|
עץ משפחתי
לפני הסיפור של הרשל'ה והאופניים החשמליים צץ לו עניין אישי ודחוף, שלא סובל דיחוי מבחינתי. אין לי שום אחריות באשר לשקרים, שמוציאים אנשים אחרים מהפה שלהם, אך יש לי בהחלט אחריות על שלושת הדברים הבאים:
1) האמת הפנימית, שיוצאת לי מהפה ונרשמת כאן.
2) התמודדות עם השקרים של הזולת כדי שדבריהם לא יישארו תלויים באוויר ללא מענה ראוי.
3) תיקון טעויות שלי במידה ויתברר ששגיתי (וזה בככל לא משנה, אם זו טעות ישירה שלי או טעות, שנגרמה ע"י אחרים).
לאחרונה התברר לי שטעיתי ושגיתי, ולכן כאחד שהאמת היא נר לרגליי, אני לא מהסס להוציא אותה כאן ועכשיו לאור ללא כל פקפוק והיסוס. בשורה התחתונה: התברר לי בוודאות שמנחם מנדל בייליס לא היה דודו של סבא של אמא שלי, יעקב בייליס ז"ל, ויש גם סבירות גבוהה ביותר, שאין אפילו קשר משפחתי רחוק בין המשפחה שלי לבינו (אם כי זה עדיין לא הוכח סופית).
ראשיתו של הסיפור הזה בכך שהבן שלי עשה עבודת שורשים בבית הספר, ואז אמי ואבי הלא ביולוגי ציינו בפניי שיש למשפחה שלנו קשר למנחם מנדל בייליס המפורסם. איזה קשר בדיוק?? נאמר לי שמנחם מנדל בייליס היה דודו של סבא של אמי יעקב בייליס ז"ל. הנחתי שזו אמת, ולכן רציתי ללמוד על פרשת בייליס, וכן להעמיק ולחקור באשר לעץ המשפחה שלו. כך יצא שקראתי המון חומר עליו ועל הפרשה. כך גם נודע לי למשל שלמנחם מנדל בייליס היה אח יחיד בשם אהרון בייליס, ולאור זאת הסקתי שהוא היה האב הקדמון של הענף המשפחתי שלי. מכיוון שהיו חסרים לי עוד הרבה נתונים על העץ המשפחתי שלו, אז חיפשתי את קרובי המשפחה החיים שלו, ואז איתרתי את נכדו של מנחם מנדל בייליס, שקוראים לו ג'יי, ובעזרת הטויטר והמייל התחלתי להתכתב איתו, והוא הפנה אותי להילדה אידליס, שהיא הייתה נכדתו של אהרון בייליס וזאת על מנת שתברר את הנושא בעץ המשפחתי שלה. פקפוקים ראשונים החלו לצוץ לאחר שאיתרתי את קברו של יעקב בייליס ושינדל בייליס ז"ל (סבא וסבתא של אמא שלי). על הקבר של יעקב בייליס היה רשום ששמו של אביו של יעקב הוא בכלל דניאל ולא אהרון, שהמשפחה היא במקור מקישינב ולא מקייב (משם באה משפחתו של מנחם מנדל בייליס). כבר ממידע זה ניתן היה להסיק כמעט בוודאות, שמנחם מנדל בייליס ללא היה דודו של הסבא של אמא שלי, יעקב בייליס. העברתי את המידע הזה להילדה וביקשתי ממנה לברר בעץ המשפחה שלה, האם בכל זאת יש איזה שהוא קשר רחוק ביננו. תשובתה הגיעה אליי ב-29/3/17, ולפיה אין כל קשר משפחתי בינינו. לא העמקתי לחקור מעבר לכך, אך מספר תובנות משמעותיות עולות בהקשר לסיפור הזה:
1) מנחם מנדל בייליס לא היה בוודאות דודו של יעקב בייליס.
2) באשר לקשר משפחתי רחוק יותר: הכול תלוי ועומד על השאלה הבאה: עד כמה עץ המשפחה של הילדה אדליס העמיק לחקור בנבכי העבר??? במידה שכן: אז באופן וודאי אין גם קשר משפחתי רחוק ביננו, ובמידה שלא: אז אין לשלול זאת על הסף לחלוטין.
3) ובכל זאת נותר עניין לא פתור מבחינתי: אמי אמרה לי, שסבא שלה אמר, שיש קשר משפחתי כזה. אז אולי היא לא דייקה לגבי מהות הקשר ומידת קרבתו , אך הייתכן שיעקב בייליס בדה את כל הסיפור הזה מליבו והכול פשוט מופרך לחלוטין???
4) ולעניין החיובי שבדבר: לולא הייתי חוקר זאת לעומק, אז סביר להניח, שהייתי מאמין שזו אמת בעיניים עצומות, ואז הייתי מעביר זאת לדורות הבאים, והם היו מסתמכים על כך מבלי שיש להם בכלל יכולת לחקור ולבדוק זאת (כי כבר לא היה את מי לשאול!!!), ואז זה היה יוצר עיוות אחד גדול שממשיך לאורך כל הדורות. המסקנה: לעולם אל תסתמכו על מה שאומרים לכם, ותמיד תנסו לחקור ולוודא שזה באמת נכון, כי אם לא תעשו זאת כעת, אז בעתיד כבר לא יהיה אפשר להוכיח או להפריך זאת, וייתכן שזה יתקבע כאמת עובדתית שלא בצדק.
נתחיל ברשותכם עם סבי יוסף שרייר ז"ל (1901-1977) שהיה לו ולסבתי רחל שרייר ז"ל (1905-1969) בן יחיד בשם שמחה שרון ז"ל (אבי הביולוגי) (1938-2004).
ליוסף שרייר ז"ל היו שני אחים ואחות: דוד שרייר (1900-1941- נספה בשואה), יצחק שמעוני שרייר (1904-1985) והינדה שרייר טרטר (1908-1941- נספתה בשואה). סבי ז"ל היה השני מבין ארבעה אחים, שניים מהם שרדו (מכיוון שעלו לארץ) ושניים אחרים נספו (שכן הם נשארו בפולין).
