|
|
הקמת חזית הדרום והיציאה מהנגב לבאר יעקב
כאמור, בסוף חודש אוגוסט ובראשית ספטמבר 1948 הוחלפה חטיבת "הנגב" בחטיבת "יפתח". לוחמי "יפתח" היו אמורים להחליף את לוחמי חטיבת "הנגב" במשלטים לא יאוחר מה-3.9.48 שעה 18.00. במטה הכללי הוחלט שבחטיבת "הנגב" יהיו שני גדודי חי"ר שבכל אחד מהם 840 חיילים וגדוד פשיטה ובו 663 חיילים. החטיבה עברה לבאר-יעקב על נשקה הקל בלבד - כל הנשק הבינוני והכבד וכלי הרכב נשארו בנגב. החטיבה סבלה ממחסור חמור בכוח אדם ועמדה לקבל תגבורת לוחמים ואת חברי הכשרת הצופים ו' ששרתו ב"הראל". היה גם מחסור חמור בציוד כמו למשל: היו רק 30% מהביגוד וההנעלה לחיילים, 17% מהביגוד לחיילות ועוד. דוגמא נוספת - לחטיבה סופקו רק 23 קסדות במקום 2,100 הנדרשות. המצב היה דומה גם בסוגי נשק שונים. בבאר-יעקב אכן הצטרפו אלינו חברי ההכשרה שלחמו בחטיבת "הראל". השהייה בבאר-יעקב נוצלה לחופשה ומנוחה, קליטת חברי הכשרת הצופים ב"הראל", קליטת תגבורת כוח אדם, בעיקר מבין לוחמי הגח"ל והכשרה מקצועית של הלוחמים הותיקים הן בקורסים חטיבתיים והן בקורסים ארציים. גם חופשה בת שבוע שיפרה את כושרנו הגופני והנפשי. להלן סיפורו של ארדון כהן על החופשה והשהייה בבאר-יעקב: בחופשה הראשונה ממחנה באר-יעקב, נסעתי לירושלים לפגוש את משפחתי. שם, פגשתי שוטר שבמבט ראשון, נראה לי כשוטר בריטי ונרתעתי... לא הייתי מודע לכך שמשטרת ישראל הצעירה ניצלה, את מלאי המדים והציוד שהשאירו הבריטים עם תום המנדט הבריטי על א"י, ושוטריה לבושים במדי השוטרים הבריטיים בארץ. הייתי במבוכה. השוטר הבחין בכך ושאל: מאין אתה בא בחור? עניתי אני מהנגב. הוא המשיך: אלה מדי משטרת ישראל. הוא המשיך ושאל: האם פגשת את אחי יצחק ואולי נתקלת ב... אין ספק: שהייתנו הממושכת בנגב הנצור גרמה לנו לא להיות מעודכנים במתרחש ב"צפון" (כך קראנו לכל השטח צפונית לציר הכביש מג'דל – פלוג'ה). בית הורי היה בצפון העיר. כשהגעתי הביתה, הראו לי שפגז נ.ט. שנורה מ"בית הספר לשוטרים" פגע בבית, עבר 6 קירות ונתקע בשביעי. לשכנים בבתים הסמוכים, הייתה תושיה, ומיד אחר כך הקימו "קיר מגן" בדמות יריעת בד שנתלתה, על חבל, במרווח בין שני בתים ובכך חסמה לחיילי "הלגיון הערבי" את שדה הראייה, לעבר ביתנו והשכונה כולה. אבי, היה במלחמת העצמאות בן 55, למרות גילו המתקדם (תיקרת הגיל לחובת הגיוס הייתה 50) התעקש לשרת בצבא. כשהתקינו מעין "רכבל" להורדת פצועים מהר ציון, חיפשו חייל גבוה ובעל גוף "מלא" לבדיקת הרכבל. אבי ענה על כל הדרישות לביצוע הניסוי. לפיכך, היה הראשון ש"זכה" לרדת מהר-ציון ברכבל. כאשר הגעתי לביקורי [הראשון במלחמה] בירושלים, היה אבי מפקד גזרה, מול הר-ציון ודרגתו הצבאית: סמל-ראשון. אח"כ מונה לשופט צבאי והשתחרר לפי צו שחרור מס' 1 למבוגרים מגיל חמישים. לאבי הייתה נגרייה ידועה בקרב שמנה וסלתה של החברה הערבית והיהודית בירושלים. בשנים 