הכשרת הצופים ו' במלחמת העצמאות

נסיונות לפריצת המצור – מבצעי "גיס" ו"דרך לנגב"

מבצע גי"ס

      הדיונים על פריצת הדרך לנגב החלו עוד ב-19 ‏ביולי בלילה כאשר חיים ברלב, קמב"ץ החטיבה. הגיע לכרתיה וקיים שם דיונים על תכנית פריצת המצור. ב-26 ביולי 1948 הוציא המטה הכללי את התעודה למבצע "גיס", על שם שלושת החטיבות שהשתתפו בו:

• "גבעתי
• "יפתח"
• "סרגי" (כינויה של חטיבת "הנגב" לפי כינויו של מפקדה נחום שריג – סרגיי)

      ב-22 ביולי החל גדוד 9, בתצפיות ובסיורים לכיוון כרתיה - שני סיירים ושני חבלנים בדקו את הדרך בין משלטי גדוד 7 ‏לכדתייה. מטרת הסיור הייתה לראות אם הדרך חסומה בגדר תיל ואם היא ממוקשת. נמצא שאין גדר אולם קונצרטינות היו מונחות בצד הדרך. ב-25 ‏ביולי נערך סיור נוסף ונמצא שהמצרים הקימו גדר ובה ארבעה חוטי תיל וקונצרטינה. הגדר לא הייתה שמורה. ליד הגדר נראו סימני מיקוש.

      ב-‏27.7 הוציאה חטיבת ‏"גבעתי", שפקדה על המבצע, את פקודת המבצע לכל היחידות שעמדו להשתתף בו - גדודי חטיבת "גבעתי", גדוד 82 ‏ של השיריון, חטיבת "הנגב", חטיבת "יפתח" והתותחנים. מטרת המבצע היה לפתוח את הדרך לנגב על ידי כיבוש הכפר עיראק מנשיה והתחברות למוצב של גדוד 7 בנגב הצפוני. חטיבת "גבעתי" נכשלה בכיבוש הכפר ולנגב הגיעו, באותו לילה, רק 3 ג'יפים מ"שועלי שמשון" של "גבעתי" ואחד מהם עלה על מוקש בדרך בין משלטי צפון הנגב (משלט 130) וחוליקאת.

מבצעי "גי"ס  2"  ו"דרך לנגב"

      גם מבצע "גי"ס 2" היה בפיקודה של חטיבת "גבעתי". נעשה בו נסיון להעביר שיירה מחרבת זיתא לברור חיל, מזרחית למוצבי המצרים. החטיבה תפסה מוצבים לאורך הדרך כדי לחפות על מעבר השיירה. 2 משאיות נתקעו במעבר ואדי זיתא. "שועלי שמשון" ליוו את השיירה בת 27 המשאיות. לאחר ששעברו את כביש פלוג'ה – בית ג'וברין קיבל עליו הגדוד התשיעי את הובלת המשאיות. חלק מהמשאיות עלו על מוקשים ונתקעו ורק כ-20 מהן הגיעו עם האספקה לרוחמה.

      ב-1.8.48 הודיע מטה "גיס" שהפעולה הסתיימה. המוצבים שנתפסו פונו וכך נחסם נתיב פוטנציאלי לנגב.

      לאחר פינוי המוצבים על ידי "גבעתי" נעשה נסיון להוריד שיירה נוספת שנקראה "דרך לנגב". בשיירה היו 30 משאיות וגם היא לוותה על ידי "שיעלי שמשון". בדרכה עלתה השיירה על מארב מצרי וחזרה צפונה. רק 4 ג'פים, זחל"ם ומשאית אחת הצליחו לעבור. אחרי שבוע הוחזרו הג'יפים של "שועלי שמשון" בטיסה צפונה.

      בגלל הקשיים בהעברת השיירות לנגב והדיונים עם משקיפי האו"ם החליט המטה הכללי להפסיק את הניסיונות להוריד שיירות לנגב ולהתבסס על תובלה אווירית.

לקראת היציאה מהנגב

      בסוף חודש אוגוסט 1948 הוחלפה חטיבת "הנגב" בחטיבת "יפתח" ויצאה לנופש והתארגנות במרכז הארץ.

