צוק איתן

אנו נעמוד יחד כצוק איתן

לא נתקפל ולא נירתע

נכניע את אויבינו אחד אחד

ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אל תקשיבו לקולות השונאים

מתוך מדינתנו ובקרב הגויים

הם עוד ישלמו את מלוא המחיר

שהעזו להרים את הראש ולהפגין

למען אויבינו שמבקשים את דמנו.

הריעו לחיילינו שעומדים בעוז ובגבורה

מול כוחות החושך ההרס והשנאה

המשיכו במשימתכם עד להשלמתה

וביחד נוודא שלאויב לא תהא תקומה.

הידד לעמנו המיוחד

שמיטיב לראות רחוק יותר ממנהיגיו

הודו גם לאל הגדול והנורא

שעוזר לגלגל ההיסטוריה לנוע

ומסמן עבורנו את הנתיבים שבהם יש לפסוע.

הדרך עוד רצופה מכשולים

המשעול מלא בורות ופיתולים

המסלול ארוך, קשה ומייגע

אך עם הנצח ימשיך לצעוד בלי להשתגע

שכן הוא ניחן בהרבה סבלנות ואורך רוח

וכך גם יגיע ליעדיו "על בטוח".

השיר העשרים- צוק איתן: תפקיד השירה בעיניי היא לקרב לבבות ולהרבות אהבה ולא שנאה. כפועל מכך השירה פונה גם לקהלים שונים זה מזה ומוכיחה להם שרב המשותף בינינו על המפריד. אומנם יש לי עמדות פוליטיות מאוד ברורות וחד משמעיות, אך החלטתי באופן מכוון שלא להכניס לשירה את התחום הפוליטי, שכן אני חושב ששום דבר טוב לא יצמח מזה לאף אחד. מעבר לכך כל אדם צריך לבחון היכן הוא יכול להשפיע ולהיות אפקטיבי, ולא לפעול במקומות, שאין לו בהם כל תועלת וזאת בשל "שיח החירשים", שמתנהל כאן.

השיר הזה הוא יוצא דופן, שכן לא יכולתי כבר להחשות ולהחריש לאור מה שקורה בתקופה האחרונה במדינתנו. להלן המוטיבים העיקריים, שמופיעים בשיר:

1)     מול מדינה וחברה ששואפות לחיות בשלווה, שקט, ביטחון ובשלום קמה בגבולנו הדרומי מפלצת חמושה מכף רגל עד ראש, הנוטפת ארס של שנאה, טרור ורצח. זהו מאבק בין חושך לאור, בין אהבה לשנאה, בין קבלת האחר והשלמה עימו לבין פאשיזם, קיצוניות וגזענות. מול מפלצות מעין אלה ואחרות מתנהל מאבק קיומי, ואין כל מקום למו"מ או לפשרות. אם ניתן למפלצות מעין אלה מרווח נשימה להרים ראש ולגדול הן יביאו עלינו בעתיד אסון גדול. המזרח התיכון נגלה לנגד עינינו במלוא כיעורו והאכזריות שלו,  כוחות השחור של האסלאם הפאשיסטי, הנאצי והקיצוני מאיימים להשתלט עליו. בעתיד זו תהייה גם בעיה עולמית, שעלולה לגרום להתנגשות חזיתית (כמו במלחמת העולם השנייה) בין כוחות החושך הללו לבין האומות האחרות השוחרות חופש ודמוקרטיה.

2)     דמוקרטיה ללא גבולות היא כבר לא דמוקרטיה אלא אנרכיה. כמו שבכל מסגרת של עבודה ולימודים יש כללים וחוקים, שיש לציית להם, כך גם לדמוקרטיה חייבים להיות כללים ברורים וחד משמעיים. לא ייתכן שבתוכנו יחיו אזרחים, שמזדהים עם האויב, שרוצה להרוג בנו ולהשמידנו, והם לא ישלמו על כך מחיר כבד ביותר, וימשיכו בחייהם מאושרים וטובי לבב כאילו לא קרה דבר. המדינה חייבת להתערב באופן מיידי בעזרת חקיקה ברורה ומחמירה בנושא, שכן אחרת זה עלול להידרדר ולגרום לנזק בלתי הפיך למרקם העדין ביחסי יהודים ערבים, באופן שיהיה קשה מאוד לשקמו (שלא לדבר על כך שאל הואקום הזה עלולים להיכנס גורמים קיצוניים משני הצדדים ולהביא לאסון).

3)     המפגינים באירופה נגד ארצנו לא זועקים כנגד מה שקורה בסוריה או נגד כל מעשי הרג אחרים שמבוצעים בעולם במימדים משמעותיים הרבה יותר ממה שקורה אצלנו כתוצאה ממלחמה. מדוע? יצא לכם לשאול את השאלה הזאת? התשובה היא מאוד ברורה: זו אותה גברת זקנה ומכוערת בשינוי אדרת: האנטישמיות !!! האנטישמיות המודרנית משנה צורה ומראה, אך היא ניזונה מאותם מקורות עתיקים ומוכרים של שנאה עיוורת ויוקדת ליהודים. השנאה הזו מחפשת כל הזמן נתיבים פופוליסטיים לצאת החוצה ולבטא את עצמה. לעיתים היא במצוקה, ואז היא מתחבאת ומבעבעת מתחת לפני השטח, וכשנקרית בפניה הזדמנות היא ישר פורצת החוצה במלוא העוצמה. היא אומנם מחופשת כאנטי ישראלית או אנטי ציונית, אך בפועל זו אותה מפלצת איומה מהעבר. שיתוף הפעולה של אותם אנטישמיים עם החמאס מזכיר לי את שיתוף הפעולה של המופתי הירושלמי (חאג' אמין אלחוסיני) עם היטלר בזמן מלחמת העולם השנייה בתכנון הפתרון הסופי ליהודי ארץ ישראל.

4)     מול המציאות העגומה שנגלית לנגד עינינו אנו חייבים להיות חזקים ומאוחדים ולהרבות אהבה ולא שנאה. על מנת לראות לאן מובילה תרבות המושתתת על שנאה לא צריך ללכת רחוק, ומספיק להסתכל על מספר מדינות באזורנו (כולל חמאסטן- גם לפני המבצע הנוכחי).

5)     ההשפעה של המנהיגים על עיצוב ההיסטוריה היא קטנה, ולרוב הם נגררים לעבר הפעולה נכונה למרות רצונם, וכשאין ממש ברירה. לעיתים פעולותיהם מובילות דווקא לתוצאה הפוכה מזו שהתכוונו לה. ראו למשל את רוזוולט, שדגל במדיניות קיצונית של בדלנות, ואולץ עקב בנסיבות להצטרף למלחמת העולם. ראו כדוגמא נוספת את צ'מברלין שמדיניות הפיוס שלו באירופה הביאה להתעצמות המפלצת ההיטלראית הנאצית ולמלחמה עקובה בדם בעולם כולו. ראו כיום גם את מדיניות הפייסנית של אובאמה, ולמה שהיא גורמת מול עינינו הנדהמות. היהירות האנושית של המנהיג שהוא מסוגל לעצב את העולם כרצונו מתנפצת שוב ושוב על שרטון המציאות הכואבת והנושכת. אז מה לעשות? להכיר בכך שלא כל הדברים הם בשליטתנו, וכשיש להתמודד עם המציאות כפי שהיא במקום לפנטז ולהפיץ אשליות על שינוי שלה.

