שיא גולשים ליום: 294 ב-6/12/15.
שיא גולשים ייחודיים ליום: 53 ב-2/1/17.
שיא דפים שנצפו ליום: 329 ב-20/10/16.

מי שרוצה לפנות אליי באופן אישי, מוזמן לעשות זאת דרך הלשונית "צור קשר". לרשותכם עומד גם פורום, שם תוכלו לכתוב ככל העולה על רוחכם (מחמאות, ביקורות, רעיונות, הגיגים ועוד דברים מעניינים) וזאת בתנאי שסגנון הדברים יהיה מכובד ומכבד.  יש אפשרות גם לפרסם דברי ספרות או שירה של אחרים באתר זה וזאת ע"פ שיקול דעתי וללא תשלום.


ברוכים בלשונית "קישור לשירים מיו-טיוב" הועלו כבר כ-700 שירים. הרשימה הזו סגורה. שירים, שהועלו לאחרונה ויועלו מעתה ואילך יופיעו בלשונית "שירים חם מהתנור".

ברוכים הבאים למועדון הזמר הוירטואלי של אמיתי שרון: אם הייתי יודע בילדותי עד כמה אני אוהב את זה, אז כנראה לא הייתי עושה דבר בחיי מלבד זה. זו הפינה החמה בליבי שבה סוף כל סוף אני חש עצמאות ושחרור מוחלטים. להלן ציטוט שמבטא במדויק את שאני חש: "מאוחר מידי התחלתי לאהוב אותך, הוי יופי עתיק כל כך, חדש כל כך! התחלתי לאהוב אותך, וראי את היית בותכי כל הזמן". לא תמיד לאדם יש את היכולת למצוא את דרכו. לא תמיד אפילו הקרובים לו יודעים לכוון אותו לצעוד בדרך הנכונה ביותר עבורו, ואם הוא מגלה את דרכו לבדו- גם אם זה באיחור ניכר הוא צריך להודות למזלו הטוב ולומר לעצמו: עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. ציטוט מפי זיגמונד פרויד, שאני מאוד מזדהה איתו, שכן יש בו הרבה מן האמת: "ייתכן ייתכן שפרחי אהבתנו היפים ביותר צומחים על קרקע תגובתנו כנגד האיבה החבויה".

השירה היא מעין מסע פנימי של אדם אל תוך עצמו ואל תוך נפשו. בעזרתה הוא לומד להכיר את עצמו יותר טוב וכן את האנשים הסובבים אותו. השירה חושפת הן יתרונותיו והן את חולשותיו ופגמיו. בשירה יש אלמנטים של הסרת מחיצות ומסכות. היא מציבה בפני האדם כמו מראה את האמת האישית שלו והסובייקטיבית בין אם היא נוחה לו או בין אם היא כואבת וקשה.

השירה שלי היא שירת הרעב והצמא, שנפשו בוערת ,נשרפת וכואבת מבפנים. אין זו שירת השבע ומדושן העונג. שירתי הוא רוחנית נטו ואין בה שום יסוד חומרי וכספי, ולכן היא ניתנת כפי שהיא לכלל הציבור ובחינם. שירתי היא פיצוי גדול על מחסור ענק וחסך עצום שכנראה לעולם לא יתמלא בימי חיי, שכן כך נקבע בגורל.

ביתו של אדם הוא מבצרו, ושם הוא צריך להרגיש הכי טוב והכי בטוח בעולם (אוי ואבוי אם זה לא כך). במקביל חייב האדם שיהיה לו מבצר רוחני, שבה הוא ירגיש טוב עם עצמו. השירה היא מעין מבצר רוחני עבורי, ולראשונה בחיי אני חש שהגעתי למקום יפה וטהור, שמשלים עבורי בדיוק את מה שהיה חסר לי בחיים.

אני לא אוהב את קיצורי הדרך. החוכמה היא לעשות את כל הדרך הארוכה עם כל המהמורות והמכשולים בלי לעשות לעצמך הנחות ובלי לקבל את הדברים על "מגש הכסף". לא פחות חשוב ללמוד ולרכוש ניסיון מהדרך הארוכה והקשה ולא רק לחתור למטרה.

היופי בשירה מבחינתי זה גם האתגר שטומן בחובו סיכונים ואי וודאות גדולים מאוד מחוץ מהחממה הבטוחה בבית, שהתחילה לשעמם אותי  (זה כמו מי שמשקיע בבורסה בסיכון גבוה או כמי שיוצא החוצה לסביבה לא מוכרת,  והוא לא יודע את מי יפגוש, האם אלו אנשים שיעשו לו טוב, ואז הוא ישאל את עצמו למה לעזאזל הוא לא יוצא יותר או לחילופין ייתקל בטיפוסים שיגרמו לו להתחרט שהוציא את רגלו ממפתן ביתו). העמידה באתגר הזה היא מבחינתי מבחן: עד כמה כמה אהבתי לשירה אינה תלויה בדבר והאם אני מוכן לשלם כל מחיר  (גם אם יהיה כבד) על מנת להמשיך הלאה.

במסגרת המסע שהתחלתי בו לפני למעלה משלוש שנים נתקלתי במספר קטן מאוד של תגובות שיש בהן דברי בלע, שנאה ושטנה המלווים בקללות עסיסיות. לטעמי השונאים הם אנשים אומללים, שזקוקים לרחמים, שכן במקום לנצל את חייהם על מנת לעשות דברים שעושים להם טוב ולאחרים מתמקדים בשנאת האחר. מלחמה כנגדם לא תעזור, שכן היא לא תשנה את דעתם. מלחמה נגדם מקסימום תדכא אותם והם יישארו מתחת לפני השטח מחכים לרגע הנכון על מנת להמשיך ולהפיץ את שנאתם. הדרך האפקטיבית היחידה מולם היא הדרך הקשה והסיזיפית להוכיח להם שהם לא רק פוגעים בזולתם אלא גם בעצמם שכן מבזבזים את חייהם לריק במקום להתחבר לדברים שהם אוהבים ולהתרחק ממה שהם שונאים כמו מאש. החיים קצרים מאוד ומי שמבזבז את חייו על שנאה במקום על אהבה הוא טיפוס אומלל, שאני לא מקנא בו. השמחה לאיד היא גם האחות התאומה והמכוערת של השנאה, שכן היא מתמקדת בצחוק זדוני ומרושע במיוחד על האחר במקום להתמקד בצחוק שיביא לאור לחייך ולחיי אחרים. ומי האבא ואמא של האחיות "המרנינות" הללו? האבא הוא הקנאה  והאמא היא הפחד והרתיעה  מכל מה שנראה קצת שונה או לא שייך. האם אנשים קנאים ומפוחדים מעין אלה יכולים להיות מאושרים? כנראה שלא. הצרה איתם שהם מנסים לגרור גם אחרים לאומללות שלהם באמצעות השנאה ושמחה לאיד, ולפעמים הם גם מצליחים. המטרה צריכה להיות לכן כפולה: לנסות להוציא אותם מהאומללות שלהם מצד אחד ולא לתת להם לגרור אחרים לתוכה מצד שני, שכן אם כולם יהיו כמותם, איזה עולם נוריש לילדינו?

באשר לפרגון ותמיכה: לא יצאתי למסע הזה בשביל לזכות בפרגון תמיכה והכרה, ואם אכן הייתי זקוק לזה, אז סביר להניח שלאור הפרגון המועט לא הייתי מתחיל בזה בכלל או מפסיק לאחר שלב ההתלהבות ההתחלתית. אני עושה את זה כי אני אוהב את זה וזה ממלא אותי ומהווה עבורי צורך פנימי חיוני. באשר לפרגון והתמיכה: היא בסך הכל עד כה די צנועה. הפרגון והתמיכה המפתיעים מתקבלים דווקא מאנשים שאני לא מכיר ולא מחוגי המשפחה והחברים, שחלקם אף עיקמו, מעקמים ועוד יעקמו את האף בהקשר לכך. אין לי בעייה עם העדר הפרגון, נהפוך הוא נוח לי עם זה, כי זה נותן לי שקט ושלווה להמשיך בלי בלאגן של רעש ופרסום. האתגר האמיתי (אף יותר מהשירה עצמה) הוא להתמודד עם אלה שמנסים להערים מכשולים וקשיים מסוגים שונים (והם יצירתיים בהקשר זה לא פחות ממני רק חבל שהאנרגיות שלהם מתועלות לשלילה ולא לחיוב) על מנת שאני אפסיק. בזכותם אני מוכיח כל יום לעצמי כל יום מחדש עד כמה אהבתי לשירה אינה תלויה כלל וכלל ביחס חברתי זה או אחר.

חשוב לי להבהיר, וכדאי שלא תתבלבלו, השירה שלי לא מעידה כלל וכלל על מי שאני. היא מעידה יותר על מי שהייתי רוצה להיות, וכנראה לא אהיה אף פעם. השירה מבחינתי היא לא המציאות של החיים האמיתיים אלא יותר פנטזייה דמיון ואוטופיה, שאליהם אני נודד מידי פעם. דווקא בגלל שמציאות החיים שלי שונה לחלוטין מהשירה, זה מה שמושך אותי אליה בעוצמות אדירות כמו פרפר אל האש החמה והשורפת.

אני מאוד לא אוהב יחצנו"ת וזאת בשל הנזק העצום שהיא עלולה לגרום הן לאדם עצמו והן לסובבים אותו. היחצ"נות יוצרת תדמית לאדם שלעיתים קרובות רחוקה מלשקף את מי שהוא באמת. מילא הציבור שאינו מפעיל שכל, שיקול דעת וספקנות ומאמין לכך, הצרה האמיתית מתחילה, כאשר האדם עצמו ומקורביו מתחילים להאמין לשקר התדמיתי ולהתנהל על פיו בחיי היום יום (אמרו לו שהוא כזה והוא כלל לא ידע שהוא כזה, כי הוא לא כזה- ממש אפשר להפוך לקונילמל בעל פיצול אישיות בשל התדמיות הללו). האדם בד"כ נמצא באמצע כשמימינו עומדות התדמיות החיוביות שיצרו לו אוהביו, ומשמאלו התדמיות השליליות שיצרו לו שונאיו, ורק מי שמכיר את האדם עצמו יודע מי הוא באמת (אם כי גם כאן יש להטיל מגבלות).

בשעה שתדמית חיובית נועדה לעשות טוב, אך יכולה בלי כוונה באופן בלתי מודע לגרום לתוצאות שליליות, הרי שתדמית שלילית היא מעשה מכוון שנועד לפגוע באדם תוך הפצת שקרים בלתי מבוססים מבחינה עובדתית עליו, והיא לכן מתועבת ונבזית במיוחד. כאשר התדמית השלילית והשקרית נוצרת באשר לדברים שחשובים ועקרוניים לאדם עצמו היא עלולה לשמוט את הבסיס לקיומו בעולם הזה ולהביא לתוצאות טראגיות במיוחד.

המסגרת הוירטואלית מאוד נוחה ומספקת מבחינתי וזאת מהסיבות הבאות:

1) אין צורך לצאת מבית. הכל נעשה בזמני הפנוי דרך המסגרת הביתית בפשטות, צניעות ובכנות.

2) זה שלי (לטוב ולרע): בלי נגנים, תזמורת, קולוות ליווי, עיבוד,תפאורה וכל הטר-רם מסביב, רק אני והקול שלי לבד. בלי עזרה ויחצנ"ות מאף אחד. עצמאות ושחרור מוחלטים לעשות מה שאתה אוהב בלי חובה לתת דין וחשבון לאף אחד!!!!

מהם החסרונות בזירה הוירטואלית:

א) העדר כסף, פרסום, הצלחה והכרה: זה אולי חיסרון משמעותי בעיני החברה. בעיניי זה פשוט חיסרון מזערי וזניח לחלוטין.

ב) החברה לא אוהבת אנשים שעושים דברים לבד בלי לשתף אותה ולשמוע או להתחשב בדעתה (תרבות העדר), ויש מחיר כבד לצעד נועז כזה, אבל אני מוכן לשלמו, אם אני אוהב את מה שאני עושה.

ג) אפשרויות למידה מופחתות: באמצעות מגע אנשים המבינים במוזיקה ניתן ללמוד להתפתח ולהשתפר כל הזמן וזאת בעזרת עצתם המבוססת על  ניסיונם. כאשר אתה עושה לבד האפשרויות יותר מוגבלות. זהו, אכן, חיסרון משמעותי למי שרוצה להתמקצע.

אני לא פוסל על הסף יציאה מחוץ לחממה של הזירה הוירטואלית לעולם החיצוני והלא וודאי, אך זה ייצא אל הפועל רק בתנאים הבאים:

1) שזה יעשה לי טוב ואוהב לעשות זאת גם שם. שום כסף, הכרה, פרסום ומוניטין לא שווים, אם היציאה לזירה החיצונית תגרום לי לא להרגיש טוב עם עצמי שם. מצד שני אם אני איהנה שם, אז אשקיע ואתן את הנשמה.

2) שרמת הביצוע בזירה החיצונית תהיה לא פחות טובה מאשר בזירה הוירטואלית, שבה אתה לבד וללא לחץ של קהל ותקשורת, וזה בהחלט לא בטוח ומובן מאליו שרמת הביצוע תהיה אותו דבר. זהו בהחלט מבחן אמיתי.

3) שאזכה לתמיכה, סיוע ופרגון של אנשים שרוצים בכך. במקרה זה הפרה בהחלט לא מעוניינת להניק אם אין בכלל עגלים שמעונינים לינוק.

לסיכום: בשעה שבזירה הוירטואלית אני אדון לעצמי, פעילות עתידית בזירה החיצונית תלויה לא רק בי וזה כל ההבדל.


הבסיס המוצק או היסודות האיתנים של הבניין הם מבוססים על כך שנישאר תמיד אנושיים ובני אדם ביחסנו אל הזולת. על הבסיס הזה כל אחד יכול לבנות מה שהוא רוצה ולפנות להיכן שהוא רוצה, אבל אסור לשכוח את הבסיס הזה, גם אם נצליח בסופו של דבר לטפס על פסגת האולימפוס, אחרת זה רק עניין של זמן עד שהכל יתמוטט על ראשנו. לא לחינם אמר רבי עקיבא, כי אהבת לרעך כמוך זו כל התורה על רגל אחת, ומי שרוצה להרחיב דעת מוזמן להמשיך ללמוד ולחקור, אך בדרכו זו אל לו לשכוח את הבסיס הזה, שכן בלעדיו כלום לא שווה. לא לחינם אמרו גם חז"ל שדרך ארץ קדמה לתורה. פתגם נוסף רלוונטי :"אל תסתכל על הקנקן (על המראה החיצוני) אלא על תוכו (על הפנימיות), לכן תסלחו לי שאני כלל לא מתרשם מאנשים חכמים, יפים, עשירים, חזקים או מקפידים לקיים את כל מצוות הדת או ללבוש בגדים שמסמלים אדיקות דתית אך הם אפס מאופס ביחסי אנוש. ומהו סולם הערכים של החברה בימינו בכל מגזרי החברה השונים?

מהן התובנות שלי מהשירה:

1)     אף אחד לא מכיר ממש את האדם חוץ מהאדם עצמו. מי היה בכלל מאמין שאתעסק בזה? עוד לפני שהתחלתי בפרויקט הניסיוני הזה,אמרתי לאימי  שאני רוצה להירשם לחבורת זמר. היא התגלגלה מצחוק וחשבה שאני עובד עליה בעיניים. כשסיפרתי על כך לאשתי היא אמרה לי: "עזוב שטויות, זה לא מתאים לך בכלל!!! חוץ מזה אין זמן לזה כרגע". אז מצאתי לי זמן פנוי במסגרת הביתית, ניסיתי, התלהבתי, נשאבתי, התאהבתי והתמכרתי לניסוי הזמני הזה שנמשך כבר מעל 3 שנים ולא מפסיק אף לרגע. יש אנשים, שנותנים לאחרים לחפש עבורם את הנתיב הנכון בחיים. הם צריכים להבין, שהאמת הפנימית העמוקה ביותר נמצאת בתוכם, ורק הם יוכלו להגיע אליה, כי רק הם מסוגלים לחפור כה עמוק בתוככי נשמתם.

2)     שום דבר בחיי לא הולך בקלות. הכול עניין של רצון, מוטיבציה, השקעה והתמדה. אצלי בחיים שום דבר לא מובן מאליו. כל מה שעשיתי היה תוך עבודה קשה בלי לוותר לעצמי לרגע (למרות כל הקולות הפנימיים שכל הזמן מנסים לפתות אותי לוותר ולמרות כל הספקנים בסביבה החיצונית שעושים בדיוק אותו דבר). ההבדל היחיד בין השירה לדברים האחרים בחיי, שגם הם הושגו תוך עבודה קשה וללא פשרות הוא שבשירה אני עושה זאת מיוזמתי העצמאית בלי לקבל רשות מאף אחד (אני כבר ילד גדול, מותר לי סוף סוף לא?) ובאהבה גדולה. לעומת זאת הדברים האחרים, שהושגו תוך מאמץ ועבודה קשה, לא נעשו מאהבה או התחברות אלא יותר מהשפעה או לחץ חברתי של המשפחה להוכיח את עצמי. בגזירה של קל וחומר: אם הצלחתי גם בדברים שאני לא מתחבר אליהם על אחת כמה וכמה יותר קל יותר לי בשירה שאני עושה זאת מתוך אהבה טהורה נטו.

3)     במשך כל חיי נתקלתי באנשים בחברה שמרימים גבה, מפקפקים ולא מאמינים, שאני מסוגל. אותי זה דווקא מילא במוטיבציות ובאנרגיות אדירות להוכיח לעצמי שאני כן מסוגל. השירה בהקשר זה איננה יוצאת דופן. מצד שני העובדה שכל החיים התמודדתי עם תופעה זו בהצלחה, ותמיד הוכחתי לעצמי במבחן התוצאה הסופית, שאני כן מסוגל, סייעה לי להתמודד ולהתגבר על כל המכשולים באשר לשירה ביתר קלות, שכן אין חכם כבעל ניסיון שהוכיח את לעצמו שהוא מסוגל גם בעבר. מצבי יותר טוב מאדם שלא רגיל להיתקל בחייו במהמורות ובמכשולים, וכשהוא נתקל באחד כזה, אז הוא יוצא מאיפוס ושיווי משקל, לא יודע להתמודד, מתייאש ומוותר לעצמו בקלות.

4)     השירה היא תחום מאוד רגשי וכנה. היא מוציאה לא רק ממני אלא גם מהסובבים אותי המון רגשות. לחלקם היא עושה טוב, ועל כך אני שמח, שכן אין סיפוק יותר גדול בחיים של האדם בעולם הזה מאשר לדעת, שמה אתה אוהב, עושה טוב גם לאחרים. מאחרים היא מוציאה את השדים הרעים החבויים בהם, ועם זה אני צריך להתמודד. בניגוד לחיים האמיתיים שלי שהם מאוד מחושבים, שכלתניים וקרי רוח, בשירה אני נותן דרור לרגשות הכנים החבויים בי לצאת החוצה ולהתבטא.

5)     השירה במרחב הציבורי לא מיועדת לבעלי לב חלש, שאינם חזקים דיים להתמודד עם תגובות ותופעות שליליות לעשייתם בצורה שכלתנית, קרת מזג, שקולה ומאוזנת. לי אין בכלל בעיה עם אנשים שלא אוהבים את עשייתי, אם הם מנמקים זאת באופן שכלתני, מנומס וענייני (ביקורת בונה, שממנה ניתן ללמוד כיצד להשתפר בעתיד). יש לי בעיה רצינית עם  אלה שמקללים, צועקים, משתמשים בשפה בוטה, שיש בה אלימות מילולית קשה ומנסים לגרור אותי לרמה האישית תוך ניסיון לפגוע, לבזות ,להשפיל ולעצור אותי. אני לא אסכים לעולם לרדת לרמת הביבים שלהם, ואני חושב שבהתנהגותם זו הם מבזים בראש וראשונה לא אותי אלא את עצמם, ועליי הם לא משפיעים כהוא זה, כי אני ממש אטום אליהם מבחינה רגשית. ההשפעה היחידה שיש להם עליי היא שהם דווקא מגבירים את המוטיבציה להמשיך הלאה ולהתעלם מהם.

שיר ילדים אהוב שמדבר  אליי ברבאבבא: רק שיר ילדים קליל???? בהחלט שלא!!!!  בראייה של מבוגר שיר שמדבר על חברה דורסנית וכוחנית עם כתם מוסרי על מצחה כאות קין בוהק. הסוף אומנם טוב, אבל מה קורה עם כל אלה (והם רבים) שלא מצאו בת זוג, וממשיכים לסבול מיחס חברתי מעין זה? ומה קורה עם אלה שלא חזקים דיים לעמוד מול בידוד, ניכור ואיבה מעין אלה? האם החברה של ימינו השתנתה? האם היא יותר סובלנית ופחות אלימה (מבחינת יחס אני מדבר ולא אלימות מילולית או פיסית) כלפי כל מה שנראה לה כחורג מהשורות הן בשל מראה והן דברים אחרים? אני רוצה לקוות שכן. כילד בכלל לא סבלתי מהדברים הללו, שכן גדלתי בחממה, וידעו גם שלא כל כך כדאי להתעסק איתי, שכן לא הייתי בכלל שקול ומדוד בתגובות שלי באשר למי שעיצבן אותי. כמבוגר שרואה את הדברים מנקודת מבט אחרת, וגם מגיב יותר בשיקול דעת, אני נתקלתי בדברים האלה יותר וגם חוויתי וזה מכעיס, מעצבן, מקומם ומרתיח את הדם בצורה קשה. עם זאת כלאתי את שד האימפולסיביות בתוכי היטב היטב, והוא נתון אצלי במאסר עולם בלי ניכויים והנחות. אני בהחלט מודע להשלכות של מה שיקרה אם אני אתן לו להשתולל בחוץ ועל הנזק שייגרם בראש וראשונה לי ולהרגשה הפנימית שלי אם אעז לנהוג כך. אני לא אתן את התענוג לאלה שרוצים לגרור אותי לרמת הרפש והביבים הזו, והחלטתי בהחלטה מודעת אף פעם לא ליפול למלכודת הזו, אפילו אם היצר מנסה חזק לפתות אותי לנהוג כך. הפרדוקס של חיי: דווקא כילד אימפולסיבי וקיצוני בתגובותיו לא חוויתי את הדברים, ואילו כמבוגר שנרתע מאימפולסיביות, אני ספגתי את זה על ימין ועל שמאל. האם החברה מפחדת/ מכבדת/ אוהבת את האלים ונטפלת למי שהיא תופסת כחלש? אם הייתי כילד מתנהג כמו שאני מתנהג כיום כמבוגר, סביר להניח שהייתי אומלל. אז אולי זה בכלל מוצדק שהייתי כך כילד ולא צריך להתבייש שכך נהגתי? מחשבות נוגות ועצובות על חברה ועל מוסר ועל מקומו של הפרט!!! בקיצור: קשה מאוד לשפוט אדם כשאתה לא בנעליו, ובמיוחד בחברה שזהו סולם ערכיה.

שיר נוסף שמילותיו מדברות אליי: אנשי הגשם. ההורים שלי עמדו לצידי בכל מצב וללא תנאי גם בתקופות קשות ולא טובות, ואני בהחלט חב להם את חיי.

השיר של דתיה בן דור בקלטת הילדים "שטוזונים" מבטאת את תפיסתי הן לגבי השירה והן לגבי כל דבר אחר שאנו אוהבים בחיים: "פעם אמרה לי המורה לזמרה,  איך שאתה שר, זה איום ונורא, לא יודע להבחין בין רה, מי, סול ולה, לא תוכל לשיר, לא תוכל לשיר, לא תוכל לשיר אצלי במקהלה. אז אמרתי לה תודה, והיה נעים להכיר, ומאז אני לא מפסיק לשיר". 

הסרט "החיים יפים" ממחיש שנקודת מבט חיובית על החיים עצמם  משפיעה מאוד ועוזרת לנו רבות לעבור גם תקופות לא טובות. הסרט מתרכז במחנה ריכוז בתקופת השואה. קשה להאמין עד כדי אוטופי, שמישהו יכול היה, אכן, להתנהג כך כמו השחקן המופלא בתקופה אפילה זו. עם זאת חייבים לומר, שהמסר שהסרט מנסה להעביר הוא : נקודת המבט  שלנו הבסיסית והאישית שלנו על החיים היא זו שתקבע בסופו של דבר יותר מכל דבר חיצוני האם בתוכנו ישררו אור ושמחה או אפילה וקדרות.

מכירים את הבדיחה הבאה: בסוף השנה מביא יוסי את תעודת הסיום הביתה ומראה אותה לאביו. בכל המקצועות מקבל יוסי ציון שלילי למעט במוסיקה, שבה הוא מקבל מצוין. אביו קורא בקול רב את הציונים השליליים בכל המקצועות, ולא מגיב, אך כאשר הוא מגיע למוסיקה, וקורא את הציון, הוא מנחית על לחיו של יוסי סטירה מצלצלת. יוסי המופתע שואל את אביו: על כל הציונים השליליים לא הגבת, אך דווקא על הציון במוסיקה נתת לי סטירה, למה? ענה לו אביו: "עם תעודה גרועה כמו שלך יש לך עוד חשק לשיר"?

בדיחה יפה, אך אינני מקבל כלל ועיקר את קו המחשבה וההיגיון שעומד מאחוריה, שאנו צריכים לשיר רק בעת שמחה וכשטוב לנו. לטעמי שירה אמיתית במובן העמוק ביותר של המילה שואבת את כוחה דווקא ממעיינות העצב והכאב. דווקא כשרע לנו, עצוב לנו, ואנו כועסים, אנו זקוקים לשירה הכי הרבה. אני כלל לא פוסל את השירה הקלילה והפופוליסטית, שמטרתה היחידה היא רק לעשות שמח ותו לא, אבל זו בעיקרה שירה מתחנפת, מנסה למצוא חן ומופנית כלפי חוץ.  לעומת זאת שירת העומק נובעת בעיקר מנפשו של האדם פנימה, וכשהיא יוצאת לחלל העולם היא הרבה יותר מרגשת בזכות כנותה ועצמאותה. זה כמו ההבדל בין זמר ששר לקהל כדי לרצותו לבין זמר שמתעלם  מהקהל ומכל מה שקורה מסביב, מכניס את עצמו לתוך הסיפור של השיר ומציג את הדברים כאילו הוא חלק בלתי נפרד מההתרחשות המסופרת בשיר. לשירה יש תפקיד מאוד חשוב דווקא בתקופות משבר בחייהם של העם, החברה והפרט והיא תרופה מחזקת ומרגשת מאין כמותה במצבים מעין אלה.

בדידות: לא קל בכלל להיות שרוי במצב זה, קשה מאוד לצאת ממנו, לאחר שאתה מתרגל אליו, עד כדי כך שהוא הופך לחלק מובנה ובלתי נפרד ממך. אין שום דבר נורא בבדידות פיסית מידי פעם. יש לה חשיבות רבה כדי לנקות את הראש, להקשיב לעצמנו, לפתח את החשיבה והיצירתיות וכן להעניק לעצמנו זמן איכות עם עצמנו, וזאת בהנחה שיש לנו תחומי עניין שבהם אנו יכולים להעסיק את עצמנו בלי קשר לבריות.

לעומת זאת הבדידות הנפשית היא צרה צרורה מאין כמותה. במצב זה נפשו של האדם מרגישה, שאין לה אף אחד בעולם הזה, שמבין אותה באמת (או בגלל ניכור או אטימות או איבה ושנאה או בורות או פשוט חוסר יכולת שכלית להבין). אדם יכול להיות מוקף באנשים, אבל עדיין בודד מאוד מבחינה נפשית. בדידות נפשית היא מסוכנת מאוד לאדם שאין לו חוזק מנטאלי להתמודד איתה כהלכה ולשרוד אותה לתקופות ארוכות. אבל לא לעולם חוסן, ואם האדם חפץ חיים הוא, הוא חייב למצוא במהלך חייו אנשים, שמבינים אותו, אחרת הוא יהפוך במוקדם או במאוחר (זה רק עניין זמן שהולך ואוזל) לנפש אבודה בחלל האין סופי.

עדיפה לאדם הבדידות הפיזית הזמנית מהבדידות הנפשית התמידית. למשל אדם שנמצא בחברה, שגורמת לו לבדידות נפשית, עדיף לו להיות לבד מאשר עם אנשים, שגורמים לו להרגיש רע עם עצמו (ולצערנו לא חסרים בחברה של ימינו אנשים שעל מנת להרגיש טוב עם עצמם צריכים למצוא קורבן או שעיר לעזאזל ולגרום לו להרגיש רע עם עצמו). לסיכום נושא זה: יחסי אנוש אינם מתמטיקה. ביחסי אנוש אחד ועוד אחד הם או המון או אפס אחד גדול ומאופס. עדיף לו לאדם להיות לבד במקום שבו הוא לפחות אחד, מאשר בחברה שבה אתה נחשב לאפס מאופס, אבל במקביל אסור אף פעם ובשום תנאי לוותר על החלום למצוא יום אחד מקום חברתי, שבו תוכל להיות באמת מאושר, מקום שבאמת יעריכו אותך, ואם לא זה: אז לפחות שיקבלו ויבינו אותך.
   
כהטרוסקסואל שלא מתאים כנראה לתדמית של העדר שטוף הסטיגמות, הדעות הקדומות והבורות באשר לאיך שהטרוסקסואל צריך להיראות או להתנהג אני מבהיר בזאת שזאת האמת, שמוצבת על פני השולחן ובגלוי, ולא יעזור לכם אם תמשיכו להפיץ שקרים מעין אלה, זה עדיין לא ישנה את האמת העובדתית. מה שמעניין אותי  מאוד מבחינה מחקרית מה האינטרס שעומד מאחורי הדברים, שמטרתם היחידה היא אך ורק לפגוע, לבזות ולהשפיל. שלכוונות הרעות הללו מתלווים גם שקרים עובדתיים, זה הופך את האנשים הללו לא רק לפוגענים אלא לנבזיים במיוחד. לא אסלח ולא אשכח לאנשים הללו על עלילת הדם הזו שהיא בעיניי בגדר של לשון הרע ברמה הבזוייה ביותר שיכולה להיות. עכשיו שהאמת נכתבת בגלוי, תבחרו למי להאמין לי או לאנשים הבזויים הללו.  לכל אדם יש חסרונות, לא צריך להמציא באשר לאדם דברים שקריים שלא מצויים בו על בסיס התרשמות ראשונית של אנשים שטחיים, בורים ספוגים ברוע ובזדון. האדם הוא מי שהוא אומר שהוא, ולא מה שאחרים אומרים עליו. יצאתי למסע זה בין השאר כדי להציף את הדברים על פני השטח בכנות, ללא מורא ולא חשש, שכן אור השמש מחטא ואילו החשיכה, השתיקה והאפילה אופייניים דווקא למי שעושה רע לחברו, ומצפה להמשיך בחייו טוב ומאושר, כאילו לא קרה דבר. היהדות מתייחסת ללשון הרע ולהלבנת פנים כרצח, ובתור שכזאת היא יותר מחמירה מחוק העונשין הפלילי. הדבר הכי מתסכל זה שלא מאמינים לך למרות שאתה חוזר על האמת הזו שוב ושוב ושוב, וכלום לא עוזר לך. סטיגמות שגויות יכולות להרוס חיים של אדם, ובהקשר למקרה הספציפי שלי, הם כמעט הובילו אותי לנקודת האל-חזור. לא לחינם אמרו חז"ל: "חכמים, היזהרו בלשונותיכם" "ושתיקה שווה זהב". כעם שחווה זאת על בשרו בצורה הכי נוראית שיכולה להיות (שר התעמולה הנאצי, גבלס, אמר שאם חוזרים על שקר מיליון פעמים, בסוף כולם יאמינו שזו אמת), הייתי מצפה לקצת יותר זהירות וספקנות באשר לסטיגמות הללו, שכן מדובר בדיני נפשות.

העם היהודי, העם העתיק ביותר בעולם. כיצד הוא שרד את כל הזוועות הנוראיות, והמשיך להתקיים? כיצד תרבויות אחרות יותר חזקות ועוצמתיות נעלמו מהעולם בן רגע, ואילו העם היהודי שרד את כל התהפוכות והזמנים גם בתקופות ארוכות של גולה והעדר עצמאות מדינתית? התשובה המקובלת היא שאנו עם סגולה, שבו בחר האל. האם התשובה הזו נכונה או שלמה? אולי רק ברמה השטחית והרדודה ביותר. לטעמי התשובה קשורה לשני אלמנטים, שהם מהווים חלק בלתי נפרד מה-די.אנ. איי של העם היהודי לדורותיו: המוסר והידע והשילוב ביניהם. לעומת זאת חברות, שמבוססות על שנאה, בורות כוח, גזענות ופחד וללא כל בסיס ערכי ומוסרי פשוט נעלמו במוקדם או במאוחר מהעולם ונמוגו. חברה ללא בסיסים מוצקים של מוסר וידע, סופם להתנוון, לשקוע, להתפורר מבפנים, לגווע ולהיעלם מהעולם. ידע ומוסר חייבים להשתלב זה בזה ואין להסתפק באחד מהם בלבד. חברה חומרנית, הישגית ודורסנית ללא בסיס רוחני ומוסרי היא חברה שהורסת כל חלקה טובה לא פחות מחברות שמבוססות על בורות, דעות קדומות, סטיגמות ושנאה ולאורך זמן גורלה המר לא יהיה שונה  מהן. מוסריותה של החברה נמדדת ביחסה לאלה שנזקקים לעזרתה. חוזקה של חברה נמדדת דווקא בעוצמתן של החוליות החלשות בתוכה ולא של החזקות.

עם כל הכבוד למוסריות האוניברסאלית של יפי הנפש בעולם של מדינות ואינטרסים קרים המוסריות צריכה להיות מופנית בראש וראש כלפי בני עמך ומדינתך. מוסריות אוניברסאלית היא רצויה ומומלצת, אך אסור בשום אופן שהיא תהיה על חשבון בני עמך, שכן זה שמתחשב אך ורק ברחוקים ממנו, סופו של דבר יהיה אטום כלפי הקרובים אליו. בחיים צריך לדעת לבחור בין אלטרנטיבות, שאף אחת מהן כשלעצמה איננה מושלמת. רק בעולם אוטופי ניתן לקיים את המוסריות האוניברסאלית בכל המצבים ובכל התנאים.

בתוכי מתנהל כל הזמן מאבק פנימי בין נפש מלאה בתשוקה וסערת רגשות, שרוצה לצאת לעולם הגדול ולמצות אותו עד תום לבין אופי מופנם, שאם רק היה אפשר היה חופר בור עמוק באדמה, טומן את עצמו שם ולא יוצא  משם לעולם. הנפש הסוערת כלואה בתוך האופי המפונם, שמחזיק אותה בכוח ומונע ממנה לצאת החוצה בכל העוצמה. הנפש משתוללת מתפרעת בפנים, אך האופי חזק יותר מכל דבר אחר,  והוא זה שידו על העליונה. והנה הגיעה השירה, ודווקא כאן הנפש הצליחה להשתחרר לחופשי לאחר מאבק ממושך שכלל הרבה התלבטויות וחששות. מרגע שהיא יצאה היא מרגישה טוב יותר עם עצמה. ומה קורה לאנשים, שנפשם לא מצליחה למצוא להם פינה חמה, שבה היא תוכל להשתחרר. לאט לאט הנפש מתייאשת, אור החיים בה הולך וכבה, והאדם הוא בגדר "מת חי". יש אנשים שמנסים להחזיר את הגלגל אחורה ולהחזיר את הנפש הסוררת לתלם, אבל הנפש שהתגברה על האופי הקשוח ,לא תתגבר גם עליהם? למה משול הדבר לאדם שמתגבר על נמר טורף, אך מוכרע ארצה אפיים ע"י זבוב או יתוש טורדני. שלא יהיה ספק כמו שנמר לא משנה חברבורותיו כך גם אדם לא יכול לשנות את אופיו, ולכן נשארתי ואישאר, תמיד מי שהייתי . השירה היא יוצאת דופן בהקשר זה, שכן רק בנקודה ספציפית זו הרשיתי לעצמי להיות אמיץ ולעשות דברים, שבדימיון הפרוע ביותר שלי לא הייתי מעז לעשות בכל תחום אחר בחיי, ומה עושה את כל ההבדל: האהבה הגדולה לכך, שאינה תלויה בדבר.

האדם עובר כמה שלבים בחייו. בתקופת הילדות הוא נמצא בגן עדן של שוטים, שבו הכל נהדר ומושלם. ככל שהוא צובר ידע וניסיון הוא לאט לאט  מבין שהמציאות קצת שונה. זהו השלב של ידע הוא מכאוב. ואז האדם נמצא בקו פרשת דרכים, והבחירה בידיו. הוא יכול להפוך לבן אדם, מריר, שלילי, שונא את העולם, ולהישאר עד יום מותו כבול בתוך הכאב. מצד שני הוא יכול להחליט להתמודד עם הכאב ולנצל את הידע שצבר עד כה לשם כך. ידע כשלעצמו הוא לא מה שחשוב אלא כיצד אתה מנצל את הידע לטובתך או מה אתה בתכלס עושה איתו. החוכמה היא לא לנצל את תקופת הלימודים רק כדי להוציא ציונים גבוהים, אלא לקחת מהם דברים שמהם ניתן ללמוד כיצד להסתדר בעתיד בחיים. המטרה היא לא רק ללמוד אלא לאפשר לאדם לרכוש גם ארגז כלי למידה (הכיצד ללמוד יותר חשוב מהמה ללמוד). מורה טוב לא מצמצם את עצמו רק להעברת החומר הספציפי שהוא אמור ללמד אלא גם מקנה להם בדרך גם הרגלי למידה. באשר לכאב בעזרת הידע רוכשים ניסיון כיצד להתמודד את הכאב או לנטרל אותו, או להחליש אותו או אפילו להעלים אותו. הידע- בגללו יצאנו מגן העדן של השוטים ואנו חשים בכאב, ובעזרת הכלים שנותן לנו הידע ושימוש נכון בהם, אנו יכולים להתמודד גם עם זה בהצלחה. בית הספר חייב להיות לא רק בית חרושת לציונים וידע, אלא גם לתת לתלמידיו כלים, כיצד להשתמש בידע נכון, כאשר הם יוצאים לעולם הגדול מחוץ לחממה המגינה. בית הספר חייב להכשיר לחיים ולא רק ללמד. "גן עדן של שוטים" "ידע הוא מכאוב" "התמודדות או כאב נצחי" אלה השלבים בחייו של כל אדם (תמימות, אכזבה, התפכחות, והתמודדות). גם מדינות לעיתים עוברות תהליך דומה. כיום מדינתנו נמצאת בסוף שלב התמימות, ונכנסים לשלב האכזבה וההתפכחות, ובאשר להתמודדות: יש עוד חזון למועד.

מילים מילים: אין מאחוריהן צבא, נשק טנקים ומטוסים, אבל....... אם הן כנות, נכונות מבחינה עובדתית והכי חשוב מרגשות וחודרות כמו חץ אל נפשם של האנשים הן יכולות לשנות תודעה ואף מציאות חיים של הפרט, החברה והמדינה. מילים חייבות להתרחק משקרים, מניפולציות, אינטרסים וססמאות נבובות. רק בדרך זו הן תוכלנה להשפיע ובגדול.

אני חושב שיום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין ז"ל צריך להיות מוקדש כולו אך ורק כיום של חשבון נפש עמוק באשר לאלימות הגואה בחברה הישראלית (לא רק בפוליטיקה אלא בכל תחומי החיים), לחוסר הסובלנות כלפי דעות השונות משלנו ולפגיעה  הקשה בדמוקרטיה הנגזרת מכך. אלימות וחוסר סובלנות הם טרור חברתי, שאין להשלים איתם ויש להילחם ולהיאבק בהם בכל הכוח.  יום הזיכרון לרבין ז"ל אמור להיות ממלכתי, ולכן יש לשאוף שהוא יהיה מאחד ומקרב לבבות ולא מרחיק ומפלג יותר. האלימות הנוראית בחברה הישראלית לא תטופל עד שלא יקומו מנהיגים אמיצים, שיוקיעו את האנשים האלימים במחנה שלהם (היא קיימת אצל כולם, ואף אחד לא טלית שכולה תכלת בהקשר זה), ולא יתרכזו רק ביריבים הפוליטיים. שיתוף פעולה א-פוליטי חוצה מפלגות מחויב המציאות על מנת להתגייס למטרה חשובה זו.

לצערי הרב, יום הזיכרון הממלכתי לרבין ז"ל לא משמש כיום רק למטרה זו, ולכן הוא מפספס את הייעוד שלו. דרכו הפוליטית של רבין ז"ל הייתה דרך ניסיונית (כך הוא הגדיר אותה במילותיו שלו), שאפילו תומכיה הגדולים ביותר מאוכזבים ממנה במרחק השנים  במבחן התוצאה. לעומת זאת יריביה רואים בה דרך של אשליות, שהביאה רק לנזק, קורבנות בנפש ואי יציבות אזורית. שימוש בבימה הממלכתית כדי לנסות לקדש את הדרך הזו לא יצליח להפוך אותה לקונצנזוס, ולא תעזור כאן שום מניפולציה כזו או אחרת, זו עובדה ברורה ומוגמרת, שאין להתכחש אליה. החשש הוא שיום הזיכרון החשוב הזה יהפוך בהדרגה מיום זיכרון ממלכתי בפועל ליום זיכרון ממלכתי "על הנייר" של מחנה אחד בלבד, ובכך הוא יפספס את מטרתו ולא יביא כל תועלת לפתור את בעיית האלימות. לסיכום: תשתדלו להתמקד יותר באלימות ובחוסר הסובלנות, שרבין ז"ל היה הקורבן שלה (ולא היחיד) ולא בקידוש דרכו, שעדיין מעוררת מחלוקת נוקבת בחברה הישראלית.

שלא יהיה ספק אפילו לרגע: המדיניות הזו חייבת להיות מיושמת גם בהתייחס לימי זיכרון ממלכתיים באשר לאנשי ציבור שלא מזוהים עם מחנהו של רבין ז"ל וזאת כדי ליצוק תוכן מאחד למילה "ממלכתי".

תזכרו שבסופו של דבר יש בנו הרבה יותר מהמאחד והמקרב מאשר המפלג והמקטב, ולכן זה צריך להיות נר לרגלכם בחיי היום יום ובייחוד באירועים ממלכתיים.

תמונות תמונות: יפות נכון, אבל האם הן מספרות לנו את כל הסיפור? לא פלא שהן מתאימות לנוסטלגיה, שכן הכול בהן כ"כ ורוד ויפה על פני השטח, אולם המבוגר שיצא מגן העדן של השוטים, ויש לו את החוסן הנפשי להתמודד עם האמת בכנות, אם יעמיק לחקור בהן, יגיע גם לתובנות אחרות. על מה הוא מדבר לכל השדים והרוחות, אתם בוודאי שואלים את עצמכם? אז בואו ואמחיש לכם את הדברים בנקודה אחת ועל קצה המזלג בלבד. בכל התמונות, שבהן אני מופיע שלא במסגרת המשפחתית ולאורך כל שלבי חיי אני ניצב תמיד בצד התמונה ואף פעם לא במרכז. זה בא לידי ביטוי בתמונות מהגן, מבית הספר, בצבא (בסדיר ובמילואים) ובעוד תמונות שלא העליתי. מה זה אומר עליי? זה אומר שאני תמיד נמצא בקצה ובשוליים של החיים החברתיים ואף פעם לא במרכז (חצי שקוף וחצי בלתי נראה). זה מעיד גם על הכישורים החברתיים המוגבלים שלי בשילוב יחס החברה אליי. מי שנמצא בשוליים החברתיים יותר קל למחוק אותו גם משם, ופשוט להעלים אותו. אתם לא מאמינים? אז אספר לכם סיפור שלא סיפרתי עד כה לאף אחד בשל הבושה והמבוכה הגדולים הכרוכים בכך. בכיתה י"ב הכיתה שלנו הצטלמה לספר מחזור בדשא של מגרש הכדורגל. אני למדתי בביה"ס הריאלי העברי בחיפה (ביה"ס איכותי נכון? ח'ברה אחד אחד נכון?). אני כהרגלי בקודש הייתי בצד התמונה. כאשר פורסם ספר המחזור, ראיתי את התמונה, וחשכו עיניי. פשוט נעלמתי מהתמונה הקבוצתית. מישהו כנראה טרח מאוד למחוק אותי ולהעלים את קיומי. אם הייתי במרכז קשה היה למחוק ולהעלים מבלי שיבחינו, אבל האנשים שעומדים בשולי החיים, קל מאוד לא רק להתעלם מהם, להפוך אותם לשקופים אלא פשוט להעלים אותם ולא להותיר מהם זכר, ואף אחד לא ישים לב, למעט הקורבן שישתוק בגלל הבושה לנצח.

עוד סיפור קטן: כאשר הבן השני שלי היה בכיתה ג' בבית ספר זיכרון יוסף הוא הופיע בחבורת הזמר, והם היו מתוכננים להופיע באודיטוריום במרכז הכרמל בחיפה. במסגרת זו תוכננו גם הורים מתנדבים לעלות ולשיר יחד עם המורים והתלמידים. בני רצה מאוד שאתנדב, ואני כמובן הסכמתי. כאשר הגיע יום המופע תפסתי את מקומי, כמובן, בצד, ואז אחד ההורים, שעמד לידי סימן לי למען הסר כל ספק לעמוד יותר בצד, כך שיהיה יותר רווח ביני ובינו. אימצתי את הצעתו בשמחה, כך שאם ארגיש שזה הופך לפאדיחה או לפארסה, אז אוכל תוך חצי צעד פשוט להיעלם מאחורי הקלעים. בסופו של דבר זה יצא בסדר גמור, ומי שבאמת מעוניין, יוכל לחפש את זה ביו-טיוב. ומי שעצלן: להלן הקישור (הבן שלי הוא זה ששר דואט עם המנהלת).
https://www.youtube.com/watch?v=ENFaQPpJlCM

נהניתם? לא- תעברו הלאה, כן- להלן עוד קישור מההופעה של חבורת הזמר: https://www.youtube.com/watch?v=Fgf_kOFCRLc

ועכשיו לענייננו: מי שחושב שנמר יכול לשנות את חברבורותיו, חי כנראה באשליות. מי שחושב שאדם, שהתרגל כל חייו לחיות בשולי החברה, יכול בן רגע להשתנות ולהיות במרכזה, אז כנראה הוא לא יודע כלום מהחיים שלו. מצד שני כאשר אתה אוהב משהו מאוד, אז אתה אוזר אומץ, מקבל כוחות, מתגבר על החששות, ואפילו מצליח לעשות דברים, גם אם בניגוד לאופי שלך עצמך או למה שהתרגלת עד כה, וזה מה שכ"כ יפה באהבה, שאין דבר שיכול לעמוד מולה ולנצחה, ואם אתה עדיין לא מאמין (ואני מוקף, לצערי, בהמון אנשים כאלה).....כל מה שנותר לי הוא לשלוח אותך לשאול את ברוך ומגפיו.

כפי שכתבתי קודם לכן האלימות איננה קיימת רק בזירה הפוליטית, אלא היא חודרת לכל מרחבי הפעילות הציבורית. בחלק מהמקומות היא בוטה ומעל פני השטח, ובחלקם היא מבעבעת מתחתיו כהר געש לקראת פיצוץ. בדרבי התל-אביבי, שפוצץ קיבלנו הוכחה חותכת, כיצד האלימות לא רק משבשת את מהלך החיים התקין, אלא פשוט עוצרת אותם לחלוטין. הטרור הזה קיים לא רק במגרשי הכדורגל אלא גם במקומות רבים ונוספים, למשל בתרבות הנהיגה של ישראלים רבים. הרעה המתפשטת הזו כמו סרטן חודרת לכל מקום, היא מזהמת והורסת כל חלקה טובה והיא לא תיעצר, אם לא יתחילו סוף סוף להילחם כנגדה בנחישות. הבעיה, כמובן, מתחילה מלמעלה: כאשר רואים את תרבות השיח בכנסת, את הגידופים וההשמצות (איך אנשים, לכאורה, מכובדים, לא מתמלאים בושה וכלימה להוציא מילים כאלה מהפה שלהם) את הירידה לרמה האישית במקום לנהל דיון תרבותי, ענייני ומפרה ולאפשר חופש ביטוי מלא ללא קריאות ביניים וסתימת פיות, אז מבינים, שמה שקיים למעלה יחלחל גם למעטה ויזהם את החיים הציבוריים כולם. האלימות היא טרור, שכן מעבר לעובדה שהיא פוגעת בפועל באנשים נורמטיביים, היא גם במקביל מטילה פחד ואימה על אלה שטרם נפגעו ממנה. אנו מוקפים סביבנו במרחב הציבורי באנשים אלימים והם רבים, ונמצאים בכל מקום. בחלק מהמקומות הם מסתובבים ללא חשש ומטילים מורא, ואף מתגאים בכך (במקום שהם יסתתרו בחורים ויחששו כמו כל טרוריסט מצוי להסתובב במרחב הציבורי, דווקא האנשים הנורמטיביים חוששים ומתחבאים מהם- ממש עולם הפוך). אדם נורמטיבי שיוצא לזירה הציבורית לא יכול להתנהג בחופשיות, כאשר הוא מודע לכך שזה המצב. כאשר האלימות מרתיעה אנשים מלהגיע לזירה הציבורית או משפיעה על אופן התנהגותם שם, אז היא למעשה משבשת את הסדר החברתי , פורמת את היסודות של החברה והמדינה, ועלולה לגרום לניוון, שקיעה והתפוררות שלנו מבפנים. האלימות בתוכנו היא יותר מסוכנת מכל האיומים החיצוניים, שכן זו פצצה מתקתקת בתוך גופנו ולא מחוצה לו. אדם יכול איכשהו לתפקד בצורה סבירה עם הידיעה שיש לו אויבים חיצוניים מחוץ לגבולות המדינה, אך קשה מאוד לחיות ולתפקד במדינה שבה אדם חש חוסר ביטחון מוחלט במבצרו הוא.

כדי לטפל בנגע האלימות צריך קודם כל מערכת חינוך חזקה, שתשים דגש יותר על ערכים של מוסר ודרך ארץ, גם אם זה יהיה על חשבון ההישגיות (הישגיות דורסנית בד"כ יותר מסוכנת מבורות כוחנית, כי הבורים מוגבלים בשל בורותם בהפעלת כוחם, אך אנשים הישגיים ללא מוסר משתמשים בשכלם וחוכמתם כדי להיות דורסניים). שנית, צריך משטרה שתקבל כלים לטפל באלימות כמו בטרור. ושלישית צריך הנהגה חזקה ואמיצה, שתהפוך את הסוגיה הזו לא-פוליטית, ותטפל בכך בנחישות בלי קשר לשאלה, האם זה פופולארי או לא או האם האנשים האלימים הם מאנשי שלומנו או מהצד השני של המתרס. ההנהגה חייבת לקבל גם גיבוי של קואליציה מקיר  לקיר של אנשי ציבור ופוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית וזאת על מנת לבער את החמץ הזה מקרבנו.

המסר שלי לאנשים האלימים: מתי תפנימו סוף סוף, שהאלימות תחזור אליכם כמו בומרנג ותפגע גם בכם? מילא הנזק שאתם גורמים לאלה מסביבכם שאתם לא שמים עליהם קצוץ, אבל במוקדם או במאוחר אדם אלים ישלם מחיר כבד מאוד על אלימותו, וזה יחזור אליו בסופו של דבר בדרך זו או אחרת (או ע"י אנשים אלימים אחרים או ע"י נידוי חברתי או ע"י מערכת האכיפה והענישה של המשטרה ובתי המשפט). אז גם אם אתם אגואיסטיים ואגוצנטריים בצורה קיצונית, גם במצב כזה האלימות לא משתלמת לכם לטווח הרחוק יותר.

אם קוהלת (זה שטען שהחיים הם הבל) היה חי בימינו הייתי מפנה אותו לספר השירים, אולי שם הוא היה מוצא משמעות וטעם לחייו, באופן שיקהה במקצת את כאבו, ואולי יספק לו תובנה או נקודת מבט אחרת על החיים בכללותם.

הוקר תודה להוריך על מה שהם נתנו לך במהלך חייך, והשתדל לתת לילדיך גם דברים, שהוריך לא הצליחו לתת לך בילדותך והיו לך חסרים במבט לאחור (ואנו כמבוגרים רואים דברים באופן שונה מאשר בתקופה שהיינו ילדים בגן העדן של השוטים). חנוך לילד ע"פ דרכו ולא ע"פ דרכך, שכן אף אדם איננו העתק של אדם אחר, כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט שונה, ומי שמפעיל לחצים שילדיו יהיו כמוהו בדיוק או יילכו בדיוק בדרכו עלול לגרום להם לנזקים בלתי הפיכים בעתיד. במקביל הורה גם צריך גם לדעת להציב גבולות לילדיו כשהם קטנים, כי אחרת זה יתפוצץ לו בפרצוף כאשר הם יתבגרו, וההשפעה שלו עליהם תקטן או תאבד. לסיכום: החנוך= הצבת גבולות. ע"פ דרכו=בדרך שהכי מתאימה לילד ולא דווקא להורה. הכי קל זה לבחור לא להציב גבולות בכלל או להציב גבולות נוקשים בדרכך. האתגר האמיתי הוא לדעת להציב גבולות אך בדרכו של הילד. בשביל זה צריך גם לדעת להציב גבולות וגם לעשות זאת בדרך המתאימה ביותר לילד ולא להורה. גם אם נלך בדרך הזו לא בטוח, שלא נטעה בדרך, כי בסך הכל ההורים פועלים לעיתים קרובות גם במצב של אי וודאות או ללא ניסיון, אך אם תובנה זו תהא כנר לרגלנו, אז אנו נצמצם את ההסתברות לטעויות בצורה משמעותית, וגם  אם חלילה תהיה טעות, ניתן יהיה לתקנה יותר בקלות, כאשר התובנה הזו מונחת כנר לרגלנו.

