. תהיה זו טרגדיה במלוא מובן המילה, אם המאמץ האחרון הזה לא ייעשה, ולא ייעשה בדרך היחידה, שעשויה להועיל ולהציל את המין האנושי מן הגרדום". (26/9/1938).

9. "........איך למנוע מלחמה. מדינה כמו שלנו בעלת טריטוריה ועושר עצומים, שהתעלמו מצורכי הגנתה, אינה יכולה להימנע ממלחמה ע"י דיבור נרחב על זוועותיה, ואפילו לא ע"י הצגה עקבית של תכונות שלום או ע"י התעלמות מגורלם של קורבנות התוקפנות במקומות אחרים. מלחמה תימנע בנסיבות הקיימות, רק ע"י צבירת כוח הרתעה נגד התוקפן. אם ההגנות שלנו חלשות, אנחנו חייבים לחפש בנות ברית......... הרשו לי להשמיע אזהרה הנובעת מניסיוננו בזמן האחרון. סביר מאוד שהמשבר המיידי הזה יחלוף (סיפוח אוסטרייה- הערה שלי) , ישכך מאליו ויירגע. אחרי שנחש "הבוא קונסטריקטור" בולע את טרפו הוא בד"כ שוקע בעילפון העיכול. כך היה אחרי שנחשף חיל האוויר הגרמני הסודי. הייתה הפוגה. כך היה אחרי שהוכרז גיוס הצבא הגרמני מתוך הפרת ההסכם. כך היה לאחר שחבל הריין נתפס.....עכשיו אחרי שאוסטריה נפלה, כולנו מוטרדים ומודאגים, אבל עוד מעט תיתכן הפוגה נוספת. ייתכן גם שלא- אי אפשר לדעת. אבל אם תהיה הפוגה, כי אז יתחילו אנשים להגיד: "אתם רואים איך מעוררי הבהלה האלה טעו? אירופה רגועה עכשיו, הכול עבר ופחד המלחמה חלף". ראש הממשלה יחזור אולי על מה שאמר לפני מספר שבועות, שהמתח באירופה נרגע במידה רבה. "הטיימס" יכתוב מאמר מערכת כמה טיפשים נראים האנשים שלמחרת סיפוח אוסטרייה הקימו קול זעקה וקראו לפעולות חריגות במדיניות החוץ ובהגנה על הבית, ואיך הממשלה הנבונה שלנו לא נתנה להם להיסחף אחרי האירועים החולפים........ כעת המנצחים מובסים, ואלו שהרימו ידיים בשדה, השליכו את נשקם ארצה ותבעו שביתת נשק צועדים בבטחה אל השלטון העולמי. זה המצב- זה המהפך הנורא שקרה אט אט....... עכשיו הזמן לעורר את האומה. זה אולי הרגע האחרון שבו עוד ניתן לעורר אותה עם סיכוי למנוע מלחמה או עם סיכוי לצאת מנצחים מן המלחמה, אם מאמצינו למנוע אותה יעלו בתוהו. אנחנו חייבים להניח הצידה כל מכשול ומעצור ולצאת מאוחדים בכוח גדול, לאמץ את רוחו של עמנו, לרומם שוב את האומה הבריטית הגדולה ולזקוף את קומתנו מול העולם כולו. כי אומה כזו, שתקום במלוא חוסנה העתיק, עשויה אפילו בשעה הזו להציל את הציוויליזציה ".(24/3/1938).

10. להלן ציטוט מדבריו של צ'רצ'יל אחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית ב-11/3/1938: "........ אירופה ניצבת מול תכנית תוקפנית, מחושבת ומתוזמנת היטב, שלב אחרי שלב, ויש רק ברירה אחת, הניצבת לא רק בפנינו, אלא בפני המדינות האחרות המעורבות לרוע מזלן- להיכנע כמו אוסטריה או לנקוט בצעדים מעשיים כל עוד יש זמן להרחיק את הסכנה, ואם אין זה ניתן, להתמודד איתה. ........ אם נתמהמה, אם נמשיך להמתין לאירועים פרק זמן משמעותי, כמה משאבים יהיה עלינו להשליך, משאבים שקיימים עכשיו למען ביטחוננו, ולמען שמירת השלום? כמה ידידים עוד נרחיק מעלינו, כמה בעלי ברית פוטנציאליים נראה מתרחקים מאתנו בזה אחר זה במורד הזרם?...... איפה נהיה בעוד שנתיים ,למשל, כשהצבא הגרמני בוודאות יהיה גדול בהרבה מהצבא הצרפתי, וכאשר כל המדינות הקטנות יימלטו מג'נבה לתת כבוד לכוח המצמית של הנאצים, וינסו להשיג לעצמן תנאים טובים ככל האפשר?........... כתוצאה ממה שקרה כאן לא יהיה מוגזם לומר שגרמניה הנאצית בהלוך הרוח הנוכחי שלה, ואם יניחו לעניינים להישאר כמו שהם, נמצאת בעמדת שליטה על כל דרום מזרח אירופה. על שטח שחיים בו אולי 200 מיליוני תושבים. הנאציזם וכל מה שכרוך בו מתקדם לקראת שליטה מוחלטת....... אילו חברו כמה מדינות לבריטניה הגדולה ולצרפת בהסכם רציני להגנה הדדית כנגד תוקפנות; אילו נערכו כוחותיהן במסגרת מה שקרוי קואליציית כוחות; אילו הגיעו להתארגנות צבאית משולבת; ואילו נשען כל ההסכם הזה...... על אמנת חבר הלאומים; ואילו נתמך כל זה, כשם שראוי להיות , ע"י החוש המוסרי של העולם; ואילו נעשה כל זה בשנת 1938- והאמינו לי זו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה לגרום למשהו כזה לקרות- כי אז אומר, שאפשר אפילו עכשיו למנוע את המלחמה המתרגשת עלינו. או אז אולי הקללה התלויה מעל אירופה הייתה מתפזרת ונעלמת. אז אולי סערת הרגשות הפראיים, שגרפה עם גדול ודגול (הגרמנים- הערה שלי) הייתה פונה פנימה ולא החוצה ומתפוצצת כלפי פנים ולא כלפי חוץ, ולאנושות כולה הייתה נחסכת שעת המבחן הממיתה, שאנחנו גולשים וצונחים לעברה מחודש לחודש" (14/3/1938).

1. "למרות הרצינות הרבה שבה אני מתייחס לסיפוח חבל הריין, אני חייב לומר, שזה נראה לי החלק הקטן של הבעיה כולה. מהי הבעיה האמיתית, הסכנה האמיתית? לא הסיפוח של חבל הריין, אלא תהליך החימוש המאסיבי של גרמניה....... הגלגלים הסובבים והפטישים הענקיים ההולמים בגרמניה יומם ולילה הופכים את כל התעשייה של הארץ הזאת למחסן נשק, ואת כל האוכלוסייה האמיצה והמוכשרת הזאת למכונת מלחמה אחת אדירה וממושמעת. זו הבעיה המונחת לפניכם. זה מה שמקרב את המלחמה. העניין של חבל הריין הוא לא יותר מצעד, לא יותר משלב, לא יותר מדוגמה בתוך התהליך הזה.......אני חותר לשלום, אני מחפש את הדרך לעצור את המלחמה, אבל אתם לא תעצרו את המלחמה ברגשות צדקניים ובתחנונים. אתם תעצרו אותה רק ע"י סידורים מעשיים........ כל תולדות העולם מתמצות בעובדה שכאשר אומות חזקות הן לא תמיד צודקות, וכשהן רוצות להיות צודקות, הרבה פעמים הן כבר לא חזקות. אני משתוקק לראות את הכוחות המשותפים של העולם מושקעים בכוח האדיר הזה (בריתות והסכמים תחת חסות חבר הלאומים- הערה שלי). אם אתם הולכים לנהל את העניין הזה על בסיס צר ולהיות תלויים בבסיס צר, כך או כך, תהייה לכם מלחמה. אבל אם תהיו חמש או עשר מול אחד, וכולם יהיו מחויבים להסכמים ולאמנות שלהם, אז לדעתי תהיה לכם הזדמנות לעשות הסכם שיבריא את פצעי העולם. בואו נקיים את האיחוד המבורך הזה בין כוח לצדק...... בואו נשחרר את העולם מהקטסטרופה המתרגשת עליו של תהפוכות ואסונות שאין מילים לתארם". 

2. "עולה, אם כן, השאלה, מיהו הכוח האירופי החזק ביותר, החותר לדומיננטיות במובן המסוכן או המדכא של המילה. היום, נכון לשנה זו, וכנראה גם לחלק משנת 1937, הצבא הצרפתי הוא הצבא החזק באירופה (לא פלא שהיטלר הורה לצבאותיו לסגת, אם הכניסה של הגרמנים לחבל הריין ב-7/3/1936 תיתקל בהתנגדות של הצרפתים, אך הצרפתים היגעים ממלחמות לא הגיבו, והמהלך של היטלר הצליח ללא קרב. כך גם הוא עשה  גם מהלכים נוספים ללא קרב: התחמשות הצבא הגרמני, סיפוח אוסטריה, סיפוח חבל הסודטים והשתלטות לאחר מכן על כל צ'כוסלובקיה-הערה שלי). אבל איש אינו מפחד מצרפת. כולם יודעים, שצרפת רוצה שיניחו לה בשקט (או בלשון עממית: תעזבו אותי באמא'שלכם- הערה שלי), ושלגביה זו רק שאלה של הגנה עצמית. כולם יודעים שהצרפתים רודפי שלום, וטרם התאוששו מהפחד. הם בעת ובעונה אחת אמיצים, החלטיים, אוהבי שלום, והחרדה מכניעה אותם. הם אומה ליברלית עם מוסדות פרלמנטריים חופשיים. גרמניה, לעומת זאת, איננה מפחדת מאף אחד. היא מתחמשת באורח שלא נודע כמוהו בהיסטוריה הגרמנית. היא מונהגת בידי קומץ מנצח של פושעים. הכסף הולך ונגמר להם, חוסר הנחת תחת השליטים העריצים האלה גובר. בקרוב יהיה עליהם לבחור מצד אחד בין התמוטטות כלכלית ופיננסית, או התקוממות מבפנים או מצד אחר במלחמה, שלא יכולה להיות לה מטרה אחרת, ואשר, אם תצליח, לא תוכל להיות לה תוצאה אחרת- מלבד אירופה מגורמנת תחת שלטון נאצי. לפיכך נראה לי שכל התנאים הישנים מציגים עצמם בפנינו מחדש, ושהישועה הלאומית שלנו תלויה בכך ששוב נאחד את כול הכוחות הקיימים באירופה על מנת לרסן, ואם הכרח הוא לדכא, את הדומיננטיות הגרמנית. כי תאמינו כול אחד מהכוחות הקודמים, ספרד, לואי הארבעה העשר, נפוליאון, הקייזר וילהלם השני, היו הופכים בעזרתנו לאדונים אבסולוטיים של אירופה, כי אז היה בכוחם לשדוד אותנו, לדרדר אותנו לאומה ענייה וחסרת חשיבות, ביום שאחרי ניצחונם. עלינו להעמיד את חייה וקיומה של האימפריה  ואת גדולתו של האי הזה במקום גבוה בין מחויבויותינו ולא לשגות באשליות על עולם אידיאלי, שמשמעותן רק ששליטים אחרים וגרועים יותר יבואו במקומנו, ושניווט העתיד יינתן בידיהם". (מרץ 1936)

    

3. "אינני נוטר שום טינה, ואין לי כל דעה קדומה כנגד העם הגרמני. יש לי הרבה חברים גרמנים, ואני רוחש הערצה רבה לאיכויות האינטלקט והגבורה והמצוינות שלהם, ולהישגיהם במדע ובאומנות. חזרתה מחדש למעגל האירופי, כשהיא שרויה בשלום בינה לבין עצמה, חפה משנאה, יכולה להיות שאיפתנו הגדולה ביותר, יתרון עצום שהיה עשוי לשחרר את אירופה מכל סכנה ופחד, ואני מאמין שהדמוקרטיות של צרפת ושל אנגליה, כמו גם החיילים לשעבר, היו נכונים בכל ליבם למחות את פצעי העבר ולהושיט יד של ידידות, למען הגשמת התקווה הזו. אבל זה לא המצב השורר היום. המצב שונה בתכלית. איננו יכולים להרשות לעצמנו לראות את הנאציזם בשלב הנוכחי שלו, על האכזריות וחוסר הסובלנות, על כל השנאה וכלי המלחמה הנוצצים שלו, כשהוא חולש על פני אירו

    

    

1. "אפשר לדמיין, כשיושבים בבית הזה היום, שהסכנות הולכות ופוחתות בתהליך הדרתי. אני מאמין שבדיוק ההיפך הוא הנכון- שהן מתקדמות לעברנו באורח מתמיד, ושלאיש אין ביטחון שלא יגיע יום, או מתי יגיע היום, שבו האירועים המתרגשים עלינו ייצאו מכלל שליטה. אנחנו חייבים להתבונן בעובדות. טפחו תקוות, אבל אל תתעלמו מהמציאות...... בנוסף לכך קיימת (בגרמניה הנאצית- הערה שלי) תעמולה אדירה, שראשיתה בבתי הספר, והיא נמשכת על פני כל שלבי הנעורים והבגרות, נאכפת ומחוזקת בסנקציות קשות ונמרצות בכל השלבים....... אבל בנושאים החמורים האלה של ביטחון, ועוד יותר מזה, בתחום התוקפנות ומעשי האיבה ממש, העננים אינם מתפזרים. אם הצעדים החיוניים אינם ננקטים, הם הופכים לסערות, רעמים וברקים, וניתכים בזעם על ראשינו. כול התהליך העצום הזה, של התגייסות פסיכולוגית, מורלית חומרית וטכנולוגית של כוח המלחמה הגרמני מתקדם ללא הרף בתנופת אדירים ובתאוצה גוברת והולכת". (31/5/1935)

2. במשך שנות המדבר של צ'רצ'יל ניצלו אנשי רשויות הבי- בי –סי את המונופול שלהן על גלי האתר לכפות את דעתם הקדומה, שנטתה באורח קיצוני לצד הפייסנות, והיו אחוזי פחד פן ישודר משהו, שיעורר את חמתו של הר היטלר זו אחת ההזדמנויות הנדירות, שבהן הרשו לצ'רצ'יל להשמיע את קולו הבודד ברדיו (הערתו של נכדו של צ'רצ'יל, שליקט את מבחר נאומיו לספר זה): ".... במרחק שעות אוויר בודדות מכאן שוכנת אומה של כמעט שבעים מיליון מן האנשים המשכילים, החרוצים, המדעיים והממושמעים בעולם, המחונכים מילדות לראות במלחמה ובכיבוש פעילות מפוארת, ובמוות בקרב את גורלו הנאצל של האדם. זוהי אומה שזנחה את כל חירויותיה על מנת להאדיר את כוחה הקולקטיבי. זוהי אומה אשר כל כוחה וסגולותיה, נתונה בידי קבוצת אנשים חסרי מעצורים, המטיפים תורת אי סובלנות וגאווה גזענית, שאינה מרוסנת ע"י החוק הפרלמנט או דעת הציבור. רק עשרים שנה חלפו מאז לחמו שכנינו אלה כנגד עולם ומלואו כמעט, וכמעט ניצחו. עכשיו הם מתחמשים מחדש במהירות שיא, ותחת ידיהם אותו נשק ארור, שכנגדו אין לצי שלנו כל הגנה, שבפניו אישה וילד, החלש והשברירי, הפציפיסט והלאומן, הלוחם והאזרח, חפירות החזית והבית בכפר, בפניו, כולם שווים ונתונים בסכנה זהה....... אני מקווה, אני מתפלל, ויותר מכך, כשאני נאחז בתקווה הגדולה, אני מאמין, שלא תיפול עלינו שום מלחמה. אבל אם בעתיד הקרוב תתלקח שוב המלחמה הגדולה של 1914 על פני אירופה שלאחר שביתת הנשק- וזה מה שעלול לקרות, ובתנאים שונים, ללא ספק- איש לא יוכל לומר היכן ואיך זה ייגמר- או אם במוקדם או במאוחר לא ניגרר אנחנו למלחמה הזאת, כפי שארה"ב נגררה למלחמה בניגוד לרצונה ב-1917. מה שלא יקרה ומה שלא נעשה, זו תהיה תקופה מסוכנת להחריד עבורנו.... ולכן נראה לי שאנחנו לא יכולים לנתק את עצמנו מאירופה, ושלמען ביטחוננו שלנו, למען הישרדותנו, חובה עלינו מאמץ ולקחת סיכונים למען שמירת השלום. יש האומרים שאנחנו צריכים להסתכן ולפרק את נשקנו כדי לתת דוגמא לאחרים. כבר עשינו זאת בחמש השנים האחרונות, אבל איש לא לקח מאתנו דוגמה. להיפך, התוצאה הייתה הפוכה. כל המדינות האחרות רק התחמשו ביתר שאת; והסכסוכים והתככים בסוגיית פירוק הנשק רק הולידו איבה גדולה יותר בין האומות" (16/11/1934).

3. דבריו אלה של צ'רצ'יל נאמרו חמש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ושנה לאחר שעלה הצורר הנאצי, היטלר לשלטון בגרמניה: "התמונה השתנתה. העובדה הנוראה כבר הייתה למציאות. גרמניה מתחמשת- היה מתחמשת במהירות- ואיש לא יעצור בעדה. אף אחת מן התביעות של המנצחים כלפי המנוצחים לא זכתה למימוש. רוח הלאומנות האגרסיבית לא נשבה מעולם בעוצמה כזו באירופה וברחבי העולם. כמה רחוקים ימי לוקרנו, שבהם טיפחנו תקוות זוהרות על משפחת אירופה המאוחדת, וקווינו שנסתם הגולל על הסכסוך עתיק הימים בין טבטונים לגאלים, שהיינו קורבנותיו כל חיינו. התקווה הזאת איננה קיימת עוד, ועלינו לפעול לאור המצב החדש" (8/3/1934)

4. ארבע עשרה שנה לפני שעלתה המפלצת הנאצית לשלטון לגרמניה הייתה מפלצת לא פחות גרועה ממנה, שאליה מתייחס צ'רצ'יל בדבריו הללו: " הממשלה הבריטית הוציאה "ספר לבן" המצייר תמונה חיה, מבוססת על עדויות אותנטיות של הזוועות הבולשביקיות. רודנות מתבטאת בצורות רבות. האומה הבריטית היא אויבת הרודנות על כל צורותיה (בימינו אלה: האסלאם המיליטנטי והקיצוני-הערה שלי). לכן לחמנו בקיסרות (הגרמנית-הערה שלי), ולכן נילחם בה שוב. משום כך אנו מתנגדים לבולשביזם. מכל הרודנויות, שידעה ההיסטוריה רודנות הבולשביזם היא הגרועה מכולן, ההרסנית מכולן, והמשפילה מכולן (טוב..... בשלב זה הוא עוד לא הכיר את היטלר ואת הנאציזם, ולא תיאר לעצמו, שיכול להיות שלטון מפלצתי יותר גם מהבולשביזם- הערה שלי). הרי זו הונאה צרופה להעמיד פנים שאין היא גרועה בהרבה מהמיליטריזם הגרמני. סבלו של העם הרוסי תחת הבולשביזם גדול בהרבה מכול מה שעברו תחת שלטונו של הצאר. הזוועות של לנין וטרוצקי הן ללא כל השוואה נוראות יותר, בקנה מידה גדול יותר, ובמספרים גדולים יותר מכל אלו שהצאר עצמו אחראי להן. צריך גם לזכור, יהיו אשר יהיו הפשעים, שביצעו הגרמנים, ולא חסנו עליהם, כשניסחנו את כתבי האישום (בתום מלחמת העולם הראשונה- הערה שלי), אבל בכל זאת הם נשארו נאמנים לבעלי הברית שלהם. הם הטעו אותם, ניצלו אותם, אבל הם לא נטשו ולא בגדו בהם. אולי זה היה כבוד של גנבים, אבל גם זה עדיף על אי כבוד של מרצחים". (11/4/1919).

5. גישתו המציאותית של צ'רצ'יל המנותקת מפנטזיות ואשליות מרגיעות, מרדימות ומסממות באה לידי ביטוי גם בשנים הראשונות לפעילותו הציבורית. להלן הדברים שאמר כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה: "...... ועדיין איננו יכולים להסתיר מעצמנו את העובדה, שאנחנו חיים בתקופה הרת אלימות, המכסה על אי שקט עמוק וחזק. התועלת שבמלחמה, אפילו לגבי המנצח, היא אולי ברוב המקרים אשליה. וודאי הוא שבשום מלחמה משום סוג לא טמון שום יתרון חיובי לאימפריה הבריטית, אבל המלחמה עצמה, אם אי פעם תקום, לא תהייה אשליה- גם כדור אחד יהיה אמיתי מספיק. על הימייה להניח לאחרים את המשימה לתקן את העידן בו אנו חיים, ולהגביל את עצמה למשימה המוגדרת והפשוטה יותר של יצירת הערובה לכך שכל טלטלה, שעלול הזמן להביא בכנפיו על האי שלנו ועל יושביו, נעבור אותה בהצלחה ובביטחון" (18/3/1912).

6. צ'רצ'יל לא היה סוציאליסט. הוא היה שמרן וליברל. הוא האמין בקפיטליזם, בשוק חופשי וביוזמה פרטית. מצד שני הוא הזהיר מפני החזירות שבקפטילזם, ששיאו מתבטא ביצירת מונופולים גדולים הנשלטים בידי המעטים מצד אחד  וניצול מחפיר ועוני של אוכלוסייה גדולה מצד שני. הוא צידד בהתערבות של המדינה על מנת לפרק את המונופולים הגדולים, וצידד בצדק סוציאלי, שמתבטא בביטוח אבטלה, שכר מינימום ותנאי עבודה טובים יותר. צ'רצ'יל צידד בקפיטיליזם אנושי עם מצפון חברתי. הוא דרש לשלב נכון בין קולקטיביות לבין אינדבידואליזם: "גבירותיי ורבותיי, אף אדם אינו יכול להיות קולקטיביסט או אינדיווידואל; כל אדם חייב להיות שניהם יחדיו. בעניינים מסוימים אנו חייבים להתארגן במשותף; בעניינים אחרים חובה עלינו לקדש את האידבידואליות ולהיות עצמנו....... ואתם תסכימו שהאמת במקרה הזה, כמו בד"כ במקרים סבוכים, נמצאת באמצע הדרך בין הנוסחאות הקיצוניות. הרי על עצם ההתאמה הראויה של הרעיונות הללו, של הקולקטיביזם והאינדבידואליזם, סובבים הן הבעיה של העולם והן פתרון הבעיה בשנים הקרובות, אבל אומר ללא היסוס שאני ניצב לצדם של אלה המצדדים ביתר קולקטיביזם במדינה ובשלטון המקומי. בהחלט הייתי רוצה לראות את המדינה לוקחת על עצמה תפקידים מסוימים, ובמיוחד נוקטת צעדים לקראת התערבות פעילה באותן גזרות הנשלטות ע"י מונופולים. הרכבות החשמליות ודומיהן; העבודות הציבוריות הגדולות, המתאפיינות במונופוליזם וזכויות ייתר- שם אני רואה שדה נרחב ליוזמות ולפעילות של המדינה. אבל אם אומרים לנו להעריץ ולקדש פילוסופיה ההורסת את האינדבידואליזם ומעמידה במקומו את הקולקטיביזם. אני אומר שמדובר בתפיסה מפלצתית ומטופשת, שאינה יכולה לקנות לה אחיזה אמיתית לא בשכל ולא בלבם- ועל הלב יש לסמוך בדיוק כמו על השכל- לא בלבם של אנשים נבונים" (4/5/1908).

7. צ'רצ'יל התנגד לא רק לסוציאליזם אלא גם לגישה הליברלית הקיצונית, שאומרת שהמדינה מתפרקת מחובותיה האזרחיות ונושאת באחריות רק לספק ביטחון מהאויבים מבחוץ ומפני הפשיעה בבית. לטעמו המדינה אחראית ליצור את התנאים, שיאפשרו לפרט להתפתח באופן חופשי ולממש את עצמו באופן מיטבי ואל לה להתערב ולכוון את חייו. מצד שני אסור לה להפקיר לאנחות את אלה שנשארו מאחור. מבחן  עוצמתה של חברה מתבטא דווקא במידת התמיכה, העזרה, שהיא נותנת והדאגה שהיא מגלה כלפי החוליות החלשות בחברה. צ'רצ'יל משווה בדבריו את הטיפול של המדינה בעוני לצבא שנותן יד, סיוע ועידוד לחיל המאסף שלו שיגיע ליעד שלו או שיחולץ בשלום: "אין במלחמה פעולות מסוכנות יותר או חשובות יותר מהתנהלותו של חיל המאסף או חילוץ החוליות העורפיות משטח קשה ומנותק. במלחמה הארוכה שמנהלת האנושות עם אושיות הטבע, גופו העיקרי של הצבא נחל ניצחון. הוא יצא אל המישורים הפתוחים, אל כרי החנייה הנוחים ליד המעיינות ובאור השמש, בינות ערים נאות ושדות פוריים. אבל חיל המאסף הסתבך בזוהמה; החוליות העורפיות עדיין נאבקות באזורי ההר, מוכות ומותקפות מכל עבר בידי אויב חסר חמלה. על חוליות המאסף מכבידים הפצועים, הם כושלים בדרכם על שברי כלי הרכב שהותיר אחריו הטור הראשי של הצבא במצעדו, עם כל החלכאים והנדכאים, שנפלו בצד הדרך, ואינם יכולים עוד להמשיך. אליהן, אל חוליות המאסף של הצבא יש להפנות את תשומת הלב. זה המקום לחיילים האמיצים ביותר, ולגנרלים האמינים ביותר. לשם יש להפנות את מיטב המשאבים של המדעים הצבאיים ואת הארטילריה הכבדה ביותר, כדי לחלץ את חיל המאסף- לא כדי להחזיר את הצבא העיקרי מן העמדות הטובות בהן הוא נמצא, לא כדי להתעלם מן הניצחון שנחל על כוחות הטבע הברוטליים- אלא כדי לצרף אל הכוחות המנצחים גם את חילות המאסף, אל אותו מישור, ויגורו גם הם בבטחה בארץ השלום והשפע. זו מטרתה של המפלגה הליברלית, ואם נטה שכם כולנו יחד, נתרום להגשמתה הנחרצת" (11/10/1906). 

    

   מי שלא יכול או לא רוצה לקיים אורח מסוים, אז שיתכבד ולא יטיף מוסר לאלה שכן מצליחים לקיימו על האופן שבו הם מקיימים אותו. למה הכוונה? ההנהגה של ערביי ישראל באופן אינטנסיבי, ללא לאות, מבוקר עד ערב, מבקרת בחריפות את הדמוקרטיה הישראלית, עד שנדמה לנו, שהם נהיו פרופסורים לדמוקרטיה, ומכירים את כל צפונותיה ומחמדיה מכל הכיוונים. ובכל זאת יש בעיה לוגית קטנה: אם הם כל כך מתמצאים בדמוקרטיה וחפצים ביקרה, אז הכיצד זה שבעולם הערבי לא נמצאת לרפואה אפילו מדינה דמוקרטית אחת? מדוע אחיהם ברשות הפלסטינית, שאיתם הם כה מזדהים לא מצליחים/ לא רוצים לקיים דמוקרטיה? האם הם בכלל מסוגלים לקיים שלטון דמוקרטי? האם התרבות שלהם והחברה שלהם מאפשרת להם את זה? האם הם בכלל רוצים? מדוע הם לא מטיפים מוסר לאחיהם ברשות הפלסטינית, שאין שם דמוקרטיה? (הם הרי יקרים ללבבותיהם, לא?)  מדוע הם לא מטיפים מוסר לעולם הערבי, שאין בו דמוקרטיה? האם הדמוקרטיה באמת חשובה להם או שהיא רק כסות ועלה תאנה למשהו אחר? אז אם הדמוקרטיה כ"כ חשובה לכם, אז אתם הראשונים שצריכים להעריך את המפעל הציוני, שמאפשר את זה בניגוד לאחיכם בעולם הערבי, ששוללים את זה מכל וכל. ביקורת היא לגיטימית עבור מי שבאמת רוצה פה דמוקרטיה, ומעריך ומוקיר את המדינה, שמאפשרת זאת ולא עבור מי שמשתמש בדמוקרטיה רק כעלה תאנה על מנת לנגח את המדינה להשחיר את דמותה וליצור דה-לגיטימציה  לעצם קיומה מתוקף הזכות הבינ"ל להגדרה עצמית. אם הדמוקרטיה באמת חשובה להם, אז הם כנראה יוצאי דופן בעולם הערבי, ודווקא בשל כך הם צריכים להלל ולשבח את המדינה היחידה באזור, שמאפשרת את זה, ולשתף פעולה אתה על מנת לשמור על הדמוקרטיה ולשפר אותה. לעומת זאת אם הדמוקרטיה לא מעניינת אתכם בגרוש, ואתם רוצים רק לנגח את המדינה, אז אין שום ערך מוסרי לכל הטפות המוסר הצבועות שלכם, והן פחות או יותר שקולות לכך, שאסד, ח'מנאי, נסראללה, הנייה ואבו מאזן יעבירו עלינו ביקורת באשר לפגיעה בזכויות אדם.

    

   אנשים שמטיפים לך מוסר על דבר שהם בעצמם לא מקיימים או לא רוצים לקיים או מפירים ברגל גסה, אז צריך לדעת לקחת את דבריהם בערבון מוגבל ובמקרים מסוימים אף לאטום את אוזנינו מלשמוע אותם. לסיכום: אם אתם באמת בעד דמוקרטיה, אז אתם צריכים להעריך מאוד את העובדה שאתם חיים כאן, וכן להוקיר ולשבח כל יום ובכל שעה את המדינה, שגרמה לכם להיות יוצאי דופן בכל העולם הערבי כולו ולהאמין בדמוקרטיה, וחס חלילה אל לכם לירוק מהבאר שממנה אתם שותים או להזדהות עם אויבינו, שהדמוקרטיה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. לחילופין אם אתם בוחרים להזדהות עם אויבי המדינה החיצוניים, אז תעשו לנו טובה אחת גדולה, תהיו כנים עם עצמכם, ותפסיקו לבלבל לנו את המוח בהטפות מוסר צבועות על דמוקרטיה.

    

   בואו נדבר ברשותכם על התנועה הלאומית הפלסטינית או בגלגולה הקודם:  התנועה  של ערביי פלשתינה (כך הם קראו לעצמם). בראשית דבריי אני רוצה להבהיר שתי נקודות חשובות ועקרוניות:

    

1. התנועה הזו על כל גלגוליה ליוותה כמו צל את התנועה הציונית לאורך דרכה, נולדה ונוצרה בגללה ובעקבותיה, והתפתחה במקביל לה, אך באופן מהופך לחלוטין. בשעה שהציונות חתרה לעשות טוב ולפתח את הארץ ואת יושביה (כולל את האוכלוסייה הערבית) ובלי כוונה לפגוע באף אחד, התנועה של ערביי פלשתינה או התנועה הפלסטינית, שבאה אחריה- היה לה חשוב יותר להרוס את הבניין הציוני מאשר לפתח את עצמם. המורשת והתרבות האלה שכל כך מושרשות בקרבם לא השתנו מעולם והם באו לידי ביטוי לאורך כל הדרך בעבר, ובאים לידי ביטוי גם כיום בהתנהלות ההנהגה  הפלסטינית הנוכחית. הם בחרו להיות יותר נגדנו מאשר בעד עצמם. לעומת זאת אנו יותר בעד עצמנו, ומשתדלים להיות כמה שפחות נגדם (אלא אם אין ברירה). אל תקנאו בהם. בשביל זה הם נראים, כפי שהם נראים כיום, ואנחנו נראים, כפי שאנחנו  נראים כיום. האדם בסופו של דבר אוכל את הדייסה, שהוא מבשל לעצמו, ומי שמשתית את אורח חייו על שנאה יוקדת לאחר, אז שלא יתפלא שחייו ייראו שונה ממי שמשתית את חייו על אהבה לעצמו ובדרך גם לסביבתו. רבים מאתנו תולים את השנאה של הפלסטינים לנו במצבם הכלכלי או באפלייתם לרעה, ואני אומר שהם הגיעו לאן שהגיעו בגלל תרבות השנאה הקשה המושרשת במשך דורות בתוכם, ואינה קשורה למצבם הסוציו-אקונומי. לצערנו הרב, שנאה קשה זו הדביקה גם יהודים קיצוניים בקרבנו, שמגיבים באותה צורה בדיוק כמו שונאינו. לשמחתנו בניגוד מוחלט לשונאינו, ההנהגה שלנו ורוב הציבור השפוי מכל קצוות הקשת הפוליטיים מגנים זאת בשפה שאינה משתמעת לשני פנים. לעומת זאת ההנהגה הפלסטינית ורוב הציבור הפלסטיני (ע"פ סקר שנערך ביהודה שומרון) מגנים טרור רק כאשר הנפגעים הם פלסטיניים, אך תומכים בו, כאשר אנחנו נפגעים מפעולותיהם הרצחניות של המחבלים שלהם . אי אפשר להיות מוסרי וערכי, רק כשזה נוח לך ומתאים לך!!!! טרור הוא טרור בכל מקום ולא משנה מי הם  אלה שעוסקים בו.

    

2. יש הנוטים לייחס למילים משמעות שולית וזניחה. מה זה משנה, אם בעבר הם קראו לעצמם ערביי פלשתינה, וכיום הם קוראים לעצמם פלסטיניים. זה אותו דבר, כך הם טוענים. אני לעומת זאת טוען, שזה עניין מהותי, שאין להקל בו ראש, שכן בחירת המילים הנכונות משקפת לא רק תודעה של פרט וחברה אלא אף של עמים. הם קראו לעצמם ערביי פלשתינה, בגלל שהתודעה שלה בימים הללו הייתה יותר כלל ערבית מאשר לאומית מקומית, ולכן הם הסתפקו בשנים שלאחר מלחמת העצמאות בחיים במדינה ערבית (ירדן) ולא דיברו כלל על מדינה משלהם. הזהות הפלסטינית הלאומית הייחודית והנפרדת מהערביות הכללית  נולדה  ונוצרה רק בשנת 1968 עם הקמת אש"ף והתגבשה לידי ממשות רק עם פרוץ האנתפאצ'ה הראשונה בסוף שנת 1987.

טוב...... בואו נתחיל בתקופה העות'מנית. ארץ ישראל לא נחשבה בכלל כיחידה מדינית נפרדת אלא כחלק מסוריה הגדולה (לבנון, סוריה, וארץ ישראל). ארץ ישראל הייתה אזור נידח, שומם ובלתי מפותח. הערבים שחיו פה היו חסרי כל מודעות לאומית, והתנהלו במסגרות שבטיות נפרדות. לולא הציונות הייתה באה לעולם, סביר להניח שחבל ארץ זה היה נשאר שולי וזניח ללא יכולת קיום עצמאית והיה מסופח לאחת המדינות הערביות השכנות, והעם הפלסטיני לא היה בא אל העולם ונוצר. הציונות היא זו שהביאה את אור הקדמה והפיתוח לארץ, ודבר זה יצר במקביל גם ההתנגדות ההולכת וגוברת לנוכחותה ע"י התושבים המקומיים, שהחלה לצבור תאוצה בהדרגה בתקופת המנדט. הערבים היו עדיין מפוזרים במסגרת יחידות שבטיות נפרדות, וההתנגדות לא הייתה על רקע לאומי אלא יותר כהתנגדות לחדירה של גורמים זרים לשטח שלהם. במקביל נמשכו ולא חדלו גם הסכסוכים הפנימיים ועקובי הדם בין  השבטים היריבים בארץ. המופתי חאג' אמין אלח'וסיני באמצעות דת האסלאם הצליח לגבש ולאחד את התושבים המקומיים סביב נושא הערביות. זו לא הייתה לאומיות של עם, שמבקש הגדרה עצמית. זו הייתה יותר התנגדות לציונות, ושאיפה שחבל הארץ הזה יהיה תחת שלטון של מדינה ערבית מוסלמית כלשהי.

בנובמבר 1947 הכריזה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת שתי מדינות בפלשתינה: מדינה יהודית ומדינה ערבית. למה העצרת של האו"ם כתבה בהחלטתה מדינה ערבית ולא מדינה פלסטינית (המינוח של ימינו)? כי הערבים, שחיו כאן הם בעצמם לא הגדירו את עצמם כפלסטינאים אלא כערבים, שהזהות הגלובלית שלהם היא כזו, ובתור שכאלה הם מעוניינים לחיות תחת שלטון ערבי במדינה ערבית כלשהי. וינסטון צ'רצ'יל בהתייחסו לסכסוך בארץ הקודש מעולם לא השתמש במילה פלסטינאים. למה? כי הם ראו את עצמם בראש וראשונה כערבים המזוהים על אחיהם בארצות ערב ופחות כלאומיים מקומיים. הם קראו לעצמם כך ולא אחרת לא סתם, שכן הם העדיפו את ערך הערביות הכללית על ערך הלאומיות המקומית. לא מאמינים? מה שקרה לאחר מלחמת העצמאות הוכיח את אמיתות הדברים. 

כזכור לכם ערביי פלשתינה כמו מדינות ערב דחו את הצעת החלוקה ופרצה מלחמה. אם היינו מפסידים במלחמה, מדינת ישראל לא הייתה קיימת, אך גם סביר להניח, שגם מדינה ערבית נוספת לא הייתה מוקמת כאן, אלא שהאזור היה מחולק כטרף בין המדינות הערביות האחרות וללא התנגדותם של ערביי פלשתינה, שממילא ראו את עצמם בראש וראשונה כערבים. לשמחתנו הרבה תוצאות המלחמה הסתיימו בניצחוננו בתבוסת הצד הערבי המקומי ומדינות ערב. מדינת ישראל קמה בשטחים, שיועדו לה ע"פ תכנית החלוקה של עצרת האו"ם. כמו כן היא השתלטה גם על חלק מהשטחים, שהיו מיועדים לשטח של המדינה הערבית כדי ליצור רצף טריטוריאלי. על שטחי יהודה ושומרון, שגם הם נועדו לשמש את המדינה הערבית השתלטה ממלכת ירדן. הירדנים לא חשבו לרגע לממש את החלטת האו"ם ולהקים בשטחי יהודה ושומרון מדינה ערבית. הם שלטו על השטח במשך 19 שנה (עד 1967) ומעולם לא חשבו בכיוון הזה. ייתר על כן לא הייתה להם סיבה לחשוב בכלל בכיוון הזה, שכן ערביי יהודה ושומרון לא תבעו מהירדנים להקים מדינה משלהם ביהודה ושומרון מתוקף זכות ההגדרה העצמית. למה? שכן הם היו בראש וראש ערבים ולא פלסטינאיים (העיקר להיות תחת שלטון ערבי), ולא הייתה להם שום בעיה להפוך לערבים ירדניים, וכך גם  הם גם הגדירו את עצמם עד סוף שנות השמונים. ומה באשר לערבים, שחיו במדינת ישראל. גם הם הגדירו את עצמם כערביי ישראל ולא כפלסטינאים, וניסו להשתלב בחיים האזרחיים של המדינה. סיכום ביניים: עד שנת 1968 לא היה עם פלסטיני, שהגדיר את עצמו ככזה: היו ערביי פלשתינה לשעבר, שנהפכו לערבים ירדניים מצד אחד, והיו ערביי ישראל מצד שני.

השינוי חל בעקבות מלחמת ששת השנים, אז מדינת ישראל השתלטה על שטחי יהודה ושומרון, הביסה את מדינות ערב, ובמיוחד את מנהיג העולם הערבי דאז, ג'מאל עבד אלנאצר. נאצר הבין שהעימות עם ישראל הוא לא רק צבאי אלא גם תדמיתי. כל מדינת ישראל עומדת מול מדינות ערב כולן, אז היא תקבל אהדה בינ"ל כמו דוד נגד גוליית. אבל אם המשוואה תהיה אחרת, אז יכול להיות גם אחרת (למשל מדינת ישראל החזקה מול העם המקומי החלש). עם כן היוזמה להוליד את העם הפלסטיני נוצרה במוחו היוקד של נאצר, ובעידודו וביוזמתו הוקם בשנת 1968 אש"ף (ארגון שחרור פלסטין) בראשותו של אחמד שוכרי וממשיכו הזכור לשמצה ערפאת. ארגון זה חתר כמו מדינות ערב להשמיד את ישראל ולפגוע בה (באמצעות טרור), אבל במקביל הוא החל באופן אינטנסיבי גם בעבודה של שינוי תודעה כדי להפוך את ערביי פלשתינה לשעבר לפלסטינאיים. אש"ף החל את מלאכתו בירדן. שם ישבו ערביי פלשתינה לשעבר רבים, שהיו עד כה אזרחים ירדניים נאמנים. ערפאת החל להתסיס אותם, עד שהם כמעט השתלטו על ירדן כולה. המלך חוסין התעורר בזמן, טבח בהם קשות ומנע מהם לממש את מזימתם. אש"ף סולק ללבנון, ושם פעל כנגדנו באמצעות טרור וכן המשיך לנסות לשנות את ערביותם של תושבי יהודה ושומרון ולהפוך אותם לפלסטינאים. אבל הערבים תושבי יהודה ושומרון נשארו עדיין אזרחים ירדניים נאמנים בעלי זכות בחירה לפרלמנט הירדני.  ברם המטוטלת החלה יותר ויותר לנוע מכיוון הערביות לכיוון הפלסטינאיות של התושבים ביהודה ושומרון בשנות ה-80, ונקודת המפנה התרחשה בפרוץ האנתפאצ'ה הראשונה בשנת 1987, כאשר ההנהגה הפלסטינית היושבת בתוניס (לאחר שגורשה מלבנון) רוכבת על גל ההתפרצות הזו ומנהלת אותו. מגמה זו נמשכה בכך שהמלך וחסין ויתר על יהודה ושומרון ובכך ניתק את עצמו מתושביו שהיו עד אז אזרחים ירדניים. הערביות של תושבי יהודה ושומרון שגרמה להם לשבת בשקט גם תחת שליטתנו הפכה בהדרגתיות לפלסטינאיות מלחמתית ומיליטנטית. בינתיים במדינת ישראל ערביי ישראל ישבו בשקט והתרכזו עדיין בניסיון להשתלב בחברה הישראלית. הם דיברו על שוויון ודו קיום ופחות הגדירו את עצמם כפלסטינאים. השינוי חל, כאשר אנו "בחוכמתנו הרבה" הכנסנו לכאן את ערפאת וכנופייתו הרצחנית, ואת מה שהם עשו בשנות השבעים בירדן, וביהודה ושומרון בשנות השמונים, הם החלו לעשות בתוככי מדינת ישראל באמצע שנות התשעים. נקודת המפנה המשמעותית חלה באוקטובר 2000, כאשר ערביי ישראל יזמו הפגנות אלימות כנגד מדינת ישראל בהזדהות עם האנתפאצ'ה השנייה. בימינו אלה ערביי ישראל חשים עצמם יותר ויותר כפלסטינאיים ופחות ופחות כערבים ישראליים. הם יותר ויותר מניפים את דגלי פלסטין, הם יותר ויותר קוראים קריאות לאומיות, הם יותר ויותר מעורבים בהפגנות אלימות ובמעשי אלימות, ויש מעטים מהם שכבר פנו גם לטרור. לכל בר דעת ברור לאן הדברים מובילים (וגם אם זה לא קורה באופן פתאומי ומפתיע מהיום למחר אלא בתהליך טבעי, הדרגתי ואיטי).

לסיכום: הרעיון של עם פלסטיני ולאומיות פלסטינית נוצר רק בשנת 1968 עם הקמת אש"ף (לפני כן היה מדובר יותר בערביות גלובלית ופחות בלאומיות מקומית). רעיון זה החל לצבור תאוצה רחבה עם פרוץ האנתפאצ'ה הראשונה וכיום הוא שולח גם זרועות תמנוניות לעבר אזרחי מדינת ישראל הערביים. ומה באשר לעתיד? גם אם נמשיך לטמון את ראשינו בחול כמו בת יענה, המגמות ברורות לחלוטין.

כשתינוק נולד אז יושבים ההורים, ומטכסים עצה, באיזה שם לבחור לעולל, שזה עתה יצא לאוויר העולם. אז מדוע הפלסטינים קראו לעצמם בשם זה ב-1968? הם פשוט לקחו את השם מהמנדט הבריטי, ששלט בחבל ארץ זה וקרא לו בשם פלשתינה /א"י- קיצור של ארץ ישראל. ואני שואל אתכם את השאלה הבאה: מה הם לא יכלו להביא שם מקורי משל עצמם, שמשקף את התרבות שלהם, את הערכים שלהם, את השורשים שלהם ואת העבר שלהם כאן? ומאיפה לקחו הבריטים את השם פלשתינה? הם לקחו זאת מהרומאים. לאחר חורבן הבית השני הרומאים הנוקמים רצו לסלק מהארץ כל סממן וסמל יהודי, ולכן הם לא רק  הרסו את בית המקדש, והגלו את עמנו, אלא גם דאגו לשינוי שם עיר הבירה והארץ. הם קראו לירושלים בשם איליה קפיטולינה ולארץ ישראל בשם פלשתינה. ושוב אנו חוזרים לשאלה המקורית: למה לכם להשתמש בשמות זרים שלא קשורים אליכם כדי לתאר אתכם? יתר על כן מדוע להשתמש בשם, שמסמל בשבילנו את החורבן והאבדון הטוטאליים? האם אתם רוצים לרמוז לנו באמצעות בחירת השם הזה, שישועתכם תבוא רק באמצעות החורבן שלנו? מה לא יכולתם לחשוב על שם, שמבטא תקווה ואופטימיות לכם במקום הרס וחורבן לנו? בחירת השם שלכם מסבירה היטב, מדוע אתם מעדיפים את דרך "האנטי" ולא את דרך "הבעד". השם הוא לא סתם שם מקרי, והוא מעיד שאתם מעדיפים להיות יותר נגדנו מאשר בעדכם. אבל...... מעז יצא מתוק. רציתם לקלל, ויצאתם דווקא מברכים. הכיצד? מסתבר שבאמצעות בחירת השם שלכם, אתם בעצמכם במו פיכם מעידים על הקשר העמוק והשורשי של עם היהודי לארץ ישראל, קשר שבא לידי ביטוי בתקופה הרומית (שממנה נלקח השם פלשתינה), בתקופת היוונים, בתקופת שיבת ציון של עזרא ונחמיה, בתקופת בית ראשון ומלכי ישראל ויהודה, בתקופת ממלכת שלמה, דוד ושאול, בתקופת שמואל הנביא, בתקופת כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, בתקופת משה ויציאת מצרים, ובתקופת אברהם אבינו. השרידים הארכיאולוגים, שנתגלו ועוד יתגלו בארץ ישראל הם עדות על נכונות הדברים. ואשר לכם: אין לכם את כל זה, שכן אתם נוצרתם ובאתם לעולם, רק כאשר הציונות חזרה לארצה, והחלה לפתח אותה. בתחילה הייתם מפוזרים בשבטים שונים, לאחר מכן התגבשתם סביב הערביות המוסלמית, ונלחמתם בשמה יחד עם מדינות ערב כנגדנו, ורק בשנת 1968 הלאומיות שלכם נוצרה לראשונה עם הקמת אש"ף. אז יש לכם עוד את החוצפה ועזות המצח להגיד שאנחנו זרים וכובשים ואתם ילידי הארץ המקוריים? כל הארץ רוויה עד גדותיה בזיכרונות ארכיאולוגיים והיסטוריים לנוכחותנו כאן מקדמת דנא, והיכן בדיוק נמצאים הזיכרונות שלכם? הם לא קיימים, כי התגבשתם כלאום רק בתקופה המודרנית. אז אומנם אין לנו מונופול על עמים אחרים, ואין לנו כל זכות ויומרה לקבוע לכם, כיצד להגדיר את עצמכם, אבל קצת צניעות ופרופורציות לא יזיקו לכם, וכדאי שתבינו ותפנימו טוב טוב ששורשינו ההיסטוריים, הלאומיים והדתיים נטועים עמוק עמוק באדמה הזו, ואת זה אי אפשר להעלים או למחות מעל פני האדמה באמצעות סילופים בסגנון פאשיסטי כאלה או אחרים.

נפלאות ונשגבות מבינתי דרכיו ונפתוליו של המוח האנושי. יש התרחשויות, שאירעו בילדותנו, ואנו זוכרים אותם עד היום, ולעומתם יש כאלה שקרו רק אתמול, וכמו שבאו, כך גם עפו, פרחו ונעלמו מזיכרוננו בבת אחת. מעניין גם כיצד דברים, שלכאורה, נשכחו, לפתע צפים ועולים להם ממרתפי הזיכרון העמוקים, שמוכמנים היטב בתוך מוחנו.

כשהייתי ילד, אני זוכר ששאלתי את הדוד שלי מצד אבי הלא ביולוגי מה לדעתו קורה לאדם לאחר שהוא מת. הוא ענה לי בתשובתו, שלא קורה כלום, האדם פשוט נעלם ואיננו עוד. ובכל זאת מה הוא מרגיש? שאלתי. הוא לא מרגיש דבר, ענה לי, שכן הוא לא קיים יותר. זה לא נראה לי הגיוני ונתפס כלל וכלל, שאנחנו הופכים פתאום מ"יש מוחלט" ל"אין מוחלט". כילד נראה לי יותר הגיוני, שאנחנו הופכים ל"יש" אך בצורה אחרת. מכיוון שאף אחד עדיין לא חזר מעולם המתים כדי לספר לנו מה הוא חווה (או שאם הוא חזר, אז הוא כנראה לא זוכר בכלל שהוא היה שם), אז מדובר אך ורק על השערות וספקולציות והשערות או לחילופין על אמונה.  ובכל זאת איך אפשר לחקור נושא זה? רק באמצעות אנשים, שהיו שרויים במצב של בין חיים ומוות וחזרו לחיים ברגע האחרון. אז כמובן צריך לבדוק היטב ולסנן בקפידה את האנשים המניפולטיביים וההזויים או חולי הפרסום והסנסציות או כאלה שמרשים לדמיון שלהם לטשטש לחלוטין את המציאות. ואז הגיע יוסי שריד ז"ל. על מה אתה מדבר ומה הקשר? יוסי שריד ז"ל היה אדם חילוני, משכיל ודעתן, ואף אחד אינו חושד בו, שהוא ממציא דברים, ולכן בהחלט ניתן להסתמך על מה שהוא אמר בהקשר זה. בייחוד ניתן להסתמך על דבריו, שכן הוא האדם האחרון עלי האדמה, שהיית חושב שהוא מסוגל לבדות דברים מליבו בייחוד בהקשר לנושא זה, שכן אין לו שום אינטרס לעשות זאת והוא לא מפיק שום תועלת או רווח מכך. נו תפסיק למתוח אותנו!!!! מה הוא כבר אמר? למה אתה מתכוון? לאחר מותו של יוסי שריד ז"ל שודר בטלוויזיה קטע מריאיון, שנערך עמו לפני מספר שנים, ושם הוא סיפר שבזמן נסיעה במכונית עם משפחתו הוא נקלע למצב של מוות קליני. למזלו הרב הוא חזר לחיים, ותיאר בשפה מאוד עניינית, רציונלית, יבשה וללא רגשות את מה שהוא חווה (אם לא הייתי שומע את זה במו אוזניי, לא הייתי מאמין שהוא ,אכן ,אמר את הדברים). הוא סיפר שברגעים הללו של בין חיים למוות הוא הרגיש שהנשמה שלו יוצאת מחוץ לגוף ומסתכלת על ההתרחשויות מלמעלה. הוא תיאר במדויק את בני משפחתו האומללים, שיושבים באוטו ומתייפחים מרה על כך שאביהם הלך מהם. דבריו הוכיחו לי את מה שחשבתי כילד: לנפש או לנשמה שלנו יש קיום עצמאי גם מחוץ לגוף, וכאשר הגוף שלנו קורס ומפסיק לפעול, הנשמה יוצאת וממשיכה להתקיים גם מחוצה לו.

היהדות מאמינה בכך, שכן אנו מתפללים לעילוי נשמתו של המנוח, וכן רושמים על קברו: ת.נ.צ.ב.ה- תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אני עד כה חשבתי שמשמעות הדברים היא שהוא ממשיך להתקיים דרך צאצאיו שממשיכים את דרכו, והם הצרור של החיים בניגוד למנוח שמת, ולא קיים יותר. לעומת זאת לפי מה שיוסי שריד ז"ל חווה הפרשנות היא דווקא שהנשמה ממשיכה להתקיים בפועל מחוץ לגוף האנושי בממד מקביל שאנו לא מודעים אליו, ולכן אנו גם באופן טבעי ספקנים מאוד כלפיו.

אז אם הנשמה יוצאת מהגוף ברגעים שבין חיים למוות ואף ממשיכה לראות, לשמוע ולהרגיש, אז יש גם סבירות שהיא מתקיימת גם לאחר המוות עצמו. מה קורה לנשמה לאחר המוות? ע"פ היהדות הנשמה עולה למעלה ועומדת בפני כיסא הכבוד, ואז מוכרע גורלה לשבט או לחסד: לגיהינום או לגן עדן. מישהו יכול להוכיח את זה? לא, כי זה עניין של אמונה. באותה מידה של סבירות אפשר גם לשער, שהנפש ממשיכה להסתובב בתוכנו. אדם רציונלי אומר, שאם אנו לא רואים, לא שומעים, לא מרגישים באחד מששת החושים, אז כנראה זה לא קיים, אבל מי אמר שזה נכון? האם לא יכול להיות מצב, שיש חיים שלמים, שמתנהלים בממד אחר ומקביל ממש לידנו, ושאנו פשוט לא מסוגלים לתפוס זאת או לחוות זאת. האם כל מה שהמוח שלנו לא מסוגל לתת לו תשובה מדעית או להוכיח אותו הוא בהכרח לא קיים בפועל?  אז בואו ותניחו לעצמכם לזרום עם הדמיון הפרוע שלי ותניחו בהמשך לדבריו של יוסי שריד ז"ל, שכל הנשמות לא הולכות לשום מקום, אלא פשוט ממשיכות להסתובב בקרבנו, ואנו פשוט לא שמים לב לכך, שכן המוח שלנו בגלל מוגבלותו לא מסוגל לתפוס זאת באמצעות חושיו. מה אותן נשמות היו עושות? נשמה שהיה לה טוב סביר להניח שהייתה מסתובבת בין אהוביה, חבריה ומכריה, ונשמה שהיה לה רע הייתה לבטח מחפשת לה מקומות חדשים ומצטרפת אליהם. תארו לעצמכם שהנשמות של כל אבותינו מדורי דורות קדומים מסתובבות לידינו ורואות בדיוק את כל הצאצאים ומשתתפות בכל האירועים המשמחים והעצובים, ואנו בכלל לא מרגישים ושמים לב לכך.

לטעמי מצד אחד נשמה ללא גוף היא חופשית ונצחית. היא מרגישה, רואה וגם שומעת. מצד שני אין לה גוף ולכן אין לה שום יכולת השפעה, ולכן התקופה שבה הגוף והנשמה מתלכדות לחיים קצרים ביותר היא התקופה החשובה והמשמעותית ביותר, שכן באמצעות הגוף אנו יוצרים נראות, ואז אנחנו יכולים לפעול, להשפיע ולהזיז דברים. לאחר מכן אין לנו יכולת לעשות דבר למעט להשקיף מהצד, וזה קשור לשאלה הבאה: האם אנו כובלים ומשעבדים את הנפש שלנו לצורכי ולתכתיבי הגוף הרגעיים, הזמניים והחולפים או שמא אנו מנצלים את הגוף שלנו בתקופה קריטית וקצרה זו על מנת שהנפש שלנו תוכל להשפיע ולהזיז דברים? אדם, שמאמין בתפיסה של "חיה עכשיו כי מחר נמות" ייטה יותר למצות את החיים הגשמיים ולחוות את התענוגות הרגעיים של הגוף, אך בכך הוא משעבד את נפשו והופך אותה לעבד של הגוף. לעומת זאת אדם שלא רק רוצה לחיות את חייו בהווה העכשווי אלא גם מבין שהוא חלק ממעגל חיים גדול יותר של עבר ועתיד, ייטה יותר להשתמש בגופו ככלי עבודה יעיל ואפקטיבי למען נפשו ונפשם של אחרים, ולאחר שחייו יסתיימו נשמתו תוכל להביט בגאווה מלמעלה על פירות עמלה במקום להתחרט לנצח שניצלה את התקופה הקריטית, הקצרה והחשובה הזו למטרות שוליות וזניחות של הגוף תוך הפקרת העיקר.

