עומר קוה, ארה"ב - יומן מסע חלק א

עם עייפות רצינית וכאב מעצבן בעורף שמציק לי כבר שבוע, אני מגיע עם מונית (100 ₪), בשעה שש בבוקר, מראשל"צ לנתב"ג. חבל להטריד את המשפחה/חברים.

אני עומד בתור לצ'ק אין ומרגיש שאני תיכף מתעלף מתשישות. היתי בטוח שאני הולך לשאול אם יש רופא בשדה התעופה. משום מה, לקראת סוף ההמתנה בתור, התחושה נעלמה כעלומת שבאה. כנראה שפשוט עושה לי טוב לדעת שרגע ההמראה אל החופשה החלומית שלי הולך ומתקרב.

באיזור הבידוק הביטחוני אני מגלה שכרטיס הבידוק הביומטרי שלי לא תקף (השתמשתי בו בשנת 2004, בנתב"ג הישן). אני מזמין מהבנות בדוכן הסמוך כרטיס חדש ומפעיל אותו כדי לעבור מהצד כמו כל מי שמכיר את הבידוק הביומטרי. בהלוך זה נחמד, אבל בחזור- זה אמור לחסוך את רוב כאב הראש. מי הרי רוצה לעמוד בתורים ארוכים אחרי הטיסות הארוכות מחו"ל ולתת ליקיריו לחכות עוד שעה עד שיגיח לאולם הנכנסים?

אני מגיע לדיוטי פרי וקונה לפי הרשימה שהכינותי מראש. מסקאל דיוטי פרי: קלטות וידאו למצלמת הוידאו המיושנת של הדוד שלי (15$ לשלוש קלטות) שהלווה לי אותה לטיול. מחנות המוסיקה: DVD מקורי של שליחות קטלנית 2 (15$) שכלל קטעים שלא ראיתי מעולם כי הוצאו בעת עריכת הסרט, חלקם בצדק וחלקם פחות. DVD לאחיינים הקטנים – צבי הנינג'ה המצוייר עם דיבוב עברי (20$). להפתעתי לא יכולתי לשמור בנתב"ג את שני הסרטים ולאסוף כשאחזור. שמירה יש לבאג, לג'יימס ריצרדסון ועוד חנות או שתיים, הגיוני שאחת מהן היא סקאל. בקיצור שני סרטי ה DVD הולכים להיסחב איתי כל הטיול הזה. שיט.

בג'יימס ריצרדסון קניתי 3 חבילות גדולות מהשוקולד המעולה של קטבורי (10$ לאחת) וקיבלתי אחת חינם. קניתי גם חבילת m&m's (8$) לאחות של חברי היקר אביעד. מה שמזכיר לי את הבדיחה
האגדית: למה פיטרו את הבלונדינית ממפעל m&m's ? כי היא זרקה את כל ה – W (הפוך!) .

ההמתנה בשדה התעופה לטיסת ההמשך לניו ארק - מתעכבת בשעה ובסה"כ אני ממתין בהית'רו 4 שעות במקום 3. שיהיה.

אני עולה למטוס ושם לב שבגלל שלא עשיתי צ'ק אין מוקדם באינטרנט לטיסה הזו, אלא רק לטיסה ללונדון- אני תקוע במושב ליד החלון. כדאי לזכור לפני הטיסה חזרה לארץ.

לידי מתיישבות שתי בריטיות צעירות וחביבות (למזלי) שנוסעות לבלות בניו יורק.

לא מפריע להן במיוחד כשאני מבקש לאפשר לי לקום.

ממריאים, וככל שהטיסה מתקדמת אני מרגיש כאב עז בכל הגוף. מאיפה זה בא? כנראה מהאוכל בטיסה ללונדון כי לא אכלתי מאז כלום. אולי האוכל היה טוב והגוף שלי עוד לא השלים את ההסתגלות לטיסות ולמזון שונה מזה שאני רגיל אליו ביומיום. כך או כך, אני מסטול מסחרחורת ומכאב, שלא מאפשרים לי לישון כל הטיסה. בנוסף לכך המטוס הוא מדגם טריפל 7 שמייבש לך את הגוף בגלל מערכת האוורור העוצמתית.

בקיצור, לא ישבתי במושב שלי רוב הטיסה. הייתי על המושב המתקפל שליד השירותים, שותה כל הזמן מים ומחכה שהסיוט הזה ייגמר. אני זוכר רק פעם אחת שבה הייתי במצב יותר גרוע. זה קרה כשמישהו האכיל אותי מרק עם חוואיג', ובמשך יומיים הגוף האשכנזי שלי נדפק. מעודד אותי שלא הגעתי הפעם לרמה הזו, עכשיו כשאני במרחק של אלפי רגל מהקרקע.

שעתיים לפני שהטיסה הסתיימה, הוצאתי מהגוף את הארוחה של הטיסה הקודמת, לא משנה איך, ומאותו רגע הייתי האיש הכי מבסוט, מאושר ואנרגטי בטיסה הזו.

נחתנו בשדה התעופה ניו ארק, ניו ג'רזי. מזל טוב! אני שוב באמריקה. במקום לצאת מהמטוס באותו רגע המתנו על הקרקע חצי שעה. שיהיה.

אני מסיים עם ההגירה, לוקח את מזוודת הטרולי הענקית שלי מהמסוע, עף לדלפק תחבורת הקרקע ומזמין סופרשאטל (מסחרית) למנהטן. בערך 20$ לשלם לנהג, ומסיעים אותך עד פתח המלון שלך. הנסיעה למנהטן התחילה בשש בערב, קצת אחרי שעות העומס, ולכן היא נמשכה 20 דקות בלבד. אחלה.

קררררררר בניו יורק של סוף אוקטובר. הסופרשאטל מורידה אותי במלון אדיסון שליד טיימס סקוור. לא שיש לי 200$ לשלם על לילה במקום הזה. המזל האיר לי פנים, והספק שהזמין לי במקור לילה בהוסטל זול, גילה שעשה אובר-בוקינג ויאלץ לשכן אותי במקום זאת במלון שאיתו הוא עובד. והמלון הזה הוא אדיסון ליד הטיימס סקוור. אךךך. אובר-בוקינג ...החיים הטובים של עולם התיירות.

במלון הזה יש כל מה שצריך כדי להרגיש בנוח אחרי כל הטיסות. יש גם לובי נחמד ופיאנו בר עם אירופאים שמחים, לצערי הפסנתרנית לא מנגנת בלילה הספציפי הזה.

האינטרנט כאן יקר. מינימום תשלום גלישה של 3$ , רבע דולר = דקה אחת.

עדיף ללכת ברגל לתחנת האוטובוס פורט אות'וריטי ולשלם שם בקפה האינטרנט שנמצא לא רחוק מאיזור הקופות. 5$ נותנים 40 דקות גלישה.

אני עף למקלחת חמה בחדר שקיבלתי והולך לישון עם CNN. מחר נזכה בשעה טובה לראות שוב את ניו יורק באור יום.

אני עושה מוקדם צ'ק אאוט במלון ועף עם קו 11 (שתי הרגליים שלי) לפורט אות'וריטי. עוד חושך ברחובות אבל תנועת אנשים - כבר יש. בכל זאת העיר שלא ישנה.

הגעתי לקופות ואני קונה כרטיס אוטובוס לעיירה גרייט ברינגטון שבמסצ'וסטס ומחפש מה לעשות עם השעה שנותרה עד שהאוטובוס יוצא.

שירותי הגברים בתחנת האוטובוס סגורים. הקפה והקרואסון מחורבנים כרגיל, אין כמו בארץ. אבל המוסיקה בפורט אות'וריטי בהחלט לעניין. יצירות של מוצארט. עכשיו רק צריך למצוא עיתון ידיעות אחרונות מאחד הדוכנים כאן ואני מסודר.

השעה עשר בבוקר. אני על האוטובוס, עם העיתון, ודבר ראשון קופץ כמובן לשירותי האוטובוס. להשתין בשירותי האוטובוס הנע צפונה ברחובות מנהטן – חתיכת אתגר. טוב שיש ידית אחיזה. יש באוטובוס מעט אנשים ומסכי טלוויזיה קטנים שאינם בשימוש.

סלולארי מותר על מצב שקט ולדבר רק אם זה מקרה חירום, וגם אז בשקט.

מנהטן נעלמת ובמקומה אני מקבל בפעם השנייה בחיי את מסצ'וסטס הנפלאה עם הירוק הלא נגמר, בתי הקברות בטבע וכמובן ההרים הצבעוניים (הגעתי, אמנם, בסוף השלכת - אבל בכל זאת יש שרידים פה ושם).

כעבור 3 שעות וקצת מגיעים לגרייט ברינגטון. קרררר. אני צריך כפפות. אני מגיע לרחוב הראשי, מתקשה להאמין שאני שוב כאן. החיים יפים.

המשימה כעת: להגיע לבית של חבריי המשפחה, רוזל ואלן, אחרי טיפוס במעלה גבעה, בקור, עם התיקים והטרולי הענקית. יוצא גבעתי אמור להסתדר עם זה.

הבית ריק אך פתוח, בדיוק כפי שסיכמנו לפני הטיול. אני מניח את הציוד והולך בשלג קליל ונהדר (לא נדבק לבגדים) אל בית הקפה החביב "סוקו" ברחוב ריילרוד. לשם כך אני עובר בקיצור דרך שלוקח אותי היישר לחוב הראשי ושניתן ממנו לצפות על ההר שמאחורי הרחוב הראשי - הר שמפגין דוגמא לשרידים אחרונים של שלכת צבעונית:

כבר יש דלעות של ליל כל הקדושים בין הבתים, החג הולך להיות מעניין. אני סועד בבית הקפה והמלצר מספר לי שהוא פוגש ישראלים צעירים לעתים קרובות, הם עובדים במחנה הקיץ שנמצא לא רחוק מכאן.

אני חוזר לבית ופוגש את אלן לאחר ששב מהעבודה בתחנת הרדיו. הוא שדר בכיר ומאוד מוכר בכל האיזור. זה הזמן לפצוח בשיחת השלמה. בכל זאת עברו 4 שנים.

אני יוצא להליכה נוספת בשלג של חמש דקות וחוזר, הופ! עכשיו גם רוזל היקרה פה. אשה עם לב גדול. מורה בבית הספר שנמצא באחת העיירות צפונה מכאן.

כולנו יושבים לארוחה ולראות טלוויזיה. מחר יום מאתגר, היום של הטראק על הר גריילוק הסמוך, ואני הולך לישון שמח וטוב לב במיטה הגדולה שמסודרת בצורה של בד אנד ברקפסט מקצועי, עם כל הסדינים הנעימים למגע ולעין. לרוזל יש לב גדול, כתבתי את זה כבר לא? ליד המיטה יש רדיו ואני מוצא אחלה תחנה מקומית עם שירים טובים להירדם איתם. לילה מצויין לי!

השינה היתה ערבה אך נקטעת בשעה 6:30 כדי להכין את התיק מראש לפני שרוזל יוצאת לעבודה. אני נוסע איתה, היא תשים אותי בדרך לעבודתה במרכז המבקרים של הר גריילוק.

אני מתארגן והיא מגיע לסלון ומציידת אותי בשקית עם כל טוב: כריך עוף ותפוח ענק על מקל, מצופה שוקולד, קינמון ובוטנים. אנחנו עוצרים בדרך בדרייב אין של דאנקן דונאטס ומצטיידים גם בקפה וקרואסונים. רוזל משאירה אותי במרכז המבקרים וממשיכה לעבודה. כל האיזור מושלג וקר אבל אין רוח חזקה שעשויה להפוך את העסק למסוכן ומתיש. הריינג'ר ממליץ לי על מסלול של חמש שעות ומצייד אותי במפה. בשיא המסלול אמורה להיות נקודת תצפית טובה. יפה, המצלמות כבר מוכנות בתיק.

אני מגיע לנקודת ההתחלה של המסלול הפונה לתוך היער הסבוך שעל הר גריילוק, השביל כולו מכוסה שלג שאינו עמוק במיוחד. ההתחלה היתה מאוד מבטיחה. המקום היה רק ממטיילים אחרים. רק אני והטבע. פה יש טבע אמיתי, יער כמו שיער צריך להיות וכולו לבן וחגיגי. אספתי מקל מצד הדרך והרגשתי כמו רוברט פלאנט מ-לד זפלין, כשהוא הולך ביער בסרט "המנגינה לעולם נשארת", כשברקע מתנגן "ריין סונג" של הלהקה. ולראייה:

https://www.dailymotion.com/video/x30ftbh

לפעמים חלומות מתגשמים.

שרתי לעצמי שירים אחרים לגמרי באותו זמן, בעיקר את "השביל הזה" של אהוד בנאי. זה שיר על טראקים. כעבור שעתיים וחצי של הליכה דבר גרוע מאוד קרה: השלג נמס, ועשה אותי רטוב לגמרי בתחת ובנעליים. מים מוליכים חום (או קור במקרה הזה) פי כמה מהאוויר ולכן הבגדים העבים שלי באמת איבדו את החסינות שלהם לקור. לא נעים. באתי לא מצויד כהלכה לטראק הזה.

אני מגיע למרחק של כמה דקות בודדות מהפסגה עם התצפית. לא טוב: הדרך חסומה בעץ ענק ששוכב במאוזן.

ניסיתי לעקוף מסביב אבל השלג נערם מצידי השביל לשכבה עמוקה מדי. לא נותר אלא לחזור חזרה ובאותה הדרך בדיוק. שיט. אין תצפית ואין שביל חדש. לפחות בשביל שבו אני חוזר יש את טביעות הנעלים שלי שיעזרו לי ללכת בכיוון הנכון כי אני מסטול מקור ועייפות. הופ! הסלולארי שלי מצלצל באמצע המצוקה. אבא שלי בצד השני, מתקשר מהמשרד שלו בראשון. "הכל בסדר"? –"כן בטח, סתם עושה פה טיול על הר".. אני משיב. אחלה תשובה, הוא נרגע וחוזר לעבודה אבל נראה לי שהוא הרגיש משהו שלא כשורה. שיירגע, עוד שעה אני שוב בטוח במרכז המבקרים. העיקר שמצלמת הוידאו חגגה על מראות הטבע היפה הזה. אני ממשיך את הדרך למטה, ומגיע לקטע תלול שבו אני מחליק כמה פעמים. בלתי נמנע. שלג במדרון הוא סיבה טובה מאוד להחליק.

אךךךךךךך! הגעתי. במרכז המבקרים החביב אני חולץ את הנעלים הרטובות ומתייבש בשמש. זה הזמן לנגוס בכריך ובתפוח ולחזור לעצמי פיזית ומוראלית.

הריינג'ר שומע ממני שהדרך היתה חסומה ומסביר לי שהוא ייגש לאיזור עם הרכב וינסר את העץ עם מסור חשמלי.

השעה שלוש בצהריים, רוזל מגיעה לאסוף אותי ואין לה עדיין מושג כמה אני מסטול מהטראק. אח"כ היא תבין. אנחנו חוזרים הביתה לאחלה מקלחת ולייבוש הנעליים מול התנור. ואיך לא, לעוד כמה חתיכות של סושי. עוד ערב מול הטלוויזיה עם רוזל ואלן, איזה חיים יפים. טוב לחזור. מחר טראק רגוע יותר, עם לאמות, ביער היפה של העיירה LEE. יותר רגוע, ושוב עם הרבה טבע נהדר. ולחשוב שעם כל הכיף הזה, הטיול בפלורידה אפילו לא החל. לילה מצויין לי.

31/10/08: ברקשירז, מסצ'וסטס

בוקר. אני מגיע עם רוזל לחווה מדהימה בעיירה LEE. רוזל לא האמינה שהמקום הזה קיים כאן מתחת לאף שלה, היא הרי גרה לא ממש רחוק מפה. בבית העץ האחרון שנמצא כאן, חי ביולוג חביב בשם ריצ'ארד שעושה טיולים עם לאמות ביער הסמוך. הצטרפו אלינו שתי גבירות נחמדות מברוקלין. אחת מהן מצחיקה, לא מסתדרת בכלל עם הלאמה שהצמידו לה ומשתרכת מאחור....במהלך הטיול אתה אוחז בחבל הכרוך סביב צוואר הלאמה שלך, שנע אחריך ברוגע. קיבלתי את הלאמה ג'קי, שהיה מאוד חביב אליי. טוב, היתי חביב אליו. חיות מאוד ידידותיות. ועם אחלה פרווה שמחממת אותן טוב. מדי פעם עצרנו להסברים של ריצ'ארד, שנראה שאין משהו על הטבע שהוא לא יודע. היה מדהים לגלות ממנו שהסימנים על העץ הקרוב אלי היו של דובים צעירים שטיפסו עליו עד לצמרת, כתרגולת שהאמא מלמדת אותם. הם מיישמים אותה כשהיא יוצאת לצוד. אחרי שעה וחצי של הליכה קלילה ביער עם הלאמות (הנקבה היא המנהיגה שלהם), ריצ'ארד הזמין אותי לביתו לשתות משהו ולהשתמש בשירותים. סיפרתי לו על זקן מוורמונט שנוהג להגיע ליער ליד ביתו, לחפש רשתות עכביש יפות, לסלק מהן את העכביש ולאסוף את הרשת בשלמותה כדי להדביק אותה למשטח עץ ולמכור אותה. חשבתי שזה רעיון מעניין אבל ריצ'ארד האיר את עיני לאמת: "זה כמו שענק היה מסלק אותי מביתי והופך אותו לביתו". צודק. כל אחד מאתנו צריך חבר ביולוג. זה היה מונע את ההיווצרות של כמה מנהיגי תעשיות רעילות שהורגות את הטבע, כמו אלו שהשמידו את הקישון.