הסרט "התפוז המכני" ממחיש עד כמה קשה לצאת ממעגל הפשיעה והאלימות עבור מי שחי בחברה, שרואה בדרך חיים זו נורמה מקובלת. אדם מעין זה נחשב בעיניהם לבוגד, שיצא לתרבות רעה והם מקיאים אותו מקרבם מנדים אותו ויורדים לחייו, עד שאין לו ברירה והוא  מתיישר (בעיניהם כמובן), וחוזר להיות כמוהם. הם עושים זאת משום שדרכו מסכנת את עולמם ,את עצם הוויתם ומהותם. הסרט גם ממחיש עד כמה טיפול כושל של הממשלה בנושא האלימות והפשיעה תורם לחוסר היכולת לנתק את החוטים של המעגל ההרסני הזה עבור מי שרוצה לצאת ממנו, אך בפועל ננטש ומופקר לנפשו. בסרט מקבלים גם נקודת מבט באשר למה שקורה, כאשר הפשיעה חודרת את מוסדות השלטון והחוק (החברים שלו שהופכים לשוטרים, אך בנפשם פנימה נותרו עדיין אותם עבריינים).

שלא יהיה ספק לרגע אחד: עולם הפשע והאלימות ייכנס לכל מקום שייתנו לו ולא יבלמו אותו בנחרצות בכניסה (והוא יעשה את זה בשקט בשקט ובלי שנרגיש בכלל תוך ניצול התרדמה והרפיסות שלנו). כאשר לא בולמים את הפשיעה והאלימות היא לא רק ממשיכה אלא היא גם מתפשטת כמו סרטן, חודרת גם למקומות, שבהם לא הייתה עד כה, ומתעצמת עד מאוד בזירות,שמוכרות לה. מדינה שמפחדת מאנשים אלימים ועבריינים תאפשר להם בסופו של דבר להשתלט עליה ולפורר אותה מבפנים. כאשר אנשים אלימים זוכים לתמיכה והערצה של החברה הכללית והתקשורת, אז אנו בדרך הישירה והמהירה אל התהום. כמו שהאנשים האלימים חותרים להפיץ את תפיסתם לכל מקום "בשיטת המצליח" ולהפוך אותה לנורמה מקובלת, כך אנו כחברה נורמטיבית חייבים למשוך חזק לכיוון השני ולבלום בשלב הראשון את ניסיונות חדירת הפשיעה והאלימות למקומות נוספים ובשלב השני למגר אותה עד שהאדם האלים לא רק שלא יסתובב בגאווה בחוצות כמו תרנגול נפוח, אלא יחשוב מיליון פעמים לפני שהוא פונה לדרך הזו (אם לא בשל מצפון ומוסר אז בשל פחד נוראי ממה שיהיה צפוי לו בתגובה שחייבת להיות קשה ולא רופסת). גם למערכת החינוך יש תפקיד חשוב להקדים תרופה למכה ולחנך דור שלם ליותר דרך ארץ ,תרבות ומוסר (להיות בן אדם בראש וראשונה ואחר כך את כל הדברים האחרים והחשובים). זו הגישה הנכונה, ועד שלא יקומו אנשים חזקים ואמיצים (כמו ג'וליאני בארה"ב) שיבינו ויפנימו זאת, אז נמשיך ונידרדר מדחי לדחי.

שקר החן והבל היופי: אין ספק שיופי זה דבר נהדר, ואנו אוהבים לשזוף בעינינו בו ולהתפעל ממנו, אבל להפוך אותו לחזות הכול. לא קצת הגזמתם? קצת הרחקנו לכת ואנו שחיים בעולם התדמיות וסטארוטיפים מייחסים ליופי תכונות אופי, מוסר וערכים שלא תמיד מצויות בו. תיקחו לדוגמא את סרטי האגדות (סינדרלה, שלגייה ועוד). היפים הם תמיד הטובים והמוסריים ואילו הרשעים הם דמויות מכוערות ומעוותות במיוחד, אך האם זה נכון בחיים האמיתיים? כמובן שלא!!!! אין קשר בין יופי למוסר, דרך ארץ וערכים. יופי זו החזות החיצונית של האדם ואילו ערכים ומוסר זו חזותו הפנימית. אנשים שטחיים מסתפקים בחזות החיצונית ומשליכים עליה את הדעות הקדומות שלהם באשר לחזות הפנימית של האדם. אנשים שקצת יותר מעמיקים מבינים שאין קשר בין הדברים, ואם הם באמת רוצים לגלות דברים על חזותו הפנימית של האדם הם צריכים להכיר אותו לעומק ולא להסתפק רק במראה החיצוני. לסיכום: יש אנשים  שהם ערכיים ומוסריים, ויש גם כאלה שלא, וזה כלל לא קשור לחזות החיצונית. היופי החיצוני הוא נגיש לכולם. היופי הפנימי הוא נגיש רק לאלה שלא מסתפקים רק בקנקן אלא גם רוצים לבדוק מה יש בתוכו. מכיוון שלאורך חיי לא ייחסתי כלל חשיבות למראה החיצוני שלי  אלא רק לחזות הפנימית שלי, אז מעולם לא טרחתי ומעולם כנראה לא אטרח להשקיע בו יתר על המידה (למעט אירועים חגיגיים או מחייבים, שאז אין ממש ברירה). אני רואה בלבוש החיצוני ההדור מעין תחפושת צבועה, שבאמצעותה האדם מבליט בשחצנות ויהירות את האני החיצוני שלו ומסתיר את האני הפנימי שלו. אני מודע לחשיבות המופרזת שמייחסת החברה ללבוש של האדם, אבל אני מילדותי תמיד סלדתי עד עמקי נשמתי- אני פשוט מרגיש שזה לא אני -(ואימי ואשתי תעדנה על כך) מלבוש הדור מידי. כיום כשאני בוחן את הדברים מנקודת מבט של מבוגר, זה כנראה נובע מתפיסתי בדבר האני הפנימי מול האני החיצוני. לא אתן לאני החיצוני שלי להסתיר את האני הפנימי!!!! אני כמובן מכבד את אלה שחשוב להם הלבוש החיצוני ושהם חשים שאין סתירה בין הדברים (אפשר גם להתלבש יפה וגם לשמור על האני הפנימי שלי). מה שכתבתי כאן מתייחס אליי בלבד ואין בו כל יומרה להטיף מוסר לאחרים כיצד לנהוג (כל אחד שיעשה מה שעושה לו הכי טוב ושהוא מרגיש איתו הכי טוב). אני מרגיש כך, ואני מבטא את מה שאני מרגיש. אבל גם לאלה שהלבוש החיצוני חשוב להם מאוד צריך לומר ביושר שזה רק הרובד השטחי של החיים, ולא צריך לצאת מפרופורציות ולהפוך את זה לעגל הזהב של דורנו, שכולם סוגדים לו.

כל מה שאנו לא רואים, לא שומעים ולא מרגישים כנראה לא קיים, נכון? כלל וכלל לא!!! מתחת לפני האדמה מבעבעים זרמי תת מודע חזקים של דברים מוכמנים עוצמתיים חיוביים ושליליים כאחד, שעשויים ביום מן הימים להתפרץ לאוויר העולם כמו הר געש ולהביא לאושר או לסבל או לשניהם גם יחד. הדברים הללו נכונים הן ברמת הפרט, הן ברמת החברה ,הן ברמת המדינה, ואף ברמה הבינ"ל. הזרמים החזקים הללו של התת מודע הם החזקים ביותר, שכן הם אלה שבסופו של דבר יסובבו את גלגל ההיסטורייה וישנו אותה, וזאת בשעה שעל פני השטח אנו עסוקים אך ורק בניהול המציאות של היום יום בהווה בלבד.  

צריך לומר בכנות ובגילוי לב, שיחסי יהודים ערבים במדינה עומדים כיום במשבר חריף ביותר, שדורש גילוי אחריות הדדית מכל הצדדים על מנת שלא  לדרדר את המצב עוד יותר. הערבים, אזרחי מדינת ישראל, חייבים להבין שהזדהות עם אויבי המדינה המוצהרים לא יכולה ללכת בד בבד עם תביעה לשוויון זכויות והעדר אפליה, והם צריכים לבחור באיזו דרך ללכת. אני מודע לכך שיש אפליה וגזענות כלפי הערבים במדינה (אומנם לא כמו של הרשות הפלסטינית, החמאס והאנטישמיים בחו"ל כלפי יהודים, אבל יש) , אבל באופן יחסי תנאי החיים שלהם כאן הם יותר טובים מכל אזרח ערבי ממוצע בכל אחת ממדינות ערב. יש אומנם עוד הרבה עבודה בנושא, אך גם מה שהושג עד היום זה לא דברים של מה בכך, שיש לזלזל בהם.

כאשר הערבים, אזרחי מדינת ישראל מזדהים עם אויביי המדינה המוצהרים (וזה כלל לא רלוונטי אם אלה אחים שלהם או אויבים אחרים) הם פשוט הורסים במו ידיהם בבת אחת את כל מה שהושג עד כה בעמל רב במשך שנים רבות, מוציאים את עצמם מחוץ למחנה ועלולים להביא על עצמם ועלינו טרגדיות ואסונות. הם צריכים לבחור האם להמשיך לצעוד איתנו יחד אל העתיד המשותף במסע ארוך ומאתגר או לבחור לחזור במנהרת הזמן לשנת 1948 על כל המשתמע מכך. זו הבחירה, אלה הן האלטרנטיבות, והם צריכים להיות מודעים לכך ולכלכל את מעשיהם בתבונה. חשוב להגיד את הדברים ולהציב אותם על פני השולחן אחת ולתמיד.

רבים מיפי הנפש מפחדים להגיד לכם את הדברים, כי הם לא רוצים, חלילה, להצטייר רע בעיניכם, אבל זו האמת, ואסור להתחמק ולהגיד לכם אותה עכשיו, גם אם היא כואבת ולא נוחה לכם (חוץ מזה אי אפשר לצעוק "גזענות" על כל מילת ביקורת עליכם ובדרך זו לסתום פיות, זו שיטה שאולי עובדת לכם מול יפי הנפש, אך לא מול אלה שרוצים להציב את מראת "האמת" מול העיניים שלכם).

הרבה פעמים משתמשים במילה הנוראית "גזענות" כסיסמה וזאת משיקולים פוליטיים או על מנת לגרום לסתימת פיות. על מנת שהדברים יהיו ברורים, ותיעשה הבחנה בין גזענות אמיתית, שבה יש להילחם לבין סתם סיסמאות נבובות שלא עומד מאחוריהן דבר וחצי דבר עם גזענות, אז יש קודם כל לשאול את השאלה הבאה: מהי בכלל גזענות וכיצד היא באה לידי ביטוי?

גזענות היא שנאת האחר על דברים שאין לו בכלל שליטה עליהם, שכן הוא נולד איתם ולא יכול לשנותם. שנאת אדם שלא עשה לך דבר, ואתה לא מכיר אותו רק בגלל שהוא משויך לקבוצה מסוימת, שאתה לא אוהב, זו גזענות. גזענות לא קשורה רק ליחסי יהודים ערבים אלא היא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, למשל, שנאה של אדם סתם בגלל שהוא "לא בא לך טוב בעיניים (בהגדרה העממית). דוגמאות נוספות: שנאת מוגבלים, הומואים, ערבים, שחורים, יהודים ועוד רק בגלל שייכותם לדת, קבוצה אתנית מסוימת, בעלי נטייה מינית אחרת, צבע עור אחר או כל דבר אחר שלא נראה לי. זו גזענות כי זו שנאה על בסיס דברים שהאדם לא יכול לשנותם, כי הם קבועים בו ולא בשל דברים שהוא עשה לך או נהג כלפיך. הגזענות יכולה להתבטא כלפי פרט מסוים, קבוצת אנשים מתויגת ואף כלפי עמים שלמים, והיא ניזונה מאותם מקורות בדיוק (שנאה יוקדת לכל מה שנראה לי אחר ושונה). היא נמצאת בכולם, ואף אחד לא נקי לגמרי ממנה.

הגזענות הבסיסית היא זו המוכמנת בנפשו של האדם ולא יוצאת לאור לאוויר העולם. כאשר היא יוצאת לאוויר העולם היא יכולה להתבטא ביחס שלילי כלפי אותו פרט/ פרטים/ קבוצות/ חברות/ עמים רק על רקע זה בנידוי שלו/ שלהם בהתעללות בו /בהם ובמסע דה-לגיטימציה כנגדו/כנגדם. בשלבים הבאים האלימות מתבטאת באלימות מילולית ולאחר מכן זה עובר גם לאלימות פיזית. השלב הקיצוני ביותר של הגזענות זו הגזענות הנאצית שמבקשת להעלים את קיומו של האדם/ החברה/ העם מהעולם הזה באמצעות רציחתו/ רציחתם.

דוגמאות לגזענות הנאצית ניתן למצוא למכביר דווקא אצל אויבינו ולאורך כל ההיסטוריה. למשל הלינץ' שנעשה בשלושת חיילי צה"ל, שנכנסו בטעות לרמאללה, פעולות הטרור, שנועדו להרוג יהודים רק בשל היותם יהודים, מבלי שהמחבלים שעשו זאת הכירו לפני כן את קורבנותיהם, מרבית מפעולות הרצח שביצעו ערבים ישראליים וכן מיהודה ושומרון כלפי יהודים (רצח שלושת הנערים, שלי דדון ז"ל, דני כץ ז"ל ועוד ועוד). זו גזענות שלצערי לא מגדירים אותה כך, ובשל כך לא מתמקדים בה ככזאת. זו גזענות שבמהותה לא שונה מכל הפוגרומים האנטישמיים בגולה. היא לא מוגדרת כך, שכן חוששים אצלנו לעשות זאת כדי לא להרגיז את האוכלוסייה הערבית. זו גזענות חזקה ועוצמתית יותר מזו שקיימת בחברה היהודית כלפי הערבים. הגזענות הזו לרוב היא מוכמנת היטב מתחת לפני השטח, אך בהרבה מקרים היא מתפרצת וגורמת לרצח של יהודים. קיימת גם גזענות של יהודים כלפי ערבים, והיא באה לידי ביטוי בניסיונות לפגוע בערבים עוברי אורח חפים מפשע וכן בקריאות גזעניות ומכלילות כלפיהם. לצערנו גם אצלנו אירעו מקרים קיצוניים של גזענות נאצית כלפי ערבים (עמי פופר, ברוך גולדשטיין, נתן זאדה ורצח מחמד ח'דיר), אך הם יחסית לגזענות הערבית ספורים וזוכים לגינוי מקיר לקיר של החברה בישראלית וזאת בניגוד לגזענות הפלסטינית שזוכה לא רק לגיבוי ציבורי אלא אפילו לתמיכה של ההנהגה (היעלה על הדעת שנתניהו היה שולח מכתב ברכה למשפחת רוצחי הנער מחמד אבו ח'דיר? אז כיצד המנהיג הפלסטיני "המתון" מעז לשלוח מכתב ברכה למשפחת הנאצי, שרצח תינוקת חפה מפשע בירושלים? מותר לו נכון? כי הוא מקופח? כי הוא מסכן? ולנו אסור, כי אנחנו לכאורה הכובשים? לפחות תשב בשקט, אבל לשלוח אל משפחתו מכתב תמיכה ועידוד? בושה וחרפה!!! זה המנהיג שאיתו רוצים לעשות שלום?).

בגזענות בתוכנו צריך להילחם בה ולעקור אותה משורש, אבל במקביל צריך לזכור שהיא הרבה יותר קשה ועוצמתית ביחס אלינו, וכל מי שמתמקד רק בנו ולא בהם עושה עוול בקנה מידה אסטרטגי והיסטורי לא פחות!!!

לעומת זאת שנאה כלפי אויביה המוצהרים של המדינה שרוצים להשמידה או כלפי אלה שמזדהים עימם איננה גזענות, אלא דבר לגיטימי וטבעי. מה אתם חושבים שהאמריקאים לא שונאים את אל-קאעידה ואת תומכיהם? מה אתה חושבים שהבריטים לא שנאו את הנאצים במלחמת העולם השנייה? איפה אתם חיים בעננים? מה בדיוק אתם מצפים, שניתן לאלה שחותרים להשמידנו במעשים או בדיבורים לשתות מהבאר, שאותה הם רוצים להרעיל וליהנות בשם הדמוקרטיה ממנעמי המדינה הציונית, שאותה הם רוצים להשמיד?  זה נראה לכם הגיוני? להתנהג יפה כלפי אותם אנשים זה פשוט מזוכיזם קשה של אנשים מעוותי חשיבה, ואין פה שום דמוקרטיה או פלורליזם אלא פשוט יצר של הרס עצמי.

מי שהוא מגדיר את עצמו כאויב שלנו בין אם הוא גוי אנטישמי מחו"ל, יהודי חרדי מנטורי קרטא, פלסטיני מיהודה ושומרון או מעזה או אפילו אזרח ערבי מישראל שלא יצפה לקבל מאיתנו זרי פרחים על כך, ואנו לא אוהבים אותם לא בגלל שהם ערבים, חרדים או גויים, אלא פשוט בגלל שהם שונאים אותנו שנאה יוקדת וקשה ופועלים ללא לאות במילים ובמעשים לבטל את זכותנו הבסיסית כעם להגדרה עצמית במדינה משלו וזאת מתוקף ההצהרה הבינ"ל של חבר הלאומים, שקיבלה תוקף בהחלטת עצרת האומות המאוחדות בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

אתמול שודרה בערוץ 10 כתבה על הרצח של מחמד אבו-ח'דיר. זה פשוט מזעזע ומחריד שיהודים מסוגלים להתנהג כך, ולא משנה מהן הנסיבות. כשצפיתי בכתבה היו גם דברים מאוד מקוממים, שאמרו האב ובני משפחתו. כאשר דיברו על שלושת הנערים, שנרצחו ע"י בני העוולה, הם סירבו לגנות זאת, אלא פשוט גמגמו ואמרו שהנערים לא היו אמורים להימצא באזור המסוכן הזה, ובכך למעשה רמזו שהאחריות מוטלת לא על כתפי הרוצחים המנוולים אלא עליהם. דמם בראשם- כך הם רמזו למעשה. למה הדבר דומה: למישהו שהיה אומר להם, שהאחריות שלהם כהורים הייתה לוודא שילדם לא יסתובב בשעות כאלה לבדו בלי השגחה באזור מסוכן כזה. איך הם היו מגיבים לדבר כזה? מסתבר שרגישות לסבל שלהם הולכת אצלם יחד עם אטימות לסבל שלנו.  לעומת זאת כאשר שאלו את האם של אחד הנערים הנרצחים באשר לרצח של מחמד אבו-ח'דיר היא גינתה אותו בפה מלא, ואמרה שזו לא הדרך שבה יהודי צריך לנהוג. התגובות השונות הללו מסכמות את כל ההבדל בינינו לבין הפלסטינים.

כל עוד הפלסטינים לא יתייחסו אל פעולות הטרור שלהם כמו שהם מתייחסים אל הרצח של מחמד אבו-ח'דיר, אז לא יהיה פה שלום אלא רק אסונות טרגדיות, שפיכות דמים ומלחמה. אין חיה כזו של שלום יחד עם טרור!!!

כאשר ערפאת והכנופיה הטרוריסטית שלו מתוניס הגיעו לכאן הם יכלו להחליט על הפסקת הטרור ועל מלחמה נחרצת נגדו, ואז כבר היינו מזמן בשלום איתם, וסביר להניח שאף הייתה להם כבר מדינה, אך מה לעשות שערפאת עצמו הגדיר את כניסתו לעזה כמעשה רמייה של סוס טרויאני ולא הפסיק לדבר על ג'האד, והתוצאות בשטח מוכיחות, שאלו לא היו סתם דיבורים: הטרור לא רק שלא נפסק, אלא התגבר, התעצם והשתכלל בין אם ע"י כוחותיו של ערפאת או ע"י צד שלישי (ואני לא קונה את זה, שהוא התנגד לכך, הוא הסכים לכך בשתיקה ופשוט לא נתן לזה פומבי כדי לאבד את תמיכת הציבור בישראל).פיצוצי אוטובוסים, מחבלים מתאבדים, דקירות, יריות, טילים והמון נפגעים אצלנו (ממש מלחמה עקובה מדם של אזרחים) הם העדות לכך. מסתבר שנמר לא משנה חברבורותיו גם אם הוא מתחפש למשהו אחר, וגם לא ישתנה לעולם. הטרור היה פה מאז הקמת המדינה, נמצא פה, ויהיה פה גם בעתיד, כי אלה הם אויבינו שחברתם והנהגתם מקדשים את השנאה והמוות על פני החיים והאהבה, וזה לא הולך להשתנות. מה שכן השתנה זה שהם מתחילים להדביק במחלת השנאה כלפינו גם את הערבים אזרחי ישראל, וזה דבר מסוכן מאוד לכולם. מה לעשות, בין אם נרצה או לא נרצה, כל השקרים סופם אמת, גם אם זה לוקח להם עשרות שנים להתגלות.

אני מודע לטענה הפלסטינית שאם לא היינו פוגעים בהם או כובשים אותם אז לא היה טרור, אבל זו פשוט טענה לא נכונה ומופרכת מיסודה, כי בויכוח מי קדם הביצה או התרנגולת, כאן זה דווקא ברור מאוד:  הייתה להם אפשרות להפסיק את הטרור, ואז לחסוך את כל מה שהם ואנחנו עוברים,אבל הם בחרו לא לעשות זאת. מה שהם עושים במקום זאת, זה להמשיך להפעיל טרור כנגדנו בכל דרך שהם מסוגלים, ואחר כך לבכות ולהתייפח, שאנו מכים אותם בחזרה. אז שיהיה ברור: אנחנו לא נפנה את הלחי השנייה, לזה שמכה אותנו, והוא יספוג כל פעם בתגובה מכה בלתי פרופורציונאלית למה שהוא עושה לנו, וכדאי שהוא יידע זאת מראש לפני שהוא מתחיל לחשוב להתעסק איתנו. זו המדיניות כלפי מי שרוצה ברעתנו. רק כאשר הפלסטינים כחברה וכהנהגה יתנערו מטרור וגזענות אצלם ובאופן מוחלט, ויילחמו בו בעיקשות יחד איתנו, אז יש סיכוי לעתיד טוב יותר. כאשר במקום שירים על מוות ושהידים, יהיו אצלם שירי אהבה ושלום כמו אצלנו, אז נוכל לברך: שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה!!! אין למדינת ישראל אינטרס לפגוע בפלסטינים סתם כך. נהפוך הוא יש לה אינטרס שיהיה להם טוב, ואז גם לנו יהיה טוב. מצד שני במציאות הנוכחית יש אינטרס למדינה למנוע ולהילחם בטרור, ובמלחמה זו, מה לעשות נפגעים אצלם גם פלסטינים (כמו שאצלנו נפגעים מהטרור שלהם). המסר לפלסטינים: תתנערו כולכם מטרור, גזענות ואלימות, אז יהיה סיכוי לעתיד טוב יותר. לא תתנערו- לא יהיה פה אף פעם שקט ושלום, ואתם לא רק שלא תשיגו בדרך העקובה מדם הזו את מבוקשכם, אלא אתם מקרבים את עצמכם לטרגדיה נוספת, אז לפני שיהיה מאוחר מידי תתעוררו ותתנערו מהטרור. ועוד עצה קטנה אליכם: במקום להאשים אותנו בכל מה שקורה לכם, תסתכלו היטב על עצמכם, ותחשבו טוב טוב איזו השפעה הרסנית יש להתנהגות שלכם על מה שקורה לכם (קצת ביקורת עצמית לא תזיק לכם, לנו, העם היהודי יש בגנים ממנה בשפע, ונשמח לחלוק אותה איתכם).

במשך עשרות שנים (אם לא יותר) המדינה הזו עברה שטיפת מוח רצינית ומתוחכמת, שלצערי, לא נגמלנו ממנה עד היום. אמרו לנו שהאלטרנטיבה היא בין אלה שרוצים שלום לבין האחרים שלמען קדושת הארץ ושלמותה גוררים ויגררו אותנו רק למלחמות אין סופיות ולשפיכות דמים. מכאן הדרך הייתה קצרה, והחלו להדביק להם כינויי גנאי: מחרחרי מלחמה, אנשי ריב ומדון, פרובקטורים, גזענים ופאשיסטים. קראתם להם אויבי השלום וסימנתם אותם כמכשול היחידי בפני המזרח התיכון החדש, שאליו ייחלתם ואותו כבר בניתם בדמיונכם. גם אלה שהתנגדו לדרככם מיתנו מאוד את דרך התבטאותם,  כי אף אחד יהודי באמת לא רוצה להיחשב לגזען ולפאשיסט ולמוקצה מחמת מיאוס עקב כך (בייחוד לאור מה שעברנו בשואה)  . אבל מה לעשות, שהמציאות הנושכת שהתהוותה ותהיה גם בעתיד הוכיחה, שהבחירה בין האלטרנטיבות, שהציגו בפנינו (וכולם ללא יוצא מן הכלל אימצו אותה "כתורה מסיני") היא לא הבחירה הנכונה (אלה בכלל לא האלטרנטיבות, שעומדות לבחירה). אלה האלטרנטיבות, שעומדות כיום ובמבחן המציאות (שעליה, מה לעשות, אי אפשר לעבוד בעיניים): הבחירה היא לא בין שוחרי השלום ומתנגדיו אלא בין סוחרי האשליות שהביאו, מביאות ותבאנה עלינו רק מלחמות, אסונות, אלימות, קורבנות, אנטישמיות אי יציבות גדולה ופגיעה במעמדנו הבינ"ל  (באופן פרודקסאלי דווקא שוחרי השלום הביאו לדברים הללו במו ידם, למרות שכוונתם הייתה טובה) לבין בטחון ושקט יחסי המבוסס על כוחנו, עוצמתנו, ביטחוננו בצדקת דרכנו ומלחמה עיקשת בכל הזירות כנגד אויבינו הכנים והצבועים כאחד.

תהליך הגמילה מההתמכרות המתמשכת הזו הוא קשה במיוחד, אבל אין לנו אלטרנטיבה אחרת, שכן מי שלא מתעורר ועובר את תהליך הגמילה הזה במלואו, רע ומר יהיה גורלו בעתיד. אנו חייבים להודות בכך שבמבחן התוצאה הדרך שהלכנו בה עד כה לא רק גבתה מחיר כבד מאיתנו אלא גם לא הביאה לתוצאות המיוחלות (יצאנו קרחים מכאן ומכאן), ובאשר לעתיד אם נמשיך בדרך זו מצבנו ימשיך וידרדר עוד ועוד.

מה בכל זאת קיבלנו מהדרך הזו (למעט פיגועים ומלחמות).

1)     אשליות זמניות בדבר עתיד ורוד יותר, שגרמו לתחושות טובות של שמחה ואופוריה. תמיד נעים לחשוב שיהיה טוב בעתיד ולטמון את הראש בחול, גם כשהמציאות שונה.

2)     פוליטיקאים קטנים שבנו את יוקרתם ומעמדם באמצעות שטיפת המוח הזו, מנסים בכל דרך לשמר את מעמדם, ובשל כך לעולם ובשום תנאי לא יודו שדרכם נכשלה (הם ימשיכו בה כאחוזי אמוק ודיבוק משיחי לא פחות מאלה שמאמינים בקדושת הארץ).

פוליטיקאים קטנים (מכל הצדדים), שמקיפים את עצמם ביחצ"נים שאומרים להם מה להגיד על מנת לקבל קולות ולהיבחר או לזכות בפופולאריות, הם האנשים האחרונים על פני התבל שהייתי סומך על כנותם בזירה הציבורית. כנות נמצא דווקא אצל אנשים נטולי אינטרס פוליטי, שלא רק שלא מרוויחים דבר מאמירותיהם, אלא לעיתים משלמים אף מחיר כבד על כך (הכי קל להגיד דברים פופוליסטיים ושקריים לזכות במחיאות כפיים סוערות ובפרסים בינ"ל). כאחד שלא חשוב לו כלום למעט טובת המדינה והעם, אני אומר את הדברים בכאב רב מתוך מתקווה שאנו נתעורר ובזמן מההתמכרות המסוכנת הזו ולפני שיהיה מאוחר מידי.

מי שחושב שמה שההתעסקות שלי בשירה זה רק בשל רמת הביצוע שלי, אני מפנה אותו לשירים המקוריים, שכתבתי והן לדברים שכתבתי על החזות החיצונית (רמת הביצוע) מול החזות הפנימית על מנת להבין שזה הרבה יותר עמוק ונרחב ממה שכל האנשים הבורים וצרי האופקים מסוגלים אפילו להעלות על דעתם.

כדי להמחיש לכם מי אני בדיוק, בואו ואספר לכם סיפור קטן. כשלמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת לימודי התואר הראשון בחוג ללימודי שפה וספרות ערבית היה לי קורס של חומר קריאה נוסף, שבמסגרתו היינו צריכים לקחת טקסט ולתרגם אותו נכון בעבודה עצמית, ועל זה קיבלנו ציון. מכיוון שחומר הקריאה הנוסף היה זהה לזה של שנה שעברה, מה עשו רוב הסטודנטים התחמנים, מצאו להם מישהו משנה שעברה, שקיבל ציון גבוה והעתיקו מננו את התרגום, וקיבלו ציון גבוה. ומה עשה עבדכם הנאמן? ישב לבדו, הוציא את נשמתו ותרגם לבדו את החומר, וקיבל בניגוד מוחלט לשאר הקורסים בחוג, שאותם סיים בהצטיינות, ציון 60. אז רבותיי וגבירותיי, אני גאה על הציון הזה, שהושג בדרך הקשה מאשר כל אלה שהשיגו את הציונים הגבוהים בדרך הקלה, כי הוא שלי ורק שלי!!!

יש אנשים שחשובים להם ההישגים, ובדרך הם מוכנים לעשות כל מניפולציה אפשרית לשם כך. לי לעומת זאת חשובה לי יותר הדרך, גם אם זה יבוא על חשבון ההישגיות. בסופו של דבר כנות היא תכונה חשובה, שכן מעבר לעובדה שאתה עובד על אחרים, אתה עובד גם על עצמך, וברגע שאתה מחליט להאמין לשקרים האלה, אתה מסבך את מצבך עוד יותר. ניתן אומנם בקלות לשכנע אנשים בדרך של שקר ורמייה. יותר קשה לשכנע אנשים, כאשר אתה דבק באמת העובדתית בכל מחיר (גם אם האמת לא נוחה לך), שכן בעולם של מניפולציות ושקרים אנשים נוטים יותר להאמין לשקרנים מאשר לדוברי האמת.

מכיוון שהסיכוי לשלום אמת בינינו לבין שכנינו הפלסטינים במאה השנים הקרובות שואף פחות או יותר לסיכוי שלי לזכות בלוטו או בטוטו, אז מן הראוי להפסיק כבר לדבר על אשליות השלום ולהתחיל לעסוק בדברים יותר רלוונטיים וממשיים כמו צדק חברתי (כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק). אז מהן הגישות הכלכליות החברתיות הקיימות? בקוטב אחד נמצאת הגישה ליברלית הקיצונית: ע"פ הגישה הזו המדינה היא שומר הלילה בלבד, כלומר היא אחראית לספק אך ורק הגנה על האזרחים מפני האויבים החיצוניים והפושעים באמצעות הצבא והמשטרה. ובאשר לשאר הדברים: האדם צריך ללמוד להסתדר לבד ולדאוג לעצמו. ומה באשר למי שלא מסוגל לעזור לעצמו?  אנשים מעין אלה פשוט מופקרים לנפשם ומוזנחים ע"פ הגישה הזו. ארה"ב מאוד קרובה במדיניותה הקפיטליסטית לגישה זו (ארה"ב גן עדן למי שיש לו כסף וגיהינום עבור העניים). בקוטב השני מונחת תפיסת מדינת הרווחה, שאומרת שהמדינה דואגת לכל ענייני האזרחים מהלידה עד הקבר. גישה זו היא בעייתית ביותר, שכן למדינות אין מספיק כסף לעשות זאת מבלי לרסק את הכלכלה ואת עצמן לדעת.

אז מה לעשות אתם בוודאי שואלים? צריך למצוא גישה מאוזנת, שמגדירה מהם התחומים ההכרחיים, שבהם המדינה חייבת לקחת אותם תחת אחריותה, לטפל בהם ולסייע לאזרחים, הנזקקים לכך, ובאלו תחומים היא מאפשרת להם להסתדר לבד. מהם הדברים המינימאליים, שהמדינה חייבת בהם לעזור  בהם לאזרחים, שנזקקים לעזרתה:

1)     מזון: לא יעלה על הדעת שבמדינה מתוקנת מסתובבים אנשים רעבים, שמחטטים בפחי אשפה כדי למצוא מזון.

2)     מלבוש: לא יעלה על הדעת שהמדינה לא תדאג לאנשים שאין להם מה ללבוש (למשל מעילים חמים או אמצעי חימום בחורף או ביגוד מינימאלי הכרחי).

3)     מדור: כל אדם זכאי שתהיה לו קורת גג לראשו, ומי שלא מסוגל להשיגה המדינה חייבת לדאוג לסידור זמני ומינימאלי. המראה של אנשים זרוקים ברחוב: לא יעלה על הדעת במדינה מתוקנת.

4)     מרפא: גם בעולם של רפואה פרטית יש לדאוג לרפואה ציבורית חזקה, ובשום פנים ואופן אסור ששאלת חיים ומוות בהקשר זה תיגזר מכמות הכסף שיש לאדם.

5)     מורה: המדינה חייבת לעודד יצירה מערכת חינוך ציבורית חזקה, שכן היא המראה המדויקת של דור העתיד. מערכת החינוך חייבת לשים דגש של דרך ארץ, אהבת המדינה, סולידריות חברתית והישגיות. העבודה של המורים היא עבודת קודש, ולכן יש לדאוג לטפח אותם, לתת להם שכר נאות, שימשוך לתחום את הטובים ביותר. את פירות ההשקעה החינוך נקצור בדור הבא. אי השקעה בחינוך ציבורי לעומת זאת תביא ליצירת חברה אלימה, שגם כוחות האכיפה והסדר לא יוכלו להשתלט עליה. חינוך ערכי הוא תרופת מנע יעילה ביותר בהקשר זה. חינוך ציבורי חזק יאפשר גם לחלשים בחברה לממש את עצמם ולהגדיל את הפוטנציאל שלהם להצליח בעתיד. לא סביר שעתיד הילדים יושפע מהכסף של ההורים בהקשר לחינוך. החינוך הציבורי צריך לתת לכולם את האפשרות להתייצב על קו הזינוק באותה נקודה (באמצעות סיוע לחלשים להגיע לשם ולא להתחיל מאחורה).

אלה הם חמשת הדברים הבסיסיים והמינימאליים (חמשת המ"מים) שזאב ז'בוטינסקי, אבי תנועת החירות,כתב  שהמדינה חייבת לספק לאזרחיה. ז'בוטינסקי לא היה קומוניסט או סוציאליסט אלא סוציאל-דמוקרט, וממשיכי דרכו , שנמצאים כיום בשלטון חייבים לחזור למורשתו, כפי שעשה בזמנו מנחם בגין ז"ל בפרויקט השכונות.

כמובן חובה במקביל גם להקים מנגנון של פיקוח ובקרה הדוקים, שימנע ניצול לרעה של סיוע של המדינה לאלה שלא באמת זקוקים לכך ומרמים אותה. המדינה חייבת מבחינה מוסרית לעזור למי שלא מסוגל להסתדר לבד, אך במקביל חייבת למנוע כל תופעה של אנשים שמתרגלים לחיות על חשבון הברון (כאשר הם בפועל מסוגלים לדאוג לעצמם). ללא פיקוח ובקרה הדוקים אנשים ינצלו את הסיוע הנדיב של המדינה לרעה, ולטווח הרחוק יותר המדינה לא תוכל לעמוד בכך מבחינה כלכלית, וזה ייאלץ אותה לצמצם או להפסיק את הסיוע הזה, מה שיחזור ויפגע כבומרנג דווקא באלה שזקוקים לסיוע הזה (ולא ברמאים שיידעו כבר להסתדר גם בלי הסיוע הזה).

אתמול רמז לי איזה שהוא גולש בתגובה לשיר שהעליתי לאינסטגרם (עד שיירד המסך), שאני עושה פאדיחות לעצמי. נו, מה דעתכם אני אפסיק בגלל זה לעשות את מה שאני אוהב? נהפוך אני מוכן לספוג גם מחירים כבדים על מנת להמשיך לעשות את מה שאני מאוד אוהב, וכל הערה כזו רק מוכיחה לי עד כמה אהבתי לשירה היא עצומה. אך האם מה שכתב הגולש הוא אמת לאמיתה? כדי לאזן את הדברים אני חייב לציין, כי קיבלתי עד כה גם כמות לא מבוטלת של תגובות חיוביות ומפרגנות. אז איפה האמת? כנראה שאין אמת אחת, ובהנחה שכל התגובות הן אכן כנות ולא עומד מאחוריהן דבר כלשהו, אז המסקנה היא שאנשים הם שונים זה מזה, ומה שאחד רואה כלבן תמיד, תמצא אחד אחר שיראה אותו כשחור או אפילו כסדין אדום, שיש להילחם בו. ומה האמת שלי? היא מאוד פשוטה וברורה: אני עושה את מה שאני אוהב ושם את כל הדברים, שקורים מסביב בצד. אדם צריך לקחת בחשבון שלא משנה מה הוא יעשה בחיים בעולם הזה, תמיד יימצאו אנשים, שזה לא יהיה לרוחם. כל עוד אתה אוהב את מה שאתה עושה אתה חייב, שהדברים השליליים הללו, כפי שנכנסים מהר דרך האוזן האחת, ייצאו באותה מהירות דרך האוזן השנייה בלי להיכנס ללב ולפגוע. פרגון לעומת זאת צריך להיכנס מאוזן אחת ישירות אל הלב, להישאר שם ולחמם אותך ביום סגריר. באשר לביקורת בונה כדי לשפר דברים ולא כדי לפגוע ולהרוס: היא צריכה להיכנס דרך האוזן אל השכל, ודרכו להביא לניסיון להשתפר להיות עוד יותר טוב.

נסעתי היום בדרך  לעבודה. בכביש היה מותר לנסוע 70. הכביש הוא דו-מסלולי. נסעתי במהירות המותרת לא פחות ולא יותר. מאחוריי נסע נהג כנראה עצבני במיוחד, שלא מפסיק לצפור ולהיצמד אליי. כנראה לא נסעתי מספיק מהר לטעמו. הבהיל אותי, תקעתי ברקס, והוא כמעט נכנס בי. עצרתי את הרכב. הוא גם עצר. יצא חם אש. למה תקעת ברקס? מה אתה פסיכופט? חולה נפש? שאל אותי. ניסיתי להשחיל משפט, לא נתן לי והמשיך בגידופיו. אמרתי לו: עכשיו תיתן לי גם לדבר? שאלתי אותו: למה צפרת בהיסטרייה כזו? למה לא שמרת מרחק? רצה להוציא קיטור, ולא לשמוע, נכנס לאוטו ונסע. מה הסיפור מלמד, שיש אנשים שעולים עצבניים על הכביש ואת כל האגרסיות שלהם מוציאים בנהיגה (ממש סכנת חיים), והם תמיד  חושבים שהם טלית שכולה תכלת. מה שהדהים אותי זה היכולת שלי לשמור על שלווה ואיפוק מול מבול הנאצות והקללות האלה (בצעירותי זה היה נגמר אחרת לגמרי הסיפור הזה).

מאיפה התובנות שאני מעלה כאן אתם שואלים אותי? ואני עונה: אצלי הפה הוא האיבר הפחות פעיל. שני האיברים שיותר פעילים הם האוזניים, שקולטות, מקשיבות ומבינות והעיניים שקוראות ורואות. למה קוראים לעם שלנו עם הספר? בזכות הקריאה והידע ולא בזכות הברבור והפטפוט. הפה ואוזניים לא יכולים לעבוד במקביל, ומי שיותר עסוק בדיבור ובפטפוט, פחות פנוי להקשיב ללמוד ולדעת. לצערי בשנים האחרונות הפכנו מעם הספר והידע לעם שמפטפט את עצמו לדעת בדיבור, שרובו הוא סתמי וללא תוחלת. בניגוד לאנשים שלומדים כל חייהם, ונוכחים לדעת במבט לאחור עד כמה מעט הם יודעים, יש אנשים רבים שלא למדו כלום במהלך חייהם ומתהלכים בגאווה, כאילו הם יודעים הכל. זה בדיוק ההבדל בין אנשי הספר לבין אנשי הדיבור והפטפוט.

אנקדוטה קטנה בקשר לשירה, שאותה סיפרו לי הוריי: כאשר חגגו לי בר מצווה, עליתי באותו יום לתורה, ולאחר מכן נסענו לאולם לחגוג את האירוע. מסתבר שהגענו באיחור, וכל האורחים הגיעו לפנינו וחיכו לנו. כאשר הזכרתי את זה לאבי הלא ביולוגי לפני זמן לא רב (שאפילו לבר מצווה שלי הגעתם באיחור!!!!), הוא אמר שזה לא באשמתם, שכן האנשים בבית הכנסת כ"כ התלהבו מאיך שקראתי את ההפטרה ובייחוד את קטעי השירה, ועיכבו אותם מללכת. כמובן, שהוריי לא אמרו לי את זה בזמן אמת, ולכן יכול להיות שזו סתם המצאה להצדיק את האיחור, אבל מכיוון שהאנקדוטה הזו קשורה לשירה, מצאתי להעלותה במסגרת זו.

אם אתם רוצים לדעת בכנות מה הפלסטינים חושבים, אז תקשיבו היטב היטב לשיח הפנימי שלהם ולא למה שהם אומרים לנו או לאומות העולם כדי למצוא חן או להעמיד פנים. צריך להבין שאצלנו מקובל שמנהיגים מבטיחים הבטחות לקראת הבחירות, ולאחריהן עושים מה שהם רוצים. אצלם: מה שמדברים בינם לבין עצמם, זה מה שהם שמתכוונים לו באמת, ומה שהם אומרים לנו או לאומות העולם, זה אך ורק לצורכי יחסי הציבור. הטעות הגדולה של אלה שהלכו בדרך השלום המזויפת שהם הסתכלו על הפלסטינים דרך המשקפיים שלנו ולא שלהם, ולכן סברו, שהפלסטינים כנים איתנו, והם כלל לא מתכוונים למה שהם אומרים בינם לבין עצמם. זכור לי במיוחד, כאשר ערפאת בזמנו קרא בנאום לצאת לג'האד על ירושלים, ושאלו את שמעון פרס, כיצד זה מסתדר עם השלום, אז פרס אמר, שזה לא ג'האד מלחמתי אלא ג'האד תרבותי. מה שקשה לי להבין, איך אנשים חכמים ומלומדים, שמתיימרים להטיף לכל העולם מוסר כמה הם צודקים, ויודעים, נפלו בפח של סיפורי "אלף לילה ולילה" של הפלסטינים. האם הבושה הגדולה עקב כך שעבדו עליהם מונעת מהם מלהכיר בטעותם? יש להם, אבל, בהחלט את הזכות המלאה לכעוס על מי שעבד עליהם, ובתוך תוכם כך הם כנראה גם מרגישים, גם אם לא יודו בכך לעולם. גם עם האיראנים מול מעצמות המערב זה פחות או יותר אותו סיפור. אם אותם אנשים היו משקיעים מאית מהאנרגיות, שהם השקיעו (בכישרון רב יש לומר) בסימום העם הזה, שדרכם היא נכונה, בחקר לעומק של מה שקורה באמת בתוך הצד הפלסטיני, אז סביר להניח שהם היו מגיעם לתובנות לא שונות בהרבה ממה שכתבתי כאן. האדם היחיד שבעיצומה של אופוריית השלום התריע על השקר והזיוף הטמון בכך היה בני בגין. הוא סקר באובסיסיביות את המאמרים, שכתבו הפלסטינים, את מערכת החינוך שלהם רווית ההסתה (כן גם בתקופת הפריחה של הסכמי אוסלו), את מה שהמנהיגים שלהם אמרו לקהל שלהם, את האמנה הפלסטינית, שלא שונתה והציג את הכל בפני הציבור בשקיפות. אבל למה לקלקל את חגיגות השלום, בייחוד שהסם הזה כל כך מממכר ומשכר? תפסיק לבלבל לנו את המוח עם האמת הכואבת, אמרתם לו, בשעה שיש אשליות שקריות כ"כ מתוקות מסביבנו. תעזוב אותנו עם האמת שלך, תן לנו לחגוג ולשמוח על השלום המתקרב ובא, אמרתם לו, ואותו אדם צנוע ודמוקרט בכל רמ"ח איבריו הבין שאף אחד לא מקשיב לו, כיבד את רצון העם, וירד מהבמה הציבורית אבל חפוי ראש. דע לך, בני בגין, אתה בעיניי הגיבור הטראגי של הסיפור הזה, ואנחנו הקורבנות, ששילמנו ועוד נשלם מחיר כבד על כך שלא הקשבנו לך. בעיניי אתה ראוי לכבוד יותר מכל אלה שקיבלו פרסים בינ"ל על דרכם ההזוייה. רק איש אמת מסוג שלך, צנוע, ישר דרך, לא מתחנף, לא פופוליסט חובב רייטינג ודמוקרט אמיתי ראוי להיות מנהיג של העם הזה, ולכן אני מסיר בפניך את הכובע, ואומר לך תודה!!!!

כאחד שסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה בהצטיינות יתירה, עשה תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים בהצטיינות, וכן סיים תואר שני באוניברסיטת חיפה בהצטיינות, אתם יודעים מה משעשע אותי במיוחד? שאנשים שלא מסוגלים לכתוב משפט אחד בלי צרור של שגיאות כתיב או  שלא מסוגלים לכתוב משפט אחד בלי קללות (כי כנראה הם לא יודעים להתבטא אחרת) מפקפקים באינטליגנצייה שלי וקוראים לי דפוק או אידיוט. ממש עולם הפוך, שבו האנשים מסוג זה מרגישים על גג העולם. עולמם הוא עולם אכזרי, אין בו שום, חמלה, אמפטייה, רגישות ודרך ארץ. הם מעריצים רק כוח בריונות ואלימות, ומסתבר זה הולך גם עם סגנון שמעיד על בורות ורדידות מחשבתית של אנשים צרי אופקים וחד מימדיים. מהם אני מתרחק כמו מאש למרות כל הפרובקציות הזולות שלהם של פסיכולוגייה בגרוש. 

עולם  הריאליטי, עולם הסיפוקים המיידיים, עולם נוצץ המבטיח לך הצלחה ופרסום תוך קיצורי דרך או ללא כל דרך בכלל. עולם הנוגד כליל את כל ההתנהלות שלי, המבוססת תמיד על עבודה קשה ודרך רצופת מכשולים ואתגרים, שיש לעבור אותם בלי להתייאש. בניגוד לעולם הריאליטי לי יש המון זמן, ואני לא ממהר לשום מקום. אני מתמקד בסלילת וחציבת הדרך בכוחות עצמי תוך התגברות במקביל על כל המכשולים הנערמים. אני מרגיש כאחד שיוצר יש מאין. מה שמספק אותי יותר מהמשך המסע הזה, זו העובדה שאני מסתכל על כל המכשולים והקשיים "בלבן של העיניים" ובלי למצמץ לרגע, ממשיך לדהור הלאה. את רוב המכשולים קל לעקוף משמאל או מימין. חלקם דורשים יותר השקעה, ואז חופרים מתחתם או מטפסים מעליהם, וכשיש מכשול ממש קשה ובלתי עביר, לכאורה, אז אני דוהר לתוכו כמו בולדוזר ומנפץ אותו לרסיסים.

אז מדוע ניסית את מזלך בתוכניות הריאליטי, אם זוהי גישתך כלפיהן, אתם בוודאי שואלים את עצמכם? ובכן..... לא רק שאני ממשיך לצעוד בדרך כל הזמן, אלא במקביל אני לא שוקט על השמרים וגם מרחיב, מגוון ומפצל אותה למסלולים נוספים. תוכניות הריאליטי זהו אחד המסלולים, שאותם ניסיתי ומיציתי (זה לא בא במקום הדרך, אלא רק השתלב בה באופן זמני, וע"פ מבחן התוצאה גם באופן שולי בלבד).

אני מעל במה זאת אומר לכל המתמודדים: תפסיקו להתייחס לתוכניות הריאליטי כאל עולם ומלואו, שרק בזה תלויים חייכם. העולם שלכם לא התחיל לפני התוכניות הללו, ולא צריך להיפסק גם אחריהן. אל תהפכו אותן לחזות הכול. במקום זאת תתייחסו אליהן כחלק קטן וחוויתי מהדרך ולא כאל המכלול. תלמדו יותר להעריך ולהוקיר את מה שאתם אוהבים ואת הדרך שאתם עוברים, ופחות תתייחסו למה שאנשים זרים, שאתם באמת לא מכירים, אומרים לכם באשר להצלחה וכישלון ע"פ סולם הערכים המעוות שלהם. אנשים מעין אלה לעולם לא יוכלו להינות באמת מחייהם, שכן מרוב ריצת אמוק להצלחה, הם פשוט מפספסים את הדרך ואת הנוף הנשקף מחלונם. ומה הם חיינו, אם לא דרך ארוכה וממושכת? ומה הם חיינו לעומת תוכניות הריאליטי הללו המוגבלות בזמן ועם סולם ערכים רדוד במיוחד? זהו עולם שמסמם נוער שלם לסגוד רק להצלחה ולפרסום ולזרוק לפח או לזלזל בכל הערכים והנורמות היותר חשובים לנו כחברה. וגם מי שבסופו של דבר מצליח (וזה רק המיעוט שבמיעוט) עלול לחוות משברים נפשיים קשים ביותר בעולם אמוציונאלי, ציני ומניפולטיבי זה, רק בגלל שלא דאג מראש להכין לעצמו ליום סגריר (כמו הנמלה החרוצה מול הצרצר הבטלן) דרך משלו.

לסיכום: קיצורי דרך בחיים הם בד"כ לא משתלמים לטווח הקצר לרוב האנושות, ולטווח הארוך יותר הם עלולים לגרום לנזק גדול, גם לאלה שהצליחו (לא מאמינים: תקראו את הכתבות בעיתונות על כל פליטי הריאליטי).

לעם היהודי יש זכות בינ"ל להגדרה עצמית במדינה משלו וזאת מתוקף הכרזת חבר הלאומים (קודמו של האו"ם) בדבר זכות כל עם לממש את עצמו במסגרת מדינה משלו. לא משנה מה יהיו גבולותיה של המדינה (זה נתון לויכוח פוליטי), בתוך הגבולות הללו צריך להיות ברור שזו מדינה יהודית בלבד, שלא צריכה להתחלק בה עם אף לאום אחר. כפי שאף עם בעולם לא מתחלק במדינתו עם עמים אחרים, כך העם היהודי לא חייב להתחלק במדינתו עם אף עם אחר. ומה באשר למיעוטים אתם שואלים? למיעוטים במדינת ישראל יש זכויות מלאות הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית, תרבותית והן ברמה הדתית, אך לא ברמה הלאומית (וזאת בתנאי כמובן שהם לא מזדהים עם אויביה של המדינה או קוראים להשמדתה). הם יוכלו כפרטים לבסס את מעמדם הכלכלי, האקדמי, והמקצועי, כחברה- לשמר את תרבותם הייחודית וכבעלי דת- לקיים את פולחנם ללא הפרעה, אך הם לא יוכלו בשום אופן להתקיים כאן כלאום נוסף (עם כל הסממנים שלו) במדינה היהודית. הפלסטינים, שירצו לממש את לאומיותם, יוכלו לעשות זאת במסגרת הרשות הפלסטינית וגבולותיה ולא במדינת ישראל. כפי שיהודים לא מורשים לבטא לאומיותם במסגרת הרשות הפלסטינית (לא רק לבטא, אפילו להיכנס לשם הם לא מעזים כדי שלא ירצחו אותם), כך גם פלסטינים לא יורשו לעשות זאת במדינת ישראל, ואם אנו נרשה להם לעשות זאת, ולא נתערב כבר עכשיו, אז נהפוך את המדינה בסופו של תהליך למדינה דו-לאומית דה-פקטו. אם הם ירצו לבטא את לאומיותם ולהישאר במדינת ישראל, אז הם לוקחים סיכון שיוציאו אותם מחוץ למחנה, והם יאבדו הרבה ממה שהשיגו עד היום בזכות הדו-קיום והעבודה הקשה. המשוואה היא פשוטה וברורה: אזרחות עם מלוא הזכויות: כאן. לאומיות: ברשות הפלסטינית. לא תיתכן מציאות שבה תקציבים של המדינה מועברים לקבוצת אנשים, שמנצלים אותם כדי להפוך אותה לדו-לאומית. אין אף עם בעולם שיש לו שתי מדינות, אז הכיצד מצפים גם שתקום מדינה פלסטינית, וגם שהפלסטינים במדינת ישראל יהפכו אותה לדו-לאומית. העם הפלסטיני שלא הצליח להקים לו אפילו מדינה אחת (עקב הטרור הרצחני שלו), כבר רוצה להקים לו שתי מדינות (ואם מביאים את מדינת הטרור של עזה בחשבון, אז אפילו שלוש).