אז כמו שהנפש יוצאת מהגוף ומתקיימת מחוצה לו, אז כך גם סביר להניח, שהיא גם מתחברת אל  גוף נוסף לצורך יצירת חיים נוספים. לנפש ללא גוף יש, כנראה, שתי אפשרויות ודילמה לא פשוטה בכלל:

1. להישאר חופשית ומאושרת מחוץ לגוף עם כל מטען הזיכרונות והרגשות של החיים האחרונים.

    

2. להיכנס לגוף של אדם חדש תוך יצירת חיים חדשים תוך מחיקת כל הזיכרון (בגלל שמוח של תינוק אינו מפותח דיו לצורך כך) באשר לחייך הקודמים (למעט אולי חלקי זיכרון, שמוכמנים וייתכן נשארים בתת מודע).

זו דילמה לא פשוטה בכלל, שכן מצד אחד אנו רוצים להמשיך ולעקוב אחרי צאצאינו ויקירינו, ולא לאבד את הזיכרונות שלנו מהם,  ומצד שני יש את השאיפה להמשיך ולהשפיע או ליצור חיים חדשים.

אז מה אתם הייתם מעדיפים? אם היו שואלים אותי, והבחירה הייתה בידיי ולא בידי גורם חיצוני או אקראי הייתי אומר את הדברים הבאים: אם להיכנס לגוף חדש אז רק בקרב בני משפחתי או לפחות מקום שקרוב אליהם, שיאפשר לי קשר עתידי וטוב איתם, אחרת הייתי מעדיף להישאר בחוץ ולהשקיף עליהם מהצד.

טוב..... אז לקחתי את מה שאמר יוסי שריד ז"ל שהוא חווה, ופיתחתי אותו בעזרת הדמיון המפותח שלי, ויצאתי רחוק רחוק אל עבר המרחבים. ייתכן שזו סתם הזיה או אפילו עורבא פרח, וגם אם כן, אז לפחות זה רעיון לאיזה שהוא סרט נהדר. לא??? ואם לא- אז חשוב להעלות את הדברים על הכתב לטובת מחקרים בנושא כה טעון ומורכב, שרבים חוששים מלהתעסק בו, ובשל כך רב בו הנסתר על הגלוי והידוע.  מעניין??? מה לא??

ותודה רבה ליוסי שריד ז"ל שבאומץ לב רב תיאר את מה שהוא חווה, שכן אחרת לא הייתי מעז להעלות את הדברים על הכתב, ובזכותו שלפתי דברים אלה ממעמקי זיכרון הילדות ופיתחתי אותם הלאה בעזרת סקרנות טבעית, מחשבה ודמיון חופשי.

היחס שלי אל הדת הוא דו ערכי ואמביוולנטי. מצד אחד אין בכלל ספק, שהדת נותנת עוצמות רוחניות, מנטליות ונפשיות לאדם. היא מחזקת אותו בתקופות קשות של משבר ועוזרת לו לצלוח אותן בשלום. היא גם מסייעת לאדם להצליח בדרכו תוך התגברות על מכשולים הניצבים בדרכו. כמו כן שהעניינים עומדים על חוט השערה היא זו שיכולה להטות את כף המאזניים ולהכריע בסופו של דבר בין הצלחה לכישלון ואפילו במקרי קיצון בין חיים למוות. לא תמיד האמונה מביאה להצלחה וודאית ומידית, אך ויתור עליה מראש- פירושו – כישלון וודאי, כניעה והרמת ידיים.

מצד שני קשה שלא לעקם את האף, כאשר רואים כיצד הדת מנוצלת למימוש צרכים גשמיים, מסחריים ופוליטיים של בעלי אינטרס, שהפכו את הדת כקרדום אישי לחפור בו.  כמו כן יש לזכור, כי הציונות נולדה בראש וראשונה כתנועה חילונית, שמרדה בתפיסה הדתית הגלותית, שדגלה בפאסיביות ובאי עשייה מתוך אמונה, שהאל הוא זה שיושיע אותנו בסופו של דבר מכל צרה ומצוקה. תפיסה זו קרסה והתמוטטה לחלוטין, כאשר 6 מיליונים מבני עמנו נרצחו בידי הצורר הנאצי. אלמלא המרד של הציונות החילונית בתפיסה הדתית הגלותית מדינת ישראל לא הייתה קמה מחורבות האבדון של השואה, ושארית הפליטה של היהודים הייתה שוב נותרת חשופה לחסדיהם של הגויים. קשה לי עד מאוד להבין את אלה שגם בימינו אלה ממשיכים וחוזרים על טעות העבר הטראגית, ועדיין סבורים לתומם, שאם כל היום הם רק ילמדו תורה, ויקפידו על המצוות קלה כחמורה, אז האל ישר יפרוש למענם ולמעננו מטריית הגנה, שתשמור עלינו ועליהם מהאויבים. אתם חותרים לכך שנהיה כמוכם, ושואפים לכך, שכולנו ננהג כמותכם, אבל אם זה יהיה, חלילה, המצב, מדינת ישראל תוחרב בן רגע ע"י אויביה, לא יישאר ממנה זכר, ויהודים בכל מקום יהיו חשופים לסכנות רבות. בזכות הציונות, שמקורותיה ושורשיה חילוניים אתם יכולים לשכון לבטח בביתכם, בבתי הכנסת ובבתי המדרש וללמוד תורה כל היום. אתם נוטים לזלזל בכך, לקבל את זה כמובן מאליו במקום להעריך ולהוקיר זאת מאוד. המסר שלי לכל אלה שמתפללים כל היום עבורנו ולמעננו: לא יקרה דבר וחצי דבר, אם חלקכם ייטלו לעצמם  פסק זמן ממלאכה קדושה זו ויתפנו להיות גם חלק מהעשייה הפרקטית, בשעה שאחרים ממכם באותו זמן בדיוק ימשיכו בתפילות (זה לא מחסיר דבר, וזה לא חסר דבר, הכול בא אל מקומו בשלום, וכולם שבעי רצון). שום אסון לא יתרחש, אם חרדים בגיל גיוס ישרתו בצה"ל ובכוחות הביטחון, ויתרמו בכך  לעשייה הציבורית, ואלה שלפני גיוס או אחריו ימשיכו להתפלל עלינו. נהפוך הוא: בכך הכוס שלכם תהיה גדושה ומלאה ולא חצי ריקה. האם לא ברור לכם, שכל התפילות שלכם לא שוות דבר וחצי דבר, אם אין עשייה בצדן? האם התפילות של אבותינו עזרו להם להימנע מלהישלח לתאי הגזים בתקופת השואה? מדוע לכל השדים והרוחות אתם לא לומדים את הלקח, שיש לשלב בין רוח לחומר ובין גוף לנפש על מנת לגרום לדברים להתרחש מצד אחד ולמנוע טרגדיות ואסונות מצד שני? ובאשר לגורמים החרדים הקיצוניים, שמשתפים פעולה עם אויבינו המרים: אתם לא רק אויבי המדינה והעם אלא גם לטעמי אויבי הדת והאל. לא למדתם דבר וחצי דבר מהניסיון ההיסטורי המר, ואתם ממשיכים בדיוק באותה דרך רעה. בעוד שאפשר למחול ולסלוח לאדם, שנפל לבור בפעם הראשונה, שכן הוא לא ידע ולא יכול היה לחזות את העתיד, הרי באשר לאלה שרוצים ליפול שוב ושוב לאותו בור בדיוק, ועוד יש להם את עזות המצח והחוצפה לשתף פעולה עם אויבינו לשם כך, אין לכם תקנה, ולכן אינכם ראויים לכפרה ומחילה. אתם בעיניי בגדר כופרים בעיקר וגם מבחינה דתית ומוסרית אתם נופלים בהרבה מחילוניים, שנוטלים חלק בעשייה לטובת המדינה.

על מנת לממש את הציונות באופן המיטבי יש לדאוג לשלב בה גם מרכיבים רוחניים ונפשיים של דת ואמונה. הרוחניות לא רק נותנת כוחות ותעצומות נפש אלא גם מספקת את ההצדקה המוסרית לחזון ולדרך. שילוב האלמנטים הדתיים לתועלת הציונות ולטובתה היא הכרחית. הדת איננה מטרה בפני עצמה, המנותקת מהחיים היום יומיים שלנו. הדת היא כלי או אמצעי להגשמת מטרות נכונות וייעוד. ניתן להשתמש בה באופן מועיל לטובת כולנו, הן כפרטים, הן כחברה והן כמדינה. מצד שני ניתן גם לנצלה לרעה למטרות חומריות, פוליטיות ואינטרסנטיות צרות של פרט או של תעשייה שלמה או של קבוצה גאוותנית יהירה ומיוחסת או לחילופין להפוך אותה לחזות הכול תוך העדפתה על פני המדינה וצרכיה היום יומיים (האל נמצא בפרטים הקטנים של היום יום יותר מאשר בתפילות שלכם). בסופו של דבר האופן שבו נשתמש בדת, יקבע בסופו של דבר, האם נוכל להפיק ממנה את המיטב או חלילה נוציא לה שם רע, ונגרום לאנשים להתרחק ממנה בתיעוב. זה תלוי אך ורק בנו, איך הדברים ייראו!!!!!

הדברים נכתבים מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי. כילדים אנו מקבלים חום ואהבה דווקא בסביבה החיצונית, ואילו הבית משמש לנו רק כבסיס, שממנו אנו יוצאים בבוקר, ושאליו אנו חוזרים בערב. עיקר הפעילות שלנו כילדים היא בחוץ, והבית משמש יותר כמקום, שממלא את צרכינו הפיזיים (אוכל, לבוש, מקום לישון, כסף ועוד) ופחות את צרכינו הרגשיים. ברם ככל שאנו מתגברים, מתרחש תהליך הדרגתי של שינוי. אנו מגלים לאט לאט שבעולם החיצוני יש גם קור, ניכור, מניפולציות ולעיתים גם עוינות מוסווית או אפילו גלויה. ככל שהזמן חולף, הקור מתגבר, והחום הולך ודועך במקביל, ואז באופן טבעי אנו מחפשים מקור חום אחר, שאליו נוכל להתחבר, כדי שחס וחלילה לא נקפא למוות, ואז אנו מוצאים את הזוגיות והמשפחה. ככל שאנו מתבגרים יותר ויותר אנו מבינים עד כמה מנוכר וקר שם בחוץ, ואז אנו נצמדים יותר ויותר אל המשפחה, וגם הצורך שלנו לצאת החוצה (שממילא כבר קשה יותר ויותר למצוא שם חום אנושי) מתמעט והולך. לכן הצורך הרגשי של ההורים בילדיהם הוא גדול לאין שיעור מהצורך של הילדים בהוריהם.   כשאנו נהפכים למבוגרים, אז אנו לומדים גם להעריך ולהוקיר באמת את ההורים שלנו, וכבר לא מקבלים אותם כדבר מובן מאליו, כפי שהיה בילדות.

אתמול שודרה בטלויזייה כתבה מזעזעת על קשישים עריריים, שמנוצלים באופן קשה ביותר ע"י אנשי מכירות ממולחים, שרואים בהם טרף קל לצורך גריפת רווחים קלים. ממה זה נובע? הזקן הערירי, שאיבד את משפחתו או שכבר לא נמצא בקשר אתה, חסר לו מקור חום אנושי, ואז הוא פונה שוב אל הזירה חיצונית ומחפש שם את מה שכבר לא קיים באמת עבורו. כילד הוא מקבל את זה בצרורות בלי להשקיע ולהתאמץ, אך כזקן זה נעלם ולא קיים יותר עבורו, ואז צצים להם אותם אנשים, שמנצלים את כמיהתם של אותם זקנים לחום ולאהבה לסיפוק צרכיהם האגואיסטיים תוך הולכתם שולל. רבים שואלים את עצמם, למשל, מה קרה לאריק שרון ז"ל, שבעת זקנתו שינה  לחלוטין את עורו והפך לאדם שונה? הוא כנראה עבר בעת זקנתו פחות או יותר את אותו תהליך של אדם, שלאחר שאיבד את רעייתו, מחפש את החום והאהבה, שאותם לא קיבל כל חייו בזירה הציבורית, והוא נזקק להם דווקא כעת, בשעה שבשנים שהוא היה נחשב למנודה ולשנוא בזירה הציבורית, זה לא הזיז לו בגרוש, שכן הוא קיבל עוגן, יציבות ותמיכה מאשתו. אנשים זקוקים לאהבה ומחפשים אותה כל הזמן, גם אם הם לא יודו בכך באופן מפורש או באופן מודע. כשאתה צעיר אתה מקבל את זה בצרורות בלתי נגמרים ללא מאמץ ובלי להשקיע דבר, כשאתה מבוגר אז אתה רוכש את זה באמצעות המשפחה, וכשאתה זקן ולבד, אז אתה מחפש את זה שוב בזירה החיצונית, אך זה כבר לא קיים יותר עבורך, ואז אתה הופך לחשוף במיוחד למניפולציות ולטרף של אנשים מרושעים, שמנצלים זאת לרעה. אינני יודע אם אריק שרון ז"ל בעת זקנתו נוצל לרעה, אך אין ספק בכלל ואין חולק על כך,  שבזכות שינוי העמדות הדרמטי שלו, הוא זכה לאהדה ציבורית רבה ורחבה אף מחוגים ששנאו אותו שנאה יוקדת במשך רוב שנות חייו.

ובכל זאת לא הכול שחור משחור. לעיתים קורה שאנו המבוגרים בזירה החיצונית מוצאים מידי פעם פינות חמד קטנות ויפות או זרזיפים של חום אנושי פשוט ללא כל מניפולציות  ותככנות. לסיכום:  אדם שפוי ונורמלי לא ילך  למקומות שלא עושים לו טוב בנשמה, אלא אם אין לו ברירה או שהוא מזוכיסט.

מדינת ישראל חייבת לשים כבר כעת קו גבול ברור וקווים אדומים מפורשים בפני הלאומיות הפלסטינית של ערביי ישראל, לפני שהדברים ייצאו מכלל שליטה, ואנו נתעורר יום אחד למציאות של מדינה דו-לאומית דה-פקטו. מציאות דה-יורה היא מציאות, שהמדינה מכירה בה או מעודדת את עצם קיומה או את עצם היווצרותה. לעומת זאת מציאות דה-פקטו נוצרת בשטח בתהליכים פנימיים ודינאמיים ללא קשר למה שהמדינה אומרת או רוצה, והיא יכולה אף להיווצר, אפילו אם המדינה מתנגדת לכך באופן מפורש. אז לפני שתיווצר לנו כאן מול העיניים מציאות של מדינה דו-לאומית דה-פקטו, יש לפעול באופן אקטיבי ולקבוע כמה שיותר מוקדם כללים ברורים, שמצד אחד אומרים, שלערביי ישראל יש כאן זכויות אישיות לשוויון ולקיום בכבוד כאזרחים במדינת ישראל. כמו כן יש להם גם זכות להתאגד ולפעול במסגרות תרבותיות וחברתיות משלהם וכן זכות לפולחן דתי. מצד שני  במישור הלאומי: יש לבלום בנחישות בעקביות וללא פשרות כל מגמה מסוכנת של הפיכת ערביי ישראל ללאום נוסף בתוך מדינת ישראל, שכן אם זה יקרה, אז מדובר על שינוי דרמטי ושלילי ביותר, שעומד בניגוד למגילת העצמאות, ושמפר את האיזון העדין ואת המרקם העדין של היחסים בין יהודים וערבים במדינה,  ושהשלכותיו הן מרחיקות לכת עבור כל מי שחי כאן. חשוב להדגיש, כי אין מדובר כאן על הוויכוח הלגיטימי על הגבולות העתידיים של המדינה, אלא על דמותה ועל צביונה העתידיים, כך שזה לא עניין של שמאל מול ימין. מדובר פה בשאלת "הבית" עצמו ולא בשאלת גודלו ועל איזה שטח הוא ישתרע.

זוכרים את הסיפור על הנביא אלישע, הילדים, והדובים?? לא, לא זהבה ושלושת הדובים!!!! מה אתם לא זוכרים?? טוב, אז אני כאן כדי להזכיר לכם!!! יום אחד הגיע הנביא אלישע למקום הררי, והחל לטפס לו לאיטו. ראו אותו מספר ילדים, והחליטו ללעוג לו, לצחוק עליו, ולבוז לו. הם, כמובן, לא ידעו שמדובר בנביא (אחרת הם לא היו מעזים להתנהג כך- ולא בגלל טוב ליבם אלא מחשש מתגובה קשה). הם ראו מול עיניהם איש זקן, חלש, ערירי וקרח, לא כ"כ מרשים בלבושו ובחזותו החיצונית לבד וללא הגנה (בקיצור טרף זמין וקל), אז הם החליטו ללא חשש לצחוק עליו וקראו לעברו בקולי קולות "קרח עלה!!!" הם היו בטוחים, שזה יעבור להם בשתיקה, אך כמה מתעתע ומשלה היה המראה שהם חשבו שהם רואים, וכיצד זה גרם להם להיות כה עיוורים מלחזות את מה שצפוי להם. העונש שהם קיבלו היה אכזרי במיוחד, וניתן באופן מידי: דובים יצאו מהיער וטרפו את הילדים.

כל אדם שפוי ונורמלי, שיבחן את הסיפור הזה, יאמר לכם שזהו עונש אכזרי ,לא פרופורציונלי ולא מוצדק כלפי כל אדם ובמיוחד כלפי ילדים קטנים. צריך לזכור שאצל ילדים חסרות מסננות רבות של שיקול דעת ותיווך בין מה שהם חושבים באותו רגע לבין שהם אומרים באופן מידי לאחר מכן. אין מסננות של סוף מעשה (או במקרה הזה אמירה) במחשבה תחילה, אין מסננות של טוב מול רע, של מוסרי מול מושחת ושל לשון מכבדת מול לשון הרע. ילדים כאלה זקוקים ליד מכוונת הן מצד הוריהם, שיציבו בפניהם גבולות ברורים והן מערכת החינוך שתלמד אותם לכבד הן את המבוגרים והן את האחר, ולבטח לא מגיע להם למות באופן כל כך אכזרי על שהם עשו. הדעת מתקשה לעכל ,שאכן ,זה מה שקרה במציאות העובדתית. יותר והגיוני וסביר, שזהו סיפור, שנועד להרתיע או לשמש כמוסר השכל ערכי וחינוכי. למה הכוונה? זוכרים את המניפולציות הרגשיות, שההורים שלנו עשו עלינו כדי שנתנהג כשורה ונעמוד בציפיות שלהם? למשל, "אם לא תסיים את כל מה ששמנו לך בצלחת, אז נקרא לשוטר המפחיד שיעניש אותך"? ( אם כל אחד, אם יפשפש בזיכרונו אז לבטח הוא  יגלה דוגמאות רבות נוספות כיד הדמיון הטובה),  אז כך עשו כנראה לילדים בזמנים הללו כדי למנוע מהם מללעוג למבוגרים בשל המראה שלהם. האם זה אפקטיבי? בימינו אלה אמירות ספציפיות מעין אלה אינן אפקטיביות, שכן הילדים של היום הם פחות תמימים ונאיביים, כפי שאנו היינו בילדותנו או כפי שהיה בימי התנ"ך, וההורים ומערכת החינוך צריכים להיות מאוד יצירתיים על מנת להרתיע את הילדים מהתנהגות פסולה. יש שתי דרכים לפעול:

1. לחנך: קרי לדבר אל ליבם של הילדים בהיגיון ולהסביר להם ולנסות לשכנע אותם שהתנהגות מעין זו היא פסולה.

    

    

2. להרתיע באמצעות איום בעונשים קשים: מה לעשות, שלא ניתן לשכנע את כולם, ותמיד יהיו כאלה שאין להם מצפון, מוסר וגבולות. אז לגבי אותו פלח של ילדים פורקי עול, הם יירתעו מעשיית מעשים רעים או אמירת דברים של לשון הרע מבזה, רק אם הם יידעו שיש סיכוי גדול, שהם ייתפסו,  ואז תהיה תגובה לא נעימה, ואם זה לא ישכנע אותם סופית, אז יש גם אפשרות, שהם ישלמו על כך מחיר כבד.

    

   מי שמתייחס לסיפור של הנביא אלישע והדובים וממקד את תשומת ליבו רק בנושא האכזריות של העונש מפספס את הפואנטה הערכית והמוסרית שלו. סיפור זה הובא בפנינו על מנת להמחיש לנו את החשיבות הרבה, שמייחסת היהדות הן באשר לכבוד הנדרש מילדים כלפי מבוגרים והן באשר לכיבוד האחר, קרי לדעת לכבד גם אנשים, שלא נראים בדיוק כמוך. היהדות הערכית והמוסרית קובעת באופן מפורש, שדרך ארץ קדמה לתורה, ושהבסיס לכל התורה טמון בשלוש המילים הבאות : "ואהבת לרעך כמוך". במילים אחרות, אין שום ערך לכיפה, ללבוש הדתי, לתפילות בבית הכנסת, לצום יום כיפורים ואפילו לקיום כל המצוות קלה כחמורה, אם האדם מזניח את הבסיס המוסרי הזה (זה כמו בית יפה ונוצץ בחוץ, אך עם יסודות מרקיבים בתוככי תוכו). ומה מצבנו כיום בהקשר לכיבוד המבוגרים בידי הילדים וכבוד לאחר? תסכימו איתי, שאני לא מגזים בכלל, כאשר אני אומר שיש כאן מקום לשיפור רב. ומה באשר לאכזריות העונש? לדעתי, זו רק מטפורה שנועדה להמחיש או להעיד על החומרה היתירה, שמייחסת היהדות למעשים פסולים מעין אלה, ברם אין הדבר מוכיח או מצביע, שזה מה שקרה בפועל במציאות.

    

   בתנ"ך אין רק תיאור של אירועים הסטורים בחיי עמנו אלא גם יש סיפורים שהובאו באופן מכוון במטרה לשמש כמורי דרך וללמד מוסר  השכל ולקח גם לדורות הבאים. הסיפור של הנביא אלישע, הילדים והדובים הוא אחד מהסיפורים הללו.

לכל אמירה ועשייה פומבית יש מחיר נלווה חברתי, חיצוני ומוחצן, ולכל אי אמירה או אי עשייה יש מחיר אישי, פנימי ומוכמן. במקרים מסוימים המחיר ידוע מראש וצפוי, ואילו במקרים אחרים המחיר לא ידוע (אתה יודע איך אתה נכנס לזה, אך אין שום וודאות כיצד זה יתגלגל ומה תהיינה התוצאות). לעיתים יש ציפיות גבוהות, שגורמות לאכזבה קשה ולהתפכחות, ולעיתים אין כלל ציפיות כלשהן, ויש דווקא הפתעה חיובית. אדם שמעדיף לשתוק, לא לדבר ולהימנע מעשייה יכול מצד אחד לחיות חיים מאוד שלווים ובטוחים ואפילו לזכות למחמאות מכל הכיוונים על התנהלותו המסתגלת לכל מצב. מצד שני הוא מאבד את אישיותו לדעת, הוא חסר כל חוט שדרה ועקרונות, משמש כבובה על חוטים בידי אחרים למטרותיהם הם, ומשחק תמיד כניצב בסרטים של אחרים. אדם כזה ייטה לשמור את הדברים שמציקים לא בבטן, ושם הם יאכלו אותו מבפנים לאט לאט  בעודו בחיים כמו התולעים המכרסמות את המת. המחיר הפנימי, שהוא עתיד לשלם בשל הימנעותו ממעורבות הוא כבד ביותר ועלול לגרום לו לנזקים בריאותיים ונפשיים קשים. מצד אחד הוא ייקח ללב, ומצד שני כדי לא להרגיז אף אחד הוא יוותר מראש אפילו על הניסיון או על הסיכוי לשפר את המצב או את המציאות לטובה. כמו כן בשל אי עשייתו ואי אמירתו הוא יפקיר את הזירה לאלה שכן אומרים ועושים, וייתן להם את השליטה המוחלטת על ניהול העניינים ללא מפריע, ויצטרך לשחק ע"פ כללי המשחק, שהם קובעים לו. הדבר האקטיבי היחידי שאדם כזה יוכל לעשות הוא להגיב על מה שאומרים או עושים אחרים, וזאת בהנחה שהוא לא רוצה לוותר, להרים ידיים באופן מוחלט ולשקוע לגמרי לתוך פאסיביות עגמומית ומשלימה. לעומת זאת אדם שאומר ועושה, הוא יוזם  ובדרך זו הוא יוצר מגרש משחקים עצמאי משל עצמו, שבו גם האחרים צריכים להתאים את עצמם אליו ולא רק הוא אליהם. אין כלל ספק שיוזמה גורמת גם לחיכוכים בלתי נמנעים ובלתי נעימים עם אנשים שלא אוהבים או מזדהים עם מה שאתה אומר או עושה ובשל כך מעקמים את הפרצוף באופן מופגן, או מגלים יחס מנוכר או אפילו עוין, אך זה מחיר, ששווה לשלמו, אם האדם שלם עם עצמו עם העקרונות שלו ועם האמת שלו.

אבל.... גם לאמירה ולעשייה יש לשים גבולות וקווים אדומים ברורים:

1. להיות יותר בעד ופחות נגד. לעשות ולפעול מתוך אהבה לערכינו ולא חלילה מתוך שנאה.

2. יותר ליזום באופן עצמאי ופחות להגיב לאחרים.

3. לא לקלל, לא לנאץ, לא להתלהם, לא להשפיל, לבזות, ללעוג ולזלזל באנשים, שדעתם שונה משלך.

4. להתייחס לכל דבר במישור הענייני ובאופן לוגי ומובנה ולא לרדת לרמה האישית והרגשית והבזויה. לדבר בכבוד, בסבלנות ובסובלנות  לכל אדם באשר הוא אדם.

    

    

   ומתי בכל זאת כדאי לשתוק ולא לדבר? כאשר העניין הוא טפל ושולי והנזק והמחיר הצפויים הם גבוהים. לא שווה על זוטות של דברים להבעיר שריפה לחינם. שתיקה מחויבת גם כאשר מדובר בדיני נפשות או בסוגיות רגישות של בטחון המדינה.

    

   מתי חובה לדבר וגם לעשות? כאשר מדובר על נושא עקרוני וחשוב, ושיש סיכוי גדול להביא לשינוי, אם רק נעשה ונפעל.  מתי כדאי לדבר ולא לעשות? כאשר מדובר על נושא חשוב ועקרוני, שאין בו בעת הנוכחית סיכוי להביא לשינוי המיוחל. האמירה היא מאוד חשובה כדי שהעניין ייצרב בתודעה הציבורית, ורק כאשר הדברים יחלחלו גם ללבבות של האנשים, אז ניתן לנסות ולעשות. חייבים להעלות את האמת שלך על פני השולחן בשקיפות כדי לא להפקיר את הזירה התודעתית ליריבים, שחושבים הפוך ממך. ובאשר לעשייה עתידית: זה תלוי בסיכוי להביא לשינוי אמיתי. לעיתים זה מצריך התגברות על מכשולים קשים והתנגדויות לא פשוטות, ולכן זה תהליך שיכול לקחת שנים או אפילו דורות שלמים, עד שזה יתגבש לידי ביטוי מעשי. הדבר העקרוני הוא שבינתיים האמירות בנושא החשוב חייבות לעמוד תמיד ברקע להתרחשויות ולאירועים האקטואליים ואסור לתת  להן בשום שלב ולשקוע ולהישכח בתהום הנשייה. במקביל צריך לתת גם לזמן לעשות את תהליכי ההבשלה והפנמה ולא למהר אף פעם ולהקדים את המאוחר, שכן החיפזון הוא מהשטן ועם כל הכוונות הטובות, הכנות והתמימות הכול עלול לרדת לטמיון עבור מי שדוגל בגישת העכשויזם מבלי לבדוק במקביל את התאמתה למציאות הקיימת בימינו.

    

   בשעה שהמשפחה של אבי הביולוגי הם פולנים (מה לא רואים?? באמת??), הרי שבאשר למשפחה של אמי (אלטמן) המצב קצת יותר מורכב. האם הם היו רוסים, רומנים, תורכים, אוקראיניים? אפשר להעריך ולשער, אך קשה לדעת בוודאות מוחלטת, שכן מדובר על מקום, שעבר ידיים רבות לאורך ההיסטוריה. משפחתה של אמי התגוררה בקישינב (שם אירעו פרעות נוראיות ביהודים בשנת 1903 עקב עלילת דם אנטישמית, שגרסה שהיהודים משתמשים בדם נוצרי כדי להכין מצות לפסח, וביאליק כתב את השיר "על השחיטה" עקב אירוע טראומטי זה). כיום קישינב היא בירת מדינה, שנקראת בשם מולדובה. קישינב נוסדה בשנת 1436 כנסיכות מולדבית. לאחר מכן היא עברה לשליטת האימפריה העות'מאנית, ולאחר מלחמה עם רוסיה היא הפכה ב-1812 לחלק מרוסיה ובירת מחוז בסרביה. בעקבות המהפכה הקומוניסטית של שנת 1917 מחוז בסרביה הכריז על אוטונומיה, וזמן קצר לאחר מכן רומניה השתלטה עליו. שליטת רומניה על אזור זה נמשכה  משנת 1918 עד שנת 1940. ביוני 1940 בעקבות הסכם ריבנטרופ- מולוטוב (בין היטלר לסטלין) ובשל אולטימטום רוסי השטח חזר לשליטה מחודשת של הרוסים, אך זה החזיק מעמד בדיוק שנה, שכן ביוני 1941 היטלר הפר את ההסכם עם סטלין, פלש לברה"מ, ובעזרת כוחות רומניים, תומכים ונאמנים השתלט על האזור, וקישינב הפכה לחלק מממלכת רומניה השותפה הנאמנה של גרמניה הנאצית ושל מדינות הציר. בתום מלחמת העולם השנייה מחוז בסרביה וקישינב סופחו לברה"מ, והוקמה רפובליקת הבובות הסובייטית המולדבית. כחלק מתהליכי התפרקות ברה"מ הוקמה בשנת 1991 מדינה עצמאית בשם מולדובה. ומה עשתה משפחתה של אמי בתקופת השלטון הנאצי-הרומני המשותף? הם ברחו לתוככי ברה"מ, וחזרו לקישינב רק בתום המלחמה. אמי נולדה בשנת 1947. חלק המשפחה עלה בשנה זו לארץ, וחלק  אחר, ובהם אמי עלה בשנה לאחר מכן (1948) אך לפני הקמת המדינה. לחלק מהמשפחה הותר להיכנס לארץ, וחלק אחר גורש למחנות מעצר בקפריסין, והגיע רק יותר מאוחר.  חלק נוסף מהמשפחה עלה לארץ רק בשנות השבעים.   

    

   אז מה אפשר לומר על המוצא של אמי? מצד אחד קראתי שאין כמעט הבדל בין תושבי מולדובה המקוריים ושפתם לבין השפה והעם הרומניים, וגם ההיסטוריה מוכיחה שחבל ארץ זה קשור יותר לרומניה מאשר לרוסיה, אך מצד שני יש בחבל ארץ זה גם מיעוטים גדולים של רוסים, טורקים ואוקראיניים. לסיכום: רוב הסיכויים שהמשפחה של אמי הם ממוצא רומני, אך זה לא שולל גם אפשרויות נוספות וכדי לדעת בוודאות יש לחקור את שורשי המשפחה ואת ההיסטוריה שלה יותר לעומק. למשל,  מקור השם אלטמן הוא גרמני, ומשמעותו  (אלט=זקן מן-איש), כך שזה גם כיוון אפשרי.

    

   ראיתי אתמול כתבה בערוץ 10 בנושא הדו-קיום השברירי בין יהודים לערבים בארץ. במסגרת הכתבה משכו את תשומת ליבי במיוחד הדברים, שאמר ערבי ישראלי צעיר מיפו. הוא דיבר על כך, שהוא מרגיש את עצמו פלסטיני ומזדהה עם סבלו של העם הפלסטיני ביהודה ושומרון ובחבל עזה (עם סבלם של 5.5 מיליון פליטים פלסטינים נוספים במדינות ערב ובעוד מקומות, שרוצים גם הם לשוב לכאן ולחסל בכך את המדינה היהודית, הוא לא מזדהה?) ברצוני לומר את הדברים הבאים באופן ישיר ודוגרי ובלי להתייפייף או להסתיר את האמת הברורה מתחת לשולחן באמצעות אמירות מעורפלות של מלכות יופי למיניהן (שלום עולמי וכו'):

    

1. סבלו של העם הפלסטיני נובע מכך שהנהגתו לאורך כל השנים וההיסטוריה של הציונות בחרה בדרך של הטרור, המלחמה והאלימות תוך שימוש אינטנסיבי בתעמולה ושטיפת מוח פאשיסטיים, המבוססים על שנאה יוקדת לעצם נוכחותנו כאן כמדינה יהודית.

    

2. אין לי שום מונופול עליך, אין לי שום רצון וגם אין לי יכולת להשפיע עליך או לקבוע לך, כיצד להגדיר את עצמך ולאיזה כיוון ברצונך ללכת. מצד שני גם לך אין כל יכולת לקבוע לרוב הציוני והשפוי כאן, כיצד להתנהל כאן, וכיצד להגיב לדברים שאתה אומר.

    

   אין מדובר פה בסוגיה אישית. אתה יכול להיות בן אדם מאוד נחמד, חביב, מסביר פנים ומארח למופת, אבל זו איננה כלל הנקודה הרלוונטית. אתה מגדיר את עצמך כפלסטיני ומזדהה יותר עם אחיך ביהודה ושומרון ובחבל עזה מאשר עם מדינתך, שאליה אתה שייך מבחינה פורמלית , ושבה אתה אזרח עם זכויות אישיות. אני מניח שאתה מבטא גם את העמדות של האנשים, שעמדו מימינך ,משמאלך ומאחוריך, וכן את אלה שגרים אתך באותו בניין וחולקים אתך את אותה שכונה. אני מניח גם שהדברים האלה שאתה אומר מבטאים גם את דעותיהם של  רוב ערביי העיר שלך (יפו), וכן מקובלים על תושבי ערים ערביות נוספות וכן כפרים ערביים ברחבי הארץ. קבוצה גדולה כזו של אנשים (זה כבר לא אתה לבדך מול כתב ערוץ 10) לא מגבילה את עצמה רק להבעת עמדות ודעות, היא גם מתחילה לשתף פעולה ולפעול בשטח באופן מאורגן על מנת להתגבש יותר ויותר כמסגרת לאומית פלסטינית נפרדת בתוך מדינת ישראל תוך התנתקות מקבילה והדרגתית מהשתייכותה למדינה. את תוצאות הלוואי של הדברים אנו רואים בשטח: אתם מניפים את דגלי פלסטין ולא את דגלי ישראל, אתם יוצאים להפגנות כנגד המדינה, מזדהים עם אויביה בעת מלחמה, מנסים לתת להם הצדקות ומשמשים סניגורים לפעולותיהם הטרוריסטיות והנפשעות כנגדנו, ואינכם מעזים לגנות את תרבות השנאה, שהשתרשה בקרבם כלפינו ועל כן מובן גם, מדוע יום העצמאות של המדינה הוא בשבילכם יום של אבל. בסופו של דבר בפעולותיכם הללו אתם חותרים במקרה הטוב להפוך את המדינה הזו למדינה דו-לאומית דה-פקטו תוך ביטול אופייה הציוני וזהותה היהודית הייחודית ובמקרה הגרוע יותר יש אף מיעוט בקרבכם, שלא מסתיר כבר כיום בפומבי את זה שהוא שולל את עצם קיום המדינה ומייחל לאובדנה המוחלט.

    

   אז כאן המקום להגיד לך את הדברים באופן ברור וללא אשליות ותקוות שווא: מבחינת הרוב הציוני והשפוי מכל קצוות הקשת הפוליטיים הרעיון של מדינת דו-לאומית כאן- זה כמו קידוש השם, כלומר, ייהרג ובל יעבור, וזה לא יתקיים כאן, גם אם הדרך למנוע את זה בלית ברירה תהיה בצורה של מלחמה קשה. כבר כיום, אתם, ערביי ישראל, מהלכים על חבל דק מאוד במגמותיכם הלאומיות הנוכחיות, ולא חסר כבר הרבה, בכדי שהחבל הזה ייקרע לחלוטין, הדו-קיום יתנפץ לרסיסים, ולא תוכלו לחזור עוד יותר אחורה. ועוד לא הזכרתי במילה את התנועה האסלאמית, שמנסה לשפוך אדי דלק של הדת על הלאומיות הפלסטינית המשתוללת כאן (על זה עוד אפשר למלא מגילות שלמות).

    

   השמאל הישראלי טועה בגדול ולאורך כל הדרך. הוא מנסה שלא להרגיז אתכם ולפגוע ברגשותיכם, ולכן הוא מדבר אתכם בעדינות תוך השמעת מסרים מעורפלים ולא ברורים בתקווה שזה ימנע עימותים מיותרים אתכם כיום, אבל שלא תהיינה לכם אשליות ותקוות שווא, כאשר תהיה סכנה ממשית ומוחשית להפיכת המדינה לדו-לאומית  גם השמאל הציוני יצטרף אלינו במאבק זה, ולא יהיה בצד שלכם. היחידים, שאולי יישארו אתכם הם השוליים הסהרוריים של השמאל הפוסט-ציוני או האנטי ציוני. בפעולותיכם העתידיות אתם צריכים לשקול את הדברים הבאים:

    

1. האלמנט הרגשי: האם כדאי לכם להרוס את הדו-קיום ולהקריב את כל מה שהושג עד כה על מזבח הלאומיות הפלסטינית. אם אתם מזוהים כיום מבחינה רגשית יותר עם הפלסטינים ביהודה ושומרון ובעזה מאשר עם מדינתכם, אז, כמובן, האלמנט הזה לא יעבוד עליכם, ואתם תאמרו ללא היסוס: כדאי לנו.

    

2. האלמנט הרציונלי: מה הסיכוי שלכם להצליח? אני אומר לכם כאן בצורה הברורה, הנוקבת והחדה ביותר: מדינת ישראל לא תהסס, אם צריך גם לצאת למלחמה על הנושא הזה, והיא תמנע אותו בכל מחיר, ואם אתם חושבים, שתקבלו גיבוי להפיכת מדינת ישראל לדו-לאומית מהשמאל הציוני, אז גם כאן אתם טועים ובגדול. בסיכומו של דבר רוב מוחלט של הציבור היהודי במדינת ישראל מאוחד סביב נושא זה, ואין לכם שמץ של סיכוי לממשו בפועל, ולכן תצאו קירחים בסופו של דבר מכאן ומכאן, ותאבדו את כל עולמכם.

לסיכום: בחור צעיר מיפו, אני לא מזלזל, חלילה, בתחושות או ברגשות שלך, אבל גם אתה אל תזלזל בתחושות וברגשות של הרוב המוחלט של הציבור היהודי והשפוי במדינת ישראל. תקשורת יקרה, מרוב שאתם מיטיבים להביא ולהבין את תחושות המיעוטים פה אתם הפכתם לעיוורים או שאולי שכחתם, שיש גם לרוב כאן תחושות לא פחות חשובות, קשות ומוצדקות מאין כמותן, שיש להתחשב בהן. אז עם כל הכבוד והרצון להבין את המיעוט לקבל או להכיל אותו, הסבלנות הולכת ונגמרת, כאשר מדובר על שאיפה של אותו מיעוט להפוך את המדינה לדו-לאומית, וצריך שיהיו אנשים מספיק אמיצים שיאמרו לו באופן חד משמעי כבר עכשיו: עד כאן!!!!!!

עיקר הבעיה ביחסי יהודים ערבים במדינת ישראל הוא שהכול פה מתנהל על בסיס מטען כבד של רגשות ואמוציות, שמעוורים את שיקול דעתם של כל הנוגעים בדבר. בנושא מורכב וקשה מעין זה יש הרבה מאוד שנאות הדדיות מצד אחד, וטונות של פוליטקלי קורקט מצד שני, כאשר מה שנחוץ הוא דווקא ראייה רציונלית, מחושבת, קרה ונטולת רגשות, שקובעת כללים ברורים וידועים מראש לכל הצדדים. זו הדרך היחידה על מנת לשפר את הדברים, וליצור מציאות טובה יותר עבור כולנו. כדי לנסות לגעת בכלל בבעיה, יש בראש וראשונה לאתר את השורשים העמוקים שלה, ואז לטפל בכך באופן רציונלי בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו וללא קשר לשאלה, אם מישהו אוהב את זה או לא. הבעיה המרכזית, השורשית והאקוטית היא שהמדינה איבדה את הריבונות שלה והשליטה שלה במה שנעשה במגזר הערבי. ריבונות לא נמדדת באמירות פופוליסטיות אלא במעשים ובנוכחות בשטח. במשך עשרות שנים (אם לא יותר מכך) התרגלנו כולנו למציאות הרעה והנצחנו את הנגע הממאיר הזה, שכעת מאיים לצאת מהמגזר הערבי, שבו הוא היה כלוא עד כה, ולהתרחב לעבר כל חלקי המדינה. מה אותתה המדינה למגזר הערבי בקריצה? "אתם תעשו בכפרים שלכם ובאזורים שלכם מה שאתם רוצים. זה בכלל לא מעניין אותנו. העיקר, שלא תעזו לעשות את אותם הדברים אצלנו". כך נוצרה לה מציאות דה-פקטו של "מדינה בתוך מדינה" בתוך מדינת ישראל. במדינת ישראל אף אדם לא יכול להסתובב ככה סתם עם נשק שלוף ברחובות ולירות מתי שבא לו ועל מי שבא לו, אך במדינת המגזר זה אפשרי. במדינת ישראל אסור לשאת נשק ללא רישיון, ובמדינת המגזר כמעט לכל אחד שם יש נשק ללא רישיון, ואת המדינה זה בכלל לא מעניין. במדינת ישראל המדינה מנסה להתמודד ולהילחם בפשיעה, ואילו במדינת המגזר היא בכלל לא מעזה להיכנס לשם, וחיי האזרחים שם הם הפקר ונתונים לחסדם של חבורות נושאי נשק חמושות. במדינת המגזר בונים ללא שום פיקוח ואכיפה של חוקי התכנון והבנייה. במדינת המגזר נוהגים בצורה מטורפת, שכן אף שוטר לא יעז להיכנס לשם כדי לאכוף את חוקי התנועה. ומי סובל מכך? בעיקר האזרחים של המגזר הערבי, שהפכו לקורבנות של הג'ונגל ושל המערב הפרוע הזה. למה המדינה מעדיפה שלא לאכוף את ריבונותה ואת סמכותה במגזר הערבי? בגלל הרגש המשותף לכולם ,שהעלים לחלוטין את השכל וההיגיון. אלה שלא אוהבים ערבים אומרים לעצמם: "מה אכפת לי. מצדי שיהרגו אחד את השני". גם אלה שרוצים בדו קיום עם הערבים פוחדים לפגוע ברגשותיהם ובכבוד שלהם, ולכן נרתעים מלהתסיס את הרוחות ולהגיד להם את האמת הפשוטה, שיש להכניס באופן מאסיבי כוחות שיטור למגזר הערבי כדי שיעשו בו סדר אחת ולתמיד, וכך נוצר לו קונצנזוס רגשי המשותף לכולם, יהודים וערבים כאחד , שלא להתערב בנעשה שם, וזה בדיוק מה שהנציח את הנגע הארור הזה. ומתי אנחנו מתעוררים? כאשר הנגע הזה מתחיל להיות מופנה כלפינו. עכשיו אתם צריכים להבין דבר אחד וחשוב מאוד: המציאות בשטח השתנתה בשנים האחרונות. כיום הציבור הערבי במדינת ישראל הוא יותר לאומני ודתי מאשר בעבר, וכאשר אנו מצרפים לכך את העדר הריבונות של המדינה, את כמויות הנשק המטורפות במגזר ואת ההסתה ברשתות החברתיות ובמסגדים, אז לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שזה מתחיל לאט לאט לצאת החוצה ולהגיע גם אלינו.

אז מה צריך לעשות כבר עכשיו? תפקיד המדינה הוא לממש את ריבונותה בשטח בכל מקום ומקום בתוך גבולות המדינה, לאכוף החוק ולעשות סדר בכל מקום, שיש בו בלגאן, וחייבים לעשות זאת באמצעות חדירה מאסיבית של כוחות שיטור, ונוכחות משטרתית בלתי פוסקת במקומות בעייתיים (ואם המשטרה לא מספיקה לצורך כך, אז אין להסס להשתמש גם בצבא, ובמקרים קשים במיוחד אין לפסול גם הפיכת האזור הבעייתי לשטח צבאי סגור). יש להילחם בפשיעה במגזר הערבי כמו במגזר היהודי. יש לתת לאזרח הערבי תחושת בטחון להסתובב בסביבת מגוריו כמו לכל אזרח יהודי. היא חייבת לאסוף את כל הנשק הבלתי חוקי. היא חייבת לאכוף חוקי תנועה ובנייה. היא חייבת להילחם ללא כל פשרות בהסתה הלאומנית והדתית כגד המדינה, ובמקביל היא חייבת גם להשקיע משאבים כספיים ואנושיים ולתת למגזר הזה את כל מה שלא ניתן לו במשך שנים של קיפוח ואפליה. את כל הדברים הללו חייבים לעשות באופן מצטבר אחד לשני ללא כל התניות של גזר ומקל ("גם וגם" ולא "או או" או  "אם .... אז"). זו גישה בריאה ונכונה, כי היא לא נובעת מאהבה או משנאה  אלא מההיגיון הנכון, שהמדינה היא הריבון ובעל הבית, וכך אנו רוצים, שהבית שלנו ייראה בכל מקום, ומי שלא רוצה להתיישר עם זה, אז המדינה צריכה לאכוף את זה בכוח. זו האחריות העליונה של המדינה לעשות את כל הדברים הללו, ואין להעביר אחריות זו לאף אחד אחר. המדינה יכולה לנסות לשכנע בהיגיון את המגזר בדבר נכונות הדברים, אך אם זה לא הולך במוח, אז היא צריכה לאכוף זאת בכוח כבעלת הבית הבלעדית על המדינה.

בזמנו נתניהו אמר בהקשר לרשות הפלסטינית את המשפט הזה: "יתנו יקבלו". זוכרים? זה היה נכון בהתייחס למה שנדרש מההנהגה הפלסטינית, שיודעת רק לדרוש, אך לא רגילה לתת מעצמה דבר וחצי דבר. את אותו דבר מנסה להחיל נתניהו להחיל גם על אזרחי המדינה הערביים, קרי, אם תהיו ילדים טובים, אז נשחרר לכם תקציבים, ואם לא- אז נמנע מכם את זה. באשר לערביי ישראל זו גישה מוטעית לחלוטין, שכן היא מעבירה את הכדור של ההכרעה וההחלטה למגרש של המגזר הערבי והופכת אותו בכך לריבון ולמחליט ולקובע. לטעמי, המדינה היא זו שצריכה לקבוע ולהכריע, איך הדברים ייראו וייעשו בשטח, בין אם המגזר הערבי מסכים לכך או מתנגד, כלומר המדינה גם תשקיע כספים במגזר הערבי וגם תיתן לו תקציבים ללא כל התניות, אך במקביל היא גם תיכנס לתוך הקרביים והקישקע של המגזר ותתחיל סוף סוף לממש את ריבונותה שם, כפי שהיא עושה בכל חלק אחר ממדינת ישראל. הצורך במימוש הריבונות הוא הכרחי דווקא במקומות, שיש בהם בעיות ולא במקומות שקטים, ויש לעשות כל מה שנדרש למטרה זו.

ללא שינוי מהותי והפעלת הריבונות של המדינה בשטח ובמעשים בתוככי המגזר הערבי, אנו תורמים במו ידינו לכך שמדינת ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית דה-פקטו, שיש בתוכה מדינה נוספת בלתי פורמלית עם חוקים של מערב פרוע וג'ונגל.

אז תעשו לנו טובה: תעזבו את הרגשות הסוערים בצד, תפסיקו לדבר בשפה עדינה, שמנסה להסתיר את האמת הקשה, ותתחילו לטפל בבעיה בקור רוח ובשכל ישר מהשורש לפני שיהיה מאוחר מידי. הפיגוע בתל-אביב ממחיש עד כמה מסוכן להשאיר את המצב הנוכחי על כנו. ללא טיפול יסודי ושורשי זהו, לצערי הרב, רק ניצן ראשון למה שיהיה צפוי לנו בעתיד.

דבר אחרון: אתם במגזר טוענים שאתם שרויים במצוקה כלכלית קשה, אבל בשביל לקנות כלי נשק גנוב ים במחירים גבוהים במיוחד, בשביל זה יש לכם כסף? עדיף שתשקיעו את הכסף הזה למטרות ראויות יותר!!!!

כדי לפתור בעיה קשה וסבוכה צריך קודם כל להגיד את האמת בפנים,  גם אם  היא קשה ולא ערבה לאוזן ולא להסתיר או להחביא אותה מתחת למעטה צבוע של פוליטקלי קורקט. מי שמעדיף תחת זאת את הפוליטקלי קורקט הפופוליסטי, שיזכה אותו מן הסתם להרבה מחיאות כפיים מכל העברים (יש כאלה שאפילו בנו קריירה שלמה, ואף קיבלו פרסי נובל לשלום על כך), שיבושם לו, אבל הוא יישאר עם הבעיה, ינציח אותה, ואף פעם לא יצליח לפתור אותה. יתר על כן במוקדם או במאוחר הבעיה הזו תתפוצץ לו בפרצוף הנדהם והמופתע שלו.

"חוסך שבטו שונא בנו": מה באמת???? כיצד זה ייתכן??? היעלה על הדעת, שזה שאוהב את בנו בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו ייחשב ע"פ היהדות לשונא? היכולה להיות קללה יותר גרועה מזו? היכול להיות דבר יותר מרגיז, משפיל ומקומם מהדבר הזה? אז, כמובן, ששונא ואוהב הם הדבר דבר והיפוכו (וזהו כשל לוגי) , ולכן אין זו, כמובן, הפרשנות הנכונה שיש לתת למטבע הלשון הזה. כוונת הפתגם היא שהאדם שמרוב האהבה לבנו לא מציב בפניו גבולות ברורים, לא מבקר אותו על התנהגויות ומעשים שליליים, ונותן לו לפעול ולהתנהג באופן חופשי לחלוטין ללא חשבון, גורם לו בכך לעוול זהה לזה של השונא. במילים אחרות, מרוב כוונות טובות טהורות ותמימות מגיעים (בלי כוונה, כמובן) גם לגיהינום,  וזאת אם מניחים את השכל בצד. לעיתים העוול של האוהב ללא גבולות הוא אפילו קשה יותר מהשונא, שכן את השונא אנחנו לפחות יכולים לזהות בקלות מראש ולדעת להיזהר ולשמור מרחק ממנו באופן מידי, אך את העוול שנגרם לנו מהאוהב ללא גבולות, קשה לנו בכלל להבחין בו במבט ראשון , והנזק המצטבר שעלול להיגרם עקב חוסר תשומת הלב הזו עשוי להיות קשה יותר ואפילו בלתי הפיך.

ובהקשר ליחסים יהודים ערבים: יש כאלה שלא מאמינים בדו-קיום, יש כאלה שהרימו ידיים, וויתרו ונכנעו, ויש גם כאלה שלא רוצים בדו קיום בכלל, וגם יש גם את השונאים, שדו קיום מבחינתם זו קללה. מהם כמובן לא תבוא הישועה לדו-קיום, וזה ברור מאליו כמו שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. מצד שני יש כאלה שתומכים בדו-קיום, אך סבורים לתומם שהדרך למימושו טמונה בכך שלא יפגעו חלילה ברגשותיהם ובכבודם של הערבים, לא ידרשו מהם דבר וחצי דבר, לא יעזו  לבקר אותם ולא יגנו אותם על התנהגות לא טובה. העוול שאותה קבוצה גורמת לדו-קיום והנזק המצטבר שהיא מביאה עליו הוא גדול לאין שיעור מזה של הקבוצה הראשונה, שכן הם מאותתים לצד הערבי, שאין כל פגם בהתנהגותו ובהתנהלותו, ושהוא יכול להמשיך בדרכו זו ללא מפריע. הצד הערבי מקבל למעשה מקבוצה זו הכשר, אור ירוק וגיבוי מוחלט גם להתנהגות מופקרת וחסרת אחריות. היחידים, שיכולים להביא לפתרון ולפעול למען  הדו-קיום הם אלה המעטים והבודדים, שלא חוששים להגיד לציבור הערבי את האמת בפנים ולהציף את הכול מולם (לא כדי לפגוע אלא כדי לפתור), ואז הכדור עובר למגרש שלהם, והם בסופו של דבר יצטרכו לבחור, האם להמשיך בהתנהלות המסוכנת הזו עם כל המחירים המתלווים לכך או לעשות בדק בית פנימי, לערוך חשבון נפש מעמיק ולשנות. האמירות המרדימות, שיוצרות אשליה, שהכול פה בסדר, ואפשר לחזור לאותה שגרה בדיוק הן מסוכנות יותר מהאמירות הגזעניות של השונאים, שכן הן מסממות אותנו בעזרת ריחן המפתה לחשוב שאנו ישנים בתוך שדה שושנים וורדים, בשעה שנרדמנו בפועל בתוך חבית של חומר נפץ. לסיכום: אם אתם רוצים באמת לפתור בעיות, אז תגידו דוגרי את האמת העובדתית, ואל תערפלו את הדברים באמירות נעימות לאוזן אך רחוקות מהמציאות.

כאשר ערבי ישראלי אומר לך, שהוא מרגיש שהוא לא שייך למדינה, אז צריך לשאול אותו בתגובה: "מה יכול לגרום לך להיות שייך למדינה"? אם הוא ישיב, שמה שמפריע לו זה עניין שוויון הזכויות, העדר הקצאת תקציבים או כל נושא אזרחי אחר, אז זה בהחלט כיוון אופטימי ומעודד להמשך. ברם, אם הוא ישיב לך שכדי להיות שייך הוא רוצה כאן מדינה דו-לאומית, אז ברור, שאין פה שום סיכוי לדו-קיום. העניין הוא שאף ערבי ישראלי לא יעז להגיד לך דוגרי בפרצוף את המונח מדינה דו-לאומית (כולל ההנהגה שלהם וכולל התנועה האסלאמית). הם יסוו את זה באמירות ומעשים אחרים, שמעידים על כך באופן ברור, שזה הכיוון שאותו הם בחרו. למשל, אמירות התומכות בשינוי הדגל, ההמנון והסמלים היהודיים של המדינה, אמירות בדבר היותם פלסטינים, המזדהים עם אחיהם יותר מאשר עם מדינתם, הנפת דגלי פלסטין, קריאות לאומניות כנגד המדינה בזמן מלחמה או תמיכה במעשי טרור, אבל על עצם הקמת המדינה, דרישה לאוטונומיה תרבותית במסווה של לאומיות פלסטינית, הסתה דתית ועוד. אלה דברים שקיימים מבחינה עובדתית בשטח (לא המצאתי פה שום דבר מדמיוני הקודח ), אי אפשר יותר להסתירם או לכסותם או לטאטאם מתחת לשטיח, הם צוברים יותר ויותר תנופה ותאוצה והם הופכים את הדו-קיום פה לעומד על כרעי תרנגולת.

ראיתי אתמול את עמיר פרץ מופיע על חצי המסך של הטלויזיה. הוא דיבר על כך שרוב אזרחי המדינה הערביים הם בעד דו-קיום והם נגד מעשי טרור, ואילו בצדו השני של המסך הופיעה התמונה של הפגנה המונית של ערבים ישראליים, המנופפים בדגלי פלסטין, ועל זה נותר לנו רק לומר את המשפט הזה: תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים מכובסות לתפארת מדינת ישראל של עמיר פרץ.