ריצ'ארד שיחק אותה בענק והסיע אותי למרכז העיירה, שם שתיתי קפה עם אחלה עוגת פירות ולקחתי אוטובוס חזרה לגרייט ברינגטון.

בבית של רוזל: קצת אינטרנט וסידורים, והנה באה רוזל עם שקיות מלאות הפתעות לילדים לכבוד ליל כל הקדושים. ועוד סושי בשבילי! היא גם קנתה לי כפית חשמלית להקצפת חלב ומיצים. אשה טובה. יודעת מה אני אוהב.

עשינו עם הכפית ניסוי וגילינו שחלב קר מוקצף טוב יותר מחם. ניסוי מאוד חשוב להמשך.

עוד כמה שעות מתחיל ליל כל הקדושים. אני יוצא החוצה עם המצלמות ורואה איך הרחוב התמלא בקישוטי חג- קברים, גולגלות, רוחות ודלעות כמובן.

כעבור שעה המוני ילדים והוריהם פקדו את הרחוב וכולם דופקים על דלתות הבתים כדי לאסוף ממתקים. אצל רוזל עברו מאות אנשים באותו ערב! מוזר שסלסלת הממתקים שלה סיימה עם עודף. מה שבטוח, העמדה שלה בכניסה לבית בהחלט היתה אטרקציה: היא שמה כובע של מכשפה ואפילו חיפשה את הכלב שלה ללובסטר. לצידה עמד שלד שבלחיצת כפתור מתחיל לרקוד לצלילי השיר "ליבינג לה וידה לוקה". ברחוב אח"כ ראיתי ילדים שרים את השיר הזה ורוקדים כמו השלד...בעוד רוזל עבדה קשה על האירוח הגיע אלן עם פיצה מעולה, סלט ובירה. הכל מחנות ידועה בעיירה. לייף איז גוד. אכלנו ואז צילמתי אותו בוידאו עושה סיור מודרך בבית. משהו להורים שלי, שיראו קצת את ההיסטוריה של המשפחה.

היום יוצאים עם רוזל ואלן למדינת ניו יורק הסמוכה כדי לפגוש בשעה טובה את בנם ג'ונאס. הוא גר בבירת ניו יורק, אולבני, אבל יפגוש אותנו בעיירת הילדות של רוזל- האדסון, שנמצאת ממש על נהר ההאדסון. ג'ונאס מנהל מוסד חינוכי ובכך סוגר מעגל של משפחה שלמה שעוסקת או עסקה בעבר בתחום החינוך. בחור מגניב עם כלבה שקטה שהגיעה יחד איתו מטקסס שבה חי קודם לכן. לובש כובע גרב ובעל טעם טוב בענתיקות. כל הרחוב הראשי של העיירה עמוס בחנויות ענתיקות ובחנויות עיצוב. הבתים ברחוב הראשי מעוצבים בטעם חדש ישן.

את הנסיעה לעיירה התחלנו בבוקר רוזל, אלן ואני כשאנו חולפים על פני שדה רחב ידיים משמאלנו, ובו מישהו ביצע במכונת חריש ובענק את המילה "אובמה". אני שולף את מצלמת הוידיאו ומצלם. רוזל תשמח לראות זאת שוב בסרט הוידיאו של הטיול שלי. היא מאוד חוששת שאובמה לא יצליח בבחירות. אני מרגיע אותה ואומר שלדעתי הוא לוקח ובגדול.

אנחנו יושבים בבית קפה לארוחת בוקר ויוצאים למסע ענתיקות ברחוב. אלן כמובן שונא את זה ומשתרך מאחור כדי לשוחח עם אנשים שכמובן מזהים אותו ושואלים שאלות.

אני עובר ליד חנות, שבחלון הראווה שלה יש פוסטר מעניין: תמונה של אובמה עם הכיתוב HOPE, ולידה תמונה של שרה פיילין עם הכיתוב DOPE (חרא, כמדומני). האשה שיושבת מחוץ לחנות שואלת אותי אם אני רוצה עותק של הפוסטר. ביקשתי שניים. אחד הולך לרוזל אלן והשני לג'ונאס. כולם מאוד התלהבו.

אחרי שעה שעתיים של שיטוט בחנויות אנחנו נכנסים לרכב של ג'ונאס ומגיעים לתצפית מעל נהר ההאדסון. מרחוק – הרי הקטסקילס, שביערות שלהם טיילתי לפני ארבע שנים.

לפני הנהר וממש מתחת לאפנו, מסילת הרכבת שפונה מהאיזור דרומה אל העיר ניו יורק.

אחרי תחושת המיצוי הכללית אנחנו נפרדים מג'ונאס וחוזרים למסצ'וסטס.

הגענו הביתה לגרייט ברינגטון. אני קופץ לרחוב לרחוב רייל רואד וקונה עוגה יפה לאלן ורוזל. בחנות הצילום הסמוכה יש מוכר נחמד מאוד, חבר של משפחת צ'רטוק.

אני מצטייד בסוללה חדשה למצלמת הסטילס שלי ובסרטי צילום. משם אני לוקח קפוצ'ינו ב'סוקו' וממשיך הלאה אל חנות המתנות הסמוכה שברחוב הראשי, שם אני קונה תיק יפה ליום ההולדת הקרב של אמי. ברחוב הראשי יש לא מעט תיירים ואני מסתכל עליהם כאילו אני בכלל מקומי...

אני ממשיך מכאן אל בית המרקחת של ביל, שבכניסה לעיר, וקונה שפתון לשפתיי היבשות, ג'ל גילוח וכרטיס לאוטובוס שמחזיר אותי מחר בבוקר לעיר ניו יורק.

אני כבר מרגיש כמו שאחד שהולך ומתקרב לפלורידה וזה נהדר. ישבור קצת את הקור שיש כאן במסצ'וסטס.

אני חוזר לבית ושם את העוגה במקרר למטה עם פתק ובו הקדשה חביבה. זה הזמן לסדר את התיק, המזוודה והחדר לקראת העזיבה מחר בבוקר.

הערב מגיע, רוזל ואלן לוקחים אותו לאולם התיאטרון המקומי שבצמוד לו יש מסעדה עם תנועה ערה. בעודנו סועדים ומשוחחים מגיע השחקן הראשי של ההצגה, שבה אנו ניצפה לאחר הארוחה. חבר של אלן, שמספר לו שבאתי מישראל. הוא לוחץ את ידי ואומר בעברית "ברוך הבא", וכך גם השף של המסעדה, שעבד בעברו בישראל.

המופע מעולה! סאטירה מוצלחת על הבחירות הקרובות עם שחקנים שגם שרים היטב ולהקה קטנה ומוכשרת בפינת הבמה. לא זוכר איך קוראים למופע הזה שבסיסו בעיר ניו יורק ובא לבקר כאן, אבל אני אשאל את רוזל. אהבתי במיוחד את המערכון "אנו זקוקים לנוצרי"! כי המסר שלו כל כך נכון, אפילו שהצגה של מסר כזה במופע סאטירי נותנת לו טעם מר. הרי, אני אומר לעצמי, חצי מהעולם שייך לנוצרים והחצי השני של המוסלמים. המדינה הזאת, ארה"ב, שייכת לנוצרים ואני מקווה שכך תישאר.

הסיום אדיר ובלתי נשכח: השחקנים שרים את "לילה של יום מפרך" של הביטלס, כשהמלים שונו כדי לתאר את הנשיא המכהן ג'ורג' בוש כמי שאומר לעצמו "סוף סוף,
כל זה נגמר, ועכשיו....." והשיר מסתיים בפוסטר ענק של ברק אובמה שנוחת מהתקרה!

הקהל קם מהכסאות, צועק "כןןןןן!!!" ומוחא כפיים שמרעידות את האולם. מדהים! האנרגיה שהתפרצה ככה פתאום הרגישה לרגע כמו מופע של מטאליקה.

אנחנו חוזרים הביתה ורואים טלויזיה עם העוגה שקניתי וקפה. אחלה יום!!

ואתה אובמה – תעשה את חבריי מאושרים ותיתן להם נאום ניצחון יפה בעוד ארבעה ימים, ברור?! תודה!

מתאם שקע למטענים השונים (פלאפון, מצלמה, GPS), שעון מעורר, קוצץ ציפורניים וסוללות למצלמה הרגילה. האמת, זכרתי הכל חוץ מהסוללה. אני רק רושם זאת כמסר חשוב למני המגניב מסוכנות הנסיעות בארץ. ואולי גם בשבילי, לטיול הבא (בניו זילנד?)..

אני מגיע עם הציוד לסלון. רוזל פה וגם אלן שטרם יצא לעבודה ויוכל להיפרד ממני.

אנחנו אוכלים פנקייקס שרוזל הכינה, ולצידם מייפל אמיתי מעצי המייפל הרבים שבאיזור.

אני נפרד מאלן ונוסע עם רוזל לתחנת האוטובוס ברחוב הראשי.

אני שונא פרידות. זה לא בשבילי. אבל אני מצליח בסוף להיפרד מרוזל, שמציידת אותי בשתי בובות קטנות של ליל כל הקדושים, שקנתה זה עתה בבית המרקחת של ביל הסמוך לתחנה. אני מבטיח לשלוח בהקדם את הסרט של הטיול ולדווח לה מפלורידה. וגם מבטיח כמובן שאובמה ינצח! הנה בא האוטובוס. ניו יורק, הנה אני חוזר אלייך.

אחרי שלוש וחצי שעות אני מגיע לפורט אוט'וריתי. זה הזמן לתפוס טלפון ציבורי ואיתו: 1. אני מזמין בחברת "סופרשאטל" הסעה, מחר, מהאכסניה לשדה התעופה לה גווארדיה. 2. מודיע לשרה, הבת של רוזל, שהגעתי לניו יורק ושאפשר להיפגש. מספר טלפונים ציבוריים בפורט אוט'וריתי מרוכזים מול הקופות בהן רוכשים כרטיסי אוטובוס, ומאחורי קבוצת הטלפונים הללו מסתתרים אנשים מפוקפקים שמדי פעם מציעים לך לקנות מהם סמים. "לכו לעזאזל", אני מסמן להם עם הפרצוף שלי. "אני בשיחה עכשיו". לא הולך לי להתקשר לשרה מהטלפון הציבורי. צריך לחייג נכון אחרי כל מספרי הגישה לכרטיס החיוג שלי ומשהו לא מסתדר. אני מתקשר מהסלולארי שלי תוך שאני רק מקליד את הסלולארי שלה. מה יותר פשוט מזה. יקר, אבל פשוט. היא מאשרת שהיא מחכה לי. שרה היתה אצלנו בביתנו שבישראל לשני ביקורים, היא עוסקת כמובן בהוראה, בניו ג'רזי הסמוכה וזמנה יקר. אבל היא תקדיש לי שעה. זה הזמן להתחפף מפורט אוט'ורתי.

מונית לוקחת אותי ברחובות הומי אנשים במעלה העיר אל הרחוב התשעים ומשהו, לאכסניה שבה אשן הלילה. אני במרדף נגד הזמן, אמור לפגוש את שרה לפני שיחשיך והנסיעה הזו באוטובוס היתה איטית מדי. גם המונית. כמה אורות אדומים אפשר לראות בנסיעה אחת? בניו יורק – המון. אם לא היתה לי מזוודת ענקית הייתי כמובן לוקח תחתית. מה לעשות. נהג המונית שם אותי באכסניה "ברודווי הוטל אנד הוסטל", סה"כ חצי שעה נסיעה. עלה 15$. באכסניה אני מגלה שוב את אחד הצדדים המכוערים של ארה"ב – המחירים, אם הם נקובים על המדף, או באינטרנט, או בפרסומות, ואפילו בעל פה – הם תמיד לפני מע"מ. את המע"מ יוסיפו לך אך ורק בקופה. וכך אני מוצא את עצמי משלם לפקידה 10 או 20 דולר יותר עבור הלילה הקרוב. והחדר? הקטן ביותר שישנתי בו מאז הצבא. כנראה שכאן ישן רסקולניקוב מ'החטא ועונשו'.

לפחות יש מזגן אבל לא מועיל במיוחד. מזל שאני פה רק לילה אחד.

אני משאיר את כל הציוד בחדר ועף החוצה לתחנת המטרו הקרובה. שרה גרה בשכונת וושינגטון הייטס, צפונה מכאן. ברחוב 168 אני מחליף תחתית מקו 1 לקו A. כעבור כמה דקות אני מגיע לשכונה ורץ לכתובת שהיא נתנה לי, ומודיע בסלולארי שאני כאן.

כבר החשיך, ושרה תיאלץ לקחת אותי לפארק הסמוך תוך שהיא מודיעה בצער שהפסדנו את המראות היפים שנשקפים בו וממנו. אבל לקחנו את הצ'אנס. האמת, לא היה גרוע כל כך לראות בלילה את גשר ג'ורג' וושינגטון מנצנץ מרחוק. כמובן, היתה המחשבה הזו בראש של "אני בפארק בניו יורק, אחר שהחשיך. לא בריא". אבל יצאנו מזה.

זו היתה הליכה חביבה מאוד שבה השלמנו מידע על החיים. שרה התרגלה לקור פה, היא לא התלוננה על הקור בכלל. כל הזמן הרגשתי איך שהיא ממהרת לענייניה. מסתבר שמחר או מחרתיים יש לה הגנה על פרוייקט מסכם שהיא אמורה להגיש וזה מאוד קריטי. איכשהו, שיכנעתי אותה לשבת ליד ביתה לכוס תה. כשהתפריט הגיע, גם לאוכל לא סירבנו (קערה של קלמארי מטוגנים).

סיפרתי לה כמה סיפורים מעניינים על החיים בישראל והיא בהחלט זכתה לשעה יוצאת דופן שלרגע השכיחה את המרדף הרגיל של השיגרה. בדרך הביתה עברנו ליד סימטה שבה נשדד ידיד של שרה לפני כמה ימים. אני מקווה שגם אם לא היו אומרים לי, לא הייתי עובר בסמטא כלשהי בעיר הזו.

אני נפרד משרה לאחר מפגש של שעה סה"כ, ועף לתחנת המטרו הקרובה. ההתכתבויות שלי באינטרנט אצל רוזל, עם ידידי מישראל אלישע – הניבו פרי. אלישע, שעובד כרגע בניו יורק, יפגוש אותי עוד כמה שעות ליד מלון אדיסון ונחליף חוויות.

אני מגיע למלון ובודק את הפיאנו בר. יש פה תנועה ערה מאוד בשעה שמונה בערב. עוד שעה אלישע מגיע ויהיה צפוף כאן. אני ממשיך לפינת הרחוב (רחוב 47 פינת השדירה השמינית) ומגלה פיצרייה אדירה עם משולשי פיצה עבים וגדולים, עם פפרוני וברוקולי. הורדתי משולש אחד ואת השני לא הצלחתי בכלל לסיים. פלא שאכלתי פיצה. אני בד"כ לא נמשך לנהרות של שמן. אבל אין מה לדבר, זה יותר טוב מפיצות ה"גורמה" הדקות, שמתקררות מהר ושהבצק שלהן הופך תוך דקה לקשה כמו אבן. איך אפשר ליהנות ככה?

הפיצה החזירה אותי לעצמי ועכשיו זה הזמן לתכנן איפה אני יושב עם אלישע. אני ניגש לטיימס סקוור הסמוכה. אך!!!!! אני בניו יורק. שהרגע הזה לא ייגמר. אני בטוח שהאנשים הרבים שנמצאים כאן מרגישים כמוני. החנות הגדולה של 'טוייז אר אס" בטיימס סקווק מושכת את עיני ואני נכנס פנימה כדי לגלות שיש להם בובת דינוזאור ענקית ונוהמת, חרבות אור של אבירי ג'דיי ומה לא. רעיון! אני אקח את אלישע לחנות משחקי וידאו במקום לשבת באיזה בר עמוס. זאת ניו יורק לעזאזל, פאבים יש גם בארץ.

אחד המוכרים באיזור הקונסולות של חנות 'טוייז אר אס' מספר לי שיש באיזור מרכז גדול של משחקי וידאו בשם "דייב אנד באסטרז". אני יוצא מהחנות ורואה את הסוס הזה, שלא נראה לי מבסוט במיוחד:

אני הולך בערך עשר דקות ומוצא את המקום המדהים הזה, "דייב אנד באסטרז". יש בו מסעדה, בר גדול וכמובן קומה מכובדת של משחקי וידאו. העלות היא כאן בערך חמישה דולר לחמישה- שישה משחקים. עכשיו כשעשיתי את שיעורי הבית שלי אני רגוע. בהחלט מקום ראוי.