הכוזרי, שמעתם עליו? החכם היהודי הזה שחי לפני מאות שנים לימד אותנו  את שיטת הפולמוס והדיון עם היריבים והאויבים שלנו. (תודה והוקרה מיוחדת לפרופסור, המורה להיסטוריה שלי בכיתה י"ב, שלימד אותנו זאת ועוד חומר בצורה מעניינת ומרתקת במיוחד). טענתו של הכוזרי הייתה, שאין להתעלם או לזלזל בדברי אויבינו. נהפוך הוא צריך להביא את דבריהם במלואם, ואפילו להרחיב את היריעה אף מעבר למה שהם אומרים או כותבים, ואז בשלב הבא להתמודד עם כל מה שהם אומרים מבחינה לוגית נקודה נקודה תוך היצמדות לעובדות ובצורה יסודית ומעמיקה , ואז כמו מגדל קלפים להפיל, לסתור ולהפריך את כל מה שהם אומרים. נקודת ההנחה של הכוזרי היא שרוב האנשים ניתנים לשכנוע, אם רק נצמדים לאמת העובדתית, ובמקביל מראים להם עד כמה הדעות של אויבינו הן מופרכות ושקריות עד כדי נלעגות וגרוטסקיות מבחינה לוגית. כמובן, שתמיד יימצאו אנשים שיאטמו את אוזניהם ויעצמו את עיניהם, שכן הם מונעים ע"י שנאה אמוציונאלית צרופה, שאין לה כל בסיס לוגי או שכלי, אבל רוב האנושות לא תיתן יד, כך אני מאמין, לדעות של אויבינו, אם רק נחשוף את השקר שבהן מצד אחד, ומצד שני נציג אותן באור כה מגוחך ונלעג, עד שלא תהיה להם ברירה אלא להבין, שעובדים עליהם בעיניים עם כל סיפורי אלף לילה ולילה האלה.

כך צריכה לטעמי להתנהל מערכת ההסברה הישראלית בעידן שבו שוחרי רעתנו הולכים ומתרבים. חייבים למצוא אנשים  חריפים, חדים כתער, בעלי לשון רהוטה, שמדברים בשפה ברורה, מובנת ופשוטה לכל, והם יצטרכו לרדת ללא רחם ולהפשיט לחלוטין עירום ועריה את עמדות אויבינו מכל המסכות והתחפושות שלהם, עד כדי כך שאפילו הם בעצמם יחושו את עצמם כמגוחכים ונלעגים, שהם בכלל מעיזים להשמיע ברבורים שקריים וזדוניים כאלה ודעות כאלה מופרכות מיסודן. צריך להפסיק "ללכת על ביצים" בהתייחסותינו לאויבינו הרבים. צריך לנהוג בתחום ההסברה כמו במלחמה יום יומית ולא לרחם עליהם. המסר חייב להיות חד, ברור, בשפה פשוטה ומובנת לכל ותוך היצמדות לעובדות.

אנו צריכים לזכור שהאמת והצדק נמצאים לצידנו, ומה שמכשיל אותנו פעם אחר פעם זו העובדה שאנו מנסים להיות נחמדים ולא לפגוע, ובכך אנו למעשה משדרים חולשה ומקהים את חריפות המסרים. תסתכלו כיצד אויבינו מדברים עלינו בלי חשבון ובלי שום גבולות ערכיים ומוסריים. אנו חייבים להיות כלפיהם לא פחות קשוחים ותקיפים (לא רק להתגונן אלא גם לתקוף חזרה ובעוצמה), אבל בניגוד אליהם אסור לנו בשום פנים ואופן לשקר אלא תמיד להיצמד לאמת ולעובדות. זהו קו הגבול המוסרי והערכי שלנו. לסיכום: מסרים תקיפים, פשוטים וברורים והיצמדות לאמת העובדתית זו הדרך הנכונה והנתיב המתאים בכל הנסיבות, ובמיוחד בתקופה סוערת זו. חובה שמערכת ההסברה הישראלית תפעל ללא הפסקה 365 ימים בשנה ולא רק בתקופות של מלחמה. הסברה נכונה ואפקטיבית יכולה לגרום לשינוי גדול. אלימות לעומת זאת מביאה לתוצאות הפוכות (כל מה שהסברה נכונה בונה ביד אחת, אלימות הורסת ביד השנייה). מי שבוחר באלימות, שיסתכל היטב על כל מה שקורה מסביבנו, וישאל את עצמו, האם כך הוא רוצה שהמדינה שלנו תיראה. תלכו בבקשה לעזה ותראו, כיצד מתנהלת חברה שמקדשת את המוות ואת השנאה היוקדת.

קראתי את השיר הנוקב, שפרסם עמיר בן-עיון. שמתי לב גם שהכותרות בעיתונות כבר מיהרו לחרוץ את דינו של בן עיון והגדירו שירו כגזעני. האם זו באמת גזענות או ניסיון לסתימת פיות? הבה ונבחן את הדברים בצורה קצת יותר מעמיקה. גזענות זו שנאת האחר לא בשל דברים שהוא עשה לך או לבני עמך אלא רק בשל השתייכותו לקבוצה של אנשים שמתויגת בעיני הגזען באופן שלילי. אם השיר מתייחס לכל ערביי ישראל כמכלול, אז הוא, כמובן, גזעני, אך אם הוא מתייחס רק לטרוריסטים הנבזיים והנקלים, אז אין זו גזענות. ומי יודע למה התכוון המשורר (הרי כל שיר ניתן לפרשו באופן שונה ואפילו הפוך ממה שהתכוון אליו המשורר)? רק המשורר עצמו!!! ולכן עיתונאי חרוץ ומעמיק היה קודם כל צריך לפנות לבן עיון ולשאול אותו: "למי התכוונת אדוני בשירך זה"?, ורק אז לרוץ ולפרסם את מסקנותיו בכותרת. קראתי בעיון את השיר ולא מצאתי פה שום רמיזה לכך שהוא מתכוון לכלל ערביי ישראל.

בן עיון מתאר מציאות קשה, שבה אדם, שעובד אצלנו או לומד אצלנו במשך שנים, שונא אותנו בליבו שנאת מוות, אך לא מראה את זה כלפי חוץ, ויום בהיר אחד השנאה שלו יוצאת החוצה כמפלצת לאוויר העולם, והוא רוצח. הרוצח של שלי דדון ז"ל עבד במשך שנים כנהג מונית, ויום בהיר אחד הוציא את שנאתו מהכוח אל הפועל ורצח. גם הרוצחים של דני כץ ז"ל עבדו בסופר הסמוך והכירו את בני משפחתו, ויום אחד רצחו אותו. אלה דברים שקרו מבחינה עובדתית (ואלה רק שתי דוגמאות מייצגות למקרים רבים נוספים), ואם השיר מדבר על מקרים מעין אלה, אז הוא זועק מרה את זעקת דמם העולה מהאדמה. מכיוון שאנו לא בוחנים כליות ולב, אין לאף אחד באמת שמץ של מושג כמה פצצות מתקתקות כאלה מסתובבות בינינו, ומכיוון שהתפרצויות של שנאה מעין אלה כבר אירעו ולא פעם אחת, אז חובה לפחות להצביע על התופעה ולהתריע על האפשרות שהיא תתרחש שוב ולא לסתום פיות או לנהוג כבת יענה. מכיוון שאין בשיר שום אמירה מכוונת או אפילו ברמיזה שכל הערבים הם טרוריסטיים או רוצחים, אז אין בו שמץ של גזענות.

בכל מקרה כאשר יש ספק צריך לפחות או לשאול את המשורר (לתת לו את זכות התגובה), ואם החלטתם לא לשאול אותו, אז תשפטו אותו לכף של זכות ולא לכף של חובה. תפקיד העיתונות הוא לא לחרוץ דין ולקבוע קביעות נחרצות על סמך פרשנות מוטית של הכתב אלא לחקור לעומק ולברר באופן אובייקטיבי, ורק אז להחליט.

וגם אם הדברים שנכתבו בשיר עדיין מקוממים אתכם (והסגנון, אכן נוקב, אך גם ביאליק כתב בסגנון נוקב על פוגרום קישינב, אז גם הוא גזען??) , המציאות המתוארת בשיר יותר מקוממת ותוצאותיה רצחניות והרות אסון בהרבה. צריך להיזהר מסתימת פיות במסווה של "גזענות מדומה". אין פה גזענות, שכן השיר משקף מציאות עובדתית של ערבים ישראליים נגועים בשנאה ובגזענות נאצית (כאן הגזענות היא מאוד ברורה!!!!), שרצחו יהודים, ואין בו שום אמירה מפורשת או אפילו ברמיזה שמדובר על כל ערביי ישראל. ציפי לבני אמרה שהשיר מקומם ומעצבן. האם היא יודעת למה הוא מעצבן וכואב? כי המציאות הקפקאית שבה אנו חיים כאן שנים היא מקוממת, מעצבנת ובלתי נורמלית לחלוטין. ואת יודעת מה? גם השיר של חיים נחמן ביאליק "על השחיטה" הוא מקומם ומעצבן באותה מידה ובשל אותה סיבה בדיוק (רצח היהודים הגזעני והאנטישימי שלא נפסק אף במדינתם של היהודים) מזל שביאליק לא היה חי בתקופתנו זו, והיה זוכה ליחס מחפיר שכזה. המדינה הולכת ומאבדת את שפיותה מרוב רצונה להיות יפת נפש ולמצוא חן בעיני העולם. משורר תפקידו להציב את מראת האמת של המציאות הכואבת בפני הציבור בצורה הנוקבת ,הברורה והכנה ביותר  בלי לפחד מכלום. שירה אמיתית נובעת ממעיינות הצער והכאב שבנפש ולא נועדה רק לכוון לפופליזם זול ועל מנת למצוא חן בעיני מישהו. ומה לעשות שהאמת הקשה היא כואבת מקוממת ומרגיזה? להתעלם ממנה כאילו זה לא קיים? לא בא בחשבון כאשר מדובר באדם כנה שמבטא את מה שכואב בלב בצורת שירה!!!! להלן הקטע הנוקב משירו של חיים נחמן ביאליק "על השחיטה"
"התליין! הא צואר - קום שחט!
ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום,
וכל הארץ לי גרדום -
ואנחנו - אנחנו המעט!
דמי מותר - הך קדקוד, ויזנק דם רצח,
דם יונק ושב על כותנתך -
ולא יימח לנצח, לנצח."

מקומם ומרגיז, נכון??

תסבירו לי בבקשה, כי אני ממש ממש לא מבין, כיצד שיר גינוי חריף לטרוריסטים ומחבלים פוגע ברגשות האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל?

התקשורת עשתה דבר חמור ביותר: היא לקחת שיר גינוי לטרוריסטים, הכניסה אליו את הפרשנות המעוותת שלה, כאילו השיר מתייחס לכל הערבים במדינת ישראל, והפכה אותו לגזעני. בכך היא קיבלה את ליטרת הרייטינג והפרסום שלה והציתה סערה גדולה, שחילחלה לעבר הפוליטקאים ועוד יותר העכירה את היחסים בין יהודים וערבים בארץ. היא התעלמה ממה שאמר זה שכתב את השיר וגרמה לכולם להאמין שהפרשנות שלה היא האמת הצרופה. התקשורת במקום לשקף את המציאות מנסה לייצר מציאות לפי תפיסותיה, ובכך היא גורמת לסערה גדולה. שיר מחאה נגד הטרור הוא בכלל לא אייטם תקשורתי, אז איך הופכים אותו לכזה? באמצעות פרשנות מעוותת ושקרית מייחסים לו גזענות, ואז כל מה שנותר זה לשפשף ידיים בהנאה ולחזות איך האש שהוצתה מתפשטת ונהיית לדלקה גדולה. הפירומנים האמיתיים בסיפור הזה, זו התקשורת, הם ולא אף אחד אחר. מה שמעניין, זה שכולם קונים את המניפולוצייה הזולה הזו של התקשורת, ואף אחד לא מעז לבוא אליה בטענות או לבקר אותה על אופן התנהלותה השערוריתי.

גזענות מחליאה אותי, ולא משנה מאיזה צד היא באה, וגם לא משנה מהן הנסיבות, שהולידו ויצרו את המפלצת הזו. מה שיותר מחליא ומזעזע אותי זהו הניסיון הזדוני לצייר מישהו כגזען וכמוקצה מחמת מיאוס רק בשל שיקולים של רייטינג עיתונאי. מעבר למניפולציות השקריות יש כאן גם אלמנט של לשון הרע ושפיכת דם. גבירותיי ורבותיי, מדובר כאן בדיני נפשות, שכן בדרך זו אפשר לא רק להפוך את האדם שלא באשמתו למוקצה מחמת מיאוס, לחסל את הקריירה שלו או לפגוע בה קשות, אלא אף לגרום לו לעשות לעצמו מעשים קיצוניים (זו פשוט בריונות לשמה של  העיתונות). צריך לחשוב טוב טוב לפני שמטילים אשמה כזו על אדם על כל המשמעויות הנגזרות ממנה. העיתונות צריכה לבדוק את עצמה מיליון פעמים על מנת לוודא, שזו אכן כוונת המשורר, ואסור בתכלית האיסור, שידה תהיה קלה על ההדק, כשמדובר בהאשמות חמורות מעין אלה. השיר "עיתונאי קטן" של אריק איינשטיין מבטא היטב את מה שאני חש כלפי הפרשה השערורייתית הזאת.

זה קרה כאן, וסביר להניח שזה יקרה בעוד הרבה מקרים, שבהם מושא הכתבה אינו תואם את עמדותיו הפוליטיות של הכתב. התקשורת לא הייתה מעזה לעשות מניפולציה כזאת מרושעת וזדונית, במקרים שמושא הכתב היה תואם את עמדותיה. חובה לעקור מהשורש עיתונאות מעוותת וחד צדדית מעין זו , שכן היא מהווה סכנה מתסיסה לשלום הציבור, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה.

אני שכותב שירים על כאב אישי שלי, מצדיע לבן עיון שמצא לנכון לכתוב שירים על כאב שנוגע בלב של כל אדם שנותרה בו טיפה של אנושיות וחמלה אנושית באשר למציאות המקוממת שבה אנו חיים. גינוי לטרור הפלסטיני הנפשע יכול להתבטא לא רק בדיבורים אלא גם בשירים נוקבים (זהו כלי העבודה של המשורר), ואסור לעצור את חופש הביטוי של אומן באמתלה, שמישהו עם כוונות זדון עלול לפרש את מילותיו באופן מעוות, כפי שעשתה התקשורת הרשמית במקרה דנן.

אם התקשורת עדיין סבורה, שהיא צודקת, תתכבד נא ותציג בפני הציבור הוכחות חותכות וברורות שבן עיון אמר או כתב במפורש שכל הערבים טרוריסטיים ורוצחים (קל מאוד לדבר בסיסמאות, אך כשצריך להוכיח אותן ברבים, אז נחשפים האמת או השקר לאור), ואם היא לא מסוגלת לעשות את זה מצופה ממנה לפחות להתנצל ולחזור מדרכה הרעה והמסוכנת לאלתר!!! מצופה גם מפוליטקאים לדרוש הוכחות למה שכותבת העיתונות , ולא רק לדבר בססמאות ריקות מתוכן.

האם היית כותב שיר כזה? לא הייתי כותב שיר כזה, כי בשירתי אני החלטתי שאני מתעסק בדברים חיוביים בחיים תוך שאיפה לכוון למכנה משותף רחב ככל שניתן. עם זאת צריך לגלות חמלה ואמפטייה כלפי אדם שמביע את כאבו הכנה מהטרור המשתולל ולא לרדת עליו עקב סגנון זה או אחר. אני החלטתי לא לכתוב שירי מחאה, כי אני לא חושב שאני יכול לתרום כאן לאף אחד, אלא רק להזיק ולשפוך עוד שמן למדורה. אני מתמקד בדברים שבהם אני יכול לעשות טוב לאנשים. עם זאת לא אוכל לשבת בשקט כאשר אני חש שנעשה עוול לאדם או כאשר פוגעים במדינה או באזרחיה.

רכילות רכילות: מה אפשר להגיד עליה? מצד אחד היא מקור לאספקת מידע רב ובלתי פורמאלי, שלא היינו בחיים מגיעים אליו בצינורות המקובלים. מצד שני יש סכנות גדולות לעיוותים, שקרים ודיסאינפורמציה (מי לא שמע על רס"ן שמועתי?). אם היו עורכים סטטיסטיקה על השיחות המתקיימות בין האנשים, היו מן הסתם מגלים שבערך 90% (אם לא יותר) עוסקות ברכילות. אז מה יקרה ללא רכילות?? סביר להניח שנהפוך כולנו למנזר השתקנים!!! בקיצור: רכילות היא דבר הכרחי לא רק כצינור מידע אלא אף לאינטראקצייה פורייה בין בני אדם, אבל מצד שני חייבים לשים לה סייגים וגבולות ברורים כדי למנוע פגיעה זדונית באנשים ולשון הרע כנגדם.

ביאליק, המשורר הלאומי, כתב שיר מוכר על הנושא. הוא ציין בשירו את הולכי הרכיל שמדברים על רחל'ה דברי בלע ושטנה, ואילו הוא לעומתם חושב שהיא דווקא ברה וטהורה. גם הרבה שירים מודרניים עוסקים ברכילויות הרעות והזדוניות, שפוגעות באנשים, למשל, רמי קליינשטיין, שאומר לבחורה : "אל תתייחסי למה שאומרים עלייך, אנשים תמיד דיברו ותמיד ידברו". דוגמא נוספת: עילי בוטנר דיבר בציניות על "הנשמות הטובות", שמערימות קשיים ופוגעות בכל מי שמעז להרים את הראש ולנסות לעשות משהו טוב למען עצמו.

אז מה לעשות כדי להימנע מנזקי הרכילות ותחלואיה?

א)    לקחת אותה בעירבון מוגבל, שכן לא תמיד האדם, שמפיץ אותה הוא בהכרח נטול אינטרס או נקי כפיים באופיו.

ב)     להשתדל לא להיגרר ללשון הרע ולפגיעה קשה באנשים ללא סיבה.

ג)      להיצמד לדיון ענייני ולא להפוך אותו לעניין בעל גוון אישי ופוגעני.

ד)     לנסות לברר עם הצד מושא הרכילות את הדברים, לפני שמפיצים אותם ברבים, משחירים את דמותו ושופכים את דמו.

לסיכום: האנושות לא יכולה להסתדר ללא רכילות, אך צריך לנסות עד כמה שניתן לנטרל את נזקיה ופגמיה.

בכל סיטואציה חברתית תמצא שלושה סוגים של אנשים:

1)     אלה שעושים.

2)     אלה שמדברים על אלה שעושים.

3)     אלה שמסתכלים בעניין כמו הצגה או מחזה על האינטראקציה בין שתי הקבוצות הראשונות.

לרוב, כולנו וללא יוצא מן הכלל שייכים בנסיבות אלו ואחרות לשתי הקבוצות האחרונות. עם זאת רצוי שכל אדם ימצא את מקומו מידי פעם גם בקבוצה הראשונה, ובייחוד בדברים שאליהם הוא מתחבר ואותם הוא אוהב. עם כל הכבוד לדיבורים ולצפייה מהצד מה שמזיז דברים בעולמנו זו רק העשייה. 

במלחמת העולם השנייה האמריקאים לקחו את כל האזרחים היפניים ושמו אותם בהסגר. זו הייתה גזענות לשמה, שכן היפנים הללו היו אזרחים אמריקאים נאמנים, הם לא יצאו בזמן המלחמה להפגנות סוערות עם דגלי יפן ועודדו אותה לתקוף ולהרוג חיילים אמריקאים במזרח הרחוק. נהפוך הוא הם גילו נאמנות מוחלטת למדינה שלהם, ולכן זו הייתה איוולת גזענית מאין כמותה. ומה אצלנו? טוב אתם יודעים את התשובה (ראינו את התמונות, הקולות והמראות של חלק מאזרחי ישראל הערבים במבצע צוק איתן וכן באירועים אחרים). יש להם מזל גדול, והם צריכים להודות יום יום לאל הטוב והמיטיב שהם חיים אצל היהודים הרחמנים בני הרחמנים. באף מקום אחר בעולם התנהגות כפויית טובה כזו לא הייתה עוברת להם על סדר היום באיפוק מעין זה ובלי לשלם מחיר כבד על כך (אפילו לא בארה"ב הנאורה). אם המדינה שלנו רוצה לשרוד בסביבה הקשוחה והקשה הזו היא חייבת להתחיל להתנהג כמו כל מדינה נורמלית ולממש את ריבונותה בגבולותיה  במעשים ולא רק בדיבורים ובחוקים, שאין להם שום ערך ללא עשייה לצידם, ויפה שעה אחת קודם, לפני שנתעורר בוקר אחד למציאות של מדינה דו-לאומית דה-פקטו (דה-פקטו: המציאות, שנוצרת בשטח, דה יורה: הכרה במציאות הזו של מוסדות המדינה באמצעות חקיקה. מציאות דה-פקטו יכולה להיווצר גם בלי שהמדינה נותנת לכך יד או אפילו כאשר היא מתנגדת לכך ברמה ההצהרתית, וזאת כאשר היא לא פועלת במקביל בנחישות למנוע את היווצרותה במעשים ולא רק בדיבורים).

באשר להצגת הנרטיב השקרי של אויבינו במסגרת הסינימטק, אני מציע לכל התומכים באיוולת הזו, ללכת לאמריקאים להציע להם לארגן פסטיבל אלקאעידה או אל-דע"ש בניו-יורק, היכן שנפלו מגדלי התאומים. אחר כן תסעו לארדואן ותציעו לו לערוך פסטיבל לזכר הקורבנות הארמנים, שהטורקים טבחו בהם, ולקינוח תציעו להנייה ולאבו-מאזן לארגן פסטיבל שירי אהבה לארץ ישראל בעזה וברמאללה (למה לנו לא מגיע להציג את הנרטיב שלנו אצלם? אולי אפילו תשכנעו אותם שם שעדיפה האהבה על השנאה ועדיפים החיים על המוות?). לאחר מכן תחזרו אלינו (ותשמרו על עצמכם טוב טוב בעזה, כי שמעתי שקצת מסוכן שם), ותעבירו אלינו את התשובות שלהם טוב? לא רק אני אלא גם הם יגידו לכם שיצאתם מדעתכם לחלוטין!!!! רק במדינה לא שפויה כמו שלנו איוולת כזו מתקיימת ועוד מתווכחים, אם לתת לה תמיכה ממשלתית או לא. אם זה לא היה עצוב וטראגי, זה היה חומר נהדר למערכון ציני. גם אם נחפש בכל העולם לא נמצא מקום אחד אפילו, שנוהג  כמו במדינה המטורללת והאנרכיסטית שלנו. בכל מדינה בעולם תמצא אנשים בעלי יצר הרס עצמי שמרוב הזדהות עם הצד השני שוכחים את בני עמם. ההבדל הוא שאף מדינה בעולם לא מאפשרת להם לעשות את מה שהם מרשים לעצמם לעשות כאן. הבעייה היא לא באנשים האלה, הם קיימים ותמיד גם יהיו, וכל עוד החוק והדמוקרטייה לא מונעים מהם מלפעול, יש לאפשר להם זאת, ואסור בתכלית האיסור לנהוג כלפיהם באלימות. הכתובת לטענות צריכה להיות מופנית למדינה שבכלל מאפשרת את זה, ולא מנעה את הדבר הזה מלכתחילה. ברגע שהמדינה תמנע את זה, אז זה לא יהיה!!!! כאשר אנו נותנים דריסת רגל כאן לנרטיב הזה, אנו למעשה הופכים את המדינה הזו למדינה עם שני נרטיבים לגיטימיים, ובכך פותחים פתח ליצירת מציאות של מדינה דו-לאומית דה-פקטו, שהיום זה מתבטא גם בסממנים של הנפת דגלי פלסטין ויום הנכבה, ובעתיד זה יתבטא בדברים יותר חמורים ומשמעותיים בהרבה. המדינה חייבת לעצור את הטירוף הזה של ההלקאה העצמית בשם הדמוקרטייה, כי אם זה יימשך כך, זה רק יילך וידרדר. דמוקרטייה ללא גבולות ברורים, זו כבר לא דמוקרטייה, זו אנרכייה. עם כל הכבוד לחקיקה, מה שבסופו של דבר קובע, זה המציאות, שנוצרת בשטח ולא שום דבר אחר. ובאשר לסרטי הנכבה שמוצגים שם:  זו דוגמא אחת מיני רבות למה שצריכה לעשות מערכת ההסברה הישראלית ע"פ שיטת הכוזרי (נא עיינו בפסקה הרלוונטית) באשר לנרטיב הזה. כאשר רק מתעלמים, הבעייה לא נפתרת, צריך להתמודד עם זה בזירת ההסברה הבינ"ל והפנימית בצורה יסודית ועל בסיס יום-יומי.

עוד אנקדוטה קצרה מהילדות בקשר למוסיקה: לאמא שלי היה דוד בשם מיקה אלטמן ז"ל, ולאישתו קראו תותי (חירות )אלטמן. תותי הייתה פסנתרנית מפורסמת בזירה הבינ"ל והמקומית והופיעה בהמון קונצרטים. כאשר הייתי ילד קטן, התארחתי אצלם בדירתם ברחוב סוטין בתל-אביב, והיא התאמנה בנגינה, אני זוכר שישבתי מרותק והקשבתי לנגינתה המופלאה, והיא מצידה התפעלה שאני יושב כ"כ שקט ומרוכז ומקשיב לעומת הילדים שלה שלא הייתה להם סבלנות לזה.

שאלות פילוסופיות, שמעסיקות אותי ומסקרנות אותי ביותר: אלמלא ההורים שלי היו נפגשים ומביאים אותי לעולם, הייתי בכלל נוצר? האם עובדת קיומי תלויה אך ורק בקשר בין הוריי או שמא הייתי בא לעולם הזה בכל מקרה בדרך זו או אחרת? ואם הייתי בא לעולם בדרך אחרת, כיצד הייתי נראה ומה היו תכונות האופי שלי? ומי בכלל קובע שנפש מסוימת תיווצר ע"י פלוני ואלמונית זו ולא פלוני ואלמונית אחרת? האם יש כאן חוקיות וסדר או שמא הכול מתנהל במקריות ובאקראיות? האם הייתי קיים בעולם הזה לפני קיומי הנוכחי או שמא זהו קיומי היחיד ולאחריו לא אהיה עוד לנצח? האם לאחר מותי איעלם לעד ואם לא- איך הדברים ייראו ויתנהלו בפועל? האם יש עוד מימדי קיום בעולם הזה, שאנו פשוט לא מסוגלים להבין ולקלוט אותם, שכן אנו מוגבלים מבחינה שכלית? למה אני זה דווקא אני ולא מישהו אחר? מי קבע שאני אהיה אני ולא מישהו אחר וע"פ אלו קריטריונים הוא קבע את זה, ואם זה פשוט נקבע באופן אקראי ומקרי, אז איך ההליך זה מתנהל בפועל לפרטי פרטים מתחילתו עד סופו ? איך היו נראים חיי, אם הייתי מישהו אחר? הייתי נראה אותו דבר? היה לי אותו אופי או אופי אחר? או שאולי לא הייתי קיים בכלל לולא המפגש הגורלי בין אימי לאבי? נניח שאבי היה פוגש אישה אחרת במקום אימי, הייתי נוצר בכלל מתי שהוא או לא? ואיפה? אצלם? אצל מישהו אחר? כנ"ל אותן שאלות לגבי אימי. האם יש רשימת המתנה של אלה שאמורים לבוא לעולם? מי מנהל את הרשימה הזו וע"פ איזה קריטריונים היא מנוהלת (ע"פ סדר כרונולוגי, ע"פ שיקולי התאמה, כל הקודם זוכה, ואולי גם שם יש פרוטקציה?). ואם כבר באתי לעולם לשם מה? האם יש איזו שהיא מטרה שנקבעה מראש ועליי פשוט לחפש ולמצוא אותה או שמא שהכול תלוי אך ורק בבחירה חופשית? נכון מרתק??? עולם המיסתורין והלא נודע........ממש תיקים באפילה!!!

אלה הם 4 הגבולות, שצריכים להיות לדמוקרטיה, וחשוב להקפיד עליהם על מנת לשמור עליה מצד אחד ומצד שני למנוע סיטואציה, שבה היא הופכת לאנרכיה:

1)     החוק: בלי חוק אי אפשר לא רק לקיים דמוקרטיה, אלא אף חיים במסגרת נורמטיבית כלשהי ואפילו ברמה המינימאלית ביותר. חשוב לא רק שיהיה חוק, אלא שהוא גם ייאכף ולא יהפוך לאות מתה. יש לאכוף אותו בכל מקום ובכל מסגרת באופן שוויוני ואחיד.

2)     גזענות: גזענות היא מחלה סרטנית מסוכנת ביותר, שכן היא לא רק פוגעת באנשים חפים מפשע, שלא עשו לך דבר וחצי דבר, אלא שהיא גם מדביקה את האוכלוסיות, שנפגעות מהגזענות בגזענות נגדית. כך נוצר לו מעגל קסמים של שנאה שהולך ומתעצם ונוצרות חומות הפרדה בלתי עבירות בין מחנות, שכבר לא ניתנות יותר לגישור ולדו שיח הדדי. במקביל צריך להיזהר מגזענות מדומה, שנועדה רק לבלום דעות נוקבות ולסתום פיות. צריך גם לזכור שהגזענות הטבועה באויבינו היא הרבה יותר חזקה, הרסנית ורצחנית, ומי שמתעלם ממנה לא רק עושה עוול אסטרטגי בקנה מידה היסטורי, אלא גם מעודד גלי תגובה גזעניים גם אצלנו. צריך להבין, שלולא הטרור הגזעני והנפשע של אויבינו, הגזענות בחברה הישראלית הייתה אפסית, ולכן הייתי מצפה דווקא מכל אלה שבעד שלום ודו-קיום להסביר זאת יום יום שעה שעה לעמיתיהם הפלסטיניים, ולשם למקד את תשומת ליבם. מלחמה נגד הגזענות אצלנו בלי לטפל במקביל בגזענות הרצחנית של אויבינו זה אולי אטרקטיבי בחוגים מסוימים בציבור הישראלי, אך זה לבטח לא עוזר לפתור את הבעיה, נהפוך הוא זה רק מעורר חוסר אמון, מרמור ותרעומת בחלקים נרחבים בחברה הישראלית, ומכאן הדרך לגזענות גם אצלנו היא קצרה ביותר.

3)     שלילת קיומה של המדינה במעשים או בדיבורים וכן ניסיון לשנות את מהותה הקיומית של המדינה כמדינה יהודית, כפי שהוגדרה במגילת העצמאות.

4)     פגיעה בערכים הדמוקרטיים של המדינה בימי שגרה או לחילופין פגיעה בערכיה הדמוקרטיים של המדינה שלא במידה הנכונה או בהגזמה מיותרת ומופרזת בעיתות חירום ומשבר.

הדיון הבא יעסוק בשאלת מקומם וחשיבותם של הערכים היהודיים והדמוקרטיים, כפי שמשתקפים במגילת העצמאות הן במישור המחשבתי תיאורטי והן במישור הפרקטי של המציאות הן בימינו אלו והן בעבר. אסתפק כרגע רק באמירה הבאה: לא לחינם רשום במגילת העצמאות "יהודית ודמוקרטית" ולא "דמוקרטית ויהודית" (סדר הופעת המילים אינו מקרי כלל ועיקר). ועל קצה המזלג (כי אני פשוט לא יכול להתאפק), זה בדיוק כל ההבדל בין שאלת "המה לעשות?" (המהות הקיומית) לבין "שאלת האיך לעשות את זה?" (הדרך האופטימאלית).

האם יש כאלה הנושאים את שם הדמוקרטיה לשווא? הם אומנם מציגים את עצמם כחסידי הדמוקרטיה וכהומאניים, מדברים במאור פנים בשפה גבוהה ויפה ובחיוך כובש לב, אבל האם הם באמת באמת בנימי נפשם דמוקרטיים, או שמא הם דמוקרטיים, רק כאשר מדובר על דעתם, ואילו באשר למי שדעתם שונה משלהם, אז הם שוכחים את הדמוקרטיה ואת הערכים היפים, שבשמם הם מדברים? האם הם בכלל מסוגלים להכיל דעות אחרות שלא תואמות את דעתם במסגרת הדמוקרטיה או שמא הם חושבים שהם הדמוקרטיה בהתגלמותה, ומי שלא תואם את עמדתם הוא בהכרח אנטי-דמוקרט במהותו, שיש להילחם בו כאויב ולהוקיע אותו? האם יש להם מונופול על הדמוקרטיה?

אתמול ראיתי כתבה בערוץ 10 על בית ספר אחד בתל-אביב, שמנהלו מדבר גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, אך בנפשו פנימה הוא אנטי דמוקרט לא פחות מאלה שמשתיקים אותך בברוטאליות ברחוב, כאשר דעתך לא נוחה להם. מסתבר שהמנהל הזה הוא מאוד טעון מבחינה פוליטית, וכאשר הוא בא להציג בפני תלמידיו את חוק הלאום, כך הוא מרשה לעצמו לפתוח ולומר: "בואו תראו מה הולכים לעולל לכם?" מה מסיק מאמירה זו תלמיד ממוצע? שחוק הלאום הוא בהכרח שלילי, ולכך מוכוונת חשיבתו מלכתחילה. אנו הדמוקרטיים מגינים על המדינה מפני כוחות השחור האנטי הדמוקרטיים, שרוצים להרוס אותה. עוד לפני שהתלמידים למדו על חוק הלאום המוצע ועל ההקשרים היותר רחבים שלו (מגילת העצמאות וחוקי היסוד) הם כבר מוזנים בסיסמה, שחוק הלאום הוא שלילי, והם כמובן רוצים להשביע את רצון מנהלם, ולכן יביעו רק עמדות, שתואמות את עמדתו. ונניח שיש אפילו תלמיד ספקן במיוחד, שלא הולך בתלם, אז גם הוא יושפע מההכוונה המתוכננת והמניפולטיבית הזו, וייזהר בדבריו ובהסתייגויותיו, פן המנהל יסמן אותו "כאויב הדמוקרטיה". למה לכוון מראש את התלמידים שחוק הלאום הוא בהכרח שלילי, ולמה להוסיף חטא על פשע ולומר זאת עוד לפני שהם בכלל למדו או חקרו את הנושא? קודם שילמדו את הדברים ואת ההקשרים הנלווים, ואז שיחוו את דעתם באופן חופשי וללא לחץ והכוונה מראש. בדרך זו הם יפתחו חשיבה יצירתית ועצמאית מחוץ לקופסה, כשהם לא מושפעים מראש מעמדה זו או אחרת. זו דמוקרטיה בהתגלמותה, ואילו ההתנהלות של המנהל הזה היא חלק ממהלך אנטי דמוקרטי במובהק, שמסווה את עצמו היטב בתחפושת יפה של מילים גבוהות וסיסמאות ריקות מתוכן. כאשר אדם כלשהו מצהיר שהוא אנטי דמוקרט, אז הדברים ברורים, וקל יותר להתמודד עם זה. יותר קשה להתמודד עם הצביעות של אנשים שמדברים גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, אבל בתוככי תוכם הם חשוכים לא פחות. כך אני הייתי אומר בדברי הפתיחה לכיתה: "היום נלמד על חוק הלאום, שמעורר פולמוס וויכוח נוקב בחברה הישראלית. ננתח גם את הרקע ואת ההקשרים היותר רחבים של מגילת העצמאות וחוקי היסוד, ולאחר שתקבלו את כל המידע העובדתי, אז יתנהל דיון פתוח בנושא, שבו כל אחד יוכל להשמיע את דעתו באופן חופשי".  קל מאוד לדבר בסיסמאות ריקות מתוכן, ולפני שהתלמידים בכלל למדו על הנושא מבחינה עובדתית לכוון אותם לנתיב "הנכון", שאליו אתה רוצה שהם יפנו, כי זה הנתיב שתואם את עמדותיך ואת השקפותיך. זו לא דמוקרטיה, זה יותר מתקרב להכוונה אידיולוגית בסגנון של סטאלין.

אני כבוגר ביה"ס הריאלי העברי בחיפה זוכר היטב את הדיונים והויכוחים הנוקבים שהיו בכיתה, כאשר דנו בנושאים אקטואליים. המורים כיבדו כל דעה ולא ניסו לכפות עלינו את דעתם. הם התמקדו רק שהדיון יתנהל בצורה עניינית ולא יגלוש לשיח של חירשים. אני זוכר במיוחד את הויכוחים הנוקבים שהיו לי עם המחנכת שלי בכיתה י"ב. הויכוחים הללו היו מפרים ומאתגרים מאוד מבחינה אינטלקטואלית, ולכן הם הכרחיים לדמוקרטיה. לעומת גישתו של המנהל הזה תוציא לאוויר העולם בוגרים צרי אופקים ואטומים לחלוטין לדעות אחרות, שאותן הם מתייגים ומסווגים  מלכתחילה כאנטי דמוקרטיות. כמו כן ייצאו מבית הספר הזה בוגרים, שרגילים לדבר בסיסמאות לפני שהם בכלל חוקרים ובודקים את העובדות לאשורן.

אם אתה באמת דמוקרט בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך עליך להתנגד למהלכים אנטי דמוקרטיים גם כאשר זה עומד בניגוד לעמדתך הפוליטית. שאלת המבחן בהקשר זו היא: אם עמדתך הפוליטית תמומש באמצעות מהלכים אנטי דמוקרטיים, האם תתמוך במהלך הפוליטי, האם תשב בצד ולא תתערב או שמא תזעק ותתנגד בגרון ניחר? אביא לכם רק דוגמא אחת מיני רבות באשר לצביעות, שקיימת אצל האנשים, שמטיפים לנו יום יום על דמוקרטיה (רק כאשר זה תואם עמדתם).

לפני שאריק שרון ז"ל נבחר לקדנציה שנייה התנהל במסגרת מערכת הבחירות ויכוח מר ונוקב בינו לבין עמרם מצנע. מצנע אמר שצריך לפנות את הישוב המבודד ביותר ברצועת עזה, נצרים, ואילו אריק שרון ז"ל חזר והדגיש שוב ושוב בתעמולת הבחירות שדין נצרים כדין תל-אביב (על פינוי רצועת עזה, שומו שמיים, אף אחד לא העז לדבר אפילו לא ברמיזה). ואז התקיימו בחירות ואריק שרון נבחר ברוב קולות מוחץ לתפקיד ראש הממשלה. ומה עשה אריק שרון ז"ל אחרי הבחירות הללו? פינה את כל רצועת עזה!!! זהו מהלך ציני ואנטי דמוקרטי מאין כמותו. ואיפה היו כל חסידי הדמוקרטיה, שרוממותה עומדת בגרונם יומם ולילה (והגית בה יומם ולילה). חלקם ישבו בשקט ולא דיברו (שתיקת הכבשים ממש), רובם תמכו ואמרו שצריך להגן על אריק שרון ז"ל ולעטוף אותו כמו אתרוג.  ומה עם רצון הבוחרים? כל עוד רצון הבוחרים (דמוקרטיה להזכירכם) הוא נגד עמדותיי הפוליטיות, אז לעזאזל הדמוקרטיה ולעזאזל הכול, העיקר שעמדות המיעוט שלי תמומשנה בשטח נכון? אבל חכו חכו, אם תעזו לעשות משהו נגד עמדתנו, ישר נוקיע אתכם כאנטי דמוקרטיים, אפילו אם זו עמדת הרוב? בינגו!!!! האם מישהו תבע את עלבונה של הדמוקרטיה ודרש מאריק שרון ז"ל להחזיר את המנדט לעם, כי הוא הונה את בוחריו? ומדוע התקשורת (כלב השמירה של הדמוקרטיה, כך הם קוראים לעצמם בגאווה) ישבה בשקט ולא ניסתה אפילו לברר מה קרה שאדם שהצהיר שהוא לא מוכן לפנות אפילו את נצרים, ושכל חייו דיבר על חשיבות ההתיישבות, החליט מייד אחרי הבחירות לפנות את רצועת עזה כולה? האם היו כאן שיקולים זרים שהכתיבו והביאו לשינוי כה מהפכני ובפרק זמן כה קצר בעמדתו (יכול להיות שלא: אבל אף אחד לא בדק או לפחות ניסה לעשות זאת, אז הכיצד נדע?). ושאלה אחרונה ונוקבת במיוחד: כיצד אתם יכולים להתנגד למהלכים "כביכול" אנטי דמוקרטיים (כך אתם מגדירים אותם כסיסמה) של הצד השני , כאשר אתם בעצמכם נתתם יד למהלך אנטי דמוקרטי מעין זה? איזו זכות מוסרית או ערכית יש לכם להטיף מוסר לאחרים, כשאתם נוהגים בדיוק אותו דבר, כשזה נוח לכם?  לסיכום: כאשר אדם מתהדר בנוצות לא לו, חובה לפשפש שם היטב היטב וזאת על מנת לגלות את נוצותיו האמיתיות. אז תלמידים יקרים מבית הספר של "המנהל המהולל" הזה, שבו תלמדו את החומר ביסודיות וללא דעות קדומות, ורק אז תגבשו את עמדותיכם ותביעו אותם בחופשיות וללא משוא פנים. היזהרו מלדבר בסיסמאות כדי לרצות המנהל שלכם, שהפך את הפלורליזם המחשבתי לבדיחה מהלכת.

בדיקטטורה השליט עושה מה שהוא רוצה ולא נזקק לעם על מנת לשאול את דעתו. לעומת זאת בדמוקרטיה, שמבוססת על שלטון הרוב, המנהיג מקבל את המנדט שלו מרוב העם, וזהו מקור הסמכות הבלעדי שלו. כפועל יוצא מכך הוא חייב לפחות בעניינים העקרוניים והמהותיים, שעליהם הוא התחייב במערכת הבחירות, לממש את רצון רוב העם, שבחר בו. הוא רשאי, כמובן, לאחר שהגיע לתפקיד הנבחר והנחשק להגיע למסקנה, שיש צורך לשנות נתיב או מסלול, אבל בעניינים מהותיים ועקרוניים לעם ולמדינה, הוא חייב לחזור לעם, לשאול את דעתו, ולקבל את אישורו לשינוי הקיצוני. לחילופין הוא יכול להגיד שמבחינה מצפונית הוא לא יכול ללכת עוד בדרך שבה התחייב ללכת לפני הבחירות, ולכן הוא מעביר את שרביט ההנהגה לאדם אחר, שמוכן להמשיך בדרך שעל בסיסה הוא נבחר. לחילופי חילופין הוא חייב להחזיר את המנדט, שקיבל מהעם, וללכת לבחירות. דמוקרטיה, שבה הולכים לקלפי פעם בארבע שנים (או פחות), בוחרים ראש ממשלה, ולאחר מכן הוא מרשה לעצמו לזרוק את קולות הבוחרים לפח ולעשות את מה שבא לו, זו דמוקרטיה מדומה, שיותר מתקרבת לדיקטטורה מאשר לדמוקרטיה.

ומה באשר לזכויות המיעוט? כדי למנוע עריצות של הרוב יש להבטיח, שזכויות המיעוט לא תירמסנה. האופוזיציה מייצגת את דעת המיעוט, שדרכו לא נבחרה, ותפקידה מתוקף חובתה ואחריותה לנסות להפיל את הממשלה תוך הצגת אלטרנטיבה לשלטון. היא חייבת לשכנע את הציבור, שדרכה היא נכונה, ושהממשלה טועה או אינה ראויה לשלוט. אין זה מתפקידה של האופוזיציה לשכנע את הממשלה ללכת בדרכה ולזנוח את דעת הרוב, שבחר בה. הדמוקרטיה לא יכולה להכיל מצב, שבו המיעוט הוא זה ששולט בפועל במדינה במקום הרוב. בדמוקרטיה יש למיעוט את מלוא הזכויות, אך אין לו שום זכות מוסרית וערכית לשלוט. זכות זו מסורה ושמורה אך ורק לרוב, שבחר בממשלה המכהנת. אופוזיציה, שחותרת לכך שהממשלה תפעל בדרך שלה, מועלת בתפקידה ועושה מהלך אנטי דמוקרטי במובהק. שלטון מיעוט הופך את הדמוקרטיה לבדיחה ושם אותה ללעג לרש. הדמוקרטיה הבסיסית (אני קורא לה "המדומה") באה לידי ביטוי כאשר הולכים לקלפי. הדמוקרטיה האמיתית והמהותית באה לידי ביטוי במימוש רצון רוב העם מחד גיסא ובשמירת זכויות המיעוט מאידך גיסא. ללא מימוש רצון רוב העם, היא הופכת להיות דיקטטורה של המיעוט וללא שמירה על זכויות המיעוט, היא הופכת להיות עריצות של הרוב.

דמוקרטיה אמיתית לא יכולה לבוא לידי ביטוי ללא מידע וידע. כיצד נדע באיזו דרך לבחור? כיצד נדע מי מתאים ביותר לתפקיד? כיצד נדע להבחין בין מציאות לבין סיסמאות יפות, שארוזות באופן מושלם ומפתה, אך בפנים אין למעשה דבר וחצי דבר? כיצד נדע שהפוליטיקאים לא עובדים עלינו בעיניים, כאשר הם מבטיחים לנו הבטחות ומפריחים באוויר סיסמאות רק כדי להיבחר? בעזרת מידע וידע!!! מידע הוא אינפורמציה, שאותה אנו יכולים  לדלות בשפע ובקלות (בייחוד כיום). ידע לעומת זאת הוא היכולת לתרגם את הידע למשהו פקרטי וקונקרטי, שנדע להשתמש בו על מנת להפיק ממנו את המירב והמיטב. ובהקשר לדמוקרטיה, כאשר אנו מתרגמים את המידע לידע, אז אנו רוכשים תובנות, שבעזרתן נוכל להבדיל בין עיקר לטפל, בין נכון ללא נכון, בין ראוי ללא ראוי, בין אמת לשקר. התובנות הנגזרות מהידע הן אלה שתנחינה אותנו בסופו של דבר לבחור באופן המושכל והראוי ביותר, ובדרך זו ייבחרו רק האנשים הראויים ביותר לתפקיד. כאשר הבחירה שלנו מבוססת אך ורק על סיסמאות, ג'ינגלים יפים, חזות חיצונית של המתמודד ויחצ"נים, שאומרים למועמדים מה לומר ומה אסור לומר, וכך אנו לא יודעים מה באמת הם חושבים, אז מדוע אתם כל כך מתפלאים שאם בסיס הבחירה שלכם הוא נטול כל ידע, אז בהכרח ייבחרו האנשים המתאימים ביותר לתפקיד? מה נדרש מהבוחר הפוטנציאלי? להיות ספקן, לא להאמין לכל הסיסמאות היפות, לדרוש הוכחות עובדתיות בשטח, לשאול שאלות נוקבות, ואף פעם לא להסתפק במה שאומר לך זה שרוצה את קולך, מוכן לעשות הכול כדי למצוא חן, עד שתבחר בו (כאשר רוב הציבור הוא לא כזה דעתן, אז זה בדיוק תפקידה של התקשורת, כאשר היא אובייקטיבית ולא משוחדת לטובת צד כלשהו). פוליטיקאי ממוצע בימינו הוא, לצערי הרב, "סיסמת יחצ"נות מהלכת", והוא פועל באין מפריע בסביבה הטבעית שלו, המורכבת מאנשים תמימים ובורים, שאוכלים בלי מלח את כל מה שהוא מאכיל אותם ובלי לשאול שאלות. לאחר מכן אותם אנשים מתפלאים מדוע כה כואבת להם הבטן, הרי האוכל היה כ"כ טעים!!!! הבורות, השטחיות והתמימות הם הידידים הכי טובים של הפוליטיקאים בימינו. כאשר הבוחרים יהיו יותר דעתניים וספקנים, אז גם הפוליטיקאים ייאלצו לעבוד יותר קשה כדי לזכות בקולם. על הדרך הם ייאלצו לומר לבוחר הפוטנציאלי את האמת הפנימית שלהם ולא של היחצ"נים, שיעצו להם מה לומר. כאשר הפוליטיקאי יראה שהציבור אינו פראייר, רק אז הוא יפנים, שהוא לא יכול לעשות מה שבא לו לאחר הבחירות, שכן הציבור ימשיך לעקוב אחריו ולדרוש ממנו את מה שהבטיח. ציבור דעתן- קשה מאוד לעבוד עליו בעזרת מילים יפות. להפריח סיסמאות ריקות מתוכן, זה מאוד קל. יותר קשה לעבוד ולעשות בפועל. הפוליטיקאים, שמוכנים לעבוד קשה ולא להסתפק במנעמי השלטון, הם מעטים. כאשר הציבור יהיה יותר דעתן, אז יבטיח בדרך זו שרק הטובים ביותר שמוכנים לעבוד קשה לטובת הציבור, ייבחרו לכנסת. כאשר הציבור יהיה יותר דעתן, אז הפוליטיקאי יהיה יותר מציאותי ולא יבטיח הבטחות סרק מצד אחד, ומצד שני יקיים יותר מהבטחותיו לאחר הבחירות. רק בדרך זו תמומש הדמוקרטיה באופן האופטימאלי. לסיכום: הבסיס לדמוקרטיה בכל רמ"ח אבריה: ציבור דעתן+ פוליטיקאים כנים וישרים. ומה המצב בימינו: הפוך!!! אז על מה בדיוק אתם מתפלאים??? כל אחד אוכל בדיוק את מה שהוא מבשל לטוב ולרע!!!! פוליטיקאי הנהנה ממנעמי השלטון נקרא בשם "נבחר ציבור", ואילו פוליטיקאי שמוכן לעבוד קשה למען הציבור שבחר בו נקרא "משרת ציבור". עכשיו תסתכלו על הכנסת היטב היטב, ותראו כמה  נבחרי ציבור יש וכמה  משרתי ציבור. דמוקרטייה אופטימלית ומהותית תרתיע אנשים, שרוצים רק יוקרה ומעמד ותשאיר בפוליטיקה רק את אלה שמוכנים לעבוד קשה לטובת כלל הציבור. אם נשנה את המציאות ונרגיל את כולם, שהפוליטיקה  מיועדת רק לאנשים שחייבים לעבוד קשה וללא הנחות (הפוליטקאים עובדים אצלנו ולא להיפך וברוך השם לא חסרה עבודה במדינה כמו שלנו) , אז היא תרתיע את אלה שהיא נתפסת אצלם כנוצצת, יוקרתית וכסידור נוח לחיים.

רבי עקיבא אמר, שכל התורה על רגל אחת מסתכמת במשפט בן שלוש מילים בלבד: "ואהבת לרעך כמוך". אם אתה מעוניין, רצוי שתלמד ותרחיב את ידיעותיך, כמה שתחפוץ, אבל לעולם אל תשכח את הבסיס ואת היסודות של הבניין, כדי ,שחלילה, הוא לא יקרוס עליך. גם את מגילת העצמאות ניתן לסכם בביטוי בין שלוש מילים "מדינה יהודית ודמוקרטית". מגילת העצמאות גם קובעת את הצורך לנסח חוקה למדינת ישראל, אך מכיוון מדינת ישראל איננה הומוגנית, ויש בה אוכלוסיות מגוונות ביותר (דתיים וחילוניים) (יהודים ולא יהודים) וחילוקי דעות וויכוחים נוקבים ביותר, הפכה מלאכת הרכבת החוקה באופן מיידי (תאריך היעד ההזוי שנקבע לה היה בתאריך כלשהו בשנת 1949) למורכבת עד כדי בלתי אפשרית לביצוע. לאור זאת הוחלט ללכת בדרך שונה וארוכה יותר.

בהעדר חוקה למדינת ישראל יש כיום למגילת העצמאות מעמד מעין חוקתי, וכל החוקים חייבים להיחקק בהסתמך על עקרונותיה ולא יוכלו לסתור אותה או לעמוד בניגוד אליה. בנוסף לכך נחקקו חוקי יסוד. אלה הם חוקים במעמד מיוחד (מעל חוק רגיל). חוקים אלה אמורים להוות בעתיד את הפרקים השונים של החוקה העתידית. חוקי יסוד יהיו כפופים למגילת העצמאות וחוקים רגילים יהיו כפופים לחוקי היסוד. חוקי היסוד הראשונים שנחקקו היו חוקים פחות בעייתיים, אך היו מאוד נחוצים, שכן הם הסדירו את מעמד מוסדות השלטון השונים ונתנו להם מעמד חוקתי (חוק יסוד הכנסת, חוק יסוד הממשלה, חוק יסוד הצבא, חוק יסוד מבקר המדינה ועוד). חוק היסוד האחרון שנחקק הוא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה בא לעגן את הזכויות הדמוקרטיות של אזרחי מדינת ישראל ותושביה. חוק יסוד זה נועד למנוע פגיעה בזכויות האזרח הקטן מול המערכת השלטונית החזקה, וכן נועד למנוע יצירת עריצות רוב, הרומסת את זכויות היסוד של המיעוטים. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מתייחס למילה "דמוקרטית" שבמגילת העצמאות. האם לא ראוי במקביל שיהיה גם חוק מקביל שיתייחס גם למילה "יהודית" שבמגילת העצמאות? על  כך מתנהל ויכוח נוקב סביב חוק הלאום המוצע.