1)     סיממו כאן במשך שנים דור שלם לחשוב שאם רק נהיה מספיק נדיבים ונחמדים, אז יהיה פה גן עדן של ממש!!! הכול טוב ויפה, אבל יש רק בעיה אחת: זה לא עובד בשכונה הקשוחה, שבה אנו חיים, לא יעבוד גם בעתיד, ובכל פעם שנמשיך ללכת בצורה אובססיבית כאחוזי אמוק בדרך זו, נקבל תמיד תוצאות הפוכות למה שהתכוונו, ומי שרוצה שהמגמה שאנו רואים בגבולנו הדרומי תתפשט ותתרחב לעוד מקומות ברחבי הארץ ובעוצמות גדולות יותר, מוזמן להמשיך לצעוד בדרך הזו. אני מודע לכך שהאמת היא כואבת, ותהליך ההתפכחות הוא קשה כמו גמילה מסמים, אבל אני מעדיף דרך זו על פני האשליות וזריית חול בעיניים. חייבים להתעורר וטובה שעה אחת קודם!!! רק קיר ברזל חזק וקשוח מול אויבינו ושום דרך אחרת!!!

מה הייתה עושה ארה"ב, אם היו יורים על עריה וישוביה טילים ורקטות או חופרים מנהרות למגיעות ליד בתי אזרחיה? האם היא הייתה מאפשרת למציאות כזו להימשך במשך שנים? האם היא הייתה אומרת, שאין מה לעשות, שזו המציאות וצריך ללמוד לחיות איתה? ראיינו בתקשורת מתנדב אמריקאי ושאלו אותו מה ארה"ב הייתה עושה במצב כזה, והוא ענה שסביר להניח שארה"ב בסיטואציה דומה הייתה נוהגת כמונו. אני חושב שהוא פשוט התבייש להגיד לנו את האמת המרה בפרצוף. ארה"ב במקרה מעין זה לא הייתה מחכה אפילו רגע, ובאופן מיידי הייתה מפעילה את כל עוצמתה הצבאית ושמה את השיקולים ההומניטאריים בצד על מנת לפתור אחת ולתמיד את הבעיה. אתם לא מאמינים? לכו תשאלו את אובאמה, שנחשב למנהיג שמעדיף דיפלומטיה על כוח צבאי. עדיין לא שוכנעתם? ראו מה עשה ארה"ב בעקבות מתקפת ה-11/9 או בעקבות המתקפה בפרל הרבור. האם האמריקאים ניהלו מו"מ עם אלקאעידה על הפסקת אש, הפוגה הומניטרית, הודנא, תהדיהא? האם הם התחשבו בחיי האזרחים העיראקיים או האפגאניים, כאשר החיילים שלהם נלחמו שם? האם הם היו מאפשרים הפגנות תמיכה של מוסלמים קיצוניים באלקאעידה בארה"ב? אל תיבהלו!!! לא שלחתי אתכם לפוטין לשאול אותו מה הוא היה עושה בסיטואצייה דומה לשלנו אלא רק לאובאמה, שמעדיף דו שיח ודיפלומטייה על כוח צבאי. רבותיי וגבירותיי, אם אנו רוצים להתקיים בסביבה הקשה הזו עלינו להתנהג כמדינה נורמאלית וריבונית ע"פ כל קנה מידה בינ"ל, שאחריותה העליונה והמוחלטת היא להגן על אזרחיה. אסור לתת דריסת רגל לזירה הבינ"ל לקבוע דבר וחצי דבר באשר לביטחוננו וחיינו!!! ישראל צריכה לסיים את המלחמה הזו, כאשר היא מבטיחה לעצמה שלא יהיה סבב נוסף במלחמה בדרום, שמחירו יהיה נוראי ובלתי נסבל. לשם כך יש לדרוש מהקהילה הבינ"ל למלא את חובתה ולאכוף את הסכם אוסלו (עליו חתומות גם המעצמות) שמדבר על כך ששטחי הרשות הפלסטינית יהיו מפורזים מנשק. ללא התערבות או כפייה בינ"ל ישראל חייבת למען שלומה ובטחונה לעשות זאת בעצמה.

צה"ל צבא לא מוסרי? לפני שאתם מצטרפים לגל העכור הזה של אויבינו ושל "האנטישמיים החדשים", בואו נבדוק את הדברים לעומק. האם אתם יכולים להביא לי דוגמא למלחמה אחת בעולם לאורך ההיסטוריה, שבה הצבא, שלוחם ומגן על אזרחיו מפני טבח ורצח, נהג בצורה יותר הומאנית? נו מצאתם?? אולי מאחורי ערימת השחת הזו??? מה עדיין לא מצאתם???? אולי הצבא האמריקאי שהרג במלחמה בעיראק מעל 60000 אזרחיים? אולי פוטין שטבח בצ'צ'נים בלי חשבון לאף אחד? אולי אסד שהרג עשרות אלפים מבני עמו? אולי אסד האבא שטבח מבני עמו במספרים דומים? אולי החמאס שהרג מבני עמו ומהפת"ח בזמן ההפיכה ברצועת עזה? אולי המלך חוסין שטבח בפלסטינים בשנות השבעים? מדוע לא יצאתם להפגין כאשר נהרגן במלחמות האלה אזרחים חפים מפשע? מדוע לא נשמע קולכם אז? יש לכם תשובה לשאלה הזו? כנראה שלא!!!! האנטישמי הגזען  הוא זה שרוצה לפגוע ביהודים באשר הם, אבל יש גם אנטישמיים מזן אחר!!! הם עושים את עצמם מוסריים, וכל עוד אנו בצד הנפגע, אז הם מאוד אמפטיים ומבינים את סבלנו, אך כאשר אנו מעזים להכות אפיים ארצה את אלה שרוצים לפגוע בנו, לרצוח אותנו ולהשמיד אותנו, אז הם ישר קופצים על הרגליים האחוריות ומנסים לעצור אותנו. ע"פ הכללים שהם קובעים לנו, תפקידנו בעולם הזה הוא להיות הקורבן הנצחי ולא הצד שתוקף בחזרה. אז רבותיי וגבירותיי המלעיזים והצבועים שמצטרפים אליהם, כאן יש מדינה שלא מוכנה להושיט את הלחי לזה שתוקף אותה, והוא יקבל בחזרה כבומרנג את מה שהוא תיכנן לנו, ויהא זה עונשו. מדינתנו חייבת לנהוג באופן זה, והיא מתנהלת בצורה יותר הומאנית, ממה שאתם הייתם עושים במצבים דומים (מה עוד לא מצאתם דוגמא?? אולי הטורקים שטבחו בכורדים ובארמנים, ועכשיו מרשים לעצמם להטיף לנו מוסר?). אז לפני שאתם מטיפים לנו מוסר תבדקו טוב טוב את עצמכם ואת המניעים העומדים מאחורי פעולותיכם ומעשיכם!!! ואם לא תסכימו לעשות זאת, כי יש לכם מה להסתיר, אז זו תפקידה של עיתונות חוקרת לרדת לעומקם של הדברים ולחשוף את הדברים לאשורם.

כל הזמן מפחידים אותנו שאם חס וחלילה נמגר את החמאס, נקבל במקומו משהו יותר גרוע. רואה זאת האויב והוא חושב שבכל מקרה הוא יישאר ביום שאחרי, וזה מגדיל את הביטחון העצמי ואת המוטיבציה שלו להמשיך הלאה במלחמה. צריך לשדר לו כל הזמן שהולכים להפיל אותו ולמגר את שלטונו מעולם. חוץ מזה אי אפשר לא לטפל בבעיה דחופה רק בגלל שבעתיד יצוצו בעיות אחרות (כשנגיע לגשר נטפל גם בהן כמו שצריך). האויב גם תופס אותנו כחלשים שמפחדים להתעמת איתו במרכז הפעילות שלו, וזה עוד יותר מחזק את המוטיבציה והנחישות שלו להמשיך.

