|
|
דני ממשיך - לטרון ומבצע "יורם" הפעולה הבאה אליה יצאנו הייתה מבצע "יורם". הייתה זו הפעולה האחרונה שלנו לפני ההפוגה הראשונה וסיום המצור על ירושלים. מטרת המבצע הייתה כיבוש לטרון עוד לפני כניסת ההפוגה לתוקפה - ב-11 ביוני 1948. המאמץ העיקרי הוטל על שתי חטיבות פלמ"ח, חטיבת 'יפתח' וחטיבת 'הראל'. כן השתתפו בו כוחות נוספים מחט' 7 וחט' 'קרייתי' שנועדו לסייע למאמץ העיקרי בהטעיות, חסימות והפגזות. לאור כישלון המבצעים האחרונים הייתה, הפעם התכנית לתקוף מדרום-מזרח את משלט י"ד שהיה המוצב העיקרי במתחם לטרון ובכך לגרום לנפילת המתחם כולו. חט' 'הראל' הטילה את המשימה על הגדוד החמישי שהקצה לפעולה את הפלוגה של זיוי צפרירי ופלוגה מהגדוד השישי שצורפה לגדוד החמישי, בפיקוד ז'ק. המחלקה שלנו הייתה אז בפלוגה של זיוי. ב-8 ביוני, קיבלנו מיהודה תדריך לפני פעולה. לפי התכנית תתקדמנה שתי הפלוגות ותכבושנה את משלט י"ג שנמצא כקילומטר אחד ממזרח למשלט י"ד. לפי הידיעות היה משלט י"ג מוחזק על ידי מחלקת לגיון אחת ומשלט י"ד מוחזק על ידי פלוגה מוגברת של הלגיון. כיבוש משלט י"ד הוטל על הגדוד השלישי של 'יפתח'. התכנית הייתה שמיד אחרי כיבוש משלט י"ג על ידינו יעבור הגדוד השלישי דרכנו וימשיך מערבה לתקוף ולכבוש את משלט י"ד. כיבוש המשלט ייאלץ את הלגיון לסגת מכל המתחם כולל ממשטרת לטרון. כל היעדים והתכנית תוארו לנו על גבי מפה 1:100000. באותו יום, אחרי הצהרים, יצאו שתי הפלוגות של הגדוד החמישי לפעולה. למעשה היו אלה שתי חצאי פלוגות של אנשים עייפים אחרי שבועות רבים של פעילות לא קלה. ממוצא נסענו למשאבות התחתונות, התיישבו שם על הכביש וחיכינו. נאמר לנו שיגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, יבוא לדבר אתנו. ואמנם כעבור כחצי שעה הוא בא. יגאל היה דמות נערצת בפלמ"ח וידענו שהוא יאמר לנו דברים חשובים. הוא עמד לפנינו ואמר לנו שאנחנו עומדים לפתוח סופית את הדרך לירושלים ושכל חטיבת יפת"ח באה מהצפון לעזור לנו, לוותיקי קרבות ירושלים והדרך אליה, לכבוש את לטרון ולפתוח את הדרך. הוא סיפר על המאמצים שנעשו להגיע להפסקת אש ושאמנם ההפוגה תתחיל בעוד שלושה ימים. הוא הדגיש את חשיבות פתיחת הדרך לפני ההפוגה והוסיף ואמר את הדבר החשוב מכל: "נכבוש את לטרון ותצאו לחופש". מה לא עושים בשביל חופש? בו במקום החלטתי, זהו. לוקחים. אני עומד להאריך בסיפור הפעולה הזאת בגלל העובדה שהיה זה הקרב הארוך והקשה ביותר ואולי גם המשמעותי ביותר מכל הקרבות והפעולות שעברנו במלחמת העצמאות. עם רדת החשיכה, התחלנו ללכת. ירדנו בכביש עד צומת שער הגיא, פנינו שמאלה