|
|
חטיבת "הנגב" בהפוגה השנייה
יצאנו מגברעם לכיוון יד מרדכי וגשרי דיר-סנייד. היינו שבוע בגברעם. המפקד היה אריה בר שירא. בין הסיירים אני זוכר את איציק, דוקשי, מוריס ואולי גם אלכס. באחד הסיורים יצא אתנו גם פיני, מא"ז גברעם, שהכיר את השטח וניווט אותנו. כשיצאנו בא, אחרי פיני, כלב מגברעם בשם "בווין". פיני גרש את הכלב כמה פעמים ובכל פעם הכלב חזר. פיני אמר שאיננו יכולים לקחת אותו כי הוא יתחיל לנבוח, כאשר ינבחו כלבי הערבים. פיני החליט להרוג את הכלב והוא ירה לו כדוד בראש מאקדוחו והכלב נפל ולא בא אתנו. אחרי הסיור חזרנו לגברעם ובמטבח הכינו לנו חביתה עם המון ביצים. (במשק היו הרבה ביצים שלא ניתן היה לשווקם). והנה פתאום מופיע בחדר האוכל, "בווין" כאילו לא קרה לו כלום. פיני לקח אותו ברצועה וראה שיש חור כניסה וחור יציאה של הכדור. אחרי כמה ימים הרגו אותו. בסיורים אלה נתקלנו באהלים ובערבים בשטח. לגשרי דיר-סנייד לא הגענו אולם כשהתקרבנו ליד-מרדכי ראינו, דרך חלונות הבתים בקיבוץ, את החיילים המצריים אוכלים ושותים ורוקדים. וזאת, מכיוון שהסיור היה בחודש הרמדאן. בסיור אחר, עליו הייתי אחראי, הטילו עלינו לבדוק את השמירה על פסי הרכבת. ראינו אורות של סיגריות במרחקים של 150-200 מ' ביניהם. היה ברור שזהו המרווח בין השומרים. דוקשי ואני המשכנו והתקדמנו וכשהגענו למרחק של כ-50 מ' מהפסים דוקשי לא רצה להמשיך, ואני המשכתי לבד. כשהגעתי לפסים מרחתי על יד אחת את הפיח מהמסילה וכשחזרתי מרחתי אותו על פניו, הוא לא הגיב. אבל כשחזרנו הוא אמר שסיכנתי את עצמי ללא סיבה. כשחזרנו דיווחנו שהשמירה על מסילת הברזל, על ידי הזקיפים המצריים, היא הדוקה למדי. באותם הסיורים היינו נתקלים בערבים בשטח, פליטים ואהלי בדואים והיינו חייבים לשים לב שלא ניתקל בהם. פעם אחת אמר לנו דני ריז'יק שאנחנו צריכים להגיע לשפת הים, ולמלא את המימיות במי ים. אבל אף פעם לא הצלחנו. היינו צמירים, בלתי מנוסים ומלאי מוטחבציה. כדי להמחיש זאת אני זוכר שסיפרתי לאמי שיש אתנו "אלטה-קאקרס". כשהיא שאלה אותי בני כמה ה"אלטה-קאקרס" עניתי לה זקנים בני 26-27. ההתקפה על דיר סנייד לא בוצעה באותה תקופה, וכל המאמצים שעשינו בסיורים היו לשוא. | ||
