|
|
מבצע "חורב" ("עין")
שמות המבצע
תוכנית המבצע
מפקד המבצע היה האלוף יגאל אלון, בתפקידו כמפקד חזית הדרום. קצין המבצעים היה סגנו, סא"ל יצחק רבין.
בנוסף לכך חנה, במזרח התיכון, צבא בריטי עוין ולו כוחות אויר, שריון, ארטילריה, חי"ר וצי ובו 2 נושאות מטוסים קלות, משחתות וסיירות. גדוד 7 נדרש להעביר את כל לוחמיו למבצע וכך תפסה את עין חוסוב (חצבה) מחלקת בנות (בעיקר חברות הכשרת הצופים ו'), שעברה אימוני נשק של שבועיים. היה זה אולי המקרה היחידח במלחמת העצמאות שמחלקת בנות החזיקה במשלט קדמי "נוכח פני האויב". המשימות של חטיבה 12
הצלחת המבצע הייתה מותנית בשמירה על חשאיות מוחלטת. נקבע סיפור כיסוי על העלאת יישובים בלילה אחד, כמו בהעלאת 11 הנקודות ב-1947. סיפור כיסוי שני הופיע בהכרזה על מצב הכן בצה"ל לעמידה מול התקפות אויב בתקופה שבין כינוסי עצרת האו"ם. פקודות המבצע של חטיבה 12 מהלך המבצע בינתיים עברו בלילה שיירות של חטיבת "הנגב" וחטיבת השריון, באורות כבויים, לאזור ההיערכות בחולות חלוצה. על חטיבת "הנגב" הוטל לפתוח את כביש באר שבע ניצנה על ידי כיבוש המשלטים המצרים בעסלוג', בת'מילה ובשאר המשלטים עד המושריפה (מצפה שבטה). על חטיבת 8 המתוגברת בגדוד מחטיבת "הראל" הוטל לנוע מחלוצה בדרך רומית עתיקה עד ואדי אביאד (נחל לבן), להגיע לכביש רפיח - עוג'ה אל חפיר ולתקוף את המתחם המצרי בעוג'ה מכיוון צפון - מזרח, פעולה שהמצרים לא התכוננו אליה כלל. בזמן ההמתנה בחלוצה הופיעה בפני החטיבה להקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח. להקת הציזבטרון מופיעה בחלוצה
לחטיבה היה מסופחת יחידה שנקראה "הקומנדו הצרפתי", שהורכבה ממתנדבים צרפתים ויוצאי צפון אפריקה, רובם יהודים ומיעוטם נוצרים. יחידה זו הקדימה וכבשה את משלט י"ג שהיה הקרוב ביותר לכביש. המצרים בשאר משלטי הת'מילה שעדיין לא נכבשו הגיבו בהתקפה עזה ולוחמי "הקומנדו הצרפתי" נאלצו, כאמור, לסגת באופן בלתי מסודר. המצרים רצחו את הפצועים שנשארו והתעללו בגופותיהם. רק לפנות בוקר נכבשו שאר משלטי הת'מילה. בשנת 1995 הוקם במשלט י"ג ליד מושב אשלים מצפור הקומנדו הצרפתי ובו אתר הנצחה וסיפור הקרב. סיפורים על אירועים שחווה אברהם בנקל (קוקון) במבצע "חורב" דצמבר 1948 - החלו ההכנות להתקפה לגירוש המצרים מישראל לכיוון סיני – מבצע "חורב". נשלחנו שני סיירים לרביבים לסייר את ביר תמילה אני הייתי אחד מהם, והשני, לשם איזון, היה מ"השומר הצעיר" – אלי, מרחובות. ניתנו לנו הוראות לסייר, שורה של גבעות לבנות, מדרום לרביבים שעליהם היו המוצבים של המצרים. לנו לא היה מצפן. לילה ראשון היה קשה מאוד. היה מעונן ואנחנו היינו צריכים לדווח על המוצבים המצריים. היגענו לגדר "מצ'וקמקת", בעודנו שוכבים בתצפית על יד הגדר, אנחנו רואים חייל מצרי שהולך לקראתנו ואני אומר לאלי "אני אוריד אותו". דרכתי את הסטן ושמתי את הבריח במפרצת. למזלנו המצרי חזר לאחור. לאחר שנים פגשתי את אלי והוא שאל אותי האם אני זוכר שאמרת "אני אוריד אותו" ואם באמת התכוונת להוריד אותו? עניתי "בודאי". והוא אמר "אם הייתי מוריד אותו כל המוצב היה פותח עלינו באש". עניתי "ומה היה אם הוא היה מגלה אותנו?". כשהתחלנו לחזור לרביבים, השמים היו מעוננים ירד גשם שוטף וכוכב הצפון נעלם, היינו עם השינלים והיה קשה מאוד לנווט. לרוע המזל, בגנרטור של רביבים, ששימש לנו כנקודת התייחסות, הייתה תקלה ולא הייתה תאורה בקיבוץ. הלכנו במדורג, אני הייתי ראשון, פתאום אלי צעק אלי: "אתה בתוך שדה מוקשים". עצרתי וראיתי שלט "זהירות מוקשים" אינני בטוח שהיו שם מוקשים אבל לא רצינו להסתכן וחזרתי בנתיב בו נכנסתי לשטח. הגענו לרביבים תשושים, רטובים, עייפים, וסחוטים.