ומה עם יהיה יותר גרוע לאחר מכן אתם שואלים? ראשית אני בכלל לא משוכנע שיכול להיות יותר גרוע מהמצב הנוכחי (טילים, מנהרות וצבא של 20000 לוחמי טרור מצוידים מכף רגל ועד ראש). שנית, ביכולותינו הפעם לוודא לא רק להפיל את אויבינו, אלא גם להבטיח שלא יקומו מחדש עוד פעם מחדש על רגליהם תוך התערבות מיידית ונחושה בשלבים המוקדמים ולא כשמאוחר מידי (בנפול אויביך אל תשמח, עדיף שתשקיע את זמנך במשימה שלא יקום שוב מחדש).

אז מה לעשות ביום שאחרי אתם שואלים? ראשית להחזיר את השלטון לרשות הפלסטינית, כפי שנקבע ונחתם בהסכמים הבינ"ל תוך מחויבות של אבו מאזן לפקח על כך שעזה תישאר מפורזת. שנית, יש צורך גם בפיקוח בינ"ל אפקטיבי ובשיתוף פעולה של מצרים שזה אכן מתבצע בפועל. שלישית, התערבות מיידית של ישראל בכל פעם שמתגלה הפרה של המחויבות הבינ"ל הזו. למשל אם כוחות אסלאמיים קיצוניים ייכנסו שוב לעזה ויבצעו הפיכה, אז לא נחכה הפעם שהם יקימו עוד פעם תשתית טרור מסועפת , אלא נתערב באופן מיידי.

אנו ניצבים היום בחוד החנית של המאבק מול הכוחות האסלאמיים, הפאשיסטים, הרצחניים והקיצוניים. אומנם העולם אינו תופס זאת כך כיום, אבל בעתיד כאשר כוחות השחור הללו ישתלטו על עוד ועוד מקומות לא יהיה מנוס גם למדינות האחרות שוחרות החופש והדמוקרטיה להפנים זאת ולהתעמת עימם, ורק אז גם הם יתחילו להבין שמלחמתנו בחמאס חרגה ממאבק לאומי על הבית, שכן יש בו אלמנטים מרחיקי לכת במישור הבינ"ל

במאבק מול כוחות השחור והפאשיזם הזה חייבים להיות קשוחים ונחושים ביותר, שכן האויב מנצל באופן מניפולטיבי את המוסר וההומאניות שלנו באופן שיסייע להם במלחמתו, בשעה שלו כלל לא  מפריע שבני עמו נהרגים.

באשר לעובדה שבמלחמה נהרגים אזרחים מהצד השני: ראשית אין מלחמה שבה לא נפגעים אזרחים משני הצדדים. שנית, בניגוד לאויבנו הרצחני אנו מאוד הומאניים, ומדינה אחרת במקומנו הייתה פוגעת במלחמה זו בהרבה יותר אזרחים מהצד השני בלי להניד עפעף ובלי לתת דין וחשבון לאף אחד. מכיוון שהמאבק שלנו הוא נגד כוחות שחור ורשע, שלא איכפת להם מחיי אדם, האחריות על הרג אזרחיהם מוטלת במלואה על כתפיהם והם פושעי המלחמה האמיתיים (לתשומת לב כל המפגינים), שצריכים לתת את הדין על כך, ולא צבאנו שמנסה ככל שניתן למנוע פגיעה מעין זו. היעלה על הדעת שיאשימו את האמריקאים בפשעי מלחמה כנגד הקורבנות האזרחיים שנהרגו במלחמה נגד הנאצים כתוצאה מהפצצות המאסיביות של הערים הגרמניות? במבחן התוצאה: הפושעים הנאציים הועמדו לדין שכן הם נחשבו לאחראיים על כל מה שקרה (כולל הרג אזרחיהם). האשם מוטל כולו על המפלצת הנאצית והפאשיסטית בגבולנו הדרומי.

לעם היהודי יש סוף סוף את ההזדמנות ההיסטורית להוכיח לכל העולם, וכן לאויבינו ולאנטישמיים המודרניים, שהפסקנו להיות "הקורבן התמידי" והפעם לא נובל כצאן לטבח, אלא שנילחם ונשמיד את הצוררים הנאציים הללו. אם נעשה זאת כמו שצריך מלחמתנו זו תיתפס בעתיד היותר רחוק גם בעולם כדוגמא ומופת למאבק נכון, צודק ואפקטיבי מול כוחות הרשע הללו.

כתבה של קובי אוז על מצוקת תושבי הדרום בשלוש עשרה השנים האחרונות. עושים מאיתנו "צחוק בעיניים" עם כל ההפסקות האש הללו וההפוגות ההומניטריות למיניהן. זה חלק מהמניפולציות השקרייות של האויב (אחד מהמאפיינים של  שלטון פאשיסטי), שמוליך שולל את כולם.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4551690,00.html

רבים טוענים שהחמאס ספג מכה קשה והוחלש מאוד. האם זה נכון או ששוב אנו מפיצים אשליות פופולוסטיות על מנת שנרגיש יותר טוב עם עצמנו? על מנת לבחון סוגיה זו עלינו לשפוט זאת ע"פ אמות המידה של האויב ולא שלנו. הסתכלות על האויב דרך המשקפיים שלנו מעוותת את התמונה. כיצד נוכל להסתכל דרך המשקפיים של האויב, כאשר הוא מנהל נגדנו מלחמה פסיכולוגית הגדושה בשקרים אינסופיים, הפחדות ומניפולציות זולות. למרות המגבלה הזאת יש באפשרותנו לבחון סוגיה זו באופן שמתקרב לאובייקטיבי:

1)     פגיעה באזרחים: אנו מייחסים חשיבות עליונה לערך של קדושת החיים ומה אצלם? מבחינתם האזרחים הם רק כלי שיש להשתמש בו כמגן אנושי עליהם, על מתקניהם ועל תשתיות הטרור שלהם פגיעה באזרחים מהצד שלהם לא מזיזה להם כהוא זה וכמובן שאינה מחלישה אותם. אתמול הם אף הוציאו להורג אנשים שהעזו להפגין נגדם (כמה טוב שאפשר להפגין נגד המדינה ובעד אויביה ולהישאר בחיים- נכון חנין זועבי? מה היה קורה לך, אם היית מוחה נגד ירי על אזרחי מדינתך (יש לך להזכירך תעודת זהות כחולה) במשך שנים בדרום הארץ בתוך עזה עצמה? כמה טוב שאפשר גם לשמור על זכות השתיקה ולא לענות על שאלות קשות כמו אלה, נכון חנין זועבי?).

2)     פגיעה במבנים ובתשתיות: גם זה לא מזיז להם, הכול ישוקם  באמצעות כסף וסיוע שיוזרמו אליהם מהעולם הערבי ומאוהביהם באירופה בעתיד.

3)     פגיעה באנשי טרור: כמה חיילי טרור נהרגו להם? כמה מאות. כמה נשארו להם? (ע"פ פרסומים בתקשורת בין 16000 איש ל-20000 איש). מבחינתם זו לא פגיעה קשה בכלל.