אני ממתין לאלישע בלובי של מלון אדיסון. הצרפתים בלובי מקשקשים אבל זה שינוי מרענן לעומת הרוסית של עיר מגוריי בישראל, RASHEN לציון...

אלישע מגיע מבסוט ביותר! איזה חיוך. זה די מדהים לפגוש אותו כאן, במרחק עצום מהבית. אני מציע לו בתור התחלה לקפוץ לסניף סטארבאקס הקרוב ולעשות טייק אווי של שוקו חם "הוט סיגנצ'ר" לשבת על המדרגות של הרמפה האדומה והמוארת שהוצבה בטיימס סקוור.

אלישע אומר שאין בעיה אבל תחנת החובה הראשונה חייבת להיות מבחינתו שירותים וכמה שיותר מהר. אנחנו נכנסים לסניף טיימס סקוור של מקדונלדס (כרגיל יש תור) וממשיכים משם לסטארבאקס הסמוך וממנו לרמפה, שאותה אני לא זוכר מביקורי הקודם כאן אך היא מגניבה ביותר. ככל שאתה עולה יותר במדרגות את רואה את טיימס סקוור יותר מגבוה. אני מצלם אותו, שתהיה לו מזכרת מהמקום המדהים הזה. חבל שהלילה הזה צריך להסתיים מתישהו כי האווירה כאן הערב בלתי נשכחת.

אלישע עוד הספיק לספר לי שהוא בקרוב מאוד חוזר לישראל. מאה אחוז מבחינתי, נוכל להתראות שוב בקרוב.

אנחנו עוברים בטיימס סקוור על פני דוכני תמונות ממוסגרות של אתרי ניו יורק, אבל לא מוצאים משהו יוצא דופן. בסופו של דבר אנחנו מגיעים למשחקי הוידאו ושם הוא מפסיד קשות במשחק השולחן שבו אתה אמור להבקיע שערים עם דיסק. אבל הוא ניצח במשחק מרובה המשתתפים של מרוץ מכוניות. נתגלה מיכאל שומאכר של משחקי הוידאו!

סיימנו כאן, בסביבות אחת בלילה אנחנו שוב בטיימס סקוור, שהתרוקנה מעט. אנחנו נפרדים וכל אחד פונה לתחנת המטרו שלו. אני שיכור מאושר, ללכת ברחובות של המקום הזה בלילה זה לראות המוני אורות מהפנטים בכל פינה שקורצים לך ואה מרגיש כמו זבוב קטן בממלכת פילי האור הגדולים. גם בלילה - ניו יורק זוהרת בעצמה.

בשעה שתיים בלילה אני נופל שדוד על המיטה בהוסטל.

כעבור שלוש שעות נשמעות דפיקות קשוחות בדלת. מי שדופק על דלתי אומר שנהג הסופרשאטל כבר פה, בהקדמה של חצי שעה, והוא ביקש שאזדרז. טוב שאני תמיד מוכן. אני עף החוצה עם כל הציוד.

לה גווארדיה, קווינס: שדה תעופה קטן יחסית אך לעניין, לפחות כך גיליתי הפעם. שמעתי עליו דברים גרועים בהרבה. אבל עם עובדות לא אתווכח, הצ'ק אין היה מהיר ויעיל וכך גם הבידוק הביטחוני. אני עדיין לא יודע את זה, אבל המקום יתגלה כנכס של ממש ביחס לשדה התעופה במיאמי.

אני ממתין לטיסה של אמריקן איירליינס שיוצאת בתשע בבוקר לאורלנדו.

אנחנו נכנסים למטוס ויושבים בו ללא תזוזה כלשהי במשך חצי שעה. מזל שהטיסה עצמה קצרה מהצפוי: קצת יותר משעתיים ואתה בארץ החלומות. אני מביט מלמעלה בהתרגשות: סוף סוף, פלורידה. כך היא נראית, עם המרחבים העצומים והירוק בכל מקום. איך היא מרגישה מהקרקע? בקרוב מאוד נגלה. חלומות מתגשמים!

אני נוחת באורלנדו ונכנס לרכבת חשמלית מגניבה ששמה אותנו באולם הנכנסים. משם ירדתי קומה אחת היישר לקומת השכרת הרכב. בחור לטיני מבוגר (מקובה?) וחביב בהחלט, מספק לי את המפתחות לקרייזלר קרוזר האדומה שתלווה אותי בימים הקרובים.

אני זורק את כל הציוד באוטו ומפעיל את ה GPS ששכרתי בארץ. סוף כל סוף נעשה בו שימוש. זו הפעם הראשונה שלי עם GPS, כמה טוב לנסות דברים חדשים. המכשיר שולח אותי יפה מאוד בכבישי אורלנדו הרחבים אל סניף AAA אורלנדו ואני מתנער מהר מהשוק של נסיעה במדינה זרה שזה עתה המטוס שלי נחת בה.

בסניף AAA אני מקבל בחינם מפה של פלורידה, כולל התמקדות באורלנדו ומיאמי, כגיבוי למכשיר הניווט. אבל המטרה האמיתית היא הכרטיסים המוזלים לפארקים הגדולים: דיסני, יוניברסל, עולם הים, גטורלנד ומרכז החלל ע"ש קנדי. מסר חשוב: אמרתי למוכרת שאני מעוניין בכרטיס לארבעה ימים בפארקים של דיסני (יום לכל אחד מהארבעה), ובנוסף - כרטיס ל"דיסני קווסט", בניין שלם של משחקי וידאו שממוקם ב"דאונטאון דיסני". המוכרת לא הבינה אותי ומבלי ששמתי לב היא רכשה עבורי כרטיס לחמישה ימים בפארקים של דיסני. אז מה עולה יותר, יום בפארק של דיסני או כרטיס ל"דיסני קווסט"? לא יודע. אבל קרה מה שקרה. ביג דיל, אני בפלורידהההה!

אני חוזר לרכב ומזין במכשיר הניווט את כתובת המלון שלי באורלנדו.

תחושה חדשה, מעבר להתרגשות של הגשמת חלום, מתחילה לתת בי אותותיה. אני מרגיש פתאום רחוק. רחוק מאוד. מהבית, מהמשפחה, החברים, ישראל, מכל מי שמכיר אותי ושאכפת לו ממני. אני יכול ממש להרגיש את המרחק העצום ביננו. זו לא תחושה חיובית אבל אני מכיר אותה היטב מהלילה הראשון בבקו"ם. זו התחושה של לילה ראשון במקום לחלוטין בלתי מוכר. את ניו יורק ומסצ'וסטס כבר הכרתי. לראשונה בטיול שלי אני בטריטוריה חדשה באמת. אני מזכיר לעצמי שהיום בערב, אחרי מקלחת במלון, אני כבר אהיה בנאדם חדש.

הנה באה התוצאה הראשונה של תקופת הטרום- הסתגלות שלי למכשיר ניווט: המכשיר שולח אותי אל דרך ללא מוצא ומרגע זה אני נאלץ לשגע אותו עד שיוציא אותי מהאיזור וייקח אותי כבר לאינטרנשיונל דרייב, הרחוב של תיירי אורלנדו.

טעיתי אולי חמש או שש פעמים בנסיעה הזו. בגלל אור השמש, היה מאוד קשה לראות את הנתיב הירוק שבמסך המכשיר, שהוא זה שעליך לעקוב. עד סוף הטיול היה קשה להתגבר על הקושי הזה. בנקודה מסויימת בנסיעה הזו, אפילו הגעתי בטעות לשדה פתוח ענק, שבו נאלצתי לעשות פרסה חזרה אל הרמזור. הרמזור כנראה היה חדש לגמרי ועוד לא ממש נכנס לשימוש ונאלצתי לצאת ממנו לכביש הראשי באור אדום, כשאני שוכח שאני בפלורידה- כאן מותר לפנות ימינה באדום, אלא אם יש שלט שמורה אחרת. גם חלפתי על פני TOLL PLAZA אחד או שניים (תחנת תשלום ארגת כביש) בלי שאשלם. זה לא חכם כי אם נכנסת בנתיב של בעלי כרטיס מנוי לכבישי האגרה המצלמות של הכביש קולטות את הרכב שלך ומזהות אותו בהמשך ככה שלא רכש מנוי. כשהחזרתי את הרכב בהמשך, איש לא פנה אליי בטענה כלשהי - אך כעבור שלושה חודשים קיבלתי מכתב מחברת ההשכרה על כך ששלוש פעמים נסעתי על כביש אגרה בלי לשלם, ושקנס על כל פעם כזו הוא 25 דולר. וכך, 3 טעויות, שכל אחת מהן יכלה לעלות לי 2.25 דולר אם רק היתי מבחין בשילוט נכון ומשלם, עלו לי סה"כ 77.25 דולר שהיתי צריך לשלם להם מרחוק בכרטיס אשראי כשאני כבר בישראל וכששער הדולר גבוה בהרבה מכשהיתי בחו"ל. מסקנה: כשאתה בפלורידה, לוקח רכב מחברת ההשכרה, ופקיד חברת ההשכרה מציע לך לרכוש כרטיס מנוי לכבישי האגרה במדינה - תרכוש את הכרטיס. זה משתלם. ולהמשך הטיול: לאחר כמו טעויות כאלו עם כבישי האגרה - הסתגלתי לעניין, ומאותו רגע היתי מאוד עירני לשלטי TOLL PLAZA ותמיד כיוונתי את הרכב לנתיב שבו אמורים לעבור נהגים ללא מנוי לכביש, אשר אמורים לשלם על הנסיעה בכביש.

בשעה טובה ואחרי מעל שעה של נסיעה רצופת טעויות, אני מגיע בשעה טובת למלון ROADWAY INN באינטרנשיונל דרייב.

בדלפק הקבלה שבמלון אני נתקל בכל זאת במשהו מוכר היטב מישראל: פקידה שמקורה בברית המועצות לשעבר. אני מקווה ששמרו לי חדר ושהכל יסתדר בקרוב.

היא מטפלת בצ'ק אין שלי ואני נכנס לחדר שבקומה השנייה.

הדלת נפתחת ומתגלה מולי חדר שנראה כאילו דרסו אותו כמה מכוניות: חפצים שונים זרוקים בכל עבר והמיטה כמעט בלתי נראית מרוב בלאגן. הם שלחו אותי לחדר הלא נכון.

אני מקבל חדר אחר והוא בהחלט חדר טוב. שתי מיטות גדולות, כספת, שירותים ומקלחת, טלויזיה ומקרר קטן. חבל שאין קנקן קפה פשוט כמו בארץ אלא קנקן לפרקולטור (קפה על פלטה).

אני משאיר את הציוד בחדר ועף החוצה מהמלון. מהחנייה שלו אני פונה ימינה חזרה לרחוב אינטרנשיונל דרייב. לא רחוק מכאן אני הולך לחוות את אטרקציית אורלנדו הראשונה שלי העונה לשם WONDERWORKS. מכשיר הניווט אומר "הגעת ליעד" ואני מביט החוצה ואכן רואה את המבנה שנראה כמו בית הפוך. החנתי את הרכב בחניון הסמוך בלי לשים לב שאין בידי פתק חניה. היום הראשון שלי כאן רצוף בטעויות הקטנות האלה. מחר בבוקר יהיה זמן טוב להתאפס.

אךך...WONDERWORKS מתגלה מהר כמקום מגניב ביותר. אני משלם בכניסה ונכנס תחילה למקום שמזכיר את אחד האזורים של "עיר המלכים" באילת – מתקנים קטנים שמבוססים על מדע פשוט. תפס אותי במיוחד המתקן שחושף בפניך את כוחה של ההיפותרמיה, המוגדרת כירידת טמפרטורת הגוף מתחת ל-35 מעלות צלסיוס. בטמפרטורה זו ומתחתיה מתחילות מערכות הגוף להאט ולקרוס. לשם ההמחשה יש כאן כלי עם מים קרים כל כך, שלא יכולתי להחזיק את ידי בפנים למשך יותר משתיים או שלוש שניות. זו הייתה טמפרטורת המים שגבו קורבנות מקרב נוסעיה של הטיטאניק. בסמוך, יש כאן גם מתקן נהדר וממכר לגמרי שבו אתה אוחז במכשיר שמסתובב 360 מעלות, המדמה במסך מולך תותח מסתובב, אשר ממוקם על גבעה ומאפשר לך לירות כדורים וטילים בצבא שמקיף אותך מכל עבר מנסה לכבוש את הגבעה שלך. חזק! אחלה מקום מצאתי כחימום לפארקים הגדולים.

בהמשך: פינה שמדמה רעידות אדמה, זרוע רובוטית שבעזרתה אתה מנסה להניח לבנים (קשה), מיטת מסמרים שכל אחד יכול לשכב עליה (חששתי לנסות משום מה), קומה עליונה שבורכה לא רק במשחקי וידאו (בתשלום) אלא גם באגף שלם של קרב בין שני משתתפים ומעלה, הנלחמים זה בזה עם אקדחי לייזר (חבל שלא באתי לכאן עם שותף) וגרם מדרגות שלאורכו תמונות עם אחיזת עיניים,

כעבור בערך שעתיים ב- WONDERWORKS המדליק, אני יוצא אל הרכב ומשלם 5 דולר בגין חנייה ללא פתק שיכול היה להעיד על שעת הכניסה.

אני חוזר למקום שבו אשן היטב עוד מעט. בלובי המלון – עמדת אינטרנט, משחקי וידאו, מוכר אטרקציות וגישה לבריכה. בסמוך ללובי נמצא בר המלון, חדר האוכל, חנות נוחות קטנה ובסיסית ומסעדה יפנית.

הכי חשוב: יש מכולת ליד המלון והוא פתוח בערב עד מאוחר. המוכר, מריו, בחור טוב. יווני שחי בארה"ב. בעברו גר בישראל, בקיבוץ ילד ירושלים וחגג עם המקומיות. שמח מאוד לפגוש אותי. שני המוכרים האחרים הם בחור צעיר מצרי ובחור מבוגר ירדני. אני מניח שהם שמחים פחות לפגוש אותי.

אני קונה כאן גאלון מים, לחם ובשר קר. מכאן לעמדת האינטרנט במלון, ואני מגלה שהיא לא רק יקרה מדי, 0.25 דולר לדקה, אלא גם מאוד איטית ומרגיזה. בימים הקרובים אני עתיד לבזבז עליה יותר מדי כסף, כדי לגלות באיחור שמעבר לרחוב וימינה יש קפה אינטרנט זול ומהיר.

אני נכנס למקלחת אדירה שמסכמת יום לוגיסטי ארוך ונרדם כמו ענק לצלילי CNN בטלוויזיה המרצדת. מחר, אורלנדו, אני מגלה אותך בשעה טובה.

אני מתעורר ברבע לשבע לצלילי אותו CNN ומכין כריכים. אני אורז אותם בשקיות פלסטיק לכריכים (שהכינותי מראש עוד בארץ). עכשיו צריך למלא את שק המים שבתיק הגב שלי, במים שקניתי במכולת אתמול. כובע, קרם הגנה וזהו. אני מוכן לממלכת הקסם של דיסניוורלד. אני נכנס לרכב ויוצא מחניית המלון ימינה. מכאן אני שוב עם ה GPS , כשהפעם אני מרגיש יותר מנוסה איתו. ואכן, טעיתי רק פעם אחת. מדובר במכשיר של MIO וגיליתי שלמרות שהוא בהחלט טוב, הוא לא תמיד מחשב מחדש את המסלול לאחר טעות של הנהג בניווט, ובמקרה כזה צריך שוב להזין לו את היעד על מנת שיחשב אותו מחדש.

אני מגיע לכביש OSCEOLA PARKWAY, שהשלטים בו מכוונים אותך לפארק הספציפי שאתה צריך. לפארקים השונים יש יציאות שונות מהכביש הזה וצריך לשים לב.

אני מגיע לעמדת התשלום שלפני החניון הענק של פארק מג'יק קינגדום. לא ברור למה, אבל לא דורשים ממני תשלום בכניסה. אחלה. בהמשך אני נכנס לחניון עצמו וזוכה לחנייה הממוקמת קרוב לכניסה הראשית. יצאתי מהרכב, שלפתי את הפנקס ורשמתי בדיוק באיזו רחבה של החניון שמתי את הרכב, ממש לא כדאי לחפש אותו אחר כך ברחבת החניון העצום הזה.

הגעתי לכאן בשמונה בבוקר, כשעה לפני הפתיחה ויש כאן לא מעט אנשים. הקור שיש כאן הבוקר ממש מפתיע. בנובמבר צריך לבוא לכאן כשחוץ מכריכים יש בתיק גם מעיל גשם ומכנס עם שרוול ארוך מתפרק (ובהמשך גיליתי שגם מטריה לא תזיק).

