|
|
פרוץ המלחמה והירידה לנגב
מפקד חיל המשלוח המצרי גנרל אחמד עלי אל מוואווי (מימין), מקבל את המלך פארוק (משמאל) בביקורו בחזית המצרית בפלשתינה, 7.7.1948 הצבא המצרי לא חידש את התקדמותו צפונה, אלא התבסס בקו רוחב באזור מג'דל - אל-פלוג'ה (צומת פלוגות של היום). באזור רוחמה עבר הגדוד אמונים נוספים. הגדוד (הגדול ביותר בנגב) סבל ממחסור בקצינים ובמטהו היו 4 קצינים בלבד לעומת 7 בגדוד התשיעי ו-11 בשני הגדודים האחרים. כדי לחזק את הסגל הפיקודי בגדוד נשלחו, סמוך לירידת הגדוד לנגב, 8-9 אנשים לקורס מ"כים. גדוד 7 בואדי ברוחמה (היום "בתרונות רוחמה") הקמת הגדוד והירידה לנגב – זכרונותיו של אברהם בנקל (קוקון) עם הכשרת חצור היגעתי לריכוז הגדוד הגדוד בגבעה ליד בית החרושת לסכיני גילוח "אוקבה". שם קיבלנו רובים צ'כיים ומקלעי "שטו" צרפתיים. מקלען אחד היית אתה ארדון ומספר שתיים מאיר. במקלע השני מספר אחד היה מוטה (הצמחוני) ואני הייתי מספר שתיים. בראשון עסקנו בניקוי הנשק, עברנו אימונים ולמיטב זיכרוני לא עשינו מטווח. אז אמרו שמקלען הוא התפקיד המסוכן ביותר במלחמה כי הוא מושך את האש. ב"אוקבה" הייתה כל ההכשרה אם כי יתכן שחלק נשארו בנען, בשילר ובגבעת ברנר. מראשון נסענו ישר לנגב. אני זוכר שמוטה ואני שמנו את המקלע על הקבינה, כדי לעשות רושם. נסענו בחושך. אך, באותו לילה הייתה התקפה של "גבעתי" על משטרת עיראק סוידאן ולא יכולנו לעבור. חזרנו צפונה, בדרך עפר, ונתקלנו בנקודת איסוף פצועים של "גבעתי". אני ירדתי עם זאב צ'רנוב שאמר זה - "גבעתי" להם בן גוריון נותן נשק, בואו ניקח נשק מהם. ירדנו, לא לקחנו שום דבר אבל ראינו את הפצועים שלהם. חזרנו למשאית ונסענו לבאר-טוביה או כפר ורבורג. כשהגענו לרוחמה רוכזנו במקום שנקרא היום "בתרונות רוחמה". ליד בית הקברות של רוחמה, שם כרינו, מאוחר יותר, קבר וערכנו טקס קבורה צבאי לבנימין דוידודיץ - "קפריסאי" (לוחם מעולי קפריסין ששרתו בגדוד) שנהרג בהתקפה אוירית מצרית על נמאהל בדורות. | ||