אז עם מה נשארנו? עם הרבה חיילי טרור חמושים מכף רגל עד ראש, שמרוכזים במרכז העיר עזה עם המון מנהרות הגנתיות וממולכדות, בתים ממולכדים, ודרכים ממלוכדות. גבירותיי ורבותיי, צריך לומר את האמת החמאס לא הוחלש בכלל, אנו יכולים לשקר לעצמנו כמה שאנו רוצים, אך האמת הזאת לא תשתנה. אז מה אפשר לעשות?

האלטרנטיבות העומדות בפני ישראל הן לא פשוטות בכלל אבל צריך להגיד אותן במלוא היושר והכנות תוך מודעות גם למחיר הכבד הנלווה להן.

האופציה הראשונה והמועדפת היא שעזה תפורז מנשק בהסכמה של החמאס מבלי שיהיה צורך להשתמש בכוח צבאי לשם כך. יש גם לקבוע גם מנגנון פיקוח עתידי ואפקטיבי שהיא לא תחומש גם בעתיד. הלוואי שזה יקרה מבלי שניאלץ להיכנס לשם, אך האם זה יקרה בפועל? ספק גדול מאוד.

האופציה השנייה היא פשוט לצאת מרצועת עזה. המחיר העתידי לצעד מעין זה היא יהיה כבד מאוד, שכן גידול סרטני, שאתה לא מטפל בו כשהוא קטן, יעצים בעתיד למימדים מפלצתיים עד כדי סכנה קיומית (ואני בכלל לא מגזים, שכן התנהלותנו נבחנת גם ע"י אויבינו האחרים בסביבה העוינת, שבה אנו גרים). יציאה מרצועת עזה תשאיר את המצב על כנו, כפי שהיה בדרום במשך 13 השנים האחרונות תוך טפטופים של ירי בלתי פוסק במקרה הטוב. חוץ מזה מי יכול להבטיח שהחמאס יסתפק בכך, הוא יכול לנסות לירות גם מעבר לכך, שכן הוא רואה שגם ירי למרכז הארץ לא גורם לנו לעשות משהו דרסטי נגדו.

האופציה השלישית היא כניסה לעזה ומיגור החמאס. המחיר של הבחירה באופציה הזו הוא כבד מאוד מבחינתנו, שכן הם מבוצרים שם, מכירים את תוואי השטח יותר מאיתנו, ונחושים מאוד להילחם. במצב מעין זה נצטרך להסיר את כל הכפפות, לשים את כל השיקולים ההומניטריים בצד ולהיכנס במלוא העוצמה הצבאית עם כל הכלים האפשריים ובלי התחשבות באף אחד שנכנס, לאזור מלחמה ולשטח אש (כך נוהגת להזכירכם כל מדינה נורמלית בזמן מלחמה). אם לא נממש את האופציה הזאת כיום, אנו מסתכנים שבסבב הבא ניאלץ לעשות את אותה עבודה בדיוק ובמחירים גבוהים פי כמה וכמה.

לא הייתי רוצה להיכנס לנעליה של ההנהגה הישראלית בבואה להכריע כיצד לנהוג, אומר רק שהאופציה הראשונה היא המועדפת, אך לצערי היא לא ריאלית, ואילו האופציה השלישית היא אופציית  אין הברירה, שניאלץ בסופה עם כל הכאב שבדבר לבחור בה. באשר לאופציה השנייה זו האופציה הגרועה ביותר, שכן היא תביא עלינו בעתיד אסון גדול והיא מסכנת את עצם קיומנו. בחירה באופציה זו- פירושה שאנו דוחים את הקץ כל הזמן. זו האופציה של היהודי הגלותי, שבמקום לטפל בבעיה כמו שצריך, מעדיף להתחמק ממנה כל פעם מחדש מתוך תקווה שהדברים בסופו של דבר איכשהו יסתדרו, ויהיה טוב (השואה להזכירכם היא תמרור אזהרה בוהק, שכן גם אז חשבו היהודים שזו רק אפיזודה חולפת או גל עכור שיעבור, ושלא יקרה להם שום דבר, וגם אז היו תמרורי אזהרה שפשוט התעלמו מהם).

במשך 13 שנה נאנסים תושבי הדרום לקבל ירי בלתי פוסק המכוון כנגד יישוביהם ואזרחיהם, והמדינה נתנה למציאות הזו להמשיך ולהתקיים. למה דומה הדבר? לאישה הנאנסת מידי יום ע"י אנס אכזרי, וכשהיא מבקשת להתלונן, אז מזהירים אותה, שאם היא תעז להתלונן, אז האנס יפגע גם בבנות משפחתה היקרות לליבה, והאישה המסכנה וחסרת הכוחות, שלא מקבלת גיבוי מאף אחד, נכנעת לאנס האכזר  ובלית ברירה סופגת הכול על מנת להגן על בנות משפחתה כדי שחלילה גם הן לא תיפגענה. זה נראה לכם סביר? כך נוהגת מדינה נורמאלית שמכבדת את עצמה, את חיי אזרחיה ואת ריבונותה? צריך להתעורר ולא לאפשר יותר לעולם ובשום תנאי לגישה מעין זו להתקיים במדינתנו. זו גישה גלותית של היהודי המפוחד שמסתגר תחת חומות הגנה ובמקום לפתור את הבעיה כשהיא עוד קטנה ,מוכן לספוג מחיר סביר ובלבד שלא יהיה יותר גרוע.

לעיתים נוצרות נסיבות היסטוריות בינ"ל דרמטיות בחלון הזדמנויות, שאם לא ננצלן כראוי, אז זה לא יחזור לעולם. החוכמה היא לאתר את הנסיבות הללו ולפעול בהן, שכן אם לא נעשה זאת, זו תהיה בכייה לדורות בעתיד. הנס של הקמת מדינת ישראל, למשל, היה עקב נסיבות מעין אלה שלא חזרו לאחר מכן. מדינת ישראל הוקמה בדיוק בקו התפר שבין תום מלחמת העולם השנייה לבין פתיחתה של המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ. קו התפר המיוחד הזה, שנוצר בדיוק בתקופה הזו, הוא זה שאפשר תמיכה בינ"ל מקיר לקיר הן של המערב והן של מדינות הגוש הסובייטי בהקמת המדינה. אם היו מנסים להביא להקמת המדינה בתקופת המלחמה הקרה סביר להניח שהניסיון לא היה זוכה לרוב בעצרת הכללית של האו"ם, שכן הגוש הסובייטי היה מטיל על כך וטו, וכך מדינת ישראל לא הייתה קמה. אלה שמאמינים, סבורים שיצירת נסיבות היסטוריות כה מורכבות בחלון זמן מצוצמם זה מעשה ידיו של האל שמאפשר לאדם ולאומה את  ההזדמנות לשנות דברים לטובה בעיתוי הנכון או לא לעשות דבר ולשלם את המחיר הכבד על כך בדורות הבאים.

כיום נוצרו בפנינו נסיבות בינ"ל מתאימות מאין כמותן למיגור החמאס, שספק אם אי פעם יחזרו בעתיד. למה אני מתכוון (ואל תתנו להפגנות התמיכה בחמאס של האנטישמיים מלהטעות ולבלבל אתכם):

1)     מצרים עוינת את החמאס לא פחות מאיתנו, שכן הוא נחשב לסניף מקומי של האחים המוסלמים ברצועת עזה. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שמציאות זו תימשך בעתיד.

2)     סוריה וחזבאללה שקועים עד צוואר במלחמת אזרחים עקובה מדם. יתר על כן החמאס בהיותו סוני תמך במורדים הסונים כנגד אסד, ובשל כך סולק מסוריה. לאור זאת יחסיו עם סוריה וחזבאללה אינם במיטבם וזאת בלשון המעטה. גם האיראנים שתומכים באסד המחויבות שלהם לחמאס אינה טוטאלית עקב כך (כמו למשל המחויבות שלהם לחזבאללה). הם אומנם מציידים את חמאס ומצהירים הצהרות כנגדנו, אבל זה לא נובע מזה שהם מחויבים אליהם אלא יותר בגלל שהם שונאים אותנו.

