עומר קוה, פיית נו מור בארץ

זה יפה לגלות שהלהקה שלך מגיעה לארץ אחרי הפסקה של יותר מעשור.
ויש משהו יותר מדהים: לראות את זה קורה.

"איך היה" שאלו אותי בעבודה, "נהנית"?
באותו רגע הבנתי - כמה מלים הן קטנות!

את פיית ראיתי לראשונה בנמל חיפה בשנת 95, הם היו אז בשיאם. זה היה מופע הרבה יותר טוב מזה של השבוע. שיא שלא ניתן להגיע לגבהים שלו.
לא רק הם היו צעירים יותר, גם אני, והיתי אז נלהב פי 2. בכל זאת יש הבדל בין גיל 15 לגיל 31.
ועדיין, המופע השבוע סיפק חוויה כל כך חזקה, שקשה לעבור ממנה לשגרה שקדמה לה.
זה כמו לחזור מליגת האלופות לגביע הטוטו. אני בטוח שכל מי שהיה שם וקורא את זה - מבין אותי.

בשעה 12:00 הגעתי עם הרכב לחניה של גני התערוכה. "תבוא מוקדם, תוכל לתפוס חניה", ייעץ לי מנהל האבטחה החביב של המקום. משעה זו ואילך נותר לי רק לרבוץ על הדשא. נהדר. קצת שקט מהשגרה השוחקת לשם שינוי.

כשהשעון הראה 18:00, זה היה הזמן לגשת למגרש הרחב, שממנו מתחיל התור לביתן 1.
עומדים בתור עם רוקרים צעירים שמזכירים לך את עצמך (הו הנוסטלגיה), ומפליאים בהם את הידע שלך בלהקה (אני זקן אבל מגניב).

כבר בנקודה הזו התחלתי לשים עין על הבחורות כאן, כי מה יותר מדהים ויוצא דופן מבחורה שבאה לפיית נו מור ולא למדונה? היתי צריך לצאת נשוי מהמקום הזה! היתה לי הרגשה שהבחורות פה יהיו מההפתעות הנעימות של הערב. בהמשך, אגלה שצדקתי.

השעה 20:00. עמידה בתור של שעתיים, ועוד הרגלים נטויות.
באיחור של חצי שעה, המאבטחים אומרים לחבר'ה להכנס לאולם.
מדובר היה בהתפרצות אושר חזקה ביותר לצעירים של ימנו. קצת כמו בסצינה של אלכס חולה אהבה, כשהמורה אומר "ועכשיף, נכנסים אחת אחת"...טראאאח! כל הילדודס רצו פנימה.
זה היה מחזה נהדר, לראות את המאבטחת הג'ינג'ית הקטנה זזה הצידה מההמון המסתער, עם חיוך של "הצילו"!!! על הפרצוף.

אני נכנס לאולם, וברגע אחד נוחתת עלי התרגשות:
האוירה האפלולית, הבמה המגודלת, והידיעה הברורה שכאן תתרחש זירת הפשע. CSI תל אביב.

הגעתי לפה חמוש במיטב הציוד: שק מים על כתפיות עם צינור שמביא את המים ישר לפה (כן, כמו של המטיילים), אטמי אזנים, חטיף אנרגיה ובקבוק קטן, בגודל כף היד. אח"כ תבינו למה.

הגעתי לקדמת הבמה, כמה מטרים ספורים ממנה, והתפלאתי לראות שממש כאן, על הקרקע שמול הבמה, מונח לו סט תופים קטן.
המחשבה שעברה אצלי בראש באותו רגע, היתה מהסוג הכי קרוב שאפשר למשפט " FUCK WHAT THE ".
בעודי תוהה, בחור חביב ראה את צינור המים שמותקן על התיק שלי והחליט ששיחקתי אותה.
המחמאה זיכתה אותו בזוג אטמים והזמנה להצטרף לבלאטה שלידי. "שב חביבי", אמרתי. גיליתי שהוא הגיע עם אחלה מצלמה. גם הבחור הקירח שהתיישב מאחוריינו החליט שאני גאון רק בגלל הצינור עם המים. אני לא קורא לזה גאון, אני קורא לזה לחשוב קדימה.