על כביש בית ג'וברין הצר ואחרי כ-700 מטר פנינו ימינה לכיוון מערב על דרך העפר העוברת בעמק מאחורי הרכס של גבעת אל-חטולה. אחרי כשניים וחצי ק"מ פנינו צפונה בעמק נחל האיילות. אחרי כק"מ אחד חצינו את כביש לטרון – שער הגיא והתחלנו לעלות במדרון העולה לגבעה. השעה הייתה בערך 22:00. היינו עייפים מאד, מאחורינו כמעט חמישים ימי לחימה בלתי פוסקת, אוכל לא כל כך מספיק, ורק לפני יומיים, שלשול קשה. כך התקדמנו באלכסון על השלוחה העולה לגבעה. לפתע נפתחה עלינו מצד שמאל, אש חזקה מאד, מאד. הפלוגה שהתקדמה בטור לאורך קווי הגובה פנתה באחת שמאלה, התפרסה והתחילה לעלות ישר במדרון למעלה אל ראש הגבעה ממנה נורתה האש. נשכבנו ופתחנו באש והקרב התחיל. חבר שלנו, יענקלה, שהלך על יד זיוי המ"פ סיפר מאוחר יותר ששמע אותו אומר "זו לא הגבעה שלנו, אבל עכשיו כשפתחו עלינו באש נעלה וניקח אותה". מה שקרה, וזה התברר לנו אחר כך בשיחות וגם מספרי ההיסטוריה, היה שכנראה הסיירים המובילים טעו בניווט ובמקום לפנות במזלג הוואדיות אל הוואדי הימני המוביל למשלט י"ג, הם פנו לסעיף השמאלי שמוביל למשלט י"ד. כשנוכח זיוי בטעות היה מאוחר מדי והוא לקח במקום החלטה אמיצה, ואני חושב שנכונה, לעלות ולכבוש את היעד העיקרי, את משלט י"ד. למרות האש הכבדה, המשכנו להתקדם בקפיצות קרב, כאשר חצי כתה שוכבת ויורה אל מקורות האש ומחפה על החצי השני שמתקדם לתפוס עמדת רתק חדשה ומאפשר לקבוצה הראשונה להתקדם. כשעלינו והגענו לעמדות הלגיון הראשונות התחלתי להבין שאנחנו עולים על משלט גדול ומבוצר. המשלט היה מחופר במחפורות עמוקות, ללא חיפוי גג כאשר העפר והאבנים נערמים לפניה ויוצרים תל חזה גבוה ועבה. למעשה, תל החזה הזה נתן גם לנו, לתוקפים, יתרון מאחר שאפשר היה להשתמש בו כעמדת ירי להמשך ההתקדמות. כך התקדמנו מעמדה לעמדה כאשר אנו נלחמים על כל אחת מהן. היינו מגיעים לתל החזה, זורקים רימון לתוך העמדה, יורים אל מקורות אש האויב שנורתה מכל עבר וקופצים לתוך העמדה. לא פעם קפצתי על משהו רך, אולי גופת חייל לגיון? הם נלחמו בעקשנות על כל עמדה וכך עשינו גם אנחנו. כשהגענו לשטח הגבוה שהיה יותר שטוח, הפכה אש האויב יעילה וקטלנית יותר, ומספר הנפגעים מהפלוגה גדל והלך. אנשים נפגעו מכל צד, גם מהכיתה שלנו והעסק נהיה קשה יותר ויותר. לאור פצצות התאורה יכולתי לראות משמאלנו למטה את הבניין הגדול של משטרת לטרון (היום 'יד לשריון') ותוך כדי הקרב יכולתי להבין את חשיבותו של המשלט הזה. המשכנו להילחם, להתקדם מעמדה לעמדה עד שברגע מסוים נעצר הסטן שלי אחרי שיריתי את שבע המחסניות שהיו לי, במלים אחרות כ-200 