|
     יצחק ביילס ז"ל היה סבי הביולוגי מצד אימי. לאחר גירושיו מסבתי ז"ל מירה, התחתן עם אישה בשם אידית, וגר איתה ברמת אביב בתל-אביב. לאחר מכן עבר לגור באוסטרליה. בתמונות המצ"ב הוא מופיע במרכז שלצידו דודה ברוניה, שגרה כל חייה באמסטרדם (היינו אצלה בביקור, כאשר טיילנו באירופה בשנת 1979) וכן דודה רוזה (שתי האחיות שלו). לקראת סוף ימיו התארח בביתנו בחיפה תקופה ארוכה. זכרון ילדות: אני זוכר שפעם באנו לבקר אותו ברמת אביב, ביקשתי ממנו שייתן לי להתנסות בעישון (הוא היה מעשן כרוני). הוא נתן לי סיגריה שלו (עד אז הכרתי רק סיגריות משוקולד), ואני נשפתי ונשפתי ולא קרה כלום, אז אמרתי לו שזה לא עובד, ואז הוא אמר לי, שצריך לשאוף ולא לנשוף, ואז מרוב שנשפתי חזק ובמאמץ, גם שאפתי באותו מאמץ בדיוק, וכמעט נחנקתי מהעשן. ניסיון זה הוציא לי את כל החשק להתקרב יותר לדבר הזה שהיה אחראי במידה רבה על גורלו של סבי ז"ל. לסבי ולסבתי, יצחק ומירה בייליס היו שתי בנות משותפות: נעמי, ופנינה. סבי היה כמדומני איש עסקים או סוחר. סבי ז"ל היה בן דודו של מנחם מנדל בייליס, שכנגדו נרקמה עלילת דם נבזית, שהוא רצח ילד אוקריאני על מנת לאפות מהדם שלו מצות. בסופו של דבר הוא זוכה כעבור שנים רבות של סבל. את סיפורו הוא הנציח בספר המתעד את כל ההתרחשות. לרגל זיכויו הוטבעה דליה, שצילום שלה מופיע בתמונה שבראש העמוד. הדברים שכתב לו הרב קוק בעלותו לארץ באיגרת נרגשת במיוחד רשומים באתר זה בלשונית האקטואליהמאז שנודע לי שיש לי קשר משפחתי דרך אמי וסבי ז"ל עם מנחם מנדל בייליס ומאז ששמתי לב שהסופר יצחק בשביס זינגר מתייחס לכך בספריו התחלתי לקרוא בשקיקה את ספריו המתארים את הווי היהודים בפולין. להלן ציטוט ממה שנרשם בספרו "יארמה וקיילה" בעמוד 204: " בונם היה מזועזע מן המצב, שנקלע אליו ומן המהירות שבה מילים, תוכניות ומחשבות נהפכו לממשות. לא. זה לא מקרה. יד מכוונת הובילה אותו. ידה של ההשגחה העליונה. אבל מדוע בחרה עבורו ההשגחה העליונה סוף שכזה? האם זה עונש על ספקותיו וחטאיו? בתפילת "אשרי"- שכל יהודי אומר פעמיים ביום -נאמר שאלוהים הוא אב רחום הנענה לבקשות יראיו, העובדים אותו באמת ובתמים. אז מדוע מגיע להוריו עונש כזה? מדוע יהודים אדוקים יראי ה', סובלים רעב ומחסור ומתים צעירים? כן, יש השגחה עליונה, אמר בונם לעצמו, אבל היא לא רחומה. היא איננה מרחמת אפילו על ילדים רכים, חפים מפשע. כל המלחמות, המגיפות ומכות הרעב לא היו מתקיימות בלי ההשגחה העליונה. בייליס לא היה נכלא אלמלא רצו בכך השמיים. כל מסעי הצלב, שפיכות הדמים, גזירות הגירוש והפוגרומים למיניהם לא היו מתרחשים בניגוד לרצון האל. ליהודים שהתענו במרתפי האינקוויזיציה לא הייתה בחירה בין טוב לרע. עינו אותם עד שגוועו ביסורים. קידוש השם? בשביל מה ולשם מה זקוק האל הכול יכול