מגילת העצמאות קובעת שמדינת ישראל תהיה יהודית ודמוקרטית. למה מתכוון המשורר בדיוק, שואלים רבים? למה נרשם יהודית ודמוקרטית ולא דמוקרטית ויהודית, שואלים אחרים? האם שני הערכים חשובים באותה מידה או שמא אחד מהם עולה על השני, מקשים אחרים? ומה לעשות כאשר יש סתירה בין הערכים בתקופות משבר וחירום?

הציונות החלה הרבה לפני שהוקמה כאן מדינה. היהודים הגיעו לכאן על מנת לממש את זכות עמנו להגדרה עצמית ולהקים לעצמו בית לאומי משלו במסגרת מדינתו העצמאית. שאלת הדמוקרטיה של המדינה העתידית לא הייתה כלל רלוונטית, כל  עוד לא הוקמה המדינה. היהודים לא עלו ובאו בהמוניהם לארץ ישראל על מנת להתנסות בדמוקרטיה מערבית, הם באו לכאן על מנת להקים מדינה יהודית. לאחר שהוקמה המדינה, אז הם הגיעו למסקנה, שהדרך הטובה, המוסרית, הערכית והאופטימאלית לנהל אותה היא בצורה דמוקרטית. לאור זאת המילה "יהודית" שבמגילת העצמאות מדברת על המהות הקיומית, שבשמה הוקמה בכלל המדינה הזו. מהות זו- אי אפשר לוותר עליה בשום תנאי והיא קודמת לכל דבר אחר, ובזכות מגילת העצמאות יש לה גם מעמד חוקתי. לעומת זאת המילה "דמוקרטית" מדברת על האופן שבו תנוהל המדינה היהודית. המדינה היהודית תבטיח שוויון זכויות  מלא ללא הבדל דת, גזע ומין. שוויון הזכויות הוא בראש וראשונה הוא ברמה האישית. כמו כן יש גם זכויות דתיות (כל אחד יוכל לקיים את פולחנו ללא הפרעה) וכן זכויות חברתיות ותרבותיות (כל קבוצת אנשים תוכל לשמור על מנהגיה, חגיה ואופייה הייחודי). חשוב גם להבהיר, כי המילה דמוקרטית שבמגילת העצמאות איננה מתייחסת לזכויות לאומיות של עמים נוספים בתוך מדינת ישראל ובגבולותיה. משמע: מי שפועל לטובת מדינה דו-לאומית פועל נגד מגילת העצמאות, שיש לה כיום מעמד חוקתי. לסיכום נקודה זו: מדינה יהודית עם שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה (למעט זכות הגדרה עצמית, ששמורה רק לעם היהודי).

כפי שבוודאי שמתם לב בשירים רבים שכתבתי בלט מאוד המסר של חשיבות הדרך לא פחות מהמטרה, שאליה שואפים להגיע. לאור זאת ברור שאני רואה חשיבות מכרעת באשר לצורך החיוני לשמור על אופייה הדמוקרטי של המדינה. זו הדרך הטובה ביותר לנהל את המדינה היהודית. עם זאת חייבים גם לומר שעם כל החשיבות שיש לייחס לדרך, אי אפשר בכלל להשוות בכלל בינה לבין המהות הקיומית שלנו במדינה יהודית. ללא המהות הקיומית לא רק שלא הייתה דרך, אלא שלא היינו פה בכלל לדבר ולדון על הדרך!!!! לאור זאת אני חושב ששני הערכים "יהודית" "ודמוקרטית" הם חשובים וחיוניים מאוד, אבל ברור שהערך "יהודית" מקבל עדיפות וקדימות ברורה על הערך "דמוקרטית" בשעות של מבחן ומשבר.לא לחינם הובא בתחילת מגילת העצמאות הרקע ההיסטורי וזאת על מנת להמחיש לכול את עליונות הערך של המדינה היהודית על כל הערכים האחרים.

גם במבחן הפרקטי הערך היהודי קיבל עדיפות על פני הערך הדמוקרטי. רבים מהללים את דוד בן גוריון על היותו דמוקרט דגול. שוכחים רק להזכיר, שבתקופת שלטונו הערבים אזרחי המדינה היו תחת ממשל צבאי. למה? כי בתקופה זו הם נחשבו לסיכון ביטחוני (בצדק או לא בצדק זו כבר שאלה אחרת). כלומר במצב של סיכון בטחוני המדינה לא היססה לפגוע בדמוקרטיה ובזכויות האזרח הנגזרות על מנת להגן על מהותה הקיומית (כולל בן גוריון עצמו שהיה מעורב בניסוח מגילת העצמאות). רוצים דוגמא נוספת מתקופת בן גוריון: במלחמת השחרור ברחו ערבים רבים מהארץ, אבל היו גם כאלה שאנחנו סילקנו מפה בשל האיום הביטחוני, שעלול להיגרם מנוכחותם במקומות אסטרטגיים שהיו חשובים לנו או בשל עוינותם הרבה. גם הכפר פורדייס היה מועמד לגירוש, אך תושבי זיכרון יעקב שהעסיקו את תושבי הכפר אצלם בחקלאות התנגדו לכך בתוקף, וזה נמנע. אני בטוח שערביי ישראל בניגוד לשמעון פרס, שהילל את הדמוקרטיה של בן גוריון בטקס האזכרה שלו, אינם מתגעגעים לדמוקרטיה של בן גוריון.

גם במבחן של ימינו ברור שהערך היהודי קודם לערך הדמוקרטי, וזה בא לידי ביטוי בפסיקותיו של ביהמ"ש העליון, שתמיד בודק האם פגיעה בזכויות האזרח (דמוקרטיה להזכירכם) היא סבירה יחסית לאיום הביטחוני, כלומר, גם ביהמ"ש העליון (אפילו בתקופת אהרון ברק עם גישת "הכול שפיט") מצדיק פגיעה בזכויות אדם במצבים מסוימים ונדרשים, והוא בוחן זאת רק במבחן הסבירות. לסיכום: הדמוקרטיה עם כל חשיבותה היא לא ערך מקודש ומוחלט כמו המהות הקיומית שלנו כאן.

 אז מה יקרה כאן ברגע שהשלטון בישראל יחשוב שערביי ישראל חצו את הגבול בניסיונם לפגוע במהותה הקיומית של המדינה כמדינה יהודית? סביר להניח באופן לא שונה ממה שנהג בן גוריון בעבר. כרגע זה לא המצב לפחות בעיניי השלטון במדינה. חלק מערביי ישראל התחילו בכך, כאשר עזמי בשארה ניסה במסווה של מדינת כל אזרחיה להפיץ את רעיון המדינה הדו-לאומית ובכך לערער למעשה על עצם קיומה של המדינה כמדינה יהודית. זה ממשיך היום בהנפת דגלי פלסטין, הזדהות בריש גלי עם אויבינו ופעולות רצחניות ואלימות של בודדים. המגמה הזו לא הולכת לכיוון חיובי בעתיד, וככל שהיא תתחזק, תמשוך יותר אנשים, ותהפוך ליותר אינטנסיבית ואלימה, לא תיוותר ברירה לשלטון אלא להגיב ובצורה קשה ביותר (זה רק עניין של זמן). חוק הלאום המוצע הוא תגובה ראשונית לכל מה שמתרחש כאן לנגד עינינו בקרב חלק מערביי ישראל.

 האם מותר במסגרת הדמוקרטיה לאפשר גם חופש ביטוי לדעות השוללות היותה של המדינה כמדינה יהודית? עד כה הדמוקרטיה הכילה וספגה את זה. חוק הלאום נועד לשלול זאת, ועל כך למעשה ניטש הוויכוח הנוקב. אלה שהם נגד קיומה של המדינה כמדינה יהודית הם כמובן נגד החוק, אך הוויכוח מתנהל גם בתוך המחנה הציוני. זהו הויכוח על גבולות הדמוקרטיה. האם לאפשר חופש ביטוי ופעולה לאלה השוללים את זכותך להגדרה עצמית במדינת לאום משלך או לא? כיום גבולות הדמוקרטיה הם מאוד גמישים ומאפשרים לדעות כאלה להישמע ובריש גלי. הבעיה היא שאף אחד לא מסתפק רק בהשמעת דעות, ומנסה בשלב הבא לשנות במעשים את המציאות. כיום אם לא שמתם לב או שאתם עדיין ישנים עברו חלק מערביי ישראל לשלב המעשים. רוב המעשים הם בלתי אלימים (הנפת דגלי פלסטין, קריאות הזדהות עם האויבים, קריאות לאויבים לפגוע בנו, ניכור מהמדינה, יום הנכבה ועוד). האם גם את זה הדמוקרטיה יכולה לספוג? או שאולי לחכות לשלב הבא והאלים?

 האם חוק הלאום הוא מספיק? כמובן שלא!!! רק באמצעות עשייה והתמודדות בשטח ניתן להשפיע על המציאות למנוע מצב שבו תצמח לנו ממש מתחת לאף מדינה דו-לאומית דה-פקטו. האם חוק הלאום בכלל נחוץ לאור העובדה שיש את מגילת העצמאות, שבה ממילא הדברים רשומים? כפי שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נועד להציב בלמים ומחסומים בפני המדינה היהודית מרמיסת זכויות המיעוטים, כך גם חוק הלאום המוצע יציב גבול ברור בפני אלה שבשם הדמוקרטיה רוצים לפגוע במהות הקיומית שלנו כאן כמדינה יהודית. כמו שבהפרדת הרשויות כל רשות מאזנת, מפקחת, ומבקרת את הרשות האחרת ומונעת ממנה כוח אבסולוטי, כך גם כאן יבוא לידי ביטוי עיקרון האיזונים והבלמים, שהופר באופן חד צדדי, כאשר נוסח חוק  יסוד כבוד האדם וחירותו מבלי שבמקביל נוסח חוק יסוד חשוב יותר ועקרוני שעוסק במהותנו הקיומית, וזהו חוק יסוד הלאום.

אנו נכנסים כיום לתקופה של תעמולת בחירות. בוודאי תשמעו המון סיסמאות ריקות מתוכן, שלא עומד מאחוריהן דבר וחצי דבר. אל תעשו אף פעם הנחות לפוליטיקאים, שיבואו איתכם במגע (לא משנה מאיזה מחנה). תשאלו אותם שאלות נוקבות, ותזכרו שבסופו של דבר אם תהיו דעתנים, אז הם בסופו של דבר יכבדו אתכם יותר, יתחשבו בכם יותר לאחר הבחירות, ובכך תעזרו גם לעצמכם וגם למדינה. תזכרו שהם נבחרי ציבור רק ביום הבחירות ולאחריהן  הם צריכים לשרת אתכם נאמנה (רק לשם כך הם נבחרו).

מונופולים: קבוצה קטנה מאוד של אנשים מחזיקה ומנהלת את רוב רובו של המשק. הפוליטיקאים במדינת ישראל קשורים לעטינים של אותה קבוצה בקשר גורדי ובלתי ניתן לניתוק. במצב זה הדאגה לעם ולציבור הרחב רחוקה מאוד מדעתם ומתשומת ליבם של הפוליטיקאים ומקבעת עוד יותר את מעמדם הנוח והמרופד כנבחרי ציבור במקום שיהיו משרתי הציבור, שעסוקים יומם ולילה בתפקידם הקשה והתובעני.

לא רק בכלכלה יש מונופולים, גם בדעות הפוליטיות. מחנה אחד נטל לו מונופול על הלאומיות ועל הנאמנות, ובכך הוא למעשה מכתים ציבור שלם בנאמנות ובלאומיות המוטלים בספק או הבאים בחשבון בעירבון מוגבל בלבד. המחנה השני לעומת זאת נטל לו מצידו מונופול על הדמוקרטיה, ומצייר את כל מי שמתנגד לדעתו כגורם אנטי דמוקרטי שיש להיאבק כנגדו בנחישות. אז גבירותיי ורבותיי עזבו אתכם מהסיסמאות, התיוגים והדעות הקדומות הללו, רוב רובו של הציבור הוא גם נאמן למדינה וגם דמוקרט, ועצם העובדה שיש חילוקי  דעות, זו מהות הדמוקרטיה וזה בסדר גמור!!! במסגרת הדמוקרטיה יש לאפשר לכל דעה להישמע בלי להפריע לה (אף אם אנו מתנגדים לה נחרצות). לאחר שהציבור ישמע את כל מגוון הדעות, שאליהם הוא נחשף בחופשיות, אז הוא יתכבד ויכריע ביניהם בבחירות, וכך ימומש רצון הבוחר. אלמנט חשוב נוסף, שיסייע להוריד את מפלס המתח בין המחנות הוא התחייבות של כל צד שייבחר לכבד את רצון רוב העם, שבחר בו וזאת בנושאים העקרוניים והמהותיים לחיינו כאן, וחלילה לא ליישם את דרכו של המיעוט, שלא נבחרה. כאשר הציבור יידע שלאחר הבחירות לא תיווצר מתחת לאפו דיקטטורה של המיעוט בשילוב מנהיגות מוליכת שולל, אז הוא יגלה גם יותר סובלנות כלפי חופש הביטוי של אותו מיעוט.

חשוב לזכור ולהזכיר, כי רק מיעוטים קיצוניים ומועטים בחברה הישראלית הם או אנטי דמוקרטיים או לא נאמנים למדינה. כאשר מציגים מחנה שלם כלא דמוקרט או כלא נאמן אז נותנים פרס לקיצוניים משני הצדדים. מדינת ישראל חייבת לפתח אמנה א-פוליטית של דו שיח ותרבות דיבור. משימה לאומית זו היא יותר חשובה מכל רווח קצר מועד או רייטינג, שגורפים הפוליטיקאים באמירות מפלגות על מנת לצבור יותר קולות של מצביעים. תרבות דמוקרטית תאפשר לכל מחנה להציג את עמדותיו בצורה הכנה, הישרה, המקיפה והשקופה ביותר, וכך יקבל גם הציבור יותר כלים, שבעזרתם יוכל להגיע לבחירה מושכלת ותבונית יותר באשר לדרך שבה הוא רוצה ללכת ובאשר לאנשים המתאימים ביותר ליישם אותה. האתגר של הדמוקרטיה בא לידי ביטוי ביכולת של כל אחד ואחד מאיתנו לא רק לאפשר חופש ביטוי לאחרים אלא גם לדעת לשמוע ולהקשיב לדעות שלהם גם אם אנו לא מסכימים איתן או אפילו מתנגדים להן באופן נחרץ.

האמת הפנימית של כל אדם חייבת להיות ברורה, שקופה ומעל פני השולחן, שכן אחרת השקר עלול להשתולל מתחת לשולחן בלי מעצורים ולהביא אפילו לשריפת השולחן עצמו. לדוגמא: כאשר מגישים נגד אדם כלשהו תביעת סרק, והוא לא מוצא לנכון להתגונן כנגדה, אז התובע יזכה, אפילו אם הוא שרלטן או נוכל. מוטלת חובה על האדם להוציא את צדקתו לאור ולהגן על עצמו, כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילו ובמקומו. בכל מקרה האמת חייבת להיות כל הזמן על השולחן, אפילו אם אנשים לא מאמינים לך, שכן זו הדרך היחידה לבלום את השקר מלהשתולל בלי חשבון. צריך גם להיות מודעים לכך שהאמת הפנימית של בני האדם היא בד"כ שונה מאחד לשני, שכן כל אחד מסתכל על הדברים מנקודת מבט שונה וייחודית לו. כבני אדם מוסריים חובה עלינו להשתדל לא לגלות אטימות לאמת הפנימית של האדם, ולדעת להכיל, להקשיב ולהבין, גם אם איננו מסכימים או רואים את הדברים בצורה שונה. חברה אטומה היא חברה שבה כל אחד לא מסתפק באמת הפנימית שלו אלא במקביל מנסה להשליך אותה או לכפות אותה גם על אחרים. התמקדות של האדם באמת הפנימית שלו בצורה קיצונית אוטמת אותו מלשמוע קולות אחרים.

באשר לתוכנית הכוכב הבא 2 פנה אליי לפני מספר חודשים מישהו מההפקה דרך הפייבסוק ושאל אותי, אם בא לי לבוא לאודישן. עניתי לו שכן. אז הוא כתב לי אתה יכול לבוא מחר? כתבתי לו, שאינני יכול לבוא מחר. לאחר מכן חשבתי לעצמי איזו צורת התנהלות זו? מזמינים אותך מהיום למחר, כאילו שאתה שפוט שלהם, שתקפוץ לעמידת דום לכל קריאה שלהם, ותעשה מה שהם רוצים כאילו אין לך בחיים שום דבר מה לעשות חוץ מלחכות לקריאה שלהם ולהתייצב מיידית. אז כתבתי שלא נראה לי שהוא בכלל מההפקה, שכן לא נראה לי שתוכנית רצינית (אתם יודעים מה אפילו תוכנית לא רצינית, אבל עם כבוד ויחס אנושי מינימאלי) מזמינה כך מועמדים בהתראה כ"כ קצרה. הוא כנראה נעלב וכתב לי תגובה בסגנון הזה, שגם מלמד רבות: "נראה לך שאני משועמם ואין לי מה לעשות בחיים רק לעבוד על אנשים בעיניים?" טוב....... מאז הם לא חזרו אליי. כנראה שהם מצפים שמתמודדים שלהם יסתמו את הפה, כשהם משתינים עליהם כך, ומזלזלים בהם, ועוד הם צריכים לחייך כאילו זה גשם. אז גבירותיי ורבותיי, אני בן אדם דעתן, ואין שום כוונה לסתום את הפה ולהשתנות, וכאשר אני רואה משהו שמפריע לי וצורם, אני מגיב ובהתאם. תוכניות הריאליטי שמות דגש על בידור להמונים ורייטינג ולא רק על איכות מוסיקלית, וצריך לזכור זאת היטב. אני מבחינתי לא מאוכזב, שכן מי שאין לו ציפיות גבוהות מזולתו, אז הוא גם לא מתאכזב. אדם שעושה את המרב ואת המקסימום מבחינתו ברגע נתון צריך להיות גאה בעצמו על ההשקעה, גם אם במבחן התוצאה הוא לא מגיע רחוק, ועל זה נאמר: איזה אדם הוא מאושר? זה השמח בחלקו, ולא צריך יותר מכך. 

 מה ההבדל בין חובה לאהבה? בחובה אנו עושים את מה שצריך בגלל שאין ברירה, לעומת זאת באהבה אנו עושים את הדברים מבחירה חופשית, כי אנו רוצים בכך מאוד. בחובה: אנו משקיעים את המינימום הנדרש. באהבה: אנו נותנים את כל כולנו ומשקיעים את הנשמה. בחובה: אנו חושבים על תועלת מול עלות, מתבססים על שכל ישר ורציונלית ואנו מונעים בעיקר ע"י שיקולים חומריים. באהבה: אנו מסתמכים על רגש ורוחניות ועושים את הדברים בלי חשבון לשאלה מה ייצא לנו מזה. לצערי הרב אנו חיים היום בעולם חומרי, רציונלי וקפיסטליסטי קר ומנוכר. זהו עולם של סיפוקים מיידיים, עולם נוצץ מבחוץ, אך רדוד ושטחי ביותר בתוכו. אני מציע כאן אלטנרטיבה וחשיבה אחרת ששמה יותר דגש על עומק, רוחניות ומחשבה לטווח רחוק. מעל פני השטח בולטת הגישה הראשונה. מתחת לפני השטח יש זרמים תת קרקעיים יותר חזקים ועמוקים, שאני אחד ממייצגיה. זו אלטרנטיבה ראויה ואיכותית למציאות השוררת בימינו. הפרדוקס הוא שכאשר שיקולים מסחריים מתחילים להתערבב בדברים שאנו עושים מאהבה, אז היא מתקלקלת. רוחניות ללא בסיס חומרי היא הטהורה ביותר, שכן היא נטולת אינטרסים, ומכאן עוצמתה. רוחניות טהורה איננה יכולה לשמש בסיס מוצק לפרנסה ראויה.  מצד שני מי שרוצה בכל זאת רוצה להתפרנס מזה צריך לשמור על האיזון הנכון בין שני הדברים על מנת שלא  לקלקל ולהתקלקל.

בימי החופש הגדול בתקופת התיכון היינו נוסעים לצפת, ושם היה מתקיים במקום שנקרא "גשר" סמינר המפגיש בני נוער חילוניים ודתיים מכל רחבי הארץ (שם גם פגשתי את הג'ינג'ית המקסימה, המופיעה באחת התמונות). בין כל הדיונים המעניינים, שהתקיימו שם, אני זוכר במיוחד את הדיון, שעסק בשאלה הבאה: מה אנחנו קודם? יהודים, ישראליים או בני אדם? להלן התשובה שנתתי אז לשאלה זו: אנחנו בראש וראשונה יהודים, כי כך נולדנו, אבל היהדות שלנו תבוא לידי מימוש אופטימאלי רק בארץ ישראל ובמקביל היא חייבת להיות הומאנית ומוסרית כלפי כל אדם באשר הוא (למעט האויבים המוצהרים וחורשי רעתנו, שבהם יש להילחם). גזע העץ שלנו הוא היהדות, וממנו מתפצלים הענפים של הישראליות והאנושיות. הענף הישראלי קשור לגזע, שכן ארץ ישראל היא מולדתו היחידה של העם היהודי. גם הענף של האנושיות קשור לגזע העץ, שכן כל מי שנוהג אחרת יהדותו נפגמת והוא בגדר כופר בעיקר, אפילו אם יקפיד על כל תרי"ג המצוות או ילבש תלבושת דתית זו או אחרת. דרך הארץ היא הבסיס לתורה, ומי ששוכח זאת משול לאחד שכופר בעיקר.

במדינת ישראל ליד העץ היהודי אין להקים עצים נוספים. המיעוטים יוכלו להשתלב ולהתפתח בענפים החזקים והמושרשים של הישראליות והאנושיות (ויש להם שם הרבה מקום, אם רק יבחרו בכך). הם לא יוכלו להקים עצים נפרדים משלהם בגבולות המדינה.

ובאשר לאויבים: כל מי שמרחם עליהם וכובל את ידו במלחמתו עימם, בסופו של דבר יתאכזר לבני עמו. אומנם אינני מצפה שנתנהג כלפי אויבינו באכזריות מזעזעת כמו דעא"ש או אסד או אפילו פוטין, אבל אני כן הייתי מצפה שניאבק בהם בנחישות כמו שעושות מדינות דמוקרטיות ומערביות נורמאליות במצבים דומים. ובאשר למי שמערער על מידת ההומאניות המוגזמת והמופרזת שלנו, יתכבד נא ויציג בפנינו דוגמא אחת מרחבי העולם ולאורך כל ההיסטוריה של המלחמות לצבא יותר הומאני ומוסרי משלנו. ואם הוא לא מסוגל למצוא, אז שיתכבד וישתוק במקום להפריח סיסמאות ריקות מתוכן לאוויר העולם.

אנקדוטה באשר לשירה: ממש בתחילת הדרך, כשהתחלתי להעלות שירים דרך הפייסבוק, הגיעה אישתי בוכייה. שאלתי אותה מה קרה. והיא אמרה לי שמילא שאני עושה צחוק מעצמי, אבל היא לא רוצה שזה חלילה ידבק בה. היא ביקשה ממני להפסיק לאלתר. אמרתי לה שאני מסכים בתנאי שתגלה לי מי אמר לה את הדברים. היא סירבה בתוקף. בתגובה הורדתי את כל החברים המשותפים לי ולה מהפייסבוק, ולא רק שלא הפסקתי אלא הגברתי את הקצב ולא הפסקתי עד לרגע זה. מי שאמר לאישתי את הדברים כנראה  הבין שאין לו סיכוי להשפיע עליי ישירות, ולכן ניסה לעשות זאת דרך מניפולציות רגשיות מצד אישתי. במבחן התוצאה: הניסיון נחל כישלון חרוץ. מהן התובנות שהגעתי אליהן מהסיפור הזה: את זה ברשותכם אעדיף לשמור לעצמי בלבד. אומר רק זאת: לאורך כל הדרך אני חש שאני שוחה נגד הזרם ולא איתו. החסרון: זה קשה מבחינה מנטלית. היתרון: זה מחשל ומחזק אותך עד מאוד. הניצחון הגדול שלי בא לידי ביטוי בראש וראשונה בכך שגיליתי לאורך כל הדרך נחישות להמשיך הלאה למרות שזה לא פשוט בכלל לעשות זאת ללא סביבה תומכת ומפרגנת ועוד יותר קשה כאשר נתקלים בתגובות שליליות ולא נעימות לאוזן כלל וכלל. ברם כשאתה אוהב משהו אתה עיוור וחירש להכל, וממשיך הלאה, כי זה צורך חיוני ועוצמתי, שגובר על הכול.

כדי שהעולם יהיה מקום שבו נעים לחיות אנו חייבים להתרכז בדברים החיוביים שעושים לנו טוב ושם למקד את תשומת ליבנו, ופחות לקטר כל הזמן על מה שרע ולא מוצא חן בעינינו. עכשיו יתכבד כל אחד ויסתכל על עצמו ועל האנשים סביבו, ויבדוק מבחינה כמותית האם הם/ הוא כל היום עסוקים בשיח שלילי או בשיח חיובי, ואז תבינו פחות או יותר, כיצד העולם שלנו נראה. ואני חושב ואומר: ריבונו של העולם החיים כל כך קצרים: היום אנחנו כאן, ומחר כבר לא, וכך אנו מעבירים את חיינו ומבזבזים אותם על דברים, שרק עושים לנו רע? מדוע כל המזוכיזם הזה?  מילא היינו יכולים להשפיע ולהזיז דברים על מנת למחוק את הרע מהעולם, אך אם אין לנו כל סמכות ויכולת לעשות זאת, אז צריך לדעת פשוט להתעלם מכל הרע ולמצוא פינה חמה, שבה יהיה לנו טוב, ושם להשקיע את כל האנרגיות שלנו. לסיכום: תהיה יותר בעד הבעד ופחות נגד הנגד, וזהו המתכון לחיים יותר טובים. אדם שהשמחה היחידה שהוא מסוגל לבטא בחייו כלפי זולתו היא השמחה לאיד הוא אדם אומלל, שראוי לחמלה ורחמים, שכן זה מהווה פיצוי עבורו על העדר שמחה פנימית בנפשו.

חג החנוכה נקרא גם חג האור. בכל יצור אנושי באשר הוא גנוז אור גדול. על מנת להגיע אליו כל אדם נדרש לחפור עמוק עמוק בתוך נשמתו. רוב אנשים מסתפקים באורות החיצוניים הנוצצים והזוהרים מסביב, חלקם אף נוסעים לכל רחבי העולם על מנת לחפש אותו, והם כלל אינם מבינים שהוא נמצא ממש מתחת לאף שלהם בתוככי תוכם ולא בשום מקום חיצוני אחר. אף אחד לא יכול לעזור לאדם בחיפושיו למעט הוא בעצמו, שכן אף אחד באמת לא מכיר אותו לעומק חוץ מהוא בעצמו. אדם חייב להשתחרר מכבלי החברה ולחציה על מנת להתחיל בחיפוש. אל לו לחשוש גם גם מהדברים השליליים שהוא יגלה על עצמו במהלך החיפוש בנשמתו (זה חלק בלתי נפרד והכרחי מהמסע), וכן מהרמת הגבות, התגובות השליליות והספקנות של הסביבה החיצונית מסביבו. רוב האנשים לעולם לא יגלו את האור הפנימי הגנוז בהם, שכן הם לא אמיצים דיים לצאת מחוץ לחממה המגינה החמימה והעוטפת של החברה אל הכפור והחשיכה את הנפש הסוערת, שרק עמוק עמוק בתוכה מסתתר וחבוי לו האור האמיתי של אותו אדם. לדרך מומלץ להצטייד בכלי חפירה ובפנסים. הדרך קשה, מפותלת מלאה מכשולים וקשיים, אך בסופה יש את האור הגנוז. אין בדרך הזו הבטחה נוצצת ואשלייתית לסיפוקים מיידיים של כאן ועכשיו, ולכן היא גם מרתיעה רבים.

מעגל הרשע: זהו מעגל קסמים, שקשה מאוד לנתק אותו והוא סוחף אליו עוד ועוד אנשים וצובר עוצמה וכוח כמו כדור שלג מתגלגל. ממה הדבר נובע? בני אדם לתפיסתי לא נולדו רעים. בבסיס שלהם בני האדם הם טובים, אבל הנסיבות האישיות והחברתיות עיוותו את נפשם והחדירו להם לווריד את סם הרוע והרשעות, שהורס את הבסיס של מהותם הראשונית מלידה. אדם הופך לרע, כי הוא משליך את מה שעשו לו על אחרים. לדוגמא: הילד שספג יחס שלילי מהוריו נוהג בדיוק אותו דבר כלפי ילדיו, ובכך למעשה מנציח את מעגל הרוע ומעבירו בירושה. דוגמא נוספת: אדם שחווה יחס שלילי מהחברה מתנקם באלה שפגעו בו או פוגע באחרים, שנראים דומים לאלה שפגעו בו. גם אלה שנפגעו, מחזירים או מחפשים קורבנות חדשים, וכך מעגל הרוע והרשע מתרחב וסוחף אליו עוד ועוד אנשים, עד שהחברה הופכת את הרוע לנורמה מקובלת והיא נהיית מושחתת ורקובה כמו בסיפור של סדום ועמורה. חברה שמושחתת ורקובה מבפנים בסופו של דבר תתנוון, תשקע, תתפורר ותיעלם מהמפה.

אז כיצד לנתק את מעגל הרשע ההרסני הזה, וכיצד לא להיגרר בעל כורחך לתוכו? ראשית, עצם העובדה שפגעו בך זה לא נותן לך לגיטימציה לחפש קורבנות חדשים ולפגוע בהם באותה צורה. עצם העובדה שאתה אומלל, זה לא אומר שאתה חייב לגרור את מי שמסביבך לתוך הבוץ הזה. במקום זאת תנסה להוציא את עצמך מהמצב שבו אתה נמצא למקומות יותר טובים. גם בהתייחס לאלה שפגעו בך אני ממליץ, שלא לרדת בשום תנאי לרמה שלהם, שכן אחרת גם אתה תהיה חלק מהמעגל שלהם ותתלכלך בטינופת ובבוץ שלהם. במקום להתעמת איתם, פשוט להתרחק מהם ולמצוא מקומות או אנשים, שאיתם אתה מרגיש יותר נוח. במקום לנהל את חייך על אותו קו של הרשעים, תיצור לעצמך קו מקביל לשלהם, שלעולם לא ייפגש בקו שלהם. אל תנסה להיאבק בהם בזירה שלהם שאותה הם מכירים היטב, ובכלי המשחק שלהם, שהם יודעים יותר טוב ממך כיצד להשתמש בהם. תיצור לעצמך זירה משלך שבה אתה אדון לעצמך ולהם אין זכות כניסה אליה.

כדי לנתק את מעגל הרשע חייבים להיות אמיצים ולחשוב מחוץ לקופסה, שכן בתוכה יש הרבה מאוד לכלוך וזוהמה. את ההתמודדות עם כוחות השחור והרשע יש להשאיר לבעלי הסמכות ולרשויות, וחלילה אסור לו לאדם לקחת את החוק לידיים. על מנת לעודד את הרשויות לפעול חייבים לשכנעם יום יום שעה שעה, שהמצב לא טוב ודורש טיפול, כי אחרת הדברים ילכו ויידרדרו לעבר התהום. צריך גם לפעול במקביל במישור המוסרי ולעודד תרבות אלטרנטיבית של דרך ארץ רוחנית שאין בה ברוטאליות, אלימות, פשע, גזענות, חומרנות חזירית, אגואיזם, יהירות ,חוסר יכולת לדחות סיפוקים ועוד.

חשוב להבהיר, שהחוק בלבד לא יעזור. רק כאשר הרשעים יחושו מנודים ומוקצים מחמת המיאוס מבחינה חברתית, ולא חלילה סלבס או דמויות להערצה או לחיקוי (תחשבו למשל מה משדרת הפרסומת של הוט על אנשי הפשע לבני הנוער) רק אז נוכל לנתק את מעגל הרשע הסוחף שהורס כל חלקה טובה במדינה הצעירה שלנו. צריך לזכור, שמדינתנו האהובה נמצאת בסביבה עוינת ביותר, והיא לא תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן, אם הרשע יהפוך למקובל ולנורמטיבי בעיניי חלקים רחבים בחברה. אדם שחש עצמו מנודה ומוקצה מחמת המיאוס מבחינה חברתית לא מרשה לעצמו להתנהג ולהתנהל כפי שמתנהגים ומתנהלים בפועל כיום האנשים שבוחרים בדרך הרעה והמעוותת הזו , וזו העדות הכי ברורה ובולטת למצב העניינים העגום במדינתנו כיום. כאשר אותם אנשים יהיו מנודים מבחינה חברתית, אז תיווצר אצלם מוטיבציה להשתנות לכיוון חיובי יותר. אינני תולה תקוות במוסריות של אותם אנשים, שמה שחשוב להם, זה אך ורק מה ייצא להם באופן אישי מדרך רעה זו, וכל עוד הפשע משתלם להם והם עוד מקבלים לגיטימציה חברתית לכך, אז לא רק שהם לא יפסיקו, אלא אף יסחפו אחרים בדרכם. במצב שזה לא משתלם להם לעסוק בזה והם עוד סופגים יחס שלילי, לא תהיה להם ברירה אלא לשנות כיוון, וכאן צריכה להיכנס המדינה ולעזור להם ולעודד אותם לשנות כיוון.

סוגי ביקורת:

1)     בתחתית הרשימה נמצאת הביקורת הברוטאלית והוולגרית, שנועדה לא רק להשתיק אותך או לעצור בעדך אלא במקביל היא מעוניינת גם להפשיט אותך עירום ועריה מכל כבוד אנושי. זו ביקורת משפילה ומזלזלת מאין כמותה, שמטרתה היחידה היא להרוס אותך לחלוטין. זו ביקורת, שתלווה את האדם במהלך חייו, לא משנה מה הוא יעשה או באיזה כיוון יבחר ללכת או אפילו אם לא יעשה כלום, שכן היא לא עניינית אלא פשוט מבטאת שנאה אישית ותהומית אליו כאדם.

2)     מעליה נמצאת הביקורת "הידידותית". זו ביקורת, שנכתבת בשפה נאותה ששומרת על כבודך האנושי, וכאשר היא נאמרת פנים אל פנים (בניגוד לביקורת הוולגרית, שנצעקת מאחורי הגב), אז זה נעשה במתק שפתיים ומתוך כוונות לכאורה טובות, שנועדו לשמור ולהגן עליך מפני אנשי הביקורת הוולגרית. ביקורת זו נבדלת מהביקורת הוולגרית בסגנון, אך מבחינת המהות היא לא שונה ממנה, שכן מטרתה היחידה היא לעצור אותך במה שאתה עושה ולא לעזור ולסייע לך להשתפר. אני קורא לביקורת הזו "ביקורת אחיתופל", שיש לבחון אותה בעיניים ענייניות וחשדניות ולא ללכת שבי אחריה בכל מצב, שכן היא בעיקרו של דבר ביקורת שלילית בסגנון של "גזר" בניגוד לביקורת הוולגרית, שבאה בסגנון של "מקל".

3)     ביקורת חיובית מהללת ומפארת: זו ביקורת שנעים מאוד לקבל אותה, אבל צריך להיזהר שלא להתמכר אליה יתר על המידה. אף אדם איננו מושלם, ותמיד יש מקום להשתפר וללמוד דברים חדשים. אדם שמתמכר לביקורת חיובית, נח על זרי הדפנה, משמין מעונג מרוב עדנה, ובכך בולם את עצמו מלהמשיך להתקדם ולהתפתח. יתרונה של הביקורת הזו שהיא מחממת מאוד את הלב בימים של כפור וחשיכה. החיסרון: היא עלולה להביא את האדם שנסחף אליה לשיגעון גדלות. האדם בכל מקרה ובכל מצב חייב לדעת את מקומו הנכון והצנוע ולשמור על הבסיסים הערכיים שלו (גם בתהום וגם על פסגת האולימפוס). אל לו לאדם להתייאש כשהוא נמצא למעטה, ואל לו להסתנוור, כאשר הוא מגיע למעלה. אל לו לאדם להיכנס לדיכאון, כאשר הוא מקבל יחס שלילי ואל לו להיכנס למצב של אופוריה, כאשר הוא זוכה ליחס חיובי. תמיד האדם חייב לטובתו לשמור על עצמו במצב של איזון פנימי בכל הנסיבות.

4)     ביקורת בונה: זו ביקורת, שצריך לדעת לקבל אותה באהבה, שכן מטרתה היא לא חלילה לעצור ולבלום אותך אלא לסייע לך להשתפר ולעשות את הדברים בצורה יותר טובה ויעילה. מי שלוקח באופן אישי ביקורת בונה, לא מבין את ערכה ואת הפוטנציאל האדיר הגלום בה. זו ביקורת נטולת אינטרסים וכנה. החוכמה הגדולה היא לדעת לאתר אותה ככזו ולהשתמש בה בתבונה, שכן לא תמיד העצות שהאדם מקבל מתאימות לו, ולכן יש מצד אחד לקבלן בפתיחות ובאהבה, אך מצד שני לבחון אותן אחת לאחת ובאופן ענייני, האם הן יכולות להתאים לאדם ולאישיותו.

במסע שבו התחלתי לפני שלוש שנים וחצי נתקלתי בשלוש הביקורות הראשונות. מעולם לא נתקלתי בביקורת בונה. כמובן מי שלא מקבל עזרה מזולתו לבנות נכון, אז הוא בונה לבד. מסע זה לימד אותי רבות על החברה הישראלית בהקשר זה.

האדם טוב מנעוריו? אני חושב שבהחלט כן!!! אני רואה ילדים המלאים בתמימות ובטוב לב. אני רואה את יכולת הקבלה וההכלה שלהם, שמבוגרים יכולים רק להתקנא בה, ואינני יכול לחשוב אחרת. אנו נולדים עם בסיס ערכי מוצק טוב וטהור, אך במהלך ההתבגרות אנחנו הולכים ומתקלקלים ושוכחים אותו או זונחים אותו לאנחות. מדוע זה קורה? במהלך חיינו אנו נחשפים לאט לאט לעולם החומרי והזוהר בחוץ, שבו משדרים לכולם שיש להגיע להצלחה, להישגיות ולפרסום בכל מחיר ובדרך הקצרה ביותר. רוב האנשים לא מהססים לרמוס ולדרוס כל דבר שעומד בדרכם למטרה המקודשת שהם הציבו לעצמם ושהם שואפים להגיע אליה. כך הם תורמים ליצירת חברה לא רק דורסנית אלא חברה שאנשיה האגואיסטיים מנוכרים זה לזה, מקנאים זה לזה וחשדניים זה כלפי זה. הם רק שוכחים שבדרך זו הם נהפכים ליותר וליותר אומללים, שכן דווקא הבסיס הערכי והחינמי של ילדותם הוא זה שהעניק להם את האפשרות להיות מאושרים, והם ויתרו עליו כל כך בקלות לטובת הפנטזיות השרלטניות של העולם הזוהר והנוצץ בחוץ.

אתם יודעים מה ההבדל בין גן עדן לגיהנום? בגיהנום מרוכזים אנשים אגואיסטיים שחושבים רק עצמם, ומכיוון שבגיהנום כולם הם כאלה, אז הם עושים את המוות אחד לשני כל הזמן. הם למעשה העונש של עצמם, ולא צריך את האש השורפת של הגיהנום בשביל להעניש אותם. בגן עדן לעומת זאת מרוכזים אך ורק אנשים שעושים טוב אחד לשני, והגמול והסיפוק שהם מקבלים זה מזה הוא יותר גדול מכל גמול חומרי או כספי זה או אחר. האם אנו חיים בעולם הזה בגיהנום או בגן עדן? הכול תלוי בסופו של דבר באנשים שנמצאים מסביבך, ועד כמה אתם נותן להם להשפיע עליך לחיוב או לשלילה או לחילופין עד כמה אתה משפיע עליהם לטוב או לרע.

חברה הישגית ודורסנית ללא בסיס ערכי ומוצק הורסת כל חלקה טובה ונבדלת מחברות הפשע והאלימות, בכך שהשנייה מתנהלת בניגוד לחוק והראשונה בהתאם לו. האנשים ששומרים על החוק שלא יצפו לקבל מדלייה על כך, שכן זה רק הבסיס המינימאלי המאפשר לחברה להתקיים ולא להפוך לג'ונגל, שבה הכול מותר. יש הרבה אנשים שפועלים בהתאם לחוק, אך הם מנוולים גדולים (נבל בחסות החוק זה נקרא). חוזקה וחוסנה של חברה ניכרים לא רק בשמירה על החוק אלא גם במקביל בבסיס הערכי והמוסרי שלה. הבסיס הערכי והמוסרי מחזק את הסולידריות של החברה, ומי ששוכח את זה, אשם בכך שהוא מביא לפרימתה, וזה נכון במיוחד בהתייחס לחברה הישראלית, שנועדה ליצור כאן כור היתוך בין יהודים שבאו ממקומות שונים בעולם, וכל אחד הביא את התרבות והמסורות שלו. קשה מאוד מלאכת יצירת כור ההיתוך הזה. להרוס: זה תמיד פשוט וקל.

את השנוא עליך אל תעשה לחברך: אדם צריך לחשוב טוב טוב ולפני כל צעד שהוא עושה, האם מה שהוא מתכוון לעשות לחברו, מקובל עליו שיעשו זאת גם כלפיו, ואם זה שנוא עליו, אז שלא יעשה זאת לחברו, שכן סביר להניח שזה יהיה גם שנוא על חברו. יש לזכור, כי אדם שעושה מעשים רעים כלפי זולתו מאבד את הלגיטימציה המוסרית ואת הזכות לפתחון פה, כאשר הוא יהיה מושא לאותם מעשים בדיוק. אומנם כדי לנתק את מעגל הרשע אסור לתת מצד אחד לאלה שמחוללים אותם לקבוע ולהכתיב את כללי המשחק ובכך לאפשר להם לגרור אותנו לתוך הבוץ הזה, שיזהם גם אותנו, אך מצד שני אין פירושו של דבר שאותם אנשים יהיו חופשיים ומאושרים לעשות את מה שהם עושים ללא חשבון ותגובה ומבלי שייפגעו קשות וישלמו מחיר כבד ביותר על מעשיהם בעתיד הקרוב או הרחוק, בעולם הזה או בעולם הבא. לתפיסתי לא יכול להיות שאדם שעושה רע באופן שיטתי לא ייפגע מכך בעתיד בדרך זו או אחרת. אומנם הוא יכול להרוויח מכך בטווח המיידי, אך בחשיבה לטווח רחוק הרע שהוא עושה, יחזור אליו בדרך זו או אחרת כבומרנג ובעוצמות גדולות בהרבה ומכיוונים שהוא כלל לא מצפה להם וע"פ כללי משחק שהוא לא מכיר אותם ואין לו יכולת להתמודד איתם. 

גם אם יצליח האדם במהלך חייו למחוק את אות הקין, שהדביקו על מצחו אויביו הנקלים והנבזיים (נבזות היא סוג הרשעות הגרועה ביותר, שכן היא לא מהססת להשתמש בשקרים או בחצאי אמיתות על מנת לגרום לנזק ולהרוס), הוא לא יוכל להסירו מנפשו, שכן הוא מושרש שם ועובר כל הזמן לאורך ורידיו ועורקיו וישפיע על אופן מחשבתו, התנהגותו והתנהלותו עד סוף ימיו. אות הקין הזה נועד להפוך אותו לחצי אדם, ואז לפורר אותו לגרגרי אבק המתפזרים לכל עבר ברוח. השירה מאפשרת לשמור על הראש על פני המים לזמן ממושך יותר. אין ביכולתה לעשות מעבר לכך. האם הייתי מתעסק בשירה לולא אות הקין? אולי, אבל לבטח לא בעוצמות ,באינטנסיביות ובעקשנות הסיזיפית הזו. אז אולי אני בכלל צריך להודות להם? טוב..... לא צריך להגזים, הם לא התכוונו לעזור אלא רק להרוס. אני פשוט לקחתי את מה שהם עשו, ותיעלתי את זה לכיוון חיובי וראוי. המסר שלי לכל האנשים הנבזים והנקלים הללו: זו לא תוכנית לבקשתכם, ולא כל מה שאתם עושים, מביא לתוצאה שאליה ייחלתם. יש לפעמים מקרים שזה מביא לתוצאה הפוכה לחלוטין ממה שהתכוונתם אליה, שכן לא תמיד המושא לפעולתכם מתנהג באופן שאתם מצפים לו, וטוב שכך!!!

האנשים שהכי מעריכים את הטוב בעולם הזה  הם דווקא אלה שלא רואים אותו כמובן מאליו, ולא אלו שמתרגלים אליו כדבר שבשגרה. הרע- יש לו לתפקיד חשוב בחיינו. הרע בחיינו לא בא רק למרר את חיינו אלא ללמדנו להעריך נכונה את הטוב ולתת לו את המקום הראוי והמכובד שאליו הוא ראוי. אדם שחי במציאות חיים  שבה הכל טוב, לא יודע להעריך אותו נכונה, שכן הוא לא מכיר מציאות אחרת, והטוב מבחינתו זה משהו שגרתי ומובן מאליו, וחסר לו קנה מידה להשוואה, שיעזור לו להגדיר זאת כטוב לעומת הרע. האדם, שטעם מפרי עץ הדעת, יצא מגן העדן שבו הכל טוב ונהדר ומונח בכיסו ללא כל מאמץ, לעולם הזה שיש בו גם רע, על מנת שילמד להעריך את הטוב שהיה לו לפני שטעם מפרי עץ הדעת. בניגוד לגן העדן, שבו הטוב מועתר עליך ללא כל מאמץ, בעולם הזה צריך לעבוד קשה כדי להשיגו, ובדרך זו לומד האדם גם להעריכו. לא יעבוד קשה על מנת להשיג את הטוב, ילמד בדרך  היותר קשה באמצעות הרע, וגם בדרך הקשה והמכאיבה הזו ילמד  בסופו של דבר להעריך את הטוב.

כתבה מישהי על האנשים המופנמים את הבאים: אנשים מופנמים מבחינים הכי טוב בכל דבר, אך בהם אף אחד לא מבחין. הם פשוט שקופים לאנושות, ואם כבר מבחינים בהם אז זה אך ורק בהקשרים שליליים. אדם מופנם מעדיף לשמור בבטן, גם אם פוגעים בו קשות ורומסים את כבודו האנושי הבסיסי. אנשים מוחצנים רבים נוהגים להתייחס באופן פרדוקסלי למופנמים כאל מטומטמים, שלא מסוגלים להבין את מה שהם עושים להם, ולכן ממילא זה לא פוגע בהם, ואז הם מרשים לעצמם להתנהג כלפיהם באופן זה. הם עושים את זה גם כי זה נותן להם כנראה תחושת סיפוק פנימית, שהם יכולים לנהוג כך מבלי לשלם מחיר כבד על כך. לא פלא שהדברים אני כותב כאן מדם ליבי מעצבנים אותם מאוד. איך הוא מעז לעשות זאת? מדוע הוא לא שותק ומאפשר לנו להמשיך ולהתנהג כך? זה סדר הדברים הנכון בעולם (אנחנו נעשה מה שאנו רוצים בלי חשבון לאף אחד, והם ישתקו ויבליגו), אז איך הוא מעז לערער על כך? טוב...... גם לספוג הכי טוב שבעולם יש גבול ליכולת הספיגה שלו . אני חש שהגעתי לנקודת אל חזור, שאם לא אוציא את הדברים עכשיו, אז או שאתפוצץ מבפנים או שאהפוך לאבק אדם מסמורטט.

תקשורת כנה בין אנשים היא המפתח להבנת המציאות האנושית של האדם. אנשים שנמנעים ממנה נותנים יד לדעות קדומות, סטיגמות, שמועות  ושקרים לנהל את חייהם ולזהם את חייהם של אחרים. עיצה נבונה לחיים: כאשר מישהו אומר דבר משהו על אדם אחר, רצוי לברר זאת עימו ישירות ולא לאמץ את הדברים כתורה מסיני באופן אוטומטי, ואם אין לכם אומץ לדבר ישירות עם האדם עצמו, אז לפחות תקחו את הדברים בספקנות ובעירבון מוגבל ביותר בהעדר הוכחות חד משמעיות וחותכות לדברים. לא לחינם אמרו חז"ל שהחיים והמוות הם בידי הלשון, ולשון רעה לעיתים היא לא פחות מסוכנת מכלי נשק קטלני.

אנו חיים בעידן "האני" שבה שאנו חושבים וטרודים כל הזמן במחשבות באשר למה שנשיג לעצמנו בחיים בעולם הזה (ורצוי כמה שיותר מהר). פחות מעסיקה אותנו השאלה מה נשאיר אחרי לכתנו לדורות הבאים. אם נחשוב קצת  פחות על עצמנו וקצת יותר על זולתנו, נהפוך את העולם הזה למקום יותר טוב, ונהיה גם יותר מסופקים, מאושרים, ומלאים. אגואיסטיטיות ואגוצנטריות יכולה להועיל לאדם כלשהו בנקודת זמן מסוימת, אך כדרך חיים היא לא טובה לאף אחד, ולא מוסיפה בריאות ואושר לאף אחד (כולל לאגואיסטים ולאגוצנטריים עצמם, שמרוב שהם מרוכזים רק בעצמם הם פשוט עיוורים מלראות זאת).

אתם יודעים מה הבעיה המרכזית והשורשית במדינה שלנו? המדינה מתעוררת ונזכרת לפעול אך ורק בשעות של חירום, משבר, אסון ומלחמה, אך בימי השגרה האפרוריים היא נותנת לדברים להתנהל מעצמם ומגלה פחות מעורבות. אתם יודעים למה? הכול מתחיל מלמעלה ומחלחל גם למעטה. למה זקוק פוליטיקאי ממוצע על מנת להיבחר? הוא זקוק לשני דברים מרכזיים: בעלי הון וקשרים נכונים בשטח. פוליטיקאי בימינו על מנת להיבחר זקוק להרבה מאוד כסף, ואותו הוא משיג מבעלי ההון. הוא גם זקוק במקביל לפעילי שטח נמרצים, שיעשו נפשות עבורו בציבור הרחב, ואת זה הוא עושה באמצעות קשרים עם אנשים חזקים ומשפיעים בשטח. ומה קורה אחרי הבחירות אתם בוודאי שואלים את עצמכם? בעלי ההון מקבלים בתמורה לעזרתם גישה ישירה לפוליטיקאים. הפוליטיקאים עוזרים להם בכל מה שבעלי ההון מבקשים לצורך עסקיהם המסחריים והפרטיים. הם יוצרים עימם קשרים מסועפים גלויים ונסתרים. בקשרים מעין אלה:  אנו יודעים היכן הם מתחילים, אך לעולם לא נדע כיצד הם מתגלגלים ולאלו מקומות בדיוק הם מתגלגלים, כי לכל הצדדים יש אינטרס לשמור על שתיקה ולא לגלות שקיפות מוחלטת. מתי אנו נחשפים לעוצמת הדברים? רק כאשר מתגלים בפנינו מעשי שחיתות. למשל פרשת אולמרט הבהירה לנו עד כמה הקשר בין הפוליטיקאי לאיש ההון הוא מסועף, מורכב ויש בו גם צדדים נסתרים ואפלים. איש ההון בדרך זו או אחרת למעשה קונה את הפוליטיקאי באמצעות כספו, והוא מצידו מחויב לעזור לו לאחר הבחירות. ומה עם הציבור הרחב? זה הדבר האחרון שמעניין את הפוליטיקאי.

גם אנשי הקשר הבכירים, שעזרו לפוליטיקאי להיבחר דורשים את ליטרת הבשר שלהם באמצעות ג'ובים להם ולמקורבים שלהם. הם דורשים ממנו לדאוג לא רק לעצמם אלא גם למקורביהם, לחבריהם, לבני משפחותיהם ואפילו לחברים של החברים. כך נוצרת לה רשת מסועפת וענפה, שמתחילה בפוליטיקאי ועוברת משם לאנשי הקשר הבכירים, ומשם נפרשת לכל עבר. ומה עם הציבור הרחב, שאינו מקושר? אין לו שום ערך בעיני הפוליטיקאי.

הפוליטיקאים זקוקים לאנשי ההון ולאנשי הקשר הבכירים לא רק לפני הבחירות אלא גם אחריהן. הפוליטיקאי חייב לשמר את בסיס כוחו ומשאביו, ולכן מעבר לטובות ההנאה, שהוא מעתיר עליהם בנדיבות, הוא גם משקיע זמן רב וממושך בטיפוח הקשרים עימם. אם משקיעים זמן כה רב בדברים הללו, אז מדוע אתם מתפלאים שאין זמן לנהל את המדינה ואת ענייני הציבור כמו שצריך? גם במקרה זה פרשת אולמרט הוכיחה לנו את אמיתות הדברים בצורה חדה וברורה ביותר: הקלטות שנחשפו  מעידות מעל כל דבר אחר (אפילו מעל השחיתות עצמה) על הזמן הרב שהושקע בטיפוח הקשרים הללו. בקשרים מעין אלה שממילא נמצאים על התחום האפור של המוסריות הציבורית והערכית, יש לעיתים גם גלישה לשחיתות, שאותה מנסה הפוליטיקאי המנוסה וממולח להסתיר בכל מחיר מהציבור (וגם זה גוזל זמן רב ונוסף). בפרשת אולמרט התגלה שראש ממשלת ישראל היה חצי מהזמן עסוק בטיפוח קשריו עם אנשי ההון ותומכיו ובחציו השני של הזמן היה עסוק בהסתרת השחיתויות הנובעות מאותם קשרים. אם ראש ממשלת ישראל עסוק כל הזמן בדברים הללו, אז איך אתם מצפים שהוא יתפנה לבדוק, למשל, שמחסני הצבא מוכנים לפני שהוא יוצא למלחמה? ומה עם כל הפוליטיקאים האחרים שלא מעורבים בשחיתות (או שלא התגלה שהם מעורבים בכך), אך עסוקים כל היום בטיפוח קשרים עם אנשי ההון ואנשי הקשר הבכירים ומזניחים את הציבור. זה בסדר? אם כך זה מתנהל בהקשר לפוליטיקאי הבודד, אז מה נאמר ומה נגיד, כאשר מדובר על מפלגות שלמות ועל קומבינות ביניהן על חשבון הציבור?

