הכשרת הצופים ו' במלחמת העצמאות

מבצע "מות לפולש" - חוליקאת

ההתקפה על חוליקאת

      בליל 17 ביולי 1948,  כחלק ממבצע "מות לפולש", שנועד לפתוח את הדרך לנגב בטרם תיכנס ההפוגה השנייה לתוקפה, ערכה חטיבת "הנגב" פעולת הסחה לעבר משלטי חוליקאת. לצורך הפעולה התארגן בחופזה, וללא מודיעין, כוח משולב שכלל פלוגת ג'יפים מהגדוד התשיעי ("חיות הנגב") ופלוגת חי"ר מהגדוד השביעי של הפלמ"ח בפיקודו של חיים (דיקי) לקסברגר, ולה מחלקת מרגמות 81 מ"מ בפיקודו של סולל כהן. אל היחידה הרגלית צורפו באותו יום כחמישים מתנדבים שגויסו בחופזה בקיבוצי הסביבה ורבים מאנשיהן היו עולים חדשים ללא כל אימון צבאי.

                                   מפת הקרב על חוליקאת במסגרת מבצע "מות לפולש"

      על הפעולה פיקד, מעמדה במשלט ברור-חיל, מפקד פלוגת הג'יפים, בגדוד 9, מיכה פרי. וזאת, לאחר שמג"ד 7, עוזי נרקיס, וסגנו, מאיר פעיל, סירבו לפקד עליה, ביודעם שסיכוייה קלושים והנפגעים בה יהיו רבים. הלוחמים הוסעו במשאיות מרוחמה עד לברור חיל, ומשם נעו רגלית לעבר יעדם דרך שדות הדוּרָה שהקיפו את המשלטים. המצרים שמעו, כנראה, את הכוח המתקרב ועוד בטרם ניתנה פקודת ההסתערות הם פתחו לעברו באש כבדה מטווח קצר. בנוסף, נפגעו הכוחות מהפגזה לא מדויקת של המרגמות הישראליות. מפקד הפלוגה חיים לקסברגר (דיקי) נהרג, והכוחות השונים איבדו את הקשר ביניהם. כיתה אחת מפלוגתו של סולל כהן המשיכה להסתער, והצליחה לחדור אל המשלט המצרי ולנהל קרב קצר בתוך העמדות. רוב הכוח נסוג בחופזה בהשאירו בשטח 33 פצועים והרוגים. עם הנץ השחר ובעקבות תצפית שבה נראו שריוניות מצריות  מתקרבות למתחם, הורה מפקד הפעולה, מיכה פרי, על נסיגה מלאה. 12 מן הפצועים נאספו מאוחר יותר, על ידי פלוגת הג'יפים, בחסות שדות הדורה שהקיפו את המשלט. רק עם כיבוש משלטי חוליקאת, לאחר כארבעה חודשים, נמצאו בקבר אחים 21 גופות הלוחמים. מצב הגופות העיד על כך שחלקם נרצחו לאחר שנתפסו בידי המצרים. עם ההרוגים נמנו 11 מאנשי מחלקת היישובים ו-10 מהלוחמים הוותיקים של הגדוד השביעי. ברבות השנים נמתחה ביקורת על בחירת הלוחמים מקרב המשקים ועל שליחתם ללא אימון לקרב. כתבי ההיסטוריה הרשמיים של צה"ל מיעטו לעסוק בכישלון הקרב, ובניגוד לחללי הקרבות האחרים בחוליקאת, לא הונצחו לוחמיו באנדרטה. רק בשנת 2010 הוקמה ביוזמת המועצה האזורית שער הנגב אנדרטה לנופלי הקרב באתר הזיכרון המרכזי בחוליקאת, על גבעה 138.5. 

      מספר מתנדבים מגדוד 7 ערכו למחרת שני ניסיונות לאתר פצועים מהקרה הכושל אך הדבר לא עלה בידם.

להלן עדותו של ארדון כהן על ההתקפה על חוליקאת:

ביום ההתקפה יצאנו ברכב מדורות, בדרכנו לחוליקאת. הכוח כלל פלוגת ג'יפים מגדוד 9, פלוגת המטה של גדוד 7, בפיקודו של דיקי, כולל מחלקת מרגמות 81 מ"מ וכ-50 מתנדבים מקיבוצי הנגב. המ"פ של הכוח מגדוד 7 היה דיקי (חיים לקסברג), חבר גבעת ברנר, במחלקת הסיירים היה נוהג, כשיוצאים לסיור לוקחים רק נשק קל, בעיקר סטנים וכשיוצאים ל"פעולה" יוצאים עם נשק כבד יותר, כולל רובים ומקלעים. הפעם יצאנו מצוידים כאילו אנו יוצאים לסיור והיינו מצויידים רק בסטנים. במרחק של מספר קילומטרים מחוליקאת התחלנו לצעוד. הגענו לואדי המוביל לכביש והתקדמנו בו. כשהגענו לכביש (הכביש היורד לנגב) עברו אותו מספר חברים, בינהם אני זוכר את מוש חביב, שהיו בפלוגתו של סולל כהן. עיקר מוצבי המצרים היו ממערב לכביש ואילו אנו באנו ממזרח.

באותה שעה החלה הפגזה מצרית כבדה. והחלנו לסגת. רבים מהמתנדבים, חברי הקיבוצים, נפגעו. נשארתי עם עוד לוחם, בלתי חמוש, ויחד גררנו פצועים מחוץ לואדי. בשלב מסוים ראינו שיריוניות מצריות, עם תותח 2 ליטראות, על הכביש הקרוב. אמרתי לבחור: קח את הסטן והמחסניות שלי ואני ארוץ לקרוא לעזרה. איני מכיר את הבחור ולא ידוע לי מה עלה בגורלו.

כשהתחלתי לרוץ לעבר המפקדה, פגשתי את אושרקה מ"קפריסאים", שהיה ה"רץ" של דיקי ובידו קסדה מנוקבת (בהתאם למיטב זכרוני) והוא אמר לי "דיקי נהרג".

כל עוד רוחי בי, רצתי למפקדת הפעולה שהייתה על גבעה מעבר לואדי. בגלל שמסרתי את המחסניות עם החגורה, היה לי קשה מאוד לרוץ כי המכנסיים נפלו (במצור ירדנו במשקלנו במספר קילוגרמים). כשהגעתי למפקדת הפעולה אמר לי מיכה פרי, מפקד הפעולה, לעלות על נגמ"ש ולצאת לשטח. המ"מ שלי, קלמן רוזן, לא התיר לי לעשות זאת וכנראה הציל את חיי.  

                               גבעה 138.5 - כיום אתר הנצחה לחללי חוליקאת

קבורת חללי חוליקאת

      במבצע "יואב " נכבש איזור חוליקאת ע"י חטיבת "גבעתי". בור מפגז חשף את קבר האחים, ובו עצמות הלוחמים שנפלו או נרצחו ונקברו על ידי המצרים. ב-26 בנובמבר נמסר על כך לגדוד השביעי. ביום 7 בדצמבר יצאו 10 חיילים מגדוד 7 לחוליקאת, כדי לנסות ולזהות את השלדים ולהעבירם לקבר ישראל. הגופות הועברו לבית הקברות הארעי ברוחמה. אחרי תום המלחמה הועברו, יחד עם מרבית חללי החטיבה, לקבורה בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.