3)     בעיראק יש מלחמה שבמסגרתה כוחות מוסלמים סונים קיצוניים (דע"ש) מנסים להשתלט על המדינה. כוחות אלה רוצים להתחבר למורדים בסוריה ולהקים יחד איתם את המדינה האסלאמית הגדולה. איראן השיעית ששקועה במלחמת האזרחים בסוריה בנוסף לכך שולחת תמיכה צבאית וכספית גם כנגד הכוחות הסוניים הללו בעיראק, כך שהיא מעורבת בשתי חזיתות.

4)     ארה"ב מעבר לכל הצרות הללו במזרח התיכון עסוקה גם בעימות עם רוסייה עקב המשבר בחצי האי קרים ובאוקראינה וכן יש לה בעיות עם צפון קוריאה המתלהמת.

נסראללה טוען שישראל אומנם חזקה מבחינה צבאית אך חלשה מבחינה מנטאלית והוא משווה אותה לקורי עכביש מתפוררים. כל התנהלותו של החמאס במלחמה הזו נובעת מאימוץ הדוקטרינה הזו של חזבאללה. נוצרה כאן הזדמנות היסטורית שלא תחזור לעולם לפעול למיגור שלטון החמאס. לא תהיינה בעתיד נסיבות בינ"ל מתאימות כמו היום. פעולה מעין זו תבהיר סוף כל סוף לאויבינו שקורי העכביש שעליהם דיבר נסראללה הם קורי פלדה איתנים. יש פתגם אחד שמסכם בתמציתיות הקולעת את הדברים: "אם לא עכשיו אימתיי?" זהו רגע האמת של ההנהגה בישראל.

להלן מכתב, שכתבה המורה הפרטית של הבן שלי, שהייתה גם מורה שלי, כאשר למדתי בבית הספר היסודי זיכרון יוסף באחוזה חיפה, הממוען לתושבי רצועת עזה:

מכתב לאזרחי רצועת עזה

לפני מספר שנים החזרנו לכם את כל הרצועה עד גרגיר החול האחרון. הוזרמו לרצועה סכומי עתק.

לו רק השקעתם את טונות הבטון בבניית בתים במקום במנהרות מוות.

לו רק השקעתם את המרץ בעצים ופרחים במקום ייצור טילי הרג.

לו רק השקעתם את הכסף ברשת חינוך אוהבת אדם במקום טיפוח שנאה.

לו רק.....

יש לכם רצועת חוף מקסימה, יכולתם לבנות לכם ריביירה קטנה ונפלאה.

תיירים מכל העולם היו נוהרים לראות את הפלא, שצמח מתוך ההריסות. אפילו אני הייתי אורזת מזוודה ובאה לנופש בריבירת עזה.

בתחילת שנות החמישים, היו פזורים בארץ מחנות עולים ומעברות, והן הכאיבו לנו כפצע עמוק. הפשלנו שרוולים ומצאנו דרך לתת ליושבים במקומות עלובים אלו בית. דחפנו את המושגים "מעברה" "ובית עולים" עמוק לתוך דפי ההיסטוריה. ממש באותה עת בנו לכם אחיכם מארצות ערב מחנות פליטים. יכולתם לתפוס את הזדמנות הפז, שניתנה לכם ולדחוף את המושג "מחנות פליטים ברצועת עזה" עמוק עמוק לתוך דפי ההיסטוריה, אבל אתם החלטתם לתקוע אותם כגידולי סרטן ממאירים בדפי העתיד. ראיתם את הישובים, שפינינו בדם ליבנו. לצערי ראיתם את הישובים הפורחים דרך כוונות משגרי הטילים. יכולתם גם אתם לבנות ישובים משגשגים שכאלו, ראיתם שזה אפשרי.

לו רק הייתם הופכים את ההזדמנות שניתנה לכם למנוף של בנייה ושלום, היינו גם אנו פולטים אנחת רווחה, ואולי היינו מוצאים סוף סוף פרטנר לשלום. יש להניח שגם שטחים בגדה היינו מחזירים בלב קל יותר ובביטחון שיש תקווה לשלום. מקום לשני עמים.

לו היה מתממש כל זה, לא היו צומחים גם בשדותינו גידולי פרא כתגי מחיר.

האם הכול אבוד? למרות כל קורבנות הנפש שלכם ושלנו, למרות השנים האבודות למרות משאבי הענק שירדו לטמיון ולמרות כל ההרס העצום, אפשר תמיד לבחור רגע נכסף ולהפוך אותו לנקודת מפנה. לו רק תמצאו את הכח והאומץ  להתנער מכנופיות המרצחים ולהצהיר שאתם אזרחי עזה מחפשים דרך חדשה, דרך שתביא לכם את האושר אשר נגזל מכם ואשר גזלתם אותו מעצמכם כבר שנים רבות.

מיכל רון, חיפה.

אני מסכים שעזה הייתה נראית אחרת אם הייתה משקיעה את הכסף אחרת. באשר לסיכויי השלום אני פחות אופטימי שכן גם  ללא חמאס הפלסטינים לא בשלים לשלום, ותרבות של שנאה המקדשת את המוות מצויה גם ברחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ולא רק בעזה (צריך להשוות בין תוכניות החינוך שלהם ושלנו על מנת להבין זאת). מעבר לכך הפערים בין הצדדים בנושאי הליבה בלתי ניתנים לגישור. מכתב זה נכתב מנקודת המבט רגשית שלנו באשר למה שטוב וראוי ומה ששלילי וראוי לגינוי. לא כך רואים זאת לצערנו הפלסטיניים (עולם המושגים שלהם שונה לחלוטין משלנו), ולכן המקסימום שאפשר להגיע עם הפלסטינים בדור זה הוא הסדרי ביניים שמבוססים על ניהול עצמי (אוטונומייה) תחת קיר ברזל קשוח ולא על ריבונות פלסטינית באיזה שהוא חלק מחלקי ארץ ישראל.

מדינת ישראל נמצאת כיום על קו פרשת המים ובצומת דרכים היסטורית, שבמסגרתה היא נדרשת להכרעה אסטרטגית. הבחירה לא פשוטה, שכן המציאות כופה עלינו לבחור בין אלטרנטיבות שעבור כל אחת מהן ניאלץ לשלם מחיר גבוה וכבד מנשוא בעתיד הקרוב או היותר רחוק. הלב נקרע מבפנים ושותת דם על כל חייל וחייל שנהרג או נפגע במלחמה המוצדקת הזו מול אויבינו הקמים עלינו לכלותנו, אבל תפקיד של המנהיגות הוא לא רק לבכות ולהשתתף בצער אלא גם במקביל ולהכריע ולפעול על כל המשמעויות הנגזרות מכך.

לא תשמעו ממני כיום מילה של ביקורת על התנהגות ההנהגה בישראל בזמן המלחמה, שכן סיכומים צריך לעשות בסוף הדרך ולא בתחילתה. יש לזכור, כי למרות כל הפרסומים בתקשורת (שיותר מדברת משאיפות ליבה תוך מתן פרשנות מעוותת לעובדות) אנו רק בראשיתה של המערכה, שיש לה גם היבטים טקטיים ולא רק אסטרטגיים. המנהיגות מטבע הדברים לא יכולה לגלות את כל קלפיה בזמן המלחמה, שכן אז הכול דולף לתקשורת ומשם ישירות לאויב. יש כאן הנהגה נבחרת. תנו לה לנהל את העסק הזה בשקט, וסיכומים ודעות ניתן להביע בסוף הדרך ולא כעת.