ועתה נעבור לדון באחיו ובאחותו של סבי ז"ל:
לאחים הללו : יוסף (סבא שלי), יצחק, דוד והינדה היו אבא ואמא בשמות: קלרה ושמחה שרייר. קלרה שרייר (1876-1941) נספתה בשואה יחד כל המשפחה בטבח הנורא של הושענא רבא ב-12/10/1941, ואילו שמחה שרייר נפטר הרבה שנים לפני השואה (1869-1929)- בן שישים.
ההורים של קלרה שרייר היו הרשל וילדר (1848-1923) ובסיה וילדר (שנת פטירה 1925).
ההורים של שמחה שרייר היו הינד (נפטרה ב-1901) ודוד שרייר.
ועתה בצורה יותר מפורטת:
לבסיה והרשל וילדר היו שישה ילדים: קלרה שרייר וילדר (מהענף שלי), משה מוריס וילדר (1873-1942), קלמן וילדר (1878-1940), יעקב וילדר (1884-1957), חיים וילדר ומשה מוריס וילדר.
להינד ולדוד שרייר היו שלושה ילדים: שרה שרייר, שינדל שרייר, ושמחה שרייר (מהענף שלי).
חלק מהמידע הומצא לי במייל ע"י אישה בשם ברוק שרייר (אין לי מושג האם היא קשורה אליי בקשר משפחתי כלשהו). להלן המייל שהתקבל מברוק שרייר, שחיה כיום בגנץ: Schreier is my maiden name, so of course I have been trying to piece
Simche (Simcha), born circa 1870 in Ustya-Zelene, Ivano-Frankivs’ka oblast, Ukraine. The town was previously known as Uście Zielone in do not know where they lived
3) שרה דבורה (דודה של סבא שלי ז"ל). היא נהגה להשתמש מידי פעם בשם המשפחה שרייר ומידי פעם בשם המשפחה הוניסבורג. בעלה אינו ידוע. היו להם לפחות 8 ילדים, שנולדו בין 1888-1903 (חמש שנים שמונה ילדים: הספק מכובד בהחלט!!!) . כולם נולדו ב- ZAHVIZDY או ב- IVANO-FRANKIVSK. רוב הילדים נשאו את שם המשפחה שרייר ולא את שם המשפחה של בעלה.
4) שינדל (דודה של סבא שלי ז"ל). נולדה ב-1864 או STRYHANTSI (להלן קישור במפה: https://www.google.co.il/maps/place/Stryhantsi,+%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96+%D7%90%D7%99%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7,+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94,+77432%E2%80%AD/@49.0138623,24.8853127,12z/data=!4m2!3m1!1s0x4730e8dcdb72643f:0x2fe5410d1e7eadee) או ב-NADVIRNA. (להלן קישור במפה: https://www.google.co.il/maps/place/%D7%A0%D7%93%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%A0%D7%94,+%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96+%D7%90%D7%99%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7,+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94,+78400%E2%80%AD/@48.630209,24.5912352,11z/data=!4m2!3m1!1s0x4737328891413d4d:0x65ef1dbd8d1edfe8) היא השתמשה בשם המשפחה שרייר. היא התחתנה עם ישראל דיימונד, שנולד ב- IVANO-FRANKIVSK (סטניסלבוב בפולין בעבר). היו להם לפחות שני ילדים, שנולדו ב-1897 וב-1902 ב- IVANO-FRANKIVSK או ב-KNIHINIM (להלן קישור למפה: https://maps.geshergalicia.org/general/ivano-frankivsk-stanislawow-1919/) (שטח שסופח כיום ל- IVANO-FRANKIVSK). הילדים השתמשו בשם המשפחה שרייר ולא דיימונד.
5) שמחה שרייר (אבא של סבא שלי ז"ל) נולד ב-1870 במקום שנקרא USTYA-ZELENE (להלן קישור במפה: https://www.google.co.il/maps/place/%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A6'%D7%99%D7%94+%D7%96'%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%94,+%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%96+%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9C,+%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94,+48341%E2%80%AD/@49.0243835,24.9477184,13z/data=!4m2!3m1!1s0x4730ef5e138dc52d:0x455014304a5ee5da) חבל ארץ IVANO-FRANKIVSK אוקראינה (בעבר סטניסלבוב פולין). לעיירה קראו בעבר בפולנית USCIE ZIELONR וביידיש ISHTCHA ZILONA.
6) אימא של סבא שלי ז"ל: שמחה שרייר התחתן עם קלרה וידלר ב-1904 בחבל הארץ IVANO-FRANKIVSK. היא כנראה שיקרה במעט באשר לגיל שלה שכן היא טענה שהיא נולדה ב-CIRCA ב-1882 (כך טוענת ברוק- ואומנם ע"פ רישומי יד ושם היא נולדה ב-1876). להוריה קראו הרש וידלר (אבא) וגיטל בסיה בוגוט אמא). לא ידוע היכן הם גרו.
ועתה לחפירות עומק באשר למשפחתה של סבתי רחל שרייר ז"ל. (באשר למקומות המצוינים יש קישור למפה בלשונית "יד ושם לקרובי משפחתי שנספו בשואה".)
ועתה לחפירות עומק באשר למשפחתה של סבתי רחל שרייר ז"ל. כמעט כל משפחתה של סבתי נספתה בשואה הארורה. לסבתי היו חמישה אחים ואחיות: אהרון מלר (1906- לא ידוע ), שמואל הירש מלר (לא ידוע- 1944), קיילה מלר (1910-1940), מרדכי מלר (1904-1943- ענף המשפחה היחידי שלא מצאתי בתיעוד של יד ושם של סבתי ז"ל), ופרידה נוסבאום למשפחת מלר (1899-1945).
