הכשרת הצופים ו' במלחמת העצמאות

מבצע "עובדה"

      מבצע "עוּבדה", שהתקיים בין ה-6 ל-10 במרץ 1949, היה אחרון מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות ובו נכבש הנגב הדרומי, לרבות אילת ואזורי עין גדי ומצדה. במבצע לא נהרג אף חייל ישראלי אחד. הצלחת המבצע התבטאה בכך שחיילי החטיבות הישראליות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון הירדני בעזרת איגופים מתוחכמים. ביום האחרון למבצע הניף אברהם אדן (ברן) את דגל הדיו על עמוד בתחנת המשטרה באוּם רַשְרַש (לימים אילת).

הרקע למבצע

ההתרחשויות עד להפסקת האש עם מצרים

      עד סוף שנת 1948 ייחס הפיקוד העליון של צה"ל לחזית הדרומית חשיבות משנית ביחס לחזיתות המרכז והצפון. ביישובי הדרום אזל מלאי האוכל והתחמושת והם היו זקוקים לסיוע משמעותי. המצרים ניצלו חולשה זו כדי לחזק את כוחותיהם, ולבצר את העמדות מאיסדוד שבמערב ועד חברון שבמזרח, ובכך ניתקו את הנגב משאר הארץ.

      בסתיו  1948, הוחלט בהנהגת המדינה להפנות מאמץ להסרת האיום המצרי מהנגב. מאמץ זה התבטא בסדרת מבצעים, שהחלו, תוך הפרה של הפסקת האש הזמנית. מבצע "יואב" נערך בין 14 ל-20 באוקטובר 1948. מטרתו הייתה לפרוץ דרך אל הנגב כדי לספק מזון ותחמושת ליישובים, ולשחרר את הנגב מהמצור המצרי. המבצע הוכתר בהצלחה חלקית, כאשר כותרו כוחות מצרים רבים באזור ירושלים, באר שבע ואיסדוד;  כוחות אלה נאלצו לסגת, וכך נפרצה הדרך אל יישובי הנגב. עם זאת, כוחות צה"ל נמנעו מלרדת אל הנגב הדרומי. בעקבות המבצע, שזכה לגינוי של מועצת הביטחון של האו"ם, סירבו המצרים, ואיתם מדינות ערב האחרות, להמשיך את הדיונים על הפסקת אש.

      כחודשיים אחר-כך, בין ה-22 בדצמבר 1948 ל-7 בינואר 1949, נערך מבצע "חורב". מבצע זה, בו השתתפו כוחות יבשה, אוויר וים, היה המקיף במבצעי צה"ל במלחמת העצמאות. במבצע טוהר כביש באר שבע–עסלוג'–ניצנה והכוחות הישראליי פרצו לסיני. כתוצאה מההישגים הגדולים של צה"ל בחזית, נכנעה מצרים ללחץ שהופעל על ידי האו"ם, וב-7 בינואר 1949 נפסקה האש בכל גזרות חזית הדרום. ב-12 בינואר החלו ברודוס, שיחות על הסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים שנחתמו ב-24.2.1949.

לאחר שביתת הנשק עם מצרים

      לאחר שנחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים, הצטרפה גם ירדן לשולחן המשא ומתן על שביתת הנשק. אולם, בניגוד להחלטת האו"ם על הקמת המדינה, תבעה שליטה על הנגב. וההסכם איתה נדחה.

      בעקבות הקשיים בשולחן הדיונים גויסו רוב היחידות ששהו בנגב לאחר מבצע "חורב", כדי לקבוע עובדות בשטח לפני תום הקרבות.

התביעה הירדנית לדרום הנגב

      ב-19.12.1948 קראה מועצת הבטחון לפתיחת שיחות על שביתת נשק בין ישראל למדינות ערב. השיחות עם ירדן התנהלו בשני מסלולים – המסלול הגלוי ברודוס, ושיחות חשאיות בין עבדאללה ונציגי ישראל שהתקיימו בארמונו שבשוני (בדרום בבקעת הירדן). הארמון בשוני נבנה על ידי אבי – מנדל כהן ז"ל, וביקרתי בו מספר פעמים לפני המלחמה. בשיחות אלה תבעה ירדן לספח אליה את הנגב הדרומי שיחידות שלה ("הטור הדרומי") סיירו בו לעתים מזומנות. ישראל חששה מהמשך נהול המשא והמתן עם ירדן כאשר הנגב הדרומי מצוי בידיה. לכן הוחלט להחיש את תפיסת הנגב הדרומי ובכך להבהיר לירדנים שהשטח, שהוקצה לישראל בהחלטת האו"ם , אכן נמצא בידינו.