1937-1947 ביצע אבי, לסרוגין, עבודות בניה ונגרות בארמונו של האמיר עבדאללה (לימים: המלך עבדאללה) בעבר הירדן. בזמן הפסקת האש הראשונה ("ההפוגה הראשונה"), עליה הכריזה מועצת הביטחון של האו"מ, ביקר בירושלים העברית הפטריארך הארמני של ירושלים ומסר לאבי שעבדאללה ביקש למסור לו שהורה ל"לגיון הערבי" לא לפגוע במנדל כהן, משפחתו ורכושו. אבל מה לעשות, הפגיעה כבר נעשתה. לאחר "פרוץ" השלום עם ירדן פנינו, בני משפחתנו, למלך חוסיין (נכדו של עבדאללה), סיפרנו את הסיפור וביקשנו לבקר בעבר הירדן ובארמון. נענינו במכתב לבבי מאוד שאישר את כל בקשותינו והתנצל שבאותה תקופה הוא לא יהיה בעמאן ולא יוכל לפגוש אותנו. ואכן נאספנו באוטובוס משפחתי ונסענו לירדן. אחותי ואני ביקרנו גם בארמון ומצאנו שפרט לשמירה המוגברת לא השתנה דבר. ובחזרה לבאר-יעקב: יום אחד, תוך כדי הליכה חסרת מטרה בכבישי המחנה, בבאר-יעקב, פגשתי במג"ד עוזי נרקיס. הוא שאל אותי אם אני מוכן לשבת כשופט צבאי, באותם ימים הייתי טוראי. עניתי לעוזי שאין לי כל הכשרה לשבת בדין. הוא הסביר לי שחוקת השיפוט הצבאי קובעת שאחד משלושת השופטים בצוות חייב להיות בדרגת הנאשם. היסכמתי ומצאתי את עצמי על דוכן השופטים, בבית דין צבאי מחוזי, בהרכב של שלושה שופטים, כשלצדי 2 קצינים מהגדוד - איז'ב (יהודה זיו, אז חבר בארי) וקצין נוסף שאינני זוכר מי היה; מולנו ישבו שני עורכי דין מקצועיים; התובע והסניגור. במשפט דנו בשלושה מקרים; חייל "סחב" [באותם ימים, גניבה בלשון נקייה יותר...] אופנוע ונסע לתל-אביב, שם נתפס על ידי המשטרה הצבאית. מכיוון שהיה אחד "מהחברה" הוא זכה לעונש קל. המקרה השני לא זכור לי, אבל במקרה השלישי היה הנאשם, משתמט מקצועי. הוא לא עלה למשלט "כי לא היו לו גרביים", השאיר את נשקו וברח לתל-אביב. כשחזרו חבריו, גנבו לו את הרובה. פסקנו לו עונש מאסר של מספר חודשים. החנינה הכללית שהוכרזה בתום מלחמת העצמאות מחקה במחי-יד את תרומתי "הצנועה" לרשימת פסקי הדין של מערכת המשפט הישראלית... הבנות בגדוד
בבאר-יעקב הוקמה פלוגת הבנות. הדבר נעשה על ידי מסירת תאריכי חזרה שונים מהחופש לבנים ולבנות, וכשהתייצבו במחנה היפנו את הבנות למבנה נפרד. לאחר נפילתה של מרים שחור, ליד שעוט, ב-9.12.1947, לא השתתפו הבנות בנגב בלחימה, למעט קשריות שחלקן היו צמודות למפקדים ונעו איתם. היה רק מקרה יוצא דופן אחד כאשר בזמן מבצע "חורב" החזיקו בנות הגדוד השביעי בעין-חוסוב (חצבה) והיוו את המוצב הצה"לי הקדמי, "נוכח פני האויב". ביום 27 בפברואר 1949 התקבלה פקודה לפיה ירוכזו כל הבנות המשרתות בחטיבה 12 בגדוד ח"ן 207 שכלל את כל הבנות ששרתו בחזית הדרום. המג"דית הייתה אמורה להיות לאה וייסבלום (לייקה) מ"פ הבנות בגדוד 7. לבנות ההכשרות הדבר לא שינה דבר כי אחרי מבצע "עובדה" הן השתחררו, עם כל חברי ההכשרה. ההכשרות בגדוד 7
פעילות בתקופת ההתארגנות
| ||