התעמולה השקרית של אויבינו מבוססת על נקודת המוצא הפאשיסטית הבאה: אם נחזור על שקר מיליון פעמים ויותר, ולא נפסיק ולא נחדל מכך אף לרגע אחד, אז רוב האנשים יאמינו לו כאמת עובדתית ויהיו חרשים או אטומים מלשמוע או להאזין, אף אם תוצגנה להן עובדות, שמפריכות לחלוטין את אותו השקר. זה נובע מכך שרוב האנשים הם בורים ושטחיים ומעדיפים לקנות את כל שמאכילים אותם במקום לפקפק ולבקש לחקור לעומק. מערכת ההסברה הישראלית חייבת להתנהל לא רק בעת מלחמה אלא גם בזמני שגרה ושקט על מנת להציג מצד אחד את פניהם האמיתיות של שכננו הפלסטיניים ובמיוחד של החמאס ומצד שני להפריך במידע עובדתי את שקריהם. כפי שהם מנהלים נגדנו מלחמת תעמולה שקרית על בסיס יום יומי, גם עלינו מוטלת המשימה לא לחדול מלהוכיח את שקריות טיעוניהם באותה אינטנסיביות בדיוק. למשל, טוענים שיש כיבוש בעזה בשעה שהרצועה פונתה עד הגרגר האחרון. טענה אחרת נוגעת להסרת המצור. צריך להסביר לעולם שסגר על רצועת עזה הוא הכרחי, שכן בלעדיו החמאס היה מצטייד ביותר אמצעי לחימה מתוחכמים והרסניים (אם בזמן סגר הם מצליחים להצטייד כך, אז מה יקרה חס וחלילה, אם נסיר אותו. אם זה המצב אז ההיגיון מחייב דווקא הידוק הסגר ולא הסרתו). חייבים גם להסביר לעולם שיש הסכם בינ"ל שעליו חתומות גם המעצמות שמחייב את פירוז רצועת עזה, ואם יש הפרה של מחויבות בינ"ל זכותה של ישראל לא רק לדרוש לאכוף את ההסכם אלא גם להגן על עצמה מפני המפר ביד גסה אותו (הסכמים בינ"ל צריך לקיים נכון?? ). צריך גם להסביר לעולם, כי לולא החמאס ומדיניותו  השואפת רק להרס ולהרג ולולא ההצטיידות שלהם בכלי נשק משחיתים לא היה צורך בכלל בסגר, ואם הכספים שחמאס קיבל היו מושקעים בפיתוח ובטיפוח עזה ולא בהתעצמות צבאית, אז עזה הייתה פורחת היום ולא הרוסה, ולכן הם נושאים באחריות לכל מה שקרה. אסור להתעלם מטענות אויבינו. נהפוך הוא צריך להציג אותן במלואן, ואז להפריך אותן מבחינה עובדתית כמגדל קלפים מתמוטט ולעשות זאת על בסיס יום יומי בכל מקום בעולם. מול התעמולה של אויבינו אסור להתלהם או להתעלם. צריך פשוט להציג את הדברים באור העובדתי הנכון. אור השמש מחטא כל דבר, וכל מי שמציג סיסמאות נבובות שקריות או מבוססות על חצאי אמיתות, יועמד באור נלעג ומגוחך, אם רק נחליט לפעול בזירה זו בנחישות שאינה נופלת מזו שבשדה הקרב.

הבעיה עם הפלסטיניים שהם לא למדו לאורך כל ההיסטורייה לקבל אחריות על המעשים ועל ההתנהגויות שלהם ועל ההשלכות של הדברים על בני עמם ומעדיפים במקום זאת להאשים אותנו בכל מה שקורה להם. ברגע שתהיה אצלם כמו אצלנו ביקורת עצמית בונה, אז אולי הם גם יתחילו להפנים שהמציאות של חייהם תלויה באופן דרמטי בהם יותר מאשר בנו.

מדינת ישראל נכנסה למערכה מדינית, שהיא המשכה של המערכה הצבאית. במסגרת זו היא מנסה להסדיר את המצב מול החמאס. לטעמי, אופציה זו אינה ריאלית וזאת בשל עמדות הצדדים שבלתי ניתנות לגישור. עם זאת חייבים לנסות דרך זו על מנת להגיד לעצמנו שניסינו את כל הדרכים על מנת להימנע מהאופציה הצבאית הכוללת, שמחירה בחיי חיילינו יהיה קשה וכואב ביותר. הלוואי ואתבדה, והמהלך יצליח. עם זאת אסור בשום פנים ואופן להתקפל או להיכנע בדברים הנוגעים לביטחון אזרחי מדינת ישראל ובמיוחד תושבי הדרום. העסקה הבלעדית שצריכה להיות מועלית על השולחן של המו"מ היא הסרת הסגר תמורת פרוז רצועת עזה ופיקוח בינ"ל הדוק עתידי על כך. אם ישראל תסכים להסיר את הסגר ללא פרוז ופיקוח בינ"ל היא תביא על עצמה מציאות, שבה מוכנס נשק רב לרצועת עזה ללא כל פיקוח ובקרה. יש לזכור ולהזכיר, כי גם עם סגר הצליחו הפלסטינים להבריח נשק רב ביותר לרצועה, ולכן הפרוז הוא רק השלב הראשוני. בשלב הבא נדרש פיקוח בינ"ל הדוק על כך שהפירוז נשמר, שאין ניסיון לבנות מחדש יכולות התקפיות (מנהרות, רקטות או כל דבר נוסף שהמוח השטני שלהם מתכנן עבורנו).

שמעתי אתמול את דן שילון בתוכניתו המעגל אומר, שפרוז רצועת עזה יתבצע, כאשר יצמחו לו חצילים על כף היד, כלומר, הוא לא מפקפק בדבר נחישותו של החמאס שלא לוותר על עמדותיו. הוא לא דיבר במקביל על הנחישות הישראלית שלא לאפשר את הסרת הסגר ללא בטחונות בדבר פרוז רצועת עזה ופיקוח בינ"ל. למה? אולי כי הוא חושב שאנו נהיה בסופו הדבר הצד שיתקפל? האם זה מה שיקרה בפועל? אני מתפלל לטובתנו ולטובת תושבי רצועת עזה שלא.

לנו יש אינטרס עליון שלא לוותר על עמדתנו, כי אם החמאס יסכים לפרוז ולפיקוח בינ"ל, אז יוסר הסגר, אנו נהנה משקט וביטחון ורצועת עזה תוכל להשתקם ואף לפרוח. לעומת זאת אם אנו חלילה נתקפל, שני הצדדים יסבלו מאוד בעתיד הקרוב והרחוק מההחלטה האומללה הזו, ואנו מקרבים את עצמנו אך הסבב הבא, שיהיה יותר אלים מקודמו בהרבה (לא מאמינים? לצורך השוואה ראו הסבב של עמוד ענן מול הסבב הנוכחי).

באשר לדברים הומאניים, שאין סיכוי אפילו הקטן ביותר, שיכולים לשמש לטרור כנגדנו (למשל תרופות ומזון) עליהם אסור להטיל מגבלות. נקודת המוצא היא שאנו לא רוצים לפגוע בתושבי רצועת עזה מתוך תחושת נקמה, אלא אך ורק למנוע מהנהגתם הנפשעת והזדונית חומרים, שיכולים לשמש ייצור כלי נשק הרסניים, שמופנים כנגדנו (וכתוצאה מתגובת ישראל הקשה כבומרנג רב עוצמה גם כנגד תושבי עזה עצמם).