רכבת המונורייל סבלה מתקלה ולא יכלה לקחת את מי שמגיע מהחניון הלאה אל הפארק, לכן עלינו על המעבורת במקום זאת. קרררר! הרוח שעל פני האגם הזה שמפריד בין החניון למג'יק קינגדום ממש תפסה אותי לא מוכן. לפחות רואים מרחוק את הארמון של סינדרלה, איזה יופי.

המעבורת סיימה את דרכה והקהל ממשיך אל שער הכניסה הראשי של הפארק, שנפתח רק בתשע. יש כאן הרבה משפחות שמחכות ליום הכיף שלהן. מצד ימין של הכניסה הראשית יש לוקרים ואני מפקיד את תיק מצלמת הוידאו תמורת 5$ שיוחזרו לי בתמורה למפתח הלוקר. בתור לכניסה אני מרגיש משהו רטוב. לא סגרתי טוב את הפקק של שק המים בתיק הגב. תחתית התיק רטובה והרטיבה גם אותי. שיט. זה היה לקח טוב לימים הבאים.

השעה כמעט תשע, מוסיקה שמחה נשמעת לפתע ועל החומה מגיעה רכבת עם מיקי וחבריו שמנופפים לקהל ואפשר לשמוע את הילדים קוראים להם באושר. "בואו נתחיל את הכיף" אומר האיש שעומד לייד הרכבת והשערים נפתחים. אחלה פתיחה.

מעבר לשער מתחיל "הרחוב הראשי בארה"ב" שמעוצב בצורה יפה מאוד, ובסופו כיכר. אני פונה בכיכר (או מיד אחריה?) שמאלה אל המתקן שהכי יסעיר אותי היום – ביג ת'אנדר מאונטן. רכבת הרים אולד פאשן שמהווה חימום טוב לרכבות הבאמת מטורפות שאפגוש בהמשך הטיול. אני רק מסיים את הנסיעה ועובד של דיסני נותן לי ולמשפחה שלידי כרטיסי "דרים פאס". אני לא ממש יודע מה זה אבל שם על הצוואר. הלאה.

"ספלאש מאונטן" נמצא ממש ליד והוא היה בהחלט חביב, מכאן כנראה בא החיקוי שנמצא ב"עיר המלכים" באילת. המקור כמובן יותר טוב.

לא כל המתקנים כבר פתוחים, מסתבר. חלקם נפתח רק בעשר. למשל, "האי של תום סוייר" הסמוך. אני יוצא מהמתחם ומוצא את האיזור הקרוי "ג'ונגל קרוז". המדריכה בשיט התלהבה מעצמה יותר מדי. האמת, רחמים על המדריך שצריך פעם אחר פעם, קבוצה אחר קבוצה, לפלוט טקסט דומה. השיט לא מדהים או מסעיר אלא רק נתן הצצה למה שיודעים לעשות בפארקים של דיסני – השקעה גדולה בתפאורה ובאווירה.

אני ממשיך מכאן להצצה קרובה בארמון של סינדרלה. איזה מראה אדיר. סופסוף אני ניצב מולו על אמת. בהמשך אני חייב לחזור לבלאטה הזאת ולצלם בוידאו!

השעה תיכף עשר ואני חוזר למתחם שבו התחלתי.

האולם הקטן שבו מוצג COUNTRY BEAR JAMBOREE בדיוק הולך להיפתח ואני מגיע למקום. המופע מקסים, אני לא רוצה לפרט אבל שירי הקאונטרי ששרות כאן החיות מאוד דיברו אלי כאדם שאוהב מוסיקה יותר מהכל, ובמיוחד תפס אותי בצורה היסטרית שיר שפזמונו NOTHING EVER SEEMS TO WORK FOR ME .

הלאה. "האי של תום סוייר" הוא עוד דוגמא לעיצוב בלבד ולא היה מהנה מעבר לכך.

אני יוצא מהמתחם כולו כדי לגלות בדך חבורת רקדנים שמקפצת באושר לצלילי מוסיקת קאונטרי. ברור שצילמתי. לא רחוק משם חבורה של ציפורים שנראות כמו חסידות קטנות (נפוצות מאוד בפלורידה, לא יזיק לי לגלות מהו הזן הזה) מתאספות ליד חבורה של ברווזים וטורפות פירורי לחם שהמשפחה הסמוכה מחלקת להן. אני מצלם קצת את האגם היפה שנמצא בסמוך וממשיך החוצה מהמתחם לכיוון הארמון של סינדרלה.

זה הזמן למתקן "פיטר פן". חמוד! להפתעתי, יש לומר. כבר בשלב הזה אני מבין שלא מעט מתקנים במג'יק קינגדום בנויים לא מעט בשביל ילדים אבל בכל זאת המתקן הזה היה די מגניב לדעתי ביכולת שלו לגרום לך להרגיש כמו מי שמרחף מעל כולם.

"עולם קטן אחרי הכל" היה בנאלי אבל חובה בגלל העיצוב כמובן, ויש שיאמרו – בגלל השיר (שמושר בשפות שונות בהתאם למדינה שהגעת אליה במתקן). בנות יאהבו על בטוח. בנים...לא בטוח. הלאה. "ספייס מאונטן" אדיר! רכבת הרים בחושך! לזה חיכיתי.

"אסטרו אורביטר" מתאים יותר לילדים ולדעתי לא שווה לעמוד בשבילו בתור.

הרכבת שנוסעת מסביב לפארק – נחמדה אבל לא זכיתי להיות עליה הקפה מלאה כדי לדעת אם נשקף ממנה מראה ששווה בגללו להתעכב עליה. ממה שהספקתי – סביר להניח שלא.

הלאה, אל מתקן "מסיבת התה הפרועה". זו רחבה עם כלים בצורת ספלי תה שמסתובבים בלי שיתנגשו זה בזה. נחמד. היתי צריך לצלם בוידאו מתוך הספל המסתובב. זה יכול היה להיות צילום טוב. "הטירה המכושפת" לא מפחידה כמו ששמעתי עליה כשהייתי ילד. אבל יש בה טריק מגניב שממקם רוח רפאים במושב לידך.

אני ניגש לכיכר שבסוף "הרחוב הראשי" ורואה איש על רכב מדליק, מרכיב עליו אשה מבוגרת ומבסוטה ביותר ברחבי הפארק. אני חייב לשבת ברכב הזה כמו שהיא עשתה ולצלם מהרכב הנוסע את הפארק בוידאו! זה יהיה גדול. הוא נוהג, אתה מצלם. ניגשתי ל"סיטי הול" בשביל מידע אודות השעות בהן עובר כאן הבחור עם הרכב הקטן.

הפקידה בסיטי הול רואה את ה"דרים פאס" שעל צווארי ומבשרת לי שמזל טוב, זכיתי בכרטיס מהיר למתקנים שרשומים על הכרטיס. אך איזה יום! הוא עוד ארוך ואני אכנס מהר לכל מתקן שעמוס כאן.

אני שואל אותה על האיש עם הרכב הקטן אבל מסתבר שלא בטוח שהוא ימשיך לעשות זאת היום. לא קריטי. השעה כמעט שתיים בצהרים וזה הזמן לגשת חזרה ללוקר ולהוציא את מצלמת הוידאו, כי בשלוש יש מצעד וחובה שעה קודם לתפוס מקום טוב בשביל המצלמה. אני לוקח את המצלמה ומתמקם על בלטה בכיכר הקטנה שבה מתחיל "הרחוב הראשי", כי המצעד יבוא מסוף הרחוב ישר אליי, וכל זאת כשברקע מאחוריו נמצא הארמון של סינדרלה. עוברת לה בכיף שעה שבה אני לוקח פסק זמן להביט מסביב במקום השמח ובאנשים, נושם עמוק את האווירה ומבסוט עד הגג.

אני באמת כאן בפלורידה, אחרי שעות, ימים ושנים של עבודה ולימודים.

התהלוכה מתחילה בשלוש והיא בהחלט נהדרת. המצלמה שלי בוכה מאושר. דמויות שונות מעולם האגדות נוסעות על הקרונות הססגוניים ומנופפות לקהל, כשברקע השיר המגניב ששר על איך ש- DISNEY'S DREAMS COME TRUE (זה גם שם התהלוכה).

זו הייתה הפוגה לעניין, והנה אני בא עם כוחות מחודשים (ואחרי שגמעתי בשלב הזה לא מעט קילומטרים) לגלות מתקנים שטרם גיליתי כאן.

שודדי הקאריביים" – מיותר. מכוניות במסלול המרוצים – נראה מגניב אבל מיותר. התור עצום ולא זזים מהר עם המכונית. מיקי פילהרמג'יק – יפה!! הסרט התלת מימדי שהכי אהבתי בטיול כולו. " סטיץ' " – מיותר. פו הדוב – לילדים, ונתקע באמצע. ישבנו בפנים על המסילה וחיכינו שהמתקן ימשיך לזוז. הוא לא זז, וכולם יצאו החוצה ברגל. קורה.

אני חוזר ל"ביג ת'אנדר מאונטן" לעוד סיבוב כדי ליהנות ממנו ומהפאס. אני נכנס למסלול המהיר ועוקף את כולם מצד שמאל. אחלה נסיעה.

כבר ערב. חגגתי פה, והמופע של הזיקוקים מתחיל עוד שעה. אני מגלה שבגלל התהלוכה ניצלתי כל כך הרבה מהסוללה של מצלמת הוידאו, שלא נראה שהיא תספיק בשביל הזיקוקים. חבל שהשארתי את המטען של הסוללה במלון. עוד לקח טוב לימים הבאים. לאור הנסיבות אני אסתפק בדקה אחת מהזיקוקים.

אני תופס מקום בדיוק באותו בלאטה כמו בתהלוכה, כדי לתפוס את הזיקוקים ממש מאחורי הטירה. אחלה מקום. הרחוב והארמון מוארים והמחזה מרהיב כמובן.

שלא לדבר על הזיקוקים. אני מתלהב מהם בלי לדעת שאראה מופעי זיקוקים רבים בהמשך, ואפילו יפים יותר.

הסוללה כמובן לא הספיקה למופע הזה, אבל היא תספיק לאחד ממופעי הזיקוקים הבאים.

הזיקוקים ממשיכים לפלח את השמים והמוני אורחים עוזבים את המקום כבר עכשיו כדי לצאת מהר מהחניון, חוששים מפקקי תנועה כפי שהם מכירים מארצם.

פילסתי דרך בעצמי חזרה אל המעבורת וממנה אל החניון. האמת, לא נתקלתי בתופעה של פקק תנועה ביציאה מדיסני (אולי זה קיים בחודשי הקיץ העמוסים), אלא דווקא בכניסה לאינטרנשיונל דרייב בשעות הערב. בין לבין גיליתי שמכשיר הניווט שלי לא ממש מתחיל לתת הוראות הכוונה (קוליות או במסך) עד שאני מתחיל לזוז בעצמי. אז אם איזה מומחה מכשירי ניווט אומר אחרת, שיגיד.

שלום מג'יק קינגדום! 15 דקות עוברות ואני חזרה במלון. מחר נגלה מי לקח את הבחירות לנשיאות בארה"ב. בהצלחה, אובמה.

שעת לילה מאוחרת מאוד. הסלולארי מצלצל ומעיר אותי מהשינה. אין לי מושג איפה אני ומה השעה. מי כבר צריך אותי עכשיו? נציג של בזק. התקשר אלי מהארץ ישירות לסלולארי בלי לדעת כמובן שאני בחו"ל. מה רצה הבחור, אני לא ממש זוכר. גם אחותי מתקשרת קצת אחריו לסלולארי שלי כדי לשאול מה נשמע. שכחה לגמרי מהפרשי השעות. טעות נפוצה של החבר'ה בישראל. אבל היה טוב לשמוע אותה.

רבע לשבע בבוקר, השעון המעורר משגע אותי. אני קם לשמוע בערוץ CNN על הניצחון של אובמה. אח"כ מכין כריכים, מוזג מים לשק המים, מעיל והחוצה.

מתחילה הנסיעה לאפקוט של דיסניוורלד. הפעם לא טעיתי בכלל. בסוף, מתרגלים למכשיר ניווט ועושים זאת היטב. עליתי גם על עיקרון חשוב: בכביש מהיר בארה"ב, הנתיב הימני נוהג מדי פעם "לזרוק" אותך ליציאות. לא אידיאלי לנהוג דווקא עליו.

אני באפקוט בכניסה לחניון, כבר בשעה 7:30, הכניסה לחניון סגורה. היא נפתחת רק בשעה 8:00. משום מה, שוב לא דורשים ממני לשלם. יפה, עוד רווח של 12$. כבר הרווחנו 24$ משום מקום.

הפארק נפתח בשעה 9:00 ואני תופס מקום טוב בתור לכניסה, מבין שאני הולך לחכות בעמידה במשך שעה עד שייפתח. אבל זה יהיה שווה את זה. יש הרבה אקשן באפקוט וכדאי להגיע מוקדם למתקנים הפופולאריים. היום לא קר כמו אתמול ואין צורך במעיל.

הזוג שעומד בתור מאחורי הוא זוג מהולנד שמספר בהתלהבות לאמריקאית בתור ליד, עד כמה הוא מבסוט להיות כאן ואיזה מתקנים הוא מצפה לראות.

האמריקאית מסבירה שכדאי להם לנסות את "SOARIN" (דאייה) לפני הכל, כי הוא הכי עמוס בפארק. "הצבעת בבחירות"? הם שואלים אותה. "כן", היא עונה, "ולא לזה שנבחר".

השעה תשע. הקהל זורם פנימה מהר ובהתלהבות. סמוך למזרקה גדולה יש רכב שנראה בדיוק כמו אחד מהרכבים שנוסעים במהירות במתקן המפורסם הקרוי "TEST TRACK":

אני פונה שמאלה בהתאם לתכנית שלי היישר אל מתקן "TEST TRACK" – נכנסים פנימה לאזור התור, כשמסביבך תפאורה מדהימה של מוסך עתידני, מעבדת מכוניות. בסוף התור מצפה לך מכונית קטנה ומגניבה שמסיעה אותך בין תחנות המעבדה, ולקראת הסוף גם מגיעה למהירות מסחררת. ביציאה מהרכב אנו עוברים באולם עמוס רכבי פאר וכולם מצלמים.

הלאה. אני ממשיך למתקן אדיר, מהטובים בטיול שלי, בשם "המשימה: חלל", שמדמה שיגור מכדור הארץ אל החלל ולאחר מכן נחיתה מוצלחת במאדים.

ההדמיה של השיגור הוא פשוט אדירה ועושה בפשטות יעילה להחריד את מה שהמתקן המקצועי והגרנדיוזי המקביל במרכז החלל ע"ש קנדי לא מצליח לעשות כל כך טוב:

לגרום לך לשאוג WOW, אם אתה מצליח בכלל להשתמש בריאות שלך באותו רגע.

כי הכסא שלך נשמט לאחור כך שגופך פונה לתקרה, ומונחת עליך לחץ שאתה אמור להרגיש כאשר אתה אסטרונאוט שמשוגר לשמים במהירות אדירה. מסתבר שזה מרגיש קצת כאילו שמו לך סלע על הגוף. במקביל, יש מולך מסך שמדמה את מה שרואה אסטרונאוט שמשוגר לחלל: העמוד שאליו מחוברת מהעבורת מתנשא מעליך, וכשאתה משוגר אתה זה שמתנשא מעליו, אתה רואה את ארובות השמיים מתקרבות במהירות והופכות כעבור כמה שניות לחלל החיצון. הבחור שבכסא לידי צורח מאושר ומבטיח לעצמו לעשות את המתקן הזה שוב.

התחנה הבאה: "יקום האנרגיה" שלוקח אותך לסיור מדהים בקרוניות. קשה לקחת אדם שטעם בחייו רכבות הרים מטורפות, לשים אותו על קרונית שנאה בין תפאורה וצלילים, ולדאוג שייהנה מכך.

אבל אפקוט מתגלה במהרה כמשהו אחר. סביר להניח שלפארק הזה אין מתחרים הבכדור הארץ כולו. הסרט, הסיור, הדינוזאורים....הכל מוצלח.

אני יוצא החוצה כדי לצפות בחורה של טבחים שמתופפים על סירים תוך שהם שרים את השיר

WALK THIS WAY"" . נחמד.

בכדור הענק, הסמל של אפקוט, יש מתקן ושמו "SPACESHIP EARTH" והוא לטעמי מאוד מאכזב ביחס לתור הארוך. אפשר לוותר.

אני יוצא ומביט מסביבי. כל מה שאני רואה בפארק הזה מדהים. יש רצף מזרקות ליד המתקן של "כיווצתי את הקהל" והוא מקפיץ זרם מים שובב מאחת לשנייה. ילדים נעמדים בין המזרקות וצוחקים כשזרם המים מקפץ מעליהם. שווה צילום. בין האיזור הדרומי של אפקוט על שלל מתקניו, לבין האיזור הצפוני של אפקוט המכונה -

"WORLD SHOWCASE", יש מזרקה ענקית שכל כמה דקות מתעוררת לחיים למופע של סילוני מים, אורות ומוסיקה. יפה ומרשים בעיקר בערב. לא רחוק ממנה יש מזרקה על הקרקע עצמה, שמדי פעם עוברת מזרם חלש ונמוך לזרם גבוהה. פשוט תאווה לכל מצלמת ווידיאו. גם לשלי.