ואלה הפרטים הנוספים באשר לאחים ולאחיות הללו:
3. קיילה מלר הייתה רווקה. נולדה ב- STRYJ ושם גם נספתה בגטו בשנת 1940. ע"פ תעוד "יד ושם" של סבתי גרה ברחוב RINIK 24.
4. מרדכי מלר היה נשוי לביילה מלר ממשפחת מכלאר (1908-1943), והיו להם שני ילדים אייזיק מלר (1935-1943) וברוניה מלר (1933-1943). מרדכי נולד ב- STRYJ ונספה עם בני משפחתו ב-1943 ב-BOLCOV.
5. פרידה נוסבאום למשחת מלר היה נשואה למשה נוסבאום (לא ידוע- 1945) והיו להם 4 ילדים אייזיק נוסבאום (1935-1945), רבקה נוסבאום (1932-1945), דוד נוסבאום (1930-1945) ומלכה נוסבאום (1928-1945). פרידה נולדה ב- STRYJ ואילו בעלה נולדה במקום שנקרא בשם HOSKOV. כל המשפחה הזאת נספתה בשואה ב-BOLCOV.
לסבתי ז"ל ולחמשת האחים היו אבא ואמא בשם: יעקב יהושע מלר (לא ידוע -1940) והינדה רוחל מלר למשפחת נויבר. יעקב יהושע מלר נולד ב- STRYJ ונספה ב-1940 בגטו של אותו מקום. ע"פ מסמכי יד ושם הוא היה סוחר. ע"פ המצבה על קברה של סבתי הוא היה גם רב. אישתו הינדה רוחל מלר נולדה ב- BOLCOVעברה להתגורר עם בעלה ב- STRYJ. ע"פ התעוד "מיד ושם" של סבתי ז"ל בזמן המלחמה היא נלקחה למחנה ריכוז ושם היא נספתה בתאריך לא ידוע.
ליעקב יהשוע מלר היה אח (לא ידוע) שהתחתן עם אישה (לא ידועה) וביחד הייתה להם ילדה בשם מלכה מלר. נולדה ב-1903 ב- STRYJולא נמסרו פרטים מעבר לכך על מה שקרה איתה.
ליעקב ויהושע מלר לאחיו והלא ידוע היו אבא ואמא בשם שמואל מלר וניסל מלר.
להינדה רוחל מלר למשפחת נויבאר היה אח בשם יעקב מאיר נויבאר (לא ידוע -1948), שלו הייתה אישה בשם שרה ביילה נויבאר (לא ידוע -1902) והיו להם שתי בנות חנה נויבאר (לא ידוע- 1963) ולטי לוין נויבאר (1897-1979). יעקב מאיר נויבאר ניצל מהשואה ונפטר בירושלים, ובאשר לאישתו אין מידע, למעט שהיא נפטרה זמן רב לפני השואה, ובאשר לבנותיו גם אין מידע, למעט שהן נפטרו זמן רב לאחר השואה.
להינדה רוחל מלר למשפחת נויבאר ולאחיה יעקב מאיר נויבאר היו אב ואם בשם פייגה נויבאר ודוד יצחק נויבאר.
מהקישור הבא http://jewishweek.timesofisrael.com/the-blood-libel-of-blood-libels/ ניתן ללמוד את הדברים הבאים: מידע נוסף: מהקטע הבא שלקוח מתוך הלוויתו של מנחם מנדל בייליס, שהתקיימה ב-10/7/1934, אנו למדים, שלאישתו קראו בשם אסתר מנדל בייליס, ולשתי בנותיו קראו בשמות הבאים: מאי וריי (אולי זו רחל??.?), ואילו לשני הבנים ששרדו- כך בדיוק רשום בקטע (כך כתוב, שכן בן אחד התאבד בזמן מגוריו של בייליס בארץ ע"פ גרסה אחת או ע"פ גרסה אחרת הבן הנ"ל נשאר בארץ לאחר שמנחם מנדל בייליס עזב לארה"ב והוא התאבד רק לאחר מכן) קראו בשמות הבאים: דיויד וטדי.
מצאתי את הטויטר של ג'יי בייליס, כתבתי לו בתקווה שיענה לי. זה המצב נכון לשעה זו!!!! עדכון: הנ"ל כנראה לא לא רוצה בקשר. עדכון נוסף: הנ"ל ענה לי אתמול בטויטר, וזו נקודה חיובית. לצערי הרב, הוא בחר לענות בצורה מזלזלת ולא עניינית, ולכן הפניתי אליו בטויטר עוד שאלות עניניניות ומפורטות כדי לאתגר אותו עוד. שאלתי אותו, למשל, מי היו ילדיו של אחיו של מנחם מנדל בייליס, אהרון בייליס, שכן לפי הרושם שלי הוא היה האב הקדמון שלי. לפי תשובותיו אדע האם זה נכון. כמו כן שאלתי אותו שאלות באשר לילדיו של מנחם מנדל בייליס על מנת להצליב מידע זה עם מידע שיש ברשותי. כמו כן מעניין אותי לשמוע, מיהו הבן של מנחם מנדל בייליס שהתאבד בארץ, ומתי בדיוק זה קרה, והיכן הוא קבור בארץ. כתבתי לו שמה שתואר על ידו בעיתונות לאחר הכנס באוקריאניה אינו נכון בכלל (שמדינת ישראל הזניחה את סבו), שכן יש בארץ יש רחובות על שמו, וכן לומדים עליו בתוכניות הלימוד להיסטוריה בארץ. סוף כל סוף נוצר קשר ישיר עם נכדו של גיי' בייליס, ומשם קיבלתי את המידע הבא: למנחם מנדל בייליס היו 5 ילדים, 3 בנים: פנחס, דיויד (אביו של ג'יי), וטד, ושתי בנות: מרים ורחל. הבן פנחס התאבד בארץ על רקע רצונו של האב לעזוב את הארץ עקב קשיים כלכליים או אולי בשל אהבה נכזבת. איתרתי את קברו בקיבוץ מרחביה (1900-1921). על קברו נרשם שהוא היה בחור שאוהב את המולדת, שהוא למד בגימנסיה בתל אביב, שהוא שירת בצבא הטורקי ושהוא היה שייך לחיילים המתנדבים (לצבא הבריטי) הטובים ביותר. כמו כן נרשם על גבי הקבר שהוא היה שייך לגדוד יהודה הראשון (גדוד יהודים מתנדבים במסגרת הצבא הבריטי) פשוט מדהים!!!!! להלן קישור לאתר שבו מופיעה תמונת הקבר שלו: https://billiongraves.com/grave/%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1-%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%A1/17487754#/ מנחם בייליס היה גיבור עלילת דם, שעלה לארץ ישראל לאחר שהובטח לו כי יזכה לתמיכה וסיוע – אך שבע שנים של תלאות כלכליות שלחו אותו לארה"ב. בחזרה אל הגיבור שנשכח
