הכשרת הצופים ו' במלחמת העצמאות

גדוד 7 תוקף את  מוחרקה ומבצעי "פרעה" ו"פלשת"

 
מבצע "פרעה"
      בליל ה 25–26-במאי 1948 פשטה, יחידת הפשיטה של חטיבת "הנגב",  על סוללת תותחים דרומית לבית חנון ועל ריכוז צבאי ליד שדה התעופה סמוך לעזה. בהתקפה על סוללת התותחים נהרגו 25 חיילים מצרים. מכיוון שלא הייתה אפשרות לגרור את התותחים הם חובלו על ידי שלשול רימוני יד לקני התותחים. הפעולה, באזור נג'ד, בוצעה תחת אש כבדה שבה נהרגו שני לוחמים ונפצעו שלושה. הכוח שהגיע לשדה התעופה נתקל באש כבדה ונאלץ לסגת.

גדוד 7 תוקף את מוחרקה
      בליל ה-27.5.48 תקף הגדוד השביעי, בסיוע ג'יפים, את הכפר מוחרקה, שנכבש ופונה מכל תושביו. כיבוש הכפר היה אמור כנראה לשמש גם כתרגיל חי לחיילים ה"טריים" של הגדוד שזה עתה התארגן ו-5 ימים קודם לכך הגיע לנגב. למחרת הותקף גם הכפר כאופחה ופונה אף הוא מתושביו, וזאת למרות שאנשי כאופחה ביקשו להכנע ולהכיר בשלטון הישראלי. טחנת הקמח בכפר פוצצה אף שהייתה טחנת הקמח היחידה בנגב היהודי. ב-29.5 ‏ נמסר כי יחידה של גדוד 7 ‏, הותקפה באש מקלע ורובים, בדרכה מרוחמה לניר-עם, מערבית להוג. כתגובה, פונו ב-30.5 ערביי הוג', והועברו לעזה. כשהגיעו המגורשים לעזה נעצרו המוכתר ואחיו על ידי המצרים ונרצחו. נראה שהגירוש נעשה במסגרת המדיניות של גירוש כל התושבים הערביים מהמרחב והירי רק שימש תירוץ לכך.

                                           חיילים ישראליים בחורבות הכפר חוליקאת  

כיבוש מוחרקה– זכרונותיו של אברהם בנקל (קוקון)

הפעולה הראשונה בה השתתפנו הייתה התקפה על מוחרקה וכיבושה. הערבים ברחו וזאב צרנוב אמר לי "זרוק רימון לתוך הבאר אולי מתחבאים שם ערבים". אז לקחתי רימון וזרקתי לתוך הבאר. היום יש במקום תחנת שאיבה של חברת "מקורות" ליד יישוב בשם יושיביה.

                                                                    בין דורות להוג'

מבצע"פלשת"

      כשהתברר למטה הכללי שהמצרים אינם עוצרים, אחרי שכבשו את יד-מרדכי, עלה החשש שבכוונתם להתקדם צפונה למרכזי היישוב היהודי בדרום ובתל-אביב. ב-29 במאי הפציץ חיל האויר, המתהווה, את המצרים באזור איסדוד (ההתקפה הראשונה של מטוסי המסרשמיט, שהגיעו ארצה וכונו "סכינים"). בהפצצה אבד מטוס אחד ושני נפגע. למצרים לא נגרם נזק אך יתכן שהדבר הביאם לעכב את התקדמותם. המטכ"ל החליט לתקוף את חוד הכוח המצרי, בגזרת הכפר הערבי איסדוד. בהתקפה עמדו להשתתף הכוחות הבאים:

• 4 פלוגות רגלים ונשק מסייע מחטיבת "גבעתי".
• 3 פלוגות רגלים, נשק מסייע ו-30 ג'יפים מחטיבת "הנגב".
• 3 פלוגות רגלים מגדוד 57 בחטיבת "גבעתי" ובו אנשי אצ"ל שהתגייסו לצה"ל.
• סוללת תותחים 65 מ"מ, פלגת מרגמות "4.2 ותותח 25 ליטראות, תחת פיקוד "גבעתי".