כדורים ובדיוק באותו רגע שמעתי מישהו לפנינו צועק, "נפצעתי, חובש". בלי לחשוב הרבה קפצתי מהעמדה החוצה, הגעתי אליו ומשכתי אותו חזרה לתוך המחפורת. אני לא יודע מה קרה אתו. "החרמתי" ממנו כמה מחסניות סטן ובדיוק אז פתח עלינו איזה ירדני באש מקלע 'ברן' וכולנו פתחנו עליו באש להשתיקו. הכל היה מבולבל, הטווחים קצרים, אש מכל עבר, רימונים נזרקים, משני הצדדים. ה'בזה', המקלע הבינוני שהיה לידינו עם זיוי ירה בטווחים של 30–50 מטר. היה זה קרב קשה, אבל יחד עם זה, בתוך כל הבלגן, היה גם איזה שהוא סדר. ניתנו פקודות ע"י המ"מכפים וידענו מה אנחנו עושים. כמו שציינתי, נגמרה לי כל התחמושת, כולל שני הרימונים שהיו לי. אני לא יודע אם בכלל פגעתי במישהו, אבל זה לא משנה, העיקר שיורים הרבה אש - כך שמעתי. הודעתי לאיציק המ"כ שאני הולך לארגן תחמושת ורימונים. קפצתי כמה מטרים לאחור והלכתי לחפש את תחנת איסוף הנפגעים. הנחתי ששם בטח אמצא תחמושת. מצאתי את הפצועים, לא רחוק מאזור הקרב הקשה אחרי מדרגת סלע, שכבו בשורה ארוכה כמה עשרות פצועים, לא ספרתי. די נדהמתי. לא התעכבתי אספתי מחסניות של סטן וכמה רימונים וחזרתי למקום הכיתה. שמחתי שמצאתי אותה. המשכנו להתקדם. אחרי די הרבה זמן התחילה אש האויב להיחלש. המשכנו להתקדם. מהכיתה שלנו נשארנו רק ששה אנשים - אהרון, מומו, נתקה, סמיון, איציק המ"כ ואנכי. התקדמנו ומצאנו את עצמנו פרוסים בצד השני, הצפוני-מזרחי של הגבעה, לבדנו. רעש הקרב שכך ורק אש דלילה נורתה אלינו, כנראה מכמה חיילי לגיון עקשניים. השחר התחיל להפציע. לא ראינו איש מסביב לא שלנו ולא שלהם. עמדנו ותהינו, מה? כבשנו את המשלט?! האור התגבר והתחלנו לשמוע מלמטה, מתחתינו, צעקות, פקודות, גם באנגלית. התחלנו לחשוש שאולי הלגיון מכין התקפת נגד ושאנחנו היהודים היחידים על הגבעה הזאת. מצב לא נעים. פתאום ראינו את זיוי בא אלינו בריצה. בעצמו, הוא לא שלח רץ, בעצמו, זה אומר משהו, לא? הוא הורה לנו לסגת, "להשאיר פס", אין לנו מה לעשות פה יותר, התקפת נגד של הלגיון מתחילה, פשוט מאד. התחלנו לרוץ, נורתה לעברנו אש דלילה, התחלתי לדאוג מה יהיה אם נתקה ייפגע, איך נסחוב אותו, כזה גדול וכבד, ואנחנו לא משאירים פצוע בשטח. למזלו ולמזלנו הוא לא נפגע, אף אחד לא נפגע. אני לא יודע מה היינו עושים אם זיוי לא היה בא וקורא לנו. ייתכן שהיינו נשארים שם להדוף את התקפת הנגד של הלגיון הערבי, לא מפני שהיינו גיבורים גדולים או טיפשים גדולים. פשוט לא ידענו מה המצב. אנחנו חייבים את חיינו לזיוי. ירדנו מהגבעה באור יום מלא ישר לטור ארוך של פצועים. חלקם הולכים ונתמכים ע"י