|
|
מבצע "יבוסי" מבצע "יבוסי", בין 22 באפריל ו-4 במאי 1948, היה אחד ממבצעי ה"הגנה" במלחמת העצמאות. שהתבצע בתחומי העיר ירושלים ובאזורים הסובבים אותה. רקע במחצית אפריל 1948 נפוצו בעיר שמועות, שעוד לפני הפינוי הכללי, ב-15 במאי 1948, עומדים הבריטים לפנות חלקים מירושלים, ולמסרם לערבים. דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, פנה ב-15 באפריל 1948 ליגאל ידין, בן-גוריון וישראל גלילי, העמיד אותם על חומרת המצב וביקש לשלוח כוחות לעיר שיתפסו את המקומות שיפונו ויפתחו את הדרך להר הצופים. מברקים אלה הניעו את הפיקוד העליון להפסיק את מבצע "הראל", להעביר את כל חטיבת "הראל" לחזית ירושלים ולפתוח במבצע שנקרא מבצע "יבוסי".כמסופר לעיל הועבר הגדוד החמישי של "הראל" ביחד עם מטה החטיבה בשיירה ענקית ב-20 באפריל 1948 (שיירת "הראל"). השיירה הותקפה בשער הגיא ובקרב שהתחולל נהרגו 15 לוחמים, בתוכם מכבי מוצרי, קצין המנהלה של החטיבה שהיה מפקד השיירה. לאחר זאת נחסמה הדרך לירושלים. מאחר שמפקדי חטיבת "הראל" לא רצו להיות כפופים לדוד שאלתיאל, הוקם מטה מיוחד למבצע "יבוסי" שבראשו עמד יצחק שדה, שזה עתה סיים את ניהול קרב משמר העמק. למתאם הקשר עם מפקד המחוז מונה שלום עשת. לימים הגדיר יגאל אלון את הפשרה בהקמת מטה "יבוסי" כמשגה. להוציא ענייני מודיעין, לא הייתה, בעת המבצע, עבודת מטה משותפת ל"עציוני" ול"הראל". עם הכישלונות בתחילת המבצע ועוד לפני סיומו פורק המטה המיוחד. מטרת מבצע "יבוסי" הייתה:
כל הפעולות היו אמורות להתבצע ללא התנגשות עם הצבא הבריטי וכללו השתלטות על אזור ירושלים שיועד להיות אזור בינלאומי בשליטת האו"ם. המבצע נועד להתרחש בעת שהבריטים מפנים את עמדותיהם. וזאת, כדי למנוע מ"הלגיון הערבי" להשתלט על אותן עמדות. בליל 23-22 באפריל 1948 יצאה מחלקת נען במסגרת פלוגה מוגברת של הגדוד החמישי מחטיבת "הראל" בפיקודו של יששכר (ישכה) שדמי, משיכון פאג"י בצפון העיר, ונעה ברגל צפונה לעבר שועפאט. ההתנגדות הערבית הייתה קלה והכפר נכבש במהירות. הוחל בפיצוץ בתי הכפר אבל היות שנבי סמואל לא נכבשה באותו לילה, נתקבלה פקודת נסיגה. שישה בתים פוצצו והפלוגה נסוגה לירושלים עם שני פצועים. לערבים היו 16 הרוגים. מבצע "קלשון" תוכנן כדי לפעול ולהקדים את צאת הצבא הבריטי מירושלים. אחת ממטרות המבצע הייתה יצירת רצף טריטוריאלי עם המאחזים המנותקים, כמו הר הצופים והשכונות המנותקות ימין משה, תלפיות ורמת רחל. אנשי אצ"ל, מתושבי ירושלים, הוקצו על ידי מפקדת המבצע להשתלטות על בית-הספר לשוטרים ועל שכונת שייח' ג'ראח ובכך ליצור קשר עם הר הצופים. יחידות האצ"ל יצאו לבית הספר לשוטרים ב-14 במאי 1948 בשלושה ראשים. הם נכנסו למבנה המשטרה הנטוש, והתבססו בו, ומשם יצאו לכיוון שכונת שייח' ג'ראח, והשתלטו על השכונה תוך התקלות בהתנגדות קלה בלבד. בו בלילה הועלתה להר הצופים תגבורת, שכללה לוחמים וציוד. אנשי האצ"ל התבססו במבנה בית הספר לשוטרים והתארגנו להגנה. תפיסת מחנה צבאי בריטי בידי האצ"ל סימל את ניצחונה של המחתרת העברית על השלטון הבריטי. ב-19 במאי 1948, עלה "הלגיון הערבי" לירושלים. ופתח באש ארטילרית על אנשי האצ"ל בבית-הספר לשוטרים ובשייח' ג'ראח. שישה משוריינים נושאי תותח ומקלעים של "הלגיון הערבי" תקפו את בית הספר לשוטרים, הכריעו את המגינים בכוח אש עדיף וכבשו את המבנה ואת גבעת התחמושת הצמודה אליו. כל הכוח ששהה בבית-הספר לשוטרים נסוג לשכונת פאג"י. בקרב נהרג המפקד יהושע גולדשמיד ("גל") ונפצעו 15 אנשים. תנועת כוחותינו במבצע "קלשון" - מתוך ספרו של יצחק לוי (לויצה) - תשעה קבין זפקה ממשיך ומספר:
בדרך הייתה לי ההתקלות הראשונה עם "נטורי קרתא" כשעברנו דרך מאה שערים בדרכנו לפעולה צעקו עלינו "נאצי, עוכר ישראל", הניפו דגלים לבנים והלכו לכיוון העמדות הירדניות. פעולתנו הייתה במסגרת מבצע "יבוסי". לפי הבנתנו הייתה ההתקפה על בית הספר הבריטי לשוטרים חלק מפעולה לפתיחת הדרך להר הצופים. באותה תקופה ישבנו במגרש הרוסים. ישבנו וחיכינו. הוטל עלינו, כיתה וחצי, לכבוש את בית הספר לשוטרים ועל שאר המחלקה הוטל לכבוש גבעה, שנדמה לי שזו גבעת התחמושת. התקדמנו והגענו לגדר המשטרה. הבונגלור שהיה אמור לפרוץ את הגדר לא פעל ואז פרצנו את גדר הקונצרטינות במספריים, במשך כחצי שעה שוטטנו במסדרונות בית הספר. היה שם משורין עם תותח של הלגיון. מאחר שלא הצליחו לכבוש את הגבעה, קיבלנו הוראה לסגת, עזבנו וחזרנו למחנה שנלר. תקיפת בית הספר לשוטרים הפעולה הבאה שלנו הייתה בליל ה-20-21. המטרה - כיבוש בית הספר לשוטרים ושיח-ג'ארח תחתית. יעד המחלקה שלנו היה בית הספר לשוטרים שנכבש על ידי "הלגיון הערבי" יום או יומיים קודם, מידי יחידת אצ"ל שישבה בו. כן השתתפה בפעולה מחלקת הגדנעים שגם בה היו חברי ההכשרה שלנו. היעד שלהם היה לחסום גישה של משוריינים ורגלים כתגבורת לבית הספר באזור גבעת המבתר. הייתה זו הפעם הראשונה שהיה לנו עסק עם "הלגיון הערבי", ששמו הלך לפניו כצבא הטוב ביותר בין צבאות מדינות ערב. למחלקה שלנו צורפו שני חבלנים מצוידים בחומר נפץ ובבונגלו-טורפדו לפריצת גדרות תיל. אני נשאתי על גבי תרמיל מלא חומר נפץ מסוג ט.נ.ט. כמו כן נאמר לנו שנקבל סיוע ממרגמת 'דוידקה' שתוצב בסביבה. נסענו לשכונת בית-ישראל ומשם ברגל לכיוון בית הספר. הלילה היה ליל ירח מלא, בהיר. הגענו בשקט לשדה מוסתר מהבניין. התארגנו, כל כיתה קיבלה את המשימה שלה. התקדמנו לכיוון הבניין עד שהתגלינו לאויב בשדה חשוף כ-70-80 מטר ממנו ואז נפתחה עלינו אש די כבדה. שכבנו בשורה והשבנו אש לכיוון החלונות. ממקומנו יכולנו לראות את גדר המתחם שהייתה בעומק של חמישה גלילים ("קונצרטינות") ובגובה ארבעה גלילי תיל. מכשול רציני. החבלנים זחלו והניחו את הבונגלו-טורפדו מתחת לגדר. הם חזרו והפעילו אותו. המטען התפוצץ אולם הפך את הגדר למסובכת יותר. אז נשלח זפקה, חברנו, לפרוץ את הגדר בעזרת מספרי תיל. עניין ארוך תחת אש רצופה שנורתה עלינו. לפתע, הרגשתי מכה בגב, מפגיעת כדור, וריח עז של ט.נ.ט התפשט מסביב. למזלי, ט.נ.ט לא מתפוצץ מפגיעת כדור, אחרת לא הייתי כותב את הסיפור הזה. בשלב כלשהוא הפעילו הרגמים את ה"דוידקה". הפצצה לא הגיעה לבניין והתפוצצה בקול רעם אדיר כ-15-20 מטר מאחורינו. חוץ מהרעש לא נגרם כל נזק לא לנו ולא לליגיונרים. כך שכבנו והחלפנו אש עם הבניין וזפקה שוכב מתחת הגדר וחותך וחותך. אחרי זמן מה הוא חזר והודיע שיש פרצה והתכוננו לפרוץ לחצר ולבניין. בדיוק אז קיבלנו הודעת ביטול ופקודת נסיגה. נראה שהפעולה בשיח-ג'ארח נכשלה