|
|
גדוד 7 בהפוגה בדורות ההכשרה שוכנה בשני מאהלים – במאהל המערבי הייתה מחלקת נען מהכשרת נען-שילר וחבריה התאמנו להיות מחלקה מסייעת (מק"בים ומרגמות "3). במאהל המזרחי שוכנה מחלקת שילר וחבריה התאמנו להיות מחלקת סיירים. שמו של הנחל ליד קיבוץ דורות (מג'נונה) ניתן לו על ידי מחלקת המדידות והמפות של הממשלה הבריטית. בכל פעם שנתקלו המודדים האנגלים במקום ללא שם היו נעזרים באוכלוסייה המקומית.
להלן עדותו של ארדון כהן על אירועים בואדי: בעת שהיינו בואדי היינו חשופים מדי פעם להתקפות אוויר מצריות. ב-15 ביולי 1948 תקפו המצרים את קיבוץ בארות יצחק, בנסיון לכבשו. הקרב במקום היה קשה ביותר ורק תגבורת של תותחנים ולוחמי גדוד 9 הצילה את הקיבוץ, שנהרס כליל. כדי לודא שאנו לא נצא לסייע לבארות יצחק תקפו אותנו המטוסים המצריים במשך כל אותו היום. תחילה הטילו מספר פצצות, שלא גרמו כל נזק, ואח"כ ירו בנו מהמקלעים שלהם. אחד מלוחמי הגדוד, בנימין דוידוביץ, קם ורץ לחפירה ונפגע מכדור בגבו, ממנו נפטר. הוא היה בין לוחמי הגח"ל שהגיעו מקפריסין.
אנחנו היינו בחפירות שלנו, סביב למחנה, וירינו לא הפסק על המטוסים המצריים מהמקלעים הקלים שלנו. לידי עמדה ידידתי, רחל גרינפלד (היום מנדלסון) ומילאה כדורים במחסניות המקלע. בסופו של דבר, אנו לא הפלנו אף מטוס, ולאחר הפגיעה בדוידוביץ, בראשית ההתקפה גם הם לא גרמו לנו פגיעות נוספות. המאהל בואדי בדורות "חדר האוכל" במאהל בדורות בנות ההכשרה חופפות את ראשיהם של הבנים הסיירים תחילה הייתה רמת האוכל, במאהל בדורות, ירודה ביותר, המזון היה מקופסאות שימורים בלבד, והחברה היו תמיד רעבים. מאוחר יותר החלו להגיע מוצרים ממשקי הנגב הנצורים כולל: ירקות, ביצים ושמנת. השילוב של שמנת עם פירות מהעצים שצמחו בואדי (ענבים ותאנים) הביאו לשיפור משמעותי ברמת המזון. ה"חברה" בואדי בדורות להלן זיכרנותיה של רותי אברהם (אשתו של רפי) מהמחנה בדורות: חויות וסיפורים היו רבים בימי מלחמת הקוממיות,רבים מהם נשכחו ואבדו מהזיכרון במשך הזמן שעבר. חויוה אחת שהייתה יוצאת דופן בעוצמתה מלווה אותי שנים רבות. הימים ימי הקיץ הלוהטים חנינו בקיבוץ דורות, מטה הגדוד התמקם למעלה בקיבוץ, בשכונה שנקראה בפי תושביה קמצ'טקה - כנראה בגלל ריחוקה ממרכז הקיבוץ. הפלוגות חנו למטה על שפת וואדי מג׳נון. הוואדי היה די מרוחק מהמטה וההליכה הייתה דרך חולית חשופה לשמש. הקשרים, שאני הייתי אחת מהם, עבדו במשמרות, ומכיוון שבלילה לא היה רצוי ללכת למטה וחזרה לוואדי בגמר המשמרת, אלתרנו פתרון עצמאי. מצאנו למעלה בקיבוץ, צריף עם 3-4 חדרים, שהיה עזוב ללא דיירים קבועים - לפעמים טייסים שהיו מביאים ב"פרימוס" דואר או מלח(!) שאזל והיה דרוש בראש וראשונה לאפיית הלחם. הם גם תפסו שם תנומה לפני הטיסה חזרה. כך הצריף הפך להיות הבסיס של הקשרים לפני או אחרי המשמרת. בוקר אחד יצאתי מהצריף למשמרת במטה. הדרך למטה שהייתה במורד גבעה, היה חול רך ובכל צעד שקעת לתוכו. לפתע הגיחו שני מטוסי "ספיטפייר" מצריים. השמש כבר עלתה ועמדה במרומי הרקיע, הם הגיעו מכיוון השמש בטיסה די נמוכה, וכמעט חלפו מעלי. כאשר אחד הטייסים גילה אותי, הנמיך עוד את טיסתו הפעיל את מכונות הירייה שהיו קבועות בכנפיו והמטיר צרורות כדורים שציירו משני צדדי, נתיב של חורים. מסביבי רק חול, אין שיח או כפל קרקע לתפוס מאחוריו מחסה, אינסטנקטיביח החילותי לרוץ קדימה בזיג - זגים גדולים ככל האפשר. אבל הטייס לא מרפה - הוא אחרי. ואז עצרתי, ותוך שניות נוצר מרחק בינינו. החשש שלי שיחזור ללוות אותי חלף כשראיתי שהוא התקדם לעבר חברו הטיס, כשפניהם מועדות לכוון הואדי לבצע את התקפות האוויר שנהגו לערוך בבקרים. המשכתי לרוץ למטה כי ידעתי שהקשרית ממשמרת הלילה מצפה להחלפה. נכנסתי, השולחן היה עמוס מברקים לשדור למטה החטיבה, התיישבתי - "שמיר שתיים" "שמיר שתיים". ..האירוע נכנס לגניזה.. והמשכנו במלאכה. | ||