החמאס ברצועת עזה אימץ בחום לשורותיו את המחבל המתועב, נשאת מלחם, שרצח 3 חפים מפשע בתל-אביב, והפך אותו לגיבור שלהם, ואני שואל את החמאס: מה, רק מתים אתם יודעים לאמץ? אולי תאמצו גם עוכרי ישראל חיים, ותשכנעו אותם לעזוב את "סיר הבשר" פה ולעבור לגור אצלכם? הרי השנאה היוקדת אלינו מאחדת אתכם בקשר גורדי בל יינתק, זה כל עולמכם ומהות קיומכם כאן, אז תיקחו אותם אליכם, ויהיה לכם על הרבה מה לדבר ביחד בקומזיצים ובמדורת השבט שלכם. היינו אפילו מוכנים לממן לכם את מסע הפרסום, המעודד את כל עוכרי ישראל למיניהם לעבור אליכם. אתם זוכרים את הערבי הישראלי, שעבר בגלשן את הגבול על מנת להצטרף לדעאש. על מה יש להצטער פה בדיוק? נהפוך הוא: המדינה צריכה להעמיד לרשותם של כל עוכרי ישראל למיניהם גלשנים בחינם על מנת שיעברו את הגבול. מבחינתי הם יעשו לנו חסד גדול, אם הם יהיו שם ולא פה.

אין לי בכלל בעיה עם אויבים שנמצאים מחוץ לגבולות המדינה. ניתן בקלות לזהות אותם, לאתר אותם ולהתגונן מפניהם ביעילות. מה שמטריף אותי ומשגע את השכל ואת הדעת של רוב הציבור היהודי זה האויבים הפנימיים. כאשר אתה יודע, שבתוך ביתך ובין הרגליים שלך מסתובבים להם ללא מפריע אויבים פנימיים ובלי שאתה מרגיש בכך (ורובם חבויים ומוסווים עד הרגע שהם מחליטים לפעול), אז לבטח אתה תהיה פחות שקט ורגוע,  מאשר מצב שאתה יודע, שיש וודאות גדולה שהם לפחות לא פה. ברור שאין אפשרות לאתר את כל האויבים הפנימיים. רובם יסתירו את מחשבותיהם ויסוו אותן היטב ועמוק עמוק בתוכם, ולא יעזו לתת להן ביטוי פומבי. אז לפחות בואו נתחיל לטפל ברצינות באלה שמכריזים על עוינותם בפומבי, בגלוי, בהתרסה וללא פחד תחת כל עץ רענן. אני למשל כמהלך פתיחה ראוי הייתי מאתר את כל אלה שקראו קריאות תמיכה בנשאת מלחם, מביא אוטובוסים וזורק את כולם וללא יוצא מן הכלל לרצועת עזה או לסוריה. כנ"ל הייתי עושה לגבי כל המפגינים בעד אויבינו בעת המלחמה בחמאס (שיילחמו נגדנו משם ולא תוך אכילה מסיר הבשר פה!!!!). כנ"ל הייתי עושה לגבי סייענים לטרוריסטים ולבני משפחה, שהצטברו הוכחות שהם תמכו במעשי המחבלים. לאחר מכן הייתי נכנס לתוך עומקי המגזר הערבי ומתחיל לבדוק היטב היטב מבחינה מודיעינית בתוך ציציותיו ואת כל המסיתים במסגדים, השותפים והמסיתים ברשתות החברתיות הייתי מאתר ומעיף גם לעזה, שיטיפו שם את דברי הבלע והשנאה שלהם (ואני מאוד הומאני, כי במדינות ערב היו מוציאים אותם להורג על דברים כאלה). אז תגידו לי שאני קיצוני, ואני אומר לכם שאני מגן על ביתי ומדינתי מפני מי שרוצה להרע לה ולהרוס אותה מבפנים, וזו זכותי האלמנטרית, הבסיסית והלגיטימית.

תחושת חוסר הביטחון של הציבור היהודי בשל נוכחות האויבים הפנימיים פוגעת קשות גם בדו קיום וגם בערבים תמימים שבסך הכול רוצים לחיות פה בשקט ומושפעים בעל כורחם מכל הבלגאן הזה. תחושת חוסר הביטחון הזו מעלה  את מפלס הפחד והחרדה של הציבור היהודי וגורמת לו להתחיל לפקפק ולחשוד בכולם, וזה דבר רע מאוד (את התלונות תשלחו בבקשה לטרוריסטים, לשולחיהם ולתומכיהם, הם אלה שהביאו עליכם את המצב הזה. מה אצל החמאס והרשות הפלסטינית אין תיבה לטיפול בתלונות הציבור?? לא ידעתי!!! ). בקיצור: טיפול בסרטן הממאיר הזה טוב גם להם ולא רק ליהודים, והם הראשונים שצריכים להתייצב לצדנו במאבק נגד עוכרי ישראל, כי הם הניזוקים המרכזיים, שישלמו את המחיר הכבד ביותר על כך. קיצוני מידי לטעמכם? תבדקו היטב מה עשתה ארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה לאוכלוסייה היפנית שהתגוררו בקרבה (והם להזכירכם לא עמדו על המקפצה של הבריכה והשתינו בקשת לתוכה, קרי, הם לא הפגינו בעד הקיסר היפני והקמיקזות). תבדקו גם מה עשתה בריטניה לאוכלוסייה הגרמנית בתוכה בזמן אותה מלחמה. לא מאמינים? תקראו את מה שכתב צ'רצ'יל בספרו, כולל התייחסותו לנושא הגיס החמישי (הציטוט מופיע באתר זה). אז יחסית לצ'רצ'יל ורוזוולט, אני ממש מאמא טרזה, אחות טובה ורחמנייה בהתייחסותי לנושא הגיס החמישי.

שמעתי את הדברים המתועבים והבזויים, שאמר ד"ר כסיף על נתניהו ועל ממשלתו. לא תיסלח לאדם הזה הפגיעה הקשה בשמם הטוב של קורבנות השואה וניצוליה. הדברים חמורים שבעתיים, שכן נעשה כאן שימוש בטרגדיה האיומה ביותר שחווה העם היהודי בכל קורותיו על מנת להפיץ דבר שקר, רמייה והולכת שולל בסגנון הקומוניסטי של פראבדה (העיתון של סטלין) וזאת אך ורק כדי לבטא שנאה יוקדת לממשלה נבחרת באופן דמוקרטי או כדי לפרסם או ליחצ"ן את אותו אדם בציבור או בתקשורת. ועוד לא דיברתי על סגנון הביבים המשתלח של אותו אדם, שמתיימר לייצג את האליטה האינטלקטואלית של מדינת ישראל. העניין הזה מזכיר לי את הסיפור על האדם, שאמרו עליו ישירות ומול הפנים, שהוא משוגע. יש כאן כשל לוגי, שכן אם האדם היה באמת משוגע, אז לא  היו מעזים באמת להגיד לו את הדברים ישירות מול הפנים מחשש מתגובתו הקשה והאלימה, וזה מעיד על כך שגם מי שאומר את הדברים לא באמת מאמין בנכונותם, שכן אחרת לא היה מעז לומר אותם אל מול פניו של המשוגע (אלא אם הוא בעצמו משוגע דיו כדי לסכן את עצמו, את בריאותו ואת חייו). בקיצור: להגיד דברים שאתה בעצמך לא מאמין באמת שהם נכונים תוך ביזוי קורבנות השואה ולתכלית פרסום- אין דבר נבזי ומרושע יותר מזה. נו, אז נתניהו ושקד הם נאציים? הוא באמת מאמין לשטויות, שהוא אומר? אם הם באמת היו נאציים (וגם קומוניסטיים או דיקטטורים מזן אחר לצורך העניין), אז לא רק שהוא לא היה נשאר במקום עבודתו אחרי אמירה מעין זו, אלא שהוא לא היה זוכה עוד לראות את אור היום הבא כבר באותו יום. הייתי שולח את ד"ר כסיף לקורס ריענון מזורז לא רק בנימוסים והליכות אלא גם לקורס בנאציזם ובצורות רשע נוספות המלווה גם בפרקטיקום (עבודה מעשית) אצל דעאש. בתור מנחה שלו הייתי אומר לו להגיד לדעאש בפנים את אותם דברים שהוא אמר לנתניהו. מה אתם אומרים? הוא היה ממשיך להרצות אצלם באוניברסיטת השנאה והרוע או שמא הם היו קוראים למלכת הלבבות (מעליסה בארץ הפלאות) שתצרח : "לערוף את ראשו"? לחילופין הייתי שולח אותו (אתם רואים: אני מאוד נדיב ונותן זכות בחירה) לחזבאאלה, לחמאס, לרשות הפלסטינית, לסוריה, לעיראק ולסעודיה להגיד את אותם דברים. אחר כך הייתי שולח אותו לפוטין, אבל במקביל הייתי מזהיר אותו (נכון שאני נורא מתחשב?) שלאחר האמירה שלו יבדוק טוב טוב את המזון שהוא אוכל. ולקינוח הייתי שולח אותו גם לארה"ב להגיד דברי בלע על אובאמה ולראות אם הוא עדיין יישאר אדם חופשי ולא מאחורי סורג ובריח (גם שם יש חוקים מאוד קשים ונוקשים כלפי מי שמעליב ופוגע בשלטון ובהנהגה הנבחרת). רק במדינה המטורללת הזו אפשר להגיד אמירות קשות, שקריות ומעוותות מעין אלה על הנהגה של מדינה נבחרת לשם פרסום ויחצ"נות או בשם השנאה העיוורת והיוקדת ולצאת מזה בשלום. מה אגיד ומה אומר לכם: ממש חממה להפקרות ולאנרכיה בשם הדמוקרטייה וחופש הביטוי. הכול מותר, הכול פרוץ, ואין בעל בית אמיתי, ששם לדברים סוף. בוקר טוב ישראל, הגיע זמן לקום ולהתעורר. ישנתם כבר מספיק!!!! ד"ר כסיף, מה למדת בדיוק  מרצח רבין ז"ל ? הרי אתה עושה בדיוק את אותו דבר בדיוק. אבל לך מותר, כי אתה זה לא הם, נכון? בושה וחרפה ,שמי שמרשה לעצמו להטיף מוסר לאחרים עושה בדיוק את אותם דברים נאלחים ובזויים.

מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, כך  נקבע במגילת העצמאות, שיש לה כיום (בהעדר חוקה) מעמד על מעין חוקתי, שעל בסיסו ביהמ"ש העליון במושבו כבג"ץ מפרש גם את חוקי היסוד של המדינה, שהם מעל חוקים רגילים. בקיצור: מגילת העצמאות עומדת בראש הפירמידה ומשמשת כבסיס לחקיקה במדינת ישראל.  רבים מאוד בקרבנו מגינים בחירוף נפש על הדמוקרטיה, אך אין כמעט בנמצא אנשים, שמגינים באותו חירוף נפש בדיוק על זהותה היהודית של המדינה. מדוע? רבים סבורים, שהדמוקרטיה כאן היא שברירית ביותר ותלויה על בלימה, ולכן דווקא היא זו שזקוקה במיוחד להגנה מתמדת. לעומת זאת באשר להיותה של המדינה מדינה יהודית הרי שזה מובן מאליו, חזק ויציב כמו סלע ומקובל על כולם, כך שאין ממש צורך להגן על מה שהוא כה ברור ושאין כל ערעור או הרהור על מידת נכונותו וחוזקו. טוב....... כל זה היה נכון עד השנים האחרונות, אך בינתיים המציאות פה השתנתה מול עינינו, ובימינו אלה זה כלל לא מובן מאליו, שכן צצו בקרבנו ,למרבה הצער, כמו פטריות רעילות אחרי הגשם זרמים פוסט ציוניים רבים, שחותרים לשנות את הדברים. בנוסף לכך ואף יותר חשוב ומדאיג מכך חל שינוי מהפכני ממשי בקרב ערביי ישראל, מבלי שבכלל שמנו לב לכך (טוב היינו עסוקים בהנאות החיים, ובדברים "יותר חשובים" כמו ריבים על שוקולד וחנייה וכן בריאליטי הממכר). אם בעבר ערביי ישראל התמקדו בעניינים האזרחיים של חייהם כאן, ובסך הכול רצו לחיות פה בשקט, להתפרנס בכבוד ולהשתלב בחברה הישראלית, הרי שכיום ערביי ישראל נוטים יותר ויותר לבטא את עצמם ולבדל את עצמם מהמדינה באמצעות הלאומיות הפלסטינית תוך חתירה מתמדת ואובססיבית להפוך את המדינה למדינה דו-לאומית דה-פקטו (בשטח). דווקא בימים טרופים אלה חובה להגן בחירוף נפש לא רק על הדמוקרטיה אלא גם על זהותה היהודית.

ביום הירצחו של רבין ז"ל הוא אמר בכיכר מלכי ישראל את המשפט הבא: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש להילחם בה, להוקיע אותה ולבודד אותה". אני מסכים עם כל מילה שהוא אמר. יתר על כן ארחיב את היריעה ואף אומר, שהאלימות מכרסמת גם ביסודות החיים עצמם, שכן אי אפשר לנהל חיים נורמליים וטבעיים, כאשר צל האלימות (כולל המילולית) מרחף בחלל האוויר בכל דבר ודבר שאנו עושים במרחב הציבורי. אבל..... (כן יש כאן אבל אחד גדול!!) זהו רק הצד האחד של המטבע של מגילת העצמאות, ומכיוון שרק חמור עושה חצי עבודה, וכמובן שאין גם חצי היריון, אז בהמשך ישיר לדבריו של רבין ז"ל וברוח המשקפת גם את סגנונו הברור הייתי מוסיף את המשפט ההכרחי הבא: "הדו-לאומיות והפוסט ציוניות הן כרסום יסודות זהותה היהודית של המדינה ושל המפעל הציוני כולו. יש להוקיע אותן לבודד אותן ולהילחם בהן ללא לאות" מי שדוגל בדו-לאומיות ובפוסט ציונות כאן חותר תחת היסודות של מגילת העצמאות לא פחות מזה שהוא אנטי דמוקרט. מי שדוגל גם בדו-לאומיות וגם במאבק אלים כנגדנו (וזה לא משנה אם הוא מעורב בזה ישירות או נותן  גיבוי ותמיכה לטרוריסטים בצורות כאלה או אחרות) הוא מכרסם לא רק במרכיב היהודי של מגילת העצמאות אלא גם במרכיב הדמוקרטי שבה, שכן אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה (לא רק כשזה נוח לי ומתאים לי אלא בכל תנאי).

צ'רצ'יל אמר בזמנו ששיטת הממשל הדמוקרטית היא גרועה ומלאה פגמים מצד אחד, אך מצד שני היא הטובה ביותר מבין כל שיטות הממשל הקיימות, קרי, האנושות טרם הצליחה למצוא שיטת ממשל טובה ממנה. במילים אחרות, בעולם של פנטזיה ואשליות דמיוניות הבחירה היא בין טוב מוחלט לרע מוחלט. בעולם המציאות האפורה לעיתים קרובות הבחירה היא היחידה המצויה בשוק  היא בין רע נסבל, נשלט ומנוהל לבין אסון.

מהו הפגם הבסיסי והבולט לעין ביותר בדמוקרטיה? לדעתי, המגרעה המרכזית טמונה בחוסר יכולתה של הדמוקרטיה לאתר בזמן אמת את כוחות הרשע הקיימים בעולם ולהתאחד כנגדם במלוא העוצמה לפני שיהיה מאוחר מידי ושהמחיר של הדברים יהיה בלתי נסבל. הניסיון עם הנאצים בעבר וכן הניסיון המר של ההווה מעיד על כך באופן ברור ביותר. הדמוקרטיה תמיד מתעוררת ומגיבה באיחור מול כוחות הרשע והזדון, אך כשזה סוף כל סוף קורה, אז היא תמיד תנצח, שכן היא מגייסת את כל כוחותיה ומשאביה החומריים, המנטליים, התרבותיים והאנושיים למטרה זו, ושום דיקטטורה לא תוכל לעמוד מול העוצמה האדירה המאוחדת והמלוכדת של הדמוקרטיה. הבעיה היא שלוקח המון זמן לגבש אחדות מטרה ונחישות פעולה כנגד כוחות הרשע והזדון, ועד שזה קורה, הם בינתיים מתעצמים וצוברים כוחות ויכולות רבים ביותר. גם הניסיון האישי והמר של מדינתנו מוכיח שלוקח זמן רב (מעל עשרים שנה) להתעורר מאשליות וחזיונות שווא אל המציאות הנושכת והבועטת (יש כאלה שעדיין ישנים- תגידו מה שמו לכם במשקה? עוד שמונים שנה תהפכו ליפיפייה הנרדמת!!!!!). כמו כן כוחות הדיקטטורה מנצלים את הפילוג העמוק בתוך הדמוקרטיה לטובתם, וכן משתמשים בשיטות של רמייה והונאה ושל הפרד ומשול כדי לשכנע חלק מהציבור בדמוקרטיה, שכוונותיהם טובות והם רוצים בכנות שלום אמת (רק תתנו לנו קצת בשר מכאן וקצת חלב מכאן, והכל יהיה בסדר, אנחנו מבטיחים!!), והאמת היא  שהם די מצליחים בדרכם זו להרדים את חלקנו ולפלג את כולנו. כיצד זה קורה שהדמוקרטיות ישנות, ותמיד מתעוררות מאוחר? אני מניח שהתשובה טמונה בתקווה שבסופו של דבר הכול יבוא על מקומו בשלום, החנופה לכוחות הרשע תועיל, ותמנע מלחמה. הטעות הבסיסית של הדמוקרטיות היא שהן סבורות שאופן החשיבה של כוחות הרשע והזדון הן זהות לשלהן, בשעה שהם חושבים בצורה הפוכה לחלוטין, ובשל כך הדמוקרטיות נופלות שוב ושוב באותו פח בדיוק.

ומהו היתרון הגדול של הדמוקרטיה? המציאות נקבעת בד"כ ע"י התנגשות בין שני כוחות מנוגדים, שכל אחד מהם מושך חזק לצד שלו ובסופו של דבר הם נפגשים באיזו שהיא נקודה באמצע. הנקודה הזו היא הנקודה המאוזנת והנכונה ביותר. שני הכוחות הללו למעשה מתווים זה לזה בדרך זו את גבולות הגזרה ההגיוניים והסבירים ביותר לקבלת החלטות מושכלת ונבונה. שני הכוחות הללו גם מאזנים ובולמים זה את זה מללכת בדרך קיצונית מידי. כמו כן באמצעות הדעות המנוגדות האפשריות בדמוקרטיה אנו יכולים לקבל מושג יותר נכון ומדויק באשר לתמונה האובייקטיבית של המציאות מאשר במצב שרק דעה אחת שולטת בכיפה, ושאר הדעות מושתקות. בדמוקרטיה אמיתית יש וויכוח בין עמדות ודעות ולא השתקה של דעות. באמצעות ויכוח הוגן ניתן ללמוד טוב יותר על המציאות מאשר במצב שבו אנו אוטמים את אוזנינו מלשמוע  דעות מנוגדות. תחשבו לרגע שאתם שופטים בבית המשפט. מופיעים בפניכם שני צדדים יריבים. כל צד מציג את טיעוניו. בדרך זו השופט לומד על התמונה בכללותה, ואז הוא יכול גם לפסוק בצורה אובייקטיבית. לעומת זאת תארו לכם מצד שני, שרק צד אחד רשאי להופיע בפני השופט, אז ברור לכם שלא כל התמונה תוצג בפני השופט , והחלטתו תהיה מוטה לצד אחד. בדמוקרטיה אמיתית אתם האזרחים הם השופטים וזאת לאחר ששמעתם את מגוון הדעות, ורק לאחר מכן אתם בוחרים באיזו דרך לבחור. בדיקטטורה לעומת זאת יש רק דעה אחת, ואין כל התנגשות בין דעות מנוגדות. בשעה שבדמוקרטיה המציאות נעצרת בקו ההתנגשות והחיכוך בין הדעות המנוגדות, שכל אחד מהם מושך לצד הקיצוני שלו, הרי שבדיקטטורה אין מי שיאזן את הדעה השלטת מלמשוך לצד הקיצוני ביותר שלה, ולכן בדמוקרטיה ההחלטות הן בד"כ יותר מאוזנות, שקולות והגיוניות מאשר בדיקטטורה. כמו כן הדיקטטור אף פעם לא יוכל לקבל החלטות מושכלות, שכן לא כל התמונה תהא מוצגת לפניו, ואילו המנהיג הדמוקרטי נפתחת בפניו האפשרות לפני קבלת ההחלטה לשמוע את כל הדעות, לבחון אותן לעומק, לדעת את כל פרטי התמונה לעומק ומכל צדדיה השונים, ואז להחליט.  מכיוון שדמוקרטיות תמיד תגענה בסופו של דבר להחלטות נכונות ומאוזנות יותר מאשר דיקטטורות, אז הן תמיד תוכלנה לגבור עליהן בסופו של מאבק.

אין לי בכלל צל של ספק שהופתעתי. כתבתי במסגרת האתר הזה דברים מאוד נוקבים, ברורים ולעיתים גם קשים לעיכול (כולל לי עצמי). כ-40000 איש צפו באתר, ולא קיבלתי אפילו תגובה אחת לרפואה. מה אני אגיד לכם: ממש מנזר השתקנים!!! כל כך לא אופייני לישראלים הדעתנים, שלא מהססים להביע את דעתם על כל נושא ונושא שבעולם (מהטפל ביותר עד מה שברומו של העולם), וכאן: באופן מפתיע דום שתיקה. מכיוון שמאוד מסקרן אותי לדעת  מה עומד מאחורי הדברים, אני אמנה כאן מספר אפשרויות, שכל אחת מהן יכולה להיות נכונה בנסיבות מסוימות:

1. ההסכמה: כולם מסכימים ומזדהים עם הדברים, ולכן הם שותקים (כמו בבדיחה על הרשל'ה, שלא דיבר דבר וחצי דבר עד גיל חמש, עד הרגע שבו אמא שלו הגישה לו שוקו שלא היה טעים לו). בקיצור: דברים טובים באים בשתיקה דקה. נכון? אולי בחלק מהמקרים (טוב פולני אמיתי לא יכול באמת להחמיא אפילו לעצמו!!!)

    

2. אין מה להגיד: הדברים, שנכתבו הם מרגיזים ומקוממים ביותר, אך מכיוון שאין מה לאנשים לומר באופן רציונלי בתגובה אז הם  פשוט שותקים שתיקה רועמת, ומעדיפים להראות לי את התייחסותם בשפת גוף של מבטים קשים וחודרים או עיקום פרצוף ועיוותו או צחוק מזלזל ומלגלג או לחילופין הערות אישיות מתחת לחגורה (מליא היו נכונות מבחינה עובדתית, אך גם הן שקריות לחלוטין).

שתי האפשרויות האחרות הן הגרועות ביותר לדמוקרטיה:

1. הפחד: אנשים מפחדים להגיד את האמת שלהם כדי שחס וחלילה הם לא יצטיירו כלא פוליטקלי קורקט. הם אומרים לעצמם: למה לי להסתבך? למה לי לאבד תמיכה של קהלים שלמים? למה שיאשימו אותי שהאמת שלי היא גזענות? אלה אנשים, שחשוב להם שכולם יאהבו אותם כל הזמן ולכן תמיד הם יגידו דברים בהתאם לקהל שבו הם נמצאים או לחילופין הם ייטו לערפל את מה שהם אומרים. לטעמי יש חשיבות לפוליטקלי קורקט בסגנון הדברים הנאמרים (ללא התלהמות, ללא קללות וללא ביזוי של אלה שחולקים עליך). ברם במהותם של הדברים פוליטקלי קורקט הופך את כולנו פה לטפלונים חסרי כל חוט שדרה וכעלה נידף ברוח הקלה ביותר.

    

2. חוסר עניין: זו האפשרות הגרועה ביותר, שאני מתקשה מאוד להאמין שהיא נכונה באשר לרוב הישראלים, שכן היא אומרת את הדברים הבאים: זה פשוט לא מעניין אותי כל הדברים הללו, שהפוליטיקאים יתעסקו וישברו את הראש בכל זה. תנו לי לחיות את חיי הפשוטים בשקט ולהנות מהם. גישה כזו של חוסר מעורבות, פאסיביות, אפאטיות וקבלת הדין באשר לכל מה שנעשה כאן במדינה היא הגרועה ביותר.

אני כמובן אינני מביא בחשבון תגובות של קללות ונאצות (אין לי כל יכולת שכלית ולוגית להתמודד עם זה בהצלחה, למעט התעלמות ואטימת אוזניים), צפירות מכוניות (מעולם לא הבנתי את שפת המכוניות- למעט תזוז אתה מעכב את התנועה- ומה זה בדיוק אומר? מצטער אבל את השיעור בבית הספר בנושא פספסתי. יש כאלה האומרים, שחבל שאינני מבין את השפה הזו, ויש כאלה שאומרים, שמזל שאני לא מבין אותה) וירידות מתחת לחגורה ומעל לרגליים. בהקשר לנושא זה אני שואל לתומי את אותם אנשים: מה כ"כ מעניין אתכם באזור הקטן והמצ'וקמק הזה? כל עולמכם מסתובב  אך ורק סביב זה? (מילא בני הנעורים גדושי ההורמונים, אבל אתם המבוגרים?) לתשומת ליבכם: יש איברים יותר חשובים והרבה יותר יפים בגוף האדם, למשל, העיניים הבורקות והמנצנצות, השפתיים והחיוך שיוצא מהם, השכל והרעיונות המקוריים הטמונים בו, והכי חשוב: הלב והנשמה של בן האדם.

כאחד שאוהב שמלות, אך לא רודף אחריהן (מה לעשות לא כל הגברים הם ציידים) אני לא מפסיק להשתומם כל פעם מחדש על מידת הרשעות של אנשים שמייחסים לי דברים אחרים וזאת בשעה שאני חוזר, אומר ומדגיש בכל פעם מחדש שהם לא נכונים. מסתבר שזה לא עוזר לי במיוחד מצד אחד, אך מצד שני זה מאלץ אותי להתחיל ולחפור לעומק כדי להבין ממה זה בדיוק נובע? השנאה ככל הנראה היא מעוורת את עיניהם של האנשים , מפירה של שיקול הדעת שלהם והם מחפשים כל דרך אפשרית על מנת לבטא אותה. כאשר הם לא מצליחים למצוא משהו שהוא נכון מבחינה עובדתית, אז הם לא מהססים להשתמש גם בשקרים ובבדיות לצורך כך. שלא יהיה לכם צל של ספק אפילו לרגע: ייחוס נטיות מיניות שקריות לבן אדם, זה בגדר לשון הרע ועל הגבול של ההטרדה המינית. אנשים שאינם חזקים מבחינה מנטלית יכולים גם להתאבד על דברים כאלה. לכל אדם יש פגמים וחולשות וכן נקודות חוזק. לרדת על אדם בשל חולשותיו זהו דבר מרושע ומקומם, אך יש דבר יותר שטני וגרוע מזה: להמציא בשם השנאה העיוורת על אדם (וגם על חברה ועל מדינה) שקרים ולגרום לאנשים אחרים להאמין בהם זו הנבזיות הטוטלית והמוחלטת של הרוע האולטימטיבי, ושלא תתבלבלו אפילו לרגע, היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם בשפה מאוד מנומסת ושקטה  מאחורי הגב ולא רק בקללות ובנאצות ישירות מול הפרצוף. אביא לכם דוגמא שכלל לא קשורה אליי באופן אישי: הבן של נתניהו יצא לבלות עם חברים. מישהו צילם תמונה שלו עם אחד החברים, ומישהו אחר כבר ניסה להדביק לו נטיות מיניות, שלא היו ולא נבראו. עכשיו תחשבו שאותו בן אדם רוצה לצאת שוב פעם לבלות עם חברים. הוא מעכשיו יתחיל לחשוב טוב טוב מה לומר וכיצד להתנהג כדי שחס וחלילה "הנשמות הטהורות" לא יגידו עליו עוד דברים בהמשך לאותו חוט מחשבה מעוות. בקיצור הדברים משפיעים ועלולים לגרום לאיוולת ולעיוות אחד גדול בנפשו של האדם, ולשם מה נעשו הדברים במקרה דנן? אך ורק כדי להוציא לפועל ולבטא את השנאה היוקדת דווקא לאבא של אותו ילד!!! אז בבקשה ממכם אם אינכם מסוגלים לבלום את הרשעות שלכם, אז לפחות תחפשו דברים נכונים מבחינה עובדתית (ואפשר למצוא על כל אדם המון דברים שליליים, כי מלאכים מושלמים יש רק בשמיים), ואל תמציאו שקרים זדוניים.

הדברים, שאני הולך לכתוב כאן חלקם הם אובייקטיביים ונכונים מבחינה עובדתית וחלקם הם סובייקטיביים לחלוטין ומבטאים אך ורק את מה שאני הרגשתי בתוככי תוכי.

פרק א'

הסיפור שלי מתחיל ב-19/1/2014 בחצות הלילה (בין שבת לראשון). אני התארגנתי לישון, ולפתע צלצל הטלפון, ואחותי הייתה על הקו. היא סיפרה לי, שאמא שלי נפלה בבית וקיבלה מכה רצינית  בראש, הביאו אותה באמבולנס לבית חולים רמב"ם, והיא נכנסה לניתוח ראש. ישר התארגנתי ויצאתי לעבר בית החולים. הגעתי לחדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח, שהיה שומם לחלוטין ושהיו בו רק אחותי ואבי הלא ביולוגי. אני ישר הבנתי וקלטתי, שקרה משהו ממש לא טוב, ושהיא נמצאת בסכנת חיים אמיתית ומוחשית. מצד שני חשתי בתוככי תוכי, שאם תצליח לצאת מהניתוח הקריטי הזה בשלום, אז היא תצא מכלל סכנת חיים. אבי, כנראה,  לא קלט באותו רגע את חומרת המצב, וסבר לתומו שהיא בסך הכול קיבלה מכה בראש, הרופאים יפתחו את הראש, יתקנו את הטעון תיקון, היא ישר תתעורר ותשתחרר מבית החולים, והכל ישוב לקדמותו, כאילו לא קרה דבר. אני, כמובן, קלטתי, שזה לא המצב, ולכן הייתי שרוי בסערת רגשות נוראית מצד אחד, אך מצד שני לא רציתי להדאיג, אז שמרתי את הכול בבטן. למזלנו הרב הניתוח הסתיים בהצלחה, ואמי העבירה בבוקרו של יום ה-19/1/14 למחלקת טיפול נמרץ. מיד לאחר הניתוח ובטרם ההעברה למחלקת טיפול נמרץ, ניתנה לנו האפשרות לגשת אליה ולראות אותה. אני ניגשתי אליה. היא ,כמובן, הייתה מורדמת ומונשמת. נישקתי אותה, ואמרתי לה שאנו מאוד אוהבים אותה וזקוקים לה, ושאני יודע שהיא חזקה ובעלת עוצמות בלתי רגילות ולכן אנו בטוחים שהיא תצא מזה, וחוץ מזה אנו נלווה אותה לאורך כל הדרך, וכל הזמן נהיה לצידה. כשהתחלתי לדבר אתה, חשתי מעין חיוך קטן עולה על שפתותיה למשמע קולי (אולי זה רק דמיון שלי, אבל זה מה שחשתי באותו רגע). לטעמי הטיפול הרפואי הוא קריטי לבריאותו של החולה, אך לא פחות חשוב מזה הטיפול הנפשי והמנטלי. חולה שיודע בתת המודע של נפשו שיש לו על מה להילחם, הוא לא ייכנע ולא יוותר אפילו לרגע, וסיכוייו להחלים או לשרוד יגדלו מאוד. יש חשיבות גדולה לכך שבני משפחה או חברים ידברו אל החולה ויחזקו אותו לאורך כל התהליך ובמיוחד בשלבים הקריטיים ובמיוחד כאשר הוא חסר הכרה, שכן אף אחד לא יודע באמת (כולל המדענים, הרופאים ואנשי המחקר למיניהם) האם חולה שנמצא בחוסר הכרה איננו מודע לחלוטין למתרחש סביבו, או שמא הוא עדיין קולט בתת המודע של הכרתו קולות או אותות מוכרים לו, שאותם הוא מזהה, והם אלה שמחזקים אותו להמשיך ולהיאבק. זהו הרגע, שלטעמי, בני המשפחה חייבים להיות חזקים במיוחד ולדבר אל רוחו ונפשו של החולה וחלילה לא לשקוע בעגמומיות, בעצב ובשתיקה, שתדכא אותו עוד יותר. הגישה הזו ליוותה אותנו כמשפחה לאורך כל משך שהותה של אמי ברמב"ם ולאחר מכן בבית לוינשטיין, הן בהיותה של אמי מחוסרת הכרה והן בהיותה בהכרה מעורפלת או מלאה.

לאחר הניתוח והעברתה של אמי למחלקת טיפול נמרץ חזרתי לביתם של ההורים בבוקר למנוחה קצרה, ושם מצאתי על שולחנה של אמי את השיר, שעליו עבדה בדיוק יום קודם לכן כהכנה  לאחת מהרצאות הספרות, שאותן נהגה להעביר, ולפני מה שקרה לה. השיר נקרא "עטור מצחך". את השיר כתב אברהם חלפי, שעל שיריו היא גם עשתה גם עבודת תזה בתואר השני. מילות הבית האחרון של השיר הן מצמררות במיוחד, שכן הן מעידות בדיוק על שהתרחש בפועל ביום שלאחר מכן : "יום אחד עוד אפול פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות". לאחר שאמי הועברה לבית לוינשטיין, סיפרתי לה על כך, ואז היא אמרה בצחוק בתגובה: "ועוד אומרים, שאין גורל!!!"

שתי נקודות נוספות לסיכום פרק זה:

1. גם ברגעים של חוסר מזל משווע יש גם נקודות קטנות של אור ותקווה. אמי אומנם נפלה על הראש והייתה בסכנת חיים ממשית, אך למזלה הרב האירוע התרחש, כאשר היו בדיוק באותו רגע הרבה אנשים בביתה (היא נהגה לארח חברים לערבי ספרות), ובין המשתתפים הייתה גם אורחת שהיא אחות במקצועה. אם שני הדברים וההכרחיים הללו, לא היו מתרחשים, אז ככל הנראה התסריט היה נגמר אחרת לחלוטין. לסיכום: המזל נחוץ במיוחד ברגעי חוסר מזל משווע ולא דווקא ברגעים משמחים וטובים (מזל- ראשי תיבות של מקום, זמן, להיות/לחיות)

2. רק כאשר קורים אירועים מעין אלה אנו מקבלים באמת פרופורציות נכונות על החיים ועל מה שחשוב בהם לעומת כל דבר אחר, שנראה לעומתו כשולי וחסר חשיבות לחלוטין. לא מאחל לאף אחד להגיע למצבים כאלה, אך מי שבכל זאת זה נקרה בדרכו או מגיע אליו, אז לפחות שינצל זאת לצורך רכישת תובנות משמעותיות, שלא היו ברשותו עד כה, כך שנקודת המבט שלו הן על החיים עצמם והן על מה שמסביבם ומה שבתוכם יכול להשתנות מהקצה אל הקצה.

פרק ב'

לתחושותיי הסובייקטיביות הניתוח, שנערך בצאת השבת היה קריטי מאין כמותו לחייה של אמי, ומכיוון שהיא עברה אותו בהצלחה, האמנתי שהיא יצאה מכלל סכנה, והכול זה רק עניין של משך זמן ההחלמה והשיקום. הרופאים לעומת זאת סברו אחרת. הם טענו שאומנם כרגע מצבה התייצב, אך הוא עדיין קשה. ומה באשר לעתיד? אחד המתמחים אמר לנו בכנות לא אופיינית בעלותנו למחלקה על מנת לצנן את האופטימיות המופרזת ולהבהיר לנו את המצב הנוכחי, שמבחינה סטטיסטית המחקרים מצביעים, שלאישה בגילה סיכויי ההישרדות עומדים על 10% בלבד, והיא עדיין בסכנת חיים,  אך עם זאת הם יעשו את כל המאמצים על מנת להילחם על חייה. אנחנו כמשפחה לא לקחנו כ"כ קשה את מה שהוא אמר, שכן ידענו שהיא אישה חזקה ביותר, ולכן היינו בטוחים שהיא תצא מזה בשלום. כל זה השתנה כעבור כעבור יום, כאשר נוצר אצלה לחץ תוך-גולגולתי , שאילץ את הרופאים לבצע ניתוח נוסף על מנת להקל עליו. בנוסף לכך היא נכנסה לניתוח עם חום גבוה, וזה כמובן הדאיג מאוד את אחותי ואבי. אני לעומת זאת הייתי פחות מודאג, שכן סברתי שאת השלב הקריטי, המסוכן והקשה ביותר היא עברה עם הניתוח הראשון. מסתבר שהתחלפנו בתפקידים: בעוד שהם היו פחות מודאגים ממני ביום הראשון, הרי שבשלב זה התהפכו היוצרות. אני זוכר אותם עומדים ומתייפחים, ואני מחבק אותם, מרגיע אותם, ואומר להם, שהכול יהיה בסדר, ושאנחנו משפחה,  ושנעבור את זה בשלום ובהצלחה. ברם מסתבר שהחרדה שלהם השפיעה גם עליי  ,ועננת הדאגה והמתח  החלה לכסות אותי. אני זוכר שישבנו במסדרון ועל קיר מולנו התנוססו מילות שיר המעלות: "אשא את ראשי אל ההרים מאין יבוא עזרי". יש כאלה שקוראים להם בשקט פרקי תהילים ומתפללים בדרך זו. אני שרתי בתוככי תוכי וללא קול ללא הרף לאורך כל זמן הניתוח את השיר הזה (שירה אמיתית עמוקה וכנה לא יוצאת אך ורק  מהפה אלא נובעת  ממבטן ומהנשמה והיא דווקא במהותה ובאופייה פנימית לצרכים חיוניים של האדם עצמו ולא מוחצנת ופופוליסטית). לשמחתנו הרבה גם הניתוח הזה עבר בהצלחה, ואמי הוחזרה למחלקת טיפול נמרץ.

כחלק מהתמיכה המנטלית והרגשית השמענו לאמי הקלטות של הנכדים, השואלים לשלומה ומייחלים להחלמתה, החזקנו לה ידיים, ודיברנו אליה ללא הפסק. שאלתי את אחותי, אלו שירים אמי אוהבת, והיא השיבה לי, שהיא מאוד אוהבת את השיר של נעמי שמר "על כל אלה" וכן את כל השירים של אברהם חלפי, שעליו ועל שיריו היא עשתה את עבודת התזה במסגרת לימודי התואר השני. הדפסתי את כל השירים וכן הבאתי לטיפול נמרץ את ספר השירים של יואב קוטנר "שירי אהבה מקום המדינה", ושרתי לה ליד מיטתה, כשהיא מורדמת ומונשמת ומחוברת להמון מכשירים. כמו כן שרתי לה שירים הממחישים את אהבתנו הרבה אליה ואת מידת הזדקקותנו אליה כמו, רוצי שמוליק, מגדלור, ממעמקים ועוד. אני לא אשכח שבמהלך השירה היא לא אחת חיזקה את אחיזתה בידי, ואף ראיתי גם רטיבות סביב לעיניה העצומות (האם זה רגש אמיתי או סתם רפלקסים- זאת לא אדע. האם היא באמת שמעה או לא? אף אחד לא יכול לדעת. האם זה עזר? גם לכך אין לי תשובה). בכל מקרה שווה היה לנסות כל דבר אפשרי, שמחובר לעולמה הפנימי בתקווה שהוא יצליח איכשהו לחדור מבעד לשכבה העבה של חוסר ההכרה. האמנו גם כשהיא לא הייתה בהכרה, היא שומעת אותנו ולא הפסקנו לדבר אתה ולחזק אותה ככל שיכולנו. אין לי שמץ של מושג האם זה השפיע או עזר, אך שווה היה לנסות ולהשקיע בתקווה ובתפילה שאכן זה יעזור או יחולל שינוי. חוץ מזה מה האלטרנטיבה בדיוק? להתייאש, להתבכיין ולהרים ידיים מראש??

כשמצבה של אמי נשאר יציב לאורך זמן החלו הרופאים להוריד את מינון חומרי הרדמה, וכעבור שבוע בלבד מקרות האירוע היא שבה להכרה חלקית. הכרה חלקית פירושו של דבר, שהחולה עדיין לא ער מצד אחד, אך מצד שני הוא נושם בכוחות עצמו, ולא נזקק יותר לתרופות כלשהן. היא נשארה בטיפול נמרץ בהכרה חלקית עוד שבוע נוסף, שבכל התקופה אנו מלווים אותה בשעות הביקור, מדברים אליה ושרים לה שירים שהיא אוהבת. בתום תקופה זו כשהיא עדיין בהכרה חלקית הועברה אמי לבית לווינשטיין ברעננה, שם היא שהתה עוד חצי שנה עד השחרור. זו הייתה תקופה אינטנסיבית ומרתקת ביותר, ועל כך אספר בפרק הבא והאחרון.

4 נקודות חשובות לסיום פרק זה:

1. לא אשכח את החברים והחברות של אמי שבאו לבקר אותה לאורך כל התקופה הזו, את העמיתים לעבודתה, את בני המשפחה המורחבת ואפילו תלמידים של הכיתה שלה. רק בזמנים כאלה אפשר כנראה לדעת באמת עד כמה העריכו, הוקירו ואהבו אותה. אני זוכר גם את אלה שבאו לבקר אותה בטיפול נמרץ לאחר הניתוח השני, ויצאו בעיניים דומעות. בהתחלה לא ממש הבנתי על מה ולמה עיניהם דומעות, הרי היא כבר עברה את שני הניתוחים בהצלחה ויצאה מסכנת חיים. לאחר מכן הפנמתי, שמכיוון שהם רק באו לבקר ולא היו לאורך כל התהליך מראשיתו, אז הם לא היו מודעים  לתמונה בכללותה, ולכן הם חשו וחוו את הדברים באופן שונה לחלוטין מאתנו באותם רגעים.

    

2. הרבה מילות שבח והוקרה מגיעות לאחותי שבזכות נמרצותה, פעלתנותה האינטנסיבית, קור רוחה המופתי ושיקול דעתה הנכון הדברים התנהלו ביעילות מרבית, באפקטיביות רבה ובהצלחה ניכרת. לא הרבה אנשים היו מסוגלים לתפקד בתקופה של לחץ ומצוקה מאין זו כמו אחותי. היא ידעה בדיוק מה לעשות בכל שלב ושלב, למי צריך לפנות, וכיצד לדבר עם כל אחד, לא היססה גם להתווכח, אם צריך,  והיא עשתה זאת על הצד הטוב ביותר. אני לעומתה אדם של מילים ורעיונות, אך מה כל זה שווה, ואיזה ערך יש לדברים, אם זה לא מתורגם בצורה יעילה למעשים נכונים בשטח ובזמן בנכון ?

1. ראויים לכל שבח הרופאים והאחיות בבית החולים רמב"ם במחלקת טיפול נמרץ על המקצועיות והאנושיות שלהם יחדיו.  עם זאת, לטעמנו ,יש חשיבות רבה לכך שבני המשפחה יהיו רוב הזמן ליד החולה או בבית החולים עצמו, שכן מעבר לתמיכה המנטלית בחולה, שתורמת ומסייעת מאוד, העובדה שהרופאים והצוות רואים שהמשפחה נמצאת פיזית במקום עם עין פקוחה על כל מה שמתרחש משפיעה ומקרינה גם עליהם בסופו של דבר. עדות לנכונות הדברים הומחשה בפנינו במיוחד בבית לוינשטיין. ראינו שם חולים, שנמצאים רוב שעות היום לבד ללא משפחה, והם היו זנוחים וגלמודים, שכן הצוות הרפואי עם כל המקצועיות שלו הוא לא נותן מענה רגשי לחולים, ואת התפקיד הזה חייבת למלא המשפחה, וזה משלים את הטיפול הרפואי. הרפואה נותן מענה לגוף בלבד. המשפחה לעומת זאת נותנת מענה לנפש, וגוף ללא נפש הוא גוף מת. אדם הוא לא  מכונית, שזקוקה אך ורק  לטיפולים במוסך.

1. כאשר החולה כבר יוצא מסכנת חיים, נמצא בהכרה מלאה, אינו מקבל כל תרופות או חומרים משככי כאב או כל טיפול רפואי אחר יש לעשות כל מאמץ אפשרי להעבירו כמה שיותר מהר לשיקום ולהתחיל בו באופן מידי. לעיתים לוקח זמן רב וממושך להשיג מיטה פנויה במוסד השיקומי וכתוצאה מכך החולה יכול להמשיך לשכב בבית חולים במשך תקופה ארוכה ללא כל פעילות של שיקום. זה תפקיד המשפחה ללחוץ על מנת לקצר את התהליך הזה ככל שניתן. יש לזכור כי בביה"ח המשפחה יכולה להימצא עם החולה רק בשעות הביקור המוגבלות, ואילו במוסד השיקומי היא יכולה ללוות אותו לאורך כל היום, ולכן זה חשוב מאוד לא רק לשיקום אלא גם בהקשר של הגברת התמיכה המנטלית. מעבר לכך בבית החולים יש חשיפה רבה לצפיפות, לאנשים רבים, שעוברים שם, ולזיהומים, ולכן ברגע שבית החולים סיים את תפקידו, חייבים לעבור ולזרום הלאה ולהמשיך את הרצף של הטיפול במוסד השיקומי.

פרק ג'

אמי הועברה לביה"ח השיקומי כעבור כשבועיים מקרות האירוע, ושהתה שם במשך שם במשך שישה חודשים נוספים עד השחרור. היא הועברה לשם, כשהיא עדיין במצב של הכרה חלקית. לאחר שהיא יצאה מסכנת חיים, נותרה עדיין פתוחה השאלה בדבר הנזק, שנגרם כתוצאה מהמכה. בעניין המוח האנושי רב עדיין הנסתר על הנגלה. הידעתם, למשל, שהמוח האנושי מחולק לשני חלקים: הצד הימני והצד השמאלי? הצד הימני אחראי על היכולת הקוגניטיבית, שכלית, ואילו הצד השמאלי אחראי על היכולת התפקודית (היכולת להזיז את הגוף). מעבר לכך יש חלקים שאחראים גם על הזיכרון של האדם לטווח קצר ולטווח ארוך, וכן יש חלקים רבים נוספים. אמי קיבלה מכה בצד הימני של הראש, אך מכיוון שהיא כותבת ביד שמאל, אז זה שיחק לטובתה, כי אצל אנשים מסוג זה החלק התפקודי  נמצא דווקא בצד הימני, ואילו הצד הקוגנטיבי נמצא בצד שמאל, ואכן הפגיעה הייתה ביכולת התפקודית ובזיכרון ולא ביכולת הקוגניטיבית. פגיעה קוגניטיבית היא קשה מאוד לשיקום, ואילו באשר ליכולת תפקודית אפשר להשיג תוצאות טובות ויעילות בעזרת שיקום אינטנסיבי, וגם זיכרון ניתן לשקם בעזרת תרגול ממושך, כך שבהקשר זה היה לנו גם בנקודה זו מזל רב.

לאחר העברתה של אמי לבית לוינשטיין התחלקנו אבי, אחותי, ואני, כך שכל אחד מאתנו ילווה אותה במשך ימות השבוע בשעות היום, והיא לא תישאר לבד. מעבר לטיפולים הפיזיותרפיים והטיפולים של הריפוי בעיסוק (שלושת רבעי השעה כל אחד) במשך שאר היום החולה נשאר במחלקה, ויש לו המון זמן פנוי, כך שאם בני המשפחה לא נמצאים לידו הוא די זנוח וגלמוד. הצוות הרפואי נותן, אומנם, את התמיכה המקצועית וממלא את תפקידו (מתן תרופות, אוכל, החלפת חיתולים, בדיקת לחץ דם ועוד), אך ללא הנוכחות של המשפחה, הצד של התמיכה המנטלית נשאר מוזנח.

אמי הייתה בבית לוינשטיין בהכרה חלקית במשך שבוע, וביום אחד שהיה תורי ללוות אותה, הגעתי על הבוקר, והיא שכבה במיטה עם עיניים פקוחה, ושאלה אותי היכן אחותי, וזו הייתה שמחה גדולה, להבין שהיא שבה להכרה מלאה.

מכיוון שאמי היא אישה מאוד דעתנית, אסרטיבית ובטוחה מאוד באשר למה שצריך לעשות או מה שטוב לה, היה כל הזמן צורך לשכנע אותה, שכרגע עם כל הרצון הטוב וההבנה ישנם דברים שהם בלתי ניתנים לביצוע בשלב זה, ושהיא צריכה לסמוך עלינו, המשפחה שלה, שאנו רוצים בטובתה. אחד המאבקים הגדולים אתה ועם הצוות של המחלקה היה בנושא הזונדה (ההאכלה דרך הוריד) והקשירות. בתקופה הראשונה לשהותה בבית לוינשטיין היא הייתה מחוברת לזונדה ולמכשיר, שנותן לה חמצן, והיה חשש שהיא תוציא אותם עם הידיים, ולכן קשרו אותה. לאחר שגמלו אותה מהמכשיר של החמצן, והיא נותרה מחוברת לזונדה בלבד, התעקשנו שעובדי המחלקה ישחררו אותה מהקשירות, ואנו נשגיח עליה שהיא לא תוציא את הזונדה. הסברנו לה שאסור לה להוציא את הזונדה, שכן להחזיר אותה בחזרה, זה כואב מאוד. בכל מקרה השגחנו, שהיא לא תנסה להוציא את הזונדה. יום אחד הצוות הגיע להחליף לה בגדים ומצעים, והיא ניצלה את העובדה שלא הייתי נוכח שם, וישר הוציאה את הזונדה, ואז הם אמרו: "טוב אם היא הוציאה את הזונדה, אז בוא ננסה להתחיל לנסות להרגיל אותה להאכלה רגילה". בעניין הקשירות (גם לאחר הוצאת הזונדה) הם קשרו עם מפתח מיוחד באופן שרק הצוות הרפואי יכול לשחרר אותה, והתנאי שלהם שהיא לא תהיה קשורה, היה שנהיה צמודים אליה כל הזמן. בלילה שלא היינו לידה, אז היא כמובן נקשרה. לשווא ניסינו לשכנע אותם שאין צורך בקשירות, שכן ממילא בצדי המיטה היו מעקות גבוהים, וחוץ מזה לא הייתה לה שום יכולת לרדת מהמיטה לבדה וללא עזרה. עכשיו תתארו לעצמכם מצב של אדם מבוגר, שמאושפז שם ללא משפחה מלווה ותומכת, שקשור שם כל היום וכל הלילה, נאלץ לעשות את צרכיו בחיתול, ולאחר מכן לחכות שהם יבואו להחליף לו. לעומת זאת אנחנו כמשפחה בעצם נוכחותנו וידאנו שהיא לא תהיה קשורה, ושיחליפו לה חיתול באופן מידי. שיהיה ברור דבר אחד: אנשי המחלקה בכלל לא אוהבים שבני המשפחה נמצאים שם (במיוחד כשזה דורש מהם להשקיע יותר), וזה לעיתים מלווה גם בעימותים הכרחיים (במיוחד עם אלה שאין  להם יחסי אנוש בסיסיים עם סביבתם). למשל, יום אחד הלכתי לאחד מאנשי הצוות לבקש ממנו שמיכה נוספת לאמי, שכן היה לה קר. במקרה נפלתי על אחד לא סימפטי במיוחד, שבמקום לתת לאמי שמיכה, החליט לצרוח עליי: "עזבת אותה לבד, אני הולך לקשור אותה". במקום לעשות את מה שצריך לעשות הוא החליט, כנראה,  ללמד אותי לקח כדי שלא שאדע להבא לא להטריד אותו יותר מידי. אמרתי לו שאם הוא יעז לעשות את זה, אני אדאג שהוא ישלם  מחיר כבד על כך, ומכיוון שאני טיפוס לא כ"כ מאיים במהותי (מה לעשות אין לי חליפת איומים, וגם אם הייתה זה לא היה אמין, ומקסימום היו חושבים שזו תחפושת של פורים), אז גם אחותי התקשרה והבהירה למנהל המחלקה שאם הם יעזו לעשות זאת בניגוד לסיכום המפורש איתם, אז היא תתבע את אותו עובד באופן אישי וכן את ביה"ח (מה לעשות שיש אנשים שפשוט לא קולטים שפה אחרת). מצד שני צריך היה לא להגזים בעימותים עם אנשי הצוות של המחלקה, כדי שחלילה לא יזמינו לך אנשי בטחון, כפי שקרה לי פעם אחת. לא אחת הרגשתי את עצמי שם כנתון בין הפטיש לסדן. מצד אחד היה צריך להקפיד, שיתנו לאמי את מה שנדרש באופן מידי ולא רק "כשיבוא להם" או בשעות הייעודיות, שההנחיות שלהם קובעות, ומצד שני היה צריך גם לעמוד מול אמי הדעתנית במיוחד ולשרטט לה גבולות היגיון. לצורך התמודדות עם הצוות של המחלקה והן עם אמי נעזרתי לא אחת גם באבי וגם באחותי. קל מאוד במצבים מאין אלה לאבד את העשתונות ולהתפרץ, אך זה דבר גרוע ביותר, ולכן זה נעשה על ידינו באיפוק רב ,בדרך ארץ ובשיקול דעת תוך הליכה בין הטיפות והבנה מתי צריך להתעקש, מתי צריך לוותר, ומתי גם לעשות את הדברים כשצריך ואפשרי לבד  בלי טובות ופרצופים חמוצים של אף אחד.

באשר לצוות של הפיזיותרפייה ושל הריפוי בעיסוק יש לי רק מילות שבח והוקרה. הם נתנו והשקיעו את הנשמה, ויחסי האנוש שלהם הן למשפחה והן לאמי היו מעולים. באשר לאנשי המחלקה שבה שהתה אמי רוב שעות היום היו אנשי צוות אמפטיים וקשובים מאוד, שמשתדלים מאוד לעזור ולסייע ככל שניתן, שמדברים אתך בגובה העיניים, או מנסים להסביר לך כל דבר בנועם הליכות, בנימוס ובדרך ארץ. מצד שני גם היו אנשי צוות של "ראש קטן", שמבצעים רק הנחיות מגבוה, ומנסים להתחמק או להימנע מלבצע כל דבר שחורג מכך אפילו במעט. מצד שלישי היו שם גם עובדים אנטיפטים אטומים (אתם מדבר אליהם, והם פשוט מתעלמים, ועד שאתה ממש לא מנדנד להם ויושב להם "על הוריד" אתה לא זוכה מהם אפילו לתשובה או להתייחסות), חסרי כל אינטליגנצייה רגשית מינימלית, שלא ראויים לעבוד במקום רגיש מעין זה  (לדעתי, הם לא ראויים לעבוד בכלל בשום מקום, שנותן שירות לאנשים). כדי שאמי לא תהיה קשורה גם בלילות הבאנו לה גם מטפלת צמודה, שתלווה אותה גם בלילה. אנשי הצוות מאוד לא אהבו את זה, שכן היא הייתה מעבירה לנו דיווח אמין על כל מה שקרה בלילה, כשלא היינו. מגיעות לה מילות תודה ושבח על הדרך שבה היא טיפלה באמי. היא הייתה נשמה טובה ונדירה, שקשה למצוא בימינו אלה, והתעניינותה באמי חרגה מעבר לשעות הלילה ובאה לידי ביטוי גם בשעות היום שאנחנו היינו שם. היא התייחסה אל אמי כבן אדם ולא כאל מקור לפרנסה, וזה למעשה עושה את כל ההבדל בין אנושיות לבין ביצוע תפקיד באופן קר ויבש.