ולכן בוטלה הפעולה שלנו ואולי להפך. הדבר המפליא בכל בפעולה הזאת היה ששכבנו בשדה חשוף, באור ירח מלא, תחת אש במשך זמן ארוך ואיש מאתנו לא נפגע. גם למחלקת הגדנעים היה קרב עם חיילי הלגיון בחסימה באזור גבעת המבתר והיו להם מספר נפגעים ונדמה לי שגם הרוג אחד. את משימתם מילאו, תגבורת לא הגיעה לבית הספר לשוטרים. אנחנו חזרנו לבית הכרם לנסות לישון קצת. למחרת אחרי הצהרים, כינס אותנו יהודה המ"מ באחד החדרים, ואמר לנו שקיבלנו משימה לחסל שני משוריינים 2 פאונדרס של הלגיון המוצבים על כביש ירושלים – רמאללה באזור גבעת המבתר. המשוריינים האלה מסייעים לכוחות הלגיון בניסיונותיו להתקדם אל שכונותיה הצפוניות של ירושלים העברית. יהודה תידרך אותנו בעזרת מפה 1:100,000. המחלקה תנוע דרך שכונת פאג"י ולאורך הוואדי העוקף את הגבעה (עליה בנויה עכשיו רמת אשכול) ותתקדם לכיוון גבעת המבתר ממערב. המחלקה תתמקם כק"מ אחד מערבית לגבעה ותשמש בסיס וכוח חילוץ במקרה הצורך. שתי חוליות מהמחלקה, מתוגברות כל אחת בשני מפעילי 'פיא"ט' (PIAT מאטל"ר - מטול אנטי טנקי לחיל רגלים), תתקדמנה לכיוון גבעת המבתר. חוליה אחת מצפון והשנייה מדרום. כל חוליה שתגיע תעלה על הגבעה תתקרב אל המשוריינים שחונים על הכביש למטה, תפתח עליהם באש ותשמיד אותם. לפי התכנית, יגיע מטוס קל שלנו בשעה 01:30 ויטיל מספר פצצות על אזור המשוריינים. זאת אומרת שעלינו לא להיות שם אחרי אחת ורבע כדי שלא נהיה אנחנו אלה שייפגעו מהאוויר. אם נראה שאנחנו לא מגיעים בזמן עלינו לחזור. כמו כן תודרכנו שאם ניתקל באויב כל שהוא עלינו לבטל את הפעולה ולחזור מיד. במלים אחרות זו לא פעולה שיש לבצע אותה בכל מחיר. יהודה קבע את אנשי החוליות. בחוליה הראשונה היו אייזיק המ"כ, שלושה אנשי כתה 1 ושני אנשי צוות הפיא"ט. בחוליה השנייה היו איציק זיידמן המ"כ ושלושה פתח תקוואים: אהרון, צצל ואני וכן צוות הפיא"ט השני. מפעילי הפיא"ט היו בבריגדה והכירו אותו. אנחנו לא. התדריך הסתיים בקביעת שם לפעולה: 'הפעולה הפרטיזנית'. עם ערב עלינו למשאית שלקחה אותנו שוב לבית ישראל החדשה. משם המשכנו ברגל. אחרי הליכה שקטה (נעלי בית) הגענו לנקודת הפיצול, המחלקה התיישבה ושתי החוליות התכוננו לצאת לדרכן. החוליה שלנו יצאה ראשונה. היינו אמורים להגיע לגבעה מצידה השמאלי – הצפוני. לא היה לנו מכשיר קשר, הלילה היה בהיר, ירח מלא, אהרון הלך ראשון, אחריו איציק, אחריו הפיאטיסטים וצצל ואני במאסף. המרחק לא היה גדול, כק"מ או קצת יותר. הגענו למרגלות הגבעה והתחלנו לעלות עליה. הגבעה הלבנה הייתה חשופה לחלוטין, לא שיחים ולא עצים. היה כבר אחרי חצות. אהרון עלה ולפתע ראה על הגבעה במרחק של כ-100 מטר חייל ירדני יושב על אבן ולידו מקלע 'ברן'. אהרון ירד קצת אחורה ודיווח לאיציק. עלינו כולנו למעלה וראינו גם את המשוריינים למטה. למזלנו החייל הירדני לא הבחין בנו. ירדנו קצת לאחור ואיציק החליט לבטל ולחזור. היה כבר מאוחר, עוד מעט יבוא המטוס, נחזור. בזמנו חשבתי שמיהרנו לחזור אבל במחשבה שנייה אני חושב שאיציק צדק. ההצלחה שלנו הייתה תלויה בכך שנוכל להתקרב ל-70 – 80 מטר, הטווח היעיל של הפיא"ט. אם היינו מתגלים על ידי השומר היה עלול להתפתח קרב שיסכן אותנו, את החוליה השנייה ואת המחלקה כולה. ירדנו וחזרנו.
