זאת בעיני אחת התעלומות הגדולות של המוסיקה: להקה , שמעידה על המתופף שלה שהוא פנטסטי, משליכה אותו ברגע אחד ולא מביטה שוב לאחור.
את איירון מיידן תמיד הערכתי אבל לא היתי ממעריציה. אתClive Burr,
המתופף הראשון שלה, הערצתי ועוד איך והקסם לא יפוג לעולם. אותו קסם הביא אותי לכתיבת שורות אלו, שנים רבות מהמפגש הראשון.
קשה להעביר את התחושה של נער בן 15 שצופה לראשונה באיירון מיידן הצעירים מבצעים את wrathchild במועדון הריינבואו המיתולוגי. תחושת אנדרגאונד נפלאה עוטפת אותך, והביצוע המושלם של השיר המדהים הזה פוגעת בפרצופך כמו מלוע של תותח.
למרות הוירטואוזיות הברורה של כל הקאליברים שעומדים בקדמת הבמה, דווקא האיש המסתורי שמאחוריהם הצליח למשוך את מירב תשומת הלב שלי: מתופף בלונדיני צנום, שמפליא לבצע שיר קשה לתיפוף. ב wrathchild אין מקום לטעויות והוא משאיר את המתופף "על קצות האצבעות" מהרגע הראשון. אבל קלייב עושה זאת בשלמות כאילו היה באולפן.
לקלייב בר היו יכולות נראות מאוד לעין: הראשונה היא הדייקנות המופלאה גם כשהוא על ה"טורים הגבוהים" - הוא אהב להכות ב hi hat במהירות לאורך שיר שלם, מעין סטנדרט שעושה את השיר כולו קשה יותר. הוא גם הסתפק בבייס דראם אחד ושלט בו היטב. אפשר להמשיך ולפרט, אבל המסר ברור - לאיש היה את כל מה שצריך כדי לעמוד בקונטרה האיכותית שנותן לך סטיב האריס הבסיסט החייתי.
אבל מעל הכל קלייב היה אולי המתופף הכי "בגובה העינים" שיש - אפשר היה להבין מה הוא עושה, וזה הפך את העסק לכיפי. מאוד מאוד כיפי.
היכולות הללו לא נעלמו מעיניהם של אחרים שעתידים להיות מתופפים בפני עצמם, כמו אלו של סלייר, דת', אנת'רקס ואחרים.
אלא , שכל הפאר הזה הסתיים ביום בהיר אחד בשנת 1982.
מיידן היו בסיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה, הסיבוב של נאמבר אוף דה ביסט. הם סופסוף חיו את החלום.
באמצע החלום הזה מקבל קלייב הודעה על מות אביו. הוא עוזב את הלהקה וטס לאנגליה באמצע השיא של חייו המקצועיים, כדי להיות עם משפחתו. המחליף שלו בהופעות: ניקו מקבריין, שאותו הכירו מיידן עוד קודם לכן מקרוב והיחסים ביניהם היו מצויינים.
שבועיים חלפו וקלייב חזר לאמריקה. הוא מיד הבחין שמשהו לא תקין. הלהקה אמרה לו שהיא ממשיכה בלעדיו. הוא קיבל את זה ועזב. פשוט ככה.
עד כאן העובדות. נשמע פשוט לא? עזב, חזר, עזב. קורה?
ובכן, לא. השמועות אמרו "אלכוהול" אבל קלייב, שעושה רושם של טיפוס אמין, פשוט ולא קשה, מספר שהוא מעולם לא שתה יותר מחבריו. כימיה שאבדה? לא כל עוד הופיעו. אישיות פרובלמטית? להיפך, קלייב נותר איש חיובי ומחוייך וגם ברגעים הקשים של הטרשת הנפוצה שממנה נפטר בסוף בטרם עת.
ולסיכום יש כאן בחור נהדר ומתופף מעורר השראה שנותר מאחור.
אפשר להניח שה"אשמה" היא לא באישיות של קלייב, אלא דווקא באישיות של ניקו מקבריין.
קלייב היה פצצה על התופים, אבל ניקו היה פצצה גם בלעדיהם - שוקק חיים, מלא אנרגיה, מלא הומור, דמות מטורפת מ"ספיינל טאפ". לפי מקורות ברשת הוא גם היה מתחפש בהופעות ל"אדי", סמל הלהקה, ואף תפס את תפקיד האיש בחליפת השטן בקליפ של "666 the number of the beast".
תגידו הי לניקו
נראה שניקו הילך קסם על איירון מיידן. מהרגע שנכנס לנעליו של קלייב, זה היה סגור ונעול. כך או כך, וללא קשר לסיבות אפשריות נוספות, נחרץ גורלו של קלייב להיות מעורב בפרוייקטים אחרים, שבאף אחד מהם לא יחשב לחבר הרכב קבוע. הוא גילה שהגיע לשיא בהתחלה, ומכאן יש דרך שוממת שנפרסת על קילומטרז ארוך. היתי מציין את הפרוייקטים הללו כאן, אבל לא מדובר בלהקות חשובות או פורצות דרך.
בשנת 2001 אובחן קלייב כחולה בטרשת נפוצה. אותם איירון מיידן, שהראו לו את הדרך החוצה שעה שהתאבל על אביו, התייגסו מיד וערכו הופעות לצורך תרומה למאבק של קלייב במחלה. הוא גם עלה על הבמה להודת לכולם בסופן של חלק מההופעות כשהוא על כסא גלגלים עם חיוכו הנצחי.
למרות המאבק הממושך קלייב הלך לעולמו בשנת 2013. הוא היה בן 56.
קלייב נותר עד היום חלק חשוב ובלתי נפרד מאיירון מיידן, שלה עזר מאוד לגבש את זהותה - גם בסטנדרטים הגבוהים שהציג כמתופף, וגם באופן שבו יצק אלמנטים מה- punk של סוף שנות השבעים אל תוך המטאל הקלאסי של איירון מיידן. הנה לדעתי התיעוד הטוב ביותר שלו.