פוליטיקאי במדינה נורמאלית צריך להיבחן אך ורק על הדרך שהוא מציע ולא על סמך טובות ההנאה הכספיות והתעסוקתיות שהוא עתיד לחלק לאנשי ההון ולמקורביו. הבעיה היא לא רק בזמן שמשקיע הפוליטיקאי בקשרים הללו, אלא בכך שהוא נותן ג'ובים ציבוריים למקורבים, ובכך חוסם את הדרך בפני אנשים ראויים אחרים, שלא קשורים לאותו פוליטיקאי. המציאות העגומה שנוצרת היא שהפוליטיקאי כדי להיבחר לא צריך לעבוד קשה על מנת לשכנע את הציבור שדרכו היא נכונה, אלא פשוט לפזר הבטחות לטובות הנאה לבעלי ההון ולאנשים שלו בשטח. זו לא דמוקרטיה אמיתית אלא קניית שלטון באמצעות  טובות הנאה.

חייבים לנתק את הקשר הגורדי הזה בין הפוליטיקאי לבין אנשי ההון וכן בינו לבין מקורביו הדורשים ג'ובים, וזה יתבצע רק כאשר תשתנה שיטת הממשל הנוכחית שהיא מקור כל הרעה הזו. אין מדובר רק בקשר הישיר בין הפוליטיקאי לבעל ההון או בינו לבין איש הקשר הבכיר בקצה הפירמידה, אלא נבנית כאן רשת מסועפת ביותר שמחלחלת לאורכה ולרוחבה של כל הפירמידה עד שזה הופך לשיטה ולדרך התנהלות של שתי וערב. המדינה שלנו מוקפת באויבים רבים ומרים ביותר. במצב כזה אני מצפה שההנהגה תתעסק כל היום אך ורק בענייני המדינה והציבור ולא תהיה כלל טרודה בשאלות של קשרים מעין אלה.  ניתוק הקשרים הגורדיים הללו יאפשר להנהגה לנהל את המדינה גם בשגרה ולא רק בעיתות חירום.

 יש כמובן גם פוליטיקאים הגונים וישרים במדינה, אבל הם אינם ששים לצאת נגד המפלגות שלהן, ולכן או שהם פורשים בשקט או סותמים את האף שלא להריח את הסירחון. אפילו ללא שמץ של שחיתות אי אפשר לנהל מדינה בצורה נורמאלית, כאשר מרבית הזמן הפוליטיקאים מתעסקים בקשרים הללו. אז גבירותיי ורבותיי, שמתפלאים לאחר כל אסון שמתרחש, כיצד הגענו לנקודה הזו, זו תשובה ברורה לכך!!!

לצערי הרב, רוב הפוליטיקאים במדינה דואגים לאינטרסים האישיים שלהם ומכורים לטובות ההנאה שהם מפיקים מהתפקיד הבכיר, שאליו הם זכו להגיע, ופחות דואגים לשרת את הציבור, ולכן סביר להניח שהם יתנגדו נחרצות לשנות את שיטת הממשל.  גם אנשי ההון והמקורבים לפוליטיקאים יתנגדו, כמובן. ומה עם הציבור הרחב? כל פוליטיקאי ממוצע יודע שאת הציבור הרחב ניתן לקנות בעזרת מילים ריקות מתוכן. ומה באשר לאיך שהמדינה שלנו נראית? ומה באשר לעתיד? הפיתרון נמצא בידי הציבור הרחב: רק כאשר הוא יתעורר וילחץ, אז יבוא השינוי הרצוי. ומתי הוא יתעורר? כאשר יגיעו מים עד נפש, ושיטת ההתנהלות הזו תימאס עליו.

הטוקבקיסטים המרושעים באינטרנט ובמיוחד האנונימיים שבהם מזכירים לי תמיד את האדם, שמשחרר נפיחה במעלית, ומייד יוצא החוצה, ומשאיר את שאר האנשים להתמודד עם הסירחון שהוא יצר. הצדק של האדם נפגם קשות וזוהרו מתפוגג, אם הוא מופעל בדרך מרושעת וללא חמלה ואנושיות. באשר לטוקבקיסיטיים האנונומיים אלה אנשים פחדניים ומוגי לב שמצד אחד מפיצים סירחון ומצד שני מתחבאים מתחת למחבוא של האנומיניות. אלה אנשים שעושים נזקים מבלי שהם מוכנים לקחת אחריות ולדעת לשלם את המחיר על כך. אנונומיות מוצדקת רק בנסיבות של פחד  מפני נקמנותו של שלטון מרושע או של כוחות חזקים ומושחתים מיסודם, הזוכים לתמיכה רחבה מגורמים אינטרסנטיים, ולשתיקת הכבשים הפחדנית ו/או הבורה של הציבור הרחב, אבל גם אז היא צריכה להיעשות בענייניות ולא לגלוש לרשעות נגדית.

אצלי תמיד הדברים נעשים וקורים באיחור ניכר, אבל כשזה בא, אז זה בא ומתפרץ בעוצמות אדירות ובלתי נשלטות ובלי יכולת לעצור או להרפות או לעזוב לרגע. אני טיפוס מאוד טוטלי באשר לדברים שאני אוהב וקשור אליהם ומנסה תמיד לחדור לעומקם של הדברים ולא להסתפק רק במה שקורה על פני השטח וגלוי לעין כול. את העוצמות הרגשיות אני מנסה לתעל לדברים חיוביים בלבד. אני מנסה בכל הכוח שלא להיגרר לתחום הרגשי באשר לדברים שאני לא אוהב או לא מתחבר אליהם, כי שם חשוב דווקא לפעול בקור רוח, בשכל ישר וברגישות אנושית על מנת להועיל ולא להזיק.

ת.נ.צ.ב.ה: פירושו של דבר שאדם ממשיך לחיות גם לאחר מותו באמצעות הנשמות של צאצאיו. לא מאמינים? אבי הביולוגי ז"ל נולד ב-8/5/1938. התאריך העברי הוא ז' באייר התרצ"ח (מזעזע ומזוויע שזה שנה לפני מלחמת העולם השנייה  וזמן קצר לפני השואה). אני נולדתי בי"ד באלול התשכ"ח, ואילו ביתי נולדה בכ"ט בניסן התשס"ח. שלושתנו נולדנו בשנה השמינית (ח'), שהוא גם החודש השמיני ללידתו של אבי הביולוגי ז"ל (אייר). המספרים 7 ו-8 הם אלה שמלווים את סיפור חייו של אבי הביולוגי ז"ל. חודש לידתה של ביתי ובני הבכור הוא החודש השביעי בשנה (ניסן), שזהו יום הולדתו של אבי הביולוגי ז"ל.  ויש עוד...... בני הבכור נולד בט"ז בניסן ובני השני בכ"ז בסיוון. האות ז' מסמלת את יום הולדתו של אבי הביולוגי ז"ל. כמו כן הכ' מבני השני וה-ט' מבני הבכור יוצרים יחד כ"ט, שזהו יום הולדתה של בתי. בני הרביעי נולד בח' בכסלו. הח' מופיעה בשנת הלידה של אבי הביולוגי ז"ל, שלי ושל בתי. שמונה הוא גם חודש הלידה של אבי הביולוגי ז"ל (אייר). סבי הביולוגי נפטר בשנת תשל"ז, ושוב המספר שבע, שזהו יום הולדתו של אבי ז"ל חוזר בשנת פטירתו של סבי ז"ל. כמו כן יום הולדתי זה י"ד (14), שזה פעמיים שבע. פרט נוסף: שלושת הבנים שלי נולדו בשנים התשס"ב, התשס"ג והתשע"ב. חיבור שלוש שנות הלידה של בניי בערכן המספרי מסתכם ל-7 (ב+ג+ב), ואילו שנת לידה של ביתי נותנת את הספרה 8 (ח). ודבר אחרון וחביב: אני נולדתי ביום שבת, שזה היום השביעי. בקיצור כולנו קשורים בקשר אחד וגדול, וכולנו צרורים יחדיו בצרור החיים. ואולי כל מה שכתבתי כאן זה סתם גיבוב של שטויות במיץ עגבניות או שזה סתם מקריות? ייתכן. מצד שני יכול להיות שגם לא. בכל מקרה מצאתי לנכון להעלות את הדברים הללו כדי להעלות סברה שלפיהם יש לכל אדם מספרים משנת, חודש ויום הלידה (לפחות שניים כאן,אבל  אולי יש אפילו יותר) שמלווים אותו בחייו ועוברים בדרך זו או אחרת כחוט השני גם לצאצאיו. מה המשמעות של המספרים הללו? בהנחה שזה לא שטויות: רק האל במרומים יודע את הדברים הנסתרים, שלעולם לא נדע ולא נבין בגלל שכלנו המוגבל.

הצורך האישי שלי בשירה ובמוסיקה הוסבר והובהר מספיק.  ככל שהדברים הולכים ומתגבשים, אז גם התמונה הולכת ולאט ולאט גם מתבהרת. אני מציג כאן מתחת לפני השטח ובעוצמות הולכות וגדלות מיום ליום אלטרנטיבה חברתית קולקטיבית בחינם, המנותקת לחלוטין מכסף, חומרנות, שיקולים מסחריים, פרסום, הצלחה, מוניטין ואינטרסים זרים. שום כסף שבעולם ושום פרסום והכרה אינם שווים את הסיפוק האדיר שאני שואב דווקא מהאלטרנטיבה החינמית והמעין מחתרתית הזו, שכן בזכותה אני מרגיש חופשי ולא כבול או תלוי באף אחד בעולם. אני בהחלט מודע שלאלטרנטיבה הציבורית שאני מציג יש מתנגדים רבים מקרב אנשי הפרדיגמה השולטת כיום בעולם השירה והמוסיקה. העוצמות של המוסיקה יכולות לבוא לידי ביטוי רק אם היא יודעת להפריד את עצמה מכל הדברים האחרים שנלווים אליה או מסתובבים סביבה. כאשר שיקולים ואינטרסים זרים משפיעים עליה, היא מאבדת מחיותה והופכת לאמצעי במקום למטרה העומדת בפני עצמה ולא תלוייה בדבר.

אם היינו פועלים בחיינו אך ורק על בסיס שכלי ורציונאלי, כיצד העולם היה נראה? סביר להניח שהוא היה הופך לעולם מנוכר וקר ביותר. שכל ללא רגש הופך אותנו למעין רובוטים, שמתוכנתים תמיד לעשות את הדבר הנכון ביותר מצד אחד, אך מצד שני זה הופך אותנו גם לאטומים מבחינה רגשית לכל מה שקורה מסביבנו. ואם היינו פועלים בחיינו רק על בסיס רגשי ללא שיקול דעת ומחשבה, כיצד העולם שלנו היה נראה? סביר להניח כמו ג'ונגל אנרכיסטי, שבו כל אחד עושה מה שבא לו באותו רגע בלי לעצור ולחשוב אפילו לרגע, האם זה נכון או שגוי, האם זה מועיל או מזיק, האם זה טוב או רע? מכיוון שרגשות הם  משתנים ולא קבועים (ויש הרבה סוגי רגש חיוביים ושליליים), שימוש ברגש בלבד היה הופך את העולם למקום פחות בטוח ללא חוקים, ללא וודאות וללא יכולת לחזות או לתכנן דברים בעתיד.

אז אם שכל לבדו, זה רע מאוד, וגם רגש לבד, זה רע מאוד, אז מה לעשות? הפתרון: השילוב הנכון ביניהם. זו למעשה האינטליגנציה הרגשית: לרתום את הרגש לטובת השכל, להינות משני העולמות, גם לרגש, אך גם לעשות זאת בצורה מחושבת ושכלתנית. הצורך באינטליגנציה רגשית הוא ברור ומובן מאליו, הקושי הוא בבחירה במינון הנכון בהתאם לנסיבות באותו רגע: מתי לתת יותר ביטוי לרגש ופחות לשים דגש על השכל ומתי להיות יותר רציונאלי ולהפחית את המינונים הרגשיים למינימום? זה תלוי בראש וראשונה באדם ובאופיו, אך גם בסביבה שמקיפה אותו וכן בנסיבות המשתנות של חייו ואפילו במצבים או האירועים הספוראדיים הרבים, שבהם הוא נתקל במהלך חייו.

אתן לכם דוגמא על מנת להמחיש את הדברים: אם הייתי מתנהג במקום העבודה שלי כמו שאני מתנהג בביתי עם ילדיי, סביר להניח שהיו שמים עליי ישר חליפה של משוגעים ושולחים אותי ישירות או לגהה או לאברבנל. מצד שני אם הייתי נוהג בביתי כמו בעבודה, אז זה הילדים שלי היו סובלים מכך מאוד. החוכמה היא לכן לדעת להשתמש באינטליגנציה הרגשית בהתאם לנסיבות ובהתאם למצבים החברתיים, שבהם אתם נמצא. לא תמיד אנו מצליחים, אך המודעות לפחות מפחיתה את ההסתברות לטעויות, ואם נופלת טעות, אז המודעות מסייעת לתקן את הדברים בעתיד. מתי האינטליגנציה הרגשית לא תעבוד? כאשר נתקלים באנשים אטומים לחלוטין או באנשים שטופי שנאה אישית, דעות קדומות וגזענות. במקרה כזה פשוט כדאי להקפיא את הרגש, לפעול ברציונאליות גמורה להתרחק מאותם אנשים. מתי ניתן לפעול ברגשיות ללא כל בסיס רציונאלי:אך רק בחממה, שיש לך ביטחון מוחלט בה, שמכירה אותך ומוכנה לקבל אותך כמו שאתה ללא שיפוטיות וביקורתיות (אחד האויבים הגדולים של היצירתיות, זה החשש להיכשל או החשש ממה שיאמרו הנשמות הטובות מסביב, ומה לעשות, מי שלא מנסה, לעולם לא יידע, ועדיף לנסות ולא להצליח, מאשר לא לנסות בכלל).

אינטליגנציה רגשית מחייבת לדעת לקרוא ולהבין את מה שקורה מסביבנו ולהגיב באופן אופטימאלי לטובתנו. אדם נעדר יכולת חברתית תהיה לו בעיה קשה להפעיל מינונים נכונים ומדויקים של אינטליגנציה רגשית בהתאם לנסיבות. אינטליגנציה רגשית באה לידי ביטוי ביכולת לשלב נכון בין החובות או הציפיות החברתיות מהאדם לבין רצונותיו האישיים ביותר. הורה, למשל, שמדריך כל חייו את ילדיו מה לעשות, אך לא טורח לברר איתם מה הם באמת רוצים  בתוככי תוכם, משול לאדם שכלתני ואטום רגשית. הילדים הם לא "בובות על חוטים" של הוריהם. מצד שני הורה שנותן לילדיו לעשות מה שהם רוצים ללא גבולות ברורים, משול לאדם, שפועל אך ורק על בסיס רגשי וללא כל שיקול דעת. שני סוגי ההורים הללו מועלים קשות בתפקידם במידה והם נוהגים כך. "חנוך את הילד ע"פ דרכו": זו מהות האינטליגנציה הרגשית.

לפני שנים רבות קניתי לי רובוט ממושמע, שציית ביעילות ובהכנעה לכל פקודותיי. כאשר אמרתי לו להרים את יד ימין, אז הוא הרים את יד ימין, כאשר אמרתי לו להרים את רגל שמאל, אז הוא הרים את רגל שמאל, כאשר אמרתי לו לצעוד, אז הוא צעד, וכאשר אמרתי לו לשבת, אז הוא ישב. ויום בהיר אחד וללא כל אזהרה מוקדמת אירעה תקלה חמורה, שגרמה לרובוט שלי לעשות בדיוק ההיפך ממה שציוויתי עליו: אמרתי לו להרים את רגל ימין, והוא הרים את רגל שמאל, אמרתי לו לרוץ, והוא ישב, אמרתי לו לרוץ והוא התחיל לרקוד. מילא זה.... אבל הוא התחיל למורת רוחי הרבה לעשות גם דברים על דעת עצמו מבלי לשאול אותי או לקבל ממני פקודות (תפס תחת ממש: מי הוא חושב שהוא?). למשל הוא התחיל לשיר, ובכל פעם שציוויתי עליו להפסיק, לא רק שהוא לא עצר, אלא אף הגביר את הקצב. ניסיתי לשכנע אותו בטוב: אמרתי לו ששירתו דומה יותר לשילוב של מנסרה ומקדחה מאשר לשירה אמיתית, אז בבקשה שיפסיק. כאשר זה לא עזר, צרחתי עליו שיפסיק. ומה עשה החוצפן? לא רק שהמשיך לשיר אלא התקרב אליי הוציא לי לשון והראה לי אצבע משולשת. הייתם מאמינים? אחרי כל שהשקעתי ועשיתי למענו במשך שנים, הבוגדן, המנוול וכפוי הטובה הרשה לעצמו להתנהג כלפיי כך!!!! ראוי לזרוק אותו לפח האשפה, אם הוא מורד בי ולא מתחשב ברצונותיי ורגשותיי. רגע... מה אתם אומרים? שאני צריך להתחשב ברצונותיו ורגשותיו? תפסיקו לדבר שטויות לרובוט אין רגשות ומחשבות, הוא פועל אך ורק ע"פ פקודות, וזה כל תפקידו בעולם הזה.

עכשיו קצת רצינות: הסתכלו מסביבכם, ותראו בכמה רובוטים אנושיים אתם נתקלים בחיי היום יום? אנשים אלה הקריבו את רצונותיהם ואת תחושותיהם הפנימיים על מזבח הציפיות והדרישות החברתיות. הם קורבן של חברה שתופסת את הפרטים שבה ומצפה שהם יהיו כמו מוצרים אחידים בסופר מרקט. לאורך כל חיינו מלידה על המוות החברה מדריכה אותנו באמצעות סוכניה הרבים, כיצד להתנהל נכון ולעיתים זה בא על חשבון בירור מעמיק באשר לרצונותינו הפנימיים והאינדבידואליים. גן, בית ספר, צבא, השכלה אקדמאית, עבודה, נישואין וילדים, זהו המסלול שמהווה את הקליפה החיצונית של הפרי של רובנו פחות או יותר, אך מה עם הפרי עצמו, מדוע אנו נותנים לו להרקיב מבלי שנוכל לפני כן להינות מריחו המופלא ומטעמו המשכר? מי שמנהל את חייו רק על בסיס הקליפה החיצונית והשטחית מבזבז את המשמעות העמוקה של חייו. כל אדם חייב למצוא בעצמו את השילוב הנכון, המאוזן והמתאים לו בין הצורך להשתייך לחברה לבין ההכרח לבטא את אישיותו האינדבידואלית המיוחדת והשונה.

אדם שהרגיל במשך שנות חייו את הסביבה הקרובה לו שהוא "בובה על חוטים", יזכה להרמת גבות וספקות רבים, כאשר יום אחד יעז לגלות שמץ של עצמאות. הדבר ייתפס על ידה כמרד של ממש, שיש לדכאו או לחסלו או לחילופין בהעדר הצלחה בדיכוי המרד להחרימו ולהתרחק ממנו כמו בסיפור של הרובוט, שהבאתי בפניכם.

ציטוט מאת אלברט איינשטיין: "מטרת החינוך צריכה להיות: אנשים המצטיינים בעצמאות- במחשבה ובמעשה- ועם זאת רואים בשירות למען הכלל את משימת חייהם". מה היה אלברט איינשטיין אומר על אלה שמנצלים את כישוריהם המופלגים אך ורק כדי לעשות לביתם ולא מעניין אותם משום דבר אחר? מה אלברט איינשטיין היה אומר על חינוך רובוטי של עדר, שתוצריו הם אחידים, וכל מי שמעז להיות קצת שונה, מוגדר מייד כאויב שיש להוציא אותו מחוץ למחנה? להיות רובוט: זה פתרון פשוט לאנשים שלא רוצים לחשוב ופשוט הולכים לכיוון שאליו פונים כולם בלי לשאול שאלות נוקבות. לפוליטיקאים אנשים כאלה הם מאוד נוחים, שכן הם מאוד צייתנים, ולא צריך לתת להם דין וחשבון, ויש להם מרחב פעולה ומניפולציות לעשות ככל העולה על רוחם ללא כל ביקורת. הבעיה היא שחשיבה רובטית גורמת לקיבעון מחשבתי ולאימוץ קונספציות שגויות, שבסופו של דבר מתנפצות לכולם בפרצוף. בכל מקום שיש בו רק כבשים לבנות וצייתניות, שחושבות שהכל בסדר: זה מתכון לאסון. חייבות להימצא תמיד כמה כבשים שחורות, שלא תמיד יקבלו את מרות העדר כדבר מובן מאליו או כצ'ק פתוח, יהיו ספקניים, ישאלו שאלות נוקבות, יבקשו אסמכתאות עובדתיות והוכחות, ויבקשו לברר האם יש אלטרנטיבות אחרות ויותר ראויות למציאות הקיימת. השינוי יבוא דווקא מאלה שמפעילים מחשבה יצירתית ולא מקבלים מתוך עצלות את כל מה שמאכילים אותנו הפולטיקאים כדי להיבחר "כתורה מסיני". 

גלגלי המוח חייבים כל הזמן להסתובב על מנת לחיות באופן נכון ומותאם למציאות את ההווה ולא את העבר הבלתי רלוונטי. העתיד שלנו תלוי בבחירה שלנו. מלקחי העבר ניתן, אומנם, ללמוד כיצד לנהוג בעתיד , אך אסור לחיות אך ורק על פיו כלליו  ולהישאר תקוע בו לנצח תוך ניתוק מהמציאות, שכן בין אם נרצה או לא , היא זו שבסופו של דבר מכתיבה את התנהלות הדברים. גם כאשר המציאות לא פשוטה וקלה עדיף להכיר בה ולהתמודד איתה נכון מאשר לחיות באשליות הזויות. המציאות הגמישה שמשתנה כל הזמן מחייבת אותנו כל הזמן לבדוק את עצמנו כדי שלא נפעל באופן שגוי תוך שימוש  בכלים של העבר  לצורך התמודדות עם אתגרי העתיד.

העולם של הפוליטיקאים הוא עולם דיכטומי ושטחי של שחור ולבן. כל מה שלא לבן הוא בהכרח שחור, מי שלא חושב כמוני הוא בהכרח נגדי. הפוליטיקאים על מנת להיבחר נדרשים להבדיל את עצמם מאחרים, ובשל כך נאלצים להשתמש בסיסמאות דיכוטומיות של אנחנו מול הם, אבל האמת היא שהמציאות הרבה יותר מורכבת, וברוב במקרים היא לא שחורה ולא לבנה אלא דווקא אפורה. השחור והלבן נמצאים בקצוות, והרוב הוא אפור. אנו ככבני אדם צריכים לשאוף שהאפור שלנו יהיה כמה שיותר בהיר ולא כהה, לנסות מידי פעם לטעום גם מהצבע הלבן ולהתרחק כמו מאש מהצבע השחור, שנמצא בקצה. ברגע שנבין ששחור ולבן נמצאים רק בקצה הקיצוני, ושרובנו לא יכולים להתהדר בהיותנו "טלית שכולה תכלת" מצד אחד, ומצד שני איננו ראויים להיות מקוטלגים כגורם שטני או מפלצתי, רק אז נוכל להיות יותר סובלניים לכל גווני האפור הקיימים. הצבע האפור של החיים הוא המכנה המשותף של רובנו, ורצוי להתרחק מהעולם הדיכטומי של לבן ושחור, שמכתים אוכלוסיות שלמות לשלילה או  מדביק תארים חיוביים מופרזים לחיוב (בהתאם לעמדה הדיכוטומית של המתבונן) לאוכלוסיות שלמות אחרות. החיים היום יומיים של כולנו הם חוצים מחנות פוליטיים, שכן הם לא שחורים ולא לבנים אלא בד"כ הם אפורים. בתחום האפור יש התלבטות אמיתית ואין תשובות נחרצות וברורות ללא בדיקה מעמיקה ויסודית של העובדות והנתונים. העולם האפור הוא העולם של העבודה הקשה הסיזיפית. העולם השחור והלבן הוא לרוב מבוסס על רגש ,דיעות קדומות , עצלות מחשבתית, וקבלת הדין של העדר הצייתן את אמירותיהם של אלה שנתפסים כמנהיגיו (בכל במחנות הפוליטיים ללא יוצא מן הכלל) מבלי להעמיד אותן למבחן העובדות. אל תהססו לשאול שאלות קשות ונוקבות גם מנהיגים פוליטיים במחנה שלכם (אל תותירו את הזירה רק ליריבים). פוליטיקאי שיראה שמולו עומדים אנשים מביני עניין יכבד אותכם על כך יותר, ויתנהג לאחר היבחרו באופן שונה מזה שחושב שאתם בכיסו בכל תנאי והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בלי חשבון לאף אחד. המבחן של האזרח הוא לא בצייתנותו אלא ביכולתו לאתגר את הפוליטקאי שמולו ולא לעשות לו הנחות.

הגישה החינוכית, ששמה  דגש על הישגיות וציונים בלבד היא גישה מעוותת ביותר, שחייבים לשנותה. מדוע? בואו וניקח לדוגמא שני בתי ספר, שבאחד מהם ממוצע הציונים עומד על 90, ואילו בשני הוא עומד על 60. מה תגידו ומה תאמרו? ע"פ הגישה החינוכית הקיימת בית הספר הראשון הוא מוצלח במיוחד, ואילו השני הוא בינוני או אפילו כושל. נכון? זהו שלא!!!! בית הספר, שאליו זורמים תלמידים עם פוטנציאל גבוה ומסביבה חמה, תומכת וטובה, לא צריך להשקיע בהם רבות על מנת לקדמם ולהביא להצטיינותם ולכבוד הנלווה לבית ספרם. לעומת זאת לבית הספר השני זורמים תלמידים משכבות מצוקה, והוא עושה עבודת קודש, מלמד אותם להיות בראש וראשונה בני אדם, ולאחר מכן מקדם אותם  מבחינת הלימודים מציון של  0 לציון של 60. לטעמי בית הספר הזה ראוי ליותר הערכה, תגמול והערכה מבית הספר הראשון, שכן מעבר לתוצאה הסופית של הציונים, יש להעריך יותר מכל את מידת ההשקעה והמאמץ שנעשו בדרך היותר קשה הן בתחום החברתי והן בתחום הלימודי. לצערי הרב, בתי הספר נמדדים ומתוגמלים כיום רק במבחן התוצאה ולא במבחן ההשקעה, שנעשתה בדרך. הגישה החינוכית חייבת להשתנות מגישה המבוססת על ציונים בלבד לגישה קולקטיביסטית חברתית, ששמה דגש גם על הרצון, המוטיבציה וההשקעה של הפרט ושל הכלל ולא רק על התוצאה הסופית. זו גישה נכונה גם לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו, שכן אסור לטפח באופן אינדבידואליסטי רק את המצטיינים ולהזניח את ההשקעה ההכרחית והקולקטיבית בחברה כמכלול.

הלהקה האהובה עליי היא עיליי בוטנר וילדי החוץ ולא רק בגלל השירה הנהדרת אלא בגלל המילים הכנות, שחודרות אל הנשמה וקורעות לרסיסים את הלב. הם לא מהססים  ולא מתחמקים מלתאר ומלשקף את המציאות הקשה של בדידות, ניכור, יחס שלילי וכאב, והם מתמודדים איתה בהצלחה בעזרת המון רגש ואהבה. אין בהם שמץ של פופוליזם, וזה מה שהופך אותם לכל כך אותנטיים לפחות בעיניי. הם מודעים מאוד למכשולים הניצבים בדרכם, אך הם לא מהססים וממשיכים ללכת הלאה מתוך שאיפה תמיד לדעת ללמוד להיות סקרן ולא להסתפק רק בקיים המקובע בנו, והבולם אותנו.

הדברים הכנים, שכתבתי הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית והן במישור הלאומי הם דברים, שצורבים לי בנשמה, כואבים ביותר, והם לא היו נכתבים או באים לעולם, אלמלא הם היו כאלה. הדברים שכתבתי מבטאים כנות ולא פופוליזם, שכן שום אינטרס חיצוני אינו עומד מאחוריהם. אין לי שום כוונה להתמודד לאיזה שהוא תפקיד ציבורי, ואינני זקוק לאף אחד שיתמוך בי או יעמוד לצידי, ואף מוכן לשלם  מחיר על הכנות ומעדיף זאת על פני הצביעות או העמימות הנוחות. אינני נזקק לצורך של הפוליטיקאי הממוצע לחלק ג'ובים למקורבים ולבני משפחותיהם ברשת צפופה ומסועפת של עכביש, שמחליפה בהצלחה את שיטת הפנקס האדום מימי מפא"י. אינני זקוק לאנשי הון, שיתמכו בי על מנת שאבחר, ואינני מחויב להחזיר להם כגמולם בבוא היום. המסרים שלי הם כנים בזכות היותי עצמאי ובלתי תלוי ומושפע מאינטרסים זרים ורבים שמסביב.

פוליטיקאי ממוצע בימינו מעמם את מסריו, שכן חשוב לו מאוד למשוך אליו קולות מכל המקומות והמגזרים. הוא זקוק גם לתמיכה של אנשים, שיעבדו בשבילו ובתמורה דורשים ג'ובים וכן של אנשי הון, שיממנו אותו בתמורה לטובות הנאה וקשרים. זה גם מתאים לו ברמה האישית, שכן הוא נבחר יותר כדי להפיק טובות הנאה לעצמו ולאנשיו מאשר לשרת את הציבור הכללי (מילים בהקשר זה אין להם שום ערך אלא מעשים, מעידים על המציאות).

אני מודע לכך שיש אנשים כנים לא פחות ממני שמחזיקים בעמדות מגובשות לא פחות משלי המנוגדות לשלי, ואני מעריך אותם הרבה יותר מהפוליטיקאים העמומים, שמקיפים את עצמם ביחצ"נים, שאומרים להם מה להגיד ולא מה הם חושבים באמת. העמימות נוחה מאוד לפוליטיקאי:  לא להגיד כלום לפני הבחירות ולעשות מה שהוא רוצה אחריהן. הקורבן של השיטה הזו הוא הציבור הדומם שבוחר, אבל לא יודע באמת עבור מי הוא בוחר (שכן הוא בוחר עבור התדמית היחצנ"ית של האדם ולא עבור האדם עצמו), ויותר חמור: מרוב עמימות הוא לא יודע באמת עבור איזו דרך הוא בוחר. הפוליטיקאים לא ישנו מיוזמתם את השיטה, שכן היא נוחה להם מכל הבחינות, כל עוד הציבור שותק את שתיקת הכבשים. זו לא דמוקרטיה אמיתית אלא פארסה אמיתית, מה שקורה כאן!!!! הציבור חייב להתעורר ולהעניש קשות את הפוליטיקאים העמומים הללו ולבחור ע"פ חופש מצפונו אך ורק פוליטיקאים שאומרים בכנות את מה שהם באמת חושבים, גם אם זה ירחיק מהם בוחרים פוטנציאליים אחרים. ברגע שהפוליטיקאים יבינו ויפנימו שהציבור כופה עליהם כללי משחק חדשים, אז הם ייאלצו בעל כורחם להתיישר ולהיות כנים, שקופים וברורים כמו מים צלולים. בקיצור: אל תבחרו בפוליטיקאים עמומים, שמדברים המון, אך לא אומרים למעשה כלום!!!!!

דמוקרטיה אמיתית לטעמי יש בה מסרים ברורים חד משמעיים שקופים, שיורדים לפרטים הקטנים ביותר ובכל התחומים ומתן חופש לציבור לבחור ע"פ צו מצפונו בין אלטרנטיבות שקופות  ולא עמומות. עד שהציבור לא יתעורר, אז הוא ימשיך לשלם את מחיר העמימות הזו, שנוחה  מאוד לפוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית, לאנשי ההון ולמקורבים, אך פוגעת קשות בציבור בחזרה כבומרנג וכן בדמוקרטיה.

אני בז למפלגות, שחושבות שיום הבחירות זה פורים, ומתחפשות למשהו אחר רק כדי לזכות בעוד קולות. במיוחד אני מתעב פוליטיקאים, שאומרים דבר אחד לפני הבחירות ולאחריהן נוהגים בדרך מנוגדת, כאילו כל מה שאמרו לפני הבחירות אין לו שום ערך למעט הצורך שלהם להיבחר. זו בעיניי שיא הנבזות והשפלות ועל גבול הרמאות והנוכלות (דמוקרטיה ברור שזה לא!!!).

את הפרספקטיבה הנכונה והמדויקת ביותר על באשר לילדות שלנו אנו מקבלים דווקא בעזרת השוואה לצאצאים שלנו. כאשר אני משווה בין הילדות שלי לבין אלה של ילדיי, אני מגלה פער עצום ובלתי ניתן לגישור. הפער מעיד עליי כילד, עליי כהורה, על הילדים שלי ועל ההורים שלי. מכיוון שלתפיסתי תקופת הילדות היא קריטית ומשמעותית לגיבוש האישיות שלנו, והיא נותנת את אותותיה לאורך כל חיינו, אני שואל את עצמי שאלות נוקבות באשר לפער הזה. אני חושב שמעבר לאופי הייחודי של כל אחד מאיתנו יש השפעה אדירה בתקופה זו להורינו, על דרך הסתכלותם על החיים ועל החינוך שקיבלנו מהם. כאן לטעמי נעוץ ההבדל. ההורים שלי חינכו אותי לעשות את מה שנדרש ממני בצורה הטובה ביותר תוך השקעת מאמץ אדיר וללא פשרות על מנת להגיע להישגים. בזכותם ובעזרת תמיכתם הגעתי להישגים ראויים לציון בלימודים וכן בתחומים נוספים. זה היה גם מבחינתי כילד אתגר, שכאשר עמדתי בו שאבתי מכך סיפוק רב. הוריי היו נהדרים ומעולים לקבוע לי את הדרך ולהתוות את הנתיב, שבו אני צריך לפסוע, אך הם אף פעם לא ניסו לברר ולבדוק מה אני באמת רוצה בתוככי תוכי ומה מתאים לי ביותר. אני מניח שהם סברו שאם הם לא יבחרו עבורי, אז כנראה אלך לאיבוד, והחליטו לבחור עבורי. הייתה חשובה להם ההצלחה, ופחות מה אני מרגיש בתוכי באשר לכך. הם סברו שעצם העמידה באתגר הוא זה שיהפוך אותי על הדרך למאושר, ואכן, במשך שנים זה היה נכון. אבל מה לעשות שבמוקדם או במאוחר האדם מגלה שאושר לא נמדד רק בהישגיות או בהצלחה, אלא במימוש עצמי של מה שאתה באמת אוהב. אתה יכול להצליח בכל דבר שתיגע בו, אבל אין בכך שום ערובה לאושר ושמחה. האושר והשמחה נובעים אך ורק מדברים שהאדם רוצה בתוך לבבו וזה בא מתוכו ומפנימיותו, והוא אף פעם לא יגיע לכך מדברים שמכתיבים לו אחרים.

ההורים שלי שמו דגש בראש וראשונה על הצלחה בחובות, שנדרש לעמוד בהן. אני מאמין שהם חשבו שעל הדרך, אני אמצא גם את האושר בזכות ההצלחה. אני לעומת זאת כהורה חשוב לי שהילדים שלי יהיו בראש וראשונה מאושרים. זה הבסיס לחוסנם ובריאותם, כאשר יהיו בוגרים. כאשר הם יהיו מאושרים במסגרת החממה המשפחתית, אז יהיו להם גם השקט והביטחון למצוא בחופשיות בעצמם את הדברים שהם באמת אוהבים ולהתעסק בהם, לטעמי האושר הוא הבסיס וההצלחה יכולה להיבנות עליו, ואין לבנות חיים מבסיס של הצלחה מתוך תקווה שהאושר יבוא על הדרך. הוריי טיפחו יותר את ההישגיות השכלית ופחות את הרגש. אני לעומת זאת שם יותר דגש על הרגש והחום האנושי בגישתי לילדיי. חשוב לי מאוד, שהם יחושו בראש וראשונה, שאוהבים אותם בלי קשר לשאלה החשובה של ההישגיות. עבור הילד הקטן בעולם הגדול עליו הרגש החם האוהב והבלתי מותנה הוא הביטחון הקיומי, ובלעדיו הוא כמו אסטרונאוט אבוד לנצח בחלל, אף אם בסופו של מאמץ יצליח כבוגר לכבוש את פסגת האולימפוס. מחיר ההישגיות הבאה על חשבון בירור נוקב של מה שאנו באמת אוהבים בא לידי ביטוי בתחושה של חוסר שביעות רצון מתמדת, שאוכלת אותך מבפנים ומקצרת לאט לאט את חייך.

התחושה הפנימית הלא טובה הזו הביאה אותי לעסוק בשירה בתקווה שזה יעזור לשפר את הדברים. לקחתי גם בחשבון, שזה לא יעזור וכן את הסיכונים הטמונים בתחום כה אמוציונאלי, אבל גם האפשרות הגרועה ביותר עדיפה בעיניי על פני תהליך איטי של שקיעה, התנוונות, קמילה וגוויעה פנימית (אם כבר להידרדר לתהום, אז שזה יהיה בבת אחת תוך עשיית דברים אהובים). לטעמי עדיף לחיות חיים קצרים ומאושרים מאשר להיות "מת חי" בסגנון של קוהלת שנים רבות. לטעמי לא החיים שלנו הם העיקר, אלא התוכן הפנימי שאנו יוצקים לתוכם, והאיכות יותר חשובה מהכמות.

באשר לכל אלה שיורדים, וסביר להניח שעוד ירדו עליי קשות, ככל שהזמן יעבור, והתמונה יותר ויותר תתבהר, זהו מסר שלי אליכם: אם זה עושה לכם טוב, וגורם לכם הנאה, מי אני ומה אני שאגזול לכם את ההנאה הזו שלכם? אני לעומת זאת לא אעז ולא ארשה לעצמי לעולם להתנהג כמוכם, כי זה פשוט עושה לי רע בנשמה, ואם לכם זה עושה טוב, קטונתי מלגזול מכם את ההנאה הזו. הדחף החייתי הראשוני הוא תמיד להחזיר בחזרה ובמלוא העוצמה. את הדחף הזה יש לדכא במלוא העוצמה. לאחר שאנו כובשים את יצרינו, נרגעים מהפגיעה, מאפשרים לדם הרותח להצטנן ונותנים לזמן לחלוף, אז אנו מרגישים תחושה של התעלות רוחנית, שהצלחנו להבליג או להתעלם. אינני טוען שאנו צריכים תמיד להושיט את הלחי השנייה לזה שתוקף אותנו, עם זאת אני באמת חושב שתגובה קשה ביותר צריכה להישמר למקרים קיצוניים ביותר של הגנה על החיים או מפני פגיעה פיזית ונפשית. ובאשר לאלה שמתנהגים כך בחיי היום יום, וזה עובר להם עד כה בשקט, אני ממשיל אותם לנהג מופרע, שמרשה לעצמו לנהוג על הכביש בצורה מסכנת חיים, ולא קורה לו שום דבר במשך שנים, עד שיום אחד הוא מקבל מכה קשה (ומספיקה רק אחת), שממנה הוא כבר לא יוכל להתאושש. ולמה סביר להניח שזה יקרה להם? אדם שתוקף, ומקבל ישר מכה חזקה בחזרה, ייזהר להבא בהתנהגותו. לעומת זאת אדם שתוקף, ואף אחד לא מגיב, מתרגל להתנהג כך בחיי היום יום, וככל שהזמן חולף הוא הופך לשאנן ולא זהיר, ויום אחד זה עלול לעלות לו ביוקר במקום ובזמן הלא נכון. ומה אומרים חז"ל: לשון הרע = רצח. ומה יהיה דינו של אדם כזה בעולם הבא בבית דין של מעלה?

השיר של פינק פלויד "WE DON'T NEED NO EDUCATION" הוא שיר מחאה נוקב ביותר על מערכת חינוך, שרואה ומתייחסת לכל התלמידים כאל מקשה אחת ומחייבת את כולם ללכת על אותו קו בדיוק כמו רובוטים. מערכת מעין זו היא נוקשה ואין בה שום גמישות מחשבתית או התחשבות באלה שלא מסוגלים לצעוד על אותו קו. היחס של המערכת אל אותם תלמידים הוא יחס שלילי: היא מוציאה אותם מחוץ לגדר ומטביעה עליהם סטיגמה של כישלון, שתלווה אותם לכל חייהם, גם אם הם יצליחו בעתיד להפריך אותה. חינוך כפייתי ע"פ קו אחד בלבד לא רק גורם נזק בלתי הפיך לתלמידים רבים, אלא הוא מעודד חשיבה אחידה ורובוטית, קיבעון מחשבתי, היעדר יצירתיות והיצמדות לקונספציות נוחות ללא מתן אפשרות להביע דעות אחרות (למשל הקונספציה ששלטה בזירה לפני מלחמת יום כיפור והיחס השלילי והמשתיק כלפי אלה, שניסו לבקר אותה). זו תרבות שמעודדת בסופו של דבר את "אומרי ההן" היס-מנים, שמעדיפים ללכת כעיוורים אחרי העדר השותק במקום להפעיל מחשבה עצמאית, יצירתית וביקורתית. גם בתקופה שלפני השואה שגו היהודים בכך שאימצו קונספציה של "גל עכור שיחלוף ויעבור", ולכן צריך לשתוק ולא לדבר כדי חלילה לא להלהיט יותר מידי את האווירה. ההשתקה והיחס השלילי כלפי אלה שמביעים דעה אחרת גורמת לפחד בקרבם מלהשמיעה על מנת שלא ישלמו מחיר כבד על כך.

זוכרים את הפרסומת המזעזעת כנגד האלימות: "רק על הקווים, רק על הקווים, אמא לא תכעס אבא לא ירביץ". זו תוצאה קיצונית של הורים שמכריחים את ילדיהם ללכת רק על הקווים בהשראת מערכת חינוך מקובעת שבמקום לחנך את הילד בדרכו, מעדיפה את הדרך הקלה, הפשוטה והנוחה מבחינתה לחנך אותו בדרכה האחידה. אז מה האלטרנטיבה? אני לא מציע, חלילה, לבטל לחלוטין את הקווים, שכן אחרת תהיה לנו כאן אנרכיה. אני מציע שבקווים תהיה גמישות מרבית על מנת לנסות ולענות על הצרכים של כל תלמיד ותלמיד. לא תמיד הקו חייב להיות ישר, לעיתים הוא יכול לנטות לצדדים או להתקדם בצורה מעוקלת או בקצב שונה וזאת בהתאם לנסיבות. צריך לזכור שבסופו של דבר אנשים הם שונים זה מזה לא רק באופיים אלא גם בשלבי התפתחותם. יש כאלה שמתפתחים במהירות, ויש כאלה שזה לוקח להם יותר זמן. כמה סיפורים אנו שומעים על אנשים, שאמרו להם בילדותם, שלא ייצא מהם כלום, אך בסופו של דבר הם הפריכו את כל מה שנאמר עליהם?  תיקחו לדוגמא, למשל, את ראש עיריית רעננה, שזכה ליחס מעין זה בילדותו, יחס שהותיר בו צלקת וצריבה בלתי נשכחות גם כמבוגר מצליח. מערכת החינוך חייבת להבין ולהפנים, שלא תמיד כולם מצליחים לעמוד בסטנדרטים, שהיא קובעת לא בשל העדר יכולת או כישורים אלא בשל שלבי התפתחות שונים מאדם לאדם. לעיתים צריך לדעת לתת לזמן לעשות את שלו, ולא ישר לחרוץ דין ולהדביק סטיגמות של כישלון על אלה שלא מסוגלים להדביק את הקצב האחיד שקבעה המערכת לכולם.

לסיכום: אנשים הם לא מוצר אחיד בסופרמרקט, ומטרת החינוך היא לא ליצור עדר, שהולך בדרך אחת בלבד ומכוון אך ורק להוציא ציונים גבוהים, אלא דווקא לתת כלים מותאמים לכל תלמיד ותלמיד להפעיל מחשבה בריאה, יצירתיות ועצמאות בצאתו לעולם הגדול. חשוב שהתלמיד ייצא ממערכת החינוך עם ארגז כלים לחיים, והלימוד הוא האמצעי לכך ולא מטרה בפני עצמה. חינוך שמכוון רק להוצאת ציונים גבוהים מפספס את ייעודו החשוב: מתן כלים לעצמאות וליצירתיות. אם נביא דוגמא מעולם הכדורגל: חשוב מאוד שהקבוצה תשחק כצוות עם תוכנית ברורה ומוסדרת ובאופן מגובש בין כל חלקיה הן במישור החברתי והן במישור המקצועי. עם זאת חייבים להיות במקביל גם מספר שחקנים יצירתיים, שחושבים מחוץ לקופסה ושעושים במהלך המשחק מהלכים בלתי צפויים וספונטאניים, שהיריב כלל לא היה מוכן להם, וזה בא לו בהפתעה גמורה. חינוך ע"פ קווים ללא יצירתיות משול לכדורגל שבלוני, צפוי מראש ומשעמם, שגם היריבה מכירה אותו היטב ויודעת כיצד להיערך מולו כראוי.

מכיוון שלטעמי תקופת הילדות היא הקריטית והמשפיעה ביותר באשר  להתפתחותו התקינה של המבוגר, מערכת החינוך- אחריות כבדה רובצת על כתפיה באשר לעיצוב פניו ודמותו של הדור הבא, וחייבים להשקיע בה את המרב, שכן היא זו שתקבע בסופו של דבר, כיצד תיראה החברה שלנו בעתיד (החינוך הוא המראה, שממנה משתקפים פניו של הדור הבא לטוב ולרע).

אני מודע בהחלט לחשיבות הצורך שלנו לשמור על יחסים טובים עם ארה"ב, ולכן גם הפוליטיקאים הנוקבים והביקורתיים ביותר אצלנו לא מעזים לומר למנהיג העולם החופשי את מה שהם באמת חושבים על מדיניות החוץ של ארה"ב במהלך הקדנציות שלו. אני לשמחתי לא פוליטיקאי, ולכן אני מרשה לעצמי לומר את מה שהם כנראה חושבים, אך לא מעזים לתת לזה ביטוי פומבי. אובאמה ייזכר בהיסטוריה כשילוב הרסני בין צ'מברלין הפייסן ורוזוולט הנייטרלי. שני האישים הללו במדיניותם ההזויה כלפי כוחות השחור הברבריים והנאציים  הביאו בסופו של דבר למלחמת עולם עקובה מדם. אובאמה בנסותו לפייס ולנהל מו"מ עם כוחות השחור, ההרס והשנאה מביא במו ידיו את העולם למציאות מסוכנת ביותר, שתתנפץ לכולם בעתיד  בפרצוף. הלקח ממלחמת העולם השנייה לא נלמד: הניסיון לפייס את הבריונים הנאציים המודרניים לא רק שלא יביא לתוצאות המקוות, אלא שהוא מקרב אותנו בצעדי ענק לעימות קשה ביותר איתם, עימות שמדינת ישראל ניצבת כיום עקב מיקומה האסטרטגי בקו החזית הקדמי שלו.

מדינת ישראל שניצבת בקו האש הקדמי מול כוחות השחור, השנאה והזדון הללו תהיה סביר להניח המטרה הראשונה לחיצים שלהם, ועלינו להיות ערוכים ומוכנים כראוי לכל מה שהם מתכננים לנו בעתיד. העם היושב בציון חייב להתעורר מתרדמתו ולהבין שהשקט היחסי כיום הוא משלה ומרמה, שכן זהו השקט שלפני הסערה והצונאמי, שעלולים להתפרץ בראש וראשונה לכיוונינו. אני חוזר ומדגיש, כי מול כוחות השנאה הנאציים הללו יש לשים את כל השיקולים ההומאניים ויפי הנפש בצד ולהגיב בעוצמה אדירה ומשמעותית בהרבה יותר ממה שהיה בצוק איתן או במבצעים קודמים. מול נאצים זו הדרך היחידה להתמודד, ואין אחרת.  מול פראי אדם ברבריים, חסרי מוסר נוטפי ארס של שנאה ורצח אי אפשר להיות ג'נטלמנים או לחתור להגיע איתם להסכמים והבנות, שלא שווים את הנייר שעליו הם נחתמים.

אסור לישראל להסכים לשמש במחזה הזה צ'כוסלובקיה המודרנית ולהקריב את עצמה ואת אינטרסיה לדעת על מזבח המו"מ ההזוי עם כוחות השחור והזדון הללו. האחריות של אובאמה על כל מה שמתרחש לנגד עינינו בעיראק, בסוריה, בצרפת, על פריחת האנטישמיות המודרנית  ועל כל מה שיקרה בעתיד הנפיץ היא מוחלטת, והוא לא יוכל להתנער מאשמתו על מה שהוא חולל במו ידיו במדיניותו ההזויה, הרופסת המתחנפת לנאציים המודרניים והמנותקת מהמציאות.

אצלנו הומצאה הסיסמה המטומטמת: "שלום עושים עם אויבים", ואובאמה מסתבר אימץ אותה בשתי ידיים כמוצא שלל רב. אי אפשר לעשות שלום עם אדם, שרוצה ברעתך או באובדנך ובהשמדתך. אפשר לעשות שלום עם מי שכבר לא מגדיר את עצמו כאויב שלך ומוכן לבטא ולעגן זאת בהסכם. אדם שמנסה לעשות שלום עם אויב משול לאחד שמאבד את עצמו לדעת (גם נותן לאויב את שהוא רוצה בהסכם וגם מאפשר לו להמשיך ולנסות להשיג בכוח או בדרכי רמייה את מה שאתה לא מוכן לתת לו בהסכם).

אנו מקיפים את עצמנו באנשים, שלא מבינים מה אנו מרגישים בתוכנו או שלא רוצים להבין או שמבינים בצורה מעוותת  או מניפולטיבית ואינטרסנטית את מה שאנו מסבירים להם (שזה הכי גרוע). אנו מקיפים את עצמנו באנשים ביקורתיים ושיפוטיים, שמחפשים כל הזמן מה לא טוב אצלנו, במקום פשוט לנסות להבין, לשמוע, להקשיב, להכיל ואם אפשר לעזור, אז מה הפלא שאם זה המצב, אנו מעדיפים להיות זאבים בודדים, שלומדים להסתדר לבד בג'ונגל ולא לשתף אף אחד במה שקורה עמוק עמוק בתוכנו? לא פלא ששיר שכתב משורר מפורש ע"י הקוראים באופן שונה ולפעמים אפילו הפוך לחלוטין ממה שהוא התכוון אליו מלכתחילה. מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה אדם יכול לתפוס את עצמו באופן שונה ולעיתים אף מנוגד לחלוטין ממה שתופסים אותו האנשים מסביבו, עד כדי כך שנדמה שכבר לא מדובר באותו אדם, אלא בשני אנשים שונים לחלוטין זה מזה. נקודת הראות הסובייקטיבית של החברה באשר לפרט לעתים קרובות מעוותת (לטוב ולרע) את המציאות האובייקטיבית באשר אליו.

כיצד נבדיל בין אדם שלילי לבין אדם חיובי ביחס אליך? אדם חיובי בראש וראשונה יתמוך ויפרגן לך על יתרונותיך ובמקביל ינסה לעזור לך להתגבר על חסרונותיך ולא מעמדה של שיפוטיות ,ביקורתיות והתנשאות אלא מעמדה של אמפטיה והכלה. אדם שלילי לעומת זאת יתעלם כלאחר יד מיתרונותיך או יציגם כדבר טפל ולא חשוב, ומצד שני יציג לראווה בראש חוצות את כל חסרונותיך לא כדי חלילה לעזור לך אלא כדי לרמוס אותך ולהשפיל אותך עד עפר. עכשיו הסתכלו על האנשים שמקיפים אתכם, ובדרך זו תדעו האם יש לכם ידידי אמת או לא.