אתן לכם דוגמא ממחישה לחשיבות נוכחות בני משפחה או מטפלת מסורה: אמי רצתה ללכת לשירותים. היא נזקקה לעזרה כדי להגיע לשם. אנשי הצוות התעקשו שהיא תעשה בחיתול, ואז הם יבואו להחליף (זה יותר קל  מבחינתם- לא צריכים להרים אותה, ללוות אותה, ולהחזיר אותה). כל עוד היינו תלויים בהם ופחדנו שהיא תיפול לנו בדרך, לא הייתה לנו ברירה אלא לעשות כמצוותם ולחכות, אך כאשר יכולתה התפקודית השתפרה במעט, והבאנו לה כיסא גלגלים, אז עזרנו לה בעצמנו להגיע לשירותים בעצמנו, וכבר לא נזקקנו יותר לטובותיו של הצוות של המחלקה. עכשיו תתארו לעצמכם חולה ללא משפחה שם, הוא יכול לשכב קשור עם חיתול מלא וגדוש במשך זמן רב, עד שהצוות מואיל להיכנס לחדרן להחליף לו. כל עוד מדובר באדם פאסיבי או באדם שלא מודע לצרכיו או שלא אכפת לו, אז זה יכול להיות סביר, אך כשמדובר בחולה דעתן, אז זה פשוט איום ונורא להיות קשור כל היום וכל הלילה למיטה בלי לקבל עזרה להגיע לשירותים וללא תמיכה מנטלית ורגשית של בן משפחה. זה יכול גם להשפיע לרעה על המצב הנפשי של החולה ובכך להביא לעיכוב בהחלמתו או אפילו להידרדרות במצבו (כדי שאדם יעזור לעצמו, הוא צריך בראש וראשונה להכריח את נפשו לעשות זאת עבורו, וזה בלתי אפשרי כאשר נפשו כבויה עקב תחושה של הפקרה ואובדן שליטה על רצונותיו בשל המצב שבו הוא נמצא).

היכולת הקוגניטיבית של אמי ,כאמור, לא נפגעה, אך על הזיכרון שנפגע היה צריך לעבוד. הבעיה הייתה שאמי היא אדם דעתן מאוד, והיא הייתה משוכנעת, שהיא צודקת, מבלי שהיא מודעת לכך ששיש דברים שפשוט היא לא זוכרת. למשל, היא סיפרה לי שהיא דיברה בטלפון עם חברה, שהבטיחה לבוא ולקחת אותה לאירוע, והיא צריכה עכשיו להתארגן ולצאת. אמרתי לה, שזה לא נכון, שכן החברה הזו שלה נפטרה לפני הרבה שנים. "מה פתאום!!! דיברתי אתה אתמול. תשאל אפילו את אבא". טלפונים לאבי ולאחותי: כולנו מנסים לשכנע אותה. לא עוזר כלום. "שמעתי אתכם, אבל אני יודעת בדיוק מה קרה אתמול, אז תפסיק לבלבל לי את השכל". "אמא, רק בתחיית המתים תוכלי לפגוש את אותה חברה" אמי צוחקת בתגובה על הבדיחה המצחיקה ואומרת: "מצחיק מאוד, עכשיו תפסיק לעשות שטויות". הבלבול כתוצאה מהפגיעה בזיכרון מצד אחד, והיכולת הקוגנטיבית שנותרה ללא פגע מצד שני הביאו באופן טבעי ובלתי נמנע ולהיווצרותן של אנקדוטות מעין אלה לאורך כל הדרך. הנוכחות האינטניסיבית שלנו במקום כמשפחה אפשרה לנו   לעבוד אתה כל  הזמן על נושא הזיכרון, ריענונו ושיקומו, וזה דבר שלא היה מתאפשר אחרת.

גם במצבה זה אמי נצמדה לתפקיד המסורתי של האם הפולנייה, שדואגת לבנה הקטן, וסירבה בעקשנות להכיר בכך, שאני כאן המבוגר האחראי, שבא לעזור ולסייע לה (כנראה הגענו לימות המשיח!!!). למשל, שהיינו יושבים יחד בחדר האוכל, אז היא הייתה דואגת להעביר לי מהאוכל שלה, וכשזה לא התאפשר לה, אז היא הייתה מוציאה אוכל מחדר האוכל ומביאה לי. לאנשי הצוות היא הייתה אומרת בתחמנות אופיינית: "אני אוכל את זה כבר בחדר". בערב היא הייתה מזרזת אותי לעזוב ולנסוע הביתה. הייתי מתלוצץ אתה ואומר לה: "מה אמא, כבר את מגרשת אותי?" "סוף כל סוף יש לנו הזדמנות לזמן איכות, אני רוצה להישאר אתך, וככה את מתנהגת אליי, זה ממש ממש לא יפה!!!" "טוב לא התכוונתי לך, אבל אני דואגת שלא תחזור מאוחר הביתה".

ביום המאושר של השחרור מבית לוינשטיין לא הייתה לה כבר סבלנות והיא רצתה לעזוב כמה שיותר מהר, וברגע שהתעכבתי קצת בהחזרת הציוד אז היא לא הבינה מדוע נתתי לה לחכות כ"כ הרבה זמן. ביום השחרור הבאתי אותה לבית של אחותי, ושם היא המשיכה לטפל בה במסירות במשך חודשים רבים. בסופו של דבר אמי שבה לביתה. כיום היא חזרה לעצמה מכל הבחינות. היא חזרה להעביר הרצאות בנושא האהוב עליה- ספרות, ונהנית מאוד משמונת הנכדים המתוקים שלה.

מספר אנקדוטות מרגשות מבית לוינשטיין:

1. יום אחד נסעתי ללוות את אמי ובדיוק ברדיו שודר שירו המרגש והחדש של אורי פיימן על אירוע דומה שקרה לבנו, וכן נערך ריאיון עמו בנושא. הדברים שהוא אמר מאוד חיזקו אותי ונתנו לי כוחות רבים, אופטימיות ותקווה בהתמודדות עם המצב הלא פשוט שאליו נקלענו.

    

2. כשהתאפשר לה כבר לצאת החוצה, אז הייתי לוקח אותה עם כיסא הגלגלים לפארק רעננה. היינו מגיעים עד לבריכה, יושבים וצופים בברווזים ונהנים מהאוויר הפתוח, מדברים זה עם זו, עד שהיה נמאס לה, ואז היא הייתה אומרת לי : "כמה שאתה מדבר!!!" (אני דברן גדול? אני?????).

1. גם בפארק רעננה, גם ליד מיטתה וגם בדשא של בית לוינשטיין הייתי שר לה שירים, וגם הצגתי לה את השירים המקוריים, שכתבתי. הייתי יכול להמשיך כך שעות, אך לה לא הייתה כנראה סבלנות לשמוע את קול העורב החורקני שלי (טוב יש גבול לכל תעלול), אך מצד שני לא היה נעים לה (בכל זאת בן שלה), אז היא הייתה אומרת לי בדיפלומטיות טיפוסית: "טוב זה שיר אחרון, בסדר?" ואני השבתי לה: "עוד חמישה שירים, טוב? לאן בדיוק את ממהרת?", וכך היינו מגיעים בסופו של דבר לפשרה הוגנת (עוד שני שירים, ודי!)

האירוע הטראומטי הזה השפיע על כולנו מאוד, נגמר למזלנו הרב בטוב, גיבש את המשפחה מאוד. לעיתים דווקא בתקופות של חושך גדול אפשר למצוא אור גדול לא פחות, וזה היתרון הגדול של חשיבה וראייה חיוביות בשילוב ובמינונים נכונים של רגש (תוסיפו לי קצת חריף, זה מתוק מידי!!!), שכן סוד קיומנו פה נוצר, מתהווה, צומח, ופורח במוחו ובנשמתו של האדם.

ועכשיו נחזור לשגרה המעצבנת של האקטואלייה היומיומית. חכו לנו, אנחנו תיכף חוזרים, אבל בינתיים תגידו יחד איתי " פ-ר-ס-ו-מ-ו-ת".

 כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש

כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש

כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש

כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש

כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש

כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש

כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש

כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש כיבוש

אין יום שאנו לא שומעים בתקשורת פלסטיני כלשהו, ישראלי כלשהו, או מישהו בזירה הבינ"ל חוזר על המנטרה הקבועה הזו, הסובבת כולה סביב המילה הזו. אם היו עורכים סקר בקרב הפלסטינאיים, אז היו כנראה מגלים, שזו המילה השכיחה ביותר לשימוש בקרבם. אם רק יסיימו את הכיבוש, יהיה כאן שלום אמיתי, הם רומזים לנו עם קריצה. יש לנו זכות מלאה לפגוע ולהרוג אתכם, כל עוד יש כיבוש, חוזרים אחרים. ויש גם כאלה (הצדקנים למיניהם), שאומנם מגנים את הפגיעה בחפים מפשע מצד אחד, אך מצד שני נותנים לכך הצדקה, מתרצים זאת או מגלים הבנה לכך, ומסבירים לנו שכל זה נובע לדעתם מהרעה החולה, הנקראת בשם ה"כיבוש". לא רק פלסטינים חוזרים על המנטרה הזו אלא גם חלקים בתוכנו (כולל חלק מהנהגות הקודמות) וכן הרבה ממדינות העולם (לאחרונה מזכ"ל האו"ם). כל כך חוזרים על המילה הזו ובאינטנסיביות כה מרובה (כמו בתעמולה מבית מדרשו של גבלס), עד שאף אחד לא ממש בודק לעומק, האם זו אכן המציאות העובדתית או שזה פשוט שקר גס. האם יש בכלל כיבוש? והאם מי שמשתמש במילה הזו עושה זאת בכנות או רק כהסוואה לכוונות אחרות ושונות לחלוטין? האם בכלל יש כיבוש? ברצועת עזה בטוח שאין, שכן אנו כבר לא יושבים שם מאז ההתנתקות. מבחינת החמאס הכיבוש בכלל מתבטא בכך שמדינת ישראל קיימת. החמאס חותר להשמיד את מדינת ישראל והוא אומר זאת באופן מפורש וגלוי (אומר כיבוש, מתכוון לחיסול מדינת ישראל).  אצל החמאס יש אחידות ברורה בין האסטרטגיה לבין הטקטיקה. ומה באשר ליהודה ושומרון, האם שם יש כיבוש? בפועל הרשות הפלסטינית היא זו ששולטת על רוב האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, ואנו בד"כ לא נכנסים לשם (אלא במקרים של אין ברירה, כמו, לחלץ ישראלים בסכנה או ללכוד מחבלים נמלטים או מבוקשים). האם המחסומים, שמקשים על חיי הפלסטינים הם כיבוש? אנו לא מציבים מחסומים, כי אנו סדיסטיים, שרוצים לפגוע בפלסטינים, אלא משום שאנו יודעים מניסיון העבר המר שללא מחסומים מעין אלה יש חשש ממשי לפיגועי טרור זוועתיים כנגדנו (להזכיר לכם?). בדרך זו אנו מגינים על עצמנו מפגיעה, וזה לא נובע מרצון לפגוע בפלסטינים. הפלסטינים ביהודה ושומרון צריכים לבוא בטענות על המחסומים ועל חייהם הקשים לטרוריסטים, שמפגעים בנו, לשולחיהם ולאלה שמסיתים אותם ומחדירים להם לתוך הוורידים מינקות את להט השנאה היוקדת. הם אלה שאחראים, ולא אנחנו שבסך הכול רוצים להגן על עצמנו מפגיעה. בואו נתאר לעצמנו תסריט אחר ודמיוני לחלוטין: אם הרשות הפלסטינית הייתה באמת כנה ,חותרת לשלום אמת, מחנכת את דור העתיד ברוח זו, אז לא היה טרור, לא היו מחסומים, והיה שלום איתם כבר מזמן. ברם הרשות הפלסטינית נכנסה לשטח לא כשותף לשלום אלא כאויב, ומהרגע הראשון החלה להסית ולחנך לשנאה כנגדנו (אצלנו בחרו משום מה להסתיר או להצניע זאת- כולל התקשורת שמכלב שמירה נשכני הפכה לליצן חצר או לפודל צייתני- שכן אף אחד לא רצה להיות מקלקל ועוכר שמחות ולהיות זה שמואשם בכך שהוא תוקע גלגלים באופוריה המשתוללת). השנאה וההסתה כנגדנו לא החלה כיום עם גל הטרור הנוכחי. היא החלה מיד עם כניסתו של ערפאת לעזה ב-1994, היא לא חדלה אפילו לרגע, והיא מתרחבת ושולחת זרועות של תמנון לכל עבר (למשל, זוכרים את התמונות בתקופתו של פרס של העברת הערים הפלסטיניות לשליטת הרשות בעקבות הסכם אוסלו ב', זה לא נעשה באווירה של ידידות, אחווה ושלום, זה נעשה באווירה של שנאה ואלימות על מנת לצייר לא  תמונה של שלום אלא תמונה, שהשטח "הכבוש" שוחרר מהאויב הציוני).

בין הרשות הפלסטינית לבין החמאס אין הבדל בהקשר האסטרטגי. שניהם חותרים בסופו של דבר להשמיד את מדינת ישראל. ההבדל הוא בטקטיקה ובשיטות הפעולה. החמאס אומר את הדברים ישירות באופן כנה מול הפרצוף, ואילו הרשות הפלסטינית בחרה בדרך עקלקלה ופתלתלה המשלבת רמאות והונאה. מהי הטקטיקה של הרשות הפלסטינית?

1. דיבורים ריקים מתוכן כלפי חוץ וכלפי התמימים והנאיביים בתוכנו ובעולם על שלום ופיוס מצד אחד תוך התחמקות מצד שני להגיע לכל פתרון והסכם עמנו. לרשות הפלסטינית היו מספר לא מבוטל של הזדמנויות להגיע להסכם שלום אתנו, אך הם תמיד בחרו לברוח או להתחמק ברגע המכריע. זה בא לידי ביטוי במיוחד בתקופות ברק ואולמרט. למשל, ציפי לבני, שרת החוץ בממשלת אולמרט אמרה במפורש שברגעי האמת אבו מאזן העדיף לברוח ולהתחמק. את האמת הכנה הם אומרים בינם לבין עצמם (כמו האב הפלסטיני שהופיע בתקשורת הישראלית, ואמר שלא ייתכן שבנו עשה פיגוע, ובמקביל אמר לתקשורת הפלסטינית, שהוא גאה שבנו הוא שהיד).

    

2. לשמור על הקיים ולהחזיק בו: הפלסטינים לא ממהרים לשום מקום. הם מחכים רק שהפראיירים בתוכנו יוותרו להם על עוד שטחים בחינם, ואם זה לא יקרה, אז יש להם את הסבלנות ואורך הרוח לחכות. לחכות למה? לחכות שגלגל ההיסטוריה יסתובב והנסיבות תהיינה לטובתם. אין להם שום בעיה לחכות בהקשר זה גם מאות שנים, ובינתיים הם מכינים את הקרקע להחלשתנו ולבידודנו בזירה הבינ"ל תוך פעולה אינטנסיבית שם, פיזור זרעי שנאה כלפינו בתוכם ובכל מקום אחר ,מתן הכשר לאלימות ולטרור, ופעולה גם בקרב ערביי ישראל. כחלק מטקטיקה זו הם דורשים כל הזמן ולא מבטיחים לתת דבר בתמורה. הם מאמינים בפעולה לטווח ארוך, שהזמן יעשה את שלו לאט לאט, ובסופו של דבר הם יגיעו למטרתם הסופית: חיסול מדינת ישראל.

1. להשתמש בדרכי רמייה, תחבולה והונאה כנגד האויב הציוני תוך דיבור בכפל לשון חלקלק (גינוי פגיעה של חפים מפשע מצד אחד ותמיכה בשהידים ובמשפחותיהם מצד שני).

 אם הפלסטינים היו באמת שוחרי שלום, אז השלום עימם היה מושג כבר מזמן, וחזונו של פרס, היה מתגשם, אבל מה לעשות, שהמציאות הנושכת מסרבת בעקשנות להתיישר לגחמותיהם של התמימים, שלא מחוברים לקרקע? למזלנו הרב התמימים בקרבנו הולכים ופוחתים, ככל שהזמן עובר. לסיכום: הכיבוש זהו רק תירוץ שהפלסטינים משתמשים בו כדי להצדיק את המלחמה, שהם הכריזו עלינו. בפועל אין כיום כיבוש בעזה וביהודה ושומרון, והחיים הקשים של הפלסטינים הם לא כתוצאה מכיבוש אלא נובעים מהצורך שלנו להגן על חיי אזרחנו מכוונות זדוניות של אויבינו, שהכריזו עלינו מלחמת טרור. המסר לפלסטינים: ברגע שתחליפו את ההסתה הפראית הגזענית ומשולחת הרסן בשירי שלום ואחווה נוגעים ללב, אז הכול פה ישתנה לטובה. אנחנו אפילו מוכנים לשלוח אליכם בדיוור ישיר וללא עמלות תיווך את אנשי השלום המיומנים והמקצועיים ביותר בקרבנו. הם כבר יידעו ללמד אתכם היטב כיצד לדבר על שלום לא רק אלינו הישראלים אלא אל בני עמכם (ילדי הנרות והפרחים של שכם, רמאללה, טול כרם, עזה ויריחו: לאן נעלמתם?).

אז מבחינת האוכלוסייה הפלסטינית אין מדובר בכיבוש כנגדם אלא בהגנה עצמית שלנו מפניהם. ומה מבחינת השטח עצמו?  התנאי לכיבוש שטח בזירה הבינ"ל הוא שיש שם מדינה, שהשטח שייך לה מבחינה בינ"ל ואתה כובש אותו או לחילופין שיש שם עם. ב-1948 השתלטה על יהודה ושומרון ירדן והפכה את תושביו הערבים (אז הם לא קראו לעצמם אז פלסטינאיים) לאזרחים. ירדן לא כבשה את השטח אלא השתלטה עליו, שכן השטח לא היה תחת שליטה של מדינה אחרת, וגם לא היה שם עם. בתקופה שבה ירדן שלטה ביהודה ושומרון הערבים שם לא ראו את עצמם כפלסטינאים וכפועל יוצא מכך לא ראו את עצמם תחת כיבוש ירדני. במלחמת ששת הימים ישראל השתלטה על יהודה ושומרון מירדן, ולכן מבחינה בינ"ל מדובר "בשטחים מוחזקים" ולא "בשטחים כבושים". שטחים מוחזקים הם שטחים במחלוקת, ואילו כאשר מדובר על שטחים כבושים, אז כבר יש בעל בית, ויש כובש זר. הרעיון של עם פלסטיני החל להיווצר עם הקמת אש"ף ב-1968 (לאחר ההשתלטות הישראלית על יהודה ושומרון), והחל לצבור תאוצה רק ב-1987 עם פרוץ האנתפאדה הראשונה. מכיוון שאין מושג כזה של כיבוש רטרואקטיבי (השתלטנו על שטח, לאחר מכן נוצר לו שם עם, ואז זה הפך משום מה לכיבוש), הרי שמעמד יהודה ושומרון הוא מעמד של שטחים מוחזקים ולא כבושים. גורלם של שטחים מוחזקים צריך להיות מוכרע ומוסדר רק באמצעות מו"מ ביננו לבין הפלסטינים. השימוש במונח זה מעיד, שכרגע זה לא שלנו וגם לא שלהם מבחינה בינ"ל. לעומת זאת אם אנו משתמשים במונח "שטחים כבושים", אז ברור שוויתרנו עליהם מראש, ואנו מכריזים בזאת שזה שייך להם ולא לנו. על השטחים המוחזקים צריך להתנהל מו"מ ביננו לבין הפלסטינים, ויש לתת בו משקל גדול במיוחד להיסטוריה המפוארת שלנו במקום. לבטח אין לוותר על שטחי מולדת יקרים בקלות כה רבה, ובמיוחד אסור לוותר על אף מילימטר בשביל הזיות מופרכות לחלוטין, כפי שנעשה בימי אוסלו. לסיכום: בשבילם זה השטחים הכבושים, קרי, שלהם ללא תנאי, בשבילנו זה יהודה ושומרון, קרי , חלקי מולדת שלנו ללא תנאי, ומי שבאמת רוצה להיות אובייקטיבי , נטול פניות ולא משוחד (למשל האו"ם) צריך להשתמש  בהגדרה הנכונה ביותר מבחינה בינ"ל המשקפת גם את המציאות העובדתית וההיסטורית כשטחים במחלוקת, קרי שטחים מוחזקים, וגורלם צריך להיקבע אך ורק במו"מ ישיר בין הצדדים.

המילה האנגלית OCCUPIED יש לה שתי משמעויות: "כבוש" "ומוחזק". הפלסטינים, כמובן, נותנים למילה האנגלית הזו את המשמעות של "כבוש" על מנת להבהיר את עמדתם, שהם בעלי הבית האמיתיים של השטח, ואנו בגדר כובש זר או קולניאליסט, שיש לגרשו בכל דרך אפשרית (בלי קשר בכלל לתהליך השלום). ישראל לעומת זאת מפרשת את המילה הזו כ"מוחזק" על מנת להבהיר, שגם לנו יש זכויות היסטוריות באזור הזה (לא כדאי לפלסטינים להיכנס לוויכוח למי יש יותר זכויות, וזאת לאור השרידים הארכיאולוגיים הרבים המעידים על חשיבות האזור וקדושתו לעם היהודי) , ושגורל האזור הזה צריך להיקבע אך ורק במו"מ ישיר וכנה בין הצדדים ובתמורה לשלום אמת.

החלטות מועצת הביטחון של  האו"ם 242 ו-338 (שאותן קיבלה ישראל) מדברות על נסיגה ישראלית משטחים מוחזקים תמורת שלום אמת. שימו לב, החלטה זו איננה מחייבת את ישראל לסגת באופן חד צדדי או לסגת  ולקבל על הראש בתמורה מלחמה, טרור ואלימות במקום שלום אמת. קרי, ישראל רשאית להמשיך ולהחזיק בשטחי יהודה ושומרון ככל שתחפוץ בהעדר תנאים הכרחיים, שיביאו לשלום אמת.

כמו כן החלטות מועצת הביטחון לא מחייבות את ישראל (גם תמורת שלום אמת) לסגת מכל השטחים אלא רק משטחים מסוימים. כיצד ייקבעו השטחים המוחזקים, שמהם ישראל תיאלץ לסגת תמורת שלום אמת? רק באמצעות מו"מ ישיר עם הצדדים ובתנאי מפורש שבסופו של התהליך הדבר יביא לשלום אמת (אחרת זה לא מחייב אותנו גם מהבחינה בינ"ל).

החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 יותר נוטות לפרשנות הישראלית של "שטחים מוחזקים" מאשר של "שטחים כבושים". מדוע? שכן אם השטחים היו מוגדרים ככבושים, אז סביר להניח שההחלטה הייתה מחייבת את ישראל לסגת מכולם. ברם מכיוון שמעמדם של אותם שטחים בזירה הבינ"ל הוא של "שטחים מוחזקים" (קרי במחלוקת), אז ההחלטה לוקחת את זה בחשבון וקובעת נסיגה משטחים מוחזקים ולא בהכרח מכולם עד המילימיטר האחרון.

גורלם של שטחים מוחזקים (שבמחלוקת) יכול להיקבע באחד משלושת הדרכים הבאות:

1. מו"מ ישיר בין הצדדים, שיבטיח שלום אמת.

2. פעולות חד-צדדיות של שני הצדדים בסגנון "תפוס כפי יכולתך".

3. מלחמה (כדוגמת מלחמת ששת הימים).

    

   אסור שגורלם של שטחים מוחזקים (בייחוד שלעמדתנו מדובר בשטחי מולדת יקרים ביותר) ייקבע ע"י הפקרה פראיירית שלנו ללא קבלת תמורה ראויה והולמת (שלום אמת לדורות). כלומר, אסור לוותר על אף מילימטר מאדמת המולדת מבלי להבטיח לפני כן שהפלסטינים אכן עברו שינוי מהפכני והפכו מחברה לוחמנית הרוויה בשנאה ואלימות לחברה המעודדת צמיחה, פיתוח, ידידות ושלום. אסור בתכלית האיסור לחזור על הטעות של אוסלו פעם נוספת, שכן בפעם הבאה זה יכול להביא אותנו לידי איום קיומי, מוחשי וממשי.

    

   הסיפור התנ"כי של מגדל בבל נועד להמחיש לנו מה קורה לחברה מורכבת ביותר, שמפולגת ומשוסעת בתוכה, ושכלל לא מנסה במקביל  לבנות גשר יציב ומכנה משותף רחב ככל שניתן: היא מתפוררת מבפנים ושוקעת. חייבים לנסח ולקבוע כללי וויכוח ודיון הוגנים, מכבדים וענייניים כדי שלא נהפוך חלילה מעם אחד לרסיסי עמים, שיש ביניהם חומות של ניכור, עוינות ואיבה, ושכל אחד מסוגר בגטו משל עצמו. אנו תלויים אחד בשני או שנהיה תלויים אחד אחד ע"י אויבינו הרבים, שרק מחכים ומצפים לכך בכיליון עיניים כזאבים המשחרים להזדמנות לטרוף. יש לגנות בכל פה כל ניסיון להפוך ויכוח ענייני ונוקב למלחמה, שבה מסמנים כאויבים מטרות אנושיות. יש לכם ביקורת על דברים שנראים לכם מקוממים ואבסורדיים?? הכתובת היא המדינה, היא האחראית, היא בעלת הבית, היא הריבון והיא  זו שצריכה לתת תשובות ולטפל במידת הצורך. רצוי שכל מחנה פוליטי יבער את העשבים השוטים מתוכו לטובת כולנו במקום להתעסק רק בביקורת על המחנה היריב ולרחוץ בניקיון כפיו או לשתוק כאשר מדובר בתופעות מכוערות בתוך המחנה שלו עצמו. בכל מחנה יש גם אנשים טובים וגם אנשים רעים (אין שחור מוחלט מול לבן מוחלט). המדינה שלנו תיראה בהתאם לאלה שמנהיגים את המחנה שלהם, ובהתאם לאיך  שהם מתייחסים במיוחד בביתם ובחצרם הפרטית לתופעות שליליות, שקורות אצלם.

    

   כל הכבוד ליצחק הרצוג, שהבין סוף כל סוף, שבעת הזאת אין פרטנר ראוי לשלום בצד הפלסטיני. אז אם תתקרב אליי ממש קרוב, (יותר קרוב, מה אתה מתבייש?) ואלחש לך באוזן סוד קטן, ואני מבטיח לך, שהוא יישאר ביננו, ולא שאגלה אותו לאף אחד (למעט קוראי האתר השולי הזה שלי, שממילא מתעניינים יותר במוסיקה מאשר באקטואליה): מעולם לא היה פרטנר אמיתי וכנה לשלום בצד הפלסטיני. הכול מתחיל ונגמר בתרגיל הונאה גדול ונרחב בצד הפלסטיני. כל רמאי, שקרן ונוכל, אפילו המתוחכם ביותר שיש, משאיר בסופו של דבר עקבות וסימני דרך, שניתן לאתר אותם בסופו של דבר, אם משקיעים מאמץ. במקרה זה לא התחכום הפלסטיני בא לידי ביטוי אלא העיוורון, הטיפשות והתמימות שלנו, שכן הפלסטינים לא הסתירו את אמירותיהם ואת מעשיהם, והכול היה גלוי וידוע על פני השטח. אלה הסימנים, שכל אדם ממוצע עם היגיון בריא מן הישוב יכול היה להגיע אליהם לבדו ללא כל מאמץ ובלי צורך לחפור לעומק ולגלות אותם (מי שהיה חופר, כך אני מאמין היה מגלה דברים רבים ונוספים):

    

1. תיאור הסכם אוסלו בידי ערפאת כהסכם זמני בלבד (הסכם ח'ודיבייה).

2. תיאור הסכם אוסלו בידי ערפאת כסוס טרויאני.

3. אמירתו של ערפאת בדבר מיליון שהידים, שצועדים לירושלים.

4. הפצת שנאה בלתי פוסקת למדינת ישראל בכל שלב ושלב במהלך עשרים השנה האחרונות כולל בתקופות של שקט יחסי (בוקר טוב אליהו!!! רק עכשיו גיליתם את השנאה הפלסטינית?).

5. מעשי טרור בלתי נפסקים, אלימות בלתי פוסקת, איומים בלתי פוסקים כדי לשכנע את התמימים להמשיך ולוותר תוך ניצול ציני של הגלותיות היהודית הטיפוסית, שתמיד חושבת שאנחנו אשמים בכל דבר שקורה ושימוש בשיטות שקריות על גבול האנטישמיות המסורתית והפאשיזם התעמולתי (חזרה אינטנסיבית על שקרים).

    

   אני מתקשה עד מאוד להבין כיצד אנשים, שמתיימרים להיות חכמים גדולים נפלו במלכודת הזו, וכיצד בכלל ניתן לסמוך על מילה ממה שהם אומרים, אם יש בתוכם כאלה, שעדיין משוכנעים בלב שלם, שזה היה מהלך נכון גם כיום ובמבט לאחור? כיצד ניתן בכלל לסמוך על רעיונות חדשים, שהם מעלים מפירות מוחם היצירתי והקודח? אז הרצוג סוף סוף הפנים וקלט את התובנה החשובה, שניתן היה להגיע אליה בקלות וללא כל מאמץ כבר מזמן וללא כל צורך בחפירות ארכיאולוגיות לשם כך. אז מה מציע לנו כעת הרצוג? הוא מציע לנו כאלטרנטיבה ראויה את ההיפרדות מהפלסטינים. לפני שנבדוק את הדברים באופן ענייני, נחזור שוב אל אותה שאלת תם: כיצד בדיוק אנו אמורים לסמוך על מה שאומר לנו נציג של מחנה פוליטי, שבמבחן התוצאה נכשל כישלון צורב וקשה? ועתה לא נתחמק מלבחון את נושא ההיפרדות גם בצורה עניינית (אולי בכל זאת יש סיכוי, שיש בזה משהו?). הרצוג כדי לא להיות ,חלילה, מזוהה עם ההתנתקות הכושלת משמיע באוזנינו מילה מכובסת נעימה ויפה יותר- היפרדות חד צדדית. בפועל זה אותו דבר בדיוק!!! המחדל בהתנתקות הוא עולה בהרבה ולאין שיעור בכלל מאוסלו, שכן אם את אוסלו עוד עשו בתמורה לאיזו שהיא תקווה, שזה יביא לשלום או לפחות לשקט, הרי שאת ההתנתקות עשו באופן חד צדדי וללא כל תמורה, והתוצאות הן כמובן בהתאם: השתלטות חמאס על רצועת עזה, טילים על עוטף עזה ביום יום, וטילים עד המרכז בתקופות חמות יותר, מנהרות טרור מתחת לבתים של התושבים ועוד. אז מה אתה מציע לנו בדיוק הרצוג? הרי ברור לך שאם אנו מתנתקים גם מיהודה ושומרון באיזו שהוא אופן, החמאס ישתלט גם שם, ואז נקבל את "פלסטין תחתית" מתחת למדינת ישראל עם טילים המכוונים לכל מקום. לא מספיק לך שהם חופרים כיום מתחת לתושבים בעוטף עזה, אתה רוצה שהם יחפרו גם בעוד מקומות? שאלת את התושבים, האם הם מוכנים לשלם מחיר כזה?  מה אתה חושב, שאתה יכול "לעבוד עלינו" עם המילה המכובסת היפרדות? זו בדיוק אותה הגברת של ההתנתקות עם מילה קצת יותר נעימה לאוזן. אז מהי האלטרנטיבה, שואלים אלה שמוחם הקודח לא מפסיק לנוח ומחפש לנו כל הזמן פתרונות? זה מה שיש לי לומר לכם: לעיתים קרובות יש בחיים מצבים, שהסטטוס קוו הוא הרע במיעוטו, וכל תזוזה ממנו תביא רק להידרדרות, להחרפה ולאסונות. במקרים כאלה צריך לדעת לנהל את המצב הנוכחי בתבונה, לנסות להכניס בו שינויים ושיפורים ולא לנסות לשנותו מן היסוד, שכן העת ההיסטורית בדור זה אינה בשלה לכך. אחרת אנו עוד עלולים למצוא את עצמנו מתגעגעים בערגה נוסטלגית אליו (אני למשל מתגעגע בערגה לתקופה שלפני אוסלו, זו אומנם לא הייתה תקופה מושלמת וטובה, אבל לבטח היא הייתה הרבה יותר יציבה ורגועה מבחינה ביטחונית מכל הסיוט שבא לאחר מכן).

    

   אתמול פורסם שמחקרים הוכיחו, שזיהום האוויר באזור חיפה וסביבותיה גרם לכך שילדים נולדו עם ראש קטן ב-20-30 אחוזים. זה כמובן מצטרף לעובדה שבאזור חיפה יש תחלואת סרטן גדולה יותר ממקומות אחרים בארץ, ושזיהום האוויר, ככול הנראה גם תרם את תרומתו בהקשר זה בצורה זו או אחרת. ואני שואל אתכם: מיהו גאון הדור, ששם מפעלים עם פוטנציאל אפשרי רב לזיהום אוויר בקרבת ריכוזי אוכלוסייה צפופה?  ואל תדברו לי בבקשה על שיקולים, כלכליים, תפעוליים ותעסוקתיים או שיקולים של נוחות, או אפילו עושר ושגשוג מוניציפליים,   שכן שום דבר לא חשוב ברגע שאנשים נפגעים מכך ברמה היום יומית בבריאותם ובחייהם, וגם אם לא היו מוצאים כל מחקרים בנושא, אז זה עדיין לא בסדר שהם יהיו ממוקמים כאן מטעמי הזהירות המרבית הנדרשת שלא לקחת סיכונים מיותרים בהקשר זה.

    

   מסתבר, שהאדם לא יודע הכול. מה שאנחנו יודעים או מודעים לו היום, לא ידענו ולא היינו מודעים לו בעבר, ומה שאנחנו לא יודעים או מודעים לו כיום אנו לבטח נהיה מודעים לו ונדע אותו בעתיד. אז זה בכלל לא משנה או רלוונטי, אם יש בכלל מחקרים או לא, המטרה צריכה להיות להקדים תרופה למכה, שכן אחרת נתעורר למחרת בוכים וחולים, כשהמחקרים יאשרו זאת רק  בדיעבד. אנחנו חייבים להרחיק מאזורי מגורים ואוכלוסייה צפופה את כל המפעלים, שיש בהם פוטנציאל גדול לפגוע בנו ולא חייבים להמתין להוכחות מחקריות לשם כך. בשביל זה לא צריך מחקרים, אלא רק שכל ישר והיגיון בריא. למשל, לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין, שאסור היה בתכלית האיסור להכניס צוללנים לקישון המזוהם ולאמן אותם שם באופן יום יומי (מספיק היה להביט בעיניים על כל הג'יפה, שהייתה שם). מפקד נורמלי היה אומר, שגם אם אין עדיין מחקרים בנושא הוא לא מוכן להכניס את חייליו למים כה עכורים ומלוכלכים תוך סיכון בריאותם וחייהם. מה בדיוק זה יעזור לנו אם עוד 50 שנים מחקרים יוכיחו את אמיתות הדברים ואנו בינתיים ניפגע באופן בריאותי או נמות? לא צריך לחכות או להזדקק לשום מחקרים, אז תפסיקו לבלבל לנו את השכל ותרחיקו באופן מידי כל מפעל שיש בו פוטנציאל הרסני מעין זה מריכוזי אוכלוסין. זה בנפשנו, זה הורג אותנו או פוגע בנו ברמה היומיומית וזה אקוטי וחשוב לא פחות מכל האיומים החיצוניים, שמדינת ישראל ניצבת בפניהם. זהו האויב הסמוי לעין בתוכנו. הוא מורגש פחות, מדברים עליו פחות בתקשורת, אך הוא קטלני והורג אותנו באותה מידה בדיוק כמו אירועים אחרים, שבאופן טבעי תופסים נפח יותר משמעותי של תשומת לב תקשורתית.

בעניינים של בריאות הציבור צריך להקדים תרופה למכה, להתקין תקנות וחוקים מחמירים בנושא, ולנקוט משנה זהירות. הגישה חייבת להיות הפוכה לחלוטין: יש לדרוש הוכחות מחקריות שאין סיכון לתושבים בעטיים של אותם מפעלים בעלי פוטנציאל לזיהום ולא להסתפק באמירה, שאין עדיין מחקרים, ולהסיק מכך שהכול כאן בסדר. גישה זהירה מעין זו יכולה למנוע מאתנו או לפחות להפחית בצורה משמעותית נזקים עתידיים לטווח הרחוק, שאנו כלל לא מודעים להם בהווה. בעניינים מעין אלה ראוי להיות בית שמאי המחמיר ולא בית הילל המקל. בעניינים של בריאות הציבור וחייו אסור לעשות פשרות ולתת הנחות לאף אחד!!

האמת היא אף פעם לא יפה וסקסית, היא לא נועדה להתחנף ולמצוא חן בעיני איש, קיומה הוא עצמאי ואינו תלוי באחרים. האמת איננה נגועה באינטרסים זרים והיא איננה מושפעת ממניפולציות כלשהן. לעיתים היא מעוררת באופן אינסטנקטיבי  התנגדות ומורת רוח ואפילו גועל, מיאוס ודחייה. יש אנשים שמעדיפים להתחמק ממנה או להסתיר אותה מתחת לשטיח וליצור לעצמם מציאות מדומה, שלפיה הכול מושלם. הם נזכרים באמת, רק כאשר היא חובטת ישירות בפרצופם המופתע. מי שרוצה לפתור בעיות ולשפר מציאות צריך בראש וראשונה להכיר באמת ולהתמודד אתה באומץ.  מי שלא מסוגל לכך יוצר לעצמו מציאות מדומה וחי בתוכה, ועד שזה לא מתנפץ לו ישר מול הפנים הוא בכלל לא שם לב לכך.

יתרונה של האמת: היא משקפת מציאות לטוב ולרע והיא הצעד הראשון וההכרחי להתמודדות נכונה בעתיד עם כל דבר בחיים. חסרונה של האמת: האנוטגוניזם שהיא מעוררת אנשים, שמתעקשים להתעלם ממנה בכל מחיר, וזה יכול במקרים רבים גם לחזור כבומרנג קשה גם כלפי מי שמציף את האמת ובוחר להעלות אותה על פני השטח. לעיתים לא כדאי ושווה להציף את האמת על פני השטח, כאשר העת לא בשלה לכך, והנזק שעלול להיגרם עקב האנטגוניזם שהיא מעוררת הוא גדול מצד אחד והתועלת שהיא מביאה מצד שני היא שולית או אפסית. זו בהחלט המשמעות המגולמת בעץ הדעת טוב ורע שבסיפור התנ"כי על אדם ,חווה והנחש. אז מה דעתכם? לטעום מעץ הדעת טוב ורע או להמשיך לחיות בתמימות ללא דעת, ללא מכאוב וללא ידיעת האמת? לטעמי גם אדם שבורח כל חייו באופן מכוון מהאמת (מעץ הדעת טוב ורע), בסופו של דבר ייאלץ  להיתקל בה בשלב זה או אחר של חייו או שלפני כן יצר הסקרנות הטבעי המוטבע בו כבר יוליך אותו לנסות וללמוד אותה ולהכיר אותה יותר טוב.

דמוקרטיה- פירושה גם לדעת לכבד את רצון הרוב, לדעת להפסיד בכבוד, שכן לא הצלחת לשכנע את רוב הציבור בצדקת דרכך ,להבין ולהפנים שטבעי ולגיטימי שההנהגה שבה לא בחרת תלך בדרכים, שבהן אתה כמיעוט לא תמכת. במקביל זכותו המלאה של מיעוט להמשיך ולהביע את דעתו באופן חופשי וללא חשש מפגיעה או מניסיונות להשתקה. גבולות חופש הביטוי צריכים להיות מספיק רחבים וגמישים כדי להכיל את הרוב המכריע של מגוון הדעות, אך במקביל יש להקפיד שיהיו בכלל גבולות ושהם יהיו ברורים וסבירים. דמוקרטיה היא לא רק שומר הסף בפני פאשיזם ודיקטטורה אלא גם בפני אנרכיה פראית ומשתוללת. את הגבולות צריכה בסופו של דבר ההנהגה של המדינה לקבוע לכולנו והיא אחראית לכך כריבון. דמוקרטיה- אין פירושו של דבר, שכולם חייבים ללכת בדרכי, ומי שלא הולך בדרכי הוא בהכרח מהווה סכנה לדמוקרטיה או שהוא אנטי דמוקרט. זו לא דמוקרטיה אמיתית אלא דיקטטורה רעיונית בסגנון של סטלין, שחושבת שרק דרך אחת היא לגיטימית לשלטון של המדינה  ושפוסלת במקביל את הלגיטימיות של  הדרכים האחרות.

 מה תעשה, אם דעתך לא תתקבל?  אכבד זאת. זה חלק מכללי המשחק  ההוגנים. אביע את דעתי ללא מורא וחשש, ואנסה לשכנע מצד אחד, אך לעולם לא אתרעם וארגז שהולכים בדרך שונה משלי מצד שני. נהפוך הוא: זה רצון הרוב, אני מיעוט, ויש ללכת בדרכו וע"פ רצונו של הרוב, שכן הוא היחיד הקובע בדמוקרטיה. כל מי שהדמוקרטיה היא נר לרגליו חייב לנהוג באופן דומה לזה,  גם כשהוא מגיע למצב שהוא מיעוט. הדמוקרטיה מחייבת לא רק את הרוב אלא גם את המיעוט. הרוב חייב לאפשר למיעוט להביע את דעתו באופן חופשי בגבולות חופש הביטוי. על המיעוט לכבד את זה שלא הולכים בדרכו ולהפסיק לנסות לערער את עצם הלגיטימציה של שימוש  בדרכים אחרות ע"י השלטון (ביקורת נוקבת- כן, ערעור עצם הלגיטימיות- לא ולא!!)

כאילו כדי לחזק ולבסס את מה שכתבתי באתר זה לא מזמן עמדו ההמונים בהלווית המחבל, שהיה חלק מהרשות הפלסטינית וחזרו על צעקתו המפורסמת של ערפאת: "אל ירושלים צועדים מיליון שהידים". זו המורשת, שהנחיל ערפאת לעמו: לא מורשת של שלום ובניית אמון בין העמים אלא מורשת לוחמנות ושנאה יוקדת על בסיס יום יומי. אמרת שפר נוספת מבית מדרשו של ערפאת, שמעידה על הדברים היא: "הרוח לא תזיז את ההר, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, שישתה מהים של עזה". בעיני רוחו של ערפאת וחסידיו השוטים, אנחנו הם הרוח הזמנית, שתחלוף מן העולם בשלב מסוים (טוב... הוא כנראה לא הכיר לעומק את רוחו של העם היהודי, העם העתיק בעולם, ששרד מקדמת דנא פוגרומים, רדיפות וגם את השואה- עברנו את פרעה, את המן הרשע, את קישינב, את היטלר, את נאצר, נעבור גם אתכם!!!), ואילו הם ההר היציב והחזק, שישרוד ויישאר פה לתמיד (עם שנוצר באופן מלאכותי ע"י נאצר ב-1968 כחלק ממלחמתו בישראל לאחר תבוסת 1967 הוא ההר שיזיז אותנו מפה? חה חה חה חה ועוד חה אחד גדול: הצחקתם אותי!!!). מי שמשתמש בשפה כזו איננו רוצה באמת שלום בין העמים, שכן זו טרמינולוגיה של מאבק ומלחמה.

בכתבה הטלויזיונית אתמול חזינו במו עינינו עד כמה הטרור הפלסטיני זוכה לתמיכה ולגיבוי מקיר לקיר בחממה של הרשות הפלסטינית. מה אפשר לעשות? מכיוון שתומכי הטרור ומפיצי השנאה במילים הם לא פחות גרועים מהטרוריסטים עצמם והסייענים שלהם, הרי שכול משתתפי ההפגנות הללו ובייחוד אלה שקוראים קריאות תמיכה בטרור חייבים להיות מתועדים. יש לחתור לזהות אותם בשמם (באמצעות הקמת מאגרים לשם כך) ולמנוע מהם לצמיתות כניסה לישראל. בנוסף לכך אלה שניהלו את ההפגנה הזו או היו דומיננטיים בה חייבים להיעצר לחקירה ולעמוד לדין. כמו הרצוג גם אני מציע היפרדות: הטרוריסטיים ותומכיהם ברשות הפלסטינית או בעזה וכל מי שמתנגד לטרור כאן. לטעמי גם תומכי טרור שהם אזרחים ישראליים לא צריכים להיות פה ויש לדאוג לגרש אותם כמה שיותר מהר למקומם הטבעי בשטחי הרשות הפלסטינית או בעזה. לא רוצה שיחיו בתוכנו תומכי טרור. מקומם שם ולא פה!!! לא מספיק דמוקרטי בעיניכם? סותר את חופש הביטוי והעיסוק בעיניכם? לא רוצים? לא צריך!!! אני דמוקרט שמכבד זאת. אז תמשיכו לתת לסרטן הזה להתפשט בתוכנו בשם הערכים ההומאניים שלכם, ונראה בדיוק לאן נגיע בעתיד, טוב? לפחות בדרך זו נוכל לבחון את הדברים ולראות במו עינינו, כיצד הם  מתגלגלים, כפי שהייתה לנו אפשרות בזכות הסכמי אוסלו לתת לדברים להתגלגל ולחזות במו עינינו, כיצד ההווה שלנו, שבעבר היה בגדר עתיד לא ידוע, נראה כיום בבהירות וללא כל מסכות ומחיצות.

4 דברים מרכזיים דורשים טיפול והתייחסות במדינה שלנו:

1. להתנער סופית מהזיות השלום המופרכות ולהתחיל להכיר במציאות כצעד ראשון והכרחי על מנת שנוכל בכלל להתמודד אתה בהצלחה בשלבים הבאים.

    

2. להתנער מהקפיטליזם החזירי הנעדר כל חמלה אנושית, המפורר את הסולידריות בינינו לרסיסים תוך ניתוק הקשר הגורדי שלו על עטיני השלטון על חשבון כולנו פה (קוראים לזה בשם: האינטרס הציבורי).

1. התנערות משיח החירשים האנטי דמוקרטי, שקיים כאן תוך פיתוח וטיפוח של שיח דמוקרטי מכבד ומפרה ע"פ הדגם של המסורת הדמוקרטית המפוארת וארוכת השנים של בריטניה.

1. התנערות מגזענות המבוססת על סטיגמות ודעות קדומות קולקטיביות ושקריות. מעבר לכיעור שבדבר, יש כאן גם סכנה מוחשית. מילא אדם פרטי, שמנהל את חייו האישיים על בסיס רעוע זה, ובכך מגיע לעיוותי תפיסה וחשיבה באשר למציאות העובדתית. אם הוא רוצה כך לחיות את חייו, שיבושם לו. הוא אחראי על חייו האישיים ועל ההחלטות שהוא מקבל לטוב ולרע. ברם כאשר מדובר באדם, שאחראי על קבלת החלטות המשפיעות על הרבים, הרי שאם עיוותי תפיסה וחשיבה מנחים גם את דרך התנהלותו  במישור הציבורי, הרי שמן הסתם הוא לא יוכל לקבל או להגיע להחלטות נכונות על בסיס רציונלי, מחושב ומושכל. לסיכום: זה גם מכוער מבחינה ערכית, וגם מביא לעיוותי חשיבה ומכאן גם לקבלת החלטות שגויות לחלוטין. מי ישלם את מחירן של החלטות שגויות המתבססות על נתונים שגויים עקב העובדה שאפשרנו לסטיגמות שקריות להשתלט על חיינו ולנהל אותם? כל אחד ואחד מאיתנו!!! לכל אדם יש סטיגמות מובנות באישיותו (זה עוזר לנו לארגן ולסווג דברים בעולם של אי הידיעה). ההבדל הוא בין האנשים, שיודעים שאלו בסך הכול סטיגמות, ומניחים אותם בצד או לפחות לוקחים אותן בעירבון מוגבל לבין אלה שחושבים שהן אמת צרופה ומנהלים את חייהם על בסיס זה בלבד. הדרך היחידה היא הדרך הקשה: לחקור ולבדוק לעומק כל דבר, ואז להגיע למסקנות ולא לתת לדברים לא מבוססים מבחינה עובדתית לנהל את חיינו.

    

   אם הייתם צריכים לתאר או לאפיין את עצמכם באמצעות חיות, באלו חיות הייתם בוחרים? אני הייתי מאפיין את עצמי באמצעות 3 החיות הבאות: כלב, דולפין וצב.

    

1. כלב: כמו שכלב הוא נאמן לבעליו ומסור לו עד עמקי נשמתו, כך אני גם משתדל להישאר נאמן לעקרונותיי, לערכיי ולאמת הפנימית שלי. יש צורך ממשי ומוחשי ביותר בעשייה אינטנסיבית, עקשנית ובלתי פוסקת בהקשר זה, שכן כל הזמן מזמזמים מסביבנו קולות, שמנסים לפקפק בדברים, לערער על כך או להעמיד את זה במבחן. אדם, שלא נאבק על המהות הפנימית שלו מול הסביבה המאתגרת מסביבו משול בעיניי למת. לטעמי, הסיטואציה היחידה, שבה אפשר להסתיר את האמת הפנימית של האדם היא רק כאשר מדובר בסכנת חיים מוחשית, למשל, האנוסים בספרד, שנאלצו להסתיר את יהדותם או ילדים יהודים שהוטבלו לנצרות בתקופת השואה כדי להצילם מהמפלצת הנאצית. בשאר המקרים אל לא לאדם לוותר על המאבק הזה, אפילו אם יימשך כל חייו, אפילו אם הוא יישאר בודד וגלמוד עקב כך, ואפילו אם הוא ישלם על כך בסופו של דבר מחיר כבד בבריאותו ובחייו. זהו המאבק על החיים הנפשיים, ולכן גם אם הוא יימשך כל החיים, וגם אם הוא לא יצליח, הוא שווה את זה, שכן הוא כשלעצמו ממלא אותך בחיות בלתי רגילה ובחיוניות אין סופית. בקיצור: גם ללא תוצאות וללא הצלחה זה נותן טעם ומשמעות לחיים. כאדם שמנסה להיות כנה עם עצמו (כי בינינו על מי אני עובד באמצעות שקרים?) לא אסכים אף פעם להשלים עם דברים לא נכונים, שנאמרים על מהותי הפנימית, אמשיך להיאבק על זכותי למחות להביע את עמדתי הברורה ואציב אותה על פני השולחן כל הזמן. אדם שנכנע בהקשר הזה משול לאחד שוויתר על חייו ובחר למות בעודו בחיים.

    

2. דולפין: כבן אדם בעל ערכים מוסריים ואנושיים אני מאוד חביב וידידותי אל הסביבה החיצונית. מצד שני אני בהחלט ער ומודע לכך, שלא כולם הם כמוני, ושבהרבה מקרים אני בסך הכול מיעוט קטן ושולי. העולם הזה מלא באריות קשוחים ממולאים עד גדותיהם בביטחון עצמי ובאגו, בכבשים רכות המפחדות מהצל של עצמן ומזאבים שמחכים רק להזדמנות ולשעת בכושר הנכונה על מנת לשלוף ציפורניים ולנעוץ שיניים. בעולם של אריות, זאבים וכבשים הדולפינים הם די מבודדים ולבד, שכן הם מסרבים בעיקשות להשתייך לאחת מהקבוצות האחרות. מתוקף נאמנותם לגישתם הערכית, המוסרית וההומאנית קשה להם מאוד או אפילו הם לא מסוגלים לנהוג אחרת וגם בנסיבות שהם זוכים ליחס שלילי ומנוכר, שכן אופיים זה מושרש ומוטבע כמו ב-DNA במעמקי מהותם הפנימית.

1. צב עם צבתות של ברזל ושריון של פלדה: אצלי הכול הולך לאט ומגיע מאוחר יחסית לאחרים, אבל כשזה מגיע, אז זה נתפס, וכשזה נתפס, זה לא מרפה, ואני אוחז בזה באובססיביות ובחוזקה בצבתות של ברזל ולא משחרר יותר. ובאשר למי שמנסה להערים קשיים ומכשולים או מנסה לגרום לי להפסיק, אני מגלה כלפיו אטימות רגשית טוטלית ואבסולוטית ועוטה על עצמי שריון של פלדה ששום דבר לא יכול לשבור אותו או לחדור דרכו. בעולם של ארנבות, שממהרות כל הזמן, רצות לכל הכיוונים האפשריים, עוקפות אותי מכל הצדדים האפשריים תוך צפירות רמות וצעקות, שאני אזוז כבר, שכן אני מפריע להן לתנועה, אני דווקא אוהב להתנהל לאט ובעצלתיים, היכן שזה אפשרי. אגלה לכם סוד קטן: כשהולכים יותר לאט, אז אולי לא משיגים מבחינה כמותית הרבה דברים כמו אלה שרצים מהר, אבל מצד שני זוכים להתבונן לעומק בכל דבר ודבר, שאליו כן מגיעים, וחוץ מזה אני שואל את אותם הנחפזים לכל מקום כמו הארנב מעליסה בארץ הפלאות: לאן בדיוק אתם ממהרים? הרי בסופו של דבר נגיע כולנו אל אותו מקום בדיוק, שממנו יצאנו אל אוויר העולם.

    

לא קונה את זה!!! לא תצליחו להאכיל אותי בלוקשים!!! לא ייתכן ששתי ילדות בנות 13 מרמלה (להזכירכם- בתוככי מדינת ישראל הריבונית) קמות יום בהיר אחד, מצטיידות בסכינים והולכות ככה סתם לרצוח יהודים. זה לא דבר שנפל כרעם בהיר מהשמיים. לא יעלה על הדעת, שהן הביאו את זה לבדן ומעצמן. לא ייתכן שהן לא ספגו או שאבו את זה ממקום כלשהו בסביבת מגוריהן. מה שמפליא כאן זה לא עצם העובדה, שהן החליטו לדקור אלא שבכלל רעיון כזה בכלל עלה מלכתחילה על דעתן. ממה זה נובע? למה הילדים שלי לא הולכים "באופן מפתיע" ביום בהיר אחד לדקור ערבים? כי אף אחד מאתנו או בסביבה הקרובה או בקרב החברים שלנו לא העלה רעיון מעוות וחולני כזה למוחם מלכתחילה. נהפוך הוא: אנו מחנכים את ילדינו להתייחס לכל בן אדם בכבוד ולשפוט כל אדם על פי התנהגותו ומעשיו בלבד ולא ע"פ סטיגמות גזעניות כאלו או אחרות. הילדים שלנו מקסימום חושבים, כיצד יוכלו להגן על עצמם מפני בני הבליעל המנוולים הללו. היעלה על דעתם בכלל לתמוך ברעיונות מטורפים כאלה? לא ולא!!! הילדות הקטנות הללו לבטח שמעו מסביבתם הקרובה מילות שבח ותהילה לכל אלה שרוצחים או מנסים לרצוח יהודים, ושטפו את מוחן הצעיר להפגין סולידריות עם אותם מעשי טרור נפשעים (ושוב : זה קורה בתוכנו, בתוך מדינת ישראל הריבונית). ברם הן לא הסתפקו בתמיכה במעשי הטרור הללו, הן הגיעו לנקודה, שבה הן מנסות לבצע מעשה טרור בעצמן. כיצד הן הגיעו משלב התמיכה הרעיונית לשלב הביצוע הפרקטי? כל מי שלומד קרימינולוגיה יודע שלא כל אדם ששונא, מקלל או שיש לו מחשבות רעות על האחר הוא בהכרח עובר למעשים באופן מידי ( במציאות רק מיעוט קטן עובר בפועל לשלב המעשים). בן אדם כזה צריך לעבור תהליך פסיכולוגי מורכב ומשמעותי ביותר לשם כך. אם כל אדם עם מחשבות שליליות היה הופך אותן באופן מידי למעשים אלימים, אז כבר מזמן היינו נמצאים במצב של סדום ועמורה, ג'ונגל ואנרכיה מוחלטת. אז אם רעיונות אקראיים של תמיכה והזדהות עם הטרור הביאו את אותן ילדות מקסימום להזדהות במחשבותיהן הכמוסות עם אותם מעשים, אז מה לכל השדים והרוחות הביא אותן ודחף אותן לשלב הביצוע? ככל הנראה שטיפת מוח על בסיס יום יומי ובצורה אינטנסיבית. מה זה אומר לכולנו? מתחת לפני השטח בקרב ערביי ישראל ישנם גורמים, שמפיצים שנאה יוקדת למדינת ישראל ותמיכה בפעולות טרור כנגדה. אותם גורמים פועלים בצורה אינטנסיבית ועל בסיס יום יומי ומתחת לפני השטח. זה כבר לא רק ערביי יהודה ושומרון ועזה אלא חלק מהערבים שחיים בתוכנו, שמעורבים בכך באופן ישיר ומאחורי הקלעים. הילדות שאחזו בסכינים הן רק השוליים של תופעה, שהולכת ומתרחבת במגזר הערבי, מבלי שאנו כלל מרגישים בכך. כל ילד או ילדה שהיו שוטפים לו את המוח בצורה כזו לא היה מסוגל לנהוג אחרת. האשמים האמיתיים הם אלו שהסיתו את הילדות הללו מאחורי הקלעים, ואותם צריך לחפש, לגלות ולהעמיד לדין. חייבים לחקור לעומק לא רק מה שהתרחש באירועי הדקירה הספציפיים אלא מה עומד מאחורי זה בתמונה היותר רחבה. חוקרי המשטרה מכוונים יותר לבדוק מה קרה באירועים הספציפיים של הדקירות. לטעמי, חייבים לשלב גם חוקרים מהאקדמיה על מנת שיבדקו לעומק מהם הגורמים שעומדים מאחורי הקלעים ונותנים רוח גבית ומשמשים חממה רעיונית לבני נוער ערבים ישראליים המעורבים בטרור. חייבים ליצור ממשק פעולה יעיל בין המשטרה לאקדמיה לשם כך. כדי לפתור בעיה ולנסות למגר   תופעה מהיסוד חייבים לחקור לעומק, לגלות את שורשיה ולעלות על מקורותיה השונים ולא להסתפק בהיצמדות רק אל מעשי הטרור בלבד. חוקרים מהאקדמיה ינחו את החוקרים מהמשטרה לשאול שאלות יותר נרחבות ומקיפות כגון: מאיפה עלה לכן בכלל הרעיון לדקור יהודים? מי הכניס לכן את זה לראש בכלל? באיזה תדירות נחשפתן לשטיפת המוח הזו? האם שיתפתן את הוריכן וחבריכם? מדוע לא? ואם כן- מה הייתה תגובתם? האם הם בכלל התעניינו? מדוע החלטתן לעבור משלב הדיבורים לשלב המעשים? האם בשעות הפנאי שלכן אתן מבלות בדברים, הקשורים למה שעשיתן? ועוד.