לפני מאה שנים, בשנת 1914, עלה לארץ־ישראל עולה חדש בשם מנחם מנדל בייליס וניסה להיקלט בה. שש שנים חלפו והוא עזב בייאוש לארה"ב. לא היינו מתעכבים על הסיפור הזה, אלמלי היה מדובר בגיבור פרשה שטלטלה באותה עת את העם היהודי בעולם, גיבור עלילת הדם, מן החמורות ביותר שידע העם היהודי בתולדותיו וכנראה האחרונה בעת החדשה. סיפור עלייתו, קבלת הפנים שלה זכה, קשיי התאקלמותו ובעיותיו הכלכליות הם פרק מעורר מחשבה בהיסטוריה היהודית, לא פחות מהסערה הגדולה שחוללו מעצרו ומשפטו שעליהם נכתבו ספרים ומאמרים רבים. גיבור יהודי תחילת הפרשה ב־2 באפריל 1912, אז נמצאה גופתו של נער אוקראיני נוצרי בן 12 כשעליה סימני רצח. למרות המידע שהיה בידי המשטרה על אישה נוצרייה, חברה בכנופיית שודדים, שרצחה את הנער, הוטלה האשמה על יהודי בשם מנחם מנדל בייליס. הטענה הייתה שרצח את הנער כדי לאפות עם דמו מצות לפסח. בייליס, יליד 1874, מנהל מפעל לייצור לבנים ששכן סמוך למקום מציאת הגופה, נעצר והועמד למשפט בקייב האוקראינית שהייתה תחת שלטון רוסי. לצד המשפט נוהל מסע הסתה נרחב ומזוויע נגד היהודים. להגנתו של בייליס נרתמה התנועה הציונית כשד"ר ליאו מוצקין מרכז את הפעילות והפרקליט אוסקר גרוזנברג מוביל את צוות ההגנה. סיוע נוסף להגנה נתנו רבני חב"ד והעיתונאי בן־ציון כ"ץ, עורך העיתון העברי "הזמן". הפרשה והמשפט עוררו תשומת־לב רבה והסעירו את העולם היהודי. ארגונים אנטישמיים ברוסיה וצירים אנטישמיים בדוּמה הפיצו וטיפחו את אשמת הרצח. בייליס הואשם ברצח הנער ובהקזת דמו למטרות פולחן על סמך עדויות שקריות שנגבו לצורך העלילה. השלטונות מנעו מעיתונאים לפרסם את זהותה של החשודה ברצח והערימו קשיים על עורכי־דינו של בייליס, אך היו גם רבים מאנשי האינטליגנציה הרוסית שהביעו את תמיכתם בבייליס, ובראשם מקסים גורקי. המשפט נפתח ב־25 בספטמבר 1913 בבית־המשפט בקייב. לאחר שלוש שנות מעצר בתנאים קשים, שלוו בהתעללות מצד סוהרים ואסירים, זוכה בייליס בתום 34 ימי דיונים. חבר־המושבעים שזיכה אותו מחוסר הוכחות היה מורכב ברובו, בהוראת השלטונות, מאיכרים חסרי השכלה. לאחר זיכויו של בייליס ושחרורו ממעצר פרצו גלי־שמחה בכל רחבי העולם היהודי. אגב, בכל זיכרונותיו מציג בייליס את עצמו כיהודי דתי. הוא מספר שהמילים הראשונות שהשמיע בבית המשפט היו: "אני יהודי". לאחר המהפכה הבולשביקית, בשנת 1917, הוקמה ועדת־חקירה שמצאה כי הנער נהרג עקב פעילות פלילית, שהייתה ידועה לשלטונות. המשטר הסובייטי הוציא להורג את הרוצחת האמיתית, בנוסף לאחדים מיוזמי המשפט ומארגניו. מאז חלפו שנים רבות, אולם עלילת הדם טרם גוועה לחלוטין. לאחר פירוק ברית־המועצות והתגברות האנטישמיות באוקראינה חזרו והאשימו את היהודים ברצח הנער. בשנת 2004 התגלה על קברו של הנער שלט ובו נכתב: "עונה למוות על־ידי הז'ידים". לאחר זיכויו התקבל בייליס בהתלהבות רבה במקומות שונים שבהם ביקר. עד מהרה התפתח דיון ציבורי סביב השאלה היכן ראוי לו להשתקע. בעידוד אישים יהודים וביניהם הרב קוק, בחר בייליס לבסוף לעלות לארץ ישראל. הוא עזב את אוקראינה ועלה לארץ בשנת 1914, אולם קשיים כלכליים גרמו לו לעזוב עם משפחתו ולהגר בשנת 1920 לניו־יורק. את קורותיו בתקופת מאסרו גולל בעיתון מקומי ביידיש, ובשנת 1926 פרסם בניו־יורק בהוצאה עצמית את ספרו: THE STORY OF MY SUFFERINGS"“. הספר יצא לאור גם בעברית בשנת 1994 בשם “סיפורו של מנדל בייליס“, אך הוא אינו כולל את הפרקים האחרונים המופיעים במהדורה האנגלית, שם הוא שוטח את תלאותיו ואכזבותיו בתחום הפיננסי בהיותו בארץ־ישראל. בייליס נפטר בשנת 1934 מדלקת ריאות ונקבר בניו־יורק. על שמו נקראים רחובות במספר ערים בארץ, כולל רחוב בפתח־תקווה, שבה שקל להתגורר עם בואו לארץ.
