|
לאחרונה גיליתי בארכיון יד ושם פרטים על בני משפחתם של סבי יוסף שרייר ז"ל (9 רשומות) ושל סבתי רחל שרייר ז"ל (24 רשומות ועוד 10 אלמונים). מסתבר שבשנת 1955 פנו סבי וסבתי ז"ל ותיעדו בכתב ידם ב"יד ושם" את פרטי בני המשפחה שנספתה כולה בפולין בשנים 1941-1945. לצורך מלאכת התיעוד, אני פותח 2 לשוניות. בלשונית אחת אפרט על בני המשפחה (גברים, נשים, וילדים) שנספו בידי הנאצים, ובלשונית השנייה אסרוק את כל המסמכים, שעליהם אני מתבסס בלשונית הראשונית. תהא זו עדות לדורות הבאים באשר לזוועות, שאירעו בתקופה אפילה זו, ותזכורת באשר למה שאנו צריכים לעשות וכיצד לנהוג, כאשר בכל דור ודור קיימים עלינו ומאיימים לכלותנו. ונתחיל עם 9 האנשים המתועדים ע"י סבי יוסף שרייר ז"ל: 1) אמו: ב-8/7/1955 הגיע סבי ז"ל ליד ושם ותיעד בכתב ידו את הפרטים על אימו, שנרצחה ב-12/10/1941 בזמן ההריגה המונית כדבריו והיא טמונה בבית הקברות בסטניסלבוב שבפולין. שמה היה כילה (קלרה) שרייר. שם המשפחה של ילדותה היה וידלר (WIEDLER). היא נולדה בשנת 1876 בסטניסלבוב שבפולין. שם אביה היה HERCH (הרש) ושם אמה היא BASIA (באסיה). בת 65 בהירצחה. אין פרטים על בעלה (מכך אני מסיק שהוא לא היה בזמן השואה, ולפיכך אני מסיק שהוא נפטר לפני כן). גרו ברחוב בלודר 106 בסטניסלוב שבפולין. 2) אחיו: דוד שרייר, נולד ב-1.3.1900. אימו היא כאמור כילה. מרשומה זו אנו לומדים ששם האבא של סבי ז"ל ושל דוד שרייר היה שמחה. לאישתו של דוד קראו חנה וידלר, ולזוג נולדו 3 ילדים טוסקה, בלנקה ודורצלה. טוסקה הייתה בת 17 בהירצחה, בלנקה הייתה בת 8 בהירצחה, ודורצילה הייתה בת 3 בהירצחה. כולם נרצחו ב-12/10/1941 בזמן ההריגה ההמונית וטמונים בבית הקברות סטניסלבוב שבפולין. בן 41 בהירצחו. גרו עם האם ברחוב בלודר 106 בסטניסלוב שבפולין. 3) אחותו: הנדה שרייר טרטר. נולדה בשנת 1908. הייתה נשואה. הייתה לה בת, בשם דוזיה, שנרצחה בגיל 3 (רשום ע"י סבי ז"ל שהיא נחנקה בזמן האקצייה). גרה באותו מקום כמו ברשומה הקודמת. נרצחה באותו הרג המוני של ה-12/10/1941. לא נרשם למי היא הייתה נשואה. נרצחה בגיל 33. 4) גיסתו: חנה שרייר לבית וילדר. זוהי אישתו של דוד שרייר ז"ל. נולדה בשנת 1908, נרצחה באותן נסיבות בגיל 33. שם אביה היה קלמן ושם אמה היה דבורה. 5) האח של גיסתו: זליג לופא וילדר. נולד בשנת 1907. היה רווק. עבד כמהנדס. לא נרשמו נסיבות רציחתו. לא נרשם דבר על מקום מגוריו. 6) טוסקה שרייר, בתם של של דוד שרייר ז"ל וחנה שרייר לבית וילדר ז"ל. בת 17 בהירצחה. 7) בלנקה שרייר, בתם של של דוד שרייר ז"ל וחנה שרייר לבית וילדר ז"ל. בת 8 בהירצחה. 8) דורצילה שרייר: בתם של של דוד שרייר ז"ל וחנה שרייר לבית וילדר ז"ל. בת 3 בהירצחה. 9) האחיינית שלו: דוזיה טרטר הייתה בתה של הנדה שרייר טרטר, אחותו של סבי ז"ל. נרצחה בגיל 3. נחנקה הזמן האקצייה. כל בני המשפחה הללו גרו בסטניסלבוב (בעבר זה היה בפולין, כיום זה בשטח של אוקראינה ונקרא בשם IVANO FRANKVISK: להלן קישור במפה: https://www.google.co.il/maps/place/%D7%90%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7,+%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96+%D7%90%D7%99%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7,+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94,+76000%E2%80%AD/@48.9117731,24.717129,11z/data=!4m2!3m1!1s0x4730c16c34b0381d:0xd6d32394e59e41c2 להלן קטע עדות אישי מצמרר של ניצולה מהטבח הזה ג'נט נסטל שהייתה בת 18 בעת הטבח הזה, וניצלה יחד עם בתה שהייתה בת 11 חודשים בלבד: https://gola-tkuma.co.il/%D7%A1%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%91-%D7%90-%D7%98%D7%91%D7%97-%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2%D7%A0%D7%90-%D7%A8%D7%91%D7%94/ להלן עבודת חקר על קהילת סטניסלבוב, שנחרבה כולה בשואה: http://www.yadvashem.org/he/education/educational-materials/lemida/stanislavov.html בנוסף לכך מצאתי רשומה של אדם בשם יוסף שרייר, שגר בסטניסלבוב, ונספה בשואה בשנת 1943, בן 65 בהירצחו, נולד בשנת 1878. את הרשומה מילאה ביתו חדוה טנא שרייר מקיבוץ גת בשנת 1999. אין לי מושג, אם אדם זה קשור למשפחתי, אך מצאתי לנכון להרשום גם אותו, שכן אינני פוסל את האפשרות הזאת על הסף, שהוא אכן קשור בדרך זו או אחרת. בהמשך נעבור לרשימה המסועפת ביותר של סבתי רחל שרייר (33 אנשים), אבל לפני כן רצ"ב הקטע הארכיון מיד ושם על העיירה סטניסלבוב של משפחתו של סבי, יוסף שרייר ז"ל (הקטע על הטבח ההמוני שאירע ב-12.10.1941 מסומן באדום): הטבח נקרא בשם "יום ראשון העקוב מדם". לפני המלחמה. בראשית שנות השלושים של המאה העשרים חיו בסטניסלבוב כ-25,000 יהודים – כשליש אוכלוסייתה. בפוגרומים שעשו בעיר כנופיות של אוקראינים בימי מלחמת פולין-רוסיה (1920-1919), בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נהרגו שני יהודים. יהודי סטניסלבוב מילאו תפקיד מרכזי במסחר המקומי והתפרנסו גם ממלאכות למיניהן, בעיקר בענף ההלבשה ובבניין, אך היו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים. בשנות השלושים, בשל המצב הכלכלי הקשה, נזקקו יהודים רבים לתמיכות סעד. לקהילה הייתה מערכת רווחה מפותחת ובכללה בית חולים יהודי וסניף גדול של טא"ז. בעיר פעלו כמה בנקים יהודיים. הקהילה היהודית של סטניסלבוב התאפיינה בפעילות פוליטית ענפה שהשתתפו בה המפלגות הציוניות, אגודת ישראל, הבונד ותנועות נוער יהודיות. בעיר פעלו בית ספר תיכון יהודי, בתי ספר מקצועיים ומוסדות חינוך ציוניים, וכן תלמוד תורה, בית ספר לבנות של בית יעקב וישיבה. בין שתי מלחמות העולם ראו אור בעיר כ-20 כתבי עת, אך מרביתם לאורך זמן קצר בלבד. מוסדות יהודיים אחרים שפעלו בעיר היו ספריות ציבוריות אחדות, אגודות ספורט ואגודה לאמנות ולתרבות יהודית. הכיבוש הסובייטי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהרו לסטניסלבוב אלפי פליטים מרחבי פולין. הסובייטים כבשו את סטניסלבוב ב-18 בספטמבר 1939. לאחר הכיבוש פורקו מוסדות הקהילה היהודית בעיר; אחדים ממנהיגי המפלגות היהודיות הושמו בכלא ואחרים הוגלו לאזורים מרוחקים בברית-המועצות. בתי חרושת ומחסני סחורה הוחרמו, ומאות יהודים התארגנו בקואופרטיבים. בקיץ 1940 הגלו הסובייטים לאזורים נידחים בברית-המועצות גם רבים מהפליטים היהודים שחיו בעיר. הכיבוש הגרמני. עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, ב-22 ביוני 1941, הצליחו כמה מאות צעירים יהודים לברוח מסטניסלבוב למזרח ברית-המועצות; קצתם גויסו לצבא האדום. כשנסוגו הסובייטים מהעיר עשו תושביה האוקראינים פוגרומים ביהודים. ב-2 ביולי 1941 כבשו את העיר ההונגרים (בעלי בריתם של הגרמנים), והפוגרומים פסקו. ביולי 1941 נהרו לסטניסלבוב אלפי פליטים יהודים ששלטונות הכיבוש ההונגריים גירשו מקרפטורוס. נוספו עליהם פליטים רבים שברחו מהעיירות ומהכפרים הסמוכים בשל הפחד מפני פוגרומים של אוקראינים. בגלל זרם הפליטים גדל מספר היהודים בסטניסלבוב והגיע עד סוף יולי 1941 ליותר מ-40,000. מרבית הפליטים נכלאו בתנאים קשים ב"טחנת רודולף" – טחנת קמח של שלוש קומות שבנייתה לא הושלמה. למרות המזון, הביגוד והסיוע הרפואי שקיבלו מיהודים מסורים, בתוך חודשים אחדים מתו מרבית הפליטים בגלל הרעב והקור. ב-20 ביולי 1941 הועברה סטניסלבוב לשלטון הגרמנים. לעיר הגיע איינזצקומנדו לתפקידים מיוחדים בפיקודו של אוסקר ברנדט (Oskar Brandt) ואתו הגיע קצין הס"ס הנס קריגר (Hans Krueger). בסטניסלבוב הוקם סניף של הפיקוד האזורי של הסיפ"ו ושל הס"ד. המשטרה הגרמנית, ולצדה אוקראינים ופולנים, החלה מיד בהתעללות ביהודים ובתקיפתם. כבר ביולי 1941 הקים קריגר כוח עזר משטרתי של פולקסדויטשה, רומנים והונגרים. מאוגוסט ואילך היה הכוח בפיקודה של יחידת שופ"ו שהגיעה קודם לכן מווינה. כמה ימים אחרי כניסתם לעיר הורו הגרמנים למשה ישראל זייבלד (Zeibeld), חבר הנהלת הקהילה היהודית לפני המלחמה, להקים בעיר יודנרט. היודנרט הורכב מחברים לשעבר בהנהלת הקהילה: עורך הדין מיכאל לַם מונה לסגן היושב ראש, ועורך הדין ד"ר טננבאום מונה איש הקשר בין היודנרט לגסטפו. ב-2 באוגוסט ציוו הגרמנים על כ-800 בעלי מקצועות חופשיים, פולנים ויהודים, להירשם במשרדי הגסטפו. כ-200 מהם שולחו לבתיהם, והיתר נלקחו ביום המחרת ליער פוולצה (Pawelce) הסמוך ונרצחו. בראשית אוגוסט 1941 הצטוו יהודי סטניסלבוב לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד, תנועותיהם הוגבלו מאוד, ורבים מהם נחטפו לעבודת כפייה. היודנרט הקים משרד תעסוקה וביקש מכל הבלתי מועסקים להתייצב כדי להסדיר את גיוסם לעבודה ולהימנע מחטיפות. הגרמנים באו אל היודנרט בדרישות רבות להספקת ציוד ולביצוע עבודות למיניהן ופרסמו פקודות הקוראות ליהודי העיר להפקיד את כל חפצי הערך שלהם. הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. בספטמבר 1941 החליטו פרידריך קצמן (Friedrich Katzmann) והלמוט טנצמן (Helmut Tanzmann) ממיפקדת הסיפ"ו בלבוב להתחיל בחיסולם של יהודי גליציה; לשם כך החליטו להקים בסטניסלבוב גטו, ומלכתחילה הועידו אותו להיות קטן ממדים. עוד באותו חודש החלו השלטונות הגרמניים לדון עם היודנרט בריכוז יהודי העיר בגטו. בתחילה היה בדעתם לבנות שכונה של צריפונים ולשכן בהם את היהודים. ואולם לנוכח הצטמצמות האוכלוסייה היהודית בעיר לאחר האקציה של אוקטובר 1941 (ראו להלן), הם החליטו לרכז את היהודים בתחומי הרובע היהודי המסורתי – הרובע המוזנח ביותר בסטניסלבוב ששטחו היה כשמינית משטח העיר. אחרי האקציה החליף לַם (שהוא ובני משפחתו שוחררו במהלכה) את זייבלד, שהצליח כנראה לברוח, בתפקיד יושב ראש היודנרט. לם שימש בתפקיד זה עד קיץ 1942 ומינה את מרדכי (מרקוס) גולדשטיין לסגנו. הגרמנים הודיעו רשמית על הקמת הגטו באוקטובר או בנובמבר 1941, אך מאחר שזמן מה לא היו גבולותיו מוגדרים, ניסה היודנרט להגדיל את מספר הרחובות שהוקצו לו. לא יהודים שגרו בתחום שיועד לגטו הצטוו לעקור משם, אבל ניתנה להם ארכה עד סוף נובמבר, כדי לאפשר להם לאסוף יבולים מגניהם ומחלקות האדמה שלהם. יהודי סטניסלבוב הצטוו לעבור לגטו בין 1 ל-15 בדצמבר 1941. האמידים שבבני הקהילה עברו לגטו בעוד מועד ועלה בידם לקחת עמם את רכושם ולתפוס את מיטב הדירות. לאלפי היהודים העניים היה המעבר קשה הרבה יותר, ורבים מהם נאלצו להשתכן במחסנים, במוסכים, בבתי תפילה ובכל פינה פנויה אחרת. הגטו הופרד מן הצד הארי בכמה אמצעים: פתחי הבניינים שגבלו עם החוץ נאטמו בלבנים או נחסמו בלוחות עץ, ומסביב לגטו נבנתה גדר עץ בגובה 3-2.5 מטרים ועליה חוט תיל; צדה החיצוני של הגדר נצבע בפס לבן ועליו מגִני דוד צהובים. בתחילה היה קשר עם העולם החיצוני דרך שלושת שערי הגטו, שעליהם שמרו אנשי השופ"ו, אוקראינים ושוטרים יהודים. הגטו גבל באחד מצדדיו בנהר ביסטשיצה (Bystrzyca), וגם שם הוצבו שוטרים. הגטו נחתם רשמית ב-20 או ב-22 בדצמבר 1941, והתגוררו בו באותה העת בין 28,000 ל-30,000 יהודים. לנוכח זרם הפליטים היהודים מיישובים אחרים בסביבה שהגיעו לסטניסלבוב בסתיו 1941, אפשר שמספרם היה גדול אף יותר. בתוך זמן קצר נוצרו בגטו הסגור תנאים קשים ביותר. מנות המזון שהוקצבו לתושביו צומצמו מאוד. לפרק זמן קצר ביותר הורשו היהודים להחזיק פרות ועזים. השלטונות החרימו חלק מהחלב, והיתר שימש את צורכי הגטו ובייחוד את בית החולים. בגטו שררו פערים חברתיים משוועים. קשה במיוחד היה מצבם של זקנים עריריים, יתומים ופליטים מהונגריה. רבים מחסרי הכל שכבו ברחובות וגוועו ברעב ובקור, שהכה בהם כבר בחורף הראשון (1941/42). בעלי האמצעים הצליחו להתקיים ממכירת רכושם וקניית מוצרי מזון מוברחים בשוק השחור שפרח בגטו. נוסף על מעין תשלום קיבלו יהודים שעבדו מחוץ לגטו גם מנות מזון בסיסי במקומות העבודה שלהם. הם גם יכלו להבריח סחורות מהגטו ומזון אל הגטו, אף שמבריחים שנתפסו בידי השומרים שולחו למחנות עבודה או הוצאו להורג. נוסף על העובדים קיבלו אישורים למעבר סדיר לצד הארי גם חברי