יש לי תחושה מאוד קשה שבקרב ערביי ישראל יש זרמים תת קרקעיים שליליים ביותר, שכמוסים מהעין של כולנו, שיום אחד עוד יתפוצצו לכולנו מול הפרצוף, אם לא נבלום אותם מבעוד מועד. הסימנים החיצוניים היחידים המעידים על נכונות הזרמים הללו באים לידי ביטוי כרגע באמצעות מעשי הדקירות, שבהם מעורבים ילדים, ששטפו את מוחם בסביבתם הקרובה, ושאינם יכולים להכיל יותר את השנאה כלפינו ולהסתיר אותה (כמו היותר מבוגרים, שיש להם יותר שיקול דעת-זה עדיין לא אומר שהם אוהבים אותנו במיוחד), ואז הם יוצאים ועושים את הדברים הנוראיים הללו. הדקירות שעושים אותן ילדים הן רק סימפטום לתופעה יותר נרחבת, חבויה ומסוכנת שחייבים לעלות עליה ולמגר אותה לפני שיהיה מאוחר מידי. כל מי שחרד לדו קיום השברירי בין יהודים לערבים ובלי כל קשר לעמדתו הפוליטית חייב לתמוך בצורך לאתר ולבער את כל קיני השנאה החבויה בקרב ערביי ישראל כבר מעכשיו.

סממן אנטישמי מובהק זו תופעת היהודי השעיר לעזאזל, שהוא האשם המידי בכל הצרות שלנו. למשל, בעבר ברוסיה ובמזרח אירופה כל פעם שהמצב הכלכלי היה קשה, אז היו נערכים פוגרומים ופרעות ביהודים, שסומנו כאשמים. יתר על כן כל פעם שהשלטון היה נתקל בקשיים מול האוכלוסייה שלו, אז הוא היה באופן מכוון מסיט את האש ממנו לעבר היהודים ומסמן אותם כאשמים. גם בימינו אלה הסממן האנטישמי הזה דבק בחלק מהאירופאים (ולא רק בהם), שרומזים שכל הבעיות העולמיות מקורן בסכסוך הישראלי פלסטיני. יותר ויותר אנו גם שומעים על פלסטינים, שיוצאים לדקור יהודים, שנתפסים כשעיר לעזאזל לבעיותיהם האישיות. למשל, הבת שהסתכסכה עם אביה, רבה אתו וברחה מהבית (מה זה קשור ליהודים? אין קשר!!!), ומה היה בחרה לעשות? הלכה לדקור יהודים. מה ההיגיון של הדברים? אין פה שום היגיון. זהו פשוט אותו סממן אנטישמי מסורתי, מובהק ומוכר, המושרש היטב, שמנסה לתלות את הצרות האישיות של האדם, של החברה ואף של העם האחר, עלינו, היהודים. צריך להיות פה ברור!! הערבים אינם שונים משאר הגויים באשר לסממנים האנטישמים החבויים בחלק מהאוכלוסייה שלהם, וצריך לקחת את זה בחשבון, לא להתעלם מכך ולחשוב לתומנו שבמדינת ישראל אין  אנטישמיות (יש אבל בצורה יותר חבויה ובלתי מורגשת, שכן בכל זאת במדינת היהודים האנטישמיים עדיין לא יכולים להרים ראש ולהצהיר על כך בפרהסייה, כפי שהם מרשים לעצמם לעשות בשאר המקומות בעולם. אז מה הם עושים? הם פשוט מכסים זאת במסווה של הסכסוך הישראלי הפלסטיני).  

אתמול שודרה בטלוויזיה בערוץ הראשון כתבה מרתקת על זאב ז'בוטינסקי. חלק מאלה שדיברו במסגרת הכתבה ניסו לרמוז לנו על כך שהיו במשנתו של ז'בוטינסקי יסודות פאשיסטיים. כתימוכין לדבריהם הם ציטטו את דבריו בדבר הצורך של העם להיות אכזר וקשה. הם רק שכחו לציין את העובדה, שז'בוטינסקי דיבר גם על כבוד והדר, שצריכים להיות מופנים לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ. הוא דיבר למעשה על הצורך להיות איש של כבוד, ג'נטלמן, איש שמילה שלו היא מילה כלפי כל אחד. הוא גם דיבר על הצורך לבסס יחסי שכנות טובים עם האוכלוסייה הערבית. ובאשר לאכזריות: הוא הפנה אותה כלפי אלה שמבקשים את נפשנו ורוצים להשמידנו, וזה אקטואלי במיוחד בימינו האלה. אנחנו לא נשרוד בסביבה האלימה והקשה הזו, שאין בה שום ערך ומשמעות לחיי אדם, אם ניאבק באויבינו הקמים לכלותינו בכפפות של משי. אינני טוען, חלילה, שעלינו להיות אכזריים כמו דעאש או כמו אסד או כמו שאר מיני ירקות נוספים ולאבד לחלוטין צלם אנוש, אך מצד שני אנחנו חייבים להיות מודעים לכך שאי אפשר להילחם  באויבינו הקשים והמרים בשכונה הנוראית שבה אנו חיים בצורה שאינה אפקטיבית ומועילה ושעלולה עוד לעלות לנו בעתיד ביוקר רב. עם כל הכבוד לשיקולים ההומאניים הם חייבים להיות כפופים ונתונים למרותם של שיקולי התועלת של המאבק באויבינו, וחלילה לא לאפשר להם לכבול אותם ולהיות להם לאבן נגף ולמכשול.

רבים המופיעים בכתבה בלבלו בין פאשיזם לבין צורך  לגיטימי וטבעי של עם הנלחם על קיומו וחשוף לסכנת שמד להתלכד מול אויביו ושונאיו. נאמנות ואהבה  למדינה ולעם הם אינם פאשיזם. הצורך להילחם באויבי המדינה זה חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי, שרוצה לחיות ולשרוד, וזה גם לא פאשיזם או גזענות. הפשיזם השקרי והתעמולתי בא לידי ביטוי דווקא בקרב אויבינו, שמטיפים לנו מוסר, ועליהם ניתן לומר: על ראש הגנב בוער הכובע.

ז'בוטינסקי דגל בתפיסה האינדבידואלית, שלפיה כל אדם הוא מלך. עם זאת בעת הנוכחית (ז'בוטינסקי פעל לפני השואה התריע על סכנתה ונפטר שנתיים לפני שהפתרון הסופי יצא לפועל) ובשל סכנות רבות שארבו לעם היהודי הוא הבין, שיש להעדיף את הקולקטיביזם הציוני על פני האינדבידואליזם. כיצד ניתן בכלל לטעון שהצורך של עם להתלכד מול פני סכנה מתקרבת זהו פאשיזם? 

הפאשיזם אינו מגלה כל סובלנות כלפי יריבים פוליטיים, אך ז'בוטינסקי לעומת זאת ניסה להגיע להסכמות ולפשרות עם בן גוריון לצורך התלכדות ואחדות השורה. מחנהו של ז'בוטינסקי אישר את ההסכמות, ואילו מחנהו "הדמוקרטי" של בן גוריון דחה זאת על הסף. בן גוריון המשיך בגישה הלעומתית הזו, כאשר סירב בתוקף להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי לארץ, וכאשר תיאר את בגין, ממשיך דרכו של ז'בוטינסקי כפאשיסט. גישה מסורתית עוינת זו באה לידי ביטוי גם בחלק מהאמירות שהופיעו בכתבה ששודרה אתמול. מסתבר, שיש גם כיום אנשים שבכדי להתמודד עם הדרך היריבה במקום לבחור בדרך העניינית, בוחרים להשחיר את פניה ואת דמותה ולייחס לה סממנים פאשיסטיים, שלא היו ולא נבראו. ביחסם אל היריבים הפוליטיים ז'בוטינסקי ובגין, ממשיך דרכו, היו לבטח יותר דמוקרטיים, ליברליים, פתוחים וסובלניים מאשר מחנהו של בן גוריון וממשיכי דרכו.

בואו נעבור ברשותכם ממה שמתרחש ממש בתוכנו בימים טרופים אלה למעגל החיצוני והקרוב, שנמצא ממש בסמוך אלינו: הרשות הפלסטינית והחמאס.

אף אחד לא הביא את ערפאת ואת כנופיית המחבלים שלו מתוניס לפה כדי שימשיכו לחרחר את תרבות השנאה, הטרור והאלימות גם כאן. בשביל זה, היינו ברצון מוותרים על "התענוג הזה", והם יכולים היו להישאר שם ולא להגיע לפה. הרשינו להם להגיע לפה מתוקף הסכמי אוסלו כדי שהם ישנו דיסקט במוח שלהם, יטפחו תרבות של שלום, וינהיגו את עמם לעבר שלום אמת לדורות הבאים. אף אחד לא היה מעז לתת להם להתקרב לפה, אם הוא היה יודע מראש שהם תופסים את ההסכם אתנו כהסכם זמני בלבד בסגנון של הסכם ח'ודיביה (הסכם שלום שכרת הנביא מחמד עם השבטים במכה, וכאשר הוא התחזק, אז הוא הפר אותו וכבש את מכה) או מגדירים זאת כמלאכת מחשבת של רמאות והונאה הדומה לסיפור של הסוס הטרויאני.

רבין ז"ל ישב בזמנו באולפן הטלוויזיה וניסה לשכנע את הציבור בישראל לתמוך בהסכמי אוסלו. הוא אמר, שאנו עושים כאן ניסיון על מנת לבחון, אם יש סיכוי להגיע לשלום אמת עם הפלסטינים, ואם זה לא ילך, אז מה בדיוק הבעיה? תמיד ניתן יהיה לחזור אחורה למצב הקודם. נו, מה אתם אומרים? עברנו כבר מעל עשרים שנה, זה עדיין לא הולך, אז בואו נחזור למצב הקודם. הדברים האלה שאמר רבין ז"ל הם משקפים בדיוק את המורשת  שלו, שכה עוותה ע"י אלה שמתיימרים להיות ממשיכי דרכו. הוא מצד אחד היה מוכן לקחת סיכונים מחושבים בעולם של אי וודאות לטובת עם ישראל, אך מצד שני הוא היה גם ספקן גדול, ריאליסט, ביטחוניסט, מחובר היטב לקרקע המציאות, ומוכן גם לקחת אחריות ולשנות כיוון באופן דרסטי, אם יש צורך בכך וזה לא הולך. הוא לא האיש, שילך עם הראש שלו בקיר, כאשר המציאות צועקת משהו אחר לחלוטין. אז אומנם אי אפשר כיום להחזיר את הגלגל אחורה למצב שלפני אוסלו, אבל מצד שני אפשר בהחלט לחזור למורשת של רבין ז"ל הספקן והריאליסט, שאומרת, שאם זה לא הולך, וטעינו בדרך אז חייבים לשנות כיוון. צר לי מאוד אך הגישה המשיחית של ללכת עם הראש בקיר, ולהמשיך ללכת באותה דרך, כאשר היא נכשלת שוב ושוב פעם אחר פעם, זו לא המורשת של רבין ז"ל, אלא המורשת, שניסו להדביק לו בכוח אלה שמעוניינים להמשיך לצעוד בדרך הזו בכל מחיר, בשעה שהוא ראה בה דרך ניסיונית בלבד ולא דרך של "קדש וראה".

אז מה ניתן לעשות? קודם כל צריך להבין ולהפנים היטב שההנהגה הפלסטינית מעולם לא השתנתה במהות (שהסגנון המשתנה לא יבלבל אתכם) ותמיד פעלה כאויב מר באותה דרך ובעקביות על מנת לפגוע בנו, להוציא את דיבתנו רעה ולהביא בסופו של דבר להחלשתנו ולאובדננו. המצב הזה לא השתנה בעבר וגם לא ישתנה בעתיד, אז צריך להפסיק לחיות בהזיות ובאשליות. ההנהגה הפלסטינית בדור הנוכחי לא תביא לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, שכן היא חלק מהבעיה והיא בגדר אבן נגף שמונעת כל סיכוי להסדר עימם, ולכן כל עוד יישבו בשטח, וינהיגו את עמם, המצב רק ילך ויידרדר בכל הזירות האפשריות (הן באופן ישיר, הן בזירה הבינ"ל והן ביחסי יהודים ערבים במדינת ישראל) עד שנגיע בסופו של דבר לנקודת הרתיחה, שתיאלץ אותנו ביום מן הימים לפעול כפי שעשינו במלחמת לבנון הראשונה ולגרש את ההנהגה הזו למקום שממנו היא באה. ההנהגה הזו הובאה לכאן כחלק מהסכם אוסלו כדי לזרוע זרעים של תקווה ושלום, אך בחרה ביודעין ובאופן מכוון מראש לזרוע זרעים של שנאה, אלימות וטרור (הישנה נמר עורו וחברבורותיו? הייתכן שמי שעסק כל חייו בטרור יוכל ביום בהיר אחד להפוך לאיש של שלום? כנראה שלא.) מי שזורע זרעי שנאה מעין אלה שלא יתפלא שיום אחד, הסופה תעיף גם אותו מפה. זה לא יקרה היום וגם לא מחר, אך ניתוח קר ומחושב של המציאות ושל המגמות העתידיות מצביע על כך שזה מאוד סביר וריאלי, שדבר כזה יתרחש ביום מן הימים בעתיד. זה בכל מקרה יותר סביר וריאלי מהאפשרות שנגיע לשלום אמת עם ההנהגה הנוכחית של הפלסטינים.

באשר לחמאס: אף אחד לא היה מעז לתת את עזה לפלסטינים, לו הוא היה חוזה מראש שהחמאס ישתלט על הרצועה. לא חתמנו על הסכם אוסלו עם הפלסטינים כדי שחמאס ישתלט על השטח, יירה עלינו טילים ויחפור מתחתנו מנהרות, אבל זו המציאות בשטח. באותה מידה ניתן לומר שלא חתמנו על אוסלו עם הפלסטינים כדי שיהיה פה טרור, אלימות ושנאה, אבל זו התוצאה העובדתית. מה לעשות, שלא תמיד התוצאות תואמות את מבחן הציפיות, ולפעמים קורים גם דברים בלתי צפויים ואפילו הפוכים מהכוונה המקורית, וכך נולדת לה האכזבה הגדולה מצד אחד והחובה המוסרית והערכית להתעורר ולהתפכח מצד שני. באשר לחמאס ברור לכולם שאין ברירה בפעם הבאה של עימות אלא למוטט את שלטונו, להרוג את מנהיגיו או להכניסם לבית הסוהר. אם אנו נרשה למפלצת הזאת לגדול ולצמוח, הדבר אף יכול להגיע אף לממדים של איום קיומי על המדינה. בהקשר לחמאס אנו רק דוחים כל פעם מחדש את הקץ, כאשר ברור לכולם מה יקרה בסופו של דבר. בין אם נרצה בכך או לא, זה יקרה, וגם אם נמשוך כל פעם בחוזקה לכיוון ההפוך, זה לא יעזור לנו ונגיע בסופו של דבר לאותה נקודה ועם אותה בעיה בדיוק, שרק הולכת והופכת ליותר גדולה ומורכבת.

באשר למעגלים היותר רחוקים של איראן וחזבאללה: כאן צריך להפעיל הרתעה קשוחה ואכזרית במיוחד וזאת לאור פוטנציאל ההרס והרצח ההמוני שלהם, המתעצם לממדים מדאיגים. האויבים הללו חייבים לדעת שמחיר תוקפנותם יהיה קטסטרופלי ומחריד עבורם. רק בדרך זו האויבים הללו יירתעו. כל "דרך הומאנית" אחרת רק תקרב אותנו ישירות למלחמה קשה ונוראית. סביר להניח שמול הרתעה קשה מעין זו, האויב יירתע, אך אם הוא יהיה טיפש דיו או פנאטי דיו כדי לפעול, אז צריך להיות גם ערוכים לממש את ההרתעה ככתבה וכלשונה, למען יידעו אויבינו בדור הנוכחי ובדורות הבאים, שאנחנו עומדים מאחורי כול מילה שאנו אומרים.

הניחו לי להפתיע אתכם!!! נוויל צ'מברלין היה גיבור לא פחות וינסטון צ'רצ'יל. כיצד אתה מעז לדבר?? אתה לא מתבייש?? של נעליך מעל רגליך, כשאתה מדבר על צ'רצ'יל!!! ואתה עוד שם אותו בכפיפה אחת יחד עם צ'מברלין??? חצוף שכמותך!!! צ'מברלין, זה שמדיניותו הכושלת גרמה לאסון הגדול ביותר בתולדות האנושות מאז ועד עולם, הוא גיבור? הוא???? צ'מברלין זה שמדיניותו גרמה לכך שכל אירופה כמעט נכבשה בידי הצורר הנאצי ושותפיו וכן חלקים נוספים מהעולם תוך סיכון כל ערכי העולם הנאור, הדמוקרטי והתרבותי, הוא גיבור? הוא ???? צ'מברלין, שהעמיד במדיניותו הכושלת את בריטניה בסכנה ממשית ומוחשית לכיבוש נאצי (אריות הים- כך קרא היטלר למבצע לכיבוש בריטניה) ושהביא במדיניותו לכך שהנאצים הפציצו ללא רחם את ערי בריטניה בצורה ברברית תוך הסבת נזק רב והרג של אזרחים בריטיים רבים הוא גיבור? הוא??? כדאי שתהיה לך תשובה טובה ומספקת לדברים החמורים שאמרת!!!! מה יש לך לומר להגנתך?

באשר לצ'רצ'יל אין כלל עוררין שהוא היה גיבור, שכן הוא לא היסס להביע את דעתו המתנגדת למדיניות הפייסנות של צ'מברלין, גם כשהיה מיעוט קטן ושולי. כמו כן במבחן התוצאה הוא היה גם גיבור, שכן דבריו הוכחו כאמת היסטורית החצובה בדם, יזע ודמעות. גבורתו באה לידי ביטוי גם בכך שבהיותו מנהיג בריטניה לא היסס לומר לעמו את האמת הקשה מצד אחד, אך מצד שני הפיח בהם רוח חדשה של תקווה לניצחון בתקופת שפל, שלא זכורה כדוגמתה בכל ההיסטוריה המפוארת של האימפריה הבריטית. ומה באשר לצ'מברלין? צ'מברלין היה גיבור טראגי של הסיפור הזה. הוא היה גיבור במובן זה שהוא הכיר בטעותו והבין שצריך לשנות כיוון. אתה יודעים כמה תעצומות נפש אדם צריך שיהיו לו על מנת להכיר בטעות כה טראגית ובכישלון כה מהדהד? הוא הכיר בטעות מיידית לאחר שהוא הפנים זאת, ולא ניסה להתבצר בה או לנסות למסמס אותה במשך עשרות שנים. הוא היה זה שהכריז בקולו על מלחמה כנגד גרמניה הנאצית ב-3/9/1939 מיד לאחר שהתברר לו  שהסכם מינכן, שנחתם עם היטלר בשנת 1938 אינו שווה את הנייר שעליו הוא חתום, שכן הוא היה בגדר מלאכת מחשבת של רמייה והונאה מצד היטלר. גבורה אנושית לא באה לידי ביטוי רק בהיותך צודק אלא גם בהכרה בטעות ובהבנה שיש לשנות כיוון כמה שיותר מהר. בעולם של סיכונים ואי וודאות מה יוליד יום כל האנשים (כולל המנהיגים) יכולים לטעות ובגדול. זה טבעי, זה אנושי וזה יכול לקרות אפילו לחכמים ביותר בתוכנו. החוכמה האמיתית היא לדעת שטעית, להודות בכך ולתת יד וכתף לשינוי הנחוץ, וחלילה, לא להמשיך באותה טעות טראגית שוב ושוב עד אין קץ, דבר שרק יחריף את המצב וידרדר אותו אל עבר תהומות ומחשכים עמוקים יותר.

אני מצדיע לחוסנה של הדמוקרטיה הבריטית. הם לא כינו את צ'מברלין "בוגד", הם לא שמו לו כאפיה על הראש ולא הלבישו אותו בבגדים נאציים, וכמובן אף אחד לא העלה על דעתו להתנקש בחייו. העם הבריטי הבין שהוא היה כנה בכוונותיו לעשות טוב לעמו ולאנושות כולו, ונתנו לו קרדיט על כך גם לאחר שהתברר שבמבחן ההיסטורי הוא כשל עם כל המחיר הנוראי הנלווה לכך. אני מאמין שהעם הבריטי העריך עד מאוד את צ'מברלין על האומץ הציבורי שהיה לו להכיר בטעות, לתת יד לשינוי הכיוון ולדעת גם לרדת מהבמה הציבורית. ומה אצלנו? המצב טעון שיפור. לישראלים אין כל אמפטיה, כבוד וחמלה למי שניסה בתום לב ובכנות ובסופו של דבר טעה וכשל (להצלחה אבות רבים, הכישלון לעומת זאת הוא יתום). מצד שני אנשי ציבור שטועים אצלנו הם אף פעם לא מוצאים לנכון להודות בטעותם בפומבי (כי הם לא רוצים לשלם את המחיר הציבורי על כך), וכפועל יוצא מכך  הם מנסים להצדיק את אותה טעות ולהמשיך בה עוד ועוד.

לסיכום: האדם איננו אלוהים. הוא לא יודע הכול, ולפעמים הוא גם טועה. בני האדם פועלים גם בזירה שיש בה מרכיבים של אי וודאות וסיכונים, וזה מגדיל את הפונטנציאל לטעויות ולדברים בלתי צפויים. החוכמה הגדולה היא דווקא לדעת להכיר בטעויות, לתקן ולשנות כיוון, ובשביל זה האדם צריך לגייס כוחות נפש רבים ולגלות אומץ לב. הגיבור האמיתי הוא לא  זה שמשוכנע בצדקת דרכו ונעול עליה כל הזמן אלא דווקא זה שמעמיד את צדקת דרכו כל הזמן במבחן הספק, השכל הישר וההיגיון. בשביל זה אנשים צריכים לדעת לא רק לבקר את זולתם אלא גם את עצמם, כלומר, שתהיה להם באישיותם יכולת לביקורת פנימית ולהתבוננות עצמית.

בואו נספור ביחד: 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999, 2000, 2001. אלה היו 8 שנים של טרור זוועתי והמוני עם מחבלים מתאבדים, שמתפוצצים בכל מקום הומה אדם אפשרי בכל יום שני וחמישי באוטובוסים, בקניונים, במקומות בילוי, במסעדות, במלונות ובכל רחבי הארץ: י"ם, ת"א, חיפה, באר שבע, נתניה, עפולה, יהודה ושומרון ובעוד מקומות רבים. בנוסף לכך היו בתקופה זו גם פיגועי ירי רבים וכן פרצה האנתפאדה השנייה (מלחמה לכל דבר). ומה עשתה ההנהגה הישראלית מימין ומשמאל כנגד הטרור האיום והנפשע הזה (שגל הטרור של היום הוא לעומתו משחק ילדים)? כלום!! ובאיזו טרמינולוגיה מכובסת השתמשו בתקופה זו: תהליך אוסלו, קורבנות השלום (איזה שלום ואיזה נעליים!!!) , בשעה שתקופה זו ראויה להיקרא בשם מלחמת אוסלו. הגדיל "בחוכמתו הרבה" אריק שרון ז"ל שלאחר שנים רבות של זוועה מעין זו אמר לעם ישראל שאיפוק מול הטרור המשתולל הזה, זה כוח (אולי כוח הרס של השמדה עצמית). לא היה בנמצא שום מנהיג עם אומץ לב ונחישות כמו מנחם בגין ז"ל, שלא השלים עם המצב המידרדר בלבנון ומהאיום המתמיד על הצפון ויצא למלחמת שלום הגליל כדי לסלק את ערפאת וכנופייתו הטרוריסטית מלבנון ולהגלותה לתוניס. בסופו של דבר אריק שרון ז"ל יצא למבצע חומת מגן, אך הוא עשה זאת בלית ברירה, לאחר שהגיעו מים עד נפש ולזאת לאחר הטבח הנוראי בערב ליל הסדר במלון פארק בנתניה (עם כל המשמעות הסמלית של הדבר). 8 שנים של איוולת מוסרית וערכית, כשל מנהיגותי מתמשך, והתנהגות יהודית גלותית טיפוסית. נהרות של דם זרמו ברחובות ערינו, ואף אחד לא נקף אצבע כדי להפסיק את הפוגרומים הללו, שהתרחשו בתוך מדינת ישראל. מדוע??? שני דברים גרמו לכך:

1. הקיבעון המחשבתי הנוראי וההיצמדות לקונספציה הזויה ומופרכת  לחלוטין תוך הסתרה מהציבור את האמת העובדתית באשר לכוונות האמיתיות של הרשות הפלסטינית.

    

2. טראומת רצח רבין ז"ל שיבשה לחלוטין את השכל הישר וההיגיון הבריא של כל עם ישראל והניצול המחפיר והמבזה של הרצח על מנת להמשיך באותה דרך מסוכנת במשך שנים ארוכות.

8 שניים השלמנו עם סיוט שאף מדינה ריבונית נורמלית בעולם לא הייתה משלימה עמו לטובת אשליות הזויות ומופרכות. מה סביר להניח שמנחם בגין ז"ל היה עושה במצב כזה? לבטח הוא לא היה מחכה 8 שנים ארורות אלא היה נוהג באופן מידי כפי שעשה בלבנון ומסלק ללא היסוס עוד פעם את כל המחבלים ותומכי הטרור מהשטח.

מדוע מבצע חומת מגן שבוצע רק לאחר 8 שנים של זוועה הביא לשקט יחסי? שכן מאז חומת מגן אנו שולטים על מה שקורה ביהודה ושומרון מבחינה ביטחונית. במקום שאנו לא שולטים כיום ביטחונית, אנחנו רואים בדיוק מה מתרחש (בקן הצרעות של רצועת עזה). לשליטה הזו קוראים הפלסטינים בשם "כיבוש". לשליטה הזו קוראים חברי הכנסת הצרחנים הערביים בשם "כיבוש". אם נסיר את השליטה הזו, אז נחזור שוב לפיגועי הטרור של 8 השנים הארורות הללו. זה מה שמאחלים לנו חברי הכנסת הערביים? באמת תודה רבה על אדיבותכם הרבה, אבל אנחנו כבר טעמנו מזה כבר מספיק!!!! אני חוזר ואומר שוב אין מדובר פה על כיבוש אלא במימוש הזכות הבינ"ל להגנה עצמית מפני טרור המוני. זו האמת העובדתית, ואי אפשר להסתירה או לכסותה, גם אם כל היום תפמפמו בסגנון הפאשיסטי המוכר ללא הפסק את המילה "כיבוש".

יש השואלים: אם כל מה שאתה כותב זה נכון, אז מדוע הרשות הפלסטינית ממשיכה בתיאום הביטחוני אתנו בימים  האלה? היא לא עושה זאת מאהבת ציון או משאיפה עתידית לשלום אתנו אלא משיקולים פנימיים שלה בעת הזאת. מצד אחד הרשות הפלסטינית חותרת באופן מתמיד תחת יסודות המפעל הציוני, מפיצה שנאה ותומכת בטרור, מצד שני היא ממשיכה בתיאום הביטחוני אתנו שבמצב הנוכחי תואם את האינטרסים שלה. הכיצד זה אפשרי? יש לכך שתי סיבות מרכזיות:

1. הרשות הפלסטינית יודעת, שאם אנחנו לא נהיה בשטח ונפקח עליו מבחינה ביטחונית, אז החמאס ישתלט עליו, כפי שכבר עשה בעזה, וגורלם של הפתח, אבו מאזן והרשות הפלסטינית כולה יהיה מר ביותר (אצל החמאס אין משפט או דמוקרטיה סובלנית, אצלם ישר יורים והורגים, כולל את האחים שלהם).

    

2. הרשות הפלסטינית מבינה ויודעת, שאנו לא נשלים עוד פעם עם טרור זוועתי, כפי שהיה בשנים 1994-2001, ואם חלילה נגיע לנקודה כזו, אז סביר להניח שישראל הפעם תיאלץ לסלק את הרשות הפלסטינית אחת ולתמיד מהשטח וליצור מציאות חדשה בו (לטרוף את כל הקלפים בחבילה). האיום הקיומי שמא כל מה שהושג עד כה ירד לטמיון לעד, גורם לרשות הפלסטינית להמשיך לשתף פעולה אתנו במישור הביטחוני, אבל  במקביל הם ממשיכים לעשות מאחורי הקלעים את שהם עושים בקרב עמם, בזירה הבינ"ל ובקרב ערביי ישראל תוך תמיכה בגל הטרור הנוכחי והפצת דברי שטנה, שנאה ובלע באופן אינטנסיבי ועל בסיס יום יומי. הרשות הפלסטינית אחראית על כך שצומח מול עינינו דור צעיר שמחונך לגלות שנאה יוקדת ועיוורת למדינת ישראל. ההשלכות האסטרטגיות ולטווח ארוך של התנהלות זו של הרשות הפלסטינית הן חמורות ביותר, וזה בסופו של יתנפץ כבומרנג ביום מן הימים ויחזור אליה בעתיד בצורת אגרוף מחץ.

מכירים את הפרסומת: "תן לאצבעות ללכת במקומך"? טוב.... אז אצלי את האצבעות מחליפות המחשבות האין סופיות. כל היום וכל הלילה גלגלי המוח שלי מסתובבים ומעסיקים את עצמם מן הסתם במחשבות: מחשבות טובות, מחשבות רעות, בעניינים אישיים, בעניינים חברתיים, בעניינים לאומיים וכן בעניינים בינ"ל. מהמחשבות באים גם רעיונות. המחשבות אינן מרפות לרגע לא ביום ולא בלילה. הצד החיובי שבזה בא לידי ביטוי בהיבט השכלי והאינטלקטואלי. כמעט כל דבר מסקרן ומעניין אותי, ומכל דבר קטן כגדול בעולמנו זה אפשר לשאוב תובנות משמעותיות, אם רק נדע להתבונן לעומקם של הדברים. לא צריך לנדוד לכל רחבי עולם, אם עולמנו הפנימי הוא עשיר, מגוון ועתיר דמיון. ניתן להסתפק גם בד' האמות המצומצם והמוגבל שלנו. הצד השלילי בא לידי ביטוי בהיבט הרגשי והנפשי. מחשבות אינטנסיביות שלא עוזבות ואין לך כבר שליטה עליהן (אי אפשר ללחוץ על כפתור, והן פשוט תיעלמנה) גורמות מן הסתם לכאבי ראש חזקים במיוחד ולסכנה שהלב לא יעמוד בזה ובשלב מסוים הוא פשוט ידום. אז מה בכל זאת עושים כדי למצוא קצת מנוחה ממחשבות אין סופיות, שלא מבקשות רשות, ולא מפסיקות לזרום לרגע?  חובה לחפש פינות קטנות ושקטות, שבהן יש אפשרות למצוא מרגוע ושלווה זמניים, שיסיחו את דעתנו מהן. למשל, אצלי זה בא לידי ביטוי בהתעסקות בשירים ובשירה, בהליכה באוויר הפתוח, רכיבה על אופניים,  המשפחה האהובה שלי, וכן הכתיבה שהיא מוצא משחרר מדברים מעיקים ומטרידים שרובצים כמו משקולת כבדה מאוד על הלב, וחייבים לצאת החוצה כדי לשחרר קצת לחץ. מזל שמצאתי את הדברים הקטנים הללו שהם  כמו אוויר לנשמה, ושמחזקים אותי ונותנים לי תקווה גם בימים פחות טובים.

בתחום השירה והכתיבה אני מניח שאני מקביל בצורה כלשהי לתופעת העיתון "ישראל היום", אך בשונה ממנו, אינני ניזון מפרסומות לצורכי מימון, שכן אני לא זקוק להן. כל מה שצריך זה מחשב, אתר פרטי ובחינם, ויכולת להתבטא, להתנסח ולהעלות את הדברים על הכתב בשפה הגיונית, ברורה ומובנת בגובה העיניים ובצורה החודרת  כמו חץ ללב של הציבור. אינני זקוק לשום תמורה כספית עבור זה, שכן זה כשלעצמו מספק אותי עד מאוד, ממלא אותי ואני שבע רצון מכך. נסכם במילות השיר הידוע: "יותר מזה אנחנו לא צריכים".

כפי שהתחייבתי בעבר אני מביא בפניכם הקוראים את הדברים החריגים, שקורים לי ושבהם אני נתקל בחיי היום יום, וכן מגלה בפניכם את התובנות המעמיקות, שאני שואב מהם.  אני עושה את זה בשקיפות, בישירות, בכנות וללא מורא ומשוא פנים. זו האמת הפנימית והכנה שלי. שנים רבות היא רבצה בתוכי, ועתה היא החלטתי להוציא אותה לאור ולתעד אותה, ואני עושה את זה בין אם זה מוצא חן בעיני מישהו או לחילופין הוא סולד מכך או אפילו שונא אותי בשל כך שנאת מוות . אין לי שום כוונה להסתיר את הדברים או לטאטא אותם מתחת לשטיח, וכך אני גם נוהג בהתייחס למה שקרה לי אתמול (יום שבת).

אתמול נסענו כל המשפחה לבקר את חמי וחמותי, שגרים ביבנאל. לאחר מכן לקחתי את הילדים לשחק בגן שעשועים וכן בכדורגל במגרש. באזור הספציפי שחמי וחמותי גרים בו יש הרבה מאוד חסידי ברסלב. בעבר כשהכרתי את אשתי לא הייתה שם בכלל נוכחות שלהם, אך ככל שהזמן עבר, הם נכנסו ליישוב ונוכחותם הפכה עם השנים לבולטת ומורגשת מאוד. זה מעולם לא הפריע, שכן כל עוד יש כבוד הדדי ואווירה טובה, אז אפשר להסתדר גם עם אלה שלא דומים לך באורח חייהם. אבל אתמול קרה משהו יוצא דופן וחריג. כאשר חזרתי עם הילדים מגן המשחקים, אותת לי אחד הדתיים, שהלך על הכביש (יש מדרכות, אבל משום מה הם מעדיפים ללכת על הכביש: חלק מהאמירה: אנחנו בעלי הבית כאן??) לעצור ושאל אותי: "למה אתה לא מכבד את השבת?" עניתי לו: "איש ואיש באמונתנו יחיה" תשובתי כנראה מאוד לא מצאה חן בעיניו, ואז הוא אמר לי בפנים קשות ועם עיניים חודרות, שאין בהן שום חמלה, רוך, אמפטייה והכלה את המשפט הבא: "אתה תישרף באש הגיהינום". עניתי לו: "ברגע זה הסתיים הדיון" והמשכתי בנסיעתי. יכולתי לענות לו בחריפות, אך מצד אחד שמתי לב שזה בן אדם שרוצה יותר לדבר ולהטיף מוסר מאשר להקשיב (בקיצור אטום), ולכן אין כל טעם ותועלת בכך. שנית אני בכלל לא אוהב לענות בלהט הרגע (בד"כ התוצאות הן גם שגויות). אני מעדיף בד"כ לשתוק, להפעיל את גלגלי המוח הבלתי נלאים בתנועתם, ולנתח את הדברים לעומק, ואז לענות בשיקול דעת ובקור רוח. שלישית, אני לא חושב שבנוכחות ילדים קטנים יש להיכנס לעימות עם אדם זר לחלוטין, שאינך מכירו, שאינך יודע בדיוק לאן הדברים יכולים להידרדר. טוב.... אז הילדים באופן אינסטנקטיבי שאלו אותי: "אבא, למה האיש הרע הזה אמר לך שתגיע לגיהינום?" עניתי להם שמדובר באדם שמנסה לכפות את דעתו על אחרים באמצעות איומים והפחדות, ושאני מאמין שדווקא אדם מעין זה יגיע ישירות לגיהינום, ולא דווקא זה שנוסע בשבת. אוסיף ואומר שמה שקובע מבחינת האל וקובע את גורלו של האדם לשבט ולחסד זה יחסיו אל בני האדם האחרים ולא הלבוש החרדי (גם אני יכול להתלבש כך,  אך זה לא יהפוך אותי למישהו אחר מבחינה פנימית?) ולא תרי"ג המצוות (כולל שמירת השבת), ואדם שמנסה לכפות את דעותיו על אחרים באלימות או באיומים במקום בשכנוע ובדרך ארץ הוא בגדר רשע מרושע. אני גם חושב שרבנים, שמטיפים לצעירים לפעול ברוח הדברים הללו הם בגדר רשעים, וכך כל אותם אנשים שמתנהגים אל זולתם בשיטה זו בכל עניין ונושא הקשור לחיי העולם הזה וללא קשר בכלל לסוגיות דתיות והלכתיות. מדוע אדם כזה הוא לא רק רשע אלא אוויל משריש? שכן בדרך של איומים והפחדות אתה מרחיק אנשים ערכיים מהדת ומשאיר אותה שתהיה רק לנחלת הפחדנים והנבערים מדעת. כל אדם הגון, ערכי ומוסרי יתרחק כמו מאש מכל דבר שטומן בחובו הפחדות ואיומים. הדרך לקרב אנשים אל הדת היא באמצעות מאור פנים, שכנוע וגישה לבבית ומקבלת. הדת היא דבר רוחני, יפה וטהור, שנותן כוחות אדירים לאדם, לחברה וללאום ברגעי משבר, לעומת זאת האנשים שמשחיתים אותה באמצעות הדרך הרעה והקשה הזו הם בגדר סוטים ורשעים, שלא רק שלא עוזרים לדת אלא אף מוציאים את דיבתה לרעה, ומשחירים את פניה ודמותה בעיני רבים ובעיני שמיים. זהו בגדר חילול שם המוני, של אלה שמתיימרים לדבר בשם האל כנציגיו עלי אדמות,  והעונש על  מי שיהיה מעורב בכך הוא הקשה ביותר שיכול להיות בשל חומרת המעשים והשפעתם ההרסנית והקולקטיבית על אנשים כה רבים. לא יכול להעלות על דעתי, שאנשים מסוג זה יקבלו כרטיס לגן העדן.

אז בואו נעזוב לרגע את ענייני העולם הזה. אני מרחם על קורבנות אנושיים, שחיים בקרבת אנשים שמשרים אווירה של טרור, איומים והפחדות על צאן מרעיתם, שכן הם חיים בגיהינום עוד בעולם הזה, ומאבדים בדרך זו את כל העולמות, וייצאו בסופו של דבר קירחים מכאן ומכאן. ובאשר לעולם הבא, אני רוצה להגיד את הדברים בצורה הנחרצת והברורה ביותר: אם אנשים כמו הצעיר שדיבר אליי בגסות רוח אתמול תוך הלבנת פניי בפני ילדיי הקטנים צפויים להיות בגן עדן, אז אני מודיע פה מראש קבל עם ועידה, שאני לא רוצה לחיות בגן עדן מעין זה בקרבת אנשים מעין אלה, שכן מבחינתי זה גיהינום וסיוט לכל דבר ועניין. שנית אני מודה לאל שהיושב במרומים, שאני לא חי בעולם הזה עם אנשים מהסוג הזה. אני בהחלט מוכן לשלם את המחיר ולהיות בגיהינום עם אנשים כמותי וחלילה לא לשבת בגן עדן מזויף עם פונדמנטליסטיים קיצוניים מעין אלה, שכל עולמם נבנה ומבוסס על הפחדות וטרור רעיוני (אם זה גן העדן המוצע, אז באמת תודה רבה, אבל אני מוותר מראש על התענוג המפוקפק הזה). ומה באשר לצעיר שדיבר אליי כך, האם מקומו בגן עדן מובטח? האם העובדה שהוא לא נוסע בשבת, הולך לבית כנסת ולובש לבוש דתי  תעזור לו בעת התייצבותו בפני כיסא הכבוד ביום הדין אמת, כאשר יתברר בפני האל, שכך הוא מדבר אל אנשים זרים המבוגרים ממנו בגיל פי שניים, ושכך גם הוא נוהג עם הזולת בסביבתו הקרובה? לדעתי לא!!! שנינו מסתבר מאמינים באותו אל, אבל האלוהים שלי הוא בכלל לא האלוהים שלו. מה חשוב מבחינת האלוהים שלי והוא בגדר ייהרג ובל יעבור:

1. להיות בן אדם ואנושי ביחס אל הזולת, ולדבר מתוך רצון לשכנע, בהיגיון וברגש ולא באלימות, איומים וטרור.

    

2. כנות ואמת פנימית: איזה ערך יש בדיוק לצביעות של אדם, שכופים עליו לקיים את מה שהם לא שלם אתו באמצעות איומים והפחדות? אין לכך שום ערך וזה שווה כקליפת השום ורק גורם נזק בלתי הפיך לאישיותו של אותו אדם. אני חושב שאדם שדתו ואמונתו הם בגדר צביעות או שבחוץ הוא נוהג אחרת מביתו, הוא חוטא גדול יותר, מאדם שכנותו לא מאפשרת לו לעשות שקר לנפשו. כמה יש בתוך הציבור הדתי שמקיימים את המצוות מתוך שכנוע דתי עמוק וכנה וכמה עושים זאת מילדותם ועד היום רק בעקבות שימוש במניפולציות זולות או בהפחדות? מכיוון שלטעמי אדם צבוע הוא הוא חוטא גדול במיוחד, ומכיוון שלכנות יש משקל משמעותי ביותר, אז אני בהחלט סבור שהיושב במרומים יעדיף את זה שהיה כנה עם עצמו ושמר על אנושיותו עם זולתו (גם אם לא שמר מצוות) על פני אחד שזנח את דרך הארץ ואת הפתגם של רבי עקיבא : "ואהבת לרעך כמוך" לטובת כפיית דעתו בכוח לקיום מצוות על מי שלא שלם עם כך ולא רוצה בכך. אדם שנוהג בצורה כזו הוא בגדר חוטא גדול במיוחד, שכן הוא כופר בעיקר ובבסיס וביסוד של בניין הדת והתורה.

האדם צריך להגיע אל מחוזות הרוחניות, הרגש והדת באמצעות תהליכים פנימיים שהוא עובר לאורך חייו ולא באמצעות קיצורי דרך של הצביעות המאיימת והקולקטיבית של החברה מסביב. האדם חייב להיות בראש וראשונה שלם עם עצמו (אחרת כלום לא שווה), ואסור לו להיות "בובה על חוטים" שהאחרים יכולים לשחק בה ולהתוות לה את הדרך המתאימה ביותר עבורו (לייעץ- כן, לנסות לשכנע- כן, לאיים ולהכריח- לא ולא!!!! חטא גדול!!! הישמרו על נפשכם מפשע זה!!!!)

ומיהו אלוהיו של אותו צעיר, שדיבר אליי? זהו אל קנאי, נוקם ונוטר, שמכתיב לבני אדם באופן דיקטטורי כיצד לנהוג ומעניש אותם בחומרה, אם הם לא מצייתים לו באופן עיוור ללא כל שיקול דעת ומחשבה ובאופן רובוטי לחלוטין. זהו אל בסגנון איראן הח'ומיניסטית. אז אם זהו באמת האל של אותו בחור צעיר, אז עם אל כזה אני בוחר באופן ישיר להגיע לגיהינום. ואם תשאלו את דעתי אז זה בכלל לא אל אלא התגלמות של השטן בכבודו ובעצמו.

ועכשיו בחורצ'יק צעיר, לאחר שגילית את "גבורתך הנהדרת" ביחס אליי, האם תנהג אותו דבר אם יופיע מולך גם בחור עצבני וחמום מוח? אל תשכח לעדכן אותי מה הייתה תשובתו, טוב?

לשמחתי הרבה לא כל הדתיים ביבניאל הם כאלה (אחרת כנראה כבר מזמן היו זורקים עלינו אבניים!!).  היו שם גם דתיים רבים, שדיברו אלינו במאור פנים, ואף שיחקו עם הילדים שלי בהנאה רבה, וזה רק מה שמחזק את מה שכבר אמרתי: אסור לעשות הכללות. בכל קבוצה יש גם אנשים טובים וראויים וגם מנוולים ורשעים במיוחד. השאלה היחידה היא: כמה יש מאלה וכמה יש מאלה? כל עוד הרוב הם אנשים טובים, אנושיים וערכיים, אז יש תקווה ויש סיכוי למצוא את הדרך הנכונה על מנת להגיע לגשר הזהב. לסיכום: יש הרבה מאוד אנשים טובים ויקרים, שנוסעים בשבת, ואם נגזר על כולנו להיות בגיהינום, אז אשמח מאוד להיות איתם שם, ומבחינתי זה בכלל גן עדן (עולם הפוך הא!!!), כך שהכול מתחיל ונגמר בנקודת מבט שונה באשר למושגים של טוב מול רע ושחור מול לבן. אלה התובנות ששאבתי מפגישה אקראית וחילופי דברים קצרים ביותר עם אדם זר לחלוטין, שבמקרה נקרה בדרכי אתמול. מזל שלא נגררתי אתו לוויכוח ארוך, שכן אז הייתי צריך למלא כאן ספרים שלמים.

תושבי יבנאל היקרים. אני אינני חי כאן, ובא רק פעם במספר שבועות בלבד, כך שאין לי שום אינטרס אישי. אתם לעומת זאת חיים כאן יום יום. אם מישהו מכם סופג הערות מעין אלה באופן אקראי, אז דעו לכם, שאתם חייבים לעצור את זה לפני שזה יגלוש למקומות ממש לא טובים. אם תתנו לדברים האלה להתנהל כך, אז התדירות שלהם תתגבר,  ובשלב הבא הם יחסמו לכם את הכביש או יעמדו באמצע הכביש, ויצעקו לכם כמו במאה שערים "שביס", ולבסוף הם יעברו גם לשלב האלימות הפיזית של התנכלויות לרכוש וזריקות אבנים. ניסיון החיים מלמד, שאלימות מילולית, שעוברת בשתיקה או בהתעלמות או באדישות, תידרדר בשלבים הבאים לאלימות פיזית של ממש. זה רק עניין של זמן. כרגע אני מתרשם שאלה רק "עשבים שוטים" (מקווה שאני לא טועה), אך אם הם לא ייעקרו משורש, הם יהפכו לגינת פרא. עליכם לשבת עם מנהיגי הדתיים הברסלבים ולנסות להסביר להם את המצב הקיים ולדרוש מהם לכבד את העיקרון של "איש באמונתו יחיה" כמתכון היחיד האפשרי לחיים משותפים במקום זה.

לאחר שנציגו הצעיר של אלוהים שלח אותי בנוכחות ילדיי היישר אל הגיהינום בגלל נסיעה בשבת (והאמת היא שאם זה הטיעון היחידי שלו, ואין עוד דברים נוספים חבויים ונסתרים בנפשו המעוותת, המסבירים  את השנאה היוקדת הזו, אז הוא שולח לגיהינום גם את כל האוכלוסייה היהודית החילונית של מדינת ישראל, יהודים רבים בחו"ל, וכן את חוזה המדינה, ביאליק, טשרניחוסבקי וכן את כל מנהיגי המדינה לדורותיהם ועוד ועוד רבים וטובים), נעבור ברשותכם לעוד ספיח שמאותה שבת.

שמעתי ברדיו בזמן הנסיעה בשבת (כופר שכמוך, ישר לגיהינום!!!) את החדשות, ושם דווח שהסופר דוד גרוסמן אמר ששימוש בכוח בלבד איננו מספיק, ולכן חובה לנסות שוב פעם את התהליך המדיני. כמו כן הוא אמר, שאם אנו תלויים רק בכוח צבאי, אז ברגע שיהיה לאויב כוח צבאי עדיף עלינו, אנו נובס.

אז קודם כול הכוח הצבאי הוא חשוב ביותר, שכן בלעדיו ובעולם הפראי שמסביבנו אנו ניפול בחרבם של אויבינו ונלך כצאן לטבח על ידם במקום לחיות על חרבנו (אומנם על חרבנו, אבל לפחות לחיות ולא למות), ולכן יש לשמור על העדיפות הצבאית של ישראל מול כול האויבים הפוטנציאליים האפשריים בכל זמן נתון ומול כל תסריט אפשרי.

אני מסכים עם דוד גרוסמן שכוח צבאי בלבד אינו מספיק. מה עוד צריך?

1. שכנוע עמוק ואמונה יוקדת בדבר צדקת הדרך של החזון הציוני הן מבחינת הצדק ההיסטורי והן מבחינת הקשר הבל יינתק בין העם היהודי לדורותיו לארץ ישראל.

    

2. השקעה בהון האנושי ובאיכותו הן השכלית והן הרוחנית. זה מה שמבדיל אותנו מאויבינו בסופו של דבר.

1. העבר: יש ללמוד את העבר כולל את הפרקים הקשים בהיסטוריה של העם היהודי בגולה. לימוד העבר אינו צריך להיות מנותק ממה שקורה היום. אנו חייבים ללמוד לקח ממה שקרה בעבר על מנת שנדע כיצד לנהוג בהווה וזאת על מנת שהעתיד שלנו פה יובטח. בעזרת העבר הקרוב והרחוק אנו חייבים ליישם את הלקחים של הטעויות הטראגיות על מנת שהן לא תחזורנה שוב פעם בעתיד בגרסה מודרנית יותר. יגאל אלון ז"ל אמר שעם שמזלזל בעברו, ההווה שלו הוא דל והעתיד שלו הוא לוטה בערפל. הדברים מעידים על החשיבות שייחס יגאל אלון ז"ל לעבר לצורך בניית ההווה שלנו כאן בחלקת האלוהים הקטנה הזו ולמען העתיד שלנו ושל ילדינו וצאצאיהם בדורות הבאים.

1. שילוב הדת בחזון הציוני: הדת מעניקה כוח ועוצמות בלתי רגילות לאנשים, לחברות ולעמים. הדת איננה חשובה דווקא בהקשר הצר של קיום תרי"ג המצוות וההקפדה מהיחיד על כל קוצו של יוד. הדת גם לא נועדה ליצור הפרדה ושסעים בתוך חלקי העם היהודי, ואין בה מקום לשנאה פנימית ולמחנאות של גטו. היא חייבת להיות הגשר המחבר מצד אחד והמעניק עוצמות רוחניות לחזון הציוני מצד שני. מדינת ישראל הוקמה בנסיבות היסטוריות מיוחדות ובחלון הזדמנויות צר במיוחד, כך שאי אפשר שלא להגדיר זאת אלא כנס אלוהי (כיום רבים מזלזלים בכך ותופסים את זה כמובן מאליו). מדינת ישראל הוקמה לא רק בשל הנסיבות המיוחדות, שאותן יצר האל לעם היהודי אלא גם בגלל שהעם הזה שינה לאחר 2000 שנים את גישתו הגלותית והפאסיבית והבין שללא עשייה אקטיבית לא תעזורנה כל התפילות. כל מי שרותם את הדת לטובת המפעל הציוני מקדש פני שמיים ובכך מגשים את רצונו של האל מעמו. לעומת זאת כל מי ששם את הדת מעל הלאום, הופך אותה לעיקר ולחזות הכול ומזלזל בחובותיו לפעול באופן אקטיבי ולשרת את הלאום הוא בגדר כופר בעיקר ובמהות. ורחמנא ליצלן, כל מי שמשתמש בדת על מנת לערער את המפעל הציוני ולגרום לו להתפורר ולקרוס, הוא בעיניי נציגו של השטן עליי אדמות, שכן בדרך זו הוא נותן יד להרס הנס האלוהי, שהתאפשר והפך מחלום למציאות בזכות עמל, יזע ודמים של רבים וטובים מבני עמנו ובנסיבות היסטוריות שלא תחזורנה יותר. יתר על כן בדרכו זו הוא גורם רק למחנאות, פילוג ושנאה בתוך העם, ובנוסף לכך הוא מרחיק כמו מאש אנשים מהדת, ובכך מונע ממנה מלהפוך לכלי חשוב מאין כמותו לסיוע לתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. אדם מעין זה הוא חוטא גדול, ומחטיא בדרכו הרעה בפשע חמור כנגד העם היהודי גם את האחרים.

    

2. להתנער מאשליות מסוכנות, שרק הובילו אותנו עד כה לאסונות איומים ולטרגדיות נוראיות. העם היהודי חייב להתאים את עצמו למציאות של החיים ולא לנסות בכוח ליצור מציאות מדומה חדשה, כאשר התנאים לכך בשטח הם הפוכים לחלוטין. זה לא ילך, זה לא יעבוד, ורק יביא להסתבכות יותר גדולה בעתיד. אמת אידיאולוגית אין לה שום ערך, אם היא לא מעוגנת היטב ועם רגליים יציבות בתוך הקרקע של המציאות. אין אף אחד נורמלי בעם ישראל שלא רוצה לחיות בשלום עם שכניו כמו במדינות אירופה (לפני הסיפור של דעאש והפליטים). זה לא ישים, כאשר אנו עומדים מול חברה פלסטינית, שלא בשלה לכך בדור הנוכחי, וסביר להניח שלא תהיה בשלה לכך גם בדורות הבאים. גם האירופאים מתחילים להתעורר מהמצב החדש, שנוצר להם מול העיניים ולהתאים את עצמם למציאות החדשה, גם אנחנו צריכים לעשות את זה. גם האמריקאים, תאמינו לי, יתעוררו בסופו של דבר, כאשר ייפול להם האסימון (קליק!!!), ותחלחל בקרבם ההבנה לאיזה ברוך מדינתם נפלה עם מדיניות החוץ השערורייתית של אובאמה ושל כל אלה שמתיימרים להמשיך בדרכו.

כיצד צריכה לבוא לידי ביטוי ההתייחסות של הציבור הכללי למפעל הציוני, לחזון הרעיוני, שעומד מאחוריו ולמדינת ישראל, שהוקמה על בסיסו?