חבריהם, חלקם באלונקות. אמבולנסים התחילו להגיע על דרך העפר ופינוי הפצועים נמשך. הפינוי לא היה תחת לחץ. כמעט ולא נורתה אש על טור הנסוגים הארוך. כנראה שלא נערכה התקפת נגד ממשית על המשלט אלא כמה חיילים, אלה שירו עלינו קצת בנסיגה. התחלנו לחפש חברים מהמחלקה ומצאנו רק את יהודה סגס המ"מ שלנו ואת יענקלה שהלך אתו. הם שניהם היו בעמדה אחת בזמן הקרב ואיזה לגיונר אמיץ התקרב וזרק אליהם רימון יד. יהודה קיבל רסיס בעין ואיבד אותה וליענקלה נשברו המשקפים וגם הראייה שלו השתבשה. הטור הנסוג חזר לכביש בית ג'וברין. משורייני 2 ליטראות של הלגיון עמדו על רכס התותחים וירו על כל מה שנע בצומת שער הגיא. לאמבולנסים לא הייתה ברירה אלא להסתכן ולעבור בצומת. אולם, אף אחד מהאמבולנסים לא נפגע. כל הבריאים הלכנו ברגל לכיוון המסרק ומשם ירדנו למשאבות התחתונות ובמשאית אחת או אולי שתיים חזרנו למוצא. במוצא התברר שכוחותינו הצליחו להוציא מהמשלט שלל רב: מספר מקלעים בינוניים וכמה מרגמות "3. הייתה זו הוכחה לגודל הכוח שהגן על המשלט. איני יודע אם אני מצליח להעביר את התחושות שעברתי בלילה ההוא. את הפחדים ואת המאמץ להתגבר עליהם, את העייפות ואת ההתלהבות, את רגשי השותפות בין חברים ואת הדאגה ההדדית של כולם. היה זה קרב קשה. אחרי הקרב וכן ממחקרים משיחות ומחקרים שנעשו על מבצע "יורם", התברר מה בעצם קרה. כזכור, היה על כוח הגדוד החמישי לכבוש את משלט י"ג הקטן יותר והגדוד השלישי היה אמור להגיע אלינו, להתארגן ולצאת ממנו כדי לתקוף את המשלט העיקרי י"ד. ההנחה הייתה שנפילת משלט י"ד תביא לנפילת כל מתחם לטרון. סיפרתי שהפלוגה שלנו טעתה בניווט ועלתה על המשלט הגדול ולא על י"ג. בנוסף, חל שיבוש במערכת הקשר לא הגדוד השלישי ולא מטה המבצע ידעו שמשלט י"ג עדיין בידי האויב. בינתיים יצא הגדוד השלישי לכיוון משלט י"ג, התקדם במבנה מכונס מבלי להבחין שאנחנו לא שם למרות רעש הקרב והאורות שעל משלט י"ד. כשהתקרב ראש הטור למשלט נפתחה עליו אש, נפצע או נהרג להם מישהו ובחשבם שהיורים הם אנחנו, נסוגו. לא האשמנו ולא כעסנו אבל התאכזבנו עמוקות. היה צריך רק לבוא ולתגבר אותנו וזה היה נגמר אחרת. מתחם לטרון נפל רק במלחמת ששת הימים. היה זה הקרב האחרון שלנו לפני ההפוגה הראשונה שנכנסה לתוקפה ב- 11 ביוני. האם בכל זאת נקבל חופש? וכך, הסתיים פרק מאד משמעותי בחיינו, תקופה שהשפיעה עמוקות על חיינו, תקופה שאנחנו לא יכולים ולא רוצים לשכוח. עובדה, במשך שנים ארוכות היינו נפגשים כל חמש שנים לסיור עם משפחותינו באתרי הקרבות, מספרים, עושים פיקניק, מנסים להעביר את תחושותינו לבני המשפחות. | ||