קווי המתאר של התוכנית

      מטרתו העיקרית של המבצע הייתה להגיע עד חופי מפרץ ים סוף, ובכך לאפשר מוצא ימי מדרום הארץ לאסיה ולאפריקה. לשם כך היה על כוחות צה"ל לכבוש את משטרת אום רשרש (כיום אילת). למבצע, שצפוי היה להיות עקוב מדם, הוקצו חטיבות "גולני", "אלכסנדרוני" ו"הנגב". תוכניתו של משה שרת (בהיותו שר החוץ) הייתה כי חטיבות  "גולני" ו"הנגב" יגיעו מכיוונים שונים לאום רשרש, כאשר חטיבת "גולני" תגיע ממזרח דרך עין חוסוב והערבה, בעוד חטיבת "הנגב" תגיע ממערב, מאזור הנגב הדרומי. באותה עת, במבצע "יצוב", תנוע חטיבת "אלכסנדרוני" מזרחה, לאגן ים המלח, ותכבוש את עין גדי ומצדה, בעודה מסכלת אפשרות תקיפה של הירדנים.

                                    שלט דרכים בכניסה לאום רשרש, מרץ 1949

התכנון

      כשבוע לפני תחילת המבצע הציע מפקד חזית הדרום יגאל אלון לרמטכ"ל, יעקב דורי, לשלוח סיור מקדים עד המפרץ, כדי לאתר דרך לממש את מטרות המבצע תוך היתקלות מינימלית עם כוחות "הלגיון הערבי". החשש העיקרי לא היה מכוחות הלגיון, כי אם מהגיבוי המדיני והצבאי שקיבלו הירדנים מן הבריטים. בריטניה החזיקה בעקבה, סמוך לאילת, רג'ימנט חיל רגלים בתקן ובציוד מלא, פלוגת טנקים מוקטנת, שתי סוללות תותחי שדה, כמה ספינות נחיתה, שתי טרפדות ומשחתת, והיו גם ידיעות על משלוח נושאת מטוסים, וזאת לבד מבסיסי חיל האוויר המלכותי הבריטי בעבר הירדן – בעקבה, במעאן ובמָ‏פרק – נוסף על בסיסי האוויר הבריטיים באזור תעלת סואץ.

      סמוך לתחילת המבצע, נבדקו הצירים שאותרו על ידי חיל האוויר, בסיוע כוחות של חטיבות  "גולני" ו"הנגב". המטכ"ל קבע ארבע מגבלות למבצע:

1. לא תהיה הפעלת כוחות צבאיים בסמוך לגבול עם מצרים (כדי שלא לגרור את המצרים להפרה של הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו ב-24 בינואר).
2. אין להיכנס לקרבות עם "הלגיון הערבי" הירדני מדרום לקו נחל פארן (מפקדי חטיבות  "גולני" ו"הנגב" הוחתמו באופן אישי על כך שיקיימו תנאי זה. רק לאחר פגישה של יגאל אלון עם הרמטכ"ל, הותר לכוחות להתגונן אם יותקפו).
3. חל איסור מוחלט לתפוס את מתחם ראס א-נקב. אם כוחות "הלגיון הערבי" ישהו בו כאשר כוחות צה"ל יגיעו אליו.
4. על כוחות צה"ל לנתק מגע במקרה של התקרבות כוחות בריטיים.

      למעט כמה חריגות בולטות (שיתוארו להלן), השתדלו מפקדי החטיבות שלא לחרוג ממגבלות אלה במהלך המבצע.

סיורים מקדימים

      החל ב-15.1.1949 החלו סיורים אויריים מעל הערבה. בסדרת סיורי אויר שנמשכו עד ראשית חודש מרץ נמצאה הערבה ריקה מכוחות אויב ומבדואים.

"הסיור הקטן"

      ב-1.2.1949 יצא סיור ראשון (שכונה אח"כ בשם הסיור הקטן) לבדיקת אפשרות המעבר דרך הר הנגב לאילת. הסיור סבל ממחסור במפות מתאימות ובחלק מהדרך התנהל בעזרת מפות 1:250,000. הסיור נע בחשאיות מוחלטת והשתתפו בו קציני סיור ומודיעין ממטה החזית ומגדוד 9 שנעו ב-4 ג'יפים וקומנדקאר. הם יצאו מכביש באר-שבע-ניצנה, עברו ליד עבדת והמשיכו למישור הרוחות ("סאהל אל הווה", שנקרא אח"כ מישור חוה). המשיכו לדרום מערב לראס רמאן (הר רימון) עקפו את המכתש מדרום מערב, עברו דרך מעלה ערוד לבארות עודד ונתקלו במצוקי הריף, אותם לא יכלו לעבור. הם חזרו והגיעו לבאר-שבע אחרי ארבעה ימים. ב-4.2.49 פנה יגאל אלון למטה הכללי בבקשה לבצע סיור מקיף כדי למצוא נתיב, דרך הר הנגב, לאילת.