"כשסיפרתי לבני הבכור שאני חושב לנסוע לאמריקה, הוא נהיה חיוור כנוטה למות". בייליס עם בני משפחתו פרדה מתוך תקווה השתלשלות העניינים המלאה והבעייתית אחרי זיכויו ושחרורו של בייליס נחשפת ב"סיפורו של מנדל בייליס" (עמ' 190 ואילך): החלה להתגלגל השמועה שמגיעים אלי סכומי כסף רציניים. האמת היא שהיו אנשים פשוטים ששלחו לי לפעמים כמה רובלים, ואינני יודע מדוע עשו כך. אבל העיתונים כתבו שהפכתי למיליונר. התוצאה הייתה שהוצפתי במאות בקשות לעזרה כספית. תלמודי תורה, רבנים, בתי חולים, מוסדות צדקה ואינסוף של ועדים עתרו אלי וביקשו כסף… בכל אחת מן הבקשות האלה ננקב סכום ניכר, לפעמים אפילו אלפי רובלים. אינני נזכר בשום מקרה שביקשו פחות מכמה מאות רובלים. למען האמת, אני עצמי הייתי זקוק לעזרה כספית. כל החסכונות שלי בוזבזו. לא ידעתי מה צפוי לי בעתיד אבל הבנתי כי לחזור לחיים של עובד מן השורה, כפי שחייתי לפני כן, לא בא בחשבון. בייליס מספר (עמ' 193 ואילך) שנציג עיתון אמריקני הציע לו 4,000 דולר תמורת הרצאות. יהודי אחד הציע לו חוזה לשלוש שנים במשכורת של 10,000 דולר לשנה תמורת עבודה בבנק שלו. יהודייה מצרפת רצתה להעניק לו בית בשווי שליש מיליון פראנק אם יבוא לגור שם, ועוד. בייליס דחה את כל ההצעות הללו. לבסוף הגיעה הוועדה (היהודית) לכלל החלטה שיש לשלוח אותי לארץ ישראל… (אמרו לו) ניתן לך את האמצעים לפתוח כל מפעל חדש שתרצה בו… שמעתי אנשים דנים בעתידי אבל שום דבר מעשי לא יצא מזה. מלבד מילים – לא היה בידי שום דבר מוחשי. לבסוף הגיעה הוועדה שלי לכלל החלטה שיש לשלוח אותי לארץ־ישראל. מר מהרשק וד"ר ביחובסקי היו אמנם נגד התוכנית הזאת ורצו שאתיישב במקום אחר, אבל לבסוף התקבלה דעתו של הרב אהרונסון והוחלט שאסע לארץ־ישראל. חברי הוועדה שאלו אותי במה ארצה לעסוק שם. "ניתן לך את האמצעים לפתוח כל מפעל חדש שתרצה בו" – נמשכה מסכת ההבטחות, אך בייליס השיב: "רבותיי, אני לא מסוגל להחליט ברגע זה… אני חושב שאתם תחליטו בשבילי. לא אתנגד שיהיה לי בית קטן שייתן לי הכנסה שתספיק לקיום צנוע. יהיה גם נחמד אם תהיה קצת אדמה ליד הבית. אני אוהב מאוד לעבוד באדמה. תמיד רציתי להיות בסביבה חקלאית". אחד הנוכחים, מהרשק, ענה: “אם כך אין מקום טוב יותר מארץ־ישראל. אנחנו נדאג לכול“. בייליס ממשיך לספר מה עבר בראשו לאחר הדברים האלה: “שלום לך קייב. שלום לך אמא רוסיה. שלום ארץ מולדתי… אני נוסע לארץ־אבותינו, לארץ הקדושה שהייתה פעם ארץ זבת חלב ודבש ותמיד הייתה יקרה ללבי. אני הולך לתת מנוחה לגופי ולנפשי בארץ־ישראל“. הבטחות סרק בייליס יצא לדרכו. בתחנות שבהן עצרה הרכבת שבה ישב, חיכו המוני יהודים והריעו לו במחיאות כפיים סוערות. נערכו לכבודו סעודות חגיגיות בווינה בנוכחות כל ראשי הקהילה היהודית וקבלות פנים גם בטרייסט ובאלכסנדריה. אולם מספר ימים לאחר שתמו החגיגות וקבלות הפנים כבר מציג העיתון "הצפירה" במכתב מפטרבורג ב־24 בפברואר 1914 תמונה אחרת: כל העיתונים ובייחוד העיתונים הלועזיים הריעו והכריזו על דבר העושר הרב הצפון לבייליס בעולם הזה אחרי צאתו מבית כלאו ואחרי שהצדיקוהו השופטים… שמחנו גם כן לראות כי לא אלמן ישראל מנדיבי־לב ומקצינים הדואגים את דאגת היחיד אשר סבל בעד הכלל. שפע של נדבות הרעיפו על בייליס… אילי הכסף שלחו לו עשרות אלפים דולרים, רוטשילד קנה לו אחוזה בארץ ישראל וכו' וכו'. באחת, היינו שקטים ושלווים בנוגע לעתידו של בייליס, אשר ראינוהו בדמיוננו יושב כבר תחת גפנו ותחת תאנתו בארץ אבות ונח מעמלו ויגונו… ומה ישתומם הקורא לשמוע, כי כל השמועות האלו הן להד"ם, וכי כל ההבטחות הטובות שהבטיחו לבייליס נכזבו בסופן והביאו לו רק מפח־נפש, ולא יותר, והוא עומד עתה בארץ ישראל על פרשת־דרכים מבלי דעת מה לעשות, בידיים ריקות, מטופל במשפחה גדולה ושבור ורצוץ מכל מה שעבר עליו. כאשר נודע באמריקה כי בייליס נכון לבוא לשם… לספר לקהל את זיכרונותיו מבית כלאו ולקרוא הרצאות על דבר משפטו, שלח לו אחד העשירים היהודים, החושב את עצמו לפטרון של היהדות האמריקנית, טלגרמה לקיוב, כי לא יהין בייליס לבוא לשם, מפני שביאתו תעורר מהומה בארץ ותגרור אחריה תעמולה אנטישמית