      בלילה שבין ה-1 ל-2 ביוני 1948 נעו הכוחות והגיעו לשטחי ההיערכות לקראת ההתקפה על הכוח המצרי באזור איסדוד. זמן קצר לפני "שעת האפס" נתקבלה פקודה על ביטול הפעולה ועל נסיגה. סיבת הביטול הייתה החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש שעמדה להיכנס לתוקף באותו לילה. ממשלת ישראל הסכימה לכך והורתה על הפסקת הפעילות הצבאית, החלטה זו התבררה כמוטעית, כי המצרים לא קבלו את החלטת האו"ם והמשיכו במלחמה.

                                                             מפת מבצע "פלשת"  

                                                                   הכפר איסדוד

      הוחלט לבצע את ההתקפה לפי אותה תוכנית, בלילה שבין ה-2 ל-3 ביוני 1948, למרות שבלילה הקודם לא הגיעו כוחות צה"ל למגע עם המצרים, והיה ברור שאבד גורם ההפתעה.

      הכוח שיועד להתקפה צומצם וכך כ-1,150 חיילים ישראליים תקפו 2,300 חיילים חצריים. יחס של 1:2 לטובת המגנים. עוד לפני שהכוחות הגיעו לשטחי ההיערכות החלה הרעשה של תותחים ומרגמות על המצרים, הדבר חיסל סופית את ההפתעה, ואיבד את היתרון שבהתקפת לילה.

      בגזרה הדרומית - באיסדוד נשברה התקפת חטיבת "הנגב" מיד בהתחלה. אמנם הצליחו לחסל עמדת תותח מצרית אך נאלצו לסגת באבדות כבדות דרך החולות לניצנים כשמשורייני המצרים מזנבים בהם וכ-8 לוחמים נשארו בשטח.

      עצמותיהם נמצאו לאחר נסיגת המצרים והם הובאו לקבורה בקבר אחים בבית הקברות נחלת יצחק. ביניהם היה צבי קליר שעל שמו הוקם אחר כך  ברמת גן, בית הספר לאומנויות הבמה -  "בית צבי", וחבר ההכשרה שלנו יששכר קפלן. .

מבצע "פלשת" זכרונותיו של אברהם בנקל (קוקון)
מרוחמה יצאנו להתקפה על איסדוד ובדרך חנינו בבית-דראס, בה הוכינו על ידי פרעושים ופישפשים. באיסדוד הייתי בחסימה לכיוון מזרח. אחרי הקרב הכושל, התגרדנו, הכניסו אותנו לצריף צבאי בריטי התפשטנו ובאו חובשים עם מברשות סיידים. הגירוד פסק אך היו פרעושים גם בבגדים. נגד זה הדלקנו מדורה והעברנו את הבגדים בעשן המדורה. כך נפטרנו גם מהפרעושים בבגדים.

אני זוכר את הרגע שהודיעו לנו שצבי קליר ויששכר קפלן נהרגו – הוכחנו בתדהמה.

                                   לוחית זיכרון ב"בית צבי", לצבי קליר שנפל ב"מבצע"פלשת"  

      נסיגת הכוחות בדיונות  התנהלה באי סדר מוחלט. כוחות בלתי סדירים וערבים מקומיים זינבו בנסוגים. בנסיגה, שנמשכה מספר שעות, נהרגו 14 מלוחמי הגדוד השביעי ושני לוחמים של "חיות הנגב". הלוחמים הצעירים והבלתי מאומנים של הגדוד השביעי היו אמורים לשמש כמאסף ולחפות על הנסיגה אך בפועל התפזרו והגיעו לניצנים בודדים או בקבוצות קטנות.

      בקרב לוחמי הגדוד השביעי הייתה אוירת כישלון קשה. אך למעשה הייתה זה הישג אסטרטגי -  המצרים לא ניסו יותר להתקדם לעבר תל-אביב והמרכז.