"הסיור הגדול"

      ב-4.2.1949 הוציא מטה חזית הדרום פקודת מבצע לחטיבה 12 לביצוע סיור מקיף למציאת נתיב דרך הר הנגב לאילת. בסיור ישתתפו 19 ג'יפים, 14 נ.נ. (קומנדקארים), 14 משאיות 4x4, מוביל מים וגרר,  מתוך פלוגת ג'יפים, חולית הנדסה, ש.ר., סדנא, חיל אויר וחמד (חיל מדע).   הסיור ימשך 14 יום. בראס ראמאן (הר רימון) יוקם בסיס אספקה שבו ירוכז דלק שיובא על גבי משאיות. הבסיס יאובטח על ידי 2 כיתות רגלים ומחלקת ג'יפים, שגם יסיירו בסביבה. בסיס דלק קדמי יוקם  בסביבות ביר אבו-עודה (בארות עודד). כוח מוקטן של ג'יפים ונ"נים יסייר דרומה לביר מילחאן והר שגיב.

      הסיור, בפיקודו של שמחה שילוני,  יצא לדרכו ב-20.2.1949 וחזר ב-2.3.1949 בשעה 23.00. ביום החמישי לסיור הגיעו למישור פאראן ושם עלו על חמדה (בערבית - מדבר אבנים) גדולה שנראתה מתאימה להקמת מנחת למטוסים גדולים. אותרו בה 3 אתרים פוטנציאליים שכונו "אברהם", "יצחק" ו"יעקב". בסופו של דבר נבחר האתר "אברהם" לשמש כמנחת מרכזי בעת המבצע.

      מאחר והמעבר לאילת דרך שטח ישראל היה קשה הוחלט לבדוק את הנתיב דרך סיני המצרית. כשצפו המפקדים, מהר שני, על שטח מצרים, ראו בקעה גדולה שכונתה על ידם בשם "בקעת הירח". למרות התנגדות קצין המודיעין החטיבתי, דוד ניב (ביבי), החליט מפקד הסיור להמשיך לראס אל-נקב המצרית (מעלה אילת) ובכך הפר הוראה מפורשת לא לעבור את הגבול. הסיור נמשך 11 יום והיווה את המקרה היחידי, במלחמת העצמאות, של סיור ארוך טווח של כוח משמעותי, מעבר לקווי האויב. המטה הכללי תבע להעמיד לדין את מפקד הסיור על חריגתו מההוראה המפורשת לא לעבור את הגבול, עד אפריל 1949 לא התקיים הברור ומטה חזית הדרום עשה מאמצים לא לעסוק בנושא.  מח"ט "הנגב", נחום שריג, התנגד לסיור והעריך שהסיור לא הביא כל מידע נוסף על מה שהתקבל בסיורי האוויר.

      אין ספק שהסיור סיכן את קיומו של מבצע "עובדה". האזנה לרשתות הקשר הבריטיות והירדניות הצביעה על הידיעה שהייתה להם על הסיור. "הלגיון הערבי" היה ער לקיומו של הסיור וערך סיורים רבים, כדי לנסות ולעצור את הסיור הישראלי. בראש הכוח הירדני שנקרא "הטור הדרומי" עמד סרן בריטי בשם קפטיין ברומג' (Bromage).

                                                        "בקעת הירח"

 
כוחות אויב בשטח

      האויבים הפוטנציאליים בשטח המבצע היו הצבא הבריטי ו"הלגיון הערבי".

הצבא הבריטי:

      הצבא הבריטי ריכז בעקבה את הכוחות הבאים:

• רג'ימנט חי"ר                                                                                         1 Royal Lincolns
• סקודרון טנקים                                                                            One squadron of 4 RT           
• טרופ תותחני נ.ט.                                                                   One toop A/Tk Regiment
• סוללה תותחי נ.מ.                                                   One battery of 80 LAA Regiment                  
• יחידות הנדסה                                                                  Detachment 22  of Eng. Reg
  
• 2 מטוסי סיור קלים                                                                                     Auster Aircraft                              
• יחידות מהצי הבריטי במפרץ עקבה

"הלגיון הערבי":

      ב"טור הדרומי" של הלגיון היו:

• כ-260 לוחמים (חיילים וקצינים)
• יחידת רוכבי גמלים
• 6 משוריינים בעלי תותח
• 2 תותחים 6 ליטראות
• 3 תותחים 2 ליטראות
• 1-2 תותחי נ.מ. מטיפוס "ארליקון"

פקודות המבצע

הפקודה המטכלית

      ב-16 בפברואר הוציא המטה הכללי מסמך בשם מצע למבצע "עובדה". המסמך הגדיר את מטרות המבצע:

א.  השתלטות על דרום הנגב ומפרץ אילת.

ב.  ייצוב הקו הצפון מזרחי של הנגב לעבר דהריה וחברון.

      ייצוב הקו הצפון מזרחי בנגב כלל את תפיסת עין-גדי ו-6 מוצבי מפתח לאורך הגבול עם ירדן.

      בפקודה נקבע הסד"כ שישתתף בפעולה ונקבעה ההגבלה החמורה בדבר הכניסה למצרים ומעבר מערבית לקו האורך 140 (ביר-עסלוג' – אום רשרש).