הפתעה נעימה מחכה לי באיזור של המתקן "מסע אל הדמיון", שממוקם במבנה הכולל חנות ומעבדה של קודאק ושעשועים קטנים ומהנים. המסע בקרונית מאוד נחמד, והדמויות שמלוות אותו- הדרקון הקטן והשחקן של מונטי פייטון- עושים אותו עוד יותר מהנה.

צילמתי בוידאו לא מעט בשלב הזה. אני שולף את המטען של סוללת המצלמה ומבקש בחנות של קודאק שיחברו לשקע את המטען עם הסוללה. הם מסכימים ואני ממשיך הלאה.

"כיווצתי את הקהל" הסמוך, מכניס אותך בדרך המסורתית לאולם גדול עם סרט, כחימום לדבר האמיתי. ילדים צורחים שם זה אחר זה וההורים מוציאים אותם.

אנחנו ממשיכים הלאה לאולם בו יוקרן הסרט ושמים משקפי תלת מימד. הסרט היה בהחלט מגניב, והקהל צורח בבהלה בגלל ה"עכברים" שעוברים על הרצפה תחתיו.

גם כשמופיע הנחש התלת מימדי היישר מול הפרצוף שלהם.

אני ממשיך הלאה לאותו "SOARIN" שממקום בבנין גדול עם שלל מסעדות ומתקנים נוספים. אכן, תור רציני. מי שמתעקש לעמוד בו יחכה מעל שעה. זה הזמן להשתמש בפטנט של הפארקים בדיסני, הקרוי FAST PASS. אני שולף את הכרטיס המגנטי שרכשתי בסניף AAA. בעקבות הכניסה שלי לאפקוט ולמגי'ק קינגדום, הוא טעון כעת בשלוש כניסות לפארקים של דיסני בלבד ולא בחמש. הספירה מבוצעת כשאתה מכניס אותו למכשיר בכניסה הראשית לפארק כלשהו של דיסני. אותו כרטיס משמש אותך כשאתה נזקק ל - FAST PASS: מכניסים את הכרטיס המגנטי למכשיר FAST PASS בכניסה למתקן, במקרה זה מתקן ה- "SOARIN", ומקבלים מהמכשיר פתק: "חזור בין השעה שתים לשעה שלוש והכנס למתקן בנתיב המהיר המיועד למחזיקי FAST PASS".

מממ, עד שתגיע השעה המיועדת הרשומה בפתק יש לי עוד שעתיים.

מזל שקרוב לכאן נמצא "THE SEAS WITH NEMO", שהתור אליו הרבה פחות נורא. אבל לאורך כל העמידה בתור יש ילד שצורך שייקחו אותו משם. צודק! מה פתאום לוקחים אותו לבלות במקומות כיפיים שכל ילד רוצה לראות. גם אותי זה היה מעצבן.

המתקן של נימו היה נחמד, אבל האקווריומים הסמוכים היו מדהימים כצפוי. הזכירו לי את הגיחה בטיול הקודם לאקווריום של מונטריי, קליפורניה.

ולחשוב שכל האקווריומים האלה, עם הצלופח החשמלי, השושנות, הדולפינים וצבי הענק, הם בסך הכל חלק קטן מאוד מהפארק המכונה אפקוט. אימפריה! המקום הזה יאפשר לי להעביר זמן איכות עם המצלמה עד שתגיע השעה לחזור אל "SOARIN" . אני מצלם כמה שאפשר וממשיך מכאן לאחת מחנויות המזכרות של הפארק. לילדים הקטנים של אחי אני קונה חרבות ג'דיי ומכונית קטנה של מלחמות הכוכבים. לתינוקת של אחותי אני קונה בובה חמודה של צב ים. לא קל להיות דוד...

החנות גדולה ועמוסה צעצועים ומזכרות, מה שהופך את השהייה בה לעוד עשרות דקות של הנאה. אני חוזר למעבדה של קודאק ולוקח את המטען. זה ייתן לסוללה מספיק כוח לצלם את החלק הצפוני של הפארק. הגיע הזמן להיכנס אל "SOARIN" . נהדר!

הנה עוד הגשמה של חלום אישי: לרחף כמו ציפור מעל הארץ ולראות מראות אדירים, בראש ובראשונה, גשר הזהב בסן פרנסיסקו, שאותו ראיתי במציאות אבל לא ממעל.

מתקן "האדמה" הסמוך היה מאוד מפתיע לטובה ולא כדאי לוותר עליו. אני מניח שהישראלים בעיקר, שמכירים מקרוב את היופי וההנאה שבירק או פרי משובח, ושיודעים להעריך את כל הצומח באשר הוא, יהנו מאוד לנסוע על הנהר המלאכותי כדי לראות איך משני צידיו שתלו סוגים שונים של צמחים מכל העולם, ביניהם גם צמח ניסיוני מעניין: עץ עגבניות! כדאי להכין את מצלמת הוידיאו למתקן הזה, גם אם הוא לא כולל פירוטכניקה ראוותנית או דינוזאור רעב.

סיימתי עם חלק המתקנים של אפקוט. זה הזמן לעבור לחלק הצפוני,"WORLD SHOWCASE", אל איזור המדינות שפרוסות סביב לאגם ענק.

היום רק התחיל וכבר היה אדיר, ועוד יהיה אדיר עוד יותר בהמשך. לאור זאת, סביר להניח שאפקוט יהיה היום הגדול של הטיול. הופ! אני תופס בזוית העין סנאי שבורח לעץ הקרוב ומכרסם להנאתו:

צפון אמריקה מוצפת בסנאים. נקסט.

המראות הראשונים שתופסים אותי באיזור של קנדה מדהימים. גן פרחים נהדר שמדמה את הגן באי וונקובר, מפל שמדמה את הניאגרה הקנדיים:

לאיזור קנדה יש גם סרט מרגש על קנדה המוקרן באולם גדול, על מסך ענק של 360 מעלות. המנחה בסרט, השחקן הקנדי מרטין שורט ("יום במלכודת", "שלושה אמיגוס") אומר: "חייב לזוז עכשיו, יש לי FAST PASS ל- SOARIN" והקהל משמיע צחוק של מי שיודע בהחלט במה מדובר. ומה בהמשך אחרי האיזור של קנדה? מה לא. אנגליה עם רחוב אנגלי, תאי טלפון ציבורי לונדוניים וגנים מדהימים:

צרפת עם רחוב פריזאי, מגדל אייפל קטן ומסעדות צרפתיות:

יפן עם מקדש וגן נהדר עם אגם קטן, איטליה עם כיכר סן מרקו הונציאנית, מרוקו עם ארמון, דוכנים ושטיחים אתניים:

אירלנד עם רחוב אירי יפה, סקנדינביה עם ספינה ויקינגית:

והשיא של היום הזה מבחינתי: להקת הזמרים של "החוייה האמריקנית". שמה של החבורה: "THE VOICES OF LIBERTY" והם שרים באולם היפה כמה שירים יפים מהפולקלור האמריקני, ולקינוח את:

"GOD SHED HIS GRACE ON ME" שמוקדש לחיילי צבא ארה"ב. הביצוע לוקח אותי גבוה יותר מכל רכבת הרים. הקהל מוחא כפיים, נסער כמוני מהחוויה האמריקנית המופלאה הזו שאסור לוותר עליה. עוד הוכחה שמוסיקה היא הדבר הכי נפלא בעולם.

הלאה. באיזור של סין יש מקדש סיני ענק ולהטוטן סיני שמסובב צלחות על מקלות לצלילי מוסיקת קרקס סינית. המוסיקה של הסינים, כפי שנאמר בסרט "שנת הדרקון" עם מיקי רורק, היא אכן מוסיקה ש"זזה מצד לצד".

האיזור של מקסיקו נמצא במקדש בסגנון המאיה:

ויש בו דוכנים עם פריטים מקסיקניים לגמרי, כמו בובות, כלי נגינה ובגדים. אני קונה לעצמי סוודר מקסיקני רוחני ביותר בצבעי אדמה ממוכרת מקסיקנית צעירה בשם אורסולה, מאוד נחמדה וזכתה להכיר הרבה ישראלים שטיילו במקסיקו. הם עשו עליה רושם טוב. היא משאירה לי פתק עם שמה כדי להוסיפה לחברים שלי באתר של פייסבוק. הייתי מזמין אותה להסתובב אתי באורלנדו אם היה לה זמן לזה.

עוד בפרמידה: חנות תכשיטים שבה יושב אדם שבונה תכשיטים מולך עם מכשיר הלחמה:

ויש פה גם מסעדה מדהימה לגמרי, הכי מדהימה שראיתי, עם הרי געש וחושך, כמו בימי קדם. לא יודע כמה עולה לשבת כאן לארוחה אבל נראה כמו חוויה חד פעמית.

בכל אופן, אני חייב לבקש שיטעינו לי שוב את הסוללה. אני ניגש למוכרת המקסיקנית הצעירה שבחנות התכשיטים (היא דומה קצת לסלמה הייק), ורגע לפני שאני מוסר לה את המטען אני שם לב שהמוכרת בחנות קודאק החזירה לי אותו ללא מתאם השקע האמריקני. הייתי צריך לשים לב לזה! אני עושה הליכה מהירה ולא קצרה חזרה לחנות קודאק ומבקש שיחפשו את המתאם. המוכרת הקודמת כבר לא נמצאת שם, ובמקומה יש נערה אירופאית לא אדיבה וקצת בהלם. היא לא מבינה בכלל מה זה מתאם שקע אמריקאי ומסרבת לעזור ברמה שאני צריך. המטען הונח מעבר לדלפק הקופה, והיא אוסרת עלי לעבור לאיזור שמעבר לדלפק הזה כדי לחפש את המתאם בעצמי. ביקשתי שהיא תקרא למנהל המשמרת. סופסוף אמריקאי שמבין עניין. הוא לא יודע איפה שמו את המתאם כמובן, כל המשמרת שם התחלפה. אני מצביע על הקיר הרחוק שאליו לקחו את המטען שלי לצורך חיבורו לשקע. "תסתכל בשקע של הקיר אם תקוע בו מכשיר שחור קטן מפלסטיק", אני אומר לו. הוא מצא, התנצל על העניין ואמרתי שלא נורא, נפתרה הסוגייה ותודה על ההטענה. האירופאית בהתה בחלל כמי שאומרת לעצמה "עכשיו את יודעת מה זה מתאם שקע".

אני עושה את הדרך הארוכה חזרה אל חנות התכשיטים באיזור מקסיקו ומטעין אצלם את המכשיר, הספיק לי מקודאק. זה הזמן לנוח קצת, עכשיו כשכמעט גמעתי את אפקוט. זה היה יום ארוך ומדהים לגמרי וצריך להעביר זמן עד שהסוללה תוטען. הדרך הכי טובה להעביר זמן בטיול הזה, בעיקר כשעומדים בתורים למתקנים אבל בכלל, היא לשלוף את הפנקס ולרשום בו את מה שעבר עלי היום. ויש הרבה מה לכתוב. סיימתי כעבור מעל 20 דקות, עדיין מוקדם מכדי לקחת את הסוללה. זה הזמן לנצל את העובדה שמתקיים באפקוט, בנוסף לכל מעלליו, יריד האוכל והיין ויש כאן דוכנים של מאכלים מכל העולם. הדוכן הקרוב אליי היה של מזון מפורטו ריקו, בו ניסיתי צלחת קטנה עם מנה בשם 'פאסטלון' – חתיכת בקר, פלפל אדום ורוטב מעולה. כשסיימתי כבר ירד חושך על אפקוט, שהתגלה בערב כנעים לא פחות מביום, עם האורות המרצדים מסביב לאגם ומוסיקה נעימה. זה הזמן למצוא נקודה טובה לצילום הזיקוקים שתיכף יעלו מעל האדם. בדיקה קטנה העלתה, שהמקום הנכון הוא רחבה קטנה שנמצאת מדרום לאגם ובקו ישר ממנו. רחוקה מספיק מהאגם כדי לתפוס לרוחב העדשה כמה שיותר שמים עם זיקוקים וגם רחוק מספיק מהאגם כדי להצליח לברוח מהר ליציאה מהפארק, ברגע שהמופע מסתיים.

הודיתי לבחורה בחנות התכשיטים של מקסיקו והגעתי שמח וטוב לב למזרקה המזמרת כדי לצלם את מעלליה, כאמור היא מהווה מחזה מאוד מיוחד בערב בזכות האורות שהיא משלבת בסילוני המים.

נותרו רק הזיקוקים. אני מגיע לרחבה ומתיישב עם הישבן על הקרקע כמו האנשים האחרים ברחבה. ערב, אגם עם אורות, מוסיקה נעימה, משפחות וחבר'ה צעירים שמחכים בהתלהבות לזיקוקים...אווירת פסטיבל מאוד מיוחדת נוצרה כאן.

בין הקהל שיושב כאן עובר לפתע אדם על כסא גלגלים שבגלגליו שילב צינורות זורחים בצבעים שונים, שאותם רכש מאחד הדוכנים. כסא הגלגלים הזורח נראה מרחוק כמו רכב חלל. הנערים והנערות שישבו קרוב אליו מחאו לו כפיים על המקוריות.

מצד שמאל שלי מגיע בחור צעיר עם תיק מצלמה גדול ומחפש מקום טוב לצילום. אני מסמן לו להתמקם ממש לידי מצד ימין, הזיקוקים יהיו ממש מולו. הוא מודה לי ומציג את עצמו כאמריקאי בשם טים, צלם מקצועי שמצלם תמונות מקצועיות מהפארקים של אורלנדו. הוא נתן לי כרטיס ביקור והציע שאעיף מבט. יפה! אחלה תמונות. האתר:

אז איך הוא מצליח לצלם תמונות כל כך יפות בחושך, עם הבדלי אור חזקים כמו בעת מופע זיקוקים? הבחור שולף מהתיק מצלמת סטילס ענקית שמזכירה לי את המטאטא מהשירות בגבעתי (M16 ארוך), ומתחיל לחבר את החצובה. טים אוהב במיוחד את מופע הזיקוקים של אפקוט, מכל מופעי דיסני. אני מספר לו על ההתרשמות שלי מזמרי VOICES OF LIBERTY בחוויה האמריקנית, והוא מסכים איתי ומשבח גם את חבורת הזמריםDAPPER DANS ממג'יק קינגדום. כנראה שכשהם שרו שם בפני קהל, הייתי עסוק באחד המתקנים. כדאי לשים לב לחבורה הזאת. "מה שלא יהיה", הוא אומר, "אתה הולך לאהוב את הזיקוקים האלה".

המוסיקה השקטה פסקה ומוסיקה רשמית ודרמטית נשמעת במקומה. הנה זה בא!

אני לוחץ "הקלט" במצלמת הוידיאו שלי ולא מפסיק עד שהמופע נגמר. האם המילה "וואו" מספיקה בשביל לתאר את הזיקוקים האלה? אין ספק, לא ראיתי מופע זיקוקים מדהים יותר מזה. אהבתי את הקינוח, שבו הגלובוס שעולה מתוך האגם נפתח כמו עלי כותרת של פרח, ומתוכו יוצא תותח שיורה זיקוקים.

המופע תם, אני מחפש את האוטו במשך חמש דקות למרות שרשמתי היכן הוא נמצא, אבל פקקים בכל מקרה לא היו. בלי טעויות אני מגיע היישר למלון.

אני מכניס דולר לאינטרנט בלובי ובודק דוא"ל. איך אומרים? "יש לי אמא פולניה, וזה אבא שלי". הוא כתב לי מייל ושאל מה קורה. אני מחזיר לו מייל וכותב גם לרוזל ברכות על הזכייה של אובמה בבחירות. אני ניגש למכולת הסמוכה וקונה אספקה חדשה של לחם ובשר קר. מחר עוד יום ענק. אני עף למקלחת ונזרק על המיטה שמח וטוב לב, מהרהר בכך שסביר מאוד שבהמשך הטיול כדאי שארכוש סוללה חדשה למצלמת הוידיאו במקום לטעון אותה כל הזמן על חשבון זמן ההנאה מהטיול. עוד מעט אירדם, וזה יהיה סופו של אחד הימים הגדולים בחיי. אמנם חצות עכשיו, אבל אני מוצף באדרנלין ואין לי מלים ליום הזה, ששטף אותי בכל כך הרבה אירועים וגירויים חיצוניים, שאני מרגיש שהיתי צריך להכניס יקום שלם לתוך המוח הקטן שלי. אם, כשאהיה זקן, הטכנולוגיה תוכל להציע מכונה שלוקחת אותך חזרה לתחנות חייך, (אולי באמצעות שיחזור ויזואלי מתוך המוח שלך, אולי באמצעות חזרה אחורה בזמן), היום הזה באפקוט יהיה אחד היעדים שבהם אבחר ללא ספק. ואבחר גם ביום היציאה שלי לחופשת שחרור מצה"ל.. וגם....בעוד משהו. לא מגלה.