לפני מבצע חורב יצאנו לסיור מהמשלט הקטן ליד עסלוג'. היינו כ-10 אנשים בפיקודו של מפקדנו, אריה בר-שירא. הלכנו בשטח שהובטח לנו שאין בו מוקשים. המשימה הייתה לחטוף "לשון" (חייל אויב חטוף לצרכי מודיעיו). אריה בר-שירא אמר שהמודיעין רוצה לחקור אותו. אחד הסיירים יצא לכיוון הכביש והיה אמור לסמן לנו כאשר מגיע רכב קטן. עברו משאיות מצריות רבות, אבל כמובן לא העלנו על דעתנו לתקוף אותם במיוחד כאשר לא היינו מאומנים בלחימה "פנים אל פנים". למחרת הייתה ההתקפה על ביר תמילה, שגם אתה ארדון השתתפת בה. המוצבים נכבשו כמתוכנן. אני זוכר בבירור כי אחרי כמה זמן ירד חיים גורי, סגנו של ברן, ודיווח למג"ד שהמוצבים בידינו ויש פצוע אחד שאפשר לשמוע את צעקותיו וגניחותיו. התחלנו ללכת ונכנסנו לתוך הואדי (הוא נחל הבשור) כל הפלוגה וישכה בראש התקדמה. צמוד לישכה היה רפי אברהם הקשר. שנשא על גבו את ה-מ.ק. 20. כשהתקדמנו שמענו 2 יריות רובה ושני חברה צועקים "נפצעתי". כל השיירה התעכבה וניסו לברר מאיפוא היריות. לאחר זמן קמנו וחזרנו ללכת ושוב 2 יריות ושוב שני חברה צועקים "נפצעתי". התברר שבואדי, ליד ביר-תמילה, היה אמבולנס מצרי. מתחת לאמבולנס היו שני חיילים מצריים שירו. ישכה נתן פקודה להסתער וחיסלו אותם ברימונים. האירוע הזה עיכב אותנו למעלה מחצי שעה. במקביל הרכב של הגדוד התשיעי שנסע בואדי שקע בואדי, עלה על מוקשים והתעכב זמן רב. בינתיים "הקומנדו הצרפתי" כבשו את משלט י"ג והיו עליהם מספר התקפות נגד. הם שלחו תשדורת שהם זקוקים לעזרה. ישכה אמר שאם כך נצא לעזרתם. המרחק מהמקום שהיינו למשלט י"ג הוא בערך 4 ק"מ. ראינו את הקרב בין "הקומנדו הצרפתי" והמצרים במשלט י"ג. נוצר קשר אלחוטי בין תדי איתן (דיפרה) - מפקד "הקומנדו הצרפתי" וישכה. תדי דיווח שהתחמושת אוזלת, ישכה אמר לו שצפויים להגיע בקרוב זחלמים. והפלוגה של סולל בדרך אליו לסיוע. התקדמנו לכיוון הסוללה והתחלנו להתחפר בה. כשהתקרבנו לסוללה החלו ליפול עלינו פצצות מרגמה (פצמ"רים). ואז כל אנשי הגח"ל מהפלוגה של סולל התחילו לברוח. מוש צעק עליהם לא לסגת. חלק מהצעקות, כולל אלו של ישכה, היו באידיש. בינתיים נמשך הקשר בין תדי איתן וישכה. תדי אמר שמצבו קשה אז ישכה אמר: "אני עולה אליך". הוא אמר לרפי אברהם ולי לעלות אתו: "אתם הרצים שלי". במוצב היו הסיירים יענקלה אנגל ונתקה כהן מההכשרה, שהובילו את הכוח למקום. עלינו למעלה וישכה ותדי סיכמו על נסיגה. יענקלה סיפר שהמצרים תקפו 3 פעמים בלילה. תדי אומר לישכה שיש פצועים שלא ניתן לפנותם. סוכם שבסוללה יש מעביר מים ואפשר יהיה להשאיר שם את הפצועים, עד להגעת התגבורת. השחר החל לעלות. הפלוגה של סולל נסוגה באי סדר לכיוון ביר תמילה ואחריהם הצרפתים. המצרים חזרו ותפסו את המוצב והחלו יורים בנסוגים. מהיריות