היודנרט, השוטרים היהודים וכן בעלי קשרים שהצליחו לקנות אישורי יציאה. יהודים רבים הועסקו בקביעות במפעלים גרמניים בתור אוּמנים, מהנדסים, פקידים ועובדי כפיים. יהודים הועסקו גם בחוות חקלאיות ובבתי חרושת פרטיים. נוסף על משרדי התעסוקה וההספקה, שהוקמו כדי לספק את דרישות השלטונות הגרמניים, הקים היודנרט גם מחלקות לטיפול בתחומי הסעד והבריאות ובחלוקת המזון לשכבות החלשות יותר של הגטו. נוסף על שירות הסדר היהודי הקים היודנרט גם יחידת כיבוי אש, ואנשיה פיקחו על מחנה הפליטים שב"טחנת רודולף". מפעם לפעם היו הגרמנים פושטים על הגטו וחוטפים צעירים למחנות עבודה; רק מעטים חזרו מהם. פשיטות המשטרה הגרמנית בגטו לוו במעשי אכזריות ורצח. בדצמבר 1941 הצטוו תושבי הגטו למסור את כל הפרוות שברשותם; למי שלא מסר את הפרוות כנדרש היה צפוי עונש מוות. מגטו למחנה. אחרי האקציה של מרס 1942 (ראו להלן) הוגדר הגטו רשמית מחנה ליהודים כשירים לעבודה המועסקים בשירות הגרמנים. התושבים הצטוו לבוא במועדים מסוימים למשרד התעסוקה היהודי ולהתייצב שם לפני אנשי גסטפו לצורך סלקציה לקבלת אישורי עבודה. אישורים אלו חרצו גורלות לחיים ולמוות. באפריל-מאי 1942 הוקמו כמה מקומות עבודה חדשים והעסיקו כמה מאות יהודים. למרות זאת לא הביאה "תכנית הפרודוקטיביזציה" לשיפור תנאי החיים בגטו ואף לא עצרה את רצח תושביו, ורבים מהם גורשו לבלז'ץ. במקביל הפכה "טחנת רודולף" ל"מחנה" בו הוחזקו יהודים שיועדו להשמדה, הן מתושבי סטניסלבוב הן מאלפי היהודים שהועברו אליה מהעיירות והכפרים הסמוכים מיד אחרי האקציה של מרס 1942, ובהם טישמיֶיניצה (Tysmienica), ווינילוב (Wojnilow), טלוּמץ' (Tlumacz) ועוד. לפעמים הוחזקו בטחנה ובבניין בית החרושת הסמוך עד כ-3,000 יהודים בצפיפות קשה ביותר, לעתים במשך ימים שלמים. הם גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ או נרצחו בידי אנשי המשמר הגרמנים והאוקראינים בבית הקברות ובבניין בית החרושת עצמו. על מעשי הרצח האלה פיקדו קריגר וברנדט. על הטחנה שמרו שומרים אוקראינים וכן שוטרים יהודים בפיקודו של זיגוֹ וייס. אנשי יחידת כיבוי האש סייעו בהפשטת היהודים לפני שנרצחו ואחר כך במיון בגדיהם, בקבורת הגופות ובניקוי אתר הרצח. בסוף יוני או בתחילת יולי 1942 הורע היחס לתושבי הגטו; הפיקוח על תעסוקת היהודים הועבר לידי הגסטפו, ומשרד התעסוקה היהודי פורק. הגרמנים הוציאו להורג חמישה מחברי היודנרט ובהם יושב הראש לם. סגנו גולדשטיין אולץ לקבל עליו את תפקיד יושב ראש היודנרט, שמספר החברים בו גדל עתה מ-12 ל-24. בתקופה זו קטן מאוד מספר היהודים שהועסקו במפעלים גרמניים, ולתושבי הגטו הותר לצאת ממנו רק בקבוצות, תחת שמירה של אוקראינים או של גרמנים. הקשר של הגטו עם הצד הארי הצטמצם עוד יותר, ולכניסה וליציאה מן הגטו נשאר רק שער אחד. באותה תקופה חיסלו הגרמנים את המחנה ב"טחנת רודולף". באוגוסט 1942, לאחר אקציה נוספת, צומצם שוב שטח הגטו. את גבולותיו סימנה עתה גדר תיל. הגרמנים מינו יודנרט חדש (רביעי) ובראשו עמד עתה שיינפלד, מנהל הבאודינסט (Baudienst) – שירות הבנייה היהודי. שיינפלד, שבעבר לא היה תושב סטניסלבוב, עמד גם בראש שירות הסדר היהודי. באותה העת נותרו בגטו כ-11,000 יהודים. בספטמבר ובאוקטובר 1942 הוחרמו אישורי העבודה מיהודים רבים, ורבים ממקומות העבודה נסגרו או צומצמו. רבים מהמפוטרים שולחו למחנות עבודה ובהם מחנה ינובסקה (Janowska) שבלבוב. שטח הגטו צומצם שוב, ומעשי הרצח של הגרמנים התרבו. בנובמבר ובדצמבר 1942 החלו כמה מן המפעלים שביקשו להחזיק בעובדיהם היהודים לשכן אותם במחנות שהקימו בקרבת בתי החרושת. בשל התנאים במחנות, שהיו טובים מהתנאים בגטו, ניסו רבים להתקבל אליהם, לעתים באמצעות שוחד וקשרים. בין לבין ניסו התושבים היהודים להכין לעצמם מקומות מסתור בגטו או בצד הארי, ומעטים שנשארו בידם האמצעים לכך השיגו תעודות אריות. כמה יהודים ניסו לברוח ליערות, אך רבים מהם נאלצו לחזור, ואחרים הוסגרו בידי אוקראינים מקומיים. רק מעטים הצליחו להימלט להונגריה או לרומניה. האקציות וחיסול הגטו. ב-3 באוגוסט 1941 נלקחו מאות יהודים בעלי מקצועות חופשיים ליער פוולצה ונרצחו שם. ב-12 באוקטובר 1941 ריכזה המשטרה הגרמנית, בפיקודם של קריגר וברנדט ובסיועם של אוקראינים, כ-20,000 מיהודי העיר בבית הקברות הישן של סטניסלבוב. 10,000-12,000 מהם נרצחו, ובהם גם קרובים ממדרגה ראשונה של פקידי היודנרט. טננבאום ביקש למות עם אחיו, אף שהגרמנים אפשרו לו להשתחרר. הטבח נודע בשם "יום ראשון העקוב מדם". ב-31 במרס 1942, יום לפני ערב פסח תש"ב, ביצעה המשטרה הגרמנית אקציה גדולה נוספת בפיקודו של קריגר ובסיועם של האוקראינים. באקציה זו נהרגו כ-5,000 יהודים – ברובם זקנים, חולים וקבצנים – והבתים שגרו בהם הועלו באש. על-פי אחת הגרסאות הם הועלו על רכבות שיצאו לבלז'ץ ב-1 באפריל 1942. במחצית השנייה של יולי 1942 או בתחילת אוגוסט הייתה בגטו אקציה נוספת, בתואנה שיהודים הִכו שומר אוקראיני. היודנרט הצטווה לספק 1,000 איש בתוך שלושה ימים, אך כנראה לא עמד במכסה הזאת. בתגובה רצחו הגרמנים כ-1,000 מתושבי הגטו לעיניהם של חברי היודנרט. לאחר מכן הם הוציאו להורג כמה מחברי היודנרט, ובהם היושב ראש גולדשטיין. ב-12 בספטמבר 1942 (ראש השנה תש"ג) גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ 4,000-3,000 יהודים. כמו כן נרצחו באותה אקציה החולים והסגל בשני בתי החולים של הגטו, אך כמה מהרופאים הושארו בחיים בגלל חששם של הגרמנים מפני מגפת טיפוס. אקציות היו גם בערים הקטנות יותר ובעיירות שבאזורים הסמוכים, ותושביהן היהודים הובאו לבית הקברות של סטניסלבוב ונרצחו שם. המקרה הבולט ביותר היה גירושם לסטניסלבוב של כמה אלפי יהודי גטו קלוש (Kalusz) ורציחתם בבית הקברות של העיר בין 15 ל-17 בספטמבר 1942. אקציית החיסול של גטו סטניסלבוב החלה בינואר 1943 ונמשכה קרוב לחודשיים. מפעם לפעם הייתה המשטרה הגרמנית מכתרת בסיועם של אוקראינים קטעי רחובות שנועדו לחיסול ומרכזת את תושביהם. את קצתם היו משחררים, ברוב היתר היו יורים למוות. כדי להרגיע את יושבי הרחובות הסמוכים היו הגרמנים מפזרים הבטחות שווא שחייהם יינצלו. ציד היהודים הגדול ביותר באותו פרק זמן התרחש ב-25-24 בינואר 1943: בימים אלו נורו למוות כ-1,000 יהודים שלא היו להם אישורי עבודה ועוד כ-2,000-1,500 שולחו למחנה ינובסקה. לאחר מכן רוכזו היהודים הנותרים בכמה מבנים שנשארו בגטו ושוכנו בהם בצפיפות קיצונית. חיסול הגטו הושלם ב-22 או ב-23 בפברואר 1943, באקציה בפיקודו של ברנדט. תושבי הבניינים הנותרים (ושיינפלד בתוכם) נורו למוות, למעט כמה מאות עובדי רכבת ושירותים כלכליים. החיפושים אחר יהודים מסתתרים והוצאתם להורג נמשכו עד אפריל 1943. היהודים שהוחזקו במחנות הסמוכים למפעלים חוסלו בהדרגה עד 25 ביוני 1943. לאחר מועד זה נותרו בבית הכלא העירוני כמה עשרות מומחים, מהנדסים, טכנאים ותופרות שהגרמנים השאירו בחיים. הנשים נורו למוות ב-29 בספטמבר 1943, ויתר האסירים הצליחו כנראה להישאר בחיים עד אביב 1944. כששחרר הצבא האדום את סטניסלבוב ב-27 ביולי 1944 נותרו באזור כ-100 יהודים שהצליחו להסתתר בעזרתם של כמה פולנים ואוקראינים. למי שמעוניין רצ"ב הקישור לקטע על העיירה סטניסלוב, כפי שמופיע באתר של יד ושם: http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=704 להלן זיכרונות של אברהם ליבסמן על רצח יהודי סטניסלבוב, שאירע ב-12/10/1941. מזכרונותיו של אברהם ליבסמן על רצח יהודי סטניסלבוב, אוקטובר 1941 "… באקציה הראשונה ( 12 באוקטובר 1941 ): כבר בשעה שש בבוקר (היה זה יום ראשון) צלצלו הפעמונים בכנסיות הקתוליות והאורתודוכסיות, שהזמינו את המתפללים לתפילה. באותה שעה הופיעו בו- זמנית בכל רחובות העיר יחידות המשטרה הגרמנית (שופ"ו) והמשטרה האוקראינית, בהנהגת הגסטאפו. הם עברו מבית לבית בחפשם אחר משפחות יהודיות… גם מכות לא חסרו. בכך הצטיינו בעיר אנשי המיליציה אוקראינית (כך)… עובדה אופיינית היא, שרבים מילדי האוקראינים – כפי שהוכח בעליל! – הוליכו בהתנדבות את המרצחים אל בתי היהודים. … במרכזו של המלבן ניצב שולחן שעליו היו ערוכים כריכים ומשקאות ושאליו היו ניגשים, מפעם לפעם, אנשי הגסטאפו, במהלכו של הטבח המפלצתי, והיו מיטיבים את ליבם בדברי מאכל ומקנחים בכוסות וודקה. היו אפילו כאלה, שביד אחת החזיקו את הכריך ובשניה המטירו אש מאקדחיהם … כאשר אלה ששרדו מהטבח, חזרו לבתיהם, מצאו – במקרים רבים מאד – את דירותיהם פרוצות ושדודות. על פי רוב עסק בביזה האספסוף. אולם ידועים מקרים, שבהם גם אלה הקרויים 'אינטליגנציה אוקראינית' לא משכו ידיהם מהשוד. … כדי לעמוד על אופיין של משפחות הרובלני ופריסטאי, מן הראוי להזכיר תופעה מסוימת, שלא היתה נדירה בחוגי האינטליגנציה האוקראינית. כאשר הרוסים נסוגו מסטניסלבוב וצבא הונגרי כבש את העיר, הביאו כפריים מאחד הכפרים הסמוכים ידיעה שביערות בסביבה שוב הופיעו הרוסים. בעיר קמה בהלה, בעיקר בקרב האוקראינים, שהורידו מייד את הדגלים האוקראיני, הגרמני וההונגרי, ורבים מהם הסתתרו אצל יהודים. משפחת הרובלני מצאה מקלט אצל שכניה היהודים, דודתי ליבסמן. כהכרת טובה, גירשו בני משפחות הרובלני ופריסטאי, ב- 12 באוקטובר 1941 , יום האקציה הגדולה – את דודתי ליבסמן ונכדתה שביקשו, בדומה לד"ר יופיטר מסתור אצל היורקביצ'ים. … שבועות רבים אחרי הרצח ההמוני, לא יכלו עדיין שרידי האוכלוסיה היהודית להתאושש מההלם שפקד אותם ורבים מהם ניסו לשלוח יד בנפשם, ביניהם הרופא העשיר, ד"ר האוזמן ורעייתו. היה זה זוג חשוך ילדים ולא מטופל במשפחה, אולם מאוהבים זה בזה וקשורים מאד לחיים. בהיותם מזועזעים עמוקות מן הסיוט שפקד את היהודים, החליטו להתאבד בתליה. ברגע האחרון ממש הופיעה במרוצה העוזרת שלהם ולאחר שחתכה את החבלים, הצליחה בקושי להחזירם לחיים. במשך שבוע לאחר מכן הלך ד"ר האוזמן, יום-יום לעבודתו בבית החולים היהודי, כשהוא עצוב וקודר. ביום השמיני חזר ותלה את עצמו, יחד עם רעייתו, והפעם לא עלה בידי איש להצילו. … מחזה שלא יישכח היה זה שקודם להירצחו של אחד מהיהודים הדתיים הידועים שבעיר, שכינויו היה 'משה שוחט'. כאשר הגיע תורו עטה טליתו וקרא בגרמנית, במבטא אידי מובהק: 'עכשיו תוכלו לירות, פחדנים שכמותכם. את המלחמה ממילא תפסידו!' כדור אקדח ננעץ מייד בגולגולתו של יהודי זה, שהיה חביב על הכל בזכות אופיו שהיה ללא רבב ולמדנותו המופלגת בתלמוד. … בעת שהיה בבית הקברות, בטרם הגיע תורו, יצא ד"ר גראור מהשורה מאין יכולת לחזות באכזריות-הרצח, וקרא בקול רם אל אנשי הגסטאפו: 'ירו בי – פושעים שכמותכם!' בקשתו נתמלאה מייד. … באותו יום הרה-אסון, בכל נפשו ומאודו לעם ישראל ויחד עם זאת עניו וצנוע בכל מעשיו, היה ד"ר טננבאום (שמו הפרטי אינו זכור לי, לצערי). עד לעלייתו של היטלר לשלטון, הוא עשה בגרמניה, שם סיים את הפקולטה לחוק ולמשפט או לכלכלה באוניברסיטה. היה זה גבר כבן 40 , בגובה בינוני, מוצק ובעל שיער שחור ועינים חומות, עמוקות וחודרות במידה בלתי רגילה. … לאחר שהוקם היודנראט, הוא התייצב לעבודה בו וקיבל את ניהול ה'ארבייטסאמט' (לשכת העבודה) היהודי. בתפקיד זה רכש את אמונם הבלתי מוגבל של הגרמנים מה'ארבייטסאמט' וגם את אמונה של האוכלוסיה היהודית, בהתנהגותו רבת הטקט והצדק. כאשר אלפי יהודים שנקצרו באש מכונות היריה שכבו בקברים ההמוניים, יצא הד"ר טננבאום, מקבוצת ה'מאושרים', חברי היודנראט שחייהם היו להם לשלל, ושם פעמיו אל הגבעה שבה המטירו המרצחים אש על קורבנותיהם. על זרועו הימנית ענד את הסרט הלבן עם הכתובת 'יודנראט', וכאשר הבחין בו קריגר, ניגש אליו ואמר: 'אתה איש היודנראט והנך פטור ממוות. רד!' 'לא ולא'! השיב ד"ר טננבאום. 