נגד היהודים, וכי נכון הוא לדאוג לבייליס ולהמציא לו סכום כסף גדול ומספיק בשביל לבנות לו בית ולכונן לו מעמד בארץ אחרת… מכל מקום הבטיחו לבייליס סיוע גדול ומוחשי ויאיצו בו לשים לדרך פעמיו, רק לא לארצותיהם. חביב ונעים הוא להם וגורלו קרוב ללבם, אבל בואו לארצות האלו יוכל לגרום רעה ליהדות המקומית ולתת טרף לאנטישמים להתגולל על היהודים ולהעליל עליהם עלילות. וטובת היהדות בכל הארצות דורשת ממנו להרחיק נדוד ולהתכווץ באיזו פנה בודדה. ובייליס בתומתו האמין באילי־הכסף העברים ובהבטחותיהם הרבות ויצרור את חפציו ויסע… טרם עזבו את קיוב, טלגרפו לכל אלה שהביעו מקודם את רצונם להספיק לו סכומי כסף גדולים ויבקשום להמציא את הסכומים האלה. אך כל מענה לא נתקבל מהם… טלגרפו עוד פעם לכל הגדולים אדירי הכסף והזהב… ומה השתוממו לקבל מהם תשובות יבשות וקצרות, כי מאחר שבייליס כבר יצא לחופשי, שב למצבו הקודם והנהו כאיש פרטי לכל דבר, ואין לטפל בו יותר מאשר בכל איש עברי חסר־לחם ועסקים… עתה עזוב הוא לנפשו והנהו יכול לעשות לביתו בעצמו… אם חששו לביאתו של בייליס לאמריקה, פן ירגיז מעט את מנוחתם וירגיז את עצביהם העדינים, מי נתן להם רשות לזלזל במצבו של איש, ולו גם איש פרטי, להטרידהו ממנוחתו אשר קיווה למצוא באמריקה ולטלטלהו לערי אירופה עד חוף הים ולנער אחרי כן את ידיהם ממנו?". קליטה בארץ בייליס יצא אפוא "להתכווץ בפינה בודדה". על הגעתו לארץ ישראל הוא מספר (במהדורה האנגלית, עמ' 213 ואילך): הגענו לנמל חיפה ב־16 בפברואר 1914… משלחת עלתה לספינה לברכני, וכללה את הרב קוק, רבי בנציון עוזיאל, והאדונים לויתן, שיינקין, מוסינזון ודיזנגוף. הרב קוק נאם נאום ובו הדגיש את העובדה שהעדפתי את פלשתינה כארץ מגוריי מכל הארצות שמהן קיבלתי הצעות מפתות… סירה נשלחה לקחתני לחוף. הספן הערבי צעק במלוא כוחו "יחי בייליס". על החוף ציפו לי תלמידי הגימנסיות היהודיות שנשאו דגלים ופרחים… בדרך לתל־אביב הרחוב היה מלא יהודים… לארץ־ישראל הייתה השפעה טובה עליי. היא הפיחה בי תקווה. הסביבה, הטבע, האנשים – כל אלה הפיחו בי כוחות מחודשים ועוררו בי מחדש את התשוקה לחיים. כשיצאנו מקייב – היה שם קר והשדות היו מכוסים שלג. כאן חיממה השמש והכול היה ירוק. זו הייתה עונת השנה היפה ביותר בארץ־ישראל. הגבעות והשדות היו מכוסים בצמחייה והכול פרח… שבוע לאחר בואי הגיעה משלחת מירושלים לברר היכן אני מתכונן להתיישב ישיבת קבע, בתל־אביב או בירושלים. לדבריהם – אפגע בכבוד ירושלים אם אגור במקום אחר. "האם יפו ותל־אביב אינן גם הן חלק מארץ־ישראל?" – שאלתי. "כן, כמובן" – השיבו. "אבל היו אלה יהודי ירושלים שהתפללו למענך על יד הכותל המערבי"… מירושלים חזרתי לתל־אביב ולאט לאט התחלתי בתהליך התערות וההפיכה לתושב. במשך חודש נשארנו במלון ואחר כך עברנו לגור אצל החכם באשי, הרב הראשי הספרדי… תוך זמן קצר הרגשתי כאילו נולדתי בארץ, כאילו חייתי בה כל חיי. אני נהניתי באמת מן הארץ ומכל אשר בה, החל באנשים וכלה בנוף… כאשר ניסו אנשים לשכנע אותי לנסוע לאמריקה – היה לי קל לענות להם. לפני כן, כשהייתי ברוסיה… נשמעה לי המילה "ארץ ישראל" כשמה של ארץ חרבה ושוממת… לאחר שבאתי לכאן – התחלתי לאהוב את הארץ הזאת והתחזקה בי ההחלטה להישאר בה! בייליס מספר על יתרונות החינוך היהודי שהוא יכול להעניק לחמשת ילדיו ועל ההזדמנות לחיות בסביבה יהודית. הוא היה סבור שהגיע אל המנוחה והנחלה, ועתה יש ביכולתו להתמסר לבניית חיים חדשים ושלווים עבורו ועבור בני משפחתו. אך עד מהרה התברר לו שארץ־ישראל לא הייתה חוף המבטחים שחיפש בצורה כה נואשת. קבלות־הפנים והחגיגות הסתיימו והחיים האפורים נראו אחרת. הבעיות הכלכליות החלו לכרסם בנחישותו של בייליס להישאר בארץ. תלאות ומשבר "לפני שעזבתי לירושלים", מגלה בייליס בכתביו, "בחנתי את המושבה פתח־תקווה. ביקרתי במקום יחד עם ל' גולדברג, שלום אש, פולאקוב ומר בריל, ושהינו שם זמן־מה. המגע הראשון שלי עם מושבה פלשתינית נתן לי את מיטב ההנאה והשמחה". אך בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה ובייליס נאלץ להפוך לנתין תורכי ("לעת זקנתי נהייתי תורכי", כתב). כל ההבטחות