אישור הממשלה

      ב-25.1.1949 נערכו הבחירות לאספה המכוננת (שהפכה להיות הכנסת הראשונה). ב-10.3.49 כוננה הממשלה וקיבלה את אישור הכנסת. בישיבת הממשלה הראשונה, שנערכה באותו יום, דיווח דוד בן-גוריון לממשלה:

      "יש אפשרות תיאורטית לפלס דרך לקראת המפרץ – להתקדם דרומה מבלי להתקל בכוחות עבר-ירדניים החונים לאורך הערבה". הממשלה לא קיימה דיון בנושא ואישרה בדיעבד את המבצע לאחר שיחידות חטיבת "הנגב" כבר תפסו את אילת.

פקודת חזית הדרום

      ב-28.2.49 וב-1.3.49 הוציא מטה חזית הדרום פקודת מבצע. מטרת המבצע הוגדרה: השתלטות על הנגב הדרומי עד מפרץ עקבה והרחבת השליטה בנגב הצפון-מזרחי. תפקיד היחידות יהיו:

1. חטיבה 12 תהיה אחראית לביצוע החלק המערבי.
2. חטיבה 1 תהיה אחראית לביצוע החלק המזרחי.
3. חטיבה 3 תהיה אחראית לייצוב הקו הצפוני-מזרחי של הנגב.

      בפקודה נקבעה חלוקת הרכב והארטילריה בין החטיבות.

      ב-2.3.1949 הוציאה חטיבת "הנגב" את פקודת המבצע שלה. בפקודה נקבע שתפקידי החטיבה הם:

1. תפיסת שדה התעופה באיגפי והכשרתו.
2. תפיסת הצוקים שליד צומת הדרכים ראס אל-נקב, אום-רשרש וטבה בכוח של פלוגה מיוחדת.

      המשימות שהוטלו על הגדודים היו: גדוד 7 אחראי לתפיסת הצוקים ושדה התעופה ואחזקתו. גדוד 8 יכין פלוגה רזרבית במחנה בילו שתהיה מוכנה לתנועה מ-7.3.1949. גדוד 9 יכין 2  מחלקות ג'יפים עם פיקוד פלוגתי, לתנועה עם הכוח שיתפוס את שדה התעופה ויכין מחלקת משוריינים ופלוגת זחלמים לפעולה.

פקודת גדוד 7

      ב-2.3 הוציא גדוד 7 את פקודת המבצע שלו שפרטה את הכוחות המשתתפים ושלבי הפעולה:

שלב א' – תפיסת שדה התעופה

שלב ב' – תפיסת הצוקים

שלב ג' - כוח נוסף יוטס לשדה התעופה

      ב-3.3.1949 הודיע מטה הגדוד ליחידות המשתתפות, כולל יחידות מגדוד 9, על ביטול חופשות כללי ועל כך שהיציאה ממחנה בית-דראס נקבעה ל-5.3.49 בשעה 02.00, על היחידות המשתתפות להיות במקום עד שעה 01.00.  כן נקבע בפקודה שהאחריות על שדה התעופה מוטלת על הגדוד ופלוגה א' שלו תאבטח את השדה ותפרוק את המטוסים הנוחתים.

פקודת גדוד 8

      גדוד 8, גדוד העתודה החטיבתי, יעמיד לרשות המבצע, מה-6.3 בשעה 18.00 שתי פלוגות רגמים ופלוגה מסייעת (6 מק"בים ו-6 מרגמות). פלוגת חי"ר שלישית תחזיק בגזרת המערבית ותחליף שם את גדוד 7.

פקודת גדוד 9

      גדוד 9 לא השתתף במבצע כיחידה אורגנית. בפקודת המבצע, שהוצאה ב-3.3.1949 נקבע כי בשלב א' יצורפו 2 מחלקות ג'יפים עם פיקוד פלוגתי לכוח היורד לתפיסת שדה התעופה. על כוח זה להיות מוכן לתזוזה ב-5.3 בשעה 05.00.

      בשלב ב' יצורפו פלוגת זחלמים ומחלקת משוריינים לחטיבה 1, הנעה דרך הערבה,.

מהלך המבצע

5 במרץ

      עוד לפני 5 במרץ יצאו כוחות חטיבות  "גולני" וה"נגב" דרומה. למרות, שהמבצע – מבצע "עובדה", החל רשמית רק ב-6 במרץ. לפני רדת החשכה ב-5 במרץ, הספיקה חטיבת "הנגב", בפיקוד נחום שריג, להגיע עד לאזור באר-שבע.

      כוח חלוץ של חטיבת "הנגב", כלל את פלוגה א' מגדוד 7, בראשות מ"מ המג"ד ופלוגת ג'יפים מגדוד 9, יצא מבאר שבע בשעה 02.30 (באיחור של חצי שעה) בדרכו לכביש עוג'ה - אל-חפיר. הכוח נע ב-20 ג'יפים, 30 קומנדקארים, 2 משאיות, מכונית גרר קטנה וחוליות מ.צ. וסדנא.