'אני הולך למקום שאליו הולכים אחי ואחיותי. ירה בי – רוצח!' מייד ננעץ כדור בגולגולתו של היהודי האציל הזה "… קטעי זיכרונות על רצח יהודי סטניסלבוב, אוקטובר 1941 מתוך זיכרונותיו של אמי וייץ "בזמן ההריגה בבית הקברות פקד קריגר … לעמוד בצד לכל חברי ועד הקהילה עם משפחותיהם. בין אלה היה גם ד"ר טיטלבוים, שהיה המקשר בן הגסטפו וועד הקהילה. כשראה את הנעשה יצא מקבוצתו וקרא לקריגר וחבורתו: 'אם אחי מתים – רצוני למות אתם. כנופיית היטלר לא תנצח במלחמה – הנקמה תבוא'… אלה היו המלים האחרונות שלו. בו ברגע ירה בו קריגר וד"ר טיטלבוים מת מות גיבורים על קדוש השם. לא על הברכים בראש מורד, אלא בקומה זקופה וראש מורם ונבואת-אמת בפיו… אחרי המקרה הנזכר הודיע קריגר לזייבלד שהוא אינו ממלא את תפקידו כראוי והוא מפטר אותו מתפקידו כראש הקהילה. שלח אותו ואת משפחתו הביתה, ומינה את ד"ר לאם כראש הקהילה. … ואלה, שסוף סוף הגיעו בשעות הערב לבתיהם מצאו את דירותיהם פרוצות, הכל נשדד ונגזל. האוקראינים הספיקו לפלוש להרבה דירות ולא נתנו לבעליהן להיכנס לבתיהם. … מספר ד"ר גינזברג – כשהגעתי לבית החולים סיפרו לי האחיות בסוד שהרבה פצועים נמצאים בשדה, סביב בית הקברות בו היתה ההריגה …. אנשי הסביבה הקרובה סרבו להגיש להם עזרה. עשיתי את הכל כדי להציל את אלה שעוד היתה אפשרות להצילם … ". מקור: אמי וייץ, על חרבותיך סטניסלבוב. מיד לאחר מכן החל קריגר בהכנות למה שכונה "יום א' של דמים" בסטניסלבוב. בצו של מפקד האורפו בלבוב נתבעו יחידת השופו וגדוד משטרת המילואים 133 להגיש סיוע לסיפ”ו. ברנדט, סגנו של קריגר, דיבר ב -11 באוקטובר עם מפקד הגדוד גוסטב אנגליש שהעמיד לרשותו יחידה . קריגר עצמו פנה באותו היום לבאו, שצמצם את שטח הגטו . רק בבוקר המחרת נקראו כל היחידות להתייצב, וכן המפקד החדש של השופו. קריגר הצליח לצרף גם יחידה של משטרת הרכבות ולטר שטרגה להשתתפות בטבח מיד אחר-כך החלו יחידות קטנות של השופו לגרש את היהודים מדירותיהם ברובע אחד של סטניסלבוב ולהוליכם בשיירות גדולות לבית-העלמין היהודי, שהיה בפאתי העיר. בשטחו הגדול של בית-העלמין, שהיה מוקף חומה גבוהה, הצטופפו 20,000 איש. נכרו שם שני בורות גדולים והקרבנות נדחפו לעברם בקבוצות קטנות. הם נאלצו לעלות על קורת עץ מעל לבור ואז נורו. היורים היו אנשי סיפ"ו, ביניהם קריגר עצמו, אך גם אורפו ומשטרת הרכבות. בין היהודים הנאספים פרצה מהומה והם נדחקו אל היציאה מבית-העלמין, אך הם היו נתונים במלכודת. עד רדת החשכה נמשכו היריות ללא הרף. רק אנשים מעטים נבחרו על-ידי הרוצחים לפני הטבח ולא נורו. כאשר השתררה חשכה הפסיק קריגר את הרצח ההמוני. 10,000 עד 12,000 איש נטבחו ללא רחמים. שערי בית-העלמין נפתחו שוב, ואלה שנשארו בחיים חזרו העירה . שם השתלטו כבר הפולנים והאוקראינים על הדירות הנטושות. כדי למנוע מהומות בבתים הובאה במיוחד מלבוב עוד מחלקה של גדוד המשטרה
פתאום הגיעה שמחת תורה. השמועות פשטו. הגרמנים באים והולכים מבית לבית ומוציאים אנשים למשאיות, לעבוד במחנות ריכוז. התינוק שלי בן אחד-עשר שבועות, ונשארנו אני ואחותי וההורים שלנו, והם עוברים מבית לבית ואנחנו שומעים את הצעקות. הם הוציאו את האנשים במכות. לרדת מהקומה השניה ללא מעלית. לאנשים היו חבילות. הם חשבו שהם הולכים לעבוד. אז זה לא היה קל, כמובן. שמענו את שכנינו – את הצעקות, המכות, זה היה נורא. גרנו בקומה השלישית וכשהם הגיעו לקומה השניה היתה שם אשה גרמניה שגרה שם, אשה יהודיה-גרמניה שגורשה מגרמניה שנים מספר קודם לכן ועוד משפחה יהודית בצד השני. שתי דירות בכל קומה. ושמעתי אותה מדברת משום שהקשבתי. פחדתי נורא מכיון שהייתי עם עגלה. איך אני ארד במדרגות עם העגלה מהקומה השלישית בלי שהוא יהרוג אותי מאחור – כי זה יהיה מאד קשה. על העגלה שמתי חיתול; כל מה שהייתי צריכה בשביל התינוק שמתי בחבילה… בכל מקרה, האשה הזאת למטה, הוא שאל אותה מי גר למעלה, והיא שיקרה. היא אמרה שלמעלה גרה משפחה אוקראינית ומשפחה גרמנית. והאיש ירד חזרה למטה. הוא לא עלה אלינו. ואנחנו הסתכלנו מחלון המטבח לחצר וראינו שכנה פולניה יוצאת לאוקראיני ואומרת לו: "חזור, יש שם צורף שגר בקומה השלישית". היא הסגירה אותנו. אני חוזרת לזה כיון שזה כואב מאד. בעלה היה קצין בצבא הפולני, וכשפולין נפלה לא היתה לו עבודה אז הוא הלך לעבוד כמלצר בבית-מלון… ומכיון שהוא היה כל-כך מיואש מזה שהוא היה קודם קצין פולני ועכשיו הוא… אבא שלי היה נותן לו כל חודש 350 רובל. והאשה הזאת שאבא שלי עזר לה היא זאת שאמרה למשטרה לחזור. היא חשבה שאם אבא שלי היה יכול לתת לו 300 רובל בחודש, מי יודע מה היא תמצא אצלנו בדירה – זהב ומי יודע מה?… אז השוטרים האוקראינים חזרו. אני כבר הסרתי קודם את השעון שלי ונתתי לו אותו. ביקשתי שלא יכה אותי – יש לי תינוק. שלא יכה אותי בזמן שאני יורדת במדרגות. אז הוא לא הכה אותי. ואני ירדתי במדרגות עם העגלה מהקומה השלישית – אבי ואחותי מאחורי. ובאנו לרחוב והתחלנו ללכת עם כל האנשים האלה לרחוב אחר, שם חיכו לנו משאיות. וחיכינו לעלות על המשאיות שיקחו אותנו למחנה הריכוז, לעבוד. עלינו על המשאיות, וגררו אותי למעלה עם התינוק ועם העגלה והכל. ראינו שהם פונים לרחוב שקוראים באטארגו. הרחוב הזה היה ללא מוצא, ובסופו בית הקברות. אין לאן ללכת משם. לא האמנו. פשוט לא יכולנו להאמין… אנשים רבים הלכו ברגל משום שלא היה מקום במשאיות. את הילדים הסיעו במשאית. ככל שהתקרבנו, ראיתי שהם משליכים את חבילותיהם. חבילות היו מפוזרות בכל האיזור. כולם עזבו אותן משום שהם ראו שאנחנו מובלים לבית הקברות… את כל העבודה עשו האוקראינים. הם אספו אותנו, הם היכו אותנו, והם ירו בנו. הגרמנים השגיחו… אנחנו הגענו מאוחר – אני לא זוכרת כמה מאוחר, אולי בסביבות 2 אחר הצהריים או משהו כזה, אבל אחרי כמה שעות כבר החשיך. הם העמיסו אנשים מחוץ לשער בית הקברות כדי שיהיו שם הרבה, שהם יוכלו להרוג. פתאום הם פתחו את השער והתחילו להכות את האנשים, שיכנסו מהר, אז כמובן שאין מקום, מכיוון שיש שם מצבות ועוד אנשים נוספים שהגיעו לפנינו. אז אחד דרך על השני… אנשים רבים – 12,000 אנשים נהרגו בטבח. 12,000 ביום אחד. אבל 3,000 נחנקו אחד על-ידי השני, מכיוון שהם זרקו אנשים אחד על השני ובצורה הזאת הם קיפחו את חייהם. לבסוף נכנסתי גם אני וראיתי מה קורה – אנשים עירומים. כולם היו עירומים. הם באו עם מיקרופונים… והודיעו לכל קבוצה ש"אנחנו הגרמנים אמרנו ליהודים לתרום זהב ויהלומים ומצאנו שלא מסרתם אותם. אז אם תמסרו לנו אותם כעת, ניתן לכם לחיות". אז כולם התחילו להתפשט. היו כאלה שתפרו על עצמם דברים – טבעת יהלום או משהו. הכל. שעון. את הכל אסור היה להחזיק. הם הסתובבו עם שקים ואנחנו היינו צריכים לזרוק הכל לתוכם… ואז הם צחקו ואמרו "חשבנו כך. בגלל שלא מסרתם לנו אותם בזמן, אתם נחשים וגנבים ושקרנים". והם התחילו לירות. הם התחילו לירות. כולם היו צריכים להתקרב. קברים עמוקים, והאנשים נפלו פנימה. הם ירו בהם והם נפלו פנימה… אני עמדתי עדיין מאחור. גם הילדה שלי היתה עירומה. השארתי אותה ליד הרגליים שלי. היא היתה כל-כך קטנה והיה כל-כך קר. ירד גשם ושלג ביחד. זה היה בחודש אוקטובר, ובאוקטובר בפולין זה כבר יום רע מאד. אני לא יודעת איך עברנו את זה בלי לחלות בשחפת באותו יום. זה היה נורא, והיא נדחפה יחד איתי לעבר איזושהי מצבה או משהו. אני אפילו לא יודעת מה קרה, אבל כשחזרנו הביתה היה לה סימן ירוק גדול על הגב, שהפך לאחר מכן לסגול ואחר כך צבעים נוספים. אבל זה לא נעלם עד שהיא לא הגיעה לגיל שש בערך… בינתיים החשיך והיו בסוף כ- 3,000 אנשים שהם לא ירו בהם משום שהיה חשוך מדי והם לא הכינו לעצמם מראש תאורה. אז הם אמרו שכל מי שנשאר יכול לחזור הביתה. כולנו היינו עירומים. מי ידע איפה הבגדים שלו? הם היו במקום אחר. אז לקחנו כל מה שיכולנו, הרמנו וכיסינו את עצמנו. בהמולה אבדו לי אמי ואבי. לא ידעתי איפה הם, אבל אחותי ובתי היו איתי. נשארתי עם התינוקת כאילו עם דבק. חשבתי שהיא בטוח מתה מכיוון שהיא לא זזה. היא היתה פשוט תלויה שם והחזקתי אותה ברגלים. מצאנו משהו להתכסות בו וחזרנו הביתה בבושה דרך העיר. כולם הסתכלו עלינו. נכנסנו דרך הגינה האחורית, ולאן הלכנו? לא חזרנו לבית שלנו. הלכנו לאשה טובה, אשה פולניה שעזרה לאבא שלי כל הזמן, וחשבנו שאולי היא תיתן לנו משהו לאכול. היה לנו קר והיינו רעבים. זה היה נורא, כי לא ידענו אז מה שהיא עשתה. אבא שלי סיפר לנו מאוחר יותר. אז באנו אליה וכשהיא ראתה אותנו היא נראתה כאילו היא ראתה רוח רפאים. היא אמרה: "מה אתם עושים פה? ברחתם?" ואמרתי: "לא, הם נתנו לנו ללכת." והיא הסתכלה… אנחנו נראינו משוגעים. היה קשה מאד להסתכל בנו. היינו מלוכלכים, מכוסים בוץ ודם, עם שמיכות ועם התינוקת. נורא. עירומים, מכוסים רק בשמיכה. רטובים מהגשם. היא אמרה: "אני מצטערת, אבל אני פוחדת לאכסן אתכם. אתם לא יכולים להיות אצלי בבית". אמרתי "לא רצינו להיות פה. חשבנו שאולי תוכלי לעזור לנו עם משהו". "לא, אני לא יכולה". כלום. היא לא נתנה לנו כלום – אפילו לא אוכל. אז עלינו לדירה שלנו והיא היתה פרוצה כמובן ובזזו אותה. הם לקחו הכל. נשארו רק כמה סמרטוטים. הייתי הרוסה. הסתכלתי סביב. זה נראה כמו אחרי פוגרום. כל השכנים באו ולקחו כל מה שרק יכלו…. התחלתי להניק את התינוקת שלי שהיתה קרה כקרח. אבל חיממתי אותה לאט לאט, והיא התחילה לינוק את החלב. ידעתי שהיא חיה כשהיא התחילה לינוק. כיסיתי אותה, ואחותי פתחה את הארון. אמרתי לה לקחת כובע וסוודר שהיו שם, וחשבנו שניקח אותם ונברח לכפר ונסתתר בין הגויים. ואז אחותי צדקה; היא אמרה: "מה השתגעת? לאן תלכי? האוקראינים הורגים אותנו. לאן תלכי?" אז פשוט נשארנו ישובות שם. לא ידענו מה לעשות. הדבר העיקרי היה להאכיל את הילדה… פתאום שמענו אנשים עולים במדרגות. אלה היו שכנים שלנו. אחותי רצה אליהם והם באו, עירומים גם הם, גם מלוכלכים, אנשים מבוגרים והם אמרו לנו לא לדאוג, שהם ראו את אבא ואמא שלנו, שהם חוזרים… ואכן, אבא שלי חזר, והוא נראה נורא. זה היה שמחת תורה וזה היה גם יום הולדתו של אבי באותו יום… בכל מקרה, הדלקנו נרות. אמא שלי מצאה נר ושאלה את אבי מה נעשה עכשיו? וזה היה היום הנורא ביותר בחיי… אבי היה שבור לחלוטין… הוא אמר "אל תשאלו אותי. אני לא יודע איך לחיות בחיים כאלה." באותו רגע הבנתי שאני לבד לגמרי, שאיש אינו יכול לעזור לי, שאני צריכה להפוך להיות אמה של התינוקת הזו. שאני אצטרך להחליט את כל ההחלטות למען עצמי, למרות שתמיד הייתי הצעירה ביותר. בעלי כבר איננו וכעת גם אבי לא נמצא למעשה. הוא לא יודע. הוא היה מאד מדוכא. הוא בעצם לא רצה כבר לחיות… יום או יומיים מאוחר יותר פשטו שמועות שהם מתכננים אקציה נוספת כדי לחסל את אלה שנשארו ואז יקימו גטו. אבל אז היתה לנו הפתעה נעימה מאד. הבישוף האוקראיני – הבישוף היווני הקתולי הומישון, שאני מקווה שיום אחד מישהו יזכיר אותו כחסיד אומות העולם… הוא היה הבישוף האוקראיני בעיר שלנו. הוא היה איש הומני מאד. הוא לא היה אנטישמי. הוא היה אדם נחמד מאד. נוצרי אמיתי במובן הטהור ביותר של המלה, אם את יודעת מה זה אומר. הוא שלח שליח… ואמר שהוא שמע שהולכים לעשות עוד אקציה, ואם נרצה לבוא אליו, הוא יסתיר אותנו. אז כמובן שרצנו מיד לארמון שלו. היה לו ממש ארמון. היה שם מעין מנזר אוקראיני, ושם הוא החביא אותנו… מתוך עדותו של יוליוס פיירמן, ששימש כחבר ביודנראט של סטניסלבוב על מה שאירע ב-12/10/1941: הגיע יום ראשון, 12 באוקטובר, הושענה רבה. באותו יום לא עבדנו. קמתי לפני 7 ושמתי לב דרך החלון, שהסימטה ליד הולדר מוקפת שומרים. נכנסתי לחדר אמבטיה להתקלח, כשפתאום שמעתי רעש בקומת הקרקע, ואמא אמרה לי ששם, אצל שליימר, נערך חיפוש ע"י הגרמנים. מיד אח"כ נשמע צלצול חזק של הפעמון בדלת וצעקות: "Auf, Auf" וחייל גרמני (שופ"ו) פרץ פנימה בצרחות וציווה על כולם לקום ולצאת החוצה. נופלת פקודה: "קחו כמה דברים הנחוצים לכם!" השעה היתה לפני 8. חשבתי לעצמי שמגרשים את היהודים למחנות. התארגנו, גם משפ' ליפמן וכל שאר הדיירים. את מנהיימר ומשפחתו השאירו בבית, היות והוא היה רופא. ירדנו למטה ליד בית הכנסת, ופה הבחנתי שיהודים מבית לסט ואחרים כבר ישבו על האדמה בגינה בדיוק מול החנות שלנו, אם כי היה יום גשום. סביבם היה משמר כבד. בשורה עמדו כבר דבוירה עם הילדים, צ'יופה וניוסיה, אבל בעליהן של דבוירה וצ'יופה הסתתרו בעליית הגג. הובילו אותנו לבניין העירייה, שם נחנו על המדרגות שהובילו למרתף. כל הרחוב ביילובסקי ו-3 