נפגע תדי איתן שקיבל כדור בבוהן הרגל. שני קצינים מ"הקומנדו" באו ותמכו בו בשניים עד סוף הנסיגה. ואז, פתאום הופיעו הזחלמים של גדוד 9 והם נפרשו, התקדמו וכבשו את המוצב, כמו בסרט של ססיל דה מיל. חשבתי לעצמי: "למה עשו את ההתקפה הקשה של החי"ר כשהיה ניתן לתפוס את המוצב בקלות בעזרת שריון". בדרך לאל-עריש ראיתי את המטוס שבו היה יצחק זמיר, הוא חג מעלינו, זיהיתי אותו, וראיתי כשהופל ע"י מטוס מצרי. אנחנו היינו בדרג ב' והיו אתנו גם בנות. אני הייתי בכוח שעבר את הגבול והגענו למחנה מצרי שהיו בו חפירות נגד מטוסים. נסענו באוטובוס ששם הנהג היה ולדק, שהיה נהג "דן". כשנכנסתי לאוטובוס, היה קור אימים ואני שמתי את שק השינה של על התרמילים וישנתי. פתאום שהיו צעקות "מטוסים, מטוסים", פתחתי את הריץ-רץ' יצאתי מהאוטובוס וקפצתי לחפירה מצרית שהייתה בצורת ריבוע של 2 מ' בעומק 1.5 מ'. בכל פעם התחבאתי בצד ממנו הגיעו המטוסים. כשחזרתי לאוטובוס התברר לי ששק השינה שלי נקרע על ידי כדורים מהמטוס. המטוסים חגו פעם נוספת ופגעו בחביות דלק שבערו וגרמו לאש רצינית. בשעה 07.00 דילג המטה הקרבי של גדוד 7 לביר תמילה וזמן קצר אחר כך התמקם שם גם המטה הקרבי של החטיבה. פלוגה א' של הגדוד התמקמה בביר תמילה ואילו פלוגה ב' התמקמה, בשעה 09.45, במשלטים י"ד, ט"ו ו-ט"ז, כדי למנוע פריצה מצרית מביר עסלוג' לעוג'ה אל-חפיר. גדוד 9 נכנס לסיני סיפור כיבוש משלטי הת'מילה במצפור הקומנדו הצרפתי חיילי החטיבה לפני היציאה לקרב שיחזור הסתערות רגלית וטיהור העמדות בכיבוש משלטי התמילה על ידי חטיבת "הנגב" במהלך מבצע "חורב" אחרי כיבוש משלטי הת'מילה - כובשי המשלטים, לוחמי גח"ל מפלוגת ברן בגדוד השביעי, מניפים את דגל גדוד הרובאים המצרי שניגף בקרב החדירה לסיני
הכוח יצא מבאר-שבע ב-25 בדצמבר 1948 בשעה 08.00. בשעה 13.00 דיווח מודיעין החזית שמשלטי המשרפה ריקים. בשעה 16.45 חזר על הדיווח מודיעין החטיבה. הידיעה לא הגיעה לכוח בגלל בעיות קשר. כהשהגיעו למשרפה מצאו אותה ריקה. המסע לעוג'ה: חטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה, נעה מאזור הכינוס בחלוצה בדרך רומית עתיקה שהוכשרה על ידי מהנדסיה עד נחל לבן (ואדי אביאד), שם המשיכה לאורך הנחל עד לכביש רפיח - עוג'ה ליד באר מילכה. חסימה על הכביש השמידה תגבורת מצרית שהגיעה מכיוון רפיח. רק בשעות אחר הצהרים של ה-26 בדצמבר 1948 הגיעו הכוחות לידי מגע עם משלטי עוג'ה. חיל האוויר הפציץ את המצרים והם היו מוכנים להתקפה. מפקד החטיבה, אלוף יצחק שדה, הורה לגדוד 89 של החטיבה המשוריינת לתקוף מיד את המצרים מצד מזרח. המצרים שהיו מוכנים להתקפה מצד זה הדפו את ההתקפה ולגדוד 89 שהיה מורכב מיוצאי מחתרת לח"י נגרמו אבדות כבדות ובראשם לוחם הלח"י הנודע יעקב גרנק (דב הבלונדיני).