להלן עדותו של יצחק בלאט (מלוחמי גדוד 7) על מבצע "פלשת":
מוקדם יותר נאמר לנו כי בערב יוצאים לפעולה. לא היה בהודעה, ענין חריג לענות בו. היינו רגילים ליציאות לילה אלימות. בחשיכה העמיסו אותנו על גבי המשאיות שהמתינו לבואנו. התישבנו בצפיפות על רצפת ארגז המשאית עליה טפסנו וכולן יצאו בחשיכה ובאיטיות לדרך. בתחילה עוד פטפטנו וצחקנו על בדיחות. אך תנודות הרכב בדרכי העפר ועייפות היום שעבר, הילכו עלינו שתיקות ארוכות ותנומת נסיעה. הישיבה קשתה עלינו מאד. אט אט, החלו תזוזות מכל צד. חברים ניצלו רווחים, כדי לנסות ולהשתרע. רובנו מצא עצמו שוכב בצפיפות, חבוק עם נשקו, כשנעליו מתנדנדות ליד ראשי חבריו, השרועים בצמידות אליו, ראש אל רגל ורגל אל ראש. נתמזל מזלי להיות שרוע לצדו של חבר הכשרתי צבי קליר, שהיה גבוה במיוחד ונעליו עברו אל מעבר לראשי ולא הפריעו לשנתי. להגיד שבסוף הדרך קמנו רעננים, היא גוזמה שאין לה בסיס. העירו אותנו בצעקות וכשקפצנו מהמשאיות מצאנו את עצמנו בין צריפי ניצנים ואוהליה. טעמנו מעט תקרובת, שהונחה על שולחנות באוהלים סמוכים, ויצאנו אל דיונות החול שהשתרעו ממערב לגדר, בכוון הכפר הערבי איסדוד (היום אשדוד). לא היתה דרך של ממש בין גבעות החול, אך צעדנו בטורים בעקבות יודעי הדרך, המובילים. ההליכה היתה ארוכה. גבעה רדפה גבעה ובמורדיהן, החלו נעלינו הגבוהות להתמלא בחול. לא הזהירו אותנו, לפני כן, על אפשרות כזו. בתחילה הייתי סבור, שאין רע בכך. החול רך, ללא פתיתי חצץ, על כן לא השתדלנו למנוע את חדירתו לנעלים. בעצם עלי לדבר בלשון יחיד. לא ידעתי מה חושבים עמיתי למסע ומה קורה איתם. כעבור כשעתיים של הליכה בלתי פוסקת היתה בנעלי כמות חול, שנצברה בחזית הנעל ומשכופפתי את בהונותי לא יכולתי לישרן בגלל החול שתפס את מקומן. עובדה זו הגבילה את יכולת הליכתי, אך לא היה לי זמן לעשות משהו בנדון, כי הגענו אל ראש הגבעה הצופה על איסדוד מדרום, בדיוק  עם הנץ אור ראשון. תפסנו עמדות, שמענו קול יריות רם, צפינו בקרב שהתנהל בין תושבי הכפר וכוחותינו שחדרו מצפון. היינו במורד הגבעה, בחשיכה הנמוגה, בין הבתים, אך לא הצלחנו לראות כלום. לא ידענו מה לעשות והמתנו לפקודת מפקדנו הישיר. פתאום ראינו אותו עולה בריצה בדרך העפר מפאתי הכפר אלינו, מנפנף בשמאלו החופשית וקורא בקול: לסגת ! לחזור ! אחורה פנו ! חזרו ! לא שאלנו, לא הססנו. במהירות חזרנו אל ראש הגבעה וירדנו  בדרכנו אל מורד הדיונה הקרובה בחזרה לניצנים. כאב בהונותי התעצם בתוך נעלי הגבוהות ועל פסי הברזל החלודים של רכבת המנדט שנותרו שם, זכר לקו הבריטי אל הדרום ולמצרים, התיישבתי כדי לחלוץ את נעלי ולהפטר מהחול שנצבר שם. עוד אני מתחיל להתעסק בשרוכים, השיג אותי מפקדנו קלמן, חבט בכת רובהו על הקסדה שעל ראשי וצעק בקול מאיים: "קום, אידיוט, קום ורוץ. מה אתה מתיישב פה פתאום לנוח?" קמתי,  התרוממתי! ובלי להסתכל אחורה המשכתי לרוץ בעקבות חברי לכוון ניצנים. שורות החיל הישרות והמסודרות, בדרכנו אל איסדוד, נפרמו ונתפזרו לכל עבר, הכל שעטו בתפזורת אל המשק ממנו יצאנו באמצע הלילה. יריות בודדות נשמעו פה ושם, אך לא הקדשתי לכך שימת לב כל שהיא. מרוכז הייתי בכאב בהונותי הכפופות בנעלים מלאות החול ובכובד נשקי האישי ותחמושתי, כאילו הלך וגבר משקלם. אט אט נשתתקו קולות הירי הספורדי, השקט שהוחרד מרבצו חזר והשתרע על הדיונות האין סופיות באור שמש מסנוור והדממה כבשה את כל העולם כבימים ימימה. תשוש הגעתי אל גדרות ניצנים ובעד הפתח בגדר באתי אל צל העצים, נפלתי  אל חברי האחרים שקדמו ממני להגיע, לחלוץ את נעלי ולרווח את בהונותי.