במאי היו כבר שם, ואז נודע לי שמרכזים במקום זה את כל יהודי העיר. את אביה הקשיש של הגב' מנהיימר ואת גיסיה גם כן לקחו. בערך בשעת הצהרים התחילו להסיע אותנו במשאיות ובזמן העלייה, הרביצו לנו בצורה אכזרית. על המשמר היו מופקדים אנשי גסטפו וליפמן הכיר את אחד מהם, שלו הוא היה מוסר את המפות. הוא ניגש אליו ואמר לו שהמפות בשבילם נמצאות בעבודה. הוא שיחרר אותו עם משפחתו. בסערת הרגשות, הוא שכח להזכיר אותי, אם כי עמדתי לידו, אבל אותי הגרמני לא הכיר. העמיסו אותנו על המכוניות תוך כדי מכות איומות מידי המיליציה האוקראינית בלבד (ביניהם השומר לשעבר של בית הקהילה היהודית) ובמכונית פתוחה הסיעו אותנו דרך רח' קרפינסקי ובאטורי לבית הקברות. בדרך לרח' באטורי ראיתי בין טורי האנשים שהלכו, את בן עם משפחתו. נכנסנו לבית הקברות בשער הראשי, וכאן הבחנתי כבר באלפי אנשים שישבו שורות-שורות על האדמה. בצד ימין - צעירים אוקראינים מתנועת הנוער שלהם, אשר היוו מעין קבוצת בניין, וזה עתה סיימו חפירה של קבר ענקי בן 60 מ' אורך, 20 מ' רוחב ו-5 מ' עומק. נצטווינו לשבת על האדמה ולמסור, תחת איום של עונש מוות, את כל דברי הכסף והזהב, כסף מזומן, עטי זהב וכד'. את הדברים האלה אספו יהודים בפיקוח הגרמנים. בבית הקברות שמרו שומרים אוקראינים, שופ"ו וגסטפו. אחר כך התברר לי, שזו אינה הפעם הראשונה שהם עורכים מבצע כזה, כי הם כבר היו מאומנים בכגון אלה. בסוף הציבו תחת משמר מכונת ירייה וכל הזמן ריכזו אנשים נוספים. התחלתי לחפש במבט את ההורים. והנה במרחק רב ממני, מאחור, ראיתי את סבא וסבתא והלה. את הילדים לא הצלחתי לראות. הלה נעצה בי מבט עצוב של הבנה. עיניה מלוות אותי מאז כל חיי ולא משות ממני. לא שמתי לב לסימון. עכשיו התחיל המחזה. המפקד בעצמו התהלך בין האנשים ובדק את התעודות של אלה שעבדו אצלו. שופ"ו שיחרר את אלה שעבדו למען הצבא, כי רק את התעודות האלה הם כיבדו. את בעלי התעודות הנחשבות העמידו בקבוצה נפרדת, תחת משמר מיוחד. כשאני הגעתי, התיישבתי ממש ליד הקבר והמפקד עמד כבר מאחורי, כך שלא היתה לי שום אפשרות לגשת אליו. והנה קרה דבר מוזר, מבלי שרציתי בכך, כי ביקשתי כמה שיותר מהר לסיים את חיי, אבל אמא לא נתנה לי מנוח והיתה חוזרת ואומרת: "יש לך בן וחלה עליך החובה להציל את עצמך למענו, כדי שתוכל פעם להיות לו לעזר". הלחץ הבלתי פוסק שלה, העיר אותי מכמעט עילפון, שהייתי שרוי בו, וכשהמפקד ניגש אלי, כדי לשים קץ לחיי, התקרבתי אליו מבלי שהיתה לי תעודה, והזכרתי לו שהכנתי בשבילו מפות. הוא הזמין אותי אליו למחרת בבוקר, והרשה לי לעזוב את המקום יחד עם משפחתי. לידי ישב אחיו של מנהיימר, אשר הצטרף אלינו כאחי, וכן דושקה ואיצק. (לצערי, היום אני יכול להגיד שלא לצערי), הורי היו רחוקים ממני ולא יכולתי להגיע אליהם. רק מבטי נפגש במבטו של סבא, ואח"כ שמעתי שהיכו אותו קשה בטרנספורט. בקבוצה, שנקראה כאילו קבוצת הניצולים, היו בערך 100 איש. בנו התקרב לכיוון שלנו ולאט-לאט הצטרף אלינו. כמה אנשים שניסו אף הם להצטרף, נורו. בשעה 1 התחילו היריות. ציוו על הקבוצות להתפשט ולהישאר רק בלבנים, וכך הריצו אותם לקבר. הם קפצו חיים לתוכו וארבעה חיילים ירו במכונות ירייה אל השוכבים בקבר, שני גרמנים ושני אוקראינים. אחדים התמזל מזלם, שהכדור פגע בהם מיד, אחרים שרק נפצעו, נחנקו חיים. רבים יצאו בלילה מן הקברים וזחלו הביתה. ביניהם היה אחיינו של וולטר, בנו של הפרופסור. וולטר עם הפרופסור ועם אשתו נשארו בכיכר. הכי קשה פגע הדבר בי, כי איבדתי תשעה מבני משפחתנו הקרובים לי ביותר: את הורי, שניהם בריאים לגמרי, אחותי עם בעלה ושלושת ילדיהם המוכשרים כל כך, ואת גיסתי עם בתה בת ה18-. ישבנו על האדמה ביום גשום וקר ללא ניע, מאובנים ומשותקים ושלג דקיק ירד עלינו. הסתכלתי על המתרחש, וכמה וכמה פעמים ניסיתי בכל כוחי להבין האם זו מציאות או רק איזה חזיון תעתועים. אנשים, נשים הרות עם ילדיהן על חזן, הושלכו חיים לתוך הקבר ובלי הרף ירו בגופות האדם הצפופות. כולם הלכו כמו כבשים. לא נשמעה אף לא אנחה אחת - פשוט לא להאמין. כולם היו שרויים באיזו אדישות נוראה וייאוש. המשפחות אחזו יד ביד. ככל שהתקרבו לחומת בית הקברות, גבר הדוחק. הערב כבר ירד וכל אחד השתדל לנוע לאט יותר כדי להגיע ככל שיותר מאוחר. היו גם יוצאים מן הכלל, כדוגמת ויסנר הזקן, אשר מרצונו רץ לתוך הקבר, כדי לא להמשיך ולראות את המחזה. הדוחק ליד הקיר היה כה רב, שאנשים רבים נחנקו כתוצאה ממנו. רק אדם אחד מתוך האלפים האלה ניסה להציל את עצמו וברח בדרך אל הקבר ולמרות המרדף אחריו, הצליח לחמוק בחסות החשיכה. אלה שירו התחלפו, ובהפסקות התכבדו בכריכים. בערך בשעה 6 הפסיקו לירות והירשו לשאר האנשים ללכת הביתה. בקושי הצלחתי להתרומם, כי היום הזה הפך אותי לאדם זקן ממש מכל הבחינות, פיזית ורוחנית. עד אז הייתי מסוגל לעבוד כמו בן 20, אפילו יותר מכך. לא היתה לי אף שערה לבנה, והנה רקותיי הלבינו. את רוקח הזקן בקושי הרימו. הוא איבד לגמרי את שליטתו על רגליו לתמיד. נאלצנו יחד עם איצק לשאת אותו בלילה אפל הביתה. בקושי הצלחנו להגיע איתו לדירתו של בן ברח' באטורי. כאן עברנו את הלילה. באותו יום הושמדו לפי הנתונים שלנו בין 10-9 אלפי בני אדם. גופות היו מונחות מעל לקברים. כ-10 פצועים הצילו את עצמם מתוך הקבר. רק למחרת התחילו לכסות את הקבר. תיארתי את כל זה בנאמנות, כפי שעיני ראו בלי שום נופך רגשי, כי כולם בעצם היו נטולי כל רגש. הנותרים, כאילו התאבנו. רק למחרת הייתי מסוגל להוציא מתוכי צליל כלשהו של אנחה, אבל לבכות לא יכולתי. כך מתוך 30 אלף יהודי העיר נותרו 18-10 אלף לערך. השאר קיבלו את ה"פתקים" שלהם עם גזר דינם. היודנראט שמר פתקים כאלה רק ללם ומשפחתו. את האחרים לקחו לבית הקברות. זייבלד ניצל רק בדרך מקרה, כי התגורר ברח' ליפובה ומשם נלקחו האנשים מיד ולא הספיקו להגיע לבית הקברות. השאר ניצלו בבית הקברות עצמו. עקב הדוחק ליד הקיר לא הספיקו להרוג את כולם וחלק הסתתרו בבית. הקורבן שנפל מתוך היודנראט היה אדם האמיץ ביותר, הכי ישר, פליט מברלין שבגרמניה , ד"ר טננבאום, יליד סטניסלבוב, אשר שלט בחמש שפות. הוא בעצמו ארגן את לשכת העבודה היהודית, התחיל להקים את המח' המשפטית, והיה נציגם של היהודים כלפי הממשל הגרמני, הגסטפו ומפקד העיר. כשהבוס שלו רצה לשחררו, אמר לו: "אם כל היהודים הולכים, אלך גם אני איתם". אחרי ה-12 באוקטובר התחילה התקופה השנייה בשביל היהודים. את התקופה הקודמת אפשר לכנות כמבוא, לפני שהוקם הגטו, ואילו התקופה הזאת נמשכה מ-13 באוקטובר ועד 31 במארס 1942. היתה זו תקופה שקטה בגטו, והיא הוקדשה לעבודה חיובית ויוצרת. מתוך עדותו של שלמה שוויצר על הטבח בסטנסליבוב ב-12/10/1941: ש: ובבית, בביתך, תוכל לתאר את הבית שלך, את הפנים של הבית? .... אחר כך תיכף נכנסים הגרמנים. ברגע שהגרמנים נכנסים, מתחילות הצרות. קודם כל, הגרמנים מתיישבים בבניין בית המשפט המחוזי, שברחוב ביאלינסקיאגור, מתיישב שם מטה הגסטאפו, ברחוב סובייסקה מתיישב מטה של השוצ-פוליציי (שופ"ו). ברחוב סמוך לבית הגסטאפו, מתיישב קרימינל-פוליציי (קריפ"ו). נוסדה מיליציה יהודית, אורדנונגסדינסט, המטה שלהם - הם מתיישבים ברחוב בלברדבסקה... היתה ישיבה בבנין הזה. הישיבה חוסלה והמשטרה היהודית קיבלה את המבנה… ש: איזה סוג של אנשים הם היהודים במשטרה הזאת? ש: זכור לך שמו? ש: אל מי? ב- 12 באוקטובר 1941, זה היה תיכף בהתחלה, חודש או חודשיים אחרי שהגרמנים נכנסו. הגרמנים פשטו בעיר והתחילו להוציא את היהודים לרחובות. "החוצה, ראוס!" מוציאים אותם מהבתים ומושיבים את כולם על שפת המדרכה ברחובות במרכז העיר. היו שם מאות, מאות של גרמנים. בעזרת האוקראינים הם הושיבו אותם. אז באו מכוניות, משאיות, והיו מעמיסים אותם ולוקחים אותם. ש: ליהודים היה סימן מיוחד עליהם? ש: איך הבדילו בין יהודים ללא-יהודים? על יד הבית שלנו היתה מנסרה גדולה. אני, אשתי, וכל השכנים היהודים נכנסנו למנסרה והתחבאנו תחת העצים. העברנו את כל היום שם בעצים, עד הערב. בערב התחיל לרדת קצת גשם ושלג, ואני שמעתי ששקט – שהיריות פסקו. יצאנו משם… בדרך עברתי ליד בית הקברות היהודי הישן… בכניסה לבית הקברות היה בית קטן – בית טהרה או בית תפילה קטן. שם ראיתי שעומדים הרבה גויים ומסתכלים פנימה. ניגשתי יותר קרוב וראיתי בפנים גוויות של יהודים על הרצפה. איזה 10-12 גוויות של יהודים על הרצפה. הגויים דיברו ביניהם שהגרמנים חיסלו אלפי יהודים. הלכתי הביתה לאמא. לא מצאתי את אמא. הלכתי לבית של אחותי וגם לא מצאתי אותה.
ביום הראשון הידוע ב-12 לאוקטובר 1941 הייתי בחפירה עם אחותי ברונקה. עד הרגע האחרון לא איבדתי קור רוח. לא רציתי להשלים עם מחשבה על מוות מיידי. טלטלתי את עצמי לכל עבר, במאמץ להציל את חיי. מסביב השתלט המוות. לפני הקבר הפתוח ומאות אנשים נופלים מירי אקדחים. מאחורי המון צפוף בגוש, זב דם, נחנק בעינויי תופת. על ידי מספר אנשים שוכבים. אלה ניסו להתחזות למתים ובאמת זה קרה, כי שוטר אוקראיני הכה אותם, וחיקה אותם: נעמד על הבטן שלהם ובעט עד אשר יצאו להם המעיים החוצה. בכל זאת הייתי קשוחה, לא בכיתי, לא איבדתי ראש. סומק חזק הופיע על פני, כיוון שקרעו מעלי את המעיל והסוודר, נעתי בחופשיות, בקלות, וכל העת נסוגתי אחורנית בניסיון להרוויח זמן ניגשתי לגרמנים והתחננתי על חיינו וביקשתי, שייקחו אותנו לאיזה מחנה עבודה, ובלבד שנחיה. מול עיניי ניצבו חיי הצעירים, נטולי השמש והשמחה, וקם בי כעס וחוסר אונים על העוול של החיים. עכשיו, כשאני בשיא פריחת הנעורים שניתנים לכל בן אדם רק פעם ולתקופה קצרה, עלי למות, בלי לחוות דבר טוב בחיים. למה? האם חטאתי בזה שנולדתי לאם יהודיה? האם גרמתי למישהו עוול, שלא ניתן לתקנו? למה אדם השווה לי, שאותו אני רואה בפעם הראשונה, הוא אויב-מוות עבורי ויש לו זכות ליטול חיי מאות אלפים של בני אדם? תמימים הם אלה המאמינים באלוהים ומצפים ממנו לחסדים ומענה. אני לצערי רואה את התרבות ואת הברבריות של המאה ה-20 המוצאת ביטוי במעשים כאלה. כל מאמר, כל כרזת רחוב, כוללים הבטחה לחיסול היהודים. נעלו אותנו בגטו כמו מצורעים, ללא סיכוי להתפרנס. כאן חיים ממכירת המלבושים בלבד. אצל רבים נגנבו דברי ערך, אז מה נשאר? בייחוד שאנו והמקורבים לנו מעולם לא היינו אמידים. ואין לנו חפצים יקרים שעבורם ניתן לקבל כסף? לכל דבר יש סוף, גם למכירת חיסול. האנשים מתים נפוחים מרעב, האחרים גוססים ברעב. אין כמעט בית שבו אוכלים בצורה נורמלית (להוציא אולי את אלה שיודעים להסתדר), כי אין די לחם ומרק שמן, שישביעו. כוחותינו אוזלים, הגוף מתמוטט תשוש, במצב של תת תזונה. אנחנו עדיין משלים את עצמנו בתקווה לשינוי. התקווה מחזיקה אותנו בחיים, אבל כמה זמן ניתן לחיות בכוח הרוח, אף היא נחלשת? לעיתים פושטת בגטו שמועה, שחופרים קבר. גם הזקנים וגם הצעירים, החזקים לכאורה, נכנעים ללחישות אלו. זו הרגשה איומה. נדמה לאדם, שהנה מונחת הלולאה על צווארו, שהוא מוקף בשומרים, פן יחמוק. ומהצד השני הוא בעל מודעות שהוא עוד יכול היה לשרוד, שהוא חזק ובריא, אך נשללו ממנו כל זכויות אנוש. לא פעם, כשקשה לי, אני מייחלת לעצמי למות. אני לא יודעת, אם אני חוטאת בביטוי מחשבה זאת, אך אני מרגישה שאני חייבת וצריכה להשלים עמה. אני מהלכת לאחרונה מאד עצבנית, נוטה לריב עם כולם, אין לי סבלנות לשום דבר ואינני מסוגלת לחשוב בשקט על שום דבר ולהרהר במשהו. הכול נהיה בעיני חסר-ערך, לא שווה מאמץ וטרדה. האם לא אדע למות, אם אהיה חכמה פחות, פחות אינטליגנטית, פחות קוראת ולבושה בפחות קפדנות? כל יום נוסף עבורי כרוך במאמץ. הארוחות שלנו מוגבלות למינימום. מה יביא מחר? כשלא יהיו עוד שמלות, חולצות, כותונות? אני לא מכירה את עצמי כצעירה המזלזלת בכל, ונדמה לי, כי אני זקנה, עוקצנית וסקפטית, הרואה הכול במשקפיים שחורות. עד לפני זמן מה טענתי שאני מאד מפחדת מהרגע בו אצטרך למות, אבל עתה, כשאני נזכרת כמה אנשים יפים, בעלי ערך ואוהבים את עצמם לא פחות, מתו בצורה עלובה כל כך? אני קצת אנוכית ופחדנית. עלי ללמוד להביט בעיני הזוועות, כי אז אולי, כשכבר לא אתחמק מלחשוב על זה, אתחיל שוב להאמין ואתעודד.