קטמון כבר למחרת, נשלחנו - מחלקה של שלוש כיתות, למנזר סן-סימון בקטמון. ידענו, שיש שם קרב קשה. שיש לוחמים פצועים והרוגים והם מחכים לעזרה לא מהפלמ"ח אלא מיחידות חי"ש ירושלמיות שהיו צריכות להגיע ולא הגיעו. כשקיבלנו את ההוראה לצאת לעזרה לא היה לנו רכב והלכנו ברגל לקטמון. בערך בשעה עשר ראינו את המנזר, זו הייתה פעולת היום הראשונה שלנו. כיתה אחת, שנדמה לי הייתה בפיקודו של איציק זמיר, הופנתה להכנס למנזר והם נכנסו דרך איזה מזדרון. אחד מהם נהרג בפציעה וכמה נפצעו. המצב במנזר היה נואש והתחלנו להתקרב. כשהתקרבנו ראינו משטח ובו כמה מאות ערבים מסתערים על הבנין. שכבנו מאחרי גדר, שהייתה במקום. ירינו על הערבים והם ירו עלינו. הערבים החלו לסגת ומנוסתם הפכה לבריחה. כשאנו ממשיכים ויורים בערבים הנסוגים. הגיעה מחלקה מכוח ירושלמי, שאיני מכיר, ונכנסו לבנין. אנחנו היינו המומים מכך שמהכיתה שלנו שנכנסה לבניין היה לנו הרוג אחד – יוסף לקס וכמה פצועים. לא נכנסנו לבנין וחזרנו לשנלר. אחת לחמש שנים אנחנו באים לקטמון. אז נפגשת קבוצה של הכשרת הצופים ו', ואנחנו עושים את המסלול שעשינו בירושלים ומעלים זכרונות. וגם הולכים לגדר. בפעם האחרונה, לפני שנתיים, הגדר כבר לא הייתה. אחרי קטמון, כנראה בשבוע הראשון של מאי, יצאנו מירושלים (כנראה כל החטיבה) ויורדנו להלחם על הדרך לירושלים. עתה אספר על המחלקה שלנו. אנחנו נלחמנו באותו קטע של באב אל-ואד, כלומר משלטי שער הגיא ובית מחסיר עם המשלטים 21 ו-16 הידועים. אנחנו יצאנו לשם מנווה-אילן בהליכה, שאני כמעט ולא זוכר הליכה כזאת. הליכה איומה, עולים, יורדים, עולים ויורדים. מוכרחים להחזיק קשר עין. ירדנו מקצה ההר, מערבית לתחנת השאיבה הנמוכה של באב אל-ואד ומשם עלינו למשלט 21. זאת אחת העליות הקשות שאני עשיתי בחיים. הדרך הייתה פתוחה אך קשה. כמה חברה נפלו ונפגעו אך לא באופן חמור. ב"משאבות" היה כח בריטי ואנו עשינו את כל המאמצים להיות שקטים, לא לדרדר אבנים כדי שהם לא ישמעו. מפקד הפעולה היה ישכה שדמי שנדמה שאז היה כבר מפקד הגדוד שלנו. מפקד המחלקה שלנו היה יהודה סגיס ולא זכור לי מי היה המ"פ. עלינו למעלה ותפסנו את קצה גבעה 21, שהיא הגבוהה ומקבילה למסרק. בינה ובין המסרק נמצא משלט 16. התפרשנו, תוך ריצה וירי, שטפנו את כל האזור והגענו למשלט 16. כששלטנו בשני המשלטים 16 ו-21 שלטנו במידה רבה על בית מחסיר. כשהגענו למשלט 16 היה ערפל מוחלט, חשוך. שמענו קולות ירינו אבל ללא תכלית. כשהתפזר הערפל ראינו שאנחנו במורד משלט 16 ואילו המסרק ובית מחסיר נמצאים גבוה מעלינו ולפנינו היו ערבים. נהלנו קרב צליפות אתם שנמשך עד הצהרים. גם שם היו לנו מספר אבידות. מבין חברי ההכשרה