6/11/08: גטורלנד + דיסני קווסט + ארוחה עם מופע פיראטים

רבע לשבע בבוקר. אחרי יומיים רצופים של פארקים ענקיים עמוסי חוויות וצעידה רגלית, צריך לעשות משהו אחר כדי להתרענן ולחזור לפארקים בהמשך עם טעם של עוד, ואין כמו טבע כדי לבצע את המשימה הזו בהצלחה.

אני נכנס לאוטו ונוסע לחווה ענקית בשם GATORLAND, מהאטרקציות הותיקות של פלורידה (קיימת עוד משנות השישים של המאה העשרים).

אני מחנה את הרכב ונכנס למקום, שעונה על כל הציפיות שלי. המוני תנינים וקרוקודילים, גדולים וקטנים, משתזפים בשמש. המקום מושקע, יפהפה, עשוי באהבה ועשיר במים (יש כאן אגם טבעי גדול) וצמחיה.

בכל פינה יש ציפורים, לטאות קטנות וחיות אחרות – טווסים, עזים, תוכים, פלמינגו.

פינת הפלמינגו מקסימה במיוחד ויש בה מתקן מטבעות (TOKEN) שתמורת מטבע של רבע דולר יספק לך חופן של מזון ציפורים להאכלה. כאן למדתי שהפלמינגו לא נולדים ורודים, הם מקבלים את הצבע מאכילת חיות, כמו שרימפס, שמכילות בטא-קרוטן.

ליד הפלמינגוס יש ציפורים במיפגן כנפיים מעניין:

באוויר שמעל המקום מתעופפות ציפורים כל הזמן. ראיתי גם עופות דורסים עם מוטת כנפיים גדולה. הטבע אוהב את גטורלנד.

אני מפרק את המצלמות על כל היופי הזה ופונה למופע ההיאבקות בתנינים.

בדרך אליו אני מספיק להיתקל בפינה בה שני ילדים קטנים מצטלמים בהנאה עם נחש ותנין קטן, בכלוב ענק שניתן להיכנס אליו בתשלום סמלי ולהאכיל ציפורים צבעוניות, בפינה עם נחשים, בקיוסקים עם משקאות וחטיפים, בצבי ענק:

ובמלונה עם נחש צהוב ענק:

מופע ההיאבקות בתנינים נערך בזירה עגולה קטנה עם מושבים מסביב.

שני חבר'ה מצחיקים מספרים בדיחות, אחד מהם בתוך הזירה. הוא גורר את התנין החוצה מהתעלה שמקיפה את הזירה, על ידי אחיזה בזנבו. לתנינים יש שתי נקודות "מתות" בשדה הראייה שלהם: ממש מאחוריהם, וממש מלפניהם. כשהתנין נגרר לאמצע הזירה, הבחור מתיישב על גבו במהירות ומנסה לפתוח את פיו כדי להראות לכולם מקרוב איך נראה לוע של תנין. פה של תנין הוא כמו מלכודת עכברים: ברגע שמשהו בפנים, הפה נסגר במהירות מסחררת תוך השמעת צליל "תאק" מאיים.

ניכנס לרגע לנעליו של ספי בן יוסף: בישראל חיו פעם תנינים בטבע. התנין האחרון הידוע שחי בארץ ניצוד ב-1912, והוא שמור באוסף הזואולוגי של האב שמיץ בירושלים . כיום אין תנינים בישראל, למעט תנינים הגדלים בתנאי שבי בחמת גדר , ולמיטב ידיעתי הם יובאו מפלורידה. עדיף לנו כך, מדובר בחיה טורפת שאמנם לא נוהגת לאכול אדם, אך מדי פעם יש מקרים של "אי הבנה".

המתאבק מדגים לנו מה זה BOLDOGING THE GATOER ומניח בין החזה שלו לבין צווארו – את פיו המוארך של התנין. זו שיטה שמאפשרת לצייד תנינים לאחוז בפיו של התנין ולהשאיר אותו סגור, ולהשתמש במקביל בידיו החופשיות כדי לשלוף את הציוד הדרוש כדי לסגור את פיו של התנין באופן קבוע כמו חבל או נייר דבק חזק.

כדי לאפשר לקהל המעוניין בכך להצטלם כשהם ישובים על התנין, הוא סוגר את פיו של התנין עם נייר דבק חזק וזז בעצמו הצידה מהתמונה. ברור שאני מצטלם, ותמונה כזו עולה כאן כמעט 20 דולר. זה עשוי להיראות אכזרי לריצ'ארד, הביולוג מחוות הלאמות.

אבל מנקודת המבט שלי, מדובר בחיית טרף אכזרית והמצפון שלי נקי. התמונות הללו, של אנשים ישובים על תנין ואוחזים בפיו, הן עליונות האדם על הטבע (נותר לי רק לצלם תמונות של עליונות הטבע על האדם- ואני מסודר).

אני ממשיך מכאן להליכה בשביל העץ שמיועד להליכה בין הצמחייה. כאן זה המקום לעצור ולהאזין לסימפוניה של הטבע. יש פה אגם, ומעליו מגדל נחמד, והציפורים מצייצות כאן בכל פינה.

לאגם, לעומת זאת, לא כדאי לקפוץ לרחצה. הוא שורץ תנינים. מי שחם לו מוזמן לפינת הרחצה המגניבה של גטורלנד, עם מתקנים שמוציאים סילוני מים.

אני עולה על הרכבת של גטורלנד שנוסעת בין הצמחייה לנסיעה איטית וקצרה אבל עם מוסיקת קאונטרי חביבה והסברים על ההיסטוריה של המקום המגניב הזה. מסתבר שבהתחלה קראו לו "חוות הטבע" או משהו דומה וזה היה משעמם ולא עבד. אז החליפו את השם ל"חוות הנחשים" אבל זה הפחיד אנשים והם נרתעו מהמקום. הניסיון האחרון היה "גטורלנד" וזה הצליח. האיש שמסביר על המקום תוך כדי הנסיעה הוא אותו אחד שהתאבק קודם בתנין. הוא מספר על המקום בשמחה וגאווה. אני יורד מהרכבת ואומר לו שהוא כריש. הוא שואל מאיפה אני ולשמע המילה "ישראל" הוא אומר משהו כמו "אחלה", מה שאומר שהחבר'ה המקומיים לא ממש יודעים עלינו הרבה.

המופע הבא בגטורלנד הוא זינוק של תנינים מהמים אל נתח עוף שתלוי על חוט מעליהם.

לפעמים הם לא מתרוממים בעיתוי הנכון ומחטיאים אותו.

במעלליהם של התנינים עצמם, תומכים שלושה שחקנים מצחיקים שמתחרים ביניהם על "מי יצליח ראשון לגרום לתנין שלו לתפוס את העוף". הם מגלמים כפריים טיפשים וחובבי תרנגולות, לבושים בסרבל עבודה. סידרו להם טקסטים מצחיקים ביותר במופע הזה.

המופע הבא מציג מול הקהל נחשים ועקרבים תוך שיתוף הקהל בקטעים מסויימים. וגם במופע הזה היה מצחיק ומיוחד ובסופו הקהל יכול להצטלם (בתשלום) עם נחש ענק.

יש פה סטקייה וכולם פה אוכלים בשרים..חוץ ממני שדובק בכריכים שהכנתי וממלא את שק המים שהתרוקן במהלך היום, באספקת מים טרייה מהקולר שליד הסטקייה.

יש גם דוכן עם מטעמי פאדג' שוקולד אבל אני משאיר את זה למי שמשוגע לזה.

ההליכות הארוכות שלי בכל יום של הטיול מוציאות ממני את המיטב והגוף שלי לא חש צורך בשום מטעמי פאגד' שמנים. גם הראיה שלי נעשתה כאן צלולה יותר בזכות העובדה שאני לא מול המחשב מהבוקר עד הערב.

היה לח ויחסית חם בגטורלנד, שתיתי המון. צילמתי בכל פינה, בסטילס וגם בוידאו.

השעה שתיים בצהרים ואני יוצא מהחווה, כולי אושר, דרך חנות המזכרות הגדולה. היא בהחלט חביבה אבל אני אישית לא מצאתי בה משהו ראוי לקנייה.

שלום גטורלנד! רגל על הגז וקדימה ל"דאונטאון דיסני", התחנה הבאה ביום המטורף הזה.

שיר של קרלוס סאנטנה מתנגן בתחנת הרדיו שמצאתי באוטו ואני מבסוט עד הגג מהשיר והנסיעה, שמהולים באושר הקיים מהגילוי של גטורלנד.

דאונטאון דיסני הוא פארק בפני עצמו, פארק הקניות והבילויים של דיסניוורלד, וגם אליו יש הכוונה ספציפית מאותו כביש מהיר שעליו סיפרתי. לא שילמתי על חנייה במקום הזה, או על הכניסה אליו.

מדובר על מקום שההליכה בו היא בקו ישר, מאוד נוח לעומת מה שראיתי עד היום.

אני עובר בין כמה פאבים ומסעדות עם חזות אירופאית, צעצועים, חנויות אוכל ודברי מתיקה, והנה – הגעתי אל הבניין בו ממוקם "דיסני קווסט", ארבע או חמש קומות של משחקי וידאו. זה היעד המקורי שלי בפארק הזה. בכניסה נאמר לי שהכרטיס המגנטי שלי לא טוב לדיסני קווסט, למרות שיש לי עוד כמה ימי כניסה לפארקים של דיסני, ושאגש לדוכן קרוב של מידע וקשרי לקוחות. אני מגיע לדוכן הזה בהליכה של שתי דקות ומסביר לפקידה שסניף AAA קנה בשבילי 5 כניסות לפארקים של דיסניוורלד, במקום 4 כניסות ועוד כנסיה אחת ל"דיסני קווסט". אני מקבל מהפקידה כרטיס שמכניס אותי לדיסני קווסט. אהבתי. אני נכנס למעלית שתיקח אותי למעלה, היא מתחילה לרטוט והאורות שלה כבים. עוד צחוקים של דיסני. המעלית מגיעה למעלה. הדלתות נפתחות ואני מגלה עולם חדש.

המקום הזה הוא חוויה בלתי ניתנת לתיאור לכל מי שאוהב משחקי וידאו. לוקח בקלות את המקום שבו הייתי עם אלישע בניו יורק. לא הייתי בכל אמריקה, אבל כשבאים למקום הזה מקבלים די בקלות את הרושם, שלמקום הזה אין בארה"ב מתחרים כלשהם בתחומו. יש כאן קומה שמוקדשת למשחקי מהדור הישן, מפאקמן ועד פולשים מהחלל, ועד המשחקים הכי חדישים שיש. כרטיס הכניסה נותן לך אפשרות פשוט להתחיל מייד לשחק במקום לזרוק אסימונים או מטבעות. מה לא ניסיתי. ממרוצי מכוניות ועד מכות עם דמויות של מארוול, חדרים סגורים שבהם יש מושב לנהג ולתותחן היוצאים לכסח חייזרים בעולמות אפלים, מכונות באולינג, כדורסל, פליפר, ריקוד, סקייטבורד, משחקים לאחד, לקבוצה...מצאתי פה קומה שבה יושבים אנשים על כיסאות, עם קסדה על הראש שמכסה את פרצופם, והם מזיזים את ידם קדימה ואחורה בצורה משונה. התיישבתי, שמתי את הקסדה, ומיד התחלתי להבין במה מדובר. הקסדה היא כלי וירצ'ואל ריאליטי, מדמה את היד שלך ליד שאוחזת בחרב, ואתה מניף אותה כדי להכות עם החרב באוייבים שקופצים עליך. ענק. אם אני זוכר נכון, זה נקרא "מסע עם הקומיקס".

אני ממשיך בין הקומות ומוצא קומת אוכל, משחק אינטראקטיבי ענק על במה מוארת שיכול להכיל עשרות משתתפים בו זמנית אשר מתחרים ביניהם באמצעות תנועות ובהייה במסך הענק שמולם. יש פה גם אגפים נפרדים לילדים, העוסקים ביצירה.

יש פה גם אולם עם משחק ממכר, אתה נכנס לרכב קטן שיש בו תותח, אוסף כדורים מהרצפה תוך כדי נסיעה, מזין אותם לתותח ויורה אותם באנשים שנוסעים ברכבים שלידך. אם הם יורים בך מספיק פעמים הרכב שלך מסתובב בחוסר שליטה. ענק. הייתי לבד והתחריתי באנשים אחרים שפעלו בזוגות. לא רע.

אני כולי אחוז תזזית מהמקום הזה ולא יכול להירגע, הוא מוחשך בכוונה כדי להעצים את האשליה וזה עושה את העבודה. אני ברקיע השביעי והיום עוד לא נגמר.

כעבור כמה שעות בדיסני קווסט המדהים אני עף החוצה נרגש וכמעט עף במדרגות.

התחנה הבאה היא בניין ענק, מרשים ומטורף של "וירג'ין מגה סטור". די, אני לא יכול להכיל את כל זה. מצלמות וידאו חדישות, קונסולות משחק, כל הציוד לאייפוד ואייפון, שתי קומות ענק של מוסיקה, וידאו, די וידי, פינות האזנה ומה לא. אני מחפש די וי די מסויים של באך, אבל אין. גם לא את הדי וי די "פנטזיה" המקורי של דיסני. מסתבר שהוא יוצא לאור אחת לתקופה, בד"כ פעם בשנה, ולא פשוט להשיג אותו. מילא. המקום מדהים ואני ממשיך ממנו הלאה כדי לראות אילו עוד הפתעות אפשר למצוא בדאונטון דיסני.

וכן, יש עוד הרבה: חבורת זמר מקסיקנית בכניסה למסעדה, בתי קפה עם שלד גדול של טי-רקס, "פלאנט הוליווד" ענק, חנות של הארלי דייוידסון, חנות לגו ענקית עם פינות משחק לילדים, חנות מגנטים וצעצועים שבה אני קונה יויו אורות מגניב (5 דולר), חנות ענקית עם אינסוף פריטים בשם "וורלד אוף דיסני"...עוד מסעדות ועוד פאבים...וכמובן "קרקס השמש" (שבו לא ביקרתי).

המקום כולו צמוד לאגם ענק ובערב הוא מזכיר את הטיילת של אילת, בעיקר בנקודה שבה נמצא הגשר. אבל זו טיילת אילת לעשירים!

השעה שבע בערב וזה הזמן לעוף מכאן, כי בשמונה מתחיל מופע עם ארוחת ערב של פיראטים, לא רחוק מהמלון שלי באינטרנשיונל דרייב, וכדאי להגיע בזמן.

אני צריך עוד פילם למצלמה, תפסתי לשיחה בלובי את הבלבויי צ'אק ששולח אותי לסופרמרקט וולגרינס שנמצא 10 דקות מכאן, בהליכה. פילם יש, אבל לא סוללות למצלמת הוידיאו שלי. הם אומרים שיש לא רחוק מכאן ובהליכה חנות של מוצרי חשמל. אני אקפוץ לשם כשאתפנה. בדרך חזרה למלון אני משחק עם יויו האורות שלי וכל מי שעובר לידי מתרשם.

באינטרנט: בקשת חברות מאורסולה, בפייסבוק. כותב כמה מלים על מה שעברתי מאז ראיתי אותה לאחרונה ומבטיח לכתוב שוב. גם רוזל כתבה, היא כבר ממתינה לדי וי די של המסע שלי בפלורידה. אני שולח מייל לחברי אביעד ועף לחדר. לקח לי שעה לכתוב את בפנקס את כל מה שעבר עלי היום. אבל הייתי חייב וכתבתי אותו בלהט. המוח שלי מהופנט מכל החוויות החדשות שלהן זכה היום.

מחר – יום אדיר נוסף בפלורידה. להתקפי הבדידות מהיום הראשון שלי בפלורידה אין זכר. החיים יפים. אני לא רוצה רכב משלי ולא דירה משלי. רק לטייל בעולם, וכמה שיותר אקשן יותר טוב!

ליד המלון יש מקום עם ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית בארבעה דולרים: בשר, פחממות ובעיקר שומן. ירקות? מה פתאום. אני לוקח קפה וזז לאוטו. הקפה טוב? לא. פה זו אמריקה, לא ניו יורק.

אני מחנה את הרכב בחניון של אולפני יוניברסל ומתחיל כמו כולם את ההליכה למקום.

אני רק מגיע, וכבר מבסוט מהמקום הזה. יש כאן איזור שמעוצב כמו הוליווד של פעם: מוסיקת שנות החמישים, קאדילאק ורודה, מלונות ידועים בהוליווד, שכונת בברלי הילס, מזנונים צבעוניים ומה לא.

אני ניגש לאחד הדוכנים ומתחיל את היום שלי עם מזכרת על רמה –

הפרצוף שלי בפוסטר של "בחזרה לעתיד", בתור מארטי מקפליי החדש. לא רע. למרות שעלה כמעט 30 דולר. קצת ידע בפוטו שופ והייתי עושה את זה לבד..