דיונים מפורטים על "הבעיה היהודית" נערכו לא רק בברלין, בירת הרייך, אלא גם בלבוב, בירת המחוז גליציה, אצל פרידריך קצמן והלמוט טנצמן, מפקדי ס"ס ומשטרה במחוז. בדיונים אלה הוחלט, שמפקדי שלוחות-החוץ הרלוונטיות (דוגמת הנס קריגר בסטניסלבוב) יחלו בהשמדת כל יהודי הנפות הדרומיות של מחוז גליציה: דרוהוביץ', קולומיאה וסטניסלבוב, שבשלב זה כללה גם את נפות קאלוש ורוהטין. דומה, כי עבור הגרמנים ריכוז היהודים לגטו היה תחנה הכרחית בדרך להשמדת רבבות יהודי נפת סטניסלבוב. ואכן, בתקופה זו החלו הגרמנים לתכנן הקמת גטו, תוך משא ומתן מסוים עם היודנראט על גבולותיו ותאריך הקמתו. היודנראט הצליח לדחות את הקמת הגטו במספר שבועות על ידי שוחד. במהלך אותם שבועות, תכננו קריגר ואנשיו לא רק את הגטואיזציה, אלא גם רציחות המוניות. כדי להכשיר את אנשיו, הוא ערך "חזרה כללית": רצח המוני בעיירה הסמוכה נדבורנה ב-6 באוקטובר 1941. יהודי העיירה רוכזו לכיכר השוק, אנשי היודנראט ומשפחותיהם הוצאו מהקהל. את רוב הקהילה, אלפיים איש, הובילה המשטרה ליער סמוך בו נורו. יש הרואים בטבח זה ציון דרך במדיניות ההשמדה בפולין ומדגישים את העובדה, כי זהו כנראה המקרה הראשון בו יחידה גרמנית קבועה - כלומר, שאינה יחידת הרג ניידת - רצחה את מרביתה של קהילה יהודית בשטחי הגנרלגוברנמן, רצח המוני של נשים וגברים, זקנים וטף. ידיעות על פעולת רצח זו ואחרות הגיעו לאוזניי יהודי סטניסלבוב כשמועות מאיימות, שאין להן אישור. אחרי "פעולת הכשרה" זו, החלה הכנתו של רצח בקנה מידה גדול הרבה יותר. למשימה זו קיבלו הנס קריגר ואנשיו סיוע מיחידות גרמניות ואוקראיניות אחרות שפעלו במרחב. הרצח ההמוני נקבע לתאריך 12 באוקטובר 1941, ונודע לימים כ"יום ראשון של דמים", ובעיקר כ"אקציית הושענא רבה" בשל העיתוי שבו התקיים. בבוקר תידרך קריגר את אנשיו ואנשי יחידות המשטרה הגרמניות השונות שהתייצבו במפקדתו. מיד לאחר מכן, סרקו חוליות שהורכבו מחברי היחידות השונות באופן שיטתי דירות, ואספו את תושביהן היהודים בקבוצות של 25-20 – גברים ונשים, זקנים וטף, בריאים וחולים – לנקודות איסוף שהוגדרו מראש. הם גרמו ליהודים המופתעים להאמין, כי הם מועברים לישוב אחר או למחנה עבודה. היהודים צוו לקחת עימם את כספם וחפצי הערך שלהם, ולהותיר מאחור את שאר רכושם. יחידות שופ"ו הוליכו אותם בשיירות של 250-200 איש לשערי בית העלמין היהודי, בפאתי העיר. הנכים והחולים הובלו במשאיות. במהלך היום צופפו כ-20,000 מיהודי סטניסלבוב לבית העלמין. בשעות הבוקר המאוחרות הגיע למקום המפקד קצמן מלבוב, והורה להתחיל בהרג. קבוצות של יהודים הוכנסו לתוך בית העלמין, שבו ניכרו בעוד מועד שני בורות גדולים. שם הושיבו אותם בשורות ארוכות, והורו להם למסור את חפצי הערך שלהם. כמה יהודים נורו מיד אחרי שנמצאו אצלם חפצי ערך. המיועדים לרצח צוו להתפשט באופן מלא או חלקי. בצהריים נתן קריגר את פקודת הירי – כנראה על פי הוראה מקצמן. הראשונים שהובלו אל הבורות היו כ-400 יהודים, שניסו לברוח מגליציה להונגריה ונכלאו בבית העלמין יום קודם כן. כיתת יורים בת 15-10 איש חמושים באקדחים או ברובים ירו ביהודים בעורפם מטווח קצר. אחד מאנשי היודנראט, שיכול היה להינצל מהרצח בשל תפקידו, בחר למות עם בני עמו. היו יהודים, שקפצו אל תוך הבור מרצונם. אלה חוסלו בירייה מלמעלה או שנקברו חיים תחת הקרבנות שהגיעו אחריהם. כך הגיעו אל פי הבור שורה אחר שורה של קורבנות ונורו למוות. במקביל הוזרמו פנימה קבוצות, שהגיעו משערי בית העלמין. קריגר פיקד על פעולת הרצח כולה והעביר את מרבית היום בבית העלמין – למעט ביקורת על האיסוף בעיר והשילוח ממנה. הוא עצמו השתתף בירי וכן ירה – בהפוגות שבין מטחי הירי – בקורבנות, שהראו עדיין סימני חיים. משיקוליו שלו, בחר להציל לעת עתה יהודים ספורים מהרצח. ברדת החשיכה עשו הרוצחים ניסיון להאיר את מקום ההוצאה להורג בעזרת פנסי המשאיות, אך משכשל הניסיון, הופסק הירי. ליהודים נאמר, שה"פיהרר" ציווה לשחררם. אלפי היהודים פילסו בכל כוחותיהם את דרכם החוצה. בבהלה ובדוחק נפצעו ומתו יהודים נוספים. ביום זה נרצחו עשרת אלפים עד שנים עשר אלף מיהודי סטניסלבוב, כשליש מהקהילה. רק עתה, עשרה שבועות מרגע בואם של הגרמנים לסטניסלבוב, התרחש בקהילה השינוי המהותי: המהלומה הנוראית, ובעקבותיה - ההפנמה של המציאות הרצחנית הטוטאלית. באקציה נרצח שליש מהקהילה ושליש נוסף ניצל בעור שיניו. היהודים המגורשים חיכו יום שלם בבית העלמין למותם, שמעו וראו את יקיריהם נרצחים. השבים מבורות הירי סיפרו את הזוועות לאלה שנשארו בעיר. האם יכולה להיות מידת ודאות גבוהה מזו באשר למדיניות ההשמדה הנאצית? כפי שנראה בהמשך, דווקא מכה נוראה זו המחישה את הפער בין ידיעה, הפרשנות שניתנת לה והיכולת להפנים אותה. הרי, החוזרים מבורות הירי יכלו גם להאמין במזלם הייחודי וביכולתם לשרוד. אקציית הושענא רבה לא הביאה לקץ התקווה והאשליות. אפילו לא לגבי הטעיות הגרמנים. דיון מתוך משפטם של קריגר, שוט, גאוס, מאוזה וברוק על רצח היהודים בסטניסלבוב כתב אישום זה נוגע לעניינם של הנאשמים קריגר, שוט, גאוס, מאוזה וברוק. הנאשמים קריגר ושוט נאשמים בכך שביום 12 באוקטובר 1941 הרגו בסטניסלבוב 12,000 איש ממניעים שפלים, באכזריות ותוך שיתוף פעולה. הנאשמים דאוס, מאוזה וברוק נאשמים בכך שסייעו במעשיהם במודע לביצוע הרג המוני זה. לפי כתב האישום, יצאו ביום זה אנשי משטרת הביטחון, שופ"ו, ז'נדרמריה, משטרת הרכבות, גדוד מלואים 133 של המשטרה והמיליציה האוקראינית לקבץ כ- 20,000 יהודים בעיר סטניסלבוב והביאו אותם יחד עם קבוצה של יהודים מהונגריה לבית הקברות היהודי. במקום זה נורו כ- 1,200 יהודים, הנותרים הורשו עם רדת החשיכה לשוב לבתיהם. הנאשם קריגר אירגן וניהל את כל הפעולה. במהלכה, ירה בעצמו ביהודים קליינגוט, שטיין, מקס ואחרים, בתואנה שלא מסרו את חפצי הערך שלהם. הוא גם הרג ילד קטן, לאחר שאמו ביקשה ממנו רחמים, אך ללא הועיל. ביהודי לבר הוא ירה, לאחר שזה שאל אותו אם זוהי "התרבות הגרמנית המהוללת". כמו כן ירה בעצמו בחבר היודנראט כאות לפתיחת הפעולה בבית הקברות. בנוסף, ירה בעורפה של יהודיה שנשכבה בין הקורבנות שנרמסו על הקרקע וניסתה להעמיד פני מתה. ובנוסף לכל אלה, ירה שוב ביהודים שכבר נורו בידי אחרים. הנאשם שוט השתתף בהוצאות להורג בבית הקברות וירה בעצמו בקורבנות. במהלכן, הרג את היהודי קמפפר, את אשתו וילדו, כל זאת לאחר שהיהודי מסר לידיו את חפצי הערך שלו. הנאשם דאוס איבטח את בית הקברות היהודי בעזרת מכונת יריה, ומנע מהיהודים שהובאו לשם את הבריחה. הנאשם מאוזה סייע תחילה באיסוף היהודים בעיר, ובמהלך הפעולה ירה בעצמו בקורבנות. הנאשם ברוק, בתוקף תפקידו כאיש מנהלה של המפקדה של משטרת הביטחון, לקח מהקורבנות שיועדו להריגה סכומי כסף גדולים, חפצי ערך ומעילי פרווה. הוא עשה זאת, כשהוא לובש מדים וחמוש בנשק. בית המשפט קבע את העובדות הבאות: כפי שכבר תואר בכתב האישום של מקרה 1, מספר ימים לאחר כניסת הגרמנים לסטניסלבוב, משטרת הביטחון - תחת פיקודו של הנאשם קריגר - הוציאה להורג ביריה כמעט את כל האינטליגנציה היהודית, בנוסף לחלק מהאינטליגנציה הפולנית. בכך חוסלו כוחות ההנהגה, שהיו עשויים להנהיג התנגדות בקרב האוכלוסיה היהודית למודת הסבל. הצעד הבא היה לפתוח, בהתאם לפקודות שניתנו, בהשמדה המונית של יהודי סטניסלבוב והסביבה. הפעולה הראשונה בהשמדה האכזרית והשרירותית, באמצעות ירי המוני של היהודים במחוז המנהלי של משטרת הביטחון סטניסלבוב, היתה הפעולה שתוארה במקרה 2 של כתב האישום. היא בוצעה נגד התושבים היהודים של העיירה נאדוורנה ב- 6 באוקטובר 1941 . פעולה זו היתה גם החזרה הכללית לפעולה הגדולה המתוכננת נגד יהודי סטניסלבוב. הפעולה נגד יהודי סטניסלבוב נקבעה על ידי קצמן, המפקד האיזורי של ה-ס"ס והמשטרה בלבוב. הוא דן בפרטים עם המעורבים בביצוע, ובמיוחד עם הנאשם קריגר. הדבר היה בהמשך לתדרוך על הפעולה בנאדוורנה. קצמן הצהיר בהתאם, כי יש לצמצם את מספר היהודים בסטניסלבוב, ואת הנותרים להכניס לגטו עד חיסולם הסופי. בעזרת מפה, קבע קצמן את בית הקברות היהודי כמקום ההוצאות להורג בירי. הוא הורה להציב כוחות של האורפ"ו בפיקודו של סרן שטרגה ויחידות של גדוד המלואים 133 של המשטרה בפיקודו של רב-סרן אנגליש, כדי להבטיח ביצוע חלק של האקציות ולבחון במקביל באיזו מידה ניתן לסמוך על המפקדים והפקודים של יחידות אלה בביצוע הפעולה. הפיקוד על השמדת היהודים נמסר לנאשם קריגר אשר, כפי שעולה מפעולות 1 ו- 2, האמין בהכרח של השמדת היהודים והרגיש מחוייבות כלפיה. אנשיו היו אמורים להיות מוצבים בנקודות החשובות ברחבי העיר. מיד לאחר חזרתו לסטניסלבוב, הזמין קריגר את שטרגה ואנגליש לישיבה. האחרונים אמנם לא השתתפו בתדרוך בלבוב, אך ככל הנראה כבר יודעו על הפעולה המתוכננת בסטניסלבוב על ידי מפקדיהם. הנאשם קריגר דן עם שני הקצינים על הפרטים של הפעולה נגד היהודים, על פעולת האיסוף ועל מה שעתיד להתרחש בבית הקברות. הוא קבע מספר נקודות איסוף ברחבי העיר, מהן יובלו היהודים לבית הקברות. ימים אחדים לפני הפעולה, דיווח עליה קריגר לקומיסר הגרמני אמיל בו, שהיה אחראי על הקמת הגטו. ה- 12 באוקטובר 1941 הגיע. היום שנקבע לפעולה היה היום האחרון של חג הסוכות - יום הושענה רבה. היה זה יום אביך ומעורפל. יום זה ייזכר כ"יום ראשון האדום" בתולדות יהודי סטניסלבוב. מוקדם בבוקר אסף קריגר את אנשיו, והודיע להם על הפעולה המתוכננת, ובמיוחד על כך שהיהודים יחוסלו בבית הקברות היהודי. מיד לאחר מכן מסר לכולם את פקודות המבצע. בתדרוך זה נכחו, בין השאר, הנאשמים שוט, דאוס, מאוזה וברוק. לנאשם ברוק ולאיש המנהלה בלוק הותר להישאר במפקדה לפי שעה. יש לציין, כי בשלב זה כבר הגיעה יחידה של מפקדת משטרת הביטחון לקבלת תדרוך מקריגר. לצורך ביצוע משימות החיפוש, הרכיב סגן משנה ברנדט, סגנו של הנאשם קריגר, כוחות ששילבו אנשים ממשטרת הביטחון, מגדוד המלואים 133 של המשטרה, מ-שופ"ו ומקרב אנשי מיליציה אוקראינית מקומית. כוחות אלה ערכו סריקות שיטתיות של הדירות, ואספו את הדיירים. ציד האדם החל ליד מסילת הברזל, שעברה בסטניסלבוב והובילה מלבוב לגבול הרומני. משם פנו כוחות הקומנדו לכיוון מרכז העיר, במטרה להגיע לשכונת בלוורדה, שם היה אמור לקום הגטו. קו התחום היה הנחל ביסטריצה דולוטווינסקה. הכוחות ציוו על היהודים לקחת עימם את כספם וחפצי הערך שלהם. את שאר רכושם היו צריכים להותיר מאחור. בתחילה לא ידעו היהודים מה צפוי להם, והאמינו שהם מועברים לישוב אחר או למחנה עבודה. כמה מאנשי כוחות הקומנדו רמזו ליהודים, שזו הכוונה. כך הוצאו מדירותיהם גברים ונשים, זקנים וילדים, בריאים וחולים, משפחות שלמות. הם הועמדו ברחוב בקבוצות של 20-25 איש והובלו תחת שמירה של שופ"ו גרמנים ומיליציה אוקראינית לכיכר השוק של העיר וכנראה גם למקומות איסוף אחרים. כל זה לא התרחש ללא הכאות ומהלומות של אלות במהלך כל הפעולה. קומנדו כזה הובל עד שעת הדמדומים על ידי הנאשם מאוזה. הוא היה מודע לכך, שבביצוע הפקודות הוא מסייע לביצוע הפעולה כולה. אליו צורפו שני אנשי שופ"ו ושני אנשי משמר המקומי, שהיו בני הלאום הגרמני. הוא הורה ליהודים לקחת עימם רק את המינימום ההכרחי. הוא ידע בבירור, שכל האנשים האלה יחוסלו בבית הקברות בשל הסיבה האחת והיחידה - שהם יהודים. הוא ידע בדיוק כיצד תתרחש ההוצאה להורג. בנקודות האיסוף הושמו היהודים בשיירות של 200-250 איש, שהובלו לבית הקברות. החולים והנכים הובלו לבית הקברות במשאיות. בכיכר השוק היה הנאשם שוט אחראי על האבטחה ועל יציאת היהודים לבית הקברות. גם הוא ידע, שיורים באנשים רק בשל השתייכותם ליהדות. גם לו, כמו למאוזה, היתה תמונה מלאה על הדרך שבה התרחשו ההוצאות להורג. כמו מאוזה, הוא עשה את הדברים מרצונו והיה מודע לכך שבפעולותיו הוא מקדם את הפעולה כולה. בית הקברות היהודי החדש שבו מדובר שכן בחלק המערבי של העיר ברובע זאגווז'יקי. לא רק ביום זה אלא גם בעתיד לבוא, היה זה האתר שבו נורו חפים מפשע רבים, שקיפחו את חייהם רק מפני שהיו יהודים. החלק הקדמי של בית הקברות היה מוקף חומה בגובה שני מטר. הכניסה לבית הקברות היתה דרך שער בעל שתי כנפיים. יום לפני הפעולה פקד שטרגה על משטרת העזר האוקראינית לחפור מאחורי שורות הקברים האחרונות מספר שוחות גדולות, שישמשו כקברי אחים. הנאשם קריגר נסע בסביבות השעה 9 בבוקר לבית הקברות. בשעה זו היו שם כבר כ- 400 יהודים. הם היו כלואים בתוך מבנה חצי גמור, שהיה מיועד לשמש כבית טהרה. היו אלה יהודים שנמלטו מגליציה להונגריה ואשר הוחזרו על ידי ההונגרים בגבול לידי משטרת הביטחון. הם הובאו לסטניסלבוב יום או יומיים לפני הפעולה, והוחזקו עד אז בחצר בית הסוהר של משטרת הביטחון. אור ליום 12 באוקטובר הסיע אותם הנאשם גרווה, שהיה אז הסוהר הראשי, במשאית לבית הקברות. הנאשם קריגר הורה מיד