מה שאוכל אותי לאט לאט ובסבלנות אין קץ כמו סרטן זה חוסר הפרגון והכתף הקרה והמתעלמת דווקא מצד הקרובים אליי ביותר. זה כואב הרבה יותר מאשר לקבל אגרוף חזק בפרצוף, זה מפתיע לרעה, פרדוקסאלי ולא צפוי לחלוטין. ממה זה נובע שאלתי את עצמי לא אחת? דווקא שאתה סוף סוף עושה משהו שאתה אוהב ונקשר אליו, אתה זוכה ליחס כזה? אני חושב שהכול נובע מהתדמית שיש להם בראש באשר אליך. כל עוד אתה מתאים לקובייה בתבנית שהם יצרו עבורך, אז זה בסדר מבחינתם, אך ברגע שאתה חורג מהצורה שהם ייעדו לך, אז זה נחשב בעיניהם למרד או להפרת הכללים, וזו כנראה התגובה המיועדת למי שמסרב בעקשנות סיזיפית להיות "בובה על חוטים" ולחיות ע"פ מה שקובעים לו אחרים. אבל מה לעשות שבני אדם משתנים במהלך חייהם, ולא תמיד הם נשארים אותו דבר ומה לעשות  שאני אגוז קשה וכמו "נחום תקום", כל פעם שאני סופג מכה, אני לא נשבר, אלא פשוט קם מחדש, מנער את הבגדים, מתאושש וממשיך הלאה בדרכי על כל המחירים הכבדים וההשלכות הקשות הנלוות לכך. אין לי שום כוונה לעצור או להתקפל, גם אם המצב הזה יימשך או אף יחריף, ואפילו אם זה ייגמר בסוף המתאים יותר למציאות הריאלית מאשר לאגדות המתוקות. צריך רק דבר אחד להיות ברור: את המרורים לא רק אני אוכל בסיפור הזה. אני כשלעצמי תמיד מפרגן לאנשים על דברים שהם אוהבים לעשות, ולכן קשה לי מאוד וצורם לי מאוד לזכות לקבל יחס שונה. לצערי בהקשר לשירה ביתי הוא בהחלט לא מבצרי. זו האמת הקשה והכנה ואיתה אני צריך להתמודד לטוב ולרע. ההשלכות לטווח הארוך יותר של הדברים עדיין לא ברורות לי, אבל מה שברור לי שהדבר הטביע את חותמו בפינה השחורה שליבי, ושום כוח שבעולם לא יצליח למחוק זאת משם.

מתי תפסיק כבר שואלים אותי "שוחרי טובתי" ו "הדואגים לשלומי", ואני עונה להם כהרגלי בכנות: אני מבטיח לכם בהן צדקי להפסיק לאחר הנשימה האחרונה של חיי, ועד אז תתאזרו בבקשה בסבלנות. תודה מקרב לב על ההתעניינות והדאגה.

בתוך ליבי יש אומנם פינות שחורות (ומי שאין לו הוא כנראה שקרן פתולוגי, שבורח מהאמת), אבל יש גם אור אחד גדול, שגובר על הכול, ואלה הם הילדים שלי. הם נותנים לי כוחות ואנרגיות. הילדים שלי אוהבים אותי בכנות, בתמימות וללא כל התניות, אינטרסים או מניפולציות, ובעולם שבו עובדת קיומך היא ממש שולית ונחשבת לטפלה, זה לא דבר של מה בכך!!!!

כולם מדברים בימינו על קביעת גבולות ברורים לילדים. זה חשוב מאוד, אבל מה שיותר משמעותי בעיניי זה לתת להם את הדבר הבסיסי, שלו הם באמת זקוקים יותר מכל דבר אחר: חום ואהבה בלתי מותנים (והשאר כבר יבוא מאליו בזמן ובמקום הנכון). מה שבונה את הביטחון העצמי של ילדינו זו הידיעה, שביתם הוא מבצרם, ושאנו ההורים נעמוד לצידם תמיד וללא כל התניות. כאשר הילד חש שהחום והאהבה מותנים בהצלחה או בעמידה בסטנדרטים, שקבעו לו הוריו, אז גם אם בסופו של דבר הוא יתמלא במוטיבציה להצליח ואף יצליח, הוא כבר לא יחוש אף פעם בביטחון מוחלט שאכן הם אוהבים אותו, והדבר בסופו של דבר יתקבע בו גם כמבוגר.

אני מתקשה עד מאוד להבין הורים, שמונעים מילדיהם חום ואהבה או מתנים אותה בדבר מה, שכן מה שאנו מקבלים מהם בחזרה כפידבק עולה בעשרות מונים על מה שהם נותנים. יוצא מכך שהורה שמונע מילדיו חום ואהבה פוגע לא רק בהם ובעתידם אלא גם בו עצמו.

ההצלחה וההישגיות הם אכן חשובים מאוד בעולם שלנו, אבל הם חייבים להיבנות על בסיס מוצק של חום ואהבה ולא על בסיס רעוע של תחרות דורסנית, קור וניכור או לחילופין של כפייה. יש בזה גם היגיון רב: אדם שבשביל להצליח דורס את זולתו או כופה את עצמו עליו, לעולם לא יוכל לפתח ביטחון עצמי מפחד מתחריו, שעלולים לעשות לו יום אחד בדיוק את אותו דבר וע"פ אותם כללי משחק בדיוק. הוא תמיד יצטרך להיות דרוך, להסתכל ימינה ושמאלה על מנת לוודא שלא יעשו לו את מה שעשה לאחרים. אז אומנם ללא קיצורי הדרך הדורסניים צריך לבחור בדרך היותר קשה וארוכה, אך היא לפחות מושתתת על בסיס מוצק ויציב. מדוע? פשוט מאוד: דורסנות וכפייתיות (אפילו אם היא מוצדקת-לא כדרך אלא מבחינת העניין שעומד על הפרק) מעוררת תמיד אנטגוניזם, וכן צורך של הדורסן והכופה לעמוד על המשמר ולפקח, ואילו אהבה מעוררת את זולתך לעשות דברים מרצונם החופשי ולא עקב חובה או אילוץ כזה או אחר, וזה בדיוק ההבדל בין פקודה שרירותית בסגנון צבאי לבין שכנוע על בסיס אינטיליגנצייה רגשית.

הייתי מצפה מאנשי ציבור, שאומרים לנו השכם והערב, שאין מספיק כסף בקופה בציבורית לשמש דוגמא אישית ולא לנהל אורח חיים ראוותני, נוצץ ומנקר עיניים. קצת צניעות לא תזיק לכם!!!! עזות המצח והחוצפה באים לידי ביטוי בשיאם כאשר משתמשים בכספים הציבוריים לניהול אורח החיים הראוותני הזה ועל הוצאת כספי ציבור על דברי מותרות, שאפשר בהחלט להימנע מהם (ואחר כך עוד אומרים לנו שאין כסף וצריך לקצץ). צריך להפסיק את שוד הקופה הציבורית ע"י אנשי ציבור לצרכים אישיים טפלים. אנשי ציבור בכירים מרוויחים די והותר כסף באמצעות משכורות גבוהות, ואינם זקוקים לקופה הציבורית כדי לממן את ההוצאות הללו, ואם הם חולקים עליי, ומגדירים את עצמם כנזקקים שלא גומרים את החודש, אז שיתכבדו ויפנו כמו כל אזרח נזקק בצינורות המקובלים לשירותי הרווחה, ימלאו את כל הטפסים הנדרשים ויבקשו תמיכה וסיוע.

 האמת המוסתרת והשקר המשתולל הם ידידם הטוב של המנוולים למיניהם. אמת שמוחבאת מתחת לשולחן עלולה לגרום לשקר להשתולל מעל פני השולחן ולשרוף כל מה שנקרה בדרכו. כאשר האמת נוחה לאדם הוא צריך להשתמש בה לתועלתו. כאשר היא לא נוחה לו ואפילו קשה, הוא צריך להתמודד איתה באומץ ולבחור לנהוג כך במקום לברוח אל השקר הנוח. האמת חייבת להיות מוחבאת רק כאשר מדובר בדיני נפשות ,בצנעת הפרט ובבטחון המדינה. כל השקרים- סופם אמת, וזה רק עניין של זמן עד שהם נחשפים. בעולם של פעם היה אפשר להסתיר שקרים שנים רבות. בעולם המודרני שבו הכל פתוח ויותר גלובלי הזמן לחשיפת האמת מתקצר, והשקיפות הרבה יותר גדולה מבעבר. פעם האנשים שנפגעו ע"י שקרים זדוניים לא יכלו להתגונן כנגדם, כי לא היה להם אפשרות להגיע לתפוצה רחבה של אנשים ולהציג את האמת שלהם. כיום המצב שונה.  אסור להותיר את הזירה האינטרנטית רק לאלה שמפיצים שנאה, רוע, זדון ומידע שקרי. הפצת מידע שקרי וזדוני באופן מכוון בסיטונות ע"י גורמים רבים, יכול אולי לשכנע רבים, אבל שום כוח שבעולם לא יוכל להפוך אותו לאמת. אדם שמתעלם מהשקר בתקווה שהדברים בסופו של דבר יסתדרו, והאמת תתגלה בסופו של דבר, עלול לגרום לשקר להתפשט כמו שריפה בשדה קוצים.  כדי לא לגרום לאדם נזק בלתי הפיך חובה עליו להגיב מיידית, לא לשתוק למפיצי השקרים הזדוניים ולהציג את האמת שלו.  השיטה הפאשיסטית של הפצת שקרים, וחזרה עליהם ללא הפסקה כדי שהציבור יאמין להם כאמת צרופה היא פרי מדרשם של גבלס ומוסיליני. מסתבר ששיטה זו עובדת בכל מקום שיש אנשים רעים וציבור נאיבי ותמים שמוכן לקנות את כל מה שהם מציעים בלי לבדוק. אויבינו הרבים מסביבנו וכן האנטישמיים בעולם משתמשים בשיטה זו. אל לנו להיגרר אחריהם. השקר יכול להביא למפיציו רווחים זמניים ואת פירות האמת אנו לא רואים תמיד באופן מיידי, אך בחשיבה של רץ למרחקים ארוכים האמת תמיד תנצח בסופו של דבר את השקר כמו שהאור תמיד ינצח את החושך. זה רק עניין של התמדה ועיקשות שלא לוותר לעצמנו למרות המכשולים והקשיים.

האהבה היא חופשייה ברוחה, אין לה אדון או מושל בקרבה. האהבה לא יכולה לבוא בכוח, ואי אפשר לכפות אותה על הזולת. או שהיא ישנה או שהיא איננה. היא מותנית ברצון טוב וכנה ובהדדיות. אין בה גם תחנונים או רחמים או יחסי תלות כלשהם. אין בה מניפולציות ואינטרסים והיא מנותקת משאלות של תועלת מול עלות או רווח מול הפסד. ככל שתרדוף אחריה בכוח, כך היא תתרחק ממך במהירות רבה יותר. כשהיא באה, אז היא באה באופן ספונטאני ומקרי ולא בצורה מתוכננת. אין בה חוקים וכללים ברורים. יש אנשים, שעבורם היא לא קיימת ולא תהיה קיימת אף פעם. יש אנשים, שעבורם היא הייתה קיימת, ויום אחד היא פשוט התפוגגה ונעלמה. יש אנשים שבצעירותם מתוך תמימות ונאיביות חשבו שהיא קיימת, אך ככל שהתבגרו והחכימו, הבינו שהיא לא הייתה קיימת מלכתחילה (מה לעשות, הם טעמו מעץ הדעת). יש גם כאלה שידעו בראשית הדרך  שאין זו אהבה, אך ציפו שעם הזמן הדברים ישתנו לטובה. ויש...... את המאושרים ביותר שהיא הייתה קיימת בראשית הדרך וממשיכה להתקיים, להשתפר, להשתנות, להתעדכן ולהשתבח כמו יין טוב עם חלוף השנים.

אין ספק שאהבה היא חשובה מאוד שכן היא הכוח העוצמתי המניע דברים גדולים כקטנים בעולמנו זה. כוחה טמון בכך שזה נעשה בחופשיות, עם מוטיבציות אדירות ובהמון רצון טוב. החיסרון הוא שקשה מאוד להשיג זאת מאנשים כה שונים זה מזה שלא תמיד רואים עין בעין כל דבר ועניין.

רבים מבלבלים בין אהבה לבין יחס אדיב ואמפטי לזולת ויכולת להקשיב ולגלות חמלה וסובלנות כלפיו. אהבה היא משהו הרבה יותר עמוק ומורכב מזה. רבים גם מבלבלים בין משיכה מינית לאהבה. אהבה היא משהו הרבה יותר עמוק ומורכב מזה. אהבה היא כמו התאמה מושלמת בין סיר למכסה, וזה כרוך בהבנה הדדית (לא שטחית ורדודה אלא ממש אל תוך מעמקי הנפש והנשמה), עזרה הדדית, השלמה הדדית, והכלה הדדית, וכן דבר מה נוסף, שאומנם קשה מאוד להגדיר אותו במילים, אך כאשר חשים בו מבחינה אינטואטיבית, אז יודעים שזה הדבר האמיתי. הייתי מסכם את התחושה הזו בשתי מילים, שמבטאות את הדברים בצורה הכי קרובה למציאות: שלווה הרמונית.

רבים בני האדם, שנוטים לנתח ולבחון את סוגיית הטוב והרע בעולמנו במסגרת גבולות ההיגיון והתבונה. לפעמים אין לטוב ולרע שום היגיון ואינטרס, והם פשוט נובעים ישירות ממעיינות הנפש הפנימיים והרגשיים של כל אחד ואחד מאיתנו. אנו מצפים למשל, שאם אנו עושים טוב לאחר, אז נקבל בחזרה ממנו טוב, ומתאכזבים קשות כאשר היחס שאנו זוכים לו בתמורה  הוא יחס  של כפיות טובה. מצד שני אם מישהו עושה לנו רע, אנו ישר מנסים לשחזר לעצמנו מה אמרנו או עשינו, שגרם לו להתנהג כך כלפינו. צר לי לאכזב אתכם אבל לא תמיד ניתן לבחון את הטוב ואת הרע במסגרת הגיונית כלשהי, כלומר, יש אנשים שעושים טוב לאחרים בלי קשר לשאלה מה הם ירוויחו או יפסידו מכך, ובקוטב השני יש אנשים שבנויים מבחינה נפשית לעשות רע לאחר סתם בלי סיבה ובלי קשר לשאלה מה הם ירוויחו מכך, ואף מוכנים להפסיד מכך רבות, אם ייתפסו בקלקלתם. אתמול נתקלתי ברוע מעין זה. האנשים, שעשו את מה שעשו הם אנשים, שתפיסת העולם המעוותת שלהם שונה משלי כרחוק מזרח ממערב, ובינינו יש מלחמת עולם קשה נוקבת ובלתי מתפשרת.

המקרה האכזרי ביותר של רוע ללא סיבה ותכלית בא לידי ביטוי ברצח המזעזע של הנער אסף שטיירמן ז"ל. בחור, שאינני זוכר את שמו, וחברתו רצו להרגיש איך זה להרוג בן אדם (כן ככה בפשטות ובאכזריות מעין זו!!!!). באופן מקרי לחלוטין עבר שם אסף שטיירמן ז"ל, והשניים הפכו אותו לקורבן של רצח. רוצחיו לא הכירו אותו לפני כן, והוא כמובן לא יכול היה לעשות להם בשל סיבה זו כל רע. חטאו היחיד היה שהוא עבר שם במקרה. הרוצחים השפלים בחרו בו באופן אקראי (באותה מידה יכלו לבחור אותי או אותך). מישהו יכול להסביר לי את ההיגיון של הרצח הזה? מישהו יכול להסביר את ההיגיון של רצח הנהג דרק רוט בידי נערים, שלא היה להם חסר בחיים דבר? ("בני טובים" קראה להם התקשורת: הצחקתם אותי!!!!)

המקרה שקרה לי אתמול אומנם איננו קיצוני כל כך, אך חשוב לי להבהיר כי  האנשים עם הנפש המעוותת שעשו זאת ניזונים בדיוק מאותם מקורות רשע בדיוק כמו רוצחי אסף שטיירמן ודרק רוט ז"ל (רוע טהור ללא סיבה ותכלית כלפי קורבן אקראי ותמים, רוע כמטרה  בפני עצמה). ההשוואה שאני עושה לא נועדה להתמקד במבחן התוצאה אלא להראות שמסתובבות בקרבנו נפשות מעוותות שרוצות לעשות רע כמטרה בפני עצמה.

אז מה הסיפור אתם בוודאי סקרניים לשמוע? הייתי קורא לו בשם: "הכול בגלל מסמר קטן". אתמול נסעתי את כל בני המשפחה לבקר את קרובי המשפחה של אשתי, שגרים הרחק מאיתנו. בבואנו לחזור שמתי לב באופן מקרי לחלוטין, שחסר אוויר באחד הצמיגים, ואז גם הבחנתי במסמר שתקוע בדופן הקדמי של הגלגל. כאשר רכב עולה על מסמר, אז הוא נתקע בו במסלול החיכוך של הצמיג עם הכביש. מסמר לעומת זאת שנתקע בדופן הקדמי של הצמיג, לא יכול להגיע לשם מבלי שיד אנושית ועבריינית עשתה זאת באופן מכוון. כבן אדם נורמטיבי שלא רגיל למעשי זדון מעין אלה, אינני בודק לפני כל נסיעה את מצב הצמיגים. במקרה דנן גיליתי זאת באופן מקרי לחלוטין. עכשיו תתארו לעצמכם את התסריט הזוועתי הבא: לא הייתי מגלה זאת, חוזר הביתה עם כל בני המשפחה בדרך בין עירונית, הרכב היה מאבד שליטה, והייתה מתרחשת תאונה קשה או קטלנית. מה אז הייתם אומרים על העבריין, שתקע את המסמר? מדוע האדם, שתקע של המסמר עשה זאת? סביר להניח שהוא לא מכיר אותי, שכן אני לא נוהג להסתובב שם (עיר אחרת שבאופן נדיר ביותר אני מגיע לשם). אם הוא לא מכיר אותי, אז על אחת כמה וכמה לא עשיתי לו דבר רע. אז מדוע הוא עשה את זה? מה הוא הרוויח מכך? מה יצא לו מזה? מדוע הוא שואב הנאה מרשעות חסרת תכלית מעין זו?  האם ניתן להסביר רשעות מעין זו במונחים הגיוניים? סביר להניח שאותו אדם בחר לו קורבן אקראי ומקרי להוציא מהכוח אל הפועל את רשעותו. סביר גם להניח שהוא גם שואב הנאה מכך. כמה אנשים סיימו את חייהם בתאונות קטלניות בגלל שמישהו תקע להם מסמר והם לא שמו לב לכך או בשל מעשי זדון דומים לאלה? אז אם אתם עדיין חושבים שעולמנו הזה הוא מובן והגיוני ויש תמיד הסבר לטוב ולרע בעולמנו זה, בא הסיפור הזה וממחיש לכם שזה לא תמיד המצב.

לסיכום בעולמנו הזה כמו שיש טוב ללא כוונות רווח ואינטרסים, יש גם רוע ללא כוונת רווח ואינטרסים. ההבדל ביניהם הוא שהטוב ללא כוונת רווח- אורו בולט ומעל פני השולחן, והרע ללא כוונת רווח פועל במחשכים כגנב באפילה ובצורה עבריינית.

והערה אחרונה: אם אסיים את חיי באופן לא טבעי, זה כנראה יקרה בגלל טיפוסים נאלחים מעין אלה שתוקעים מסמרים בגלגלים.

קרה לכם שאתם מתעוררים באמצע הלילה בתחושה פנימית חזקה, שאתם חייבים  להתעורר ממש עכשיו, ושאם לא תתעוררו עכשיו, אז סביר להניח שלא תתעוררו כבר לעולם? ואז קופצים מהמיטה בבהלה. כל פעם שזה קורה לי אני נזכר במה שאומרת היהדות: בזמן השינה האל לוקח את הנשמה שלנו אליו בחזרה ושומר אותה אצלו כפיקדון, ובבוקר כשאנו מתעוררים, הוא מחזיר לנו אותה בחזרה. כל עוד יצר החיים שלנו הוא חזק, אז הוא יחזיר לנו אותה. עזרת האל לא תבוא למי (לפרט, לחברה או לעם) שלא רוצה לעזור לעצמו או עבור מי שחושב שהאל יעשה את העבודה לבד או שהאל הוא "קבלן ביצוע" שלו.

על כל עבריין, שיושב בבית סוהר, כמה עבריינים, שביצעו פשיעה ולא נתפסו, מסתובבים בינינו? אני מניח שעל כל אחד שנתפס, עשרה לא נתפסים. כלומר, אם נניח שיש בכל בתי הכלא בישראל 20000 אסירים, זה אומר שמסביבנו רוחשים כ-200000 עבריינים, שביצעו פשעים, ופשוט לא נתפסו. ואני לא מדבר כאן על עבריינים בפוטנציה, שטרם פשעו אך מועדים לכך, שכן הם חיים בסביבה תומכת פשיעה, ולא דיברתי על קרוביהם של העבריינים, וחבריהם ושותפיהם, שנותנים להם גיבוי ומספקים להם חממה תומכת (אם נחשיב אותם, נגיע למספרים מבהילים). בקיצור הפשיעה הפנימית צומחת ומתפשטת לכל עבר בתנאים לא שונים מאלה של הטרור. משמעות הדברים היא מאוד ברורה: לכל מקום שאתה פונה בזירה הציבורית, אתה מוקף בעבריינים, ואינך יכול להתחמק מלהיתקל בהם. תם העידן, שבו העבריינים מתחבאים בביתם ומשקשקים בפחד מפני המשטרה. כיום הם מסתובבים בחוצות עם חזה נפוח, ואין תחום שאליו הם לא מנסים לחדור ולהשפיע. לצערי הרב, עד שלא יצמח אצלנו אדם חזק כמו רודי ג'וליאני, המצב רק ילך ויחריף. ומה עם המשטרה? יש להם כנראה דברים יותר סקסיים להתעסק איתן מאשר הפשיעה הגואה. רק משטרה נחושה ואזרחים אמיצים שמשתפים איתה פעולה בחשיפת הדברים במלואם, תביא לביעור הנגע הממאיר הזה. כדי לפתור בעיות קשות ומורכבות חייבים קודם כל להציף אותן ולחשוף אותן לעיניי כל וחלילה לא להסתירן מחמת בושה או פחד. (והעולם היום הוא הרבה יותר פתוח וגלובאלי מבעבר וחייבים לנצל זאת). ראוי שנחזור למצב שבו העבריינים יחזרו לפחד מהמשטרה ומהאזרחים הנורמטיביים, ולא שאנו נפחד מהם, והמשטרה תהיה אובדת עצות.  קורבנות העבריינות שמעדיפים לשתוק מפחד או מבושה הם אלה שמאפשרים את הנצחת המצב הקיים במקום טיפול שורש בו. כדי לטפל בתופעות מכוערות, צריך להציף אותן ובתפוצה כמה שיותר רחבה. ההסתרה וההשתקה הם בני ברית של העבריינים, ואסור לאף אדם נורמטיבי וערכי לשתף פעולה עם העבריינים בכך.

הרוע האנושי הוא נושא שמאוד מעניין אותי מבחינה מחקרית. נשאלת השאלה הבאה: אלו אנשים יכולים לחשוף את הרוע האנושי במיטבו? אנשים חזקים? אנשים עשירים? אנשים מקושרים? אנשי אכיפת החוק? קרימינולוגים? לא ולא!!! כנגדם הרשעים לא מעזים לפעול ישירות, ובכל מקרה הם לא נוהגים לשתף אותם במה שהם באמת חושבים בתוככי תוכם. על הרשע יכולים להעיד רק אלה שהאנשים הרעים מרשים לעצמם להתעסק איתם בלי לחשוש מתגובה או מתשלום מחיר כבד על כך: אלה הן הכבשים התמימות וחסרות הישע וההגנה. מולן נעלמים כל הבלמים ההרתעתיים של הרשעים, מוסרות כל המסכות, והם מרשים לעצמם לעשות מה שבראש שלהם בלי חשבון. הזאבים הרשעים ומוגי הלב בד"כ מסתערים על הכבשים הבודדות, ולא מעזים להתקרב אף אל קבוצה של כבשים שעומדות ביחד.

כמה פעמים נתקלתם בתופעה הבאה: אתם הולכים לבד, וחבורה של זאבים אנושיים הולכת מולכם, מביטה עליכם בזלזול ובבוז, מצביעה עליכם, צוחקת כלפיכם צחוק מרושע (צחוק שקל מאוד לזהותו), מעירה כלפיכם בקול רם תוך דיבור בינם לבין עצמם הערות מעליבות במיוחד, ועושה הכול כדי לרמוס את כבודכם האנושי המינימאלי עד עפר? כאחד שחווה זאת לא אחת יצא לעצמי לשאול את השאלה הבאה: מדוע זה מתרחש, רק כאשר אני לבד, ואף אחד לא רואה? מדוע שאני נמצא עם חבורה של אנשים או בני משפחה במקום ציבורי, אף אחד לא מעז לעצמו להתנהג כך כלפיי? התשובה לכך היא ברורה: הזאבים האנושיים מוגי הלב נטפלים אך ורק אל הכבשים שנראות להם חלשות ושבריריות. אתן לכם דוגמא מוחשית: לפני שנים רבות הלכתי לי להנאתי ברחוב, ומולי הופיעו שתי בחורות, שנראות נורמטיביות לחלוטין, וכשעברתי אותן, אחת מהן אמרה לחברתה בקול רם ובלי מורא פחד או בושה את המשפט הבא, שלא אשכח אותו אף פעם : "אני במקומו, הייתי מתאבדת" (האמת הן קצת הופתעו מהתגובה החריפה שלי, שכן הבחורות הללו כנראה חשבו לעצמן שתפקיד הכבשים בעולם הזה הוא להיעלב ולשתוק). הבחורות הללו לא נראו כמו מכשפות מהאגדות אלא כבחורות רגילות לחלוטין. אחסוך מכם את ההערות המיניות, המגעילות, הנבזיות והשקריות (אם אתה מלכלך, לפחות אל תשקר) של יושבי הברזלים או של החבורות שיושבות ביחד ומעירות כלפיי, כאשר הן רואות אותי עובר. כאשר הדברים נאמרים גם בקול רם זה מעיד על העדר פחד, מורא ובושה של חבורות הזאביות הללו (אם אתה מלכלך, לפחות תעשה את זה בשקט).

אז מדוע אני נחשף לרוע האנושי ויכול להעיד עליו יותר מכל אדם ממוצע?  כי אני נחשב בעיניהם לכבשה חסרת הגנה, שניתן לעשות לה הכול ללא מעצורים ובלמים (רק צריך לוודא שאף אחד מסביב לא רואה). האם אני באמת כזו כבשה תמימה וחסרת אונים?  אז תנו לי לומר לרשעים או לכל אלה שלא ידעו עד היום שהם כאלה את הדבר הבא: אנשים שטופים בדעות קדומות ובסטיארוטיפים שופטים את הדברים ע"פ החזות החיצונית בלבד, ומה לעשות שלפעמים החזות החיצונית של האדם היא משקרת ומתעתעת את כולם ולא מעידה כלל וכלל על מה שקורה בתוכנו או על אישיותנו.

התופעה המזעזעת והקיצונית של זאבים אנושיים היא של המטפלות/ הגננות המתעללות בילדים קטנים וחסרי ישע. כלפי ההורים אותן מטפלות/ גננות מדברות במתק שפתיים, אך מייד לאחר שההורים עוזבים הן הופכות לחיות טרף כלפי הילדים חסרי הישע. המסקנה המתבקשת: אינכם יכולים ללמוד כלום על האדם שמולכם אך ורק על בסיס ההתנהגות שלו כלפיכם. טיבו של האדם האמיתי בא לידי ביטוי ביחסו כלפי האדם הבודד וחסר הישע, כאשר הוא נתקל בו לבד, וחושב שאף אחד לא רואה אותו ואת צורת התנהגותו.

לי כשלעצמי אין שליטה על החזות החיצונית שלי (כך נולדתי לטוב ולרע), אך יש לי בהחלט שליטה על הפנימיות שלי שרחוקה מלהיות כזו של כבשה. כל אדם רשע, שחושב עדיין שאני כבשה חסרת ישע, ובטוח שאם יעשה במחשכים דברים רעים כשאף אחד לא רואה ולא שומע, וימשיך בחייו כאילו שום דבר לא קרה, צריך להביא בחשבון שמעשיו יוצגו באתר שלי לראווה ובתפוצה רחבה בקרב אנשים רבים. אני מתחייב לנהוג כך באדיקות ובדבקות אובססיבית, כל פעם שיהיה לי חומר חדש.

יש אנשים שמתנהגים כמו בת יענה: מציגים לראווה רק את הדברים החיוביים שעוברים עליהם, ומתעלמים לחלוטין מכל הדברים השליליים, כאילו הם לא התרחשו מעולם. הם עושים זאת מחמת הבושה ו/או הפחד או כדי ליצור לעצמם תדמית חיובית מושלמת, שכולם אוהבים אותם. בדרך זו הם נותנים הכשר לדברים השליליים להמשיך ולהתנהל כך במחשכים וללא מפריע, וכן יוצרים רושם מעוות של עולם , שהכול בו רק דבש. הדרך לטפל בתופעה מכוערת ולקטוע באיבה היא להעלותה באופן מיידי כאשר היא מתרחשת ובתפוצה רחבה ככל שניתן. למשל, ילד שחבורת ילדים מתעללת בו, לא יפסיק את ההתעללות, עד שלא ישתף את ההורים, גורמי החינוך ואם צריך את המשטרה ובתי המשפט. דוגמא נוספת: ילדה שחבורת זאבים אונסת אותה ללא הפסקה, לא תפסיק את המעשים בעזרת השתקה, הסתרה או באמצעות גישת הבת יענה של "יהיה בסדר".

אתם מכירים את האנשים, שרודפים אחרי כבוד בכוח, וככל שהם רודפים אחריו, הוא הולך ומתרחק מהם? בשביל לקבל כבוד צריך לעבוד קשה, וגם אז השאלה, אם נקבלו או לא תלויה יותר בזולת ופחות בנו. האדם בהתנהלותו היום יומית צריך לעשות את מה שהוא אוהב ומאמין בו בלי כל קשר לשאלת ההתייחסות של הזולת לפעילותו. אדם, שעושה דברים רק כדי לזכות במעריצים או בלייקים משול לאדם שרודף אחר כבוד בכוח. האדם שעושה בחייו את מה שהוא אוהב ומאמין בו, כלל לא מעניינת אותו שאלת הכבוד. דווקא אלה שעניין הכבוד הוא הדבר שהכי פחות מעניין אותם, לעיתים זוכים בו באופן פרדוקסאלי. למה? כי קבלת כבוד היא לא מטרה בפני עצמה אלא תוצאת לוואי של מה שאתה עושה, וזה קשור אך ורק לשאלה אחת ויחידה: האם מה שאתה עושה באמת מרגש או מדבר אל אנשים אחרים ורבים חוץ ממך או לא?

להבדיל אלף אלפי הבדלות מאדם שרודף אחרי כבוד בכוח יש זכות לכל אדם לקבל כבוד מינימאלי ובסיסי. יש לו זכות שלא ישפילו אותו. יש לו זכות שלא יעשו לו מעשים רעים ככה סתם בלי סיבה נראית לעין (בסגנון עממי: כי הוא לא בא לי טוב בעיניים), ויש לו זכות שלא יעלילו עליו עלילות דם. לאדם שמקבל יחס מעין זה שמורה הזכות (לטעמי החובה) להגנה עצמית. מדוע אתה כותב את הדברים בחופשיות כזו באתר? אתה לא מפחד? אתה לא מתבייש? לטעמי אני לא צריך להתבייש, אלא אלה שעושים את המעשים הרעים, ובאשר לפחד: עולם שבו הקורבנות מסתתרים ופוחדים מהפושעים והרשעים, ואילו הם מצידם הולכים עם חזה נפוח ויהיר בחוצות הוא עולם הפוך ומעוות,שלעולם לא אשלים איתו, ושאני שואף לתקנו. כמו שהרשעים מרשים לעצמם לעשות את הדברים הללו במחשכים כשאף אחד לא רואה אותם, גם לי שמורה הזכות הבסיסית והאלמנטארית להגיב בחריפות ולהגן על עצמי באור השמש ואף לתקוף אותם בחזרה ולהציג אותם באור הנכון כדי להוריד להם קצת את היהירות והביטחון העצמי ולהרתיע אותם מלהמשיך ולפעול כך בסתר כלפי אנשים נוספים. אני בהחלט מכיר היטב את הגישה שאומרת: "עזוב שטויות, מה אכפת לך מה אומר עליך אדם זר או חבורה מרושעת של אנשים זרים. מה אתה בכלל מתייחס אליהם?" זו גישה המשדרת פחד מעימות ונותנת הכשר וחסינות לרשע להמשיך במעשיו ללא הפרעה. חוץ מזה כאשר אתה לא מתעמת עם משהו רע, ובמקום זאת אתה רק בורח ממנו כל הזמן, אז הוא ימשיך וירדוף אחריך, ואף יתפשט כמו שריפה בלתי נשלטת בשדה קוצים (שמעתם על רס"ן שמועתי?). הרוע האנושי בתוכנו דומה לטרור של האויבים, והסיכוי שלנו להיפגע ממנו קשות במהלך חיינו הוא יותר גבוה ממנו בהרבה. גם בהתייחס לטרור: כל מקום שתברח ותפנה, הטרור ישתלט עליו, יתארגן, יתחמש, יחכה לרגע הנכון וירדוף אותך הלאה לעבר היעדים הבאים שלו.

מה שמיוחד ויוצא דופן באתר שלי זה שאני מעלה בו את הדברים תוך התייחסות לחוויות שאני עובר בזמן אמת. אני לא מסתפק רק בתיאור הדברים שאני חווה, אלא גם חודר ללא מורא ופחד לעומק על מנת ללמוד על שורשם של הדברים, ומשליך מהם גם באשר לסוגיות יותר רחבות בהקשר החברתי והלאומי. אז תתארו לעצמכם שכל מה שנכתב בפסקאות הקודמות הוא בהשראת המנוול שהחליט לתקוע לי מסמר בצמיג את האוטו סתם כי בא לו לעשות רע.

בילדותי הייתי נעלב עד עמקי נשמתי מהרשעים למיניהם, וכיהודי טיפוסי וגלותי מלא ברגשות אשם הייתי חושב שזה מגיע לי בגלל משהו רע שעשיתי. כיום למדתי שהבעיה היא לא אצלי אלא אצל הרשעים למיניהם, שחייבים לתקן את דרכם הרעה. כיום אני מנטרל את הרגש, כאשר אני נתקל ברוע אנושי, ומתמקד יותר בבחינת הנושא מבחינה ערכית, מוסרית ומחקרית תוך שימוש בשכל ישר ובקור רוח. כיום אין בעיה לדלות חומר רב, שכן הרשעים לא מסתתרים ומתחבאים, אלא אומרים דבריהם בראש חוצות ובקול רם ומכוון על מנת שתשמע אותם ותיעלב. אותם רשעים לא לוקחים רק דבר אחד בחשבון: ככל שאתה סופג, אתה יותר מתחשל ומתחזק, ולא תמיד מה שהם עושים, מביא בהכרח לתוצאה שאליה הם ייחלו בתכנון שלהם (לפעמים זה מביא לתוצאה הפוכה לחלוטין).

אני אומנם מתמקד בדבריי בנושא הרוע האנושי שהוא מאוד מעניין ומרתק אותי מבחינה מחקרית, אבל חשוב לי מאוד גם לאזן את התמונה כדי שחס וחלילה לא ייווצר רושם מעוות, שהכול פה שחור משחור. נהפוך הוא: רוב מוחלט של  החברה הישראלית (בניגוד למה שהתקשורת והפוליטיקאים מציירים משיקוליהם הצרים הם)  ללא הבדל דת, גזע ומין מורכב מאנשים טובים, נורמטיביים ומלאי כוונות טובות וכנות. יש שיר, שאותו שר שלמה ארצי, שמדבר על כך שהטוב בא בדממה דקה, וזו בדיוק הבעיה מבחינתי. הרוע האנושי מייצג מיעוט קטן שבולט לרעה בהתנהגותו המוחצנת ומטילת האימה והפחד בכל מקום, שבו הוא מופיע. האם הוא מעיד על הכלל? לא ולא, הוא מעיד על היוצא מן הכלל, אך בגלל התנהגותו הבולטת אנו בטוחים שהוא המוני יותר ממה שהוא באמת. הבעיה הקשה עם הטוב שהוא יותר מידי פאסיבי ונרפה בהתייחסותו אל הרוע האנושי. אנשים שמבחינים במעשה רע שנעשה, מעדיפים בד"כ לא להתערב, כל עוד זה לא נוגע להם אישית. הם לא עושים זאת מרוע לב אלא מחשש שהאנשים הרעים יפגעו גם בהם. צריך להבין שהאנשים הנורמטיביים במדינה הם רוב מוחלט, ואם הם יחליטו להתערב בהמוניהם בכל מקרה ומקרה שמתרחש מעשה רע לנגד עיניהם, אז הם יפסיקו אותו לחלוטין. למשל כאשר בריון חמום מוח מכה ברחוב אדם אחר, אני לא מאשים את האדם הנורמטיבי והבודד, שאינו מתערב, כאשר הוא רואה זאת, שכן הוא מפחד על חייו, אבל אם עשרים איש יתערבו באופן ספונטאני, אתם באמת חושבים שהבריון יוכל להתגבר על כולם? מה הוא יעשה? ירביץ לכולם? ידקור את כולם? הזאבים האנושיים בד"כ נטפלים בד"כ אל הכבשים החלשות והבודדות תוך ניצול העובדה ששאר הכבשים בורחות לכל עבר. גם אדם שמפחד על חייו יכול לגלות מעורבות חברתית אקטיבית מרחוק באמצעות התקשרות למשטרה או צילום מרחוק של העבריין. כדי למגר את הרע האנשים הנורמטיביים חייבים לגלות יותר מעורבות ולהציף כל מקרה ומקרה ישירות לכמה שיותר אנשים, ואף לערב את הרשויות (העולם שלנו להזכירכם הוא יותר גלובלי ופתוח וכל מידע חשוב מגיע ובזמן אמת להמוני אנשים). צריך לזכור שאי אפשר להציב שוטר בכל מטר מרובע, ולכן תרומת האזרח הנורמטיבי, שנקלע לזירה במקרה היא מכרעת.

הסטטיסטיקה אומרת, שכל אדם נורמטיבי ייתקל במהלך חייו ברוע אנושי, שיפגע בו קשות. כדי שהדברים לא יגיעו גם אליכם יום אחד וכדי לשנות את הסטטיסטיקה לטובה, האזרח חייב לגלות יותר מעורבות, גם כאשר זה לא נוגע לו ישירות.

את הרוע האנושי ניתן להמשיל לעמלק. עמלק נהג להזדנב בבני ישראל ולהכות את החלשים וחסרי הישע (הילדים, הזקנים, הנשים והחולים). הרוב הנורמטיבי חייב לגלות יותר מעורבות ואקטיביות מתוך תחושת אחריות למה שקורה כאן במדינה. רוב האנשים הרשעים הם חבורה של מוגי לב, שמתעסקים עם החלשים והבודדים ביותר, ולא יהיה להם אומץ או אינטרס להתעסק עם מאסות של אנשים נורמטיביים נזעמים. מדוע הורה האל להשמיד את עמלק ולא להותיר ממנו כל זכר? בגלל הנבזיות ובגלל היותו מוג לב לתקוף רק את החוליות  החלשות של עם ישראל. ציווי זה של האל מעיד יותר מכל על יחסה של הדת היהודית כלפי רעים נבזיים מעין אלה. חוסנה של חברה בא לידי ביטוי באופן התייחסותה דווקא אל החוליות החלשות שבתוכה.

קצת היסטוריה משפחתית לא תזיק כדי שנוכל לדעת מאיפה בדיוק באנו, מהם הלקחים שיש ללמוד מהעבר, ואלו תובנות יכולות לשמש אותנו בהווה על מנת שהעתיד שלנו יהיה יותר טוב ומציאותי (טוב אשלייתי הוא לפעמים יותר גרוע מהרע עצמו).

באשר לתאריכים יכול להיות שאני לא מדייק, שכן המידע שאוב מזיכרוני, ברם הסיפור עצמו הוא אמת לאמיתה. סבי, יוסף שרייר ז"ל נולד בשנת 1901 בפולין ונפטר בשנת 1977 בישראל. הוא עלה ארצה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת עם חלק קטן מבני משפחתו. רוב בני המשפחה נשארו בפולין. באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע סבי ז"ל בחזרה לפולין לביקור אצל בני משפחתו הרבים, שנשארו שם. בניגוד לימינו אלו שניתן לצלם ולתעד הכול בקלות, בזול ובמהירות (כולל סלפי), בעבר צילום היה אירוע יוצא דופן, ולכן היו עורכים הכנות קדחתניות לקראתו. כולם היו מתלבשים יפה ובהידור בוחרים את זווית הצילום הכי טובה, מעמידים את כולם בצורה האופטימאלית ומצלמים. מספר רב של תמונות נשארו לזיכרון עד בביתו של אבי הביולוגי ז"ל ביוקנעם מושבה. אלו היו התמונות האחרונות של בני המשפחה, שצולמו, והם הזיכרון האחרון ממשפחה גדולה, שבסופו של דבר הושמדה כולה על אדמת פולין במהלך השואה.

המשפחה של אבי הביולוגי ז"ל, שנותרה בחיים היא למעשה שארית הפליטה ממה שנותר מהמשפחה המורחבת, שנרצחה כולה על אדמת פולין, ולכן זה רק סמלי עבורי (אם כי לא מכוון) שרוב שנות ילדותי ונעוריי גרתי ברחוב ששמו מעיד על כך (שאירית הפליטה). אנו היהודים החיים כאן בארץ ישראל הם שארית הפליטה מיהדות, שנחרבה כמעט כליל באופן זדוני, ללא כל סיבה הגיונית, ובצורה מתוכננת ע"י הרוע האנושי האולטימטיבי והמוחלט שהיה קיים מאז ועד עולם, רוע שניצל את הידע והטכנולוגיה ועשה בו שימוש שטני בקור רוח בנאלי, שהפך את הזוועה לשגרה.

בימים של מגמות פוסט ציוניות, שהשתרשו בתוכנו, אנו חייבים להזכיר לעצמנו יום יום, שהיהודים הופקרו לגורלם ולא נמצאה אף מדינה שהגנה עליהם ברגעי האמת, ולכן אין להם אלא לסמוך על עצמם בעניינים הנוגעים לקיומם. חשוב במיוחד להזכיר זאת לעצמנו יום יום, במיוחד כאשר הרוע הנאצי קם כיום מרבצו והולך ומתפשט בעולם כמו מגיפה סרטנית מדבקת. אל לנו גם לשכוח זאת אל מול הרגשות האנטישמיים, שהיו חבויים היטב באדמה מאז מלחמת העולם השנייה, ועתה הם שוב מרימים ראש בחוצות. אל לנו לשכוח שיהודים שחיו ביחסי שכנות טובים עם גויים באירופה במשך שנים רבות, הוסגרו על ידם לכוחות הרשע והזדון, והיו אף כאלה שנרצחו ישירות על ידם, ורכושם נבזז, כאשר נקרתה בפניהם ההזדמנות הראשונה לעשות זאת. התפיסה שאומרת, שהעולם השתנה לטובה, והימים השחורים של העבר לא יכולים לחזור היא מתעתעת ומשלה. גם בשנות השלושים של המאה הקודמת היהודים חשבו, שזה רק גל עכור, שיחלוף (וחוץ מזה לא ייתכן שבימים של קדמה דברים כאלה יקרו במיוחד בגרמנייה שנחשבה אז לערש התרבות וההשכלה- בניגוד לפוגרומים ברוסייה הנבערת למשל).

בני הברית הטובים ביותר של שונאי ישראל והאנטישמיים למיניהם הם היהודים הגלותיים (אם כי הם לא עושים זאת במכוון אלא בשל נאיביות ותמימות או כדי להרגיש קצת חום בינ"ל), שנוהגים תמיד לחפש את האשמה בעמם, וכל הזמן מטיפים לנו מוסר, שאם רק היינו משתנים או מתנהגים קצת יותר טוב , אז העולם היה נראה אחרת, ומצבנו היה יותר טוב. אז גבירותיי ורבותיי התמימים והנאיביים, לא יעזור לכם כלום: יש דברים שפשוט לא תלויים בנו, שכן הם תולדה של דברים מושרשים עמוק עמוק בגנים של התת מודע של שונאינו (גם אם זה מופיע בתחפושת של מתק שפתיים, דיבור מנומס ורצון לעזור, לתווך, לסייע או להתערב). העם היושב בציון זכה אומנם בעצמאות מדינית, אך הוא טרם עקר מקרבו את האלמנטים הגלותיים, שהוטבעו בו במשך 2000 שנה, ושהם מביאים לו פעם אחר פעם רק טרגדיות ואסונות. אני כיהודי לא אסכים לעולם למכור את מדינתי ואת ערכיי רק כדי לזכות בנזיד העדשים הטעים והממכר (כמו סם) של מחיאות כפיים בינ"ל, שלא עומד מאחוריהם אלא רצון להחזיר את העם היהודי למשבצת של הקורבן הנצחי, שזוכה אומנם לאהדה צבועה על אסונותיו, אך אין לו כל זכות להתגונן כדי למנוע אותם ולהילחם בלי כפפות ומגבלות בשונאיו הרבים החורשים לפגוע בו או להשמידו (כפי שהייתה עושה כל מדינה נורמאלית בכדור הארץ). גם בתקופות של שקט ,רגיעה וסובלנות יחסיים עלינו לזכור שיש דברים שלא ישתנו לעולם ביחסם של אומות העולם לתופעה הייחודית והיוצאת דופן של העם היהודי. כדי להבין את ההתייחסות של אומות העולם לעם היהודי יש לבחון כיצד מתייחסת חברה אנושית ממוצעת ליוצאי דופן בקרבה (גם החברה הסובלנית ביותר לעולם לא תיתן יחס שווה לחלוטין ליוצא דופן). אם תבחנו את הדברים מנקודת מבט זו, אז תבינו מדוע אנו נחשבים בעיניי העולם הערבי כמו "קוץ בתחת", ומדוע אומות העולם מרשות לעצמן להתערב אצלנו יותר ממה שהן מרשות לעצמן לעשות בזירות סכסוך אחרות.

 באשר לאימי היא הגיעה לארץ מרוסיה בגיל שנה בשנת 1947. אימי שייכת למשפחת אלטמן מתל-אביב. היא הגיעה לארץ ישראל בתקופת המגבלות של הספר הלבן של המנדט הבריטי על עליית יהודים. חלק מבני המשפחה גורשו למחנות פליטים בקפריסין, והגיעו לארץ יותר מאוחר. באותה תקופה הבריטים לא נתנו לנשים יהודיות צעירות להיכנס לארץ. סבתי ז"ל, מירה, כפי שסופר לי, התחפשה לאישה זקנה באמצעות לבוש מרופט, ובכך הצליחה להערים על הבריטים להיכנס לארץ יחד עם אימי התינוקת. גם בתקופה זו שלאחר השואה הבריטים "הנאורים" הקשו על היהודים להגיע אל הארץ והערימו עליהם קשיים רבים, וזה שוב מלמד אותנו עד כמה העם היהודי הוא חשוף בקנה וחסר אונים בהעדר מדינה, שתפקידה לשמש לו לא רק מרכז רוחני ופיזי אלא גם מקלט בעת מצוקה ורדיפות אנטישמיות.

לילה טוב לך אירופה!!!! או שמא נאמר, שזהו שחר של יום חדש או אולי שזהו המזרח התיכון החדש שלכם ושל מנהיג העולם החופשי? (למה שרק אנחנו נהנה מהסיסמאות, שהופצו אצלנו במשך יותר מעשרים שנה וסיממו דור שלם? למה שגם אתם לא תיהנו במקצת מריחם המענג והאשלייתי?). מה בסך הכול ניסה לעשות מנהיג העולם החופשי? להצדיק את פרס הנובל שהוא קיבל? להביא שלום עולמי? להירשם בספרי ההיסטוריה לטובה? ומה  הוא קיבל בתמורה? על זה נאמר, שלעיתים מרוב כוונות טובות, כנות ותמימות אנחנו מגיעים ישירות וללא תחנות ביניים אל הגיהינום.

יצא לכם לשאול את השאלה הבאה: מדוע המוסלמים הקיצוניים בחרו לתקוף מוסדות ובתי כנסת יהודיים? הרי היהודים לא עמדו מאחורי פרסום הקריקטורות המעליבות? נהפוך הוא: העם היהודי, שספג במשך דורות יחס אנטישמי, רדיפות, פוגרומים ואף ניסיון השמדה פיזית (וגם קריקטורות משפילות כלפי הדת) מודע היטב לרגשות הדתיים של האחרים ומכבד את חופש הפולחן של כל הדתות (היעלה על הדעת שעיתון בארץ יעז לפרסם קריקטורות מעין אלה- לא שזה בדיוק עוזר לנו בהתייחסות שונאינו אלינו- ראו מה עשו לבן עיון, שהעז לרדת על מחבלים, ואיזו פרשנות מעוותת נתנו לדבריו?). מצידו השני של המטבע: העם היהודי שספג במשך שנים יחס משפיל מעין זה באירופה,האם  הרשה לעצמו להגיב כמו המוסלמים הקיצוניים הללו? אז מדוע המוסלמים הקיצוניים תוקפים את היהודים הבלתי מעורבים? יש שתי תשובות לשאלה הזו: אחת נעוצה בגנים המושרשים היטב במשך דורות בקרב  שונאינו הרבים, והשנייה קשורה למציאות העכשווית.

1)     היהודים אשמים תמיד בכל דבר שקורה: מדוע היו פוגרומים קשים ברוסיה? מה עשו היהודים לאלה שתקפו אותם? מאומה!!!! אבל קל למצוא שעיר לעזאזל לכלות בו את הזעם המצטבר. משבר? קצת קשה?, משהו לא מסתדר? פגעו בי? יש את מי להאשים!!! גם בפיגועים האחרונים שאירעו במוסדות היהודיים האשימו המוסלמים הקיצוניים את היהודים, וכילו בהם את זעמם. למה? מאותה סיבה בדיוק (אנטישמיות גזענית מוכמנת היטב, שיוצאת לאור בעיתות משבר ובאופן אוטומטי מופנית כלפי היהודים). בלי קשר לפיגועים האחרונים כמה פעמים יצא לכם לשמוע בימינו את אלה שמאשימים אותנו בעשיית דברים, שכל בר דעת עם טיפת היגיון בריא ושכל בקודקודו יכול להבין, שזה מופרך והזוי מיסודו? העולם הערבי והמוסלמי אינו שונה מעמים אחרים והאנטישמיות נמצאת גם בקרבו , ובימינו אלה בכמויות מסחריות. זו לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם.  יהודים יקרים מרחבי העולם: לא מאמינים שאתם בסירה אחת יחד איתנו? לכו לעזה וליהודה ושומרון ותיווכחו במו עיניכם אלו קריקטורות מזוויעות על היהודים מפורסמות שם ללא בושה ובלמים. האם מישהו בדק מבחינה מחקרית לעומק את היסודות האנטישמיים החבויים בשנאת ישראל בקרב מוסלמים וערבים? האם פיגועים בעבר בארץ ישראל (למשל מאורעות תרפ"ט) לא היו בהם מרכיבים אנטישמיים מעבר למרכיבים הלאומניים? האם המופתי חאג' אמין אלחוסיני לא היה אנטישימי? לשם מה הוא נפגש עם היטלר? האם אתם בטוחים שכל פיגועי הטרור בשנים האחרונות נעדרים מרכיבים אנטישמיים? האם לא קוראים על טוקבקיסטים ערבים (כולל בישראל עצמה), שאומרים במפורש  וללא בושה: "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה". אם לא נחקור לעומק את הדברים, ונסתפק רק במה שאומרים מהשפה לחוץ השונאים שלנו, לא נגלה את האמת, ונמשיך לחיות בעולם "הנדמה לי" של בת היענה.

2)     על ראש הגנב בוער הכובע: כמו ששונאינו הקרובים אלינו מבחינה גיאוגרפית מפיצים כנגדנו קריקטורות אנטישמיות למיניהן, אני מניח שגם המוסלמים באירופה משתתפים בלינץ' הזה ועושים זאת גם הם בחופשיות ובחדווה גלויה תוך ניצול לרעה של חופש הביטוי. מה שהם לא מבינים זה דבר אחד: כאשר אתה מתנהג כך כלפי דת אחרת, אין לך שום זכות מוסרית ופתחון פה, כאשר עושים לך בדיוק את אותו דבר. מכיוון שהם עושים לנו את זה ללא בושה, אז הם גם בטוחים ללא צל של ספק, שאנו עומדים מאחורי התגובה (זה כמו הגנב שמפחד שאלה שהוא גנב מהם, יגנבו ממנו חזרה או הפושע שמסתיר את פשעיו באמצעות גינוי חריף לפשעים של אחרים). אבל מה לעשות שיהודים לא עומדים מאחורי הקריקטורות הללו ואף מתנגדים לכך בתוקף.

יש דברים שמבחינה מוסרית וערכית אסור לך לעשות אפילו כלפי האויבים שלך, כדי שחלילה לא תהפוך לדומה להם. אני הייתי מפריד בין הדת לבין הקיצוניים, שבשם הדת מצדיקים התנהגות נאצית מעין זו. קריקטורות נגד הרוע האולטימטיבי הזה היא מוצדקת מאין כמותה, אך קריקטורות נגד הדת המוסלמית היא מגונה. כמו שלא הייתי רוצה שיפיצו קריקטורות בסגנון של הפרוטוקולים של זקני ציון על בני עמי, כך אני מתנגד נחרצות (אפילו כתגובה של כעס) לקריקטורות מבזות כלפי דתות אחרות. אירופה בניגוד אלינו טרם למדה, שחופש הביטוי, אין פירושו חופש השיסוי כלפי האחר. אצלנו לצערי, טרם למדנו לשים בלמים על חופש השיסוי של אויבינו בתוכנו על עצם קיומנו כאן כמדינה יהודית. אז בוקר טוב לך אירופה!!! ברוכה הבאה אל המזרח התיכון החדש, שאומנם לא נראה בדיוק כמו שחזו אותו נביאיו, אבל למה להיות כ"כ קטנוניים, נכון?