הכספיות שניתנו לו נשכחו. "אני גורשתי לפתח־תקווה. אך בעוד כל המגורשים קיבלו תמיכה בנושא הדיור, אני הייתי אחד מאלה שעם הגעתם לפתח־תקווה לא נתמכו בנושא זה. כדי לשלם עבור דיור כלשהו הייתי צריך למכור חלק מנכסיי". בנו של בייליס, שגויס לצבא התורכי ועבר טלטולים שונים, ערק יחד עם חבר מן הצבא התורכי. הם הסתתרו במקומות שונים, השיגו בגדים אזרחיים, ואז – הוא מספר – הושמו ברכב עמוס תפוזים והובאו לפתח־תקווה… בני חלה בטיפוס. אני גורשתי מיפו… וניצלתי את ההזדמנות ללכת ליפו במטרה להשיג מעט כסף עבור משפחתי הגוועת ברעב. כשקיבלתי את הכסף חזרתי לפתח־תקווה… אחרי מאמץ רב הצלחתי למלט את משפחתי משם ולהביאה בבטחה ליפו. באותו זמן אירע לי נס. שעות אחדות אחרי שעזבתי עם משפחתי את פתח־תקווה חזרו התורכים וכבשו את העיר והחריבו את ביתי. אם היה זה מקרה או יד ההשגחה אינני יודע, אך עובדה היא שאם הייתי נשאר שם עוד שעה לא היה נותר איש מאיתנו". והוא מוסיף: כשהאנגלים נעשו אדוני הארץ המצב הוקל… אני החילותי שוב לחשוב על העתיד וקיוויתי מחדש שלבסוף אנשים שהבטיחו הבטחות כה רבות יעשו משהו בשבילי. בייליס מתאר את קשייו הכלכליים ואת ההתכחשות להבטחות שניתנו לו. כשהעניינים הורעו מיום ליום, החלטתי לנסוע לניו־יורק… לקבל לפחות שם כסף כלשהו, הכסף שהונח עבורי על־ידי המועצה היהודית האמריקאית לפני מספר שנים. ייתכן שיכולתי גם למצוא אפשרויות להתפרנס שם. ברור שזה לא היה קל עבורי להחליט לעזוב את פלשתינה. לא רציתי לעזוב את הארץ. באתי לאהוב אותה. הייתי קשור לחיים היהודיים בתל־אביב… רציתי להקדיש עצמי לחקלאות… כשסיפרתי (לבני הבכור) שאני חושב לנסוע לאמריקה הוא נהיה חיוור כנוטה למות. אני עצמי חשבתי שלא אשאר שם אלא זמן קצר. אפילו לא חשבתי לקחת את אשתי וילדיי. אחרי שאקבל שם קצת כסף אחזור ואחיה בנחת עם משפחתי בפלשתינה. בייליס קיבל ויזה לארה"ב ועבר דרך לונדון, שם נשאל על העבר ולא על מצוקותיו בהווה ותוכניותיו לעתיד: אל תחשבו שהאנשים בלונדון לא מילאו אותי בהבטחות. הם כולם הבטיחו ודחקו בי להיות רגוע לגבי העתיד. הכול יהיה בסדר. אך האם יכולתי לחיות מהבטחות?… סיפרתי להם שבמקור יעצו לי לנסוע לפלשתינה, שם היו אמורים לרכוש לי בית שממנו אוכל להתקיים. אני הסכמתי ללא עוררין ונסעתי לפלשתינה. ועתה אני שם תשע שנים ואף אחת מההבטחות עדיין לא קוימה… לפני שעזבתי עברתי דרך מר מרשק מקייב. הוא הופתע לשמוע שאני נוסע לאמריקה, וניסה להבטיח לי שהכול יהיה בסדר ושהוא לא שכח את ההבטחות שנתן לי… לפני תשע שנים איש זה בא לביתי ונטה לצאת לפלשתינה, ולבסוף גם דחק בי. תשע שנים לאחר מכן… אני חוזר מן הארץ שהוא שכנע אותי ללכת אליה. גלגל חוזר ב־13 בפברואר 1920 מדווח "הצפירה" ש"מירושלים מודיעים כי מר מנדיל בייליס סובל חרפת רעב והוא מבקש תמיכה. העיתון… מתפלא על הדבר, כי מוסדות הצדקה השונים לא שמו לב עד כה להמציא לו מקור פרנסה". כעבור זמן, ב־5 באפריל 1921, מספר העיתון "דואר היום" תחת הכותרת "חמשת אלפים דולרים למנדל בייליס" את הדברים הבאים: בדו"ח של השנה הי"ד להוועד האמריקאי היהודים נמצא ג"כ סעיף האומר שהוחלט לתת למר מנדל בייליס סך חמשת אלפים דולרים, אבל מפני טעות לא קבל את הכסף עד עכשו. הדו"ח אומר כי מר בייליס יוכל לקבל את הכסף אם ישוב לארץ ישראל. ב־6 ביוני 1921 מפרסם "דואר היום" "מכתב מבייליס", שבו ניכרת מרירותו הרבה גם על יהודי ארה"ב: "האדון מנדל בייליס שלח מאמריקה לידידו מר ב. ליודקיביצי בפריז מכתב, שבין יתר דברים הוא אומר: יצאתי מא"י שבה השארתי את משפחתי, בתקוה לשוב אליה בקרוב… אולם תקוה זו לא נתגשמה עדיין… לבי מלא מרירות… לפני שבע שנים הזמינוני יהודי אמריקה לבוא למדינתם ויבטיחו לי הרים וגבעות. אך אני ביכרתי את א"י על אמריקה. ביליתי שם שבע שנים בדלות נוראה. ובשעה זו שכל העולם פונה לא"י – לא הצלחתי באמריקה, והנני שבור ורצוץ ובלי שום סעד ומשען". ההבטחות, הקשיים, ההתכחשות, האכזבה, לפני כמאה שנים – נשמע מוכר? פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014 הוספתי תמונה נוספת שצולמה בשנת 1912 של אשתו של בייליס וילדיו ושל ביתם בקייב.