עם הגעתו לבית הקברות, ששיירות האנשים שהגיעו לבית הקברות באופן שוטף ישבו ליד חומת בית הקברות. הוא הציב שומרים מסביבם בחצי גורן, כך שאיש לא יוכל להימלט. לקבוצת השומרים בכניסה לבית הקברות השתייך גם הנאשם דאוס. הוא נשאר שם כמעט עד סיום הפעולה. גם הוא רצה לסייע בביצועה. כמו חבריו, שהוצבו במקומות אחרים, אין כמעט ספק, שידע בבירור מדוע יורים ביהודים. במהלך הפעולה, התחוור לו בעמדה שלו ובמקום שבו היה מוצב, באיזה אופן היא מתבצעת. הנאשם קריגר הורה לאבטח את השטח הנרחב של בית הקברות על ידי שרשרת דלילה של שומרים. אחר כך תדרך את כיתות היורים, שהתחלפו מספר פעמים במשך היום. כל כיתה כזו היתה מורכבת מעשרה עד 15 יורים חמושים באקדחים או בקרבינים. כפי שנקבע, הנאשם קריגר היה מפקד הפעולה. אך קרוב לודאי שקצמן, המפקד האיזורי של ה-ס"ס והמשטרה, הגיע לביקורת בבית הקברות בשעות 11-10 לפני הצהרים, לאחר שלמקום כבר הגיעו שלוש או ארבע שיירות של אנשים, ששכבו או כרעו ברך ליד חומת בית הקברות. יתכן, שכאשר הגיע קצמן לבית הקברות, היה הוא זה שנתן את הפקודה להוביל את האנשים לתוך בית הקברות. לאחר שהם הוכנסו או נדחפו דרך השער לתוך בית הקברות, נצטוו האנשים לשבת האחד ליד השני בשורות ארוכות. השורה הראשונה היתה הקרובה ביותר לשוחות הירי, והאחרונה היתה קרובה לחומה. איימו על כל יהודי, כי אם יקום ממקומו, יירו בו מיד. קרוב לוודאי, שאיום זה ניתן בפקודת קצמן. למקום הגיעו שיירות נוספות, ולמעשה נוצר זרם רציף של אנשים מכיכר השוק ועד לבית הקברות. היהודים, שכבר היו בתוך בית הקברות, נצטוו למסור את חפצי הערך שלהם. גם במקרה זה איימו עליהם בעונש מוות, אם לא ימלאו אחר הפקודה. כוחות העזר האוקראינים אספו את החפצים. על חלק מהיהודים נערכו חיפושים, ומי שמצאו אצלו חפצי ערך נוספים, נורה מיד. קריגר עצמו הרג שני יהודים כאלה, האחד אחרי השני, ביריות בעורף. לפני שעשה זאת, צעק כך שקולו נשמע בכל רחבי בית הקברות, שיהודים אלה לא מסרו את חפצי הערך שלהם. הריגות אלה היו אמורות להרתיע ולהבטיח, שאף קורבן לא יקח עימו לקבר כסף או חפצי ערך. במעשהו זה ביקש קריגר גם להוכיח מנהיגות. היהודים שנדונו להירצח נצטוו לפשוט את כל לבושם או רק את בגדיהם העליונים. בהמשך הפעולה הקפידו על כך פחות. לקראת הצהריים הופיעו מזכיר המשטרה בלוק והנאשם ברוק, שהיו קציני המנהלה של מפקדת משטרת הביטחון. הם נקראו לבית הקברות, בפקודת הנאשם קריגר. קרוב לוודאי, שהשניים היו בכוננות מאז תדרוך הבוקר, אך אפשר שהנאשם קריגר פקד עליהם להגיע לבית הקברות בשעה מסויימת. בלוק והנאשם ברוק היו במדים וחמושים באקדחים. בשעה שעל בלוק היה לדאוג לחפצי הערך, ציווה קריגר על הנאשם ברוק לאסוף את מעילי הפרווה. מאותו רגע, ועד לסיום ההוצאות להורג, עבר ברוק בין שורות הקורבנות, שהגיעו אחת אחרי השניה, לקח מהנשים את מעילי הפרווה והניח אותם בערימה. מבחינת הקורבנות, ברוק היה אחד השומרים שהופקדו עליהם. הוא רצה לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, מתוך הכרה שבכך הוא תורם להצלחת הפעולה כולה. היה לו ברור, שההוראה להריגת האנשים ניתנה מהסיבה שהם יהודים. בינתיים התחוור לכל היהודים בבית הקברות, פרט לילדים, מה צפוי להם, למרות הקושי לתפוס את הבלתי ייאמן. בשעת צהריים נתן הנאשם קריגר את פקודת הירי. קרוב לודאי שקצמן, המפקד האיזורי של ה-ס"ס והמשטרה, הופיע שוב בבית בקברות והורה על קריגר לפתוח בהוצאות להורג. כאשר נפלו הקורבנות הראשונים לתוך השוחות, עלה קול צעקה ואנחה מן ההמון היהודי. כולם ניסו להתרחק מהשוחה. מאוחר יותר נשמעו רק עוד קולות בודדים של צעקות, אנחות כאב ובכי. רוב הקורבנות השלימו עם גורלם והלכו אל מותם בהכנעה ובעמידה איתנה, כמעט עד כדי אדישות. הראשונים, שהובלו אל הבורות, היו היהודים שהוחזרו מהונגריה ונתפסו בידי משטרת הביטחון. אחריהם באו היהודים שנאספו מסטניסלבוב. כיתת היורים עמדה בצד אורך אחד ובצד רוחב אחד של הבור. הם ירו ביהודים בעורפם מטווח קצר, כך שהקורבנות קרסו אל תוך השוחה. היו יהודים, ביניהם גם אמהות עם ילדים, שקפצו אל תוך הבור מרצונם. אלה חוסלו ביריה מלמעלה, או שנקברו חיים תחת הקורבנות שהגיעו אחריהם. כך הגיעה שורה אחר שורה אל פי הבור, נורתה בעורף ובמקומה הגיעה שורה חדשה של קורבנות מפתח בית הקברות. ההתייחסות חסרת הרחמים וחוסר ההתחשבות בכבוד האדם, שאיפיינה את התהליך מהרגע שבו צדו את הקורבנות ועד לירי ההמוני, הגבירו עוד יותר את הסבל הנפשי הבלתי מסתיים של המומתים, עד לרגע שגם אותם השיג הכדור. הנאשם קריגר ראה כל זאת, אך הדבר לא ריגש אותו והוא לא חש רחמים כלשהם כלפי היהודים. גם הנאשמים מאוזה, שוט, דאוס וברוק היו מודעים לסבל הקורבנות. גם התנהגותו חסרת הרחמים של קריגר לא נעלמה מהם. שוט היה אדיש וחסר רחמים כלפי הקורבנות, כמו מפקדו. הנאשם קריגר בילה כמעט את כל היום בבית הקברות, כשהוא מפקד על הפעולה. הוא הלך לעיר רק לפרק זמן קצר, על מנת לוודא שהכל שם פועל כשורה. לאחר מטחי הירי, עם הפסקת האש והתחלפות כיתות היורים, נהג הנאשם לירות אל תוך השוחה בקורבנות חסרי המזל, שעדיין הראו סימני חיים. בכך הוא גרם למותם של לפחות חמישה אנשים. המניע לפעולתו זו לא היה הרצון להביא לאנשים אלה מוות קל יותר, אלא בראש ובראשונה רצונו להשמידם. בזמן ההוצאות להורג, בחר קריגר בבית הקברות שורה של יהודים שבהם היה לו צורך. קריגר חס על חייה של ליזה דראך, יהודיה יפה בעלת חזות ארית, ועל בני משפחתה. כאשר ירדה החשיכה, נעשה נסיון להאיר את מקום ההוצאה להורג בעזרת פנסי המשאיות. כשנסיון זה כשל, נתן קריגר את ההוראה להפסיק את הירי. לא מן הנמנע שקצמן, המפקד האיזורי של ה-ס"ס והמשטרה, שהה בזמן זה בבית הקברות, והוא זה שנתן לנאשם קריגר את ההוראה להפסיק את הפעולה. ליהודים נאמר, שה"פיהרר" ציווה לשחררם. היהודים, שהיו עוד בבית הקברות וניצלו מן המוות, דחפו בכל כוחותיהם, כדי להיחלץ מהר ככל האפשר ממקום האימה והמוות. התוצאה היתה פניקה ודוחק, במיוחד בשער בית הקברות. מספר יהודים נפצעו ואולי אפילו מתו כתוצאה מן הדוחק הזה. יהודים בודדים, שלא נפגעו למוות, הצליחו לצאת מהבורות בחסות החשיכה ולהציל את נפשם. מספר היהודים שנרצחו ביום זה בבית הקברות, כולל השישה שבהם ירה הנאשם קריגר בעצמו, הוא לפחות 6,000 . בין הקורבנות היתה מלווינה, אחותה של אחת התובעות, שהופיעה גם כעדה במשפט, לואיזה גרבר. מה אני מרגיש בעקבות חשיפת המידע הנ"ל באופן אקראי ומקרי לחלוטין? אני לא מאחל לאף אחד להרגיש את מה שאני מרגיש (כולל לאלה שלא אוהבים אותי). עד כה ידעתי באופן לקוני שבני המשפחה של סבי וסבתי ז"ל נספו בשואה, ואילו עכשיו נחשפתי בבת אחת לים של מידע על מקום מגוריהם על השמות שלהם ועל הגילאים ועוד .אני לא רוצה אפילו לחשוב כיצד הרגישו סבי וסבתי ז"ל, כאשר באו לתעד את המידע הזה, כאשר הם מכירים גם את הדמויות, וכיצד הם נראו במציאות או דרך התמונות, כאשר כל הזכרונות סביר להניח צפים ועולים להם בעת התיעוד. למרות המלאכה הזו קשה מנשוא מבחינה נפשית, אני חש שאין ברירה אלא לעשותה. תהא זו צוואתם של סבי וסבתי ז"ל לתעד ולהפיץ את מה שאירע בתקופה זו, יהא זה זיכרון לאנשים שחיו ונרצחו ע"י בני העוולה, תהא זו תשובה מתועדת לכל אלה שרוצים להשמידנו ומשום מה מכחישים את מה קרה מצד אחד, ובמקביל מאיימים לעשות בדיוק את מה שעשו לנו מצד שני. קטע הוידאו הזה בן החמש דקות הוא מטלטל ומזעזע ברמה האישית, שכן יש הבדל תהומי בין לקרוא חומר כתוב לבין לראות את התמונות בוידאו מול העיניים ולשמוע את העדות המצמררת הזאת של מי שהייתה באותה תקופה בסך הכול ילדה בת שבע בלבד, ושניצלה במזל גדול מהטבח הזה של הושענע רבא באופן ספציפי ומכל הזוועה של השואה באופן יותר כללי. ועתה למספר תובנות מהקטע המצמרר הזה: 1) מלכה רוזנטל מתארת חווויה של ילדה בת 7, שחושבת בתמימותה, שהסלקציה, שעורך הגרמני מול עיניה ומול עיני אמה היא בסך הכול משחק ילדים, שהמבוגרים המציאו. ילדים קטנים ותמימים לא מסוגלים לקלוט ולהבין את הרוע המפלצתי הזה חסר האנושיות, ולכן בדימיונם המפותח והיצירתי הם ממציאים לעצמם סיפור יפה וטהור נטול כוונות זדון מרושעות. זה מזכיר לי את הסרט "החיים היפים" שבה המבוגר משכנע את הילד הקטן והתמים, שמדובר בסך הכול במשחק, שמי שמנצח אותו מקבל בסופו פרס גדול: טנק.
2) עם כל הצער והכאב צריך להגיד את האמת הקשה: גם המבוגרים לא העלו על דעתם שהם נלקחים אל מותם. ניאמר להם שהם פשוט מועברים למקום אחר, והם בתמימותם האמינו לכך. עד שמכונות היריה לא החלו לפעול הם לא קלטו שהם הובאו לבית הקברות כדי למצוא שם את מותם. עד כדי כך הם היו נאיבים, שהם נדחפו לעלות אל המשאיות שהובילו אותם אל בית הקברות. עד כדי כדי הם היו נאיביים, שהם חשבו שמי שלא יעלה על המשאית אז הוא יפספס את האפשרות לעתיד טוב יותר במקום החדש. יש לזכור, כי הטבח הזה אירע עוד לפני ועידת ואנזה, שבה הנאצים עלו שלב בהשמדה של העם היהודי והפכו אותה למאורגנת, מתוכננת שיטתית ויעילה בתאי גזים במחנות מוות, שהוקמו במיוחד לשם כך. מדוע ליהודים לא היה שמץ של מושג שהם עומדים להירצח? שכן מערכת הרמייה ההסתרה וההונאה של הנאצים הייתה משוכללת ומתוחכמת מאוד מצד אחד , והיהודים היו מצד שני נאיביים ותמימים עד כדי כך שהם אפילו לא יכלו להעלות על דעתם שדבר כזה אפשרי והגיוני.
3) ומכאן אני מגיע לנקודה האקטואלית והחשובה ביותר לטעמי: רבים מדברים ומתמקדים ברוע המפלצתי של שונאי ישראל וצורריה, אבל מזניחים את העיסוק במלאכת המחשבת המתוחכמת של השלרטנות וההונאה, שבה הם מעורבים, ושבעזרתה הם מצליחים להפיל אותנו בפח פעם אחר פעם. גם בימינו אלה נותרו עוד אנשים תמימים בקרבנו שעדיין מאמינים שערפאת ואבו מאזן הם שותפי אמת לשלום ולא שרלטנים ורמאים מאותו סוג בדיוק, וזו ההוכחה החד משמעית שהיהודים לא הפיקו בהקשר זה את הלקחים הנדרשים מהזוועות של השואה. מסתבר שכמו שעמנו שורד כל דור ודור את אלה, העומדים לכלותו, כך גם במקביל תכונת השלרטנות של אויבינו עוברת בדי.אן.איי שלהם מדור לדור ללא הפסקה. ומדוע אנו מזניחים את ההיבט הזה המושרש כה עמוק בשונאינו? מדוע קל לנו להתמקד במפלצתיות של אויבינו ואנו מעדיפים באופן מכוון להתעלם מהשרלטנות המסוכנת שלהם שהפילה אותנו בפח פעם אחר פעם (כולל בימינו אלה)?? התשובה לכך היא ברורה וחד משמעית: הבושה להודות בכך!!! כל אדם שנעקץ במהלך חייו יכול להעיד על תחושת הבושה לדבר על כך, שהמנוולים הצליחו לרמות ולעבוד עליו. הוא מתבייש להפוך ללעג וקלס בעיני סביבתו הקרובה, ולכן הוא מעדיף לשתוק. תחושת הבושה והעלבון, שכך נפלנו בפח מונעת מאיתנו להתעסק בסוגיה חשובה זאת כמו שצריך ולטפל בה ברצינות, ולכן אנו נשארים חשופים כל פעם מחדש לטריקים השרלטניים עתירי הדימיון החופשי של אויבינו ושונאינו. קל לנו מאוד להתמודד עם אלה שמדברים באופן גלוי ובוטה על פגיעה בנו או על רצונם לחסלנו ולהחריבנו (הכול ידוע, ברור ומעל פני השטח), קשה לנו הרבה יותר לאתר את אלה שלובשים מסכה צבועה של אנשי שלום, אך בליבם הם נותרו עם אותן כוונות זדון להפילנו בפח פעם נוספת. קחו לדוגמא את חג פורים: אנו חוגגים את ניצחוננו על המן הרשע, שרצה להשמידנו, אך זונחים כמעט לחלוטין את ההתעסקות במעשי הנוכלות המתוחכמים שלו, שבזכותם הוא כמעט הצליח במזימתו להמיט כליה על עמנו. להזכירכם המן הרשע פעל מאחורי גבו של המלך אחשוורוש, והוציא את פקודת ההשמדה ושלח אותה לרחבי האימפריה הפרסית תוך שהוא זה שמטביע את חותם המלך. לאחר שהפקודה יצאה לדרכה לא ניתן היה כבר לבטלה, ורק בשל תחכומם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה, העם היהודי ניצל משמד ואף זכה להשמיד את שונאיו. מדוע אנו באופן מכוון מתחמקים מלעסוק במעשי הנוכלות של שונאינו? כדי חלילה שלא ניאלץ להודות שהיינו טפשים ונפלנו לבור הזה!!! מדוע מחנה השמאל לא מוכן עד היום להודות בכישלון הצורב של הסכמי אוסלו???מאותה סיבה בדיוק: הבושה. מהו מוסר ההשכל הנגזר מכך? עלינו להתגבר על הבושה הכרוכה בפאשלות, שעשינו או שעוד נעשה לאורך הדרך הארוכה שעמנו, עבר מזה 3500 שנה ושעוד נעבור, וזאת כדי להפיק את הלקחים הנדרשים למען עתידנו. זה בנפשנו!!! עלינו להתעלות מעל הבושה, שכן הונאות מתוחכמות נוספות מצד אויבינו עלולות להמיט עלינו אסונות כבדים נוספים. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. כיצד? או בדרכי מלחמה או בדרכי הונאה. מלחמה היא גלויה לעין. הונאה היא מסוכנת שבעתיים, כי היא מסתתרת מתחת לפני השטח, ויש הרבה יהודים בקרבנו, שמוכנים לקנות אותה.
4) התמונות בסרטון של הילדים עם המבטים הנוגים והעצובים של מבוגרים זה מה שזיעזע אותי במיוחד בקטע הזה. לאיזה גהינום איום הם נקלעו במשך חייהם הקצרים בעולם הזה!!!! איזה הבדל בין הילדים שם לילדים במדינת ישראל הריבונית והעצמאית!!!