מכיוון שהמפעל הציוני מממש הלכה למעשה ובחיי היום יום את רצונו של האל ואת ציפיותיו מעמו, הרי שמבחינה דתית קדושת החזון מאפילה באופן שאין בכלל מה להשוותו  על קיום תרי"ג המצוות. מדוע? בעוד שבקיום המצוות מדובר על עניין אישי שבין האדם הספציפי לבין בוראו (להזכירכם, אחד מהפונדמנטליסטיים הדתיים כבר שלח אותי ואת כל הציבור החילוני שנוסע בשבת ישירות לגיהינום), הרי שבאשר למפעל הציוני  מדובר על גורלה ועתידה של אומה שלמה!!! לאור זאת כל אדם שמעורב בעשייה יום יומית לטובת המדינה עושה עבודת קודש, ובאשר למי שנמנע מכך, הוא בגדר כופר בעיקר, ובאשר למי שפועל כנגד המדינה (ועוד מרשה לעצמו ברוב חוצפתו לתת לכך צידוקים דתיים) הוא בגדר פושע לא רק בהיבט הלאומי אלא גם בהיבט הדתי אמוני (אינני מתרשם כהוא זה מלבושם הדתי, מקיום תרי"ג המצוות ומבקיאותם הגדולה בתורה, ושום דבר מאלה לא יעזרו להם ביום הדין והאמת אם הם כופרים במהות או פועלים באופן אקטיבי כנגדה).

וכיצד משתלבים החילוניים בדברים, שכתבת? אז קודם כל אם היו עורכים סקר  בקרב החילוניים, אז היה מתברר שרובם מאמינים באלוהים ומעוניינים להתקרב לדת מצד אחד, אך מצד שני לא רוצים לקיים את כל תרי"ג המצוות וכמובן שלא יכפו עליהם לעשות זאת או שיאיימו עליהם כדי שיעשו זאת. לאור הדברים שכתבתי גם ציבור זה מתאים כמו כפפה ליד באשר למה שכתבתי, שכן הוא עושה עבודת קודש בשמירת המדינה, מממש בכך את רצונו של האל מעמו, וזהו הדבר המהותי והחשוב. ומה באשר לאלה שכלל לא מאמינים באל, אך מוכנים להגן על המדינה בנחישות ובחירוף נפש לא פחותים? מבחינתי העיקר שהם מקיימים את המהות הנדרשת, וכלל לא משנה לי אלו צידוקים הם נותנים לכך. גם אדם, שמגן ושומר על המדינה מתוך פטריוטיות לאומית ולא דתית גם הוא מממש בכך את רצון האל, שבו הוא לא מאמין, מעמו, וזה העיקר והחשוב. מה יותר חשוב לאל: שיאמינו בו או בקיומו? שיקיימו את כל תרי"ג המצוות? שילמדו כל היום תורה? או שיממשו את רצונו מעמו הלכה למעשה בחיי היום יום? התשובה לכך ברורה: האל הרחום והחנון יהיה מוכן למחול ביום הדין והאמת על הכול, אך על דבר אחד הוא לא יסלח, לא ימחל, ועונשו יהיה כבד מנשוא : על הכפירה במהות הנדרשת מהעם לשמור על מדינתו ולהגן עליה מפני אויביה למען הדור הנוכחי כיום ולמען הדורות הבאים בעתיד.

ומה באשר לציונות הדתית: היא מממשת את שני הדברים גם יחד: גם את שמירת המצוות וגם את המעורבות ברמה היום יומית בחיי במדינה. היא כמובן גם משתפת פעולה עם הרוב החילוני, שחי במדינה וזאת מתוך הבחנה נכונה בין עיקר לטפל. הציונות הדתית מהווה גשר נכון גם לקירוב לבבות, לאחדות לאומית ולשילוב נכון של הדת בתוך החזון הציוני החילוני וזאת ללא כפייה אלא בדרך ארץ ובכבוד הדדיים. לעומת זאת גישות דתיות של כפייה הן מרחיקות את רוב הציבור מהדת, ממאיסות את הדת עליו, ויוצרות רק מחלוקות, שנאות חינם ופרוד בין אחים לאותה דת. מכיוון שאין אפשרות להגן על המדינה ולשמור עליה ביעילות ללא אחדות שורה ומציאת מכנה משותף רחב ככל שניתן בין כל חלקיה השונים, הרי שכל מי שמרשה לעצמו להיות מעורב במחלוקות ובשנאת חינם הוא כפועל יוצא מכך מעורב בעשיית מעשה שטני, שעלול להביא לתוצאות, שתכשלנה בסופו של דבר את מימוש רצונו של האל מעמו, שזה המהות החשובה.

הדת היהודית חייבת להיות מבוססת על שתי הרגליים הללו: "ואהבת לרעך כמוך, ואהבת למדינתך ולעמך בכל ללבך ובכל נפשך ובכול מאודך". זוהי החוקה הדתית. שאר האלמנטים הדתיים חייבים להשתלב ולהיות מפורשים לאור החוקה הזו ,לחזק אותה מפנים ולצקת לתוכה תכנים רוחניים ומשמעותיים. אין מרכיבים דתיים אחרים שהם עליונים לחוקה הזו  למעט האל בכבודו ובעצמו. אין מרכיבים דתיים אחרים, שיכולים לעמוד בסתירה או להיות מפורשים כעומדים בסתירה לחוקה זו.  כל מי שמנסה לטעון אחרת הוא בגדר חוטא ומחטיא בדרכו הרעה המוני בני אדם. זו אמונתי היוקדת והיא יותר יוקדת מאלה שטוענים אחרת ועוד חושבים שיש להם מונופול על הדת ועל האלוהים.

כיצד זה שהאנושות אף פעם לא לומדת לקח ונופלת כל פעם מחדש באותו פח בדיוק וחוזרת על אותה טעות כל פעם מחדש בהתייחסותה הפייסנית והסלחנית אל כוחות הרשע והשחור? מדוע היא לא קולטת ומבינה, שרק הרתעה קשה וקשוחה כלפיהם עובדת, ואילו כל הניסיונות לדבר אל ליבם, להתחנף אליהם רק יחריפו את המצב, שכן הם נתפסים אצלם כחולשה נוראית, שניתן לנצלה עוד ועוד? ומה קשורה לכל השדים והרוחות דורה מתוכנית הילדים לכך?

טוב...... אז הבן הקטן שלי מאוד אוהב שאני רואה אתו את הסדרה "דורה וחברים בעיר הגדולה". באחד הפרקים הופיעה דורה עם חברותיה כחלק מעלילת הסיפור על הזאב ושלושת החזירונים. וכך היו פני הדברים בפרק הזה: שלושת החזירונים רצו לבנות לעצמם בתים. שניים מהם התעצלו, ולא רצו לעבוד קשה מידי, ולכן בנו בתים, שקל להכינם במהירות וללא מאמץ רב: מקש ומעץ. לעומת זאת החזירון השלישי עבד קשה יומם וליל, ולבסוף בנה לעצמו בית מאבן יציב וחזק. ואז........ (מוסיקה של מתח ברקע) הגיע לו הזאב הרשע, שרצה לטרוף את החזירונים. הוא הרס את הבית העשוי מקש בנשיפה קלה, והרס את הבית העשוי מעץ בנשיפה קצת יותר מאומצת. ואז הוא הגיע לביתו של החזירון השלישי העשוי מאבן. הוא נשף פעם אחת ולא הצליח, נשף פעם שנייה בעוצמה מרובה, ושוב לא הצליח, ואז הוא אימץ את כל כוחותיו ונשף בשיא העוצמה. הרוח העוצמתית, שנוצרה בעקבות הנשיפה שלו חזרה אליו כבומרנג והעיפה אותו לנהר הסואן והוא החל לטבוע. ומה עשו דורה, חברותיה ושלושת החזירונים, שהסתתרו כולם בבית מאבן? הם רצו כולם להציל את הזאב מטביעה. הזאב היה מופתע. הוא בכלל לא הבין וקלט מדוע הם ניסו להציל אותו. הרי הוא הרס להם שני בתים וניסה לטרוף אותם. המעשה האצילי הזה שכנע את הזאב להפוך מעתה ואילך לזאב טוב, ואז הוא שוב נושף בחוזקה, והפעם הרוח הטובה, שיוצאת מפיו משקמת את שני הבתים, שנהרסו, וסוף טוב הכול טוב, וכך בזכות דורה וחברותיה התגשם לו החזון של ישעיהו הנביא: "וגר חזרזיר עם זאב".

מה הסיפור הזה משדר לילדים? מילדות מחנכים אותנו לא להחזיר לרשעים במטבע שלהם. במקום זאת אנו נראה להם את הדרך הנכונה, כמה טוב יכול להיות בעולמנו, והם, כמובן, ישר ישתכנעו ויצטרפו אלינו, וכך נוכל לחיות כולנו בשלווה ובהרמוניה בעולם שכולו טוב. ממה נובעת הגישה הזו? מהתפיסה שהאדם הוא טוב מנעוריו, ולכן אנשים הופכים לרעים רק כאשר הם חיים בנסיבות חברתיות, שמביאות אותם למצב הזה. למשל, ילד, שגדל בשכונה, שיש בה עוני, פשע ואלימות, ואינו מכיר את העולם שבחוץ יהפוך בהשפעת הסביבה ההרסנית שלא באשמתו לאדם רע. ברם אם נוציא אותו ממצבו זה, נפקח את עיניו, ונראה לו את העולם הרחב שמחוץ לד' אמותיו, אז הוא ישר  ישתכנע לעבור לצדנו ולהפוך לאדם טוב. בד"כ זו גישה נכונה, שמנסה להעביר את הרעים לצד של הטובים באמצעות שכנוע ,היגיון ומתן הזדמנות שנייה במקום ישר להילחם בהם בכוח הזרוע. זו גישה שמתאימה למצב, שבו הרוע נובע מגורמים חיצוניים ולא ממשהו פנימי המושרש היטב בנפשו של אותו אדם. ברם במצב שבו הרוע הופך להיות לחלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם, זה לא יעבוד. נהפוך הוא: הרשע, המשוכנע שדווקא דרכו היא הנכונה, יתפוס את האנשים הטובים כאנשים חלשים וחסרי אופי וחוט שדרה, שרק מנסים להתחנף אליו או שמפחדים ממנו, וזה רק יחזק את בטחונו העצמי להמשיך בדרכו הרעה ביתר שאת וללא כל גבולות. הגישה, שאומרת, שאם רק נהיה נחמדים אל האויבים שלנו, וניתן להם את מבוקשם, אז הכול יבוא על מקומו בשלום, לא עובדת וגם לא תעבוד, כל עוד האויבים לא משנים את תפיסתם הבסיסית באשר לאופן התנהלותם מהקצה לקצה. נהפוך הוא: הם רואים בכך סימן של חולשה שיש לנצלו לטובתם ומקבלים בדרך זו מעין הכשר להמשיך בדרכם הרעה ואף להעצים אותה. ואם נחזור לסיפור של הזאב ושלושת החזירונים. הסוף הסביר וההגיוני הוא דווקא שהזאב בסופו של דבר יטרוף את דורה, חברותיה ואת שלושת החזירונים, ישתלט על הבית מאבן, ואז יצחק לעצמו בקול רם ויאמר: "איזה פראיירים טיפשים". כמה פעמים שמעתם בסביבתכם את המשפט הבא: "נותנים לך תיקח, דורשים ממך תברח"? על מה זה בדיוק מעיד? שאדם, שנותן בעולמנו זה נחשב ע"י כוחות הרשע והשחור לפראייר ולחלש אופי  ולא לאדם ערכי ומוסרי.

לסיכום:  אדם רע, שחושב שדרכו היא נכונה וטובה, לעולם לא ירצה להשתנות, גם אם ייחשפו בפניו עולמות אחרים וטובים יותר, וכל גילוי של חסד ונדיבות כלפיו תפורש אצלו לא כמחווה אנושית, שצריכה לעורר אצלו מחשבה מחודשת באשר לשינוי תפיסה וגישה, אלא דווקא לחולשה נוראית של הצד השני, שיש לנצלה עוד יותר לטובתו. רק אדם שמבין שמעשיו הם רעים יוכל להשתנות לטובה עם העזרה והסיוע הנכונים של החברה הנורמטיבית והערכית. מה שנכון לגבי אדם, נכון גם לגבי חברה וגם לגבי הנהגות של עמים. עכשיו אתם לבטח מבינים מדוע אין כל סיכוי לשלום אמת עם ההנהגה הנוכחית של הפלסטינים (בגלל שהם מוכנים לקבל בחינם וללא תמורה את מה שאנו בטיפשותנו הרבה מנדבים  לתת להם, אך כאשר דורשים מהם דבר מה, אז הם ישר בורחים או מתחמקים). כנ"ל בדיוק באשר ליחס הסלחני והפייסני של הקהילה הבינ"ל לאיראן (שום דבר טוב לא ייצא מהסיפור הזה לבטח).

17000 הרוגים במקרה של פגיעת טיל במיכל האמוניה במפרץ חיפה, וזה עוד התסריט האופטימי. ומה באשר לתסריט הפסימי? אתם מבינים את גודל האסון במקרה ותסריט הבהלות הזה יתרחש? ומה יקרה אם תתרחש רעידת אדמה פתאומית וחזקה או לחילופין דליפה עקב תקלה (כמו שקרה בצ'רנוביל)? מדובר על אסון, שמבחינת היקפו הוא חסר תקדים בחומרתו במדינת ישראל. חייבים להזיז את המיכל הזה כמה שיותר מהר מפה. יש לשים את כל העניינים הבירוקרטיים בצד, ולצאת לדרך כבר עכשיו, שכן מדובר בדיני נפשות רבות מאוד .  במקביל אסור לעבור בשתיקה על דבריו נסראללה להבהיר לו, כי התגובה הישראלית היה תהיה כה קשה עד שמה שקורה כיום בסוריה במלחמת האזרחים המדממת זה יהיה "משחק ילדים" מול מה שיקרה בלבנון. במילים אחרות, לבנון תאבד את קיומה כמדינה ריבונית ותהפוך לגל של עיי חורבות בתסריט האופטימי. חשוב מאוד שהאויב יידע טוב טוב מה יהא גורלו במקרים כאלה,  ותמיד עדיף לעשות זאת מראש וזאת כדי להרתיע אותו מראש כדי שהוא לא ישגה באשליות מגלומניות, שאינן במקומן.

במשך עשרות שנים (הרבה הרבה לפני הסכמי אוסלו) שטפו את מוחנו ללא הפסקה באמצעות המשפט: "שטחים תמורת שלום". תביאו אליי, בבקשה, את המואזניים. תודה רבה!!! תשימו אותם כאן!!! עכשיו תביאו אליי את השק, שקוראים לו שלום. הוא כבד מאוד? צריכים עזרה? הנה אני בא לעזור לכם. אתם יודעים למה הוא כל כך כבד? כי מדובר כאן על שלום אמת לדורות ביננו לבין הפלסטיניים וביננו לבין העולם הערבי מדובר על סוף הסכסוך הישראלי-הפלסטיני והישראלי-הערבי. עכשיו נוכל סוף כל סוף לפתח את חיינו כאן ולהפוך אותם לגן עדן של ממש, ואם נצטט מדבריו המופלאים של מנחם בגין, שהביא לנו את השלום הראשון עם מצרים : "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים" (זה היה הפתיח בתחנת השלום של אייבי נתן ז"ל). עכשיו תביאו לי את השק, שקוראים לו שטחים. מה אתם אומרים? הוא קל כמו נוצה? יופי, אז שימו אותו בצד השני של המואוזניים. ההכרעה בנושא ברורה ומוחצת (ברקע מחיאות כפיים סוערות!!!). השלום לדורות ניצח בנוקאוט מוחץ את השטחים העלובים. הקרב הוכרע מראש עוד לפני שהוא החל. השבט אמר את דברו!!! השטחים מודחים מהמשחק. השלום לדורות הוא השורד האחרון. תחי מדינת ישראל!!! תחי הדמוקרטיה הישראלית, שאמרה את דברה באופן כה נחרץ וברור!!!

מדוע השק של השטחים כל כך קל וזול? כי רוקנו אותו מכל מהות, משמעות ורגש. התייחסנו אליהם כמו לבן חורג, שראוי לנידוי ולהוקעה, אפילו את שמו אנו לא מזכירים בפרהסיה כדי לנתק את עצמנו ממנו לחלוטין. לילד שאותו זנחנו באמצעות המשפט הזה (שטחים תמורת שלום) קוראים בשם יהודה ושומרון. זהו השם של חבל הארץ הזה ולא שטחים. שנית שטחים אלה קשורים להיסטוריה של העם היהודי ולתנ"ך והעדויות הארכאולוגיות בהקשר זה מדברות בעד עצמן. בהקשר זה אין שום הבדל בין חלק ארץ זה לבין כול מקום אחר במדינת ישראל. אז בואו נחזיר לשק הזה את שם חבל הארץ הזה וכן את ההיסטוריה היהודית המפוארת שלו, ואז הוא יהפוך לכבד לא פחות מאשר השק של שלום לדורותיו. במצב זה ההכרעה היא כבר לא כ"כ ברורה ומובנת מאליה, שכן מדובר על דילמה מוסרית וערכית שאין כדוגמתה: האם אנו מוכנים לקרוע מאתנו בלב כואב חבלי ארץ יקרים מנשוא לאומה תמורת שלום לדורותיו? כאשר נגיע באחרית הימים לנקודה הזו, אז הדמוקרטיה הישראלית תצטרך להכריע ולקבוע. מה תהיה ההכרעה בנקודה זו? אני  מאמין, שרוב הציבור יבחר בשלום אמת (לא שלום של אשליות כמו בימינו). לטעמי, לעולם לא נוכל להגיע לנקודת הכרעה היסטורית  מעין זו בגלל התנהגותם העקבית של הפלסטינים, כך שזו שאלה תיאורטית בלבד.

השימוש במונח שטחים  כדי לתאר את יהודה ושומרון אומר שמראש אנו מצהירים, שזה לא שייך לנו ואנו מוותרים עליהם. זה גם אומר, שאנו מתייחסים לחבל ארץ זה כסרח עודף או כאל נטל, שיש להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. לפלסטינים אנו משדרים בדרך זו, שזה כבר שלהם מראש ובלי קשר לעניין השלום, ולכן זה רק מעודד אותם לדרוש לקבל אותם לידיהם גם ללא שלום. הפלסטינים פועלים בזירה הבינ"ל כיום על בסיס ההנחה שזה כבר שלהם מראש, ושהם בבוא היום יקבלו זאת ללא קשר בכלל לשלום. מבחינתם זה רק עניין של זמן, נחישות וסבלנות. אם היינו מתייחסים קצת יותר בכבוד לחבל הארץ הזה, אז אולי הפלסטינים היו מבינים שהוא יקר גם לנו, ושלא נוותר עליו כ"כ בקלות ובחיפזון, ולכן תמורה לו גם הם יצטרכו לשלם מחיר יקר (שלום אמת, סוף הסכסוך). בקיצור השימוש במונח שטחים תמורת שלום אולי "עבד" על חלק מהישראלים, אבל בפועל הוא לא קירב את השלום אלא הרחיקו שנות דור, ובכך הפך באופן פרדוקסלי למעין חרב פיפיות דווקא כנגד מי שפימפם לנו אותו במשך תקופה כה ארוכה.

תיאור יהודה ושומרון כשטחים זהו גם שקר גס מבחינה עובדתית. חזרה על שקר זה באופן אינטנסיבי במשך שנות דור זהו סממן פאשיסטי מובהק. אז בינתיים השק של השטחים הולך ומתמלא מחדש בזכות שמו ובזכות הקשר שלו לעם היהודי, ומה באשר לשק של השלום? השק הזה הולך ומתרוקן בהדרגה, כי ככל שהזמן עובר מתברר ליותר ויותר אנשים, ששלום האמת, שהובטח לנו היה בגדר אשליה וחזיון תעתועים. הפלסטינים עשו אולי קולות של שלום כדי לקנות את לבנו ,לגרום לנו להאמין להם, ובדרך זו להביא אותנו לוותר להם "בדרכי שלום" על חבלי מולדת, אך לא הייתה להם שום כוונה אמיתית וכנה להגיע בפועל לשלום אמת ולתום הסכסוך (דיבורים לחוד ומעשים לחוד). אז השק התרוקן לו משלום והתמלא לו במקום זה בטרור, אלימות, הסתה פרועה, שנאה יוקדת בעלת מרכיבים לאומיים ודתיים (כולל אנטישמיות בוטה). אז וויתרנו על חלקים מיהודה ושומרון ומה קיבלנו בתמורה? טרור, אלימות ושנאה. עסקה מוצלחת? נכון?

המשפט שטחים תמורת שלום מורכב משני מרכיבים. המרכיב הראשון הוא בגדר שקר גס בעל סממנים פאשיסטיים מובהקים, ואילו המרכיב השני הוא בגדר אשליה מסוכנת והזויה, שלא עומד מאחוריה דבר וחצי דבר. כך גם אכלנו דגים סרוחים, וגם גורשנו מהעיר בסופו של דבר.

התיאוריה של שטחים תמורת שלום התנפצה לה לרסיסים על שרטוני המציאות הקשה, והופרכה לחלוטין. ברם, כידוע לכולנו אין בעולם הזה רע בלי טוב. דווקא התיאוריה הזו הוכיחה לכל אדם שפוי במדינה מעל כל ספק סביר את התיאוריה המנוגדת, שאומרת: חבלי מולדת תמורת טרור, קרי, כל שטח שתפנה אותו , רק יגביר ויחזק את הטרור ואת האלימות, יעודד את אויבינו, יחזק את ביטחונם העצמי, יפורש כצעד של חולשה נוראית, שיש לנצלו לרעה, ויביא אותם לתביעות נוספות, שאף פעם לא תיגמרנה. זו תוכנית השלבים הפלסטינית למלחמה בישראל, שממומשת הלכה למעשה כיום ע"י ההנהגה הפלסטינית הנוכחית בתחכום רב ובקצב התואם את המציאות בשטח.

ומה באשר לקשר של הפלסטינים לחלקת האדמה הזו, הקרויה בשמנו יהודה ושומרון? כל אבא ואמא מאושרים קוראים לבנם בשם המבטא את אהבתם אליו ואת הקשר המיוחד אליו. וכיצד בחרו הפלסטינים לקרוא לתינוק הזה שלהם? שטחים כבושים. מה אגיד ומה אומר לכם? שם זה מבטא יותר את העובדה שהם נגדנו יותר מאשר בעד עצמם. כל התנועה הלאומית הפלסטינית (וכן קודמתה התנועה של ערביי פלשתינה) נולדה, נוצרה ובאה לעולם כתגובה לציונות, והתפתחה כאנטיתזה כנגדה ולא כתזה לטובת בני עמם. כאן בדיוק טמון שורש הטרגדיה שלנו ושלהם. כאשר הפלסטינים יתחילו סוף כל סוף להיות יותר בעד עצמם מאשר כנגדנו, אז זה יהיה צעד מבורך וכיוון נכון לעבר עתיד קצת יותר טוב.

כל דור ודור חייב לקחת לעצמו את הדברים הטובים והחיוביים מקודמו מצד אחד וללמוד מטעויותיו ואסונותיו מצד שני על מנת לא ליפול כל פעם מחדש לאותן מלכודות בדיוק. אף דור אינו מושלם וחף ממשגים, טעויות ומחדלים. בידי כל דור ודור יש חופש בחירה להחליט האם ברצונו להיות יותר טוב מקודמו תוך ניצול הידע והניסיון המצטברים כמו ערימת קלפים או לחילופין האם להתנוון, לשקוע, להתפורר מבפנים ולבסוף להתנפץ לרסיסים. כל דור הוא חוליה חיונית בשרשרת המחברת בין עבר לעתיד. הגישה של "חיה ואכול, כי מחר נמות" היא שגוייה מיסודה כי היא מקריבה את ייעודו של הדור כחוליה חשובה ומקשרת וזאת לטובת הנאות זמניות וחולפות של ההווה בלבד.  התמקדות אגוצנטרית בהווה בלבד גם הופכת את הדור לשטחי ולמנותק משורשיו הלאומיים, ההיסטוריים, הדתיים. אדם הבוחר בדרך זו חוטא למשמעות העמוקה של קיומו, והופך את עצמו באופן מודע ומכוון לתופעה עכשווית, קצרת מועד וחולפת כמו הרוח. דור שבוחר באופן מודע ללכת בדרך זו מסב נזק כבד ובלתי הפיך לא רק לעצמו אלא גם לדורות הבאים, שמתחנכים בדרכו ורואים בו דגם לחיקוי.

בילדותנו אנו חושבים שההורים שלנו הם מושלמים ויודעים הכול. ככל שאנו מתבגרים, אנו למדים לדעת שגם  הורינו הם בסך הכול בני אדם כמונו, וסביר להניח שגם הם טעו וטועים מידי פעם. צריך להודות להורים על הדברים הרבים והטובים שהם נתנו לנו במהלך חיינו, אך מצד שני אל לנו להנחיל לילדינו כמורשת את מה שאנו תופסים כטעויות של הורינו. גם אנו כהורים סביר להניח נעשה שלא במכוון וללא מודעות טעויות משל עצמנו בגלל פער הדורות, כך שאין כל צורך שגם נעמיס עליהם גם את הטעויות, שעשו ההורים שלנו באשר אלינו. גם על הילדים שלנו, שיהפכו באחד הימים גם הם להורים תוטל החובה הערכית והמוסרית שלא לחזור על הטעויות שלנו. הפערים בין הצורה שבה אני גודלתי ע"י הוריי לבין איך שאני מגדל את ילדיי מבטאים בין השאר גם את הצורך לתקן ולשפר כל הזמן. האם בדרך הזו לא אעשה טעויות בעתיד? לבטח שיהיו טעויות גם שלי, אך לא צריך להעמיס על הילדים גם טעויות של הדורות הקודמים, כי זה כבר משא יותר מידי כבד על כתפיהם הצנומות. לא אחת אנו שומעים הורים שאומרים: "אנחנו נוהגים כך כלפי ילדינו, כי כך נהגו כלפינו הורינו". גישה זו המקבלת באופן אוטומטי וללא ספקות ובדיקה מעמיקה "כתורה מסיני" את מה שהיה בעבר בילדותנו ומיישמת אותו כמורשת העוברת מדור לדור בלי לשאול שאלות ובלי לפקפק היא ילדותית ואווילית בהתייחס לכל סוגיה וסוגיה בחיינו היום יומיים ובמיוחד בהקשר ליחסים הורים ילדים.

מידי פעם יצא לי לראות באופן מקרי ואקראי לחלוטין קטעים מחידון התנ"ך. לרוב מוצגות שם שאלות בסגנון: מי אמר למי את המשפט הבא? או מאיזה ספר לקוח המשפט הבא? אלה הן שאלות הבוחנות את יכולת הזיכרון והשינון בע"פ. גם במסגרת הלימודים שלי בביה"ס הריאלי העברי בחיפה וכן בלימודי בתואר הראשון הונהגה לרוב שיטת הלימודים הזו, קרי, אנו נבחנים בעיקר על יכולת השינון והזיכרון בע"פ של פרטים רבים מחומרי הלימוד. ומה נשאר מזה בסופו של דבר? מעט מאוד!!! אז איך זה בדיוק הולך? אנחנו לומדים היטב לקראת המבחן, משננים טוב טוב במשך שעות רבות (לעיתים אף ימים ללא שינה) את חומר הלימוד, ואז......(טררם טררם) מגיע רגע האמת: הבחינה. בזמן הבחינה אנו פשוט מקיאים את כל מה שזכרנו על גבי מחברת הבחינה ומוציאים ציון לרוב בהתאם ליכולת הזיכרון והשינון שלנו. כמו שאחרי הקאה מרגישים יותר טוב, כך גם אחרי המבחן יורדת לנו אבן מהלב, ואנו מרגישים יותר טוב. ברם ככל שהזמן חולף לו, חומר הלימוד בהדרגה הולך ונשכח מאתנו עד שכמעט לא נותר ממנו זכר. אם כיום ניבחן בבחינות הבגרות ללא ריענון והכנה מוקדמים, אז סביר להניח, שניכשל. ממה זה נובע? זיכרון, שאיננו מגובה בתהליכי חקר והבנה מעמיקים על בסיס יום יומי הוא בגדר תופעה זמנית וחולפת.

אז בואו ונחזור שוב ברשותכם לחידון התנ"ך. האם זה באמת חשוב שנדע מי אמר למי את הפסוק הספציפי? (מה זה בכלל ייתן לנו? איזו תועלת נפיק מכך?) או שמא מה שחשוב זה התובנות שאנו רוכשים לעצמנו ממה שנאמר וממה שנכתב, וכיצד זה יכול לעזור לנו ולשמש אותנו כיום ובעתיד? לדעתי, בחינות הבודקות הבנה, עצמאות מחשבתית, מקוריות ויצירתיות חייבות לבוא לידי ביטוי הרבה יותר מאשר בחינות, הבודקות את יכולת הזיכרון והשינון בע"פ שלנו. מערכת החינוך מבוססת על עיקרון המדרגות והשלבים. בשלב בראשון אנו ניאלץ את התלמידים באופן קולקטיבי לשנן ולזכור בע"פ את חומר הלימוד, וכאשר שלב זה יוטמע ויושרש בהם היטב, אז ניתן יהיה לעבור לשלב הבא: החקר וההבנה היותר מעמיקה. הבעיה היא שהמערכת החינוכית לעיתים נתקעת במדרגה הראשונה ולרוב לא עוברת לשלב הבא. לדעתי, הגישה בכלל חייבת להיות הפוכה לחלוטין. מינקות יש לשים דגש בראש וראשונה על נושא התובנות שאנו רוכשים מחומרי הלימוד לחיינו היום יומיים. בדרך זו גם נחזק  את הזיכרון של כולנו ולכל החיים. בואו נדבר גלויות, ונשים את הדברים על השולחן. מהם הדברים שאותם אנו זוכרים ולא יישכחו מאתנו בחלוף השנים? רק הדברים, שהטביעו חותם במוחנו ובנפשנו, הם יישארו צרורים בתוך ליבנו לעד. כיצד לגרום לחומרי הלימוד להיות צרורים בתוכנו לכל החיים? פשוט מאוד להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהוויה האקטואלית של חיינו היום יומיים. תלמידים, שמגיעים למצב, שבו הם עושים הפרדה דיכוטומית בין הלימודים לבין חייהם מחוץ למוסד החינוכי אז זו תוצאה גרועה מאוד. השאיפה צריכה להיות שהלימודים יהיו חלק משמעותי ובלתי נפרד מהחיים של כל אחד ואחד מהתלמידים. האתגר האמיתי הוא לדעת לשלב את חומרי הלימוד בתוך האקטואליה של התלמידים, כך שהם ידברו אל לבבותיהם ויוטמעו ויושרשו בתוכם בחופשיות מרצון פנימי המבעבע בתוכם ולא עקב דרישות והטלת חובה חיצוניות. זו מהות האינטליגנציה הרגשית שלא רק שתצמיח לנו דור חדש של אנשים שיותר חכמים, מביני עניין, ומחוברים למה שקורה מסביבם, אלא גם תחזק במקביל את יכולת הזיכרון של רבים וטובים, שלא מסוגלים לשנן לאורך זמן פריטים שאינם נתפסים בעיניהם כמשויכים לחייהם שמחוץ למסגרת הלימודית.

מבחינתי תלמיד, שזוכר רק 50% מחומר הלימוד, אך מסוגל להגיע לתובנות בעלות משמעות או לתובנות עצמאיות, מקוריות ויצירתיות משל עצמו הוא עדיף לאין שיעור בכלל מהתלמיד שזכר בע"פ 100% מחומר הלימוד, אך לא מביא דברים נוספים משל עצמו מעבר לכך. באמצעות חינוך להבנה, ליצירתיות, לדמיון, למקוריות תוך קישורים נדרשים לאקטואליה היום יומית אנחנו לא רק נחזק את אלה שזיכרונם אינו מושלם אלא במקביל גם נמנע מעצמנו חשיבה רובוטית ואחידה המוגבלת לתוך הקופסה הנוחה והחמימה, ושאינה רוצה לצאת מחוצה לה לעולם הקר שבחוץ.

השיר של להקת פניק פלויד : WE DON'T NEED NO EDUCATION מבטא מחאה נוקבת וקשה כנגד מערכת חינוכית אטומה, שמגדלת לנו ומצמיחה מול עינינו דור של רובוטים, שמונחים כולם לזכור בדיוק את אותו דבר, לומר ולכתוב בדיוק את אותו דבר ולעשות בדיוק את אותו דבר (מסכנים המורים, שצריכים לקרוא במחברות הבחינה בדיוק את אותו דבר כל הזמן. אפשר למות משעמום רק מזה), וזה מתרחש וקורה, כאשר מערכת החינוך עושה לעצמה חיים קלים ומעדיפה להתמקד בחינוך אחיד המבוסס על שינון בע"פ וזיכרון במקום על טיפוח תהליכים של חשיבה מקורית, עצמאית ויצירתית. גישה מעין זו דורשת ממערכת החינוך להשקיע יותר ולהתמודד עם אתגרים של גיוון מחשבתי, דמיון יצירתי ובניית גשרים רעיוניים, שינסו לחבר ישירות בין חומרי הלימוד לבין החיים עצמם של כל אחד ואחד מהתלמידים. זה דורש מהמורה גם להיות בעל יכולת לאינטליגנציה רגשית גבוהה.

לסיכום: לימודים שישאירו חותם אצלנו, וייזכרו לעד הם רק בזכות מורים, שיידעו לחבר אותם לחיים שלנו באופן ישיר וזאת באמצעות הוראה בגובה העיניים ולא בפטרונות של מורה מול תלמידיו (כפי שהיה בתקופתי כתלמיד). מורה, שיידע לדבר עם תלמידיו בגובה העיניים ובצורה מעניינת ומרתקת יקנה אותם בדרך זו, ובכך יחסוך לעצמו גם בעיות משמעת. זהו אכן אתגר כבד משקל, ולשם מימושו הלכה למעשה יש להחזיר למורים את מעמדם, יש לטפח אותם ויש למשוך למקצוע רק את הטובים ביותר, שכן הם אחראים במידה רבה על השאלה הקיומית הבאה: מה תהיינה פניו של הדור הבא? מדוע זו בכלל שאלה קיומית? שכן פניו של הדור הבא הן אלה שתחרוצנה בסופו של דבר את גורלנו כאן כמדינה לשבט או לחסד.

נקודת המוצא לדיון הנוכחי הוא המשפט הבא: עדיף אפיקורס רודף דעת ומחקר וגדוש בספקות ובתהיות על מאמין עיוור שאין לו שום דילמות והתלבטויות. בעיניי אמונה עיוורת ורובוטית היא יותר מסוכנת והרסנית מהעדר אמונה בכלל. ניתן בהחלט להסתדר עם שכל וידע גם ללא אמונה, אך אמונה ללא שכל היא מתכון לאסון ולקטסטרופה. האידיאל הוא שהשכל והאמונה ישולבו זה בזו וישלימו זה את זו  ולא חלילה, שיועמדו בסתירה או בהתנגשות.

יש 3 גישות בהקשר לנושא זה:

1. אנשי הרציונל המוחלט: מה אנשים אלה אומרים? הם אומרים שהם לא מאמינים בדבר שהם לא רואים אותו מול העיניים או חשים בן בעזרת אחד מהחושים האחרים . בהעדר הוכחות מדעיות לקיומו של האל, הם לא מאמינים בו. לדעתה של קבוצה זו כל מה שלא ניתן להוכיחו באמצעות מחקר מדעי הוא לא קיים. חובת ההוכחה מוטלת על כל מי שטוען אחרת.

    

2. בצד השני של המתרס מצויים אנשי האמונה העיוורת המוחלטת. לטעמם האל קיים מתוקף אמונתם היוקדת בתוככי נשמתם. הם לא זקוקים לשום הוכחה מדעית שתחזק את מה שהם מאמינים בו בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם. לגישתם כל עוד  אין הוכחה לכך שהאל לא קיים, אז הוא קיים מתוקף מה שהם מרגישים בעוצמה אדירה בתוכם. מכיוון שהם כה נחושים באמונתם ולא מפקפקים בה אפילו לרגע קטן, אז הם כלל לא מעלים על דעתם לשאול שאלות, לחקור לעומק ולצאת אל מחוץ לגבולות האמונה לעבר מרחבי הדעת והמחקר.

1. אני לעומת זאת מצדד בגישה השלישית, שבוחרת מצד אחד באמונה, אך מצד שני לא מקבלת אותה כדבר מובן מאליו אלא כל הזמן מנסה להעמיד אותה במבחנים של ספק, תהיות ופקפוק.

האם בכלל אלוהים קיים? מצד אחד, אכן, אין שום הוכחות מוחשיות לקיומו של האל, אך מצד שני מי אמר בכלל שבני האדם מסוגלים בכלל לדעת ולהבין הכול? האם כל מה שאנו לא מסוגלים לקלוט בעזרת החושים שלנו, זה אומר בהכרח שהוא לא קיים? אולי יש דברים שאנו בכלל לא מודעים לדבר קיומם, שכן החושים המוגבלים שלנו לא מאפשרים לקלוט אותם? אין אפשרות שיש דברים שהם נשגבים מבינתנו ובכל זאת הם קיימים? מישהו יכול לפסול זאת על הסף? הרי האנושות כל הזמן מגלה דברים חדשים, שלא ידעה בעבר בזכות המחקר המתמשך, אז הדבר מעיד על כך שהאדם איננו אלוהים, שיודע הכול ומהכול ומראש, אלא הידע שלו מתפתח, נבנה ומשתכלל ככל שהאנושות יותר מתקדמת וצוברת יותר ניסיון. אז מי בכלל יכול לערוב לנו שבעתיד לא יתגלו לנו דברים, שחשבנו בעבר שהם לא קיימים, ולפתע יתברר לנו אחרת? המסקנה החותכת היא שגם כיום עם כל ההתקדמות הטכנולוגית המרשימה רב הנסתר על הגלוי, ואי אפשר לומר שכל מה שאנחנו לא יודעים הוא בהכרח לא קיים או שאין אפשרות שבעתיד הוא לא יתגלה בפנינו. אז אומנם מבחינה מדעית טהורה אין הוכחה מוחשית לקיום האל, אך מבחינת הידע האנושי המוגבל מאוד, מי שמנו בכלל, הקטנים,  לקבוע דברים בנחרצות כזו  ולפסול לחלוטין על הסף את האפשרות הזו?

נקודה נוספת: האל אומנם לא נמצא בחיינו ברמה המוחשית, אבל אולי הוא נמצא ומעורב בהתרחשויות מסביבנו מבלי שאנו בכלל שמים לב לכך?  אולי העדות לקיומו של האל מתבטאת בסימני הדרך שהוא משאיר בעולמנו, ואנו פשוט לא תופסים זאת או חסרי יכולת להבין זאת? בחייו של הפרט של קבוצת אנשים, חברה, עם ואפילו בזירה הבינ"ל יש כל מיני אירועים אקראיים, מקריים, ספונטניים ומפתיעים ביותר, שההסתברות להתרחשותם היא בערך כמו הסיכוי לזכות בלוטו, ובכל זאת זה קורה, ומשפיע על גורלות של רבים לחיוב או לשלילה. למשל, איש ואישה, שנפגשו במקריות לחלוטין ללא כל תכנון מראש , התחברו, הביאו ילדים לעולם, וחייהם השתנו מן הקצה אל הקצה. כיצד זה קרה? הרי מספיק היה שהאיש היה הולך למקום אחר או שהאישה הייתה נשארת בבית, וכלום מזה לא היה מתרחש ובא לעולם. יתר על כן יכול להיות שהאיש והאישה היו הולכים לאותו מקום אך מפספסים זה את זו בשניות ספורות, והכל היה יורד לטמיון. יתר על כן ייתכן אפילו שהאיש והאישה היו רואים זה את זו בנסיבות חברתיות שונות, וכלל לא היו מעלים על דעתם, שהחיבור ביניהם הוא בכלל אפשרי, וכך לא היה נוצר קשר ביניהם מלכתחילה. כל האקראיות המטורפת הזו של סדרה של אירועים, שכולם נאספו, התנקזו והתרחשו באותו מקום וזמן בדיוק כדי ליצור אירוע גדול ומכונן יותר, קשה שלא לתפוס את זה כנס אלוהי או לפחות כיד מכונת מגבוה שהביאה את הדברים לידי מימוש.

רוצים דוגמא נוספת? ניצחון מכבי ת"א על ז'לגריס קובנה בתום הארכה, שנכפתה עקב סל לשלוש נקודות, שהושג בשנייה האחרונה. רק משוגע לחלוטין יכול היה להעלות על דעתו תסריט דמיוני כזה. להזכירכם הקבוצה הליטאית הייתה ביתרון 3 נקודות ועם 2 זריקות עונשין מהקו. מספיק שאחת מזריקות העונשין הייתה נכנסת, ומכבי הייתה מפסידה. יתר על כן גם אם השחקן הליטאי היה מחטיא את שתי זריקות העונשין, מכבי הייתה מפסידה, שכן לאחר הזריקה השנייה ,הכדור מן הסתם היה נופל למגרש, ואז שחקן מכבי היה צריך תוך שנייה להשתלט על הכדור ולזרוק אותו לסל ולכפות שוויון. אז התרחש אירוע הכרחי נוסף: השחקן הליטאי החטיא את הזריקה הראשונה, ולפני הזריקה השנייה (שהוחטאה) שחקן ליטאי נוסף נכנס לרחבה לפני הזמן. כתוצאה מכך הכדור במקום לנחות במגרש באופן אקראי לאחר ההחטאה השנייה הפך לכדור של מכבי מהצד. גם אירוע זה לא היה מספיק, שכן נותרה רק שנייה לסיום. כדי שמכבי תכפה הארכה היה צריך עדיין לקלוע תוך שנייה שלשה, ובשביל שזה יקרה היה צריך ששחקן אחד יזרוק את הכדור היטב לאורך כל המגרש, וכן ששחקן שני יתפוס אותו, ומייד יזרוק אותו ויקלע שלשה ויכפה הארכה. וזה מה שקרה בפועל!!!! לאחר שזה קרה מכבי ניצחה גם בהארכה, העפילה לפיינל פור ולבסוף גם זכתה בגביע אירופה. והשאר היסטוריה!!! אלמלא מה שקרה באותה שנייה, כל זה לא היה בא לעולם. כיצד אפשר להסביר את סדרת האירועים המטורפת הזו שכולה התגשמה אחת אחת בשנייה אחת בלבד????

דוגמא אחרונה: הקמת מדינת ישראל היא בגדר נס אלוהי, שכן היא התרחשה כנגד כל הסיכויים בנסיבות היסטוריות מיוחדות במינן ובחלון הזדמנויות צר במיוחד, שאלמלא היה מנוצל, היה נסגר לעולמים.

כל הסימנים הללו ורבים אחרים מחזקים את האמונה בדבר קיומו של האל. עם זאת זה לא אומר, שעלינו להפסיק לרגע לשאול שאלות, לחקור לעומק, לפקפק ולתהות בכל נושא שבעולם כולל בעניין קיומו של האל. האדם חייב כל הזמן להעמיד את אמונתו במבחן הספק והפקפוק, לא להסס לשאול גם שאלות קשות ונוקבות ולנסות למצוא להן תשובות, שמתיישבות עם האמונה. אמונה חזקה היא דווקא זו שמתגבשת תוך התמודדות עם ספקות ופקפוקים ולא כזו שמנסה להתחמק מהם או להעלים אותם מתחת לשטיח. לסיכום: אין אמונה אמיתית ללא דעת בצדה מצד אחד, ומצד שני גם דעת ללא אמונה היא בגדר אמונה תת מודעת, שכן  לדעתי האל יעדיף אנשים בעלי ידע ומוסר, שלא יאמינו בו על פני כאלה שמאמינים בו באופן עיוור ונשארים בורים וחסרי מוסר באורח חייהם, והכי גרוע גאים בבורותם ובוחרים בה כדרך נכונה ללא כל פקפוק וספק.

מיהו אלוהים בעיניי? אל הרחמים, אל המוסר והערכים, והאבא שבשמיים. כמו כל אבא טוב לאל חשוב שהילדים שלו יהיו מאושרים בחייהם. הוא לא אל נקמן וקטנוני שמחפש אגו, כבוד ויוקרה, שבודק בקפידה בציציות של בניו כדי לוודא שהם עבדים נרצעים שלו, שמקיימים בכפייה את כל מצוותיו. לדעתי, האל יהיה מוכן למחול לבניו כמעט על הכול. הוא יהיה אפילו מוכן לבלוע את הגלולה המרה מאוד, שבניו לא מאמינים בו. העיקר והחשוב לאל שלבניו יהיה טוב, שהם ישמרו על עצמם, שהם יהיו ישרים והגונים, שהם יכבדו את זולתם ושהם ישמרו מכל משמר על מדינתם ומולדתם. אלה הדברים העיקריים שעליהם האל לא יסלח לבני עמו ולא ימחל להם, אם הם יעזו להפר אותם, ועונשם על כך יהיה קשה מאוד.

נקודה אחרונה להיום: לדת היהודית יש המון פנים, והיא איננה מונופול של אף אחד. אסור שיהיו בה יסודות של כפייה. יש לנסות להפריד אותה כמה שיותר מפוליטיקה, מאינטרסים צרים של קבוצות מונופוליסטיות ומכסף. אסור להפוך את הדת לעסק כלכלי, ויש לשאוף להבליט את האלמנטים הרוחניים שלה לתועלת כלל הציבור ולרווחתו.

אנו כילדים היינו הרבה יותר תמימים ונאיביים מהילדים של היום. מסתבר שהמבוגרים כדי להגן על נפשותינו הרכות והשבריריות הצליחו להסתיר מאתנו הרבה דברים. בני הנוער של היום וגם רוב הילדים הם הרבה יותר מעודכנים בכל מה שמתרחש מסביבם, ואי אפשר כבר לקנות אותם או לעבוד עליהם באמצעות סיסמאות ריקות מתוכן או באמצעות מילים מכובסות ונעימות לאוזן, שלמעשה לא אומרות שום דבר מעשי. למשל, לא עלה כלל על דעתנו שבתוך המדינה שלנו חיים אנשים,  ששונאים אותנו או את המדינה, שבה הם גרים. ידענו, כמובן, שיש אויבים, אבל לתומנו סברנו שהם נמצאים מחוץ לגבולות המדינה ולא בתוכה. כפועל מכך סברנו שבטוח מאוד להסתובב ולטייל בלי חשש בכל מקום במדינה שלנו. כשהיינו בחטיבת הביניים (תחילת שנות השמונים) במהלך טיול אחד עברנו דרך שטח חקלאי של איזה שהוא כפר ערבי (לא יודע היכן בדיוק), ולפתע משום מקום נצמדו אלינו המוני בני אדם, והחלו לצעוק ולצרוח לעברנו. לא ידענו בדיוק מה הם רוצים מאתנו, שכן לא הבנו את שפתם, אך האווירה כלפינו הייתה עוינת מאוד, וחשנו בכך היטב. המאבטחים של הטיול קצת נלחצו,  והורו לנו להמשיך ללכת ולא להגיב. כל האירוע הזה נפל עלינו בהפתעה גמורה כמו רעם ביום בהיר. לא יכולנו להעלות על דעתנו בכלל, שתסריט כזה יכול בכלל להתרחש. לא יכולנו לתאר לעצמנו מצב, שבו אנשים, שאנו לא מכירים, ושלא עשינו להם דבר וחצי דבר יתנפלו עלינו באמצע היום משום מקום ככה סתם. זו הייתה הפתעה מוחלטת לגלות פתאום שבתוכנו חיים אנשים שכל כך עוינים אותנו. למזלנו האירוע הסתיים רק באווירה עוינת ובהסתלקותנו החפוזה מהמקום (לי אחד המתפרעים לקח את הכובע). עד רגע זה היינו בטוחים שבתוך המדינה שלנו שום דבר רע לא יכול לקרות לנו, ושיש לנו בטחון מלא, שכן "הרעים", נמצאים מעבר לגבול ולא פה. זה אירוע חד פעמי אך ללא ספק מטלטל. כיום אנו חיים במציאות פנימית קשה הרבה יותר, שהפכה לשגרה כואבת, כי אין הנהגה מספיק אמיצה לקבל החלטות קשות נגד האויבים מבית ועוסקת רק במשיכת זמן ודחיית הקץ. את המציאות של היום אי אפשר כבר להסתיר גם מילדים, יהיו תמימים ככל שיהיו.

זהו המסר שלי לגורמים שונים בעולם, המצדדים באופן אוטומטי באויבינו עקב חוסר ידיעה ובורות רבה (אין טעם בכלל לנסות ולשכנע אנטישמיים, שכן הם ישנאו אותנו בכל מקרה וללא קשר למה שנאמר או נגיד): סביר להניח, שאתם עושים זאת, שכן אתם מגבשים את דעתכם על בסיס סטיגמות ותדמיות מעוותות, שלפיהן אנחנו הגורם החזק והדומיננטי, המדכא ביד חזקה את הפלסטינים, שבסך הכול רוצים לחיות בשקט במדינה משלהם (ממש כבשים תמימות שוחרות שלום ורגיעה!!!!). מי שעושה לעצמו חיים קלים ולא בודק לעומק, ייטה תמיד ובאופן אינסטנקטיבי לגלות סימפטיה  ואהדה כלפי מי שהוא מחשיב כחלש, נרדף וחסר אונים (הפלסטינים שיכללו את השימוש בטקטיקה של "החלש" והמסכן" והפכו אותה למלאכת מחשבת ולחלק מושרש היטב בתרבותם ובהתנהלותם מולנו ומול הזירה הבינ"ל). ברם האם זו באמת המציאות העובדתית? אני מציע לכם, שלא תסתמכו רק על שטיפת המוח, שעברתם באופן יזום ושיטתי ע"י אויבינו אלא שגם תחקרו לעומק ותבדקו את העובדות לאשורן. אני מציע שתלמדו היטב את מה שהתרחש אצלנו משנת 1994 ונמשך עד היום. אני מציע שתבדקו עם מה, אנחנו, הישראלים, היינו צריכים להתמודד במהלך השנים הנוראיות הללו. אני רוצה גם שתנסו לשים את עצמכם במקומנו ולהיכנס לנעליים שלנו, ואז תשאלו את עצמכם במלוא הכנות, כיצד אתם הייתם מגיבים, אם אותם פיגועי טרור המוניים רצחניים היו מתרחשים בארצותיכם? האמת היא שאני מציע את זה לטובתכם ולא לטובתנו. מדוע? כי אנחנו את הלקח של הדברים כבר למדנו, ומה אתכם? גם אם תמשיכו בהרגלכם המגונה לצדד באופן אוטומטי באויבינו, אז אנו נתגבר על זה ונעבור את זה בשלום. העם היהודי כבר צלח בהצלחה מכשולים גדולים יותר ועם עוצמות כבירות יותר , לפני שהייתה לו בכלל מדינה. הוא יידע גם להתגבר, לחיות ולהמשיך הלאה גם מול עמדתכם המשוחדת והמוטה לרעה כנגדנו. אז לא צריך את הטובות שלכם!!!  אבל למה זה בכלל לטובתכם ללמוד על מה שקרה לנו ולחקור זאת היטב? כי את מה שאנחנו חווינו "בקטן" במשך למעלה מ-20 שנה בתקופה של מלחמת אוסלו (זהו השם הנכון, המשקף את המציאות ולא המילים המכובסות האחרות) אתם מתחילים לחוות כיום "בגדול" בזירה הבינ"ל ובקני מידה הרבה יותר נרחבים, משמעותיים וגלובליים. שיהיה לכם ברור : המצב כיום בזירה הבינ"ל הוא בגדר "משחק ילדים" או "גן עדן" לעומת מה שיהיה צפוי בעתיד היותר רחוק. המשותף למלחמת אוסלו ולמצב הבינ"ל הכאוטי כיום בא לידי ביטוי בהנהגות הזויות ומנותקות מהמציאות, שכושלות בהתמודדותן מול כוחות הרשע, הזדון וההונאה המתוחכמת. עליכם ללמוד ולחקור היטב את כל מה שהתרחש אצלנו בשנים הללו, על מנת שתדעו כיצד להתמודד נכון ובהצלחה עם מה שיהיה צפוי לכם בעתיד בקני מידה משמעותיים הרבה יותר מכפי שהכרתם עד כה. אנחנו כבר למודי ניסיון, סבל ואכזבה. חווינו זאת "על בשרנו" ושילמנו על הנאיביות והתמימות מחיר יקר ביותר בדם אזרחינו. אנחנו כבר נדע להיזהר ולהתמודד עם כל אתגר עתידי במציאות הבינ"ל המשתנה לרעה. אתם לעומת זאת עדיין ישנים וכלל לא ערוכים להתמודד עם אתגרי העתיד הכבדים.

כדי לחזות פחות או יותר לאן מועדות פניה של המציאות העתידית בעולם, וכדי לדעת להתמודד אתה באופן יעיל,  מוטלת עליכם החובה המוסרית הבסיסית לחקור לעומק את מה שהתרחש אצלנו משנת 1994, כי זו פחות או יותר הקדמה למה שמתרחש כיום אצלכם (אלה רק ניצנים!!) ולמה שצפוי להתגבר ולהתרחב בעתיד היותר רחוק. לנו לא היה את הלוקסוס להתכונן לכך מראש, ושילמנו על כך מחיר כבד מנשוא, לכם יש לפחות את הפריביליגיה לנסות ללמוד ולהפיק לקחים מניסיוננו המר. 

רבים מאשימים אותי שאני סתם מפיץ חרדות ורואה שחורות. לדעתי, זו האמת הקשה, וחובה עליי לומר אותה ולחזור עליה, שכן זו הדרך היחידה המאפשרת התמודדות ומניעת נזק יותר גדול. אמת קשה שלא מתמודדים אתה בזמן או שמסתירים אותה או שמתחמקים ממנה, היא לא תיעלם מעצמה. היא בסופו של דבר תתפרץ בהפתעה גמורה, תכה במלוא העוצמה, ובגלל שלא נערכנו להתמודד אתה מבעוד מועד היא יכולה גם להביא לנזק בלתי הפיך ולחורבן ולהרס מוחלטים (עיינו ערך מלחמת העולם השנייה). מכיוון שאני חושב שזו האמת, חובה עליי לעמוד בשער ולצעוק אותה בכל מקום, שכן אחרת יאמרו בצדק המלעיזים למיניהם "אם חשבת את כל זה, אז מדוע לא הזהרת מראש כדי שנוכל להתכונן?" אני חושב שזהו פשע ממדרגה ראשונה לא לומר את האמת ישירות מחשש לא להיות פופולרי כרגע. אדם כזה מועל בתפקידו, שכן הוא מקריב את עתידו לטובת מחיאות כפיים פופוליסטיות בהווה. זוהי מהותה של נבואת השקר המודרנית, שמנסה להחניף לציבור באמירות של "יהיה בסדר" תוך הסתרת האמת הקשה ממנו.

לסיכום: ישמור אותנו האל מאנשי הרשע, הזדון וההונאה וכן מאנשי ההזיות המגלומניים והיהירים, שבטוחים בצדקת דרכם, ושאף פעם לא יערכו בינם לבין עצמם חשבון נפש פנימי, אמיתי ונוקב על מנת לבחון האם יכול להיות שהם טעו בדרך (שלא לדבר על הודאה פומבית במשגים). השילוב בין שני סוגי האנשים הללו הוא הרסני וקטלני במיוחד, והוא משול לשילוב בין סוכריית מנטוס לקוקה קולה (אל תנסו זאת בבית!!!).