מפת הקרב על עוג'ה אל-חפיר עוזי נרקיס (ימין) ונחום שריג על רקע מחנה אבו עגילה הכבוש, במבצע "חורב" מעוג'ה לאל-עריש: ב-28 בדצמבר 1948 הוחלט לנצל את המבוכה בצבא המצרי ולבצע איגוף עמוק דרך אבו עגילה לאל עריש ולנתק את הצבא המצרי ברצועת עזה. בשעות הצהרים יצאו כוחות חטיבת "הנגב" וחטיבה 8 מעוג'ה (ניצנה) ועברו את הגבול לעבר סיני בשעה 13.30. בשעות הלילה כבשו כוחות חטיבת "הנגב" את מתחם אום כתף, מוצב שהשתרע לאורך של 3.5 קילומטר, בקרב קשה שנמשך במשך לילה שלם, וכלל מספר הסתערויות על המתחם המצרי. בהתאם לתוכנית שהגה מפקד הגדוד התשיעי של חטיבת "הנגב" חיים בר-לב, הצליחה פלוגה בפיקוד אברהם אדן (ברן), מהגדוד השביעי בחטיבת "הנגב" לכבוש את המוצב, לאחר שהפתיעה את מגיניו ותקפה את המוצב מכיוון המצוק שנחשב בלתי עביר. מאוחר יותר (ב-1979), כתב אדן כי היה זה "הקרב הקשה ביותר שהייתי נתון בו" (במלחמת העצמאות). למחרת הגיעו לאבו עגילה שהייתה נטושה. כוח אחר פשט על ביר אל חסנה ושבה שם 200 מצרים. אבדותינו בקרב היו 5 הרוגים (3 מגדוד 7 ו-2 מגדוד 9) ו-5 פצועים. ב-29.12 הורה מטה החזית שגדוד 7, בסיוע סוללת תותחים, יתפוס בליל ה-30-31.12.1948 משלט הנמצא במרחק 12 ק"מ מאבו-עגילה בדרך לאל-עריש. ב-30.12 בשעה 13.30 יצאה פלוגה מגדוד 7 מאבו-עגילה ובשעה 16.00 תפסה את המשלט צפונית מאל-עריש. בדרכה הותקפה שיירת הגדוד, מספר פעמים, על ידי מטוסים מצריים אך לגדוד לא נגרמו אבידות.
עוג'ה אל-חפיר לפני הריסתה
אנדרטה למרגלות תל ניצנה לנופלים בכיבוש עוג'ה במבצע "חורב" הפריצה לצפון סיני - לקראת הפשיטות על שדות התעופה אל-עריש וביר- חמה
ב-27 בדצמבר 1948 הנחית חיל הים כוח חבלה בסירות גומי בחוף סיני שביצע פיצוץ במסילת הרכבת רפיח - אל עריש (מבצע "התחלה"). ב-28 בדצמבר 1948 פגעו ספיטפיירים מצרים במטוס של חיל האוויר הישראלי שטס מעל עוג'ה. המטוס נפל וטייסו, גיבור ישראל, צבי זיבל, נהרג. הפריצה לצפון סיני – אבן הגבול בין א"י לסיני ב-1948 בשלושת ימי הקרבות נתפסו בידי חטיבת "הנגב" 534 שבויים, מהם 29 קצינים (שניים מהם בדרגת אלוף משנה). חטיבה 10 ("הראל"), שפשטה על ביר-חסנה תפסה עוד 200 שבויים, מהם 12 קצינים. הפשיטה לביר חמה
נסיגה מסיני: ב-29 בדצמבר 1948 החליטה מועצת הביטחון להורות על הפסקת אש מיידית ועל נסיגה לעמדות שהחזיקו בהן הצדדים לפני המבצע. ב-31.12.1948 הורה המטה הכללי למפקד חזית ד' לסגת מסיני. באותו יום שלח הנציג האמריקני בתל-אביב לשר החוץ, משה שרת, איגרת ובה תביעה נחרצת לפינוי כל השטחים מעבר לגבול הבינלאומי.