כשאני מהרהר היום, ממרום גילי ונסיוני, בהתרחשויות של אותו יום, איני יכול שלא להשתומם על התנהלותי התמימה, הילדותית, שנעדר ממנה אפילו שיור מן "החשיבות ההיסטורית" של אירועי הלילה ההוא והתרחשויותיו. הייתי "חייל" בגדוד 7 של חטיבת "הנגב" ולכאורה הייתי צריך להיות מלא בחשיבה ציונית ובמודעות פעולותי במסגרת הגדוד והחטיבה . לא היה בלבי שמץ מכל זה. הפעולות הצבאיות שהייתי שותף להן, בהן נרשמו נכונויות ומעשי גבורה ממש, על ידי אחרים, שותפים בקרבות, עברו עלי היסטורית, כפעולות צופיות בגדודי הצופים, למרות שהיו כרוכות בסכנת נפשות של ממש. לא נותר לי אלא להצהיר שבעצם, עוד הייתי ילד גם באותם ימים של שרותי הצבאי.

באותה נסיגה אומללה, כשאנשי הכפר מזנבים בנסוגים, אבדו לנו בין כלל הנופלים, שני חברי הכשרה: יששכר קפלן מהקריות וצבי קליר הרמת-גני. כל כך חבל. זכרונם ברוך.

שבוע לאחר מכן:

ב - 9 ביוני, כשגם ההתקפה על משטרת עיראק-סואידן, לא עלתה יפה, השחר החל להאיר את שמי המזרח וחיילי גדוד 7 ונספחיו, החלו לסגת ולהתרחק מבניין המשטרה כדי, לחזור למחנה בואדי בדורות. נכנסנו כמה חברים לפוש קמעה במשק ברור חיל, שהיה בדרך, בחצרם שעל יד הכניסה למשק, התפתחה שיחה בינינו לבין כמה חברים שקיבלונו בפנים טובות.

 

אמר לי אחד: "לו היו המצרים שובים אותך, היו מובילים אותך בכלוב ברחובות קהיר עם שלט: "כך מגייסים הציונים ילדים למלחמה".

בחיי שצדק !

יצחק (איציק) בלט  מ.א. 15001 יליד 14 ביולי 1930

      מבצע "פלשת" היה כישלון צבאי טקטי כבד - 50 הרוגים וכמספר הזה פצועים - כ-10% מהכוח התוקף. היו מספר סיבות לכישלון:

• איבוד יתרון ההפתעה.

• תוכנית ההתקפה עצמה: בגזרות ההתקפה היה היחס 1 ל-3 לטובת המצרים. כדי שיהיה סיכוי להתקפה, היה צורך בריכוז כל המאמץ לאחת הגזרות - הדרומית או הצפונית. במבט לאחור, נראה כי אם ריכוז המאמץ היה מתבצע בגזרה הדרומית באזור איסדוד, היה ניתן לנתק ולכתר את שאר הכוח המצרי באזור. בספר חטיבת "גבעתי"  מייחסים זאת למטה החטיבה שהיה עדיין "ירוק" ובלתי מתורגל דיו בכל הנוגע לתכנון התקפה חטיבתית וניהולה.

• כנראה שמבצע "פלשת" לא גרם לבלימת המצרים בקו החוף. במסמכים מצריים, שנתפסו לאחר המלחמה, לא נמצאה כל תוכנית להתקדמות צפונה מאיסדוד, אלא להיערך להגנה בשטח מצפון לאיסדוד. מפקד הכוח המצרי, המייג'ור גנרל מוחמד נגיב, כתב בזיכרונותיו כי הכוחות שהיו מצויים באזור איסדוד, כ-2,300 לוחמים, לא היו יכולים להשיג הכרעה בהתקדמות צפונה.

• המבצע עם חטיבת "גבעתי"  ב-3 ביוני 1948 היה התקפה על ריכוזי הצבא המצרי באיסדוד . ההתקפה נהדפה באבידות כבדות.

      בחודשים יוני-יולי 1948 עסקה חטיבת "הנגב" באבטחת קווי אספקה לנגב הנצור ובהכנות לקראת קרבות עשרת הימים.