      באותו יום יצאו גם כוחות  "גולני" מבאר שבע, במערכים פלוגתיים וגדודיים ממונעים, דרך מעלה עקרבים, לעין חוסוב (חצבה). בחטיבה נכללו גדוד הפשיטה הממוכן 19, גדוד חיל רגלים 13, וכן שתי סוללות תותחי שדה ונשק נ"ט מלווים במטוס פייפר. חטיבת "גולני", בפיקוד נחום גולן, הגיעה עד לכורנוב.

      חיל האוויר לא פעל ביום זה כיוון שאזור הנחיתה מדרום למכתש רמון עדיין לא הוכשר לנחיתת מטוסי התובלה. כוח החלוץ של חטיבת "הנגב" המשיך בדרכי עפר ועצר לחניית לילה בהר רמון (ראס א–רמן). הקור על הר רמון, שנישא לגובה 1,000 מ' מעל שפת מכתש רמון (ואדי אל–רמן), הקפיא את השמנים והמים במשאיות, דבר שעיכב מאוד את התקדמותו של כוח החלוץ של חטיבת "הנגב".

      בבאר-שבע נשאר המטה הקרבי של חזית הדרום ובגדרה – המטה העורפי.

 

6 במרץ

      בשעה 07.00 המשיכה השיירה של חטיבת "הנגב" בדרכה. היא אחרה לצאת כי הקור היקשה על התנעת כלי הרכב.   השיירה נעה באיטיות מדרום למכתש רמון, במורד מעלה ערוד (ואדי אום צאלח) ובשעה 10.00 הגיעה לבארות עודד שם עצרה ל-20 דקות והמשיכה  לאורך נחל ערוד, אחד מכלי הרכב התקלקל וננטש, ונדרשו מאמצים עילאיים להמשך המסע. בשעה 15.00 נמסר לשיירה שהג'יפים של החלוץ הגיעו לואדי איגפי (הוא בקעת עובדה) והחלו בהכשרת המסלול. בשעה 17.00 הגיעה השיירה העיקרית לביר אבן-עודה (בארות עדה) ושם עצרה לחניית לילה.

      חטיבת "גולני" המשיכה במסעה.

7 במרץ- תפיסת "שדה אברהם"

      בשעה 07.00 המשיכה השיירה של חטיבת "הנגב" בדרכה. אחרי נסיעה בנתיב קשה ורצוף מכשולי הטבע שעבר הכוח, הגיעה השיירה, בשעה 11.15 לאתר שתוכנן כשדה תעופה זמני. הוא נבחר כמתאים ביותר מבין שלוש חלופות "אברהם", "יצחק" ו"יעקב". הוא יהיה בבקעת האיגפי במקום שסומן "שדה אברהם". בשעה 11.00 שלח המטה הקרבי של חזית ד' את המברק הבא למטה הכללי ולחיל האויר: שדה אברהם מוכן לקבלת הזבובים הגדולים החל מקבלת תזכיר זה. היום פועל סמוך ל"שדה אברהם" שדה התעופה הצבאי/אזרחי – "שדה עובדה".

      במהלך היום התווספו עוד כוחות מחטיבת "הנגב" ותגבור קרקעי של חיל האוויר, שהתקין והכשיר את השטח לשדה תעופה. רק בשעות הלילה המאוחרות הצליח, אחד ממטוסי התובלה של חיל האוויר, לנחות ב"שדה אברהם".

      ראשונים נחתו שני מטוסי "קומנדו" – C-46,  שהביאו איתם ציוד להפעלת המנחת. משעה 23.55 הגיעו 5 מטוסים ובהם "הפלוגה המיוחדת", בפיקודו של אברהם אדן ("ברן") שיועדה לתפיסת המצוקים מעל אילת. אז הוחלט לעבור לטיסות יום שהן פחות בולטות ויותר יעילות. ואכן, בשעות הבוקר המוקדמות נחתו 3 מטוסים.

      הכוח  העיקרי של חטיבת "הנגב" הגיע בטיסה בשעות הבוקר המאוחרות למנחת הארעי ב"שדה אברהם". החטיבה התמקמה באזור והתבססה שם לאורך כל ימי המבצע.

      יחד עם ההתקדמות של כוח החלוץ של חטיבת "הנגב" במערב, התקדמה חטיבת  "גולני" במזרח הנגב. הכוח של החטיבה עבר מכשולים רבים עד שהגיע לאזור מעלה עקרבים. כמה שעות לאחר מכן, עם רדת החשיכה, הגיע עיקר הכוח של החטיבה לאזור עין חוסוב (חצבה).

      במהלך הלילה הוטס חלק נרחב מחטיבת "הנגב" אל המנחת שהוכשר במהלך היום, ומשם נע במקביל לכוחות  "גולני" דרומה, לכיוון אום רשרש.

 
      פלוגה א' של גדוד 7 הופקדה על פריקת המטוסים. חטיבת "אלכסנדרוני", שהייתה צריכה לסכל אפשרות תקיפה של הירדנים, נעה לעבר בקעת ים המלח – סדום, מצדה ועין גדי.