לפני מספר ימים נכנסו בטעות לקלנדיה שני חיילים, וחולצו במזל רב ללא פגע בידי חיילי צה"ל. באופן אינטואיטיבי מקרה זה מזכיר את מה שהתרחש בזמנו ברמאללה ונגמר בלינץ' נוראי בשני חיילים, שגם הם רק טעו בדרך. הפעם לשמחתנו הרבה האירוע נגמר אחרת. וכאן נשאלת השאלה חשובה הבאה: האם צריך לחכות, שיקרה אסון על מנת לפעול בנחישות ובעוצמה או שמא יש לפעול באותה צורה ובאותה דרך בדיוק גם באירועים, שנגמרים ללא נפגעים? זו סוגיה שלא נוגעת  רק לעניין הביטחוני אלא בעיקר למנטליות שלנו, שסבורה, שאם לא קרה שום נזק, אז אפשר "להחליק" את זה ולהמשיך הלאה באותה שגרה. כבר תיארתי בפניכם מה קרה לנו כילדים, כאשר נקלענו במהלך טיול בצופים לכפר עוין. האם מישהו שמע על זה? האם מישהו טיפל בכך ברצינות? כנראה שלא, שכן כל עוד זה לא נגמר באסון, אז אפשר להתעלם ולהמשיך הלאה בחיים כאילו לא היו דברים מעולם (בארץ להד"ם). זו גישה שמחכה לאסון או לקטסטרופה כדי לפעול. אני לעומת זאת בעד הגישה של הקדמת תרופה למכה. במהלך החילוץ של שני החיילים נתקל הכוח הצבאי בחמושים פלסטיניים, והתפתח לו קרב יריות משמעותי. קלנדיה מוגדרת ע"פ הסכמי אוסלו כשטח באזור C, קרי אזור בשליטה ביטחונית ואזרחית בלעדית של ישראל. אומנם לא מוזכרת המילה ריבונות, אך ברור לכל בר דעת, ששליטה ביטחונית ואזרחית- פירושה ריבונות דה פקטו. ברם האם אנחנו באמת שולטים במה שמתרחש בקלדנדיה? אם אנחנו לא מעזים להיכנס למקום הזה, נותנים לחבורות של חמושים להשתלט עליו ולעשות שם כרצונם, ואף לנסות לפגוע בחיילינו ולירות עליהם, אז אנחנו באמת לא שולטים שם, ואין שום ערך לשום הצהרה מילולית, שאומרת אחרת (זה כמו צ'ק ללא כיסוי). ריבונות לא נקבעת באמצעות הצהרות או אמירות פופוליסטיות אלא באמצעות עשייה יומיומית בשטח. זה בא לידי ביטוי בעבר בתקופת חומה ומגדל, וזה לא השתנה גם בימינו, כאשר נמשך המאבק על חלקת הארץ הזו בינינו לבין הפלסטינאיים והוא ממשיך ומתנהל הן מצדנו והן מצדם בדרך זו של קביעת עובדות בשטח. לא יעזור שום דבר!!! מקומות שישראל איננה נכנסת אליהם משיקולים אלו ואחרים היא מאבדת הלכה למעשה את הריבונות בהם לגורמים עוינים, גם אם על הנייר היא רשומה כבעלת הבית. זה בא לידי ביטוי במקומות רבים גם במגזר הערבי והבדואי (ולא דווקא ביהודה ושומרון), וקלנדיה איננה יוצאת דופן בהקשר זה. כאשר אנו שומעים שבנגב זורקים אבנים על מכוניות נוסעות, אז גם שם הריבונות הולכת ונחלשת (כי אלה שהתרגלו שאנחנו לא נכנסים אליהם, יוצאים אל הכבישים שלנו וזורקים שם אבנים. בקיצור אם אנחנו לא ניכנס למעוזי הטרור והעוינות שלהם ונטפל בהם ביסודיות, אז הם יבואו אלינו. אז במה אתם בוחרים?).

אז מה צריך לעשות? אם אנחנו אחראים מבחינה ביטחונית ואזרחית על השטח, אז אין לתת שום דריסת רגל ולגורמי טרור חמושים שם. יש קודם כל להיכנס לשטח, להפוך שם כל אבן על אבן ולממש את האחריות הביטחונית שלנו, יש לעצור את הטרוריסטיים המעורבים ולהכניסם לבתי סוהר, להרוס את הבתים שמהם הם פעלו, את המשפחות שלהם יש לגרש מפה לשטחי עזה או הרשות הפלסטינית או לסוריה, ולהקים שם כוחות שיטור מאסיביים שישמרו כל הזמן על הסדר והשקט. שוב אני חוזר על מה שכבר כתבתי: אי אפשר להילחם באפקטיביות בטרור, שצומח בחממה, שמעניקה לו גיבוי ותמיכה רעיונית ללא ענישה קוקלטיבית משמעותית, ומי שלא מבין זאת הוא בגדר שותף להמשך המצב הקיים, ויישא באחריות על ההידרדרות הבלתי נמנעת שבו. אל תנפנפו לי בטיעונים משפטיים מלומדים, שכן החוק נועד להגן על המדינה ועל אזרחיה מפני אלה שרוצים לפגוע בה ואין תכליתו לפרוש בפני הטרוריסטיים ותומכיהם מבית ומחוץ רשת ביטחון, שתיתן להם מטריית הגנה או שרשרת של חסינות. חוקים נועדו לעשות טוב ולא להגן על אלה שרוצים לעשות לנו רע. אומנם חובה לציית תמיד לחוק כדי שלא תהיה לנו פה אנרכיה, אך מצד שני זה לא פוטר אותנו מאחריות להעמיד אותם כל הזמן במבחן הספק והפקפוק, כדי לוודא שהם תואמים את המציאות ולא מנוצלים לרעה בידי גורמי זדון וטרור. תכלית החוק היא החשובה ולא החוק עצמו. חוק שלא עומד יותר בתכלית, שיועדה לו חובה לעדכנו או לתקנו או לשנותו או לבטלו כליל ולחוקק אחר במקומו. לאחר מימוש האחריות הביטחונית שלנו בכל מקום למקום עלינו גם לממש את האחריות האזרחית שלנו, שכן זה גם חלק מהריבונות.

לא אחת אנו שומעים על ערבים פטריוטיים, שמביעים כמו הדרוזים והצ'רקסים תמיכה בלתי מסוייגת ולא מותנית במדינה, שבה הם חיים, וכולם פה מתלהבים ומוחאים כפיים סוערות למיעוט הזניח והשולי הזה. לא צריך לקבל פרס על היותך נאמן למדינה. זה הדבר האלמנטרי והבסיסי ביותר בכל מדינה נורמלית ומתוקנת בעולם. זו צריכה להיות אקסיומה כמו שהשמש זורחת ביום ושוקעת בערב. אבל אצלנו הכול הפוך. התרגלנו לכך שדווקא הערבים הרבים, שחותרים תחת יסודותיה של המדינה הם "הנורמליים", ושזה לגיטימי ובסדר,  ואילו אלה שתומכים בה הם ראויים למחיאות כפיים ולשבחים על אומץ ליבם "הלא נורמלי". במדינה נורמלית נאמנות למדינה לא גוררת שום מחיאות כפיים, כי זה דבר מובן מאליו כחלק בלתי נפרד, מוסכם ומקובל הנובע  מעובדת היותנו אזרחים של אותה מדינה (זה המינימום החוזי הנדרש כדי שתהיה כאן אזרח). לעומת זאת במדינה נורמלית חתירה כנגד קיום המדינה או כנגד יסודותיה החוקתיים זוכה לתגובה קשה, נחושה ובלתי מתפשרת מתוקף הזכות להגנה עצמית. במדינה שלנו לעומת זאת כבר השלמנו מזמן עם מציאות מטורפת, שבה יש אוכלוסיות שלמות שבשם חופש הביטוי האנרכיסטי תומכות באופן מופגן ומתריס באויבי המדינה הטרוריסטיים, שמכים בנו ללא רחם כל הזמן, וכל מה שנותר לנו זה רק לשמוח על המיעוט הקטן והשולי, שמעז, רחמנא ליצלן, להיות פטריוטי. מה אני אגיד לכם? ממש שמחת עניים!!!

מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית באופייה ובהגדרתה החוקתית ע"פ מגילת העצמאות. כדי שהיא תישאר כזאת היא חייבת להיות בעלת רוב יהודי מוצק. עד כאן הכול ברור ומוסכם על הרוב המכריע של הציבור היהודי, כך אני מאמין. אבל מה קורה באשר לסוגיית הרוב היהודי המוצק בכל אזור ואזור מרחבי המדינה? כאן הסוגיה כבר הופכת ליותר מורכבת ומסובכת. המדיניות של כל ממשלות ישראל לדורותיהן הייתה מכוונת אך ורק לשמירת הרוב היהודי המוצק בכל הארץ כיחידה אחת. אף אחד לא דיבר והתייחס לחשיבות המכרעת שיהיה רוב יהודי מוצק בכל אזור ואזור מחלקי הארץ שלנו.

לפני מספר ימים שודרה תכנית בטלוויזיה בנושא, שבה התראיין גם הגיאוגרף ארנון סופר, שבמשך שנים מדבר על הסוגיה הזו ועומד על חשיבותה (יצא לי לשמוע אותו במסגרת לימודי התואר השני). מסתבר שההרכב הדמוגרפי של האזורים השונים במדינת ישראל הריבונית (ואני לא מדבר כאן בכלל על יהודה ושומרון) לא השתנה משנת 1948 ועד היום, כלומר, באזורים שהיה בהם רוב יהודי מוצק בשנת 1948, הרוב נשאר גם כיום, ואילו באזורים שהיהודים בשנת 1948 היו מיעוט, הם נשארו מיעוט גם כיום. למשל, אוכלוסיית הגליל מונה רק 17% יהודים. גם בנגב היהודים הם מיעוט כיום. הרוב היהודי הברור והמוצק קיים כיום רק באזור מישור החוף. אחד המרואיינים היהודים בכתבה אמר, שכאשר הוא מגיע לכפר כנא (יישוב בגליל), אז אומרים לו בצחוק: "הנה בא בן מיעוטים".

מדיניות ישראלית, שמתמקדת אך ורק בשמירת רוב יהודי בארץ כמקשה אחת, ולא שמה את יהבה על כך שבמקביל יהיה בסופו של דבר גם רוב יהודי בכל אזור ואזור מהארץ, היא מסכנת לטווח היותר רחוק את קיומנו כאן. מדינת ישראל לא תשרוד בסביבה הקשה והעוינת הזאת, כאשר בתוככי תוכה יש רוב יהודי מוצק רק באזור מישור החוף, ואילו בשאר האזורים של הארץ, אנו נמשיך להיות מיעוט. צריך לזכור ולהזכיר, שאנו לא נמצאים לבד בארץ הזאת, ומעל ל-100 שנה מתנהלת כאן מלחמה ביננו לבין הפלסטינאים מלחמה עיקשת עליה, ובאזורים שאנו לא נשב פיזית, ונהיה שם רוב מוצק, אנחנו לאט לאט נאבד את הריבונות בהם תוך תהליכים בלתי נמנעים של שחיקה מתמדת ואיטית. אנחנו צריכים להחליף דיסקט במוח ולהבין, שבמקומות, שאנו לא יושבים בהם פיזית יום יום ובכמויות משמעותיות, אנו מאבדים את האחיזה ואת הריבונות בהם בהדרגה.

התיישבות יהודית צפופה ומאסיבית בשטח של כ-15% מהמדינה תוך הפקרת ההתיישבות בשאר חלקי הארץ זה יכול להתפתח לטווח היותר רחוק לסכנה מוחשית לקיומה של המדינה. תמיד לימדו אותנו, שזה לא בריא לשים את כל הביצים בסל אחד, וצריך לדאוג לפזר סיכונים והזדמנויות, אז מדוע בעניין כה מהותי לחיינו כאן כלאום, אנו שמים את כל הביצים במישור החוף ומפקירים את שאר חלקי הארץ? זה לא בריא בכלל למדינה ולאזרחיה, שרובם מרוכזים באזור כה קטן וצפוף. לא פלא, שכולם כל הזמן לחוצים ועצבניים פה, כי התרגלנו לחיות אחד בתוך התחת של השני לכודים כל היום בפקקים אין סופיים, כאשר שאר מרחבי המדינה כמעט ריקים מאנשים.

מה חייבים לעשות? לפזר את מקומות העבודה לכל רחבי הארץ, לשפר תשתיות של כבישים, מסילות רכבת ותחבורה ציבורית זמינה בכל רחבי הארץ, לעודד אנשים לעבור ולגור מחוץ למישור החוף תוך הבלטת החשיבות הלאומית הנגזרת מכך, לפתח מוסדות תרבות ופנאי בכל רחבי הארץ, לעורר את המוטיבציה של אנשים איכותיים מכל תחומי החיים, שיעברו לפריפריה ויפתחו אותה ויקדמו אותה. בקיצור יש הרבה מה לעשות, אך הכול תלוי רק בדבר אחד ויחיד: מדיניות אינטנסיבית ושיטתית של הממשלה, שפועלת ומכוונת למימוש הדברים הלכה למעשה. זה יעשה טוב לכולם הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית, והכי חשוב זה יבטיח את עתידנו פה ברמה הלאומית. השאיפה היא שאנשים יוכלו לעבוד, ללמוד, ולהנות מחיי תרבות ופנאי איכותיים בכל רחבי המדינה, ושלא יצטרכו לשם כך להישאר בתוך בועת הצפיפות הלא נורמלית של המרכז. מדובר בתהליך ארוך מאוד, שייקח שנים רבות לבצעו הלכה למעשה, שכן זה דורש שינוי תודעתי, מהפכני ומקיף בכל תחום ותחום מתחומי החיים, שאתם יכולים להעלות על דעתכם (רפואה, חינוך, דיור, תרבות, תחבורה ועוד). חייבים לעשות "העתק הדבק" מאזור המרכז לכל מקום ומקום ברחבי הארץ. זה ייקח זמן רב, הדרך תהיה קשה, ממושכת ורצופת מכשולים, אך אם אנו רוצים לשמור על המדינה שלנו בחיים בדורות הבאים לפתחה באופן מאוזן ונורמלי, אנו חייבים להתחיל לצעוד במסע המפרך הזה כבר עכשיו ולא לדחות זאת לעתיד היותר רחוק.

מפלגת בל"ד גינתה את סעודיה ואת מדינות המפרץ, שהעזו להגדיר את חזבאללה כארגון טרור עקב מעורבותו במלחמת האזרחים בסוריה. זו אמירה, שמעידה יותר על העוינות והמוסווית והחבויה כנגד מדינת ישראל מאשר על תמיכה בחזבאללה. מה הקשר בין מפלגת בל"ד לחזבאללה? מדוע המפלגה הזו רצה כדי לשמש כסניגור של הארגון הזה? (ארגון שיעי, והם בכלל סונים). אין שום הסבר לוגי אחר למעט האויב המשותף- מדינת ישראל (והם לא "נפלו על הראש", הם יודעים בדיוק מה שהם אומרים ומתכוונים לכל מילה, אתם פשוט מתנהגים כמו בת יענה) . כדי להסיר לחלוטין את מסך הערפול והספקות הוסיפה המפלגה הזו ואמרה שישראל היא הטרוריסטית בסיפור הזה ולא חזבאללה. מה עוד צריכה מפלגת בל"ד לומר ולהגיד על מנת שסוף כל סוף תבינו שמדובר באויב פנימי, שפועל ללא מפריע בתוכנו תוך ניצול מחפיר וזדוני של חופש הביטוי האנרכיסטי? האם אתם מחכים לאמירה מפורשת שלהם, שיש להשמיד את מדינת ישראל, להרוג את אזרחיה ולתמוך בכל אלה שנוקטים באלימות, במאבק מזויין ובטרור על מנת לפעול מולם סוף כל סוף? ברור לכם שהם לא עד כדי כך טיפשים, ולכן הם לא יגידו את הדברים הללו מפורשות, גם אם הם מתכוונים לכך, שכן הם מבינים מה תהיה התגובה. הם מסווים את כוונותיהם האמיתיות באמצעות אמירות בוטות ומקוממות מצד אחד, אך מעורפלות וניתנות לאין ספור פרשנויות מצד שני כדי להמשיך לפעול בזירה הציבורית ללא מפריע.

החטא הקדמון הוא בא לידי ביטוי בחזונו של עזמי בשארה להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. לכאורה זו סיסמה יפה, שהתמימים, הבורים והנאיביים יכולים לתמוך בה בלב שלם. מי לא רוצה שכל האזרחים יחושו שייכות למדינה, יתמכו בה ויהיו נאמנים לה? ברם לא לכך התכוון המשורר!!! הוא לא התכוון לכך שהערבים יערכו חשבון נפש נוקב ויעשו את כל ההתאמות הנדרשות על מנת להיות אזרחים נאמנים למדינה במתכונתה הקיימת (כמו הדרוזים והצ'רקסים). הוא בכלל התכוון למשהו אחר!!! הוא התכוון שהמדינה תבטל את זהותה הלאומית היהודית הייחודית על מנת שהערבים יחושו שייכים למדינה. הוא לא דיבר על שינוי ביחס של הערבים אל המדינה הקיימת, הוא לא דיבר על מאבק אזרחי  לשיוויון זכויות ולשילוב בחברה ובמדינה הקיימת אלא על הרס היסודות החוקתיים של המדינה היהודית, כפי  שהוגדרו במגילת העצמאות, והקמת מדינה דמוקרטית מעורפלת כלשהי אחרת. עזמי בשארה שאף להרוס את כללי המשחק הקיימים, וליצור כללי משחק חדשים. עזמי בשארה שאף להרוס את המבנה הקיים של המדינה ולבנות מבנה אחר לחלוטין במקומו. הוא הסכים לגור במבנה השנוא עליו רק כדי לפעול בתוכו ולהביא להרס שלו מבפנים. עזמי בשארה לא היה אדם פרטי. הוא קיבץ סביבו המוני בני אדם, והקים מפלגה ששיקפה את דעותיו ואת רעיונותיו. מדינת ישראל אפשרה זאת, שכן לא בדקה לעומק את המשמעות האמיתית הנובעת מהאמירה המעורפלת "מדינת כל אזרחיה". עכשיו הגיע הזמן לומר לכם את הדברים בצורה ברורה: אנשים, שפועלים באופן קולקטיבי כקבוצה או כמפלגה על מנת להפיץ את רעיונותיהם אינם מסתפקים בכך. הם רוצים בשלב הבא לפעול במרץ על מנת להביא להגשמתם בשטח הלכה למעשה. כמו כן הם יתמכו בסתר או בגלוי גם בכל מי שפועל בדרכם תוך שימוש באלימות ובטרור. הם כמובן לא יעשו את הדברים בצורה בוטה, כדי שהציבור היהודי לא יתעורר מתרדמתו ויכה בהם בעוצמה בחזרה, ולכן הם לא יגידו שהם תומכים בטרור באופן מפורש מצד אחד, אך מצד שני יתנו לו רוח גבית באמצעות מתן הצדקה לו או גילויי הבנה לו. גם אני בכותבי באתר זה אינני עושה זאת רק כדי להראות לכם מה אני חושב, אלא גם במטרה ברורה לשכנע כדי שהדברים סוף כל סוף יתחילו לזוז במדינה שלנו ויבואו לידי מימוש גם בשטח. אין שום ערך לשום רעיון, אם הוא נשאר לעד תלוי באוויר ולא מתקדם בשלב מסוים לעבר המימוש. לאור זאת יש סכנה גדולה מאוד כאשר מפלגה או קבוצה גדולה של אנשים מפיצים רעיונות החותרים תחת מהותנו הבסיסית כאן, שכן בסופו של דבר זה רק עניין של זמן עד שרעיונות, שצוברים תאוצה, יעברו לשלב המעשים. ככל שהרעיונות נהיים יותר גלויים לעין, כנים ובוטים, אז לאט לאט המסכות גם הן מוסרות, והאמת צצה מול הפנים ביתר בהירות. בשלב הבא לרעיונות הברורים מתלווה גם עשייה שהולכת ומתגברת, ואז באופן טבעי יש גם התעוררות, התפכחות ותגובת נגד.

כל עוד עזמי בשארה (בזמנו מועמד לראשות הממשלה- זו לא בדיחה!!!) דיבר בנועם הליכות ובערפול על מדינת כל אזרחיה, אז כולנו היינו שקועים בשינה עמוקה. כיום סיסמה מעורפלת זו מתורגמת  לאמירות קשות ומקוממות של חברי הכנסת של בל"ד כנגד המדינה, ואז אנחנו מתחילים להתעורר ולהתקומם. בשלב הבא כאשר הם יעברו למעשים של סיוע ועידוד (לא רק מתן הצדקה) לכוחות האלימות והטרור או אפילו מעורבות פעילה וישירה, אז אנו גם נתפכח סופית, ואז לא תהיה לנו ברירה אלא להגיב ולפעול ביד קשה.

לסיכום: כדי למנוע להבא תרופה למכה יש לדאוג להוציא מחוץ לגדר הלגיטימיות הציבורית את כל מי שלא מקבל או מערער על כללי היסוד של מהותנו הקיומית כאן (מדינה יהודית ודמוקרטית), ובאשר למפלגות ואנשים, שמערפלים במכוון את מסריהם כדי לא להיפסל, אז צריך לחקור לעומק ואז לגלות את האמת לפני שהיא תתפוצץ לנו בתוך הפרצוף. השבעת של חברי כנסת ישראל חייבת לכלול כתנאי גם אמירה מפורשת בדבר מגילת העצמאות כבסיס החוקתי לפעילותם העתידית. מי שלא מקבל את כללי המשחק הזה, אז שיתכבד וייצא החוצה (כמו עובד שלא מקבל את הכללים של מקום העבודה, סטודנט שלא עומד בהנחיות של המוסד האקדמי, או חייל שלא מבצע פקודה). מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, זו האקסיומה, שאין סיכוי לשנותה. כל מי שלא רוצה לקבל זאת, אז שיתכבד וילך לים של עזה וישתה שם מהמים המתוקים שלהם (מי אמר את זה??? תזכירו לי!!!)

אובאמה חושב שנתניהו דיבר אליו בהתנשאות. חוצפן שכמוהו!!! זה ממש לא בסדר, שככה מתנהגים אל מלך העולם, שתפס את תפקידו של האל, ובא לשנות עולמות ולהפוך סדרי בראשית. הקוץ הזה ששמו נתניהו נעוץ עמוק עמוק באחוריו של אובאמה, וכל הניסיונות להוציא אותו לא מועילים. נהפוך הוא: ככל שהזמן עובר ננעצים עוד ועוד קוצים באחוריו. אומנם כאשר הוא מדבר ומתראיין לתקשורת עם פניו היפות, אז עדיין לא מבחינים בדבר, אך בחלק האחורי שלו הוא כבר לגמרי איבד שליטה והשפעה על השיח הקוצני שגדל לו שם, ושהתפשט והשתלט על כל חלקה טובה.

עצוב ומקומם מאוד לשמוע את מנהיג העולם החופשי מדבר על עניינים הנוגעים לקיומנו ולגורלנו כאן ונותן להם פרשנות מעוותת כזו של התנשאות. הרי הוא יושב במרחק עשרות אלפי קילומטרים מכאן, וכל מה שקורה אצלנו בפרט ובמזרח התיכון בכלל לא פוגע בו ישירות, אז כיצד הוא מרשה לעצמו ביוהרה ובטיפשות לדבר כך או לזלזל כך במי שמנסה להסביר לו על המציאות המזרח תיכונית הלכה למעשה? זו לא רק הייתה זכותו אלא גם חובתו של נתניהו להבהיר את הדברים לאובאמה וזאת מתוקף אחריותו לבני עמו ומתוך הכרת המציאות הקשה שכבר נכווינו ממנה קשות בעבר, על בוריה. אין כאן שמץ של התנשאות אלא חובה מוסרית, אנושית, לאומית וערכית ממעלה ראשונה. צעד זה גם דורש אומץ לב רב של יכולת לעמוד מול נשיא ארה"ב ולהגיד לו גם דברים שלא ימצאו חן בעיניו וזאת באופן ישיר. אנחנו לא כלי משחק בשחמט של אובאמה, שניתן להקריב אותם או להזיז אותם או לשלוט בהם "כבובה על חוטים" וזאת לטובת רעיונות הזויים ומנותקים מהמציאות. אנחנו מגנים כאן על עצמנו במאבק סיזיפי ועיקש מול אויבינו השונים, מאבק שהתחיל הרבה לפני שאובאמה נולד ושיימשך גם זמן רב לאחר לכתו.

קם לו יום אחד אדם, אדם שקיבל לעצמו את התפקיד הרם והנישא של מנהיג העולם החופשי, ומחליט באופן מגלומני לשנות את העולם ע"פ התוכניות שהוא בנה לעצמו בראש. הוא סומך על כוחו ועל יכולותיו לשנות את המציאות בעזרת מילים יפות וקסם אישי בלבד. זהו חטא היוהרה של אדם שהוא חושב שהוא יוכל לעשות היסטוריה במנותק מהמציאות השונה. אנשים לא עושים היסטוריה אלא רק משתלבים בתהליכי שינוי שמבשילים במשך הזמן ומתגבשים לידי מציאות חדשה. אף אדם כולל האדם החזק ביותר בעולם לא יוכל לשנות מציאות, שאיננה בשלה לכך, וזה ייגמר תמיד בכישלון צורב ומחפיר תוך הסבת נזק גדול לכל הסובבים והנוגעים בדבר. אבל את אובאמה זה לא מעניין. הוא החליט, וכולם כבר יתיישרו ע"פ מה שהוא החליט (כי הוא מלך העולם לא?). צריך להגיד כאן ועכשיו באופן ברור, שהמשך מדיניות זו של אובאמה תביא בסופו של דבר למלחמה עולמית נוספת, שבה גם ארה"ב תיפגע.

כיצד אפשר להסביר את התופעה המפתיעה והמדהימה של טראמפ? כיצד אדם שמדבר בצורה כה בוטה ווולגרית ומשתלח קשות בציבורים שלמים זוכה לפופולריות כה גדולה? כאשר אני מנסה לנתח לעצמי את הדברים עולה במוחי המחשבה הבאה: רבים בארה"ב תופסים את טראמפ כתרופה אפקטיבית ויעילה מעין כמותה למחלה, ששמה אובאמה. אי אפשר להעלים את המציאות העובדתית בשטח, ומנהיג שנכשל בצורה כה ברורה וגלויה לעין מעורר באופן טבעי תגובת נגד חזקה וקיצונית מהצד השני. לו אובאמה היה לפחות מנסה לשנות כיוון במדיניותו, אז זה אולי היה מרסן את תופעת טראמפ, אך הוא לא ניסה, דבק באותה מדיניות הזויה באובססיביות במשך 8 שנות כהונתו, דבר שגרם באופן טבעי לאמריקאים רבים להתעורר ולחפש את האלטרנטיבה ההפוכה. נמאס לאמריקאים מהשפה היפה של אובאמה, שלא עומד מאחוריה דבר, והם מעדיפים על פניה את הדוגריות של טרמפ גם אם היא קשה ובוטה. והדבר הכי חשוב לטעמי: האמריקאים בסופו של דבר הם מאוד פטריוטיים ברמה הלאומית, וזה יותר חשוב להם מכל עניין פנימי זה או אחר. הם רואים במו עיניהם לאיזה שפל דרדר אובאמה את מעמדה הבינ"ל של ארה"ב והם רוצים לבלום ולעצור את הסחף כמה שיותר מהר. בשביל זה הם צריכים מנהיג חזק, שידבר בשפה ברורה, חד משמעית וללא מסכות כלפי האויבים. הם מוכנים בשמחה לבלוע את הצפרדע של הוולגריות של טראמפ, אם זה מה שיעזור לארה"ב להחזיר לעצמה את מעמדה הבינ"ל שהתערער עד מאוד בתקופתו של אובאמה. וצריך לזכור דבר אחד: עם כל הכבוד לקיצוניות של טראמפ, שכרגע רק מדבר, הקיצוניים האמיתיים הם אלה שעושים, קרי, מפוצצים מכוניות תופת, שולחים מחבלים מתאבדים, יורים במקומות הומי אדם, יורים טילים על אוכלוסייה אזרחית, עורפים ראשים, והרשימה עוד ארוכה.......אלה הם הקיצוניים האמיתיים!!!!!

הסיפור העצוב של חיי בא לידי ביטוי בכך, שאני מוקף סביבי באנשי ה"למה?" וה"למה לך?", באנשי ה"לא", באנשי הפקפוק, הזלזול, הבוז, הניכור, צקצוק השפתיים, ההתנשאות, האיבה והשנאה של העדר. לצערי, טרם מצאתי את אנשי ה"למה לא?" ואת אנשי הפרגון והתמיכה. אני יודע שזהו גורלי. אני גם יודע, שזה פוגע ועוד יפגע קשות באיכות חיי, ואף יקצר בצורה משמעותית את תוחלתם. אני מקבל את הכול באהבה, אבל אני גם יודע, שאמשיך בעיקשות ובהתמדה, ולא אוותר, שכן האמת הפנימית שלי חשובה יותר וחזקה יותר מכל מה שקורה סביבי ואפילו ממני כאדם פרטי, ואני אף מוכן לשלם גם את המחיר הכבד ביותר עבור כך. אין לי שום ציפיות גבוהות מאף אחד, כך שאני גם לא מתאכזב. אני בהחלט חש בשביעות רצון ובקורת רוח לעשות את הדברים שאני אוהב תוך שחייה עיקשת נגד הזרם העוין מסביבי, וזה הרבה יותר מעניין, מאתגר, ומעצב את האישיות ומחשל אותה, מאשר מצב שבו אתה מקבל הכול על מגש הכסף ללא כל צורך להתאמץ ולעבור מכשולים. הדברים הללו שאני מתאר מלווים אותי לאורך כל חיי מאז ומתמיד ובכל מה שעשיתי, וכנראה גם ימשיכו ללוותני כצל כבד גם בהמשך. מעולם הם לא גרמו לי לעצור ולהפסיק. ברם מאז שהתחלתי להתעסק בתחום השירה הוירטואלית (לפני כ-5 שנים) זה הפך ליותר אינטנסיבי ומשמעותי, וכפועל יוצא מכך הרבה יותר מאתגר. אין לי שום כוונה לנהוג בהקשר זה אחרת ממה שנהגתי באשר לדברים אחרים שליוו את חיי, ועברתי אותם בהצלחה על אפם וחמתם של כל אלה שחשבו אחרת.

ואם כבר בהורים עסקינן, אז יש הורים רבים, שעבורם המשפחה והילדים הם מעין תפאורה יחצ"נית. מול החברים שלהם וקרובי המשפחה שלהם הם משוויצים בילדים שלהם, והילדים מאושרים עד עמקי נשמתם: סוף כל  סוף ההורים שלהם מתייחסים אליהם בחום ואהבה. אלה הם הורים, שבד"כ חשובים להם החיים שלהם האישיים, הקריירה שלהם וחוג החברים שלהם, ומעסיקה אותם מאוד כל הזמן השאלה הבאה: "מה יגידו האחרים"? ומה באשר לילדים: הם צריכים לדעת את מקומם הפחות חשוב ברקע הדברים ולדעת ולהסתדר עם מה שיש. לעומת זאת ישנם הורים, שעבורם המשפחה היא בגדר המהות הקיומית שלהם, ושאר הדברים הם פשוט זניחים ולא חשובים באופן יחסי. ילדים כאלה יזכו לחום, לאהבה, לחיבוקים ולנשיקות כל הזמן על בסיס יום יומי כחלק משגרת חיים ולא רק באירועים משפחתיים למראית עין חיצונית ולצרכים הפנימיים והאישיים של ההורים בלבד. ילדים כאלה יהיה להם קשר ישיר ובלתי אמצעי עם ההורים ללא כל שמירת דיסטנס. הם יפתחו אמון בהוריהם, ייטו לשתף אותם בכל דבר וירצו להתייעץ איתם בכל נושא. לילדים הללו תהיה בסופו של דבר ילדות מאושרת. הם גם יתפתחו לאחר מכן למבוגרים יותר בריאים ומאוזנים. יש הורים, שנותנים לילדיהם את כל התמיכה החומרית, וממלאים את כל צרכיהם הפיזיים ומחפים בכך על העדר יכולתם להיות להם לאוזן קשבת לילדיהם ברגעים חשובים. הורים כאלה הם בגדר כופרים במהות ובעיקר של תפקידם: ילד לא זקוק להורים, שיהיו עבורו כספומט מהלך, הם גם לא זקוקים להורים מנהלים, שיורו להם מה לעשות בלשון של הכתבה ופקודה. ילד זקוק בעיקר לדמות הורית אמפטית ומכילה, שניתן להישען עליה בעיניים עצומות ובאמון מוחלט בכל רגע נתון. ילד שמבין שהוריו עסוקים יותר מידי בחיים האישיים, המקצועיים והחברתיים מכדי לתת לו תשומת לב, ניהפך בזאת לחסר עוגן חזק וחוט שדרה יציב ביוצאו לעולם הגדול ונגזר עליו לחוש כנע ונד הלא שייך לשום מקום על סוף ימיו.

"טיק טיק טק השעון מתקתק,

שבעים ושש, שישים ושש חמישים ושש,

למי הפתרון ולמי החידה

ושוב חלפה עברה לה עוד שנה,

למי הפתרון ולמי החידה,

והרכבת כבר מתקרבת לסוף המסילה,

ומי החצוף שיוכל לבטל את רוע הגזירה,

רק האמיץ שיגלה את נתיבה".

רוב ההישגים האנושיים נובעים מאינדבידואליזם, קרי, מפרט שפועל מחוץ לעדר ולעיתים תוך מאבק עיקש ובלתי מתפשר ומול התנגדויות לא פשוטות, שבאות מקרבו. לתפיסתי האנושות ניצלה רק חלק מזערי בלבד מהיכולות שלה, שכן אנשים רבים מהשיקולים הבאים יעדיפו את חיי העדר על פני חיי הפרט:

1. חיים תחת העדר מקנים ביטחון, הגנה, חסות, חמימות ותחושה של שייכות. כאשר אתה נמצא בתוך עדר של אנשים, אז אתה לא צריך להתאמץ יותר מידי, החיים זורמים עבורך בקלות, ואתה פשוט נבלע בתוך העדר ולא בולט לשלילה (מתאים להמון אנשים, שבסך הכול רוצים להעביר את כל חייהם בנוחות עכשווית בלתי נגמרת ובלי להיות על הכוונת כל הזמן).

    

2. העדר רואה בד"כ בפרטים, שמנסים לצאת מתוכו סכנה מוחשית לסולידריות הפנימית שלו, ולכן ייצא כנגדם, יערים בפניהם מכשולים, ויעשה ככל שעל ידו על מנת שיתייאשו, יפסיקו ויחזרו לשורות העדר. רבים מהפרטים, שלא רגילים לכמות האש השלילית שמופנית כלפיהם מכל העברים, ישר נרתעים וחוזרים בהם כעבור זמן קצר. יש לזכור, כי כוחו של פרט בודד, שנמצא מול עדר מאיים הוא באופן טבעי מוגבל ביותר במאבק זה, ולכן לרוב העדר גובר ומנצח ללא עוררין, והפרט שמקבל מכה חזקה לומד "על בשרו" את הדברים ומתיישר בהתאם. רק העקשנים, המרדנים ביותר ואלה שנקלעים אל מצב של אין ברירה ימשיכו הלאה לממש את האינדבידואל שלהם למרות כל ההתנגדויות מסביב, וכל מה שאומרים להם ועוד יאמרו עליהם "הנשמות הטובות" של העדר (מגילות שלמות וסיפורי אלף לילה ולילה  מורכבים ועתירי דמיון ניתן לכתוב רק מכל מה שהם אומרים).

לסיכום: הנוחות והחמימות של העדר מצד אחד והיציאה שלו כנגד כל מי שמעז לצאת משורותיו הם המכשולים, שמונעים מפרטים רבים מלממש את הפוטנציאל שלהם באופן אישי. כאשר מדובר על תופעה חברתית רחבת היקף השלכות הדברים הן שרק חלק מזערי מהפוטנציאל הגלום במוח האנושי מנוצל כיום לטובת החברה, ורובו נשאר מוכמן היטב בנפשות של הפרטים, שחיים את חיי העדר (או בשל בחירה של נוחות שלהם או מפחד מתגובה קשה של העדר- מה יגידו?).

המנטליות העדרית האנושית דוגלת בבינוניות. העדר יוצא חוצץ ובצורה קשה כנגד שני סוגים של אנשים:

1. העדר לא מסוגל לסבול אנשים חלשים. במקום לחמול ולעזור להם הוא יעדיף לזרות מלח על הפצעים שלהם, כדי שיכאב להם יותר ולרמוס אותם לחלוטין תחת מגפיו. העדר ייטה להאשים את החלש במצבו, ובכך ירחץ בניקיון כפיו. תוצאת הלוואי של האשמה קשה זאת היא נידוי והחרמה. הרגשות המעורבים המנחים את העדר במקרה זה הם: בוז, סלידה, תיעוב, גועל ושנאה.

    

2. העדר לא מסוגלים לסבול אנשים שמנסים לצאת מחוץ לגבולות הבינוניות ולבלוט מעליה. כל מי שינסה לעשות זאת, ישר יקבל בתגובה נבוט על הראש, שכן זה בולט מידי לחיוב לטעמו של העדר. זה נובע משני הרגשות הבאים: קנאה וחשש אנושי שמא פרט כלשהו יאפיל עליך. לא חסרים מקומות בחברה הישראלית, שהמתכון לקידום זה דווקא קידוש הבינוניות, האפרוריות, חוסר המעוף והדמיון, חוסר הבולטות והחנפנות למנהלי העדר. החברה שלנו נראית כיום כפי שהיא נראית, כי מי ששולט בה שליטה ללא עוררין וללא מיצרים הם הבינוניים. אז תזכרו זאת טוב טוב, כל פעם שאתם מקטרים על מחדלים, פאשלות, חאפריות, קונספציות שגויות, חוסר ראייה נכונה של המציאות, אשליות והזיות ועוד, כי לכל דבר יש סיבה ומסובב, וזה לא נופל סתם כך כגזירת גורל או כמן מן השמיים.

אם בעולם הזה האדם נדרש להיות כמו בור סוד, שאינו מאבד טיפה, לאפשר לכל החבורות והפצעים שלו לדמם בתוכו עד מוות, מבלי שאף אחד מרגיש, ובמקביל לעטות על פניו חיוך של הכול בסדר כדי לשרוד את התגובה החברתית הקשה, אז אני לא מוכן לחיות אפילו לרגע אחד נוסף בעולם צבוע מעין זה. אני אוציא לאוויר העולם את כל מה שמדמם אצלי בפנים החוצה ללא חשש וללא מורא, וכל טיפוס זאבי, שחושב שאפשר לסמוך עליי שאני אשמור בבטן, והוא יוכל להמשיך בחייו המאושרים ונטולי הדאגה, כאילו לא קרה שום דבר, אז צפויה לו הפתעה קשה (אני לא ישו, שמפנה את הלחי השנייה למי שתוקף אותי, מעליב אותי או בז לי, ואני מגיב בצורה הכי קשה וכואבת שיכולה להיות בכל הכלים האפקטיביים, שעומדים ברשותי בזמן ובמקום שמתאימים לי ובכללי משחק שאני קובע אותם ובמגרש המשחקים שלי ולא של הזאבים). כמו כל בן אדם גם אני רוצה לחיות כמה שיותר שנים, אך אינני מוכן לחיות בדרך צבועה זו אפילו רגע אחד נוסף, ולכן זו הדרך היחידה שלי להמשיך ולהתקיים (אם אכשל, לא נורא, לפחות אני יודע שניסיתי)  לא אלך אל הקבר כבור סוד אלא כספר פתוח, שבו הכול יהיה חשוף על פני השולחן, ויישאר גם אחריי לדורות הבאים. הכול יהיה ידוע וברור מראש, ואף אחד לא יוכל להיות מופתע או נרעש. נמאס לי להיות בסדר עם כולם, להלך בין הטיפות, לאבד את האישיות שלי לדעת,  להיות בין הפטיש והסדן ולספוג כל הזמן מכל עבר ולא להגיב בשם עקרונות מעוותים שאחרים מנסים לקבוע ולהכתיב לי מראש כדי לשמור על האינטרסים האישיים והזאביים שלהם. אדם שמועכים אותו מכל הכיוונים האפשריים נדון למוות איטי ומייסר עוד בהיותו בחיים ומאבד את משמעות ותכלית קיומו. אם אלה הן האלטרנטיבות העומדות לרשותי: אז אני מעדיף חיים קצרים ובעלי משמעות וחיוניות על פני חיים ארוכים ומשמימים של מוות תמידי. לסיכום: העובדה שאתה נושם ומערכות גופך מתפקדות כרגע כמו שצריך, אין זה אומר שאתה באמת חי במשמעות העמוקה של הדברים. רק אדם שמוציא את הפצעים החוצה יכול בדרך זו לרפא אותם ולהמשיך לחיות. אומנם בתהליך זה נפצעים ונפגעים גם אחרים, אך זאב שפוצע אחרים שלא יתפלא שזה חוזר אליו כמו בומרנג.

בואו נחשוב לרגע, כיצד פועל מוחם של הורים, שמאמינים בגישה של "חנוך לילד ע"פ דרכנו" ובזים לגישה של "חנוך לילד ע"פ דרכו". אם ננסה להיכנס לנפתולי המוח שלהם, אז ככה בדיוק הם חושבים (ולא אומרים, כמובן, כדי לא לפגוע בנפשו של הילד): "לילד הזה אין שום דרך ושום ערך. לא ייצא ממנו שום דבר, אם אנחנו לא ננהל את חייו. אנחנו חייבים להורות לו ללכת בדרכנו, שכן אחרת הוא ילך לאיבוד לחלוטין". זוהי גישה פטרונית, שחצנית ומתנשאת מצד אחד, ומזלזלת ומבזה כלפי הילד מצד שני. זו גישה שאומרת: "אנחנו יודעים הכול מהכול, אז תפסיקו לבלבל לנו את השכל עם השטויות במיץ העגבניות שלכם". זוהי גישה אטומה שאיננה מנסה כלל לדבר אל הילד בגובה העיניים, להתייעץ אתו ולייעץ לו,  ללמוד אותו ולשמוע מה נחוץ לו אלא כזו שמנסה להכתיב לו ולנהל עבורו את הדברים מלמעלה בצורה של פקודות והוראות הפעלה רובוטיות. זו גישה גם שקושרת באופן מניפולטיבי בין רגשות אהבה והטבות חומריות לבין ציות עיוור לרצון ההורים, ובכך היא גורמת לעוול גדול. מהו כוחו של ילד קטן מול הורים בעלי עוצמה ודעתנים מעין אלה? הוא כמו אבק ברוח, ותלוי בהם ובחסדיהם לחלוטין. זה נותן להורים הללו תחושת שיכרון של כוח ועוצמה ממכרים (כמו סם), שממנה הם כבר לא יכולים להיגמל, ואם הילד בשלב מסוים לא יפתח שרירים וימרוד בהם או יציב להם גבולות תוך כדי מאבק עיקש בהם, אז זה גם לא ייגמר אף פעם,  והם ימשיכו לנהל את חייו כדי שיעשה את מה שהם רוצים או לחילופין ימררו לו את החיים, אם הוא יעז לגלות עצמאות מחשבתית. גם כאשר אותו ילד הופך למבוגר נשוי עם ילדים ומשפחה הגישה הפטרונית הזו כלפיו תימשך מכוחו של ההרגל המגונה וכדבר שבשגרה, ואז זה כבר הופך למקור לחיכוכים ולעימותים קשים ובלתי נגמרים עם גורמים נוספים עקב מעורבות יתר גם בחיים החדשים, שהוא מנסה לבנות לעצמו עם האישה והילדים. בסופו של דבר שתלטנות מעין זו תמיד נגמרת בפיצוץ או באסון, וזה רק עניין של זמן. אז כל הורה שחושב עדיין שהסיסמה "חנוך לילד ע"פ דרכנו" היא נכונה, אז שלא יופתע ויתפלא "שדרכנו זו" תהא קשה, רצופה מכשולים, ושזה אף פעם לא ייגמר בטוב כמו שההורה תכנן לעצמו.

ביום שישי שודר בטלוויזיה פרק בסדרה "פלפלים צהובים", ושם הופיע המשפט הבא: "מהי אהבה טובה? אדם שגורם לך לאהוב את עצמך יותר ולאורך זמן, זוהי אהבה טובה". ואם נסתפק במשהו שהוא קצת פחות מאהבה טובה, אך עדיין הוא בעל ערך מוסף רב לחיינו, אז נרשה לעצמנו לומר,  שגם אדם שגורם לנו להרגיש בטוב ובנוח עם עצמנו הוא בגדר גורם חיובי ביותר. אי אפשר להגדיר כאהבה טובה אדם שגורם לך באופן קבוע להרגיש רע עם עצמך או גרוע מזה לשנוא את עצמך, ולא יעזרו בהקשר זה שום מניפולציות רגשיות, ושום דבר לא יכול לשנות את התמונה ואת האמת הניבטת מהמראה, אם כך האדם בסופו של דבר מרגיש כך בתוככי תוכו ולאורך זמן ממושך עקב יחס כזה כלפיו. הדברים הללו רלוונטיים מאוד ליחסים בין הורים לילדים ובין בני זוג. אל תתבלבלו בין המחויבות ההורית כלפי הילדים וההשקעה בהם הנגזרת מכך לבין אהבה טובה, שכן הראשונה קשורה לתחום החומרי והפיזי, ואילו השנייה קשורה לחיבור הנפשי והרגשי. אל תתבלבלו גם בין מחויבות משפחתית וזוגית לבין אהבה טובה בשל אותה סיבה בדיוק (כל אחד שואב ממעיין אחר לחלוטין). אהבה טובה נמדדת גם בזמן ולטווח רחוק. אף אחד לא מצפה שההורים שלך או בת הזוג שלך יגרמו לך לאהוב את עצמך או לחוש טוב עם עצמך כל הזמן ובכל רגע נתון. לעיתים מתרחשים בחיים מצבים, שיש בהם כעסים, וויכוחים ומריבות, וזה חלק בלתי נפרד מהחיים, ולכן יש להבחין בין אירועים ספורדיים וחולפים לבין שגרת חיים פתולוגית, קבועה ובלתי נגמרת, שבינה לבין אהבה טובה אין דבר וחצי דבר (ושום מילים פופוליסטיות, יחצ"ניות ויפות לא יכולות לשנות זאת).

תמונות תמונות תמונות....... כילדים אנו מתמקדים רק באלמנטים החיצוניים והשטחיים של התמונות ומתרשמים מהם בלבד. כמבוגרים אנו לומדים דברים נוספים, משמעותיים ובעלי ערך, שכן נקודת המבט שלנו משתנה, ויש לנו כבר כלים השוואתיים לחקור ולנבור יותר לעומק בזיכרונות הילדות שלנו. מה אני רואה בתמונות מעבר לקוצילה מוצילה? למשל, אני רואה את עצמי כילד יושב על ברכיו של סבי, יוסף שרייר ז"ל. זו אינטימיות משפחתית, המבוססת על קשר דם. זו אהבה ודאגה שאינם תלויים בדבר, זה חיבור טבעי, וזה זועק וצועק לשמיים מהתמונות עצמן. מצד שני אני לא יכול שלא לשים לב שהתמונות הללו הן יוצאות דופן בנוף ילדותי, והדבר היחיד שממש דומה להן, אלה הילדים שלי, שנתלים עליי ללא הרף, וזקוקים כל הזמן לחום, אהבה, ואינטימיות הורית, והאמת היא שאני כהורה זקוק לכך לא פחות מהם, ואולי אפילו יותר. אני שמרגיש צורך עז להסניף את הילדים שלי כל הזמן, מתקשה באופן טבעי להבין, כיצד בכלל אפשר אחרת? איזה דבר בכלל יכול להיות יותר משמעותי ובעל ערך בחיים יותר מזה? שמתי לב גם שאבי הביולוגי ז"ל צילם המון תמונות שלי בכל הזדמנות (ואז זה לא היה עידן הפלאפונים). הוא אפילו הסריט אותי במצלמת וידאו עם גלגל ענק וסלילים (למשל בבריכת הענק בקיבוץ הזורע או בשיעורי שחייה). הוא אפילו שמר לעצמו את כרטיס הרכבת מהיום שבו נולדתי. גם לאחר גירושיו מאמי הוא המשיך לצלם אותי ללא הרף, כאשר הייתי בא אליו לביקורים. ומצד שני...... מה שבולט במיוחד זו השממה והמדבר בתמונות ילדות שלי מפרק ב' בחייה של אמי. טוב......אז תגידו שהוריי לא כ"כ אהבו לצלם, וזה לא אומר כלום. אז לפחות יש לך תמונות מהבר מצווה שלך? יש לי תמונה למזכרת דווקא מהבר מצווה של בן הדוד שלי בירושלים, אך מהבר מצווה שלי אין לי שום תמונה למזכרת, כי אף אחד לא צילם. טוב...... לא נורא, לא קרה כלום, אבל בטוח יש לך לפחות תמונות מאירועים אישיים משמחים, למשל ימי הולדת? הרי מגיל 4.5 ועד גיל 27 חיית בבית אחד עם אמך, אביך הלא ביולוגי ושני אחיך, אז לבטח הם ערכו לך אין ספור ימי הולדת וצילמו תמונות רבות ולמכביר למזכרת. מה אין אפילו תמונה אחת, קטנה, מצ'וקמקת וקרועה מכל השנים הללו? לא מאמינים לך!!! לא מאמינים, לכו תחפשו, ואם תגלו תבואו להראות לי, טוב??? אני שמצלם את הילדים האהובים שלי בכל הזדמנות בימי חול שגרתיים, בחגים, בימי הולדת מתקשה להבין זאת כיום מצד אחד, ומצד שני אני מודה לאל שכילד שלא הכיר חיים אחרים, לא הבין זאת בזמנו, ולכן לא קיבל זאת קשה מידי. כיום כמבוגר ,שיש לי ילדים משלי, וגם נותרו בי זיכרונות ילדות צרובים,  אז העיניים באופן טבעי נפקחות בתדהמה, ואני מתחיל לשאול את עצמי את השאלה הבאה: "ממה לכל השדים והרוחות זה נובע?" לא אתחמק מעיסוק בשאלה זו בהמשך.

לאחר בר המצווה של הבן הבכור שלי הזמנתי את ההורים שלי לארוחה, וכן לצפות בתמונות מהאירוע ובסרט הוידאו שלו. אבי הלא ביולוגי ראה 10 דקות מהסרט בלבד, וישר החליט שהצלם התמקד יותר במשפחה של אשתי מאשר במשפחה שלי, ולפני שהלך ו"כדי שנרגיש ממש טוב עם עצמנו", זרק לי ולאשתי את ההערה הבאה: "כל הכבוד לך שאת דואגת לאינטרסים של המשפחה שלך, לצערי, אין מי שידאג לאינטרסים של המשפחה שלנו". ואני שואל שאלת תם: אתה שבמשך 23 שנים תמימות לא חגגת לי יום הולדת, לא צילמת אפילו תמונה אחת ועלובה שלי למזכרת, מרשה לעצמך להתרעם על כך שלא צילמו אותך מספיק בבר המצווה של הבן שלי? (שזה כשלעצמו שקר גס, שכן לו היה צופה בכל הסרט היה מגלה, שצילמו אותו דווקא הרבה). פתאום נהיה לך חשוב שיצלמו? מה קרה? למה לא היה לך חשוב לצלם אותי בימי ההולדת שלי או אפילו לחגוג אותם? נאה דורש, נאה מקיים, לא???, או שאולי רק אתה נחשב ואחרים הם רק אפס מאופס לרגליך???? חוץ מזה מה קורה פה????? מאבקי שליטה ואינטרסים, מלחמה בין המשפחה שלי למשפחה של אשתי?? במקום לשמוח באירוע שלי, אני צריך לעזוב הכול ולהתחיל למדוד זמנים לצלם כמה זמן הוא מצלם כל אחד? ואולי בכלל זה לא אירוע של המשפחה הגרעינית שלי או של הבן שלי, והוא הופקע ממני לטובת אירוע של שתי משפחות מורחבות, שרבות אחת עם השנייה מי יהיה יותר דומיננטי ויבלוט יותר, ואני רק "בובה על חוטים" בסרט שכבר לא שלנו? לפארסה כזו אתה רוצה שאני אתן יד ואהפוך את האירוע שלנו? לא יקום ולא יהיה!!! זה צריך להיות אירוע משמח, שהילד צריך להיות במוקד השמחה ולא כל הדברים הקטנוניים והילדותיים האלה שמסביב, שנועדו רק להחריב שמחות ,להשבית אותן ולהעכיר אווירה. באירוע של הילד שלי העולם צריך להיות סובב מסביבו, שכן זה היום המיוחד שלו, וזה לא אירוע של אף אחד אחר, ומי שלא מסוגל לכבד זאת, אז שיידע שאני הפסקתי לשתוק, להבליג ולשמור בבטן, שהכול ייצא החוצה בלי חשבון לאף אחד. דרך אגב, האם זה מה שאתה רוצה שהנכד שלך יידע, שסבא שלו אומר וחושב מאחורי הקלעים (ועוד לא דיברתי על מה שהעזת לומר לי בזמן האירוע עצמו). הספוג שלי התקלקל. אינני יכול לספוג יותר מבלי לשחרר רעלים או למות.

לפני שנחקור לעומק ונתעסק בשאלה העקרונית: ממה זה נובע? הבה נעשה לנו פסק זמן קטן, ונשאל את עצמנו שאלה חשובה לא פחות: מדוע אתה לא מניח לעבר? שים את העבר מאחוריך, שכח אותו והמשך בחייך. יש לך, ברוך השם, אישה אוהבת ו-4 ילדים מקסימים. תתעסק בגידול שלהם, שדורש ממך המון כוחות, ותפסיק להעסיק את עצמך בעבר. מה טוב יצמח לך מזה? איזה תועלת זה יביא לך? צא מזה, בן אדם!!!! רק עוגמת נפש ומרירות זה יביא לך. זה יפגע קשות באיכות חייך ובבריאותך במקרה הטוב, אז למה לך?? זה עוד יישב לך על המצפון, ובסוף יהרוג אותך, לא חבל??? טוב.........אז אצלי זה קצת שונה. אצלי העבר חי, נושם ובועט קשה לאורך כל הדרך ובמשך שנים רבות גם בהווה, ואם אני לא אתמודד אתו כמו שצריך אז ההשלכות של הדברים תהיינה הרבה יותר קשות וחמורות מאשר האלטרנטיבה של לשחרר, לעזוב ולהתעלם כמו בת יענה. זה פשוט רק ילך ויחריף כל הזמן (תברח מהעבר? הוא ירדוף אחריך!!), ואני בכלל לא אדע, למה זה לעזאזל קורה לי. רק באמצעות הכרת העבר על בוריו, ניתן יהיה להתמודד עם הדברים כמו שצריך גם בעתיד. בשביל להכיר את העבר כמו שצריך חייבים לחפור ולנבור לעומק תוך חשיפת כל זיכרונות הילדות הכואבים והפוצעים, ואז לנסות לחקור את הדברים לעומק ולתת להם פרשנות כמה שיותר מאוזנת, שקולה, משקפת את המציאות העובדתית או קרובה אליה. על עובדות לא יכול להיות ויכוח, אך באשר לפרשנות הניתנת להן, זה תלוי בנקודת המבט הסובייקטיבית, ולכן אשתדל לא להיגרר להתלהמות רגשית, ואנסה לנתח את הדברים בקור רוח ובהיגיון בריא ובדרך שתקטין את ההסתברות לטעויות אפשריות. הייתי כמובן מעדיף להניח את העבר מאחוריי ולחיות את חיי בשלווה ובקורת רוח תוך שמירת כל העבר בבטן או שכיחתו, אך זה לא הולך, שכן זה נכפה עליי, ובלית ברירה אני נגרר לכך. אני לא יזמתי את זה. מי שגרם לכך באופן פרובוקטיבי ומכוון במשך שנים הם אלה שחושבים שאני עדיין חי איתם באותו בית, ונתון למרות ולשליטה מוחלטות שלהם, ושאני צריך לדאוג לאינטרסים שלהם בכל מחיר . הם רק שכחו שיש לי כבר חיים עצמאיים משלי, יש לי אישה ו-4 ילדים, וכל מה שהם עושים ואומרים לי ולאשתי באופן נוקב ,בלי חשבון ורחוק מלהיות דיפלומטי, עובר משם ישירות גם לילדים שלי, להורים של אשתי, לכל המשפחה המורחבת של אשתי ומשם לכל העולם כולו ומשפיע בצורה הרסנית ואיומה על כולם ללא יוצא מן הכלל. העצה הידידותית שלי אליהם: לשנות דיסקט במוח או לנתק קשרים ומגע כמה שיותר מהר. אני בעד הגישה של "מודה ועוזב ירוחם", אך מי שלא מודה, לא מרפה ולא עוזב, אז הוא צריך לדעת ולהביא בחשבון שכמו שהוא פוגע ופוצע באחרים (אני כבר לא לבד בסיפור הזה, והסיפור הזה כבר לא יכול להישאר  חבוי בתוכי לעד במשך שנים ארוכות, כפי שהיה בעבר, שכן עוד יש עוד שחקנים נוספים בסיפור הזה), כך הוא גם עלול להיפגע ולהיפצע בעצמו. כואב לי עד מאוד לפגוע באופן כזה בבני משפחתי, אבל כואב לי פי כמה וכמה שפוגעים באשתי ובילדיי, ואין לי פשוט ברירה אחרת.