אגרת שגריר ארה"ב ג'ימס מקדונלד למשה שרת ב-31.121948STATEMENT MADE BY THE SPECIAL REPRESENTATIVE OF THE UNITED STATES TO THE FOREIGN MINSTER OF ISRAEL DECEMBER 31st, 1948
(1) Reliable reports received by my Government are to the effect Israel forces have invaded Egyptian territory not merely as accidental manoeuvres, but as an operation deliberately planned.
(2) My Government has been notified officially by the Govemmet of Great Britain that it views the situation with grave concern, and that, unless the forces oflsrael withdraw from the territory of Egypt, British Government will consider itself under obligation, by reason of the Treaty of 1936 which it has with Egypt, to take action to fulfil its obligations under the Treaty. The British Government has stated, however, that provided the Israel Government will accept and act upon the United Nations Security Council decisions, the Government of Britain has no desire to enter into a conflict with the Government of Israel.
(3) The United States Government, since it was the first to recognise Israel, and since it is a sponsor of the Government of Israel's application for United Nations membership as a "peace-loving" State,desire[ s] to call the Israel Government's attention, doing so with profound comcem, and exhibiting thereby its consistent friendship, to the grave possibility that the Provisional Government oflsrael, by an ill-advised action, place in jeopardy the peace of the Middle East, and also bring about a reconsideration of the Provisional Government oflsrael's United Nations membership application, and necessarily require a reconsideration·efthe United States relations with Israel. The policy of the United States has, as is known to the Provisional Government of Israel, rested on the Provisional Government ofisrael's assurances of peaceful intentions. (4) As proof of the Provisional Government of Israel's peaceful intentions, and to avoid an enlargement of the conflict, it appears to be a minimum requirement that Israel forces withdraw immediately from the territory of Egypt.
(5) The United States Representative in Transjordan has communicated reports to my Government to the effect that the Transjordan Government has been told by the Israeli Government that the time has passed for the negotiations of an armistice; that the Israel Government is interested now only in negotiations of peace, and that it has indicated that there must be war or peace. Should it appear to be true that this threatening attitude has been taken, my Government would have no other course than to review its attitude towards Israel. (6) Pending a complete reply to this representation from the Government of Israel, press comment is temporarilynot being made. אברהם בנקל (קוקון) ממשיך ומספר: ב-31 בדצמבר היה ליל הנסיגה מסיני. למרות הקור ישנו באהלי סיירים. יענקלה סימציס הציע להדליק קופסה עם נפט וחול ואז לפזר את החול החם במקום שבו נישן. כך עשינו והיה חם. באמצע הלילה מגיע מוריס וצועק "זה ענין של פס - תקומו". אז הגיעו הטבחים ואמרו שהם הכינו פודינג לכל הפלוגה. אז הלכנו ואכלנו את הפודינג החם בידיים ונהנינו מאוד. משם נסענו לבאר שבע ומשם עברנו לבית דראס. בן-גוריון הורה לכוחות לסגת. יגאל אלון טס אליו מהחזית וניסה לשכנע אותו לא לסגת כי הצבא המצרי למעשה מכותר, אך ללא הועיל. עד בוקר 2 בינואר 1949 נסוגו כל הכוחות מסיני.
הלויית טייס בריטי שהופל בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה ב-4.1.19 הוציאה מפקדת גדוד 7 פקודה הערכות לפעולה בעזה. המפקדים נדרשו להקפיד שהחיילים יתרחצו, יתגלחו וינוחו לקראת הפעולה. ב-7 בינואר 1949 בשעה 06.00 היה הגדוד מוכן להתקפה על עזה. בשעה 10.45 נתקבלה הוראה לצאת לפעולה. אולם, היא בוטלה 45 דקות מאוחר יותר. הגדוד קיבל חימוש חדש כולל בזוקות וציוד עזר. ישראל נאלצה להסיר את החסימה מרצועת עזה ולהתייצב על הגבול המדיני. כך אבד יתרון טקטי חשוב. הפסקת האש נכנסה לתקפה ב-7 בינואר 1949 בשעה 14.00. מספר חללי החטיבה במבצע היה 17 ומספר הפצועים היה 48 מהם 10 מגדוד 7. תוצאות המבצע
| ||||||||||||||||||||