                                              מטוס תובלה ב"שדה אברהם"

      בזמן שהמטוס הראשון נחת ב"שדה אברהם", נעה חטיבת  "גולני" בדרך הערבה לכיוון אום-רשרש. החטיבה נעה בנתיב, שהיה חשוף למארבים ותקיפות של ה"לגיון הערבי". תפקיד החטיבה היה להסיח את דעתם של הירדנים מהזרוע הפלמ"חית בהרים (חטיבת "הנגב"), ולהשתלט במהירות על המוצבים בהר הנגב, דרך הנחלים הרחבים היורדים מן ההר ומזרחה לו. במהלך היום, פשטה יחידת הג'יפים של הגדוד הממוכן של החטיבה בעזרת סיירים וחבלנים מאזור עין חצבה, ותפסה את עין יהב, ששימשה קודם לכן עמדה קדמית של הלגיון הירדני.

      לאחר שהחבלנים פינו את המוקשים בקרבת המקום, נפתחה הדרך להתקדמות לכיוון אום-רשרש. סיירי הפלמ"ח הוותיקים שהצטרפו ליחידת הפשיטה לקחו חלק באיתור המוקשים. מעין יהב דרומה, נעה החטיבה ללא תקלות רציניות, בעודה מבריחה את כוחות "הלגיון הערבי".

8 במרץ

      בשעה 07.00 החלו מטה גדוד 7 ופלוגה ב' להתארגן לתנועה. בשעה 08.45 יצאה פלוגה ב' לדרכה. בשעה 11.00 עבר מטוס "פייפר" מעל השיירה ודיווח שבראס אל-נקב (הר יהורם) קיים משלט ירדני ובו 2 מחלקות צבא ולידו שני מוצבים ריקים. בשעה 18.40 נתקלה חולית סיירים, שעברה את הגבול, בחייל ירדני שפתח עליה באש. החוליה נסוגה והירדנים דיווחו שהדפו התקפה ישראלית.

      בשעה 15.00 יצאו מפקד החזית והמח"ט לפגוש את המ"פ ברן בקאעה. בשעה 20.00 שבו ל"שדה אברהם" אך מזג האויר לא איפשר למפקד החזית להמריא. רק למחרת בשעה 06.00 התאפשרה המראתו של מפקד החזית.

      מתחילת היום, כשהדרך לאום-רשרש כבר פתוחה, החלו שתי הזרועות (חטיבות  "גולני" ו"הנגב") להתחרות זו בזו, מי תקדים ותגיע למפרץ ראשונה.

      בימים 7-9 במרץ פעלו היחידות הממונעות של חטיבת "הנגב" משדה התעופה הארעי ב"שדה אברהם", לכיוון דרום ודרום-מזרח תוך שהם מאתרים מוצבים של "הלגיון הערבי", ומחפשים דרכי מעבר לרכב עד לחוף המפרץ. כך הגיעו סיירי החטיבה לעורפן של יחידות הטור הדרומי של "הלגיון הערבי". פלוגת הפריצה, בפיקודו של אברהם אדן ("ברן"), הובלה לצוקים הסמוכים לאום-רשרש. על אותו לילה ניסתה הפלוגה למצוא דרך מעבר, ממרומי צוקי הגרניט בקצה המשולש של הנגב, אל אזור החוף.

                        קבוצת חיילים מגדוד 19 של  "גולני" במהלך מבצע עובדה

      בבוקר איגפה יחידת החוד של "גולני", ממזרח, מחלקה ירדנית שניסתה לחסום את הדרך באזור עין עמר, ובהתאם להוראות המטכ"ל, הניסה אותם ללא שנורתה אף ירייה. המחלקה הירדנית ברחה במהירות מהשטח, עם שריונית ירדנית שנשאה תותח יקר ערך. חיילי החטיבה דלקו בעקבותיה, ולכדו את השריונית. לאחר וההיתקלות עם המחלקה הירדנית, המשיכה החטיבה במסע והגיעה, לבאר מנוחה (ביר מליחה) והתארגנה לחניית לילה.

9 במרץ

      ב-9 במרץ התקדמה חטיבת  "גולני" דרומה, לאורך ציר הערבה, והגיעה לנקודה שמצפון לעין ע'דיאן (עין רדיאן), באזור יטבתה של ימינו. במשך היום והלילה, היו לכוחות כמה וכמה היתקלויות עם כוחות ה"לגיון הערבי", בעין ע'רנדל (גרנדל) ומדרום לו. הכוחות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון באמצעות תרגילי איגוף, כמעט ללא קרבות ירי.