לאנשים, שימסרו את נפשם למענו. מדוע דורש האל הכול יכול שילדים יקפצו למענו אל תוך הלהבות. עוגמת נפש כבדה העיקה על בונם ועוררה בו רוח מרדנית. האל קיים, סיכם לעצמו, אבל אני לא אעבוד אותו! אני לא אקיים אף לא אחד מהצווים שלו. לא אתחנן לפניו. אם הוא רוצה להמית אותי שימית. אני אחיה ברפש, אספוג בושות ובזיונות, ולא אבקש ממנו שום טובה!" מילים קשות ונוקבות, נכון? טוב... הדברים לא יכולים לעבור ללא התייחסות שלי. התפיסה שהאל עובד בשבילנו, ואנו צריכים רק להמתין, שהוא יעזור לנו בשעת צרה, היא שגוייה ומוטעית מיסודה. האל לא יעזור גם למי שעובד אותו באדיקות (קיום תרי"ג זה לא כל המהות הקיומית של האדם), אם הוא לא מוכן לעזור לעצמו באופן אקטיבי במציאות של חייו, והראייה לכך היא שגם יהודים אדוקים במצוותיהם לא יכלו להימלט מפרעות, רדיפות ופוגרומים. הגישה של בונם היא גישה שמאשימה את האל במקום לערוך חשבון נפש פנימי, אמיתי ונוקב ולבדוק, היכן אנחנו טעינו ושגינו. יהודים רבים הגיעו לכפירה באל בגלל גישה זו. אם היהודים היו דואגים לגורלם במקום להיות פאסיביים ולחכות לנס משמיים, אז גורלם יכול היה להיות שונה. מדינת ישראל היא ההוכחה לכך, שאפשר גם אחרת. לסיכום: עזרת האל יכולה לבוא רק עבור מי שפועל באופן אקטיבי לעזור לעצמו. העם היהודי בגולה העדיף לא לעזור לעצמו ולכן ספג את כל הדברים הנוראים הללו. האשמה היא לא באל אלא דווקא בנו שהעדפנו את הפאסיביות על פני לקיחת גורלנו בידנו. הגישה של לחכות לנס/ לביאת המשיח ובינתיים לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר קיימת בקרב גורמים חרדים אנטי ציוניים, שחיים כיום הן בקרבנו והן בארה"ב. גישה זו היא זהה לחלוטין לגישה שהייתה קיימת בקרבם במשך 2000 שנות גולה, והביאה רק לאסונות, פוגרומים ולבסוף לשואה איומה ונוראה. מי שמקבל את הכל כגזירה משמיים וממשיך לשבת בפאסיביות ובחיבוק ידיים הוא בגדר חוטא גדול הן כלפי עמו והן כלפי האל הרבה יותר גם מאלה שכלל לא מאמינים בקיומו של האל ובשל כך לפחות לוקחים את גורלם בידם. מה מצפה האב מבניו? שיאהבו אותו? שיעבדו אותו? שיאמינו בו? או שיהיה להם טוב? הוא מצפה בראש וראשונה שיהיה להם טוב, וזה יקרה רק כאשר הם יהיו אדונים לעצמם ועצמאיים בדרכם, ולא נסמכים באופן קבוע על שולחנו של האל ותלויים לחלוטין בנסים שלו . סוגיה נוספת: מדוע בחרה עבורו ההשגחה העליונה סוף שכזה, שואל בונם. הוא למעשה אומר שהאדם לא יכול להימלט מגורלו שנקבע מראש בשמיים, והוא רק מתקומם מדוע לאנשים טובים כמוהו וכמו הוריו נגרם סוף רע כל כך. ואני הקטן לא מקבל את התפיסה הזו. אדם יכול לשנות את גורלו בזכות הפעלתנות האקטיבית שלו. רק אנשים פאסיביים הולכים בדרך שנגזרה עליהם בשמיים מראש . תמיד יש פתח תקווה לשינוי בזכות אמונה, נחישות ועשייה אקטיבית. |
|
||||||