      להלן סיפורו של מיקי (מיכאל) כהן על פעולתו האחרונה בנגב:

סיפורו של דגל גדודי (מפיו של מיקי כהן)

בסוף חודש אוגוסט 1948, השלימה חטיבת "הנגב" את היציאה מהנגב ובהערכות מחדש במחנה "באר- יעקב". את מקומה תפסה, במרחב הנגב, חטיבת "יפתח". על סיירי גדוד 7 הוטל להוביל את לוחמי חטיבת "יפתח" לנגב, בנתיב שיירות הרגלים.

בחודשים יולי – אוגוסט 1948, היו שיירות הרגלים, הדרך העיקרית להעברת אנשים למרחב הנגב הנצור וממנו. ליווי שיירות אלה הוטלה (בעיקרה) על סיירי גדוד 7, חברי הכשרת הצופים ו'. מסלול היציאה מהנגב החל ליד קיבוץ ברור חייל והסתיים בקיבוץ נגבה (וחוזר חלילה...). הנתיב חצה את כביש הרוחב מג'דל – פלוג'ה (אשקלון – צומת פלוגות), בשדה דוּרָה במרחק של כמה מאות מטרים מבניין משטרת עיראק סווידן. אורך המסלול היה כ–6 ק"מ. בדרך כלל, כשהגענו לנגב, חיכתה לנו, קבוצת אנשים שנאספה בברור חייל בהמתנה לשיירת הרגלים שתוביל אותם לקיבוץ נגבה. משם היו נוסעים צפונה באוטובוסים או משאיות שהמתינו בנקודת היציאה. כאשר לא הייתה מתוכננת שיירה ליום המחרת, היו הסיירים חוזרים בד"כ בטיסה. המנחת המאולתר שליד קיבוץ רוחמה שימש מטוסים קלים ומטוסי מטען דו- מנועים [דקוטה].

באחד הבקרים הגיע אלינו, למגורי הסיירים בבאר-יעקב, שליח ממטה הגדוד. היה בידו מסמך שכלל עדכונים על שיירת הרגלים שתצא באותו לילה.  לא היה זה עניין חריג. באותם ימים היו סיירי הגדוד מובילים 2–3 שיירות בשבוע. אנו, הסיירים היינו נחים ביום ועובדים בלילה. באותו יום, נאמר לי על ידי השליח כי עליי (הייתי מ"כ בסיירים) להתייצב במטה הגדוד לפני שאצא דרומה. במטה הגדוד פגשתי באסתרק'ה, מזכירתו של עוזי, המג"ד. הייתה לה  בקשה מיוחדת: לאחר שפרקו את המטלטלין של מטה הגדוד במחנה באר-יעקב, לא נמצא הדגל הגדודי. ומכאן הבקשה: "לפני שתטוס חזרה צפונה היכנס לקיבוץ דורות ולך לבונקר שבו היה מטה הגדוד. חפש בכל פינה את דגל הגדוד, ואני מקווה שתמצא ותביא אותו".

לאחר שהגעתי לנגב עם אחת השיירות האחרונות של אנשי חטיבת "יפתח", נסעתי לקיבוץ דורות. לא היה קשה למצוא את הבונקר. היינו יוצאים ונכנסים אליו מידי יום. המאהל של הגדוד היה בוואדי מג'נון כמה מאות מטרים מגדר הקיבוץ. הבונקר היה פתוח ולא הייתה בעיה להיכנס. אלא שהחלל היה חשוך. בעזרת מצית הסיגריות ומדורה קטנה שהבערתי מניירות שהיו מפוזרים, הצלחתי להאיר את הבונקר. אנשי מטה הגדוד עשו כנראה עבודה טובה... הם לא הותירו דבר מאחריהם. כאשר הייתי מוכן לעזוב את הבונקר, התגלו לי, בתקרת הבונקר, קורות עץ שתמכו את שקי החול. בין הקורות לשקי החול היה מונח אופקית הדגל כשהוא מחובר לתורן הקצר.

המשימה הושלמה בהצלחה. נסעתי לשדה התעופה והמתנתי למטוס הבא שייצא צפונה. המטוס הבא היה דקוטה דו- מנועית שפרקה מטענים של חטיבת "יפתח" שהוטסו ממחנה צריפין.

עליתי למטוס והתיישבתי על רצפתו כשבידי דגל גדוד 7 על שלל גווניו. היה זה מראה מוזר. בדמיוני ראיתי את עצמי כמו בסצנה שחיילי המרינס תוקעים את דגל ארצות הברית בקרב אִיבוֹזִ'ימָה ....

הדגל הוחזר למטה הגדוד ואני שאלתי את עצמי למה הדגל חשוב כל- כך.