תגידו לי בבקשה: אם אני לי מי לי???? אין מה לעשות. שום דבר לא יעזור. כל עוד ההנהגה הישראלית לא תקבל באומץ רב את ההחלטה הכואבת, הנדרשת והמתבקשת, אז המציאות בדרום תישאר כפי שהיא (במקרה הטוב) ואפילו במשך שנים ממושכות. לא יואילו שום חכמים בתקנתם (בין אם הם מהארץ או מחו"ל), ואין כל אפשרות אחרת למעט קבלת ההחלטה הכואבת וביצועה.

מדוע ההנהגות הישראליות הן כה הססניות בקבלת ההחלטות שהן כה נדרשות והכרחיות? בואו נחזור רגע לשנת 2002, שבה צה"ל נכנס למבצע חומת מגן והדביר את הטרור ביהודה ושומרון. מבצע חומת מגן יצא לדרכו רק לאחר הפיגוע האיום והנורא במלון פארק בנתניה בערב ליל הסדר (עם כל המשמעות הסימבולית של חג הפסח לעם היהודי). לפני כן היו פיגועי התאבדות למכביר (פיצוצי אוטובוסים ומחבלים מתאבדים במקומות הומים מאדם), שבהם שילמו בחייהם אלפי ישראלים. רק כאשר הגיעו מים עד נפש , רק אז נזכרה ההנהגה הישראלית לקבל את ההחלטות הנדרשות והנכונות. מדוע ההנהגה בישראל מקבלת את ההחלטות הנכונות והנדרשות רק אחרי שגבה מוצמד אל הקיר ולא הרבה לפני כן? הכול נובע מתפיסה שהנחיל אריק שרון ז"ל, וכל ההנהגות הישראליות מאז מחרות מחזיקות אחריו. התפיסה שהתגבשה למדיניות נעטפה בסיסמה הפופולארית: " איפוק זה כוח", אך האם הסיסמה הזו בכלל נכונה במקרים מעין אלה? מישהו בדק וחקר את הנושא לעומק או שאנו צריכים לקבל את כל מה שמאכילים אותנו "כתורה מסיני"? בד"כ הסיסמה הזו נכונה ומתאימה לחיי שגרה במדינה מתוקנת, שכן ללא איפוק וריסון, החיים של כל אחד ואחד מאיתנו היו הופכים לגיהינום ולאנרכיה (כל אחד היה מרשה לעצמו להתפרץ ולנהוג באלימות על כל דבר קטן שלא נראה לו). עם זאת הסיסמה הזאת לא מתאימה ולא יכולה להתאים למצבים, שבהם רוצחים אותך או מנסים לפגוע בך או בבני עמך. במצב כזה נדרשת הפעלת כוח מיידית וחזקה ולא איפוק וריסון. יתר על כן במצבים מעין אלה איפוק הוא לא כוח אלא חולשה נוראית, שפשוט מפוררת עד דק את ההרתעה הישראלית.

על מנת לשנות מציאות צריך לשנות קודם כל תודעה. ברגע שנפנים שכאשר פוגעים בנו ובחיינו, אז אסור לגלות איפוק, אז באופן טבעי תתגבש גם מדיניות אחרת. ברגע שבו המדיניות תשתנה, אז גם אויבינו וגם כל העולם יבינו שכללי המשחק השתנו, וגם הם ייאלצו להתרגל לכך, שמה היה נהוג במשך שנים כה רבות לא יחזור עוד יותר לעולם!!!

אז מתי בכל זאת ישראל תקבל את ההחלטה האסטרטגית הכול כך נחוצה במקרה דנן. זה יקרה באחד משני המצבים הבאים:

1)     שינוי תודעה בדבר הסיסמה "איפוק זה כוח" במקרים מעין אלה.  (לצערי הרב שינוי תודעה זה תהליך שהוא בד"כ איטי ולא מתבצע מהיום למחר).

2)     "הגיעו מים עד נפש": רק כאשר ההנהגה הישראלית תתפוס את המציאות כבלתי נסבלת או כבלתי אפשרית יותר מלהכיל או לספוג, אז היא תקבל את ההכרעה הנדרשת, וזה יקרה רק אחרי הרבה מאוד של דם, שיישפך כאן או אחרי אירוע טראומטי במיוחד (כפי שבחומת מגן ישראל נכנסה למערכה כוללת רק אחרי אלפי ישראלים הרוגים והפיגוע הטראומטי במלון פארק).  מסתבר שפגיעה בשגרת החיים במשך השנים בדרום ובכל הארץ במשך חודש שלם אין בה כדי להצדיק היום בעיני ההנהגה הישראלית את קבלת ההחלטה הנדרשת, וכל מה שנותר לנו הוא רק לשבת ולחכות למה שידוע וצפוי ויקרה בעתיד ,מאוחר מידי ובמחיר יותר כואב.

אומרים שהחמאס חלש מאוד ואיבד הרבה מכוחו. ניתחתי במסגרת דבריי מדוע לדעתי זה לא נכון, אבל בואו לרגע נזרום עם האנשים המכובדים, שטוענים אחרת. אם כך מתנהג החמאס, כאשר לעניות דעתכם הוא חלש, אז מה יקרה, אם הוא חס וחלילה הוא יתחזק ויתעצם. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם מה יקרה אז? (מה שבטוח הוא לא יהפוך אז ליונה צחורה עם עלה של זית).

מדינה שלא מכבדת ושומרת כמו שצריך על אזרחיה, לא תזכה גם לכבוד בעולם. תתעלמו לרגע מכל האמירות הפומביות של המדינות השונות בעולם על המלחמה בעזה ותתרכזו בשאלה הבאה: מה הן באמת חושבות עלינו בתוכי תוכן? מעבר למעטה הפומבי והגלוי  מתרחשים ומבעבעים גם דברים מתחת לפני השטח. כל העולם חוזה ורואה במו עיניו, כיצד אנו במו ידינו נותנים לחבורת פושעים אכזרית לאמלל את חיי תושבי הדרום במשך שנים ולשתק מדינה שלמה במשך חודש שלם, ומה עושה המדינה עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון בתגובה בסיכומו של דבר? מנסה בתום המערכה להגיע להסדרה ולרגיעה עם אותם פושעים, ונותנת להם פרס על תוקפנותם במקום לסלק אותם לכל השדים והרוחות!!! היא גם נותנת להם מעמד שווה לשלנו בשל ההחלטה האומללה לנהל עימם מו"מ, ובכך קרנם עוד יותר עולה בעיני עצמם ובעיני בני עמם. אני מניח שמדינות העולם בתוכי תוכן סבורות, שאנו מדינה רופסת חסרת חוט שדרה, ולכן הם גם לא מהססים מלהכניס את חוטמיהן הארוכים לתוך הזירה תוך פגיעה קשה בריבונות שלנו ותוך התעלמות מזכותנו להגנה עצמית, ואנו בגישתנו הרופסת מאפשרים להם להתערב במה שאף מדינה נורמאלית אחרת לא הייתה מאפשרת בזמן מלחמה. ומה חושבים עלינו האויבים מקרוב ומרחוק? ומה עם יכולת ההרתעה שלנו? ומה עם המנהיג שהבטיח למוטט את החמאס ובמקום זאת מוטט את ההרתעה הישראלית? (אם אתה באמת לא מתכוון למוטט את החמאס, אז לא משנה מהן הנסיבות, אל תצא בהצהרות, שאתה הולך לעשות את זה, שכן אחרת אתה גורם לנזק בלתי הפיך להרתעה הישראלית).