5) מלכה רוזנטל מתארת את הגרמני שעשה לה לאמה סלקציה כאחד בעל עיניים יפות מאין כמותן. ילדים לא מסוגלים לתפוס רוע אנושי ולכן הם מסתכלים על הדברים מזוית תמימה וטהורה של טוב לב. מה הקטע הזה מלמד אותנו?? הנאצים נראו כאחד האדם. לא היו להם קרניים, מהאוזניים שלהם לא יצאו אש ועשן, העיניים שלהם לא היו של בעלי פרצוף שטני בהכרח. סביר להניח שהייתה להם משפחה, סביר להניח שהם היו מבלים את זמנם הפנוי בהצגות תיאטרון ובמופעי תרבות, סביר להניח שהיו להם חברים. סביר להניח שהם אפילו למדו באקדמיה והיו מנומסים. החזות החיצונית לא גילתה דבר וחצי דבר על המפלצתיות הקיימת בנפשם. אלה היו אנשים עם חזות רגילה (כמוני וכמוך. אלמלא ידעת מה הם עשו, מעולם לא היית מאתר אותם במסדר זיהוי משטרתי כפושעים). הרוע שלהם היה בנפשם ולא בקליפה החיצונית המטעה שלהם. בסרטים והאגדות: הרוע מקבל ביטוי מטעה בחזות החיצונית של הרשעים. בחיים האמיתיים זה פשוט לא כך!!!! רוב הרשעים נראים בדיוק כמוני וכמוך, וזה מה שכל כך בלבל את הילדה הקטנה בת השבע, שזיהתה עיניים יפות עם טוב לב (והאמת לא רק ילדים נופלים בפח הזה). מלכה מתארת כאן את הבנאליה של הרוע: אנשים שמסוגלים לרצוח אחרים, כאילו זו פעולה שגרתית בחייהם (כמו לאכול ולשתות), ולכן תווי פניהם לא בהכרח מעידים על הנפש המפלצתית השוכנת בתוכם. אם נשווה את זה לעולם הפשע: מצד אחד יש את הפושעים, שישר אתה מזהה אותם לפי סגנון הדיבור שלהם הבוטה והאלים שלהם, ומצד שני יש לך גם פושעים שנראים לך בחזות החיצונית שלהם כאנשים נורמטיביים לחלוטין. מעולם לא היית חושד בהם שהם מעורבים בפשעים ע"פ החזות החיצונית שלהם או ע"פ אופן הדיבור שלהם (נהפוך הוא לפעמים הם נראים לך אפילו כמו "ילד טוב ירושלים"). הנאציזם זהו פשע מסוג זה פחות או יותר ברמת התחכום וההסוואה שלו. בשביל זה הם הפילו אותנו בפח. 6) מה מאפיין את צוררי ישראל ושונאיו בכל דור ודור? הם במכוון בוחרים בחגים של היהודים על מנת לפגוע בנו ולבטל את שמחתנו. הנאצים עשו את הטבח הזה במכוון בליל הושענא רבא לא רק כדי לרצוח בנו אלא גם כדי לבטל את שמחתנו ולהפוך אותה ליום של אבל. המטרה היא לגרום לייאוש ולאובדן תקווה בקרבנו. למשל, יום שמסמל ישועה ותקווה הופך לייאוש טוטלי ולאובדן דרך. כיצד האל מושיע אתכם ומגן עליכם בדיוק, אם הוא מאפשר לנו לעשות לכם כאוות רצוננו ללא כל הפרעה? שואלים אותנו הצוררים בדרך זו. מדוע הם לא מתערב ועושה נס ומציל אתכם? מוסיפים ושואלים אותנו הצוררים בעודם טובלים בדמנו. מטרתם היא לא רק לפגוע בנו ,לרצוח אותנו פיסית ולהשמידנו אלא גם להחליש בדרך זו את חוזקה הנפשית והערכית של אמונתנו בצדקת דרכנו. ואכן, היו יהודים שאחרי השואה הנוראית איבדו אמונה באל. גם שונאי ישראל, שעושים פיגועים בימי חגים, עושים זאת במכוון ע"פ אותה תפיסה נאצית בדיוק (ראו לדוגמא הטבח במלון פארק בנתניה). כנ"ל בדיוק באשר לפיגועים שנערכים במכוון בבתי כנסת, בתי מדרש או מקומות תפילה של יהודים. ומה נענה לאותם צוררים ושונאים? ומה נענה לאלו שאיבדו את אמונתם עקב הזוועה הנאצית? אכן, האל לא עוזר וגם לא יעזור למי שיושב בשקט ובפאסיביות ולא מוצא לנכון לעזור לעצמו מצד אחד (2000 שנות גולה ובמיוחד השואה הנוראית הוכיחו זאת היטב מעל כל ספק סביר), אך מצד שני יהודים שכן יקחו את גורלם בידם ויעצבו את עתידם לא רק שיוכלו להתגבר על מה שמתכננים לנו הצוררים והשונאים בכל דור ודור ולסכל זאת, אלא אף יוכלו בזכות פעולתם המבורכת ליצוק דברים נפלאים עבור העם היהודי שלא היו אף פעם בתולדותיו. הציונות היא זו שמבטאת את ראשית המסע המופלא הזה לעבר העתיד שבו השמיים הם הגבול. אם רק נדע להתמיד למסע, להתעקש, לאטום את אוזנינו לכל קולות הייאוש בקרבנו או לכל אלה שחושבים שצריך לחזור לפאסיביות המקוללת של העבר ולהמשיך בפעלתנות וביוזמה מבורכות, הדרך כבר תיפתח ותיסלל עבורנו מעצמה ע"י היושב המרומים. לתשומת ליבכם הוא עשה זאת מאז ראשית הציונות (הרצל, מלחמת העולם הראשונה וסילוק התורכים, הצהרת בלפור, כיבוש הארץ ע"י הבריטים, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים), והוא ימשיך בכך, אם רק נמשיך ולא ננוח על זרי הדפנה ולא נרפה אפילו לרגע. 7) מבחן הכוונות מול מבחן היכולות של האויבים והצוררים: בכל תקופת אוסלו האיומה והנוראית נרצחו בפיגועי טרור המוניים מזוויעים ומפלצתיים לאורך השנים הרבות מעל לאלף ישראלים, ואילו כאן ביום אחד בלבד נרצחו ע"י הנאצים ומשתפי הפעולה האוקראינים, יימח שמם וזכרם, 12,000 איש. וזו הייתה רק ההתחלה. בהמשך הנאצים שכללו את טכניקת ההשמדה והפכו אותה להרבה יותר יעילה. בתאי הגזים ובמחנות ההשמדה הושמדו מידי יום ביומו יהודים בכמויות העולות בהרבה על אלה שהושמדו בטבח זה. רבים מאיתנו שוגים קשות, בכך שהם שופטים את אויבינו ע"פ מה שהם מצליחים לעשות לנו בפועל ולא ע"פ מה שהם שואפים לעשות לנו בכל נימי נפשם. אני לעומת זאת לא מהסס לשפוט את האויבים והצוררים ע"פ מבחן הכוונה ולא ע"פ מבחן העשייה. למשל? כאשר ג'בריל רג'וב אומר, שאם לפלסטינים הייתה פצצת אטום, אז הם היו משתמשים בה באופן מיידי, אז זה אומר, שהמגבלה היחידה, שעומדת בפניהם להכות בנו ביתר עוצמה או להשמידנו ולהחריבנו קשורה להעדר היכולת שלהם בפועל או ליכולת המוגבלת שלהם לעשות זאת כרגע ולא לכוונה המוצהרת לעשות כך, כאשר תהיה להם את אותה יכולת. כנ"ל לגבי חמאס. מדוע הוא לא מנסה להשמידנו ובמקום זאת רק יורה רקטות וחופר מנהרות?? לא בשל העדר כוונה אלא בשל העדר יכולת כרגע. כנ"ל לגבי הצהרותיו של המשטר הנאצי באיראן לגבי כוונותיו להשמידנו, כאשר הוא פוסע בדרכו לעבר פיתוח פצצה גרעינית. מה שמונע ממנו לבצע את זממו כרגע זה פשוט העדר יכולת ולא העדר כוונה. רק היכולת המוגבלת של אויבינו לפגוע בנו או לחילופין ההרתעה הקשוחה מולם הן אלה שמונעות מהם להרחיב את ממדי הפגיעה שלהם בנו. ההבדל היחיד בין הנאצים בעבר לנאצים המודרניים הוא ביכולת ולא בכוונה!!! אז מה עלינו לעשות? אויבי העם היהודי עוברים מדור לדור וגם כאשר חלקם נעלמים מהעולם, אז צצים תמיד אחרים, שששים למלא את מקומם. ניגזר עלינו להכיר בעובדה זאת ולדעת להתמודד איתה כמו שצריך. בהעדר יכולת לגרום לכל אויבי ישראל להיעלם ולהתנדף לגמרי, אז אנו חייבים לפעול באופן תמידי ללא מנוח על מנת להגביל עד המינימום את היכולת הפוטנציאלית שלהם לפגוע בנו. זה דורש עבודה סיזיפית ללא הפסקה בכל זירות הפעולה האפשריות ובכל תחומי החיים (לחימה והסברה). עלינו לשאוף לבודד אותם, להוקיע אותם, לגרום להם לחוש חוסר בטחון מתמיד, לגרום להם להיות כל הזמן במגננה ולא לתת להם להרים את הראש ולהתחיל אפילו לנסות לחפש איפה וכיצד ניתן לפגוע בנו ולגרום לנו לנזק (הרמת את הראש??? חטפת נבוט!!!). המופתי חאג' אמין אלח'וסיני רצה להשמיד את העם היהודי היושב בציון וכן את יהודי אפריקה וארצות ערב במשרפות, שתיכנן להקים בעמק דותן (ליד שכם- עשיתי שם טירונות). הוא חזה שהגרמנים בראשות רומל יכבשו את הארץ, ואז הוא יוכל להוציא לפועל את תוכניתו השטנית. מה מנע ממנו לבצע?? פשוט העדר יכולת עקב העובדה שגלגל ההסטוריה לא הסתובב בכיוון, שאיפשר לגרמנים לכבוש את הארץ. לסיכום: מוטל עלינו לבחון את אויבינו ע"פ מבחן כוונותיהם ולא ע"פ מבחן מעשיהם או יכולותיהם. אי עשייה מצד אויבינו- אין פירושה העדר כוונה אלא העדר אינטרס זמני לנהוג כך כרגע או העדר יכולת מעשית/ יכולת מוגבלת. אין כל הבדל בין הנאצים, שהצליחו לרצוח 6 מיליון יהודים לבין כל גורם שהוא, שאומר שהוא רוצה לטבוח בנו ולרצוח אותנו ורק יכולותיו המוגבלות מונעות ממנו כרגע להסב לנו את הנזק שהסבו לנו הנאצים. כך בדיוק יש להתייחס להסתה לרצוח יהודים ברשתות החברתיות, ברשות הפלסטינית, בחמאס, באיראן, וכך בדיוק יש להתייחס גם לגורמים אנטישמיים בעולם. אם נתחיל סוף כל סוף להתייחס אל אותם אויבי ישראל וצורריו בימינו אלה כנאצים לכל דבר ועניין, אז גם המלחמה מולם תיראה אחרת מזו שמתנהלת כיום. מתוך מסע השורשים של עו"ד יצחק ננר לסטניסלבוב (שם סופר מה בדיוק אירע בטבח של הושענא רבא): "קראו ליהודים לעלות למשאיות, וכך עוכבו 30 אלף יהודים לערך. קריגר מפקד האס. אס הופיע במכונית בליווי קציני אס.אס ואחרים. לפי פקודתו כרעו כל היהודים ברך, והגברים מסרו את כובעיהם. הם עשו זאת כדי להשפיל את כבוד האדם שבהם. כשהגיעו מכוניות המשא, ניתנה הפקודה לעלות. כולם התנפלו על המשאיות. כולם רצו לעלות ראשונים. הם חשבו, שהם הולכים למחנה עבודה והתחילו לדחוף זה את זה. פשטו שמועות שמחנה העבודה נמצא במרחק רב, ואם לא יהיה מקום במכוניות, יצטרכו הנשארים ללכת ברגל. עד מהירה נוכחו לדעת איפה המקום שכל כך מיהרו אליו. המכוניות זזו. ראשונה נסעה מכונית קטנה ובה אנשי גסטפו. והיא כיוונה את השיירה דרך הרחובות אל בית הקברות. כל בית הקברות היה מוקף ע"י המילציה האוקראינית מבפנים ומבחוץ. על יד הגדר עמדו משמרות הגסטפו ויחידות גרמניות אחרות. על הבניין שחלש על בית הקברות עמדו משקיפים גרמנים עם מכונות יריה. כשהגיעו המכוניות, הן נעצרו ליד השער. ניתנה פקודה לרדת. מי שלא הזדרז לרדת, ספג מכות רצח. את הקורבנות הכניסו לתוך בית הקברות והושיבו אותם כשידיהם שלובות על העורף, בצורה כדלקמן: הראשונים ליד הגדר (ליד הכניסה), אלה שבאו אחריהם בשורה לפניהם, וכך שורות אחר שורות. האחרונים ישבו על יד הבורות הגדולים, שהכינו אותם מראש. היהודים נוכחו לדעת שלא ביצורים חפרו אלא קברי אחים בשבילם. כשהתמלא בית הקברות, פקדו הגרמנים על עשרות בחורות צעירות ויפות לעבור בין היושבים ולאסוף דברי ערך כמו שטרות, שעונים, מטבעות, צמידים וכל דבר מכסף וזהב. אחר כך ציוו על היהודים להוריד את הבגדים העליונים: מעילים, סוודרים וכו'. כמה אנשים אספו את הבגדים למקום אחד. הגרמנים הודיעו בקול רם, שמי שלא ימסור את בגדי הערך והבגדים עלול להיהרג. קולות ההקדמה הללו ערכו עד השעה 11 לפני הצהריים. בשעה 11 שאל קריגר את פ.טטנבאום: "האם מסרת את כל הכסף?" טטנבאום נבהל, הוציא מכיסו 20 זרודים, הרים את ידו כלפי הרוצח, ואמר: "זה הכול". קריגר התחיל לקלל ולצעוק: "רצית לרמות אותי", ירה בראשו, וזה נפל ראשון לקבר הקדושים. מייד באה הפקודה לירות. מכונות יריה, רובים ואקדחים החלו לפעול, ואלה שפקדו עליהם לעמוד על שפת הבור נפלו לתוך הקבר. אחר כך אמהות ואבות לכמה ילדים- ציוו עליהם לקפוץ לתוך הבור, ובזמן הקפיצה ירו בהם. היו מקרים, שהלכו אימהות עם תינוקות על זרועותיהם, ירו באם, שנפלה לתוך הקבר עם תינוקה החי, ואחרים, שנפלו אחריהם כיסו אותם. הכריחו את השורות הקרובות לקפוץ ולמות או להיקבר חיים על קידוש השם. משפחות שלמות התקרבו בעצמן, כאשר אחד מהמשפחה נהרג לעיניהם. כשראה קרצנר, שבנו בן ה-17 נהרג, התקרב לקבר עם אישתו ושני ילדיו הנותרים. כך גם הוכברג עם ילדיו האחרים. בזמן ההרג הגיעו אלה שלא הספיק בשבילם המקום במכוניות, והיו נאלצים ללכת ברגל. בדרך הכריחו אותם לרוץ והיכו אותם בשוט או ברובה. האומללים הגיעו רצוצים לבית הקברות, העבירו אותם מיד לבורות וירו בהם. כל אחד רצה להתרחק עד כמה שאפשר מהבורות ולסגת כדי שלא להיות בשורה הראשונה. התחילו לדרוך אחד על השני. התחיל דוחק. תחת הלחץ והדוחק הקטלני נהרגו מאות אנשים. רבים גם מתו במקום ישיבתם. רובם בגיל העמידה חלושי לב. לא אחד שערותיו הלבינו למראה עיניו. יום קציר המוות קודר ומעונן היה, כאילו הטבע עצמו זעק חמס. קריגר וברנדט ניהלו את הפעולה, כי שוט הסתובב בחוצות העיר עם כמה אלפי יהודים, ולבית הקברות באותו יום לא הגיע מסיבות בלתי ידועות. שניהם ניצחו על ההרג בדם קר בלי התרגשות. צעקות האומללים והיריות לא הדריכו את את מנוחתם. הם עצמם מלוכלכים היו בדם זקנים, תינוקות, אנשים ונשים. מראה פניהם המתועב כאילו נמצאו על מגרש המשחקים ולא בשדה קטל. כך נמשכה ההריגה כל היום, ורק בין השמשות נשמעה הפקודה להפסיק את האש. אותו יום נהרגו במקום הזה כ-12000 איש לערך, ואלה שהיו בחיים כשרק שמעו שהם חופשיים, לא בדקו, אם אמת הדבר, והתחילו לברוח בכל דרך אפשרית. מהבורות הגדולים הגיחו אנשים, שנפלו לתוך הקבר פצועים וחולים, רצו כמטורפים. כל אחד רק מחשבה אחת בליבו: להציל את חייו. בית הקברות גדול הוא ומגודר קיר גבוה. רק מעטים יכלו לעבור את הגדר או לצאת מבעד לפרצות. הרוב התרכז ליד השער הראשי, ושם קרה מחדש אסון. המונים שבבית הקברות נדחקו בכל מאמצי כוחם לעזוב את מקום ההרג, ובלבד שיהיו כבר מאחורי הגדר. הדי היריות עדיין הממו בראשיהם. מחזות האימים ניצבו לנגד עיניהם, אך המוח היה מהומם ומטומטם ולא הגיב והלב היה כאבן ולא זז. ליד השער מהומה ומבוכה. אנשים התעלפו, נפלו ונדרסו, ואין איש שם לב אליהם, כי אין זמן לכך. המתים נערמו לערימה זה על זה, הבורחים, מטפסים ועוברים, ומי שלא מצליח להתגבר על הדוחק ולעבור את פתח השער, מגדיל בגופו את ערימת המתים, והשומרים הגרמנים הסתכלו המחזה הבלתי רגיל ונהנו". עוד מספר אחד הניצולים שעל הגבעה הציבו הקצינים גרמנים שולחן גדול עם מפה אדומה ולבנה, ושם הם ישבו, שתו ואכלו להנאתם והשקיפו על מעשה ההרג ועל כל ההתרחשות, כאילו הם צופים בהצגת תיאטרון. בנאליה של רוע בשיא תפארתו!!!! יוליוס פיירמן נולד בסטניסלבוב בשנת 1890. הוא סיים את לימודיו והוסמך כמהנדס. בזמן מלה"ע הראשונה שירת כקצין וב-1925 ביקר בארץ ישראל. עד פרוץ מלה"ע השנייה עבד כמהנדס בניין ובתקופת הכיבוש הגרמני היה חבר היודנראט בסטניסלבוב. בחודשים האחרונים למלחמה היה בבית סוהר ושם כתב את תולדות גטו סטניסלבוב. הוא הפקיד את היומן בידי פועל בניין פולני, שעבד (כאדם חופשי) בגסטפו, אדם זה הבטיח לפיירמן שימסור את יומנו לבנו אריה, שעבר את תקופת המלחמה בברה"מ. לאחר המלחמה, אריה שב לסטניסלבוב ופגש את הבנאי, אשר מסר לו את יומנו של אביו. הגיע יום ראשון, 12 באוקטובר, הושענה רבה. באותו יום לא עבדנו. קמתי לפני 7 ושמתי לב דרך החלון, שהסימטה ליד הולדר מוקפת שומרים. נכנסתי לחדר אמבטיה להתקלח, כשפתאום שמעתי רעש בקומת הקרקע, ואמא אמרה לי ששם, אצל שליימר, נערך חיפוש ע"י הגרמנים. מיד אח"כ נשמע צלצול חזק של הפעמון בדלת וצעקות: "Auf, Auf" וחייל גרמני (שופ"ו) פרץ פנימה בצרחות וציווה על כולם לקום ולצאת החוצה. נופלת פקודה: "קחו כמה דברים הנחוצים לכם!" השעה היתה לפני 8. חשבתי לעצמי שמגרשים את היהודים למחנות. התארגנו, גם משפ' ליפמן וכל שאר הדיירים. את מנהיימר ומשפחתו השאירו בבית, היות והוא היה רופא. ירדנו למטה ליד בית הכנסת, ופה הבחנתי שיהודים מבית לסט ואחרים כבר ישבו על האדמה בגינה בדיוק מול החנות שלנו, אם כי היה יום גשום. סביבם היה משמר כבד. בשורה עמדו כבר דבוירה עם הילדים, צ'יופה וניוסיה, אבל בעליהן של דבוירה וצ'יופה הסתתרו בעליית הגג. הובילו אותנו לבניין העירייה, שם נחנו על המדרגות שהובילו למרתף. כל הרחוב ביילובסקי ו-3 במאי היו כבר שם, ואז נודע לי שמרכזים במקום זה את כל יהודי