שמעתי אתמול בתקשורת שנהרגו רק אתמול (ביום אחד!!!) באוקראינה 5000 איש (שזה פחות או יותר מספר כל ההרוגים הפלסטינים בכל מבצע צוק איתן). איפה מועצת האדם לזכויות האדם של האו"ם? איפה ההפגנות ההמוניות ברחבי אירופה? מכונת ההשמדה הנאצית השמידה כל יום 12000 יהודים (יותר מפי שניים ממה שנהרגו אתמול באוקראינה). זהו שיעור על "קצה המזלג" באשר לצביעות עולמית. ועכשיו תנסו לשכנע אותי, שאין כאן מרכיבים אנטישמיים נסתרים בהתייחסות של אומות העולם את מדינת ישראל, מדינת העם היהודי? הלוואי שיימצא צדיק אחד בסדום שיעלה סיבה הגיונית אחרת ליחס המועדף לרעה שאנו מקבלים מאת אומות העולם?

כשהיינו ילדים חשבנו, שאנחנו מלכי העולם. ראינו את עצמנו ככל יכולים, שמסוגלים להשיג את כל מה שאנו רוצים בקלות. העולם הזה היה עבד לרגלנו, ונועד לשרת אותנו. הוא בכלל נוצר ונברא רק כדי לשרת אותנו. מה אני אגיד לכם? חיינו חיים מאושרים נטולי דאגות בגן עדן של שוטים. ככל שהתבגרנו, והתחלנו להיחשף למציאות של החיים האמיתיים, התחלנו להבין ולהפנים עד כמה אנו קטנים יחסית לעולם הגדול, ועד כמה חיינו הם שבריריים ותלויים על חוט השערה (היום אנחנו כאן, ובאשר למחר מי יודע?). אני מידי פעם רואה מסביבי ונתקל באנשים מבוגרים, שטרם יצאו מגן העדן של השוטים הזה, ועדיין הם תופסים את עצמם ביהירות ובשחצנות כמלכי העולם, שיודעים הכול על הכול, ומסוגלים להשיג כל דבר שיחפצו בו בלי מאמץ. עד ש..... יום אחד הם מקבלים מכה חזקה, שמעמידה אותם במקום ומלמדת אותם על טעותם המרה.

ובאשר לאלה שביטחונם העצמי התרסק עקב ההיתקלות הלא נעימה עם המציאות הבועטת, ברצוני לומר לכם את הדבר הבא: גם העשב הקטן והנמוך ביותר יכול לחולל נפלאות, לחדור ללבבות, לשנות תודעה, ואף להזיז הרים ממקומם, אם רק יאמין בדרכו, ידבק בה בעקביות, ולא יירתע מקשיים, מכשולים ואתגרים או מאנשים קרים, קשים, מנוכרים, ומזלזלים הניצבים בדרכו. השפעתו של העשב הקטן יכולה להיות גדולה ביותר, שכן כדי לחדור ללבבות של הזולת אתה לא צריך לצעוק, לצרוח, להתנהג בוולגריות או באלימות, התנשאות ושחצנות. נהפוך הוא: אתה צריך לדבר בדרך ארץ, בצניעות, בכנות (גם אם היא לא פופולארית- זו האמת הפנימית שלך, שאסור לוותר עליה) ובצורה עניינית (לעולם לא להסכים לרדת לפסים אישיים ולבזות אנשים: אתגר לא פשוט, שכן אנו מוקפים סביבנו אנשים רבים, שמנסים ללא הרף לגרור אותנו לפינות האפילות הללו), והכי חשוב: לדבר בגובה העיניים ובשפה שאנשים מבינים, וחלילה לא ממעמד של התנשאות או גבהות לב של "אני ואפסי עוד".

עשב קטן, שכולם רגילים לרמוס אותו, לבזות ולהשפיל אותו יכול לחולל שינוי גדול, שכן הוא מחובר יותר למציאות ולאתגריה מאשר כל אלה שחיים להם במגדלי השן בעולם שכולו דבש ופנטזייה לא נגמרת. וכדברי השיר של רבי נחמן מברסלב: "דע לך שכל עשב ועשה יש לו ניגון מיוחד משלו....... ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב". עשב קטן לא צריך דבר: הוא לא צריך יחצ"נים, הוא לא צריך אורות נוצצים, תזמורת, זמרי ליווי, פירוטכניקה מתוחכמת, עיבודים עוצרי נשימה או אמרגנים. הוא גם לא תלוי או זקוק ללייקים או לשיתופים. הוא בא עירום וערייה באופן ספונטאני ללא הכנה מוקדמת עם קולו, האמת הפנימית שלו, ,עקביות ומוטיבציה גבוהים וטונות של רגש, ויותר מזה הוא לא צריך.

מה היה אומר אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, וזה שנשבע את הלעז להכרית, אם היה יודע, שרוב השירה המועלית בתוכניות הריאליטי למיניהן של המוסיקה הוא בלועזית. אני מניח שהוא היה נע באי נוחות בקברו או שמא מתהפך לחלוטין אדום מכעס ועצב. אז לא נגלה לו נכון? מבטיחים? ואני שואל את המפיקים למיניהם של התוכניות הללו: ירדתם מהפסים לגמרי? איבדתם את הזהות שלכם לחלוטין? השירה העברית משופעת בעושר לשוני, טקסטואלי ורגשי. יש בה מגוון אין סופי של סגנונות ותרבויות, ואתם הולכים לרעות לכם בשדות זרים? למה? כדי להתחנף לעולם ולהראות לו כמה שאתם מחוברים אליו? אם הייתי רוצה לשמוע שירים בלועזית, הייתי צופה בתוכניות מחו"ל. בארצו של העם היהודי אני מצפה שתוכניות כאלה תהיינה בעברית. אפשר לשלב מידי פעם טעימות קטנות בלועזית (נניח 10%, אם אתם ממש ממש מתעקשים אני מוכן גם 5%, וכמובן שלא אבכה בכי תמרורים, אם זה יהיה על טהרת העברית), אבל להפוך את רוב התוכנית לשירים בלועזית?

תצאו בבקשה קצת מהשטחיות שלכם, ותלכו לבדוק את בני הנוער, שצופים בתוכניות הללו (זהו קהל היעד העיקרי שלכם) ותחקרו עד כמה הם בכלל מבינים את הטקסטים של השירה הלועזית. הרי מוסיקה זה לא רק שירה יפה וקצב, אלא היכולת להציג את הטקסט לציבור, כך שהוא ייהנה ממנו באופן האופטימאלי. כדי שזה יקרה אז בשלב הראשון חשוב שהציבור יבין את הטקסט המדובר במלואו על כל דקויותיו, וזהו תנאי בסיסי לעבור לשלב הבא: היכולת של הזמר להביא את הציבור להתרגש מהטקסט ובעוצמות גדולות. אבל אם הציבור לא מבין את הטקסט במלואו, אז איך בדיוק זה יקרה? סתם לשמוע מוסיקה יפה בלי להבין את הטקסטים, זה נראה לכם סביר?  (זה כמו להצביע למפלגות פוליטיות שמטשטשות מסרים, כך שהבוחרים לא יודעים למה הם בדיוק מצביעים, ולמי הם מצביעים וההצבעה שלהם זה רק סמך תדמיות שטחיות ורדודות וסיסמאות נבובות וכן קליפים יפים). זה עידוד לשטחיות ולבורות, שלא לדבר על כך שאתם מרופפים את הקשר בין הנוער (דור עתיד להזכירכם) לתרבותו הייחודית, המקורית והעשירה ביותר. עם ששוכח את מורשתו התרבותית, מאבד לדעת את זהותו העצמית, והופך בהדרגה לערב רב של פרטים בסגנון של מגדל בבל המתמוטט. העתיד של דור מעין זה הוא לוט בערפל. השירה העברית מייחדת אותנו, מאחדת אותנו, מדביקה אותנו זה לזה, מדברת על דברים אקטואליים שקשורים להווה, קושרת אותנו אל שורשינו העמוקים בעבר, מדברת על ערכים, שאנו רוצים לדבוק בהם, ונוגעת בכל מה שקורה פה מטוב ועד רע. הטקסטים של השפה העברית יותר מובנים ומדברים אל בני הנוער ואף אל המבוגרים. לפעמים הדברים היפים והטובים נמצאים מתחת לאף שלכם, ואתם נודדים למרחקים על מנת למצוא אותם?

זו דוגמא ספציפית למגמה גלובלית, שמנסה לטשטש גבולות בינינו לעולם על מנת לתת לנו תחושה אשלייתית טובה, שאנו חלק בלתי נפרד ממנו. לא יעזור לכם!!!! אדם שהולך לחפש את אושרו במחוזות זרים, משול לאחד שמאבד לדעת את כבודו העצמי לא רק בעיני בני עמו אלא גם בעיני אלה שהוא מנסה לשווא להתחנף אליהם. מדינת ישראל תפסיק להתקיים כמדינה יהודית וציונית, אם תאבד את הקשר התרבותי והייחודי שלה ותהפוך לעוד סניף בינ"ל שולי של תרבות הגויים. העם היהודי ששוכן בתוך אוקיאנוס של גויים לא יוכל להתקיים לאורך זמן מבלי לדבוק בעיקשות (כפי שעשה בעבר) בייחודיות שלו. ישראל המוקפת בים של איבה לא תוכל לשרוד, אם  ניסיונה להפוך לחלק מהעולם הגדול יהיה על חשבון זהותה הפנימית, כפי שהוגדרה ע"י מייסדיה. ללא תרבות ייחודית לנו ודבקות עיקשת בה, אנו פשוט נתפורר לרסיסים מבפנים בתהליך איטי.

 ניסיון החיים הצנוע שלי מלמד, שהרושם הראשוני, שאני מעורר האנשים, שרואים אותי בפעם הראשונה הוא איום ונורא (ואני מדבר עוד בלשון המעטה). מכאן ועד לאנטגוניזם קשה וכן סיפורי אלף לילה ולילה שקריים הדרך הקצרה. מכיוון שרוב החיים מתבססים על רושם ראשוני שטחי בלבד, וגורלות נחתכים (מי לשבט ומי לחסד) על בסיס זה בלבד, אז ברור שמצבי לא בדיוק מושלם בעולם הזה. כמי שחווה לשלילה התייחסות על בסיס רושם ראשוני בלבד, ברור עד כמה אני חש סלידה עמוקה כלפי התנהלות חברתית מעין זה כלפי הזולת. מי שלומד להכיר אותי, מבין שהשד לא כ"כ נורא. מי שמנסה לחדור לעומק, מגלה גם להעריך לכבד ואפילו קצת לחבב ולאהוב (אך זה מיעוט קטן. רוב האנשים הם שטחיים ובורים בהתייחסותם לזולת, והכל נקבע ונחרץ על סמך רושם ראשוני שלהם). קשה לי לקבל עולם רדוד ושטחי, שבו הכל נמדד ונשקל ונשפט רק ע"פ מה שבולט על פני השטח בלי שחודרים לעומקם של הדברים וחוקרים אותם עד תום בלי חשש ומורא. בוא אני אתן לכם דוגמא: אני שר יפה? יש כאלה שחושבים, שאני שר איום ונורא ועושה בושות לעצמי. האם זה אומר בהכרח, שאני גם רשע מרושע ומנוול. ובאשר לאלה שחושבים, שאני שר יפה, האם באופן אוטומטי זה אומר, שאני בן אדם טוב וערכי. לא ולא!!!! זה רק הרובד השטחי של הדברים המבוסס על רושם ראשוני בלבד. כדי לענות על השאלה הזו צריך לבדוק להכיר את הבן אדם לעומק ואז להחליט. כמה פעמים חשבתם על בסיס רושם ראשוני שהוא כך, ובסופו של דבר התברר שהוא בכלל אחרת. זה הכל נובע מרושם ראשוני מוטעה, שמתערבבים בו גם סטיאירוטיפים ודעות קדומות שמשליכים מהחזות החיצונית מסקנות חותכות כתער על המהות הפנימית של האדם. האדם הוא יצור הרבה יותר מורכב ורב מימדי מאשר התפיסה השטחית והחד מימדית של הזולת אותו.  

 סיפור החיים שלי לא נכתב מעמדת הגיבור המאצ'ו שיודע הכל מהכול (וכפועל יוצא מכך אין לו צורך ללמוד כלום), אלא דווקא מעמדת האנטי גיבור, שמצד אחד הוא מלא בספקות ובתהיות (שום דבר לא ברור לו או מובן מאליו עבורו), אך מצד שני  זה לא מרתיע אותו, והוא לא מניח לדברים ונובר בהם לעומק ובצורה אובססיבית ובלי לתת לאף אחד להפריע לו או לעצור אותו (נהפוך הוא: הוא מנצל את הניסיון שצבר  בהקשר לאותם אנשים לטובת העניין: זה חלק בלתי נפרד ואפילו הכרחי מחבילת החיים) , עד שהוא מגיע לתובנות שהם חלק אינטגרלי מהאמת הפנימית המגובשת שלו. וכאן נשאלת השאלה הבאה המופנית לכל אלה שחיים בעולם שכולו רק טוב על פני השטח: כיצד תגיעו לתובנות נכונות על החיים, אם לא תחפרו לעומק ותגלו שם גם בין השאר דברים רעים? או שמא עדיף לא לטעום מעץ הדעת ולהישאר לנצח בגן העדן של השוטים? ללא היתקלות עם כאב ורוע קשה מאוד לקבל מושג אפילו קלוש ביותר על משמעות החיים ,קדושתם וההתמודדות הנכונה איתם ברגעי האמת והמשבר. חס וחלילה, שאינני מאחל לאנשים ללכת ולחפש בכוח דברים רעים או שיגרמו להם כאב, אך כשנתקלים בהם (ואין אחד שלא נתקל או ייתקל בהם בשלב כלשהו בחייו), צריך לדעת כיצד לנצל אותם לטובתך ולא  חלילה להיכנע ולהרים ידיים. אנו לומדים על עצמנו הכי טוב דווקא במקומות שהם מחוץ לחממה הבטוחה והמוגנית, שם אנחנו חשופים גם לדברים חדשים יפים ומלהיבים מצד אחד  וגם לרוחות רעות וזדוניות מצד שני (זה חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה). אז מי מכם מתחרט שטעם מהתפוח מפרי עץ הדעת ומעוניין לחזור אל גן העדן של השוטים?

אצל האמריקנים הנושא האיראני הוא סוגייה של פוליטיקה פנימית (מקסימום הנשיא אובאמה יאבד קצת תמיכה בביתו. לא נורא אני בטוח, שהוא ייצא מזה!!!). אצלנו להבדיל אלף אלפי הבדלות זה עניין קיומי. באופן פרדוקסלי יש כאלה  בתוכנו שמנסים להפוך גם את העניין הקיומי הזה  באופן מניפולטיבי  ואינטרסנטי לויכוח בין מפלגתי. מדינה שבנושאים, הנוגעים לעצם קיומה הפיזי, לא עומדת על רגליה האחוריות בעיקשות וללא פשרות (ואם אין ברירה וצריך: גם שוחה נגד הזרם) מאבדת את זכותה להתקיים. מדינה שהסכימה לאבד את עצמה לדעת מרצון (למרות הצבא החזק המאומן שהיה לה והביצורים של חבל הסודטים) לטובת מגמת הפייסנות האשלייתית של צ'מברלין היא צ'כוסלובקייה. גם היא כמונו ניצבה בעבר בקו החזית הראשון מול הנאצים. בעיני צ'מברלין היא הייתה מחסום לשלום בדיוק כמונו בעיני מנהיג העולם "החופשי" (אני הייתי קורא לו בלי מרכאות האנרכיסטי) דהיום. צ'מברלין נהג כלפי צ'כוסלובקייה בקרירות ובכפיות טובה כדי לרצות את המפלצת ההיטלראית, ויחסו של אובאמה כלפינו מזכיר זאת היטב. כל מה שנותר לברר לבדוק: האם נסכים למלא את המשבצת של צ'כוסלובקייה במחזה הזה? התשובה תלוייה בשאלה הבאה בלבד:  עד  כמה היהודים הגלותיים, שחיים בקרבנו, יצליחו להשפיע בחוזרם על הטעות הטראגית והרת האסון, שנעשתה בעבר, כאשר זילזלו באיום הנאצי, וטענו שזה רק גל עכור שיחלוף? אז למה להרגיז את המפלצת? ניתן לה מה שהיא רוצה, ואז היא תירגע. נכון?  או שאולי הפעם בניגוד לעבר ההימור הזה יצליח? רוצים להמר על קיומה של המדינה? אני לא מאמין שיש אדם שפוי בקרבנו שמוכן לקחת סיכון מעין זה (מדינה זה לא לוטו או טוטו או שוק ההון בסיכון גבוה).

ועוד דבר קטנטן בנושא: צ'מברלין בסוף התעשת, עמד על טעותו המרה, והוא זה שהכריז בסופו של דבר מלחמה על גרמניה הנאצית בספטמבר 1939, לאחר הפלישה שלה לפולין. לאחר מכן היה לו האומץ הציבורי לפנות לתמיד את הזירה הציבורית  ולתת את מושכות השלטון לצ'רצ'יל (הוא אפילו לא הקים את מרכז צ'מברלין לשלום וניהל אותו לאחר פרישתו). ומה עם אובאמה? זה תלוי עד כמה המצב ילך ויחריף במהלך הקדנציה שלו (מה לעשות התמימים, הנאיבים והעיוורים לא רואים את האמת השורפת עד שהיא ממש לא בוערת בעוצמה מול הפנים שלהם). ומה אצלנו? מעל עשרים שנה חלפו, ולא למדנו כלום למרות המחיר הכואב והכבד שספגנו עד כה (הן בקורבנות והן במצבנו האסטרטגי). פוליטיקאים כדי להיבחר ולצבור עוד קולות צפים ממשיכים להפריח באוויר סיסמאות שקריות על תהליך השלום האשלייתי. מנהיגים אצלנו כדי למצוא חן בעיני העולם מדברים גבוהה גבוהה על שלום, ויש כאלה שבנו ובונים לעצמם קריירה מפוארת רק על האשליות הללו, והם אף זוכים לכבוד מלכים. קשה לי מאוד להאמין, שנשתנה בקרוב, שכן הגן הגלותי של הנאיביות, התמימות, העיוורון והביקורת העצמית ההרסנית מוטבע בנו חזק מאוד. ואם אתם חושבים שאני טועה, אז כמה שנים אתם רוצים עוד לחכות (עוד עשרים, שלושים, ארבעים שנה)? אני מקווה רק שיישאר משהו מהמדינה שלנו בינתיים. גם התמימים והנאיביים ביותר בסופו של דבר מתעוררים מאשליותיהם, זה פשוט לוקח להם קצת יותר זמן, אז נא להתחשב בהם (אבל למה לעזאזל הם צריכים להנהיג אותנו!!!!). אני מודע לכך שלא קל בכלל להודות שטעית, ושכל הפרויקט שעליו בנית קריירה מפוארת נגמר בכישלון קולוסאלי (אני לא בטוח שלבריטים לא הייתה שום בעיה, אם צ'מברלין היה עדיין מאמין שהוא יכול להביא לשלום עם היטלר, כל עוד הוא לא יושב יותר בעמדה משפיעה של הנהגה). ומה עם אתה טועה? אתם שואלים. אז ראשית,  בניגוד לכל פוליטיקאי מצוי לי אין בעיה להגיד שטעיתי ולהסיר את הכובע. ושנית, הבעיה היא שהמחיר של טעות שלי והסיכון הגלום בה הוא מזערי יחסית לאפשרות של טעות למדינה בדרך השנייה (ובמבחן הזמן, שחלף, בשורה התחתונה: הדרך הזו לא נחלה הצלחה). אני מודע לכך שהאמת היא כואבת ושורפת במיוחד לאלה שהאמינו בה עד כה (גם אלה שהאמינו שסטאלין הוא שמש העמים ולא רוצח המונים מתועב התקשו להתפכח מהאשליה הזו, וזה לקח להם זמן רב מאוד), אך היא עדיפה לאין שיעור על השקר האשלייתי, שבמוקדם או במאוחר יתפוצץ לך בהפתעה בפנים.

בואו ניקח תלמיד ממוצע במערכת החינוך. הוא נדרש לשנן את החומר היטב על מנת להצליח במבחן. הוא רושם בקפדנות במחברתו את כל מה שהמורה אמר, הוא זוכר בע"פ את כל מה שנכתב בספר הלימוד, ואז..... מגיעה שעת המבחן, והוא פשוט פולט באופן מושלם את כל מה שהוא קלט וזכר לתוך מחברת המבחן, ומקבל ציון גבוה. תלמידים רבים, שנוהגים כמוהו, גם הם מקבלים ציונים גבוהים, ואז בית הספר חש גאווה מיוחדת: הנה בית הספר שלנו מוצלח במיוחד. נכון? לתפיסתי לא לא!! זה פשוט בית ספר של תוכים. עיון במחברות הלימוד מלמד, כי בכולם רשום פחות או יותר אותו דבר בדיוק. בדרך זו יוצא ממערכת החינוך עדר של רובוטים, שמונחים כולם להגיד אותו דבר, לחשוב אותו דבר, לכתוב אותו דבר, לנהוג אותו דבר, וכן להתייחס באופן שלילי לכל מי שנוהג אחרת מהם, שכן הוא מסכן את שלמות העדר. עדר תלמידים שיוצא ממערכת חינוך מעין זו הופך בעתיד לאזרחים מבוגרים, שגם הם חיים ע"פ קונספציות מקובעות ואחידות של עדר, שהוכתבו מראש, וללא כל פינה ליצירתיות ולמקוריות. ומדוע זה רע? כי כאשר הקונספצייה מתרסקת לך בפנים, אתה כבר כבול אליה כ"כ חזק בשלשלאות ברזל, שאתה מתקשה להתנתק ממנה, ורק אירוע קשה וטראומטי גומל אותך ממנה באופן סופי (כך קרה במלחמת יום הכיפורים, וכך קורה כיום עם קונספציית השלום שקורסת- היא אף פעם לא הוגדרה כקונספצייה כי חסידיה שולטים בשיח התקשורתי והם אלה שקובעים לכולנו באיזו טרמינולגיה להשתמש).

לטעמי זו חוכמה קטנה מאוד לדעת ולזכור בע"פ את מה שכבר יודעים אחרים (המורה או ספרי הלימוד). החוכמה היא מה אתה (כן אתה!!!!) מביא מעצמך: אלו תובנות אתה שואב באופן יצירתי, מקורי וייחודי לך מהחומר שקראת. דרגה גבוהה יותר: כיצד התובנות המקוריות, שאליהן הגעת מחומר הלימוד, עוזרות לך (כן לך!!!! עליך אני מדבר!!!) באופן אישי בחייך או מסייעות לחברה או למדינה. לדוגמא: ניתן ללמוד היסטורייה בצורה יבשה כרצף של אירועים ספורדיים, שאין קשר ביניהם, ואז שואל לו באופן טבעי התלמיד הסקרן והמשועמם בו זמנית: למה בכלל ללמוד את מה שקרה בעבר? ברם כאשר שואבים מההיסטוריה תובנות מעמיקות, מרחיקות ואקטואליות באשר לחיינו, אז הופכים את ההיסטוריה למקצוע מרתק במיוחד (לא פחות מסרט פעולה הוליוודי, ואני לא מגזים) מצד אחד, ומקבלים ילדים יצירתיים ומקוריים במיוחד במקום עדר של תוכים מצד שני.

מבחנו האמיתי של המורה זה לא הציונים של תלמידיו אלא מה הם לקחו מחומר הלימוד על מנת שישמש אותם באפקטיביות בעתיד בחייהם? אימי למשל הכריחה את תלמידיה ללמוד לשנן שירים בע"פ, ומכיוון שהם פחדו ממנה פחד מוות ו/או כיבדו אותה, הם עשו זאת בצורה כ"כ טובה, כך שגם אם היית מעיר אותם משנתם באמצע הלילה הם היו משננים לך במדויק את מילות השירים של ביאליק וטשרניחוסבקי בעיניים עצומות. אז הם יודעים את כל השירים בע"פ. זה באמת מה שחשוב? סלחי לי, אימי היקרה, מצידי שלא יזכרו כל מילה ומילה בע"פ, ויבינו יותר את המשמעויות העמוקות של הטקסט, ויגיעו באמצעות השירה לתובנות ברורות לא רק באשר למה שכתב המשורר אלא באשר לחייהם הפרטיים, החברתיים והלאומיים בארץ הזו.

לסיכום נושא זה: מורה טוב בעיניי הוא מורה לחיים ולא מורה לציונים. הציון משקף את המצב הנוכחי בלבד (בייחוד שיש תלמידים שלאחר המבחן שוכחים את רוב חומר הלימוד), לעומת זאת מה שאתה לוקח מהלימודים שלך לעצמך לעתיד, זה ילווה אותך למשך כל חייך בכל המישורים, ולא יישכח ממך לעולם.

 תקופת הילדות המאושרת בחיי (במבט לאחור,כמובן, כי בזמן אמת קשה מאוד להעריך ולמדוד את הדברים) השתרעה מכיתה ד' עד כיתה ט' בבית הספר הריאלי בחיפה בסניף אחוזה. הח'ברה שלמדתי איתם היו איכותיים במיוחד, וזה היה פשוט כיף גדול להיות ולגדול איתם. אני זוכר במיוחד לטובה את הטיולים בצופים ובגדנ"ע, וכן את משחקי הכדורגל שהיינו משחקים בכל הזדמנות וללא הפסקה (בהפסקות ולאחר הלימודים) ועם כל אמצעי שנקרה בדרכנו (כדורים רגילים, כדורי טניס, אבנים, ואיצטרובלים). במיוחד אני זוכר את האוירה הטובה ששררה בכיתה. אלה דברים שלא חזרו על עצמם ולא יחזרו על עצמם לעולם, והם חלק בלתי נפרד מהנוסטלגייה הצנועה שלי.  

אתם רוצים למצוא אותי? תיכנסו לשם למעגל המכיל המוני אנשים ובלגאן אין סופי, תתקרבו עוד (מה אתם מתביישים?), ותגיעו ממש לאמצע המעגל. כן כן....... ממש ממש למרכז המעגל. מה לא מצאתם אותי שם? אז כנראה שאני לא שם!!!! אז איפה אתה? תמצאו אותי, כנראה, תמיד בפינות השקטות של הטבע באוויר הפתוח עם מוסיקה טובה לנשמה, ויותר מזה אני לא צריך. שם אני חש הרמוניה ושלווה מוחלטת, ותתפלאו זה בחינם לגמרי, אך בעיניי שווה יותר מכל כסף שהוא או כל דבר נוצץ אחר, ומי שלא מבין אותי, כנראה לא יבין זאת לעולם. סיורים מודרכים לקניונים, שווקים וחנויות בגדים אני מותיר בשמחה רבה לאחרים (זה לא בילוי אלא כורח המציאות). אתם פשוט לא תופסים עד כמה הסגידה לחומריות הרדודה (עגל הזהב המודרני) גורמת לאומללות, קינאה, שנאה ולעוד תופעות שליליות רבות ומקטבות בחברה הישראלית. אני שכל הזמן רואה מסביבי אנשים שרצים אחרי הכסף הגדול, הם מזכירים לי את הכלב שרץ אחרי הזנב של עצמו בסיבובים אין סופיים וללא הפסקה עד שהוא קורס. אושר לבטח לא יצמח מזה.

עצת אחיתופל. שמעתם על מטבע הלשון הזה? המשמעות שלו היא של אדם שמתיימר לך עצה, כביכול, לטובתך, אבל בפועל בסופו של דבר מתברר, שזו הייתה עצה גרועה מאוד, שהכשילה אותך. מדוע זה קורה? לפעמים זה נעשה במכוון ובזדון (ובמסווה של ידידות מזויפת) על מנת להכשיל אותך. לפעמים זה כלל לא היה מכוון, שכן העצה ניתנה מפי אדם, ששופט את הדברים ע"פ נקודת המבט האישית שלו והניסיון שלו, אך זה כלל לא מתאים למבנה האישיות שלך או לנסיבות של חייך. המסקנה המתבקשת: לא כל שמתאים וטוב לך הוא גם בהכרח מתאים וטוב לחברך, ולכן כאשר מקבלים עצות (גם כאשר מדובר באנשים מלאי כוונות טובות) צריך לבדוק אותן טוב טוב, ואז להחליט, אם לאמצן או לדחותן. אסור מצד אחד לפסול על הסף עצה טובה, אך מצד שני אסור לאמץ אותה באופן אוטומטי ללא בדיקה ושיקול דעת.

אז  "עצת אחיתופל" זה ביטוי במשמעות שלילית ביותר, אך האם אחיתופל באמת נתן עצה רעה בסיפור ההיסטורי? לפי המסופר בתנ"ך בנו של דוד, אבשלום, מרד בו, סילק אותו מירושלים, מצבו של דוד היה בכי רע, והוא היה על סף תבוסה ניצחת. אבשלום התלבט כיצד לנהוג בהמשך המלחמה, ואז הוא פנה לשני יועציו, אחד מהם היה אחיתופל בכבודו ובעצמו. אחיתופל הציע לאבשלום לא להמתין, לנצל את המומנטום ולהביס את דוד באופן סופי אחת ולתמיד. היועץ השני לעומת זאת הזהיר את אבשלום, ואמר לו שדוד הוא כמו חיה פצועה וחבולה מלאת כעס וזעם, ושאם אבשלום יתקוף אותו עכשיו ללא הכנה מוקדמת אז הוא ינוצח. עדיף, כך אמר לו היועץ השני, לחכות, לארגן את הצבא, להתכונן, ואז לצאת לקרב מול דוד. אבשלום בסופו של דבר דחה את עצת אחיתופל ואימץ את עצת היועץ השני. העצה של היועץ הזה אפשרה בסופו של דבר דווקא לדוד להתאושש, להתארגן ולנצח בסופו של דבר את אבשלום. אז מה נאמר ומה נגיד? שדווקא עצת היועץ השני הייתה עצת אחיתופל? או שמא שעצת אחיתפול הייתה עצה טובה? אז כיצד התגלגלו הדברים שהביטוי עצת אחיתופל קיבל משמעות הפוכה לחלוטין מהסיפור המקראי? אם היינו מנסים להעניק לביטוי פרשנות שתתאים לסיפור המקראי היינו אומרים שעצת אחיתופל זו עצה טובה שנכשלנו בכך שלא היינו מספיק חכמים לאמץ אותה.

רק האל הכול יכול יודע על הכול מהכול ובאופן מושלם. אנחנו בני האדם מוגבלים הן בזמן חיינו הקצר והן ביכולת השכלית שלנו המצומצמת, וכאן נשאלות  השאלות החשובות הבאות: כיצד לשפר את היכולת השכלית שלנו בזמן המועט שאנו חיים? וכיצד למצות את החיים ולהיות מאושרים? יש כאלה שבוחרים בתשובה הכמותית והשטחית. הם נעים כאחוזי תזזית על פני השטח לעבר המרחבים העצומים המשתרעים בפניהם במטרה להספיק כמה שיותר. מעצם הרצון שלהם להספיק כמה שיותר הם נעים במהירות רק על פני השטח, והם תמיד נוגעים רק ברפרוף קל בדברים, ואף פעם לא טורחים לפשפש לעומקם ולחקור הרבה מעבר למה שהעין רואה, האף מריח, האוזן שומעת והגוף חש. מצד שני יש את אלה שנשארים כל חייהם בד' אמותיהם, ושם הם חופרים לעומק ומגלים עולם עשיר ומופלא לאין שיעור מזה שקיים על פני השטח.

המשוררת רחל כתבה: "צר עולמי כעולם הנמלה". לכאורה אנו אמורים לחשוב באשר למי שעולמו הוא צר שהוא בהכרח גם צר אופקים, אין לו שמץ של מושג מה מתרחש מסביבו, לא מעודכן, פרמיטיבי ובור. אז כיצד מסתדרים הדברים שכתבה רחל המשוררת על עצמה עם עולמה הפנימי העשיר והמגוון ביותר? הנמלה בשל היותה קטנה לא מסוגלת לנדוד למרחקים ולראות עולם, ולכן היא נאלצת להישאר בשטחי מחייה מצומצמים ביותר, ובמקומות הללו היא משקיעה את נשמתה וחופרת לעומק, כשהיא מנצלת את חריצותה הרבה לשם כך. האם האדם שמגביל את עצמו בחייו לדברים מסוימים,  ושם הוא משקיע את כל נשמתו הוא פחות חכם ומאושר מזה שנודד לכל מרחבי היקום, ובכל מקום הוא טועם רק מספר טעימות שטחיות מכל דבר? מסופקני. רחל בשירתה אומרת שהיא דומה לנמלה. הנמלה גם אם תרצה לצאת מד' אמותיה, לא תוכל לעשות זאת, ומכיוון שהמציאות הזו נכפתה עליה, אין לה ברירה אלא לעשות את המיטב ולהשקיע במקום שבו היא נמצאת. האם גם על רחל המשוררת נכפתה המציאות הזו או שמא היא בחרה בה באופן חופשי?  מכיוון שרחל מתארת את עולמה גם כעולם של סבל וכאב, ברור שהגורל כפה עליה את המציאות הזו (שכן רק מזוכיסטים בוחרים לסבול), אך היא תפקדה בה באופן מופלא, ושיריה הנהדרים הם העדות לכך. האם רחל הייתה מגיעה לתובנות מעמיקות באשר לחיים לולא היו בה כל כך הרבה סבל וכאב? ספק גדול. אני גם בספק שרחל הייתה נהפכת למשוררת גדולה, לולא הגבילה את עצמה לעולם הצר כנמלה, שבו היא הפליאה לחפור למעמקים.  האם ניתן בכלל להפוך בסופו של דבר גם את העולם הצר, המוגבל מלא הכאב והסבל, שנכפה עלינו במציאות למאושר בסופו של דבר (מעז יצא מתוק)? הכול מתחיל ונגמר בנפשו של האדם פנימה ובתהליכים הפנימיים שהיא עוברת לאורך הזמן ככל שחופרים יותר ויותר לעומק.

לסיכום: חייו הקצרים של האדם מאלצים אותו לבחור בין שתי האלטרנטיבות הבאות:

1)     שטחיות כמותית וגלובלית של ציפור דרור.

2)     חפירה למעמקים בשטחים מצומצמים כשל נמלה חרוצה.

 ועל "קצה המזלג": לדעת על הכל קצת או לדעת על קצת הכל זו השאלה!!!!! לדעת הכל על הכל- רק הכל יכול מסוגל לכך, ומי שמערער על כך הסיפור של מגדל בבל ממחיש מה יהיה עונשם של אלה שמתיימרים מגאווה או מיהירות לדעת הכל על הכל.

הפרטה של שירותים ציבוריים היא טובה לבעלי ההון, היא טובה לפוליטיקאים, שתומכים בהם מאחורי הקלעים והיא רעה מאוד לציבור הרחב ולציבור העובדים. למה? בואו ונחשוב יחדיו בהיגיון בריא ושכל ישר: עסק פרטי- הדבר היחיד שמעניין אותו זה להרוויח כמה שיותר כסף (למקסם את הרווחים), ואם הוא משיג יותר כסף באמצעות קיצוץ משכורות לעובדים או פגיעה ברמת השירות, אז הוא יעשה את זה בחדווה וללא כל מגבלות מוסריות. העובדים הטובים והאיכותיים לא יסכימו לקבל פחות משכורת, ויעזבו, וכך נישאר בלעדיהם. גם העובדים, שיישארו, יהיו מתוסכלים וללא מוטיבציה, והדבר בסופו של דבר יביא גם  לפגיעה ברמת השירות לציבור הרחב. לכאורה, זה אמור לעניין את בעל ההון, שכן הוא פוחד שלקוחות יעזבו אותו, ויעברו למתחרים, למשל כאשר אנו מזמינים מוצר מסוים או שירות מסוים והוא איננו לשביעות רצוננו, לא נקנה לשם להבא, וכתוצאה מכל תיפגע פרנסתו של בעל ההון, אולם כאשר מדובר על שירותים ציבוריים, אין לנו ברירה אלא ללכת לשם, כי רק שם נקבל את אותם שירותים. כך שגם אם רמת השירות תיפגע, הלקוחות ימשיכו לבוא והעסק ימשיך להרוויח. אז מה איכפת לבעל ההון המחזיק בשירותים הצבוריים "בביצים" לפגוע בשכרם של עובדיו וכן להוריד את רמת השירות כדי להרוויח יותר? אז באה המדינה ואומרת: אנחנו נפקח עליו שהוא יעמוד בסטנדרטים של שירות סבירים ושלא ינצל את העובדים. מילים יפות באמת, אבל בשטח המדינה לא ממש מפקחת, ובעל ההון עושה מה שהוא רוצה בלי חשבון ובראש שקט, במיוחד כאשר הוא יודע שיש פוליטיקאים, שאותם הוא שימן בכסף, כדי שחלילה לא יעשו לו צרות. ואם חס חלילה בעל ההון נקלע למשבר, אז הוא דורש בתמורה לכך שלא יפגע בעניינים הציבוריים, שאותם הוא מחזיק "בביצים",  "תספורת הגונה". מה לא מגיע לו???

אומנם גם בשירות הציבורי יש ליקויים ופגמים רבים, שחובה לתקנם, אך להעביר אותם לידיים פרטיות, זה כמו ליפול מהפח אל הפחת. השירות הציבורי אמור להיות נטול אינטרסים כלכליים פרטיים. הבעיה היא שלפעמים עובדים ומנהלים שם שוכחים שהם משרתי ציבור ולא בעלי הבית במקום, ושהרכוש הציבורי איננו ממלכתם הפרטית, שבה ניתן לעשות מה שהם רוצים (למשל עסקים פרטיים וקומבינות כלכליות כאלה ואחרות). כדי לתקן את הפגמים במגזר הציבורי, צריך שהמדינה תיקח אחריות, תשנה את הדברים ותפקח באדיקות במקום להרים ידיים להעביר את הכול לידיים פרטיות. אם המדינה מרימה ידיים ולא מסוגלת לפקח על המגזר הציבורי, שזה הממלכה שלה, אז כיצד באמת אתם חושבים ומצפים שהיא תוכל לפקח ביעילות, כאשר היא תעביר את השירותים הציבוריים לידיים פרטיות (אם בבית שלך אתה לא שולט, אז על מה שקורה בחוץ אתה כן תשלוט?)

אם כבר מדברים על אנשים שמנים, שרוכבים על אנשים רזים, אז אפשר לומר שבסיפור הזה האיש השמן הוא דווקא בעלי ההון והפוליטיקאים המרופדים והמדושני עונג, ואילו האיש הרזה הוא הציבור הרחב, שנפגע ברמת השירות והעובדים, שהופכים לעבדים של בעלי ההון. קשה לי מאוד להבין, כיצד אדם נהנתן, שלא מסוגל להבין מצוקות ועוני בהתנהלותו היום יומית מטיף מוסר לאחרים באשר לשומן שלהם. קודם תשמש דוגמא אישית לרזון ולצניעות, ואז תתחיל לדבר על אנשים שמנים.

מהי השפעת הגלובליזציה על הילדים שלנו? בגלל הטכנולוגיה המדהימה העולם בימינו הופך למעין כפר קטן אחד, ואנו חשופים להמון גירויים ודברים חדשים (כיצד למשל הייתם קוראים בשקיקה את כל מה שכתבתי באתר הזה לולא הגלובליזצייה? הייתי צריך לעבור בית בית באופן סיזיפי ולחלק חומר מודפס?) מצד אחד הילדים שלנו בזכות החשיפה הזאת הם הרבה יותר חכמים ודעתניים ממה שאנחנו היינו בגילם. מצד שני נפשם הצעירה היא לא מספיק מחושלת לעמוד בכך, והנזק שעלול להיגרם להם עקב אובדן התמימות והכניסה הישירה לעולם המבוגרים המנוכר, הקר, המניפולטיבי והאינטרסנטי יכול להיות הרסני ובלתי הפיך (מידת הנזק טרם נחקרה, שכן לא חלף מספיק זמן להעריך זאת באמצעות מחקרים מעמיקים).

כשאני רואה את הילדים של היום (כולל הילדים שלי) אני מבחין שהם חשופים לדברים, שאני לא נחשפתי אליהם, ולא ידעתי על עצם קיומם עד שנות העשרים של חיי. ומה קורה כאשר הילדים נחשפים באופן אישי לדברים שליליים? האם הנפש שלהם העדינה, שטרם חושלה, מסוגלת לעמוד בהם או להכיל אותם? הבריונות ברשת זו, למשל, תופעה שלא הייתה בילדותנו (כי פשוט לא היה אינטרנט) והנזק שלה עלול להיות עצום בשל השילוב הקטלני בין היותה גלובלית לבין ההתבגרות השכלית המוקדמת של ילדינו, שמקדימה בשנים רבות את התבגרותם הנפשית.

אז מה ההורים אמורים לעשות? מצד אחד אי אפשר לעצור את הגלובליזציה (כמו שאי אפשר היה לעצור את האדם מלטעום מפרי עץ הדעת), אך מצד שני חייבים להיות מודעים לסכנותיה המרובות ולעמוד על המשמר כל הזמן. למשל, ילד שמפיצים עליו דברים שליליים ושקריים ברשת, ללא פיקוח ועזרה של מבוגר, נפשו העדינה והבלתי מחושלת לא תוכל תמיד לעמוד בזה. כמבוגרים נפשנו פחות או יותר התחשלה, ואנחנו לומדים לחיות עם הרוע, האכזריות, השקרים הזדוניים ועלילות הדם (עם כי להתרגל אי אפשר אף פעם!!!!). אבל כילדים? אם אני כילד הייתי נחשף לדברים השליליים הללו, אז כנראה לא הייתי שורד את זה בשלום. בילדות שלנו היינו עסוקים כל היום במשחקים בחוץ (בעיקר כדורגל). בגלל הגלובליזציה והטכנולוגיה, הילדים נשארים יותר ויותר בבית, ושם הם מדברים עם חבריהם דרך המחשב או הפלאפון, ואז באופן טבעי הם עסוקים כל הזמן בלרכל איש על רעהו, וכאשר מדובר על דברים שליליים, זה יכול להיות קטלני, שכן מספיק ניצוץ אחד על מנת לגרום לתבערה גדולה בזכות אדי הדלק של הגלובליזציה.

במבט לאחר אני חושב שהגלובליזציה לא עושה טוב לילדים שלנו. לטעמי הילדות של בני דורי היחסית צנועה ופשוטה הייתה הרבה יותר מאושרת ובטוחה ממה שקורה כאן היום.

רבי עקיבא אמר: מיהו הגיבור? זה הכובש את יצרו. ללא היצר אנו הופכים לאנשים אטומים לרגשות או לכבויים, לכן המטרה היא לא להפוך אותנו לרובוטים נטולי רגשות, שזה הדבר הכי גרוע שבעולם, אלא לדעת לכבוש את היצר, שעלול להביא אותנו למעשים רעים ולכשלונות ולתעל אותו למטרות חיוביות. כדי לעזור לאדם לכבוש את יצרו, עליו ליצור חיץ ברור בין המחשבות הרעות, שעוברות לו בראש ברגע נתון לבין המעשים. כדי לכבוש את היצר האדם חייב לדעת לשלב נכון בין קול התבונה לבין קול הרגש במעשיו ובדרכיו. הפיתויים העומדים בדרכו של האדם בעולם הזה הם רבים, והיצר הוא חלק טבוע בתוכנו, בין אם נרצה או לא, ולכן האדם שנדרש לכבוש את יצרו, מתנהלת בתוכו מלחמה פנימית קשה. זה שמצליח לכבוש את יצרו כל הזמן, ניצח במלחמה האין סופית והקשה, ולכן הוא נקרא גיבור.  אבל מה לעשות שרוב האנשים אינם גיבורים ונכנעים מידי פעם ליצר המשתלט עליהם. כל עוד אנחנו לא נותנים ליצר לשלוט ולנהל את חיינו, וכל עוד היצר לא מוליך אותנו לעשיית מעשים רעים כלפי זולתנו וכלפי עצמנו, אז יש להתייחס לכך בפרופורצייה הנכונה ,להפסיק להיות צבועים או מתחסדים ולזכור שבסך הכול לא כל בני האנוש יכולים לנהוג כמו הגיבור של רבי עקיבא, ברם כל עוד הדבר נמצא בתודעה שלנו, ואנחנו לא מרימים ידיים ודגל לבן מראש בפני היצר, זה מתכון להפיכת העולם למקום יותר טוב מבחינה ערכית ורוחנית.

מה היה קורה עם השבדיים (או יותר נכון השבדיות) היו השכנים שלנו? מזמן היינו מוותרים להם על הכול, אבל כמו שהאדון מבין את נפש בהמתו, כך האל מכיר את הנפש הסוררת של עמו, ולכן הוא אירגן כאן בארץ הקודש שכנים אחרים לגמרי על מנת למנוע כל ניסיון לוותר על חלקי מולדת, ומי שבכל זאת ינסה לעשות עימם הסכמים או יאמין לכך שהם יקיימו את ההסכמים שעליהם הם חתומים, יקבל על ראשו כעונש לא שלום ולא בטיח אלא רק אסונות, פיגועים, וים של דם ודמעות. ואם אתם עדיין לא מאמינים וחושבים שאני מדבר שטויות במיץ עגבניות אז תשוו בבקשה את מצבנו לפני למעלה מעשרים שנה (כשהחליטו לתת צ'אנס לשלום) ומצבנו כיום הן בזירה הבינ"ל והן בזירה הפנימית. אז מה דעתכם? אולי ניסוג באופן חד צדדי גם מיהודה שומרון, כפי שהציע אחד החכמולוגים מייד לאחר ההתנתקות מעזה? ואולי זה היה נכון לנהל מו"מ לויתורים לאסד האבא והבן, כפי שהציעו חכמולוגים אחרים שמשום מה בטוחים, שברגע שהאל חילק את החוכמה הוא נתן להם את כולה, ומה היה קורה היום, אם סוריה הייתה יושבת כיום על שפת הכינרת? נכון שנגזר עלינו לחיות פה על חרבנו, כפי שהיה מאז שהחלה הציונות, ואנו צריכים להיות עם הרבה סבלנות ואורך רוח להמשיך בעיקשות הלאה ולא לנסות להשיג בכוח הויתורים את מה שלא ניתן להשיגו בדור הנוכחי או ספק בכלל. 

ימי הפורים הם אומנם ימי שמחה וצהלה, אך הם גם מהווים תזכורת נוקבת ומרה על הניסיון להשמיד את עמנו ולמחות את זכרו מעל פני האדמה. מה לעשות, שבכל דור ודור עומדים עלינו מנוולים אלה ואחרים לכלותנו, ואנו בעזרת האל התגברנו, מתגברים ונתגבר עליהם בסופו של דבר למרות כל המחיר הכבד משאת, שנגזר עלינו לשלמו. ניסיון העבר של העם היהודי מלמד, שמי שמאיים במערכה הראשונה של המחזה בהשמדתנו, ינסה ככל הנראה לממש זאת במערכה השלישית. אני כלל לא מבין את אלה שמזלזלים בחומרת האיום, שנשקף לנו מאיראן ומשאר הנבלות, שצמחו כאן כמו פטריות לאחר הגשם בג'ונגל האנרכיסטי הזה. לא הספיק לנו מה שקרה בשואה על מנת ללמדנו את הלקח, שיש לקחת איום על קיומנו ברצינות ולא לפטור זאת כדברי הבל, רהב ושחצנות של אויבינו, שלא עומד מאחוריהם דבר?

חובתו של כל מנהיג ישראלי אחראי ושפוי לנצל כל הזדמנות ולעשות כל מה שאפשרי בכל מקום וזמן נתון על להתריע על הסכנה, ואם פירוש הדבר- התערבות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית- הגנה על קיומנו מצדיקה כל צעד שיינקט ובכל דרך אפשרית!!!! על מנת לחולל שינויים משמעותיים אין מנוס לעיתים  אלא לשחות באומץ לב נגד הזרם, וגם הצעד הקטן והצנוע ביותר, אם הוא נכון ומשכנע, יכול בסופו של דבר להביא לטלטלה ולתפנית היסטורית עצומה. בכל מערכת ששבוייה בקונספציה שגויה ומוטעית ומסרבת בעיקשות להתנער ממנה, חייב תמיד שיהיה לפחות אחד שעומד בשער ומתריע בפני הסכנה המוחשית, ומוכן אף לשלם על כך מחיר כבד.

האם נאומים ודיבורים מספקים? בהחלט שלא!!! לא משנה כמה אתה משכנע, צודק, מוסרי ויודע להעביר את עמדתך בצורה ברורה, הזירה הבינ"ל מורכבת ממדינות, שבד"כ מנהלות את מדיניותן ע"פ אינטרסים ושיקולים קרים ומנוכרים של עלות מול תועלת ולא ע"פ שיקולים ערכיים ומוסריים (יש גם אנשים רבים, שמנהלים כך את חייהם: לא טוב מול רע אלא מה מביא לי תועלת ומה לא!!!). מדינות תרשינה לעצמן להיות מוסריות וצודקות, כאשר אינטרסים שלהן לא מעורבים בכך ישירות. יש כמובן גם מדינות צבועות, שמטיפות מוסר לכל העולם ואשתו, אך בביתן פנימה- המוסריות מהן והלאה!!!

אז מה צריך לעשות במקביל לנאומים? לטעמי צריך להעביר לאמריקאים ולאיראנים את המסרים הבאים מאחורי הקלעים:

המסר לאמריקאים: אנחנו לא נסכים בשום תנאי לשמש בתפקיד צ'כוסלובקיה של המאה הקודמת, ואנו מסרבים בתוקף להיות חיילים פשוטים (פיונים) במשחק השח מט, שמנהלת ארה"ב מול איראן. לנו בלוח השחמט יש מלך משלנו, ואנו נעשה כל מה שיידרש תוך שימוש בכל האמצעים האפשריים העומדים ברשותנו (הכול כולל הכול) על מנת להגן על קיומנו, גם אם נהיה לבד במערכה הזו.

המסר לאיראנים: האיראנים כל שני וחמישי מוציאים הודעות לתקשורת, המאיימות בהשמדתנו או בהחרבת חלקים נרחבים מהמדינה, ומה התגובה שלנו? כדי לא להלהיט את האווירה עוד יותר אנו שותקים ומתעלמים. יש כאלה שמצדיקים מדיניות זו, שכן הם רואים באיומים הללו דברי רהב או פסיכולוגיה בגרוש, ומסרבים להתרגש מזה (אלה פחות או יותר אותם אנשים שחשבו שטילים מעזה זה סתם הפחדות דמיוניות ומניפולטיביות ולא צריך להתרגש מזה). אני חושב שאסור לנו לשתוק וצריך להגיב ובצורה אובססיבית לכל איום ואיום כזה. לטעמי, האויב צריך לדעת מראש טוב טוב מה יקרה לו, אם ינסה לממש את איומו, כדי שלא יתבכיין אחר כך על מה שנעולל לו. אלה המסרים, שחייבים לעבור לאיראנים ולכל המנוולים האחרים שמסביבנו בכל הזירות:

1)     כל פגיעה בנו תיענה בתגובה קשה ולא פורפורציונלית שעולה באלפי מונים על מה שעשו לנו.

2)     ישראל תנקוט בכל האמצעים העומדים ברשותה על מנת להגן על חיי אזרחיה ועל עצם קיומה, ואם פירושו של דבר להפוך את מדינת האויב לטוטל לוס ולעיי חורבות או במקרה קיצון להעלימה לחלוטין ממפת העולם, אז שלא יהיה ספק לרגע שברגע האמת לא נהסס לעשות זאת!!!!

החפץ בביטחון לאזרחי ישראל לא צריך ללכת שבי אחרי אשליות השלום המסממות, אלא פשוט להעביר לאויבים מסרים חריפים על גורלם הרע והמר, במידה ויעזו לתקוף אותנו, ותאמינו לי שזה עובד מול כוחות הרשע והזדון: בתקופת המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ האיום של ארה"ב על ברה"מ במלחמה גרעינית על כל פרובוקציה הביא לשקט מוחלט בין הגושים. במסמכים שנמצאו אצל גרמנייה הנאצית לאחר המלחמה התברר, שאם היו מרתיעים את היטלר בזמן באיומים במקום לנסות לרצות ולפייס אותו כל הזמן, אז הוא לא היה מעז להיכנס לחבל הריין (הראשון שבכיבושיו הזוחלים בשיטת "המצליח"). אז גבירותיי ורבותיי, אנחנו צריכים להגן על קיומנו, כפי שארה"ב הייתה עושה, אם היא הייתה מאוימת באופן דומה. אתם זוכרים למשל את משבר הטילים הגרעיניים בקובה? האם אובאמה היה מגיב בנחישות להצבת טילים גרעיניים סובייטיים בקובה כמו קנדי או כמו שהוא דורש מאיתנו כעת להבליג ולשתוק? או שמא כאשר מדובר באינטרסים אמריקאים צריך להיות קשוח, אך כשמדובר בבני ברית אפשר פשוט להפקיר אותם ואת ביטחונם כדי לפייס את ההיטלר החדש? איראן גרעינית היא בשבילנו כמו קובה עם טילים גרעיניים רוסיים המכוונים לעבר ארה"ב.