אחת החולשות שלי או הפגמים שלי היא שהדברים השליליים שנאמרו לי או עליי נשארים חרוטים לעד בתוך הזיכרון והלב שלי, כולל זיכרונות ילדות לא נעימים (גם אפילו זיכרונות, כשהייתי קטן וביסודי), ושאותם לא אחשוף אלא במצב קיצון של אין ברירה. אין לי זיכרון לפרצופים, שאינני נתקל בהם ברמה היומיומית, אז אומנם אזכור לבטח את הדברים הרעים, שאמרו, אך לא אקשר אותם לפרצופים ששכחתי. המצב שונה כמובן באשר לאנשים מוכרים לי או כאלה שהטביעו בי חותם שלא יימחה. אני לא אחד ששוכח,  שמחליק את זה, וממשיך הלאה כאילו לא קרה כלום מצד אחד, מצד שני אני מעדיף בד"כ לשמור את זה בתוכי ולא להגיב, ורק כאשר זה מפריע לי בצורה קשה, אז אני חושב על כך כל הזמן ועוסק בכך באובססיביות בלתי נגמרת, חוקר  לעומק ולא מניח לזה לרגע עד שאני מוצא תשובות מניחות את הדעת. אם זה היה הפוך (לזכור דווקא את הדברים השמחים והטובים), אז הייתי בן אדם יותר שמח, אבל לצערי אצלי זה לא ככה. רוצים דוגמאות לזיכרון ילדות שלילי: אני ילד קטן ומפוחד סגור במזווה בחושך מוחלט, סופר בכפות הידיים ומנסה למצוא את הפתרון לשאלת החשבון, מתלבט קשות, שמא אטעה וזאת מפחד התגובה של אבי הכועס והזועם ובשל אי הוודאות וחוסר הביטחון באשר למה שצפוי לי (שלא לדבר על התחושה הקשה, שאתה לא בסדר, ושאתה לא יוצלח, ושאתה אשם). דוגמא נוספת: הפחד מתגובת אמי כאשר פעם אחת הוצאתי ציון שחשבתי שהוא נמוך מידי, ואז כאשר אמי ששמעה שהציון הוא 80, היא הרגיעה אותי ואמרה לי, ששמונים זה דווקא בסדר. זיכרון נוסף: אבי מוציא אותי מהכיתה ומכיוון שהוא מאוד מיהר, ולא הלכתי מהר מידי לטעמו, אז ברגע שעברתי את מפתן הכיתה, הוא תפס אותי בגסות וגרר אותי במהירות. עוד זיכרון: קנו לי דגי זהב, בטעות שמתי יותר מידי חומר ניקוי כחול, הדגים מתו, התגובה: מכות. עוד זיכרון: בתיכון עצבנתי את אבי, נתן לי סטירה, אמרתי לו שזה לא כואב, אז בתמורה הוא נתן לי סטירה, כדי שאצליח לראות כוכבים ולא בשמיים. עוד זיכרון: פעם אחת אבא שלי צרח על אחותי, ואני רצתי להגן עליה. הוא ישר גירש אותי לחדר. בסוף הוא נכנס לחדר שלי ואמר לי להפתעתי שהוא מתנצל. מסתבר שאחותי דרשה ממנו לבקש ממנו סליחה (טוב שיש ילדה של אבא). עוד זיכרון: אבי מסתכל על הפרצוף המחייך שלי ואומר, מה בדיוק אתה מחייך, אני תיכף אוריד לך סטירה שתמחק לך את החיוך מהפנים. זיכרון ילדות נוסף: "לאם אמיתי שלום, אמיתי לא הכין היום שיעורי בית"- המורה רות כתם אופיר בית ספר זיכרון יוסף חיפה. זיכרון ילדות נוסף: זימון לקב"ן לפני הגיוס לצבא (לא היה קשה במיוחד לשכנע אותו לגייס אותי), והיתממות של ההורים שלי, וסירובם להסביר לי את פירושם של ראשי התיבות מתוך התחשבות ברגשותיי. מי יזם את הדבר הזה???? זיכרון מילואים: שני חיילי מילואים יושבים בספסל מלפניי מצביעים עליי ואומרים לי: מה אנחנו צריכים אביב גפן בצבא?  זיכרון ילדות: ספר מחזור כיתה י"ב מחזור ס"ז תמונה קבוצתית של הכיתה, עמדתי ליד אריאל שפרנסקי, ויד נעלמה דאגה למחוק אותי משם.

להבדיל מיליון מיליוני הבדלות הגילוי המצמרר משנה שעברה על משפחתם של סבי וסבתי ז"ל (יוסף ורחל שרייר) שנרצחו בשואה בידי הנאצים היה הרבה יותר מטלטל וקשה לעיכול ולקליטה (בעיקר כאשר רואים את כתב ידם של סבי וסבתי ז"ל על גבי דפי העדות מיד ושם, וכאשר קוראים את השמות- במיוחד הילדים הקטנים- זה כבר לא  משהו תאורטי מחומר הלימוד בהיסטוריה לקראת הבגרות, זה כבר הופך למוחשי ולחי ביותר!!!!). ובכל זאת לא היססתי מלהתעסק בעבר הנורא הזה עם כל עוצמות הכאב הקשות והבלתי נתפסות, שזה גרם לי. חייבים להתעסק בעבר כדי להבין מי אנחנו, מאיפה באנו, ולהיכן אנחנו הולכים, וכן כדי להבין ממה זה נובע? ומדוע זה לעזאזל קורה?

על מנת לאזן את הדברים ולהשתדל להיות כמה שיותר קרוב למציאות עליי לציין גם את הדברים הטובים: הייתה מחויבות הורית עמוקה כלפינו הילדים, שנמשכה כל הזמן ולאורך כל השנים. הייתה גם מחויבות שלנו הילדים לעמוד בציפיות של ההורים, וחלילה לא לאכזב אותם. במחויבות זו עמדנו גם כמבוגרים, כאשר אמי ספגה מכה חזקה בראש, הייתה בסכנת חיים ועברה שיקום ארוך בבית לוינשטיין. מחויבות זו באה לידי ביטוי בכך שעמדנו לצידה לאורך כל הדרך עד שהיא חזרה לביתה (אמא זו אמא ולא יעזור שום דבר בהקשר הזה!!!!). אין גם ספק שההורים שלי סיפקו גם את כל צרכינו הפיזיים והחומריים ( האמת: היינו די צנועים בהקשר הזה ולא באנו בהרבה דרישות), וגם דאגו לנו כל השנים והגנו עלינו מול איומים חיצוניים. היו גם כמה רגעי חיבה, שהופגנה כלפינו בעיקר, כאשר עמדנו בציפיות של ההורים שלנו, והיינו ילדים טובים (דבר שהשתדלנו מאוד). מצד שני לא הייתה כאן אהבה טובה שבלתי תלויה בדבר. לא היה מענה רגשי למצוקות, לא הייתה אוזן קשבת, שאליה ניתן לפנות על מנת לקבל עצה טובה, והיה חשש תמידי, חרדה מוחשית וחוסר וודאות באשר לתגובת ההורים, כאשר לא עמדתי בציפיות שלהם (בעיקר בילדות המוקדמת, שאז הייתי פחות טוב בלימודים). לא הייתי מסתער על ההורים שלי בחיבוקים ובנשיקות ונמרח עליהם. לא היה ביטחון כזה גדול לעשות דבר נועז שכזה, לא הייתה אינטימיות ותחושה של חופש ועצמאות מוחלטים בהקשר זה. היה דיסטנס: הם היו ההורים, ואני הייתי הילד, הם אומרים מה לעשות, ואני צריך לציית, הם יוזמים קשר, כאשר הם צריכים אותי, ואני לא הייתי מעז להתקרב אליהם ולהפריע להם בעיסוקים שלהם. כל פעם שפנו אליי הייתה תחושה של חוסר וודאות, האם הם כועסים או שהם באים בטוב. לא הייתה שום אמפטיה וסלחנות. אם לא עמדתי בציפיות וטעיתי, אז נענשתי. זוהי הגישה החינוכית הפרוסית-גרמנית מבית מדרשו של מייסד ביה"ס הריאלי בחיפה ד"ר בירם. יצא לי לקרוא את החוברת הראשונה, שהוצאה ע"י ביה"ס בנושא משמעת, נימוסים והליכות בשנים הראשונות לקיומו של בית הספר הזה. אני חושב שבימינו אלו גישה מעוותת זו, ששלטה בכיפה, הייתה גורמת להתקוממות ולרעידת אדמה קשה, שכן היא מבטלת לחלוטין את אישיותו הייחודית של הילד והופכת אותו לכלי שרת, שמעוצב לחלוטין ע"י המערכת החינוכית מגבוה בפקודה ובהכתבה, ומי שלא מסתדר עם זה, אז הוא ישר מקוטלג כבעייתי ומוצא מחוץ לגדר (לשמחתי הרבה בילדותי לא הייתי כזה, אחרת הייתי סובל קשות). זו גישה ביריונית חסרת רחמים, אמפטיה וחמלה, הנעדרת כל אינטליגנציה רגשית ולא לחינם היא פרוסית-גרמנית מקום מוצאו של ד"ר בירם. לשמחתי הרבה הילדים של היום מחונכים באופן שונה לחלוטין, ובדרך זו הופכים, כך אני מאמין, לאנשים יותר בריאים ומאושרים. ובאשר להצלחה, להגשמת מטרות ויעדים: זה חשוב, וזה יגיע במוקדם או במאוחר  אך יותר חשובה היא הדרך למטרה, ואין  להקריבה   על מזבח ההצלחה בכל מחיר או להתפשר עליה, כי היא הבסיס למשמעות החיים. העוגן או הבסיס ליסודות  הבניין, המאפשרים יציבות, תחושת בטחון ושייכות לפרט הם האינטליגנציה הרגשית, המבוססת על תהליכי הבנה, הפנמה, הזדהות ומעורבות רגשית ולא חלילה המשמעת הפרוסית הקפדנית של ציות רובוטי לפקודות או דיבור מגבוה ולא בגובה העיניים. אין ספק בכלל שאינטליגנציה רגשית דורשת יותר מאמץ, עבודה והשקעה בילד מצד ההורים והמערכת החינוכית, אך היא עדיפה לאין שיעור על העצלות חסרת הבינה של המשמעת הקפדנית, שלא דורשת להבין אלא רק לציית באופן עיוור. למשל, ספרו של צ'רצ'יל, שאותו קראתי בשקיקה (מומלץ לכל אדם בפרט ולכל יהודי וישראלי בכלל) מבוסס כולו על אינטליגנציה רגשית. צ'רצ'יל היה זה שהשרה בזכות האינטליגנציה הרגשית המפותחת והייחודית שלו את האווירה הנכונה, שאפשרה להביס את המשמעת הפרוסית הקפדנית, הרובוטית, היעילה עד אימה והקיצונית של הנאצים, יימח שמם וזכרם. ממליץ לכם לקרוא גם בחום את יומנה של אנה פרנק, שבו מופיעה ביקורת נוקבת מצד ילדה קטנה ובודדה על מערכת חינוכית קולקטיבית ודורסנית, שלא מאפשרת התפתחות אינדבידואלית ומותאמת של הפרט, והעימות הקשה עם אמא שלה בהקשר זה. שלא יהיה לכם ספק: אנה פרנק בתקופתה נחשבה לכבשה השחורה של המשפחה, ואילו הייתה חיה בימינו הייתה הופכת סביר להניח לגיבורת תרבות ופורצת דרך מהפכנית.

תסלחו לי שאני מחליף נושא, אבל עם כל הכבוד לעניינים האישיים הבלתי פתורים שלי, צצה אתמול סוגיה ציבורית דחופה, שאני לא יכול להתעלם ממנה וחייב להתייחס אליה כבר כעת. אתמול שודרה בטלוויזיה תכנית מזעזעת ומטלטלת על אלימות וחרמות במסגרת מוסדות החינוך. תסלחו לי בבקשה על הבוטות, אבל אם זהו המצב, אז מן הראוי שתנעלו את השער, תאטמו היטב את הבניין ותזרקו את המפתח כמה שיותר רחוק. מצדי אתם יכולים לדחוף את כל ההישגים הלימודיים שלכם ואת כל תכניות הלימודים שלכם ואת כל מה שאתם מתגאים בו ביחסי הציבור שלכם ל......(כן, כן, בדיוק לשם). שום דבר לא שווה ושום דבר אינו בעל ערך, אם זהו המצב במוסדות החינוך שלכם. זו מלחמה על דמותה של החברה, שאנו רוצים, שתהיה לנו בעתיד. האם אנו רוצים חברה הישגית בכל מחיר, רודפת בצע, דורסנית ואלימה או שמא אנו רוצים בחברה ערכית, מוסרית עם דרך ארץ, דו שיח ותרבות דיבור וכבוד. זהו הבסיס לקיומנו כאן. זה מה שמדביק ומחזיק אותנו יחד עם כל המחלוקות הנוקבות בינינו, ומי שלא שומר על הבסיס הזה, מסתכן שהבית כולו על יסודותיו ייפול על הראש של כולנו.

מורים ומנהלים, שמטייחים מקרי אלימות וחרמות, כי חשובה להם יוקרתו היחצ"נית של בית הספר שלהם לא יכולים להישאר אפילו שנייה נוספת במערכת, וחייבים לעוף משם על טיל וכמה שיותר רחוק!!! המערכת חייבת לשים על כל יהבה ולהתמקד בזה כל הזמן וללא לאות ולא לגלות כל פשרנות או סלחנות בנושא. כדי שלא יהפכו למפלצות, תחנכו אותם בראש וראשונה להיות לבני אדם אנושיים, וכשהבסיס הזה יובטח (כולל ובמיוחד במקומות הבעייתיים והקשים ביותר) ויהיה מעוגן ומושרש חזק חזק באדמה, אז אל תדאגו,  גם ההישגים הלימודיים יזרמו ויגיעו, גם אם זה ייקח יותר זמן והדרך לשם תהיה יותר ממושכת. המערכת החינוכית מרוב שהוא ממוקדת בהישגים ובתחרות ובלהספיק בזמן את חומר הלימוד, שמה את הדברים החשובים באמת בצד ומזניחה אותם. כך אנו מגיעים למצב שיש מורים שחשוב להם עד מאוד להעביר את חומר הלימוד במלואו, ולא נותר להם זמן פנוי או כוח לטפל במקרי אלימות, ולכן הם מטייחים אותם. זו מעילה בתפקיד, וזה בגדר כפירה בעיקר והזנחתו לטובת דברים פחות חשובים. אז הילד יהיה פחות מוצלח בלימודים? זו הדאגה שלכם? הדאגה שלי היא קודם כל שהוא יהיה בן אדם, ושנית שהוא יחוש בביטחון מלא בביה"ס (בלי זה כלום לא שווה דבר!!!). ללמוד ולשפר השיגים לימודיים אפשר כל הזמן (כל יום אנו לומדים דבר חדש וכן לומדים מטעויות). לעומת זאת מי שלא מחנך את הילדים להיות בני אדם יקבל בעתיד עונש של חברה מקובעת על אלימות, רוע, אדישות, ניכור ושנאה, חברה, שכבר קשה  מאוד לשנותה.

בנוסף לטיוח עקב חשש מפגיעה ביוקרתו של ביה"ס עלה טיעון מקומם נוסף: ביה"ס חושש להתמודד ולהתעמת עם הורים אלימים. אז אולי גם שופטים יטו משפט, כי הם פוחדים להתעמת עם העבריינים? ואולי גם המשטרה תעלים עין כי היא עושה במכנסיים, כל פעם שהם עוברים ברחוב? ואני שואל אתכם: השתגעתם??? נפלתם על הראש???? (או שאולי אני המשוגע בעסק הזה?).  מי לעזאזל הריבון ובעל הבית במדינה הזאת? ההורים האלימים הם אלה שיקבעו לביה"ס מה לעשות במקרים של אלימות? במקרים של חשש ממשי מאלימות של הורים המורים וצוות הניהול של המוסד החינוכי חייבים לקבל הגנה מהמדינה, ובמקביל יש לנקוט ביד קשה, חזקה ובלתי מתפשרת כנגד הורים מעין אלה. צריך לזכור, שמדובר בדבר היקר לנו ביותר עלי אדמות וכן הדבר הנפיץ והשביר ביותר- הילדים שלנו. אז דווקא בתחום זה נזניח את הטיפול עקב חשש מהורים אלימים? התחרפנתם לחלוטין? אני רוצה שיתנו במקרה הצורך הגנה למורים ולמנהלים כמו לראש הממשלה, לשרים ולשופטים, כי אם לא יעשו זאת, אז הנזק הישיר ייפול דווקא על הדבר, שאנו מחשיבים אותו כיקר ביותר ושאין שני לו.

דבר נוסף: אלימות עדרית כלפי הילד היחיד יש לטפל ברגע שהיא מתרחשת ולא לחכות בתקווה שזה יחלוף וישתפר. רק בדרך זו האלימות העדרית ישר מתפוגגת ומתפוררת לרסיסים כמו אבק. אלימות עדרית כלפי הילד היחיד, שלא מטופלת מידית, הופכת כמו כדור שלג מתגלגל למפלצת אימתנית, שכבר יוצאת לחלוטין משליטה, והתוצאות הטרגיות בהתאם.

דבר אחרון: עד שמורים ומנהלים מטייחים לא יעופו מהמערכת ועד שלא תיושם תכנית פעולה סדורה, יעילה וחריפה להתמודד עם הורים אלימים, אז יש להקים לאלתר במשרד החינוך גוף פעיל ואפקטיבי לפניות הורים. יש לדאוג לפרסמו כל הזמן באמצעי התקשורת. גוף זה יונחה לטפל לאלתר ובזמן אמת בכל מקרה ומקרה, ולא להניח ולהרפות עד שהעניין ימוצה עד תום. מן הראוי שגוף זה גם יבוקר באופן שותף וקבוע ע"י מבקר המדינה מפאת חשיבותו. המדינה במקום לחפש כל הזמן אשמים חייבת לקחת אחריות ולממש את ריבונותה מתוקף היותה בעלת הבית של מערכת החינוך. מערכת החינוך חייבת להחליף דיסקט במוח ולהבין שלא רק שמדובר על הילדים של כולנו אלא גם על פניה העתידיות של החברה שלנו ואפילו על גורלנו כאן לשבט או לחסד. באשר למי שמסתפק בלהתלונן ולקטר על פניה של החברה כיום, אני מציע לו ללכת אחורה במנהרת הזמן ולחקור כיצד השפיעה מערכת החינוך לרעה בגישתה הממוקדת הישגיות בלבד. זהו המעיין, שממנו נובעים המים העכורים הללו, ומשם בדיוק צריך להתחיל את תהליך הטיהור, וטובה שעה אחת קודם!!!

לסיכום: הסתיימה תכנית הטלוויזיה, כולנו הזדעזענו עד עמקי נשמתנו, והוצאנו הרבה קיטור. ככל שהזמן חולף, הכול מתפוגג לו ועולם חוזר לסורו? נכון? בדרך כלל כן, אך זו לא גזירת גורל. הכול עומד ונופל על מידת הנכונות להביא לשינוי ועל בעל בית נמרץ ונחרץ, שפועל ללא לאות, ללא פחד וללא מורא מפני כל אלה שמסתובבים סביבנו ובטוחים "בשיטת המצליח", שאלימות היא דרך חיים ופתרון לכל דבר. מסתבר שיש הרבה עבודה לשר החינוך, זה תפקידו ואחריותו הישירה, וזה צריך לגזול את מרב זמנו.

כיצד זה אירועים מסוימים מעלים להם ממרתפי השכחה זיכרונות מוכמנים (כאילו שמישהו לוחץ על כפתור סמוי מעין, ומקים אותם מחדש לתחיה מחודשת)? זה מה שקרה לי, כאשר צפיתי בכתבה על אלימות וחרמות בבית הספר. אני זוכר את עצמי כתלמיד בבית הספר זיכרון יוסף בחיפה (כיתות א'-ג'), שאינני מקובל וזאת בלשון המעטה. אני זוכר את עצמי שרוי בפחד מוחשי ותמידי, בחרדה ובאי וודאות באשר למה שצפוי לקרות כל יום. אני זוכר את עצמי יום אחד מכניס לתוך תיק ביה"ס סכין כדי להגן על חיי, אם יהיה צורך. טוב...... אז כיום במבט רציונלי ומפוכח של מבוגר, אז כמובן שמדובר בהגזמה פראית וחסרת כל חוט שדרה, אבל במבט של ילד שמסתכל על העולם מסביבו והוא נראה לו כה זר, גדול ומפחיד התחושה הזאת הייתה מאוד מוחשית, חיה, אמיתית ואותנטית. ומה קרה? ישר גילו את הסכין, ולקחו לי אותה. ומה עם המורים, מדוע לא פנית אליהם? מישהו בכלל היה מעז לגשת אליהם? הרי הם היו כה קשוחים ומרוחקים. זו לא הייתה הגישה החינוכית של ימינו, שניתן לפנות אל המורה ולדבר עמו בגובה העיניים. ומה עם ההורים? איתם הייתי בחרדה בגלל הציונים הלא טובים, אז נראה לכם שהיו לי עוד את האומץ והביטחון לפנות אליהם ולשתף אותם בדברים נוספים? אז כיצד אנו מגיעים למצב שבו ילד מכניס לתיק ביה"ס סכין? זה נובע מפחד גדול שאתה לבד לבד, שאין עם מי לדבר, אין על מי לסמוך ואין על מי להישען. זה גם נובע מתחושה ממשית של סכנה מוחשית ומיידית. במצב כזה יצר ההישרדות הטבוע בכל חיה פועל, וכך מגיעים למצב כזה. האם בכלל היה עולה על דעתם של הילדים שלי לעשות דבר כזה? חס וחלילה, שכן הם חשים בביטחון מוחלט במוסד החינוכי שהם לומדים, וכן הם יודעים שאם תהא בעיה, אז תמיד תהיה להם אוזן קשבת הן מצדנו ההורים והן מצד המורים, שמדברים אליהם בגובה העיניים ולא מרחוק או מגבוה. כמו כן יש להם וודאות מוחלטת, שאנו ההורים פועלים לטובתם ונעשה הכול כדי לטפל בכל בעיה, שתצוץ.  כיצד נגמר הסיפור שלי? לא יודע!!!! אף אחד לא דיבר איתי, ולא ניסה לברר או לנסות להבין למה עשיתי זאת (כנראה זה לא עניין אותם במיוחד). אני מאמין שזה נסגר בשקט מעל הראש שלי בין ההורים שלי למחנכת של הכיתה. בכיתה ד' עברתי ללמוד בביה"ס הריאלי בסניף אחוזה, ואז הכול השתנה באופן דרמטי. האווירה השתנתה לחלוטין. קיבלו אותי בזרועות פתוחות. לא הרגשתי לרגע שאני מוקד ליחס שלילי או על הכוונת של מישהו. חשתי בביטחון מוחלט ללכת לביה"ס ונהניתי מאוד ללמוד שם, וכך גם החלו בהדרגתיות וגם השיפור והפריחה בהישגים הלימודיים שלי. זה מחזק את מה שאני חושב: במקום שהאדם חש שטוב לו, הוא משקיע, נותן את הנשמה, מקבל חיזוקים חיוביים, מצליח ופורח, ואילו באווירה שלילית האדם מצמצם נוכחות, מתכווץ בד' אמותיו ולאט לאט נובל וקמל. השגיות חייבת לגדול ולצמוח רק על מצע יציב ואיתן של גישה אנושית, מחבקת ותומכת, רק כך היא תחזיק מעמד ותתקיים לאורך שנים ואף תצמיח פירות מתוקים וטעימים. טיפוח השגיות באווירה של קנאה, שנאה, ניכור, עוינות ופחד לא יצלח ולא יחזיק מעמד רב, שכן זהו בסיס רעוע ביותר (על כרעי תרנגולת). מעבר לכך זה גם צפוי  לגרום לנזקים קשים.

ועוד  זיכרון ילדות ממחנכת כיתה ג' בביה"ס זיכרון יוסף בחיפה: "לאם אמיתי שלום, אמיתי לא הכין היום שיעורי בית". רות כתם אופיר.   ולקינוח: יום אחד היה מבחן, שידעתי שנכשלתי בו, ולכן לא רשמתי את השם שלי, ואז המורה אמרה לכל הכיתה: "של מי העבודה הנפלאה הזאת?" היא עשתה זאת כדי לאתר את התלמיד הכושל ולפתות אותו להודות. לא נפלתי בפח שלה. אבל... החוצפנית בכל זאת איתרה אותי. טוב...... עכשיו צריך לחשוב מה להגיד להורים על הציון הכושל. ואחרון ואחרון חביב: בביה"ס הריאלי (בחטיבת הביניים) מי ששכח את מחברת הבחינה ירדו לו אוטומטית 10 נקודות במבחן. שכחתי את המחברת. מה לעשות? בחוץ הייתה זרוקה מחברת מלוכלכת וקרועה. לקחתי אותה, סידרתי אותה ככל שניתן, זרקתי את כל הדפים הכתובים בה, וכך ניצלתי מהורדה של 10 נקודות, אבל קיבלתי גם את ההערה הבאה: "אבקשך לשמור על מחברות הבחינה ולא ללכלכן". מה לא עושים בשביל ציון טוב???

פירמידת הצרכים של מסלאו היא תיאוריה, שתואמת פחות או יותר את הדברים, שכתבתי באתר הזה. אדם, שעסוק כל היום במחשבות על הישרדות יום יומית או נמצא בסביבה עוינת, מנוכרת ולא מפרגנת יתקשה עד מאוד לצאת מד' אמותיו, ויישאר לעד כבול בתוך עצמו במאסר עולם. למה הכוונה? מסלאו התווה את פירמידת הצרכים האנושית. לטענתו אדם יתקשה מאוד להתקדם במדרגות הפירמידה, אלא אם הוא חש בביטחון מוחלט במדרגה, שבה הוא נמצא כעת. המסלול של הפירמידה הוא בד"כ מלמעטה למעלה, אך יכולים להיות בחיים מצבים, שבהם גם מידרדרים למעטה. המדרגה התחתונה הוא פשוט הצורך לשרוד ולחיות מול סכנות קיומיות. למשל, יהודים בשואה, שחשבו אך ורק כיצד להעביר את היום הבא בחיים. לאחר מכן מגיעה המדרגה של סיפוק הצרכים החומריים והפיזיים הבסיסיים (אוכל, שתייה, לבוש, מגורים ועוד). כשהצרכים הפיזיים והחומריים הבסיסיים מובטחים, אז האדם מתחיל לשאוף להינות מהחיים החומריים והרוחניים, וממה שיש להם להציע לו. כאשר גם זה מובטח, אז הוא מחפש תחושה של שייכות והזדהות עם אנשים שדומים לו, ובקצה הפירמידה הוא מבקש ומחפש לממש את עצמו ואת הפוטנציאל הגלום בו.

היכונו לנחיתת הפצצה (בום!!!!!). למה אתה מתכוון? מזל גדול שהילד שלי עושה עבודת שורשים, שכן אחרת המידע הנ"ל מעולם לא היה נודע לי (בונקר ההורים שלי, פשוט בונקר, מזל גדול שהם לפחות אוהבים את הנכדים שלהם). הבן שלי ראיין בסוף השבוע הזה את סבתא שלו, ואז היא אמרה לו בין השאר את הדבר המדהים הבא (מסקרן אותי לדעת מה עוד ינחת עליי בעתיד, כשזה מגיע, אז זה מגיע ,כנראה, בבת אחת ובצרורות!!!): אבא שלה (סבא שלי, יצחק בייליס ז"ל) היה אחיין של מנחם מנדל בייליס. מיהו אותו מנחם מנדל ביילס? לבטח שמעתם על עלילת הדם האנטישמית באשר ליהודים, שרוצחים ילדים נוצרים ומשתמשים בדם שלהם כדי לאפות מצות? טוב..... אז מנחם מנדל בייליס היה אחד היהודים ברוסיה, שהואשם בכך שהוא רצח ילד נוצרי והשתמש בדם שלו כדי לאפות מצות. זוהי פרשת בייליס המפורסמת. בסופו של דבר ביהמ"ש הרוסי זיכה אותו מכל אשמה, והוא יצא לחופשי. מצד שני ביהמ"ש לא יצא בקביעה כללית ונחרצת, שמדובר בכלל בעלילת דם אנטישמית ושקרית. מה זה אומר? בתקופה זו האשימו בהאשמה שקרית זו יהודים רבים. מנחם בייליס האדם הפרטי יצא במקרה זכאי, אך זה לא שם קץ לעלילת הדם הנבזית, ורבים המשיכו להאמין לה. ביהמ"ש לא קבע נחרצות שיהודים לא אופים מצות מדם של נוצרים, ושאין בנמצא נוהג כזה, ולכן באי אמירתו הוא למעשה הכשיר למעשה את השרץ הזה בעיני ההמונים הנבערים ושטופי השנאה ליהודים. כל מי שמעוניין לקרוא בהרחבה על הפרשה הזאת מוזמן להקיש בגוגל "פרשת בייליס".

מה זה אומר מבחינתי? קודם כל זה אומר, שאני אחיין דור שלישי לאותו מנחם בייליס. הכול טוב ויפה, אבל מה אתה יכול להביא מעצמך ומניסיון החיים שלך על מנת להאיר זוויות נוספות בהקשר זה? אנו מתייחסים כאן לעלילת דם אנטישמית בזויה ומתועבת במיוחד (ולא צריך ללכת רחוק במיוחד כדי לראות את הדברים בצורה מפורשת ובוטה גם כיום במסגרת האנטישמיות הגלויה והחבויה בקרב אויבינו). ברם גם בחיי היום יום שלנו יש  עלילות דם ללא כל קשר בכלל לאנטישמיות. עלילות דם נוצרות בד"כ במקומות שיש בהם חיכוכים ושנאות בין בני אדם. עלילת דם שקרית היא בגדר לשון רע שקרית, המופצת ברבים. לפעמים לא צריך בהכרח שנאות וחיכוכים על מנת ליזום ולהפיץ עלילת דם. מספיק שיש אנשים רעים ומרושעים בסביבה, אנשים שיש להם כוח, יוקרה וכוח פרסום וכן קבוצה של עדר נאמנים, ההולכים אחריהם באופן עיוור, וכך עלילת הדם יוצאת לדרכה בקלות. מה שמפחיד בקטע הזה, שזה קל מאוד לביצוע ויכול להתפשט במהירות כמו שריפה בשדה קוצים ולצבור תאוצה כמו כדור שלג מתגלגל (ובמיוחד בימינו שהכול מאוד גלובלי ומידי). עלילת דם יכולה להירקם נגד אדם מבלי שהוא עשה כל דבר רע. למשל, בתוכנית הטלוויזיה על אלימות וחרמות סיפרה האימא של הילדה שהוחרמה, שלא הייתה לכך כל סיבה הגיונית. הם פשוט לא אהבו אותה, כי היא לא באה   "טוב בעיניים" לעדר שמסביבה, וזה הספיק בשביל להחרים אותה. גם החוויה שלי בביה"ס היסודי בכיתות הנמוכות הייתה דומה. לא זכור לי שעשיתי דבר וחצי דבר רע לילדים מסביבי, אבל זה כנראה לא הפריע להם להעמיד אותי בפני חרדה קיומית, שגרמה לי להביא סכין לביה"ס להגנה עצמית. בקיצור, לא צריך סיבה הגיונית, כדי שזה יקרה, וזה מה שמפחיד בקטע הזה, שיום אחד במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון אתה תמצא את עצמך לבד מול חבורת זאבים אכזרית, שפשוט מחפשת לה קורבן אקראי, שלא עשה לה דבר. להזכיר לכם את הרצח של הנער שטיירמן בידי שני אנשים, שרצו פשוט לדעת, איך זה מרגיש לרצוח בן אדם? הוא היה קורבן מקרי. הם בכלל לא הכירו אותו, ולכן הוא ,כמובן, גם לא עשה להם שום דבר רע. כנ"ל המקרה המזעזע של רצח נהג המונית בידי שני ילדים (אז בבקשה, אל תגידו לי שרוע סתמי לא קיים). האם רק ילדים או בני נוער מתנהגים כך? זה קיים גם אצל מבוגרים, רק שזה פחות בולט לעין ויותר מסווה מתחת לפני השטח. ניסיון החיים שלי מלמד זאת באופן המובהק והברור ביותר. אלה שהפיצו עליי את עלילת הדם השקרית בדבר נטיות מיניות הומוסקסואליות, מבלי שעשיתי להם דבר רע, הם בעיניי לא שונים במאומה מאלה שהאשימו את מנחם בייליס שהוא רצח ילד נוצרי כדי להשתמש בדם שלו לאפות מצות בפסח, וגם לא שונים בעיניי בכלום מהילדים, שהעמידו אותי בפני חרדה קיומית לחיי בבית הספר היסודי. ככל הנראה, לא לחינם אני אחיין מדור שלישי של מנחם בייליס. דברים כאלה לא קורים סתם. לכל דבר יש סיבה ומסובב, גלגל החיים ממשיך להסתובב בכל דור ודור, אירועים חוזרים על עצמם בגרסה זו או אחרת,  ואני כאן בשביל לחפש ולמצוא. ומה באשר לאלה שהפיצו עליי את עלילת הדם המכוערת, שכמעט חיסלה אותי? יש אלוהים בשמיים, והוא עוד ישפוט ביני וביניכם ביום הדין והאמת, ומכיוון שגם עשיתם זאת בפרהסייה וללא בושה, אז גם השארתם אחריכם עקבות רבות בזירה, שלא קשה במיוחד לאתר אותם.

העיקרון המנחה אותי באתר הזה הוא שאת קיומי לטוב ולרע לא תצליחו למחוק ולטשטש, כפי שעשו בתמונה הכיתתית בספר מחזור ס"ז של ביה"ס הריאלי העברי בחיפה. גם הנאצים ימח שמם וזכרם, שהשמידו רבים מבני משפחתי לא הצליחו למחוק את עובדת קיומם, שכן נותר תיעוד מפורט מיד ושם בדבר היותם, תיעוד שאותו אני טורח להפיץ ברבים. ותחשבו שזה קורה בביה"ס הריאלי, שנחשב לעילית שבעילית מכל בתי הספר בארץ, ועושים זאת ללא שום היסוס בוגרים מכיתה י"ב ולא חלילה וחס פוחזים מכיתות נמוכות יותר. יתר על כן אלה שמעורבים בכתיבת ספר המחזור הזה נחשבו "לדובדבן שבקצפת" של ביה"ס ולמקובלים חברתית. מוסר השכל: חוכמה ומקובלות חברתית אינם בהכרח ערובה למוסר, ולא כל מי שמתייפייף במוסריות גבוהה הוא אכן כזה (יש גם הרבה מאוד נחשים ארסיים ושקטים בגינת המתייפייפים). זוהי נקמתי המתוקה בכל אלה שניסו להעלים את עובדת קיומי. אני חי וקיים, בועט לכל עבר ולא חושש להתמודד עם כלום בשקיפות מרבית. האמת הפנימית שלי יותר חשובה לי מאשר השאלה, אם זה בא טוב בעיניים למן דהוא או לא. אמשיך להיאבק ולהילחם על האמת הפנימית שלי. לא אתן לאחרים את הזכות להגדיר ולקבוע מי אני ומה אני. אני מכיר את עצמי יותר טוב מכל אחד אחר, ולאף אחד אין זכות או מונופול להגדיר עבורי ולקבוע לי מי אני. והכי חשוב: לא אפסיק להיאבק ולהילחם עד יום מותי כנגד עלילת הדם המכוערת שנרקמה כנגדי ע"י עדר של אנשים מרושעים במיוחד, עדר המורכב הן מבהמות וולגריות ובוטות והן מנחשים מתייפייפים ושקטים. מנחם מנדל בייליס זכה לקבל משפט. בהעדר משפט לי יש  לפחות את הזכות האלמנטרית והבסיסית להציג את האמת שלי לידיעת הציבור ולשיפוטו.

המשבר הגדול בחיי התחולל בגיל 27, כאשר עזבתי את בית ההורים לבדי. הבדידות ,חוסר ההצלחה המשווע עם בנות המין היפה עקב הסטיגמה ועלילת הדם הזו, והיחס השלילי מההחברה מסביב, זה דבר שפשוט הטריף אותי מבפנים בצורה קשה. ברגעים קשים מעין אלה של משבר חשבתי ברצינות, שאין טעם לחיים כאלה, והגיע זמן להזדכות על ציוד. מה לעשות? אף אחד לא יוכל להכריח אותי להימשך לבנים, אם בכל החלומות הרטובים של מופיעות רק בנות (ואל תשאלו מה הולך שם עם כל הדמיון הפורה שלי. טוב לפחות זה היה פיצוי על מציאות עגומה ומתסכלת). באותה מידה, כך אני מאמין, אי אפשר להכריח הומוסקסואל להימשך לבנות. בקיצור: זה לא יעזור לכם. תמיד נמשכתי רק לבנות, כך זה היה תמיד, זה לא השתנה אף פעם וגם לא ישתנה עד סוף חיי. למזלי הרב (לעיתים בסופו של דבר זה כל מה שנשאר) הכרתי את אשתי לעתיד (משום מה היא לא הבחינה בסטיגמה הרשומה לי על המצח כאות קין), התחתנו והבאנו לעולם 4 ילדים נהדרים. זה היה הנס הפרטי שלי, שכן לולא הוא התרחש, מצבי היה רק מידרדר, והסוף היה כנראה רק עניין של זמן ותהליכים הדרגתיים של בשלות והפנמה, שאין יותר מוצא לחיים בכבוד, במקום שלא מכבד אותך ולא מאמין לך בגרוש, ואם זה היה קורה, אז סביר להניח שאף אחד לא היה יודע את האמת הפנימית שלי, והמנוולים של העדר היו מנצחים עם השקרים המרושעים שלהם, ואף היו הופכים אותם לאמת עובדתית (טוב..... עוד הומו התאבד, כך אני מאמין, שהם היו אומרים לעצמם בחיוך מתחת לשפתיים הצדקניות).

שתי הערות לפני שאתחיל להתעמק בנושא זה:

1. אני לא נמצא בשלב של ההשתפכויות הרגשיות והרחמים העצמיים הילדותיים אלא בניסיון כנה ובוגר לשקף לעצמי את המציאות כפי שאני רואה וחווה אותה כיום לנגד עיניי ומתוך התבוננות חשובה ביותר גם לאחור אל עבר העבר הקרוב והרחוק. זוהי סקרנות אינטלקטואלית להבין ולדעת את מה שמתחולל מתחת לפני השטח ולא רק מעליו. אני לא רוצה רק לחיות רק את הרגע הנתון אלא גם לחשוב עליו גם בהקשרים יותר רחבים ומעמיקים. עם זאת צריך גם לזכור ולהזכיר, כי עם כל הרצון הטוב ועם כל השקעת המאמצים האפשריים, יש לעיתים דברים שהם גדולים מאתנו ושמעל לכוחותינו לשנות. העיקר מבחינתי שהם מועלים אל פני השטח, ויישארו שם תמיד. תמיד יש תקווה לעתיד טוב יותר, אך יש גם אפשרות הפוכה, אבל  סיכון זה לא יעצור אותי להמשיך ולדהור כמו בולדוזר קדימה, וכל עוד אני שלם מבחינה מצפונית עם האמת הפנימית שלי, והיא מוצגת ללא חשש ומורא מאף בשר ודם תוך התמודדות ישירה מול כל השדים המרושעים ולשונות הרע השקריות שמסביבי, אני מרגיש מסופק בתוככי תוכי וחי. לפעמים בשביל לחיות צריך לדעת להיאבק על האמת הפנימית שלך במלוא ארגז הכלים האפקטיביים שעומדים לרשותך וגם מול אנשים רבים, שבוחרים להשתמש בסגנון, שיותר משהוא מבזה אותי הוא מבזה אותם עצמם. אדם שבוחר לא להתמודד עם שדים ורוחות רעות  עקב פחד ממה שיגידו אחרים, לא יפתור את הבעיה אלא רק יחריף אותה, ומסתכן בכך לאבד אחיזה ממשית על חייו, ובסופו של דבר הוא יהפוך לטיפוס אדיש כבוי וחסר כל רוח חיים, ובשלב הבא הוא גם יאבד את טעם החיים.

2. חוט החיים: כמו שלכל איש יש שם שנתן לו אלוהיו ונתנו לו אביו ואמו, כך גם לכל אדם יש חוט חיים, שמתחיל ביום הולדתו, ומסתיים ביום מותו. לעיתים חוט החיים שלנו הוא חלק וישר, ואנחנו מתנהלים עליו בנינוחות יחסית באופן טבעי וללא השקעת כל מאמץ, לעיתים אחרות החוט הוא מפותל, מחוספס, ויש בו גם קשרים לא פשוטים, שיש להתירם. יש אנשים שהמסע שלהם על גבי חוט החיים מלווה כל הזמן בחיכוכים ובעימותים בלתי נגמרים עם כל מה שסובב אותם, ויש אנשים שהמסע הזה עובר עליהם בהרמוניה נהדרת וללא כל היתקלויות או עימותים עם הסביבה. יש כאלה שנמצאים על גבי חוט החיים שלהם ומקבלים אותו כמובן מאליו או כגזירת גורל, שאי אפשר לשנותה, ויש כאלה שמנסים כל הזמן לעצב לעצמם את המסלול של חוט החיים שלהם באופן עצמאי ובלתי תלוי. ומה באשר לחוט החיים שלך? אצלי לא היה אף פעם מצב, שהכול הלך חלק, בהרמוניה מושלמת וללא קשיים, התמודדויות וחיכוכים הן בזירה המשפחתית והן בסביבה החיצונית. אף לא הייתי בנפשי טיפוס של אומר הן או YES MAN של אף אחד. בשנות ילדותי חוט החיים שלי הותווה ושורטט עבורי ע"י ההורים שלי, ובין אם זה מצא חן בעיני או לא, הייתי חייב לעשות את שמצופה ממני, כל עוד אני חי בבית ההורים. כאשר זה היה לרוחי, אז זה עבד חלק, אך כאשר זה עורר בי הסתייגויות, אז זה לווה לא אחת בחיכוכים או בעימותים (זה לא עזר לי, אבל כך הרגשתי) . לעיתים קרובות גם נתתי להורים שלי להחליט ולקבוע עבורי מכוחו של הרגל, ואפילו לא חשבתי לרגע שאפשר גם אחרת. כיצד הורים קובעים לילד את חוט החיים שלו? הם אומנם מאמינים בטובת הילד, אך מכיוון שהם לא מכירים דרך אחרת חוץ מדרכם, אז הם לתומם חושבים שכמו שהיא התאימה להם, אז בטוח תתאים גם לו. כך הם קובעים לו את חוט החיים והוא מוכרח להתיישר בהתאם. כך אנו מגיעים למצב שהילדים חיים את חיי הוריהם במקום את חייהם הם. לעיתים זה מתאים והולם לילד, ואף זורם חלק ובטבעיות, אך במקרים רבים ואחרים זה פשוט לא יצליח, לא יחזיק מעמד בכוח לאורך זמן, יתפורר ורק יביא לתסכול רב לכל המעורבים, שלא מבינים, איך זה קרה. תפקיד ההורים, לטעמי, הוא לעזור לילד לבנות ולעצב עבור עצמו את חוט החיים המתאים לו ביותר וזאת ע"פ דרכו ולא ע"פ דרכם. ילדים, שהוריהם קבעו להם כל דבר בחיים, ייאלצו בעת התבגרותם לבחור ולהכריע בין האפשרות להמשיך ולחיות את חייהם של האחרים או שמא סוף כל סוף להתחיל ולחיות את חייהם העצמאיים שלהם. לעומת זאת ילדים שהוריהם עודדו אותם להיות מעורבים בבניית המסלול של חוט החיים שלהם כבר בהתחלה, לא יועמדו בכלל בפני צורך מעין זה להכריע ולבחור בעת בגרותם, והזרימה שלהם על גבי חוט החיים תהא יותר שוטפת והרמונית ועם פחות עימותים וחיכוכים עם כל מה שמסביב. מצד שני ללא עימותים וחיכוכים לא היה לי עולה אצלי צורך דחוף להעלות את כל הדברים הללו על הכתב, אז אולי בכל זאת ניתן לומר: "יצא מתוק מעז" או במילים אחרות אי אפשר להגיע לתובנות משמעותיות ומעמיקות על החיים ללא צורך דחוף, הנוצר עקב כאב גדול, הכרוך בעימותים בלתי פוסקים בין הפרט לבין מה שמתחולל מסביבו ולא נותן לו מנוח. מי שחי חיים שלווים ומאושרים על מי מנוחות, וחייו מסתכמים בריצה בין בילוי אחד למשנהו, לעולם לא יוכל לפתח אצלו יכולת התבוננות מעמיקה, שכן הוא מוצא סיפוק ברובד השטחי של חייו, ורואה בכך את כל עולמו.

    

   כדי להבין את הדברים לעומק, יש לחפור וללכת ממש להתחלה. לדעתי, האירוע המשמעותי, שהשפיע מאוד על קו החיים שלי והוא הבסיס להבנתו מבחינה קוהרנטית מאז ועד היום הוא הגירושין המכוערים והטראומטיים בין אמי לאבי הביולוגי ז"ל. כיצד אני יודע, שהגירושין היו כאלה? מרסיסי מידע, שנאמרו לי במשך השנים ע"י שני הצדדים כאחד וכן ממידע שאספתי לבד באשר לפרשה מביכה שאעדיף לא לפרט אותה מפאת צנעת הפרט. ומה זה קשור בכלל אליי? שני הצדדים כאחד רצו למחוק כמה שיותר מהר את השנים הללו מהתודעה והזיכרון ולבנות להם חיים חדשים בפרק ב', אך אותי השריד היחיד המעיד על פרק א' הם לא יכלו למחוק או להעלים. אני העדות שנותרה לטעות האיומה, שהם עשו, כאשר הם באו בברית הנישואין, טעות שבלעדיה גם אני לא הייתי נוצר או בא אל העולם אף פעם (האם זה אומר, שגם אני זו טעות טרגית?). האמת היא שאני לא מתפלא שהיחסים ביניהם עלו על שרטון, שכן הם היו אנשים כה מנוגדים ושונים הן בתפיסת העולם שלהם והן באופיים מצד אחד, וכה דעתנים ונחושים בגישתם מצד שני, כך שלא צריך להתפלא, שזה מה שקרה. ואז נשאלה באופן טבעי השאלה: מה לעשות אתו? אמי, למשל, אמרה לי שהייתי מיועד בכלל לעבור ולחיות אצל אבי הביולוגי ז"ל, אך הוא סירב בתוקף, ולכן היא נאלצה לקבל אותי. כילד לא ייחסתי לזה חשיבות ולא התעמקתי בכך. בראייה של מבוגר זה מאוד מקומם ומרגיז. במקום לריב ביניהם עליי, הם רבו ביניהם מי לא יקבל אותי. אם אמי הייתה אומרת למשל שהם רבו עליי קשות, ובסופו של דבר היא זכתה בי, אז הייתי מאושר (הנה אני חשוב לשני הצדדים). אם לחילופין אמי הייתה אומרת לי שלא הייתה שום מלחמה עם אבי הביולוגי ז"ל בקשר אליי, שכן היא רצתה מאוד, והוא וויתר מראש, אז גם הייתי מסופק. ברם מה אני יכול להבין מהאמירה, שאבי הביולוגי ז"ל לא רצה לקבל אותי, ורק בגלל זה אמי נאלצה לקבל אותי? ואם אבי ז"ל היה רוצה אותי, אז היא הייתה מוותרת עליי ככה סתם בלי להניד עפעף? כל זה נבע מטראומת היחסים והגירושין ביניהם ומהרצון למחוק לחלוטין את פרק א', וזה כמובן השליך גם על היחס אליי של שני הצדדים.

    

   לאחר שהפור נפל, והעניין הוכרע, אז התחיל ויכוח חדש בין הצדדים. אמי אמרה שאני גדלתי אצלה בבטן, ולכן אני שייך לה. אבי הביולוגי לעומת זאת אמר שהוא אחראי ללידתי בזכות הזרע, שהפרה את הביצית. והאמת היא ששניהם טועים ובגדול!!! אני נוצרתי בידי שניהם, אך מכיוון שהם היו כה להוטים למחוק כל זכר ליחסים ביניהם, אז כל צד ניסה באופן אגוצנטרי וילדותי לנכס אותי אליו ולבטל את קיומו של הצד השני. אמירות מעין אלה מעידות עד כמה היחסים העכורים ביניהם היו לנגד עיניהם ולא טובת הילד. מה הם היו צריכים לומר? אתה שייך לשנינו, כי נוצרת על ידנו, ואתה נשאר הבן שלנו לטוב ולרע, גם לאחר שנפרדנו.

    

   לאחר הגירושין אמי בנתה את פרק ב' בחייה, ואותי היא שילבה באופן מוצלח מאוד. כילד לא הרגשתי בשום הבדל או ביחס שונה אליי בהשוואה לאחי ולאחותי, וטוב שכך. ברם עצם העובדה שלא חשתי, זה לא אומר, שזה לא  היה קיים (גם כמבוגר אני לא תמיד מודע לכל מה שמתרחש מסביבי תמיד). כמבוגר, שרואה את הדברים קצת אחרת ברור לי כיום שעם כל הרצון הטוב והמאמץ לא יכול להיות מצב שהיחס לילד מפרק א' יהיה זהה לחלוטין לילדים מפרק ב', ואני מקבל זאת בהבנה, בהשלמה ובאהבה רבה, וכל עוד זה לא בא לידי ביטוי בצורה בוטה, בלתי נסבלת וקיצונית, אין לי שום טענות ותלונות. נהפוך: כאשר אשתי ציינה בפניי, שאנו לא מקבלים אותו יחס כמו בני המשפחה האחרים, והיא רואה זאת מהצד טוב מאוד, אז לא הסכמתי אתה, והיו בינינו ויכוחים וחילוקי דעות נוקבים בנושא. כיום אני מבין, שזה חלק טבעי מהחיים של מי שייך לפרק א', אך כל עוד זה לא חורג מגבולות הטעם הטוב ומפרופורציות הגיוניות (בשפה משפטית- מבחן הסבירות), אז זה פשוט שולי וזניח, וזה קטנוני בכלל להשקיע מחשבה בזה ולהתעסק בכך. עם כל הכבוד זה בהחלט שולי וזניח לעומת המחויבות ההורית העמוקה והשורשית, שזכיתי לקבל מהם כל חיי. עם כל חילוקי הדעות, החיכוכים וסערת הרגשות, העובדה שהקשר עם ההורים שלי שורד את כל זה, וממשיך להתקיים, זה מעיד דווקא על חוזקו וחוסנו. מטרתי היא לא לרדת על אף אחד אלא לשפר דברים כמה שניתן מצד אחד, לדאוג שלא יפגעו בכבודי מצד שני ולהכיר מצד שלישי גם במציאות, שיש לחיות אתה בשלום ולהשלים אתה.

    

   ומה בקשר לאבי הביולוגי ז"ל? בניגוד להורים, שגידלו אותי, במקרה של אבי הביולוגי ז"ל המחויבות ההורית שלו הייתה שולית וזניחה ביותר. היה לי אומנם כיף לבוא ולהתארח אצלו ואצל בני משפחתו מפרק ב', כי הייתה אווירה חופשית שלווה והרמונית יותר מאשר בבית של ההורים עם המשמעת והדרישות, אך זה כשלעצמו לא מעיד על תחושה של שייכות משפחתית. מעולם לא קראתי לאבי הביולוגי ז"ל אבא, והוא גם מעולם לא בא בטענות בקשר לכך.   הוא נתן לי תחושה טובה, שהייתי אצלו, אך בין זה לבין משפחתיות עוד רחוקה מאוד הדרך. בני משפחתו נתנו לי יותר הרגשה של חבר או של אורח זמני מאשר של אח. באופן טבעי, כשכך מתנהלים העניינים, אז ברור מדוע הקשר הלך והתרופף ככל שהתבגרתי, עד שלבסוף הוא נותק לחלוטין במשך שנים רבות. זה לא קרה עקב סכסוך או ריב אלא כחלק ממהלך עניינים טבעי. הקשר חודש רק בעקבות חתונתו של אחי למחצה וחתונתי שלי, אך גם אז הוא היה רופף מאוד, ולבסוף שוב נותק להרבה זמן. רק לאחר אשפוזו הראשון של אבי ז"ל בקיץ 2013 בביה"ח כרמל, הוא טרח להתקשר אליי, ומכיוון שהוא היה כה אדיב ומתחשב להתעניין בשלומי, אז גם אני טרחתי במועד הביקור להודיע לו שנולדו לי שני ילדים. הוא זכה לראות אותם כחצי שנה לפני פטירתו ביוני 2014. זו הייתה מהותם של היחסים. בקיצור: אפשר לבוא בתלונות ובטענות לאלה שגידלו אותך בזיעת אפם והשקיעו בך את כספם ואת נשמתם, אבל עם כל הכבוד לביקורת הם מעולם לא הרימו ידיים, ניתקו קשר או שמרו אותו על אש קטנה. כהורה לארבעה ילדים אני מתקשה עד מאוד להבין את אבי הביולוגי ז"ל ביחסו אליי. מכיוון שלא הכרתי אותו ממש לעומק אני משער שהוא השקיע את מרב תשומת ליבו בפרק ב' של חייו ואת פרק א' שמר במכוון כל השנים על אש קטנה במיוחד, ובשלב מסוים הוא פשוט הרים ידיים וויתר עליו לחלוטין.

    

   האמת: אני מבין את אמי. היא נקרעת בין המחויבות ההורית העמוקה שלה כלפיי לבין העבר הטראומטי, שרודף אחריה. למה הכוונה? אחותי מצד אבי הביולוגי ציינה בפניי בשתי הזדמנויות שונות (פעם בשעת שמחה ופעם בעת ויכוח נוקב בינינו), שאני מאוד מזכיר לה בחזותי ובתכונותיי את אבי הביולוגי ז"ל. למשל, היא אמרה שאני מעצבן אותה בדיוק כפי שהוא עיצבן אותה (אני מעצבן????? אני??? חשבתי לתומי שאני חמוד. מה לא??). בואו נניח לרגע, שזה נכון. מה זה אומר? שאמי כל פעם שהיא רואה אותי מול עיניה זה מזכיר לה את שנוא נפשה, שממנו היא כה סבלה, ועם זאת היא מתעלה בגבורה על התחושות הקשות הללו, וממשיכה לגלות כלפיי מחויבות הורית בלתי ניתנת לערעור. אז כיצד זה שאתה מצפה ליותר מכך? אז האמת היא שאני לא מצפה ליותר מזה, ואף פעם לא באתי בדרישות ובתביעות באשר למה שהוא בלתי אפשרי, וכול עוד זה לא הופך לדבר בלתי נסבל או עובר כל גבול מבחינתי או מבחינת המשפחה הגרעינית שלי, אז אני משלים עם זה באהבה. בהקשר למשפחה אני לא טיפוס של "ייקוב הדין את ההר", ונוטה יותר להחליק ולהמשיך הלאה מאשר להתעמת (אבל לכל דבר יש כמובן גבול).

    

   ומה באשר למה שאמרה לי אחותי מצד אבי הביולוגי ז"ל בדבר היותי דומה לו באופי, ובתכונות? האמת היא שאין לי מושג, שכן מעולם לא הכרתי אותו באמת לעומק, והקשר בינינו היה שטחי ולא מעמיק במיוחד (והאמת שגם היא לא מכירה אותי מספיק לעומק בשביל להחליט). אבל אם היא צודקת מבחינה אינטואיטיבית זה אומר שיש בגנים המשפחתיים שלנו דברים שעוברים מדור לדור והם לעיתים הם לא פחות חזקים ובעלי משמעות בעיצוב האישיות ובנייתה מאשר הדרך שבה גודלנו וחונכנו.