לפני הסיפור של הרשל'ה והאופניים החשמליים צץ לו עניין אישי ודחוף, שלא סובל דיחוי מבחינתי. אין לי שום אחריות באשר לשקרים, שמוציאים אנשים אחרים מהפה שלהם, אך יש לי בהחלט אחריות על שלושת הדברים הבאים:
1) האמת הפנימית, שיוצאת לי מהפה ונרשמת כאן.
2) התמודדות עם השקרים של הזולת כדי שדבריהם לא יישארו תלויים באוויר ללא מענה ראוי.
3) תיקון טעויות שלי במידה ויתברר ששגיתי (וזה בככל לא משנה, אם זו טעות ישירה שלי או טעות, שנגרמה ע"י אחרים).
לאחרונה התברר לי שטעיתי ושגיתי, ולכן כאחד שהאמת היא נר לרגליי, אני לא מהסס להוציא אותה כאן ועכשיו לאור ללא כל פקפוק והיסוס. בשורה התחתונה: התברר לי בוודאות שמנחם מנדל בייליס לא היה דודו של סבא של אמי יעקב בייליס ז"ל, ויש גם סבירות גבוהה ביותר, שאין אפילו קשר משפחתי רחוק בין המשפחה שלי לבינו (אם כי זה עדיין לא הוכח סופית).
ראשיתו של הסיפור הזה בכך שהבן שלי עשה עבודת שורשים בבית הספר, ואז אמי ואבי הלא ביולוגי ציינו בפניי שיש למשפחה שלנו קשר למנחם מנדל בייליס המפורסם. איזה קשר בדיוק?? נאמר לי שמנחם מנדל בייליס היה דודו של סבא של אמי יעקב בייליס ז"ל. הנחתי שזו אמת, ולכן רציתי ללמוד על פרשת בייליס, וכן להעמיק ולחקור באשר לעץ המשפחה שלו. כך יצא שקראתי המון חומר עליו ועל הפרשה. כך גם נודע לי למשל שלמנחם מנדל בייליס היה אח יחיד בשם אהרון בייליס, ולאור זאת הסקתי שהוא היה האב הקדמון של הענף המשפחתי שלי. מכיוון שהיו חסרים לי עוד הרבה נתונים על העץ המשפחתי שלו, אז חיפשתי את קרובי המשפחה החיים שלו, ואז איתרתי את נכדו של מנחם מנדל בייליס, שקוראים לו ג'יי, ובעזרת הטויטר והמייל התחלתי להתכתב איתו, והוא הפנה אותי להילדה אידליס, שהיא הייתה נכדתו של אהרון בייליס וזאת על מנת שתברר את הנושא בעץ המשפחתי שלה. פקפוקים ראשונים החלו לצוץ לאחר שאיתרתי את קברו של יעקב בייליס ושינדל בייליס ז"ל (סבא וסבתא של אמא שלי). על הקבר של יעקב בייליס היה רשום ששמו של אביו של יעקב הוא בכלל דניאל ולא אהרון, שהמשפחה היא במקור מקישינב ולא מקייב (משם באה משפחתו של מנחם מנדל בייליס). כבר ממידע זה ניתן היה להסיק כמעט בוודאות, שמנחם מנדל בייליס ללא היה דודו של הסבא של אמא שלי, יעקב בייליס. העברתי את המידע הזה להילדה וביקשתי ממנה לברר בעץ המשפחה שלה, האם בכל זאת יש איזה שהוא קשר רחוק ביננו. תשובתה הגיעה אליי ב-29/3/17, ולפיה אין כל קשר משפחתי בינינו. לא העמקתי לחקור מעבר לכך, אך מספר תובנות משמעותיות עולות בהקשר לסיפור הזה:
1) מנחם מנדל בייליס לא היה בוודאות דודו של יעקב בייליס.
2) באשר לקשר משפחתי רחוק יותר: הכול תלוי ועומד על השאלה הבאה: עד כמה עץ המשפחה של הילדה אדליס העמיק לחקור בנבכי העבר??? במידה שכן: אז באופן וודאי אין גם קשר משפחתי רחוק ביננו, ובמידה שלא: אז אין לשלול זאת על הסף לחלוטין.
3) ובכל זאת נותר עניין לא פתור מבחינתי: אמי אמרה לי, שסבא שלה אמר, שיש קשר משפחתי כזה. אז אולי היא לא דייקה לגבי מהות הקשר ומידת קרבתו , אך הייתכן שיעקב בייליס בדה את כל הסיפור הזה מליבו והכול פשוט מופרך לחלוטין???
4) ולעניין החיובי שבדבר: לולא הייתי חוקר זאת לעומק, אז סביר להניח, שהייתי מאמין שזו אמת בעיניים עצומות, ואז הייתי מעביר זאת לדורות הבאים, והם היו מסתמכים על כך מבלי שיש להם בכלל יכולת לחקור ולבדוק זאת (כי כבר לא היה את מי לשאול!!!), ואז זה היה יוצר עיוות אחד גדול שממשיך לאורך כל הדורות. המסקנה: לעולם אל תסתמכו על מה שאומרים לכם, ותמיד תנסו לחקור ולוודא שזה באמת נכון, כי אם לא תעשו זאת כעת, אז בעתיד כבר לא יהיה אפשר להוכיח או להפריך זאת, וייתכן שזה יתקבע כאמת עובדתית שלא בצדק. משיחה עם תותי (חירות) אלטמן נודעו לי הפרטים הבאים: |
|
||||||