בקיצור: אם תדבר עם אנשי הרשע והזדון על מוסר, ערכים ודרך ארץ, אז או שהם כלל לא יבינו על מה לכל הרוחות אתה בכלל מדבר, ואם יש בכלל סיכוי שהם מבינים דבר מה, אז הם יירקו לך בפרצוף בבוז, זלזול ושאט נפש, שכן הם יפרשו את התנהגותך כחולשה של כבשה מפוחדת ולא כנדיבותו של האריה החזק ("קורי עכביש מתפוררים" כך רואים אותנו פחות או יותר אויבינו), אבל אם תדבר איתם בשפה שהם מדברים איתך, אז את זה הם בהחלט מבינים טוב טוב.

ובאשר לנאצנאצים (הנאצים הקטנים) שבדרומנו, שקיבלו חסינות על חייהם ועל מדינת הטרור שלהם בזכות ההומאניות המופלגת והבלתי נורמאלית שלנו (לכו תשאלו את סיסי מה הוא היה עושה, ואיך עזה הייתה נראית ועם כמה הרוגים, אם הם היו יורים טילים על קהיר) המסר שצריך להעביר להם הוא זה: אתם רוצים שקט, אז אל תתקפו אותנו, ואז גם תוכלו להפוך את עזה בזכות הכסף הרב שמוזרם לריביירה של המזרח התיכון. אל תנצלו לרעה את ההומאניות שלנו. להבא לא תקבלו יותר חסינות, ומה שהיה לא יחזור יותר לעולם. שכונה שממנה יירו עלינו תימחק מהמפה תוך 24 שעות ממועד הירי. לא רוצים שזה יקרה? אז אל תירו עלינו (הכדור נמצא במגרש שלכם). אם התושבים לא יפנו את השכונה בפעם הראשונה, אז סביר להניח שבשכונה הבאה בתור הם כבר ינוסו כל עוד נפשם חפצה לחיות. אם החמאס רוצה להחריב שכונות עזה אחת אחר השנייה, אז שיתכנן מראש מהיכן לירות, ואנו נהיה קבלני ההרס שלו. מסר דומה צריך להיות מועבר גם לנאצנאצים שבצפון. כאשר מסרים מעין אלה יועברו מראש וכל הזמן וללא מנוח (לא לחכות לרגע האחרון) לאויבים, הם יהיו מובנים ומופנמים גם להם היטב היטב וגם לאוכלוסייה. כאשר הם יבינו שאנו רציניים ולא מבלפים, אז ההתייחסות שלהם גם תשתנה. תדברו איתם על מו"מ והסדרים, תקבלו בתגובה רק פטיש חמש טון בראש.

"סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות". אנו חיים בחברה מאוד לוחצת ומלחיצה, שרוצה לחטוף מכל הבא ליד כמה שיותר מהר ועכשיו, ומי שלא יוצא וכל תאוותו בידו, התסכול שלו משול לילד, שמשתטח על הרצפה של החנות, צורח וצורח, רק משום שאמא שלו לא מסכימה לקנות לו את הצעצוע שהוא רוצה. הרי הבטחתם לנו שלום!!!! אז למה אתם לא מביאים לנו אותו עכשיו? הזמן לא משחק לטובתנו, אז למה אתם לא ממהרים? נו כבר..... תביאו לנו כבר את השלום, לפני שממש נתרגז!!! מה הוא עדיין לא בא? תוותרו קצת פה ושם, ואז בטוח הוא יבוא. מה הוא עדיין עוד לא בא? אז אולי תוותרו עוד טיפה? נו מה איכפת לכם? בבקשה אנחנו מתחננים!!!  תשאלו אפילו את האויבים ואת אומות העולם והם יגידו לכם שאנחנו צודקים. נו אז מה אתם אומרים? נפתח את היומן ונקבע את התאריך שהוא כבר יבוא? מצד שני האויבים שלנו רואים אותנו רצים אחרי הזנב של עצמנו לשווא ומגחכים לעצמם. הם מצידם לא ממהרים לשום מקום, ויש להם סבלנות לחכות גם עוד מאה שנה, עד שתהיה להם הזדמנות והם יחושו, שידם על העליונה.

אז גבירותיי ורבותיי, גם אם לא יהיה שלום בדורות הבאים לא צריך למהר לשום מקום ולהילחץ ולדבר על זה כל היום, כי אנו נמשיך להתקיים ולהסתדר כאן גם בלעדיו למרות כל המכשולים והמשברים שבוודאי עוד יהיו. הדרך היא עוד ארוכה מלאה קשיים וקוצים, אך אין לנו ממש שום ברירה אחרת, אז בבקשה תפסיקו להסתכל כל הזמן רק על ההווה ועל הרגע, ותתחילו סוף סוף לחשוב במונחים של רץ למרחקים ארוכים, שלא מרים ידיים ופורש כל פעם שצץ לו קושי או משבר. בקיצור אני מאמץ בחום את הפתגם הערבי הבא בדבר היכולת לדחות סיפוקים מיידיים: "החיפזון מהשטן". עדיף להתמקד בדברים חברתיים שניתן להשיגם (צמצום פערים, פירוק מונופולים, ביעור הפשיעה, האלימות והשחיתות ועוד) ולהפסיק להשקיע אנרגיות מיותרות ומבוזבזות על מה שלא ניתן כעת ובכלל להשיגו (זה כמו פול גז בניוטרל).

בין ישראל לארה"ב מתנהל עימות חזיתי נוקב בסוגיית הגרעין האיראני, עימות, שאי אפשר יותר לכסותו או  לכבסו יותר במילים דיפלומטיות יפות ועדינות. נתניהו טוען שמדובר בעסקה רעה מאוד, ואילו אובאמה מציין, כי מדובר בעסקה הטובה ביותר, שניתן כעת להגיע אליה. נתניהו אומר שהעסקה תאפשר לאיראן להפוך למדינת סף גרעינית, כך שביום בהיר אחד נתעורר למציאות של איראן גרעינית (כמו במקרה של צפון קוריאה). אובאמה לעומת זאת טוען, כי העסקה היא הדרך היחידה למנוע באפקטיביות מאיראן מלהפוך לגרעינית, ושארה"ב ובנות בריתה תוכלנה לפקח באופן הדוק ומקרוב על כך שהאיראנים יעמדו במילתם ולא יפרו את ההסכם.

אנו האזרחים מבולבלים: מי צודק? מי טועה? כיצד שני מנהיגים רואים מול העיניים את אותו דבר בדיוק, וכל אחד מהם מגיע למסקנות כה שונות? מכיוון שאנו האזרחים לא חשופים לכל המידע עקב שיקולי סודיות או אינטרסים שלא לחשוף הכול, ויש לכולנו פחות או יותר מסך עשן מול העיניים, אז אין לנו ברירה אלא להסתמך על מה שנאמר ונכתב בתקשורת או לחילופין על מה שאומרים המנהיגים עצמם. אז כיצד נתניהו ואובאמה מפרשים את אותו דבר בדיוק באופן כה שונה? זה הגיוני שכן:

1)     זה שעומד מול איום קיומי יסתכל על הדברים אחרת מזה שהאיום לא מסכן אותו כרגע ישירות.

2)     זה שניצב קרוב מבחינה גיאוגרפית מול הסכנה (קו החזית הראשון) יסתכל על הדברים אחרת מזה שהסכנה רחוקה מביתו (אם קובה למשל הייתה מחליטה יום אחד לפתח נשק גרעיני, סביר להניח שארה"ב לא הייתה מנהלת איתה מו"מ על עסקה מעין זו או שאובאמה היה מצדיק עיסקה מעין זו איתה. לא מאמינים: ראו מה עשתה ארה"ב לפנמה בנסיבות פחות חמורות בהרבה, כאשר זו העזה לסגור את תעלת פנמה).

3)     ניסיון העבר מול תמימות ונאיביות בהווה: אנחנו בניגוד לאמריקאים הנאיביים והתמימים יודעים בדיוק עם מי יש לנו עסק, ומכירים היטב את כל הטריקים, השטיקים, הרמאויות, משיכות הזמן וסיפורי האלף לילה ולילה. הספקנו לחוות את זה על בשרנו מספיק זמן עם הפלסטינים. גם האמריקאים וגם הוועדה לאנרגיה אטומית הספיקה להתוודע לתרגילים האיראנים של משיכות זמן, הסתרה, מניפולציות ושקרים, אך לא באותן עוצמות, כפי שאנו חווינו מעל עשרים שנה. אנחנו יודעים שהאיראנים מרמים את ארה"ב והמערב. אנו גם יודעים שהאמריקאים חיים להם עדיין בעידן הנאיביות והתמימות והם טרם התעוררו ממנו, ואנחנו גם יודעים שהאמריקאים מאמינים שהסכם הוא הסכם ג'נטלמני, שכל הצדדים מחויבים לו בכל מאזן כוחות, ושהוא אמור להיות איתן להחזיק מעמד גם מול הרוחות הזמן הנושבות והמשתנות, ואילו אנו יודעים שללא פיקוח הדוק ההסכם יהפוך לעורבא פרח, ושהאיראנים מספיק מתוחכמים כדי להתחמק ביעילות גם מפיקוח. זוכרים את ההסכם שהגיעו המעצמות אליו עם חזבאללה (התלמידים הממושמעים של האיראנים) וישראל בתום מלחמת לבנון השנייה? החזבאללה התחייב לא להתחמש ולהתרחק מהגבול. מה נותר מההסכם הזה? איפה הפיקוח של המעצמות? מדוע אתם חושבים שהאיראנים ינהגו אחרת?

 יתר על כן לאסאלם השיעי יש הצדקה דתית לנהוג כך, שכן בנוסף ל-5 מצוות היסוד של האסלאם, יש לו גם את מצוות התקיה- הזהירות. ע"פ מצווה זו יש חובה דתית בעת הצורך להוליך שולל ולרמות את הכופרים וכן לדבר במתק שפתיים איתם ולחתום איתם הסכמים, כל עוד זה משרת את האסלאם לעבר מטרותיו העתידיות. גם באסלאם הסוני יש הכשר  ליחסים טובים עם הכופרים כל עוד ידם של הכופרים על העליונה, אך כאשר מאזן הכוחות משתנה יש חובה דתית לצאת לג'האד. הסכם ח'ודיבייה (אותו הרבה לצטט ולהזכיר ערפאת) הוא הסכם שעליו חתם הנביא מחמד עם תושבי מכה, כאשר מאזן הכוחות היה לרעתו, אך ברגע שזה השתנה, אז הוא הפר אותו וכבש את מכה. הסכם זה הוא ההכשר המוסרי לאסלאם לחיות בפיוס זמני עם מדינות העולם. פיוס זה יכול להימשך ללא הפרעה גם דורות שלמים, ואף לתת אשליה מרדימה של שלום, אך ברגע שמאזן הכוחות משתנה לטובת האסלאם, אז חובה על כל מוסלמי לצאת למלחמת קודש (ג'האד). דעאש למשל (ובניגוד למוסלמים המתונים) חושבים שמאזן הכוחות כבר השתנה לטובתם, ולכן התחילו לפעול בעוצמה.

 גם בראייה לא דתית האסלאם הקיצוני של ימינו מזכיר בהתנהלותו את הפאשיזם והנאציזם של המאה הקודמת. גם הם קיימו מו"מ עם מדינות המערב ועם ברה"מ, וחתמו על הסכמים עימם, אך ברגע שהם התחזקו, הם לא היססו והפרו ברגל גסה אותם. היטלר התחייב לאחר קבלת חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה בתום מו"מ ממושך ומייגע שאין לו יותר תביעות טריטוריאליות. זה לא הפריע לו להשתלט לאחר מכן על מה שנותר מצ'כוסלובקיה, וכעבור זמן קצר לפלוש גם לפולין (לא מפתיע שדווקא נשיא צ'כיה דהיום מכריז: "כולנו יהודים, והאויב הוא האסלאם הקיצוני"). מול ברה"מ חתם היטלר על הסכם אי לוחמה, שאפשר לו את הכיבושים במערב אירופה בראש שקט מדאגות , ולאחר שניסיון הפלישה לבריטניה נכשל, הוא הפר את אותו הסכם באופן חד צדדי, הפתיע את סטאלין, שסיפק לגרמניה עד הרגע האחרון ציוד , ופלש לברה"מ.

ומה באשר לעתיד? האיראנים מרשים לעצמם לעשות שרירים גם מול העסקה הרעה שארה"ב מציעה להם כעת, ולכן יש שתי אפשרויות. אם האיראנים לא יסכימו לחתום, ובהנחה שארה"ב לא תסכים להתפשר עוד יותר, אז ארה"ב והמעצמות תעמודנה במערכה מול איראן יחד איתנו. לעומת זאת אם האיראנים כן יחתמו על העסקה הזו, אז אנו ניאלץ לעמוד לבדנו מול האיום הקיומי הזה. לאור זאת ברור מדוע אנו מעדיפים את העדר ההסכם מאשר הסכם רע.

בכל מקרה המהלך הדיפלומטי מיצה את עצמו. כל עוד היה סיכוי שדיבורים ישפיעו ויביאו לשינוי המיוחל, אז הייתה גם חובה מוסרית וערכית לנסות ולהשפיע, אך ברגע שהדברים פחות או יותר נחתמים ונסגרים (לכאן או לכאן), כל דיבור עתידי מעתה ואילך הוא  פשוט מיותר ומזיק, וישראל צריכה להפסיק את הקשקשת ברשת ולעשות את כל הנדרש ממנה על מנת להגן על עצמה עם עזרה או בלעדיה, כאשר יעלה הצורך המיידי לכך, כפי שעשה בזמנו מנחם בגין ז"ל.

 בדיחה קטנה: שני משוגעים מתכננים לברוח מבית המשוגעים. אומר המשוגע האחד לחברו: אני אדליק את הפנס, אתה תטפס על האור , תעבור את החומה ותברח. עונה לו חברו: "מה אני משוגע לסמוך על משוגע? הרי אני יודע שאיך שאני אתחיל לטפס על האור, אתה בוודאי תכבה את הפנס, ואני אפול.

ההתבטאויות של גרבוז בעצרת השמאל, ומנגד ההתבטאות של עיתונאי מערוץ 7 כנגד אלמנת הקצין שנפל במבצע צוק איתן הן חורגות מויכוח בנושא פוליטי. זו עדות על אנשים אטומים, שלא מודעים לרגשות של האחר מרוב שהם מרוכזים אך ורק בעצמם ובצדקת דרכם. גבירותיי ורבותיי, האמת והצדק המוחלט נמצאים אך ורק אצל האל הכל יכול, ואילו אצל בני האדם אין משהו מושלם באופן מוחלט, וצריך לבחור בין אלטרנטיבות, שבכל אחת מהן יש יתרונות, אך גם חסרונות. יש דברים ,לטעמי, שאסור לעשותם גם בויכוח פוליטי נוקב. אסור בתכלית האיסור לתת לויכוח לגלוש לפסים אישיים, אסור לפגוע ולהשפיל אנשים, ויש לנהוג בכולם בכבוד. מותר בהחלט (ואפילו חובה) להשמיע עמדות נוקבות ביותר בעניינים העומדים על סדר היום, וצריך לדעת לכבד ולשמוע גם דיעות  של אחרים, כפי שאתה מצפה שיכבדו את הדיעה שלך. ברגע שכל מחנה  פוליטי יעשה חשבון נפש אמיתי בתוך עצמו ויקיא מקירבו את כל האנשים האלימים והפוגעניים, אז החיים שלנו פה יהיו הרבה יותר טובים, והאוירה תהיה פחות מורעלת וטעונה. צריך לזכור ולהזכיר, כי בתום הבחירות נגזר עלינו להמשיך לחיות ולהסתדר ביחד, ותרעלה מעין זו השפעתה חורגת הרבה מעבר לתקופת הבחירות. אז אולי פוליטיקאים מסוימים מצליחים לקושש לעצמם עוד כמה קולות בשל האוירה הרעילה הזו, אך המחיר של הדברים הוא כבד מנשוא ופוגע קשות בתחושת הסולידריות הפנימית. לכולנו יש ידידים ואפילו קרובי משפחה שלא מסכימים לכל עמדותינו, אך האם זה אומר שאנחנו צריכים לשנוא אותם על רקע זה? נהפוך הוא: הויכוח הפוליטי הנוקב הוא הכרחי לדמוקרטייה וזאת בתנאי שהוא לא חורג מהגבולות הלגיטימיים. הויכוח הפוליטי מפרה את החשיבה ומעודד יצירתיות ואתגר. אני מרחם על אנשים, שמקיפים את עצמם רק באומרי הן, ואוטמים את אוזנם ועוצמים את עינם לכל מה שחורג מכך. אלה אנשים מסכנים, שלא חשופים לדיעות אחרות, ובשל כך מוחם מתנוון לאט לאט, עד שהם הופכים לאנשים נעולים ואטומים לכל מה שקורה מסביבם. זכורים לי לטוב הויכוחים הפוליטיים הנוקבים והמרים עם אבי הביולוגי ז"ל, שהיה ציניקן וחריף לא פחות ממני. זכור לי גם כסטונדט לתואר שני ישבנו בהרצאה של מרצה פוסט ציוני, שטען שלידת מדינת ישראל בחטא, שאנו קולוניאליסטיים, ואילו הפלסטינאיים הם בני המקום. פוצצנו לו את השיעור? לא ולא!!! נתנו לו לדבר בחופשיות, ואז שאלנו אותנו שאלות נוקבות על מה שאמר. לא העלבנו אותו וקראנו לו בשמות, אבל גם לא הסכמנו לאף מילה ממה שאמר. אני בטוח שאדם שנוהגים כלפיו בדרך זו יתייחס לדברים שנאמרו לו יותר ברצינות, לאחר שיילך לביתו, וינסה להתמודד איתם (אלא אם הוא נעול בשלשלאות של עצמו) הרבה יותר מאשר אם היינו מטיחים בו קללות ונאצות או מפוצצים לו את השיעור.  אני לא בטוח שהוא היה משנה את עמדותיו לאור הביקורת שלנו, אבל לפחות הוא היה צריך להתמודד עם הטענות הענייניות שהופנו כלפיו? כאשר צועקים ומפוצצים, אז בדרך זו מונעים שיח אמיתי, והתוצאה היא שכל אחד מתבצר מאחורי חומות הצדק שלו תוך יצירת תדמיות שליליות ביותר ואף דמוניות של אלה שלא מזוהים איתו, ומשם ועד הרעל שאנו רואים ברחובות, הדרך קצרה מאוד.

במהלך המסע הוירטואלי, שבו התחלתי לפני כארבע שנים נתקלתי בתגובות שליליות (מועטות באופן יחסי למה שציפיתי, יש לומר בכנות) של אנשים, שלא מכירים אותי ברמה האישית, אך לא הייתה להם כל בעיה להביע את דעתם בצורה וולגרית ובוטה במיוחד תוך שילוב קללות ונאצות מבית מדרשם. רבות שאלתי את עצמי והתחבטתי בשאלה, מדוע הם מרשים לעמם ללא שמץ של בושה להתנהג כך ולרדת לרמה כזאת, שיותר מאשר מבזה ומשפילה אותי, היא מעידה לשלילה עליהם (ולא חלילה בעניינים שעומדים ברומו של עולם, אלא באשר לתחביב לא מזיק ושולי באופן יחסי). שאלה נוספת, שריצדה במוחי: בעולם של סיבה ומסובב- מאין הרוע הזה מגיע, ומה גורם לרשעות הזו? התשובה לשתי השאלות היא אחת: "הדג מסריח מהראש". כאשר פוליטיקאים (נבחרי ציבור להזכירכם) מרשים לעצמם להתנהג זה כלפי זה באופן וולגרי ומבזה ללא שום גבולות וכבוד בסיסי אלמנטארי לזולת (ובמיוחד בתקופת בחירות), אז מה אתם בדיוק מתפלאים, שזה מחלחל לכלל האוכלוסייה, שמחקה את הפוליטיקאים ולא רק בפוליטיקה עצמה אלא בכל תחום ותחום מהחיים הציבוריים והאישיים של כל אחד ואחד מאיתנו? רק כאשר השיח הפוליטי יהפוך פה ליותר מכובד ומכבד, יתמקד בצורה עניינית בסוגיות שבמחלוקת במקום בסיסמאות נבובות או בקללות, כינויי גנאי, השפלות אישיות ורמיסת כבוד האדם הבסיסי, רק אז יבוא השינוי המיוחל. כל עוד הפוליטיקאים לא ינקו את עצמם ואת המחנות שלהם (כן כן בתוך הבית ולא רק במחנה היריב!!!) מהתרעלה הזו, אז הרעל הזה ימשיך להתפשט ולהרוס כל חלקה טובה בחברה.

ברמה האישית אני יכול להביא לכם אין ספור סיפורים על תרעלה מעין זו (דברים שקרו לי לפני שהתחלתי במסע של השירה, כך שאי אפשר לומר שהמעורבים הכירו אותי לפני כן היכרות מוקדמת ועשו זאת כתוצאה ממשהו שעשיתי להם), אך אסתפק בדגימה, ששלפתי מזיכרוני כרגע "על קצה מזלג" בלבד.

1)     שתי הנערות, שאני לא מכיר אותן, שעברו על פניי, ואמרה לרעותה במתק שפתיים ובצחוק מתגלגל (עד אז לא ידעתי שרוע יכול לבוא גם "בנועם" מעין זה): "אני במקומו הייתי מתאבדת" (איזו מערכת חינוך חינכה אותן בדיוק לדבר ככה?).

2)     האדם החרדי, שאני לא מכיר, שעבר על פניי באופן אקראי, ואיך שזה קרה, הסב את ראשו ממני במופגן לצד השני וירק יריקה הגונה (זה יהודי אמיתי או יהודי מזויף בתחפושת של חרדי? ואיפה דרך הארץ, שקדמה לתורה, לאן בדיוק היא נעלמה אצל אותו חרדי? ).

3)     הזאבים בתחפושת אדם עם הצחוק המרושע והמבזה והדיבור הוולגרי כלפי  כל אדם, שמשום מה "לא בא להם טוב בעיניים". (הם תמיד מזכירים לי את סיפורו של אלישע הנביא והנערים שלעגו על היותו קירח).

4)     ההערות הנבזיות המכוערות ביותר והבלתי פוסקות כמו זמזום של זבובים מאחורי הגב באשר לנטיות מיניות, שלא היו ולא נבראו מעולם.

5)     אנשים שלא מכירים אותך, אבל אין להם שום בעיה לקבוע על סמך רושם ראשוני בלבד קביעות נחרצות ושליליות ביותר באשר אליך ולאופייך (לא ידעתי שיש ככל כך הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים מומחים במדינה באשר זולתם, ועוד מבלי לראות את הפציינטים שלהם? ועל סמך רושם ראשוני בלבד? ממש גאונים, לא ???).

פוליטיקאים יקרים: לא חשוב עד כמה אתם חושבים שאתם צודקים באמונותיכם ובתפיסותיכם, אתם חייבים במקביל לשים גבולות ברורים גם על הדרך שבה אתם מתנהלים, שכן היא לא פחות חשובה מהעניין, שלמענו אתם נאבקים, וזאת בשל ההשפעה האדירה של הדרך שבה תבחרו  בסופו של דבר על אופן ההתנהלות העכשווית והעתידית של ציבור הבוחרים שלכם ושל כלל האוכלוסייה בכל תחומי החיים מנושאים ברומו של עולם ועד זוטות דברים בחיי היום יום (כמו שוקולד בטיסה, הנדנדה בגן המשחקים והחנייה בבית המלון).

דוגמא נוספת לרעל מעין זה: הייתי באירוע משפחתי, ומסתבר שהסתרתי לאחד האורחים לא בכוונה. אז מה אמר לי המנוול? הוא יכול היה לומר "תסלח לי, אתה יכול בבקשה לזוז קצת, כי אתה מסתיר לי"? (הייתי מסתפק גם ב-"תזוז אתה מסתיר לי". במקום זאת הוא בחר את המשפט המבזה הבא: תזוז כבר, אידיוט, לא באתי חתונה כדי לראות את התחת שלך". כיצד אתם הייתם מגיבים, אם מישהו היה מרשה לעצמכם להתבטא כלפיכם ככה? (אני מניח שלא באיפוק כמוני).

מוסר השכל: הצדק והאמת הפנימיים לא יתממשו במלואם ואף לא יהיו אפקטיביים, אם הם מופעלים בדרך נבזית ופוגענית כלפי הזולת.

 מחר יחול יום הבחירות והמסר שלי לקולות השפויים בכל המחנות, שהם לפי דעתי מהווים את רובו המכריע של הציבור: אל תשכחו שיום הבחירות הוא בסך הכול יום אחד, ולאחר מכן יש 4 שנים או פחות, שעלינו ללמוד לחיות אחד עם השני למרות/ ועם כל חילוקי הדיעות. כמו כן יש לזכור:

1) רב המשותף לנו על המפריד בינינו, וזהו בסיס לסולדריות איתנה, אם לא נאפשר לגורמים פלגניים מכל המחנות לזרוע בנו פורענויות של שסעים ובקיעים.

2) קל מאוד לשבור את הכלים ולהרוס. האתגר הוא דווקא הוא לבנות דברים טובים ולהתגבר על כל המכשולים שקיימים עקב המורכבות והגיוון הרבים הקיים בחברה הישראלית. שילוב כוחות תרבותי, חברתי ולאומי תוך יצירת מכנה משותף רחב ככל שניתן הוא חשוב לגיבוש הסולידריות בחברה הישראלית תוך מתן לכל זרם תחושה של שייכות והשפעה. מאבק כוחות המסתמך רק על המעט המפריד והמפלג ובהתעלמות מופגנת מהמשותף לכולנו הוא בסופו של דבר ולטווח רחוק הוא הרסני ביותר, שכן הוא יוצר מציאות שבה כל מחנה מסתגר מאחורי חומות הגנה וביצורים ויוצר למחנה שמנגד תדמיות מעוותות שליליות ודמוניות במיוחד.

דמוקרטיה היא שלטון הרוב. נשאלת השאלה הבאה: מה רובו המכריע של הציבור הישראלי הציוני רוצה וזאת על בסיס המכנה המשותף הרחב ביותר?

1)     הוא רוצה שיגידו לו את האמת ולא יוליכו אותו שולל עם אשליות, שאין להן אחיזה במציאות, ושאין סיכוי שהן תתגשמנה בדור הנוכחי או אפילו בדורות הבאים. רוב העם יעדיף את האמת הקשה והכואבת על הולכת השולל השקרית, שאומנם היא מבושמת, נעימה ומסממת, אך מנותקת לחלוטין מהמציאות.

2)     רוב מכריע של הציבור הציוני רוצה שההנהגה תדע לעמוד חזק על האינטרסים הביטחוניים והקיומיים  שלנו, גם אם זה מצריך אותה לשחות כנגד הזרם התודעתי בעולם ברגע נתון. הוא רוצה שנעמוד כחומה בצורה וכקיר ברזל בלתי חדיר מול אלה שרוצים לפגוע בנו, להלך עלינו אימים או לכלותנו. הוא רוצה שקיר הברזל (רעיון של ז'בוטינסקי) יהפוך לאגרוף של ברזל רב עוצמה, כואב ואדיר, כאשר אויבינו ינסו לפגוע בנו בפועל. הוא רוצה שההנהגה שלו תשדר נחישות, עוצמה וגם סבלנות ואורך רוח, ולא תהיה כעלה נידף ברוח מול לחץ בינ"ל, תהא עוצמתו אשר תהא. זו הדרך היחידה לשרוד בג'ונגל החייתי והאכזרי שמסביבנו.

3)     בעניינים חברתיים הוא מצפה שההנהגה תדאג לכלל הציבור ולא רק לקבוצה קטנה של בעלי הון, לוביסטים ואינטרסנטים. יותר מידי שנים בזבזו ההנהגות השונות בישראל על העיסוק האשלייתי בנושא השלום במקום לעסוק בנושאים מציאותיים, שבהם צריך ואפשר לטפל באמת: העוני, הפערים החברתיים, הפשיעה, השחיתות הציבורית ועוד. הבחירות הללו ציינו נקודת מפנה והערת אזהרה חמורה להנהגה העתידית ולאחרות: מי שיפקיר להבא את העניינים החברתיים, ייפגע קשות, ולא יהיה יותר מועד ג' לתיקון. כאשר אנו רואים את המאמץ, הזמן, תשומת הלב והאנרגיות שבוזבזו לריק על אשליות, אז לא פלא שמילות השיר "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" היו אקוטיות במשך שנים רבות. לאחרונה הציבור הישראלי מכל המחנות התפכח והתעורר מתרדמתו האדישה, והוא דורש ממנהיגיו לטפל גם בנושאים החברתיים במקביל לאתגרים הביטחוניים ולהפסיק לבזבז זמן בעיסוק אובססיבי באשליית השלום הבלתי נגמרת.

לסיכום: רוב הציבור הציוני מצפה מההנהגה שלו לחוזק ועוצמה מול אויבינו, דאגה חברתית כנה לאזרחינו, והכי חשוב: אמירת האמת גם אם היא לא פופולארית וקשה.

ובאשר לאלה שעדיין מאמינים לסיכוי לשלום גם כיום: הם בסך הכול אנשים תמימים, טובי לב ונאיביים, שמאמינים בהן צדק שדרכם תיצור מציאות טובה יותר. במשך דורות שלמים שטפו להם את המוח באופן בלתי פוסק, שדרכם היא נכונה, אז קשה להם מאוד להשתחרר כעת ולחשוב אחרת. אני לא מאשים אותם, ואף מכבד אותם מאוד על הרצון והכוונות הטובות. עם זאת חשוב לי להגיד להם בקול ברור וצלול: כאשר הכוונות הטובות והטהורות שלך הן בסך הכול אשליה אחת גדולה ובלון  נפוח שלא עומד מאחוריו דבר, אז זהו המתכון הבדוק לגיהינום ולא לגן עדן, ואני לא מדבר סתם דברים בעלמא, שכן עם עובדות היסטוריות בשטח, אף אחד לא יכול להתווכח.

מהלכים עלינו אימים שאם נלך בדרך זו נביא על המדינה אסון. זה מזכיר לי נשכחות: גם כאשר בגין עלה לשלטון לראשונה, אז אותו חכמולוג אמר דברים דומים כפי שהוא אומר כיום, אבל מה לעשות שדווקא הדרך של אלה שמרשים לעצמם להטיף לכולנו מוסר כעת, ואין להם שום יכולת או רצון לביקורת עצמית (מרוב שהם משוכנעים בצדקתם. מה אנחנו טועים? לא יכול להיות!!!) הם אלה שהביאו עלינו את אחד האסונות הגדולים ביותר מאז קום המדינה עם אלפי אזרחים וחיילים הרוגים. עכשיו תענו לי בהיגיון ובכנות: אם רבין ז"ל היה באמת יודע שבעיקבות הסכם אוסלו יתפוצצו פה מחבלים מתאבדים בצרורות, אז האם הוא באמת היה בוחר ללכת בדרך זו מלכתחילה? ואם שרון ז"ל היה יודע מה יקרה ברצועת עזה בעקבות ההתנתקות, האם הוא היה הולך למהלך כזה? אני משוכנע שלא!!!המנהיגים הללו לא ידעו מה ההשלכות החמורות של מעשיהם, אבל אנחנו יודעים היטב  מניסיון העבר הכואב מה ההשלכות של המשך ההליכה בכיוון המסוכן הזה. עכשיו תשאלו את עצמכם בכנות: האם אתם מוכנים באמת לקחת סיכון נוסף ואחריות (בימינו זה דבר חשוב -ודרך אגב מי לקח אחריות על אלפי קורבנות השלום? האם הוקמה וועדת חקירה על כך? למה במלחמת יום כיפור הוקמה ואילו כאן לא?) על כל הדם והאש שיהיה פה, אם תמשיכו באותו כיוון אשלייתי? אז במקום לפזר תחזיות קודרות על אסון מתקרב עקב דרך שעוד שלא נוסתה, אז לפחות תהיו הגונים עם עצמכם  ועם הציבור ותודו על כישלון צורב ומהדהד בדרך שלכם, שכן נוסתה בעשרים השנה האחרונות (אלא אם אתם חושבים שכל קורבנות "השלום" ששילמו לשווא בחייהם על האשליות שלכם, זה בגדר הישג גדול -לא רק שילמנו מחיר כבד אלא גם לא הבאתם את השלום שאותו הבטחתם בפועל). באשר לתחזיות הקודרות שלכם תנו להרגיע אותכם, כי חזאים גדולים אתם לא!!!! זה הוכח במערכת הבחירות שהכתירתם את עצמכם לפני התוצאות הסופית (אל יתהלל חוגר כמפתח) וזה הוכח חד משמעית בכישלון מהדהד של הדרך שאותה הובלתם  וזאת משום שהתעלמתם לחלוטין מהשיח הפנימי הפלסטיני, שדיבר על אוסלו במונחים של סוס טרויאני והסכם ח'ודיביה, וקניתם כמוצא שלל רב את כל סיפורי האלף לילה ולילה, שהם האכילו אתכם בהם. אז אדם שמרשה לעצמו להטיף מוסר לאחרים, שקודם כל יפשפש טוב טוב במעשיו ובהשלכותיהם!!!! בשכונה האלימה שבה אנו חיים האלטרנטיבה היא לא בין שלום ומלחמה, אלא בין לחיות על חרבנו לבין למות בחרבם של אויבינו. אז שלא יעבדו עליכם בעיניים עם אשליות!!!!!

מה המשותף למלחמת יום הכיפורים ולתקופת אוסלו?

1)     בשניהם נהרגו אלפי ישראלים במלחמה עקובה מדם או בפיגועי טרור רצחניים במיוחד.

2)     שניהם הוזנו מקונספציה שקרית, פופוליסטית ואשלייתית תוך השתקה או זלזול בקולות המתריעים בשער ומזהירים מפני הסכנה והאסון המתקרבים. אומנם בשני הסיפורים היה את הילד, שצעק: "המלך הוא עירום", אבל קריאתו לא זכתה לכל מענה, שכן כולם היו עיוורים ושבויים בקונספציה השגויה.

ומה ההבדלים:

1)     מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה במובן הקלאסי של המילה, ואילו תקופת אוסלו כונתה בשם "תהליך השלום", למרות שבפועל זו הייתה מלחמת התשה וטרור לכל דבר ועניין, שלא פסקה לרגע משנת 1993 ועד היום (אני הייתי קורא לה מלחמת טרויה השנייה). המלחמה הזו  אומנם לבשה אדרת וכסות אחרות ממלחמות, שאנו מכירים, אך בשורה התחתונה ובמבחן התוצאה, זו הייתה מלחמה לכל דבר ועניין, שלא הפסיקה לרגע  (מראשית ההתיישבות הציונות ועד היום היא מתנהלת ללא הפסקה, גם אם היא לעיתים היא משנה צורה ועוטה לבוש כזה או אחר בהתאם לנסיבות של התקופה, הרי שבפועל זו בדיוק אותה גברת בשינוי אדרת). מלחמת יום הכיפורים נגמרה בהסכמי הפרדת כוחות ובשלום עם מצרים, ואילו תקופת אוסלו היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הבלתי נגמרת על הארץ הזו בינינו לבין הפלסטינים.

2)     במלחמת יום הכיפורים הוקמה וועדת חקירה, והאחראים נתנו את הדין וירדו מהבמה, ואילו בתהליך אוסלו, אף אחד לא קיבל על עצמו אחריות על האסון הזה, ולא שילם על כך מחיר (למעט אולי בקלפי). יתר על כן האנשים שהיו מעורבים בתהליך הזה ממשיכים גם לאחר שחלפו מעל 20 שנה לטעון שדרכם היא נכונה ולדחוף לאותו כיוון הרסני.

השימוש בטרמינולוגיה של "תהליך שלום" ולא של מלחמה הוא זה בסופו של דבר הקנה חסינות ציבורית לאלה שהיו מעורבים בו. במיוחד זכור לי מטבע הלשון השגור, שבו האכילו את העם כדי להצדיק את הדרך ההזויה הזו: "קורבנות השלום", כאילו שזה דבר טבעי ולגיטימי, ששלום יביא באמתחתו גם דם, הרס, הרג, רצח וחורבן מעין זה. ומה קיבלנו בסופו של דבר ממטבע הלשון הזה? קורבנות, אכן, היו ולמכביר, אך שלום לא יצא מזה. אז מה המסקנה המתבקשת? להגיד שלום וקורבנות באותו ביטוי, זה כמו להגיד דבר והיפוכו באותה נשימה. אז שיהיה ברור: כשיש שלום, אין יותר קורבנות, ואילו במצב של קורבנות, אין שלום ואין נעליים, אלא רק מלחמה. במלחמה, כמובן, יש קורבנות, אך תהליך שלום עם קורבנות, זה לא שלום אלא מלחמה בתחפושת יפה ואשלייתית של שלום. אז שלא יעבדו עליכם בעיניים!!!!

בתקופת הבחירות ולאחריהן התחוור לי דבר מה שלא ידעתיו לפני כן. כאשר האל חילק את השכל והחוכמה הוא נתן אותם בשלמותם לקבוצה קטנה ומיוחסת של אנשים, שמסתבר שכולם ללא יוצא מן הכלל שייכים לאותו מחנה פוליטי, ואילו את שאר האנשים הוא קיפח קשות, בייחוד כשמדובר במנשקי מזוזות, חסידי קמעות וטיפוסים ניאודטרליים כמוני. זו קבוצה כל כך מובחרת ונאצלת שהיא יודעת בדיוק מה טוב לעם הזה, ומה שהוא צריך, ומי שלא מתיישר עם דרכם חוטף אש, גופרית, השפלות ורמיסת כבוד אפילו  יותר מאשר האויבים המרים מסביבנו. יש לי רק בעיה קטנה עם התיאוריה הזו: אם הם באמת כל כך חכמים, אז איך הם לא הצליחו להביא לנו את השלום המיוחל במשך תקופה כה ארוכה? וכיצד הם הוא לא הצליחו לחזות ולמנוע את הטרור המשתולל במהלך "תהליך השלום"? וכיצד הם החכמים באדם אפשרו לפלסטינים לרמות אותם ולהוליך אותם שולל עם תהליך שלום הזוי, שהוא בסך הכול תואם את "תורת השלבים" של "הפלסטינים המתונים"? וכיצד יש ביניהם כאלה שעדיין לא קלטו והפנימו זאת אפילו בימינו אלה? לשבחם אומר שהם ניצלו היטב את חוכמתם על מנת להתחמק מאחריותם על מה שהתרחש כאן בעשרים השנים האחרונות, וכן על מנת להמשיך ולהצדיק את המשך קיומם בזירה הציבורית, אך מבחן התוצאה הסופית הוא ברור מאוד וחד כתער: אפס אחד מאופס אחד וגדול!!!!!

לא הייתי מעלה על דעתי להעלות את הדברים הללו על הכתב אלמלא ההתנשאות, הגזענות,  הגישה של "אני ואפסי עוד" והשפה המשתלחת והמתועבת הזו, אבל אם כבר מדברים על שכל ישר וחוכמה, אז המטומטמים בסיפור הזה הם לא מנשקי המזוזות וחסידי הקמעות, וגם לא רוב העם, וגם לא נתניהו, שתואר ע"י יריביו כאפס, זבל ואימפוטנט, ואפילו לא הפלסטינים, שתוארו ע"י ציפי לבני בכבודה בעצמה (אכן מחליפה ראויה בנימוסים והליכות לחנה בבלי) כאידיוטים. המטומטמים בסיפור הזה הם....... טוב אתם כ"כ חכמים ונבונים, אז לבטח אתם יודעים את התשובה לבד מבלי שאצטרך לכתוב אותה.

העם בחר בנתניהו למרות הפערים החברתיים והפגיעה בשכבות החלשות ולא בגללם. הוא עשה זאת לא בשל טמטום, אלא בשל דבר שאותם חכמולוגים, כנראה לא מבינים ולא יבינו לעולם: העדפת האינטרסים הלאומיים על פני האינטרסים האישיים של הפרט (כן נותרו עדיין במדינה הזו פטריוטים שרואים גם מעבר לעצמם בלבד). רוב העם בניגוד לכם מבין היטב איזה נזק אדיר נגרם למדינה עקב הדרך של "החכמים למיניהם", ולכן העניש אתכם קשות על כך, אז במקום להאשים את כל העולם בהפסד ולרחוץ בניקיון כפכם, ראוי שתערכו בביתכם פנימה חשבון נפש נוקב, היכן טעיתם, ותתחילו להפנים, שכל עוד לא תתנערו מדרך האשליות המסוכנת הזו ומדרך ההתנשאות והשחצנות, אין לכם שמץ של סיכוי לחזור לשלטון.

ודבר נוסף: אדם שבוחר להציג את טיעוניו בצורה לוגית ועניינית בלי לפגוע ולהשפיל את יריביו, הוא זה בסופו של דבר ישכנע יותר מזה שישתמש בשפה זולה של הכפשות והשמצות מתחת לחגורה. מוסר ההשכל: עדיף לשכנע את הציבור שדרככם נכונה בדרך ארץ. השמצות באופן פרדוקסלי הן דווקא חרב פיפיות. אז מה הועילו להם חכמים בתקנתם, אם הם לא נזהרים בדבריהם?

מסתבר שבמדינה שלנו אין רק מונופולים כלכליים אלא גם מונופולים רעיוניים. יש כאלה שמנכסים לעצמם את אהבת העם והמולדת ומתארים את יריביהם הפוליטיים כבוגדים ועוכרי ישראל. מצד שני יש כאלה שמנכסים לעצמם את הדמוקרטיה ואהבת האדם ומתארים את יריביהם הפוליטיים כגזענים חשוכים. מצד שלישי יש את אלה שמנכסים לעצמם את החוכמה והדעת, וכפועל יוצא מתארים את יריביהם הפוליטיים כמטומטמים, פרימיטיביים ועוד כינויי גנאי. יוצא מכך שהמונופולים יוצרים השחרה ודמוניזצייה של האחר ומתמקדים בחלוקת השמצות וכינויי גנאי במקום בשיח תרבותי וענייני. אז גבירותיי ורבותיי: אין פה מונופול לאף אחד על כלום, וכל דבר צריך להיבחן ולהיבדק ברצינות לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. הדרך היחידה היא הדרך הארוכה הסיזיפית והקשה: לנסות ולשכנע בדרך ארץ ובלי התלהמות, צעקות, הפחדות ואלימות לסוגיה (כולל זאת המילולית), התנשאות, שחצנות וגזענות. לא צריך להיות מתוסכלים מכך שלא הצלחנו לשכנע אנשים, כי בסך הכול אנשים רואים דברים שונים מנקודות מבט שונות, וזו מהות הדמוקרטיה. לא צריך גם להיבהל מהיחשפות לדעות שונות משלך: גם זו מהות הדמוקרטיה. מותר בהחלט להגיד דברים נוקבים וקשים, אבל אף פעם אסור לרדת לרמה האישית מתוך מגמה לפגוע ולהשפיל ללא תכלית את האחר.

חייבים ליצור פה אמנה א-פוליטית לשיח תרבותי ומכבד, שיחליף את התרבות הקלוקלת של שיח החירשים המתלהם והאלים. גם במקרים קיצוניים, כאשר הדרך של יריביך הפוליטיים היא, לעניות דעתך, מסכנת את המדינה (דרך אגב, בכל מחנה יש אנשים שחושבים כך על המחנה היריב), אז חובה מצד אחד לנסות לשכנע בכך את הציבור בנחישות ובנחרצות באופן ענייני עד לרגע ההכרעה, אך לאחר שהעם החליט בבחירות דמוקרטיות, צריך גם לדעת לכבד את הכרעתו, ולאפשר לממשלה ליישם את הדרך שנבחרה, מתוך מחשבה שאם היא לא תשיג את מטרותיה, תוכלו לשכנע את הציבור במערכת הבחירות הבאה בכך ולהציע לציבור שוב פעם לבחירה את הדרך שלכם. אין ביטויים יותר אנטי דמוקרטיים בנמצא מאשר : "צריך להחליף את העם" או "הדרך הטובה שלנו לא ראויה לאנשים כפויי טובה כמוכם".

חייבת להיות לכל מחנה פוליטי שנכשל (רצוי גם לזה שהצליח- כי לא לעולם חוסן!!!) יכולת לביקורת עצמית ואומץ לב לבצע חשבון נפש נוקב בתוכו במקום להאשים אחרים בכישלונו. אדם או גוף שלא מסוגלים לעשות זאת, יפלו שוב ושוב באותן מלכודות, יעשו כל הזמן את אותן טעויות, ולא יוכלו אף פעם לצאת לדרך חדשה.

בחיים אנו נדרשים לבחירות באופן יום יומי. לעיתים רחוקות הבחירות הן בין טוב מוחלט לרע מוחלט. לרוב הבחירות הן בין דרכים שבכל אחת ואחת מהן יש ערבוביה של טוב ורע ביחד, ואנו צריכים לחשוב באיזו דרך יש, לעניות דעתנו, יותר טוב מרע. אז איך נחליט? נשמע בסבלנות את כל תפיסות העולם, ואז נבחר בתפיסת העולם, שמשקפת בעינינו את הטוב היחסי הרב ביותר בהשוואה לתפיסות העולם האחרות, אבל בשביל שזה באמת יקרה, השיח במדינה חייב להשתנות.

המשותף לרוב הציבור מכל המחנות השונים: אהבת המדינה ורצון לשמור על אופייה הדמוקרטי. המחלוקת הנוקבת היא על הדרך. בשביל זה יש בחירות לצורך קבלת הכרעה. לא הייתי מזלזל בחוכמת ההמונים שהוכחה כמחקרית נכונה בכל תחומי החיים ולא רק בהקשר הפוליטי הצר.

האדם הוא כמו פרח. במקום שהוא חש בביטחון ובאהבה, הוא נפתח, פורח ומלבלב, ואילו במחוזות האיבה והשנאה הוא מסתגר ולאט לאט נובל וקמל. המאבק של האדם לחיים הוא מאבק קיומי יום יומי והוא מתנהל בעיקשות מול כוחות האדישות, הקור, הניכור, האיבה והשנאה. חברה אנושית וכן והעם עצמו אינם שונים בהקשר זה מהאדם הפרטי (ההבדל היחיד הוא רק ברמת המיקרו מול רמת המאקרו של הדברים).

לאהבה ושנאה יש דבר אחד משותף: שניהם מתפשטים ומתעצמים כמו כדור שלג מתגלגל, אך בשעה שהראשונה הופכת את העולם ליותר טוב, השנייה הורסת אותו. האהבה מאפשרת לנו לפרוץ גבולות, להגיע רחוק ולתרום מאוד לחברה, שכן אנו נפתחים כמו פרח לזולתנו ומממשים הלכה למעשה את מה שאנו אוהבים עם מוטיבציית על. שנאה לעומת זאת סוגרת אותנו בגטו של ד' אמותינו, מגבילה את הפוטנציאל השכלי והרגשי שלנו, מדכאת את הרצון והמוטיבציה לתרום, מגבירה את האגוצנטריות, מביאה לאדישות, לניכור ולקרירות ביחסים בין אדם לחברו, ובסופו של דבר מביאה רק להרס וחורבן תוך פרימת נפשו של אדם פנימה (ברמת המיקרו) ויסודות הסולידריות החברתית והלאומית (ברמת המאקרו).

כול אדם חייב לחפש לעצמו את המקום, שבו הוא מרגיש הכי טוב עם עצמו. ככל שיותר ויותר אנשים ימצאו את מקומם הטבעי והנכון, אז גם פני החברה והמדינה ייראו אחרת, וגם המציאות תשתנה לטובה לנגד עינינו.

מדוע חברה המבוססת על אהבה תהיה תמיד ברמה גבוהה יותר, מפותחת יותר, ותנצח לטווח רחוק את החברה המבוססת על שנאה? שכן בזכות האהבה הכול נפתח והפוטנציאל הוא אדיר (כולל ביכולת השכלית), ואילו השנאה מובילה רק לסגירות, לרדידות ונחשלות בכל המובנים. אומנם אפשר לאחד אנשים על בסיס מכנה משותף רדוד של שנאה, אך זה לעולם לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, שכן הדבק שמצמיד אותם זה לזה לעולם לא יהיה חזק ועמיד ללחצים ולתהפוכות הזמן כמו הדבק של האהבה.

רבים וטובים חושבים שהדברים שאני כותב באשר ליחסים בין בני אדם הם בגדר אוטופיה. רק ממלאכים ניתן לצפות להתנהגות מעין זו, הם אומרים. בעולם שלנו רווי המניפולציות, האינטריגות, הסכסוכים והאינטרסים המנוגדים זה לא ריאלי לדרוש ולצפות לדברים הללו. אתה שמדבר כל הזמן על הצורך להיות מציאותי וריאלי, מרשה לעצמך לטפח אצלנו אשליות מעין אלה? אתה לא מתבייש?

אז אומר לכם כאדם פראקטי, מציאותי ורציונאלי: לא תמיד כשאתה מכוון גבוה, אתה בהכרח תגיע לנקודה שאליה כיוונת, אבל לבטח תגיע יותר גבוה מזה שכלל לא מכוון או כלל לא מנסה, ואם גם קמצוץ קטן מאוד מהדברים שאני כותב כאן יתגשמו במציאות, וישנו אותה לטובה, אז אוכל לומר, כפי שקוראים בהגדת הפסח: "דיינו". לטעמי הכוונה, ההשתדלות, והאהבה הם תנאי בסיסי לשנות דברים לטובה בעולמנו, אך אף אחד לא ערב לנו שזה אכן יצליח בפועל, אבל...... כאשר אנו מנסים ומשתדלים, וזה נמצא במודעות שלנו כל הזמן, אז זה בעל ערך לא יסולא בפז העומד בזכות עצמו, גם אם במבחן התוצאה, זה לא תמיד אפשרי או בהישג יד כרגע. הכוונה, האמונה, ההשתדלות והאהבה אינם מבטיחים תמיד הצלחה, אבל הם מתווים דרך חיים וסגנון, שאם נדבק בהם כל הזמן, אז חיינו כאן ישתנו ללא הכר, גם אם לא תמיד נצא ומלוא תאוותנו בידנו.

אני מאוד מעריך ומכבד אנשים, שמנסים ומשתדלים בכל כוחם לעשות טוב, גם אם בסופו של יום הם לא נוחלים הצלחה, והם עדיפים בעיניי על כל אלה שהכול בא להם בקלות כמובן מאליו וכלאחר יד. מדוע אני חושב כך? שכן אני מאמין, שהכוח המניע דברים בעולמנו קדימה הוא דווקא הכוונה, ההשתדלות, האמונה ואהבה ולא דווקא מבחן התוצאה הסופית. ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין הרגע הזמני והחולף לבין הנצח האין סופי.

התוצאות ההרסניות של מדיניות אובאמה במזרח התיכון רוקמות עור וגידים ממש לנגד עינינו ובשידור חי. במזרח בתיכון מתנהלת מלחמה עקובה מדם בין השיעים לבין הסונים מלחמה, שצפויה לגרור לתוכה מדינות נוספות ולהבעיר את כל האזור בדם, אש ותמרות עשן, ומה מטריד במיוחד את אובאמה בימים טרופים אלה? ובמה הוא משקיע את זמנו ומרצו?

1)     לרדת עלינו ולנסות לכפות עלינו תהליך שלום הזוי ואשלייתי (כאילו שזה יפתור לו את שאר הבעיות- כמו האנטישמי שמאמין, שהיהודים הם המקור לכל הצרות בעולם).

2)     להמשיך ולהתחנף לנאצים המודרניים החדשים כמו צ'מברלין בדיוק, כאשר הם מצידם מנצלים זאת לרעה על מנת לעשות מה שהם רוצים כמו היטלר.

מה לעשות שהזמן לא עוצר (הוא טס, עף מסך עשן) את דהרת האיראנים הבלתי נפסקת להפוך למעצמה גרעינית, ששליטתה על מדינות רבות ונוספות הולכת ומתגבשת, ושמעורבותה בטרור ובמלחמות אזוריות תלך ותתעצם עקב כך. אנו עומדים על סף מלחמה אזורית קשה במזרח התיכון, וארה"ב מוצאת לנכון בשעה זו, לשים את הכול בצד ולהשקיע את זמנה בלהיטפל אלינו. היא עושה זאת, כי היא איבדה כבר לחלוטין את יכולת ההרתעה שלה בעיני אויביה ויריביה, וכל מה שנותר לה זה להוכיח לאויבים, שהם צודקים באמצעות יחס כפוי טובה המפקיר את ידידיה הטובים ביותר (לא רק אנחנו בסירה הזו: גם מדינות המפרץ, סעודיה ומצרים).

אני משער שיש הרבה דברים נסתרים, שאנו לא יודעים ושלא נבחנו לעומק על אובאמה ועל הרקע שממנו הוא בא ובו צמח והתחנך, ושיתגלו בעתיד, שכן אחרת קשה לי עד מאוד להבין ולהסביר את מדיניותו המופקרת והמזוכיסטית הזו (גם באשר לאינטרסים של ארה"ב עצמה) בכל הזירות הבינ"ל. האם הוא יתעורר אי פעם מתרדמתו? או שאולי הוא בכלל ער ומודע היטב לכל מה שקורה סביבו, ולא מגיב, שזה עוד יותר חמור. אני לא רוצה להעלות על הדעת שיש דברים מסריחים ומצחינים מאחורי התנהלותו של אובאמה כלפינו בזירה הבינ"ל שהוא מנסה להסתירם בתחכום ובערמומיות, אך אינני מוציא זאת מכלל אפשרות, עד שלא תיערך בדיקה מעמיקה על יסודותיו הפנימיים והנפשיים של אותו אדם, שנושא באחריות מוחלטת לעולם הכיאוטי, שבו אנו חיים כיום עקב פייסנותו המופלגת כלפי כוחות הרשע והשחור.

 .