הפארק נפתח בתשע אבל מתקני ה"סימפסונס" ו"מן אין בלאק" פתוחים.

"הסימפסונס" – אדיר! לא לפספס! אני רק צורח מאושר כל הזמן. אחד הטובים של יוניברסל ללא ספק. אפילו בתור למתקן היו סרטים עם הסימפסונס על מה שמצפה לנו במתקן - והם היו מצוינים. ביציאה מהמתקן אני מצטלם עם מארג' והומר סימפסון ענקיים, בסוף היום כשאגיע לחנות כדי לצפות בתמונות, אני אגלה שלא יצא יפה כמו שחשבתי ואני לא קונה אותן. התחנה הבאה היא "מן אין בלאק", מתקן די מקורי שבו יורים בחייזרים עם אקדח לייזר, תוך כדי נסיעה. מדי פעם הם יורים בך והרכב שלך מתחיל להשתולל. מגניב! אני יוצא ועובר ליד תחנת ריענון מעניינת של קוקה קולה: אתה לוחץ על כפתור והצינור מעליך פולט אדים קרים. אני ממשיך ל"טרמינטור", סרט תלת מימדי. ההתחלה מאוד מבטיחה: בסרט הזה מככבים השחקנים המקוריים בהחלט של "שליחות קטלנית 2". ההמשך מעט מאכזב, למרבה ההפתעה. "מיקי פילהרמג'יק" מיצה טוב ממנו את השימוש באפקט התלת מימד.

בתור לסרט התלת מימדי של "שרק" עומד לפניי ילד שמן עם פני סופגנייה שרוקד את הריקוד של W.M.C.A שמתנגן מהרחוב לידנו. איפה מצלמת הוידיאו שלי כשאני זקוק לה. קצת נמאס לי מהתיק הכבד שלה עם כל הציוד הנילווה ולקחתי חופש ממנה, היום כשאני ביוניברסל. הסרט "שרק" היה מושקע ויפה לעין, שגרם לי משום מה לסחרחורת. אולי בגלל שהווליום פה היה גבוה מדי לטעמי. אבל אין ספק שלאוהבי "שרק" זו חוויה.

"טוויסטר" הוא צפייה מהצד בחזיון אורקולי של מערבולת שעושה שפטים ברחוב קטן.

המכוניות ברחוב זזות, העץ נשבר לשתיים ורוח נושבת עלינו כל הזמן. אש פורצת מהרחוב וניתזת על פרצופנו. נחמד אבל קצר מאוד, ולחנות המזכרות אין תוקף לטעמי כשהמתקן עצמו קצר מכדי להותיר בך רושם עמוק במיוחד. לא מהטופ של יוניברסל.

לעומת זאת, הנה פנינה אמיתית: "המומיה". מהחוויות הבלתי נשכחות של הטיול. חווייה שמתחילה עוד בתור הארוך, שמעוצב בתפאורה מדהימה של קטקומבות (מערות קבורה) מצריות, וסופו ברכבת הרים בחושך שגורמת ל"ספייס מאונטן" להיראות כמו מתקן לילדים. ענק!! אני יוצא מהמתקן היישר אל הלוקר שבו נאלצתי לאכסן את התיק אבל לא התעכבתי מדי (אחרי 40 דקות כמדומני זה בתשלום סמלי וצריך לשים לב בכניסה למתקן כמה זמן אורך התור). יש עוד כמה מתקנים בודדים כאן שדורשים שימוש בלוקר לפני העלייה למתקן. הלוקר עובד באמצעות תביעת אצבע ואין צורך במפתח. נייס.

מהלוקר אני מגיע היישר אל מופע (ברחוב) של האחרים בלוז. אני מתיישב על ספסל קרוב וכותב את מה שעבר עלי כאן עד כה. השעה 12:30 והיום רק התחיל. מזג האוויר נהיה עכשיו ממש מושלם, בלי שמש מסנוורת ועם רוח קלילה. מי שבא לכאן בקיץ לא יזכה ללוקסוס הזה. ימתין לו שילוב מעיק במיוחד של חום ולחות. גם אין היום יותר מדי אנשים בפארק, עוד צ'ופר מהסוג שפוקד את המקום בחודש נובמבר. אני אוכל כריך או שניים וממשיך למופע של ביטלג'וס.

המופע של ביטלג'וס הוא בדיוק מה שצריך עכשיו לאחר כל המתקנים: אתנחתא מוסיקלית.

זה מופע חי עם רקדנים לובשי תחפושות מהסרט. השירים היו שירי פופ/רוק ידועים וקצביים כמו של ואן הלן ובון ג'ובי, ומדי פעם מקפץ לו ביטלג'וס בין הקהל עם גיטרה חשמלית. אחלה! המופע מסתיים עם זיקוקים קלילים כשברקע שיר של AC/DC. נייס!

אני יוצא מהמופע לאיזור "סן פרנסיסקו" של הפארק, ומוצא כאן חנות ממתקים אכזרית: סוכריות בצינורות שקופים גדולים, דוכן גדול של תפוחי עץ על מקל מצופים בשוקולד לבן, רגיל, במייפל, עם אגוזים ומה לא.

יש פה שוקולדים במשקל, עוגיות אדירות ועוגות עשירות. אני כמובן לא נוגע בכלום, אלא רק מצלם את הדוכן המדהים של התפוחים המצופים. הגוף שלי רגיל למנת שוקולד איכותית בגודל סביר, לא לאיזה הר פאדג' שעשוי משתי חפיסות של מרגרינה וגודלו כגודל תחת של סוס. מה שבטוח, החנות הזו היא ארץ החטאים. במתקן הקרוב של "דיזסטר" יש תור אדיר אז במקום להיכנס אני יוצא לסיבוב ב"מזח הדייגים" (פישרמנז וורף) של איזור סן פרנסיסקו. על חובבי סן פרנסיסקו קשה לעבוד בקלות, זה לא ממש מזכיר את המקור אבל לא רע, ואני חוזר מהשיטוט הקצר היישר אל התור של "דיזסטר", כשברקע מתנגן כאן אחד השירים האהובים עלי–

I STILL HAVENT FOUND WHAT IM LOOKING FOR , של U2. מושלם.

בנתיים, בתור למתקן, אני נזכר איך אתמול לא היה לי שום מושג איזה יום זה היה. כמו אתמול – גם היום. התנתקתי לגמרי מהעולם שבחוץ, אני והנופשים כאן נשאבנו לעולם שאין לו ימים בכלל. רק אור וחושך לסירוגין. אני מרים בדמיוני כוסית יין לחיי החופש.

לפני עצמו היו עוד קודם שתי תחנות משעשעות עם בדרן מקומי שמשוחח עם השחקן כריסטופר ווקן שמוצג על המסך. המתקן היה נחמד אבל היה לא היה לגמרי מצדיק את עצמו אם לא היינו רואים הקרנה של החוויה שעברנו, ובה מככבת אישה קשישה מהקהל, ובסרט פוגע בה ברק ומעלים אותה. הקהל סופסוף הבין למה ביקשו מתנדבת וצחק בקול.

התור ל"מלתעות" גדול אבל זורם. בתור אני נזכר שלא שמעתי עברית מאז שפגשתי את אלישע בניו יורק. מוזר.

"מלתעות" היה מאכזב אבל שווה בשביל הפירוטכניקה, אין כמו פיצוץ עם פטרייה, לא רחוק ממך ובזמן אמת. גם להצטלם עם הפסל בחוץ יכול להיות חביב:

אני יוצא מכאן אל דוכן של מופע "בלו מן גרופ" שמתקיים כאן. כרטיס עולה 80 דולר.

אני ממשיך מכאן לתור של E.T, זה שוב מרגיש כמו יום שקט ביוניברסל ופשוט אין כאן תחושה של מרדף אחר הזמן. המקום גם בנוי בצורה מעגלית, שלא כמו הפארקים של דיסני, כך שהכל נגיש וניתן לאיתור די בקלות. אם הייתי בונה פארק הוא היה מעגלי.

היום בערב אני אוותר על שיטוט ב"סיטי ווק" איזור הבילוי של יוניברסל הסמוך לכאן, לטובת חנות אלקטרוניקה באינטרנשיונל דרייב. התור למתקן של E.T היה סוג של חלום שמתגשם: התפאורה סביבו היא היער העבות מהסרט עם האורות של החללית מעל.

המתקן עצמו היה עוד קרוניות (הפעם בצורת אופניים) שנעות בתוך תפאורה, אבל זו הייתה התפאורה הכי יפה שאני זוכר ממתקן קרוניות כלשהו בטיול הזה.

מול המתקן של E.T יש משחקיה שהיא גן עדן לילדים עם אחלה מגלשות, רכבת הרים קלילה, ארמון עם מפלי מים קטנים לימים חמים, שירותי ילדים ומה לא. להורים שמגיעים לפה בקיץ עם ילדים אוהבי מים – כדאי להכין עבור הילדים בגדי ים. הם יאהבו את הארמון ללא ספק.

אני חוזר לעוד נסיעה על "המומיה". המתקן הכי אדיר פה. נותר רק ללגום מהקפוצ'ינו (הגרוע אך הרע במיעוטו) של סטארבאקס ואני מתודלק לקראת המשך היום. אני מתיישב ליד אחד השולחנות של סטארבאקס שנמצאים בחוץ כדי לכתוב בפנקס המסע. האוטו עם האחים בלוז עובר לידי וכולם מצלמים אותו. זה הזמן לצאת מהפארק הרגוע (היום) הקרוי "אולפני יוניברסל", היום אני לא מתעכב באיזור הקרוי "סיטי ווק" המהווה את איזור הבילויים של המקום. צריך קודם למצוא סוללות חדשות למצלמה. לסיטי ווק יהיה זמן כשאצא מהפארק הצמוד "יוניברסל אי ההרפתקאות" (כל השלושה צמודים זה לזה).

אני עובר דרך "סיטי ווק, בדרך חזרה לחניון. נראה נחמד. בקרוב נתראה שנית.

שלום שוב ליומן!אני כותב כעת כשהשעה 23:00 , אני בחדר המלון וכולי המום מהחוויה שעברתי כרגע. שמה: "סלינג שוט" (קלע). הכל התחיל כשנכנסתי לחנות חשמל לא רחוק מהמלון שלי באינטרנשיונל דרייב. יש פה כמה חבר'ה לטיניים שעושים רושם של מקצועיים אך ערמומיים למדי. את הסוללה הציעו לי במחיר של 50 דולר. מסתבר שהיא די ישנה וכדי למצוא ציוד מתאים צריך לשלם. כנראה שלא מכבדים באמריקה ציוד אלקטרוני שהתיישן.

אני יוצא מהחנות וממש לידה מגלה שני עמודי מתכת ענקיים עם כבל שמחובר ביניהם.

זהו ה-"סלינג שוט", והוא נמצא במתחם ששמו MAGICAL MIDWAY. יש כאן גם קארטינג עם שלוש או ארבע קומות, מתקן ענק שמרחפים בו גבוה מעל הקרקע, סגווי להשכרה ומשחקי וידאו. הכל נראה שווה אבל ה"סלינג שוט" זה משהו אחר ואני מרגיש איך הוא מחכה לי שאנסה אותו. אתה יושב על כסא לרגלי שני העמודים, והכבל שמחובר אליו מעיף אותך לשמים במהירות וגובה אדירים. רכבות הרים זה לילדים, הנה האתגר הבא שלי! אני משלם 20 דולר ומתיישב. הכסא יורד לאט לתוך האדמה וזז לאחור כך שאני עם הפנים לשמיים. כשאני רואה את השמים מולי ומבין שתוך כמה רגעים אני אתעופף ישר לתוך הלוע שלהם, עובר בי המחשבה הטבעית "מה אתה עושה כאן, ברח"!

אבל אני מתעלם ואומר שאני מוכן. ספירה לאחור, ואני נזרק לשמים. הקרקע של אורלנדו נעלמה ואני צורח מאימה. זה פחד שלא הכרתי, בחיי, לא כדאי לנסות את זה אם לא חווים כמה רכבות הרים אמיתיות קודם לכן. עכשיו אני מתחיל להבין את רמות הפחד: רכבות הרים, סלינג שוט, באנג'י, קפיצה ממטוס. את השניים האחרונים נשאיר לפעם הבאה בניו זילנד הבנוייה. תמורת 15 דולר נוספים קיבלתי כאן DVD של עצמי על הסלינג שוט ובחיים לא ראיתי את עצמי ככה, צורח חסר אונים מתוך עולם הפחד, חוסר אונים שמהול בתענוג צרוף. מזכרת יוצאת דופן לחוויה יוצאת דופן. ועכשיו, לשאר הסידורים ברחוב.

ליד המלון שלי (שמאלה ממנו ובאותו צד של המדרכה) יש כמה חנויות מזכרות לתיירים, ואני קונה בדולרים בודדים כמות מכובדת של חולצות אורלנדו. לא לי. לחברים.

במלון אני נכנס לאינטרנט ומוסר ד"ש לעמיתים לשעבר מהמשרד בו עבדתי לפני הטיול.

התחלתי בבוקר נסיעה של כשעה שהובילה אותי בסופו של דבר למה שרציתי לראות: איזור של ביצות מצידי הכביש. הנה פלורידה האמיתית. הכביש הפך בסופו של דבר לגשר מעל האוקיינוס, מה שאומר שהגעתי לקייפ קנוורל. בסופו של דבר הגעתי לקומפלקס הענק הידוע כמרכז החלל, כשתורים גדולים נערמים בחזית. אבל זרם. כששומרים על סדר בסוף הכל זורם.

הספקתי לצלם כמה תמונות בגן הטילים, שבו טילים היסטוריים ששימרו אותם כאן במקום להיפטר מהם:

אבל בידיוק כשהגעתי לכאן, זו היתה השעה לצפות בסרט באחד משני אולמות האיימקס שבמקום.

נכנסתי לאולם עם המסך הענק והצטיידתי במשקפי התלת מימד, כדי לצפות בסרט נהדר על ניסיונות האדם להגיע לירח, על כל הקשיים הכרוכים בהגעה לירח ובשהייה בו. יפה.

כשיצאתי מהאולם ראיתי שבעוד כמה דקות מתחיל ה-אירוע שלו ציפיתי: נכנסים לאולם כדי לשמוע הרצאה קצרה מפיו של האסטרונאוט JOHN BLAHA, ובסופה עובר בקהל אדם שאוחז במיקרופון ונותן לקהל, ממקום מושבו, לשאול את האסטרונאוט שאלות.

אני חושב שהקהל לא היה עירני מספיק לאירוע המרגש הזה, כי האולם היה רחוק מלהיות מלא. כנראה שרוב המבקרים זינקו על האוטובוסים שלוקחים אותם לסיורים שונים בקייפ קנוורל, אולי כי חברים אמרו להם לעשות זאת מוקדם לפני שהתורים גדלים. סיבה אפשרית אחרת היא כי מפגן של מטוסים אמורים להתחיל לא רחוק מכאן וכולם רוצים להתמקם עם ילדיהם לפני שהוא מתחיל. בקיצור, הרווחתי! ברגע שג'ון סיים לספר על המפגש שלו ושל צוותו עם הצוות של תחנת החלל הרוסית, הגיע הרגע לשאלות הקהל וזכיתי לשאול אותו שאלה שקוננה במוחי מאז אותו מתקן "המשימה חלל" של אפקוט, מתקן שמדמה שיגור מהאדמה לחלל. "ההמראה מהארץ לחלל", אמרתי לו במיקרופון, "מרגישה כמו סלע שיושב על הגוף שלך, וזה לא נמשך דקה או שתיים כמו במתקני דיסני, במקרה שלכם האסטרונאוטים מדובר בדקות ארוכות של לחץ כבד על הגוף. האם זה לא גורם לכם לכאב ואולי לנזק כלשהו על האיברים הפנימיים"? ג'ון היה מאוד נרגש לענות על השאלה וסיפר לקהל כי למרות שלא נגרם לגוף נזק, הוא מודה שברגע שההמראה מסתיימת והצוות בחלל, הצוות נושם מהר ובכבדות ומתאמץ להחזיר לעצמו את הנשימה.

שלב השאלות הסתיים וג'ון יצא החוצה כדי לעמוד ליד דגל ארה"ב ולהצטלם עם הקהל הנרגש ובר המזל. ברור שהצטלמתי איתו.

מכאן המשכתי לסרט אחר באולם האיימקס השני, שתיאר את מעללי האסטרונאוטים בתחנת החלל ומחוץ לה, למשל כיצד הם מתכוננים למשימה (אם הם מתרגשים הם יכולים לעשות טיול רגלי בטבע שעל שפת האוקיינוס, כאן בקייפ קנוורל) וכיצד הם יכולים לשחק בחלל עם האוכל (זורקים אותו אחד לשני באוויר והוא עף מספיק באיטיות כדי להגיע היישר לפיו של האחר).