כולם נעמדים חזרה על הרגלים ומחכים למופע של מונוטוניקס.
מכיוון שאני נגד מוסיקה שמקורה בשנת 96 ואילך , אין לי מושג ירוק לגבי מונוטוניקס.
"הם ישראלים שמופיעים כמה שנים בחו"ל - אבל וואלה אחי, לא מכיר" אמרו גם שכניי.
מסתבר, שהתופים על הבלאטות שלידנו - אכן העידו שמונוטוניקס הם להקה שמופיעה לא על הבמה - אלא בתוך הקהל. חזק!

והכי טוב - יש להם זמר שנראה כאילו זרקו אותו מ"ספיינל טאפ": שפם ושיער ארוך. בוקסר אדום - זה כל מה שהאיש לבש.

חתיכת סטאר, הבחור. הוא נתן לקהל להרים אותו על הידים, לזרוק אותו מנקודה לנקודה, לשיר לו במקרופון, להרביץ לו, ולתלות אותו על כל הנברשות (אם רק היו). ברגע מסויים הוא דאג שהקהל יזרים לו מהבמה פח אשפה מזויין, והוא צלל ראש מהקהל לרצפה כשהרגלים שלו באוויר עם הפח עליהם (באמת). לא קל להצחיק אותי, אבל הלך לו. והמוסיקה? יסלחו לי מעריציהם - גם היא קצת ספיינל טאפ. תחשבו בלאק סאבאת' על גז צחוק. אבל מוסיקה שמחה ועוד איך! מונוטוניקס שיחקו אותה, הם היו להקת החימום האולטימטיבית.
זה הרי מבאס להיות להקת חימום - כולם מצפים לזה שאחריך. אז רק תהיה שונה - וקנית את לחמך ביושר.

מונוטוניקס אולי עבדו קצת על ההומור של החבר'ה באולם, אבל כשהם נתנו קצב של מטאל, כל הסביבה נכנסה לאטרף כאילו שהמוסיקה לא היתה כאן מאז שנות התשעים (למה כאילו) : הקפיצות, הדוחק, שאגות השמחה, ארוכי השיער, ההד-באנגינג: אנחנו אכן במופע רוק תודה לאל. והנה, גם הבנות מאשרות שצדקתי לגביהן: הן נדחפו והתעקשו להיות קרובות ללהקה ככל הניתן למרות החום והבלגאן והדחיפות וזזו עם הקצב של המתופף כאילו שזיעה זה בעצם הדבר הכי אהוב עליהן בעולם. האמון שלי בנשים התחיל לחזור לרגע
(גם עליו עבר לא מעט מאז שנות התשעים..) .

יריית הפתיחה של מונוטוניקס הזרימה אדרנלין כמו שצריך. הצפיפות והחום נעשו הרבה יותר חזקים עכשיו, לקראת דינוזאור ג'וניור.
היו פה חבר'ה שלא שמים פס על פיית' והגיעו רק בשבילם. כשהם עלו לנגן, מעגלי הפוגו התחילו - ואיזה כיף זה היה, אין מלים.

מסתבר שלא רק אני השתניתי מאז שנות התשעים - גם הרוקרים השתנו. במקום דחיפות ללא אבחנה ומרפקים מסוכנים, היו הפעם רק הדחיפות המסורתיות, וכשמישהו נפל - מיד החבר'ה הרימו אותו. הנשים לעומת זאת - סיפור אחר. היתה שם מישהי שעשתה חיים מלדחוף למעגל האימתני את כל מי שהתקרב אליה, ועוד עם חיוך על הפנים. ועוד נחזור לענין הנשים, לא תמו פלאותיהן בלילה הזה.