היו לנו שלושה הרוגים. לאחר המלחמה היינו נפגשים כל חמש שנים ועולים למשלט. הקמנו שם אבן למזכרת. כשהקרן הקיימת גילתה את האבן הזמינה אותנו והיא מהווה מרכז לפרק בסביבה. חברי הכשרת נען צועדים בהר דני מספר שוב עולים העירה ב-15 במאי 48, חזרנו לבניין סמינר בית הכרם. שם התמקמנו על רצפתן של שתי כיתות. כל הגדוד החמישי התרכז בבית הכרם ושם פגשתי גם את אליק, בן דודי, שסיפר לי את סיפור גיוסו. כן סיפר לי שבמחלקה שלו יש חבר'ה מהצופים שהם כנראה חברי גרעין שלנו. תנאי החיים שלנו השתפרו במידת מה. שיפור גדול היה גם בנושא הציוד. עם פינוי הצבא והמשטרה הבריטיים מאזורי הביטחון בירושלים התברר שבמחסנים שלהם נשאר ציוד רב. בגדים (גדולים מדי עלי), נעליים, נעלי בית! חגור צבאי נורמלי והחשוב מכל, כובעי נוטרים רחבי שוליים, טובים נגד השמש ובעיקר טובים לעשיית רושם. עכשיו הגיע השלב של הלחימה בעיר. הפעולה הראשונה שיצאנו אליה הייתה עלייה להר-ציון ככוח עתודה לניסיון נוסף של פריצה לעיר העתיקה. בליל ה-18-19 במאי פרץ כוח של הגדוד הרביעי לעיר העתיקה דרך שער ציון וחבר אל מגני העיר. אחריו נכנסה פלוגה של החי"ש. המחלקה העייפה של הגדוד הרביעי יצאה מהעיר העתיקה. למחרת כינס אותנו יהודה המ"מ, סיפר לנו מה קרה אתמול ותידרך אותנו שאנחנו יוצאים הערב להר ציון לשמש כעתודה לכוח הפורץ. נסענו לימין משה שהייתה נטושה מתושביה, עברנו בתוך הבתים דרך חורים שנפערו בקירות עד שיצאנו מול הר ציון. צעדנו במדרון היורד אל ברכת השולטן כאשר כל הזמן מתנהל קרב אש נמרץ בין הערבים שעל חומת העיר העתיקה ומגיני ימין משה. עברנו ליד הבריכה והתחלנו לטפס בשקט להר ציון. לא נורתה אש לכיווננו, והגענו בשלום אל מבנה בית הספר התיאולוגי השוודי של הבישוף קאבוט. שם התמקמנו, וחיכינו להתפתחויות. לא קרה דבר, כנראה שהפעולה בוטלה ואנחנו חזרנו באותה הדרך לבית הכרם. כשהתקרבנו לנקודת הפיצול שמענו לפתע נקישות בריחי רובים והבנו שמשהו לא בסדר ושהמחלקה עצבנית. הזדהינו והתקבלנו בהקלה ניכרת. עכשיו התבררה לנו הסיבה ללחץ. החוליה השנייה יצאה גם היא לדרכה, אולם פתאום הם ראו קבוצת אנשים גדולה צועדת על המדרון מעבר לוואדי. אייזיק עצר והם חזרו למחלקה להתייעץ. גם יהודה לא ידע מי אלה האנשים. הוא חשב שזו יחידה של האצ"ל שיוצאת לפעולה לא מתואמת עם כוחותינו ועלולה לגרום לרעש ולערנות אצל הלגיון. יכול להיות שזה בכלל סיור של הלגיון. יהודה החליט לא להוציא את החוליה השנייה. אתנו לא היה לו קשר ולא יכול היה לקרוא לנו לחזור. הם לא ידעו מה אתנו וכשחזרנו הוקל להם. לא נותר לנו אלא לחזור הביתה. | ||
משלט 21 
משלט 16
מפת דרך בורמה ומשלטיה
תצפית על "דרך בורמה" 