כשהסרט המרתק (והמצחיק מדי פעם) הסתיים עשיתי טעות קשה: נכנסתי לאולם הקטן המכונה "משימה מטורפת למאדים". מדובר במופע של שתי אמריקאיות צעירות ואנרגטיות, שמיועד בעיקר לילדים. מי שלא בא עם ילדים, שלא יבזבז את זמנו כי למרות שהשתיים הללו משקיעות פה הרבה ועושות שמח, אתה מגלה מאוחר מדי שהתור לאוטובוסים היוצאים מכאן לאתרים באיזור נעשה כל כך ענק, שהוא מקיף את כל צלעותיו של הפארק. הצטרפתי לתור והתחלתי לכתוב ביומן כדי להפיג את השעמום. כשהגעתי לאיזור האוטובוסים, לא הייתי עירני מספיק ובמקום לעלות על האוטובוס שלוקח אותך לסיור במרכז אפולו/סטורן – עליתי על זה שלוקח אותך למפגן המטוסים. מיד חזרתי עם הנהג למרכז המבקרים והפעם לקחתי את האוטובוס הנכון.

הסיור במרכז אפולו/סטורן עובר לייד CRAWLE TRANSPORTER, מכשיר גדול על גלגלי זחל המוביל ומקבע את החלליות לרמפת השיגור.

האוטובוס עוצר במגדל תצפית ממנו ניתן להשקיף על אתרי השיגור של קייפ קנוורל. קייפ קנוורל (חצי אי כמדומני) הוא המקום הכמעט יחיד בעולם ממנו משגרים אנשים לחלל (השני נמצא ברוסיה). מכאן ניתן היה גם לראות מדי פעם את המטוסים שהגיעו לצורך המפגן וגם בעופות דורסים, ולהתרשם מדגם ענק של מנוע חללית שנמצא כאן (עורב צווחן במיוחד הפך את המנוע לבית שלו).

עולים לאוטובוס וממשיכים למבנה הבא, אל צפייה בסרט שמוקרן באולם, שקירותיו רועדים בעת שבסרט משוגרת הספינה "אפולו 8" שטסה לירח, עם הצוות האגדי של ניל ארמסטרונג. מוצלח! באולם הזה יש גם מחשבים מקוריים בהם השתמשו באותו אירוע היסטורי בשנות השישים. מהסרט עצמו למדתי, שהמחשב הורה לצוות לנחות בנקודה מסויימת בירח, אותה זיהה ארמסטרונג כמסוכנת במיוחד: עמוסה בבורות ובולדרים במידה כזו, שאם הצוות ינחת בה הוא לא יצליח להמריא ממנה בחזרה לכדור הארץ, ולכן התעלם ארמסטרונג מהוראת המחשב והנחית את הצוות בבטחה בנקודה טובה יותר. מסקנה לחיים: המחשב, כמו המוח, הוא רק כלי, ולא משהו ששולט בך.

את הטיול הקצר של הצוות על פני הירח תיאר ארמסטרונג במשפט:

הסתיים הסרט ויצאנו אל האנגר ענק ומרשים ובו חתיכת פנינה: החללית "אפולו 11", אחד מהכלים המורכבים ביותר שיצר האדם אי פעם:

החללית תלויה כאן מהתקרה הגבוהה על פי שלבי ההתנתקות שלה בחלל. עוד בהאנגר ניתן לצפות ברכב לנסיעה על פני הקרקע הקשים של הירח וגם לראות ולגעת באבן שהביא אסטרונאוט מהירח (מרגיש כמו שיש):

הסיור הסתיים והאוטובוס החזיר אותנו למרכז המבקרים, כשלידי יושבים בו, לא יאמן, משפחה של ישראלים. מאז שאני בפלורידה לא שמעתי עברית.

הגענו חזרה למרכז המבקרים, השעה ארבע מתקרבת ולא הספקתי למצות את המקום. ברור לי בשלב זה, שלא אספיק לנסוע אל שמורת מריט איילנד הקרובה וליהנות מהמסלול המעגלי שהיא מציעה כדי לצפות בחיות ובטבע המקומי. כדי שזה ייקרה הייתי צריך למרכז המבקרים מאוד מוקדם ולקחת את האוטובוס הראשון שיוצא לסיור.

התחנה הבאה שלי במרכז המבקרים היתה מתקן שמדמה שיגור לחלל, ולמרות שהוא היה גדול וגרנדיוזי הוא לא התקרב לחוויה שסיפק לי אפקוט במתקן "המשימה חלל". מי שעשה את המתקן ההוא באפקוט יכול לוותר.

ליד המתקן יש ספינת חלל גדולה שניתן להתרשם מגודלה, אבל משך אותי יותר אתר ההנצחה לנופלים בחקר החלל: אנדרטה שחורה ענקית עם שמות הנופלים, מוארים היטב, והשם "אילן רמון" ביניהם.

לכאן הגעתי כחצי שעה לפני סגירת הפארק (נסגר בנובמבר בחמש או חמש וחצי) וזה היה הזמן להתקפל ולנסוע חזרה לאינטרנשיונל דרייב כשיש עוד קצת אור יום.

ביציאה ממרכז החלל לכיוון אורלנדו, כמה מיילים של נסיעה ואתה בעוד אתר אבל הפעם הנושא מוקדש להנצחת האסטרונאוטים. אתר זה משולב עם כרטיס הכניסה של מרכז החלל, אבל הוא כבר היה סגור בשעה זו.

החושך ירד עלי בנסיעה חזרה וגרם לי לטעות או שתיים בניווט, אך בסופו של דבר הגעתי חזרה למלון. אני מגיע לסופרמרקט ומחליף חוויות עם מריו על מרכז החלל קנדי. "לא מת עליו"...הוא אומר. ואני אומר לעצמי, שבשביל "לא למות" על מקום מדהים ויוצא דופן, כל מה שעליך לעשות זה לחיות ולעבוד באותו מקום, השגרה כבר תעשה את השאר.

אני קם מוקדם ותוך זמן קצר מגיע לאתר, שממוקם באינטרנשיונל דרייב. עוברים את מתקן ה- SLING SHOT, את הבית ההפוך של WONDERWORKS וממשיכים בנסיעה עוד כמה דקות בודדות. זהו! החניתי את הרכב לא בחניון של מבקרי הפארק אלא במרחק כמה דקות משם, במה שנראה כמו חניון העובדים, ורק לאחר שוידאתי שמותר לחנות במקום. למה? כי פה עברתי לפני שהגעתי לחניון המבקרים, ככה יצא...אני עתיד לגלות שכאן גם לא משלמים 12 דולר על חניה.

מומלץ רק למי שלא בא עם ילדים קטנים, יש הליכה לא קצרה מכאן לפארק.

בשלב הזה אני עוד לא יודע שאני בדרך לאחד מהימים הגדולים של הטיול, ולאחד האתרים המדהימים שראיתי מימי. אני נכנס לפארק ממש לקראת הפתיחה. ההמנון האמריקאי מתנגן, אני עומד דום כמו כולם ואיך שזה נגמר הפארק נפתח במחיאות כפיים.

מקום פטריוטי מאוד, עולם הים, כנראה ביוזמת החברה המנהלת בוש-אייזנהאואר. יפה.

איך שנסללה הדרך בפניי הגעתי עם המבקרים הראשונים היישר אל רכבת ההרים KRAKEN (אל המושב הראשון כמובן, ולאחר הפקדת התיק בלוקר תמורת סכום צנוע). אחלה לופים ונפילות מגבהים מכובדים. זו היתה התחלה אגדית ליום של בילויים.

לצורך תיאור החוויה, אצוטט את דברי ניל ארמסטרונג: WHAT A RIDE, WHAT A RIDE!"

יש פה ממש ליד מתקן שזורק אותך למים בדומה ל- SPLASH MOUNTAIN ואני כבר מכיר את העניין ומוותר עליו. ממש לידו יש חנות מזכרות ואקווריום ואני צועד פניה כדי להאכיל טוב את המצלמה במטעמי גורמה: דגים מנומרים, מדוזות זוהרות ואקווריום ברצפה:

אני קונה בחנות חולצה שאומרת שאני מעדיף להיות בחוף הים מאשר לסי וורלד, ומסביר לקופאית שמבחינתי זה משפט שיקרי. הלאה. המקום הזה ענק ומרהיב, צפויה לי כאן הרבה הליכה. בכל מקום יש צמחים ומים ושיחים מעוצבים בצורת בעלי חיים ימיים כמו דולפינים וכלבי ים.

התחנה הבאה שלי היא איזור פרות הים: יצורים גדולים ועדינים מאוד שרגישים לסביבה ועומדים בפני סכנת הכחדה ממשית. ניתן לראות אותן בבריכה בה הם נמצאים או לרדת לתצפית התת קרקעית ולראות אותם מלמטה. יצורים חביבים וצמחוניים. לא קל לראות את פניהם כי הם מצטופפים בפינת הבריכה, אך ביציאה מהתצפית התת קרקעית יש מסך פלזמה עם סרט קצת שמתאר את פרות הים מקרוב.

אני ממשיך לשמורה הפסיפית, ובה בריכה ענקית עם אריות ים, כלבי ים וציפורים.

מראה מרהיב ביותר, מצלמות חובה.

ממש לידו יש מופע של אריות וכלבי ים, ואני מעדיף לא לתאר את החוויה המדהימה, הייחודית והמשעשעת הזו. אין לי מלים בשבילה.

כשהקהל זורם למופע הוא עובר ליד ליצן משעשע שמסתלבט על מי שעובר לידו.

הקהל שכבר התיישב צופה בכל מעלליו ונשפך מצחוק. זה אחד האנשים המצחיקים שראיתי, והוא רק הפתיח למופע המדהים שמועלה כאן.

מספר החוויות והמראות בעולם הים הוא גבוה מאוד, מי שקונה כרטיס ליום אחד במקום הזה מקבל עוד יום חינם כך שיש כאן המון אורחים חוזרים.

כמעט בכל פינה יש משהו מעניין: מופע מתופפים ברחוב, צוללנים שמביאים לך תמורת תשלום צדפות או אבנים שראית בקרקעית הבריכה, מגדל תצפית עם מעלית שקופה, מסעדות, קבוצת פלמינגו שמטיילת ללא פחד בקהל, בריכה עם דולפינים.

אני צועד על השביל שחוצה את האגם הגדול שבו יש מזרקות וסירות בצורת ברבור:

ומגיע עם שאר הקהל אל האצטדיון בו נערך מופע של לוויתני ענק, KILLER WHALES. וגם הפעם אין לי מלים לתאר את מה שראיתי. אני יכול רק לומר, הכינו את המצלמות. אפשר תמיד לתפוס עמדת תצפית טובה, אבל כדי לתפוס עמדת תצפית מושלמת - כדאי להגיע שעה קודם.

אני יוצא מהאצטדיון ואוכל כריך, כבר הספקתי לעשות ולראות הרבה. אני עובר ליד עמדת מידע ומגלה שיש תוכניות שונות בתשלום נוסף שמקנות לך חוויות מעבר לכרטיס הרגיל – האכלות פינגווינים, צלילה עם כרישים, צפיה במופע ה- KILLER WHALES מתחתית הבריכה שבה הם שטים ועוד. שווה לבקר באתר ולבדוק מה קוסם לך במיוחד לפני שאתה מגיע לכאן. אני מגיע לאיזור הפינגווינים וגם כאן אין לי מה לומר. מדהים.

האתר הבא הוא מנהרת הכרישים: לפני שנכנסתי לתוך המנהרה עצמה ראיתי תצוגה של צפרדעים ארסיות (חיות בדרום אמריקה) בצבעים ובגדלים שונים, בשושנה ושושן ים בתוך אקווריום מפואר וגולגולת גדולה של כריש. המנהרה עצמה היא חוויה בלתי נשכחת, חובה להכין את המצלמה ולקוות שהיא תסתדר עם התאורה המעומעמת. לא כל יום יוצא לך לעמוד כשמטר או חצי מטר מעליך שט כריש ענק עם אף דמוי מסור ודגי ענק, הכי גדולים שראית. צמוד לכאן יש מסעדה מדהימה שבה הכרישים שוחים לידך. אני מניח שלשבת במקום הזה לארוחה זה לא זול, אבל נראה שמדובר בחוויה מדהימה לחלוטין.

יש ארבעה או חמישה מופעים בעולם הים. כמדומני, כל אחד מהם מוצג פעמיים או שלוש ביום. המופע הבא שאליו הגעתי הוא מופע מורכב ומרהיב של דולפינים, לווייתנים וציפורים שגם משלב אקרובטים וסילוני מים. אין מלים. הכינו את המצלמות.

האיזור הארקטי של עולם הים סגור היום, ואזכה לראותו בביקור הבא. טוב שהחלטתי מראש על יום מסויים בטיול שלי שמיועד להשלמות באורלנדו. נועיד את חלקו לכל מה שלא הספקתי בעולם הים. מצלמת הוידיאו שלי אכלה את הסוללות להיום ואני אצלם בביקור הבא את כל מה שלא הצלחתי. מה שאומר שאני חייב להשיג סוללה חדשה בהקדם.

המופע האחרון בו צפיתי הוא מופע מדהים כמובן של חיות מחמד כמו כלבים וחתולים, עם חיות אחרות כמו ברווזים, ציפורים ואפילו בואש וחזיר, כמעט הכל בשילוב עם חבורת המאלפות שמפעילות אותן. אין מלים. לצלם הכל. אף אחד ממכריכם לא יאמין למה שראיתם. צלמו הכל ותראו להם.

נקסט: איזור עם מתקני הילדים- הכי מדהים שיש, עם מתקן חבלים ענק, הכי גדול שראיתי, עם רכבת הרים לילדים ומה לא. רק שים פה את הילד והוא כבר יודה לך לשארית ימיו. מדי פעם אפשר לראות ילדים מחוברים ברצועה ליד ההורה כדי שלא ילכו לאיבוד. מראה ביזארי ביותר. שעת הסגירה של הפארק הגיעה. עולם הים, אנחנו עוד נתראה שנית. באחריות!

היום אני חוזר למקום שאותו ראיתי: איזור הפארקים של יוניברסל.

נכנסים לחניון, הולכים כמה דקות בהן חולפים על פני כמה דרגנועים, ובסוף מגיעים לאיזור הבילוי המכונה "סיטי ווק", וממנו – במקום לפנות לפארק המכונה אולפני יוניברסל אני פונה הפעם לפארק המכונה "אי ההרפתקאות של יוניברסל". זו הפעם השנייה שאני מגיע לאיזור הזה ומרגיש תחושה של כיף ללא הלחץ החיובי של "יש הרבה להספיק". ביוניברסל הכל מגיש יותר רגוע.

אני ממתין בתור הקצר שבכניסה הראשית לפארק. הגעתי יחסית מוקדם, אני מהראשונים בתור. הפארק נפתח ואני מסתער על האיזור של גיבורי הקומיקס של מארוול.

כבר למדתי שאין תענוג כמו להתחיל יום בחיים כשאתה במושב הראשון של רכבת הרים מטורפת. וכך מן הסתם הגעתי היישר אל "הענק", ללא ספק הנסיעה הכי מוטרפת שהיתה לי בטיול הזה,

באותה רמה עם NITRO של פארק "סיקס פלאגס" בניו ג'רזי.

לופים מטורפים, גובה מטורף, והפנינה: התחלת הנסיעה, שמשגרת אותך החוצה מתוך גליל שבו לא רואים את מה שבחוץ, היישר אל המראה המטורף שמחכה לך שתי מאיות לאחר מכן: לופ ונפילה מגובה רב. ברור שאני אחזור למתקן הזה בהמשך!

המתקן הבא הוא כמובן "ספיידרמן". גדול! מדהים! לא יכול לתאר במלים. זו אמנם לא רכבת הרים, אבל זה מדהים ואי אפשר בלי זה.

מזל שמעלית הפחד של "דוקטור דום" נמצאת ממש ליד. אחלה, האיזור הזה של גיבורי מארוול.

המעלית, שזורקת אותך מעלה, גבוה מעל הפארק, היתה יכולה להיות חוויה מפחידה בהרבה אם לא היתה עובר משהו דומה על מתקן הסלינג שוט באינטרנשיונל דרייב. אבל לפחות אני יודע במה מדובר.

חנות המזכרות של מתקן ספיידרמן היא בטח אחת הרווחיות בפארקים של אורלנדו.

לידה יש חנות קומיקס של מארוול וברור שאני נכנס פנימה לראות אם יש חוברות קלאסיות שלהן נחשפתי באייטיז. האמת, לא ממש. באמריקה מקדשים את החדש והמחודש. חוברות של "באטמן" אין פה, כמובן- הוא שייך לחברת הקומיקס DC. בחנות ממול יש עמדת צילום. מתוך כלי רכב שעוצר מול החנות הזו, יוצא איש מחופש לספיידרמן. הוא מגיע לעמדת הצילום בחנות והילדים שהיו באיזו נעמדים בתור כדי להצטלם איתו. נייס. זה הזמן להמשיך הלאה, כי המתקן של גיבורת הקומיקס "סופה" לא נראה לי מעניין במיוחד.