דינוזאור ג'וניור. הם לא היו מנותקים מרחשי הקהל. בנקודה מסויימת הזמר הבלונדיני הממושקף שלהם התחיל לשיר בקצב: פיית' נו מור, פיית' נו מור. קנה אותי. כשזה נגמר, הקהל הודה להם - ואז זה התחיל.

כמות אדירה של קהל התחילה לזרום לקדמת הבמה ומעכה את כולנו. בשביל זה ובמיוחד בשביל זה - המציאו את המאבטחים שעל הבמה: הם דווקא החליטו לדחוף אותנו בחזרה אחורה. פלאנטה שלנו, אתם?

זה היה לילה של הישרדות, ההיפך הגמור מהשלווה והבטחון של היומיום. מעוכים, רותחים מחום, מזיעים כאילו יצאנו מהבריכה, בלי יכולת לזוז לשום כיוון, עומדים על הרגלים כמה שעות טובות. והשתיה נגמרה. כאן התחילו סיפורי הזוגיות היפים שראיתי:
הבחור שמגונן בחיבוק עז על חברתו מפני הדחיפות, הבחורה שהלכה איכשהו מקידמת הבמה עד לבר ובחזרה כדי להביא מים לחבר, בחור אחר שחברתו נרדמה עליו מרוב תשישות...מעבר משוגע מסיטואציה של נוחות מתונה לסיטואציה של תנאים קיצוניים וקשים.
אני לא זוכר ככה את המקום הפתוח והרחב של נמל חיפה ב- 95'. מופע רוק בגני התערוכה? IT SUCKS.

בחורה חביבה ומבסוטה טפחה על שכמי ושאלה באנגלית: "מאיפה אתה"?
היא סיפרה שהם חבורה של אוסטרלים שטיילו בארץ ושמעו שפיית נו מור יופיעו פה וכמובן קפצו על המציאה. הבחור שלידי אמר להם שבלילה הבא יופיעו כאן MGMT, וכולם כמעט התעלפו בו במקום.
אחד מהאוסטרלים החביבים שאל אותנו בערך חמש פעמים " אבל..תגידו...אתם..בטוחים שהם פה מחר"?...
פישנזון היה אומר: כן, היא תהיה ערומה לגמרי דביל, מה אתה חושב היא מתקלחת עם מעיל?!

פיית' עלו להופיע והזכירו לי כמה הם גדולים. חבל על המלים. כאמור, עוד לא התאוששתי, זו היתה "טראומה חיובית" שהכל נראה לא חשוב בגללה. כמו לצאת מאולם קולנוע אחרי סרט מדהים. וזה היה סרט מדהים - דרמה, פעולה, מתח, קומדיה ומה לא.
אפילו פארודיה קיבלנו הלילה - ע"ע מונוטוניקס (ספיינל טאפ חבורה של פראיירים לידם!).

ושוב, את מקומי בגן עדן הרווחתי כשצ'יפרתי בזוג אטמים את הבחור לידי, שהגן מפני הרעש על אזניו הניטחנות.
אם אתה קורא את זה, זכור שאתה חייב לי ארגז בירה.

לקראת ההדרן של פיית', יצאתי סופסוף מהקדמה הרותחת (סופסוף להתרחק מהמוני המעשנים - אתם לא שפויים). עליתי במדרגות ופתאום במכה אחת נגלה לפני המחזה מהדהים, לראשונה בכל הערב הזה- כמה האולם מפוצץ מקהל. אדיר!

יצאתי החוצה והשלכתי את הבקבוק הקטן לפח, גאה בעצמי שהצלחתי להשתין בתוכו באמצע ההופעה, על בסיס חוש המישוש בלבד.
מי שקלט אותי בשעת מעשה, ודאי חשב שאני מאונן תוך מבט נוקב בבלונדיני של דינוזאור ג'וניור.
חבוב, אני מעדיף בלונדיניות.