על מנת לצאת המצוקה הזו על מדינתנו לחזור ולהתנהג כמדינה נורמאלית, וכפי שסילקה בזמנו את ערפאת וכנופייתו מלבנון, לאחר שמיררו את חיי תושבי הצפון, כך גם לעשות לכנופיית חמאס בעזה. אומנם בשלב הראשוני תהיה לישראל בעיה קשה בזירה הבינ"ל, והיא תספוג מעל פני השטח ביקורת נוקבת, אך אם היא תהיה נחושה וסבלנית, אז בתהליך ארוך ומייגע ובלי קיצורי דרך היא תחזיר לעצמה גם את כבודה העצמי, גם את כבודה בעיני העולם וגם את יכולת ההרתעה שלה. חייבים לשנות גישה ולצעוד בדך אחרת, שכן אם לא- אנה אנו באים???

אני באופן כללי מתנגד נחרצות לתייג כל דבר לא טוב, שמתרחש בעולמנו הציני, הצבוע, קר הרוח והמתנשא כנאצי, שכן זה מוביל לזילות ערך השואה ולפגיעה קשה בקורבנותיה, אך במקרה של האסלאם הקיצוני אני בכלל לא מגזים שאני מדביק להם את התואר המפוקפק "הנאציים המודרניים". מעבר לשנאה הארסית, לאכזריות, לאנטישמיות (להזכירכם בני קופים וחזירים, כך הם קוראים לנו), לגזענות,לרצון להשמיד אותנו וההכנות הבלתי פוסקות להתקדם לעבר מטרה זו, יש גם האלמנט של קיצוניות שלא מתפשרת ומוכנה לספוג כל מחיר ולא לוותר בשום תנאי. להזכירכם הנאצים המשיכו להילחם עד לרגע האחרון, ועד שהרוסים והאמריקאים לא נכנסו פיזית לתוך ברלין וכבשו אותה, זה לא נגמר. הסיפור עם האסלאם הקיצוני לא ייגמר אחרת. השאלה היחידה שנותרה פתוחה: האם העולם החופשי יתעורר מתרדמתו ומרפיסותו בזמן, כאשר הבעיה עוד קטנה, וירסק את כוחות הזדון והרשע הללו או שהוא יאפשר להם להגיע לעוצמות מבהילות, ורק אז ייכנס איתם לעימות חזיתי. האם הלקח ממלחמת העולם השנייה נלמד או שההיסטוריה חוזרת על עצמה? את זה נדע רק בעתיד.

בינתיים עלינו כמדינה שמודעת לגודל השעה וכן להיסטוריה העגומה "לשחות נגד הזרם הפייסני והרכרוכי הזה" ולהכריע את כוחות הזדון הללו כבר כיום ולא לחכות לעתיד היותר קשה והיותר מורכב.

מי שראה את הכתבה הטלוויזיונית של צבי יחזקאלי על התעצמות האסלאם הקיצוני באירופה מבין שזו לא רק בעיה שלנו או אפילו של המזרח התיכון אלא שזה הופך לבעיה בינ"ל חוצת גבולות. גם מה שקורה עם דעש היום בעיראק, בסורייה ובלבנון זו גם דוגמא חיה שמתגלה לנגד עינינו.

זהו  ציטוט מנאום, שנשא אתמול הסופר המכובד, דוד גרוסמן בפני בכירי החמאס וקהל רב שהתכנס בכיכר המרכזית בעזה בעצרת השלום, שאורגנה ע"י מתנגדי ירי הרקטות על  ישראל: "הלאומנות, הפנאטיות והגזענות השליטו דיקטטורה של פחד. הגיע זמן להתעורר" במעמד זה הושמדו כל הרקטות, שנותרו לחמאס והופרחו יונים ובלונים באוויר. מחמד דף מינה את גרוסמן לשר לענייני פיתוח אזורי ושלום והודה לו על כך שסוף סוף מישהו אמיץ כמוהו פקח את עיניו. ההרצאה המרתקת והאפקטיבית הביאה לגלי הזמנות נוספים:

1)     ההרצאה הבאה תהיה בסוריה בנוכחות אסד והמורדים.

2)     הרצאה בנוכחות אנשי דעאש בעיראק (יהיה ממש פיצוץ!!!!!).

3)     הרצאה בלבנון בפני נסראללה ואנשי ארגונו.

4)     הרצאה באיראן בפני בכירי השלטון.

5)     הרצאה לאחים המוסלמים במצרים (סיסי מאשר, אז תבוא??).

6)     הרצאה בפני המוסלמים הקיצוניים באירופה וכן האנטישמיים שם.

7)     הרצאה בפני בכירי הרשות הפלסטינית בדבר הצורך לשנות את תוכניות הלימודים שמעודדות שנאה והתאבדות.

8)     גם ארדואן ביקש שתפנה לו מזמנך היקר ותבוא להאיר את עיניו.

ועכשיו ברצינות: מדובר באנשים, שטרם הפנימו עדיין שהם אלה שהביאו עלינו את האסונות הגדולים ביותר עד כה עם גישתם ההזויה. "דרך השלום" שלהם גרמה עד כה רק לדם וסבל לשני הצדדים. מתי כבר תבינו שדרככם היא טעות, ואתם מייצגים דרך הזויה שמנותקת לחלוטין מהמציאות (כשמחבל ייצא ממנהרה מתחת לבית שלכם, גם אז תגישו לו זרי פרחים ותדברו איתו עם שלום?) אתם בעיניי "נביאי השקר" של דורנו.

למרות שגם אני מאוד סוער ,מתקומם ונרגז על תופעות פסולות שהתרחשו במדינתנו בזמן שחיילנו נלחמו בעזה, עדיין אני באותה מידה מתנגד נחרצות לכל ההתלהמויות ותגי המחיר מסביב. עמדתנו היא מוצדקת מאין כמותה וצריך להציג אותה בצורה שקולה, נבונה אחראית ומשכנעת. לכל מי שמסתמך על תרבות של שנאה ונקמה, אני מציע שתסתכלו היטב על מה שקורה כיום מסביבנו ותענו על השאלה הפשוטה הבאה: האם אתם רוצים, שכך גם תיראה גם המדינה שלנו? המדינה שלנו נראית כפי שהיא נראית בגלל טיפוח יצירה, בנייה, חשיבה חיובית, דרך ארץ  ועשייה מאהבה. ככל שנפעל למען המדינה בדרך חיובית ונתרחק עד כמה שאפשר משנאה כמו מאש, כך נוכל גם להיות יותר משכנעים וחזקים. את עמדתנו הצודקת יש להציג כל הזמן ולא להיזכר להתעורר רק בעיתות של מצוקה ומלחמה. בתחום ההסברה עלינו להתנהל כמו הנמלה החרוצה ולא כמו החגב העצלן.

תם מבצע צוק איתן. אין יום שאינני מתפלל שהתחזיות הפסימיות לא תתממשנה, והמציאות תהיה אחרת מזו שתיארתי. מצד שני אינני יכול מבחינה מצפונית שלא לכתוב את הדברים שכן חשוב שהדברים ייכתבו, יהיו "על השולחן" , שכן עדיף להיות ערוך ומוכן בעתיד מאשר להיות במצב שהדברים מתפוצצים לנו מול הפרצוף מבלי שאנו ערוכים ומוכנים לכך מראש.