העיר. את אביה הקשיש של הגב' מנהיימר ואת גיסיה גם כן לקחו. בערך בשעת הצהרים התחילו להסיע אותנו במשאיות ובזמן העלייה, הרביצו לנו בצורה אכזרית. על המשמר היו מופקדים אנשי גסטפו וליפמן הכיר את אחד מהם, שלו הוא היה מוסר את המפות. הוא ניגש אליו ואמר לו שהמפות בשבילם נמצאות בעבודה. הוא שיחרר אותו עם משפחתו. בסערת הרגשות, הוא שכח להזכיר אותי, אם כי עמדתי לידו, אבל אותי הגרמני לא הכיר. העמיסו אותנו על המכוניות תוך כדי מכות איומות מידי המיליציה האוקראינית בלבד (ביניהם השומר לשעבר של בית הקהילה היהודית) ובמכונית פתוחה הסיעו אותנו דרך רח' קרפינסקי ובאטורי לבית הקברות. בדרך לרח' באטורי ראיתי בין טורי האנשים שהלכו, את בן עם משפחתו. נכנסנו לבית הקברות בשער הראשי, וכאן הבחנתי כבר באלפי אנשים שישבו שורות-שורות על האדמה. בצד ימין - צעירים אוקראינים מתנועת הנוער שלהם, אשר היוו מעין קבוצת בניין, וזה עתה סיימו חפירה של קבר ענקי בן 60 מ' אורך, 20 מ' רוחב ו-5 מ' עומק. נצטווינו לשבת על האדמה ולמסור, תחת איום של עונש מוות, את כל דברי הכסף והזהב, כסף מזומן, עטי זהב וכד'. את הדברים האלה אספו יהודים בפיקוח הגרמנים. בבית הקברות שמרו שומרים אוקראינים, שופ"ו וגסטפו. אחר כך התברר לי, שזו אינה הפעם הראשונה שהם עורכים מבצע כזה, כי הם כבר היו מאומנים בכגון אלה. בסוף הציבו תחת משמר מכונת ירייה וכל הזמן ריכזו אנשים נוספים. התחלתי לחפש במבט את ההורים. והנה במרחק רב ממני, מאחור, ראיתי את סבא וסבתא והלה. את הילדים לא הצלחתי לראות. הלה נעצה בי מבט עצוב של הבנה. עיניה מלוות אותי מאז כל חיי ולא משות ממני. לא שמתי לב לסימון. עכשיו התחיל המחזה. המפקד בעצמו התהלך בין האנשים ובדק את התעודות של אלה שעבדו אצלו. שופ"ו שיחרר את אלה שעבדו למען הצבא, כי רק את התעודות האלה הם כיבדו. את בעלי התעודות הנחשבות העמידו בקבוצה נפרדת, תחת משמר מיוחד. כשאני הגעתי, התיישבתי ממש ליד הקבר והמפקד עמד כבר מאחורי, כך שלא היתה לי שום אפשרות לגשת אליו. והנה קרה דבר מוזר, מבלי שרציתי בכך, כי ביקשתי כמה שיותר מהר לסיים את חיי, אבל אמא לא נתנה לי מנוח והיתה חוזרת ואומרת: "יש לך בן וחלה עליך החובה להציל את עצמך למענו, כדי שתוכל פעם להיות לו לעזר". הלחץ הבלתי פוסק שלה, העיר אותי מכמעט עילפון, שהייתי שרוי בו, וכשהמפקד ניגש אלי, כדי לשים קץ לחיי, התקרבתי אליו מבלי שהיתה לי תעודה, והזכרתי לו שהכנתי בשבילו מפות. הוא הזמין אותי אליו למחרת בבוקר, והרשה לי לעזוב את המקום יחד עם משפחתי. לידי ישב אחיו של מנהיימר, אשר הצטרף אלינו כאחי, וכן דושקה ואיצק. (לצערי, היום אני יכול להגיד שלא לצערי), הורי היו רחוקים ממני ולא יכולתי להגיע אליהם. רק מבטי נפגש במבטו של סבא, ואח"כ שמעתי שהיכו אותו קשה בטרנספורט. בקבוצה, שנקראה כאילו קבוצת הניצולים, היו בערך 100 איש. בנו התקרב לכיוון שלנו ולאט-לאט הצטרף אלינו. כמה אנשים שניסו אף הם להצטרף, נורו. בשעה 1 התחילו היריות. ציוו על הקבוצות להתפשט ולהישאר רק בלבנים, וכך הריצו אותם לקבר. הם קפצו חיים לתוכו וארבעה חיילים ירו במכונות ירייה אל השוכבים בקבר, שני גרמנים ושני אוקראינים. אחדים התמזל מזלם, שהכדור פגע בהם מיד, אחרים שרק נפצעו, נחנקו חיים. רבים יצאו בלילה מן הקברים וזחלו הביתה. ביניהם היה אחיינו של וולטר, בנו של הפרופסור. וולטר עם הפרופסור ועם אשתו נשארו בכיכר. הכי קשה פגע הדבר בי, כי איבדתי תשעה מבני משפחתנו הקרובים לי ביותר: את הורי, שניהם בריאים לגמרי, אחותי עם בעלה ושלושת ילדיהם המוכשרים כל כך, ואת גיסתי עם בתה בת ה18-. ישבנו על האדמה ביום גשום וקר ללא ניע, מאובנים ומשותקים ושלג דקיק ירד עלינו. הסתכלתי על המתרחש, וכמה וכמה פעמים ניסיתי בכל כוחי להבין האם זו מציאות או רק איזה חזיון תעתועים. אנשים, נשים הרות עם ילדיהן על חזן, הושלכו חיים לתוך הקבר ובלי הרף ירו בגופות האדם הצפופות. כולם הלכו כמו כבשים. לא נשמעה אף לא אנחה אחת - פשוט לא להאמין. כולם היו שרויים באיזו אדישות נוראה וייאוש. המשפחות אחזו יד ביד. ככל שהתקרבו לחומת בית הקברות, גבר הדוחק. הערב כבר ירד וכל אחד השתדל לנוע לאט יותר כדי להגיע ככל שיותר מאוחר. היו גם יוצאים מן הכלל, כדוגמת ויסנר הזקן, אשר מרצונו רץ לתוך הקבר, כדי לא להמשיך ולראות את המחזה. הדוחק ליד הקיר היה כה רב, שאנשים רבים נחנקו כתוצאה ממנו. רק אדם אחד מתוך האלפים האלה ניסה להציל את עצמו וברח בדרך אל הקבר ולמרות המרדף אחריו, הצליח לחמוק בחסות החשיכה. אלה שירו התחלפו, ובהפסקות התכבדו בכריכים. בערך בשעה 6 הפסיקו לירות והירשו לשאר האנשים ללכת הביתה. בקושי הצלחתי להתרומם, כי היום הזה הפך אותי לאדם זקן ממש מכל הבחינות, פיזית ורוחנית. עד אז הייתי מסוגל לעבוד כמו בן 20, אפילו יותר מכך. לא היתה לי אף שערה לבנה, והנה רקותיי הלבינו. את רוקח הזקן בקושי הרימו. הוא איבד לגמרי את שליטתו על רגליו לתמיד. נאלצנו יחד עם איצק לשאת אותו בלילה אפל הביתה. בקושי הצלחנו להגיע איתו לדירתו של בן ברח' באטורי. כאן עברנו את הלילה. באותו יום הושמדו לפי הנתונים שלנו בין 10-9 אלפי בני אדם. גופות היו מונחות מעל לקברים. כ-10 פצועים הצילו את עצמם מתוך הקבר. רק למחרת התחילו לכסות את הקבר. תיארתי את כל זה בנאמנות, כפי שעיני ראו בלי שום נופך רגשי, כי כולם בעצם היו נטולי כל רגש. הנותרים, כאילו התאבנו. רק למחרת הייתי מסוגל להוציא מתוכי צליל כלשהו של אנחה, אבל לבכות לא יכולתי. כך מתוך 30 אלף יהודי העיר נותרו 18-10 אלף לערך. השאר קיבלו את ה"פתקים" שלהם עם גזר דינם. היודנראט שמר פתקים כאלה רק ללם ומשפחתו. את האחרים לקחו לבית הקברות. זייבלד ניצל רק בדרך מקרה, כי התגורר ברח' ליפובה ומשם נלקחו האנשים מיד ולא הספיקו להגיע לבית הקברות. השאר ניצלו בבית הקברות עצמו. עקב הדוחק ליד הקיר לא הספיקו להרוג את כולם וחלק הסתתרו בבית. הקורבן שנפל מתוך היודנראט היה אדם האמיץ ביותר, הכי ישר, פליט מברלין שבגרמניה , ד"ר טננבאום, יליד סטניסלבוב, אשר שלט בחמש שפות. הוא בעצמו ארגן את לשכת העבודה היהודית, התחיל להקים את המח' המשפטית, והיה נציגם של היהודים כלפי הממשל הגרמני, הגסטפו ומפקד העיר. כשהבוס שלו רצה לשחררו, אמר לו: "אם כל היהודים הולכים, אלך גם אני איתם". אחרי ה-12 באוקטובר התחילה התקופה השנייה בשביל היהודים. את התקופה הקודמת אפשר לכנות כמבוא, לפני שהוקם הגטו, ואילו התקופה הזאת נמשכה מ-13 באוקטובר ועד 31 במארס 1942. היתה זו תקופה שקטה בגטו, והיא הוקדשה לעבודה חיובית ויוצרת.
ע"פ אותו עיקרון דוד שרייר שנולד ב-1/3/1900 (שורה 17148 במפקד)
בלנקה שרייר שנולדה ב-26/8/1933 (שורה 17145 במפקד).
חנה שרייר, שנולדה ב-17/3/1907 (שורה 17138 במפקד)
אנטוניה (טוסקה) שרייר, שנולדה ב-1/12/1913 - לא הגיוני שנולדה בשנה זו אלא בשנת 1923, שכן זו הבת של דוד שרייר (שורה 17139 במפקד).
הינדה טרטר שרייר, שנולדה ב-5/7/1908 (שורה 17192). חדשות טריות: ממפקד האוכלוסין הפולני איתרתי את קלמן וילדר (האח של סבתא רבא שלי קלרה שרייר (וילדר)). הנ"ל לא מופיע בדפי העד שמילא סבי יוסף שרייר ז"ל. מסתבר שהוא נולד ב-12/7/1878, והיה סוחר. להלן הרשומה במפקד שורה 20642:
בנוסף לכך איתרתי שם נוסף זיגמונוט וילדר שנולד ב-25/9/1908 והתגורר באותו בית בדיוק. הוא היה אינסטלטור. בדפי העד שמילא שסבא שלי ז"ל היה אדם בשם זליג לופא וילדר שנרשם שם שהוא נולד ב-1907, היה רווק ועבד כמהנדס. לפי התאריך זה נראה לי אותו בן אדם. אותו אדם היה גיס של אחיו של סבי ז"ל, כלומר, לאחיו של סבי ז"ל קראו דוד שרייר והוא התחתן עם אישה בשם חנה וילדר, והבחור הזה בהנחה שזה אותו אדם, היה האח שלה. להלן הרשומה במפקד שורה 20651:
מכתב לסבתא: סבתא רחל היקרה: בשנת 1955 את וסבא, יוסף שרייר ז"ל הגעתם ליד ושם כדי לתעד את בני משפחותיכם, שנספו בשואה במטרה ששמם לא יישכח לעולם, ויירשם בספר הנצחי לעד. לא הכרתי אותך, שכן נפטרת בהיותי בן חמישה חודשים בלבד בת 64. אני מניח שהמשא הכבד הזה רבץ על ליבך במשך כל חייך, כאשר כל משפחתך נספתה בשואה (אביך, אימך, שני אחים שלך, שתי אחיות שלך, בת דודה אחת עם עשרת בני המשפחה שלה, גיס אחד ושלוש גיסות, והכי מצמרר: 13 אחייינים ואחייניות בני 4-17). את כל המידע איתרתי באמצעות מסמכי יד ושם, וכל התיעוד נמצא ונשמר ברשותי. לא הסתפקתי רק בכך, פרסמתי את הדברים והפצתי אותם לכל עבר. את חיית בעולם, שבו הפצת מידע ברבים הייתה מלאכה קשה וסיזיפית, ואילו כיום אנו חיים בעולם, שבו ניתן להפיץ עובדות גם בלי לצאת מפתח הבית ואף לגרום להם להגיע לכל רחבי העולם. עשיתי זאת לצורך מטרה ברורה: שכל העולם יידע שבתאריכים אלו אלו חיו אנשים עם שמות ופרצופים עם חלומות ודעות, עם תחביבים ועיסוקים, שכל אחד מהם היה עולם ומלואו, וכולם פשוט נמחקו ביום בהיר אחד מעל פני האדמה בגלל המפלצת האכזרית הנאצית. בדרך זו שמות בני משפחתך ייחקקו באבן הזיכרון לעד וזכרם לא ימוש יותר לעולם. את הנחת את היסודות ביד ושם, ואני יוצא מגבולות צרים אלה לעבר העולם הגדול. בעת פטירתך כל מה שנותר לך היה בעל, בן ונכד אחד ויחיד. זה כל מה שנותר כשארית הפליטה מהחורבן המוחלט. כנכדך אני רוצה להודות לך על כך שמצאת לנכון לעלות לארץ ישראל ולחיות בה, שכן אחרת עץ משפחתך היה נגדע לחלוטין, ולא הייתי זוכה לבוא לעולם הזה ולהניח על קברך את המכתב הזה. אני ומשפחתי חבים לך ולסבא את חיינו. בזכותך נולד בנך, ובזכותו העץ המשפחתי שוב מתרחב ושוב צצים בו עלים ופרחים חדשים. נשמתך המשקיפה עלינו מלמעלה יכולה לחוש סיפוק וגאווה מפרי רחמך שמחה ז"ל, שהביא לעולם ולך כשי 4 נכדים (אמיתי, גיל, עודד ורחל) והמון נינים ונינות, וכך השושלת ממשיכה, ונשמתך תהא עטופה וצרורה לעד בצרור החיים בזכות אומץ ליבך. בזכותך ובזכות סבא יוסף יש לי כיום ארבעה ילדים נהדרים ונפלאים, והעץ המשפחתי רק ימשיך ויתרחב ויתפרש לכל עבר, כך אני מבטיח לך. ובנימה אישית, יש ברשותי מספר תמונות שלך, אך אין ברשותי שום תמונה שבה את מחזיקה אותי בזרועותייך. אני מניח, שזה נובע מכך, שהיית כבר חולה מאוד, כאשר נולדתי.
בתקווה שמילים אלה, המונחות על קברך יחממו את נשמתך הכאובה המרחפת ומביטה עלינו מלמעלה ויכניסו קורטוב של שמחה ונחת לליבך. באהבה מנכדך הראשון, אמיתי קיבלתי מידע מדהים על עץ המשפחה של סבי ז"ל יוסף שרייר ז"ל באדיבותה הרבה של ברוק שרייר, ששלחה לי את המידע הזה. יכול להיות שהברוק הזאת היה בת דוד רחוקה שלי (טעון עדיין ברור!!!). להלן המידע, שנשלח אליי, ונתחיל ברשותכם האדיבה (תודה לכם באמת מקרב לב, שאתם מרשים לי!!!) עם הסבא רבא והסבתא רבא של הסבא שלי ז"ל:
3) שרה דבורה (דודה של סבא שלי ז"ל). היא נהגה להשתמש מידי פעם בשם המשפחה שרייר ומידי פעם בשם המשפחה הוניסבורג. בעלה אינו ידוע. היו להם לפחות 8 ילדים, שנולדו בין 1888-1903 (חמש שנים שמונה ילדים: הספק מכובד בהחלט!!!) . כולם נולדו ב- ZAHVIZDY או ב- IVANO-FRANKIVSK. רוב הילדים נשאו את שם המשפחה שרייר ולא את שם המשפחה של בעלה.
4) שינדל (דודה של סבא שלי ז"ל). נולדה ב-1864 או STRYHANTSI (להלן קישור במפה: https://www.google.co.il/maps/place/Stryhantsi,+%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96+%D7%90%D7%99%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7,+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94,+77432%E2%80%AD/@49.0138623,24.8853127,12z/data=!4m2!3m1!1s0x4730e8dcdb72643f:0x2fe5410d1e7eadee) או ב-NADVIRNA. (להלן קישור במפה: https://www.google.co.il/maps/place/%D7%A0%D7%93%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%A0%D7%94,+%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96+%D7%90%D7%99%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7,+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94,+78400%E2%80%AD/@48.630209,24.5912352,11z/data=!4m2!3m1!1s0x4737328891413d4d:0x65ef1dbd8d1edfe8) היא השתמשה בשם המשפחה שרייר. היא התחתנה עם ישראל דיימונד, שנולד ב- IVANO-FRANKIVSK (סטניסלבוב בפולין בעבר). היו להם לפחות שני ילדים, שנולדו ב-1897 וב-1902 ב- IVANO-FRANKIVSK או ב-KNIHINIM (להלן קישור למפה: https://maps.geshergalicia.org/general/ivano-frankivsk-stanislawow-1919/) (שטח שסופח כיום ל- IVANO-FRANKIVSK). הילדים השתמשו בשם המשפחה שרייר ולא דיימונד.
5) שמחה שרייר (אבא של סבא שלי ז"ל) נולד ב-1870 במקום שנקרא USTYA-ZELENE (להלן קישור במפה: https://www.google.co.il/maps/place/%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A6'%D7%99%D7%94+%D7%96'%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%94,+%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96+%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9C,+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94,+48341%E2%80%AD/@49.0243835,24.9477184,13z/data=!4m2!3m1!1s0x4730ef5e138dc52d:0x455014304a5ee5da) חבל ארץ IVANO-FRANKIVSK אוקראינה (בעבר סטניסלבוב פולין). לעיירה קראו בעבר בפולנית USCIE ZIELONR וביידיש ISHTCHA ZILONA.
6) אימא של סבא שלי ז"ל: שמחה שרייר התחתן עם קלרה וידלר ב-1904 בחבל הארץ IVANO-FRANKIVSK. היא כנראה שיקרה במעט באשר לגיל שלה שכן היא טענה שהיא נולדה ב-CIRCA ב-1882 (כך טוענת ברוק- ואומנם ע"פ רישומי יד ושם היא נולדה ב-1876). להוריה קראו הרש וידלר (אבא) וגיטל בסיה בוגוט אמא). לא ידוע היכן הם גרו.
כיצד אני יודע שהמידע הזה בכלל רלוונטי למשפחה שלי? בזכות סעיפים 5 ו-6, שמתועדים הן באמצעות דפי העד של יד ושם והן באמצעות מה שרשום על קברו של סבי ז"ל. אמשיך לעדכן, אם יהיה לי עוד מידע.
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הצפרדע שהעזה
הסכיתו ושמעו נא, ידידיי
לסיפור מממלכת הצפרדעים
הסכיתו ושמעו נא, ידידיי
לסיפור מממלכת הצפרדעים
יום אחד נפלה קבוצת צפרדעים
לבור עמוק צר וחלקלק
ביקשו עזרה מחבריהן הירוקים
שיצילום מהמצוקה
ביקשו עזרה מחבריהן הירוקים
שיצילום מהמצוקה.
הביטו עליהם מלמעלה ואמרו
הבור עמוק הבור תלול וצר
חבל על המאמץ והטרחה
עדיף שתרימו ידיים במחילה
חבל על המאמץ והטרחה
עדיף שתרימו ידיים במחילה.
התייאשו הצפרדעים
ומתו בהמוניהן
ורק צפרדע אחת קטנה ואמיצה
ניסתה למרות הכול את מזלה
ורק צפרדע אחת קטנה ואמיצה
ניסתה למרות הכול את מזלה.
ולמרבה ההפתעה
היא עמדה במשימה
איך עשית זאת
שאלו אותה
אך היא כלל כלל לא ענתה
איך עשית זאת
שאלו אותה
אך היא כלל כלל לא ענתה
ואז הסתבר לכל הצפרדעים
שאחותן בכלל חירשת מלידה
אז למדו מהצפרדע, ידידיי
את מוסר ההשכל הבא
אז למדו מהצפרדע, ידידיי
את מוסר ההשכל הבא
תאהבו את מה שאתם עושים
והיו חירשים לספק ולפקפוק
תאהבו את מה שאתם עושים
והיו חרשים לספק ולפקפוק.