      בהמשך לחיפושי היום הקודם, המשיכה פלוגת הפריצה של אברהם אדן מחטיבת "הנגב" בחיפוש מעבר במורד צוקי הגרניט במשולש הנגב, ליד חוף המפרץ. החטיבה הועברה בקומנדקרים עד מצפון לביר אל–קטאר, ומשם נעה ברגל בליל 9 במרץ, כדי לתפוס את מוצב הלגיון בראס-א-נקב; הם קיוו, וכך באמת היה, שהלגיון הירדני ייטוש את העמדה בגלל כוחות  "גולני" הנעים במקביל דרומה בציר הערבה, מחשש לכיתור.

       יגאל אלון, שחזר בינתיים למרכז הארץ הציע למטכ"ל לכבוש את מוצב ראס אל-נקב. קצין האג"ם במטכ"ל, יגאל ידין, ענה: לאחר קבלת מכתבך התייעצתי שוב עם הזקן. ההוראות הקודמות עומדות בתוקפן ללא סייג ......... אני מרגיש שיתכן והבעייה תפטר מאליה. יגאל ידין ידע כנראה שבכוונת הלגיון לסגת.

                                            חיילי גדוד 7 במבצע "עובדה"

      ב-9.3 בשעה 09.45 הורה מטה החזית לחטיבה 12 לחסום את את דרך הערבה מדרום לעמדות "הלגיון הערבי" בע'רנדל וברדיאן כדי  להשפיע על הלגיון, החונה בע'רנדל ובעין-ע'דיאן, לפנות מקומות אלו, כשיתברר לו כי דרך הערבה יכולה להיות מנותקת ולהוות לחץ על הלגיון. המברק נשלח גם לחטיבה 1.

      המשימה הוטלה על גדוד 7, ששיגר למקום מחלקת רגלים מפלוגה א'. המחלקה יצאה לביר מילחאן, מוסעת על גבי קומנד-קארים בשעה 12.00 והגיעה לשם אחרי שעתיים. היא פגשה במחלקת ג'יפים שהגיעה לשם כבר ב-7.3 בשעה 17.00. באישור קמ"ן המבצעים נשארה המחלקה ללינה במקום והמשך הפעולה נדחה ליום המחרת.

      בשעה 19.20 דיווח מפקד "הטור הדרומי" של "הלגיון הערבי", על תפיסת עין-עמר וביר-מילחאן בידי כוחותניו ועל כוונתו לנסות ולהחזיק בע'רנדאל. מפקדת "הלגיון הערבי" הגיבה: אני משאיר להחלטתך אם להתנגד או לסגת מעבר לגבול של עבר הירדן. אתמוך בכל החלטה שתקבל. במקביל נשלח מברק למפקדת הלגיון ובו נאמר שעד עלות השחר ב-10.3 יפונו כל הכוחות מעבר לגבול.

עדותו של אברהם בנקל (קוקון)

לקראת מבצע "עובדה" קיבלתי תפקיד מ"כ בפלוגה של סשקה הגדול. אני ביקשתי להשתחרר מכך. בדרך לאילת יצאנו שיירה של כ-50 מכוניות – ג'יפים, קומנדקארים ושני שברולטים "סיקס וילרים" עמוסים בג'ריקנים דלק. נסענו לבאר-שבע ומשם פנינו אל הכביש לעוג'ה. עברנו ליד עבדה (עובדת) והנסיעה התנהלה ללא בעיות מיוחדות. אחר כך נכנסנו לואדיות ולשטחים קשים והחלו בעיות עבירות.השתמשו ב"לומים" ובחמרי נפץ כדי להרחיק אבנים מהדרך. כך הגענו לראס-ראמאן (מצפה רמון). בדרך ראינו מספר בדואים ואספנו אותם אלינו כדי שלא יפיצו את הידיעה עלינו. לילה שני עשינו בביר-עידד (בארות עדה). בדרך, רכב של המשטרה הצבאית שבר סרן אחורי. לאחר דיונים הוחלט להשאירו בשטח והוא עדיין שם. המשכנו והגענו למישור האיגפי (בקעת עובדה) הבקעה הייתה ישרה וחלקה ועליה אבנים קטנות. היה צורך להדליק "גוזניקים" לסימון המסלול. היה די קשה להכין אותם. לקחנו קופסאות שימורים, מלאנו בנפט, סידרנו בשתי שורות לסימון המסלול והמטוסים התחילו להגיע. מטוסי "קומנדו", מטוסי "דקוטה".

הפלוגה שלנו נשארה באיגפי יומיים והפלוגה של ברן תפסה את אילת.

10 במרץ - חטיבת "הנגב" – תפיסת אום-רשרש

      בבוקר ה-10.3 יצאה המחלקה של גדוד 7 לדרך הערבה. הירידה לכביש הערבה הייתה תלולה וקשה והכוח הגיע לדרך הערבה בשעה 10.45 והניח מחסום אבנים ובו רימונים עם ניצרות שלופות. בשעה 09.30 פנה מח"ט 12 למח"ט "גולני" ושאל אם פגשו במחלקה מגדוד 7. בשעה 11.15 הודיע מטה חטיבה 1 לגדוד 19 (גדוד הסיור של החטיבה) על המחסום. עם זאת, כאשר הגיעו סיירי "גולני" למחסום התייחסו אליו כאל מחסום ממוקש שהונח בידי האויב. שנים רבות טענו אנשי "גולני" שהמחסום הונח בידי חטיבת "הנגב" כדי לעכב את "גולני" ולהגיע ראשונים לחוף ים סוף.

      בשעה 05.45 הגיע לידי מטה החטיבה מברק של "הלגיון הערבי" בו נאמר: אל עקבה – צריך להוציא את כל החיילים הנמצאים בראס אל-נקב ואום-רשרש לפני מחר בבוקר עם כל הנשק.  

      במקביל, בבוקרו של 10 במרץ, גילה סיור אווירי שסייע לפלוגת אברהם אדן ("ברן") שכוחות "הלגיון הערבי" נטשו את עמדותיהם באזור משלט הצוק, ופנו במהירות לכיוון העיר הסמוכה, בעבר הירדן, עקבה.

      באותו זמן תפסה הפלוגה את המוצב הנטוש של הלגיון הירדני בראס-א-נקב, וקבלה הוראה אלחוטית ממפקדי החטיבה לשלוח כוח רגלי קטן לתור את הדרך היורדת מן הצוקים לכיוון המפרץ. היה ברור כי התקדמות הכוחות ברגל תהיה איטית ומפרכת, והפיקוד ביקש להקדים את חטיבת  "גולני" במרוץ לאום-רשרש. על מנת להגביר את קצב ההתקדמות של הפלוגה, החליט מפקד חטיבת "הנגב" לתמרן את הג'יפים של חבורת הפיקוד הקדמית שלו, דרך "בקעת הירח" שבעברו המצרי של הגבול, ודרך ראס-א-נקב המצרית, שם היו התנאים הטופוגרפיים נוחים יותר למעבר כלי הרכב. מהלך זה הפתיע את הסמל המצרי שהיה אחראי על תחנת הגבול, ולא נותר לו אלא להשלים עם מעבר הג'יפים הישראלים על פניו. לאחר שחברו כלי הרכב עם פלוגתו של אדן שנערכה בראס-א-נקב הארץ-ישראלית, המשיכה חבורת הפיקוד לנסוע במורד ההררי, מראס-א-נקב אל חוף המפרץ והגיעה אליו בשעה  15:00.

      אנשי החטיבה, שהגיעו ראשונים למקום, אלתרו בעזרתה של הפקידה הפלוגתית, פועה אראל, דגל שנודע בכינוי דגל הדיו, שאותו תלה אברהם אדן על תורן רעוע במרכזה של תחנת המשטרה הנטושה. בשירת התקווה של חיילי הפלוגה, הסתיימה מלחמת העצמאות.


                    לוחמי חטיבת הנגב מגיעים לראס אל-נקב  שעליו מונף דגל ירדני

      לפנות בוקר נשלחה פקודה מהפיקוד העליון אל חטיבת "גולני", שנעה בציר הערבה לכיוון אום רשרש, להסתער מיידית על אום רשרש. ההודעה לא התקבלה אצל קשרי החטיבה. בבוקר אותו יום תפסו חיילי חטיבת  "גולני" את עין ע'דיאן ללא קרב, לאחר שחיילי הלגיון הירדני נסו משם ומאום רשרש לכיוון העיר עקבה שבירדן. מעין ע'דיאן נעו הכוחות דרומה לאום רשרש, דרך עין דאפיה. רק בשעות הצהריים קיבלו קשרי החטיבה את ההודעה שנשלחה אליהם.

                                             מפקדי גדוד 7 בגבול מצריים

                                        חיילי גדוד 7 בסיני מול אי האלמוגים

                     הנפת "דגל הדיו" באילת על ידי אברהם אדן (ברן) מ"פ בגדוד 7 

      כוח החלוץ של "גולני", גדוד 19, הגיע לאום רשרש בשעה 17:00. הסיירים, שהיו מצוידים טוב יותר מחיילי חטיבת "הנגב", החליפו את דגל הדיו, שהיה תלוי במשך שעתיים בלבד, בדגל תקני.

                                          הנפת דגל הלאום בידי חטיבת גולני

      מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן שלחו מברק באמצעות מכשיר הקשר:

העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת  "גולני" את מפרץ אילת למדינת ישראל.

אילת (אום רשרש) ט' באדר תש"ט

      לאחר תום המבצע נחתם הסכם הנשק עם ירדן ב-3 באפריל 1948.

     נחום שריג (מימין) ונחום גולן בתחנת המשטרה בטאבה בתום מבצע עובדה, מרץ 1949

      בשעה 16.00 שלח יגאל אלון מברק לרמטכ"ל: מאושר להודיעך שהלילה בשעה 22.00 השלימו כוחותינו את כיבוש מפרץ אילת הישראלי. דגל ישראל מתנוסס על משטרת אום-רשרש. צבא הדרום שמח. יגאל ידין ענה:  מברכך בכל לב. יום גדול לכולנו.